איורים מאת אריה נבון מוגנים בזכויות יוצרים.

מחזה בשלוש מערכות

הוצאת עמיקם להצגת המחזה בתיאטרון הקאמרי

הנפשות

חֲנַנְאֵל

נָעֳמִי

בַּעַל תֵַּבַת־זִמְרָה עִם תֻּכּי וְעִם קוֹף

פּוֹשֵׁט־יָד

פֻּנְדָּקִית

רוּחוֹת הַפֻּנְדָּק

חַלְּפָן

בֶּן־הַחַלְּפָן

שׁוּלִיָה, רִיבָה, בַּנְקַאי, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִית, כַּתָּב, חוֹבֵב מוּסִיקָה זָקֵן, שְׁנֵי שׁוֹטְרִים, שְׁתֵּי נְשֵׁי טְרַקְלִין, אֻמָּנֵי הָרְחוֹב

 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

(בתוך בקתה. מנורה דולקת. שולחן ועליו תרמיל נדודים. באפלולית שבירכתים דרגש. דמות לא ברורה צנופה עליו. מישהו ישן כנראה. חלון פתוח אל לילה ריק. חננאל מול החלון)

חננאל: נַתְחִיל אֶת הַסִּפּוּר. אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה

שֶׁל לַיְלָה בַּחַלּוֹן. אֵין כַּשָּׁעָה הַזֹּאת

שׁוֹתֶקֶת וְנָכְרִית. הִיא קְרוֹבָה לַשַּׁחַר,

הִיא עַל סִפּוֹ, אֲבָל מֶרְחָק אֵין קֵץ מַבְדִּיל

בֵּינָהּ לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹם. שְׁעַת תֵּבֵל רֵיקָה

שֶׁל קִפָּאוֹן פָּקוּחַ. עֲלָטָה וְלַהַט

שֶׁל כּוֹכָבִים דּוֹלְקִים. תֵּבֵל שֶׁנֶּחְשְׂפָה

מִן הַצְּלָמִים וְהַצְּבָעִים וְהַקּוֹלוֹת

וְלֹא נוֹתְרוּ מִמֶּנָּה אֶלָּא הַתְּנוּעָה וְהַקְּרִינָה, הַשֶּׁלֶד

הַצַּח וְהַזּוֹהֵר אֲשֶׁר לַיְקוּם.

אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה,

אֶת כְּפוֹר דִּמְמָתֵךְ פּוֹצֵעַ כְּצַלֶּקֶת

כָּל רַחַשׁ חַי. כָּל מַעֲשֶׂה, אִם טוֹב אוֹ רַע,

נִשְׁמָע בָּךְ זָר וְצוֹרְמָנִי, כַּחֲרִיקַת רִצְפָּה

הַמַּבְהִילָה אֶת הַגַּנָּב בְּבַיִת רֵיק.

(חננאל נגש אל השולחן שעליו התרמיל. קורע את הרצועות. מביא כנור. קושרו עם התרמיל)

הִגִּיעָה עֵת. כֵּלִי צְרוּרִים מֵאֶמֶשׁ.

שָׁם, עַל הַדַּרָגַּשׁ, לְיַד הַקִּיר,

יְשֵׁנָה אִשָּׁה. הִיא לֹא תָּקוּם עַד בֹּקֶר.

כָּבֵד הַסַּם אֲשֶׁר מָזַגְתִּי לָהּ, כָּל זֶה

חִכָּה לִשְׁעָתוֹ, אָרַב לִי בְּתוֹכִי מִכְּבָר,

אָרַב לִי מִדֵּי לַיְלָה בְּאוֹתָהּ קֻבָּה

שֶׁבָּהּ נִסְּרָה יָדִי אֶת הַכִּנּוֹר הַזֶּה

וְהוּא מַרְקִיד אֶת הַזּוּגוֹת וּמַאֲכִילֵנִי לֶחֶם.

כָּלוּ כָל הִרְהוּרֵי סָפֵק. הָלְכוּ־נָמוֹגוּ

וּלְפֶתַע – רַק הַהַחְלָטָה נוֹתְרָה.

הִיא לְבַדָּהּ. הִיא שַׁעַר שֶׁנִּפְתַּח לִי

לְהִמָּלֵט בּוֹ עַל נַפְשִׁי וְעַל חַיַּי.

וּלְשֵׁם כָּךְ אֲנִי חַיָּב לִפְסֹחַ

עַל הָאִשָּׁה הַזֹּאת. לִפְסֹחַ בְּלִי לוֹמַר

הֲיִי שָׁלוֹם. לְבַל אֶשְׁבֹּר לִבָּהּ.

מוּטָב שֶׁהִיא תָּבִין זֹאת בִּלְעָדַי. תָּבִין

לְאַט. רַק לֹא פִּתְאֹם. – הִגִּיעָה עֵת.

כִּנּוֹר! עֵץ וְגִידִים! עֵץ וְגִידֵי חַיָּה! הָחֵל מִלַּיְלָה זֶה

חָפְשִׁים אָנּוּ! זוֹהִי אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה

וְהִיא יָפָה לְהַתְחַלוֹת. צַחָה וְנָכְרִיָּה הִיא

מִתֵּת בָּהֶן חוֹתָם שֶׁל חֵטְא אוֹ שֶׁל צְדָקָה.

(הוא פונה אל הדרגש. מוציא מתחת לכר שעליו ישנה האשה צרור מטבעות. לאור המנורה הוא מריק כמחציתו של הצרור אל תוך כף ידו. שם את הכסף בכיס התרמיל. קושר את הנותר ומחזיר את הצרור אל מתחת לכר. שנתה של נעמי, היא האשה שעל הדרגש, נעשית בינתים חסרת מנוחה והיא כנחלצת מסבך. הנה היא אומרת בקול רחוק, אך צלול ומלא)

נעמי: חֲנַנְאֵל.

חננאל: אַתְּ יְשֵׁנָה. אַתְּ יְשֵׁנָה נָעֳמִי.

נעמי: כָּל כָּךְ הִשְׁכַּמְתָּ… עוֹד לֹא יוֹם.

חננאל: עוֹד לַיְלָה, נָעֳמִי. אַתְּ יְשֵׁנָה.

הַנִּיחִי אֶת רֹאשֵׁךְ. כָּךְ. אַל תָּרִימִי אוֹתוֹ עוֹד.

כָּךְ. כָּךְ. רַגְלַיִךְ יְשָׁרוֹת הוֹשִׁיטִי.

עִצְמִי עֵינַיִךְ. אַל תָּנִיעִי יָד.

הִנֵּה. זוֹ הַמְּנוּחָה הַנְּכוֹנָה.

נעמי: (בחיוך) אַתָּה מֵכִין אוֹתִי כְּמוֹ לְאֵיזֶה טֶקֶס

אֲשֶׁר אֵינוֹ שֵׁנָה, כִּי מַשֶּׁהוּ

חֲגִיגִי יוֹתֵר, נִכְבָּד יוֹתֵר. הָהּ, חֲנַנְאֵל,

כַּמָּה הוּא מְשֻׁנֶּה הַסַּם הַזֶּה. – –

חננאל: הַסַּם, נָעֳמִי? אַתְּ… לֹא! אַל תַּחְשְׁבִי –

זֶה סַם קָשֶׁה – אַךְ רַק שֵׁנָה בוֹ, רַק שֵׁנָה וְלֹא יוֹתֵר – –

נעמי: אֲנִי יוֹדַעַת, חֲנַנְאֵל.

(דבריה שנשמעו תחילה כמבקיעים מתוך אפלה סבוכה משתחררים קמעה קמעה ונעשים חפשים ומכונפים. הסם שכבל אותם קודם, הוא הנוסך בהם עכשו קלות שקטה ואמיצה)

אֲנִי יוֹדַעַת כִּי לָלֶכֶת קַמְתָּ

וְלֹא עַל מְנָת לָשׁוּב. אֲנִי יוֹדַעַת

כִּי בָא הַיּוֹם. יָדַעְתִּי כִּי יָבוֹא.

שֶׁלּוּלֵא כֵן, הֲלֹא אֲנִי עַצְמִי הָיִיתִי

אוֹמֶרֶת – לֵּךְ, אַל תִּתְמַהְמַהּ. רַבָּה

הָיְתָה הָאַהֲבָה שֶׁאֲהַבְתִּיךָ. כָּל שָׁעָה

הָיְתָה לִי אשֶׁר כֹּהּ מָלֵא וְכֹה שָׁבִיר

עַד כִּי פָּשׁוּט אָסוּר הָיָה לְהַפְחִידוֹ

בְּהִרְהוּרִים שֶׁל סוֹף קָרוֹב.

רַק שֶׁעָיַפְתִּי עַד מְאֹד. זְמַן רַב

עוֹמְדִים חַיַּי כְּעַל בְּהוֹנוֹת – דְּרוּכִים לַסּוֹף…

עַכְשָׁו הִנֵּהוּ כָאן הַסּוֹף הַזֶּה.

כֹּה מְשֻׁנֶּה לָנוּחַ וְלָדַעַת

כִּי הַכֹּל נִשְׁלַם. כִּי כְבָר אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל.

לֵךְ לְשָׁלוֹם. רְאֵה, רֹאשִׁי הִנַּחְתִּי

וְלֹא אָסֵב פָּנַי. כָּךְ טוֹב. לֵךְ. מֵעוֹלָם

לֹא יָדְעָה נַפְשִׁי דְּמָמָה כָּזֹאת.

חננאל: אֵין בָּךְ דְּמָמָה, נָעֳמִי.

בְּכְיֵךְ אֵינוֹ נִשְׁמָע, אֲבָל כֻּלֵּךְ מְלֵאָה אוֹתוֹ.

כֻּלֵּךְ בּוֹכָה. כֻּלֵּךְ בְּדִידוּת וָפַחַד – –

נעמי: אֵין בִּי פַּחַד, חֲנַנְאֵל. עַכְשָׁו

כְּבָר אֵין בִּי פַּחַד.

חננאל: נָעֳמִי,

גָּדוֹל חַסְדֵּךְ עִמִּי. הִנֵּה חָשַׂכְתָּ מִמֶּנִּי

אֶת הַיְצִיאָה מִפֹּה בְּהֵחָבֵא, אֶת טַעַם הַפְּסִיעוֹת

הַחֲרֵדוֹת שֶׁלַּגַנָּב. הִנֵּה חָשַׂכְתְּ זֹאת

מִכָּל יָמַי אֲשֶׁר יָבוֹאוּ. וְאִם מֵאלֹהִים הַמַּעֲשֶׂה

אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה, אִם גְּמוּל טוֹב

נָכוֹן לִי בַּעֲדוֹ, יֵשׁ לָךְ חֵלֶק בּוֹ

וְנִשְׁבָּע אֲנִי כִּי בְּשׁוּבִי אֵלַיִךְ – –

נעמי: לֹא, חֲנַנְאֵל,

אַל תִּשָּׁבַע לִי כִּי תָּשׁוּב. אוּלַי זֶה כֶּבֶל רַע

מִכָּל אֲשֶׁר פָּרַקְתָּ מֵעָלֶיךָ. זֶה כֶּבֶל מְרֻשָּׁע

וְחַד וְתַבְעָנִי.

חננאל: אֲנִי אָשׁוּב אֵלַיִךְ, נָעֳמִי.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אָשׁוּב. רַק הַשָּׁנִים

תַּחֲלֹפְנָה לִבְלִי שׁוּב, רַק הַחַיִּים

אוּלַי יֹאבְדוּ בְּלִי שׁוּב. אֲבָל אֲנִי

אָשׁוּב, נָעֳמִי. אֵינִי יָכוֹל שֶׁלֹּא

לָשׁוּב – – כְּשֵׁם שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל

שֶׁלֹּא לָנוּס מִפֹּה הַלַּיְלָה אֶל תַּכְלִית חַיַּי

שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נוֹצַרְתִּי. כְּבָר אֵינֶנִּי נַעַר

וּמַחֲצִית יָמַי חָלְפָה. אָסוּר לִי,

אֵין לִי רְשׁוּת לִשְׁהוֹת, נָעֳמִי. אֶפְשָׁר

כִּי רַק לַשָּׁוְא אֲנִי הוֹלֵךְ. אֶפְשָׁר

כִּי בְדַרְכִּי יַשְׁלִיךְ אוֹתִי הָעֹנִי

מִתּוֹךְ אוֹתָהּ קֻבָּה שֶׁעֲזַבְתִּיהָ אֶמֶשׁ

אֶל תּוֹךְ קֻבָּה אַחֶרֶת, אֶל מֵאוֹת מֵאוֹת יָמִים

שֶׁל פְּרוֹזְדוֹרִים, שֶׁל טֹרַח שָׁוְא. אוּלַי רֵיקָם

אָשׁוּב. אֲבָל אֲנִי אָשׁוּב. – – אֶת צְרוֹר הַכֶּסֶף

חִלַּקְתִּי. מַחֲצִיתוֹ לָקַחְתִּי, וּמַחֲצִיתוֹ הִשְׁאַרְתִּי לָךְ.

נעמי אַתָּה תַּגִּיעַ, חֲנַנְאֵל

אֶל כָּל תַּכְלִית שֶׁבִּשְׁבִילָהּ אַתָּה הוֹלֵךְ מִפֹּה הַלַּיְלָה

וְלֹא רֵיקָם תָּשׁוּב. לֹא. וְאִם יֵשׁ בִּידֵי אָדָם

לְהָסִיר מִכְשׁוֹל… הֲלֹא אָסוּר שֶׁזֶּה… כָּל זֶה

יִהְיֶה לַשָּׁוְא… הַקְשֵׁב… הַקְשֵׁב, אֲנִי יוֹדַעַת מְקוֹמָם

שֶׁל אֶלֶף דִּינָרִים זָהָב, הֵם מֻטָּלִים

כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ…

חננאל: לֹא! חִדְלִי מִזֶּה.

הַסַּם לֹא פָג מִמֵּךְ – –

נעמי: הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב,

אֶלֶף דִּינָרִים זָהָב מִתְחַנְּנִים אֵלֶיךָ.

אֲנִי הַמִּתְחַנֶּנֶת. קַח אוֹתָם. עֲמֹד,

הָרֵם אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ. אַל תִּפְחַד.

אֵין זוֹ תַּחְבּוּלָה לְהִכָּרֵךְ עָלֶיךָ בַּשֵּׁנִית. שָׂאֵנִי

רַק עַד מֵעֵבֶר לַמִּפְתָּן. רַגְלַי כּוֹשְׁלוֹת. אֲבָל

אֲוִיר הַלַּיְלָה יָפִיג אֶת הַסְּחַרְחֹרֶת.

מִן הַמִּפְתָּן וָהָלְאָה תְּנֵנִי רַק לָלֶכֶת לְפָנֶיךָ

עַד בֵּית הַחַלְפָן –

חננאל: לְהִמָּכֵר לָאִישׁ הַהוּא!

נעמי: לְהִמָּכֵר

רַק לְשִׁפְחָה, רַק לְשִׁפְחָה, לֹא לְאֵשֶׁת חֵיק.

אַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת. רַק לְשִׁפְחָה. רַק בְּשֶׁל בְּנוֹ

מְבַקֵּשׁ אוֹתִי הָאִישׁ הַזֶּה – – הָהּ, מִיָּמֶיךָ לֹא רָאִיתָ

אֶת בְּנוֹ שֶׁל הַחַלְפָן. רוּחַ רָעָה הָיְתָה בּוֹ.

הוּא חוֹלֶה שִׂנְאָה וָרֹע וּמָרָה שְׁחוֹרָה,

אָבִיו אוֹמֵר כִּי בְשֶׁלִּי כָּל זֶה. וּבְיוֹם לֶכְתִּי אַחֲרֶיךָ,

בְּעוֹד אָבִי שׁוֹפֵךְ עָלַי אֶת חֲמָתוֹ,

בָּא הַחַלְּפָן אֵלֵינוּ וְאָמַר –

חננאל: אָמַר, בַּקֵּשׁ זָהָב, הַכֹּל, רַק תְּנֶנָּה לָנוּ –

נעמי: רַק לִשְׁפָחָה – רַק תֵּן כִּי תַעֲבֹד אוֹתָנוּ,

אָמַר, וְהַשָּׁנִים אוּלַי תַּהֲפֹכְנָה אֶת לִבָּהּ – הַרְבֵּה זָהָב

הֵבִיא אִתּוֹ – שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מֵאוֹת דִּינַר זָהָב –

שְׂכַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה – – בּוֹא חֲנַנְאֵל,

הָרֵם אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ. תְּנֵנִי לוֹ

לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ.

בֵּין כֹּה וָכֹה יִהְיֶה עָלַי לִמְצֹא מְלָאכָה

כְּשְׂכִירַת יוֹם, וְאִלּוּ שָׁם לַחְמִי נָתוּן

בְּלִי דַּאֲגַת מָחָר. הָרֵם אוֹתִי

בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ, חֲנַנְאֵל. אֲנִי

אֲשֶׁר הָיִיתִי אֲזִקֵי בַּרְזֶל עָלֶיךָ,

אֲנִי אֶהְיֶה לְךָ כַּנְפַיִם שֶׁל זָהָב.

אֲנִי אֶהְיֶה לְךָ קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ!

אֵין זוֹ מַתְּנַת חִנָּם! כִּי בִשְׂכַר זֶה

אַתָּה נוֹתֵן אֶת הַשְּׁבוּעָה לָשׁוּב

עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֵינִי יוֹדַעַת

מִי בֵין שְׁנֵינוּ, חֲנַנְאֵל, נוֹתֵן יוֹתֵר.

נָכוֹן אֲנִי אוֹמֶרֶת? לְעוֹלָם

אֵין לָדַעַת מִי נוֹתֵן יוֹתֵר. נִקְבַּע לָנוּ

מוֹעֵד אַחֲרוֹן. אַשְׁמֹרֶת זוֹ שֶׁל לַיְלָה,

מוֹעֵד אַחֲרוֹן לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים.

עַד אָז תָּשׁוּב. וְאִם תִּהְיֶה בְךְ הָאַהֲבָה

וְאִם עוֹד בִּי תִּהְיֶה הִיא, הֲלֹא אָז – – וָלֹא

נֵדַע כִּי אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַמְִצֻוֶּה

וְהַנָּכוֹן עָשִׂינוּ. בּוֹא, חֲבֹק אוֹתִי בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.

שָׂא אוֹתִי הַחוּצָה.

(חננאל מרים אותה ממשכבה. צועד אתה אל הפתח. חושך)

תמונה שניה    🔗

(לפני פונדק הרוחות שעת ערב. כאן בעל תיבת זמרה עם תוכי וקוף. בין שומעיו – ריבה שלחייה תַּפוּחִים, בנקאי ישיש ושוליה. התוכי שולף פתקים של גורל. הקוף מסובב את ידית התיבה. בעל התיבה שר את הפזמון החוזר)

בעל התיבה: זֶה עִנְיָן שֶׁל מַזָּל

פֹּה בַּפְּתָק מְקֻפָּל הוּא.

אִם מָשַׁכְתָּ – חֲסַּל,

לֹא יוּשַב אֶל הַסַּל הוּא.

אֵין חֻקִּים לוֹ וּכְלָל,

כִּי מִשְׂחָק לְלֹא כְלָל הוּא.

כָּל עִנְיַן הַמַּזָּל

רַק עִנְיָן שֶׁל מַזָּל הוּא.

ריבה: עַכְשָׁו בִּשְׁבִילִי. אֱמֹר לַתֻּכִּי שֶׁיִּמְשֹׁךְ בִּשְׁבִילִי.

בעל התיבה: (לתוכי) מְשֹׁךְ בִּשְׁבִילָהּ.

ריבה: רַק שֶׁיִּמְשֹׁךְ בְּסֵדֶר. לֹא כְּמוֹ בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת,

שֶׁהוּא מָשַׁךְ לִי מַזָּל שֶׁל גֶּבֶר.

בעל התיבה: הוּא יוֹדֵעַ מָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה. הוּא

מִסְתַּכֵּל בָּךְ וְרוֹאֶה שֶׁסּוֹפֵךְ לִהְיוֹת מַזָּל שֶׁל גֶּבֶר.

(לתוכי) מְשֹׁךְ! (התוכי מושך פתק. בעל התיבה נוטל אותו וקורא מתוכו)

תִּתְחַתְּנִי עִם גְּבִיר יָשִׁישׁ

תִּהְיִי אִשָּׁה נֶאֱמָנָה

וּבְעֵד זֶה בְּעוֹד שָׁנָה

הוּא יַהֲפֹךְ אוֹתָךְ לְאַלְמָנָה.

ריבה: זֶה בָּטוּחַ?

בעל התיבה: (שר) זֶה עִנְיָן שֶׁל מַזָּל וכו׳

(הנוכחים על הבמה מצטרפים לזמרה)

הריבה: אֲבָל זֶה מַזָּל בָּטוּחַ?

בעל התיבה: בָּטוּחַ בָּהֶחְלֵט. בְּשָּׁעָה שֶׁקֶּרַח שְׂפָתוֹתָיו

יִגַּע בְּאֵשׁ שִׂפְתוֹתַיִךְ, הוּא יָבִין מִיָּד שֶׁהוּא הִתְחַתֵּן

עִם הָאַלְמָנָה שֶׁלּוֹ.

בנקאי: אֱמֹר לוֹ שֶׁיִּמְשֹׁךְ גַּם בִּשְׁבִילִי. אֲנִי הוֹלֵךְ

לַבֻּרְסָה. קָשֶׁה לָדַעַת מָה לִּקְנוֹת וְכַמָּה לַשַׁלֵּם.

שַׁעַר הַמְּנָיוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה עָלוּל לָרֶדֶת פֶּתַע, בְּשֶׁל

כָּל שְׁטוּת, כְּגוֹן הַתְּפּוֹצְצוּת מִקְרִית שֶׁל הַפְּלַנֶטָה.

בעל התיבה: (לתוכי) מְשֹׁךְ! (התוכי מושך. בעל התיבה נוטל את הפתק)

בנקאי: זֶה מָשׁוּךְ עַל שְׁמִי?

בעל התיבה: הָעִקָּר שֶׁזֶּה כְּבָר מָשׁוּךְ.

(קורא מתוך הפתק)

אִם כַּדּוּרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם יוֹסִיף לְהִסְתּוֹבֵב שָׁלֵם,

כְּדַאי לָתֵת שְׁנֵי אֲחוּזִים. שְׁלֹשָׁה אֲפִלּוּ לְשַּׁלֵּם.

אַךְ אִם פִּתְאֹם הוּא יִתְפּוֹצֵץ, תִּהְיֶה אוּלַי סִבָּה

לְהַעֲבִיר אֶת הַכְּסָפִים לִשְׁוַיְץ אוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

בנקאי בָּעוֹלָם הַבָּא זֶה בָּטוּחַ?

בעל התיבה: (שר) זֶה עִנְיָן שֶׁל מַזָּל וכו׳

(הנוכחים על הבמה מצטרפים לזמרה)

שוליה: עַכְשָׁו תִּמְשֹׁךְ בִּשְׁבִילוֹ (מראה על הקוף) עַל

חֶשְׁבּוֹנִי. אֲנִי מַזְמִין.

בעל התיבה: הוּא לֹא זָקוּק לַהַזְמָנוֹת שֶׁלְּךָ. בְּתוֹר

שֻׁתָּף לָעֵסֶק הוּא יָכוֹל לִבְחֹר לוֹ כָּל מַזָּל שֶׁהוּא,

וּלְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּהַנָּחָה.

שוליה: וְזֶהוּ הַמַּזָּל שֶׁהוּא בָּחַר לוֹ? לִהְיוֹת קוֹף

שֶׁלְּךָ? זֶהוּ מַזָּלוֹ שֶׁל בַּעַל מַזָּלוֹת?

בנקאי: בָּעוֹלָם הַבָּא זֶה בָּטוּחַ?

בעל התיבה: (שר) זֶה עִנְיָן שֶׁל מַזָּל וכו׳

(הנוכחים על הבמה מצטרפים לזמרה)

שוליה: עַכְשָׁו תִּמְשֹׁךְ בִּשְׁבִילִי (מראה על הקוף) עַל

חֶשְׁבּוֹנִי. אֲנִי מַזְמִין.

בעל התיבה: הוּא לֹא זָקוּק לַהַזְמָנָה שֶׁלְּךָ. בְּתוֹר

שֻׁתָּף לָעֵסֶק הוּא יָכוֹל לִבְחֹר לוֹ כָּל מַזָּל שֶׁהוּא,

וּלְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּהַנָּחָה.

שוליה: וְזֶהוּ הַמַּזָּל שֶׁהוּא בָּחַר לוֹ? לִהְיוֹת קוֹף

שֶׁלְּךָ? זֶהוּ מַזָּלוֹ שֶׁל בַּעַל מַזָּלוֹת?

בעל התיבה: כָּךְ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. הַסַּנְדְּלָר, יְדִידִי,

נִשְׁאָר יָחֵף.

(בעל התיבה, הריבה, הבנקאי והשוליה שרים “זה ענין של מזל”. מסיימים. הקוף מוסר לבעל התיבה את המגבעת עם הכסף. בעל התיבה מתחיל עומס על גבו את כלי הנגינה. קודם לכן, נכנס חננאל, עם תרמילו וכנורו. הוא עמד והקשיב לזמרה. הוא נראה עייף ומאושר. השוליה רואה אותו)

שוליה: (לבעל התיבה) חַכֵּה, אַל תִּסְגֹּר. יֵשׁ פֹּה עוֹד

מִישֶׁהוּ. הוּא דַּוְקָא נִרְאֶה כְּבַר־מַזָּל. (לחננאל) אִם

יָצָאתָ לְבַקֵּשׁ אֶת מַזָּלְךָ, אַתָּה יָכוֹל לְקַבֵּל אוֹתוֹ

מִיָּד. הִגַּעְתָּ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

(בעל התיבה מביט בחננאל. הקוף מביט בחננאל)

בעל התיבה: (לחננאל, במאור פנים)

פַּעַם אַחֶרֶת, אִישׁ צָעִיר. פַּעַם אַחֶרֶת.

(בעל התיבה ממשיך לעמוס את התיבה עם כלי הנגינה על גבו. השוליה מנסה לעזור לו לקשור את הרצועות ואינו מצליח. הקוף מסלק אותו בעדינות הצדה וקושר כהלכה. מביט בו בתוכחה. הבנקאי רואה את מבוכתו של השוליה ופורץ פתאום בצחוק קצר ותשוש של שמחה לאיד. הריבה המתחנחנת אל הבנקאי צוחקת גם היא. חננאל צוחק צחוק של עליצות והנאה. השוליה מסתכל סביבותיו בחימה אך מתאושש מיד ומצטרף לנהנים. טופח לקוף על שכמו. הריבה, הבנקאי, השוליה יוצאים, תוך כדי שיחה, מודגמת בתנועות יד, על דרך קשירתן של רצועות. בעל התיבה צועד עם כלי הנגינה על גבו)

הַיּוֹם מַסְפִּיק. עָבַדְנוּ לֹא מְעַט מֵאָז הַבֹּקֶר.

בּוֹאוּ, עוֹף וְקוֹף, אֶל הַפֻּנְדָּק.

(יוצאים. חננאל מסתכל בם, נשאר לבדו. הרגעים החפשיים והצחוקים שחלפו כאן זה עתה, מתמזגים עם השמחה שבלבו)

חננאל: פֻּנְדָּק בַּדֶּרֶךְ. יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל דְּרוֹר

הִנֵּה נִשְׁלַם. יוֹם עַלּוּמִים. יוֹם אֹשֶׁר.

מַגָּע אֶחָד וּפִתְאוֹמִי שֶׁל חֹפֶשׁ

נָגַעְתִּי בְּסִפּוּר חַיַּי, – וּכְבָר אֲנִי שׁוֹמֵעַ מִתּוֹכוֹ

אֶת סַעֲרַת כֹּחָם שֶׁל כָּל יָמִים אֲשֶׁר יָבֹאוּ,

אֲשֶׁר לְעֻמָּתָם יִהְיֶה גַּם יוֹם אַחֲרוֹן, יוֹם מָוֶת,

כְּפוֹשֵׁט יָד עָלוּב הַבָּא לָקַחַת

רַק אֶת קְלִפַּת הַגּוּף שֶׁתִּזָּרֵק אֵלָיו

כְּאֲסִימוֹן שָׁחוּק: בּוֹא, קְרַב, פּוֹשֵׁט הַיָּד!

(מוסיף וקורא בהתגרות שמֵחה)

בּוֹא, פּוֹשֵׁט יָד! מִיּוֹם זֶה וָהָלְאָה

אֵינִי יָרֵא אוֹתְךָ! בּוֹא, פּוֹשֵׁט יָד!

(מאחוריו נכנס פושט־יד. פניו אפורות, אך בלואיו צבעוניים ומשוים לו מראה איש מעורב בין הבריות. הוא נגש אל חננאל ונוגע בכתפו מאחור. חננאל נרעד. פונה אליו)

הַא! מִי אַתָּה?

פושט היד: מָה זֶה נִבְהַלְתָּ?

חננאל: נִבְהַלְתִּי? מִפְּנֵי מִי?

אָדָם עוֹמֵד בְּהִרְהוּרִים וּמָה הַפֶּלֶא

אִם הוּא נִרְתָּע כְּשֶׁפִּתְאֹם לְפֶתַע

מַחֲשַׁבְתּוֹ נוֹגַעַת בִּכְתֵפוֹ.

פושט היד: אַתָּה הִרְהַרְתָּ בִּי?

חננאל: (צוחק) בְּךְ? הָה, סָבָא!

מַרְאֵהוּ שֶׁל קַבְּצָן זָקֵן כָּמוֹךָ

הוּא לִי הַיּוֹם עִנְיָן אַחֲרוֹן בָּאַחֲרוֹנִים

לַהִרְהוּרִים.

פושט היד: אַחֲרוֹן חָבִיב, לֹא כֵן?

חננאל: נָכוֹן. זָקֵן חָבִיב אַתָּה. אַתָּה שָׁוֶה

דִּינָר זָהָב שָׁלֵם. (מושיט לו מטבע) אַל תִּתְפַּלֵּא

עַל נְדִיבוּת לִבִּי. זוֹ נְדִיבוּת שְׂמֵחָה.

פושט היד: לָכֵן שְׂמֵחִים גַּם דִּינָרֶיךָ.

הֲרֵינִי מְאַחֵל לְךָ שֶׁתִּזְכֶּה לִשְׁמֹעַ

אֶת צִלְצוּלָם תָּמִיד

(מטלטל את צרור הכסף שביד חננאל)

אַתָּה שׁוֹמֵעַ

אֵיךְ הֵם מְצַלְצְלִים? כְּמוֹ אִשָּׁה צוֹחֶקֶת.

חננאל: זֶה מְִיֻּתָּר. אַתָּה מַרְבֶּה דְבָרִים בְּלִי צֹרֶךְ.

לֵךְ הִכָּנֵס אֶל הַפֻּנְדָּק וְתֵן כַּמָּה פְרוּטוֹת

מִן הַדִּינָר הַזֶּה בְּיַיִן. כּוֹס אַחַת

שְׁתֵה לְחַיַּי.

פושט היד: עַכְשָׁו אֵין שְׁעָתִי פְנוּיָה.

חננאל: (צוחק) אֵין שְׁעָתְךָ פְנוּיָה? אָדָם טָרוּד אַתָּה.

לְאָן אַתָּה נִחְפָּז כָּל כָּךְ?

פושט היד: (דבורו כדרך שגרה. כמי שאינו מתכוון כלל לחדש משהו לאיש שיחו)

הוֹלֵךְ אֲנִי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה. לָקַחַת נֶפֶשׁ מִן הַגּוּף.

לִטֹּל נִשְׁמַת אִשָּׁה. הַבֹּקֶר מְכָרוּהָ לְשִׁפְחָה בְּכֶסֶף רָב.

הִנֵּה שׁוֹלַחַת הִיא יָדָהּ אֶל הַסַּכִּין, לִטְרֹף נַפְשָׁהּ.

עֲמֹד וְאַל תָּנוּעַ. אֵין בָּךְ רְבָב.

עָלַי לִהְיוֹת אִתָּה בְּהִתָקַע הַלַּהַב. כְּבָר הוּא בְּיָדָהּ.

עוֹד רֶגַע וְאַתָּה חָפְשִׁי פִּי שְׁנַיִם!

חננאל: (ששמע את הדברים כולם, זינק פתאום על פושט היד ומדבירו תחתיו)

זָקֵן אַשְׁמַאי! זָקֵן אַשְׁמַאי! זָקֵן נָבָל! אֵינֶנִּי

יוֹדֵעַ אִם חֲלוֹם אַתָּה, אוֹ דִמְיוֹן שָׁוְא,

אוֹ מִשְׁאַלַת לֵב טְמֵאָה שֶׁנִּצְנְצָה בִּי

וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁדִּבַּרְתָּ –

(אינו מניח לו לקום, כותש בו)

רַק זֹאת אֲנִי יוֹדֵעַ: לֹא תָקוּם לָלֶכֶת!

לֹא תֵחָלֵץ! לֹא תֵחָלֵץ, זָקֵן אַשְׁמַאי!

(בפתחו של הפונדק מופיעה הפונדקית שיצאה לקול התגרה. היא פורצת בצחוק בראותה את פושט היד מוטל שרוע וחננאל יושב על גבו ודש בו ומדבר אליו דברי כיבושים. שניהם קמים לקול צחוקה. חננאל מוסיף להחזיק בפושט־היד)

פונדקית: רְאוּ, רְאוּ! פּוֹשֵׁט הַיָּד שֶׁלָּנוּ

נִכְנַס בְּרִיב. לֹא יִתָּכֵן! (לחננאל) מָה לְךָ וְלוֹ?

הַרְפֵּה מִמֶּנּוּ. זֶה קַבְּצָן חָבִיב

שֶׁלֹּא עָשָׂה רָעָה לְאִישׁ. דַּבֵּר, פּוֹשֵׁט הַיָּד,

מָה זֶה הָיָה פֹּה?

פושט היד: לֹא, אַל תִּשְׁאֲלִי.

נִתְקַלְתִּי בִּמְטֹרָף.

פונדקית: הָעֶלֶם הַנָּאֶה הַזֶּה הוּא מְטֹרָף?

פושט היד: כֵּן, מְטֹרָף מֻשְׁלָם עִם כָּל אוֹתוֹת וְסִימָנֵי

הַשִּׁגָּעוֹן הַמְּדַמְדֵּם שֶׁל גֶּבֶר לֹא שָׁפוּי

אֲשֶׁר יָצָא מִדַּעְתּוֹ. פִּתְאֹם הָיָה נִדְמָה לוֹ

כִּי אֶחָד מֵהִרְהוּרֵי טֵרוּף שֶׁלּוֹ

יוֹצֵא מִפִּי. וְאָז – טְפוּ, מַגֵּפָה! –

קָפַץ עָלַי בְּשְׁאָגָה – לֹא פָּגַשְׁתִּי מִיָּמַי

חַיָּה רָעָה כָזֹאת. גִּלְגֵּל אוֹתִי תַּחְתָּיו,

דִּקְלֵם וְדָשׁ, דָּשׁ וְדִקְלֵם, וְלוּלֵא אַתְּ, הָיִיתִי

יוֹצֵא נָכֶה וּבַעַל־מוּם מִתּוֹךְ הַמּוֹנוֹלוֹג שֶׁלּוֹ.

(מחכך את גבו)

כֵּן, מוֹנוֹלוֹג חָזָק!

פונדקית: (לחננאל המוסיף להחזיק בפושט היד)

הַנַּח לוֹ. מָה נִּטְפַּלְתָּ אֶל זָקֵן עָלוּב?

אִם יֵשׁ לְךָ טְרוּנְיָה עָלָיו – הוּא לֹא יִבְרַח.

אֲנִי הַעֲרֵבָה.

חננאל: אַתְּ הַפֻּנְדָּקִית? אִשָּׁה יָפָה אַתְּ.

פונדקית: סוֹף סוֹף, דִּבּוּר שֶׁל טַעַם.

זֶה יָאָה יוֹתֵר לְאִישׁ צָעִיר

מִלְּהִתְכַּתֵּשׁ עִם פּוֹשְׁטֵי יָד. הַרְפֵּה מִמֶּנּוּ.

(חננאל מרפה מפושט היד)

אִם נִתְכַּוַּנְתָּ לַעַבֹר לְדַרְכְּךָ – עֲבֹר.

וְאִם פָּנֶיךָ לַפֻּנְדָּק – בּוֹא פְּנִימָה.

פושט היד: (מחכך גבו) שֶׁיִּקַּח אוֹתוֹ הָרוּחַ!

פונדקית: וּבְכֵן, אַתָּה נִכְנָס?

חננאל: (תופס שוב בפושט היד) גַּם הוּא יָבוֹא אִתִּי.

אֲנִי לֹא אַנִּיחֶנּוּ הַלַּיְלָה לְבַדּוֹ. עַל חֶשְׁבּוֹנִי

יֹאכַל, יִשְׁתֶּה, יָלוּן עַד בֹּקֶר.

פונדקית: (צוחקת) הוּא לֹא יְסָרֵב.

פושט היד: בִּתְנַאי שֶׁלֹּא יִקְפֹּץ עָלַי שֵׁנִית. יִבְחַר לוֹ

מַקְפֵּצָה אַחֶרֶת. אֲנִי – קְפִיצַי הַחַלוּדִים

עוֹד לֹא חָזְרוּ אֶל מְקוֹמָם. טְפוּ, פֶּגַע רָע!

(חננאל, פושט היד, הפונדקית, באים לפונדק. הבנקאי הישיש והריבה שלעיל מופיעים שלובי זרוע)

בנקאי: אֲנִי אוֹמֵר לָךְ שֶׁאֲנִי מַזְמִין אוֹתָךְ. בּוֹאִי. יֵשׁ

שָׁם תִּזְמֹרֶת.

ריבה: (מראה על שלט הפונדק) יֵשׁ שָׁם רוּחוֹת.

בנקאי: טִפְּשָׁה. אֵין שׁוּם רוּחוֹת. וּבִכְלָל הֵן

מוֹפִיעוֹת רַק בַּחֲצוֹת. כְּשֶׁמְּצַלְצֵל הַשָּׁעוֹן. בּוֹאִי,

נִרְקֹד.

ריבה: אֲנִי לֹא אֶרְקֹד אִתְּךָ. בִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶתְחַתֵּן אִתְּךָ,

וַאֲנִי אֶתְחַתֵּן אִתְּךָ, אֲבָל לִרְקֹד אָסוּר לִי.

בנקאי: מַדּוּעַ?

ריבה: זֶה לֹא נָאֶה. אַתָּה צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁאִם אֲנִי

כְּבָר כִּמְעַט נְשׂוּאָה לְךָ, אֲנִי כְּבָר כִּמְעַט אַלְמָנָה.

(יוצאים)

תמונה שלישית    🔗

(אולם התחתון של פונדק הרוחות. השעון מצלצל חצות, נכנסים הרוחות. מראה מקובל של רפאים שעלו באוב. גלימות לבנות וכו')

רוּחַ א': לֹא, בְּשׁוּם אֹפֶן! הַהֶרְמֶנֵוּטִיזָצִיָּה

הָאַנְטִיקוֹמוּנִיקָטִיבִית שֶׁל הַיֵּשׁ

הָאֱנוֹשִׁי הִיא, כַּמּוּבָן, מַהוּת

מְנֻתָּקָה בַּי־דֶפִינִישְׁן, וּבְכָל זֹאת הִיא גַם –

רוּחַ ב': קֹדֶם כֹּל מוּטָב לֹא אַנְטִי־

אֶלָּא נוֹן, נוֹן־קוֹמוּנִיקָצִיָּה, אוֹ: אַ.

אַ־קוֹמוּנִיקָצִיָּה, – לֹא כְּהֶעְדֵּר נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל קֶשֶׁר,

אֶלָּא כִּנְוֹכְחוּת הַהֶעְדֵּר, כָּךְ שֶׁתַּסְבִּיךְ־

הַתְּהוֹם – –

(נכנס רוח ג')

רוח ג׳: (עוד הוא בפתח וכבר הוא בתוך תוכה של השיחה)

תַּסְבִּיךְ הַתְּהוֹם הוּא בִיסוֹדוֹ אֵימַת – שָׁכַחְתִּי

לוֹמַר שָׁלוֹם. שָׁלוֹם – אֵימַת אֶכְּסְטָזָה שֶׁל זִנּוּק

אֶל תּוֹךְ – מַדּוּעַ לֹא נוֹתְנִים קָפֶה? –

הַחִדָּלוֹן. הַבֹּקֶר זֶה תָּפַס אוֹתִי כְּמוֹ…

כָּל מָה שֶׁאַגִּיד הוּא אַנְדֶּרְסְטֵיטְמֶנְט… כְּמַשֶּׁהוּ

אַפּוֹקָלִיפְּטִי שֶׁנִּגְלָה לִי בְּצוּרַת אֶלִיפְּסָה

פָּרָבּוֹלוֹאִידִית, רֵיקָה, עִם מְשֻׁלָּשׁ קָטָן צָהֹב

בָּאֶמְצַע… אוֹ בְדוֹמֶה לְמָה שֶׁאֲנִי חָשׁ

כְּשֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, לְמָשָׁל, בַּפּוֹאֶמָה

“הַהוּא הַזֶּה וְהַהוּא הַהוּא” אֶת צֶמֶד הַשּׁוּרוֹת, בָּהֶן

נִשְׁבָּר פִּתְאֹם הַפְּסֶבְדּוֹ־יַמְבּ בְּמִקְצָב דְּמוּי־אֲנַפֶּסְט

וַחֲזִיזֵי הַסָּמֶךְ מִתְבַּקְעִים פִּתְאֹם

בִּשְׁתַּי זְנִיקוֹת הַקָּמַץ וְהַצֵּירֶה

הַמְּבִיאוֹת בְּכַוָּנָה־תְּחִלָּה חֻרְבָּן

לֹא רַק עַל אוֹתָן שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בִּלְבַד

כִּי גַּם עַל שְׁתֵּי הָאֲחֵרוֹת, כְּלוֹמַר, לְמַעֲשֶׂה,

חֻרְבַּן הַבַּיִת כֻּלּוֹ.

רוּחַ א׳: כַּוָּנָתְךָ הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן?

רוּחַ ג': חֻרְבַּן הַבַּיִת הַשֵּׁנִי

זֶה כְּבָר עִנְיָן אַחֵר. שָׁם פּוֹעֲלִים הַקּוֹנְסוֹנַנְטִים

עִם הָאֲנָקָה הַקּוֹסְמִית הָעוֹלָה מֵהִתְפּוֹצְצוּת הַקֻּבּוּץ –

(קול אנקה ממושכת נשמע מתוך החושך. רוח ג׳ מתחלחל)

מָה זֶּה?

רוּחַ ב׳: יֵשׁ פֹּה אֵיזֶה קוֹף חוֹלֶה.

בַּעַל־תֵּבָה נוֹדֵד לָן פֹּה הַלַּיְלָה

וְהַקּוֹף שֶׁלּוֹ חָלָה. (רוח ג׳ עודו מאובן) אוֹמְרִים לְךָ

שֶׁזֶּה לֹא כְלוֹם. זוֹ אֲנָחָה פְּשׁוּטָה.

רַק אֲנָחָה שֶׁל קוֹף חוֹלֶה. (רוח ג׳ מתאושש קצת) וּבְכֵן,

אָמַרְתָּ שֶׁהָאֲנָקָה הַמַּבְקִיעָה

מִתּוֹךְ הִתְּפּוֹצְצוּת הַקָּמַץ – –

רוח ג׳: הַקֻּבּוּץ – –

רוח א׳: נַמְשִׁיךְ לְמַעְלָה. בַּטְּרַקְלִין!

(נכנסים חננאל, פושט היד, בעל התיבה. בעל התיבה פורש ויושב ליד שולחן, לשנן זמר מעל כתב שעמדו. חננאל ששמע את סיום שיחתם של הרוחות, תוהה ושואל את פושט היד)

חננאל: מִי אֵלֶּה?

פושט היד: כַּמָּה רוּחוֹת־מִשְׁנֶה מֵעוֹלַם שְׁאָר־הָרוּחַ.

(נכנסים פלוני ופלונית. שוחרי אמנות ועובדי כוכבים. הוא מקושט לבילוי של ערב. היא נושאת לורנטה. שניהם בהולים, משתחווים לנוכחים, ופותחים ואומרים כשהם נכנסים זה בתוך דבריו של זה)

פלוני: סִלְחוּ לָנוּ עַל חֹסֶר גִּנּוּנֵי־

פלונית: נִימוּס. שָׁמַעְנוּ שֶׁהָעֶרֶב נִתְכַּנְסוּ כָּאן אָמָּנֵי־

פלוני: עוֹלָם. הַרְשׁוּ, אֵפוֹא, לִשְׁנֵי קְטַנֵּי־

פלונית: מַעֲרִיצֵי כְבוֹדָם לְהִכָּנֵס לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי־

יחד: ־הֶם.

(פלונית רואה את פושט היד בבלואיו. מכוונת אליו את הלורנטה. מתמלאה התפעלות)

פלונית: אוֹה! אוֹה! (לפלוני) אֶתְמוֹל רָאִינוּ אוֹתוֹ

בַּבַּלֶט. הוּא רָקַד אֶת הָרוֹצֵחַ.

(פלונית מוסרת את הלורנטה לבעלה. מוציאה משקפת מארנקה. מסתכלת בפושט־היד. שניהם מתקרבים אליו ומוחאים כפים.)

הרוחות: לִכְבוֹד מִי אַתֶּם עוֹרְכִים אוֹבַצְיּוֹת,

מְטֹרָפִים?

פלוני ופלונית: לִכְבוֹדוֹ, לִכְבוֹדוֹ!

הרוחות: בְּעַד מַה, נֶפֶשׁ חַי וְחַיָּה?

פלוני ופלונית: בְּעַד הַחֲוָיָה! בְּעַד הַחֲוָיָה!

פלונית: בְּעַד שֶׁהוֹדוֹת לוֹ, לָכֶם, – הוֹדוֹת לְכָל

הַמּוֹפָעִים הָרַבִּים וְהַשּׁוֹנִים, יֵשׁ תֹּכֶן לְחַיֵּינוּ בָּעוֹלָם.

פלוני: לִפְנֵי זְמַן לֹא רַב הִגַּעְתִּי עַד מָרָה שְׁחוֹרָה.

הִרְגַּשְׁתִּי כִּי הִנֵּה עוֹבְרִים חַיַּי בְּלִי אַהֲבָה, בְּלִי

שִׂנְאָה, בְּלִי תְפִלָּה, בְּלִי פֶּלֶא – –

פלונית: זֶהוּ. בְּלִי חֲוָיוֹת.

פלוני: הָהּ, לוּ נוֹלַדְתִּי בְּיָמִים מִקֶּדֶם, לוּ נִמְנֵיתִי

עִם הַקַּדְמוֹנִים… כִּי אָז בָּרַחְתִּי לַמִּדְבָּר, אֶל

מְחַפְּשֵׂי הָאֱלֹהִים, לְהִתְהַלֵּךְ אִתָּם עֵירֹם, בְּלִי גּוּפִיָּה

וּבְלִי גַּרְבַּיִם, לְבַקֵּשׁ אִתָּם תֹּכֶן וְתַכְלִית לַחַיִּים שֶׁאֲנִי

חַי, לְבַקֵּשׁ אִתָּם אֶת חִידָתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם… עַכְשָׁו

אֲנִי צוֹחֵק כְּשֶׁאֲנִי נִזְכָּר כֵּיצַד חִפַּשְׂתִּי זֹאת… (צוחק)

הרוחות: מַדּוּעַ זֶה מַצְחִיק אוֹתְךָ, מְשֻׁגָּע?

פלונית: זֶה מַצְחִיק אוֹתָנוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁהוּא

חִפֵּשׂ – – כָּל זֶה הָיָה מוּכָן וּמְזֻמָּן לָנוּ כָּל יוֹם,

וּבְיִחוּד כָּל עֶרֶב – –

הרוחות אַיֵּה? כֵּיצַד מָצָאתָ אֶת כָּל אֵלֶּה, אֱוִיל

תָּמִים? בַּדָת? בַּכְּפִירָה? בֵּאלֹהִים? בְּשָׂטָן? בַּיֵאוּשׁ?

בְּתִּקְוָה? בַּהַקְרָבָה? בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים? בְּמַעֲשִׂים

רָעִים? בַּנְּזִירוּת? בַּתְּפִלָּה?

פלוני: לֹא לֹא! חַיֵּינוּ הַמְּלֵאִים וְהָאֲמִתִּיִּים

הֵם הַחַיִּים הָאָמָּנוּתִיִּים!

פלונית: עַכְשָׁו אֵין הוּא אוֹמֵר כִּי מִן הַכְּרָךְ וַהֲמוֹנוֹ

הוּא יִבְרַח אֶל הַמִּדְבָּר לִמְצֹא אֶת נִשְׁמָתוֹ וְאֶת קוֹנוֹ.

פלוני: בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ. לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי – – אֶל

מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ רֶסִיטַל, בַּלֶט, בָּמוֹת־רֶפֶּרְטוּאַר,

אַנְסַמְבְּל פִילְהַרְמוֹנִי.

פלונית: לָאֲרֻחָה יוֹשְׁבִים אָנוּ תְּחִלָּה

לְלַחַן מוּסִיקָה קְלַסִּית קַלָּה.

פלוני: וְאִם חָשִׁים אָנוּ כִּי זֶה נָחוּץ

שׁוֹמְעִים אֲנַחְנוּ עוֹד חֲצִי שָׁעָה חִצְרוּץ.

פלונית: וּבְתוֹר קִטְעֵי בֵינַיִם,

אַחֲרֵי שֶׁאָנוּ מוֹסִיפִים רְבִיעִיָּה אוֹ שְׁתַּיִם…

רוח א': (לרוח ב') מַאֶסְטְרוֹ, יֵשׁ לְךָ אוּלַי בְּמִקְרֶה

תַּחַת יָדְךָ אֵיזֶה מַחְסַן פְּצָצוֹת, אוֹ סוֹלְלוֹת

אַרְטִילֶרְיָה אֲחָדוֹת, כְּדֵי לְסַלֵּק אֶת הַצֶּמֶד הַזֶּה.

הָיִיתִי מַזְמִין רַעַם מִשָּׁמַיִם, אֲבָל בַּסְּבִיבָה הַזֹּאת

כְּשֶׁאוֹמְרִים רַעַם מִתְכַּוְּנִים לְרַעַם מְחִיאוֹת כַּפַּיִם.

(לפלוני ופלונית) הִסְתַּלְּקוּ מִיָּד לְמַעְלָה, וְלֹא – אֲנִי

הוֹפֵךְ אֶתְכֶם לַאֲבַק כּוֹכָבִים.

פלונית: (צוחקת מאושר) לֹא נֵלֵךְ בְּלִי אוֹטוֹגְרָף.

(הרוחות נותנים להם אוטוגראפים. נעלמים בטרקלין. הזוג עולה למעלה.)

פושט היד: (לחננאל) שֵׁב פֹּה עַד שֶׁיָּכִינוּ לָנוּ מְקוֹמוֹת

לְלִינַת לַיְלָה. וַאֲנִי בֵּינְתַיִם – אֶעֱרֹךְ בִּקּוּר קָטָן

בֵּין הָאוֹרְחִים שֶׁבַּטַּרְקְלִין. אֲקַבֵּץ כַּמָּה פְּרוּטוֹת.

(פונה ללכת)

חננאל: (מושיב אותו בכוח)

אֲנִי אַחֲזִיק בְּךָ עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

אַל תְּנַסֶּה לְהִתְחַמֵּק. אִלּוּ יָכֹלְתִּי

הָיִיתִי מְטַלְטֵל אוֹתְךָ אִתִּי כָּל הַיָּמִים.

עַל כָּל פָּנִים – הַלַּיְלָה פֹּה תִּהְיֶה. אֵינִי יוֹדֵעַ

אִם דִּבַּרְתָּ אוֹ אִם לֹא דִּבַּרְתָּ אֶת הַדְּבָרִים

שֶׁבַּעֲדָם סָפַגְתָּ קֶדֶם. אַךְ אִם תָּקוּם לָלֶכֶת

אֲסַמֵּר אוֹתְךָ בְּכֹחַ לִמְקוֹמְךָ. וְחוּץ מִזֶּה –

אֵינְךָ אֲסִיר חִנָּם. אֶתֵּן לְךָ דִּינָר לְכָל שָׁעָה.

פושט היד: בִּתְנָאִים כָּאֵלֶּה הִנְנִי מוּכָן

לְהִשָּׁאֵר אִתְּךָ מָחָר וּמָחֳרָתַיִם, וַאֲפִלּוּ

לְקַבֵּל קְבִיעוּת. אִם זֶה חָשׁוּב לְךָ

אֶפְשָׁר לְהִתְקַשֵּׁר, אֶפְשָׁר לִכְתֹּב חוֹזֶה,

הַכֹּל אֶפְשָׁר – –

בעל התיבה: אוּלַי אֶפְשָׁר קְצָת שֶׁקֶט?

עָלַי לִלְמֹד סוֹף סוֹף אֶת שִׁיר הַזֶּמֶר

הַזֶּה עַל־פֶּה (בידו דף נייר) עָלַי לָשִׁיר אוֹתוֹ מָחָר.

פושט היד: אֵינֶנִּי מֵבִין. קָשֶׁה לְךָ לִזְכֹּר אֶת הַמִּלִּים?

הֲלֹא אַתָּה עַצְמְךָ חִבַּרְתָּ אוֹתָן.

בעל התיבה: אֲנִי מְחַבֵּר אוֹתָן וְהֵן שָׁבוֹת וּמִתְפָּרְקוֹת.

פושט היד: סִימָן שֶׁאֵינְךָ מְחַבֵּר אוֹתָן כַּהֲלָכָה.

חננאל: אַל תִּדְאַג, אַתָּה שׁוֹכֵחַ אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה

כְּבָר זוֹכֵר אוֹתָן.

פושט היד: הוּא רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁזֶּה שָׁמוּר אֶצְלְךָ

מִתַּחַת לִסַּף הַהַכָּרָה.

בעל התיבה: אֲבָל תָּבִינוּ. כְּשֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָשִׁיר אֶת

הַמִּלִּים הָאֵלּוּ בָּרְחוֹב אֵין לִי אֶפְשָׁרוּת לִזְחֹל כָּל

פַּעַם עִם הַתֵּבָה הַמְסֻרְבֶּלֶת הַזֹּאת אֶל מִתַּחַת לַסַף

הַהַכָּרָה. עַד שֶׁאֲנִי יוֹצֵא בַּחֲזָרָה מִתְפַּזֵּר כָּל הַקָּהָל.

עַכְשָׁו יָצָא מִמֹּחִי אֲפִלּוּ הַמְּעַט שֶׁהָיָה בוֹ. אוּלַי

אֲנַסֶּה אֶת הַפִּזְמוֹן הַחוֹזֵר –

(מתחיל לזמזם מתוך הדף. הקוף, ששמע את זמזומו, נכנס, נגש אל התיבה ומתחיל לכובב את הידית. בעל התיבה שר)

נַגְּנִי לִי תֵּבָה שְׂמֵחָה,

נַגְּנִי בּוֹכִיָּה צוֹחֶקֶת,

נַגְּנִי וְהַרְבֵּי שִׂיחָה

עַל פְּלִיאוֹת שֶׁרָאִית מִנֶּגֶד.

(לקוף) לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לָקוּם. אַתָּה חוֹלֶה. לֵךְ שְׁכַב.

(הקוף יוצא)

חננאל: זֶה נִגּוּן יָפֶה וְעָצוּב.

בעל התיבה: כֵּן, זֶה נִגּוּן יָפֶה.

חננאל: עַל אֵיזֶה פְלִיאוֹת מְסַפֵּר הַשִּׁיר הַזֶּה?

בעל התיבה: זֶהוּ שִׁיר עַל כַּמָּה כֹּחוֹת חֲזָקִים שֶׁיֵּשׁ

בָּהֶם סוֹד וְיֵשׁ בָּהֶם פֶּלֶא. יֵשׁ בַּשִּׁיר הַזֶּה צִפּוֹר וְיֵשׁ

בּוֹ אִשָּׁה. עַל הַצִּפּוֹר אֲנִי אוֹמֵר: אַדִּירִים כֹּחוֹת

רַעַם וְסַעַר וָאֵשׁ / אַךְ נִפְלָא מִכֹּחָם שֶׁל הַלָּלוּ / סוֹד

כֹּחָהּ שֶׁל צִפּוֹר מְרַחֶפֶת עַל קֵן / בְּטַפֵּס הֶחָתוּל

לְמַעְלָה / – לְאַחַר מִכָּךְ אֲנִי מְדַבֵּר עַל אִשָּׁה אוֹהֶבֶת

אֲשֶׁר שׁוּם כֹּחַ שֶׁבָּעוֹלָם וְשׁוּם מֶרְחָק שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם

מַרְחִיקִים אוֹתָהּ מֵאֲהוּבָהּ. לוֹמַר אֶת הַבַּיִת עַל

הָאִשָּׁה?

חננאל: אַל תֹּאמַר אוֹתוֹ.

(הפונדקית נכנסת במהירות ועולה במדרגות אל הטרקלין)

פושט היד: (לבעל התיבה) כְּדֵי לְגַוֵּן אֶת הַתָּכְנִית

שֶׁלְּךָ הָיִיתָ צָרִיךְ לְהִסְתּוֹבֵב לֹא עִם קוֹף, אֶלָּא

עִם מַשֶּׁהוּ מֵעֵין הַפֻּנְדָּקִית הַזֹּאת. מַה דַּעְתְּךָ?

בעל התיבה: (צוחק) הִיא לֹא תֵלֵךְ אִתִּי. (לחננאל שכבש ראשו בכפות ידיו)

יֵשׁ בַּפֻּנְדָּק הַיָּשָׁן הַזֶּה מָסֹרֶת לֵצָנִית

וְזוֹ אוֹמֶרֶת כִּי הַפֻּנְדָּקִית הַזֹּאת – –

פושט היד שָׁמַעְנוּ. כְּבָר נִמְאַס.

בעל התיבה: הָאִישׁ הַזֶּה עוֹד לֹא שָׁמַע – – כִּי

הַפֻּנְדָּקִית הַזֹּאת כְּבָר מָזְגָה בוֹ יַיִן לִפְנֵי הַרְבֵּה מְאוֹת

שָׁנִים. קַבְּצָן זָקֵן הֵבִיא אוֹתָהּ לְכָאן וְאוֹמְרִים כִּי

הוּא בָרָא אוֹתָהּ וְהוּא מוֹשֵׁל בָּהּ כְּמוֹ בְּצֶלֱם חַי

מַעֲשֵׂה יָדָיו. מִמֶּנּוּ בָא יָפְיָהּ שֶׁאֵינוֹ קַיָּם, כִּבְיָכוֹל,

אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹאִים אוֹתָהּ. אֲבָל בְּרֶגַע

שֶׁאֵין אִישׁ מַבִּיט בָּהּ הִיא נֶהְפֶּכֶת לְשֶׁבֶר כְּלִי, כְּמוֹ

הַתֵּבָה הַבָּלָה הַזֹּאת שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא עַל גַּב.

פושט היד: דִּמְיוֹן חָזָק דָּרוּשׁ כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת

הַפֻּנְדָּקִית הַזֹּאת בִּדְמוּת תֵּבָה בָּלָה. זֶהוּ דִּמְיוֹן

הַשּׁוּעָלִים הַמִּזְדַּקְּנִים, הַחוֹמְדִים אֶת עִנְּבֵי הַכֶּרֶם

וְאֵין לָהֶם סִכּוּי לְהַשִּׂיגָם.

בעל התיבה: אֲנִי כְבָר יָצָאתִי מִתַּחֲרוּת הַסִּכּוּיִים.

תֵּבָה בָלָה שֶׁלִּי מְקַפֶּצֶת אַחֲרַי עַל רֶגֶל עֵץ

וּמַשְׁגִּיחָה. יָפֶה. גָּמַרְנוּ. אֶגַּשׁ לִרְאוֹת מַה שְׁלוֹם הַקּוֹף.

פושט היד: תִּקַּח אוֹתוֹ אֶל רוֹפֵא בְּהֵמוֹת.

בעל התיבה: אַתָּה אוֹמֵר זֹאת כְּאִלּוּ זֶה גְּנַאי לוֹ שֶׁהוּא

נִצְרָךְ לְרוֹפֵא בְהֵמוֹת. – אַף כִּי גַּם לִי מְשֻׁנֶּה קְצָת

לְרַפֵּא אוֹתוֹ בֵּין הוֹלְכֵי עַל אַרְבַּע.

פושט היד: אַתָּה יוֹדֵעַ מַה יוֹרִיד אֶת הַקּוֹף הַזֶּה

שְׁאוֹלָה? הַיַּחַס הָאֱנוֹשִׁי שֶׁלְּךָ. (קורא בעקבותיו) אַתָּה

חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה נוֹהֵג בּוֹ כָבוֹד כְּשֶׁאַתָּה מִתְיַחֵס אֵלָיו

כְּאֶל אָדָם. אַתָּה מִתְעַלֵּל בּוֹ. הוּא אֵינוֹ אָדָם. הוּא

קוֹף.

(הפונדקית יורדת לאט במדרגות. עומדת מלכת, נשענת על המעקה. בעל התיבה יוצא)

פושט היד: אֲנִי אֶגַּשׁ לַטְּרַקְלִין.

חננאל: (מסמר אותו למקומו) אַתָּה לֹא תִּגַּשׁ לְשׁוּם מָקוֹם.

פושט היד: שְׁמַע, אַתָּה בֶאֱמֶת יָצָאתָ מִדַּעְתְּךָ.

לֶאֱסֹף קְצַת פְּרוּטוֹת אֲנִי מֻכְרָח. (לפונדקית) אִמְרִי

לוֹ שֶׁאֲנִי אֵלֵךְ וְאֶחֱזֹר. אֲנִי לֹא אֶעֱשֶׂה אִתּוֹ שׁוּם חוֹזֶה

שֶׁלֹּא יַרְשֶׁה לִי לְקַבֵּץ נְדָבוֹת.

פונדקית: (לחננאל) תֵּן לוֹ לָלֶכֶת. הוּא יָשׁוּב.

פושט היד" (אל חננאל שאינו נושא ראשו) הַבֵּט בָּהּ,

חֲנַנְאֵל. הִיא מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ. אֵין אַתָּה חַיָּב לִשְׁמֹעַ,

אֲבָל הִיא שָׁוָה שֶׁיַּבִּיטוּ בָהּ. מִיָּד אֲנִי חוֹזֵר.

(קם ללכת. חננאל אינו מעכב בעדו.)

אַתְּ יָפָה הַלַּיְלָה, פֻּנְדָּקִית.

אֲנִי אוֹמֵר לָךְ זֹאת מִפְּנֵי שֶׁרַק אֲנִי מִסְתַּכֵּל בָּךְ

כָּרֶגַע. אֵין אִישׁ מִלְּבַדִּי רוֹאֶה אוֹתָךְ כָּרֶגַע, פֻּנְדָּקִית.

פונדקית: הַבֵּט בִּי, חֲנַנְאֵל.

(חוזרת ואומרת בתקיפות, בקול צעקה כמעט)

הַבֵּט בִּי, חֲנַנְאֵל!

(חננאל נושא ראשו ומביט בה בתמהון, מופתע מתקיפות דיבורה. פושט היד יוצא)

חננאל: (בחיוך) אִשָּׁה יָפָה מֻכְרָחָה שֶׁיַּבִּיטוּ בָהּ, מַה?

פונדקית: כָּךְ טֶבַע הַדְּבָרִים.

חננאל: כְּשֶׁאֵין מַבִּיטִים בָּהּ, יָפְיָהּ כְּאִלּוּ אֵינוֹ קַיָּם,

נָכוֹן?

פונדקית: (צוחקת) כְּשֶׁאֵין מַבִּיטִים בָּהּ, הִיא עַצְמָהּ

כְּאִלּוּ אֵינָהּ קַיֶּמֶת.

חננאל: (צוחק גם הוא) אֲנִי יָכוֹל לְהָבִין שֶׁזֶּה מַמָּשׁ פַּחַד

מָוֶת. זֶה תּוֹקֵף אוֹתָךְ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת?

פונדקית: מַה?

חננאל: הַפַּחַד הַזֶּה. מַמָּשׁ צָעַקְתְּ כְּשֶׁאָמַרְתְּ לִי

הַבֵּט בִּי, חֲנַנְאֵל.

פונדקית: זֶה לֹא הָיָה פַּחַד.

חננאל: כָּךְ צוֹעֲקִים רַק מִפַּחַד, אוֹ מִתְּשׁוּקָה.

פונדקית: כָּךְ צוֹעֵק הָרוֹכֵל בַּשּׁוּק כְּשֶׁהוּא נִשְׁאָר

פִּתְאֹם בְּלִי קוֹנִים וְאֵין שָׂמִים לוֹ לֵב.

חננאל: אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל. גַּם הָרוֹכֵל בַּשּׁוּק צוֹעֵק

מִפַּחַד וּמִתְּשׁוּקָה.

פונדקית: אַתָּה מְגֻחָךְ. הַאֻמְנָם יֵשׁ רַק צְעָקָה אַחַת

בָּעוֹלָם?

חננאל: יֵשׁ עוֹד אַחַת. אֲבָל הַהִיא שׁוֹתֶקֶת.

פונדקית: מַהִי, חֲנַנְאֵל? (חננאל שותק) מַהִי, חֲנַנְאֵל.

זוֹ צְעָקָה שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ רַק אוֹתָהּ, נָכוֹן?

חננאל: לֹא, פֻּנְדָּקִית. אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ אוֹתָהּ. (שוהה) עִם

שַׁחַר יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ. רוּחַ חֲזָקָה שָׁטְפָה עַל פְּנֵי הָעִיר.

הַכֹּל, מֵרַעֲמַת סוּס וְעַד רִקּוּעַ פַּח וּלְשׁוֹן אֵשׁ

הַכֹּל נִדְרַךְ וְנִמְתַּח בְּכִוּוּן אֶחָד. הַכֹּל הָיָה מָעוֹף

אֶחָד אֶל צַד אֶחָד. מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, פֻּנְדָּקִית, שׁוֹטֵף

לִפְעָמִים אֶת חַיָּיו שֶׁל אָדָם. וְאָז אֵין שׁוֹמְעִים לֹא

צְעָקָה וְלֹא דְּמָמָה, לֹא פַחַד וְלֹא תְּשׁוּקָה.

פונדקית: אַתָּה מְסַפֵּר לִי כָּל זֹאת כְּדֵי לוֹמַר לִי

שֶׁאַתָּה נָזִיר.

חננאל: לֹא, פֻּנְדָּקִית.

פונדקית: כֹּחוֹ שֶׁל נָזִיר אֵינוֹ בָּזֶה שֶׁהוּא מִתְנַזֵּר

מִמַּשֶּׁהוּ, אֶלָּא בָזֶה שֶׁהוּא מִתְנַזֵּר לְמַשֶּׁהוּ, לֹא? אֲנִי

רוֹאָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ כִנּוֹר.

(נוטלת את הכנור בתנועה מהירה. מושיטה לו.)

נַגֵּן.

חננאל: (בחימה פתאומית) אַל תִּגְּעִי בָזֶה!

פונדקית: (מניחה את הכנור) הִבְהַלְתָּ אוֹתִי. אָסוּר לִנְגֹּעַ?

חננאל: אָסוּר.

פונדקית: זֶה קָדוֹשׁ?

חננאל: לֹא.

פונדקית: זֶה טָמֵא?

חננאל: (בצווחה כמעט) לֹא!

פונדקית: אַתָּה רוֹאֶה. גַּם אַתָּה יוֹדֵעַ לִצְעֹק. פַּעַם

אַחַת בָּא אֵלֵינוּ לַפֻּנְדָּק עוֹבֵר־אֹרַח, עִם חַיָּה

קְשׁוּרָה בְשַׁרְשֶׁרֶת. אֲבָל זֶה לֹא הָיָה קוֹף וְלֹא כִנּוֹר.

זֶה הָיָה מִין בַּרְדְּלָס אוֹ פַּנְתֵּר. וּבְכֵן נִסִּיתִי לִנְגֹּעַ

בַּחַיָּה שֶׁלּוֹ וְהוּא צָוַח כָּמוֹךָ – לֹא, לֹא לִנְגֹּעַ! בַּלַּיְלָה

הוּא שָׁכַב לִישֹׁן וּבַבֹּקֶר מָצָאנוּ אוֹתוֹ מֵת. הַכֹּל הָיָה

מָלֵא דָּם. הַפַּנְתֵּר טָרַף אֶת הַפַּנְתְּרָן. טוֹב שֶׁאַתָּה

עִם כִּנּוֹר. אֶת הַפַּנְתֵּר הָיִינוּ מֻכְרָחִים לַהֲרֹג. –

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת נָזִיר שֶׁל מִי אַתָּה. (מראה על הכנור)

שֶׁלּוֹ, נָכוֹן?

חננאל: נָכוֹן, פֻּנְדָּקִית.

פונדקית: וּבְכָל זֹאת, הִזָּהֵר מִפָּנָיו. הוּא יָכוֹל לָקַחַת

אֶת חַיֶּיךָ.

חננאל: אֲנִי אֶתֵּן לוֹ אֶת חַיַּי, פֻּנְדָּקִית.

פונדקית: מַה תְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ בְּעַד זֶה?

חננאל: אֶת חַיַּי, פֻּנְדָּקִית.

פונדקית: אַתָּה מוּכָן לִסְבֹּל בִּשְׁבִילוֹ כָּל סֵבֶל

שֶׁבָּעוֹלָם, נָכוֹן?

חננאל: כֵּן, פֻּנְדָּקִית.

פונדקית: מַה תְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ בְּעַד זֶה?

חננאל: כָּל אשֶׁר שֶׁבָּעוֹלָם, פֻּנְדָּקִית.

פונדקית: אִם תְּנַגֵּן בּוֹ מַה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, לֹא יִהְיֶה

מְנַגֵּן גָּדוֹל מִמְּךָ בָּעוֹלָם. אֲבָל בְּכָל זֹאת הִזָּהֵר

מִפָּנָיו. כְּשֶׁתִּשְׁכַּב לִישֹׁן, קְשֹׁר אוֹתוֹ בַחוּץ.

(נכנס פושט היד)

פושט היד: (לחננאל) אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁאֶחֱזֹר. (לפונדקית)

עַכְשָׁו לְכִי. אוֹ אוּלַי הוּא רוֹצֶה שֶׁתִּשָּׁאֲרִי בִמְקוֹמִי.

אוּלַי הוּא רוֹצֶה אֶת שְׁנֵינוּ יַחַד? אֱמֹר, הָיִיתָ

רוֹצֶה אֶת שְׁנֵינוּ יַחַד? טוֹב, נְדַבֵּר רַק עָלַי. שְׁמַע

לַעֲצָתִי, אֲנִי מִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת לְךָ לְעֵזֶר. דִּינָרִים כָּאֵלֶּה

יֵשׁ לְהַשְׁקִיעַ בְּמַשֶּׁהוּ. אָמַרְתָּ קֹדֶם שֶׁאִלּוּ יָכֹלְתָּ הָיִיתָ

מְטַלְטֵל אוֹתִי אִתְּךָ כָּל הַיָּמִים. וּבְכֵן, אֲנִי מוּכָן.

רֵאשִׁית, בְּשֶׁל דִּינָרִים אֵלֶּה, מֵהֶם תִּתֵּן אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי

חננאל: מַשְׂכֹּרֶת? בְּעַד מַה?

פושט היד: בְּעַד טִרְחָה לְעֵת מְצֹא וּבְעַד קְצָת

נִסָּיוֹן וְגִיל וּקְצָת עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֲשֶׁר לְאִישׁ כָּמוֹנִי

וּמְלֶאכֶת שְׁלִיחֻיּוֹת וְכַדּוֹמֶה. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה

הַפַּחַד שֶׁנָּפַל עָלֶיךָ קֹדֶם, וּמַדּוּעַ יָרֵאתָ לְהַרְפּוֹת

מִמֶּנִּי, אֲבָל אִם יֵשׁ סִבָּה לְכָךְ הֲרֵי אוּלַי הִיא קַיֶּמֶת

עֲדַיִן, וְאוּלַי תִּהְיֶה קַיֶּמֶת. כְּדַאי לְךָ לִגְרֹר אוֹתִי

אִתְּךָ וְלֹא רַק לְמַעַן הַצְלָחַת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא גַּם

לְשֵׁם מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ.

(נוטל את הצרור מידי חננאל. הלה אינו מוחה. בדיבורו של

פושט היד יש נימה של קלות ועם זאת הוא נעשה תקיף וכובש)

צְרוֹר דִּינָרִים כָּזֶה שָׁוֶה הַרְבֵּה מְאֹד.

הִנֵּה הוּא נֶהְפָּךְ לִהְיוֹת לְךָ נוֹשֵׂא כֵלִים. עַכְשָׁו

עֲשֵׂה מִמֶּנּוּ גַּם אִשָּׁה. הָהּ, חֲנַנְאֵל.

לֹא אִשָּׁה אַחַת הָיְתָה נִכְסֶפֶת כִּי תְּהֵא

נִשְׁמָתָהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַדִּינָרִים הַזֶּה, –

הַכֹּל, הַכֹּל, יָכוֹל אָדָם

לְהַשִּׂיג בְּדִינָרִים כָּאֵלֶּה. וּבְכֵן, מַה נְּבַקֵּשׁ בָּם?

רֶגַע, רֶגַע קָט. אוּלַי שִׁלְטוֹן? אוּלַי

הִלַּת לוֹחֵם וּמְתַקֵּן עוֹלָם? לֹא, לֹא, הַלָּלוּ

אֵינָם יָאִים וּכְדָאִים לָנוּ.

הַלָּלוּ חַיָּבִים בְּבוֹא הַזְּמַן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן

עַל מְחִיר אֲשֶׁר נִתַּן בָּהֶם, עַל אֶמְצָעִים,

עַל מַטָּרָה… אַךְ יֵשׁ עִנְיָן אֶחָד

שֶׁהוּא מְקוֹר עַצְמוֹ וְהוּא תַּכְלִית עַצְמוֹ

וְאֵין עָלָיו לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן

לֹא לְחֻקּוֹת אָדָם וְלֹא לְחֻקֵּי אֵל –

הָרוּחַ הַיּוֹצֵר וּמַעֲלוֹת הָאָמָּנוּת… הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב,

הַדִּינָרִים הַלָּלוּ יִתְפַּזְּרוּ יִמּוֹגוּ, לֹא יַשְׁאִירוּ

לֹא עִקְבוֹת דָּם, לֹא טְבִיעוֹת אֶצְבַּע, וְאִתָּם

יִתְפּוֹרְרוּ הַזִּכָּרוֹן וְהַחוֹבָה אֲשֶׁר בָּהֶם, וּמִכָּל אֵלֶּה

יִשָּׁאֵר דָּבָר אֶחָד אֲשֶׁר אֵינוֹ כָּלֶה,

אֲשֶׁר עוֹלָם מָלֵא יִתֵּן לְךָ תּוֹדָה עָלָיו,

כֹּחוֹ שֶׁל חֶסֶד אֵל אֲשֶׁר בָּךְ, בִּרְכַּת עֶלְיוֹן

אֲשֶׁר נָגְעָה בְּאֶצְבָּעֶיךָ. הִיא הוֹצִיאָה

אוֹתְךָ לַדֶּרֶךְ, וְהִיא תוֹלִיךְ אוֹתְךָ

אִתִּי מִיּוֹם מָחָר. קְפִיצַת דְּרָכִים

כָּזֹאת אֲשֶׁר תִּזְכֶּה בָהּ עִמָּדִי

שָׁוָה הַכֹּל. בְּמַשְׂכֻּרְתִּי הָרִאשׁוֹנָה

אֲחַלִּיף בְּגָדַי. מָחָר עִם בֹּקֶר

אָנוּ יוֹצְאִים מִכָּאן. אַתָּה שׁוֹמֵעַ, חֲנַנְאֵל?

וְאַתְּ עִמָּנוּ, פֻּנְדָּקִית. מִזְגִי נָא לִשְׁלָשְׁתֵּנוּ

יֵין בְּרִית רֵעוּת. זֶה סַם קָשֶׁה וָטוֹב.

פונדקית: (מוזגת יין) שְׁתֵה חֲנַנְאֵל. זֶה סַם קָשֶׁה, אֲבָל

חוֹלֵף. חוֹלֵף כְּמוֹ חֲלוֹם, כְּמוֹ חַיִּים, כְּמוֹ כִּנּוֹר.

(חושך)

 

מערכה שניה    🔗

(חצר החלפן. בירכתים – פתח אל אחד המחסנים שבחצר. נכנס¹ בן החלפן. כחוש. דק שפתים. מכונס בתוכו פנימה. בידו אוכף ושוט. זה עכשו רכב כנראה על סוסו. הוא משעין את האוכף אל קיר הקרשים. בא אל אמצע הבמה. עומד. רעד עובר בו. נכנסת נעמי. שק כבד על גבה. היא צועדת להניחו עם הערמה שבמחסן. היא דרוכה תחת העול, אך צעדיה קצובים, נכונים. עוברת על פני בן החלפן)

בן החלפן: עִמְדִי, נָעֳמִי. (נעמי מוסיפה ללכת) עִמְדִי, נָעֳמִי. (נעמי מוסיפה ללכת)

(כמעט בצווחה) עִמְדִי, הַנִּיחִי אֶת הַשַּׂק!

(נעמי עומדת מלכת והשק על גבה. הוא כמו נבהל מפני תקיפותו. משתדל לדבר בנחת, בטוב)

אָמַרְתִּי שֶׁתַּנִּיחִי אֶת הַשַּׂק. הַשְׁלִיכִי אוֹתוֹ מִגַּבֵּךְ. אַתְּ עֲיֵפָה. תָּנוּחִי וְתַמְשִׁיכִי.

נעמי: (מדברת בהתאמצות, מכובד המשא. אך קולה צלול, ברור, ואפילו נימת התגרות יש בו)

אָסוּר לִי לְהַנִּיחַ אֶת הַשַּׂק. אִם אַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ עַכְשָׁו לֹא אוּכַל לָשׁוּב וּלְהָרִים אוֹתוֹ. אֵינְךָ תוֹפֵס?

בן החלפן: אֲנִי אֶעֱזֹר לָךְ לְהָרִים אוֹתוֹ, נָעֳמִי. יִהְיֶה זֶה שַׂק אַחֲרוֹן הַיּוֹם. הַיּוֹם מָלְאָה שָׁנָה מֵאָז בּוֹאֵךְ אֵלֵינוּ.

(נעמי מורידה לאט את השק מגבה. האופן שבו היא מניחה אותו לארץ מעיד על כחה. בן החלפן מוחה זעה ממצחו)

אַתְּ חֲזָקָה מְאֹד.

נעמי: (מחייכת בלי משים חיוך של קורת רוח) כֵּן, יֵשׁ בִּי כֹּחַ.

בן החלפן: אֲבָל אֵין בָּךְ סַבְלָנוּת. הַבַּטָּלָה

שְׂנוּאָה עָלַיִךְ. אַתְּ יְרֵאָה אוֹתָהּ. מִתּוךְ כָּל רֶגַע פְּנַאי

מִתְגַּלֶּה אֵלַיִךְ זְמַן שֶׁאֵין לוֹ קֵץ, הַזְּמַן

הַמִּשְׂתָּרֵעַ לְפָנַיִךְ כְּמוֹ חשֶׁךְ,

עוֹד אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁל זְמַן –

נעמי: אַל תְּדַבֵּר

בְּפַחַד שֶׁכָּזֶה. יָכוֹל אָדָם לַחְשֹׁב כִּי לֹא אֲנִי

אֶלָּא אַתָּה צָרִיךְ לָשֵׂאת אֶת הַשָּׁנִים וְהַשַּׂקִּים

הַלָּלוּ עַל גַבְּךָ.

בן החלפן: אַתְּ חֲזָקָה מְאֹד.

אֲבָל הַזְּמַן וַעֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ יַתִּישׁוּ אֶת כֹּחֵךְ.

נעמי: עֲבוֹדָתִי אֵינָהּ שׁוֹנָה

מִכָּל מְלֶאכֶת סַבָּלוּת אַחֶרֶת. הָעִקָּר –

הַיּוֹם גָּמַרְתִּי. עוֹד הַשַּׂק הַזֶּה – וְסוֹף. עֲזֹר לִי

לְהָרִים אוֹתוֹ.

בן החלפן: הַיּוֹם גָּמַרְתְּ, נָעֳמִי?

וְיוֹם מָחָר? וּמָחֳרָתַיִם? וְעוֹד מֵאוֹת

וַאֲלָפִים יָמִים? וְכָל אֶחָד מֵהֶם יוֹסִיף וִיכוֹפֵף

אֶת קוֹמָתֵךְ עוֹד וְעוֹד – אֵינִי אוֹמֵר

שֶׁלֹּא תַגִּיעִי עַד הַסּוֹף, נָעֳמִי, אֲבָל בְּהַגִּיעֵךְ אֵלָיו

תִּהְיִי דוֹמָה לַחֲטוֹטֶרֶת מְהַלֶּכֶת –

נעמי: אַתָּה אָדָם רָשָׁע.

בן החלפן: (נגש אליה. צווח ישר אל מול פניה)

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ

מַגִּיעָה אֶל סוֹף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה

בִּזְחִילָה, עַל אַרְבַּע –

(נעמי הודפת אותו פתאום מעל פניה. הוא מתנודד ונופל כמעט. נעמי נבהלה מן הפגיעה שפגעה בו)

נעמי: (בבהלה) הָהּ, מַלְאֲכֵי מָרוֹם!

בן החלפן: שָׁנָה אַחַת בִּלְבַד עָבְרָה וּכְבָר

הֵרַמְתְּ יָד עַל אֲדוֹנֵךְ. יֵשׁ בָּךְ סַכָּנָה רַבָּה.

אָסוּר לְהַחֲזִיקֵךְ, נָעֳמִי. אוּלַי מוּטָב

כִּי מְחִירֵךְ יוּשַׁב לָנוּ וְאַתְּ חָפְשִׁית.

נעמי: הָהּ, לֹא! בֵּאלֹהִים!

בן החלפן: אָמַרְנוּ שֶׁהַזְּמַן יַדְבִּיר אוֹתָךְ, אֲבָל

יֵשׁ בָּךְ לֹא רַק כֹּחַ רַב מִדַּי, כִּי גַּם

שִׂנְאָה רַבָּה מִדַּי.

נעמי: (בפחד וביאוש) הָהּ, לֹא, לֹא, לֹא!

בן החלפן: יֵשׁ בָּךְ הַרְבֵּה עָרְמָה. יָפֶה, הַפַּעַם

נִשְׁכַּח מַה שֶּׁהָיָה. אַךְ כְּנֶגֶד זֶה

נוֹסִיף כַּמָּה שַׂקִּים הָעֶרֶב. וְלִכְבוֹד אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים –

נוֹסִיף אַחַד עָשָׂר לְיוֹם עַד הִמָּלֵא הַמַּמְגּוּרָה.

נעמי: (בלחש אטי ונואש) אַתָּה תַּהֲרֹג אוֹתִי לְאַט לְאַט.

אַתָּה תַּהֲפֹךְ אוֹתִי לַחֲטוֹטֶרֶת מְהַלֶּכֶת!

הַיּוֹם כְּבָר אֵין בִּי כֹחַ! אֱלֹהִים! אֲנִי

לֹא אַגִּיעַ אֶל הַסּוֹף אֲפִלּוּ בִּזְחִילָה! אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת!

אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת!

(תופסת את כפות ידיו בידיה. הוא מתגונן בחימה. מוריד עליה שוט. היא נופלת על השק)

בן החלפן: (מתנודד, מוחה זעה ממצחו) עָבְרָה שָׁנָה.

(חושך)

תמונה שניה    🔗

(המולת מחיאות כפים מרחוק. נכנס חננאל. מוחה זעה ממצחו. זה עכשו סיים את נגינתו לפני הקהל. כַּתב מקדם את פניו, כורע על ברך – הבהוב מצלמה)

הכתב: עָבְרָה שָׁנָה, כִּמְעַט שָׁנָה – לֹא כֵן?

מִיּוֹם הִתְגַּלּוּתְךָ הַפִּתְאוֹמִית, הַמֶּטֶאוֹרִית,

שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ בְּתוֹלְדוֹת…

חננאל: אַל נְדַבֵּר עַל כָּךְ.

הכתב: רַק שְׁתֵּי מִלִּים: כֵּיצַד הָיִיתָ מְסַכֵּם

אֶת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת?

חננאל: (צוחק) שָׁנָה שֶׁל סַבָּלוּת, אָדוֹן חָבִיב,

עֲבוֹדָתִי מִצַּד הַמַּעֲשִׂי

אֵינָהּ שׁוֹנָה מִמְּלֶאכֶת סַבָּלוּת אַחֶרֶת.

אָמְנָם אוּלַי קָשָׁה הִיא קְצָת יוֹתֵר –

כֵּיוָן שֶׁאֵין לָשֵׂאת אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם.

הכתב: הַאֵין אַתָּה מַרְשֶׁה לְעַצְמְךָ

קְצָת הִתְפָּרְקוּת?

חננאל: (בבדיחות) לֹא, אֲדוֹנִי. הָעֹל הַזֶּה הּוּא שַׂק

שֶׁאֵין לִפְרֹק אוֹתוֹ מִשֶּׁכֶם.

וְאִם אַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ עַכְשָׁו, נִדְמֶה לִי

כִּי לֹא אוּכַל לָשׁוּב וּלְהָרִים אוֹתוֹ.

הכתב: (רושם) הַדִּמּוּיִים הַטְִּרִיוִיאָלִיִּים הַלָּלוּ,

כַּמָּה רַעֲנַנוּת…

(נכנס האימפרסריו, הוא פושט־היד לשעבר. כולו איש עסקים טרוד, נמרץ)

האימפרסריו: אֶל הַבָּמָה! אֶל הַבָּמָה!

הֵם לֹא יִתְפַּזְּרוּ הַלַּיְלָה. לַבָּמָה!

הֵם יִמְחֲאוּ כַפַּים עַד הַבֹּקֶר.

חננאל: אַתָּה אָדָם רָשָׁע!

הָהּ, אֱלֹהִים!

האימפרסריו (לכתב) אַתָּה רַשַּׁאי לִרְשֹׁם

“הָהּ, אֱלֹהִים”.

אֲבָל תּוֹסִיף גַּם זֹאת: הוּא מִתְאוֹנֵן כִּבְיָכוֹל

עַל מֶתַח רַב מִדַּי, וְאִלּוּ הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַבַּטָּלָה

שְׂנוּאָה עָלָיו יוֹתֵר מִכֹּל. לֹא, לֹא שְׂנוּאָה –

הוּא יָרֵא אוֹתָהּ. מִתּוֹךְ כָּל רֶגַע פְּנַאי

נִשְׁקָף אֵלָיו הַתֹּהוּ. מַתְּנַת מָרוֹם שֶׁבּוֹ

הִיא כָּל כֻּלּוֹ. אֵין לוֹ חַיִּים וְאֵין לוֹ אשֶׁר

מִחוּץ לַתְּחוּם שֶׁלָּהּ. אַף בְּרֶגַע זֶה אֲסִיר תּוֹדָה הוּא

עַל שֶׁאֲנִי רוֹדֶה בוֹ, כִּבְיָכוֹל, בְּשׁוֹט.

חננאל: (צוחק) אֶפְשָׁר שֶׁהוּא צוֹדֵק.

אֲבָל אֲנִי הוּא הַנּוֹשֵׂא אֶת הַשַּׂקִּים.

(מתקין עצמו להשתחויה לפני הקהל. יוצא)

תמונה שלישית    🔗

(חדר של גרוטאות. באפלולית נראית נעמי. ידה כבולה בשרשרת אל הקיר. דלת נפתחת. נכנס החלפן)

החלפן: אַל תִּפְחֲדִי. אֲנִי הוּא.

אַבְרֵךְ הַמֶּשִׁי הָאֻמְלָל שֶׁלִּי נֶעְלַם

מֵאָז הַבֹּקֶר. כַּנִּרְאֶה בָּרַח הָעִירָה,

כְּדַרְכּוֹ אַחֲרֵי שֶׁהוּא שׁוֹבֵר בָּךְ אֶת שִׁנָּיו.

אַתְּ יוֹדַעַת, לִפְעָמִים אֲנִי מַתְחִיל לַחְשֹׁב

שֶׁאֵין כָּאן לֹא רַק אַהֲבָה, אֲפִלּוּ יֵצֶר

וּתְשׁוּקָה אֵלַיִךְ אֵין כָּאן. זוֹ אוּלַי

רַק גַּאֲוָה, נָעֳמִי. רַק גַּאֲוָה שֶׁל אִישׁ חוֹלֶה

שֶׁנֶּאֱחַז בְּמַשֶּׁהוּ וְ… צַר לִי עָלָיו. מַה זֶּה?

(רואה את השרשרת על ידה)

יָדֵךְ כְּבוּלָה? אָמַרְתִּי יֵשׁ לִכְלֹא אוֹתָךְ, עַד שֶׁנְּבָרֵר

אֶת עִנְיָנָהּ שֶׁל הַדְּלֵקָה. אֲבָל לִכְבֹּל אֶל קִיר?

כֵּיצַד הִנַּחַתְּ לוֹ שֶׁיִּכְבֹּל אוֹתָךְ?

אַתְּ חֲזָקָה מִמֶּנּוּ פִי שְׁלשָׁה. (מגחך) בְּכָל זֹאת

כֹּחַ בְּמָתְנָיו. חַכִּי. רֵאשִׁית נָסִיר אֶת הַשַׁרְשֶׁרֶת.

(מוציא צרור מפתחות מכיסו, מתחיל לנסותם אחד אחד על מנת לפתוח את המנעול)

מֹחִי אֵינוֹ תוֹפֵס אֵיךְ גָּבַר עָלַיִךְ… כַּנִּרְאֶה

כְּבָר אֵינֵךְ מַה שֶׁהָיִית. אַל תִּרְעֲדִי.

נְנַסֶּה מַפְתֵּחַ זֶה – לֹא, אוּלַי זֶה. וַדַּאי

הִרְגַּזְתְּ אוֹתוֹ מְאֹד… בָּחוּר חָלוּשׁ,

אַךְ כְּשֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתוֹ מִן הַכֵּלִים

יוֹרֶדֶת עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם –

נעמי: הוּא תָלַשׁ

אֶת הַצָּמִיד מֵעַל יָדִי.

החלפן: אוֹתוֹ צָמִיד

שֶׁבּוֹ תְּמוּנַת הָאִישׁ?

נעמי: תָּלַשׁ אֶת הַצָּמִיד, אָמַר כִּי בִּמְקוֹמוֹ

יִתֵּן עָלַי צְמִידֵי בַרְזֶל.

החלפן: אַתְּ מְעִירָה בוֹ נִיצוֹצוֹת

שֶׁלֹּא שִׁעַרְתִּי. זֶה מַבְקִיעַ מִתּוֹכוֹ

כְּמוֹ גִצִּים מִן הַסַּכִּין, וְאַתְּ הָאֶבֶן הַמַּשְׁחֶזֶת,

וְכִי מַה פֶּלֶא בַּדָּבָר? שֶׁבַע שָׁנִים תְּמִימוֹת

נִלְחָם הוּא בָךְ. וְעִם הַזְּמַן

מוֹסִיף הוּא תַּחְבּוּלוֹת. הִנֵּה – סוֹף סוֹף –

מַפְתֵּחַ זֶה. חַלְּצִי יָדֵךְ. כָּךְ, כָּךְ –

מַה זֶּה? יָדֵךְ בְּדָם? הוּא נָשַׁךְ אוֹתָךְ! הַכֶּלֶב!

עֲבוֹדָתֵךְ עַצְמָהּ גַּם הִיא מַסְפֶּקֶת

כְּדֵי לִטְרֹף אוֹתָךְ, אֲבָל בִּגְבוּל תְּנָאָיו

שֶׁל שְׁטָר הַמְּכִירָה – וְאִלּוּ כָּל תּוֹסֶפֶת

עֲשׂוּיָה לְהוֹצִיאֵךְ מִן הָעוֹלָם בְּטֶרֶם עֵת.

נעמי: לֹא, לֹא בְטֶרֶם עֵת. אָסוּר לוֹמַר זֹאת.

החלפן (עוזר לה לחבוש ידה שהיא שורה במים)

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לֹא אַתְּ שָׁלַחַתְּ אֵשׁ בַּמַּתְבֵּן. כְּבָר יֵשׁ

מִי שֶׁרָאָה אֶת בַּחוּרִי כִּמְעַט בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.

וּבְכָל זֹאת. מִמֵּךְ יָצְאָה הָאֵשׁ.

נעמי: שֶׁקֶר! לוּ מִמֶּנִּי יָצְאָה אֵשׁ

כִּי אָז –

החלפן: כִּי אָז? כִּי אָז הָיָה נִשְׂרָף

לֹא הַמַּתְבֵּן בִּלְבַד? מָה? הֲבָלִים. אֲבָל

מִמֵּךְ יָצְאָה הָאֵשׁ הַזֹּאת. מִגַּאֲוָתֵךְ

וּמִקַּשְׁיוּת עָרְפֵּךְ. וּמִיָּפְיֵךְ. אוּלַי כְּבָר אֵין

בְּכָל אֵלֶּה כֹחַ לְלַהֵט לִבּוֹת גְּבָרִים. אַךְ כְּבָר

יֵשׁ בָּזֶה כְּדֵי לִשְׁלֹחַ אֵשׁ בְּמַתְבְּנִים, וּמִשׁוּם כָּךְ –

כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַנִּיחֵךְ בְּלִי רֶסֶן, תְּשַׁלְּמִי לִי

הַפַּעַם אֶת הַנֵּזֶק. אִם אֶמְסְרֵךְ לְדִין

תֵּשְׁבִי בַכֶּלֶא. לֹא אֶעֱשֶׂה זֹאת. אַךְ לְצֹרֶךְ אַזְהָרָה

תּוֹסִיף הָאֵשׁ הַזֹּאת עַל שְׁנוֹת עַבְדוּת שֶׁלָּךְ אֶצְלֵנוּ

לֹא הַרְבֵּה, אַךְ אֶת הַמְּעַט הַהֶכְרֵחִי. בְּתוֹרַת סֵמֶל –

חֹדֶשׁ יָמִים.

נעמי: (מתחלחלת) אֲבוֹי! לֹא! לֹא!

החלפן: זֶה מְגֻחָךְ. מַמָּש בְּדִיחָה. אִלּוּ שָׁמַע אָדָם

אֶת הַצְּוָחָה הַזֹּאת הָיָה חוֹשֵׁב כִּי כְבָר מָחָר

עָמַדְתְּ לָצֵאת מִכָּאן –

נעמי: לֹא, רַק לֹא זֹאת! הָהּ, לֹא!

מִיּוֹם שֶׁבּוֹ נִמְכַּרְתִּי – אֲנִי כְבָר שָׁם. עָלַי לִהְיות שָׁם

בַּזְּמַן – אָסוּר לְךָ, אָסוּר לְךָ לְהַחֲזִיקֵנִי

וְלוּ שָׁעָה אַחַת אַחֲרֵי אוֹתָהּ אַשְׁמֹרֶת לַיְלָה

שֶׁבָּהּ אֲנִי –

החלפן: דְּבָרַיִךְ מְשֻׁנִּים כָּל כָּךְ. אֵינִי יוֹדֵעַ

מַה לַּעֲשׂוֹת בָּהֶם… אֵיךְ תְּשַׁלְּמִי לִי אֶת הַנֵּזֶק?

נְנַכֶּה לָךְ זאת מִן הַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה.

נעמי: כֵּן, כֵּן, כֵּן!

(כמעט מחבקת אותו. הוא דוחה אותה בחימה)

החלפן: הָהּ, סַפַּחַת!

תמונה רביעית    🔗

(חננאל והאימפרסריו באים מטקס אות־מסדר־האבירות שניתן לחננאל)

חננאל: שֶׁבַח לְבוֹרֵא עוֹלָם, נִגְמַר הַטֶּקֶס.

וּמוּבָן שֶׁגַּם אֶת זֶה יֵשׁ לְנַכּוֹת

מִן הַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה. הַחוֹבוֹת

הַחֶבְרָתִיִּים הַלָּלוּ הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים

וְאֵין מָנוֹס.

האימפרסריו: מְגִלַּת הַקְּלָף אִתְּךָ?

חננאל: כֵּן, קַח אוֹתָהּ. וְגַם אֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

(מוסר לו מגלת קלף ונרתיק שבו שמורה שרשרת המסדר)

האימפרסריו: (פותח את הנרתיק)

לֹא הִסְפַּקְתִּי אַף לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ כָּרָאוּי.

שַׁרְשֶׁרֶת רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד.

חננאל: רַק אֲרֻכָּה מִדַּי.

האימפרסריו: וּבְכָל זֹאת אֵין הִיא מַגִּיעָה לְקַרְסֻלָּיו

שֶׁל אֹרֶךְ תֹּאַר הַכָּבוֹד.

חננאל: רָאִיתָ

אֵיךְ צָעֲדָה אֵלַי כָּל הַנְּשִׂיאוּת לִכְבֹּל אוֹתִי

בְּשַׁרְשֶׁרֶת־הַמִּסְדָּר? טֶקֶס מְגֻחָךְ.

האימפרסריו: טֶקֶס סִמְלִי יָשָׁן.

וְחוּץ מִזֶּה הֻסְבַּר לְךָ יָפֶה בְּכָל הַנְּאוּמִים

– רָאִיתִי שֶׁיָּשַׁנְתָּ – כִּי הַפַּעַם

יֵשׁ סֵמֶל מְיֻחָד בְּטֶקֶס הַכְּבִילָה. שֶׁכֵּן

"בְּדִידוּתוֹ הַגּוֹרָלִית שֶׁל הָאָמָּן הִיא סֹהַר וְצִינוֹק

שָׁם הוּא כָבוּל וְשָׁם בַּאֲזִקָּיו נִפְתָּל הוּא

עַד שֶׁכֹּחוֹ פּוֹרֵק אֶת הַכְּבָלִים

וְהוּא מֵבִיא לָנוּ אֶת הַשְּׁלֵמוּת בְּעוֹד יָדָיו

שׁוֹתְתוֹת דָּם" (מסתכל בבדיחות בידיו של חננאל)

תּוֹדָה לָאֵל, אַף לֹא שָׂרֶטֶת.

חננאל: (מחלץ ידיו. צוחק) הַנַּח. הַנַּח.

מַה לַּעֲשׂוֹת? כָּזֶה הַלֶּכְּסִיקוֹן. בָּרִאשׁוֹנָה

כְּשֶׁהָיִיתִי מַאֲזִין בְּעֵת בַּנְקֶטִים לִנְאוּמֵי תְהִלָּה

מְתֻבָּלִים בְּתֵאוּרֵי זְוָעָה כָּאֵלֶּה, הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל סָבִיב

לִרְאוֹת אֶל מִי בְּעֶצֶם מִתְכַּוְּנִים, אֲבָל עַכְשָׁו

לָמַדְתִּי לְהַגִּיד תּוֹדָה וּלְהָשִׁיב בַּעֲנָוָה וּבְרוּחַ נְמוּכָה

כִּי אשֶׁר הוּא לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד דָּמְךָ נוֹטֵף עַל הַכְּבָלִים

יֵשׁ שׁוֹמֵעַ מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת, – כֵּן, יְדִידִי,

לִפְעָמִים נִדְמֶה לִי כִּי שׁוּם דָּת וֶאֱמוּנָה

וּקְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן מוֹסְרֵי־נַפְשָׁם לֹא זָכוּ לִשְׁמֹעַ

– לֹא כָל שֶׁכֵּן לְהוֹסִיף מִשֶּׁלָהֶם – דְּבָרִים כָּאֵלֶּה

עַל עָמָל אֵין קֵץ וְאֵין שָׂכָר וְעַל בְּדִידוּת וְיִסּוּרִים

וְאֹמֶץ לֵב וְהַקְרָבָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁזּוֹכִים אֲנַחְנוּ

הַמְכַהֲנִים בָּאָמָּנוּת. אֶפְשָׁר שֶׁאָנוּ

מְלַסְטְמִים בְּכָךְ אֵיזֶה עוֹלָם אַחֵר אֲשֶׁר מִלִּים

כְּמוֹ כַּבְלֵי בַרְזֶל וְעֹל וָדָם

חַיּוֹת בּוֹ לֹא חַיִּים שֶׁל הַשְׁאָלָה, עַל כָּל פָּנִים

לֹא חַיֵּי טְרַקְלִין – –

האימפרסריו: חֲסַל, חֲסַל.

לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי שֶׁנַּפְלִיג בָּעִנְיָנִים הַלָּלוּ.

מָחָר עוֹזְבִים אֲנַחְנוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת, וּמֵאַחַר

שֶׁעֶרֶב זֶה פָּנוּי, נְשׁוֹטֵט קְצָת בַּחוּצוֹת. קְלַסְתֵּר פָּנֶיךָ

עוֹד אֵינוֹ מֻכָּר פֹּה לְכָל אִישׁ בָּרְחוֹב. אוּלַי נוּכַל

לְהִתְהַלֵּךְ בְּאֵין מַפְרִיעַ. בּוֹא חֲנַנְאֵל.

(יוצאים)

(נכנסים אומני הרחוב. באים להתקין על הבמה קטע של רחוב שבו יתרחש המשך התמונה הזאת. הבאים: מדביק המודעות עם דלי־דבק ומברשת – מדליק הפנסים עם סולם ופנס – המוזג, המעמיד על הבמה חבית־כשולחן וכמה כסאות – גובה המסים, עם פנקס וחותמת גדולה לעיקול נכסים – הפחח – הדרשן הרחובי, עם ארגז־עץ שהוא עומד עליו – הזגג עם לוח זגוגית בתוך מסגרת עץ על גבו – כותב בקשות. כל אלה מכריזים:)

אֲנַחְנוּ בַּעֲלֵי הַמִּקְצוֹעוֹת הָרְחוֹבִיִּים

אֶת כְּלֵי מְלַאכְתֵּנוּ אָנוּ מְבִיאִים

מִיָּד נִפְנֶה, מִיָּד נָסֹב

וְנַתְקִין רְחוֹב.

(הם מכריזים איש על אומנותו)

אֲנִי מַדְבִּיק הַמּוֹדָעוֹת² / אֲנִי מַדְלִיק הַפַּנָּסִים /

אֲנִי מוֹזֵג אֶת הַיֵּינוֹת הַמְשַׂמְּחִים אֶת הַלְּבָבוֹת /

אֲנִי גוֹבֶה אֶת הַמִּסִּים וּמְעַקֵּל אֶת הַנְּכָסִים / אֲנִי פֶּחָח

מַלְחִים הַכֹּל מִגִּגִּיּוֹת עַד פֻּמְפִּיּוֹת / אֲנִי דַרְשָׁן מוֹשֵׁךְ

קָהָל לָאֲסֵפוֹת הַפֻּמְבִּיּוֹת / אֲנִי קוֹבֵעַ זְגוּגִיּוֹת

בַּחַלּוֹנוֹת / אֲנִי מַשִּׂיג רִשְׁיוֹנוֹת וּפוֹתֵר חֲלוֹמוֹת /

עָלֵינוּ לְדַיֵּק וְלַעֲשׂוֹת

אִישׁ אֶת מְלַאכְתּוֹ, כִּי הַבִּלְבּוּל לֹא טוֹב הוּא

וְאִם נַחֲלִיף אֶת הַיּוֹצְרוֹת

יַחֲזֹר הָרְחוֹב לְתֹהוּ.

כִּי אָז –

(מצביעים זה על זה)

הוּא יַדְלִיק מוֹדָעוֹת / וְהוּא יַדְבִּיק פַּנָּסִים / הוּא

יְעַקֵּל אֶת הַלְּבָבוֹת / הוּא יְשַׂמַּח אֶת הַמִּסִּים / אֲנִי

אַלְחִים אֶת הַנְּאוּמִים בָּאֲסֵפוֹת הַפֻּמְבִּיּוֹת / אֲנִי אֶמְשֹׁךְ

אֶת הַקָּהָל בְּמַגְרֵפוֹת וּפֻמְפִּיּוֹת / אֲנִי אֶכְתֹּב

בְּלִי טָעֻיּוֹת וּבְּלִי שְׁגִיאוֹת עַל גִּגִּיּוֹת / אֲנִי אֶמְזֹג אֶת

הַיֵּינוֹת בַּחַלּוֹנוֹת /³ אֲנִי אַתְקִין וִילוֹנוֹת וּתְרִיסִים

עַל גַבֵּי חֲלוֹמוֹת.

(יחד)

לָכֵן עָלֵינוּ לְדַיֵּק

וְלֹא לְהִתְבַּלְבֵּל וּלְהִסְתַּבֵּךְ.

פָּנִינוּ כָאן הָלוֹךְ וָֹסב,

וְהִנֵּה מוּכָן הָרְחוֹב.

(הרחוב מוכן. הפנס דולק. מדביק המודעות מעלה על עמוד הפרסום כרזה ועליה תמונת חננאל, עם כנורו. נכנס בן החלפן. מגבעת סגלגלה וקשה, חליפה מגוהצת־קמוטה, צוארון עמילן גבוה. תושב עיר שדה שבא לכרך גדול. רואה את תמונת חננאל. עומד מלכת. כל האומנים מקיפים אותו מיד. הוא נבוך ונפחד מן התכונה שמסביבו)

האומנים: רְאוּ, רְאוּ אֶת הָאַבְרֵךְ!

בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה! שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה!

הוּא זָר בָּעִיר! רְאוּ נָא אֵיךְ

הוּא מַבִּיט בְּלִי הֶרֶף בַּתְּמוּנָה!

(הם מושכים אותו לכאן ולכאן. מציעים איש את סחורתו או את שרותו)

אוּלַי דְּרוּשָׁה לְךָ גִגִּית?

אוֹ חֲסֵרָה לְךָ זְגוּגִית?

אוּלַי בִּקַשְׁתָּ בַּקָּשָׁה וַחֲסֵרִים לְךָ טְפָסִים?

אוּלַי כָּבוּ וְנִשְׁבְּרוּ בְּקִרְבְּךָ הַפַּנָּסִּים?

אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִמְצֹא לְךָ אֶת כָּל הַזְּגוּגִיוֹת / לִמְזֹג

אֶת כָּל הַפַּנָּסִים וּלְהַדְלִיק אֶת הַיֵּינוֹת / וּלְהַלְווֹת

לְךָ מִיָּד אֶת הַלְּבָבוֹת / וְגַם לִפְתֹּחַ בְּךָ חַלּוֹנוֹת

וְלִסְגֹר חֲלוֹמוֹת / וּלְלַמֵּד אוֹתְךָ דַעַת עַד שֶׁלֹּא תֵדַע /

וּלְשַׁדֵּךְ לְךָ כַּלָּה שֶׁהִיא כְבֵדָה / וּלְקַלְקֵל לְךָ הַכֹּל

בְּאֹפֶן טוֹב מְאֹד / וּלְתַקֵּן לְךָ אֶת הַשָּׁעוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא

יְפַגֵּר וְלֹא יְמַהֵר אֶלָּא יַעֲמֹד / וְלָתֵת לְךָ עֵצָה

שֶׁלֹא תוֹעִיל בְּאַחֲרָיוּת / ⁴וְלִמְכֹּר לְךָ תְּרוּפָה נֶגֶד

הַבְּרִיאוּת / וְאִם אֵין לְךָ מַעֲבָר – נַעֲבִיר אוֹתְךָ עַל

דַּעְתְּךָ / וְאִם אֵין לְךָ אֵיפֹה לַעֲמֹד – נַעֲמִיד אוֹתְךָ

עַל טָעוּתְךָ / וְנוֹסִיף לְךָ שִׁעוּר קוֹמָה וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּי

קוֹמוֹת / וְנִמְצָא לְךָ פּוֹטֵר שֶׁיְפַטֵּר לְךָ אֶת כָּל

הַחֲלוֹמוֹת / וְנוֹשִׁיב אוֹתְךָ אֶל הַשֻּׁלְחָן (מושיבים אותו אל

שולחנו של המוזג) וְנַגִּישׁ לְךָ קַנְקַן יַיִן חַם / וּנְאַחֵל לְךָ

עַצְבוּת שְׂמֵחָה / וּשְׁתִיקָה מְלֵאַת שִׂיחָה / וְשִׁגְעוֹנוֹת צְלוּלִים מְאֹד / וּצְלִילוּת־דַּעַת, שִׁגְעוֹנִית, וְעוֹד /

וְעוֹד כָּהֵנָּה מִכָּל טוּב / עַכְשָׁו נֵלֵךְ, וּמָחָר נָשׁוּב.

(יוצאים)

(בן החלפן יושב עייף. בוהה. על המודעה, באורו של שלט מהבהב, מוארת ומחשיכה תמונת חננאל. בן החלפן מוציא מכיסו צמיד מבריק. פותח אותו מסתכל בו. משאיר את הצמיד פתוח על השולחן)

בן החלפן: הוּא פֹּה בָּעִיר הַזֹּאת. הוּא פֹּה הַלַּיְלָה.

הָהּ, אֵיזוֹ שִׂמְחָה דַקָּה, רַעַבְתָנִית,

מוֹצֶצֶת אֶת לִבִּי. בּוֹכָה בְּכִי חַד –

מְצָא אוֹתוֹ. הַכֵּה בוֹ. תֵּן אוֹתוֹ. מֵאָז הַבֹּקֶר

רוֹאֶה אֲנִי עַל כָּל כְּתָלִים אֶת הַפָּנִים הָאֵלֶּה. מֵעוֹלָם

לֹא רְאִיתִיו חַיִּים. אֲבָל הַלַּיְלָה

אֶרְאֶה אוֹתוֹ כְּדֵי לֹא לִרְאוֹתוֹ עוֹד חַי. הוּא פֹּה

בָּעִיר הַזֹּאת. אֲנִי חָשׁ אוֹתוֹ סָבִיב סָבִיב.

כָּךְ מַקִּיף הוּא גַּם אוֹתָהּ – לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ. לְחַכּוֹת לוֹ

עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ מִמֶּנָּה אֶלָּא שְׁתֵּי יָדַיִם מוּשָׁטוֹת,

רֵיקוֹת. אֲנִי אוֹצִיא אוֹתוֹ הַלַּיְלָה מֵחַיֶּיהָ

וּמֵחַיָּיו שֶׁלּוֹ.

(בעוד הוא מדבר נכנסים חננאל והאימפרסריו שיכונה בתמונה זו בשמו הקודם – פושט היד. פושט היד נגש אל שולחנו של בן־החלפן, מסתכל בצמיד. אומר פתאם:)

פושט היד: צָמִיד נָאֶה.

(בן החלפן נבהל, מכסה את הצמיד בכף ידו. בינתים הוא רואה את חננאל לפניו ומביט בו קופא, בלי ניע. פושט היד מרים ופותח את כף ידו הקפוצה של בן החלפן, מחזיק בה ומסתכל בצמיד. בן החלפן אינו גורע עיניו מחננאל. פושט היד, כבעל מבינוּת אשר חפץ נאה נזדמן לו, חוזר ואומר:)

צָמִיד נָאֶה.

רְאֵה, חֲנַנְאֵל. רַק בְּשׁוּקֵי הַפַּרְוָרִים אַתָּה עָשׂוּי

לִמְצֹא שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּה כָּאֵלּוּ.

בן החלפן: (מתנער פתאום) הַנַּח לִי!

(הוא מחלץ את זרועו בזעף מאחיזתו של פושט היד. פושט היד תופס בו שוב. בן החלפן נחלץ שוב ותוך כדי כך נושר אקדח מכיסו. פושט היד גוחן. מרים את האקדח מניח אותו על שולחנו של בן החלפן)

פושט היד: זֶה כְּלִי שֶׁלְּךָ. וּבֶאֱמֶת – אַלְפֵי סְלִיחוֹת.

לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְהַרְאוֹת אֶת הַצָּמִיד

לַחֲבֵרִי. אוּלַי תַּרְשֶּׁה לָנוּ כִּי נִצְטָרֵף

לִרְגָעִים מִסְפָּר אֶל שֻׁלְחָנְךָ. אוֹ – לֹא!

אַתָּה בוֹחֵר לְהִתְבּוֹדֵד?

(לחננאל) בּוֹא, חֲנַנְאֵל, נאמַר שָׁלוֹם וְ…

בן החלפן: (כולו מרותק אל חננאל)

לֹא! אַל תֵּלְכוּ! שְׁבוּ פֹה.

(חננאל ופושט היד מצטרפים אל שולחנו)

פושט היד: (לבן החלפן)

וּמֵאַחַר שֶׁמֵּעַכְשָׁו אֵין אַתָּה יוֹשֵׁב כָּאן לְבַדְּךָ

הַרְשֵׁנִי לְיָעֵץ לְךָ כִּי תִשְׁתַּדֵּל לֹא לְהַרְהֵר

בְּקוֹל גָּדוֹל כָּל כָּךְ.

בן החלפן: (נבהל) אֲנִי דִבַּרְתִּי?

שָׁמַעְתָּ שֶׁדִּבַּרְתִּי?:

(ידו של בן החלפן נמשכת אל האקדח. פושט היד מרחיק בלי משים את ידו של בן החלפן מן האקדח)

פושט היד: כֵּן, שָׁמַעְתִּי.

אַתָּה שׂוֹנֵא אֶת מִישֶׁהוּ. שִׂנְאָה גְדוֹלָה.

אוּלַי מִתּוֹךְ רִשְׁעוּת. אוּלַי מִקַּמְצָנוּת.

בן החלפן: (תוהה) מִקַּמְצָנוּת? מַדּוּעַ?

פושט היד: הִכַּרְתִּי פַעַם אִישׁ אֶחָד,

קַמְצָן שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ בָּעוֹלָם. וּבְכֵן

אוֹתוֹ קַמְצָן – לֹא הָיָה דָבָר חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר

מִסִּפּוּרִים עַל אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא עָשׂוּ לוֹ

רָעָה מִימֵיהֶם, אֲנָשִׁים טוֹבִים וְיִשְׁרֵי לֵב, רַק עֲלֵיהֶם

אָהַב לִשְׁמֹעַ וְלִשְׁמֹעַ. לוֹמַר לְךָ מַדּוּעַ?

בן החלפן: מַדּוּעַ?

פושט היד: רַק מִקַּמְצָנוּת. כְּדֵי שֶׁהוּא יוּכַל

לִשְׂנֹא אוֹתָם שִׂנְאַת חִנָּם.

בן החלפן: (ברגש רווחה) שִׂנְאַת חִנָּם?

לֹא שָׁמַעְתָּ כְּלוּם, וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ כְּלוּם.

פושט היד: הַרְשֵׁנִי אִישׁ חָבִיב, וַאֲנַחֵשׁ אֶת סִפּוּרְךָ.

אַתָּה שׁוֹמֵעַ, חֲנַנְאֵל? הָאִישׁ הַזֶּה חוֹמֵד

אִשָּׁה נָאָה, וְזוֹ לִבָּהּ יוֹצֵא –

חננאל: (באותה נימת דבור קלה) אֶל אִישׁ אַחֵר…

פושט היד: (באותה נימה) כֵּן, בְּדִיּוּק. וְהָאַחֵר –

חננאל: (באותה נימה) וְהָאַחֵר – אֵינִי יוֹדֵעַ מִיהוּ –

אַךְ מִסְתַּבֵּר כִּי דַוְקָא הוּא לִבּוֹ רָחוֹק מִמֶּנָּה –

פושט היד: כֵּן, רָחוֹק –

וְאִלּוּ הִיא, רַק לוֹ הִיא מְחַכָּה, וְכָל חַיֶּיהָ

שֶׁלּוֹ הֵם – –

חננאל: (לבן החלפן) וְאַתָּה נִקְלַעְתָּ

אֶל בֵּינֵיהֶם… הָהּ, אָחִי הַטּוֹב,

הַאֵין זֶה מְשַׁעֲמֵם לִשְׁקֹעַ בְּסִבּוּךְ יָשָׁן־נוֹשָׁן כָּל כָּךְ –

(בן החלפן מסתכל בו כל הזמן בשתיקה. חננאל נבוך)

לֹא… סְלַח לִי. אֹפֶן הַדִּבּוּר הַקַּל הַזֶּה

אֵינוֹ הוֹלֵם.

פושט היד: (לחננאל) לֹא, לֹא! זֶהוּ הָאֹפֶן הַנָּכוֹן. מוּטָב

שֶׁנִּתְגָּרֶה בוֹ, שֶׁנּוֹצִיאֶנּוּ מִכֵּלָיו, שֶׁנְּפוֹצֵץ בּוֹ מַשֶּׁהוּ,

וָלֹא – אָבוּד הוּא. אִישׁ אֻמְלָל. הֶחְלִיט

לַהֲרֹג הַלַּיְלָה אֶת יְרִיבוֹ –

(בן החלפן שוב נמשך אל האקדח. פושט היד שוב מרחיק ממנו כבלי משים את הכלי)

הַכְּסִיל הַזֶּה חוֹשֵׁב

שֶׁהוּא יוֹצִיא אֶת יְרִיבוֹ בְּכַדּוּר אֶחָד

מִתּוֹךְ לִבָּהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, –

(בן החלפן כמעט זונק ממקומו. פושט היד אינו מניח לו לקום על רגליו)

חננאל: (אל בן החלפן. בצחוק)

אַל תִּכְעַס עָלָיו, אָחִי הַטּוֹב.

אֲנִי, כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ שַׁיָּכוּת

לֹא לְעִנְיָנְךָ שֶׁלְךָ וְלֹא לְשִׂיחַתְכֶם, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ,

כִּי אוּלַי בְּרֶגַע זֶה מַצִּיל הוּא

אוֹתְךָ מִן הַגַּרְדֹּם, –

פושט היד: גַּם זֶה נָכוֹן. אַף כִּי בְּעֶצֶם

לֹא זוֹ הָיְתָה כַוָּנָתִי. (לבן החלפן) אִם כָּךְ אוֹ כָּךְ,

עַל כָּל פָּנִים – זֶה לֹא יֵלֵךְ הַלַּיְלָה.

אַתָּה מֵבִין מֵעַצְמְךָ: הַלַּיְלָה אֵין זֶה

בָּא כְלָל בְּחֶשְׁבּוֹן. נַסֵּה נָא בֵּינְתַיִם

בְּאֶמְצָעִים מְסֻכָּנִים פָּחוֹת אֲבָל קַטְלָנִיִּים יוֹתֵר.

כֵּן, אֶמְצָעִים בְּדוּקִים. סַפֵּר לָהּ, לְמָשָׁל,

כִּי פָּגַשְׁתָּ אֶת אֲהוּב לִבָּהּ – וְהוּא צָחַק לְסִפּוּרְךָ,

סַפֵּר כִּי הוּא שׂוֹחַח אִתְּךָ עַל הָעִנְיָן כֻּלּוֹ

בִּבְדִיחוּת דַּעַת, שֶׁהוּא אָמַר – כָּל מַה שֶּׁאָמַר

דֶּרֶךְ מָשָׁל (מראה על חננאל) הָאִישׁ הַזֶּה.

כָּךְ וּבְדוֹמֶה לְכָךְ, אֶת הָאֶקְדָּח יָכוֹל אַתָּה לָקַחַת.

(נכנסת הפונדקית)

הִנֵּהִי! סוֹף כָּל סוֹף!

הפונדקית: (רואה את הצמיד על השלחן) אַתָּה קָנִיתָ זֹאת?

זֶה בִשְׁבִילִי?

חננאל: סַלְּקִי יָדַיִךְ! הָאָדוֹן הַזֶּה עָלוּל –

הפונדקית: רַק לְהִסְתַּכֵּל!

(נוטלת את הצמיד. פותחת אותו. נאלמת דם. מסתכלת בפושט היד. מסתכלת בחננאל. מניחה את הצמיד. אומרת:)

כַּמָּה זֶה מְשֻׁנֶּה. כַּמָּה עָצוּב. כַּמָּה נִפְלָא.

(נכנסת נעמי. היא נוכחת כאן רק לגבי פושט היד ובן החלפן והפונדקית, המהרהרים בה ברגע זה. חננאל אינו חש את מציאותה כאן, וכך במשך כל הקטע להלן. עכשו הוא מסתכל לצד שממנו היא באה, ואינו נע, כאילו הוא רואה מבעדה והלאה דרך האויר השקוף. הוא שואל את פושט היד, מתוך פיהוק קל)

חננאל: קְצָת מְאֻחָר. מָתַי אָנוּ יוֹצְאִים מָחָר בַּבֹּקֶר?

פושט היד: מַה לָךְ פֹּה בֵּינֵינוּ, נָעֳמִי? אֵין זֶה מְקוֹמֵךְ.

אַתְּ רְחוֹקָה מִפֹּה. לָמָּה נִגְלֵית פִּתְאֹם

בֵּינֵינוּ? אוֹ אֶת הַצָּמִיד אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת?

נעמי: אֶת הַצָּמִיד? הַאִם כְּבָר בְּיָדְךָ הוּא?

פושט היד: לֹא, אֵין הוּא בְיָדִי.

הַגִּידִי, מַה לָּךְ פֹּה, נָעֳמִי?

נעמי: בִּי דִבַּרְתֶּם בְּלִי לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. וּבִי

מְהַרְהֲרִים אַתֶּם עַכְשָׁו.

אַתָּה, אַתָּה וְאַתְּ. רַק הוּא (מתכוונת אל חננאל) דִּבֵּר

בִּי עִמָּכֶם

בְּלִי לְהַעֲלוֹת אוֹתִי לוּ בְּהִרְהוּר אֶחָד. מַדּוּעַ

לֹא נִזְכַּר הוּא בִּי לְפֶתַע בְשָׁמְעוֹ

סִפּוּר דּוֹמֶה לְסִפּוּרוֹ שֶׁלּוֹ, מַדּוּעַ

לֹא נִזְכַּר הוּא בִּי, לוּ רַק לְרֶגַע? חֲשֹׁב עָלַי,

חֲשֹׁב עָלַי, הָהּ, חֲנַנְאֵל, חֲשֹׁב עָלַי

לוּ מַחֲשָׁבָה אַחַת בִּלְבַד. לוּ רַק

הִרְהוּר אֶחָד חוֹלֵף. אַל תַּשְׁאִירֵנִי

לְבַדִּי כָּל כָּךְ. תְּנַנִי, חֲנַנְאֵל,

לְהֵאָחֵז בְּךָ, אֲנִי פִּתְאֹם אֵינֶנִּי, אֲנִי פּוֹחֶדֶת, חֲנַנְאֵל,

כְּמוֹ בַּחשֶׁךְ, לְבַדִּי.

חננאל: וּבְכֵן, כָּךְ הַדָּבָר.

הִנֵּה לְפֶתַע נִשְׁתַּתַּקְנוּ. זֶהוּ.

עָלַי – אַתֶּם יוֹדְעִים – עָלוּל מִין רֶגַע שֶׁכָּזֶה לָרֶדֶת

בְּאֶמְצַע הַשִּׂיחָה. כֵּן, רֶגַע רֵיק. רֵיקָן

מִכָּל הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה. וְהַאֲמִינוּ – זֶה כְּדַאי.

שְׁנִיּוֹת סְפוּרוֹת שֶׁל רֵיקָנוּת גְּמוּרָה, זֶה אֶמְצָעִי

מֻבְהָק לְחִדּוּשׁ מֶרֶץ. תְּנַסּוּ – לֹא לְהַרְהֵר בִּכְלוּם,

אֲבָל פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ – בְּשׁוּם עִנְיָן שֶׁבָּעוֹלָם.

אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם זֶה מְחוֹלֵל פְּלָאִים –

נעמי: הָהּ, חֲנַנְאֵל…

חננאל: כֵּן, רְגָעִים כָּאֵלֶּה

הֵם מְצִיאָה כְשֵׁרָה. אָמַרְתִּי כִּי רֵיקִים הֵם, אַךְ אֶפְשָׁר

שֶׁרֵיקָנוּתָם אֵינָהּ אֶלָּא הִתְכּוֹנְנוּת

לְמַשֶּׁהוּ, דְּרִיכוּת־פִּתְאֹם אֶל מַשֶּׁהוּ, – כְּאִלּוּ

עַל סִפָּם נִצֶּבֶת אֵיזוֹ יֵשׁוּת נַעֲלָמָה – –

נעמי: חֲנַנְאֵל, שְׂפָתֶיךָ

נָעוֹת וְאֵין אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת דְּבָרֶיךָ…:

חננאל: אֵינִי שׁוֹמֵעַ שׁוּם תְּגוּבָה. אַתֶּם יוֹשְׁבִים

כְּגָלְמֵי אֶבֶן –

נעמי: חֲנַנְאֵל, כְּבָר יֵשׁ לֵילוֹת

שֶׁאֵין אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ בַחֲלוֹמִי,

אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשֵּׁנָה כְּמוֹ בִּסְבַךְ אָפֵל וְרַע וָזָר –

חננאל: אַתֶּם יוֹשְׁבִים כְּגָלְמֵי אֶבֶן. אַפְּרוֹפּוֹ, נִזְכַּרְתִּי

בַּגֹּלֶם שֶׁכָּתַב הַיּוֹם שֶׁגָּלַשְׁתִּי קְצָת

בַּחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁל הַתָּכְנִית אֶל… זוֹהִי שְׁטוּת גְּמוּרָה…

אֲבָל הַכְּסִיל הַזֶּה מֵבִין דְּבַר־מָה…

אוּלַי נַחֲשֹׁב עַל כָּךְ –

נעמי: כְּמוֹ בִּסְבַךְ אָפֵל וְרַע וָזָר

שֶׁאֲנִי חוֹצָה בוֹ מְרוּטָה, שְׂרוּטַת יָדַיִם,

מְגַשֶּׁשֶׁת אֶל פָּנֶיךָ, –

חננאל: נַחֲשֹׁב עַל כָּךְ –

מָחָר אָנוּ יוֹצְאִים. עוֹד יוֹם

וְאָנוּ רְחוֹקִים מִפֹּה –

נעמי: שְׂרוּטַת יָדַיִם, מְגַשֶּׁשֶׁת אֶל פָּנֶיךָ

וְלֹא מוֹצֵאת, אֲבָל תָּמִיד עִם שַׁחַר – –

חננאל: וְאָנוּ רְחוֹקִים מִפֹּה, כֵּן, כֵּן,

הַנְּדוּדִים עַצְמָם נַעֲשִׂים לְךָ מוֹלֶדֶת

אֲשֶׁר כֹּחָהּ הוּא כֹחַ שֶׁאוֹפֵף אוֹתְךָ סָבִיב, – –

נעמי: תָּמִיד עִם שַׁחַר,

גַּם לְאַחַר לֵילוֹת זָרִים וַאֲטוּמִים כָּאֵלֶּה

אֲנִי פִּתְאֹם נִשֵּׂאת בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ

וּכְמוֹ אָז – –

חננאל: כֹּחַ שֶׁאוֹפֵף אוֹתְךָ סָבִיב

וְאֵלָיו אַתָּה נִמְשָׁךְ כְּמוֹ אֶל מְכוֹרָה – לָשׁוּב

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד – –

נעמי: נִשֵּׂאת בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ, וּכְמוֹ אָז,

כְּשֶׁיָּדֶיךָ נְשָׂאוּנִי חֲבוּקָה אֶל הַמִּפְתָּן

אֲנִי שְׁקֵטָה וּמְלֵאַת אשֶׁר, וְזֶה – –

חננאל: נִמְשָׁךְ כְּמוֹ אֶל מְכוֹרָה,

לָשׁוּב לִנְדֹּד, לִנְדֹּד. זֶה מְהַלֵּךְ עָלֶיךָ

כְּמִין סְחַרְחֹרֶת מְשֻׁנָּה – –

נעמי: שְׁקֵטָה וּמְלֵאַת אשֶׁר

וְזֶה חוֹלֵף מִיָּד, חוֹלֵף כְּמוֹ בָרָק, אַךְ לוּלֵא זֹאת,

לוּלֵא זֹאת, הָהּ, חֲנַנְאֵל, – –:

חננאל: כְּמִין סְחַרְחֹרֶת מְשֻׁנָּה

יָרְדָה עָלַי. הַיַּיִן הַמְּקוֹמִי

לֹא בִשְׁבִילִי הוּא. וּבִכְלָל –

אֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשִׂינוּ כָּל הָעֶרֶב… אִלְמָלֵא

הָאִישׁ הַזֶּה וְסִפּוּרוֹ, –

נעמי: הָהּ, חֲנַנְאֵל, אָסוּר לְךָ לָדַעַת

בְּמִי דִבֵּר הָאִישׁ הַזֶּה, אַךְ אוּלַי שָׁנִים

לֹא עוֹד אוּכַל לִהְיוֹת כָּל כָּךְ קְרוֹבָה – – חֲשֹׁב עָלַי

רַק רֶגַע, חֲנַנְאֵל, זְכֹר אֶת שְׁמִי

לוּ בְהִרְהוּר אֶחָד, –

חננאל: (לבן החלפן) הִנֵּה יוֹשְׁבִים אֲנַחְנוּ יַחַד

וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים לֹא אֶת שִׁמְךָ, וְלֹא אֶת שְׁמָהּ,

שֶׁל זוֹ – שֶׁל הָאִשָּׁה. אֱמֹר אֶת שְׁמָהּ.

(רואה את פניו המאוּבנות של בן החלפן. מחייך, חוזר בו)

לֹא, לֹא. אֵינִי שׁוֹאֵל. סְתָם סַקְרָנוּת.

אֵינִי צָרִיךְ לִשְׁאֹל. –

פושט היד: לְכִי, נָעֳמִי, וְשׁוּבִי הֵעָלְמִי.

אֲנִי אַזְכִּיר לוֹ אֶת שְׁמֵךְ בְּבוֹא הַזְּמַן.

אֶת כָּל כֻּלֵּךְ.

לְכִי, נָעֳמִי.

(היא נעלמת. פושט היד פונה אל חננאל)

בְּתֵשַׁע וְעֶשְׂרִים.

חננאל: (נרתע) מַה תֵּשַׂע וְעֶשְׂרִים?

פושט היד: שָׁאַלְתָּ מָתַי יוֹצְאִים מָחָר בַּבֹּקֶר, לֹא?

וּבְכֵן, – בְּתֵשַׁע וְעֶשְׂרִים.

חננאל: פִּתְאֹם פּוֹלֵט הוּא לְךָ תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים.

כֵּן, נָכוֹן. שָׁאַלְתִּי. וּדְבַר־מָה

הִסִּיחַ אֶת דַּעְתִּי. (בעצבנות וברוגזה שגוברות והולכות)

אֵינִי יוֹדֵע לָמָּה הוֹצֵאתֶם אוֹתִי הַחוּצָה.

אָמַרְתִּי אֵין לִי חֵשֶׁק. נִמְאַס. וְלֹא רַק זֶה נִמְאַס.

(לפושט היד) מָה? כְּבָר אַתָּה מוּכָן לִשְׁאֹל

מַה בְּדִיּוּק נִמְאַס?

פושט היד: מִי שׁוֹאֵל? אֲנִי שָׁאַלְתִּי מַשֶּׁהוּ?

חננאל: וְלוּ שָׁאַלְתָּ, אֲנִי חַיָּב לְךָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? או לָךְ?

וּבְכֵן, אֵינֶנִּי חַיָּב לָכֶם דָּבָר. יָצְאוּ עִם בֶּן טִפּוּחֵיהֶם

לִרְאוֹת וּלְהֵרָאוֹת, – כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר

שֶׁאֵין לִי חֵשֶׁק – אֵין לִי חֵשֶׁק. וְלֹא הָיָה צָרִיךְ

לִסְחֹב אוֹתִי הַחוּצָה.

פושט היד: שְׁמַע, יְדִידִי, בְּכָל זֹאת,

לְאַט לְךָ. אִישׁ זָר יוֹשֵׁב אִתָּנוּ.

חננאל: אִישׁ זָר?

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא זָר. וּמִי אַתָּה? לֹא זָר?

לֹא זָר, לִי? לֹא? וְאַתְּ? כֵּן, אַתְּ! אַתְּ! מִי אַתְּ?

מַדּוּעַ אַתְּ נִמְצֵאת פֹּה? אֵיךְ? מֵאַיִן? לְשֵׁם מָה

פונדקית: (צוחקת) אַתָּה שׁוֹאֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין

אַתָּה יוֹדֵעַ?

חננאל: לֹא שָׁאַלְתִּי עַד עַכְשָׁו לֹא אֶת עַצְמִי

וְלֹא אוֹתָךְ

מַה טִּיב הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּינֵינוּ, אוֹ לָמָּה אַתְּ כְּרוּכָה אַחֲרַי,

אוֹ אֲנִי אַחֲרַיִךְ. אֲבָל אוּלַי הִגִּיעַ זְמַן

לִשְׁאֹל, לִשְׁאֹל –

פונדקית: (מפסיקה אותו) חֲנַנְאֵל, הַקְשֵׁב. רְאֵה אוֹתִי

רְאִיָּה קַלָּה יוֹתֵר, אַתָּה יָכוֹל

לִרְאוֹת דְּבָרִים בְּאֹפֶן קַל.

אֵינֶנִּי מְבַקֶּשֶׁת, וְלֹא בִקַּשְׁתִּי מֵעוֹדִי,

אֶת כָּל הָאַהֲבָה אֲשֶׁר בְּךָ. אַךְ גַּם אֶת שִׂנְאָתְךָ

אֵינֶנִּי דוֹרֶשֶׁת בִּמְלוֹאָהּ. מְעַט מִזֶּה יַסְפִּיק לִי בְּהֶחְלֵט.

שִׂים לֵב שֶׁגַּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי

רַק אֶת הַקַּל: רַק אֶת עוֹרִי,

אֶת שְׂעָרִי וְאֶת עֵינַי וְאֶת שְׂפָתַי, – כָּל הַזּוּטוֹת הַלָּל

אֵינָן שָׁווֹת מְחִיר שֶׁל אַהֲבָה אֵין קֵץ,

אַךְ אֵין זֶה רָאוּי גַּם לְשִׂנְאָה גְדוֹלָה כָּל כָּךְ.

אֵין זֶה רָאוּי גַּם לִשְׁאֵלוֹת שֶׁל אֵיךְ? מֵאַיִן?

לְשֵׁם מָה? וּמֶה הָיָה? וּמַה יִּהְיֶה?

שִׂים לֵב, חֲנַנְאֵל, בֵּין כָּל נַפְשׁוֹת הַחִזָּיוֹן

אֲנִי הִיא זוֹ שֶׁיּוֹם מָחָר אֵינוֹ חַיָּב לָהּ כְּלוּם,

אֵינוֹ שׁוֹמֵר לָהּ כְּלוּם וְלֹא יִתֵּן לָהּ כְּלוּם.

אֲנִי הִיא זוֹ אֲשֶׁר סוֹפוֹ שֶׁל סִפּוּרָהּ

שׁוֹכֵן בָּהּ כְּבָר כַּיּוֹם, בְּרֶגַע זֶה. כָּל רֶגַע, חֲנַנְאֵל

מֵכִיל אוֹתִי כֻּלִּי –

חננאל: כֵּן, אַתְּ צוֹדֶקֶת –

כָּל רֶגַע מֵכִיל אוֹתָךְ כֻּלֵּךְ. נָכוֹן. וְיָכוֹל

אֲנִי לְשַׁעֵר אוֹתָךְ, בְּכָל דְּמוּת שֶׁבָּעוֹלָם –

מַלְכָּה, מְכַשֵּׁפָה, קְלִפָּה, קְדוֹשָׁה, לִילִית,

רוֹכֶלֶת, מֵינֶקֶת, מוֹסֶכֶת רַעַל, הַכֹּל, הַכֹּל,

רַק לֹא בִדְמוּת –

פונדקית: בִּדְמוּת אֵם.

חננאל: לֹא. בִּדְמוּת אִשָּׁה זְקֵנָה.

בִּדְמוּת אִשָׁה שֶׁתִּזְדַּקֵּן לְאַט

אִתִּי גַּם יַחַד, שֶׁתַּעֲבֹר אִתִּי אֶת הַשָּׁנִים.

וַהֲיוֹדַעַת אַתְּ לָמָּה עוֹרַרְתְּ בִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת?

מִפְּנֵי שֶׁאֵין אַתְּ יְרֵאָה אֶלָּא אוֹתָהּ –

פונדקית: אֶת מִי?

חננאל: אֶת הַזִּקְנָה. אֶת הַזִּקְנָה אֲשֶׁר אֲנִי

מַקְפִּיץ עָלַיִךְ בְּדִמְיוֹן. אַתְּ יְרֵאָה אוֹתָהּ כְּאֶת הָאֵשׁ

וְהַחֻרְבָּן הָעֲשׂוּיִים לָבוֹא פִּתְאֹם, כְּחֶתֶף,

וּכְבָר אוּלַי קְרוֹבִים הֵם,

וּבְשָׁעָה שֶׁזֶּה עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ הָאֵימָה אוֹחֶזֶת בָּךְ, וְאֵיךְ הַפַּחַד

מְטַלְטֵל אוֹתָךְ – –

פונדקית: (אוחזת בכתפיו ומטלטלת אותו כדי להפסיק את דבריו ולהוציאו מן הדמדום)

חֲדַל, חֲדַל! הֲלֹא יֵשׁ קֶצֶף עַל שְׁפָתֶיךָ!

חננאל: אַתְּ מְפַחֶדֶת

מִפְּנֵי סוֹפוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר מִפְּנֵי שֶׁצִפִּיָּה וְזִכָּרוֹן

אֵינָם לַחְמֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּדִידוּת,

הַנֵּדֶר, הַשְּׁבוּעָה, – כֹּחוֹת שֶׁל עוֹר וַעֲצָמוֹת –

לֹא הֵם בָּרְאוּ אוֹתָךְ וְאֵין הֵם עֲשׂוּיִים

כִּי אִם לָשִׂים אוֹתָךְ שְׁמָמָה – –

פושט היד: רַק אוֹתָהּ בִּלְבַד?

מַדּוּעַ רַק אוֹתָהּ? הֵם סַם הַמָּוֶת

לְאֶלֶף טְעָמָיו שֶׁל הָעוֹלָם, לוּ הֵם שׁוֹלְטִים בּוֹ

לֹא הָיָה נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ, כִּדְבָרֶיךָ, אֶלָּא צֶלֶם

שֶׁל עוֹר וַעֲצָמוֹת – –

הפונדקית: חֲסַל, חֲסַל! אוּלַי

נַחְלִיט שֶׁלֹּא נַחְלִיט הָעֶרֶב

מִי מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם.

אוּלַי בִּכְלָל קַיָּם הוּא רַק מִפְּנֵי

שֶׁעוֹד לֹא נִתְקַבְּלָה הַהַחְלָטָה בְּעִנְיָנוֹ.

אַתָּה זָקוּק לְנֹפֶשׁ, חֲנַנְאֵל.

פושט היד: כֵּן, כֵּן, אַתָּה נִתְפָּס לְעַצְבָּנוּת

וּלְהַתְקָפוֹת מָרָה שְׁחוֹרָה. אֵינִי יוֹדֵעַ

מֶה חָסֵר לְךָ?

חננאל: מַה שֶּׁחָסֵר לִי? לֹא חָסֵר לִי

שׁוּם דָּבָר. שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ חָסֵר לִי.

שָׁכַחְתִּי מֶה חָסֵר. שָׁכַחְתִּי מֶה עָלַי

לִזְכֹּר… אַתָּה מֵבִין? זֶה הַדָּבָר!

מַדּוּעַ מִסְתַּכֵּל הוּא בִי הָאִישׁ הַזָּר הַזֶּה

וּמִי הִרְשָׁה לָנוּ לְהִתְעָרֵב

בְּעִנְיָנָיו? (לבן החלפן) כֵּן, אֲדוֹנִי,

אֵין עִנְיָנְךָ נוֹגֵעַ לָנוּ, אֲבָל טוֹב

שֶׁעִנְיָנְךָ בָּרוּר לְךָ… לְמַעֲשֶׂה

אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה זֶה יָעַצְנוּ

לְךָ לָחוּס עַל יְרִיבְךָ. אַחֲרֵי כִכְלוֹת הַכֹּל.

אִם תִּשְׁמַע לַעֲצָתִי, מוּטָב

כִּי תְּשַׁלַּח בּוֹ כַּדּוּר, וְהוּא – בְּךָ.

(בן החלפן קם על רגליו. פושט היד מושיט לו את האקדח שעל השלחן. בן החלפן שם את האקדח בכיסו. חננאל ממשיך)

אַתָּה הוֹלֵךְ?

הֱיֵה שָׁלוֹם. שְׁלַח בּוֹ כַדּוּר, אָחִי.

אִם לֹא הַלַּיְלָה – הִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא

אוֹתוֹ בְּהִזְדַּמְּנוּת אַחֶרֶת. אֵין חֲשָׁשׁ,

אַתֶּם עוֹד תִּפָּגְשׁוּ.

(בן החלפן יוצא)

(מסך)

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

(בקתת נעמי. זו של ראשית המחזה. לילה. נכנס החלפן. מגביה את הפנס שבידו כדי להאיר את הדרך לנעמי הבאה אחריו. נכנסת נעמי. עומדת בפתח. צניף הדוק לראשה המגולח)

החלפן: זֶה הַמָּקוֹם. מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת? הִכָּנְסִי.

זֶה הַמָּקוֹם שֶׁהִתְחַנַּנְתְּ לִהְיוֹת בּוֹ

הַלַּיְלָה עַד אוֹר־יוֹם. אֵינֵךְ זוֹכֶרֶת?

נעמי: אֲנִי זוֹכֶרֶת.

החלפן: הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר חָלִית, מַכַּת הַבֶּהָרוֹת,

אוֹמְרִים שֶׁהִיא טוֹרֶפֶת לִפְעָמִים

אֶת הַזִּכָּרוֹן. (נעמי שותקת) מַה נִּתְקַעַתְּ בַּפֶּתַח?

עוֹמֶדֶת וּבוֹהָה.

הִתְחַנַּנְתְּ, לַהֲבִיאֵךְ לְכָאן עַד שַׁחַר, וַהֲרֵי – כְּמוֹ שָׁכַחַתְּ פִּתְאֹם לָמָּה אַתְּ כָּאן.

נעמי: (בקול צחוק קצר ופתאומי) לֹא. לֹא שָׁכַחְתִּי.

(נכנסת לבקתה פנימה. עומדת שוב)

החלפן: בְּסֵדֶר. וְעַכְשָׁו כְּדַאי שֶׁתִּתְיַפִּי מְעַט.

חִכִּית לוֹ

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְאִם יִקְרֶה הַנֵּס,

וְהוּא יָבוֹא – זֶה שִׁגָּעוֹן גָּמוּר –

אַךְ אִם יִקְרֶה הַנֵּס וְהוּא יַגִּיעַ עַד אוֹר שַׁחַר זֶה –

עָלוּל הוּא לֹא לְהַכִּירֵךְ, בְּיִחוּד שֶׁכָּךְ כִּוַּנְתְּ אֶת הַשָּׁעָה – שֶׁבְּדִיּוּק הַלַּיְלָה

רֹאשֵׁךְ גָּלוּחַ.

(נעמי נרעדת וחובקת ראשה בכפות ידיה)

לֹא הָיְתָה בְרֵרָה –

בַּמַּחֲלָה הַזֹּאת, בְּיִחוּד בֵּין הַחוֹלִים שֶׁבַּהֶקְדֵּשׁ,

רֵאשִׁית חָכְמָה – גֵּז הַצַּמּוֹת.

וּבְכָל זֹאת יָצָאת בַּחֲצִי חִנָּם. הִשְׁאַרְתְּ בִּידֵי הַמַּחֲלָה

רַק אֶת צַמּוֹתַיִךְ, שֶׁבָּהֶן הִתְחִילָה כְּבָר

לִגְרֹר אוֹתָךְ מִן הָעוֹלָם. כְּדֵי שֶׁלֹּא תוּכְלִי לַחֲזֹר לְכָאן הַלַּיְלָה.

נעמי: אֲנִי חָזַרְתִּי.

פֹּה אֲנִי הַלַּיְלָה.

חלפן: שֵׂעָר יָפֶה הָיָה לָךְ,

כָּבֵד וָרַךְ. אֲבָל הַתַּעַר, אַתְּ יוֹדַעַת,

הָיָה מַשִּׂיג אוֹתוֹ בֵּין כֹּה וָכֹה.

נָשִׁים זָרוֹת וּבוֹדְדוֹת כָּמוֹךְ – הַשֵּׁם הָרַע,

הַחֲשָׁדוֹת וְהָרִנּוּן, כָּל אֵלֶּה מִתְנַכְּלִים

אֶל שֶׁכְּמוֹתֵךְ בְּמִסְפָּרַיִם.

עַכְשָׁו יִהְיֶה קָשֶׁה יוֹתֵר לְהֵאָחֵז… הַדִּבָּה

תִּשְׁלַח יָדָהּ לִתְפֹּס בָּךְ – וְהִנֵּה

אֵין מַה לִתְפֹּס… (צוחק) הָרֹאשׁ חָלָק

וְאֵין שֵׂעָר. הָאוֹר גָּדוֹל מִדַּי. אַתְּ מְשֻּׁנָּה בָּאוֹר הַזֶּה.

מוּטָב כִּי תְחַכִּי בַּחשֶׁךְ.

נעמי: לֹא בַּחשֶׁךְ.

בָּאוֹר. אֵין רוֹאִים פְּנֵי אִישׁ בַּחשֶׁךְ.

החלפן: אַךְ לִפְעָמִים אֵין מַכִּירִים אוֹתָן בָּאוֹר.

אַתְּ מְשֻׁנָּה. וּבְכָל זֹאת, מִי יוֹדֵעַ?

בְּכָל זֹאת גַּם יָפָה אַתְּ. כְּאִלּוּ הַמַּחֲלָה הַנּוֹרָאָה

וְהַמִּסְפָּרַיִם שֶׁגָּדְעוּ אֶת צַמּוֹתַיִךְ

וְהַתַּעַר שֶׁגִּלַּח אֶת גֻּלְגָּלְתֵּךְ,

וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת הַמְּרוֹרִים, כָּל אֵלֶּה יַחַד

כְּאִלּוּ נַעֲרוֹתַיִךְ הֵן וְאַמְהוֹתַיִךְ

שֶׁזֶּה עַתָּה עָמְלוּ חָפְזוּ סְבִיבֵךְ

לְיַפּוֹתֵךְ, לְהָכִין אוֹתָךְ, לִרְכֹּס

שָׁם לוּלָאָה וּפֹה קִשּׁוּר וּמַלְמָלָה, לִפְרֹם

תֶּפֶר וּלְתַקְּנוֹ – חִישׁ, חִישׁ, – כְּמוֹ

סְבִיב הַכַּלָּה בְּשִׂמְלָתָהּ. מַמָּשׁ

כְּלוּלוֹת שֶׁל בַּת־נָגִיד.

נעמי: עַכְשָׁו עָזְבֵנִי. לֵךְ.

החלפן: אֲנִי הוֹלֵךְ. אֲנִי הוֹלֵךְ. רַק אַת

אַזְכִּיר לָךְ שׁוּב. לְטוֹבָתֵךְ. יַעֲלֶה הַשַּׁחַר

וְהוּא לֹא בָא. הוּא לֹא יָבוֹא.

נעמי: לֵךְ. לֵךְ.

(החלפן יוצא)

הִנֵּה הִגִּיעַ לַיְלָה זֶה. הִנֵּהוּ.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּתוֹכוֹ. אַלְפֵי לֵילוֹת

אַלְפֵי יָמִים, אַלְפֵי לֵילוֹת עָבְרוּ פִתְאֹם,

אֵינָם – הִתְעוֹפְפוּ – נָמוֹגוּ –

עִם כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם… רַק לַיְלָה זֶה סְבִיבִי. הִנֵּהוּ. כָּאן. הוּא שֶׁפָּחַדְתִּי

לַחֲלֹם אוֹתוֹ, פֶּן לֹא אָשׁוּב מִמֶּנּוּ וּבִשְׁנָתִי אָמוּת. הִנֵּהוּ. כָּאן. כַּמָּה נִפְלָא הַכֹּל.

כַּמָּה פָּשׁוּט. לַכֹּל הִגִּיעַ סוֹף.

דְּבַר־מָה צוֹחֵק בְּתוֹךְ לִבִּי.

צוֹחֵק בַּלָּאט. (פניה אינן צוחקות) מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ יָדַעְתִּי.

שֶׁכָּךְ יִהְיֶה. שֶׁאֵין לִתְהוֹת. שֶׁאֵין לִשְׁאֹל.

וְאֵין לִטְרֹחַ כָּל טִרְחָה. רַק לַעֲמֹד שְׁקֵטָה…

קול: עִמְדִי שְׁקֵטָה, נָעֳמִי, עִמְדִי שְׁקֵטָה.

אֲנִי כֹּחֵךְ. אֲנִי הוּא הַצּוֹחֵק בָּךְ

פְּנִימָה, חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ. כָּךְ עִמְדִי

שְׁקֵטָה. רַגְלַיִךְ חֲזָקוֹת. יָפוֹת

וְרַבּוֹת־כֹּחַ זְרוֹעוֹתַיִךְ. גַּב חָזָק גַּבֵּךְ

וְקוֹמָתֵךְ הִנֵה זְקוּפָה כְּשֶׁהָיְתָה. אֲנִי הַכֹּחַ

שֶׁבּוֹ הִגַּעַתְּ עַד לַיְלָה זֶה. מִכָּל

קַצְוֵי אוֹתָן שָׁנִים הִנֵּה חָזַרְתִּי וְנֶאֱסַפְתִּי הֵנָּה, כָּל כֻּלִּי, לִהְיוֹת

אִתָּךְ בְּלַיְלָה זֶה, עַד שֶׁתָּקוּם

אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה לְמִשְׁפָּטָהּ.

עִמְדִי שְׁקֵטָה, נָעֳמִי. עִמְדִי שְׁקֵטָה.

מקהלה: אֲנַחְנוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים. אֲנַחְנוּ כֹּבֶד

הַמַּשָּׂאוֹת אֲשֶׁר עָמַסְתְּ, אֲנַחְנוּ בְּדִידוּתֵךְ

וּבְכִי לִבֵּךְ בַּחשֶׁךְ. הַיְגִיעָה וְהַפְּחָדִים אֲנַחְנוּ.

אֲנַחְנוּ פִּיק־בִּרְכַּיִךְ וְרַעֲדַת גוּפֵךְ. מִכָּל קַצְוֵי

אוֹתָן שָׁנִים הִנֵּה חָזַרְנוּ הֵנָּה

וְנֶאֱסַפְנוּ יַחַד לְהַגִּיד לָךְ

כִּי לֹא בִּרְשׁוּת וְלֹא כַּחֹק וְלֹא כְּדֶרֶךְ טֶבַע

עוֹמֶדֶת אַתְּ וְקוֹמָתֵךְ כְּשֶׁהָיְתָה.

כִּי צְרִיכָה אַתְּ עַל רִצְפָּה לִשְׁכַּב דּוֹמֶמֶת וּמְכֻוֶּצֶת וּקְמוּטָה, –

קול: עִמְדִי שְׁקֵטָה, נָעֳמִי. עִמְדִי שְׁקֵטָה.

מקהלה: אֲנַחְנוּ הַנֵּכָר וְהָרִשְׁעָה

וְהַדִּבָּה. הַשֵּׁם הָרַע אֲנַחְנוּ. הַשִּׂנְאָה, הַלַּעַג,

עֶלְבּוֹנוֹת הָרְחוֹב. אֲנַחְנוּ הַשַּׁמּוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בָךְ

בְּאֶפֶס יָד. מִכָּל קַצְוֵי אוֹתָן שָׁנִים הִנֵּה חָזַרְנוּ הֵנָּה

וְנֶאֱסַפְנוּ יַחַד לְהַגִּיד לָךְ

כִּי לֹא בִּרְשׁוּת וְלֹא כַּחֹק וְלֹא כְּדֶרֶךְ טֶבַע

עוֹמֶדֶת אַתְּ וְקוֹמָתֵךְ כְּשֶׁהָיְתָה.

כִּי צְרִיכָה אַתְּ לָרִצְפָּה לִשְׁכַּב,

בָּלָה וּמְרֻפֶּטֶת וּמְרוּטָה –

מקהלה: עִמְדִי שְׁקֵטָה, נָעֳמִי. עִמְדִי שְׁקֵטָה.

אֲנִי חָלְיֵךְ אֲשֶׁר חָלִית. אֲנִי

עַל אֲלֻנְקָה אוֹתָךְ הֵבֵאתִי לַהֶקְדֵּשׁ,

אֲנִי בְּבֶהָרוֹת אוֹתָךְ כִּסִּיתִי וְלֵחֵךְ הֵנַסְתִּי,

אֲנִי גְרַרְתִּיךְ אֵלַי בְּצַמּוֹתַיִךְ,

אֲשֶׁר הִנֵּה הֵן בְּיָדִי. אֲנִי מִן הַהֶקְדֵּשׁ

חוֹזֵר לוֹמַר לָךְ: לֹא בִּרְשׁוּת,

וְלֹא כַּחֹק, וְלֹא כְּדֶרֶךְ טֶבַע

עוֹמֶדֶת אַתְּ וְקוֹמָתֵךְ כְּשֶׁהָיְתָה,

כִּי צְרִיכָה אַתְּ עַל רִצְפָּה לִשְׁכַּב,

עִם שְׁנֵי נֵרוֹת לַמְּרַאֲשׁוֹת. מֵתָה.

קול: עִמְדִי שְׁקֵטָה, נָעֳמִי. עִמְדִי שְׁקֵטָה.

אֲנִי כֹּחֵךְ. אֲנִי הוּא הַצּוֹחֵק בָּךְ

פְּנִימָה חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ. כָּךְ עִמְדִי שְׁקֵטָה.

רַגְלַיִךְ חֲזָקוֹת, יָפוֹת

וְרַבּוֹת כֹּחַ זְרוֹעוֹתַיִךְ. אֲנִי אִתָּךְ

בְּלַיְלָה זֶה עַד שֶׁתָּקוּם אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה לְמִשְׁפָּטָהּ,

עִמְדִי שְׁקֵטָה, נָעֳמִי, עִמְדִי שְׁקֵטָה.

(נכנסת הפונדקית)

נעמי: מִי אַתְּ? מִי אַתְּ?

פונדקית: לָמָּה חָזַרְתְּ? מַדּוּעַ הַמְּנוֹרָה דוֹלֶקֶת?

כַּבִּי אוֹתָהּ! כָּאן חשֶׁךְ!

נעמי: לֹא! מַה לָּךְ פֹּה!

צְאִי! צְאִי מִפֹּה!

פונדקית: אֵין זֶה מְקוֹמֵךְ!

מַדּוּעַ קַמְתְּ בַּלַּיְלָה? מַדּוּעַ כֹּה נֶחְפַּזְתְּ

לָשׁוּב לְכָאן? מִהַרְתְּ לָבוֹא לִטֹּל אֶת הַשָּׂכָר?

לֹא לְאַחֵר אֶת זְמַן הַפֵּרָעוֹן?

לִגְבּוֹת אֶת הַמַּגִּיעַ? גַּם לָשֵׂאת הִלַּת מְסִירוּת נֶפֶשׁ

וְגַם לָצֵאת כִּכְלוֹת־הַכֹּל בְּרֶוַח?

גַּם לֶאֱהֹב עַד נֵצַח, אַהֲבָה

לְלֹא גְבוּלוֹת וּזְמַן, וְגַם לִהְיוֹת מוּכֶנֶת

בְּדִיּוּק בַּזְּמַן וּבַמָּקוֹם

לְעֵת תַּשְׁלוּם? הָהּ, סַחְטָנִית!

נעמי: צְאִי! צְאִי מִפֹּה!

אֵינִי יוֹדַעַת מִי אַתְּ! מַדּוּעַ אַתְּ צוֹוַחַת בְּאָזְנַי

דִּבְרֵי כְסִילוּת כָּאֵלֶּה, דִּבְרֵי הֶבֶל?

אִשָּׁה רָעָה! עִזְבִינִי לְבַדִּי! יָדַי רֵיקוֹת!

רַק זֶה נִשְׁאַר לִי –

לִהְיוֹת עוֹמֶדֶת לְבַדִּי בְּלַיְלָה זֶה.

פונדקית: רַק זֶה נִשְׁאַר לָךְ?

וְרֵיקוֹת יָדַיִךְ? כֵּן, רֵיקוֹת! אַךְ מוּשָׁטוֹת לָקַחַת!

לָקַחַת כָּל מַה שֶׁנָּתַתְּ, וְגַם יוֹתֵר מִזֶּה!

אַתְּ מְחַכָּה לָאִישׁ לָקַחַת אֶת נַפְשׁוֹ

תַּחַת נַפְשֵׁךְ! אֲבָל נַפְשׁוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה

מְלֵאָה כֹחוֹת רַבִּים וְנִפְלָאִים.

אַתְּ שֶׁבֵּרַכְתְּ אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ,

אַתְּ הַקְּלָלָה הַמְחַכָּה לוֹ! הַקְּלָלָה אֲשֶׁר הִשְׁכִּימָה

לָקוּם וְלַעֲמֹד מוּל הַחַלּוֹן, אֲשֶׁר הִדְלִיקַה אוֹר

כְּדֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לִתְעוֹת בַּדֶּרֶךְ, כְּדֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לִפְסֹחַ בְּשָׁלוֹם

עַל הַשָּׁעָה הַזֹּאת! שִׁכְבִי בַחשֶׁךְ לָרִצְפָּה!

(שולחת ידה אל המנורה. נעמי תופסת בזרועה. הפונדקית מתאמצת להכריעה לארץ. הן נאבקות)

נעמי: הַנִּיחִי לִי! הַנִּיחִי!

פונדקית: בַּחשֶׁךְ לָרִצְפָּה!

לִפֹּל! לִפֹּל! יִהְיוּ הַחַלּוֹנוֹת

רִיקִים הַלַּיְלָה!

נעמי: הַרְפִּי! הַנִּיחִי!

מַדּוּעַ אַתְּ עוֹשָׂה זֹאת? אוּלַי נַפְשֵׁךְ מָרָה?

אוּלַי מֵאַהֲבָה אַתְּ – הָהּ, אֵלִי…

פונדקית: (בעוד הן מוסיפות להאבק) טִפְּשָׁה,

אֵין זֶה סִפּוּר שֶׁל שְׁתֵּי נָשִׁים

הַמַּחֲזִיקוֹת בְּאִישׁ אֶחָד!

אֵין זֶה סִפּוּר שֶׁל אַהָבִים!

(הפונדקית מכבה את המנורה. חושך. מתוך החושך נשמע רק קולה של נעמי)

נעמי: הַרְפִּי! הַרְפִּי! הָהּ, אֱלֹהִים! כְּאִלּוּ

עִם עַצְמִי אֲנִי נֶאֱבֶקֶת, כְּאִלּוּ בְּיָדִי

אֲנִי אוֹחֶזֶת וּמְטַלְטֶלֶת אֶת עַצְמִי, שׂוֹרֶטֶת

בְּצִפָּרְנַי שֶׁלִּי עַצְמִי אֶת עוֹר בְּשָׂרִי! הַנִּיחִי!

אֵינִי יוֹדַעַת מִי אַתְּ? אֵיפֹה אַתְּ?

קול התיבה: (נשמע מבחוץ) נַגְּנִי לִי תֵּבָה שְׂמֵחָה,

נַגְּנִי בּוֹכִיָּה צוֹחֶקֶת,

נַגְּנִי וְהַרְבִּי שִׂיחָה

עַל פְּלִיאוֹת שֶׁרָאִית מִנֶּגֶד.

(נעמי מגיעה בחושך אל המנורה הכבויה. מדליקה אותה אור בחדר. הפונדקית נעלמה ואיננה. בעל התיבה, משרבב ראשו בעד החלון. נעמי רואה אותו ואנחת רווחה מתמלטת מפיה)

נעמי: אִישׁ חַי! אִישׁ חַי!

בעל התיבה: כַּמּוּבָן! עוֹד אֵיךְ!

לֹא רַק אִישׁ חַי – כִּי אִישׁ עִם בַּעַּל חַי

וְעוֹף בַּעַל כָּנָף. קִצּוּר דָּבָר,

כִּמְעַט עוֹלַם הַחַי בִּזְעֵיר־אַנְפִּין, עוֹלָם קָטָן

וּמְשֻׁמָּשׁ קְצָת וּמְרֻפָּט, אַךְ מִסְתּוֹבֵב עֲדַיִן

וְשָׁר בַּדֶּרֶךְ… לֹא הָיָה כָאן מִישֶׁהוּ?

הָיָה נִדְמֶה לִי, כִי שָׁמַעְתִּי קוֹל תִּגְרָה. אֲבָל הִנֵּה אַתְּ לְבַדֵּךְ בַּחֶדֶר.

נעמי: כֵּן, לְבַדִּי.

בעל התיבה: אַתְּ מְבֹהֶלֶת.

וּנְשִׁימָתֵךְ כְּבֵדָה.

נעמי: בּוֹא הִכָּנֵס. וְשֵׁב מְעַט.

רַק רְגָעִים מִסְפָּר. עַד שֶׁיַּעֲבֹר… הַפַּחַד. שֵׁב.

וְאַחַר כָּךְ תֵּלֵךְ. נָכוֹן? כְּשֶׁאֹמַר לְךָ לָלֶכֶת

תֵּלֵךְ. לֹא כֵן? הִכָּנֵס וָשֵׁב.

(בעל התיבה בפתח עם התיבה על גבו, והתוכי על גבי התיבה)

בעל התיבה: סִלְחִי, עַלְמָה כְּבוּדָה, שֶׁכָּךְ אֲנִי נִכְנָס

עִם הַתֵּבָה עַל גַּב. (לתיבה) רְדִי לְרֶגַע.

הִשָּׁעֲנִי לַקִּיר.

(משעין את התיבה לקיר)

וּכְשֶׁיְּבַקְּשׁוּ אוֹתָנוּ שֶׁנִּשָּׂא רַגְלַיִם

נִשָּׂא רַגְלֵינוּ וְנֵלֵךְ. אַל תִּטְרְחִי, עַלְמָה כְבוּדָה.

שׁוּם כִּבּוּד. יֵשׁ לָנוּ מִכָּל טוּב.

(פורש מפית על ברכיו. מוציא קצת מן הצידה שאתו)

הַכְּסִיל הַזֶּה יָשֵׁן (מתכון לתוכי) יִישַׁן לוֹ.

פָּחוֹת דַּבְּרָן אֶחָד. אוֹמְרִים כִּי דִבּוּרָיו

אֵינָם מְקוֹרִיִּים. אוּלַי. אֲבָל עֻבְדָּה – הֵם נוֹבְעִים אֶצְלוֹ יָשָׁר מִן הַמַּקּוֹר. כֵּן, זוֹ חֲבוּרָתֵנוּ

הַמְשֻׁלָּשָׁה. מַדּוּעַ הַשְּׁלִישִׁי בַּחוּץ?

(ניגש לפתח. מכניס פנימה את הקוף.)

אַל תִּפְחֲדִי, עַלְמָה כְבוּדָה. זֶהוּ בָּחוּר שָׁקֵט.

יֵשׁ לוֹ לֵב זָהָב.

(הקוף נכנס. פורש לקרן זוית ומתישב ליד התיבה העומדת שם. בעל התיבה נגש אליו, מושיט לו את מעילו. הקוף מתכרבל במעיל ואינו נראה. נעמי שוב עומדת אל מול החלון. בתוך השתיקה המשתררת לרגע נפתחת הדלת בחזקה ובפתח מופיע בן החלפן. הוא מראה בידו על נעמי)

בן החלפן: הִנֵּהִי! קְחוּ אוֹתָהּ!

(נעמי מתחלחלת, סובבת ופונה אליו. בפתח מופיעים שני שוטרים)

קְחוּ אוֹתָה מִפֹּה!

נעמי: (בחרדה) אוֹתִי? אֵלִי! לֹא! בְּעַד מָה?

בן החלפן: (רואה את בעל התיבה) הַא! יֵשׁ כָּאן גַּם שֻׁתָּף שֶׁלָּהּ!

כָּאן הֵם מְחַלְּקִים אֶת הַשָּׁלָל! אֶת רַב הַכַּיָּסִים הַזֶּה

נִמְצָא תָמִיד. הוּא לֹא יִבְרַח.

אֲבָל אֶת זוֹ תִּפְסוּ מִיָּד!

נעמי: מַדּוּעַ? לָמָּה! אֱלֹהִים!

שוטר א': אַרְנָק מָלֵא כֶּסֶף נִגְנַב הַיּוֹם מֵהָאָדוֹן הַזֶּה.

שוטר ב': אָנוּ נָבִיא אוֹתָךְ לַמִּשְׁטָרָה.

נעמי: (לבן החלפן) אַתָּה לֹא תַעֲשֶׂה זֹאת! לֹא!

אֱמֹר לָהֶם

כִּי זוֹ טָעוּת! כִּי זוֹ בְדִיחָה! אֱמֹר

כִּי לֹא אֶבְרַח עַד בֹּקֶר. שֶׁיַּנִּיחוּ לִי

רַק עַד אוֹר יוֹם!

בן החלפן: (צוחק) רַק עַד שֶׁהִיא תַּסְפִּיק

לִמְחוֹת אֶת עִקְּבוֹתֶיהָ שֶׁל הַגְּנֵבָה!

אַל תַּעַמְדוּ! קְחוּהָ!

(השוטרים מושכים אותה החוצה. היא נאחזת בכוח בבן החלפן)

נעמי: רַק עַד אוֹר יוֹם!

אֲנִי יוֹדַעַת – כָּל כַּוָּנָתְךָ רַק לְהַרְחִיק אוֹתִי

מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶהְיֶה פֹה

עִם אוֹר שַׁחַר – – זֶה הַסּוֹף! דַּעְתִּי נִטְרֶפֶת!

אִם עוֹד אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי!

בן החלפן: הָהּ, מֵצַח נְחוּשָׁה! הָהּ, רֹאשׁ גָּלוּחַ! הָהּ, לִילִית! הַחוּצָה!

(השוטרים מביאים אותה כמעט עד הפתח. בעל התיבה קם ממקומו ואומר להם בנחת)

בעל התיבה: כְּדַאי לָכֶם בְּכָל זֹאת לַעֲרֹךְ

חִפּוּשׂ בַּחֶדֶר. הָאַרְנָק אוּלַי חָבוּי פֹּה,

וְעַד מָחָר יָעוּף וְיִתְעוֹפֵף. וּכְשֶׁיִּשְׁאַל כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט

אִם יֵשׁ קוֹרְפּוּס דֶלִיקְטִי, מַה תֹּאמְרוּ?

אֲפִלּוּ לֹא חִפַּשְׂנוּ…

שוטרים (בשמחה, מורגש כי הם ששים להרפות מן הענין)

כֵּן, לְחַפֵּשׂ כְּדַאי. שְׁבִי לָךְ בְּשֶׁקֶט.

וְהָאָדוֹן – הוּא יְחַכֶּה קְצָת.

(נעמי כובשת ראשה בכפותיה. בעוד השוטרים פונים אל המגרה ואל הדרגש מוציא בן החלפן באין רואים ארנק גדוש מכיסו, נגש אל התיבה בפנה כדי להשליך שם את הכסף. הקוף שרבץ שם, מכוסה במעיל, מזדקף פתאום מלוא קומתו. בן החלפן נבהל. משמיע קול צווחה. הכל פונים אליו ורואים את ארנק הכסף בידו. בעל התיבה קם ותופס אותו בזרועו)

בעל התיבה: רְאוּ! רְאוּ!

בן החלפן: הָהּ, לַעֲזָאזֵל!

בעל התיבה: הָהּ, לַעֲזָאזֵל, וְהָהּ, תּוֹדָה לָאֵל!

נִמְצָא הַכֶּסֶף! הָאָדוֹן מָצָא אֶת תִּיק הַכֶּסֶף

בְתוֹךְ כִּיסוֹ הָאֲחוֹרִי. רְאוּ!

הוּא מְגַמְגֵּם מֵרֹב שִׂמְחָה!

בן החלפן: מָצָאתִי אֶת הַכֶּסֶף,

בַּכִּיס הָאֲחוֹרִי שֶׁבַּמִּקְטֹרֶן…

בעל התיבה: כָּאֵלֶּה פְּנֵי הַשֶּׁקֶר. פַּעַם מִלְּפָנִים וּפַעַם

מֵאָחוֹר הֵן.

שוטרים (לנעמי) הֲיִי שָׁלוֹם, עַלְמָה נָאָה.

(דוחפים את בן החלפן החוצה)

בעל התיבה: (נגש אל הקוף) אַתָּה בְּסֵדֶר. אִלּוּ פַּרְצוּפְךָ

קְצָת נָאֶה יוֹתֵר, אֶפְשָׁר הָיָה לוֹמַר

כִּי נִגְלֵיתָ כְּמוֹ הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל. אַךְ כֵּיוָן שֶׁפָּנֶיךָ

אֵינָם פְּנֵי מַלְאַךְ אֱלֹהִים, נִסְתַּפֵּק וְנִקְבַּע שֶׁכִּוַּנְתָּ שְׁעָתְךָ וּמְקוֹמְךָ וְהָיִיתָ הַקּוֹף הַנָּכוֹן

בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן. בּוֹא נֵלֵךְ. בּוֹאִי גַּם אַתְּ הַתֵּבָה

(עומס אותה על גבו)

בְּלֶכְתֵּנוּ בַדֶּרֶךְ אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ

אִם אַתְּ הַחוֹרֶקֶת אוֹ עַצְמוֹתַי הֵן. אוּלַי שְׁנֵינוּ יַחַד.

(לתוכי) וְאַתָּה הַמּוֹשֵׁךְ גּוֹרָלוֹת? סְתָם יָשַׁנְתָּ?

רוֹאֶה אַתָּה? גַּם בִּלְעָדֶיךָ

הַגּוֹרָל מִסְתַּדֵּר אֵיךְ שֶׁהוּא.

הוּא מוֹסִיף וּמְשַׂחֵק לְבַדּוֹ. סוֹף. הָלַכְנוּ.

(לנעמי) הֲיִי שָׁלוֹם. הֲיִי שְׁקֵטָה, נָעֳמִי.

(יוצא עם התוכי והקוף. נעמי נושאת ראשה, מסתכלת בהם בלכתם. כובשת שוב ראשה בכפותיה, עד אשר מתחילים להישמע דבריה)

נעמי: עַכְשָׁו יָפֶה. עַכְשָׁו הַכֹּל שָׁקֵט.

עַכְשָׁו אֵין אִישׁ. אֵין אִישׁ בֵּינֵינוּ, אֲהוּבִי.

נַפְשִׁי שְׂמֵחָה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

אַתָּה יוֹדֵעַ, חֲזָקָה אֲנִי. כֹּחִי אֲפִלּוּ רַב מִשֶּׁהָיָה.

אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הָהּ, אֲהוּבִי, הַזְּמַן

עָבַר מַהֵר, עָבַר מַהֵר וְקַל,

פִּתְאֹם נִדְמֶה כִּי זֶה עַכְשָׁו הָלַכְתָּ

וּכְבָר הִנֵּה אַתָּה חוֹזֵר וּבָא…

לֹא כֵן? אַתָּה חוֹזֵר וּבָא? לֹא כֵן?

אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הַלֵּב

אֵינוֹ יָכוֹל יוֹתֵר. פִּתְאֹם הִתְחִיל

מַכֶּה בְאֶגְרוֹפִים, פִּתְאֹם הִתְחִיל

שׂוֹרֵט, נוֹשֵׁךְ, צוֹוֵחַ… לֹא, אַל פַּחַד.

הוּא יֵרָגַע. פָּשׁוּט הוּא לֹא דִבֵּר יָמִים רַבִּים.

פָּשׁוּט, יָמִים רַבִּים הָיָה כְאֶבֶן.

הוּא יֵרָגַע. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

גַעְגּוּעַי כְּמוֹ גַלִּים גְּדוֹלִים נוֹשְׂאִים אוֹתִי אֵלֶיךָ,

מְבִיאִים, הוֹדְפִים, מְטַלְטְלִים אוֹתִי

הָלוֹךְ וָשׁוֹב. הִנֵּה אֲנִי שׁוֹטֶפֶת אוֹתְךָ כֻּלְךָ. הִנֵּה אֲנִי מֻשְׁלֶכֶת

אֲחוֹרַנִּית כַּיָּם, וְשׁוּב עוֹלָה, גּוֹרֶפֶת,

סוֹחֶפֶת, מִתְרַפֶּקֶת… אֲהוּבִי,

אַתָּה שׁוֹמֵעַ זֹאת. אֵינְךָ יָכוֹל שֶׁלֹּא

לָחוּשׁ אֶת זֹאת. עַכְשָׁו הִנֵּה כֻּלִּי

סְבִיבְךָ, כֻּלִּי אִתְּךָ, כֻּלִּי

נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ אֵלַי… רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

אַתָּה תִּמְצָא אוֹתִי שְׂמֵחָה. טוֹבָה

וּמְלֵאַת אשֶׁר. אֱלֹהִים, נִדְמֶה לִי

כִּי לֹא יָדַעְתִּי אשֶׁר כֹּה מָלֵא

כִּבְרֶגַע זֶה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

אֲנִי יוֹדַעַת, יַעֲלֶה הַשַּׁחַר

וּכְבָר אַתָּה אִתִּי. בּוֹא, אֲהוּבִי.

לַכֹּל יֵשׁ סוֹף. יֵשׁ סוֹף. רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

(חושך)

תמונה שניה    🔗

(לפני דלת הגרדרובה של חננאל. אחרי קונצרט. קבוצה חגיגית של אדונים וגבירות. כתב מטלטל את כף המנעול. דלת הגרדרובה נפתחת. האימפרסריו על הסף. אינו מניח לאיש להיכנס)

אימפרסריו: לֹא וָלֹא! לֹא, רַבּוֹתַי. הַלַּיְלָה

שׁוּם סִכּוּיִים. לַשָּׁוְא. שׁוּם הַזְמָנוֹת

לְקַבָּלוֹת פָּנִים שֶׁלְּאַחֲרֵי קוֹנְצֶרְט.

שׁוּם אוֹטוֹגְרָפִים. (לכתב) אֲדוֹנִי, לַשָּׁוְא

אַתָּה נִדְחָק. שׁוּם עִתּוֹנוּת. הַפַּעַם לֹא.

גְּזֵרָה שֶׁל לוּחַ הַזְּמַנִּים. הַלַּיְלָה

עָלָיו לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. כֵּן, עוֹד הַלַּיְלָה.

אֵין לוֹ בְרֵרָה. כֵּן, גַּם אֲנִי יוֹצֵא אִתּוֹ, –

(אומר להגיף את הדלת)

כתב: (תוקע רגלו בפתח ואינו מניח לסגור)

רַק שְׁאֵלָה אַחַת: לְאָן אַתֶּם יוֹצְאִים?

אימפרסריו: אֶל מָקוֹם שֶׁבּוֹ עָלָיו לִהְיוֹת.

לִהְיוֹת בַּזְּמַן, –

כּתב: רַק שְׁאֵלָה נוֹסֶפֶת: הַמָּקוֹם הוּא סוֹד?

אימפרסריו: לֹא, הוּא פָּשׁוּט מָקוֹם.

כתב: עוֹד שְׁאֵלָה: מַדּוּעַ

הָאִימְפְּרֶסַרְיוֹ עַצְבָּנִי כָּל כָּךְ?

אימפרסריו: הָאִימְפְּרֶסַרְיוֹ עַצְבָּנִי לְרֶגֶל הַמַּצָּב.

כתב: (מוסיף להחזיק רגלו בפתח) לְרֶגֶל אֵיזֶה מַצָּב?

אימפרסריו: מַצַּב הָרֶגֶל שֶׁל אֲדוֹנִי.

כתב: (בבדיחות הדעת) אֲנִי מוֹצִיא אוֹתָהּ.

פְּתַח קְצָת אֶת הַדֶּלֶת. תֵּן לְהוֹצִיא.

אימפרסריו: אֵינְךָ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ. הִיא יָבְשָׁה מֵחֹסֶר

שִׁמּוּשׁ. כְּמוֹ בְּכָל מִקְצוֹעַ כְּשֶׁעוֹבְדִים שָׁנִים

עַל רֶגֶל אַחַת.

כתב: הָרֶגֶל הִתְאַבְּנָה… לֹא, זֶה לֹא צְחוֹק.

(מחלץ רגלו בכוח. הדלת נסגרת. הכתב משפשף רגלו. יוצא צוחק, אך בכל זאת צולע על ירכו. עובר חובב מוסיקה זקן, בדרך אל פתח היציאה)

החובב הזקן: אֲני חוֹבֵב זָקֵן. אֲנִי הוּא הֶחָבוּי

וְהַנּוֹכֵחַ תָּמִיד, קָבוּעַ, הֶכְרֵחִי,

בַּשּׁוּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הַיָּצִיעַ.

רַוָּק נִשְׁאַרְתִּי, לֹא תָמִיד רַוָּק שָׂבֵעַ,

אַךְ תָּמִיד בַּעַל כַּרְטִיס מָנוּי לַפִילְהַרְמוֹנְיָה

וּבַעַל חֲלִיפָה שֶׁל חַג

לִלְבּשׁ אוֹתָהּ לִכְבוֹד… טוֹב, מֵאֲחַר שֶׁאֵין פֹּה אִישׁ

אֹמַר אֶת שְׁמֵךְ: הַמּוּסִיקָה.

אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי חוֹבֵב שֶׁלָּךְ, כִּי לֹא נָעִים לוֹמַר בְּקוֹל

אוֹהֵב שֶׁלָּךְ… הָלַכְתִּי לְשָׁמְעֵךְ הָעֶרֶב

דָּרוּךְ כְּמוֹ תָמִיד, אַף כִּי הִרְהַרְתִּי בְלִבִּי

שֶׁהַכִּנּוֹר הַזֶּה אוּלַי לֹא יְחוֹלֵל בִּי

מַה שֶּׁחולֵל לִפְנֵי שָׁנִים. הוּא, כָּךְ אָמַרְתִּי,

הִגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת וְלֹא נֶחְלַץ מִמֶּנָּה, וּכְבָר אֵין בָּהּ

מָקוֹם לְכָל עִנְיָן מִלְּבַד עַצְמָהּ, – וּלְבַד

מִנִּימַת רוּטִינָה שֶׁהִתְחִילָה מְבַצְבֶּצֶת, –

הָהּ, כְּסִיל זָקֵן וּמוּסִיקָלִי שֶׁכָּמוֹנִי… הוּא נִגֵּן הָעֶרֶב

כְּמוֹ… לֹא, הֲבָלִים. זוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה יָדַעְתִּי

כִּי אֵין אִישׁ מְנַגֵּן אוֹתָךְ… כִּי אַתְּ,

רַק אַתְּ נִשְׁאַרְתְּ… כְּמוֹ גַלִּים צוֹוְחִים

שֶׁל יָם שׁוֹמֵם בְּלִי אִישׁ עַל חוֹף… כְּמוֹ אִשָּׁה

צוֹעֶקֶת מֵרָחוֹק רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא…

תּוֹדָה לְךָ, אֵלִי, שֶׁקִיַּמְתַּנִּי חַי בְּעוֹלָמְךָ

עַד שְׁנוֹת זִקְנָה וּמַחֲלָה, עַד עֶרֶב זֶה, שֶׁבּוֹ

לֹא נִשְׁאַר לִי אֶלָּא לְמַלְמֵל דְּבָרִים

סְתָם כְּאִישׁ זָקֵן עִם תָּכְנִיָּה בַיָּד

וְלִשְׁאֹל בְּלַחַשׁ: מַה זֶּה… מַה הִתְרַחֵשׁ…

(יוצא. נכנסות שתי נשי טרקלין שקועות בשיחה ערה)

גברת א': מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ הָעֶרֶב, יַקִּירָה

אֵין לְתָאֵר!

גברת ב': אֲנִי עוֹד הֲמוּמָה!

גברת א' הֲמוּמָה זֶה כְּלוּם! אֲנִי, יַקִּירָתִי,

הָיִיתִי בַּמָּקוֹם…

גברת ב': טֵרוּף! טֵרוּף!

גברת א': טֵרוּף זֶה כְּלוּם! שְׁתֵּיהֶן עוֹבְרוֹת בַּפוּאַיֶה

וּפִתְאֹם רוֹאוֹת הֵן זוֹ אֶת זוֹ

וּמִתְאַבְּנוֹת. שָׁבָץ, יַקִּירָתִי. שְׁתֵּיהֶן בְּאוֹתָהּ שִׂמְלָה… אוֹתָהּ דֻּגְמָה… אֲבָל מַמָּשׁ…

גברת ב': אֵל אֱלֹהִים!

גברת ב': אֵל אֱלֹהִים זֶה כְּלוּם!

אֵל אֱלֹהִים זֶה אֶפֶס!

(יוצאות)

(דלת הגרדרובה נפתחת. האימפרסריו רואה כי אין איש. פונה אל חננאל שבתוך החדר ואומר)

אימפרסריו: בּוֹא חֲנַנְאֵל. אֵין אִישׁ. כְּבָר הִתְפַּזְּרוּ.

חננאל לֵךְ גַּם אַתָּה.

לֹא… הִשָּׁאֵר. (צוחק מאושר) זֶה הִתְרַחֵשׁ הָעֶרֶב!

כָּל הַשָּׁנִים אוּלַי חִכִּיתִי רַק לָזֶה.

אֵיךְ לְהַגִּיד זאת… אוּלַי כָּךְ… הָאָמָּנוּת

כְּמוֹ חָדְלָה פִּתְאֹם… הִיא נִבְקְעָה פִּתְאֹם תַּחְתַּי

וּבִמְקוֹמָהּ הֵגִיחָה הוֹרָתָהּ… לֹא! הִיא עַצְמָהּ

אֲבָל אַחֶרֶת… כְּמוֹ אֵין הִיא אֶלָּא

הָעוֹלָם, הַחשֶׁךְ וְהָאשֶׁר, הַשָּׁרִים אוֹתָהּ בְּקוֹל…

שָׁרִים אוֹתָהּ… לֹא הִיא אוֹתָם, כִּי הֵם אוֹתָהּ…

וְזֶה מִלֵּא

אוֹתִי גַם יְדִיעָה שֶׁל קֹצֶר יָד

וְגַם עָצְמָה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי,

כֹּחַ שֶׁשָּׁטַף, נָשָׂא אוֹתִי אֵלָיו, הִשְׁלִיךְ,

גָּרַף, טִלְטֵל, צָעַק, צָחַק… כְּמוֹ אִשָּׁה חַיָּה…

אימפרסריו: כֵּן, חֲנַנְאֵל, כְּמוֹ אִשָּׁה חַיָּה.

שֶׁכֵּן הָיְתָה זוֹ

אִשָּׁה חַיָּה.

חננאל: (מסתכל בו ואינו תופס) יָדַעְתִּי כִּי לַשָּׁוְא אֲנִי עוֹמֵד וּמְסַפֵּר לְךָ…

אימפרסריו: חֲנַנְאֵל, אֲנִי אָבִיא אוֹתְךָ הַלַּיְלָה

אֶל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אַתָּה צָרִיךְ לִפְרֹעַ חוֹב

וּלְקַיֵּם שְׁבוּעָה –

חננאל:

(לאחר שתיקה. אומר בקול שקט)

כֵּן. זֶה הַלַּיְלָה.

אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת גַּם בִּלְעָדֶיךָ.

(אשרו מלפני רגע הולך ונהפך לחימה)

אֲבָל אַתָּה –

אַתָּה תָבִיא אוֹתִי לְשָׁם? אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ.

אַל תְּדַבֵּר אֵלַי. אַל תַּעֲמִיד פָּנִים.

אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַצְּלִיל הַמְשֻׁנֶּה הַזֶּה שֶׁבִּדְבָרֶיךָ. (מנסה לצחוק)

צְלִיל הַגּוֹרָל…

פושט היד: צְלִיל הַשָּׁעוֹן, חֲנַנְאֵל. רַק הַשָּׁעוֹן.

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה.

חננאל: אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ. לוּחַ הַזְּמַנִּים הַזֶּה

אֵינוֹ עִנְיָן שֶׁלְּךָ. אֶת שֶׁהִבְטַחְתִּי אֲקַיֵּם.

אֲנִי אָשׁוּב אֵלֶיהָ לִרְאוֹתָהּ. אֲנִי אָשׁוּב

לִשְׁמֹעַ גַּם מִפִּיהָ – בְּפֵרוּשׁ – אֶת הַדָּבָר

שֶׁכְּבָר יָצָא מִכְּלָל סָפֵק בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים

הָאֲרֻכּוֹת הַלָּלוּ, – שֶׁאֵין כְּלוּם בֵּין עוֹלָמָהּ לְעוֹלָמִי.

אֲנִי אַגִּיעַ בִּלְעָדֶיךָ לַמָּקוֹם, וּבִלְעָדֶיךָ

אֶחֱזֹר מִשָּׁם –

אימפרסריו: מִשָּׁם יָכוֹל אַתָּה לָלֶכֶת בִּלְעָדַי.

אֲבָל לְשָׁם אֵלֵךְ אִתְּךָ. הַלַּיְלָה עִם אוֹר שַׁחַר

יוֹצֵאת הִיא לַחָפְשִׁי. אֶל מִי? אֱמֹר. מִישֶׁהוּ חַיָּב

לְקַבֵּל פָּנֶיהָ… לְקַבֵּל אוֹתָהּ… לֹא כֵן? אַתָּה, אוֹ…

חננאל: אוֹ מִי? אַתָּה? אַתָּה?

אימפרסריו: חֲנַנְאֵל, הַזְמַן קָצָר

אֶלְבַּשׁ רַק מַשֶּׁהוּ לַדֶּרֶךְ, וַאֲנַחְנוּ…

חננאל: (כל זה מזכיר לו פתאום את הפגישה הראשונה עם פושט־היד בפונדק והוא כמעט זונק עליו כמו אז, אך מיד הוא מתאושש, צוחק, מדבר בלעג ובחימה)

אַתָּה פוֹקֵד וּמְצַוֶּה? קַבְּצָן! סַחְטָן! פּוֹשֵׁט הַיָּד!

בְּאֵיזוֹ רְשׁוּת? מָה אֲנִי חַיָּב לְךָ? מַה נָּתַתָּ לִי? אֱמֹר!

אימפרסריו:

(מחייך)

לוֹמַר – זֶה קְצָת קָשֶׁה. אַךְ אִם אַתָּה שׁוֹאֵל

אֶפְשָׁר גַּם לְנַסֵּחַ כָּךְ: מַה שֶּׁנָּתַתִּי?

פָּתַחְתִּי לְפָנֶיךָ רַק עוֹלָם מָלֵא שֶׁבּוֹ

אַתָּה סוֹבֵב, נָתַתִּי לְךָ רַק אֶת הַחַיִּים שֶׁאַתָּה חַי,

וְגַם – אִם זֶה חָשׁוּב לְךָ – אֶת הַתַּכְלִית וְהַיִּעוּד

שֶׁמָּצָאתָ בְּחַיֶּיךָ. כֵּן, עוֹד כַּמָּה פַּכִּים קְטַנִּים:

אֶת הַשֵּׁם, אֶת הַתְּהִלָּה, אֶת הַמָּמוֹן – –

חננאל: אַתָּה הוּא שֶׁנָּתַתָּ? אַתָּה?

כֵּן, בְּדָבָר אֶחָד צָדַקְתָּ. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה

אַתָּה גוֹרֵר אוֹתִי בְּתוֹךְ עוֹלָם שֶׁנַּעֲשָׂה לִי

כִּטְרַקְלִין גָּדוֹל… עוֹלָם שֶׁהַדְּבָרִים הַמְכֻנִּים

אָדָם, שָׁמַיִם, אשֶׁר, בְּכִי, מָוֶת, מְרַחֲפִים בּוֹ

כְּשִׂיחוֹת דַּקּוֹת שֶׁל טַעֲמֵי מִקְצוֹעַ, עוֹלָם אֲשֶׁר

הַמַּחֲשָׁבָה עַל צַעַר חַי, לֹא יָצוּק

כְּפֶסֶל, עַל צַעַר לֹא מֻמְחָז אוֹ מְתֻזְמָר.

עַל דָּם וּבְכִי שֶׁל מַמָּשׁ, עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם

לֹא מְצֻיָּרִים, אֵינָהּ תּוֹפֶשֶׂת בּוֹ

אַף חֵלֶק הַמֵּאָה מִן הַמֻּקְדָּשׁ, אַגַּב גְּמִיעַת גָּבִיעַ

מְקֻשָּׁט בְּדֻבְדְּבָן,

לְוִכּוּחִים רָמִים עַל הָאֵימָה הַקִּיּוּמִית הַמִּתְמַצָּה

בַּכֶּתֶם הַסָּגֹל שֶׁבַּתְּמוּנָה מִסְפָּר פְּלוֹנִי בַּתַּעֲרוּכָה,

עוֹלָם שֶׁנַּעֲשָׂה כְּחַיִץ בֵּינֵינוּ לְתֵבֵל חַיָּה,

עוֹלָם אֲשֶׁר…

אימפרסריו: אֱמֹר אֶת שְׁמוֹ… עוֹלַם הָאָמָּנוּת.

הַאִם זֶה שֵׁם פָּסוּל?

חננאל: לֹא! בְּכָל אַחַת מִשְּׁתֵּי מִלִּים שֶׁבּוֹ

יֶשְׁנָהּ אֱמֶת גְּדוֹלָה,

אֲבָל בְּיַחַד – יֵשׁ בַּצֵּרוּף הַזֶּה מִסּוּג דְּבָרִים

עוֹלִים בָּאוֹב… דְּבָרִים אֲשֶׁר חָתוּל וְכֶלֶב,

סוֹמְרִים וּמִתְקַמְּרִים וְחוֹשְׂפִים שִׁנַּיִם

שָׁעָה שֶׁהֵם חָשִׁים אֶת זֶה בְּקִרְבָתָם…

אימפרסריו: מְעַנְיֵן מְאֹד. מַה לְּמָשָׁל יַחֲסָם שֶׁל

כֶּלֶב אוֹ חָתוּל לְמֻשָּׂגִים כְּמוֹ עוֹלַם הָעֲסָקִים, עוֹלַם הַמְּדִינִיּוּת –,

אוֹ שֶׁמָּא הֵם מֻמְחִים לְאָמָּנוּת בִּלְבַד?

(מתוך החדר שאליו נכנס בינתים להחליף בגדיו)

דַּבֵּר, אֲנִי שׁוֹמֵעַ.

חננאל: וְאִם גַּם לֹא תִשְׁמַע! הָעוֹלָמוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתָּ,

הֵם וְהַדּוֹמִים לָהֶם, מִלְאוּ אֶת הָעוֹלָם –

אָנוּ חַיִּים תַּחַת שָׁמַיִם שֶׁלָּהֶם

וְלֹא תַּחַת שָׁמָיו שֶׁלּוֹ. בְּתוֹכָם אֲנַחְנוּ מְכַלִּים חַיֵּינוּ,

וְאִלּוּ בְתוֹכוֹ אֲנַחְנוּ מַשְׁמִיעִים רַק אֶת

הַצְּוָחָה הָרִאשׁוֹנָה

וְאֶת הָאֲנָחָה הָאַחֲרוֹנָה. וְאוֹתוֹ עוֹלָם שֶׁהוֹלַכְתָּ

אוֹתִי בוֹ

עַד לַיְלָה זֶה, – אוּלַי הוּא מְעֻוָּת מִכָּל הַשְּׁאָר,

שֶׁכֵּן כָּל עִסּוּקוֹ וְכָל שִׂיחוֹ דָּשִׁים רַק בָּהּ, רַק בָּהּ.

בְּיֵשׁוּתָהּ הַלֹּא־נִשְׁנֵית שֶׁל תֵּבֵל, וּלְמַעֲשֶׂה

הוּא הַחוֹצֵץ בֵּינֵינוּ וּבֵינָהּ.

הָעֶרֶב נִתְגַּלָּה לִי פַּעַם רִאשׁוֹנָה הַפֶּתַח

לְהַבְקִיעַ מִתּוֹכוֹ. וּבְעֶרֶב זֶה אַתָּה

שָׁב וּמְאַיֵּם עָלַי?

אימפרסריו:

(יוצא מתוך הגרדרובה והוא בבגדיו הקודמים, בגדי פושט־יד)

בּוֹא, חֲנַנְאֵל, הִגִּיעַ זְמַן.

(יוצאים)

תמונה שלישית    🔗

(חננאל ופושט היד יצאו. התפאורה נמוגה. נגלית הפונדקית. עומדת לבדה. קמעה קמעה נגלים סביבה אומני הרחוב. שרים אתּה את הזמר שלהלן:)

בָּא הַזְּמַן. הִנֵּה כָּךְ. בָּא הַזְּמַן, פֻּנְדָּקִית.

מָה עוֹשִׂים כַּאֲשֶׁר הוּא מַגִּיעַ?

מִתְקַשְּׁטִים, פֻּנְדָּקִית, לִפְגִישָׁה חֲגִיגִית

עִם הַסּוֹף הַמְחַכֶּה לְלֹא־נִיעַ

קֹדֶם כֹּל הַשֵּׂעָר – שֶׁיַּלְבִּין וְיוּאַר…

וְהָעוֹר שֶׁיִּיבַשׁ – רַךְ וָטוֹב, כְּמוֹ קַשׁ.

וְהַפֶּה שֶׁיִּלְהַט כְּמוֹ קֶרַח.

וְלִזְכֹּר אֶת כִּבּוּי הָעֵינַיִם. וְקַר

שֶׁיִּהְיֶה גַּם הַדָּם – אֵיזֶה קֹר נֶהְדָּר! –

עוֹד פְּרָטִים יֵשׁ… אַךְ זֶהוּ בְעֵרֶךְ.

כִּי לִפְנֵי שֶׁיּוֹצְאִים

לַמֶּרְחָק, לַמֶּרְחָק,

יֵשׁ לוֹמַר אֶת שִׁבְחוֹ

שֶׁל הַגּוּף הַפֻּנְדָּק

שֶׁאַחֲרֵי קְצָּת שָׁנִים, שֶׁל סוּפָה

הוּא יָפֶה כְּמַפֹּלֶת יָפָה,

אַךְ עַל אַף חֶסְרוֹנוֹת וּפְגָמִים

אֵין אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ לִפְעָמִים.

לִפְעָמִים

לִפְעָמִים

נִמְצָאִים אָנוּ בוֹ קְצָת יָמִים,

נֶחְפָּזִים וְטוֹרְחִים וְהוֹמִים

וְחוֹלְפִים בְּלִי לַחֲזֹר לִפְעָמִים.

כְּבָר הֻגַּד שֶׁהַגּוף הוּא – אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ –

רַק בֵּית חֹמֶר. נָכוֹן. אָמְנָם כֵּן הוּא.

אֲבָל חֹמֶר כָּזֶה – כֹּה נָאֶה ומְשֻׁבָּח! –

כְּבָר כִּמְעַט לֹא מוֹצְאִים בְּיָמֵינוּ.

וְלָכֵן בְּלֶכְתֵּךְ מַה יֹּאמְרוּ, פֻנְדָּקִית?

רַק הֶחֱלִיפָה הִיא אֶת הַקְּלִפָּה הַגּוּפִית,

אַךְ הָיְתָה זוֹ קְלִפָּה שֶׁהִסְפִּיקָה

לֶאֱהֹב וְלַחְמֹד וְלַחֲלם חֲלוֹמוֹת

וְלִבְכּוֹת וְלִצְחֹק וְלַחֲשֹׁק וְלִנְשֹׁק

וְאֶת זֶה הִיא בְּקשִׁי הִפְסִיקָה…

וְלָכֵן אִם יוֹצְאִים

לַמֶּרְחָק, לַמֶּרְחָק

יֵשׁ לוֹמַר אֶת שִׁבְחֵי

העוֹלָם הַפֻּנְדָּק,

כִּי מִפֹּה לִפְעָמִים, כַּמְסֻפָּר,

שָׁב אָדָם אֶל פֻּנְדָּק שֶׁל עָפָר

וּבְשֶׁל כַּמָּה סִבּוֹת וּטְעָמִים

הוּא מִשָּׁם לֹא חוֹזֵר לִפְעָמִים…

לִפְעָמִים

לִפְעָמִים

נִמְצָאִים אָנוּ פֹּה קְצָת יָמִים

נֶחְפָּזִים וְטוֹרְחִים וְהוֹמִים

וְיוֹצְאִים בְּלִי לַחֲזֹר לִפְעָמִים.

וְהַלַּיְלָה שָׁקֵט וּמוּאָר כְּתָמִיד

כִּי תָּמִיד הוּא אוֹרְחִים מְאָרֵחַ

וְנִדְלֶקֶת עָלָיו כִּמְנוֹרָה עֲנָקִית

הַלְּבָנָה הַמְכֻנָּה גַם יָרֵחַ.

עַד הַסּוֹף מְאִירָה הִיא יָפָה וּשְׂמֵחָה

וּבַסּוֹף מַדְבִּיקָה הִיא כְּמִין מַסֵּכָה

קְצָת קָרָה וְזָרָה וּמוּזֶרֶת.

מַסֵּכָה נִפְלָאָה, חֲגִיגִית, חֲגִיגִית,

רַק דּוֹמֶמֶת מִדַּי וְחִוֶּרֶת כְּסִיד

אוֹ כְּאֵיזוֹ תִּרְכֹּבֶת אַחֶרֶת…

וְלָכֵן אִם יוֹצְאִים

לַמֶּרְחָק לַמֶּרְחָק

יֵשׁ לוֹמַר אֶת שִׁבְחֵי

הָעוֹלָם הַפֻּנְדָּק

הַמֵּכִיל בְּעִרְבּוּב מְמֻזָּג

עִצָּבוֹן וְשִׂמְחָה מְלֹא הַשַּׂק

כִּי שְׁנֵי אֵלֶּה, בְּתוֹר תְּאוֹמִים,

קַיָּמִים לְעוֹלָם לִפְעָמִים.

לִפְעָמִים,

לִפְעָמִים,

נִמְצָאִים אָנוּ בוֹ קְצָת יָמִים

נֶחְפָּזִים וְטוֹרְחִים וְהוֹמִים

וְיוֹצְאִים… וְחוֹזְרִים לִפְעָמִים.

תמונה רביעית    🔗

(הבקתה. נצנוצים ראשונים של שחר מאפיר. נעמי, אחרי דבריה שבסוף תמונה א', שוב זקופה ושותקת מול החלון. החלפן גם הוא נמצא כאן)

החלפן: וּבְכֵן מַסְפִּיק, אֵין אִישׁ. אַתְּ מְבִינָה?

אִין אִישׁ. זוֹ הַשָּׁעָה אֲשֶׁר חִכִּית לָהּ. וְאֵין אִיש.

הַזְּמַן הִגִּיעַ, וְהִנֵּה עוֹבֵר הוּא,

חוֹלֵף בְּלִי הֶרֶף עַל פָּנַיִךְ, כְּמוֹ נָהָר שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל

עַל פָּנֶיהָ שֶׁל אִשָׁה טְבוּעָה.

נעמי: (בלי לפנות אליו) מַדּוּעַ אַתָּה פֹּה?

החלפן: מַדּוּעַ אֲנִי פֹּה? מִפְּנֵי שֶׁצַּר לִי, כַּנִּרְאֶה, עָלַיִךְ.

מִפְּנֵי שֶׁטּוּב לִבִּי מַפְרִיעַ לִי לִישֹׁן.

מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִישֹׁן, מִרְשַׁעַת,

כְּשֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדְּבַר־מָה עוֹמֵד סָמוּךְ אֵלַי

וְיוֹצֵא בְּשֶׁקֶט מִדַּעְתּוֹ. הַפְסִיקִי

אֶת טֶקֶס הַכִּשּׁוּף הַזֶּה. אִם יַעֲלֶה הַיּום

וְאַתְּ עוֹד מְחַכָּה, נִמְצָא אוֹתָךְ בְּלִי נְשָׁמָה

אוֹ בְּלִי בִּינָה.

נעמי: אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל כָּל כָּךְ.

אַל תִּתְהַלֵּךְ. אַתָּה מַפְרִיעַ לְהַקְשִׁיב. עָלַי

לִשְׁמֹעַ אֶת צְעָדָיו בָּאִים.

החלפן: אֶת צְעָדָיו שֶׁל מִי, מְכַשֵּׁפָה?

אֶת צְעָדָיו שֶׁל מִי? מַה יֵּשׁ אִתָּךְ לָתֵת לוֹ

וּמַה יִּתֵּן הוּא לָךְ מִלְּבַד שִׂנְאָה

שֶׁל מְמַלֵּא חוֹבָה בְּעַל כָּרְחוֹ –

נעמי: (בלחישה מהירה ונואשת) כֵּן, כֵּן, אֲנִי יוֹדַעַת…

רַק הַס! אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל. הַס! הַס! הִנֵּהוּ – צְעָדָיו בָּאִים –

(ליד הבקתה מופיעים חננאל ופושט היד. החלפן, העומד בירכתי הבמה, אינו רואה אותם. חננאל ופושט היד רואים את נעמי מוארת בחלון. נעמי רואה את חננאל. היא מתנודדת רגע על עמדה. כולה כמו מועפת אליו. היא רק לוחשת ואומרת:)

הִנֵּהוּ פֹּה.

חננאל: הִנֵּהִי.

אֵינָהּ רוֹאָה אוֹתָנוּ. הִיא בָאוֹר, וְאָנוּ

עוֹמְדִים בַּחשֶׁךְ –

נעמי: (לוחשת) אֲהוּבִי, אַתָּה הוּא –

החלפן: (בירכתים) כָּל הַשָּׁנִים

לֹא עָלָה חִיּוּךְ כָּזֶה עַל שִׂפְתוֹתַיִךְ.

מַה זֶּה הָיָה לָךְ, נָעֳמִי?

נעמי: (בלחש מאושר) מַה זֶּה הָיָה לָךְ, נָעֳמִי?

הָהּ, אֲהוּבִי. הַכֹּל נִהְיָה. הַכֹּל קָם וְהָיָה. הַכֹּל, אֲהוּב נַפְשִׁי –

(החיוך נמחה משפתותיה. פניה דוממות כשהיו. מכאן ואילך היא מדברת בקול אחר, קול אדיש וברור הנשמע היטב בחוץ)

כֵּן, מָה אָמַרְתָּ הַחַלְּפָן?

(צוחקת פתאום צחוק חפשי וקל. חדלה מלצחוק.)

שָאַלְתָּ אִם הִשְׁכַּמְתִי לְחַכּוֹת לוֹ? יִתָּכֵן. אַף כִּי –

מַה יְּכוֹלָה אֲנִי לוֹמַר לוֹ

לָאִישׁ הַזָּר הַזֶּה. דָּבָר אֶחָד הָיִיתִי

אוֹמֶרֶת לוֹ לָבֶטַח. אַתָּה פָּטוּר מִן הַשְּבוּעָה.

אַתָּה שׁוֹמֵעַ חֲנַנְאֵל? אַתָּה פָּטוּר מִן הַשְׁבוּעָה.

מָה, הַחַלְּפָן? נָכוֹן דִּבַּרְתִּי?

וְאִם הוּא צָרִיךְ עוֹד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה

הֵן נְתוּנוֹת לוֹ. זֶה קַל יוֹתֵר מִשֶּׁהָיָה נִדְמֶה לִי אָז –

בִּכְלָל – זֶה קַל מִשֶּׁחוֹשְׁבִים. אֱמֹר, חַלְּפָן,

נָכוֹן דִּבַּרְתִּי?

חננאל: (בחוץ לפושט היד) הִיא אֵינָהּ רוֹאָה אוֹתָנוּ.

הִיא לֹא תֵדַע בּוֹאֵנוּ וְצֵאתֵנוּ.

פושט היד: אַתָּה אוֹמֵר לָלֶכֶת?

חננאל: אֲנִי פָּטוּר מִן הַשְּׁבוּעָה.

פושט היד: אַתָּה בָּטוּחַ כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָמְרָה –

חננאל: אֲנִי בָּטוּחַ כִּי מוּטָב לַחְשׂךְ מִשְּׁנֵינוּ

אֶת נֵטֶל זָרוּתָהּ שֶׁל הַפְּגִישָׁה הַזֹּאת

וְנֵטֶל הַפְּרִידָה הַחֲדָשָׁה. אִם צָדַקְתִּי

אָז, בְּלֶכְתִּי, – אִם הָיָה אָז טַעַם

לַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, הֲרֵי עַכְשָׁו נָכוֹן הוּא

כֵּפֶל כִּפְלַיִם –

פושט היד: חֲנַנְאֵל, אֵין מַקְרִיבִים קָרְבַּן עוֹלָה אֶחָד

שְׁתֵּי פְעָמִים.

חננאל: אֲנִי פָּטוּר מִן הַשְּׁבוּעָה.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹצֵא מִכָּאן, פּוֹשֵׁט הַיָּד, וְלֹא

עַל מְנָת לִפְגּשׁ אוֹתְךָ בָּעֶרֶב הָרִאשׁוֹן!

הֱיֵה שָׁלוֹם. לֵךְ, לֵךְ!

(חננאל מחכה עד שפושט היד פונה ללכת. חננאל יוצא. נעמי אינה נעה. אך החלפן רואה שהיא מחזיקה באדן החלון כדי שלא להתמוטט. הוא נחפז אליה)

החלפן: נָעֳמִי, הַקְשִׁיבִי, נָעֳמִי. – –

הָיָה כָּאן מִישֶׁהוּ?

לֹא. רֵיק סָבִיב. אֵין אִישׁ.

(פושט־היד עמד בינתים מלכת. פניו אל מול פני נעמי שבחלון הוא ונעמי מביטים זה בזה.)

נעמי:

(משיבה לחלפן)

אֵין אִישׁ. עֵת לְכַבּוֹת אֶת הַמְּנוֹרָה.⁵ כְּבָר שַׁחַר.

(החלפן מכבה את המנורה. השחר האפור ממלא את החלון)

תמונה חמשית    🔗

(בפונדק הרוחות. בין התמונה הקודמת ובין תמונה זו עבר זמן לא מעט, כפי שיתברר להלן. על הבמה פלוני ופלונית. היא מסתכלת בו בחימה. הוא יושב וחיוך עדנים נסוך על פניו)

פלונית: תּוֹצִיא אֶת הַפְּקָקִים מִן הָאָזְנַיִם!

תּוֹצִיא אֶת הַפְּקָקִים. זוֹ הִזְדַּמְּנוּת!

שֶׁקֶט מִסָּבִיב. אֵין מְנַגְּנִים אֲפִלּוּ נְגִינַת בֵּינַיִם.

פלוני: (בחיוך מאושר, מתוך הדממה שבה הוא שרוי)

אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי דְּבַר־מָה בְּשֶׁצֶף קֶצֶף?

אוֹ סְתָם אֶת הַסַּנְטֵר אַתְּ מְנִיעָה בְּקֶצֶב?

פלונית: (בחימה) תּוֹצִיא אֶת הַפְּקָקִים!

(חולצת בכוח את סתימות אזניו. הוא נבהל. מכסה אזניו בכפות ידיו. אך קמעה קמעה הוא נוכח לדעת כי באמת שקט מסביב. הוא מסיר כפות ידיו ושוב פניו מאירות)

פלוני: אֵיזֶה אשֶׁר וְגַן־עֵדֶן אֲמִתִּי!

אֵיזֶה שֶׁקֶט! זוּגָתִי, צָדַקְתְּ!

הָהּ תֵּבֵל בְּלִי עִבּוּד אָמָּנוּתִי,

הָהּ, שָׁעָה נִפְלָאָה שֶׁל אַנְטְרַקְט!

פלונית: הָהּ, נוֹכֵל!

פלוני: כָּךְ בְּנֶפֶשׁ עוֹרֶגֶת

לִצְלִילָיו שֶׁל הַיְקוּם אַקְשִׁיב מַחֲרִישׁ –

לִילֵל רוּחַ, לְדֶלֶת חוֹרֶקֶת

וּלְאִשָּׁה מְגַדֶּפֶת אִישׁ.

(נכנס חננאל. עומד. תוהה. הזמן כבר חרש את פניו. בידיו מקל נדודים ותרמיל על גבו. אנו שומעים את קולו של בעל התיבה המשתהה בפרוזדור)

בעל התיבה: אֲנִי בָא אַחֲרֶיךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

עָלַי לִפְרֹק אֶת הַסַּדְנָה שֶׁעַל גַּבִּי.

אַתֶּם, תֻּכִּי וְקוֹף, שְׁבוּ פֹּה.

פלונית: (לפלוני, כשהיא מסתכלת בחננאל)

הַבֵּט בָּאִישׁ הַזֶּה. אֵין הוּא מַזְכִּיר

לְךָ אֶת מִישֶׁהוּ?

פלוני: אֶת מִי?

פלונית חַכֵּה, חַכֵּה, רַק תֵּן לְהִזָּכֵר. לְמִי דוֹמֶה הוּא?

כֵּן, זֶה הָיָה לִפְנֵי זְמַן רַב. לִפְנֵי שָׁנִים.

אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהַפָּנִים הַלָּלוּ הָיוּ

בַחֲדָשׁוֹת.., בַּמוֹדָעוֹת… בָּעִתּוֹנִים… אַל תְּדַבֵּר! (נזכרת, צוחקת) כֵּן, זֶהוּ! זֶהוּ!

אֵיזוֹ בְּדִיחָה! לִהְיוֹת דּוֹמֶה כָּל כָּךְ!

לוֹמַר לְךָ לְמִי?

(לוחשת על אזנו את שם האיש)

פלוני: שְׁטֻיוֹת. דּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי דוֹמֶה.

פלונית: דּוֹמֶה, דּוֹמֶה! הַעְתָּקָה גְרוּעָה,

אַךְ יֵשׁ דִּמְיוֹן… אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ הוּא יָרַד

פִּתְאֹם מִן הַבָּמוֹת? אֵיךְ נֶעְלַם פִּתְאֹם?

אָמְרוּ שֶׁכִּשְׁרוֹנוֹ אָבַד, שֶׁהוּא עוֹרֵךְ גָּלוּת.

דִּבְּרוּ הַרְבֵּה. אָמְרוּ – מָאוֹר גָּדוֹל כָּבָה

וְהָעוֹלָם כְּאִלּוּ נִתְרוֹשֵׁשׁ. הֲיִתָּכֵן שֶׁהוּא…

לֹא, לֹא! וּבְכָל זֹאת כֵּן!

פלוני: כֵּן, כֵּן!

פלונית: בְּכָל זֹאת לֹא!

פלוני: לֹא, לֹא!

(בעל התיבה בא עם לחם ושתי קערות מרק)

בעל התיבה: זֶהוּ, יְדִידִי. שֵׁרוּת עַצְמִי.

חֲמִיצַת סֶלֶק חַמָּה וְאַדְמוֹנִית. זֶה מְחַמֵּם אֶת הַמֵּעַיִם

וּמְשַׂמֵחַ אֶת הַטְּחוֹל. וְהַמָּרָה – גַּם הִיא –

כְּשֶׁרוֹאָה הִיא אֶת הַסֶּלֶק רוֹתֵחַ־הָאָדם הֲרֵיהִי מַסְמִיקָה מַמָּשׁ כָּמוֹהוּ

וַחֲדֵלָה לִהְיוֹת מָרָה שְׁחוֹרָה. אֱכֹל.

הַעוֹד רַבָּה הַדֶּרֶךְ לְפָנֶיךָ?

חננאל: כְּבָר לֹא רַבָּה. עַד אוֹר הַיּוֹם אַגִּיעַ

אֶל מְקוֹמִי.

בעל התיבה: כְּשֶׁאָדָם אוֹמֵר “אֶל מְקוֹמִי”

אוֹמֵר הוּא דָבָר טוֹב. לֹא כָּל שֶׁכֵּן אִם מְחַכִּים לוֹ

בַּמָּקוֹם הַהוּא.

חננאל: אוּלַי עוֹד מְחַכִּים.

בעל התיבה: עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ

מַדוּעַ שַׁתְקָנִי אַתָּה כָּל־כָּךְ. הַנֶּפֶשׁ

הַמְחַכָּה לְךָ נִדְבֶּרְת עִם נַפְשְׁךָ.

(רוחות מן המערכה הראשונה מסובים כאן עכשו אל אחד השולחנות ואנו שומעים את שיחתם)

רוח א': הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת הִיא יֵשׁוּת הֶרְמֶטִית

בְּלִי כשֶׁר הִדָּבְרוּת עִם זוּלָתָהּ –

רוח ג': זאת כְּבָר אָמַרְנוּ. אַךְ כָּעֵת

הִגִּיעַ זְמַן לִשְׁאֹל בְּכָל הַתֹּקֶף

שְׁאֵלַת יְסוֹד אַחַת: מַה בִּכְלָל מַפְרִיעַ

לִבְנֵי אָדָם לְהִדָּבֵר וּלְנַהֵל שִׂיחָה –

רוח א': דָּבָר יָדוּעַ: הַלָּשׁוֹן.

רוח ג': כֵּן, כֵּן, –

אַךְ מָה הַמַּסְּקָנָה? הָיְתָה זו, יְדִידִי

טָעוּת פַטָלִית, שֶׁמִּהַרְנוּ לְסַלֵּק

דֶּרֶךְ מָשָׁל, מִן הַפִּיּוּט, כָּל סִימָנֵי פִסּוּק.

כִּי מֶה עָשִׂינוּ כַּאֲשֶׁר זָרַקְנוּ

אֶת הַפְּסִיקִים וְהַנְּקֻדּוֹת. זָרַקְנוּ אֶת הַתּוֹךְ,

אֲבָל אֶת הַקְּלִפָּה – אֶת הַמִּלִּים! – הִשְׁאַרְנוּ.

כָּל הָאַבְּסוּרְד הַזֶּה – לִכְתֹּב מִלִּים!

קִצּוּר דָּבָר, עָשִׂינוּ אֶת הַהֶפֶךְ

מִן הַנָּחוּץ. אֲנִי כוֹתֵב טְרַגֶדְיָה

בְּסִימָנֵי פִסּוּק בִּלְבַד. אַשְׁמִיעַ לָכֶם קֶטַע?

רוחות א', ב': נִשְׁמַע, נִשְׁמַע.

רוח ג': (מוציא כתב יד גדוש. פורש אותו ומרעים פתאום)

רוח ג': פְּסִיק! (מחזיר את כתב היד לכיסו)

רוחות א', ב': הַא? מָה?

רוח ג': פְּסִיק. זֶה הַפְּרוֹלוֹג.

רוח א': כֵּן יֵשׁ הֲלָךְ־רוּחַ.

כַּמָה מַעֲרָכוֹת מִסּוּג זֶה כְּבָר הִשְׁלַמְתָּ?

רוח ב': אוּלַי נִשְׁמַע אֶת הַטְרָגֶדְיָה כֻּלָּהּ?

רוח ג': לֹא. הַפְּרוֹלוֹג הַזֶּה מַשְׁאִיר אוֹתִי בְּלִי כֹּחַ.

מַה זֶּה, אֵין מַגִּישִׁים פֹּה כְּלוּם? אַיֵּה הַפֻּנְדָּקִית?

רוח א': הָהּ, אַל תַּזְכִּיר לִי פֻּנְדָּקִית.

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַקּוֹדֶמֶת? אֵיזוֹ אִשָּׁה! מַמָּשׁ

הוֹסִיפָה תֵּאָבוֹן. וְאִלּוּ זוֹ, הַחֲדָשָׁה,

יִסְלַח לִי אֱלֹהִים –

רוח ב': כֵּן, זֶה טִפּוּס אַחֵר. תְּחִלָּה

נִסּוּ לֵצִים לִשְׁאֹל אוֹתָהּ מַדּוּעַ

הֶחֱלִיפָה אֶת פָּנֶיהָ – אֲבָל נַסֵּה לַחְמֹד לָצוֹן.

שָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת…

(הפונדקית נכנסת. הם משתתקים. היא אשה זקנה וגרומה. עומדת מסתכלת הישר בחננאל. דממה)

פונדקית: (אל חננאל) קוּם עַל רַגְלֶיךָ, עוֹבֵר אֹרַח

אִם לָלוּן אַתָּה אוֹמֵר – מַדּוּעַ לֹא שָׁאַלְתָּ

אִם יֵשׁ מְקוֹם לִינָה, וּמָה הַמְּחִיר? בְּדַרְכְּךָ

אַתָּה רָגִיל אוּלַי לִטֹּל דְּבָרִים חִנָּם. אֲבָל

כָּאן עוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן. כָּאן מְשַׁלְּמִים.

חננאל: (עומד על רגליו אומר ברור) אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אַתְּ.

פונדקית: מִנַּיִן? הַאֻמְנָם רָאִיתָ פַּעַם

אֶת הַפָּנִים הַלָּלוּ?

חננאל: אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אַתְּ.

הַגִּידִי, מָה אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת מִיָּדִי?

פונדקית: אֲנִי? אֵין אַתָּה חַיָּב לִי כְּלוּם.

אוּלַי לְפֻנְדָּקִית קוֹדֶמֶת שֶׁאֵינֶנָּה.

אַךְ יֵשׁ כָּאן נוֹשֶׁה אַחֵר. הוּא מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ

יָמִים רַבִּים.

(נכנס בן החלפן. הכל קמים על רגליהם. גם הקוף עומד בפתח. הפונדקית מראה על חננאל ואומרת בקול צווחה לבן החלפן:)

הִנֵּהוּ! פְּגַע בּו!

(בן החלפן עומד רגע דומם אל מול חננאל. פתאום הוא שולף את האקדח מכיסו. בעל התיבה זונק אליו להפריע בעדו. בן החלפן הודף אותו הצדה בזרועו. הקוף זונק אחרי בעליו, בן החלפן רואה אותו עובר לפניו, יורה בו פתאום בחמת קצף. הקוף נופל. בעל התיבה מוציא את האקדח מידי בן החלפן. בן החלפן אינו נע. בעל התיבה נגש אל הקוף. גוחן אליו. מנסה להרים את ראשו מן הרצפה. מניחו בחזרה. קם. בן החלפן מביט בו)

בעל התיבה: אַתָּה פָּגַעְתָּ בְּמִצְחוֹ. הוּא לֹא הִסְפִּיק

לָדַעַת מַה קָּרָה לוֹ. מֹחוֹ נֻפַּץ בַּחשֶׁךְ.

מֹחוֹ אֲשֶׁר סָבַב לְאַט וּבִכְבֵדוּת,

אֲשֶׁר עָמַל הַרְבֵּה עַד שֶׁלָּמַד

כֵּיצַד מְסוֹבְבִים אֶת הַיָּדִית שֶׁלַּתֵּבָה,

קִבֵּל בָּאֲפֵלָה אֶת מַכָּתְךָ הַפִּתְאוֹמִית. גַּם אִם יָרִיתָ בּוֹ

הַיְשֵׁר אֶל מוּל פָּנָיו, הֲלֹא הָיִיתָ

כְּמוֹ יוֹרֶה בּוֹ מֵאָחוֹר. לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁהָיָה

קוֹף נֶאֱמָן וָטוֹב? זֶה מְגֻחָךְ. וּבְכָל זֹאת,

עֻבְדָּה: הוּא הָיָה טוֹב.

הוּא רַק הָיָה מַפְחִיד אוֹתִי קְצָת לִפְעָמִים

כְּשֶׁהָיָה רוֹבֵץ שׁוֹתֵק אֶל מוּל שְׁקִיעָה גְדוֹלָה

וְאִם נָגַעְתִּי בוֹ בְּיָד, הָיָה נוֹשֵׂא אֵלַי

פָּנִים שֶׁל דָּם אוֹ שֶׁל דְּמָעוֹת. הַשֵׁד יוֹדֵעַ…

אַל נִתְעַסֵּק בָּזֶה. הוּא הִסְתּוֹבֵב

בְּתוֹךְ סִפּוּר אֲשֶׁר אֵינוֹ שֶׁלּוֹ,

סִפּוּר שֶׁהִתְכַּוֵּן אֶל אֲחֵרִים, עַד שֶׁפִּתְאֹם

הִכְּתָה בוֹ יְרִיַּת אֶקְדָּח, אֲשֶׁר גַּם הִיא

לֹא נִתְכַּוְּנָה אֵלָיו. כֵּן, עַצְבוּתוֹ

עַכְשָׁו רַבָּה אֲפִלּוּ קְצָת יוֹתֵר מִכִּעוּרוֹ.

קָשֶׁה – אוּלַי אָסוּר – לְדַבֵּר עָלָיו בְּמֻשָּׂגִים שֶׁלָּנוּ

אֲבָל לִבִּי הָיָה קָשׁוּר בּוֹ, וַאֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי אֵיזוֹ נְקֻדָּה בְּנִשְׁמָתִי

בָּכְתָה עָלָיו עַכְשָׁו. – הַקֵּץ. גָּמַרְנוּ.

(לחננאל) אַתָּה לֵךְ. אַל תִּשְׁהֶה עוֹד.

לֵךְ לְדַרְכְּךָ. אֶפְשָׁר שֶׁהִתְמַהְמַהְתָּ

יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, וּמִשּׁוּם כָּךְ הִתְחִיל הַדָּם

לָזוּב מִסִּפּוּרְךָ. מַהֵר וָלֵךְ. אַל תְּאַחֵר.

בן החלפן: הוּא יָבוֹא בַּזְּמַן. תָּמִיד בַּזְּמַן. אֲפִלּוּ

עַכְשָׁו. גַּם לוּ הָיָה זֶה מַהֲלַךְ מֵאָה שָׁנָה.

אַתָּה רוֹאֶה כִּי גַם עַכְשָׁו עוֹד מְחַכִּים לְךָ

וְעוֹד שׁוֹמְרִים עָלֶיךָ. אֲנִי שְׂנֵאתִיךָ שִׂנְאַת מָוֶת.

אָמַרְתִּי לְהַבְקִיעַ בֵּינֵיכֶם בָּאַהֲבָה, בַּשּׁוֹט אוֹ בַּדִבָּה.

עַכְשָׁו רַק יֵשׁ בִּי פַּחַד מִפָּנֶיךָ. לֹא, לֹא פַּחַד,

שִׂמְחָה פּוֹחֶדֶת וּמִשְׁתּוֹמֶמֶת. פִּתְאֹם אֲנִי יוֹדֵעַ

שֶׁאֵין לְהִתְעָרֵב, שֶׁזֶּה נִפְלָא מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ…

אַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ – אַךְ אוּלַי אֲנִי הוּא

שֶׁאֲהַבְתִּיהָ בֶּאֱמֶת. כָּל הַיָּמִים. לֵךְ. אֵינִי מַפְרִיעַ. מַהֵר וָלֵךְ.

(חננאל מתחיל צועד לעבר הפתח)

פונדקית: הֱיֵה שָׁלוֹם. אִם הִכַּרְתַּנִי, עוֹבֵר אֹרַח.

הִנֵּה לֹא נִפָּגֵשׁ עוֹד. סִפּוּרְךָ יַחֲלֹף,

וְגַם אֲנִי אֵלֵךְ וְאֶצְטַמֵּק וְאֶתְכּוֹפֵף

עַד שֶׁאֶהְיֶה כְּלֹא הָיִיתִי. אַךְ מִמֵּרָחוֹק

– אֲנִי רוֹאָה – כְּבָר מַבְקִיעִים פְּנֵי פֻּנְדָּקִית אַחֶרֶת

אֲשֶר פָּנֶיהָ כְּפָנַי מֵאָז,

וְהִיא תָשׁוּב. אַתָּה שׁוֹמֵעַ, עוֹבֵר אֹרַח,

אֵיךְ הִיא צוֹחֶקֶת?

(קול צחוק צעיר, צלול, חוגג, עולה בפונדק. ממלא את כולו. הכל נושאים ראשיהם. שומעים)

(חושך)

תמונה ששית    🔗

(הבקתה. לילה. חננאל, שנכנס לא־מכבר, עומד, מסתכל סביבו. מסיר תרמילו. מניח אותו על השולחן מעלה אור במנורה)

חננאל: הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ. כִּבְעֵת לֶכְתִּי מִפֹּה.

וְהִיא לֹא כָּאן. לֹא נְעוּלָה הַדֶּלֶת.

הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה, וְהִיא לֹא כָּאן.

(נכנסת נעמי. מראיה כבראשונה. חננאל פונה לאחוריו. רואה אותה)

נָעֳמִי!

נעמי: אַתָּה הוּא, חֲנַנְאֵל, אַתָּה –

חננאל: נָעֳמִי!

נעמי: עֲמֹד. עֲמֹד מִנֶּגֶד. אַל תִּגַּשׁ.

אֶרְאֶה אוֹתְךָ כֻּלְּךָ – – הָהּ, אֲהוּבִי,

אַתָּה הוּא – – פֹּה אַתָּה – –

חננאל: חִכִּיתִי לָךְ, נָעֳמִי. נִכְנַסְתִּי וְאֵין אִישׁ.

וְהָרְגָעִים הָאֲרֻכִּים עוֹבְרִים, עוֹבְרִים,

וְאַתְּ אֵינֵךְ – –

נעמי: הָהּ… כַּמָּה טוֹב שֶׁלֹּא אֵחַרְתִּי, שֶׁכֹּה נֶחְפַּזְתִּי, כֹּה נֶחְפַּזְתִּי לְהַגִּיעַ –

חננאל: מֵאַיִן נָעֳמִי? מִדֶּרֶךְ רְחוֹקָה?

נעמי: לֹא דֶרֶךְ רְחוֹקָה. לֹא, חֲנַנְאֵל.

כָּאן, בְּמָקוֹם סָמוּךְ, מִחוּץ לָעִיר הָיִיתִי.

לַנְתִּי שָׁם. אַךְ מַשֶּׁהוּ נָשָׂא אוֹתִי לְכָאן, הֵקִים אוֹתִי

מִמִּשְׁכָּבִי, מָשַׁךְ אוֹתִי לָשׁוּב – (צוחקת) וְקַמְתִּי וָאָשׁוּב –

חננאל: אוּלַי מוּטָב הָיָה אִלּוּ חִכִּית

עַד בֹּקֶר. לֵיל בְּרָקִים הַלַּיְלָה,

לֵיל רוּחַ חֲזָקָה וּמִדֵּי פַעַם גֶּשֶׁם.

וּבָךְ אֵין זֶה נִכָּר. כְּמוֹ עָבַרְתְּ בֵּין מַיִם לְבֵין מַיִם.

רַק שְׂעָרֵךְ נוֹצֵץ.

נעמי: הַגֶּשֶׁם לֹא כִּוֵּן אֶת הַשָּׁעָה

וְלֹא תָפַס אוֹתִי בַּדֶּרֶךְ. אֲבָל לֹא –

נֶחְדַּל מִזֶּה. הִנֵּה אֲנִי עוֹמֶדֶת

וּמְשִׁיבָה תְשׁוּבוֹת לִשְׁאֵלוֹתֶיךָ

וּמְסַפֶּרֶת עַל עַצְמִי. הֲלֹא אַתָּה,

אַתָּה הוּא שֶׁהִגַּעְתָּ מִמֶּרְחָק… חַיִּים שְׁלֵמִים עָבְרוּ

וְאֵין אֲנִי יוֹדַעַת מַה לִּשְׁאֹל… אַתָּה רָעֵב?

שֵׁב לַשֻּׁלְחָן. מָה? לֹא? אֵינִי יוֹדַעַת

מָה עוֹד לוֹמַר – הַזְּמַן קָצָר וְלֹא אַסְפִּיק

לוֹמַר דָּבָר –

חננאל: הַזְּמַן קָצָר, נָעֳמִי? עוֹד לְפָנֵינוּ

יָמִים רַבִּים.

נעמי (נרתעת) יָמִים רַבִּים? הַאִם… כַּוָּנָתְךָ

לִשְׁהוֹת כָּאן

יָמִים רַבִּים?

חננאל: לֹא רַק לִשְׁהוֹת, נָעֳמִי.

לְהִשָּׁאֵר. אִתָּךְ. תָּמִיד.

נעמי: אַתָּה חוֹמֵד לָצוֹן לֹא־טוֹב.

עַכְשָׁו?

חננאל: זֶה מְקוֹמִי, נָעֳמִי. מַדּוּעַ

כְּאִלּוּ אֵין בָּךְ שׁוּם שִׂמְחָה?

נעמי: הָהּ, חֲנַנְאֵל, אֲנִי שְׂמֵחָה.

אִלּוּ יָדַעְתָּ כַּמָּה שְׂמֵחָה אֲנִי.

חננאל: אֲבָל דְּבָרַיִךְ אֵינָם שְׂמֵחִים.

נעמי: מִפְּנֵי שֶׁיְּרֵאִים הֵם כִּי תַחְשֹׁב

שֶׁהֵם דְּבָרִים רָעִים. אֲבָל הַקְשֵׁב לָהֶם,

הַקְשֵׁב: בְּעֵת צֵאתְךָ מִפֹּה לָרִאשׁוֹנָה

שִׁעַרְנוּ שְׁנֵינוּ כִּי יָפֶה עָשִׂינוּ,

אֲבָל עַכְשָׁו, אֵלִי, אֲבָל עַכְשָׁו

כְּבָר אֵין מַה לְּשַׁעֵר. עַכְשָׁו בְּרוּרָה כָּל כָּךְ

צִדְקַת הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא. עַכְשָׁו אֵין צֵל סָפֵק

שֶׁהוּא רָאוּי, שֶׁהוּא שָׁוֶה… וָלֹא – הֲרֵי לַשָּׁוְא

הָיוּ חַיֵּינוּ –

חננאל: הָיוּ נָעֳמִי? עוֹד לְפָנֵינוּ הֵם.

נעמי: (מפרפרת כמו בסבך) לֹא, לֹא!

הָיוּ! הָיוּ! הָיוּ יָפִים! הָיוּ צוֹדְקִים וּנְכוֹנִים!

אֲבָל הָיוּ! הָיוּ!

חננאל: נָעֳמִי, הַקְשִׁיבִי – עוֹד עָלַי לוֹמַר לָךְ

דָּבָר אֶחָד, חָשׁוּב מִכֹּל –

נעמי: מָה עוֹד חָשׁוּב מִכֹּל?

מָה עוֹד חָשׁוּב מִכֹּל, הָהּ, חֲנַנְאֵל?

חננאל: נָעֳמִי, הִנָּךְ עוֹמֶדֶת לְפָנַי – וְאַתְּ כְּשֶׁהָיִית.

כְּאָז הִנָּךְ נוֹתֶנֶת לִי רְשׁוּת לָלֶכֶת

אֲפִלּוּ מְצַוָּה עָלַי… אֲבָל עַכְשָׁו, נָעֳמִי, אֵין לְשֵׁם מָה… אַתְּ מְבִינָה?

אֵין לְשֵׁם מָה.

אוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁגָּזַר עָלַי לָלֶכֶת, נִשְׁבַּר בִּי, סָר מִמֶּנִּי,

תַּם, נִלְקַח… נִלְקַח אַחֲרֵי שֶׁהוּא נִגְלָה לִי,

פַּעַם רִאשׁוֹנָה בִּמְלֹא אֱמֶת שֶׁבּוֹ,

נִלְקַח כְּמוֹ בִּגְזֵרָתוֹ שֶׁל כֹּחַ זָר,

שֶׁאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ… הַלַּיְלָה

אָמַר לִי עוֹבֵר אֹרַח כִּי רוֹאֶה הוּא דָם

נוֹטֵף מִסִּפּוּרִי –

נעמי: מִיהוּ שֶׁאָמַר זֹאת? אוּלַי נָתְנוּ בְּךָ,

שׂוֹנְאֶיךָ, מִזָּדוֹן וּמִקִּנְאָה, אֶת הַהִרְהוּר הַפֶּרֶא

כִּי אֶת חַיַּי חָמַסְתָּ, כִּי אוֹתִי הִכִּיתָ נֶפֶשׁ…

זֶה הַדָּבָר שֶׁסִּפּוּרְךָ נוֹטֵף אוֹתוֹ כְּדָם.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִכָּה אֶת כֹּחוֹתֶיךָ. חֲנַנְאֵל!

חַיַּי הָיוּ מְלֵאִים, נַפְשִׁי יָדְעָה

חֲלוֹם וָאשֶׁר… הַאֵינְךָ מַאֲמִין?

אֶמֶת הִיא.

חננאל: לֹא אֱמֶת הִיא נָעֳמִי. חַיַּיִךְ הָיוּ

בְדִידוּת נוֹאֶשֶׁת, הֵם הָיוּ

מַחֲלָה וְשׁוֹט וְעֹנִי וּפְחָדִים

וּפְעָמִים רַבּוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ. שָׁאַלְתְּ נַפְשֵׁךְ לָמוּת –

נעמי: לָמוּת? כֵּן. פַעַם וְלֹא עוֹד. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַכְתָּ,

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נִשְׁאַרְתִּי מוּל הַחשֶׁךְ הַיּוֹרֵד, –

אָז בָּאָה בְלִבִּי הַמַּחֲשָׁבָה הַהִיא, אַךְ מִישֶׁהוּ וַדַּאי

פִּתְאֹם הֶחֱזִיק בּוֹ, בְּמַלְאַךְ־הַמָוֶת.

הֶחֱזִיק הֵיטֵב, הֵיטֵב, תָּפַס בִּשְׁתֵּי יָדַיִם,

וְלֹא הִרְפָּה. (צוחקת) מַלְאָךְ זָקֵן, מַלְאָךְ

מִסְכֵּן. הוּא לֹא הִסְפִּיק. מֵאָז הָיוּ חַיַּי רַבִּים וַחֲזָקִים

וְהֵם יָקְרוּ לִי, חֲנַנְאֵל, כֵּן, הֵם יָקְרוּ לִי

וְהֵם נָשְׂאוּ אוֹתִי תָמִיד הַיְשֵׁר אֵלֶיךָ, תָּמִיד אֵלֶיךָ –

חננאל: קָרְבַּן אָשָׁם הָיוּ חַיַיִךְ, נָעֳמִי,

וְאֶת אֲשַׁם חֶטְאִי שִׁלַּמְתְּ.

נעמי: (בתקיפות נואשת) וְאִם שִׁלַּמְתִּי,

וְאִם שִׁלַּמְתִּי, חֲנַנְאֵל, הַאֵין לִי

רְשׁוּת לְכָךְ? שְׁאַל אֶת חֲבֵרֶיךָ,

הַאֵין לִי רְשׁוּת? מִי שָׂם אוֹתָם שׁוֹפְטִים?

הַאֵין רְשׁוּת לְאִישׁ לָתֵת נַפְשׁו

בְּעַד נֶפֶשׁ זוּלָתוֹ? כֵּן, בְּעַד נֶפֶש,

בְּעַד חֲלוֹם, בְּעַד עוֹלָם מָלֵא, לָתֵת חִנָּם!

נַנִּיחַ כִּי שִׁלַּמְתִּי חַטָּאתְךָ, נַנִּיחַ

כִּי חַטָּאתְךָ שִׁלַּמְתִּי, וּבְכֵן, מָה?

אֱמֹר לָהֶם כִּי אִם שֻׁלַּם הַחֵטְא

הֲרֵי שֶׁאֵין עוֹד חֵטְא. אַתָּה שׁוֹמֵעַ?

אֵין חֵטְא! אַתָּה נָקִי! לֹא, לֹא.

זֹאת אַל תֹּאמַר לָהֶם. שֶכֵּן, אִם כָּךְ – אֵין גְּמוּל וְחֶשְׁבּוֹן־צֶּדֶק. לֹא. אֱמֹר

פָּשׁוּט כִּי אֲהַבְתִּיךָ. כֵּן –

כִּי אֲהַבְתִּיךָ עַד מְאֹד. אֱמֹר זֹאת רַק

לְךָ

לְךָ בִלְבַד – אֱמֹר נָא כָךְ, בְּלַחַשׁ –

הִיא אָהֲבָה אוֹתִי. וְכָל הַשְּׁאָר

יוּבַן אָז מֵאֵלָיו וְלֹא יִהְיוּ

לֹא חוֹב וְלֹא אָשָׁם… אֶחָד מֵחֲבֵרֶיךָ

הוֹלֵךְ וּבָא לְכָאן… מַהֵר אֱמֹר זֹאת

לִפְנֵי בוֹאוֹ, אֱמֹר נָא זֹאת בְּעוֹד

אֲנַחְנוּ לְבַדֵּנוּ…

חננאל: נָעֳמִי, אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הַדִּין שֶׁנַּעֲשָׂה בִי

אֵינוֹ עִוּוּת הַדִּין, –

נעמי: הָהּ, חֲנַנְאֵל, אֱמֹר הִיא אָהֲבָה אוֹתִי. אֱמֹר

רַק זֹאת בִּלְבַד, –

חננאל: חַיִּים שְׁלֵמִים עָבְרוּ, נָעֳמִי. נָכוֹן אָמַרְתְּ.

חַיִּים עָבְרוּ. וּמַה נִשְׁאַר אַחֲרֵי כָּל זֶה? לָמָּה הָיָה

כָּל זֶה? דָּבָר אֶחָד אוּלַי נִשְׁאַר

עַל אַף הַכֹּל, –

נעמי: הָהּ, חֲנַנְאֵל, אֱמֹר, – –

חננאל: דָּבָר אֶחָד נִשְׁאַר, נָעֳמִי. אוֹתָהּ רְשׁוּת

כְּפוּפָה, גְלוּחָה, בּוֹדֶדֶת שֶׁנָטַלְתְּ, שֶׁלּוּלֵא הִיא

אֵין הָעוֹלָם כִּי אִם חֶשְׁבּוֹן

שֶׁל רֶוַח וְהֶפְסֵד, אֲשֶׁר עָלָיו אֵין לוֹ קִיּוּם

אֲפִילוּ יוֹם אֶחָד.

נעמי: לֹא, לֹא. אֱמֹר רַק זֹאת, אֱמֹר…

חננאל: וְאַתְּ נִשְׁאַרְתְּ. אַשְׁרַי שֶׁמְּצָאתִיךְ, נָעֳמִי.

אַשְׁרַי שֶׁפֹּה אַתְּ, עִמָּדִי.

(פושט־היד מופיע בפתח. נעמי רואה אותו. פניה חוורות וקורנות. חננאל אינו רואה אותו עדיין)

נעמי: חֲנַנְאֵל, אֶחָד מֵחֲבֵרֶיךָ בָּא לִקְרֹא לִי –

חננאל (רואה את פושט היד)

לִקְרֹא לָךְ, נָעֳמִי? מַה לּוֹ וְלָךְ?

נעמי: בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, חֲנַנְאֵל, אַחֲרֵי

שֶׁעֲמַדְתֶּם מוּל הַחַלּוֹן – – אַתָּה הָלַכְתָּ

וְהוּא חָזַר וְקָם עַל הַמִּפְתָּן. מֵאָז

לֹא כָּאן אֲנִי… עַכְשָׁו הוּא בָא לִקְרֹא לִי

לָשׁוּב אֶל מְקוֹמִי…

(היא פוסעת אל פושט היד)

חננאל: עִמְדִי, נָעֳמִי!

פושט היד: בּוֹאִי! לְכִי אַחֲרַי, נָעֳמִי!

חננאל: עִמְדִי, נָעֳמִי! עִמְדִי!

(נעמי מוסיפה ללכת אל פושט־היד. בעל התיבה מופיע בפתח)

בעל התיבה: עִמְדִי, נָעֳמִי. (נעמי עומדת מלכת) עַכְשָׁו

אַתְּ רַק סִפּוּר וָזֶמֶר

וְכָאן אֵין לוֹ שְׁלִיטָה עָלַיִךְ

– – אֵין זֶה סוֹפוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר. מִכָּאן חוֹזֵר הוּא

תָּמִיד אֶל רֵאשִׁיתוֹ, עַל מְנָת לָשׁוּב

בְּחִלּוּפֵי שֵׁמוֹת וּמַעֲשִׂים, שֶׁכָּךְ טִיבוֹ –

לִהְיוֹת הוֹלֵךְ סוֹבֵב, לִהְיוֹת מַתְחִיל

כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. אֵין תַּקָּנָה לוֹ…

כָּךְ נִשְׁאָרִים דְּבָרָיו לֹא חֲתוּמִים,

כִּי לֹא לַחְתֹּם אוֹתָם נוֹעָד הוּא, רַק לָשִׁיר

אוֹתָם וּלְסַפֵּר אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ.

(מסך)