האם זה היה מחוסר דמיון או מחרדה, שפרט לפגישות מזדמנות בתור סופרת ילדים בבתי ספר לא הצלחתי למצוא שום עבודה?
הרגשתי כמי שעומדת למול העולם כשעלי לנגוס באבטיח שלם מבלי לפלח אותו.
אבל באו זמנים מחייבים, והיה עלי לתפוס איזה קצה חוט.
– וניסיון?
– שום ניסיון, עניתי.
הבחורה שמולי הביטה במחשב שלפניה ואחר כך בי בפקפוק.
רק מפני שחלקנו בינינו תקופת שירות קצרה בצבא, היא נתנה לי את העבודה הזאת.
כך הגעתי עכשיו לשבת מול האישיות המפורסמת הזאת, זמרת שלאחרונה זרח כוכבה.
נתתי לעיני לנוח מהצילומים הגדולים שלה שהשתרעו על הקירות, והבטתי בוורד הצהוב שעמד לפני בכד כחול על השולחן.
– טוב, אמרה הזמרת, ממה נתחיל? היו לה עיניים ירוקת פעורות ושיער בלונדיני.
– מהתחלה אני חושבת, אמרתי.
– הו זה היה נפלא, אמרה הזמרת, גדלתי בטבע, את יודעת מה זה?
במקרה ידעתי.
– הורי היו נפלאים, וככה זה המשיך, עד בעלי המופלא, את כמובן יודעת שאני נשואה, והקריירה המופלאה שלי.
ואז צלצל הטלפון.
הזמרת הפנתה את גבה ולאחר רגע הרימה את השפופרת.
קולו של הדובר בקע את מרחב החדר והגיע גם לאוזני.
– את לא תעשי את זה, בשום פנים, את שומעת?!
הזמרת שלי התכווצה.
– לא לא, אמרה לפומית, לא התכוונתי.
– את עוד תראי אצלי מה זה.
הזמרת שלחה בי מבט מבוהל.
לא ידעתי אם לצאת למסדרון. תקועה במקומי, נשארתי לשבת.
– שלא תזכירי את זה במלה, את שומעת? אחרת אני עף מכאן ולא תראי אותי יותר בחייך.
הזמרת שלי פרצה בבכי.
– תבכי, תבכי, זה בריא לך, בקע הקול מן הטלפון שנטרק.
ישבתי מבלי להוציא מלה.
הזמרת, בעודה מתנשמת, אמרה:
– שמעת אותו? את שמעת אותו נכון? מחפשת אחר עֵד. היא חשפה את שערה הבלונדיני שכיסה על מצחה. לא ידעתי אם כדי להראות לי משהו או לציין שההצגה נגמרה.
– בסוף הוא יעזוב, אני יודעת, אמרה בעודה מתנשמת.
לא אמרתי כלום.
– אולי עכשיו הוא באמת יעזוב.
– למה? שאלתי, מפקפקת אם עלי להיכנס לתמונה. – הרי יש לך ממש קריירה, את זמרת מפורסמת, הצלחת.
– לא, זה הוא, הוא סידר הכול, את ההופעות, ההקלטות, אמרה תוך כדי בכי.
– רק רגע, אמרה ויצאה, וכשחזרה, מעודדת יותר, אמרה:
– המזוודה מתחת למיטה, הוא לא יעזוב היום.
ואז, פורצת שוב בבכי, אמרה:
– זה לא היה נפלא, זה לא היה נפלא בכלל, ומהרגע הראשון זה היה ככה.
ופה נפרש לפני הסיפור שאם לא הכרתיו היטב לפרטיו, בכללותו הכרתיו לעומקו.
ילדות?
– את לא תכתבי את זה, לא תפרסמי, את לא תעשי לי את זה, נכון?
הזמרת ליוותה אותי עד סף הדלת. כשיצאתי היה כבר חצי חושך.
ישבתי על ספסל סמוך.
הבתים מולי, עצי השדרה נחשפו רק ממרכזם וכאילו הם עפו. הכול נבלע במין אפרוריות עננית. לא רציתי לחזור הביתה עד שאתן לי תשובה. העברתי את יחסי עם בעלי דאז נגד עיני, קראתי אותם מחדש. איך לא ראיתי עד עכשיו מה אופיים. האם הסיפור העניק לי מודעות חדשה? ידעתי את הסיפור, הרי אני כתבתי אותו.
ואם הייתי כותבת אותו כווידוי, כחשיפה של חיי, האם זה היה מעניק לי הבנה נוספת, או כוחות היחלצות? האם יכולתי להתוודע לעצמי באופן ישיר, יותר מאשר דרך השלכה?
המסדרונות הפנימיים חזקים מן הסיפור, והפחד, האם הוא מסתלק מפני הסיפור על אודותיו?
האם הסיפור מרפא?
האם עלי לדעת מה מניע את הבעל כדי להגיע לשורשו של הסיפור?
האם כדי לזהות את המניע שלו עלי להעצים את המצוקה, הפחד, הרוע שבי? או לזהות מהו חלקי? הפחד יכול לעורר אצל האדם שמולך את יצר האכזריות.
והאם, שאלתי את עצמי, מדובר באהבה, או ברצון שמישהו יאסוף אותי תחת כנפיו? זה ודאי לא מעורר אצלו רגשות נאצלים.
להמציא לסיפור סוף טוב? תחושתי הפסיכולוגית מתקוממת.
אני משאירה אותי יושבת שם על הספסל.
אני לא אוהבת סיפורים נטולי סוף, אבל – האם הדמיון יגרור אותי לעבר האמת הבלתי מודעת?
האם באמצעות הסיפור התוודע המספר לעצמו, לאכזבת הקורא, ויותר מכך, לאכזבת הכותב?
ואם לדייק, לאכזבות הכותב־הקורא? הוא יודע כי יש בכותב הרבה יותר ממה שיש במספר.
ממילא הקול האישי הוא לא יותר מפונקציה של תקופה ושל תרבותה. המבנה המוצק של הרומן במאה ה־19, תקופת עליית הבורגנות, הוא תוצאה של צמידות בין פנים לחוץ, כשהחוץ מבטא את הפנים. בעוד במאות ה־17 וה־18 רווח מאוד בצרפת רומן המכתבים, כמו זכרונותיה של מדאם דה סביניֵיה, הגברות שעודדו בסלונים שלהן את אנשי הרוח שעוררו את המהפכה; הגברות שנמלטו מן המהפכה וכתבו את זכרונותיהן.
אפשר לראות את השפעת הנוסח הזה על יצירותיה של קולט בתקופה האחרונה שלה, וכמובן את יצירתו של פּרוּסט, שהיא אישית עד כדי התבוננות המספר בעצמו כאילו הוא האחר. שמו של מרסל נזכר לאורך הספר פעם אחת בלבד. הקול האישי בעצם מאפשר לפצל בין תחושת העצמי לבין ההתבוננות בו.
אבל תרבות המאה ה־20, באמצעות הפסיכואנליזה, המרקסיזם, הדמוקרטיה, שברה את קול המספר, עירערה את סמכותו. אנחנו חושדים ולא מאמינים בו יותר, וגרוע מכך, גם לא הוא בעצמו.
כי לעולם לא יצליח להעלות לאור היום הסיפורי את מה שמתרחש במעמקיו.
ובכל זאת, המאמץ והכנות שבהודאה בזה מאפשרים לי את חומר הקריאה. לא מה הסיפור אלא מי המספר, אני, על כל מגבלותי, החשד העצמי והשאלה המתמדת אחרי שהנאת הבריחה לעולם אחר הסתיימה.
האם עדיין יש צורך בכך? האם עולם הדיגיטל הוא תחליף? האם אנחנו עומדים על שבר של העולם האורייני (מלה מוזרה)? צבת בצבת עשויה, האם זה נכון שחל פיחות והקורא והכותב איבדו את כוחם?
עבדתי אז בצער בעלי חיים, הייתי מגיעה לקפה הבוקר עם כלבים אחדים שהיה עלי להעביר מתחנת הקליטה לנטושים, למכלאה.
– הי, צער, היה קורא אלי בעל בית הקפה, כמו תמיד?
הייתי מתיישבת באותו מקום קבוע ליד הדלת. הוא היה מגיש לי את הקפה שלי ולפני הכלבים מניח קערת מים.
אנשים מסוימים היו מעקמים את האף, כנראה מטעמים היגייניים, אבל היו כאלה, כמו שתי הגברות שישבו דרך קבע בשולחן הסמוך, שהציגו עצמן לפני והיו מתלבלבות לכלבים שלי.
ככה הכרתי את הגברת עם השיער הכחול ואת הרזה עם האפודה, שהיו שותות שם קפה יחד מדי בוקר. ודאי היו מעדיפות שאתאר אותן נטולות גיל, אבל הן היו בבירור בגיל שבין אמא לסבתא. חברת כלבים בדרך כלל משובבת נפש, אבל אחרי הכול הייתי נותנת להם אפס בשיחה.
הייתי נועצת את מבטי ברחוב, כשלמעשה אוזני הייתה כרויה בגניבה למה שמדברות השכנות שלי. לא הבנתי כלל במה מדובר, מה שמשך אותי יותר ויותר להקשיב.
זמן לא רב אחרי שפגשתי אותן בקפה התברר לי שהן גרות בקצה השכונה שלי, ושאם הולכים בדרך העיקוף הן נמצאות ממש מאחורי. וכך, כדי לעניין את עצמי בטיול הערב עם הכלבים הייתי עוברת ליד ביתן בדרך העיקוף.
אם להודות על האמת, פחדתי אז מהחושך, ובשעת הערב הבּהירה עדיין היטבתי לראות.
הבית היה מוקף צמחים שהגיעו עד לגובה החלון. חתולה לבנה הייתה יושבת דרך קבע על הגדר וקרה לעיתים, למרות ההתראות שלי, שהכלבים היו מסתערים עליה בנביחות. החתולה הייתה מנתרת באלגנטיות ונעלמת אל תוך הבית.
גם אני הייתי ממהרת להיעלם בשדרה.
אבל יום אחד, כשלא הייתי מהירה מספיק, נפתח החלון ומישהי קראה לי מתוכו:
– צער, זו את?
טוב, הן לא ידעו מה שמי.
– בואי, את מוזמנת להיכנס.
בפתח הדלת ראיתי שהחתולה הלבנה חומקת פנימה. נכנסתי בעקבותיה עם הכלבים.
אני לא יודעת מה בדיוק ראיתי שם שעורר בי את התחושה שנכנסתי למקום שלא ממין העולם הזה, אולי פיזוז צללי הנרות הדולקים על הקיר.
לא כל כך התרשמתי ממה שהתרשמתי, באתי מהסטנדרט הקיבוצי ולא ידעתי בדיוק איך נראה העולם שמחוצה לו.
וכך נכנסו שתי הנשים, הכחולה והרזה עם האפודה, לתוך עולמי, או אני לשלהן.
בערב ההוא באתי ללא כלבים, לכן נכנסתי רק בהקשה קלה על הדלת מבלי לחכות לתשובה. עוד על הסף הבנתי שהפעם אני בלתי קרויה, אבל כבר הייתי בפנים. מלבד החתולה על הפסנתר ושתי הנשים, שגחנו על השולחן להסתיר ממני משהו, ישב ליד השולחן גבר זקוף קומה לבוש מדים. פניו היו מוכרים לי. רק כשיצאתי במהירות בתחושה שאיני קרויה נזכרתי, זה היה הרמטכ"ל.
*
הגיבורה שלי לא ניחשה במה הם עסקו ליד השולחן. אני כבר בחרתי. האם זה הגיוני? האם עלי להוביל אותה לשם? איך? האם עלי גם להנחית את זה על המשתתפים, כך שזה ייראה להם הגיוני?
אחת האפשרויות:
בבוקר כשבאתי לקפה הייתה שם רק הגברת הכחולה, שהזמינה אותי לשבת ליד השולחן שלה.
– מה קרה? שאלתי במבוכה.
פה ביכולתי להעביר את האינפורמציה תוך כדי שיחה.
מה עדיף, להוסיף הנשמה לסיפור, או להתחשב בקוצר הרוח של הקוראים או שלי?
הבחירה:
שתי הנשים היו דודות של הרמטכ״ל משני הצדדים השונים של המשפחה, וכשהן נפגשו הן החליטו לעזור לו במשימה הקשה.
אולי זה מתאים לכחולה עם הפנים החלקים היפים, אבל זו הייתה דווקא הרזה שהייתה אפילו כפופה קצת שמילאה את התפקיד המרכזי.
רוזה הייתה אסטרולוגית בעלת שם עולמי שפרשה מן הבמה הבין־לאומית והחליטה להתמסר לתפקיד של אחיינה.
*
האם אני מאמינה בזה?
ובכן, הרעיון הוא שקשה לאנשים מן השורה לתפוס שהעולם קיים בשכבות נוספות.
וגם אני מתקשה, מה שכמובן לא אומר שזה איננו קיים.
לפני שנים פניתי לאחותו של סופר מפורסם. שמעתי מפה לאוזן שהיא מומחית גדולה בנושא ושהיא מנהלת סדנה.
טלפנתי והיא ביקשה שאטלפן במועד מאוחר יותר, וכמובן לא חזרתי אליה.
זה העניין, שההתעניינות שלי בכל ענפי האזוטריה תוקפת אותי בגלים.
והיא לא מסתיימת בגלל נמוגות העניין, אלא בגלל שאחרי זמן מסוים של עיסוק בנושא תוקפת אותי עייפות עד כדי בחילה שמונעת ממני כל עיסוק בנסתר; מה שבעצם מונע ממני להתעניין במה שאני מתעניינת.
*
רוזה נקראה לנכדים שלה בתכיפות והכחולה, שהייתה למעשה קרטוגרפית, כשהעלתה את הרוחות – כך הבנתי מדבריה כשישבנו בביתה ליד השולחן העגול – זימנה בטעות כוח אפל והיא לא מצליחה להיפטר ממנו.
– אני מודאגת מאוד, אמרה, תלוי בכך גורלו של עניין מכריע. צריך נערה צעירה תמימה כדי להיחלץ מאחיזתו, כמו בסיפור החד־קרן.
– סליחה? אמרתי, השתגעת, להשתעשע בדבר מכריע כזה כמו צבא הגנה לישראל?!
או שלא אמרתי והיא קראה את מחשבותי.
– מה זה לדעת, מה זה להבין, מה זה להחליט אם לא בכוח כוחות גדולים נסתרים שקשה לשים עליהם אצבע?
*
כבר אמרתי שיש לי לחלופין עניין באזוטריה, וזה כולל אסטרולוגיה כמובן.
תמיד קל לי יותר לקרוא על מלקרוא את.
כנראה התודעה שלי לא חזקה דיה.
אני יודעת מה יונג אמר על זה, מה שנמצא באי־מודע שלך ואינך מזהה אותו קובע את גורלך.
*
– הערב זה קריטי, אמרה הכחולה, עומדת להתרחש פעולה סודית ועלינו להחזיר את הכוח מארץ האויב. איך רוזה העזה לעזוב בשעה כזאת מכרעת?
– את מאמינה בזה?
– אני עושה מה שאני יכולה.
– ורוזה?
– כמובן, אבל יש שם אצלה ילד חולה.
כל הצבא וילד אחד, חשבתי, אבל שתקתי.
*
כל הלילה חיכיתי לחדשות הבוקר. לא הזכירו את זה בכלל, ועם אור ראשון הקשתי בדלת ההיא.
– זה עבר בשלום? התפרצתי.
– תודה לאל, נחלצו, אמרה.
נשמתי לרווחה. לחשוב על אנשים שתקועים מעבר לקווי האויב בחושך והם בעצם ילדים והם בעצם פוחדים והם בעצם חייבים להעמיד פנים לטובת המדינה היהודית.
– אנחנו חילצנו אותם, הוסיפה.
– בעזרתך, אמרה הכחולה.
– שלום, אמרתי לרוזה שחזרה כנראה בינתיים.
– בואי, תאכלי איתנו ארוחת בוקר.
– תודה, אמרתי, אבל סירבתי. הייתי צריכה לחזור לכלבים הנטושים.
תכננתי בראש מה לבקש מהן בסיאנס הבא, אם הן ישתפו אותי. אולי מישהו שיאהב אותי עד מוות.
באותו בוקר כשהגעתי לקפה, הן לא היו שם. למעשה לא ראיתי אותן יותר.
וכשעברתי בערב בדרך העיקוף הבית לא עמד שם כלל.
גם לא בפעמים הבאות שעברתי במקום.
– הי, צער, קרא לי בעל בית הקפה שעדיין לא חפף את הראש, את נראית כאילו בלעת את אחד הכלבים שלך.
– רוזה? שאלתי, והכחולה?
– על מה את מדברת, צחק עלי.
*
האם באחריותי לפתור את התעלומה הזאת?
עד איפה המחבר צריך ללכת בעקבות דמויותיו?
מי שזרע לי את זה בראש שייקח אחריות.
אני רק מקווה שיש מישהו, הן או לא הן, שדואג את הדאגה הגדולה הזאת.
היום ראיתי את הרמטכ״ל בטלוויזיה וקרצתי לו.
סיפור פשוט
הירשל מדבר
האם זה סוף הסיפור? מי קובע?
והסוף שאחרי הסוף,
האם תמיד יהיה עלי לשהות
במטבח, לשתות תה עם מינה זוגתי
ולצחקק עם התינוק?
הרגע ההוא קפא, אבל אני לצערי ממשיך את עצמי.
מה אעשה בי?
יתכן שחלמתי הלילה על בלומה,
אפשר שהפורפֵרה
שהוטבעה בתוך ראשי, מדחַף השיגעון,
דחקה כליל את הירשל שהייתי והותירה את בלומה מחוקה אך מקועקעת.
ברור לך שמרגע מסוים אני מתנהל בלעדַי,
אינני הירשל שהופיע בסיפור עד כה, זה המופיע בחזית, אלא זה המשרת את המניעים של הסופר.
הסיפור שלי, שהתחיל ריאליסטי לחלוטין, מקבל ממד קבלי שנכנס עם השיגעון.
לכאורה, השיגעון שייך לעולם הריאלי של תחילת הסיפור, אבל הוא הולבש עלי כמו מגבעת לצורך המספֵּר. התפיסה האומרת שאין פתרון אחר מלבד שבירת הדמות והוצאתה מן הדעת, אינה שייכת לרצף הסיפור עד כה. נראה שרציתָ להעביר אותי מעולם לעולם ולנתק אותי לחלוטין מן הסיפור.
הלילה הופיעה לפני בלומה זועמת ואמרה לי, מחקתי את המוחק.
צירל, פרויד, אבא, איך גירשתם אותה באמצעותי? מה חשבתם, סערות נפש, מבוכים, רגשות עזים שייכים ליתומים בלבד? אמרתם, אתה רוצה למצוא את עצמך מתרוצץ עירום ברחובות? ובכן, אמא ופרויד יקרים, אני יושב עכשיו עם זוגתי במטבח, אבל נפשי מתרוצצת ברחובות.
עשיתָ ממני צחוק, אדוני הסופר, כשטשטשת את גבולותי בין המושגים המטאפיזיים והעולם הארצי והפכת אותי לליצן. למה לא המשכת את סיפורה של בלומה, היא לא ענתה לך על הצרכים הקבליים שלך? אני מרגיש שעיוותת את הסיפור שלי, וללא רמזים מוקדמים.
בלומה, יקירתי, הם הפכו אותך בתוכי לזומבי, זכר למה שאינו יכול למות וגם לא לחיות. לכשתפגשי בסופר, ספרי לו.
אסור היה לךְ לשתף פעולה עם משבר הריאליה. זה שייך לתורות אחרות שאת, גם אני, לא בקיאים בהם הרבה. תורת המסתורין היהודית שייכת לסופר, כמוה כמשנתו של פרויד. לו זכרתי את שמך, הייתי קורא לך, את, את, את, אני נופל לתוך הבור שהיה שמך.
בלומה!!!!!!!!!!
בלומה
איש אחד אהב אותי פעם. מה משמעותן של המילים הללו? כמה רחוק ה־פעם, כַּמרחק בין המכה לשכחה. אני זוחלת מתחת לכאב, לא מעזה לנשום יותר מהאיש ההולך זקוף ישר על הגשר, להישען על קומתו שמא יפול. אבא אמר לי בזמנו: “בתי היקרה, קראי בספרים ויואר עולמך בשעת אופל.” אני קוראת בספרים, אבל יותר מכול אני צופה בטלוויזיה. מרבית הסיפורים עוסקים באוהבים. במרבית הסופים מצליחים האוהבים להתאחד זה עם זה. הטלוויזיה מאוד מעריכה את האהבה. ולכן אני חוזרת לספרים, שמה הסיפור מורכב יותר. קרנינה המסכנה השליכה עצמה מתחת לרכבת; מדאם בוברי לא זכתה לסוף טוב יותר; גם קתלין ארנשואו לא הצליחה להתאחד עם אהובה. הספרים מתייחסים ביתר כבוד לכאב, וגם לחיים. הסוף, אומרת הטלוויזיה צריך להרגיע אותנו, לשמח אותנו. הסוף, אומרים הספרים, צריך להפגיש אותנו עם עצמנו.
אתה, מר עגנון היקר, לא יכולת להפיל גם עלי את מכת השיגעון מבלי שאתרפא ממנה? כנראה שלנשים אין חשיבות רבה ולכן לא הפכת אותי לתרנגול, או אולי לשחף או אפילו לכלב רחוב. לא איפשרת לי להימלט מן הסיפור ככזה. נדמה לי שעליך להציץ בשנית בספרי הקבלה שלך ולמצוא לי מפלט במטאפיזיקה. גם נשים רוצות להאמין שיש פשר בכאב, ולו גם בעולמות הגבוהים.
שבועת אמונים
כזרעים שעתידים להיפתח זורה המחבר רמזים למה שיתארגן בעתיד לסופו של הסיפור. בראשית הסיפור אנחנו נתקלים בכד המים שמרמז לנו על הקריירה שיבחר בה יעקב רֶכניץ. אמה של הנערה שושנה ובעלה הקונסול, זה שמימן את לימודיו של יעקב רכניץ, חלטו את השבועה שנשבע לשושנה להיות בן זוגה בעתיד. יעקב רכניץ מייצג את המים בפעם השנייה בסיפור, כשהוא הופך לביולוג ימי ומגלה את האצה המיוחדת שנקראה על שמו בספר המדעים, “כּוליפֵֵירה רֶכניצאִית”.
שושנה מגיעה למזרח התיכון אחרי שהיא נוסעת עם אביה הקונסול לאפריקה, ובעקבות עקיצת זבוב הצֶה צֶה נכנסת לתרדמה שאין לה סוף. בינתיים, משתעשע יעקב רכניץ עם שש הנערות: רחל, לאה ואסנת, רעיה, מירה ותמרה, שמשוטטות איתו עם ערב על חוף ימה של יפו. לקראת סופו של הסיפור מוזמן יעקב רכניץ, שהפך למורה ביפו, לפתוח בקריירה חדשה בניו יורק. כדי להיפרד מן הבנות הללו הוא מוליך אותן מימינו ומשמאלו בהליכת פרידה על חוף הים. לפי בעל תיקוני הזוהר, שש הנערות הן ששת הקנים במנורה שסבים סביב לקנה האמצעי ומסמנים את הנקבות שמסביב לזכר. מחליטות הנערות לשחק עם יעקב מעין משחק: זו שתרוץ מהר יותר מכולן ותשיג אותו, היא שתהיה בת זוגו. רצות הנערות מהר ככל יכולתן, אבל מי מקדימה אותן, רצה בעודה ישנה? הרי זו שושנה. שושנה שמסמלת את כנסת ישראל, והיא מופיעה בשיר השירים כשושנה בין החוחים. נוצר ניגוד בין היחס ההרמוני של הדגם הקבלי ובין יחסי התחרות שבין שושנה ושאר הנערות בסיפור, הנערות שהן כוכבי הלכת שמסתובבים סביב יעקב – והם פונים לסובב סביב שושנה. יעקב עצמו, שהוא דמות מהוססת, מרמז באופן כלשהו ליעקב המקראי, החלקלק. ובכל זאת גם פה הסיפור, שמתחיל באופן ריאלי לחלוטין, כולל ההרמזים שבתוכו, מסתיים במפנה קבליסטי מיסטי לחלוטין.
מה יהיה על שושנה ויעקב רכניץ? האם ייפגשו כשתתעורר במישור הריאלי, או שתמיד יתגוררו בתוך ההוויה המיסטית, נתונים לשליטתו של המחבר? ומה יהיה על הירשל, שהוא, בדומה לרכניץ, אדם מהוסס, שאפילו על אהבתו אינו יכול להתעקש והוא נשלט על ידי הוריו.
אני מטלפנת ליעקב רכניץ ואני שואלת אותו, למה לא ברחת משם עם אחת הנערות הגשמיות? האם חשבת ששבועה שנשבע ילד מחייבת אותו לנצח? האם אנחנו שוב בסיפור של חולדה ובור? יעקב רכניץ יקירי, סע לניו יורק, אני מברכת אותך שתצליח, ואת הסיפור של שושנה תגנוז בחלום. מזל שלביתו של יעקב רכניץ נקלע גם הירשל. אני מבקשת מרכניץ שייתן לי אותו. חבל, אני אומרת, למצוא אהבה זה יותר קשה מלמצוא פוליפירה רכניצאית. אני יכולה לכתוב לך את שמה של בלומה וכתובתה, האם זה יוכל לעזור או שאיחרנו את המועד?
1.
אחרי שנרפאתי, לא, אחרי שהפסקתי לזכור במדויק, אחרי שאיפּרתי את מכת המחלה, והעפעפיים על פי פקודתי פיזרו אבק זהב על דוכני הרוכלים בראשי, הגברים, הבהיות, ובתוך ידיעת האיך שכולי טבעתי בה ונראתה לי מִפּה, עיתון מצהיב, פתאום נעים להיות בעולם ללא ההליכה על חוד התער. מעכשיו הרגע קשור לרגע הבא בחוט המובן מאליו. אחרי שהפסקתי להתפלש בגעש שבפארק החזה, נושמת, אבל לא עד לעומק מחשש הכאב
עד למדור הציפורים הקטנות, לא העטלפים, לא.
לא חיה נטולת פנים. שקט, אני אומרת לה, שקט.
הנה, קחי, ואני מפזרת לה פירורי חלת שבת מתוקה.
הניחו, אני אומרת להן, הניחו, כל אחד צריך לחולל נס בעולם הזה, כל אחד צריך להיות בריא.
מה שכבשת בעמל רב תובע ממך את הלב האחר, לא את זה הזוחל מתחת למעיל, מתחת לעור. הוא הפשע שלי והוא גם זה שמחפה עלי.
בוקר טוב, בוקר רע, אני פוגשת אותו בקומי.
זה שנמצא איתי מאז בריאת העולם.
הוא מעמיד פנים שאין לו דעה כאילו הוא סתמי, רק תוחב אצבע לתבשיל הקרוי בפה הפוחד, אהבה. נוקב חור ברשת הקורים.
נשיקה אחרונה לפי השינה, כן או לא, האם אקרא לו בלֵיל הנשמה? הוא לא יתרחק או יתקרב יותר מן הדם, יותר מן הוורידים, פחות מגזיר ציפורן.
לילה טוב, לילה רע. ללא אור מנורה או פנס השפה נופלת מפי מעצמה. תחשוב על גשם או עלים ברוח חזק. אינני מבינה, אני אומרת, יציר משולח על גופֵי הזמנים. אני שולחת יד לתפוס בנקודה. היא תמיד לפנַי או אחרַי, רחוק ממני, אינני מצליחה לעצור, אני נזכרת בי אבל כבר הרחקתי משם מאוד.
2.
על כל מקווה מים קטן או גדול בתי שואלת אותי: פה היא טבעה? לא מכירה עדיין את ספריה, היא כבר יודעת על סופה.
זו שדרכה על רצפת השיגעון מנחשת את היצירה התלויה מעליו, תוך כדי כיבושו.
יצירת המופת מתרחקת מן השורש. ככל שתתרחק כן תתייקר המנחה. לכאורה היא מאבדת את הכורח במלחמת ההסתרה, אבל כל אותו זמן העולם שיצרה, תיאטרון הבובות שהיא מפעילה, רוקד לקצב נשימת החיה שמתחת לרצפה, מתחת לפני האדמה, מתחת לפני היבשות והאוקיאנים.
ופרצי הלבה מאשרים, זה YOU שמתפרע, YOU שחורג ממכסהו, וזו היא שהלבישה אותו בַּמסכה של יצירות המופת.
אני פוחדת, אני הקורא, עד כמה לפתוח את הוורידים, לשחרר אותו שישתולל בפני האמת, ונשאלת השאלה עד כמה המוזרות היא בתו של השיגעון. עד כמה היומנים, הרומנים, המסות, הם התפרצויות הלבה של הרצפה הקבורה מתחת לרצפה. זה שטח כבוש. ועד כמה הן הימלטות ממנה.
איפה, אם ישנו, הוא האני?
עד כמה האני הוא מחלה ועד כמה הוא ריפוי?
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.