נפח היה בכפר חלאתים, ראובן שמו.

אחד מזקני הכפר היה, בו נולד, בו בלה שנות ילדותו ובו עבד עבודתו. גם אבותיו ואבות אבותיו ישבו בכפר הזה.

יהודי הוא ועם כל זה אהבוהו האכרים מאד. "לא בכל היהודים הוא, “ראובן” – היו אומרים – “יחיד הוא ביניהם”.

ואמנם לא ככל היהודים היה.

יושב הוא בכפר ואיננו לא חוכר, לא מוזג ולא רוכל. עובד הוא עבודה קשה ובזיעת אפו יאכל לחמו.

גבה קומה הוא, רחב כתפים ובריא אולם; ידים לו כמטילי ברזל, כפותיו הן פעמי-סוס ואגרופיו כפטיש יהלומו.

גבור חיל הוא, לבו כלב ארי, לא ישוב מפני כל.

והוא גבור בכל: במלחמת דברים, באגרופים וגם בשתיה.

כי מדבר הוא כאכר מלידה ומבטן, ובשלחו לשונו באיש לא ירפה ממנו בלתי אם הכריעהו.

וכי ימטיר מהלומות על ראש אכר והכה באגרופו כבפטיש כל הסדן.

ולשתות אין בכפר גבור כמהו; גם כהן הכפר יבוש בפניו.

כל האכרים יכבדוהו מיראתם אותו: מפני לשונו, אגרופו וכוסו.

יחיד היה בכל הסביבה, לא היה כמהו.

- - - - - - -

ויחי ראובן בחלאתים עם משפחתו חיים טובים.

אז היו עוד שנים טובות: הפרנסה קלה, צרכי החיים בזול (הפרוטה מצויה בכיס. וישבע ראובן ולא ידע מחסור.

הוא עובד עבודתו עבודת הנפחים ואשתו עוזרת על ידו בבית ובשדה, כי חלקת שדה לקח בחכירה ויזרעֶהָ תפוחי אדמה וירקות שונים.

וילדיו דרך ילדים להם. משתובבים הם עם ילדי האכרים, רצים בשדות וביערים ומקבלים מכות בשופי מידי אבותיהם. ועוד עבודה אחת להם: לומדים הם שעות אחדות ביום אצל מלמד המוזג ומקבלים גם מידו שפעת מהלומות.

והם שלמים ובריאים, כמהם כילדי האכרים.

בעלי בשר הם עם פניו מלאים ועגולים, לחיים אדומות, עינים בוערות ומלאות חיים; וחרוצים הם, מהירים כארנבות ומדלגים כסנאים.

כאבות כן הילדים.

כי היתה גם האֵם מצוינה בבנות הכפר; עבה ושמנה כקורת בית הבד ומשא נשאה על שכמה כדבשת גמלים.

שוָה היתה את אישה, כמהו כן היא וכמהם כן ילדיהם.

זו היתה משפחת אכרים.

- - - - - - -

ביחוד הצטינה הבת הבכירה.

נערה טובת-מראה היתה: פניה מלאים ועגולים, לחייה ושפתיה אדומות, שִנַּיִם לה לבנות ועינים שחורות.

ונוסף לזה היתה בעלת בשר. –

כל צעירי הכפר אהבוה. למראֶה יז רירם מפיהם; אבל היא לא שמה אליהם לב. נפשה בחלה בהם ולא חפצה לדעתם.

רבים חרשו עליה מזמות ולא יכלו, יראים היו אותה.

כי בת היתה לאביה, ובהכותה את איש לחי נשרו שִניו.

ביחוד יראו את אביה, את האגרופים הפטישים; ידעו כי לא ינקה ראובן את כל הנוגע בבתו.

ולשונם דבקה לחכם; ואולם הם נשאו את בשרם בשניהם וידמו.

“ליהודי תהיה”, אמרו ויחרקו שן. “ליהודי ארור, יקחהו אֹפל”!

“אכן, מאֻשר יהיה היהודי ההוא, הוא ימצא אשה”!

ויקנאו ביהודי קנאה גדולה.

- - - - - - -

ויהי היום וראובן עובד את עבודתו.

פתאם נשמט פטישו מידו ויך ברגלו ותשבר. ויהי ראובן חולה ימים רבים.

ולא יכל ראובן לעבד עבודתו ויבא המחסור אל ביתו.

ובשובו לאיתנו היה לקטע וישען על הקב. לעבוד לא יכל גם אז, כי כחותיו רפו בחליו וגם החל להזקין.

ותחל אשתו למזוג יי"ש בסתר.

ותהי הפרנסה מצויה אצלה, כי באו האכרים בחפץ-לב אל ביתה; והוא התחרה עמם בשתיה והיא מרבה למזוג.

וגם חיה’קה, בתו הבכירה, היתה כאבן-המושכת.

וינהרו אליהם לא רק האכרים, כי אם פקידי האחוזות הקרובות; ויהיו עושים חיל. ויחר הדבר להמוזג.

אבל לא יכל עשות להם מאומה: ירא היה את אגרופי-המשפחה ואת “התרנגול האדום”.

ויחל לחפש עצות; וייגע וימצא.

אם לא יוכל להשבית מסחרם, אמר, יחזה נא בהם נקם! אמר, וגם חזה. חכם להרע היה.

- - - - - - -

שוטר היה בחלאתים ומכאלקה האִטֵּר שמו.

מפניו יראו כל האכרים, כי גברה שמאלו על ימינם.

רק ראובן לא ירא אותו. שלש פעמים הכהו לחי, ומכאלקה לא שכח את המכות; שִניו, אמר, תכאבנה עוד עתה מהמכות ההן.

בעת האחרונה נשתנה מעט הדבר. מכאלקה הוא שוטר ואשת ראובן – מוזגת בסתר.

ויחל ראובן להחניף למכאלקה; ומכאלקה אף הבין את הדבר, אבל לא השתמש בזאת לרעת ראובן, כי כבד את אגרופיו.

ויהי הוא יוצא ובא בביתו ושותה וגם משלם.

ולפעמים היה מעט מתלוצץ בחיה’קה; יותר לא הרהיב.

כה חיו ראובן ומכאלקה בידידות: ראובן שותה ומוזג ומכאלקה – שותה ומשלם.

ויהי שלום בחלאתים.

את המנוחה בחלאתים יחד עם מנוחת מכאלקה הפריע חיים המוזג.

מכאלקה, בעצמו לא הבין עד כמה כחו מגיע; אך חיים פקח את עיניו.

ומכאלקה היה לתלמיד מקשיב.

“יכל אתה לשתות אצלם כנפשך שבעך מבלי לשלם פרוטה”, היה חיים אומר לו: “גם על הפרה השמנה תוכל לשום יד”.

הדבר האחרון מצא חן ביחוד בעיני מכאלקה.

אז היה לאיש אחר.

יי"ש היה שותה ואינו משלם, כסף היה דורש מאשת ראובן וגם על על חיה’קה שם את ידו.

ולראובן חרה הדבר.

ובאחד הימים הכה את לחייו בפעם הרביעית.

ויחר למכאלקה מאד וישסה בראובן את פקיד-האקציז.

ויצר לראובן מאד.

- - - - - - -

באחד הלילות יקש להם הפקיד וילכדו.

הוא התנפל עליהם בלוית מכאלקה ושוטרים אחדים וימצא בביתם יי"ש ושותים.

אז היתה תבוסתם שלמה. ראובן ואשתו בקשו רחמים ואולם לשוא. הפקיד הקשיח את לבו.

ועל הדבר היה לבא עד בית המשפט.

ויפצר ראובן בשוטרים ויאותו להעד לטובתו; למכאלקה זכר עונות ראשונים ויירא מכאלקה מאד, כי לא היה נקי-כפים; רק הפקיד עומד במרדו.

ורק בבוא חיה’קה לבקש רחמים מאתו נאות לה. –

אולם בגבול רב עלה לו חסדו. – את כל כבודה נתנה בעדו.

ומכאלקה חרק שן. הוא הפך בחדרה ואחר ואחר בא ונטלה. –

חיים שמח, כי חזה נקם.

- - - - - - -

שוממה ואבלה ישבה חיה’קה בבית אביה.

את חרפתה לא הצליחה להסתיר. לאשת חיים המוזג היתה לשון ארוכה.

חיה’קה כבר אמרה בלבה: כה אשב בחרפתי עד שילבין ראשי.

לבה כאב עליה מאד.

ולמען השכיח את צרותיה ולהפיג את מרירות לבה החלה לרדוף אחרי תענוגים. ותהי עושה ברצון את אשר עשתה באונס.

ויהי אביה חולק לה מכות לחי ביד נדיבה.

והמחסור גדל בביתם וימר לה מאד.

אז עלה על לבה לעזוב את בית אביה.

לתכלית זאת החלה להתקרב לחיקיל “מכה-הסוסים”.

- - - - - - -

נער שובב היה חיקיל, יתום ורעב ללחם.

ויחמול עליו זלמן בעל-העגלה ויקחהו ל“מכה-בסוסים”.

ויהי הוא נוסע תמיד עם אדונו, ולפעמים, בהיות אדונו טרוד, – גם בלעדו, כי האמין בו אדונו.

וחיקיל אוהב את אדונו מאד, כסף לא לקח מידו ורק לחם אכל ומהלומות קבל בהיות אדונו שכור, או כאשר קרה איזה נזק. בעד הלחם היה אסיר תודה ואת מכות הלחי חשב לדבר מוכרח. ואולם יותר משאהב את אדונו, אהב את סוסיו.

נער ישר היה. “בעל עגלה מצֻיָּן יהיה”, היה זלמן אומר כשלבי טוב עליו, “רק חסרון אחד יש לו, אינו יודע לשתות”.

כי לא יכל חיקיל לשתות הרבה. בקיץ לא היה שותה כלל, ובחורף – רק כדי להחם את גוו הנקפא.

לחלאתים היה בא מדי שבוע בשבוע ויחן בבית חיים המוזג. ואולם אחרי התודעו לחיה’קה היה גם בא לביתם.

ארבע שעות היו שוהים בחלאתים; ולפעמים, כאשר היה הדרך מקולקל ביותר, היו מוכרחים גם לנום שם.

ובימים האחרונים האריך עוד חיקיל את הזמן; וגם הדרך היתה מתקלקלת לעתים תכופות.

כי נמס הקרח מעל לב חיקיל ויחם בחום האהבה.

חיה’קה היתה האש שהמסה את קרח לבו.

- - - - - - -

שדוך טוב מזה לא יכלה עתה חיה’קה לבקש.

ראובן ברך שבע ביום את אלהיו; רק אשתו התהלכה עצובה: חיה’קה וחיקיל הם שמות דומים ומי יודע מה שיהיה.

ואולם כאשר אמרה זאת לראובן לעג הוא לה. לאחרונה נדבה נרות לבית-המדרש של העגלונים בעיר הסמוכה וישקט לבה.

אבל אשת חיים המוזג לא נחה ולא שקטה.

“משוגע”! היתה מתנפלת תמיד על חיקיל: " מה אתה עושה? הלא כרסה בין שניה"? ואולם הוא לא שמע לה.

“שקר אַת מדברת!” היה קורא ומניף את אגרופו.

ובעל-העגלה ורעיו מלעיבים בו בלי חמלה.

“לקחו את הסולת וישאירו לך פסולת”. – היו אומרים אליו.

“פסולתי טובה מסלתכם” היה עונה להם; בלבו חשב: לנכון משקרים הם, מקנאים הם בי.

ורק למחרת חתונתו נודע לו הדבר. –

אז החל להכותה בלי חמלה.

- - - - - - -

בדומיה נשאה ותסבול את מר גורלה.

“כן צריך להיות”, אמרה, “מסתמא נגזר כן מן השמים; כפרה בעד עוונותי”! היא אהבה אותו מאד.

אדונו החל לשלם לו שכר, ואת שכרו היה מביא הביתה.

וגם היא היתה מרויחה, “מן הצד”.

גם היא היתה עובדת עבודה: בבתי הגבירים היתה עוזרת לפעמים על יד השפחות והכובסות ותרויח בעמלה זה.

וכה נמצאה להם פרנסתם ברוחה והפרוטה היתה מצויה בכיסם.

וכאשר ילדה בן וקרוביו אמרו, כי עיני הבן דומות לעיניו הוא, חדל מהכותה מכות אכזריות ויהי מכה אותה ברחמים; ולפעמים גם מרוב חבה.

והיא שמנה, עשתה מרוב נחת ותיף.

חיים טובים חיו.

מהכסף שהרויחה היתה מסתירה חלק; בעד הכסף הזה חשבה לקנות לו סוס.

“אדון לעצמו יהיה”, אמרה בלבבה, “אז תהיה גם היא בעלת-בית”.

וחפצה נמלא בקרוב.

- - - - - - -

והם גרים באשפתון העיר.

ומסלת-ברזל חדשה סללה ותעבור דרך העיר ההיא. פרנסת בעלי העגלות קופחה.

אז קנה לו חיים סוס ומרכבה מרקדה ויהי לרכב.

את הנוסעים היה מוביל מן העיר ביתה הנתיבות ומשם העירה.

בימים ההם אכל את לחמו לשובע.

אז חדלה אשתו מעבוד ומשָרת ותקדיש את עצמה לבית, לו ולילד. זה היה כשנה אחרי חתונתם.

עתה ידע חיים. –

בבית היתה אורה – אֹכל הכינה לו תמיד במועדו ומהילד לא גרעה עין.

ובהיותו בן ארבעה חדשים נראה לכל כבן-שנה; כי פטמה אמו אותו כפטם את האוזים.

צרכי החיים היו עולים לה בזול, כי קנתה אמם בעדה את הכל בכפר; גם הענק העניקה לה בסתר מבלי אשר ידע ראובן.

חיים טובים חיו, אך עין-רעה שלטה בהם.

- - - - - - -

תם וישר היה חיקיל ואת אלהיו עבד באמונה.

מדי יום ביומו היה בא לבית המדרש להתפלל. הוא היה בא פנימה ואת סוסו ומרכבתו היה מעמיד בחוץ לפני מבוא הבית.

וגם כאשר קר לו בימי החרף היה בא להתחמם בבית המדרש ויהי מביט בספר או קורא מעט תהלים.

שם טוב היה לו. “זהו עגלון ישר”! היו הבריות אומרים; הנשים הצדקניות התברכו בו.

אחד החסידים אמר: בסוסו התגלגלה נשמת חמורו של ר' פנחס בן יאיר ולכן ימשך לבית המדרש.

גם הסוס גורם. –

בחברת העגלונים לא מצא חפץ ולבית -מרזח לא היה בא ויהי מסור רק לאשתו ולביתו. שם היה גן עדנו ובו ראה את עולמו בחייו.

והעגלונים שונאים אותו, מלעיבים בו ולועגים לו בלי חמלה.

- - - - - - -

ויהי היום ויובל חיקיל את אחד פקידי הצבא אל “בית-הפַּנָּס-האדום”.

“חכה עלי”! אמר אליו הפקיד: “שכר טוב תקבל”.

הוא ישב במרכבתו ויחכה. זה היה לפנות ערב.

והערב בא.

הקור גדול מאד, כאש בער, דוקר היה כמחטים.

וחיקיל יושב בעגלתו בחוץ.

הקור אוכל אותו, חודר אל עצמותיו, יצורי גוו רועדים, שניו ינקשו בפיו – והוא עודנו מחכה בחוץ: אל הבית אינו בא.

הוא מחכך ידיו זו בזו, רוקע ברגליו, נושב בפיו אל ידיו וירא לרדת מעל העגלה; ירא הוא פן ימשך שמה.

והעגלונים העוברים, הבאים ונוסעים ומלעיבים בו.

• ראו נא את הצדיק! – קורא האחד בלעג – הוא קופא מקור ואינו בא אל הבית.

השני אומר: – בואה הביתה וקראת מעט תהלים.

• אל תירא! – מוסיף השלישי – תוכל להכנס, לא אספר לאשתך.

והוא יושב כמו על גחלים בוערות, מרגיש הוא כי בשרו כמו ידקר במחטים מהקור ומהלצותיהם.

והוא בחוץ –

הקור יחזק מרגע לרגע; אי אפשר לסבל יותר.

• אסע העירה! – אומר הוא אל לבו; חפץ הוא גם להתפלל מעריב בצבור.

אבל מה יעשה והפקיד טרם שלם לו; והוא הלא גם הבטיח לחכות.

• מה לעשות? – שואל הוא את נפשו.

אובד עצות הוא. - - - - - - -

הקור יחזק. מרגיש הוא כי עוד מעט וקפא. הוא חורץ בנפשו לנסוע הביתה; אבל מה יעשה עם הפקיד? ענין רע הוא.

• יש עצה! – אומר הוא אל נפשו – אלך והגדתי לו את חפצי.

אבל לבא אל הבית הארור, לצעוד על סף החטא.

ובדמיונו הוא כבר רואה את החטא בכל געולו, את הנחש המקיא ארסו ואת הגיהינם הפתוח לרגליו.

את הגיהינם, אותו יירא מכל.

• לא, ילך לעזאזל, הפקיד עם הכסף!

אבל – –

והקור דוקר בחזקה.

- - - - - - -

על הסף נראתה תמונה, תמונת אדון הבית.

• בוא, איש טוב, והתחממת! הלא קר לך! – שומע חיקיל את קול האיש.

הוא אינו זע. נדמה לו כי את קול יצר-הרע הוא שומע.

• בואה! – משנן ההוא: – למה תירא? הלא לא חיות אנחנו? לא נאכלך! למה לך לקפא בקור?

בלי חמדה ירד מן המרכבה; בלי חמדה נגרר אחרי האיש הביתה.

גברת הבית מושיטה לו כוס יי"ש. "שתה נא! אומרת היא בקול לוקח לב: “שתה נא וחם לך – אורח טוב הבאת לנו” –

שניו תוספנה לנקש; הוא כלו רועד.

• תודה! – אומר הוא: – לא צמא אנכי.

• אבל, הלא תרעד מקור! – מוסיפה היא לדבר ומעמידה בו עיניה כמתחננת: – שתה, והחמות את בשרך!

הוא לוקח מידה את הכוס ושותה אותה לאט, לאט, טפות, טפות.

• מה זה? – מהתל בו האדון – האם לא תדע לשתות? בפעם הראשונה בחיי רואה אני עגלון כזה".

• לא עגלון הוא, – מתלוצץ אחד העגלונים – פרוש הוא.

קול צחוק מתפרץ מכל עברים. הוא בוש ושותה את כוסו במהירות. הם מוזגים לו כוס שניה.

• לא – אומר הוא – יותר לא אשתה.

• אל תירא מדברת לו הגבירה רכות – אל תירא! כסף לא תשלם בעד זה.

בתמהון הוא לוטש את עיניו.

• כן – מוסיף האדון – בכל פעם אשר תביא לנו אורח טוב תקבל את שכרך; אנשים טובים אנחנו, אף כי לא יתנו לנו בעירכם עליות, איננו מקפחים שכר איש.

הוא מוסיף לרעוד. – מעט, מעט יאחזהו גם פחד.

ובכן, שותף הוא לדבר עבירה! אתנן זונה יקבל!

הוא חפץ לברוח, אך ראשו כבד עליו ורגליו עודן קפואות מקרה; לא יוכל ללכת.

הוא מתנפל על אחד הכסאות ויושב לנוח. –

- - - - - - -

זמן רב ישב.

כוס שנית שתה וגם שלישית. אחר נתנו לו אֹכל ויאכל.

אחרי כן - –

הוא לא יזכר את אשר עשה שם אחרי-כן; ורק זאת ידע כי למחר לא הרהיב עוד בנפשו לבא עם עגלתו לפני בית-התפלה. נדמה לו כי יחלל בזה את קדושת המקום.

ימים אחדים הלך קודר ועצוב רוח.

ובשאול אותו אשתו לסבת עצבונו – חפץ לספר לה את הכל, אך ירא היה.

והעגלונים הוסיפו להתלוצץ בו.

• התראי את הפרוש? גם הוא היה כאחד מאתנו.

ומצבו, מצב עגלון, הכריחהו לנסוע שמה, וכמו להכעיס לפעמים יותר תכופות מאשר לפנים.

אז החל להצדיק את נפשו: “ומה לא יעשה האדם בשביל הפרנסה”?

ויחל לרדת מטה מטה.

- - - - - - -

מעט, מעט חלף האֹשר מביתו.

בשעה מאוחרת, אחרי חצות הלילה, לפעמים, כמעט בעלות השחר היה מתפרץ הביתה בשאון ורעש, מקלל את אשתו ומעורר את הילדים משנתם. הוא שכור ולא יוכל לעמוד על רגליו. לפעמים היה מחלק באפו מהלומות לחיה’קה.

וגם כסף לא הוסיף עוד להביא, כי היה מפזרהו בבתי-מרזח ובמקומות אחרים. שם שתה לשכרה, שחק בקלפים וגם…

וירע לחיה’קה מאד, לא על המכות שהוכתה, באלה כבר הרגלה – כי אם על אשר רעבו ילדיה ללחם.

והאהבה באשר אהבה את חיקיל הלכה הלך וחסר, ככל אשר הוסיף הוא להשחית את דרכו; וכל התוכחות אשר הוכיחה אותו לא הועילו, והוא הולך ורע – ותחל לשנאהו.

אז לא חפצה עוד לשאת בדומיה את המהלומות אשר חלק לה, ותחל להראותו את נחת זרועה.

וימלא הבית ריב ומדנים, צעקות ומהלומות, ויהי לקללת אלהים; יומם גם לילה לא ידעו מנוחה ויהי הבית לתפת.

והילדים בוכים תמיד על אמם כי רעבים היו; והאם מקללת אותם ומכָּה בלי חמלה.

וכה עבר זמן רב עד אשר חלה חיקיל. אז החלה חיה’קה למזוג יי"ש בסתר, ותהי היא למפרנסת.

והוא התגולל על משכבו בחליו ימים רבים ובבית היתה מנוחה.

- - - - - - -

לאחרונה מת חיקיל.

סוסו וגם עגלתו נמכרו עוד בראשית חליו, טרם הרויחה חיה’קה את לחם ביתה. לחיקיל כמעט לא נשאר זכר בבית.

הפרנסה היתה עתה מצויה אצל חיה’קה ותפרנס את נפשה ואת ילדיה ממזיגתה.

אך השממון החל לתקפה לעתים לא רחוקות.

אמנם היה ביתה בית קטן ונמוך באחד המבואות הנשכחים בקצה העיר, מלא תמיד שמחות וגיל, אבל היא לא שמחה בשמחת באי-ביתה.

לה חסר דבר מה, דבר אשר יוכל למלאות לה את מקום חיקיל המת, חיקיל של השנים הטובות.

כי בימי מחלת-אישה ובימי אלמנותה שכחה חיה’קה את הימים הרעים ותשב להתגעגע על הימים הטובים, על ימי נעוריה, בטרם היות חיקיל לשכור. אז ידעה חיים, אז שמחה; ועתה היא עצובה וגלמודה.

לבה התגעגע אחרי איש שימתיק לה את מרירות בדידותה.

אך בין באי ביתה לא מצאה לה גבר כערכה ומכרים אחרים זולתם לא היו לה ומאין יִמָּצֵא לה איש כזה?

אז החלה לשום באלהים מבטחה ותשקוד על תחנותיה בלב מלא געגועים ובעינים דומעות; ומעט, מעט בא אל לבה הבטחון כי אלהים לא יעזבנה ושלח ישלח לה את זווגה הנכון.

את חיקיל לא חשבה לזיווגה האמתי, כי אמרה: לו היה זווגי כי אז לא היה לשכור ולא מת בנעוריו. עתה בקשה נפשה את זווגה האמתי.

והעזרה באה לה ממקום שלא קותה.

- - - - - - -

באחד הימים בא בחור אחד אל ביתה.

• מה יחפץ אדוני, יי"ש או שכר? – שאלתהו בתה הנערה חַסְ’קה, בת שלש עשרה שנה.

• הפה תגור חיה’קה בת ראובן מחלאתים? – ענה גם הבחור בשאלה על שאלת הנערה.

ותרץ הבת ותגד לאמה: – אמי, בחור שואל לך!

• בחור?! – שאלה חיה’קה בתמהון. לבה התחיל לדפוק, כמו ינבא לה עתידות.

ותטיב חיה’קה מעט את מראֶהָ, בגדיה ואת פאתה-הנכרית ותגש אל הבחור.

• אנכי חיה’קה בת ראובן –, אמרה ותבחננו בעיניה: – בחור בריא וטוב! אמרה אל עצמה; בלבה כבר החל דבר-מה להתנועע.

• קרוב אני לאביך – אמר הבחור במבוכה קלה – לא רחוקים אנו מחלאתים.

פני חיה’קה נהרו. “האם לא בן נח הרוכל אתה”?

• כמובן – ענה הבחור ומי אני אם לא בן נח?

• ומה אתה עושה פה? – מוסיפה חיה’קה לשאל ותעמד בו עיניה.

הבחור נבוך עוד יותר וישפל עיניו. – מה לי לעשות? – אמר: – אשרת בחנות.

• בחנות מי? – שואלת חיה’קה; לבה מחל לדפוק. “משתכר הוא ולא בטלן, איש כזה יכל היה להיות לי לעזר” – חושבת היא בלבה.

ומעל לראש הבחור, מאחוריו, תלוי רְאִי וחיה’קה מבטת מעל לראש הבחור ורואה כי באמת צעירה היא עודנה. היא שמחה מאד ומטיבה את פאתה הנכרית ואת שערותיה סביב צוארה.

• לא אדע – עונה הבחור – בודאי אמצא לי מקום באשפתון.

צל חלף על פני חיה’קה.

• אבל אין דבר – אומרת היא אחרי דומית רגע, כמו ממשיכה היא את הלך מחשבותיה: – בחור בריא ואוהב-עבודה ימצא לו מקום פה. ואחרי רגע היא מוסיפה: – אם כי לא בנקל.

ובלבה היא חושבת: טוב הדבר, עתה אולי לא יתגאה, אנכי אמצא בעדו מקום, אחר כך…

הבחור עומד נבוך.

• ואיה חפציך? – שואלת חיה’קה אותו.

• ואיפה יהיו? – אומר בעל-העגלה במלון.

• לך והבאתם הנה! אתה תהיה אצלנו עד אשר נמצא לך מקום. – אומרת חיה’קה וחושבת: יהיה נא פה, אז לא ימלט מידי.

הבחור נבוך מעט. להיות פה בבית אשה אלמנה, באין גבר זולתו בבית, – אך הוא מסתיר מבוכתו וממהר לצאת. חיה’קה צוהלת ושמחה.

- - - - - - -

בלילה ההוא לא יכלה חיה’קה לישן. מאחורי קיר חדר-משכבה נשמעת נחרת הבחור הישן. הנחרה הזאת לא תתן לחיה’קה מנוחה. צעירה עודנה לימים וגם בריאת-בשר. – והכותל מפריד בינו לבינה. – ולא רק הכותל. – היא דברה אתו בערב רבות. אבל הצעיר הוא עדין, נער –לא יבין עוד מאומה.

היא ספרה לו על דבר חייה, עמלה והגדולות אשר היא עושה בפרנסה משפחה שלמה; אך מאין יוכל להבין ערך אשה כמותה, אשה בעלת-שכל ונושאת עול משפחה שלמה על כתפותיה? מה יודע הוא על דבר החיים ועמלם?

ומי יודע אם לא נשבע שם לאיזו נערה תחת הגדר?

הבחורים היום, מי ידעם? אפס חסיד מן הארץ. ובכל זאת. –

הוא יגור בביתה, מפתה יאכל; משרה, לנכון, לא ימצא לו כה מהר, כלומר, היא לא תמציא לו, ואז, ילמוד להעריכה כראוי, לפי ערכה.

והלא בחור יפה הוא.

או, אולי תגדלנו בעד בתה? זאת היא כבר בת שלש עשרה וגדולה היא ועבה כבת

עשרים; הִנֶּהָ כבר מתאדמת למראה פני גבר; בעוד שלש שנים יהיה עליה לתתה לאיש. בבית כביתה לא טוב להחזיק נערה שהגיעה לפרקה. כן, זה היה באמת רעיון טוב; היא תחזיקהו לחתן לבתה – חיה’קה מתנמנמת.

- - - - - - -

כה עברו חדשים אחדים. הבחור מצא לו משרה אחת, אבל העבודה היתה כבדה מאד והשכר קל לפי ערך העבודה; אחר מצא לו משרה שניה וגם בה לא מצא חפץ. הוא מתאונן על גורלו וחיה’קה תשבע נחת.

מרגשת היא כי קרוב לה עתה הדבר ובידה הוא. בעד בתה ימצא בחור אחר; הָאֵל אשר דאג לה ידאג גם לבתה; הבת יכולה לחכות והיא – לא תוכל. גם הבחור לא יתן לה מנוחה. לבו כבר גס בה והוא מצחק עמה לעתים לא רחוקות.

הבת הִנֶּהָ, סוף כל סוף ילדה, וגם בהשתובבה הנה משתובבת כילד; להבחור נחוצה אשה. הוא נותן לה את היתרון על בתה. עוד לא ירחק לכת בצחקו; הנהו צנוע מעט וגם אותה יחשב לאשה צנועה. אבל, בכל זאת, לוּ תחפץ. –

לוּ תחפוץ – אז, לנכון, יבא הענין מהר לידי גמר. הוא, אמנם, טרם יחשוב על דבר נשואים, אבל יאלץ לחשוב: היא תאלצהו, נחוץ הוא לה. הפרנסה מעטה, נחוץ לה עזר. בחור בריא הוא. כאשר תמצא היא בעדו מקום – ירויח וגם לה תהיה רוחה; נחוץ להחל.

חיה’קה החלה. –

- - - - - - -

שבועות אחדים עברו, הבחור הרחיק ללכת… כן, בפניה לא יוכל איש לעמוד. סוף כל סוף הוא נער. רגע הסירה מנגד פניו את השוט והנה…

הוא יבין את אשר עשה.

מבין הוא כי רק דרך אחת לפניו, והוא גם נכון ללכת בדרך הזאת. נחוץ למצא לו משרה.

עתה הוא מכיר אותה, יודע הוא כי בריה גדולה וחכמה היא; אבל, סוף כל סוף,

הוא נער – נחוץ להכות את הברזל בעודו לוהט. וחיה’קה מכה את הברזל בעודו לוהט. ממנה לא יבצר מאומה.

אחרי שלשה שבועות חגגו את נשואיהם.

- - - - - - -

היא מצאה לו תיכף משרה. בבית ששון ושמחה, פני חיה’קה מאירים בנחת, הבחור עובד ומרויח וגם בביתה רבה הפרנסה.

רק דבר אחד יפריע את מנוחתה, שכנותיה מקנאות בה, והיא יראה לבל תלשיננה עליה כי מוזגת היא יי"ש בסתר.

אמנם לא אחת כבר הלשינו עליה, ובכל זאת אין דבר. הפקידים מכירים את חיה’קה, גם לב פקיד גבוה טוב עליה. לה לא יאונה כל רע. לפרקים תרגיש גם רגש בלתי נעים בראותה את חסקה בתה מבטת אליה במבט תוכחה אִלם. –

יוחנן, זה שם אישה החדש, הנהו בחור הגון, – היא קוראה לו עוד בחור. הכל מקנאים בה. גם לבית המדרש ילך מדי יום ביומו. יודע הוא ללמוד גם פרק משניות. זהו אֹשר. אחרי בלותה היתה לה עדנה. הלואי שלא תשלט בה עין-הרע.

- - - - - - -

ועין-הרע שלטה. כעבור שנה נמסר לעבודת הצבא.

לשוא התאמצה חיה’קה לפדותו, לשוא רצה אל הפקידים, לשוא פזרה גם כסף, הכל לא הועיל; הוא נמסר לצבא ונשלח לארץ רחוקה.

אמנם לא יכתוב לה מכתבים, אבל מה יתנו לה המכתבים? לה נחוץ הוא.

איננה נערה צעירה אשר תעסק בכתיבת מכתבי-אהבה. זה היה עסק בעד בתה אבל לא בעדה.

רואה היא עתה כי מזלה גרם. מן השמים נגזר עליה לחיות חיים ארורים. היא מקללת את יומה.

- - - - - - -

שנתים ימים עברו. הבחור עודנו בצבא. חיה’קה מקבלת ממנו מכתבים ושולחת לו כסף.

שני ילדים יש לה כבר ממנו: הוא בא פעם אחת הביתה וישהה אצלה כחדש ימים.

חיה’קה לא תדאב בשממון. הפרנסה מצויה אצלה. ורבים הם הבאים אל ביתה. היא מקבלת את הכל בסבר פנים יפות; היא יודעת למלאות רצון איש ואיש.

שכנותיה מקנאות בה ומדברות בה סרה. אומרים כי יש קוץ באליה – חיה’קה טרם זקנה, נפשה לא יבשה, והבשר ידרוש את תפקידו. וגם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. היא לא תשים לב לדבריהן, עסוקה היא בפרנסתה. חפצה היא לאסף מעט כסף, למען תוכל ליסד לה פרנסה אחרת, אחרי שוב יוחנן הביתה. ה' יודע זאת, הוא בוחן לבבות ויודע הוא כי אך לטובה תתכַוֵּן. הוא יסלח לה.

חפצה היא גם להוציא את בתה מעמק העכור, לבל יבולע לה. זאת עודנה בת שש עשרה, וכבר בגרה ודמה ירתח בעורקיה. נחוץ לתתה לאיש פן תכשל והיה באמה חטא.

רק אז, כאשר ישוב אישה, תחיה חיים אחרים; אז תחל את הכל מחדש, ועד אז ידברו מה שידברו; – אז תתקן את אשר עותה. ה' עדה, הוא יודע את אשר בלבה.

והוא יהיה בעוזריה להציל גם את בתה. להוציאה מעמק עכור זה.

וה' היה בעוזריה, בתה הוצאה מעמק העכור.

- - - - - - -

חסקה בת חיה’קה היתה בת ישראל כשרה וצנועה, אף כי לא לכל הדעות.

למרות ראותה את דרכי אמה לא למדה מהן, חברת העגלונים הצעירים משחתי המדות, ויתר חלאת האדם אשר באו לבית אמה – לא יכלה, כמובן, לעבר מבלי השאר כל רושם עליה; אבל את כבודה שמרה מכל משמר. –

היא שמעה דברים, אשר בת ישראל אחרת תרעד לשמעם, ולא אטמה את אזניה; ראתה דברים אשר למראיהם תסמר שערת-ראש ישרה, ואת עיניה לא סגרה. בכל אלה כבר הורגלה; אבל לכל גבול ואת הגבול לא עברה חַסְקה מעודה.

לפעמים היו השכורים מצחקים עמה, זה מחליק את לחייה וזה מעביר ידו על חלקת צוארה; האחד מחבק את מתניה והשני מנשק לה, אבל לא יותר; היא חלקה להם מהלומות ותמרוט את לחייהם, והם מקבלים את מתנותיה באהבה ושבים אל קיאם.

אבל לא הכל הרשתה להם. לקטנות, אמנם, לא שתה לבה ותבוז להן, ואולם הנצוץ האחרון של צניעותה לא עומם בת ישראל היתה. פעמים אחרות כבר עמדה אל עברי פי פחת, כבר היתה נכונה לוַתֵּר; אך אז ראתה את אביה בחלום, את אביה שידעה בעודה ילדה קטנה מאד, טרם שהיה לשכור, הוא מביט אליה בעיניו הטובות.

ולפעמים היתה רואה את אחיה הבכור, הילד שמת, ועיניו היו כמו ברגע גסיסתו; בתחנונים הביטו אליה.

אז התחזקה ותוסף לשמור על כבודה. אמה ידעה את כל זאת ותשמח בבתה; אולם חפשה אחרי שדוך נאות וזה לא היה דבר נקל לפי השם שקנו להן, היא ובתה.

היא גם שמרה אותה ולא גרעה עין ממנה. לבה כמו נבא לה עתידות לא טובות.

- - - - - - -

שכור היה באשפתון ואיבנוב ה“סופר” שמו. מי הוא איבנוב? ומאין בא? בזה נחלקו הדעות: אלה אמרו כי פקיד-צבא היה לפנים, שנאלץ לצאת מן הצבא בשביל חובותיו; אחרים אמרו כי היה פקיד בבית-סוהר שהודח ממשמרתו בשביל שכרונו; והיה מי שאמר כי היה שוטר פשוט שהורחק ממשמרתו בעון שוחד; – אך הכל הודו כי שכור ונואף הוא. עתה הוא “סופר”.

יושב הוא כל היום בבית-המשתה, או, טוב מזה, הוא סובב כל הימים מבית משתה אחד למשנהו. הוא כותב בעד האכרים את בקשותיהם לבית המשפט והם נותנים אל פיו ו“סופר” יִקָּרא לו.

בימים שלא היתה לו עבודה היה בא אל חיה’קה. פה נתנו לו לשתות בהקפה, כי היה בעת הראשונה משלם בעד שתיתו. אולם מעט, מעט חכם ויחדל משלם. והיה כאשר תבעוהו או לא נתנו אל פיו היה מעמיד שאון, צועק ומאַיֵּם: ואיה תעודתכם?

חיה’קה נסתה לדבר עמו רכות וקשות, ואולם ללא הועיל. היא הבינה כי מאיבנוב לא יבצר מאומה לעשות וַתֵּאָלֵץ לתת לו משקה בלי מחיר.

ומאז היה מוצץ את דמה כעלוקה.

- - - - - - -

פתאם החל להיטיב את הליכותיו. הוא החל לשלם מעט, מעט את חובותיו וגם קונים היה מביא אל בית חיה’קה. היא לא הבינה את סבת הדבר ותודה לאל שבע ביום על חסדו, אשר הפך את הלב השבור לטוב עליה.

אמנם, כאשר שתה לשכרה היה תמיד מקים שאון וצועק: “יהודים ארורים! אני אשחט את כלכם”! אבל איש לא ירא אותו: ידעו כי איבנוב לא הרג נפש מעודו.

כבן-בית היה עתה בבית חיה’קה. הוא עוזר על ידה ובשכר זה היתה היא נותנת לו לאכל ולשתות בימי בטלתו. היא היתה שבעת-רצון ממנו.

אבל חסקה לא שבעה רצון כלל. היא ידעה את שורש דבר טובו של איבנוב. הוא לא סר ממנה וכצל הלך אחריה; כמובן; בעת אשר לא היתה אמה בבית.

חלקות היה מדבר אליה; מפתה אותה בדברים רכים; גם קשות היה מדבר עמה ויהי גם מְאַיֵּם עליה – אך היא לא שמה אליו לב. הוא לא היה האחד; שכורים רבים דברו כמוהו . לאמה לא גלתה דבר, כי אמרה: למה אכאיב את לבה על לא דבר? אנכי לא אירא מפניהם.

חסקה חשבה וטעתה.

- - - - - - -

ויהי היום ואיבנוב בא אל בית חיה’קה כדרכו תמיד.

היום היה לו יום בטלה; ולכן ישב כל היום בבית חיה’קה ולא יצא ממנו. גם עזר על יד הנשים אשר שבעו ממנו רצון. לעת ערב הלכה חיה’קה העירה. הלילה היה ליל סגריר ואל הבית סרו רק אנשים מעטים. הילדים כבר ישנו את שנתם בחדרם. השעה כבר היתה מאוחרת וחיה’קה טרם שבה. חסקה עיפה, כי השכימה קום בבקר ותחפץ ללכת לנוח, ולכן החלה להאיץ ביושבים המעטים, אשר היו משכני הבית, כי ילכו לביתם. מעט,מעט עזבו היושבים את הבית; רק אכר אחד נשאר, ששכב על אחד הספסלים וישן.

נשאר עוד גם איבנוב שישב בפנה ובידו עתון והוא מתנמנם. בבית שררה דומיה.

חסקה קרבה אל איבנוב ותניעהו ותאיץ בו ללכת. הוא התרומם ממושבו וכמתעורר משֵנה פקח את עיניו לרוָחה ויתנועע הנה והנה. אחר הלך מתנועע ובצעדים מדודים אל החדר השני, חדר המשכב, ויתנפל על המטה כישֵן.

בחדר היה חשך; רק קוי-אור חלשים חדר מאור המנורה, אשר האירו את החדר הגדול.

חסקה קרבה אליו ותניעהו עוד הפעם.

הוא עשה את עצמו כמזורר ויקם ויושט את שתי ידיו – ויחבק את חסקה ויפילנה על המטה.

היא נאבקה עמו ואחר החלה לצעק מרה. הכלב ששכב לרגלי האכר הישן החל לְיַלֵּל בקול איום; האכר הקיץ וימהר החדרה בשמעו את הקולות.

איבנוב נאלץ להרפות מחסקה. אולם בהרפותו ממנה והיא עודנה נאבקה – ותכהו מכה עזה בפניו, עד כי זב דם מחוטמו. כמשוגע התרומם וירץ החוצה.

“חכי נא וראית, יהודיה מצורעה”! שמעה קולו בחוץ. היא סגרה את הדלת. האכר, אשר הקיץ משנתו, שב אל מקומו ויתמך את ראשו בשתי ידיו ויישן. בין כה וכה באו שני סופרי-בית הפקודות לשתות את כוסם, והם מבאי הבית התמידיים. חסקה הבליגה על מבוכתה ותמסך להם את כוסם.

“טוב כי היה האכר בבית”, אמרה חסקה אל עצמה: “כמו אמר לי לבי לבל אעירהו. לו קם וילך, מי יודע את אשר היה”. קול דופק נשמע בדלת.

- - - - - - -

היא פתחה את הדלת ואמה באה אל הבית.

עוד לא הספיקה חיה’קה לסגור את הדלת אחריה והנה פקיד שוטרים התפרץ עם שני שוטרים הביתה. אחריהם באו גם איבנוב עם אחד פקידי מכס-היין.

חסקה נדהמה ותפול כבול עץ על הארץ. היא הרגישה כי היא המיטה את האסון על ביתם. חיה’קה מהרה להקימה ולהושיט לה עזרה, ופקיד המכס ישב לכתוב פרוטוקול בספר.

- - - - - - -

שבועים ימים התהפכה חסקה בחליה על משכבה.

אמה לא ידעה מה לעשות.

יום המשפט הלך הלך וקרוב.

את מזיגתה לא יכלה עוד להמשיך; לכונן לה פרנסה אחרת לא יכלה, כי יראה לבל יקחו אחר-כן את סחורתה ממנה לתשלומי-העונשים; בתה חולה והוצאותיה רבות לכלכל את חליה; וגם הילדים חפצים לאכל. יוחנן גם הוא דורש כסף. היא היתה אובדת עצות.

- - - - - - -

היום רד.

שלגי עוז יורדים בזעם; רוח סערה מְיַלֵּל מרה וחודר לב; השמים לבשו אבל ויחשכו משחור; כל היקום כמו מתאונן. במשעול צר, אשר גדרות-קנים יבדילוהו מן הגן לימינו וחפירה צרה מן הככר לשמאלו, מתנהלת חבורה קטנה – נושאים הם את המטה.

פשוטה היתה הלויה. כעשרה אנשים הלכו אחריה וישאו את המטה חליפות. נשים מקוננות לא הלכו אחריה. נכא היה כי מדת הרחמים שוררת בעולם: עניים מתים.

• מי מת? – שואל אחד העוברים את השמש שנגרר עם קֻפָּתו אחרי הלויה.

• צדקה תציל ממות – קורא זה ומושיט את הקפה אל השואל מבלי ענות על שאלתו. האיש זורק לתוך הקפה מטבעת נחשת והשמש הולך לו הלאה.

• מי מת? – פונה האיש אל אחד המלוים.

• בתה, – עונה המלוה בהראותו באצבעו על האשה היחידה ההולכת אחרי המטה. אחר הוא מחכך את את ידיו: – מה קשה הקור! – יאמר ויעבר הלאה.

• נערה! – מוסיף מלוה שני ומתאנח.

העובר הביט אל האשה. היא הלכה מתנועעת בצעדי און וידיה תקועות בבתי-ידיה, פניה לא הפיקו מאומה, כל יגון לא נראה עליהם ועיניה לא הורידו אף טפת-דמעה. נקל היה להאמין כי אחת העסקניות היא מאשר להאמין כי זו אֵם, אשר בתה תובל לקברות.

• מי היא?

• אשת חיקיל הרכב, עליו השלום – עונה הנשאל.

• לא, – משסע את דבריו איש אחר, – אשת יוחנן המשרת היא, זה שהיה בחנות יענקיל חיים הירש’ס.

הם הגיעו אל שער בית-העלמין. הדלת נפתחה. לשני עברי הדלת בתים: בית השומר מחוץ, ובית-הטהרה למתי-מצוה בפנים.

• שנמסר לעבודת הצבא – מעיר עוד אחד מהמלוים.

הלויה הגיעה עד הקבר.

האֵם נגשה אל הבת לבקש את סליחתה ותגלה את השמיכה השחורה מעל ראשה. פני עלמה צעירה נראו החוצה. המלוים התאנחו.

המתה הורמה מעל המטה.

- - - - - - -

על יד הקבר עמדה האם וילדיה הנקפים מקרה סביבה.

האם לבושה מעיל עבה וחגורה עבה על מתניה, כאשר תחגורנה החנוניות בחורף. נעלי-חרף גבוהים על רגליה ומטפחת צמר-גפן בעלת בהרות מגֻוָּנִים שונים, מטפחת מזכירה את המטפחות התורקיות, תעטף את ראשה. היא עומדת כאבן דומם בלי נוע, כנציב-מלח.

• הושיטו את הנפטרת! – קרא איש מן הבור. הנפטרת הורדה אל הבור והאיש שם לקחה על זרועותיו.

רגע פרשה האם כפיה ותשב ותשימן בבתי-ידיה, ולא דברה דבר. נראה כמו התאבנה כלה.

האיש אשר בבור השכיב את המתה, שם עפר ארץ-ישראל מראשותה ויכסה בחרסים את עיניה. באותו רגע קרבה האם אל הבור ואת בנה הבכור משכה בכח אחריה.

• ראה, הנה אחותך! – קראה בהניעה אותו בכתפיו – התאמר קדיש אחריה?

• אוֹמַר, אוֹמַר! – קרא הנער בקול בוכים. האם התאנחה.

הקרשים הונחו על קבר המתה.

- - - - - - -

– יהודים, אמרו צדוק הדין! – קרא השמש.

אחדים מהמלוים אמרו צדוק הדין, ואחדים החזיקו גם במעדרים ויכסו בעפר את הקבר החדש. כן עשו חליפות.

• מה היה לבתך? – שואל אחד המלוים, סנדלר בעל-מצוות, עסקן, אשר לא יניח אף לויה אחת, בן-בית בבית-הקברות.

• מה היה? – ענתה האם באנחה, – האינך יודע? פרנסתנו המרה! אישי מת, הראשון; אנכי נותרתי בלי מפרנס – נוּ ואחל… היא דברה מלים אחדות בלחש:

• בראשונה פחדתי; מעט, מעט הרגלתי וכה עברו שנים אחדות; תהלה לאל! רבות פחדנו, רגע, רגע רעדנו ושערנו סמר מפחד – ואולם, תהלה לאל, לא קרה אסון. רק לפני שבועים, יום חשך, בא הגזלן עם שוטרים ובתי יונתי נבהלה ותפול. שבועים שכבה ועתה הלא תראה – תהי נא למליץ יושר! מי יודע עוד את אשר יהיה עם הגזלנים? תְּחַלָּה נא את השם, נשמה נקיה, אולי נזכה במשפט? הוא כל יכל.

• לה' הישועה! – עונה הסנדלר באנחה.

• הלואי! – אומרת האם ונושאת עיניה למרום – מפיך אל אזניו יתברך!

- - - - - - -

צעדים אחדים מן הקבר עמדו מלוים אחדים ויתלחשו באמרם צדוק-הדין.

• ומה תאמר, ר' יצחק? – שואל אחד המלוים את רעהו.

• מה אומר? – עונה הנשאל – שכן אני, קרוב אל החלל; זהו אסון.

• אומרים, שאיננה “צדיקת” – מתערב עוד אחד בשיחתם ברמזו בעיניו אל האם.

• “צדיקת”! ענה ר' יצחק, חנוני בעל בגדים מלוכלכים – הרבות הן הצדקניות בדורנו? פרנסה, מזל, ולא יותר! האם היא חטאה? פרנסתה המרה חטאה, מזלה החשך גרם. אישה איננו, וחמשת ילדיה על שכמה.

• בנות ישראל נאות הן, אלא – מתערב אברך אחד לתוך השיחה.

וחברו משסעהו בסובבו באצבעו כמו יתפלפל: “בעד ככר לחם – עד אשה זונה”

צחוק עצור.

---

אחרי נחום-האבלים שבה חיה’קה הביתה.

בבית מצאה מכתב מונח על שלחנה. פתחה ותקראהו. בין יתר הדברים היה כתוב: “חפצותיך” הטובות לא נעלמו ממני. אנשים טובים כתבו לי את הכל. מחר אני שולח לך גט". יותר מזה לא יכלה לקרא; כהלומת רעם התנפלה על הספסל ותתמוך ראשה בידיה ותבך.

נדמה כמו נפתח עתה מקור דמעותיה.

• מה זאת, אמי? – מהר אליה בנה הבכור ואחריו יתר הילדים; קול בכי נשמע בבית.

חיה’קה התחזקה ותעצור בעד בכיה. – אין דבר, ילדים – אמרה: – נשב נא “שבעה”! אחר ישבה על התיבה הקטנה אשר לרגליה.

• יהיה מה שיהיה! – אמרה אל עצמה בקומה ובהעלותה נר בחדר – כפרה בעד עונותי. רבות חטאתי – ה' הטוב בעיניו יעשה! עלי לעבוד, אֵם אני, לי ארבעה ילדים.

אחר פנתה לבנה הבכור ותאמר:

• חיים, לך וקרא את השכנים ל“מעריב”!