¹

אם רבים היו הספרדים העברים, אשר העשירו את ספרותנו במפעליהם הנכבדים, בשיריהם ובמליצותיהם, רבו גם הספרדים העברים, אשר עשו להם שם עולם בספרות הערבית, ויהיו לתהלה בפי כל כותבי דברי ימיה והשתלשלותה בארץ ספרד. אך אלה האחרונים לא משכו אליהם את עיני החוקרים בדברי ימינו וספרותנו כמו הראשונים, יען לא בשדה ספרותנו עבדו עבודתם, כי אם בשדה אחרים זרעו ונטעו ויעשו פרי, לכן לא בא זכרם בד"י ספרותנו, ואך זעיר שם זעיר שם נמצא פרק קטן, המדבר על אודות איזה משורר עברי בשפת ערב; וגם הפרק ההוא אינו מפורש כראוי כי אם מקוטע וכתוב בקצור נמרץ, כי בעליו נטפלו לו במעוט כונה ובלא כובד ראש ואך בדרך מקרה הביאוהו ביתר דבריהם.

לכן בראותי את פרשת גדולת המשוררים האלה, – אשר היו בהם גם אנשים גדולים ונושאים משרה בהיכלי מלכים, כר' חסדי בן יוסף, ר' אברהם בן אל־פאכאר, קסמונה ועוד², – מסופרת בספרי הערבים ברב ענין ואין איש שם אל לב, להוציא את הצפונות האלה ממסתריהן, אמרתי להחל במלאכה הזאת ולהוציא את פרשת ד"י האנשים האלה מספרי הערבים, ולתרגמה אל שפתנו; אך זו רעה חולה בהרבה סופרי ערב, כי לא יוציאו מתחת ידם דבר שהוא מתוקן וכל דבריהם באים בערבוביא; וכתרמיל זה שהעני נותן בו מכל הבא בידו, כן היו ספרי מאספיהם; כי בכתבם איזה דבר והנה דבר אחר נזכר להם וטרם יכלו לדבר בענין אשר דברו בו, וכתבו את הדבר אשר נזכרו זה רגע, ויצאו מענינו אל ענין אחֵר, והאיש החפץ להוציא דבר שלם מספריהם, לא ימצא את ספוקו בספר אחד או בשנים, כי אם יש לו לחפש בספרים הרבה וללקט את הגרגירים האחדים אשר הביא כל אחד מהם בספרו על אודות הענין שהוא מבקש, ולחברם אחד לאחד, ורק המרבה לחפש בספרים (אם יש לו) קרוב הוא להשיג חפצו.

כן גם בנוגע לדברי סופרינו ומשוררינו בערבית כספרי הערבים: כל אחד מהם מביא גרגיר בספרו ועוד טרם כלה לדבר, והנה נזכר לו דבר מפלוני אלמוני המשורר וישם פניו אליו ויחל לדבר על אודותיו. וכן הוא יוצא מפרק לפרק ומפרשה לפרשה, עד שיגמר את כל ספרו של כמה כרכים ואין אתה מוצא בו, כי אם פרקים קצרים וצנומים ובמקום שצריך להאריך, – הוא מקצר; ובמקום שצריך לקצר, הוא מאריך.

גם אחמד אלמקרי³ מביא שמות אחדים מהעברים האלה, והם: אבן סהל, אבן אל־פאכאר, נסים הישראלי, אליאס אל־גרנדי, בסאם אבן שמעון, ישמעאל הושקי ובתו קסמונה, ומביא שירים אחדים מהם בפרקים מפוזרים ומפורדים בספרו הגדול “נפח אלטיב”.

א. אברהם אבן אל־פאכאר

על הספרדים העברים אשר התנוססו כאבני גזר בשדה ספרות הערבים יחשב אברהם, המכונה אבן אל־פאכאר⁴, אשר חי בטולידו במאה האחרונה לאלף החמישי.

ויהי אבן אל־פאכאר חכם גדול ונכבד מאד בעיני כל יודעיו ומכיריו; יהודים בישמעאלים כנוצרים אהבוהו על מדותיו הטובות ועל מדברו הרך והנאוה, ויכבדוהו על שיריו אשר שר בשפה הערבית, ויצא שמו לברכה בקרב הארץ.

שיריו ומכתביו נאספו אל מחברת מיוחדה ע"י הנוסע הערבי צלאח אל־המדאני, וסופר תולדות הספרות הערבית והתפתחותה בארץ ספרד, אחמד אלמקרי, יספר תהלת בן אלפאכאר ברוב ענין ואלה דבריו: “החכם היהודי הזה היה גדול בהגיון השפה, במליצתה ובמלאכת השיר; וישר בה שירים רבים ויקרים. וכל איש מבין במלאכת השיר, אשר יקרא את שיריו לא יאמין כי מכנור איש יהודי יצאו השירים ההם, המפוארים והמשכללים במליצות יפות ונעימות; כי איך יוכל היות כי יחונן האל דעת לאיש יהודי לשיר שירים מהוללים כאלה בשפת הנביא (מחמד)? אך מזאת נראה עד כמה עשו היהודים חיל בשפתנו, ועד כמה רחבה ידיעתה בין האנשים החכמים האלה אשר עשו להם שם בכל החכמות; ויקומו בהם משוררים נפלאים כמו אבן אל־פאכאר הנודע בשערים שמו, ואבן סהל⁵ אל־איסראילי (הישראלי) המפורסם ברוחב בינתו ובטוב טעמו, ועוד רבים כאלה אשר יצר לנו המקום בזה להביאם בפרטות; ופה נביא רק משוררים אחדים ומעט משיריהם”.

ועתה נוכל לשפוט גם אנחנו, עד כמה גדל ערך בן אל־פאכאר בשמענו מפי ישמעאלי קנאי את הדברים האלה יוצאים מפיו בתהלתו. ואך לא רק הסופר הזה הפליג בשבח שירת אבן אל־פאכאר, כי גם סופרים אחרים ממאספי הספרות הערבית אשר בספרד, הביאו את שיריו בספריהם ויספחום אל שירי גדולי משוררי ספרד. על הסופרים האלה יחשב גם אלתגרי אשר יאמר עליו: “ממשוררי הערבים הנפלאים אשר במחנה העברים הספרדים, – אבן אל־פאכאר, כי עלה עלה בשיריו המפוארים למעלה גדולה עד אשר נמנה עם חכמי השפה הערבית וממשורריה הנשגבים בדור ההוא; כי כל רז לא נסתר ממנו בשפה היקרה הזאת, וגם בשש חכמותיה⁶ בדרכיה ובמשפטיה, במשליה ובמליצותיה היתה לו יד רחבה וידיעה רבה”.

גם הנוסע מחמד אלפיהרי, מביא בספרי מסעותיו משוררים רבים אשר פגשם בדרכו בעברו על פני ערי ספרד; ובתוכם יביא גם את זכר אבן אל־פאכאר ומרבה לדבר בשבחו.

וסופר ערבי אחר אשר היה בטולידו בימי בן אל־פאכאר, צורר היהודים וקנאי גדול לדתו ושמו שהאב אלדין אמר בספרו מזיל אלאתראח ומנשא אלאפראח (מניס יגון ומחדש ששון) לאמר: וממשוררי ספרַד אשר הם תהלה לארצם ופאר לעירם הוא בן אל־פאכאר היהודי (והקנאי הזה כותב אחרי זכרו את שמו: יקבהו האל) כי הוא היה משורר גדול בשפת ערב, שפת הנביא (מחמד), וייסד אשיותיה במכונים מוצקים, ויחזקה בעמודים חזקים; אם יכתב מכתב או מאמר, יתפלאו עליו כל יודעי ספר; והיה אם יחבר שיר, את דורשי השפה יעשיר; כל רז ממנו לא נעלם, וכל חזון ממנו לא נסתם; רעיונותיו בשיר גאה גאו, ולהבין תכליתם רבים לאו, אך שפלות מקורו וכו'⁷.

וילך אברהם הלוך וגדול ויצא שמעו בכל הארץ. וישמע אלפונזו VIII את שמעו הגדול ויקראהו אליו ויוקירהו במאד מאד, וינשאהו בעיני ‏ שריו ועבדיו. ויהי בן אל־פאכאר מרואי פניו וישעשעהו יום יום בדבריו הערבים ובנאומיו המחוכמים;‏ ויאהבהו המלך מאד ויראהו אותות כבוד וחבה יתרה, כי מצא את לבבו נאמן לו ולממלכתו וישימהו לו לסופר וליועץ, וימלא בן אל־פאכאר פקודתו בטוב טעם, בסדר ובמשטר. ויגדל האיש בהיכל אלפונזו וימצא חן בעיני כל רואיו וימשך אליו את לב כל שרי המלך ויועציו. ויהי הוא היהודי האחד אשר עלה בהיכל אלפונזו לגדולה כזאת⁸.

ויהי אחרי הדברים האלה, וישלחהו אלפונזו במלאכות נכבדה אל מלך מארוקו, אבו יעקב אל־מסתנצר־באַללה. המלך הזה היה מושלמי אדוק ככל אבותיו ממשפחת המלוכה לבית אל־מהדים ולא נתן לשום איש יהודי לבוא בארצו אם לא המיר דתו, ואף את היהודים האנוסים אשר קבלו עליהם דת מחמד לעיני כל (ובבתיהם היו יהודים נאמנים לדתם) הבדיל לרעה מכל יושבי הארץ. אבל הוא נאלץ לקבל פני היהודי אברהם כציר־מלך ומושל אדיר בכבוד גדול וע"י חכמתו וטוב טעמו ומדברו הנאוה בשפת ערב, מצא חן בעיני המלך הקנאי הזה ובעיני שריו ורואי פניו.

הסופר הערבי אבן־סעיד מספר על אודותיו לאמר: כאשר בא אבן אל־פאכאר אל בית אלמסתנצר, ויביאהו המשנה (וזיר) אל גן המלך, ויראהו את כל עצי הגן הנחמדים למראה, וייטב הגן בעיני אברהם ויהללהו במאד מאד; אך בראותו כי שומר הגן הוא כושי אמר למשנה: הנה הגן הזה הוא כגן האלהים אשר בעדן, ואנכי שמעתי כי שומר גן האלהים הוא המלאך “רצון” ועתה הנני רואה פה את “מולך” לשומר הגן הזה⁹, ויצחק המשנה לדבריו כי מצאו חן בעיניו. ויספר דבריו אל המלך, ויראה צחוק קל על שפתיו, אך מרוב קנאתו ליהודי עצר מצחק ויאמר למשנהו: ענה נא את היהודי הזה לאמר: לוא העמדנו את “רצון” לשומר על הגן כי עתה לא נתנו לבוא אליו ולהתענג במראהו הנחמד; לכן שמנו תחתיו את “מולך” למען יתנהו לבוא אליו כאות נפשו, כי לא ידע השומר מה יש במקום הזה. ויהי כשמוע בן אל־פאכאר את דברי המלך, ויאמר: אמנם לא ידעתי כי בדעת ובמחשבה הפקידו את “מולך” על הגן; אך יבוא נא הטוב מכל מקום, והאלהים הבוחן את לב עבדיו, ידע לשלם להם על פעלם הטוב, ושלח להם את טובו ביד אשר ישלח.

ובטולידו היה איש ישמעאלי קנאי גדול והוא היה מודע לאברהם עוד מימי עניו ובחורותיו, בטרם יעלה למעלה נכבדה להיות ציר־מלך. ויהי הישמעאלי צורר היהודים ועוין אותם, וידבר עליהם תמיד רעות באזני גדולי הישמעאלים. ואין איש פוצה פה לפניו מן היהודים, כי בין נכבדי עדתו נמנה האיש. ויחרף את בן אל־פאכאר מיום הכירו אותו, ובן אל־פאכאר אשר לא ידע רוגז, היה עובר על מדותיו ומחריש. ‏ גם בעלותו למעלה ראש על שרי אלפונזו. לא חדל הישמעאלי רגז, ויחרפהו, אותו ואת עמו כדרכו תמיד. ויהי כי נלאה בן אל־פאכאר לשמוע בוז וקלון יוצאים מפי צורר היהודים הלזה, ויכתוב אליו שיר ארוך אשר יאמר בו:

הָעוֹשֶׁר וְעוֹנִי שִׁפְלוּת וּמַעֲלָה

שָׁוִים הֵם כִּי עוֹד תַּשְׁמִיעַ קוֹל תְּלוּנָה?

אוֹ אִם גִּבְעָה וּבִקְעָה אַחַת הֵן בְּעֵינֶיךָ

כִּי בְעוֹדְךָ בְּעֵמֶק תָּרוּם לַעֲלוֹת מַעְלָה!

ויהי בהגיע דברו אל אזני הישמעאלי וינחם על אשר נסכל עשות בבזותו איש נכבד ונעלה כמוהו, ויכתוב אל משנה אלמסתנצר מכתב מליצה, ויבקשהו כי ידבר עליו טוב באזני בן אל־פאכאר כי יסלח לו על אשר הרע לעשות. ויעש המשנה כדבריו וימליץ טוב בעדו אל בן אל־פאכאר, ובן אל־פאכאר אשר היה טוב וסלח, נאות לסלוח לישמעאלי העוול חטאתו; וישלח לקראהו אל ביתו ויעש לו משתה גדול, וישלחהו אחרי כן אל ביתו שמח וטוב לב. ולא שב עוד הישמעאלי לבזות את היהודים ונהפוך הוא, כי נהפך לבו, מהיום ההוא והלאה, לטוב עליהם ויהללם ויפארם על טוב לבם ואמון רוחם למלכם ולארצם.

ולא רק בחכמות העמים היה בן אל־פאכאר חכם, כי אם גם בכל מקצעות שפתנו העברית היתה לו ידיעה רחבה (כי כן כותב עליו הסופר שהאב אלדין הנ"ל) ומי יודע אם לא חבר גם בה שירים נעימים וחבורים נאים כמו שחבר בשפת ערב. ויהי נכבד גם בעיני היהודים ושמו יצא לתהלה בקרב עמנו, כי היה חכם לב, נדיב ושוע; ויגדל חסדו לעמו וירב להטיב להם יום יום.

ור' יהודה אלחריזי מספר בשבחו על אשר קבל את פניו בעברו דרך טולידו, ויאמר: “ומנשיאיהם ר' אברהם בן אל־פאכאר בו מדות יקרות ופעולות מיושרות” (תחכמוני שער מ"ו) והמשורר ר' יהודה בן יצחק הלוי¹⁰ הקריב לכבודו את מחברת “מנחת יהודה” בשנת ד' תתקע“ח – 1218 לספהנ”ו ויאמר עליו כן: מנחה שלוחה לאדוני, לא תסולא בכתם אופיר, בשוהם יקר וספיר. בארבעת אלפים ותשע מאות ושבעים ושמונה, היתה לראש פנה, לאברהם למקנה, אבן העזר, ויציץ הנזר, את כל שקר חקר¹¹ היוצר את אדר היקר, נודע בשערים שיאו, ממזרח שמש עד מבואו, יתיצבו מלכי ארץ לשמוע בקולו, והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו; כי הוא לזמן אות ומופת, ויקח שם ויפת (כלו': שלקח בחכמתו את לב היהודים והישמעאלים שהם מבני שם, ולב הקתולים הספרדים שהם מבני יפת).

תְּבוּנָתוֹ וְעוֹצֶם מַעֲלָתוֹ

מְאֹד רַבּוּ עַד לְאֵין קֵצֶה וְתִכְלָה;

וּבוֹ נִלְאוּ לְשׁוֹנוֹת מִלְּסַפֵּר

לְזֹאת אֶדּוֹם וְדוּמִיָּה תְהִלָּה

תגדל מעלתו, ותנשא מלכותו, ויראו שונאיו ויבושו, והנגשים אליו יתקדשו". (טעם זקנים, צד י"ב).

ובני ישראל ידעו להוקיר את חסדי ר' אברהם, חכמתו ונדיבותו ויעטרוהו בשם הכבוד “הנגיד” כי החזיק בידי לומדי התורה ויעניק מטובו את כל איש מר ומצוק.

ויהי כאשר זקן בן אל־פאכאר וישב ממארוקו אל טולידו לראות את אוהביו וקרוביו ויחלה בה את חליו אשר מת בו כבן חמש וששים שנה. והיהודים ידעו את ערכו הגדול וידעו את האבדה הגדולה אשר אבדו ויספדו לו ימים רבים.

ועל מצבת קברו חרותים כדברים האלה: הגבר הוקם על במאמר ובפעל, סגלת המלכים, ותהלת הנסיכים, שר וגדול, מעוז ומגדול וכו' (אבני זכרון לשד“ל, מספר ע”ד).

אלה קצות דרכי החכם המשורר הזה ואלה המה דברי ימי חייו.

ב. קסמונה בת ישמעאל היהודי

ומהמשוררים העברים בשפת ערב היתה קסמונה בת ישמעאל היהודי (מעיר ושקה במאה הט' לאלף החמישי). ותהי קסמונה משוררת גדולה, מהוללת בפי סופרי ערב, האומרים כי הפליאה לעשות בשיריה כאחד המשוררים הגדולים בספרד; כי ליהודים הצדקה להתפאר במשוררת כמוה; כי ממנה נוכח עד כמה רחבה ידיעת מלאכת שיר בערבית בין העברים, עד אשר גם הנשים לקחו־בה חלק ותעשינה להן שם כמשוררות המפורסמות אשר בערב.

גם אביה ישמעאל היה משורר בשפת ערב, ויגדל את בתו קסמונה על ברכי החכמה וילמדה את מלאכת השיר האהובה בימים ההם. ולפעמים סדר אביה חרוזה אחת ויצו לבתו להשלים את ענינו בחרוזה אחרת, כמשפט המשוררים הערבים בשיריהם; אשר נסו את כח המשורר בהעמידם נגדו משורר מפורסם ושר בחרוזה אחת והשני ישלים ענינו בחרוזה אחרת¹². וקסמונה לא אחרה מהשלים את שירת אביה, כי על כן אמר לה כי היא משוררת גדולה ממנו.

ויהי היום וקסמונה יושבת לבדה בביתה וחושבת על אחריתה, כי כבר באה לה עת דודים ואת בן גילה לא מצאה עוד; ותעמד לפני המראה ותרא את פניה כי יפו ותאנח ותאמר:

אֶרְאֶה פַרְדֵס מָלֵא וְרָדִים וְרִמּוֹנִים

וְאוֹר סַהַר וְהֵילֵל יָאִיר חֶשְׁכַּת לֵילוֹ¹³,

וַיִּקְרְבוּ יָמַי קְטוֹף פִּרְיוֹ וּפְרָחָיו

וְאֵין קוֹטֵף אֲשֶׁר יִשְׁלַח בָּם יָד.

אוֹיָה לִי כִּי שַׁחְרוּתִי בְתוֹהוּ עוֹלָה

וְאִישׁ לֹא אֲכַנֵּהו יֵשֵׁב בָּדָד¹⁴.

וישמע אביה את דבריה ויעצב אל לבו, ויתנה לאיש כלבבה.

ובימי עלומיה השתעשעה תמיד בצביה קטנה, כאשר חיתה לבדה ואין איש אתה אשר ישעשעה; ויהי היום ותרא את צביתה רצה בגן הנה והנה ורועה בשושנים ותקחה בחיקה ותחבקה ותבך ותקרא לאמר:

צְבִיָּה רוֹעָה בְשׁוֹשַׁנֵּי גִנָּה וּפַרְדֵס

אֵלַיִךְ דָּמִיתִי בְּפֵרוּד וּבְכָל־תְּלָאָה.

בָּדָד וְדוּמָם נֵשֵׁב, וְאֵין רֵעַ וְאֵין דּוֹד

וְאֵין מְשַׁעֲשֵׁעַ וְחוֹלֵץ נַפְשֵׁנוּ מֵרָעָה.

אֲבָל נִדּוֹם אֶל אֵל וְאַל נִשָּׂא נֶהִי

וְלוֹ נְיַחֲלָה כִי דְבָרוֹ יָקוּם וַיֶּהִי.

ולקסמונה עוד שירים אחרים אשר נאספו ע"י סופרי ערב; אך יען שהספרים ההם לא בידי הם אסתפק הפעם באשר הבאתי בזה.

ג. נסים הישראלי האשבילי

גם הוא היה משורר עברי בשפת ערב, אך רוב שיריו הם על דרך השירים אשר יקראו להם בשם מושחאת והם “שירי האזור” המפוארים והנבחרים בשירי הערבים בספרד.

אולם בספרות לא נשארו בלתי אם השיר הקטן הזה, אשר בו התרעם על ידידו אשר היה בארץ מרחקים על בלי כתבו אליו:

מִי יִתְּנֵנִי לָעוּף וְאַרְחִיק נְדוֹד

לִרְאוֹת שְׁלוֹמְךָ יְדִידִי וְרֵעִי,

וְלָדַעַת לָמָּה נֶהְפַּךְ לִבְּךָ עָלַי

וַאֲנִי שׁוֹנֶה בְאַהֲבָתְךָ בְּשִׁבְתִּי וּבְנוּעִי.

ד. אליאס (אליהו) אבן אלמדוור הרופא הרנדי

ובימי אליהו הרופא, אשר היה בעיר רנדה, היה רופא אחר, אשר היה לו לאיש ריב וידבר עליו שטנה באזני עם הארץ מקנאתו לו, ואך לשוא השלימו ביניהם אוהביהם פעמים רבות, כי לא שב הרופא ההוא מדרכו הרעה ויוסף להצר לאליהו בכל דבר, ויהי כאשר אמרו להשלים בינם עוד הפעם ואליהו לא חפץ עוד בדבר הזה ויאמר:

אֵל־נָא תַאֲמִין כִּי בֵין בַּעֲלֵי מְלָאכָה אַחַת

תּוּכַל הֱיוֹת אַחְוָה, אוֹ כִּי בֵינֵינוּ תִהְיֶה אַהֲבָה;

רְאֵה נָא שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עֵת יִפָּגְשׁוּ

מְאוֹרֵיהֶם, יֶחְשְׁכוּ וְהָיְתָה בֵינָם מְרִיבָה.

(“מציון” בעריכת זאב יעבץ, חלק ראשון, וורשא תרנ"ח, עמ' 52 ואילך).

ר' חסדי זה המכונה בפי הערבים בשם אבו־אלפצ’ל לאמר “אבי הכבוד”, נולד בשנת ת"ת לאלף החמישי (1040 לספה"נ), ויהי משורר גדול כאביו¹ אך לא בשפה העברית – אף כי ידעה היטב – כי אם בשפה הערבית, אשר היתה אז לשון למודים אצל יהודי ספרד, שפה יפה ונעימה, לשירה ולזמרה. על שיריו אשר שר בערבית, ועל שפתו הצחה והברה, כתב החכם הישמעאלי אלפתח אבן־ח’אקאן בספרו רבידי הזהב² (קלאיד אל־עקיאן) לאמר:

“הִתְעָרֵב אֶת רֵעָיו בְּמֶרְחַב הַמֵּרוּץ אֲשֶׁר לַחָכְמָה וַיַּעֲבְרֵם, וַיָּרָץ לִפְנֵיהֶם וַיְּעַפְרָם. וַיַגִּיעַ עַד סוֹף קֵץ גְּבוּל הַהִגָּיוֹן וְהַמְּלִיצָה וַיְּלַקֵּט מִכָּל פְּנִינֶיהָ וַחֲרוּזֶיהָ אֶת אֲשֶׁר מָצָא. וַיִּשְׁאַב מֵי חָכְמָה וּמַדָּעִים מִמַּעֲיַן הַשֵּׂכֶל וְתַעֲלָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ מַכַּת כָּל סִכְלוּת בִּצְרִי שִׂכְלוֹ וְתָעֳלָתוֹ. וַיֵּדַע כָּל אִישׁ אוֹתוֹ, וַתִּמָּלֵא כָּל הָאָרֶץ תְּהִלָּתוֹ. בְּכָל עֵת אֲשֶׁר יְחַבֵּר שִׁיר אוֹ יִכְתֹּב מַאֲמָר, קֶסֶם עַל שְׂפָתָיו, וּמִנּוֹפֶת צוּף תִּנְעַמְנָה מִדְבְּרוֹתָיו. הוּא לֹא יַחֲרֹז חֲרוּזֵי שִׁירִים כִּי אִם חֲרוּזֵי פְּנִינִים וְסַפִּירִים יְקָרִים, וכו' וכו'”.

וכגודל ידו בחכמת השיר כן גדלה גם ביתר החכמות והמדעים. מלאכת הנגון והזמרה היו שעשועיו, וגם בחכמות אחרות חשקה נפשו וישגה בהן תמיד. ובחכמת הפילוסופיה השכיל מאד ויהללוהו הערבים על רוחב ידיעתו בחכמה הזאת, ומלומד ישועי אחד מביא עליו בשם ספר “ד”י הסופרים הספרדים" (תרא' גם אל־כתאב אל־אנדלוסיין) לאמר: “ויחבר ספרים רבים בחכמות ההנדסה והנגון, ‏ החשבון, התכונה, והרפואה, ובפרט בחכמת הפילוסופיה הרבה לכתוב ספרים טובים ונכוחים אשר מצאו חן בעיני כל חכמי העת ההיא, ויוקירוהו מאד בגלל חכמתו כי רבה, ועל ידיעתו כי רחבה”.

כה גדל שם ר' חסדי בספרד עד כי הצליח להשיג משרת משנה למלך בהיכל מלך סרגוסה בשנת השש ועשרים לימי חייו, כי כאשר שמע אל־מוקתדר באללאה מלך סרגוסה (מלך בשנת 1057 וימת בשנת 1082) את שמעו, אצל מהודו עליו, וישימהו לו למשנה (בשנת 1066 לספה"נ) וישר לו ר' חסדי שירי תהלה ושבח, וימלא את פיו בתהלתו כל הימים.

ויהי היום, ויאספו אל המלך רעיו ורואי פניו ובראשם ר' חסדי. ויהי כטוב לב המלך ביין, ויבקש מר' חסדי כי יחבר לו שיר נעים אשר יענג את נפשו, ויעש אבו־אל־פצ’ל כדבריו, ויקח את הנבל בידו וישר את שירת היין אשר יאמר בתוכה:

לְחָיֶיךָ וְזִיו פָּנֶיךָ כְּמוֹ אוֹרוֹת יָרֵחַ וּשְׁחָרִים

עֲלֵיהֶם מִמְּאוֹר כּוֹס שֹׁהַם מְאוֹרוֹת שֶׁמֶשׁ אוֹ סְהָרִים³

וּבְלִבּוֹת חוֹשְׁקִים אֵשׁ פֵּרוּדְךָ יַצִּית תָּמִיד לְהָבִים,

אֲבָל שׂבַע שְׂמָחוֹת חֶבְרָתְךָ לָמוֹ, גִנּוֹת וְגַנִּים⁴.

וּכְאִלּוּ יֵין אֲשִׁישׁוֹת בִּידֵי צְבִיַּת חֵן הֵילֵל וְסַהַר

אֲבָל כַּפּוֹת מְנִיפֵיהֶן לוֹ כְּמוֹ אֲגָנִים לַיְּרָחִים⁵.

וְהוּא נְשָׁמָה אֲשֶׁר לֹא נָתְנוּ לַמַּיִם הֲמִיתָהּ

עֲדֵי כִי נְחַיֶּה בָהּ גְּוִיּוֹת לָנוּ וּנְפָשׁוֹת⁶.

וְכוֹסוֹת מִבְּלִי יַיִן כְּנִבְלֵי חֶרֶס הֵם כְּבֵדִים

וְיִקַלּוּ בְעֵת יְמַלְּאוּ אוֹתָם הָאֲשִׁישׁוֹת⁷.

גם אחרי מות אל־מוקתדר לא ירד אבי אלפצ’ל מגדולתו, ונהפך הוא כי גדלו יוסף אל־מואמין־באללאה בן אל־מוקתדר אשר מלך תחת אביו (1082–1085 לספה"נ) על כל עבדיו ושריו, וישימהו גם הוא לו למשנה וליועץ, ויפקידהו על כל ביתו, ועל פיו ישק כל כלכלת הבית, ויהי בן יוסף הולך הלוך וגדול, ונושא חן בעיני כל רואיו.

ויהי כאשר חגגו בהיכל המלך את חג חתונת אל־מוסתעין באללאה בן אל־מואמין. בקחתו לו את בת אבו בכר בן עבד־אל־עזיז (עיין רבידי הזהב, צד 162), צוה המלך את ר' חסדי לכתוב אל כל אוהביו וידידיו, שריו ועבדיו, סגניו ופחותיו, כי יבואו להשתתף בשמחת כלולת בנו הגדול, ויעש ר' חסדי כדבריו, וישלח מכתבי אהבה וידידות אל כל אהובי המלך, שריו ועבדיו, להזמינם אל חתונת יורש־העצר.

ופה אמרתי לתרגם לדוגמה את המכתב אשר שלח לאבו עבד אל־רחמאן בן טאהיר (נולד בשנת 1027 ומת בשנת 1116 לספה“נ, עיין בס” הנז' צד 57), וזה לשונו:

תּוּבַל הָאִגֶּרֶת, בְּשָׁלוֹם וַעֲתֶרֶת, אֶל מַחֲמַד עֵינֵינוּ, וְנוֹעַם אָזְנֵינוּ, וּמֶתֶק לְשׁוֹנֵנוּ, עֻזֵּנוּ וְהוֹדֵנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ וּכְבוֹדֵנוּ, אֲהוּבֵנוּ וִידִידֵנוּ, וכו'.

מְקוֹמְךָ, יוֹקִירְךָ ה', עָמוֹק עָמוֹק בְּלִבֵּנוּ; וְאַף כִּי אֵינְךָ בְּקִרְבֵּנוּ, תְּמוּנָתְךָ לְנֶגֶד עֵינֵינוּ, אִם גַּם רַב הַדֶּרֶךְ בֵּינֵינוּ. כְּבָר נִכְסְפָה נַפְשֵׁנוּ לִרְאוֹתְךָ גַּם כָּלְתָה, וְלִשְׂבּוֹעַ מִמַּחֲזוֹת פָּנֶיךָ חָלְתָה. עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת אֵלֶיךָ, וְצוֹפִיּוֹת לִקְרַאת בּוֹאֶךָ, וְאָזְנֵינוּ מִשְׁתּוֹקְקוֹת לִשְׁמוֹעַ נוֹעַם אֲמָרֶיךָ, וּלְהִתְעַנֵּג בְּצִלְצוּל קוֹל זְמִירֶךָ. וְעַתָּה אֵין לָנוּ מַתָּנָה חֲשׁוּבָה, אוֹ תְשׁוּרָה חֲבִיבָה, כְּמוֹ בוֹאֲךָ אֵלֵינוּ וְהִתְעָרֶבְךָ בְּשִׂמְחָתֵנוּ. כִּי בְךָ תִתּוֹם גִּילָתֵנוּ, וְתֵרֶב חֶדְוָתֵנוּ, וּבְבוֹאֲךָ תְּעַטְּרֵנוּ עֲטֶרֶת, וְתוֹסִיף לָנוּ הוֹד וְתִפְאֶרֶת. וַאֲנִי עַבְדְךָ מְכַבֶּדְךָ כְּעֶרֶךְ כְּבוֹדְךָ, וּמוֹקִירְךָ כְּיָאוּת לְעֻזְּךָ וְהוֹדְךָ, וְרַב לִי כָעֵת כִּי תֵדַע אֶת רוֹב תְּשׁוּקָתִי לִרְאוֹתְךָ, וְאֶת אַהֲבָתִי וִידִידוּתִי לְךָ. וְלֹא נוּכַל לְהִשְׁקִיט תַּאֲוַת נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם בְּתִקְוָתֵנוּ לְהַרְחִיק אֶת הַפֵּירוּד, וּלְקָרֵב אֵת הַהִתְחַבְּרוּת בֵּינֵינוּ, כִּי אַתָּה תְחַדֵּשׁ אֶת עוֹנֶג נַפְשֵׁנוּ בְּפָנֶיךָ הַצְּהַלִים, וּתְחַזֵּק אֶת רִפְיוֹן שִׂמְחָתֵנוּ בְּנוֹעַם דְּבָרֶיךָ הַמַּשְׂכִּילִים.

וַה' יְבָרֶכְךָ וְשָׁלַח לְךָ שְׁלוֹמוֹ וְאִשָּׁרְךָ וְרִחַמְךָ וכו'.

ובאשביליה היה איש נכבד וגדול אצל הישמעאלים ושמו אבי מוחמד בן ספיאן (עיין רבידי הזהב, צד 136), ויהי צורר את היהודים ועוין את ר' חסדי, ויכתב לו מכתב מלא חרפות וגדופים, ויענהו ר' חסדי בשיר תוכחה ארוך אשר יאמר בראשו:

בְּרָצוֹן וְרֹב שִׂמְחָה, אֲקַבֵּל סְפָרֶיךָ הַנְּעִימִים

וְאֶשְׁמֹר לְךָ בְּרִית רֵעוּת וִידִידוּת, כִּשְׁמִירַת עַיִן בִּשְׁמוּרוֹת⁸.

וּמַיִם עֲרֵבִים אַשְׁקְךָ בְּכָל יוֹם, וְהֵם קָרִים וּמְתוּקִים,

וְתַשְּׁקֵנִי בְעֵת יִשְׁטֹף קִצְפְּךָ מֵי חַמֵּי עֲבָרוֹת⁹.

כך היה דרכו לפרק את יריביו מנשקם בדברו אליהם רכות וקשות, בהוכיחו אותם על עזותם בלי מחול על כבודו.

ויהי אחרי מות יוסף אל־מואמין (1085 אספה"נ) וימלוך תחתיו בנו אל־מוסתעין באללאה, ולא שלח את ר' חסדי מעל פניו ויעשהו גם הוא למשנה וליועץ לו. ולא הטה אוזן אל דברי המלשינים עליו. ויהי ר' חסדי באמנה אתו כאשר היה את אביו ויאהבהו המלך ויקחהו לו לרע ולבדחן, וייטב לו כל הימים.

ויהי היום ויצא אל־מוסתעין לשוח עם אחוזת מרעיו ובראשם היה גם משנהו החביב ר' חסדי אבו אלפצ’ל, ויבואו עד נהר סרגוסה – הוא הידוע בשם אלאיברו וירדו באני שיט לשוט על פני הנהר, ולשאף את אוירו הטוב, וישימו את פניהם אל המגדלים העומדים על שפת הנהר מהעבר השני, וישמח המלך מאד, כי היה היום ההוא צח ובהיר, והשמש בגבורתו את הארץ האיר, מי הנהר היו צלולים, והדגים יורדים בו ועולים, וסביבות לו היו גנות ופרדסים, אשר לבבות האנשים בו עלזים. אני השיט עבר דרכו כברק, או כחץ ובזק, והאניות מכל עבר סבוהו, וכאגן הסהר עטרוהו. הדייגים השליכו רשתותיהם לצוד דגים, וירעמו הכדורים כחזיזים, ומעשנם עלו עננים. ותעבר שמחת המלך גבולה, ותהי עצומה וגדולה, ויבקש ממשנהו ר' חסדי כי יחבר לו שיר רעים לתאר לו את היום הנאור והנעים, ויקח המשנה את הכנור בידו, וינגן לרצון המלך וכבודו, ובשיר נתן אמריו, וכה אמר בין יתר דבריו:

יְבָרֵךְ ה' יוֹם מְאֻשָּׁר וְנָאוֹר

שְׁחָרָיו כְּסָפִים הֵם וּזְהָבִים נְשָׁפָיו¹⁰.

כְּאִלּוּ בְהִתְנַחֵם זְמָן עַל פְּשָׁעָיו

שְׁלָחוֹ תְּשׁוּרָה אֶל יַקִירֵי חֲבִיבָיו¹¹.

נְשׁוֹטֵט בָּאֳנִי עִטְרוּהוּ סְפִינוֹת

סְדוּרוֹת וּמְפֻזָּרוֹת בְּעֶבְרֵי סְבִיבָיו¹².

וְיִפְרוֹשׂ עֲלֵי מֶלֶךְ מְפוֹאָר כְּנָפָיו

אֲשֶׁר נִכְנְעוּ תַחְתָּיו קְדוּמֵי מְרִיבָיו¹³.

הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר נוֹשָׁע בְּאֵל רָם וְנִשְׂגָּב

וּכְאַל־מֻאְמִן וְאַל־מֻקְתַּדִר שְׁבִילָיו וּדְרָכָיו¹⁴.

וּבְתוֹךְ אֳנִי הֵשַּׁיִט דְּבַר אוֹת וָפֶלֶא

כִּי יָם יְקַבֵּץ, תּוֹךְ יְאוֹר, מֵי נְהָרָיו¹⁵.

וְתַנִּינֵי יְאוֹר הֶעֱלוּ צֵיד גְּנָזָיו

כְּמוֹ צַיָּד בְּמָצְאוֹ פְנִינֵי חֲרוּזָיו¹⁶.

וְלִצְבִי חֵשֶׁק בְּיוֹם זֶה עסיסים עֲרֵבִים

כְּרוֹק יִנְעַם בַּעֲלוֹתוֹ וּבְרִדְתּוֹ לִקְרָבִים¹⁷.

וְהֶעָסִיס בְּכוֹס שֹׁהַם כְּצִיצִים וּפְרָחִים

וּמְאוֹר פָּנָיו וּמִצְחוֹ כְמוֹ אוֹר יְרָחִים¹⁸.

ויהי ר' חסדי הולך הלוך וגדול בהיכל אל־מוסתעין, ויפקידהו המלך על כל ביתו, ועל פיו ישק כל עמו, ואף כי קמו מלשינים רבים יום יום להבאיש את ריח ר' חסדי בעיני המלך; לא שעה המלך אל דבריהם וידחם מפניו. ויוסף לאהב את ר' חסדי פי שנים מאשר אהבו לפנים, למען הראות לכל כי לא מצא בכל ממלכתו איש נאמן כמוהו. ויקחהו אתו אל מלחמותיו אשר נלחם בנוצרים הספרדים, ויהי הוא היוצא והבא אל המלחמה, ויראה גם את כח זרועו ואומץ רוחו בהלחמו בגבורים על שדה קרב.

גם במלחמה הגדולה אצל וושקה (בשנת 1110 לספה"נ) אשר נלחמו הספרדים בערבים, הראה ר' חסדי את כחו הרב ואת אהבתו למולדתו, ולמלכו איש חסדו ויחרף את נפשו למות; אפס כי הספרדים התגברו על חיל הערבים, כי היו רבים מהם פי שנים, ויפילו בערבים ביום אחד כעשרת אלפים חלל, וגם את אל־מוסתעין הרגו לפי חרב ולא נודע מה קרה לר' חסדי, כי לפי סופר אחד נפל גם הוא במלחמה וימת מות גבורים, אך לפי סופר אחר הלך בשלום לעולמו במותו “מות טבעי על מטתו”.

כה גדל כבוד ר' חסדי בספרד, וילך שמעו למרחוק ויעש לו כנפים ויגיע עד חצרות מלכי המערב אשר בצפון אפריקה, וכשמעם את שמעו כן תמהו על מעלתו ורוב תהלתו, אבל למרות בלותו רוב ימיו בסביבה ערבית החזיק בדת אבותיו ואך שקר טפלו עליו סופרים מאדוקי המוסלמים באמרם כי בא בדת מוחמד, יען בלתי זאת לא היה יכול לשאת משרה ראשונה בחצר החאליף ראש־המאמינים. ‏ואמנם כן דרך הסופרים הקנאים לכתוב על איש יהודי אשר עלה למעלה גבוהה בהיכלי מלכיהם כי בא בדתם, ואם לא יוכלו לעשות שקר בנפשם, וקללוהו מדי הזכירם את שמו.

אלה המה שמות אחדים מהמשוררים הספרדים העברים אשר שרו בשפת ערב ופרטי דרכיהם בקצרה כאשר היה לאל ידי לאסוף ולקבץ מספרי הערבים.

ירושלם, ט“ו טבת תרנ”ד.

¹

(“בצרון”, תש"א, עמ' 101 עד 109, ועמ' 251 עד 258)

תמונה מבית הכנסת של ר' שמואל הלוי בטולידו.

הקיר המזרחי באמצע: למעלה החלונות האטומים והשקופים זה בצד זה; באמצע הקיר למטה הוא מקום ארון הקודש עם עמודי שיש. משני צדיו ימינה ושמאלה הכתובת על ר' שמואל, ולמעלה ממנו שני מרובעים אשר בהם החרוזים. על גבם נראים סימני מלכות קשטיליה וליאון בדמות מבצר (“קאסטילו”) ואריה (“ליאון”) כשמות שתי הממלכות. הכותל מלא קשוטים ופסוקי מזמורים על כל עבריו.

הקיר הצפוני: למעלה החלונות כנ"ל. תחתם שתי שורות של מזמורים וביניהם מקלעות ציצים ופרחים, אגוזי ארזים וכפּות תמרים ועוד צעצועים אחרים. תחתם שני חלונות פתוחים לעזרת נשים שממנה היו הנשים נשקפות כשהיו מרימים את התורה ושתי הפּתחים למטה בהם הן מבנין הנוצרים.

כל הכתבות והקשוטים הם מעשה טיח גבס והיו בצבעים חיים ורעננים. אפס שנמחקו במשך הזמן ובפרט בגלל הסיד, אשר טחו עליהם ושהיה צריך להרטיב במים כדי להסירו. רק בזויות הקיר המזרחי תחת הספּון נשארו שטחים קטנים עם הצבעים המקוריים ומהם אפשר לדון על הזוהר וההדר אשר מלאו את “המקדש אשר בנה שמואל”.

––––––––––––––––

מספר בתי הכנסיות אשר נשארו מיתר הפליטה בספרד מתקופת־הזוהר של ישראל בארץ ההיא, הוא מעט מאד לעומת מספרם הגדול לפני הגירוש בשנת הרנ"ב. כמעט כלם נשרפו או נחרבו כלה, ורק אלה אשר שונו בעוד מועד לבתי פולחן לקתולים נצלו מכליון.

בזמן שהותי בספרד לפני כמה שנים מצאתי כעשרה בתי־כנסיות כאלה בערים שונות. אולם זכרונם חלף מכבר, ואך לאחדים מחוקרי קדמוניות או רושמי עתיקות נודע מקורם היהודי.

היותר מפוארים ונהדרים מכלם הם שני בתי הכנסיות של טולידו והם היחידים שזכו לפרסום ברבים. האחד הוא הנודע בשם סאנטה מאריה לה בלאנקה (מרים הלבנה הקדושה) שנבנה לפני כשבע מאות שנה ועודנו מתנוסס בכל הדרו ויפעתו, בנוי לתפארת על שתי שדרות עמודים נפלאים. והשני הוא בית הכנסת שנקרא בפי ההמון בשם לה סינאגוגה דיל טראנסיטו (של הפטירה – של ישו) שנבנה ע"י ר' שמואל הלוי אבולעאפיה². הוא היה שר אוצרותיו של המלך דון פדרו האכזרי (מלך משנת הק“י עד הקכ”ט, או 69–1350 לסה"נ), והוא היה השליט בכל ארץ קשטיליה מקציה, והיושב ראשונה במלכות. בלעדי ר' חסדי בן שפרוט היועץ הראשי לחליף עבד אלרחמאן השלישי בקורדובה, ור' שמואל הנגיד שהיתה לו מעלה דומה לזו של וזיר בחצר המלך חאבוס מגרנאדה³, שום יהודי לא קנה לו שררה כמעט בלתי מוגבלה, ושפך ממשלתו על כל עברי ספרד כמו ר' שמואל הלוי זה. אם גם לא נמנה בין גדולי התורה וחכמי הדור, אין ספק שגם הוא חונך על ידי אביו התורני והרבני ר' מאיר אבולעאפיה לפי רוח אותו הזמן, על התורה והעבודה⁴. השתתפותו בוכוח להגן על האמונה היהודית בפני האפיפיור בשנת 1353 למספרם, מוכיחה שגם הוא היה יודע ומבין במדעי היהדות. נוסף על היותו מושלם בהשכלה הספרדית ויודע לדבר צחות כאחד מאצילי הארץ ומליציה⁵.

פעולתו העיקרית היתה להביא סדרים באוצרות הממשלה שנתרוקנו באשמת הפקידים, אשר באהבתם לבצע, אכלו את העם בכל פה, וישימו בכליהם את אשר היה מגיע לרשות.

ר' שמואל היה ממשפחה רמה, עשירה ומיוחסה בלישבואה. הדוכס דון ג’ואן אלפונזו די אלבוקירקי, מורו ומחנכו של המלך דון פידרו, קרב את ר' שמואל ידידו למלך ויצוהו עליו, וכאשר מת הדוכס בשנת 1354 למספרם, מנהו המלך לשר אוצרותיו⁶ והשפעתו על המלך הלכה הלוך וגדול עד שהיה לאחד מיועציו היחידים ומאנשי סודו. בזמן קצר עלה למעלה ראש בחכמתו ותבונתו המדינית ויהיו כל מוסרות הממלכה הגדולה בידו. הוא היה המוציא והמביא גם בכל עניני הממשלה, והוא קבע את יחוסיה אל יתר הממשלות. אפשר לאמר עליו שהוא היה הדיזראילי של ימיו, כי על פיו התנהגה המדיניות הספרדית, אשר מרכזה היה אז בקשטיליה, וכל הממלכות הגדולות בימיו באו בקשר עם אדוניו פידרו על ידו. הודות להשתדלותו נקשרו בברית שלום עם קשטיליה המלכויות הערביות בדרום ספרד והממשלה האנגלית בצפון אירופה; הודות לפעולתו נתעשרה הארץ עושר גדול אשר כמוהו לא נודע לפניו והודות לנאמנותו ליהדותו הוטב גם מצב היהודים כל זמן שהיה הוא השליט בארץ.

הוא נהל גם את המלחמה העזה והמרה בין פידרו ואחיו הנסיך “הממזר” אינריקי די טראסטאמאר, והודות לנצחונו נצלה עדת ישראל בטולידו מכליה שלמה על יד הנסיך אשר ערך שחיטות נוראות ביהודיה, וכהמן בשעתו אמר לאבד את כל קהלות ישראל בשנאתו ליהודי האחד היושב בחצר המלך.

אולם ימי שלטונו של ר' שמואל לא ארכו, כי כמו תמיד, גדלה הקנאה לשר היהודי מכל צד ומכל עבר עד אשר יכלו לו שונאיו, ויפילוהו בתגרותיהם ועלילותיהם ויבאישו את ריחו בעיני אדונו ומלכו. ואמנם יכלו לו, כי דון פידרו היה הולל ושובב, ובהיותו תמיד מבזבז אוצרות הממשלה בתענוגיו ומסבאיו, הציק לשר היהודי בכל פעם להמציא לו את הסכומים העצומים שנצרכו לו למלאות תאותיו. ולאחרונה הכניסו בלבו חשד שהיהודי טמן בהיכליו את אוצרות הממשלה. ואז השליכהו אל בור האסירים ויענהו בענויים קשים ונוראים עד אשר יצאה נשמתו בקדושה ואמונה.

האיש הזה הרבה לעשות טובות לאחיו כל ימי ממשלתו, ויבן בתי־כנסיות ובתי־מדרשות בהרבה ערים בספרד, לפי עדותו של בעל היוחסין, אברהם זכותא, ואחת הכנסיות שבנה, ואולי היותר נהדרה שבהן היא זאת אשר בטולידו⁷.

בית־הכנסת הזה נגמר בשנת הקי“ז, ולא הקכ''א כמבואר להלן, כאשר ר' שמואל עמד על פסגת שלטונו בממשלת קשטיליה. תיכף אחרי הגירוש בשנת רנ”ב מסרוהו המלך פירנאנדו ואיזאבילה אשתו לפרשי קלעת־ראווה, ומני אז הומר לבית־פולחן קתולי. בו שמו את כלי קדשיהם ויטיחו בסיד את כל קירותיו, ואת הכותל המזרחי כסו בהעמידם לעומתו את “המזבח הגדול” עם הצלוב ופסילי השליחים סביביו; אולם את רוב הכתובים ואת הכתובת המוקדשה לר' שמואל לא טחו. גם את המבוא לביה"כ שנו ויתלו פעמון ממעל לשער⁸. במצב כזה נשאר עד שבא, לפני כששים שנה, המלומד הכומר הישועי פידיל פיטה, ראש האקדמיה להיסטוריה במדריד, ובהשתדלותו הסירו את פולחנם משם, ויחלו לנקות את הבית בעמל רב ולהסיר את הסיד מעל קירותיו, עד אשר נגלו קישוטי הקירות והכתובות בכל הדרם ויפים⁹. הרושם שעשו על כל הרואים היה כל כך גדול ועמוק, שהממשלה החליטה לקחת את הבית תחת השגחתה הפרטית לבל תגע עוד בו יד לקלקלו. ועל משקוף הפתח נכתב שהמלך אלפונזו השלשה־עשר צוה לשכלל את הבית הזה, ופקודה נתנה ממנו לשמור עליו¹⁰.

הבית הזה הוא אולם גדול: ל“ז אמה ארכו, י”ד אמה רחבו וי"ח אמה קומתו. כל קירותיו מצופים בטיח גבס, ועליו מקלעות פרחים, פטורי אגוזי ארזים ופתוחי עלי תמרים, זכר למה שנאמר:

צדיק כתמר יפרח

כארז בלבנון ישגה

ועוד צעצועים וקשוטים לפי טעם האמנות המורכבה מזו של הערבים ושל הספרדים של אותו הזמן¹¹. כשאדם נכנס לביהכנ"ס יאורו עיניו למראה הנפלא אשר יגלה לפניו. והכתובות המשתרעות על כל עבריו מוסיפות חן ויופי על ההדר השפוך על בית־אלהים זה.

סביב לקירות ביהכ“נ כתובים מזמורים בכתב יפה ונהדר. תכנם הוא דברי הודאה ושבח כגון, מזמור ל' י”ג; תפלה ותחנונים, קל“ח, א’־ג', וק”ל; הבטחון באלהים נ“ו, ה'; פסוקים המדברים מהעבודה ובית־המקדש. קכ”ד; ברכת כהנים קל“ב, ט'; התקוה לימות־המשיח ובנין ירושלים קל”ב, י’־י“ג; או פסוקים המספרים כבוד אל וממשלתו על שמים וארץ, שאון ימים והמון לאומים ס”ה, ו’־ח‘; גם בחרו בפסוקים בכונה מיוחדה, כמו מזמור קל"ב, א’־ח’ לרמוז על מחשבת ר' שמואל לבנות את הבית ותשוקתו ליום שישלם נדרו; ס“ה, ח' מרמז למועדי התפלה בבקר וערב, ופסוקי ט’־י' לרמוז על ארץ ספרד המבורכת בעושר, במים רבים ובדגן לרוב; מ”ה, ה' מכוון למלך ספרד ופסוקי י“ד־י”ז מכוונים לאהובתו המלכה מאריה די פאדיליה, אשר ר' שמואל היה בין תומכיה נגד המלכה השנואה דונייה בלאנקה, אשר המלך דחה מעל פניו. ככה רואים אנו שגם בבחירת הכתובים היתה מחשבה תחלה בשכל טוב וטוב טעם.

בקיר השמאלי למעלה תחת ספון התקרה תשתרע שורה של חלונות אטומים ופתוחים זה בצד זה, כלומר שהאחד סגור ומכוסה בגבס, מעשה־רשת באמנות נפלאה¹², והשני בצדו פתוח למאור השמש. גם למעלה מהם שורה של מזמורים באותיות גדולות ומרהיבות עין. לאורך הקיר הימני נשען חדר אשר בו היה, כנראה, בית־המדרש והספרים, ולמעלה ממנו עוד חדר לעזרת הנשים וגם הוא היה מקושט בסגנון ביהכנ“ס. עוד נשארו חלקים מהצעצועים וגם משירת מרים לכבוד המתפללות ומזמור ס”א אשר בו יבורך מלך וזה גם כן לכבוד המלך דון פידרו.

הקיר המזרחי הוא היותר יפה בצעצועיו, פרחיו, תמורותיו ומקלעותיו וגם בכתובותיו, יען שבו עמד ארון־הקודש, או “ההיכל” כמו שקוראים לו הספרדים. מכל צד נמשכות שורות שורות של כתובים ממזמורים ומשני עברי ההיכל שתי כתובות גדולות של י"ב שורות כל אחת, המספרות בשבח בונה הבית ומגידות את פרשת גדולתו ומעלתו בחצר המלך דון פידרו ואת חסדי המלך לעם ישראל, באותו הסגנון היפה שבו הצטיינה הספרות העברית בספרד. זוהי המצבה היותר יפה אשר הקימה עדת היהודים בטולידו לכבוד איש אשר “היה לישראל למושיע”.

אורך כל כתובת כ' סנטימטרים וגבהה כ' סינטימטרים. זו שמצד ימין למקום הארון, שבורה לחמש או שש חתיכות. חלקים קטנים כבר נאבדו ואחרים נמחקו מחמת הרטיבות. הכתובת מצד שמאל פגומה עוד יותר ומחוסרה כמעט שני שלישים מראשי השורות שנמחקו או טושטשו. פה ושם נמצאים שברי מלים מסורסות ואותיות הפוכות שהדביקו אותן אל הקיר אנשים שלא ידעו לקראן.

הרבה שנים נשארו הכתובות מבלי שאיש ישים לבו אליהן. אולם בשנת 1752 פרסם ראדיס די אנדראדי תרגום ספרדי מהן בספרו¹³ דף כ“ד וכ”ה. כבר גרץ הציץ מבין שורות התרגום שאינו מדויק והביע השערתו שנעשה על ידי אחד האנוסים. ואמנם, בהשוותנו אותו אל המקור העברי ונוכחנו לדעת שמלבד שהיה עם הארץ גדול, לא בקי בשפה ולא מהיר בקריאת כתובות, עוד בדה מלבו דברים שלא נכתבו כלל, כאשר נראה הלאה. הראשון אשר עסק בכתובות ויטרח להעתיקן ולפרש אותן היה פיריץ באייר, מלומד נוצרי שהיה מורה לשפה העברית באוניברסיטה של סאלאמאנקה. בעמל רב ויגיעה יתרה הצליח להעתיק את כל הפסוקים והכתובות ויבאר אותם היטב בספר מיוחד שחבר בשנת 1752 למספרם¹⁴. כבר אז היו חלקים אחדים מהכתובות מחוקים, אולם באייר השכיל לקרא כל מה שנשאר מהן ועוד כמה וכמה מלים למרות היותן מקולקלות ומטושטשות וגם מלא מלים אחרות שרשמיהן היו עדיין נכרים. כחמשים שנה נשאר הספר אצור אצל אחד מחברי האקדמיה ושום אדם לא הפנה לבו לטפל בבית־הכנסת. אולם הודות לזיוף מכוער ומגוחך של משומד גרמני ושמו היידיק, קמה סערה בחוגי המלומדים במדריד, והאקדמיה לדברי הימים הוכרחה לטפל בענין ותשלח ועדה מיוחדה לטולידו להעתיק את הכתובות ותפרסם בזכרונותיה משנת 1799 תצלום מדויק מהעתקת הועדה בצירוף ההעתקה מספרו של באייר¹⁵. מן התצלום מוכח שחברי הועדה לא היו מומחים גדולים בשפתנו ואמנם משבח אני את בערותם כי בעקב חסרון הבנתם התאמצו לדייק בהעתקת האותיות וחצי האותיות והקוים והנקודות, הכל כאשר היה נראה לעינים, ואפילו מלים שנעקרו ממקומן והודבקו אחר־כך אל הקיר בלי סדר וגם בהיפוך האותיות על־ידי מי שלא ידע לקרוא אותן, העתיקו חברי הועדה בדיוק. וככה אפשר להכיר מהעתקתם שיורי אותיות של מלים שהיו עדיין ברורות בימי באייר, אבל נמחקו לחצי אח"כ, ועתה נעלמו לגמרי.

גריץ תאר את המאורע הזה במאמר מיוחד ופרסם את הכתובת על פי העתקת באייר עם תקונים אחדים מצדו, ולאחרונה פרסם אותה גם משה שוואב בספרו על הכתובות העבריות בספרד, יחד עם פסוקי המזמורים אשר סביבות הקיר¹⁶.

בימי היותי בספרד סרתי פעמים רבות ממדריד לטולידו לחקור על אודות שיורי מושב ישראל בתוכה ובין יתר הדברים התמסרתי להעתיק את הכתובת המיוחדה לכבודו של ר' שמואל. אם כבר בימיו של פיריץ באייר הרבה מלים ואותיות היו מחוקות כאמור, הנה מאז חלה יד הזמן בהן עוד יותר במדה כזו, שגם מן החלק שהיה עדיין קיים בימי באייר, נעלמו כמה אותיות, וכמה מהן נשארו רק לחצאין, ומאותיות אחרות נראים רק רשמים קלים, עד שבקושי גדול ואורך רוח ומתינות מרובה הצלחתי להציל ממה שנמחק, עד כמה שאפשר. על כל פנים מתוך עבודתי אני נוכחתי לדעת שבאייר עשה מלאכתו באמונה, ואם גם בתקוניו לא ירד לעומק רוחה של השפה העברית, בכל־זאת השכיל לצרף שברי אותיות למלים נכונות. ההעתקה המדויקה שעשתה ועדת האקדמיה מאשרת את תקוניו עד כמה שאפשר לדון ממה שלפנינו.

אמנם אותו החלק מהכתובת הקיים שונה רק במעט מצורתו הראשונה ועודנו במלואו וכל הדרו.

ממעל לכתובת הזאת נמצאים שני רבועים משמאל להיכל ולימינו והם מכילים שירה קטנה ויפה בת ששה בתים, שלשה שלשה לכל צד ומשקלם הוואפיר, יתד ושתי תנועות כפולים ויתד ותנועה. בהם ידובר על התיבה למקרא התורה, על ספרי התורות וכתריהם ועל המזרקים לרחיצת כפים והמנורות והעזרות לנשים ששמשו גם לבית מדרש ללמוד התורה. השירה הזאת לא נדפסה בשום מקום בספרותנו. אין להתפלא על גריץ שלא הזכירם לא במאמרו הנ“ל וגם לא בדי”י (ה', 336), יען שהוא ראה רק את מה שפרסמה האקדימיה בזכרונותיה ושם לא נדפסו החרוזים האלה, אבל שוואב הלא היה בעצמו בבית־הכנסת בטולידו, ואיך זה נעלמו ממנו? אין זאת כי אם עשה מלאכתו בקלות ראש וזה מוכח עוד מהעובדה שגם את הכתובת הגדולה על ר' שמואל העתיק מגריץ בלי שום התאמצות מצדו להשוותה עם המקור על המקום. ואמנם דוקא לחרוזים אלה חשיבות מיוחדה, יען שבהם נאמר בפירוש שר' שמואל בנה את בית הכנסת¹⁷ ושבהם מדובר גם כן על המדרש והעזרות אשר שמשו ללמוד התורה. וחבל שפרט זה נעלם מגריץ כי לולא זאת לא היה חורץ משפט מעוות על ר' שמואל באמרו שלא נתן לבו להגדיל תורה וחכמה ולבצר את הקנינים הרוחניים של עם ישראל. ואמנם כבר יפה עשה שפ"ר (די"י ה' 336) להשיב על גריץ בהערתו לדבריו בנדון זה.

והנה בנוגע לשנה שבה נבנה ביה“כ, הנה נאמר בפירוש בכתובת חלק ב‘, שורה ז’: ויכלהו בשנת טוב בנקודות שעדין נראות ושהן מורות שזו היתה שנת י”ז, דהיינו הקי“ז, שהיא 1357 למספרם. אולם לפי עדות ועדת האקדמיה היה כתוב אחרי “טוב” גם מלת ליהודים גם כן מנוקדה, וכך כתוב גם בנוסח המזויף של היידיק, ובכן גריץ ואחרים החליטו שלפי זה היתה השנה שנת הכ”ב, שהיא 1361־2 למספרם. אבל הדעת נותנת שביה“כ נבנה כאשר ר' שמואל היה ברום המעלות ומושבו היה איתן במלכות דון פידרו אחרי שנמנה לשר אוצרותיו במות הדוכס די אלבוקירקי בשנת 1354 שהיא שנת הקי”ד ובכן ברי לי שהה“א במלת “ליהודים” היתה גדולה מיתר האותיות לסמן את האלפים, באופן שהגימטריה עולה למספר חמשת אלפים ומאה ובצירוף “טוב” הרי לנו שנת הקי”ז כאשר אמרנו. (להלן נוכיח מהנוסח המזויף של היידיק שבאמת המלים “טוב ליהודים” היו עדין בקירות כשתורגמה הכתובת לספרדית. עי' הערה 30).

ועתה הנני נותן בזה את הכתובת הגדולה על ר' שמואל, לפי מה שיכולתי אני לקראה בהעתיקי אותה בעצם ידי, אחרי עיון רב, אות באות, ואחרי השוותי את העתקתי עם זו של באייר ושל משלחת האקדימיה. נוסף על זה השתמשתי גם בתרגומו של היידיק וככה יכלתי למלאות איזה פרצים בכתובות ולהשיב איזה מלים מחוקות או מטושטשות למקורן. אבל בהיות שהשירה הקטנה היא הפתיחה לכתובת הגדולה לכן תעבר תחלה ויש לשמוח שלא היתה גם בה יד המהרסים כי חוץ מאותיות בודדות שנעלמו או שטושטשו נשארו כל הבתים בעצם תומם, וזה לשונם:

לימין הארון:

∪ – – – ∪ – – – ∪ – –

רְאוּ מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נִקְדַּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל

וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁמוּאֵל

וּמִגְדַּל־עֵץ לְמִקְרָא דָת בְּתוֹרָה¹⁸

וְתוֹרוֹתָיו וְעַטְרוֹתָיו לְמוֹ אֵל

וּמִזְרָקָיו וְנֵרוֹתָיו לְהָאִיר

וְחַלּוֹנָיו כְּחַלּוֹנֵי אֲרִיאֵל¹⁹.

לשמאל הארון:

וְעַזְרוֹתָיו לְשׁוֹקְדֵי דָת תְּמִימָה

[וּבוֹ] מוֹשָׁב²⁰ לְכָל יוֹשֵׁב בְּצֵל־אֵל

וְכִמְעַט יֹאמְרוּ רוֹאָיו דְּמוּת זֶה

דְּמוּת מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה בְצַלְאֵל

לְכוּ עַמִּים וּבוֹאוּ תּוֹךְ שְׁעָרָיו

וְדִרְשׁוּ אֵל וְהוּא בֵית־אֵל כְּבֵית־אֵל.

חלק א' מהכתובת מצד ימין לארון הקודש

המלים בסוגרים מרובעים הם התקונים או המלואים לפי: א') באייר בספרו הנ"ל ועל פי תצלום, או תרשים, שעשה בעצם ידו, או על ידי אחר²¹; ב) התצלום, או התרשים, של משלחת האקדמיה; ג) הכתובת בטולידו, עד כמה שאפשר היה לקרוא ממה שנשאר למראה עין.

שורה א) חסדי י“י [נשירה ופעולות] י”י כעל²² אשר גמלנו ואשר הגדיל לעשות²³ לנו… הקים לנו שופטים ושרים להציל עמו מיד.

ב) אויבים וצרים. ואם אין מלך בישראל, לא השבית לנו גואל. הוא מעוז המגדול, אשר מיום גולת אריאל. לא קם כמהו בישראל. משלשלת

ג) [היו]חסין ואציל מאצילי הארץ. מנשיאיה ומאדיריה העומדים [בפרץ]²⁴. אופן הגדולה. יסוד המשרה והמעלה. לשם ולתפארת ולתהלה.

ד) נודע שמו בישראל. מיום היותו על אדמתו²⁵. לפני מלכים יתיצב. להיות עומד בפרץ. ודורש טוב לעמו. ראש גולת אריאל. מבחר הנגידים. עטרת

ה) [גאון]²⁶ וגדול ליהודים. אליו גויים יבואו מאפסי ארץ. לקום על נתיבות ולגדור פרץ²⁷. הוא השליט על הארץ. האשל הגדול. מבצר עוז ומגדול.

ו) עלה במעלות המשרה כפי מהללו²⁸, וגדול וקדוש יאמר לו, עמוד הימני אשר בית הלוי ובית ישראל נכונים עליו. ומי יכול לספור מהלליו. ומדותיו ומעלליו

ז) מי יוכל למלל. ומי ישיג²⁹ לגמור את ההלל. צניף המשרה יקרת ההדר³⁰. העומד בראש הסדר³¹. נשיא נשיאי הלוי ה' שמואל הלוי.

ח) הגבר הקם על. יהי אלהיו עמו ויעל. מצא חן וחסד בעיני הנשר הגדול, גדול הכנפים. איש המלחמה ואיש הבינים. נפל

ט) פחדו על כל העמים. גדול שמו בגויים. המלך הגדול מקלטנו³² וגבירנו המלך דון פדרו. יהי אלהים בעזרו. ויגדיל

י) חזקו³³ והדרו. ושמרו כרועה עדרו³⁴. גדלו המלך וינשאו. והרים³⁵ את כסאו, מעל כל השרים

יא) אשר אתו. [מפיהו³⁶ ישק כל עמו] ויתן בידו כל אשר לו. ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו. וישתחוו לו אפים האצילים.

יב) [ויכבדוהו הגדולים. להיות גבורתו] בכל הארץ מודע[ת. ובין העמים] נשמעת³⁷. יצא בכל הממלכות שמעו. ויהי לישראל למושיע³⁸

חלק ב' מהכתובת בצד שמאל לארון

שורה יג)… מלט [נו] מי [ד] צר [ינו]³⁹ – ומיום גלותינו לא הגיע לרוממותו אחד מכל בני ישראל.

יד) [חוטר מגזע קדו]שים. אילן ששרשיו מרובים⁴⁰. האיש הגדול החסיד הצדיק נשיא נשיאי הלוי⁴¹

טו) ר' [מאיר] ה[לוי]. מא[ור ה]חברה, גד[ול ב]הלכה… [תעודה]… תורה ולומדיה. המשיב⁴²

טז) [עטרתה כב]ימים ראש[ונ]ים וכשנים קד[מו]נים… [כביום] מתת אלהים איש

יז)… הוסיף והגדיל על כל אל[ה]⁴³ לבנות בית תפלה לשם י"י אלהי ישראל.

יח)… ויחל לבנות את הבית [ואת נוהו לשכן]⁴⁴. ויבן את הבית ויכלהו בשנת טוב [ליהודים]⁴⁵.

יט) [לסדר] בראשית ברא אלהים⁴⁶. תהלות ותשבחות גדולות לאשר עזרהו להחל

כ)… וגדול כבוד הבית הזה. לא ראו כמוהו עינים. ולא שמעו אזנים. אין זה כי אם בית

כא) [אלהים וזה שער השמים. אנה בר]חמיך⁴⁷ ולמען שמך. בידך המל[אה והר]חבה. זכרה לו אלוהיו לטובה. יאריך

כב) [חיים ושנו]ת⁴⁸ עולמים. לעמוד לשרת בשם [האלהים]. הוא ובניו כל הימים. ותעשה עמו

כג) [חסד לדור]ותיו⁴⁹. על הבית הזה יהיו עיניך פקוחות. ואזניך פתוחות. לשמוע [אל] הר[נ]ה⁵⁰.

כד) [ואל תפלת עבדיך]. ולו ימצאו חן בעיניך. לבנות מקדש אריאל. ולהושיע יהודה וישראל. ובא לציון גואל.

אלה הן הכתובות לפי מה שהיה אפשר להשלים ולתקן כאמור למעלה. אבל בהיות שהתרגום לספרדית שנשמר אצל אנדראדי שהזכרנו הוא חשוב מכמה פנים וביחוד יען שבו נמצאים כמה וכמה פרטים המפיצים אור על הכתובות, כשהיו עדיין שלמות וברורות ושגם עזרו לי לגלות את מובן השורות הראשונות של החלק הצפוני שנמחקו ברוב, ושנתנו מקום להשערות רעועות, אמרתי לתת כאן תרגום עברי מהתרגום הספרדי שנעשה מהמקור העברי ולשפך אותו שוב מכלי שני לכלי ראשון בכוון לאותם הבטויים והמלים הנמצאים בכתובות עצמן במקורן:

החלק הראשון:

החסדים אשר רצה ה' לעשות עמנו, בהעמידו בתוכנו שופטים ושרים לגאול אותנו מאויבינו וצרינו, באשר אין מלך בישראל, אשר יוכל לגאול אותנו אחרי הגלות האחרונה של האל, אשר לפעם השלישית נעשתה ע"י האל בישראל, בהפיצו אותנו אלה לארץ הזאת ואלה לארצות אחרות, במקום אשר הם רוצים באדמתם ואנחנו בזו שלנו. ואנחנו אשר מהארץ הזאת בנינו הבית הזה בזרוע חזקה ואדירה. היום ההוא אשר נבנה היה גדול וטוב ליהודים, אשר לשמעו באו מאפסי ארץ, לראות היש תרופה שיעמד איזה נגיד עלינו, אשר יהיה לנו למגדל עוז בתבונה נכונה, להיות שליט על עדתנו, ולא נמצא נגיד כזה בתוך אלה אשר היו בינינו בארץ הזאת. אבל הנה קם בתוכנו לעזרנו שמואל, אשר האל היה עמו ועמנו, ואשר מצא חן וחסד בעדנו. הוא איש מלחמה ושלום, אדיר בכל העמים גדול בבונים. והיה זה בימי המלך דון פידרו יהי ה' בעזרו, יגדיל ממלכתו, יפריחהו וינשאהו וירים כסאו מעל כל השרים, יהי ה' עמו ועם כל ביתו, וכל איש ישתחוה לפניו, והאצילים והגבורים אשר הם בארץ ידעוהו, וכל אלה אשר שמעו את שמעו, ישמחו לשמוע אותו בכל הממלכות, ויהיה נודע כי הוא נעשה לישראל למחסה ולמושיע.

החלק השני:

בחסותו וברשיונו החלטנו לבנות את המקדש הזה. שלום יהיה עמו ועם כל זרעו וריוח בכל מעשהו. עתה מלטנו ה' מיד צרינו, ומיום גלותנו לא הגיע אלינו מחסה אחר כזה. עשינו את הבנין הזה בעצת חכמינו, והחסד הגדול מהאלהים היה עמנו. האיר לנו דון רבי מאיר יהי זכרו לברכה. והוא נולד להיות לעמנו לסגולה. כי מלפנים, אלה שבתוכנו, היה להם ריב בכל יום בשעריהם. והאיש הקדוש הזה נתן ישועה והצלה לעניים כאשר לא נעשה בימים הראשונים ולא בשנים קדמונים. לא היה הנביא הזה כי אם מיד ה', איש צדיק והולך ישר היה, אחד מיראי האלהים ומחושבי שמו הקדוש. ועל כל אלה הוסיף בחפצו לבנות את הבית הזה בנווהו, ויכלהו בשנה טובה מאד לישראל, והוסיף ה' עוד אלף ומאה מאלה אשר לו, בגלל אשר למענו נבנה הבית הזה; ואלה היו אנשים גדולים וחזקים, למען אשר בזרוע חזקה ובכח מעולה, יוכל להתקיים הבית הזה. לא נמצאו אנשים בכל קצוי תבל קודם לכן אשר היו פחות חשובים בהם. אבל אתה ה' אלהינו, בהיות שמך גדול וחזק, אתה חפצת כי נכלה את הבית הזה לטובה, בימים טובים, שנים נאים, למען יעמד שמך בו, ושמע הבונים יהיה נשמע בכל העולם, ויאמרו הנה זה הוא בית תפלה אשר בנו עבדיך לקרוא בו בשם אלהי ישעם.

מהתרגום הספרדי אנו רואים שאינו מתאים בכל אל הכתובת המקורית שלפנינו ורק נותן הוא את תכנה בדרך עקיפין. מקורו של התרגום הספרדי והדרך שבה נעשה אינו ברור לי כל צרכו. אבל לפי מה שראיתי מתרגומים כאלה, ישנים מלפני מאות בשנים וגם חדשים מקרוב שנעשו בספרד, לא רק שחסרה למתרגמים הנוצרים ההבנה הנחוצה, אלא שלא הססו לדרש פנים חדשות במה שלא הבינו, ועושים כאילו היה תרגומם מדויק ומכוון מלה במלה למקור. לפעמים היה לי הרגש כאילו נעשה התרגום “בעל־פה” כלו' מאדם שהשתמש באיזה כומר “תלמיד חכם” שהבין רק חצאי מלין בעברית, ואת החצי השני השלים מדמיונו, או שלקח תורתו מאיזה יהודי שמסר לו ראשי פרקים ו“המתרגם” עשה מהם מטעמים לפי רוחו ורצונו. ככה נדמה לי גם במקרה זה, שהמתרגם קבל את תוכן הכתובת מאיזה יהודי מארראנו שהבין עברית ושהשכיל לקרא את הכתובת כשהיתה עדין שלמה, והוא מסר ל“מתרגם” את תכנה, אלא שזה לא הבין את כל המליצות אשר ביאר לו רבו וישתמש בהן לפי רוחו וטעמו, ופה ושם שמשו לו להכניס אל הכתובת מה שלא היה בה. אבל נראה שגם ה“ידען” היהודי התקשה במליצות ותארים שאינם שגורים הרבה, ופירש אותם באותה קלות־דעת של עמי הארץ, שבוטחים יותר מדי בבינתם, וממלאים בדמיונם מה שחסר להם בידיעה.

הנה, למשל, ראה מלת “שלשלת” (שורה ב') וחשב שזו “שלישית” ויבדה סביבה כל מה שאמר על אודות הגלות “האחרונה והפעם השלישית”. המלים “מיום היותו על אדמתו” (שורה ד') שמשו לו לדבר על תפוצות ישראל וחבתם לארצות גלותם. תחת “מצא חן וחסד בעיני” (שורה ח') קרא “בעדנו” ויחס את התוארים הנשר הגדול וכו' לשמואל ולא למלך. אחרי “מלחמה” הוסיף “שלום” יען ששמואל לא היה יכול להיות רק איש מלחמה. את המלים “איש הבינים” קרא “הבונים” וככה עשה את שמואל לאדריכל גדול בבונים! ואת כל האמור על גדולת שמואל אשר גדלו המלך וינשאהו, חשב שזה המשך הברכות למלך והסב אותם לדון פדרו ולא לשמואל.

גם בנוגע לשנת הבנין של בית הכנסת אנו למדים מהתרגום בדרך עקיפין, שבזמן המתרגם המלים טוב ליהודים⁵¹ (שורה יח) היו עדין ברורות יען שהוא אומר: “ויכלהו בשנה טובה מאד לישראל, והוסיף ה' עוד אלף ומאה מאלה אצלו”. המשפט האחרון אינו מובן כלל אם לא נשער שהיהודי או הכומר באר למתרגם את הגימטריאה של “טוב ליהודים”, והסביר לו שהמובן הוא “טוב לישראל”, אבל שבתוכם כלולה גימטריאה של השנה שבו נבנה הבית, ושבמלת “ליהודים” כלול המספר מאה לאותו האלף, ושיש להוסיף אותה על שנת “טוב”, דהיינו שנת מאה שבע עשרה לאלף הששי, כלו' הקי“ז. אולם המתרגם לא הבין את כל הענין, ופירש את הדברים כאלו רצו לאמר שה' הוסיף אלף ומאה עוזרים לבנין “אנשים גדולים וחזקים”, למען יהיה הבנין חזק וקיים, ושהם היו באותה המדרגה של הקדמונים בגבורתם וחשיבותם. ככה נהפך אצלו “האיש החסיד הגדול” (שורה י"ד) ל”חסד גדול מאלהים".

סרוסים וטעויות כאלה רבים בפרט בחלק השני של הכתובת, אבל אם גם התרגום אינו מתאים למקור, יש בו עוד פרטים וקוים שנוכל ללמוד מהם על מצב הכתובת טרם שנאבדו חלקים ממנה, ושעל פיו נוכל להכיר מלים ומשפטים שלמים, או לחצאים, שהמתרגם או רבו ראה כשהיו עדין בתקונם, וגם להשלים מלים שלא נשאר מהן כי אם רשמי אותיות. למשל בחלק ב' (שורה יג) אפשר להכיר אצל באייר והאקדמיה רשמי אותיות לטם מי… צ…ו. והנה באייר קרא: “ומלטם בימי צר” אבל מהתרגום הספרדי רואים אנו שהיה כתוב “וימלטנו מיד צרינו”.

אבל הדבר היותר חשוב שאנו למדים מהתרגום הספרדי הוא זה: בחלק השני של הכתובת המתרגם מביא שם איש ששמו דון מאיר, והוא מיחס את השבחים בראשית חלק זה, לא לר' שמואל אלא לר' מאיר.

גרץ התאמץ להוכיח ששני החלקים באיש אחד מדברים, והוא ר' שמואל; אבל באמת הדעת נותנת כי בשני אנשים הכתובת מדברת. כי כמו שבחלק א' “נשיא נשיאי הלוי” (שורה ז') קודם לשמו של ר' שמואל, כך גם בחלק ב' (שורה יד) “נשיא נשיאי הלוי” הולך לפני שם איש אחר, כי לא יתכן שנאמר עוד הפעם על אותו ר' שמואל בעצמו. גם אופי התהלות בכאן הוא שונה מזה של חלק א‘. שם אנו קוראים תהלות המציינות תכונות של שררה ושלטון: אציל מאצילי הארץ מנשיאיה ואדיריה… אליו גויים יבואו… והוא השליט על כל הארץ… הוא צניף המשרה… והמלך הרים כסאו מעל כל השרים" וכו’, אבל בחלק ב' “נשיא נשיאי הלוי” הוא “חסיד וצדיק” ויש לו ענין אל “התורה ולומדיה” ולעומת מה שנאמר בחלק א' (שורה ב') על ר' שמואל שהוא הגואל “אשר מיום גלות אריאל, לא קם כמוהו בישראל”⁵²… נאמר בחלק ב' על אביו כי “מיום גלותנו לא הגיע לרוממותו אחד מכל בני ישראל” (שורה א'). והאמת היא שהוא מדבר מר' מאיר שהיה אביו של ר' שמואל, אשר לפי הכתובת שעל מצבתו⁵³ היה תורני ורבני, ואולי גם דיין, כי שם נאמר “וישפוט את ישראל” ולו יאים וגם נאים השבחים הנאמרים בחלק ב'. וככה גם כן ראוי לאמר על האב שהוא “אילן ששרשיו מרובים” (שורה י"ד). שנתברך בבנים שעלו למרום המעלות. אולם על הבן נאמר שהוא “משלשלת יוחסין” (שורה ב–ג).

מכל זה מוכח שבזמנו של המתרגם השם ר' מאיר היה עדיין קיים בכתובת, אלא שהמתרגם תלה בו דברים שלא נאמרו שם ושרק יצאו מדמיונו הוא.

ואמנם אחרי שנתברר לי שר' מאיר נוכר בחלק ב‘, התבוננתי עוד הפעם בצילום הכתובת לפי משלחת האקדמיה, ואמצא שהאותיות הבודדות שהעתיקו חברי האקדמיה שנמצאות הפוכות בחלק ב’ לצד ימין, אפשר להכיר רשמי השם מאיר שנפל מן הטיח של הכתובת ואחר כך הדביקו אותן על הקיר שלא במקומן.

רק אחרי שגמר תהלות ר' מאיר, הוא שב לדבר על ר' שמואל שהוא הוסיף על כל מעשיו וחסדיו, בבנותו “בית תפלה לשם ה' אלהי ישראל”.

ועתה הבה נראה באיזה ר' מאיר הכתובות מדברות. באבני זכרון של שמואל דוד לוצאטו נמצאות שלש מצבות על שם ר' מאיר הלוי אבולעאפיה. מספר 18 על שם דון מאיר בן ר' יוסף הלוי ומספר 19 על שם ר' מאיר בן שלמה הלוי ושניהם מתו במגפה בשנת הק“ט – 1349. גריץ חושב שהראשון היה אביו של ר' שמואל; אבל בהיות שמספר 20 הוא על שם ר' מאיר בן ר' שמואל הלוי שמת בשנת הקט”ב–הקי“א –1350, יותר נראה שזה היו אביו של ר' שמואל לפי המנהג השגור לתת לבן את שם הסבא. גם כל התיאור של מצבה זו מתאים יותר למה שנאמר על ר' מאיר בכתובות של ביה”כ.

* * *

הכתובות שהקדישו יהודי טולידו לר' שמואל בבית הכנסת שבנה לחן ולתפארת, מספרות את גדולת האיש המרומם הזה, ואת כל אשר עשה בעד אחיו בספרד, בהשתמשו בהשפעתו להרים את כבודם ולהיות להם למושיע ביום צרה, כאשר היו צפויים לרעה ולכליון. אבל כמו שהביעו את שמחתם על עליתו וגדולתו ברגשי הוקרה והערצה, ככה הביעו בכתובת אחרת, גם את צערם העמוק על מפלתו הנוראה וסופו של האיש אשר תלו בו תקוות כל כך גדולות עד שחשבו אותו “לגואל עדת אריאל”. נכאבים ומדוכאים שפכו את מר שיחם על ענוייו אשר סבל מיד מלכו (עי' למעלה) על המצבה אשר הקימו על קברו "אבן בוחן, ותחתיה נגנז נבחן, אשר סבל שבט מוסר, ומדרכי ה' לא סר. קבל את היסורין מאהבה, אהב את התוכחות נדבה, בחרות אף ה' על בית הלוי, ומאוס מאסהו אדניו, מקום אשר אסירי המלך אסורים שמהו. ושם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ושם קרא ה' שמואל, שמואל, ויעלהו אליו הרמה בית אל וכו' וכו'.

בבית הכנסת “מקדש מעט” אשר בנה להם ר' שמואל ראו יהודי טולידו כלולים יפיו של המשכן “מעשה בצלאל”, ותעודתו של מקדש שלמה, להיות ל“בית תפלה לכל העמים” אשר אליו יפנו מקצוי תבל. זכה ר' שמואל שלא נחרב ביתו למרות מזמות מחלליו, כי עודנו עומד לתפארת לבונהו, ולזכרון טוב לעדה הגדולה אשר התפארה בכבודו, ותדע להוקירו לפי ערכו ומעשיו, בהשאירה זכרו בכתובות היפות והנמלצות אשר בבית מקדשו, ואשר על מצבתו שהיתה בבית עולמו.