רקע
יעקב רבינוביץ'
שעת דמיה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תושיה, וארשה; תרס"ה 1905

יום קיץ בצהרים.

הוא יושב לנגדה בחדר האֹכל. המיחם המצטנן עודנו עומד על השלחן. הוא מביט בעתון אשר לפניו, בעוד אשר היא אוכלת במנוחה את לחם-החמאה אשר בידה.

  • ומה תאמר? – שואלת היא פתאם: – היהיה גשם? הוא נבוך מעט. – חושב אני כי יהיה, – עונה הוא ומביט בחלון. אך השמים לא יֵרָאו: בית החומה הגבוה אשר לנגד החלון יסתירם.

היא צועדת אל סף האולם. שם, דרך החלון הנשקף אל החצר, תראה את השמים באין מעצור. – בודאי יהיה, – אומרת היא כמו אל נפשה: – בודאי, היום כה גדול החם והעננים באים ממערב. – היא יושבת על כסא לפני החלון. אחר רגע היא קמה, לוקחת גזר-בד, שבה ויושבת אל מכונת-התפירה הקטנה.

ועוד מעט ומכונת-התפירה עובדת והגלגל יסתובב ברעש. היא שרה בקול נמוך. לרגעים מפסקת היא שירתה ומתקנת במקום אשר נפסק החוט או נעתק המחט ממקומו. אך הנה גמרה מלאכתה זאת והיא הֵחלה לתפור בידה.

  • מה זה תשב שם? – קוראת היא בקול: – מדוע לא תבוא הנה?

הוא מתרומם ממושבו, לוקח את כוס התֵּה הקר בידו ובא האולמה.

  • כנראה תאהב את התֵּה רק כאשר יצטנן – אומרת היא בלעג קל.

הוא צוחק; ובלבו אומר: למה היא אומרת כזאת תמיד? איך לא ימאס לה כבר?

  • שמע נא, ספר לי חדשות! – אומרת היא מבלי הרם את עיניה מעל הבד.

פניו מפיקים אי-רצון. – איזו חדשות? – שואל הוא: – הלא פוליטיקה לא תְעַנְיֵנֵךְ?

  • כן, אני רק פיליטונים אקרא. היש היום איזה ספור יפה?

  • לא, היום רק איזו בקרת. – עונה הוא בלי חמדה.

היא שותקת. הוא מהפך את העתון מצד אל צד: כבר קרא שם את כל אשר יענְיֵנהו. הוא מרים עינו ומביט אליה אולי תדבר דבר מה. אך היא שקועה בתפירתה. עוד הפעם יהפוך את העתון לכל עבריו. אחר יחל לשתות את התֵּה הקר. הוא מוצץ ממנו טפות, טפות ורק לפעמים יוציא בשפתיו קול כמו יגמע גמיעה גדולה. היא יושבת ותופרת ולרגעים תשיר מעט.

מדוע לא תדבר היא דבר? – שואל הוא את נפשו.

הוא הסך בעתון על פניו ומתעמק מעט מעט במחשבות.

מה עניים הם החיים! חושב הוא בלבו: הנה קורא אני בספרים על דבר פעולות, מעשים ומלחמות – מדוע אין בחיינו פה כאלה?

הוא מעקם שפתיו בלעג מר.

יש אשר יקרא בספרים ולבו ילך שבי אחרי יפעת החיים שבהם, עיניו לא תשבענה מהתענג על שלל צבעיהם – והוא שוכח הכל, מרחף על כנפי הדמיון וחולם בהקיץ; אחרי רגע – הוא אך יקום מעל הספר והנה – מה שונה הכל! – הנה הוא יושב פה, יושב משומם ושותק – –

למה יבא הנה? לשתק הלא יוכל אצלו, בחדרו?

לא ידע נפשו. שם, בחדרו, יש לו כל; עולם של ספרים, מחשבות ודבר אשר לא יחפץ לגלותו לאיש: כתבים –; שם הוא חי, מרגיש את עצמו אדם במלוא מובן המלה, מבין את העולם, מקשיב את דֹפק העת ופותר את שאלות החיים; שם הוא מתהלך בחדרו הנה והנה, שעות שלמות יתהלך, ידבר אל עצמו, כמעט דרשות שלמות ידרוש – ופה?

הנה הוא יושב – והוא כמו נדהם; מאומה לא ידע, חלומו גז, עף ופיו כמו נאלם. הוא פותר כל השאלות, יושב פה לפני החידה החיה אשר נגדו ואינו יודע לפתרה; הוא, השומע את דפק העת, היודע ככה את העולם – לא ידע אותה, לא ישמע את דפיקות לבה –

בחדרו או בחוץ הוא יודע הכל. כבר החליט לבלי שִׂים לב לה, להנערה הריקה הזאת. כן, ריקה היא: לבה לא ירגיש כלל, ומי יודע אם יש לה לב? ונפשה, את זאת הוא רואה בעליל שם בחדרו, נפשה היא כה דלה כה עניה!

אבל, את כל זה יראה שם, בחדרו – שם יודע הוא זאת בברור. אבל הידיעה הזאת לא תשביעהו, ובכל רגע שירגיש שממון, שלבו ריק – יבא הנה, לשבת עמה; ולמה יעשה כזאת? האם תמלא הנפש העניה הזאת את חסרונו, את ריקניות לבו?

מה חיה היא! מה תרוצנה אצבעותיה בתפרה! מדוע כה תרוצנה? היש אשר תחפצנה להביע דבר מה? ומה הוא הרוח אשר יְחַיֵּן?

הנה היא שרה – והשירה מה עצובה היא! – והנה חדלה פתאם משיר והיא מתעמקת בתפירה. הוא מביט על פניה: צל קל יחלוף עליהם לרגעים, עיניה מביעות איזה דבר – כן, הן תוגה תבענה; ויש אשר תתעוה כלה ורעדה בכל גוה, ופניה גם כן יתעוו בהעוית כאב.

מה שם בנפשה? זה שנים אחדות שיכיר אותה, שיבלה שעות וימים בחברתה ואת זאת לא ידע. בכלל, כנראה, אינו יודע אותה. היש לה איזו נסתרות? אולי איזה סוד צפון בלבה? אולי, – ירא הוא להעלות על שפתיו את הדבר – איזו אהבה? לא, אי אפשר הדבר, את זאת בודאי היה יודע. והיא גם לא נשתנתה; הלא כן הוא מיום הכירו אותה.

  • ההיית אתמול לפני הקלוב? – שמע פתאם את קולה. הוא נבעת.

  • כן, הייתי – ענה בקול רועד מעט.

  • אני לא הייתי – אמרה מבלי הרם את עיניה מעל הבד: – לא יכלתי ללכת. השפחה הלכה – היא שאפה רגע רוח ותסב פניה אל החלון. – העננה כמו קָטנה – הוסיפה לדבר: – אולי לא יהיה גשם ואז אוכל לטַיֵל. מה מאד חפצתי אתמול להיות שם, אולי לא יכלתי לעזב את הבית.

הוא כעכע מעט. – היטיבו אתמול לנגן, – אמר.

  • מה אוהבת אני לראות במחולות! – אמרה ותשורר קולות אחרים מאחד הוַלְסים. נכר היה כי רוחה רִחֵף עתה שם, באולם המחולות. – אי אפשר להגיד לך מה אוהבן. – עיניה אורו ותרחפנה לכל עברים. – איזו חיים שם! – היא התאנחה ותורד עיניה ותתפר במהירות.

ועוד הפעם שררה דומיה בחדר.

היא אוהבת את המחולות – את זאת ידע. אכן ריקה היא! מחולות! ומה הן מחולות? היש בזה איזה ענין? מה? לקפץ כעֵז ולרקד כְּאַיָּל – עונג גדול! עוד לא ראה במחוללים אף איש אחד ששאר רוח לו. ואיך יוכל איש הגון להיות מחולל? האם לא יבוש?

והוא מתאדם מעט מבושת. לפני שנתים, כן, לפני שנתים, או מעט יותר, אז, בחתונת בת דודו, – אז אבד לו שאר-רוחו, והוא גם הוא היה אז נכון לוַתֵּר עליו – לו רק ידע לחוּל; אז. – זכר הדבר לא ינעם לו מאד – התעוררו בכלל בלבו חפצים שבהיותם מפשטים הוא מתאמץ לדכא אותם, להתרומם מעל להם, אבל אז לבשו צורה מוחשית. הנשים כה הרבו לגלות את כתפיהן; ומה חשפו אז גם הבתולות את צואריהן, כמעט את לוח לבן! לו לא ינעם לזכור זאת: אז, ברגעים ההם, לא היה הוא את אשר הנהו עתה.

ואולי היו הרגעים ההם היותר נכונים? אולי –

לא, זאת לא יוכל היות: אלה היו רגעי-שטות. לחיות חיים חצוניים! לא, חיים כאלה אך דלים הם ורקים. החיים החצוניים ידכאו תמיד את הפנימיים. וכי במה גרוע שמואל חברו ממנו? האינו משכיל? האם לא יבין ספר? האם מחו לא יחשוב ולבו לא ירגיש? רק חייו הם בעוכריו, הם הם שעשוהו ללא-אדם.

והוא עוד יקנא בשמואל לפעמים, הוא –

וזוכר הוא את שהיה לפני שבועים. הוא בא הנה וימצא את שמואל יושב בחברתה, וגם אחדות מחברותיה ישבו אז. איזה צחוק, איזו מצהלות מלאו את האולם. הם שחקו אז בצחוק, “האברך השחור”. רגע נמשך גם הוא אחרי העליזים. אחר לחצה תוגה עמוקה את לבו. שמואל היה פה הכל והוא – אפס. הוא קנא אז בשמואל וגם שנאהו אז בלבו; כן, שנאהו. הוא, העומד מעל לכל אהבה ושנאה, שנא – ואת מי? את שמואל זה, הקטן, הראוי רק לחמלה, ואשר למרות חולשתו יאהבהו גם מעט. ועל מה קנא בו? על דבר קטן כזה, בעד יחס הילדות האלו אליו. – חרפה להגיד! הוא יכל כה לרדת, כה לקטֹן –

ואולי היה זה הרגע הנכון. בעת שהתעוררה בו קנאת-גבר? חַה, חַה, חַה! קנאה! האם אהב מימיו כי יקנא? ואת מי יאהב: האת הילדות קלות-הדעת האלו? ואת מי מהן יאהב? היבכר אחת מהן על פני חברותיה? האם אינו נכון לקחת לו את כל אחת מהן? או יותר טוב, האם לא יבחל בכלן?

הוא בוחל – ובכל זאת יושב הוא פה שעות וימים. ומדוע לא ישב אצל אחרות?

מדוע ישב פה? מובן הדבר: פה ספרים רבים וגם עתונים – דבר אשר לא ימצא בביתו. הוא חתום רק כל עתון אחד עברי, ופה ישיג עוד אחד וגם עתונים בשפת הארץ; ואיפה ישב אם לא פה? מבית המדרש נקעה נפשו בחדרו – תעניק לו הבדידות; ופה הלא סוף כל סוף ימצא בני אדם אשר יוכל לשוחח עמם. כה נמשך אחרי הבית הזה וכה הרגל לבלות בו את ימיו ושנותיו.

הבית הזה הוא אסונו: לולא הוא כי אז, מאד יוכל היות, היה זה כבר יוצא אל העולם הגדול; אָפּיוּם היה לו, יישנהו וכמו ישיר לו תמיד שירת-ערש מונוטונית ומנמנמת. מה קצתה נפשו בבית הזה, בספריו, ביושביו וגם… והוא לא יסור מזה כמו כָפוּת היה.

מה נמאס לו ההרגל!

והוא כה חלש! מדוע לא יתגבר על חולשתו זאת כגברו על חולשות אחרות, אולי עוד יותר קשות? באמת אינו חלש כלל, רק לדבר זה תתקפהו חולשה ולא תסור ממנו. רק פה הוא מרגיש את עצמו חסר-כח, אין -אונים, רק פה – לא כן בחדרו: שם הוא גבור, שם יודע הוא לכבוש את כל חולשותיו; וכל עוד הוא שם – רוחו בונה עולמות והוא מושל בהם ממשלה בלתי מגבלה, ולפעמים גם יחריבם. אבל אך יצא את חדרו – ורגליו תובילינה אותו תכף, מבלי משים, לפעמים גם למרות חפצו, אל הכית הארור הזה. –

הבית הארור! –

  • התדע? – הפסיקה היא פתאם את הלך רעיונותיו: – פַנְנִי, שמעתי, תהיה לכלה. היא הביטה ועיניה הבריקו; הוא הביט אל פניה ויתאמץ לפתור את מבט עיניה, לדעת את אשר יביע; לאחרונה החליט: לא מאומה.

רק התעוררות רגש-תשוקה לחדשות של אשה יביע ברק עיניה, לא יותר; אולי עוד דבר אחד: הלא סוף כל סוף כל הבתולות חפצות להיות לכלות?

מה שֻנתה בזה הרגע! לו היה לה שאר-רוח, לו רק מעט! אך רק לקטנות כאלה תתעורר, רק הן תחוללנה בה שנוי. ומה קטן הוא ענין כזה ומה גדול הרושם שיעשה עליה! הה, מה פחותות הן הנשים!

  • למי? – שואל הוא בלי חמדה, ורק למען לאמר דבר מה.

היא שבה לתפור בהשפילה את עיניה. – “נוסע” הוא, – אמרה בקול שנשמע בו מעין מתינות מעֻשָׁה. – בבית מסחר גדול, ישרת, שכר רב יקבל. אומרים כי גם יפה הוא, אך זאת לא אאמין. – את הדברים האחרונים דברה בהתעוררות קלה.

בזאת לא תחפץ להאמין, כפי הנראה, מחליט הוא בלבו. את הכל היא נכונה לתת לחברתה; גם “נוסע”, גם “מַרְוִיחַ” גדול, רק שלא יהיה יפה; לזאת אינה יכולה להסכים, בזאת אי-אפשר לבלי לקנא.

  • כן? – אומר הוא בהמשיכו את המלה, כמו יאמר למלא בזה את ריקות תוכנה.

  • כן. – ענתה; אחר הוסיפה בהתעודדה: אנכי בשום אופן לא הייתי נותנת ידי לאיש בלי אהבה.

על שפתיו רחף לעג רעל. אהבה! בודאי תאהב איזה מחולל. ענין נכבד! אהבה כזאת טוב ממנה החשבון. בכלל – הן ואהבה! היום תאהבנה את זה ומחר את האחר. זה כמאה פעמים נדמה לו שאהבה; גם את שמואל נדמה לו – זוכר הוא – כי אהבה. ועתה? רק הוא האחד אשר יחסה אליו לא נשתנה. חליפות – אינן עוד שנוי.

רגע ימשך לבה אחרי איזה מחולל, אז לא תשים לב אליו, אל הקרוב לה תמיד, לב כלל; ואך ירחק ממנה האיש האחר – ושבה וקרבה אותו, את בן ביתם.

ונפלא הדבר! יחוסה אליו שונה מיחוסה לאחרים: לו היא תמיד מראה רק קרירות פחות או יותר. היא אומרת, כי תחשבהו לאח, אבל הוא אינו מרגיש באחוה הזאת. ואיזו אחוה תוכל להיות ביניהם? והוא הלא שונה הוא ממנה בכל? היש איזה דבר כללי שיחברם? התוכל היא להרגיש את אשר ירגיש הוא? האפשר לה לחיות חיי איש כמהו?

הוא מביט דרך החלון החוצה. גזרי עננים קלים רצים הלך ורוץ, כמו יִדָחפו בכך, על פני השמים. קוי אור חודרים אל האֵדים המתנשאים לעומת השמש והאֵדים; כה ידמה לו, הולכים בכל זאת הלך והתעבה, הלך והחשיך. ורוח מתעורר ומתחולל כסופה והרים גלגל-אבק ופזר את גזרי העננים; רק האֵדים יתעבו. –

וזוכר הוא אותה. פעמים רבות היא מתעוררת לימים אחדים, לשבוע או לשבועים. היא חיה אז, במלוא מובן המלה, – את זאת יראה. גם עתה היא כן; יש כנראה, איזה דבר – בעת הזאת אין-קץ; הנה היא כֻלה צהלת, מפזזת ומרקדת ואחר רגע והיא יושבת כבול עץ, נוּגה, מחרישה, מתנפחת. אף רגע לא תוכל להבליג על רגשותיה. אף כהרף-עין לא תדע לכלוא את התעוררותה בחֻבה. רק חיים חצוניים תחיה; חיים פנימיים זרים לה. חיי-נפש – לא תדע; רק רגע תשגה באיזה דבר, אחר תבחל נפשה בו; רגשות עמוקים אין לה; רק מעל לדברים, למעשים ולאנשים היא מרחפת, כצפור-קיץ; אל פנימיותם, אל עמקם – לא תחדר.

וכן הלא הן כל הנשים! ועוד יאהבו אותן.

אהבה! האפשר בכלל לאהוב? האפשר כי איש ממנו יאהב אחת מהן? וכי מה הוא הדבר אשר ימשכנו אחריהן? מה נמצא בהן? אנחנו, אשר חדרנו לעומק-הכל, מפנים לקליפת-הנוגה המיַפָּה את החיצוניות: אנחנו, המנקרים כתולעים בעמקי-הלבבות והמחות והיודעים את אשר שם; אנחנו אשר כל הימים אנו עסוקים בנתוח לב הבריות ובהפרדתו – המוכשרים אנחנו לאהוב? המוכשרים אנחנו לאולת כזאת? לאהוב את הקליפה שנצוץ אין תחתה? לאהוב את המחות ואת הלבבות הנבוכים? לאהוב את הנפשות השטחיות והבלתי-מעמיקות להרגיש? האפשר הדבר?

הוא הרים עיניו ויפגש את מבטה. היא התאדמה מעט. הוא הסיר מבטו ממנה. אחר רגע שב להביט אליה ויפגש עוד הפעם את מבטה. היא היתה כמו נבוכה.

  • מה תבט בי? – שאלתהו במבוכה קלה, שלא הצליח לה להסתירה.

אין מאומה. – ענה בשחוק קל בהתענגו על מבוכתה. עיניו הוסיפו לבחנה. היא השפילה את עיניה ואולם הרגישה את מבטו אשר לא סר מעל פניה. היא קמה ותפן אליו את ערפה ותבט עת קצרה בחלון. את הבד הניחה מידה. ואולם אחרי רגעי בטלה אחדים לקחה מטפחת שלא נגמרה כעוד מלאכת עניבתה ותשב לענב. היא ישבה באופן שיכל היה לראות רק את צַד פניה אשרה ממולו. את מבטי עיניה לא פגש עוד.

ועוד הפעם שררה דומיה בחדר. כנראה, חשב עתה, נכונה השערתו: יש דבר בגו, נחוץ להוָּדע. אבל אין דבר, גם זה יעבור; צפור-קיץ היא ולא יותר; ומה יכלה להיות אחרת? הלא רק לזאת חנכוה? האם לא ככל בנות הערים הקטנות היא? ובנות הכרכים האינן עוד יותר גרועות? הוא לא היה שם, מעודו לא יצא מקיר עירו וחוצה. אולם את האחרות שהתארחו בעירו הכיר לפעמים רק מפי השמועה וידע, כי ריקות הן עוד יותר מבנות עירו. אבל עוד מעט והיו שם בנות עירו כמוהן: מסלת הברזל מקרבת רחוקים; הערים הגדולות השפיעו תמיד לרעה, ולא לחנם מאפיל בית החומה הגדול הנבנה בכותלו, את אור החלונות.

הוא זוכר את אמו, את דודותיו. הן לא היו משכילות, לא קראו רומנים, לא שגו באהבה; אך תחת זה, או הודות לזה, היו – הלואי והיו עתה כמהן. לו ישוב גלגל העת אחורנית! אך לא, זה לא יהיה עוד. או, לו יכלו הן, לכל הפחות, להבין אותנו כמו שהבינו אמותיהן את אבותינו – מה טוב היה להן ולנו!

הוא זוכר את התודעותו אליה לפני שנים אחדות. הוא רק החל אז לעזוב את בית המדרש, והיא אך יצאה את בית הספר. כעל פרא הביטה אז עליו. איש לא חשב כי תתרגלנה היא וחברותיה כה מהר עמו. הוא, בהליכותיו המוזרות, בפראות תנועותיו, במדברו, בפלפולו ובדרכי וכוחיו המשונים – היה לכלן לזרא; כי דברו באיזה ענין החזיק הוא בו ולא נתן לו לרדת מעל הפרק עד אשר יבורר לכל צדדיו. להן כבר היה הענין למשא, הסיחו כבר דעתן ממנו או גם שכחוהו כלו – והוא בא ומזכיר נשכחות, לפעמים ימים ושבועות שלמים. נדמה, כמו נוצר לו הזמן בשביל ברור הענינים. הן התענגו עלה מסך הפרוש מעל לדברים, הוא לבב את עיניהן ואחריו נמשכו לבותיהן; והוא התאמץ תמיד לקרע את המסך ולהציג את הדברים ערומים כמו שהם, בכל קלקולם, גסותם וחוסר יפים. והן התמרמרו על הדבר. הנקרנות של המהרש"א זרה להן. את כל אשר למדו – רק לשם תענוג למדו; להקריא בנעימה, לפטפט, לצַיֵּר, לעַנב, לתפור במשי, לנגן, לצאת במחול. כל זה נחוץ היה להן, לאשה של הזמן החדש לבת-הדור, למען תוכל לבוא בין אנשים, לבוא “בעולם” מבלי אשר יאדימו פניה. ובעת שלמדו הן את אלה ישב הוא וגבו כפוף על הגמרא ומפרשיה, את שעותיו הפנויות בלה בקריאת ספרי חקירה ובלילה לא נתנו לו ספקותיו לישן. את השאלה היותר קלה הצליח לפתור אך בעמל רב, בעוד אשר הן פתרו בקלות-דעת שאין דוגמתה גם את השאלות היותר קשות, היותר חמורות. אבל הוא התרגל אליהן, הוא ירד אך הן לא עלו.

ועוד הבדל עמוק היה בינן לבינו: היחס אל הבית ואל החוץ.

  • שממון! – הפסיק קולה את הלך-מחשבותיו.

  • שטות! – עונה הוא בהתמרמרות קלה.

היא הרימה את ראשה. – נקל להגיד כזאת. היית אתמול אצל הקלוב, ראית את חייהם הם – ואיך חיות אנחנו? בעיניך שטות היא, אבל בעינינו – היא שרקה בשפתותיה – אנחנו מבינות מה הם חיים. חפצתי גם לעוף למרום לו רק היו כנפים! – עיניה הבריקו בדברה זאת.

  • וזהו מרומך? שאל הוא בעקמו שפתיו בלעג מר.

  • היש מרום טוב מזה? – התמרמרה היא: – אך, מה אדבר עמך, מה תבין? – היא השפילה את עיניה ותשב לעסוק במלאכתה.

“חייהם הם” – זהו האסון שהן חושבות רק על דבר החיים שם, ואת החיים פה לא

תחפוצנה לדעת. ומה יש שם? רק הוללות וזמה ולא יותר. ולזאת תשאפנה?

אך פתאם תצללנה באזניו המנגינות היפות ששמע אתמול. ובכן, יש עוד דבר מלבד הוללות וזמה, יש עוד דבר שאותו יוקיר גם הוא. ואת ספריהם הוא זוכר, ואת כל הגדולות אשר יעשו הם. במקום האור שם הַצֵּל – אבל התראינה את האור? האם לא אור מתעה ימשוך להתעותן מן הדרך הישרה?

דרך ישרה! ואולי דרכן היא באמת הישרה?

אינו יודע. קשה לו לפתור את החידה. מי מהן המשֻׁגע? או הוא או הן – מוצא אחר אין. לא, הוא בודאי אינו משֻׁגע, הוא הולך בדרך הממוצע, בשביל הזהב. בישן בחל ברובו, רק שריד קטן נשאר לו ממנו: הטוב שבו. את החדש יאהב, ואולם סיגיו המבריקים לא יכו את עיניו בסנורים: הוא יודע להבדיל בין העיקר לטפל, והן כמו אחרת תדברנה; הן כמו אומרות; “כֻּלך ישן הנך, רק קליפתך נשתנתה, תוכך נשאר כשהיה. מאת החדש לקחת רק צד אחד שבו, שבהתערבו עם הישן שבך נִפְחַת”. הוא ילעג להן. אבל, לפעמים פה, בדברו עמה, יש אשר כמו עתה יטיל ספק בודאיותיו. “אולי באמת, צדקו מעט?” – ישאל את נפשו – מי יודע, אולי, באמת שביל הזהב אינו דרך הטוב וטוב ממנו זה של אש וגם זה של קרח? –

שמואל רעו הוא כלו אש, בבואו יָמֵס את הקרח מעל לבות האנשים היותר קפואים, גם הוא ישכח את נקרנותו בראותו את שמואל. זה מביא עמו חיים לכל מקום בואו, תנועה ועליזות. כן הוא שמואל; והוא? נדמה לו לפעמים כי באמת מקרח הוא כלו; קפוא ומאֻבן. בבואו יביא עמו את השממון –. הוא הביט אליה; היא פהקה בפה מלא.

  • ואת הפהוק – מכלה הוא את הלך רעיונותיו.

  • מה נפלא אתה! – קוראת היא בצחוק, שנשמע בו מעין לעג: – שעה שלמה תשב והנך שותק. מה מוזר אתה!

  • ואַתּ? – שואל הוא במרירות עצורה.

היא צחקה צחוק גדול. – אנכי? האם תמיד הנני כן? האינני עליזה בחברת אחרים? רק בבואך אתה ובא גם הערפל עמך. מדוע לא תשב בביתך אם אינך יכל לדבר? לשתוק הלא תוכל גם שם! ספרים הלא יש לך די והותר. ומדוע לא תלמוד? מדוע תבלה את עתך לריק? מה תמצא פה בחברתי? – את הדברים האחרונים דברה בלעג עצור. בפעם המאה ואחת תדבר כה, חושב הוא בלבו. למה תדבר ככה? אם, באמת, אך למותר הוא לה – למה תמשכהו אחריה? מדוע כאשר לא יבא ימים אחדים תשאל תכף לשלומו, לסבת אי-בואו? מה הוא לה? איזה חפץ תמצא בו? למה כל הקומדיה הזאת? הוא שותק, גם היא שותקת. היא אינה מאיצה בו לענות. כנאה, מרגישה גם היא, כי השאלה הזאת היא מאלו שלא תתורצנה מהר. אבל, מדוע היא שואלת? ומדוע לא יענה הוא לאחרונה על השאלה הממאירה הזאת? לא, הוא כבר ענה לה פעמים אחדות, כלומר, נסה לענות, אך הנסיון לא עלה יפה. הוא הוקיר רגליו מביתם ימים אחדים. אך בפגשה אותו ברחוב ובשאלה אותו לסבת אי-בואו נבוך וישר לה, ואחר כן בא, באותו יום, או למחרת – כן עשה פעמים אחדות. לבו לא נשאו לענות לה קשות. היא שאלה בתמימות כה גמורה, בהתענינות כה רבה ובהשתתפות כה מחלטה, עד כי אי-אפשר היה לחשדה בהתחפשות או בשקר. נכר היה כי כל מה שעבר הוא רק תוצאות שטחיותה, קלות דעתה ולא יותר. צפור קיץ! וכאשר ענה לה פעם קשות, צחקה בראשונה צחוק גדול. ובראותה כי לא התולים עמו נרעשה ונפעמה עד כי דמעות קמו בעפעפיה. לאחרונה שב גם אז לבקר בביתם, ואולם היא הבטיחה לו כי לא תגיד לאיש. כמובן, ידעו אחר כן כל בני הבית את הסבה, ואולם עשו עצמם כלא יודעים. ואחר כן קץ בתשובות כמו אלה. להשיב יש רק אפשרות אחת: תשובה מחלטת. נחוץ לבלי בוא עוד אל הבית הזה ויהי מה! אך, הוא כבר חשב בדבר הזה, אבל לשבת בעיר הזאת ולבלי בוא אל ביתם – אי אפשר. מה יאמרו רעיו ומכריו? ובני ביתם, ובאי-הבית? לא, כזאת לא יתכן. ומי יודע אם לא יגבר עליו השעמום ולא ישוב, ואז הלא בודאי יהיה לצחוק בעיני כל – מה לו ולכל? האמנם כה יירא את הצחוק? האם רק בשביל זה הוא בא אל הבית הארור?

  • אך – – יוכל לעזב את העיר הארורה הזאת! לוּ יוכל להחלץ מעמקי אגם-הנפש שטבע בו עד צואר! לצאת מזה – לבוא אל העולם הגדול, זה היה באמת מוצא. אבל זאת הלא היא מחשבתו מאז? והוא הלא יודע הוא את כל המכשולים המונחים על דרך שאיפתו זאת, הוא הלא כבר חשב על חשבונו של הדבר ויודע הוא את כל האי-אפשרות שבזאת. אפשר שיהיה זה בזמן מן הזמנים – ועד אז?

עד אז – יהיה עליו לבלות ככה את ימיו; עד אז – יהיה עליו לשבת ככה בחברתה מבלי אשר ידע מדוע ולמה; עד אז עליו לשמוע מאה פעמים ואחת את השאלה הממאירה הזאת מבלי שתהיה לו אפשרות להשיב עליה תשובה; כן יהיה עד אז –

ובימים שבהם מתעורר אותו הרגש, שאפשר לדמותו באיזה אופן לאהבה; בימים שֶבָּהם תתעורר בה נטיה לאיזה “קל”, לאיזה “מחולל”; בימים אשר הוא כמו ישָּכח כֻּלו והוא בביתם כאופן חמישי לעגלה – אז עליו לשבת בדד ולדום; בדד, כי גם בין אנשים בדד הוא אז, חושב הוא את עצמו אז לנעלב. ונפלא הדבר! הלא רחוק הוא מאהוב אותה, ואם גם תחפץ להיות לו – היאבה? בלי כל ספק – לא. מה תסכן לו אשה כמוה, אשה אשר תעמוד בחצי הדרך, אשר חדלה מהיות כאמה, אבל בטרם החלה – ומי יודע אם תחל – להיות את אשר צריכה היתה להיות? ופה מרחפת לנגד עיניו תמונה בלתי בהירה וערפלית. לוּ היתה כתמונה הזאת, אז הלא הבינה אותו. אך, מה רחוק הדרך ממנה אל אותה התמונה המלבבת, אותה התמונה המפשטה כלה ואשר דמיונו קצר אונים הוא להלביש אותה צורה מוחשית – תמונת האשה הבאה, אשת העתיד –

ועד אשר תבא אשה כזאת? –

עד אז יהיה תמיד כאופן החמישי לעגלה; תמיד יהיה רק כחפץ קל-ערך בידה, אשר רק לרגלי הרגלה בו תרגיש בחסרונו, ויותר מהרגל לא יהיה יחוסה אליו לעולם; רק שַתקן תמידי יהיה, סגולה לְפִּהוּק, למען הפג בו שממון לרגע ולעוררהו תיכף מחדש. – לאיש שרק ישותו תזכיר את מציאותו ולוּ יעלם לזמן מה – ונשכח כמת, לכלי אין חפץ בו יהיה, לבריה יתרה.

הוא קם ויפרד ממנה ללכת.

  • מה זה תמהר? – שאלה. פניה כמו הפיקו את רצונה כי ישאר.

  • עלי עוד לעשות היום דבר אחד, שלא אוכל לדחותו, – ענה במבוכה קלה. היא שתקה.

הוא יצא את הבית. ובלכתו חש כי הוא עודנו שם. קשתה לו הפרידה, הוא יבלה את היום בלי חמדה, יישן, או יהיה ער כל הלילה, למען ימהר מחר לקןם לבוא עוד הפעם אל ביתם, לדאֹב עוד הפעם בדומית-שממון או לשבת כאָבל בחברת עליזים. הוא יהגה בספרים, יחשוב מחשבות, עד אשר ייגע, ייעף, וכדי להנער מאבק-הניר, להחלץ מסבל הרעיון ימהר עוד הפעם שמח, למען ירגיש כי יתר הוא בחלד.

והאֵדים מסביבו מתרוממים כנד. מרחוק תֵרָאה עננה כבדה כעופרת, האויר כמו נקפא, לא יתנועע, כמבשר בוא שואה קרובה; והרוח נדמה; והוא זוכר את שעת הדוּמיה שבלה שם – שעת החיים, שעת העונג, שעת הכאב. –

ג’נבה, סיון תרס"ג.

המלצות קוראים
תגיות