¹

אם רבים היו הספרדים העברים, אשר העשירו את ספרותנו במפעליהם הנכבדים, בשיריהם ובמליצותיהם, רבו גם הספרדים העברים, אשר עשו להם שם עולם בספרות הערבית, ויהיו לתהלה בפי כל כותבי דברי ימיה והשתלשלותה בארץ ספרד. אך אלה האחרונים לא משכו אליהם את עיני החוקרים בדברי ימינו וספרותנו כמו הראשונים, יען לא בשדה ספרותנו עבדו עבודתם, כי אם בשדה אחרים זרעו ונטעו ויעשו פרי, לכן לא בא זכרם בד"י ספרותנו, ואך זעיר שם זעיר שם נמצא פרק קטן, המדבר על אודות איזה משורר עברי בשפת ערב; וגם הפרק ההוא אינו מפורש כראוי כי אם מקוטע וכתוב בקצור נמרץ, כי בעליו נטפלו לו במעוט כונה ובלא כובד ראש ואך בדרך מקרה הביאוהו ביתר דבריהם.

לכן בראותי את פרשת גדולת המשוררים האלה, – אשר היו בהם גם אנשים גדולים ונושאים משרה בהיכלי מלכים, כר' חסדי בן יוסף, ר' אברהם בן אל־פאכאר, קסמונה ועוד², – מסופרת בספרי הערבים ברב ענין ואין איש שם אל לב, להוציא את הצפונות האלה ממסתריהן, אמרתי להחל במלאכה הזאת ולהוציא את פרשת ד"י האנשים האלה מספרי הערבים, ולתרגמה אל שפתנו; אך זו רעה חולה בהרבה סופרי ערב, כי לא יוציאו מתחת ידם דבר שהוא מתוקן וכל דבריהם באים בערבוביא; וכתרמיל זה שהעני נותן בו מכל הבא בידו, כן היו ספרי מאספיהם; כי בכתבם איזה דבר והנה דבר אחר נזכר להם וטרם יכלו לדבר בענין אשר דברו בו, וכתבו את הדבר אשר נזכרו זה רגע, ויצאו מענינו אל ענין אחֵר, והאיש החפץ להוציא דבר שלם מספריהם, לא ימצא את ספוקו בספר אחד או בשנים, כי אם יש לו לחפש בספרים הרבה וללקט את הגרגירים האחדים אשר הביא כל אחד מהם בספרו על אודות הענין שהוא מבקש, ולחברם אחד לאחד, ורק המרבה לחפש בספרים (אם יש לו) קרוב הוא להשיג חפצו.

כן גם בנוגע לדברי סופרינו ומשוררינו בערבית כספרי הערבים: כל אחד מהם מביא גרגיר בספרו ועוד טרם כלה לדבר, והנה נזכר לו דבר מפלוני אלמוני המשורר וישם פניו אליו ויחל לדבר על אודותיו. וכן הוא יוצא מפרק לפרק ומפרשה לפרשה, עד שיגמר את כל ספרו של כמה כרכים ואין אתה מוצא בו, כי אם פרקים קצרים וצנומים ובמקום שצריך להאריך, – הוא מקצר; ובמקום שצריך לקצר, הוא מאריך.

גם אחמד אלמקרי³ מביא שמות אחדים מהעברים האלה, והם: אבן סהל, אבן אל־פאכאר, נסים הישראלי, אליאס אל־גרנדי, בסאם אבן שמעון, ישמעאל הושקי ובתו קסמונה, ומביא שירים אחדים מהם בפרקים מפוזרים ומפורדים בספרו הגדול “נפח אלטיב”.

 

א. אברהם אבן אל־פאכאר    🔗

על הספרדים העברים אשר התנוססו כאבני גזר בשדה ספרות הערבים יחשב אברהם, המכונה אבן אל־פאכאר⁴, אשר חי בטולידו במאה האחרונה לאלף החמישי.

ויהי אבן אל־פאכאר חכם גדול ונכבד מאד בעיני כל יודעיו ומכיריו; יהודים בישמעאלים כנוצרים אהבוהו על מדותיו הטובות ועל מדברו הרך והנאוה, ויכבדוהו על שיריו אשר שר בשפה הערבית, ויצא שמו לברכה בקרב הארץ.

שיריו ומכתביו נאספו אל מחברת מיוחדה ע"י הנוסע הערבי צלאח אל־המדאני, וסופר תולדות הספרות הערבית והתפתחותה בארץ ספרד, אחמד אלמקרי, יספר תהלת בן אלפאכאר ברוב ענין ואלה דבריו: “החכם היהודי הזה היה גדול בהגיון השפה, במליצתה ובמלאכת השיר; וישר בה שירים רבים ויקרים. וכל איש מבין במלאכת השיר, אשר יקרא את שיריו לא יאמין כי מכנור איש יהודי יצאו השירים ההם, המפוארים והמשכללים במליצות יפות ונעימות; כי איך יוכל היות כי יחונן האל דעת לאיש יהודי לשיר שירים מהוללים כאלה בשפת הנביא (מחמד)? אך מזאת נראה עד כמה עשו היהודים חיל בשפתנו, ועד כמה רחבה ידיעתה בין האנשים החכמים האלה אשר עשו להם שם בכל החכמות; ויקומו בהם משוררים נפלאים כמו אבן אל־פאכאר הנודע בשערים שמו, ואבן סהל⁵ אל־איסראילי (הישראלי) המפורסם ברוחב בינתו ובטוב טעמו, ועוד רבים כאלה אשר יצר לנו המקום בזה להביאם בפרטות; ופה נביא רק משוררים אחדים ומעט משיריהם”.

ועתה נוכל לשפוט גם אנחנו, עד כמה גדל ערך בן אל־פאכאר בשמענו מפי ישמעאלי קנאי את הדברים האלה יוצאים מפיו בתהלתו. ואך לא רק הסופר הזה הפליג בשבח שירת אבן אל־פאכאר, כי גם סופרים אחרים ממאספי הספרות הערבית אשר בספרד, הביאו את שיריו בספריהם ויספחום אל שירי גדולי משוררי ספרד. על הסופרים האלה יחשב גם אלתגרי אשר יאמר עליו: “ממשוררי הערבים הנפלאים אשר במחנה העברים הספרדים, – אבן אל־פאכאר, כי עלה עלה בשיריו המפוארים למעלה גדולה עד אשר נמנה עם חכמי השפה הערבית וממשורריה הנשגבים בדור ההוא; כי כל רז לא נסתר ממנו בשפה היקרה הזאת, וגם בשש חכמותיה⁶ בדרכיה ובמשפטיה, במשליה ובמליצותיה היתה לו יד רחבה וידיעה רבה”.

גם הנוסע מחמד אלפיהרי, מביא בספרי מסעותיו משוררים רבים אשר פגשם בדרכו בעברו על פני ערי ספרד; ובתוכם יביא גם את זכר אבן אל־פאכאר ומרבה לדבר בשבחו.

וסופר ערבי אחר אשר היה בטולידו בימי בן אל־פאכאר, צורר היהודים וקנאי גדול לדתו ושמו שהאב אלדין אמר בספרו מזיל אלאתראח ומנשא אלאפראח (מניס יגון ומחדש ששון) לאמר: וממשוררי ספרַד אשר הם תהלה לארצם ופאר לעירם הוא בן אל־פאכאר היהודי (והקנאי הזה כותב אחרי זכרו את שמו: יקבהו האל) כי הוא היה משורר גדול בשפת ערב, שפת הנביא (מחמד), וייסד אשיותיה במכונים מוצקים, ויחזקה בעמודים חזקים; אם יכתב מכתב או מאמר, יתפלאו עליו כל יודעי ספר; והיה אם יחבר שיר, את דורשי השפה יעשיר; כל רז ממנו לא נעלם, וכל חזון ממנו לא נסתם; רעיונותיו בשיר גאה גאו, ולהבין תכליתם רבים לאו, אך שפלות מקורו וכו'⁷.

וילך אברהם הלוך וגדול ויצא שמעו בכל הארץ. וישמע אלפונזו VIII את שמעו הגדול ויקראהו אליו ויוקירהו במאד מאד, וינשאהו בעיני ‏ שריו ועבדיו. ויהי בן אל־פאכאר מרואי פניו וישעשעהו יום יום בדבריו הערבים ובנאומיו המחוכמים;‏ ויאהבהו המלך מאד ויראהו אותות כבוד וחבה יתרה, כי מצא את לבבו נאמן לו ולממלכתו וישימהו לו לסופר וליועץ, וימלא בן אל־פאכאר פקודתו בטוב טעם, בסדר ובמשטר. ויגדל האיש בהיכל אלפונזו וימצא חן בעיני כל רואיו וימשך אליו את לב כל שרי המלך ויועציו. ויהי הוא היהודי האחד אשר עלה בהיכל אלפונזו לגדולה כזאת⁸.

ויהי אחרי הדברים האלה, וישלחהו אלפונזו במלאכות נכבדה אל מלך מארוקו, אבו יעקב אל־מסתנצר־באַללה. המלך הזה היה מושלמי אדוק ככל אבותיו ממשפחת המלוכה לבית אל־מהדים ולא נתן לשום איש יהודי לבוא בארצו אם לא המיר דתו, ואף את היהודים האנוסים אשר קבלו עליהם דת מחמד לעיני כל (ובבתיהם היו יהודים נאמנים לדתם) הבדיל לרעה מכל יושבי הארץ. אבל הוא נאלץ לקבל פני היהודי אברהם כציר־מלך ומושל אדיר בכבוד גדול וע"י חכמתו וטוב טעמו ומדברו הנאוה בשפת ערב, מצא חן בעיני המלך הקנאי הזה ובעיני שריו ורואי פניו.

הסופר הערבי אבן־סעיד מספר על אודותיו לאמר: כאשר בא אבן אל־פאכאר אל בית אלמסתנצר, ויביאהו המשנה (וזיר) אל גן המלך, ויראהו את כל עצי הגן הנחמדים למראה, וייטב הגן בעיני אברהם ויהללהו במאד מאד; אך בראותו כי שומר הגן הוא כושי אמר למשנה: הנה הגן הזה הוא כגן האלהים אשר בעדן, ואנכי שמעתי כי שומר גן האלהים הוא המלאך “רצון” ועתה הנני רואה פה את “מולך” לשומר הגן הזה⁹, ויצחק המשנה לדבריו כי מצאו חן בעיניו. ויספר דבריו אל המלך, ויראה צחוק קל על שפתיו, אך מרוב קנאתו ליהודי עצר מצחק ויאמר למשנהו: ענה נא את היהודי הזה לאמר: לוא העמדנו את “רצון” לשומר על הגן כי עתה לא נתנו לבוא אליו ולהתענג במראהו הנחמד; לכן שמנו תחתיו את “מולך” למען יתנהו לבוא אליו כאות נפשו, כי לא ידע השומר מה יש במקום הזה. ויהי כשמוע בן אל־פאכאר את דברי המלך, ויאמר: אמנם לא ידעתי כי בדעת ובמחשבה הפקידו את “מולך” על הגן; אך יבוא נא הטוב מכל מקום, והאלהים הבוחן את לב עבדיו, ידע לשלם להם על פעלם הטוב, ושלח להם את טובו ביד אשר ישלח.

ובטולידו היה איש ישמעאלי קנאי גדול והוא היה מודע לאברהם עוד מימי עניו ובחורותיו, בטרם יעלה למעלה נכבדה להיות ציר־מלך. ויהי הישמעאלי צורר היהודים ועוין אותם, וידבר עליהם תמיד רעות באזני גדולי הישמעאלים. ואין איש פוצה פה לפניו מן היהודים, כי בין נכבדי עדתו נמנה האיש. ויחרף את בן אל־פאכאר מיום הכירו אותו, ובן אל־פאכאר אשר לא ידע רוגז, היה עובר על מדותיו ומחריש. ‏ גם בעלותו למעלה ראש על שרי אלפונזו. לא חדל הישמעאלי רגז, ויחרפהו, אותו ואת עמו כדרכו תמיד. ויהי כי נלאה בן אל־פאכאר לשמוע בוז וקלון יוצאים מפי צורר היהודים הלזה, ויכתוב אליו שיר ארוך אשר יאמר בו:

הָעוֹשֶׁר וְעוֹנִי שִׁפְלוּת וּמַעֲלָה

שָׁוִים הֵם כִּי עוֹד תַּשְׁמִיעַ קוֹל תְּלוּנָה?

אוֹ אִם גִּבְעָה וּבִקְעָה אַחַת הֵן בְּעֵינֶיךָ

כִּי בְעוֹדְךָ בְּעֵמֶק תָּרוּם לַעֲלוֹת מַעְלָה!

ויהי בהגיע דברו אל אזני הישמעאלי וינחם על אשר נסכל עשות בבזותו איש נכבד ונעלה כמוהו, ויכתוב אל משנה אלמסתנצר מכתב מליצה, ויבקשהו כי ידבר עליו טוב באזני בן אל־פאכאר כי יסלח לו על אשר הרע לעשות. ויעש המשנה כדבריו וימליץ טוב בעדו אל בן אל־פאכאר, ובן אל־פאכאר אשר היה טוב וסלח, נאות לסלוח לישמעאלי העוול חטאתו; וישלח לקראהו אל ביתו ויעש לו משתה גדול, וישלחהו אחרי כן אל ביתו שמח וטוב לב. ולא שב עוד הישמעאלי לבזות את היהודים ונהפוך הוא, כי נהפך לבו, מהיום ההוא והלאה, לטוב עליהם ויהללם ויפארם על טוב לבם ואמון רוחם למלכם ולארצם.

ולא רק בחכמות העמים היה בן אל־פאכאר חכם, כי אם גם בכל מקצעות שפתנו העברית היתה לו ידיעה רחבה (כי כן כותב עליו הסופר שהאב אלדין הנ"ל) ומי יודע אם לא חבר גם בה שירים נעימים וחבורים נאים כמו שחבר בשפת ערב. ויהי נכבד גם בעיני היהודים ושמו יצא לתהלה בקרב עמנו, כי היה חכם לב, נדיב ושוע; ויגדל חסדו לעמו וירב להטיב להם יום יום.

ור' יהודה אלחריזי מספר בשבחו על אשר קבל את פניו בעברו דרך טולידו, ויאמר: “ומנשיאיהם ר' אברהם בן אל־פאכאר בו מדות יקרות ופעולות מיושרות” (תחכמוני שער מ"ו) והמשורר ר' יהודה בן יצחק הלוי¹⁰ הקריב לכבודו את מחברת “מנחת יהודה” בשנת ד' תתקע“ח – 1218 לספהנ”ו ויאמר עליו כן: מנחה שלוחה לאדוני, לא תסולא בכתם אופיר, בשוהם יקר וספיר. בארבעת אלפים ותשע מאות ושבעים ושמונה, היתה לראש פנה, לאברהם למקנה, אבן העזר, ויציץ הנזר, את כל שקר חקר¹¹ היוצר את אדר היקר, נודע בשערים שיאו, ממזרח שמש עד מבואו, יתיצבו מלכי ארץ לשמוע בקולו, והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו; כי הוא לזמן אות ומופת, ויקח שם ויפת (כלו': שלקח בחכמתו את לב היהודים והישמעאלים שהם מבני שם, ולב הקתולים הספרדים שהם מבני יפת).

תְּבוּנָתוֹ וְעוֹצֶם מַעֲלָתוֹ

מְאֹד רַבּוּ עַד לְאֵין קֵצֶה וְתִכְלָה;

וּבוֹ נִלְאוּ לְשׁוֹנוֹת מִלְּסַפֵּר

לְזֹאת אֶדּוֹם וְדוּמִיָּה תְהִלָּה

תגדל מעלתו, ותנשא מלכותו, ויראו שונאיו ויבושו, והנגשים אליו יתקדשו". (טעם זקנים, צד י"ב).

ובני ישראל ידעו להוקיר את חסדי ר' אברהם, חכמתו ונדיבותו ויעטרוהו בשם הכבוד “הנגיד” כי החזיק בידי לומדי התורה ויעניק מטובו את כל איש מר ומצוק.

ויהי כאשר זקן בן אל־פאכאר וישב ממארוקו אל טולידו לראות את אוהביו וקרוביו ויחלה בה את חליו אשר מת בו כבן חמש וששים שנה. והיהודים ידעו את ערכו הגדול וידעו את האבדה הגדולה אשר אבדו ויספדו לו ימים רבים.

ועל מצבת קברו חרותים כדברים האלה: הגבר הוקם על במאמר ובפעל, סגלת המלכים, ותהלת הנסיכים, שר וגדול, מעוז ומגדול וכו' (אבני זכרון לשד“ל, מספר ע”ד).

אלה קצות דרכי החכם המשורר הזה ואלה המה דברי ימי חייו.

 

ב. קסמונה בת ישמעאל היהודי    🔗

ומהמשוררים העברים בשפת ערב היתה קסמונה בת ישמעאל היהודי (מעיר ושקה במאה הט' לאלף החמישי). ותהי קסמונה משוררת גדולה, מהוללת בפי סופרי ערב, האומרים כי הפליאה לעשות בשיריה כאחד המשוררים הגדולים בספרד; כי ליהודים הצדקה להתפאר במשוררת כמוה; כי ממנה נוכח עד כמה רחבה ידיעת מלאכת שיר בערבית בין העברים, עד אשר גם הנשים לקחו־בה חלק ותעשינה להן שם כמשוררות המפורסמות אשר בערב.

גם אביה ישמעאל היה משורר בשפת ערב, ויגדל את בתו קסמונה על ברכי החכמה וילמדה את מלאכת השיר האהובה בימים ההם. ולפעמים סדר אביה חרוזה אחת ויצו לבתו להשלים את ענינו בחרוזה אחרת, כמשפט המשוררים הערבים בשיריהם; אשר נסו את כח המשורר בהעמידם נגדו משורר מפורסם ושר בחרוזה אחת והשני ישלים ענינו בחרוזה אחרת¹². וקסמונה לא אחרה מהשלים את שירת אביה, כי על כן אמר לה כי היא משוררת גדולה ממנו.

ויהי היום וקסמונה יושבת לבדה בביתה וחושבת על אחריתה, כי כבר באה לה עת דודים ואת בן גילה לא מצאה עוד; ותעמד לפני המראה ותרא את פניה כי יפו ותאנח ותאמר:

אֶרְאֶה פַרְדֵס מָלֵא וְרָדִים וְרִמּוֹנִים

וְאוֹר סַהַר וְהֵילֵל יָאִיר חֶשְׁכַּת לֵילוֹ¹³,

וַיִּקְרְבוּ יָמַי קְטוֹף פִּרְיוֹ וּפְרָחָיו

וְאֵין קוֹטֵף אֲשֶׁר יִשְׁלַח בָּם יָד.

אוֹיָה לִי כִּי שַׁחְרוּתִי בְתוֹהוּ עוֹלָה

וְאִישׁ לֹא אֲכַנֵּהו יֵשֵׁב בָּדָד¹⁴.

וישמע אביה את דבריה ויעצב אל לבו, ויתנה לאיש כלבבה.

ובימי עלומיה השתעשעה תמיד בצביה קטנה, כאשר חיתה לבדה ואין איש אתה אשר ישעשעה; ויהי היום ותרא את צביתה רצה בגן הנה והנה ורועה בשושנים ותקחה בחיקה ותחבקה ותבך ותקרא לאמר:

צְבִיָּה רוֹעָה בְשׁוֹשַׁנֵּי גִנָּה וּפַרְדֵס

אֵלַיִךְ דָּמִיתִי בְּפֵרוּד וּבְכָל־תְּלָאָה.

בָּדָד וְדוּמָם נֵשֵׁב, וְאֵין רֵעַ וְאֵין דּוֹד

וְאֵין מְשַׁעֲשֵׁעַ וְחוֹלֵץ נַפְשֵׁנוּ מֵרָעָה.

אֲבָל נִדּוֹם אֶל אֵל וְאַל נִשָּׂא נֶהִי

וְלוֹ נְיַחֲלָה כִי דְבָרוֹ יָקוּם וַיֶּהִי.

ולקסמונה עוד שירים אחרים אשר נאספו ע"י סופרי ערב; אך יען שהספרים ההם לא בידי הם אסתפק הפעם באשר הבאתי בזה.

 

ג. נסים הישראלי האשבילי    🔗

גם הוא היה משורר עברי בשפת ערב, אך רוב שיריו הם על דרך השירים אשר יקראו להם בשם מושחאת והם “שירי האזור” המפוארים והנבחרים בשירי הערבים בספרד.

אולם בספרות לא נשארו בלתי אם השיר הקטן הזה, אשר בו התרעם על ידידו אשר היה בארץ מרחקים על בלי כתבו אליו:

מִי יִתְּנֵנִי לָעוּף וְאַרְחִיק נְדוֹד

לִרְאוֹת שְׁלוֹמְךָ יְדִידִי וְרֵעִי,

וְלָדַעַת לָמָּה נֶהְפַּךְ לִבְּךָ עָלַי

וַאֲנִי שׁוֹנֶה בְאַהֲבָתְךָ בְּשִׁבְתִּי וּבְנוּעִי.

 

ד. אליאס (אליהו) אבן אלמדוור הרופא הרנדי    🔗

ובימי אליהו הרופא, אשר היה בעיר רנדה, היה רופא אחר, אשר היה לו לאיש ריב וידבר עליו שטנה באזני עם הארץ מקנאתו לו, ואך לשוא השלימו ביניהם אוהביהם פעמים רבות, כי לא שב הרופא ההוא מדרכו הרעה ויוסף להצר לאליהו בכל דבר, ויהי כאשר אמרו להשלים בינם עוד הפעם ואליהו לא חפץ עוד בדבר הזה ויאמר:

אֵל־נָא תַאֲמִין כִּי בֵין בַּעֲלֵי מְלָאכָה אַחַת

תּוּכַל הֱיוֹת אַחְוָה, אוֹ כִּי בֵינֵינוּ תִהְיֶה אַהֲבָה;

רְאֵה נָא שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עֵת יִפָּגְשׁוּ

מְאוֹרֵיהֶם, יֶחְשְׁכוּ וְהָיְתָה בֵינָם מְרִיבָה.