(“הדואר”, סיון תש"א, גליון ל')

א.

בכתב־יד ערבי מספר 3519 אשר בספריתי נמצא מאמר בן שמונה דפים כתוב בשנת 1044 למספר ההג’רה (1364 לספירת הנוצרים)¹ לברהאן אלדין אבראהים בן עבד אלרחמאן בן אבראהים בן צ’יא אבן סבאע אלפזארי, ובו הוא דן על המסורות השונות הערביות על מקום קברו של משה².

אלפזארי מתחיל באמרו שמצא בספרו של אבו נעים על הנביאים ובחירי האלהים³ לפי מה שקבל מאנס בן מאלך⁴ שאמר: אמר שליח אללה (מחמד) עה“ת:⁵ אין נביא אשר ימות וישאר יותר מארבעים בוקר בקברו. ועוד אמר: עברתי על משה עה”ת בלילה אשר הסיעוני לשמים⁶ והוא היה עומד ומתפלל על קברו אשר בעאילה ועוילה. ואלפזארי מעיר, שאבו נעים לא החליש כוח אמתתה של אמרה זו ורק ייחס אותה לאמרות המוזרות⁷. ועוד הביא בשם אבן עסאכר⁸, שהזכיר בספרו על דברי ימי דמשק בדברו על המסגדים אשר בחוץ לעיר גם את מסגד אלקדם⁹, קרוב לעאילה ועוילה ואמר ששם נמצאה מערה אשר בה, כמו שאומרים, נמצא קבר משה. ועוד אמר אבן עסכאר בפרקו על משה, שעאילה ועוילה הן קרובות למסגד אלקדם¹⁰. ועוד כתב אבן־ג’ביר אל־אנדלסי בספרו אלרחלה¹¹, כלומר הנסיעה, שעשה בשנת 598 להג’רה (=1201 לספירת הנוצרים), שבין המקומות שמראים בדמשק נמצא מסגד אלאקדאם (כלומר הפסיעות) והוא כשני מילין הרחק מהעיר בכיוון לצד הקיבלה¹², על אם הדרך הגדולה המובילה לערי חג’אז והחוף¹³ וערי מצרים. לפי דבריו נמצא במסגד ההוא חדר קטן ובו אבן ועליה כתוב, שאחד מהחסידים היה רואה את הנביא (מחמד) עה“ת בחלום ושזה היה אומר לו: הנה בכאן קבר אחי משה ע”ה. והתל האדום¹⁴ הוא על הדרך קרוב לזה המקום והוא בין עאילה ועוילה¹⁵.

המסגד הלזה יש לו ענין גדול כמקור ברכה ואומרים שהאור לא פסק מעולם באותו מקום והוא המקום אשר בו הקבר אצל האבן העתיקה, ולמסגד הזה הקדשות רבים. ובנוגע לפסיעות, הלא הוא על הדרך אל המסגד ורשמי כל פסיעה ופסיעה נראים על האבנים ומספרן תשע ואומרים שהם. רשמי פסיעות של משה ע"ה.

מסורות כאלה הביא גם עלי בן מחמד בן שג’אע אל רבעי, בספרו פצ’איל אלשאם (מעלות ערי דמשק)¹⁶ לפי מה שקבל כעב אלאחבאר שקבר משה הוא בדמשק. ועוד הודיע בשם עבד אללה בן סלאם¹⁷, שבדמשק נמצאו אלפים ושבע מאות קבר ובהם גם קבר משה. ועוד הביא בהא אלדין אבן עסכאר בספרו אלמסתקצא¹⁸, בכרך המדבר על מעלות ארץ־ישראל, מסורה בסמכותו של כעב, שקבר משה נמצא במסגד אלקדם, ושהוא בדמשק בהחלט. ואלפזארי מעיר, שמסורה זו היא היותר קדומה ושלא מצא בשום מקור קדמון איזה ניגוד למסורה זו ושלפיכך אין להרהר באמתותה.

בקשר עם זה מביא אלפזארי מסורה מקובלה כמסורה אמתית בספר אלצחיח של מוסלים, לפי מה שקבל אבו הרירה: כששלח הקדוש־ברוך־הוא את מלאך המות אל משה ע“ה לקחת את נשמתו, הדף אותו משה במכה חזקה שהפקיעה את עינו. שב מלאך המות אל הקדוש־ברוך־הוא ואמר לו: האיך שלחתני אל אדם שאין לו חפץ במות? באותה שעה החזיר לו הקדוש־ברוך־הוא את עינו ואמר לו: שוב אל משה ואמור לו לשים את כפו על מתני שור באיזה מקום שירצה, ובעד כל שערה ושערה שתכסה כפו תנתן לו שנה לחיים. השיב לו מלאך המות: רבונו של עולם ומה יהיה אחר כך? המות! ענה לו הקדוש־ברוך־הוא. באותה שעה ביקש משה מהקדוש־ברוך־הוא שיביאהו קרוב לארץ הקדושה במרחק יריית אבן. אמר שליח אללה עה”ת: אלמלי הייתי שם הייתי מראה לכם את קברו אצל התל האדום (אלכתיב אל אחמר).

אלפזארי מביא שקלא־וטריא על השאלה אם יש במסורה זו איזו ניגודים למציאות קברו של משה בדמשק במסגד אלקדם ובא לידי מסקנה שאין להביא שום ראיה המבטלת אותה המסורה.

אחר כך הוא מעורר את השאלה אם קברו של משה אינו נמצא במדבר, הואיל ונסתלק במדבר, ואחרי הביאו ראיות ממפרשי הקוראן על המסופר בנוגע לענשם של ישראל לתעות במדבר מ' שנה לפני בואם לארץ, מחליט שאין שום דבר המכריח להאמין שגם משה נכלל באותו עונש, ואדרבה, אפשר לדון ממה שנאמר על אותה פרשה, שמשה היה אחד מאותם השנים “שהאלהים חונן אותם וכבשו את קרית הענקים”¹⁹ ושהוא הלך עם בני ישראל אל יריחו ויכבשה ויהרוג את כל הענקים אשר היו בה וישב שם כל הימים אשר חפץ האלהים שישב, ואחר כך לקחהו אליו ולא ידע איש את קברו. ואלפזארי מעיר על זאת, שזה מוציא מן הכלל את הנביאים והחסידים שהאלהים רצה להראות להם את מקום קברו בחלום או במראה, כמו שגלה אותו למחמד. הוא מביא, בהמשך הדברים, מסורה אחרת המובאה בספרו של אבן עסאכר לפי מה שקבל והב אבן מנבה²⁰, שמשה לא מת כלל, אלא שנלקח אל אותו התל האדום אשר על ההר (אשר עליו דיבר אליו האלהים) וכשהגיע לשם ראה שני אנשים חופרים קבר. שאל אותם: האם רוצים אתם שאעזור לכם? אמרו לו: הן! ירד והתחיל חופר. אמר להם: ומה תארו של אותו אדם העתיד להקבר בכאן? אמרו לו: כגודל קומתך. רד ושכב. כשירד, מיד סגרה עליו האדמה ושום נברא לא ראה קברו מלבד הרחמה²¹, שעשה הקדוש־ברוך־הוא אלמת וחרשת, כדי שלא תגלה את המקום לשום נברא²².

אלפזארי מוסיף: ומה שנוגע לאותו ההר כבר העיר אבן עסאכר שההרים אשר עליהם נדבר האלהים עם משה הם ארבעה: טור משה (כלומר סיני), שהוא במדבר קרוב לים־סוף, וטור בית המקדש (בירושלים), וההר אשר בטבריה אצל אכסאל, וההר אשר בדמשק והוא הר כוכבא, אשר עליו כנסיה חרבה, ושם הראו מקום קברו של משה. ובהיות שבשום מקום לא נאמר על איזה הר היתה קבורתו, אין שום הוכחה נגד היותה על ההר אשר בדמשק; ואלפזארי מכריע את הכף בזכותו של מסגד אלקדם, והוא מעיר ומעורר את המאמינים לעזור בתיקונו של המסגד ולבוא בהמון להשתטח על קברו של משה ולבקש ברכותיו²³.

ב.

כל המסורה על־דבר קברו של משה במסגד הזה מקורה בנטית המוסלמים של דמשק לרומם ולגדל את מעלות דמשק על יתר הערים. מהם יצאה האגדה המייחסת את רשמי הפסיעות על האבן שבמסגד למחמד והמספרת שכאשר עבר מחמד על כפר אלקדם באחת מנסיעותיו לדמשק, כל־כך נרהב ונלהב מיפיה של אותה הסביבה, שעמד באותו כפר ולא המשיך את נסיעתו הלאה באמרו שמוטב לאדם להכנס לגן־עדן בחייו ולא אחרי מותו. מהם יצאה גם האגדה שהזכרנו, שמחמד עשה נסיעתו על דרך אותו כפר, ובקשר עם זה המציאו את האגדה על קברו של משה באותו מקום, כי מן הראוי הוא שנביאם יבחר דרכו לשמים על קברו של “אחיו” משה. אמונה זו היתה קיימת גם אחרי ימי אלפזארי, ומסופר על המלומד הגדול, האדוק והקנאי אבן תימייא (מת בשנת 728 להג’רה, היא שנת 1328 לספירת הנוצרים), שנהל תעמולה נמרצה נגד החוגגים העולים לרגל לאותו מסגד כדי לנשק את הפסיעות על האבן, וצוה למחוק את רשמיהן מעל האבן למרות התנגדות חזקה מצד ההמון (על־פי כתב־יד ערבי שנזכר בספרו של אהלווארד, על כתבי־היד הערבים שבספרית ברלין, כרך שני, צד 444). אבל, כנראה, שלא הצליח לחלל את קדושת המקום, כי לפי הנוסע הידוע אבן באטוטה, נערכה בימי המגפה הגדולה בדמשק בשנת 749 להג’רה (1348 לספירת הנוצרים) תפילה מיוחדת במסגד ההוא, אשר בה השתתפו גם יהודים ונוצרים. עיין בספר נסיעותיו בתרגומו האנגלי של H.A.R. Gibb לונדון 1929, עמ' 69.

אין אני יכול להחליט עד מתי המשיכו המוסלמים להחזיק במסורה על קברו של משה באותו מסגד. אבל ברור הוא, שכבר באותו זמן היתה הדעה נפוצה, בפרט בארץ־ישראל, שקברו של משה נמצא קרוב ליריחו, באותו מקום שעד היום יורדים לשם המוסלמים בכל שנה בימי הפסח לחג נבי מוסא (הנביא משה) ברוב שאון והמון. ואבן שדאד שמת בשנת 684 להג’רה (1285 לספירת הנוצרים) אומר בספרו ברק אלשאם (כתב־יד בספריה של ליידן בהולאנדיה), שנמצא קבר בעיר יריחו אשר אומרים עליו שהוא קבר משה בן עמרם. וכאילו במתכוון להחליש את אמתות המסורה על קברו של משה במסגד אלקדם, הוא מעיר שהאבן השחורה אשר עליה רשמי הפסיעות הובאה לשם מחוראן, אם גם הוא מייחס אותן למחמד. אבן באטוטה אומר בפירוש, שהתל האדום (אלכתיב אלאחמר) אשר בקרבתו נמצא קבר משה, הוא בדרך שבין ירושלים ויריחו, ומעיר שתל זה הוא קדוש בעיני היהודים. מזה אנו למדים, שאותו התל האדום שנזכר באמרה המיוחסת למחמד, הוא מתאים לצורים האדומים במעלה כרתים, בדרך מירושלים ליריחו, אשר עליו בנו הנוצרים במאה הרביעית למספרם את המנזר סנקט אנטימיוס. ואמנם מתקבל על הדעת, שהיהודי שהמציא את האמרה הנזכרה התכוון למקום הזה, ושכבר בזמן קדום קבעו את מקום קבר משה קרוב ליריחו, עד שבאו חסידי דמשק והסיעו אותו למסגד אלקדם לשבחה של דמשק. גם קרוב הדבר שלמרות זאת היו המוסלמים של ארץ־ישראל חוגגים אז בהמון לנבי מוסא, וידוע הוא שהשולטן המצרי בייברס, שנצח את הצלבנים האחרונים בשנת 1270 לספירת הנוצרים, בנה את הכיפה על קבר נבי מוסא בשובו מחוגו במכה למצרים דרך ירושלים, כבר אחרי שנת 1244, שבה נשבר שלטונם של הצלבנים בירושלים בהחלט, והשפעת הנוצרים כלתה ועברה לידי המוסלמים, התעוררה בינם התנועה להרבות בחגים וביקורי קברי קדושים ונביאים, ועל כולם ביקור קבר נבי מוסא בימי הפסח ושל נבי רובין (הנביא ראובן בן יעקב) בסוף הקיץ.

ההיסטוריון הערבי מג’יר אלדין אלחנבלי מזכיר בספרו אלאנס אלג’ליל על ד"י ירושלים וחברון (נגמר בשנת 1490 לספירת הנוצרים) את חגיגת נבי מוסא בהמון, ואומר שהחוגגים היו יוצאים מירושלים ביום ערב שבת, שבו מתאבלים הנוצרים על מות משיחם (ג’מעת אלחזינה). ושהחגים ארכו כל השבוע עד שובם לירושלים ביום ערב שבת, כמנהג הנהוג גם בימינו. זה מראה שכבר אז יחסו לחג זה חשיבות מיוחדת בכוונה לשם ליקוי מאורו של חג הפסח לנוצרים, שהיו באים אליו מכל הארצות לקבר משיחם בירושלים. גם ממסעות עבד אלג’ני אל נאבלסי, שהיה אחד המלומדים והמחברים היותר מפורסמים של המוסלמים בארץ־ישראל בימיו, ואשר ביקר את קבר נבי מוסא בשנת 1690 לספירת הנוצרים, אנו למדים, שהרבו החוגגים לבוא לשם מכל קצווי ארץ־ישראל²⁴.

אין ספק שקביעת ביקור קברו של משה בימי האביב, מקורה במסורה שלנו שמשה נסתלק באדר. ואפשר שבימים הראשונים היו המוסלמים חוגגים אותו באדר או בניסן, אלא שאחרי נצחונם על הצלבנים הכניסו גם נטיה פוליטית לחג זה, וקבעו אותו דוקא בשבוע הפסח של הנוצרים, גם מפני הטעם הדתי שהזכרתי, וגם מטעם פוליטי להיות נכונים לקראת מאורעות שיוכלו לבוא מצד אלפי הנוצרים שהיו מתכנסים באותו מועד בירושלים.

וזוכר אני, שבימי ילדותי, לפני כחמש וחמשים שנה, כשהתחילו הנוצרים הרוסים לבוא בכל שנה לחג פסחם מכל קצווי ארץ רוסיה לאלפים, עד שהגיע לפעמים מספר הנוצרים החוגגים ל־30 אלף, יצאה פקודה מראוף פאשה, שהיה מושל תקיף וקנאי, לכנס לחג נבי מוסא מארבעים עד חמשים אלף פלחים מכל הכפרים, כדי להכריע את כף המשקל לצד המוסלמים נגד החוגגים הנוצרים. הוא השתמש בכל האמצעים לתת פאר מיוחד לחג זה ולהרבות המוניו עד שבשנה אחת הגיע מספרם לחמשים אלף איש. מני אז נעשה חג נבי מוסא לחג היותר נכבד והיותר חביב על ערבי ארץ־ישראל, וכל האגדה על מקום קברו של משה בדמשק חלפה ונבלעה בתהום נשיה, ומוסכם ומוחלט הוא כיום בכל העולם המוסלמי, שקבר משה הוא בקרבת יריחו ועטרת המסורה הוחזרה ליושנה²⁵.

על הנזירים הפראנציסקנים ביפו בשנת 1756

(“הדואר”, כסליו תש"ב, גליונות ה‘, ו’)

בצרור של ספרים וקטעי־ספרים שקניתי לפני זמן־מה בלונדון מצאתי חוברת בפורטוגיזית, שנדפסה בליסבון בשנת 1757, ובה יסופר מאורע עגום ונתעב על מעשה אלמות מצד ערבים ותורכים נגד הוותיקים של אגודת הסיראפים של הקדוש פראנסיסקו בליל יום הששי בשלשים לחודש אפריל משנת 1756 במנזר אשר ביפו.

סיפור המאורע נכתב תחילה באיטלקית על־ידי הנזיר פריי טיאודורו הצרפתי ונשלח לכומר ג’אקומו אנטוניו בפאלירמו, שהיה ממונה על הארץ הקדושה, ואחרי כן תורגם לפורטוגיזית¹.

המנזר ההוא נבנה על־ידי הנזירים הפראנציסקנים בשנת 1654 על המקום אשר לפי אמונתם עמד עליו ביתו של שמעון הבורסקי (פטרוס). הוא עודנו קיים כיום בשם האכסניה הלאטינית (אוספיסיו) המיועדה לאורחים קתולים העולים לרגל לארץ־ישראל.

אחרי חורבן יפו בשנת 1345 בפקודת אלנאצר שולטן מצרים, הנזירים הפראנציסקנים היו הראשונים אשר התיישבו ביפו שנים אחדות אחרי כיבוש ארץ־ישראל על־ידי השולטן סלים הראשון (בשנת 1516), והם היו הראשונים אשר הכינו מלון לנוצרים לחיות בארץ. הנצחונות התכופים של הערבים נגד הצלבנים ועליית התורכים לממלכה אדירה אשר שפכה את ממשלתה על הרבה מדינות באסיה ואירופה, הורידו את שלטונות הנוצרים למדרגה שפלה בארצות המזרח, ולא פעם אחת היו מקרים של רדיפות ותגרות נגדם, מעין המסופר במאורע אשר לפנינו.

באותו זמן היתה יפו כבר עיר נושבה מערבים וגם נוצרים רבים נלוו אליהם, ונוסף על האכסניה הלאטינית היו גם מלונים אחרים לעולי־רגל ארמנים ויוונים, ומעט־מעט החלה יפו להתפתח גם בתור חוף ומעבר לסחורות לכל הארץ, אם גם מרכז המסחר היה אז ברמלה.

אחד הפרטים המעניינים הוא, שרמלה היתה אז מושב הקונסול הצרפתי ושיפו לא היתה עוד תחת פקודתו של הפחה בעזה כמו קודם, כי אם עברה לשלטונו של הפחה בדמשק².

הנזיר פריי טיאודורו מתחיל לאמר, שמכל ההתנפלויות של “הערבים והתורכים שונאי האמונה הקדושה”³ על הכמרים והנוצרים היושבים בארץ הקדושה, המאורע המסופר הוא יוצא מן הכלל באכזריותו, והוא עובר לסיפור המעשים:

החובל פאולו מאראסקי Paulo Maraschi שודד־ים ואיש־חיל עם פלוגת אנשים ממראקו, שבו חמש אניות קטנות תורכיות במימי ים יפו. התורכים, שהיו מזויינים בכלי־תותח, חשבו מחשבות כדת מה לעשות נגד אויבם שודד־הים. אולם כשנוכחו לדעת, שאי־אפשר היה להם לקחת נקמתם ממנו, שפכו את כל חמתם ורוגזם על הנזירים המסכנים במשך ארבע שעות של אותו הלילה, התנפלו על המנזר ויחתרו לפרוץ אל תוכו כדי להמית את הנזירים ואת המעט מהנוצרים אשר גרו בו. אחרי שברם את דלתי המנזר לרסיסים התפרצו אל תוכו כזאבים רעבים. הראשון אשר פגעו בו היה הנזיר הספרדי אנטוניו רויס סגן המנהל, ואחרי משכם בזקנו וסחבם אותו על האדמה הכו אותו באגרופים ובמקלות ויפצחו את ראשו ואת זרועותיו שברו. למראה אכזריות נוראה כזאת נכמרו רחמי תורכי אחד עליו ויחלצהו מידם, כאשר היה כבר חצי מת, ויסתירהו בתיבה גדולה ויציל אותו. בינתים שברו תורכים אחרים את דלת הכנסיה אשר בה נמצא באותה שעה הנזיר הפורטוגיזי אנדי די סאן פראנציסקו, איש וותיק שכל ימיו חי בקדושה ושכבר בא בימים והגיע לזקנה מופלגה. גם אותו טלטלו על האדמה בזקנו ויכוהו ויפצעוהו ויסחבו אותו כשהיה יותר מת מחי, יחד עם עוד ארבעה נזירים אשר גם הם הוכו ונפצעו על־ידי אותם הפראים, אל ארמון מנהל בית־המכס וימסרו אותם אל הפחה, אשר צווה לאסור אותם כולם.

ואמנם ההרג וההרס אשר עשו התורכים במנזר ובכנסיה לא היו דיים, ועוד בזזו את תיבת הצדקות אשר שלחו העדות הנוצריות כדי לשלם בהן את המסים השנתיים “לאדון הגדול”, הוא הפחה מדמשק, ולפקידים אחרים על מנת שישמרו על המקומות הקדושים של הגואל ועל הארץ הקדושה לבלי יחוללו על־ידי התורכים וההמונים הפראים ההם. המתנפלים שדדו את כל כלי־תשמישיהם של הנזירים ושל החוגגים הנוצרים, את כל כלי הבית אשר בחדרים, בחדר־הבישול, במרקחת ואת אסמי המזון. כמו כן לקחו כתבי־יד ערבים וספרים לאטינים לבתיהם, ורק את הכתלים בלבד השאירו ריקים במקומם.

ועוד יותר נורא ואכזרי היה החורבן אשר עשו הפראים ההם בכנסיה. בהוללות ושגעון בזזו אותה, הסירו ממנה את פארה, שדדו את המזבחות הקדושים, את האבנים היקרות מהאוצר, את הכוסות ומכסיהם, את שרידי הקודש, את סדרי התפילה ואת כל אשר מצאו שם. גם נפצו לשברים את התמונות הקדושות של ישוע המשיח, של מרים הקדושה ושל עוד קדושים. ודי היה בזה לעורר רגשי־רחמים בלב היותר קשה של נוצרי נאמן לדתו ולהזיל דמעותיו. גם את קיר המזבח הקדוש הרסו ויסירו את כל אשר היה עליו, ואת הכסף ואת הזהב לקחו להם. אין איש יודע את אשר עשו עם החפצים היותר קדושים, שבהם אנו מקדשים את הגוף ואת הדם ואת הנפש ואת האלהות של אלהינו שנגלה בדמות אדם. אבל אפשר לחשוב שהחביאו אותם במקום נסתר כדי למכור אותם, אחרי שתעבור המהומה, במחיר גבוה לנזירים עצמם, כאשר עשו פעמים אחדות בשל אהבתם לבצע והתיאבון לכסף שיש לפראים האלה מיום הוולדם. אמנם הנזירים האומללים אשר נאסרו לא ידעו מכל השוד והחמס הזה ורק התפללו אל המושיע הגואל שירצה את דמם לכפר על עוונותיהם ולפדות את נשמותיהם.

והתורכים לא הסתפקו בכל אשר עשו, כי אם גם התנפלו על האב הנזיר אנטוניו חימיניס, האב הנזיר מאנויל וינטורא, הנזיר טומאס ועל עוד שני נוצרים ובניהם, ועל איש אחד ששמו ראגוזו, את כולם הכו ויפצעו, ויגרו את המון להוביל אותם כשיות לטבח. אבל הודות להשגחת האלהים הובאו לאותו בית־כלא אשר היו שם יתר הנזירים. ואחרי צרות ומצוקות רבות קבלו את הפדות ואת הגאולה מהאב הנזיר טיאודורו ויפקידו את נשמתם ביד הגואל המושיע.

אחרי אשר שככה מעט חמת אותם הפראים על הנזירים והנוצרים האומללים, הוציאו אותם כולם על־פי פקודת הפחה מבית־הכלא ויביאום לפניו, למקום אשר שם נאספו הנכבדים התורכים של יפו, ואחרי הוועצם יחד החליטו לשחרר את הנזירים ואת הנוצרים הפראנקים אם יעלה בידם להשפיע על השודד פאולו מאראסקי שישחרר את התורכים ושישלם להם פצויים בעד האניות והסחורות והכסף.

והנה בהיות פקודת האג’א⁴, והפחה תכופה וחזקה מאוד, שמו הכמרים מבטחם באלהים ויצאו בסירה צרפתית בלוית ראש־צבא (קאפּיטאן) צרפתי והאדון באלינגירו גן הקונסול וישוטו עד אשר הגיעו אל מקום השודד. כשראה השודד את הנזירים בפצעיהם הנוראים, כשהם כולם מגואלים בדם ויוודע מכל הצרות אשר סבלו הנוצרים, שאל אותם איך ובמה הוא יכול להושיע אותם. ענו לו הנזירים: חיינו וחירותנו בידך, בהיות שהתורכים מאיצים שתשיב להם את כל הביזה אשר לקחת מהם. השודד הרחמן והחסיד הסכים ברצון האלהים לבקשתם בנדיבות כל־כך גדולה, עד שלא שם לב לאנשיו וחובליו אשר התקוממו נגדו בחפצם לקחת חלקם בביזה. וישחרר את התורכים וישיב להם את אניותיהם וסחורותם וחמשה ושלשים אלף גרוש. ובזאת הציל את חיי הנזירים והנוצרים אשר גרו ביפו.

והנה בהיות התורכים גוי לבלי חוק ולבלי משפט, אחרי שהשיגו כל מה שתבעו מרב־החובל השודד, האיצו מחדש בפחה ובאג’א מיפו לבלי שחרר את הנזירים, בטענה שהיו מחכים לשתי אניות עמוסות סחורות רבות שהיו נכונות לעזוב את חוף דמיאטה (במצרים) וחששו שמא ילכוד אותן השודד תחת אלה שהחזיר להם.

אולם בינתים, מפני השגחה אלהית, באו ליפו מרמלה, הרחוקה כעשרה מיל מיפו, הקונסול הצרפתי גרוס עם כל אנשיו והקאנשילייר מצידון עם פלוגה של ששים סוחר וחייל כדי לגמור את הטענות והמענות נגד הנזירים והנוצרים האירופיים.

למראה כל האנשים הרבים ההם נתקררה חמתם של התורכים והאדונים הנזכרים השיגו שירשו לנוצרים ללכת לרמלה כדי שיטפלו בהם רופאים בביתו של באלינגירו ושיאכילו אותם מאחר שהיו יותר מתים מחיים.

כשהשיגו הקונסול ואנשיו מהתורכים כל מה שהיה אפשר להשיג, ונסעו לרמלה עם הנזירים והנוצרים שנפצעו קשה על־ידי התורכים, מצאו את שערי העיר סגורים, ולכן הוכרחו לשוב אל הפחה ואל האג’א, ורק אחרי דין־ודברים ארוכים ניתנה הרשות לפתוח את שערי העיר. וכולם יחד עם הנוצרים שבו לרמלה. ויהי אך הרגישו עצמם במצב בטוח וישלחו דין־וחשבון מדויק לכומר הראשי ולנזירים אשר בעיר הקדושה ירושלים, מכל אשר קרה למנזר, לכנסיה ולנזירים. כדי שימלאו את הנזקים אשר סבלו, ויעוררו אותם להמציא להם צדקות ותרומות מארצות הנוצרים, בהיות שיפו הוא החוף היותר חשוב, אשר בו יורדים כל הנזירים וכל הנוצרים החוגגים לארץ הקדושה ולמקומות הקדושים, וממנו שבים הם לכל חופי הארצות הנוצריות. ובכן החליטו לבקש את כל אלה אשר הם נאמנים לדתם, לתמוך בנזירים כדי שישמרו על המקומות הקדושים לבלי יחוללו על־ידי התורכים. ולהראות בצדקתם ורחמנותם את מעלות הדת הקדושה לאותם העמים הפראים. לפי חשבונם, סכום המסים אשר הנזירים הפראנציסקנים מחויבים לשלם מדי שנה בשנה לתורכים עלה למאה אלף גרוש, וזה מלבד מה שצריך להם לפרנסתם ולתמוך בכמה וכמה כנסיות ונזירים ועניים וחוגגים. ולכן מתרים אנחנו שאם לא ישיגו את התרומות והנדבות הצריכות, אז יהיו צפויים לסבול כל מיני אכזריות מהעמים העוינים לדת הקדושה. הנזירים מבטיחים לכל אלה המסורים בלבם למקומות הקדושים ושולחים נדבותיהם להחזקתם, סליחה גמורה לעוונותיהם מהאפיפור בנדיקט הארבע־עשר, באמצעות הנזיר ג’אקומה אנדרוניו די פאלירמו, משנה הקומיסאר של הארץ הקדושה כאשר פורש בכתב האפוסטולי מיום כ"ז יוני שנת 1750.

עד כאן סיפור המעשה.

בסוף החוברת נספח מכתב מהנזיר אוזיביו די אובאלדו, הכומר הראשי בארץ הקדושה לפקיד הראשי של נמל ליוורנו, בבקשה לשלוח אותו לרומה. הנזיר מתאונן על הצרות והמצוקות, שהוא יחד עם יתר הנזירים סובלים בארץ הקדושה, בהיות שהכסף אפס “ושלשים אלף גרוש שקבלו לא הספיקו להמציא אף לחם ויין ועצי הסקה בעד ארבעת המנזרים ולתקן את כל העוול אשר נעשה להם על־ידי השופטים (קאצ’י) והפחות והמושלים”. הם צפו לנדבות מפורטוגאל ולא הגיעו. “בעוד שאין אף בגדים להלביש את הנזירים”. הוא מעיר שהשליחים מגינוה, טוסקאנה. מילאנו, וויניציה ופאלירמו נמצאו בירושלים, אבל שמפחדים הם לנסוע פן יפלו בידי האכרים של הכפרים, כאשר כבר אירע פעמים בשני החדשים האחרונים עם ארבעה נזירים ושני חוגגים גרמנים, שנאסרו על־ידי אכרי הכפרים של סנטה ג’ירימיה שמונה ימים, ופעם אחרת נשבו שני נזירים בכפר אחר, והיה צריך להוציא הרבה כסף לפדות אותם. הוא מוסיף, שאם חס ושלום הפחה של דמשק לא יוכל להעניש קשה את הכפריים, אזי יסבלו צרות יותר גדולות, והוא מוסיף שבאמת אין לפחה צבא ולא כח ושאינו נחשב כלל, ובכל פעם שהם פונים אליו לעזרה אינו מועיל בכלום. הוא גומר את מכתבו באמרו כי רק פעולה תכופה בקושטה תוכל להביא איזו ישועה.

* * *

סיפור המאורע, שנתתי בזה בתרגום פחות או יותר מדויק, מציין את יחס הערבים והשלטונות התורכים כלפי הנוצרים, ואת מצבם החלש בארץ. הוא נותן לנו תמונה בהירה מהמצב בארץ־ישראל בימים ההם, כשהפקידים הערביים והמשפחות המיוחסות משלו בכל ושלממשלה התורכית היתה רק ההשגחה העליונה בלי יכולת להבטיח את שלטונה בהנהלה הפנימית. הפחה בדמשק, שארץ־ישראל היתה תחת ממשלתו, היה מחוסר השפעה כל־שהיא. בימים ההם גברה האנארכיה בכל גבולי סוריה ומכל עבר רבו המתקוממים נגד הממשלה. ערים גדולות וקטנות התגרו מלחמה האחת בשניה וכמה מהן עברו לשלטון מורדים מתפרצים על אדוניהם. אלה היו הימים אשר בהם החלה ממשלת תורכיה לרדת בלי הפוגה עד אשר באה תקופת נאפוליון, והשפעת אירופה הלכה הלוך והתחזק בכל רחבי תורכיה ובפרט בסוריה וארץ־ישראל, ושליטת הממשלות הנוצריות גברה במידה כל־כך גדולה עד שנשכחו הימים ההם אשר בהם יכלו “התורכים” להתנפל על מנזרים.

הממשלה הצרפתית אשר לקחה תחת כנפיה את העדות הקתוליות בתורכיה, ובפרט בארץ־ישראל וסוריה, וממשלת הצארים אשר נעשתה אפוטרופוס לעדות היווניות האורתודוכסיות, הגינו על “הנוצרים” בזריזות יותר גדולה וברחמים יותר גדולים מאשר הגינו עליהם בארצותיהן, כמובן, לא מאהבת הנוצרים, אלא כדי להרחיב את חוג השפעתן הפוליטית ולפרוש שלטונן על הממשלה התורכית. אפילו ממשלתו של גאמביטה, אבי האנטי־קלריקאליות בצרפת החפשנית, אשר עשה כל מה שביכלתו להחליש את כוח הכנסיה הקתולית, שמרה בקפדנות יתירה על זכויות “הנוצרים” בתורכיה. ידוע הוא פתגמו נגד החפשנים הקיצונים אשר לעגו לו על פסחו על שני הסעיפים, וימחו נגד הפוליטיקה של דו־פרצופין, לרדוף את הכנסיה בצרפת, ולהגין עליה בתורכיה: “האנטי־קלריקאליות אינה סחורה לשלוח לחוץ־לארץ”.

גם הממשלה הרוסית היו עיניה פקוחות שלא יארע חס ושלום איזה מקרה רע לאחד מנתיניה בארץ־ישראל, ואפילו על היהודים שברחו מתופת הפוגרומים ברוסיה למצוא מחסה ומנוחה תחת כנפי תורכיה, היתה הממשלה הרוסית חסה, והציר הרוסי בקושטה היה אפילו משתדל שהקונסול הרוסי בירושלים לא יהיה מתלמידיו של סובורין ומהוותיקים של ה“נובוייה וורעמיא”. הקונסול יאקובליוב, שהיה שם לפני חמש וארבעים שנה, היה אפילו מבקר את ר' שמואל סאלאנט, רבן של כל הקהילות האשכנזיות. ופעם אחת קרה מקרה שצעירים ערבים ממשפחת אפנדים מיוחסה התנפלו על יהודי מרוסיה, ביקש הקונסול שיענישו אותם, אבל כאשר סרב הפחה להדרש לבקשתו מיראה פן ירעים את האפנדים. הלך הקונסול בעצמו ובכבודו אליו ויתבע את עלבון “נתינו” בכל־תוקף. השתומם הפחה על המלאך הגואל הזה מארץ הפוגרומים וישאל אותו מתוך לעג ותרעומות גם יחד, אם הממשלה של הצאר מגינה על היהודים גם ברוסיה באותה מידה שהוא נזקק לנתינו הלזה, ענה לו הקונסול, שיקבל תשובה על שאלתו מקושטה. למחרתו קבל הפחה נזיפה מקושטה והצעירים המיוחסים ניצלו ממאסר רק בהתרפסם אל היהודי במעמד הקונסול שימחול להם על עוונם.

הכומר הרשע פוביידונוסצוב מחה פעמים אחדות בפטרבורג נגד הקונסול בירושלים על אהבתו המופרזה ליהודים, אבל במשרד החיצון נשמעו יותר לדברי הציר הרוסי בקושטה, והקונסול הוסיף למשוך חסד לנתיניו כשהיה צריך להזכיר לממשלה התורכית את כוחו של הצאר ושלטונו.

ככה נעשו הנוצרים בכלל והנתינים האירופיים בפרט למיוחסים ויחידי סגולה בכל רחבי ארצות תורכיה וכל הנוגע בהם לא ינקה. איזה מקרה פעוט של פגיעה מצד הערבים בארץ־ישראל נגד זכויותיה של איזו עדה נוצרית או של איזה נתין אירופי, או אפילו בגלל איזו קטטה בין הנוצרים הערביים והנוצרים האירופיים, היה די להוריד את הפחה ממשרתו.

וזוכר אני מקרה כזה מימי נערותי בירושלים לפני כחמשים שנה, כאשר פרצה מריבה בין ערבים מהעדה היוונית האורתודוכסית ונזירים קתולים אירופיים בכנסיה של קבר משיחם, בגלל איזה תיקונים שהיו צריכים להעשות בה. כל אחת משתי הכתות הללו תבעה לעצמה את הזכות למלאות מצוה קדושה כזו, עד שהדברים הגיעו למכות, ונזירים אחדים נפצעו על־ידי הנוצרים הערבים נתיני תורכיה. טלגראמות עפו לרומה, לפאריז ולקושטה ובאותו יום עצמו קבל הפחה נזיפה מהשולטן והודח ממשרתו! הדבר היותר מגוחך בכל הענין הוא, שהפחה היה באותו זמן בבית־לחם ולא ידע כלום מכל המאורע; ואפילו אם היה בירושלים, לא היתה לו האפשרות להתערב בריב הנוצרים, אבל צריך היה להתנהג בכל חומר הדין, למען יראו הפחות והפקידים… וייראו.

וראוי להזכיר עוד מאורע כזה, המציין את המצב בימים ההם. במקרה נשברה זכוכית באחד החלונות של הכנסיה הנזכרה בין הגבולין, דהיינו שהיה חציו עומד במחלקה של עדה אחת וחציו במחיצתה של עדה שכנה לה, כי לכל עדה ועדה הוקצַעה מחלקה מיוחדה בכנסיה, וכל אחת היתה מקפידה הרבה “בהסגת גבול” מצד איזו כתה אחרת. תיכף התעוררה מחלוקת נועזה בין הנזירים של שתי העדות, מי ומי יתקן את הזכוכית. הדבר נודע בעוד מועד לפחה, ותיכף שלח גדוד צבא לשמור על החלון עד שימצאו פתרונים לשאלה החמורה. אבל בהיות שהיריבים הודיעו שלא ירשו לשום נוצרי, מאיזו עדה שתהיה, אם לא יהיה מעדתם, לעשות מלאכה קדושה כזו, ובכל ירושלים לא נמצא זגג ערבי, צריך היה להשתמש בזגג יהודי! אבל הצרה היתה גדולה, יען ליהודי היתה הכניסה אסורה. ובכן, אחרי שקלא־וטריא של ימים אחדים ובשל התערבותם של ראשי הכנסיות השונות בענין, השתוו שני הצדדים שארבעה נוצרים השייכים לשתי העדות המתגרות ישאו את הזגג היהודי בכסא אל הכנסיה, ושארבעתם יחזיקו בסולם עד שיגמור היהודי את מלאכתו. ככה ניצל הפחה מסכנה והיהודי הביא שלום לעולם.

הנה כי כן נשתנו המערכות בארץ השולטנים בשתי המאות האחרונות לממשלתם. אם לפני כשלוש מאות שנה, כאשר התעקש הציר הצרפתי בבקשתו לראות את השולטן בענין חשוב לממשלה הצרפתית, היה השולטן יכול לאמר לוויזיר שלו, שיאמר ל“כלב הכופר” (ג’אוור קופּעק), שאינו יכול לקבל את פניו באותו יום, הנה זכה השולטן עבד־אלחמיד לראות פעמים שהצי הצרפתי יחדור למימי הבוספורוס ויערוך את תותחיו נגד היכלו יען סרב למלאות תביעות איזו חברה מסחרית צרפתית. אמנם, מה נפלאו דרכי השררה ותהפוכותיה.