(ביתן הלנה רובינשטיין,ת"א)

תערוכה רטרוספקטיבית זו של ציונה תג’ר, עשוייה לשמש מעין תערוכה רטרוספקטיבית של הציור בארץ עד למלחמת העולם השנייה ואכן, קשה להפריד ציירת זו מקבוצה שכללה אמנים כרובין, גוטמן, שמי, פלדי, ליטוינובסקי, שעבודותיהם הוצגו במסגרת תערוכת “ראשית המודרניזם בישראל” לפני שלוש שנים במוזיאון תל-אביב. נקודת מוצאה של קבוצה זאת היתה באסכולת פאריס, והיא שהביאה לגיבוש סגנון זה, שאפשר לכנותו היום בשם “הרגיונאליזם הישראלי”.

המכנה המשותף לאנשי אסכולה זו היו האכספרסיוניזם היהודי של ארצות אירופה מחד, ורצון התחדשות על־ידי ניתוק מן העבר, מאידך. ביטויו של רצון זה, על האידיאליזם הספרותי שבו, היה בהכרח נאיבי, ודוגמאות לאין־ספור לכך אנו מוצאים בציורי־הנוף ובנושאים ה"ארצישראליים" שעסקו בהם אנשי דור שנת 1930.

ציונה תג’ר קנתה לה מקום בדור זה בשורת דיוקנאות מצויינים. הללו מבוצעים באיזון נאה בין גישה מודרניסטית מאופקת – נוסח שאגאל וקיסלינג – וצבעוניות דקוראטיבית, הבנויה על יסודות כתמיים, שמוצאם בקוביזם המאוחר. בציורי הנוף אין להכיר אף שמץ ממשמעת זו, ולכן לא ייפלא שהם צוירו בהלך־רוח אימפרסיוניסטי, יותר משעוצבו במחשבה קונסטרוקטיבית.

(גלריה רנה, ירושלים)

מציג את ציוריו האחרונים, המבוצעים, כבתערוכתו במוזיאון תל-אביב, בצבעי מתכת. דומה שהצייר מרחיב עוד את כושרו ליצור אפקטים חיצוניים תחת לחתור לקראת ביטוי תמציתי יותר של האפשרויות, הגלומות בטכניקה שלו. מערך הצורות הפך דינאמי יותר, ובכך נפגש יהודה בן־יהודה עם ג’קסון פולוק האמריקאי.

(מוזיאון תל-אביב)

מציג בעיקר ציורי נוף וחיות. למרות היותו איש קבוצת “העשרה”, אין בינו לבין מוריו, שטרייכמן וסטמצקי (המהווים מעין מכנה משותף ונקודת מוצא לרוב ציירי הקבוצה) אף לא קשר אסוציאטיבי. ציורו הוא אילוסטראטיבי ביסודו, ומבוסס כבאורח סכימטי על רישום הצורות בקווי־מיתאר מסוגננים, המעלים על הדעת את אורח רישומו של שופה. הצבע משמע אצלו אלמנט־עזר: איכותו דלה למדי, בהיותה נעדרת חומריות ומנותקת אף מתאור העצמים עצמם.

(“בצלאל”, ירושלים).

צייר נוסף מאנשי הדור החדש של אסכולת פאריס, וגם בו יש למצוא סממנים רבים של האכספרסיוניזם “היהודי”: אותה רגישות מעורפלת, רוטטת, בצבעוניות. אצל אליאסברג נעדרת הדרמטיות של פסקן וסוטין, המתח הפנימי הכופה כביכול על האמן את דברו. לעומת זאת, אנו מעלים אצלו יכולת רבה ברישום שפיתח והביא לעמדת סגנון מקורי. סידרת הרישומים והתחריטים שהוא מציג, מעלה עולם מוזר וסבוך, בו הדמיון והמציאות משמשים בערבוביה. זהו כעין מעשה־רקמה מופשט המשלב צורות מוחשיות וערבסקות דינאמיות.