(“הדואר”, סיון תש"א, גליון ל')

א.    🔗

בכתב־יד ערבי מספר 3519 אשר בספריתי נמצא מאמר בן שמונה דפים כתוב בשנת 1044 למספר ההג’רה (1364 לספירת הנוצרים)¹ לברהאן אלדין אבראהים בן עבד אלרחמאן בן אבראהים בן צ’יא אבן סבאע אלפזארי, ובו הוא דן על המסורות השונות הערביות על מקום קברו של משה².

אלפזארי מתחיל באמרו שמצא בספרו של אבו נעים על הנביאים ובחירי האלהים³ לפי מה שקבל מאנס בן מאלך⁴ שאמר: אמר שליח אללה (מחמד) עה“ת:⁵ אין נביא אשר ימות וישאר יותר מארבעים בוקר בקברו. ועוד אמר: עברתי על משה עה”ת בלילה אשר הסיעוני לשמים⁶ והוא היה עומד ומתפלל על קברו אשר בעאילה ועוילה. ואלפזארי מעיר, שאבו נעים לא החליש כוח אמתתה של אמרה זו ורק ייחס אותה לאמרות המוזרות⁷. ועוד הביא בשם אבן עסאכר⁸, שהזכיר בספרו על דברי ימי דמשק בדברו על המסגדים אשר בחוץ לעיר גם את מסגד אלקדם⁹, קרוב לעאילה ועוילה ואמר ששם נמצאה מערה אשר בה, כמו שאומרים, נמצא קבר משה. ועוד אמר אבן עסכאר בפרקו על משה, שעאילה ועוילה הן קרובות למסגד אלקדם¹⁰. ועוד כתב אבן־ג’ביר אל־אנדלסי בספרו אלרחלה¹¹, כלומר הנסיעה, שעשה בשנת 598 להג’רה (=1201 לספירת הנוצרים), שבין המקומות שמראים בדמשק נמצא מסגד אלאקדאם (כלומר הפסיעות) והוא כשני מילין הרחק מהעיר בכיוון לצד הקיבלה¹², על אם הדרך הגדולה המובילה לערי חג’אז והחוף¹³ וערי מצרים. לפי דבריו נמצא במסגד ההוא חדר קטן ובו אבן ועליה כתוב, שאחד מהחסידים היה רואה את הנביא (מחמד) עה“ת בחלום ושזה היה אומר לו: הנה בכאן קבר אחי משה ע”ה. והתל האדום¹⁴ הוא על הדרך קרוב לזה המקום והוא בין עאילה ועוילה¹⁵.

המסגד הלזה יש לו ענין גדול כמקור ברכה ואומרים שהאור לא פסק מעולם באותו מקום והוא המקום אשר בו הקבר אצל האבן העתיקה, ולמסגד הזה הקדשות רבים. ובנוגע לפסיעות, הלא הוא על הדרך אל המסגד ורשמי כל פסיעה ופסיעה נראים על האבנים ומספרן תשע ואומרים שהם. רשמי פסיעות של משה ע"ה.

מסורות כאלה הביא גם עלי בן מחמד בן שג’אע אל רבעי, בספרו פצ’איל אלשאם (מעלות ערי דמשק)¹⁶ לפי מה שקבל כעב אלאחבאר שקבר משה הוא בדמשק. ועוד הודיע בשם עבד אללה בן סלאם¹⁷, שבדמשק נמצאו אלפים ושבע מאות קבר ובהם גם קבר משה. ועוד הביא בהא אלדין אבן עסכאר בספרו אלמסתקצא¹⁸, בכרך המדבר על מעלות ארץ־ישראל, מסורה בסמכותו של כעב, שקבר משה נמצא במסגד אלקדם, ושהוא בדמשק בהחלט. ואלפזארי מעיר, שמסורה זו היא היותר קדומה ושלא מצא בשום מקור קדמון איזה ניגוד למסורה זו ושלפיכך אין להרהר באמתותה.

בקשר עם זה מביא אלפזארי מסורה מקובלה כמסורה אמתית בספר אלצחיח של מוסלים, לפי מה שקבל אבו הרירה: כששלח הקדוש־ברוך־הוא את מלאך המות אל משה ע“ה לקחת את נשמתו, הדף אותו משה במכה חזקה שהפקיעה את עינו. שב מלאך המות אל הקדוש־ברוך־הוא ואמר לו: האיך שלחתני אל אדם שאין לו חפץ במות? באותה שעה החזיר לו הקדוש־ברוך־הוא את עינו ואמר לו: שוב אל משה ואמור לו לשים את כפו על מתני שור באיזה מקום שירצה, ובעד כל שערה ושערה שתכסה כפו תנתן לו שנה לחיים. השיב לו מלאך המות: רבונו של עולם ומה יהיה אחר כך? המות! ענה לו הקדוש־ברוך־הוא. באותה שעה ביקש משה מהקדוש־ברוך־הוא שיביאהו קרוב לארץ הקדושה במרחק יריית אבן. אמר שליח אללה עה”ת: אלמלי הייתי שם הייתי מראה לכם את קברו אצל התל האדום (אלכתיב אל אחמר).

אלפזארי מביא שקלא־וטריא על השאלה אם יש במסורה זו איזו ניגודים למציאות קברו של משה בדמשק במסגד אלקדם ובא לידי מסקנה שאין להביא שום ראיה המבטלת אותה המסורה.

אחר כך הוא מעורר את השאלה אם קברו של משה אינו נמצא במדבר, הואיל ונסתלק במדבר, ואחרי הביאו ראיות ממפרשי הקוראן על המסופר בנוגע לענשם של ישראל לתעות במדבר מ' שנה לפני בואם לארץ, מחליט שאין שום דבר המכריח להאמין שגם משה נכלל באותו עונש, ואדרבה, אפשר לדון ממה שנאמר על אותה פרשה, שמשה היה אחד מאותם השנים “שהאלהים חונן אותם וכבשו את קרית הענקים”¹⁹ ושהוא הלך עם בני ישראל אל יריחו ויכבשה ויהרוג את כל הענקים אשר היו בה וישב שם כל הימים אשר חפץ האלהים שישב, ואחר כך לקחהו אליו ולא ידע איש את קברו. ואלפזארי מעיר על זאת, שזה מוציא מן הכלל את הנביאים והחסידים שהאלהים רצה להראות להם את מקום קברו בחלום או במראה, כמו שגלה אותו למחמד. הוא מביא, בהמשך הדברים, מסורה אחרת המובאה בספרו של אבן עסאכר לפי מה שקבל והב אבן מנבה²⁰, שמשה לא מת כלל, אלא שנלקח אל אותו התל האדום אשר על ההר (אשר עליו דיבר אליו האלהים) וכשהגיע לשם ראה שני אנשים חופרים קבר. שאל אותם: האם רוצים אתם שאעזור לכם? אמרו לו: הן! ירד והתחיל חופר. אמר להם: ומה תארו של אותו אדם העתיד להקבר בכאן? אמרו לו: כגודל קומתך. רד ושכב. כשירד, מיד סגרה עליו האדמה ושום נברא לא ראה קברו מלבד הרחמה²¹, שעשה הקדוש־ברוך־הוא אלמת וחרשת, כדי שלא תגלה את המקום לשום נברא²².

אלפזארי מוסיף: ומה שנוגע לאותו ההר כבר העיר אבן עסאכר שההרים אשר עליהם נדבר האלהים עם משה הם ארבעה: טור משה (כלומר סיני), שהוא במדבר קרוב לים־סוף, וטור בית המקדש (בירושלים), וההר אשר בטבריה אצל אכסאל, וההר אשר בדמשק והוא הר כוכבא, אשר עליו כנסיה חרבה, ושם הראו מקום קברו של משה. ובהיות שבשום מקום לא נאמר על איזה הר היתה קבורתו, אין שום הוכחה נגד היותה על ההר אשר בדמשק; ואלפזארי מכריע את הכף בזכותו של מסגד אלקדם, והוא מעיר ומעורר את המאמינים לעזור בתיקונו של המסגד ולבוא בהמון להשתטח על קברו של משה ולבקש ברכותיו²³.

ב.    🔗

כל המסורה על־דבר קברו של משה במסגד הזה מקורה בנטית המוסלמים של דמשק לרומם ולגדל את מעלות דמשק על יתר הערים. מהם יצאה האגדה המייחסת את רשמי הפסיעות על האבן שבמסגד למחמד והמספרת שכאשר עבר מחמד על כפר אלקדם באחת מנסיעותיו לדמשק, כל־כך נרהב ונלהב מיפיה של אותה הסביבה, שעמד באותו כפר ולא המשיך את נסיעתו הלאה באמרו שמוטב לאדם להכנס לגן־עדן בחייו ולא אחרי מותו. מהם יצאה גם האגדה שהזכרנו, שמחמד עשה נסיעתו על דרך אותו כפר, ובקשר עם זה המציאו את האגדה על קברו של משה באותו מקום, כי מן הראוי הוא שנביאם יבחר דרכו לשמים על קברו של “אחיו” משה. אמונה זו היתה קיימת גם אחרי ימי אלפזארי, ומסופר על המלומד הגדול, האדוק והקנאי אבן תימייא (מת בשנת 728 להג’רה, היא שנת 1328 לספירת הנוצרים), שנהל תעמולה נמרצה נגד החוגגים העולים לרגל לאותו מסגד כדי לנשק את הפסיעות על האבן, וצוה למחוק את רשמיהן מעל האבן למרות התנגדות חזקה מצד ההמון (על־פי כתב־יד ערבי שנזכר בספרו של אהלווארד, על כתבי־היד הערבים שבספרית ברלין, כרך שני, צד 444). אבל, כנראה, שלא הצליח לחלל את קדושת המקום, כי לפי הנוסע הידוע אבן באטוטה, נערכה בימי המגפה הגדולה בדמשק בשנת 749 להג’רה (1348 לספירת הנוצרים) תפילה מיוחדת במסגד ההוא, אשר בה השתתפו גם יהודים ונוצרים. עיין בספר נסיעותיו בתרגומו האנגלי של H.A.R. Gibb לונדון 1929, עמ' 69.

אין אני יכול להחליט עד מתי המשיכו המוסלמים להחזיק במסורה על קברו של משה באותו מסגד. אבל ברור הוא, שכבר באותו זמן היתה הדעה נפוצה, בפרט בארץ־ישראל, שקברו של משה נמצא קרוב ליריחו, באותו מקום שעד היום יורדים לשם המוסלמים בכל שנה בימי הפסח לחג נבי מוסא (הנביא משה) ברוב שאון והמון. ואבן שדאד שמת בשנת 684 להג’רה (1285 לספירת הנוצרים) אומר בספרו ברק אלשאם (כתב־יד בספריה של ליידן בהולאנדיה), שנמצא קבר בעיר יריחו אשר אומרים עליו שהוא קבר משה בן עמרם. וכאילו במתכוון להחליש את אמתות המסורה על קברו של משה במסגד אלקדם, הוא מעיר שהאבן השחורה אשר עליה רשמי הפסיעות הובאה לשם מחוראן, אם גם הוא מייחס אותן למחמד. אבן באטוטה אומר בפירוש, שהתל האדום (אלכתיב אלאחמר) אשר בקרבתו נמצא קבר משה, הוא בדרך שבין ירושלים ויריחו, ומעיר שתל זה הוא קדוש בעיני היהודים. מזה אנו למדים, שאותו התל האדום שנזכר באמרה המיוחסת למחמד, הוא מתאים לצורים האדומים במעלה כרתים, בדרך מירושלים ליריחו, אשר עליו בנו הנוצרים במאה הרביעית למספרם את המנזר סנקט אנטימיוס. ואמנם מתקבל על הדעת, שהיהודי שהמציא את האמרה הנזכרה התכוון למקום הזה, ושכבר בזמן קדום קבעו את מקום קבר משה קרוב ליריחו, עד שבאו חסידי דמשק והסיעו אותו למסגד אלקדם לשבחה של דמשק. גם קרוב הדבר שלמרות זאת היו המוסלמים של ארץ־ישראל חוגגים אז בהמון לנבי מוסא, וידוע הוא שהשולטן המצרי בייברס, שנצח את הצלבנים האחרונים בשנת 1270 לספירת הנוצרים, בנה את הכיפה על קבר נבי מוסא בשובו מחוגו במכה למצרים דרך ירושלים, כבר אחרי שנת 1244, שבה נשבר שלטונם של הצלבנים בירושלים בהחלט, והשפעת הנוצרים כלתה ועברה לידי המוסלמים, התעוררה בינם התנועה להרבות בחגים וביקורי קברי קדושים ונביאים, ועל כולם ביקור קבר נבי מוסא בימי הפסח ושל נבי רובין (הנביא ראובן בן יעקב) בסוף הקיץ.

ההיסטוריון הערבי מג’יר אלדין אלחנבלי מזכיר בספרו אלאנס אלג’ליל על ד"י ירושלים וחברון (נגמר בשנת 1490 לספירת הנוצרים) את חגיגת נבי מוסא בהמון, ואומר שהחוגגים היו יוצאים מירושלים ביום ערב שבת, שבו מתאבלים הנוצרים על מות משיחם (ג’מעת אלחזינה). ושהחגים ארכו כל השבוע עד שובם לירושלים ביום ערב שבת, כמנהג הנהוג גם בימינו. זה מראה שכבר אז יחסו לחג זה חשיבות מיוחדת בכוונה לשם ליקוי מאורו של חג הפסח לנוצרים, שהיו באים אליו מכל הארצות לקבר משיחם בירושלים. גם ממסעות עבד אלג’ני אל נאבלסי, שהיה אחד המלומדים והמחברים היותר מפורסמים של המוסלמים בארץ־ישראל בימיו, ואשר ביקר את קבר נבי מוסא בשנת 1690 לספירת הנוצרים, אנו למדים, שהרבו החוגגים לבוא לשם מכל קצווי ארץ־ישראל²⁴.

אין ספק שקביעת ביקור קברו של משה בימי האביב, מקורה במסורה שלנו שמשה נסתלק באדר. ואפשר שבימים הראשונים היו המוסלמים חוגגים אותו באדר או בניסן, אלא שאחרי נצחונם על הצלבנים הכניסו גם נטיה פוליטית לחג זה, וקבעו אותו דוקא בשבוע הפסח של הנוצרים, גם מפני הטעם הדתי שהזכרתי, וגם מטעם פוליטי להיות נכונים לקראת מאורעות שיוכלו לבוא מצד אלפי הנוצרים שהיו מתכנסים באותו מועד בירושלים.

וזוכר אני, שבימי ילדותי, לפני כחמש וחמשים שנה, כשהתחילו הנוצרים הרוסים לבוא בכל שנה לחג פסחם מכל קצווי ארץ רוסיה לאלפים, עד שהגיע לפעמים מספר הנוצרים החוגגים ל־30 אלף, יצאה פקודה מראוף פאשה, שהיה מושל תקיף וקנאי, לכנס לחג נבי מוסא מארבעים עד חמשים אלף פלחים מכל הכפרים, כדי להכריע את כף המשקל לצד המוסלמים נגד החוגגים הנוצרים. הוא השתמש בכל האמצעים לתת פאר מיוחד לחג זה ולהרבות המוניו עד שבשנה אחת הגיע מספרם לחמשים אלף איש. מני אז נעשה חג נבי מוסא לחג היותר נכבד והיותר חביב על ערבי ארץ־ישראל, וכל האגדה על מקום קברו של משה בדמשק חלפה ונבלעה בתהום נשיה, ומוסכם ומוחלט הוא כיום בכל העולם המוסלמי, שקבר משה הוא בקרבת יריחו ועטרת המסורה הוחזרה ליושנה²⁵.