(“הדואר”, כסליו תש"ב, גליונות ה‘, ו’)

בצרור של ספרים וקטעי־ספרים שקניתי לפני זמן־מה בלונדון מצאתי חוברת בפורטוגיזית, שנדפסה בליסבון בשנת 1757, ובה יסופר מאורע עגום ונתעב על מעשה אלמות מצד ערבים ותורכים נגד הוותיקים של אגודת הסיראפים של הקדוש פראנסיסקו בליל יום הששי בשלשים לחודש אפריל משנת 1756 במנזר אשר ביפו.

סיפור המאורע נכתב תחילה באיטלקית על־ידי הנזיר פריי טיאודורו הצרפתי ונשלח לכומר ג’אקומו אנטוניו בפאלירמו, שהיה ממונה על הארץ הקדושה, ואחרי כן תורגם לפורטוגיזית¹.

המנזר ההוא נבנה על־ידי הנזירים הפראנציסקנים בשנת 1654 על המקום אשר לפי אמונתם עמד עליו ביתו של שמעון הבורסקי (פטרוס). הוא עודנו קיים כיום בשם האכסניה הלאטינית (אוספיסיו) המיועדה לאורחים קתולים העולים לרגל לארץ־ישראל.

אחרי חורבן יפו בשנת 1345 בפקודת אלנאצר שולטן מצרים, הנזירים הפראנציסקנים היו הראשונים אשר התיישבו ביפו שנים אחדות אחרי כיבוש ארץ־ישראל על־ידי השולטן סלים הראשון (בשנת 1516), והם היו הראשונים אשר הכינו מלון לנוצרים לחיות בארץ. הנצחונות התכופים של הערבים נגד הצלבנים ועליית התורכים לממלכה אדירה אשר שפכה את ממשלתה על הרבה מדינות באסיה ואירופה, הורידו את שלטונות הנוצרים למדרגה שפלה בארצות המזרח, ולא פעם אחת היו מקרים של רדיפות ותגרות נגדם, מעין המסופר במאורע אשר לפנינו.

באותו זמן היתה יפו כבר עיר נושבה מערבים וגם נוצרים רבים נלוו אליהם, ונוסף על האכסניה הלאטינית היו גם מלונים אחרים לעולי־רגל ארמנים ויוונים, ומעט־מעט החלה יפו להתפתח גם בתור חוף ומעבר לסחורות לכל הארץ, אם גם מרכז המסחר היה אז ברמלה.

אחד הפרטים המעניינים הוא, שרמלה היתה אז מושב הקונסול הצרפתי ושיפו לא היתה עוד תחת פקודתו של הפחה בעזה כמו קודם, כי אם עברה לשלטונו של הפחה בדמשק².

הנזיר פריי טיאודורו מתחיל לאמר, שמכל ההתנפלויות של “הערבים והתורכים שונאי האמונה הקדושה”³ על הכמרים והנוצרים היושבים בארץ הקדושה, המאורע המסופר הוא יוצא מן הכלל באכזריותו, והוא עובר לסיפור המעשים:

החובל פאולו מאראסקי Paulo Maraschi שודד־ים ואיש־חיל עם פלוגת אנשים ממראקו, שבו חמש אניות קטנות תורכיות במימי ים יפו. התורכים, שהיו מזויינים בכלי־תותח, חשבו מחשבות כדת מה לעשות נגד אויבם שודד־הים. אולם כשנוכחו לדעת, שאי־אפשר היה להם לקחת נקמתם ממנו, שפכו את כל חמתם ורוגזם על הנזירים המסכנים במשך ארבע שעות של אותו הלילה, התנפלו על המנזר ויחתרו לפרוץ אל תוכו כדי להמית את הנזירים ואת המעט מהנוצרים אשר גרו בו. אחרי שברם את דלתי המנזר לרסיסים התפרצו אל תוכו כזאבים רעבים. הראשון אשר פגעו בו היה הנזיר הספרדי אנטוניו רויס סגן המנהל, ואחרי משכם בזקנו וסחבם אותו על האדמה הכו אותו באגרופים ובמקלות ויפצחו את ראשו ואת זרועותיו שברו. למראה אכזריות נוראה כזאת נכמרו רחמי תורכי אחד עליו ויחלצהו מידם, כאשר היה כבר חצי מת, ויסתירהו בתיבה גדולה ויציל אותו. בינתים שברו תורכים אחרים את דלת הכנסיה אשר בה נמצא באותה שעה הנזיר הפורטוגיזי אנדי די סאן פראנציסקו, איש וותיק שכל ימיו חי בקדושה ושכבר בא בימים והגיע לזקנה מופלגה. גם אותו טלטלו על האדמה בזקנו ויכוהו ויפצעוהו ויסחבו אותו כשהיה יותר מת מחי, יחד עם עוד ארבעה נזירים אשר גם הם הוכו ונפצעו על־ידי אותם הפראים, אל ארמון מנהל בית־המכס וימסרו אותם אל הפחה, אשר צווה לאסור אותם כולם.

ואמנם ההרג וההרס אשר עשו התורכים במנזר ובכנסיה לא היו דיים, ועוד בזזו את תיבת הצדקות אשר שלחו העדות הנוצריות כדי לשלם בהן את המסים השנתיים “לאדון הגדול”, הוא הפחה מדמשק, ולפקידים אחרים על מנת שישמרו על המקומות הקדושים של הגואל ועל הארץ הקדושה לבלי יחוללו על־ידי התורכים וההמונים הפראים ההם. המתנפלים שדדו את כל כלי־תשמישיהם של הנזירים ושל החוגגים הנוצרים, את כל כלי הבית אשר בחדרים, בחדר־הבישול, במרקחת ואת אסמי המזון. כמו כן לקחו כתבי־יד ערבים וספרים לאטינים לבתיהם, ורק את הכתלים בלבד השאירו ריקים במקומם.

ועוד יותר נורא ואכזרי היה החורבן אשר עשו הפראים ההם בכנסיה. בהוללות ושגעון בזזו אותה, הסירו ממנה את פארה, שדדו את המזבחות הקדושים, את האבנים היקרות מהאוצר, את הכוסות ומכסיהם, את שרידי הקודש, את סדרי התפילה ואת כל אשר מצאו שם. גם נפצו לשברים את התמונות הקדושות של ישוע המשיח, של מרים הקדושה ושל עוד קדושים. ודי היה בזה לעורר רגשי־רחמים בלב היותר קשה של נוצרי נאמן לדתו ולהזיל דמעותיו. גם את קיר המזבח הקדוש הרסו ויסירו את כל אשר היה עליו, ואת הכסף ואת הזהב לקחו להם. אין איש יודע את אשר עשו עם החפצים היותר קדושים, שבהם אנו מקדשים את הגוף ואת הדם ואת הנפש ואת האלהות של אלהינו שנגלה בדמות אדם. אבל אפשר לחשוב שהחביאו אותם במקום נסתר כדי למכור אותם, אחרי שתעבור המהומה, במחיר גבוה לנזירים עצמם, כאשר עשו פעמים אחדות בשל אהבתם לבצע והתיאבון לכסף שיש לפראים האלה מיום הוולדם. אמנם הנזירים האומללים אשר נאסרו לא ידעו מכל השוד והחמס הזה ורק התפללו אל המושיע הגואל שירצה את דמם לכפר על עוונותיהם ולפדות את נשמותיהם.

והתורכים לא הסתפקו בכל אשר עשו, כי אם גם התנפלו על האב הנזיר אנטוניו חימיניס, האב הנזיר מאנויל וינטורא, הנזיר טומאס ועל עוד שני נוצרים ובניהם, ועל איש אחד ששמו ראגוזו, את כולם הכו ויפצעו, ויגרו את המון להוביל אותם כשיות לטבח. אבל הודות להשגחת האלהים הובאו לאותו בית־כלא אשר היו שם יתר הנזירים. ואחרי צרות ומצוקות רבות קבלו את הפדות ואת הגאולה מהאב הנזיר טיאודורו ויפקידו את נשמתם ביד הגואל המושיע.

אחרי אשר שככה מעט חמת אותם הפראים על הנזירים והנוצרים האומללים, הוציאו אותם כולם על־פי פקודת הפחה מבית־הכלא ויביאום לפניו, למקום אשר שם נאספו הנכבדים התורכים של יפו, ואחרי הוועצם יחד החליטו לשחרר את הנזירים ואת הנוצרים הפראנקים אם יעלה בידם להשפיע על השודד פאולו מאראסקי שישחרר את התורכים ושישלם להם פצויים בעד האניות והסחורות והכסף.

והנה בהיות פקודת האג’א⁴, והפחה תכופה וחזקה מאוד, שמו הכמרים מבטחם באלהים ויצאו בסירה צרפתית בלוית ראש־צבא (קאפּיטאן) צרפתי והאדון באלינגירו גן הקונסול וישוטו עד אשר הגיעו אל מקום השודד. כשראה השודד את הנזירים בפצעיהם הנוראים, כשהם כולם מגואלים בדם ויוודע מכל הצרות אשר סבלו הנוצרים, שאל אותם איך ובמה הוא יכול להושיע אותם. ענו לו הנזירים: חיינו וחירותנו בידך, בהיות שהתורכים מאיצים שתשיב להם את כל הביזה אשר לקחת מהם. השודד הרחמן והחסיד הסכים ברצון האלהים לבקשתם בנדיבות כל־כך גדולה, עד שלא שם לב לאנשיו וחובליו אשר התקוממו נגדו בחפצם לקחת חלקם בביזה. וישחרר את התורכים וישיב להם את אניותיהם וסחורותם וחמשה ושלשים אלף גרוש. ובזאת הציל את חיי הנזירים והנוצרים אשר גרו ביפו.

והנה בהיות התורכים גוי לבלי חוק ולבלי משפט, אחרי שהשיגו כל מה שתבעו מרב־החובל השודד, האיצו מחדש בפחה ובאג’א מיפו לבלי שחרר את הנזירים, בטענה שהיו מחכים לשתי אניות עמוסות סחורות רבות שהיו נכונות לעזוב את חוף דמיאטה (במצרים) וחששו שמא ילכוד אותן השודד תחת אלה שהחזיר להם.

אולם בינתים, מפני השגחה אלהית, באו ליפו מרמלה, הרחוקה כעשרה מיל מיפו, הקונסול הצרפתי גרוס עם כל אנשיו והקאנשילייר מצידון עם פלוגה של ששים סוחר וחייל כדי לגמור את הטענות והמענות נגד הנזירים והנוצרים האירופיים.

למראה כל האנשים הרבים ההם נתקררה חמתם של התורכים והאדונים הנזכרים השיגו שירשו לנוצרים ללכת לרמלה כדי שיטפלו בהם רופאים בביתו של באלינגירו ושיאכילו אותם מאחר שהיו יותר מתים מחיים.

כשהשיגו הקונסול ואנשיו מהתורכים כל מה שהיה אפשר להשיג, ונסעו לרמלה עם הנזירים והנוצרים שנפצעו קשה על־ידי התורכים, מצאו את שערי העיר סגורים, ולכן הוכרחו לשוב אל הפחה ואל האג’א, ורק אחרי דין־ודברים ארוכים ניתנה הרשות לפתוח את שערי העיר. וכולם יחד עם הנוצרים שבו לרמלה. ויהי אך הרגישו עצמם במצב בטוח וישלחו דין־וחשבון מדויק לכומר הראשי ולנזירים אשר בעיר הקדושה ירושלים, מכל אשר קרה למנזר, לכנסיה ולנזירים. כדי שימלאו את הנזקים אשר סבלו, ויעוררו אותם להמציא להם צדקות ותרומות מארצות הנוצרים, בהיות שיפו הוא החוף היותר חשוב, אשר בו יורדים כל הנזירים וכל הנוצרים החוגגים לארץ הקדושה ולמקומות הקדושים, וממנו שבים הם לכל חופי הארצות הנוצריות. ובכן החליטו לבקש את כל אלה אשר הם נאמנים לדתם, לתמוך בנזירים כדי שישמרו על המקומות הקדושים לבלי יחוללו על־ידי התורכים. ולהראות בצדקתם ורחמנותם את מעלות הדת הקדושה לאותם העמים הפראים. לפי חשבונם, סכום המסים אשר הנזירים הפראנציסקנים מחויבים לשלם מדי שנה בשנה לתורכים עלה למאה אלף גרוש, וזה מלבד מה שצריך להם לפרנסתם ולתמוך בכמה וכמה כנסיות ונזירים ועניים וחוגגים. ולכן מתרים אנחנו שאם לא ישיגו את התרומות והנדבות הצריכות, אז יהיו צפויים לסבול כל מיני אכזריות מהעמים העוינים לדת הקדושה. הנזירים מבטיחים לכל אלה המסורים בלבם למקומות הקדושים ושולחים נדבותיהם להחזקתם, סליחה גמורה לעוונותיהם מהאפיפור בנדיקט הארבע־עשר, באמצעות הנזיר ג’אקומה אנדרוניו די פאלירמו, משנה הקומיסאר של הארץ הקדושה כאשר פורש בכתב האפוסטולי מיום כ"ז יוני שנת 1750.

עד כאן סיפור המעשה.

בסוף החוברת נספח מכתב מהנזיר אוזיביו די אובאלדו, הכומר הראשי בארץ הקדושה לפקיד הראשי של נמל ליוורנו, בבקשה לשלוח אותו לרומה. הנזיר מתאונן על הצרות והמצוקות, שהוא יחד עם יתר הנזירים סובלים בארץ הקדושה, בהיות שהכסף אפס “ושלשים אלף גרוש שקבלו לא הספיקו להמציא אף לחם ויין ועצי הסקה בעד ארבעת המנזרים ולתקן את כל העוול אשר נעשה להם על־ידי השופטים (קאצ’י) והפחות והמושלים”. הם צפו לנדבות מפורטוגאל ולא הגיעו. “בעוד שאין אף בגדים להלביש את הנזירים”. הוא מעיר שהשליחים מגינוה, טוסקאנה. מילאנו, וויניציה ופאלירמו נמצאו בירושלים, אבל שמפחדים הם לנסוע פן יפלו בידי האכרים של הכפרים, כאשר כבר אירע פעמים בשני החדשים האחרונים עם ארבעה נזירים ושני חוגגים גרמנים, שנאסרו על־ידי אכרי הכפרים של סנטה ג’ירימיה שמונה ימים, ופעם אחרת נשבו שני נזירים בכפר אחר, והיה צריך להוציא הרבה כסף לפדות אותם. הוא מוסיף, שאם חס ושלום הפחה של דמשק לא יוכל להעניש קשה את הכפריים, אזי יסבלו צרות יותר גדולות, והוא מוסיף שבאמת אין לפחה צבא ולא כח ושאינו נחשב כלל, ובכל פעם שהם פונים אליו לעזרה אינו מועיל בכלום. הוא גומר את מכתבו באמרו כי רק פעולה תכופה בקושטה תוכל להביא איזו ישועה.

* * *

סיפור המאורע, שנתתי בזה בתרגום פחות או יותר מדויק, מציין את יחס הערבים והשלטונות התורכים כלפי הנוצרים, ואת מצבם החלש בארץ. הוא נותן לנו תמונה בהירה מהמצב בארץ־ישראל בימים ההם, כשהפקידים הערביים והמשפחות המיוחסות משלו בכל ושלממשלה התורכית היתה רק ההשגחה העליונה בלי יכולת להבטיח את שלטונה בהנהלה הפנימית. הפחה בדמשק, שארץ־ישראל היתה תחת ממשלתו, היה מחוסר השפעה כל־שהיא. בימים ההם גברה האנארכיה בכל גבולי סוריה ומכל עבר רבו המתקוממים נגד הממשלה. ערים גדולות וקטנות התגרו מלחמה האחת בשניה וכמה מהן עברו לשלטון מורדים מתפרצים על אדוניהם. אלה היו הימים אשר בהם החלה ממשלת תורכיה לרדת בלי הפוגה עד אשר באה תקופת נאפוליון, והשפעת אירופה הלכה הלוך והתחזק בכל רחבי תורכיה ובפרט בסוריה וארץ־ישראל, ושליטת הממשלות הנוצריות גברה במידה כל־כך גדולה עד שנשכחו הימים ההם אשר בהם יכלו “התורכים” להתנפל על מנזרים.

הממשלה הצרפתית אשר לקחה תחת כנפיה את העדות הקתוליות בתורכיה, ובפרט בארץ־ישראל וסוריה, וממשלת הצארים אשר נעשתה אפוטרופוס לעדות היווניות האורתודוכסיות, הגינו על “הנוצרים” בזריזות יותר גדולה וברחמים יותר גדולים מאשר הגינו עליהם בארצותיהן, כמובן, לא מאהבת הנוצרים, אלא כדי להרחיב את חוג השפעתן הפוליטית ולפרוש שלטונן על הממשלה התורכית. אפילו ממשלתו של גאמביטה, אבי האנטי־קלריקאליות בצרפת החפשנית, אשר עשה כל מה שביכלתו להחליש את כוח הכנסיה הקתולית, שמרה בקפדנות יתירה על זכויות “הנוצרים” בתורכיה. ידוע הוא פתגמו נגד החפשנים הקיצונים אשר לעגו לו על פסחו על שני הסעיפים, וימחו נגד הפוליטיקה של דו־פרצופין, לרדוף את הכנסיה בצרפת, ולהגין עליה בתורכיה: “האנטי־קלריקאליות אינה סחורה לשלוח לחוץ־לארץ”.

גם הממשלה הרוסית היו עיניה פקוחות שלא יארע חס ושלום איזה מקרה רע לאחד מנתיניה בארץ־ישראל, ואפילו על היהודים שברחו מתופת הפוגרומים ברוסיה למצוא מחסה ומנוחה תחת כנפי תורכיה, היתה הממשלה הרוסית חסה, והציר הרוסי בקושטה היה אפילו משתדל שהקונסול הרוסי בירושלים לא יהיה מתלמידיו של סובורין ומהוותיקים של ה“נובוייה וורעמיא”. הקונסול יאקובליוב, שהיה שם לפני חמש וארבעים שנה, היה אפילו מבקר את ר' שמואל סאלאנט, רבן של כל הקהילות האשכנזיות. ופעם אחת קרה מקרה שצעירים ערבים ממשפחת אפנדים מיוחסה התנפלו על יהודי מרוסיה, ביקש הקונסול שיענישו אותם, אבל כאשר סרב הפחה להדרש לבקשתו מיראה פן ירעים את האפנדים. הלך הקונסול בעצמו ובכבודו אליו ויתבע את עלבון “נתינו” בכל־תוקף. השתומם הפחה על המלאך הגואל הזה מארץ הפוגרומים וישאל אותו מתוך לעג ותרעומות גם יחד, אם הממשלה של הצאר מגינה על היהודים גם ברוסיה באותה מידה שהוא נזקק לנתינו הלזה, ענה לו הקונסול, שיקבל תשובה על שאלתו מקושטה. למחרתו קבל הפחה נזיפה מקושטה והצעירים המיוחסים ניצלו ממאסר רק בהתרפסם אל היהודי במעמד הקונסול שימחול להם על עוונם.

הכומר הרשע פוביידונוסצוב מחה פעמים אחדות בפטרבורג נגד הקונסול בירושלים על אהבתו המופרזה ליהודים, אבל במשרד החיצון נשמעו יותר לדברי הציר הרוסי בקושטה, והקונסול הוסיף למשוך חסד לנתיניו כשהיה צריך להזכיר לממשלה התורכית את כוחו של הצאר ושלטונו.

ככה נעשו הנוצרים בכלל והנתינים האירופיים בפרט למיוחסים ויחידי סגולה בכל רחבי ארצות תורכיה וכל הנוגע בהם לא ינקה. איזה מקרה פעוט של פגיעה מצד הערבים בארץ־ישראל נגד זכויותיה של איזו עדה נוצרית או של איזה נתין אירופי, או אפילו בגלל איזו קטטה בין הנוצרים הערביים והנוצרים האירופיים, היה די להוריד את הפחה ממשרתו.

וזוכר אני מקרה כזה מימי נערותי בירושלים לפני כחמשים שנה, כאשר פרצה מריבה בין ערבים מהעדה היוונית האורתודוכסית ונזירים קתולים אירופיים בכנסיה של קבר משיחם, בגלל איזה תיקונים שהיו צריכים להעשות בה. כל אחת משתי הכתות הללו תבעה לעצמה את הזכות למלאות מצוה קדושה כזו, עד שהדברים הגיעו למכות, ונזירים אחדים נפצעו על־ידי הנוצרים הערבים נתיני תורכיה. טלגראמות עפו לרומה, לפאריז ולקושטה ובאותו יום עצמו קבל הפחה נזיפה מהשולטן והודח ממשרתו! הדבר היותר מגוחך בכל הענין הוא, שהפחה היה באותו זמן בבית־לחם ולא ידע כלום מכל המאורע; ואפילו אם היה בירושלים, לא היתה לו האפשרות להתערב בריב הנוצרים, אבל צריך היה להתנהג בכל חומר הדין, למען יראו הפחות והפקידים… וייראו.

וראוי להזכיר עוד מאורע כזה, המציין את המצב בימים ההם. במקרה נשברה זכוכית באחד החלונות של הכנסיה הנזכרה בין הגבולין, דהיינו שהיה חציו עומד במחלקה של עדה אחת וחציו במחיצתה של עדה שכנה לה, כי לכל עדה ועדה הוקצַעה מחלקה מיוחדה בכנסיה, וכל אחת היתה מקפידה הרבה “בהסגת גבול” מצד איזו כתה אחרת. תיכף התעוררה מחלוקת נועזה בין הנזירים של שתי העדות, מי ומי יתקן את הזכוכית. הדבר נודע בעוד מועד לפחה, ותיכף שלח גדוד צבא לשמור על החלון עד שימצאו פתרונים לשאלה החמורה. אבל בהיות שהיריבים הודיעו שלא ירשו לשום נוצרי, מאיזו עדה שתהיה, אם לא יהיה מעדתם, לעשות מלאכה קדושה כזו, ובכל ירושלים לא נמצא זגג ערבי, צריך היה להשתמש בזגג יהודי! אבל הצרה היתה גדולה, יען ליהודי היתה הכניסה אסורה. ובכן, אחרי שקלא־וטריא של ימים אחדים ובשל התערבותם של ראשי הכנסיות השונות בענין, השתוו שני הצדדים שארבעה נוצרים השייכים לשתי העדות המתגרות ישאו את הזגג היהודי בכסא אל הכנסיה, ושארבעתם יחזיקו בסולם עד שיגמור היהודי את מלאכתו. ככה ניצל הפחה מסכנה והיהודי הביא שלום לעולם.

הנה כי כן נשתנו המערכות בארץ השולטנים בשתי המאות האחרונות לממשלתם. אם לפני כשלוש מאות שנה, כאשר התעקש הציר הצרפתי בבקשתו לראות את השולטן בענין חשוב לממשלה הצרפתית, היה השולטן יכול לאמר לוויזיר שלו, שיאמר ל“כלב הכופר” (ג’אוור קופּעק), שאינו יכול לקבל את פניו באותו יום, הנה זכה השולטן עבד־אלחמיד לראות פעמים שהצי הצרפתי יחדור למימי הבוספורוס ויערוך את תותחיו נגד היכלו יען סרב למלאות תביעות איזו חברה מסחרית צרפתית. אמנם, מה נפלאו דרכי השררה ותהפוכותיה.