(“מציון” בעריכת זאב יעבץ, חלק ראשון, וורשא תרנ"ח, עמ' 52 ואילך).

ר' חסדי זה המכונה בפי הערבים בשם אבו־אלפצ’ל לאמר “אבי הכבוד”, נולד בשנת ת"ת לאלף החמישי (1040 לספה"נ), ויהי משורר גדול כאביו¹ אך לא בשפה העברית – אף כי ידעה היטב – כי אם בשפה הערבית, אשר היתה אז לשון למודים אצל יהודי ספרד, שפה יפה ונעימה, לשירה ולזמרה. על שיריו אשר שר בערבית, ועל שפתו הצחה והברה, כתב החכם הישמעאלי אלפתח אבן־ח’אקאן בספרו רבידי הזהב² (קלאיד אל־עקיאן) לאמר:

“הִתְעָרֵב אֶת רֵעָיו בְּמֶרְחַב הַמֵּרוּץ אֲשֶׁר לַחָכְמָה וַיַּעֲבְרֵם, וַיָּרָץ לִפְנֵיהֶם וַיְּעַפְרָם. וַיַגִּיעַ עַד סוֹף קֵץ גְּבוּל הַהִגָּיוֹן וְהַמְּלִיצָה וַיְּלַקֵּט מִכָּל פְּנִינֶיהָ וַחֲרוּזֶיהָ אֶת אֲשֶׁר מָצָא. וַיִּשְׁאַב מֵי חָכְמָה וּמַדָּעִים מִמַּעֲיַן הַשֵּׂכֶל וְתַעֲלָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ מַכַּת כָּל סִכְלוּת בִּצְרִי שִׂכְלוֹ וְתָעֳלָתוֹ. וַיֵּדַע כָּל אִישׁ אוֹתוֹ, וַתִּמָּלֵא כָּל הָאָרֶץ תְּהִלָּתוֹ. בְּכָל עֵת אֲשֶׁר יְחַבֵּר שִׁיר אוֹ יִכְתֹּב מַאֲמָר, קֶסֶם עַל שְׂפָתָיו, וּמִנּוֹפֶת צוּף תִּנְעַמְנָה מִדְבְּרוֹתָיו. הוּא לֹא יַחֲרֹז חֲרוּזֵי שִׁירִים כִּי אִם חֲרוּזֵי פְּנִינִים וְסַפִּירִים יְקָרִים, וכו' וכו'”.

וכגודל ידו בחכמת השיר כן גדלה גם ביתר החכמות והמדעים. מלאכת הנגון והזמרה היו שעשועיו, וגם בחכמות אחרות חשקה נפשו וישגה בהן תמיד. ובחכמת הפילוסופיה השכיל מאד ויהללוהו הערבים על רוחב ידיעתו בחכמה הזאת, ומלומד ישועי אחד מביא עליו בשם ספר “ד”י הסופרים הספרדים" (תרא' גם אל־כתאב אל־אנדלוסיין) לאמר: “ויחבר ספרים רבים בחכמות ההנדסה והנגון, ‏ החשבון, התכונה, והרפואה, ובפרט בחכמת הפילוסופיה הרבה לכתוב ספרים טובים ונכוחים אשר מצאו חן בעיני כל חכמי העת ההיא, ויוקירוהו מאד בגלל חכמתו כי רבה, ועל ידיעתו כי רחבה”.

כה גדל שם ר' חסדי בספרד עד כי הצליח להשיג משרת משנה למלך בהיכל מלך סרגוסה בשנת השש ועשרים לימי חייו, כי כאשר שמע אל־מוקתדר באללאה מלך סרגוסה (מלך בשנת 1057 וימת בשנת 1082) את שמעו, אצל מהודו עליו, וישימהו לו למשנה (בשנת 1066 לספה"נ) וישר לו ר' חסדי שירי תהלה ושבח, וימלא את פיו בתהלתו כל הימים.

ויהי היום, ויאספו אל המלך רעיו ורואי פניו ובראשם ר' חסדי. ויהי כטוב לב המלך ביין, ויבקש מר' חסדי כי יחבר לו שיר נעים אשר יענג את נפשו, ויעש אבו־אל־פצ’ל כדבריו, ויקח את הנבל בידו וישר את שירת היין אשר יאמר בתוכה:

לְחָיֶיךָ וְזִיו פָּנֶיךָ כְּמוֹ אוֹרוֹת יָרֵחַ וּשְׁחָרִים

עֲלֵיהֶם מִמְּאוֹר כּוֹס שֹׁהַם מְאוֹרוֹת שֶׁמֶשׁ אוֹ סְהָרִים³

וּבְלִבּוֹת חוֹשְׁקִים אֵשׁ פֵּרוּדְךָ יַצִּית תָּמִיד לְהָבִים,

אֲבָל שׂבַע שְׂמָחוֹת חֶבְרָתְךָ לָמוֹ, גִנּוֹת וְגַנִּים⁴.

וּכְאִלּוּ יֵין אֲשִׁישׁוֹת בִּידֵי צְבִיַּת חֵן הֵילֵל וְסַהַר

אֲבָל כַּפּוֹת מְנִיפֵיהֶן לוֹ כְּמוֹ אֲגָנִים לַיְּרָחִים⁵.

וְהוּא נְשָׁמָה אֲשֶׁר לֹא נָתְנוּ לַמַּיִם הֲמִיתָהּ

עֲדֵי כִי נְחַיֶּה בָהּ גְּוִיּוֹת לָנוּ וּנְפָשׁוֹת⁶.

וְכוֹסוֹת מִבְּלִי יַיִן כְּנִבְלֵי חֶרֶס הֵם כְּבֵדִים

וְיִקַלּוּ בְעֵת יְמַלְּאוּ אוֹתָם הָאֲשִׁישׁוֹת⁷.

גם אחרי מות אל־מוקתדר לא ירד אבי אלפצ’ל מגדולתו, ונהפך הוא כי גדלו יוסף אל־מואמין־באללאה בן אל־מוקתדר אשר מלך תחת אביו (1082–1085 לספה"נ) על כל עבדיו ושריו, וישימהו גם הוא לו למשנה וליועץ, ויפקידהו על כל ביתו, ועל פיו ישק כל כלכלת הבית, ויהי בן יוסף הולך הלוך וגדול, ונושא חן בעיני כל רואיו.

ויהי כאשר חגגו בהיכל המלך את חג חתונת אל־מוסתעין באללאה בן אל־מואמין. בקחתו לו את בת אבו בכר בן עבד־אל־עזיז (עיין רבידי הזהב, צד 162), צוה המלך את ר' חסדי לכתוב אל כל אוהביו וידידיו, שריו ועבדיו, סגניו ופחותיו, כי יבואו להשתתף בשמחת כלולת בנו הגדול, ויעש ר' חסדי כדבריו, וישלח מכתבי אהבה וידידות אל כל אהובי המלך, שריו ועבדיו, להזמינם אל חתונת יורש־העצר.

ופה אמרתי לתרגם לדוגמה את המכתב אשר שלח לאבו עבד אל־רחמאן בן טאהיר (נולד בשנת 1027 ומת בשנת 1116 לספה“נ, עיין בס” הנז' צד 57), וזה לשונו:

תּוּבַל הָאִגֶּרֶת, בְּשָׁלוֹם וַעֲתֶרֶת, אֶל מַחֲמַד עֵינֵינוּ, וְנוֹעַם אָזְנֵינוּ, וּמֶתֶק לְשׁוֹנֵנוּ, עֻזֵּנוּ וְהוֹדֵנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ וּכְבוֹדֵנוּ, אֲהוּבֵנוּ וִידִידֵנוּ, וכו'.

מְקוֹמְךָ, יוֹקִירְךָ ה', עָמוֹק עָמוֹק בְּלִבֵּנוּ; וְאַף כִּי אֵינְךָ בְּקִרְבֵּנוּ, תְּמוּנָתְךָ לְנֶגֶד עֵינֵינוּ, אִם גַּם רַב הַדֶּרֶךְ בֵּינֵינוּ. כְּבָר נִכְסְפָה נַפְשֵׁנוּ לִרְאוֹתְךָ גַּם כָּלְתָה, וְלִשְׂבּוֹעַ מִמַּחֲזוֹת פָּנֶיךָ חָלְתָה. עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת אֵלֶיךָ, וְצוֹפִיּוֹת לִקְרַאת בּוֹאֶךָ, וְאָזְנֵינוּ מִשְׁתּוֹקְקוֹת לִשְׁמוֹעַ נוֹעַם אֲמָרֶיךָ, וּלְהִתְעַנֵּג בְּצִלְצוּל קוֹל זְמִירֶךָ. וְעַתָּה אֵין לָנוּ מַתָּנָה חֲשׁוּבָה, אוֹ תְשׁוּרָה חֲבִיבָה, כְּמוֹ בוֹאֲךָ אֵלֵינוּ וְהִתְעָרֶבְךָ בְּשִׂמְחָתֵנוּ. כִּי בְךָ תִתּוֹם גִּילָתֵנוּ, וְתֵרֶב חֶדְוָתֵנוּ, וּבְבוֹאֲךָ תְּעַטְּרֵנוּ עֲטֶרֶת, וְתוֹסִיף לָנוּ הוֹד וְתִפְאֶרֶת. וַאֲנִי עַבְדְךָ מְכַבֶּדְךָ כְּעֶרֶךְ כְּבוֹדְךָ, וּמוֹקִירְךָ כְּיָאוּת לְעֻזְּךָ וְהוֹדְךָ, וְרַב לִי כָעֵת כִּי תֵדַע אֶת רוֹב תְּשׁוּקָתִי לִרְאוֹתְךָ, וְאֶת אַהֲבָתִי וִידִידוּתִי לְךָ. וְלֹא נוּכַל לְהִשְׁקִיט תַּאֲוַת נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם בְּתִקְוָתֵנוּ לְהַרְחִיק אֶת הַפֵּירוּד, וּלְקָרֵב אֵת הַהִתְחַבְּרוּת בֵּינֵינוּ, כִּי אַתָּה תְחַדֵּשׁ אֶת עוֹנֶג נַפְשֵׁנוּ בְּפָנֶיךָ הַצְּהַלִים, וּתְחַזֵּק אֶת רִפְיוֹן שִׂמְחָתֵנוּ בְּנוֹעַם דְּבָרֶיךָ הַמַּשְׂכִּילִים.

וַה' יְבָרֶכְךָ וְשָׁלַח לְךָ שְׁלוֹמוֹ וְאִשָּׁרְךָ וְרִחַמְךָ וכו'.

ובאשביליה היה איש נכבד וגדול אצל הישמעאלים ושמו אבי מוחמד בן ספיאן (עיין רבידי הזהב, צד 136), ויהי צורר את היהודים ועוין את ר' חסדי, ויכתב לו מכתב מלא חרפות וגדופים, ויענהו ר' חסדי בשיר תוכחה ארוך אשר יאמר בראשו:

בְּרָצוֹן וְרֹב שִׂמְחָה, אֲקַבֵּל סְפָרֶיךָ הַנְּעִימִים

וְאֶשְׁמֹר לְךָ בְּרִית רֵעוּת וִידִידוּת, כִּשְׁמִירַת עַיִן בִּשְׁמוּרוֹת⁸.

וּמַיִם עֲרֵבִים אַשְׁקְךָ בְּכָל יוֹם, וְהֵם קָרִים וּמְתוּקִים,

וְתַשְּׁקֵנִי בְעֵת יִשְׁטֹף קִצְפְּךָ מֵי חַמֵּי עֲבָרוֹת⁹.

כך היה דרכו לפרק את יריביו מנשקם בדברו אליהם רכות וקשות, בהוכיחו אותם על עזותם בלי מחול על כבודו.

ויהי אחרי מות יוסף אל־מואמין (1085 אספה"נ) וימלוך תחתיו בנו אל־מוסתעין באללאה, ולא שלח את ר' חסדי מעל פניו ויעשהו גם הוא למשנה וליועץ לו. ולא הטה אוזן אל דברי המלשינים עליו. ויהי ר' חסדי באמנה אתו כאשר היה את אביו ויאהבהו המלך ויקחהו לו לרע ולבדחן, וייטב לו כל הימים.

ויהי היום ויצא אל־מוסתעין לשוח עם אחוזת מרעיו ובראשם היה גם משנהו החביב ר' חסדי אבו אלפצ’ל, ויבואו עד נהר סרגוסה – הוא הידוע בשם אלאיברו וירדו באני שיט לשוט על פני הנהר, ולשאף את אוירו הטוב, וישימו את פניהם אל המגדלים העומדים על שפת הנהר מהעבר השני, וישמח המלך מאד, כי היה היום ההוא צח ובהיר, והשמש בגבורתו את הארץ האיר, מי הנהר היו צלולים, והדגים יורדים בו ועולים, וסביבות לו היו גנות ופרדסים, אשר לבבות האנשים בו עלזים. אני השיט עבר דרכו כברק, או כחץ ובזק, והאניות מכל עבר סבוהו, וכאגן הסהר עטרוהו. הדייגים השליכו רשתותיהם לצוד דגים, וירעמו הכדורים כחזיזים, ומעשנם עלו עננים. ותעבר שמחת המלך גבולה, ותהי עצומה וגדולה, ויבקש ממשנהו ר' חסדי כי יחבר לו שיר רעים לתאר לו את היום הנאור והנעים, ויקח המשנה את הכנור בידו, וינגן לרצון המלך וכבודו, ובשיר נתן אמריו, וכה אמר בין יתר דבריו:

יְבָרֵךְ ה' יוֹם מְאֻשָּׁר וְנָאוֹר

שְׁחָרָיו כְּסָפִים הֵם וּזְהָבִים נְשָׁפָיו¹⁰.

כְּאִלּוּ בְהִתְנַחֵם זְמָן עַל פְּשָׁעָיו

שְׁלָחוֹ תְּשׁוּרָה אֶל יַקִירֵי חֲבִיבָיו¹¹.

נְשׁוֹטֵט בָּאֳנִי עִטְרוּהוּ סְפִינוֹת

סְדוּרוֹת וּמְפֻזָּרוֹת בְּעֶבְרֵי סְבִיבָיו¹².

וְיִפְרוֹשׂ עֲלֵי מֶלֶךְ מְפוֹאָר כְּנָפָיו

אֲשֶׁר נִכְנְעוּ תַחְתָּיו קְדוּמֵי מְרִיבָיו¹³.

הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר נוֹשָׁע בְּאֵל רָם וְנִשְׂגָּב

וּכְאַל־מֻאְמִן וְאַל־מֻקְתַּדִר שְׁבִילָיו וּדְרָכָיו¹⁴.

וּבְתוֹךְ אֳנִי הֵשַּׁיִט דְּבַר אוֹת וָפֶלֶא

כִּי יָם יְקַבֵּץ, תּוֹךְ יְאוֹר, מֵי נְהָרָיו¹⁵.

וְתַנִּינֵי יְאוֹר הֶעֱלוּ צֵיד גְּנָזָיו

כְּמוֹ צַיָּד בְּמָצְאוֹ פְנִינֵי חֲרוּזָיו¹⁶.

וְלִצְבִי חֵשֶׁק בְּיוֹם זֶה עסיסים עֲרֵבִים

כְּרוֹק יִנְעַם בַּעֲלוֹתוֹ וּבְרִדְתּוֹ לִקְרָבִים¹⁷.

וְהֶעָסִיס בְּכוֹס שֹׁהַם כְּצִיצִים וּפְרָחִים

וּמְאוֹר פָּנָיו וּמִצְחוֹ כְמוֹ אוֹר יְרָחִים¹⁸.

ויהי ר' חסדי הולך הלוך וגדול בהיכל אל־מוסתעין, ויפקידהו המלך על כל ביתו, ועל פיו ישק כל עמו, ואף כי קמו מלשינים רבים יום יום להבאיש את ריח ר' חסדי בעיני המלך; לא שעה המלך אל דבריהם וידחם מפניו. ויוסף לאהב את ר' חסדי פי שנים מאשר אהבו לפנים, למען הראות לכל כי לא מצא בכל ממלכתו איש נאמן כמוהו. ויקחהו אתו אל מלחמותיו אשר נלחם בנוצרים הספרדים, ויהי הוא היוצא והבא אל המלחמה, ויראה גם את כח זרועו ואומץ רוחו בהלחמו בגבורים על שדה קרב.

גם במלחמה הגדולה אצל וושקה (בשנת 1110 לספה"נ) אשר נלחמו הספרדים בערבים, הראה ר' חסדי את כחו הרב ואת אהבתו למולדתו, ולמלכו איש חסדו ויחרף את נפשו למות; אפס כי הספרדים התגברו על חיל הערבים, כי היו רבים מהם פי שנים, ויפילו בערבים ביום אחד כעשרת אלפים חלל, וגם את אל־מוסתעין הרגו לפי חרב ולא נודע מה קרה לר' חסדי, כי לפי סופר אחד נפל גם הוא במלחמה וימת מות גבורים, אך לפי סופר אחר הלך בשלום לעולמו במותו “מות טבעי על מטתו”.

כה גדל כבוד ר' חסדי בספרד, וילך שמעו למרחוק ויעש לו כנפים ויגיע עד חצרות מלכי המערב אשר בצפון אפריקה, וכשמעם את שמעו כן תמהו על מעלתו ורוב תהלתו, אבל למרות בלותו רוב ימיו בסביבה ערבית החזיק בדת אבותיו ואך שקר טפלו עליו סופרים מאדוקי המוסלמים באמרם כי בא בדת מוחמד, יען בלתי זאת לא היה יכול לשאת משרה ראשונה בחצר החאליף ראש־המאמינים. ‏ואמנם כן דרך הסופרים הקנאים לכתוב על איש יהודי אשר עלה למעלה גבוהה בהיכלי מלכיהם כי בא בדתם, ואם לא יוכלו לעשות שקר בנפשם, וקללוהו מדי הזכירם את שמו.

אלה המה שמות אחדים מהמשוררים הספרדים העברים אשר שרו בשפת ערב ופרטי דרכיהם בקצרה כאשר היה לאל ידי לאסוף ולקבץ מספרי הערבים.

ירושלם, ט“ו טבת תרנ”ד.