¹

לזכרו של מ. א. סטאכוביץ'

פרק ראשון

השמים הלכו וגבהו, השחר פיעפע והתפשט, הכסף הכהה של הטל הוסיף והלבין, חרמש הירח חייו ניטלו יותר ויותר, היער הלך והריע, הבריות החלו לקום משנתם, ובסווסה ² של האדונים נשמעו תכופות יותר – נשיפה, המולה בתוך התבן, ואפילו צהלה זועמת ונוהקת של סוסים שנתכנסו ונתקנטרו משום־מה.

“נוֹ־וֹ! עוד הספּק תספיקו! כבר אתם רעבים!” קרא הסייס ³ הזקן, בפתחו את השערים החורקים. “אל אן זה?”, גער ואיים באגרופו כלפי בכרה ⁴ שנדחקה אל השער.

הסייס נֶסטוֹר לבוש היה מעיל־קזקים, חגוּר רצועה רווחה, השוט צלוּף לו אל מאחורי כתפו, והלחם בתוך האלונטית התחובה בחגורה. בידיו נשא אוכף ורסן.

הסוסים לא נבהלו כלל ולא נעלבו בשל נעימתו הלגלגנית של הסייס, הם העמידו פנים, כי היינו־הך להם, וסרו בלי־זריזות מן השער, ורק סוּסה זקנה אחת, אמוּצה־ברודה ורעמתנית, זקפה את אזניה והחזירה במהירות את עכוזה. לרגל מקרה זה נאנקה הבכרה הצעירה, שעמדה מאחוריה ואשר לה לא נגע הענין לגמרי, ודחקה את עכוזה אל הסוס הראשון שנזדמן לה.

“נוֹ־נוֹ!” גער הסייס בקול רם ונזעם יותר, וכיוון את צעדיו אל זוית הסווסה.

מבין כל הסוסים, שהיו בצותא בסווסה (מספרם הגיע כמעט למאה), גילה פחות קוצר־רוח סוס כּרוּת ⁵ ומנומר, שעמד בודד בפינה מתחת לסכך, מצמץ בעיניו ולקק את סמוכת־האלון של האורוה. אין לדעת מה טעם מצא הכּרוּת המנומר, אך ארשת־פניו היתה רצינית ומהורהרת שעה שעשה זאת.

“פּנק תתפּנק!”, פנה אליו שוב באותה נעימת־קול הסייס, בגשתו ובהניחו סמוך לו על הזבל את האוכף ואת לבד־הזיעה ⁶ שהצהיב עד ברק.

הכרות המנומר חדל מללקק ובלי זיע האריך להתבונן בנסטור. הוא לא פרץ בצחוק, לא נתכעס, לא נזדעף, אלא נשם בכל מלוא כרסו, נאנח קשות והחזיר את פניו. הסייס לפת את צוארו והלביש לו רסן.

“על מה אתה נאנח?”, שאל נסטור.

הכרוּת כשכש בזנבו, כמי שאומר: “סתם כך, אין דבר, נסטור”.

נסטור שם עליו את לבד־הזיעה ואת האוכף, ואז זקף הכרות את אזניו והביע בדרך זו, כנראה, את מורת־רוחו; אך בשל כך גידפוהו וכינוהו בשם “חלאה”, והתחילו להדק עליו את החבק ⁷. בגלל זה התנפח הכרות, אלא שתחבו לו אצבע בפה ודחפו ברך בכרסו, והוא נאלץ לשאוף אויר. אף־על־פי־כן, שעה שמשכו עם השינים את רצועות־האַרכוֹף ⁸, זקף שוב את אזניו ואף החזיר מבט. אמנם, ידוע ידע שהדבר לא יועיל, בכל־זאת ראה נחיצות להוכיח שאין זה נעים וכי לעולם יוסיף ויוכיח זאת. משאכפוהו, פישק את רגלו הימנית אשר נפחה, והתחיל לועס את המתג, גם זאת מתוך אי־אלה טעמים מיוחדים, שכן כבר היה סיפּק בידו להיוכח, כי לא ייתכן למצוא טעם כלשהו במתג.

נסטור התרומם בארכוף הקצר ורכב על גבו של הכרוּת, התיר את השוט, שלף את שולי מעיל־הקזקים שנתקפּלו מתחת לברכיו, ישב בתוך האוכף ישיבה מיוחדת, ישיבה עגלונית, ציידית, סייסית, ומרט את המוסרות אל גופו. הכרוּת זקף את ראשו, כמו שמודיע כי הוא מוכן ומזומן להליכה לכל שיצווהו, אבל לא זז ממקומו. ידוע ידע כי בטרם יסעו עוד ירבו לצעוק, מתוך המושב שעל גבו, ועוד תינתנה פקודות לסייס השני, לווסקה, ולסוסים. ואמנם, נסטוֹר פתח וקרא: “ואסקה! הי, ואסקה! ההוצאת את העלות? לאן אתה הולך, שד־מיער! נוֹ! האם ישן הנך? פתח, ותצאנה קודם כל העלות”.

השערים חרקו, ואסקה הרוגז ואחוז־התנומה, שהחזיק ברסנו של סוס, עמד ליד מזוזת השער והוציא את הסוסים אל החוץ. הסוסים התחילו באים זה אחר זה, צועדים בזריזות על־פני התבן שרחרחוהו, – הבכרות הצעירות, הסיחים בני־השנה, גזוזי־הרעמה, יונקים והרות כבדות, המהלכות בזהירות, אחת לאחת, מעבירות את כרסותיהן המלאות בשער. הבכרות הצעירות נדחקות לפעמים ובאות שתים־שתים או שלוש־שלוש, משרבבות את צואריהן זו על גבה של זו ורגליהן חופזות בשער, ומשום־כן שמעו כל פעם קריאות־גידוף מפי הסייסים. היונקים כרעו לפעמים לרגלי עלות זרות וצהלו צהלה רוֹנה, בחינת תשובה לגעגוען הקצר של העלות.

בכרה אחת צעירה ושובבה, משעברה את השער, הרכינה ראשה למטה ולצדדים, זקפה את עכוזה וצנפה; אף־על־פי־כן לא ההינה להקדים ולצאת לפני ז’וּלדיבּה, הסוסה האפורה, הזקנה, זרוּית הכוסמת, שפסעה פסיעה חרישית וכבדה, שגלגלה את כרסה מצד אל צד, והלכה, כתמיד, בראש כל הסוסים.

תוך רגעים מעטים נתרוקנה למעצבות הסווסה המלאה ורבת־ההמולה; נוגים בלטו העמודים מתחת לסככות השוממות, ונראה היה רק התבן המעוּך ומלא־הגללים. ואם כי מורגלת היתה תמונת שממון זו בעיני הכרות המנומר, דומה כי היא השפיעה עליו תוגה. לאט־לאט, כמשתחווה, הצניח את ראשו ושוב זקפו, נאנח, במידה שאיפשרה זאת רצועת־הארכוף המהודקת עליו, דידה ברגליו הכפופות, שעוד לא חזר אליהן כוח ההליכה, שרך את צעדיו בעקבות העדר, ונשא על גבו הגרוּם את נסטוֹר הזקן.

“יודעני עכשיו, כי משנצא לדרך, יחצוב אש ויצית את מקטרת־העץ שלו, שחישוק של נחושת סביבה עם שרשרת, – הרהר הכרוּת. – אני שמח על כך שכן בבוקר השכם, עם הטל, נעים לי ריח זה ומזכיר הרבה נעימוּת, אבל חוֹרה לי הדבר, כי בקחתו את המקטרת אל בין שניו מתאושש הזקן, נוטל יוהרה לעצמו ויושב לו ישיבה אלכסונית; ולי גורמת כאב ישיבה זאת. מילא, יהא אלוהים עמו, – לא חידוש הוא אצלי לסבול למען הנאת הזולת. וכבר מפיק אני אפילו איזו הנאה סוסית מכך. אדרבה, יתייהר לו, המסכן. הן רק ביחידות אפשר לו להעמיד פני גבור, כל עוד אין עין זרה משגיחה בו, – ישב לו ישיבה אלכסונית”, – סח אל נפשו הכרות, ובצעדו בזהירות ברגליו הצמוקות, המשיך והלך באמצעה של הדרך.

פרק שני

משהביא נסטור את העדר, שבסביבתו צריכים היו הסוסים לרעות, ירד והתיר את האוכף. בינתים התחיל כבר העדר מתפזר על־פני האחוּ שטרם דרסוהו, המכוסה טל ואדים, שהתאבכו כאחת מן האחו ומן הנהר שהקיף אותו.

משהסיר את הרסן מעל הכרות המנומר, חיכך לו נסטור מתחת לצוארו, וכתשובה לכך, לאות תודה והנאה, עצם הכּרוּת את עיניו. – נהנה הוא, הכלב הזקן! – הפליט נסטור. ואלו הכּרוּת לא חיבב את החיכוך הזה, ורק מפני הנימוס העמיד פנים שדבר זה נעים לו ופירכס את ראשו לאות הסכמה. אך פתאום, שלא בצפוי לגמרי, ובלי כל סיבה, שמא מחמת השערה ששיער נסטור, כי התקרבות יתירה עשויה להוליד אצל הכרות המנומר מחשבות מסולפות בדבר ערכו, דחף נסטור ללא כל הכנות את ראשו של הכרות, הניף עליו את הרסן והכה מכה מכאיבה מאד בכישור־הרסן ברגלו הצמוקה של הכרות, ובלי לומר דבר פנה לעבר התל ונגש אל סדן־העץ, שסמוך לו נוהג היה לשבת.

אף־על־פי שמעשה זה ציער את הכרות המנומר, לא גילה זאת במאום, וּבכשכוש זנבו המקריח, ברחרוח אל דבר־מה, וּבלחיכת־עשב לשם פיזור־נפש בלבד, נגש אל הנהר. בלי לשים כלל את דעתו אל כל מה שעוללו סביבו הבכרות הצעירות, הסיחות גזוזות־הרעמה והיונקים, שהבוקר שימח אותם, ומתוך ידיעה שידע, כי בריא מכל דבר, ביחוד בגילו, לרוות קודם־כל את צמאו על קיבה ריקה, ורק אחר־כך לאכול, בחר לעצמה גדה נדחה ורווחה ביותר, טבל את פרסותיו ואת מברשת רגליו, שיקע את נחיריו בתוך המים והתחיל לינוק את המים מבעד לשפתותיו הפּעורות, לנשוף בצלעותיו המתמלאות ולכשכש מרוב תענוג בזנבו הדליל והמנומר, שאליתו חשופה עליו.

הבכרה האדמדמה־חומה, שוחרת־המדנים, שנהגה תמיד להתגרות בזקן ולגרום לו יסורים שונים, נגשה אליו גם בעמדו בתוך מימי הנהר כאלו לצרכיה היא, אבל באמת רק כדי להדליח את המים סמוך לאפו. אלא שהמנומר שתה כבר לרוויה, וכאילו לא השגיח בכוונתה של הבכרה האפורה־חומה, שלף בשלות־נפש, בזו אחר זו, את רגליו השקועות, ניער את ראשו, סר הצדה, מרוחק מבני־הנוער, פתח באכילה, מתוך פישוק־רגלים באופנים שונים, בלי דריסת־עשב מיותרת, וכמעט בלי זקיפת־קומה, אכל במשך שלוש שעות רצופות. וכששבע עד כדי כך, שכרסו היתה תלויה לו, בדומה לשק, לצלעותיו הרזות והמעוקמות עמד זקוף על כל ארבע רגליו החולות, כדי להקל על כאביו ככל האפשר, ביחוד לרגלו הימנית הקדמית, שהיתה תשושה מכולן, ונרדם.

יש זקנה מפוארת, יש מכוערת, ויש שרחמים מעוררת. ויש אשר היא מכוערת ומפוארת גם יחד. זקנתו של הכרוּת המנומר היתה בפירוש מן המין הזה.

הכרות היה בעל קומה גבוהה – לא פחות ממדת שני אַרשין־ושלוש ⁹ ורשקאות. צבעו – צבע עורב מנוּמר. כזה היה פעם, אבל עכשיו הפכו כתמי העורב לצבע אפור מזוהם. צבעו הצטרף משלושה כתמים: האחד – על הראש, עם קריחוּת מפותלת, החל מן האף ועד למחציתו של הצואר. רעמתו הארוכה, מסוכסכת סריכוֹניוֹת ¹⁰, היתה לבנה בחלקה, ובחלקה – אפורה־חומה; הכתם השני נמשך לאורך הצלע הימנית ועד למחציתה של הכרס; הכתם השלישי – על העצה, כולל את חלקו העליון של הזנב ועד למחצית הירכים. שאר הזנב היה בו לובן מטושטש, ססגוני. ראשו הגרום והגדול, עם מחלות עמוקות מעל לעיניו, עם שפה משורבבת ושסועה, שהיתה לפנים שחורה, – תלוי היה בכובד ורכון על צוארו העקום מרוב רזון וכאילו עשוי היה מעץ. מבעד לשפה המשולשת היתה נראית לשון שחרחורת נדחקת לצדדים ושרידים צהובים של השנים התחתיות. האזנים, שאחת מהן היתה מבותרת, משולשלות לצדדיהן למטה, ורק לעתים רחוקות זעו בעצלות, כדי להבהיל את הזבובים הטורדניים. אניץ־שיער אחד, שהיה עדיין ארוך, ונמשך מן הטוטפת, תלוי היה מאחורי האוזן, והמצח הפתוח שקוע ומפוספס, ועל הלסתות שהתרחבו נתלה העור בדומה לשקים. על הצואר והראש נצררו העורקים בצרורות, שהרטיטו והרעידו עם כל מגע של זבוב. ארשת־הפנים היתה סובלנית עד תכלית, עמוקת־מחשבה ומעונה. רגליו הקדמיות היו כפופות בברכיהן כאותם חישוקים, על שתי הפרסות בלטו ספּחות, ואילו על רגל אחת, שכתמי הצבע הגיעו עד למחציתה, היתה נראית חבורה, בסמוך לברך, גדולה כמידת אגרוף. הרגלים האחוריות היו רעננות יותר, אלא שעורן ליד הירכים מרוט מזה ימים רבים, כנראה, והשיער לא חזר לצמוח עוד. כל ארבע הרגלים נראו ארוכות יתר על המידה ההולמת את הקומה הכחושה. הצלעות, אף־על־פי שהיו מעוקמות, חשופות היו עד כדי כך וממותחות, שדומה כאילו דבק עורן והצטמרר בתוך המשקעים שביניהן. המפרקת והגב חרושי מכות ישנות־נושנות, ומאחור נראית צלקת טריה־עדיין, נפוחה וזבה מוגלה; אליתו השחורה, שחוליותיה בלטו לענין, משולשלת לכל ארכה וכמעט מעורטלת; על העצה השחום, סמוך לזנב, היה פצע כמידת כף־יד שמוצאו מנשיכה, שהגליד והצמיח שיער לבן, ופצע מצולק אחר נראה היה על עצם־הכתף הקדמית. הברכים האחוריות והזנב היו מזוהמים מחמת קלקול־קיבה מתמיד. פרוות גופו, אף־על־פי שקצרה, היתה סמורה ועומדת, ואולם, למרות זקנתו המגועלת של סוס זה, מהרהר היית בלי־משים בהביטך בו, ואילו המומחה היה קובע ואומר מיד, כי היוֹ היה בזמנו סוס משובח להפליא.

המומחה היה אומר אפילו, כי רק גזע אחד היה ברוסיה, שעלוּל היה להעניק רחבות־גרם כגון זו, אצולות עצומות כאלה, פרסות כאלה, דקות עצם־הרגל כזאת, גזרת־צואר כזאת, והעיקר – עצם־ראש כזאת; העין – גדולה, שחורה וזוהרת, וצמתי־גידים גזעיים כאלה סמוך לראש ולצואר, עור ושיער דקים כאלה. – אכן, היה דבר־מה מן הגדלוּת במבנה־הגוף של סוס זה ובזווג הנורא הזה של אותות תשישוּת דוחים, צבעי־נימוּר מוגברים של הפרווה, עם נוהג וארשת־פנים שבבטחון־עצמי ושלות־נפש מחמת נוי וכוח שבהכרה.

בדומה לחורבה חיה היה עומד לו באֵם האחוּ הטלול, ולא הרחק ממנו נשמעו שעט, צניפות, וצהלות־נעוּרים של העדר שנתפזר לעברים.

פרק שלישי

השמש כבר גחה והתרוממה מעל ליער והבהיקה צחוֹת על העשב ועיקולי הנחל. הטל היה מצטמצם ומתכנס לנטפים, ואי־שם ליד ביצה ומעל ליער, נתפזרו כמו עשן, אדי־בוקר אחרונים. בני־ענן הסתלסלו, אך רוח טרם נשבה. מאחורי הנחל גדל דגן ירוק, שהתקפל כהתקפל מגילה, ונדף ריח של ירקוּת ופריחה. הקוקיה קאקה בלוית נחירה מן היער, ונסטור השתרע אפרקדן, מנה לנפשו את מספר השנים ששרדו לו לחיות. העפרונים פרשו כנפיהם מעל לדגן ולאחו. ארנב שנתאחר ונשתבש בין עדר הסוסים קפץ ויצא למרחב, ישב ליד שיח והאזין. ואסקה נמנם, כשראשו תחוב בדשא, הבכרות הצעירות, שעקפו אותו, נתפזרו במרחב גדול יותר שבמורד. הזקנות סללו, תוך צניפות, עקבות זורחים בטל והוסיפו לבחור לעצמן מקום כזה, שדבר לא יפריען, אך הן לא אכלו עוד, ורק תיבלו את ארוחתן בעשבי־מעדנים. כל העדר נע לו בלי־משים בכיוון אחד. ושוב – ז’וּלדיבה הזקנה, שהלכה במתינות בראש כולן, והורתה שיש אפשרות להתרחק עוד. הסוסה הצעירה, שהמליטה לראשונה, מוּשקה, בעלת צבע עורב, קרקרה בלי הרף, זקפה את זנבה, צנפה אל מול היונק מצבע החבצלת, שברכיו רעדו והוא היה מדדה סביבה. הסוסה האמוצה־ברודה, סנוּנית, רווקה, שפרוותה חלקה ומבהיקה כאטלס, הרכינה את הראש עד שהטוטפת כיסתה כמשי השחור את מצחה ואת עיניה, השתעשעה בעשב, – תולשת ועוזבת, ורוקעת ברגלה הרטובה מטל על מברשתה השעירה. אחד היונקים הבכירים, שהניח כנראה כי זהו שעשוע מן השעשועים, פיזז, זה עשרים ושש פעמים, בזקיפות זנבו הקצר והמתולתל שדמה לציצת־קובע, מסביב לאמו, אשר ספספה עשבים בנחת, שכן הסכינה כבר אל אופיו של בנה, ורק מזמן לזמן הפזילה אליו בעין שחורה וגדולה. אחד מן היונקים הרכים ביותר, שחור, בעל גולגולת גדולה, עם טוטפת הבולטת כמו תמוהה בין אזניו, ועם זנב מגולל עדיין לאותו צד שבו היה מגולל בבטן אמו, פער את אזניו ואת עיניו הבוהות, בלי לזוז ממקומו, והביט במתכוון ביונק שפיזז וקרטע, ואין לדעת, אם מתוך קנאה במעשה שהוא עושה או משום גינויו. יש מהם שיונקים, כשהם דוחקים בחטמיהם, ויש מהם, ולא מובן מדוע, שאינם נענים לקריאות אמותיהם, והם רצים ריצה שוטפת ולא מורגלת, דוקא בכיוון הפוך, דומה כאילו הם מחפשים דבר־מה, ולאחר־כך, ולא מובן לשם מה, נעצרים וצוהלים בקול נואש ונוקב; ויש מהם הרובצים על צלעותיהם זה בצד זה, וּמתאמנים לאכול עשב, ויש מהם החוככים ברגלם האחורית מאחרי אזנם. שתי סוסות, הרות עדיין, מהלכות לבדן מניעות לאט את רגליהן, ומוסיפות לאכול. נראה בעליל, שמצבן מעורר יחס של כבוד אצל זולתן, ואף אחד מבני־הנוער אינו מעיז לגשת ולהפריע. ואף אם יעלה על דעתה של אחת השובבות לגשת קרוב אליהן, דיה תנועה אחת של אוזן או של זנב, כדי להוכיח את כל חוסר־הנימוס שבהתנהגותה.

גזוזות־רעמה הן הבכרות בנות השנה, מתחפּשות כגדולות ומתונות והן קופצות על רגליהן לעתים רחוקות ומתכנסות בצוותא עליזה. הן אוכלות עשב בנימוס, מקמרות את צואריהן הברבוריים והגזוזים, דומה כאילו גם להן זנבות, והריהן מנפנפות במטאטאיהם הקטנים. וכמו הגדולות, יש מהן שרובצות, מתנדנדות או שהן מגרדות זו את זו. החבורה העליזה ביותר מצטרפת מבכרות בנות שנתים־שלוש שנים, ורווקות. הן מהלכות כמעט כולן יחד וּלחוד בציבור עליז של עלמות. וּביניהן נשמע שעט, בעט, צהל וצנף. הן מתכנסות, מניחות ראשיהן זו על גבה של זו, מרחרחות אחת לשניה, מקצפות, ולפעמים, מתוך נחרה והפשלת הזנב כחצוצרה, הן רצות בשטף־למחצה וּדהירה למחצה ועוברות בגנדרנות על־פני שאר העדר. ראשונה ליופי וליזמה של השתוללות היתה הבכרה האפורה־החומה והשובבה. כל מה שיזמה לעשות עשו גם האחרות; לכל שהלכה הלכו אחריה גם קהל היפהפיות. השובבה היתה שרויה במצב־רוח מיוחד של שעשועים בבוקר זה. עליזות תקפה אותה, כמו שהיא תוקפת גם בני־אדם. עוד עם שתית־המים חמדה לה לצון עם הזקן, פתחה בריצה לאורך המים, העמידה פנים שנבהלה מדבר־מה, נחרה נחירה אחת ובמלוא רגליה התחילה נישאת על פני השדה, ונמצא שואסקה נאלץ היה לרדוף אחריה ואחרי אלה שנגררו עמה. אחר־כך, משאכלה מעט, התחילה מתגוללת, ואחר־כך – להתגרות בזקנות על־ידי הליכה בראשן, ואחר־כך הדיחה יונק אחד והתחילה רצה אחריו, דומה כאילו רוצה היא לנשכו. האם נבהלה ועזבה את מאכלה, היונק זעק זעקת מסכן, ואילו השובבה לא נגעה בו אף במאום, ורק הפחידה אותו והציגה מחזה לעיני הבכרות, אשר צפו בה מתוך אהדה בתעלוליה. לאחר־מכן עלה בדעתה להוליך שולל את הסוס האמוץ שעל־גבו רכב, הרחק מעבר לנהר על־פני שדה־דגן, איכר שגרר אחריו את המחרשה. היא נעצרה, בגאוה זקפה את ראשה, הנטוי קצת אל הצד, ניערה את גופה ונצטהלה בקול מתוק, רך וממושך. גם שובבוּת, וגם איזו תוגה ורגש הובעו בצהילה זאת. והיתה בה גם תשוקה, הבטחה לאהבה וערגה לה.

הנה הנחרן, שם בין קני־הסוף הצפופים, המדלג ממקום למקום, הקורא בערגתו לרעית־לבו, והנה גם הקוקיה והשליו המזמרים אהבה, ואף הפרחים שולחים עם הרוח זה לזה את אבקת בשמם.

“אף אני צעירה, וטובה, וחזקה, – הכריזה צהלת השובבה, – אלא שלא ניתן לי עד עתה לחוש במתקו של רגש זה, ולא זו בלבד שלא ניתן לי לחוש, אלא שאף מאהב אחד, אפילו אחד בלבד, לא ראני”.

והצהלה רבת־המשמעות הדהדה בתוגתה ובעלומיה במרחבי השפלה והשדה וממרחקים נשאה עד לאזניו של הסוס האמוץ. הוא זקף את אזניו ועמד מלכת. האיכר חבט בו בנעל־הקלועה שלו, אך הסוס האמוץ מוקסם היה מצליל הזהב של הצהילה המרוחקת ונצטהל גם הוא. האיכר נתכעס, מרט את המושכות וחבט בכוח רב כזה בכרסו, שלא הספיק לסיים את צהלתו והוסיף ללכת. אך על הסוס האמוץ ירדה מתיקוּת ועצבוּת, ומתוך הדגנים הרחוקים נמשכו והגיעו אל עדר הסוסים צלילי צהלתו הנלהבת וקולו הרוגז של האיכר.

ואם מצלילו בלבד של קול זה הגיע הסוס האמוץ לכלל השתוללות, והוא שכח את תפקידו, מה עלול היה לקרות עמו, אילו היה רואה בעיניו את היפהפיה כולה שעה שזקפה את אזניה, הרחיבה את נחיריה, שאפה אויר אל קרבה, הרסה אי־לאן, נרעדה בכל גווה הצעיר והיפה וקראה לו.

אלא שהשובבה לא שהתה בהרהורים על רשמיה. בהדום קולו של האמוץ, צהלה עוד צהלת לעג, שמטה את ראשה, התחילה חופרת את האדמה ברגלה, ואחר־כך הלכה לעורר משנתו את הכּרוּת המנומר ולהתגרות בו. הכרות המנומר היה קרבן תמיד לעינויים ולמוקיונות אצל בני־נוער אלה. הוא התייסר מיד בני־נוער אלה יותר משהתייסר מיד הבריות. והלא לא גרם רע לא לאלה ולא לאלה. בני־האדם נזקקים היו לו, אבל על מה זה ולמה עינו אותו הסוסים הצעירים?

פרק רביעי

הוא היה זקן, הם היו צעירים, הוא היה כחוש, הם היו שבעים, הוא היה נוּגה, הם היו עליזים. יוצא, איפוא, שהוא היה זר לחלוטין, צדדי, יצור שונה לגמרי, ואי־אפשר היה לרחם עליו. סוסים מרחמים על עצמם בלבד, ורק לעתים רחוקות על אלה, שנקל להם לתאר עצמם בעורם. ואולם, הכרות המנומר הרי לא היה אשם בכך, שהיה זקן, כחוש ומכוער?… דומה, שלא. אך לפי השגת־סוסים היה אשם, וצדקו רק אלה, שהיו חזקים, צעירים ומאושרים, אלא שכל עתידם לפניהם, אלה שמכל תנועה מקרית רעד בהם כל שריר וזנבם נזקף אצלם כקנה זקוף. יתכן, שהכרוּת המנומר עצמו הבין זאת, וברגעי שלווה הסכים שהוא אשם בכך, שחי כבר את חייו, וכי שומה עליו לשלם את מחירם של חיים אלה; ואולם, בכל זאת הוא היה סוס ואי־אפשר היה לו להימנע מרגשי העלבון, העצבוּת וּמוֹרת־הרוח, שעה שהביט בבני־נוער אלה, אשר יסרוהו על אותו דבר עצמו, אשר לו יהיו כפופים גם הם כולם בסוף ימיהם. סיבה לאכזריות הסוסים היתה גם הרגשת האצילוּת שבהם, כל אחד מהם ראה את עצמו, אם לפי האם ואם לפי האב, חוטר מגזעה של סמטנקה, ואילו המנומר לא ידוע על איזה גזע התייחס; המנומר נכרי היה, שנקנה לפני שלוש שנים במחיר של 80 רובל, שטרות כסף, ביריד מן הירידים.

הבכרה האמוצה, שטיילה, כביכול, לתומה, התקרבה ממש אל אפו של הכרות המנומר ודחפה אותו. הוא כבר ידע את פשר המעשה, ובלי לפקוח את עיניו, זקף את אזניו וחשף את שניו. הבכרה החזירה את עכוזה והעמידה פנים, שהיא רוצה לבעוט בו. הוא פקח את עיניו וסר למקום אחר. לישון לא רצה, והוא התחיל לאכול. השובבה, בלוית חברותיה, שוב נגשה אל הכרות. בכרה בת שנתיים, קרחת, כסילה עד מאד, שהיתה מחקה תמיד ונגררת אחרי מעשי האמוּצה, נגשה יחד אתה, וּכדרך כל החקאים, הגדישה את סאת התעלולים של היוזמת. הבכרה האמוצה היתה נגשת כרגיל כאילו לצורך שלה, ועוברת סמוך לאפו של הכרות, בלי להביט בו, ועל־כן לא ידע כלל, לכעוס או לחדול, וזה היה באמת מגוחך. וכך עשתה גם עתה; ואילו הקרחת שנגררה אחריה היתה אחוזה עליצות יתירה וחבטה בחזה בכרות. הוא חשף שוב את שניו, התנחר, ובמהירות בלתי־צפויה הימנו רדף אחריה ונשכה בעצה. הקרחת דחפה את כל עכוזה ופגעה קשות בצלעותיו הצנומות והחשופות של הזקן. הזקן השמיע קול צרוד, שוב התכוון לרדוף אחריה, אך חזר בו תיכף, נאנח אנחה כבדה וסר הצדה, כי כל בני־הנוער שבעדר ראו מעין עלבון אישי בחוצפה שגילה הכרות המנומר כלפי הבכרה הקרחת, והם מנעו ממנו כל שארית היום מלאכול, ולא נתנו מנוח לנפשו אף רגע אחד, עד שהסווס נאלץ להרגיעם פעמים אחדות, ולא הבין לסיבת הדבר. הכרות קופח עד כדי כך, שמעצמו נגש אל נסטור, שעה שהזקן התכוון להחזיר את העדר, והוא חש עצמו מאושר יותר ושליו יותר בעת שהלבישו לו את האוכף ורכבו על גבו.

אלוהים יודע במה הרהר הכּרוּת הזקן, כשהסיע על גבו את נסטור הזקן. האם הרהר במר־נפשו על בני־הנוער הטורדנים והאכזריים, או שמא, מתוך גאוות־בוז־ואלם, הטבעית לזקנים, סלח למעליביו, ואולם הוא לא הבליט במאום את הרהוריו עד הגיעם סמוך לבית.

אותו ערב ביקרו שארי־בשר אצל נסטור, ושעה שהוליך את העדר על־פני בתיהם של אנשי־החצר, הבחין בעגלה הרתומה לסוס, הקשור אל המעקה של ביתו. משהכניס את העדר לחצר, נחפז כל־כך, שעזב את הכרות בלי להסיר מעליו את אוּכפו, קרא לואסקה, שיסיר את האוכף ממנו, נעל את השער והלך להקביל את פני שארי־בשרו. אם משום העלבון, שנגרם לבכרה הקרחת, נינתה של סמטנקה, על־ידי “צרעת מטונפת” זו, שנקנתה בשוק הסוסים ואינה יודעת מי אמה ומי אביה, ונפגעה בשל כך ההרגשה האצילית של כל ציבור הסוסים, או משום שהכרות על אוכפו הגבוה, ללא רוכב על־גבו, נראה היה כחזיון דמיוני־ומוזר בעיני הסוסים, – הנה בסווסה התחולל אותו לילה דבר בלתי שכיח. כל הסוסים – צעירים וּזקנים, חשופי שנים, רצו אחרי הכרות ורדפוהו על־פני כל החצר, ונשמע צליל הפרסות החובטות בצלעותיו הצנומות וקול אנקה כבדה. לא היה בכוחו של הכּרוּת לשאת בכל אלה, והוא לא היה מסוגל עוד להתחמק מן המכות. הוא עצר באמצע החצר, ובפניו נתגלתה ארשת של התמרמרות־מחמת־רפיון, ואחר־כך של שאט־נפש, ולאחר־כך של יאוש: הוא זקף את אזניו, ולפתע־פתאום עשה מעשה, שלמראהו החרישו בבת־אחת כל הסוסים. אז נגשה הסוסה הישישה וְיָזוֹפּוּרִיכָה, הריחה לכּרוּת ונאנחה. נאנח גם הכּרוּת.

פרק חמישי

באמצעיתה של החצר המוארת באור הירח ניצבה דמותו הגבוהה והכחושה של הכרות עם אוכפו הגבוה ועם חבּורה בולטת. הסוסים עמדו סביבו בלי נוע והם שותקים שתיקה עמוקה, דומה כאילו נודע להם הימנו דבר חדש ובלתי־שכיח. ואמנם, דבר חדש ובלתי־צפוי נודע להם מפיו.

והנה הוא הדבר שנודע להם מפיו.

לילה ראשון

כן, אני בנם של חביב הראשון ושל ישישה. שמי על־פי אילן־היחס איכר הראשון. אני איכר הראשון לפי אילן־היחס, ואני מדבּד לפי כינויי ברחוב, ונקראתי כך בפי ההמון בגלל הילוכי המאורך ורב־התנופה, שדוגמתו לא היתה ברוסיה. על־פי המוצא אין סוס בעולם שיעלה עלי ביחוסו. לעולם לא הייתי מספר לכם זאת. לשם מה? לעולם לא הייתם מכירים אותי לדעת, כשם שלא הכירתנו ויזוֹפּוּריכה, שהיתה יחד אתי בּכרנוֹב ואשר נזכרה בי רק עכשיו. אתם לא הייתם מאמינים לי גם עכשיו, אילו לא היתה עדותה של ויזוֹפּוּריכה זאת. לעולם לא הייתי מספר לכם זאת. איני זקוק לרחמי סוסים. אלא שאתם רציתם בכך. כן, אני אותו מדבּד שהציידים מחפּשים אותו ואינם מוצאים, אני אותו מדבּד אשר הגראף עצמו הכירו וסלקוֹ מן הסווסה על חטא שחטאתי בהקדימי בריצתי את סוס האהוב “ברבור”.

בהיוולדי, לא ידעתי מה זה מנוּמר, חשוֹב חשבתי, שאני סוס. ההערה הראשונה בדבר צבע עורי, זוכרני, הדהימה אותי ואת אמי עד מאד. נראה, שנולדתי בלילה, שכן עם בוקר, מלוּקק בלשון אמי, כבר עמדתי על רגלי. זוכרני, שכל אותו זמן השתוקקתי לדבר־מה, והכל נראה תמוה בעיני ואף־על־פי־כן גם פשוט לגמרי. סככות־היום היו אצלנו בתוך פרוזדור ארוך וחם, עם דלתות מרושתות, שבעדן נראה היה הכל. אמא הגישה לי את עטינה, ואני תמים הייתי כל־כך, שהייתי תוקע את חטמי, – פעם אל בין רגליה הקדמיות ופעם אל מתחת לאבוס. לפתע־פתאום הביטה אמי אל הדלת המרושתת, פסחה עלי ברגלה, וסרה הצדה. הסייס היומי התבונן בנו, לתוך הסככה, מבעד לרשת.

“הנה־הנה, ישישה המליטה”, אמר והתחיל מסיר את הבריח, עלה על המצע הרענן וחיבקני בידיו. “הבט וראה, טאראס”, צעק, “כמה מנומר הוא, ממש עורב־עמקים”. אני נתקתי הימנו, מעדתי ונפלתי על ברכי.

“הבט איזה בן־שד הוא זה”, הפטיר.

אמי הופרעה ממנוחתה, אבל לא הגינה עלי, רק נאנחה אנחה כבדה, וסרה מעט הצדה. הגיעו סייסים והסתכלו בי. אחד מהם רץ להודיע לסייס הראשי. כולם צחקו, בהביטם בכתמי המנומרים, וכנו אותי בכנויים מוזרים ושונים. ולא אני בלבד, אלא גם אמי לא הבינה לפשר המלים האלה. עד אותה שעה לא היה בינינו ובין קרובינו אף מנומר אחד. אנו לא היינו סבורים, שיש בכך דבר־מה מגונה. ואילו את מבנה־גופי ואת מידת כוחי אפילו אז שיבחו כולם.

“הרואה אתה כמה זריז ומזורז הוא”, אמר הסייס. “אין לעצור בו”.

לאחר זמן־מה הגיע הסייס הראשי והתחיל משתומם לצבעי, ואפילו נראה היה כמי שמצטער.

“וממי ירש את הכיעור הזה”, אמר, “הגנרל לא ישאירנו בתוך הסווסה. אבוי, ישישה, קפּח קיפּחתיני”, פנה אל אמי. “מוטב לך לוּ המלטת אפילו קרח, אבל לא מנומר שכזה”.

אמי לא השיבה דבר, וכמו תמיד במקרים כאלה, שוב נאנחה.

“ולאיזה שד־משחת דומה הוא, ממש איכר הנו”, המשיך, “בסווסה אין להשאירוֹ, חרפּה, אף־על־פי שהוא טוב, טוב מאד”, אמר גם הוא, ואמרו כולם שעה שהתבוננו בי. לאחר כמה ימים בא גם הגנרל לראותני, ושוב הזדעזעו כולם למראה עיניהם וגידפו אותי ואת אמי בשל צבע עורי. “אבל הוא טוב, טוב מאד”, חזר ואמר כל אחד מאלה שראוני.

עד לאביב גרנו במחלקת האמהות לחוד, כל אחד ליד אמו, ורק לעתים רחוקות, בעת שהשלג על גגות הארוות היה מפשיר מחום השמש, התחילו להוציא אותנו עם אמהותינו לחצר הנרחבה, המוצעת תבן רענן. כאן הכרתי לראשונה את כל שארי־בשרי, הקרובים והרחוקים. כאן ראיתי בצאת בדלתות שונות כל הסוסות המפורסמות של אותן זמן על יונקיהן. כאן היתה הזקנה גוֹלָנְקָה, מוּשְקָה, בת סמֵטַנְקה, קרַסְנוכה, דוֹברוֹכוּטיכה, סוסת־רכיבה, כל סוסי־השם של אותם ימים, כולם התכנסו כאן על היונקים, מהלכים לאור השמש, מתגלגלים על התבן הרענן וּמרחרחים זה לזה, ממש כמו הסוסים הפשוטים. את מראה הסווסה הזאת, המלאה יפהפיות של אותו זמן, איני יכול לשכוח עד היום. מוזר בעיניכם לחשוב וּלהאמין, כי גם אני הייתי צעיר ועליז, אבל כך היה הדבר. כאן היתה אותה ויזוֹפּוּריכה עצמה, והיא גזוזת־רעמה בת שנה אחת – בת־סוס נחמדה, שמחה ועליזה; ולא לעלבונה ייאמר הדבר, כי למרות זה שהיא מקובלת ביניכם עכשיו כיוצא־מן־הכלל לפי מוצאה, הרי אז נמנתה על הסוסים הגרועים בני אותו גזע. היא עצמה תאַשר לכם זאת.

צבעי המנומר, אשר לא מצא חן בעיני האנשים, נשא חן רב אצל כל הסוסים; כולם הקיפוני, התענגו עלי והשתעשעו בי. התחלתי כבר לשכוח את דברי האנשים על אודות צבעי המנומר וחשתי את עצמי מאושר. אך חיש מהר נתנסיתי בצער הראשון בחיי, וסיבה לכך היתה אמי. משהתחיל מפשיר השלג, אנקוֹרים מצייצים בשפולי הגגות ובאויר מוחשי יותר ויותר האביב, התחילה אמי לשנות את יחסה כלפי. כל מזגה נשתנה; או שהתחילה לפתע־פתאום בלי כל סיבה להשתעשע בריצה על־פני החצר, דבר שלא הלם כלל את גילה המכובד; או ששקעה בהרהורים והתחילה צוהלת; או שהיתה נושכת ובועטת באחיותיה הסוסות; או שהתחילה מרחרחת אלי וצונפת במורת־רוח; או שהיא יוצאת לשמש, מניחה את ראשה על כתפה של אַחייניתה רוכלת והיתה מגרדת את גבה שעה ארוכה, כשהיא שקועה בהרהורים, ואותי היתה דוחה מעל עטינה. פעם אחת בא הסייס, ציווה לשים עליה פּרוּמבּיה – והוציאו אותה מסככת־היום. היא נצטהלה, אני עניתי לה לצהלתה ורצתי בעקבותיה; אבל היא לא החזירה לי אף מבט־עין. האוּרוותן טאראס תפש בי במלוא חיבוקו, ואותה שעה נעלו את הדלת מאחרי אמי. אני נתקתי מידיו, הפלתי את האוּרוותן לתוך הקש, – אלא שהדלת היתה נעולה, ואני רק הקשבתי לצהלתה המתרחקת של אמי. אבל בצהלה זאת לא הבחנתי עוד קול הקורא לי, אלא הבחנתי בו הבעה אחרת. לקולה זה נענה קול אדיר, וּכפי שנודע לי לאחר כך היה זה קולו של טוֹב הראשון, שהלך אז בלווית שני סייסים לראיון עם אמי. אינני זוכר באיזה אופן יצא טאראס מסככתי: הייתי עצוב למעלה מן המידה. הרגשתי, כי אבדה ממני לעולמים אהבת אמי. וכל זה קרה רק בגלל זה שאני מנומר, חשבתי אני, בזכרי את דבר האנשים על אודות עורי, ותקפתני מרירות־נפש כזאת, שהחילותי חובט את ראשי בקירות הסככה ומכה בהם בברכי – התחבטתי עד שזיעה כסתה אותי ולא חדלתי עד שעזבני כוחי.

לאחר זמן־מה חזרה אלי אמי. הבחנתי בריצתה השוטפת ובהילוכה שאינו רגיל על־פני הפרוזדור אל סככת־היום שלנו. פתחו לפניה את הדלת, אני לא הכרתי אותה, שכן חזרה להיות צעירה ויפה. היא הריחה לגופי, צנפה והתחילה מקרקרת. על־פי כל ארשת פניה הבחנתי שלא אהבתני עוד. היא סיפרה לי על יפיו של טוֹב ועל אהבתה אליו. ראיונות אלה נמשכו, וביני לבין אמי נשתררו יחסים צוננים יותר ויותר.

עד מהרה הוציאו אותנו למרעה עשב. מכאן וּלהבא נתנסיתי בשמחות חדשות, שהמירו לי את אבדן אהבתה של אמי. היו אצלי חברות וחברים וּביחד למדנו לאכול עשב, לצהול ממש כצהול המבוגרים, להפשיל זנבות וּלקפּץ במעגל סביב לאמהותינו. היתה זאת עת מאושרת. הכול נסלח לי, כולם אהבו אותי, התענגו עלי והביטו בעין טובה בכל מעללי. דבר זה לא נמשך הרבה. וכאן קרה אתי דבר נורא. – הכּרוּת נאנח אנחה כבדה וסר מעם הסוסים.

השחר עלה מזה שעה ארוכה. – השערים חרקו, – נכנס סנטור. הסוסים נתפזרו. הסייס התקין את האוכף על גבו של הכרות והוציא את העדר.

פרק ששי

לילה שני

משהוחזרו הסוסים לצר, שוב נתקבצו מסביב למנומר.

“בחודש אבגוסט הפרידו ביני לבין אמי”, המשיך המנומר, "ולא הרגשתי כל צער מיוחד. הבחן הבחנתי, כי אמי נושאת כבר בחובה את אחי הצעיר ממני, את אוּסן המהולל, ולא הייתי עוד מה שהייתי קודם־לכן. לא קינאתי לאחי, – אבל חשתי בי שיחסי אליה צונן. מלבד זאת, ידוע ידעתי, כי בעזבי את אמי, אכנס למחלקת הסייחים הכללית, שבה עמדנו שנים־שנים או שלושה־שלושה – וכל יום ויום יצאנו, כל בני־הנוער, בצוותא לשהות באויר. אני עמדתי בתוך סככת־יום אחת עם חביב. חביב פרש היה, ולאחר זמן רכב עליו המלך, והיו מעלים את דמותו בתמונות ובפסלים. אותה שעה היה עדיין יונק רגיל, בעל עור מבהיק ורך, בעל צוואר ברבור ורגלים ישרות ודקות כמיתרי־כנור. הוא היה שמח תמיד, טוב־לב וחביב; היה מוכן ומזומן תמיד לשחק, להתלקק ולחמוד לצון עם סוס או אדם. אנו התיידדנו בלי־משים, מתוך שגרנו יחד, וידידות זו נמשכה כל ימי נעורינו. הוא היה עליז וקל־דעת. כבר אז התחיל באהבים, והתעלס עם בכרוֹת ולעג לתמימוּתי. לאסוני התחלתי מתוך אהבה עצמית לחקות אותו; ועד מהרה נמשכתי בחבלי אהבה. ונטייה מוקדמת זאת גרמה לתמורה הגדולה ביותר בגורלי. אכן, הפרזתי בנטייתי זאת.

ויזוֹפּוּריכה קשישה היתה ממני בשנה אחת, ושנינו קשרנו קשרי ידידוּת; אך בשלהי הסתיו שמתי אל לבי שהיא התחילה להתנכר לי… ואולם לא אעמוד עכשיו לספר את כל הקורות האומללים של אהבתי הראשונה, היא עצמה זוכרת את תשוקתי המטורפת אליה, שנסתיימה בתמורה החשובה ביותר בחיי. הסייסים התחילו מגרשים אותה ומכים אותי. עם ערב הכניסו אותי לסככה מיוחדת; צהלתי במשך כל הלילה, ודומה שהיתה לי תחושה מוקדמת למאורע שהתחולל למחרתו.

עם בוקר נכנסו לפרוזדור של סככת־היום שלי – הגנרל, הסייס, האוּרוותן ושוליות הסייס, ופרצו צעקות נוראות. הגנרל צעק על הסייס, והסייס התנצל ואמר, כי הוא לא הורה לשחררני, וכי את הדבר הזה עשו השוליות על דעת עצמם. הגנרל הכריז, כי הוא ירטש את כולם, וכי אין להניח שיהיו אצלו סייחים לא כרוּתים. הסייס הבטיח, כי ימלא אחרי כל ההוראות. הם נרגעו ויצאו. לא הבינותי דבר, אבל ראה ראיתי, כי הם זוממים דבר בנוגע אלי.

*

למחרתו של אותו יום כבר חדלתי לצהול לעולמים, והייתי לאשר הנני היום. כל העולם נשתנה בעיני. שום דבר מן הדברים לא היה עוד חביב עלי, שקעתי בתוך עצמי והתחלתי מהרהר הרהורים. בתחילה הכול היה מאוס עלי. חדלתי אפילו לשתות, לאכול ולהתהלך, ועל משחק אין לדבר אפילו. פעמים היה עולה בדעתי להתבעט, לקפוץ קפיצות, לצהול; אך מיד היתה מתעוררת בי השאלה הנוראה: לשם מה? למען מה? ושרידי כוחותי בי היו נמוגים וכלים.

פעם אחת הוציאוני לטיול עם ערב, שעה שהעדר הוחזר הביתה. עוד ממרחק הבחנתי בענן אבק ובשרטוטיהן המטושטשים והמוכרים של כל אמהותינו. שמעתי קרקור עליז ושעט. אני נעצרתי. אף־על־פי שחבל הפּרוּמביה, שבו משכני האוּרוותן, חתך את ערפי, והתחלתי מתבונן בעדר המתקרב והולך, כדרך שמתבוננים באושר שהלך לאיבוד לתמיד ואין להחזירו עוד. הן התקרבו, ואני הבחנתי בהן אחת לאחת – כולן מוכרות לי, יפות, נהדרות, בריאות ושבעות. אחת או שתים מהן אף הסתכלו בי. ולא הרגשתי כל כאב ממריטת הפרוּמביה על־ידי האוּרוותן. שכחתי את עצמי ובלי־משים ועל פי כוח הזכרון נצטהלתי ופתחתי בריצה שוטפת; אלא שההד אשר עוררה צהלתי היה עצוב, מגוחך ואווילי. בעדר לא צחקו לי, – אבל אני הבחנתי, כי רבים מהם החזירו את פניהם מעלי מחמת נימוס. הם הרגישו כנראה שאט־נפש, רחמים, מוסר־כליות, והעיקר – הייתי נלעג בעיניהם. נלעגים היו בעיניהם צוארי הדק ונטול ההבעה, הראש הגדול (כי רזיתי בינתים), – רגלי הארוכות והמסורבלות, וכן הילוכי האוילי בשטפו, בלכתי אז, על־פי הרגלי הקודם מסביב לאוּרוותן. אף סוס אחד לא ענה לצהלתי, כולם סרו ממני. ופתאום הבינותי הכול, הבינותי עד מה שונה ונבדל אני מכולם, ואינני זוכר עוד איך הגעתי הביתה בלווית האוּרוותן.

גם קודם־לכן היתה אצלי נטיה לרצינות ולהתעמקות עיונית, ואילו עתה בא עלי מפנה מוחלט. צבעי המנומר, שעורר בוז מוזר כזה אצל הבריות, ואסוני המוזר והבלתי־צפוי, ונוסף לכך מצבי המיוחד בתוך הסווסה, שחשתי בו, אבל לא ידעתי להסבירו לעצמי, אילצוני להתעמק בנפשי. הרהר הרהרתי על עוולתם של בני־האדם, שדנו אותי לכף חובה בגלל צבעי המנומר, הרהרתי באי־יציבות אהבתה של אם ואהבת־הנשים בכלל, ובתלותה של האהבה בתנאים פיסיים, והעיקר הרהרתי בתכונותיו של אותו מין בעלי־חיים, שאליו אנו קשורים קשר הדוק כזה והננו מכנים אותם בשם בני־אדם – אותן תכונות, שמהן נבע גם ייחוד מצבי בתוך הסווסה, ייחוד שהרגשתי בו ואשר נבצר ממני להבינו. ערכם של הייחוד הזה ושל תכונות בני־האדם שעליהן הושתת מצבי, נתפענח לי בעזרת המקרה הבא.

הדבר קרה בחורף בזמן החגים. יום שלם לא הגישו לי מזון ואף לא השקוּני מים. כפי שנודע לי לאחר־כך, היה זה משום שהאוּרוותן שיכור היה. באותו יום עצמו סר אלי שוליית־הסייס, הציץ וראה שאין מזון והתחיל לגדף במלים גסות את האוּרוותן שנעדר מזה, והסתלק. למחרת היום נכנס לסככה שלנו האוּרוותן עם חבר אחר, כדי להגיש שבולת־שועל, והבחנתי בו שהיה חיוור מאד ועצוב; משהו מיוחד ומעורר רחמים היה מוחש בארשת גבו הארוך. הוא זרק בזעם את שבולת־השועל אל מעבר לרשת; אותה שעה כמעט שנגע ראשי בגבו; אך הוא הכני באגרופו מכה קשה מאד בזרבוּביתי, עד שנתרתי ממקומי. והוא הכני עוד פעם במגפו בבטני.

“אלמלי מצורע זה”, אמר, “כי עתה לא היה קורה הדבר”.

“מדוע זה?” שאל חברו.

“הן את סוסיו של הגראף אינו הולך לבדוק, ואילו את סייחוֹ שלו הוא בודק פעמיים ביום”.

“האם העניקו לו את המנומר?” שאל החבר.

“אם מכרו לו, ואם נתנו במתנה, השד יודע אותם. גם אם תרעיב עד מוות את סוסי הגראף – לא כלום, ואולם איכה זה העיזו לא להגיש מזון לסיח שלו? שכב, אומר הוא, ופותח בצליפות־שוט. רחמים אין בלבו. אל הבהמה יש בו יותר רחמים מאשר לאדם, נראה שאין בו שום אמונה באלוהים, והוא עצמו היה מונה והולך את הצליפות, האכזר. הגנרל עצמו לא ייסר כך מעולם בשוטו, את כל גבי כיסה פסים־פסים של פצעים, נראה שאין בו כלל נפש נוצרית”.

דברים שאמרו בנוגע לצליפות ולנצרות, היטבתי להבין, – אבל אטומות ולא מובנות היו המלים: שלו, סיח שלו, שמהן למדתי כי האנשים מניחים שיש איזה קשר ביני לבין הסייס. ואולם, מה משמעותו של הקשר הזה לא יכולתי להבין בשום אופן אותה שעה. רק זמן רב לאחר־כן, בעת שהפרידו ביני לבין שאר הסוסים, השגתי מה היא המשמעות. ואילו אז לא יכולתי להשיג בשום פנים ואופן מה משמע, כי אותי ראו כקניינו של אדם. המלים: סוס שלי, שהתייחסו אלי, הסוס החי, נראו לי תמוהות, ממש כמו המלים: אדמה שלי, אויר שלי, מים שלי.

אלא שמלים אלה היתה להן השפעה עצומה עלי. בלי הרף הרהרתי בכך, ורק לאחר יחסים שונים עם בני־אדם הבינותי, לבסוף, למשמעות שמייחסים בני־אדם למלים מוזרות אלה. משמעותן היא כזאת: בני־אדם מכלכלים את חייהם לא במעשים, אלא במלים. אוהבים הם בעיקר לא את האפשרות לעשות או לא לעשות דבר־מה, אלא את האפשרות לומר לגבי דברים שונים את המלים המותנות שביניהם. והמלים הנראות כחשובות ביניהם הלא הן: שלי, שלך, שלנו, שאותן הם אומרים לגבי חפצים, יצורים וכלים, אפילו לגבי אדמה, בני־אדם וסוסים. על חפץ שהוא אחד תמיד, הם מתנים ביניהם, כי רק אחד מהם יגיד – שלי. והאיש, שאפשר לו, לפי המשחק המותנה הזה ביניהם, לומר על מספר רב ככל האפשר של חפצים – שלי, הוא הנחשב ביניהם כמאושר ביותר. לשם מה הוא הדבר הזה כך, אין אני יודע; אבל כך הוא הדבר. ימים רבים השתדלתי להנמיק לנפשי את הדבר כהפקת תועלת לעצמם; אלא שנתברר לאחר־כך שאין נימוקי נכון.

רבים מן האנשים, שקראו לי, דרך משל, סוס שלהם, לא רכבו עלי, אבל רכבו אנשים אחרים לגמרי. להאכיל, לא הם האכילוני, אלא אנשים אחרים לגמרי. השפיעו עלי טובה, שוב לא הם – אלה, שקראו לי סוס שלהם, אלא הרכּבים, הסייסים ובכלל אנשים מן הצד. לאחר־מכן, כשהרחבתי את חוּג הסתכלויותי, נוכחתי לדעת, כי לא רק כלפינו, הסוסים, אין כל יסוד אחר למושג שלי, מלבד היסוד של חוש שפל וחייתי של אנשים, הנקרא אצלם הרגשת קניין או חוק הקניין. אדם אומר: “בית שלי”, ואינו גר בו לעולם, והוא רק דואג לבניינו ולטיפול בו. סוחר אומר: “חנות שלי”, “חנות אריגים שלי”, דרך משל, – ואין עליו בגד מן האריג הטוב ביותר שיש לו בחנותו. יש אנשים האומרים לאדמה, אדמה שלי, ומעולם לא ראו אדמה זו ואף פעם לא דרכו עליה. יש אנשים האומרים על אנשים אחרים, שהם אנשיהם, ומעולם לא ראו את האנשים האלה; וכל יחסם לאנשים אלה מושתת על כך, שהם מעוללים להם רעוֹת. יש גברים הקוראים לנשים “נשים שלי”, או “רעיות שלי” ונשים אלה שוכבות עם גברים אחרים. וּבני־אדם שואפים בחייהם לא לעשות דברים הטובים בעיניהם, אלא לקרוא למספר רב ככל האפשר של דברים – שלי. אני משוכנע עכשיו, כי בדבר זה נעוץ ההבדל המהוּתי בינינו לבין בני־האדם, אפשר לנו על פי זה בלבד לומר, כי בסולם היצורים החיים הננו עומדים במדרגה גבוהה מן האנשים: פעילוּתם של בני־האדם מתכלכלת על־ידי מלים, ואנו, פעילוּתנו אנו, – על־ידי מעשים. ואת הזכות לקרוא לי סוס שלי קנה הסייס, ועל־כן הלקה את האוּרוותן. תגלית זו הדהימה אותי תדהמה עזה, יחד עם אותם מחשבות ודיונים, שצבעי המנומר עורר אצל בני־האדם, ואותה התעמקות בעיונים, שבאה לי מחמת בגידת אמי, גרמה לכך שהפכתי והייתי לכרוּת כבד־הראש ועמוק־המחשבה, כמות שהנני עכשיו.

הייתי אומלל כפול שלושה: הייתי מנומר, הייתי כרות, ובני־אדם שיערו בנפשם שאני שייך לא לאלוהים, כמו שהדבר טבעי לגבי כל בעל־חיים, אלא שאני שייך לסייס.

התוצאות מכך שהם ראו אותי כמו שראו, היו רבות מאד. הראשונה ביניהם הלא היא העובדה, שקבעו לי מקום נפרד, הגישו לי מאכל משובח, הריצו אותי פעמים תכופות יותר כשאני קשור לאפסר ואף הקדימו לרתמני על־פני הסוסים האחרים. בפעם הראשונה רתמו אותי בשנה השלישית לחיי. זוכר אני, איך בפעם הראשונה בא הסייס עצמו, שראני כשייך לו, בלווית קהל אוּרוותנים, וכולם התחילו לרתמני. כי על־כן הניחו מראש שאני אשתולל ואתנגד למעשיהם. הם שמו חרצובות על שפתי. הם כפתו אותי בחבלים, בעת שהכניסוני בין היצולים; הם הלבישו על גבי צלב רחב של רצועות וקשרו אותו אל היצולים, כדי שלא אחבוט, בעכוזי, ואני הן לא צפיתי אלא להזדמנות כדי להוכיח את רצוני ואת אהבתי לעמל.

הם תמהו, שיצאתי לדרך כסוס זקן. אז התחילו להריצני, והתחלתי להתאמן בריצה שוטפת. עם כל יום ויום רבו הישגי, והגיעו דברים לידי כך, שלאחר שלושה חדשים שיבחו את הילוכי הגנרל עצמו ואחרים. אכן, מוזר הדבר, שדוקא משום שהם שיערו שאין אני שייך לעצמי, אלא לסייס, הם ייחסו להילוכי ערך שונה לגמרי בשבילם.

את הסיחים אחי בני עמי, הריצו באופן שונה, מדדו את כוח סבלם, היו יוצאים להתבונן בהם, היו נוסעים בכרכרות מוזהבות, והיו מכסים אותם בטפיטים יקרים. ואילו אני הייתי נוסע בכרכרתו הפשוטה של הסייס לרגלי עסקיו לצ’סמנקה ולחוות אחרות. וכל זה אירע משום שהייתי מנומר, והעיקר משום שהייתי, לפי דעתם, לא סוסו של הגראף, אלא קניינו של הסייס.

מחר, אם נחיה עוד, אספר לכם, איזו תוצאה עיקרית נבעה מזכות קניין זו, כהשערתו של הסייס.

כל אותו יום נהגו הסוסים מנהג של דרך־ארץ במדבד. ואילו התנהגותו של נסטור גסה היתה כמקודם. סייחו האמוץ של איכר, בגשתו אל העדר, נצטהל, והסוסה האפורה שוב התיפיפה…

פרק שביעי

לילה שלישי

היה זה מולד החודש וחרמש־הירח הצר האיר את דמות־דיוקנו של מדבּד, שהיה עומד באמצע החצר. הסוסים הצטופפו סביבו.

“תוצאה עיקרית ותמוהה בשבילי מזה, שלא הייתי שייך לגראף, ולא לאלוהים, אלא לסייס”, המשיך המנומר, "היתה בכך, שהדבר המקובל בחינת יתרון שלנו – ההילוך העליז, היה הגורם לגירושי. אותה שעה הריצו במעגל את ברבור, והסייס מצ’סמנקה רכב עלי ונעצר ליד המעגל. ברבור רץ ועבר על פנינו. נסיעתו היתה נאה, אף־על־פי־כן היתה בה משום התגנדרות, ולא היתה בו אותה מידת חסכנות, שאני הגעתי אליה, ואשר על פיה ידעתי מיד עם מגעה של רגל אחת בקרקע להרים את השניה, ולא היה הולך לאיבוד אפילו המאמץ הקטן ביותר, אלא הייתי מוסיף ומתנועע קדימה. ברבור רץ ועבר על פנינו. אני נמשכתי אל המעגל והסייס לא מנעני מכך. “ושמא נבחן את כוחו של המנומר שלי?” קרא הוא, ושעה שברבור הגיע סמוך לנו עוד פעם, ציווה עלי לרוץ. הלה נתון היה כבר בתהליך הריצה, ועל־כן פיגרתי אחריו עם התזוזה הראשונה, אבל עם התזוזה השניה הצלחתי לרוץ בסמוך לו, להתקרב אל כרכרתו, לרוץ יחד אתו, לעבור עליו ולהקדים אותו. ניסו עוד פעם, ושוב אותה תוצאה. אני הייתי זריז ועליז יותר. הדבר הזה זיעזע את כולם. – אז החליטו למכור אותי ולגרשני למקום מרוחק מזה ככל האפשר, שגם שמעי לא יגיע עוד הנה. “שאם לא כן ייוודע המעשה לגראף ודי בזיון וקצף!” כך דיברו ביניהם. ואז מכרו אותי לסוּסר בתורת סוס־היצול. ובידי הסוסר שהיתי זמן קצר בלבד. קנה אותי מידיו הוּסאר אחד. המעשה הזה היה בו משום עוול גדול, משום אכזריות, ושמח הייתי שעה שהוציאו אותי מכרינוֹב והפרידו לעולמים ביני לבין כל מה שהיה קרוב ללבי וחביב עלי. קשה למעלה מן המידה היה מצבי ביניהם. להם נועדו – אהבה, כבוד, חרות, ואילו בשבילי נועדו – עמל והשפלה, השפלה ועמל, עד סוף כל ימי! בשל מה? רק בשביל שהייתי מנומר, ומשום כך שומה עלי להיות סוסו של מי־שהוא.

יותר מזה לא יכול היה מדבּד לספר. בסווסה התחולל מאורע שגרם למבוכת כל הסוסים. הרוכלת, הסוסה שהרתה במאוחר, ואשר האזינה בתחילה לסיפוּר, החזירה פתאום את פניה וסרה בחשאי אל מאחורי האורווה, ושם התחילה לגנוח בקול רם כזה, שכל הסוסים קלטו את גניחותיה; אחרי־כן רבצה, ושוב קמה, ושוב רבצה. האמהות הזקנות הבינו מה קרה בזה, אבל בני־הנוער נתרגשו, עזבו את הכרוּת והקיפו את החולה. – עם בוקר כבר בא לעולם סיח חדש, שהתנועע על רגליו הזעירות. נסטור הזעיק את האוּרוותן, ואת הסוסה על סיחה הכניסו לסככה, ואילו את שאר הסוסים הוציאו למרעה בלעדיה.

פרק שמיני

לילה רביעי

בערב, משהגיפו את השערים והכול נדם, המשיך הכרוּת כך:

"הרבה התבוננויות באנשים ובסוסים הספקתי להתבונן בזמן כל המעברים מיד אל יד. יותר מכל שהיתי בידי שני בעלים: אצל הדוּכּס, קצין הוסארי, ואחר־כך אצל זקנה אחת.

אצל הקצין ההוסארי ביליתי את הימים הטובים ביותר בחיי.

אף־על־פי שהוא היה הגורם לאבדני, אף־על־פי שהוא לא אהב מעולם שום דבר ושום חי, אני אהבתיו ואוהבו דוקא משום כך. הוא מצא חן בעיני דוקא על שום שהיה יפה, מאושר, עשיר, ועל־כן לא אהב מאומה. אתם תבינו לרגשנו הסוסי הנעלה הזה. קור נפשו, אכזריותו, תלותי בו, שיוו כוח מיוחד לאהבתי אליו. הרגני נא הרוג, הריצני, הרהרתי בלבי, לפעמים, בימינו הטובים, כי בזה אהיה מאושר יותר.

הוא קנני מידי סרסור סוסים, שלידיו מכרני הסייס במחיר 800 רובל. הוא קנני יען כי לאיש לא היו סוסים מנומרים. זמן זה היה זמני הטוב ביותר. היתה לו אשה אהובה. ידעתי דבר זה, יען כי כל יום הייתי מוליך אותו אליה ואף אותה, ולפעמים הייתי מסיעם יחדיו. אהובתו היתה יפהפיה, והוא היה יפהפה, והרכּב שלו היה יפה. ואני אהבתי את כולם בשל כך. וטוב היה לי לחיות. חיי היו חולפים כך: עם בוקר היה בא האוּרוותן לרחצני, לא הרכב בעצמו, אלא האוּרוותן. האוּרוותן היה צעיר־צעירים, שנלקח מן האיכרים. הוא היה פותח את הדלת, מוציא את ההבל הסוסי, משליך את הגללים, מוריד את הטפּיטים ומתחיל לשפשף את גופי במברשת ומניח במגרדת את השורות הלבנות של השיער על גבי שטיח־חבלים גדוש קוצים, המונח על הרצפה. אני הייתי נושך בדרך־הלצה את שרוולו, והייתי שועט ברגלי. אחר־כך היו מובילים בזה אחר זה אל עביט של מים קרים, והצעיר היה מתענג על מראה חלקת הכתמים המנומרים, על הרגל, שהיא ישרה כחץ, על הפרסה הרחבה, ועל העצה שהבהיק ועל הגב הרחב עד כדי שתוכל לשכב עליו ולישון. מעבר לסרגים גבוהים היו מניחים חציר, שופכים שבולת־שועל לתוך אבוסים עשויים עץ אלון. ואז היה בא גם פֵאוֹפן, הרכּב הראשי.

בעל־המשק והרכּב היו דומים זה לזה. כזה כן זה לא פחדו ממאום ולא אהבו איש מלבד את עצמם, ומשום כך היו אהובים על הכול. פיאוֹפן היה מהלך בחולצה אדומה, במכנסי פּלוּסין ובחזיה. אהוב אהבתי, שעה שהיה נכנס, לפעמים, לאורווה ביום של חג, והוא משוח ומבושם, לבוש חזייתו, וגוער: “הי לך, בהמה בבהמות, שכחתני!” ודופק בניצב הקלשון על העצה, אבל לעולם לא כדי להכאיב אלא לשם הלצה בלבד. אני הייתי משיג מיד את ההלצה, זוקף אזנים ונוקש שן בשן.

היה אצלנו סיח שחור לרתימה בשנים. למסע לילי היו רותמים אותי גם אתו. קנטאוּר לא ידע הלצה מהי, והיה פשוט רשע מרושע, כמוהו כשד. עמדתי סמוך אליו, מאחרי גדר, ופעמים היה נושכני בכל הרצינות. פיאופן לא פחד ממנו. לפעמים היה עובר במישרים, גוער, ודומה כאילו הרוג יהרוג, – אך לא כן עשה, אלא ממשיך ועובר, ופיאופן שם עליו פּרוּמביה. פעם אחת דרדרתי יחד אתו את הכרכרה במורד קוּזנצקי. ולא נבהל הרכב, ולא בעליו, אלא שניהם צחקו, גערו בהמון העם, רסנו אותנו והפנו ולא דרסנו איש.

בשרותי אצלם כיליתי את מיטב תכונותי ואת מחצית חיי. כאן השקוני מים למעלה מן המידה וקיפחו את רגלי. אף־על־פי־כן היה זה הזמן הטוב ביותר בחיי. בשעה שתים־עשרה היו באים, רותמים, מורחים את הפרסות, מרטיבים את הציצית ואת הרעמה וקושרים בין היצולים.

המזחלה היתה קלועה מקני־סוף ועם קטיפה, כלי־הרתמה מקושטים אבזמי כסף, המושכות עשויות משי, ובמשך זמן מה אפילו רקומות היו. הרתמה היתה ממין כזה, שבשעה שהרסן והרצועות היו פרוּפים וקשורים, אי אפשר היה להבדיל וּלהבחין היכן מסתיימת הרתמה והיכן מתחיל הסוס. היו רותמים בסוכה וּמשאירים, ואז היה יוצא פיאופן, שאחוריו רחבים מגבו, עם אבנט אדום תחת בית שחיו, סוקר את הרתמה, מתיישב במושבו, מסדר את גלימתו, משלב את רגלו בתוך הדרבונות, מתלוצץ תמיד על עניין מן העניינים, תולה את השוט, שאינו מצליף בו כמעט, ורק למען הסדר יאמר: “לזוז!” ואני משתעשע בכל צעד וצעד שלי, יוצא את השער, והטבחה שיצאה להריק את השופכים, נעצרת על המפתן, ואיכרים שהביאו עצי־הסקה לחצר, מרחיבים עיניהם. נוסעים ויוצאים, נוסעים כברת דרך ונעצרים. יוצאים משרתים, באים רכבים, ומתמשכות שיחות. עומדים ומחכים, לפעמים במשך שלוש שעות אנו עומדים ליד המעקה, לפעמים רחוקות מטיילים קצת, חוזרים ושוב מחכים.

לבסוף קמה המולה בפתח, יוצא במרוצה בלבוש של פראק טיכוֹן בעל השיבה והכרס: “הקריבו!” באותה ימים לא היה עוד המנהג האוילי לומר “קדימה”, כאילו אין אני יודע שנוסעים קדימה, ולא אחורה. פיאופן משקשק בשפתיו. נוסע ומתקרב, ואז בזריזות מרושלת, וכאילו אין כל פליאה במזחלה זאת, לא בסוסים אלה, לא בפיאופן, אשר יכוף את גבו ויושיט את ידיו בצורה כזאת, שדומה כי אין להשהותם זמן ממושך, יוצא הדוּכס בקובעו ומעיל־הצבא שהצווארון לבן מפרוות בּוֹנה לו, המכסה את פניו החכליליים והיפים שגבות שחורות להן, יוצא בקשקוש של חרב, של דרבנות וערפי־נחושת של ערדלים, מהלך על־גבי שטיח, נחפז, כביכול, ואינו שם לבו לא אלי ולא אל פיאופן, דברים שכל הבריות מביטים בהם ומשתוממים עליהם, מלבדו הוא. פיאופן משקשק בשפתיו, אני מותח עצמי בתוך הרתמה, וביושר, עקב בצד אגודל, הננו מתקרבים, נעצרים. אני מפזיל עין לעבר הדוּכּס, מנער את ראשי הגזעי ואת ציציתי הדקה. דעתו של הדוכס בדוּחה, פעמים הוא מתלוצץ עם פיאופן, פיאופן עונה לו, ואינו מחזיר אלא מעט מאד את ראשו היפה, מניע את המושכות בתנועה קלה ומובנת לו, ובצעד־צעד־צעד, ובהרחבה מוסיפה והולכת, בהרעדת כל שריר והתזת שלג מעורב בבוץ אל תחתית המזחלה, הנני נוסע והולך. באותם ימים לא היה גם המנהג האוילי השכיח היום לקרוא: “הו!” כאילו כואב לו דבר־מה לרכב, אלא קוראים קריאה בלתי־מובנה “לכה זהירוֹת!” לכה זהירוֹת! – היה מצעק פיאופן, והמון־העם סר הצידה, נעצר ומעקם צוואר, סוקר את הכרות היפהפה, את הרכב היפהפה ואת האדון היפהפה.

אהבתי לרוץ ולהקדים כל סוס שטפן. אם קרה, לפעמים, והיינו מבחינים יחד עם פיאופן, ברתמה הראויה למאמצינו, מיד אנו נוסעים ונישאים כבסופה, משיגים אותם לאט־לאט ומתקרבים, וכבר אני מתיז בוץ בערפה של המזחלה, עומד אני בשורה אחת עם הפרש, הנני נוחר מעל לראשו, וכבר אני בשורה אחת עם כר־הסוסים, עם הקשת שעל גבו, וכבר אינני רואהו ורק מאחורי קולט אני את צליליו המתרחקים והולכים. והדוכס ופיאופן ואני – כולנו שותקים וּמעמידים פנים, שאנו נוסעים לתומנו ולרגל עסקינו, שאנו איננו משגיחים אפילו Aבאלה הנתקלים בדרכנו על סוסיהם הרעים. אהבתי לרוץ ולהקדים, אבל אהבתי כמו־כן להיפגש עם שטפן טוב; הרף־עין אחד, צליל, מבט, וכבר אנו נפרדים ושוב אנו טסים ועוברים בבדידות, סוס סוס לדרכו שלו".

חרקו השערים, והגיעו לאזנינו קולותיהם של נסטור ושל ואסקה.

לילה חמישי

מזג־האויר התחיל משתנה. היה יום עכור, עם בוקר לא היה אפילו טל, אבל חם, והיתושים תוקפים ונדבקים. מיד עם החזרת העדר נתקבצו הסוסים סביב המנומר, וכך סיים את סיפורו.

"חיי המאושרים כלו במהרה. רק שנתים ימים חייתי כך. בסופו של החורף השני אירע המאורע המשמח ביותר בשבילי, ולאחריו גם אסוני הגדול ביותר. – הדבר קרה ביום חג, ואני הובלתי אז את הדוכס למרוץ. במרוץ השתתפו קטיפון ובן־בקר. איני יודע, במה עסק שם בסוכה, אבל יודע אני, שיצא משם וציווה על פיאופן לנסוע לתוך הזירה. זוכרני, שהכניסוני אל הזירה, העמידו, והעמידו את קטיפון. קטיפון נסע בלווית תוספן, ואילו אני, כמו שהייתי, רתום למזחלה עירונית. בתפנית דלגתי על פניו; רעם של צחוק וילל תשואות הקבילו את פניו.

שעה שהסיעוני משם, נגרר אחרי המון עם רב. כחמשה אנשים הציעו לדוכס אלפים. והוא רק צחק ומבעה את שניו הלבנות".

“לא”, היה עונה, “לא סוס הוא זה, אלא ידיד, אפילו הררי זהב לא אקח. להתראות, רבותי!”, התיר את סינר הנוסעים וישב.

“לסטוז’ינקה”. זו היתה דירת אהובתו. ואנו טסנו. היה זה יומנו המאושר האחרון.

הגענו אליה. הוא סבור היה, כי היא שלו. אך היא התאהבה באחר ונסעה אתו מזה. הדבר נודע לו בדירתה. היתה אז שעה חמש, ובלי להתיר את רתמתי, נסע בעקבותיה. וקרה דבר שלא קרה אף פעם: הצליפו עלי ואילצוני לדהור. בפעם הראשונה התפרעתי, ומיד יסרוני כליותי, ורציתי לתקן את המעוּות; אך לפתע־פתאום שמעתי, הדוכס צווח כמיואש: “הדהר”. ושרק השוט וחתך בגבי, ואני דהרתי ופגעתי ברגלי בברזלו של היצול המוקדם. השגנו אותה במרחק 25 ורסטאות. הבאתיו למחוז חפצו, אבל רעדתי כל הלילה ולא יכולתי לאכול כל מאומה. בבוקר הגישו לי מים. שתיתים, ולעולמי עד חדלתי מלהיות אותו סוס שהייתי תמיד. חליתי, עינו אותי והטילו בי מומים – ריפאו אותי, כפי שאומרים האנשים. נשרו פרסותי, תפחו תפיחות, והרגלים נתכופפו, החזה לא היה עוד, ונתגלו תשישות ורפיון בכול. מכרוּ אותי לסרסור. הוא האכיל אותי גזר ועוד דבר־מה והוא הפך אותי לסוס שאינו דומה כלל אלי, אבל סוס כזה המסוגל להטעות את שאינו־מומחה. ולא היו בי עוד לא כוח ולא כושר נסיעה. כי מלבד זאת עינה אותי הסרסור, כי כל פעם שהיו באים קונים היה סר לסככה ומצליף בי בשוט אכזרי ומאיים עלי, עד שהביאני לידי טירוף־חושים. אחר־כך היה מטשטש את עקבות הצליפה ומוציאני. מידי הסרסור הזה קנתה אותי זקנה אחת. היא היתה נוסעת ובשעת נסיעה מלקה את הרכב. הרכב היה בוכה ליד אבוסי. וכאן נודע לי, כי לדמעות יש טעם מלוח נעים. אחר־כך מתה הזקנה. יורשה הביאני לכפר ומכר אותי לרוכל אריגים. ואחר־כך שיבשתי את קיבתי במאכל חיטה וחליתי מחלה קשה יותר. מכרוני לידי איכר. שם חרשתי, כמעט ולא אכלתי דבר, וקיפחתי את רגלי במחרשות. ושוב חליתי. קנה אותי צועני בחליפין. הוא עינה אותי באכזריות, ולבסוף מכרני למשגיח המקומי. והריני כאן".

כולם שתקו. התחיל מטפטף גשם.

פרק תשיעי

כשחזר עדר הסוסים מן המרעה למחרת בערב, נתקל באדוניו בלווית אורח. כשניגשה ז’וּלדיבּה אל הבית, הפזילה את עיניה לעבר שתי הדמויות של גברים: האחד היה האדון הצעיר החבוש כובע קש, והשני איש צבא גבה־קומה, שמן ומסורבל. הזקנה הפזילה עיניה אל האנשים, נדחקה ועברה סמוך אליהם; השאר – בני־הנוער – נבעתו, נבוכו, ביחוד שעה שאדונם עם האורח חדרו בכוונה לתוך המון הסוסים, הראו משהו איש לרעהו ושוחחו זה עם זה.

“הנה את הסוסה הזאת – האפורה עם כתמים בצורת תפוחים – קניתי מידי ווֹיֵיְקוֹב”, אמר האדון.

“וסוסה צעירה זו מצבע העורב, שרגליה לבנות, של מי היא – טובה כל־כך”, שאל האורח. הם בדקו סוסים רבים, ניגשו ועמדו אצלם. ושמו עינם גם בסוסה השחומה.

“היא שריד מגזע הפרשים שבכרינוב”, אמר האדון.

הם לא יכלו לסקור את כל הסוסים מתוך הילוך. האדון קרא לנסטור; והזקן הקיש בחפזה בעקבי מגפיו בצלעות המנומר ורץ קדימה בריצה שטפנית. המנומר צלע, נשען על רגל אחת, אבל רץ באופן כזה, שנראה היה לעין, כי הוא לא יקבול בשום פנים, אף אילו ציוו עליו לרוץ כך, עד כלות כל הכוחות, לקצה העולם. הוא מוכן היה לדהור ואף כיוון לכך את רגלו הימנית.

“סוסה טובה מן הסוסה הזאת – יכולני לומר בבטחון מלא, אין ברוסיה”, אמר האדון, בהצביעו על סוסה אחת. האורח שיבח אותה. האדון היה מהלך, רץ פה ושם, מצביע בהתרגשות ומספר את תולדותיו של כל סוס וגזעו. האורח השתעמם, כנראה, לדברי מארחו, והיה שואל שאלות, כדי שייראה הדבר כאילו הוא מתעניין בכך. “כן, כן”, היה אומר בפיזור־נפש.

“אתה הבט נא”, אמר המארח, בלי לענות, “התבונן לרגלים… עלתה ביוקר, וּכבר יש לי הימנה סוס בן שלוש”.

“המיטיב הוא לנסוע?” שאל האורח.

וכך בדקו כמעט את כל הסוסים, ולא היה מה להראות עוד. והם נשתתקו.

“אם כן – לך?”

“נלך”. הם נכנסו לשער. האורח שמח שנסתיימה הראווה וכי יוכנסו לבית, ששם אפשר לסעוד, לשתות, לעשן, ולבש עליצות בגלוי. בעברם על פני נסטור, שישב עוד רכוב על המנומר וחיכה להמשך הוראות, טפח האורח ביד גדולה ושמנה על העצה של המנומר.

“כמה ססגוני הוא הלזה!” אמר. “מנומר כזה היה אצלי, אתה זוכר שסיפּרתי לך”.

המארח שמע שמדברים לא בסוסיו, ולא הקשיב, אלא החזיר פניו והוסיף להביט בעדרו.

ופתאום, ממש ליד אזניו, נשמעה צהלה אוילית, חלושה ותשושה־מזקנה. כך הצטהל המנומר, לא סיים את צהלתו, שכן נכלם והפסיק. לא המארח ולא האורח לא שמו לבם לצהלה זאת ונכנסו לבית. מדבּד הכיר בזקן המקומט את בעליו החביב לשעבר, העשיר והיפהפה המזהיר סרפּוּחוֹבסקי.

פרק עשירי

הגשם הוסיף לטפטף, בסווסה עמד שיעמום, ואילו בארמון האדונים היה שונה לגמרי. אצל האדונים היה השולחן ערוך לתפארת בחדר־אורחים מפואר. לתה הסבּו בעל־הבית, עקרת־הבית והאורח שזה מקרוב בא.

עקרת־הבית הרה, – דבר שהיה ניכר על־פי כרסה שהגיעה אל בין שניה, על־פי קומתה הישרה שנתכופפה, על־פי מליאוּת הגוף ובמיוחד על־פי העינים, עינים גדולות שהביטו פנימה בענווה ובחשיבות, – ישבה סמוך למיחם.

בעל־הבית אחז בידיו קופסת סיגרים מיוחדים בני עשר שנים, שכמותם לא היו אצל שום איש, לפי דבריו, והוא התכונן להתפאר בהם לפני אורחו. המארח היה גבר יפהפה בן עשרים וחמש שנה, רענן, מטופח, מסורק למשעי. בביתו היה לבוש חליפה רעננה ורחבה, עבה, תפורה בלונדון. על שרשרתו תלוי היה כוּמז רב־ממדים ויקר. כפתורי־הנוי בכותנתו היו גדולים, כבדים, עשויי־זהב, ומשובצים אבני־חן. זקנו היה עשוי נוסח נפוליאון השלישי, וזנבנבות־העכבר משוחות וזקופות באופן כזה, שרק פאריס מוכשרת להתקינן. עקרת־הבית היתה לבושה שמלת מלמלה משיית, עם זרים גדולים וססגוניים, על הראש היו מכבּנות מיוחדות וגדולות, עשויות זהב, הנתונות בתוך שיער צפוף וצהבהב, שלא כולו הוא שלה, אבל יפה היה להפליא. על ידיה היו הרבה אצעדות וטבעות, וכולן יקרות. המיחם עשוי כסף, ומערכת הכלים עדינה. המשרת נהדר היה בלבוש הפראק, בחזיה לבנה עם עניבה, וכמוהו כאנדרטה בעמדו ליד הדלת ובהמתינו להוראות. הרהיטים מתקפּלים, מחוטבים ובהירי צבע; הטפּיטים כהים ועם פרחים גדולים. סמוך לשולחן צלצל פעמון כסף הענוד לצווארי כלב־חובבים פעוט, דק שלא כרגיל, שקראו לו בשם אנגלי קשה שלא כרגיל, ששניהם ביטאוהו ביטוי משובש מאי ידיעת האנגלית. בפינה עמד פסנתר מצופה ציפוי־פרחים. מכל חפץ נאצלו החידוש, הפאר והנדירות. כל דבר משובח בטיבו, אך בכול היה טבוע חותם של מותרות, עשירות והעדר עניינים שברוח.

בעל־הבית היה חובב סוסים שטפנים, בעל־גוף חם־מזג, אחד מאלה שאין העולם חסר אותם מעולם, היוצאים למסעות כשהם לבושים פרווֹת צבל, מגישים זרי־פרחים יקרים לשחקניות, שותים את היקר ביינות מן היקבים הנדירים ביותר, במסעדות היקרות ביותר, מעניקים פרסים משמם וּמפרנסים את הפילגש היקרה ביותר.

האורח, ניקיטה סרפּוּחוֹבסקי, היה גבר בגיל שלמעלה מארבעים שנה, גבה־קומה, שמן, מקריח, עם שפם גדול וזקן־לחיים. ניכר בו שהיה בצעירוּתו יפה מאד, עכשיו נראתה לעין הירידה במובן הפיסי, המוסרי והכספי.

הוא היה מטוּפּל בחובות רבים כל־כך, שנאלץ להיות פקיד, כדי למנוע חבישה בבית־האסורים. עכשיו היה בדרכו לעיר המחוז, שבה ישרת כראש המנהלה לגידול־סוסים. את המשרה הזאת השיגו למענו קרוביו החשובים. הוא היה לבוש מעיל צבאי עם מכנסים כחולים. המעיל והמכנסים היו מן הטיב שאיש לא היה תופרם לעצמו מלבד עשיר, וכן גם הלבנים, והשעון אף הוא היה אנגלי. למגפים היו סוליות מפליאות, עבות כמידת אצבע.

ניקיטה סרפּוּחוֹבסקי ביזבז בחייו רכוש של שני מיליונים ושקע בחוב של 120 אלף. לאחר נתח כזה נמשכת והולכת תמיד תנופת־חיים, המעניקה אשראי ואפשרות לחיות חיים מפוארים כמעט במשך עשר שנים נוספות. עשר השנים התקרבו לקיצן, כוח התנופה רפה, ואצל ניקיטה התחילו חיים של עצבות. הוא כבר התחיל לשתות, כלומר – להשתכר מיין, דבר שלא קרה קודם־לכן. כי לעצם הדבר לא התחיל מעולם בשתיה ואף לא חדל הימנה אף פעם. ואולם ירידתו ניכרת היתה ביותר במבטיו הנבוכים (עיניו התחילו להתרוצץ) ובהססנות שבנעימת־קולו ובתנועותיו. מבוכה זאת היתה מדהימה בעיקר משום שהיא תקפתו זה מקרוב, שכן ניכר היה כי נתרגל במשך כל חייו לא לפחד מאיש ומדבר, וכי רק עכשיו, מזה זמן מועט, הגיע מחמת יסורים קשים לידי פחד זה, שאינו תואם כלל את טבעו. המארח ועקרת־הבית שמו לבם לכך, החליפו מבטים, שהביעו בגלוי שהם מבינים זה לזו, והריהם דוחים עד לשעת השינה את השיחה המפורטת על עניין זה, והאריכו את רוחם כלפי ניקיטה המסכן ואף השתדלו להנעים לו. מראה אושרו של בעל־הבית הצעיר השפיל את ניקיטה ואילצו, בזכרו את עברו שאין לו עוד חזרה, לקנא בו קנאה מרה.

– שאין הסיגרה חשובה בעיניך, מאַרי, – אמר בפנותו אל הגברת באותה נעימה מיוחדת, בלתי־נתפסת ונקנית רק בכוח הנסיון – נעימה אדיבה, ידידותית, אך לא מכוּבדת, שבה פונים אנשים, יודעי־עולם, אל פילגשים, בהבדל מן הפנייה אל נשותיהם. לא שהתכוון להעליבה, אדרבא, עכשיו התכוון להחניף לה וּלמאהבה, אף־על־פי שלא היה מסכים בשום פנים להודות בכך. אלא שהוא כבר היה רגיל לדבר כך עם נשים כאלה. הוא ידע, כי היא עצמה היתה משתוממת, ואפילו נעלבת, אלו נהג בה כנהוֹג באשת־איש. ונוסף לכך צריך היה לשמור על גון מסוּיים של נעימה מכובדת בשביל אשתו של השווה לו. הוא התייחס יחס של כבוד לנשים כאלה, לא משום שהסכים לדעות, שלהן הטיפו בעתונים (הוא לא קרא מעולם טינופת זו), על כיבוד אישיוּת של כל אדם, על אפסוּת הנישואים וכו'. אלא משום שכך נוהגים כל האנשים המהוגנים, והוא הן היה איש מהוגן, אם כי ירוד.

הוא נטל לעצמו סיגריה. אלא שהמארח לקח לידיו באופן לא אדיב קומץ סיגרים והציעם לאורח.

“לא, ראה תראה, כמה טובים הם. קח”.

ניקיטה דחה בידו את הסיגרים, ובעיניו נצנץ לרגע קט עלבון ובושה.

“תודה”. הוא הוציא מכיסו נרתיק הסיגריות: “נסה נא את שלי”.

עקרת־הבית אשה רגישה היתה. היא הבחינה בעלבונו ומיהרה לפתוח עמו בשיחה.

“אני חובבת מאד את הסיגריות. הייתי מעשנת, אילו לא עישנו סביבי הרבה כל־כך”.

והיא חייכה את חיוכה היפה והטוב. הוא ענה לה בחיוך הססני. שתי שינים חסרו בפיו.

“לא, אתה קח לך את זה”, המשיך המארח אטום־הרגש. "ההן, חלשות יותר. פריץ, bringen sie noch eine Kasten אמר, dort zwei.¹¹

המשרת הגרמני הביא קופסה נוספת.

“אילו מהם אתה מחבב יותר? חזקים? אלה טובים מאד. קח לך את כולם”, הוסיף לדחוק לידיו. נראה היה שהוא שמח שיש לו בפני מי להתפאר בדברים נדירים הנמצאים אצלו, ולא השגיח במאום. סרפּוּחוֹבסקי הצית את הסיגריה ומיהר להמשיך בשיחה שהתחיל.

“בכמה עלה לך איפוא הקטיפון?” שאל.

“ביוקר עלה לי, לא פחות מחמשת אלפים, על־כל־פנים אני בטוח כבר אילו צאצאים יצאו ממנו, אני אומר לך”.

“איך הם נוסעים?” שאל סרפּוּחוֹבסקי.

“נוסעים יפה. עכשיו הוענקו לבנו שלושה פרסים: בעיר טוּלה, מוסקבה ופטרבורג, והתחרה עם העורב של ווֹייקוב. הפרש הנבל הכשילו ארבע פעמים, שאם לא כן, היה זוכה בדגל”.

“דומה הוא במקצת לגבינה. הרבה מגבינה הולנדית יש בו, הנה מה שאני אומר לך”, אמר סרפּוּחוֹבסקי.

“ומה בדבר האמהות? אראה אותן לך מחר. בעד טובה שלמתי שלושה אלפים. בעד לטיפה אלפּיים”.

והמארח התחיל שוב מפרט את עושרו. – עקרת־הבית ראתה, כי קשה הדבר בשביל סרפּוּחוֹבסקי וכי הוא רק מתראה כשומע.

“התשתה עוד תה?” שאלה.

“לא אשתה”, ענה המארח והוסיף לספר. היא קמה לצאת ובעל־הבית קם, עיכב אותה, חיבק ונשק לה.

סרפּוּחוֹבסקי נתאמץ לחייך, שעה שהביט בהם וּלמענם, חיוך לא טבעי, אבל שעה שהמארח קם, חיבק אותה ויצא אתה כמה צעדים – נשתנו פניו של ניקיטה, הוא גנח גניחה קשה, וּבפניו המקומטים הובע יאוש ואפילו רוגזת־לבו נראתה בו.

פרק אחד־עשר

בעל־הבית חזר, חייך וישב מול ניקיטה. שניהם שתקו שעה קלה.

“כן, אמרת לי, שקנית מידי ווֹייקוב”, אמר סרפּוּחוֹבסקי, כאילו בדרך־אגב.

“כן, אמרתי זאת לגבי קטיפון. רציתי כל הזמן לקנות סוסות מידי דוּבוביצקי. אלא שנשארה בידו החלאה בלבד”.

“הוא נשאר בחוסר־כל”, אמר סרפּוּחוֹבסקי, ולפתע־פתאום הפסיק והתבונן סביב. הוא נזכר, כי הוא חייב גם למחוסר־כל זה 20 אלף. ואם לדבר על “חוסר־כל”, הרי שודאי כי עליו אומרים זאת: – הוא נשתתק.

שניהם שתקו שוב ארוכות. בעל־הבית שקל בדעתו, במה יוכל עוד להתפאר בפני אורחו. סרפּוּחוֹבסקי השתדל להמציא דברים כדי להוכיח שאין הוא רואה עצמו מחוסר־כל. אלא שאצל שניהם היו המחשבות מפגרות, אף־על־פי שהתאמצו לעודד את עצמם בסיגריות. “שמא נשתה דבר־מה?” הרהר סרפּוּחוֹבסקי. “הכרח הוא לשתות משהו, שאם־לא־כן אפשר לגווֹע מרוב שיעמום בחברתו”, הרהר בעל־הבית.

“האם תשהה עוד כאן הרבה זמן?” שאל סרפּוּחוֹבסקי.

“חודש ימים, בערך. אם כן נסב לארוחת־הערב? פריץ, מוכן כבר?”

הם יצאו ונכנסו לחדר־האוכל. בחדר־האוכל עמד שולחן, שעליו נצבו מנורות וחפצים מן הבלתי־שכיחים ביותר: כדים, בובות, יינות נדירים בבקבוקים, מטעמים לא־מצויים, יין שרוף. – הם לגמו, אכלו, עוד לגמו, שוב אכלו, והשיחה נתקשרה ביניהם. סרפּוּחוֹבסקי האדים והתחיל משוחח ללא הססנות עוד.

הם שוחחו על נשים, סיפרו איזו פילגש יש לפלוני ולפלמוני: צועניה, רקדנית, צרפתיה.

“האם עזבת את מתיה?” – שאל המארח. זו היתה פילגש שביזבזה את כל כספו של סרפּוּחוֹבסקי והרסה אותו.

“לא אני עזבתיה, אלא היא עזבה אותי. הה, אחא, כשאני נזכר מה שרכשתי לי בחיי! ועכשיו אני שמח אם מזדמן לי סכום של אלף רובל. ואני שמח בברחי מפני הבריות. במוסקבה אי־אפשר לי עוד לשהות. מה אוֹמר ומה אדבר?”

דברי סרפּוּחוֹבסקי שיעממו את בעל־הבית. הוא רצה לדבר על עצמו – להתפאר. ואילו סרפּוּחוֹבסקי רצה לדבר על עצמו – על עברו המזהיר. בעל־הבית מזג לו יין וחיכה שיסיים את דבריו, כדי שיספר לו על עצמו, איך מסודרת עכשיו סווסתו, וכי אין בדומה לה אצל זולתו, וכי מאַרי שלו אוהבת אותו לא רק בשל כספו, אלא בכל לבה.

“רציתי לומר לך, כי בסווסה שלי…” – התחיל מספר. אלא שסרפּוּחוֹבסקי שיסע אותו.

“היה היה זמן, יכולני לומר”, התחיל הוא, “ואז אהבתי חיי־תענוגות וגם ידעתי לחיותם. אתה מדבר על הנסיעה בסוסים, איזהו הסוס העליז ביותר בין סוסיך?”

בעל־הבית שמח להזדמנות לספר שוב על הסווסה, וכמעט התחיל בכך; אלא שסרפּוּחוֹבסקי שוב שיסע אותו.

“כן, כן”, אמר הוא. – “הלא אצלכם, בעלי הסווסות, הכול למען ההתפארות, ולא לשם תענוג ולמען החיים. ואילו אצלי לא כן היה. הנה אמרתי לך זה עתה, כי היה אצלי סוס־מסע מנומר, בעל כתמים כמו אלה שסייסך רוכב עליו. הה, זה היה סוס. נמנע ממך לדעת דבר זה; כי היה זה בשנת 42, רק הגעתי למוסקבה, ניגשתי אל סרסור־סוסים ואני רואה – כרוּת מנומר. בעל הליכות יפות. הוא מצא חן בעיני. המחיר? 1000 רובל. מצא חן בעיני, קניתיו ונסעתי עמו. לא היה אצלי, ואף אצלך לא היה ולא יהיה סוס כזה, לא הכרתי מעולם סוס טוב ממנו, לא לפי הכוח, לא לפי כושר הנסיעה, ולא לפי יפיו. אתה היית אז פרחח עדיין, אבל שמעת על כך, סבורני. כל מוסקבה ידעתו”.

“כן, שמע שמעתי”, ענה בלי־חשק בעל־הבית. “אכן, אני רציתי לספר לך על סוסי…”

“שמעת איפוא. אני קניתיו כמו שהיה, בלי לדעת את גזעו, בלי תעודת־יוחסין; רק לאחר־כך נודעו לי הדברים. יחד עם ווֹייקוב חקרנו ומצאנו. הוא היה בנו של חביב ראשון, מדבּד. מודד בדים. בגלל צבעו המנומר נתנוהו לסווס בסווסת כריינוב, והלז פיטמו וּמכרוֹ לסרסור־הסוסים. סוסים כאלה אין כבר, ידידי! הה, היו זמנים. הה, ימי הנוער!” – קרא בית מפזמון צועני. הוא התחיל מתבסם. – “הה, היו היו זמנים טובים. אני הייתי בן עשרים וחמש שנה, היו אצלי 80 אלף כסף כהכנסה, אף לא שערת־שיבה אחת, וכל השינים בפי כמוהן כפנינים. ובכל אשר נגעתי הצלחתי, וכל זה נגמר ואיננו עוד”.

“לא, אז לא היתה אותה עליצות”, אמר בעל־הבית, בנצלו את ההפסקה. “אומר לך, כי סוסי הראשונים התחילו נוסעים בלי…”

“סוסיך! אז היו סוסים עליצים יותר”.

“עליצים יותר?”

“עליצים יותר. כמו עכשיו זוכר אני, כי נסעתי פעם למוסקבה לראות במרוץ. סוסי לא השתתפו. לא אהבתי את השטפנים, ואצלי היו רק גזעיים, – גנרל, מוּחמד ועוד. אני נסעתי עם המנומר. היה אצלי רכּב חביב, אהבתיו. גם הוא היה שטוף בשתיה. וכך הגעתי. – סרפּוּחוֹבסקי, אימתי, – שואלים הם – תרכוש לך סוסים שטפנים? – יקח השד את איכריכם, – ואילו סוס־המסע שלי, המנומר, יקדים את כולם בריצתו. – בשום פנים לא יקדים. – נתערב על 1000 רובל. – התערבנו. התחיל המרוץ. הקדים בחמש שניות. זכיתי ב־1000 רובל. אבל גם זה לא חשוב. אני עשיתי בשלושה סוסים מאה ורסטאות במשך שלוש שעות. כל מוסקבה יודעת”.

וסרפּוּחוֹבסקי התחיל לשקר במכוּון ובלי הפסקה, ובעל־הבית לא היה מסוגל לשלב אפילו מלה אחת וישב בפנים עגומות ממולו, ורק מתוך פיזור הדעת היה מוסיף ומוזג יין לכוסות בשביל האורח ובשביל עצמו.

וכבר התחיל להאיר אורו של בוקר. והם הוסיפו לשבת. בעל־הבית השתעמם עד מאד. הוא קם ממקומו.

“אם לישון – הבה ונישן”, אמר סרפּוּחוֹבסקי, בקומו ובהתנודדו; ובשאפו רוח בכבדות יצא ונכנס לחדר שהוקצה לו.

*

המארח שכב עם פילגשו.

“לא, לבלתי־נשוא הוא האיש. השתכר ומשקר בלי הפסקה”.

“והוא מחזר אחרי”.

“חוששני שיבקש הלואה”.

סרפוּחוֹבסקי שכב בלבושו במטתו ושאף רוח בכבדות.

“דומני, ששיקרתי הרבה, – הרהר לנפשו. – אכן, היינו־הך. היין היה טוב, אלא שהוא חזיר גדול. יש בו משהו מאופיו של סוחר. ואף אני חזיר גדול, – אמר לנפשו עצמו ופרץ בצחוק. – הנה הייתי תומך בזולתי, והנה תומך הזולת בי. כן, הוא ראוי לכך, הוא ראוי לכך! – אף־על־פי־כן צריך לפשוט את הבגדים, את המגפים קשה לחלוץ”.

“הי! הי!” – קרא, אבל המשרת, שהעמידוהו כדי לשרתו, הסתלק והלך לישון.

הוא ישב, הסיר את מעילו הצבאי, את החזיה ואת המכנסים משך ומרט איך שהוא, אבל את המגפיים לא יכול היה לחלוץ זמן ממושך, כרסו התפוחה הפריעה. בעמל רב חלץ לבסוף מגף אחד, אבל בחליצת השני התלבט, התלבט, נשף ועיף. וכך, כשרגלו האחת נתונה עדיין בתוך המגף, התפרקד והתנחר, במלאו את כל החדר ריח של טבּק, של יין ושל זקנה מזוהמת.

פרק שנים־עשר

יתכן שמדבּד העלה עוד דבר־מה בזכרונו בלילה זה, אלא שבא ואסקה ופיזר את דעתו. הוא הטיל עליו טפּיט ודהר עמו, ועד בוקר השהה אותו ליד דלת בית־המרזח, ביחד עם סוסו של איכר. הם לקקו זה את זה. עם בוקר חזר את העדר וכל הזמן גרד את עצמו.

“מהו הדבר המוסיף ומגרדני?” הרהר בנפשו.

עברו חמשה ימים. הזמינו אפיטרוס, והוא הודיע בשמחה:

“גָרָב. שוּמה עליכם למכרו לצוענים”.

“לשם מה? שחטהו, ובלבד שתיכף ומיד לא יישאר ממנו זכר”.

בוקר רוגע, בהיר. העדר יצא למראה. מדבּד נשאר. בא איש מוזר, רזה, שחור, מלוכלך, בגלימה שכתמים שחורים עליה. היה זה פושט־נבלות. בלי להביט בו נטל את מושכות הרסן שהיה לבוש על מדבּד והוליך אותו. מדבּד הלך בשלווה, וכמו תמיד גרר אחריו את רגליו וּבאחוריות היה נתקל בתקן. בצאתו את השער, נמשך לבו אל הבאר, אלא שפושט־הנבלות מרט את הרסן ואמר: – לא כדאי.

פושט־הנבלות, ואתו ואסקה, שהלך מאחריו, הגיעו לבקעה מעבר למחסן הלבנים, וכאילו נתרחש דבר־מה מיוחד במקום שכיח זה, הם נעצרו, ופושט־הנבלות מסר לידי ואסקה את המושכות, פשט את גלימתו, הפשיל את שרווּליו, שלף מבית־השוקים של מגפיו סכין ואבן־משחזת, ופתח בהשחזה. הכרות נמשך אל הרסן ורצה מתוך השיעמום ללעסו קצת, אלא שהיה רחוק ממנו, הוא נאנח ועצם את עיניו. שפתו נתלתה לו, נחשפו שיניו הצהובות והפגומות, והוא התחיל נרדם לקול צלילי ההשחזה של הסכין. רגלו החולה בלבד, על חבורתה, רעדה. ולפתע־פתאום הרגיש שמרימים את ראשו למעלה. הוא פקח את עיניו. שני כלבים עמדו לפניו. האחד ריחרח בכיווּנו של פושט־הנבלות, השני ישב, הביט בכרות, כאילו מצפה הוא לדבר־מה דוקא הימנו. הכרוּת הביט בהם והתחיל לשפשף בעצם־הלחי שלו את היד שאחזה בו.

“ודאי רוצים הם לרפּא, – הרהר הכרוּת, – ירפּאו נא!”

ואמנם, הוא הרגיש כי עשו דבר־מה בגרונו. הוא חש כאב, הוא נרעד, בעט ברגלו, אך התאפק והתחיל לחכות, לראות מה יקרה הלאה. והלאה קרה, שדבר־מה נוזל ניגר והלך בזרם גדול על גבי צוארו ועל חזהו. הוא נאנח במלוא כל צלעותיו. והוקל לו הרבה. הוקל כל משא חייו. הוא עצם את עיניו, התחיל להרכין את ראשו – איש לא תמך בו. לאחר־כך התכופף צוארו, ואחר־כך רעדו הרגלים, ונזדעזע כל הגוף. הוא לא נבהל כל־כך, אלא התפלא. הכול היה חדש כל־כך. הוא התפלא, עקר ממקומו ונטה קדימה, ולמעלה. ותחת זה, הרגלים שזזו ממקומן, נשתבשו, הוא התחיל כורע על צדו, וברצותו לדלג על משהו, כרע אל מול פניו ועל צדו השמאלי. פושט־הנבלות חיכה קצת, עד שנפסקו הפרפורים, גרש את הכלבים שהתקרבו, ואחר־כך אחז ברגל והפך את הכרות על גבו, ובצוותו לואסקה שיחזיק ברגל, התחיל לפשוט את העור.

“גם זה סוס היה”, אמר ואסקה.

“אילו אכל לשובע יותר, כי עתה היה העור משובח יותר”, אמר פושט־הנבלות.

*

העדר חזר מן המרעה ועבר עם ערב ליד הגבעה, ולאלה שהלכו מן הצד השמאלי, נראה היה דבר־מה אדום למטה, שעל ידו עסקו מתוך טרדה רבה כלבים ועפו־חגו סביב עורבים ודיות. כלב אחד, שהשעין את כפותיו בנבלה, היה מנענע בראשו, מורט בהמולה את שננעץ בו קוד־לכן. הסוסה החומה נעצרה, שלשלה את ראשה ואת צוארה ושאפה אויר במשך זמן ממושך. רק בעמל רב הצליחו לגרשה מזה.

*

עם שחר, בשוּחה שליד היער העתיק, במורד מוּדשא של השדמה, יללו יללת חדווה גורי־זאבים שראשיהם גדולים. חמשה היו במספר: ארבעה מהם שוים כמעט, ואילו אחד קטן שראשו גדול מגופו. זאבה רזה ששערה נושר, אשר גררה את כרסה על עטיניה התלויים על־פני הקרקע, יצאה מאחרי השיחים וישבה אל מול הגורים. הגורים עמדו ממולה בחצי גורן עגולה. היא ניגשה אל הקטן ביותר, הורידה בול־עץ והרכינה את זרבוביתה כלפי מטה, נזדעזעה זעזועים אחדים, פערה את לועה מלא־השינים, אספה את כל כוחה והקיאה מתוכה נתח גדול של בשר־סוסים. הגורים הגדולים יותר עטו עליה, אלא שהיא זזה לקראתם באיום ומסרה את הכל לקטן שבהם. הקטן, דומה כנזעם, נאחז בנהמה בבשר־הסוס שגלגלו אל תחתיו והתחיל לזלול. וכך הקיאה הזאבה מקרבה גם בשביל השני, השלישי, לכל החמשה, ואז רבצה ממולם לפוש מעמלה.

כעבור שבוע התגוללו סמוך למחסן־הלבנים רק גולגולת גדולה ושני מקורסלים, כל השאר נטרף ונלקח. עם הקיץ בא איכר המאסף עצמות ולקח אתו גם את המקורסלים האלה ואת הגולגולת ועשה מהם שימוש.

*

את גופתו המתה של סרפּוּחוֹבסקי, שהתהלכה בעולם, אכלה ושתתה, הטמינו בעפר רק לאחר זמן רב. לא מעורו, לא מבשרו, ואף מעצמותיו לא הופקה שום תועלת. וכשם שבמשך עשרים השנה האחרונות היתה גופתו המתה המתהלכת בעולם למעמסה, כן גרמה גם הטמנתה בעפר טרדה מיותרת לבריות. איש לא היה זקוק לו זה זמן רב, לכל יודעיו הוא כבר היה למעמסה זמן ממושך, אף־על־פי־כן ראו לעצמם נחיצות המתים הקוברים את המתים להלביש את הגופה התפוחה הזאת, שהתחילה מיד להירקב, מעיל צבאי משובח וּמגפים טובים, וּלהניחו בארון טוב, עם ארבעה פיפים חדשים בארבע זויותיו, ואחר כך להניח את הארון החדש הזה בארון עופרת אחר ולהובילו למוסקבה, ושם לחפור ולהוציא את עצמות הבריות שמקודם־לכן ודווקא שם להטמין את הגופה הנרקבת הזאת, השורצת תולעים ולבושה מעיל צבאי חדש ונעולה מגפים מצוחצחים ולכסותה בעפר.

1885, 1863

אמר המתרגם:

הסוס מדבּד פילוסוף הוא; ונושא את דברוֹ לא רק על חיי בהמה עלי־אדמות, אלא גם על חיי אנוש בעולם; ויותר מזה, הסופר הגאון ל. נ. טולסטוי שם בפי הסוס את השקפת־עולמו המוסרית המיוחדת לו ואת רחשי־לבו המורכבים; הסיפור הוא, איפוא, אליגורי, לפי כוונתו הגלויה של המחבר, כלומר: הסוס הזה משל הוא, והנמשל – בני־האדם, ביחסיהם בינם לבין עצמם, וביחסיהם אל הבהמה בכלל, ואל הסוס בפרט; ואף־על־פי־כן, נוסח הדברים הוא נוסח של סיפור שיש בו עלילה, והמתח שלו מתח דרמתי מאד; ויפה סיפור קלאסי זה לקריאה למבוגר ולצעיר, אלא שהוא מצריך כשרון־קריאה; שכן אין לרוץ בו בשביל להגיע במהרה אל הסוף ולדעת במה מסתיימת העלילה, שאם כי היא חשובה ומעניינת, אין היא הכל בסיפור. חשובים גם התיאור של חיי הסוסים, ה“סטיות” הפילוסופיות וההערות ה“צדדיות”; זהו סיפור גדוש מחשבות גבוהות ומלא כוונות נעלות, כרימון.

רחמיו של טולסטוי נכמרו על חייהם של הסוסים, המשועבדים לבעליהם ומשמשים להם לא רק לתועלת שהם מפיקים מהם, אלא הם גם משתעשעים בהם, ונוהגים בהם גסות ואכזריות. אילו בא והיה מטיף את מוסרו על כך – ודאי שלדבריו היה מתלווה טעם לפגם; ואולם בדרך הסיפור, ביחוד מפיו של סוס טראגי, אציל־נפש ופילוסוף – השיג הסופר את מטרתו והשפעת הסיפור רבה עד מאד.

ועוד, רצה טולסטוי להעביר תחת שבט הביקורת שכבה חברתית מסויימת ברוסיה של זמנו, שאינה עמלה, מבלה ימיה ולילותיה בבטלה, מנצלת עמל זולתה, משתוללת ומתרברבת, חיה חיים שאין בהם הגיון וטעם מוסרי; ושוב, אילו בא וכתב על כך במישרים, לא היו האזנים נפקחות כשם שהן נפקחות כשסוס מדבּד מספר על כך באזני חבריו הסוסים. אמצעי זה משווה לכל הענין פּנים חדשות לגמרי, ואף־על־פי שהמסופר טראגי הוא, הרי הוא גם גרוֹטסקי, מפתיע ומושך; הקורא קורא ומהרהר בנפשו: איזה סוס חכם הוא מדבּד זה וכמה צודקים דבריו!

ומלבד מה שהסיפור “מדבּד” יש בו סאטירה חברתית מזהירה, אנו מוצאים בו גם פרקים מצויינים של תיאורי סוסים, גזעיהם, אורח־חייהם, רתמתם, דרכי ריצתם ועוד; הדברים מעשירים את הדעת, מלאים כושר־התבוננות מפליא, והכול מסופר באמצעים מצומצמים, בסגנון פשוט עד תכלית ונעימת ההומור אינה חסרה אף פעם.

ראוי לציין גם פרט זה, שאת הנושא העניק לו לסופר ב“מתנה” אחד מידידיו, מ. א. סטאכוביץ', שלזכרו מוקדש הסיפור – פרט הבא ללמדך, שלא הנושא עיקר, אלא תכנו וצורתו של הסיפור.

א

דבּרו ואמרו, כי על הרציף הופיעו פנים חדשות: גברת בלוְית כלבלב. דְמִטְרִי דְמִטְרִיץ' גּוּרוֹב, ששהה כבר שבועַים ימים ביַלְטָה, ואשר התרגל כאן, החל גם הוא להתענין בפנים חדשות. בשבתו בסֻכָּה אצל וֶרְנֶה, ראה ראה, איך עברה לאורך הרציף גברת צעירה, בלונדינית שקומתה לא גבוהה, וכפה לראשה; אחריה רץ כלבלב־שפיץ לבן.

לאחר כך היה פוגש אותה בגן העירוני ובשׂדרה, פעמים אחדות ביום. היא טילה לבדה, ואותה כפה עצמה חבושה לראשה, בלוית כלבלב־השפיץ הלבן; איש לא ידע מי היא, וקראו לה פשוט כך: הגברת עם הכלבלב.

“אם היא שרויה כאן בלי בעל ובלי מכרים, – שקל בדעתו גורוב, – כי עתה לא מיותר יהיה להִתודעות אליה”.

הוא לא היה עדיין בן ארבעים, אבל היתה לו כבר בת בגיל שתים־עשרה ושני בנים תלמידי־גמנסיה. את אשתו השׂיאוּ לו במוקדם, בהיותו עוד סטודנט של השנה השניה, ועכשיו דומה היה שאשתו זקנה ממנו פעם ומחצית הפעם. זו היתה אשה גבוהה, שגבות עיניה כהות, זקופת קומה, עם הדרת־כבוד, מיושבת־בדעתה, וכדרך שהיתה מכנה את עצמה – בעלת מחשבות. היא קראה הרבה, נמנעה מלכתוב באגרותיה את האות Ъ, לבעלה לא קראה בשם דְמִטְרִי, אלא דִימִיטְרִי, והוא סבור היה בחשאי כי היא לא חכמה, מוגבלת, לא מהודרת. הוא פחד מפניה ולא אהב לשהות בבית. לבגוד בה החל עוד מזמן, בגד בה תכופות ומשום כן, בודאי, חִוָּה כמעט תמיד דעה שלילית על אודות נשים, ובשעה ששוחחו עליהן בחברתו, היה מגדיר אותן ואומר:

– גזע נמוך!

נדמה היה לו, כי הוא למוּד נסיון מר דַיּוֹ, ורשאי להגדירן כעולה על רוחו, ואף־על־פי־כן, בלעדי “”הגזע הנמוך" לא היה מסוגל לחיות אפילו שני ימים בלבד. בחברת גברים היה משתעמם, לא היה נוח לו, עמהם היה ממעט שיחה, נראה שוה־נפש, ואלו בהִמָּצאוֹ בין נשים, חש את עצמו בן־חורין וידע על מה לשוחח עמהן והיאך לנהוג; ואפילו לשתוק בחברתן נקל היה לו. בחיצוניותו, באפיו, בכל טבעו היה משהו מושך, בלתי נתפשׂ, המשחד את הנשים, ומטה את לבּן אליו; הו אידע על כך, ואף אותו עצמו משך איזה כוח אליהן.

נסיון החוזר ונשנה, באמת נסיון מר, למֵד אותו זה מזמן, כי כל התקרבות המְגַוֶּנֶת בתחלה באופן נעים כל־כך את החיים והנראית כאֵרוּעַ נחמד וקל, מתפתחת אצל אנשים מהוגנים, במיוחד אצל בני מוסקבה, כבדי־התנועה, ההססנים, לדרגת בעיה שלמה, מורכבת עד למאד, והמצב הופך בסופו של דבר למועקה. אבל עם כל פגישה חדשה באשה מענינת היה נסיון זה נשמט מזכרונו, ונתעורר חשק לחיות, והכל נראה היה כל־כך פשוט ומשעשע.

והנה פעם אחת, עם ערב, סעד את ארוחתו בגן, והגברת חבושת הכפה לראשהּ נגשה ללא חפזון, כדי לשבת ליד השולחן הסמוך. ארשת פניה, הִלּוּכָהּ, שמלתה, תסרקתה, – אמרו לו כי מן החברה ההגונה היא, נשואה, ביַלְטה הנהּ בפעם הראשונה וּבְגַפָּהּ, וכי היא משתעממת כאן… בספורים על שחיתות המדות בעיר זו יש הרבה מן הבדיה, הוא בז להם וידע, כי ספורים כאלה מחברים אנשים שהם עצמם היו שׂשׂים לחטוא אִלוּ מוכשרים היו לכך, אך בשבת הגברת ליד השולחן הסמוך, שלשה צעדים ממנו, זכר את הספורים על אודות נצחונות קלים, על נסיעות בהרים, ומחשבה מדיחה על דבר התקשרות מהירה, על רומן עם אשה בלתי־ידועה, שאינך יודע את שמה ואת שם משפחתה, השתלטה עליו פתאום…

בחלקת־לשון פִתָּה את כלבלב־השפיץ, וכשהַלָּה נגש אליו סנט בו באצבעו. השפיץ רטן כנגדו. גורוב שוב סנט בו.

הגברת הציצה בו ומיד השפילה את עיניה.

– אין הוא נושך, אמרה והסמיקה.

– מותר לכבדהו בעצם? – וכשנענעה ראשה לאות הסכמה, שאל אותה בסבר־פנים: – האם מזמן הואלת לבוא לילטה?

– חמשה ימים.

– ואני גורר כבר כאן אַחֲרַי את השבוע השני.

שעה קלה שתקו.

– הזמן ממהר וחולף, והרי כאן שעמום כזה! – אמרה היא, ולא הביטה בו.

– מקובל הוא לומר, כי כאן משעמם. אדם־מן־השוק חי לו אי־שם בְּבֶּלֶב או בְזִ’יזְדְרָה – ואינו משתעמם, ואלו בבואו הנה: “אבוי, משעמם! אבוי, אבק!” וסבור הנך, כי מגְרַנַּדָּה בא הֵנה.

היא צחקה. לאחר־כך המשיכו שניהם לאכול מתוך השתיקה, בחינת זרים; אך בתום הסעודה יצאו שניהם יחד – ופתחו בשיחה קלה שבבדוּחַ, כדרך אנשים חפשים, שבעי־רצון, שאין הבדל לגבם לאן ילכו, ועל אודות מה ישוחחו. הם טילו וסחו על זה, שהים מואר באור מוזר; למים היה צבע הלילך, שהוא רך כל־כך וחם, ועליהם משוך פס זהב מֵעִם הלבנה. הם דברו על דבר המחנק לאחר יום של חום. גורוב ספר כי הוא תושב מוסקבה, בּלְשן לפי השכלתו, אבל הוא פקיד בבנק; התכונן אי־פעם לזמֵר באופרה פרטית, אלא שזנח, ויש לו במוסקבה שני בתים… ומפיה נודע לו, כי היא גדלה בפֶטֶרבּוּרְג, אבל נישאה לאיש בס., במקום שהיא גרה כבר שנתים, כי תשהה עוד כחודש ימים בילטה, וכי בעלה יתכן ויבוא לקחתה מכאן, ושגם הוא מתכוֵן להִנָּפֵשׁ. בשום אופן לא ידעה להסביר, היכן משמש בעלה, – האם במנהלת המחוז, או במשרד המחלקה החקלאית של המחוז, ודבר זה מגוחך היה בעיני עצמה. ועוד נודע לו לגורוב, כי קוראים לה אַנָּה סֶרְגֵיבְנָה.

לאחר־כך הגה בה בחדר מלונו, וכי מחר תפגש, בודאי, אתו. מן הדין שכך יהיה. בשכבו לישון נזכר, כי עוד לפני זמן לא רב היתה תלמידה, למדה, ממש כמו שלומדת עכשיו בתו. ונזכר, כמה חוסר־עוז וסרבולת הבחין בצחוקה, בשעת שיחתה עם זר, – יש להניח, כי זו לה הפעם הראשונה שהיתה בגפה, במסבות כאלו, עת שהולכים ומלוים אותה, מתבוננים בה, ומשוחחים אתה מתוך מגמה אחת בלבד, אשר לא יתכן שאינה מנחשת אותה. הוא נזכר בצוארה הדק והרזה, בעיניה האפורות והיפות.

“משהו של מסכנוּת יש בה בכל־זאת”, – הרהר הוא והתחיל מתנמנם.

ב

עבר שבוע ימים לאחר ההֶכֵּרוּת. היה זה יום של חג. בחדרים הורגש מחנק, וברחובות התאבך אבק בסערה, ששמטה כובעים. כל היום היה צמא לשתיה, וגורוב נכנס היה תכופות לסוכה והיה מגיש לאנה סגריבנה אם מים בעסיס ואם גלידה. לא היה כל מקום מפלט.

עם ערב, מששככה במקצת הסערה, הלכו שניהם אל הרציף, כדי לראות בבוא ספינה. בַּטַיֶּלֶת היו טַיָּלים רבים; באו להקביל פניו של מישהו, נשאו זֵרִים, וכאן בלטו לעין שתי תכונות של ההמון אשר בילטה: נשים זקנות התלבשו כדרך צעירות, ואלופי־צבא רבים נראו בקהל.

מחמת הסערה בים, הגיעה הספינה במאוחר, לאחר שקיעת החמה, ועד שהגיעה לרציף, הסתובבה שעה ארוכה. אנה סרגיבנה הביטה במשקפת אל הספינה ואל הנוסעים, דומה כאלו היא מחפשת אחר מכרים, ובפנותה אל גורוב, היו עיניה מבריקות. היא הרבתה לדבר, ושאלותיה היו קטועו, והיא עצמה היתה שוכחת מיד, על מה זה שאלה שאלות; לאחר־כך אבדה הימנה המשקפת בתוך ההמון.

ההמון המקושט התפזר, לא נראה עוד כל קהל, הרוח שקטה לגמרי, ואלו גורוב ואנה סרגיבנה הוסיפו ועמדו, כאלו המתינו שמא ירד עוד מישהו מן הספינה. אנה סרגיבנה שתקה כבר והריחה פרחים בלי להביט בפניו של גורוב.

– מזג האויר השתפר עם ערב, – אמר הוא. – לאן נלך אפוא עכשיו? שמא נסע לאי־שם?

היא לא ענתה דבר.

או אז התבונן בה במתכוֵן ולפתע פתאום חבק אותה בזרועותיו ונשק על שפתיה. ויבוא באפו בושם פרחים ולַחוּת שלהם, ומיד התבונן סביבו בחרדה: האם לא השגיח בהם מישהו?

– הבה ונלך אליך… – אמר הוא בחשאי.

ושניהם החישו מהלכם.

בחדר־מלוֹנה היה מחנק, עמד ריח בשמים, שקנתה בחנות יפנית. גורוב הביט בה עכשיו, ואמר לנפשו: “מה שונות ומשונות הפגישות בחיים!” מן העבר נאחזו בזכרונו נשים נטולות־דאגה, טובות־לב, עליזות־אהבה, אסירות־תודה לו על האושר שהעניק להן, אם כי לזמן קצר; וגם נשים, דרך משל, כאשתו, – שהיו אוהבות בלב ולב, בשיחות מיותרות, בהעויות, בהיסטֶריה, בארשת־פנים כזאת, שכאלו לא היתה זאת אהבה, ואף לא תאוה, אלא משהו חשוב יותר; ונשמרו בזכרונו גם שתים־שלש נשים יפות מאד, קרות מזג, אשר לפתע־פתאום חלפה על פניהן הבעה של חית־טרף, תשוקה עקשנית ליטול, לחטוף מידי החיים יותר משהם מסוגלים לתת, והללו היו נשים לא בגיל של צעירוּת ראשונה, גחמניות, שאין שוקלות־בדעתן, תקיפות, נשים לא־חכמות, ושעה שגורוב היה כבר אדיש לגביהן, היה יפין מעורר בלבו איבה, והסלסלות שקשטו את הלבָנים לגופן נראו בעיניו כאלו היו דומות לטבעות עורו של הנחש.

ואלו כאן שוב אותו חוסר־העזה, הסרבולת של צעירוּת בלתי־מנוסה, הרגשה של אי־נוֹחוּת; והיה רושם של מבוכה, כאלו מישהו דפק על הדלת. אנה סרגיבנה, זו “הגברת עם הכלבלב”, התיחסה אל מה שקרה באופן מיוחד במינו, ברצינות רבה, ממש כהתיחס לירידה שלה, – כך נדמה היה, ודבר זה מוזר היה וגם שלא־בעתו. תוי פניה נבלו ונפלו, ובצדעים נתלו שערותיה הארוכות בעצבות. היא שקעה בהרהורים מתוך עמידה של שברון־רוח, בדומה לאשה חוטאת אשר בתמונה עתיקה.

– לא טוב, – אמרה היא. – הלא אתה הראשון שאינך מכבד עוד אותי.

על השולחן בחדר המלון היה אבטיח. גורוב חתך לעצמו פלח ממנו והתחיל לאכול בלי חפזון. עברה מחצית־השעה, לכל הפחות, בשתיקה.

אנה סרגיבנה היתה נוגעת ללב, נדפה הימנה טהרה של אשה הגונה, תמימה, שחייה דלים; נר יחיד, שדלק על השולחן, האיר רק מעט את פניה, אך נראה היה כי לבה כבד עליה.

– בשל מה מסוגל הנני לחדול מלכבדך? – שאל גורוב. – אַתְּ עצמך אינך יודעת מה הנך סחה.

– יסלח לי האלהים! – אמרה היא, ועיניה מלאו דמעות. – זה דבר נורא.

– הרי זה כאלו אַת מצטדקת.

– במה אצטדק? אני אשה מושחתת, שפלה, אני בזה לעצמי, וכל הצטדקות לא תעלה על דעתי, לא את בעלי רמיתי, אלא את עצמי אני. ולא רק עכשיו, זה מזמן שהנני מרמה. יתכן, כי בעלי הוא אדם ישר וטוב, אבל הן הוא משרת! איני יודעת מה הוא עושה שם, איך הוא עובד, אני יודעת רק שהנו משרת. בת עשרים הייתי בהנשאי לו, הסקרנות העיקה על נפשי, רציתי משהו טוב יותר; הן יש, – אמרתי לנפשי, – חיים אחרים. רציתי לבלות בנעימים! לבלות ולבלות… הסקרנות יקדה בי… אין אתה משיג זאת, אבל אני נשבעת באלהים, כי לא יכולתי לשלוט עוד בי, משהו התחולל קִרבי, ואי־אפשר היה לעצרני, אמרתי לבעלי שהנני חולה, ואסע הנה… וכאן התהלכתי כל הזמן, כמו בסחרחורת, כאלו מטורפת… והנה הייתי לאשה קלוקלת וסרת־טעם, אשר כל אדם רשאי לבוז לה.

גורוב השתעמם לשמע הדברים, הרגיזה אותו הנעימה התמימה, זו החרטה, הבלתי־צפויה, ושאינה־בעתה; אלמלא עמדו הדמעות בעיניה, כי עתה אפשר היה לסבור, שהיא מתלוצצת או מעמידה־פנים.

– אינני מבין, – אמר הוא בלאט, – מה אפוא רוצה את?

היא הסתירה את פניה בחיקו ונלחצה אליו.

– האמינה, האמינה לדברי, אני מפצירה בך… – אמרה היא. – אני אוהבת חיים ישרים וטהורים, ואלו החטא מאוס עלי, אני עצמי אינני יודעת מה אני עושה. אנשים פשוטים אומרים: השטן השיא. ואני רשאית לומר לנפשי, כי השטן השיאני.

– די, די… – רטן הוא.

הוא הביט בעיניה הבלתי־נעות, הנבהלות, נשק לה, דבר בלחש וּבְרוֹך, והיא נרגעה במקצת והעליצות חזרה אליה; שניהם התחילו צוחקים.

לאחר־כך כשיצאו, לא היתה נפש חיה ברציף, הָעיר על ברושיה דמתה למתה, ואולם הים רעש עוד ומימיו חבטו בחוף; סירה אחת התנודדה על הגלים, ומעליה עמעם פנס מנומנם.

הם מצאו רַכָּב ונסעו לאוֹרֵיאַנְדָה.

– תיכף ומיד, עוד למטה בפרוזדור, נודע לי שם־משפחתך: – על הלוח היה רשום פוֹן־דִּידֶריץ, – אמר גורוב. – בעלך גרמני הוא?

– לא, סבוֹ, נדמה לי, היה גרמני, ואלו הוא עצמו פּרָבוֹסְלָבִי.

באוריאנדה ישבו על ספסל, לא הרחק מן הכנסיה, הביטו למטה אל עבר הים ושתקו. ילטה נראתה בקושי מבעד לערפלי הבוקר. על פסגות ההרים התקשרו עננים לבנים ללא־נוע. עַלְווֹת העצים לא זעו, הצרצרים נסרו, ושאון הים החדגוֹני והחרישי שהגיע מלמטה, ספר על מנוחה ועל שֵׁנה נצחית, הצפויות לנו בבאות. כך סאנו המים למטה, בטרם היתה כאן ילטה, ואף אוריאנדה לא היתה, וכך סואן ועוד יסאן חרש ובשויון־נפש, שעה שלא נהיה עוד. ובהֶתמד זה, באדישות הגמורה לחייו של כל אחד מאתנו ולמותו, נעוצה אולי הערֻבָּה להצלתנו הנצחית, לתנועה הבלתי־פוסקת של החיים עלי אדמות, להשתלמות הבלתי־פוסקת. בשבתו ליד אשה צעירה, שעם שחר נראתה יפה כל־כך, נרגע והוקסם מן הנסבות האגדיות – ים, הרים, עבים, שמים נרחבים – הרהר גורוב לעצמו, כי אם נעמיק חשוֹב במהותו של דבר, הרי הכל יפה בעולם הזה, הכל, מלבד מה שאנו עצמנו מהרהרים ועושים, שעה שהננו שוכחים את המגמות הנעלות של ההויה, את ערכנו האנושי.

איש אחד – ודאי שומר־לילה – נגש והביט בהם והסתלק. ופרט זה דומה היה מסתורי כל־כך ואף הוא יפה. נראה היה, איך הגיעה ספינה מפֵאוֹדוֹסִיָּה, מוארת באורו של שחר, וכבר ללא אוֹרן של מנורות.

– טל על הדשא, – אמרה אנה סרגיבנה לאחר השתיקה.

– כן. הגיעה השעה לחזור הביתה.

והם חזרו העירה.

לאחר־כך היו נפגשים בצהרי כל יום על שפת־הים, סעדו יחד את ארוחת־הבוקר, את ארוחת־הצהרים, טיְלו, התפעלו מן הים. היא קָבלה על שנתה שנדדה הימנה וכי לבה פועם פעימות חרדה, היתה שואלת את אותן השאלות, מתרגשת אם מחמת קנאה, ואם מפני החשש, שאינו מכבד עוד אותה במדה מספיקה. ופעמים תכופות, בשדרה, או בגן, בעת שלא היה כל איש בקרבתם, היה מחבק אותה פתאום, מושכה אליו ונושק לה בלהט. הבטלה הגמורה, הנשיקות הללו בצהרי יום, מתוך הזהירות והחרדה, שלא ישגיח איש בכך, החום, ריח הים, והמעבר הבלתי־פוסק של אנשים בטלים מעבודה, מקושטים ושבעים, כאלו חוללו אצלו תמורה גדולה; הוא היה אומר לאנה סרגיבנה עד מה יפה היא, כמה קוסמת, הוא היה אחוז תשוקה וקוצר־רוח, לא פרש הימנה אף לצעד אחד, והיא היתה שוקעת תכופות במחשבות ומבקשת ממנו להודות שאינו מכבד עוד אותה, כי אינו אוהב אותה אפילו כמלוא הנימה, וכי הוא רואה אותה כראות אשה קלוקלת. כמעט כל ערב, בשעה מאוחרת, היו נוסעים אי־לשם מחוץ לעיר, לאוריאנדה או אל האשד; והטיול היה עולה יפה, הרשמים היו כל פעם נהדרים, נשגבים.

בעלה עמד לבוא. אלא שנתקבלה אגרת הימנו, שבה הודיע, כי הוא חש בעיניו ועל כן הפציר באשתו שתזדרז ותחזור הביתה. אנה סרגיבנה החישה את נסיעתה.

– טוב הדבר, שאני נוסעת, – אמרה לגורוב. – יד הגורל עצמו היא.

היא יצאה במרכבה, והוא נתלוֶה אליה. נסעו יום שלם. בשבתה ברכבת המהירה ובצלצל הפעמון בשניה, אמרה אליו:

– הבה אתבונן בך עוד… אתבונן עוד פעם. הנה כך.

היא לא בכתה, אבל היתה עגומה, וכמו חולה, ופניה רטטו.

– אהרהר בך… אזכרך, – אמרה אליו. – יהי אלוהים אתך, היה שלום. אל נא תזכרני לשמצה. אנו נפרדים לנצח, כך צריך, כי על כן לא היה כלל צורך להפגש. נו, יהי אלוהים עמך.

הרכבת החישה מהלכה, אורותיה נעלמו במהרה, ולאחר רגע לא נשמע עוד השאון, כאלו הכל נדברו בכַוָּנה להפסיק עד מהרה את זה תמהון־הלב המתוק, את זה טרוף־הדעת. ובהשארו יחידי על הרציף ובהביטו למרחק, שמע גורוב את קול החרגולים, ואת המית חוטי הטלגרף ברגש כזה, כאלו רק עתה נעור משנתו. והוא הגה בנפשו, כי הנה היתה לו בחייו עוד פגישת־אהבים או עלילה, והיא נסתיְמה כבר ונשאר עכשיו רק זכרון… הוא היה נרגש, נוּגֶה, וחש כעין חרטה קלה; הן אשה צעירה זאת, שלא יוסיף לראותה עוד, לא היתה מאושרת אתו; הוא היה אדיב כלפיה ולבבי, ואולם ביחסיו אתה, בנעימת הקול וברוֹך – נשחל לגלול קל, גאוה גסה במקצת של גבר מאושר, מה גם שהוא גדול ממנה בשנים פי שנים. כל הזמן היתה מכנה אותו בשם איש־טוב, בלתי־שכיח, נעלה; נראה הדבר, שהוא היה בעיניה לא זה שהנו במציאות. כלומר, הוא אחז את עיניה, שלא במזיד…

כאן בתחנת הרכבת נדף ריחו של סתו, והערב היה צונן.

“הגיעה גם שעתי ללכת צפונה, – חשב גורוב, בעזבו את הרציף. – הגיעה השעה!”.

ג

בבית, במוסקבה, התנהג הכל כבר כהתנהג בחורף, את התנורים הסיקו גם בבקרים, ושעה שהילדים קמו ללכת לגמנסיה ושתו תה, היה חושך והמטפלת היתה מדליקה אש לשעה קלה. כבר התחילו ימי־הכפור. ברדת השלג, ביום הראשון למסע על מזחלות, נעים לראות את האדמה הלבנה, את הגגות הלבנים. הנשימה רכה, נפלאה, ואותו זמן נזכרים בשנות הנעורים. אצל הארנים וְהַלִּבְנִים הַלְּבָנִים מן החֲנמל, ארשת טובת־לב, והם קרובים יותר לנפש מן התמר והברוש, ובקרבתם אין עוד חשק להרהר בהרים ובים.

גורוב היה תושב מוסקבה, והוא חזר למוסקבה ביום כפוֹר נאה, ובלבשו אדרת וכסיות חמות וטיל לו לאורך פְּטְרוֹבְקָה, ובשמעו במוצאי שבת את צלצול פעמוני הכנסיות, נמר הקסם שאפף את מסעו האחרון ואת המקומות שבהם שהה. לאט לאט צלל בתהום החיים שבמוסקבה, וכבר קרא בצמא שלשה עתונים ביום, והיה אומר, כי אינו קורא את עתוני מוסקבה באופן עקרוני. וכבר נמשך אל המסעדות, אל המועדונים, לסעודות מזוּמנות, לחגיגת יובל, וכבר לבש הרגשת רהב על שהתארחו אצלו עורכי־דין מפורסמים ושחקנים, וכי במועדון־הרופאים הנו משחק קלפים עם פרופסור. וכבר מסוגל היה לאכול מנה שלמה של בשר־מרק צלוי במחבת…

עבור יעבור ירח ימים, ואנה סרגיבנה, דומה לו, תתעטף בזכרונו במעטה ערפל, ורק לעתים רחוקות עוד יראנה בחלום עם חיוך נוגע־ללב, כשם שנראו גם נשים אחרות בחלומו. אך הנה עבר כבר יותר מחודש, ואף חורף עמוק הגיע, ובזכרונו היה הכל ברור, וכאלו רק אתמול נפרד מעם אנה סרגיבנה. והזכרונות התלקחו יותר ויותר. אם שהגיעו לחדר־עבודתו בשלות הערב קולות הילדים, המשננים את שעוריהם, ואם שהאזין לרומנס או לעוגב במסעדה, ואם שסוּפה התיבבה בארובת התנור, מיד היה הכל מתעורר לתחיה בזכרונו: גם זה שקרה על שפת הים, גם השחרית עם הערפל בהרים, ואף הספינה מפיאודוסיה, והנשיקות. הוא התהלך שעה ארוכה על פני החדר הוגה בזכרונות, מחיך, ולאחר־כך הפכו הזכרונות לחלום, והעבר התערבב בדמיונו עם מה שעתיד לבוא. אנה סרגיבנה לא באה אליו בחלום, אלא נגררה אחריו לכל מקום, כהגרר הצל, ועקבה אחריו. בעָצמו את עיניו, היה רואה אותה, כמו חיה, ודומה עליו שהיא יותר יפה, יותר צעירה, ויותר עדינה משהיתה; ואף הוא עצמו נראה בעיניו טוב משהיה אז, בילטה. ערב ערב הביטה בו מתוך ארון הספרים, מן האח הבוערת, מן הזוית, והוא שמע את נשימתה, את רשרושה הרך של שמלתה. ברחובות היה מלוה נשים במבטיו, בקש לראות אם אין ביניהן אחת הדומה לה…

וכבר העיקה על לבו המשאלה לחלק את זכרונותיו עם מישהו. אבל בבית אסור היה לדבר באהבתו, ומחוץ לבית – לא היו אזנים לכך. לא אצל דיָּריו ולא בבנק. ועל מה ידבר? האם אהֹב אהַב אז? האם היה משהו יפה, פיוט, או מאלף, או שמא פשוט מענין ביחסיו עם אנה סרגיבנה? והוא אנוס לדבר מופשטות על דבר האהבה, על אודות נשים, ושום איש לא נחֵש במה המדובר, ורק אשתו הניעה את גבותיה הכהות והיתה אומרת:

– תפקיד המאהב אינו הולם אותך לחלוטין, דימיטרי.

ופעם בלילה, בצאתו ממועדון הרופאים עך חברו למשחק, פקיד ממשלתי, לא עצר כוח ואמר:

– אלו ידעת עם איזו אשה מקסימה קשרתי הכרוּת בילטה.

הפקיד ישב במזחלה ונסע לו, אך פתאום הסב את פניו אליו וקרא:

– דמיטרי דמיטריץ'!

– מה יש?

– צדקת בדבריך מאז: דג־אברומה מבושם.

מלים אלה, השכיחות כל־כך, הקניטו משום מה את גורוב, נראו בעיניו כמשפילות, כמו טמאות. אלו מנהגים גסים, אלו פרצופים! אלו לילות ללא־טעם, אלו ימים חסרי־ענין, נעדרי־רושם! משחק־בקלפים בחמת־זעף, זלילה, שכרוּת, שיחות מתמידות וחוזרות בענין אחד. עסקים מיותרים ושיחות החוזרות ונשנות – בולעים את מיטב הזמן, מכלים את הכוחות המעולים ביותר, ולבסוף נשארים חיים קטועי־זנב, נטולי־כנפים, איזו הבלותא, ולהסתלק מכך ולהמלט אי־אפשר, כאלו אתה חבוש בבית־משוגעים או בבית־כלא ועובד בפרך!

גורוב לא ישן כל הלילה והתקומם, ולאחר־כך עבר עליו כל היום במיחושי־ראש. וגם בלילות הבאים ישן באופן רע מאד, הוסיף וישב במטתו וחשב, או שהתהלך מפנה אל פנה, הילדים נמאסו עליו, בבנק בחלה נפשו, לא היה לו רצון ללכת לשום מקום, ואף לא לדבר בשום ענין.

בדצמבר, עם ימי החג, התכונן לצאת לדרך ואמר לאשתו, כי הוא נוסע לפטרבורג, להשתדל לטובת איש צעיר אחד – ונסע לס.; לשם מה? הוא עצמו לא ידע זאת היטב. הוא רצה להתראות עם אנה סרגיבנה, לשוחח אתה ולקבוע ראיון, אם אפשר.

הוא בא לס. עם בוקר ושכר לו את החדר הטוב במלון, שכל רצפתו היתה עטופה אריג־צבאי אפור ועל השולחן עמדה דיותה אפורה מרוב אבק, עשויה בדמות פרש הרוכב על סוסו, וידו הנטויה אוחזת כובע, ואלו ראשו נשמט הימנו. השומר העניק לו את הידיעות הנחוצות: פון־דידריץ גר ברחוב גוֹנְצַ’רְנָה־הישנה, בביתו הפרטי, – זה לא רחוק מן המלון, חי הוא חיים טובים, עשירים, יש לו סוסים שלו, הוא ידוע בכל העיר. השומר בטא כך את שמו: דְרִידִירִיץ.

בלי כל חפזון הלך גורוב לגונצ’רנה־הישנה, ומצא את הבית. בדיוק ממול לבית נמשכה גדר: אפורה, ארוכה, עם מסמרים.

“מפני גדר כזאת ברוח תברח”, – אמר גורוב לנפשו, בהביטו אם אל החלונות, ואם אל הגדר.

הוא הרהר: היום יום של חג, ובעלה, ודאי, בבית. אלא שבין כך וכך, יהיה זה משום חוסר־נמוס להכנס אל ביתם ולגרום מבוכה. ואם ישלח פתק, יתכן שיפול בידי בעלה, או אז אפשר שיופר הכל. מוטב לסמוך על המקרה. הוא המשיך והתהלך ברחוב ואצל הגדר וחכה למקרה זה. הוא ראה איך נכנס קבצן דרך השער והכלבים התנפלו עליו, וכעבור שעה שמע פריטה על פסנתר, והצלילים הגיעו אל אזניו קלושים, בלתי־ברורים. יש לשער, כי זו אנה סרגיבנה שפרטה. לפתע־פתאום נפתחה הדלת הראשית ואיזו ישישה יצאה מתוכה, ואחריה רץ כלבלב־השפיץ הלבן והמוכר. גורוב רצה לקרוא לכלב, אלא שלבו הֻכָּה בחרדה, ומרוב התרגשות לא יכול היה להזכר מה כנויו של השפיץ.

הוא התהלך לו ונתמלא יותר ויותר שנאה אל הגדר האפורה, וכבר העלה על דעתו בהתרגזות כי אנה סרגיבנה שכחה אותו ושמא היא מתעלסת עם אחר. והרי דבר זה כל־כך טבעי אצל אשה צעירה, הנאלצת לראות מבוקר עד ערב את הגדר הארורה הזאת. הוא חזר אל חדרו במלון וישב שעה ארוכה על הספה, ולא ידע מה שׂוּמה עליו לעשות, אחרי כן סעד את ארוחת־הצהרים, ולאחר־כך ישן שעה ממושכת.

“כמה אוילי הדבר ועד מה גוזל־מנוחה, – חשב הוא, בהתעוררו משנתו ובהביטו בחלונות האפלים; היה ערב כבר. – הנה ישנתי כבר משום־מה. מה אעשה אפוא בלילה?”

הוא ישב במטה, המכוסה שמיכה זולה ואפורה, ממש שמיכת בית־חולים, והתגרה בעצמו בתרעומת:

“הֵא לך גברת עם כלבלב… הא לך הרפתקה… עכשיו הַמְשֵׁך נא ושבה כאן”.

עוד בבוקר, בתחנת הרכבת, נקלעה לעיניו מודעה באותיות כבירות: הציגו בפעם הראשונה את “גֵישָׁה”. הוא נזכר בכך ונסע להצגת התיאטרון.

“יתכן מאד, כי היא מבקרת בהצגות־בכורה”, – אמר לנפשו.

התיאטרון היה מלא. וכאן, כמו בכל התיאטרונים של ערי הפלך, עמד ערפל מעל לנברשות, וצופי היציע התרגשו בהמולה; בשורה הראשונה בטרם התחילה ההצגה עמדו הטרזנים המקומיים, כשידיהם שלובות להם מאחור; וכאן, בתאו של מושל־הפלך, במקום הראשון, ישבה בת־המושל, עונדת ענק לצוארה, ואלו המושל עצמו נחבא בצניעות מאחורי מסך, ורק ידיו נראו משם; הקלעים זעו, התזמורת עשתה הכנות מרובות. כל הזמן, עם התכנס הקהל המחפש מקומות־ישיבה, תרו עיניו של גורוב וחפשו בלהיטות.

נכנסה גם אנה סרגיבנה. היא התישבה בשורה השלישית, ובשעה שגורוב הביט בה, התחמם בו לבו, והוא הבין בברור, כי בשבילו אין בכל העולם אדם קרוב יותר, יקר יותר וחשוב יותר; היא, האובדת בתוך המון קרתני, זו האשה הקטנה, שאינה מצטינת במאום, שמשקפת ווּלגרית בידיה, מִלְאה עכשיו את כל חייו, היתה בשבילו – צער, חדוה, אשרו היחידי, שבקש לעצמו; ולצליליה של תזמורת דלה, של כנורות זולים אשר לפשוטי־עם, הגה בנפשו עד כמה נפלאה היא. הגה והזה בהזיונות.

יחד עם אנה סרגיבנה נכנס וישב על ידה איש צעיר בעל זקן־לחיים לא גדול, גבוה מאד, כפוף־קומה; עם כל צעד וצעד נענע בראשו, ודומה היה כאלו השתחוה תדיר. ודאי היה זה בעלה, אשר כנתה אותו אז בילטה, במר נפשה, בשם משרת. ובאמת, בקומתו הגבוהה, בזקן־הלחיים שלו, בקרחתו שאינה גדולה, היה משהו מאפיוֹ של המשרת הצנוע. הוא חיך במתיקות, בדש בגדו הבהיקה איזו סימנית של מלומד, בדומה לפח־המספר של משרת־מלון.

בהפסקה הראשונה יצא הבעל לעשן. היא נשארה יושבת בכורסתה. גורוב שישב לא הרחק ממנה, נגש אליה ואמר בקול רתת, והוא מחיך חיוך אנוס:

– שלום.

היא הביטה בו והחוירה, לאחר־כך שוב הביטה במורא, ובעָצמה רבה לחצה בידיה את המניפה והמשקפת יחד, כנראה מתוך מאמץ שלא להתעלף. שניהם שתקו. היא ישבה, והוא עמד, מבוהל ממבוכתה, ולא העיז לשבת על ידה. הכנורות והאַבּוּב פרצו בנגינה, לפתע־פּתאום תקפה אותם אימה, נדמה היה להם כי מכל התאים מביטים בהם. אבל הנה קמה ממקומה, וצעדה בחפזה לעבר היציאה, – והוא – אחריה; ושניהם התהלכו נבוכים, על פני המסדרונות, על גבי המדרגות, עולים, יורדים, ולעיניהם חלפו ועברו אנשים במדי־שרד של שופטים, של מורים או פקידים ולכולם סימניות; חלפו־עברו גברות, אדרות התלויות על הקולבים, נשבה רוח־פּרצים, שהביא עמה ריח של אדי־טבק. וגורוב, אשר לבו דפק בו בחזקה, אמר לנפשו: “הה, אלוהים! לשם מה כל האנשים הללו, והתזמורת הזאת…”

ואותו רגע נזכר פתאום, מה שאמר לנפשו אז, בתחנת־הרכבת, בלוותו את אנה סרגיבנה, וסבר כי הכל נסתים וכי הם לא יתראו עוד. אבל מה רחוק היה עוד אז מן הסיום!

על מדרגות צרות ואפלות, במקום שכתוב היה “הכניסה לאמפיתיאטרון”, היא נעצרה.

– כמה הבהלת אותי – אמרה, ונָשמה בכבדות כשהיא מוסיפה ומחוירה, מתוך התדהמה. – האח, כמה הבהלתני! כמעט שאין בי רוח־חיים. לשם מה באת הנה? לשם מה?

– אבל הביני נא, אנה, הביני… – דבֵּר בחצי־קול ובחפזון. – אני מתחנן בפניך: הביני…

היא הביטה בו בפחד, בתפלה, באהבה, במפגיע, כדי לטבוע יותר בזכרונה את תוי פניו.

– אני סובלת כל־כך! – המשיכה היא, ולא האזינה לו.– כל הזמן חשבתי רק עליך, חייתי מכוח המחשבה עליך. ורציתי להשכיח, לשכוח, אבל למה, למה זה באת הנה?

במדרגה גבוהה יותר, בפנה, עִשְׁנו שני גימנזיסטים והביטו למטה, אך לגורוב לא איכפת, הוא משך אליו את אנה סרגיבנה והתחיל נושק את פניה, את לחייה, את ידיה.

– מה אתה עושה, מה אתה עושה! – אמרה בפחד, ודחתה אותו מעליה. – על שנינו יחד נטרפה דעתנו. סע לך עוד היום, סע מיד… אני משביעה אותך בכל הקדוש, אני מפצירה בך… הנה הולכים ובאים.

מי שהוא עלה במדרגות.

– שׁוּמה עליך לנסוע… – המשיכה אנה סרגיבנה בלחש. – אתה שומע, דמיטרי דמיטריץ'? אני אבוא אליך למוסקבה. מעולם לא הייתי מאושרת, ועכשיו אני אומללה, ולעולם לא אהיה מאושרת, לעולם! אל נא תאלצני לסבול עוד יותר! אני נשבעת, כי בוא אבוא למוסקבה. ועכשיו הבה נפרד! חביב שלי, הטוב, יקירי, נפָרד!

היא לחצה את ידו ומהרה לרדת במדרגות, והוסיפה להתבונן בו כל הזמן, ובעיניה נכר היה, כי באמת לא היתה מאושרת. גורוב שהה קצת, הקשיב, לאחר־כך כשהכל שָׁכך, מצא את קולבו ויצא מן התיאטרון.

ד

ואנה סרגיבנה התחילה נוסעת אליו למוסקבה. פעם לשנים־שלשה חדשים היתה יוצאת מס. ואומרת לבעלה, כי היא נוסעת להמלך בעצת פרופסור בנוגע למחלת־נשים שאצלה, – והבעל האמין ואף לא האמין. בהגיעה למוסקבה היתה מתאכסנת ב“שוּק הסלבי” ומיד היתה שולחת לגורוב שליח בכפה אדומה. גוּרוֹב היה בא אצלה ואיש במוסקבה לא ידע על כך.

פעם אחת הלך אליה באופן כזה בבקר של יום חורף (השליח היה אצלו בערב, יום קודם לכן, ולא מצאהו בבית). אתו הלכה בתו, שבקש ללוותה אל הגמנסיה, כי הדרך היתה משותפת להם. ירד של גדל־פתים ולח.

– שלש מעלות של חום עכשיו, ואף־על־פי־כן יורד השלג, – אמר גורוב לבתו. – והלא אין זה אלא חום בשטחה העליון של הקרקע, ואלו בשכבות העליונות של האתמוספירה מזג אחר לגמרי.

– אבא, ולמה זה אין רעמים בחורף?

הוא הסביר לה גם את זאת. הוא דבר וחשב על זה, שהנה הוא הולך אל ראיון, ושום נפש חיה אינה מבחינה בכך, ולעולם לא תבחין. החיים חצויים אצלו: המחצית האחת גלויה, שהכל ראו אותה וידעוה כל הצריכים לדעת, והיא כולה אמת מותנית ורמיה מותנית, דומה בהחלט לחייהם של ידידיו ומכריו, והמחצית השניה – נוהרת לה בהסתר. ועל פי הרכב מוזר של נסבות, שמא הרכב מקרי – כל מה שהיה חשוב בשבילו, מענין, נחוץ, בכל שהיה נאמן לעצמו ולא עשה מרמה בנפשו, כל מה שהיה גרעין חייו, נתחולל בהסתר מן הזולת, ואלו כל מה שהיה בו השקר, מסוה שלו, שמאחוריו נחבא, כדי להעלים את האמת, כגון שרותו בבנק, הוכוחים במועדון, “הגזע הנמוך” שלו, לכתו עם אשתו לחגיגות ויובלות, – כל זה היה בגלוי. ומעצמו דן לגבי זולתו, ולא האמין לאשר ראה,הותמיד שער, כי אצל כל אדם עוברים חייו האמתיים והמענינים ביותר מתחת למעטה סוד כמו בחסותו של לילה. כל קיום אישי שמור בסוד, ושמא משום כך משתדל באופן עצבני כל־כך האדם התרבותי, שיהיו מכבדים את הסוד האישי.

לאחר שגורוב לוה את בתו לגמנסיה, הלך לו אל “השוק הסלבי”. הוא פשט את אדרתו למטה, עלה במדרגות ודפק חרש על הדלת. אנה סרגיבנה לבושה שמלה אפורה, שהיתה חביבה עליו, נראתה לֵאָה מן הדרך ומרוב הצפיה, כי חכתה לו מאז שעות הערב של יום אתמול; היא היתה חוֶרת, הביטה בו ולא חיְכה, וכשרק נכנס, נפלה בחיקו. דומה כאלו לא התראו שנתים ימים, נשיקתם היתה ארוכה, ממושכת.

– נו, איך חיה אַת שם? – שאלה הוא. – מה חדש?

– חכה, מיד אגיד… איני מסוגלה.

לא היה בכוחה לדבר, כי על כן בכתה. היא הסבה פניה מעמו, והדקה מטפחת אל עיניה.

“טוב, תבכה לה קצת, ולעת־עתה אשב”, אמר לנפשו וישב בכורסה.

לאחר־כך צלצל בפעמון ואמר, שיגישו לו תה; ולאחר־מכן, בשתותו את התה, המשיכה היא לעמוד, ופניה מוסבות אל החלון… היא בכתה מרוב התרגשות, מתוך הכרה מצערת, שהשתלשלות חייהם עגומה כל־כך; הם נפגשים רק בהסתר, נחבאים מעיני אנשים, מעשה גנבים! וכי אין חייהם כחרס השבור?

– נו, חדלי מבכי! – אמר.

ברור היה לו, כי אהבתם זו לא תסתים עוד במהרה, וכן לא ידוע אימתי תסתים. אנה סרגיבנה נקשרה אליו בקשר עז יותר ויותר, היא העריצה אותו, ואי אפשר להעלות על הדעת ולומר לה כי יש לשים קץ אי־פעם לכל זה; והיא אף לא היתה מאמינה לכך.

הוא נגש ונגע בכתפיה. כדי ללטפה, לבדח את דעתה, ואותה שעה ראה את עצמו בראי.

בראשו נזרקה כבר שיבה. ומוזר היה הדבר בעיניו, שהזקין כל־כך בשנים האחרונות, וכי פניו נפלו כל־כך. הכתפים, שידיו מונחות היו עליהן, חמות היו ורטטו. הוא חש בצערו לחיים הללו, החמים עוד כל־כך ויפים, אבל קרובים כבר בודאי לראשית הקמילה והבלִיָּה, כדוגמת חייו. בשלמה היא כל־כך אוהבת אותו? תמיד היה נראה בעיני נשים לא כמות שהיה במציאות, והן אהבו בו לא את עצמו, אלא אדם אחר, יציר דמיונן, ואשר הן חפשו בתשוקה כל ימי חייהן; ולאחר־כך, משהשגיחו כבר בטעותן, המשיכו אף־על־פי־כן לאהוב אותו. ואף אחת מהן לא היתה מאושרת בו. הזמן היה עובר והוא קשר הכרויות, היו פגישות, פרידות, אבל מעולם לא אהב. היה כאן כל מה שנתן לשער, מלבד אהבה.

ורק עכשיו, משנזרקה שיבה בשערו, הריהו אוהב כמות שצריך, באהבת אמת – פעם ראשונה בחייו.

אנה סרגיבנה והוא אהבו זה את זו, בחינת קרובים ביותר, שְׁאֵרי־בשר, כבעל ואשתו, כידידים נלבבים; נדמה היה להם, כי הגורל עצמו הועיד אותם איש לחברתו והיה בלתי־מובן, מדוע זה הוא נשוי ולמה היא נשואה; וכאלו היו שני צפרי־נדוד, זכר ונקבה, שמישהו צד אותם ואלצם לחיות בכלובים נפרדים. הם סלחו זה לזו את דבר בוּשתם בעבר, סולחים היו כל מה שאֵרע בהֹוֶה והרגישו, שאהבתם זו חוללה תמורה אצל שניהם.

בערב, ברגעי עצבות, היה הוא מרגיע את עצמו על ידי שקולים שונים, שעלו במוחו, ואולם עכשיו לא היה לבו נתון לשקולים, היתה בו השתתפות־בצער עמוקה, והוא רצה להיות נאמן, להיות עדין־נפש…

– חדלי מבכי, טובה שלי, – אמר הוא. – כבר בכית – ודי לך… עכשיו הבה ונשוחח, נמצא איזו תחבולה.

לאחר־כך נמלכו שעה ארוכה; דברו על כך, היאך להנצל מן ההכרח להחבא, לרמות, לחיות בערים נפרדות, לבלי להתראות זמן ממושך. איך להשתחרר מכבלים כבדים־מנשוא אלה?

־ איך, איך? – היה שואל וראשו שח בין ידיו. איך?

ונדמה היה, כי הנה עוד מעט – ותִמָּצא החלטה, או אז יתחילו חיים חדשים, נהדרים; ולשניהם ברור היה, כי עד הסיום עדַין רחוק־רחוק, וכי כל המורכב והקשה מתחיל רק מכאן ולהבא.

1899

אחרית דבר

א

א. פ. צֶ’חוב צלם בפשטות גמורה, צלום־שבכתב, אם אפשר לומר כן, מקרה שכיח בחיינו, אחד מני רבבות מקרים דומים כל־כך, וראו נא פלא, – ה“צלום” הזה כמוהו כבקורת המשטר החברתי שבו חי האדם, הנדון ליסורי־נפש, לנשיאת מסוה, להרבות שקר, להתכחש לטבעו ולנטיות לבו; א. פ. צ’חוב אינו עושה דבר מלבד שהוא מספר, אינו מוסיף כמעט כלום על הפרוט הנאמן של השתלשלות המקרה, על המעשה, על ההרגשות ועל המחשבות של שתי הנפשות הפועלות – ואף־על־פי־כן הנך מסיק מסקנה לעצמך מן הספור, אתה מפיק ממנו מוסר־השכל.

ב

גוּרוֹב – אדם בנלי הוא, אחד מרבים קלי־הדעת, מושחת לפי־תומו, אם נתן להגדיר כן, לא רשע ולא בעל־מזמות, אלא סתם איש ההולך במישור, כביכול, ואינו מבחין במדרונו הקל והמתמיד של זה, מצַיֵת לפתויי היצר הרגיל אצל בשר־ודם, דומה עליך שהוא רק משתעשע קצת, סוטה סטיה קלה, בפירוש על מנת לחזור הימנה מחר או מחרתים, ונמצא שכל חייו רצופים מסטיות קלות וזמניות כאלה, ונמצא שהוא בעל בלתי־הוגן, שהוא אב בלתי־מוסרי; ומאידך גיסא – גם אם ימנע מכך וישלוט ביצרו, נמצא שהוא משקר לנפשו, אינו אוהב את אשתו ומעמיד־פנים שהוא אוהבה, אוהב אשת חבר ומחניק את אהבתו אליה, כלומר משקר לנפשו, לגופו, לטבעו הראשון שבו; א. צ’חוב בחר, בלי ספק, בכונה תחלה באיש בנלי כזה, הדוחה אותנו במקצת באפיו ובהליכותיו – מעורר בנו לבסוף רגשי אהבה אליו, מכמיר את רחמינו עליו; גורוב אינו אשם באשמתו, הוא בפרוש איש מסכן, כי על כן החיים בנויים באופן כזה שרגלי אדם מועדות וכושלות.

ג

אנה סרגיבנה – אשה הוגנת שכיחה. אחת מרבות, תמימה וטובת־הליכות על־פי חנוכה, ואף היא מציתת לדחיפה ראשונה וקלה של היצר, וששה לקראת שעה נעימה, ששה בבלי־דעת, כמעט כמו בחלום ולא בהקיץ; וכמה היא מזועזעת מחטא־לא־חטא, כמה אומללה, ויותר מזה – כמה טוב לה שהיא אומללה, עד מה מאושרת; ועוד משהו: – היא הן השפיעה בסופו של דבר על גורוב שחדל להיות קל־דעת על־פי “מקצוע”, כי הנה היתה זו אצלו קלות־הדעת האחרונה, והוא אוהב עכשיו באמת, מתיסר באהבתו, יש עמו מוסר־כליות; השעשוע הפך אצלו, בזכותה של אנה סרגיבנה ההוגנת, לטרגדיה, לצער: הוא, גורוב הבנלי, החי כלאחר־יד, המתרברב, המשחק בקלפים, המשוחח הבלים, – הוא מתישב בדעתו, מהרהר בתכלית החיים, קובל על השקר שבהם, מבקש פתרון ומוצָא – לא עוד מן השפה ולחוץ, אלא בכל לבו, בכל כוח מחשבתו.

ד

ספור קצר הוא זה, ריאליסטי כל־כך, כמו שאמרנו – “צלום”, ולא יותר כמעט, אלא זה כחו של כשרון גדול, של אמן הפרוזה – שהוא מחנך בבלי־משים, מסעיר את הנפש כאלו בדרך־אגב, דוחף למחשבה מעמיקה, שלא במתכון, כביכול.

פרק ראשון

פעמים מתגלים במקומותינו בעלי־אופי, שאפילו חולפות ועוברות שנים הרבה מזמן הפגישה עמהם, אין הם פוקדים את זכרוננו בלי לגרום לנו חרדת־נפש. למנין בעלי־אופי כאלה שייכת בת־הסוחרים קַתרִינָה לְבוֹבְנָה אִיזְמַיְלוֹבָה, שחוללה פעם דרמה נוראה ואשר אחריה התחילו אצילינו, בתוקף אמרתו השנונה של מישהו, לכנותה בשם ליידי מקבּת ממחוז מצנסק.

קתרינה לבובנה לא היתה יפהפיה מלידה, אבל לפי חיצוניותה היתה אשה נעימה מאד, בת עשרים וארבע היתה בסך־הכל. קומתה לא גבוהה, אבל זקופה, הצואר כאלו חטוב־שיש היה. כתפיה עגולות, החזה שלה מוצק, אפה הקטן ישר, דק, עיניה שחורות, ערות, המצח לבן וגבוה, והשער שחור, עד לכחול־שחור. השיאו אותה לאשה לסוחר שלנו איזמילוב מטוֹסקרי בפלך קוּרסק, לא בזכות אהבה או בתוקף איזו משיכה שהיא, אלא כך, משום שאיזמילוב שידך את עצמו עמה; והיא היתה נערה עניה, ולא ניתן לה לברוֹר בין החתנים. משפחת איזמילוב שבעירנו לא היתה מן הנמושות. הם סחרו בגריסין, חכרו טחנה גדולה במחוזנו, היו בעלי גן־פירות נושא־רוחים, בקצה העיר, ובעיר היה להם בית נאה – בדרך כלל היו סוחרים אמידים, לבד מזה היתה משפּחתם לא מרובה: החם, בוריס טימופאיץ איזמילוב, אדם בגיל קרוב לגבורות, היה אלמן שנים רבות, ובנו, זינובי בוריסיץ, בעלה של קתרינה לבובנה, אף הוא אדם בגיל למטה מחמשים, קתרינה לבובנה עצמה, וזה הכל. ילדים לא היו אצל קתרינה לבובנה, גם בשנה החמשית לנשואיה עם זינובי בוריסיץ; לזינובי בוריסיץ לא היו ילדים גם מאשתו הראשונה, שאתה היה נשוי כעשרים שנה, לפני שנתאלמן ונשא את קתרינה לבובנה. סבור היה ואף שעשע את נפשו, כי האלוהים יזכהו לכל הפחות מנשואיו בפעם השניה ויתן יורש ליחוס הסוחרים שלו ולרכושו; ושוב לא באהו האושר בכך, גם עם קתרינה לבובנה.

ערירוּת זו צערה מאד את זינובי בוריסיץ, ולא רק את זינובי בוריסיץ בלבד, אלא גם את הישיש בוריס טימופאיץ, ואפילו את קתרינה לבובנה עצמה העציב מאד דבר זה. ראשית, – משום שהשעמום הכבד באפדן־הסוחרים המוקף גדר גבוהה ומאוכלס כלבים חצופים עזובים־לנפשם הטיל על בת־הסוחרים הצעירה געגועים עד לטרוף־דעת, והיא ודאי שהיתה ששה, אלוהים יודע עד מה היתה ששה, אלו נתן לה לחבוק תינוק; ושנית – בחול בחלה במוסר שהטיפו לה: “למה זה, ומדוע נשאת לאיש? לשם מה כבלת בכבלים גורלו של אדם, אשה עקרה?” כביכול, פשע פשעה כנגד הבעל, וכנגד חמיה, ונגד כל מעמד־הסוחרים הישר.

על אף כל השפע והעושר, היו דרכי־חייה של קתרינה לבובנה בבית חמיה משעממות ביותר. לעתים רחוקות היתה יוצאת לבקור, ואף אז, בנסעה בלוית בעלה, לבוא בחברת סוחרים, לא היה בכך משום שמחה בשבילה. קהל אנשים זה נוהג מנהג של חומרה; משגיחים בה איך היא יושבת, ואיך היא מהלכת, ובאיזו צורה היא קמה ממקומה; ואלו אפיה של קתרינה לבובנה היה אופי נלהב, וכיון שחייה בעלומיה היו חיים של עוני, רגילה היתה לפשטות ולחרות; יוצאת היתה בריצה עם דליים על כתפיה אל הנחל ומתרחצת, כשכתנתה לבשרה, סמוך לחוף, או שהיתה מטילה מבעד לפשפש קלפות של חמניות על ראשו של עלם צעיר העובר־ושב; ואולם כאן הכל שונה. הבעל וחמיה משכימים קום, מלעיטים עצמם תה בשעה שש בבוקר, ותיכף נפטרים איש איש לעסקו, והיא לבדה משוטטת בבטלה מחדר אל חדר. בכל נקיון, בכל שלוה ושממון, הנרות דולקים ממעל לאיקונין, ואין בכל הבית, לא צליל חי, ולא קול של נפש חיה.

מהלכת, מהלכת לה קתרינה לבובנה בחלל החדרים השוממים, מתחילה לפהק מן השעמום, מתרוממת ועולה במדרגות אל חדר־המשכב, הבנוי בעליה קטנה וגבוהה. גם כאן, היא שוהה קצת, מסתכלת ורואה איך תולים את הקנבוס ליד האמברים, או איך ממלאים שקים של גריסין – ושוב היא מפהקת פהוק, ואף שמחה היא לכך, תנמנם שעה קלה, וכשתתעורר – שוב אותו שעמום עצמו, שעמום רוסי שכיח בבתי סוחרים, שבגללו, אומרים הבריות, הנך שמח אפילו לטרוף נפשך בכפך. קתרינה לבובנה לא היתה להוטה לקריאה בספרים, ונוסף לכך לא היו ספרים מצויים בביתם, מלבד ספר תולדות אבות הכנסיה הקיובית.

חיים של שעמום היתה חיה קתרינה לבובנה בביתו העשיר של חמיה במשך חמש שנים, מאז נשואיה לבעל שאינו מסביר־פנים; אלא ששום איש לא שם, כנהוג להשתעממות זו, אפילו שימת־לב קלה ביותר.

פרק שני

באביב הששי לנשואי קתרינה לבובנה עם איזמילוב, נפרץ הסכר בטחנה. אותה שעה, כמו במזיד, היתה הטחנה משופּעת עבודה. והפרצה עצומה כל־כך; המים חדרו אל קורת־היסוד התחתונה של התיבה הגדולה, וגם ליד זריזה לא ניתנה כל אפשרות לעכבם. הזעיק זינובי בוריסיץ המוני־עם מכל הסביבה אל הטחנה, והוא עצמו ישב ולא זז מן המקום; את העסקים העירוניים ניהל הישיש לבדו וקתרינה לבובנה הלאתה את עצמה ימים רצופים בתוך הבדידות והגלמוּדיוּת שבביתה. בהתחלה היה שעמומה גדול מאד מחמת העדרו של הבעל, אך בדיעבד נראה לה דבר זה טוב יותר; יותר חפשית לנפשה היא ביחידותה. מעולם לא נטה לבה אחרי בעלה במיוחד, ובלעדיו, בכל אופן, היה אצלה נגיד־ומצוה אחד פחות.

יום אחד ישבה קתרינה לבובנה בעליה ליד האשנב, פהקה, לא הרהרה בכל דבר מסוים, עד שהתחילה נכלמת על פהוקה ובחוץ מזג־אויר נפלא כל־כך; חם, אור עליז, ומבעד לסורג־העץ הירוק של הגן נראו צפרים זריזות מנתרות בין העצים, מענף אל ענף.

“למה זה באמת התפהקתי?” הרהרה קתרינה לבובנה. – “הבה ואקום. אטיל בחצר, או שאתהלך לי בתוך הגן”.

משכה קתרינה לבובנה על עצמה את פרות האריג הקלה והישנה ויצאה.

בחוץ עמד אור מרובה כל־כך, והנשימה נשימה עזה, ומיציע האמברים מדרדר צחוק עליז כל־כך.

– על מה זה אתם שמחים כאן כל־כך? – שאלה קתרינה לבובנה את עובדי המשק של חמיה.

– הנה כי כן, אמא קתרינה לבובנה, שקלנו חזירה חיה, – ענה לה עובד ותיק אחד.

– איזו חזירה?

– את החזירה אקסיניה, שילדה את בנה וסילי, ואשר לא הזמינה אותנו לחגיגת הטבילה, – ספר לה בעוז נפש ובעליצות רבה עלם בעל פנים אמיצים ויפים, עטורי תלתלים שחורים כזפת, ובעל חתימת זקן.

מתוך חבית של קמח, שתלו אותה על אסל המאזנים, הציץ אותו רגע פרצופה הגס של המבשלת אדומת־הלחיים אקסיניה.

– שדים שכמותכם, בני השטן, – גדפה המבשלת, שהתאמצה להאחז באסל הברזל ולהמלט מתוך החבית המתנודדת.

– שמונה פוד משקלה לפני ארוחת־הצהרים, ולאחר שתאכל אלומה של שבולת־שועל לא תספקנה כל אבני המשקל, – הסביר שוב העלם היפה, שהפך את החבית על פיה ונער מתוכה את המבשלת על ערמת השקים שבפנה. המבשלת היטיבה את בגדיה שעליה וגדפה אותם מתוך ליצנות.

– הבו ונראה מה משקלי אני? – התלוצצה קתרינה לבובנה, נאחזה בחבלים והתיצבה על הקרש.

– שלשה פוד ושבע פונט, – ענה ואמר אותו עלם יפה עצמו, סרגי, בהטילו את אבני המשקל על כף המאזנים, – מופלא הדבר!

– על מה זה אתה מתפלא?

– על שהגעת בכל־זאת למשקל של שלשה פוד, קתרינה אילבובנה; אותך, כך סבורני, כדאי לשאת כל היום על כפים – ואף אז לא ייעף הנושא ורק תענוג יחוש בכך.

­– וכי לא בן־אדם אנכי, תדמה בנפשך? חוששתני, כי עיף יתעיף האיש – ענתה קתרינה לבובנה והסמיקה במקצת, כי על כן גמולה היתה מדבורים כאלה, ומתוך ששטף אותה פתאום הרצון להרבות שיחה ולמלא את פיה מלים של עליצות וליצנות.

– חס וחלילה! עד לארץ עֲרָב המבורכת הייתי נושא אותך, – השיב סרגי להערתה.

– לא נכונה סברתך, העלם, – אמר אכר אחד ששפך בר אל תוך השקים, – וכי מהו הכובד של בשרנו? האם גופנו הוא הנשקל? גופנו, אישי החביב, אינו שוקל מאומה: – כוחנו הוא משקלנו, – ולא הגוף! – כן, בעודי נערה, הייתי חזקה תאוה־לעיניים, – שוב אמרה קתרינה לבובנה, שלא יכלה לעצור בדבריה. לא כל גבר מסוגל היה להתגבר עלי.

– אם כן הדבר, הבי נא לי את ידך, ואראה אם אמנם נכון הוא, – בקש העלם היפה.

קתרינה לבובנה נבוכה, אבל הושיטה את ידה.

– אוי לי, הרפה מן הטבעת, כואב! – צעקה קתרינה לבובנה, שעה שסרגי לחץ את כפה בכפו והיא סטרה על חזהו בידה הפנויה.

– אכן, צא והעלה על דעתך, מה כחה של אשה – השתומם ואמר האכר.

– ואולם, את הרשיני נא להתמודד אתך כך, בדרך של התגוששות, אמר סריוז’ה ברהב ונער את תלתלי ראשו.

– הבה, נסה נא, – ענתה קתרינה לבובנה, אחוזת־עליצות, והגביהה את מרפקיה כלפי מעלה.

סרגי חבק לאדונית הצעירה ולחץ את חזה המוצק אל חולצתו האדומה. קתרינה לבובנה לא הספיקה להניע את זרועותיה וכבר הרים אותה סרגי מעל פני הרצפה, נשאה בזרועותיו, נטלה והניחה אט־אט על גבי קרש־המדידה המהופך.

לא הספיקה השעה לקתרינה לבובנה כדי לאסוף את כוחותיה שהתפּארה עליהם. אדומה וסמוקה היטיבה, בעת שבתה על קרש־המדידה, את הפרוה שגלשה מעל שכמה ויצאה חרש מן האמבר, ואלו סרגי פלט שעול חצוף ואמר:

– הה, גולמים־בני־גולמים, הערו את הגרעינים ואל נא תפהקו, את עבודתכם אל תקעקעו, בהתמלא האמבר, לנו יהיה השאר.

וכאלו לא שם את לבו אל מה שקרה לפני כן.

– רודף־נשים הוא סריוז’ה הארור – ספרה אקסיניה המבשלת בלכתה אחרי קתרינה לבובנה – בכל שוֹבה־לב הגנב הזה, – אם בקומתו, אם במראה־פניו, אם ביפי־תארו. כל אשה הדח ידיח, זה הנבל, ועד לחטא יביאנה, וכמה לא־יציב הוא, הנבל, עד מה בלתי־נאמן!

– ואת, אקסיניה… זה… – אמרה בצעדה לפניה האדונית הצעירה: – ילדך זה, החי הוא עוד?

– אבוי לי, אמא שלי, חי הוא – וכי למה לא יחיה? הן דוקא אצל האיש שאינו רוצה בהם הם מאריכים ימים.

– ומהיכן הוא בא לך?

– הו־הו! כך, מן ההפקר – בין המוני־העם אני חיה – מן־ההפקר.

– והאם מזמן רב מצוי הוא עצלנו, עלם זה?

– מי? סרגי, כלומר?

– כן.

– חודש ימים, בערך. קודם־לכן שרת אצל הקופצ’ונבים וגרשוהו משם.

אקסיניה הנמיכה את קולה והוסיפה לאמור: יש אומרים, כי עם האדונית בכבודה ובעצמה קשר קשרי־אהבים… כי הן נשמת שד־משחת נשמתו, וכל־כך עז־פנים הוא!

פרק שלישי

דמדומים חמים, כעין החלב, עמדו מעל העיר. זינובי בוריסיץ, לא חזר עדין מן הטחנה. חמיה, בוריס טימופאיץ, גם הוא נעדר מן הבית: נסוע נסע אל רעו מאז, לחגיגת יום־הולדתו, ואפילו לסעודת הערב בקש שלא יחכו לו. מאפס מעשה הקדימה קתרינה לבובנה

את שעת הסעודה. היא פתחה את האשנב בעליתה, נשענה אל משקופו ופצחה זרעוני שומשומין.

המשרתים סעדו במטבח ויצאו ללינתם בחצר; מי מהם אל מאחורי המזוה, מי מהם אל האמברים, ומי מהם אל גרנות שבולת־השועל הריחניות.

במאוחר מכולם יצא מן המטבח סרגי, הוא טייל לו בחצר, התיר את הכלבים משלשלותיהם, שרק שריקה, ובעברו על פני חלונה של קתרינה לבובנה, התבונן בה וקד קידה עמוקה.

– שלום עליך, – אמרה לו קתרינה לבובנה בחשאי מעליתה. והחצר נדמה כהידום ישימון.

– האדונית! – קרא מישהו כעבור שני רגעים ליד דלתה הנעולה של קתרינה לבובנה.

– מי שם? – שאלה קתרינה לבובנה מבוהלת.

– אל נא תבהלי: זה אני סרגי, – ענה המשרת.

– מה חפצך, סרגי?

– עסק מועט לי אליך, קתרינה אילבובנה: לבקש חסד ממך בענין של מה־בכך רצוני, הרשיני נא לעלות אליך לרגע.

קתרינה לבובנה משכה במפתח והכניסה את סרגי.

– מה אתך? שאלה, והיא עצמה נסוגה לעבר החלון.

– באתי אצלך, קתרינה לבובנה, לבקש, שמא יש בידך ספר לקריאה. שעמום גדול נפל עלי.

– אצלי, סרגי, אין כל ספרים: אינני קוראה בהם – ענתה קתרינה לבובנה.

– שעמום רב כזה, – קבל סרגי.

– מפני מה אתה משועמם?

– איכה לא אשתעמם, האדונית; אדם צעיר אני, ואנו חיים כאן כמו במנזר; אתה צופה אל עתידך ורואה כאלו עד לבור הקבר שומה עליך להתפלש בבדידות הזאת. יש ותוקפך אפילו יאוש.

– ולמה זה לא תשא לך אשה?

– הנקל לומר זאת, האדונית, לשאת אשה! את מי אשא לי בזה? איש נחות־דרגה אני; בת־טובים לא תנשא לי, ומחמת העוני הלא כולן אצלנו, קתרינה לבובנה, בעצמך תדעי זאת, נטולות כל השכלה. האם מסוגלות הן להבין דבר באהבה כראוי! עיניך הרואות מה בין הבנתן הן לבין ההבנה אצל העשירים. הנה את, דרך משל, על כל אדם באשר הוא, אם בעל רגש הוא, עלולה את להשפיע נחמה, ואלו אצלם הנך כלואה עכשיו כקנרית זו בכלוב.

– כן, משעמם כאן, – נפלט הדבור מפיה של קתרינה לבובנה.

– איכה לא תשתעממי, האדונית, במין חיים כאלה! אלו היה לך לכל־הפחות איזה ידיד מן־הצד, כך, כמו שעושות זאת נשים אחרות, והרי אסור לך אפילו להפגש עם מישהו.

– מילא, דבר זה… אינו בדיוק כך. הנה, לוּ נולד אצלי תינוק, כי עתה הייתי, נדמה לי, שמחה בו הרבה.

– אכן, דבר זה, הרשיני נא להסביר לך, האדונית, הן גם התינוק נולד בכח משהו ולא סתם בעולם. ועתה, כיון שחייתי שנים רבות כל־כך בבתי אדונים, ולאחר שהתבוננתי בחייה של האשה בבתי הסוחרים, – האם אין אני מבין את הדבר? הן כה יאמר השיר: “באין ידיד חביב – שגע שגעתני עצבות־הגעגועים סביב”, וגעגועים אלה, הריני להודיעך, קתרינה אילבובנה, רוגשים כל־כך, יכולני לומר לך, בלבי, שמוכן אני ליטול אותו ולקלפו בסכין פלדה מתוך חזי ומניחו כאן לרגליך הקטנות. ונקל יהיה אז גורלי… – וקולו של סרגי רטט.

– מה אתה סח כאן בדבר לבך? אין לי כל נחיצות בכך. לך־לך…

– לא, האדונית, הרשיני נא, – דבר סרגי וכל אברי גופו פרפרו כשהוא צועד צעד אחרי צעד לקראת קתרינה לבובנה – יודע אנכי, רואה הנני ומאד מאד ארגיש ואבין אפילו, כי גם לך לא קל לחיות בעולם הזה; אלא שעכשיו, – הוסיף ודבר בנשימה אחת, – עכשיו כל זה מסור בידיך ונתון לשלטונך.

– מה קרה לך? מה אתך? למה באת הנה? הנה אפיל עצמי מן האשנב, – אמרה קתרינה לבובנה, שהרגישה עצמה כאלו היא נתונה לשלטונו הקשה־מנשוא של פחד שאין משל לו; וידה אחזה בספּו של החלון.

– אַת חיי היקרים מכל יקר! לשם מה תפילי את עצמך? – לחש סרגי בלשון הפקרות ומשך את האדונית הצעירה מן החלון וחבק אותה בעוז.

– האח! האח! עזבני לנפשי, – גנחה קתרינה לבובנה חרש, וכוחה תש והולך מנשיקותיו הלוהבות של סרגי, והיא עצמה נלחצת בבלי־דעת אל גווֹ החסון.

סרגי הרים את האדונית כהרים ילד בזרועותיו והשכיב אותה בפנה אפלה.

דומיה השתררה בחדר, שהופרה רק על־ידי דפיקותיו המדודות של שעון־הכיס אשר לבעלה של קתרינה לבובנה, התלוי למראשות המטה; אלא שדבר זה לא הפריע להם ולא כלום.

– לך לך, – אמרה קתרינה לבובנה כעבור חצי שעה, בלי שתביט בפני סרגי, והיא מיטיבה אז את שערותיה הפרועות לעומת האספקלריה.

– למה זה אלך מכאן עכשיו? – ענה לה סרגי בקול רווי אושר.

– חמי יבוא וינעל את הדלת.

– האם, נשמת־אפּי, נשמתי שלי! וכי איזה מין בני־אדם הכרת לדעת בעולמך? האם בוא יבוא הגבר אל האשה רק בפתח הדלת? ואני, – גם בבואי וגם בצאתי ממך – מצוא אמצא דלתות, – ענה הצעיר, והצביע לעבר העמודים, התומכים את היציע.

פרק רביעי

זינובי בוריסיץ לא פקד את ביתו שבוע נוסף, וכל אותו שבוע, לילה לילה, עד אור־הבוקר, התעלסה אשתו עם סרגי.

הרבה יין נשתה ממרתף חמיה בלילות אלה בחדר־משכבו של זינובי בוריסיץ, הרבה מעדנים נאכלו, ושפתיה המתוקות של האדונית נושקו, ובתלתליה השחורים שועשע על המצעים הרכים, אלא שלא לעולם חלקה הדרך, ויש שמכשולים נערמים בהמשכה.

שנתו של בוריס טימופאיץ נדדה; התהלך לו הזקן לבוש חולצת־בד צבעונית לאורך ביתו השלו, נגש אל חלון אחד, סר גם אל השני, מתבונן, ורואה כי לאורך העמוד שמתחת לחלון דלתו גולשת אט־אט חולצתו האדומה של הצעיר סרגי. מה החדוש הזה! קפץ בוריס טימופאיץ קפיצה זריזה ואחז ברגלי הצעיר. הלז הסתער ובתנופתו בקש לסטור מלבו המלא על לחיו של הזקן, אלא שנתעכב מתוך הסוס שמא תקום בגלל כך שערוריה.

– הגידה נא, – אמר בוריס טימופאיץ: – היכן היית, גנב שכמותך?

– במקום שהייתי שם אינני עוד, בוריס טימופאיץ, אדוני, – השיב סרגי.

– אצל כלתי לנת?

– רק אני, אדוני, יודע היכן לנתי; ואולם אתה, בוריס טימופאיץ, אתה שמע נא לדברי: מה שהיה לא תחזיר עוד; אל נא תעטה, איפוא, חרפה על ביתך ועל יחוס־הסוחרים שלך, ואמור נא לי, מה אתה תובע עכשיו ממני? מה כופר־הנפש שאתה דורש?

– רוצה אני, נחש בן צפעוני, להרביץ בך ת"ק צליפות־שוט, – ענה בוריס טימופאיץ.

– האשמה אשמתי היא, והזכות – זכותך, הסכים הצעיר. אמור נא לך, לאן עלי ללכת אחריך, ושם תשעשע בי את נפשך, תשתה את דמי ורוית.

בוריס טימופאיץ הוליך את סרגי והביאו אל המזוה העשוי אבנים, הצליף עליו במגלבו, עד שתשו כל כחותיו. סרגי לא הוציא אף אנחה מפיו, ולעומת זה כרסם בשניו ואכל את מחצית השרוול של חולצתו. בוריס טימופאיץ עזב את סרגי במזוה עד שיגליד גבו המרוסק, שדומה היה לברזל המלובן; דחף לתוך המזוה כד מים, נעל עליו במנעול גדול ושלח להחזיר את בנו הביתה.

אלא שבמרחק מאות של פרסאות בדרכי הכפרים אשר ברוסיה אין הנסיעה נוחה עד היום הזה, וקתרינה לבובנה אי־אפשר לה עוד אפילו שעה אחת בלי סרגי. לפתע־פתאום תקפה אותה רוח של השתוללות במלוא כל טבעה בה, והיא אותה שעה פסקנית עד תכלית ואין להרגיעה עוד. היא חקרה ודרשה ומצאה את מקום המצאו של סרגי, לקחה דברים אתו מבעד לדלת הברזל ויצאה לחפש את המפתחות.

– שלח את סרגי לחפשי, אבא, – באה ותבעה מחמיה.

פני הזקן לבשו ירקון, חוצפה זאת של כלתו, שהיתה עד היום צנועה כל־כך, נתגלתה לו במפתיע.

– מה עוללת לנו, כזאת וכזאת, – התחיל הוא מחרף ומלבין את פניה של קתרינה לבובנה.

– שלחהו לחפשי, – אמרה – אני נשבעת לך במצפוני, כי לא אירע כל דבר מגונה בינינו.

– דבר מגונה, – אמר הוא, – לא אירע, וכל עצמו חורק בשניו, – ובמה, איפוא, עסק עמו כל הלילות? את מצעי בעלך צחצחת?

ואלו היא ממשיכה בשלה: שלחהו לחפשי, שחררהו!

– אם כן הוא הדבר, – אומר בוריס טימופאיץ: כי עתה דעי לך: – בעלך יבוא או אז נלקה אותך, אשה צדיקה, במו ידינו בתוך האורוה. ואלו אותו, את הנבל, אסלק מחר כבר ואשלחהו לבית־הסוהר.

כך פסק בוריס טימופאיץ; אלא שפסק־דינו לא הוצא לפועל.

פרק חמישי

בוריס טימופאיץ אכל פטריות בדיסה לארוחת ערבו, ולאחר־זה תקפה אותו צרבת; לפתע־פתאום חש כאב בחזהו; מיד תקפו אותו הקאות נוראות ולפנות בוקר מת, ודוקא בו באופן שהיו מתים העכברושים אשר באמבריו, ואשר קתרינה לבובנה היתה מכינה להם, בעצם ידיה, מאכל מיוחד בצרוף אבקה לבנה ומסוכנת מאד, שנמסרה לידיה לשמירה ולשמוש בה.

קתרינה לבובנה הוציאה אז לחפשי את סרגי ממאסרו במזוה־האבן של הזקן ובלי כל בושה בפני זרים השכיבה אותו במטת בעלה עד אשר יפוש מן המלקות של חמיה; ואילו את חמיה, את בוריס טימופאיץ, בלי שנתעורר כל חשד לגבי מותו, קברו על פי מנהגי הדת הנוצרית. וראו פלא, אף איש לא העלה חשד; מת לו בוריס טימופאיץ, אמנם מת, לאחר שהורעל בפטריות, כפי שמתים אנשים רבים לאחר שאכלו מהן. את בוריס טימופאיץ קברו בחפזה, ואף לשיבת בנו לא חיכו, שכן מזג האויר היה חם, והשליח שיצא לא מצא עוד את זינובי בוריסיץ בטחנה. בדרך מקרה נזדמן לו לזה יער שאפשר לקנותו במחיר זול, במרחק של כמה פרסאות, – והוא נסע לתהות עליו, ולא אמר לאיש כל דבר לאן הוא נוסע.

לאחר שקתרינה לבובנה בצעה מעשה זה תקפה עליה רוח של השתוללות. מעולם לא היתה אשה מכת הבישנים, אלא שהפעם אי־אפשר היה לנחש עוד מה כונתה לעשות; מהלכת היא זקופת־קומה, מפקדת על כל בני הבית, ואת סרגי אינה מוציאה עוד מעל פניה. התחילו משתוממים על כך בחצר. אבל ידה הנדיבה של קתרינה לבובנה השיגה את המבוקש, וכל ההשתוממות חלפה לפתע־פתאום כליל. התחילה “אליגוריה” – אמרו אנשי החצר – של האדונית עם סרגי, וזה הכל. והענין, כמובן, ענינה שלה, וגם האחריות תחול עליה.

בינתים החלים סרגי, זקף את כפיפות גבו ושוב הוא צעיר בין צעירים, וכאותו נשר שחור וחי התהלך מסביבה של קתרינה לבובנה, ועוד פעם החלו חיי העילוסים. אלא שהזמן נמשך והולך לא רק לטובתם הם; הנה נחפז והגיע הביתה ממסעו הממושך גם הבעל הנפגע, זינובי בוריסיץ.

פרק ששי

חום לוהט עמד בחוץ בצהרי היום, וזבוב זריז אחד הציק עד לאין־נשוא. קתרינה לבובנה הגיפה את תריסי החלונות בחדר המשכב ועוד תלתה מפת צמר מבפנים, ושכבה לנוח עם סרגי במטת־הסוחרים הגבוהה. קתרינה לבובנה ישנה ולא ישנה, אלא שכוחה תשוש עליה, שכן הזיעה נגרת מעל פניה ונשימתה להוטה וכבדה. חשה קתרינה לבובנה כי הגיעה שעתה לקום; הגיע הזמן לצאת אל הגן לשתות תה, אלא שאינה יכולה להתעורר בשום אופן; לבסוף נגשה המבשלת ודפקה על הדלת: “המיחם, – אומרת היא – מחריש אזנים, מוכן ועומד שם לרגלי עץ־התפוח”. קתרינה לבובנה הפכה פניה בקושי והתחילה מלטפת את החתול, והחתול נדחק בינה לבין סרגי, נחמד כזה, אפור, גדל־קומה ושמן־מאד־שמן… ושפמו דומה לשפם שאצל בורמיסטר מחוזי. קתרינה לבובנה מששה את עורו הרך, והוא נדחק ונדחק אליה בחטמו: תוקע את גלגלתו הקהה בין שדיה המוצקים, והוא עצמו שר שיר חרישי כזה, כאלו הוא מתנה אהבה. “ולמה זה נקלע הנה החתול הזה?” – מהרהרת קתרינה לבובנה. “את השמנת הן הנחתי על סף החלון; אין ספק שהוא, הנוכל, יזלול אותה. יש להניאו מזה”, החליטה בלבה ורצתה לשים את ידה על החתול ולגרשו ממנה והלאה, אבל הוא, כמוהו כערפל, נמוג בין אצבעותיה. – “ואף־על־פי־כן, מהיכן נקלע אלינו חתול זה?” שוקלת קתרינה לבובנה מתוך הסיוט. – “מעולם לא היה כל חתול בקיטון שלנו, ועכשיו, ראו נא איזה חתול חדר לכאן!” ושוב רצתה לאחוז בחתול, ושוב איננו. – “הה, וכי מה כאן? והאומנם חתול הוא?” חלפה מחשבה אצל קתרינה לבובנה. איזה מורך־לב תקף אותה לפתע. והוא שגרש לחלוטין את השינה ואת התנומה ממנה.

התבוננה קתרינה לבובנה בכל החדר – אין שום חתול, רק סרגי היפה שוכב כאן ומעסה בידו האדירה את שדיה כלפי פניו הלוהטים.

קתרינה לבובנה קמה, ישבה על גבי המטה, נשקה ונשקה את סרגי, לטפה ולטפה אותו, היטיבה את הכר המעוך ויצאה אל הגן לשתות תה, והשמש כבר שקעה לגמרי, וערב נפלא ומקסים יורד על האדמה שנתחממה ונתלהטה.

– אחרתי לישון, – אמרה קתרינה לבובנה לאקסיניה, וישבה על המרבד מתחת לתפוח הפורח ושתתה תה. – ומה משמעותו של דבר זה, אקסיניה שלי? – שאלה את פיה של המבשלת, והיא עצמה מנגבת את התחתית במגבת־התה.

– מה הדבר, חביבתי?

– לא בחלום, אלא ממש בהקיץ נדחק אלי איזה חתול!

– הי לך, איכה יקרה כדבר הזה?

– אמת־לאמתה, חתול נדחק.

וקתרינה לבובנה ספרה היאך נדחק אליה החתול.

– ולמה זה לטפת אותו?

– לכי דעי! אני עצמי איני יודעת לשם מה לטפתיו.

– מופלא, באמת! – קראה המבשלת.

– אני עצמי איני פוסקת מתמוה על כך.

– כמעט ודאי לי שמישהו עומד להיטפל אליך, או משהו בדומה לזה יקרה.

– ומהו הדבר הזה בפירוש?

– מה זה בפירוש, ידידתי היקרה, איש לא יוכל להסביר לך מה זה בפירוש, אלא שמשהו יקרה בכל־זאת.

־ את הירח ראיתי כל הזמן בחלומי, ולאחר־כך את החתול, ־ המשיכה קתרינה לבובנה.

־ הירח – פירושו תינוק.

קתרינה לבובנה הסמיקה.

־ שמא אשלח הנה, אל הגברת, את סרגי? – בחנה אותה אקסיניה שהשתדלה להראות כידידת־נפש.

־ אמנם כן, ־ ענתה קתרינה לבובנה, ־ נכון הדבר, לכי ושלחיהו, אני ארוה אותו כאן תה.

־ הוא הוא הדבר, אומרת אני, לשלחו הנה, ־ החליטה אקסיניה ויצאה בהלוּך של ברוז לעבר פשפש הגן.

קתרינה לבובנה ספרה גם לסרגי על החתול.

־ וכי למה לא היה, סריוז’ה, דמיון זה קודם־לכן?

־ לא מעטים הם הדברים אשר לא היו קודם־כן! היו ימים שהייתי מתבונן בך בעין אחת בלבד, ובשרי נמק עלי, ואלו עכשיו הנה איך נפל הענין! לכל גופך הלבן הנני אדון.

סרגי חבק את קתרינה לבובנה, נפנף בה בחלל האויר, ובדרך ליצנות שמט אותה על המרבד הרך.

־ האח, ראשי עלי סחרחר, – אמרה קתרינה לבובנה. – סריוז’ה! גש הנה; שב כאן על ידי, ־ קראה לו, והיא מתרפקת וחולצת גופה בהרחבה.

הצעיר התכופף, התכנס בצל עץ־התפוח הנמוך, המשופע ציצים לבנים, וישב על המרבד למרגלות קתרינה לבובנה.

־ האם בגללי היית נמק והולך, סריוז’ה?

־ ואיכה לא אמק?

־ היאך נמקות? ספר נא לי על כך.

־ איכה אספר על כך? וכי אפשר להסביר היאך נמקים? נפשי ערגה עליך.

־ ולמה זה, סריוז’ה, לא חשתי, כי אתה נהרג עלי? הן דבר זה, אומרים, מוחש.

סרגי דלג על כך בשתיקה.

־ ולמה זה השתפכת בשיר וזמרה, אם ערגת עלי כל־כך? למה? ואני, דע לך, שמוע שמעתי, איך שרת וצפצפת, ־ המשיכה קתרינה לבובנה לשאול מתוך ההתרפקות.

־ וכי מה בכך ששרתי שירים? הלא היתוש מריע כל ימי חייו, ולא מרוב חדוה הוא עושה כן, ־ ענה סרגי בקול יבש.

חלה הפסקה. קתרינה לבובנה היתה מלאה התפעלות נעלה מוידוייו אלה של סרגי.

נפשה חשקה בדבור, ואלו פני סרגי קדרו והוא שתק.

־ הסתכל וראה, סריוז’ה, גן־עדן הוא זה, איזה גן־עדן! – קראה קתרינה לבובנה והביטה מבעד לענפיו הצפופים של עץ־התפוח הפורח, בשמים הטהורים והתכולים שירח מלא, בן מזג־אויר יפה, תלוי היה ברקיעם.

אור הירח, שחדר מבעד לעלי התפוח ופרחיו, פזז בצורת בהרות מוזרות ומאירות על גבי גופה של קתרינה השוכבת אפרקדן; באויר עמדה שלוה; רק רוח קלילה וחמה הניעה לאט את העלים הרדומים ופזרה ניחוח עדין של עשבים ועצים פורחים. היתה איזו נשימה של לאות המביאה לידי עצלות, להתרפקות ולתשוקות אפלות.

משלא נענתה קתרינה לבובנה, נשתתקה שוב והוסיפה להביט ברקיע מבעד לציצים הורודים־חיורים של עץ־התפוח. גם סרגי שתק, אלא שאותו לא העסיקו השחקים. הוא לפת את ברכיו בשתי ידיו, והסתכל בכונה רבה במגפיו.

ליל פז! שקט, אור, ניחוח וחום מיטיב ומחיה. הרחק, מעבר לגיא, מאחרי הגן, פתח מישהו בשיר צלול־צלילים; לרגלי הגדר, על גבי שיח עוזרד צפוף־ענפים, פצח זמיר בשיר והריע ברמה; בכלוב שעל כלונס גבוה השמיע שליו מנומנם צלילי־תהו, וסוס שמן גנח נכאים מעבר לכתלי האורוה, ועל האחו, לאורך גדר הגן, עברה עדת כלבים ללא רעש ונעלמה בצלם השחור והנעוה של המחסנים הישנים, וההרוסים־למחצה.

קתרינה לבובנה נשענה על מרפקה והביטה בדשא הגן הגבוה, והדשא משתעשע ממש בזהרו של הירח, מתרסס אל ציצי העצים ועליהם, את כולה הפזו הבהרות השובבות והנוגהות האלה. והן מפזזות ומפרפרות על גביה, בדומה לפרפרי־אש חיים, וכל הדשא כאלו קם מעם העצים והשתלב בחינת רשת של ירח, המהלכת מהכא להתם.

־ האח, סריוז’ה שלי, מה רבה הנעימוּת! – קראה קתרינה לבובנה והביטה סביב.

סרגי השקיף באדישות.

־ מפני מה, סריוז’ה, זעף הנך? או שמא היתה לך למעמסה אהבתי?

־ אלה דברי הבל! – ענה סרגי בקול יבש, הרכין עצמו ונשק בעצלוּת לקתרינה לבובנה.

־ בוגדן אתה, סריוז’ה, ־ אמרה קתרינה לבובנה מתוך קנאה, ־ לא־יציב הנך.

־ ואני אפילו איני זוקף דברים הללו על חשבוני, ־ ענה סרגי בשלות־הנפש.

־ רק בעלים ונשותיהם, ־ המשיכה קתרינה לבובנה והשתעשעה בתלתליו, ־ מנגבים כך זה לזה את האבק מעל שפתותיהם. ואלו אתה, נשקני נא בעוז כזה, עד שינערו ארצה ציציו הצעירים של עץ־התפוח אשר מעל לראשינו.

־ הנה כך, כך, ־ לחשה קתרינה לבובנה, שעה שהיא לופתת את אהובה ונושקת לו בתשוקת־תאוה.

־ שמעני נא, סריוז’ה, מה שאומר לך, ־ פתחה שוב קתרינה לבובנה לאחר זמן־מה, ־ מפני מה הכל אומרים עליך כי בוגדן הנך?

־ וכי למי החשק לטפול עלי שקרים?

־ נו, כך מספרים עליך.

־ יתכן, כי בגוד בגדתי פעם בשאינן־ראויות לגמרי.

־ ולמה זה, שוטה שכמותך, התקשרת לשאינן־ראויות? עם שאינה־ראויה לא צריך לתנות אהבים.

־ הגידי נא בעצמך! וכי עסק זה נעשה על־פי ההגיון? המדוח לבדו פועל. ועמו הלא הענין פשוט, בלי כל כונה עובר אתה עבירה, והנה היא נתלית כבר בצוארך. כי כזאת היא האהבה!

־ שמע, איפוא, סריוז’ה! אני כשלעצמי, איני יודעת לגמרי היאך היו אלו האחרות, וגם איני רוצה לדעת זאת. אולם היאך הדחת אותי אתה עצמך לאהבתנו זו של עכשיו, בעצמך אתה יודע, וכשם שהלכתי אחריה מתוך החשק שלי, כך הלכתי גם בתוקף ערמתך, ואם יקרה, סריוז’ה, שבגוד תבגוד בי, ואם תמירני באחרת ותהיה מי ואיזו שלא תהיה, הרי אני, ידיד נפשי, סלח נא לי, ־ חיה לא אפרד ממך.

סרגי נתחלחל.

־ והלא, קתרינה אילבובנה! – מאורי שלי הזוהר! – התחיל מדבר אליה. – הביטי וראי בעצמך, במה הענין שבינינו. הנה את שמה אל לב עכשיו, כי תפוש אני במחשבות, אך אינך משערת כי אי־אפשר לי לא להיות תפוש במחשבה, והלא אצלי, יתכן, וכל לבי טובל בדם קדוש!

־ ספר, ספר לי, סריוז’ה, את כל צערך.

־ מה יש כאן לספר! הנה כרגע הזה, הנה ענין ראשון, אם יתן אלהים ובעלך יבוא הביתה, שומה עליך, סרגי פיליפיץ', לקום ולברוח, להביט מפנת האמבר, בהידלק בקיטונה של קתרינה לבובנה הנר, והנה היא מיטיבה את כרי הנוצה שלה והולכת לשכב עם זינובי, עם בוריסיץ, החוקי שלה.

־ לא יקרה כדבר הזה! – הכריזה קתרינה לבובנה מתוך העליצות ונופפה בידה.

־ איכה זה לא יקרה! והרי אני מבין, כי בלי זה לא יתכן לגמרי. הלא גם לי, קתרינה אילבובנה, יש לב משלי ויכולני להשגיח בענוייו.

־ האח, חדל לך מזה!

לקתרינה לבובנה נעמה הבעת־קנאה זו של סרגי, והיא צחקה ושוב פתחה בנשיקותיה.

־ ועוד הפעם, ־ המשיך סרגי, והתיר לאט את ראשו מבין זרועותיה של קתרינה לבובנה, העירומות עד לכתפיה, ־ ועוד הפעם שומה עלי לומר לך גם זאת, כי מעמדי האפסי לגמרי אף הוא מאלצני, אולי, לחשוב לא פעם ולא עשר פעמים גם כך וגם אחרת. אלו הייתי, נגיד כך, שוה לכם, אלו הייתי איזה אדון, או סוחר, כי עתה, כלומר, לא הייתי נפרד ממך, קתרינה אילבובנה, כל ימי חיי. נו, אבל ככה, שפטי נא בעצמך, איזה בן־אדם הנני לעומתך? משאני משער עכשיו, היאך יאחזו בידיך הלבנות ויוליכוך אל הקיטון, חייב הנני לשאת כל זאת בלבי, ולראות את עצמי, אולי, כאדם בזוי לנצח נצחים, ־ קתרינה אילבובנה! הן לא כמוני כזולתי, שאצלו אין הבדל, ובלבד שיהנה מן האשה את הנאתו. אני מרגיש ויודע מה כוחה של אהבה ואיך היא מוצצת כנחש שחור את לבי…

־ ולמה אתה מסביר לי את כל אלה? – שאלה אותו קתרינה לבובנה.

צר היה לה על צערו של סרגי.

־ קתרינה אילבובנה! איכה זה לא אשיח באלה? איך לא אשיח את לבי? הן יתכן, כי הכל כבר הוסבר לו ותואר, והלא יתכן, שלא רק לאחר איזה זמן מרוחק, אלא ביום המחרת אפילו, לא ישאר שום שם וזכר לסרגי בחצר הזאת!

־ לא, לא, אל נא תדבר אפילו על כך, סריוז’ה! לא יקרה כדבר הזה בשום אופן, שאני אשאר בלעדיך, ־ הרגיעה אותו קתרינה לבובנה באותן לטיפות עצמן. – אם יגיע הדבר לידי כך… או הוא או אני לא נשאר בחיים, אבל אתה היה תהיה עמדי.

־ בשום אופן לא יכול להגיע הדבר לידי כך, קתרינה אילבובנה, ־ ענה סרגי, כשהוא מנענע ראשו מתוך יגון ועצבות. – אני עצמי אין לי שמחת חיים בגלל אהבה זאת. אלו אהבתי את שאינה יקרה ממני אני, כי עתה הייתי מרוצה מזה. וכי אותך אקנה לי לאהבה מתמידה? וכי איזה כבוד הוא לך – להיות מאהבת? הייתי רוצה להיות לך לאיש על פי מצות הכנסיה הקדושה: כי הרי אז, ואפילו כאדם הרואה את עצמו קטן ממך, יכול הייתי בכל זאת להוכיח בפומבי, לכל־הפחות, עד כמה הנני ראוי בעיני אשתי בזכוּת הכבוד שאני חולק לה.

קתרינה לבובנה היתה המומה ממלותיו אלו של סרגי, מקנאתו זאת, מרצון זה לשאתה לאשה, ־ רצון שהוא נעים תמיד לאשה, ואף אם הקשר לאיש לפני החתונה הוא קצר ביותר. קתרינה לבובנה מוכנה היתה עכשיו ללכת באש ובמים, להיות נקלעת לבית־הסוהר ולתליה למען סרגי. הוא הקנה לה אהבה אל עצמו עד אשר פסה כל מדה למסירותה לו. דעתה נטרפה עליה מחמת אשרה; דמה רתח, והיא לא יכלה עוד להוסיף לשמוע. היא לחצה במהרה את שפתי סרגי בכף ידה, הדקה את ראשו אל חיקה, ופתחה ואמרה:

־ אכן, אני יודעת כבר, היאך אעשה אותך גם לסוחר ואף אחיה אתך לגמרי כמו שצריך, רק אל נא תצערני לשוא טרם שהגיע עניננו לידי כך.

ושוב נמשכו והלכו הנשיקות והלטיפות.

המשרת הזקן, שישן היה במזוה, קלט מתוך השינה העזה בדומית הלילה, אם לחש וגחוך חרישי, כאלו ילדים שובבים מטכסים עצה, היאך להתעלל יותר בזקנה חלושה, ואם צחוק מצלצל ועליז, דומה כאלו בנות־אגם מדגדגות את מישהו. קתרינה לבובנה השתכשכה באורה של הלבנה, טלטלה עצמה על המרבד הרך, התעלסה והשתעשעה עם משרתו הצעיר של בעלה. ננערה וננערה עליהם הפריחה הלבנה והרעננה מעם התפוח המסולסל, וכבר פסקה מלהנער. בינתים חלף ועבר ליל־הקיץ הקצר, הירח נחבא מאחורי הגג המשופע של האמברים הגבוהים והביט לארץ בלכסון של אור כהה יותר ויותר; מתוך הגנה שעל יד המטבח הגיע לאזניהם דוּאט חתולים חד וחריף; לאחר־מכן נעתקו שלשה או ארבעה חתולים ממקומם והתגלגלו בהמולה בשפועו של בול־העץ הנשען אל הגג.

־ נלך לישון, ־ אמרה קתרינה לבובנה חרש; היא קמה מעם המרבד כמו רצוצה, ובכותנתה לעורה, ששכבה בה, עברה על פני חצר־הסוחרים הרוגעת, רוגעת עד דממת מות, ואחריה נשא סרגי את המרבד ואת חולצתה שפשטה מעליה, שעה שתקף אותה בולמוס השתובבות.

פרק שביעי

קתרינה לבובנה כבתה את הנר ושכבה עירומה לגמרי על גבי הכסת הרכה, השינה עטפה ממש את ראשה. לאחר שהשתעשעה והתעלסה לשובע, נרדמה קתרינה לבובנה תרדמה עזה כל–כך, שאפילו רגלה ישנה וגם ידה ישנה; אלא ששוב היא שומעת בשנתה, כאלו נפתחת הדלת, וכצנוח פקעת כבדה כן צנח על מטתה החתול הקודם.

– ומהו באמת העונש הזה עם החתול? מהרהרת קתרינה לבובנה העיפה. – את הדלת סגרתי הפעם בעצם ידי על מנעול, החלון מוגף, והוא שוב כאן. מיד אשליך אותו מכאן. – קתרינה לבובנה התכוננה לקום, אלא שידיה ורגליה רדומות ואינן נשמעות לה; והחתול מהלך לו על כל גופה והוא נושף באופן מופלא כל־כך וכאלו שוב ממלל מלים אנושיות וכאלו נמלים התחילו רוחשות בכל אבריה של קתרינה לבובנה.

– לא, – מהרהרת היא, – אין כל ברירה, אלא לגשת מחר וליטול מים־קדושים אל תוך המטה, כי על־כן נטפל אלי חתול הפכפך זה.

והחתול המילל וממלל על אזנה נועץ בה את גולגלתו ואומר: “וכי איזה חתול אני לך! ובגלל מה! אכן, חכמת בהשערתך, קתרינה לבובנה, שאינני בכלל חתול, אלא אני הוא הסוחר המפורסם בוריס טימופאיץ‘. והרע הוא רק בזה, שכל מעי נתפקקו מן התקרובת שהגישה לי כלתי. רק משום־כן, מילל הוא, נצטמצמתי והנני נראה כמו חתול בעיני היודע רק מעט עלי, ואינו יודע מי אני לאמתו של דבר. נו, איך את חיה ומבלה עכשיו, אצלנו, קתרינה לבובנה? באיזו מדה הנך נאמנה לדתך? ואני הן בכונה באתי מבית־העלמין. לראות היאך את עולה עם סרגי פיליפיץ’ אל יצוע בעלך, ילל־מלל, הן אינני רואה ולא־כלום, אל תשגיחי בי: אצלי, עיניך הרואות, נשרו עיני מכוח תקרבתך. הביטי נא אל עיני, ידידתי, אל תחששי!”

קתרינה לבובנה הביטה רגע אחד וצעקה צעקת־בעתה. בינה לבין סרגי שוב רובץ החתול, וראשו של אותו חתול הלא ראשו של בוריס טימופאיץ, וכמדתו ממש, אצל המנוח, ותחת העינים מתרוצצים עגולי־אש לצדדים שונים, מתרוצצים אנה ואנה!

נתעורר סרגי, הרגיע את קתרינה לבובנה ושוב נרדם; ואלו אצלה נדדה השינה – ולא פלא הדבר.

שוכבת היא ועיניה פקוחות, מקשיבה ושומעת לפתע־פתאום כאלו מישהו טפס על גבי השער וחדר אל החצר. והנה נתרגזו גם הכלבים, ומיד נרגעו, ונראה, כאלו הם מתרפקים. הנה חלף עוד רגע, חרקה ידית־הברזל אצל הדלת מלמטה והיא נפתחה, – “האם רק נדמה לי, או שזינובי בוריסיץ' שלי חזר, והדלת נפתחה במפתח המשנה?” – אמרה קתרינה לבובנה לנפשה ודחפה בזריזות את סרגי מעל פניה.

– שמע, סריוז’ה, – אמרה אליו, והיא עצמה התרוממה ונשענה על מרפקה, מאזינה בכונה רבה.

אכן, מישהו עלה בחשאי במדרגות. צועד בצעד זהיר, ממש עקב בצד אגודל, מתקרב והולך אל הדלת הנעולה של חדר־המשכב. קתרינה לבובנה ירדה בחפזון ממטתה, לבושה כתונת־לילה לעורה, ופתחה את האשנב. סרגי קפץ בן־רגע, יצא יחף אל הגזוזטרה ולפת ברגליו את העמוד, שעליו גלש וירד לא פעם אחת ממרומי קיטונה של בעלת הבית.

– לא, אין צורך, אין צורך! שכב תשכב בזה… אל תתרחק מכאן, – לחשה קתרינה לבובנה והוציאה אל סרגי מבעד לחלון את נעליו ובגדיו, והיא עצמה שוב נתכרבלה מתחת לשמיכתה וחכתה.

סרגי ציית לקתרינה לבובנה: הוא לא גלש על פני העמוד למטה, אלא התכוץ ומצא לו מחסה מאחורי הלשך שעל הגזוזטרה.

בינתים הקשיבה קתרינה לבובנה ושמעה היאך נגש בעלה אל הדלת, עצר את נשימתו והאזין. היא קלטה אפילו את קצב דפיקות לבו הקנאי; אבל לא רחמים, אלא צחוק מרושע תקף את קתרינה לבובנה.

את יום־האתמול אתה מבקש, – אומרת היא אל לבה, מחייכת ונושמת נשימה של ילד תמים.

וכל המעשה הזה נמשך כעשרה רגעים; ולבסוף נמאס לזינובי בוריסיץ' לעמוד ליד הדלת ולהאזין אל שנת אשתו; הוא דפק על הדלת.

– מי שם? נענתה קתרינה לבובנה ולא במהירות רבה, וכאלו בקול רדום.

– בן בית, – ענה זינובי בוריסיץ'.

– אתה הוא, זינובי בוריסיץ'?

– אכן, אני! כביכול, אינך שומעת!

קתרינה לבובנה קפצה וירדה, בכותנתה לעורה, הכניסה את בעלה אל הפרוזדור ושוב עלתה וצללה בתוך מטתה החמה.

– איזו צנה ירדה עם עלות השחר, – אמרה והתכסתה בשמיכה.

זינובי בוריסיץ' נכנס והתבונן לצדדים, אמר תפלה קצרה, הדליק נר ושוב התבונן סביב.

– מה חייך־חיתך כאן? – שאל את זוגתו.

– לא־כלום, – ענתה קתרינה לבובנה, זקפה מחצית גופה והתחילה לובשת לסוטת בד שאינה פרופה.

– שמא לשפות בשבילך את המיחם? – שאלה.

– אין דבר, קראי לאקסיניה, היא תעשה זאת.

קתרינה לבובנה נעלה סנדלים על רגליה היחפות ויצאה. עברה מחצית השעה כמעט עד שחזרה. אותו זמן שפתה בעצמה את המיחם ובחשאי חמקה ויצאה אל הגזוזטרה לסרגי.

– שב לך כאן, – לחשה באזנו.

־ עד אימתי אשב? – שאל סריוז’ה גם־כן בלחש.

– האח, כמה סכל הנך! שב עד אשר אומר לך.

וקתרינה לבובנה עצמה הושיבה אותו על מקומו הקודם.

וסרגי שומע מכאן, מן הגזוזטרה, כל מה שמתרחש בקיטון. הוא שומע שוב את דפיקת הדלת ואיך חזרה קתרינה לבובנה אל בעלה. הכל, מלה במלה, שמע.

– במה טפלת שם זמן ממושך כל־כך? – שואל זינובי בוריסיץ' את אשתו.

– ערכתי את המיחם, – עונה היא שאננות.

היתה הפסקה. סרגי שומע איך זינובי בוריסיץ' תולה את אדרתו על הקולב. הנה הוא רוחץ, מבעבע ומתיז מים לכל צד; הנה בקש מגבת; שוב מתחיל שיח־ושיג.

– נו, באיזה אופן קברתם כאן את אבי? – מתחקה הוא.

– כך, אומרת האשה, – הוא מת, ואנחנו קברנוהו.

– כמה מפליא הוא דבר זה!

– אלהים היודע, – ענתה קתרינה לבובנה והשיקה ספל בספל. זינובי בוריסיץ' התהלך נוגה על פני החדר.

– נו, ואת, איך בלית כאן את הזמן? – חוקר שוב זינובי בוריסיץ' אצל אשתו.

– השמחות שלנו מפורסמות, כמובן, וידועות לכל: בנשפים אין אנו מבקרים וגם לתיאטראות איני הולכת.

– ודומה הדבר שאין בלבך חדוה מרובה, לרגל בוא בעלך, – העיר זינובי בוריסיץ' ולכסן מבט.

– הן לא צעירים הננו עוד, אתה ואני, כדי שכך, בלי ישוב דעת ובלי תבונה נקבל איש את פני רעהו. איזו שמחה אחרת רוצה היית? הנה אני מטפל, מתרוצצת הנני למען הנאתך.

קתרינה לבובנה חמקה שוב על מנת להביא את המיחם, ושוב סרה אל סרגי, דחפה אותו ואמרה: – אל תפהק, סריוז’ה!

סרגי לא השיג בדיוק, לאן יוביל כל זה, ובכל־זאת עמד הכן.

קתרינה לבובנה חזרה וזינובי בוריסיץ' עומד כשברכיו כפופות על המטה שלמראשותיה הנו תולה את שעון־הכסף שלו, הקשור לשנץ־הפנינים.

– לשם מה, קתרינה לבובנה, הצעת את המטה לשני אנשים שעה שהיית יחידה? – שאל באופן מחוכם אצל אשתו.

– חכיתי לך כל הזמן, – ענתה קתרינה לבובנה והביטה שאננות בפניו.

– ועל כך הריני מודה לך בהכנעה… ואולם חפץ זה מהיכן הגיע לכאן ומונח על הכר?

זינובי בוריסיץ' הרים מעל גבי הסדין חגורת־צמר קטנה של סרגי והחזיק בקצה אל מול עיני אשתו.

קתרינה לבובנה לא שהתה אף רגע בהרהורים.

– מצאתיה בגן, – אמרה, – וחגרתיה לשמלתי.

– כן! – אמר זינובי בוריסיץ' בהדגשה מיוחדת, – גם על אודות שמלותיך שלך שמענו שמץ דבר.

– מהו הדבר ששמעת?

– ועל כל עסקיך, על כך מעשית הטובים.

– אין כל עסקים כאלה אצלי.

– אכן, דבר זה עוד נברר, הכל נברר, – ענה זינובי בוריסיץ' ודחף את ספלו הריק אל עבר אשתו.

קתרינה לבובנה הסיחה דעתה בשתיקה.

– את כל עסקיך אלה, קתרינה לבובנה, גלה נגלה, – הוסיף ואמר עוד זינובי בוריסיץ' לאחר הפסקה ארוכה, וכון את גבות עיניו כלפי אשתו.

– אין קתרינה לבובנה שלך פחדנית ביותר. אין היא נבהלת כל־כך מזה. – ענתה לו.

– מה? מה? – הגביה קולו זינובי בוריסיץ' בגערה.

– לא כלום, עבר וחלף עם הרוח – ענתה האשה.

– הה, הזהרי מפני! דברנית למעלה מן המדה הנך היום.

– וכי למה זה לא אהיה דברנית? – נענתה קתרינה לבובנה.

– מוטב שתקפידי עם עצמך.

– אין לי מה להקפיד. וכי משום שמי־שהוא בעל לשון ארוכה הביא דבה בפניך, שומה עלי לשאת ולסבול כל מיני פגיעות? הנה זה דבר חדש!

– לא סתם בעלי לשון ארוכה ספרו מה שספרו, כי אם דברי אמת הם אלה על אודות מעשי עילוסיך.

– על אלו עילוסים שלי? – שאגה והתלקחה קתרינה לבובנה בלי כל מלאכותיות.

– אני יודע מה הם.

– ואם יודע אתה, מה בכך? הגידה נא לי בלשון ברורה!

זינובי בוריסיץ' שתק ושוב דחף לעבר אשתו את ספלו הריק.

– דומני, כי גם לדבר לא כדאי, – ענתה קתרינה לבובנה בבוז, והטילה בהתלהבות את הכפית אל תוך ספל בעלה. – הבה נא, דבר דברך, כנגד מי זה הביאו דבה לפניך? מי הוא המאהב שלי על פניך?

– עוד יוודע לך דבר זה, אל תחפזי כל־כך.

– האם על סרגי, האם עליו טפלו שקר?

– נחקור, נחקור, קתרינה לבובנה. את שלטוני מעליך איש לא בטל עדין ואיש אינו מסוגל לבטל… את בעצמך עוד תספרי…

– האח! שׂאת לא אוכל זאת! – חרקה בשניה קתרינה לבובנה, צעקה והחוירה כּבַּד הזה, קפצה ויצאה במפתיע.

– הנה הוא כאן, – אמרה לאחר שניות מעטות בגררה אל החדר את סרגי בשרוולו. – חקור גם אותו וגם אותי, על כל הידוע לך, ושמא יוודע לך אפילו יותר משרצוי לך.

זינובי בוריסיץ' נתבלבל. הוא הביט חליפות, אם בסרגי הנשען אל המשקוף, ואם באשתו שישבה שלוה ובחבוק ידים על קצה המטה, ולא הבין מאומה מן המתרגש ובא עליו.

– מה את מעוללת כאן, בת־פתנים שכמותך? – העלה בקושי את דברו, ולא קם מכורסתו.

– חקור ודרוש, על דבר שהנך מיטיב לדעתו, – ענתה קתרינה לבובנה בחוצפה, – גמרת אומר להטיל עלי את פחד המלקות, – המשיכה וקרצה בעיניה בכונה מכוונת, – ודבר זה לא יקרה עוד לעולם, וכאשר, ידעתי, עוד בטרם הבטחותיך אלו, מה שומה עלי לעשות בך, אותו אעשה ממילא.

– מה כאן? סור מזה! גער בוריסיץ' בסרגי.

– האיך? – התגרתה קתרינה לבובנה.

היא נעלה בזריזות את הדלת על מסגר, שלשלה את המפתח אל הכיס ושוב התפרקדה על מטה לבושה חלוק בלתי פרוף.

– הבה נא, סריוז’ה, גש נא הנה, יוֹן שלי, – פתחה וקראה למשרתה.

סרגי נער את תלתליו וישב מתוך העזה ליד האדונית שלו.

– אל אלוהים! רבונו של עולם! מה זה מתרחש כאן? מה קרה לכם, ברברים?! – צעק זינובי בוריסיץ', שהסמיק כולו וקם מכורסתו.

– מה? – וכי לא נעים לך הדבר הזה? הביטה נא, הבט, נשרי האהוב, כמה נהדר דבר זה! צחקה קתרינה לבובנה ונשקה בתשוקה עזה לסרגי לעיני בעלה.

בו ברגע הורדה סטירה מחרישת אזנים על לחיה, וזינובי בוריסיץ' עקר ממקומו כדי לגשת אל האשנב הפתוח.

פרק שמיני

– כ…ך! ככה!… נו, רעי היקר, עכשיו אמור תודה, כי לזאת חכיתי! – צעקה קתרינה לבובנה, – נו, עכשיו גלוי כבר הדבר… יהא זה לא לפי רצוני ואף לא לפי רצונך… – בתנועה אחת דחפה את סרגי מעליה, התנפלה בזריזות על בעלה ועוד בטרם הספיק זינובי בוריסיץ' להגיע אל החלון, נעצה מאחור את אצבעותיה הדקות בגרונו והפילתו לארץ כהפּיל אלומת־פשתים לחה.

מתוך שצנח בכובד גדול וערפו נחבט בכל כוח התנופה ברצפה, נטרפה על זינובי בוריסיץ' הדעת לחלוטין. בשום אופן לא שער שההשתלשלות תהיה מהירה כל־כך. זו האלימות הראשונה, שאשתו נהגה בו, הוכיחה בעליל, כי היא גמרה אומר לעשות הכל ובלבד להפטר ממנו, וכי מצבו ברגע זה מסוכן עד לאין שעור. זינובי בוריסיץ' השיג דבר זה כהרף־עין, עם נפילתו, והוא לא צעק עוד, מתוך הכרה מלאה שקולו לא יגיע לשום אוזן, ורק שיחיש את סופו. הוא גלגל בשתיקה את עיניו בחוריהן, נעץ אותן, בהבעת כעס, נזיפה ויסורים, בפניה של אשתו, שאצבעותיה הדקות חנקו בחזקה את גרונו.

זינובי בוריסיץ' לא התגונן; ידיו, הקמוצות באגרופים, נחו פשוקות, רעדו ופרפרו. אחת מהן היתה חפשית, ואת השניה לחצה קתרינה לבובנה בכובד ברכה אל הרצפה.

– החזק בו, – לחשה בשויון־נפש אל סרגי, והיא עצמה הסבה פניה אל בעלה.

סרגי ישב על גבי אדוניו. ברכיו לחצו את שתי ידיו, והוא בקש להחליף את ידיה של קתרינה לבובנה הנעוצות בגרונו, אבל אותו רגע פרצה צעקת־יאוש מפיו. למראה יריבו קם בזינובי בוריסיץ' רצון־נקמה עז והוא כנס את שארית כוחותיו, משך בעצמה איומה את ידיו הלחוצות מתחת לברכיו של סרגי, תקע אותן בתלתליו השחורים, כחיה ממש, ובשניו נגס בגרונו. אולם דבר זה לא נמשך זמן רב; זינובי בוריסיץ' גנח מיד וראשו צנח ארצה.

חיורת וּללא נשימה כמעט, עמדה קתרינה לבובנה על בעלה ועל מאהבה: בידה הימנית היה פמוט כבד שהחזיקתו בקצהו העליון, וחלקו המוצק למטה. לאורך רקתו של זינובי בוריסיץ' ולחיו זב הדם באודם שני, ומשוך היה כחוט דק.

– קראו לכומר! – נאנח זינובי בוריסיץ' אנחה קהה, והוא מרחיק ברגש תועבה את ראשו הרחק הרחק ככל האפשר מסרגי היושב עליו. – אני רוצה להתודות! – אמר הוא בקול מעוך, מפרפר ומלכסן את מבטו אל הדם המתקרש מתחת לשערותיו.

– גם בלעדי זאת תהיה כשר, – לחשה קתרינה לבובנה.

– נו, די לך לשהות אצלו, – אמרה לסרגי – חבוק היטב את גרונו!

זינובי בוריסיץ' הפליט קול חרחור.

קתרינה לבובנה התכופפה, הדקה את ידי סרגי, הנעוצות בגרון בעלה, והקריבה את אזנה אל חזהו. לאחר חמשה רגעים דמומים קמה ואמרה:

– חסל, מספיק לו.

גם סרגי קם ונשם בכבדות. זינובי בוריסיץ' שכב מת. גרונו חנוק ורקתו שסועה. מתחת לראשו, מצד שמאל, נתהוה כתם לא־גדול של דם, שלא נזל עוד מן הפצע הקרוש והסתום שערות.

סרגי הוריד את גופו של זינובי בוריסיץ' אל המרתף, שהיה בנוי מתחת לרצפתו של אותו מזוה־אבנים, שבו סגר אותו־עצמו, את סרגי, לפני זמן לא־רב, בוריס טימופאיץ' המנוח, והוא חזר אל העליה. אותה שעה הפשילה קתרינה לבובנה את שרוולי החלוק שלה, תחבה את שוליו בחגורתה, כבסה בקפדנות רבה בספוג ובסבון את כתם־הדם, שהשאיר אחריו זינובי בוריסיץ' על רצפת חדר משכבו. עוד לא הצטננו המים במיחם שממנו נטל זינובי בוריסיץ' תה מורעל ושלק בו את נשמתו, והכתם נמחק ללא שְיָר וסימן.

קתרינה לבובנה לקחה בידה קערת־הדחה עשויה נחושת, ומטלית הטבולה בסבון.

– הבה נא, האר לי כאן, – אמרה לסרגי, בלכתה אל עבר הדלת – הנמך, הנמך את האור, – הוסיפה ואמרה בבדקה בקפדנות אל כל קרשי הרצפה שלארכם עבר סרגי בשאתו את גויתו של זינובי בוריסיץ' עד הגיעו אל הבור.

רק בשני מקומות, על פני הרצפה הצבועה, נמצאו שני כתמים זעירים, כמדתו של דובדבן. קתרינה לבובנה מחקה אותם במטלית והם נעלמו.

– כך נאה לך, אל תחדור כחדור גנב לחדר אשתך, אל תארוב לה! – אמרה קתרינה לבובנה, הזדקפה והביטה אל עבר המזוה.

– עכשיו חסל, – אמר סרגי ונזדעזע מצליל קולו־עצמו.

בשובם אל חדר־המשכב, הבקיעה במזרח פסת־שחר דקה ואדומה. היא הזהיבה את עצי־התפוח הלבושים פריחה קלה, והציצה מבעד לסורגים הירוקים של גדר הגן אל חדרה של קתרינה לבובנה.

על פני החצר, לבוש אדרת שהיתה שמוטה בקלות על השכם, צולב צלבים וּמפהק, שרך את רגליו, מן האמבר אל המטבח, המשרת הזקן.

קתרינה לבובנה הזיזה בזהירות את התריס שהיה תלוי על חבל והביטה בתשומת לב בפניו של סרגי. דומה כאילו רצתה להציץ אל תוך נפשו פנימה.

– עכשיו הרי גם אתה סוחר, – אמרה היא, ושמה על כתפו של סרגי את כפות ידיה הלבנות.

סרגי לא ענה לה דבר.

שפתי סרגי רטטו, כי היה מוכה קדחת, ואלו אצל קתרינה לבובנה רק השפתים קרות היו.

לאחר יומים נראו על ידיו של סרגי יבלות גדולות, מן המוט והמעדר הכבד; לעומת זה נגנז זינובי בוריסיץ' גניזה עמוקה במרתפו ובלי עזרת אלמנתו או מאהבה אי אפשר עוד שימצא אותו איש בטרם בוא עת לתחית־מתים הכללית.

פרק תשיעי

סרגי מתהלך לו, וצוארו חבוש מטפחת אדומה מאד, מתאונן הוא ואומר כי גרונו סתום אצלו במשהו. בינתים, עד שהגלידו הסימנים על צוארו של סרגי, שהטביעו בו שניו של זינובי בוריסיץ', התחילו הבריות סחים ביניהם בדבר בעלה של קתרינה לבובנה.

וסרגי עצמו היה מדבר בו יותר מכולם. מזדמן הוא לעת ערב עם בחורים ויושב על האצטבה שליד הפשפש והוא פותח: – “מה זה, אעפי”כ, באמת, חבריא, שאדוננו אינו־בנמצא עד היום?"

הבחורים אף הם משתאים.

ואותה שעה באה ידיעה מן הטחנה האומרת כי האדון שכר סוסים וחזר מזמן אל חצרו.

העגלון, שהוביל אותו, ספר, כי זינובי בוריסיץ' היה עצבני ושלח אותו מעל פניו באופן מוזר: במרחק כשלש פרסאות מן העיר; הוא ירד מן העגלה, בקרבת המנזר, לקח את מלתחתו עמו והלך לו.

לשמע ספור־מעשה כזה, השתוממו האנשים עוד יותר.

אבד אבד זינובי בוריסיץ' וחסל.

והתחילו חפושים, אבל לא נתגלה מאום: הסוחר כאלו צלל במים.

על פי עדותו של העגלון, שנאסר, נודע רק זה, כי ליד הנחל, בקרבת המנזר, ירד הסוחר והלך. הענין לא הוברר ואותה שעה עצמה היתה קתרינה לבובנה חיה עם סרגי בזכות אלמנותה, חיים של חרות גמורה

היו שבדו מלבם ושערו השערות, כי זינובי בוריסיץ' הנה הוא כאן, או הנה הוא שם, ואלו זינובי בוריסיץ' לא חזר לביתו, וקתרינה לבובנה היטיבה לדעת מכל זולתה, כי אי־אפשר לו בשום פנים לחזור.

כך עבר חודש ראשון, גם שני, גם שלישי, וקתרינה לבובנה הבחינה שהיא מעוברת.

– לנו יהיה כל הרכוש, סריוז’צ’קה: יש אצלי יורש, אמרה לסרגי והלכה להתאונן באזני המועצה, כי הנה כך וכך, היא הבחינה שהיא מעוברת, ואלו העסקים קפאו על מכונם: ירשו נא לה, אפוא, לטפל בעסקי בעלה.

הן לא יתכן שבית המסחר ירד לטמיון. קתרינה לבובנה אשה חוקית היא לבעלה; חובות אינם בעין, וחובה מוטלת, אפוא להרשות לה את העסוק בעסקי בעלה.

והדבר הורשה לה.

חיה לה קתרינה לבובנה, מולכת בכפה, ואת סרגי התחילו הכל מכנים, על פי מצותה, בשם “סרגי פיליפיץ'”; וכאן הנה הפתעה – מהיכן ואיככה התרגשה פורענות חדשה. מן העיר ליבן כותבים אל ראש־העיר, כי בוריס טימופאיץ' סחר לא בכספו שלו בלבד, וכי יותר משהיה כספו שלו במחזור, היו אלה כספי דודנה הצעיר־לימים, פיודור ליאַמין, וכי את הענין הזה יש לברר ולא להפקירו רק בידיה של קתרינה לבובנה.

משהגיעה ידיעה זו סח עליה ראש המועצה לקתרינה לבובנה ושבוע ימים לאחר־זה באה מליבן אשה ישישה בלוית נער לא־גדול.

– אני, אומרת היא, – שארת־בשר הנני לבוריס טימופאיץ', וזהו דודני פיודור ליאַמין.

קתרינה לבובנה הקבילה את פניהם כראוי.

סרגי השגיח מן החצר באורחים אלה ובקבלת־הפנים שנהגה בהם קתרינה לבובנה, והוא החויר כמו בד.

– מה אתך? – שאלה אותו האדונית בהרגישה כי חרה לו חרון־עד־מות שעה שנכנס בעקבות הבאים, התבונן בהם והתעכב בפרוזדור.

– לא־כלום, – ענה המשרת, ופנה ללכת מן הפרוזדור אל עבר המפתן, – מהרהר אני איזו אשה נפלאה היא זו ליאַמין, – סיים באנחה, וסגר אחריו את הדלת.

– נו, ומה יהיה להבא? – שאל ס"פ את יקתרינה לבובנה, בשבתו עמה בלילה ליד המיחם. – עכשיו, קתרינה אילבובנה, נמצא כי כל העסק שלנו נכשל.

– וכי למה זה נכשל, סריוז’ה?

– יען כי עכשיו תהיה חלוקה, ומה ישאר לנו עוד לנהל במשק ריק?

– ושמא, סריוז’ה, יהיה זה מעט בשבילך?

– אבל לא זאת, לא משום שלי לא יהיה, אלא שהנני מפקפק עכשיו, האם צפוי לנו עוד בכלל איזה אושר בבאות.

– ואיכה זה? מדוע, סריוז’ה, לא צפוי לנו עוד כל אושר?

– יען כי לפי מדת אהבתי לך רוצה הייתי, קתרינה לבובנה, לראותך גברת אמתית, ולא כך סתם, כמו שהיית לפני־כן, – ענה ס"פ. – ועכשיו יוצא ההפך, כי עם התמעטות ההון נאלץ לרדת לדרגה נמוכה יותר אפילו לעומת העבר.

– וכי כל זה נחוץ לי, סריוז’צ’קה?

– אמנם נכון, קתרינה אילבובנה, כי לך עצמך, יתכן, אין כל ענין בזה, אלא שבשבילי, כמו שהנני מכבדך, וכן מחמת עיניהם הרעות של הזרים, אלה הנבלים והמקנאים, יהיה בזה משום מכאוב נורא. עשי כאשר עם לבך, כמובן, אלא שאני כך משיג בשכלי; אף פעם אי־אפשר לי להיות מאושר בתנאים כאלה.

וסרגי המשיך והמשיך לפרוט באזניה של קתרינה לבובנה על פי תוים אלה, כי הנה הפך לאיש אומלל ביותר בגלל פדיה לימין זה, כי על כן עכשיו נמנעה ממנו האפשרות לרומם ולפאר אותה, את קתרינה לבובנה, בעיני מעמד הסוחרים.

סרגי הטה כל פעם את השיחה לכך, כי אלו לא היה פדיה זה, כי עתה היתה יולדת היא, קתרינה אילבובנה, אל בנה למועד תשעת החדשים לאחר אבדן הבעל, וכל ההון היה עובר אליה, ולאשרם לא היה אז כל גבול ומדה.

פרק עשירי

אבל לאחר זה חדל פתאום סרגי מלדבר בענין היורש. ושעה שפסקו הדבורים עליו מפיו של סרגי, ננעץ פיודור ליאַמין במוחה של קתרינה לבובנה ובלבה. אפילו לכדי פיזור נפש הגיעה וכלפי סרגי עצמו נהגה בחוסר אדיבות. אם ישנה היא או יוצאת מן הבית לרגל עסקי המשק, או שהיא עומדת בתפלה, תמיד סובבת מחשבתה על הדבר האחד: “איכה זה? לשם מה עלי לאבד את הוני בגללו? כל־כך הרבה סבלתי, כל־כך הרבה חטאים העמסתי על נשמתי” – מהרהרת קתרינה לבובנה, – “והוא בא הנה ללא כל דאגות וגוזל ממני… ואלו היה זה לכל־הפחות בן־אדם, והלא הוא רק ילד בלבד, נער!”

הגיעו ימים ראשונים של כפור קל. על דבר זינובי בוריסיץ', כמובן, לא נוספו כל שמועות משום מקום. קתרינה לבובנה מתעגלת, יותר ויותר, מהלכת היא שקועה במחשבות; בעיר תופפו על אודותיה בתופים, והתחקו לדעת איך זה ומדוע זה היתה איזמילובה הצעירה עקרה תמיד, וכאלו הוכתה ברזון וכמוש, ולפתע פתאום החלה בטנה תופחת. אותה שעה מטייל לו העלם פיודור ליאַמין, השותף לירושה, לבוש אדרת־סנאים קלה, על פני החצר וּמבקע את הקרח הקרוש על פני הפלגים בחצר.

– הה, פיודור איגנטיץ'! האח, בן־הסוחרים! היתה קוראת לפעמים לקראתו המבשלת אקסיניה בעברה על פני החצר, – וכי נאה לך, בן־הסוחרים, להשתכשך בשלוליות?

והשותף־לירושה, זה המצר לקתרינה לבובנה ולבעל־דברה, מדלג לו כאותו גדי חסר־דאגה, ועוד יותר מזה נטול־דאגה היה בשבתו אל מול הסבתא המפנקת אותו. הוא לא חשב ולא העלה על דעתו, כי חסם חסם בפני מי שהוא את הדרך, או גרע ממנת אשרו של מי שהוא.

לבסוף חלה פדיה במחלת אבעבועות־הרוח, ועליה נוסף עוד כאב־הצטננות בחזה, והנער נפל למשכב. רפאוהו קודם־כל בעשבים ובירק בר, ולאחר־כך שלחו לקרוא לרופא־חולים.

התחיל רופא־החולים לבקר, התחיל לרשום תרופות, התחילו מלעיטים בהן את הנער בשעות קבועות, בידי הסבתא עצמה, או שנתבקשה קתרינה לבובנה לעשות זאת.

– הטריחי עצמך, – היתה אומרת, – קתרינושקה: את חביבה ובעצמך נושאת בעול, בעצמך צופה הנך את יום דינו של אלוהים; אנא, הטריחי עצמך.

קתרינה לבובנה לא היתה מסרבת לבקשת הזקנה, ואם הלכה זו לתפלת־ערבית, להתפלל לשלומו של “השוכב על ערש דוי, למען העלם פיודור”, או שסרה לתפלת מוסף מוקדמת, היתה יושבת קתרינה לבובנה ליד החולה, משקה אותו, ומגישה לו את התרופה במועדה.

וכך הלכה הזקנה לתפלת־ערבית וגם לתפלת־מוסף, בערב חג קרבנה של מגדלינה, ואת קתרינושקה בקשה להשגיח על פדיושקה. ונער, כבר התחיל, אותה שעה, להתאושש.

קתרינה לבובנה נכנסה אל פדיה, והוא יושב לו במטתו עטוף באדרת־הסנאים שלו וקורא בסדור־תפלות.

– מה אתה קורא? – שאלתהו קתרינה לבובנה בשבתה בכורסה.

– על חייהם של הקדושים, אני קורא.

– מענין?

– מענין מאד, דודתי.

קתרינה לבובנה נשענה על זרועה והתחילה מתבוננת בשפתותיו הנעות של פדיה. ולפתע־פתאום, כאלו שדים חרגו מחרצובותיהם, ובבת־אחת תקפוה המחשבות הקודמות על הנער הזה הגורם לה רעה ועל זה שטוב היה אלו לא היה קיים בכלל.

– וכי מה כאן, – הרהרה קתרינה לבובנה לעצמה, – הן חולה הוא; מלעיטים אותו תרופות… והלא הכל יתכן בשעת… מחלה… רק זאת אגיד, כי רופא־החולים לא דייק בתרופתו.

– עליך לקבל עכשיו את התרופה, פדיה?

– הואילי נא, דודתי, – ענה הנער, גמע מן הכף והוסיף: – דברים מענינים מאד, דודתי, כותבים על הקדושים בזה.

– קרא נא, – הפליטה קתרינה לבובנה, וסקרה את החדר במבט קר, שנעצר על החלונות המצוירים מידי הכפור.

– יש לצוות על סגירת החלונות, – אמרה ויצאה אל חדר־האורחים, ומשם אל הטרקלין, ומשם אל חדרה למעלה וישבה לה. חמשה רגעים לאחר כך עלה אליה שותק גם סרגי הלבוש פרוה רומנובית קצרה, ששפתה תפורה בעור־חתול רך.

– האם סגרו את החלונות? – שאלה קתרינה לבובנה.

– סגרו, – ענה סרגי קטועות. הסיר במספרים את הרמץ המפויח מעל פתיל הנר וישב לו אל פי התנור.

השתררה שתיקה.

– האם הפעם לא תגמר תפלת־הערבית במהרה? – שאלה קתרינה לבובנה.

– חג גדול מחר: יתפללו ארוכות, – ענה סרגי.

שוב חלה הפסקה.

– יש לרדת אל פדיה. הוא שם יחידי, – אמרה קתרינה לבובנה וקמה ממקומה.

– יחידי? – שאל אותה סרגי, והביט בה מבעד למצחו.

– יחידי, – ענתה היא לו בלחש, – וכי מה?

וּבין עין לעין כאלו חלפה איזו חכת־בזק, – ואולם איש מהם לא הוסיף עוד מלה אחת באזני חברו.

קתרינה לבובנה ירדה למטה, עברה על פני החדרים הריקים: דומיה בכל מקום; הנרות דולקים בלאט; על פני הקירות השתרע צל שלה עצמה: החלונות המוגפים על תריסיהם הזילו את כפורם וכאלו בכו. פדיה יושב וקורא. בראותו את קתרינה לבובנה אמר רק זאת:

– דודה, קחי את הספר הזה, ותני לי את השני, זה שעל יד האיקונין.

קתרינה לבובנה עשתה את בקשת דודנה והגישה לו את הספר.

– האם לא תרדם קצת, פדיה?

– לא, דודתי, אני אחכה לסבתא.

– ולמה תחכה לה?

– היא הבטיחה לי פרוסה מלחם־הקודש של תפלת־הערבית.

קתרינה לבובנה החוירה פתאום, ילדה שלה עצמה זע שם בבטנה בפעם הראשונה.

וכאלו קור עבר את לבה. רגע אחד עמדה באמצע החדר ויצאה, כשהיא משפשפת את ידיה הצוננות.

– נו! – לחשה בהכנסה בחשאי לחדר־משכבה ומצאה את סרגי יושב אל פי התנור כמקודם.

– מה? – שאל סרגי בקול נמוך וכעכע.

– הוא יחידי.

סרגי השפיל את עיניו והחל נושם בכבדות.

– נלך, – אמרה קתרינה לבובנה בפנותה בשצף אל עבר הדלת.

סרגי הסיר במהרה את מגפיו ושאל:

– ומה צריך לקחת?

– לא כלום, – ענתה לו בנשימה קלה אחת קתרינה לבובנה והוליכתו אחריה בדומיה ובשלוב הידים.

פרק אחד־עשר

הנער החולה נתחלחל והפיל את ספרו על ברכיו, משנכנסה אליו קתרינה לבובנה בפעם השלישית.

– מה לך, פדיה?

– הה, נבהלתי משום־מה, דודתי, – ענה הוא, חייך בחרדה, ונלחץ אל זוית המטה.

– ולמה זה נבהלת?

– וכי מי זה הלך בעקבותיך, דודתי?

– היכן? איש אינו בא אחרי, חביבי.

– איש אינו בא?

הנער זע אל מרגלות המטה, כיוון את עיניו, הביט בדלת שדרכה נכנסה הדודה, ונרגע.

– ודאי, נדמה היה לי כך, – אמר הוא.

קתרינה לבובנה עמדה שעונה אל הדופן אשר למראשות־המטה של דודנה.

פדיה הביט בפני דודתו והעיר לה, כי משום־מה היא נראית חוורת מאד.

כתשובה על הערה זאת השתעלה קתרינה לבובנה שעול במזיד ובצפיה רבה הביטה אל עבר הדלת של הטרקלין. שם חרק לאטו קרש אחד מקרשי הרצפה.

– על חייו של המלאך הקדוש פיודור סטרטילט, שבשמו כנו אותי, הנני קורא עכשיו, – כמה השתדל קדוש זה לעשות את רצון האלוהים.

קתרינה לבובנה עמדה ושתקה.

– רוצה את, דודתי, שבי נא, ואני אקרא בפניך עוד הפעם? – התרפק עליה הדודן.

– חכה נא, הנה תיכף, רק אתקן את הנר בטרקלין, – ענתה קתרינה לבובנה ויצאה בצעד נחפז.

בטרקלין התלחשו לחש חרישי ביותר, אלא שלחש זה הגיע, מכוח הדממה השלמה, אל אזנו הרגישה של הילד.

– דודתי, מה נעשה שם? עם מי את מתלחשת כך? – קרא הנער, שדמעות עמדו בגרונו. בואי הנה, דודתי: אני מפחד, – קרא שוב, בקול רווּי דמעות יותר, והוא שמע שקתרינה לבובנה קראה מן הטרקלין “נוּ”, קריאה שהנער יחס אותה לעצמו.

– למה תפחד? – שאלה אותו קתרינה לבובנה בקול צרוד משהו, בהכנסה בצעד נמרץ ונועז ועמדה ליד מטתו באופן כזה, שדלת הטרקלין היתה מוסרת מעיני החולה על־ידי גופה. – שכב לך, – אמרה לו מיד אחרי זה.

– איני רוצה, דודתי.

– לא, פדיה, שמעני נא, שכב… הגיעה השעה… שכב, – חזרה ואמרה קתרינה לבובנה.

– מה זה אתך, דודתי?! הן איני רוצה לגמרי.

– לא כי, אתה שכב, שכב, – דברה קתרינה לבובנה בקול שנשתנה שוב והיה בלתי־תקיף – אחזה בו מתחת לבית־שחיו והשכיבה אותו למראשות המטה.

אותו רגע צעק פדיה צעקת־טרוף: הוא הבחין בהכנס סרגי החיוור והיחף.

– נו, מהר; השגח שישכב מתוח לכל ארכו, ושלא יפרפר!

סרגי אחז בידיו ורגליו של פדיה, וקתרינה לבובנה כסתה בתנועה אחת את פניו הילדותיים של האומלל בכר־נוצות גדול והיא עצמה גהרה עליו במלוא חזה המוצק והכבד.

משך אַרבעה רגעים היתה שתיקת–מות.

– הוא נסתיים, – לחשה קתרינה לבובנה, וברגע שקמה מעליו כדי להחזיר את הסדר, נזדעזעו קירות הבית השקט, אשר כסה כבר על כל־כך הרבה פשעים, מדפיקות מחרישות אזנים: החלונות קרטעו, הרצפות התנודדו, שרשרות העששיות התלויות רעדו ורטטו בדמות צללים דמיוניים על גבי הקירות.

סרגי נרעש והתחיל בורח במלוא הכוח שברגליו; קתרינה לבובנה רצה אחריו. והרעש וההמולה רדפו אחריהם, ונדמה היה, כאלו כוחות שטניים קרקרו את הבית הפושע עד היסוד.

קתרינה לבובנה חששה, כי סרגי נרדף־הפחד, יצא אל החצר ויגלה מרוב בהלתו את פשעו; אולם הוא רץ ישר לעלית־הגג.

ברוצו במעלה המדרגות בחושך, נתקל סרגי בדלת הפתוחה־למחצה שחבטה במצחו והוא מעד ונתגלגל למטה, כשדעתו טרופה עליו מפחד שבאמונה־תפלה.

– זינובי בוריסיץ‘! זינובי בוריסיץ’! – למלם בגלשו עם הראש למטה ובגרפו אחריו את קתרינה לבובנה, שהפיל אותה מעל רגליה.

– הנה זה עבר וחלף מעלינו ובידו לוח־ברזל, הנה, הנה הוא עוד הפעם! אוי ואבוי לי! – צעק סרגי, – רעם רועם, ושוב רעם.

עכשיו ברור היה מאד, כי ידים רבות דופקות בכל החלונות מן החוץ, ומי שהוא דוחק בדלת.

– טפש! קום, טפש! – גערה בו קתרינה לבובנה ובאמרה זאת רצה ביעף אל פדיה, הניחה את גלגלתו המתה במצב טבעי ביותר של אדם ישן על הכר, וביד אמיצה פתחה את הדלת, שהמון עם רב נדחק אליה.

המחזה היה איום ונורא. קתרינה לבובנה הביטה מעל להמון, שהתקיף את המעקה וראתה כי מעל לגדר הגבוהה מטפסות ועוברות חבורות חבורות של אנשים זרים, ודבורו של הקהל בחוץ עומד כמו אנחה.

לא הספיקה קתרינה לבובנה להשיג ולהבין מהו הדבר, וכבר דחק אותה הקהל אשר מסביב אל המעקה, והוא פורץ ובא אל תוך החדרים.

פרק שנים־עשר

והנה איך ובאיזה אופן נתרחשה כל המהומה הזאת: לשעת תפלת־הערבית לקראת חג השנים־עשר מתאסף ובא קהל רב אל כל הכנסיות, ואפילו בעיר מחוז זו, שהיא עיר גדולה למדי ובעלת תעשיה, שבה גרה קתרינה לבובנה, ומה גם בכנסיה זאת, שבה עורכים מחר את טכס הקרבן, – לא נשאר מקום פנוי, אפילו בחצר, מרוב הצפיפות. כאן שרים, כרגיל, משוררי הכנסיה, בני הנוער ממעמד הסוחרים, ומנצח עליהם ראש־מקהלה של חובבי האמנות הווקלית.

הקהל שלנו דתי הוא, שוקד על תפלה בכנסיה, ועם כל זה הרי הוא גם קהל חובב אמנות, לפי דרכו; תפארת הכנסיה ושירתו המאורגנת של עוגב הן אצלו מן התענוגים הנעלים והצרופים ביותר. במקום ששרים משוררים, שם מתאספת ובאה כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר, וביחוד הנוער ממעמד הסוחרים: משרתים, שוליות של בעלי־מלאכה ופועלים מבתי־החרושת, והבעלים עצמם עם בנות־הזוג שלהם – כולם נדחקים אל בין כתלי כנסיה אחת; כל אחד רוצה לעמוד לכל הפחות בפלוש, להקשיב, ולוּ מתחת לחלון, בשרב קיץ או ביום של כפור צורב, היאך נוגנת האוקטבה, והטנור הגא מסלסל את הפתיחות כיד הקפריסה הטובה עליו.

בכנסיה, שבית איזמילוב היה מתפלל בה, הוקם מזבח לכבוד הכנסת האיקונין של העלמה הקדושה, וע"כ מכונסים היו בני־הנעורים בערב אותו חג, בו בזמן עצמו שארע המאורע עם פדיה, בכנסיה הזאת, וכשנתפזר ההמון בסאון סואן, המשיך להתוכח על סגולותיו של הטנור המהולל ועל כשלונותיו המקריים של הבס, המפורסם גם הוא.

אבל לא את כולם ענינו שאלות ווקליות אלו: היו בתוך ההמון גם אנשים שהתענינו בשאלות אחרות.

– הנה, חבריא, דברים מפליאים מספרים על אשת איזמילוב הצעירה, – פתח ואמר, בעברם על פני בית איזמילוב, מכונאי צעיר אחד, שהובא מפטרבורג על־ידי סוחר אחד כדי לעבוד בטחנת־הקיטור שלו. – מספרים, – אמר הוא, – כי היא משתעשעת עם המשרת סריוז’ה כל היום בשעשועי עגבים.

– מן המפורסמות הוא, – ענה אחד בעל פרוות־כבשים שהיתה מצופה באריג־ננקה כחול, – גם היום, להוי ידוע, לא היתה בכנסיה.

– מה לה ולכנסיה? אשת־נווּלים זו משוקצת עד כדי כך, שאינה חוששת עוד, לא מפני האלוהים, לא מפני המצפון ואף לא מפני הבריות.

– אכן, אור מבהיק בחלונותיהם, – אמר המכונאי בהראותו על פס מואר אחד הבוקע מבין התריסים.

– הצץ נא בסדק, וראה מה נעשה שם? – ציצו כמה קולות.

המכונאי נשען על כתפי שני חברים וברגע שכיוון את עיניו אל פתח התריסים, קרא בגרון:

– אחי שלי, האהובים! חונקים כאן, חונקים את מישהו, חונקים!

המכונאי דפק באגרופיו דפיקות מיואשות בתריס. כעשרה אנשים עשו כמוהו, התרוממו אל מול החלונות ודפקו באגרופיהם.

ההמון הלך וגדל מרגע לרגע, וכך התחולל ויהי כעין מצור על בית איזמילוב.

– בעצמי ראיתי, בעיני שלי ראיתי, – הצביע המכונאי על פדיה המת, – הילד הוכרע במטתו ושניהם חנקוהו.

את סרגי לקחו למשטרה עוד באותו ערב, ואת קתרינה לבובנה הכניסו לחדרה העליון והעמידו שני שוטרים בפתחו.

בבית איזמילוב שרר קור ללא־נשוא; את התנורים לא הסיקו, הדלת לא נסגרה אף לרגע; המון צפוף וסקרני אחד בא במקומו של המון שהלך. כולם באו להתבונן בפדיה המוטל בארונו, ובארון השני, הגדול, שמכסהו עטוף היטב בתכריכים רחבים. על מצחו של פדיה מונח היה זר של אטלס לבן, שכיסה על החתך האדום, שנשתייר לאחר שנתחו את גלגלתו. הנתוח הרפואי מטעם המשטרה קבע, כי פדיה מת מיתת חניקה. סרגי, שהוצג בפני גופתו, ובשמעו את דבריו הראשונים של הכומר על יום הדין הנורא ועל העונש הצפוי לו על חטא שאינו מודה בו, פרץ בבכי והודה בגלוי־לב לא רק ברצח של פדיה, אלא בקש לחפור ולגלות את גופתו של זינובי בוריסיץ', שנקברה ללא טכס של קבורה, את גופת בעלה של קתרינה לבובנה, שנקברה בתוך חול יבש ולא נרקבה עוד לגמרי. הוציאו אותה והניחוה בארון גדול. ושותף לשני פשעיו אלה, הצביע סרגי למגנת לבו של הכלל, הלא היא האדונית הצעירה. קתרינה לבובנה ענתה על כל השאלות: “איני יודעת מאומה”. ואת סרגי אלצו להוכיח הכל בדרך של זהוי ועדות פנים־אל־פנים. בשמעה את ודוייו, הביטה בו קתרינה לבובנה בתמהון אלם, אבל בלי כל זעם, ולאחר כך אמרה בשוויון נפש:

– אם היה ברצונו הטוב להתודות על כך, לי אין עוד מה להתעקש: הרגתי.

– אבל לשם מה? – שאלו אותה.

– למענו – ענתה היא, והצביעה על סרגי שעמד חפוי־ראש.

את הפושעים כלאו בבית־סוהר, ואת המשפט, שמשך את תשומת לבו של הכלל ואת כעסו, סימו במהרה. בסוף פברואר הודיעו לסרגי ולאלמנתו של הסוחר בעל הגילדיה השלישית, לקתרינה לבובנה, בבית־הדין לפשעים פליליים, כי הוחלט להענישם עונש של מלקות פומביות בככר־המסחר שבעירם, ולשלח לאחר־כך את שניהם לעבודת־פרך בארץ גזירה. בראשית מרץ, בבוקרו של יום כפור, מנה התלין את המנין הקבוע של צלקות־תולע על גבה הלבן והערום של קתרינה לבובנה, ואחר כך הצליף את המנה המגיעה על גבו של סרגי והטביע בחותם המלך שלשה אותות של אסיר בפניו היפים.

כל אותו זמן עורר משום־מה סרגי רגשי־השתתפות יותר משעוררה קתרינה לבובנה. מלוכלך ופצוע עד דם, כשל ומעד ברדתו מעם הגרדום השחור, ואלו קתרינה לבובנה ירדה שאננה, ורק התאמצה, שהכתונת הגסה ומעיל האסירים הקשה לא יגעו בגבה הנקוב.

אפילו בבית־החולים של בית־הסוהר, שעה שהגישו לה את תינוקה, לא אמרה אלא זאת: “סלקוהו מכאן!” הפכה את פניה אל הקיר, בלי כל גניחה, ללא כל קובלנה, והשתרעה על הספסל הקשה וגבה למעלה.

פרק שלשה־עשר

פלוּגת־האסוּרים שלתוכה נקלעו סרגי וקתרינה לבובנה, יצאה לדרך־העונשין שעה ששרר אביב רק לפי הלוח, ואלו השמש, לפי הפתגם העממי, “הזהירה באור בהיר, אבל לא חממה את האויר”.

את תינוקה של קתרינה לבובנה מסרו לידיה של הזקנה, אחותו של בוריס טימופאיץ'. וכיון שנחשב בן חוקי לבעלה ההרוג של הפושעת, נשאר התינוק יורש יחידי לכל הרכוש של בית איזמילוב. קתרינה לבובנה היתה שבעת־רצון מזה והפקירה את בנה מתוך שויון־נפש גמור. אהבתה את אב הילד, כאהבתן של נשים אחוזות תאוה מופרזת, לא התיחסה במאום אל התינוק עצמו.

אגב, לגביה לא היה בנמצא לא אור ולא חושך; לא רע ולא טוב; לא שעמום ולא חדוה; היא לא הבינה דבר, לא אהבה איש, ואף את עצמה לא אהבה. היא חכתה רק בקוצר־רוח שהפלוגה תצא לדרך, כי על כן קוה קותה להפגש שם שוב עם סריוז’צ’קה, ובתינוקה לא הרהרה אפילו שעה קלה.

תקווֹתיה של קתרינה לבובנה לא הכזיבוה. סרגי הכבול בכבלים כבדים, והטבוע בחותם המלך, יצא בקבוצה אחת אתה משערי בית־הסוהר.

לכל מצב נתעב מתרגל, לפי האפשר, האיש, ובכל מצב הוא שומר, לפי האפשר, על סגולתו לשאוף אל חדווֹתיו הדלות; ואולם קתרינה לבובנה לא היתה צריכה אפילו להתאים עצמה: היא רואה שוב את סרגי, ובחברתו גם בדרך הענשים פורח האושר למענה.

דברי חפץ יקרים מעטים מאד לקחה עמה קתרינה לבובנה בשק־הבד המגוון, ופחות מזה כסף במזומנים.

וגם את אלה, חלקה, עוד לפני שהגיעו לניז’ני, בין השוטרים המלוים, במחיר מתן אפשרות ללכת בשורה אחת עם סרגי בדרך ולעמוד עמו שעה קלה באופל הלילה בפנה קרה של הפרוזדור הצר בתחנת האסירים.

אולם ידידה של קתרינה לבובנה הטבוע בחותם המלך היה משום־מה מאד בלתי אדיב כלפיה. כל מה שאמר לה דומה כאלו גזירה גזר; את הפגישות החשאיות אתה, שתמורתן היתה היא נותנת את הפרוטה הנחוצה לה מכיסה המצומק, בלי שתאכל ובלי שתשתה, לא הוקיר ביותר ולא פעם היה סח לה:

– במקום שתצאי לשפשף יחד אתי את קרנות הפרוזדור, מוטב שתעניקי לי את הכסף שהענקת לשוטר.

– בסך־הכל רבע רובל נתתי לו, סריוז’נקה, – היתה מצטדקת קתרינה לבובנה.

– ורבע רובל לא כסף הנו? וכי מטבעות רבות מצאת כבר בדרך? אבל לבזבז בזבזת, בודאי, לא מעט.

– בזכות כך, סריוז’ה, הן התראינו.

– וכי קלה פגישה זו, ואיזו חדוה בכך, להתראות לאחר ענויים כאלה! את חיי אני מקלל, וכל שכן את הפגישה.

– ואולם לי, סריוז’ה, הינו־הך: ובלבד שאפגש ואראה אותך.

– שטויות הם כל הדברים האלה, – ענה סרגי.

קתרינה לבובנה היתה נושכת לפעמים את שפתיה עד דם למשמע מענה כזה, ולפעמים נתקשרו בעיניה הבלתי־דומעות כעס ועלבון באפלת הפגישות הליליות; אבל את הכל נשאה, על הכל שתקה ובקשה להשלות את עצמה. ובאופן כזה, ביחסים חדשים כאלה, בינה לבינו, הם הגיעו ובאו לניז’ני־נובגורוד.

כאן התחברה פלוגתם עם פלוגה אחרת שהלכה לסיביר בכביש המוליך ממוסקבה.

בפלוגה גדולה זאת, בין המון־העם הרב במחלקת הנשים, היו שתי נשים מענינות: האחת – החילת פיונה ירוסלב, אשה נפלאה, משופעת בשר, בעלת קומה גבוהה, בעלת צמה שחורה ועבה, ועינים חולמות מצבע הערמון, מצועפות על־ידי ריסים צפופים כמו בצעיף מסתורי; השניה – בלונדית חדת־פנים, בגיל שבע־עשרה, בעלת שער ורוד ועדין, פה זעיר, גומות בלחיים הרעננות ותלתלים זהובים־לבנבנים, שהיו חורגים בכוח של קפריסה מתוך סודר־האסירים המנומר וגולשים על מצחה. את הנערה הזאת קראה הפלוגה בשם סוֹנטקה. היפהפיה פיונה היתה בעלת מזג רך ועצלני.

בפלוגה ידעו אותה כולם, ואף אחד מהגברים לא שמח במיוחד אם זכה ונשא חן אצלה, כשם שאיש לא הצטער בראותו שאותה הצלחה האירה לאחר, שבקש זאת ממנה.

– הדודה פיונה היא אצלנו אשה טובת־לב ביותר, ואין איש נפגע ממנה, – התלוצצו האסירים פה אחד.

ואולם סונטקה היתה מסוג אחר לגמרי.

עליה אמרו:

– צלופח: מתפתל סמוך לידים, אבל אינו ניתן לתפיסה באצבעות.

סונטקה היתה בעלת טעם, הקפידה מאד בבחירת ידידים ולפעמים אפילו החמירה מאד בבחירתה; היא רצתה שאת התשוקה יביאו לה לא בצורת פטריה טפלה, אלא בצרוף תבלין חריף ומגרה, ביסורים ומתוך קרבנות; ואלו פיונה היתה הפשטות הרוסית כשלעצמה, זו המתעצלת אפילו לומר למי שהוא: “כלך לך מכאן!” והיודעת רק זאת, שהיא נקבה.

הופעתן של שתי נשים אלו, בפלוגה אחת עם סרגי וקתרינה לבובנה, – נשאה בחובה בשביל זו האחרונה תוצאה טרגית.

פרק ארבעה־עשר

כבר בימים הראשונים של המסע המשותף של הפלוגה המאוחדת מניז’ני לקזן התחיל סרגי לחזר באופן נראה־לעין אחרי אשת־החיל פיונה, ולא לשוא עמל. היפהפיה המרושלת פיונה לא הוגיעה את סרגי, כמו שלא הוגיעה, מחמת טוב־לבה, שום אדם אחר. בתחנה השלישית, או הרביעית, קבעה לעצמה קתרינה לבובנה, בעזרת שוחד, ראיון עם סריוז’צ’קה בדמדומים המוקדמים, והריהי שוכבת ולבה ער: מחכה היא, שהנה־הנה יכנס השומר, ידחוף אותה בחשאי וילחש: “מהרי ורוצי”. והנה נפתחה הדלת פעם, ואיזו אשה חמקה מהן אל המסדרון; נפתחה הדלת עוד פעם, ושוב קפצה מן המשכב אסירה אחרת וגם היא נעלמה בעקבות השומר; ולבסוף משכו את האדרת, שבה התכסתה קתרינה לבובנה. האשה הצעירה התרוממה בחפזון מן המשכב הגדוש גופות של אסירות, הטילה את האדרת על כתפיה ודחפה את השומר שעמד ממולה.

כשעברה קתרינה לבובנה על פני המסדרון, נתקלה רק במקום אחד, שהיה מואר בפנס עיוור, בשנים או שלשה זוגות, שנזהרו שלא ישגיחו בהם מרחוק. כשעברה קתרינה לבובנה על פני תא הגברים, הגיע לאזניה, מבעד לאשנב, הקרוע בדלת, קול צחוק עצור.

– ראי, הנה שם, מתעלסים, – הרטין השומר לקתרינה לבובנה, אחז בכתפיה, ודחף אותה אל זוית והסתלק.

קתרינה לבובנה מששה בידה את הבגד העליון ואת הזקן; ידה השניה נגעה בפנים חמות של אשה.

– מי כאן? – שאל סרגי בקול נמוך.

– ואתה, מה אתה עושה כאן? מי כאל על ידך?

קתרינה לבובנה מרטה את הצניף מראש יריבתה. זו השתמטה מידיה, פתחה בריצה, נתקלה במישהו בפרוזדור, ונעלמה.

מתא הגברים בקע קול צחוק מלוכד.

– רשע מרושע שכמותך! – לחשה קתרינה לבובנה וסטרה לסרגי על פניו בקצות הצניף שמרטה מעל ראשה של ידידתו החדשה.

סרגי כמעט שהרים את ידו, אלא שקתרינה לבובנה חמקה בקלות על פני המסדרון ונגשה אל דלת תאה. הצחוק מתא הגברים חזר בעקבותיה בקול רם כל־כך, שהשומר התורני שעמד באדישות מול הפנס וירק יריקות אל חרטום מגפו, הרים את ראשו ונהם:

– ששש!

קתרינה לבובנה עלתה על משכבה בשתיקה ושכבה ערה עד אור הבוקר. היה עם לבה לאמור: “הלא איני אוהבת אותו”, והרגישה שהיא אוהבת אותו ביתר להט, ביתר שאת. והנה מצטייר לנגד עיניה, מצטייר והולך, איך רטטה כף ידו מתחת לראשה של ההיא, איך חבקה ידו השניה את כתפיה החמות. האשה המסכנה התיפחה בבכי והפצירה בלי־כונה באותה כף־יד, שתהיה מונחת ברגע זה מתחת לראשה ושידו השניה תחבק את כתפיה הרועדות ברעד היסטרי.

– החזירי לי, אף־על־פי־כן, את צניפי, – אכפה עליה בבוקר החילת פיונה.

– אַ, האַת היא?…

– החזירי, בבקשה!

– ולמה את מפרידה בין הדבקים?

– וכי במה אני מפרידה ביניכם? וכי איזו אהבה יש כאן, או איזה ענין באמת, שכדאי לכעוס?

קתרינה לבובנה הרהרה רגע, ולאחר זה שלפה מתחת לכר את הצניף שמרטה בלילה, זרקה אותו לעבר פיונה, והפכה את פניה אל הקיר. או אז הוקל ללבה.

– טפו, אמרה לעצמה, – האומנם קנא קנאה אל עריבה צבועה זו? תלך לה לאבדון! הן גועל־נפש הוא להתחרות בה.

– ואת, קתרינה לבובנה, הנה מה, – אמר סרגי בצעדם בדרך למחרתו, – הביני, בבקשה, כי קודם־כל אינני כאותו זינובי בוריסיץ' אצלך, ושנית, גם את אינך עכשיו אותה סוחרת רבתי שהיית: אל תתיהרי, בבקשה ממך. קרני עזים אינן בגדר מסחר אצלנו.

קתרינה לבובנה לא ענתה דבר על כך, ובמשך שבוע הלכה ליד סרגי ולא החליפה עמו לא הגה ולא מבט. כנעלבת, עמדה ברוגזה ולא יזמה את הפנייה הראשונה לקראת פיוס בריב ראשון זה עם סרגי.

ובינתים, בזמן שקתרינה לבובנה רגזה על סרגי, התחיל סרגי מפרכס ומשעשע את סונטקה הלבנבנה, או שהוא מברכה בברכת “כבוד יחיד ומיוחד”, או שהוא מחייך אליה, או נוהג לחבק אותה עם כל פגישה, ללחוץ אותה אל חיקו. קתרינה לבובנה רואה בכל אלה ולבה מוסיף ומתרתח.

– שמא עלי להתפיס אתו, מה? – שוקלת קתרינה לבובנה בדעתה, כשהיא מועדת ואינה חשה בקרקע שמתחת לרגליה.

אבל לגשת ראשונה ולהתפיס עכשיו, אין הגאוה נותנת, ויותר מאשר קודם־לכן. ואותה שעה מוסיף סרגי ונטפל ללא הפוגות אל סונטקה. והכל רואים שסונטקה היהירה, שהיתה מתפתלת כצלופח, זו שאינה ניתנת לתפיסה ביד, היתה משום־מה נוחה לפתע־פתאום.

– הנה התאוננת עלי, – אמרה פעם פיונה לקתרינה לבובנה, – ואני מה עשיתי לך? מקרה היה אצלי וכבר חלף. ואולם על סונטקה עליך לשים עין.

“לעזאזל זו גאותי; עלי להתפיס עוד היום” – החליטה קתרינה לבובנה, שכבר הרהרה רק בדבר האחד, באיזו זריזות לגשת אל המעשה. ממצב קשה זה חלץ אותה סרגי עצמו.

– אילבובנה! – קרא הוא בשעת הנופש, – צאי נא אלי לרגע הלילה: יש לי ענין.

קתרינה לבובנה שתקה.

– וכי מה, שמא הנך כועסת עדין – ולא תבואי?

קתרינה לבובנה שוב לא ענתה דבר.

אולם סרגי, וגם האחרים, שהתבוננו בקתרינה לבובנה, ראו כי בהתקרבם אל בית התחנה, נדחקה יותר ויותר אל השוטר הראשי ותקעה לידו י"ז פרוטות, שאספה על־ידי פשיטת־יד.

– אני עוד אקבץ נדבות, ואוסיף לך על אלה חמש פרוטות, – הפצירה קתרינה לבובנה.

השוטר שלשל את הכסף לתוך שרוולו ואמר:

– יפה.

כשנגמר משא־ומתן זה, גנח סרגי מרוב התענוג וקרץ לעבר סונטקה.

– האח, את, קתרינה אילבובנה! – אמר וחבק אותה בכניסה על מדרגות בית־החניה. – אין כאשה הזאת, חבריא, בכל העולם אין שכמותה.

קתרינה לבובנה הסמיקה וכאלו נשנקה מרוב אושר.

ושעה שנפתחה בלילה הדלת בחשאי קפצה מיד ויצאה: רועדת היא ומחפשת בידיה את סרגי במסדרון האפל.

– קתיה שלי! – אמר סרגי, וחבק אותה.

– האח, אתה הוא, רשע שלי! – ענתה קתרינה לבובנה מתוך הדמעות ונצמדה אליו בשפתיה.

השוטר התהלך על פני המסדרון ובעמדו היה יורק יריקות אל מגפיו ושוב התהלך. מאחורי הדלתות נחרו אסירים עיפים, עכבר כרסם נוצה, מעבר לתנור. כמתחרים, נסרו הצרצרים וקתרינה לבובנה מתמוגגת עדין מנחת.

אך ההתלהבות רפתה וחלפה והפרוזה הבלתי־נמנעת נתנה את קולה:

– כאב נורא אצלי, החל מן הערקוב ועד לברכים הומות כל עצמותי, – התאונן סרגי, בשבתו עם קתרינה לבובנה על הרצפה בזוית המסדרון.

– ומה יש לעשות, סריוז’צ’קה? – חקרה ושאלה בבקשה חסות מתחת לכנפי בגדו.

– שמא אבקש שישלחוני לבית־החולים בקזן?

– האח, מה אתה סח, סריוז’ה?

– ומה אעשה, אם כואב כל כך, – יקחני השד.

– ואיכה זה, אתה תשאר כאן ואותי יוסיפו וישלחו הלאה?

– ומה יש לעשות? – כל־כך מכרסמות, אני אומר לך. מכרסמות בי השלשלאות, דומה כאלו ננעצות הן והולכות בתוך העצם. או שמא אלבש עוד זוג גרבי־צמר? – אמר סרגי כעבור רגע.

– גרבים? יש אצלי, סריוז’ה, עוד זוג גרבים חדשים.

– האח, לשם מה תעשי זאת? – ענה סרגי.

קתרינה לבובנה לא אמרה יותר מאומה. היא חמקה את התא, הריקה על משכבה את שהיה בילקוטה ושוב קפצה ויצאה בזריזות אל סרגי, ובידיה זוג גרבי צמר עבים וכחולים, תוצרת בולחוב, שחיצים בהירים רקומים בהם מן הצד.

– עכשיו, לא יהיה עוד קשה כל־כך – אמר סרגי בהפרדו מקתרינה לבובנה ובקבלו מידיה את גרביה האחרונים.

קתרינה לבובנה מאושרת היתה, היא חזרה אל משכבה ונרדמה שנה עמוקה.

היא לא שמעה, כי לאחר שנכנסה – יצאה אל המסדרון סונטקה, והיא חזרה משם רק עם אור הבוקר.

וכל הדבר הזה קרה במרחק שתי תחנות בלבד מקזן.

פרק חמשה־עשר

יום קר ועכור. עם רוח זלעפות וגשם מעורב בשלג, פגש את הפלוגה שיצאה משער התחנה המחניקה. קתרינה לבובנה יצאה כשרוחה אמיצה עליה, אבל מיד בעמדה בשורה, נזדעזעה כולה ופניה הוריקו ועיניה חשכו; כל פרקי אבריה כאבו, נחלשו. לעיני קתרינה לבובנה עמדה סונטקה והיא לבושה בגרבי הצמר הכחולים הידועים לה יפה, על חיציהם הבהירים.

קתרינה לבובנה יצאה לדרך נטולת־חיים לגמרי; ורק עיניה בלבד הביטו מלאי חימה בסרגי ולא חדלו.

בתחנה הראשונה נגשה בשלוה אל סרגי. לחשה על אזנו “נבל” באופן בלתי־צפוי ירקה ישר אל בין עיניו. סרגי רצה להתנפל עליה. אלא שמנעוהו מכך.

– חכי, חכי – מלמל וקינח את הרוק.

– לא דבר קטן הוא; אעפי"כ היא מתנהגת עמך בעוז־נפש! – התגרו האסירים בסרגי, ובצחוק עליז־במיוחד השתפכה סונטקה.

מזמה קטנה זאת, שסונטקה נתנה לה את ידה, היתה לגמרי לפי טעמה.

– אכן, זה לא יעבור סתם כך, – איים סרגי על קתרינה לבובנה.

עיפה ויגעה ממזג־האויר הרע ומן ההליכה, ישנה קתרינה לבובנה בנפש רצוצה ובחרדה כל הלילה על משכבה בבית־התחנה החדש, ולא שמעה היאך נכנסו שני גברים אל קסרקטין־הנשים.

עם כניסתם קמה סונטקה בלי אומר ודברים, הצביעה על קתרינה לבובנה, ושוב שכבה והתעטפה באדרתה.

עם הרף־עין אחד פרחה אדרתה של קתרינה לבובנה וכסתה את ראשה, ועל גבה, שהיה מכוסה רק כתונת גסה, הצליף בכוח־אכרים קצהו העבה של חבל, שהיה קלוע כפול שנים.

קתרינה לבובנה זעקה, אבל את קולה לא שמעו מתחת לאדרת, שעטפה את ראשה. היא פרכסה ובקשה לחרוג, אבל ללא הצלחה: על כתפיה ישב אסיר חסון־גוף ורתק בעצמה רבה את ידיה.

– חמשים, – מנה לבסוף קול אחד, שלא קשה היה להכיר בו את קולו של סרגי, והאורחים הליליים נעלמו בבת־אחת אל מעבר לדלת.

קתרינה לבובנה גלתה את ראשה וקפצה על רגליה: איש לא היה עוד; רק מרחוק חלחל צחוקו של מישהו מתחת למעיל. קתרינה לבובנה הכירה את צחוקה של סונטקה.

עלבון זה עבר כל מדה; ועבר כל מדה גם רגש הטינה, שהתקשר אותו רגע בלבה של קתרינה לבובנה.

מתוך טרוף־חושים התפרצה קדימה ומתוך הטרוף נפלה אל זרועותיה של פיונה, שהושיטה אותן לקראתה.

על חזה המלא של פיונה, שהשתעשעה זה מקרוב במתיקות הנאפוף עם מאהבה הבוגד של קתרינה לבובנה, שפכה זו עכשיו בבכי את צערה הקשה מנשוא, וכמו תינוק בחיק אמו, כן נלחצה אל חיק יריבתה הטפשה והרכרוכית.

הן היו עכשיו שוות: שתיהן שוות במחירן ושתיהן נעזבו.

הן היו שוות!… פיונה הנכנעת לכל מקרה, וקתרינה לבובנה אשר גלגלה דרמה של אהבים!

אל לבה של קתרינה לבובנה, דרך־אגב, לא פגע עוד כל עלבון; היא שפכה את דמעותיה, קפאה כמו אבן, וּבשלוה של בול־עץ, התכוננה לקראת המפקד.

התוף מתופף: תח־תררח־תח; אל החצר נמלטים האסירים הכבולים והבלתי־כבולים. גם סרגי, גם פיונה, גם סונטקה, גם קתרינה לבובנה, וגם הפולני הקשור בשלשלת אחת עם הטטרי.

כולם נצטופפו, לאחר־מכן עמדו איך־שהוא בשורה ויצאו לדרך.

אכן, תמונה שדודת־נחמה היא זו: קומץ אנשים המנותקים מגוף העולם ונטולים כל צל של תקוה לעתיד טוב יותר, בוססים ברפש שחור וקר בדרך לא־סלולה. מסביב הכל מכוער עד לזועה, בוץ ללא־קץ, שמים אפורים, אילנות בשלכת עומדים רטובים ובין ענפיהם הפרועים – עורב סמור־נוצות. והרוח הנה היא גונחת, הנה היא זועפת, והנה נוהמת ושואגת.

מתוך צלילי־גהינום הללו, הטורפים את הנשמה, המשלימים את כל מוראה של התמונה הזאת, כמו עולים ומגיעים אל האוזן דברי־עצתה של אשת איוב, בת התנ"ך: “ברך אלהים ומות”.

וכל שאינו רוצה לרדת אל סוף דעתן של מלים אלו, מי שמחשבת המות אינה שובה את לבו גם במצב עצוב זה, אלא מבהילה אותו, – איש זה צריך שיחריש את נהם הקולות האלה בדבר־מה איום יותר. ואת הדבר הזה מבין יפה האדם הפשוט: הוא מתיר אז מחרצובותיה את כל פשטותו החייתית, מתחיל להשתטות ולהתעלל בעצמו, באנשים, ברגשות, ומי שהנו בלתי־עדין גם בלאו הכי נעשה אותה שעה רשע מרושע.

– וכי מה אתך, בת־הסוחרים? העדין שאננותך טובה עליך? – שאל סרגי בעזות־מצח את קתרינה לבובנה, מיד בעזוב הפלוגה מאחורי הגבעה הרטובה את הכפר, שבו לנה.

ובדברו זאת פנה מיד אל סונטקה, כסה אותה בכנף מעילו והתחיל לשיר בקול פלצט גבוה:

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן, בַּצֵּל, נִרְאֶה רֹאשׁ אַדְמוֹנִי.

אֵינֵךְ יְשֵׁנָה, נְצוּרַת־הַלֵּב, אֵינֵךְ יְשֵׁנָה, בַּת־עִצְבוֹנִי,

בְּכַנְפֵי בִּגְדִי אֲכַסֵּךְ, עַיִן לֹא תְשׁוּרֵךְ.

בדברי־שיר אלה חבק סרגי את סונטקה ונשק לה בקול רם לעיני כל הפלוגה…

קתרינה לבובנה הביטה בכל אלה ולא ראתה: היא הלכה לה כהלך אדם שאין בו עוד רוח חיים.

הכל התחילו דוחפים אותה ומראים לה, היאך משחית סרגי את דרכיו עם סונטקה.

היא היתה אז נושא הקלוסים.

– אל תגעו בה, – הגנה עליה פיונה, שעה שנסה מישהו מן הפלוגה ללעוג לקתרינה לבובנה הכושלת בהלוכה. – וכי אינכם משגיחים, שדים, שהאשה חולה לגמרי?

– ודאי הרטיבה את רגליה הרכות, – התבדח אסיר צעיר.

– ברור, נצר מגזע סוחרים היא; חנוך מעודן, – ענה סרגי.

– מובן, אלו לכל הפחות היו לה גרבים חמים: כי עתה עוד אפשר היה לשאת זאת, – המשיך הוא.

קתרינה לבובנה דומה כאלו נתעוררה מן השנה.

– נחש מתועב! – הפליטה מתוך רתחה: – לגלג, נבל, לגלג!

– לא, לא לשם לעג, אשת־סוחרים שלי, אלא שסונטקה הנה מוכרת עכשיו זוג גרבים הראויים עוד לשמוש, ואני הרהרתי בלבי: שמא תקנה אותם, סתם כך, אשת־הסוחרים שלנו.

הקהל צחק, קתרינה לבובנה צעדה כצעוד מכונה מכוונת.

מזג־האוויר הוסיף והשתולל: מן העננים האפורים, שכסו את פני השמים, התחיל יורד שלג, ופתיו רטובות. והוא נמס מיד עם מגעוֹ בקרקע ומרבה את הרפש הדביק. לבסוף נראה פס עופרת אפל: את קצהו השני אי־אפשר היה לראות. זה הפס – נהר וולגה הוא. על פני הוולגה מהלך רוח חזק ומרדף הלוך וחזור את הגלים האפלים המתרוממים לאט ולועותיהם פעורים לרוחה.

פלוגת האסירים הרטובים והקפואים מקור התקרבה לאט אל החוף, עמדה וחכתה לבוא דוברה.

והנה הגיעה הדוברה הקודרת, הרטובה כולה; השוטרים ערכו את סדר האסירים.

– על ספונה של דוברה זאת, אומרים, יש מי–שהוא המוכר וודקה! – העיר אחד האסירים, שעה שהפליגה הדוברה ופתותי שלג רטוב יורדים עליה, והיא מתנועעת והולכת על דבשות גלי הנהר השוטף.

– כן, עכשיו דוקא, אין לקפח את הרגע, – קרא סרגי כשהוא רודף את קתרינה לבובנה לשמחת לבה של סונטקה, ואמר: הבי־נא, אשת־סוחרים, וכבדי אותי בוודקה, בגין הידידות הישנה. אל נא תקפצי את ידך. זכרי, אהובתי, את אהבתנו הקודמת, היאך התהוללנו אתך יחד, חדות־נפשי, היאך ישבנו יחד בלילות סתיו ארוכים, היאך לוינו את קרוביך ללא כמרים וללא דיאקונוסים אל מנוחת עולמם.

קתרינה לבובנה רעדה כולה מקור, ומלבד הקור, שחדר אל מתחת לשמלתה הרטובה עד לעצמותיה, התחולל עוד משהו אחר באורגניזם של קתרינה לבובנה.

ראשה בער כאש; אישוני עיניה מורחבים היו, וברק תועה וחד החיה אותן, כשהן נעוצות ללא זיע בגלים ההולכים.

– אכן, מעט וודקה גם אני הייתי שותה כבר; אין כוח עוד מן הקור הזה, – הריעה סונטקה.

– אשת־סוחרים, קומי וכבדי! – נטפל אליה סרגי.

– האח, בושה היא! – הפליטה פיונה ונענעה את ראשה בטרוניה.

– לא לכבודך הוא דבר זה, – סייע לחילת האסיר גורדיושקה.

– אם לא בפניה היא, הרי בפני האחרים עליך להתביש.

– חדלי לך, קופסת־טבק צבורית! – גער סרגי בפיונה, – גם אַת דבר תדברי על בושה! מה יש כאן להתביש: ואני יתכן כי מעולם לא אהבתיה, ועכשיו… הלא סנדלה המעוך של סונטקה יקר לי מכל פרצופה, חתולה פרומת־עור שכזאת, – ומה יש בידך לומר לי כנגד זה? תאהב לה את זה, את גורדיושקה, בעל הפה הפוזל, או… (הוא הביט אל עבר ברנש אחד, שהיה עטוף אדרת־לבדים וחבוש כובע צבאי וסימן רשמי צמוד אליו, והוסיף) ומוטב שתתרפק על זה השוטר המלוה: אל מתחת לאדרת הלבדים שלו, לכל הפחות, אין הגשם חודר!

– או אז היינו כולנו פותחים ומכנים אותה בשם “אשת־קצין”, – צלצל קולה של סונטקה.

– ודאי… וגם לקנות גרבים היתה משיגה כסף כהרף־עין – סייע סרגי בידה.

קתרינה לבובנה לא הגנה על עצמה: היא המשיכה והביטה בכונה רבה בגלים ושפתיה נעות.

עם דברי השקוץ שהשמיע סרגי הגיעו אל אזניה רעש וגניחה מן הגלים הנפערים ונסגרים. ומתוך גל אחד שנשבר נראתה לה פתאם גלגלתו הכחולה של בוריס טימופאיץ', מתוך גל שני צף והתנודד הבעל, החובק את פדיה שראשו מורכן. קתרינה לבובנה רוצה להזכר באיזו תפלה והיא מניעה את שפתיה, ואלו שפתיה לוחשות: “כמה התהוללנו יחד, לילות סתיו ארוכים ישבנו, מות אכזרי הבאנו על בני־אדם וסלקנום מן העולם הזה”.

קתרינה לבובנה פרפרה.

מבטה התועה התרכז ויהי למבט פראי.

ידיה הושטו פעם ושתים אל אי־אַן ושוב שמטו.

עוד רגע, – וכל גופה סחרחר עליה, היא אינה מסירה את עיניה מן הגל האפל, והנה התכופפה, אחזה ברגליה של סונטקה ובתנופה אחת קפצה יחד אתה מעל לגדר הדוברה.

כל הנוכחים קפאו מרוב השתוממות.

קתרינה לבובנה נראתה עולה על פני הגל ושוב צללה; גל שני העלה את סונטקה.

– הבו חכה! השליכו חכה! – צעקו העומדים על גבי הדוברה.

עוגן כבד קשור לחבל ארוך הורם והופל המימה.

סונטקה שוב אינה נראית. בעוד שתי דקות נישאה עם הזרם המהיר ההולך מאצל הדוברה, ושוב הרימה את ידיה; אך בו־ברגע עלתה מתוך הגל השני, עד למעלה מטבורה, קתרינה לבובנה, וזנקה לעבר סונטקה, כמו זאב־מים חזק אל דג־רקק קל כנוצה, ושתיהן יחד לא נראו עוד לעולם.

26 בנובמבר 1864, קיוב.