יום קיץ בצהרים.

הוא יושב לנגדה בחדר האֹכל. המיחם המצטנן עודנו עומד על השלחן. הוא מביט בעתון אשר לפניו, בעוד אשר היא אוכלת במנוחה את לחם-החמאה אשר בידה.

• ומה תאמר? – שואלת היא פתאם: – היהיה גשם? הוא נבוך מעט. – חושב אני כי יהיה, – עונה הוא ומביט בחלון. אך השמים לא יֵרָאו: בית החומה הגבוה אשר לנגד החלון יסתירם.

היא צועדת אל סף האולם. שם, דרך החלון הנשקף אל החצר, תראה את השמים באין מעצור. – בודאי יהיה, – אומרת היא כמו אל נפשה: – בודאי, היום כה גדול החם והעננים באים ממערב. – היא יושבת על כסא לפני החלון. אחר רגע היא קמה, לוקחת גזר-בד, שבה ויושבת אל מכונת-התפירה הקטנה.

ועוד מעט ומכונת-התפירה עובדת והגלגל יסתובב ברעש. היא שרה בקול נמוך. לרגעים מפסקת היא שירתה ומתקנת במקום אשר נפסק החוט או נעתק המחט ממקומו. אך הנה גמרה מלאכתה זאת והיא הֵחלה לתפור בידה.

• מה זה תשב שם? – קוראת היא בקול: – מדוע לא תבוא הנה?

הוא מתרומם ממושבו, לוקח את כוס התֵּה הקר בידו ובא האולמה.

• כנראה תאהב את התֵּה רק כאשר יצטנן – אומרת היא בלעג קל.

הוא צוחק; ובלבו אומר: למה היא אומרת כזאת תמיד? איך לא ימאס לה כבר?

• שמע נא, ספר לי חדשות! – אומרת היא מבלי הרם את עיניה מעל הבד.

פניו מפיקים אי-רצון. – איזו חדשות? – שואל הוא: – הלא פוליטיקה לא תְעַנְיֵנֵךְ?

• כן, אני רק פיליטונים אקרא. היש היום איזה ספור יפה?

• לא, היום רק איזו בקרת. – עונה הוא בלי חמדה.

היא שותקת. הוא מהפך את העתון מצד אל צד: כבר קרא שם את כל אשר יענְיֵנהו. הוא מרים עינו ומביט אליה אולי תדבר דבר מה. אך היא שקועה בתפירתה. עוד הפעם יהפוך את העתון לכל עבריו. אחר יחל לשתות את התֵּה הקר. הוא מוצץ ממנו טפות, טפות ורק לפעמים יוציא בשפתיו קול כמו יגמע גמיעה גדולה. היא יושבת ותופרת ולרגעים תשיר מעט.

מדוע לא תדבר היא דבר? – שואל הוא את נפשו.

הוא הסך בעתון על פניו ומתעמק מעט מעט במחשבות.

מה עניים הם החיים! חושב הוא בלבו: הנה קורא אני בספרים על דבר פעולות, מעשים ומלחמות – מדוע אין בחיינו פה כאלה?

הוא מעקם שפתיו בלעג מר.

יש אשר יקרא בספרים ולבו ילך שבי אחרי יפעת החיים שבהם, עיניו לא תשבענה מהתענג על שלל צבעיהם – והוא שוכח הכל, מרחף על כנפי הדמיון וחולם בהקיץ; אחרי רגע – הוא אך יקום מעל הספר והנה – מה שונה הכל! – הנה הוא יושב פה, יושב משומם ושותק – –

למה יבא הנה? לשתק הלא יוכל אצלו, בחדרו?

לא ידע נפשו. שם, בחדרו, יש לו כל; עולם של ספרים, מחשבות ודבר אשר לא יחפץ לגלותו לאיש: כתבים –; שם הוא חי, מרגיש את עצמו אדם במלוא מובן המלה, מבין את העולם, מקשיב את דֹפק העת ופותר את שאלות החיים; שם הוא מתהלך בחדרו הנה והנה, שעות שלמות יתהלך, ידבר אל עצמו, כמעט דרשות שלמות ידרוש – ופה?

הנה הוא יושב – והוא כמו נדהם; מאומה לא ידע, חלומו גז, עף ופיו כמו נאלם. הוא פותר כל השאלות, יושב פה לפני החידה החיה אשר נגדו ואינו יודע לפתרה; הוא, השומע את דפק העת, היודע ככה את העולם – לא ידע אותה, לא ישמע את דפיקות לבה –

בחדרו או בחוץ הוא יודע הכל. כבר החליט לבלי שִׂים לב לה, להנערה הריקה הזאת. כן, ריקה היא: לבה לא ירגיש כלל, ומי יודע אם יש לה לב? ונפשה, את זאת הוא רואה בעליל שם בחדרו, נפשה היא כה דלה כה עניה!

אבל, את כל זה יראה שם, בחדרו – שם יודע הוא זאת בברור. אבל הידיעה הזאת לא תשביעהו, ובכל רגע שירגיש שממון, שלבו ריק – יבא הנה, לשבת עמה; ולמה יעשה כזאת? האם תמלא הנפש העניה הזאת את חסרונו, את ריקניות לבו?

מה חיה היא! מה תרוצנה אצבעותיה בתפרה! מדוע כה תרוצנה? היש אשר תחפצנה להביע דבר מה? ומה הוא הרוח אשר יְחַיֵּן?

הנה היא שרה – והשירה מה עצובה היא! – והנה חדלה פתאם משיר והיא מתעמקת בתפירה. הוא מביט על פניה: צל קל יחלוף עליהם לרגעים, עיניה מביעות איזה דבר – כן, הן תוגה תבענה; ויש אשר תתעוה כלה ורעדה בכל גוה, ופניה גם כן יתעוו בהעוית כאב.

מה שם בנפשה? זה שנים אחדות שיכיר אותה, שיבלה שעות וימים בחברתה ואת זאת לא ידע. בכלל, כנראה, אינו יודע אותה. היש לה איזו נסתרות? אולי איזה סוד צפון בלבה? אולי, – ירא הוא להעלות על שפתיו את הדבר – איזו אהבה? לא, אי אפשר הדבר, את זאת בודאי היה יודע. והיא גם לא נשתנתה; הלא כן הוא מיום הכירו אותה.

• ההיית אתמול לפני הקלוב? – שמע פתאם את קולה. הוא נבעת.

• כן, הייתי – ענה בקול רועד מעט.

• אני לא הייתי – אמרה מבלי הרם את עיניה מעל הבד: – לא יכלתי ללכת. השפחה הלכה – היא שאפה רגע רוח ותסב פניה אל החלון. – העננה כמו קָטנה – הוסיפה לדבר: – אולי לא יהיה גשם ואז אוכל לטַיֵל. מה מאד חפצתי אתמול להיות שם, אולי לא יכלתי לעזב את הבית.

הוא כעכע מעט. – היטיבו אתמול לנגן, – אמר.

• מה אוהבת אני לראות במחולות! – אמרה ותשורר קולות אחרים מאחד הוַלְסים. נכר היה כי רוחה רִחֵף עתה שם, באולם המחולות. – אי אפשר להגיד לך מה אוהבן. – עיניה אורו ותרחפנה לכל עברים. – איזו חיים שם! – היא התאנחה ותורד עיניה ותתפר במהירות.

ועוד הפעם שררה דומיה בחדר.

היא אוהבת את המחולות – את זאת ידע. אכן ריקה היא! מחולות! ומה הן מחולות? היש בזה איזה ענין? מה? לקפץ כעֵז ולרקד כְּאַיָּל – עונג גדול! עוד לא ראה במחוללים אף איש אחד ששאר רוח לו. ואיך יוכל איש הגון להיות מחולל? האם לא יבוש?

והוא מתאדם מעט מבושת. לפני שנתים, כן, לפני שנתים, או מעט יותר, אז, בחתונת בת דודו, – אז אבד לו שאר-רוחו, והוא גם הוא היה אז נכון לוַתֵּר עליו – לו רק ידע לחוּל; אז. – זכר הדבר לא ינעם לו מאד – התעוררו בכלל בלבו חפצים שבהיותם מפשטים הוא מתאמץ לדכא אותם, להתרומם מעל להם, אבל אז לבשו צורה מוחשית. הנשים כה הרבו לגלות את כתפיהן; ומה חשפו אז גם הבתולות את צואריהן, כמעט את לוח לבן! לו לא ינעם לזכור זאת: אז, ברגעים ההם, לא היה הוא את אשר הנהו עתה.

ואולי היו הרגעים ההם היותר נכונים? אולי –

לא, זאת לא יוכל היות: אלה היו רגעי-שטות. לחיות חיים חצוניים! לא, חיים כאלה אך דלים הם ורקים. החיים החצוניים ידכאו תמיד את הפנימיים. וכי במה גרוע שמואל חברו ממנו? האינו משכיל? האם לא יבין ספר? האם מחו לא יחשוב ולבו לא ירגיש? רק חייו הם בעוכריו, הם הם שעשוהו ללא-אדם.

והוא עוד יקנא בשמואל לפעמים, הוא –

וזוכר הוא את שהיה לפני שבועים. הוא בא הנה וימצא את שמואל יושב בחברתה, וגם אחדות מחברותיה ישבו אז. איזה צחוק, איזו מצהלות מלאו את האולם. הם שחקו אז בצחוק, “האברך השחור”. רגע נמשך גם הוא אחרי העליזים. אחר לחצה תוגה עמוקה את לבו. שמואל היה פה הכל והוא – אפס. הוא קנא אז בשמואל וגם שנאהו אז בלבו; כן, שנאהו. הוא, העומד מעל לכל אהבה ושנאה, שנא – ואת מי? את שמואל זה, הקטן, הראוי רק לחמלה, ואשר למרות חולשתו יאהבהו גם מעט. ועל מה קנא בו? על דבר קטן כזה, בעד יחס הילדות האלו אליו. – חרפה להגיד! הוא יכל כה לרדת, כה לקטֹן –

ואולי היה זה הרגע הנכון. בעת שהתעוררה בו קנאת-גבר? חַה, חַה, חַה! קנאה! האם אהב מימיו כי יקנא? ואת מי יאהב: האת הילדות קלות-הדעת האלו? ואת מי מהן יאהב? היבכר אחת מהן על פני חברותיה? האם אינו נכון לקחת לו את כל אחת מהן? או יותר טוב, האם לא יבחל בכלן?

הוא בוחל – ובכל זאת יושב הוא פה שעות וימים. ומדוע לא ישב אצל אחרות?

מדוע ישב פה? מובן הדבר: פה ספרים רבים וגם עתונים – דבר אשר לא ימצא בביתו. הוא חתום רק כל עתון אחד עברי, ופה ישיג עוד אחד וגם עתונים בשפת הארץ; ואיפה ישב אם לא פה? מבית המדרש נקעה נפשו בחדרו – תעניק לו הבדידות; ופה הלא סוף כל סוף ימצא בני אדם אשר יוכל לשוחח עמם. כה נמשך אחרי הבית הזה וכה הרגל לבלות בו את ימיו ושנותיו.

הבית הזה הוא אסונו: לולא הוא כי אז, מאד יוכל היות, היה זה כבר יוצא אל העולם הגדול; אָפּיוּם היה לו, יישנהו וכמו ישיר לו תמיד שירת-ערש מונוטונית ומנמנמת. מה קצתה נפשו בבית הזה, בספריו, ביושביו וגם… והוא לא יסור מזה כמו כָפוּת היה.

מה נמאס לו ההרגל!

והוא כה חלש! מדוע לא יתגבר על חולשתו זאת כגברו על חולשות אחרות, אולי עוד יותר קשות? באמת אינו חלש כלל, רק לדבר זה תתקפהו חולשה ולא תסור ממנו. רק פה הוא מרגיש את עצמו חסר-כח, אין -אונים, רק פה – לא כן בחדרו: שם הוא גבור, שם יודע הוא לכבוש את כל חולשותיו; וכל עוד הוא שם – רוחו בונה עולמות והוא מושל בהם ממשלה בלתי מגבלה, ולפעמים גם יחריבם. אבל אך יצא את חדרו – ורגליו תובילינה אותו תכף, מבלי משים, לפעמים גם למרות חפצו, אל הכית הארור הזה. –

הבית הארור! –

• התדע? – הפסיקה היא פתאם את הלך רעיונותיו: – פַנְנִי, שמעתי, תהיה לכלה. היא הביטה ועיניה הבריקו; הוא הביט אל פניה ויתאמץ לפתור את מבט עיניה, לדעת את אשר יביע; לאחרונה החליט: לא מאומה.

רק התעוררות רגש-תשוקה לחדשות של אשה יביע ברק עיניה, לא יותר; אולי עוד דבר אחד: הלא סוף כל סוף כל הבתולות חפצות להיות לכלות?

מה שֻנתה בזה הרגע! לו היה לה שאר-רוח, לו רק מעט! אך רק לקטנות כאלה תתעורר, רק הן תחוללנה בה שנוי. ומה קטן הוא ענין כזה ומה גדול הרושם שיעשה עליה! הה, מה פחותות הן הנשים!

• למי? – שואל הוא בלי חמדה, ורק למען לאמר דבר מה.

היא שבה לתפור בהשפילה את עיניה. – “נוסע” הוא, – אמרה בקול שנשמע בו מעין מתינות מעֻשָׁה. – בבית מסחר גדול, ישרת, שכר רב יקבל. אומרים כי גם יפה הוא, אך זאת לא אאמין. – את הדברים האחרונים דברה בהתעוררות קלה.

בזאת לא תחפץ להאמין, כפי הנראה, מחליט הוא בלבו. את הכל היא נכונה לתת לחברתה; גם “נוסע”, גם “מַרְוִיחַ” גדול, רק שלא יהיה יפה; לזאת אינה יכולה להסכים, בזאת אי-אפשר לבלי לקנא.

• כן? – אומר הוא בהמשיכו את המלה, כמו יאמר למלא בזה את ריקות תוכנה.

• כן. – ענתה; אחר הוסיפה בהתעודדה: אנכי בשום אופן לא הייתי נותנת ידי לאיש בלי אהבה.

על שפתיו רחף לעג רעל. אהבה! בודאי תאהב איזה מחולל. ענין נכבד! אהבה כזאת טוב ממנה החשבון. בכלל – הן ואהבה! היום תאהבנה את זה ומחר את האחר. זה כמאה פעמים נדמה לו שאהבה; גם את שמואל נדמה לו – זוכר הוא – כי אהבה. ועתה? רק הוא האחד אשר יחסה אליו לא נשתנה. חליפות – אינן עוד שנוי.

רגע ימשך לבה אחרי איזה מחולל, אז לא תשים לב אליו, אל הקרוב לה תמיד, לב כלל; ואך ירחק ממנה האיש האחר – ושבה וקרבה אותו, את בן ביתם.

ונפלא הדבר! יחוסה אליו שונה מיחוסה לאחרים: לו היא תמיד מראה רק קרירות פחות או יותר. היא אומרת, כי תחשבהו לאח, אבל הוא אינו מרגיש באחוה הזאת. ואיזו אחוה תוכל להיות ביניהם? והוא הלא שונה הוא ממנה בכל? היש איזה דבר כללי שיחברם? התוכל היא להרגיש את אשר ירגיש הוא? האפשר לה לחיות חיי איש כמהו?

הוא מביט דרך החלון החוצה. גזרי עננים קלים רצים הלך ורוץ, כמו יִדָחפו בכך, על פני השמים. קוי אור חודרים אל האֵדים המתנשאים לעומת השמש והאֵדים; כה ידמה לו, הולכים בכל זאת הלך והתעבה, הלך והחשיך. ורוח מתעורר ומתחולל כסופה והרים גלגל-אבק ופזר את גזרי העננים; רק האֵדים יתעבו. –

וזוכר הוא אותה. פעמים רבות היא מתעוררת לימים אחדים, לשבוע או לשבועים. היא חיה אז, במלוא מובן המלה, – את זאת יראה. גם עתה היא כן; יש כנראה, איזה דבר – בעת הזאת אין-קץ; הנה היא כֻלה צהלת, מפזזת ומרקדת ואחר רגע והיא יושבת כבול עץ, נוּגה, מחרישה, מתנפחת. אף רגע לא תוכל להבליג על רגשותיה. אף כהרף-עין לא תדע לכלוא את התעוררותה בחֻבה. רק חיים חצוניים תחיה; חיים פנימיים זרים לה. חיי-נפש – לא תדע; רק רגע תשגה באיזה דבר, אחר תבחל נפשה בו; רגשות עמוקים אין לה; רק מעל לדברים, למעשים ולאנשים היא מרחפת, כצפור-קיץ; אל פנימיותם, אל עמקם – לא תחדר.

וכן הלא הן כל הנשים! ועוד יאהבו אותן.

אהבה! האפשר בכלל לאהוב? האפשר כי איש ממנו יאהב אחת מהן? וכי מה הוא הדבר אשר ימשכנו אחריהן? מה נמצא בהן? אנחנו, אשר חדרנו לעומק-הכל, מפנים לקליפת-הנוגה המיַפָּה את החיצוניות: אנחנו, המנקרים כתולעים בעמקי-הלבבות והמחות והיודעים את אשר שם; אנחנו אשר כל הימים אנו עסוקים בנתוח לב הבריות ובהפרדתו – המוכשרים אנחנו לאהוב? המוכשרים אנחנו לאולת כזאת? לאהוב את הקליפה שנצוץ אין תחתה? לאהוב את המחות ואת הלבבות הנבוכים? לאהוב את הנפשות השטחיות והבלתי-מעמיקות להרגיש? האפשר הדבר?

הוא הרים עיניו ויפגש את מבטה. היא התאדמה מעט. הוא הסיר מבטו ממנה. אחר רגע שב להביט אליה ויפגש עוד הפעם את מבטה. היא היתה כמו נבוכה.

• מה תבט בי? – שאלתהו במבוכה קלה, שלא הצליח לה להסתירה.

אין מאומה. – ענה בשחוק קל בהתענגו על מבוכתה. עיניו הוסיפו לבחנה. היא השפילה את עיניה ואולם הרגישה את מבטו אשר לא סר מעל פניה. היא קמה ותפן אליו את ערפה ותבט עת קצרה בחלון. את הבד הניחה מידה. ואולם אחרי רגעי בטלה אחדים לקחה מטפחת שלא נגמרה כעוד מלאכת עניבתה ותשב לענב. היא ישבה באופן שיכל היה לראות רק את צַד פניה אשרה ממולו. את מבטי עיניה לא פגש עוד.

ועוד הפעם שררה דומיה בחדר. כנראה, חשב עתה, נכונה השערתו: יש דבר בגו, נחוץ להוָּדע. אבל אין דבר, גם זה יעבור; צפור-קיץ היא ולא יותר; ומה יכלה להיות אחרת? הלא רק לזאת חנכוה? האם לא ככל בנות הערים הקטנות היא? ובנות הכרכים האינן עוד יותר גרועות? הוא לא היה שם, מעודו לא יצא מקיר עירו וחוצה. אולם את האחרות שהתארחו בעירו הכיר לפעמים רק מפי השמועה וידע, כי ריקות הן עוד יותר מבנות עירו. אבל עוד מעט והיו שם בנות עירו כמוהן: מסלת הברזל מקרבת רחוקים; הערים הגדולות השפיעו תמיד לרעה, ולא לחנם מאפיל בית החומה הגדול הנבנה בכותלו, את אור החלונות.

הוא זוכר את אמו, את דודותיו. הן לא היו משכילות, לא קראו רומנים, לא שגו באהבה; אך תחת זה, או הודות לזה, היו – הלואי והיו עתה כמהן. לו ישוב גלגל העת אחורנית! אך לא, זה לא יהיה עוד. או, לו יכלו הן, לכל הפחות, להבין אותנו כמו שהבינו אמותיהן את אבותינו – מה טוב היה להן ולנו!

הוא זוכר את התודעותו אליה לפני שנים אחדות. הוא רק החל אז לעזוב את בית המדרש, והיא אך יצאה את בית הספר. כעל פרא הביטה אז עליו. איש לא חשב כי תתרגלנה היא וחברותיה כה מהר עמו. הוא, בהליכותיו המוזרות, בפראות תנועותיו, במדברו, בפלפולו ובדרכי וכוחיו המשונים – היה לכלן לזרא; כי דברו באיזה ענין החזיק הוא בו ולא נתן לו לרדת מעל הפרק עד אשר יבורר לכל צדדיו. להן כבר היה הענין למשא, הסיחו כבר דעתן ממנו או גם שכחוהו כלו – והוא בא ומזכיר נשכחות, לפעמים ימים ושבועות שלמים. נדמה, כמו נוצר לו הזמן בשביל ברור הענינים. הן התענגו עלה מסך הפרוש מעל לדברים, הוא לבב את עיניהן ואחריו נמשכו לבותיהן; והוא התאמץ תמיד לקרע את המסך ולהציג את הדברים ערומים כמו שהם, בכל קלקולם, גסותם וחוסר יפים. והן התמרמרו על הדבר. הנקרנות של המהרש"א זרה להן. את כל אשר למדו – רק לשם תענוג למדו; להקריא בנעימה, לפטפט, לצַיֵּר, לעַנב, לתפור במשי, לנגן, לצאת במחול. כל זה נחוץ היה להן, לאשה של הזמן החדש לבת-הדור, למען תוכל לבוא בין אנשים, לבוא “בעולם” מבלי אשר יאדימו פניה. ובעת שלמדו הן את אלה ישב הוא וגבו כפוף על הגמרא ומפרשיה, את שעותיו הפנויות בלה בקריאת ספרי חקירה ובלילה לא נתנו לו ספקותיו לישן. את השאלה היותר קלה הצליח לפתור אך בעמל רב, בעוד אשר הן פתרו בקלות-דעת שאין דוגמתה גם את השאלות היותר קשות, היותר חמורות. אבל הוא התרגל אליהן, הוא ירד אך הן לא עלו.

ועוד הבדל עמוק היה בינן לבינו: היחס אל הבית ואל החוץ. –

• שממון! – הפסיק קולה את הלך-מחשבותיו.

• שטות! – עונה הוא בהתמרמרות קלה.

היא הרימה את ראשה. – נקל להגיד כזאת. היית אתמול אצל הקלוב, ראית את חייהם הם – ואיך חיות אנחנו? בעיניך שטות היא, אבל בעינינו – היא שרקה בשפתותיה – אנחנו מבינות מה הם חיים. חפצתי גם לעוף למרום לו רק היו כנפים! – עיניה הבריקו בדברה זאת.

• וזהו מרומך? שאל הוא בעקמו שפתיו בלעג מר.

• היש מרום טוב מזה? – התמרמרה היא: – אך, מה אדבר עמך, מה תבין? – היא השפילה את עיניה ותשב לעסוק במלאכתה.

“חייהם הם” – זהו האסון שהן חושבות רק על דבר החיים שם, ואת החיים פה לא

תחפוצנה לדעת. ומה יש שם? רק הוללות וזמה ולא יותר. ולזאת תשאפנה?

אך פתאם תצללנה באזניו המנגינות היפות ששמע אתמול. ובכן, יש עוד דבר מלבד הוללות וזמה, יש עוד דבר שאותו יוקיר גם הוא. ואת ספריהם הוא זוכר, ואת כל הגדולות אשר יעשו הם. במקום האור שם הַצֵּל – אבל התראינה את האור? האם לא אור מתעה ימשוך להתעותן מן הדרך הישרה?

דרך ישרה! ואולי דרכן היא באמת הישרה?

אינו יודע. קשה לו לפתור את החידה. מי מהן המשֻׁגע? או הוא או הן – מוצא אחר אין. לא, הוא בודאי אינו משֻׁגע, הוא הולך בדרך הממוצע, בשביל הזהב. בישן בחל ברובו, רק שריד קטן נשאר לו ממנו: הטוב שבו. את החדש יאהב, ואולם סיגיו המבריקים לא יכו את עיניו בסנורים: הוא יודע להבדיל בין העיקר לטפל, והן כמו אחרת תדברנה; הן כמו אומרות; “כֻּלך ישן הנך, רק קליפתך נשתנתה, תוכך נשאר כשהיה. מאת החדש לקחת רק צד אחד שבו, שבהתערבו עם הישן שבך נִפְחַת”. הוא ילעג להן. אבל, לפעמים פה, בדברו עמה, יש אשר כמו עתה יטיל ספק בודאיותיו. “אולי באמת, צדקו מעט?” – ישאל את נפשו – מי יודע, אולי, באמת שביל הזהב אינו דרך הטוב וטוב ממנו זה של אש וגם זה של קרח? –

שמואל רעו הוא כלו אש, בבואו יָמֵס את הקרח מעל לבות האנשים היותר קפואים, גם הוא ישכח את נקרנותו בראותו את שמואל. זה מביא עמו חיים לכל מקום בואו, תנועה ועליזות. כן הוא שמואל; והוא? נדמה לו לפעמים כי באמת מקרח הוא כלו; קפוא ומאֻבן. בבואו יביא עמו את השממון –. הוא הביט אליה; היא פהקה בפה מלא.

• ואת הפהוק – מכלה הוא את הלך רעיונותיו.

• מה נפלא אתה! – קוראת היא בצחוק, שנשמע בו מעין לעג: – שעה שלמה תשב והנך שותק. מה מוזר אתה!

• ואַתּ? – שואל הוא במרירות עצורה.

היא צחקה צחוק גדול. – אנכי? האם תמיד הנני כן? האינני עליזה בחברת אחרים? רק בבואך אתה ובא גם הערפל עמך. מדוע לא תשב בביתך אם אינך יכל לדבר? לשתוק הלא תוכל גם שם! ספרים הלא יש לך די והותר. ומדוע לא תלמוד? מדוע תבלה את עתך לריק? מה תמצא פה בחברתי? – את הדברים האחרונים דברה בלעג עצור. בפעם המאה ואחת תדבר כה, חושב הוא בלבו. למה תדבר ככה? אם, באמת, אך למותר הוא לה – למה תמשכהו אחריה? מדוע כאשר לא יבא ימים אחדים תשאל תכף לשלומו, לסבת אי-בואו? מה הוא לה? איזה חפץ תמצא בו? למה כל הקומדיה הזאת? הוא שותק, גם היא שותקת. היא אינה מאיצה בו לענות. כנאה, מרגישה גם היא, כי השאלה הזאת היא מאלו שלא תתורצנה מהר. אבל, מדוע היא שואלת? ומדוע לא יענה הוא לאחרונה על השאלה הממאירה הזאת? לא, הוא כבר ענה לה פעמים אחדות, כלומר, נסה לענות, אך הנסיון לא עלה יפה. הוא הוקיר רגליו מביתם ימים אחדים. אך בפגשה אותו ברחוב ובשאלה אותו לסבת אי-בואו נבוך וישר לה, ואחר כן בא, באותו יום, או למחרת – כן עשה פעמים אחדות. לבו לא נשאו לענות לה קשות. היא שאלה בתמימות כה גמורה, בהתענינות כה רבה ובהשתתפות כה מחלטה, עד כי אי-אפשר היה לחשדה בהתחפשות או בשקר. נכר היה כי כל מה שעבר הוא רק תוצאות שטחיותה, קלות דעתה ולא יותר. צפור קיץ! וכאשר ענה לה פעם קשות, צחקה בראשונה צחוק גדול. ובראותה כי לא התולים עמו נרעשה ונפעמה עד כי דמעות קמו בעפעפיה. לאחרונה שב גם אז לבקר בביתם, ואולם היא הבטיחה לו כי לא תגיד לאיש. כמובן, ידעו אחר כן כל בני הבית את הסבה, ואולם עשו עצמם כלא יודעים. ואחר כן קץ בתשובות כמו אלה. להשיב יש רק אפשרות אחת: תשובה מחלטת. נחוץ לבלי בוא עוד אל הבית הזה ויהי מה! אך, הוא כבר חשב בדבר הזה, אבל לשבת בעיר הזאת ולבלי בוא אל ביתם – אי אפשר. מה יאמרו רעיו ומכריו? ובני ביתם, ובאי-הבית? לא, כזאת לא יתכן. ומי יודע אם לא יגבר עליו השעמום ולא ישוב, ואז הלא בודאי יהיה לצחוק בעיני כל – מה לו ולכל? האמנם כה יירא את הצחוק? האם רק בשביל זה הוא בא אל הבית הארור?

• אך – – יוכל לעזב את העיר הארורה הזאת! לוּ יוכל להחלץ מעמקי אגם-הנפש שטבע בו עד צואר! לצאת מזה – לבוא אל העולם הגדול, זה היה באמת מוצא. אבל זאת הלא היא מחשבתו מאז? והוא הלא יודע הוא את כל המכשולים המונחים על דרך שאיפתו זאת, הוא הלא כבר חשב על חשבונו של הדבר ויודע הוא את כל האי-אפשרות שבזאת. אפשר שיהיה זה בזמן מן הזמנים – ועד אז?

עד אז – יהיה עליו לבלות ככה את ימיו; עד אז – יהיה עליו לשבת ככה בחברתה מבלי אשר ידע מדוע ולמה; עד אז עליו לשמוע מאה פעמים ואחת את השאלה הממאירה הזאת מבלי שתהיה לו אפשרות להשיב עליה תשובה; כן יהיה עד אז –

ובימים שבהם מתעורר אותו הרגש, שאפשר לדמותו באיזה אופן לאהבה; בימים שֶבָּהם תתעורר בה נטיה לאיזה “קל”, לאיזה “מחולל”; בימים אשר הוא כמו ישָּכח כֻּלו והוא בביתם כאופן חמישי לעגלה – אז עליו לשבת בדד ולדום; בדד, כי גם בין אנשים בדד הוא אז, חושב הוא את עצמו אז לנעלב. ונפלא הדבר! הלא רחוק הוא מאהוב אותה, ואם גם תחפץ להיות לו – היאבה? בלי כל ספק – לא. מה תסכן לו אשה כמוה, אשה אשר תעמוד בחצי הדרך, אשר חדלה מהיות כאמה, אבל בטרם החלה – ומי יודע אם תחל – להיות את אשר צריכה היתה להיות? ופה מרחפת לנגד עיניו תמונה בלתי בהירה וערפלית. לוּ היתה כתמונה הזאת, אז הלא הבינה אותו. אך, מה רחוק הדרך ממנה אל אותה התמונה המלבבת, אותה התמונה המפשטה כלה ואשר דמיונו קצר אונים הוא להלביש אותה צורה מוחשית – תמונת האשה הבאה, אשת העתיד –

ועד אשר תבא אשה כזאת? –

עד אז יהיה תמיד כאופן החמישי לעגלה; תמיד יהיה רק כחפץ קל-ערך בידה, אשר רק לרגלי הרגלה בו תרגיש בחסרונו, ויותר מהרגל לא יהיה יחוסה אליו לעולם; רק שַתקן תמידי יהיה, סגולה לְפִּהוּק, למען הפג בו שממון לרגע ולעוררהו תיכף מחדש. – לאיש שרק ישותו תזכיר את מציאותו ולוּ יעלם לזמן מה – ונשכח כמת, לכלי אין חפץ בו יהיה, לבריה יתרה.

הוא קם ויפרד ממנה ללכת.

• מה זה תמהר? – שאלה. פניה כמו הפיקו את רצונה כי ישאר.

• עלי עוד לעשות היום דבר אחד, שלא אוכל לדחותו, – ענה במבוכה קלה. היא שתקה.

הוא יצא את הבית. ובלכתו חש כי הוא עודנו שם. קשתה לו הפרידה, הוא יבלה את היום בלי חמדה, יישן, או יהיה ער כל הלילה, למען ימהר מחר לקןם לבוא עוד הפעם אל ביתם, לדאֹב עוד הפעם בדומית-שממון או לשבת כאָבל בחברת עליזים. הוא יהגה בספרים, יחשוב מחשבות, עד אשר ייגע, ייעף, וכדי להנער מאבק-הניר, להחלץ מסבל הרעיון ימהר עוד הפעם שמח, למען ירגיש כי יתר הוא בחלד.

והאֵדים מסביבו מתרוממים כנד. מרחוק תֵרָאה עננה כבדה כעופרת, האויר כמו נקפא, לא יתנועע, כמבשר בוא שואה קרובה; והרוח נדמה; והוא זוכר את שעת הדוּמיה שבלה שם – שעת החיים, שעת העונג, שעת הכאב. –

ג’נבה, סיון תרס"ג.

נפח היה בכפר חלאתים, ראובן שמו.

אחד מזקני הכפר היה, בו נולד, בו בלה שנות ילדותו ובו עבד עבודתו. גם אבותיו ואבות אבותיו ישבו בכפר הזה.

יהודי הוא ועם כל זה אהבוהו האכרים מאד. "לא בכל היהודים הוא, “ראובן” – היו אומרים – “יחיד הוא ביניהם”.

ואמנם לא ככל היהודים היה.

יושב הוא בכפר ואיננו לא חוכר, לא מוזג ולא רוכל. עובד הוא עבודה קשה ובזיעת אפו יאכל לחמו.

גבה קומה הוא, רחב כתפים ובריא אולם; ידים לו כמטילי ברזל, כפותיו הן פעמי-סוס ואגרופיו כפטיש יהלומו.

גבור חיל הוא, לבו כלב ארי, לא ישוב מפני כל.

והוא גבור בכל: במלחמת דברים, באגרופים וגם בשתיה.

כי מדבר הוא כאכר מלידה ומבטן, ובשלחו לשונו באיש לא ירפה ממנו בלתי אם הכריעהו.

וכי ימטיר מהלומות על ראש אכר והכה באגרופו כבפטיש כל הסדן.

ולשתות אין בכפר גבור כמהו; גם כהן הכפר יבוש בפניו.

כל האכרים יכבדוהו מיראתם אותו: מפני לשונו, אגרופו וכוסו.

יחיד היה בכל הסביבה, לא היה כמהו.

- - - - - - -

ויחי ראובן בחלאתים עם משפחתו חיים טובים.

אז היו עוד שנים טובות: הפרנסה קלה, צרכי החיים בזול (הפרוטה מצויה בכיס. וישבע ראובן ולא ידע מחסור.

הוא עובד עבודתו עבודת הנפחים ואשתו עוזרת על ידו בבית ובשדה, כי חלקת שדה לקח בחכירה ויזרעֶהָ תפוחי אדמה וירקות שונים.

וילדיו דרך ילדים להם. משתובבים הם עם ילדי האכרים, רצים בשדות וביערים ומקבלים מכות בשופי מידי אבותיהם. ועוד עבודה אחת להם: לומדים הם שעות אחדות ביום אצל מלמד המוזג ומקבלים גם מידו שפעת מהלומות.

והם שלמים ובריאים, כמהם כילדי האכרים.

בעלי בשר הם עם פניו מלאים ועגולים, לחיים אדומות, עינים בוערות ומלאות חיים; וחרוצים הם, מהירים כארנבות ומדלגים כסנאים.

כאבות כן הילדים.

כי היתה גם האֵם מצוינה בבנות הכפר; עבה ושמנה כקורת בית הבד ומשא נשאה על שכמה כדבשת גמלים.

שוָה היתה את אישה, כמהו כן היא וכמהם כן ילדיהם.

זו היתה משפחת אכרים.

- - - - - - -

ביחוד הצטינה הבת הבכירה.

נערה טובת-מראה היתה: פניה מלאים ועגולים, לחייה ושפתיה אדומות, שִנַּיִם לה לבנות ועינים שחורות.

ונוסף לזה היתה בעלת בשר. –

כל צעירי הכפר אהבוה. למראֶה יז רירם מפיהם; אבל היא לא שמה אליהם לב. נפשה בחלה בהם ולא חפצה לדעתם.

רבים חרשו עליה מזמות ולא יכלו, יראים היו אותה.

כי בת היתה לאביה, ובהכותה את איש לחי נשרו שִניו.

ביחוד יראו את אביה, את האגרופים הפטישים; ידעו כי לא ינקה ראובן את כל הנוגע בבתו.

ולשונם דבקה לחכם; ואולם הם נשאו את בשרם בשניהם וידמו.

“ליהודי תהיה”, אמרו ויחרקו שן. “ליהודי ארור, יקחהו אֹפל”!

“אכן, מאֻשר יהיה היהודי ההוא, הוא ימצא אשה”!

ויקנאו ביהודי קנאה גדולה.

- - - - - - -

ויהי היום וראובן עובד את עבודתו.

פתאם נשמט פטישו מידו ויך ברגלו ותשבר. ויהי ראובן חולה ימים רבים.

ולא יכל ראובן לעבד עבודתו ויבא המחסור אל ביתו.

ובשובו לאיתנו היה לקטע וישען על הקב. לעבוד לא יכל גם אז, כי כחותיו רפו בחליו וגם החל להזקין.

ותחל אשתו למזוג יי"ש בסתר.

ותהי הפרנסה מצויה אצלה, כי באו האכרים בחפץ-לב אל ביתה; והוא התחרה עמם בשתיה והיא מרבה למזוג.

וגם חיה’קה, בתו הבכירה, היתה כאבן-המושכת.

וינהרו אליהם לא רק האכרים, כי אם פקידי האחוזות הקרובות; ויהיו עושים חיל. ויחר הדבר להמוזג.

אבל לא יכל עשות להם מאומה: ירא היה את אגרופי-המשפחה ואת “התרנגול האדום”.

ויחל לחפש עצות; וייגע וימצא.

אם לא יוכל להשבית מסחרם, אמר, יחזה נא בהם נקם! אמר, וגם חזה. חכם להרע היה.

- - - - - - -

שוטר היה בחלאתים ומכאלקה האִטֵּר שמו.

מפניו יראו כל האכרים, כי גברה שמאלו על ימינם.

רק ראובן לא ירא אותו. שלש פעמים הכהו לחי, ומכאלקה לא שכח את המכות; שִניו, אמר, תכאבנה עוד עתה מהמכות ההן.

בעת האחרונה נשתנה מעט הדבר. מכאלקה הוא שוטר ואשת ראובן – מוזגת בסתר.

ויחל ראובן להחניף למכאלקה; ומכאלקה אף הבין את הדבר, אבל לא השתמש בזאת לרעת ראובן, כי כבד את אגרופיו.

ויהי הוא יוצא ובא בביתו ושותה וגם משלם.

ולפעמים היה מעט מתלוצץ בחיה’קה; יותר לא הרהיב.

כה חיו ראובן ומכאלקה בידידות: ראובן שותה ומוזג ומכאלקה – שותה ומשלם.

ויהי שלום בחלאתים.

את המנוחה בחלאתים יחד עם מנוחת מכאלקה הפריע חיים המוזג.

מכאלקה, בעצמו לא הבין עד כמה כחו מגיע; אך חיים פקח את עיניו.

ומכאלקה היה לתלמיד מקשיב.

“יכל אתה לשתות אצלם כנפשך שבעך מבלי לשלם פרוטה”, היה חיים אומר לו: “גם על הפרה השמנה תוכל לשום יד”.

הדבר האחרון מצא חן ביחוד בעיני מכאלקה.

אז היה לאיש אחר.

יי"ש היה שותה ואינו משלם, כסף היה דורש מאשת ראובן וגם על על חיה’קה שם את ידו.

ולראובן חרה הדבר.

ובאחד הימים הכה את לחייו בפעם הרביעית.

ויחר למכאלקה מאד וישסה בראובן את פקיד-האקציז.

ויצר לראובן מאד.

- - - - - - -

באחד הלילות יקש להם הפקיד וילכדו.

הוא התנפל עליהם בלוית מכאלקה ושוטרים אחדים וימצא בביתם יי"ש ושותים.

אז היתה תבוסתם שלמה. ראובן ואשתו בקשו רחמים ואולם לשוא. הפקיד הקשיח את לבו.

ועל הדבר היה לבא עד בית המשפט.

ויפצר ראובן בשוטרים ויאותו להעד לטובתו; למכאלקה זכר עונות ראשונים ויירא מכאלקה מאד, כי לא היה נקי-כפים; רק הפקיד עומד במרדו.

ורק בבוא חיה’קה לבקש רחמים מאתו נאות לה. –

אולם בגבול רב עלה לו חסדו. – את כל כבודה נתנה בעדו.

ומכאלקה חרק שן. הוא הפך בחדרה ואחר ואחר בא ונטלה. –

חיים שמח, כי חזה נקם.

- - - - - - -

שוממה ואבלה ישבה חיה’קה בבית אביה.

את חרפתה לא הצליחה להסתיר. לאשת חיים המוזג היתה לשון ארוכה.

חיה’קה כבר אמרה בלבה: כה אשב בחרפתי עד שילבין ראשי.

לבה כאב עליה מאד.

ולמען השכיח את צרותיה ולהפיג את מרירות לבה החלה לרדוף אחרי תענוגים. ותהי עושה ברצון את אשר עשתה באונס.

ויהי אביה חולק לה מכות לחי ביד נדיבה.

והמחסור גדל בביתם וימר לה מאד.

אז עלה על לבה לעזוב את בית אביה.

לתכלית זאת החלה להתקרב לחיקיל “מכה-הסוסים”.

- - - - - - -

נער שובב היה חיקיל, יתום ורעב ללחם.

ויחמול עליו זלמן בעל-העגלה ויקחהו ל“מכה-בסוסים”.

ויהי הוא נוסע תמיד עם אדונו, ולפעמים, בהיות אדונו טרוד, – גם בלעדו, כי האמין בו אדונו.

וחיקיל אוהב את אדונו מאד, כסף לא לקח מידו ורק לחם אכל ומהלומות קבל בהיות אדונו שכור, או כאשר קרה איזה נזק. בעד הלחם היה אסיר תודה ואת מכות הלחי חשב לדבר מוכרח. ואולם יותר משאהב את אדונו, אהב את סוסיו.

נער ישר היה. “בעל עגלה מצֻיָּן יהיה”, היה זלמן אומר כשלבי טוב עליו, “רק חסרון אחד יש לו, אינו יודע לשתות”.

כי לא יכל חיקיל לשתות הרבה. בקיץ לא היה שותה כלל, ובחורף – רק כדי להחם את גוו הנקפא.

לחלאתים היה בא מדי שבוע בשבוע ויחן בבית חיים המוזג. ואולם אחרי התודעו לחיה’קה היה גם בא לביתם.

ארבע שעות היו שוהים בחלאתים; ולפעמים, כאשר היה הדרך מקולקל ביותר, היו מוכרחים גם לנום שם.

ובימים האחרונים האריך עוד חיקיל את הזמן; וגם הדרך היתה מתקלקלת לעתים תכופות.

כי נמס הקרח מעל לב חיקיל ויחם בחום האהבה.

חיה’קה היתה האש שהמסה את קרח לבו.

- - - - - - -

שדוך טוב מזה לא יכלה עתה חיה’קה לבקש.

ראובן ברך שבע ביום את אלהיו; רק אשתו התהלכה עצובה: חיה’קה וחיקיל הם שמות דומים ומי יודע מה שיהיה.

ואולם כאשר אמרה זאת לראובן לעג הוא לה. לאחרונה נדבה נרות לבית-המדרש של העגלונים בעיר הסמוכה וישקט לבה.

אבל אשת חיים המוזג לא נחה ולא שקטה.

“משוגע”! היתה מתנפלת תמיד על חיקיל: " מה אתה עושה? הלא כרסה בין שניה"? ואולם הוא לא שמע לה.

“שקר אַת מדברת!” היה קורא ומניף את אגרופו.

ובעל-העגלה ורעיו מלעיבים בו בלי חמלה.

“לקחו את הסולת וישאירו לך פסולת”. – היו אומרים אליו.

“פסולתי טובה מסלתכם” היה עונה להם; בלבו חשב: לנכון משקרים הם, מקנאים הם בי.

ורק למחרת חתונתו נודע לו הדבר. –

אז החל להכותה בלי חמלה.

- - - - - - -

בדומיה נשאה ותסבול את מר גורלה.

“כן צריך להיות”, אמרה, “מסתמא נגזר כן מן השמים; כפרה בעד עוונותי”! היא אהבה אותו מאד.

אדונו החל לשלם לו שכר, ואת שכרו היה מביא הביתה.

וגם היא היתה מרויחה, “מן הצד”.

גם היא היתה עובדת עבודה: בבתי הגבירים היתה עוזרת לפעמים על יד השפחות והכובסות ותרויח בעמלה זה.

וכה נמצאה להם פרנסתם ברוחה והפרוטה היתה מצויה בכיסם.

וכאשר ילדה בן וקרוביו אמרו, כי עיני הבן דומות לעיניו הוא, חדל מהכותה מכות אכזריות ויהי מכה אותה ברחמים; ולפעמים גם מרוב חבה.

והיא שמנה, עשתה מרוב נחת ותיף.

חיים טובים חיו.

מהכסף שהרויחה היתה מסתירה חלק; בעד הכסף הזה חשבה לקנות לו סוס.

“אדון לעצמו יהיה”, אמרה בלבבה, “אז תהיה גם היא בעלת-בית”.

וחפצה נמלא בקרוב.

- - - - - - -

והם גרים באשפתון העיר.

ומסלת-ברזל חדשה סללה ותעבור דרך העיר ההיא. פרנסת בעלי העגלות קופחה.

אז קנה לו חיים סוס ומרכבה מרקדה ויהי לרכב.

את הנוסעים היה מוביל מן העיר ביתה הנתיבות ומשם העירה.

בימים ההם אכל את לחמו לשובע.

אז חדלה אשתו מעבוד ומשָרת ותקדיש את עצמה לבית, לו ולילד. זה היה כשנה אחרי חתונתם.

עתה ידע חיים. –

בבית היתה אורה – אֹכל הכינה לו תמיד במועדו ומהילד לא גרעה עין.

ובהיותו בן ארבעה חדשים נראה לכל כבן-שנה; כי פטמה אמו אותו כפטם את האוזים.

צרכי החיים היו עולים לה בזול, כי קנתה אמם בעדה את הכל בכפר; גם הענק העניקה לה בסתר מבלי אשר ידע ראובן.

חיים טובים חיו, אך עין-רעה שלטה בהם.

- - - - - - -

תם וישר היה חיקיל ואת אלהיו עבד באמונה.

מדי יום ביומו היה בא לבית המדרש להתפלל. הוא היה בא פנימה ואת סוסו ומרכבתו היה מעמיד בחוץ לפני מבוא הבית.

וגם כאשר קר לו בימי החרף היה בא להתחמם בבית המדרש ויהי מביט בספר או קורא מעט תהלים.

שם טוב היה לו. “זהו עגלון ישר”! היו הבריות אומרים; הנשים הצדקניות התברכו בו.

אחד החסידים אמר: בסוסו התגלגלה נשמת חמורו של ר' פנחס בן יאיר ולכן ימשך לבית המדרש.

גם הסוס גורם. –

בחברת העגלונים לא מצא חפץ ולבית -מרזח לא היה בא ויהי מסור רק לאשתו ולביתו. שם היה גן עדנו ובו ראה את עולמו בחייו.

והעגלונים שונאים אותו, מלעיבים בו ולועגים לו בלי חמלה.

- - - - - - -

ויהי היום ויובל חיקיל את אחד פקידי הצבא אל “בית-הפַּנָּס-האדום”.

“חכה עלי”! אמר אליו הפקיד: “שכר טוב תקבל”.

הוא ישב במרכבתו ויחכה. זה היה לפנות ערב.

והערב בא.

הקור גדול מאד, כאש בער, דוקר היה כמחטים.

וחיקיל יושב בעגלתו בחוץ.

הקור אוכל אותו, חודר אל עצמותיו, יצורי גוו רועדים, שניו ינקשו בפיו – והוא עודנו מחכה בחוץ: אל הבית אינו בא.

הוא מחכך ידיו זו בזו, רוקע ברגליו, נושב בפיו אל ידיו וירא לרדת מעל העגלה; ירא הוא פן ימשך שמה.

והעגלונים העוברים, הבאים ונוסעים ומלעיבים בו.

• ראו נא את הצדיק! – קורא האחד בלעג – הוא קופא מקור ואינו בא אל הבית.

השני אומר: – בואה הביתה וקראת מעט תהלים.

• אל תירא! – מוסיף השלישי – תוכל להכנס, לא אספר לאשתך.

והוא יושב כמו על גחלים בוערות, מרגיש הוא כי בשרו כמו ידקר במחטים מהקור ומהלצותיהם.

והוא בחוץ –

הקור יחזק מרגע לרגע; אי אפשר לסבל יותר.

• אסע העירה! – אומר הוא אל לבו; חפץ הוא גם להתפלל מעריב בצבור.

אבל מה יעשה והפקיד טרם שלם לו; והוא הלא גם הבטיח לחכות.

• מה לעשות? – שואל הוא את נפשו.

אובד עצות הוא. - - - - - - -

הקור יחזק. מרגיש הוא כי עוד מעט וקפא. הוא חורץ בנפשו לנסוע הביתה; אבל מה יעשה עם הפקיד? ענין רע הוא.

• יש עצה! – אומר הוא אל נפשו – אלך והגדתי לו את חפצי.

אבל לבא אל הבית הארור, לצעוד על סף החטא.

ובדמיונו הוא כבר רואה את החטא בכל געולו, את הנחש המקיא ארסו ואת הגיהינם הפתוח לרגליו.

את הגיהינם, אותו יירא מכל.

• לא, ילך לעזאזל, הפקיד עם הכסף!

אבל – –

והקור דוקר בחזקה.

- - - - - - -

על הסף נראתה תמונה, תמונת אדון הבית.

• בוא, איש טוב, והתחממת! הלא קר לך! – שומע חיקיל את קול האיש.

הוא אינו זע. נדמה לו כי את קול יצר-הרע הוא שומע.

• בואה! – משנן ההוא: – למה תירא? הלא לא חיות אנחנו? לא נאכלך! למה לך לקפא בקור?

בלי חמדה ירד מן המרכבה; בלי חמדה נגרר אחרי האיש הביתה.

גברת הבית מושיטה לו כוס יי"ש. "שתה נא! אומרת היא בקול לוקח לב: “שתה נא וחם לך – אורח טוב הבאת לנו” –

שניו תוספנה לנקש; הוא כלו רועד.

• תודה! – אומר הוא: – לא צמא אנכי.

• אבל, הלא תרעד מקור! – מוסיפה היא לדבר ומעמידה בו עיניה כמתחננת: – שתה, והחמות את בשרך!

הוא לוקח מידה את הכוס ושותה אותה לאט, לאט, טפות, טפות.

• מה זה? – מהתל בו האדון – האם לא תדע לשתות? בפעם הראשונה בחיי רואה אני עגלון כזה".

• לא עגלון הוא, – מתלוצץ אחד העגלונים – פרוש הוא.

קול צחוק מתפרץ מכל עברים. הוא בוש ושותה את כוסו במהירות. הם מוזגים לו כוס שניה.

• לא – אומר הוא – יותר לא אשתה.

• אל תירא מדברת לו הגבירה רכות – אל תירא! כסף לא תשלם בעד זה.

בתמהון הוא לוטש את עיניו.

• כן – מוסיף האדון – בכל פעם אשר תביא לנו אורח טוב תקבל את שכרך; אנשים טובים אנחנו, אף כי לא יתנו לנו בעירכם עליות, איננו מקפחים שכר איש.

הוא מוסיף לרעוד. – מעט, מעט יאחזהו גם פחד.

ובכן, שותף הוא לדבר עבירה! אתנן זונה יקבל!

הוא חפץ לברוח, אך ראשו כבד עליו ורגליו עודן קפואות מקרה; לא יוכל ללכת.

הוא מתנפל על אחד הכסאות ויושב לנוח. –

- - - - - - -

זמן רב ישב.

כוס שנית שתה וגם שלישית. אחר נתנו לו אֹכל ויאכל.

אחרי כן - –

הוא לא יזכר את אשר עשה שם אחרי-כן; ורק זאת ידע כי למחר לא הרהיב עוד בנפשו לבא עם עגלתו לפני בית-התפלה. נדמה לו כי יחלל בזה את קדושת המקום.

ימים אחדים הלך קודר ועצוב רוח.

ובשאול אותו אשתו לסבת עצבונו – חפץ לספר לה את הכל, אך ירא היה.

והעגלונים הוסיפו להתלוצץ בו.

• התראי את הפרוש? גם הוא היה כאחד מאתנו.

ומצבו, מצב עגלון, הכריחהו לנסוע שמה, וכמו להכעיס לפעמים יותר תכופות מאשר לפנים.

אז החל להצדיק את נפשו: “ומה לא יעשה האדם בשביל הפרנסה”?

ויחל לרדת מטה מטה.

- - - - - - -

מעט, מעט חלף האֹשר מביתו.

בשעה מאוחרת, אחרי חצות הלילה, לפעמים, כמעט בעלות השחר היה מתפרץ הביתה בשאון ורעש, מקלל את אשתו ומעורר את הילדים משנתם. הוא שכור ולא יוכל לעמוד על רגליו. לפעמים היה מחלק באפו מהלומות לחיה’קה.

וגם כסף לא הוסיף עוד להביא, כי היה מפזרהו בבתי-מרזח ובמקומות אחרים. שם שתה לשכרה, שחק בקלפים וגם…

וירע לחיה’קה מאד, לא על המכות שהוכתה, באלה כבר הרגלה – כי אם על אשר רעבו ילדיה ללחם.

והאהבה באשר אהבה את חיקיל הלכה הלך וחסר, ככל אשר הוסיף הוא להשחית את דרכו; וכל התוכחות אשר הוכיחה אותו לא הועילו, והוא הולך ורע – ותחל לשנאהו.

אז לא חפצה עוד לשאת בדומיה את המהלומות אשר חלק לה, ותחל להראותו את נחת זרועה.

וימלא הבית ריב ומדנים, צעקות ומהלומות, ויהי לקללת אלהים; יומם גם לילה לא ידעו מנוחה ויהי הבית לתפת.

והילדים בוכים תמיד על אמם כי רעבים היו; והאם מקללת אותם ומכָּה בלי חמלה.

וכה עבר זמן רב עד אשר חלה חיקיל. אז החלה חיה’קה למזוג יי"ש בסתר, ותהי היא למפרנסת.

והוא התגולל על משכבו בחליו ימים רבים ובבית היתה מנוחה.

- - - - - - -

לאחרונה מת חיקיל.

סוסו וגם עגלתו נמכרו עוד בראשית חליו, טרם הרויחה חיה’קה את לחם ביתה. לחיקיל כמעט לא נשאר זכר בבית.

הפרנסה היתה עתה מצויה אצל חיה’קה ותפרנס את נפשה ואת ילדיה ממזיגתה.

אך השממון החל לתקפה לעתים לא רחוקות.

אמנם היה ביתה בית קטן ונמוך באחד המבואות הנשכחים בקצה העיר, מלא תמיד שמחות וגיל, אבל היא לא שמחה בשמחת באי-ביתה.

לה חסר דבר מה, דבר אשר יוכל למלאות לה את מקום חיקיל המת, חיקיל של השנים הטובות.

כי בימי מחלת-אישה ובימי אלמנותה שכחה חיה’קה את הימים הרעים ותשב להתגעגע על הימים הטובים, על ימי נעוריה, בטרם היות חיקיל לשכור. אז ידעה חיים, אז שמחה; ועתה היא עצובה וגלמודה.

לבה התגעגע אחרי איש שימתיק לה את מרירות בדידותה.

אך בין באי ביתה לא מצאה לה גבר כערכה ומכרים אחרים זולתם לא היו לה ומאין יִמָּצֵא לה איש כזה?

אז החלה לשום באלהים מבטחה ותשקוד על תחנותיה בלב מלא געגועים ובעינים דומעות; ומעט, מעט בא אל לבה הבטחון כי אלהים לא יעזבנה ושלח ישלח לה את זווגה הנכון.

את חיקיל לא חשבה לזיווגה האמתי, כי אמרה: לו היה זווגי כי אז לא היה לשכור ולא מת בנעוריו. עתה בקשה נפשה את זווגה האמתי.

והעזרה באה לה ממקום שלא קותה.

- - - - - - -

באחד הימים בא בחור אחד אל ביתה.

• מה יחפץ אדוני, יי"ש או שכר? – שאלתהו בתה הנערה חַסְ’קה, בת שלש עשרה שנה.

• הפה תגור חיה’קה בת ראובן מחלאתים? – ענה גם הבחור בשאלה על שאלת הנערה.

ותרץ הבת ותגד לאמה: – אמי, בחור שואל לך!

• בחור?! – שאלה חיה’קה בתמהון. לבה התחיל לדפוק, כמו ינבא לה עתידות.

ותטיב חיה’קה מעט את מראֶהָ, בגדיה ואת פאתה-הנכרית ותגש אל הבחור.

• אנכי חיה’קה בת ראובן –, אמרה ותבחננו בעיניה: – בחור בריא וטוב! אמרה אל עצמה; בלבה כבר החל דבר-מה להתנועע.

• קרוב אני לאביך – אמר הבחור במבוכה קלה – לא רחוקים אנו מחלאתים.

פני חיה’קה נהרו. “האם לא בן נח הרוכל אתה”?

• כמובן – ענה הבחור ומי אני אם לא בן נח?

• ומה אתה עושה פה? – מוסיפה חיה’קה לשאל ותעמד בו עיניה.

הבחור נבוך עוד יותר וישפל עיניו. – מה לי לעשות? – אמר: – אשרת בחנות.

• בחנות מי? – שואלת חיה’קה; לבה מחל לדפוק. “משתכר הוא ולא בטלן, איש כזה יכל היה להיות לי לעזר” – חושבת היא בלבה.

ומעל לראש הבחור, מאחוריו, תלוי רְאִי וחיה’קה מבטת מעל לראש הבחור ורואה כי באמת צעירה היא עודנה. היא שמחה מאד ומטיבה את פאתה הנכרית ואת שערותיה סביב צוארה.

• לא אדע – עונה הבחור – בודאי אמצא לי מקום באשפתון.

צל חלף על פני חיה’קה.

• אבל אין דבר – אומרת היא אחרי דומית רגע, כמו ממשיכה היא את הלך מחשבותיה: – בחור בריא ואוהב-עבודה ימצא לו מקום פה. ואחרי רגע היא מוסיפה: – אם כי לא בנקל.

ובלבה היא חושבת: טוב הדבר, עתה אולי לא יתגאה, אנכי אמצא בעדו מקום, אחר כך…

הבחור עומד נבוך.

• ואיה חפציך? – שואלת חיה’קה אותו.

• ואיפה יהיו? – אומר בעל-העגלה במלון.

• לך והבאתם הנה! אתה תהיה אצלנו עד אשר נמצא לך מקום. – אומרת חיה’קה וחושבת: יהיה נא פה, אז לא ימלט מידי.

הבחור נבוך מעט. להיות פה בבית אשה אלמנה, באין גבר זולתו בבית, – אך הוא מסתיר מבוכתו וממהר לצאת. חיה’קה צוהלת ושמחה.

- - - - - - -

בלילה ההוא לא יכלה חיה’קה לישן. מאחורי קיר חדר-משכבה נשמעת נחרת הבחור הישן. הנחרה הזאת לא תתן לחיה’קה מנוחה. צעירה עודנה לימים וגם בריאת-בשר. – והכותל מפריד בינו לבינה. – ולא רק הכותל. – היא דברה אתו בערב רבות. אבל הצעיר הוא עדין, נער –לא יבין עוד מאומה.

היא ספרה לו על דבר חייה, עמלה והגדולות אשר היא עושה בפרנסה משפחה שלמה; אך מאין יוכל להבין ערך אשה כמותה, אשה בעלת-שכל ונושאת עול משפחה שלמה על כתפותיה? מה יודע הוא על דבר החיים ועמלם?

ומי יודע אם לא נשבע שם לאיזו נערה תחת הגדר?

הבחורים היום, מי ידעם? אפס חסיד מן הארץ. ובכל זאת. –

הוא יגור בביתה, מפתה יאכל; משרה, לנכון, לא ימצא לו כה מהר, כלומר, היא לא תמציא לו, ואז, ילמוד להעריכה כראוי, לפי ערכה.

והלא בחור יפה הוא.

או, אולי תגדלנו בעד בתה? זאת היא כבר בת שלש עשרה וגדולה היא ועבה כבת

עשרים; הִנֶּהָ כבר מתאדמת למראה פני גבר; בעוד שלש שנים יהיה עליה לתתה לאיש. בבית כביתה לא טוב להחזיק נערה שהגיעה לפרקה. כן, זה היה באמת רעיון טוב; היא תחזיקהו לחתן לבתה – חיה’קה מתנמנמת.

- - - - - - -

כה עברו חדשים אחדים. הבחור מצא לו משרה אחת, אבל העבודה היתה כבדה מאד והשכר קל לפי ערך העבודה; אחר מצא לו משרה שניה וגם בה לא מצא חפץ. הוא מתאונן על גורלו וחיה’קה תשבע נחת.

מרגשת היא כי קרוב לה עתה הדבר ובידה הוא. בעד בתה ימצא בחור אחר; הָאֵל אשר דאג לה ידאג גם לבתה; הבת יכולה לחכות והיא – לא תוכל. גם הבחור לא יתן לה מנוחה. לבו כבר גס בה והוא מצחק עמה לעתים לא רחוקות.

הבת הִנֶּהָ, סוף כל סוף ילדה, וגם בהשתובבה הנה משתובבת כילד; להבחור נחוצה אשה. הוא נותן לה את היתרון על בתה. עוד לא ירחק לכת בצחקו; הנהו צנוע מעט וגם אותה יחשב לאשה צנועה. אבל, בכל זאת, לוּ תחפץ. –

לוּ תחפוץ – אז, לנכון, יבא הענין מהר לידי גמר. הוא, אמנם, טרם יחשוב על דבר נשואים, אבל יאלץ לחשוב: היא תאלצהו, נחוץ הוא לה. הפרנסה מעטה, נחוץ לה עזר. בחור בריא הוא. כאשר תמצא היא בעדו מקום – ירויח וגם לה תהיה רוחה; נחוץ להחל.

חיה’קה החלה. –

- - - - - - -

שבועות אחדים עברו, הבחור הרחיק ללכת… כן, בפניה לא יוכל איש לעמוד. סוף כל סוף הוא נער. רגע הסירה מנגד פניו את השוט והנה…

הוא יבין את אשר עשה.

מבין הוא כי רק דרך אחת לפניו, והוא גם נכון ללכת בדרך הזאת. נחוץ למצא לו משרה.

עתה הוא מכיר אותה, יודע הוא כי בריה גדולה וחכמה היא; אבל, סוף כל סוף,

הוא נער – נחוץ להכות את הברזל בעודו לוהט. וחיה’קה מכה את הברזל בעודו לוהט. ממנה לא יבצר מאומה.

אחרי שלשה שבועות חגגו את נשואיהם.

- - - - - - -

היא מצאה לו תיכף משרה. בבית ששון ושמחה, פני חיה’קה מאירים בנחת, הבחור עובד ומרויח וגם בביתה רבה הפרנסה.

רק דבר אחד יפריע את מנוחתה, שכנותיה מקנאות בה, והיא יראה לבל תלשיננה עליה כי מוזגת היא יי"ש בסתר.

אמנם לא אחת כבר הלשינו עליה, ובכל זאת אין דבר. הפקידים מכירים את חיה’קה, גם לב פקיד גבוה טוב עליה. לה לא יאונה כל רע. לפרקים תרגיש גם רגש בלתי נעים בראותה את חסקה בתה מבטת אליה במבט תוכחה אִלם. –

יוחנן, זה שם אישה החדש, הנהו בחור הגון, – היא קוראה לו עוד בחור. הכל מקנאים בה. גם לבית המדרש ילך מדי יום ביומו. יודע הוא ללמוד גם פרק משניות. זהו אֹשר. אחרי בלותה היתה לה עדנה. הלואי שלא תשלט בה עין-הרע.

- - - - - - -

ועין-הרע שלטה. כעבור שנה נמסר לעבודת הצבא.

לשוא התאמצה חיה’קה לפדותו, לשוא רצה אל הפקידים, לשוא פזרה גם כסף, הכל לא הועיל; הוא נמסר לצבא ונשלח לארץ רחוקה.

אמנם לא יכתוב לה מכתבים, אבל מה יתנו לה המכתבים? לה נחוץ הוא.

איננה נערה צעירה אשר תעסק בכתיבת מכתבי-אהבה. זה היה עסק בעד בתה אבל לא בעדה.

רואה היא עתה כי מזלה גרם. מן השמים נגזר עליה לחיות חיים ארורים. היא מקללת את יומה.

- - - - - - -

שנתים ימים עברו. הבחור עודנו בצבא. חיה’קה מקבלת ממנו מכתבים ושולחת לו כסף.

שני ילדים יש לה כבר ממנו: הוא בא פעם אחת הביתה וישהה אצלה כחדש ימים.

חיה’קה לא תדאב בשממון. הפרנסה מצויה אצלה. ורבים הם הבאים אל ביתה. היא מקבלת את הכל בסבר פנים יפות; היא יודעת למלאות רצון איש ואיש.

שכנותיה מקנאות בה ומדברות בה סרה. אומרים כי יש קוץ באליה – חיה’קה טרם זקנה, נפשה לא יבשה, והבשר ידרוש את תפקידו. וגם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. היא לא תשים לב לדבריהן, עסוקה היא בפרנסתה. חפצה היא לאסף מעט כסף, למען תוכל ליסד לה פרנסה אחרת, אחרי שוב יוחנן הביתה. ה' יודע זאת, הוא בוחן לבבות ויודע הוא כי אך לטובה תתכַוֵּן. הוא יסלח לה.

חפצה היא גם להוציא את בתה מעמק העכור, לבל יבולע לה. זאת עודנה בת שש עשרה, וכבר בגרה ודמה ירתח בעורקיה. נחוץ לתתה לאיש פן תכשל והיה באמה חטא.

רק אז, כאשר ישוב אישה, תחיה חיים אחרים; אז תחל את הכל מחדש, ועד אז ידברו מה שידברו; – אז תתקן את אשר עותה. ה' עדה, הוא יודע את אשר בלבה.

והוא יהיה בעוזריה להציל גם את בתה. להוציאה מעמק עכור זה.

וה' היה בעוזריה, בתה הוצאה מעמק העכור.

- - - - - - -

חסקה בת חיה’קה היתה בת ישראל כשרה וצנועה, אף כי לא לכל הדעות.

למרות ראותה את דרכי אמה לא למדה מהן, חברת העגלונים הצעירים משחתי המדות, ויתר חלאת האדם אשר באו לבית אמה – לא יכלה, כמובן, לעבר מבלי השאר כל רושם עליה; אבל את כבודה שמרה מכל משמר. –

היא שמעה דברים, אשר בת ישראל אחרת תרעד לשמעם, ולא אטמה את אזניה; ראתה דברים אשר למראיהם תסמר שערת-ראש ישרה, ואת עיניה לא סגרה. בכל אלה כבר הורגלה; אבל לכל גבול ואת הגבול לא עברה חַסְקה מעודה.

לפעמים היו השכורים מצחקים עמה, זה מחליק את לחייה וזה מעביר ידו על חלקת צוארה; האחד מחבק את מתניה והשני מנשק לה, אבל לא יותר; היא חלקה להם מהלומות ותמרוט את לחייהם, והם מקבלים את מתנותיה באהבה ושבים אל קיאם.

אבל לא הכל הרשתה להם. לקטנות, אמנם, לא שתה לבה ותבוז להן, ואולם הנצוץ האחרון של צניעותה לא עומם בת ישראל היתה. פעמים אחרות כבר עמדה אל עברי פי פחת, כבר היתה נכונה לוַתֵּר; אך אז ראתה את אביה בחלום, את אביה שידעה בעודה ילדה קטנה מאד, טרם שהיה לשכור, הוא מביט אליה בעיניו הטובות.

ולפעמים היתה רואה את אחיה הבכור, הילד שמת, ועיניו היו כמו ברגע גסיסתו; בתחנונים הביטו אליה.

אז התחזקה ותוסף לשמור על כבודה. אמה ידעה את כל זאת ותשמח בבתה; אולם חפשה אחרי שדוך נאות וזה לא היה דבר נקל לפי השם שקנו להן, היא ובתה.

היא גם שמרה אותה ולא גרעה עין ממנה. לבה כמו נבא לה עתידות לא טובות.

- - - - - - -

שכור היה באשפתון ואיבנוב ה“סופר” שמו. מי הוא איבנוב? ומאין בא? בזה נחלקו הדעות: אלה אמרו כי פקיד-צבא היה לפנים, שנאלץ לצאת מן הצבא בשביל חובותיו; אחרים אמרו כי היה פקיד בבית-סוהר שהודח ממשמרתו בשביל שכרונו; והיה מי שאמר כי היה שוטר פשוט שהורחק ממשמרתו בעון שוחד; – אך הכל הודו כי שכור ונואף הוא. עתה הוא “סופר”.

יושב הוא כל היום בבית-המשתה, או, טוב מזה, הוא סובב כל הימים מבית משתה אחד למשנהו. הוא כותב בעד האכרים את בקשותיהם לבית המשפט והם נותנים אל פיו ו“סופר” יִקָּרא לו.

בימים שלא היתה לו עבודה היה בא אל חיה’קה. פה נתנו לו לשתות בהקפה, כי היה בעת הראשונה משלם בעד שתיתו. אולם מעט, מעט חכם ויחדל משלם. והיה כאשר תבעוהו או לא נתנו אל פיו היה מעמיד שאון, צועק ומאַיֵּם: ואיה תעודתכם?

חיה’קה נסתה לדבר עמו רכות וקשות, ואולם ללא הועיל. היא הבינה כי מאיבנוב לא יבצר מאומה לעשות וַתֵּאָלֵץ לתת לו משקה בלי מחיר.

ומאז היה מוצץ את דמה כעלוקה.

- - - - - - -

פתאם החל להיטיב את הליכותיו. הוא החל לשלם מעט, מעט את חובותיו וגם קונים היה מביא אל בית חיה’קה. היא לא הבינה את סבת הדבר ותודה לאל שבע ביום על חסדו, אשר הפך את הלב השבור לטוב עליה.

אמנם, כאשר שתה לשכרה היה תמיד מקים שאון וצועק: “יהודים ארורים! אני אשחט את כלכם”! אבל איש לא ירא אותו: ידעו כי איבנוב לא הרג נפש מעודו.

כבן-בית היה עתה בבית חיה’קה. הוא עוזר על ידה ובשכר זה היתה היא נותנת לו לאכל ולשתות בימי בטלתו. היא היתה שבעת-רצון ממנו.

אבל חסקה לא שבעה רצון כלל. היא ידעה את שורש דבר טובו של איבנוב. הוא לא סר ממנה וכצל הלך אחריה; כמובן; בעת אשר לא היתה אמה בבית.

חלקות היה מדבר אליה; מפתה אותה בדברים רכים; גם קשות היה מדבר עמה ויהי גם מְאַיֵּם עליה – אך היא לא שמה אליו לב. הוא לא היה האחד; שכורים רבים דברו כמוהו . לאמה לא גלתה דבר, כי אמרה: למה אכאיב את לבה על לא דבר? אנכי לא אירא מפניהם.

חסקה חשבה וטעתה.

- - - - - - -

ויהי היום ואיבנוב בא אל בית חיה’קה כדרכו תמיד.

היום היה לו יום בטלה; ולכן ישב כל היום בבית חיה’קה ולא יצא ממנו. גם עזר על יד הנשים אשר שבעו ממנו רצון. לעת ערב הלכה חיה’קה העירה. הלילה היה ליל סגריר ואל הבית סרו רק אנשים מעטים. הילדים כבר ישנו את שנתם בחדרם. השעה כבר היתה מאוחרת וחיה’קה טרם שבה. חסקה עיפה, כי השכימה קום בבקר ותחפץ ללכת לנוח, ולכן החלה להאיץ ביושבים המעטים, אשר היו משכני הבית, כי ילכו לביתם. מעט,מעט עזבו היושבים את הבית; רק אכר אחד נשאר, ששכב על אחד הספסלים וישן.

נשאר עוד גם איבנוב שישב בפנה ובידו עתון והוא מתנמנם. בבית שררה דומיה.

חסקה קרבה אל איבנוב ותניעהו ותאיץ בו ללכת. הוא התרומם ממושבו וכמתעורר משֵנה פקח את עיניו לרוָחה ויתנועע הנה והנה. אחר הלך מתנועע ובצעדים מדודים אל החדר השני, חדר המשכב, ויתנפל על המטה כישֵן.

בחדר היה חשך; רק קוי-אור חלשים חדר מאור המנורה, אשר האירו את החדר הגדול.

חסקה קרבה אליו ותניעהו עוד הפעם.

הוא עשה את עצמו כמזורר ויקם ויושט את שתי ידיו – ויחבק את חסקה ויפילנה על המטה.

היא נאבקה עמו ואחר החלה לצעק מרה. הכלב ששכב לרגלי האכר הישן החל לְיַלֵּל בקול איום; האכר הקיץ וימהר החדרה בשמעו את הקולות.

איבנוב נאלץ להרפות מחסקה. אולם בהרפותו ממנה והיא עודנה נאבקה – ותכהו מכה עזה בפניו, עד כי זב דם מחוטמו. כמשוגע התרומם וירץ החוצה.

“חכי נא וראית, יהודיה מצורעה”! שמעה קולו בחוץ. היא סגרה את הדלת. האכר, אשר הקיץ משנתו, שב אל מקומו ויתמך את ראשו בשתי ידיו ויישן. בין כה וכה באו שני סופרי-בית הפקודות לשתות את כוסם, והם מבאי הבית התמידיים. חסקה הבליגה על מבוכתה ותמסך להם את כוסם.

“טוב כי היה האכר בבית”, אמרה חסקה אל עצמה: “כמו אמר לי לבי לבל אעירהו. לו קם וילך, מי יודע את אשר היה”. קול דופק נשמע בדלת.

- - - - - - -

היא פתחה את הדלת ואמה באה אל הבית.

עוד לא הספיקה חיה’קה לסגור את הדלת אחריה והנה פקיד שוטרים התפרץ עם שני שוטרים הביתה. אחריהם באו גם איבנוב עם אחד פקידי מכס-היין.

חסקה נדהמה ותפול כבול עץ על הארץ. היא הרגישה כי היא המיטה את האסון על ביתם. חיה’קה מהרה להקימה ולהושיט לה עזרה, ופקיד המכס ישב לכתוב פרוטוקול בספר.

- - - - - - -

שבועים ימים התהפכה חסקה בחליה על משכבה.

אמה לא ידעה מה לעשות.

יום המשפט הלך הלך וקרוב.

את מזיגתה לא יכלה עוד להמשיך; לכונן לה פרנסה אחרת לא יכלה, כי יראה לבל יקחו אחר-כן את סחורתה ממנה לתשלומי-העונשים; בתה חולה והוצאותיה רבות לכלכל את חליה; וגם הילדים חפצים לאכל. יוחנן גם הוא דורש כסף. היא היתה אובדת עצות.

- - - - - - -

היום רד.

שלגי עוז יורדים בזעם; רוח סערה מְיַלֵּל מרה וחודר לב; השמים לבשו אבל ויחשכו משחור; כל היקום כמו מתאונן. במשעול צר, אשר גדרות-קנים יבדילוהו מן הגן לימינו וחפירה צרה מן הככר לשמאלו, מתנהלת חבורה קטנה – נושאים הם את המטה.

פשוטה היתה הלויה. כעשרה אנשים הלכו אחריה וישאו את המטה חליפות. נשים מקוננות לא הלכו אחריה. נכא היה כי מדת הרחמים שוררת בעולם: עניים מתים.

• מי מת? – שואל אחד העוברים את השמש שנגרר עם קֻפָּתו אחרי הלויה.

• צדקה תציל ממות – קורא זה ומושיט את הקפה אל השואל מבלי ענות על שאלתו. האיש זורק לתוך הקפה מטבעת נחשת והשמש הולך לו הלאה.

• מי מת? – פונה האיש אל אחד המלוים.

• בתה, – עונה המלוה בהראותו באצבעו על האשה היחידה ההולכת אחרי המטה. אחר הוא מחכך את את ידיו: – מה קשה הקור! – יאמר ויעבר הלאה.

• נערה! – מוסיף מלוה שני ומתאנח.

העובר הביט אל האשה. היא הלכה מתנועעת בצעדי און וידיה תקועות בבתי-ידיה, פניה לא הפיקו מאומה, כל יגון לא נראה עליהם ועיניה לא הורידו אף טפת-דמעה. נקל היה להאמין כי אחת העסקניות היא מאשר להאמין כי זו אֵם, אשר בתה תובל לקברות.

• מי היא?

• אשת חיקיל הרכב, עליו השלום – עונה הנשאל.

• לא, – משסע את דבריו איש אחר, – אשת יוחנן המשרת היא, זה שהיה בחנות יענקיל חיים הירש’ס.

הם הגיעו אל שער בית-העלמין. הדלת נפתחה. לשני עברי הדלת בתים: בית השומר מחוץ, ובית-הטהרה למתי-מצוה בפנים.

• שנמסר לעבודת הצבא – מעיר עוד אחד מהמלוים.

הלויה הגיעה עד הקבר.

האֵם נגשה אל הבת לבקש את סליחתה ותגלה את השמיכה השחורה מעל ראשה. פני עלמה צעירה נראו החוצה. המלוים התאנחו.

המתה הורמה מעל המטה.

- - - - - - -

על יד הקבר עמדה האם וילדיה הנקפים מקרה סביבה.

האם לבושה מעיל עבה וחגורה עבה על מתניה, כאשר תחגורנה החנוניות בחורף. נעלי-חרף גבוהים על רגליה ומטפחת צמר-גפן בעלת בהרות מגֻוָּנִים שונים, מטפחת מזכירה את המטפחות התורקיות, תעטף את ראשה. היא עומדת כאבן דומם בלי נוע, כנציב-מלח.

• הושיטו את הנפטרת! – קרא איש מן הבור. הנפטרת הורדה אל הבור והאיש שם לקחה על זרועותיו.

רגע פרשה האם כפיה ותשב ותשימן בבתי-ידיה, ולא דברה דבר. נראה כמו התאבנה כלה.

האיש אשר בבור השכיב את המתה, שם עפר ארץ-ישראל מראשותה ויכסה בחרסים את עיניה. באותו רגע קרבה האם אל הבור ואת בנה הבכור משכה בכח אחריה.

• ראה, הנה אחותך! – קראה בהניעה אותו בכתפיו – התאמר קדיש אחריה?

• אוֹמַר, אוֹמַר! – קרא הנער בקול בוכים. האם התאנחה.

הקרשים הונחו על קבר המתה.

- - - - - - -

– יהודים, אמרו צדוק הדין! – קרא השמש.

אחדים מהמלוים אמרו צדוק הדין, ואחדים החזיקו גם במעדרים ויכסו בעפר את הקבר החדש. כן עשו חליפות.

• מה היה לבתך? – שואל אחד המלוים, סנדלר בעל-מצוות, עסקן, אשר לא יניח אף לויה אחת, בן-בית בבית-הקברות.

• מה היה? – ענתה האם באנחה, – האינך יודע? פרנסתנו המרה! אישי מת, הראשון; אנכי נותרתי בלי מפרנס – נוּ ואחל… היא דברה מלים אחדות בלחש:

• בראשונה פחדתי; מעט, מעט הרגלתי וכה עברו שנים אחדות; תהלה לאל! רבות פחדנו, רגע, רגע רעדנו ושערנו סמר מפחד – ואולם, תהלה לאל, לא קרה אסון. רק לפני שבועים, יום חשך, בא הגזלן עם שוטרים ובתי יונתי נבהלה ותפול. שבועים שכבה ועתה הלא תראה – תהי נא למליץ יושר! מי יודע עוד את אשר יהיה עם הגזלנים? תְּחַלָּה נא את השם, נשמה נקיה, אולי נזכה במשפט? הוא כל יכל.

• לה' הישועה! – עונה הסנדלר באנחה.

• הלואי! – אומרת האם ונושאת עיניה למרום – מפיך אל אזניו יתברך!

- - - - - - -

צעדים אחדים מן הקבר עמדו מלוים אחדים ויתלחשו באמרם צדוק-הדין.

• ומה תאמר, ר' יצחק? – שואל אחד המלוים את רעהו.

• מה אומר? – עונה הנשאל – שכן אני, קרוב אל החלל; זהו אסון.

• אומרים, שאיננה “צדיקת” – מתערב עוד אחד בשיחתם ברמזו בעיניו אל האם.

• “צדיקת”! ענה ר' יצחק, חנוני בעל בגדים מלוכלכים – הרבות הן הצדקניות בדורנו? פרנסה, מזל, ולא יותר! האם היא חטאה? פרנסתה המרה חטאה, מזלה החשך גרם. אישה איננו, וחמשת ילדיה על שכמה.

• בנות ישראל נאות הן, אלא – מתערב אברך אחד לתוך השיחה.

וחברו משסעהו בסובבו באצבעו כמו יתפלפל: “בעד ככר לחם – עד אשה זונה”

צחוק עצור.

---

אחרי נחום-האבלים שבה חיה’קה הביתה.

בבית מצאה מכתב מונח על שלחנה. פתחה ותקראהו. בין יתר הדברים היה כתוב: “חפצותיך” הטובות לא נעלמו ממני. אנשים טובים כתבו לי את הכל. מחר אני שולח לך גט". יותר מזה לא יכלה לקרא; כהלומת רעם התנפלה על הספסל ותתמוך ראשה בידיה ותבך.

נדמה כמו נפתח עתה מקור דמעותיה.

• מה זאת, אמי? – מהר אליה בנה הבכור ואחריו יתר הילדים; קול בכי נשמע בבית.

חיה’קה התחזקה ותעצור בעד בכיה. – אין דבר, ילדים – אמרה: – נשב נא “שבעה”! אחר ישבה על התיבה הקטנה אשר לרגליה.

• יהיה מה שיהיה! – אמרה אל עצמה בקומה ובהעלותה נר בחדר – כפרה בעד עונותי. רבות חטאתי – ה' הטוב בעיניו יעשה! עלי לעבוד, אֵם אני, לי ארבעה ילדים.

אחר פנתה לבנה הבכור ותאמר:

• חיים, לך וקרא את השכנים ל“מעריב”!

א. אין לי דבר.

לימים ההם קותה.

בימים ההם היה עליו לבוא. ואז יחגו את חג חתונתם.

וליום ההוא היא מחכה כמו לעלות השמש.

עניה היא, עניה וכסף אין לה; שפחה חרופה היא וגם יחוס אין לה; בבית-ספר לא למדה וקרֹא בספר לא תדע – אך אחת לו תביא: את תֻמתה, את כבודה החדש עמה; אותו שמרה מכל משמר; גם בימי עניה לא נפתה לבה – למענו היא חיה, למענו, ולו היא מחכה בעדו היא שומרת את כבודה. רק האלהים הוא היודע עד כמה קשה הדבר לעלמה כמוה, לשפחה בבתי זרים. רבות נסו לה ואולם היא עמדה בנסיון.

והוא – בעל מלאכה עני המתפרנס בזעת אפו; אך טוב לה לרעוב עמו מלשבוע בבתי אדוניה.

והוא בא.

יגעה וחורת פנים ישבה על הרצפה בחדר גדול. מסביב לה התגוללו שברי כלים וגזרי-גיר. בראותה אותו רעדה רגע כלה.

הוא הביט ועיניו זלגו דמעות, אך את גדל האסון טרם הבין; והיא שבה ותשב בלי נוע, כמו היתה לאבן.

• מה לך? – שאל ויחזק בידה להקימה.

היא הביטה אליו בעינים קמות מזרות אימה.

• אין לי דבר: – אמרה בדממה בהוציאה את ידה מידו; את הכל לקחו – – –

- - - - - - -

ב. אשה.

בחדרו היא עתה.

הוא יושב על הספה והיא על ידו נשענת עליו; בידה תסלסל שערותיו.

הוא מביט אל עיניה; הן כמו צוחקות. מבעד שפתיה הפתוחות חצין תראינה שִנֶּיה הלבנות. הוא יחפץ לנשקה.

היא מתאמצת ומסבה את פיה הצדה.

ידיו אוחזות בראשה. חפץ הוא להטותו אליו.

• אסוף ידיך! – קוראת היא, דוחפתו וקמה מעל הספה. היא מעמידה פנים ככועסת.

• מה מוזרות אתן! – קורא במרירות עצורה.

היא עמדה נגדו: – כלכל לא אוכל את נגיעתך! – קראה היא ותרעד. – בידיכם כמו נחושתים תשימו עלינו. לא אחפץ להאסר! חפשית אחפץ להיות!

• וְאַתֶּן? – שואל הוא: – האם לא כבלים תשימינה עלינו? היא צחקה צחוק קל.

• אנחנו – קראה בקול שהשפילהו יותר ויותר מדי דברה: – אנחנו לא כמוכם נעשה לא בכבלים נאסרכם, כי אם בחבלים דקים, בחבלי אהבה; לאט, לאט נסבך אתכם בהם, כקורי-עכביש נארג סביבכם; בחבלי רך, נעם ועדן נמשך אתכם, נניעכם ונישנכם; ובהקיצכם והנה אסורים אתם מבלי הרגיש מתי ואיך נאסרתם. לא כן אתם: ידיכם נחֻשתים, מגעכם – כמגע ברזל קר; מקר אז נרעד, כמו נקפא. – דבריה האחרונים דברה כמעט בלחש וגוה רעד כלו.

הוא הוריד ידיו וישב על מקומו מבלי-נוע.

כרבע שעה עבר.

• מה זה תשב כבול עץ? – שאלה אותו בהעמידה פנים נזעמים, בחקותה את פניו הנזעמים להרעימו.

הוא התעורר כמו מתרדמה. –

• מה? – שאל; ואחר רגע הוסיף: – האם לא בזאת חפצת? הלא אינך חפצה להאסר.

היא הניעה את ראשה כמו תנוד לו. אחר קראה בהתמרמרות: – אבל מדוע לא תבין כי יש אשר נחפץ להיות שפחות?

• וחְפשך? – שאל הוא בלעג עצור.

• חפשנו? – קראה בהתעוררות – כן, הוא נחוץ לנו. התבין? נחוץ לנו חופש, חופש מחלט, למען נוכל להתמכר, להשתעבד – בכל לבנו, בכל תקף רצוננו.

הוא שחק במרירות: והנחשתים הקרים?

היא העמידה פנים רציניים. – והאם לא תדע? – אמרה בהשפילה את עיניה: – כאשר יבא אדם לרחץ במים קרים וקפץ בבת-אחת אל המים – אז יחם לו. – היא הרימה את עיניה ותפגש מבט-תמהון. אבל, זהו הרע, אינכם גברים כלל! – הוסיפה במרירות.

הוא נסה להתרומם, אך הרגיש קרה בנפשו ויָשב לשבת. אחר נשען על הספה, הפשיל ראשו לאחוריו ויסגר את עיניו.

• איננו גברים, כן, איננו גברים. – דובבו שפתיו בלחש.

פתאם שמע בהסגר הדלת ברעש ויפתח את עיניו. הוא היה עתה לבדו בחדר. – עוד תשוב! – אמר בנסותו לקום ממושבו ופתאם השתרע על הספה וישכב ויסגר את עיניו, ועל שפתיו רחף צחוק קל, צחוק עונג.

• אשה, – דובבו שפתיו בלחש, – אשה – –

- - - - - - -

ג. סערה.

יום קיץ.

האֵם יושבת על סף אהלה וילדיה משחקים לרגליה. לנגדה משתרע אישה על שכבת הדשא. הוא ינפש רגע אחרי ארוחת הצהרים. ואהלם – מרום ישכן: חצוב הוא בשן-סלע בתוך האי ובמעלות יעלו אליו. מכל עברים יראה הים בהדר גאונו.

כרמים ויערים סובבים את הסלע מכל עבריו. ושם בשפלה, שדות-בר וכרי-מרעה.

בנם הבכור עובד בשדה והצעיר ירעה העדר.

• מה טוב היום! – פונה האב אל האם; עיניו מביטות השמימה.

היא יושבת כבול עץ ופניה – כנציב שיש. – האויר הוא שקט יותר מדי, – אומרת היא: – כמו לפני הסער.

• אניותינו לא תטבענה. – עונה הוא בצחוק קל.

היא מביטה לאחור. צל קל חלף על פניה. – עננה קלה תראה. – אמרה.

• יש לנו סֻכה – עונה היא במנוחה.

מטפחתה על כתפיה התנועעה נדנוד קל. – רוח מתעורר! – קראה.

• ביתנו חצוב בסלע. – עונה הוא בבטחה.

היא מכוננת את עיניה אל השפלה. קמט נראה במצחה. – "בנינו? –

• לא ילדים הם – עונה היא בגאון.

געית הבהמות נשמעה. – והמקנה? – מוסיפה היא לשאל?

• בננו יביאם אל האֻרְוָה.

ברק הבריק – ויהלמנה. לפנות ערב שקטה הסערה והשמים טהרו.

ד. אגוז.

אל היער היה בא רק לקטף אגוזים. מראות הטבע לא לקחו את לבו: יהודי היה. האור לא הכה את עיניו בסנורים והחשך לא הפחידהו; גם השחר לא עורר בקרבו רגשי עונג. ואולם את בין השמשות שנא שנאה עזה כשנאתו את הערפל.

זעזוע הענפים ורחש העלים לא הבין. וכשהקשיבה אותם אזנו היה מתרעם עליהם.

“שטות הוא ברוח שמזעזע הוא את אלה הנרקבים” היה אומר ומבטל את הרוח בלבו.

לוּ היה רוח לא היה עוסק בקטנות.

את עוף השמים לא יכל שאת: שונא היה את צפצופיהם על לא דבר, לדעתו. פרחים לא אהב כלל, רק פֵּירות אִוְתָה נפשו.

ובין הפירות נתן את היתרון לאגוזים. לאלה יש קלפה וגרעין ואין לך עונג יותר גדול מפצוחם. את הקלפה הנך משליך ארצה ואוכל את הגרעין. –

ורק אז היה מצטער מאד כשהיה בוקע את הגרעין ומוצא בקרבו תולעת.

וביום אחד לא הצליח בחפושיו – קטף אגוז אחד והנה הוא נרקב; קטף שני – והוא מתולע, שלישי – והוא ריק והרביעי עודנו בוסר, אז הצטער מאד.

וכך עברו עליו רגעים לא מעטים.

לאחרונה מצא אגוז גדול, יפה וטוב. זה כבר נפל ועוד לא הספיק להרקב; מלא היה וגם עקבות תולעים לא נראו בקלפתו. ואולם קשה היה האגוז כברזל ושניו לא עצרו כח לפצחהו –

אז הניחהו על אבן אחת ובאבן השניה הכה עליו. הקלפה התפוצצה, ואולם – במקום גרעין נראה לו אגוז כבראשונה.

רגע השתומם ואולם תשוקתו לגרעין גברה ויך עוד הפעם באגוז; ועוד הפעם נמצא לו אגוז במקום גרעין –

תמהונו גדל; ואולם תשוקתו לגרעין התחברה עתה עם תשוקתו לדעת – ויפוצץ עוד הפעם –

וכה קבל פעמים רבות אגוז במקום גרעין – עד כי כעס לאחרונה וישלך את האגוז ארצה; אולם אחר כן לא עצר כח לסור מן המקום הזה –

אז הרים את האגוז וישימהו בכיסו; וימים רבים היה "מפצח אותו גם באבנים וגם בפטישים –

ועד היום רק אגוז בידו: את הגרעין לא ראה עד עצם היום הזה – –