אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת־כְּפִירָיִךְ!?

(ר' יהודה הלוי).

הקדמה

את הספר הנורא הזה ערך מחברו, הסופר הישיש יליד בסרביה ותושב אודיסה, למלאות את נדרו אשר נדר בשעת סכנה, בהיות כפשע בינו ובין המות – ונמלט. הספר נכתב מתוך מסירות נפש ממש. חמש שנים רצופות לא נח ולא שקט האיש ולא נתן דמי לו עד אשר הקים את נדרו. הוא אסף ולקט את החומר, הוא בֵררו ולִבְּנו עפ“י מקורות ראשונים ונאמנים עד כמה שידו, יד אדם, הגיעה והוא אשר עֲרָכוֹ וסדרו ונתן לו דמות ספר שלם, ערוך בסדר א”ב, ספר מסַפר לדור בדברי אמת את כל פָּרָשַת היסורים וחבלי השאול, שנתנסתה בהם כנסת ישראל ברוסיה בימי האף והחמה באחרית ימי מלחמת העולם ובימי המהפכה ברוסיה. רבים מן המוראים הגדולים הכתובים בספר הזה עברו על ראש בעל הספר עצמו, או לעיניו. עם רבבות אחיו עבר בים צרה משפתו אל שפתו וחצה עד צואר בנחלי דם ודמעות, ולא אחת ושתים ראה את המות על כל בלהותיו פנים אל פנים. בדרכים משובשים במחנות שודדים משחרים לטרף אדם ובמסלות זרועות נבלות אחיו ואחיותיו מושלכות כדֹמן, עבר האיש בנפשו מחֳרָבות לחרבות, ובחָדרו דרך כל המחיצות וחתחתי המות אל הערים והכפרים אשר נודעה בהם יד המשחית ביותר – אסף ידיעות וגבה עדויות ממקורן הראשון. בכל ערי המקלט והמוֹעָדָה אשר התלקטו שמה באלפיהם וברבבותיהם פליטי הרג, אונס ומשִסה, שרידי קרדֹם וחרב, שמה אץ האיש לבוא, למען רְאוֹת בעיניו את ה“עני בשבט עברתו” ולמען אסוף אל נאדו את הדמעות בעודן רותחות ואת הדם בעודנו שותת. לפניו נפתחו גם דלתות המוסדות הרבים, צבוריים ופרטיים, גלויים וחשאיים, שהוקמו לכתחלה לשם כנוס חומר מסוג זה אשר רדף אחריו בעל הספר ומכלם מִצָּה מה שמִצָּה לשם השלמת ספרו. ובהיות עליו עבודתו כעבודת הקֹדש, לא השגיח גם אל המחלה הממארת אשר תקפה עליו בינתים – שחפת הגרון – והוסיף לשקוד על השלמת ספרו מתוך כלות הכֹח, בחוסר כל ובתמצית דמו ממש. “יראה ורעד יבא בי – כותב הוא באחד מכתביו – פן אצא חלילה מן העולם בטרם אבצע את אשר החלותי. הנני משים לילות כימים ועובד עד אפיסות כל הכחות. בלילה אני כותב לאור פתילת שמן כהה ומעַוֵּר את עיני הלקויות גם בלאו הכי. נחפז אני לגמור את ספרי, ויהי מה. לאסוני הולכים כחותי ורפים, בזמן האחרון תוקפני שעול מר ואכזרי, ויש שהגליונות שלפני מתגאלים בדם הנפש… ואעפי”כ כמעט בטוח אני שאחזיק מעמד עד תום הדף האחרון בספר. הן לא לחנם נמלטתי כמה פעמים מסכנת מות. אין זאת כי אם למען אתַנה לדור לעולם את כל ענות אחי בני עמי בימי הזעם ואת כל אשר התעללו בהם ועוללו לנפשם פראי אדם וחיתו־גוי, והיתה זאת לזכרון עד דור אחרון. ובזאת אולי יכֻפר גם עון אחד מאבות אבותי, הלא הוא הגאון “חכם צבי” ז“ל, אשר נמלט גם הוא לא אחת ממוקשי מות בימי גזרת ההידאמאקים, ובכל זאת לא הוא ולא אחד זולתו מבני הדור לא חרדו חרדה לשים את עֱנוּת ימי הבַּלָהות ההם זכרון בספר שלם וכולל אשר יעמד לדורות עולם”.

ואכן בצע האיש את אשר זמם, והספר נשלם. ואז הגיעה שעת הדאגה לשמירת החומר מפני הכליה ולפרסומו בדפוס. במקומו ברוסיה, עם שלטונה הקים, היה כתב־היד, פרי עמל לא־אנוש, צפוי בכל רגע לסכנת החרמה וכליה, ואין צריך לומר שלא היתה כל תקוה לפרסמו שם בדפוס. הספר כתוב עברית – וזו ברוסיה של עכשיו הרי היא “בבל יֵרָאה ובל ימָצא”. וכדי להציל את החומר מסכנת כליה – עמדה לו חבורה קטנה, נוגעת בדבר, שתמכה לפי כחה בידי הסופר הישיש כל ימי עבודתו – והיא המציאה תחבולות ודרכים למלט את החומר קמעא קמעא אל מקום בטוח – לארץ ישראל.

עתה נמצא כל החומר בידים אמונות, והרי חלקו הראשון יוצא עתה בדפוס. בתמיכת הקהל תלוי הדבר להחיש גם את יציאת יתר החלקים עד תום הספר כלו.

הספר כולל בתוכו סוגי חומר ותעודות בעלי ערך שונה, מהם גביות עדויות מפי נפגעים ועדי ראיה נאמנים (עסקנים ואנשי מעשה חשובים, ראשי קהלות, רבנים, ראשי הסתדרויות וכיוצא בהם אישים שעמדו בתוך המעשים והמאורעות), מהם תעודות רשמיות (כרוזי מפקדים וראשי צבא, פקודות השלטונות וגו'), מהם תאורי מאורעות עפ"י תעודות ודינים וחשבונות של מוסדות שונים (בתי משפט, בתי צדקה, ועדי עזרה וגו') ומהם תאורי מאורעות שהמחבר עצמו היה עד־ראיה להם.

החמר כלו מבוקר ומלובן כפי האפשר, עפ“י השואת מקורות שונים והגדות עדויות שונות, זה לזה, ובזה נסתייע המחבר גם בתעודות שנתפרסמו ע”י אחרים בספרים ובעתונים, דבר דבר בזמנו.

כל החומר ערוך בספר עפ"י סדר אלף בית, לפי שמות המקומות (כרכים, ערים, עיירות, כפרים, חוות, תחנות, רכבות, דרכים, נהרות וגו') שהמאורעות חלו בהם.

כל עדות ותעודה – מקורה רשום בצדה (שם המספר, המוסר, המוסד וכדומה).

הצמצום או הפרוט בהרצאת המאורעות ומהלכם – אינו בכל מקום לפי שעור מדתם והיקפם של המאורעות עצמם. הכל לפי כמות החומר שנמצא ביד המחבר ביחס לנושא הדברים. בכל עמלו של המחבר, יש בכל זאת שקצר לפעמים – אם כי לפעמים רחוקות – במקום שראוי להאריך; כגון במקרים שנהרגו כל בני המקום הנפגע, או שנתפזרו כלם עד אחד, ולא נשאר מהם עֵד רואה או יודע לספר דברים כהויתם בשלמותם ובדיוקם הראוי.

בסוף כל אות מאותיות הא“ב נִתְנו רשימות הרוגי כל מקום ומקום של כל הערך, אם רשימות מפורטות ומפורשות לשמותיהם הפרטיים וכנויי משפחתם, שנותיהם, מלאכתם, עסקם, מעמדם החברותי וגו' של ההרוגים, ואם מספרים כוללים בלבד, מודיעים סכום הכולל של ההרוגים לפי המסורה, בלי שמות. עפ”י רוב הרשימות המפורטות מקוטעות הן, ואז נִתְנו בצדם גם המספרים הכוללים של ההרוגים לפי המסורה. הסכום הכולל של הישובים החרבים ושל ההרוגים מבהיל את הרעיון ומסמר את שערת הבשר בכמותו בלבד.

הכתיב של שמות המקומות והמשפחות הלועזיים, הוא ברובו – ביחוד ברשימות – זה המקובל ברוסיה. קשה לשנות בשמות משפחה מן המטבע שטבעו לעצמם בעלי השמות גופם בחתימות ידם עפ"י מסורת משפחה של כמה דורות.

הספר יֵצא, כאמור, חלקים חלקים. בחלק זה באו ערכי שתי האותיות הראשונות: א' וב'.

החבורה העמלה בהוצאת הספר רוצה לקוות, כי תמיכת הקהל וסיועו להפצתו הרחבה של הספר בכל תפוצות ישראל – יתנו ידים לה, לאותה חבורה, להחיש גם את יציאתם של יתר חלקי הספר עד תומו, ובזאת יועילו להציל מכליון דוקומנט הסטורי רב ערך ולקבוע אותו פרשה גדולה לדורות במגלת הפגעים ובספר היסורים של עם ישראל.

תל אביב. חוהמ“פ, תרפ”ז. המוציאים.

אַבַּזוֹבקה (מושבה יהודית, קרובה לבלטה).

א

המושבה היהודית אבזובקה, נמצאת בקרן צפונית מזרחית מבַּלטה, במרחק שמונה ווירסטאות מהעיר. במושבה נמצאים ששים בתים, אשר גרו בתוכם כששים משפחות יהודיות, סך הכל שתי מאות וחמשים נפש. סמוך, ונראה אל המושבה, עומד הכפר קוריטני, שמספר תושביו הם כאלף משפחות אכרים. לפנים היה שייך למושבה שטח גדול של אדמה, אך בשנות השמונים למאה התשע עשרה הוציאה הממשלה מידי היהודים את החלק היותר גדול של אדמתם, והשאירה בשביל המושבה רק מאה ותשע עשרה דֵיסיַטינות. השטח הקטן הזה, ברבות מספר המשפחות והנפשות, התפורר כל פעם לחלקים כל כך קטנים ופעוטים, עד כי לא היתה כל אפשרות לחיות מעבודת אדמה. גם האדמה בעצמה לא היתה פוריה ביותר, ולכן רק מועטים עסקו בעבודתה. הנשארים הקצו את שדותיהם למרעה לבהמותיהם. היו גם כאלה אשר עזבו את שדותיהם שוממים. הרוב הגדול של בני המושבה היו בורסקים ורצענים; הם עבדו את העורות באופן פרימיטיבי. ומאחר שהעבודה הזאת קלה היא ואיננה דורשת אבוד זמן רב, לכן עלה בידם להכין הרבה עורות מְעֻבָּדים, שלא מצאו להם די קונים בשוקים של הסביבה. אחדים מהקולוניסטים העמיסו את עורותיהם על עגלות והלכו הלוך ונסוע לפנים הארץ למקומות של הירידים והגיעו גם למוסקבה, סַמַרַה וניז’ני־נובגורוד… ובכן הדיפירֵנציאציה הכלכלית לא היתה זרה גם במושבה והרוב הגדול נשארו עניים.

בשנת 1903 נשלח אל המושבה, ע“י החברה “יק”א”, האגרונום ב. סֶגַל; הוא בדק את טיבה של אדמתה ומצא אותה יותר מוכשרת לנטיעות שונות. לא בנקל עלתה בידי האגרונום להשפיע על בני המושבה, לעשות את הנסיונות הדרושים. הרוב הגדול של הקולוניסטים היו אנשים בוערים וחשֻׁכִים וחשבו, שאם יסכימו לעצת האגרונום ויטעו גנים על אדמותיהם, הרי הם עושים בזאת חטיבה גדולה ל“יק”א“, ולכן דרשו ש”יק“א” תשלם להם בעד הנסיונות במיטב כספה. סוף סוף נטעו הקולוניסטים על אדמתם גנים בתנאים נאותים בשבילם. לכל קולוניסט היה גן אצל ביתו על שטח של חצי דיסיַטינה מוקף גדר של עץ. עברו שנים אחדות, הנטיעות גדלו אף עשו פרי. כעבור עשר שנים אכלו כבר הקולוניסטים מפרי גניהם.

ב

המצב הכלכלי והתרבותי של אכרי הסביבה היה שפל מאד. ופריחתה של המושבה והשבחת מצבם של היהודים, תחת להביא בינה בלבם לחקות את מעשי היהודים ולעסוק אף הם בנטיעות – עוררה בהם קנאה עזה ומשטמה ליהודים. היו מקרים שאכרי קוריטני עקרו אילנות בלילה מתוך גני היהודים, גם הרסו את הגדרות. במעשים פעוטים כאלה התבטאה השנאה של האכרים החשֻׁכים ליהודים שכניהם. לצאת ביד רמה נגד היהודים פחדו והשנאה נשארה כבושה בלבותיהם, וחכו ליום נקם ושִׁלֵּם. בסתיו שנת 1918, כאשר חיל האוסטרים התכוננו לעזוב את אוקראינה, נמצאה אז גם בקוריטני סיעה קטנה מהם. אכרי קוריטני מלאו את גרונם של האוסטרים יין, אחר כך הביאו אותם אל המושבה היהודית ואתם יחד שסו ובזזו את בתי היהודים.

אחרי שעזבו האוסטרים את אוקראינה, נשארה הארץ בלי שוטר ומושל. איש הישר בעיניו יעשה, והחֻצפה של החוליגנים המקומיים הלכה הלוך וגדול; הם נשאו ראש למעלה. ה“שקצים” הצעירים של הכפר קוריטני היו מתנפלים תכופות על המושבה היהודית וכמעט לא עבר אף לילה אחד בלי שערוריות. צעירי המושבה אמנם התארגנו והזדינו בנשק ועלתה בידם לגרש פעם בפעם את החמסנים – כמובן, לא היו החוליגנים שבעים רצון מזה וחבלו תחבולות לגזול מהיהודים את נשקם. מתוך תהפוכות פוליטיות שנתהוו בארץ עלתה להם להפיק את זממם. לא עבר זמן רב וראש הועד הפועל של הכפר הזמין אליו את צעירי היהודים של המושבה ודרש שימסרו בידו את כלי נשקם. לשוא בחרו הקולוניסטים מתוכם דפוטציה ושלחו ליושב־ראש, לברר לו שבכלי נשקם הם משתמשים רק לגרש את הסיקריקים, המתנפלים פעם בפעם על המושבה. השתדלותם לא הועילה. הכריחום לפרוק נשקם מעליהם, ומאז פרצו צעירי קוריטני אל תוך המושבה בפרהסיה, ערכו בכל לילה חפושים, הכו את היהודים וחמסו את רכושם, אך דם לא שפכו. גם בשעה שנערכו הפרעות בבלטה בפעם השנית, בחדש מרס 1919, וכמעט עד אלף נפשות בקשו מפלט להם בהמושבה – גם אז, כאשר התנפלו חוליגני קוריטני על הבתים שהסתתרו בהם הפליטים, חמסו רק את כספם, אך לידי שפיכת דם והריגות פומביות לא באו. אכרי קוריטני עוד פחדו לצאת ביד רמה נגד היהודים וחכו לעת יותר מוכשרת,

ג

החוליגנים לא היו צריכים לחכות הרבה, העת המוכשרת הנה באה…

הדבר קרה לפני פסח, ב' ניסן, תרע"ט. חיל הפטלוריים “הכובעים האדֻמים” נלחמו בצ’יצ’לניק עם חיל המועצה. שם היתה תבוסתם שלמה והוכרחו לסגת אחור. בדרך בריחתם התעכבו בקוריטני. הפטלוריים לא ידעו על מציאות המושבה היהודית בקרבת הכפר, אך החוליגנים הקוריטניים מצאו עתה השעה מוכשרת לכך והובילו את הפטלוריים אל המושבה…

הקרבן הראשון היה הצעיר אלימלך מילשטיין, נער בן חמש עשרה שנה; הוא נהרג בדרך, בשעה שבקש להתחבא בביתו של אכר מכָּרו. כשבאו אל המושבה פרצו הפטלוריים ביחד עם צעירי הכפר אל בית העשיר בריל צאצקין, בן ששים שנה, והרגו אותו ואת נכדו, אברהם צאַצקין, תלמיד בית הספר למסחר, בן שבע־עשרה שנה. בבית השני הרגו את האשה אודי נמירובסקי, בת ארבעים וחמש שנה, עם שני ילדים, ילד בן חמש וילדה בת ארבע. בבית השלישי – נהרג אברהם סובלמן, בן חמשים וחמש שנה. אלה שבעה הקרבנות נפלו ביום ההוא מידי הרוצחים, בשאר הבתים כבר לא מצאו איש. כלם הספיקו לברוח ולהמלט על נפשם. לולא זאת כי אז בודאי לא היה נשאר אף שריד ופליט מכל יהודֵי המושבה. ההריגות נערכו באכזריות נוראה. עלמות אחדות נפלו בידי הסיקריקים, הן נאנסו ושלמו כפר נפשותיהן בכבודן, אך חייהן היו להן לשלל. 

במשך של חמשה ימים התגוללו החללים במקום אשר נהרגו ולא הובאו לקבורה. רק כאשר הפטלוריים נגפו לפני חיל המועצה ועזבו את הנוף, שבו היהודים אל בתיהם ועסקו בקבורתם של ההרוגים.

בימים ההם היה השלטון של המועצה עוד רפה. הסיקריקים ראו, שידם עוד חזקה. היהודים היו כל העת שרויים בפחד תמידי ובמוראים גדולים וחרדו מפני עלה נדף. חוצפת הסיקריקים התגברה הלוך וגבור וגמרו לגרש כלה את היהודים ולרשת את בתיהם וגניהם.

כשני חדשים אחרי המאורעות פרצו אכרי קוריטני אל המושבה, אספו את היהודים אל בית הכנסת וחפצו להאביד ולהשמיד את כלם. אך שני אכרים זקנים נכנסו בעובי הקורה ומנעו את אחיהם מבוא בדמים. אז קמו הסיקריקים והודיעו גלוי ליהודים, שאם לא יעזבו את המושבה, סוף סוף יהרגו אותם עד אחד. היהודים ידעו את כחם של הסיקריקים והבינו שהתראה זו אינה רק הפחדה בעלמא וגמרו לעזוב את המושבה בעור שניהם.

בימים מועטים גמרו הקולוניסטים את מעשיהם ועסקיהם כמושבה, מכרו את בתיהם וגניהם לסיקריקים בפרוטות, וכלם עזבו את המושבה. נשארו רק שתי אלמנות.

בתנאים כאלה היו צריכים היהודים להפרד מהמושבה, ששקעו בה כל־כך עמל, מרץ ורכוש במשך של הרבה שנים. הרוב הגדול של הקולוניסטים התישבו בבַלטה, ואף כי בפרעות אשר ערך טיטיוניק עבר גם עליהם כוס, ונשארו בערום ובחסר כל, אך בכל ואת אי אפשר לומר, שמצבם הכלכלי הוא רעוע. הקולוניסטים כלם הם אנשים זריזים, וכמעט כלם יודעים מלאכה ורכשו להם בעמל ידיהם מצב הגון בחיים.

אולם גם עתה היו מביטים בעינים מלאות געגועים לקרן צפונית־מזרחית, ששם יגדלו הפירות הרעננים על האילנות שהם, בידיהם, נטעו אותם. וכאשר תשאל את פי בני המושבה: “מי שדד את רבצכם?” וענו בהשתוממות: “מה זו שאלה? הסיקריקים מקוריטני!”

אמנם כן, זאת היא פעולת ידיהם של החוליגנים מקוריטני. אבל אין לשכוח שאלה היו רק כלי־נשק בידי חמסנים גדולים מהם, אשר בשם האידיאלים של החפש האישי והרכושי הם רומסים את אישיותנו, גוזלים את רכושנו ושולחים בנו משלחת מלאכים רעים, להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים מגוי.

(המודיע מבלטה).

אַדַאבַּאטש (תחנה, פלך חרסון).

בשנת 1920 נהרגו בתחנה אדאבאטש, הנמצאה במרחק שלש ווירסטאות מנובואוקראנקה, על ידי גיסותיו של מאַכנו, יותר משלשים יהודים. מהנרצחים הובאו לקבורה בנובואוקראנקה עשרה יהודים בלתי נודעים בשמותיהם.

(באראנובסקי צבי, פ"ק).

אוֹבודובקה (פלך פודוליה).

אובודובקה היא עירה קטנה, במרחק פרסאות אחדות מטרוסטיניץ. גרו שם כחמש מאות משפחות יהודים, אשר הרוב הגדול מהם חיו במחסור ובדחקות. ביום 10 מאי 1919, יום המוכן לפורענות, אחרי השחיטה הנוראה שערכו האכרים המתקוממים בטרוסטינֵיץ, עברו משם לאובודובקה, להרוג ולהשמיד גם שם את היהודים. גם פה נִשנה אותו הסדר אשר בטרוסטינֵיץ. המתקוממים אספו את יהודי העירה אל המגרש, שלפני בית־התפלה של הנוצרים, אל המתקוממים התחברו גם אכרי העירה ושל הסביבה. על היהודים העמידו שומרים להשגיח שלא ימלט מהם אף אחד. הסיקריקים נכנסו לישיבה וגמרו להרוג את כל הגברים. כאשר שמעו היהודים את גזר דינם געו כולם בבכיה, כרעו על ברכיהם ובכו והתחננו אל הרוצחים שירחמו על נשיהם וטפיהם. אך דמעותיהם ותחנוניהם של האמללים העירו רק את לעגם וצחוקם של הרוצחים. גמרו להרוג את היהודים על ידי פצצות שהכינו להם. השליכו שתי פצצות בתוך המון היהודים, אך הן לא התפוצצו. יהודי אחד מהנאסרים חטף פצצה שנפלה בקרבתו, וחפץ לזרקה חזרה אל המון הפרטיזנים, אך שכנו היהודי אחז בידו ועכבהו מלהשליך את הפצצה, באמרו: “אולי סוף כל סוף ירחמו עלינו”. אולם לב הפראים לא ידע רחם. כאשר ראו המתקוממים שהפצצות לא התפוצצו העמידו תותח והתחילו להמטיר על היהודים גשם של כדורים. אחר כך פרצו אל המגרש כשהם מזוינים בסיָפים, חניתות, כִּדוֹנִים וקרדמות והתחילו חוצבים באלה שלא נהרגו על ידי כדורי התותח. כמעט כל היהודים של אובודובקה נהרגו. נצולו רק אלה שהספיקו לברוח, או שהצליח בידם להסתתר במקום בטוח והרוצחים לא מצאו אותם.

אחר הטבח הביאו המתקוממים קרונות. סחבו את החללים בקלשונות־הברזל, שתחבו בבשרם בשעה שהללו מתפרפרים עוד בין החיים והמות והשליכו אותם אל העגלות. את ההרוגים קברו בתעלות וחפירות אשר נעשו בשעת המלחמה בגרמנים. החללים נשארו קבורים שם עד היום, והאכרים המקומיים אינם מרשים להוציאם משם.

נחלי דם שטפו על המגרש במקום שנהרגו היהודים. ימים אחדים אחר הטבח כשגרשו את הבהמות אל האחו, בבואם לפני המגרש עמדו וגעו על הדם ולא חפצו לעזוב את המקום.

אחר הטבח פרצו הסיקריקים, ביחד עם האכרים המקומיים, לבתי הנהרגים, חמסו ועשקו את כל החפצים אשר יכלו לקחת אתם, ואת השאר השחיתו. האלמנות והיתומות נאנסו ועֻנוּ. אנסו אז כמה מאות נשים ובתולות.

האלמנות והיתומים שנשארו, הרבה מהם מתו ברעב, בקור ובמחלות שונות. הנשארים לקחו את מקל־הנודדים בידיהם והתפזרו לכל רוח.

העירה חרבה. נשארו רק גלים נצים ועיי מפלה. האכרים המקומיים הרסו את בתי היהודים ואת עצי הבנין שרפו לפחמים. מספר ההרוגים כשלש מאות איש.

(המודיע י. טליתמאכר).

אוּבּוּטשׁאטשׁ (כפר, מחוז ברדיטשוב, פלך קיוב).

בכפר אובוטשאטש נמצא בית שרפת יין. דרה שמה רק משפחה יהודית אחת. ביום י“ג בתמוז 1919 התפרצה שמה סיעה של סיקריקים מהכנופיה של סוקולוב והרגו את כל המשפחה ואת הקרובים והמכרים, שהתארחו שם, ס”ה ארבע עשרה נפשות: את בעל הבית מלך, בן 50 שנה, את אביו בן 70, את בניו משה, נפתלי, מאקס ועוד בן אחד שעבד בצבא, שתי בנותיו, נכדו, שני גיסים של בנו משה ועוד שלשה אנשים.

(אסתר גולדשטיין).

אוֹבּוּכוב (פלך קיוב).

חיל המועצה עזבו את העיר ביום 24 ינואר 1919. תיכף פרצו לתוכה גדודי הפטלוריים. הקוזקים שדדו ושבו את בתי היהודים ויציגו את העירה ככלי ריק.

אובומֶילִיקובה (תחנה, פלך פודוליה).

סוף מרס, 1919. באה פלוגה של פטלוריים אל התחנה אובומיליקובה, הרחוקה שש ווירסטאות מעירה קרוטי, ומצאו את המסלה הרוסה. חיש התנפלה סיעה של חילים על חמשה סוחרי עצים שנמצאו בתחנה, בתוכם על משה רבינוביטש, צבי וויגלמאן וראשקיבון וסחבו אותם לתוך רכבת מיוחדת. שם התחילו מכים אותם בפרגלים ולענותם, כדי שיגלו להם מי הרס את המסלה. היהודים לא ידעו דבר ולא היה להם מה לגלות, אז התחילו מכים אותם בקתי הרובים ועל הפצעים זרו מלח. וכאשר גם אחרי הענויים האלה לא יכלו להוציא מפיהם מלים, התחילו לענותם בחתוך אברים: לאחד קצצו את אצבעותיו, לשני כרתו את ידו, לשלישי חתכו את אזנו, לרביעי נקרו את עיניו ולחמישי חתכו רצועות בשר מרגליו. אחר כך המיתו אותם ביריה. את גופותיהם השליכו החוצה דרך חלוני הרכבת.

(חיה ברסלאב)

אוברוּטש (עיר מחוזית. פלך וואלין).

א

מספר התושבים היהודים באוברוטש הם כששה אלפים. הרוב היותר גדול התפרנס ממסחר וחנונות, אך נמצא ביניהם גם מספר הגון של בעלי מלאכות, פועלים, עגלונים ונושאי סבל. קוֹמוּניים מפורסמים ואגיטַטורים לא נמצאו ביניהם.

הפרעות הראשונות נערכו באוברוטש עוד בימי הָרַדַה הראשונה, בעֶטים של אדוני המחוזות הפולנים והפקידים המקומיים, שנשארו עוד מימי הצַריזם; הם ערכו תעמולה בין האכרים המקומיים ובין החיילים, שנמצאו בעיר, והעלילו על היהודים שהם מפקיעים את השער ועל ידיהם היוקר יאמיר.

בעיר חנה אז הלגיון 165 האוקראיני. האגיטציה הביאה פרי. החיילים התפשטו בעיר, חמסו את רכוש היהודים, והכו אלה שנפלו בידיהם. אליהם נלוו גם האכרים המקומיים ושל הסביבה.

ביום 30 נובמבר 1918 קשרו האכרים של הוָלוסט הסוֹקלֶבי על שלטון ההֶטמן ויסדו לעצמם ריפובליקה באוברוטש. גדוד האופיצירים, שחנו בעיר, עזבוה. האכרים הקימו סדרים בעיר, הוציאו לחרות את כל אלה שנתפסו בעונות פוליטיים. ביניהם, את האכר דימיטריוק ואת היהודי הבונדאי פרִידְמַן. את דימיטריוק מִנו לקומיסר ואת פרידמן – לסגנו. האכרים הציעו לפני היהודים להתחבר עמהם וּלְזַיֵּן גדוד של מאה וחמשים איש. אולם היהודים הבינו את הסכנה הצפויה להם, ובאו לידי מסקנה לעמוד מנגד. בעת ההיא נפלה ממשלת ההֶטמן והדירקטוריום ירש את מקומה.

את התורה הבולשיבית קבלו אכרי סוֹקַלֶב מאת שכניהם, הרוסים הלבָנים, גרי קולינקוביטש. רק חלק קטן מהם נלוה אל התנועה האוקראינית־נַצִיוֹנַלית. הרוב הגדול נתחבר אל הבולשיביים. דימיטריוק ופרידמן התנגדו לתורת הבולשיביזם. דימיטריוק נהרג בידי האכרים ופרידמן נמלט ותהי לו נפשו לשלל. לקומנדנט על העיר נמנה מֶסַנטשוק, שהיה, כפי הנראה, אנטיסֶמיט; הוא בא בדברים עם הרשות הפטלורית בקורוסטֵין והזמין לאוברוטש את לגיון המות.

ב

בחשאי, תחת מכסה הלילה, קרב “לגיון המות” לאוברוטש. תיכף בבואם התנפלו כחתף על האכרים המזֻינים ונצלו מהם את נשקם. אחר כך התחילו לבדוק בבתי היהודים ולחפש נשק. אמנם כלי־זין לא מצאו, אך הכסף, התכשיטים וכלי החפץ שמצאו, שמו בכליהם. היהודים התאוננו באזני הקומנדנט על העושק והמרוצה שנעשו להם. הקומנדנט הרגיע את רוחם כי בקרוב יכנס העירה חיל מסודר והחמס יפָסק. ביום 25 דצמבר באה העירה פלוגה של פרטיזנים תחת פקודתו של האַטַמן קוזיר זירקוֹ, שבא, לפי דבריו, לערוך סדרים כעיר. מוסרים, שבשעה שהקומנדנט הרצה דין וחשׁבון על מצבה של העיר, העליל על היהודים שבעֶטים מתחולל הבולשביזם בעיר.

על אודות מהותו של קוזיר זירקוֹ סבבו בעיר שמועות שונות: יש אומרים שהשם קוזיר זירקוֹ הוא רק פסידונים והוא בעצמו גרף פולני. אחרים הגידו שהוא גליצאי, שנמלט מבית־האסורים, וראיה לדבר: כתבת קעקע חרותה על ידו. אלה שראו אותו, מספרים, שהוא צעיר בעל פנים שחֻמים, נואם נפלא בשפה האוקראינית. הוא יודע גם את השפה הרוסית, אך אוהב הוא לשוחח רק אוקראינית.

קוזיר זירקו מצא לנחוץ לבוא בדברים עם אגודות ואורגניזציות שונות ולשמוע מה בפיהם ומערכי־לבותיהם.

אחרי ששמע את חות־דעתם של האכרים, חפץ לבוא בדברים גם עם היהודים, ולמטרה זו צוה לתפוס את רב העיר ולהביאו אליו. ביום 26 דצמבר בשעה 2 בצהרים נתפס הרב והובא לבית הפקידות ושם נשאר עד השעה העשירית בלילה. במשך שמונה שעות התעללו בו הקוזקים ומלאו פניו קלון. רק בשעה העשירית זכה לקבל את פני האַטמן. קוזיר זירקו התנהג עם הרב בעזות, חרף וגדף אותו ולבסוף אמר לו בכעס ובחריקת שִנים:

– גלוי וידוע לפני, שאתה וכל קרוביך, גם כל היהודים הנמצאים בעיר, הנכם נצמדים לתורתם של הבולשיביים, לכן תדע כי כלה ונחרצה מלפני לעקור משרש את כל היהודים. לך כנוס את יהודיך והודע להם כל זאת!

אודיסה

א. הדיניקיים בכניסתם

היה יום השבת, לפני ראש־השנה שנת 1919. אני גרתי אז בדרך העולה לְפוֹנטַן האמצעי. בצהרים נשמע רעם יריות. ביום א' התחילו נכנסים סיעות של דיניקיים. בין כל סיעה וסיעה היה מרחק ידוע. באותה שעה עברו שני אופיצירים לפני ביתנו ושאלו: היש פה ז’ידים? הנוצרים ענו: אין פה ז’ידים. אשתי הציעה לפני לסור הביתה, אך אני נשארתי על מקומי. 

סיעות אחדות מדי עברן צעקו: הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!

פתאם התחילו רצים. ברחוב הרחב נומר 35 גר איש אחד מוכר חָלָב, זלמן גולדמן שמו. האיש הזה היה מחסידי הדיניקיים וחכה לבואם בכליון עינים. כאשר הסיעה עברה לפני ביתו התפלגו ממנה שני חילים, הם קרבו אל זלמן, התחילו מחרפים ומגדפים אותו, צעקו: “חרטום יהודי!” והכו אותו מכות רצח. זלמן התחנן להם, הציע כפר נפשו סך מסוים, אך הם לא פנו אל תחנתו. התנפלו עליו והרגוהו ביריה. אחר כך בדקו בכיסו ובזזו את כל כספו יותר מעשרים אלף. זלמן היה עוד איש צעיר, הוא היה צריך לחוג את חג חתונתו בעוד שבוע ימים. זה היה הקרבן הראשון.

משם עברו שני החילים לבית נו' 25, אל חנותו של חיים פראנק. הם הוציאו אוחו החצרה וחפצו להרגו ביריה. אך אשתו יצאה והתחילה בוכָה. אז קבלו ממנו סך מסוים כפר נפשו, ואחר כך לקחו מהחנות שק קמח, הוציאוהו אל הרחוב ואמרו:

– כל הרעב יבוא ויטול!

הנוצרים, אפילו המהוגנים שבהם, באו זה בכדו וזה בקערתו ולקחו קמח.

משם נכנסו חחילים אל הבית נו' 17, אל חנות ההפתק של שומסקי. הם דרשו ממנו כסף וזהב, גם לקחו בחנות תֵּה ותמרוקי נשים. משם עברו את המעברה לרחוב הפונטן האמצעי ומשם למבוא הסַחַלִינִי. שם פגשו יהודי זקן סמרטוטר והרגוהו. כך הרגו שני החילים, עד שנכנסו העירה, אחת עשרה נפשות.

גם במעוני בקרו אלה השנים. אני ישבתי אז עם בני ביתי ושתינו תה. עוד לא ידענו על כל הנעשה סביבנו. כאשר נכנסו דרשו בשלומי ושאלוני: “מה מעשיך?” חשבתי שהם מכירים אותי. אחר כך פנה אלי אחד מן החילים בשאלה: “איפה בנך הבכור, הוא עובד ב”טשיקה?" בני הבכור היה אז נער בן שלש עשרה שנה. השני שאלני: “איה כספך, זהבך והמגפים הטובים?” אז עניתי: “כסף וזהב אין לי ומגפים חדשים גם כן אינם בביתי, כי הנני רק מטליא טלאים”. נשמתי כמעט שפרחה מפחד. הם עמדו למולי ושאלו אותי:

– הנך ז’יד או רוסי?

אך הדִבֵּר לא היה בפי והחרשתי. החילים חזרו על שאלתם. או ענתה להם אשתי שאני יהודי. התחילו לחפש חפצי כסף וזהב, אך הביטו כה וכה ולא חפשו בארגזים. כאשר חפצו לצאת, אמר אחד אל השני:

– חבל שאין פרגל בידי, כי אז הייתי מונה לו פרגלים אחדים למזכרת.

השני ענה:

– נעזוב אותו עד מחר. אז נשמיד את כל היהודים.

גם ברחוב וואדיפרובודני נכנסו אל מעונו של הסנדלר יהושע ליובומירסקי, הוציאו החוצה את בנו ואת חתנו החַיט והרגו אותם. שני אלה היו מגַיסי ההגנה, שנתיסדה באודיסה כאשר התחילו הפרעות והטבח על ידי הדיניקיים והפטלוריים.

דרך פונטן האמצעי עברו הרבה סיעות של דיניקיים. שם נמצאו גם הקסרקטים. בהיות כמה מהם הרוסים וצריכים תקון, התאכסנו הרבה חילים במעונות פרטיים. כמובן, החילים שהתאכסנו במעונות יהודים רעצו את בעליהם וענו אותם בכל מיני ענויים. בבית נו' 27 גר פחח, שמואל רֶנדל. במעונו השכינו חילים אחדים. תיכף לכניסתם הביתה פשט אחד מהם את בגדיו, נשאר ערום. הוא שכב במטה ולבעל־הבית נתן צו, שבמשך הלילה יכבסו את הלבנים שלו, ויתקנו וינקו את בגדיו. הפחח ואשתו עבדו כל הלילה, הבעירו אש בתנור, כבסו, נקו ותקנו את בגדיו והחיל שכב לו סרוח במטתם.

רבות סבלו היהודים, שדָרו בדרך של הפונטן האמצעי, מהמגינים על “רוסיה המאוחדה שאינה מתחלקת”. בשעה שהחילים נכנסו אל חנות או לבעל מלאכה, דרשו שיתנו להם סחורה ויעשו בשבילם כל מלאכה בלי תשלומים. וכאשר שלמו לפעמים רחוקות, שלמו רק החמשית משויה של הסחורה, או של העבודה, וגם זאת בחרפות וגדופים.

גם אני ראיתי רעה בימים ההם.

הרבה פעמים סרו אל ביתי חילים, חלצו את המגפים מעל רגליהם ובקול מצוה סננו רק מלה אחת מבין שִניהם:

– תַּקן!

ואני הייתי מוכרח לעבוד שעות אחדות, להוציא הוצאות על עור ושאר מכשירי עבודה. וכאשר מסרתי את המגפים להחיל מתוקנים, לא הרכין אפילו בראשו לאות תודה ויצא מן הבית מבלי שלם אף אגורה. עבודות כאלה השפיעו עלי החילים בכל יום.

כמובן, משכר כזה לא יכלתי לפרנס את בני ביתי והרבה פעמים רעבו, פשוטו כמשמעו.

פעם אחת הביאו אל ביתי שני חילים רֶסֶן של עור וזרקו אותו לפני בפקודה:

– תקן!

הפעם יצאתי מגדרי ואמרתי לחילים: עשו בי מה שתחפצו, לי אי אפשר לעבוד בלי תשלומים, בשעה שבני ביתי גועים ברעב.

– אם כן נְקוב את שכרך!

קצבתי להם את המחיר.

– טוב, עֲשה!

לאחר שתקנתי את הרסן ומסרתיו להם, עזבו את הבית והלכו להם מבלי שלם אף פרוטה. אני לא יכלתי לעצור בנפשי ואחר יציאתם נהמתי בין שפתי:

– לכו לכל הרוחות!

כפי הנראה שמעו את הקללה שהתפרצה מפי. הם שבו הביתה וברסן התחילו להמטיר מכות ומהלומות על גופי ועל ראשי.

כדי להפטר עד כמה שאפשר מצרה זו, התחילו החנונים ובעלי המלאכות לסגור את חנויותיהם ומעונותיהם מבעוד יום. כלתה רגל מן השוק. האנשים יושבים להם כלואים בחדריהם, הדלתות והתריסים סגורים. כלם יושבים בדומיה ומפחדים להוציא אף מלה מפיהם, שלא ישמע בחוץ קולם.

מה עשו אז החילים? הם התחילו להתפרץ בלילה אל מעונותיהם של היהודים ואל חנויותיהם ולהריקם. כך התפרצו אל ביתו של החנוני בולוטין חילים אחדים (חנותו היתה בשותפות עם גוי ולכן לא נגעו בה) והריקו את מעונו עד היסוד. כסף מזומן, תכשיטים, חפצים ובגדים – הכל נחמס. כאשר קמו בני ביתו בבקר, לא היה להם אפילו במה לכסות את מערומיהם. כך היו התנפלויות תדיריות בכל לילה על בתים וחנויות שונים. בבית נו' 27 שגרתי בו, התנפלו חמש פעמים על החנוני אהרן ארניקוב ועשקו כל אשר לו. בפעם האחרונה, כאשר כבר לא מצאו מה לקחת, לקחו דֹחן, זרעוני שומשמין וכדומה.

כך רעצו הדיניקיים את היהודים, שגרו בדרך הפונטן האמצעי, עד כי כמעט כלם עזבו את מעונותיהם וברחו העירה.

במבוי של הקסרקטין גר חנוני יהודי פליט מרומניה, יחזקאל חיימוביטש. החילים התפרצו אל ביתו בלילה, חמסו כל רכושו והרגו אותו עם אשתו ועם בנו, נער בן י"ג שנים, נשארה רק ילדה אחת בת ח' שנים, שהתחבאה באחת הפנות ונצלה.

החילים גזלו גם הבהמות של היהודים מוכרי חלב. גרשו אותן העירה ומכרון לקצבים.

כאשר באו היהודים להתאונן באזני האופיצירים ענו: “כך יאה לכם, אל תהיו קומוניסטים!”

(מענדיל קענעלע, סנדלר).

ב. ב“מורג” האודיסאי

במשך שלשה החדשים ומחצה שאודיסה נמצאת תחת שלטונם של הדיניקיים קרו בעיר מאה וארבעה עשר מקרי רצח. בערך 33 מקרי רצח לחדש, לעומת 4־3 מקרי רצח שהיו שכיחים באודיסה בימי שלותה. הרציחות נעשו ברחובות ההומים ומרובי־האוכלסין ולאור השמש. חוצפתם של הרוצחים הגיעה למדה גדולה כזו, שלא פחדו כלל להכנס במשא ומתן תחלה עם קרבנותיהם, שיעדו להרוג. בכלל רָבו ההריגות ברַיון האלכסנדרובי, פריבוֹזני, מגרש סְטַרִי־בַּזַר, רחוב אלכסנדרובסקי והרחובות ארנַאוטסקי הגדולה והקטנה.

הרוצחים שמו מס על הסוחרים ובעלי המחסנים ברַיונים הללו. אלה שלא חפצו לשלם, או שלא הביאו את סכום הכסף במועדם, נרצחו. הרשות של העיר היתה קצרת־אונים להגן על האזרחים, ידוע לי, כי הפריסטב מחלק האלכסנדרובי יעץ לסוחרים שבעצמם יתפשרו עם הסיקריקים, באָמרו כי המשטרה האודיסאית אין בכחה לקבל על עצמה את האחריות לחייהם ולשלומם של האנשים האמידים.

ביחד עם ההתפתחות של הסיקריקיות, התפתחה גם כן וַכְּחַנַליה של עונשי־מות והריגות בלי שום דין ומשפט. אל “המורג”, שנמצא אז תחת ידי, הובאו במשך הזמן הזה מאתים ותשעה חללים, שנרצחו על ידי החילים בני לויתם, ע"ד “הנסיונות לבריחה”, כביכול.

בכל המקרים האלה אופיי הדבר הזה, שהקטיגור וחוקר־הדין לא התערבו כלל בענינים האלה. כל גופות הנרצחים בשעת “הנסיון לבריחה”, הובאו אל “המורג” בצרוף פתקאות לַקוֹניוֹת: “הגופה הנשלחת נהרגה ביריה, בשעת הנסיון לבריחה. אין עכוב להביאה לקבורה”, ממספר מאתים ותשעה החללים, שנהרגו באופן כזה, רק על שלשה עשר מהם נעשתה חקירה מדיצינית משפטית, בשעה שעל פי הדין היו צריכים לבדוק ולנתח את כל הנרצחים, באין יוצא מן הכלל. אולם, אף על פי שחקירה מדיצינית באופן אופיציאלי לא נעשתה, בכל זאת בקרתי בעצמי את כל הגופות, ולעת הצורך עשיתי גם נתוח בהרבה גופות ורשמתי את הפצעים שבהם. והנה החקירה בסדר הפצעים ואופיָם הראו ברור לדעת, כי כמעט בכל המקרים שום נסיון לבריחה לא היה. ההריגות היו בלי שום ספק רציחות פשוטות נועדות מראש, על פי משפט מות שהמשטרה בעצמה גזרה על האומללים האלה.

כדי לתת מושג נכון מכל אלה ההריגות בשעת ה“נסיון לבריחה” אביא פה דוגמאות אחדות מהיותר בולטות:

בתחלת פברואר 1919, בלילה, על שדה הקולריקובי, אצל קבר האחים, נרצח היהודי לוין, שנשלח מבית הפקידות האלכסנדרובי אל התחנה של הטרמבַי, אל בית המשפט הצבאי. לוין נרצח תחלה, אחר כך, המיליציונרים המלוים אותו הפשיטו את בגדיו והביאוהו אל בית החפשית הצבאית הקרובה. שם מת אחרי שעה ומחצה במכאובים נוראים. הנתוח נעשה על יָדי במעמדם של חבורת סטודנטים מֶדיקים של הקורס החמשי. על הגוף נמצא רק פצע מפולש בראש. מבוא החור נמצא על גב החטם ומוצאו בחוג המפרקת על המקום שמַגְביל עם הצואר. היריה נעשתה באקדח כיס קטן ממערכת “ברונינג”. ובכן הנטיה של היריה היתה מבפנים לאחור ומלמעלה למטה. הנטיה של היריה, וזו שנעשתה ישר מול הפנים, משימות לאַל את ההנחה, שנהרג בשעת הבריחה, ומראות בעליל שההריגה נעשתה למטרה של חמס. (חקירה משפטית בנידון זה לא נעשתה).

המקרה השני:

סוף יאנואר, 1919, נהרג ביריה יהודי שלא נודע שמו, שנסה להמלט מידי בני לויתו של המחלקה הבלשית. הנתוח נעשה במעמדו של חוקר־הדין. בגוף נמצא רק פצע אחד על ידי יריה בשכם ומלבד זה דקירה בכידון בשפולי הבטן, שהפריד בין עצמות החֵיק וגזר את שלחופית השתן והכרכשתא. גם פצע על ידי דקירה בדופן העליון של החזה, מצד הימני, שחדר אל חלל הלב ופצע גם את הריאה. המקומות של הפצעים ואָפים מראים, שבמקרה הזה שום נסיון לבריחה לא היה. ההריגה נעשתה במזיד ובכונה תחלה.

המקרה השלישי הוא קושמַרִי ביותר:

ביום 4 מרץ נפצע על ידי יריה ישעיה דוקטורס. את הנפצע הרימו העוברים ונשאוהו אל ההפתק. משם הודיעו ל“עזר המהיר”. בא רופא ולקח את החולה במרכבה להביאו לבית־החולים. בקרן הרחובות חרסונסקי ופירעאוברַזנסקי, לא רחוק מבית הפקידות של הקומנדנט, הדביקו את המרכבה של “עזר מהיר” אנשים מזוינים שישבו בכרכרה ודרשו שימסרו בידם את דוקטורס הנפצע. הרופא מאן למלאות את דרישתם ופנה אל בית הפקידות של הקומנדנטורה לעזר. האופיציר שנמצא על המשמר שחרר את המרכבה וצוה על המתנפלים שיפסיקו את התנפלותם.

המרכבה הגיעה בשלום אל בית החולים הישן, הרופא של “העזר המהיר” מסר את הנפצע דוקטורס. החירורג בעל המשמר הספיק להניח את דוקטורס על שלחן הנתוח והתחיל לבדוק את הפצע, והנה סיעה של אנשים מזוינים פרצו אל חדר הנתוח בצעקות ובשאון, דחפו בעזות את הרופא הצדה, ופה, על שלחן הנתוח, ירו בדוקטורס והמיתוהו. החולים שנמצאו בהלשכות הסמוכות התמוגגו מפחד.

בקצור: אם לא כלם, על כל פנים הרוב הגדול של החללים, שהובאו אל “המורג”, נמצאו בהם, מלבד פצעים על ידי יריה, גם דקירות על ידי כדונים, פצעים על ידי סיָפים, גם מכות והכאות. כל הפצעים האלה מעידים שלא נעשו בשעת “נסיון לברוח”, אלא, במחשבה תחלה, להרוג את אלה כדי לגזול את כספם ורכושם.

(תוצאות מההרצאה של הפרופיסור זמאילוביטש).

ג. הסטרוקובים בפרבר הַפְרֵיסִיפ

א. אל הקהלה האודיסאית! ¹

ביום 24 ינואר 1920 התפרצה סיעה של סיקריקים מהכנופיה של סטרוקוב לפרבר “פרֵיסִיפ”. בשעה השלישית בלילה התפרצו אחדים מהם אל מעוני, חמסו סך שלשים ושנים אלפים רובל במזומנים, טבק במחיר ששה אלפים רובל, גם הרבה חפצים, בתוכם: אחת עשרה שמיכות, שני כרים, שלש אדרות של נשים, כל הלבנים שנמצאו בביתי, בין של גברים ובין של נשים, כל המפית של השלחנות, ארבע חליפות של גברים, מעיל של תלמיד הגמנזיה ושש לסוּטוֹת של נשים. גם 20 פונט בורית, 6 פונט תה, 2 פוד סוכר, וכל הכפות והמזלגות שנמצאו בבית. המחיר של כל החפצים עולה בערך שלשים וחמשה אלפים רובל.

16/11 1920.

(יהושע בן קלמן פלאמינבוים, רחוב מוסקובסקי, 5).

ב. אל הקהלה האודיסאית!

ביום ד‘, 22 יאנואר 1920, התפרצה אל שוק יארמארוטשני בפריסיפ, סיעה של סיקריקים, שֶכִּנו את עצמם סטרוקובים. ראשיהם בחרו להם בבתינו חדרים כטוב בעיניהם והתחילו להשתרר עלינו. צוו להכין להם מאכלים מצרכי אכל כאלה, שגם בכסף אי אפשר למצוא בעיר. גם חדרו אל תוך החנויות וחמסו את הסחורות. אנחנו סגרנו את החנויות, אך הם אלצו אותנו לפתחן, ומלבד הסחורות שגזלו דרשו גם כסף מזומן. כך התפרצו לחנותו של בייגלזומר שני סיקריקים מהסטרוקובים, גזלו סחורות שונות גם דרשו עשרת אלפים רובל כפר נפשו ואימו עליו להרגו אם לא ישליש להם את הסכום הדרוש. הוא היה מוכרח לפדות את נפשו. זה אירע ביום ה’ בצהרים. בערב אור ליום ו' פתחו הסיקריקים את כל החנויות והוציאו מהן את הסחורות יקרות־הערך. ביום ו' התחילו לסקור את הבתים שהיהודים גרים בהם. יום ו' בערב התחילו מכינים את עצמם לעזוב את העיר. אנחנו חשבנו, כי יצאנו ידי חובותינו בביזת החנויות, אך בשעה השביעית בערב התחילו הסטרוקובים מתפרצים אל הבתים. אנחנו ברחנו ועזבנו את בתינו הפקר. הסיקריקים הריקו את הבתים. אחדים מהם שוב חדרו אל החנויות ובזזו את הסחורות הנשארות. כל מה שלא יכלו לקחת אתם, או בכלל סחורה זולה, רמסו ברגליהם, שפכו החוצה והחרימו. את העמודים של החנויות והארגזים הריקים הוציאו החוצה ושלחום באש. הם לא רצחו נפשות, כי כלם נמלטו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. רק אנכי, יעקב בייגלזומר, כשחזרתי בבקר למעוני מצאתי את חמותי מוטלת מתה על הרצפה באמצע החדר, כנראה, מתה מפחד. בביתנו נו' 177, נשארו במעונו של שלמה זיליטשיכיס הוריו, ישישים בני שבעים ויותר. את הזקן ברוך זיליטשיכיס ואשתו ענו הסיקריקים בענוים קשים, צרבו את בשרם בנרות, כדי שיגלו להם איפה מתחבא הבן. לספר בפרוטרוט את אשר סבלו היהודים הדרים במגרש השוק היארמארוטשני אי אפשר. אך זאת נוכל לומר, בשלשת ימי האפלה שהתהוללו הסיקריקים, כל היהודים הדרים בשוק יארמארוטשני וברחוב של הדרך הניקוליובי, בלי יוצא מן הכלל, נזוקו ברכושם. הרבה מהם נשארו אביונים מרודים, שלא נשארו בידם גם מעות קטנות לקנות לחם. 1920 13/11.

(אברהם קריטשיבסקי, יארמאראטשני 177; יעקב בייגילזומר, זאב בייגילזומר. שם 171; ברוך אידעלסון – שם 181; ליב פרענקל – שם 179; אברהם קסלין – שם 182; שלמה זינגרמאן – שם 180; מרדכי בלינדר – שם 171).

ד. הדיניקיים באודסה

א. אל הקהלה האודיסאית!

במשך עשרה ימים האחרונים באים בכל יום סיעות של חילים דיניקיים מזוינים אל חנויותינו באוטומובילים למשא ועגלות השיכים להדיביזיה נ. ובאיומים שיהרגו אותנו אם לא נתן להם לקחת סחורות כחפצם, הם מריקים את החנויות, גוזלים כל מיני סחורות, צרכי אכל, גם חפצים שונים: בגדים, כרים, כסתות, מכונות לתפירה וכו'.

הנזוקים הם:

1) אברהם שווארץ, רחוב ווארונצובסקי, אצל המעבר הצלב האדום. גזלו ממנו ארבעה אלפים רובל במזומנים, זהב, צרכי אכל וחפצים שונים.

2) דוד טיכולוז, רחוב ווארונצובסקי, מגרש אלכסיוב. גזלו ממנו חפצים שונים.

3) שמחה טיכולוז, רחוב ווארונצובסקי 112. גזלו ממנו סחורות, חפצים שונים ובגדים.

4) בוריס מארקוביטש גראַפלמן, רחוב ווארונצובסקי 19. גזלו ממנו ששה אלפים רובל וחפצים שונים.

5) אברהם הירש בן דוד שווארצבורג, ווארונצובסקי 84. גזלו ממנו שמונה מאות רובל, מכונה לתפירה, לבנים, סחורות וחפצים.

6) מאיר בן פייויל ליפשין, ווארונצובסקי 9. הריקו את כל הנמצא במעונו, לא השאירו דבר.

7) שטיינמן, מגרש אלקסיוב. הריקו את כל הסחורות שנמצאו במחסנו.

8) שווארצבלט, רחוב חוטורסקי. גזלו את כל רכושו.

אל החמס והשוד נלוו גם הכאות, ענויים ולפעמים גם הריגוֹת.

האשה צימרמאן נפצעה, במבוי גרוזבוי, ומתה מפצעיה בבית־החולים העירוני. את אחותה הרגו הדיניקיים.

את הזקנה שווארץ, הגרה ברחוב ווארונצובי, אחרי המעברה, הרגו הדיניקיים, כי לא היה בידה כסף לפדות את נפשה. (המודיעים: מאיר ליפשין; אברהם הירש בן דוד שווארצבורג).

ב. אל הקהלה האודסאית!

אנחנו החתומים מטה, סוחרים וחנונים ממגרש הפרוכורובי (שוק הגרוטאות) הננו מעירים את אזניכם על העשק והמרוצה שסובלים אנחנו הסוחרים:

מהעת שרשות המועצה עזבה את אודסה והדיניקיים ירשו את מקומה, מרבים לבוא בכל יום על המגרש סוביֶקטים שונים מלובשים בבגדי שרד של הדיניקיים, ובלי שום תעודות והרשאות, שנתן להם הרשות לעשות רֶיקביזִיציות, הם גוזלים סחורות שונות, שאין להן שום שייכות לחפצי הממשלה, כמו מכנסים, מגפים, כבירים ועוד כאלה.

בעת האחרונה באים בכל יום בני סיעות אחדות, סובבים את המגרש ושואלים את הסוחרים, אם הם ז’ידים או רוסים. מהסוחרים היהודים הם גוזלים את כל סחורותיהם. 

הדבר הזה משפיע כל כך לרעה עלינו, עד שהננו מוכרחים לסגור את חנויותינו.

הננו מצרפים פה רשימה בלתי־שלמה של הנזוקים.

(חתומים יותר מששים סוחרים בצרוף כתבותיהם)

ג. אל הקהלה האודיסאית!

בזה, אני דוד לרנר, חפץ להודיע על דבר ההריגה של שני חברי; משה אורול וליטמן פירשטֶנברג, שאירע ביום 1919, 6/11, בשעה 5 וחצי בבקר בפרדס העיר.

ואלה הם הפרטים:

משה אורול חפץ לנסוע לטירספול אל אחיו, לבקש ממנו עזר בשביל הוריהם, שנשארו בלי פרנסה. אורול הלך בחברת רעו ליטמן אל התחנה העירונית, שנמצאת ברחוב ייברֵיסקי, לקנות כרטיס לנסיעה. בהיות השעה עוד מוקדמת והתחנה סגורה, טילו ביחד על המפסעה שלפני התחנה. כאשר ספרה לי האשה קוֹפיט, הגרה ברחוב פראובראזֶנסקי מספר 50, קרבו אליהם שני חילים דיניקיים, אחד מהם עם כותפות, ודרשו מהם את תעודותיהם. אחרי בקרם את התעודות צוו עליהם ללכת אתם. החילים הובילו אותם אל פרדס העיר. שם הרגו את אורול על ידי יריה בחזה וגם פצעוהו בסיף. ליטמן, כפי הנראה, חפץ לברוח, לכן נהרג על ידי ירית בגב. הכדור נקָבו ועף החוצה. אלה הנשים ראו כאשר הובילו אותם: האשה טראכטנברג – רחוב טרויצקי נו' 44 מעון 10; מאני בת יעקב – באזרני 56; איידילמן – רחוב יקטרינה נו' 65; האשה פולונסקי – פראוברזינסקי 35 מעון 19.

(דוד בן חיים מנדיל לרנר קנטניה 56).

ד. אל הקהלת האודיסאית!

זה ימים אחדים שהקוזקים הנמצאים בקסרקטין שאצל המעברה חומסים ומענים את היהודים הגרים ברחוב ווארונצובסקי והרחובות הסמוכים אליו. הם באים בעגלות ובמכונות לטעינה וגוזלים את רכוש היהודים. גם אני לא נקֵּיתי מידם.

בלילה אור ליום 19 דצמבר עזבתי את ביתי ובמשך שני לילות לא לנתי במעוני, מיראה שלא יהרגוני הקוזקים. הפועלים הרוסים הדרים בביתי ספרו לי כי בשעה התשיעית בערב באו קוזקים, סבבו במעונות ושאלו ודרשו איפה גרים פה הז’ידים. אחר כך נכנסו אל מעוני וגזלו כל מה שמצאו: סך עשרה אלפים רובל במזומנים, 4 טבעות זהב, 4 כפות כסף, לבנים, בגדים, חפצים שונים, סחורות וכלי בית. סך הכל בערך חמשים אלפים רובל. אחר כך נפצו את השמשיות, שברו את המסגרות של החלונות וערכו פרעות.

בביתי נמצא אז פועל רוסי. הוא היה חולה ושכב במטתו. הקוזקים הכו אותו בנצב הרובה, התקלסו בו וכנו אותו “עבד עברי” ופשטו מעליו את המכנסים והמגפים.

אני נשארתי בלי שום מקור של פרנסה, בלי חפצים, כל רכושי לֻקח ממני. בקשתי האחת היא שיתנו לי את האפשרות לשוב לביתי ושלא אצטרך לפחד בכל עת ובכל שעה מן המות. (מרדני בן יעקב פיקר, רחוב ווארונצובסקי נו' 16).

ה. אל הקהלה האודיסאית!

זה שתי פעמים שהקוזקים הדיניקיים של הקסרקטים מהוָקזל הגדול התפרצו אל מעוני ושסו את כספי ואת רכושי.

בפעם הראשונה התפרצו אל מעוני שלשים קוזקים, גזלו שמונה אלפים רובל במזומנים, כלי כסף בסכום שני אלפים וחפצים שונים בסכום 30 אלף, ס"ה ארבעים אלף רובל. גם צוו שיכינו להם ליום מחר חמשים אלף רובל, זה אירע ב13 דצמבר ביום ו' בשעה 7 בערב.

ביום השבת 14 דצמבר באה עוד הפעם סיעה של קוזקים בערך 25 איש, הם באו באוטומוביל למשא, שברו את השער וחדרו אל החצר. לרוסים שנמצאו בחצר אמרו: לכו לכם לבתיכם. אנחנו באנו לבוז ולהרוג רק ז’ידים!

אחר כך נכנסו אל מעוני, שברו את המסגר של הדלת והוציאו סחורה בסכום מאה אלף רובל. אני החלפתי את שמלותי והקוזקים חשבו אותי לרוסי ולא נגעו בי. כאשר לא מצאו עוד יהודים, יצאו אל החצר, ירו ב' פעמים והלכו להם.

(בוריס בן אברהם שטיינמן, שוק אלקסיוב, מספר 12).

ו. אל הקהלה האודיסאית!

מודיעים אנחנו בזה ע"ד המאורעות שאירעו ברחוב סרֶדני יום ד' 26 דצמבר, 1919. בדירה של בית הספר העממי, ברחוב סרדני, נו' 6 התאכסנה פלוגה של קוזקים. מהעת הראשונה התחילו קוזקים אחדים מטילים ברחובות, מלאו גרונם יין, ומכים נשים שעברו עם הפרגלים שבידיהם. בלילה של 26 דצמבר התפרצה סיעה של קוזקים ביחד עם אופיצירים אחדים אל הבית נו' 10 ובמעונו של זקן הבית שברו את הדלתות והתחילו לעשות חפוש ובדיקה. אחר החפוש נתברר שאבדו חפצים אחדים. אחר כך עברו אל הבית השני נו' 12, חמסו שם מאת יאַנִי מליון איזו אלפים רובל. את הכסף הוציאו מתוך חיקו. בלילה השני חפצו לחדור אל הבית נו' 20, אך הדירים לא נתנו להם להכנס. הם עברו אל מבוי קרטומישובסקי נו' 3. השוער פתח להם את השער ושם בזזו את מעונו של יהודי אחד עד גמירא. בלילה אור ליום 31 דצמבר חפצו עוד הפעם הקוזקים לחדור אל הבית נו' 4 ברחוב סרדני, אך לא נתנו להם לבוא לתוכו. אז שברו את הדלתות והחלונות של החנות הנמצאה בבית הזה. משם חדרו אל הבית נו' 1 ברחוב סרדני הפונה לעבר הרחוב קומיטֶטסקי, מהבית הזה עקרו את החלונות ושברו את המסגרות וצעקו: הכו את הז’ידים!

כאשר הגיעו אל הבית נו' 12 צעקו: פתחו ותנו לנו עלמות!

בבית נו' 9, בלשכה של רקוד, דרשו שיתנו להם את הפסנתר, אבל לא לקחוהו כי לא ישר בעיניהם. גם במעונות אחרים דרשו פסנתר. ביום דרשו מאת העוברים ושבים, שיעבירו קרשים על שכמם ממקום למקום. הדירים נסים מהרחוב הזה, בפרט הנשים. בעת האחרונה נודע שלבתים נו' 10 ונו' 12 באו אופיצירים והודיעו להנזוקים, שיבואו אל הקסרקטים ויכירו את חפציהם.

(יצחק זילברשטיין, מאני קאגאן, יואל קפלן).

ז. אל הקהלה האודיסאית!

בזה אני מודיע את אשר אירע לי ביום אתמול, 1 יאנואר 1919.

אני שבתי לביתי בשעה השביעית בערב, דרך רחוב רישיליבסקי. עוד לא הגעתי אל קרן הרחובות רישי־ז’וקובסקי והנה באו שלשה אופיצירים למולי. אנכי נטיתי הצדה. הדבר הזה עורר את שימת לבו של אופיציר אחד. הוא פנה אלי ושאל אותי בכעס: מדוע נטית הצדה? גם הכה אותי על פני.

– נטיתי הצדה בלי שום כּונה – עניתי והפניתי את שכמי ללכת לדרכי.

– עמוד! – צוה האופיציר השני.

אני נשארתי על מקומי.

– כמדומני שזה הוא הז’יד שפגש אותנו אתמול וברח! – אמר אופיציר אחד אל רעהו.

– הוא ולא אחר!

האופיציר הראשון חלק לי עוד הפעם “מתנת יד” עד כי נפל כובעי ארצה.

התחלתי לבקש על נפשי שיניחוני, אבל הם תפשו בי ויאמרו:

– אתה תלך אתנו אל הקונטורה של הָרִגוּל!

כל זה קרה בקרן רישיליבסקי־זוֹקוֹבסקי.

היתה השעה השביעית בערב, הרחוב מואר, וההמון הרב שעבר ברחוב סוקר את כל הנעשה. אחדים התעכבו.

כדי להעביר את החשד שזאת היא התנפלות פשוטה של סיקריקים על איש בלתי מזויָן, פנה אלי אחד האופיצירים ואמר בכעס:

– איך זה נועזת להציע לפנינו שטרות של המועצה, שוחד? אל הקונטורה של הרגול תבוא אתנו.

כאשר נועזתי לשאול, מדוע זה מובילים אותי ברחוב ז’וקובסקי, הלא הקונטורה של הרגול איננה כלל ברחוב הזה, תקע לי אופיציר אחד באזני ואמר:

– אל תתחכם הרבה!

אופיציר אחד הוציא את האקדח וצוה עלי:

– חמשה צעדים לפנינו!

מלאתי את צוויו והנה שמעתי מאחרי את הדיאלוג הקצר הזה:

– קחהו אל העבר השני. שם אין איש.

– אל העבר השני עבור! – צוה עלי האופיציר.

הנני מביט סביבי, שם אין איש, חשך ואפלה.

רואה אני כי בא קצי ומבלי חשוב הרבה עקרתי את רגלי וברחתי דרך בית התפלה של אנשי ברוֹד אל הרחוב קונדרַטינקה, אחורי שומע אני קול: “עמוד, אירה”! וארבע יריות בבת־אחת עפו אחרי.

רק הודות לאופיציר שעמד על המשמר לפני הבירזה נצלתי מידם.

האופיציר בטובו, על פי בקשתי, ישב אתי בכרכרה ולִוּני כברת ארץ.

(ל. בולק).

ח

ברחוב בזרני נו' 51 גרה המשפחה ג… במעונם התאכסן אופיציר של הדיניקיים מיום בואם לעיר. כאשר הגיעה עתם לעזוב את המקום, באו שמונה אופיצירים לבקר את חברם זה והזמינו אל חדרו את בתו הבכירה של ג. עם ארוסה. אופיציר אחד התנפל על הנערה, קרע ממנה את בגדיה וחפץ לענותה. הנערה התאבקה אתו בבל כחותיה, נשכה אותו בשניה, תקעה בו את צפרניה, וצעקה ויבבה.

החתן התנפל על האופיציר ודחף אותו מארוסתו.

האופיציר חפץ להרוג את החתן. הנערה כסתה אותו בגופה. האופיציר ירה. לאשרה נגע הכדור רק בתנוך אזן הכלה.

האופיצירים לא הסתפקו בזה וחפצו דוקא לאנסה, אבל היללות והצרחות של המשפחה, אשר נסבו על החדר וחפצו לשבור את הדלת, עצרו בעדם ולא נתנו להם להפיק את זממם והנערה נצולה מידיהם.

(המודיעה אַדֶלה צוקרמן יברֵיסקי נו' 22).

ט. אל הקהלה האודיסאית!

אנחנו דרים במעונה של מ. ניקוליובנה דז’יטַיובה ברחוב הסופיובי נו' 16, משלמים אנחנו שכר דירה בעד שני חדרים 189 רובל לחדש, אף כי בעלת המעון משלמת בעד כל המעון רק 35 רובל לחדש. אך דז’יטיובה התחילה למצא תואנות, התקוטטה אתנו, חרפה וגדפה אותנו ודרשה שנעזוב את המעון.

אולם מכיון שלא היתה לנו דירה אחרת, על כרחנו נשארנו

לדור בביתה. ביום 20 אוגוסט 1918 הודיעה לנו, שאם לא נעזוב את המעון אז

תבקש מאת מכריה הדיניקיים והם יגרשונו מהבית. גם התחילה לחרף אותנו וצעקה

“ז’ידים!”. כעבור חצי שעה הביאה שלשה חילים מזוינים, ואלה הודיעו לי, שאני אסור וצוו עלי ללכת עמהם. אבי לא חפץ להניחני לבדי ונלוה אלינו. הם הובילו אותנו אל הקסרקטין שלהם ברחוב סופיובקה נו' 12. סגרו את הדלתות ועל פי פקודתו של הפקיד אבריקוסוב התחילו חילים אחדים להכות אותי במדוכי הרובים ובפרגלים. לתחנותיו של אבא ושבועותיו שהנני נקי מכל עון, ענו לו: ,הז’יד הוא בן לא אֹמֶן“, “את הז’ידים צריכים להרוג” וגם את אבא הִכו בפרגלים ובמדוכים. הענויים ארכו עד שעה 12 בלילה. כאשר פסקו הענויים פשטו מעלינו את בגדינו וחלקו אותם ביניהם. אחר כך אסרו את ידינו, סתמו את פיותינו, הושיבו אותנו בעגלה והובילונו אל הפרדס האלכסנדרובי, בלוית ארבעה חילים מזוינים. בדרך התרתי את מוסרותי. כאשר באנו אל הפרדס צוה אבריקוסוב על אבא שישכב על הארץ וכונן אליו את הרובה. עלי צוה את החילים שלא יגעו בי. הוא בעצמו חפץ להרגני. ברגע זה ברחתי. הם ירו אחרי כמה פעמים, אך החטיאו את המטרה. ביום השני נמצא גופו של אבא מת ב”מורג".

את תעודתי ותעודתו של אבא לקח המתנדב אבריקוסוב. –

(סטודנט אייזיק קריימער, רחוב סופיוב, נו' 16 מעון 14).

ה. היונים באודיסה

א. אל הקהלה האודיסאית!

ביוס 24 מרס, בשעה 9 בבקר, 1919, באו שני חילים יונים אל חנותנו, ברחוב פריבוזני 44/46 ופנו אלינו בשפת יונית והראו על העששיות הסדורות על האצטבאות. אנחנו לא הבינונו את שפתם וחשבנו שהם חפצים לקנות עששיות. לקחנו שתי עששיות, חבשנו אותן בקופסא ומסרנון להם. בדרשנו כסף, קבלנו תשובה: “בריסטול”. מכיון שלא ידענו את פרושה של המלה “בריסטול”, דרשנו מהם שיבררו לנו. אז הוציאו כדונים ואימו עלינו. פחדנו מאד וברחנו. היונים דלקו אחרינו ובין כך נפלו העששיות מידיהם ונשברו. אז התחילו לירות עלינו. כאשר לא עלה בידם לתפוש אותנו חטפו את ילדנו, בן ארבע שנים ומחצה והובילוהו אתם. המלציונרים סגרו את החנות והניחו עליה את החותם של בית הפקידות. השכנים של החנויות הקרובות הודיעו לשר העיר. בערב הביאו היונים את הילד אל בית הפקידות האלכסנדרובי. ביום השני שבו היונים אל החנות הסגורה לחפש אותנו.

(מרים בת אברהם הימלפארב, פריבוזני 44/46).

ב. אל הקהלה האודיסאית!

גיסנו ישראל לידסקי, הדר ברחוב קולודזני נו' 10, בא אתמול, 25 מרס, אל בית היולדות העירוני, ששם המליטה אשתו סימה ילד, לקחתה הביתה עם הרך הנולד. בשעה שלידסקי גמר חשבונותיו עם משרתי בית המקלט באו שני חילים יונים והתחילו דופקים על השער. השוער לא נתן להם להכנס. אחרי זמן־מה שבו עוד הפעם עם עוד חילים מזוינים. וכאשר פגשו את לידסקי אצל השער חטפוהו והובילוהו אתם. עד עתה אין אנו יודעים מה נעשה בו.

(ד. ברנר, י. לידסקי).

ו. הגריגוריובים באודיסה.

א

גדוד גריגוריובים נכנסו לאודיסה לעת ערב. כלם נשאו עניבות אדומות. הם התפשטו תיכף ברחובות של הפונטן האמצעי. סיעה של עשרה חילים נכנסה אל החצר שגרתי בו. שם מכרו בחשאי גם יי"ש. כשנכנסו יצאה לקראתם לקבל את פניהם גם אמו הזקנה של וַסְקה קוּרנוֹס, שגרה בחצר. היא פנתה אל החילים בהתרגשות:

– אלהים יחנכם, בָּנַי, שסוף כל סוף באתם הנה להציל אותנו מידי הז’ידים! לו ידעתם כמח סובלים אנחנו מידיהם! –

ובתוך כך פנתה גם אלי בידידות:

– ערבא טבא, מנדיל!

בעל הבית של החצר שגרתי בתוכו, ו. ח. ושכנו מ. וו. סבָּל, הזמינו את הגריגוריובים לבתיהם, השקו אותם יין, אחר כך יצאו אתם ביחד לחמוס, הם חמסו, על פי רוב, את בתי הפקידים של הדיניקיים.

ביום השני לעת ערב, כבר הסירו את האפר מעל פניהם וחשפו את פרצופם הָאֲמִתִּי, והתחילו שוסים את בתי היהודים. הרימו שאון יריות, פצעו אנשים אחדים. גם היו מקרי הריגה. באחד הלילות התנפלו הגריגוריובים על בית הפקידות, שנמצא בתחנה השביעית, רצחו שם 16 מיליציונרים יהודים ובחנות הסמוכה הרגו את בעל החנות ואשתו.

(מנדיל קענעלע).

ב

אל הקהלה האודיסאית!

אתמול בערב, 7 אפריל 1919, עבר דרך ביתנו, רחוב וואדופרובודני, להוקזַל גדוד גריגוריובים. אנחנו שמענו, איך צעירים אחדים מבני המאה השחורה קראו את הגריגוריובים להתנקם ביהודים, יען – לפי דבריהם, הרגו היהודים ארבעה נוצרים ועתה הם מתחבאים בבית הפקידות האלכסנדרובי. פרש אחד קרב אל ביתנו ושאל את הרוסים שעמדו בחוץ אם נמצאים פה בבתים יהודים. הרוסים ענו: “הן”. כה חקרו ודרשו בכל הבתים. אחרי זמן־מה שבו הפרשים בלוית הצעירים שהסיתו אותם להתנקם ביהודים. בביתנו התחילו נִטְפָּלִים אל היהודים בעלילה, שירו עליהם בעברם. אף כי נוצרים אחדים המליצו על היהודים והעידו שזה הוא שקר גמור, אך הגריגוריובים לא פנו אל דבריהם, הם התפרצו אל החנות שנמצאה בבית נו' 6, גזלו כסף מזומן, פפירוסות ולבנים בסכום של יותר מאלף רובל. מלבד זה התפרצו אל ביתו של בעל הבית הירש שניי, שברו והשחיתו את הרהיטים וכלי הבית על ידי יריות. הדרים בבית הזה ובבתים הסמוכים לא נתנו כל הלילה שֵנָה לעיניהם מפחד.

(ש. קאגאנוביטש, ה. שניי, ו. יאטבעצקי רחוב וואדופרובודני).

ז. הדיניקיים והתיחסותם אל החילים היהודים.

אוקטובר 20, 1919.

אל רוממות כבודו, הראש והמפקח הצבאי של הגליל, גנרל לייטננט מילינג.

חושב אנכי שהנני ממלא את חובתי חובת אזרח ואוהב ארצו בזה שהנני מודיע לרוממות כבודו על דבר היחוסים הנתעבים שמתיחסים במקום הועידה של פקיד הצבא ממחוז אודיסה (דיוכטיארני 24) ליהודים שנקראו לצבא בימים האלה 13־10 אוקטובר. כאשר מתאספים איזו מאות יהודים וכמספר הזה נוצרים אל מקום הועידה, אז נותנים רשות לנוצרים לרדוף את היהודים ולהתקלס בהם בלי שום עוֶל מצדם. וכל זאת נעשה בידיעתם של האופיצירים המפקדים שמעוררים את הנוצרים לזה. וגם השטבס־קפיטן, עוזרו של פקיד הצבאי והשומרים שהעמיד הוא בעצמו, מסיעים להם. אינני חפץ לדבר על אודות התיחסות הומנית אל האח החיל, שאף על פי שהוא יהודי בכל זאת עוזב גם הוא את ביתו ומשפחתו ומקריב על מזבח ארץ מולדתו, ביחד עם יתר המתנדבים, את חייו ובריאותו, – רוצה אני בזה להעיר את כבודו על חוסר הדיסציפלינה ובטול חובת המשמעת שבמחנה, עוות משפט יסודי, צדק ואנושיות בכלל. הסבות לכך הן גלויות לעין: אכזריות, פראות, אהבת בצע ואונאה. יש הרבה עובדות מחפירות, אשר איש נוצרי ישר צריך שפניו יתאדמו מבושה כשמזכירים אותן. אלה העובדות הן רבות מאד ולא פה המקום לפורטן, בהודעה קצרה זו, שאי אפשר לדחותה. גם חרפה היא להעלותן על הגליון לפני רוממות כבודו. לכן אסתפק פה בעובדות קטנות־ערך:

נקראו להמוביליזציה איזו מאות צעירים יהודים. את הנקראים אספו ומחזיקים אותם מן הרגע הראשון, בלי שום צדק, בסביבה מעופשת ובאטמוספירה של הקסרקטין במקום הועידה בקור ובטחב. ליהודים אין מַרשים לקבל פרידת שלום מקרוביהם, ולקרובים אין נותנים רשות לבקר את הנקראים לצבא ומשתמשים באופנים גסים, המלאים שנאה אל היהודים. החוליגנים הרוסים טרודים מן הבקר עד הערב לזרוק קליפות ירבוזים על ראשי היהודים האמללים שיש להם די אמץ רוח לבוא בעתם אל המוביליזציה. וכל זה נעשה בהסכמתם של השטבס קפיטן ושאר הפקידים. ולא זה בלבד אלא מכים הם גם את היהודים, מפילים את שניהם מפיהם, חומסים אותם, ומתירים לעצמם לעשות בהם כל נבלה. על אודות מקומות לשֵנה ולמנוחה אין אפילו מה לחשוב. כי מלבד שהמעון לא הוכן כלל בשביל מנוחה, מספר המשכבים והערסלים מועטים מאד. גם סביב גנבים וחמסנים יתהלכו. חמס בפרהסיה וגנבות. היהודים סובלים ענויים רוחניים וחומריים. כל העת במשך שבוע שׁלם צריכים הם להיות נעורים ולעמוד על רגליהם. ואוי לו לזה שמרשׁה לעצמו גם תנומה כל שהיא, הוא יכול להפסיד את הרכוש הצבאי של הממשלה, הכובע והמכנסים. מי שאינו יכול לשלם שוחד ל“גבוהים” שעליו, ארבעים או חמשים רובל, זה ימלט בלילה בחשאי לביתו אף כי הוא יודע שהדבר הזה בנפשו הוא.

שם, במקום הועידה של הצבא, עושים לא עבודה קדושה בשביל הממלכה, אך מעשי תעתועים והקנטת ז’ידים, שאי אפשר כלל להתיר זאת בצבא, שמטרתו היא לבנות את רוסיה הגדולה, המאוחדה שאינה מתחלקת. אי אפשר לבלי לרשום פה קו אחד: במקום הועידה מציגים את הרוסים לבדם ואת היהודים לבדם. את היהודים מעמידים בבצה; וצריכים הם שם לעמוד שעות שלמות תחת הברד של קליפות הירבוזים ואבנים שזורקים עליהם חבריהם החוליגנים הרוסים, לעיני הראשים והפקידים. הדבר הזה מביא את היהודים לידי התמרמרות ומחאות. ולפעמים מוכרחים הם לעזוב את השורה בלי רשיון.

בכלל, כפי הנראה, האנשים שנמסר לידיהם הגורל, החיים והבריאות של הצעירים שנקראו לצבא, גם הכבוד של הצבא והצלתה של רוסיה, אינם מבינים כלל את חובתם המוטלת עליהם וחסרים להם הרגשות האנושיים היותר אילמנטריים. אני אופיציר של הצבא הרוסי מהימים שעברו וְקַבַלֵיר גיורגובי, הנני מבקר בכל יום את קרובי, שגם הוא נקרא עכשו לצבא והוא נמצא באותם קסרקטין. בכל לבי הרוסי הנני מתמרמר למראית עיני, ובטוח אני, כי בסדרים אי־נורמליים כאלה הננו רק שופכים מים על הריחיים של הבולשיביזם והננו מתנהגים כאידיוטים גמורים, להפך מהמטרות שהציגה לה הפקידות הראשית.

חפץ אני להאמין שרוממות כבודו הוא מרום מכל שנאה נציונלית ומרים אל על את הדגל של הפטריוטיזם האמתי. כאשר יודע לו מכאן על אדות המצב השורר בשלטון הצבא בגליל אודיסה, אז ישים בגערתו קץ להוואקכנליה האידיוטית הזו וישפיע על הפקידים של הצבא שיתנהגו ביושר ובדרך ארץ עם כל הנקראים לצבא, בלי הבדל.

(אופיציר וקאבליר גיורגובי, רוסי).

לפי המסורה נהרגו בערך חמש מאות איש.

רשימה של הרוגים:

זלמן גאלדמאן מחלבה

בנו של יהושע ליובמירסקי

חתנו של יהושע ליובמירסקי

יחזקאל חיימוביטש 42 שנים

אשתו חיה שרה 36 שנים

בנו בנימין 13 שנים

לעווין

דוקטורס ישעיה

אורול משה

ליטמאן פירשטענברג

חמותו של יעקב בייגילזומער

אביו של הסטודנט אייזיק קרמר

ישראל לידסקי

בארמק קומיסר של הבית נו' 52

דוד שלמה לוינדובסקי 24 שנים

אחיו שמואל 19 שנים

דאשעבסקי ראש השטב של הגיס היהודי

הזקנה שווארץ רחוב וארונצובי

צימערמאן בעלת הבית במבוי גרוזובוי 20 עם אחותה

אוזדַה (פלך מינסק)

אוזדה היא עיר מסחרית. נמצאת במרחק עשרים ואחת ווירסטאות מהתחנה גֵינורָלובה מסלת ברֶסט. בזמן שהפולנים כבשו את החבל הזה, נמצאו בעירה רק ז’נדרמים אחדים.

ביום החמשי, 9 יולי 1920, נפלה הֲבָרָה בעיר, כי מתכוננים לערוך פרעות. היהודים נמוגו מפחד והתחילו לסגור את החנויות, אך הז’נדרמים עם פקידם לינדורף עכבו בידם. אז אספה אשתו של רטנר שבעה אלפים מַרק ומסרה אותם ללינדורף.

בשבת התחילו העושק והביזה, שנמשכו עד 13 יולי. הפולנים הלכו מבית לבית וחמסו ושסו. הרבה יהודים נשארו רק בשמלותיהם שעל בשרם. לז’נדרמים של החילים העוברים נמסר כל פעם כפר־נפש, סכומים של כמה אלפים מרק. 

בשעת הפרעות התחבאו הרבה יהודים בבתי האכרים מכריהם, או הסתתרו בעירות.

הרבה יהודים התחבאו בבתי־התפלה ובבית־המרחץ, בחשבם שהבתים הללו בטוחים מפני הדליקה. אך הפולנים חדרו גם אל הבתים הללו וחמסו את מעט הכסף, שנשאר בידי האמללים האלה. גם הבתים האלה לא נצלו מפני הדליקה ויהיו למאכלת אש.

ביום 12 יולי התעתדו הפולנים לעזוב את העיר. בלילה אור ליום 12 יולי, עברו מבית לבית ואספו נֵפט. היו מקרים שהריקו את הנפט מהעששיות. כך עשו בביתה של מירקה קנטורוֹביץ וגם בהרבה בתים אחרים. בהפטיק לקחו בֶנזין. הרבה יהודים ראו כאשר החילים הציתו את הבתים באש. יהודים אחדים נסו לכבות את השרפה, אך החילים גרשו אותם. יהודי אחד דקרו בכידון.

בשרפה נזוקו היהודים היותר אמידים. ארבעים ואחד בתים נכחדו באש. בתוכם גם בית אחד של רוסי. גם שני בתי־תפלה עלו על המוקד, גם שלש עשרה חנויות וארבעים ושנים בנינים נשרפו.

(תוצאות החקירה של 2־1 אייגוסט 1920).

אולגופול (פלך חרסון).

הפרעות באולגופול התחילו בחדש פברואר, שנת 1919. פעם בפעם התנפלו ההידמקים על העירה וחמסו ושדדו את בתי היהודים. כך נמשך המצב עד שנכבשה העיר על ידי חיל המועצה, אך שלטון המועצה לא האריך ימים. וכאשר החיל האדום אֻלץ לסגת אחור, התחילו ימים רעים ליהודי אולגופול. ביום 14 מאי, שנת 1919, פרצו העירה האטמנים זַבולוטני וּטְשַלִי עם גיסותיהם ובמשך שני ימים שדדו את העיר, אנסו נשים אחדות והרגו את כל מי שנפל לידם. נהרגו אז עשרים נפשות, ביניהם הילדה של הרב פוקס, נערה בת ארבע עשרה שנה. גם זקן בן שמונים שנה. מלבד אלה מתו אחר כך ששה אנשים מפצעיהם. בין ההרוגים היו שלשה יהודים מברשַד, שבאו לאולגופול ומצאו פה את קברם. הרבה מהנפצעים נשארו בעלי־מומים לכל ימי חייהם. כמה מהם הצליחו לקנות את חֻפשתם בכסף, אך היו גם מקרים, שהסיקריקים קבלו כפר נפש ואחר כך הרגו את קרבנותיהם.

טשַאלי היה מורה לעם ו“סמוסטיניק” מיסודו של פטלורי וערך עתון באולגופול בשם “בוליה”, גם הוציא פקֻדות. בימי פברואר ואפריל, כאשר התנפלו ההידמקים על העיר, יצא הוא תמיד להגן על היהודים והבטיח להם, שכל זמן שהוא יהיה בעיר לא יהיו פרעות. אחר כך, כאשר הוא בעצמו, ביחד עם זבולוטני, ערכו פרעות בעיר, אמר טשאלי, שהוא מתנקם ביהודים, מפני שהם מתחברים אל הרשות של המועצה. זבולוטני וגיסותיו חנו ביער הסמוך אל הכפר ליובומירקה, במרחק פרסאות אחדות מן העיר, ובכל יום שלח אל היהודים דרישות שונות, בצרכי אכל, מגפים, לבנים ובגדים. והיהודים נאלצו למלאות כל פעם את דרישותיו בדיוק. כך רעץ זבולוטני את היהודים במשך כל הקיץ.

ביום כפור פרצו העירה כנופיות חדשות וחמסו את בתי היהודים. יש אומרים, שהסיקריקים היו אכרי ליובומירקה, שהתחפשו בבגדי חילים; הם הרגו ששה אנשים, בתוכם זקנה אחת, בת שמונים שנה עם בנה ובתה. הם תפסו יהודים אחדים, הושיבו איתם בעגלה, הובילו אותם אל קרוביהם ודרשו מהם כפר נפשם, באַימם עליהם להרגם אם לא יפדו את קרוביהם.

לעת ערב בא העירה גדוד דיניקיים. שמחה וששון בעיר. היהודים דמו לנוח מעצבם ומרגזם, אך תקותם היתה מפח נפש. הדיניקיים, תיכף בבואם, פרצו אל בתי היהודים וחמסו וגזלו מה שמצאו. גם הפשיטו את הבגדים מהיהודים אשר פגשו ברחוב.

בימי הפרעות של 16־14 מאי הרבה נוצרים החביאו יהודים בבתיהם, ביניהם פקיד הפוסתה והשוטר של בית־הדין, שירקוביטש.

(נמסר על ידי רחל בוזמן).

אולַדובקה (תחנה במסלה הצרה בין יַנוב וחמלניק).

טשעפל הוא אחד מאלה האטמנים, מיסודו של פטלורי, שצמחו כראש ולענה על אדמת אוקראינה ושפכו את דמי היהודים כמים; הוא התנפל על הערים: ברשד, ליטין, חמלניק והסביבה, גם על רכבות המסע העוברות במסלה הצרה ושסה את הנוסעים היהודים, והרבָּה את חלליהם.

בחדש יולי 1921 התנפל טשעפל וגדודו על המסע העובר מחמלניק ליַנוב אצל התחנה אולדובקה והוציא מן הרכבות תשעים וששה נוסעים יהודים, אנשים ונשים, ויובילם אל היער הסמוך לתחנה. שם הושיב אותם על הקרקע, הכם במגלבים, הריק את כספיהם והפשיט את בגדיהם ואחר כך פנה אליהם בנאום כזה:

– ידוע תדעו, יהודי ליטין וחמלניק, כי כועס אני עליכם, יען הנכם מתקוממים לי ולא תתנוני לבוא לעירותיכם. לכן עברָתי שמורה לכם. את כלכם אהרוג ולא אשאיר מכם שריד. רק את יהודי ינוב אחונן, כי הם כפופים לי ועושים את רצוני. ועתה יהודי ליטין וחמלניק, אם חפצי חיים אתם, זאת עשו! הנני בוחר מכם שני אנשים, מאלה שבניהם עמהם, ילדיהם ישארו אתי, כבני תערובות, והם ישובו אל עריהם בלוית אנשי. והיה, אם תעלה בידם לפעול על אחיהם לפתוח לפני את שערי עריהם, אז אשכח את עברתי ומיהודי ליטין וחמלניק הנמצאים פה לא תפול אף אחת משערות ראשיהם. אך אוי ואבוי להן אם תעמודנה במרדן, אז נקם אקח, את כל היהודים גרי הערים האלה אהרוג בחרב נוקמת ובני התערובות – ראשונה!

היהודים הנשלחים לא שבו חזרה, בידעם שהמות מחכה שם להם. שבו רק אנשי טשעפל. חמתו של טשעפל התלקחה בקרבו ותיכף הוציא להורג ששה אנשים. את הנשארים העמיד לפני לוע התותח וגמר להרוג את כלם ביריה. רק על עלמה אחת מקַלינובקה, שהיתה יפה מאד, חמל טשעפל ונתן לה את נפשה לשלל.

– אדוני האטמן! – פנתה אליו העלמה בשפה אוקראינית צחה – הנני מודה לך על החיים והחסד שאתה אומר לעשות עמי. אבל את טובתך לא אוכל לקבל, כי למה לי חיים כאלה לראות בעיני באבדן אחי ואחיותי? אם נא מצאתי חן בעיניך, עשה אחת משתי אלה: או תן חנינה לכל היהודים הנמצאים פה, או הרגני נא הרוג אותי בראשונה.

טשעפל שלח לחפשי את כל היהודים.

אחר כך אמר בהתמרמרות: – “היא נערה טובה, אך עֲרוּמה ביותר”.

(המודיעה, רחל קָמַן מברשד).

אולֵיבסק (פלך וואלין).

ביום 29 וביום 30 דצמבר 1918, עברו גדודי הפטלוריים, שנסעו מהתחנות קיוב סרנע וקורוסטין־סרנע דרך התחנה אוליבסק והתעכבו שם שני ימים. במשך הימים הללו ערכו פרעות, התנפלו על היהודים והכו אותם מכות רצח, גם גזלו את כספם, הקומנדנט שלח לקרא אליו אחד עשר יהודים והודיע אותם, שקבל פקודה לאסרם. בסך של 1600 רו"כ פדו את נפשותיהם.

אולשַאנה (מחוז זוועניגרודקי, פלך קיוב).

אולשנה היא עירה קטנה. גרו בה ערך שתי מאות משפחות יהודים. היחס בין היהודים ובין הנוצרים שכניהם היה לא בשנאה.

בליל מוצאי־שבת, אור לל"ג בעמר 1919, התנפל האטמן קוליקובסקי עם הכנופיה שלו, ערך מאה וחמשים איש, על בית החרשת של סֻכר, שפועליו הנוצרים היו נוטים לבולשיביזם. ההתנפלות היתה פתאומית. הפועלים לא התכוננו למלחמה, לכן היתה יד קוליקובסקי על העליונה והפועלים ברחו לכל עבר.

ביום א' בל"ג בעמר נכנס קוליקובסקי ואנשיו לאולשנה; הם פרצו על בתי היהודים, חמסו ושדדו את הבתים ואת החנויות, הכו ופצעו יהודים אחדים, והרגו את שמואל צוקרמן.

אחר כך קרא קוליקובסקי לאספה את הנוצרים המקומיים והציע לפניהם להתחבר אתו ולהתנקם ביהודים.

בין כך התעודדו הפועלים של בית החרשת ויתנפלו על הסיקריקים ויהרגו את קוליקובסקי וששה סיקריקים. הנשארים ברחו.

קוליקובסקי היה יליד זוועניגרוד, אביו היה שם פקיד בימי הצריזם; הוא בעצמו היה ראש המיליציה באולשנה, בימי שלטונם של הפטלוריים. אחר כך נעשה ראש להפרטיזנים. הוא היה כבן שלשים.

עברו ימים מועטים ועוזרו של קוליקובסקי אסף גדוד והתנפל על העירה להתנקם ביהודים נקמת הדם השפוך. הסיקריקים התנפלו על בתי היהודים והתחילו לחמוס ולבוז את רכושם. אך פתאם נפלה הברה, שחיל המועצה הולך וקרב והסיקריקים ברחו.

מהעת ההיא לא ידעו יהודי אולשנה מנוחה. כל פעם פרצו העירה סיעות קטנות של סיקריקים, שדדו וחמסו את העירה, גם הרגו אנשים אחדים.

הדיניקיים פרצו אל העיר בפעם הראשונה ביום 6 חשון 1919. תיכף בבואם שלחו בחמס את ידיהם, גם שמו על העיר קונטריבוציה.

בפעם השנית פרצו הדיניקיים לאולשנה בחנוכה, 1919, וחמסו ושסו את היהודים.

בסוף דצמבר, כאשר הדיניקיים התכוננו לעזוב את החבל, עבר גדוד מתנדבים מקארסון לווועניגרודקי, דרך אולשנה, וחפצו לפרוע פרעות ביהודים. חיל אחד יצא בדגל שחור, שעליו היה כתוב: “הכו את היהודים – הצילו את רוסיה!” אך האכרים של הסביבה קמו עליהם ויגרשום, גם גזלו מהם הרבה עגלות טעונות כל טוב מרכוש היהודים. בשעת ההתנגשות בין האכרים והמתנדבים נהרג יהודי אחד מזוועניגרודקי, שהוא עורר את האכרים להתקומם לדיניקיים ולגרשם. נהרגו עשרה יהודים.

(שלמה חרומטשינקה, מורה בן 52 שנה).

אולשַׁניצה (פלך קיוב).

בסוף פברואר 1919 התנפלו השַלונים הפטלוריים, שעברו דרך אולשַניצה על התושבים היהודים וחמסו את הבתים ואת החנויות. בתחלת מערץ 1919 פרץ עוד הפעם העירה גדוד פטלוריים. הפעם לא הסתפקו רק בביזה. נהרגו שלשים וששה יהודים. כל העירה נחרבה.

אולשַנקה (כפר, מחוז אולגופול, פלך פודוליה).

באולשנקה גרו שמונה עשרה משפחות יהודים.

הכפר משתרע בבקעה בין שני הרים, במרחק עשרים ווירסטאות מהתחנה קריזופול. בשנת 1919, כאשר פרצה המלחמה בין הפטלוריים ובין חיל המועצה, היתה הדיספוזיציה על שני ההרים, משני עברי הכפר. על הר אחד חנו מערכות הפטלוריים וממולם, על ההר השני, חנו צבאות המועצה. המלחמה התפרצה בסוף תמוז 1919, סבלו אז כל גרי הכפר, כנוצרים כיהודים. בששה ימים לחדש אב עזבו גדודי המועצה את המערכה. אז פרצו הפטלוריים אל הכפר והתחילו שוסים את בתי היהודים. שמונה ימים התעכבו בכפר ובכל פעם באו בדרישות שונות. וכאשר כבר לא נשארה פרוטה בכיס, התחילו מפשיטים את הבגדים מעל היהודים ואפילו את חלוקיהם מעל בשרם ויציגו אותם ממש ערומים. הנשים היו מוכרחות להתחבאות; אלה שנפלו בידי הסיקריקים נאנסו, ואפילו ילדות קטנות.

אז נהרג הצעיר בנימין מיאמפולי, בן עשרים ושתים שנה; הוא בא לבקר את אחותו, שדרה בכפר ועסקה במלאכת התפירה. גם ברוך מילמאֵן ממיאסטקובסקי נהרג ואתו אפרים הערישניק, חנוני וסוחר בבגדים ישנים, בן ארבעים ושלש שנים; הוא נהרג באכזריות נוראה. הסיקריקים חצבו בגופו בסיפים, עד שעשאוהו ככברה. הארישניק נהרג בעטים של אכרי הכפר, שהודיעו לפטלוריים, כי הארישניק הוא איש עשיר ויש לו הרבה כסף וזהב. וכאשר דרשו ממנו הפטלוריים סכום כסף ענה שהוא איש עני ואין לו כלום. המענה הזה העלה את חמת הסיקריקים. הצעירים נהרגו, כי הפטלוריים חשדו אותם בקומוניזם. בני משפחתו של הארישניק עברו לקַמינקא ומשם לבסרביה.

בין האכרים המקומיים נמצאו הרבה חוליגנים, אך היו ביניהם גם אנשים ישרים, שהיו לסתרה על היהודים. כך בני משפחתי, אחת עשרה נפש, הסתתרו במשך שלשה שבועות בבתי האכרים: מאקסים, פאסטארניוק ופֶטרו גרומובוי. ואף כי הפטלוריים חקרו ודרשו אותם, ענו, שאין בביתם יהודים. עתה אין יהודים בכפר, רק שני חיטים באים שמה במשך השבוע לעבוד את עבודתם.

(יצחק גנדלמן, 57 שנה, עובד אדמה).

אומן (פלך קיוב)

I.

מספר היהודים באומן עולה לארבעים אלף. היחס בין היהודים ובין שכניהם הנוצרים לא היה מעולם יחס של ידידות וחבה. הנוצרים החנונים צרה עיניהם ביהודים, בני אומנותם. הפקידים והאדונים הפולנים הצטינו מעולם בשנאתם הגלויה ליהודים. גם הכהנים עזרו על ידם, לפעפע את השנאה הזו בלבות צאן מרעיתם.

בשנת 1905, כאשר נערכו פרעות על ידי המאה השחורה בכמה ערים, על פי רמז מגבוה, הזדינה גם המאה השחורה באומן ויצאה להתנקם ביהודים. נהרגו שלשה יהודים.

בימי הדירקטוריה לא הוטב היחס ליהודים. ההידמקים שחָנו בעיר, התעוללו כל פעם ביהודים. התנפלו עליהם, חמסו ושדדו אותם, הכו ופצעו כל יהודי שבא לידם, ולית דין ולית דַיָן. היו גם מקרי רצח. חטפו יהודי ברחוב, סחבוהו אל אחורי הקסרקטין, ענו אותו באכזריות, שברו את ידיו ואת רגליו והשליכוהו כשהוא ערום אל בור מלא מי שופכין.

ב 11 מרס 1919 עזבו חיל הדירקטוריום את העיר.

התחילו מתפשטות בין ההמון שמועות שונות ובדויות על חשבון היהודים, הוציאו קול כי היהודים עושקים את בתי התפלה של הנוצרים ועושים אותם לארוות של סוסים, כי יצאה פקודה להוציא את הרכוש מידי העירונים הנוצרים ולחלק אותו בין היהודים, ועוד שמועות ופזמונים כאלה.

והיוקר בעיר האמיר, העבודה פסקה והולכי בטל התרבו.

בכפרים הולכת ומתארגנת תעמולה של התקוממות נגד ממשלת המועצה, על ידי סוכני פטלורי. גם בין הגרניזון האומני נערכה תעמולה נגד הרשות המקומית, על ידי שטיגרין וקלימנקא, שהיו ס. ר. שמאליים.

בחצי אפריל התקומם הגרניזון המקומי; הם אסרו את הועד הפועל וגרשו את הקומיסרים היהודים ממשמרתם.

אך גדוד המעניש שבא מווינרצה, השקיט את המרד, הכניע את המתקוממים והביא סדר בעיר. שטיגרין וקלימנקא ברחו אל הסביבה. במשך עת קצרה עלתה בידם לארגן את האכרים נגד ממשלת המועצה, בשננם להם, כי השלטון נמצא באמת רק בידי היהודים, והנוצרים הם רק עבדי הז’ידים ומלקקים רק את הפרורים הנופלים משלחנם.

שטיגרין הוא יליד אומן, למד בבית־הספר לגננות, היה עסקן פוליטיקאי; הוא היה אהוב וחביב בעיני ההמון, כי האינטרסים של האכרים היו תמיד קרובים ללבו; הוא דרש שגם הסר"ים השמאליים יקֻבלו בתור חברים אל הועד הפועל, ובפרט שרוב חברי המועצה יבָּחרו מתוך האכרים. כשראה שאין שומעין לו ואינם חפצים למלאות את דרישותיו, פנה עורף לממשלת המועצה ונעשה ראש למתקוממים.

שטיגרין נפל בידי טש. ק. האומנית. כשהאשימו אותו באנטישימיות ושאלוהו:

– האם לא ידע, שההמון יפרע פרעות ביהודים?

ענה:

– אמנם ידעתי, גם קראתי את האכרים לפרוע פרעות ביהודים, כי באופן אחר אי אפשר היה לעוררם להתקוממות.

את שטיגרין הרגו ביריה. אך תנועת המרד לא חדלה. להיפך: עוד התפשטה ביתר עז. כל האכרים של מחוז אומן התקוממו כאיש אחד, התגודדו לגדודים. קלימנקא היה עליהם לראש ותחת פקודתו עלו על אומן.

המתקוממים חגו כדור על העיר וצרו עליה. הגרניזון של חיל המועצה, שנמצא בעיר, לא נועז לצאת בחרב לקראתם, כי רק מעט היה מספרם. בכל זאת חשבה הרשות המקומית, כי המתקוממים שאינם מזוינים כדבעי, לא יעיזו לפרוץ העירה. אך טעתה בחשבונה. מספר המתקוממים הצרים על העיר הלך הלוך ורב. וכאשר נתקבל האוניבֶרסל האנטישימי של גריגוריוב, התחברו אתו, וביחד עם אוכלסיו עלו בסערה אל העיר.

חיל המועצה עזב את העיר.

גדודי המתקוממים פרצו מכל עברים כשטף מים כבירים. רֻבם היו מזוינים בחרמשים, מגלות, מגרפות וקרדמות, או פשוט באלות. נמצאו ביניהם גם כאלה שהיו מזוינים ברובים, אקדחים סיפים, כדונים וחרבות. קהל גדול מאד נאספו, ביניהם זקנים ונערים, נשים ונערות. הם פרצו העירה ביום 12 מאי, בבקר בשעה 11. בראשונה פרצו אל המוסדות של הממשלה, ירו כל העת באויר, גזרו את חוטי הטלגרף, גם לקחו את הנשק שנמצא בעיר. אחר כך פרצו אל הבתים ואל המעונות של אנשים פרטיים, על פי רוב, אל המעונות של היהודים ודרשו, שימסרו בידם את הקומוניים.

הם חפשו רק קומוניים ונשק, אך לא גזלו ולא עשקו.

ככה נמשך עד השעה החמשית.

אז נספחו אל המתקוממים גם הנוצרים העירוניים, שהזדיינו בנשק שהוציאו ממחסני הממשלה. עליהם נלוה קהל גדול של חמסנים ורוצחים שברחו מבתי האסורים. והפרעות וההריגות החלו בכל אכזריותן.

רוב החללים נהרגו על ידי הצוענים, שנתחברו אל המתקוממים ועל ידי הנוצרים העירוניים ודרי הסמטות שבקצה העיר. גם אכרי הכפר בּבַּני הרבו לשפוך דם, בחפצם לנקום את נקמת דמו השפוך של שטיגרין, שהיה בן כפרם. שאר הכפריים לא הרבו כל כך לשפוך דם. ביניהם נמצאו גם כאלה, שהגינו על היהודים.

הסיקריקים התפזרו בעיר סיעות סיעות, חדרו אל המעונות, עשו חפושים, בדקו את התעודות, וחפשו קומוניסטים, וכנהוג, החפוש והבדיקה נגמרו בחמס, שוד, ענויים ורצח.

אחדים נצולו על ידי שפדו את נפשותיהם בכסף.

II.

מורי־הדרך היו החוליגנים המקומיים, היודעים ומכירים את יהודי אומן; הם הובילו את הסיקריקים אל מעונותיהם של היהודים האמידים. בהרבה בתים זרקו הסיקריקים את נשקם באויר. פירושה של זריקה זו היה: או סכום גדול של כסף, או הריגה בהמון. בהרבה בתים נשמדו משפחות שלמות. כך נרצחה משפחתו של בוגדַנים. הזקן בעצמו בן תשעים וחמש שנה, בתו, בעלה ובן שִלֵּשים. הרבה נהרגו בענויים קשים: בכריתת ידים, רגלים, אזנים וחטם. נמצאו נשים עם שדים כרותים.

אשה אחת סוככה בגופה על אביה ובעלה, שניהם נהרגו והיא נפצעה בחזה. ביום השני המליטה בן בחדר, שבו התגלגלו הגופות של אביה ובעלה.

הרבה נשים נאנסו. ההשפעה החנוכית של ההריגות על הפעוטות נבלטה באופן מבהיל: אחורי הצלב האדום העומד בשדה, נהרגו חמשה יהודים ביריה. אחד מההרוגים, איש בא בימים בעל זקן לבן, התפרפר זמן רב בין חיים ומות. הילדים הנוצרים, הגָרים בשכונה זו, לקטו להם אבנים וסקלו בהן את הזקן עד כי נפחה נפשו. 

לא רחוק מהמקום הזה נהרג יהודי ביריה. התאספו ילדים, הקימו את החלל אצל הגדר. קשרוהו בחבלים ויַדו בו אבנים, בלמדם את ידיהם לקלוע אל המטרה.

בחצר קאגאן נהרגו תשעה אנשים ואשה אחת מעֻברת. האשה חפצה להגן על בעלה וכדור צלח אל בטנה ונפלה שדודה. האשה היתה יפה מאד. הנוחם הֵצַר לסיקריקים על הרגם את האשה היפה הזו; הם הציעו לפני אמה שתביא אותה אל בית־החולים לרפאותה. ביחוד פעל הרצח מאד על סיקריקי אחד. בכל הבתים שפרץ לתוכם ספר מתוך צער:

– בביתו של קאגאן הרגנו אשה יפה להלל. לעולם לא אשכח את מבטה, אשר הצליפה עלי לפני מותה.

את הסטודנט ק. הובילו להריגה, הסיקריקים דרשו ממנו, שימסור בידם שני אקדחים. כל האמתלאות, הבקשות והתחנות של הוריו לא הועילו. ביחד עם הסטודנט נמצאו עוד שני צעירים, שגם עליהם נגזר משפט מות. כאשר חפצו להרוג את הצעירים, נפל אחד מהם והתעלף. נעשתה הפסקה. מתוך בהלה שכחו הסיקריקים בסטודנט. כאשר שבו, מצאו אותו במקום שעזבוהו. הדבר הזה הפיק רצון מהסיקריקים ושלחו אותו לחפשי. מי יחקור את רוח האדם?

היו גם מקרים כאלה:

נוצרי אחד החביא בביתו שני אחים, ובשעת שנתם קם עליהם ויהרגם ואת גופותיהם השליך לתוך גן־הירק של חברו.

השחיטה נמשכה שלשה ימים, 14־13־12 מאי.

הסיקריקים הפשיטו את הבגדים מעל קרבנותיהם והחללים התגוללו ערומים, או בלבנים שעליהם, ברחובות קריה.

מספר הנוצרים, שהשתתפו בצערם של היהודים והגינו עליהם, לא רב היה. להיפך, הרבה היו שמחים לאידם. ביחוד הצטינו בזה הפולנים, שסגרו את דלתות בתיהם לפני היהודים מכריהם שבאו לבקש חסות בצל קורתם. נמצאו גם כאלה, אשר גלו מקום מחבואם של היהודים ומסרו אותם בידי הרוצחים.

כדאי להזכיר לשבח את אלה הנוצרים שהגינו על היהודים והצילו הרבה נפשות ממות. ביחוד הצטין בזה אופיציר אחד שהציל רחוב שלם על ידי השפעתו. גם הכהן הנוצרי, בן המאה השחורה, ניקולסקי, עשה חסד עם היהודים והרבה מהם החביא בביתו.

ביום 14 מאי פסקה ההריגה בהמון והתירו לקבור את החללים.

אז פִּנו את החללים מהבתים והרחובות, עמסו אותם על קרונות והובילום אל שדה־הקברות. שם קברו אותם בשלשה קברים כוללים. בעת שקרובי ההרוגים כרו את הקברים ודמעותיהם התערבו עם נטפי הזיעה ודלפו על פניהם החמרמרים, עמדו הסיקריקים כנגדם, עשו העויוח משונות, לעגו לאמללים והתקלסו בהם. בעת שהנשים הספידו את מתיהן, חִקו הסיקריקים את הספדן, או נתנו בשיר קולם וישירו שירי לעג.

רק לב הנשים הנוצריות התרכך למראה גבעת החללים, שנערמה בבית הקברות, וגעו בבכיה.

אחר זמן, כאשר הקרובים חפצו להוציא את קרוביהם מהקבר הכללי, התנגדו לזה הנוצרים באמרם: “אסור להטריח את המתים; הם יקצפו עלינו ויתנקמו בנו”.

מספר ההרוגים הגיע עד ארבע מאות איש.

III.

א.

ביום 12 מאי 1919, פרץ לאומן קלימענקא וגיסותיו וחילי המועצה הכרחו לעזוב את העיר. בשני הימים הראשונים רק חמסו ועשקו, אך לא הרגו בהמון. ביום השלישי התחילה ההריגה בהמון. הרוצחים טפסו על העליות, זחלו אל המרתפים, בדקו במטמורות, ברפתים ובאֻרוות ואת מי שמצאו הרגו באכזריות שאין כמוה. בחצר, שגרתי בו, היו שלשה מעונות. מספר הזכרים בכל המעונות היו רק שלשה, אני, יוסף קוזאַצינסקי ואברהם וויגודנר. אני התחבאתי בעליה. השכן קוזאצינסקי הסתתר תחת המטה ואברהם וויגודנר ישב במעונו. והנה באה פלוגה של עשרים פרשים ועשרים חיל רגלי; הם הקיפו את החצר. אחדים מהם נכנסו והתחילו לחפש “נשק”; הם מצאו את אברהם וויגודנר במעונו. סחבוהו אל החצר והרגוהו שם ביריה. אחר כך נכנסו אל מעונו של יוסף קוואצינסקי. תיכף בבואם התחילו לחתוף את הכרים והכסתות מן המטה ולהשליכם על הרצפה סביב המטה, ועל ידי זה נשאר י. ק. סמוי מן העין ונצל ממות. אחרי הרגם את וויגודנר הביאו הסיקריקים חמשה חללים מן הרחוב והערימו אותם על גופו. אני שכבתי בעליה באחת הפנות. סיקריקים אחדים כבר התחילו לטפס על הסולם, לבדוק בעליה אם אין שם יהודים, וכפשע היה ביני ובין המות. אך פתאם נשמע קול פקידם: “עזבו את הבית. אין כדאי לבלות זמן רב בבית אחד!” והסיקריקים הלכו להם.

ב.

במרתפו של משה אוליכובסקי נמצא שומן חזיר, שהיה שייך לשלטון המועצה. כאשר כבש קלימענקא את העיר, העמיד שומרים אצל המרתף. אוליכובסקי עם אשתו ושני בניו הסטודנטים התחבאו בביתו של הד"ר קְרַמַרענקא שכנו. פתאם נזכר אוליכובסקי, שעזב בביתו איזה חפצים נחוצים וילך הוא ואשתו ובניו לקחתם, כשבאו אל מעונם, נכנסו ארבעה סיקריקים ושאלו: “מי הוא בעל־הבית?” – “אני” – ענה אוליכובסקי. הסיקריקים התחילו לחפש נשק, וכשלא מצאו עזבו את הבית. זה קרה ביום השני, שלא התחילה אז עוד ההריגה בהמון. פתאם ראה הבן הבכור אשפה מלאה כדורים מונחת על סף החלון; הוא הראה לאביו את הכדורים וגמרו להשליכם החוצה. לקול נפילתם נכנסו סיקריקים, הוציאו את האב ושני בניו והרגום,

מספר ההרוגים היה יותר משלש מאות וכמספר הזה נפצעים. נם נשים הרבה נאנסו ונהרגו.

ביום הרביעי בערב נשלחה דיליגציה מחשובי העיר, עם הרב הצבורי קונטורטשיק בראשם, אל קלימענקא לבקש מלפניו להפסיק את ההריגה. אז הוציא קלימענקא פקודה שאסר להרוג יהודים.

כאשר עזב קלימענקא את העיר, נוסד ועד ההגנה במספר ארבעים איש, מהם שלשים ושנים נוצרים ושמונה יהודים, בתוכם נמנה גם הרב קונטורטשיק.

בסוף יוני 1919, באו לאומן האטמנים קוזקוב, סטצורה ומיקולסקי עם גיסותיהם. נשלחה אליהם דיליגציה מועד ההגנה לקבל את פניהם בלחם ומלח, ולבקש מלפניהם לחוס על העיר. קוזקוב ענה להדיליגציה, כי היהודים הרגו הרבה פרטיזנים ולכן יתנקם בהם ובעד כל פרטיזן יהרוג מאה יהודים. אז הציעה לפניו הדיליגציה לקבל קונטריבוציה, אך קוזקוב אמר, שיקח גם את הכסף, גם את הנפש. אז כרע על ברכיו חבר הדילינציה, כוכול, מורה בגמנזיה, לפני קוזקוב, בכה והתחנן לפניו, שלא ישים קיקלון על עם אוקראינה ברציחותיו. אך קוזקוב אטם את אזניו משמוע את מוסרו. הדיליגציה שבה בפחי נפש והסיקריקים התפשטו בעיר, פרצו אל בתי היהודים והרגו כל מי שנפל בידם וחמסו רק כסף מזומן. רוב הנהרגים היו גברים. הקרבנות נהרגו בנשק קר. הרבה נשים נאנסו. השחיטה נערכה ביום ד'. מספר ההרוגים היו כשמונים איש וכמאה נפצעים. לפנות ערב נכנס העירה גדוד של חיל המועצה, וגיסות הסיקריקים התפזרו.

ג.

עברו שלשה שבועות. חיל המועצה עזבו את העיר וקוזקוב וגדודו פרצו עוד הפעם אל העיר והרגו כששים איש וכתשעים איש נפצעו. ההריגה נמשכה מן השעה הששית בבקר עד השעה העשירית בערב. אז התאספו הנשים של החברים מועד ההגנה, הכינו לחם־רב והזמינו את הסיקריקים לסעודה, כבדו אותם במעדנים ובמשקאות, נכנסו עמהם בשיחה, וכך עבר הלילה.

בכל עת שפרצו הסיקריקים העירה, התחברו אליהם הנוצרים, גרי הפרוָרים שבקצה העיר, וחמסו ועשקו את בתי היהודים ואת חנויותיהם, גם השתתפו עמהם בהריגה.

ביום השני חפצו הסיקריקים להמשיך את השחיטה. אך עוד הפעם נשמעו יריות של חיל המועצה והסיקריקים התפזרו.

כדי להגן על היהודים בימים הבאים, הטיל שלטון המועצה את האחריות על אלה הפרורים הסמוכים להעיר: האיונגורודי, זוועניגורודי, נובא־אומן וליסוגוריה, והוציא פקודה, שבעד כל יהודי הרוג, יענשו גרי הפרורים הללו בגופם.

הפקודה הזו הביאה תועלת. כאשר פרצה העירה איזו כנופיה של סיקריקים, קבלו הנוצרים גרי הפרורים הנזכרים יהודים לבתיהם בנפש חפצה ויהיו עליהם לסתרה.

גם ראש הכמרים, ניקוסקי, אף כי היה מן המאה השחורה ואויב ליהודים, בכל זאת הגין על היהודים, ובכל פעם כשפרצו סיקריקים אל העיר, יצא אליהם כשהוא מעוטף בבגדי כהונתו ואיֵם עליהם, שיכה בחרם כל מי שיהרוג יהודי.

ד.

בערב ראש השנה, 1919, נכנסו הדיניקיים. בשעת כניסתם לא רצחו נפשות, אך חמסו ושדדו את רכוש היהודים וכל מי שנפל בידם הוכה במגלב. גם ענו נשים אחדות. ערב יום הכפורים עברה דרך העיר הדיביזיה הפראית; הם התפשטו תיכף ברחובות שבקצה העיר ועשקו ושסו את הבתים והחנויות והטעינו את השלל על עגלות. הרבה יהודים הֻכו מכות רצח, גם הרגו שלשה אנשים ופצעו ששה.

ביום 6 יאנואר, 1920, התכוננו הדיניקיים לעזוב את העיר; הם דמו להתנהג באומן, כמו שהתנהגו בשאר ערים ולערוך טבח ליהודים, אך המורים הרוסים ערכו משתה לכבודם של האופיצירים ושתו ושכרו עמהם כל הלילה, ועל ידי זה נצולה העיר. גם הכהן הנוצרי ניקוסקי, נכנס בעבי הקורה והתחנן לדיניקיים שלא ישפכו דם.

ביום 18 מרס, ערב ר"ח ניסן, 1920, פרץ העירה טיטיוניק וגיסותיו. ועד ההגנה הבטיח לו סכום גדול של כסף והאטמן אסף את אנשיו לפני התיאטרון העירוני ודרש לפניהם שלא ירצחו נפשות. בכל זאת נהרגו כמה אנשים. אמת, שההריגות קרו בלילה. במשך של ששה ימים עשו הסיקריקים בעיר, עשקו, חמסו ואנסו הרבה נשים. 

סטיצורע היה אַתלֵיט בתיאטרון העירוני באומן, ואחר כך נתחבר למתקוממים ונעשה לאטמן; הוא נהרג באודיסה בחרף שנת 1921.

(נמסר על ידי שבתי בוליצקי, מורה, בן 51 שנה).

IV

ביום 12 מאי, 1919, התנפל קלימנקו על אומן עם אוכלוסי אכרים פרטיזנים של הסביבה, שנאספו תחת רגלו. רק לחלק קטן היו כלי נשק. הנשארים הזדינו בקלשונות, אתים, קרדֻמות, כילפות ואלות.

קלימנקא היה בעל־השכלה גבוהה וס.ר. שמאלי, שעזב את המפלגה, וביחד עם חברו שטיגרין התחבר אל "הסַמוסטיניים''. שטיגרין נתפס בידי הרשות ונהרג. מהעת ההיא חשב קלימנקא מחשבת נקם. וכאשר פרצו הפרטיזנים לאומן צעק: “נקום בכם נקמת דמו של שטיגרין השפוך!” ובמשך של שלשה ימים נערך טבח ליהודים.

בפרעות השתתפו גם אחדים מהאינטליגנציה הרוסית, כמו פקידי הפוסטה, המורים מבתי הספר הנמוכים ועוד כאלה.

מספר ההרוגים היה כשלש מאות נפש.

ביוני 1919, קפץ על העיר רוגזו של קוזַקוב.

עוד לפני פרצו לאומן, הגיעו שמועות מחרידות על דבר רציחותיו של קוזקוב והטבח שערך בערים הסמוכות. ראשי העדה פנו בבקשה אל הועד הפועל העירוני, שימסור בידם נשק כדי שיוכלו ליסד הגנה עצמית. אך הועד הפועל השיב את בקשתם ריקם. הכנופיה של קוזקוב פרצה העירה בשעה השלישית אחר הצהרים, מספרם היה מצער מאד, כשלשים איש, אך במהרה נלוו עליהם הרבה אכרים מהפרורים והכפרים הסמוכים; תיכף בכניסתם התפשטו בעיר, חמסו את הבתים, הרגו מי שנפל לידם ואנסו נשים ובתולות. אופיי הוא הדבר, שלסיקריקים היה רק נשק קר, והרבה “עבדו” רק באלותיהם. מספר ההרוגים היה כארבע מאות איש. הרבה חללים נמצאו בגן הסופיובי. הרבה יהודים נעלמו ולא נמצאו עד היום.

בפעם הזאת התאמצה האינטליגנציה הרוסית בכל כחותיה לעמוד בפרץ. הרבה מהם יצאו אל הפרורים הקיצונים “לקבל את פני האורחים”, הביאו אותם אל בתיהם, האכילום והשקום, גם נכנסו עמהם בשיחה ועל ידי זה מנעו אותם מבוא בדמים.

אחדים מהאינטליגנציה נסו לבוא לפני קוזקוב ולבקש מלפניו להפסיק את השחיטה, אך הוא אטם את אוניו משמוע את בקשותיהם.

קוזקוב הוא יליד העירה מַנקוֹבקה; הוא עבד בצבא עוד בימי הצַריזם, אחר כך עבד בצבא המועצה. באודיסה נתחבר לגריגוריוב ובגד בממשלת המועצה. כאשר הממשלה עברה לידי הדיניקיים נתחבר עמהם וימנוהו לפקיד. אך בכל החליפות שבאו עליו נשאר רוצח ושואף לדם. כפי שמספרים הרג בימי שלטון הדיניקיים פריסטַב אחד, ועל ידי זה נמסר למשפט הצבא ונהרג ביריה.

(נמסר על ידי שרה ימפולסקי, תלמידה של האוניברסיטה).

אוסוב (פלך וואלין – סמוך לקלעוואן)

בקיץ, 1919, ערכו גדודי הפטלוריים פרעות בעירה. נהרגו אז חמשה עשר יהודים. 

אוֹסטאפיה (כפר, גליל חורול, פלך פולטובה).

בכפר אוסטאפיה גרו כחמשים משפחות יהודים, כמעט כלם קרובים, ממשפחת סלאבוצקי. כאשר התחילו ימי הפרעות והטבח באוקראינה על ידי הפטלוריים, האטמנים השונים, ופשוט על ידי אכרי הכפרים, עזבו הרבה משפחות את הכפר אוסטאפיה והתישבו בערים. בכפר נשארו רק עשרים וחמש משפחות. ביום ט“ז סיון תר”פ נשלחתי אל הכפר לפתוח שם בית ספר בשביל ילדי הכפר. כשבאתי מצאתי שם רק משפחות אחדות. הנשארות נטעו העירה לחוג את חתונתו של אחד מקרוביהן. גמרתי שם את עבודתי ובשעה החמשית לעת ערב שבתי לחורול. באותו יום בשעה הששית התנפלה שם סיעה של סיקריקים והרגו ארבעה יהודים. הנשארים הספיקו לברוח. גם ביום ט“ז אלול תר”פ, נרצח באוסטפיה הישיש שמעון סלאבוצק. ההרוגים הובאו לקבורה בחורול.

(חיים חפן מורה).

אוקסֶנו (כפר, גליל טמלנה, פלך קיוב).

בחדש איר, תרע"ט, התנפלו אכרי הכפר אוקסנה על היהודי ליב אָטעס, שדר בכפר, ועל עוד יהודי שבא לרגלי עסקיו והרגו את שניהם במיתה משונה.

(משה בארסק).

אוקנה (פלך פודוליה).

ביום 13 פברואר 1919, קרב לעירה גדוד פטלוריים מזוינים. יצאה לקראתם דליגציה של נוצרים לקבל את פניהם והבטיחו להם להמציא בשבילם סך מסוים של כסף, מגפים ובגדים בתנאי שלא יכנסו העירה. הפטלוריים הסכימו. קבלו את הקונטריבוציה בכסף וחפצים ובגדים והלכו לדרכם. עתה בעיר שקט. היחס שבין היהודים והנוצרים הוא יחס של ידידות. ביום שהיהודים נצלו מהסכנה נערך בנקט יהודי־רוסי.

אורונה (כפר, פלך קיוב).

כאשר התחילו הפרעות באורונה וכל היהודים תושבי הכפר ברחו, מי ברגל ומי בעגלה, בקשתי גם אני עגלה בשביל בעלי הישיש, בן תשעים ושלש שנים, שלא יכול ללכת רגלי דרך רחוקה. אך שום אכר לא חפץ להשכיר לנו את עגלתו ובעל־כרחנו נשארנו בכפר.

פתאם פרצו אל בתינו עשרה מתקוממים, אכרים מן הכפרים הסמוכים ודרשו שנגלה להם איפה מתחבאים בנינו הקומוניסטים והתחילו מכים אותנו. הזקן שלי מסר להם הסך שתי מאות רובל, שנמצאו בידו והמתקוממים עזבו את הבית. פחדנו להשאר והלכנו להסתתר במטמורה. בידי עלה הדבר לבוא אל המטמורה, טרם הרגישו בי המתקוממים. אך בעלי נפל בידיהם והם סחבוהו אל הבית הסמוך. שמעתי איך האיצו בו שיגלה להם את מקום מחבואם של בניו, והוא ענה להם בהתרגשות: 

– הניחוני!

שלש פעמים ירו בו המתקוממים; הוא נפל שדוד.

הסיקריקים חתכו את ראשו וקרקטו את פניו. אחר כך הפשיטו מעליו את בגדיו. דרך הקיר שמעתי את שיחתם של המתקוממים:

– צריכים לחפש גם את אשתו; היא בודאי מסתתרת לא רחוק מפה. נטיל את גופו של ההרוג בעגלה, ונאסר אותה בה כדי שתסחבנה אל הנהר.

– ואחר כך נטיל גם אותה המימה – הוסיף השני.

עזבתי בלאט את המטמורה ודלגתי דרך הגדרות מחצר לחצר, עד בואי אל קצה הכפר. שם חמל עלי אכר אחד. אך הוא ירא להביאני אל ביתו והחביאני במטמורה של בולבוסים.

אורֶטשיה (פלך מינסק).

א.

כל העירה עטופה בענן של עשן, העולה ומתמר מהיערות ובצות הטוֹרף המשֻלחים באש. לעיני הנוסעים הבאים מצד מזרח (בוברויסק) מתגלה תמונה מעציבה של הרס וחורבן. לצד הימין תלויות ארֻבות של לבֵנים נחרות מאש, שרידים מהבנינים של התחנה, עיי מפֹּלת, ערמות של לבנים שרופות, שנצברו מהעליה של משאב־המים הנהרסת. הלאה עומד, כערער בערבה, ביתו של סַדקובסקי, עם חורי חלונותיו הפעורים לרוחה, שנצול מן השרפה בארח פלא. בעברנו ברחוב הגלוסקי מתבלטים לנגד עינינו משני עבריו תנורים נחוצים, תלי מפלת, ערמות לבנים שבורות וחרוכות ושרידי כתלים, וביניהם, פה ושם, בתים גלמודים שנצולו מן הדליקה.

בקצה הרחוב הגלוסקי מתגלה לנגד עינינו, משני עברי הנהר, ככר חשוף. פה ושם מזדקרות ארֻבות של עשן נצרבות ושני בתי־תפלה לרוסים וקטולים, הנותנים למגרש מראה של בית־קברות.

ובאמת נדמה המקום הזה לבית־קברות. על גבעות האפר תועים צללים עם עינים טרוטות ופחדניות. אלה הם יהודי אורֶטשיה, אשר כל רכושם היה לשרפה מאכלת אש, ועכשיו הם חופרים ונוברים בעיי המפלת ומוציאים משם מסמרות חרוכים ופרוכי ברזל. זה הוא סך־הכל של כל הונם ורכושם.

והיהודים האמללים רובצים על גבעות האשפה. האויר המלֻבן מלא סרחון מפגרי הבהמות שנשרפו באש, הנשרפים שואפים את האויר הזה אל קרבם, נאנחים ומיללים על קשי יומם.

ב

אור ליום ד', 13 יולי 1920, דרשו האופיצירים והחילים, שנשארו ללון בעיר, שיתנו להם תבן למצעות. הציעו את התבן וישנו עליו. בשעה השניה בלילה נשמע קול חצוצרה. כל הקומַנדה של המציתים התעוררה משנתם ובאה למקום המיועד. יצא אליהם אופיציר ושאל, אם יש בידם די גפרורים, וצוה שידליקו את התבן ויבעירו את הבתים. לחילים התירו לקבל מהיהודים כסף, אך גם אחרי קבלם את הכסף צריכים הם לשלח את הבתים באש. 

(עדותם של זימיל ובריל לבוביטש).

אחר כך התפזרו החילים ברחובות סיעות־סיעות למספר הרחובות והציתו את הבתים באש. ברחוב הגלוסקי, אשר שם הבתים פזורים, הבעירו אש בכל בית, בהניחם את התבן שהכינו להם מאתמול. אחרי הציתם את הבתים סגרו אותם מבחוץ ועל היהודים היה למלט את נפשותיהם דרך החלונות.

הפרעות והחמס התחילו ימים אחדים לפני השרפה. אור ליום 11 יולי, בשעה השתים עשרה, בלילה, שני מסעות של חילים פולנים, שֶכִּנו את עצמם: “אֶיטַפים של הצבא הפוזנַני”, קרבו אל התחנה תחת פקודתם של פקידי התחנות הקרובות. תיכף בבואם התנפלו בצעקות של פראים על הבנינים של התחנה והתחילו להרוס, להחריב ולקעקע את הבתים; הם הרסו ונתצו את הקירות ועקרו את הדלּתוֹת ואת החלונות. כאשר גמרו להרוס את הבנינים שבתחנה, התנפלו על בתי העובדים, שברו את הדלתות, החלונות והתריסים, ודרך המפרצות פרצו אל הבתים וישוסו את כל החפצים, שיכלו לקחת עמהם, ואת השאר החרימו. בביזה עסקו רק כשתי שעות ורק עשרה בתים היו למשיסה, כי תיכף נִתן צו לחילים להכנס אל הרכבות ולנסוע הלאה.

בביתו של סַדקובסקי, מעשרים ושנים חלונות שנמצאו בו, לא נשארה אף זגוגית אחת שלמה.

ביום השני, 12 יולי, התחילו הפרעות ונמשכו עד הדליקה.

ביום 14 יולי נעשו חפושים בהרבה בתים והחפושים נשנו הרבה פעמים על ידי סיעות שונות. סיעה יוצאת וסיעה נכנסת, והכל נעשה על פי פקודתם של האופיצירים. כאשר העלמה אפשטיין התאוננה באזני אופיציר אחד, על דבר החמס, שנעשה בבית הוריה, תקע לה באזנה. וקפיטן אחד, על בקשתה של העלמה שיצוה לחילים להחזיר להוריה את הפרה הגזולה מידם, ענה:

– בטוח אני, שבקרוב לא יהיה בה שום צורך לבעל־הבית.

ג

כאשר גמרו החילים לבוז את מעונו של אפשטיין, הציתו אש בבית, סגרו את הדלתות ולא נתנו לכל המשפחה (בת תשעה אנשים) לעזוב את הבית. את שתי פרותיו קשרו בחוטי ברזל בקרנותיהן אל הדיר ושם נשרפו. וכאשר, אחרי רוב עמל, נמלטו בני־ביתו של אפשטיין החוצה, גרשו אותם ביריותיהם חזרה אל מעונם. רק בשעה שהללו מסרו להם את כל כספם התירו להם לצאת. כאשר בנותיו של אפשטיין יצאו החוצה התחילו החילים לדלוק אחריהן, ורק כאשר נראה בחוץ היהודי אָשר מֶלניק, הדר ברחוב ההוא, עזבו החילים את העלמות והתנפלו עליו. אל החמס והבזה נלוו גם ענויים קשים. מכות מרדות, איומים באקדח. גם קלס ולעג מרבה להכיל.

הרבה עלמות ונשים נאנסו. אי אפשר לדעת את מספרן בדיוק. אחרי עלמה אחת רדפו שלשה ליגיונרים; כאשר ברחה ירו עליה וכדור חדר אל לבה ונפלה מתבוססת בדמה. מקרים כאלה היו עד עשרים.

הפולנים לקחו עמהם ארבעה יהודים, בהעלילם עליהם שהם “פרטיזנים”. הרבה עמל ומתלאה סבלו היהודים בדרך; הם כבר הקדשו למות, ורק ברוב עמל עלתה בידי עדת סלוצק לפדות ממות את השבויים.

אורֶטשיה משתרעת על חוף נהר בֶרֶזדובקי. דרך העירה עובר כביש בוברויסק־גלוסק־סלוצק, גם מסלת הברזל אסיפוביטשי־גלוסק.

(מההרצאה של חבר הועד מ. ר. פלוטקין). 

אורולובִיץ (מחוז טשערקאס, פלך קיוב)

א

באורלוביץ גרו כארבעים משפחות יהודים. החוליגנים המקומיים, תחת הנהגתם של סימון קוֹבַל ואיבַן טילני ערכו בעירה פרעות. חמסו את הבתים ואת החנויות, אנסו נשים אחדות והרגו את האשה רבקה בילוצרקובסקי בת ארבעים שנה. האכר פיודור קורי ועוד אכרים אחדים החביאו יהודים בבתיהם בימי הפרעות.

גם הדיניקיים בכניסתם חמסו את היהודים, אנסו נשים והרגו את אברהם טשֶרקַסקי בן 60 שנה, את דוב בילוצרקובסקי בן 52 שנה ואת יחזקאל טשימעס בן 22 שנה.

עכשיו אין באורלוביץ יהודים. כלם עזבו את העירה.

(המודיע יצחק טריגער, 23 שנה. סוחר).

ב

פרעות בידי האכרים

בחדש מאי 1919, החדש המוכן לפורעניות, נתאספו האכרים המקומיים ביחד עם האינטיליגנציה הרוסית על ככר השוק והתחילו לעַבֵּד פרוגרמה כדת מה לעשות ביהודיהם. בראשונה גמרו לבוז את רכושם. אז קמה כל העדה, גרשו את היהודים מבתיהם, הריקו את הבתים ואת החנויות. את כל רכוש היהודים, הסחורות, הבגדים, החפצים, כלי הבית והרהיטים טענו על עגלות והובילו לבתיהם. אחר כך עקרו את הדלתות, את החלונות, הרסו את התנורים, את הארֻבות, עקרו את הפחים מהגגות והובילו לבתיהם. כאשר גמרו ברכושם של היהודים, ישבו לדון דיני נפשות, אם יסתפקו רק בזה שיגרשו את היהודים מהעירה, או לרצחם נפש. אך היהודים היו זריזים ומקדימים. כשראו שהאכרים טרודים בחמס ואין משגיחים עליהם מהרו ועזבו את העיר וברחו יחפים וערומים אל העיר הסמוכה – נורודישצה. נשארה בעיר רק משפחה אחת, שקבלה באותו יום את האמונה הנוצרית.

אופי הוא הדבר הזה: ראש המשפחה שקבלה האמונה הנוצרית, ד., היה עסקן צבורי ונכבד מאד בעיני היהודים המקומיים. הוא החזיק בעירה מחסן של הפטק והרבה להיטיב לעניים. אך לו משפחה גדולה, בת תשע נפשות. ילדיו הם כלם רכים ופעוטים. ביום הפרעות היה הוא הראשון שאבד את כל רכושו, והיה צריך לברח בערום ובחסר כל עם ילדיו הקטנים. רחמיו נכמרו על ילדיו ולא יכול לעמוד בנסיון. באותו יום הלך אל הכומר וקבל עם כל בני ביתו את האמונה הנוצרית. וביום השני החזירו לו אכרי העיר את כל רכושו וכל חפציו שגזלו ממנו, גם עזרו לו לתקן ולסדר את הרהיטים וכלי ביתו, גם לסדר את הסחורה במחסנו. יהודי אורלוביץ ונורודישצה מתיחסים אליו בלי איבה ודנים אותו לכף זכות. ה“משומד” הזה מזכיר לנו את אנוסי שפניה: בסתר ביתו הוא מקיים את כל מנהגי היהדות ומקוה לגמור את עסקיו ולשוב אל חיק אמונתו.

מקרים כאלה, שיהודים עוזבים את אמונתם מפני פחד הפרעות, שכיחים מאד במקומות הללו, כמו בלבעדין ובשאר מקומות. אך לא תמיד הצילה האמונה החדשה את היהודים ממות. “ז’יד אף על פי שהתנצר – ז’יד הוא!” – פתגם שגור בפי האכרים.

(ב. קרוגלובי).

אורליק (פלך פודוליה)

לאורליק התפרצה כנופיה של סיקריקים, חטפו עשרים צעירים, פשטו מעליהם את בגדיהם, הציגו אותם ערומים והתחילו מכים אותם במדוכי הרובים “עד כי בשרם היה תלוי עליהם נתחים נתחים”, כפי שמוסרים עדי ראיה. אחר כך התחילו חוצבים בהם בסיפים והשליכו את גופותיהם אל אחד הנקיקים. שלשה אכרים מקומיים ראו בעיניהם את הרציחות והענויים. שנים מהם יצאו מדעתם והשלישי אבד את הדבור ומוציא קולות מפיו כעין נביחת כלב.

אוּשׁמִיר (מחוז אוברוטש, פלך וואלין)

באוּשָמִיר, במשך הירחים מרץ־אפריל 1919, נשנו ושֻלשו הפרעות על ידי הפטלוריים. כל העירה נחמסה. היו גם הריגות.

הננו מביאים פה תוצאה מתוך מכתב של רב העיר, שחתמו עליו שמונים ואחד אנשים, גרי אושמיר.

"… בטח שמעתם על דבר האסון הנורא שעבר על עירנו אושמיר. גדול כים שברנו, זה כשני חדשים, אשר הדיספוזיציה והשטב בעירנו, ונמסרנו מחיל אל חיל לעֹשק, שוד ורצח – שלש פעמים חליפות. ובכל עת היה הפוגרום האחרון נורא מזה שלפניו.

א

בפעם הראשונה באו בתענית־אסתר, שדדו וחמסו גם הרגו כמה נפשות, ונפשוֹת רבות הכו, פצעו במכות ומהלומות. הולכים חבושים זה בראשו וזה בידו. בתחלה שדדו רק בלילה ואחר כך התחילו לגזול גם ביום, בפומבי ובפרהסיה. כך חמסו וגזלו ימים מספר ואח"כ נסעו מזה. אז יצאנו ממחבואות, ממערות ויערות וראינו אשר לחרב ואשר לביזה, והעיר שקטה מעט…

בליל שבת הגדול בא גוי רצח (סאטניע) עם הראש שלהם, רשע עריץ, והרגו כמה נפשות, גם טִבְּעו בנהר ופשטו על העיר לבוז ולגזול. חזרו לכל בית כמה פעמים ולקחו מחוט עד שרוך נעל. הציגו את היהודים ערומים כביום הולדם, הפשיטו מכל אחד את המלבושים מעל בשרו ואת הנעלים מעל רגליו… המס עלה עד למאה אלף רובלים.

יום ב' של פסח בא הגנרל שלהם ואתו קוזקים רוכבים על סוסים וסבבו את בית המדרש ותפשו עשרה אנשים ובתוכם הרבנים והסגירום בחנות חרבה ואפלה, והגנרל אמר אל היהודים: “אם לא תתנו לנו כל אשר נדרוש מכם, ימסרו העשרה להרג ולאבדן”.

ואלצו הרבה ישראלים לנסוע בשבת ויום טוב אל הסביבה לקנות למענם קמח, ביצים, סוכריות וכו', ובבתי ישראל אפו ביום שבת של פסח וביום טוב לחם. מצה לא היתה, הרבה אכלו חמץ, מה שגנבו מן הלחם של החילים, כי לא יכלו לסבול את הרעב. והרבה התענו, כי את המצה גזלו הקוזקים מכל הבתים, ואחרי שמלאו את כריסם ממנה, רמסו ודרסו אותה ברגליהם ברפש. אוי לנו, כי נהפך לאבל חגנו, כבתה גחלת עירנו מכל וכל!

עיר הוֹרוֹשקה, הסמוכה אלינו, הקרובה אל החלל, באה לעזרת ישראל, שלחו לנו מצה בעד כמה אלפים, גם עגלה עם קמח דגן…

עתה באנו בבקשה לפניכם: היו נא לעזר לעם עני ואביון, עם בזוי ושסוי, כי הננו ממש נפוחי רעב, תמנו לגוע מעירום ומחסר, מרעב ויגון ומפחד ובהלה. החנונים הולכים בחבוק ידים, כי אין בשום חנות סחורה אפילו בפרוטה. ופני בעלי הבתים שחרו כשולי קדרה. אין להם חלוק להחליף ואכל להשיב נפש".

ב.

אך בשטף הפרעות וההריגה, שעברו על יהודי אוקראינה בחדשי מאי־יוני 1919, על ידי האכרים המתקוממים, הגינו אז אכרי אושמיר על יהודיהם מפני הסיקריקים שהתגודדו בעיר ולא נתנום לנגוע בהם.

הננו מוסרים פה מה שמודיעים מאושמיר ממקרי הימים ההם:

"החיים באושמיר היו נרגשים. נתקבלו ידיעות מרגיזות על דבר השחיטות, שערכו המתקוממים בערים שונות. אל העירה התאספו ובאו גדודים של אכרים מזוינים מהכפרים הסמוכים.

לב היהודים נמוג בקרבם ולא קמה בהם כל רוח. אך האכרים המקומיים הרגיעו אותם, באמרם, שמגמת פניהם לקורוסטין, יען שם בנתה לה הקומונה קן וכל יהודיה הם קומוניים, לכן חפצים הם להתנקם בהם, אך ביהודי אושמיר לא יגעו לרעה. גם הציעו ליהודי אושמיר, להתחבר עמהם.

אחר כך חלקו ליהודים תעודות לכל אחד, מבן שש עשרה עד ארבעים שנה, וקצבו מחירן עשרה רובל. גם הודיעו, שכל מי שלא תמצא תעודה בידו אחת דתו לֵהָרֵג.

האכרים הזקנים אמרו ליהודים, שהם, לא ברצונם הטוב, מתחברים עם המתקוממים, רק הצעירים מכריחים אותם.

בבקר הלכו לקורוסטין ובערב שבו חזרה, כי גורשו משם.

ביום השני באה סיעה של פרשים מזוינים לאושמיר; הם התחילו מתפשטים בשוק ומכים את היהודים.

היהודים ברחו, לכל אשר נשאו אותם עיניהם.

אך הנה באו האכרים המקומיים ושאלו את הפרשים:

– למה באתם הנה?

– להתנקם ביהודים.

אז אמרו להם האכרים:

– ידוע תדעו, כי יהודי אושמיר הם בצותא חדא עם המתקוממים ולכן מזהירים אנו בכם, שלא תעיזו לנגוע בהם. אם לא תשמעו בקולנו, אז יהיה לכם עסק עמנו.

– עיקר מגמתנו – ענו האכרים – להוציא מהנהר את התותחים, שהשליכו שמה הפטלוריים. ואם באמת יהודי אושמיר שלמים אתנו לא נגע בהם.

ועוד ביום ההוא עזבו את העיר.

(הרב מורה הוראה דפה. חתימתו ועוד חתימות של 81 יהודים מתושבי אושמיר).

איביטש (כפר סמוך לליטין, פלך פודוליה).

ביום ג', י“ב ימים לחדש אייר, תרע”ט, התנפלה סיעה של סיקריקים על שבעה יהודים מתושבי ליטין, שנמצאו בכפר והרגו אותם בענויים קשים. ואלה שמותיהם: צבי קליינמאן, משה זאב בן יוסף זיידעס, גדליה בן משה שו"ב, ישראל בן מיכל טשערניגעס, שלמה בן דוד מרוטקובסקי, נחום בן שלום קראסנער ולאה בת לוי אקסעלראד.

איבנוֹבקה (עירה, פלך קיוב).

מספוריו של ראש הקהלה.

א

מעת שהתחילו גדודי המתקוממים משוטטים בארץ ומתנפלים על מושבות היהודים, עד חצי אפריל 1919, לא חשו יהודי איבנובקה פחד מיוחד של פרעות. אמנם גם על עירנו עברה תקופה ארוכה של קונטריבוציות. היו גם מקרי חמס והתנפלויות. אך לכל זה כבר התרגלנו. אני, כראש הקהלה, היה לי לעתים קרובות שיח ושיג עם האטמנים השונים. הרבה פעמים באתי לפניהם בהשתדלויות שונות בשם הקהלה. מסרתי להם מתנות יקרות־ערך, גם שוחד לא מעט קבלו על ידי, כדי להקל מעט את חמר הדין ולהקטין את דרישותיהם. כל זה הביא איזה יחס של קורבה בינינו, נמצאתי כמה פעמים בחברתם בשעת שיחותיהם, משתיהם וריבותיהם, שפרצו ביניהם בסערה. בשעת כעסם לא ידעו כל מעצור. האטמנים התקוטטו ביניהם כפראים, כוננו את אקדחיהם אחד מול חברו, המטירו זה על זה קללות נמרצות ודברי גדופים, שהנפש היפה תקוץ בהם.

נוח מכלם במשא־ומתן היה הפרש סינקא.

הוא היה איש אַלים. מדבר מעט, והשפעתו היתה גדולה על המתקוממים. זמן ידוע היה הוא הראש והראשון בעירנו, וכמעט תמיד עלתה בידי לפעול עליו, לשנות פקודה זו או אחרת, בין שהוא בעצמו היה מְחַבְּרָהּ, או אחד מֵחֲבֵרָיו.

בכלל התהלך אתי תמיד ברֵעות.

בתחלת אפריל עזב את העיר ועבר אל הפרונט לקחת חלק במלחמה. וביום 17 אפריל שב חזרה בלוית ששה חילים. ביניהם נמצא גם טריאַסילוב.

טריאסילוב היה כבן שלשים, איש רזה, בעל עצבים ותקיף בדעתו. היה לו גם כשרון של נואם; הוא היה שבוי באוסטריה ונמצא במחנה של האוקראינים; על ידיהם, כפי הנראה, קבל חנוך צבאי, גם קבל מהם את המלים המצלצלות, כמו “סמוסטינוסט” ועוד כאלה. כשחזר מהשביה נתחבר אל המתקוממים.

אל עירנו בא בתור שר מאה.

שעות אחדות אחרי בואו, שלח לקרוא אליו את ראשי הקהלה.

אני, בלוית שלשה חברים, הלכנו אליו.

הוא התחיל דורש לפנינו דרשה ארוכה על דבר הז’ידים הקומוניסטים, שתפסו את רסן השלטון בידם והורסים ומחריבים את בתי התפלה של הנוצרים, וגמר את דבריו בדרישה, שבמשך שעה אחת ימָסר לידו כל הנשק הרב, שנמצא בידי היהודים, כי יודע הוא בבֵרור, שהרבה נשק יש ליהודים.

בעירה נמצא רק רובה אחד של צידים, חלוד, ואותו מסרנו לו.

הוא קבל את הרובה מבלי דַבֵּר דָבָר.

בעת ההיא בא לעירנו קומנדנט חדש, סיגנטובסקי, בן־כפר סמוך לעירנו, אינטיליגנט לחצאין, שלא גמר את למודיו; הוא היה איש שסורו רע (דֶגֶנֶרַט). השלטון עבר אל סיגנַטובסקי וטריאסילוב נשאר סגן הקומנדנט; הוא הסית את הקומנדנט כל פעם ביהודים. הדרישה על דבר הנשק נשכחה, אך פתאום נתפרסמה פקודה חדשה בחתימת הקומנדנט: “אסור ליהודים לעזוב את העיר”.

ובעיר התחיל סדר של פרעות.

התחילו כל פעם דרישות חדשות לבקרים: להמציא צרכי אכל, אריג, חליפות בגדים בשביל החילים, גם מגפים, ועוד ועוד, וסכומי כסף קטנים וגדולים.

העירה היתה סגורה ובדלה מהסביבה, מצבה החמרי הרוס עד היסוד. אנחנו היינו מוכרחים להתאמץ בשארית כחותינו, לפשוט מעלינו את הכתונת האחרונה, כדי שנוכל על כל פנים למלאות חלק מהדרישות התדיריות, שהגדישו עלינו כל פעם.

ב

בעת ההיא אסף טריאסילוב תחת דגלו גדוד חילים מן האכרים המקומיים ומן הסביבה. הוא פתה אותם על ידי הבטחות שונות, גם הבטיח להם בגדים טובים וכסף. האכרים קבלו את הבגדים וסכומי כסף דמי קדימה והתפזרו לכל רוח. על מקומם באו אחרים שהתנהגו גם הם כראשונים.

וכל ההוצאות רבצו על צואר היהודים; הם היו צריכים להמציא את הבגדים וסכומי הכסף בשביל החיילים, ונתנו וחזרו ונתנו, בלי קץ וסוף.

עברו ימים מועטים וסיגנַטובסקי וגדודו היו צריכים לעזוב את העיר והשלטון נשאר בידי טריאסילוב. סוף סוף עלה בידו לזַיֵן גדוד קטן של חוליגנים, שאסף מהסביבה. טריאסילוב התחיל להכשיר את הקרקע לפרעות ולהריגות. הוא התחיל בודה על היהודים עלילות ובדויות ודרש בפומבי בַּשְׁטַב, בשוק, באספות שבוָלוסט ובכל מקום שבא לידו, שהפרובוסלבים צריכים לפרוק מעל צוארם את עולם של היהודים, כי היהודים בעזרת החינאים מהפכים את בתי התפלה של הנוצרים לקירקסאות ולזירות, וקרא לנוצרים להלחם ביהודים, להשמידם כדי להציל את רוסיה:

– “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה”!

האכרים המקומיים הטו אזן קשבת לדבריו וסם השנאה ליהודים, שזרע טריאסילוב על תלמי לבותיהם, שגשג והביא פרי. השנאה נקלטה ופעפעה בכל אבריהם. מיום ליום התבדלו והתרחקו יותר ויותר.

ביום 30 אפריל שלח טריאסילוב לקרא אליו את ראשי הקהלה.

אני, עם עוד שנים, הלכנו אליו.

הוא פגש אותנו בפנים נזעמים כדרכו, ואמר לנו:

– סבלנותי כבר פקעה. אני דורש מכם למסור לידי בלי אחור את כל הנשק הנמצא בידכם: ארבע מאות רובים וארבעה תותחים!

– אבל מאין?…

– ידוע לי, הם חבויים. אם תלכו עמי בקרי ולא תמסרו את כל הנשק בידי, אז אמית את כלכם ברעב, אטביע את כל הגברים בנהר.

חפצנו להשיב לו, אך הוא חטף את האקדח וכונן אותו מול פנינו. נאלצנו לחשות. אחר כך הודיע לנו שהננו אסורים ופנה אל החילים ושאל אותם:

– האספתם את הז’ידים?

– כן.

אנחנו הוּבלנו בלוית חילים לבית־הכנסת.

הבית היה מוקף בשלשלת של חילים מכל עבריו. החילים דחפו אותנו פנימה. טריאסילוב עמד על המפתן ואמר:

– שבו פה עד שתִּפח רוחכם!

בבית־הכנסת נמצאו כמעט כל היהודים של העירה, גם את התלמידים הפעוטים של הגמנזיה הוציאו החילים מבתיהם, או חטפו אותם ברחוב וסחבום לבית־הכנסת.

עברה שעה, שתי שעות, איש לא בא אלינו. רק החילים השומרים מביטים דרך הפתח וצוחקים על מִשבַּתנו. על שאלותינו אינם עונים. כפי הנראה, נאסר עליהם להכנס אתנו בשיחה,

הידיעה, שהננו כלואים בבית־הכנסת, נודעה ברובע הרוסים על ידי נשותינו. בתחלה הביטו בשויון־נפש על “הצחוק”, שעשה לו טריאסילוב עם הז’ידים. אך כאשר עבר היום וחלק גדול של הלילה ואנחנו נשארנו כלואים, אז התחילו להתרגש וישלחו דפוטציה, עם הכומר בראשה, אל טריאסילוב, בדרישה לשלח את היהודים לחפשי. ועל דבר הנשק, הציעו לפניו, ששני מורשים של האכרים המקומיים, ביחד עם החילים, יעשו בדיקה בבתי היהודים. טריאסילוב, בחפצו למשוך את האכרים על צדו, הבטיח למלאות את דרישתם.

דלתי בית־הכנסת נפתחו. טריאסילוב נכנס ועלה על הבימה; הוא עמד רגעים אחדים בדומיה.

אחר כך סקר את היהודים בפנים נזעמים, הוציא איזה ניר מקֻפל וקרא בו כל מלה ומלה כפוסק:

– אבא האטמן מצוה להציג את כל היהודים הנאסרים ארבעה ארבעה בשורה, להובילם אל הנהר טיטירוב ולטַבעם שם.

היהודים מחשים, עומדים קפואים, כנטועים במסמרות, אין מלה בפיהם, אין דמעה בעיניהם. אחד התחיל מראה אותות של שגעון.

טריאסילוב הוציא ניר אחר וקרא:

– בשם ועד המועצה של המתקוממים מודיע אנכי, שליהודים נתונים חייהם להם במתנה, בתנאי שישלמו, עד יום מחר, שלשים וחמשה אלף רובל במזומנים, ששים זוג מגפים, ועשרים זוג לבנים, ועוד רשימה ארוכה.

הוא קפל את הפתקא.

– נו, ז’ידים, התמלאו את הדרישות?

– נמלא, נמלא! – ענה כל הקהל קול אחד.

טריאסילוב הניע בידו:

–לכו לבתיכם!

רק אז נמס הקפאון בלבם וגעו בבכיה.

המורשים של האכרים סבבו, ביחד עם הסיקריקים, בבתי היהודים. נשק, כמובן, לא מצאו, אך את החפצים יקרי־הערך, שבאו לידם, שמו בכליהם.

ג

ברוב עמל עלתה בידינו למלאות רק חלק מהדרישות. אספנו רק עשרים אלף רובל. אך את הכסף הנאסף לא מסרנו תיכף, כי חכינו עד שיאסף כל הסך הדרוש. והנה צרה חדשה. הסיקריקים פשטו על העדר של היהודים, כ60 פרות, שהיו רועות באחו, וגזלו אותן.

גמרנו ללכת לטריאסילוב ולבקש מלפניו להשיב את הגזלה.

באותו יום שב האטמן וחנה עם השטב שלו במרחק שתי ווירסטאות מהעיר. בערב, 3 מאי, בקר בביתו של טריאסילוב ביחד עם בני־לויתו.

הכינונו טָרִית ובקבוק יין והלכנו לבית טריאסילוב, לקבל את פני האטמן; הוא קבל אותנו בסבר פנים יפות, בקש אותנו לשבת. אך טרם הספקנו להרצות לפניו את בקשותינו עזב את בית טריאסילוב ושב עם בני־לויתו אל מקום חניָתו. 

מסרנו לטריאסילוב את הסך עשרים אלף רובל שנמצאו בידינו, וערכנו לפניו את בקשותינו על דבר הבהמות הגזולות.

טריאסילוב היה הלום־יין; הוא עשה את עצמו כלא שומע והתחיל מתפאר לפנינו בגבורתו וביזמתו:

– הנני גבור כגונטא. בעורקי נוזל דם של חמלניצקי! – הוא קרץ בעיניו, גחך בצחוק השטן ושפתיו לחשו:

– התכוננו ליום מחר!

חפצנו לשוב לבתינו, אך טריאסילוב צעק:

– הנכם אסורים! – והוסיף;

– אם לא תמציאו לי את הסך חמשה עשר אלף רובל, אשמיד את כלכם!

ברוב עמל עלתה בידנו להודיע בעיר, על ידי אנשי המשמר, את דרישותיו של טריאסילוב ואת איומו שאִיֵּם עלינו. רב העיר, בלוית שני חילים, סבבו בבתי היהודים לאסוף את הכסף.

כאשר נאספו תחת ידו סך שמונה אלפים רובל, עזבו החילים את הרב לנפשו ותיכף התנפלה עליו סיעה של סיקריקים וגזלו ממנו את כספו.

הרב בא אל השטב ובלב נרעש ובדמעות ספר את אשר קרה לו.

– ובכן אין בידכם הסך חמשה עשר אלף? טוב, תשלמו שלשים אלף!

אמרנו לטריאסילוב, כי כבר כלתה הפרוטה מן הכיס, אין ממי לקחת.

טריאסילוב אמר בקרת־רוח מֻפלגה:

– אם אין שלשים אלף – תתנו חמשים אלף… אם אין חמשים – תתנו מאת אלף… מאה וחמשים… שתי מאות אלף…

אנחנו התאמצנו להבינו בינה, כי כל מה שאפשר היה לאסוף כבר נאסף, ומה אפשר לעשות בדליכא?

טריאסילוב קרא את עוזרו, בונוזני, ואמר אליו:

– קח נא אתך חילים אחדים והובל את הז’ידים הללו לטבעם בנהר טיטירוב.

אנחנו שלשתנו, בלוית חמשה חילים, הלכנו אל הנהר. אך פתאם התעכב בונוזני בדרך ואמר:

– חושב אנכי לגמור אתם פה.

אחרי רגעים אחדים אמר:

– נשוב העירה ושם נגמור אתם.

כאשר עברנו לפני הַשְׁטַב, יצא טריאסילוב וצוה לבונוזני להביאנו אל השטב.

טריאסילוב הוציא גליון ואמר לנו:

– זה עתה נתקבלה פקודה חדשה מאבא האטמן, להוציא את כל הכסף, הנמצא בידי היהודים.

שלשתנו, ביחד עם הרב, נצטוינו לסובב בעיר ולאסוף המעות המזומנות הנמצאות בידי כל אחד. אנחנו, בלוית סיעה של הסיקריקים, עברנו מבית לבית, לא פסחנו גם על בתי העניים המרודים, חפשנו בחורים ובסדקים וכל הכסף שמצאנו לקחנו ומסרנו לסיקריקים שלוו אותנו. גם כלי כסף לקחנו. טריאסילוב הופיע כל פעם וקבל מידי הסיקריקים את הכסף הנאסף, גם עודד אותם להמשיך את עבודתם.

היתה כבר השעה השלישית בלילה. בקרנו כמעט בכל בתי העיר, נשארו עוד רק בתים אחדים לבקר והנה עלה בידי להמלט מבני לויתי ולהסתתר במרתף. בָּרי היה לי, שטריאסילוב רק תואנה הוא מבקש, לחמום תחלה את הכסף ואחר כך לקבוע גם את הנפשות.

ביום הראשון התאספו היהודים לבית־הכנסת וגזרו תענית.

היהודים שפכו את נפשם בתפלה והנה נכנס בבהלה איש אחד לבית־הכנסת והודיע:

– גדודי המתקוממים באים!

חיל אחד התנפל על יהודי, שנמצא לא רחוק מבית־הכנסת, וחפץ לעשקו. היהודי התקומם לו והחיל ברח. תיכף פרצו חמשה חילים לבית־הכנסת בצעקה:

– אתם, ז’ידים ארורים, הרגתם חיל אחד ואת השני פצעתם! אנחנו נקום בכם את הדם השפוך ונשיב לכם כפעלכם!

בפרגלים גרשו אותנו אל הקומה השניה ושומרים מזוינים העמידו על הפתח לשמור עלינו.

שני סיקריקים חפשו ובדקו בכיסי היהודים וכל מה שמצאו, כסף מזומן או שעונים, לקחו להם, גם את הבגדים הטובים הפשיטו. אחר כך צוו, שהנשים תשארנה בבית־הכנסת ואת הגברים הכו במגלבים וגערו בהם לעזוב את הבית.

בצאתנו ראינו על הגבעה, מול בית־הכנסת, עומד גדוד פרשים ורובים בידיהם מכוננים מול פנינו.

חפצנו לשוב על עקבותינו, אך החילים התנפלו עלינו, הכו ופצעו אותנו ולא נתנו לנו לשוב חזרה.

גם אלה שפגרו לצאת הֻכו על ידי החילים, שגרשו אותם החוצה בצעקה:

– צאו, ז’ידים ארורים, בעלי־שְחִין!

התחלנו להתפזר ולברח, והנה המטירו עלינו הפרשים גשם של כדורים. נפלו הרבה חללים. גם אני נפלתי על הארץ בין החללים והיריה לא פסקה.

לבסוף נפסקה היריה. החילים עברו בין החללים והכו במגלבים את אלה שיש בהם עוד רוח חיים, שיקומו על רגליהם. מהרתי לקום ודלגתי דרך הגדר אל הגן. שם התחבאתי בבית־הכסא והנה נמצאו לי אחים לצדה, ארבעה פליטים שהקדימוני.

כל הככר לפני בית־הכנסת היה מרֻצף בהרוגים ופצועים, החילים הפשיטו את הבגדים מהחללים והנפצעים והשאירו אותם ערומים, מתבוססים בדמם ומתגלגלים ברפש ואבק.

מספר ההרוגים כששים איש.

איבנוֹבקה (תחנה סמוכה לאודיסה).

א.

עיר מגורי היא קודימה, מחוז בלטה. הפרעות הראשונות פרצו בקודימה ביום ל"ג בעמר, שנת 1919. כל החרף עבר על היהודים בפחד תמידי. הידיעות על דבר הפרעות וההריגות שערכו צבא הפטלוריים בערי הסביבה, הגיעו לקודימה ונמוג כל לב. אך כאשר הפטלוריים עזבו את החבל ושלטון המועצה התחזק, האמינו כבר היהודים, שהסכנה עברה.

אבל הם חשבו וטעו. משרש נחש יצא צפע. שרידי החיל של פטלורי התפזרו בכפרים והתערבו בין הפרטיזנים. אטמנים צמחו כראש על תלמי שדה. הם ארגנו עד מהרה את האלימנטים הצמאים לדם, פשטו בערים הקרובות ודם היהודים נגר כמים.

על קודימה עלה האטמן טְרַטשוק עם גדוד פרטיזנים (הוא נהרג באודיסה).

הקומנדנט של העירה היה פולישטשוק, איש ישר ובעל אנרגיה; הוא הציל בחרוף־נפש את העיר מפרעות. כאשר חפצו הפטלוריים, לפני עזבם את העיר, להתנקם ביהודים, אסף אז פולישטשוק עשרים צעירים רוסים, נתן להם רובים וצוה עליהם לצאת אל השדה ולהרעים ביריות. הפטלוריים חשבו, כי חיל המועצה הולך וקרב ועזבו בחפזון את העיר.

גם עתה, כשהגיעה השמועה, שהפרטיזנים עולים אל העיר, יסד פולישטשוק שמירה והגנה ע"י 60 צעירים, שסבבו העיר כל הלילה עד אור הבקר. כאשר ראו שהפרטיזנים לא באו, הלכו לישון.

נם אני הלכתי לישון בשעה הרביעית בבקר. לא עברה עת רבה ואני הקיצותי לקול רעם של יריות. את אמי כבר לא מצאתי בבית; היא הלכה לבקש לה מקום להסתתר. אני יצאתי החוצה, סגרתי את הדלת, הפונה אל הרחוב ושבתי חזרה דרך הדלת הפונה אל החצר. החפצים והבגדים, שהיו עוד מאתמול צבורים בשקים, מהרתי להצניע ועליתי על העליה. פעמים אחדות שמעתי, שמושכים את הדלת הסגורה, אך לא פתחוה.

כפי הנראה היו לפרטיזנים מרגלים בעיר, שהודיעו להם, שהשומרים ישנים את שנתם והם השתמשו בשעת הכֹשר ופרצו העירה. כזאבי ערב התנפלו על היהודים, סחבו אותם אל בית־הכנסת ושם הרגו אותם באכזריות נוראה. הפרעות וההריגות ארכו כל היום עד הערב. בשעה הששית אחר הצהרים שב הגדוד, שעזב את העיר מפני המתקוממים, במסע שריון, והתחיל לירות מכלי תותח. הפרטיזנים ברחו. אנחנו יצאנו ממחבואינו, מהרנו אל בית־הכנסת ושם מצאנו שלשים וחמשה הרוגים, אנשים, נשים וילדים. מלבד אלה שנהרגו בבתיהם וברחוב.

היהודים היו בטוחים, שחיל המועצה יגינו עליהם ושכבו לנוח, אחרי יממה של נדודים ובלהות צלמות. אך כאשר קמו בבקר ביום השני, ראו שמסע השריון ביחד עם חיל המועצה עזבו את התחנה ומספר ההרוגים ביום שלפניו היו שבעים איש, אז פג לבם. ביום השלישי שב חיל המועצה, אך מספרם היה מעט והיהודים לא האמינו, שיוכלו להגן עליהם מפני אוכלסי הפרטיזנים.

ב

התאספנו לטכס עצה מה לעשות ואנה לברֹח וגמרנו לברח לאודיסה. היינו ששים משפחות. באנו אל התחנה. פקיד התחנה נתן לנו רכבת במחיר. נסענו עד בירזולה. שם שהינו עד היום השני. גם שם עלה בידינו למצא רכבת, שהיו בתוכה פליטים אחדים מבלטה.

בשעה השתים עשרה בבקר באנו אל התחנה איבנובקה. ראינו על הדשא, לפני התחנה, יושבים ושוכבים חילים, פניהם מפיצים זועה. פה ושם מנפנפים דגלים אדֻמים ושחורים. חשבנו שאלה הם חיל המועצה, אך אחר כך נודע לנו, שקוזקוב ומחנהו תקעו אהליהם באיבנובקה, אחרי עזבם את אודיסה.

כאשר נתעכב המסע לפני התחנה נכנסה אל הרכבת סיעה קטנה של סיקריקים ואמרו לנו:

– קומוניסטים, צאו ונראה לכם כיצד לענות את האכרים, 

ותיכף התחילו לחפש בכיסינו. כל מה שמצאו לקחו להם. אחר כך התחילו להפשיט מעלינו את הבגדים. אני הספקתי למסור לאמי את המפתחות של החנות ואחר כך הריקותי בעצמי את כיסי ומסרתי להם כל מה שנמצא, אך הם הפשיטו מעלי גם את המכנסים.

אחר כך הובילו אותנו במרחק חצי פרסה מהתחנה, הציגו את הנשים לבדן ואת הזכרים, הקטנים עם הגדולים, לבדם. אנחנו לא ידענו מה נגזר עלינו. אך כאשר נשמע קול המפקד: “הֱיו זהירים, שלא לירות אל נאות השדה!” הבנתי, כי נגזרה עלינו מיתה על ידי יריה.

זוכר אני, שפחד המות לא בעתני כלל. חפצתי רק שימהרו, יחישו את מעשיהם – וחסל!

הסיקריקים העמידו אותנו זוגות זוגות, איש אחורי רעהו, כדי שבכדור אחד יוכלו להרוג שני אנשים בבת אחת. הזוג הראשון היה השוחט של התחנה עם טויב. ואני והשוחט מקודימה, יוסף ראבינאוויטש, היינו הזוג השלישי. מספר הסיקריקים היה כששים איש. הם רבו ביניהם מי יהיה בין היורים. כל אחד חפץ לזכות במצוה זו. פתאם ברחו שלשה צעירים. הסיקריקים רדפו אחריהם, תפשו אותם והרגום.

כדי שלא נברח, צוו עלינו הסיקריקים לשכב על הארץ. אני הייתי לבוש אדרת כבשים ישנה. שכבתי על בטני, פני למטה ובידי שכותי על ראשי. תקותי להנצל ממות לא עזבתני. חשבתי שיורו בנו מתותחים ואז אפשר שאחדים ישארו בחיים. והנה פתאם עבר רעיון במחי, שהחלק הימני של עצם הגלגלת לצד המצח ודאי יפוצץ על ידי כדור – ורטט עבר בחלק הזה של המח והשערות על המקום הזה סמרו, ובכל זאת לא עזבני קור־רוחי. התגברה בי רק תשוקה גדולה לדעת את ההרגשות, שארגיש ברגעים הללו ומה אחוש אז. שוכב אני ופני למטה, עיני טובעות בטבעת אור הקבועה בצל. איזה פרח ריחני מגרה ומדגדג את אפי ולאזני חודרות יריות בודדות ואחריהן אנחות וחיר־חור של גסיסה. אני שכבתי בקצה המחנה. לצדי השמאלי שכב השוחט יוסף ראבינאוויטש ושפתיו לחשו את הודוי ומצד הימני שכב ישעיהו בורד.

אחרי רגעים אחדים נשמעו שתי יריות: כדור אחד קלע אל שכני מצד הימין וַיֵּז דמו על ידי ועל בגדי והכדור השני פלח את גלגלתו של השוחט ומחו לכלך את ערפי ואת ראשי. כאשר גמרו הסיקריקים את עבודתם טילו בין החללים. את אלה שהיה עוד בהם רוח חיים גמרו את מיתתם, גם הפשיטו את הבגדים היותר טובים שהיו עליהם. כשעברו עלי וראו אותי שוכב בלי נוע, טבול בדם ומלכלך במח, חשבו שהנני כבר מת, וכאשר מכנסי הטובים כבר הפשיטו מעלי ואדרתי הקרועה לא לקחה את לבם, עברו הלאה, מבלי נגוע בי.

אני נשארתי שוכב על מקומי.

ג

קוזקוב והכנופיה שלו עזבו את התחנה, אחריהם באו אכרים מהכפרים הסמוכים ועסקו גם הם בהפשטת בגדים מן החללים. כאשר האכרים עזבו את החללים, קמתי בלאט, זחלתי על יָדַי ועל רגלי ופני מועדות אל נאת הדשא, שנמצאה לא רחוקה ממקום השחיטה.

כשראה אותי הגרמני, בעל המגרש, טבול כדם ומלֻכלך במח, נבהל מאד. ספרתי לו כי רק אני לבדי נצלתי מששים היהודים שנהרגו בתחנה. נחומיו נכמרו עלי; הוא נתן לי מים לשטוף מעלי את הדם והמח, נם פת לחם וכוס חלב נתן לי והובילני בעגלתו כמה ווירסטאות בדרך העולה אל הקולוניה הגרמנית צָבריק.

מהמקום שהגרמני עזבני עד לצבריק, היה עוד מהלך של שתים עשרה ווירסטאות. אני יראתי ללכת בדרך המלך ותעיתי דרך שדות וכרמים בדרכים עקלקלות. פתאם הגיע לאזני קול נביחה של כלבים. נמשכתי לקולם. כשירדתי מן ההר אל הבקעה פגשתי שני אכרים, בעלי פנים נזעמים ומלאים זדון; הם הביטו עלי באיכה ומשטמה, אך נתנוני לעבור לדרכי. סוף סוף באתי לצבריק. התחלתי לדפוק על דלתי הבתים של הגרמנים ולשאול היכן גרים פה יהודים. אך הגרמנים, בחפצם להגן על יהודי הכפר, כחשו וענו כלם פה אחד: “בצבריק אין יהודים!” אך אני לא הרפיתי מהם ואמרתי, שידוע לי בבירור, שבצבריק יש יהודים.

סוף סוף הראו לי בית, שדר שם יהודי.

סרתי אל הבית ומצאתי שם אשה יהודית. התחלתי לדבר אתה יהודית, אך היא העמידה פנים כאילו איננה מבינה מה אני סח; היא דרה בביתו של גרמני. אמרתי לבעל־הבית: “יעבור עלי מה, אני לא אעזוב את הבית!”. הגרמני האכילַני, אחר כך הביאני אל הרפת והקצה לי שם מקום ללון. בבקר השכם צוה לי ללכת, גם הראה לי חנות סגורה של יהודים, ששם עמדה אשה יהודית. האשה הובילתני אל בית־השוחט מצבריק. שם ספרתי על דבר השחיטה בתחנה איבנובקה, גם כל אשר עבר עלי. הם לא האמינו לי ושלחו אל התחנה להוָדע.

כאשר נוכחו, כי אמת הדבר, החזיקו אותי בכפר במשך שני ימים, אחר כך שלחו אותי לאודיסה.

בַּנשים, שנמצאו אתנו ברכבת, לא נגעו הסיקריקים ושלחו אותן לנפשן; הן הלכו לְזַכַרובקי, במרחק 15 ווירסטאות מאיבנובקה. מזכַרובקה נשלחו עגלות להביא את ההרוגים העירה לקבורה, אך כבר לא היתה כל אפשרות להובילם וקברו אותם קרוב לתחנה ביום 24 מאי, יום רביעי להריגתם.

נהרגו ששים ושנים איש. נצלתי רק אני ועוד יהודי אחר מבלטה, אברהם שווארץ. בנו של יצחק חיט חי עוד, אך פצעיו היו קשים, כאשר הסיקריקים חפשו בין ההרוגים ושאלו: "מי חי?'' בקש מהם שיהרגוהו והם עשו אתו את “החסד” הזה.

(מאטיל שטולמן).

איבַנקוֹב (פלך קיוב).

בקיץ 1919 עדכו הכנופיות של הפרטיזנים, תחת הנהגתו של האטמן סטרוק, התנפלויות על העירה. גם חמסו את הבתים ואת החנויות עד היסוד. נהרגו חמשה עשר יהודים ונפצעו שבעה עשר.

איבַנקי (פלך קיוב).

השחיטה הראשונה באיבנקי ערך האטמן סאמעגון עם הכנופיה שלו, ביום חמישי באב תרע"ט. סאמעגון אסף את כל היהודים גרי איבנקי לבית־המדרש וחפץ להצית את הבית ולשרפם חיים. היהודים התחילו קופצים דרך החלונות ובורחים. הסיקריקים ירו בפליטים והרגו בהם שמונה עשר נפשות.

ההריגה השניה ערך באיבנקי האטמן גריזלי ביום ט“ו אייר תר”פ, הוא הרג שלשים נפש. בין ההרוגים היתה כל המשפחה של שלמה זלמן מינצבורג, ארבע נפשות, הוא ושלשת בניו. הרוצחים השאירו בחיים את בנו הצעיר מרדכי, ילד בן אחת עשרה שנה. אך הילד אחז ביד הרוצח ולא הרפה ממנו, עד כי הרג גם אותו בסופו.

(משה בארסקי מטאלנה)

אִיבנִיצי (מחוז זיטומיר, פלך וואלין).

איבניצי היא עירה קטנה, גרו בה כששים משפחות יהודים.

בחדש ניסן, 1919, ביום ג', פרץ לאיבניצי האטמן קובַליבסקא עם הכנופיה שלו. הם עשו כעיר כחמש שעות, חמסו את הבתים, אנסו נשים והרגו באכזריות נוראה שמונה אנשים. גם שמו על העירה קונטריבוציה מאה וחמשים אלף רובל.

ביום תשעה באב, 1919, פרץ קובליבסקי עוד הפעם, עם הכנופיה שלו, שהתאחזה ביער בילונקא, קרוב לעירה, ושסו את העיר והרגו ששה אנשים.

לפני חג השבועות, 1919, התנפלה סיעתו של קובליבסקי על חבר נוסעים, שנסעו מאיבניצי לזיטומיר והרגו ששה יהודים.

גם בשנת 1921 פרץ קובליבסקי עם גדודו לאיבניצי ושדדו את בתי היהודים, אנסו הרבה נשים, גם הרגו ארבעה עשר יהודים, שנפלו בידם, באכזריות נוראה.

כך סבלו יהודי איבניצי על ידי קובליבסקי וסיעתו במשך כמה שנים. קובליבסקי הוא אכר מהכפר סטולציבקא.

בין הנוצרים גרי איבניצי נמצאו גם חוליגנים, שביחד עם הסיקריקים שסו ובזזו את בתי היהודים, אך נמצאו ביניהם גם אנשים ישרים, שהגינו על היהודים והחביאום בבתיהם.

האינטיליגנציה העירונית, כמו המורה של בית־הספר והאינז’יניר, היו שונאי ישראל והסיתו ביהודים את החוליגנים המקומיים.

עתה אין יהודים באיבניצי. העירה חרבה. האכרים סותרים את הבתים ולוקחים את העצים להסקה.

(מודיעים: אליהו ווינאקור פחח; אייזיק פרייער).

אֵימילשטיין (מחוז נובגורוד וואלינסק, פלך וואלין).

העירה אימילשטיין נמצאת במרחק חמש עשרה ווירסטאות מהתחנה יאבלוניצה מסלת פודוליה.

מספר תושביה כ2500 נפש. מחציתם הם יהודים. בתחלת המלחמה גרו בעירה גופה ובסביבה הרבה גרמנים, שנשלחו, כאשר התפרצה המלחמה, אל הפלכים המזרחיים. מספר קטן של גרמנים קולוניסטים שבו בשנת 1818 אל מקומות מושבותיהם שגורשו משם.

היהודים חיו עם הנוצרים שכניהם בשלום. שום סכסוכים וחכוכים לא היו ביניהם.

מצבם האיקונומי של היהודים היה גרוע מאד. מה שנוגע למצבם הפוליטי, היו כרוכים אחרי אידיאלים ציוניים ונַציונליים.

אחרי נפילתו של האטמן התארגנה בעירה שמירה במספר שלשים איש. הם סבבו בעיר בלילות, והגינו עליה מפני הגנבים והחמסנים שנתרבו בימים האחרונים. השמירה לא היתה מזוינת. 

חוץ מהשומרים בלילות נמצאה בעירה נם שמירה מזוינת מעשרה נוצרים, ששכרו אותם היהודים, גם חמשה עשר מיליציונרים.

ביום 9 אפריל 1919, בשעה 12 בלילה, נכנסה העירה פלוגה של פרשים פטלוריים, ערך 5–6 מאות, שעברו – כאשר נודע אחר כך – מאולֵיבסק, דרך אימילשטיין, לנוכגורוד־וואלינסק.

כשנכנסה הפלוגה, גרשו תיכף את השמירה היהודית. כל גרי העיר הקיצו משנתם ויצאו החוצה. עד מהרה התאספו עסקני הקהלה וגמרו לשלח דליגציה מנכבדי העדה, ביחד עם היושב ראש, לקבל את פני החילים.

על שאלתה של הדלגציה: מי הם, מאין באו ואנה פניהם מועדות? ענה הקומנדנט שהם פטלוריים, באו הנה מאוליבסק ומגמת פניהם לנובגורוד־וואלינסק. גם צוה עליהם לדאוג בשביל החילים, שיהיו להם מקומות לינה ומזון. דברי הקומנדנט הרגיעו את היהודים ותיכף התחילו לאסוף לחם וצרכי אכל, פתאם עברה סיעה של פרשים לפני החנויות, ובראותם קבוץ של יהודים, צעקו: ז’ידים, לבתיכם, ואם לאו – יָרֹה תִיָּרוּ!

ההתראה הזו פקחה את עיני היהודים, כי רעה נגד פניהם. תיכף שלחו את הנערות להתחבא בבית הספר העממי, שנמצא תחת השגחתם וחסותם של המורים הנוצרים, וגם בביתו של שופט השלום. הנשארות התחבאו בבתי האכרים. רק מספר קטן נשארו בבתיהן.

בבתינו התאכסנו שני פרשים, שֶכִּנו את עצמם קומנדנטים. חשבנו, שאנחנו על כל פנים בטוחים מכל סכנה, תחת חסותם של “הקומנדנטים”, אך הנה נכנס בחפזון צעיר אחד, בנו של השכן, הוא היה נרגש וספר לנו, שגם בביתם מתאכסנים “קומנדנטים”, והם מתפארים, שבעצמם הרגו יהודים.

עוד לא גמרנו בנפשנו מה לעשות והנה בחוץ רעם יריות. בבקר נודע לנו, כי החילים ירו כאשר התפרצו אל בתי היהודים ודרשו כסף. וראה זה פלא: החילים, שזה עתה באו העירה ואין להם פה שום מכיר ומודע, קראו בשמותיהם את היהודים שהתפרצו לבתיהם.

גמרנו לבקש לנו מקום להתחבא ונמלטנו אל ביתו של שכננו הגרמני. הוא הוביל אותנו אל מעונו של פולני אחד, שדר בפנה עזובה בחצר. המעון היה יותר דומה לחנות הרוסה.

נודע לנו, שהחילים רודפים אחרי נערות עבריות ומאד דאגנו שלא יְגֻלֶּה מקום מחבואן.

ביום השני באו העירה המון אכרים עם עגלות ריקות לקחת חלק בפרעות. אלה היו על פי רוב “קַצַפים”. החילים עקרו את הדלתות ואת התריסים של החנויות והוציאו משם את הסחורות. העבודה הזו ארכה עד השעה השניה אחר הצהרים. נהרג גם יהודי אחד, שרץ מביתו אל חנותו להציל את רכושו.

עד השעה השניה כבר נחמסו יותר ממאה חנויות, הקצפים ביחד עם החילים פרצו אל הבתים וחמסו. מהאכרים המקומיים רק חלק קטן לקח חלק בביזה.

הפרעות נמשכו כל היום. לעת ערב הורע עוד המצב. רננו בעיר, שהחילים מתפארים שיהרגו את כל היהודים. אך הלילה עבר בשלום.

בבקר, ביום 11 אפריל, עזבה הפלוגה את העיר ללכת לנובגורוד־וואלינסק. היהודים האמינו, שהסכנה כבר עברה. אך פתאם שבה הפלוגה חזרה לאימילשטיין. כאשר נודע לנו, היו החילים סבואים בעזבם את העיר, ותגרה פרצה ביניהם, הם הכו איש את רעהו וחיל אחד נפצע. ובאשר כבר היו רחוקים מהעיר שלש ווירסטאות גמרו לשוב ולחדש את הפרעות. אתם שבו גם הקצפים, וביחד התפרצו אל החנויות הנשארות והריקו מהן את הסחורות ואחר כך שלחו אותן באש. גם העמידו תותחים ברחוב ואימו להרוג את כל אלה שיבואו לכבות את השרפה.

כאשר ההבערה ללהב יצאה, והלהבה התלקחה כל פעם יותר והתחילה להתקרב אל הכנסיה הנוצרית, יצא הכומר עם הצלב בידו ופנה אל החילים בנאום, ויאמר להם:

– אני לא הגינותי על היהודים, כאשר גזלתם את רכושם. אבל כבר חמסתם דיכם, גם דם שפכתם, זכרו כי הכנסיה הנוצרית נמצאת בסכנה להכחד על ידי האש!

החילים משכו את ידיהם משלח באש את החנויות הנשארות, אך את החמס והשוד המשיכו הלאה.

בבקר של יום השלישי עזבו הפרשים את העיר השדודה והחרבה.

נהרגו אחת עשרה נפשות. שמונה עשרה חנויות נכחדו באש, ההיזקות עולים לסכום גדול. (וערא ראזענשטיין).

אילינצי (פלך קיוב).

בחדש דצמבר 1919 התפרץ לאילינצי האטמן וואלינעץ עם גיסותיו. בכל העירה יצאה פקודה, שבמשך שתי שעות, לא יאוחר, יביאו היהודים את כל הנשק, שנמצא בידיהם. בתור בני תערובות לקחו הסיקריקים עשרים איש מחשובי הקהלה ושלחו אותם אל הכפר הסמוך, יאַרקובצי, ששם היה מקום חניתו של השטב שלהם. כאשר לא יכלו היהודים למסור את הנשק, שלא נמצא כלל בידם, התחילו הסיקריקים בעצמם סובבים בבתים ו“מחפשים נשק”. כמובן, בדרך אגב, בשעת החפוש, שמו בכליהם את החפצים היותר טובים. גם ענו את היהודים, שנפלו בידיהם, והכו אותם מכות מרדות, לא הפלו בין זקן לנער, בין איש לאשה. ענויים והתהוללות, מכות ומהלומות חלקו להם ביד נדיבה. הסיקריקים לא פסחו אף על בית אחד. וכאשר גם אחר החפוש לא מצאו שום נשק התחילו מתאנים ליהודים, שהם הצפינו את הנשק בשביל הדיניקיים. וכדי להתנקם בהם חמסו את הבתים והחנויות, גם הרגו יהודים. אח בני התערובות הביאו חזרה העירה וענו אותם בענויים קשים. אלצו אותם לזמר ולרקד. אחדים מהם רצחו נפש. מספר ההרוגים כשלשים איש.

אִינגוּלֵיץ (הר שפר, מושבה בפלך חרסון).

המושבה היהודית אינגוליץ משתרעת על החוף הגבוה של הנהר אינגוליץ, הנופל אל הנהר אינגול. בסביבה נמצאים הרבה כפרים מרֻבים באוכלסין ועשירים, גם מספר גדול של פועלים, שעובדים במכרות הפחמים הנמצאים שם.

ביום 5 יולי 1919, כאשר צבאות הדיניקיים עזבו את קריבוי־רוג, פרצו סיעות אחדות אל המושבה אינגולץ ועשו שם חורבן נורא, פשטו בבתים ועשקו מה שמצאו, גם אנסו הרבה נשים והרגו תשעה יהודים. 

הפרעות נמשכו במשך שלשה ימים. הסיקריקים חתרו חתירות תחת הבתים, גם חפרו במרתפים, לבקש שם את מטמוני היהודים. את אוצר הכספים של עשיר המושבה שברו על ידי פצצות. החמסנים והרוצחים היו, על פי רוב, הטשיטשֶנַצים מקובן, גם קוזקים מרוסיה הגדולה. הסיקריקים חלקו את שללם ביחד עם האכרים של הכפרים: שירוקויֶה, זֶלֶנויֶה ואלכסנדרובקה, שהיו מפורסמים בחוליגניות. אך תושבי סיויסטוֹנוֹבַה וניקילַיובקה לא השתתפו בפרעות ולא לקחו משלל היהודים. אדרבא, הרבה מהם עוד החביאו יהודים בבתיהם ונהלום בלחם, כל הימים שנמשכו הפרעות.

רֻבן של הנשים והילדים מצאו להם מפלט במכרות הפחמים, שכבר פסקה בהם העבודה, הנמצאים בסביבות המושבה.

בפרעות השתתפה גם עלמה יהודית, טרוקי. אביה היה מלמד במושבה והיא היתה תלמידה של הקורסים למילדות ביקטרינוסלב. כל הימים שהסיקריקים התעכבו במושבה נלותה להם ותובילם אל הבתים של היהודים האמידים. כאשר הסיקריקים עזבו את המושבה הלכה גם היא עמהם. כעבור שלשה חדשים שבה אל המושבה ולנה לילה אחד בבית אביה, כאשר נודע דבר בואה חפצו לתפסה, אך הצליח בידה להמלט.

הקולוניסטים מאינגוליץ נתעשרו בימי המלחמה, אך על ידי הפרעות שעברו עליהם נתרוששו. בעת האחרונה הסתדרו ויסדו הגנה עצמית. יודעים הם שהחמסנים של הכפרים שירוקויה וזלנויה אורבים להם בכל עת ונכונים תמיד להתנפל עליהם, ולכן גם היהודים לא יעזבו את נשקיהם מידיהם, הם זורעים את שדותיהם תחת חסות של שמירה מזוינה (מיליציונרים מקומיים וצבא המועצה), בפחדם שהחוליגנים יגזלו מהם את הסוסים והמחרשות.

האדמה באינגוליץ נחלקת על פי הנורמה, שכל אחד מקבל עליו לעבוד. האדמה הנשארה נזרעת באופן קוליקטיבי, בשביל העובדים בבתי הפקידות של המועצה, המורים של בתי הספר והשוטרים. (המורה אנא שולבין).

אלכסנדרובקה (כפר, פלך מינסק).

בכפר אלכסנדרובקח גרו רק שתי משפחות יהודים. בל"ג כעמר, שנת 1921, התנפלו עליהן סיקריקים והרגו את אברהם ליפשיץ בן 65 שנה ובתו בת ארבעים שנה. את בתו תלו על שנה. את בתו תלו על השער.

(המודיעה ינטי רפופורט).

אלכסנדרובקה (מושב וואזנעסענסקי, פלך ניקוליוב).

המושב אלכסנדרובסק סבל גם ע“י אוכלסי הפרטיזנים, גם ע”י גיסותיו של טיטיוניק וגם ע"י הדיניקיים. כלם מדי עברם חמסו את היהודים ורצחו נפשות אחדות. מספר ההרוגים כעשרה יהודים.

אלכסנדרובקה (מחוז טשיגירין, פלך קיוב).

בחדש אפריל, י"ט בו בשנת 1919, יום ב' בצהרים, התפרצה פלוגה של גריגוריובים, כשתי מאות חילים. הם אספו את האכרים על ידי מצלת ההתרעה והציעו לפניהם להתחבר עמהם ולהתנקם ביהודים. האכרים נלוו עליהם בנפש חפצה, וביחד עם הכנופיה התפרצו אל בתי היהודים וחנויותיהם, נִצְלו את הסחורות, הבגדים, החפצים וכל רכושם, גם אנסו נשים ורצחו נפשות. בלילה הראשון היו עשרים וחמשה קרבנות אדם. היהודים ברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם, ובאו להתחבאות בחורים ובסדקים. אחדים התחבאו בבתי האכרים מכריהם. נמצאו אכרים כאלה, שבעצמם הרגו את היהודים שהתחבאו בבתיהם. היו אחרים, שהגינו על היהודים שהחביאו בבתיהם, אך בעצמם הלכו ביחד עם הרוצחים והרגו יהודים. במשך שלשה ימים נרצחו יותר ממאה יהודים.

ביום הרביעי נכנסה פלוגה של החיל האדום. הגריגוריובים עזבו את העיר ונמלטו אל היער “חולודני יאר”, שנמצא בקרבתה. שם נשארו כל הזמן שחיל המועצה התמהמה בעיר. וכאשר הצבא האדום עזב את העיר, שבו הגריגוריובים חזרה, אספו את היהודים אל הוָלוסט, קבלו מהם סך מסוים קונטריבוציה פדיון נפשותיהם, חמסו את יתר הפליטה מחפציהם ופשטו מעליהם את בגדיהם, אך לא הרגום. רק אלה שחשו מפלט להם אל השדה נהרגו שם. מספר ההרוגים כשתי מאות נפש.

את הטבח השני ערכו הדיניקיים בחדש ספטמבר 1920. כל הימים ששהו בעיר עסקו בחמס ושוד ומעשי אונס, וענו את היהודים שנפלו בידיהם, ולפני עזבם את העיר רצחו שמונים יהודים. (מנדל בארסקי, 21 שנים).

אלכסנדריה (פלך וואלין).

ביום 18 יאנואר 1919, צוה הקומנדנט של העיר לחפש נשק בבתי היהודים. המיליציה סבבה בבתי היהודים ביחד עם הסיקריקים המקומיים, חפשו נשק ובינתים חמסו את הבתים, אנסו נשים אחדות והרגו ששה אנשים.

אַנאפרַבקה (כפר, גליל טאלנה פלך קיוב).

בחדש אייר תרע"ט הרגו אברי הכפר אנאפרבקה את האשה שרה שווארצמאן שדרה בכפר. (משה בארסקי).

אַנופול (פלך קיוב).

אנופול היתה לפני המלחמה עיר מסחרית. היהודים עסקו לפני המלחמה במסחר תבואה וקנבוס והרויחו את פרנסתם בכבוד. נמצאו ביניהם גם אנשים אמידים. בעירה נמצא גם בית חרשת לעבוד עורות, שעבדו בו פועלים יהודים. אך כאשר התחילו הפרעות בשנת 1919 וגדודי הפטלוריים פרצו בפעם כפעם העירה ובזזו ועשקו את היהודים, שבת המסחר. הסוחרים התרוששו ופנה הודה של העירה.

בתחלה באו סיעות קטנות ועסקו רק בבזה, והנה קרה, כי חיל יהודי, ששב משבי הגרמנים, התקומם לסיקריקים. הפטלוריים התמרמרו על היהודים והתחילו לשלח יד גם ברצח. ביום אחד נהרגו שמונה אנשים וששים נפצעו. הרבה נפצעים מתו מפצעיהם, כי היו מוכרחים להשאר ספונים בבתיהם ולא יכלו לצאת החוצה ולדרוש עזרה מדיצינית. במשך שני חדשים הוכרחו היהודים להסתתר במרתפים וברפתים. הסיקריקים תפשו את ראש הקהלה והרגו אותו ביריה. סיעות קטנות של ארבעה, חמשה חילים, סבבו ברחוב וכל יהודי שמצאו סחבוהו אל ביתו ואלצוהו לגלות להם איפה טמון כספו, מי שלא פדה את נפשו – נהרג. נהרגה ביריה גם נערה בת שש עשרה שנה, שמצאוה ברחוב. מלבד העשק והחמס, שמו הפטלוריים פעם בפעם גם סכומים גדולים קונטריבוציה. מלבד כסף מזומן לקחו גם כרים וכסתות, מכונות־תֵּה ושאר חפצים. מספר ההרוגים היו כארבעים איש.

הפטלוריים סבבו בחוצות וצעקו: “הכו את היהודים וגם את ילדיהם!”

כאשר באו חיל המועצה חדלו העשק וההריגות, אך גם ביניהם נמצאו חמסנים.

(מהרצאתו של קרופניק אל ועד העזר המרכזי).

אַנטאַנוביטשי

(כפר במרחק 2 פרסאות מסלובעטשני. פלך וואלין).

ביום 17 תמוז, 1919, התנפלו הפרטיזנים על משפחתו של הירש גענדילמן והרגו את אשתו, את בתו ואת נכדתו. את שאר היהודים הדרים בכפר גרשו האכרים אל סלובעטשנה וצעקו: “לכו אל השחיטה!”

(מרדכי בן ליב וגאנוביטש).

אַנַנְיוֹב

(פלך פודוליה).

א

בתחלת אפריל 1919, נמצא כבר חלק גדול מהטֵרִיטוריה האוקראינית בידי ממשלת המועצה, רק באודיסה התבצרו עוד הפטלוריים ועל ידם עזרו שרידי הדיסנט של ממשלות הברית.

באפריל עלה על אודיסה המצביא של חלקי הצבא מחיל המועצה, גריגוריוב, גרש את הפטלוריים מן העיר, הדיסנט של ממשלות הברית עזב גם הוא את העיר ושלטון המועצה פרש את כנפיו עליה.

הלגיון של גריגוריוב היה מקֻבץ מהרבה כנופיות של פרטיזנים, שכל מגמתם היתה לשלול שלל ולשפוך דם. גם האידיאלוגיה של ראשי השטב, האטמנים טיטיוניק ורַטין וגם של המצביא בעצמו, גריגוריוב, לא עמדה על נקודה גבוהה; הם חשבו שגם ממשלת המועצה, כמו הדירקטוריום, לא תעמוד להם לשטן בקומם לפרוע פרעות, לחמוס ולעשוק את התושבים השלוים ולשפוך דם נקי. אך כאשר נוכחו, שממשלת המועצה לא תרשה להם לפרוע פרעות ולשפוך דם, בגדו בה ותהי ראשית מעשיהם לערוך טבח ליהודים הגרים בפרור העיר ב“פונטן האמצעי”. אחר כך עזבו את העיר ונסעו לארך מסלת הברזל וסיסמה חדשה בפיהם: “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!”

אז קמה עת צרה ליהודים. גיסותיו של גריגוריוב התנפלו על הערים הקרובות, עשקו את בתי היהודים, אנסו נשים ובתולות ושחטו אנשים למאות. הרבה ערים נכחדו כלה. ממשלת המועצה היתה טרודה במלחמות פרטיזניות עם כנופיות הפטלוריים, שצמחו כל פעם ככמהין וכפטריות, ולא יכלה להגן על היהודים. והאמללים האלה שתו את קבעת כוס התרעלה עד היסוד, הפרעות וההריגה ארכו כל הקיץ,

ב

אחד מראשי הגדודים של גריגוריוב היה קוזקוב; היא היה מלָח והשתתף בתנועה הפטלורית. אחר כך עבד בחיל המועצה ובגד בה ביחד עם גריגוריוב. בימי הדירקטוריום היה קוזקוב פקיד של גדוד השמירה באנניוב. ולפי שמספרים, לא השתמש אז במשמרתו להטיל מרה יתרה בתושבים. הוא עזב את אודיסה ביחד עם גריגוריוב ובא עם גדודו עד לבירזולה. מבירזולה שב בדרך העולה לאנניוב וחנה במרחק עשרים פרסאות מהעיר. ממקום חניָתו שלח קוזקוב מלאכים לאנניוב. את פניהם קבל הפקיד להספקת מזון לחיל המועצה, קוזמיטש. ביד מלאכיו הודיע קוזקוב, כי הוא מתעתד לעלות על העיר ולהשמיד את הקומוניסטים הנמצאים בתוכה.

חיל ורעדה אחזו את התושבים. מן הבקר, 21 מאי, התחילו באים המונים המונים אל הועד הפועל של המחוז ושל העיר להודע, מה חפצו של קוזקוב ואם הרָשות בעצמה תשאר בעיר. גם בקשו, שישלחו דפוטציה לקוזקוב, שיחוס על העיר.

הועד הפועל המחוזי, שהשלטון נמצא אז בידו, הרגיע את התושבים והבטיח להם, שאיננו חושב לעזוב את העיר ומה גם למסור אותה בידי קוזקוב, ובקש מאתם לבלי האמין בשמועות בדויות הקלוטות מן האויר.

אך ההבטחות הללו לא הרגיעו את התושבים. בשעה האחת עשרה בבקר עזבו את העיר הועד הפועל המחוזי והמפלגתי ועברו לתחנה שוריבקובה, הנמצאת במרחק 12 ווירסטאות מאנניוב. בעיר נשאר רק ועד העיר עם זַדניפרוב, רקול וסרבין בראשו. להתארגן ולעשות איזה דבר כבר לא היה סִפֵּק בידם, כי ביום 22 מאי, בשעה השניה בצהרים, פרץ קוזקוב עם חמשים פרשים העירה. כלם היו מקֻשטים בפַסִים אדֻמים, גם דגליהם היו אדומים, ולא הצטיינו מאומה במראיהם החיצוני מצבא המועצה. אך כמעט כלם היו צעירים מאד לימים, בני שש עשרה־שבע עשרה שנה. הגדוד נסע לבית האסירים ושלח לחפשי אה הנאסרים. אחר כך נכנס קוזקוב אל הגמנזיה לנערים וקרא את התושבים לאספה. השמועה על דבר האספה התפשטה בעיר מכל עברים ונוצרים גם יהודים חשו אל האספה.

ג

קוזקוב יצא בנאום כזה:

– “הריבולוציה הרוסית עודנה צעירה לימים, ולכן אי אפשר לה לכונן את ממשלתה על אשיות ויסודות חזקים ואמתיים. הקומוניים לקחו בידם את הרסן של האורגניזציה, אך חסרי אונים הם לעשות איזה דבר ממשי, מפני שהם חפצים ליסד ממשלת של קומוניזם, שאי־אפשר להם להגשימה במציאות. מפני שהדור איננו עוד ראוי לכך. ובין כך משתמשים היהודים בריבולוציה ובקומוניזם לטובת עצמם וממיטים צרות רבות על העם הרוסי. מי שלב מבין לו ועינים בראשו הוא רואה ויודע את כל תעלולי היהודים והחתירות שחותרים תחת העם הרוסי, להפילו למשואות; הם לא ינוחו ולא ישקיטו עד כי ישמידו את הרוסים מהיות עם, ואם חפצי חיים אנחנו צריכים אנו להקדים ולהשמידם נער וזקן, טף ונשים, כי כל יהודי הוא בולשיבי, וגם הקטנים הללו, כשיגדלו יהיו לבולשיביים, כי משרש נחש יצא צפע”.

קוזקוב גמר אח נאומו בקריאה, לערוך טבח ליהודים.

הטבח התחיל בשעה הרביעית אחרי הצהרים.

הקרבן הראשון היה סלוצקר; הוא בא אל האספה, וכאשר שמע אח נאומו של קוזקוב, הקורא להתנקם ביהודים, חפץ לעזוב את הגמנזיה ולשוב לביתו, אך הסיקריקים התנפלו עליו, חטפוהו והובילוהו אל בית הקברות ושם הרגוהו ביריה. 

תיכף אחר האספה פרצה פלוגה של פרשים אל הרחוב של “הצבא האדום”. שם מצאו את מנדיל לוביצקי, בן חמש וחמשים שנה, שישב בשער ביתו. הפרשים התנפלו עליו והרגוהו בסיף וחמסו את רכושו.

סיעה אחרת פרצה למעונו של ברקוביטש, שסו את כל החפצים יקרי הערך, אחר כך הרגו אותו ואת בנו, צעיר בן שמונה עשרה שנה. האב ובנו נהרגו לעיני אשתו של ברקוביטש. על בקשתה של האשה, לשים קץ גם לחייה, ענו הסיקריקים:

– אנו הורגים רק גברים!

גם אשתו של קריץ, בת חמשים שנה, ובנו הצעיר נהרגו ונחתכו לנתחים.

גם האחים־השניים (קוזינען) רבינוביטש, צעירים, אחד בן עשרים ושתים ואחד בן עשרים שנה, נהרגו בסיף.

את הצעיר שטקֶר, בן עשרים וחמש שנה, חטפו הסיקריקים וסחבוהו אל בית־הקברות. בדרך עבר מורה רוסי, שנכמרו נחומיו על הצעיר והעתיר בעדו שלא יהרגוהו, אך הרוצחים לא פנו אל בקשת המורה והרגו את הצעיר בבית־הקברות ביריה.

גם על זקנים לא חמלו. כך נהרגו הישישים: פוסריבסק בן 71 שנה, צירקיביטש בן 60 שנה, לרנר בן 65 שנה, שוחט בן 70 שנה, גרצנשטיין בן 82 שנה, גרַבר בן 68 שנה, ניפומיאשצי בן 70 שנה, שליאזקי בן 70 שנה.

מלבד אלה הנקובים למעלה, נהרגו ריבלין בן 62 שנה, ווייסטיק 30 שנה, קליין 50 שנה, בעקער 35 שנה, חייגעריכט 50 שנה, נידל 35 שנה, קליידרמן 50 שנה, בֶלפר 35 שנה, אקסמן 45 שנה, קפושיבסקי 50 שנה, ברסקי 60 שנה, ווייסמן 40 שנה, קאגאן 38 שנה, רזניק 41 שנה, פרידלנד 40 שנה, דַלגין 45 שנה, בולקי 35 שנה, וועלטמן 70 שנה.

נשים נהרגו: טַכברג 48 שנה, אווערבאך 35 שנה. מלבר אלה נמצאו ארבעה חללים, שלא נודעו שמותיהם.

מספר ההרוגים בעיר היה ארבעים וארבעה איש, ובדרך – שלשים איש.

החללים נהרגו בסיפים, או ביריה. לפני ההריגה התעללו הסיקריקים בקרבנותיהם, והרבה מהם קרטטו והשחיתו את גופותיהם, עד כי אי אפשר היה להכירם.

התעללו גם בנשים ובתולות: נרשמו עשרים ושבעת מקרי אונס.

ד

החברים של הועד הפועל העירוני, בראותם שאין שום יכלת בידם לאלץ את קוזקוב להפסיק את השחיטה, יצאו אל הכפר וקראו שם את האכרים לאספה והציעו לפניהם לצאת במחאה נגד מעשי העשק והרצח של קוזקוב. האספה בררה מתוכה דליגציה של עשרים וחמשה איש וביחד עם דניפרובסקי וחברי הועד שבו העירה אל בית פקירות החקלאי ומשם שלחו לקרא את קוזקוב.

קוזקוב בא. דניפרובסקי דרש, שקוזקוב יתן צו להפסיק את ההריגה, והנחשדים בקומוניזם יאסרו ובית־דין של צבא יעשה חקירה ודרישת בלי משא פנים, החוטאים והפושעים ישאו את עונם ואנשים נקיים לא יספו בעון אחרים. גם הדלגנציה של האכרים תמכה את הצעתו. קוזקוב הוכרח להסכים. תיכף נתן צו, על ידי שריקה ארוכה. הסיקריקים התאספו אל הגימנסיה והשחיטה נפסקה.

קוזקוב התפאר לפני דניפרובסקי, שהוא בעצמו הוא בולשיבי אך מתנגד הוא לתורת הקומוניזם. גם תיכף הוציא פקודה, שאנשיו לא יהרגו שום יהודי, רק כל מי שיפול בידם, יביאוהו אל השטב, הנמצא בהגימנסיה. 

בשעה השביעית נפסקה ההריגה. נאסרו שלשים וארבעה יהודים, שהובאו אל השטב בגימנסיה; שם נמצא כל העת דניפרובסקי עם חברי הועד הפועל והדליגציה של האכרים. פעמים אחדות חפצו הסיקריקים לרצוח את היהודים, שנפלו בידם. אך כל פעם עמדו חברי הועד בפרץ ומנעו אותם מבוא בדמים.

בשעה השלישית בלילה נודע לקוזקוב על ידי התגרה, כי חיל המועצה, שנמצא בתחנה זשערֶבקובה, הולך וקרב לאנניוב.

מאשר נמצא בגמנסיה הרבה שלל מבזת העיר, לכן צוה קוזקוב להעמיס תיכף את השלל על עגלות ולעזוב את אנניוב.

דניפרובסקי השתמש בשעת הכושר ההיא, בשעה שהסיקריקים היו מטורפים ומבוהלים והתכוננו לנסיעה; הוא בא אל הדיז’ורנים של השטב ואמר להם, שקוזקוב צוה לשלוח את כל היהודים האסורים בגמנסיה אל בית האסורים. הדיז’ורנים האמינו בו ומסרו בידו את כל היהודים הנמצאים בהשטב. דניפרובסקי בעצמו הוביל אותם אל בית־האסורים, סגרם שם בחדר מיוחד ואת המפתחות של בית האסורים לקח אתו ושב לביתו. בשעה הרביעית בבקר, כאשר חיל המועצה נמצאו במרחק שלש ווירסטאות מהעיר, עזב קוזקוב והכנופיה שלו את העיר ונסע בדרך העולה לליובַּשובקה. לפני עזבו את העיר חפץ קוזקוב להרוג את היהודים הנאסרים, אך כבר לא מצאם בהגימנסיה.

בשעה החמשית בבקר באה העירה פלוגה של לַבוטין, הקוזקוביים עברו מליובשובקה לקריבויה־אוזירה וביום 24 מאי, בשעה השמינית בבקר, ערכו שם טבח ליהודים.

תיכף כשבא חיל המועצה העירה עזבו יהודי אנניוב את מחבואיהם, אספו את ההרוגים, גם הוציאו לחרות את הנאסרים.

ה

היהודים ידעו להוקיר את פעולתם של דניפרובסקי וחבריו, חברי הועד, אשר במסירת נפשם הצילו הרבה יהודים ממות, ולאות תודה שלחו להם אדריסה זו:

"אזרחים ואנשים.

ביום המר והנמהר, ביום הרג ואבדן, כאשר המות התחולל כסערה על ראש אחינו האמללים והרבה אנשים נקיים מכל פשע הובלו לטבח ודמים בדמים נגעו – ביום הרג רב הלזה, רק אתם, אזרחים נכבדים, הראיתם את אמץ לבבם ואת אהבת האנושיות, המקננת בכם. אחרי ליל טביחה והריגה, כשנאספו ארבעים וארבעה איש מידי הרוצחים בלי משפט, חפצו פתאם הסיקריקים לתת לרציחתם צורה של משפט, ויתפשו שלשים וארבעה אנשים נקיים, בתוכם זקנים באים בימים וילדים קטנים ויאשימום בקומוניזם וגם בית־דין הושיבו לשפוט את אלה האמללים וכבר נגזר דינם למיתה. ורק אתם קמתם בפרץ ונכנסתם בעובי הקורה, ועל ידי השתדלויותיכם נצולו אלה הלקוחים למות. לכם אנחנו חיבים תודה על הגאולה ועל הפדות.

לעת כזאת, כאשר סביבותינו מסתער ים של איבה ומשטמה, שונאינו ישתערו עלינו כפראים לבלענו חיים, וגם האנשים הישרים בלבותם יכבשו את פניהם בקרקע ויפחדו להוציא מפיהם מלה של תנחומים והשתתפות בצער לבל יבֻלע להם, ורק אתם הייתם היחידים, אשר שמתם את נפשותיכם בכפכם וקמתם למליצי יושר ללקוחים למות – את כל זאת לא נוכל לשכח. אתם עשיתם זאת ומקרב לבותינו הננו מביעים לכם את תודתנו. ירבו אנשים כמוכם ומעשים כמעשיכם ואז גם הרע יתמעט. ירבו אנשים, אשר גם בשעת הסכנה יבואו לעזרה לאחיהם, לא רק בדבור, כי גם במעשה, ואז אפשר יהיה להאמין באמת וצדק. לא רק אנחנו נזכור את כל זאת, אך גם לדור הבא נספר, שבשעת רציחה ואכזריות פגשנו גם אנושיות וחמלה".

אנניוב 27 מאי, 1919. חתימותיהם של יהודי אנניוב

(הועד לעזר נגועי הפרעות באנניוב).

אַרוטשקובסקי

(כפר פלך פודוליה, סמוך למיאסטקובקה).

בחדש יולי 1919 הרגו הפטלוריים בכפר ארוטשקובסקי עשר נפשות אנשים ונשים, בתוכם את משפחתו של שבתי ארוטשקובקר.

(יהושע שיין).

רשימת ההרוגים

אבאזובקה

אלימלך מילשטיין 15 שנה

דוד צצקין 60

נכדו אברהם 15

אודי נעמירובסקי 45

בנה בן 9

בתה בת 4

אברהם סויבלמן 55

אובודובקה

(פלך פודוליה, מחוז אולגופול)

נתן שיעוויטש, בן 42 שנה חרש ברזל.

שני ילדיו בני 11 ו 16 שנה.

שלום טרייטמן 47 שנה קמחן

בנו לוי טרייטמן 28 קמחן

בנו אפרים טרייטמן 28 שנה קמחן

יעקב טרטיקוב 16 שנה תלמיד הגימנסיה.

אחיו דוד 14

חיים דוד תומרקין 56 סוחר

הירשל שלאס 57 תנורן

בנו שמעון 16

אהרן זאב אלקסנדרובסקי 58 שנה סוחר דגים.

משה טרנטשיק 56 שנה סוחר בהמות.

שלמה דרוטמן 32 סוחר עצים.

יצחק טרוסטיניצקי 30 סוחר.

שלמה סגי נהור 18 שנה פ"ק

שבתי גילער 54 צובע

עם שלשת בניו.

דוד הערליך 52 שנה רב דמתא

בנו חיים 21

ישראל לשיבסקי 48 חנוני

אביו משה 83

אברהם לשיבסקי 14 תלמיד הגמ:סיה.

מרדכי שקרב 51 סוחר עורות.

בנו יוסף 26

בנו אייזיק 22

בנו חיים 14

חיים בלענדר 58 חנוני

זיידה שוסטער 54

אברהם יצחק פטשרסקי 36 שנה נגר

בנו 16

בנו 14

בנו 12

זעליק גורינמן 80 שנה סוחר

בנו ברוך 53

בנו איצי 48

בנו אלעזר 44

שמשון הערליך 18 תלמיד הישיבה האודיסאית.

בן־ציון בלטער 28 נגר.

ברוך רופא 48 סוחר צמר

אורטשיק גנטמכער 53 טוחן

בנו חיים שאול 28

בנו מאיר 26

בנו שלמה 26

מוני גרשנהרץ 52 סוחר

יוסף חנה’ס 34 חנוני

אחיו מנדל 36 חנוני

מיכל סוקוליפקער 48 חיט

בנו 16

בנו 14

מאיר דינציס 60 שמש

ליב מערניק 54 חנוני

הירש גולדינצוייג 58 חנוני

דוד סגי נהור 78 בעל רחיים

בנו חיים ישראל 54

בנו שניאור 32

בנו אפרים 28

חתנו מאטיל 26

שמעון טרטיקוב 22 חנות ארג

אחיו שניאור 16

אהרן בלעכער 26 פחח

נחמן מנעלעס 28 מחסן טבק

אברהם מנעלעס

וועלוויל גרויסמן 24 חנוני

מאטיל שנקרובסקי 21 תלמיד הגמנסיה

אחיו ליפא 18

מנדל סנדלר 52 חנות ארג

בנו 16

בנו 11

חיים שניידער 35

מיכל שיעוויטש 54 חייט

ראובן לעכל 32 זוָד של מי סודה

משה שיטא 52 סוחר

זכריה סטאליאר 35

שלום מעזביזשסקי 55 פ"ק ביער

בנו יוסף 28

יוחנן פוסק 24 רב

משה דובינסקי 70

אובוטשׁאטשׁ

מלך בן 50 שנה

אביו 70

בנו משה

בנו נפתלי

בנו מאקס

ובן אחר ששב מהצבא

שתי בנותיו

נכדו

שני גיסים של משה

אובימיליקובה

משה ראבינוביטש

צבי וויגעלמאן

ראשקיוואן

אולשׁאנה

יעקב ווייץ 70 שנה

יתומה שנתגדלה בביתו 18 שנה

פרידיל קניבסקי 54 שנה

גיסתו 60

משה קריטשיבסקי 30

יוסיל אהרן איציקס 50

שלמה דער קמפאניכס איידם 35 שנה

לייב מאנסטירסקי 40

אולשׁנקה

בנימין מיַמפולה 22 שנה

מילמן ברוך סמיאסטקובקי 20 שנה

אפרים הארישניק 42 שנה

אומן

נמסר ע"י מר היילפערין מטפליק, שהיה היסטוריקן בועד האמריקאי באומן.

רשימת ההרוגים ע"י החבורה של קלימענקא 12 מאי 1919:

יוסף ישראל אייזנברג 30 שנה

בנציון ב"ר אברהם אסאדטשי 53 מציבולובקי

ניקולי ב"ר אלקסנדר בערקאוויץ 33

שמעון ב"ר ליב בארנובעצקי 21

נחום ב"ר חיים משה ווייסבורד 45

נחום ב"ר יוסיל וועקסלער 49 מטעפליק

יצחק ב"ר שלמה זלמן ווילשנסקי 21

ליב ב"ר נחמיה גארדאן 44

משה ב"ר גרשון גנדילמן 55

איטע בת ברוך יוסף גורוחובסקי 65 אלמנה מטעפליק

רחל גראדזעווסקי 62

איתמר ב"ר יעקב דאנצקער 48

ברוך ב"ר הירש דיאטלוביטש 39

זוגתו דבורה ב"ר נחום 35

בנו הערש 15

בנציון ב"ר יצחק יעקב דאווידאווסקי 44 מטאלנע

צילי ב"ר יעקב טענענבוים 13 מקאליס

שלמה ב"ר חיים חזין 39 מוואלקאוויצק

שמואל ב"ר הירש ליטוואק 63 מבעקוֹב

אליהו יהודה מאנישעווסקי 69

אלעזר ב"ר עקיבא מאלימרוב 26

שלמה ב"ר עקיבא מאלימרוב 24

מלכה בת יעקב ליב מויזעס 65

חנה בת משה פערילשטיין 32 מאבאזובקה

ישראל נחום ב"ר לייזער פיינערמן 31 מפוגרבישצע

שרה בת טוביה פורער 39

וואלקאוויצי

משה ב"ר יוסף ציקינעווסקי 42 מקראסניאסק

זלמן ב"ר הירש קאגאן 56

יהושע זלמן ב"ר יענקל קנעווסקי 37 מקרמנטשוק

אסתר בת משה קליינמן 14

חיים ב"ר דוד טוביה קצנלבויגן 31

זוגתו של יעקב

דוד אהרן ב"ר פנחס רבינוביטש 45

משה ב"ר בנציון שצורובסק 18 מזוועניגורודקי

יהושע ב"ר הירש זשורבינסקי 32 מטערנובקע

דוד ב"ר הירש זשורבינסקי 30

בנציון ב"ר בנימין שווארצמאן 68

13 מאי 1919 ע"י קלימענקא:

שמעון ב"ר פייוועל בראווערמן 49 דוקטור

משה ב"ר ישעיה באקשט 46 מלוצק

אברהם ניסן ב"ר משה אפרים בערעזובסקי 31

אריה ליב ב"ר הירש באזילעווסקי 20

ליב ב"ר אהרן וויגאדנע 55

זוגתו שיינדיל 50

משה ב"ר מרדכי גויכמן 68

יוסף ישראל ב"ר אליה גאָמער 58 מברדיטשוב

יצחק ב"ר שלום גראדסקי 28

בצלאל ב"ר מארקעל גאלדבערג 63 מאסטראגארסק

ישראל ב"ר יוסף גאפשטיין 48

אליעזר ב"ר אפרים גאמבערג 45 מוואלקאוויצקי

זוסיה ב"ר נחמן גוטמאכער 21

שלמה ב"ר דוד גאראחובסקי 25

שלמה ב"ר הירש זשורבינסקי 34 מטערנובקה

נחום ב"ר ישעיה קאגאן 44

יעקב ליב ב"ר נטע משה קאגאן 34 ממאנאסטרישצה

הינדה בת בנציון קושניר 22

אשתו של זעליג ממאנאסטרישצה

דוד ב"ר אברהם קאגאן 33

ראסי בת פסח קאץ 60

ברוך ב"ר אבא לעווין 21

פעסי בת זלמן ליפשיץ 58

ישראל משה ליפשיץ 38

יעקב יהודה ב"ר אליה גאטאנזאן 50 מטאלנע

שלמה ב"ר אשר אזעראווסקי

זלמן ב"ר יצחק מאיר פאליאק 66

אייזיק ב"ר יקותיאל פעקאר 63 מסארנה

משה ב"ר שמואל ראדאלסקי 26 מטאלנע

חיים ב"ר יענקל רוטהייזער 24 " סטודנט

רפאל ב"ר יענקל רוטהייזער 19

ישראל ב"ר הירש סאבאל 50

חיים ב"ר הירש סנדלר 21

אייזיק יהודה בחור 49 סוחר

מאיר ב"ר דוד טאראדאש 17 מטאלנע

שמחה ב"ר ישראל טאראדאש 38

פעריל בת הירש ציקיניווסקי זוגתו של אברהם 43

משה ב"ר יוסף שווארץ 30 מרזישצה

14 מאי 1919:

יעקב יוסף ב"ר מאיר בראזער 38

יוסף ב"ר יהודה בוביס 21

שלמה אייזיק ב"ר משה מרדכי בריק 34 מאסטרה

ראובן ב"ר הירש ביגלסאן 18

בערקא ב"ר ישעיה באקשטיין 28

אברהם ב"ר אפרים וויגאדנער 63

יעקב ב"ר אשר וואלוטשקא 43

שלמה זלמן ב"ר שבתי וואדאוואז 26

ישעיה ב"ר זלמן וועקסעלמאן 36

יוסף ב"ר חיים מאיר וועלטער 30

יצחק ב"ר דוד ווידגויב 29

נחמן וויטראגאן 73

חיים ב"ר בנציון גרינבערג 9 מגייסין

משה ב"ר ליב גולחובסקי 79

בנו מרדכי 21

בנו ליב 15

חיים יעקב ב"ר פסח געלפענביין 33

יצחק ב"ר משה גערנשטיין 25

אליה ליב ב"ר דוד דובינסקי 22

דוד ב"ר נחום דירצי 29

נחמן ב"ר נחום דירצי 22

נחום ב"ר נחמן דירצי 65

מאלי אשתו של פנחס דרוקער 56

יעקב ב"ר אברהם זעלצער 33

ליב ב"ר דוד זאסלאווסקי 37

מנדיל ב"ר אברהם קנקאגאן 31

מאיר יצחק ב"ר שמואל קיוטקא 53

שלמה ב"ר זאב קראסניק 52

שמעריל ב"ר שלמה שמשון קאלטון 27

עקיבא ב"ר יעקב קראסניאנסק 33

אברהם ב"ר יעקב קראסניאנסק 21

שבתי ב"ר הירש קליינער 52

בנו מאיר 22

בנציון ב"ר שמואל קראווניק 24

יוחנן ב"ר שמואל קראווניק 21

זוסיה ב"ר משה קריוויצקי 40

אהרן ב"ר לייב קופערמאן 24

משה ב"ר יענקל קרוטאלאטש 24

ברוך ב"ר יהושע קאגאן 23

אברהם ב"ר בנציון לינאוויצקי 17

אהרן ב"ר ליב ליטוואק 62

יצחק ב"ר נפתלי ליבערמאן 37

שלמה ב"ר יהושע ליפאוועצקי 40

משה ב"ר מאני לווין 22

דוד ב"ר ניסן מיידמאן 33

משה ב"ר אברהם מילגראם 33

אכרהם־יצהק ב"ר יעקב ליב ויכטאשעווסקי 44

ישראל ב"ר ישעיה אלשאנסקי 19

אליה ב"ר זלמן פארטשלי 58

נחום ב"ר אהרן געציל ריב 60

בנו דוד 23

בנו אפרים 21

אברהם ב"ר אלתר רויכווארגער 19

אברהם־מאיר ב"ר משה רויזענפעלד 26

ישראל יעקב ליבס רויזענפעלד 23

יהושע ב"ר יצחק גדליה רובינשטיין 34

אשתו נחמה ב"ר ישראל 32

אהרן ב"ר אליה סאמעלסאן 23

שמאי סאפאזשניק 63

מרדכי־יוסף זכאריעוויטש 48

יוסף ב"ר זאב טאראזשטוק 43

יוסף ב"ר אהרן טאמסקי 28

אברהם ב"ר יענקל טקאטשוק 43

בנו משה 19

אחיו יצחק 46

מרדכי בנו של יצחק 17

הירש ב"ר אברהם פייטעלסאן 40

בנו משה 17

חיים ב"ר יצחק צילערמאן 21

ברכה בת חיים טשאיקא 48

זלמן ב"ר שמואל שטיינבליק 51

משה ב"ר אברהם שוסטער 25

דוד ב"ר הירש שמאיעיויטש 23

ברוך־יוסף ב"ר עובדיה שווארצמן 20

אברהם ב"ר מרדכי יתום 46

יעקב ב"ר נתן יאסאווסקי 21

שלום ב"ר אליהו באסין 48

נתן ב"ר יצחק גאפמאן 16

מאזי ב"ר מיכל זילברשטיין 56

ישעיה ב"ר אליהו קופערשטיין 25

אברהם ב"ר מאיר קוויטקא

יענטע אשתו של יוזעפ קאגאן 55

ביום 15 מאי 1919:

4 יהודים בלתי נודעים בשמותיהם

אשה אחת בלתי נודעה

אסתר לאה בת חיים יענקל סאקיריאנסקי 38

חייה פייגה בת ישראל פראסקוראווסקי 55

ישעיה ב"ר משה לאשאק 32

ישעיה ליב ב"ר יענקל נעמירווסקי 50

הירש ב"ר שמאי פייטלסאן 21

רשימת ההרוגים ע" י סוקולוב סטעצירה וניקולסקי 30 יוני 1919

דוד יוסף בעליסטאצקי 60 שנה

נפתלי ב"ר מאיר בראנז 36

שמואל זנביל ב"ר יהודה ליב בערנשטיין 48

בנו סענדער 13

אביו יהודה ב"ר סנדר 76

הירש ב"ר דוד בויקא 55

משה ב"ר הירש באריסקין 19

ברוך יואל ב"ר ישעיה בעליצקי 49

יהודה ליב ב"ר יוסף בלעכער 55

אשתו פעסי בת הירש 54

דוד ב"ר יעקב בילוּנעץ 49

שיינדיל אשתו של משה באביטש 36

בנם שלום בן 3 שנים

אברהם ב"ר משה בראנפער 27

אשתו באסי 25

יצחק ב"ר יוסף ברקויטץ 30

אברהם אבא ב"ר וואלף בערשאדסקי 30

וואלף ב"ר שלמה בראנפמן 30

בנציון ב"ר וואלף נתן וויינערמאן 48

מינדע בת אפרים עטיל 42

הירש בער ב"ר נחמן וויינשטאק 65

שרה בת שמואל ויינשטאק 38

נחמן ב"ר הירש ווויינשטאק 24

שמואל ב"ר זלמן וילשאנסקי 49

פרומה בת דוד הירש ווינארסקי 63

אשתו של ישראל דוד

אהרן ב"ר יענקל ווערעטילני 65

עקיבא ב"ר שלום יוסף געכט 45

בנציון ב"ר אליעזר געכט 21

ישראל ב"ר הירש וואלף גוטערביטער 69

לוי ב"ר דוד הירש גוטערמאן 35

יוכבד בת יהושע גוטערמאן 32

יוסף גרויסמאן 40

שלמה ב"ר מרדכי גאראחאד 25

שרה רחל אשתו של אברהם גענטמאכער 50

בנו שלמה 25

בנימין־זוסיה ב"ר רפאל גאדליס 37

אשתו שרהי־סאסי 38

אליהו גערשפעלד 23

יהושע ב"ר שמאי גאראכאווער 9

שמואל־חיים ב"ר שניאור גאראכאווער 45

חנה אשתו של.שמואל חיים 45

שניאור־־ברכה אשתו של שניאור גאראכאווער

פנחס ב"ר מאיר גאראכאווער ממינטשערסק

יחיאל ב"ר ליב דעסימטניק 29

שרה אשתו של אהרן יצחק דיאטלוביטש 48

בתם מאלי 17

חיים ב"ר נחמן דוואכוואבני

הירש זשלרבינסקי 58

בנו נחמן 26

מיכל בנו של ישראל־ליב זיידמאן 36

ישראל ב"ר בער זלאטניקאוו 19

יעקב ב"ר לייזער סוסקרויט 48

משה ב"ר בער קאזלענקא 24

שמחה ב"ר בער קראסנאוו 46

מאיר ב"ר זוסיה קוויטקא 36

גאלדע ב"ר מרדכי קוויטקא 31

שניאור ב"ר בעריל קרויטאנעטש 29

יצחק־מרדכי ב"ר יענקל קאנעווסקי 33

שלימע־הענע אשתו של יוסף קופטשאן 40

אייזיק ב"ר יצחק־ליב קאלדזאווסקי 62

בילא בת פנחס קאטלאוו 65

משה ב"ר שבתי קליינער 29

קלמן קישינעווסקי 50

יצחק ב"ר זלמן קוויטקא

שניאור־יוסף ב"ר בנציון קייפענאווער

שלום קרושקאוו 30

דוד ב"ר אליה קאטשור 28

רחל ב"ר שלמה לעטוטשי 49

מאיר ב"ר יאקעל לעטוטשי 25

ישראל־יוסף ב"ר שלמה־הירש לעשץ 22

נתן ב"ר ברוך לוינשטיין 65

ראובן לעוויט 35

אהרן ב"ר יוסף לייבאוויטש

אברהם ב"ר יוסף מעלניקאוו 44

פיגא אשתו של מרדכי מארעכאווסקי 67

אליה ב"ר זלמן מנחימואוויטש 56

דבורה בת אליה מנחימאוויטש 17

יענקל ב"ר מרדכי מאיראוויטש 43

ירחמיאל־טוביה ב"ר משה מודריק 49

בנו וואלף 28

יהודה ב"ר נחום מיידמאן 32

ליב ב"ר מרדכי ניסענהאלץ 37

יוסף ב"ר שבתיל רייזנער 22 סטודנט

שלמה־וואלף ב"ר נחמיה רעזניצקי 47

מאיר ב"ר משה רויטמאן 26

אהרן מאיר ב"ר נחמן רייצין 63

חיה אשתו של מנדיל ריבאק 52

בנם דוד 22

גדליה ב"ר יהושע ראבינוויטש 40

אייזיק ב"ר יאקל סידלעצקי 60

סאסי ממינסק

דוד ב"ר רפאל טעלענגוטער 55

ביילה־פריידה בת יונה טעלענגוטער 55

עטי אשתו של ישראל טעפליצקי 63

יוסף טולטשינסקי

מרדכי ב"ר יוזעף פוקס 49

עקיבא־הירש ב"ר דוד פרייוואך 52

בת מיכל העלאווסקי 42

יהושע בת אליה שטאפבלאט 19

וואלף ב"ר משה שניידערמאן 35

שמואל שיינדעלעס 30

בתו רייזע 7

שלמה ב"ר אלישע שיידמאן 40

משה ב"ר דוד עליאש 67

רחל אשתו של עקיבא עליאש 52

מרדכי ב"ר משה יאנאוויטש 63

ישראל ב"ר מאיר גינטשער 29

חיים ב"ר ישעיה בילעצקי 31

שמחה ב"ר ירחמיאל רויטמאן 78

יהודי מעיר אחרת.

רשימת ההרוגים שנרצחו ע"י הכנופיות של קוזקוב וסוקולוב: 10 אויגוסט 1919

שלום ב"ר ישעי' אנטשיפולובסקי 28 שנה

שמואל ב"ר יצחק בינשטיין 65

שמואל־צבי ב"ר מנדילס בערילסאן 52

רפאל ב"ר משה מודניק 30

יצחק ב"ר אברהם בערדיאנסקי 57

אשתו דינה 56

הירש־בער ב"ר ישראל בערנשטיין 80

מינדל בערנשטיין 80

רחל בתו של הירש בער 26

פריידה בתו של הירש בער 23

אברהם ב"ר דוד וואדאוואז 70

אשתו חיה ב"ר יעקב 50

בתם נחמה 17

גדליה ב"ר אברהם געלפיינביין 51

אשתו ציריל בת אהרן 47

חיים ב" דוד גיצמאן 65

ברוך ב"ר חיים גאליצקי 50

פנחס ב"ר גדליה זיצערמאן 63

ישעיה ב"ר מנדיל זבארובסקי 28

ליב ב"ר יוזעפ קאגאן 38

יהודה ב"ר שלום קאגאן 33

פסח ב"ר נטע קראסני 46

ביילה קליינר בנציונס 22

שניאור ב"ר אברהם לופאלאווער 72

דוד־ליב ב"ר הירש מעזביזשער 70

מאיר ב"ר הירש מויזיס 65

גדליה־הירש ב"ר מרדכי נעמירובסקי 65

לייזר פרובליודני 65

ליב ב"ר גרשון פוזיס

שרה בת יהושע פרימענזאן

אסתר בת מאיר פעלאשקע 70

אשר ב"ר בנציון רימער 54

אשר ב"ר רפאל ראבינאוויטש 51

פייגה אשתו של יהושע ראבינאוויטש 51

פריידה אשתו של רובינשטיין

שלמה ב"ר יצחק רודי

העני ראבינאוויטש 51

יעקב ב"ר יצחק סאלאמני

פנחס ב"ר ליב פיינשטיין 65

יוסף ב"ר אליה פינינבערג 18

נחום־צבי ב"ר מנדיל פויגילמאן 65

ברוך ב"ר אברהם פיינשטיין 56

ליב ב"ר אלימלך צירולניקוב 55

משה שאכאנאוויטש 45

משה שווארצמאן 65

מנדיל שולץ 55

מאיר ב"ר מרדכי יתום 58

אוסטאפיה - כפר

ישראל בן שמעון סלובצקי

אחיו פנחס

שלמה בן אהרן סלובוצקי

אליעזר בן משה ביליוב

שמעון בן מרדכי סלובוצקי

אוקסיניה - כפר

ישראל ליב אטעס 44 שנה

עוד יהודי 48

אורלוביץ

דוד בילוצערקובסקי 50

רבקה בילוצערקובסקי 40

אברהם טשערקובסקי 60

יחזקאל טשימעס 22

איביטש

צבי קליינמאן

משה צבי בן יוסף זיידעס

גדליה בן משה שויב

ישראל בן מיכל טשערניגעס

שלמה בן דוד מרוטקובסקי

נחום בן שלום קראסנער

לאה בת לוי אקסעלראד

איבנובקה

קודימא. תחנה סמוך לאודיסה

משה ארנובצקי 55

בנו בן־ציון 29

בנו יונה 22

שלמה ארדיאן 65

בן ציון אייזנברג 45 שוחט

פיני ברדיטשבסקי 43

ישעיהו בורדי 45

נוני בורדי 26

משה בירברויט 27

בריל באקלי 18

ליב באקלי 12

יצחק בליאכער 48

בנו ישראל 23

בתו ראזע 20

שלמה בעזפאלנע 46

אלי בעקערמן 38

ישראל בורדי 58

הירש בוברמן 45

פיליע בורדיי 26

אליעזר גרמן 25

אברהם 20

ליפא גרינברג 53

שמואל גרינברג 32

שלמה גרינברג 38

ישראל גירשטיין 35

מנדיל גלזט 35

ברוך 38

אביגדור גאבין 48

אברהם גענדילמן 12

חנינא גאדיס 62

יעקב גוטעלמן 12

ברוך גאלאוואנעווסקי 20

מרדכי גורקוי 60

משה גרביוב 45

בנו הירץ 13

בנו חיים 11

משה גרזשוי 30

שלמה דיעסטניק 55

אשתו חנה 50

בתם פייגה 15

אלי דובסרסקי 38

בעריל דודניק 35

יוסף וויספעלד 20

משה גרבובער 24

אפרים ווערבוביצקי 20

בנו יעקב 12

משה ווערבוביצקי 28

ווייסמן 26

פסח זשעברק 38

יוסף חולון 62

אנריך טומשובסקי 30

ישראל טולטשינסקי 54

אליעזר טעסלער 32

בעשקא טויבעס 15

אליעזר טויב 55

בנו שמואל 28

בתו 25

אשתו ראזע 50

טויבעס 28

איצי טשארגעס 60

אברהם טיליס 28

דוד ליטשיניצער 26

מיכל ליטשיניצער 24

בעני ליטשיניצער 16

מאקאריי 30

משה מלמד 22

משה מילמן 15

אפרים מילמן 12

פישל מאלדבסקי 26

בריל מולדבסקי 40

בתו שרה 14

יעקב מילער 20

ישעיה מילער 15

משה מרדקוביטש 16

מרדכי ספקטאר 40

עליק ספקטאר 25

יצחק סלעדוי 68

שלמה סטניקוב 60

אשתו 55

בתו 23

עקיבאפ 36

אברהם פראמיסלער 40

פאליק פאקריואלע 26

חיים פעלדמן 18

יעקב משה פיינקיך 65

בנו אהרן 28

בתו פייגה 22

משה פיינקיך 35

אברהם פערילשטיין 20

מאיר פאסחוביטש 48

בנו ישראל 13

איסק קרדון 30

מוליא קוטשוק 20

יצחק קריימער 38

משה קילשטיין 16

שמואל קַרִי 35

לאה קוטליאר 22

אברהם קראסנער 67

שמעריל רוזנשטין 28

משה רייטיך 27

לעמעל רוסיבקה 35

יוסף רבינוביטש 60

בריל רזומני 16

אברהם שוורצמן 24

בנציון שערמן 19

דוד שקולניק 55

בנו מרדכי 17

חיים שניידער 35

מרדכי שליאמעס 22

פיוויל שליאמעס 19

ליומע שוסטער 23

יעקב שקולניק 25

רחל שטילמן 36

שלמה פעסי 26

איבאנקי

מאיר בערזון 35

יונה ריזיק 24

אהרן שולמן 32

אהרן משה 22

אבא צאבניס 45

חיים זאפניק 23

ליפא אבטשאטקע 34

עוזר סוליונה 70

דוב שורניק 19

אפרים סולוביי 28

הרב חיים סורוטשין 50

מרדכי בן הרב 17

חיים חרקיווער 45

דוב שומר בית הקברות 42 שנה

ועוד ארבעה אנשים

אלה השמונה עשר נהרגו ע"י סאמעגון

יוסף האלפערין 30

יהודה יואל איטרמאן 45

חיים זובוטה 30

צבי מאצקעוויטש 25

שלמה ליפובצקי 25

מרדכי שלמה ביק 19

אשר גינצבורג 36

דוד אלשאנסקי 27

דניאל וואלינסקי 30

רחל יורקובסקי 25

יצחק יואל שכטמן 30

לוי אלכובוי 72

מאיר מאלמוד 20

נח שוארצמאן 30

ניסן גאלדגאר 30

אברהם ליב גאליברודקי 52 שנה

אשר בערזון 18 שנה

הירץ דולגונוס 30

טוביה אלינסקי 25

טויבע זובוטע 45

נתן אלכובוי 25

לעמיל אבשאדקע 25

נתן קמנאר 21

אחיו שלמה 18

אלישע גערינשטיין 40

ברוך בערקמאן 36

אידיל קארינפעלד 24

זלוטה קאפעלראש 38

שבע קאשעקובסקי 18

שלמה זלמן מינצבורג 50

בנו יעקב 25

בנו מנדיל 22

בנו מרדכי 11

איבניצי

ברוך דוד גילבובסקי 25 חרש ברזל

אשתו 23

אביו פיוויש 60 חרש ברזל,

פייביש בער מוריינעס 23 קצב

יעקב היילפרן 38 אופה

בנו 30

אחיו 30

בן אחיו 13

ברוך וואליצער 45 אופה

דוד הירש חולודנקה

וועלוויל געלבורד 45 חנוני

בריל טשאק 50 חנוני

ישעיהו סמוליאר 13 חנוני

בנציון בעלפער 20

אחותו זיסל 22

מלכה בערקאוויטש 40

עטיל ליטווין 50

איטא קאגאן 35

ילדה 3

חנה גולדשטיין 35

מלכה נובופסטובסקי 50

ילדה 2

רחל וועקסלער 60

אפרים ליכטמן 45 חנוני

בנימין גילבובסקי 26 חנוני

יעקב שטערינברג 25 סנדלר

חיים פירשטמן 28 חנוני

אחיו גרשון 13

גרשון גילבורד 18

אידל פריינד 28 נגר

אחיו יעקב 18

לאה פירשטמן 46

אינגוליץ

מושבה

וואלף פינווארג 60 שנה

שלמה דרוקערוב 56

לעווי טשערטין 24

יצחק לעווין 18

שלמה גיטין 21

ילד ברייטעס 10

אלכסנדרובקה

כפר

אברהם ליפשיץ 65

בתו 40

אנאניוב

מנדל לובעצקי 55

ברקוביטש 45

אשתו 42

בנו 18

אשה קריץ 50

בנה

רבינוביטש 22

בן דודו 20

פיסריבסקי 71

צירקוביטש 60

שוחט 70

לערנער 65

גערצענשטיין 82

גארבער 68

געדומניאשצי 70

שליאנסקי 70

ריבלין 62

ווייסטיך 30

קליין 50

בעקער 20

פרידלאנד 40

וויסמן 40

קאגאן 38

רעזניק 41

דלגין 45

בולקי 53

וועלטמן 70

הייגעריכט 50

נודעל 35

בעלפער 35

אקסמן 45

קפושיבסקי 50

ברסקי 60

קליידרמן 50

האשה טובבערג 48

אווערבאך 35

שטאקער

לוצקער

ארבעה חללים שאי אפשר היה להכירם

אנאפרבקה - כפר

חוה שווארצמאן 40 שנה

אנטאנוביטשי - כפר

בלומה, אשתו של הירש גענדילמאן 65 שנה

בתה 40 שנה

נכדתה בת בנו זוסיה 4 שנים

ארוטשקובסקי

כפר פלך פודוליה

שבתי ארטשקורגר 65 שנה

בנו 40

בנו 36

ועוד 7 נפשות.

מספר ההרוגים שנרשמו שמותיהם

אבאזובקה	7	אורלוביץ	4	אנטונוביטשי	3
אוסטאפיה	5	אנאניוב	4	אולשאנקה	3
אינגוליץ	6	אובימיליקובה	3	איבנקי	52
אבודובקה	81	איביטש	7	ארוטשקובסקי	3
אוקסיניה	2	אנאפרובקה	1	אומן	323
אלכסנדרובקה	2	אולשאנה	8	איבניצי	32
אובוטשאטש	11	איבנובקה	114	בס"ה	709

מספר ההרוגים לפי המסורה

אבאזובקה	7	אוסוב	15	איבניצי	32
אדאבאטש	30	אוסטאפיה	5	אילינצי	32
אובודובקה	300	אוקנה		אימילשטיין	11
אובוטשאש	14	אוקסיניה	2	אינגוליץ	9
אובומיליקובה	5	אורונה	1	אלכסנדרובקה	2
אוברוטש	200	אורלוביץ	11	אלכסנדרובקה	200
אולגופול	26	אורליק	20	אלכסנדרובקה	297
אולדובקה	6	אושמיר	25	אלכסנדריה	6
אולרובקה	6	איבאנקוב	15	אנאניוב	7
אולשאנח	10	איבאנקי	52	אנאפרובקה	1
אולשאניצה	33	איביטש	7	אנטונוביטשי	3
אולשאנקה	3	איבנובקה־עירה	60	ארוטשקיבסקי	3
אומן	400	איבנובקה־תחנה	114	בס"ה	2031

ב.

בּאבּוז

(פלך קיוב)

בבאבוז גרו שלש עשרה משפחות יהודים, שחיו עד הפרעות עם שכניהם הנוצרים בידידות, הרבו להיטיב להם ועזרו להם בכל יכלתם בפועל ובעצה. ביום אחד התפרצה שמה סיעה של סיקריקים והרגו שלשה עשר יהודים שנמצאו אז בעיירה.

(ב. קרוגלוב).

בּאַבּענע

(כפר, פלך קיוב, גליל טאלנה).

בכפר באבענע רצח האטמן סאמעגון בחדש אייר, תרע"ט, משפחה יהודית שגרה בכפר, זאב טולטשינסקי, אשתו ובתו. (משה בארסקי).

בַּאיאַליק

(כפר, מחוז אודיסה).

בבאיאליק גר יהודי חרש ברזל. הדיניקיים העלילו עליו, שהסתיר בביתו חילים מצבא המועצה, והרגו אותו במיתה משונה.

בּאר

(מחוז מוהילעב, פלך פודוליה).

ביום השבת י“ז תמוז תרע”ט, התפרץ העירה גדוד של היידמקים. חמסו את הבתים, אנסו נשים והרגו עשרים נפש.

בדרך

א

בעברך דרך המסלה צוועטקובה־בוברינסקיה־זנאמענקה, הנך פוגש נוסעים יהודים במספר קטן מאד. כי סכנה גדולה רובצת לרגלי היהודים המחרפים את נפשותיהם לנסוע בדרך. החמסנים גוזלים מהם את חפציהם ומשליכים אותם מתוך הרכבות בעת מרוצת המסע, ובכל תחנה נכנסים חילים אל הרכבת ושואלים:

– יש פה יהודים?

– יש, יש! – צועקים בחדוה ובעליצות הנוצרים בעלי השקים² – הנה הקומונה!

והיהודים האמללים מוּצָאים מן העגלות עם חבילותיהם בידיהם לקול מצהלותיהם ולגלוגיהם של הנוסעים הנוצרים. החילים מובילים אותם אל איזו רכבת בודדת, אל איזה קומנדנט “כביכול” לבדוק את התעודות. ורק בהשמע המצלה השלישית, נראים הנאסרים על הפֵּירוֹן, מֻכּים וגזולים ואי אפשר להוציא מפיהם מלה על אדות זה אשר קרה אותם, כי כן נצטוו בחזקת היד בשעה ששחררו אותם.

בתחנת־הקשר, צוועטקובה, הוציאו הסיקריקים את כותב הטורים האלה עם עוד יהודי פליט מטעפליק אל רכבת בודדת, שעמדה אחורי המחראות, לבדוק את התעודות. בינתים פשטו מעלינו את בגדינו, בדקו בחפצינו, שללו מאתנו את כספינו וגם החפצים היותר טובים. אופי הוא, שבשעת הבדיקה נכנס הקומנדנט של התחנה ושאל: “מדוע הנכם מעכבים את הנוסעים, שתעודותיהם כשרות?”. הסיקריקים לא ענו כלל על שאלה זו והמשיכו את עבודתם.

בתחנה פונדוקליובקה הוציאו אותנו עוד הפעם מן הרכבת והובילונו אל אחד הקרונות, ששם נמצא איזה פקיד צבאי. ושוב החלה הבדיקה. גזלו את החפצים הנשארים ואימו עלינו להרוג אותנו ביריה. כך התעללו בנו עד התחנה זנאמענקה. שם פגשו אותנו הנוסעים הנוצרים בחרפות וזלזולים:

– עוד הפעם ז’ידים נוסעים ודוקרים את העינים! כמה שהורגים בהם והם אינם כָּלים!

נמצאנו בתחנה זנאמענקה לא יותר מ 6־5 יהודים.

ביחוד עוסקים ברדיפת היהודים בעלי השקים, היראים מפני ההתחרות של היהודים. היהודים יושבים להם בעריהם ההרוסות, גועים ברעב ויראים לעזבן מפני סכנת הדרכים.

ב

בנובמבר 1919 (את היום בדיוק אינני זוכר) יצאתי מגולטה. בדרך בין התחנות גולטה ופודגרודיה נמצאו ברכבת הרבה נוסעים. ביניהם גם ארבעה קוזקים דיניקיים. בין הנוסעים היו גם יהודים זקנים אחדים, וזקן אחד עם בתו הצעירה, נערה כבת ט“ו־ט”ז שנה יפה מאד. הקוזקים התחילו נטפלים אל הנערה במלים שנשמעות לשתי פנים ובלשון לצנות. אחר כך אמרו לענותה לעיני הנוסעים. המעשה הזה הרגיז גם את הנוצרים עד מאד, ויגערו בקוזקים, ואחד מהם פנה אליהם בדברים כאלה:

– עם היהודים יכולים אתם לעשות כטוב בעיניכם: יכולים אתם להכותם, לענותם, לבוז את כספם, גם לרצחם נפש. אנחנו לא נפריעכם. אך לעשות נבלה כזו לעיני השמש לא נרשה לכם בשום אופן!

היטב חרה לקוזקים לשמוע את מוסר כלמתם. אז קם אחד מהם, חטף את הנערה בזרועותיו החזקות ויהדקנה עד אשר רֻסקו עצמותיה. נשא אותה אל החלון והשליכה החוצה בשעה שהמסע רץ במהירות. שלשת הקוזקים הנשארים גם כן קמו ממקומותיהם, כל אחד חטף יהודי זקן וזרק אותו החוצה. כלם נהרגו.

(ב. קרוגלוב).

בּובּרויסק

(עיר מחוזית, פלך מינסק)

הרבה סבלו יהודי בוברויסק מידי צבא הפולנים, כל ימי היותם בעיר: חמס ושוד, מעשי אונס, התעללות, ענוים ולפעמים לא רחוקות גם שפיכות דמים.

הנה עובדה אחת:

משפחת געקלער, בת תשעה אנשים, נהרגו כלם בחדש ספטמבר 1919 בעטיו של פועל אחד, שעבד אצל געקלער והלז פטרהו. אז הלך הפועל והלשין עליו שהוא נוטה לקומוניזם. מבית הפקידות של הפולנים נשלח קפיטן אחד, לעשות חקירה ודרישה. הקפיטן מצא בביתו של געקלער מכונות של טיליפונים, מכונות לכתיבה, גם תמונתו של קרל מארקס. ועל סמך זה נאסרה כל המשפחה, ונשלחה לבית־הפקידות של הפוליציה. באותו יום הוצאו מביתו של געקלער שתי פרות והרבה חפצים, וכל אלה נמסרו לקפיטן, שעשה את החקירה והדרישה. ביום השני שחררו את אשתו של געקלער עם ארבעה ילדים. בערב נאסרו עוד הפעם וכל המשפחה הובאה לבית האסורים.

ביום השלישי, כאשר אחד מקרובי המשפחה הביא להם ארוחת־הצהרים, הודיעו לו שכל המשפחה נשלחה למינסק. גם פתקא אופיציאלית נתנו מבית האסירים. אז נסע הקרוב למינסק, חקר ודרש בהז’נדרמריה, גם בבית־האסורים ולא מצא שם את עקבותיהם. באותו זמן נפלה הברה בעיר, שגעקלער ובני ביתו נהרגו כלם בבוברויסק. אך הדבר הזה נמסר מפה לאזן בחשאי. לדבר מזה בפרהסיה יראו מפני הפולנים.

כאשר הפולנים עזבו את העיר התחילו לדבר על זה בפומבי, חפשו את המקום ששם נקברו ההרוגים, והנה נמצאו בגן ירק סחבות של חלקי בגדים ודם קרוש עליהם, ועל הככר שלפני הגן גל של עפר תחוח. על שאלת התושבים, הם קבלו מענה, שבמקום הזה נקבר סוס, שנגף במחלת הקרסוס (סאַפּ), אך קרובי הנרצחים לא הסתפקו במענה זה; הם פנו לבית־הפקידות ושם ענו להם, כי לפי ידיעתם נשלחה משפחת געקלער למינסק או לברעסט. ידיעות אחרות אין בידם.

באותו זמן עבר לפני הככר סגן הפקיד של הרֵיוֹן. הקרובים פנו אליו בבקשה שירשה להם לפקח את הגל. הוא הרשה להם ובמעמדו ובמעמדם של שני שוטרים נתפקח הגל והוציאו משם תשעה הרוגים, כל בני המשפחה של געקלער. גלגולותיהם של הזכרים היו שבורות ומבֻקעות, המח של אחד מבני געקלער נשפך ארצה. רגל אחת של געקלער הזקן היתה שבורה. העינים של הנרצחים נדקרו לפני ההריגה. הנשים נמצאו בפיות פתוחים. כפי הנראה, נקברו חיים. הגברים הומתו ביריה.

עצמות הנהרגים הובאו לבית־הקברות של היהודים ונקברו בקבר כללי.

לפי עדותו של בעל־הבית, שבביתו דר הקפיטן, שעל ידו נגזרה משפחת געקלער מארץ החיים, היה הקפיטן איש משחת וחמסן. במעונו נמצאו תבות מלאות חפצים גזולים שהקפיטן שלחם פעם בפעם לורשה.

גם את שתי פרותיו של געקלער ושאר חפציו גזל הקפיטן. לפני עזבו את העיר חפץ להעלות על המוקד את הבית שדר בו, אך לא עלתה בידו.

התקלסות ביהודים ביום הכפורים

בארבעה לחדש אוקטובר, ביום הכפורים שחל להיות בשבת, התפרצו שני חילים מזוינים בשעה התשיעית בבקר, לבית־הכנסת של המגיד ברחוב אדמוב, ובקול צעקה: “ז’ידים, אל העבודה!” התחילו מכים אותנו בנצבי הרובים, קרעו מעלינו את הטליתים, הוציאו מידינו את הסדורים והמחזורים וזרקו אותם בחמה על הרצפה. בבית־הכנסת קמה מהומה, המתפללים התחילו אחד־אחד לקפוץ דרך החלונות החוצה ונמלטו. נשארנו בבית־הכנסת כשלשים איש. החילים העמידו אותנו בשורה ויובילונו אל בית־הכנסת של החילים, שם נשנה הסדר כמו בבית־תפלתנו ונתוספו עלינו עוד עשרים וחמשה יהודים. משם הלכנו לבית־הכנסת של פיינשטיין וגם משם הוצאו כארבעים איש. החילים העמידו אותנו בשורות כחילים והוליכו אותנו אל מחוץ לעיר. בדרך צוו עלינו לנגן, ומי שלא הרים קולו כדבעי, או שנגינתו לא מצאה חן בעיני החילים, הֻכו מכות חדרי בטן. לסוף הגענו למקום העבודה, להטעין שחת על עגלות.

זקן אחד חלש, אשר פגר בלכתו, הֻכה מכות מות במגלב ובנצב הרובה. אנחנו עזבנו את בית־הכנסת יחפים, רק באנפלאות שעל רגלינו. כאשר נשותינו או בנותינו הביאו לנו נעלים, או מגפים לנעול, כדי שלא ינגפו רגלינו באבנים, גרשו אותן החילים בחרפה. הערֵמה של שחת נמצאה במרחק שמונה ווירסטאות מהעיר, במקום בצה. אנחנו היינו מוכרחים להטבע בבצה עד הברכים ולשאת את אלומי השחת על גבינו, אל העגלות שעמדו במרחק חצי ווירסטה מהשחת. החילים השגיחו על העובדים ומי שחשדו בו שאיננו זריז בעבודתו הכוהו מכות מרדות. יותר מכלם הֻכו: יעקב פַפוש, המורה שמואל סילט ויעקב עבנין, שהיו זקנים ולא יכלו לעבוד כדבעי. בכלל, הֻכו כל החלשים והזקנים, שלא יכלו לשאת את המשא של שחת שהעמיסו עליהם, או שפגרו בלכתם. אנחנו כלנו היינו רעבים וחלשים מהתענית והתחננו לחילים לחוס עלינו, אך הם לעגו לנו והתקלסו בנו.

כאשר העגלות כבר היו טעונות, העמידו אותנו עוד הפעם בשורה והובילונו לא חזרה אל העיר, אך אל העבר השני. החילים העמידו אותנו באופן כזה: חמש עגלות טעונות שחת עברו לפנינו, הנשארים – מאחרינו ואנחנו באמצע. העגלות שנסעו מאחרינו נתקלו כל פעם בטורים האחרונים, ואלה שלא הספיקו לנטות הצדה התגלגלו תחת רגלי הסוסים. ואלה שהפריעו את סדר ההליכה הֻכו על ידי החילים במגלבים. החילים האיצו בנו, למהר את מהלכנו אחרי העגלות העוברות מלפנינו, אף כי היינו עיפים וחלשים. בדרך הכריחו אותנו לנגן, להסיר את הכובעים כל פעם מעל הראש ושוב לחבשם. החילים הובילונו דרך הכפר קיסֵילוביטש, אל הככר, אשר שם צבורה ערמה גבוהה של קורות, החילים בחרו את האנשים היותר גבוהים וצוו עליהם לטפס על הקורות והנשארים העמידו אצל הערמה. אלה שעמדו על הקורות היו צריכים לנפנף בידיהם ולנגן, ואלה שעמדו על הארץ היו צריכים לנגן אתנו יחד בצותא חדא. אלה שנגינתם לא היתה ערבה לאזן החילים הֻכו באכזריות גדולה. את הישיש יעקב פפוש העמידו על הקורות לנהל את המקהלה, אך הוא פרש את כפיו השמימה ונפשו השתפכה בתפלות ובכיות. כשראו זאת החילים הדפו אותו בכעס מן הקורות והלקו אותו במגלבים. אחר כך צוו עלינו לרדוף אחרי העלמות שנתאספו לראות במחזה, לחטפן ולצאת אתן במחולות. בשעה הרביעית אחרי הצהרים, חלקו לכל אחד מאתנו כמה מלקות ושלחו אותנו הביתה.

(עשרים ושתים חתימות).

בּובּרי

(מושבה קרוב לכַבנה פלך קיוב).

בחדש מאי 1919 בקרה את המושבה הכנופיה של סטרוק וכלו את חמתם ביהודים המעטים שנמצאו במושבה, את החפצים יקרי הערך בזזו ואת השאר החרימו. גם הרגו ארבעה יהודים ואחד פצעו קשה.

בּובּרינעץ

(פלך חרסון).

בתחלת ינואר 1919 התנפלו הקוזקים הפטלוריים על העיר והתחילו לבוז את הבתים ואת החנויות, אך חיל המועצה באו וגרשום. ביום 8 ינואר שבו הפטלוריים ופרצה מלחמה בינם ובין הקוזקים, נהרגו אז עשרה יהודים.

בּובּרינסקַיה

(תחנה, פלך קיוב).

בחדש ינואר 1919 התהוללו הקוזקים שחנו בתחנה בוברינסקיה והתנקמו ביהודים הנוסעים שעברו דרך התחנה: הוציאו אותם מהרכבות, גזלו את רכושם ואחר כך הרגו אותם בענויים קשים והשליכו את ההרוגים אל תוך השלג בין המסלות. כפעם כפעם נמצאו הרוגים קרוב לתחנה, נפוצים בשדה. בסמילה הובאו לקברות עשרה הרוגים, מאלה שנהרגו בתחנה בוברינסקיה. חושבים, שנהרגו על ידי הקוזקים יותר מחמשים יהודים.

בּוֹגוֹדוכובקה

(כפר, פלך פולטבה, מחוז זלוֹטוֹנוֹשה).

בכפר בוגודוכובקה גרו עשרים ושמונה משפחות יהודים. התיחסותם של אכרי הכפר אל שכניהם היהודים לא היתה מעולם יחס של ידידות, אף כי נמצאו ביניהם גם אנשים ישרים, שהחביאו יהודים בבתיהם, בימי הפרעות והטביחה, והצילו אותם ממות.

בכלל, סבל הקומץ הקטן של היהודים, גרי בוגודוכובקה, בימי האנרכיה, ששררה באוקרינה, הרבה מאד.

עוד בשנת 1918, בימי ממשלת האטמן, התנפלו החוליגנים המקומיים על חנויות היהודים ושסו את הסחורות.

אחר כך, כשהאטמן הודח מכסאו, והדירקטוריום עם פטלורי בראשה לקחו את רסן הממשלה בידם, סבלו היהודים של בוגודוכובקה מצבאות הפטלוריים, אשר מדי עברם התנפלו על בתי היהודים וחמסו ובזזו את רכושם.

ביום 1 אוגוסט 1919, כאשר החילים האדומים היו מוכרחים לעזוב את אוקרינה מפני הדיניקיים, נשארו בכפר בריונים אחדים, ששלחו בחמס את ידיהם.

אך יותר מכל סבלו היהודים מידי חיל המתנדבים. כאשר נהפך הגלגל על הדיניקיים והם היו צריכים לעזוב את אוקרינה, אז חיל המצב שנמצא בכפר גמר לפני צאתו לקחת את נקמתם ביהודים.

אם עד עתה נזוקו היהודים רק בממונם, גמרו עתה הסיקריקים לגזול מהיהודים ביחד עם רכושם גם את כבודם וחייהם.

כפריצי חיות התפרצו המתנדבים אל בתי היהודים, הריקו את הבתים ואת החנויות עד היסוד, אנסו ילדות קטנות, בנות ארבע וחמש שנים, והרגו בענויים קשים כל יהודי שנפל לידם.

כך נאנסו שתי ילדות קטנות, נכדותיו של הישיש רונין, אחת בת ארבע והשניה בת חמש. אחת מתה מחמת אונס, והשניה אחרי ענותה הפשיטו מעלייה הסיקריקים את שמלותיה והציגוה ערומה בחוץ בליל חרף, עד כי נקפאה מקור.

את בתו של וֵירלינסקי ענו הרוצחים והשליכוה אחר כך אל הבצה, שם שכבה זמן רב. היא הובאה אל ביתה כל עוד נפשה בה. כעבור זמן־מה נפחה נפשה.

את השוחט, שלום זוסיה בורנסקי, הרגו הרוצחים באכזריות נוראה ואחר כך השליכו את גופו לכלבים. את בנו הילד ענו, גם כרתו את אזניו, והוא מת תחת ידי מעניו.

כך מתו תחת ידי מעניהם השמש הישיש, יעקב דוד שמיד, בן תשעים וחמש שנים; יעקב יהודה רוזינבוים, בן ששים שנה; בנו משה בן 16 שנה; דוד גפנוביטש בן 42 שנה ויעקב יהודה מאטשערעט בן 65 שנה.

כל אלה נהרגו באכזריות חמה ובענוים קשים. הרוצחים התעללו בקרבנותיהם לפני מותם וגם אחרי מותם. את גופותיהם השליכו החוצה ושם התגוללו ימים אחדים עד שבאו לקבורה.

מספר ההרוגים אחד עשר איש. העשירים הספיקו לברח ולהתחבא ותהי להם נפשם לשלל.

אך בזה עוד לא נמלאה סאתם של יהודי בוגודוכובקה.

בחדש נובמבר עברו דרך הכפר הסיקריקים המקומיים, ליבטשענקה וקיקוט עם הכנופיה שלהם ובמשך זמן מועט הרגו ששה יהודים: את חיים ישראל רונין בן 61 שנה, נכדותיו נאנסו ונהרגו על ידי הדיניקיים; את אליה מלך וויֵרלינסקי בן 27 שנה, אחיה של העלמה ווירלינסקי, שנאנסה ונרצחה על ידי הדיניקיים; את זוג הישישים, ישראל נֵימצוב בן 70 שנה עם אשתו פריידה 67 שנה, אלתר לעווין בן ששים שנה ומאיר מוגילובסק בן 41 שנה. (המודיע יעקב דוברנקי 32 שנה. סוחר תבואה).

בּוגופול

(פלך פודוליה).

בתחלת ינואר 1920 התפרצו לבוגופול גדוד פרטיזנים מזוינים במקלות, אתים, גרזנים, קלשונים וחרמשים. לכמה מהם היו גם רובים ואקדוחים. הם התנפלו על היהודים בחמה שפוכה, שסו את הבתים, אנסו נשים והרגו יותר ממאה נפשות. הרבה הרוגים השליכו אל הנהר. הפרעות וההריגות נמשכו ארבעה ימים.

בּוזיני

(כפר. פלך מינסק).

הכפר בוזיני נמצא באמצע הדרך בין ניסוויזש ומוגילנה. שם דרו רק שתי משפחות של יהודים. ביום גי, 13 יולי 1920 בצהרים, באו שני חילים פולנים ותפשו את אבא שהתחבא על הגבעה שלפני ביתנו. אני, בימים האחרונים, התחפשתי בשמלות אכרים, כדי שלא יכירו בי שאני עבריה. ראיתי שהחילים כוננו את רוביהם אל לבו של אבא והתחלתי לצעוק. החילים שאלוני:

– מה איכפת לך? הלא הוא ז’יד!

– גם ז’יד הוא אדם – עניתי.

הם הבינו מתוך בקשותי שהוא אבי וישאלוני:

– מדוע הוא התחבא בשדה?

– יען מיום א' כל הגדודים העוברים דרך הכפר מתנפלים עלינו וחומסים אותנו, ולכן מפחד אבא לשבת בבית – עניתים.

– לא כנים דבריך – אמרו – אביך הוא קומיסר והחביא בין השיפון לחם וחפצים בשביל הבולשיביקים.

– שאלו את פי האכרים ויאמרו לכם, כי אבא איננו קומיסר.

– כבר שאלנו והחובש הזקן ואחיו אמרו לנו בפירוש, שאביך הוא קומיסר.

העתרתי עליהם את בקשותי. החילים עזבו את אבא לנפשו והלכו להם.

אני לקחתי את אבא והבאתיו אל בית שכננו, ששם התאכסנו שני שרי לגיונות, גם אופיצרים אחדים. אבא נשאר שם עד השעה השלישית. שרי הלגיונות התכוננו אז לעזוב את הכפר. אבא עזב את מחבואו והתחיל להתגנב דרך ירכתי החצר אל מעונו של שומר השער. בדרך פגשוהו שני פרשים, החזיקו בו וסחבוהו אל בין השיפון. זה היה במרחק ווירסטה אחת מהכפר, אני לא יכלתי להכיר היטב אם זה הוא אבא, כי בזמן שנתפש אבא נתפשו עוד אנשים אחדים. כך ראיתי שנתפשה אשה אחת, וכעבור זמן־מה יצאה לחרות. אך אבא לא שב ביום ההוא, וביום השני בבקר הלכתי עם אחותי לבקשו ומצאנו אותו מוטל הרוג בין השיפון וגופו מקורטט בסיפים. (לפשה איצקוביסש, נחמה איצקוביטש).

בּוֹיארקה

(סמוך לקיוב).

ביער בויארקה נרצחו על ידי הדיניקיים שלשים ואחד יהודים. את ההרוגים השליכו לתוך בור. ימים רבים התגוללו שם ההרוגים עד שהובאו לקבורה. ראשי האברים נתגרמו על ידי כלבים וחזירים.

בּוּלנוֹבקה

(כפר. פלך פודוליה, סמוך לברשד).

ביום 1 מאי 1919 חטפו החוליגנים המקומיים ששה יהודים שעברו לא רחוק מהכפר והביאו אותם הכפרה. היהודים נמלטו מידם ורצו אל בית התפלה של הנוצרים, בתקותם כי המתפללים יהיו למגן להם. אך האכרים, שנמצאו אז בבית התפלה, גרשו את היהודים החוצה והחוליגנים הרגו אותם לעיני האכרים, שהביטו על זה בקורת־רוח.

(המודיעה שרה פחניאנסקי).

בּוסנובסקי

(כפר, פלך קיוב, סמוך לווינוגרד).

בכפר בוסנובסקי נרצחו הבחורים צבי בן אברהם קוזלוב ואחיו משה.

בּוקי

(פלך קיוב, מחוז אומן).

בעירה בוקי נמצאו מאות משפחות יהודים.

שמונה ימים לפני פסח, 1919, ביום ב', התפרץ העירה האטמן קוזקוב עם הכנופיה שלו. הסיקריקים הלכו בשרוולים מפושלים למעלה ממרפקיהם, וחרבות שלופות בידיהם. תיכף בבואם פשטו בבתי היהודים ובחנויותיהם והציגו אותם ריקם, גם אנסו הרבה נשים והרגו יהודים אחדים. אחר כך אספו את היהודים לבית־המדרש וחפצו לסחבם משם אל השדה מחוץ לעיר, אך היהודים השתטחו על הקרקע ולא חפצו ללכת. כמה מהם הצליחו להמלט, ואת הנשארים הרגו בסיפיהם. הסיקריקים חצבו ביהודים השטוחים על גבי הרצפה כמו בכרוב וקרטטו את גופיהם, קלוח של דם נזל החוצה דרך הפתח של בית־המדרש. מספר ההרוגים היו ארבעים ושנים יהודים. הנשארים הספיקו לברוח. הכנופיה “עבדה” בעירה במשך של מעת־לעת.

בחדש מאי התפרצו העירה גדוד של פרטיזנים. גם הם חמסו את הבתים ואת החנויות והרגו שבעה עשר יהודים.

אחר שבועות נכנסה העירה הכנופיה של טוטיונים. גם הם שדדו מה שהשאירו הקודמים והרגו שנים עשר איש.

שני ימים לפני ראש־השנה נכנסה העירה פלוגה של חיל הדיניקיים. הם עשו בעירה עד ראש־השנה. במשך שני הימים שהתמהמהו בה חפשו בבתי היהודים ומה שמצאו שמו בכליהם, גם אנסו הרבה נשים והרגו שנים עשר איש.

עתה העירה חרבה.

(המודיעה. לאה רודי 27 שנה).

בּוקי

(כפר, פלך וואלין)

בחדש מאי 1919, כשהתחוללו הפרעות באוקראינה, התפרצו סיקריקים אחדים גם לכפר בוקי והרגו שם שני יהודים באים בימים. אחר כך שבו להרוג גם את אשתו של אחד מהנהרגים, ואחד הסיקריקים כבר כונן את הרובה.

אכר אחד שראה זאת, חטף את הרובה מידי הרוצח ואמר לו:

– שחוט בתחלה את ילדיה הקטנים, שלא ישארו יתומים!

בּוֹרזני

(פלך קיוב).

בשבת, 23 אוגוסט 1920, עזבה הרשות של המועצה את העירה וביום בי נכנסה תגרה של חיל המתנדבים. לעת ערב נכנסה פלוגה של הדיניקיים ותיכף התפרצו אל בתי היהודים והפרעות החלו. יהודי אחד נהרג כי בנו נחשד בקומוניזם, שתי נשים נאנסו. בכלל כעסו המתנדבים על היהודים, שלא קבלו את פניהם בלחם ומלח.

ביום השלישי נתקבלה ידיעה, כי הדיביזיה הפראית הולכת וקרבה אל העיר.

הדוּמה העירונית השתדלה לפני ראשי הצבא, שלא יתנו להדיביזיה לבוא העירה, הדיביזיה עמדה לנוח על חוף השני של הנהר ואחר איזו שעות עזבה את חניָתה.

אחריה בא לגיון של חיל רגלי, ותיכף בבואם התחילו לחמוס את בתי היהודים. מורי הדרך היו תלמידי הגימנסיה, שהלכו לפניהם והראו להם את הבתים של האמידים. כשהלגיון עזב את העיר, שררה במשך עשרה ימים מנוחה. ביום ג', 2 ספטמבר, עזבו הדיניקיים את העיר, בערב נכנסו חיל המועצה.

הם עשו בעיר יום אחד וביום השני עזבוה. שבו חיל המתנדבים, פלוגה של פרשים וחיל רגלי. תיכף בבואם פשטו אל בתי היהודים, חמסו וגזלו, גם הרגו שני יהודים: את האחד, מפני שברח בראותו את החילים, והשני – על התנגדו כשבאו לגזול את פרתו.

ביום 13 ספטמבר, נכנס העירה גדוד רגלי – ועוד הפעם חמס, שוד וענויים.

ביום בי, 15 ספטמבר, נכנס העירה לגיון רוכבים, שהיה להם דגל שחור ועליו היתה מצוירת גלגלת לבנה. אמרו, שזהו “לגיון המות”. מספרם היה כשני אלפים. הם נכנסו בשעה הרביעית בצהרים ותיכף נשמעו בעיר צעקות, בכיות ויבבות של נשים. כל יהודי העירה מהרו להתחבא, גם אני התחבאתי בבית נוצרי מכרי.

סיעה של פרשים התפרצה אל בתי הנוצרים בצעקות ואיומים; הם דרשו מהנוצרים שימסרו לידם את היהודים, המתחבאים בבתיהם.

הנוצרי, שאני ועוד יהודים היו חבוים בביתו, הוריד אותנו דרך החלון אל הגן. שם הסתתרנו תחת השיחים.

כל הלילה נשמעו צעקות ויללות. הדיניקיים אנסו הרבה נשים. בביתנו נאנסה ילדה בת שלש עשרה שנה.

בבקר באה אמי מבית החולים וספרה, שבלילה התפרצו הסיקריקים לבית החולים ודרשו שימסרו לידם את היהודים החולים. הרופאים נכנסו בעובי הקורה ולא נתנו לסיקריקים לנגוע בחולים. הסיקריקים עזבו את בית החולים והתפרצו אל המעונות של הפרסונל המדיציני. הוציאו משם חמשה יהודים, שלשה גברים ושתי נקבות. את הגברים הרגו ואת הנשים לקחו אתם.

בבית־הכנסת הרגו תשעה אנשים, בשטב – ארבעה. מספר כל ההרוגים היו עשרים נפש.

כל ההריגות נעשו באופן אחד: חתכו את הגלגלת לשנים.

בבקר עזב הלגיון את העיר, נשארה רק סיעה קטנה, שעסקה בביזה. פחאם פרצה דליקה. כמעט כל השורה הראשונה של חנויות המרכז היתה למאכולת אש.

בבקר עזבתי את העיר עם אשת אחי ושני ילדיה. הדרך היה בחזקת סכנה. אך אנחנו חרפנו את נפשותינו, הלכנו ברגל. גם הרבה נוצרים עזבו את העיר מיראתם את שיבתם של הבולשיביקים. הנוצרים לא נתנו לנו להלוות אליהם. רק משפחה אחת אינטליגנטית הרשתה לנו ללכת אחרי העגלה שנסעו בה. גם לקחו לתוכה את הילדים הקטנים.

בתחנה רחם עלינו אופיציר אחד ובצר למעננו מקום במסע השריון, שהוביל אותנו עד ניעזין. משם הצלחנו להמשיך את נסיעתנו במסע אחר. בתחנה דְרַניצה נכנסו חילים לקרונות ושאלו:

– היש פה ז’ידים?

– אין פה ז’ידים – ענו הנוצרים.

חַיָל הדליק גפרור והתבונן אל פרצופי הנוסעים.

– אמנם כן, כפי הנראה אין פה ז’ידים – הסכים גם הוא.

(המודיעה אחותו של ראש הקהל מבורזני).

בֹּוריספול

(פלך פולטבה).

בבוריספול נמצאו כאלף נפשות יהודים. ביום 9 אוגוסט 1919, עזבה הרשות של המועצה את העיר. הועד הפועל העירוני, שכל חבריו היו נוצרים, שנה את שמו לשם “ועד של ההבטחה הכללית” וכל חבריו נשארו על מקומם.

כאשר מצלת הפעמונים קראה לאספה את הנוצרים להוָעץ על דבר קבלת פניהם של צבא הדיניקיים, ההולכים וקרבים אל העיר, באו גם היהודים לקחת חלק באספה, אך הנוצרים דחו אותם בשתי ידים.

היהודים התאספו לבדם וגמרו גם הם לבחור מקרבם דיפוטציה ולקבל את פניהם של צבא המתנדבים בלחם ומלח.

התגרה הראשונה, שנכנסה העירה, קבלה את הלחם והמלח, שהגישה להם הדיפוטציה של היהודים. גם הפלוגה שבאה אחריה, האירה את פניה ליהודים.

אך כשנכנסה הפלוגה השניה שהיתה מרֻבה באוכלסין, גרשה את הדיפוטציה בנזיפה וצעקו אחריהם:

– ז’ידים, הערב נבוא לבקרכם בבתיכם. שם תוכלו לכבד אותנו כאות נפשכם!

בלילה התפרצו החילים בלוית האופיצירים אל בתי היהודים והעשק והענוים התחילו בכל אימתם. בין הפורעים היה גם הרופא ארסיניוב. בלילה הזה הרגו שתי נשים אחרי שאנסו אותן, וביום השני ענו בענוים קשים ארבעה יהודים ואחר כך תלו אותם על עץ.

אחד מהמעונים היה היהודי עלגארד. הסיקריקים סחבוהו על הרצפה, דחפוהו ברגליהם ובנצבי הרובים. אחר כך מצאו תבה של תֵּה, דחפוהו לתוכה, זרקו את התבה באויר ודקרוה בשפודים.

כשהוציאוהו מן התבה וראו בו עוד סמנים של חיים, התפלאו החילים:

– כמה חִיוּת יש בז’ידים הללו!

ובשלש יריות שמו קץ לחייו, לעיני אמו ואחותו.

הנוצרים המקומיים לא חפצו לקבל יהודים לבתיהם. בכל מקום בואם מצאו היהודים דלתים וחלונות סגורים.

הפרעות ארכו ארבעה ימים.

היהודים התחבאו בשדות, בגני ירק ובבצות, כלכלו את נפשותיהם בזרעוני שמשיות ובכרוב שלקחו מגני־ירק. אך האכרים גרשו אותם גם מהשדות והגנים והיו מוכרחים לשוב העירה. כל היהודים התישבו בחמשה בתים, אך הפרעות לא פסקו.

סיעה אחת של סיקריקים באו ודרשו כסף. סיעה אחרת באה הלומי־יין וצעקו:

– תנו לנו עלמות ואם לאו נהרוג את כלכם!

היהודים שלחו דילגציה של חמשה אנשים אל הקומנדנט של הגרניזון פבלוב בבקשה לחוס עליהם ולהפסיק את הפרעות.

אך הוא ענה להם בגסות:

– אתם סובלים במשך שבוע אחד וכבר נלאיתם, ומה נאמר אנחנו, שסובלים אנו על ידכם זה שנה שלמה? צאו מפה, ז’ידים!

בכל זאת הוציא פקודה, שאסור לעשות חפושים בבתי היהודים בלי פקודתו של הקומנדנט. אבל מצבם של היהודים לא הוטב על ידי זה. החמס והשוד לא פסקו. היהודים הרעבים חפצו לעזוב את העיר, אך ברכבות חטפו אותם והשליכום החוצה, בשעה שהמסע רץ בחפזון והרבה נהרגו.

אלה שנסעו בעגלות, או שהלכו ברגל, נהרגו על ידי הסיקריקים האורבים בדרכים.

מספר ההרוגים היו כשלש מאות איש.

בּורשטשׁאגובקה

(פלך קיוב, מחוז סקבירה).

בבורשטשאגובקה גרו כארבע מאות משפחות יהודים.

כל ירחי החרף בשנת 1919 עד אחר הפסח, בזמן שצבאות פטלורי עברו בחרב נוקמת במושבות היהודים והחריבו הרבה ערים בפלכי פודוליה וקיוב, ישבו להם יהודי בורשטשאגובקה שקטים ומנוחתם לא הפרעה.

הרציחות הראשונות קרו בתחלת אייר.

בעל־עגלה נסע מבורשטשאגובקה לבילילובקה אל היריד עם תשעה נוסעים יהודים. בדרך, שלש ווירסטאות סמוך לעירה, התנפלו עליהם גיסותיו של סוקולוב והרגום.

הריגה זו עשתה את העיר כמרקחה. היהודים נמוגו מפחד. אך ארבעה שבועות עברו בשלוה. היהודים הָרגעו ופחדם פג, אך לא לארך ימים.

ביום הששי לחדש תמוז התפרצו העירה גיסותיו של סוקולוב; הם דרשו מהיהודים קונטריבוציה ארבע מאות אלף רובל, ובינתים התפרצו לבית־המדרש והרגו שם ששה אנשים.

נאספו רק מאה ועשרה אלף רובל. הסיקריקים קבלו את הכסף והבטיחו לעזוב את העירה, אך לא עמדו בדבורם.

בו ביום התפרצו אל בתי היהודים, ענו את הנשים ואת האנשים סחבו לבית־המדרש לאספה. באספה הם דרשו מהיהודים, שימציאו להם את הנשק שנמצא בידם.

בידי היהודים נמצאו אז אקדחים חלודים, ואותם מסרו לידי הסיקריקים.

אך הסיקריקים לא הסתפקו בזה ודרשו שהיהודים ימסרו להם את התותחים, שנמצאים בידיהם.

מובן, שזאת היתה רק תואנה. בעירה לא נמצאו שום תותחים. הסיקריקים התחילו לענות את ראשי העיר, הכו אותם על ראשיהם בסיפים, כדי שיגלו איפה הצפינו את התותחים. אך כאשר ראשי העיר הגידו וחזרו והגידו שאין בעירה כל תותחים, הרגו הסיקריקים עשרים ושמונה יהודים ופצעו שנים עשר איש. אחר־כך התפרצו אל בתי היהודים, שסו את רכושם, שברו את החלונות ואת הדלתות ועזבו את העיר.

אך עזבו אוכלסי סוקולוב את העירה והנה ביום השני “אורחים חדשים”. ביום ח' תמוז התפרצו העירה אוכלסי גריגוריוב.

הם דרשו קונטריבוציה מאה אלף רובל, ובתנאי שהכסף יאסף במשך של עשרה דקים.

היהודים יצאו לקבל את פני הסיקריקים עם ספרי תורה בידיהם. גם הנוצרים המקומיים, שכבר קצה נפשם בטביחות ובהריגות, ערכו תהלוכה עם איקונות וצלבים והלכו גם הם לקבל את פני הסיקריקים.

הגריגוריובים הסתפקו בסך של ששים וששה אלף רובל ועזבו את העיר.

אלה יצאו את העיר, ושבת לעת ערב שבו גיסותיו של סוקולוב עוד הפעם. הם שלחו באש כחמשים חנויות וחמשה עשר בתים. היהודים שבאו לכבות את השרפה נהרגו או נפצעו. הנוצרים המקומיים נצטוו לעזוב את העיר, כי בדעתם להעלות את כל העירה באש.

הפחד היה גדול. אך הסיקריקים הסתפקו רק בבזה ועזבו את העיר.

עברו ארבעה שבועות.

יום ב' הוא יום השוק. האכרים של הסביבה התאספו העירה על היריד. פתאום בא הסופר של הוָלוסט מִפוֹבינץ, שגם עירנו שייכת אליו, והודיע לנו, שפלוגת עונש של צבא המועצה באה מסקבירה, לענוש את הסיקריקים של הסביבה, וצוה עלינו שנצא לקראתם לקבל את פניהם בלחם ומלח.

ששים איש התאספו באכסניה והתכוננו לצאת לקראת הצבא האדום, לקבל את פניהם.

בין כך התפרצו העירה פלוגה של ארבעים איש רוכבים עם האטמן שלהם, טשרבַניוק, מי שהיה הראש של הוָלוסט; הוא צוה על האכרים שבאו ליריד, שיקיפו את העיר מכל עבריה ולא נתנו ליהודים להמלט מתוכה.

אחר כך אספו את היהודים שנמצאו באכסניה והפשיטו את בגדיהם ונצלו את כספם.

אחר כך העמידו שומרים, על כל יהודי שני אכרים, וצוו על היהודים שילכו עם האכרים להראות להם את המחבואים, ששם טמנו היהודים את כספם. אלה הראו להם את המחבואים שידעו, האכרים לקחו את רכוש היהודים ושבו עם השלל ועם השבוים אל האכסניה.

כאשר היהודים מלאו את משלחתם, סחבו אותם הסיקריקים אל השדה וענו אותם שם בענויים נוראים, אחר כך הרגו אותם.

כך אלצו יהודי זקן ואב אמלל, שירקד וינגן בשעה שהרגו את בנו.

מספר היהודים הנהרגים ביום ההוא: בשדה – ארבעים ושלש נפשות ובעיר – שבעה עשר.

שאר היהודים נשארו חבויים במחבואיהם ויפחדו לעזבם, גם אחרי שעזבו הסיקריקים את העיר. כאשר נודע ביום השני כי ששים חללים מתגוללים בעיר ובשדה, פחדו הגברים לצאת ולעסוק בקבורתם. רק נשותיהם, בנותיהם ואמותיהם התעסקו אתם: הביאו את ההרוגים מן השדה, חפרו בעצמן קברים ועסקו בקבורתם.

יהודי בורשטשאגובקה ראו שחייהם תלואים להם מנגד וצפוים הם למות בכל שעה, התחילו חושבים מחשבות על דבר איזו הגנה. הם אספו אספות, גם התיעצו עם הנוצרים הישרים, וגמרו לשכור להם שומרים מזוינים להגן עליהם.

היהודים שכרו חמשים איש מזוינים, עם מעזשינסקי, מי שהיה פקיד הפוסטה, בראשם, שיגינו עליהם מפני ההתנפלויות התכופות של הסיקריקים. השמירה עלתה ליהודים בדמים מרובים, וגם לא היו בטוחים, שאנשי המשמר בעצמם, בשעה שיתפרצו העירה כנופיה של סיקריקים, לא יתחברו עליהם, כי נמצאו ביניהם חוליגנים. היהודים יראו ללון בבתיהם מפחד בלילות ולנו במחבואים שונים נם בעליות שבבית־המדרש ובבית־הכנסת.

ואמנם פחדם לא היה פחד שוא.

ביום ה' בא העירה גדוד פרטיזנים עם תותחים; הם הבטיחו שלא יעשו ליהודים כל רעה, רק דרשו שהיהודים יכינו למענם לחם צהרים.

היהודים הכינו להם כֵּרה ומשקאות שונים ביד רחבה. הפרטיזנים אכלו ושתו והטיבו את לבם. ואחרי כלותם לאכול, קמו ביחד עם אנשי המשמר, התפרצו אל בתי היהודים, בזזו את רכושם וכל יהודי שמצאו הרגו באכזריות רבה.

אחרי כן התפרצו לבית־המדרש. שם מצאו את בֶריל צאליקס, יהודי למדן ועובד, שעסק כל ימיו בתורה. הסיקריקים דרשו ממנו שיגלה להם את המקום, שהיהודים מתחבאים שם. אך כאשר הוא שם מחסום לפיו, התחילו לענות אותו בענוים קשים, אבל גם הענוים לא פתחו את סגור פיו; הוא קבל באהבה את הענוים ואת מר המות ולא חפץ לגלות את מחבואם של אחיו.

ובאותה עת נמצאו הרבה משפחות בעליה של בית־המדרש, ושם היה מקום בטוח; כי המבוא אל העליה היה מוצנע ומכֻסה מעיני רואים, ואי אפשר היה לגלותו.

כשראו הסיקריקים, שאי אפשר להם להוציא מלים מפי בריל צאליקס, הרגוהו.

אחר כך מצאו בבית־המדרש את שמשון ריבאק, התחילו להכותו ולענותו. הוא לא יכל לנשוא את הענוים וצעק:

– יהודים, רדו מן העלייה והצילוני!

הסיקריקים התחילו מחפשים ובודקים עד שהצליחו למצא את הפתח של העליה והרגו שם מאה ועשרים איש. רק שמונה יהודים הסתתרו תחת החציר שהיה צבור על העליה, ונצולו ממות.

בשעה שהסיקריקים ירו מתותחיהם, עברה פלוגה של החיל האדום מטיטיוב; הם שמעו לא רחוק מהעירה את היריות וחשבו שהפטלוריים בעיר. הפלוגה נשארה באיזה מקום רחוק מן העיר והתחילו לירות מבליסטראות. הפרטיזנים ברחו.

יום ה' נכנסו העירה חילי המועצה; הם ראו את החרבן, ההרג והאבדון שנעשה בעיר ורחמיהם נכמרו על היהודים האמללים. הרופא, שבא עם הגדוד, חבש את הנפצעים. ראשי החיל נתנו תמיכה לאלמנות והיתומים, גם צוו על האכרים המקומיים להביא עגלות, לאסוף בהן את ההרוגים ולהביאם לקבורה.

וכאשר ראו שיהודי בורשטשאגובקה נמצאים בסכנה תמידית, הציעו להפלטה הנשארת שיעזבו את העירה וילכו אתם. ארבעים משפחות התחברו אליהם ואתם ביחד עזבו את העיר. רק משפחות אחדות פגרו כשתי שעות, בחפצם לאסוף ולקחת אתם את מעט הנשאר מחפציהם. אחר כך נסעו בעקבות החילים לסקבירה. אך הסיקריקים התנפלו עליהם בדרך וגזלו את כל חפציהם ומעט כספם. הנגזלים שבו חזרה לבורשטשאגובקה ערומים, יחפים ובחסר כל.

המעט שנשארו בעירה שכבו כל העת חבויים בחורים ובמנהרות ויראו להֵרָאות החוצה; הם חכו לעזרה מסקבירה.

בשבוע השני, ביום ב', נכנסו עוד הפעם העירה גיסותיו של סוקולוב; הם בזזו ושדדו את המעט הנשאר עוד, אך לא הרגו. לפנות ערב נצתה אש בבית נוצרי. העלילו שהיהודים הציתו את הבית. הסיקריקים פשטו בעיר, שלחו באש את בתי היהודים וחפשו במחבואים. כל יהודי שמצאו השליכוהו אל האש. באופן כזה נשרפו מאה וחמשים נפש, הרוב הגדול מהם – נשים וילדים. אשה זקנה, בת שבעים, בראותה איך הסיקריקים חוטפים אנשים וזורקים אותם אל תוך הלהבה, רצה אל הנהר, השליכה את עצמה המימה וטבעה.

בעירה נשארו מתי מעט משפחות יהודיות, ששכבו חבוים במסתוריהם. האכרים המקומיים רעמו כל הלילה ביריותיהם כדי להפחיד את היהודים שיעזבו את העירה.

ובאמת, בליל שבת עזבו היהודים הנשארים את העיר, ובאישון לילה ברחו לדזינקוב הרחוקה שמונה ווירסטאות מבורשטשאגובקה. שם שכרו מילציונרים שילוו אותם לבורשטשאגובקה חזרה בתקותם למצא שם, תחת החורבות, את המטמונים שטמנו. אך עמלם היה לשוא. האכרים המקומיים הקדימום; הם חפשו תחת החורבות, מצאו את מטמוני היהודים וזכו בהם.

בורשטשאגובקה חרבה, הנשארים התפזרו בעירות הסמוכות ומתו שם ברעב, חולי וקור, או לקחו להם מקל נדודים בידיהם, והלכו אל הערים הגדולות, וגם שם, אחרי ירחי עמל, אחרי צרות ותלאות, מצאו להם הרוב הגדול מקום מנוחה בבתי־הקברות שבערים הגדולות.

לבורשטשאגובקה באו רק עניי דוינקוב לבקש לחם מהאכרים המקומיים.

כאשר חיל המועצה חטפו אחד הסיקריקים המקומיים, אנטון ליפינסקר, והמיתוהו, התנקמו האכרים מבורשטשאגובקה בעניי דזינקוב והרגום.

(המודיע יעקב בראדער, פליט מבורשטשאגובקה).

בֵּילוֹ־אָוֹזֵריָה

(פלך קיוב. מחוז טשרקאס).

בבילו־אוזיריה נמצאו ערך מאה וחמשים משפחות יהודים.

ביום 2 יוני 1919 הביא גריגוריוב מסמילה לבילו־אוזיריה שתי רכבות מלאות יהודים והרגם במסילה והשליך את הנרצחים סמוך ליער. הנוצרים קברו אותם ביער. מספרם היה יותר ממאה נפש.

בו ביום נסע גריגוריוב לטשרקאס ועשה שם שמות בעיר, נהרי דם שטפו שם. חללים למאות התגוללו שם ברחובות. בטשרקאסי עשה גריגוריוב עד יום ד‘, משם שב לסמילה לחדש שם את עבודתו, וחרבו רותה מדם היהודים. ביום ו’ בא לבילו־אוזיריה והרג באכזריות נוראה שמונים נפש.

הדינקיים נכנסו העירה ימים אחדים לפני יום הכפורים, שנת 1919, וגם הם התנקמו ביהודים, עשקו את העירה, אנסו נשים ורצחו נפשות. ביותר הצטינו לפני עזבם את העיר. אז הרבו את חלליהם. יותר ממאה נפש נגזרו על ידם.

גם האכרים המקומיים השתתפו ב“מצוה” זו של הריגת היהודים. יעקב אומאנסקי ובני משפחתו, שש נפשות, התחבאו בבית אכר מכרם, והאכר בעצמו הרג את כל המשפחה.

אשתו של יעקב סנדלר עברה את הנהר בסירת־דוגה לברוח. בנה הילד בן חמשה ירחים התחיל לבכות. השליכה אותו האם אל הנהר.

מספר ההרוגים היה יותר משתי מאות נפש.

עתה העיר חרבה, נשארו בה יהודים מתי מעט. הרוב הגדול מכרו את בתיהם לנוצרים ונתפזרו לכל רוח. גם הבתים שלא מכרו אותם בעליהם, החזיקו האכרים המקומיים והתישבו בהם (המודיע י. מאריאנובסקי).

בֵּילוביטשׁובקה

(מושב, פלך פולטבה).

בחדש אב 1920 באו שלשה סיקריקים מהכפר זשיטובשטינה לבילוביטשובקה וחדרו אל ביתו של בריל טשפראק. הוציאו את בנו ביחד עס הסוחר של בהמות גוטהארץ, שנמצא בביתו של טשעפראק, וסחבום לחורבה אחת. שם הרגו את שניהם ואחר כך השליכו אותם אל בור עמוק חמשים אמה. רק ביום השלישי נמצאו גופות ההרוגים.

כשהביאו את הנרצחים לקבורה, בא ללוותם לבית־עולמם גם ראובן בערזשענסקי. באותו יום בערב התנפלו סיקריקים על ביתו של בערעזשענסקי, רצחו את אשתו רבקה, את אשת בנו, בעטי, ואחותה טראאויש. הסיקריקים חצבו בקרבנותיהם בסיפים ועשו אותם ערמה של בשר. בערעזשענסקי ובנו נצולו. בנו התחבא אחורי הדלת והוא התחבא בארובה. הם שמעו את כל הנעשה. (אבא וויניקור).

בּילופּוליה

(מחוז ברדיטשוב).

בבילופוליה נמצאו כ300 משפחות יהודים. בקיץ 1620, התפרצה לבילופוליה פלוגה של גליציאנים והרגו את משה אסטרובסקי ועוד שש נפשות.

(גיטל ראדובסקי).

בֵילו־צֵירקוב

(פלך קיוב).

א

במלחמה שפרצה בין הבולשיביקים ובין הפטלוריים, בכפר שמראיובקה, היתה יד הבולשיביקים על התחתונה והוכרחו לעזוב את בילו־צירקוב ולסגת אחור לפאסטוב. הפטלוריים כבשו את העיר ולקומנדנט נמנה שר הלגיון מאַסלוב. באותו יום בערב התפרצו הקוזקים אל בתי היהודים כפריצי חיות, חמסו את רכושם והרגו כל מי שנפל בידם. הקרבנות הראשונים היו תלמידי הגמנזיום שאניס ורייגורודוסקי.

ביום השני נכנסו העירה גיסותיו של זֶלונִי ובמשך שלשה ימים עשקו את העיר וערכו טבח ליהודים. כאשר הציעו להם כסף כפר נפש, ענו:

– אין לנו חפץ בכסף, תנו לנו נפשות היהודים.

השלטון הרשמי היה בידי הפטלוריים. ביום 28 יולי הודיע האינספקטור של הצבא, סטעפני, בטלגרמה אל השטב:

– אנרכיה בעיר. הודיעו איך להתנהג, שלחו חילים להפסיקה.

תוצאות הטלגרמה היתה הפקודה למנות לקומנדנט את ליסַגור, במקום מאסלוב. ליסגור הוציא פקודה, שאסור לחמוס ולהרוג את היהודים. החמס נפסק.

הזילוניים נצטוו לעזוב את העיר. הם לקחו אתם שני יהודים, את האב והבן קומַרובסקי, ואת שניהם הרגו בדרך. במשך הפרעות והשחיטה נהרגו ארבע מאות יהודים.

אחרי איזו ימים התגנבה העירה פלוגה קטנה של חיל המועצה והרגו את המשרתים של שתי הבַּטֶרֶיות, שעמדו על הככר. אחר כך התפזרו בעיר. הפטלוריים התגודדו עד מהרה, וכאשר מספר החילים של הצבא האדום היה מעט מאד, היו מוכרחים לברוח, כמה מהם נפלו בידי הפטלוריים. אז התלקחה חמת הפטלוריים על היהודים והתחילה ההריגה. נלותה עליהם גם הכנופיא של סוקולוב, שנכנסה בעת ההיא העירה. נהרגו מאה וחמשים ושבעה אנשים. רוב הבתים של היהודים נחמסו. השוד והרציחות נמשכו שלשה שבועות.

ביום 17 אוגוסט עזבו הפטלוריים את העיר מפני הדיניקיים, ובערב נכנסו הקוזקים של הבריגדה הטערסקית. בבקר של יום השני לבואם התחילו לבוז אח החנויות ולמחרתו – את המעונות.

הם עברו מבית לבית. כל מה שאפשר היה לקחת – לקחו. את החפצים השדודים הובילו אל התחנה, או מכרו אותם בפומבי לאכרי הסביבה.

הבזה ארכה שלשה ימים.

ביום 20 אוגוסט יצאה פקודה מאת המצביא להפסיק את הפרעות. במשך שני ימים שררה מנוחה. אחר־כך נשנו הבזות והחמס ביתר עוז. הקוזקים הקיפו רובעים שלמים ושסו אותם עד היסוד. הם שבו כמה פעמים אל מעון אחד, הוציאו גם את המצעות מתחת החולים במחלת הטיפוס. על פי רוב שדדו בלילה. אך גם ביום הפשיטו את הבגדים מעל העוברים.

המתנדבים לא הסתפקו רק בחמס ושוד; הם התעללו ביהודים, ענו הרבה נשים ואחר כך קבעו את נפשותיהן. גם הרבה אנשים נהרגו בענוים גדולים.

את העלמה מַטושאַנסקי ענו הסיקריקים ואחר כך השליכוה אל הבאר.

אחדים הצליחו לפדות את נפשותיהם בכסף. אלה שלא היה בכחם לשלם את הסך הדרוש, הומתו בענוים קשים. כך נצלב ראש הקהל, מפני שלא היה בידו די כסף לשלם פדיון נפשו, כפי שדרשו ממנו הסיקריקים.

כך התנקמו חיל המתנדבים ביהודים האמללים. זקנים לא רחמו ועל ילדים קטנים לא חסה עינם. בקרת־רוח הרגו זקנים וחלשים, ירו בילדים קטנים, גם חנקו עולל בן שבעה ירחים בעריסתו.

להצדיק את מעשיהם הם חִדשו את הבדותות הידועות: היהודים העמידו תותחים על גג בית־הכנסת. היהודים ירו מבתיהם על חיל המתנדבים, כשבאו אלה אל העיר, ועוד בדותות ושקרים כאלה.

הביזות והשחיטות ארכו כל הימים שהתמהמה צבא הדיניקיים בעיר.

מספר ההרוגים שנרצחו בידי המתנדבים – כשלש מאות נפש.

ב

מאורעותיו של צבי דולגונוס, חנוני, בן 27 שנה.

הפרעות בבילו־צירקוב התפרצו בר"ח אלול 1919. הצבא האדום עזב את העיר ביום השבת ובאותו יום נכנס גדוד פטלוריים. ביום ב' בערב נכנס העירה זילוני וגיסותיו. כל העיר נמוגה מפחד. היהודים התחבאו בחורים ובסדקים, במרתפים ובעליות.

הסיקריקים תיכף בבואם התפשטו בעיר וימלאוה חמס ושוד, מעשי אונס ורצח. הם הלכו מבית לבית, טפסו על העליות, ירדו אל המרתפים ובדקו בכל החורים והמחבואים והוציאו את קרבנותיהם מהמקומות שהתחבאו שם ורצחום נפש.

אני נמצאתי אז בביתו של אבי ארוסתי. סיעה של סיקריקים קרבה אל ביתנו וחפצו לעקור את הדלת, אך לא יכלו, כי הדלת היתה של ברזל. אז הלכו לבית השני, שדר שם שכננו, נחום מוכר שש. אנחנו פחדנו מאד, כי בקיר התיכון, המשותף לשני הבתים, נמצא פתח והסיקריקים יכלו בנקל לחדור מבית נחום אל ביתנו. אני, אחי, ארוסתי, אחותה ושני אחיה מהרנו לעזוב את הבית. נשארו שם רק הזקנים, אבא ואמא של ארוסתי.

הרחוב היה ריק, רק סיקריקים אחדים עמדו אצל העגלות הריקות, שהיו צריכים למלאותן בביזת היהודים. סיקריק אחד ראה אותי מרחוק, כונן אלי את הרובה, אך אני נטיתי הצדה. באנו לבית קרובנו, שמואל רוזינבליט; הוא פתח את החלון ונתן לנו לבוא הביתה. כשראו הסיקריקים שנכנסנו לביתו של רוזינבליט, התחילו יורים ברובים והתפרצו לבית רוזינבליט. שם, מבלעדנו, נמצאו עוד משפחות אחדות, מפליטי וואלודרקה. אחדים מהם כבר הספיקו בינתים לטפס על העליה. נם אנחנו מהרנו לטפס אחריהם, כל זמן שהסיקריקים היו טרודים בהרקת כיסיהם של פליטי וואלודרקה, הנמצאים בבית. ומן העליה של רוזינבליט עברנו לעליה אחרת. אך גם שם לא חשבנו את עצמנו בטוחים, וירדנו אל מעונה של לאה הקצבית. שם התחבאו כשלשים נפש. ביניהן נמצאו רק שלשה גברים.

בינתים קרב הלילה.

פתאם נשמע שאון מבחוץ. התחילו דופקים וקורעים את הדלת. אל הבית התפרצו ששה סיקריקים. הראש שלהם היה עטוף באצטלא של קטיפה ירוקה. הסיקריקים קרבו אלי ואל גיסי והתחילו מכים אותנו בנצב הרובים. אחר כך כונן אחד מהסיקריקים את הרובה מול חטמי ואים להרגני, אם לא אשלם פדיון נפשי. אמרתי, שנמסור להם את כל הכסף והחפצים שנמצאו אתנו, רק יחוסו על נפשותינו. מסרתי להם את כל הכסף שנמצא בכיסי, גם את תעודותי לקחו והפשיטו את כל בגדי, אפילו המכנסים, נשארתי רק בכתנתי ובתחתונים. כאשר הסיקריקים גמרו אתנו, נכנסו לחדר השני וכל החפצים שנמצאו שם בזזו להם. אחר כך דרשו שהנשים תמסרנה להם את תכשיטיהן, אך הנשים אמרו שאין בידיהן שום תכשיטין. וכאשר הם חפשו בחורים ובסדקים ולא מצאו כלום, עזבו את הבית והלכו להם. הדלת נשארה פתוחה.

אחרי זמן מועט נכנסו שלשה אנשים. אחד מהם, כפי שנודע לנו אחר כך, היה מחיל הבולשיביקים שנשארו בעיר, אחרי שחיל המועצה עזבוה. אני בכיתי לפניו, ספרתי לו את אשר עבר עלינו. נחומיו נכמרו עלינו והציע לנו להוביל אותנו לביתנו. שבנו לבית ארוסתי ודפקנו בדלת. כאשר שמענו את קולם של אבא ואמא שמחנו מאד. הם ספרו לנו, כי גם אותם בקרו הסיקריקים כמה פעמים, אך הסתפקו רק בכסף כפר נפש.

החמס והשוד ארכו כל הלילה, הרבה יהודים נגזרו מארץ החיים, הרבה נשים נאנסו. החיל, שלוה אותנו לביתנו, נשאר ללון אתנו. אנחנו ישבנו ועסקנו בשיחה.

עברו כשתי שעות. פתאם נשמע קול רעם. הסיקריקים זרקו פצצה לבית השכן קולטון. כרגע אחזה הלהבה בארבע פנות הבית, כל אנשי הבית ברחו. הסיקריקים ירו בהאשה קוֹלטוּן ובבעלה. האשה מתה בענויים קשים ובעלה התהפך בחליו על מטתו ימים אחדים ואחרי כן מת גם הוא.

אנחנו עזבנו את הבית והלכנו לרוזינבלט. לקחנו אתנו גם כמה חפצים. בבקר נודע לנו, כי הרבה יהודים נרצחו בלילה, ביניהם מכרי יעקב לעוו בן 45 שנה, מרגלית 36 שנה ובן דודי, משה פינגרהיט, 32 שנה.

בשבת בערב נכנס העירה צבא המתנדבים.

דיפוטציה יצאה לקראתם לקבל את פניהם בלחם ומלח.

הדיניקיים, תיכף בבואם, כלו את חמתם ביהודים. המתנדבים הרעו לעשות מהרוצחים זלוני וסוקולוב; הם הרגו את היהודים בהמון ובחמה שפוכה. הגירו על ידי החרב זקנים וחלשים, נשים וילדים, ודמים בדמים נגעו. היהודים עזבו את מעונותיהם הפקר וברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם לבקש להם מקום בטוח להתחבא שם.

בני משפחתנו, ס"ה שמונה אנשים, התחבאו ברפת של כהן נוצרי. שם נמצאו עוד משפחות אחדות. כלנו התגלגלנו ברפש ודומן. אחד מהמתחבאים חלה במחלת הטיפוס החברברי, והמחלה נתדבקה מהרה בשאר דרי הרפת. גם מחלת הטיפוס החוזר נדבקה בנו. אחדים נחלו במחלה זו שלש גם ארבע פעמים. במחלה זו מתו גם הורַי ואחי.

בין ההרוגים היו גם בת דודי, אשתו של אברהם דולגונוס ומכרי ישראל פלדמאן, ש. שקלארוב ואברהם ליטוואק.

בֵּילושיצה

(פלך וואלין).

בילושיצה היא עירה קטנה, גרו בה ס"ה שמונה עשר משפחות יהודים. ביום 7 מרץ 1919 התנפלו הפטלוריים על העירה, החריבו את בתיהם של היהודים והרגו לפי חרב שבע עשרה נפש.

בֵּירוֹזובקה

(מחוז וואזניסענסק, פלך אודיסה).

העירה בירוזובקה היא באמת פנה מאֻשרה; היא האחת, שיצאה מכלל ערי הסביבה ולא שתתה את כוס היגונים עד תֻּמה.

כנאת־דשא במדבר נדמתה.

אם נחשוב כרוכלא את כל הכנופיות וראשי־הבריונים עם אוכלסיהם, שעברו דרך בירוזובקה, והחליפות התכופיות של הרשות, והאנרכיה ששררה בימים ההם באוקראינה, אז נוכל לבוא לידי מסקנה, כי בירוזובקה היתה צפויה להכחד מן העולם, כשאר הערים אחיותיה.

דרך בירוזובקה עברו צבאות פטלורי, גם מַרוּסיה ניקיפורובנה ואוכלסיה. במשך שלשה חדשים עברו דרך בירוזובקה גדודי פרנציה, יָוָן וסֶרבּיָה. בגליל בירוזובקה התארגנה הכנופיה של מילאל והתחוללו גיסותיו של שאָקה, שנכנסו לתוכם גם הגרמנים של המושבות שהצטינו באכזריותם. במרחק 15 ווירסט מהעירה “עָבד” קוזקוב עם הכנופיה שלו וערך את הפרעות הידועות בְבַאלַיוב; האכרים הפרטיזנים כבשו שתי פעמים את העיר, גם צבא הדיניקיים חנו בתוכה.

ובכל זאת יצאה בירוזובקה משִני האריות האלה כמעט בשלום, כמובן, כְּאוּד מֻצל מאֵש: נהרגו בעירה עצמה רק שלש נפשות והיו איזו מקרים של התנפלויות, שוד וחמס, אך לא בהמון.

נרשום פה בקצור את המאורעות של העירה.

מַרוּסיה ניקיפורובנה שמה על העיר קונטריבוציה חמשים אלף רובל. אך קבלה רק עשרים ושבעה אלפים רובל, גם הרגה את היהודי, ברוך לעווין, יען שחשדה אותו בקונטר־ריבילוציה, כביכול.

הכנופיה של שאָקַה “עבדה” זמן רב בגליל בירוזובקה. גם הרבה יהודים מתושבי בירוזובקה נגזרו מידה, בעברם בדרך. אך אל העירה בעצמה לא התפרצה.

הפרטיזנים נסו את כחם בבירוזובקה, אך גורשו על ידי מסע־שריון של חיל המועצה.

ולבסוף הדיניקיים, אלה המומחים בפתיחת בטן של נשים ובכריתת ראשים, לא הצטינו כמעט במאומה בבירוזובקה. כל העת שהתמהמהו בעירה עשו כמה התנפלויות, שדדו בתים אחדים והרגו את מרים רוזיני ובנה אברהם, מפני שלא חפצו להראות להם את מעונותיהם של העשירים.

דרך בירוזובקה עברו גם הלגיון הקרימאי, לגיון העונש הטשירנוֹמוֹרי, גם לגיון הזאבים והשמירה הקיובית המפורסמה, אך כלם יצאו ידי חובתם רק בהתנפלויות. פרעות כדבעי לא נעשו.

פרעות לא נעשו, בכל זאת מספר הגון של יהודי בירוזובקה נכחד מארץ החיים בימים ההם.

אך הם נגזרו מידי “הגבורים” שארבו על הדרכים בסביבות בירוזובקה.

יותר משלשים איש נהרגו באופן כזה. (א. קארין).

בירזולה

(תחנה, פלך חרסון).

א

ביום 16 פברואר 1919 נסעתי לקיוב. כשבאתי לוואפניארקה גמרתי לשוב חזרה מפני העכובים הרבים וסכנת הדרך. בוואפניארקה חנה אז גדוד היידֵימקים ומזיפובצים, שרעצו את העירה, חמסו את היהודים והרגו כמה אנשים. כל הגברים עזבו את העירה וברחו אל הערים הקרובות. אני נצלתי מידם, כי קלסתר פני איננו מבליט את הטיפוס היהודי. גם בתעודתי לא נרשם שמי בהברתו היהודית רפאל, אלא ראַפאַעל איזידורוביטש. לוואפניארקה באתי ביום השבת ונשארתי שם עד יום א' בבקר, ושבתי במסע העובר מזשמירינקה לאודיסה.

ביום ההוא, בשעה השמינית בערב, באנו לבירזולה. בתחנה נכנסו חילים אחדים, שקראו לעצמם בשם “קומנדַטורה של האישילונים החונים בתחנה” והתחילו לבקר את התעודות. אחר הבקור אמרו: “יהודים, או ז’ידים, צאו מהרכבות!” על שאלותיהם של יהודים ושאינם יהודים “מדוע?” ענו, שכך היא פקודתו של הקומנדנט. גם צוו על הנוצרים שלא יעיזו להחביא יהודים, כי יענשו קשה.

כחמשים איש הוצאו מן הרכבות, החילים חפשו תחת הספסלים ועל האצטבאות, שמא התחבא שם איזה יהודי. בין המוּצאים היו גם נשים אחדות. אני גם הפעם נצלתי מידם. אך ממולי ישב הסטודנט יוסף פלדמן וגם אותו הוציאו מהרכבת בחזקת היד.

את היהודים הובילו אל רכבת אחת, ששם נמצאה הקומנדטורה. שם ענו אותם, התעוללו בהם, הכו אותם בנצבי הרובים עד שהתעלפו. הרכבת, שאליה הובאו היהודים, נמצאה במרחק ווירסטה אחת מהרכבת שישבתי בה, ובכל זאת קול צעקותיהם של המעונים בדמי הלילה הגיע גם אלינו. אחרי הענויים גזלו מהם את כספם ואת החפצים יקרי־הערך שנמצאו אצלם.

דרך החלון של הקרון ראיתי שני חילים סוחבים יהודי אחד, וכאשר היהודי נפל על השלג הרימוהו החילים ויכבדוהו במהלומות משני הצדדים וצוו עליו לרוץ. את הסטודנט לא הובילו החילים אל הקומנדטורה; הם סחבו אותו הצדה, הפילוהו על השלג, סתמו את פיו והכוהו מכות מרדות. אחר כך חלצו מעליו את מגפיו וגזלו את כספו, סך 250 רובל. אחר כך הובילוהו עוד הפעם על השלג, הלקוהו מכות רצח, וכאשר ראו, כי כל עוד נפשו בו, עזבוהו לנפשו.

כששב הסטודנט פלרשטיין אל הרכבת, והיו נוצרים שמנעוהו לבוא לתוכה, באמרם, שעל ידי היהודים הם מוכרחים להתעכב בדרך זמן רב. אך נמצאו גם נוצרים שהמליצו בעדו ובצרו לו מקום.

המסע התעכב בבירזולה מהשעה השמינית בערב עד השעה השלישית בבקר. ובכל העת לא פסק הציד על היהודים ונשנה כל פעם ביתר אכזריות, כי כיסי היהודים כבר התרוקנו ולא היה להם במה לשלם כופר נפשם ולקנות את חרותם.

באכזריות יותר גדולה התנהגו עם אלה, שבתעודותיהם היה נרשם שהם מבלטה או מסביבתה: שני אמללים עם תעודות כאלה נהרגו, קודם עלות השחר, לפני אחת הרכבות. מַכָּר אחד ספר לי, שראה בעיניו איך סחבו החילים שני גופות, אחד של איש זקן והשני היה מְלֻבָּש בסגין של סטודנט. נודע לנו, שעוד שני יהודים נרצחו.

מסבת המאורעות האלה יצא מדעתו הסטודנט של האקדמיה התיאולוגית בקיוב אנדריי איבנוביטש גַאקֵייקָה, שעבד בצבא בימי האטמן בתור אופיציר. הוא הוציא את תעודותיו ויקרען לגזרים קטנים. בְרַזדיעלני הוכרחו להוציאו מן הרכבת.

(רפאל ליפקין).

ב

ביום 15 פברואר 1919 באתי לתחנה בירזולה, לעשות חקירה ודרישה בהקונטורה הטכנית של התחנה על אודות קרון של בולבסין, שנעצר בדרך לאודיסה. קבלתי מענה, שבתחנה בירזולה לא נעצר ושצריך אני לפנות אל התחנה סלובודקה. אפשר שנתעכב שם. באשר המסע מאודיסה עובר דרך בירזולה בשעה השלישית או הרביעית בלילה, הייתי מוכרח לחכות בתחנה כל העת. בכיסי נמצאו תעודות, גם הדובליקט של הבולבסין. הממונה על התחנה הרשה לי לחכות באולם של המחלקה השניה עד בוא המסע.

בשעה הראשונה בלילה קרבו אלי שני חילים פטלוריים, מזוינים כרובים וסיפים, ודרשו ממני להראות להם את תעודותי. מסרתין להם, הם הסתכלו בהן וצוו עלי ללכת אתם אל הקומנדנט של התחנה, אך החילים הובילוני לא להקומנדנט אלא להרכבות שנמצאו בהן האֵישלונים העוברים לאודיסה, שעמדו לא רחוק מהתחנה, אצל הרֶזֶרבוּאַר של קריס. הובאתי אל אחד הקרונות, שם התחילה הבדיקה. הפשיטו מעלי את בגדי. אפילו הכתנת והמגפים. אחר כך התחילו לחפש בחפצי. את החפצים הטובים בעיניהם שמו בכליהם, בתוכם אספקלריה קטנה ועפרון. מובן, שגם כספי ושעוני לקחו על מנת שלא להחזיר. אחר כך החזירו לי את תעודותי וגם את בגדי ומגפי, שהיו קרועים, קבלתי בחזרה.

בשעה שאחד בדק בחפצי תקע לי השני באזני, הכאות שיש בהן כדי להמית, וגם עתה נכרים עוד הסימנים תחת העינים. גם הבטיחני לגירני באמונתם של האוקראינים. את הכובע שלי לקחו ונתנו לי כובע צבאי, עגול, בלי מצחון, מצבע ירקרק, ותקעו לי שתי פעמים, כדי שאחבוש לראשי את הכובע. אחר כך נצטויתי להשתטח על הרצפה ופני למטה והלקוני חמש מלקות במדוך של הרובה. גם אמרו לי שאני “מוצלח”. עם ז’ידים אחרים הם מתנהגים באופן אחר לגמרי. גם הפחידוני, שמחר יודיעו להקומנדנט שאני בולשיביק. אחר כך צוו עלי לנעול את מגפי ולעזוב את הרכבת ובעקבותי הלכו גם החילים השומרים. כשיצאנו מן הרכבת שם אחד מהחילים כדור בקנה של הרובה, והשני צוה עלי לרוץ, כאשר אשמע את הפקודה “רוץ!” אך לרוץ לא יכלתי, כי סביב המסע היה צבור הרבה שלג ואני טבעתי בו עד הברכים. אז צוו עלי לשכב על השלג ופני למטה ולתחוב בו גם את הראש ואחד מהשומרים הלקה אותי חמש עשרה מלקות בכל כחו והזהירני שלא ארים את קולי בצעקה. אחר כך פקד עלי השומר לרוץ ומאחריו עמד החיל עם הרובה בידו הכן לירות. אז היה באמת כפשע ביני ובין המות. אך בארח פלא נצלתי.

כששמעתי את הפקודה “רוץ!” שנסתי את מתני ורצתי בכל כחי, אך לא בדרך ישרה כי אם בדרך עקלקלוֹת ופניתי כל פעם לצדדין. היריה נתעכבה כל פעם לרגעים אחדים על ידי איש נוצרי שעבר לפני. בין כך ראיתי חצר, ובקפיצה אחת נמלטתי לתוכה, שם עלתה בידי להסתתר תחת ערמה של נסרים וקורות.

החילים מהרו אחרי, בקשוני בכל החצר וכאשר לא מצאוני שפכו את חמתם על היהודים השומרים של המושבה, שנמצאו שם, והכו אותם מכות נאמנות. גם שברו את הזגוגיות של הבית.

אחשוב לא למותר לרשום פה את אשר ספר לי צייר אחד, הגר ברחוב החרסוני נו' 14 מעון 12:

– “ביום ה', 13 פברואר 1919 ישבתי בהאולם של המחלקה השניה בהתחנה בירזולה והנה קרב אלי חיל וקרא אותי אל הקומנדנט. אך הוא הובילני אל רכבת אחת שעמדה על הדרך העולה לקיוב, תחתיה שכבו שלשה חללים, וששה אמללים עמדו וחכו לגורלם המר. אני נצלתי מידיהם, כי על פי תעודתי הנני אזרח רומניה, גם הבטחתי להם לצייר את תמונותיהם. לא רחוק משם עמדו אופיצירים מפרנציה ובעיניהם ראו כל זאת.”

גרי המושבה ספרו לי, שתחת השלג נמצאים הרבה יהודים נרצחים, לא פחות מחמשים.

(ליב בן מרדכי בראנפמאן).

ג

ביום 24 ינואר 1919 יצאתי מאודיסה. בתחנה בירזולה נכנסו חילים אל הרכבות לבקר את התעודות. ביניהם נמצא מכר אחד, קוזקוב, חברי מבית הספר, והודות לו השאירוני במקומי. ששה אנשים הוצאו, אף על פי שתעודותיהם היו כשורה, אך נרשם בהן “האמונה היהודית”. עברו כשתי שעות. שנים מהם שבו אל הקרון ערומים, רק בחלוקיהם. האכרים שנמצאו שם חמלו עליהם ונתנו להם את פרוותיהם להתעטף בהן. אחד מהשנים יצא מדעתו, גזלו ממנו את כל הונו, שלשים וחמשה אלף רובל, והוא נשאר בערום ובחסר כל. ארבעה הנשארים נהרגו ביריה.

(וואלף היילפרין).

ד

בהתחנה בירזולה מעכבים על פי רוב את הנוסעים ליום או ליומים. אתמול נסעתי מרודניצה לאודיסה. עד בירזולה עברנו בשלום. בבירזולה התעכב המסע במשך שלשים שעות. חמש שעות עברו בלי שום מאורע, אחר כך התחילו באים חילים בהרכבות כדי לבדוק את התעודות ואת החבילות. מי שמצאו אצלו איזו חבילה, אפילו היותר קטנה של עשרה פונטים, הובילוהו אל הקומנדנט של התחנה. הנוצרים שבו וחבילותיהם בידיהם, אפילו אם נמצא בהן משא של שני פודים, והיהודים – בידים ריקניות. אחר כך התחילו להוציא את היהודים מן הרכבות בלא שום אמתלא, רק – מפני שהם יהודים. מתוך הקרון שישבתי בתוכו, הוצאו ששה יהודים, ביניהם יהודי זקן, שלא הוביל שום חבילה. על השאלה: “לאן הוא נוסע?” ענה, שנוסע הוא לאודיסה, ששם נמצאים אשתו ובניו. וכאשר לא היתה שום סבה לעכבו, אמרו החיילים שצריכים לבדוק בכיסיו, שמא יש לו נשק, והבדיקה צריכה להעשות על ידי הקומנדנט בכבודו ובעצמו. היהודי עזב את הרכבת בלוית שלשה חילים, שנים לשני הצדדים ואחד מאחוריו. שני החילים, שהלכו משני עבריו, התחילו מושכים אותו זה לימין וזה לשמאל ומכים אותו בלי חמלה, והשלישי מכה אותו בנצב הרובה מאחוריו. התהלוכה הזו עברה לפני כל הנוסעים, ואפילו רוסים לא יכלו לראות את האכזריות ועיניהם זלגו דמעות. רוסי אחד שעבד בצבא העיז לשאל: “מה טיבה של הפרוצסיה הזו, ולמה מכים את היהודי הזקן?” וקבל את עונשו על “חוצפתו”. הפטלוריים חטפוהו והלקוהו חמשים מלקות במדוך של הרובים. כפי שספרו חילים אחדים, גזלו מהזקן חמשה עשר אלף רובל ואלצוהו לאמור, שהוא מנדב את הכסף הזה לטובת הצבא. ולאות תודה על נדבת לבו, מנו לו במדוך עשרים וחמש מלקות.

עוד ספרו: אהלים ישנם בבירזולה, לא רחוק מהתחנה, ובתוכם נמצאים הרבה יהודים אסורים, שמענים אותם שם באכזריות נוראה, ומלקים אותם כמה פעמים ביום. קול שועת האמללים וצעקותיהם מעצמת מכאוביהם, בוקע רקיעים. הרבה יהודים נהרגים על פי פקודתם של הראשים, והרבה מתים תחת ידי מעניהם, ולית דין ולית דַיָן. שלשום, ביום 7 אדר, נהרגו חמשה יהודים. לפעמים תאיר ההצלחה את פניה לאחד האמללים וישחררו אותו. אז יצא מהקסרקטין מֻכה ומקֻרטט, כצל נהלך, כל עוד נפשו בו. בעיני ראיתי אמללים כאלה ודברתי עמהם. נוראות ספרו. אך לא פה המקום לרשם הכל מה ששמעתי. דודי הישיש, בן ששים, הוצא מהרכבת בבירזולה ולעיני הוכה עד שפוך דם, ואינני יודע מה היה בסופו, אם נשאר בחיים, או נהרג. כפי שמשערים, נהרגו בתחנה יותר ממאה יהודים.

(א' אדר. תרע"ט, סטודנט יעקב גרצנשטיין מפיסמשאנקה).

בֵּירעזִינה

(כפר במחוז בוריסוב, פלך מינסק)

בבירעזינה גרו שמונה משפחות יהודים.

במשך של חדש אויגוסט 1919 נמצא החבל בידי הפולנים ולימים רבים יזכרו היהודים את ענים ומרודם, את ההרפתקאות שעברו עליהם, ואת אשר סבלו מיד הפַּנִים השחצנים האלה. כל העת שהתמהמהו פה עסקו בביזה, התעללו ביהודים, ענו אותם ושפכו את דמם. בדרך לדוקשיצה חטפו את היהודי זלמן פבריקנט בן 24 שנה ואלצוהו שיכרה לו קבר בידיו ואחר כך קברוהו בו חי.

כשנכנסו לבירעזינה היתה ראשית עבודתם, לבקש מהאכרים להראות להם את מעונותיהם של היהודים. ותיכף “כבדו” הפולנים בבקוריהם את בתי היהודים ולא שבו בידים ריקניות. חמסו ושדדו את החפצים שמצאו, התעללו ביהודים, כרתו את זקניהם וענו אותם. את ברקא טויבעס ענו ושסו את ביתו, יען בנו עבד בחיל המועצה. את ברוך קפלן כבר הובילו להריגה, אך הודות להחובש המקומי (פולני) שחררו אותו.

בה במדה שהורע כחם של הפולנים, התגברה אכזריותם. כך נמשך עד יולי 1920. לפני עזבם את החבל שדדו את יתר הפלטה שנמצאה עוד בבתי היהודים. ואת אשר לא יכלו לקחת אתם שברו והחרימו. אפילו את החלונות והדלתות בבתי היהודים שברו. אז נהרג על ידם זלמן קוזִינֵיץ, בן 27 שנה, וכאשר עזבו את הכפר לקחו אתם גם את יוֹסיל דרוצה להרגו בדרך, אך אז שבו חיל המועצה ויוסיל דרוצה נמלט מידי הפולנים. (המודיע שאפירה). 

בַכמאַטש

(תחנה, פלך פולטבה).

טלגרמה מרוֹמַן 6/1, 1919

אֵיקסטרה. קיום להיושב ראש של הדירקטוריום, וויניטשענקה.

– העתקה להסיקרטריאט הנציונלי של היהודים.

ביום 2 ינואר, 1919, קרה מאורע בתחנה המרכזית, בכמאטש, שאין דומה לו גם בהמאורעות האכזריים של ימי הבינים, ואשר יזכיר לנו את כל נוראותיהם של ימי האינקביזיציה, שחשבנו שכבר צללו בתהום הנשיה.

האֵישלונים של הצבא, שנמצאו בתחנה, בדרך נסיעתם, התחברו אל הגרניזון המקומי, התפרצו אל כל המסעות, שעברו דרך התחנה, והוציאו את הנוסעים היהודים, שנמצאו בהרכבות, וענו אותם באכזריות שאין כמוה.

בתחלה גמרו להרוג את כלם ביריה, אחר כך באו לידי הסכם להרוג אך אחד אחוז מחמשה. וכבר התחילו לברור את המיועדים להריגה. לבסוף גמרו להלקות את כל היהודים. בתחלה גזלו את כספם וחפציהם, אחר כך הכו אותם במדוכים של הרובים על הגוף הערום. על האֵיקזיקוציה השגיח האטמן של הלגיון. אחדים יצאו מתחת ידי מעניהם כל עוד נפשם בם. הרבה אבדו ועקבותיהם לא נודעו. הננו מודיעים על דבר האכזריות הנעשות להיהודים, שאי אפשר לסבול בריפובליקה חפשית, ודורשים אנו חקירה ודרישה מדויקת מכל הנעשה, גם לענוש את עושי הרשעה.

(המועצה של הקהלה העברית ברומן).

בַּלטה

(פלך פודוליה).

א

בלטה היא עיר מחוזית, מספר יושביה כשלשים אלף, מהם כעשרים אלף יהודים. בעיר נמצאים בתי־חרשת אחדים, שעובדים בהם הרבה פועלים יהודים. כמעט כל בעלי־המלאכות, העגלונים והסבלים הם יהודים. שאר היהודים הם או חנונים או סוחרים.

הפרעות הראשונות קרו ביום 27 ינואר, 1919.

עוד קודם לזה נודע, שבקסרקטין נעשית תעמולה בין החילים לעוררם לפרעות. פתאם באה העירה פלוגה של חילים והתחילו לבדוק בבתי היהודים, חפשו נשק. בשעת החפוש התיחסו ליהודים באיבה גלויה ובחוצפה, גם בקשו תואנות להתנפל עליהם. אחר החפוש פרצה תגרה פוליטית בין הקומיסר, שהיה “סַמוֹסטיניק”, והראש של חיל המצב, שהיה בולשיביק. הקומיסר נהרג. וזאת היתה הסבה לשפיכות דמים ולפרעות, שנמשכו במשך תשעה שבועות, עד כי באו העירה החילים של המועצה.

ביום 27 ינואר פרצה יריה, שארכה שתי שעות. חשבו בתחלה, שפרצה תגרה בין שתי פלוגות של חילים. אך במהרה נודע, שהותרה הרצועה להתנפל על היהודים ולהתנקם בהם. בלילה הזה נהרגו ארבעים איש, שנחשדו בקומוניזם. הביזה והרצח ארכו שתי יממות. ביום השלישי הודיע הקומנדנט שהוא דורש מהיהודים חצי מיליון רובל קונטריבוציה, והסך הזה צריכים למסור לידו בבית הפקידות העירוני (אוּפּרַבָה) במשך עשרים וארבע שעות. גם הפחיד את היהודים, שאם לא ימלאו בדיוק את דרישתו, ישלח את העיר באש ולא יתן לקבור את ההרוגים.

ראשי הקהלה התאספו בבית הפקידות. הם נסו לרכך את לב הקומנדנט, שיקטין את סכום הקונטריבוציה, אך בקשותיהם לא הועילו; הקומנדנט גער בהם בנזיפה. כאשר מסרו את הקונטריבוציה, פסקו הרציחות בהמון. אך גם אחר כך קרו מקרי רצח, ובכל יום נהרגו שנים, שלשה יהודים. כך נמשך במשך שנים, שלשה שבועות.

אחר כך, כאשר חיל המועצה עלו על העיר בסערה ופרצה מלחמה בינם ובין הפטלוריים, סבלה העיר הרבה מידי אוכלסי הפרטיזנים. הון היהודים היה לבז ולמשיסה. הם פרצו בחרב נוקמת אל בתי היהודים והרגו בלי חמלה זקנים ונערים, נשים וילדים. מספר ההרוגים בשני חלקי העיר ששים נפש. מלבד זאת פנו הכנופיות אל ראשי הקהלה בדרישות שונות והם היו מוכרחים למלאותן, מאימת המגלב והסיף. לפעמים קבלו הדרישות גם צורה מגוחכת. קוזק אחד פנה אל ראשי הקהלה בדרישה כזו: “קהלה, עשי פרסות ברזל לסוסי!”

הפרעות השניות ארכו שלשה ימים ואחר כך פסקו. הריגות בהמון לא קרו. רק פעם בפעם קרו מקרי הריגה של יחידים. כך הלך ונמשך עד ששבו חיל המועצה.

שלטון המועצה הרגיע מעט את היהודים, פסקו הרציחות, השוד והחמס. אך השלוה ארכה רק שלשה שבועות. אוכלסי הפרטיזנים התחילו דוחקים את רגלי השלטון של המועצה.

בתחלת יולי 1919 התפרץ אל העיר האַטמן זַבולוטני עם גיסותיו ונצלו את העיר, אנסו הרבה נשים זקנות וצעירות. גם הרבו לשפוך דם. במשך ארבעה ימים נרצחו מאה וששים וחמש נפשות. כל אלה נגזרו בידי אוכלסי זַבולוטני, הוא זבולוטני אשר במשך זמן ארוך הפיל את חתיתו על העיר בלטה והסביבה, החריב הרבה ערים וחרבו רותה מדם היהודים.

אחר הפרעות שבה הרשות של המועצה לבלטה. אך אחרי עבור חדש ימים היתה מוכרחת לעזוב את העיר עוד הפעם מפני טיטיוניק וגיסותיו. כל הימים שהטיטיוניקים עשו בעיר התנהגו הפעם כשורה ולא נעשו שום פרעות. אך גם הם לא האריכו ימים ושלטון הדיניקיים פרש את כנפיו על העיר.

כל העת שהמתנדבים עשו בעיר, התנהגו כשורה. אך כשהגיע זמנם לעזבה, נמוגו היהודים מפחד. השמועות על אודות השחיטות, שערכו הדיניקיים בערי הסביבה, הגיעו עד לבלטה, והיהודים ככר התכוננו לקראת מר המות. אך לגיון הגליציאנים, שבא העירה, השגיח על הסדר ולא נתנו לגדודי המתנדבים לערוך פרעות, והיהודים יצאו הפעם ידי חובתם רק בפחדם. אך כעבור ימים אחדים הסיר לגיון הגליציאני את האפר מעל פניו ויתחברו עם אוכלסי טיטיוניק, שעשו שמות בעיר ושלחו באש מאה ושבעים ואחד בתים, והרגו שנים עשר יהודים.

(המודיע י. סאסעס).

ב

ביום 15 אפריל 1920 קבל האיספולקום ידיעות, שהאכרים מכפר פוסעצעל הולכים מהתחנה על העיר. נשלחה תגרה ונודע שאמת הדבר. הפרטיזנים קרעו את חוטי הטלגרף, שדדו בתחנה מהרכבות עורות, גפרורים וגם אורקֶסטר שלם של כלי־זמר. כל אכרי הכפר התגודדו והזדינו. בתחנה לקחו שבי חמשה חילים אדומים. מנהיגם של הפרטיזנים היה פשיניטשני, מי שהיה רועה, ואחר כך נעשה לסוכנם של הפטלוריים והסית את האכרים להתקומם לחיל חמועצה. 

הועד הפועל סִדר את המיליציה והעמיד בראשה את הקומנדנט האדום הגליציאני, אובזיוב, גם מנה שלשה קומוניסטים למבקרים (קונטרול), שני יהודים, ברצלבסקי ובונדר, ונוצרי אחד. המבקר הנוצרי עזב את העיר בו ביום. מִבְּשוֹלָה הודיעו לאודיסה על אדות הסכנה המרחפת על העיר. באותו יום בערב נכנסו המיליציונרים ביחד עם הגליציאנים אל התחנה. כפי הנראה, נמצאו אז הפרטיזנים בתחנה ונתנו להם ידים לברוח. המיליציונרים והגליציאנים אף לא נסו לנצל מהפרטיזנים את נשקם. הקומנדנט מבלטה ברח ואחר כך חזר.

ביום 16 אפריל עלה גדוד המועצה על פוסעציל ובעזרת בטליון השמירה של ועד הצבאי מבלטה גרשו את הסיקריקים מן הכפר. מסע השריון של ממשלת המועצה זרק כדורים מהתחנה על הכפר. אז שלחו הפוסעצילים דיליגציה של אכרים ביחד עם הכומר אל הקומנדנט של שלטון המועצה, בבקשה לרחם עליהם ולבלתי השמידם. הדליגציה הטילה את האשמה על ראשי הצעירים ופשיניטשני. הקומנדנט הטיל על הדליגציה להשיב את הסחורה הגזולה מהתחנה, גם להביא במשך ארבע שעות, שתי מאות רובים. הדליגציה הסכימה לתנאים האלה והרשות שלחה אתם גם שני חילים אדומים מהלגיון האנַניובי. הפוסעצילים הרגו את שני החילים וסדרו התקוממות חדשה.

הבולשיביקים התגודדו ועלו על פוסעציל. התפרצה מלחמה, שארכה ארבע שעות. הבולשיביקים כבשו את הכפר והעלו על המוקד מאה וארבעים בתים, אך בביזה לא שלחו את ידם. לקחו רק החפצים שמצאו שם מביזת היהודים, ולקחו בשבי שתי מאות פרטיזנים.

ביום השני הביאו הפוסעצילים מאה וחמשים רובים, כמעט כלם מקולקלים ושבורים. אך באותו יום הודיעו גם לטוטיוניק מכל הנעשה. טוטיוניק עזב את אנניוב, שנמצא אז בתוכה, ועלה על בלטה.

ביום 20 אפריל נודע על דבר עליתו של טוטיוניק על בלטה על ידי המרגלים, שנשלחו אל הכפר נעמירובסק, הרחוק תשע ווירסטאות מבלטה. העיר נמצאה במצב המצור. כל הקומוניסטים הזדינו, וצופים העמידו בתחומה של העיר. ההנהגה נמסרה בידי שלשיה, שהיו כלם נוצרים. השלשיה שלחה אגיטַטורים אל כפרי הסביבה. מכפר טשערנעץ באה דיליגציה להודיע כי הפיסעצילים דורשים עזרתם, אך הם חפצים להיות יחד עם הבולשיביקים, אך ועד הפועל לא האמין בהם. ביום השבת 22 אפריל נתקבלה ידיעה, כי טוטיוניק ואוכלסיו קרובים אל העיר.

הועד הפועל ראה, כי במתי מעט החילים אשר אתו לא יוכל לעמוד בקשרי המלחמה עם האוכלסים הרבים אשר עם טוטיוניק, וגמר לעזוב את העיר. אך כדי שהאיבוקציה תֵעָשֶה בסדר ולא תהיה מנוסת חפזון, התיצבו בפוזיציה אצל בית המנזר שבאנדושובקה. אל החילים התחברו גם צעירים קומוניסטים ופועלים כמאה וחמשים איש. גם החילים הגליציאנים התחברו עמהם וכלם התאספו אל המנזר.

גם הרבה תושבים עם משפחותיהם חפצו לעזוב את העיר ביחד עם הצבא. אך מהשטב הודיעו כי אי אפשר להעמיס את המעמסה הזו על הצבא בשעה כזו.

בעיר שררה פַּניקה גדולה. התחילו רצים עם חבילות לבקש מקומות להתחבא. הרבה ברחו ברגל לבירזולה ולשאר מקומות.

באותו יום קרבו אוכלסי טוטיוניק אל בלטה. מחנה גדולה, כשמונה מאות רוכבים. תיכף התחילו לזרוק העירה מגנונים ופצצות. בשעה החמשית כבשו את העיר ושלחו באש את רחוב המסחר, מן הגשר עד הפוסתה ורחוב הבִצה עד הנהר. סך הכל העלו על המוקד כשתי מאות בתים, גם בית הכנסת של המשרתים. גם קונטריבוציה, מיליון רובל, שמו על העיר, אך הוציאו פקודה שאסור לחמוס את בתי היהודים. שתי נשים כפריות נדונו למיתה בעון גזלה.

ביום א' באה פלוגה של חילים אדומים מבירזולה וכבשו את התחנה בלטה ומשם עלו על העיר וגרשו את הטיטיוניקים, קודם שהספיקו לקבל המיליון קונטריבוציה. על ידי הטיטיוניקים נהרגו היהודים: יעקב דארף, סירוטה ואשתו, פורטנוי, בדיל קארטושהק, בן 60 שנה, ולייביש חסיד, בן 65 שנה.

באותו יום שבו הטיטיוניקים וכבשו חזרה את העיר וגם את התחנה, אך נפוצה השמועה שקַטובסקי וחילו כבשו חזרה את בלטה וגרשו את הטיטיוניקים,

(המודיע יוסף פליט).

ג

אחרי חורבנה של עיר מגורי ליובַשובקה ומהרפתקאות שעברו עלי ועל משפחתי, באנו, אחר כמה נדודים, לבלטה לחוג את חג הפסח בבית חתני. כוסות היו לנו יותר מארבע: כוס היגונים, כוס הדמעות ועוד הרבה כוסות כאלה, גם מרור היה לנו די והותר, בזכרנו את אשר עבר עלינו ואת הנפשות הקרובות, שנגזרו מארץ החיים מידי הרוצחים.

עברו ימי החג. חשבנו לנוח עוד זמן־מה בבית בתי וחתני, טרם נקח עוד הפעם את מקל הנודדים בידינו, והנה קפץ על בלטה רוגזו של טיטיוניק.

היתה פניקה בעיר, טיטיוניק וגיסותיו עלו על בלטה לנקום את נקמת המתקוממים של הכפר פאסעציל. הרשות של המועצה עזבה את העיר והיהודים נמוגו מפחד. לבם הגיד להם ש“ר' יעקב משלם” בעד כל העונות והפשעים, בין שחטא הוא ובין שחטאו אחרים, והיהודים התחילו לברוח מן העיר בהמון; הם רצו כמתהוללים, נסו כמנוסת עכברים מספינת מטורפת, מבלי דעת אנה.

ביום ו', 22 אפריל, עזבנו גם אנחנו (אני ובני ביתי) את העיר. אנה פנינו מועדות לא ידענו. אך כאשר ראינו אנשים לאלפים נסים, הלכנו גם אנחנו בעקבותיהם.

רצנו מבלי הביט אחרינו כחמש עשרה שעות. עם הערב השמש באנו אל כפר. היינו עיפים, גם פחדנו לעשות דרכנו הלאה באישון לילה והתחלנו דופקים על דלתות הבתים של האכרים ולבקש מהם לאספנו הביתה. אבל כלם ענו בחרפות וגדופים. היו כאלה שהרימו גם יד רשע. אנחנו סרנו לבית יהודי שגר בכפר. בביתו כבר נמצאו הרבה פליטים, ומאין מקום שכבנו בפרוזדור. בלילה שמענו את רעם היריות של הטיטיוניקים.

כל הלילה לא סגרנו את עינינו. עם עפעפי שחר העירותי את בני ביתי, כדי שנמהר לעזוב את הכפר, פן יבולע לנו.

בחפזון עזבנו את הכפר ורצנו בדרך העולה לקרוטי.

נבואתי נתקימה. סיעה של סיקריקים באו אל הכפר מושנַינָה (הכפר שלנו שם) בבקר השכם, ומצאו בביתו של עזריאל מושנַיגָר (האכסניה שלנו) את היהודים הפליטים. את בעל הבית הרגו, ובזזו כל חפציהם של הפליטים.

כשעלינו על ההר, שמענו רעם של יריות. עברנו כחמש ווירסטאות והנה צרה חדשה: האכרים עם נשותיהם שעבדו בשדה צעקו אלינו: “אנה אתם רצים, ז’ידים קומוניסטים?” ושפכו עלינו לעג כמים. אנחנו רצנו בכל כחנו. והנה סיעה של חמש כפריות הקיפו את אשתי וחטפו את הסודר מעל ראשה ואת המטפחת מעל צוארה, גם קללוה קללות נמרצות וצעקו: “אתם הז’ידים מחביאים את הבורית והגפרורים ועל ידכם היוקר יאמיר, רוצו, רוצו לקרוטי! גם שם נמצאכם!” אני עמדתי מנגד. יראתי להתגרות בכפריות הללו, מהירות־החמה. פחדי גדול מאד. אני ספקתי את כפי ונקוטותי בחיי. רק בנותי בתחנוניהן ובבכיותיהן, וביחוד בתי הקטנה בצעקותיה וטענותיה אל שוכן מרומים, השפיעה על האכרות. איזה פחד נפל עליהן והרפו מהסודר והמטפחת. הסתפקו רק במהלומות אחדות. אנחנו רצנו הלאה, מבלי הביט אחרינו, כעשר ווירסטאות.

היה יום השבת, השעה העשירית בבקר. עיפים ויגעים מעמל הדרך ומכל אשר עבר עלינו ישבנו לנוח ולשאוף רוח, כדי שנוכל לעשות דרכנו הלאה. והנה פגשנו באכר שחרש את שדהו והלך אחר המחרשה. הוא שאל אותנו: “אנה אתם הולכים? ספרו, אל תיראו!” ספרתי לו כל מה שעבר עלינו ולא כחדתי דבר. לבסוף אמרתי לו: “אם איש טוב אתה עשה אתנו חסד והובילנו לקרוטי, כי כבר אין לנו כח ללכת ברגל”.

האכר אסר את עגלתו, ישבנו בתוכה ובשעה השתים עשרה באנו לקרוטי.

כשירדנו מההר העירה פגשנו יהודים מלֻבשים בגדי שבת, מטילים להם בהרחבת הדעת כשידיהם משֻלבות אחוריהם. כשראו עגלה עם יהודים באים בשבת התאספו המון גדול סביבותינו והקיפונו בשאלות.

אני עניתי להם בקצרה:

– לעת עתה הננו עיפים ויגעים, גם שרויים הננו בתענית זה היום השני. אם טוב בעיניכם תנו לנו מקום לנוח ואחר כך נספר לכם את כל הצרות וההרפתקאות שעברו עלינו.

תיכף הביאו אותנו אל אכסניה, גם אכל נתנו לנו. עשינו שם שמונה ימים, וכאשר שמענו, שטיטיוניק גורש מבלטה, שבנו חזרה לבלטה.

(אברהם קושניר).

ד

הסבא שלי יהושע באטיעווסקי, ישיש בן שבעים וחמש, סוחר עצים, גר בבלטה מחוץ לעיר, ברחוב קַזאטשאנסקי. ביום ד' אב 1919, כאשר זַבלוטני התפרץ העירה, התחבא הסבא עם הסבתא ובתם מלכה קליינמאן ועוד כשלשים איש במרתף. דרי הרחוב היו רֻבם נוצרים. הרבה מיַלדי הנוצרים היו תלמידי.

קרה, שהסבא יצא ממחבואו לצרכיו. ראתה אותו שכנתו הנוצרית ואמרה:

– שוב לביתך ואסוף את שארית חפציך שלא יפלו ביד הסיקריקים.

היא אמרה זאת בכונה, כדי שישמעו הסיקריקים, שעמדו לא רחוק מהמקום הזה. הרוצחים תפשו את הזקן ואלצוהו להובילם אל מחבואו, כי הנוצרית הגידה להם כי כל המשפחה של באטיעווסקי מתחבאת במקום אחד. הזקן הובילם אל המרתף. תיכף התאספו תלמידַי הפרחחים והרגו את הרוב הגדול של המתחבאים, ביניהם נהרגו הסבא, הסבתא ובתם מלכה קליינמאן בענויים קשים.

בַּלשוֹב

כשבאו חיל המתנדבים לבַלשוב תפשו את כל היהודים הגרים שם, כששים משפחות, והשליכו אותם אל המאסר. הרבה מהנאסרים, בתוכם נשים, גם תלמידות של הגמנזיה, נהרגו תיכף בלי שום משפט או חקירה ודרישה. במאסר ענו את הנאשמים באכזריות רבה. בשעה שעזבו הדיניקיים את העירה נמצאו שם אחדים במאסר, שחלו במחלת הטיפוס. כפי שהודיע הקומנדנט מַרקוב אחר כך, הרגו חיל המתנדבים גם את החולים לפני עזבם את העיר.

שאר הנאסרים הובאו אל העירה אוריפינסק. שם החזיקו את הגברים והנשים ביחד במאסר אפל ומזוהם ואלצו אותם לעבוד עבודת פרך, בשעה שכמעט גועו ברעב. האופיציר מרקוב, הקומנדנט של העירה, היה קומנדנט מהמעון הראשי מהקוֹרפוּס השני של הקוזקים. מספר ההרוגים היה יותר מחמשים.

(בוליטין של הדיליגציה היהודיה בפמיז).

בּנטשובקה

(מושבה. מחוז בלטה).

במושבה נמצאו שבעים וחמש משפחות יהודים. כנופיות שונות עברו פעם כפעם דרך המושבה, חמסו את היהודים גם רצחו נפשות. אך יותר מכלם החריבה את המושבה הכנופיה של זאבולוטני. הם שדדו את המושבה עד היסוד, אנסו נשים והרגו עשרים ואחד יהודים. מספר כל ההרוגים ארבעים נפש.

(אברהם ווינוקור).

בּעגון

(כפר, פלך וואלין, 4 פרסאות מסלובעטשני).

כאשר התחילו בחדש תמוז 1919 הפרעות וההריגות בסלובעטשני, הבטיח אכר מכפר בעגון להחיט דוד פרענק, שתפר בכפר שמיכות ואדרות לאכרים, להחביא אותו ובני משפחתו. על סמך זה הביא פרענק לכפר בעגון את אמו, אחיו ואשתו עם ילדיו. האכר הצפינם בגורן. אחר כך הודיע בכפר כי היהודי פרענק ובני משפחתו מתחבאים בגורן. בריוני הכפר קמו בלילה, סחבו החוצה ממחבואו את פרענק ואחיו להרגם. אמם זלאטה התקוממה לרוצחים, הגינה בגופה על בניה ובקשה שיהרגו אותה תחלה. הבנדיטים הרגו את האם ושני בניה. דוד פרענק לא מת תיכף, הוא חי עד הבקר. כאשר בקש מרוצחיו מעט מים להשקיט את הצמאון הבוער בו לא חפצו למלאות גם את בקשתו זו האחרונה. אז הרטיבה אשתו את שפתיו השרופות בחלב שדיה. גם אשתו של פרענק התחננה להרוצחים שיהרגו גם אותה, אך הם ענו שאותה יהרגו בפעם אחרת.

(מרדכי בן ליב קאגאנוביטש).

בערענקע

(כפר, גליל טאלנה, פלך קיוב).

בחרש סיון תרע"ט התפרץ האטמן קוזקוב אל הכפר בערענקע ורצח שם את משפחתו של ליב בארענטשוק שדר בכפר, ארבע נפשות, ועוד שני יהודים.

(משה בארסקי).

בּרַאילוב

(פלך פודוליה, מחוז וויניצה).

מספר היהודים בבראילוב היה כאלף ושתי מאות משפחות. בעיר נמצא בית חרשת של סוכר, גם תחנה גדולה. גם בבית החרשת, גם בטחנה עבדו מספר הגון של יהודים. בין התושבים היהודים והנוצרים לא היתה כל שנאה, והפרעות של שנות השמונים מהמאה החולפת ושל שנת 1905, שהתחוללו בהרבה ערים, עד בראילוב לא הגיעו.

הפרעות הראשונות התפרצו בבראילוב בסוף שנת 1918 על ידי צבא הפטלוריים, לפני עזבם את העיר מפני חיל המועצה. הקוזקים עשו תעמולה בפרהסיה בין האכרים ועוררום לערוך פרעות, וגם הם בעצמם התפרצו אל בתי היהודים, באמתלא שמחפשים נשק, ובינתים שלחו בחמס את ידיהם. הקומנדנט הבטיח לעצור בעד הקוזקים ולהפסיק את הפרעות, אך לא עשה כלום. באספה שהיתה בוָלוסט, יצאו האכרים במחאה נגד התנהגותם של הקוזקים.

ביום 20 מרץ 1919 כבשו חיל המועצה את בראילוב, אך לא התמהמהו בתוכה גם לא עזבו שם שום חיל מצב. בעיר קמה אנרכיה. באותו יום, לעת ערב, נהרג על ידי סיקריקים, שהתיחסו לחיל המועצה, היהודי משה קנאפמאן וגם ביתו נחמס. המקרה הזה החריד את העירה. אך כאשר נודע ביום השני, שאין להרוצחים שום שייכות לחיל המועצה, סר פחדם של היהודים.

ביום 22 מרס באה העירה סיעה של חילים, שאמרו שהם מהחיל האדום ועשו חפושים בבתי היהודים והנוצרים; הם חפשו נשק גם חפצים של הממשלה והרשו לעצמם לחמוס כמה חפצים, גם מבית הפוסטה וממוסדות הממשלה הוציאו את הנשק. כאשר התבוננו התושבים אל החילים, באו לידי הכרה, שהם סיקריקים פשוטים ואין להם שום שייכות לחיל האדום, אז התקוממו כנגדם ופרקו מהם את נשקם.

בפריקת הנשק מהסיקריקים עסקו חברי האגודה של האינוַלידים, שהרוב מהם היו יהודים. גם שני חילים של המועצה נאסרו והוצאו אחר כך לחפשי על ידי חיל המועצה.

ביום 23 מרס באה פלוגה של חילים והתחילו שוסים את העיר, אך גורשו בעזרת האכרים, שבאו להיריד. אחר כך נתאספו התושבים, היהודים והנוצרים, בוָלוסט לבחור רֶבקוב וגם לבקש אמצעים נגד הסיקריקים והשודדים. באותו יום באה העירה פלוגה של רוכבים מהלגיון הטרַשצַני ותיכף בהכנסם העירה התחילו לירות. הנאספים ברחו והתפזרו בשדות. החילים ירו בעקבות הבורחים וצוו עליהם, שלא יזוזו ממקומם. אחר כך אספו את כל הגברים אל המגרש ודרשו מהם שימסרו בידם את ראשי המתקוממים כדי ליסר אותם על חטאתם, ואימו עליהם, להרוג את כלם, אם לא יעשו זאת. שנים מהנאספים הודיעו את חפצם לקרוא בשם את הנאשמים, אז התנקמה הפלוגה בהנאשמים ועזבו את העיר. הפרעות ארכו גם ביום השני. בביזה השתתפו גם האכרים המקומיים. כמובן, החוליגנים. האכרים הישרים החביאו הרבה יהודים בבתיהם גם העתירו בעדם אל הרוצחים. נהרגו תשעה אנשים ושנים מתו מפצעיהם.

בקיץ 1919 “עבדו” בסביבות בראילוב טשעפעל וסיעתו; הם ארבו לעוברי דרכים והרבה יהודים מידיהם נגזרו, בתוכם הצייר הצעיר זאמילשטיין בן עשרים שנה, ואביו נפצע קשה.

ביום 15 יוני באה העירה פלוגה של פטלוריים. דיפוטציה של יהודים ונוצרים יצאה לקראתם לקבל את פניהם גם התחננו לפניהם לבל יתנו לערוך פרעות בעירה. הפטלוריים גרשו את הדיפוטציה בחרפה וקלון. ביום השני התחילו הפרעות. החילים התפרצו אל תוך הבתים באמתלא לחפש נשק, ובינתים עסקו גם בביזה וכל החפצים יקרי הערך שמו בכליהם. הרבה יהודים הכו במכות רצח, הרבה נשים נאנסו, היו גם מקרים של הריגה ובאכזריות נוראה. כך נרצחה האשה לאה גאניק ואת גופה גזרו לגזרים מפני שלא נתנה לאנוס את בתה, ובאותו זמן שהחילים עסקו בביזה, אונס והריגה, באו פקידי הצבא אל ראשי העדה פעם בפעם בדרישות שונות, דרשו כסף, טבק, מגפים ועוד.

ביותר ירדו הפטלוריים לחייהם של פליטי באר, ואלה שנפלו בידיהם נהרגו באכזריות נוראה. פליטי באר נמצאו בבראילוב במספר רב, הפטלוריים הלעיזו עליהם שהם קומוניסטים והלכו מבית לבית לחטט אחריהם. לוה אותם מיליציוניר יהודי מבאר, שידע את תושבי עירו פנים אל פנים.

הפטלוריים תפשו את הבונה אברהם קַרדימון בן 28 שנה ואלצו אותו להראות להם את מעונותיהם של פליטי באר. ואף כי הרוצחים עִנו אותו בענויים אכזריים, שם מחסום לפיו; הוא נהרג במות אכזרי.

הסיקריקים נכנסו לבית שייקה פרילוצקי בלוית המיליציוניר ומצאו שם נער מבאר בן 16 שנה. פרילוצקי ואשתו חפצו להציל את הנער והגידו שהוא בנם. אשתו של פריליצקי התרפקה על הנער, חבקה אותו כאם את בנה ובכתה לפני הסיקריקים לחוס על בר בטנה. גם הנער לטף את צואר “אמו” ברעדה ופחד. הרוצחים התחילו כבר לפקפק, אך המיליציוניר היהודי אמר להם: “מה אתם משגיחים עליהם? הלא הוא מבאר, בנו של אברהם אופה!” תיכף סחבוהו הפטלוריים ונהרג עם שאר הרוגי באר, שנפלו לידיהם³

אחדים מתושבי באר נהרגו בפומבי, לפני המון אכרים ואכרות באכזריות רבה. קמצו בכדורים וחצבו בהם בסיפים, קרטטו אותם, כרתו את הלשון, החטם, גם נקרו את העינים. הרבה אכרות, שנמצאו באותו מעמד וראו את האכזריות, התעלפו.

כשבא תורו של שמואל פעלברג להֵהָרג, חטף את הסיף מיד הרוצח וברח. אך הרוצחים הדביקוהו ונתקו אותו בסיפיהם עד שגופו נעשה ככברה. הוא נפל חלל בצעקה: “הנני מת בעד האמת!”

בין הרוצחים הצטיין באכזריותו חיל גליציאני, שרדף אחר הקרבנות כחיה טורפת, הוא קשר בחבל שלשה נערים ביחד וסחבם ברחוב. ולעיני המון אכרים חתך מהם איברים איברים. רוב הקרבנות נפלו מידו.

מרדכי מאלמוד נתפש בידי הרוצחים, בעת שהלך לבקש מקום להתחבא. היהודי שבביתו התחבא גרשהו, מיראתו שלא יבולע לו על ידו. הוא נהרג עם שאר פליטי באר.

כל ההריגות הללו קרו בעת שהקהלה מלאה את כל דרישותיו של הקומנדנט והוא הבטיח שלא יהיו פרעות והריגות.

ביום ההוא נרצחו שמונה עשר יהודים מתושבי באר, שבעה ממקומות אחרים ואחד מבראילוב.

כאשר כבש צבא המועצה חזרה את זשמערינקה ובראילוב, שב הסדר על מקומו וגם יהודי בראילוב נחו מעצבם ומרגזם. אך לא לארך ימים. הפרטיזנים הסתדרו תחת הנהגתו של גרבובסקי, מי שהיה ראש גדוד בהבטליון של הפועלים מוויניצה, וארבו להיהודים בצדי הדרכים, והרבה נרצחו בדרך.

הפוגרום השלישי קרה ביום 8 אוגוסט, אחרי שנכבשה העיר על ידי הגליציאנים והאוקראינים. כל היום שדדו וחמסו החילים את העיר והפשיטו את הבגדים מהעוברים. בלילה התגברו הפרעות, היו גם מקרי אונס.

הקומנדנט הודיע פתאם שבלילה תהיינה יריות ארטיליריות. הרבה נשים וילדים הסתתרו בדיוטא התחתונה של בית־הכנסת. בלילה באו חילים ודרשו שיוציאו להם את העלמות. הרבה מהן נאנסו, החילים פגשו יהודי זקן, בן ע"ה שנה, התחילו מתעללים בו, קראוהו: “ז’יד בולשיביק!” והכוהו מכות מות. גם ביום 9 אוגוסט לא פסקו הפרעות, הביזה והחמס. ובלילה עוד התגברו. החילים באו עם עגלות והריקו את הבתים והחנויות, לקחו גם כרים וכסתות, מכשירי מלאכה, מכונות של תפירה, רהיטים וכלי בשול והטעינו את השלל על עגלות.

רק ביום 10 אוגוסט אחזה הקומנדנטורה הגליציאנית באמצעים אינרגיים, אופיציר אחד המית בידו את אחד הסיקריקים שעסק בביזה. אז פסקו הפרעות.

ביום השני נתפשטה שמועה פרובוקציונית, שהיהודים הרגו קוזק אחד. היהודים פחדו מאד. אך אחר כך הוכחשה הבדותא והיהודים יצאו ידי חובתם בפחדם.

ס"ה נהרגו בבראילוב 37 יהודים תושבים, ועם הרוגי באר וערים אחרות 62 נפש.

ברדיצוב

כאשר שלטון הדירקטוריום התבסס בברדיטשוב, היתה ראשית מעשהו שהעמיס על היהודים קונטריבוציה, סך של שלשה מיליונים רובל. הביורה האינפרמציונית של הצבא הדפיסה מאמרים וכרוזים מלאים ארס כנגד היהודים. ביום 5 ינואר 1919 נתפשטה הבדותא, כי ברחוב הזיטומירי ירו היהודים מבתיהם על הלגיון האוקראיני ותכף התחילו פרעות צבאיות שנמשכו שלשה ימים.

קוזקים בודדים מזוינים בנשקם התנפלו על היהודים שפגשו ברחובות, והכו אותם מכות מרדות במגלבים ובנצבי הרובים. ברחוב המפסיק התנפלו שלשה קוזקים על יהודי זקן כבן שבעים והכו אותו מכות רצח. הזקן נפל והשתטח מלא ארכו בבצה, אך הקוזקים לא הרפו ממנו ויוסיפו להכותו. מחזות כאלה נראו בכל הרחובות. על פי רוב הכו יהודים בעלי זקן, זקנים, זקנות וילדים, בכלל יהודים, שהטיפוס היהודי שלהם בולט בפרצופיהם. כאשר פגשו באנשים שהיו מסופקים, אם יהודים הם או לא, שאלו: “ז’יד או אינו ז’יד?” ברחוב אחד פגשו הקוזקים פקיד מבית פקידות המשפטים, שחשדוהו שהוא יהודי. כששאלוהו ענה, שהוא נוצרי. אז צוו עליו לעשות אות הצלב ולאמור תפלת “אבינו”. הוא מלא את הצווי. אז שלחוהו לנפשו.

בשעה הרביעית אחרי הצהרים נשמע קול רעם של יריות ברחובות המרכזיים. אחרי רגעים אחדים נשמע קול מַפָּץ של מקלָעות אצל התיאטר “המדע והחיים”, ששם היתה צריכה להכנס לישיבה המועצה של הדיפוטטים מהחילים. הפרעות היו מסודרות מראש. כל אחד עשה את עבודתו, שנמסרה לו. בשעה שסיעה אחת בקרה בבתי היהודים, בזזו את רכושם והכו את בעלי־הבתים, עסקה סיעה אחרת בהריגת היהודים, שלא הספיקו לברוח ושנמצאו ברחובות. הרציחות נעשו באכזריות רבה. ברחוב המכנובקאי תפשו הסיקריקים יהודי זקן ושחטוהו בצוארו. אחר כך התעללו זמן רב בגוף הנרצח.

בכל הלילה, אור ליום 6 ינואר, נעשו הרבה התנפלויות על בתי היהודים. משערים, שסכום הביזה בכסף מזומן, שוה כסף וחפצים, עלה לשני מיליונים רובל.

ביום הראשון בערב התפרצו קוזקים מזוינים אל מעונו של ראש העיר ד. ע. ליפעץ. השאלה הראשונה היתה: “ז’יד, או איננו ז’יד”? על תשובתו כי הוא ראש העיר קבל תשובה: “היינו הך!” ובמעונו “נגמר דינו” למות. וכבר העמידוהו אל הקיר לירות בו. אך קרוביו שלמו בעדו כפר נפש סך 2000 רובל ועזבוהו הסיקריקים לנפשו.

ביותר התגברו הרציחות בתחנה. שמה עמד מסע־שריון ועליו נדבקה כתבת על מטלית של בד: “הכו את היהודים העשירים!” נהרגו גם נשים וילדים. את הזקנים תלשו בזקניהם, ועקרו אניצי שער שלמים. כרתו את האזנים. נהרגו כחמשים יהודים, בתוכם, על פי טעות, שלשה נוצרים. בתחנה עמדו שתי רכבות טעונות הרוגים. עברו ימים אחדים עד כי הרשות מסרה את החללים לקבורה.

אחר כך, כאשר הפטלוריים גורשו מאוקראינה והשלטון עבר לבולשיביקים, מרדו שני לגיונות, שחנו בברדיטשוב, ברשות, ובצעקות: "היהודים משתררים עלינו!'', “הכו את היהודים!” התנפלו החילים על הפליטים שבאו מזיטומיר והכו אותם גם גזלו את רכושם והרגו יהודים אחדים.

(י. האפמן).

בּרוברי

(פלך טשערניגוב).

בפברל 1919 סבלו יהודי ברוברי הרבה מהפטלוריים, שעברו דרך העירה. הם שמו כל פעם על העיר קונטריבוציות שונות. אך הקוזקים לא הסתפקו בזה; הם התפרצו אל בתי התפלה ואסרו את היהודים שנמצאו שם. אחר כך דרשו מהם כפר נפשם, כדי לשחררם. הסֵיטשיביקים שסו את החנויות, והאישלונים העוברים הריקו את הבתים, הכו את היהודים שנפלו בידיהם והפחידו אותם כל פעם בהריגה.

בּרוסילוב

(פלך קיוב).

בקיץ 1919 התנפלו פעמים אחדות אכרי הסביבה על העירה והתנקמו ביהודים, שדדו את רכושם, אנסו את נשיהם ובנותיהם והשמידו את היהודים שנפלו בידיהם. ההרוגים התגוללו בראש כל חוצות והיו לבָרות לכלבים, כרסמו אותם החזירים. נשארו רק היהודים שהספיקו לברוח או להתחבא במקומות שלא מצאה אותם יד הרוצחים.

בפעם האחרונה שלחו המתקוממים אש בבתים וכל העירה נכחדה. הרבה יהודים נשרפו, הרבה נרצחו מידי הרוצחים. כאשר המתקוממים יצאו את העיר יצאו היהודים השדודים מחוריהם, אספו את החללים שהתגוללו בחוצות ואת העצמות המפוזרות ויקברו את כלם בקבר כללי. אחר כך עזבו את העיר ויסעו כלם לקיוב בעגלות.

בדרך התנפלו עליהם סיקריקים. הם שדדו רק את שארית כספם ונפשותיהם היו להם לשלל.

מספר ההרוגים היה יותר משלש מאות איש.

העירה חרבה.

בְּרַטסקויֶה

(פלך אודיסה).

א

ברטסקויה היא עירה קטנה המשתרעת על שפועי הגבעות, העומדות משני עברי הגיא, שזורמים בתוכו מי הנהר “מערטווָא וואָד”.

בשלום חיו פה העמים השונים, היושבים במחוז הזה בכפיפה אחת. אך המלחמה והריבולוציה הביאו תהפוכות בעולם והפרידו בין הדבקים והרחיקו את הקרובים.

הגרמנים

עם ביאת הגרמנים, התכסו שמי אוקראינה בערפלי עלטה. “השחורים” הרימו ראש. היהודים היו מוכרחים להצטמצם ולהתחבא עד יעבור זעם. הרבה יהודים נגזרו אז מידי הגרמנים על ידי עלילות שונות שבדו עליהם. גם העיר ברטסקויה הביאה את קרבנה, הוא המזכיר של המחלקה הקרקעית, ליב רוזינסקי. הגרמנים חטפוהו ביעליסַוועטגְרַד והביאוהו לברטסקויה ובערוץ הנחל הרגוהו ביריה.

הפטלוריים

את מקומם של הגרמנים ירשו הפטלוריים. בעת הראשונה לא הרבו לשפוך דם והסתפקו רק בהתנפלויות, מעשי אונס, גזל וחמס. על כל פנים יהודי ברטסקויה נזוקו על ידיהם רק בממונם ולא בגופם.

מכובסקי וסיעתו

האטמן מכובסקי התפרץ אל העירה עם עשרים פרשים. לפי דבריו, בא הנה לאסוף תחת דגלו מתנדבים, כדי להלחם עם גריגוריוב, שבגד בממשלת הבולשיביקים. אך כאשר פגרו להתאסף תחת דגלו, הציע שיתנו לו מאה אלף רובל כפר נפשם. כאשר היהודים לא היו זריזים למלאות את דרישתו, סחב את הרב ואחדים מנכבדי הקהלה אל בית־הכנסת והוא בעצמו נכנס, כשהוא רוכב על סוסו, לבית־הכנסת, קשר את הסוס אל השלחן, עלה על הבימה ונאם נאום של רעם. הוא הוכיח את היהודים כי באשמתם ובאשמת הקומוניסטים עזב גריגוריוב את ממשלת המועצה, והפחידם שאם לא יתנו לו את הסך הדרוש, ישמיד את כל היהודים. באין ברירה מסרו לידו את הכסף. לפנות ערב עזב מכובסקי וסייעתו את העיר ונסעו לעבר התחנה לודמילובקה.

כפי שספרו אחר כך. בשעת חלוקות הכסף בין הסיקריקים ומַכובסקי, פרץ ריב ביניהם ומכובסקי נהרג.

הפרטיזנים

ימים מועטים אחרי בקורו של מכובסקי, התפרצה העירה כנופיה של פרטיזנים. הם פשטו על בתי היהודים, חפשו נשק ובינתים עשקו את הבתים. אלה שהתרעמו על מעשיהם, נהרגו. כך נרצחו היהודים יצחק טשערני ומשה בכמוטסקי.

היהודים שהלכו ללוות את הקרבנות הנרצחים, שנהרגו על ידי הפרטיזנים, נחשדו בקומוניזם ונאסרו.

נאסרו כמאה איש, מבן שש עשרה עד ששים. הנאסרים הובאו לבית־הכנסת. שם התנקמו בהם המתקוממים, ירקו בפניהם, חרפו אותם והתקלסו בם. אחר כך התחילו מתיעצים ביניהם, כדת מה לעשות עם הנאסרים. היו שתי דעות. יש אומרים לשלח את בית־הכנסת באש ביחד עם היהודים; אחרים אומרים, לזרוק פצצה ולכלות את היהודים פעם אחת.

אך להצלחתם של היהודים התחיל מסע השריון של המועצה, שעמד בתחנה לודמילובקה, לירות כדורים על הכפר הסמוך. מהכפר נשלחו רוכבים לברטסקויה לדרוש עזר מהפרטיזנים.

הפרטיזנים טכסו עצה מה לעשות. גמרו לקחת את היהודים האסורים, לשלחם אל המערכה ולהעמידם בשורה הראשונה.

עד מהרה הובאו עגלות, הושיבו בהן את היהודים. ובכל עגלה הושיבו פרטיזן אחד בתור אינסטרוקטור, והמסע יצא לדרכו.

אז האויר בעירה נעשה בהיר קצת, חמת הפרטיזנים שככה והיהודים שאפו רוח, אלה שנשלחו לקראת המערכה לא נזוקו בגופם, וישובו אל בתיהם בשלום.

המכנאים.

סוף קיץ 1919. כאשר שלטון המועצה עזב את החבל והדיניקיים עוד לא ירשו את מקומם, שררה אנרכיה. ביערות טעו כנופיות של סיקריקים עם אטמנים שונים. ביניהם הצטינו המכנאים. אז בקרה גם את עירנו סיעה של מכנאים במספר ששים פרשים. דגלם היה שחור.

הם עשו בעיר רק כשלש שעות והיו מוכרחים לעזבה מפני הדיניקיים. אך גם במשך בקורם הקצר הזה הרבו הרע: הם אנסו הרבה נשים, הרגו את הישיש ליב גליזר, בן שבעים שנה. והרבה יהודים נשארו על ידם אביונים מדוכאים, ערומים ויחפים.

הדיניקיים

הדיניקיים בכניסתם התנהגו כשורה, אך לפני עזבם את העיר נצלוה ועשאוה כמצולה שאין בה דגים. הריקו את הבתים והחנויות, אנסו נשים, רצחו נפשות והתנקמו ביהודים. עוד בתחלת דצמבר עזבו הרבה יהודים גרי העירה את העיר מפני “המתנדבים”, וברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. ענויים ומכות מרדות היו מקרי יום יום, צעקות שבר, בכיות ויללות נשמעו בהעירה כל העת שנמשכה האֵיבוקציה שלהם. בעזבם את החבל הובילו עמהם עגלות אין מספר טעונות כל טוב מרכוש היהודים. המסע נמשך לכמה מילים.

טיטיוניק

גם הכנופיה של טיטיוניק בקרה את עירנו, במספר ארבעים איש; הם שסו את העירה, אנסו נשים, את היהודים שנפלו בידיהם הכו במגלבים ורצחו שני יהודים, את חיים מאטוסובסקי והירש טשַערנוגלאז.

באותו זמן נראתה סביבותינו סיעת הסיקריקים של וואלירִיאַנינקה.

אל עירנו לא סרו. אך היהודים הדרים בכפרים סבלו הרבה על ידם.

בכפר אבוכובקה (מאליא כוביטשי) הרגו את משפחת מיטניקוב תשע נפשות, רק נערה בת חמש עשרה שנה, שהתחבאה בתוך ערמה של חציר, נצולה.

כך סבלה העירה במשך שלש שנים מכנופיות שונות של סיקריקים, עד כי נשאר בתוכה רק כחלק השלישי מיושביה היהודים. משלש מאות נפשות נשארו בתוכה כמאה נפש.

(המודיעים קארין וחזין).

ב

מאורעות של שלש שנים.

הפרעות הראשונות ערכו הפטלוריים, שהתפרצו העירה במספר שלש מאות איש; הם חמסו את בתי האמידים, גם פשטו את הבגדים מהעוברים. עשו בעיר כשתי שעות.

ימים מועטים אחרי הפטלוריים נכנסה סיעתו של האטמן מכובסקי, כעשרים פרשים; הם אספו את היהודים לבית־הכנסת ודרשו, שימציאו להם במשך שתי שעות חמשים אלף רובל. למלאות את דרישתם בזמן קצר כזה, לא היתה כל אפשרות. כאשר לא קבלו את הסכום שדרשו, התפזרו בעיר ושסו את הבתים והחנויות. את היהודים שפגשו הכו במגלבים, התקלסו בהם וענו אותם. היו גם מקרי אונס. הם עשו בעירה ששה ימים. כל זה קרה בחרף 1919.

בערב חג השבועות לנוצרים, שנת 1919, התפרצה העירה הכנופיה של גריגוריוב; הם דרשו מהיהודים כלים שונים לבשול ולאכילה. עד מהרה התפשטו בעיר, התפרצו אל הבתים וחמסו, מלבד כלי בשול, גם כלי כסף וזהב ותכשיטים, לעת ערב התחילו לחמוס גם בגדים ולבָנים. בבקר נפלה הברה בעיר, שכל הלילה שתו ושכרו הגריגוריובים וגמרו לשחוט את כל היהודים. חרדת אלהים נפלה על העירה. היהודים אספו בחפזון את יתר הפלטה, מעות מזומנות, כלי חפץ ותכשיטים וברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. הסיקריקים רדפו אחריהם. וכל יהודי שנפל בידם גזלו ממנו את כספו ואת חפציו והמטירו עליו מכות ומהלומות. אחדים רצחו נפש. היו גם מעשי אונס.

רבות שבעה נפשנו מהתנפלויותיהם של הפרטיזנים, ועד עתה אני סובל בעטים. אני ובני ביתי התחבאנו במרתף מלא טחב, שם שכבנו למעצבה כשבוע ימים ושם חלה בני, ילד בן ארבע שנים, במחלת השבץ של חוט השדרה, וגם עתה הוא חולה, ואת פרוטותי האחרונות צריך אני להוציא לרפואות,

הפרטיזנים, תיכף בכניסתם העירה, הרגו שני יהודים מפורסמים בעשרם ואספו את כל היהודים מבן שש עשרה עד בן ששים שנה אל בית־הכנסת. רק ביהודים העוסקים בעבודת אדמה לא נגעו לרעה. את היהודים גמרו להרוג בפצצה. כל היהודים געו בבכיה. אז קמו שני אכרים ואמרו: “למה נשפך דם נקי? זאת עשו: יתחברו היהודים עם הפרטיזנים ועמם יחד יצאו אל המערכה”.

חמשה ימים אחרי הפרטיזנים באו המכנאים. כאשר ראתה אשתי את הסיקריקים נבהלה מאד. היא חטפה את הילד הקטן על זרועותיה והתחילה לברוח. פרש מכנאי רדף אחריה, הפילה ביחד עם הילד וצעק: “ז’ידית, עמדי, עֲמוֹדי!”. גם אִיֵם עליה להרגה בסיף. הילד נבעת ונעשה אלם. בשנה זו התחילו מרפאים אותו על ידי חשמל והדבור שב אליו.

המכנאים בקרו את כל הבתים. אף על בית אחד לא פסחו. הם בדקו בחורים ובסדקים, סתרו את התנורים, עקרו את הרצפות, חפרו במרתפים וחפשו בעליות ובכל פנה נסתרה, וכל רכוש היהודים שמצאו, בזזו להם. גם את בגדינו מעלינו הפשיטו. גם הרגו יהודים אחדים ועזבו את העיר.

יותר מכל סבלה עירנו על ידי הדיניקיים. הם נכנסו לעירנו לפני עזבם את אוקראינה. כמעט כל היהודים התושבים עזבו את בתיהם הפקר וברחו. במשך שלשה שבועות בימי החרף היינו נעים ונדים ממקום למקום, עד כי באנו לוואזנוסינסק. שם חלינו כלנו ובמשך שני ירחים שמרנו את מטותינו. נשארנו בלי שום מקור של פרנסה וסבלנו חרפת רעב.

מאלה שנשארו בעירה הרגו הדיניקיים ששה עשר יהודים, והרבה נפצעו קשה. המתנדבים שלחו באש ששים חנויות ועשרים וארבעה בתים,

נרצחו ומתו מפצעיהם יותר מחמשים נפש.

(זוסיה סירוסה).

ברצלב

(פלך פודוליה).

א

ברצלב היא עיר מחוזית, אך לא רב מספר היהודים שגרו בתוכה. הטביחה הראשונה היתה שם בז' באייר 1919.

בברצלב נמצא אז גרניזון של איזה מאות חילים אדומים. בימים ההם כבש האטמן וואליניץ את העיר המחוזית האסין וערך שם הרג ואבדן ליהודים. הרבה מאות נפשות נגזרו מידו. אז נשלחו מוויניצה פלוגות של חילים לגרש משם את וואליניץ. וגם הגרניזון הברצלובי קבל פקודה לעלות על גייסין.

הגרניזון עזב את העיר, נשארו בה חילים מתי מעט ורק יהודים אחדים בתוכם.

לשעת הכשר הזו חכו הפרטיזנים זה כבר.

אחר כך נודע, שעוד ירח ימים לפני הפרעות סבב הכומר ניקולסקי בכפרי הסביבה, ביחד עם מי שהיה שר המחוז, ועשו תעמולה בקרב האכרים, ועוררום להתנקם ביהודים, החפצים לגזול את אדמתם ועוד מעשיות כאלה. גם המורה של בית הספר העירוני, דוברובולסקי, עבר בכפרים לשם תעמולה נגד היהודים, בספרו להם הבדותות הידועות, כי היהודים מהפכים את בתי־התפלה של הנוצרים לארוות סוסים.

כל זה נודע אחר כך. לפני הטביחה לא ידעו היהודים כלל, כי הארץ מתמוטטת תחת רגליהם ושונאיהם בנפש כורים להם שוחה.

ביום ב' עזב הגרניזון את העיר ועלה לגייסין וביום ג' בלילה נשמעה מצלת ההתרעה, וגדודי האכרים מהסביבה התאספו המונים־המונים, מזוינים במקלות, כלונסאות, מגרפות, אתים, גרזנים וכילפות, אחדים היו חמושים בנשק, והתפרצו העירה. ועוד בלילה ההוא התחילו הפרעות והטביחה בכל אימתן. בתחלה הרגו הפרטיזנים את החילים היהודים שעמדו על המשמר. אחר כך התפשטו בעיר, תפשו את היהודים במחבואיהם, סחבום החוצה, הרגו אותם באכזריות נוראה ואחר כך התעללו בנרצחים וקרטטו את גופותיהם. בין ההרוגים היתה גם משפחת העסקן אווירבאך; הוא ואשתו ובתו נהרגו במות אכזרי, גם משפחת סאליטרמן, הוא ואשתו ובנו, גם החנוני אומנסקי. גם ביום ד' ארכו הפרעות והשחיטה. הפרטיזנים החרימו את העיר, הריקו את הבתים והחנויות, ענו הרבה נשים והרגו זקנים ונערים, נשים וילדים. הרבה יהודים השליכו אל הבוֹר. הרבה יהודים התחבאו בבית־הקברות ונשחטו שם. נצולו רק אלה שהצליחו לברוח. אחרים פדו את נפשותיהם בכסף.

הפרעות והשחיטה ארכו כל הלילה. נפסקו רק בשעה הרביעית בבקר על ידי הרוסים המחזיקים בנושנות, הגרים בתחומה של העיר. הם נכנסו לפנות בקר העירה, גרשו את גדודי הפרטיזנים מן העיר, והרגיעו את היהודים, אך הוציאו מידיהם את נשקם.

הקַצפים הגינו באמת על העיר כל אותם הימים שהעיר נשארה בלי שלטון.

אחר שבוע ימים שב העירה שלטון המועצה.

ביום שהתפרצו הפרעות, שבו לברצלב שתי עגלות מלאות יהודים מהחיל האדום. בהיותם בדרך הודיע להם אכר אחד מכל הנעשה בעיר, ויסעו לנימירוב.

נהרגו אז יותר משלש מאות איש מלבד חמשים האיש, שנהרגו בכפר מיכילובקה ובאו לקבורה בברצלב.

ב

הוספות מהרב דברצלב

הסיקריקים עברו מבית לבית והרגו אנשים ונשים, זקנים וזקנות, טף ויונקי שדים, באכזריות שאין כמוה. לטויבה קראסניר שברו את צלעותיה ואת רגליה וחיתה עוד יותר משעה. לעיניה הומתו ארבעת ילדיה. היא התחננה לרוצחים לקרב את מיתתה, כדי שלא תראה באבדן ילדיה, אך הסיקריקים לא חפצו למלאות את בקשתה האחרונה.

ישראל אוורבאך, אשתו ובתו בלומה הומתו במיתות משונות, שאין דוגמתן. את הבת אנס לעיני הוריה חוליגן אחד מקומי, שהרבה פעמים קבל עזר מידו הפתוחה של אוורבאך. לאשתו של אוורבאך ירו כדור אל פיה, מפני שהתחננה לרוצחים, שירחמו על בעלה. בתם בלומה נגזרה לנתחים אחרי ענוייה. לגליצקי בקעו את בטנו ונשפכו בני מעיו, והוא רץ עוד איזו פסיעות עד שנפל ומת. בנו של הרב המנוח, משה, בן ס"ב שנה, נהרג הוא ואשתו ובתו במות אכזרי. אחדים מהנפצעים רצו אל הבוג וגם שם השיגום הכדורים של הרוצחים. הרבה הרוגים השליכו הרוצחים אל הנהר. מספר ההרוגים היה כמאה ועשרים איש. אך מספר יותר גדול מתו מפצעיהם. יודל טורבן נפצע בצומת הגידים. במשך מעת־לעת התגולל בחוף. הסיקריקים חשבו כי כבר מת, אך הוא נשאר בחיים. הרבה משפחות הומתו בחתוך איברים. אחר כך אספו את אבריהם וקברו אותם בקבר כללי.

בט“ז בתמוז התפרצה פתאם העירה כנופיה של סיקריקים ומשעה השמינית בערב עד השעה האחת עשרה בלילה הרגו יותר ממאה איש, ועשרים מתו מפצעיהם. רבים הומתו בחתוך אברים ולא הובאו לקברות, כי נהרגו בשדה ואבריהם היו מפוזרים לכל רוח והיו לברות לכלבים. בי”ז בתמוז עזבו הרוצחים את העיר וביום י“ח בתמוז שבו. בבואם שלחו אחרַי, בתור רב דמתא, ויערכו את הדרישות שדורשים מאת הקהל: קונטריבוציה שלש מאות אלף רובל, שתי מאות פוד לחם ושתי מאות פוד ש”ש (שלא נמצא כלל בעיר). אמרתי להם, שהקהלה תעשה מה שאפשר למלאות את הדרישות, ובכל זאת לא הפסיקו את ההריגות אף לרגע. הם לקחו גם בני ערבות, חמשה אנשים מנכבדי הקהלה: יוסף קאגאן, ברוך לייבישקיס, חיים דאיאק, יוסף כהן ושמואל זאן. את אלה החמשה ענו הסיקריקים בכל מיני ענויים. קשרו פעמונים על צואריהם וצוו עליהם לפזז ולכרכר לפניהם. אחר כך ענו אותם במשך שתי שעות והרגום במיתות משונות. מספר ההרוגים היה כשלש מאות איש. גם ביום כ' באב באו סיקריקים והרגו תשעה יהודים. גם אני בעצמי הייתי בסכנה גדולה ונצלתי בחמלת ה' עלי.

(א. רבינוביסש החונה ק"ק ברצלב).

בֶּרשַׁד

(פלך פודוליה).

אור ליום 11 מרץ 1919 היתה בברשד אספה חשאית של אוקראינים, רוסים ויהודים; נגמר ליסד בעיר שלטון המועצה. אך כפי הנראה היה הדבר מוקדם קצת. יד הפטלוריים היתה עוד תקיפה. בעיר המחוז, אולניאופול, וגם בסביבות ברשד נמצאו פלוגות של חיל הפטלוריים.

ביום השני נפלה הברה בעיר, כי מהתחנה גייבוֹרוֹן (20 ווירסטאות מברשד) עולים גדודים של חיל הדירקטוריום על ברשד. היהודים נבהלו מאד. אך הרשות המקומית הרגיעה אותם בהבטחה, כי החילים שבגייבורון הם מבני בריתם.

אך ההבטחות לא הרגיעו כלל את רוח היהודים, ובפרט כאשר נודע להם, כי גם אחדים מחברי הרשות וגם חברם היהודי נעלמו מן העיר.

ביום 14 מרס, בשעה השביעית בבקר, נשמע רעם יריות מהמקלעות, ואחר רבע שעה התפרצה העירה הפלוגה הקוליביַקוצית ותיכף התחילו לחמוס את הבתים, גם הרגו כמה יהודים. מורה הדרך, שהוביל את הסיקריקים לבתי האמידים, היה החוליגן המקומי קוניאקי ושני בניו הרוצחים, אלושה ואיבן. הפרעות וההריגות ארכו חמש שעות, נהרגו תשעה יהודים ורוב בתי העיר נחמסו.

הפרעות פסקו, בזכות ראשי הקהלה, ששמו את נפשם בכפם והלכו אל הקומנדנט. בסך שתי מאות אלף רובל כפרו את פניו, והוציא פקודה להפסיק את הפרעות וההריגות.

מהעת ההיא מתחיל סדר הפרעות בברשד.

ביום 16 מרץ, היום שהביאו לקברות את תשעת הקרבנות של הפרעות, נכנס העירה הלגיון הגרוֹדנאי, “כדי להחזיק את הסדר”. אך אוי ואבוי לאותו הסדר. החילים התנקמו ביהודים, התקלסו בם, הכו אותם מכות מרדות וקראו אותם בלעג “ז’ידים בולשיביקים”. אך העסקנים של הקהלה מצאו מסלות גם לשרי הלגיון ויכפרו את פניהם במנחה. נתנו להם חליפות אחדות, עשרה שעוני כסף, עשרה תיקים לסיגרות של כסף ועוד חפצים שונים, והעיר שקטה לימים אחדים.

בתחלת אפריל, כאשר התחילו הפטלוריים לעזוב את אוקראינה, עברו הרבה סֻלָמות (אישלונים) דרך ברשד. מצבם של היהודים היה נורא מאד. כל סֻלְמָה באה בדרישות ותביעות שונות; וזמן הגבילו למלאות את דרישותיהם לא יותר מעשרים או שלשים דק. גם הפחידו את העסקנים, שאם לא ימלאו הכל בדיוק, יחריבו את העיר. המצב הזה ארך ששה ימים. אך הודות להאינרגיה של העסקנים עלתה בידם למלאות את כל הדרישות, גם לפיס את ראשי החילים במתנות – והמנוחה בעיר לא הופרעה. נהרג רק העשיר פרשקה ונחמסה שארית רכושו.

אחרי ימים מועטים נתיסד בברשד שלטון המועצה. הרשות התחילה מחזקת את הסדר. אך המנוחה לא ארכה ימים רבים. התחילו מתקבלות ידיעות מחרידות מהטבח שערכו האכרים בערי הסביבה. וורחובקי, אבודובקה, טרוסיניץ ואחרות. ערים רבות נכחדו אז. יהודים לאלפים נגזרו מארץ החיים. חללים למאות התגוללו ברחובות, בגנים ובשדות ויהיו לברות לכלבים.

היהודים נמוגו מפחד. הועד המחוזי אמנם הבטיח שיגן עליהם, אך בכל חפצו לא יכול לעשות מאומה לטובת היהודים. הרבה חילים, שעבדו בצבא הדירקטוריום, ונלוו אחר כך לחיל המועצה, כאשר הפטלוריים עזבו את אוקראינה, התחברו עתה שוב אל הפרטיזנים, וביום אחד התפרצו העירה כנופיות גדולות של מתקוממים, שמנהיגיהם היו: טשאַלֵיי, שידלובסקי, מאַרטשוק, פוסטירנאַק, גם הרבה מורים של בתי ספר לעם. המתקוממים התפשטו בעיר ויבוזו את הבתים והחנויות. את היהודים שנפלו בידיהם הכו מכות מרדות וסחבו אותם לבית־הכנסת; נאספו כחמש מאות איש, בתוכם הרבה נשים וילדים. אז באו גם הראשים של המתקוממים והתחילו מתיעצים מה לעשות עם “הקומוניסטים”? אחדים הציעו לשלח את בית־הכנסת באש ביחד עם היהודים; אך נשמעו ביניהם גם “בעלי רחמים” שהציעו לשלח את הנשים והילדים לחפשי ולהשמיד רק את הגברים. כבר חפצו להוציא הדבר אל הפועל, אך רוסים אחדים, ובתוכם נ. וו. ליאונטיוב, נכנסו בעבי הקורה והודות להשתדלותם עזבו המתקוממים את ההצעה לדון את היהודים באש והסתפקו רק בפרעות ובהריגות.

הפרעות ארכו ג' ימים. המתקוממים בזזו את העיר, אנסו נשים והרגו שלשים ואחד יהודים. אחרי ימים מועטים נכנסה כנופיה חדשה, עם הסיקריק יאַבורסקי בראשה. גם הם עסקו בביזה, פשטו את הבגדים מאנשים ונשים ברחובות והרגו כחמשים יהודים, גם שמו מס על כל בית, מאלף עד שני אלפים רובל ויותר. אחרי איזה זמן נכנסו עוד הפעם העירה הגדודים של טשאלי, שידלובסקי וזאבוליטני. הם דרשו קונטריבוציה סך מסוים, גם בגדים בשביל אנשיהם. הצעירים עבדו במרץ ועזרו לראשי הקהלה למלאות את הדרישות. הם סבבו בבתים ואספו מגפים, לבנים וחליפות בגדים. היהודים בעצמם פשטו מעליהם את חלוקם האחרון ומסרו אותם בנפש חפצה להמאספים.

כך עברה העת עד הפרעות שבפעם השלישית.

כאשר צבא המועצה היה מוכרח לעזוב את אוקראינה מפני הדיניקיים, עבר אז דרך ברשד הלגיון של בוּדיאנוֹב. זה היה בסוף אוגוסט 1920. וכאשר הדיביזיה הגליציאנית התנפלה על העיר, פרצה מלחמה בינם ובין הבודיאנובים. המלחמה ארכה יום שלם. הבודיאנובים עזבו את העיר והגליציאנים נכנסו לתוכה. אז החלו הפרעות השלישיות. הגליציאנים שסו את העיר, אנסו הרבה נשים, צעירות וזקנות. בכל לילה היו יורים אל הבתים ושוברים את השמשיות, גם הרגו עשרים ושנים יהודים;

כאשר עזבו הגליציאנים את העיר נכנסו חיל המתנדבים ועוד הפעם נעשתה ברשד למרכז של מלחמה. במשך שני שבועות עברה העיר ג' פעמים מיד ליד. כאשר חיל המתנדבים נכנסו בפעם האחרונה העירה, אנסו נשים אחדות ועסקו בביזה. הקומנדנט של העיר קבל, על פי דרישתו, אדרת־שער טובה, ובשביל שגלותיו, שמספרן היה לא מעט, שמלות ואנפילאות של משי, שוקולדה ושאר מיני גרגרוֹניות.

בברשד כמעט שלא היה שלטון של מתנדבים. נשלח פריסטב עם סיעה של חילים. הוא עשה בברשד ג' שבועות והוכרח לעזוב את העיר, כי המתקוממים המקומיים לא נתנו לו מנוחה.

בעת שעזבתי את העיר, נמצאו בתוכם הגליציאנים, אך בזמן האחרון התנהגו כשורה.

אני עזבתי את ברשד ביום 10 מרס 1920. העיר היתה שקטה, אך נתקבלו ידיעות כי בסביבי העיר מתחוללים גדודי טיטיוניק וּויוליניץ.

(ו. בונגארד).

רשימת ההרוגים

באבענע כפר

אב טאלטשוּנסקי 60 שנה

בנו זאב 42

נכדו אליהו 15

באר

בצלאל בן משה בורשטיין

יעקב ב"ר ליבוש שץ

מרדכי ב"ר דוד מאלאמוד

פרץ ב"ר מאיר בריל

שמואל ב"ר יוסף יהודה פעלדבערג

דוד ב"ר אברהם פעלדבערג

אברהם צבי ב"ר מרדכי געלער

ברוך ב"ר אברהם געלער

אברהם ב"ר משה קירזנערמאן

מנדיל ב"ר שלמה שוורץ

יודיל ב"ר שמואל גורינשטיין

אהרן ב"ר שמואל מושעל

מוטיל ב"ר צבי בורד

מרדכי ב"ר יהושע שווארצבורד

יחיאל ב"ר מאיר משרת

יונה ב"ר יעקב אייזענמאן

שמעון ב"ר אשר שקרב

חיים ב"ר אליעזר שוסטער

פינחס ב"ר משה קרייטבאן

ונעלם אחד

בוברויסק

משפחת געקלער תשע נפשות

בוגודרכבקה

יעקב דוד שמיד 93 שנה שמש

שלום זוסיה בורנסקי 34 שוחט

בנו הילד 9

יעקב יהודה רוזינבוים 60

בנו משה 16

דוד גפנוביטש 42

מרדכי צבי לעווין 49

יעקב יהודה מאטשערט 65

ישראל נימצוב 70

אשתו פריידה 63

חיים אליהו רונין 61

שתי נכדתיו, אחת 5 השניה 4

אליה מלך ווערלינסקי 27

אחותו 18

אלטער לעווין 60

מאיר מוגילעווסקי 41

בוגופול

דוד סיגלוב 54

משה יוסף טקאץ 82

ישראל שפוליאנסקי 70

זעליג זופמאן 24

רבקה ליטמאן 68

דוד וולימאן 80

חיים נחום פרילמן 60

יחיאל וייסטוך 13

פרל וויסטוך 35

יעקב ליטוואק 56

אסתר שניידערמאן 45

יוסף וואקסמאן 43

גדליה גאקמאן 70

חסיה בורינסקי 43

לאה ווייסטוך 90

משה שפיטלניק 54

פויגה וויינטרויב 21

שבע מלמד 24

גורדונסקי 70

ציפה קרוּקוב

מלכה מרגלית 19

משה קראקוב 24

ציפה מרגלית 21

חנה מרגלית 25

משה פוֹדלוּבני 1

יצחק ליב ריסקין 50

נפתלי גראנער 45

יצחק פריצקער 46

שלמה קרימער 80

משה לוסונירסקי ½1

מלך טַארַאדַש 2

אברהם בארינבוים 72

ליב קאליואלסקי 75

יוכבד גראגר 80

אברהם יצחק רינקייט

אשה מעיר אחרת

דוד הורביץ 75 סוחר תבואה

יוקל בוגוסלובסקי 50 חנוני

מיכל פוליאק 45 בעל אכסניה

משה שפיטלניק

בנו של נפתלי פרילוקי 18

בנו של נפתלי פרילוקי 19

בנו של ניסן דוקטורוביטש 17

מחותנו 45

בנו של המחותן 17

משה וואלאווער עם שלוש בנותיו מקולוניה פיסרובקה

בוזיני

איצקוביטש.

בוסנובסקי

כפר

צבי בן אפרים קוזלוב

משה בן צבי קוזלוב

בוקי

עירה

בעני פוטוגרף

יהושיקע קרופניק

שמואל ארקובסקי

מוטיל רודי

פישל ציקינובסקי

אפרים סוֹלוֹבי

חיים זובאטע

בוקי

פלך קיוב, מחוז אומן, נמסר ע“י שמואל היילפערין מטעפליק 1818 ע”י קובלעסקי

ביילה בת חיים דיזיק מאנטונובקע 56 שנה

חוה דיזיק מאנטונובקע 40

סולקא דיזיק מאנטונובקע 35

21 מאי 1919 ע"י קוזקוב

הירש ב"ר משה מינסברג 16

בעריל ב"ר אביגדור דאזארעץ 20

העניך ב"ר יצחק גרינבערג 20

מנדיל ב"ר אברהם שטורמאן 20

יהושיקע בן מַריאסי פוקידַילא 50

26 מאי 1919 ע"י קוזקוב

מוטיל ב"ר חיים רוזימאן 24

מנדיל ב"ר אליהו 45

אב 1919 ע"י טוטיוניק

מוטיל קאגאן 24

שמאי ב"ר אברהם קיינער 50

אלול 1919 ע"י הדיניקיים

גדליה זאפלאווסקי 50

שמואל ב"ר מוטיל טרויאנקער מכפר רומנוב 25 שנה

אלול 1919 ע"י קובלעסקי

ישראל ב"ר גדליה מריזשאנובקא 55

ינואר 1920 ע"י הדיניקיים

ליב זובאטי 70

שמואל שאטנער 7

ציריל וואסקאבויניק 65

נחום ב"ר דוד אינסבערג מכפר אנטונובקע 70

עשי“ת 1920 ע”י צוועטקובסקי

חיה מינסבערג 70 שנה

משה ב"ר הירשל גאלדשטיין מרעטשיצא 50

ישראל סנדלר מווינוגרד 22

שואליק ב"ר משה קאזאטשוק 28

אברהם ב"ר אהרן פובאדאטור מכפר אנטונובקע 20 שנה

הנער פובאדאטור מכפר אנטונובקע 12

ישראל ב"ר חיים־הירש אלביטיר 30

סוכות 1920 ע"י צוועטקובסקי

ליפא ב"ר גרשון מלמד 17

ריבא בת וועלוויל טרעמבובלער 18

ברוכל ב"ר יהודה ליב דיזיק 21

ישראל ב"ר בעריל ריטשקי 45

איצי סמוֹק 40

חיים אליכוב 50

שרה דאשעווסקי 40

מרים בת ישראל דובאוויק 45

אליה ריטשקי 60

איצי חתנו של שמואל הירשס 30

ילדו של בעריל דאזארעץ 4

בער סוקאלניק 70

אחר סוכות 1920 ע"י צוועטקובסקי

דוד מלמד 80

אשתו מרים־חיה 70

בנו שמואל אבא 50

ליב ב"ר משה שווארצקרויט 65

ברוך דיזיק 50

דוד ב"ר יוסיל לעטשינער מכפר קיסלין 30

וויינשטיין משפולה 40

יקותיאל חיזשין מקיסלין 40

יוסף בערטאזשעווסקי מכפר חיזשין 50

האשה קורעצקי מכפר חיזשין 50

איצי ב"ר גדליה משה גרינבערג 55

מוטיל ב"ר יודיל ליטובסקי מכפר רוסלובקי 60 שנה

ישעיה ב"ר מוטיל ליטובסקי מכפר רוסלובקי 45 שנה

אידיל ב"ר ישעיה ליטובסקי מכפר רוסלובקי 17 שנה

אחר סוכות 1920 ע"י הדיניקיים

בעני ב"ר הניך קאגאן 45

בורשטשאגובקה

יעקב אלטער 60 מלמד

ליב אומנסקי 40 נגר

מלך בינדאר 33 בעל עגלה

משה זעליג בערלאנד

אשתו

בנו אידל

אחות אשתו

שמשון ברוצקי 20

משה ברלין 55 סוחר ביצים

בנה בריינס 50

בנה שלום 20

משה בוזנסקי 22

בתו של דוד ברטקין 17

פיני בעל עגלה 36 "

אשתו של הירש באבעס

אמו של משה גרויסמאן 70

יעקב גופמאן 25

מנדיל דוכובני 57 חנוני

ריבא וויינשטיין 40

בתה 4

משה איצי וויינבערג 50

אשתו אסתר 47

בתו הקטנה 4

מוטי זינגר 35 כורך ספרים

איציק זוכער 60 אופה

מלכה זיטומירסקי 18

אחיה פייוויל 7

אחותה לאה 5

יצחק זיטומירסקי 65

בנו אייזיק 15

מעטי רחל חזן 22

אחותה גוקע 20

חנה לאה גוקע

עם שלשה ילדים

יוסיל טאקמאן 35

אשתו שיינדיל 30

עם ארבעה ילדים

אחותו ביילה רייזה

שרה טורוכובסקי 60

חיים טויביטש

שני ילדים של רחל טאקמאן

שרקה טורובסקי

בנה

ושלשה ילדים קטנים

אברהם יצחק טשערווינסקי 55 חנות ברזל

בנו דוד 24

אליהו טשערנוב 55

בנו אליעזר

שמואל יאכנעס 55 קמחן

אשתו שרה 50

בתו פריידה 24

בנו פיני 6

בנו 5

יעקב ירוסלימסקי 50 סוחר ביצים

אשתו רחל 47

בנו משה

בתו פעסי

ריבה יאמפולסקי 55

בנה פישל 22 סנדלר

בתה הדסה 15

כלתה ברכה 35

אליעזר ליטוואק 35 חנוני

בנימין משה לעוונבערג 53

בנו 30

פינחס הירש למדן 75 מלמד

אלטער לערנער

יענקל מלמד 40 מלמד

יעקב מטומענסקי 60 רצען

בנו אידיל 36

בנו ראובן 23

חייקה מנשה 55

דוד מאגאזיניק 22

אליעזר מלאך 38

טרייטיל מאגאזיניק 60 קמחן

אסתר מרים

עם שלשה ילדים

יעקב נובופאסטובסקי 55 מלמד

אברהם יצחק ספקטור 65 מלמד

אשתו רחל 62

אשתו של אבא סטוליאר

מאיר צדוק פיזקובסקי 50 מלמד

מאיר הירש פינסקי סגי נהור

שמואל פייוולוצקי

ישראל פוקס

אשתו גולדה

חותנתו

חייקה פינסקי

אליעזר פייוולוצקי 17 שוזר חבלים

נח פרידמאן 65 סוחר

בעריל פולישוק 55 בעל רחיים

משה איצי פולישוק 50 סוחר סוסים

חיה ריבא פאדארעץ 60

בתה חנה 35

עם שלשה ילדים

שמעון פראנץ 23

שלום פוקס 40 סוחר

רחל פידעלמאן 65

יעקב פוגריבינסקי 35 נגר

דוד פידורובסקי 35 סוחר

זוסיה פעלדשער 38 מנגן

אשתו חנה 36

ילדו דוד 1

איצי צארובסקי 50 רחיים

אשתו גנענדיל 50

בתו חנה 26

ליב קאמינסקי 35 נגר

מרים קאמינסקי 50

וועלוויל קארד 35 רצען

אשתו רחל 35

אחיו נחום 53 נגר

זיסקינד בנו של נחום 19

בעריל קיילעצקי 70 מלמד

אשתו ציריל 68

אחיו יהושע 60 חנוני

בעריל קליינער 50

רחל קופערמאן 60

בערטשע קצב 50

פיני בערטשע קצב 65

אידל בערטשע קצב 42

ישראל אשר קאוועל 70 נפח

משה קירזנער 46

ישראל יצחק קושיווער

אברהם אליעזר רוזינסקי 60 רצען

בנו ליב 18

כלתו פרל 24

מלכה ראזע

עם שני ילדים

חייקה ראבינוביטש

אייזיק ראבינוביטש

אהרן שמירון 26 שנה רצען

אייזיק שמירון

מינדא שאנע

עם ילד בן שבוע אחד

אמו של ברוך שוחט

אחותו נעמי

עם ארבעה ילדים

אברהמיל שוחט

אשתו חנה מלכה

פיני שפינדויק 28 שנה סטודנט

אמו בתיה

עם שני אחיו

ישראל חיים שוסטער

מרדכי שניידער 55 שנה חייט

בנו של פיניס שניידער

בילו־אוזריה

ישראל בערגער 45 שנה

ביניש איצקוביטש 50

אשתו 47

בנו 20

ראובן טובורסקי 65

אשתו קיילה 48

בנו שמיר 38

בנו מוטל 17

ישראל בן חורגו 24

דוד פולינקובסקי 65

מוטיל שאפירובסקי 55

אברהם מושינסקי 22

לייבל דאצקובסקי 35

חפץ 38

מוטי צייטלין 24

יעקב אומנסקי 58

וכל משפחתו 6 נפשות

דוד קליוואנסקי 65

אחיו יצחק 62

יוסף קאמינסקי 43

משה טשערווינסקי 53

בנו 17

זאשולובסקי פעלדשר 65

איש מעיר אחרת

בעריל סבורין 52

בנו 21

בנו של יעקב שוסטער 5 ירחים

בילוביטשובקה

בנו של דוד טשעפראק

גוטהארץ, סוחר בהמות

רבקה אשתו של ראובן ביראזשענסקי

בעטי כלתו

טראאוש אחותה של כלתו

בילופוליה

משה אסטרובסקי

בילו־צירקוב

שייניס, תלמיד הגימנזיה

רייגורודסקי, תלמיד הגימנזיה

קומארובסקי

בנו

העלמה מאטושאנסקי

ילד בן שבעה ירחים

ראובן קולטון

אשתו

יעקב לעוו 45 שנה

מרגלית 36

משה פינגערהוט 32

אשתו של אברהם דולגונוס

ישראל פעלדמאן

ש. שקלארוב

אברהם ליטוואק.

בירוזובקה

ברוך לווין

מרים רוזיני

בנה אברהם

בירעזינה

זלמן פבריקנט 24 שנה

זלמן קוזיניץ 27

בלטה

רשימת ההרוגים שנקברו בבית הקברות דבלטה

יצחק בן שמעריל אימאס 49 שנה

אפרים בן ליב ווייסערמאן 41

דוד בן אייזיק גלאדשטיין 34

בערלאדא 34

פיק 34

ישראל בן משה זילברמן 52

נחום בן מאיר רקמאן 52

בנו שלמה 24

בנו יוסף 15

מאיר בן פאליק גניף 23

משה בן חיים גוטניק 23

וואלף בן יוסף דודובי 23

יוסף בן הירש בראווער 30

משה בן זוסיה קיפער 23

וואלף בן זוסיה קיפער 19

מרדכי משה בן לייב ניימאן 56

אהרן בן ליב טלסטונוגי 29

אליהו בן יחזקאל רעזניק 16

ישראל ליב פרינקילשטיין 75

דוד בן נטע דעסיאטניק 22

ישראל לעכטמן 75

וולאקע בן בנימין קרעמער 39

ליב בן דוד ריקוב 47

אברהן בן אהרן מאַיאַק 21

אייזיק הירש קראווטשינסקי 56 "

ישראל הירש בן ראובן ברינבוים 60 שנה

ישראל משה בן דוד חיים זילבערשטיין 19 שנה

שלמה בן ליפה דיאכטימר 61 שנה

שלמה בן ליב בנדרסקי 57

נפתלי בן אברהם אידל נאַידַה

אבא בן שלמה ראקוז 16

משה ברוך רוזענבערג 40

יעקב וואלף בן אהרן משה פיינשטיין 29 שנה

הירש בן אהרן קויפמאן

ברוך בן אלעזר גארניק

וועלוויל בן אפרים גארניק 17

הירש בן חיים אבידאר 54

שמשון בן מרדכי חזן 19

משה בן הירש אדעסקי 76

מרים אדעסקי 71

בן־ציון אברהם בן יצחק שאלאנט 31 שנה

משה בן אשר סיגל 46

משה בן חיים סיטקה 56

מאלאמוד 5

נחום בן יוסף לוצקער 65

צביה בן שלמה שארגורודסקי 65 שנה

איטי רחל בן וועלוויל חוטינסקי 43 שנה

גולדה בת בעריל סוטניק 76

בנציון בן הירש קייסערמאן 64

יוסי בן ליב פייציס 62

שרה בת מרדכי פרנקל 56

חיים גוטערמאן

אייזיק גוטערמאן

אפרים בן רפאל רויטער 45

יצחק בן פינחס דודניק 48

ווערבוק

חיה בת שלמה דודניק 45

נחמן בן איציק דודניק 16

יצחק אייזיק בן משה וייסער 72

מרדכי בן וואלף בעקער 54

ראובן יעקב בן וואלף בעקער

בנימין בן יעקב שליאכובער

ליב אנגערט

שלמה גאלצמאן

שלמה ראבינאוויטש

שמואל שעפסמאן

בעריל בן ראובן גופמאן 69 שנה

מרדכי בן בעריל גופמאן 46

משה בן מרדכי גופמאן

יצחק גראבארניק

דוד מגיד

יעקב בן אברהם בירמן 61 שנה

מנדיל בן יוסף וויינבערג

הירש בן זלמן רויטבורד

אברהם ברקוביטש

מנדיל שערמאנזאן

חיים שארף

יעקב שארף

וואלף בן בעריל הירש ברענער 53 שנה

אליעזר בנדרסקי

מרדכי בן שמואל פעלדמאן 49 שנה

דוד רייס

ליב בנדרסקי

אהרן וויטיובסקי

אלטער צורף

נחום טשודנובסקי

אליהו בן משה קאגאן

חיים ציבוליבסק

יצחק אוליאניצקי

ישעיה מאליס

יוסף מאליס

יצחק צעלניק

יחיאל רייס

אליעזר מאלאקישר

גבריאל מאלאקישר

יצחק פליגעלמאן

ראובן טבאקמען

אברהם פסח טארקאנובסקי

פרץ רוזינברג

וואלף רוזינברג

נחום בן יצחק גוטהייזער 55 שנה

בער בן אידל קאראקיס 61

יוסף בן בער קאראקיס 17

משה ברוך בן אייזיק קאפ 63

שמואל צאצקין

יהושע באטיובסקי 70

דוד בן שמואל שינדעליס

שלמה ברענער

ליטמאן מאזיס

יענקעל פרידמאן

יקותיאל לייקיכמאן

שמואל בן מרדכי קאפוסטין

שואל בן אהרן אומאנסקי

אהרן פלעשער

משה פלעשער

ליב בן יצחק צירולניק

יוסף בן ישראל בלעכער

יעקב־שעפטל בן שלמה באראבאש

משה בן נפתלי גערצענשטיין

שמשון בן נח פרילמאן

יעקב בן אהרן קסענדזובסקי

ישראל קומאר

אליהו בן ראובן גליקשטיין

אפרים מאלאקאשער

מלך בן בנימין פערילשטיין

יוסף בונדאר

אהרן יצחק בן מאיר לנדוי טשעראשניק

דיישמאן

פורטנו

מוגיליאנסקי

ירמיהו בן מנואל קמץ 34 שנה

מרדכי בארער

יוסף בן יצחק סטריזשיבסקי 55

ישראל בן דוד מאלאמד 45

יהושע

יונה גאלדינבערג

משה בן דוד גאלדינבערג 24

שלמה בן זוסיה דעמובסקי

בנדרסקי

עלקע שארף

מאיר זעמיליאנסקי

רבקה באטיעווסקי

מלכה באטיעווסקי

טויבע בת מרדכי בארער

גולדה פלעשער

חיה צאצקין

ראני זעמליאנסקי

רבקה בת מרדכי ערליך

מלכה בת יונה פידעלמאן

רחל בת אייזיק הירש קראבטשינסקי

שרה טולטשינסקי

רייזע טולטשינסקי

נחמה טולטשינסקי

פרימה מולדבסקי

שרה בת יוסף שמואל קראסניס 58 שנה

בלומה בת חייקל דיאכטיור 57

חייקה מאליס

מרים מגיד

ליבע שארף

לאה בת משה רויטמאן

חנה בת דוב צוקערמאן

יצחק בן יוסף אקסמאן 61 שנה

בנו יוסף 11

חנה בת בנימין בראנשטיין 20

ציפה בת פינחס שלמה מורקיס 75 שנה

רחל בת חיים מירקיס 45

יעקב בן מרדכי וועקסלער 23

הירש בן מלך רויטער 36

שלמה בן אפרים זשיוויליך 54

דניעסטרובסקי

גולדה בוגופולסקי

רענדילמאן

יעקב דאשיבסקי

אליעזר גוטניק

קלמן גערנבארד

מיכל פושמאן

יוסי רויטמאן

מוטיל גערצמאן 70 שנה

גיטל גערצמאן 70

יעקב סירוטא

חנה גונטמאכער

רוסיה מאלאקישר

יחיאל רויטער

אברהם מאקלער 35 שנה

בתיה בת חיים קונסטנטינובסקי 17 שנה

חיה דבורה קוטליארובסק 35

רבקה טיטיניק 23

ליב פאמפושקה 45

שלמה בורד 25

ראובן ווילנער 28

מרדכי ברונפמאן 34

גולדין

בבית הקברות הראשון בבלטה יש קבר כללי, שנקברו שם 20 הרוגים שאינם ידועים בשמותיהם.

ס"ה נקברו בבלטה 213 הרוגים.

בענון כפר

דוד פרענק 24 שנה

אחיו חיים ליב 17

אמו זלאטה 50

בערענקע כפר

ליב בארענשטיין 60 שנה

בנו זאב 42

בנו דוד 28

נכדו אליהו 15

פייוויש שאבולסקי 66

אברהם מאקון

בראילוב

משה קנאפמאן

לאה גאניק

בנו של אברהם אופה מבאר

שמואל פעלבערג

מרדכי מאלאמוד

ברטסקויה

ליב רוזינסקי 55 שנה

איסק טשערני 40

משה בכמוטסקי 18

ליב גלעזער 70

לוי רוזנפעלד 45

פעניא ווישנעמעצקי 30

שרה ווישנעמעצקי 50

רחל שטערינבערג 60

יוסף בוגופולסקי 70

חיה שרה בוגופולסקי 70

פרומה שרה בערגראף 19

חיים ראזענפעלד 70

משה קליינער 19

חיים מאטוסובסקי 70

גרשון טשערנוגלזוב 21

לוי גולודערפעלב 20

קונטרוליר של הרחיים.

ברצלב

אסתר אומנסקי 50

נחמה באקמאן 26

דבורה לאה רעזניק 25

ריסיה מילשטיין 56

חנה אברמוביטש 45

לאה ליבערשטיין 12

משה זלאטשוק 26

אברהם אבבעטמאן 20

שלמה קופיעווקער 32

חיים אורמאן 25

מרדכי דוד אורמאן 50

משה פרילוצקי 24

שמואל לעכטמאן 22

חיים ליבוביצער 25

משה אברומוביטש 55

איציק שלומוביטש 21

משה זינגער 52

איציק שווארץ 31

ישראל משבץ 20

בן ציון דיווענפעלד 22

וואלף פאטאק 15

אברהם פעלמאן 22

ברוך מאנאלעס 27

אהרן דוידמאן סטודנט 22

מרדכי קעסלער 31

טויבע קרעמער 55

חוה קרעמער 28

בעני קרעמער 26

פייגה קרעמער 20

אליעזר קרעמער 16

עטיל קראסנושטיין 55

נתן קראסנושטיין 60

סימע פעלמאן 20

מנוחה פעלמאן 25

ישראל אווערבאך 56

בילה גיטל אווערבאך 60

בלומה אווערבאך 18

איציק קוציפינדיק 23

יאנקל סוליטערמאן 86

רחל סוליטערמאן 85

וואלף סוליטערמאן 51

וואלף קודערשייט 55

אליעזר גאליצקי 25

שמחה אומאנסקי 35

פינחס גאנדעלמאן 19

אשר דעליק רעזניק 60

אהרן קילימאכער 29

לאה קילימאכער 26

מינדע דיימסקי 33

ישראל משה גולדינשטיין 60

פייסה רייזה גולדינשטיין 55

סויבעל גולדינשטיין 27

יחיאל שמחה קארענצוויט 49

מרדכי בער גונטמאכער 55

שלמה פאליאק 22

בעני קריימער 28

אהרן טורקובער 20

יענקל געלער 19

חיים האסקעלעס 25

פייסי מילשטיין 21

נחמן ראטושניק 21

ראצי ראזענבערג 21

אברהם ראזענבערג 18

ישראל ראזענבערג 7

שמואל קוטליאר 18

משה קאפ 29

קאליכמאן 22

נחמן מאלאמוד 16

אחותו של אקסעלראד 16

אשר אסאטשוק 16

ישעיה ראבינוביטש 55

שלמה אלבערשטאט 46

בנימין חלפן 34

שלום טויבעס 22

אשר לנדוי 50

חיים ווייסמאן 34

אהרן ווייסמאן 28

זעליג שוסטערמאן 45

מתות סירוטה 50

זוסיה ברצלבסקי 45

שמואל פיינרשטיין 70

משה וועשקובצקי 27

יוסף ברסקי 48

חייים טשערני 62

אליעזר גיענדאק 45

איציק קוסטוליבסקי 40

זוסיה קוסטוליבסקי 20

מירל גאליצקי 40

סאסי גינדאק 45

חיים שאראגראדסקי 50

שמואל קאליכמאן 50

איציק קאליכמאן 21

בנימין שלעמוביטש 15

משה מארינעס 45

אליהו מארינעס 19

יענקל מארינעס 15

בארשאק 65

חיים פישער 25

הירש לינעצקי 48

מרדכי מוטשניק 80

וואף זילבער 23

אברהם נעמירובסקי 27

אליהו נעמירובסקי 20

פינחס נעמירובסקי 16

חיים נחום פיין 40

חיים פסח געלמאן 27

חיים אידל אבאניער 42

הירש בראנפונמאכר 55

ליפא ברצלבסקי 20

וואלף רעזניק 19

איציק קראסנופולסקי 18

שלמה גראבמן 30

אברהם איצקאן 7

מאיר קופערשמיד 60

אברהם רויטבארד 63

וואלף נעמירובסקי 65

נתן גרינבערג 48

הירש איצקאן 40

נתן קוציפינדיק 60

מנדיל בערבוביטש 65

חיים טוביה קעסעלמאן 62

פינחס אומנסקי 37

יחיאל קראסנופולסקי 40

חנה קראסנופולסקי 40

הירש שקולניק 40

ישראל שפאק 70

ברוך ניישטאט 45

יענקל אומנסקי 55

ליבע נעמירובסקי 50

פייגה ינטע מילשטיין 46

ציפה מילשטיין 36

מעני סירוטה 24

גיטל גערשענזאן 50

דובריש באבע זוסמאן 60

לאה מאנעלעס 65

טשארני פרעפעליצקי 40

רחל קרייזמאן 90

חיה איצקאן 45

שרה איצקאן 15

יענטע חסיד 35

נעסי קופיעווקר 32

סאסי בראנפמאכער 80

מעני מילשטיין

שואל ליבערשטיין 55

ישראל חריטונסקי 60

משה בארג 19

אפרים זלמן רוכבענדלר 15

משה רוכבענדלר 10

ליב קושני 36

שמואל נעמירובסקי 69

איציק נעמירובסקי 16

אהרן מאנעלעס 21

איציק צוויליכובסקי 73

שלמה סוויניציצקי 65

חיים הירש חסיד 65

יוסי הויכמאן 20

ברוך לייבישקע 63

מרדכי שעכטער 60

משה ראבינוביטש 65

זוסיה פרידמאן 52

אברהם חיים סימצעס 60

יודא רויטברד 25

יוסף זאיקובטה 22

יוסיל ליטוואק 12

מרדכי קאמינער 70

לאה סווינציצקה 5

אפרים רויטמאן 38

אליעזר קאגאן 35

וואלף מילשטיין 43

משה גערשקוביטש 35

משה מודילעוויטש 55

יוסיל לאשאק 30

שעפטיל פאברעזנסקי 48

יוסיל זוסמאן 32

חיים חוועס 48

פישל סטוטשינסקי 39

שלום הוכמאן 44

יוחנן ברוינשטיין 65

רבקה ספקטור 55

בריינה אוטשיטל 36

טויבע זעבריק 60

שרה מונאסטירסקי 48

חאסי ברעסטוביצקי 40

חיה רעזניק 65

אליה פעלצמאן 60

חנה סווינציצקי 38

זוסיה אודמן 55

רבקה בראנפמאן 28

עטיל זאיקובאטי 50

בעריל שטילמאן 55

ירוחם אפרים ארבעטמאן 45

לייביש אומאנסקי 50

ברשד

ראובן זשארדונובסקי נפח

הירש צדוק נגר

קראנקער חובש

ושני בניו

משה בן קלמן, שמש

אשתו

ילד בן 8 ירחים

ליפא חלפן

וויסמאן חתנו של אבא ירוסלבסקי

חיים קוטשוק

וויינר

בעריל רויטבארד, אלם

נכדו של ליב אקערמאן

ארקא שמש

חיים צבי מורידין

זעליג בעזנוסי סוחר ביצים

אביו של מאור קופערמאן

חותנו מפיאטקובסקי

ראבינוביטש

אברהם אונעזט, צייר

מרדכי שמואל מאלאמוד

אברהם קנעלער

זלמן וויליאנסקי

וואסלוביטש, סטודנט.

מספר ההרוגים שנרשמו שמותיהם

באבענע	3	בוקי פלך אומן	53	בלטה	213
באר	20	בורשטשאגובקה	162	בעגון	3
בוברויסק	9	בילו־אוזריה	31	בערענקע	6
בוגודוכובקה	17	בילוביטשובקה	5	בראילוב	5
בוגופול	49	בילופוליה	1	ברטסקויה	17
בוזיני	1	בילו־צרקוב	15	ברצלב	192
בוסנובסקי	2	בירוזובקה	3	ברשד	25
בוקי עירה	7	בירעזינה	2	ס"ה	841

מספר ההרוגים לפי המסורה

באבוז	13	בולנובקה	6	בירעזינה	2
באבענע	3	בוקי עירה	83	בלאשוב	50
באיאליק	1	בוקי פלך אומן	53	בלטה	400
באר	20	בוריספול	300	בנטשובקה	40
בדרך	4	בורשטשאגובקה	400	בעגון	3
בוברויסק	9	בילו־אוזריה	200	בערענקע	6
בוברי	4	בילו־צירקוב	850	בראילוב	62
בוברינסקיה	50	בילוביטשובקה	5	ברדיצוב	50
בוברינעץ	10	בילופוליה	7	ברוסילוב	300
בוגודוכובקה	17	בילושיצה	17	ברטסקויה	50
בוגופול	100	ביסנובסק	2	ברצלב	550
בוזיני	1	בירוזובקה	33	ברשד	150
בויארקה	31	בירזולה	50	בס"ה	3932

על אלה אני בוכה:

על מות בתי חמדת חיי, כלילת המעלות דוקטור שרה רוזנטל

נולדה בבעלץ, בסרביה, ומתה באודיסה באביב ימיה אחרי מחלה ממושכה

אור ליום עשירי באלול תרפ"ז

תנצב"ה

ועל מות ידידי מחמד נפשי, אוהב יקר מאח, הסופר ישעיהו ב"ר חיים לרנר

נולד בקמיניץ־פדולסק ומת בוויגה, במדינת ספרד ביום 22 לחודש מרחשון שנת תרפ"ו

תנצב"ה

נפשי מאנה להנחם

המתאבל אליעזר דוד רוזנטל

גולובניבסק , פלך פודוליה.

מאורעותיה ופגעיה.

המודיע יוסף דינרשטיין, חבר מועד ההגנה – על פי רשימותיו של ל. יאכנוביטש.

גם המאורעות בימי ההתנפלויות של הדינקינים נמסרו על ידי מנדל שענקערמאן, בן ס"ח שנים מפליטי גולובניבסק.

I

בגולובניבסק גרו כאלף ושתי מאות משפחות יהודים. רֻבם, כנהוג, התעסקו במסחר או בחנוָנות. אך נמצאו ביניהם גם מספר הגון של בעלי מלאכות, פועלים, עגלונים וסבלים. הפרנסה היתה מצויה, כי העיר מוקפת כפרים מרֻבי אוכלסין, שמשפיעים פרנסה לעיר. גבירים אדירים לא נמצאו בתוכה, אך גם אביונים מדֻכאים רעבים ללחם לא היו. אכרי הסביבה חיו בשלום עם היהודים וכבדו אותם בשביל אומץ רוחם. הם ידעו שיהודי גולובניבסק לא יפחדו מפני כל גוי קטן כרוב אחיהם היושבים בערים הקטנות, וכשמרימים יד להכותם הם משיבים גמול למכיהם במרבית, ולכן התיחסו אליהם ביראת־הכבוד.

הגַיִס היהודי נוסד בגולובניבסק עוד בשנת 1905. כאשר משברי הפרעות, על פי פקודה מגבוה, שטפו ועברו בהרבה מקומות והחריבו ערים ויושביהן, אז סבלה גם העיר נולטה הסמוכה מהפרעות. הרבה יהודים, שנמלטו משם בעור שיניהם, באו אל עירנו עירומים ויחפים ויספרו את אשר עבר עליהם. אז נוכחו יהודי גולובניבסק באמת המרה: “אם אין אנו לנו – מי לנו?” – וגמרו לְגַיֵס את הצעירים וליסד בעיר הגנה עצמית. יהודי גולובניבסק התיחסו לזה בכובד ראש וַיָזִילו כסף מכיסיהם ביד נדיבה. במשך של איזו שעות נאסף סך מסוים. חלק מהכסף הנאסף נשלח לבלטה, שוחד להאיספראווניק, ובשאר הכסף קנו כעשרים אקדוחים, גם מסרו לחרשי ברזל להכין מקלות של ברזל ולהפחחים – להכין מזרקים, לזרוק על הפורעים בחומצה גפריתית, כשיהיה צורך בכך.

גם הפוליציה המקומית והאורדניק קבלו מתנות כסף, שיביטו “דרך חרכי האצבעות” על כל הנעשה בעיר. וכך נתיסדה ההגנה והפילה את חתיתה על אכרי הסביבה, ועל ידה נצולה גולובניבסק מפרעות.

II

באו ימי המהפכה. הצאַר הודח מכסאו. העם לקח את רסן הממשלה בידיו. הפרינציפ של “הַפרד ומשול” נתבטל. שלום ושלוה בעולם, אחוה ורעות בין היהודים והנוצרים. הכל קרואים אדם – אפילו היהודים. ממש, רואים בחוש, שהגיעו הימים הטובים, שנבא עליהם הנביא: “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם – למזמרות”. “וגר זאב עם כבש… ואריה כבקר יאכל תבן”. אך, כמובן, חיש מהר עברו “שבעת ימי השמחה”. השכרות התפכחה. הקרעים בין העמים השונים, שהתאחו ברוק תפל, עד מהרה התפרדו. השמים הבהירים התחילו שוב מתכסים בעננים. יצר לב האדם, הרע מנעוריו, שוב הקיץ מתרדמתו. השנאה להיהודים התחילה מבצבצת, ההבערה ללהב יצאה, ועוד הפעם התנפלויות, הרג וטבח ביהודים.

אז הוציאו יהודי גולובניבסק את הרובים החלודים והאקדוחים ממחבואיהם, האיש הנלבב והגבור חיים אויסטרו נפח רוח חיים בזיק הכבה. הוא אסף את חרשי הברזל, הפחחים, בעלי־העגלות, הפועלים, הסבלים ושאר הצעירים, שכחם במתנם לדבר את האויב בשער, ויעירם ויעוררם בדברים חמים ויזכירם את חובתם לעמם, לעירם, לכבודם. וההגנה העצמית חדשה כנשר את נעוריה. הגיס היהודי הסתדר והתארגן נכון להגן על העיר מכל צר ואויב.

כאשר נוסדה בגולובניבסק רשות המועצה, לא מצאה לה לאפשרות להשאיר אורגנזציה מזוינת בעיר, שהיא כממשלה בתוך ממשלה והוציאה את הנשק מידי היהודים: עשרים וחמשה אקדוחים וחמשה עשר רובים. הרוחות היו סוערות. בערי הסביבה היו כפעם בפעם התנפלויות על ידי הפרטיזנים. אז באו החנונים בקנוניה עם הפקיד של המאה האוקרינית שנמצאה בעיר, והבטיחו לשלם לו סכום ידוע בעד כל יום־השוק כדי שיגן עליהם. הרשות התיחסה להמאה האוקרינית באי־אֹמן. והיהודים – טינא בלבם על הרשות, שהוציאה מידם את הנשק. אך גם במאה האוקרינית לא בטחו הרבה.

III

היה יום־השוק הראשון אחר חזרת הנשק. יום ב' בשבוע, 1917. היהודים פתחו רק הדלתות של החנויות. התריסים והחלונות נשארו סגורים. הרשות שלחה פקודה ביד מילציונר, שהיהודים יפתחו גם התריסים.

בשעה האחת עשרה בבקר, כבר היו כל החנויות פתוחות. רק חנות אחת, שנמצאה מן הצד, נשארה סגורה. המילציונר שנשלח להשגיח על החנויות הפתוחות, שרק בשפתיו, ער מהרה התאספו בריונים אחדים, התפרצו אל החנות והתחילו חומסים את הסחורות. אחר כך עברו אל החנות השניה. אליהם נלוו אכרי הסביבה שבאו אל השוק.

החילים האוקרינים גרשו את האכרים. ההגנה היהודית התאספה. בידי אחדים מהם נמצאו אקדוחים חבויים. הם ירו פעמַיִם כדי לפזר את ההמון, והחילים האוקרינים הקיפו את החנויות “בשלשלת”, כדי להגן עליהן מפני השודדים.

אז קמו אחדים, ריש־בריוני, מבני המאה השחורה של האינטליגנציה העירונית, והתחילו להלהיב ההמון לפרעות. גם בין החילים האוקריניים עשו אגיטציה, עד שהללו עזבו את החנויות ושבו לבתיהם. אז שבו האכרים, שעמדו בקצה העיר, בדרך העולה לאומן, חזרה אל העיר. בידי ההגנה היהודית נמצא נשק אך מעט. ראשי הגיס היהודי צוו על המגינים רק לירות באויר, כדי להתרחק משפיכות דמים. כשראו החוליגנים שהיהודים אינם יורדים לחייהם וחפצים רק להפחידם, התאזרו עז, התפרצו אל החנויות והתחילו לחמוס את הסחורות, לנפץ ולשבר. אז כונן אחד מבעלי ההגנה את אקדוחו על חמסן אחד, קלע בו והשודד נפל שדוד. החומסים התחילו לברח ולהסתתר תחת הסכות שמוכרים בהן מי סודה. אז התחילו המילציונרים, הנמצאים על הככר, לירות בגיסי ההגנה. הגיסים התחילו להתפזר. אך עד מהרה התאספו יהודים מהסמטאות והמבואות עם גזרי עצים בידיהם והתחילו לגרש את הפורעים. אבל הללו שבו כל פעם חזרה אל השוק והתפרצו אל החנויות. אז הצליח בידי אחדים מהנפחים להוציא מידי המילציונרים שני רובים. נמצא עוד רובה בידי אחד. בין גיסי ההגנה נמצא יהודי שעבד בצבא ונפצע ונעשה פסח ברגל אחת. הוא היה רובה מצוין, קולע אל השערה ולא יחטיא. הוא בקש שיתנו לו רובה, כי נמצאים בידו כדורים די והותר. נתנו לו רובה. אז רבץ על הקרקע, התחיל לירות אל השוק, אך היה נזהר לבלי המית איש. והנה ראה סיעה של חמסנים נהוגה על ידי נערה נוצרית קרבה אל חנות של כלי כסף וזהב. הם עקרו את הדלתות והתחילו לחמוס את השעונים והתכשיטים. כשראה הפסח את הנערה יוצאת מהחנות, מסֻבלה בכלי כסף וזהב מרכוש היהודים, התחמץ לבו בקרבו וירה בה. היא נפלה מתבוססת בדמה, הפורעים התפזרו. היה שקט כלפני הסער. בין כך פנה היום. היהודים פחדו מאד, שמא ישובו הפורעים תחת מכסה הלילה וישמידו אותם.

כעבור שעה, שבו הפורעים והתחילו עוד הפעם שודדים את החנויות ומתנפלים על היהודים. אז זרק אחד מההגנה פצצה אל אחד הגגות. חצי גג נהרס. הפחים התרוממו באויר ונפלו על הארץ בסאון ורעש. פחד אלהים נפל על השודדים וברחו. היהודים רדפו אחריהם, הוציאו מהעגלות את החפצים השדודים. האכרים התרחקו מעט ועמדו תחת ההר.

IV

בא לילה.

האכרים לא שבו לבתיהם. אגיטטורים הסיתו אותם לשוב העירה ולהתנקם בהיהודים. נודע ששנים נהרגו. יש גם בין הפורעים נפצעים אחדים. היהודים נמוגו מפחד. כלם התאספו לבית הכנסת. רבים מתאוננים על גַיְסֵי ההגנה, שבשלהם באה עליהם כל הצרה הזו. “הלואי – נוהמים היהודים – נתנו להפורעים לבוז את חצי העיר ולא היינו עתה בכל רע”.

ראשי ההגנה ביחד עם נכבדי הקהלה התחילו לטכס עצה מה לעשות; לקבור את ההרוגים בסתר – אי אפשר. ולמסור אותם להכומר להביאם לקבורה, אז תהיה הלויה פומבית ובעלי המאה השחורה יעשו את שלהם וילהיבו את ההמון, שגם עתה הוא כים נגרש, ואז אין שום ספק שישמידו את כל היהודים.

אז הציע ראש ההגנה, חיים אויסטרו, א) לאסוף בו בלילה סך מסוים של כסף. ב) לפנות אל הגיִס היהודי באודיסה בבקשה לשלוח לגולובניבסק פלוגת עזרה. ג) לשלח ציר מיוחד לחאשטשיבטה הקרובה, לבקש מאת הפלוגה האודיסאית, הנמצאה שם, לבוא תכף הנה. ד) לפנות לאומן אל הפקיד של חיל המצב, שישלח לגולובניבסק גדוד חילים. כל ההצעות נתקבלו.

כסף נאסף די והותר. בו בלילה יצאו שלוחים לחאשטשיבטה ולאומן, בסכנת־נפשות סללו להם הצירים דרך. השודדים עמדו על הדרכים ולא נתנו לאיש לצאת ולבא. גם להאכרות של הסביבה, המביאות למכירה חלב, ביצים, עופות וירקות, לא נתנו להכנס העירה.

בין כך עבר עוד יום. את הנעשה מחוץ לעיר מעבר לגשר – אין יודע. בלילה באה פלוגה של קוזקים מאומן. גם עלתה בידי עסקני הקהלה לפעול על הכומר שיקבר את ההרוגים לפנות בקר או עם חשכה, בלי שום לויה פומבית. ההרוגים הובאו לבית־החולים ומשם הובילו אותם לקבורה. גם נקראה בוולוסט אספה של אכרים, עם דלגציה יהודית, כדי שיוכלו לבוא לידי הסכם. הוולוסט נמצא בעיר. את הדלנציה לוו אל האספה שני הכומרים המקומיים, גם שני נוצרים נכבדים.

הדלגציה שלחה לפניה אל האספה את הכומרים והנוצרים לבאר שם, כי אין היהודים אשמים בהריגתם של הפורעים.

הכומרים מלאו את הבטחתם והמליצו על היהודים. הדלגציה באה אל האספה בלבות נשברים.

האספה עוד לא קרבה לעבודתה, עמדו כנופיות ועסקו בשיחה.

– ומה בכך אם צעירי האכרים “צחקו” מעט, האם בשביל זה כבר צריכים להרוג?

האטמוספירה הרת חזיזים. הרוחות מתחממים. חיי הדלגציה בסכנה. נראה כי אין כל אפשרות להשלים בין היהודים והאכרים. הכומרים משתדלים לקרר את הרוחות, אך הדבר הזה לא עלה בידם. הנאספים סוערים. הדלגציה חושבת לעזוב את האספה, אך הרבה עינים נטויות אליה ושומרות את צעדיה. עוד מעט יתנפלו עליהם הרתחנים שבין הנאספים ויתנקמו בהם נקמת הדם השפוך.

פתאם באה ההצלה ממקום שלא קוו כלל.

קצב צעיר בא אל הוולוסט לקנות שור לשחיטה מאכר שנמצא באספה. הוא שמע את השיחות הסוערות על דבר הזידים הארורים, הרודים בנוצרים ומרשים לעצמם גם לשפוך דמם – וחמתו התלקחה בקרבו. הקצב הצעיר קרב אל המשוחחים ויאמר בכעס:

– ומה אתם חושבים, שהיהודים שבימינו הם פחדנים ומוגי לב כאבותיהם לפנים; אתם תבוזו את רכושנו ואנחנו נחשה? אתם תשלחו באש את בתינו ואנחנו נדום, אתם תענו את נשינו ובנותינו ואנחנו ננשק את ידיכם, אתם תשפכו את דמינו ואנחנו נושיט לכם את צוארינו לשחיטה? טועים אתם, חביבי! הימים הטובים הללו כבר חלפו! אנחנו נקח נקם בעד כל גזל וחמס, בעד כל חלול כבוד ובעד כל טפה של דם שפוכה. באש ובדם נדון עמכם! את כפריכם נשלח באש, ובעד כל ראש יהודי כרות נכרות עשרה ראשים! זכרו זאת!

דבריו, שנאמרו באומץ לב ובחמה עזה, פעלו את פעולתם. פחד אלהים נפל על האכרים, הם התחילו לדבר תחנונים:

– האם אנחנו חמסנו את חנויותיכם? הלא אנחנו לא עשינו לכם כל רעה.

פג כעסם של האכרים. הדלגציה עזבה את האספה בלי שום תוצאות.

V

כאשר הדלגציה ערכה לפני הקהלה, שנתאספה בבית הכנסת, את התוצאה של האספה בוולוסט, באו לידי הכרה שצריכים ליסד הגנה תמידית, מילטרית. בין כך הגינו על העיר הקוזקים שבאו מאומן. גם מאודיסה נשלחו עשרים חילים עם אופיצר. אך החילים מאומן נשלחו חזרה כעבור ימים אחדים. גם אלה שבאו מאודיסה עזבו את העיר כעבור שבוע ימים. יהודי גולובניבסק לא חפצו שהגויים יאמרו, כי פחדם נפל על היהודים ולכן הם שוכרים להם חילים לשמור עליהם.

כשנרגעו מעט הרוחות קרב חיים אויסטרו ועוזריו ליסד הגנה תמידית, מאורגנה ומסֻדרה בכל פרטיה. עשרים וחמשה איש נמצאו תמיד ברשותו של השטב, ועליהם הונחה החובה לשמור על העיר. כל חברי ההגנה היו מזוינים. מאודיסה הביאו עשרים רובים, מקריבו־אוזירה – שמונה עשר רובים. גם מברדיטשוב ומערים אחרות הביאו נשק. מלבד זה הוצאו הרבה רובים מידי החילים, ששבו מהפרונט עם כלי נשקם בידיהם, באמתלא שאסור לעבור דרך הטריטוריה הגולובניבסקית, מזוין בנשק. רק כשהביא החיל תעודה מכפרו שהוא איש ישר, אז השיבו לו את נשקו. באופן כזה התאסף בידי ההגנה נשק למכביר. קנו גם תותח במחיר אלף רובל, גם פצצות הכינו במספר רב.

המנוחה שבה אל העיר. הלילות עברו שלוים ושקטים. איש לא העיז להפריע את המנוחה מפחד החיל היהודי. אין פרץ ואין צוחה. החנויות פתוחות לרוחה כל יום. רק בימי־השוק טילה ההגנה ברחובות.

עברו כשני שבועות. מגולוסקוב, הנמצאה במרחק עשרים ווירסטאות מגולובניבסק, נשלחה דלגציה בבקשה לשלח אליהם פלוגה של גיסי ההגנה לימי השוק, שחלים שם ביום ד‘, ה’, כי מרננים, שאכרי הסביבה מתכוננים לערוך אז פרעות. תיכף נקראה אספה. אחר שקלא־וטריא ארוכה באו לידי הסכם, כי אי אפשר לעזוב את אחינו בשעה שהסכנה מרחפת על ראשם. נשלחו עשרה חילים של צבא־המועצה ושנים עשר איש של ההגנה. כשראו האכרים, שנאספו אל השוק, שברחובות מטילים להם חילים מזוינים, עזבו את העירה. פרעות לא נעשו.

כאשר התפשטה השמועה בהסביבה על אדות ההגנה הגולובניבסקית, וכי האכרים מתיחסים אליה ביראת הכבוד, התחילו בעלי האחוזות של הסביבה להעתיק את מושבם אל העיר. אחדים רכשו להם בתים בעיר והתישבו בה.

VI

בימים ההם סרו אל העיר סיעה של סיקרים כעשרים איש, אחדים נסעו במרכבה והנשארים רכבו על סוסים. הדבר נודע לגיסי ההגנה. שלשה מהם סרו אל האכסניה. שם מצאו שני סיקרים. אחד מהם נמלט מידם ואת השני אסרו בחבלים, גזלו ממנו את נשקו, וגם את המרכבה והסוסים לקחו. כאשר אלצו את הסיקר לגלות להם איפוא הסיקרים מתחבאים, הראה להם על בית אחד, אך כזב להם. השודדים נמצאו באותו הרחוב, אך מהעבר השני, מול אותו הבית שהראה הסיקר. כשראו השודדים שחילי הגנה הולכים לתפשם, התחילו לירות עליהם. ענו להם ביריה. השודדים הספיקו לברוח. בשודד הנאסר לא ידעו מה לעשות. אז אמר להם הסיקר:

– מדוע אסרתם אותי, הלא בעירכם לא חמסנו איש, מגמת פנינו בעלי האחוזות שבכפרים. הֵנה סרנו אך לנוח, ומה איכפת לכם?

ההגנה שלחה את הסיקר לנפשו.

בין היהודים ובעלי האחוזות הפולנים, שגרו בעיר, פרץ סכסוך. אדוני האחוזות חשבו להם לפחיתות הכבוד להמצא תחת חסותם של היהודים, ודרשו, כיון שנושאים ביחד עמם בעול ההוצאה של ההגנה, שגם אחד מהם יכנס אל ועד ההגנה. אך היהודים לא חפצו להסכים לזה. ידעו היהודים מתוך המאורעות של שנת ת"ח, שהפולנים בכל עת מצוא בגדו בבני בריתם היהודים ומסרו אותם בידי רוצחיהם. ויהודי גולובניבסק חשבו למשפט, שבני בניהם של אלה מפירי ברית אינם טובים מאבותיהם. ובמה יתרצו אלה הפַּנים אל הסיקרים אם לא בראשי היהודים? הפולנים נשכו את בשרם בשניהם והחשו, אך עברתם היתה שמורה ליהודים וחכו לשעת־הכשר.

ועד ההגנה ידע שבין עקרבים יושבים יהודי גולובניבסק. בעלי המאה השחורה מעבר אחד, הפולנים מעבר השני, ואכרי הסביבה, שעוד לא שכחו את “הלקח” שנתנו להם יהודי גולובניבסק, כלם מחכים ליום נקם. ומה כוחם של איזו עשרות צעירים נלהבים לעמוד בקשרי המלחמה עם גדודים מאורגנים של הפרטיזנים שמספרם רב ועצום, וגמרו להשתדל בדבר שתוסד הגנה גלילית.

למטרה זו נשלח אחד מחברי הועד לבלטה. הוא בא שם בדברים עם עסקני הקהלה. גם הקומיסר המחוזי נתן אזנים קשובות להצעתו, נשלחו הזמנות אל ערי הסביבה, שישלחו דלגטים לבלטה, להועץ בדבר יִסֻד ההגנה.

באספה זו הוחלט, שבכל מקום צריכה להִוָסד הגנה עצמית. ומתוך גיסי ההגנה צריך לסדר סיעות קטנות, מן עשרה עד עשרים וחמשה איש. לפי מספר התושבים היהודים של העירה. הסיעות הללו הן נחשבות לגיסי הגליל, וצריכות להיות תמיד מוכנות ומזומנות להמציא עזר לכל המקומות שידרשו עזרתן.

עם תמורת השלטון נתבטלה ההגנה הגלילית. אך בהרבה ערים נשארו הגיסות של היהודים.

VII

בימים הם נגפו הפטלוריים לפני חיל המועצה ותבוסתם היתה שלמה. כאשר ראו ה“סאמוסטיניקים”, שאי־אפשר להם לעמוד בקשרי מלחמה נגד חיל המועצה, התפלגו לפלוגות ולסיעות קטנות, התפרקו ונבלעו בין הכפרים. אז החלה המלחמה הפרטיזנית. פעם בפעם התגודדו גדודים קטנים, התנפלו כחתף על הנחשלים של חילי המועצה, או על סיעות בודדות, והגירו אותם על ידי חרב.

אך בהיות הסכנה כרוכה בעקב ההתנפלויות הללו, כי בכל אופן יש להם עסק עם אנשים מזוינים, למודי מלחמה, לכן גמרו שיותר טוב לפניהם להתנפל על הערים הפרזות ששם היהודים נחותים. שם יוכלו לבוז את רכוש היהודים באין פוצה פה ומצפצף כנגדם; שם יוכלו לשפוך גם את דמי היהודים כדם צבי ואיל, באין מפריע.

וסוכני פטלורי, בני המאה השחורה והַפַּנים הפולנים עוזרים על ידם, סובבים בכפרים, נואמים נאֻמים, מעלילים עלילות ובדותות על היהודים, מלהיבים את רוח ההמון ומעוררים אותו להתנקם בהיהודים.

וההבערה ללהב יצאה. כשוט שוטף עוברים כנופיות סיקרים במושבות היהודים ודמים נשפכים כמים מוגרים.

יודעים הם יהודי גולובניבסק שגם הם אל עקרבים הם יושבים ואין להם על מי לסמוך, אלא על כחם ואֹמֶץ ידם, וגמרו להיות זהירים מפני התנפלויות פתאומיות. הגבירו את השמירה. גיסי ההגנה שמרו על העיר חליפות ביום ובלילה. בתחומה של עיר עמדו צופים, גם תגרה של פרשים יצאה פעם בפעם לתור את הסביבה, ותמיד הם מזומנים ומוכנים לקרב, לדבר את האויב בשער, אך גם שונאיהם לא יישנו ולא ינומו. בני המאה השחורה של האינטלגנציה העירונית והפולנים באים כמגע ומשא עם האכרים של הסביבה ומסיתים אותם להתנפל על היהודים.

באותו זמן בגד גריגוריוב ואחוזת מרעיו בחיל המועצה. הם עזבו את אודיסה ונסעו עם גדודיהם לארך מסלת הברזל, ובדרכם החריבו הרבה ערים והשמידו את יושביהם היהודים. בגורלו של קוזקוב נפלו הערים: אנניוב, קריבויה־אוזורה, סברַן וגולוסקוב, ובכל מקום בואו הרג ואבדן לרגליו.

כאשר נתקבלה בגולובניבסק הידיעה שפני קוזקוב מועדות אל גולוסקוב הקרובה, גמר הועד של ההגנה לבלי לחכות עד בואו לגולובניבסק, שאז יתחברו אתו האכרים של הסביבה, ולקדם את פניו בדרך.

באותו זמן היה הקומנדנט של חיל המצב בהעיר – יַגורֶב. תחת פקודתו נמצא ששים חילים.

ועד ההגנה הציע לפני יַגורֶב, שחיל המצב יתחבר אל גיסי ההגנה וביחד יתנפלו על קוזקוב.

יגורב הסכים.

יותר משתי מאות חילים מזוינים עזבו את העיר והלכו בדרך העולה לגולוסקוב. לפניהם מנפנף דגל אדום. התותחים והרובים הובלו בשתי עגלות. בצעדים מהירים צעדו החילים. ששים לקראת נשק. הם באו קרוב לגולוסקוב. לנגד עיניהם מתנוצץ הגג של בית התפלה לנוצרים. החילים הזדינו. והנה נשב רוח והביא לאפיהם ריח באוש של פגרים. הם הביטו כה וכה, סרו מן הדרך אל המשעולים בשדה והנה שם מתגוללים גופות של חללים, בין שדמות התבואה על שבלים נרמסות ודרוסות.

– כפי הנראה אחרנו – אמרו החילים.

הם ישבו לנוח ובין כך נשלחה פלוגה העירה להודיע מכל הנעשה שם.

הפלוגה שבה והודיעה, שעוד אתמול החרים קוזקוב את העיר. הגופות מתגוללים ברחובות, מספרם כשלש מאות. קוזקוב עם הכנופיה שלו עברו בדרך העולה אל הכפר אַברוּכָה.

גיסי ההגנה ביחד עם החילים האדֻמים גמרו ללכת לאברוכה בעקבות קוזקוב. הם באו לא רחוק מהכפר. היה לפנות ערב. האכרים, ששבו לבתיהם אחרי עבודתם בשדה, נתעכבו על ידי חילי המועצה. הם ספרו כי קוזקוב והכנופיה שלו נמצאים בכפר לחג חתונתו של אכר עשיר, ממיודעיו של קוזקוב.

גם הפלוגה שנשלחה מקימת את דברי האכרים, כי קוזקוב וגדודו שותים שוכרים ומרקדים שם לכבוד החתונה.

ופתאם רעם יריות נשמע. אחד מהאכרים שנתעכבו, עלה בידו להמלט ולהודיע לקוזקוב, שצבא המועצה אורבים לו.

– השתטחו על הארץ ושכבו במנוחה. אל תשמיעו את קולכם! – צוה יגורב.

גדודו של קוזקוב הוסיף לירות; הם יצאו אל השדה.

באפלולית הלילה לא יכול קוזקוב להוָדע את המקום, ששם נחיתים אויביו. הסיקרים הוסיפו לירות מרובים ותותחים. אך הצד שכנגד לא ענה. קוזקוב והכנופיה שלו נשארו רובצים בשדה וכפעם בפעם הם יורים אל המקום, אשר לפי דעתם מסתתרים שם שונאיהם.

עבר הלילה, בא בקר. גיסי ההגנה וחילי המועצה שוכבים חבוים בין תלמי התבואה. קולם לא נשמע. איש לא יזוז ממקומו.

כשראה קוזקוב ש“השדה חפשי”, עזב את הכפר ושם לדרך פעמיו. הם לא הרחיקו ללכת והנה ברד של יריות מרובים ותותחים הדביקם. הסיקרים ברחו בחפזון. אחדים מהם השליכו את כלי נשקם שנפלו בידי חיל ההגנה. היו בין הסיקרים גם הרוגים. מחיל ההגנה נפצעו רק שנים.

VIII

שבעה עשר בתמוז, 1919, יום ג' בבקר השכם, נסעו מגולובניבסק לפוקוטילובה אל היריד חמשה יהודים. בעברם דרך הכפר נאליבֵיקי, הרחוק מהעיר כחמש ווירסטאות, התנפלו עליהם אכרי הכפר, אסרו אותם וכלאום במטמורה.

אלה שאסרו את היהודים היו מבני בריתו של האטמן סוקולוב, שהתחיל אז את “עבודתו” בהגליל, ובנאליביקי נמצא אז השטב שלו.

והאגיטציה בכפרי הסביבה לפרעות הולכת ומתגברת. גם תלמידי הגימנזיה והאוניברסיטה שבאו לימי החפש מתחברים עם בני המאה השחורה, סובבים בכפרים ולוקחים חלק בתעמולה לפרעות. בעיני כלם ההגנה העצמית בגולובניבסק היא כקוץ מונד וחושבים מחשבות לעקרה מן השרש.

אחרי שנאסרו היהודים נתקבל מכתב מנאלבֵיקי אל הקופרטיב של האכרים, בדרישה שיהודי גולובניבסק ימסרו לידיהם את כלי נשקם. ובאם לאו –יעלו על העיר ויחריבוה.

הקופרטיב מסר את המכתב לראש הועד של ההגנה.

ראש הועד הבין, שסכנה גדולה מרחפת על העיר. ודרישתם יש לה על מה לסמוך; בודאי התארגנו הרבה כפרים ביחד וגמרו לעלות על העיר ולגמור את חשבונותיהם עם ההגנה, ולכן מצא לנחוץ להשיב תשובה המשתמעה לתרי אנפין, וענה:

– הלא ידוע שנמצא בידינו כמה מיני נשק. יכתבו בדיוק את דרישתם ואז נדע מה להשיב.

חברי הועד נכנסו תיכף לישיבה ופרשים יצאו דחופים בארחות עקלקלים אל הערים: נולוסקוב, קריבויה־אזירה ואחרות, בדרישות אל חיל המצב של המועצה והגיס של ההגנה למהר ולבוא לעזרתם, כי אכרי הסביבה נוסדו יחד לעלות על גולובניבסק ולהשמידה מתחת השמים. גם אל הפקיד של חיל המצב מהתחנה, אל טקאנצ’ענקה, נשלחה דפוטציה בבקשה שיבוא לעזרת העיר עם גדודו.

טקאצ’ענקה ענה, שמספר החילים שעל התחנה הם לא יותר מארבעים איש ולעזוב את התחנה בלי שום הגנה גם כן אי אפשר. אך יש יכלת בידו להמציא להם איזו עשרות רובים, גם חוסן של כדורים, ומה שתהיה אפשרות בידו לעשות – בודאי יעשה.

העיר התחילה להכין את עצמה למלחמה. הועד הוציא צו שכל הגברים יזדינו בכל נשק שנמצא תחת ידם ויהיו נכונים. האופים התחילו לאפות פת ולהכין בשביל העיר ובשביל היוצאים למלחמה. הרופא אסף מספר נערות וצעירים וילמד אותם ראשי פרקים מה שאחות רחמניות וסַניטרים צריכים לדעת. גם הוכנו מטות, אלונקיות, מוכין ומכשירי תחבשת.

נשים וזקנים שאבו מים, גם הכינו אכל בשביל החילים.

בלילה באו מגולוסקוב עשרים וחמשה גיסים יהודים. מספר הגיס שנמצא בעיר היה מאה ועשרים וחמשה איש, כלם מזוינים ברובים. גם ארבעים חילים של צבא המועצה, סך הכל מאה ותשעים איש מזוינים ברובים. הנשארים הזדינו בכל מה שנמצא בידם, ונחשבו לחיל המאסף.

IX

ביום השני, בשעה השתים עשרה בצהרים, נתקבל עוד הפעם מכתב מנאליביקי על ידי הקופֶרַטיב. בו כתוב, שאכרי נאליביקי דורשים, שימסרו להם את הנשק הנמצא בידי היהודים: רובים, אקדחים ותותחים, וחוץ מזה גם מגפים, לבנים ולחם.

נכר היה שיד החוליגנים של העיר באמצע. יודעים הם את מבוכתם של היהודים ולכן חֻצפתם מתגברת בכל פעם, ודרישותיהם הולכות ומתרבות.

גם הפעם השתמש הועד בדיפלומטיה, כדי להרחיק את הזמן:

– לחם צריכים לאפות, וצריך לדעת במה להכין. גם בנוגע למגפים, לבנים ושאר הדרישות, נבקש לבאר הכל בדיוק ואז נוכל להשיב לכם תשובה ברורה. אפשר שדרישותיכם עולות על המתכונות הנמצאות בעיר.

ביום ה' בבקר בא העירה אכר פשוט. על ראשׁו היה חבוש כובע של עור כבשים. השמירה עכבה אותו. מצאו אצלו שני מכתבים, אחד אל ועד ההגנה עם דרישה מדֻיקת, גם קבעו את השעה שבה צריך להיות הכל מוכן. והשני “אל האחים שבקופֶרַטיב”, בו כתוב לאמור: “מודיעים אנחנו לכם, שנמצא בידינו שלש מאות רובים ושלשת אלפים פרטיזנים הולכים אתנו. נקוה שהפעם תעלה בידינו להתנקם בהיהודים ובהקומונה”.

אז הוציא חיים אוסטרו כרוז זה:

– “אחים, היו נכונים לקראת המות, האויב לא ידע רחם. אך אם כבר נגזרה עלינו גזרה למות, על כל פנים לא נמות כמוגי לב, הלחמו כאריות. אף שעל אחד לא תסוגו אחור. בפניכם נגד האויב תמותו. מכרו את חייכם ביוקר, עמדו על נפשותיכם עד הרגע האחרון”.

כל העיר נהפכה לשדה־מערכה. בתחומה של העיר עמדו צופים שלא נתנו לשום איש לצאת ולבא. אצל החנויות עמדו שלחנות עם מכשירי תחבשת אלונקיות עמדו סמוכים אל הקירות. הרופא, אחיות רחמניות והסַניטרים עמדו הכן עטופי לבנים. גם חביות מלאות מים לשתיה ושלחנות ערוכים בצרכי אוכל – כל דכפין יֵיתֵי ויֵכול!

היה יום של התרגשות. מחכים לעזרה מהערים הקרובות ועושים הכנות למלחמה.

לעת ערב נפל הקרבן הראשון. זוסיה עושה־מצבות יצא את העיר עם פצצה בידו. הוא פגש בפלוגה של פרטיזנים וזרק את הפצצה. אך הזריקה לא עלתה יפה והוא בעצמו נהרג.

הביאו אותו אל בית הכנסת והניחוהו על המטה, בעוצב התפרדו ממנו חבריו. השטב צוה, כי עשרה גיסים ישתתפו בקבורתו.

בית הקברות רחוק מהעיר כשתי פרסאות.

לפני עלות השחר, תחת מכסה הלילה, יצאו נושאי המטה דרך הרחובות בדומיה וכמתגנבים. ארבעה חילים נשאו את הארון וששה חילים מזוינים הלכו לפניו.

הקוברים התגנבו במשעולים דרך השדות, עד בואם לבית הקברות. שם כרו לו קבר והורידו את המת. עוד לא הספיקו להשליך עליו את הקמץ הראשון של עפר והנה… בית הקברות מוקף סיקרים… חילי ההגנה הספיקו לקפוץ דרך הגדר ולברח. הסיקרים ירו אחריהם. רעם היריות נשמע בעיר. גיסי ההגנה מהרו לעזרתם. הקוברים הספיקו להגיע עד העיר.

X

הככר שבין הכפר מזירובקה והעיר, בדרך העולה לאומן, נהפך לשדה־מערכה.

גיסי ההגנה וחילי המועצה שכבו בשורות. בטורים הראשונים גיסי ההגנה ואחריהם – חילי המועצה.

הפרטיזנים רבצו בשדה, חבואים בין תלמי התבואה. והמלחמה החלה.

רעם של יריות מרובים ותותחים כקול אגוזים מדרדרים.

השעה השמינית בבקר. המלחמה הולכת ונמשכת. היריות מבין תלמי התבואה הולכות ומתגברות.

זקנים ונערים עמוסים כדורים, לחם וכדי מים, מטילים בין טורי החילים. מחלקים להם את הכדורים, את הלחם ונותנים לכל אחד גמיעה של מים – חיל המאסף עומד בשוק הכן עם מוטות ברזל, קרדמים וגזרי עצים. האבות שולחים את בניהם אל שדה המערכה, לעזור לאחיהם.

צהרים. קרני השמש בוערות כאש. והיריות מבין תלמי התבואה הולכות ומתגברות.

והנה שב מהמערכה אחד מנושאי הכדורים ובשורה רעה בפיו:

– חיל המועצה חפצים לעזוב את המערכה, כי אין ביכלתם לעמוד בקשר מלחמה נגד מחנה גדול ועצום של אכרים, שמספרם הולך ומתרבה כל פעם על ידי אכרי הסביבה הנלוים עליהם.

וחיים אוסטרוי עם אחדים מחברי הועד רצים בין השורות, מעודדים את החילים ומדברים על לבם שלא ינוסו משדה־המערכה כמוגי לב, כי בזה ישימו חרפה על צבא המועצה.

גיסי ההגנה וחילי המועצה נלחמים בשארית כחותיהם כנואשים, השטב מקבל כל פעם ידיעות משדה־המערכה. ידיעות מעציבות. השטב אובד עצות. אפסה כל תקוה.

והנה בא רץ דוהר על סוסו המכֻסה כלו בקצף ומעלה הבל.

– מה קרה אצלכם? הננו ששים פרשים מזוינים נשלחים מקריבוי־אוזירה לעזרתכם. כנראה, מלחמה כדבעי. אנחנו חונים במרחק שבע ווירסטאות מפה. פקדו מה עלינו לעשות?

– עתה אין עת דברים. רוץ והבא את חבריך, כל רגע יקר!

הפרש רץ כחץ מקשת.

– לכו ובשרו כי בא חיל עזר מקריבוי־אוזירה במספר ששים חילים.

ומהמערכה הביאו בין כך נפצעים אחדים.

האחיות הרחמניות עם הרופא חובשים אותם. אחדים מחיל המאסף לוקחים את הרובים של הנפצעים ויוצאים אל המערכה למלאות את מקומם.

והאויב הולך וקרוב… כבר עבר את הפלג… הטור הראשון של חיל ההגנה נסוג אחור אל הטור השני.

– הננו נסוגים אחור – מתקבלת ידיעה בהשטב.

והנה באו ששים פרשים דוהרים על סוסיהם ושואלים:

– מה עלינו לעשות?

– הצילו! – צעק ראש השטב מעומק לבו.

וששים פרשים כרודפי סופה, רצים בדרך העולה לאומן, יורים ברוביהם בתוך האבק שהסוסים מעלים בפרסותיהם. הם סואנים, רועשים ומריעים תרועת מלחמה. האדמה מתבקעת לקולם.

– נקמה, חברים! נקמה בעד הדם השפוך, נקמת הורינו המעונים, נקמת כבוד אחיותינו המחֻלל!

בסערה הם מסתערים על האויב. מקימים בדרכם את חילי המועצה וההגנה. וכלם בתרועת הידד ובסערות מלחמה מתפרצים אל המחנה של האויב. יורים ברוביהם וחוצבים בסיפיהם.

חיל ורעדה אחז את הפרטיזנים. פחד אלהים נפל עליהם. הפרטיזנים התחילו לעזוב את שדה־המערכה. חיל ההגנה ועוזריהם מסתערים על האכרים, מגרשים אותם לפניהם. הללו רצים ונופלים, קמים ונתקלים בחבריהם, המתגוללים על הארץ. הפרשים בוססים אותם בפרסות סוסיהם. מהומה, מבוכה ומבוסה.

חילי ההגנה עם עוזריהם שבו העירה עם שבוים אחדים.

ביום השני בא העירה אכר צעיר ובידו מקל ארוך, שקשורה אליו מטלית לבנה ואמר:

– נשלחתי מנאליביקי להציע לפניכם, שאתם תשיבו לנו את השבוים שנפלו בידכם, ואנחנו נבטיח לכם, לשחרר את היהודים הנמצאים אתנו. אם תבטיחו שלא תעשו רעה לאנשינו, אז נשלח אליכם דלגציה.

הועד הבטיח.

הדליגציה באה.

הועד הודיע להדלגציה כי קודם שיכנס אתם בדברים, חפץ הוא להוָכח אם היהודים הנאסרים חיים עודם. לכן הוא מציע, שהדלגציה תשאר בעיר עד שישובו האנשים שילכו אל הכפר להודע.

הנשלחים שבו לפנות ערב והודיעו, שהנאסרים חיים וקימים.

אז אמר ראש הועד אל הדלגציה:

– האנשים שנפלו בידינו הם התנקשו בנפשותינו ויצאו בחרב לקראתנו ואתם תפשתם אנשים נקיים, שלא עשו לכם כל רעה. אך בכל זאת נשיב לכם את השבויים אם תשחררו את היהודים בראשונה.

הנאסרים שבו שלמים ובריאים.

XI

השכרות של הנצחון פגה במהרה. יודעים הם היהודים שהאכרים של הסביבה חורקים שִׁניהם וחובלים תחבולות להנקם בהם; הם בשום אופן אינם יכולים לסלח להם את נצחונם. גם הפולנים והרוסים בני המאה השחורה, הדרים בעיר, מתנכלים להפילם למשואות, והיאוש מתגבר בלבותיהם. יודעים הם שמספר אויביהם גדול אלף מונים ממספרם הם. והאויבים הללו מחכים רק לשעת הכשר להתנפל עליהם ולעשות אתם כלה. ולא בכל יום מתרחש נס. די אי־זהירות כל שהיא ויהודי גולובניבסק הם עדי אובד.

ושמועות מתקבלות, שסוקולוב מארגן את הפרטיזנים להתנפל על העיר.

והיהודים האמידים מתחילים אחד אחד להשתמט ולעזוב את העיר.

אמנם חיל ההגנה ממלאים את חובתם באמונה ובאנרגיה שאין כמוה, הם אינם פושטים את בגדיהם ואינם מניחים את הנשק מידיהם גם בשעת שנתם. גם צופים תמידיים נמצאים, המשגיחים בעין פקוחה על כל הנעשה בקרבת העיר.

והשומרים בודקים בקרונות האכרים הבאים העירה וממשמשים בכל שק וחפץ שנמצא שם.,

ובכל מח נוקרת המחשבה:

– האם יוכלו עמוד קמץ קטן מול עשרות אלפים אויבים?

רואים הם היהודים, שאיזה דבר מתרקם. האכרים הבאים העירה, בשעת שיחה עמהם, מורידים את עיניהם ואינם מביטים ישר בעיני היהודים. רואים הם שאיזה דבר צפון בחבם.

והיאוש מְכַרְסֵם את לבם כעש.

אינטריסי יום־יום, מסחר, פרנסה – מי ישים לב לכך? גם הילדים פסקו מלבקר את החדר. יהודים עומדים ברחוב סיעות־סיעות, מדברים מעט ומתאנחים הרבה. ושאלה מרה מבצבצת ועולה מבין שפתותיהם:

– מה תהיה אחריתנו?

ובתור תשובה על השאלה הזו נוהם יהודי זקן חרש לתוך זקנו:

“מי בחרב ומי ברעב! מי יחיה ומי ימות! מי בקצו ומי לא בקצו!”.

עשרים וארבעה ימים עברו מיום המלחמה האחרונה.

הפולנים והרוסים בני המאה השחורה יושבים חבואים בבתיהם. זה כבר לא נראו בחוץ. מה מרקמים הם בחשך בחדרי ביתם?

נזכרים שהקרון הארוך והגדול של אחד מהאצילים הפולנים הגרים בעיר, רתום לשני סוסים אבירים, היה יוצא לעתים תכופות מחצרו של האציל ריק ושב בכל פעם מלא וגדוש בתבן. בקרונו לא בדקו, כי מי יעיז לחפש בקרונו של אציל פולני, ובפרט כשהוא בעצמו יושב על הערמה.

אחר כך נודע, שהאציל הזה הביא כל פעם העירה נשק וסיקרים חבואים תחת התבן.

והנה בא היום המר והנמהר.

בשעה השמינית בבקר הודיעו הצופים, כי המון אכרים יורדים מן ההר מצד הרחיים, והולכים וקרבים אל העיר. 

עד מהרה בא העירה פרש; הוא נדחק ובא לבין היהודים הנאספים ואמר:

– נשלחתי מהועד של הפרטיזנים, שתמסרו את כל הנשק שנמצא בידכם!

– ברח לך אל השולחים אותך ואמור להם, שבעצמנו הנני יוצאים לקראתם בנשק!

הסיקר נשאר על מקומו, הוציא אקדוח מחיקו וירה באויר. זה היה אות להסיקרים הנמצאים בעיר. כרגע נפתחו שערים ודלתים בבתי הפולנים והרוסים והמון סיקרים מזוינים התפרצו החוצה.

ובאותה שעה פרצו הסיקרים מהכנופיה של סוקולוב העירה. מחנה גדול ועצום. כלם מזוינים ברובים. יש להם גם תותחים. כזאבי־ערב התנפלו על היהודים הנדהמים, הורגים בהם בחמת רצח, טובחים אנשים ונשים, זקנים וילדים. על ידם עוזרים גם החוליגנים המקומיים. עתה מצאו את שעת הכשר לכלות את חמתם ביהודים. העובדים בקופרטיב עזבו את עבודתם, יצאו מזוינים ברובים ואקדוחים ויורים ביהודים הרצים הנה והנה כמשתוללים.

וסיקר אחד חמוץ בגדים מטַיל בין הרוצחים וצועק:

– חברים, שחטו רק בצואר!

גיסי המלחמה בראותם כי המלחמה להם מפנים ומאחור וכנופיות מרֻבות באוכלסין הולכות ובאות העירה, התפזרו ונמלטו. חיים אוסטרוי עם עוד אחדים ברחו אל התחנה, ששם נמצא גדוד של חיל המועצה.

והסיקרים מרוים את צמאונם לדם ולנקמה. חוליגנים אחדים שלחו באש חנויות אחדות.

והנה חריקתם של הבנינים הבוערים ורעש היריות מתערבים עם צעקותיהן של הנשים האנוסות ועם האנחות האחרונות של הגוססים, ומשתפכים באויר כמו צחוק פרוע של משוגע.

פה ושם מתעודדים צעירים אחדים, אשר כל חפצם הוא למכור את נפשותיהם ביוקר ומתנפלים על סיעה של סיקרים ונלחמים כנואשים. אך עד מהרה מתנפלים עליהם המון גדול ובוססים אותם כטיט חוצות.

בא לילה.

תמרות עשן ולהבות אש מתנשאות ומאדימות את פני השמים. דמית מות שוררת. כל היהודים שלא הספיקו לברח או להתחבא במסתרים, מצאו מרגוע בחיק המות.

בדם ואש נשפטה העיר. שתי מאות וחמשים קרבנות נהרגו, נשחטו, נשרפו ונשמדו.

XII

הדינקינים נכנסו לגולובניבסק ימים אחדים לפני יום כפור

1. בבואם הלכו לקבל פניהם נכבדי העדה, שאליהם נלוה גם חיים אוסטרוי. הוא קוה שעל ידיהם יוָשעו היהודים. אחר כך נודע בעיר, שהדיניקינים זוממים לקחת את נפשו. ידידיו ומכריו של חיים אוסטרוי בקשו ממנו שיעזוב את העיר או, על כל פנים, יתחבא עד יעבור זעם. אך הוא לא האמין להם וטִיֵל בחוץ.

הדיניקינים שלחו שלשה חילים לתפוש את חיים אוסטרוי. אלה לקחו אתם אכר מקומי, שידע אותו פנים אל פנים. בראות האכר את אוסטרוי מטַיל בחוץ, הראהו להחילים. הם תפשוהו והובילוהו אל בית המשמר. בעת ההיא עברו ארבעה אופיצירים, חיים אוסטרוי התאונן לפניהם שנתפש על לא דבר, גם הראה להם תעודה מאיזה גנרל של הדיניקינים, המגדת תהלתו. האופיצרים הרגיעו אותו והבטיחוהו, כי לא יעשו לו מאומה. בין כך רץ גיסו הדוקטור לבינסון להגנרל הנמצא בעיר, לקבל ממנו פתקא שתיכף ישחררו אותו. אך הפתקא נִתְּנה רק לפנים. כאשר בא הדוקטור ליבנסון עם הפתקא אל בית המאסר, כבר מצא את גיסו, חיים אוסטרוי, הרוג.

גם את בנו של חיים אוסטרי, יעקב, צעיר בן 17 שנה, עשוי בלי חת כאביו תפסוהו הדיניקינים, הובילוהו אל היער והרגוהו שם. ביער התגולל גופו ימים אחדים. כאשר נודע שהוא נהרג ביער יצא הסבא שלו להביאהו העירה וכבר מצא את גופו מכֻסה תולעים.

הדיניקינים במשך הימים שעשו בעיר חמסו את הבתים והחנויות, אנסו הרבה נשים, גם הרגו כעשרים איש. בתוכם את אייזיק טשערנוב בן 50 שנה, שהתנגד להם בחפצם לאנוס את בתו; את קאליקע, בן 46 שנה, ויוֹזיפּ קְרַייז, בן 50 שנה.

גוּלוּכוֹב, פלך קורסק.

ביום 7 מערץ, 1918, התנפלו האכרים המקומיים ביחד עם אספסוף של חוליגנים מלֻבשים בבגדי אנשי צבא על יהודי גולוכוב והתחילו חומסים את רכושם. את היהודים הכו מכות מות, גם הרגו אותם באכזריות נוראה. ראשי הבריונים צוו על הסיקרים “שלא יחיו כל נשמה”, והללו מלאו את הפקודה בדיוק. רצחו נפש גם את הנפצעים. השוחט בערקאן נפצע בראשו על ידי כדור. הביאו אותו אל בית־החולים. שם הוציא הרופא את הכדור והניח תחבושת על ראשו. אך עד מהרה התפרצו הסיקרים לבית־החולים וכרתו את ראשו של השוחט ביחד עם התחבושת. את הישיש דראגינסקי סחבו הסיקרים אל בית הועד של האצילים, לשֵם חקירה ודרישה. שם התנפל עליו הפקיד של הפלוגה הריסלַבית וחתך את ראשו. כשמהר בנו אל אביו הנרצח, התנפלו עליו החילים והרגוהו בענויים קשים. מספר ההרוגים ואלה שמתו מפצעיהם – יותר ממאה איש.

גולטה (הולטה), פלך אודיסה

XII/1919/27

I

זה שמונה ימים שאני בגולטה. באתי הנה בשבוע העבר, ביום הששי בערב. השמים היו מכוסים עבים. בחוץ חשך ואפלה. לספר את כל התלאות שעברו על יהודי גולטה ואולביאופול, הגליון יכלה והן לא יכלו. כאשר אזכה ואבוא לביתי אז אספר לכם כל מה שעבר עלי וכל אשר ראו עיני. היו פרעות, התנפלויות, חמס, שוד, מעשי אונס והריגות מן יום ה' שבוע שעבר עד יום השבת הזה – עשרה ימים. היום שקטו הפרעות מעט. כמה הרוגים יש עוד לא ידוע בבירור. חושבים כעשרים וחמש נפשות. באולביאופול – הרבה יותר. ביום ו' בבקר השכם, הלכתי להִוָדַע, אם משפחתו של וואלווקי עודנה חיה והייתי מוכרח לשוב חזרה. לא יכולתי נשוא את הבכיות, היללות והיבבות, שמלאו את הרחוב. הבתים הרוסים, החנויות שבורות. פה מבכים אב נרצח, שם מקוננים על בן צעיר שנגזר מידי הסיקרים. והנה אם אומללה מעוררת תאניה ואניה על בתה היחידה, שנרצחה בדמי ימיה. איום ונורא מצבן של שלש הערים השדודות. ביום ו' פגשתי את הרב האובדיאופולי: הוא הלך לגולטה לקבל רשיון לקבר את ההרוגים. הנרצחים מתגוללים בחוצות ערומים. השודדים הפשיטו מעליהם את בגדיהם וחלצו את מגפיהם. כל החנויות התרוקנו. חנותו של גוליאק שודדה כלה. אני לא נזקתי. את סחורתי הסתרתי במקום בטוח. (זולוטַרֵיב)

II

היה יום החמשי, 19 דעצעמבר, 1919. השמים התכסו בעבים, ירד גשם. היה חשך וחלקלקות. המתקוממים התפשטו בעיר, עשקו, חמסו, אנסו והרגו את היהודים שנפלו בידיהם בחמת נקם. קולות המעונים התערבו עם רעם היריות ועם דפיקותיהן של פרסות הסוסים. השודדים ענו נשים צעירות וזקנות לעיני קרוביהן. התקלסו בהגוססים, סחבו אותם ממטותיהם, וכִלו אותם בעקבי מגפיהם. השודדים הריקו את הבתים. מה שאפשר היה לקחת – לקחו, ואת השאר שברו ונפצו, או שלחו באש.

ההרס גדול מאד. לא נשאר אף מעון אחד שלם בחלונות ושמשות. התנורים נתוצים. גדול מאד החורבן. (“יעוו. מישל”)

גולוסקוב, פלך אודיסה

גולוסקוב היא עירה קטנה. מספר היהודים שגרו בתוכה לפני הפרעות היו אלף שבע מאות ותשעים נפשות. אחרי הפרעות נשארו בתוכה רק אלף ועשרים נפשות. הרבה נהרגו והשאר ברחו ונתפזרו בערי הסביבה, בבקשם מפלט להם מפני הסיקרים שתכפו לבוא לגולוסקוב. גם מספר הנוצרים האוקרינים, שגרו בתוכה, נתמעט אחרי הפרעות ומסך 459 נפשות נשארו רק 375. הנשארים, שהרוב מהם היו חנונים, או שעסקו בפרקמטיה עם היהודים, עזבו את העיר החרבה והשוממה והלכו באשר התהלכו לבקש להם במקומות אחרים מקור לפרנסתם. לפני הפרעות עסקו רוב היהודים במסחר ובחנונות. בעת האחרונה התחילו עוסקים בעבודת האדמה, אך מצבם רופף מאד מפני שנות הבצרת.

הנה רשימה קצרה של הרפתקאות, שעברו על יהודי גולוסקוב:

בימי שלטון	תאריך	ע"י אוכלוסי	הפרעות ארכו (ימים)
המועצה	V/25 1919	קוזקוב	3
המועצה	VII/15	צימבאל	1
המועצה	VIII/5	קוזקוב	1
הדיניקיים	IX/20	הדיניקיים	1
המועצה	XI/15	דיאטשענקא	3
הדיניקיים	XII/25 1920	הדיניקיים	1
הדיניקיים	XI/13	דֵירֵיביַני	1

בכלל התחוללו בהסביבה האַטמנים: קוטשיבוי ודירֵביני, שהיה האדיוטנט של זַבולוטנו.

בכל הפרעות השתתפו גם התושבים הנוצרים, המיליציה ובראשם האינטליגנציה הרוסית.

האינטליגנציה הרוסית הכשירה את הקרקע לפני קוזקוב עוד לפני בואו. הרבה מהם סבבו בכפרים, ערכו תעמולה נגד היהודים ועוררו את האכרים להתחבר אל קוזקוב ולהתנקם בהיהודים. כאשר הכל היה מוכן הזמינו את קוזקוב ויחד עם אכרי הסביבה החריבו את העיר.

יהודי גולוסקוב ידעו עוד מיום 24 מאי ע"ד הסכנה האורבת להם. פליטי קריווי־אוזרה שנמלטו מחרב קוזקוב לגולוסקוב, הודיעו להם את ההרג שעשה קוזקוב בעירם. ראשי הקהלה שלחו תיכף לגולובניבסק אל הרשות הצבאית שם, שתשלח להם פלוגת עזר. מגולובניבסק אמנם יצאה פלוגה של חילים, אך הם אחרו את המועד. עוד טרם שבאו החילים התנפל קוזקוב עם הכנופיה שלו וביחד עם אכרי הסביבה החריבו את העיר. תיכף בבואם התפרצו לבתי היהודים, שללו את רכושם, אנסו את בנותיהם ואת נשיהם ויהרגו באכזריות של פראים אנשים ונשים, זקנים ונערים, גם הציתו אש בכמה בתים. נמלטו רק אלה שהספיקו לברח ביום 24 מאי. האכרים שהסתירו בבתיהם יהודים, גרשו אותם אחר כך על פי פקודתו של קוזקוב. מספר הנרצחים היה יותר משלש מאות איש.

אחרי הרציחות של קוזקוב, גמרו יהודי גולוסקוב ליסד גם בעירם גַיִס יהודי. ששים צעירים, רֻבם מאלה שעבדו בצבא, התארגנו ויסדו את ההגנה. היהודים תושבי גולוסקוב, הוציאו את פרוטתם האחרונה וקנו רובים בשביל ההגנה. אמנם התושבים הנוצרים הביטו על זה בעין רעה, והאינטליגנציה השתמשה במקרה הזה לעורר יותר שנאתם של אכרי הכפרים ליהודים. אך חילי ההגנה הביאו תעלת לא מעטה, והרבה פעמים ביחד עם חילי ההגנה של גולובניבסק ומשאר ערי הסביבה, יצאו לישע אחיהם ויגרשו את הסיקרים.

כעבור שני חדשים, ביום 5 אוגוסט 1919, התפרץ קוזקוב עוד הפעם לגולוסקוב. ההגנה עוד לא היתה מאורגנת כדבעי, ולא יכלה לעמוד בקשרי המלחמה עם אוכלסיו הרבים של קוזקוב, וגם לדרוש עזר מגוליבניבסק ומהסביבה לא היה סִפק בידם, ההגנה הוכרחה לעזוב את העיר. אמנם בפעם השנית לא הרבו הקוזקובים את חלליהם. הרבה פדו את נפשותיהם בבסף. נהרגו רק ארבעה יהודים. גם בשאר הפרעות שהתחוללו בעיר קנו יהודים רבים את חפשתם בכסף. אך כאשר התנפל השודד דיריביני, ביום 13 נובמבר 1920, על העירה היתה פקודתו חזקה, לבלי לקבל כפר נפש ולהשמיד ולהרוג את כל היהודים. וכבר נהרגו תשעה יהודים, בתוכם הירש לערנער בן 59 שנה, ובנו יוסף 24 שנים, מחיל ההגנה ושבעה מהשומרים הסובבים בעיר. גם יצחק לערנער, ראש ההגנה, נתפש בידי הסיקרים בכפר, וכפשע היה בינו ובין המות. אך ההצלחה עמדה לו: הוא נמלט מיד הרוצחים עם האקדח בידו ויבוא העירה. עד מהרה התאספו סביבו חברי ההגנה ועלתה בידם לגרש את השודדים. אחר כך נודע, שהמיליציה בעצמה עמדה בקנוניה עם הסיקרים ונתנה להם לבוא העירה.

מכל הפרעות סבלו היהודים. הם נזוקו בגופם ובממונם. – הסיקרים הריקו את הבתים והחנויות, הרבה בתים הציתו באש. הרבה נשים נאנסו, הרבה נרצחו. הסיקרים לא חסו על זקנים וילדים. הרגו, טבחו, לא חמלו.

הנשארים שנמלטו מחרב הרוצחים, נשארו בערום ובחסר כל, ומחלות מתדבקות שמו בהם שַמות, כך מתו הרבה על ידי מחלות הטיפוס החוזר והחברברי.

(י. חזין)

גומל (הומל)

ביום 13 מערץ, 1919, עזבו שני לגיונות של החיל האדום, מאלה שנתגיסו זה לא כבר מאכרי הסביבה, את הפרונט המוזירי, לכדו רכבת ובאו לגומל. הם תפשו שם את השלטון בידם והודיעו שמודים הם בבולשביזם, אך מתנגדים לקומוניזם ולהיהודים. תיכף בבואם התפשטו בעיר, חמסו את הבתים והרגו כשלשים יהודים, גם רוסים אחדים, שחשדו אותם בקומוניזם. אליהם נלוו גם העובדים במסלת הברזל ופקידים אחדים. פלוגת הענש של החינאים גרשה אותם מהעיר.

גוסטומיל, פלך קיוב.

גדודי פטלורי “הסיטשיביקים”, שחילי המועצה גרשו אותם מקיוב, התפרצו, בחדש פעברואר 1919, לגוסטומיל, ובמשך ימים אחדים רעצו וירוצצו את העירה, עברו מבית לבית, חמסו את הבתים ואת החנויות, הכו את היהודים מכות רצח, התקלסו בהם ויענו אותם.

תיכף בהכנסם שלחו לקרא את הלוטש שכינים מהרחוב החדש, העמידוהו באמצע הככר של השוק והביאו לו סוסים לשחוט – גם אימו על היהודים שבלילה תבוא סֻלְמָה (אֵישולון) של חילים והם ישחטו את כל היהודים.

בשעת הפרעות קרו מקרים אופיים כאלה:

הסיקרים התפרצו לביתו של בעל־עגלה, שגר בקצה העיר. בעל־העגלה היה אביון מדֻכא. הסיקרים דרשו ממנו עשרים אלף רובל. בעל־העגלה ואשתו נשבעו שבועי שבועות, שזה כבר לא השתכר אף אגורה, כי הדרכים בחזקת סכנה ואין יוצא את העיר. בידו נמצאו רק מרקאות על סך חמשה רובל. הסיקרים קבלו את המרקאות ובשעת יציאתם הכו את בעל העגלה מכות רצח.

שוב התפרצו לבית מנקה ארֻבות ודרשו גם ממנו עשרת אלפים רובל. מנקה־הארֻבות בקש אותם לשבת. הוא יצא והביא החדרה דלי מלא פיח עם מטאטא ואבני משקל, ואמר להסיקרים:

– הנה עשרת האלפים רובלים שלי. אם חפצים אתם בזה, קחו לכם.

החילים התנפלו על מנקה־הארבות, הכוהו, פצעוהו, שברו את השמשות וירו שתי פעמים בתקרה.

הסיטשיביקים הריקו ארבעים חנויות. שדדו את כל הסחורות שנמצאו בהן. השאירו רק קירות ריקים. בעזבם את העיר סחבו אתם ארבעים נפשות, שמונה עשרה נשים ועשרים ושנים גברים. שאר היהודים ברחו מן העיר ונמלטו אל העירות הקרובות, שם הסתתרו עד אשר עזבו הרוצחים את העיר. אין איש יודע את גורלם של האמללים שלקחו הסיקרים אתם. חושבים שהרגו אותם בדרך.

(ברוך שבאשקיביטש בן ציון דונארסקי)

גוצַנוביטשי. פלך קיוב

בכפר גוצנוביטשי גרה משפחה אחת של יהודים, זקן וזקנה עם בתם. בחדש מאי 1919, כאשר האכרים הפרטיזנים התפרצו אל מושבות היהודים, והחרימו ערים שלמות ואת יושביהן רצחו נפש, חפצו גם אכרי גוצנוביטשי לצאת ידי חובתם, לכה"פ במשפחה אחת ושחטו את הזקן והזקנה ביחד עם בתם.

גוֹרוֹדֵיַה (זאַמירנה), פלך מינסק

I

העירה גורודֵיה נמצאת בקרבת התחנה זאמירנה, במסלת מינסק באַראַנוביטשי.

הפרעות התחילו ביום ו', 9 יולי 1920. עורכי הפרעות היו הפולנים, החילים של הרוטה השתים עשרה, של מסלת הברזל, שחנו בעירנו בחֹרף ועכשיו שבו מבוברויסק ואנחנו יודעים ומכירים אותם. ראשי הגדוד היו האחים מאַלינובסקי. רק שלשת האחים מאלינובסקי סדרו את הפרעות. האופיצירים טרייטש ואורבאנוביטש לא השתתפו בהם. המאלינובסקים הכריחו את השבוים הרוסים להוציא מן הבתים והמחסנים את החפצים כבדי המשׂא ולטענם ברכבות־משא. גם שתי מכונות־מְכַבוֹת עשקו הסיקרים וטענו אותן על הרכבות. זה היה ביום 15 יולי. הפולנים אימו על המכבים, שיהרגו אותם בתור פרטיזנים, אם לא ישלמו כפר נפשותיהם, והמכבים הכרחו לשלם עשרת אלפים מרק. הרוב הגדול של החפצים הגזולים לקחו להם האופיציר מאלינובסקי ושגלתו קְלַבְדִיָה רוּסוֹנָה.

את החפצים השדודים מכרו החילים להאכרים מהכפרים הסמוכים, שבאו לעירה למטרה זו. הנוצרים המקומיים, מלבד איזו אינטלגנטים, כמו האינספקטורים של בתי־הספר הגבוהים בשביל העירונים ועוד אחדים, משכו את ידיהם מקנות החפצים השדודים מידי החילים,

אכרי הכפר קרוטי־ברג שלחו לנו פוד ומחצה לחם, פוד קמח שיפון וכד חלב כשביל הילדים. בכפר הסמוך להתחנה החביאו הרבה אכרים את היהודים בבתיהם, והגינו על רכושם וכלי ביתם. האכרים, בתור חברים של אגודת המכבים, באו העירה לכבות את התבערה, שהציתו הפולנים בבתי היהודים, והיו מוכרחים להתגנב העירה בדרכים עקלקלים דרך השדות, כי החילים הפולנים חסמו להם את הדרך ולא נתנום לבוא העירה.

בעיר דרו שתי משפחות פולניות. אחת עזבה את העיר ביום 10 יולי והשניה נשארה בעיר והיו למורי דרך להחילים והראו להם את בתי העשירים והאמידים. אחרי הפרעות נמצאו אצלם הרבה חפצים מביזת היהודים.

גם שני יהודים שעבדו בצבא, ברוטה השתים עשרה, שרייבר ושלמה, בזזו את בתי היהודים ביחד עם שאר החילים.

השרפה התחילה ב־12 יולי בחצי הלילה. שומר המחסן של המכבים מספר:

“החילים אמרו לי: “תיכף נשלח את העיר באש”, וכעבור רבע שעה פרצה הבערה. – כאשר באתי למקום השרפה, שם מצאתי אופיציר אחד, שהתבונן מאיזה צד הרוח נושב. כשראה שהרוח נושב כלפי התחנה, ששם היו צבורים כלי תותח וחמרי מפץ, שלח חמשים חילים ומכונה לבתים הקרובים להתחנה. וכאשר האש אחזה בבתים אחרים לא הרשה לי האופיצר להשתמש כמכונה. בשעת השרפה שדדו הפולנים את רכושם של היהודים, גם אנסו נשים”.

בשבת, 10 יולי, נמצאו בביתי הרבה בעלי אחוזות פולנים, שחפצו לעזוב את העיר ביחד עם החילים הפולנים. בשעה 11 בערב התפרצה אל ביתי סיעה של חילים ביחד עם האופיצר שלהם. להאופיצר לא היו כתפות, רק כֹכב על כובעו. אני הייתי עסוק בחצר להחביא את היהודים שנתאספו, ביחד עם נשיהם וטפיהם, בהמטמורה ועל העליה, בחשבם כי בהפתק לא יבואו לתפשם. גם בעלי האחוזות הפולנים, שיודעים ומכירים אותי זה שלשים שנה, בודאי יהיו למגן להפתק. כשנכנסו החילים יצא אלי השוליא שבהפתק ואמר אלי: אל תכנס הביתה, כי החילים מבקשים אותך. אך אני לא חפצתי שימצאוני בחצר בין היהודים. נכנסתי הביתה וישבתי בין הפולנים בעלי האחוזות. החילים עשקו את ההפתק, גם את כל בגדי וחפצינו והפאַנים הפולנים הביטו על כל זה בקר רוח, שתו את התה שלי בהרחבת הדעת ולא נקפו אף באצבע קטנה, לעשות מה בשבילי.

לאחר שגמרו החילים לבוז את ההפתק, נכנסו החדרה ושאלו: "אי בעל ההפתק? קמתי ויצאתי אליהם. אז התנפלו עלי והתחילו מכים אותי בנצבי הרובים ומחרפים ומגדפים אותי.

והאדונים הפולנים אורחי, מיודעי ומכרי, יושבים בביתי במנוחה שלמה רואים איך מענים אותי, מקטרים בשלוה שלמה את הפַּפִּירוֹסים שלי, עוסקים בשיחה ואין אחד מהם חולה עלי, או שיוציא על כל פנים מפיו איזו מלה לטובתי. אחר כך הובילוני אל ההפתק ודרשו ממני, שאתן להם יי"ש ויין. הם העמידוני על העמוד ואימו עלי ביריה, אם לא אתן להם עוד כסף. החילים אמרו, שנודע להם, שאני איש עשיר, והכסף שנתתי להם הוא מעט בערך אל עשרי. כאשר עניתי להם שאין לי כסף הכוני פצעוני לעיני אורחי הפולנים.

(מעדותו של יצחק בן שלמה אובינוביצקי, ראש הקהלה וחבר של המכבים)

II

ביום ב, 12 יולי, בשעה האחת עשרה בבקר, סרו שני חילים לבית שכני יהושע והתחילו לחמוס את חפציו. השכן היה זקן כבן שבעים, כשראה את החילים פחד מאד ועזב את הבית. החילים רדפו אחריו וצעקו שיעמוד על מקומו. אך הזקן היה חרש ולא שמע. אז ירה חיל אחד באויר והשני כנן את הרובה מול הזקן והמיתהו.

(בנימין בן זאב מלודסק)

III

ביוב 12 יולי, 1920, בשעה העשירית בבקר, באתי אל המיליציה לקבל עגלה. פתאום שמעתי צעקות מחרידות. יצאתי החוצה וראיתי חיל פולני כנן את הרובה מול אזנו של יהודי וירה בו. היהודי נפל מת מתבוסס בדמיו. נמצא במעמד הזה האכר איגנטי גוֹלוֹבקה והיהודי מאָלאָק. בשעת הרציחה נשפך על פניו של הרוצח צחוק של תענוג. (סופיה בת ולדימיר לאשטשאק)

IV

ביום 12 יוני בני יעקב, נער בן ט"ו שנה, היה רועה את הפרה באפר. אני ראיתי מרחוק חילים נוסעים בעגלות טעונות. יראתי שלא יגזלו את הפרה וחפצתי להסתירה. אך אחרתי. בני סגר את הפרה ברפת. החילים שברו את הדלת והוציאו את הפרה. אחר כך אמרו לבני:

– ברח ואנחנו נירה אחריך!

בני ברח. אחד מהחילים ירה, אך הכדור עבר ממנו והלאה. השני ירה ופצע את בני ברגלו. הכרחתי לשאת אותו על שכמי הכיתה.

(אליעזר בן מרדכי נידעלסון)

גוֹרוֹדישצה (הורודישצה) מחוז פשערקאסי פלך קיוב.

I

כאשר חיל המועצה אֻלצו לעזוב את העירה בחדש אויגוסט 1919 מפני הדיניקיים, עזבו בעיר שבעים רובים. תיכף נוסדה בעיר הגנה של שבעים איש, חמשים יהודים ועשרים נוצרים. נתיסד גם כן “ועד של הבטחה כללית” בן תשעה חברים, כשלטון זמני, ביניהם נמצא רק יהודי אחד.

ביום 7 אויגוסט בא העירה מסע השריון הראשון של חיל המתנדבים. חברי הועד נסעו אל התחנה לקבל את פני חילי הדיניקיים. בבקר באו שמנה פרשים העירה. הועד הציע שיקבלו מידם את השלטון. על זה קבלו מענה:

– הנוצרים יכולים להיות בטוחים, שאיש לא יגע בהם לרעה.

– והיהודים?

– ליהודים ישֻלם על פי פעלם.

תיכף סרו לביתו של העשיר לעטשינסקי במרכז העיר והתחילו לבוז את ביתו. כל ההכנות להפרעות וגם התכנית נערכו ועֻבדו עוד טרם שבאו המתנדבים העירה. מאז הבקר התחילו נוהרים המונים־המונים מאכרי הסביבה העירה ושקים ריקים בידיהם. על השאלה: למה באתם? ענו: מחכים אנחנו להגנרל. – איזה גנרל? – גנרל…

ותיכף, כשהתחילו הפרעות. התנפלו על החנויות והתחילו למלאות את השקים בסחורות. מורשי הועד נסעו תיכף אל התחנה ובקשו מאת הקומנדנט, שיתן צו להפסיק את הפרעות. אך הקומנדנט של התחנה, האופיצר סוועטסקי, ענה להם:

– השוסים אינם מחיל המתנדבים; אלה הם חמסנים מתחפשים בבגדי קוזקים.

כשראה הועד שהקומנדנט אינו רוצה להפסיק את הפרעות, צוה להגנה לגרש את החומסים. ההגנה ירתה פעם אחת באויר. הקוזקים ואכרי הסביבה ברחו.

חברי הועד נסעו עוד הפעם אל התחנה לבקש מאת הקומנדנט שלא יתן לפרעות להתפשט. על זה קבלו מענה:

– צוו להשומרים שיפרקו את נשקם.

– אבל…

– בלי כל אבל. רק בתנאי זה הנני מבטיחכם בהן־הכבוד של אופיציר, כי להבא לא ארשה לפרוע פרעות.

הנוטרים פרקו את נשקם. הקומנדנט בא תיכף העירה, עם פלוגה של קוזקים. ובכבודו ובעצמו לקח חבל בביזה… כך קִיֵם האופיציר את הַהֵן־הכבוד שלו. הוא בחר לו את הבתים של האמידים ובעצם ידו הוציא את החפצים מן המעונות.

ובאותה עת התפשטו החוליגנים המקומיים בהסמטות הקצוניות וחמסו את הפרורים. כך נמשך עד 9 אויגוסט.

באותו יום פנה הועד עוד הפעם אל הקומנדנט בשאלה:

– מתי יהיה הסוף?

– להקוזקים הרשו לצחק במשך של שתי יממות.

במשך הזמן הזה נהרגו שמונה יהודים והרבה נפצעו. הציתו גם בתים אחדים באש, אך רק שני בתים עלו על המוקד.

הזמן שנתן להקוזקים “לצחק” כלה ביום הראשון, 10 אויגוסט, בשעה 4 בצהרים.

באותו יום נבחרו ראש הולוסט וראש המיליציה לראשי העיר והשלטון עבר לידם. ראש המיליציה אסף תחת דגלו שְטַב חדש מבין החוליגנים המקומיים, שעוד אתמול חמסו והרגו את היהודים.

השלטון החדש הוציא פקודה, שהיהודים יקברו את מתיהם. שלשה ימים עברו בשלוה, היו רק מקרים בודדים של שוד וחמס.

הקומנדנט סטבסקי עזב את העיר ואופיציר אחר מלא את מקומו. הקומנדנט החדש דרש תיכף מהיהודים, שיכינו בשביל הקוזקים בשר בקר ועופות שחוטים, גם קונטריביציה עשרת אלפים רובל. היהודים מלאו את הדרישות.

והנה עוד הפעם נפלה הברה בעיר, שהקוזקים מכינים את עצמם לערוך פרעות. הרבה יהודים התחבאו בבית הקצב, שהוביל ביום ד' את הבשר בשביל הקוזקים, בחשבם כי בביתו יהיו בטוחים מפחד אויב… אך, כפי הנראה, נודע מקום מחבואם אל הקוזקים. הם התפרצו דוקא לבית הקצב, הרגו שם שני יהודים ואנסו הרבה נשים.

ביום ה' בבקר נודע שהקומנדנט נעלם. קוזקים מסובאים התפרצו אל הבתים ושדדו את העירה.

II

אותו יום היה 15 אויגוסט, 1919. חיל המתנדבים עזבו את העיר עוד ביום אתמול. נשארו קוזקים מתי מספר, לגמור את הפרעות. והנה התאספו סיעה של קוזקים הלומי יין לפני ביתו של א. פוסטערנאק. קוזק אחד טפס על העליה לחפש חפצים שהטמינו היהודים. כאשר כבר שב עם החפצים וחפץ לרדת, מעדו רגליו על השלבים ונפל ארצה. הוָו (Собачко ) של הרובה נאחז בכפתור של הסָגין וירה. הכדור קלע ללב הקוזק ונפל ארצה מת. חבריו של ההרוג, שעמדו סביב הסֻלם, התחילו צועקים:

– חברים, היהודים הרגו את חברנו!

עד מהרה התאספו עוד קוזקים, תפשו את פוסטערנאק, הכו אותו בעקבי המגפים וצעקו: “זידיוּגה קומוניסט”! אחר כך הרגו אותו ורטשו את גופו. גם את אשתו ובתו רצחו נפש. אחר כך התחילו דולקים אחרי היהודים שרצו ברחובות כמשתוללים והרגו בהם. גם מהתחנה באו קוזקים עם תותח, התפשטו בעיר, צדו את היהודים וסחבו אותם לבית הכנסת. אספו שם כשתי מאות אנשים, נשים וטף. מחזה קורע לבב! שתי מאות יהודים עומדים צפופים בפיק ברכים ומחכים למר המות!

– על ברכים! – נשמעה פקודתו של ראש החילים.

כל היהודים כרעו על ברכיהם ומתבוננים אל לוע התותח הפעור לעמתם, זה מלאך המות, שבא לשים קץ לחייהם. עוד רגעים אחדים – וחסל! כלם געו בבכיה, שפתותיהם לוחשות את הווידוי ומכינים עצמם למות.

והנה פתאם הופיע מלאך שלא חכו לו כלל.

זה היה הרוסי גריצֵיי, שגר לפנים בגורודישצה. בזמן האחרון הוא היה קומנדנט באיזו עירה ובא לבקר את בני ביתו בגורודישצה. עוד בזמן שהגרמנים כבשו את אוקריַנה, נחשד גריצי באיזה חטא ונגמר דינו למיתה. אך היהודים השתדלו בעדו. הגרמנים הקלו את ענשו ויחליפוהו בעבודת פרך.

עתה, כשנודע לו ששתי מאות יהודים לקוחים למות, זכר את החסד שעשו אתו היהודים ושהגיע עתה הזמן לשלם את חובו. הוא מהר לבית הכנסת, קרע שם את חלוקו בחמתו ואמר להקוזקים:

– אם גמרתם להרוג אנשים נקיים, ירו בי ראשונה! – ואחר כך פנה אל היהודים:

– לכו לביתכם, הנני מצוה!

הקוזקים הרפו מהיהודים, אך בחרו ששה צעירים, והרגו אותם. גם את היהודי הנכבד בירזעניקוב פגשו בצאתו מבית הכנסת והרגוהו באכזריות נוראה. הפרעות וההריגות ארכו עוד כשבוע ימים. אך היו רק הריגות בודדות. רציחות בהמון לא היו.

(ב. קרוגלוב)

III

האַטמן גולֵיי היה פרטיזן אדום, מהכפר קרעסטשאטיק, מחוז קאניוב. בגורודישצה גמר את בית־הספר החקלאי. הוא אסף תחת דגלו כחמש מאות פרטיזנים מהכפרים מילאַיוב, סְטַרוסעליה והסביבה ועזר לגרש את הדיניקיים. אחר כך מרד בשלטון המועצה. תחלת פעווראל התנפל על הריבקו"ם המקומי גם הרג שמונה עשר איש ויהודי אחד משומרי העיר. מהעת ההיא התחיל, ביחד עם הכנופיה שלו להתפרץ אל ערי הסביבה ולרצח את היהודים.

הקומנדנט הצבאי בעת ההיא היה מארטשענקא; הוא התיחס אל היהודים בשִׂנְאָה. רננו בעיר, שהוא בן בריתו של גוליֵי. מארטשענקה הודיע, שקבל מכתב מגוליי שהוא מתכונן להתנפל על העיר.

ובשעה שהיהודים התמוגגו מפחד, צוה מארטשענקא לעשות חפושים בבתי היהודים ולהוציא מידיהם את הנשק. אמנם ועד הריבולוציוני לא נתן לו לעשות כדבר הזה, לעת כזאת בשעה שהסכנה מרחפת על ראש היהודים.

תיכף אחרי ראש השנה 1920, ביום ד' לפנות בקר, פגש הראש של השמירה ביחד עם שני שומרים, לא רחוק מהעיר, בפלוגה של גוליי. השומרים התאספו וגרשו את הפלוגה. ביום ה' בערב אסף מארטשענקה את חיל המצב, סך הכל שמונים חילים, ואמר, שהוא הולך להתנפל על גוליי, החונה בכפר טשערעפיקה. אך הוא רק יצא מן העיר וחנה בשדה.

ביום השבת בא חיל עזר, במספר מאה וחמשיס חילים, וביחד עם הפלוגה של מארטשענקה עלו על גוליי. אך הכנופיה של גוליי היתה מרֻבה באוכלסין. חיל המועצה נסוגו אחור לגורודישצה ומשם לצוויטקוב. כשבא חיל האדום לצוויטקוב דרשו מהתחנה בוברינסקַיה מסע־שריון. אבל המסע נעצר בתחנה כשתי שעות.

באותו זמן התפרץ גוליי ואוכלסיו לגורודישצה ויערכו את הטבח בעיר. הדבר קרה ביום א', בשעה העשירית בבקר. הסיקרים התפשטו בעיר, תפשו את היהודים וסחבו אותם אל הככר “סְטַרִי טורגוביצה” שלפני “התיאטר מוֹדרן”. שם עצרו אותם עד שֶשָב גוליֵי מבית־החרושת של סוכר שגזל שם שלשה מיליונים ומחצה רובל, גם הרבה סוסים. כאשר שב גוליי נכנס לישיבה עם הסיקרים והאכרים שנלוו אליו, וטכסו עצה, מה לעשות עם היהודים.

האספה גמרה להרוג את כל היהודים.

הסיקרים הציגו את היהודים הנאספים על הככר, את האנשים לבד ואת הנשים לבד. בתחלה הרגו את האנשים ביריה. אחר כך גמרו שאין כדאי לאבד עליהם כדורים והתחילו לחצוב בהם בסיפים. כשגמרו בזכרים התחילו להרוג את הנשים. אז בא מסע השריון אל התחנה והתחיל לירות העירה. הסיקרים ברחו. בלילה חמסו החוליגנים המקומיים את העיר. ביום ב' בבקר באה עוד הפעם העירה כנופיה של גוליי והרגו שלשה יהודים, גם התחילו לצלצל במצלה, להזמין העירה את אכרי הסביבה. אך בין כך שב מסע השריון אל התחנה והתחיל להמטיר כדורים. הסיקרים ברחו. ס"ה נהרגו על ידי הכנופיה של גוליי יותר משתי מאות נפשות ונפצעו כשלש מאות יהודים. על הככר נאספו כחמש מאות איש. כאשר חצבו הסיקרים ביהודים, נפלו הנפצעים זה על גב זה ערמה גדולה, ולכן נשארו הרבה נפצעים בחיים.

(ח. רובינזון)

IV

בגורודישצה נמצאו כאלף משפחות יהודים.

בשנת 1919, תחלת מאי, נכנסו הגריגוריובים ביחד עם האכרים המקומיים. הם חמסו את העיר, אנסו הרבה נשים, שלחו באש ארבע חנויות ורצחו שלשה עשר יהודים.

בחדש אויגוסט, 1919, נכנסו חיל המתנדבים, גם הם בזזו את העיר. ענו נשים שלחו באש חנויות אחדות והרגו עשרים איש.

לפני עזבם את העיר התפרצו לבית דובינסקי, הרגו שם שני אנשים ופצעו אנשים אחדים.

שני ימים לפני יום הכפורים, 1920, התפרץ העירה גוליי עם הכנופיה שלו. עוד ימים אחדים לפני בואו, הודיע שישמיד את כל היהודים גרי גורודישצה מבן שנה עד בן שבעים. גוליי ואנשיו נכנסו ביום א' בבקר, בשעה האחת עשרה, התפרצו אל מעונות היהודים. סחבו כל מי שמצאו אל הככר, שלפני התיאטר מודֵרן, אנשים לבד ונשים לבד, לפנות ערב העמידו תותח והרגו את כל אלה שנאספו על הככר. הרוגים היו שתי מאות וששה עשר.

הרבה נהרגו גם בעיר על ידי אכרי הסביבה; הם הרגו בקלשונים ובקרֻדמים קרוב לבית החולים החלקאי, נערמו הרבה חללים. נהרגו כל השוחטים והחזנים, גם רבני העירה.

הסיקרים עשקו את הבתים והחנויות, אנסו הרבה נשים, הרסו בתים אחדים עד היסוד. שלחו באש גם את בית הכנסת ואת ספרי התורות קרעו בחמתם.

לפני השחיטה ברחו הרבה משפחות לסמילה, קאָסוּ, אלשֵנה וטשירקאסי.

גוליי הוא מכפר מילייוב, במרחק חמש ווירסטאות מהעירה. אומרים, שהוא בן אכר עשיר. הוא היה אופיצר בחיל הפטלוריים.

(נח לעטשינסקי נ"ב שנה. רופא שינים)

גוֹרוֹשינה (הורושינה, מחוז חורול. פלך פולטבה)

בגורושינה גרו כשבעים משפחות יהודים. ההתיחסות של אכרי הסביבה הורעה בימים האחרונים, לרגלי האגיטציות של בני המאה השחורה וסוכני פטלורי, שסבבו בהכפרים ועשו תעמולה, והלהיבו את האכרים להתנקם בהיהודים.

בחדש אוקטובר, 1918, סבלו היהודים על ידי פלוגות הפטלוריים שעברו דרך העירה; הם מידי עברם חמסו את המעונות והחנויות.

בחדש יולי, 1919, כאשר חיל המועצה היו מוכרחים לעזוב את פולטבה מפני הדיניקיים, התפרצו העירה חילים אחדים ושלחו בחמס את ידיהם. גם שלחו באש שני בתים והכו ופצעו הרבה יהודים. בחדש דיצמבר, באשר הדיניקיים עזבו את אוקריינה, רצחו בגורושינה שני יהודים, את אליהו פריימאן ובתו רבקה. כל היהודים גרי העירה הספיקו לברוח.

בחדש סעפטעמבר 1920, התפרצה העירה כנופיה של פרטיזנים. הם הרגו את יצחק ברעגמאן, אחד מאלה ששבו חזרה אחרי ברחם מפני הדיניקיים.

עתה אין בגורושינה יהודים.

(יעקב ברעגמאן, בן כ"ו שנים)

גורטשיק, (מושבה בפלך וואלין)

בהמושבה גורטשיק דרו כמאה משפחות גרמנים וכעשר משפחות יהודים. היהודים היו סוחרים פעוטים ובעלי־מלאכות. עם הגרמנים חיינו בשלום, אך קפץ עלינו רגזם של הפטלוריים, שהתפרצו כל פעם אל תוך המושבה ושדדו וחמסו את רכושנו. הפטלוריים תפסו את אחי והמיתוהו, אף כי הגרמנים העתירו בעדו והעידו על ישרו.

באותה עת נערכה אגיטציה גדולה בהכפרים הסמוכים נגד הבולשוביים, הרוצים להכריח את האכרים “שיאכלו כלם מיורה אחת” (קומוניזם). האכרים של הסביבה קמו כלם כאיש אחד, התגודדו גדודים והתעתדו לצאת למלחמה על הבולשוביקים. ביום 11 יולי התפרצו גדודי המתקוממים אל המושבה ומגמת פניהם היתה אל הכביש של מסלת־הברזל, ומשם לקורוסטין, לגרש את החילים האדומים הנמצאים שם. כל הפרטיזנים היו מזוינים ברובים. בערב נכנסה אלינו סיעה של פרטיזנים ודרשה, שהיהודים הגברים יתחברו עמהם, ואתם ביחד יעלו על התחנה, והם לקחו אותי ואת אבא.

בדרך פגשו הפרטיזנים עוד בשני יהודים, שלקחו אותם עמהם. סך הכל היינו חמשה יהודים.

אנחנו התחננו לפניהם, שירפו מאתנו. אמרנו להם, שגם אנחנו הננו אכרים, עובדי־אדמה, ואין לנו שום עסק בקומוניזם. אך הם ענו לנו:

– כיון שהנכם יהודים, הרי אתם בלי ספק קומוניים – את כלכם צריכים להרוג.

אנחנו באנו אל התחנה, שהיתה מלאה אכרים עד אפס מקום. כלם הביטו עלינו בשנאה ובאיבה ולטשו עלינו את עיניהם. מכל עבר נשמע:

– מות ליהודים!

בשעה הראשונה בלילה שבו מהמערכה חמשה פרטיזנים; הם הפשיטו מעלינו את בגדינו וחמסו את כל אשר היה אתנו; הם – לפי דבריהם – כבר הרגו שני קומוניסטים (כלומר יהודים).

הגיע התור גם לנו. התיעצו מה לעשות אתנו. להרוג אותנו ביריה לא חפצו, כי יראו להבעית ברעם היריות את אלה שעוסקים בהריסות הכביש של המסילה, לכן גמרו להרוג אותנו בסיפים. אלה חמשה הפרטיזנים, שהפשיטו מעלינו את בגדינו, קבל עליהם את העבודה לעשות אתנו כלה.

כאשר היינו חמשה יהודים אחז כל אחד מהפרטיזנים בידי יהודי וסחבו אותנו אל היער. היה ליל חשך ועלטה. במרחק צעדים אחדים אי אפשר היה לראות. הלכנו נהוגים בידי הסיקרים, כשורים לטבח יובלו. בעותי מות בעתונו.

אבא התחנן אל הרוצחים, שיחוסו על כל פנים עלי, המפרנס האחד של היתומים הקטנים שישארו אחרי מותי, וקבל מהם תשובה:

– כל איש בחטאו ימות!

הסיקרים הובילו אותנו אל היער הסמוך.

את אבא ועוד שני יהודים הרגו בפגיונים. הסיקרים עשו את מלאכתם “בחריצות” גדולה. הנרצחים אף לא הספיקו להוציא אנחה מפיהם. נשארתי אני עם עוד אחד, גולדיס.

הרוצח, שהוביל את גולדיס, צוה עליו שישכב פרקדן, כדי שיראה בעיניו בשעה שיתחב את הפגיון בלבו. גולדיס שכב עם הפנים למטה, אך הסיקר אלצהו לשכב דוקא פרקדן. הרוצח הרים את הפגיון למעלה, כדי לתחבו בכל כחו בלבו של גולדיס. בשעה שהוריד את הפגיון חטפו גולדיס בשתי ידיו. הסיקר בחפצו להוציא מידו את הפגיון, משך את הרובה בכל מאמצי כחו, וביחד עם הרובה הרים גם את גולדיס מן האדמה. האכר התאמץ להוציא את הפגיון מידי גולדיס. גולדיס עזב את הפגיון והאכר נפל מלא קומתו ארצה.

באותה שעה ברח גולדיס.

האכר שאחז בי לא היה בידו פגיון וחפץ להרגני ביריה. וכדי שלא אמלט מידו, אחז אותי סיקר אחר, והשני ירה בי. הכדור חלף על פני, אך לא נגע בי. בפעם השנית נטיתי את ראשי הצדה והכדור עבר. בפעם השלישית פצע הכדור את ידו של הסיקר שהחזיק בי. אני הספקתי בין כך לברח.

המרצחים רדפו אחרינו. היריות תכפו. איזה כח נעלם דחף אותנו. רצנו בכל כחותינו, כנשאים על כנפי רוח. כך רצנו עד כי באנו לביתו של אכר גרמני. שם נשארנו רק רגעים אחדים לשאוף רוח ורצנו הלאה.

משפחותיהם של ההרוגים ברחו לאוּשוֹמיר.

במשך של שני שבועות התגוללו הנרצחים ביער, הגרמנים חפצו לקברם, כדי שלא יעפשו את האויר, אך האכרים לא הרשו להם לבא היערה.

גורנוסטַיפוֹל (פלך קיוב).

I

סטרוק וסיעתו.

סטרוק איליאַ בן טימופֵיי – אכר מכפר גריני, וולוסט גורנוסטַיפול. הוא צעיר לימים. בשנת 1917 גמר את בית־הספר החקלאי בגורנוסטַיפול. אחר כך שמע לקח בבית־הספר האגיטציוני, וכאותה שנה יסד בגורנוסטיפול גדוד קוזקים מתנדבים, והוא היה ראש הגדוד. בזמן כבוש אוקרינה על־יד־ הגרמנים, עסק סטרוק בספקולציה ובמכירת שטרי מלוכה מזויפים.

בשעת התקוממותו של פטלורי, עזבה הרשות הגורנוסטיפולית את העיר ונמלטה. סטרוק ביחד עם ברֶדיחין (בעל אחוזה פעוטה בכפר סיטשֵיבקה), שהיה קומיסר בימי הממשלה הזמנית, ועם חימַאי (תושב הכפר וואזדוויזשענקא־זלוֹדֵיובקה), עברו אז אל השטב של פטלורי, קבלו נשק, ארגנו פלוגה של מתקוממים. אחר כך שבו לגורנוסטיפול, אסרו את פקיד הפוסטה, ישכר שפעקטאר, גם את י. געדירמאן, ח. גרוחובסקי, ז. עפשטיין ומ. קפלן (נאסרו בשעה 12 בלילה). וכאשר קבלו מהם עשרת אלפים רובל קונטריבוציה שחררו אותם. אחר כך עזב סטרוק בגורנוסטיפול פלוגה של שלשים פרטיזנים וחימאי בראשה, והוא עם הגדוד, ביחד עם ברדיחין, עברו לטשירנובל.

אחרי ימים מועטים דרש חימאי מהתושבים היהודים חמשה עשר אלף רובל קונטריבוציה, לכלכל את הגדוד. דרישתו נתמלאה. עברו שלשה ימים והנה קם חימאי ביחד עם סגנו, אנטון סידורטשיק (בן דודו של סטרוק, אכר מכפר גריניבה) וכנסו את כל היהודים דרי העירה אל בית־הכנסת, אימו עליהם בנשקם ודרשו עשרים וחמשה אלפים קונטריבוציה. בעת שהיהודים נשאו ונתנו עמהם להקטין את הדרישה, הקיפו הקוזקים את בית הכנסת והרעימו ביריותיהם באויר. כאשר היהודים הנפעמים שאלו את סידורטשיק: “מה פירושן של היריות?” ענה להם, כי קבל טלגרמה מסטרוק: “הנך יושב בגורנוסטיפל ומגין על היהודים, בשעה שדמנו נשפך על שדה קטל”.

ביום 13 ינואר, בלילה, בא לאזניוק עם גדוד של מאתים פרטיזנים לגורנוסטיפול. ביום השני בבקר חדרו פרטיזנים אחדים אל מעונו של פטר שפאק, אינוַליד, מי שהיה מיליציונר בממשלה הזמנית, עד נפילתו של ההאטמן, סחבוהו ממטתו לאמצע השוק וחצבו בו בסיפיהם. כשבאו הוריו של ההרוג להוביל אותו לקבורה, מצאו את לאזניוק שרקד ונגן על גופו. ביום השני דרש לאזניוק שתי מאות אלף קונטריבוציה. השתוו עמו בסך של מאה וחמשים אלף רובל. ביום הזה נתקבלה ידיעה, כי סטרוק נתפש במאַלין. סידורטשוק נסע למאלין לשחררו. אחרי ימים מועטים שב סטרוק לגורנוסטיפול והתחיל “לעבוד” בחבורה אחת עם לאזניוק.

סטרוק עשה בעיר ימים אחדים ועבר עם גדודו לטשירנוביל. לפני עזבם את העיר חמסו והרסו בתי העבוד של עורות, חנויות אריג אחדות ומעונו של שמואל רויטמאן. בעיר נשאר לקומנדנט חימאַי.

II

ביום 25 יאנואר, 1919, שב סטרוק לגורנוסטיפול וצוה על החנונים שיכתבו על שלטי החנויות באוקרַינית. פקודתו נתמלאה, רק שמונה חנונים פעוטים פגרו למלאות את הפקודה. סטרוק אסר אותם, שם על כל אחד כסף ענושים ארבעה אלפים רובל. צוה על חימאי לגבות את הסך והוא בעצמו נסע לקיוב. בדרך נודע לו, כי חיילי המועצות הולכים וקרבים לקיוב. הוא שב חזרה לגורנוסטיפול ושחרר את הנאסרים, בקבלו מהם רק 12,000 רובל. אחר־כך נסע לטשירנובל ושלח משם כרוז אל הפועלים והאכרים, כי הוא עבר אל הפלטפורמה של המועצות. כשני שבועות אחר־כך שב לגורנוסטיפול עם סיעה של פרשים, ערך עשרים איש. על כובעו נשא קוקרדה בולשיבית. מהיהודים דרש קונטריבוציה סך 65,000 רובל, אך קבל רק עשרה אלפים וגם את הסך ארבעים וחמשה פודים בר, שמסר הועד החקלאי לחלק בין עניי היהודים, לקח סטרוק וחלק בעצמו, כמובן, לא בין היהודים. לפני עזבו את גורנוסטיפול נשא נאום נגד הבורז’ואים והיהודים. הוציא כרוז, כי עובר הוא אל החזית, כי זאת דורשת ממנו ממשלת המועצות, גם החרים את חימאי, יען איננו תמים דעים אתו, וצוה על היהודים שלא יתמכו בידו.

ביום 25 מרץ שב סטרוק לגורנוסטיפול מאיבנובקה עם גדוד של חמש מאות פרטיזנים. ביום הראשון דרש שלשים וחמשה אלפים רובל קונטריבוציה. אחרי קבלו את הסך הזה התחילו רקביזיציות וחפושים בבתים. הפרטיזנים גזלו כל מה שמצאו. פקודות על רקביזיציה חלקה לשכת הפקידות של הלגיון או הרוטה. מובן, שהקוזק שבא אל המעון לחפש צרכי אוכל, לא תעב גם חפצים יקרי ערך, אם באו לידו. קרו גם התנפלויות. החמסנים הממונים על הרקביזיציה אימו על היהודים בנשקם ומה שלא נתנו להם ברצון קבלו באונס.

בביתו של היהודי פרץ בורודיאנסקי מצאו הבולשים קשוטים תיאטרליים, בתוכם מעילים הדומים למעילי הכומרים. את בורודיאנסקי הלבישו במעיל, אלצוהו לזמר נגוני תפלה והכוהו מכות רצח. אחר־כך הושיבוהו בבית־הכלא, ביום השלישי שחררוהו בערבון של עשרת אלפים רובל. הכומר המקומי העיד, כי המעיל איננו מבית התפלה, כי אם קשוט תיאטרלי בעלמא.

ביום 7 אפריל, 1919, עזב סטרוק עם לגיונו את גורנוסטיפול ושב לטשירנובל. לפני עזבו את העיר דרש קונטריבוציה שלשים אלף רובל, שנתנו לו. בכל זאת הרשה להקוזקים, לפני עזבם את העיר, “לצחק מעט”… הם החריבו חנויות אחדות והריקו הרבה מעונות. ביום 16 אפריל, יום שני של פסח, באו ארבעה פרשים שלוחי סטרוקוב. הם הדביקו בעיר כרוזים הקוראים את האכרים לערוך פרעות, גם דרשו שיכינו היהודים בשבילם לחם וסוכר. אחרי שעות אחדות בא החלוץ של הכנופיה הפרטיזנית, מכפר פטרובצי, שנגפו לפני הבולשביקים קרוב לקיוב. בערב היום הזה התפרצה כל הכנופיה, עם מנהלם קלימענקא, העירה. בלילה חדרו אל המעונות של היהודים האמידים וחמסו דים.

ביום השני באו לטשערנובל קוזקים אחדים, ששלח אותם – לפי דבריהם, סטרוק להיות למגן, כביכול, על היהודים מפני כנופיות הפרטיזנים. מובן, שכנופיות הפרטיזנים עמדו בקנוניה עם סטרוק. קלימענקא רעץ את היהודים ונצל אותם; בכל יום קבל עשרה גם חמשה עשר אלף רובל קונטריבוציה. חוץ מזה נצטוו סוחרי־עורות להכין עור על סך שלש מאות זוג מגפים. והרצענים נצטוו לתפרם במשך שבוע אחד. גם נבחר מבין היהודים ועד, שישבו בבית הפקידות העירוני, בכל יום, מבקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה. על הועד היה מוטל למלאות בדיוק את דרישתם של הבנדיטים, ודרישותיהם היו כל־כך מרובות ושונות: הם דרשו לחם, חמאה, טַבאק, פפירוסים, גפרורים, חליפות בגדים, כובעים, לבנים, יי"ש, אריג, פנכאות, כפות, מזלגים, סכינים וכאלה. מלבד זה נמנה ועד הממונה לריקביזציה. חובתו של הועד היתה להכנס אל הבתים ולקחת כל מה שימצא. מלבד זה, התנפלויות קרו בכל לילה: הבנדיטים חדרו אל הבתים וגזלו כסף וחפצים.

בלילה נהרגה ביריה העלמה, רוזה בֵּילורוסקי, בת 16 שנים. הקוזק, שירה בה, נאסר. אך בו ביום שולח לחפשי.

III

בעת ההיא שב סטרוק מטשירנובל. יהודי גורנוסטיפול הגישו לו טרית עם אדריסה של ברכה, גם חלו את פניו, שיהיה למגן להם מפני הפרטיזנים, המתפרצים פעם בפעם העירה. סטרוק ענה להם, שהוא יענוש את אלה היהודים שיהיו לו למורת רוח. הנשארים, לפי שעה, יכולים לחיות בשלוה. ופקודות חדשות תכפו כל פעם בדרישות שונות: צרכי מזון, בגדים, כלי בשול וכסף. סטרוק בא בדברים עם קלימענקא לעלות על קיוב ולהפיל את שלטון המועצות. הם הוציאו הרבה כרוזים ומודעות אל תושבי המחוז, שירשמו את שמותיהם, בתור מתנדבים בגדודי הפרטיזנים של סטרוק וקלימענקא, כדי לעלות על קיוב ולשחרר את העם הפרובוסלבי ואת הכנסיה הפרובוסלבית מידי הזידים והקומוניסטים. נרשמו הרבה מתנדבים. סטרוק קרא אל הצבא את הצעירים מן 19 עד 24 שנה, ואת האופיצירים וסגני האופיצירים עד 35 שנה. מכל הכפרים והחוות נהרו הקרואים לגורנוסטַיפול.

לכלם נתנו מגפים, גם הרשו להם, להשיג את החפצים הנצרכים להם ע"י מעשה רקביזיציה בבתי היהודים.

התחילו לארגן לגיון שלישי של פרטיזנים, סטרוק מנה את עצמו לאטמן על כל הצבא של הפרטיזנים. המגיסים התחילו לדרוש נשק ולחם. כאשר בידי סטרוק לא נמצא מאומה, שבו חלק מהמגיסים לבתיהם, אך הרוב נשארו עם סטרוק, בתקותם, כי ימלאו את צרכיהם על ידי חמס וגזל היהודים. באותה שעה נתקבלו ידיעות, כי אל הכפר טולוקונה, העומד על חוף הדניפר, הגיעו שמונה ספינות מלאות חילי המועצות. סטרוק פזר את חילו בין כפרי הסביבה ובעצמו נשאר בגורנוסטיפול עם שתי רוטות מחילו ועם הכנופיה הפטרובצית. הפקודה האחרונה של סטרוק היתה: להכין במשך שני שבועות חמש מאות כדונים בעלי עוקצים חדים, את הברזל לקח בחנויות היהודים, והנפחים היהודים היו צריכים להכינם. הכידונים היו מוכנים ליום 3 מאי 1919. ביום הזה התעתד סטרוק לעזוב את גורנוסטיפול, כי שמועה שמע שחיל המועצה עלו על טשרנובל. אור ליום הזה עזב סטרוק ומארטינֶנקה את גורנוסטיפול ועברו לאיבנקובה ובגורנוסטיפול עזב את גדודו עם קרבטשענקה בראשו.

בו ביום נודע בעיר, כי גם הגדוד חושב לעזוב את העיר. אך לפני עזבם אותה נכנסו ראשי הפרטיזנים לישיבה חשאית, וטכסו עצה, איך להתנהג עם היהודים. היו כאלה אשר חוו את דעתם, כי צריכים להרוג ולהשמיד את כל היהודים. הנשארים – הסתפקו רק בחמס. נמנו וגמרו להרשות להכנופיה לעשות במשך שש שעות ביהודים כטוב בעיניהם. בשעה העשירית בבקר התפזרה כל הכנופיה בעירה, התחילו לשדוד את המעונות ולהכות את היהודים. הפרעות ערכו עד השעה החמשית בערב. הבריונים רצו ברחובות כחיות פראות, הכו מכות רצח את כל היהודים, שנפלו בידיהם, אלצו אותם לחלץ את מגפיהם מעל רגליהם. הפשיטו מעליהם את אדרותיהם, את מעיליהם, אפילו את המכנסים, והשאירו אותם ערומים, רק בחלוקיהם שעל בשרם.

גם אל תוך המעונות התפרצו, גזלו וחמסו מה שיכלו לקחת, ואת השאר שברו, נפצו והחרימו. אך הם לא הסתפקו רק בגזל ופרעות. היו גם הרוגים: הבנדיטים דרשו מיצחק סלוצקי שני אלפים רובל. כאשר לא נמצא בידו סך כזה, סחבוהו אל הרחוב, הכו אותו מכות רצח ודקרוהו בכידונים. אחר־כך הוציאוהו אל מחוץ לעיר, אל הבצה ושם גמרו את מיתתו. הקרבן השני היה לוי יצחק בן שלמה שפירא, אשר שב זה שלשה שבועות משבי. אל מעונו פרצו פורעים, התחילו שודדים ודורשים כסף. כאשר לא מלא את דרישתם לקחוהו והובילוהו אל השטב. בדרך הכו אותו מכות אכזריות, אחר־בך הוציאוהו אל הבצה ושם הרגוהו.

בשעה החמישית בערב, נפלה אימה גדולה על הסיקריקים והתחילו נמלטים בדרך העולה לאיבנקובה. במשך שעות אחדות נתרוקנה מהם העירה, ולא נשאר אף אחד. ביום השני, 4 מאי, עברו דרך העירה שני פרשים. הם עשו נסיון לקבל עשרת אלפים קונטריבוציה, אך נסיונם לא הצליח, ועזבו את העיר לעומת שבאו.

ביום 6 מאי נכנסה לגורנוסטיפול פלוגה של צבא המועצות, וביום 8 מאי נכנס הלגיון הקומוני הראשון הקיובי. נתפשו ששה חילים סטרוקובים ונהרגו ביריה ואחר ימים מועטים שב הלגיון חזרה לקיוב ובגורנוסטיפול עזב לשמירה את הרוטה המקובצת השלישית. ביום 20 מאי עברה הרוטה לפעטשקי, אל הספינה, והעירה נשארה בלי שמירה. הפחד גבר מאד, וכמעט יותר ממחצה התושבים היהודים עזבו גם הם את העיר ועברו, ביחד עם חיילי המועצה לפעטשקי, לטשערנובל, או לעבר השני של הדניפר.

ביום 22 מאי נכנס העירה גדוד חייילים של הלגיון הטשירניגובי, ורק אז פג פחדם של היהודים. גם הפלטים התחילו שבים מגלותם. אחר־כך שבה בטשירנובל הרוטה השלישית וגדוד הטשירניגובי עבר לקיוב.

נמסר על ידי ראשי הקהלה הגורנוסטיפולית

(חותמים).

גורקי (הורקי, מושבה פוסדי פלך מינסק).

החילים הפולנים התחילו לעבור דרך גורקי בלילה, אור ליום 10 יולי. עברו פלוגות מאחדות. לא התעכבו הרבה בהמושבה. תיכף בבואם התחילו שודדים את בתי היהודים: הם בזזו חפצים יקרי ערך וצרכי אכל. מסע החילים דרך המושבה, ארך עד 13 יולי 1919. בהאחוזה גורקי, המשתרעת במרחק וירסטה ומחצה מהמושבה, נאנסה נערה בת י"ד שנה. התהוללו בה יותר מעשרה חילים. בהמושבה התפרצו החילים אל מעונה של המילדת אלקסנדרה שוואנסקובה; הם הוציאו מן הבית את אביה ושאר האנשים, שנמצאו בבית, וחפצו לענותה, אך היא נמלטה מידם, לפי שמספרים נאנסו אז נשים אחדות. בכפר גורקי, בביתו של הטוחן שנאנסה בתו הילדה בת ארבע עשרה שנה, חפצו החילים לענות גם את אשתו צביה, אֵם לחמשה ילדים, אך ילדיה הקיפו את אמן והרימו קול צעקה. החילים עזבו את הבית.

אור ליום 11 יולי התפרצו אל ביתו שני חילים. בבית נמצאה אז אתי גם אחותי ועוד איזו אנשים. חיל אחד סחבני אל הפרוזדור. כנן את האקדח מול פני וחפץ לענותי. החיל השני עמד בפתח ולא נתן לשום איש להכנס. תוי הפנים של החיל, שעמד על הפתח, היו יותר אנושיים. אני ואחותי העתרנו עליו את בקשתנו, לעזוב אותנו לנפשנו. אחותי מסרה לו אלף רובל בשטרי ניקולאי ושתי מאות מרק פולנים. החילים קבלו את הכסף והלכו להם. כאשר החילים עזבו את הבית, יצאתי גם אני ואחותי עם מכרינו אל השדה והסתתרנו בין השפון, שם נשארנו עד הבקר. באותו זמן שבו החילים, שברו את הדלת, חדרו אל המטמורה ובזזו שם את כל חפצינו. גם לפני זה גזלו ממני מלתחה עם חפצים, גם את הטיֵֵטוסקופ והטירמומטר. כפי שספרו, שלחו הפולנים את הכפרים פרוזנה, פודערסיה וזאלוזני באש. יש שם גם הרוגים. אומרים, כי בדרוזנה נהרגו מאה ושלשה אנשים.

בשעה שהתפרצו אל ביתי החילים שחפצו לענותני, שאלתי אותם: “במה חטאתי נגדכם, שחפצים אתם לעשות לי רעה גדולה כזו?” וקבלתי תשובה, שבהלגיון שלהם נמצאו שני רופאים יהודים שהרעילו את החילים: ולכן חפצים הם להתנקם בי, כי גם אני הנני רופאה ויהודיה.

(ד"ר ל. י. פערלינה).

גושיבה (פלך וואלין, מחוז אברוטש)

סוף דצמבר 1918, נכנסה העירה סיעה של קוזקים פטלוריים, להתנקם בהיהודים, דָרֵי גושיבה. כל היהודים הספיקו לברח. נשאר שם רק מלמד אחד זקן וחרש.

הקוזקים לקחו אתם את המלמד. בדרך פגשו גם את השוחט של העירה, ששב אל ביתו וסחבוהו אתם. את המלמד והשוחט, שניהם ישישים, תלו הקוזקים על תליה גבוה. את האחד קשרו ברצועה ואת השני בחוטים של התלגרף. כפי שמסרו האכרים שנמצאו באותו מעמד, נתקה כמה פעמים הרצועה, שאסרו בה את השוחט, והוא נפל ארצה. אך הרוצחים הרימוהו כל פעם וחדשו את התליה. אחר כך הורידו את הנצלבים ותלו אותם על עץ נמוך ואל העץ הדביקו פתקא:

“כל מי שיוריד את הנצלבים, יחיה לא יותר מעשרה רגעים!”

האכרים לא הרשו להיהודים להביא את הנרצחים לקבורה. רק כאשר התחיל הרקבון ונתעפש האויר, מסרו את ההרוגים בידי היהודים לקברם בעירה הקרובה.

גייסין (הייסין, פלך פודוילה).

I

ביום 12 מאי 1919, כבש וואלינעץ את גייסין. שני ימים טרם שנכבשה העיר, הודיע הקומיסר פטרוני, שוואלינעץ דבר אתו על ידי הטילפון ואמר לו, שהוא איננו מתנגד לממשלת המועצה, אך כל חפצו הוא להתנקם בהיהודים. הרב"קום הציע, כאשר נמצאים בעיר רק פלוגה של חמשים חילים ונשק יש למכביר, כי יזדינו גם התושבים וביחד עם הצבא יצאו למלחמה על וואלינעץ והכנופיה שלו. מובן, שבעלי הבתים הבאים בימים הבינו, שקמץ קטן של יהודים, שאינם למודי מלחמה, לא יוכלו עמוד לפני מחנה גדול של פרטיזנים, שנמצאים ביניהם מספר גדול חילים שעבדו בצבא הפטלוריים. אך הצעירים קבלו את ההצעה בנפש חפצה. בערב, אור ליום שבו התפרץ וואלינעץ לגייסין, התאספו איזה עשרות פועלים וזאטוטי היהודים. הועד הריבולוציאני חלק להם נשק ובראשם העמיד את המילציונרים והחילים האדומים ועליהם הקומיסרים וחברי הועד. את העיר הקיפו בשלשלת של מגינים וחכו לבואם של הפרטיזנים.

וואלינעץ עם הכנופיה שלו קרב אל העיר לפנות בקר והתחיל להרעים ביריות על העיר. בשעה השביעית בבקר תתחילו נוהרים המונים־המונים אכרים מכפרי הסביבה, מזוינים בגרזנים, קלשונים וחרמשים, גם ברובים ואקדחים. הרב"קום והעומדים בראש ההפגנה ברחו. כשראו גיסי ההגנה, שנשארו בלי מנהיגים, התפזרו גם הם. 

אז התפרצו הפרטיזנים העירה והשחיטה החלה. כל מי שמצאו ברחוב הגירו לטבח. נהרגו ונשחטו ערך חמש מאות איש. הסיקרים לא הרבו לחמוס. הם היו צמאים רק לדם. ובכל זאת היו מקרים, שאחדים פדו את נפשותיהם בכסף. היו גם הרבה מעשי אונס, ואחר מעשה האונס – ענוים קשים, כריתת השדים ועוד כאלה.

הקרבנות הראשונים היו בני וויינשטיין, בנו לייביש ובתו העני, צעירים בני עשרים, עשרים ושתים שנה. כשהתפרצו הפרטיזנים העירה עמד וויינשטיין הצעיר בחוץ ולא חפץ להתחבא, כי נמצא בידו מכתב הגנה מוואלינעץ. הם היו מכרים עוד מכבר, כאשר עבד וואלינעץ בגייסין בתור פקיד המליציה, אחר כך כשנעשה לאטמן של הפרטיזנים, זכר את מכרו וויינשטיין ושלח לו מכתב הגנה. כשקרבו הסיקרים אל וויינשטיין שלח ידו אל כיסו להוציא את המכתב. הסיקרים חשבו שחפץ להוציא אקדח והקדימו והרגוהו. לקול היריה יצאה גם אחותו וגם אותה הרגו ביריה. הם היו יחידים לאבותיהם, יפים להלל וחביבים לבריות.

הטבח ארך עד השעה השלישית אחר צהרים. הוּעל לגרדום גם המורה נאסינובריטש, עסקן צבורי. ואף כי היה קרוב לרשות של המועצה, בכל זאת שחררו וואלינעץ, כי הוא היה חביב מאד בעיני האוקרינים. הרבה נוצרים הסתירו יהודים בבתיהם בשכר. מהאינטלגנטים, אלה שנחשבו לאוהבי ישראל, לא חפצו לקבל יהודים לבתיהם. וחבר הדוּמה סאלי, שנחשב לשונאי היהודים, החביא יהודים בביתו. וכדי שלא יפול עליו שום חשד, הלך ביחד עם הסיקרים מזוין ברובהו.

נהרגו נם רבים מאלה, שחשו להם מפלט בשדות וביערות.

בשעה השלישית אחר צהרים נתן צו לאסוף את כל הגברים אל התיאטרון העירוני. נאספו שם כאלפים איש. בשעה שסחבו הסיקרים את הקרבנות אל התיאטרון, הכו אותם מכות רצח, הריקו את כיסיהם ופשטו מעליהם את בגדיהם. רננו בעיר, שחפצו לשלח את התיאטרון באש ביחד עם היהודים. אך הודות להשתדלותם של יושב ראש של הדומה, הכהן ניקולי בורעצקי, הד"ר אודזשיכובסקי ועוד אחדים מנכבדי הנוצרים, שחרר וואלינעץ את היהודים הנאסרים.

לעת ערב נתן צו, שהיהודים יביאו לקבורה את ההרוגים.

נהרגה האלמנה סוני נורודינסקי עם ארבעה ילדים. בביתה נמצאו שני רובים, כי שני בניה שרתו במיליציה.

בשעת הקבורה, התקלסו הסיקרים בהמקברים, הכו אותם ופצעום. אחדים מתו מפצעיהם.

להעלמה ראבינוביטש כרתו את שדיה.

וואלינעץ נולד בכפר קיסליאק. היה מורה לעם, אחר כך ראש המיליציה בגייסין.

(נחמן סיגאל מפליטי גייסין).

II

באותו זמן שכבש וואלינעץ את גייסין, נכבשה גם אומן על ידי גיסותיו של קלימענקא. צעירים אחדים, שברחו מאומן מפני חרב היונה, נפלו בידי הפרטיזנים בגייסין. וואלינעץ גזר עליהם, שיקָברו חיים ושהם בעצמם יכרו להם קברים.

אחד מאלה היה הסטודנט לערנער. יליד טעפליק.

בשעה שעמד וכרה לו את קברו עבר וואלינעץ ושאלו: 

– לאיזו מפלגה אתה מתיחס?

– הנני ציוני.

אמר וואלינעץ: Але це добре жидивски партия

אחר כך שאלהו אם יודע הוא את השפה האוקרינית, לערנער ענה שיודע. וואלינעץ צוה עליו לדקלם לו איזה שיר. לערנער דקלם שיר משירי טשעווטשענקא. אז שלח אותו וואלינעץ לחפשי.

(נמסר על ידי הסטודנט לערנער).

III

בהתחלת אוקטובר באו הדיניקיים. פרעות מסודרות לא היו אך התנפלויות בודדות.

סוף פיברואר 1919, שבו חיל המועצה. לראש הועד הפועל נמנה גם הפעם פטרוני, מי שהיה ראש גם אשתקד.

במאי 1920 התפרץ העירה טיטיוניק. אז פרצה מלחמה בינו ובין החיל האדום. מהכנופיה של טיטיוניק נהרג שר מאה וחיל אחד. בלילה עזבו חיל המועצה את העיר. כשנכנס טיטיוניק, יצאו הנוצרים והיהודים לקראתו בלחם ומלח. טיטיוניק לא רצה לקבל את הדילגציה של היהודים. אך הנוצרים המקומיים חלו את פניו. הבטיח שפרעות לא יעשו. היו רק התנפלויות.

אחר זמן־מה בא וואלינעץ עוד הפעם, קבל קונטריבוציה ולקח אתו ג' בני תערובות.

(נ. סיגאל).

גירמאַנובקה (פלך קיוב).

I

העירה גירמאנובקה נמצאת במרחק חמשים ווירסטאות מקיוב. בסוף אוגוסט 1919 התפרצה אל העירה כנופיה של סיקרים תחת הנהגתו של האטמן דיאקוב. תיכף בבואו אסף את האכרים ודרש לפניהם, שצריכים להשמיד את היהודים. אחר כך פנה אל זאטוטי האכרים והציע לפניהם:

– הבה, נעשה טיול בעירה!

תיכף התפשטו האכרים ביחד עם החוליגנים המקומיים ברחובות העיר, התפרצו אל תוך הבתים וכל מי שמצאו רצחו נפש. גם נשים, טף ויונקי שדים. הם אנסו הרבה נשים ואחר כך הרגו אותן. הרבה נהרגו על ידי כריתת הראש.

אותו “הטיול” ארך ארבעה ימים.

האכרים המקומיים לא יכלו לראות את הרציחות ושפיכות הדמים. אחדים הסתירו בבתיהם יהודים. אך הסיקרים אימו עליהם שיתנקמו בהם, אם ימצאו בבתיהם יהודים, והיו מוכרחים לגרש את היהודים הנחבאים.

אחרי דיאקוב בא גדוד מתנדבים והרציחות וההריגות נמשכו.

היהודים, שנצולו ממות, חפצו לעזוב את העירה. אך הדיניקיים לא נתנו להם לברוח. אכרים אחדים נענשו, כי החביאו יהודים בבתיהם. החילים סבבו בבתי היהודים, עקרו את קרשי הרצפה, הרסו את הקירות ואת התנורים וחפשו כסף ותכשיטים. מספר ההרוגים יותר מארבע מאות נפש.

היהודים האמללים נמלטו אל המערות. התחבאו בגנים ובשדות, תעו כצללים חיים בסביבות העירה, רעבים וצמאים. אך גם שם השיגה אותם יד הרוצחים.

הנה קטע מ“בת קול הקיובית”.

“כפי שמודיעים אכרי גירמאנובקה, נשמדו כל היהודים גרי העירה. אלה שנמלטו נפלו בדרך בידי גדוד סיקרים והרגו אותם. בעיר נשאר רק ילד אחד, שאכר לקָחו לביתו”.

II

על דבר המאורעות בגירמאנובקה לא אוכל להודיע בפרטות, כי ימים אחדים לפני הטבח, נסעתי לקיוב בשביל ענין נחוץ, ולא היה בידי לחזור, כי הסכנה היתה גדולה בדרך. בני־ביתי נשארו בגירמאנובקה ובעת הפרעות נמלטו לבית נכרי, רק בני, בנציון, נער בן שתים עשרה שנה, שהיה חולה, נשאר בבית. אחרי שעות אחדות שלחו בני־ביתי נכרית אחת להביא את הנער לביתה, בשכר ממון הרבה שהבטיחו לה. אך הנכרית כבר מצאה את הנער מת. הרוצחים חתכו את שתי ידיו. מאז לא הייתי בגירמאנובקה, כי נחרבה העיר מאין יושב בה מאחב"י. ורק על פי זכרונותי ושל בני־ביתי ארשום איזו פרטים.

בגירמאנובקה נמצאו כשלוש מאות משפחות מאחב"י. אך בשעת הטבח נמצאו בה לא יותר משתי מאות משפחות, כי גירמאנובקה עומדת על אם הדרך ובמשך הקיץ שלפני השחיטה, תכפו לבוא לתוכה כמה כנופיות של שודדים ורוצחים. הללו באו על עסקי ממון והללו באו על עסקי נפשות ומי שהיתה היכלת בידו עבר לקיוב או לערי־השדה.

יחם האכרים המקומיים אל היהודים היה כמעט טוב, אך אחר כך, לרגלי התעמולות השונות, התחילו מראים פנים זועפות להיהודים. גם נמצאה בעירה חבורה של צעירים בריונים, שבמשך כל הקיץ חדרו בלילות לבתי היהודים עם מסוות על פניהם ושדדו וחמסו. אני בעצמי, בתור רב העירה, קבלתי כמה פעמים מכתבים מהבריונים בדרישות להניח במקומות ידועים סכומי בסף, ובאיומים, שאם לא אמלא את דרישותיהם יהרגו אותי וגם את כל ראשי העיר. ובאין ברירה עשינו את רצונם.

הטבח הגדול ערך בגירמאנובקה ריש־בריוני דיאקוב, עם הכנופיה שלו, ביום א' דר"ח אלול.

הרוצחים התחוללו בעירה כפראים גמורים, באכזריות שאין כמוה, ספרי תורה קרעו בחמתם ופזרו אותם ברחובות.

הירש ראזינפעלד, שמש של בית־המדרש החדש, נהרג הוא ואשתו ושני בנותיו ונכדו היונק במיתות משונות. מבית־המדרש עד מעונו של השמש, מהלך אלף וארבע רגל, היו מפוזרים ספרי תורה מלוכלכים בדם והיו מדרס לכל עובר. הכומר המקומי קבץ את הספרים והכניסם לארון־הקדש, אך האכרים הוציאו אותם ועשו מהם כברות ושאר תשמישי בית.

מנחם מנדיל באליאסני, שמש דבית המדרש הגדול, יצאה נשמתו ב“אחד” – קול צעקתו “שמע ישראל” נשמע בכל העיר. מספרים, שגם הנכרים בכו לקול צעקתו, אך הרוצחים לא ידעו רחם.

נהרגו לא רק אלה, שנמצאו בעיר, אלא גם הרוב מהנמלטים שנמלטו אל הכפרים הסמוכים, גם שם הדביקתם חרב הפרטיזנים. הרבה נשמדו בדרכם לקיוב. בני־ביתי ספרו לי, כאשר לא היתה עוד אפשרות להסתתר בבתי האכרים, עזבו את העיר לילה והלכו ברגל לקיוב, סיעה של עשר נפשות, אנשים נשים וילדים, ואחריהם הלכה שורה של ארבעים איש, וכמעט כולם נהרגו בדרך. נִצלו אולי כעשרה איש. ההרוגים התגלגלו ברחובות, בדרכים ובשדות מאין קובר. רק כאשר בהגופות התחיל שולט רקבון והנכרים חששו שלא תפרוץ מנפה, קמו ואספו את ההרוגים וקברו את כלם בקבר כללי.

מספר הקרבנות משערים לערך שתי מאות נפש. אך בידי עלה לערוך רשימה רק של שמונים ותשעה קרבנות, כי לא אוכל לגמור ולדעת את כל ההרוגים.

הדיניקיים גמרו את חרבנה של העירה, כל מי שנפל בידיהם הרגו בלי חמלה. כמעט לא נשאר נפש חיה בעיר. חפשו במסתרים, הוציאו את המתחבאים והרגו אותם, גם ארבו על הדרכים והגירו לחרב את הבורחים.

אחרי שנתרוקנה העיר מהיהודים הרסו ושברו את בתי המדרשות, גם את בתי היהודים, והובילו את העצים לבתיהם בעצם היום, ולא ידעו בושת.

עתה העיר חרבה. אין בה יהודים. רק זה כשנה חזרו כשמונה משפחות, שא¬אפשר היה להם להתפרנס בקיוב, וישיבתם היא רק ישיבת עראי ולא קבע.

(יצחק אייזיק הכהן וואלפמאן הרב דפאסטוב ולפנים רב בגירמנובקה)

יום ד', שמיני, תרפ"ז, פאסטוב.

גלוסק (פלך מינסק).

ביום 8 יולי, 1920, עבר דרך גלוסק הלגיון השלשים ושבעה של חיל הפולנים. הלגיונרים בעברם לא בזזו ולא חמסו. אך סיעות אחדות של חיל המאסף, שפגרו בדרך, בבואם העירה התפרצו לבתי היהודים ושדדו דים, גם סוסים אחדים גזלו והרסו את בית הקפלֵטַיה. את היהודים, שפגשו ברחוב, הכו מכות רצח.

בלילה, אור ליום 9 יולי, נכנס העירה בטליון רגלי של הלגיון הראשון הפוזנאי, מהקומנדה של התותחים, גם בַטֵירֶיה של ארטילריה; הם תקעו את אהליהם במרכז העיר, בשוק בין החנויות, ותיכף התפרצו אל הבתים, שברו את הדלתות ועשקו את המעונות ואת היהודים שמצאו הכו מכות מרדות. כל הלילה הקיפה הצעקה את כל העיר, הפרעות והחמס לא פסקו גם כל היום 9 יולי. סיעות־סיעות של חמשה או ששה חילים עברו מבית לבית עם מקלות בידיהם. שברו את הארונות והארגזים, עשקו כסף, תכשיטים, בגדים וכלי בית. וכל זאת נעשה לעיני האופיצירים, הזנדרמים והמיליציה שלהם.

ובעת ההיא פתחו הארטלריסטים, שֶחָנו על פני השוק, את החנויות, הריקו מתוכן את הסחורות. כמה שיכלו טענו על עגלות ואת השאר מכרו להנוצרים המקומיים.

ביזת החנויות ארכה כל היום. בערב גרשו מן השוק במקלות את ההמון והילדים הנאספים, גם הרחיקו משם את העגלות והתותחים והציתו אש בחנויות. במשך שעה אחת עלו שמונים וחמש חנויות על המוקד. מעבר השני עמד גדוד רגלי בשורה והביט בקרת־רוח על התבערה. אחר חצי שעה עזבו את העיר.

החנויות נשארו בלהבה. החילים עמדו סיעות־סיעות וגרשו את אלה שנגשו לכבות את השרפה. גם עכבו את החביות המלאות מים שהובאו. בעת ההיא חנו לא רחוק מהעיר חלקים של הלגיון ארבעים וארבעה של הפוזנאי. בערב התחילו רבים מהם, רגלי וארטילריה, להכנס אל העיר. תושבי גלוסק לעולם לא ישכחו את הלילה, אור לי"א יולי.

ביום השבת, 10 יולי, נכנסה העירה הקומנדה הטליפונית של הלגיון הפוזנאי הארבעים וארבעה. עליהם היתה מוטלת העבודה לקצץ את חוטי הטלפון והטלגרף. בערב התחילו לחטוף יהודים ולמשכם לעבודה. הוציאו מתוך הבתים את כל מי שמצאו, גם נשים וזקנים, כי כמעט כל הבתים היו ריקים מיושביהם, הרבה יהודים עזבו את בתיהם הפקר וברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם, כדי להנצל מחבלי ענויים ומלקות. חילים אחרים הלכו מבית לבית, ואם מצאו בהם יהודים דרשו כסף, בהראותם על החנויות שהציתו באש.

אלה היהודים שנשלחו אל העבודה, נצטוו לקחת עמהם קרדֻמות ומַשוֹרִים. אחר כך אספו את כלם לבית אחד ועכבו אותם שם עד חצות הלילה. אז שלחו אותם החוצה וחלקו אותם לסיעות (סֶקציות). בכל סיעה ארבעה אנשים, ושלחו אותם לקצץ את העמודים של הטלפון והטלגרף.

המשגיחים על הסקציות מצאו לחובה לזרז את העובדים בהכאות. הכו את כל העובדים, גם את הזקנים והחלשים. הכו בשרשרות של דישה, במקלות, ברצועות, בגזרי עצים ובנצבי הרובים על הגב ועל כל הגוף. המשגיחים הכריחו את העובדים לזחול תחת העמודים הגזורים, הנוטים לנפול, ותחת פלסאות של זיקי האלקטריה. האמללים הסתבכו בין החוטים. עוד לא הספיקו להפיל עמוד אחד והנוגשים אצים בהם, למהר את מעשיהם ולהפיל את השני, גם את השלישי, ואצים בהם בהכאות ובפלסאות, ואינם נותנים להם אפילו לנוח רגע ולשאוף רוח.

האנחות והיללות של המוכים, הצעקות והגדופים של הנוגשים מלאו את האויר, בשעה הרביעית בבקר נגמרה העבודה. אך את העובדים לא נתנו לשוב לביתם. העמידו את כלם בשורה והמשגיח הראשי מנה את כלם על ידי הכאות במגלב על ראשיהם ורגליהם וגרש אותם העירה. צוה עליהם ללכת רגל ישרה ובקומה זקופה כחילים. הזקנים שלא יכלו לפסוע ברגל ישרה, או הלכו כפופים, הכו במקלות ובנצבי הרובים. בדרך נצטוו כלם להשתטח על הקרקע וכל אחד לקה מכות חדרי בטן. הפולנים צוו על היהודים לחפור בורות ואחר כך לסתמם. גם צוו עליהם לנגן, אף כי היו עיפים ונהלאים. והאמללים האלה היו מוכרחים לנגן ולהוציא מגרונם איזו שברי קולות צרודים ומעורבים בדמעות. אלה שלא נגנו הֻכו מכות מרדות.

החילים לא הובילו את היהודים ישר לבתיהם, אלא הוגו אותם מן הדרך והעמידו אותם בשדה. בעת ההיא עברו בדרך גדודים אחדים מחיל הפולנים. תקותם של היהודים כי מי־שהוא מהאופיצירים ירחם עליהם וישלחם לבתיהם – נשארה מעל, החילים העוברים לא פנו אליהם. קפיטן אחד הכה אשה אחת על ראשה, על שנועזה לפנות אליו בבקשה. אלה מהחילים העוברים שמצאו עִנין בהיהודים, עשו זאת במחשבה תחלה כדי לגזול מהם את כספם, לפשוט מהם את בגדיהם ואת מגפיהם. לבסוף דרשו מהם כופר פדיון נפשותיהם ואימו עליהם לקחת אותם בשביה, אם לא ימציאו להם את הסכום הדרוש. היהודים הכרחו לשלח שני אנשים העירה להביא כסף, פדיון נפשותיהם, ורק אז הרפו מהם.

(חבר הדלגציה רייכמאן. עדי ראיה: מאיר שווארצמאן, מ. זאיאנטשיק, מ. מארינוב).

גַנביטשי (כפר, מחוז בוריסוב, שלך מינסק).

בגַנביטש גרו שש משפחות יהודים. בחדש אויגוסט, 1919, כבשו הפולנים את הכפר. תיכף בהכנסם התחילו לחמוס את הבתים ולענות את היהודים. אל מעוננו התפרצו שנים עשר פרשים, התחילו מכים אותנו, את כל חפצינו ורכושנו טענו על עגלות, אחר כך סחבו אתם את אבא עם אחי ועוד יהודי אחד. על השאלה: “אנה הם מובילים את היהודים?” ענו: “הכדור יהיה להם למורה דרך”.

בעברם לפני ביתו של הכומר הקטולי, יצאה אחותו והתחילה מתחננת אל החילים הפולנים שישחררו את היהודים. הפולנים מלאו את בקשתה. אך לפני שלחם את היהודים לחופש הכו אותם מכות חדרי בטן.

פעם אחת בלילה פרצו הלגיונרים הפולנים לנאות דשא של היהודי יהושע בוֹרָה וצוו שיכינו להם אֹכל. אחרי אכלם ואחרי שתותם הוציא אחד מהלגיונרים חבל עב מכיסו והתחיל מכה את בעל־הבית (הוא חלה אחר כך זמן רב). בני ביתו הרימו קול צעקה, הציעו להפולנים, שיקחו את כל הכסף שנמצא בבית, רק להרפות מבעל הבית. הפולנים שדדו את כל הכסף, התכשיטים והחפצים יקרי־הערך, ורק אז עזבו את היהודי לנפשו ופסקו מלהכותו.

לפני עזבם את הכפר, התפרצו שוב לבתי היהודים, שסו את יתר הפלטה, שברו את החלונות, גם את הדלתות והמסגרות וכל מה שלא יכלו לקחת עמהם החרימו.

(שמואל קופילעוויטש, בן 25 שנה).

גראנוב (מחוז הייסין, פלך פודוליה).

בגראנוב נמצאו כמאה וחמשים נפשות. בסוף פעברואר 1919 התנפלו הפטלוריים על העירה, שדדו את הבתים והחנויות, אחר כך שלחו את העירה באש והרגו חמשה יהודים. חיל המועצה עזבו את העיר, לקחו אתם את היהודים. נשארו בעיר רק מתי מעט. אחר כך שבו. כאשר התפרץ וואלינעץ עם הכנופיה שלו לגראנוב, הרג שם שלשים נפש

(טויבה ברויטמאן).

גרוֹסוּלוֹבה (מחוז טירספול, פלך אודיסה).

ביום 4 פעברואר, 1919, התפרץ אל גרוסולובה האַטמן פוֹפוֹב עם הכנופיה שלו. כפי שרננו בעיר, היתה קנוניה בינו ובין ראש המיליציה ומי שהיה ראש האיספולקום של הווֹלוסט. הסיקרים התחוללו בעיר במשך של שני ימים. תיכף בהיכנסם העירה התחילו להריק את החנויות והמחסנים, הוציאו מהם כל מיני מכולת, מנופקטורה ושאר סחורות וטענו על עגלות. אחר כך דרשו מיליון רובל קונטריבוציה. אחר משא־ומתן ארוך עם ראשי הקהלה, המעיטו את הסכום עד מאה וחמשים אלף רובל. כאשר מסרו להם את הכסף, באו החוליגנים המקומיים מהפרוָר מעסטשאַנקה ודרשו גם הם את חלקם בקונטריבוציה. בתחלה פרצה תגרה בין החוליגנים המקומיים והכנופיה של פופוב ואחד מהכנופיה נהרג. אך אחר כך עשו שלום ביניהם וביחד התנפלו על היהודים. הם הקיפו את העיר מכל עבריה והתחילו יורים מהרובים, אחר כך התפרצו אל הבתים, סחבו את היהודים החוצה והרגו אותם באכזריות נוראה. ואת הבתים, אחרי שהוריקו אותם, שרפו באש. בין ההרוגים היו: בעל ההפטק ווילדערמאן, ח. גורוכובסקי, אווערבאך ומ. וואלודרסקי. סך הכל נהרגו עשרים ושנים יהודים. גם חמשה נוצרים נהרגו. הנשארים הספיקו לברוח. בעירה נשארו רק הרוצחים והנרצחים, שהתגוללו ברחובות וקובר אין להם.

לפני חג הפסח, 1919, התנפל על העירה קוֹזוֹביץ וסעיתו מתלמידי פטלורי; הם שסו את יתר הפלטה, אנסו נשים, עברו מבית לבית וכל מי שמצאו – הרגו. נהרגו אז כעשרים איש.

לפני חג השבועות נכנס העירה קוזקוב וגדודו וגם הם רצחו כעשרים איש.

(יהושע זליגער, בן 30 שנים).

גריגוריופול (מחוז טירספול, פלך אודיסה).

I

צבא הדיניקיים נכנס לעירנו בפעם הראשונה, ביום 30 יאנואר, 1920. הפלוגה הראשונה נכנסה העירה בדגל אדום ובצעקה: “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!”. אלה עסקו רק בביזה. התפשטו סיעות־סיעות ברחובות, התפרצו אל בתי היהודים, בזזו וחמסו כסף, תכשיטים וחפצים. גם האכרים המקומיים נלוו אליהם ושדדו את אשר השאירו הדיניקיים. גם האינטליגנטים בני המאה השחורה והארמינים השתתפו בפרעות. הארמינים חברו גם את הרשימה של היהודים האמידים והיו להדיניקיים למורה דרך. המתנדבים הגנו על הבתים שהתאכסנו בהם ולא נתנו לבזזם.

אלה עזבו את העיר, וביום 12 פעברואר נכנסה פלוגה אחרת. היהודים חשבו שגם אלה יגנו על הבתים שיתארחו בהם, והתחילו לחזר אחרי החילים להכניסם לבתיהם. אך “האורחים” הללו כבר לא הבדילו בין הבתים שהתאכסנו בהם ובין שאר הבתים. הם חמסו את כל הבתים וגם מהעוברים ושבים פשטו את הבגדים.

ביום 13 פעברואר, 1919, נכנסה הדיביזיה הפראית. הפראים הללו התנפלו על היהודים, הכו אותם מכות רצח, ענו אותם בכל מיני ענוים, קצצו את האצבעות של הידים והרגלים, אנסו צעירות וזקנות ואחר כך ענו אותן בענוים נוראים והתהוללו בהן. הם אמנם לא הרבו לרצח, אך ההתקלסות בקרבנות, הענוים והאכזריות הנוראות היו הרבה יותר מרים ונוראים מהמות. עד עתה עודם חיים הקרבנות האמללים, שיצאו מידי הרוצחים הפראים מקורטטים, עורים בעינים מדוקרות, בעלי מומים שרגליהם וידיהם שבורות ומעוקמות. כל אלה עדים חיים הם על “מעשי תקפם וגבורתם”, שנצחו נשים זקנות וצעירות. זקן אחד, בן ס"ה שנה, כָרָר, תלו אותו הרוצחים על עץ, ואחר כך, כשראו, שהוא קרוב למיתה, הורידוהו מן התליה והכו אותו בסיפים.

הקרובים, שחפצו להגן על נשותיהם ובנותיהם, הכו מכות רצח, תלשו בזקניהם או הדליקו את השערות בגפרורים. העלמות שהתקוממו למעניהן, נאנסו בעל־כרחן, ואחר כך התענו בכל מיני ענוים. אחדים מתו תחת ידי מעניהם.

גם הקור והשלג היו להם לאמצעים, לענות על ידם את קרבנותיהם. כך פשטו מהיהודים את מלבושיהם, הציגו אותם ערומים וגלגלו אותם בשלג. שנים מתו בסבת הצנה, שאחזה אותם על ידי הגלגול בשלג, בלילה שלחו בתים אחדים וחנויות באש.

כדי לגלות את המקומות, ששם הסתירו היהודים את כספם ותכשיטיהם, תפשו הרוצחים משפחות שלמות וענו אותן: תלו את הנשים והילדים, חנקו אותם מעט־מעט ואלצו אותם לגלות להם את המחבואים. גם באש נדונו עם היהודים. ערכו מדורות וצלו מעט־מעט את היהודים.

באותה עת שהפורעים היו טרודים ביהודים, נתקבלה ידיעה מטירספול שחיל המתנדבים גורשו משם. אז עזבה גם הדיביזיה הפורעת את היהודים וברחו על נפשם. אך היהודים לא האמינו, שבא הקץ לצרותיהם. כל יום 14 פברואר עבר עליהם במורא ובפחד. איש לא העיז לעזוב את מחבואו ולצאת החוצה, כדי להודע אם קרוביו ומיודעיו עודם חיים. בפחד היהודים השתמשו החולגנים המקומיים ובזזו את יתר הפלטה. מן מאה ושבעים וחמש משפחות יהודים, רק עשרים וחמש לא נזוקו. מאה וחמשים בעלי משפחות נשארו ערומים ויחפים ובלי שום אמצעים לפרנס את בני־ביתם. נהרגו חמש עשרה נפש.

ביום 15 פיברואר נכנס החיל האדום והסדר בעיר הוקם. (חיים גרינברג; י. שמוליוויטש).

II

בתו היחידה של מיכל באקמאן, פרודל, בת י"ט שנה, היתה יפת תואר מאד. כאשר החילים התפרצו אל הבית, הספיקו הוריה לברח, נשארה רק העלמה בבית. החילים חפצו לענותה, אך היא נמלטה מידם וברחה. הם דלקו אחריה, פעמים אחדות הצליח לה להמלט מידיהם. בפעם האחרונה הסתתרה במרתף. הרוצחים הדביקוה. אך היא התקוממה להם ונלחמה עמהם בכל כחותיה. אז התלקחה חמת הסיקרים והכו אותה מכות רצח, עד כי מתה תחת ידיהם, אך את כבודה הצילה.

III

ביום 12 פיברואר, 1919, נכנסו אל עירנו הדיניקיים. חילים אחדים בעברם לפני ביתי התחילו לדפוק בשער בחזקה ובצעקות. אני ברחתי. בבית נשארו אשתי, שתי בנותי ובני הקטן. כאשר נכנסו המתנדבים דרשו, שיכינו בשבילם תֵּה. כשישבו לשתות את התֵּה אמרו: “אחרי כלותנו לשתות נהרוג את כלכם!” אחר כך אספו את העופות שנמצאו בחצר, שחטו אותם וצוו שיכינו להם ארוחה. החילים עזבו את הבית לזמן מועט, ובני ביתי ברחו אל האכר איבַאנאַש מכרנו. ביום השני, בבקר השכם, הלכה אשתי לבקשני. היא מצאה אותי בקצה העיר, בבית גיסי, והציעה לפני, ללכת אתה לאיבאנאש. הלכנו יחד במשעולים, דרך גנים ופרדסים. היינו מלובשים בגדי אכרים ודברנו בינינו מולדובנית¹. בבית איבנאש נמצאה עוד, מלבד משפחתנו, משפחה אחת בת תשע נפשות. בית האכר היה סמוך לבית־הקברות. אנחנו כלנו ישבנו, על גבי התנור הרחב.

פתאם נכנסו חיילים לחדר השני, ששם נמצאו בעל־הבית ובני ביתו. אחר כך נכנסו אל המטבח. חיל אחד חפץ לגשת אל התנור. אך בעלת הבית הזהירתהו שלא יקרוב, כי בנפשו הוא, כי שם נמצאים אנשים חולים במחלת הטיפוס. אך החיל לא האמין לה. כשקרב אל התנור וראה אותנו צעק: “מהרו ורדו!” אחר כך רץ אל חבריו ובשר להם בשמחה:

– מצאתי מטמון. את כלם אתלה!

אני בין כך הספקתי לרדת והתחבאתי תחת ספסל. אחר כך יצאתי המסדרונה ושם הסתתרתי תחת שתי חביות ומזרה, שעמדו שם. כששבו החיילים רצו להתנקם בהיהודים ולהרגם, אך איבאנאש העתיר בעדם, אז הסתפקו רק בענויים ובהתקלסות. צעקותיה של אשתי ובכיותיה המסו את לבי. אני עזבתי את מחבואי ורצתי בין הגנים. כל הלילה תעיתי. השלג היה עמוק. הקור גדול. כמעט שלא נקפאתי בקור.

אחר כך ספרה לי אשתי: כאשר הסיקרים הרוו את צמאונם לנקמה עזבו אותם לנפשם. אחר כך הביאו בשר חזיר וצוו עליהם לבשל בשבילם פַת פַנְיָא, ולהביא אל החדר השני. אך הם עזבו את המטבח ובאו אל החצר השני. שם התחבאו כֻלם תחת ערמה של תבן. הם חשבו שכבר בא קצם. אבל החילים לא הגיעו אליהם בקלשונים והלילה עבר בשלום. בבקר השכם ברחו המתנדבים מפני חיל המועצה, שקרבו אל העיר, אנחנו שבנו לבתינו והנה הכל נחמס. נשארו רק קירות ריקים.

(צבי פישמן)

IV

ביום ד', 10 פיברואר, נסעתי לטירספול. בו ביום באו שמה הדיניקיים. הם אמרו שעוזבים הם את אוקרינה ומגמת פניהם לבסרביה, לבענדער. כאשר שבתי לביתי, פגשתי בדרך חילים מתנדבים, וגם הם אמרו לי שפניהם מועדות לבענדער. באתי לביתי, האמנתי כי הדיניקיים כבר עזבו את אוקרינה. הלילה עבר בשלום. בבקר הלכתי אל הַכַּדָד לעשות תחתית לדלי. אחר כך שבתי לביתי, והנה נכנס אלי דימיטרינקא, מי שהיה ראש העיר בימי הצריזם ואמר:

– הנה יושב לו הבורגני הראשון בעיר בלי שום דאגות!

– ומה אכפת לך?

– עתה לא יקחו עוד סכומים קטנים קונטריבוציה. כחמשה עשר אלף רובל ובדלתים סגורות – הוסיף לקנטרני – עתה פחות ממאה אלף רובל לא יקחו ודוקא בדלתים פתוחות! ואתה תהיה הראשון, או השני.

– חושב אנכי, שאתה בנפתול אחד הנך משתכר יותר ממה שאני מרויח בחדש שלם ואתה קורא אותי בורגני!

יצאתי החוצה. נשמע רעם יריות. אשה אחת אמרה אלי:

– עזוב את הרכוש והצל את נפשך!

עזבתי את ביתי סגור וברחתי, אני לצד אחד ואשתי וילדי לצד אחר. הלכנו להכפר אוּדַיַה גוֹרוֹבֵיץ, הרחוק מהעיר כחמש ווירסטאות. שמה נתאספו כארבעים יהודים.

בבקר שלחנו תגרה של יהודי ונוצרי להודע מה נשמע בעיר, אך לא יכלו לבוא העירה. הדיניקיים התחוללו כפראים. רעם היריות, זעקת שבר של המעונים והנהרגים, להבות אש של הבנינים השרופים וערפלי עשן המתמרים ועולים מתוך הלהבה, חסמו בעדם את הדרך, והם שבו חזרה. במהרה נכנסה אל הכפר תגרה של דיניקיים. הם חפשו יהודים. האכרים אמרו להם שהיו בכפר יהודים. אך הם כבר ברחו. כאשר הדיניקיים עזבו את הכפר, יצאנו ממחבואינו ונסענו למושבה האשכנזית, לינאַיֶה. שם תקעו את אהלם גדוד גאליציאנים. באותו יום באו המתנדבים ללינאַיֶה, ופרצה מלחמה ביניהם ובין הגאליציאנים. אנחנו התחבאנו במרתפים שם, שכבנו יום ה‘, ו’ עד יום השבת בצהרים. אז נכנסו חילי המועצה. אנחנו שבנו לבתינו שם מצאנו בית ריק. הכל בזזו החילים, אפילו הכרים והכסתות, את הרהיטים שברו ואחר כך שלחו אותם באש. גם בבית אחזה האש. אך השכנים באו וכבו את השרפה. מהרפתקאות נחלתה אשתי ושכבה במטתה במשך שבועות אחדים ובתי הקטנה, ילדה בת ארבע שנים מתה.

(הירש פארקאנסקי 42 שנים, סוחר)

V

אני באתי ביום ה‘, 12 פעברואר, מטומַנוב ביחד עם אחי יצחק. השעה היתה השתים עשרה בבקר. ישבנו לאכול פת־צהרים, והנה באו שכנים והודיעו לנו, שהדיניקיים שודדים את העיר. אני ואחי ברחנו אל הכפר ולַנו בביתו של איבאנאש קאַלין. ביום ו’ בבקר אמרו לנו שהדיניקיים חומסים רק את הבתים הסגורים. שבנו הביתה. מצאנו את הדלת, הפונָה אל החצר, פתוחה והרבה חפצים נשדדו. גם הפת שנשארה בתנור הוצאה. כעבור שעה נכנס הביתה אופיציר וצעק, שאתן לו סוסים ואים עלי להרגני, וכבר כוֵן עלי את האקדח. אמרתי לו שביום אתמול לקחו את סוסי. אך הוא לא הרפה ממני. אז אמרתי לו, שיניחני ואלך אל איזה שכן לקחת בשבילו סוסים. האופיציר הלך אתי. ברחוב פגשתי אכר אחד ממכרי. אז צוה האופיציר על האכר להשגיח עלי. כאשר התרחקנו, עזבתי את האכר והלכתי להתחבא בבית מכרי האכר קיפער אַרקמַן. שם נשארתי עד ליל יום ו'.

אחרי עזבו את ביתי באו דיניקיים והתחילו לענות את אחי. אך הוא אמר להם שהוא איננו בעל־הבית. אז התחילו לענות אשתי, ובני יצחק, נער בן ט“ו שנה, ואלצו אותם לגלות להם איפה החביאו את הכסף והתכשיטים. הסיקרים תלו אותם על חבלים. וכאשר כמעט לא נותרה בהם רוח, הורידו אותם והשיבום לתחיה, ואחר כך תלו אותם עוד פעם. כך שנו ושלשו כמה פעמים. גם את בני השני, בן י”ח שנה, ענו בענויים נוראים והעמידוהו שלש פעמים אל הכתל לירות בו. בני ביתי נתנו להם את כל הכסף, שנמצא בבית, גם את התכשיטים, ואז הרפו מהם.

(משה טוקמאשער, בן 50 שנה. בעל ריחיים)

גרידזשׁינובקה (פלך קיוב, מחוז אומאן).

בתחלת מאי, 1919, התנפלו הפרטיזנים על העירה, חמסו את הבתים, אנסו נשים והרגו כעשרה יהודים.

גרינובצי (כפר סמוך לפרוסקורוב)

בגרינובצי נמצאו כארבעים נפש יהודים. שם המשפחה של כלם היה בחוּמר, כי כלם היו צאצאי איש אחד, בחור, שהתישב בכפר לפני הרבה שנים. בשעת הטבח בפרוסקורוב, תפשו ההידימקים שני צעירים ונערה אחת מהבחורים והרגו אותם. זאטוטי הכפר גרינובצי חפצו גם בכפרם לערוך טבח להיהודים, ולמטרה זו הביאו מהעיר הידימקים אחדים, תפשו את כל היהודים גרי הכפר ובקשו להרגם. אך האכרים הזקנים התנגדו לזה, להרוג אנשים הדרים עמהם זה הרבה שנים בלי שום דין ומשפט. אז הושיבו את “הבחורים” על עגלות והובילו אותם לפרוסקורוב. אך בין כך עברו ימים אחדים והצמאון לדם גם שם עבר. “הבחורים” היו כלואים ימים אחדים, אחר כך הוציאו אותם לחפשי.

גורודיץ' (כפר פלך וואלין, 6 פרסא מסלובעטשנה)

בגורודיץ היתה מנסורה, שהיתה שייכת לשני יהודים שותפים. בימי הפרעות בסלוביטשנה, בחדש תמוז, י"ח בו, נהרגו בגורודיץ על־ידי אכרי הכפר שני השותפים בעלי־המנסורה, גם שני יהודים שעבדו במנסורה מרדכי אליעזר בן 45 וגיסו יצחק חיטריקס ליבמאן בן 24 שנה.

(מרדכי בן ליב קאגאנוביטש)

רשימת ההרוגים:

גולובניבסק

אויסטרוי חיים 45 שנה

בנו יעקב 17

קלינוב אליהו 70

אשתו 67

ישראל צבי גולדנבערג 45

ישראל דוד קליימאן 55

עם שני חתניו

צבי קליינערמאן 50

בנו 18

בנו 16

חנא גארדובער 50

פיינשטיין שמחה 55

בנו 20

אויסטרוי ליב 50

אשתו 47

בתו רבקה 20

בנו אליהו 14

אברהם לעפולסקי 53

משה קאליקע 45

טשערנוב אייזיק 45

יוזיפ קרייז 50

בתו של אריה הויכמאן 40

בעלה 43

וארבעה ילדים

יצחק פוסמאן 55

מאיר בן אריה פרנס חדש 50

יוסף יאפע 45

בנימין בן אליהו 20

אברהם בן יאסעס 45

טוני בת חיים סערעבריאזסק 20

פיסנוי יעקב 18

ברוך גאמער 50

ברויטמאן אלטער 65

נתן ליב קאוועל 40

גיסו של אברהם גורדווער 35

עם ילד קטן

רחל די רימירקע 65

בתה 25

עם שני ילדים קטנים

זאב משה חיים איצעס 30

פריימאן משה 56

אשתו של יצחק דבובאפנו 40

ליפא וועלטער 40

חנה ביילה בת אברהם רעזניק 50

בתה 18

בתה 15

בתו של משה ליטוואק 60

נכדתו 30

חוה בתו של ברוך טוביה רבינוביטש 35

בעלה 30

גדליה הויסמאן 45

אחיו ברוך 35

אינגער יוסף 40

יעקב בן אברהם מאיר ברג 23

וניגר פישל בן זלמן 45

גאלדענבערג יוסף 26

בנו של בעריל אברהם ראובנס 25

בנימין געצעס 25

בנו של בנימין קאוועל 26

דאס קליינע אידעלע 60

אהרן וואסערפירער 40

אשתו 37

ילדו בן שבוע אחד

בתו של אייזיק גיכער 20

וויינבערג אברהם 38

בנו של מאלעס קירזנער 17

חנה טעפליצקי 20

דוד שמוקלער 30

בנו של מאני קירזניר 25

געלפאנדין בעני 20

אמו של יוסף קוזמינסקי 65

בעני גיסו של גדליה הויכמאן 45

אשתו 42

עם ארבעה ילדים

אשר וואסערפירער 38

מאני שטעלמאך 35

וועלויל בעל עגלה 32

יעקב לאזיס 50

אשתו 48

אליעזר ראזענפעלד 53

נחמן בער ראבינוביטש בן ברוך טוביה 30

צילה סטערגער 19

אחותה 10

בנו של העניך זאסלאווסקי 14

חיים זעליוקס 40

גוֹלוּכוֹב

השוחט בערקמאן

דראגינסקי הזקן

בנו

גולוסקוב

הירש לערנער 59 שנה

בנו יוסף 24

גולטה

שלמה לעמבערסקי 50

יוסף הויכבארג 21

שבתי אובודובסקי 53

אברהם שפראגא 16

אסתר יוריקס 50

גורודישצה

ההרוגים שנהרגו ביום א', ערב יום הכפורים 1920, על ידי ראש הסיקרים גוליי

אלה שנקברו בקבר כללי

אורטובו מאטיל

אסליך אהרן

בורטוב משה

לעוויאנט מאָטיל

יודיצקי יחזקאל

קבאק הירש

קאגאן ראובן

סלאווין יעקב שוחט

פיפקא משה

סאסנובסקי משה חיים

קאזיאזאנסקי אברהם הירש

עם שני ילדים

בעז פריזוואני פייוויל

קאמינסקי ישראל

מאריאנובסקי אידל

קורוסטושבסקי מאיר

קאטאן ישעיה

שאפיר אידל

פעטרושאנסקי נח

קירזניר אפרים

זאסלאבסקי איצי

פערדיוקובסקי מאיר

קוסטאנטישובסקי וועלוויל

טעמפקי משה

עם שני ילדים

31 נשים ו־9 ילדים נקברו בקבר כללי לא הכירו אותם כי הכלבים כרסמום

אלה שנקברו כל אחד בקברו

דוד דוחובנה

זאסלאבסקה אליעזר

חמעלניקוב משה שוחט

גאלדשטיין שמואל (רב)

חריפלוביטש יעקב משה

עם שני ילדים

בראדסקי יחזקאל

קורלאנדסקי שמואל

וואלאדארסקי יחזקאל

וויינזאל עליק

הארלאוועצקי ישראל

ראסלאווער יוסף

גרושקוב דוד

הרדילקובסקי משה

קראסנוב וועלוויל

עם שלשה בנים

באלאדיר משה

עם ארבעה ילדים

בעלילובסק מדראנקוביטצי

עם שני בנים

מאסעלסקי דוד

טשערניאקוב הירש

וויאזובסקי אברהם

סלובוטסקי שלמה

פאליאקוב יהושע

גערשוביטש חותנו של החובש

אולשטיין הירש

טריגוב יוסף

יורובסקי ליב

פוקראסה משה

עם בנו

אשתו של בעני זולוטריב

עם אמה

אשתו של אביגדור באסיצקי

סוקולוב נחמיה

פלוגאטש בת שבע

פלוגאטש שמואל

קראסנוב חיה

בערלאדער באבע

מערים אחרות:

אשה עם ילדה, נרצחה בדרך העולה לבודקובה

שני יהודים, אצל בית התפלה לנוצרים על שם ספאס

חמשה יהודים נרצחו אצל הככר של סעמערינטשה

גורושינה

יצחק ברעגמאן

אליהו פריימאן

בתו

גורנוסטַיפול

סלוצקי יצחק

בעלארוסקי ראזע 16 שנה

שאפירה לוי יצחק ב"ר שלמה

שפאק פעטר

גושיבה

המלמד ישיש

השוחט ישיש

גייסין

אורמאן אפרים בן זאב

אַבְרַמסון מלך הכהן

אשתו רבקה בת משה

בתו יהודית

בתו טייבל

בתו העני

אניובסקי פנחס בן יוסף

אינגמאן יעקב ב"ר ראובן

אדעסקי יוסף ב"ר בצלאל

ברומברג, אליעזר ב"ר יוסף

ביין, שמחה ב"ר ליפא

בירברייער בענדיט ב"ר שמואל

בריטמאן ישראל משה ב"ר פישל

ברייטמאן שלום יוסף ב"ר ישראל משה

בענכוב משה ב"ר אפרים

בערקוביטש שמואל ב"ר דוד צבי

בנו חיים

בוגומולני חיים ב"ר שלמה צבי

בוגומולני בנו זעליג

גיטילמאן ניסן ב"ר זאב

גיטילמאן מאיר ב"ר משה

גולדמאן מאיר ב"ר צבי

גְדַליוב צבי ב"ר פישל

געסיוק נחום ב"ר ישראל הכהן

גרינבערג נתן ב"ר יוסף

גולדמאכער חנא

בנו נחום

גורודינסקי שרה בת ר' חיים יעקב

גולדמאכער פנחס בן חנא

גורוסינסקי עזריאל ב"ר מיכל

אחיו יוסף

אחיו אלכסנדר

אחיו יצחק

גרינבערג איסר ב"ר הירץ

גלייבמאן זיסל בת רק אהרן

גלייבמאן אהרן ב"ר יוסף

געלמאן זאב ב"ר אשר

גורוביץ יעקב מרדכי בן חיים משה הלוי

גון. מנדיל בן גדליה

אשתו חנה בת דוד

גרויסמאן שלום בן משה

גאפמאן פסח צבי בן משה

דיאכטיאר יצחק ב"ר געצי

דיאכטיאר עזריאל ב"ר חיים

דראגען חיים בן פנחס

דוב בענשטיין רפאל בן יהודה

הויכמאן יוסף בן מרדכי

וואסקיבויניק שלום

וויינשטיין לייביש בן נחום

אחותו העני

וואלודובער אברהם בן דניאל

וואלושען פעסי בת אליעזר

זובקיס זאב בן ישראל הכהן

זבארסקי יצחק בן דוב

זבארסקי שלום בן יהוןדה ליב

חולודובסק אנשיל בן אברהם נתן

חולודובסק אפרים בן חיים יצחק

חאריטומסק שמעריל בן אליעזר

בנו אברהם

בנו יוסף

חאריטאנסק זאב בן אליעזר

טארטעס ישראל בן משה יהודה

טאליסניק חיים דוד בן זוסיא

טשערנובילסקי מאיר בן פנחס

טימינסקי יוחנן בן ישראל צבי

טונקונוגי יהושע בן חיים

טעפליצקי נחום מנעמירוב

טימינובסקי זאב בן אברהם יהודה

כהנובסקי מרים גיטל בת מנדיל

כהן חיה בת ברוך

כהן ניוסיה בת יצחק

כהן דוד בן פנחס

ליטוואק יהושע בן אברהם אבא

ליפעוועצקי יוסף בן יעקב

לאשאק מנדילח בן לוי

לאשאק יצחק בן זלמן

לאשאק אחיו אליעזר

לאשאק שלמה בן אליעזר

לאשאק ברוך בן ניסן

לאשאק אברהם בן זלמן

ליטוואק אליעזר בן שמחה

מוטשניק ליב בן שלמה

מאקאגון ראובן בן שמואל

מרגולין אביגדור בן משה

מאשענזאן שמחה בן מיכל

מעלניקוב שמואל בן יעקב שלמה

מאַשינסקי יעקב בן נטע

סוחרמאן יוסף בן שלמה

סניצארענקא אלישע בן ליפא

סניצארענקא שמואל בן אלישע

סקיביטיאנסקי גרשון בן ישעיה

סוחרמאן יוסף בן יצחק אייזיק

פורטנוי נטע יעקב בן יוסף דוד 17 שנה

פורטנוי שמשון בן נטע יעקב 42 סוחר

פורטנוי אנטשיל בן שמשון

פורטנוי טויבה בת ר' יעקב

פורטנוי זאב בן מיכל

פוריץ שלום בן מאיר

פוריץ וויטע בת דוב

פילד צבי ליב בן בנציון 17 שנה

פוקס טויבע בת אברהם

קריאנסנאנסקי משה בוני בן יצחק אייזיק

קירילובסקי שמואל גרשון בן יונה

קיבליצקי, ישראל יצחק בן דוב

קריס, דוד צבי בן אליהו הכהן 55 שנה חנוני

קוניאנסקי שלום בן טודרוס

קוזמינסקי אברהם יוסף בן נתנאל

קוניצא משה בן אברהם אביגדור 50 שנה סוחר

קליינבורד ישעיה בן צבי

קרימאן צבי בן נפתלי 40 חנוני

אשתו רבקה בת אברהם

קירזנער חיים בן ישראל

קרימאן סענדער בן אברהם

קרימאן נחום בן נפתלי

אשתו האדעל בת אברהם

קונסטאנטינובסקי מרדכי בן יצחק

קאטליאר דוד בן מיכל

קויפמאן אברהם בן יעקב 23 שנה חנוני

קויפמאן שמשון בן יוסף 21 שנה

קערזנער מלכה

קוזמאן שלמה בן אהרן

קאגאן דוב בן פנחס

רעכלער יעקב בן דוד

אחיו רעכלער ירוחם

ראבינוביטש ישראל צבי בן משה 50 שנה חנוני

אשתו סימע בת דוד 47

בתם רבקה 22

בנם נחום 25

ראבינוביטש יחיאל בן יצחק

רעזניק מרים בת צבי 23

ייזין אליהו בן דב

רעכטער אהרן בן געציל

שמיטאן יהודית בת אברהם

שייטאן יהודה בן בנימין

שיידערמאן יענטע בת קאפעל

שאך יהודה בן מתתיהו

שינד, ליב ב"ר אברהם

טשערעט נחום בן צבי

טשערעט פייגה בת נחום

שארנאפאלסקי מענדיל בן נתן

גירמאנובקה

ארניפול הירש 40 שנה

ילדו 12

ילדו 8

איטקיס אֶלי 55

חתנו 25

האשה איזרַאִילעווסק 40

בתה

בארצינסקי הירש 55

באראץ משה 56

בארניצקי ישראל 16

באליאסני מנחם־מנדיל 65

באסיאק יצחק הירש 50

בעלפער חיה 55

בתה 20

גורודעצקי רבקה 30

גערצבערג חוה 60

גורודעצקי חיה־רחל 50

בנה ראובן 30

וואראָביוב יעקב 70

אשתו 70

חתנו 40

ווארוביוב קאפל זאב 60

אשתו 50

עם ארבעה ילדים

ווארוביוב הירש 60

חיה ביילה 50

בנה 25

בנה 20

האנדראס יעקב 55

בנו 20

וואלפסאן בן־ציון בן הרב יצחק אייזיק 12 שנה

זיטומירסקי משה 70 שנה

בנו אידל 30

חתנו 30

אשתו של משה זינצאוו 45

טשודנובסק שפרינע 60

בתה 35

טשערקאסקי גדליה 30

טראצקובסקי ישראל, שוחט 35

אשתו של יהושע טופיפולסקי 40

טארניגורסקי לאה 65

טאפאלסקי ברוך מרדכי 45

יאמפולסקי ראסי מינדל 70

יאמפולסקי זעליק 55

יאמפולסקי משה ליב 50

אשתו

ימפולסקי חיים משה 45

האשה לאזארובסקי 45

בנה 25

מרדרור אברהם 50

אשתו של חיים מוזיר

בנה ברוך 25

ספיוואק נחמן 50

בנו 30

פאטלאך יצחק 50

פאטלאך פישל 65

פריימאן זלטה 50

בתה באסי 15

פינסקער יצחק 50

בנו 26

קראווטשענקא 35 כדד

קלארפעלד יעקב 60

קיסילענקא לוי 45

קלאמסון יעקב 50

אשתו 40

בנו 14

בנו 8

קאוולעלר אהרן 75

ראזענפעד הירש 70

אשתו 60

בתו 40

בתו 35

נכדו בן ירחים אחדים

רוגובוי פעסי 40

רעזניק נפתלי 70 חזן

אשתו מלכה 70

שיפיטינסקי בנימין 70

בתו צירל 40

שטיקשין הירש 45

שפירא מרדכי 55

בתו 16

אלמנה מחזיקה הפטק 60

אלמנה מחזיקה הפטק 58

בנימין מכפר יאצק 68

צעיר מכפר מערובקא 25

צעיר מכפר מערובקא 23

גראנוב

בולאנובסקי יצחק 75 שנה

פורסשיק דוד 80

קאגאן יחזקאל 35

שניידער ליב 45

גיסתו ראַצי 50

בעלא מאָטיל 52

גרוֹסוּלוֹבה

אווערבאך שמשון 35 שנה חנוני

גרויסמאן שמשון 35 חנוני

אברמוביטש משה 22 גימנזיסט

טשערקעס שמואל 42 סוחר

גערשקוב גדליה 50 סוחר

בנו יוסף 25 סוחר

אווערבאך חיים 52 מנופקטוריסט

אווערבאך אברהם 22

בנו של חיים וועלוויל 20

ווילדערמאן אברהם 45 אפט

מאלאמודוב מוני 24 סַפָר

ליסובסקי מיכל 50 סוחר

בנו ישראל 15

זיצער שלמה 22

פעלדמאן יוסף

בנו צבי

בנו ליב

גערשטיין דוב

בלאך יעקב

רויטמאן ליב

שטורמאן וועלוויל

אהרונוב שפרה

בארגאניק

לופא ישראל

בארטניק יוסף

וואלאדארסקי מיכל

בנו ישראל נחמן

שמואל וויינער

שוסטער מלך

קוישאנסקי עוזר

בצלאל גאבער

משה געלער

גורוכובסקי חיים

מינצער אביגדור

סירוטה שני אחים

נאדעל

סטאריקוב מלך

חתן ליבמאן

גריגוריופול

באקמאן פרודל בת י"ט שנים

גרינובצי

שני צעירים ועלמה אחת ממשפחת בחור

גורודיץ

שני שותפים של המנסורה

העובדים: מרדכי אלעזר 45 שנה

גיסו יצחק ליבמאן 24

מספר ההרוגים שנרשמו שמותיהם

גולובניבסק		גוצַנוביטשי		גירמאנובקה
גולטה	5	גורודישצה	123	גלוסק
גולוכוב	3	גורודֵיַה		גראַנוב	6
גולוסקוב	2	גורקי		גרוסולובה	39
גומעל		גורושינה	3	גרידזשינובקה
גונוביטשי		גורטשיק		גריגוריופול	1
גוסטומעל		גושיבה	2	גייסין	143

מספר ההרוגים לפי המסורה

גולובניבסק	250	גוצנוביטשי	3	גירמאנובקה	400
גולטה	25	גורודישצה	300	גלוסק
גולוכוב	100	גורודיה	2	גראנוב	35
גולוסקוב	319	גורקי		גרוסולובה	62
גומעל	40	גורושינה	3	גרידזשינובקה	10
גונוביטשי		גורטשיק	3	גריגוריופול	15
גוסטומעל	40	גושיבה	2	גייסין	500
				ס"ה	2100

ד

דאבידובקה (כפר, מחוז אוברוטש, פלך וואלין).

בכפר גרו עשר משפחות יהודים. האכרים חיו בשלום עם שכניהם היהודים. אך מהעת שהפטלוריים לקחו את רסן הממשלה בידיהם, התחילו האכרים עוינים אותם ובאים עמהם בטרוניה; הם ראו שהיהודים הם הפקר, לית דין ולית דַיָן וכל אוכליהם לא יאשמו, וגמרו גם הם “למרוט מעט את הזידים”. כשהתחילו הפרטיזנים להסתדר בכפרים, התחברו גם הרבה מאכרי דאבידובקה אל המתקוממים. הרוחות היו נרגשות. אנחנו, הקמץ הקטן של יהודים הדרים בכפר, ראינו שסכנה גדולה מרחפת על נפשנו. עזבנו את בתינו הפקר והלכנו אל האכרים מכרינו לבקש מהם להחביא אותנו בבתיהם. אך שני חוליגנים מבעלי אגרוף הזהירו את האכרים שלא יעיזו להסתיר שום יהודי בבתיהם, כי בנפשם הוא.

בזמן הזה דר בכפר סנדלר מאוסטריה.

יהודים אחדים, וגם אני בתוכם, התחבאו ברפת של אכר אחד. שם שכבנו ימים אחדים. והנה באו שני צעירים מן המערכה, כלומר מהכביש של מסלת הברזל, שהפרטיזנים עסקו בהריסתו. הצעירים הודיעו להאכרים בשם הקומנדנט שלהם, שיאספו את כל היהודים, שנמצאים בכפר, אל בית אחד, וישגיחו עליהם שלא ימלטו. האכרים מלאו את הפקודה. והנה פתאם פרצו אל בית מאסרנו ארבעה סיקרים, מסיעתו של סוקולוב, וחפצו להרוג אותנו. אך בעל הבית, שקבל מאתנו שתי מאות רובל, עמד בפרץ, ולא נתן להם למלאות חפצם. הסיקרים עזבו את הבית. כעבור ימים אחדים באו סיקרים אחרים, חמסו מאתנו את כספנו והחפצים שהיו אתנו, וחפצו לעזוב את הבית.

והנה נכנס הסנדלר מזוין ברובה, והתחיל מקנטר את הסיקרים ומונה אותם בדברים, שהם מוגי לב כנשים, שהם אינם ממלאים את חובתם לארץ מולדתם להשמיד ולהרוג את היהודים. אך הסיקרים לא הקשיבו לדבריו ועזבו את הבית, מבלי נגוע בהיהודים. הסנדלר הלך אחריהם.

בני לא היה אתנו בבית. הוא התחבא ברפת. כאשר עברו הסיקרים ושמע את שיחתם שחפצים להרוג את היהודים, עזב את הרפת והלך להסתתר בשדה, בין השיפון.

אנחנו מכל זה לא ידענו מאומה.

אכר אחד הראה להסנדלר את המקום, ששם הסתתר בני. הסנדלר לקח אתו עוד אחד הסיקרים והלך לחפש את היהודים המתחבאים. הם מצאו את בני ועוד יהודי אחד. חמסו מהם את כספם ותעודותיהם והרגו אותם. אחר כך הלכו לבקש את הנשארים.

כעבור שעה באו ואמרו לי:

– הנה הכלבים מגרמים את הגוף של בנך.

עזבתי את הבית, רצתי אל השטב של הפרטיזנים, התנפלתי לרגליהם, התחננתי בדמעות ולא הרפיתי מהם עד שנתנו לי עגלה להביא את גופו של בני אל הכפר.

הבאתי את בני, כריתי לו קבר במזוה וקברתיו שם. אך האכרים צוו עלי להוציא את ההרוג מן המזוה כדי שלא יעפש את האויר. הוצאתיו משם וקברתיו בשדה.

הפרטיזנים, אחרי הרסם את הכביש, עלו על קורוסטֵין לגרש משם את צבא המועצה. אך שם היתה מפלתם. חילי המועצה התגברו עליהם והפרטיזנים נסו בשבעה דרכים.

כאשר צבא המועצה התפרצו אל הכפר, שחררו אותנו האכרים וצוו עלינו לבקש מאת הרשות של המועצה, שלא ישלחו את כפרם באש.

פגשנו את חילי המועצה בלחם ומלח, ובכאב לב היינו מוכרחים להמליץ לפניהם על אכרי הכפר.

דַאשעב (מחוז ליפוביץ, פלך קיוב).

בשנת 1919, לפני פורים, נכנסו לדאשעב הפטלוריים; הם עשו בעיר כשני שבועות. חמסו את הבתים והחנויות, אנסו נשים והרגו כעשרים איש. היהודים עזבו את בתיהם הפקר וברחו, לכל אשר נשאו אותם עיניהם. אנחנו ברחנו אל השדה, התחבאנו תחת השלג, קפאנו מקור ורעבנו. אז עברה כפרית אחת מהכפר, היא לקחה אותנו אל ביתה. היינו עשר משפחות. היא בשלה לנו תפוחי־אדמה ובהם שברנו את רעבוננו.

בחדש מאי התפרץ אל עירתנו וואלינעץ ואוכלסיו. במשך שלשה ימים חמסו את העירה והרגו יהודים. אנחנו ברחנו לקיטיגוֹרוֹד הרחוקה מדאשעב חמש וירסטאות. לפני שני שבועות היה גם שם וואלינעץ וקבל קונטריבוציה תשע עגלות טעונות עורות ושלש תיבות פפירוסים, אך על יהודי דאשעב כעס והרג בתוכה חמש עשרה נפשות.

בקיץ, 1919, בחדש אב, פרצה מלחמה בין הפטלוריים והדיניקיים. הדיניקיים גרשו את הפטלוריים ועשו בעיר שבוע ימים, הם הרגו כארבעים איש. אנחנו התחבאנו בביתו של האכר הציר איבן באַנדאט. נשארנו בביתו עשרה ימים. סוחרים שלמו לו שכר לינה חמש מאות רובל. אני לא שלמתי לו מאומה, כי הבית שגרתי בו בעיר היה שייך לו.

עבר דרך עירנו גם האַטַמן סוקולוב, אך לא רצח נפשות

גם זיליוני וטיטיוניק עברו דרך עירנו והרגו כעשרים נפשות.

אחר הטבח שהיה בטיטיוב, התפרצה אל עירנו פלוגה של פרטיזנים שבאה מטיטיוב. הם הרגו כשתי מאות יהודים; כל העת שהתחוללו הסיקרים בעירה היינו חבוים בביתו של באַנדאַט. אשתו היא טובת לב מאד ובעלת רחמים.

(חנה אברמזאן, בת חמשים ואחת שנה)

דובובֵה (מחוז אומן, פלך קיוב).

I

אני הנני תושב תמידי של העירה דובובה והייתי עד ראיה של הפרעות והטביחות שנערכו בעירנו, מספרן חמש.

הפרעות הראשונות נערכו על ידי אכרי הסביבה, בעטיו של “הסַמוסטיניק” ברישקוב, שעשה אגיטציה בהכפרים ועורר את האכרים להתנקם ביהודים. הוא האשים את כל היהודים, בלי יוצא מן הכלל, בקומוניזם. התעמולה שלו עשתה פרי. ביום אחד בחדש מאי (העשירי או החמש־עשרה – אינני זוכר בדיוק), התפרצו העירה אכרים מזוינים ברובים, גרזנים, אתים ומגרפות והרגו תשעה יהודים. על פי רוב התנקמו באלה שהיתה בלבם טינא פרטית עליהם, כך נהרג הסנדלר בנציון גערבער, על ידי פועלו הרוסי, שכעס עליו על שפטָרו מעבודתו. האכרים שדדו כל היום וכל הלילה גם ביום השני. ביום השלישי התאמץ ברישקוב בעצמו, שהוא היה הגורם לפרעות, להפסיקן. גם הבטיח להיהודים, שכל זמן שהוא יהיה בעיר, לא יתן למי שהוא לערוך פרעות.

בפעם השנית נערכו פרעות על ידי אוכלסי קלימענקא. אולם הם רק שדדו ובזזו את הבתים והחנויות, אך לא הרגו.

בפעם השלישית התפרצה העירה הכנופיה של קוזקוב; הם דרשו קונטריבוציה סך חמשה עשר אלף רובל וזמן קצבו חמשה עשר רגעים, ויאימו שבאם לא יביאו להם את הכסף במשך רבע שעה, יחריבו את העירה. דרישתם נתמלאה בדיוק. אחר קבלם את הכסף, חמסו את הבתים ויצאו את העיר. הם חנו בכפר בבנקה במרחק 12 ווירסטאות מדובובה. משם שלחו שלוחים בכל יום ודרשו מגפים, כסף ולבנים. גם קבלו בכל יום סכומים של עשרה, או חמשה עשר אלף רובל. ברצח לא שלחו את ידם. אך הפחד היה גדול. היהודים התחבאו בכל לילה בעליות, במרתפים וברפתים. אחדים התחבאו בבתי האכרים מכריהם. האכרים לא קבלו אותם בסבר פנים יפות, מיראתם את הסיקרים.

כך עברו שני שבועות.

בפעם הרביעית התפרץ עוד הפעם העירה קוזקוב והכנופיה שלו. מספר הסיקרים שהיו אתו – כמאה איש. הפעם הזאת הודיע קוזקוב, כי כפר נפש לא יקח. הוא דורש דמים, וצוה על עושי דברו להשמיד ולהרוג את כל היהודים, זקנים ונערים טף ונשים, ולא יחיה כל נשמה, אז התחיל הטבח הנורא. הרוצחים התנפלו על קרבנותיהם כפריצי חיות, רצחו, טרפו, הרגו זקנים וצעירים, נשים ויונקי שדים, ובאכזריות שאין כמוה. את כלם הרגו בנשק קר, כי כך נצטוו מקוזקוב, באמרו שאין כדאי להשחית כדורים בשביל היהודים. קוזקוב בעצמו נשא על כידונו ילד מדֻקר וצעק: “יהודים, איה אלהיכם?” את הנשים אנסו תחלה ואחד כך הרגו אותן בענוים קשים. את האשה שרה דייטשמאן סחבו הסיקרים אל בית נפח, ששם נמצא קוזקוב באותה שעה, והוא בעצמו מחץ את ראשה בפטיש. הרב הישיש מ. א. ברדיטשיבסקי, אביו של הסופר מיכה יוסף ברדיטשבסקי, זקן בן שמונים ושמונה שנים, נהרג בידי הרוצחים בענויים נוראים, הם התעוללו בו, אלצו אותו לרקד, לזמר ועורו את עיניו. גם בנו של הרב, מנדל בן 39 שנים, נהרג ביום אחד עם אביו ביום ו׳, ערב שבת נחמו. 

הרבה יהודים נקברו חיים.

את החללים לא נתנו החוליגנים המקומיים להביאם לקבורה; הם אספו את ההרוגים והשליכו אותם אל מכרות הטיט, ששמה משליכים נבלות הבהמות והסוסים. שלוליות של דם שטפו ברחוב. כאשר הרוצחים גמרו להרוג את היהודים, הביאו עגלות וטענו עליהן את הסחורות שהוציאו מן החנויות, ואת החפצים היותר טובים. את הרהיטים ושאר הכלים קטני ערך שברו ונפצו והשחיתו. האכרים המקומיים לקחו חלק רק בביזה אך לא בטבח. אכר רצען, וואסילי פוקס, מי שהיה חבר לועד האביונים, הציל הרבה יהודים ממות. הוא גם אסף אל ביתו את היתומים ודאג להם.

אחר הטבח נשארו בעיר רק שלשה נפחים עם משפחותיהם ועושה אופנים עם בני משפחתו, סך הכל עשרים ושבע נפשות, אנשים, נשים וילדים. אחר שמונה ימים עבר קוזקוב דרך דובובה וכאשר נודע לו שנשארו עוד יהודים בעיר, הרג את הזכרים עשרה אנשים.

הטבח ארך שלשה ימים. העירה נחרבה כלה.

מספר ההרוגים כשמונה מאות איש.

(המודיע דוד בן משה ראבינוביטש, סטודנט־מֶדיק של האוניברסיטה הקיובית).

II

ביום 17 יוני 1920

התפרץ דרך החלון אחד הסיקרים אל בית־המשקה שלי. שמו של הסיקר קוזאקַיביטש, מסִיעתו של פופוב. הוא היה מזוין ברובה ודרש כסף. אני הייתי לבדי בחדר, זקן וחלש. כאשר נכנסה הפלוגה הסתרתי את בני ביתי במרתף. לסיקר נתתי מאה רובל. תיכף נכנס חיל אחר והודיע שהוא הראש, גם צוה על הסיקר להשיב את המעות שקבל. “הראש” עזב את הבית. בין כך באו הביתה סיקרים אחדים. אחרי בזזם את החפצים שנמצאו בבית, דרשו כסף. כאשר נתתי להם כסף, אמרו אלי: “קומוניסט, בוא אתנו אל השטב!” גם את בן גיסי מנדיל ווינוקר, בן חמשים שנה, שנמצא אתי, סחבו אל “השטב”, שנמצא בקומה התחתונה בביתו של פעלדמאן. כשבאנו אל ה“שטב” מצאנו שם הרבה יהודים, שהובאו הנה להריגה. את האמללים הורידו אחד־אחד אל המרתף, על פי פקודתו של האדיוטנט טשעבטשענקה. הפקודה היתה: חצבו בסיפים, להשחית כדורים אין כדאי.

במבוא המרתף עמדו שני תלינים בסיפים שלובים בידיהם, אחד רוסי והשני מולדבי. הקומנדה היתה: "אחת, שתים, שלש, חצוב! " כאשר רגלי נגעה בדרגא התחתונה של המרתף קבלתי תיכף שתי הכאות בסיף, אחת על היד, השניה על הראש, שהחרישו אותי. אף על פי שהרגשתי שיש בי כח לעמוד על רגלי, בכל זאת הפלתי את עצמי אל התהום האפל של המרתף. האינסטינקט לחש לי, שטוב להיות ברחוק מקום מהתלינים, נפלתי על רצפה רטובה מדם וחלקלקה, וכל גופי נרטב בדמי ובדמם של החללים שהתגוללו על הרצפה סביבי. רגלי נאחזה בגוף מקֻרטט וגזור. התחלתי למשמש סביבי – הרצפה מרֻצפה בהרוגים. מצאתי שם שנים עשר הרוגים. פתאום נשמעו מרחוק אנחות בודדות של גוססים. בזה הרגע נפל עלי גוף של נרצח. התבוננתי באפלה והכרתי את ידידי, שמואל פאסטערנאק, זקן בן 63 שנים. הוא הוציא אנחה ממושכה מפיו ובאותו זמן הרגיע אותי בלחשו; “שַ, שאַ!”

אני התלבטתי עם רעי עד שעלה בידי להביאהו אל איזו פנה נסתרה. אנחנו התחבאנו תחת חבית שנמצאה שם. בדרך הקצרה שזחלנו עד הפנה, מששתי ידים כרותות ועוד חלקי גוף זרועים על הרצפה וזרקתי אותם הלאה.

אחרי עבור שעה נשמע קול קורא: “מי שחי עודנו יֵצֵא מהמרתף!” אני החשיתי, כי יראתי שמא באו הסיקרים וחפצים לגמור את אלה, שנשארו בחיים. אך כאשר הטיתי את אזני, הקשבתי את הקולות של הנשים והאמות שהתחבאו לפני המרתף. אז הבנתי שהרוצחים עזבו את העיר.

כך היה. הרוצחים עזבו את העיר והאכרים המקומיים, שנכמרו רחמיהם עלינו, באו להוציא מן הגוב את הנשארים בחיים. בעמל רב העמסתי על שכמי את פאסטערנאק וזחלתי עד הפתח. את בן גיסי, כאשר נודע לי, ענו הרוצחים בענויים קשים וגזרו אותו לגזרים. זוכר אני כאשר הביאוני אל “השטב” אמרו לי התלינים, שעוד מעט יגזרוני לגזרים. כאשר התחלתי לבקש מאתם שיהרגוני ביריה ענו: “כך נצטוו, לחצוב בסיפים”. בדברם הרימו יד של אדם כרותה והראו לי: “הנך רואה, צריכים לקמץ בכדורים”. אחר כך קבלתי את ההכאות על ידי ועל ראשי.

(בעני סוקערניק בן 65 שנה, מוזג)

דוֹברוֹיה (מושבה, מחוז ניקוליוב).

המושבה דוברויה נמצאת על המסלה שבין ניקולַיוב וחרקוב; היא היתה לפנים מושבה רוכלת ורבת המסחר. אך בזמן הפרעות והטבח שנעשו בתוכה עזבו הסוחרים והעשירים את המושבה. נשארו בה רק האכרים העוסקים בעבודת אדמה.

הפרעות הראשונות נערכו ביום 27 אפריל 1919, על ידי הפטלוריים. הם חמסו את בתי היהודים והחנויות, אך לא הרגו.

הפרעות השניות קרו ביום 10 מאי 1919. הפרטיזנים של הסביבה ביחד עם הגיסות של מאכנא, שחנו בתחנה יאבקינה, במרחק ווירסטה אחת מהמושבה, התפרצו אל תוך הקולוניה. שדדו את הבתים, אנסו הרבה נשים והרגו יותר מששים נפש. נצלו רק היהודים שברחו מהמושבה וחשו מפלט להם. בכלל חמסו והרגו רק האכרים של הכפרים ראבקינה ופולטבקה. מספר הנוצרים הגרים במושבה דוברויה הם מתי מעט.

השחיטה ארכה כל הלילה והיום השני עד הצהרים. הבתים נשארו הפקר במשך שבועות אחדים. כאשר הגיע זמן הקציר של שעורים, שבו רק הגברים. הנשים והילדים נשארו במקומות שנמלטו לשם, כל זמן ששלטה האנרכיה. כאשר חזרה ממשלת המועצה והמנוחה שבה, אז שבו גם בני המשפחות לבתיהם.

גס הדיניקיים בכניסתם חמסו המושבה והרגו איש אחד.

(בן ציון וואלדמן בן 17, תלמיד של גמנזיה ישעיהו דוברמיטשינסקי)

דוֹבריאנקה (מושב, מחוז גרודניאסק, פלך טשערניגוב)

מספר היהודים במושב היו כמאה משפחות.

הדניקיים שפרצו אל המושב, בשנת 1919 , שלחו רק בביזה את ידיהם אך לא רצחו נפשות. החמסנים המקומיים עשו התנפלויות תכופות בלילות על בתי היהודים וחמסו ושדדו את הבתים והחנויות.

ביום 20 פעברואר 1920, התפרץ אל המושב האַטַמן גוליאק עם ארבעים פרשים, שלח באש בית אחד ועבר את הגשר אל העירה פוד־דובריאנקה הנמצאת מעבר השני, שמספר היהודים בתוכה כארבע מאות משפחות. הסיקרים שלחו באש שלשה רחובות, פצעו עשרים וחמשה יהודים ועשר נפשות, חמשה גברים וחמש נשים, גזרו לגזרים. כל היהודים עזבו את בתיהם הפקר וברחו אל החוות והכפרים הקרובים. אכרים אחדים החביאו יהודים בבתיהם בשכר. הסיקרים שדדו וחמסו כל הלילה. יותר ממאה בתים העלו על המוקד. כאשר נתבע לדין הפקיד של המכבים, מדוע לא צוה לכבות את השרפה, ענה, שכן נצטוה מאת האיספולקום, שלא לכבות. הקומנדנט של המושב דובריאנקה שתה ושכר ביחד עם הסיקרים.

החמסנים של דובריאנקה חמסו ובזזו את בתי היהודים, אך יראו להעלות את הבתים על המוקד, כי בתיהם של האכרים קרובים ומחֻברים אל בתי היהודים.

פעם אחת בא אכר של הכפר הסמוך אל המושב והודיע, שהסיקרים נמצאים בכפר הסמוך, בחתונתו של איזה אכר. אז עזבו כל היהודים את המושב וברחו.

אחרי עזבי את המושב שמעתי, כי גוליאק התנפל על דובריאנקה והרג שם כעשרים נפש.

גוליאק איבן אליקסעיעביטש הוא יליד פיליפטשי, הנמצא במרחק עשרים וחמש ווירסטאות מהמושב באדול, הוא תקע את אהלו בבצות זאַמכַלַי, ביער אנובסקי. חמש עשרה ווירסטאות מהמושב.

(יענטע ראפופורט בת 19 שנה)

דוכובשצינה (פלך סמולענסק).

בלילה אור ליום 30 נובימבר, התפרצו החוליגנים המקומיים, תחת הנהגתם של בני המאה השחורה, אל הבתים והמחסנים של היהודים. הם בזזו ושדדו כמה שיכלו לשאת ואת השאר החרימו. את היהודים ענו והכו מכות אכזריות. חלקו מהלומות גם לילדים ונשים. פלוגת הנשים, שנשלחה לגרש את הפורעים, התחברה אל החוליגנים ויחד עמהם שדדו את רכוש היהודים. הפרעות פסקו לאחר שהבתים והמחסנים כבר היו ריקים ולא היה עוד מה לחמוס.

(Орловский голос)

דוֹלינסקַיה (תחנה).

בתחלת מאי התנפלו הסיקרים של גריגוריוב על המסעות העוברים דרך התחנה, הוציאו את היהודים מתוך הרכבות, ענום בענויים קשים והרגו אותם בריסוק אברים. דקרו את העינים וקרטטו את הגופים. שבעה עשר הרוגים נמצאו לא רחוק מהתחנה.

דומאנובקה (פלך אודיסה).

מעת המהפכה הראשונה חיו יהודי דומאנובקה כמו על הר־שרפה מוריק אש והארץ התנודדה תמיד תחת רגליהם.

גם פה, כמו בשאר הגלילות, התחלף השלטון כל פעם כמו לבוש, והצד השוה שביניהם: כלם רעצו וירוצצו את היהודים.

בגליל דומאנובקה הסתדרו והתפוררו הרבה מפלגות של פרטיזנים, מבלי השאיר אחריהם שום רושם ניכר. אך כלם לא הצטיינו באהבה יתרה להיהודים, אף כי לא הבליטו את שנאתם. התנפלויות פומביות לא נעשו. רק כאשר השלטון עבר להפטלוריים, אז התגברה השנאה להיהודים והתחילו התנפלויות תכופיות, חמס ושוד.

הצעדים הראשונים בדרך זה נעשו בשעת הריקביזיציות השונות והמלחמה עם הספקולציה. אז גזלו מידי הסוחרים היהודים בדומאנובקה יותר מאלף שקים קמח, בשביל “מטרות ממשלתיות”, וגם בסביבה הריקו את מחסני הקמח של היהודים. אחר כך מכרו “אבות המזיקים” (באַטקיס) השונים את הקמח פה במקום, או לאכרים של הסביבה, וכסף הפדיון ירד לכיסיהם.

בחדש יולי התפרצה העירה כנופיה של סיקרים תחת הנהגתו של פאַבלוב. ואף כי עשו בדומאנובקה רק שעות אחדות, בכל זאת נשאר זכרונם לארך ימים. מספר הפאבלובים היו ערך מאה או מאה וחמשים פרשים. תיכף בכניסתם לקחו שנים עשר יהודים מנכבדי הקהלה לבני־תערובות, ודרשו פדיון נפשם שלש מאות אלף רובל וסכום זוגות של לבנים בשביל הגדוד. ואף כי הביאו להם את סכום הכסף שדרשו ועשרים זוג לבנים, בכל זאת הרגו את גרינשטיין (כרתו את ראשו בסיף), גם ענו ופצעו הרבה יהודים, פשטו את הבגדים מעל היהודים שנפלו בידיהם וחמסו את הבתים והחנויות. אחר כך עזבו את העירה והלכו לעבר זשידובינקה.

כאשר החיל האדום עזב את הגליל מפני הדיניקים ונסוג אחור לעבר פיֶרבומאַיסק, התפלגה מהם סיעה קטנה של חמשה עשר איש, בני בליעל. הם התפרצו אל דומאנובקה, אנסו הרבה נשים, גם הכו ופצעו הרבה יהודים (את משה ברייטמאן, שמואל מוגיליווסקי ועוד).

הדיניקיים, לפני עזבם את אוקרינה, התחוללו בעירנו במשך ג' ימים, מן 25 עד 28 בדצמבר. להצלחתם של היהודים, גלה את אזנם ראש־לגיון, שעבר דרך העירה, על דבר ביאתם של הדיניקיים. ורוב התושבים החישו מפלט להם למקומות שונים. הדיניקיים חמסו את הבתים והחנויות, ואת היהודים שלא הספיקו לברוח הרגו או פצעו אותם. את אווערבאך וקוישאנסקי תלו הסיקרים ברחוב. אך כאשר נפסק החבל והם נפלו לארץ רחמו עליהם הסיקרים וקבלו כסף פדיון נפשותיהם.

בקרה את העירה גם הכנופיה של טוטיוניק. גם הם חמסו ושדדו את העיר.

כחמש מאות עגלות טעונות כל טוב מביזת היהודים בוואזנוסינסק, עברו דרך דומאנובקה.

מספר גיסותיו של טוטיוניק היו ערך ארבעת אלפים פרשים. ארבעה ימים עשו בדומאנובקה. מספר ההרוגים בעירה היה ערך מאה איש. (ו. חארין )

דומברוביצי (פלך וואלין).

סוף דצמבר 1918, נמצאה העירה תחת שלטונם של האכרים שנטו אחרי הבולשיביקים. בהועד השתתפו גם שני יהודים בונדאים, אך השפעתם לא היתה גדולה. כאשר הבולשיביקים גיסו את התושבים, פעלו היהודים שיַרשו להם לגַיס פלוגה מיוחדת, כדי להגן על העיר. ביום 29 דיצמבר התפרץ העירה הצבא האוקריני – הקוזקים של הלגיון המוהלבי (לגיונו של פטלורה). הקוזקים ערכו פרעות ושסו וחמסו את העירה. מהזמן הזה התחילו מאורעות מבהילים, שנמשכו שני שבועות, עד 13 יאנואר 1919. בינתים התפרצה העירה סיעה של חיל המועצה ודרשי קונטריבוציה שלשים וחמשה אלפים רובל. אך הם עזבו את העירה טרם שהספיקו לקבל את הכסף. עוד הפעם נכנסו ה“סיטשעוויקים”, “הלגיון של וויניטשענקא” ו“הלגיון של זוויאַגעלסקי”, בהתחנה נהרגו כעשרה יהודים. נהרגו גם שני הבונדואים, שלקחו חלק בהועד הרבילוציוני. על השתדלנות של היהודים ענה הקומנדיר גרעשקא:

– אין דבר, אתם רכשתם די והותר על ידי הספיקולציה, עתה הַרשו גם להחילים לנצל מעט את כיסיכם.

העירה שלחו דיפוטציה של שנים עשר בעלי־בתים נכבדים עם שני הרבנים בראשם להשתדל לפני הרשות להפסיק את הפרעות. הקוזקים תפשו אותם ושלחום ברגל בקור ובשלג, ואחר כך ברכבת לאמוסקה, לסטרילסק. כל העת נמצאו חייהם של הדיפוטציה בסכנה. הקוזקים לא חפצו לשחרר אותם עד שהבולשיביקים שלחו לחפשי את השלשים ושנים הקוזקים שנפלו בידיהם. ברוב עמל עלתה להדילגציה להנצל ממות.

דזונקוב (פלך קיוב).

הפרעות הראשונות נערכו על־ידי הפרטיזנים המקומיים ביום 1 יוני 1919. הפרטיזנים אספו את היהודים לבית־הכנסת ודרשו מהם שלש מאות אלף רובל קונטריבוציה. היהודים אספו ביניהם רק חמשים אלף. אז הציעו לפני הסיקרים שישחררו אחדים מהם כדי שילכו אל הדירקטור של בית־החרשת של סוכר לבקש ממנו בהלואה את רבע המיליון רובל החסר להם עוד. אך הסיקרים לא הסכימו לזה והתחילו תיכף מתנפלים על היהודים בחמה שפוכה והורגים בהם ביריה. אחר כך עזבו את הרובים והתחילו חוצבים בהם בחרבותיהם והרגו שלשים וחמש נפשות. כארבעים יהודים נפצעו קשה.

הפרעות השניות ערכו הסוקולובים בחדש אויגוסט 1919. הם חמסו את העירה והרגו ששה יהודים.

בחדש דיצמבר התנפלו עוד הפעם החוליגנים המקומיים על העירה, בזזו את החנויות והמעונות והרגו ארבעה יהודים.

בחדש פיברואר התפרצה אל העיר סיעה של חיל המתנדבים. תיכף בכניסתם התחילו לחמוס את הבתים והחנויות, אנסו נשים, הכו וענו כל יהודי שנפל לידם. גם תפשו את הרב חיים דינין, בן כ“ח שנה, ואת אליהו זינגער, בן כ”ד שנה, ושלחו אותם לאסוף סך מסוים קונטריבוציה בין היהודים. החוליגנים המקומיים, שנמצאו באותו מעמד, אמרו בצחוק:

– הלא שני אלה הם הקומוניסטים היותר מפורסמים בעיר!

אז קמו עליהם הדיניקיים והרגום.

הדיניקיים הרגו שבע נפשות.

בחדש מרץ, 1920, התפרץ העירה הסיקר המקומי סטרימסקי, צעיר בן כ"ג שנים, שעבד בצבא הפטלוריים. הוא חמס את העירה והרג עשרה יהודים ופצע חמשה.

היהודים האמידים שבעירה, בראותם שחייהם תלויים להם מנגד על ידי ההתנפלויות והפרעות התדירות, וביחוד מהעת שהשודד המקומי, סטרימסקי, התחיל להתנפל על העירה לעתים תכופות, עזבו את העירה והעתיקו את מעונותיהם לפוגרֵיבישצה, ששם נמצאה הגנה מאורגנת, מסודרת ומזוינת ברובים, שהגינה על העיר.

גם ברזונקוב נתיסדה הגנה של שבעים איש, שהיו להם חמשים רובים. אך היא לא האריכה ימים. כשבאו הפטלוריים גזלו את הנשק מידי ההגנה.

עתה העיר חרבה. רק לפעמים באים אליה איזה יהודים מפוגריבישצה העושים מסחר וקנין עם אכרי דזונקוב.

(דוד ראכמילס סטודנט, בן 31 שנים).

דיברובקה (כפר סמוך לטיטיוב, פלך קיוב)

בכפר דיברובקה גרו ארבע משפחות יהודיות. גם אנחנו חיינו שם. משפחתנו היתה בת שש נפשות. אני הייתי אז ילדה קטנה, בת אחת עשרה שנה. כשהתחילו הפרעות בסביבה, עזבו שלש משפחות את הכפר, רק משפחה אחת נשארה לגור שם וקבלה את האמונה הנוצרית. אנחנו יצאנו לגור בטיטיוב, ששם נמצאו גיסי הגנה של יהודים וגם פלוגה של חילים אדומים. שם בעל המשפחה שנשארה בכפר היה שלמה. שם משפחתו אינני יודעת.

בשבאו הסיקרים לטיטיוב והתחילו הפרעות וההריגות, התחבאנו במקום מסתר (“סעקרעט”). היינו שם שש נפשות: אבא, אמא, שתי אחיות, אח אחד ואנכי. בבית נשארו שכנים חולים, שלא יכלו לעזוב את מטותיהם. כשחדרו הסיקרים אל תוך הבית והתחילו לענות את החולים כדי שיגלו להם איפה מתחבאים שאר הדיָרים, לא יכלו לנשוא את הענויים וגלו את מקום מחבואנו. הסיקרים חדרו אל “הסעקרעט”, התחילו להכות את אבא ואמא גם את אחותי הגדולה בדרשם שיראו להם את המקום אשר שם הכסף טמון. אבא הראה להם, הסיקרים גזלו את כל הכסף. אך לא הסתפקו בזה ודרשו עוד. נתנו להם את החפצים שנמצאו אתנו, אחר כך חפצו לקחת אתם את אבא. אך אחותי הגדולה התקוממה להם. אז אמר סיקר אחד: “אם כן תלך היא אתנו!” אחותי הלכה עמהם וכעבור שעה שבה ובכתה הרבה בכי…

עברו שבועות אחדים.

לפני חג הפסח. אנחנו כבר הכינונו הכל בשביל החג ועסקנו כבר בכבוס לבנים, והנה פתאם ראינו דרך החלונות יהודים רצים ברחוב כמשתוללים. גם אנחנו עזבנו את הבית בחפזון ורצנו אל הסבתא. טפסנו על העליה, שם מצאנו כבר את אחיו של אבא עם משפחתו ועוד אנשים אחדים. פתח העליה נמצא בתקרה של החדר. ביום ירדנו הביתה דרך הפתח ובקשנו דבר־מה לאכול, כי לא היה אתנו לחם והיינו רעבים מאד. מצאנו סלק חמוץ ואכלנו אותו. אחותי הגדולה שֵינצי בת י“ט שנים והצעירה פעסי בת י”ז שנים לא יכלו נשוא את הרעב והלכו יחד עם אחי אבא, דוד, לבקש להם מקום להתחבאות בבתי האכרים. שם אפשר ימצאו גם פרוסת לחם. עד עתה לא שמעתי על אודותם ואינני יודעת מה קרה אותם. בודאי נהרגו.

ביום השני, בבקר השכם, נשמע רעש וצוחות. בלילה שלחו הסיקרים באש הרבה בתים וגם את הבית של הסבתא. העשן התחיל לחדור אל העליה. אבא לא חפץ לעזוב את העליה, באמרו שטוב לו למות פה בַחֶנֶק מנפול בידי הסיקרים. אך אנחנו לא חפצנו להשאר, היינו צריכים לרדת בתחלה דרך הפתח של העליה על הַקַמְטָר. אך הַקַמְטָר עמד רחוק מפתח העליה וסלם לא היה בחדר. אחד מהאנשים שהתחבאו אתנו, קירנשנר², לקח חבל, קשר אותו אל פתח העליה ויחדר בעדו החדרה. שם מצא סלם, העמיד אותו אל התקרה וירדנו כלנו.

כשעזבנו את הבית פגשו אותנו סיקרים. אמר אבא, שנאחז כלנו זה את זה בידים ולא נפרד, ואם נגזר עלינו למות נמות כלנו יחד. הגוים המקומיים הביטו אל הבית הבוער וצחקו מטוב לב. הסיקרים כשראו אותנו התחילו צועקים, שנרפה זה מזה. כאשר לא שמענו בקולם הכו אותנו על הידים בסיפים והפרידו בינינו. הם לקחו את אבא, אמא ואחי, רק אני נשארתי לבדי ברחוב.

בעמדי כך שוממה ובוכיה, קרבה אלי אכרית אחת, שנשאה על שכמה שק מלא חפצים גזולים. אחזה אותי בידה והובילה אותי אל ביתה. היא גרה ביער. בלילה בכיתי וצעקתי: “איה אבא ואמא?” האכרית ובעלה הרגיעוני, באמרם, שאבא ואמא מתחבאים ברפת שנמצא אחורי הבית.

אני נשארתי בביתם.

הסיקרים שעברו דרך היער הכירו בי שאני יהודית ונחרו בי. צוו עלי לְבַטֵא את המלים “רעדקו”, “קוקורוזה” וכדומה. אני אמנם בטאתי את המלים כהוגן והריש לא חרחרה בגרוני, כי הלא נולדתי ונגדלתי בכפרי ועם חלב אמי ינקתי גם את השפה האוקרינית, בכל זאת אימו על בעל ובעלת הבית, כי בנפשם הוא, אם יִוָדַע שהם מחזיקים ילדה עבריה בתוך ביתם.

סֶירגיֵי מאַרקוב ואשתו פילאגייה, שבביתם נמצאתי, פחדו מאד פן יבֻלַע להם בגללי, וביום השני הביאוני אל בית תפלתם והכניסוני באמונה הנוצרית. גם הלבישוני שמלות אכריות. לפני חג פסחם שאלוני אם חפצה אני לנסוע אל הכפר דיברובקה לבקר שם את משפחתו של שלמה. אני עניתי "הן“, ובאשר גם להם היו קרובים ומכרים בכפר, שחפצו לבקרם, נסענו לחג פסחם לדיברובקה. הם הביאו אותי אל ביתו של שלמה, ומרקוב ואשתו הלכו אל קרוביהם לחוג אתם את החג. שלמה ואשתו קבלו אותי בסבר פנים יפות, נחומיהם נכמרו עלי, הם כבר ידעו שנשארתי יתומה גלמודה. הם שאלו את כל הקורות אותנו, ספרתי להם הכל, והם בכו על צוארי, נחמו אותי, ספרו לי שיש להם קרובים באמריקה ובנסעם שמה יקחו גם אותי אתם, גם תפרו לי שמלה חדשה.

בכפר הסמוך אל היער, גרה בתו של קירזניר, בת כ' שנה. היא קבלה את האמונה הנוצרית וחיה עם אכר אחד שלקחה לו לאשה. אביה ואמה גרו בבילוצֵירקוב. גם דודי משה אַלטער גר שם. כאשר נודע לקירזשניר שבתו נמצאה בכפר, ולדודי שגם אני לא רחוק מהכפר, גמרו ביניהם לשכור אכר עם עגלה, שיגנוב אותנו ויביאנו לבילוצֵירקוב. ביד האכר נמצאה פתקא כתובה עברית, למסרה לבתו של קירזניר. וכאשר האכר ירא לבקר אותה, מסר את הפתקא לי וצוה עלי למסרה לה, גם שנעשה ככל הכתוב בה. נדברנו עם האכר שיחכה לנו בלילה בקצה היער. אנחנו יצאנו רק בשמלות תחתונות. האכר כבר חכה לנו. הוא תלה על צוארינו צלבים. הלכנו כברת־ארץ ברגל, אחר כך ישבנו בעגלה. האכר כסה אותנו באדרת של כבשים. לבילוצֵירקוב באנו עם אור הבקר. סרנו לבית קירזניר, אחר כך הלכתי לבית דודי, שם נודע לי שאבא ואמא, אחיותי ואחי כלם נרצחו. כמה שבועות נשארתי בבילוצירקוב. משם שלחו אותי לאודיסה אל הסבא שלי, גם הסבתא באה לאודיסה. הביאו אותה חיל המועצה אתם.

לאודיסה באתי בעירום ובחוסר כל. כל חפצי, שנתן לי דודי, נגנבו ממני בניקוליוב.

נהרגו: אבא מיכל בר' יעקב אלטער 55 שנה.

אמא זלוטה 52 שנה.

אחותי מינצי 19

אחותי פעסי 17

אחי יעקב 15

(בתיה בת מיכל אלטער 16 שנה).

דימיטרובקה (פלך חרסון).

העירה דימיטרובקה נמצאת במרחק שמונה ווירסטאות מזנאמינקה, ששם התחילו הפרעות והטבח עוד ביום 3 מאי 1919. הרבה מיהודי זנאמינקה ברחו לדימיטרובקה. גם עירתנו כבר הרגישה את נשיבתן של הפרעות. היהודים הצטמצמו והתכוצו כמו לפני בוא הסער. ביום 10 מאי נכנס אלינו סופחונוב, יד ימינו של גריגוריוב, עם הפלוגה שלו. החילים פשטו על בתי היהודים, גזלו כסף, תכשיטים וחפצים יקרי־ערך והלכו להם. אחרי שני ימים נודע בעיר, כי האכרים מתאספים באספות חשאיות. האוניברסל של גריגוריוב עבר מיד ליד, ברחובות התחילו נראים סוביֶקטים חשודים.

האכר המקומי, שעבד באיספולקום, יעֶבסטַק סאַמבורסקי, קבל מהיהודים כסף והבטיח להם שאיקסצֶסים לא יהיו. אך השמועה העקשנית קוראה את שמו של סאמבורסקי בין ראשי המסדרים של הפרעות והטבח. היהודים רואים את הסכנה המרחפת על ראשם, אך יודעים הם את רפיונם וחֻלשָתם. יודעים הם שאין בכחם לעשות מאומה כדי להרחיקה, ויושבים הם בחבוק ידים ומחכים למר המות, והיאוש נוקב ויורד עד התהום של הלב. האכרים פוסקים מלהפגש עם היהודים מכריהם, או להכנס אתם בשיחה. אך לפעמים, באיזו פנה נסתרה, פוגש אכר שכור איזה יהודי והוא נופל על צוארו, מחבקו ומנשקו, מוחה דמעה מעיניו ואומר בקול עגום: “צר לי עליך, מושקה!”… אך עד מהרה ישים יד לפה… הפרעות תלויות באויר. ביום 16 מאי מתאספים האכרים ביחד עם הסיקרים לְעַבֵּד את הפרטים והתכן של הפרעות והטבח. ראשי המדברים הם הד"ר החקלאי אנדרייוב, סאמבורסקי ואחרים. היהודים שולחים דילגציה אל האספה בבקשה שיחוסו על העיר ומבטיחים חמשים אלף רובל. האספה מבטיחה להשיב להם אחרי עבור שעה. התשובה היתה:

– גם אם תתנו לנו מלוא בית כסף וזהב לא נדחה את הפרעות.

היה יום ו' בערב, אחר קבלת שבת. הזקנים שבים לבתיהם מבית הכנסת, מקדשים בנגון תשעה באב ובדמעות על היין, טועמים בקצה המזלג חתיכה של דגים, אסור להשבית את השבת, אך הדמעות מחנקות בגרון והיאוש מוצץ ויונק את הלב כצפעוני, מחכים לנס.

בשעה העשירית בלילה נשמעו ארבע יריות מארבע כנפות העיר. זה היה סימן שהגיע זמן הפרעות. תיכף אחרי היריות התחילו צוחות פראים, רעש של זגוגיות מנופצות ורעם של יריות תכופות. מחנות של פראים מקיפים את העיר מכל עברים, רצים גדולים, רצים קטנים לבקש להם איזה מקום מפלט. הם דופקים בבתי הנוצרים. אך הללו פוגשים אותם בלעג ובמהתלות וסוגרים את הדלתות לעיניהם. לברוח חוץ לעיר אי אפשר. הרוצחים הקיפו את העיר וחסמו את הדרכים. נשמעו רק צוחות:

– חֲטוֹף, סְחוֹב, יְרֵה!

אני וּשְכֵנַי הדרים בחצר אחת לא ידענו מה לעשות, אין בכל החצר פנה חבויה, שיכולים להסתתר שמה. אך נזכרנו בפלג הזורם סמוך לבית. מהרנו אל הנהר. ירדנו המימה ואת הראש תחבנו בבצה. על החוף רצים הסיקרים בחפזון, טרודים בעבודתם. הפרעות והשחיטה היו מאורגנות ומסֻדרות בכל פרטיהן, היתה להם גם סִסְמָא, שבלעדיה לא נתנו לשום איש לעבור.

שומע אני קולות מן החוף:

– הססמא!

– תֵּן בקַתה!

– עֲבור וְנַיה!

צוחות של שכורים מתערבות עם נפץ היריות… מחול השדים…

הלילה ארך לנו כנצח. נדמה שאין לו סוף. אך כאשר הלילה עבר, התחלנו מתגעגעים עליו. לאור היום יכולים לגלות את מחבואינו. אנחנו עברנו הלאה מהחוף והתעמקנו במים. בבקר נעשה מעט שקט. נשמעו בכיות. יצאנו מתוך הנהר. בלילה ההוא נרצחו הרבה נפשות. בבית אחד שוכבים בשורה אחת עשרה הרוגים, זקנים, נשים וילדים. בבית אחר נרצח האב והאשה וילדיה מבכים את נותן לחמם ומפרנסם. בבית אחד נרצחה כל המשפחה, ורק אבי המשפחה, שנפצע קשה, נשאר בחיים. הרוגים מתגוללים מכל עברים. כל החנויות והבתים שדדו והאכרים עסוקים לטעון את הסחורות והחפצים על עגלות. היו גם הרבה נפצעים, אך הד"ר אנדריוב הוציא פקודה חמורה שלא לקבל יהודים נפצעים אל בית החולים, ואלה שכבר נתקבלו להוציאם בחזקת היד. בבית־החולים נמצא צעיר אחר, ופצעים מסֻכנים בראשו וברגלו, שלא יכול גם לזוז ממקומו. האחיות הרחמניות סחבו אותו בחזקה ממטתו והעמידוהו על רגליו – הוא נפל ומת. טשאקענקא, סוחר מקומי, שנחשב בין אוהבי היהודים, נהיה אחד מראשי הפורעים. כל הבקר ישב בבית המפח שלו, שהיה מלא סיקרים, ותקן ושחז את נשקם. הנה יוצאים מבית המפח שלו מיליציונרים נַיטרלים, נכנסים אל בית יהודי, שכבר נתרוקן על ידי הסיקרים, ומחפשים שם נשק, לקיים את הפקודה, שכל הנשק הנמצא בעיר צריכים להביא אל בית־הפקידות של המיליציה.

עם ערוב היום ערבו את לבם יהודים אחדים בעלי־אומץ רוח, לטפל עם ההרוגים ולהביאם לקבורה. הרוצחים התנפלו עליהם והרגו שלשה מהם, הנשארים השליכו את החללים וברחו לבקש להם מקום מפלט. סיקרים אחדים התפרצו אל בית הכנסת, מצאו שם זקן אחד והרגוהו. שבת בבקר נשקטו מעט הפרעות והרציחות, כדי להתחדש ביתר עז ביום א' 18 מאי בערב.

בלילה הזה התחבאנו בחור שמצאנו תחת הרצפה. היינו ארבעה עשר איש. החור היה צר. אנחנו שכבנו אחד על גבי השני, ערמה אחת, מתאבקים באבק ואין לנו גם אויר לנשימה. שוכבים אנו בדומיה, מפחדים להוציא קול, שמא ישמעו הסיקרים וירצחו אותנו. מלמעלה חודרות אלינו צוחות פראים, נגינות, שכורים ודפיקות של רגלים ההולכות ומתקרבות אל ביתנו. גם רעם יריות. טְרַך־טַך־טַך… מהקולות הללו פָג הלב. איזה דבר מחניק בגרון, אפסה הנשימה. שם מלמעלה בבית נמצאו רק שתי נשים, בעלת־הבית ושכנה אחת. בעל השכנה שוכב נרצח גם כן בבית, ובעל־הבית נרצח אתמול בבית הכנסת. ובנם שוכב אתנו בחור תחת הרצפה. טראך־טך־טך! התחילו שוברים את הדלת.

– תיכף! – צועקת בעלת־הבית וקרבה לפתוח את הדלת.

– עמודנה בשורה! – צוו הסיקרים.

הנשים בוכות, מתחננות, מוסרות כל מה שבידיהן להסיקרים, הרוצחים מקבלים את הכסף, ואחר כך מצוים:

– אל הקיר!

ושתי הנשים נופלות על הרצפה ונשמע אנחות גסיסתן האחרונות.

ובנה יחידה של בעלת הבית שוכב אותנו ושומע הכל, עוד רגע אחד וקול צוחה יתפרץ מגרונו, ואז הננו כלנו עדי אובד. אך הוא שוכב ומחשה. הוא איננו מוציא מפיו אף מלה אחת… אבדה בינתו…

ועוד הפעם בקר 19 מאי. דממה. הרבה חפצים לברוח, אך אין כל אפשרות, הסיקרים אורבים על הדרכים ורוצחים את היהודים הנופלים בידיהם. בכלל מתאוננים על מר גורלם היהודים מזנאמינקה, שחשו מפלט להם בדימיטרובקה מפני חרב גריגוריוב. הם נִצלו מן הפח ונפלו בפחת. אחדים גמרו לסכן את נפשותיהם ולנסות את הצלחתם, אולי תעלה בידם להמלט מן העיר. אך כאשר נרצחו המעפילים הראשונים שולמאן, פולונסקי ואחרים, נרפו ידיהם ונשארו על מקומם.

פתאם נתקבלה פקודה מאלכסנדריה מהשטַב של הגריגוריובים, להפסיק את הטבח. פוֹמַה סַאמבורסקי, אחיו של יעבסטאך, בא לדימיטרובקה ודרש באספות לפני ההמון, שצריכים לשים קץ להריגות. ואף כי דבריו נאמרו רק מהשפה ולחוץ, בכל זאת נעשה מעט שקט. ביום ה' 22 מאי התחילו הגריגוריובים לסגת אחור מזנאמינקה.

אך ביום ו' האירה ההצלחה הצבאית פתאם את פניה להגריגוריובים. הם שבו לזנאמינקה, ובדימיטרובקה התחדשו הפרעות והטבח ביתר עז. ביום הזה היו הרבה נרצחים. אך יותר איום היה הלילה של יום ו'. הרבה נפשות נרצחו ונאנסו שלשים נערות, מהן ילדות בנות עשר שנה. חפצו לאנוס גם זקנה בת שבעים.

בשבת נכנסו לדימיטרובקה חילי המועצה, הגריגוריובים התפזרו בכפרים גם נמלטו אל היערות.

אך גם צבא המועצה לא הביא אתו את המנוחה המקֻוה, כי כל הפקודות נשארו רק על הניר ולא הוצאו לפעולות. הצבא הוציא פקודה, שבמשך עשרים וארבע שעות יביאו את הנשק והחפצים הגזולים אל בית־הפקידות, ושום איש לא הביא כלום. היו כמה חפושים בבתי האכרים, אך כל זה נעשה רק למראה עין. באופן כזה נקבע במוחם של החמסנים כי לית דין ולית דַיָן ומצב היהודים הורע יותר.

אחרי שלשה ימים עזבו חיל המועצה את דימיטרובקה ועברו לזנאמינקה. אז התחדשו הפרעות ביותר אכזריות. חמס ורצח נעשו לעיני השמש. בראש הפורעים עמדו שלשה האחים סאמבורסקי, מי שהיה ראש של האיספולקום אנדרושטשוק, לענקָה פוזנוב, האחים קוץ, טשענער, הד"ר אנדריוב והחובש אסטַפוב. מבלי חשוב על הסכנה הרובצת על הדרכים התחילו היהודים לברוח בהמון. מן שלש מאות משפחות נשארו בעיר רק חמשים. בימים של חג השבועות ואחר החג נהרגו הרבה מהנשארים בעיר, הנפצעים לא נתקבלו בבית־החולים ומתו מפצעיהם. הנשארים שכבו מצומצמים בפנותיהם ערומים ויחפים ופחדו מקול עלה נדף. רק ביום 8 יוני עלתה בידינו להמלט ליֶליסבטגרד ולנשוא שם חרפת רעב. העירה דימיטרובקה נתרוקנה מיושביה. נשארו שם רק ג' יהודים, וכפי שהגידו לנו נהרגו שנים מהם, אחד בן שבעים והשני בן שבעים וארבע שנים. הרוצחים מצאו אותם בבית המדרש ורצחו אותם נפש, אחר שטמאו את הארון וקרעו את ספרי התורה.

נרצחו ערך מאה נפשות, לבד מאלה שמתו מפצעיהם. כמספר הזה נהרגו בדרכים והכפרים, על ידי הגריגוריובים.

אכרים אחדים חפצו בכל לבבם לעזור להיהודים בצרתם, אך פחדו שיהיו לשנינה בעיני חבריהם ויחשדו אותם באהבה להיהודים. מלבד זה נתפשטה האמונה בין ההמון, כי עון פלילי הוא לעשות חסד עם היהודים בזמן הזה. רק אכר אחד זקן ערב את לבו לאסוף אל ביתו יהודי נפצע. היהודי התגולל בחוץ. הדם שתת מפצעיו, הוא נשם בכבדות, סביבו עמד ההמון והביטו אל הנפצע בסקרנות. האכר הזקן קרב אל הנפצע, התחיל להרימו כדי לקחתו לביתו. כאשר אחדים מהנאספים הוכיחו את האכר על שהוא עומס על נפשו חטאה גדולה כזו, ענה:

– ה' יסלח לי!

ואת הנפצע לקח אתו לביתו. (הירש טיפליצקי)

28 יולי, 1919

דיראזשנה (מחוז לעטיטשוב, פלך פודוליה).

חיל המצב של הדירקטוריום, שחנו בדיראזשנה, רעצו וירוצצו את היהודים, התפרצו אל הבתים והחנויות שדדו את רכושם, אנסו נשים, גם ענו את היהודים, שנפלו בידיהם, באכזריות נוראה, גם דם רב שפכו. כל זה נעשה בחדש דיצמבר 1918.

יהודי דיראזשנה פנו אל קהלת היהודים בוויניצה, שהיא היתה בזמן הזה בִירָתו של פטלורי, בבקשה שישתדלו בהשטַב להפסיק את הפרעות וההריגות.

בחדש יאנואר 1919 פנתה המועצה של הקהלה הוויניצית אל ראש השטב של הקורפוס השני מצבא הדירקטוריום בגלוי דעת על אדות ההתנפלויות והרציחות, שעורכים חילי הגרניזון בדיראזשנה ובכל המחוז ובקשה להוציא פקודה להפסיקן.

על השתדלותם קבלו ראשי הקהלה בוויניצה תשובה מהשטב, שזה תרגומה:

להקהלה היהודית מוויניצה.

על בקשתכם הניח הקומנדיר של הקורפוס את הריזולוציה הזו:

1) חוב יותר לאחוז באמצעים, שהקהלה שבדיראזשנה לא תעשה שום תעמולה בשביל ה“סובדֶפים” 2) אין צריכים לאחוז בשום אמצעים כדי להגן על התושבים של מחוז ליטיטשוב. כי אז גם שום קוזקים לא יועילו – הקוזקים, בחשבם, שהכחות המזוינים של מחוז ליטיטשוב תומכים את הבולשביזם, יהרגו אותם. עשו חקירה ודרישה מדויקת ותפשו בעצמכם את האילמנטים החשודים והאיגטטורים, שמתיחסים באיבה אל הריפובליקה העממית של אוקרינה. ועל ידי זה תַראו בחוש, שהנכם אזרחים אמתיים של הריפובליקה העממית מאוקרינה, המודים בהדירקטוריום ותומכים אותה.

מצדי קובע אני חקירה ודרישה על אדות המאורעות של דיראזשנה.

ראש השטב של הקורפוס השני הפודולי.

חורונזש גנראַלי (מקום החותם).

ראש המחלקה של הגנרל שטב (מקום החותם).

־ ־ ־ ־ ־ ־

על הדניפר.

I

אנכי בת ארבעים שנה, אלמנה תגרנית. ביום 7 אפריל 1919 ישבתי בקייב על אנית הקיטור “בַרון גינזבורג”. האניה נסעה לכפר סוכובַיטש, להביא משם סוכר. כשעליתי על האניה, הייתי עיפה מאד. השֵנה תקפתני ולא שמתי את לבי לדעת מי הם הנוסעים וכמה מספרם. צמצמתי את עצמי באחת הפנות ונרדמתי. פתאם התחילו רועשים, אני הקיצותי. הנוסעים היהודים היו נפעמים, נרעשים ונפחדים.

נשמע רעם יריות. ירו אל דפנות האניה.

כמעט שלא נשאר מאומה בזכרוני מכל אשר קרה באותה שעה. אז הכל ראיתי ושמעתי, אך איזה מצב ליטרגי תקפני, אף כי הייתי עֵרה, רק זאת זוכרת אני: כאשר הספינה קרבה אל החוף, עלו אליה חמסנים מזוינים, עיניהם מזרות אימה וחזות פניהם כחיות פראיות צמאות לדם.

הם דפקו ברגליהם על קרשי הרצפה וצעקו:

– יהודים לחוד, ורוסים לחוד!

אחר כך צוו להציג גם את הנשים לבדן.

את הגברים הוציאו מהאניה. כמדומתני שנשארנו שלש נשים, תחת השגחתם של סיקרים אחדים.

הרוצחים סחבו אותנו אל הספון של הספינה; הם תפשו אשה זקנה והשליכוה אל הנהר. אחר כך השליכו גם אותי.

כיצד הגעתי אל החוף – אינני יודעת. חושבת אני, שהזרם נשאני. מששתי בידי אדמת בצה וטפסתי בידי וברגלי על אי בִצה המכוסה בסוּף. כמה זמן שכבתי על האי – אינני זוכרת. כשהתעוררתי והבטתי סביבי, ראיתי שמהחוף השני יורים, רועשים וצועקים. אני התחבאתי בין הסוף. שלמותי היו רטובות ונדבקו לעורי. כל אברי נקפאו מקור. הרעב הציקני ושאלתי את נפשי למות. כך עברו עלי שני ימים ושני לילות.

ביום השלישי כעלות השחר, ראיתי שני אכרים יושבים בסירה. יצאתי ממחבואי ובקשתי אותם להעבירני את הנהר. הם הסכימו ויביאוני אל הכפר מידיזיגוריה.

נכנסתי אל המסדרון של בית המנזר לנשים והתחבאתי תחת הדרגות.

כמה זמן נמצאתי שם – אינני זוכרת. כאשר פקחתי את עיני, ראיתי אחות רחמניה עומדת עלי. היא העירה אותי מהתעלפותי, לקחתני אל תאה, השקתה אותי חלב חם, הפשיטה מעלי את שמלותי, נגבה אותן על האח, הושיבתני מול התנור וברחמים רבים החליקה את ראשי ותנחם אותי בדברים חמים יוצאים מן הלב. כשתי שעות נשארתי בחדרה, אחר כך צותה עלי לעזוב את המנזר, כי יבולע לה, כאשר יוָדע כי הסתירה יהודית בתאה.

יצאתי אל החצר והתחבאתי במכלה של חזירים, שכבתי על אדמה רטובה, מרֻפשת ומלאה דומן, אך גם שם לא ארכה מנוחתי.

באותו ערב הביא הרועה את החזירים מן האפר.

גם הוא לא גער בי. אדרבה, נחומיו נכמרו עלי ונד עלי בראשו, אך אף הוא צוה עלי לעזוב את מחבואי.

במשך ששה ימים התגוללתי ממכלה למכלה ומבור לבור, התפלשתי ברפש, הכִנה אכלתני. במה כלכלתי את נפשי? בדברים כאלה, שאי אפשר לי עתה להגיע אל פי. כל העת נסר בכפר קול סואן והמולה, רעש יריות, נגינות ההרמוניקה וקול זמרה. כך עברו הלילות. כפי שנודע לי אחר כך, טִבעו הסיקרים בדניפר ארבעים יהודים.

(שפרה שקלובסקי).

II

ביום 7 אפריל, 1919 , נסעתי מקיוב לטשירנובל באניה “קוזק”. מספר הנוסעים היהודים היה עשרים וחמשה. רוסים נמצאו על הספינה עשרים איש. כבר התפשטה אז השמועה, שעל החוף אורבים סיקרים מזוינים, מוציאים את היהודים מתוך הספינות להטביעם בדניפר. אך אנחנו היינו שלוים ושקטים, כי אתנו נסעו חמשה עשר חילים מזוינים ברובים וגם תותחים הובילו עמהם, ותבה מלאה רובים וכדורים.

לא רחוק מהכפר מידזשיגוריה התחילו לירות על הספינה.

הקומיסר הצבאי מטשירנובל, שנסע אתנו, יצא אל הספון וראה שמנפנפים בדגלים לבנים מן החוף. הוא חשב, שמבקרים חפצים לבדוק את האניה ולכן צוה לרב החובל לחתור אל החוף.

תיכף עלו אל הספון שמונה אכרים צעירים מלובשים אדרות עור כבשים קצרות ומזוינים מי ברובה ומי במקל. הם צעקו בזרקם למעלה את נשקם:

– הרוסים הצדה! הזידים, הרימו את הידים!

הנוסעים הרוסים והחילים עזבו אותנו תיכף.

הסיקרים הקיפו אותנו, חפשו בכיסינו, וכל מה שנמצא אתנו, כסף, שעונים – לקחו להם. מאזני הנשים תלשו גם את הנזמים. אחר כך קרעו מאתנו את בגדינו.

אחריהם באו עוד סיקרים אחדים מזוינים, העמידו אותנו שנים־שנים בשורה והובילו אותנו אל החוף.

שם, על החוף, כבר עמדו כל היהודים הגרים בכפר פֶטרוביטשי, בנעריהם ובזקניהם, גם נשים עם ילדיהן על זרועותיהן. הרוצחים צברו כלם ביחד. יהודי פטרוביטשי ספרו לנו, שכל היהודים שנסעו בספינה “ברון גיצבורג” טִבעו הרוצחים בדניפר. עתה אספו את היהודים הדרים בכפר פטרוביטשי והביאו אותם אל החוף לטבע גם אותם בנהר. כפי שנודע להם התאספו אכרי הכפר פטרוביטשי בלילה הזה ודנו בדבר, כדת מה לעשות עם היהודים.

האכרים הזקנים, שנתגדלו ביחד מנעוריהם עם היהודים, חוו את דעתם, כי הכפר איננו יכול לקבל על עצמו עון פלילי כזה, לשפוך דם היהודים שכניהם בידים.

– אנחנו – אמרו הזקנים – מסכימים לגרש את היהודים מן הכפר. אז על כל פנים לא נראה בעינינו את הרעה אשר תמצא אותם.

אך הצעירים עמדו על דעתם, שרק עתה היא שעת הכשר לכלות את היהודים.

– בכל מלוא רוחב אוקרינה הורגים וטובחים את היהודים ורק אנחנו נשב בחבוק ידים. הלא בושה וכלימה היא!

זמן רב עצרו אותנו על החוף. אחר כך הובילונו אל הכפר, לעשות חקירה ודרישה – כמו שאמרו – הביאו אותנו אל האכסניה של מנזר הנשים. את כלנו דחקו לתוך חדר אחד, הגיפו את התריסים וסגרו את הדלת.

עד מהרה באו סיקרים מזוינים וביניהם אכרים באים בימים: הם עשו בדיקה בכיסינו והריקו מה שנמצא עוד. אחריהם באה סיעה אחרת. כאשר הכיסים היו כבר ריקים התחילו להפשיט מעלינו את בגדינו. אחרי הסיעה השניה, באה סיעה שלישית. אנחנו נשארנו רק בלבנים שעל בשרינו. ואלה שחלוקיהם היו טובים וחדשים, פשטו גם אותם ונשארו ערומים, כיום צאתם מבטן אמם.

בין אלה האכרים נמצאו הרבה ממכריהם של היהודים מפטרוביטשי. היהודים התחילו להתחנן ולבקש מלפניהם שיחוסו עליהם. אך האכרים אטמו את אזניהם ויתורו בעיניהם, מה יש עוד לקחת מחפצי היהודים. אכרים אחרים קנטרו את היהודים בדברים:

– זידים קומוניסטים. העוד יש לכם פה להתחנן? אתם הפכתם את מקומות קדשינו לארוות סוסים, בקיוב הרגתם את אחינו והנכם דורשים רחמים?

אחרים ספרו בענג לב איך בכל המקומות שוחטים את היהודים, מנקרים את עיניהם וכורתים את שדי הנשים.

במשך היום הובאו עוד שנים־עשר יהודים, שנסעו על הדניפר בסירה ותפשו אותם הסיקרים. גם את היהודי הקומוניסט שאַפובלוב, שנסע עמנו מקיוב, והוציאו אותו ביחד עם החילים האדומים, הביאו עתה אל הכפר. את שאפובלוב הביא איש כבן ארבעים, בריא וחזק, לבוש בבגדי צבא מצבע אדום. אחר כך נודע לנו שזה הוא האטמן, וכפי שלחש לנו שאפובלוב, האטמן איננו מואס בכסף, ויכולים לקנות ממנו את חרותנו בסכום ידוע.

אנחנו השתטחנו לרגליו, נשקנו את עקביו ובקשנו מאתו לרחם עלינו.

– שלשים אלף! – סִנן בין שיניו חמוץ הבגדים.

יהודי פטרוביטשי הציעו לפניו לשחרר מהם שני אנשים והם ילכו אל הכפר ויביאו לו את הכסף.

– ששים אלף! – גם מאה אלף נשלם בנפש חפצה – ענו יהודי פטרוביטשי – נשותינו וילדינו גם כן ישארו פה לבני־תערובות עד כי נביא את הכסף. האטמן עזב את החדר. נכנסו אכרים אחדים. וכאשר ראו כי אלה שקדמם שדדו הכל, גם את בגדינו, ולמענם לא השאירו כלום, התגעשו וקללו.

האטמן שב.

– תשע מאות אלף!

הבטחנו.

הוא חשב זמן־מה ואחר כך דרש, שנודיע לו את האדריסות של האנשים שבידיהם נמצא הכסף והוא בעצמו יקבל מהם.

קראנו בשם אנשים אחדים. האטמן עזב את החדר. אתא לילה, הוא לא שב, אז נוכחנו כי כלנו אבדנו. התחלנו להכין את עצמנו אל המות. שפכנו את לבותינו בתפלה, התוַדֵנו על חטאתינו, לקחנו את ברכת הפרידה איש מרעהו וצמצמנו את עצמנו כל אחד בפנתו. כל אחד התיחד עם מחשבותיו ועשה את חשבון נפשו. אני מצאתי בכיסי ניר ועופרת, התחלנו לכתוב את צואותינו, אך כאשר פסת הניר לא הספיקה לכלנו, חרתו רבים את שמותיהם על קירות החדר. את הצואות מסרנו בידי אשה זקנה בתקותנו, שעל כל פנים היא תנצל ממות,

בשעה הראשונה בלילה נכנסו ששה סיקרים. הם הבדילו מאתנו שבעה־עשר איש וצוו עליהם ללכת אחריהם. אלה לקחו מאתנו ברכת הפרידה ועזבו את החדר.

הבטנו דרך התריסים וראינו, שמובילים אותם אל הנהר.

כעבור שעה שבו הרוצחים ולקחו עוד אתם חמשה עשר איש. אחר כך שבו לקחת את הנשארים. כל אחד מאתנו חפץ להיות ביחד עם קרוביו ומיודעיו. אני נמצאתי בתוך הסיעה האחרונה. כאשר הובילונו כבר היתה שעה מאוחרת בלילה. אני הלכתי ביחד עם שני מכַּרי, גמרנו למות ביחד. הסיקרים הובילו אותנו אל הספינה ועכבו אותנו שם. הספינה הפליגה בנהר. הרוצחים לקחו את אחד מאתנו. חפצתי ללכת אתו ביחד, אך הם דחפוני הצדה.

הנני נוטה את אזני – דומיה מסביב. אך פתאם נשמע רעש, כמו שמשליכים קורה אל המים. הסיקרים שבו, לקחו אתם את חברי השני ועוד הפעם נשמע קול־זריקה אל תוך המים. אחר כך אחזו בי והוציאוני.

מכל בגדי נשארו עלי רק תחתונים קרועים וטלית־קטן. אחד מהרוצחים קרע מעלי את הטלית־קטן.

התחננתי להשיבו לי בחשבי שעל ידו יכירוני שאני יהודי ויקברוני בקבר ישראל, אך הסיקרים לא חפצו למלאות גם את בקשתי זו האחרונה.

הוציאוני אל הספון. שני סיקרים אחזו בי, טלטלוני הנה והנה והשליכוני המימה. אני עצמתי את עיני, קראתי: “שמע ישראל” וקפצתי אל הנהר.

הספינה הפליגה הלאה. הזרם נשא אותי, עוד לא אבדתי את חושי ומשכתי את עצמי לצד שמאל, אל החוף הטשירניגובי. כמדומני, שידי נאחזו בבול־עץ שצף על פני המים. כחותי עזבוני. כאשר ראיתי שהנני קרוב אל החוף, והמים אינם עמוקים, זחלתי על ידי ורגלי אל הבצה. שם שכבתי לנוח כשעה אחת ואחר כך הלכתי ערום בליל קר ורטוב, אל האור שנצנץ לי מרחוק, מתוך האפלה.

פתאום מהרו אלי שני אכרים ויצווני לעמוד על מקומי. על שאלותיהם, מי אנכי ומאין באתי, ספרתי להם את ההרפתקאות שעברו עלי, שאני הנני השוחט של העירה הקרובה ובדרך התנפלו עלי רוצחים, גזלו ממני את כל חפצי וגם את בגדי והשליכוני אל הדניפר, ורק בחמלת ה' עלי נצלתי ממות. אז קראו האכרים לאיש אחד שעמד מרחוק. האיש בא והתחיל לדבר אתי יהודית. הוא שמע על אדותי, נפל על צוארי ונחם אותי, גם המליץ טוב בעדי לפני האכרים שהיו שותפיו במסחר הדגים.

האכרים נאותו לקחת אותי אל סירתם ויתנו לי אדרת מעור כבשים לכסות את מערומי.

כשהאיר היום, באנו אל הכפר סטראַכולֶמסיה וסרנו לבית אכר. הוא היה איש טוב לבב. רחמיו נכמרו עלי. הוא נענע בראשו מתוך השתתפות בצערי, גם נתן לי איזו סחבות להתעטף בהן.

חשבתי שהסכנה כבר עברה, והנה פתאום נכנסו שני אכרים צעירים מזוינים ברובים

– ישנם פה זידים?

– עזבו אותם לנפשם.

– יש פקודה להוביל את כל היהודים אל השטַב. בימים האלו צריכים להשמיד ולהרוג את כל היהודים.

בעל־הבית העתיר אליהם את בקשותיו לעזוב אותנו לנפשנו, כי אלהים בעצמו הציל אותנו מן המות.

– עון פלילי הוא – הוסיף האכר – להתערב במעשי אלהים.

הצעירים ישבו על הספסל ופקפקו, מבלי דעת מה לעשות.

בין כך הוריד האכר אותי ואת היהודי הדיג דרך החלון של החדר השני שנמצאנו שם וצוה לנו:

– המלטו!

רצנו אל היער ומשם אל אדמת בצה הנשכחה מני רגל. בקושי וברב עמל שרכנו את רגלינו. טבענו כל פעם בבצה עד הטבור וכפשע היה בינינו ובין המות. עברנו במקומות שלא עבר שם איש. הרבה תלאות עברו עלינו, רעבנו וקפאנו בלילה מקור, עד שהגענו אל איזה בית חרשת, שם חמלו עלינו הפועלים הנוצרים, נתנו לנו בגדים ללבוש, השביעו את רעבוננו גם שכרו בשבילנו עגלה, שהובילה אותנו עד קיוב. יותר מארבעים איש נטבעו בדניפר.

(דוד מוגיליאנסק בן ל"ט שנים, שוחט)

רשימת ההרוגים:

דובובה

אוקעלמאן אברהם 20 שנה

אָסנ אסנת יחיאל 90

אוקעלמאן יעקב 30 חנות ארג

אלשאַניצקי פיני 50 חיט

ברדיטשיבסקי ישראל אהרן 88 שנה הרב

בנו מנדיל 40 שנה סוכן

בראסלאווסקי ליב 30 שנה אופה

אחיו יוסף 35 כובעני

גערבער בעני 40 סנדלר

גלוזבערג יעקב 28 חנות ארג

גורודצקי שמואל 38 חנוני

דניסטרובסקי 65 עורך־דין

אשתו חייקה 62

וויניצקי חתנו 29 מחסן של הפטק

דינשטיין נחום 35 מוזג

וויין יעקב 60 בלן

ווידרע יוסף 35 סנדלר

וויילפובסקי אברהם 40 שוזר חבלים

ווימנוקור מנדיל 50

טורגוב לוי 28 עושה גריסים

טאליאנסקי אברהם 35 אופה

יאמפולסקי מיכל 42 מלמד

אשתו 40

בתו 17

בתו 16

ילדו ½1

יוחניס יהושע 40

אביו 63 קמחן

מלמד פעסי 65 מלמד

בנו יעקב 38 סוחר עצים

נאטקין שמחה 75

סימיאנובסק מאטיל 55 חנוני

סמעקון גדליה 45 חנוני

אברהם סטוליאר 35 נגר

פאליבוי אברהם 45 קצב

דודי משה 56 קצב

פאסטערנאק שמואל 63

פעקיר לעביש 32 חנות עור

אחיו שלום 8

וועלוויל חתנו של מוטיל פעקער 35 קמחן

קוזלינסקי עקיבא 60 מוזג

קורעצקי גדליה 55

רמבם אברהם 30 זגג

דוּברויה

אליעזר לעטוטשי 28 חנוני

מאיר בן הרב 50 עובד אדמה

דאנקין פייוויל 50 מלמד

גבור בעריל 50 חנוני

בלייגערמאן יעקב 35 קומיסער

בוטשין מאטיל 35 מלמד

גלאנץ אהרן 55 חובש

בנו דוד 26

בנו משה 36

כלתו לובא אשתו של דוד 29

כלתו אשתו של משה 32

גולויב ליב 60 עובד אדמה

בנו שמואל 30 עובד אדמה

יורקאנסקי נחום אבא 28 עובד אדמה

רויטבארט יוסף 40 עושה סוכריות

בראווערמאן מאטיל 30 עובד אדמה

אחיו הירש 28 עובד אדמה

פאסיק נחום 35 עובד אדמה

סעגל יוסעל 22 בית הבד

רובינשטיין מירקי 40

פאסיק אסנה 40

דאלגאנוס איסאק 45 עקספעדיטור

דובריאנקה

רוקין גיטל 47 שנה

ריבניקוב חיה 47

ניישולער טייבל 17

ריבקין אברהם 70

בתו קוקלין 35

ליפקין אליעזר 50

האנדלער צדוק 17

פארבער יחיאל 28

בנו של דן נאמאן 28

דומאנובקה

גרינשטיין

דזינקוב

יחזקאל ליטוואק 50 שנה חנוני

ישראל שערמאן 50 חנוני

אהרן אלפאנט 55 מוזג

מיכל ספעקטיר 32 סוחר

משה ראבינאויטש 54 סוחר

אהרן שוחט 32 שוחט

חיים דינן 8 " רב דמתא

אליק פוסטלניק 16

אליק זינגער 24 סוחר

שלום חמילינסקי 55 בעל רחיים

יענטעל קאלאדאטש 0 " חנות ארג

פייגה בתו של הבלן 30

בתו של יעקב באסיס 22

בנו של ישראל קוטליאר 20

בנו של ישראל קוטליאר 15

בנו של אהרן קבצ"ב 25

רבקה שכטר בת שמואל שוחט 20 מתה מחמת אונס

משה רויזן 35 פ"ק

לייב לערנער 52

שמואל צאלינקע 54 חנוני

ישראל טשיזיק בן סנדר 63 סוחר

בנו אייזיק 43

טשיזיק ישראל בן יצחק יעקב 75

רודניק נחום 42

טשיזיק וואָויי 55

מוטשניק יצחק דוד 50 קמחן

גאלאנט יענקל 38 חנוני

יאראסלאווסקי 12

ראכמאן ישעיה 70

בעזעניץ יצחק מחעלם 60 בע"ג

 

דובאווא

מחוז אומן, פלך קיוב.

מבאַבאָנקע

נהרגו 14 איר 1919 ע"י ברישקא

פארטנוי אברהם 43 שנה קצב

אשתו באבע 40

קאַזאַדוי מאטיל

ב"ר הירשל 20 קצב

אחותו שפרה

אסתר בת משה 45

טשערנאוועצקי באסי

בת שמואל 65

גערבער בעני

ב"ר אברהם מאיר 45

אשתו צביה 40

וועקסלער משה 75

בנו וועמיל 35

אָזַאראן נפתלי

ב"ר מאטיל 42

גלויזבארג יענקל

ב"ר דוד 37

פאלעוואוי יוסף

ב"ר אברהם 20

אביו אברהם 43

ויינשטיין יוסף 50

שוחערמאן בעני 40

געלפענביין אברהם

ב"ר חיים 38

פעקאר נחמן

ב"ר מאטיל

טשערנאוו משה

ב"ר אייזיק 20

טאליזשאנסקי משה

ב"ר חיים מרדכי 50

טעפליצקי אהרן

ב"ר מרדכי 45

פארטנוי הירשל 37

פארטנוי בנימין

מסטעפקובקע

סאַפאַרניק ברוך

ב"ר אייויק 73 שנה

מכפר אקסאניאקו

מאטעס ישראל ליב 50

אויסטרייך פאסי 50

נהרגו 17 סיון 1919 ע"י קוזקוב

דיישמאן ישעיה

ב"ר שמואל 38 שנה

בנו דוד 18

פאסטערנאק שמואל

ב"ר מאטיל 70

בנו רפאל 38

קוסוי משה

ב"ר חיים אהרן 58

ספיוואק אברהם ב"ר משה 73

ווידגוב אידל ב"ר משה 30 מחסן קרשים

ווידגוב יוסף אופה

יוקעלמאן אברהם

ב"ר טוביה ליב 22 סוחר

לויפמאן בנו של ליפמאן 18

קארעצקי אליקים

ב"ר גדליה 23 סוכן למכונות תפירה

מסטעפקאוו

קארעצקי יחזקאל

פַרטיגול געציל ב"ר דוד 75 שנה סוחר

נהרגו 10 אב 1919

טשערנאוו אייזיק

ב"ר אליה 45 שנה מחסן אפטיק

טעפליצקי שפרה 65 עגלון

מטאלנע

ווידרא אידל 28 שנה רצען

אשתו דאברוש

בת אברהם מאיר 25

חאלדאווסקי איטע 40

בתה שפרה בת ישראל 20

שווארצמאן יצחק

ב"ר שמחה 66 סוחר

אשתו זלאטע 63

נודעלמאן יוחנן 75

אשתו מלכה

בת יצחק לייזער 70

ליפעס יהושיקע 48 מבוּקי

אשתו שפרה 45 עוסק במסחר

בתם רבקה 22

עוד ילדה בת 3

פלעטנעצקי ישראל

ב"ר יעקב 18 תלמיד

מגולובַניבסק

בראצלבסקי יוסף 36 שנה כובעני

בנו

אחיו ליב 25 אופה

אשתו של ליב חיה 23

ילדם

טאליאנסקי אברהם 28

ברדיטשעווסקי שרה

בת אברהם 40

שווארצמאן חנניה 16

שפיצבורד שמואל

ב"ר אבא 73 סוחר

אשתו מרים 70

בנו בעריל 22

ראבינאוויטש חוה שרה

עם ארבעה ילדים

קאטקין שמחה

ב"ר מרדכי 70 חבר בית הפקידות

קארעצקי גדליה 33 סוכן למכונות

בנו

גאראדעצקי מאטיל

אשתו בת יצחק לייזר חזן 

בנם אהרן 5

ועוד ילד אחד

בעליאנאווסקי 68

אשתו 65 סוחר

קאזדוי 52 קצב

אשתו 50

עם נכד

סירוטה יצחק

בתו עטיל 18

בנו שמואל 10

מסטעפקאווק

בחור שלא נודע בשמו

שפיצבורד אהרן

בר שמואל 54 שנה סוחר

בתו 18

אשתו של של

פליישמן איידיל 40

רויזנבלום בעריל 58

בנו שמחה 20 סוחר

סאלאדאווניק יוסף 58

אשתו רחל 55

בנם ליב 30

בנם זלמן 25

בנם הירשל 20

בתם סימע 22

קארעצקי גדליה 65 אשתו גיסיה 60

גרינבערג חיים

ארצי ב"ר מאיר 32 סוחר

אשתו 30

בנם

ראבינאוויטש

אברהם 73 נפח

אשתו של מטיל ספיוואק, חיה 70 >

שוחערמאן חייקה 40

מבשד

גערשקאוויטש הירש 73 שנה בית מסחר

רויטמאן משה

ב"ר שמעיה 22 סוחר

רויטמן באבע 43

עם ילד

פאלעוואי יהושע

ב"ר אידל 58 עובד

אשתו של דינשטיין נחום 28 >

רויטמן שלום ב"ר מרדכי 68 סוחר

פעלדמאן קלמן

ב"ר מרדכי 38

אשתו שינדיל 36

נעמירובסקי אפרים

ב"ר יעקב 68

קראסניאנסקי חיים לייזער

ב"ר רפאל 53 אכסניה

פעקער שלום

ב"ר מרדכי 22

ווידגוב אפרים

ב"ר משה חיים 28 סוחר

פאסטערנאק נחמן 67 מלמד

שפירא ליב ב"ר ישראל 66 חזן

אשתו חיה פייגה 63

שקולניק שמואל יצחק 55 סוחר

אשתו חיה 53

זיטשיק אברהם משה

ב"ר ליב 37

אבראמסון ברוך 45

אשתו נחמה 40

בנו יוזיק 21

טשערנענקא–פחח

אשתו ובנו

מאראחאווסי שרה 68

קוויטקא ליב ואשתו

קוויטקא מאיר ובנו

זדאראוויאַק

שלשה ילדיו

פארטנוי משה ב"ר דוד 63 קצב

אשתו לאה בת פסח 60

פארטנוי געצל 50

ברדיטשעווסקי משה

ב"ר הירש 73 הרב

בנו מנדיל 38

נעמטשוק שרה אשתו של אברהם יוסיל 68

דאנסקוי לאה 68

אשתו של בוזי טארגאווא 37 >

עם שלשה ילדים

אשתו של השוחט

שמואל פעלדמאן 68

מסטיפקאווקא

פאליאנובסקי משה 58 שנה חנוני

אשתו 53

מעדווינסקי חיים

ב"ר ישעיה 25

אחיו דוד ב"ר ישעיה 18

וואלעווסקי אברחם

בנו

יאמפולסקי מיכל 55 מלמד

אשתו אלטע 52

עם שלשה ילדים

אָסנאַס יחיאל 85 שואב מים

גערבער אברהם מאיר 78

אשתו חיה לאה

בת זיידל 70

הויכמאן ראובן 68

אשתו נעמי 65

עם שלשה נכדים

קאַזדוי בנציון ב"ר חיים 68 מלמד

זבארסקי יעקב ב"ר פייסי 35 מחסן קרשים 

אשתו נעמי 30

ילד 8

ילד 6

זבארסקי פייסי ב"ר ליב

אבא של יעקב 69 שנה, מלמד

אשתו לאה בת אידל 65 שנה

לויפמאן ליפא 45 זגג

ווייס יעקב ב"ר מרדכי 63 סוחר

זכאריעוויטש מנשה

ב"ר זעליג 25 שוזר חבלים

אשתו של מילטער

סאָשקיסאָני בת יוסיל 20 >

בָדָד יחזקאל 28 סַפָר

אשתו רבקה 25

עם ילד

גערבער נטע ב"ר בעני 20 ספר

באָסאַק מרדכי

ב"ר בעריל 18 תלמיד

באסאק בעריל

מבעליווקע

באסאק אליה 35 סוחר

בנו

פילווערק משה

ב"ר דוד 25 סוחר

אשתו של טאנצא עם בנה

געציל פורטוגל 67 שנה

חמותו של משה קאראגונסקי עם שני בנים

ליטוואק פייסי 69 שנה חנוני

חמשה יהודים מסטפקאווקי שלא נודעו שמותיהם

שלשה עשר יהודים מדאדאנקא שלא נודעו שמותיהם

פעקער לייבוש

ב"ר מרדכי 24 שנה

פעקער גיטל

בתו של פייסי ליטוואק 29 שנה, חנות

נעסטירובסקי 59 עורך דין

חתן בתו משה

אשתו של אסנאס 55

בתו 23

צון־טשערנאוועצקי

משה 68

מספר ההרוגים לפי המסורה

דאבידובקה		דובריאנקה	30	דומברוביצי	10
דאשעוו	255	דוכובישצינה		דזונקוב	60
דובובה	800	דולינסקַיה	17	דעראזשנה
דוברויה	60	דומאנובקה	100	דניפר	80
				ס"ה	1412

מספר ההרוגים לפי הרשימות

דאבידובקה		דובריאנקה	9	דומברוביצי
דאשעוו		דוכובישצינה		דזונקוב	30
דובובה	42	דולינסקיה		דעראזשנה
דוברויה	22	דומאנובקה	1	דניפר
				סה"כ	104

ו

וואזניסענסק (מחוז ניקיליוב)

דברי ימי הפרעות בוואזניסענסק מתחילים מהעת שעזבו הגרמנים את אוקרינה. כשל עוזר ונפל עזור. כסא ההטמן התמוטט תחתיו ורסן הממשלה עבר לידי הדירקטוריום. אמנם הפלוגות הראשונות של הפרטיזנים נתגלו בוואזניסענסק עוד לפני נפילתו של ההטמן, בימים הראשונים לחדש אקטובר, 1919, אך אז לא הבליטו עוד היטב את פרצופם הלאומי והפוליטי.

על פי רוב עמדו בראשי המפלגות אוקרינים לאומיים, שובוניסטים, מאלה שנוטים לסוציאליזם (זעלינסקי, וואסיליוב וסוקולוב).

הפרטיזנים הסתדרו מתוך אלה האכרים, שלא היו נוחים ממעשיהם של הגרמנים והאויסטריים על התנהגותם שהתנהגו במרות ובאכזריות עם האכרים. הפרטיזנים התגודדו והתנפלו פעם בפעם על סיעות בודדות של גרמנים ואויסטריים והרגון.

הפלוגות הראשונות ברַיון הוואזניסענסקאי התנהגו יותר או פחות כשורה: לא ערכו פרעות, לא שפכו דם והסתפקו רק בקונטריבוציות שקבלו כל פעם מהיהודים. (מפלגתו של חַסלובסקי, נצר מהמפלגה של ווערזשעביצקי, מי שהיה ראש הצבא של חיל המועצה ברַיון שנמשך מיעליסאבעטגראד עד יעקאטערינוסלאַב).

מהפלוגות האחרות התפרסמה ביותר פלוגתו של קוֹזובסקי, שהופיעה בוואזניסענסק תיכף אחר מפלתו של ההטמאן ובריחתם של הגרמנים והאויסטריים.

אבא קוּזובסקי (באַטקאָ קוזובסקי). – קוזובסקי היה הראשון שהראה ליהודי וואזניסענסק כיצד עורכים פרעות.

בפלוגה שלו נמצאו יותר מאלף איש “בחור”. הלגיון שלו נקרא בשם “גדוד המות”. כלם היו מלובשים בגדי שרד, שהיו מכֻרכָבים בפיפות ופסים של כסף. על ראשיהם חבשו כובעים גבוהים, שצמרותיהם יורדות למטה ואשכולות של גדילים מחברים אל קצותיהן.

קוזובסקי בעצמו, עם חלק מלגיונו, דר במסע־שריון, שעבר בין התחנות פומושצנויה וקולוסובסק. יתר אנשיו חנו בעיר, התהוללו ביהודים, שתו ושכרו, התפרצו פעם בפעם אל בתי היהודים “לעשות חפושים” ואת החפצים היותר טובים שמו בכליהם. בראשונה נעשו חפושים רק בלילה. אחר כך התחילו לחדור אל תוך הבתים גם ביום. ענו את היהודים, כדי שיגלו להם את המקומות שהחביאו שם את כספם ותכשיטיהם. סיקרים אחדים התפרצו אל חנויות היהודים, התלבשו שם מכף רגל ועד ראש בבגדים חדשים, כובעים ומגפים, ואחר כך הלכו לְצַלָם עברי וצוו עליו לצלם את תמונותיהם, וכמובן – לא על מנת לקבל שכר.

לבסוף, כאשר גמר קוזובסקי להלביש את כל הכנופיה שלו בבגדי שרד על פי טפוס אחד, בא בעצמו העירה, גזל מהמחסנים של זאַסלבסקי, קוֹבוּנוֹבסקי ודראכניר את האריג היותר טוב, ומהכובענים רויטמאן, ספיוואק וטארובסקי את כל הכובעים המוכנים שנמצאו אצלם, והשאיר רק מחסנים ריקים.

גם את החנויות של צרכי אוכל הריק קוזובסקי וגזל את הקמח, הגריסים, השמן והסוכר ושאר צרכי אכל שנמצאו בתוכן, ואת בעלי החנויות לקח אתו אל המסע וצוה להכותם במדוכים של הרובים, וזאת קרא: “מלחמה בספֶקולציה”.

היהודים שהעיזו לבטא את אי־רצונם ממעשיהם ותעלוליהם של החילים או ממעשי קוזובסקי בעצמו, גם־כן קבלו למטרפסם באופן כזה (בַרסקי, בעזנוסי והרבה אחרים). הכנופיה של אבא קוזובסקי התחוללה יותר משני חדשים, מן סוף נובמבר 1918 עד תחילת פעברואר. הם התחוללו לא רק בוואזניסענסק אך גם בכל הסביבה בין התחנות פומושצנויה וקולוסובסקי. מדותיהם נשחתו מיום ליום ונתהפכו לפריצֵי חיות. כל הימים שתו ושכרו, בזזו ושסו את בתי היהודים, וענו אותם בכל מיני ענוים, גם ארבו על הדרכים והתנפלו על העוברים. כך נמשך עד תחלת פברואר. כשנכנסו צבא המועצה גרשו אותם מהגליל.

הפרטיזנים הפטלוריים. – ביום 7 אוגוסט, 1919, התפרצו העירה האכרים של כפרי הסביבה, המון גדול מאד של כמה אלפים, והקיפו את העיר מכל עבריה.

כחיות טורפות התפרצו העירה והתפשטו בכל הרחובות לחפש “קומוניסטים ונשק”.

התחילה וואקכַנַליה איומה. כל יהודי שנפל לידם נחשב לקומוניסט, ובלי שום דרישה וחקירה נהרגו האמללים האלה בענוים קשים.

את קרבנותיהם הרגו בנשק קר, כי רק חלק קטן מהאכרים היו מזוינים ברובים ואקדחים. הנשארים היו מזוינים בקלשונים, חרמשים, מגרפות, גרזנים ויתדות.

בשלשה ימים הראשונים נהרגו יותר מחמשים איש. הנרצחים התגוללו בחוצות, כי הפרטיזנים אימו על אלה שיעסקו בקבורתם של “הקומוניסטים” להתנקם בהם ולקברם חיים. את ההרוגים אי אפשר היה להכיר, כי היו מקורטטים ונגזרים ומדֻקרים על ידי כידונים וקלשונים.

אחדים מהתושבים הרוסים התיחסו באי־רצון אל מעשי הרציחות של הפרטיזנים. גם הקלירוס עם הכמר טְשַיקובסקי בראש גִנו את מעשיהם של הרוצחים ודרשו על ענין זה בבית תפלתם.

הפרטיזנים עסקו בביזה אך מעט, בדרך אגב, בשעת החפושים.

ביום הרביעי פסקה ההריגה. הפרטיזנים דרשו שתתאסף הדומה העירונית. הדומה התאספה, ובאספה הראשונה גמרה להוציא את היהודים ממספר חבריה.

שמונה ימים עשו הפרטיזנים בעיר, מן 7 אויגוסט עד 15 בו, ורצחו כששים נפש.

הפרעות על ידי הדיניקיים. – ביום 29 אויגוסט, 1919, עזבו הפלוגות האחרונות של חיל האדום את וואזניסענסק ומצד צפון, מבולגרַקה, נראתה תגרה של דיניקיים.

גדודי הדיניקיים נכנסו העירה לפנות ערב. אלה היו החלוצים (אַוואנגַרד), בראשם עמד הגנרל סקליארוב.

הרוב הגדול מהם היו קוזקים מקובַן. הם התאכסנו בבתי היהודים ותיכף בהכנסם, עם ערוב השמש, התפשטו בעיר, התפרצו אל בתי היהודים והתחילו שוסים ובוזזים, אונסים נשים ומעַנים את היהודים, שנפלו בידיהם, מכים אותם מכות מרדות והורגים בחמה שפוכה אנשים ונשים, זקנים ונערים.

הפרעות והשחיטות היו מאורגנות וסדורות מראש, על פי תכנית קבועה. צעקות האנוסות והמעונים הקרישו את המֹח.

גם האופיצרים לקחו חלק בשוד ובהריגות.

הדלגציות, שנשלחו אל הראשים והפקידים בבקשה להפסיק את הפרעות וההריגות, לא הֵביאו כל פרי. גם אל הגנרל סקליארוב נשלחה דלגציה, לבקש רחמים על היהודים האמללים. גם תועפות כסף הזילו היהודים מכיסם “לטובת חיל המתנדבים”; אך הכל היה לשוא. שערי רחמים ננעלו. הפרעות וההריגות לא פסקו.

ברובע היותר מרֻבה באוכלסין נשארו תלויות על עמודי הטלגרף גופות היהודים במשך כמה ימים עם כתובות שונות מחוברות אליהן. ברחובות ובשדות התגוללו נבלות ההרוגים. הרבה הרוגים קברו הרוצחים בעצמם באדמה, אך הקבורה נעשתה כלאחר יד. חפרו רק בעומק טפחים אחדים וזרו על החללים רק מכסה דק של עפר. הכלבים עד מהרה פקחו את הגלים וגררו את גופות הנרצחים לכל עברים.

הפרעות וההריגות ארכו שבעה ימים, אחר כך במשך שלשה ירחים היה שקט, כביכול, אך מקרי התנפלויות, שוד וחמס לא פסקו. הימים האלה היו נקראים אצלנו “פרעות בלחש”. אחר כך התחילה הנסיגה לאחור, הדיניקיים היו מוכרחים לעזוב את אוקרינה והפרעות וההריגות האחרונות היו גדולות ומרֻבות מהראשונות.

הרבה פלוגות של הדיניקיים. שנסוגו אחור בדרך העולה לאודיסה, היו צריכות לעבור דרך וואזניסענסק. הַסֻלמות (אֵישוֹלוֹנים) הללו התנקמו בהיהודים את נקמת מפלתם וכלו את חמתם בתושבים של הערים והעירות שעברו.

יתר הפליטה מהרכוש והחפצים שנשארו מהפרעות הראשונות נחמסו עתה. בפרעות הראשונות שדדו, על פי רוב, רק בלילה. עתה הסירו את מסוה הבושה מעל פניהם. שדדו וחמסו ביום ובלילה. שברו את הדלתות של החנויות והמחסנים והוציאו את כל הסחורות שנמצאו בהם. השאירו רק קירות ריקים. צעקות המעונות והאנוסות נשמעו גם ביום וגם בלילה. היו מקרים, שהדיניקיים אכפו על הבעלים להיות עדי ראיה בשעה שאנסו את נשותיהם.

מעשי האונס נעשו, על פי רוב, על ידי החייליים והאופיצירים של הלגיון השלישי הקובַלֶרגרדי. אך גם חילים של פלוגות אחרות השתתפו בזה.

טיטיוניק והכנופיה שלו. – בוואזניסענסק נתקבלה ידיעה כי פלוגה של סיקרים עולה על העיר.

בו ביום היתה אספה של “ועדי האביונים”. באספה הערבית הודיע ראש ועד הפועל, סיניאקוב, להדלגטים, כי אמנם באמת נראה גדוד סיקרים לא רחוק מהעיר, אך חילי המועצה גרשו אותם. עתה אין כל פחד, כי התגרה שנשלחה באוטומוביל, רִגלה במרחק ארבעים ווירסטאות סביב העיר ולא גלתה שום עקבות של סיקרים, לכן היתה יכולה האספה לעסוק במנוחה בעניניה.

בחפזון הזדינו אחדים מהעובדים בבתי הפקודות של המועצה, על פי רוב צעירים שלא הגיעו עוד לפרקם והדלגטים של ועד האביונים.

הלילה היה נרגש מאד.

גיסי ההגנה הקיפו את העיר בשלשלת. 

והנה לפנות בקר התפרצה אל העיר מחנה גדולה של סיקרים, כשני אלפים איש, מהכנופיה של טיטיוניק. הם הקיפו את השלשלת והרגו את כלם. אחר כך התפשטו בעיר והתחילו שוסים ובוזזים, מענים והורגים יהודים.

בין הסיקרים נקל היה להכיר מספר גדול של אינטליגנטים אויסטריים, שנשארו ברוסיה אחרי אשר עזבו האויסטריים את אוקרינה. עליהם נלוו גם החוליגנים המקומיים.

הפורעים לא פסחו אף על בית אחד, החל מקצה העיר וגומר בקצה השני. הסיקרים הלכו סיעות־סיעות של חמשה או ששה אנשים בבת אחת. למעון אחד סרו כמה פעמים זו אחר זו. האחרונים היו מעוללים את יתר הפליטה, שהשאירו אלה שהקדימום. הרהיטים, שנשארו מהפרעות הראשונות, נפצו ושברו לשבבים.

הענוים, מעשי אונס וההריגות עברו כל גבול. הרבה מהאנוסות נחלו במחלות וֶנֶריות.

הפרעות ארכו שני ימים, מן 18 עד 20 אויגוסט, והצטינו באכזריות נוראות. את הבתים, שהתחבאו שם היהודים, צוה טיטיוניק לשלח באש.

מספר ההרוגים היו כשלש מאות איש.

(י. קרין)

וואכנובקה (מחוז ברדיטשוב. פלך קיוב)

I

מספר התושבים היהודים בוואכנובקה היה כשבע מאות משפחות.

בימים הללו התחוללה בהסביבה הכנופיה של טיטיוניק. ביום י"ז בתמוז הגיעה אלינו השמועה, כי טיטיוניק עם גיסותיו התפרצו להעירה הקרובה סאמגורופוק. יהודי וואכנובקה נמוגו מפחד. והנה פתאם המציאו לנו טילפונוגרַמה מסאמגורוד, כי הטיטיוניקים אינם נוגעים לרעה בתושבים היהודים. הם מתנקמים רק בקומוניסטים. כמובן, גם הטלפונוגרמה הזו לא הרגיעה אותנו. אחר כך נודע לנו, כי בדותא זו נשלחה אלינו על ידי אחד מסוכני טיטיוניק, כדי שיהודי וואכנובקה ישארו שקטים על מקומותיהם.

כדי לקדם את פני הרעה, גמרנו ליסד ועד משלשים איש, יהודים ונוצרים, וכאשר יתפרצו העירה איזו כנופיות של סיקרים, לקבל את פניהם בדורן ובמנחה. מובן שחברינו הנוצרים יכלו להיות לעזר לנו רק בדברי שתדלנות, מה שנוגע ל“דורן” צריכים היינו לדאוג לזה אנחנו בעצמנו.

בהועד נמצאו חמשה עשר יהודים וחמשה עשר נוצרים. בתוכם הכמר הצעיר, איש נכבד, בעל מדות טובות ואוהב כל אדם בלי הבדל.

ביום כ' תמוז, 1919, בבקר, נכנסה העירה תגרה של הטיטיוניקיים. תיכף בהכנסם כרתו את חוטי הטלגרף. אחרי עבור שעות אחדות נכנסו הגיסות של טיטיוניק, פרשים ורגלים, מחנה גדולה מאֹד, ואתם הרבה עגלות טעונות מביזת היהודים.

עד מהרה התאספו חברי הועד והלכו לקבל את פני טיטיוניק. אך הוא קרא לבוא לפניו רק את החברים הנוצרים ושאל אותם על אדות חבריהם היהודים ומהותם. הנוצרים ענו, שיהודי וואכנובקי הם אנשים ישרים, נושאים ונותנים באמונה ורחוקים מכל פוליטיקה, התושבים הנוצרים חיים עם שכניהם היהודים בשלום ומתפרנסים זה מזה, אז קרא לפניו את חברי הועד היהודים ודרש מהם, שיערכו לו רשימה של הקומוניסטים הנמצאים בעירה. ענינו לו, שקומוניסטים אינם כלל בעירנו. העירה רחוקה מכל מרכז, גם ממסלת הברזל, ואין ליהודים שום עסק בפוליטיקה. כל אחד דואג רק לפרנס את בני ביתו, ובדאגות הללו שקועים הם בראשם ורֻבם. אז מסר לנו רשימה, להמציא לו במשך שש שעות לא יאוחר, סך 200 פוד ש"ש, 250 ככרות לחם, 50 זוג מגפים חדשים וסך 200 זוג לבנים. והַזְהֵר הזהיר אותנו, כי אם לא נמציא לו הכל בדיוק ולמועד הקצוב – דמינו בראשנו.

אנחנו הלכנו תיכף לבית־הכנסת, ששמה כבר נתאספו התושבים היהודים, ופרטנו לפניהם את דרישותיו של טיטיוניק והזמן הקצוב. והוספנו, שהכל צריך להמלא בדיוק בלי שום תירוצים ואמתלאות.

לא עברו עשרה רגעים והנה באו שלוחי טיטיוניק דחופים בפקודה, שהדלגציה של היהודים תשוב תיכף אל השטב. אנחנו שבנו. טיטיוניק צוה לאסור עשרה אנשים מאתנו בתור בני תערובות, וחמשה יעסקו באספת הקונטריבוציה.

בין החמשה שנשלחו לאסוף את הקונטריבוציות נמצאתי גם אנכי. באנו לבית־המדרש, זרזנו את העדה, שכל אחד יביא מה שנמצא תחת ידו. היהודים גם בלא זה היו זריזים, כי ידעו את הסכנה המרחפת עליהם והתחילו נושאים לבית־הכנסת זה זוג מגפים, זה לבנים. ש"ש אי אפשר היה למצוא בעיר, אך בעלי־העגלות הביאו כל אחד מהמוכן בביתו, בשביל סוסיו. כלם נחפזים לגמור את ענין הקונטריבוציה ולהפטר מצרה זו. והנה באה סיעה של סיקרים סמוך לבית־הכנסת, חסמו את הדרך, וגזלו את החפצים מידי המביאים ושלמו להם בעדם במהלומות ומכות מרדות.

ראינו שבאופן כזה לא יעלה בידינו לגמור דבר הקונטריבוציה. אנחנו רצנו אל השטב והודענו לטיטיוניק את כל הנעשה. הוא שלח תיכף גדוד פרשים, שישגיחו שהסיקרים לא יגזלו מידי המביאים מאומה, והכל נאסף עוד לפני הזמן הקצוב.

בין כך התפשטו הסיקרים בעיר, חמסו, שדדו ואת היהודים שנפלו בידיהם הכו מכות מות. גם אני נפלתי בידיהם. הם גזלו ממני את כספי ושעוני ויעניקוני גם מהלומות והכאות די והותר. נמלטתי מידיהם לביתו של מכרי, מתקן שעונים. והנה התחילו באים סיקרים עם שעונים של זהב בידיהם, מביזת היהודים, לתקנם ולנקותם. אז אמר לי בעל הבית בעברית:

– שב אל השלחן, קח את מכשירי העבודה בידיך ועסוק בשעונים, כדי שיחשב שהנך עוזר, ולא יגעו בך.

קצת מומחה הייתי במלאכה זו ועשיתי כדבריו.

והסיקרים מתחוללים בעיר. את יונה קלוזנער פצעו ביריה, גם תפשו צעירים אחדים והביאו אותם אל השטב. כאשר מסרו לטיטיוניק את הקונטריבוציה, צוה לגיסותיו לעזוב את העיר. אך את העשרה חברי הועד שעצרם לבני תערובות לא שחרר טיטיוניק. הוא עזב בעיר עשרה פרשים ומסר בידם את בני התערובות עם הצעירים שתפשו הסיקרים, וצוו עליהם, שאחרי עזבו את העיר יוציאו אותם השדה ויהרגום.

הפרשים מלאו את פקודתו של טיטיוניק, הוציאו השדה את בני התערובות ביחד עם הצעירים הנתפשים, פשטו מהם את בגדיהם וחצבו בהם בסיפים ויגזרו אותם עד שאי אפשר היה להכירם.

הטבח נעשה כמעט בהסח הדעת. כאשר נודע הדבר בעיר התאבלו גם הנוצרים, וביותר היה נרגז הכמר טהר הלב. וכאשר הפרשים שבו חזרה העירה ותפשו עוד שלשה צעירים, את יצחק וויינער, יצחק שעכטמאן ועוד אחד וסחבו אותם אל חשדה לרצחם שם נפש, חבש הכמר בחפזון את סוסו ורץ לקראת טיטיוניק ולא הרפה ממנו עד כי מסר בידו פקודה לשחרר את שלשה הצעירים.

בכלל הִרבה הכמר הזה להיטיב ליהודים; הוא החביא הרבה יהודים בביתו וגם בבית התפלה לנוצרים ותמיד עמד לימינם.

כאשר טיטיוניק, כעבור חדש ימים, שב עוד הפעם לוואכנובקי, יצא הכֹמר לקראתו והודיע לו בהחלט, כי הוא בגופו יחסום את הדרך בעד הרוצחים. ואם כלה ונחרצה היא מלפניו לערוך גם הפעם טבח להיהודים, אז רק דרך גופו המובס ימצאו את דרכם ליהודים.

II

אף על פי שהכנופיה של טיטיוניק עזבה את העיר, אך הפחד היה גדול, היהודים נשארו חבואים במחבואיהם ופחדו להראות החוצה. בפעם בפעם התפרצו העירה סיעות של סיקרים, שדדו את הבתים, היו גם רציחות, נהרגו שני יהודים.

כך שכבו היהודים חבוים במסתריהם, עד יום ה', כ"ג בתמוז. אך הרעב התחיל להציק להם. זה שלשה ימים היו שרוים בתענית ולחם לא בא אל פיהם. גם לא נמצא לחם למכירה בכל העיר. אז עזבו היהודים את חוריהם, התאספו לאספה ושלחו מביניהם אנשים אחדים לפריליקי, הרחוקה מוואכנובקה עשר ווירסטאות, לבקש לחם בשביל השדודים.

אבל גם על פריליקי עבר הכוס. באותו יום התפרץ לפריליקו השודד סוקולוב וגיסותיו ויערוך שם טבח להיהודים. גם מאלה שנשלחו להביא לחם נהרג אחד, שמו מוטיל פוֹטאַפ. הנשארים הספיקו לברוח בעור שִניהם. גם יהודי פריליקו, אלה שנמלטו מחרב סוקולוב, עזבו את עירם וביום ו' באו בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם וטפיהם לוואכנובקה.

כאשר ראו יהודי וואכנובקה את פליטי פריליקו באים אליהם ושמעו את פרטי ההרג שנעשה על ידי סוקולוב, נמוגו לבותיהם ולא קם בהם עוד רוח. הם גמרו לעזוב את עירם וביחד עם פליטי פריליקו לברוח לליבוביץ הרחוקה עשרים ווירסטאות מוואכנובקה.

עד מהרה הצטידה כל העדה לדרך. הבתים והחנויות נשארו פתוחים. היהודים עזבו את רכושם הפקר. נשארו בעיר רק חולים שלא יכלו לעזוב את ערשם, או נמושות, שכבר קצו בחייהם וחכו לקראת המות בנפש שקטה.

ומחנה גדולה מאד עוזבת את העיר ובורחת מנוסת חרב. הולכים הם בלי סדרים ובערבוביה. הילדים מתלבטים בין רגלי הגדולים. הנמושות משרכים את רגליהם לאט, נשענים על מקלותיהם. נשים חמרמרות, שצפד עורן על בשרן, נושאות את ילדיהן על זרועותיהן. הילדים משתפכים בבכיות וצעקות. האמות חולצות להם שדים צומקים וריקים. הפעוטים יונקים ומושכים בהתמרמרות את שדי אמותיהם. וכאשר הדדים הללו אינם יכולים להשקיט את רעבונם, הם עוזבים את הפטומות בשאט נפש, ומתפרצים בצוחות ובצעקות.

כשראו האכרים העובדים בשדה את מנוסתם של היהודים נכמרו רחמיהם עליהם מאד. הם בקשו מאתם גם דברו על לבם שישובו לבתיהם, גם הבטיחו להם להגן עליהם מפני כנופיות השודדים המשוטטים בסביבה. אך היהודים הנמוגים מפחד לא נתנו אוזן קשבת לדבריהם, ידע ידעו שבכל חפצם הטוב קצרי אונים הם להתקומם לגדודי הסיקרים הרבים והעצומים, המזויָנים מכף רגל ועד ראש.

אז עזבו האכרים את עבודתם בשדה, אסרו את העגלות, הושיבו בהן את כל המחנה בנעריהם ובזקניהם ויובילו אותם לליפוביץ. ותהי זאת המעט בעיניהם ויבחרו מביניהם אנשים לשמור על רכוש היהודים, שנשאר הפקר. השומרים נצטוו להשגיח בעין פקוחה על כל העוברים דרך העירה, שלא יתעכבו בה אף רגע.

ביום הראשון התיחדו אכרי טוּרבוב לעלות על וואכנובקה ולבוז את בתי היהודים וחנויותיהם. אז אסף הכומר את האכרים אל בית תפלתם ובדברים חמים עורר אותם להגן על רכוש היהודים מפני השודדים. האכרים הבטיחו, שלא יתנו לכל מעול וחומס לנגוע ברכוש היהודים, גם קימו את הבטחתם. כאשר אכרי טוּרבוֹב חפצו להתפרץ העירה, קמו עליהם אכרי וואכנובקה ויגרשום. וכאשר אכרי טורבוב עשו בערמה, התגנבו דרך היער וחפצו להתפרץ העירה מהעבר השני, פגשו אותם אכרי וואכנובקה במקלות ובמגרפות ויכום ויכתום ויגרשום מגבול וואכנובקה.

כך לא החסירו אכרי וואכנובקה מעמל נפשם וישמרו את רכוש היהודים במשך שמונה ימים. הם עזבו כמעט את עבודתם בשדה, ואחרי עבור שמונה ימים כאשר עזבנו את ליפוביץ ושבנו חזרה לבתינו, מצאנו הכל על מקומו, דבר לא נעדר. אפילו הביצים שהטילו העופות נשארו מונחות על מקומן.

III

עברו כשני חדשים. בעיר לא נמצאה שום רשות. שלטה אנרכיה גמורה. כל איש הישר בעיניו יעשה. סיעות של סיקרים משוטטות בדרכים ואורבות לכל עובר ושב, וקובעות את הרכוש עם הנפש. גם אל העירה התפרצו כפעם בפעם תחת מכסה הלילה סיקרים וחמסנים ובעיר אין שום שוטר ומושל ואין מוראה של מלכות. היהודים חיים בפחד תמידי. בכל לילה עוזבים הם את מעונותיהם ומתגלגלים תחת שואה ומתאבקים באבק העליות והרפתים, ישנים בבגדיהם וחרדים לקול עלה נדף.

כדי לשום קץ להאנרכיה השוררת, קראנו אספה של יהודים ונוצרים וגמרנו ליסד בעיר איזו שמירה. על הנוצרים היה לשמור על העיר ביום ועל היהודים בלילות. זה היה בחדש אלול. הלילה היה תורי. אני עם עוד צעירים אחדים סבבנו את העיר.

היה לפני עמוד השחר. אנחנו יצאנו חוץ לעיר, להשגיח על הדרכים. והנה פתאם באה סיעה של סיקרים, הקיפו אותנו ושאלו:

– איפה גרים הקומיסרים?

– בעירנו אין קומיסרים.

הסיקרים עזבו אחדים לשמור עלינו וכעבור חצי שעה שבו ביחד עם טיטיוניק. כאשר ראיתיו נקרש בקרבי החלב שינקתי משדי אמי. זכרתי את חברי בהועד שנגזרו מידו והאמנתי שהגיעו רגעי האחרונים.

גם הוא פנה אלינו בשאלה:

– ומי הוא הקומיסר?

גם לו השבנו, שאין בעירנו שום רשות ושלטון, כי רחוקים אנחנו מכל מרכז, גם ממסלת הברזל.

– ומי אתם?

– שומרים, בכל לילה ישמרו חליפות סיעה של צעירים על העיר, הלילה הזה הוא תורנו.

– ואיה נשקכם?

– אין לנו נשק.

– ואיך זה שומרים בלי נשק? – התפלא טיטיוניק.

– אנחנו נשמור על העיר רק מפני הגנבים, בשביל אלה דַיָם מקלות פשוטים.

– ומי הראש?

חברי הראו עלי.

– אתה הקומיסר?

– הלא אמרנו לך, שאצלנו אין שום שלטון מאורגן, עבודתנו היא רק לשמור על העיר מפני גנבים וחמסנים. הנה זה ימים אחדים חתרו גנבים לבית אכר אחד וחפצו לגנוב את סוסיו. והודות להשמירה גרשנו את הגנבים והצלנו את הסוסים.

אז שאלני להראות לו את הדרך העולה לזוזוב.

אני תארתי לו באיזה דרך עליו לעבור.

הוא הוציא מחיקו מפה ויעיין בה. כפי הנראה חפץ להוכח אם לא רמיתיו. אחר כך נתן אות לאנשיו, והם עזבו אותנו ויסעו לזוזוב.

אני שאפתי רוח.

IV

בחול המועד סכות קפץ עלינו רגזם של פליטי חיל המועצה, שהתפרצו אל עירנו אחר שובם מפולניה, הם סרו בכל יום אל בית משרפות היין הסמוך לעירנו שם שתו ושכרו עד כי אבד להם כל רגש אנושי, ובשובם העירה שכורים התנקמו ביהודים, התפרצו אל הבתים וחמסו ככל אשר יכלו שאת ואת השאר החרימו. אנסו הרבה נשים. את היהודים, שנפלו בידיהם, הכו מכות רצח, גם טרפו באפם הרבה נפשות. כאשר תפשו יהודי שאלוהו:

– הנך קומיניסט?

אם ענה: לאו, התנפלו עליו בשצף קצף, הכוהו מכות מרדות, ענו אותו בענוים קשים, וצעקו:

– זיד ארור, איך זה אינך קומוניסט בשעה שאתה אזרח של ממשלת המועצה? ובכן אתה מורד במלכות?

והוא הדין אם היהודי ענה שהוא קומוניסט, גם אז “בא על שכרו”.

– כך, הנך קומוניסט? בוא ונלמד אתך פרק בקומוניזם!

והלמוד התחיל בהכאות, ענוים והתקלסות. היהודי שנצל מידיהם בעור שניו היה מן המאושרים.

האכרים המקומיים חפצו בכל לבם להיות לעזר ליהודים האמללים. הם לקחו את נשי היהודים, הלבישו אותן בגדי אכריות והחביאו אותן. גם כאשר נשלחו הרבה בתים באש, מסרו האכרים את נפשם לכבות את השרפה, ורק בזכותם לא נכחדה כל העיר, רק עשרים בתים עלו על המוקד.

כאשר שמענו, שקלו הרוצחים הללו למטרפסם והועלו לגרדום בבית המשפט הגבוה בחרקוב.

מספר ההרוגים כמאה וחמשים איש.

(משה קויפמן, מי שהיה חבר בהועד)

וואלודארקה (פלך קיוב)

בוואלודארקה נמצאו כארבע מאות משפחות יהודים.

הפרעות הראשונות קרו לפני חג הפסח 1919, על ידי הכנופיה של האטמן זשעלעזניאק. הם חמסו את העיר והרגו ששה יהודים. בפעם השנית הרגו עשר נפשות. מספר הנפצעים היה גדול מאד.

הפרעות השניות נערכו על ידי גיסותיו של סוקולוב. בפעם הראשונה הסתפקו רק בביזה, אך בפעם השנית רצחו הרבה נפשות.

ביום 9 יולי 1919 התפרצה העירה הכנופיה של סוקולוב. תיכף אספו את האכרים על ידי מצִלת ההתרעה. האכרים של הסביבה נתאספו עד מהרה. סיקרים אחדים פנו אליהם בנאומים, שהגיעה השעה להשמיד את היהודים. האכרים התחברו עם הסיקרים והתפשטו בעיר. חמסו את הבתים, אנסו את הנשים והיהודים שנפלו בידיהם הרגו בחמת רצח ובענוים קשים. סוקולוב בעצמו אמר:

– תנו לי יהודי ואמוצץ את דמו!

נהרגו ביום ההיא שבעים ושלש נפשות. הנשארים עזבו הכל הפקר וברחו בדרך העולה לבֵילו־צֵירקוב, אך גם בדרך התנפלו עליהם סיקרים, פשטו מעליהם את בגדיהם, גם הכו ופצעו אותם. הסיקרים לא הסתפקו רק בשוד ורצח ושלחו אש בבתי היהודים. כמעט כל העירה נכחדה באש. גם הרבה יהודים, שהיו מונחים חבואים בבתיהם, נשרפו ונחנקו בעשן. רוב ההרוגים היו זקנים, נשים וילדים.

יותר מכולם התחולל מי שהיה אוריאדניק, קובאלסקי; הוא בעצמו שלח באש שלשה בתים, שעלו על המוקד ביחד עם יושביהם היהודים. גם בנו של נושא המכתבים, רודומסקי, התנקם בהיהודים ויהרוג אחדים מהם. גם האכר בערזשקה, שהגרמנים העלוהו כבר לגרדום ורק בהשתדלותם של היהודים נצל ממות, “שלם” להם עתה בעד הטובה שעשו עמו ובעצמו רצח נפשות אחדות.

מהבתים שנשארו, עקרו האכרים את החלונות והדלתות, גם את הפחים מהגגות, ולקחו אותם לבתיהם.

היו מקרים, ששיחה קלה של איזה אכר היתה דיה להציל יהודים ממות.

פעם אחת עבר אכר וראה סיקרים שתפשו יהודים אחדים וכבר התכוננו להרגם, אז פנה האכר להסיקרים ואמר:

– איך לא תבושו להרוג אנשים ככלבים?

מֵימרא זו פעלה על הסיקרים. הם משכו את ידיהם מהריגה ושחררו את היהודים.

כאשר הסיקרים עזבו את העירה, שבו חמשים איש מפליטי וואלודארקה שברחו לסקבירה, חזרה לבתיהם. אך כלם נהרגו בדרך. רק אחד מהם, היהודי מייערבערג, נִצל ממות.

כשבאו חיל המועצה, נכנסו הרבה מהפורעים אל החיל האדום כדי להנצל. מספר ההרוגים יותר משתי מאות נפש.

(המודיעים שיינוואלד, לאגווינסקי)

וואלוכונסק (פלך פודוליה)

העירה וואלוכונסק סבלה חמש פעמים מהפרעות.

הפרעות הראשונות ערכו הפטלוריים לפני פסח, בשנת 1919. הם חמסו, אך לא רצחו נפשות.

בקיץ 1919 בקר קוזקוב שלש פעמים את העירה. בפעם הראשון הרג עשרים ואחד יהודים, בפעם השנית – אחד עשר יהודים ובפעם השלישית – חמש נפשות.

בחרף 1920 התפרצו הדיניקים, לפני עזבם את אוקרינה, העירה. הם חמסו הרבה בתים, הרגו שני יהודים ושלחו שני בתים באש.

גם אחדים מהאכרים המקומיים נלוו אל הסיקרים וביחד עמהם חמסו ובזזו את בתי היהודים.

(רבקה שאפוטשניק)

וואלקובה (מושבה גרמנית, מחוז אודיסה)

לא רחוק מוואלקובה נמצאו הרבה הרוגים, שנרצחו על ידי האַטמן שַרוב, מי שהיה פקיד של מלחים ובגד בחיל המועצה, ועל ידי כנופיות אחרות שהתחוללו בגליל הזה. הגרמנים, גרי המושבה וואלקובה, אספו עשרים וחמשה חללים, זכרים ונקבות, וקברו אותם בקבר כללי בהמושבה. אחר כך נודע כי ששה עשר מהנרצחים הם תושבי יאנובקה, וביום י"ט אלול 1920 הוצאו מהקבר הכללי בוואלקובה והביאו אותם לקבורה בעיר מולדתם. תשעה הנשארים לא נודע מי הם. יהודי בעריזובקה, שהרבה מתושביה נרצחו בדרך על ידי סיקרים, חשבו שהללו הם בני עירם, וכבר שלחו קרשים לעשות בשבילם ארונות, וסדינים להביא את הנרצחים לבעריזובקה לקבורה. אך הגרמנים מבולקובה הודיעו שההרוגים הם סטודנטים מאודיסה, שהלכו לבקש עבודה בשדה ויהרגו בדרך.

(רחל פיינברג)

וואסקוביטשי (פלך וואלין)

בחדש מערץ 1919 התנפלו פלוגה של הפטלוריים על העירה, חמסו את הבתים והחנויות והרגו יותר מעשרים נפשות.

וואסילקוב (פלך קיוב)

ביום 6 פעברואר 1919 כבשה את העיר פלוגה קטנה של צבא המועצה. נסתדרה אז תהלוכה פומבית, שהשתתפו בה גם פועלים יהודים. ביום השני עלו על העיר הפטלוריים, ירו עליה מתותחים וכבשוה חזרה. אז התחיל תיכף הטבח בעיר. עד השעה השתים עשרה בלילה נהרגו חמשים יהודים וששים רוסים שנחשדו בקומוניזם. העורך את הטבח היה הקומנדיר רודענקא: הוא הוציא פקודה אופיציאלית:

“בעד כל קוזאק נרצח, יהרגו מאה יהודים; בעד כל קוזאק שנפצע קשה – חמשים יהודים ובעד פצע קל – עשרים וחמשה יהודים”.

אחר השחיטה דרש רודענקא מהיהודים קונטריבוציה. סכומים גדולים בכסף מזומן, גם בגדים ולבנים, מגפים וצרכי אכל. הוא יסד גם “משפט־שדה” וצרף אל השופטים גם את הכמר והרב. אך בנאסרים לא מצאו כל עון ושחררו אותם.

ביום 11 אפריל נכנס העירה הלגיון הששי האוקריני. גם הם שסו את בתי היהודים, לא פסחו גם על בתי העניים. ההזיקים עולים להרבה מיליונים. העיר היא הרוסה.

וואפניארקה (פלך פודוליה)

I

ביום 18 מאי 1919 נתקבלה ידיעה, שכנופיה של אכרים, תחת הנהגתו של האַטמן וואלינעץ, הולכים וקרבים לוואפניארקה. היהודים נמוגו מפחד; הם פנו אל הועד הריבולוציוני, שבראשו עמד דיאקוב, בבקשה לאחוז באמצעים כדי להרחיק את הפרטיזנים מן העיר. דיאקוב שלח דליגציה אל וואלינעץ וקבל את התשובה הזו:

א) שיגרשו את היהודים מהועד הרבולוציוני. ב) שיוציאו את הנשק הנמצא בידי היהודים וימסרו להם.

אז הוציא דיאקוב פקודה, שכל מי שנמצא בידו נשק יביא אותו במשך שש שעות. אחר הזמן יֵעשו חפושים במעונות. וכל מי שימצא בידו רובה או אקדח ירה יירה; גם שיפתחו היהודים את החנויות. הרבה יהודים הביאו את נשקם אל הרבק"ם. הרבה יהודים הלכו להתחבא בבית הקברות, או באו במרתפים ברפתים, ובמטמורות. החנויות לא נפתחו.

כשעברו שש שעות צוה וואלינעץ להפרטיזנים לחפש את היהודים ולסחבם אל התחנה. הפקודה נתמלאה בדיוק. הסיקרים טפסו על העליות, זחלו אל המרתפים וכל יהודי שמצאו, סחבוהו אל התחנה. כפר נפש לא לקחו.

נאספו סך־הכל מאה וחמשים גברים, זקנים ונערים. את הנשים והילדים עזבו לנפשם. את היהודים העמידו על הככר שלפני התחנה, ותותח העמידו עם לוע פתוח לנגדם.

אז יצא הכמר הזקן עם בתו, שגָרו בתחנה, והשתדל שלא יהרגו על כל פנים את הזקנים, שהם בודאי אינם קומוניסטים. וואלינעץ נענה לו וצוה להבדיל את הזקנים ולהציגם לבדם. והצעירים במספר שמונים וחמשה אנשים העמידו כנגד התותח וירו בהם. הנשארים, שלא נהרגו ביריה, חצב בהם וואלינעץ וסיעתו בסיפים עד שעשו אותם ככברות.

אחר כך התחילו לענות את הזקנים. התקלסו בהם, קנתרו אותם, צוו עליהם לנגן, לשיר, לבכות. אחר כך הניחו אותם שטוחים על הארץ, פניהם למטה ומנו לכל אחד שלשים הכאות במדוך של הרובה.

אחר כך הלכו הסיקרים אל העיר ושסו את הבתים והחנויות עד היסוד. לא פסחו גם על בתי העניים.

אכרי וואפניארקה והפועלים של התחנה לא התחברו אל הסיקרים ולא לקחו חלק בפרעות ובהריגה.

נשים אחדות נפצעו על פי מקרה.

בסוף דיצמבר 1919 נכנסו הדיניקיים. גם הם שלחו בביזה את ידם וגזלו את החפצים האחרונים. הרבה נשארו רק בחלוקיהם שעל בשרם: הדיניקיים הרסו את הבתים, שברו ונפצו את הרהיטים והרגו שלשה יהודים.

(לאנדא)

II

אחר הטבח של וואלינעץ התפרצו פעמים אחדות לוואפניארקה סיעות של פטלוריים. הם חמסו את היהודים גם רצחו נפשות אחדות. שלשה זקנים ממכובדי הקהלה, את מוטיל קיפניס, שמחה גורפינקל וראבינוביטש, סחבו הסיקרים אל השדה, השליכו אותם אל בור עמוק והרגו אותם ביריה. אחרי עבור שני שבועות מצאו את שלדיהם מגרמים מכלבים.

(רחל פייגנברג)

ווארונוביצי (פלך פודוליה)

בחודש פברואר 1919 התנפלה סיעה של פטלוריים על העירה. הם חמסו, אנסו נשים גם הרגו כשלשים יהודים.

גם מכנופיות שונות סבלה העירה הרבה. כפעם בפעם התפרצו העירה סיעות של סיקרים תחת הנהגתם של אטמנים שונים וירעצו את העירה וימלאוה שוד ורצח.

ביותר התחולל בעירה ובהגליל האטמן ליאכוביטש. הוא היה בנו של סגן האיספראבניק מנימירוב וחתָנו של הכמר מסוקוליץ. כמה ערים החריב והרבה דם נשפך על ידו.

הוא נהרג בווארונוביצי על ידי גיסו, בן הכומר מסוקוליץ. אומרים שגיסו הרגו, אף כי היה בן בריתו וגם כן מיסודו של הפטלוריים, אך הוא התנגד לרציחות ושפיכות דמים של יהודים.

את נבלתו הביאו לנימירוב, אך הכומרים פחדו לעסוק בקבורתו (בנימירוב היתה אז רשות המועצה). משם הובילוהו לברצלב. גם שם לא חפצו הכומרים לטפל בקבורתו. כך נשאר מונח שני ימים. אז שכרה אמו ארבעה נוצרים. הם כרו לו קבר וקברוהו.

(ערווין)

ווארוני (כפר. מחוז אומן, פלך קייב)

ברחיים בווארוני הסתתרו הרבה יהודים. בחג הסכות 1920 התנפלו עליהם סיקרים מהכפר פעכוב והרגו מהם שלשים איש.

(חנה סוורדליוק)

ווארכיבקה (פלך פודוליה)

I

היה אחר חג השבועות, שנת 1919.

משברי הפרעות וההרג, שסערו במלא רוחב אוקרינה, הגיעו גם לווארכיבקה.

סוכניו של פטלורי, הפקידים שנשארו מימי הצַריזם, בני המאה השחורה, בעלי האחוזות, והרבה שוביניסטים מהמורים האוקרינים, שוטטו בכפרים, הקהילו קהלות ויעוררו אותם בבדותות שונות להתנקש ביהודים.

והאכרים התגודדו, השתערו על העירות כשוט שוטף וירצחו נפשות למאות ולאלפים ודם ישראל נשפך ארצה כדם כרים ואלים.

ביום ו' 9 מאי, התפרצה לווארכיבקה כנופיה של פרטיזנים מזוינים בקרדֻמות קלשונים וחרמשים, אחדים גם ברובים ואקדחים.

מיד התחילו לצלצל במצלת ההתרעה. המונים אכרים מכפרי הסביבה התכנשו העירה. תיכף התפשטו בעיר, חדרו אל המעונות ואל המחבואים, הוציאו את היהודים ממחבואיהם וסחבו אותם אל המגרש שלפני בית כניסתם. נאספו אנשים ונשים, זקנים וילדים. הסיקרים צוו עליהם לכרוע על ברכיהם, זמן רב החזיקו אותם כמצב כזה, התקלסו בם וענו אותם.

אחר כך נכנסו לישיבה וישבו לדין מה לעשות ביהודים, נגזר דינם להשמיד ולהרוג את כלם.

היהודים געו בבכיה והשתטחו על הארץ לפני מרצחיהם, לבקש ולהתחנן על נפשם. צוחות הנשים והילדים בקעו שמים.

הבכיות והיללות פעלו הפעם. אחר שעה קלה של ישוב־הדעת, פנה הראש אל היהודים ואמר להם ששמעו אל תחנותיהם וגמרו לקבל כסף פדיון נפשותיהם. היהודים קבלו על עצמם לשלם סכום גדול קונטריבוציה וזמן קצבו להם להזמין את הכסף עד יום א'.

אז עזבה הכנופיה את ווארכיבקה והלכה לטרוסטינעץ וביחד עם האכרים של הסביבה ערכו שם טבח ליהודים, ערך ארבע מאות איש נגזרו שם מידם.

בווארכיבקה נשארו רק איזו עשרות אכרים מזוינים. בלילה שסו הרבה בתים, אנסו נשים גם הרגו יהודים אחדים.

שבת אחרי הצהרים שבה סיעה של סיקרים מטרוסטינעץ לווארכיבקה, אז התחילו בעיר הביזה והשוד ומעשי אונס והריגות.

הפרטיזנים התפרצו אל הבתים, הוציאו את היהודים מהמקומות שהתחבאו שם וסחבו אותם אל הנהר, אל המקום היותר עמוק. שם נתנו בידיהם עששיות מוארות וצוו עליהם לרקד ולנגן את הנגון שמנגנים בשמחת־תורה, בשעת ההקפות.

אלה שלא מלאו את הפקודות בדיוק או שרקודם או רינתם לא מצאו חן בעיני הסיקרים, הכו אותם מכות רצח, סטרום על פיהם עד שהדם נזל מגרונם. ובאותה שעה שעלעו דם אלצו אותם לרקד ולזמר, והפראים רקדו, מחאו כף וישמחו ויעלזו מרב ענג.

אחר כך לקחו את היהודים אחד אחד והשליכו אותם המימה וירו בהם עד שהרגו אותם.

ובכל פעם, כאשר ראו איך היהודי מתאבק עם מר המות, לעגו לו וחקו את תנועותיו, מלאו את פיהם צחוק, הריעו בקול שמחה. קפצו ודלגו והריעו בפרזות יהודיות: “אוי, וועה איז מיר חאטשקע! אוי, וועה איז מיר לאהאיטשקע!”

כאשר הגיע תורו של ליב שטעקלבערג למות, והסיקרים כבר הנידו אותו הנה והנה להשליכו המימה, פנה אליו סיקר אחד מכרו ואמר לו:

– שמע נא, לייבקה, אם תמסור בידינו קומוניסט אחד תמורתך, אז נשלח אותך לחפשי, התסכים לזה?

– הן – ענה לייבקה.

הסיקרים הובילו אותו חזרה אל העיר ועל כל בית שעברו ושאלהו אם נמצא שם קומוניסט, ענה, ששם אין. הסיקרים הכו אותו מכות רצח, וענו אותו בענוים קשים. פתאם נשמע איזה קול רעש – הסיקרים נבהלו, ועזבו אותו לרגע. הוא הספיק לברוח ולהתחבא תחת ערמה של תבן. שם שכב במשך יממה שלמה מתעלף בלי שום רגש של חיים. רק ביום השני מצאוהו והשיבו אותו לתחיה. אך הוא נשאר עִוֵר ואלם. הוא כל כך מגמגם בשעה שהוא מדבר, עד שאי אפשר להבין מה הוא שח.

II

כאשר גמרו להשליך את היהודים המימה, שבו העירה ושם התחיל הטבח והענויים.

את משה איצעס הוציאו ממחבואו וסחבו אותו להריגה. בנו הילד, בן עשר, חבק את צוארי אביו והחזיק בו. סיקר אחד קצץ את ידי הילד בסיף. הסיקר השני הרג את אביו בשעה שידי הילד הכרותות נשארו תלויות על צוארו.

את יצחק האדמוני הניחו הסיקרים על מטה וישבו סביבו בפנים רצינים כרופאים. נדו בראשם עליו וערכו “קונסיליום”, במה לעלות ארוכה למחלתו המסֻכנת, ונמנו וגמרו “כי אין תרופה אחרת להצילו ממות רק לכרת את רגלו!”

הרוצחים לקחו שכין והתחילו לגזור את הרגל. היהודי האמלל צעק מעצמת מכאוביו והתחנן לפניהם שיעזבו אותו לנפשו. אך הסיקרים נדו ליהודי “הפחדן” שירא מהאזמל ואיננו נותן לעשות לו נתוח, שכל כך נחוץ הוא לרוחתו, לישועתו. יממה שלמה סבל האמלל מכאובים נוראים ורק ביום השני עשו אתו את החסד האחרון והרגוהו.

את ישראל קרופניק פשטו הסיקרים ערום וקשרו חבל אל הגיד וכיס הבצים וכך סחבוהו ברחובות, אחריו המון אדם ימשוך, נוצרים צעירים וזקנים, נשים ונערות כלם ששים ושמחים, רועשים, צוחקים, מוחאים כף, שורקים ומצפצפים ועליצותם הולכת ומתגברת ביחד עם התגברות צוחותיו של האמלל המקרישות את המח שבעצמות.

את הישיש דוד קוזמינסקי בן שמנים שנה, חטפו הסיקרים וכרתו את אזנו האחת באמרם שמשתוקקים לראות בפרצופו של יהודי בעל אזן אחת. אחר כך חתכו את אזנו השניה ועשו שריטות ופצעים בפניו ולבסוף הרגו אותו בענוים קשים ונוראים.

גם את איציק ציביליבסקי גיסו של הנהרג דוד קוזמינסקי ויוסף שניידער הרגו הסיקרים באכזריות נוראה.

את סענדער ציביליסקי תפשו הסיקרים ברחוב. סיקר אחד אמר לחברו: “בוא ואלמדך כיצד צדים כלבים”. הוא קשר חבל אל רגלו של ציביליסקי וסחבו ברחוב, האמלל צעק והסיקרים התענגו על צעקותיו. כה סחבוהו עד אחורי המרחץ, במקום שהורגים את הכלבים, ושם הרגוהו.

הסיקרים תפשו גם את בעל ההפתק הירש בירברייער ואת החנוני אברהם בן חיים טולטשינסקי, אך שני אלה היו חביבים ורצוים מאד בעיני האכרים של הסביבה, לכן דברו הפרטיזנים על לבם שיקבלו את האמונה הנוצרית וינשקו את הצלב ואז ישאירו אותם בחיים. טולטשינסקי ענה, שנולד יהודי וימות יהודי ואת אמונתו לא ימיר. אז קמו עליו הרוצחים והרגוהו, בירברייער קבל את אמונת הנוצרים לפנים ונצל ממות, אחר כך שב לאמונת היהודים.

מספר הנרצחים היה שלשים וחמש נפשות. מספר הנפצעים פי שלשה. הרבה נשים נאנסו.

III

שבת בצהרים הביאו הסיקרים מנגן יהודי עם אשתו, עליו צוו לנגן בכנור ולאשתו נתנו מסרק לנגן עליו, גם אספו את האלמנות והיתומים של הנרצחים, והכו אותם מכות רצח שירקדו, והפראים התענגו על המחזה הזה וימחאו כף.

יום א' בבקר נשמע עוד הפעם קול מצלת ההתרעה, נתאספו הפרטיזנים מהכפרים הקרובים, ללכת לאובודובקה הרחוקה שבע ווירסטאות מווארכיבקה, וגמרו לקחת אתם גם את יהודי ווארכיבקה ולהרגם ביחד עם יהודי אובודובקה.

היה יום סגריר, בחוץ ירד גשם, יהורי ווארכיבקה היו רעבים וצמאים, במשך שלשה ימים לא בא אכל אלי פיהם, כלם היו תשושי כח וחלשים ולא היה בהם כח לשרך את רגליהם ברפש, אך הרוצחים הכו את המפגרים בדרך והעיפים, מכות רצח, עד כי היו מוכרחים לקום ולפסוע הלאה, נהוגים בידי הסיקרים כעדר כבשים, במגלים ארוכים בידיהם, ש“כבדו” בהם כל פעם את הנחשלים.

את העלמה שיינדיל סיגאל ענו הרוצחים בדרך בענוים קשים עד כי מתה תחת ידי מעניה.

הסיקרים לקחו את הישיש אלקנה גיטליס בן שבעים, את מאיר שיינצעס ואת שמשון טויבעס, ויתנו בידיהם קרדֻמים וסכינים ויאמרו להם: "הנה גם אתם סיקרים כמונו, אתם תהיו אתנו בחבורה אחת, יחדיו נארוב לעוברי דרכים, נבוז את כספם ונהרגם והתחילו להראות להם, כיצד מתנפלים על עוברי דרך ורוצחים אותם, עד כי כל השלשה נפלו מתים בדרך.

באובודובקה עוד הפעם הריעה מצלת ההתרעה. נתאספו האכרים המקומיים וביחד עם הפרטיזנים התפשטו בעירה, חטפו את היהודים וסחבו אותם אל הככר שלפני בית־תפלתם. את יהודי אובודובקה הציגו לבדם ואת יהודי ווארכיבקה לבדם, את הנשים הובילו לבית הכנסת ושם סגרו אותן.

אחר כך התאספו ראשי הבריונים ונכנסו לדין, כדת מה לעשות ליהודים. עברה כשעה קלה. הראשים יצאו והודיעו, שנגמר דינם של יהודי ווארכיבקה ויהודי אובודובקה למיתה.

אז קם היהודי צבי לינעצקי מתושבי ווארכיבה ויפן אל ראשי הבריונים ויאמר אליהם:

– וההבטחה שהבטחתם לנו לפני בית תפלתכם לקבל פדיון נפשותינו מה תהא עליה? חושבים אנחנו שיודעים אתם, שהבטחה פומבית כזו לפני בית־התפלה איננה גרועה משבועה על האיבנגליום לפני הכומר, ולא תחפצו להעמיס על נפשותיכם עון פלילי בזה, כחלול שבועה.

אחרי שקלא וטריא קצרה ביניהם הודיעו ליהודי ווארכיבקה, שיכולים הם לשוב לבתיהם לאסוף את הקונטריבוציה, גם שלחו אתם סיעה של פרטיזנים ללוותם בדרך.

יהודי ווארכיבקה נצלו ממות וישובו לבתיהם, אך גם שם לא הונח להם. החוליגנים המקומיים רעצו וירוצצו אותם במשך חדשים שלמים. בכל לילה סבבו ברחובות, הקימו שאון, ירו מרובים, היהודים הנמוגים מפחד עזבו את בתיהם הפקר, התחבאו בעליות של בתי התפלה, במרתפים ובשאר מקומות נסתרים, והסיקרים חמסו ובזזו את הבתים באין מפריע, גם רצחו נפשות. בין הנרצחים היה גם העסקן הצבורי טוביה בן אברהם רופטשינסקי, שתפשוהו הסיקרים בחוץ והרגוהו בענוים קשים.

ראשי הבריונים היו המורה של השפה האוקרינית והאכר גריגורי לעבקעס, עם שלשה בניו. הם החזיקו את העירה בפחד תמידי גם דם רב שפכו.

כאשר התארגן שלטון המועצה התעוררו צעירים אחדים מבני הנרצחים ולא נחו ולא שקטו עד שנתפשו ראשי הבריונים ובתוכם המורה, גם האכר לעבקעם ושלשה בניו, והועלו לגרדום.

(דוב טליתמאכער) 

וויזנא (מחוז סלוצק, פלך מינסק)

בחדש אוגוסט 1919 כבשו הפולנים את הגליל והתפרצו בלילה אל העירה. תיכף בהכנסם חדרו אל הבתים והתחילו לעשות חפושים ובדיקות, כאלו מחפשים קומוניסטים חילי המועצה, שמסתתרים בעיר, ובין כך חמסו את החפצים היותר טובים ושמו אותם בכליהם. כך עברו מבית לבית ושדדו כלי כסף וזהב, שעונים, תכשיטים גם בגדים מגפים ולבנים. נחמסו אז ערך ששים משפחות.

החילים הפולנים ערכו תעמולה פומבית בין האכרים ושננו להם, כי היהודים הם קומוניסטים, שונאיהם של האכרים וחפצים להשתרר עליהם, ולכן עליהם להרוג ולהשמיד את היהודים. גם הפקידים עסקו בתעמולה זו.

תיכף ביום הראשון לבואם התנפלו על היהודים, התעוללו בהם, הכום מכות מרדות וכרתו את זקנם. בין המעונים היו: נטע בן משה מובשוביטש, יוסף קלעצקי ויעקב קפלן. את הנערות העבריות אספו לקלף בשבת בולבוסים ולשפשף את הרצפה בבתים שהתארחו בהם הראשים, גם לשמור על הטלפון העמידו רק יהודים.

דילגציה יהודית פנתה אל השטב הפולני בבקשה להפסיק את הפרעות והעושק בעירה. בין חברי השטב היה גם הדוכס הצעיר ראדזיביל. הדילגציה קבלה תשובה שכאשר יסגרו היהודים ביד הרשות הפולנית את הקומוניסטים, אז יוציאו פקודה להחילים שלא יבוזו את בתי היהודים. על תשובת הדילגציה שאין בעיר קומוניסטים כלל, קראו הפולנים בשם את היהודי פיש, שאדון האחוזה, פרושינסקי, הלשין עליו, שהוא קומוניסט ונושא את הדגל הראשי בשעת תהלוכות פומביות. הדילגציה בארה להפולנים שלפרוזשינסקי יש חשבונות פרטים עם פיש וכל הספור הוא בדוי מראשו ועד סופו. פיש הוא איש בא בימים, איננו עוסק בפוליטיקה ואיננו שייך לשום מפלגה, ומעולם לא ערכו בעיר תהלוכות עם דגלים, וכפלו את בקשתם להפסיק את הפרעות. השטב שלח אותם אל הקומנדנט של העירה, דוקטור עברי. הקומנדנט הבטיח להם, ובלילה ההוא לא נשבתה המנוחה.

(מרגולין)

ווינוגראדוב (מחוז זוועניגורודקי, פלך קיוב)

בחדש אפריל 1919 התפרצה לווינוגראדוב סיעה של שבעה סיקרים ודרשו בגדים, לבנים וצרכי אכל, הקהלה מלאה את כל דרישותיהם. לפני עזבם את העירה הרגו ביריה את משה אַנאַפולסקי בן 35 שנה ואת טוביה שווארצבורד בן 15 שנים, גם פצעו אנשים אחדים. בדרך פגשו עגלה עם אחד עשר נוסעים יהודים, שנסעו מזוועניגורודקי לבונוּסלאַב. הסיקרים התנפלו עליהם, גזלו את הסחורות שהובילו עמהם, הרגו את היהודים והשליכו אותם אל באר. בין ההרוגים היו: אהרן טשיטשעלניקר, זקן בן שמונים שנה, עם נכדו, יצחק לישטשינער, בן חמש עשרה שנה.

אחר השחיטה בטיטיוב, עבדה משם כנופיה של סיקרים לסטאבישטשה להתנקם ביהודים. הרבה יהודים ברחו לווינאגראדוב. בסטאבישטשה נשארו רק בעלי־מומים. זקנים וחולים נשים ואנשים. רֻבם התחבאו בבית המדרש. הסיקרים מצאו אותם, עקדום בחבלים והשאירו אותם שם. אחר כך נכנסו לבית כנסת אחד, ומצאו שם ערך 35 אנשים ונשים. הסיקרים הרגו אותם בגרזנים ובסיפים. אחר כך התפשטו בעיר ושדדו את הבתים ואת החנויות. חפצו לשלח גם את הבתים באש, אך הנוצרים המקומיים עכבו בעדם, מיראתם שגם בתיהם יעלו על המוקד.

אל בית התפלה, שנשארו שם היהודים עקודים, נכנס על פי מקרה נער נוצרי. הוא התיר את היהודים מחרצֻבותם ועל ידי זה הצילם ממות.

פליטי סטאבישטשה שנמלטו לווינוגראדוב היו לצנינים בעיני האכרים המקומיים ואימו על היהודים המקומיים, שאם לא יתאמצו שיהודי סטאביסטשה יעזבו בלי עכוב את העירה, אז יתנקמו ביהודי ווינוגראדוב.

הרב דסטאביסטשה אסף את בני עדתו. הם נערו מעל רגליהם את עפרה של ווינוגראדוב, ושבו בדרך שבאו בה. הרב הולך לפניהם והעדה נמשכת אחריו. בדרך פגשו פליטים מטאראשצה, בילוצירקוב ולוקשיבקה, שעזבו את עירותיהם מפני חרב היונה ויחדיו לנו בשדה ושהו שם יום תמים.

הכנופיה שערכה את הטבח בסטאבישטשה הלכו משם ללוקשיבקה. הם באו שמה בצהרים. הרבה יהודים הספיקו להתחבא בבתי הנוצרים. הסיקרים הרגו חמשים איש והרבה פצעו. משם עברו אל הככר אלאַיָקה ותפשו שם יהודים, יצאו לקראתם האכרים המקומיים ויגרשום. הם חפצו לעלות על ווינוגראדוב, אך כאשר נודע להם, כי שם נמצא גיסי הגנה הלכו להם בדרך אחרת.

ביום 1 מאי באה מליסענקה, הרחוקה עשרים וחמש ווירסטאות מווינוגראדוב, סיעה של עשרה אנשים. אמרו שהם פרטיזנים ולנו חוץ לעיר. בלילה התפרצו אל הבתים, שידעו שנמצאו שמה סיקרים, ותפשו שם שבעה אנשים. הסיקרים הבטיחו לעזוב את העיר ולא יוסיפו לבא לתוכה, אז שלחו אותם לחפשי.

ביום 5 מאי באה עוד הפעם מליסענקא חמשה אנשים ותפשו ששה סיקרים ובתוכם את ראש הבריונים, ניקולי סטאקובסקי ואחיו סאַשֶע, שהיו ידועים לרוצחים והרגו אותם ביריה.

וויניצה (פלך פודוליה)

הפולנים בימים הראשונים לכניסתם לוויניצה, שמרו על הסדר ולא הפריעו את המנוחה בעיר, אך כעבור שבוע ימים התחילו לרדוף את היהודים באף וחמה, אלצו יהודים באים בימים לעבוד, גם הכו אותם מכות רצח. בפגשם איש יהודי שאלוהו בלעג: “הנך קומוניסט? אביך קומוניסט?” והכו את הנשאל מכות מרדות. הפולנים המקומיים מצאו אז שעת הכשר להתנקם ביהודים, ועל אלה שהיתה בלבם טינא עליהם, הלשינו לפני הרשות הפולנית, שהם קומוניסטים והללו אסרו אותם וענו אותם בכל מיני ענויים. כאשר הפולנים היו צריכים לעזוב את העיר, התנפלו על החנויות של היהודים, ושסו את הסחורות. הרבה משפחות נשארו בערום ובחסר כל.

וואלדימירובקה (כפר במרחק 12 ווירסטאות מדובעיאנקה פלך טשערניגוב)

בוולאדימירובקה גרו ארבע משפחות יהודים, הפרטיזנים רצחו משפחה אחת בת שלש נפשות, אב ואם ובתם. גם את היהודי קאַנטער תפשו הסיקרים, שפכו עליו זפת רותחת והיהודי מת במכאובים נוראים.

(יענטע ראפופרט)

וועסיולי פודול

בחדש מאי 1919 התפרצו הפרטזינים של הסביבה אל העירה, שדדו את הבתים ואת החנויות, אנסו הרבה נשים והרגו יותר ממאה נפש.

וועסלי קובה (תחנה, פלך חרסון)

הפרעות והטבח ערכו שם הדיניקיים והאכרים המקומיים לקחו חלק בהחמס והרציחות. כפריצי חיות התנפלו על קומץ היהודים שגרו שם, חטפו את כל הועד, הריקו את החנויות של היהודים והרגו שלש עשרה נפשות. נשארו אחריהם יהודים שלשים ושנים, מהם יתומים משני הצדדים שמונה עשר.

(י. צוקערמאן)

וועסעלינויה (פלך חרסון)

I

בשנת 1918 שבתי לעיר מולדתי, אחרי הרבה שנים של נדודים, בקרתי את כל המקומות שהיו חביבים עלי בימי חרפי וחדשתי את זכרונותי, שמחתי בחברי שעזבתי אותם כמעט ילדים ומצאתי אותם אנשים בעלי צורה. אך שמחתי היתה עד ארגיעה. משברי פרעות, מאורעות ומרעין בישין התרגזו ובאו על עירנו. צרה על צרה והוָה על הוָה כתומן באו עליה, עד כי נחרבה כלה.

המאורע הראשון שהחריד את העירה היה ההתנפלויות של גדוד פטלוריים. בחדש כסלו 1918 פרצה אל עירנו פלוגה של פטלוריים. תיכף בבואם התפשטו בבתים ובחנויות ובזזו כל מה שמצאו, כסף מזומן, תכשיטים, בגדים וחפצים. מהחנויות הריקו את כל הסחורות שנמצאו בתוכן: צרכי אכל, בגדים וגלנטרי. העלמות והנשים היו מוכרחות להתחבא בבתי האכרים מכריהן. באותו יום עברו דרך עירנו יהודים מקריבוי־אוזורה, שהובילו אחת עשרה חביות שמן למכירה. הפטלוריים התנפלו עליהם וגזלו מהם את השמן. כאשר היהודים לא היו שבעי־רצון מהלקיחה בחנם, שלמו להם הסיקרים בהכאות ומהלומות. הפטלוריים עשו בעיר יום אחד. אחרי עזבם את העיר שררה מנוחה במשך שני חדשים.

אחר כך התחילו התנפלויות של החוליגנים המקומיים, כפעם בפעם התפרצו אל בתי האמידים ובזזו וחמס דים. בבית אחד מצאו עלם צעיר, החוליגנים עקדו אותו ובצאתם ירו בו ופצעוהו.

אחרי זמן־מה התפרצה העירה הכנופיה של האטַמן קוזובסקי, הפחד והבהלה היו גדולים מאד. אך הם הסתפקו רק בביזה. מקום חניתם היה לא רחוק מהתחנה, ובמשך שני שבועות בקרו בכל יום את העירה.

II

בשנת 1919, לפני פורים, כבשו צבאות המועצה את אוקרינה. הפלוגה הראשונה נכנסה לעירנו ערב פורים. בימים הראשונים היתה הממשלה רפת ידים ובעיר שלטה אנרכיה, אך לאט לאט התבסס השלטון, הוקם הסדר ואנחנו שאפנו רוח.

הרוב הגדול של היהודים תושבי עירנו קבלו חלקי אדמה והתחילו לעסוק בעבודה. בשמחה זרענו ובדמעה קצרנו. עננים שחורים כסו פתאום את השמים הבהירים, היה יום תשעה באב, יום מוכן לפרעניות, ועד הפועל אסף ביום ההוא את הצעירים והצעירות ושלח אותנו אל האחוזות הסמוכות, לעבוד שם בשדה.

כשראו אותנו האכרים, צעקו בכעס:

־הזידים הקומוניסטים הולכים לגזול את התבואות של בעלי האחוזות.

במשך שני ימים עבדנו בהאחוזה, והנה נתקבלה ידיעה, כי סיקרים התפרצו אל העיר. בקשנו רשיון מהמשגיח לשוב העירה, הוא לא הרשה לנו. אך אנחנו לא שמענו בקולו. עזבנו את האחוזה והלכנו דרך החורשה הסמוכה העירה. תיכף כשיצאנו מן האחוזה פגשנו עגלה מלאה חילים שנסעו אל התחנה, אנחנו הסתתרנו תחת השיחים והם לא ראו אותנו, החילים באו אל האחוזה והרגו את המשגיח.

אנחנו באנו העירה לפנות ערב, עיפים ויגעים, שכבנו לנוח ונרדמנו, רעם של יריות העיר אותנו. מבית הסמוך נשמע קול פחדים. חפצנו לסור שמה והנה שני סיקרים מזוינים באו לקראתנו והושיבונו חזרה אל הבית. אז התאכסן בביתנו המורה גולינקער. אותנו הגברים העמידו הסיקרים אל הקיר וצעקו: "אם לא תתנו לנו כסף נהרוג את כלכם! " ובאותה שעה נשמע קול צעקה מבית שכננו: "האם מתה!“ וצוחות ובכיות. אנחנו מסרנו את כל הכסף שנמצא בידינו, אחר כך הוציאו אותנו הסיקרים החוצה. על הנשים צוו לשוב הביתה ואותי עם אבא ואחי והמורה גולינקער הובילו אתם, כל פעם נתוסף עלינו עוד יהודי, שהסיקרים פגשו ברחוב, עד כי כבר היינו תשעה יהודים. הסיקרים הובילונו אל התחנה, הושיבו אותנו ברכבת וסגרו בעדנו. אנחנו חכינו למר המות. אחדים קראו “שמע”, שפכו את לבותיהם בתפלה. אני והמורה גולינקער ישבנו בפִנתנו דומם… אחר זמן־מה שבו הסיקרים, ירו פעמים אחדות ובקול צעקה "ילדים, אל העבודה!'' פתחו את הדלת, קראו את כל אחד בשמו ואמרו:

– "מי שהוא קומוניסט יגיד את האמת, כי גם בלאו הכי נהרוג את כלכם! "

הם לקחו את החלף של אבא (הוא שוחט) והכו אותו ואת אחי מכות רצח, יען כי לא עמדו כהוגן בשורה, ואחר כך שלחו אותנו לחפשי.

אני והמורה גולינקער מהרנו אל ביתו של שליאפאק, שמשם נשמעו בראשונה הצעקות, שם מצאתי את חברי שליאפאק שוכב מת, גם אמו, שהיתה עדיין צעירה ומלאה חיים, נהרגה בידי הסיקרים ושוכבת על יד בנה. בקרוב מקום שוכב שליאפאק האב, פצוע קשה. בחדר השני מצאנו את הבת הבכירה של שליאפאק, המונחת בתוך שלולית של דם, הקולח מהרבה פצעים מסֻכנים, אצלה שוכב ילד קטן עם ששה פצעים כבדים. התחלנו תיכף לחפש את הנפצעים. גם מידבידוב נפצע קשה. בקשנו ומצאנו עגלות. את הנפצעים הובלנו לבית־החולים ואת ההרוגים – לליאכוב, שם קברנו אותם בקבר ישראל. הסיקרים בזזו את כל הנמצא בחדרים, הבית נשאר ריק.

III

אחר כך התחילו לעבור דרך עירנו פלוגות של פרטיזנים. בביתנו התחבאו הרבה יהודים, הרוב הגדול מהם נהרגו. במשך שלשה לילות פרצו סיקרים אל ביתנו ובארח פלא נצלנו ממות. אחרי עבור שמונה ימים מהטבח סרו אלינו שלשה סיקרים, העירו את אבא משנתו והוציאוהו החוצה, הם התבוננו בו זמן רב, ואחר כך אמרו שלא אותו הם מבקשים. הם עברו אל שכננו פידל ולקחו אותו עם שני בניו והובילו אותם אל ההר, אחרי שעה נודע שהסיקרים הרגו אותו ואת בניו. רק את מיתתו של בנו הקטן לא גמרו ונשאר בחיים. גם הבכור חי עוד שני ימים. בערב קרב אל התחנה מסע־שריון של חיל המועצה והתחיל לירות במחי־קבל, אחר כך נכנסו החילים העירה, אתם שבו הרבה פליטים שברחו בימי הפרעות, זה היה ביום השבת.

אחרי שני שבועות עזבו חיל המועצה את הגליל, הדיניקיים נכנסו העירה והצרות האחרונות השכיחו את הראשונות. צבא המועצה, לפני עזבם את העיר, הרסו את הגשר וכל גדוד שעבר היה צריך להתמהמה ולחכות להמסע ובין כך סרו אל העיר והתנקמו ביהודים.

פעם אחת נכנס אל עירנו גדוד של מלחים והתחילו מתפרצים אל הבתים; הם סרו גם אלינו. בראשונה נכנסו אל החדר של המורה גולינקער, אחר כך נכנסו אל חדרי, הם קראו אותי “קומוניסט” גם הלקוני במגלבים. אחר כך לקחו את אחי הקטן הביאוהו אל חדר ריק והתחילו להכות אותו שיגלה להם איפה טמנו את הכסף, שמענו את קול בכיתו: “אינני יודע כלום!” (אבא ואמא היו בוואזניסענסק).

הסיקרים הללו עזבו את הבית ואחרים נכנסו. כלם חפשו ובדקו עד מקום שידם מגעת וכל מה שמצאו שמו בכליהם: הם שפכו החוצה שק מלא קמח וקרעו בחמתם את כל ספרי. הבנתי שאחותי הגדולה נמצאת בסכנה ולחשתי לה שתברח אל המושבה ראַשטאַט הרחוקה 3 ווירסטאות מעירנו. הסיקרים שבו חזרה ושאלוני: “איה אחותך?” כאשר עניתי שאינני יודע, התלקחה בהם חמתם, הם הושיבו אותי ואת המורה על מטה והתחילו מכים אותנו בכל מה שבא לידם, ועל כל המקומות שבגוף. חשתי שדם חם נוזל מעל פני והכאב היה גדול מאד. התחננתי אליהם שיהרגוני, אך הם בחרו לענות אותנו בענויים קשים; צוו עלי לפתח את פי ואחד מהסיקרים הכה בכדור על השפתים והשינים. הרגשתי כאב חד בשפה וסגרתי את עיני. כאשר פתחתי אותן ראיתי והנה המורה עומד אצלי ובמטפחות לבנה הוא חובש את ראשי. שני פצעים היו לי בראשי ופני צבו. גם המורה גולינקער ואחי הקטן היו מוכים ופצועים. המטה היתה שטופה בדם. השכנים באו ולקחו אותנו לביתם, שם מצאנו ערך שלשים יהודים מֻכים ופצועים. הרבה מהם בעינים צבות. כשני שבועות עברו עלינו בפחד ורעדה, היינו ערים בלילה. והנה בא סיקר ואמר שצריך להרוג את אבא. גמרנו להמלט על נפשנו, וכאשר שמענו כי הדרך לוואזניסענסק איננו בחזקת סכנה נמלטנו שמה. גם שאר התושבים היהודים עזבו את בתיהם הפקר וברחו לוואזניסענסק, לראבובה, בעריזובקה ואודיסה. העירה התרוקנה. גם בוואזניסענסק לא הונח לנו, סבלנו מהדיניקיים, לפני עזבם את העיר, גם מהטיטיוניקים.

מספר ההרוגים בוועסעלינויה היו כארבעים נפש.

(פסח אודעליס, מורה)

ווראדיובקה (פלך חרסון)

מווראדיובקה מודיעים:

“עירנו המונה יותר ממאה משפחות נשדדה כלה. יותר משמונים בעלי־בתים נשארו ערומים ויחפים, הרבה בתים עלו על המוקד, נשרף באש גם בית־הכנסת עם ספרי התורה, העיר כמעט חרבה, בעלי הבתים היותר אמידים נשארו עניים ואביונים”.

(יהודה ליב אלטער, רב ושו"ב יוסף קליגמאן, אברהם אלי אוסטרוברוב, אברהס ניישטאד)

רשימת ההרוגים

וואזניסענסק

רודמאן ישראל 37 שנה

רעזניקוב הירש 60

גרינמאן מרדכי 60

קארצובניק אליהו 54

דארפמאן משה 36

גודוביטש ישראל 28

קליינמאן מאיר 28

קופטיקובסקי חיים משה יעקב 36 שנה

טורנער גדליה 20 שנה

בורד חיים 20

ברונשטיין ישעיה 37

דולזשאנסקי זוסיה 19

שווארץ שלמה 19

ארבוז שמואל 20

מעלניקוב יעקב 20

מיכלזון הירש 28

באכאטסקי מאטי 47

יאמפולסקי אידל 50

מעסעק חיים ישראל 45

שווארצמאן סאַניה 20

געלער אידל 32

ווייסביין ליב 44

קונטורוביטש יצחק 39

גאָפאַן נטע 51

גאָפאַן ברוך 23

גוֹלוֹבוֹרודקה יחיאל 28

ניקוליובסקי מארקוס 45

ניסילעוויטש וואלף 54

איטקין יוסף 50

סאניטאר

דאלאטניקוב משה 30

סירוטה ישראל 55

בערנאדסקי מאיר 33

קונטורוביטש נפתלי 32

חאַשמענול בנימין 56

דראפמאן משה 24

פאסעצעלסקי פישל 43

סלובעסניק רבקה 20

סלובעסניק סוניה 18

סלובעסניק ישעיה 17

קילשטיין דבורה 50

קילשטיין פנחס 28

קילשטיין ליב 17

קילשטיין איטה 2

דוֹרוֹדני איסאק 56

דאַנזאן דוד 50

דאַנזאן גולדה 45

דארמאן ליב 47

דארמאן מלכה 49

פוסאטש יוזי 18

מעסעק שמואל 20

דינמאן טוביה 35

דורודני רבקה 60

פאטריק נחום 25

אחיו 18

קרימטשאנסק זעליק 20 שנה

בארטניק גרישא 20 שנה

רויכווארגער אפרים 29

קויפמאן אברהם 20

אסטרובסקי משה 20

טעפליצקי ברוך 22

טינקעלמאן ישראל 22

גולדענבערג 30

פוזשארסקי אברהם 35

פאטיק בוריס 40

וולאנעץ יעקב 65

קונטורוביטש 33

זלאטוגרוב

קליינער חסיד

זאגורודסקי 25

עשרים וחמשה הרוגים מערים אחרות שאי אפשר היה להכירם

וואכנובקה

יוסף פילטש

שלמה בעליאנסקי

שמואל דבורהס

שלמה שווארצמאן

יחזקאל ווינשטיין

ישעיה וויסוצקי

יצחק שעכטמאן

ישעיהו פעלדשטיין

אריה דוד סופוטניק

ישעיהו רייגורודסקי

גיסו שמואל

יוסף זאטקובסקי

שני בניו של גרשון דוקס

חתנו

בנימין קובל

שני גיסיו

מאטיל פולטאפ

מאיר בלינדוואג 55 שנה

יעקב רויט 95

יצחק ליב פיינערמאן 70

חיים ליב לעדערווארגער 34 שנה

אמו של יצחק ליב אלטמן

כל משפחתו של קילימניק, בנים ובנות סך הכל שבע נפשות

וואלודארקה

אברהם סירוטה

אשר מאנסקי

אשתו

האשה בורשטיין בת מאה שנה

יענקל ליוועראנט

חיים ואחיו דוד

דוד גערשמאן

וואפניארקה

מאטיל קיפניס

שמחה גארפינקל

ראבינאוויטש

ווארכיבקה

יצחק האדמוני

ישראל קרופניק

דוד קוזמינסקי 80 שנה

יצחק ציביליבסקי

אחיו סענדער

יוסף שניידער

אברהם בן חיים טולטשינסקי

שיינדל סעגאל

אלקנה גיטיס 70 שנה

מאיר שיינצעס

שמשון טויבעס

טוביה בן אברהם משה רופטשינסקי

ווינוגראדוב

משה יאמפולסקי 35 שנה

טוביה שווארצבורד 45

אהרן טשיטשעלניקער 80 שנה

נכדו יצחק לישטשינער 15 שנה

וועסעלינויה

משה שליאפמאן

אמו

אחותו

פידל האב

בנו

וולאדימירובקה

קנטור

ס"ה 159

מספר ההרוגים לפי הרשימות:

וואזניסענסק	95	וואסילקוב		ווינוגראדוב	4
וואכנובקה	31	וואפניארקה	3	וולאדימירובקה	1
וואלודורקה	8	ווארוניביצי		וועסיליו פודול
וואלוכונסק		ווארכיבקה	12	וועסעלינויה	5
וואסקוביטשי		וויזנה		ווראדיובקה
				ס"ה	159

מספר ההרוגים לפי המסורה:

וואזניסענסק	300	וואסילקוב	50	ווינוגראדוב	35
וואכנובקה	150	וואפניארקה	100	וולאדימירובקה	4
וואלודורקה	200	ווארוניביצי	100	וועסיליו פודול	100
וואלוכונסק	39	ווארכיבקה	50	וועסעלינויה	40
וואסקוביטשי	20	וויזנה		ווראדיובקה
				ס"ה	1178

ז.

זאבוקריטש (מחוז אלגופול, פלך פודוליה)

זאבוקריטש היא עירה קטנה, סמוכה לתחנה קריזשופול. הפרעות הראשונות נעשו בתוכה על ידי סיעה של פטלוריים, לפני חג הפסח 1919, בטרם עזבם את אוקרינה. הם הרגו יותר משלשים נפש במיתות אכזריות. אביגדור בן אליעזר התחבא הוא ובני ביתו ברפת. הסיקרים גלו את מחבואם, גרשו את הפרה מהרפת והרגו שם אותו, את אשתו ושני ילדיו במות אכזרי.

הסיקרים תפשו צעיר אחד, שנודע להם על פי מקרה שיש לו כלה יפה ושמה ראזה. בשעת הענוים התגרו בו וקראו בלעג:

– לא תוסף לראות את רוזיטשקה שלך!

אחר כך מחצו את ראשו במורג וגמרו את מיתתו.

כשלשים נפש הרגו הסיקרים בענוים קשים.

הנוצרים, תושבי זאבוקריטש, לא יכלו לראות את הרציחות וההריגות. לבם המה להם על היהודים האמללים, הנתונים לטבח. וכאשר בחדש מאי באותה השנה נכנסה כנופיה של פרטיזנים מווארחיבקה, אחרי ההרג שערכו שם להיהודים, לזאבוקריטש להתנקם גם שם ביהודים, לא נתנו אותם האכרים המקומיים לנגוע בהם, גם עכבו בעדם ולא נתנים ללכת לקריזופול.

בכל זאת באו על יהודי זאבוקריטש עוד פרעות. אחר שבועות התפרצו עוד הפעם סיעה של פטלוריים והרגו יהודים אחדים. גם טיטיוניק בקר את העירה בשנת 1920 אחר חג השבועות וחמס את היהודים, גם נאנסו אז הרבה נשים ונרצחו נפשות אחדות.

מספר ההרוגים כחמשים איש.

(דוב טליתמאכער)

זאכריבקה (פלך חרסון)

סיעות הדיניקיים התפרצו אל העירה בחדש אויגוסט 1919. הם חמסו את העיר במשך שלש שעות, גם הרגו שלשה יהודים. הכמר ומי שהיה שופט השלום השתדלו אצל הרשות להפסיק את הפרעות. הדיניקיים עזבו את העיר. אך אחרי עבור שלשה ימים שבו ועוד הפעם שדדו ובזזו את בתי היהודים.

גם לפני הדיניקיים פרצו העירה כפעם בפעם כנופיות שונות של חמסנים. אך היהודים פדו כל פעם את נפשותיהם בכסף.

האכרים המקומיים בזזו ביחד עם החמסנים.

(א. גרינבערג)

זאמעכוב (מחוז נובואושיצה, פלך פודוליה)

מספר היהודים תושבי זאמעכוב היה כשלש מאות משפחות.

הפטלוריים התפרצו לזאמעכוב שתי פעמים. אך הם רק חמסו את העירה, ולא רצחו נפשות.

בשנת 1919, לפני פורים, התפרצה לזאמעכוב סיעה של חיל המתנדבים והחריבו את העירה. תיכף בכניסתם עברו מבית לבית ושסו ושדדו את רכושם של היהודים. הם לא פסחו אף על בית אחד. אנסו כמעט את כל הנשים שבעירה, מבנות שתים־עשרה עד בנות שבעים שנה. נִצלו רק אלה שברחו אל הכפרים. את היהודים שנפלו בידיהם ענו, הכו מכות מרדות והרגו כארבעים איש באכזריות שאין דוגמתה.

כשנודע להם שהיהודים מתחבאים בבית המדרש, הדליקו את הבית מכל עבריו. כאשר העשן התחיל לחנק את המתחבאים וברחו החוצה, התנפלו עליהם הדיניקיים וחצבו בהם בסיפיהם כמו שחוצבים בכרוב. קרטטו את הגופים ועשו אותם ככברה. הסיקרים לא השתמשו ברובים ברצחם את היהודים, כי אמרו, “שאין היהודים כדאים לאבד עליהם כדורים”.

את המוהל של העירה משה יחיאלס, ישיש בן שבעים, תפשו הדיניקיים וענו אותו בענוים קשים ואכזריים. חתכו את גופו בסיפים ואחר כך השליכוהו אל תוך מרתף של קרח. שם נשאר יממה, עד כי צלח בידו לזחול מהמרתף החוצה, אחר כך חי עוד שני ימים ומת.

את אשתו של משה שמחה’ס, שהיתה חולה במחלת טיפוס חברברי, הכו הסיקרים בסיפים עד כי נפחה נפשה תחת ידי מעניה.

את אשתו של אליהו קאשקעטניק אנסו הסיקרים תחלה ואחר כך ענו אותה, ויכוה מכות אנושות, ולבסוף שלחו את הבית באש והאשה האמללה נשרפה.

לבית הרב של העירה באו שלשה פרשים. בקתים של הרובים שברו את התריסים והדלתות ופרצו אל תוך הבית, כשהם רוכבים על סוסיהם. כאשר דרשו כסף מסר הרב להם את כל כספו שנמצא אתו. אך הם לא הסתפקו בזה והתחילו להכות אותו במגלובים שבידיהם. הילדים התחילו לבכות ולהתחנן לפניהם לרחם על אבא שהוא ישיש בן שבעים, איש חלש ורב העירה.

על זה קבלו תשובה:

– ומה בכך, אם הוא רב. אבל הלא יהודי הוא!

ויוסיפו להכותו.

אחרי עזבם את הבית, נמלט הרב עם בני ביתו אל הכמר, איש נכבד ואוהב אדם. הכמר קבל אותם בסבר פנים יפות והחביאם בביתו. אחר שעה קלה שבו הסיקרים, וכאשר מצאו את הבית ריק, חמסו כל מה שמצאו. אחר כך שפכו נפט על הקירות והדליקו את הבית מכל עבריו. כך שלחו באש יותר משלשים בתים.

לנובואושיצה, שנמצאה אז בידי הפולנים, הגיעה השמועה על אודות החורבן שעשו הדיניקיים בזאמעכוב והענוים שענו את הרב. היהודים שלחו משם עגלה בלוית חילים אחדים יהודים, להביא את הרב ובני ביתו לנובואשיצה. אל הרב נטפלו גם נשים אחדות שיראו להשאר בעיר. הרב לקח גם אותן, ועל ידי זה נצלו מידי הדיניקיים.

(יצחק שאפמאן בן הרב בזומאכוב)

זאניטקובה (פלך פודוליה)

זאניטקובה היא עירה קטנה, סמוך לראשקוב. מספר תושביה היהודים כשבעים משפחות. בחדש אדר 1920 התפרצה אל העירה סיעה של דיניקים, בדרכם לבסרביה. כמעט כל יהודי העירה ברחו והשאירו את בתיהם הפקר. הדיניקיים בזזו את הבתים והחנויות, והרגו ארבעה יהודים, בתוכם גם את השוחט של העירה. הסיקרים התפרצו אל ביתו וחפצו לאנוס את בתו. כאשר השוחט התקומם להם, הכו אותו מכות אנושות. הביאו אותו לראשקוב וביום השני מת.

(יחיאל חולידובקער)

זאשקוב (פלך קיוב)

כאשר לפני חג הפסח 1919 נערך טבח להיהודים בטיטיוב ובערים הסמוכות, חיו להם יהודי זאַשקוב כמעט במנוחה, כי ברית היתה כרותה בינם ובין האכרים המקומיים, שהם צריכים להגן עליהם מכל צר ואויב ולבלי לתת להפרטיזנים להתפרץ העירה. כמובן, נקנתה “הידידות” הזו בכסף מלא ובמשקה. כה ארך עד 6 מאי 1920.

אחר כך נפלה הברה בעיר, כי האכרים נוערים את כפיהם מהגן על היהודים. ואם יתפרצו סיקרים העירה לא יפריעו בעדם.

ביום ד' 6 מאי, בשעה האחת עשרה בלילה, התפרצה העירה כנופיה של סיקרים, מאלה שהחריבו את טיטיוב, עם סטעפעניוק בראשם והפרעות והשחיטה התחילו בכל איומן. הסיקרים התפשטו בעיר, הריקו את הבתים והחנויות, ענו הרבה נשים, ורצחו כל יהודי שנפל בידם. נהרגו אז בלילה יותר מששים נפש. שלש נשים חנקו בידיהן את ילדיהן, כדי שעל ידי צעקותיהם ובכיותיהם לא יגֻלו מקומות מחבואיהן. ביום השני. בבקר השכם, עזבו הסיקרים את העיר. אותו היום (יום ה') הוא יום השוק בעירה. כשראו האכרים הנאספים על השוק את המהפכה, שנעשתה בעיר, הריקו גם הם את יתר הפלטה מתוך הבתים והחנויות. את החפצים והסחורות טענו על ענלותיהם והובילו את השלל לבתיהם.

ביום 10 מאי התפשטה השמועה, שהפולנים הולכים וקרבים אל העירה. היהודים חרדו מאד. האכרים חדשו את בריתם עם היהודים והבטיחו להם להגן עליהם מהיום והלאה. ביום ב' 11 מאי, באה העירה תגרה של שמונה פולנים ושהו בעיר יום אחד. בעיר אמרו, שהללו לא היו פולנים כלל, אלא סיקרים פשוטים, מלובשים בגדי שרד של חילים פולנים.

ביום ה' 14 מאי נכנסה עוד הפעם העירה הכנופיה הטיטיובית, הם אספו את היהודים לבית הכנסת, שמה הודיעו להם, שאם לא יעזבו את העירה יהרגו את כלם. הסיקרים לקחו אתם שבעים ושלש נפשות, בתוכם גם נשים וילדים. הם הובילו את היהודים לסטאבישצה. בדרך צוו עליהם לרקד ולנגן, ענו אותם, גזלו את כספם וחפציהם, גם פשטו מהם את מלבושיהם והרגו כעשרים צעירים. להנשארים הודיעו שימירו את דתם. שש משפחות הודיעו, שמקבלים עליהם את האמונה הנוצרית. שתים מהן ברחו וארבע התנצרו.

הפרטיזנים מנו לקומנדנט בעירה את אחד האכרים המקומיים. הקומנדנט הוציא פקודה, שכל היהודים הנמצאים בעירה יעזבוה לא יאוחר מיום ו' בשעה הרביעית. האכר פולישטזוק, שהיה תמיד למגן להיהודים, פגש ברחוב ביהודי אחד ביום ו' אחר השעה הרביעית והכה אותו מכות רצח.

בכל זאת נשארו עוד בעיר כעשרים משפחות. ביום השבת שבו הסיקרים עוד הפעם, הוציאו מבית החולים החקלאי את יעקב ברוצקי, שכרתו שם את רגלו. הסיקרים לקחו אותו ואת בנו וקברו אותם חיים. גם אבא קרענצל ואבא פעלדמאן נקברו חיים. בין ההרוגים היה גם הישיש דוד שרה’ס. נהרגו אז יותר מעשרים איש.

עתה העירה חרבה, את הבתים הישנים הרסו האכרים המקומיים ולקחו את העצים להסקה ובבתים החדשים התישבו בעצמם.

גם את הגדר של בית־הקברות הרסו וסללו דרך שם את הדרך.

יהודים אחדים מכרו את בתיהם עם הרהיטים להאכרים המקומיים כמעט בפרוטות. אך הקונים לא שלמו גם את המעט שהבטיחו. כך מכר גדליה ספקטור את ביתו עם הרהיטים, שעלו לו ביותר מרבע מליון רובל, להאכר סטיפן צימבאל במחיר ששים וחמשה אלפים רובל וקבל ממנו דמי קדימה חמשה אלפים רובל. צימבאל החזיק בהבית ובכליו ורהיטיו, וחוץ מחמשה אלפים דמי קדימה לא שלם אף פרוטה אחת.

(ש. זילברט).

זגורובצי (פלך פולטבה)

לפני חג הפסח 1919 התפרץ להעירה הלגיון הטשורנומורי, הם דרשו קונטריבוציה חמשה עשר אלף רובל, לאחר קבלת הכסף התפשטו בעיר, חמסו את הבתים, אנסו נשים והרגו כעשר נפשות.

זוֹלוֹטוֹנוֹשה (פלך פולטבה)

הפרעות הראשונות ערכו סיעות הפטלוריים, שהתפרצו אל בתי היהודים וגזלו מעות, תכשיטים וחפצים יקרי ערך. בין השדודים היה גם היהודי וואלף בן אליהו איטקינד. הפטלורים גזלו ממנו ארבעים אלף רובל שנמצאו בידו, הכסף היה שייך להיהודי שמואל סרולעוויטש, הדר בטשערקאסי, הכסף לֻקח מידי איטקינד באמתלא שחושדים בו, שמא הכסף, שנמצא בידו, נועד בשביל ספיקולציה או בשביל תעמולה נגד ממשלת הדירקטוריום.

על הכסף שנגזל מידו קבל איטקינד מהקומנדנט קבלה כזו:

"הריפובליקה העממית של אוקרינה, קומנדנט של העיר זולטונושה והגליל. דיצֶמבר יום העשרים 1918, 490.NO . זולוטונושה.

קבלה

בזה הנני מאשר, כי לֻקחו מתושב קרוּלעביץ, פלך טשערניגוב, וואלף בן אליהו איטקינד, סך ארבעים אלף רובל (40,000) רובל, שיהיו מונחים עד שאיטקינד יביא אֲמָנָה מהקומנדנט הגלילי מטשערקאס והקומיסר, שהכסף לא נועד בשביל ספיקולציה או תעמולה נגד הרפובליקה העממית של אוקרינה והדירקטוריום.

“קומנדנט עסאל א. רודענקע.”

ביד איטקינד עלה לקבל אמנה כזו:

"הרפובליקה העממית של אוקרינה, קומיסאר הגלילי של הסעקריטַריאט הגנרַלי 21 דצמבר, 1918, 429 NO, טשערקאסי פלך קיוב.

להקומדנט של זולוטונושה והגליל.

בנוגע להקבלה שמסרת ביום 20 דעצעמבר לוואלף בן אליהו איטקינד על הסך ארבעים אלף רובל שלֻקחו ממנו. הנני מאשר, שאיטקינד הוביל את הכסף לא בשביל ספיקולציה או תעמולה. ולכן הנני מבקש מהסך ארבעים אלף רובל להחזיר לאיטקינד או לבעל הכסף שמואל בן ישראל לאנצוזקי חמשה אלפים רובל. ואת הסך הנשאר שלושים וחמשה אלפים רובל לשלחם, על שם לאנצוזקי, לאוצר המלוכה המחוזית של טשערקאסי, לפקדון בשביל בית המשפט הגלילי בטשערקאסי.

קומיסר הגלילי (חתימתו)

המזכיר (חתימתו)

סוף דבר היה: הקומנדנט מזולוטונושה השיב רק חמשה אלפים רובל והסך שלשים וחמשה אלפים ירדו לטמיון.

סוף אפריל התפרצו לזולוטונושה גיסותיו של מאכנו וביחד עם האכרים המקומיים שסו את בתי היהודים והרגו כעשרים נפש.

אחרי המכנאים התפרץ העירה גדוד של הגריגוריובים, ביום 17 מאי 1919. הם עשו בעיר שני ימים, יום ג' וד', שסו את העיר, אנסו הרבה נשים, גם רצחו הרבה נפשות.

בחדש ספטמבר נכנסו לזולוטונושה הדיניקיים; הם עשו בעיר כשני חדשים. בעת הראשונה הסתפקו רק בחמס ומעשי אונס, אך כאשר היו מוכרחים לעזוב את אוקרינה מפני צבא המועצה, כלו את חמתם ביהודים ורצחו באכזריות נוראה כל יהודי שנפל לידם.

בחדש פברואר התפרץ העירה טוטיוניק וגיסותיו. הם עשו בעיר רק שעות אחדות. אך במשך הזמן הקצר הזה הספיקו להשמיד להרוג ולאבד הרבה נפשות. גם בהסביבה הרבו חללים. עשרים יהודים נסעו מזולוטונושה לקרימינטשוק. בדרך פגע בהם טיטיוניק, הרג את כלם וגזר אותם לגזרים עד שאי אפשר היה להכירם.

מספר ההרוגים בזולוטונושה היה יותר משלש מאות איש,

(יוסף זאסלבסקי)

זולץ (מחוז אודיסה)

זולץ היא מושבה גרמנית. גרו בה יהודים כשלשים משפחות.

כאשר מרדו הגרמנים, גרי המושבות של גליל אודיסה, בממשלת המועצה, היו גם תושבי המושבה זולץ בקושרים. גדוד של חיל האדום התפרץ אל המושבה, תפש ארבעים גרמנים מהקושרים, ביניהם יהודי אחד, ליב פסחוביטש, הוציאו אותם אל השדה ושם הגירו אותם על ידי חרב. כאשר נודע הדבר בהקולוניה, נפל פחד אלהים על הגרמנים ורבים מהם התחבאו בבתי היהודים. אך עברתם היתה שמורה להיהודים, אף על פי שהיהודים לא עשו להם כל רעה.

כאשר חילי המועצה הוכרחו לעזוב את אוקרינה מפני חילי המתנדבים, מצאו אז הגרמנים שעת הכשר להתנקם בהיהודים. סיעות סיעות התפרצו לבתי היהודים היושבים לבטח עמהם, כלו בהם כל חמתם ורצחו אותם באכזריות שאין כמוה. מהקרבנות הראשונים היו השוחט נחמן דוד רעקון ובני ביתו. בלבם של הקולוניסטים היתה טינא על בני משפחתו של השוחט זה מכבר. בנו הבכור של השוחט הרשה לעצמו פעם אחת לגלות את דעתו כי הקיסר ווילהלם היה הגורם להמלחמה. גלוי הדעת הזה העלה את חמת הקולוניסטים עד להשחית. הם לא יכלו להבין, איך זה יהודי פשוט יעיז להתריז כנגד הוד מלכותו של קיסר הגרמנים. וכאשר הגרמנים כבשו את אוקרינה, הביאו את דבתו אל ראשי הצבא. בן השוחט נתפש, החילים כרכו חבל על צוארו ואת החבל קשרו אל העגלה וטרדו את הסוסים שירוצו בכל כחם. בן השוחט היה מוכרח לרוץ בכל כחו, אך לא יכול להתחרות את הסוסים. הוא נפל על הארץ והסוסים סחבוהו. ברסוק אברים נמלט מידיהם וברח לניקוליוב. עתה מצאו הקולוניסטים שעת הכשר להתנקם על חלול כבודו של הוד מלכותו, קיסר הגרמנים. את השוחט הזקן, בן ששים, תפשו הקולוניסטים תושבי זולץ וכרתו את חצי לחיו ויד אחת. בתו של השוחט, סוסי, בת כ“ד שנים, ובנו נפתלי בן כ”ב שנים, נהרגו ביריה. באותה חצר שדר השוחט, גר גם מנדיל וואליכמאן. הקולוניסטים התנפלו על בני משפחתו של וואליכמאן והרגו אותם באכזריות נוראה. כך נהרגו בתו של וואליכמאן, מינדל בת כ“ב שנים, בנו יצחק בן כ' שנה, גם את בנו ליב, שהיה חולה מסוכן, ענו הגרמנים בכל מיני ענויים; הוא חי עוד ג' ימים ומת במכאובים נוראים. בביתו של וואליכמאן נהרגו גם קרוביו, בנה של אחות אשתו, מנדיל סובראנסקי בן 30 שנה עם אשתו, בת כ”ח שנים. נשאר רק ילד קטן, בן חצי שנה. לאחר ההריגה הוציאו את הזוג סובראנסקי החוצה, הניחו אותם זה אצל זו ואת הילד ביניהם. ישראל חסיד בן 35 שנים וגיסו שלמה גראניק גרו בניקולַיוב ובאו לזולץ לרגלי עסקיהם. הם התחבאו על העליה. הרוצחים מצאו אותם, סחבום אל החצר ושם הרגו אותם בקלשוני ברזל והחזירים לקקו את דמם. כאשר אמו של חסיד עמדה ובכתה, גערו בה הגרמנים: “אם לא תחדלי לבכות נהרוג גם אותך!” הגרמנים העלילו על חסיד שהוא שִחֵד את חיל המועצה שיתנקמו בהם. ליב טשערני ובנו טוביה התחבאו בביתו של גרמני. אך אחר כך גרש אותם הגרמני החוצה והרוצחים התנפלו עליהם והרגום. מעשמאן התחבא בביתו של אכר אוקריני. אשתו של האכר הלכה והודיעה להסיקרים, הללו באו, סחבו אותו החוצה, כרתו את לשונו והרגוהו, רק הגרמני דַנִיל זמטלער החביא בביתו עשרים ותשעה יהודים.

ההריגות נעשו ביום ב' בשבוע השני לאחר תשעה באב, שנת 1919³. ביום ג' הוציאו ראשי הסיקרים צו, שכל היהודים יתאספו לבית הפקידות וכל מי שלא יבוא דמו בראשו. היהודים לא נועזו למרות את הפקודה וכלם באו לבית הפקידות, שם עכבו אותם אחד עשר ימים. כל פעם התפרצו סיעות אחרות לבית הפקידות, התנפלו על היהודים, ענו אותם, פשטו מעליהם את בגדיהם ואימו עליהם להרגם. שני חוליגנים מקומיים, קריסטיאן ורֶפַאֵל וועטש, עשו תעמולה בין הגרמנים שיהרגו את היהודים האסורים בבית הפקידות. הדבר הזה נודע להכהן של המושבה והוא גלה את אזן שכנתו, אמו של חסיד הנהרג. היא עשתה תעמולה בין הגרמנים, גם שחדה את שני הסיקרים קריסטיאן ודניל וועטש בעשרים אלפים רובל. גם כהן המושבה מצדו השתדל וביום הששי לשבוע השני נשתחררו. נשארו בבית הפקידות רק שני סטודנטים, שהיו מורים בהקולוניה, ונאסרו כאשר נודע שהם יהודים. הגרמנים הרגו אותם ביום ו' בלילה על ידי יריה.

הראש של הפרטיזנים היה גַברִיל יוזעף. 

אחרי ימים אחדים נכנסה אל המושבה פלוגה של חיל האדום. הם שמו להם סתר פנים ודגלם היה כדגל הדיניקיים, כשבאו אל המושבה קראו את הגרמנים לאספה ושאלו:

– מי הוא הראש?

אז יצא גבריל יוזעף מלובש בבגדי שרד, ויודיע שהוא מנהיגם של הפרטיזנים.

החילים לקחו אותו אתם ובדרך הרגוהו.

עתה נשארו בזולץ רק שתים, שלש משפחות יהודים.

(ו. וואלודארסקי)

זיטומיר

I

הפרעות הראשונות.

7 יאנואר 1919 בלילה נכנסה לזיטומיר הפלוגה הצבאית של הריפובליקה “לגיון המות” עם פאלענקא בראשו; הוא הודיע מזה תכף בטלפונגרַמי אל בית־הפקידות העירוני. כאשר באו אל התחנה סגן הראש עם חברי בית הפקידות חִבק ונשק להם פאלענקא (סגן־הראש הוא קַדֶט). גם הודיע לו את מטרת בואו: “את הבולשביקים צריכים לעקור מן השרש”. כאשר בקש ממנו סגן־הראש לשמור על הסדר שבעיר, ענהו פאלענקא: “פליאה היא בעיני, שאתה משתדל בעד הזידים. עצתי לגרש את כלם משלטון העיר”. על הערתו של סגן־הראש שאין לו רשות לזה, ענהו פאלענקא, שהוא יעיין בדבר, ויוציא פקודה מיוחדה בנוגע לזה.

ביום 8 יאנואר בבקר התפשטו החילים המקומיים סיעות־סיעות ברחובות והתחילו לחמוס את בתי היהודים. אך תיכף נשלח אוטומוביל משאי טעון בתותחים. עליו ישבו חילים של “לגיון המות”. החילים כוננו את לועות התותחים מול פני ההמון הפרוע והודיעו שלא יתנו לשום איש לשלח בחמס את ידיו. הָאִיוּם פעל. החילים המקומיים עזבו את הרחובות. פחדם של היהודים פג. הם קוו, שהלגיון יגן עליהם ויכלו לשבת בשלוה, אך תקותם היתה מפח נפש. מטרתו של “לגיון המות” היתה רק להפטר מהתחרות… אחרי גרשם את החילים ואת האספסוף, קרבו בעצמם אל “העבודה”; הם שברו את הדלתות והתריסים של החנויות בקתי הרובים ובכדורים מפוצצים והריקו את הסחורות מתוך החנויות. את מעשיהם עשו בישוב הדעת ובמתינות, טענו את הסחורות על עגלות או על אוטומובילים ושלחו אותם אל התחנה, ששם נמצא השטב של הלגיון. הלגיונרים לא הבדילו בין חניות של עשירים וחניות של עניים. הם הריקו את כלן מבלי הבדל. את הסחורות והחפצים יקרי ערך בזזו להם ואת השאר השחיתו. בכל זאת לא עלתה ביד הליגיונרים להשאר מונופוליסטים יחידיים. עד מהרה התאסף המון רב מהכפרים הסמוכים פלוגות של חילים מזוינים, שלקחו גם הם חבל בביזה. אך הליגיונרים לא הסתפקו רק בגזל ועֹשק, כל יהודי, שנפל לידם, הֻכה מכות חדרי בטן. רבים נהרגו באכזריות גדולה. היהודים עזבו את בתיהם הפקר ובאו להתחבאות בחורים ובסדקים, במערות ומרתפים. כאשר הלגיונרים גמרו ביזת החנויות, התחילו לבוז את הבתים. בתחלה שסו את הרחובות הקרובים אל התחנה, אחר כך את שאר חלקי העיר. הגזל, הענויים והרציחות נמשכו חמשה ימים, מן 7 עד 11 ינואר 1919.

פאַלענקא מנה לקומנדנט על העיר את דימיטרובקא, ושניהם ביחד ערכו ציד על היהודים האמידים ותפשו אותם, כדי להוציא מהם סכומים גדולים של כסף פדיון נפשותיהם.

מספר ההרוגים, שנרשמו תיכף אחרי הפרעות, שמונים איש. נפצעים, שהרוב מהם אנושים – הרבה מאד. בבית אחד נפצעו עשרים וחמשה אנשים. אנוסות הרבה מאד… נהרגו ונפצעו, על פי רוב, אנשים באים בימים. ההיזקות מגיעים להרבה מיליונים.

(תוצאות מההודעה של עליאסבערג, חבר של הדלגציה מזיטומיר).

II

הפרעות השניות.

ביום 21 מערץ 1919 עזבו חיל המועצה את זיטומיר, וביום השני 22 מערץ נכנסו לווראנגעליובקה (פרור העיר) גדודי הפטלוריים. תיכף, כאשר עזבו חיל האדום את העיר, גמרו עסקני העדה לשלוח דלגציה, לקבל את פני הצבא של הדירקטוריה ולהשתדל לפניהם שלא יתנו להפריע את הסדר, כי ידעו שבעיר נתעוררה אגיטציה גדולה נגד היהודים, ובעלי המאה השחורה עשו כל מה שביכלתם, להכשיר את הקרקע לפרעות ולהריגות. אך הפיצו את הבדותא, שהבולשביקים לפני עזבם את העיר, הרגו שבע עשרה מאות נוצרים. באמת נהרגו מן 12 עד 21 מערץ רק 21 נוצרים, וגם מאלה נפלו אחדים במלחמה הפרטיזנית. מובן, שהבדותא הפרובוקציונית נערכה בעיקרה רק נגד היהודים. כך העלילו הפקידים שנשארו מימי הצַריזם, שכל המשרות נמצאות בידי היהודים, בשעה שהרוב הגדול מהתושבים היהודים, כהבורגונים, הסוחרים, החנונים וכו' וכו', היו המתנגדים היותר גדולים של הבולשביזם. וכאשר הרשות הבולשבית לקחו בזיטומיר בני־תערובת, כדי שתהא בטוחה בקונטריבוציה ששמה על העיר, נמצא בין בני התערובת גם מספר גדול של יהודים.

כל הבדותות הללו הגיעו גם לאזני החילים הפטלוריים, ואיש לא הסתפק שהפרעות יפרצו בעיר. הרבה יהודים, ובפרט הצעירים, עזבו את העיר, אף כי לא היתה להם שום שיכות להבולשביזם. הם נמלטו רק מיראתם את הפרעות. כל הבורחים נחתמו בחותם הבולשביזם ופקודה יצאה, שאם ישובו העירה, אז אחת דינם למות ויירה יירו. רק לסִיעָה אחת של צעירים, ששבה מברדיטשוב, הצליח להנצל ממות על ידי השתדלותו של השלטן העצמי. גם אחדים מעסקני הקהלה נכנסו בעובי הקורה.

בין חברי הדלגציה, שנשלחו ביום 22 מערץ, לקבל את פני הפטלוריים נמצאו: ראש העיר פיוועצקי, סגנו יאניצקי, חבר הקונגרס של עבודה, דזֶיבלטובסקי ויהודי חבר של ועד הקהלה. כלם נסעו במרכבה אחת. אופיציר אחד, שפגש אותם בדרך, יעץ להם לשוב חזרה, גם גלה את אזנם, כי חיי הדלגט היהודי הם בסכנה גדולה. הדלגציה החליטה שהחבר היהודי ישוב לביתו. היהודי שב העירה דרך סמטאות ואורחות עקלקלים. בדרכו כבר ראה את הקרבנות הראשונים, שנהרגו על ידי הפטלוריים. כך, בעברו מפרור ווראנגעליובקה העירה, ראה את גופתו של איש זקן כבן שבעים שנהרג ביריה בשעה שהלך לבית־המדרש עם הטלית תחת זרועו.

השאלה הראשונה, שנשאלה הדלגציה, היתה על דבר האלף ושבע מאות הנוצרים שנהרגו על ידי הזידים. הדלגציה ענתה שזה שקר גמור, והבטיחו על דברתם שמספר הנהרגים לא היה יותר משתי עשרות.

הדלגציה קבלה מענה, כי אמנם אנשים אינטליגנטים אפשר יוָכחו ויאמינו בדבריהם. אבל להוציא מלבותיהם של החילים השנאה השרושה בלבם, זה דבר שאי אפשר וגם השטב הוא חסר אונים לבצור את רוחם.

הפרעות התחילו 22 מערץ וארכו חמשה ימים. בזוטומיר לבדה (מלבד הכפרים הסמוכים) נהרגו שלש מאות ושבע עשרה נפשות. רוב הנהרגים היו זקנים, נשים וילדים. מספר הצעירים בין הנהרגים היה מעט מאד, כי הצעירים נמלטו ביחד עם חיל המועצה, או התחבאו. אחדים הצליחו לפדות את נפשותיהם בכסף. אך היו מקרים, שהסיקרים קבלו כסף ואחר כך הרגו את קרבנותיהם.

ההריגות נעשו באכזריות נוראה. לולא החביאו הנוצרים הרבה יהודים, כי אז היה מספר ההרוגים בודאי כפלי כפלים. זאת ועוד אחרת: ביום 24 מערץ ערכו הבולשביים התנפלות חדשה על זיטומיר והפטלוריים הוכרחו להפסיק את הפרעות, כי נשלחו אל הפרונט.

ביום 23 מערץ, בשעה שהפרעות התגברו למעלה ראש, בקר פטלורי את זיטומיר. כאשר הודיעו לו על אדות הנעשה בעיר, הבטיח כי כבר הוציא פקודה לשים קץ לפרעות. אך באמת עד 25 מערץ לא נעשה שום דבר. רק ביום 25 מערץ התקוממה הזנדרמיה החקלאית בראש עם בוֹגוּצקי נגד ההתנפלויות והפרעות נפסקו בפעם אחת.

אם חפצים אנו לדעת, איזה תפקיד מלאו הפקידים, שעמדו בראש הצבא, די לנו רק להזכיר את תשובתו של הפולקובניק פטרוף, השֶף של הגרניזון. כאשר הודיעו לו שהקומיסיה האופציאלית, שנקבעה לעשות חקירה ודרישה בדבר הפרעות, באה אליו, אמר:

– אה, זו היא קומיסיה זידית! אין מה לדבר! – ולא הרשה לה לבוא לפניו.

רק כאשר הדלגציה הודיעה לו שחבריה נמנו על ידי הדירקטוריום, אז בא אתם בדברים ואמר להם:

– הסיסמא שלנו היא: הכו את היהודים, הכו את הבולשביים!

היו גם מספר גדול של נפצעים. להביא את כלם בחשבון לא היתה כל אפשרות, כי הנפצעים לא יכלו לצאת מבתיהם לקבל עזרה מדיצינית. רק ביום הרביעי של הפרעות, על פי האיניציאטיבה של חבר הדומה העירונית, דומַנובסקי, נתארגנה פלוגה סניטרית מעופפת לחבש את הנפצעים. אך החילים הסובבים בעיר שמו מפריעים על דרכם ולא נתנו להם לעבוד את עבודתם. אחיות רחמניות אחדות נשאו לבית החולים יהודי זקן שנפצע קשה. בדרך עצרו אותן חילים וחפצו להרוג את הזקן, ורק ברוב עמל ובתחנונים עלתה בידי האחיות להציל את הנפצע ממות. החילים הסכימו רק בתנאי שהאחיות ישאו את החולה חזרה לביתו.

תמונה מעציבה ומזעזעה את הנפש, הציג בית הקברות ביום שהובאו הנרצחים לקבורה. בית הטהרה היה מלא מפה לפה חללים, שהרוב מהם היו זקנים, נשים וילדים עד אפס מקום. וסביב הבית המון יתומים ויתומות, נשים שכולות מבעליהן, שקורעים שמים בבכיותיהם ויללותיהם. 

ביום 24 מערץ, כאשר התנפל צבא המועצה על זיטומיר, נתפשטו שמועות בעיר, שבאשר ינצחו הבולשביים אז ישמידו את כל הנוצרים, הנמצאים בעיר. מחמת שמועות כאלה, התנדבו הרבה נוצרים לצאת למלחמה על חיל המועצה. בין אלה שהתחברו עם הפטלוריים היו הרבה פקידים מימי הצאריזם, תלמידי בתי הספר וכמעט כל הזכרים מהפרורים ווראנגעליבקה ומאלעבאנקה, מקום מגורם של בני ההמון הנבער. הם נלוו אל הפטלוריים לא מאהבתם אותם, אך משנאתם את היהודים. בכל זאת נמצאו הרבה נוצרים שהיו למגן ליהודים והסתירו אותם בבתיהם.

ביום 25 מערץ, כשהפרעות עוד לא נפסקו לגמרי וקרו עוד מקרים של התנפלויות על היהודים, הוציא קומנדנט המצור פקודה, שבתוכה נמצא גם הסעיף הזה:

“באשר המנוחה כבר הוקמה בעיר, לכן מציע אני להתושבים ובפרט להיהודים, שלא ישבו חבואים בבתיהם. רק יצאו אל הרחוב”.

חבר הדומה, פרוקודין, בקש מאת הקומנדנט וואָזני, למחוק את הסעיף על דבר היהודים. כי איך אפשר להכריח אותם לסכן את נפשותיהם ולצאת אל הרחוב אחרי הפרעות וההריגות שעברו עליהם, ושעוד לא פסקו לגמרי. אך וואזני לא רצה בשום אופן למחוק את הסעיף הזה.

רוב ההרוגים היו עניים. האמידים, על פי רוב, פדו את נפשותיהם בכסף. איש זקן בן ע"ד שנים נהרג, יען היה לו בכיסו רק שמונה עשר רובלים, בשעה שדרשו ממנו כפר נפש אלף רובל.

בעיר נדפסו ונתפשטו כרוזים: “הכו את היהודים”! ועוד כאלה.

(על פי הידיעות שאסף ליפשיץ, מורשה של ועד העיר המרכזי, באוקרינה).

III

משברי הפרעות שהתחוללו בימים האחרונים במלא רחב אוקרינה, הגיעו בזיטומיר למרום קצם. אם הערים ברדיטשוב, אברוטש, קורוסטין, דוברוביצה וקוּטוּזובה סבלו הרבה – הנה זיטומיר נהרסה כלה. עיר מרֻבה באוכלסין, שנמצאים בתוכה תשעים אלפים תושבים, נחמסה כלה עד היסוד. המחסנים מהמחלקה הראשונה ביחד עם החנויות הפעוטות, מרכז העיר ביחד עם הפרורים, בתי העשירים וצריפי העניים, כלם – בלי יוצא מן הכלל – היו לבז ולמשיסה. הסיקרים התחוללו בעיר כשוד משדי במשך ששה ימים. הם חמסו, הרסו, רמסו וטרפו כחיות טרף.

והחורבן וההרס הנורא הזה, שהיו דרושים כחות ענקיים כדי להוציאם לפעולות, נעשו ונגמרו בידיהם של איזו עשרות סיקרים. הנני מדגיש “איזו עשרות”. אף כי בחמס ושוד לקחו חלק מחנות שלמות של חוליגנים מאֶלמנטים שונים, שנתחברו יחד. אנשים ונשים, פועלים פשוטים ואינטלגנטים. אך כל אלה המחנות היו רק המאסף, אשר לקטו את הפרורים, שהשאירו להם הסיקרים. העובדים האקטיבים, אלה שהרסו את המחסנים, הבעירו אש בבתים, הרגו, ענו ואנסו – היו רק איזו עשרות. בכל אופן – לא יותר ממאה.

אמנם מחזה עגום וקורע לבב היה מראה העיר ההרוסה. אך יותר נורא ומעורר גועל נפש היה לפגוש בקהל החוליגנים גם אנשים עטופים בבגדי כהונה, פקידים ומורים של בתי הספר העירונים, שהסירו את מסוה הבושה מעל פניהם ולקחו חלק בביזה ביחד עם האספסוף.

באותה שעה שהסיקרים הרעימו ביריותיהם, כדי להפחיד את ההמון, שלחו המחנכים של אחד מבתי המחסה לילדים, המתפרנס גם על חשבון היהודים, את חניכיהם החוצה, כדי “לזכות גם אותם במצות פרעות”. והפעוטים הללו עשו את משלחתם באמונה: חמסו ובזזו והביאו את החפצים השדודים אל מחנכיהם.

הפרעות והטבח בזיטומיר לא באו בהסח הדעת. הכל היה מוכן ומסֻדר מכבר. הפרעות בברדיטשוב התחילו ביום 23 מערץ 1919 (למנין ישן) ונמשכו רק שעות אחדות, ובאותו יום הודיעו לקיוב. ובכל זאת לא אחזו בשום אמצעים. וכאשר, אחרי עבור שלשה ימים, התפרצו החילים לזיטומיר והתהוללו שם באין מפריע ששה ימים, לא נקפה הרשות המרכזית אפילו באצבע קטנה. על ההשתדלות להפסיק את הפרעות, נתקבל מענה: “הננו קצרי אונים”. וכאשר שלטון העצמי של העיר רצה לסדר פלוגות מגן, אִימה עליו הרשות, כי מיד יאסרו את כל החברים של שלטון המועצה בבית הסוהר. כעשרה ימים אחרי הפרעות עלה בידי שלטון העצמי לקבל רובים אחדים בשביל השומרים, על פי הרשיון שנִתן מהקומנדנט של המצור. אך כל הרשיון היה רק מין “קומדיה של בֻבות” ומעשי התעללות. התירו להשתמש בנשק רק ביום, ולהשיב בכל ערב את הנשק חזרה. ביום 11 ינואר 1919 הבטיח הקומנדנט של המצור, שיצוה שלא להוציא את הנשק מידי השומרים גם בלילה, וביום השני הוציא פקודה, שהועדים של הבתים מחויבים להמציא את כל הנשק שנמצא בידיהם במשך שעות אחדות. מובן, שבתנאים כאלה נקל היה לארבעים חמסנים מזוינים לחמוס ולבוז את כל הרחוב הווילסקי, שגרים שם ערך עשרה אלפים נפשות, מבלי פסוח אפילו על בית אחד, והמיליונרים של אתמול היו צריכים היום להושיט יד ולבקש פרוסת לחם. הפקידות העירונית אמנם דרשה עזרה מקיוב עשרה מיליון רובל. הממשלה קצבה רק שני מיליון רובל. וגם הסכום הזה לא נתקבל. כאשר שבה הדלגציה מקיוב, עוד לא קבל בית האוצר בזיטומיר את הפקודה. וכאשר הפקודה נתקבלה – שוב לא היה כסף בבית האוצר.

(בונגארד)

זלוטופולי (מחוז טשיגירין, פלך קיוב)

I

ביום 1 מאי 1919, שחל ביום החמשי בשבוע, חגגה העיר זלוטופולי את חג הפועלים. כל המפלגות והחבורות התאספו אל הככר הנרחב שלפני הוולוסט, עם דגליהם האדומים, עם הסיסמאות השונות, הרשומות עליהם. באו גם ראשי המועצה של הפועלים ונאמו נאומים לכבוד החג. אחר כך התחילה התהלוכה בעיר.

גם המפלגה האוקרינית באה בדגלה הלאומי, שעליו היה רשום “בעד אוקרינה החפשית”, להשתתף בחגיגה. אך נפל סכסוך ביניהם ובין הפועלים; הם דרשו שיתנו להם ללכת בראש התהלוכה והפועלים לא הסכימו לזה. אז עזבו האוקרינים “הסַמוֹסטינים” (העומדים ברשות עצמם) את התהלוכה בחרי־אף ושבו לבתיהם.

ביום השני נודע בעיר, שנשלחה פלוגה של פרשים לכפר הסמוך, ליסטופאדוב תחת פקודתו של הקומנדנט הרוסי, המפקד את גַיְסֵי המגן של נובומירגורוב. לשם איזו מטרה נשלחה הפלוגה לא ידענו. העיר היתה נבוכה.

הפרטיזנים של הכפר ליסטופאדוב פגשו את חיל המגן מזוינים בנשקם. המלחמה פרצה ביניהם, אך ידי חילי המגן היו על התחתונה; בעמל רב עלה להם להמלט מן הכפר. הם נסו בדרך אחרת ולא שבו העירה.

הפרטיזנים של הכפר ליסטופאדוב, בידעם שהעיר נשארה בלי הגנה, השתמשו בשעת הכשר הזו, התגודדו לגדודים והתפרצו העירה, התחלקו לסיעות והתפשטו ברחובות. הללו בוזזים וחומסים את הבתים ואת החנויות, ואלה דולקים אחר היהודים הנסים מנוסת חרב והורגים בהם.

פתאם נשמע רעם של יריות ונפץ של זגוגיות. אל הפרטיזנים התחברו החוליגנים המקומיים גם אכרי הסביבה. הרחובות, שנמצאו בהם בלאו הכי אנשים מועטים מסבת הגשם שירד בזעף מאז הבקר, נשארו עתה ריקים. היהודים באו במרתפים, בעליות ובשאר המחבואים. רק סיעות של חוליגנים עוברות לעתים תכופות, מטַילות ברחובות, מתפרצות אל הבתים. שוסים, בוזזים, הורסים.

"אני – מספר המודיע – ראיתי הרבה יחפים במכנסים מפושלים עד לארכובותיהם ומזוינים ברובים, שעברו, דרך רחוב הטיאטרלי, אל רחוב הגדול. שם הקיפו את בית המועצה והתחילו לירות בו. אך הבית היה ריק, כלם הספיקו להמלט על נפשם.

“באותה שעה עברו דרך ביתי אחדים מנכבדי הרוסים ושמעתי אותם משוחחים ביניהם: בעיר נתאספו לא רק האכרים מליסטופאדובה, אלא גם האכרים מקושארקי, טוריאן, מעזערקי ומכל הסביבה”.

במשך שעה אחת, עד שהספיקו חיל המגן לשוב חזרה, הרגו הפרטיזנים שמונה יהודים, שגופותיהם התגוללו בחוץ, גם פצעו הרבה אנשים.

כאשר שבו העירה גיסֵי ההגנה ונכנסו גם חיל המגן של נובומירגורוד עלה בידם לגרש את הפרטיזנים מן העיר.

II

הפרטיזנים עזבו את העיר, אך לא את שדה המערכה; הם התבצרו מחוץ לעיר וערכו מלחמה עם גיסי ההגנה, שנמצאו בתחומה של העיר, ורעם היריות לא פסק כל היום.

היהודים, שגרו בחלק העיר הפונה אל הכפר, עזבו את בתיהם וכל רכושם הפקר והלכו לבקש להם מקומות להתחבא בהם. מקצתם ברחו אל העיר הסמוכה, נובומירגורוד, ומקצתם התחבאו בעליות ובמרתפים שבבית החולים העברי. היריות לא פסקו גם בלילה. היהודים לא נתנו שינה לעיניהם מפחד התנפלויות פתאומיות. הלילה ארך “כאורך הגלות”. כלם נמוגו מפחד. גדודי ההגנה היו חדלי כח לעצור בעד הפרטיזנים מהתפרץ העירה, והעזר שקוו לקבל מיֶליסאבֵיטגראד, מהפועלים העובדים בבית החרשת של העלווארט, לא בא. ואוכלסי הפרטיזנים הולכים הלוך וגדול, הלוך והתרבה. אליהם נלוו כל פעם גדודים חדשים מכפרי הסביבה, מחנה כבד מאד.

באותו הלילה התפרצו אחדים מהפרטיזנים אל הבתים הנמצאים בקצה העיר, גם התנפלו על ביתו של הזקן בורשטיין והרגו אותו ואת בנו.

בבקר השכם של יום השלישי, הוא יום השבת, התלקחה המלחמה בין הפרטיזנים וחיל המגן ביתר עז. הפרטיזנים המטירו על העיר גשם של כדורים. חיל ההגנה לא יכלו להחזיק מעמד. הם נסוגו אחור, התפזרו וברחו. הפרטיזנים התפרצו העירה. וכאשר הרחובות הקרובים אל הכפר נתרוקנו לגמרי מיושביהם והבתים והחנויות נשארו הפקר, חדרו לתוכם החוליגנים המקומיים, שדדו וחמסו, נפצו ורמסו באין מפריע. השוד וההרס ארכו עד הצהרים.

פתאום רעדה הארץ מרעם היריות ומתוך הרעם נשמע קולות הפרטיזנים:

– בוז לכם, מגינים של הזידים! על מי אתם יורים, על אחיכם?

היהודים בשמעם את הקולות והצוחות, חשבו שבודאי באו הפועלים מיליסאביטגראד לעזרתם, והתחילו לעזוב את מחבואותיהם.

אך במהרה עמדו על טעותם. אלה לא היו הפועלים ההעליווארטים, אך גיסי ההגנה שנשלחו מהכפר “הרוטה השמינית”, גדוד של חמשים איש מזוינים כדבעי ברובים ובפצצות. על פי השתדלותה של המועצה העירונית, גם גיסות ההגנה הנובגורודים החליפו כח בינתים והתחברו עם הגיסים של “הרוטה השמינית”. עד מהרה עלתה בידם לגרש את הפורעים מהעיר. היהודים יצאו מחוריהם, מודים ומשתחוים על הפדות והגאולה וישבו לקיים את “הסעודה השלישית”, כל איש מצרורו, שהביא אתו, אחרי תענית של שני ימים. אנחנו ישבנו ברחוב בכפיפה אחת. לשוב לביתנו לא עלתה על דעתנו. מי יודע אם יש לנו לאָן לשוב. בודאי הריקו הפורעים את הבתים ואנחנו נשארנו בערום ובחוסר כל. אך גם על זה לא דאגנו כלל– “מאן דיהיב חיי יהיב מזוני”.

III

אך שלותינו לא ארכה.

עוד באותו הלילה התחדשו היריות ביתר שאת.

כנראה, גיסי ההגנה של “הרוטה השמינית”, שהיו כלם נוצרים, השלימו עם הפרטיזנים, וביום הראשון התחדשו הפרעות בכל נוראותיהן. אל הפורעים של ליסטופאדוב והסביבה נספחה גם האינטליגנציה העירונית: פקידי הפוסטה, המורים והתלמידים של הגימנסיה ושל בית הספר לאגרונומיה, גם הנוטריון שערבאן, הַצַּלָּם ראדזובילסקי ושאר סלתה ושמנה של העדה הרוסית. גם בניו של הכומר הזקן זיליניצקי השתתפו במצוה זו, להרוג ולהשמיד את היהודים.

האינטליגנטים היו גם המפקדים הראשים של כנופיות הפורעים. הם הלכו לפני המחנה מזוינים ברובים, אקדחים וסיפים ואחריהם נהרו המונים־המונים זקנים ונערים, אנשים ונשים, כלם מזוינים בשכינים, שפודים, קרדומות ופטישים. המפקדים הלכו בראש המחנה. ידיהם ובגדיהם חמוצים מדם הקרבנות. כפריצי חיות התנפלו הרוצחים הללו על היהודים האמללים שנפלו בידיהם, והגירו אותם לטבח. על זקנים ותשושי כח לא חסו וילדים קטנים יונקי שדים לא רחמו.

מעשה בששה אנשים שנהרגו שם במערה אחת: אב ואם עם שני ילדיהם ועוד שתי נשים, שהתחבאו עמהם ביחד.

מעשה באשה צעירה, אֵם לשלוש ילדות פעוטות, שחפצה לסוכך בגופה על בעלה שלֻקח למות. הרוצחים הרגו את שניהם בחמת רצח. והפעוטות נשארו יתומות בלי אב ואם.

ועוד מעשיות כאלה, שמנקרות את המח, מקדישות את הדם ופולחות את הלב. 

האינטלננציה לא היתה אסטנסית כלל וגם בביזה לקחו חלק בראש. הם שברו בקתות של הרובים את הדלתות והחלונות, גם נכנסו תחלה אל הבתים והחנויות. בדקו עד המקום שידם מגעת, את “המזומנים”, כלי הכסף והזהב. גם את המעולים והמשובחים בהחפצים לקחו להם, וכאשר הם גמרו את עבודתם, קראו לבני האספסוף והללו גמרו את העבודה, קפלו חבילות מהחפצים הנשארים והריקו את הבתים והחנויות.

הַיְרִיות לא נפסקו כל היום. קולות היריה, תרועות הידד ורעש של צלצול הזגוגיות בהתפוצצן התערבו עם לעג הבוז ומשוש פראים, בשעה שהחוליגנים גלו את מחבואו של איזה יהודי וסחבו אותו החוצה להריגה. והקולות עלו בלולים ומסֻבבים והחרישו את האזנים. בין הקולות הללו נשמע לפעמים גם קול ענות חלושה – אנקתו האחרונה של יהודי נרצח, שהתפרפר בין החיים והמות.

פתאום נשמע קול תרועה וצחוק מחריש את האזנים. ההצלחה שחקה להפורעים. ציד יפה עלה במצודתם: הם גלו מערה, שהתחבאו בתוכה יותר מעשרים יהודים.

– צאו, זידים! – נשמע קול המפקד.

היהודים זחלו מתוך המערה.

־אל הקיר!

בפיק ברכים קרבו האומללים אל הקיר.

נשמעו יריות תכופות. חמשה יהודים נהרגו. הנשארים נפצעו פצעים אנושים.

ומעשים כאלו נשנו בהרבה מקומות.

חשבנו שכל העיר, שמספר תושביה היהודים כעשרת אלפים נפש, נגזר עליה כליה וכל אחד חכה לתורו.

IV

בצהרים הגיעו ההשתובבות, ההתהוללות והרציחות למרום קצן. הכדורים עפו מכל צד ועבר כצפרים עפות. הסיקרים עברי מבית לבית, אנסו, שדדו, חמסו והרגו בקראם איש לחברו:

– אבדן ומות ליהודים!

– ערו את הזידים עד היסוד!

כאשר כבר שדדו ובזזו דַים, גמרו להעלות את העיר על המוקד.

– טפליא, אל העבודה – נשמעו קולות המפקדים.

ששים ושמחים לעשות רצון מפקדיהם קרב האספסוף אל העבודה. הביאו נפט ושפכו על הרצפות, צברו קש וחשש והציתו בתים אחדים. ההבערה ללהב יצאה. האש התלקחה למרות הגשם השוטף, שלא פסק כל היום. לשונות הלהבה התארכו והשתרבבו, התנשאו למעלה. פחי הברזל של הגגות התפתלו והתקפלו על ידי האש והגביהו עוף, לפידי אש עפו מכל עבר וענני עשן הליטו את כל העיר.

לפנות ערב פגעו בנו הסיקרים בחורבה אחת, שנמלטנו שמה אחרי סדרה ארוכה של נדודים מרפת למערה, ממערה לעליה. ומעליה למרתף, עד כי הגענו לאותה חורבה. בתנו הבכירה, בת שבע שנים, אבדה מאתנו, במשך הנדודים הללו אני ואשתי רבצנו בחורבה באחת הפנות, בני הילד, בן שנה ומחצה, חבוק בזרועותי ודואגים לבתנו. 

פתאום התפרצו אל החורבה סיקרים אחדים מזוינים ברובים וקרדומות. אחד מהם קרב אלינו, הרים את הקרדום וצעק בכעס;

– זידים, התכוננו למות!

לשוא בכינו והתחננו שיחוסו עלינו. מסרתי להם את שעוני, התכשיטים של אשתי, זהב ופנינים; גם מעות מזומנות, כשלשה אלפים רובל, שנמצאו בידי, מסרתי להם. הם לקחו את הכל ואחר כך הניפו את הקרדומות והכו אותנו על ראשינו. אני ואשתי נפלנו על הרצפה. הדם זנק בחזקה מהפצעים. הסיקרים האמינו כי כלו אותנו ועזבו את החורבה. לאשרנו, לא היו הפצעים אנושים. בתחבושות ובתחבֻלות שונות עצרנו את הדם. נשארנו בחורבה עד כי האיר היום. לפנות בקר, כאשר היריות שקטו מעט, עזבנוה. אנחנו דלגנו חרש, דרך הגדרות, מחצר לחצר, התגנבנו דרך מבואות אפלים ועקומים, עד שהגענו לבית החולים העברי. שם נתנו לנו עזרה וחבשו את הפצעים.

V

ביום השני התחדשו הפרעות ביותר תקף ועוז. לזלוטופולי בא האטמן קוצוּרי עם הכנופיה שלו. וכאיש צבא ומומחה לפרעות ולהריגות, למד להפרטיזנים כיצד עורכים טבח להיהודים. כל זאת נודע לנו מהמון הנפצעים, שעלתה להם להגיע לבית־החולים כדי לחבוש שם את פצעיהם.

היו מקרים שנשים השליכו את ילדיהן ברחוב, כדי שיוכלו לטפס על הגדרות למלט את נפשותיהן בבית החולים העברי, ששם, בעליות ובמרתפים, מצאו להם מקלט אנשים למאות. שם שכבו הפליטים ערומים ומעוטפים בבלויי סחבות, כי הסיקרים פשטו מעליהם את בגדיהם והציגו אותם ערומים. במשך חמשה ימים התגוללו האומללים האלה באבק וברפש של העליות והמרתפים, אכולי כנה, רעבים וצמאים, לשונם בצמא נשתה ומעיהם חמרמרו.

ביום השני הוציא קוֹצוּרי פקודה לשלח באש גם את החנויות. הפקודה נתמלאה בדיוק. יותר משתי מאות חנויות היו לשרפה. מאכלת אש. אך, כמובן, התרוקנה הסחורה קודם על ידי הסיקרים.

הבטתי דרך החלונות של בית החולים וראיתי שכל העיר אחוזת להבה. לבי התכוץ בקרבי ונפשי שאלה למות. הלהבה הלכה הלוך וגדול, הלוך והתרומם למעלה והאירה באור נגוהות את חשכת הלילה. לשונות אש משתרבבות למעלה, ורעם היריות וצוחות פראים אינם פוסקים. אנחנו כמעט שיצאנו מדעתנו ומחשבה אחת מנקרת במח של כלנו:

– "רבונו של עולם, עד מתי, עד אנה? הכָלה אתה עושה אתנו? “

גם ביום השלישי הלכו ונמשכו השוד וההריגות. לפנות ערב יצאה פקודה מקוֹצוּרי להפסיק את הפרעות. גם צוה על היהודים שיתאספו בשני רחובות, הנמצאים בקצה העיר. היהודים התאספו כחמשים איש בכל בית, ושומרים העמידו שלא יתנו להחוליגנים להתנפל עליהם.

ביום הרביעי נתקבל הרשיון להביא את הנרצחים לקבורה. במשך שני ימים עבדה פלוגה של מתנדבים לאסוף את ההרוגים, שהתגוללו בעליות ובמרתפים ושהיו משלכים ברחובות, בשדות ועל הדרכים זה שבעה ימים. רבים מהם כבר היו לברות לשני הכלבים וחיות טורפות.

מספר ההרוגים היה יותר ממאה איש, בתוכם הרבה זקנים, נשים וילדים ויותר משתי מאות נפצעים.

כאשר נפסקו הפרעות והטבח, הריק גדודי קוֹצוּרי את החפצים מתוך הבתים העזובים והביאו אותם אל הגמנזיה העירונית, ששם נמצא השטב של קוצורי, חלק מהשלל קבלו הפרטיזנים מליסטופאדוב והנלוים עליהם. ומה שעלה בחלקו של קוצורי והכנופיה שלו טענו על עגלות והובילו למאורתו שנמצאה בהיער, “חולודני יאַר”.

VI

המנוחה בעיר ארכה כעשרה ימים, כל זמן שקוצורי נמצא בעיר. אך כאשר העביר את כל השלל אל מקום חניָתו ועזב את העיר, התחדשו הפרעות – ועוד הפעם רציחות, מעשי אונס, חמס ושוד וגלגולים מעליה לרפת ומרפת למרתף.

אנחנו כבר קצנו בחיינו. מזוהמים, מרֻפשים ואכולי כינה התאבקנו במחבואותינו. גם הרעב הציק לנו עד מאד. עזבנו את מחבואותינו. התאספנו כלנו בנערינו ובזקנינו, בנשינו וטפינו. לקחנו דגל לבן בידינו וגמרנו לצאת אל הסיקרים. יעשו אתנו כטוב בעיניהם. אם יהרגו אותנו – “טובים חללי חרב מחללי רעב”.

כשנפגשנו עם הפורעים געה כל העדה בבכיה.

הסיקרים נחלקו בדעותיהם: יש אומרים "שצריכים להשמיד ולאבד את כל היהודים מבלי השאיר להם שריד ופליט. אך המתונים שבהם אמרו, שצריכים להתישב ולעיין בדבר. נצחו המתונים את הפוחזים וקבלנו תשובה:

– שובו למקומותיכם וחכו לתשובה!

הלכנו כלנו לבית המדרש המירגורודי שבעירנו וחכינו לגורלנו, שהיה נתון בידיהם של שני איבַנים: איבן טרעביץ מזלוטופולי ואיבן קורעצקי הטוריאַני ראש הבריונים.

כך ישבנו בבית המדרש וחכינו לתשובה. עברו שני ימים וכל מענה לא נתקבל. אז בחרנו מבינינו דלגציה של חמשה עשר איש, בתוכם גם הכותב, והלכנו במסירות נפש אל הרוסים בעלי ההשפעה, גם אל הכומר הצעיר לְבוֹב. אחר־כך הלכנו אל הכפר ליסטופאדוב לבקש רחמים מאת הפורעים, אך הם השיבונו מאמצע הדרך באמתלא שאינם פנויים עתה לדבר עמנו, כי טרודים הם בחזית הקומוניסטים.

ובאמת היו אז ידיהם מלאות עבודה:

הם ערכו אז פרעות והריגות בערים: נובומירגורוד, וויסק, מאטוסובה, ליבידין.

בנובומיגורוד הרגו 150 נפשות

בויסקו 20 נפשות

במאטוסובה 80 נפשות

ובליבידין 40 נפשות

ולפיכך לא היה לבם פנוי לבא אתנו בדברים.

עברו עוד כשני ימים והנה פתאם הזמינו אותנו אל המיליציה. שם מצאנו את מורשי הכפר ליסטופאדוב; הם הציעו לפנינו את הדרישות הללו:

א) לענוש את הקומוניסטים, הנמצאים כעיר.

ב) להבטיח להם, שאין שום טינא בלבנו עליהם ולא נביא עליהם את הבולשיביקים לענוש אותם.

ג) להוציא את הנשק הנמצא ביד צעירינו ולמסור להם את הסך חמש מאות רובים ושאר מכשירי מלחמה שנמצאים בידי אלה.

אם נמלא את התנאים האלה, יהיו לנו נפשותינו לשלל.

אנחנו בכינו לפניהם, בארנו להם שאין שום כח בידנו לענוש את מי שהוא, גם רובים במספר גדול כזה אין כלל בנמצא בעירנו.

אז הסכימו שנמסור להם את הנשק הנמצא בידי היהודים, כמה שיש, ואותי, בתור רב העיר, הכריחו להטיל חרם על כל מי שלא יביא את נשקו. וביחס לקומוניסטים הם לבדם ימַצוּ את עמק הדין.

אנחנו שבנו לבית־המדרש, ששם נתאספה כל הקהלה. אנחנו מסרנו להם את המשא ומתן שהיה לנו עם המורשים מליסטיפאדובה, והתנאים אשר התנו אתנו, וכל העדה געה בבכיה. אני בלב נשבר הייתי נאלץ למלא את פקודתם. את הזמן של מסירת הנשק הגבילו עד השעה השניה אחר הצהרים. את ספרי התורה הוציאו לחצר בית־המדרש ובמעמד כל העדה הוטל החרם. במשך שעות אחדות נצברו כארבעים רובים, גם סיפים אחדים וכדורים ושאר מכשירי מלחמה. בשעה השניה באה לבית המדרש סיעה של צעירים, בניהם של בעלי האחוזות מהסביבה, כלם לבושים בנדי שרד עם כתפות (אֵיפולֶטים), גם הנוטריון המקומי בא לבוש בבגדי שרד של אופיציר, וקבלו את הנשק.

בו ביום הוציאו כרוז, כי הרשות עברה לידי “הגבורים הלבנים”.

אחרי ימים מועטים עלו על זלוטופולי פלוגות של חיל המועצה ומן התחנה המטירו גשם של כדורים מתותחים. כאשר נכבשה העיר, הקימו על כנה את שלטון המועצה של הפועלים והאכרים, גם נסו להקים סדרים בעיר. אך הסדר לא הוקם. מספר החילים של המועצה היה מעט, ומספר המתפרצים היה גדול מאד. והאנרכיה לא פסקה. התנפלויות ופרעות הלכו ותכפו. היהודים חרדו מקול עלה נדף וכל גוי קטן דרך ברגל גאוה על ראש היהודים.

באותם הימים התחילו התושבים היהודים לעזוב את העיר, וגם אני הכותב לקחתי את מקל הנודדים בידי ויצאתי בגולה, ביחד עם בני ביתי.

(נחמן פוזיס, רב דזלוטופולי)

ב

(ידיעות שנאספו על ידי ועד הפועל, לעזור לנגועי הפרעות).

הפרעות והטבח התחילו בזלוטופולי ביום 2 מאי 1919, ונמשכו כמעט ארבעה שבועות. ועד הפועל ידע עוד לפני שני חדשים, שעושים תעמולה לפרעות בסביבה, ואם לא יאחזו באמצעים הנחוצים, אז ההבערה ללהב תצא. כל המפלגות הפרטיזניות שבאו לזלוטופולי, הביאו עמהן אתמוספירה של אנטיסמיטיזם. ביחוד הצטינה בזה המפלגה שנמצאה תחת הנהגתו של לוֹפַטַה. הוא בכל האספות של הכפרים, עשה אגיטציה פומבית ועורר את האכרים להתנקם ביהודים. לופטה ומפלגתו עזבו את טשיגירין בתחלת אפריל ועברו ללעבעדיק ומשם, דרך הכפרים לעפיא נקה, טוכלא ועוד – לזלוטפולי. עוד טרם בואם, הודיעו האכרים של הסביבה כי לופטה וסיעתו דורשים לפרעות. יום אחד לפני ביאתו של לופטה כבר היה מורגש בעיר ריח של פרעות. לופטה גלה את דעתו גם לפני ועד הפועל, שצריכים להשמיד את היהודים. אז הביא ועד הפועל פלוגה של חילים מיֶליסאביטגראד והם הוציאו את הנשק מידי בני מפלגתו של לופטה. ההכרח אלצם לזה. כאשר לופטה התנהג כדיקטטור, תפש חמשה חברים של הועד ליסד בעיר מצב של מצור. גם הודיע, שבמשך יממה מחויבים התושבים לשלם את החובות הישנים מהמסים של הזימסטבה שהם חיבים, ואת המפגרים לשלם יענוש קשה, גם לא ימנע את עצמו מלירות על העיר. מזלוטופולי נשלח דלגציה לקיוב עם מכתב מפורט על אדות מעשיו של לופטה. בא משם בא־כחה של הממשלה. הוא אסף הרבה תעודות וחמר על אדות מעשיו של לופטה ובני מפלגתו במחוז טשיגירין, המורשה של הממשלה הודיע את תוצאות חקירותיו על ידי הטלגרף גם להקומיסריאט של המשפטים וגלה את דעתו, שנחוץ תיכף למסור לדין את לופטה וסיעתו.

מזלוטופולי נסע המורשה ביום 23 אפריל, באמרו שנוסע הוא לקיוב להביא משם פלוגה של חילים לטשיגירין לאחוז באמצעים הנחוצים, כדי לטהר את כל המחוז מסיקרים.

מה היה סופה של החקירה והדרישה – אין אנו יודעים, אך זאת יודעים אנחנו כי לוטפה וחבריו נמצאים עד היום בטשיגירין ואין פוצה פה כנגדם ומרגיז את מנוחתם.

שני ימים אחרי הפרעות בא לזולוטופולי גדוד של חילים תחת הנהגתו של קוצורי הצעיר. אך קוצורי והכנופיה שלו התחברו עם הפרטיזנים וביחד עמהם חמסו את רכוש היהודים ורצחו נפשות.

זלינקי (כפר, מחוז חרסון, סמוך לנובואוקרינקה)

בכפר זלינקי נרצחו יהודים בשנת 1919 על ידי הפטלוריים, ובשנת 1920, על ידי הכנופיה של מאכנו. מהם הביאו לקבורה בנובואוקרינקה: את גילבורג חיים, זבארסקי נחום, ופוליאקוב אהרן.

(אברהם ראווא 34)

זנאמינקה (מחוז אלקסנדריה פלך חרסון)

בזנאמינקה גרו כמאה ועשרים משפחות יהודים.

בחדש פעברואר 1919 התפרצו הפטלוריים אל המושבה ובמשך שלשה ימים עשקו וחמסו את בתי היהודים, שלחו באש את החנויות ואנסו נשים. היהודים עזבו את המושבה וברחו אל הערים והכפרים הקרובים.

אחר כך, כל סֻלמה (אישולון) שעברה דרך התחנה פשטה על המושבה וחמסו את בתי היהודים.

בסוף אפריל, 1919, התפרצו גדודי גריגוריוב לזאמינקה. מתחלה חשבו שהם חילי המועצה, מפני שגם הם נשאו פסים אדומים כמו הצבא האדום. הם נכנסו אל המושבה בשבת לעת המנחה. שני חילים קרבו אל בית הכנסת בשעה שהיהודים התפללו תפלת המנחה והתחילו לנפץ את הזגוגיות בידיהם. כאשר פצעו את ידיהם בשברי זכוכית רצו החוצה בצעקה, שהיהודים התנפלו עליהם ופצעו אותם. תיכף הקיפו החילים את המושבה והתחילו לירות על היהודים. נמלטו רק אלה שהצליחו להמלט אל היער הקרוב. מספר ההרוגים היו אז ארבעים נפש.

(אברהם רובינשטיין 39, פועל)

זשוליאן (כפר סמוך לקיוב)

בחדש ספטמבר נרצחו בכפר זשוליאן שמונה עשר יהודים על ידי הדיניקיים.

זשיבוטובה (פלך קיוב)

א.

I

זשיבוטובה היא עירה קטנה, מספר תושביה היהודים היה כשש מאות משפחות. עשירים גדולים לא היו ביניהם.

בתחלת שנת 1919 התחיל בסביבה זרם של פרעות. הסוכנים של פטלורי שוטטו בעיר ובכפרים והעירו את האכרים להתנקם בהיהודים על פי הסיסמה הידועה: “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!”. הסוכנים הללו השתמשו בכל האמצעים. גבבו עלילות, בדותות ושקרים אויליים, שאין להם שחר כלל, בידעם במה לתפוש בלבם את ההמון הגס. למשל, ספרו כי היהודים אספו ששים פוד עינים מהנוצרים שרצחו, וקברו אותן תחת הרצפה של בית התפלה. נמצאו גם עדי ראיה. כך הכשירו את הקרקע לפרעות.

מפסח ועד עצרת נערכו פרעות בהרבה עירות של הסביבה. לזשיבוטובה באו פליטים של העירות החרבות.

חיל ורעדה אחזו את יהודי זשיבוטובה. נתקבלו ידיעות על דבר הפרעות והטבח בבורשבשאנובקה ובלזקאשובקה הסמוכות. היהודים התאספו לבית הכנסת לטכס עצה מה לעשות. הצעירים הציעו ליסד גיסי הגנה. אך הזקנים לא הסכימו. נתיסדה שמירה בלילות. הפחד הלך הלוך וגדול. בכל רגע היו נכונים לברח. גם בלילה לא פשטו את בגדיהם מעליהם.

ביום השבת 10 מאי 1919, בשעה השלישית לפנות בקר, נשמע רעם יריות לא רחוק מהעירה. להשומרים נודע שסיעה של סיקרים הולכת וקרבה אל העיר.

עם אור הבקר התפרצו הסיקרים העירה וצוו על היהודים להתאסף בבית הכנסת. אך היהודים הבינו את הסכנה הכרוכה בעקבי אספתם בבית סגור, והתאספו על המגרש שלפני בית תפלתם של הנוצרים. סיקרים מזוינים הקיפו את היהודים והאטמן שלהם פנה אליהם בנאום כזה:

– "זידים קומוניסטים! יודעים אנחנו את מעשיכם: אתם אספתם את כל הנשק, הכינותם לכם רובים ותותחאות והנכם חושבים להשתרר עלינו ולגזול את תבואותינו. אך זאת היה לא תהיה: הנני נותן לבם ארכה שתי שעות. במשך הזמן הזה תביאו אלי ארבעה תותחים, מאה רובים ועשרה אקדוחים. וכדי שתקימו הכל בדיוק הנני לוקח מכם עשרים איש בני תערובות“.

את בני־התערובות הובילו אל הוולוסט. שמה התאספו גם האכרים המקומיים אליהם פנה האטמן בנאום, שהיהודים חפצים לכבשם לעבדים, לקחת מהם את בהמתם ואת שדותיהם. ולכן – כדי להקדים פני הרעה – עליהם להרוג ולהשמיד את כל היהודים, או, על כל פנים, לגרשם כלה מן העירה.

בין כך התפשטו הסיקרים בעיר והתחילו לבוז את הבתים. היהודים אספו את כל הנשק שנמצא בעיר (שמונה רובים וארבעה אקדוחים) והביאו אל האטמן. אך הוא כעס עליהם, רקע ברגליו, חרף וגדף אותם על שחפצים לרמות אותו, ודרש דוקא מאה רובים, ארבעה תותחים וכו', וכדי להראות להיהודים שאיננו משטה עמהם, צוה להביא תיכף אחדים מבני־התערובות ולהעמידם אל הקיר. האכרים המקומיים, שנמצאו באותו מעמד, מלאו צחוק פיהם ולא נקפו אף באצבע קטנה להציל את הלקוחים למות. אך שלמה סקבירסקי ויוסף פלאשטשאנסקי התחילו באים בדברים עם הסיקרים והציעו לפניהם לשחרר את בני־התערובות ולקבל כמקומם ערבון ששים אלף רובל במזומנים, והרבנים יביאו באָלה את נפשם, כי, מלבד הרובים והאקדוחים שנמסרו, אין בעיר יותר שום נשק; ואם ימצא בעיר עוד רובה או אקדח, אז ישאר הכסף בידם ומלבד זה יתנקמו בהיהודים כאות נפשם. הסיקרים, שמספרם היה מעט, התרצו אל התנאים שהציעו לפניהם והסתפקו רק בזה שבזזו בתים אחדים.

אך בזה עוד לא נגמרה הסאה. האכרים המקומיים למדו קל־וחמר בעצמם: ומה אם באים איזו סיקרים מן החוץ והיהודים ששים ושמחים למלאות את כל דרישותיהם ומשלמים להם קונטריבוציה, הלא קל־וחמר בן בנו של קל־וחמר הוא, שהם אדוני העירה, יש להם בודאי הרשות והצדק לדרוש מהיהודים קונטריבוציה. והנה ערכו רשימה שלמה של סחורות בתור קונטריבוציה: חמשים פוד בורית, חמשים זוג מגפים, ארג לבגדים, חמש תבות גפרורים, חמש תבות מאכוֹרקה, נפט ועוד רשימה ארוכה של חפצים, שאינם נמצאים כלל בעיר. אך גם הפעם נכנסו בעובי הקורה שלמה סקווירסקי ויוסף פלאשטשאנסקי והציעו לפני האכרים ליסד חנות קופרַטיבות, ששם ימכרו סחורות בזול בלי הבדל לנוצרים וליהודים.

אך המנוחה לא שבה. העירה היתה שרויה בפחד פנימי. השלטון התחלף כל פעם. בעמל רב ובסכומים גדולים של שוחד, שנתנו כל פעם להעומדים בראש, הצליח להגן על העירה ולשמור על הסדר.

II

תיכף אחרי תשעה באב, ביום ד', נתקבל מכתב מהעירה וראטוב, שחנה בתוכה זיליוני ואוכלסיו, אל יהודי זשיבוטובה, להמציא להוראטוב בשביל השטב של זיליוני מאה זוג מגפים, שתי מאות זוג לבנים, בורית, טבק, גפרורים ועוד. ובסוף המכתב היה כתוב לאמור: “אם יהודי זשיבוטובה ימלאו את כל הדרוש אז גדודי זיליוני לא יבואו בשערי זשיבוטובה”.

היהודים התאספו לבית־המדרש, אספו ביניהם סכום גדול כסף ושלחו את המעות שנאספו על ידי שמואל חאַנין ואליעזר נימירובסקי להוראטוב אל השטב. אך בדרך התנפלו עליהם שודדים ויגזלו את הכסף מידיהם.

ביום ההוא באה סיעה של פרשים, מהכנופיה של זיליוני, לזשיבוטובה. הם פגשו את הנער שמואל באביטש, בנו של מרדכי וואָזליק, וירו בו באבק שרפה ויעַורו את עיניו. הבהלה היתה גדולה. היהודים התחילו לברח אל הגשר השני. אך הסיקרים חסמו בעדם את הדרכים. רק לאחדים הצליח להמלט. הנשארים היו מוכרחים לשוב העירה ולהתחבא בעליות ומרתפים. הסיקרים התפשטו בעיר, התפרצו אל הבתים, ירו ברובים, עקרו דלתות וצעקו:

– זידים, התאספו!

היהודים התאספו לבית־הכנסת, אספו בֵיניהם כסף ונתנו להסיקרים. אך הסיקרים לא הסתפקו במה שקבלו ועשקו בתים אחדים. לעת ערב עזבו את העיר.

ביום השני, יום ה' בבקר, שבו הסיקרים העירה ביחד עם זיליוני בעצמו. היהודים השתוללו מפחד, התחבאו בחורים ובסדקים. רק שני יהודים, שלמה סקווירסקי וזאב גלאזמאן, שמו את נפשם בכפם ובאו במשא ומתן עם הסיקרים. התחילו לאסוף כסף, מגפים, לבנים, לחם, בורית ועוד. את הנאסף הביאו לזיליוני ופעלו אצלו שהקוזקים יעזבו את העירה. אך בין כך אתא לילה, הסיקרים נשארו ללון בעיר, זיליוני צוה להעמיד פַטרולים. ולכל פטרול לצרף שני יהודים. גם קוזקים מזוינים שמרו על הגשרים.

הלילה עבר בשלום. אך בבקר השכם, בשעה הרביעית, התחילו הפרעות. הקוזקים התפשטו בעיר. עקרו דלתות, נפצו חלונות, שדדו, חמסו ואת כל מי שמצאו הכו מכות רצח. צעקותיהם של היהודים ויללתם בקעו שמים. בחמס השתתפו גם האכרים המקומיים. באו הם וילדיהם ונשיהם עם שקים ריקים, שמלאו אותם משלל היהודים וסחבו אותם לבתיהם.

לאסונם של היהודים מצאו הסיקרים בביתו של שלמה פלאשטשינסקי שני הין יי"ש מזוקק. הם שתו ושכרו ואז התלקח “מחול השֵדים”. הלומי יין התפרצו הקוזקים אל בתי היהודים, עשקו את רכושם, התהוללו והתקלסו בהם וכל מי שנפל לידם הכו מכות מרדות. זיליוני בעצמו מטַיֵל ברחובות ומתענג על “צחקם” של הקוזקים.

– הקוזקים מצחקים! – אמר זיליוני.

היהודים עזבו את הבתים הפקר ויבואו במערות ובמחלות, התחבאו בשדות, בגנים, בבורות ותעלות, גם בבתי האכרים מכיריהם, אחדים הסתתרו גם בבית הקברות.

מספר היהודים שנשארו בעיר היה מעט מאד. ביניהם היו גם שלמה סקווירסקי וזאב גלאזמאן. הם באו לפני זיליוני בבקשה, שיצוה להפסיק את הפרעות. זיליוני דרש בכל פעם חפצים שונים. וכאשר הביאו לו את החפצים הדרושים, העמיד פנים זועפים ואמר שהחפצים הללו אינם מוצאים חן בעיניו ודרש אחרים. לסוף דרש, שיביאו לו שתי טבעות ואחת מהן תהיה משֻבצת באבן טובה. היהודים כבר התיאשו. הם חשבו, שהוא דוחה אותם בקש.

בין כך עשו הסיקרים את שלהם, חמסו את הבתים והחנויות וכבר היו כלם מלֻבשים בבגדים ומגפים חדשים משלל היהודים. אחדים התעטפו גם באדרות ושמיכות של קטיפה וטילו ברחובות בשירה ובזמרה.

סיקר אחד זמר ביהודית:

"אוי וועה, וואס טויג מיר לעבן!

בעסר שוין דער טויט, איידער אונטערן באנדיטס מעסר ליגן!

הוי – כא־כא־כא־כא! חייהטשקה!

הוי – כא־כא־כא־כא! קלארעטשקה!

היהודים חפשו ומצאו את הטבעות שדרש זיליוני והביאו אותן אליו. אז צוה להפסיק את הפרעות, מנה קומנדנט על העירה ועזב את העיר.

הקומנדנט סידעלוצקי, שמִנה זיליוני, רעץ וירוצץ את היהודים. בכל לילה הרים רעם יריות, כדי להפחיד אח היהודים ולהוציא מהם את שארית כספם. כך עשק את היהודים כל ימי היותו בזשיבוטובה.

III

ביום השבת, 18 אוגוסט בבקר, בשעה שהיהודים התפללו בבית־הכנסת, באו והודיעו, שגדוד חילים הולך וקרב אל העירה. היהודים נמוגו מפחד לכל אשר נשאו אותם עיניהם. בין כך התפרצו העירה פרשים אחדים. היהודים התאספו כשלשה מנינים, עם ספרי תורה בידיהם ועם לחם ומלח, ערוך על שלחן קטן, ויצאו אל הגשר לקבל את פני החילים והאטמן שלהם.

שלמה סקווירסקי ויוסף פלאשטשאנסקי קדמו בברכת שלום את פני האטמן, גם הראו לו את התעודה שקבלו מזיליוני, שבה הוא מביע הכרת טובתו ליהודי זשיבוטובה, על שקבלו את חייליו כאורחים חשובים וכבדו אותם במאכל ובמשתה גם בכסף ובבגדים.

האטמן שבח את היהודים, גם הבטיח להשגיח על הקוזקים שלא יערכו פרעות, אך את הלחם והמלח לא חפץ לקבל. היהודים התחלחלו וראו בזה סימן רע להם. הם הלכו אחריו העירה, העתירו עליו את בקשותיהם והתחבטו לפניו עד שהואיל לקבל את הלחם והמלח מידם. דעתם של יהודי זשיבוטובה התישבה עליהם.

בין כך התחילו החיילים לעשוק את הבתים ואת החנויות, הכו את היהודים ופצעו אותם, חלצו מהם את המגפים ופשטו את הבגדים. האטמן דרש קונטריבוציה ארבעה שקים מלח (מלח לא היה אז בנמצא ומחירו גדול מאד), מאה זוג לבנים ועוד רשימה ארוכה והבטיח, שכאשר היהודים ימלאו את כל דרישותיו, אז יעזוב את העירה. העסקנים התפשטו בעיר לאסוף את הקונטריבוציה. בין כך נפלה הברה בעיר שהאטמן הוא הרוצח הידוע סוקולוב, אשר החריב הרבה עירות ורחץ את פעמיו בדם היהודים.

חיל ורעדה אחזו את היהודים. רבים ברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. עזותם וחֻצפתם של הסיקרים התגברו מרגע לרגע. היהודים שנפלו בידיהם, עֻנו באכזריות נוראה. הם אנסו נשים גם שלחו ברצח את ידיהם. הצעקה הקיפה את כל העירה. רבים פשטו מעליהם את חלוקיהם ברחוב ונתנו לאלה שהלכו לאסוף את הקונטריבוציה, כדי למלאות את הסכום הדרוש. סוקולוב טִיֵּל ברחוב, כשהוא רוכב על סוסו, בלוית אשה מלֻבשה בגדי גבר.

כאשר הביאו לו את הקונטריבוציה, עזב סוקולוב עם הכנופיה שלו את העירה והלך לטיטיוב.

הסיקרים, מלבד החמס והעושק, אנסו נשים אחדות. הרגו שמנה יהודים ופצעו כעשרים איש.

ביום א' בבקר עזבו היהודים את חוריהם והתחילו לאסוף את ההרוגים. אך פתאם נשמע רעם יריות. סיקרים אחדים התעכבו עוד בעירה. עשו חפושים בבתי היהודים ופצעו אנשים אחדים. היהודים שבו עוד הפעם אל חוריהם והקבורה נדחתה ליום השני. 

IV

בתחלת ספטמבר התפרץ לזשיבוטובה האטמן טיטיוניק ואוכלוסיו. הוא שלח לקרוא אליו את ראשי הקהלה ודרש מהם צרכי אוכל בשביל גיסותיו. הדרישה לא היתה מרֻבה, ועסקני הקהלה מלאו הכל בדיוק. אך הדרישות נשנו בכל יום. במשך ארבעה שבועות עשו גיסותיו של טיטיוניק בעירה, ועל היהודים נטל לכלכלם ולמלאות את כל צרכיהם. אך בכלל התנהגו כשורה. גזל פומבי והריגות לא נעשו.

גיסותיו של טיטיוניק עזבו את העירה, בעת שהחיל האדום עזב את אודיסה מפני הדיניקים ופלוגה אחת עברה דרך זשיבוטובה, אך צבאות המועצה לא התעכבו הרבה בזשיבוטובה והעיר עברה עוד הפעם לידי הפטלוריים.

בעת ההיא נערכה בטיטויוב שחיטה נוראה ומאות יהודים ברחו משם ובאו לזשיבוטובה. בין הפליטים נמצאו גם חולי טיפוס. המחלה התפשטה גם בזשיבוטובה והרבתה את חלליה. הישוב היהודי בזשיבוטובה נתרוֹשֵש, הפטלוריים עשקו ורעצו את היהודים. סוף ספטמבר התנפלו על העירה הגליצאנים “הסֶטשעביקים” ועוד הפעם סדרה ארוכה של חמס וקונטריבוציות. אנשים כצללים נהלכו, רעבים, חלשים, עם עינים כבות, מפחדים מפני קול עלה נדף. רק תקוה אחת החייתה עוד את היהודים האומללים – הדיניקיים! “הם יביאו אתם סדר ומוראה של מלכות, וחיי היהודים לא יהיו עוד הפקר בידי כל מעול וחומץ”.

רננו שאת צבא הדיניקיים מלוים גם חיל אינטרנציונלי גדודים אנגליים וצרפתים, והיהודים חכו בכליון עינים לביאתם של הגואלים – הדיניקיים.

V

באוקטובר 1919 באו הדיניקיים לזשיבוטובה; הם התעכבו על השוק והודיעו ליהודים, כי להצלב האדום שלהם נחוץ כסף. ואם היהודים יפתחו את כיסיהם ויעניקו די כסף, אז לא יתנו להחילים לנגוע בהם לרעה. עסקני העיר התחילו תיכף סובבים בבתים. שמו על כל בית מס של שתי מאות רובל בשטרות קֶרֶנקיים. את הכסף הנאסף מסרו להדיניקיים. והנה תיכף אחרי קבלם את הכסף התפשטו החילים בעיר והתחילו שוסים ובוזזים את בתי היהודים.

השטַב הראשי שלהם חנה בכפר סלובודקי. ובכל יום באו מן הכפר חמש־עשרה או עשרים עגלות מלאות חילים, שהתפשטו ברחובות ולא פסחו אפילו על בית אחד של יהודי. כל מה שבא לידם חמסו וטענו על עגלות. האכרים המקומיים גם כן לא ישבו בחבוק ידים; הם עקרו דלתות, תריסים ושערים מבתי היהודים ויביאו אותם לבתיהם להסקה. החילים פשטו מהיהודים את בגדיהם.

היהודים לא יכלו גם להתחבאות מפני החמסנים. האכרים המקומיים לא נתנו ליהודים להתחבאות בבתיהם.

בכל ערב ערכו האופיצירים ציד על בנות היהודים. הם חטפו נערות בנות חמש עשרה, שש עשרה שנה, סחבו אותן לאכסניותיהם ושם ענו אותן. כך רעצו הדיניקיים את היהודים תושבי זשיבוטובא במשך ששה שבועות. הדריכו את מנוחתם של היהודים גם ביום וגם בלילה. ביום עסקו חיל המתנדבים בביזה ועושק, עקרו את הרצפות, נצתו את התנורים, עדרו את האדמה בחצרות, הרסו קירות וחפשו את המטמונים שהטמינו היהודים. ובלילה חטפו נשים ונערות עבריות וענו אותן. גם חולות במחלת הטיפוס לא היו בטוחות בבתיהן והיו צריכות לבקש להן איזו פִנה נסתרה להתחבא שם.

כך נמשך עד שהדיניקיים גורשו מן החבל על ידי חיל המועצה בסוף חודש דצמבר 1919.

VI

תשעה ימים לפני פסח 1920 היה יום השוק. האכרים מהסביבה, שבאו העירה אל היריד, הודיעו שכנופיות של פרטיזנים מתגודדות ועולות על זשיבוטובה להרוג ולהשמיד את כל היהודים. לפנות ערב התפרצה פלוגה של פרשים העירה ותיכף התחילה התנגשות ביניהם ובין המיליציה העירונית. העירה כמו מתה. הרחובות נתרוקנו. מי שהיתה היכולת בידו לברוח – נמלט על נפשו, והנשארים הסתתרו בכל פנה נסתרה וחכו במחבואיהם למר המות. עם חשכה נכנס העירה פלוגה של חילים והיריות חדלו. תיכף נודע, שהחילים הם מצבא המועצה, שעוברים מפוגרֶבישטשה לאומן; הם גרשו את הפרטיזנים שעברו דרך זשיבוטובה לטיטיוב, היהודים נחו מעצבם ומרגזם והודו על הגאולה ועל הפדות.

אך שמחתם היתה עד ארגיעה. ביום השני בא נער פליט והודיע, שמעבר השני של הכפר בוגאיובקה, הרגו הסיקרים את בעל־העגלה הטיטיובי עם ישראל שוסטער ועוד ארבעה נוסעים. באותו יום נודע מהשחיטה הנוראה, שהיתה בטיטיוב, וכי הפרטיזנים הדליקו אה העיר בכל ארבע פנותיה.

התחילה בהלה נוראה. היהודים דרשו הגנה מהמיליציה, אך היא בעצמה היתה חסרת אונים. הם חשבו לבקש עזר מהשטב של חיל המועצה. אך השטב נמצא חוץ לעיר ופטרולים העמידו לבלי תת לשום איש לצאת ולבוא. הפחד היה גדול מאד. היהודים ידעו, שחיל המועצה לא יכלו להתעכב זמן רב, כי שֻלחו לאומן. היהודים התחילו לצור את חפציהם ולהכין את עצמם לדרך ביחד עם חיל המועצה. כך עזבו רוב התושבים היהודים את העירה ועברו להערים: לונעץ, ליפוביץ, וּוויניצה.

עברו ימים אחדים. ביום 20 מרץ התנפלו גדודי סליפאַנסקי (הכנופיה הטיטיובית) על זשיבוטובי והרגו שמונה יהודים וחמסו את המעט הנשאר עוד. יתר הפליטה שנשארה בעיר ברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. האכרים המקומיים הרסו את הבתים ולקחו להם את העצים להסקה. הרחובות מכֻסים בדשאים פראים, שמביניהם יציצו גלים נצים של הבתים ההרוסים.

VII

מאורעותיו של המספר.

בזמן שהדיניקיים התחוללו בעירנו התפרצו שני חילים מתנדבים אל ביתי ותפשו אותי. אחד מהסיקרים הכה אותי באקדחו על ראשי וצעק: “זיד, תן כסף!” אני אך זה קמתי ממחלת הטיפוס וכסף לא היה בידי. הם לקחו חבל וכרכו על צוארי, המטירו עלי הכאות ומהלומות. אחר כך סחבוני אל המריש, השליכו עליו את קצותיו של החבל והתחילו מושכים אותי למעלה ומורידים למטה. לשוני נשתרבבה מפי ונתבלטה החוצה. הרגשתי כי עוד מעט אחָנק. התחננתי לפניהם שירשו לי ללכת ולבקש כסף. הם הסירו את החבל מעל צוארי ושחררו אותי על מנת שאביא להם פדיון נפשי. אחר כך חטפו את משה וויניצקי וגם אתו התנהגו באופן כזה. את ביתו של יוסף ציפיס שלחו באש.

ביום השני הרגו את אהרן רויטש. גם ממנו דרשו כסף. וכאשר לא היה לו, ירו בו והרגוהו, כך ענו אותנו במשך ששה שבועות. בעיר לא נמצא צרכי אכל, ומהכפרים לא הביאו למכירה, היינו ערומים ויחפים, כרכנו את רגלינו במטליות וכיסונו את גופתנו בשקים.

(אחד מפליטי זשיבוטובה ס. ש.)

ב.

בסוף ירח אויגוסט 1919 התפרץ לזשיבוטובה ריש־הבריונים סוקולוב עם גיסותיו. היה שבת בבקר. היהודים נמצאו בבית־הכנסת, והנה נפלה הברה שגדודי פרטיזנים קרבים אל העירה. קמה מהומה בעיר, היהודים התחילו בורחים, אך ראש הקהלה, שלמה סקווירסקי, הציע, שהיהודים יתאספו ללכת לקבל את פני הגדוד ולבקש מאת האטמן לחוס על העירה. עדה גדולה עם נשיהם וטפיהם יצאו מבית־הכנסת. ראש הקהלה עם חבורה של זקנים, שנשאו ספרי תורה בידיהם, גם לחם ומלח, הלכו בראש העדה. עברו רגעים אחדים והנה בא לקראתם גדוד פרטיזנים. בראש הגדוד נסעה מרכבה, שאופניה היו מלֻכלכים בדם. במרכבה ישב האטמן עם אשה צעירה, כבת עשרים. ראשי הקהילה העתירה אל האטמן ושגלתו לקבל מידם את הלחם והמלח ולחוס על היהודים. אך הם לא חפצו לקבל. אחרי בקשות רבות ותחנונים נעתרה האשה וקבלה מידיהם את הלחם והמלח והבטיחה כי הקוזקים “יצחקו” רק במשך שעה אחת ובלי קרבנות אדם, אך דרשה שהיהודים יכינו תיכף בשביל הגדוד לחם צהרים, גם סכום גדול כסף, של מגפים, לבנים ועוד. כעבור חצי שעה הביאו היהודים את הקונטריבוציה, ככל אשר דרשו מהם, אך בין כך התפשטו הסיקרים בעירה, בזזו את בתי היהודים, ענו כל יהודי שנפל בידיהם באכזריות גדולה, אנסו נשים גם רצחו נפשות. אפשר שלא היה נשאר מיהודי זשיבוטובה אף שריד ופליט, לולא ראש הקהל שחטף את גוית אחותו, שהסיקרים הרגוה וגזרוה לגזרים, ורץ אל המרכבה וצעק: “רחמי עלינו, הלא הבטַחְתְּ לנו שקרבנות אדם לא יהיו!” ומיד נפל באין אונים אצל המרכבה והתעלף. האשה העיפה מבט אל האטמן, הוא הוציא שריקה מפיו וכרגע עזבו הסיקרים את עבודתם בעיר והתאספו סביבו.

ג.

המיליציה הזשיבוטובית נתיסדה מנוצרים מקומיים, שקופה של שרצים היתה תלויה להם מאחוריהם. תושבי זשיבוטובה היהודים ידעו את סודם ועד כמה יש לסמוך עליהם בעת צרה. ביום אחד, 20 מרץ 1919, התחילו פתאם המיליצינרים מתנבאים, שבלילה הזה יהרגו את כל היהודים שבעירה. הדבר הזה נודע ראשונה לחיים פוליאקוב. היהודים התמוגגו מפחד.

לפנות ערב נשמע רעם יריות. זה באה פלוגה של חיל המועצה מהתחנה פוגריבישטשה להודע את הנעשה בעירה. הפלוגה שלחה תגרה. כאשר התגרה קרבה אל הוולוסט, פגשו אותה המלציונרים ברעם של יריות. חילי המועצה צעקו: “חברים, חדלו לירות!” אך היריה לא נפסקה, אחר כך ברח ברוצקי (מי שהיה פטלוריי) פקיד המיליציה ביחד עם המיליציונרים אל מחוץ לעיר,

בעירה נמצא חבר של גיסים יהודים, שהיתה היכולת בידם לדבר את האויב בשער. אך זה חדשים אחדים שגריגוריוב גזל מהם את נשקם, והיהודים בשמעם את קולות היריה ברחו על נפשם והתחבאו בבורות שיחין ומערות.

חיל המועצה נכנסו העירה, הרגיעו את היהודים, הללו התחילו לאט־לאט לעזוב את חוריהם, הלילה עבר בשלום.

היה השבוע שלפני פסח, שנת 1920.

ביום השני, הוא יום ד' בשבוע, נהרג בדרך בעל־העגלה, הנוסע מזשיביטובה לטיטיוב, עם כל הנוסעים. בדרך התנפלו עליהם פרטיזנים ורצחום נפש. נמלט רק נער אחד, שהודיע שבדרך העולה לטיטיוב נשמע רעם של יריות ברובים ותותחים וצעקות נוראות פולחות שמים.

באותו יום בחצות הלילה, בא פליט מטיטיוב, העיר את יהודי זשיבוטובה משנתם וספר שטיטיוב נחרבה, חצי העירה כבר נכחדה והשחיטה הולכת ונמשכת. כאשר יצאו החוצה והביטו אל הדרך העולה לטיטיוב, ראו כי השמים מאדימים וכל העיר טבולה באש. כל העירה קמה משנתה והיהודים התחילו לחשוב מחשבות איך לקדם את פני הרעה. חילי המועצה שלחו בין כך תגרה ללוקשיבקה, להודע אם הדרך חפשי ויכולים דרך שם לעבור לאומן.

התגרה שבה והודיעה, שדרך לוקשיבקה עברו סיעה של עשרים ושבע פרטיזנים מזוינים ומגמת פניהם לטיטיוב. יהודי זשיבוטובה שאלו את פיהם של חילי המועצה אם גמרו להשאר בזשיבוטובה וקבלו מענה, שהיום, בשעת השמינית בבקר, יעזבו את העיר, כי נשלחו לאומן לגרש משם את טיטיוניק.

הציעו למיליציה החדשה שתאסוף את ההרוגים, שמתגוללים חוץ לעיר, ולהביאם העירה. אך המיליציונרים אמרו, שהם מתי מעט ויראים הם מפני הפרטיזנים האורבים בדרכים.

הבהלה בעיר היתה גדולה. כמעט כל היהודים עזבו את העיר ביחד עם חיל האדום. כשראו האכרים, כי העירה התרוקנה מיושביה היהודים, פשטו בבתים וחמסו את כל החפצים שנשארו. הפרחחים שלחו אש בבתים והרבה בתים נשרפו.

השטב של הפרטיזנים נמצא בכפר טיליזשיניץ. במרחק שמונה ווירסטאות מזשיבוטובה ושמונה עשרה ווירסטאות מטיטיוב. ראשי השטב היו האופיצירים, שעבדו בחיל הפטלוריים. הם ארגנו את הפרטיזינים ויוציאו פקודה שלא יתנו לשום יהודי לעבור את הדרך. אפילו מנוצרים דרשו תעודות.

הפרטיזנים הטיטיובים דרשו מהפרטיזנים של זשיבוטובה עזרה מאה וחמשים פרשים, והודיעו ששלחו דילגציה גם לטיטיוניק שיבא לעזרתם להכחיד את היהודים מהגליל.

בזשיבוטובה אסף מי שהיה ראש המיליציה בימי פטלורי את “המאה” שלו והוציא צו, שכל יהודי שיפול בידם יהרגוהו. מצאו נער ששב העירה לקחת את חפציו ורצחוהו נפש.

יהודי זשיבוטובה עזבו את העירה וחכו בדופוביץ במשך ארבעה שבועית שיבואו חילי המועצה וישימו קץ לפרעות ולהשחיטות, כשראו שתוחלתם מאפע לקחו את מקל הנודדים בידיהם והלכו לכל אשר נשאו אותם עיניהם.

מספר ההרוגים בזישיבוטובה היה כמאה וחמשים.

(י. קונגובסקי).

זשיליאנקה (פרור של קיוב).

כאשר כבשו הדיניקיים את קיוב והתנקמו ביהודים, אז גם אנחנו, תושבי הפרור זשיליאנקה, שתינו מכוס היגונים – מספרת אשה אחת, שבעצמה סבלה מהפרעות.

גם על ביתנו, כעל כל הבתים המרֻבים באוכלסין, לא פסחו הסיקרים והרוצחים.

יבבות של נואשים, ואנחות של גוססים ביחד עם קולות הנפץ של רהיטים נשברים ודלתות חרוקות, צוחות משוש של הפראים ופרַזות מגונות של נבול פה שמתנגחים בהן הסיקרים, עולים בלולים ומתערבים עם קול השאון של יריות בודדות. סיעה של סיקרים באה וסיעה הולכת. כלם לבושים בגדי שרד. לכלם תכנית אחת לעבודתם ובדותות בפיהם: על דבר מים רותחים, שיצקו היהודים על החילים בבואם העירה, ועל דבר הפצצות שזרקו.

היה יום 2 אוקטובר 1919. הרבה מעונות כבר היו הרוסים עד היסוד. הרהיטים שבורים לשבבים. העשירים של אתמול נשארו בעירום ובחסר כל, פושטים את ידיהם לבקש לחם. אך העתיד לבוא עלינו היה עוד יותר נורא.

היתה השעה השמינית בערב. בחוץ חשך וחלקלקות. אל הבית סר אוטומוביל, בו ישבו כחמשה עשר חילים.

השערים והדלתות של מבוא הכבוד כבר נעקרו ונשברו. האוטומוביל סר ישר אל החצר בלי עכוב. החילים, שהיו ביניהם גם אופיצירים אחדים, התפזרו אל מעונותיהם של היהודים.

התחילו כנהוג בשוד, חמס, יריות ואיומים. אך עבודתם בבתינו לא ארכה זמן רב. היו זריזים מקדימים ומה שאפשר היה לבוז כבר שסו וחמסו אלה שבאו לפניהם.

לפני עזבם את הבית פנה חיל אחר אל האופיציר המפקד בשאלה:

– המותר להרוג יהודים אחדים?

– נסתפק הפעם בלי שפיכות דמים – ענה האופיציר, ובחשבו מעט הראה באצבעו על שתי עלמות צעירות, שנמצאו בחדר.

– הושיבו אותן באוטומוביל!

אמותיהן של הנערות התמוגגו בבכי, נשקו את רגליו של האופיציר, העתירו עליו את בקשותיהן, התפלשו לרגליו, אך הוא אטם את אזניו משמוע את תחינותיהן.

ביום השני נמצא בקצה הרחוב הזשיליאני גוף נשחת ומקֻרטט של אחת מהעלמות. הגוף היה מלא פצעים וחבורות. החוטם כרות, ניכרים בו גם עקבות של נשיכות בשינים.

השניה נשארה בחיים ושבה הביתה. אך אוי ואבוי לחיים כאלה!… פניה נשתנו, נזדקנו, נתחורו ומלאו שריטות. קומתה נכפפה… היא נעשתה שתקנית ואיננה מוציאה מפיה אף מלה אחת… עיניה הנובלות והעכורות מֻשפלות לארץ… מה קרה אותה?… היא איננה מספרת כלום, ומי זה יתאכזר לשאול את פיה?… רק לפעמים, כאשר תתקפנה מחלת העצבים, יגֻלה סודה הכמוס עמדה…

זאבולוטני

האַטמן ועוזריו

I

זאבולוטני הוא בן אכרים, נולד בכפר סמוך לפיסטנאה מחוז בלטה, פלך פודוליה. הוא התנגד גם לשלטון המועצה, גם להפטלוריים, וחלם על שלטון אכרים. אליו התחברו צעירים מבני האכרים, שגם הם שאפו לשלטון אכרים באוקרינה. וזאבולוטני ועוזריו היו האידיאלוגים של החלומות הללו. התשוקה לשפיכות דמים לא שררה בכנופיה של זאבולוטני בעת הראשונה. אך עד מהרה נפוגו האידיאלים, נשארה רק המלחמה עם העיר, פראות ושפיכות דמם של היהודים.

הכנופיה של זאבולוטני תקעה את אהלה בהיערות: דוניטש, במרחק 5 ווירסטאות מפיסטשאנקה. קטעבַה ־ 12 ווירסטאות מהעירה ושאר יערות וחורשות הנמצאים בסביבות בלטה, סַברן וקריוויה־אוזירה.

העוזרים הראשיים של זאבולוטני היו:

1) איבן אודוטשענקא. בן אכר, צעיר כבן שלשים. מורה לעם, נולד בפיטשאנקה, בימי ההטמן עבד במיליציה, אחר כך, כשהשלטון עבר לממשלת המועצה, מנו אותו לראש המיליציה של כל הגליל. וכאשר הדיניקיים תפשו את השלטון עבד גם אצלם.

2) פרוֹקוּדי לעשטשעֶנקא, גם כן צעיר כבן שלשים, בן אכרים, גמר בית־ספר בקיוב בשנת 1915־16, חבר ספר “שאלות החשבון”, היה מורה בסברן ובכפר סאבאטינובקה וחבר של מפיצי השכלה (פרוסביטי), עבד בתור מיליציונר גם בימי ההטמן, גם בימי שלטון המועצה והדיניקיים.

3) אנטושקה באנאסיוק בן 28 שנה, בן אכרים ובעצמו אכר. שואף לדם. היה מיליציוניר בשלטון המועצה. רצח בעצמו הרבה אנשים.

4) איבן נוביצקי בן 30 שנה. נולד בפיסטשאנקה, גמר סעמינאר למורים, היה מורה בכפר סאבאטינובקה. בשנת 1919 נשא משרות נכבדות בשלטון המועצה, נואם ברוסית ואוקרינית. אביו הוא חרש־מסגר בעל־בית בפיסטשאנקה. כאשר הדינקיים עזבו את אוקרינה, הרג אז נוביצקי פקיד רובע, נטריון וחמשה פקידים של הדינקיים.

II

יהודי בכנופיה של זאבולוטני

בכנופיה של זאבולוטני נמצא גם עוזר יהודי, בנטשיק בחוריביטש צעיר, יליד אולגיאופול. הוא התגדל ביער, התרועע כל ימיו שם עם נערי הגויים. אביו אברהם בחוריביטש היה סוחר תבואה ויערות. עד המהפכה גר בבית אביו ונכנס אל הכנופיה של זאבולוטני בתחלת חרף 1919. הוא בעצמו, בעזרת סיקרים אחדים, התנפל על הפרוסטרמאנים וגזל מהם סֻכָּר גם כסף מזומן. גם על אכרים עשה התנפלויות בזמן שהרשות בפיסטשאנקה נמצאה בידי הבנדיטים, הכה בנטשיק את היהודים השומרים בלילות, כאשר ראה שהם עושים את מלאכתם רמיה. בשעת הפרעות בברשד, בקיץ 1920, לקח גם בנטשיק חלק, וביחד עם הסקרים אחרים הרג את האחים משה ומאיר קופערמאן.

אחר כך עזב בנטשיק את הסיקרים, התישב באלגופול והתחיל להתעסק במסחר וספיקולציה.

שם באלגופול נפל בינו ובין איזה סוחר סכסוך. בנטשיק קנה ממנו סחורה על מנת לשלם לו בשטרות קירֶנקיום, ואחר כך חפץ לשלם בשטרות של המועצה, הסכסוך הובא לפני המיליציה. בין כך נתגלה הסוד שהוא היה מבני סיעתו של זאבולוטני ובשנת 1920 נהרג.

ימים אחדים אחרי הריגתו של בנטשיק, נהרג דודו על ידי הסיקרים. אמרו שהם נקמו בו את נקמת קרובו בנטשיק, יען פעם אחת גלה הדוד את דעתו ששבע רצון הוא מהריגתו של בנטשיק שהיה סיקר ושם חרפה על כל המשפחה.

(פעסי ספיוואק בת 20 שנה. פועלת)

III

כיצד נתפס זאבולוטני.

אני שֻלחתי מהרשות לתפוס את האַטמן זאבולוטני וגמרתי להקריב את כל כחותי ולמלאות את הפקודה שהונחה עלי.

במשך שני שבועות בקרתי את כל המקומות סביב לבלטה, שהיה משוטט בהם זאבולוטני והכנופיה שלו.

בזמן קצר עלה בידי לאסוף הרבה ידיעות על אודותיו. אני לקחתי אתי שמונה פרשים מהפלוגה שלי, עזבנו את הכפר ויצאנו אל השדה. במרחק ארבעה ווירסטאות מהכפר, שם התעכבנו. התחלנו לרגל את הסביבה, מקרוב נראה היער, ירד שלג. הקרח הקפיא את הכל. סרנו אל היער להתחמם. כאשר הגענו לעבי היער מצאנו שם סֻכָּה של נוֹטר, וסביב הסֻכה עקבות חדשים של פרסות סוסים ושל עגלות חרף. שאלנו את הנוטר הזקן:

– מה אלה העקבות?

– אינני יודע – ענה הזקן – אינני יודע כלום!

הלכנו אחדי העקבות, השגחנו בהצעדים. הם הביאונו אל יער שני, הרחוק מהראשון כשתי ווירסטאות. העקבות התפתלו באופן זיגזַגי, הביאו אותנו חזרה אל היער הראשון, אך מהעבר השני.

הבנתי, כי העקמומית הזו נעשתה בכיון על ידי סיעתו של זאבולוטני, כדי לכסות את עקבותיהם במשאון. אנחנו צמצמנו את עצמנו וישבנו דחוקים ביחד, גם הבערנו אש, כדו לחמם את אברינו הנקפאים מקור. כאשר התחממנו מעט, טכסנו עצה מה לעשות וגמרנו להמשיך את הרגול, אף כי היינו עיפים מאד.

האש כבתה. רכבתי על סוסי ושוטטתי ביער. פתאם הגיע אל חטמי ריח של עשן. הרימותי את עיני וראיתי עמוד עשן דק מתמר ועולה מבקעה קרובה, שסוככים עליה אילנות, גם סוללה של שלג על מסגרתה של הבקעה.

בחפזון אספתי את אנשי. לקחנו אתנו תותח. את הסוסים קשרנו אל האילנות והלכנו אחרי עמוד העשן.

מספר הסיקרים שנמצאים בבקעה לא היה ידוע לי. אך זאת הבנתי ברור, אם פה נמצאים סיקרים מסיעתו של זאבוטולוני, אז אין לפנינו מוצא אחר, רק להתנפל ולעשות אתם מלחמה.

אני ושנים מאנשי קרבנו אל הסוללה שנצברה על חוף הבקעה! הסיקרים ישבו בעגול סביב האח, בקרוב מקום היו מונחים כלי נשק ופצצות. הרימותי קולי עליהם:

– אל תזיזו ממקומותיכם, השליכו את הנשק!

אך הם לא נבהלו. חטפו את נשקם והתחילו לירות.. אנחנו ענינו להם. אך כאשר הם לא יכלו לדעת את מספרנו, רצו הנה והנה כמשתוללים.

אתנו היו שלשה סוסים. רכבנו עליהם והתחלנו דולקים אחרי הסיקרים. סיקר אחד שרכב על סוס אביר ושחור בא לקראתי. יריתי והכדור פצע את הסוס. הסיקר ירד במהרה מהסוס וברח. אני יריתי עליו פעמים אחדות, אך הוא התעקל בין האילנות והכדור לא נגע בו. לקחתי את הסוס השחור והתחלתי לרדוף אחרי סיקר אחר. בכדור השני הפלתיו מן הסוס. אך הסיקר היה בריא וחזק. הוא הסתבך ברעמתו של הסוס. הסוס רץ ונשא את הסיקר. יריתי אל הסוס ופצעתיו. הסיקר נמלט ועוד סוס אחד נפל בידי – ובזה נגמר הקרב.

אתא לילה. עזבנו את היער ורכבנו אל הכפר הקרוב ללון שם. שם נודע לי, שמתנגדי היה זאבוטולוני בכבודו ובעצמו. האכרים הכירו את הסוס השחור שרכב עליו זאבולוטני.

אני נקטתי בפני על אי־הצלחתי ושפלות ידי. זאבולוטני בעצמו נפל לידי ואני נתתי לו להמלט!

כל הלילה לא נתתי שנת לעיני. שקעתי במחשבות. בקשתי עצות איך לתקן את המעֻות. לשוב חזרה אל היער מצאתי למותר. הסיקרים מעתה בודאי יהיו זהירים ויתחבאו במאורותיהם. לבסוף גמרתי להשתמש בתחבולה זו: לתפוס איזה סיקר ועל ידו להודע את המקומות, שזאבולוטני מבקר פעם בפעם.

ההצלחה עמדה לי. בלילה השני נתפס סיקר אחד בכפר ביריזובקה, שהביאו אותו אלי. הבטחתיו סליחה ומחילה גמורה על כל פשעיו, אם ימסור בידי את חבריו. הוא הסכים.

בשעה מאוחרת בלילה שחררתיו. וכאשר הוא נתפס בלילה ואיש לא ידע מזה, יכול היה לשוב לחבריו מבלי עורר ביניהם שום חשד. עברו שלשה ימים. ביום הרביעי קבלתי ממנו הודעה שנודעה לו האכסניה של דאטשענקה, האדיוטנט של זאבולוטני. כעבור שעות אחדות כבר נמצא דאטשענקא בידי.

אך מפיו לא היתה שום אפשרות להוציא מלים.

– הלא בכל אופן יהרגוני, ולמה זה אבגד בחברי?

ודאטשענקא, מי שהיה הקומנדנט של העיר בלטה והתחנה בורשצי, לא הוציא מפיו יותר אף מלה אחת.

הכרחתי עוד הפעם לפנות אל הסיקר שנפל בידי. אחרי שלשה ימים קבלתי ממנו הודעה, שזאבולוטני מבקר לעתים קרובות את הכפר פ. הייתי בטוח שהפעם יפול בידי. שבתי לבלטה והודעתי, שבמשך ארבעה ימים אמסור בידי הרשות את זאבולוטני כשהוא חי.

לבשתי בגדי אכרים, לקחתי אתי עוזר ובלילה שמנו דרכנו אל הכפר פ. בכבדות שרכנו את דרכנו. טבענו עד הצואר בשלג. כך תעינו כל הלילה.

לפנות בוקר באנו אל הכפר פ., סרנו לבתים אחדים, באנו בשיחה עם האכרים, ספרנו להם שאנחנו פליטים מצבא הפטלוריים ובאופן כזה עלתה בידינו להוָדע את מקומה של הדירה הקונספירטיבית, גם נודע לנו כי האטמן נתן לסנדלר אחד ארבעה זוג מגפים לתפירה ובימים הללו צריך הוא לבוא אל הכפר ולקבל את המגפים.

אני עזבתי בכפר פ. את עוזרי. שם גם נמצא הסיקר המודיע. עליהם היה להודיעני כאשר יבוא זאבולוטני אל הכפר. אני בעצמי נמצאתי בכפר אחד, הרחוק שמונה ווירסטאות מפ., כדי שלא לעורר בסיקרים שום חשד.

בשעה השניה בלילה קבלתי הודעה שזאבולוטני נמצא בכפר פ. עוזרי, שכנה את עצמו פרופיסור אוקריני, ששֻלח הנה מחוץ לארץ “לעבוד”, נמצא בהשטב של הסיקרים באספה. היינו צריכים למהר. אי־זהירות כל שהוא היתה יכולה לקלקל את הכל. איזה חשד קטן יכול היה לגרום, שהסיקרים יתפזרו ויתעלמו.

לקחתי אתי חמשה עשר פרשים ושלשה תותחים. באנו לא רחוק מהבית ששם נמצאו הסיקרים.

קרבתי אל החלון. הזגוגיות היו מכסות בפרחי קרח. שמעתי קולות אטומים. לאזני הגיעו מלים בודדות וקטעים של פרַזות. חדרו לאזני המלים: “מסלת הברזל”. כנראה, נסב קטב שיחתם על דבר הריסת המסילה.

פתאם התחילו הפרשים, שנמצאו אתי, משוחחים ביניהם. קולותיהם נשמעו בבית. התבוננתי דרך החלון. הסיקרים התרוממו בחפזון ממקומותיהם וחטפו את נשקם.

אני צעקתי דרך החלון:

– סימיון פיודורוביטש, מסור את עצמך בידי!

הסיקרים התעסקו עם הרובים. נשמעו דפיקותיהם של המסגרות.

עוד הפעם קראתי:

– סימיון פיודורוביטש, מסור את עצמך! מבטיח אני לך, שאיש לא יגע בך. אם תתחילו לירות, אז אנפץ את כלכם.

זאבולוטני שאל: (הכרתי את קולו).

– מי אתה?

– קומנדיר של מפלגת פרשים.

– ושמך?

– דימיטראשקה.

אחרי רגעים אחדים.

– שלח אחד מאנשיך לדבר אתו על דבר התנאים.

אני לא חפצתי לשלוח שום איש, מיראתי שמא יהרגהו. ברי היה לי, שזאבולוטני ישלח יד כנפשו.

– סימיון פיודורוביטש – קראתי שלישית – חמשה רגעים לא יותר! אם לא תמסרו את עצמכם אשלח את הבית באש.

הסיקרים השליחו את נשקם. מהבית נשמע קולו של האטמן:

– כבוד ותהלה לך! כלם בקשו לתפשני, גם ההטמן, גם הגרמנים, גם הדניקיים ושלטון המועצה. אך כל עמלם היה לשוא. רק לך יאה כבוד ותהלה!

הדלת נפתחה, הפרוזדור היה מואר באור כהה. בראשונה יצא התליון של השטב, פויטי ראַקי.

הוא הוריד את עיניו לארץ, השליך את האקדח אל השלג וקרב אלינו. אנחנו עקדנו אותו והנחנוהו מן הצד.

עברו עוד שלשה רגעים. נשמע קולו של זאבולוטני:

– חבר דימיטראשקה, הנני מוסר את עצמי בידך על ההן שלך.

– ההן של קומנדיר הוא קדש – עניתיו.

זאבולוטני קרב אלינו בצעדים מהירים. חפשנו בכיסו, אחר כך אסרנו את ידיו אחורנית.

אחריו יצאו הליטננט קיטייסקי וכל סיעתו של זאבולוטני. כל השטב נמצא בידי.

הקפנו אותם בשלשלת צרה. התנהלנו לאט. כל פעם טבענו בשלג. ביער היה שקט. אך בשדה התחוללה סערה וזרקה כל פעם על פנינו מלוא חפנים שלג. עם עלות השחר באנו לבלטה.

(פיודור דימיטראכקה קומנדיר של פלוגת פרשים)

רשימת ההרוגים

זאבוקריטש.

אביגדור בן אליעזר

אשתו

שני ילדיו

יחיאל קולטוטשניק 70 שנה

באסיס חיים צבי 72

בעגעלטאן אריה 72

גארבאטי ישראל 35

הענדילמאן אביגדור 60

לעמפערט שמעון 60

בנו יוסיל 17

ברוך טוקער 34

הירשבארג שמואל 20

קאנטערמאן מרדכי 32

גינדעלמאן אריה 56

פטאשנער פריידה 50

קאטאשענער משה 34

קאהן יוחנן 22

זאמיכוב

יוסיל ברכות 23 שנה

מאטי פלאם 22

נפתלי בנו של יעקב יוסיל

יוסיל טימערמאן

שמואל זנביל מוריינעס

משה אפרוימוביטש

דוד בראנשטיין

אשתו של אליהו קאשקעטניק

בתו של אליעזר חַדאַטשניק

בעלה

ושני ילדים

מרדכי ליפעס

משה שמחה

אשתו של משה שמחה

מלכה גינזבורג

מרדכי טימערמאן

ישראל פייערשטיין

חתנו של מתית

בנו של ליב קרופניק

יוסף דאגורמאן

מאטיל בלעך

משה יחיאל מוהל 70 שנה

זאניטקובה

השוחט של העיריה

זאשקוב

יעקב ברוצקי

בנו

יעקב קוזאטשקוב

עם כל משפחתו שבע נפשות

דוד שרה’ס

אבא קרענדל

אבא פעלדמאן

כל אלו נקברו חיים

זולוטונושה

סלונימסקי ירוחם 60 שנה

ליכובֶצקי מענדיל 56

בראווערמאן שלום 57 בעל רחיים

לוצקי 21

זשוקובסקי מאני 27

רוזינסקי נח 45

בנו הירש 18

אחיו משה 30

קאפילענקא משה 40 חנוני

לוֹמאַזוֹב רבקה 40

לוֹמאַזוֹב חיים 19

מאנאסטירסקי 45

ראבינסקי 16

ווישניבסקי 21

אומאנסקי 21

סלובודסקי זלמן 60 סוחר

לוזובסקי אברהם משה 68 בעל רחיים

זולץ

ליב פסחוביטש

ישראל חסיד 35 שנה

גיסו שלמה גראניק 18

נחמן דוד רעקון 60 שוחט

בתו סאני 24

בנו נפתלי 22 '

יצחק וואליכמאן 20

אחיו ליב 18

אחותו מינדל 22

סובראנסקי מנדיל 30

אשתו 28

טשערנענקי ליב 48

בנו טוביה 20

מעשמאן 50

שני סטודינטים מניקולויב

זיטומיר

אורלובסקי יהושע

אייזענבערג אהרן

איידעלמאן ישעיה

איידעלשטיין ישעיה

איבניצקי שפטיל

גארטשיק שמואל

גזבר איסאק

געלער אברהם

גרושֵיבסקי משה

גורוויץ משה

גערצענשטיין שמעון

געזמאן זלמן

גערוש חסיה

גימנאזיסט צימרינג

דיברין אהרן

דינציס ליב

דאל זרח

הויכמאן שרה

וואקס טאבל

וואסלוביטש הירש

ווארשאווער אלטע

ווארשאווער דוד

וואסלוביטש דוב

וואנילוּד אלטער משה

חזין אליעזר

חירנאן משה

לינדערמאן

מודיליבסקי אהרן יוסף

מאריגוסקאיה חסיה

מאריגוסקאיה מלך

מאזילס זיסל

נערסעל שמואל

סודסקי יצחק בן ישראל

עפשטיין נחום

פעלדמאן משה

פֶסַתס יוסף חיים

פרעסמאן משה

פרענקל זעליק

קרייטשמאר אברהם

קולטעניק

קובליבסקי פייגה

קוטליאר חיים

קוטין אליעזר

קאטשינאק דוד בן משה

רויטבלאט לאה

רויטבלאט רחל

רויט חאסי

רודענקא איסאק

בנו מיכל

בנו יעקב

עפילבוים ליב

פערעלצווייג איסאק סטודינט

פערעלצווייג אברהם

שניידערמאן יוסיל

זלוטופולי

בורשטיין

בנו של בורשטיין

קיטייגורודסקי

אשתו

מאליברודסקי יהושע

אשתו

שני ילדיו

פודולסקי

סאמורודניצקי יעקב

עלובופסקי חיים ליב

חזן יוסיל

דוד שמש

בנו

אשתו של פודולסקי

זוסיה רעזניקוב

אשתו

ושני ילדים

נפתלי גולדבערג

עם אשתו

זנאמענקה

אשתו של השמש משה בוֹגוּליבסקי

אפרים איסיה סגן הרב הצבורי

שלמה דוד נעמירובסקי

בנו אליעזר

שליפער זנביל

זשיבוטובה

טארסטשאנסקה חוה

קוֹרסוּנסקי נחום

בתו עטיל

בתו של חיים פוליאקוב

פלונסקי מאיר

פודינקער אהרן

זאסלאבסקי יעקב

סטופסקי ניסן

לעמבערג עקיבא

רויטש אהרן

באביטש יעקב

סמאליאר אברהם

אשתו

בנו של שלום מסלוֹבוֹדקה

בחור מסלובודקה

יחזקאל בן משה

שני ילדיו

בירגהאלץ אהרן ניסן

סיגאל יצחק ישעיה

בילה גולדפעלד מסקולה

בנה מאיר

טאבבטשניק יואל

טאבבטשניק מנדיל

ראזענבערג שרה

סירוטה יעקב

בעזנאסי רחל

אשתו של פיינגולד מכפר טיליזינעם

בנו

גרינבערג חיים הירש

אשתו

בנו אליהו

רונשטיין יונה

מאטיל בנו של החרט (טוֹקער)

ציפערזאק יעקב

כלתו של אליהו דראטשניק

ניסן בנו של שפרינצע רויזע

גאראלניק שלמה

סאמגורודעצקי ליב

בנו אברהם

ישראל שוסטער

מספר ההרוגים לפי הרשימות

זאבוקריטש	18	זגורובצי		זנאמענקה	5
זאכארובקה		זולוטונושה	17	זשוליאן
זאמיכוב	23	זולץ	16	זשיבוטובה	40
זאניטקובה	1	זלוטופולי	21	זשוליאנקה
זאשקוב	12	זיטומיר	54	ס"ה	208

מספר ההרוגים לפי המסורה

זאבוקריטש	50	זגורובצי	10	זנאמענקה	40
זאכארובקה	3	זולוטונושה	300	זשוליאן	18
זאמיכוב	40	זולץ	16	זשיבוטובה	150
זאניטקובה	4	זלוטופולי	100	זשוליאנקה
זאשקוב	100	זיטומיר	400	ס"ה	1231

ח

חבנה (פלך קיוב)

I הָעֲיָרָה

העירה חבנה, או “קַמטשאטקה”, כמו שכנוה הצעירים המקומיים – הוא אי בודד ונעזב עם ארבעה, חמשה אלפים תושבים, בין יערות אפלים ועבֻתים, הנמצאים על גבולותיהם של שלשה פלכים: קיוב, וואלין ומינסק. העירה יושבת על היאור אוּז הנופל אל הנהר פיריאטין.

חבנה נמצאת במרחק שבעים פרסא מנמל הספינות וששים פרסא ממסלת־הברזל. קיר של יערות אפלים מבדיל בינה ובין שאר העולם, וכמעט אין לה שום שייכות אל הפלכים שעל גבולותיהם היא עומדת. אחרי הריבולוציה נתחברה העירה בראשונה אל העיר המחוזית החדשה – טשירנובל, אחר־כך – אל מאלין. עתה היא שייכת אל גליל קיוב.

תלישותה של העירה מן המרכז מלאה בשנות המלחמה האזרחית תפקיד גדול וחשוב בגורל העירה, ומורגש הוא גם עתה.

בשעה שהדיניקיים כבשו את קיוב נמצאה אז חבנה תחת שלטונו של “הבולשביק” סטרוק. אז לא ערך עוד פרעות בפרהסיה, והרָשות של המועצות במחוז הרחוק חשבה אותו לאחד משלהם. אך כאשר סטרוק התקומם לעין השמש נגד שלטון המועצות, שנתבסס אז בקיוב, והתחיל לרעוץ את היהודים ולערוך פרעות, קמו זאטוטי חבנה ויסדו “רָשות ניטרַלית” מאיזו עשרות צעירים מבני היהודים שהתגיסו וארגנו אגודת הגנה.

מטרתה של ההגנה היתה להגן על העירה מפני התנפלויות של הכנופיות השונות שהתחוללו בסביבה. שום תפקיד שלטוני לא מלאה. על חותמה היה חרות רק: “אגודת־הגנה” בלי חרמש וקורנס.

בכל זאת הביטו עליה התושבים האכרים של כל הנוף כעל באת־כח של רשות המועצות ובאו אפילו לדין לפניה.

II הָמָן

החיים השלוים בעירה הפרעו בחדש דצמבר 1918. ביום א' התפרצו לחבנה כשלשים פרשים, כלם לבושים בגדי־שרד ומזוינים כדבעי. הם בחרו להם מעונות במרכז העיר, כנו את עצמם פטלוריים והודיעו, שנשלחו ליסד את הרָשות במקומות האלה. את הקפיטן שלהם קראו לאזניוק ואת האַטמן – סטרוק.

עוד בלילה ההוא התחילו “ליסד את הרָשות”. יהודי אחד הוביל לקיוב עגלה טעונה כמהין ופטריות. השומרים של “הרשות החדשה” התנפלו על יהודי זה, את הסחורה גזלו ממנו ואת היהודי הכו מכות רצח. ביום השני התחילו לאסוף מהיהודים סכום עצום קונטריבוציה ואת היהודים הנתבעים הכו מכות מרדות.

שלשה שבועות עשה לאזניוק בעירה ועזבה. בחדש פברואר 1919 חזר לשם, ואז נהרג הקרבן הראשון בעירה, נ. מאניושא. לאזניוק לא התמהמה אז הרבה בעיר. בחדש אפריל בא שוב. אז נפצע לאזניוק על־ידי אחד מחיליו. רננו, שזה שפצעהו היה חיל אדום שנספח אל הגדוד של לאזניוק בכוונה כדי להרגו.

בהלה בעירה. היהודים מפחדים שהחילים יתנקמו בהם את נקמת הקפיטן הנפצע ויערכו פרעות. שלחו להודיע אל הרשות של המועצות באַוורוטש מכל הנעשה. משם נשלח גדוד. אך סטרוק בעצמו בא לחבנה. הוא בא במשא־ומתן עם ראשי הגדוד. ספר להם שהוא נוטה לבולשיביזם, גם הבטיח לעבור על צדם ביחד עם הגדוד שהוא מגַיֵס. בהבטחות כאלה פתה אותם עד כי הסכימו להרשות לו לשלח את לאזניוק לקיוב אל בית־החולים. שם מת. החילים האדומים עזבו חבנה ושבו לאוורוטש. סטרוק התחיל לגַיס את גדודו, וחבנה נשארה בידי הסטרוקובים. הם חמסו ושדדו את היהודים, אך מקרי הרג קרו לעתים רחוקות.

באותו זמן נתחבר אל הסטרוקוביים יהודי מתושבי חבנה, שכנו אותו “המן”. הוא היה איש גס בריא כשור. המן זה היה עלול לגזול משכנו היהודי כל מה שהיה לו, מלבד הנפש. רוצח לא היה. הרבה משפחות הֻכו ונחמסו בגלל מלשינותו. אך גם זאת צריך להודות: הרבה פעמים סִכן את נפשו כדי להציל יהודים ממות.

לא אחת קרה: הנך ממהר לקול צעקה – אחד הסוקרים כבר עומד ומכונן את אקדחו מול קרבנו לשים קץ לחייו. והנה “המן” ממהר כחץ מקשת, מפיל את האקדח מיד הסיקר באגרופו החזק ותופש אותו בשכמו: “עמוד, אל תעיז להרוג!” והוא מפתה את הסיקר השכור בדברים, מוביל אותו לביתו, מציע לו מטה ומשכיבו. מקרים כאלה קרו הרבה.

ל“המן” זה היתה בתחלה השפעה גדולה על הסטרוקוביים ועל סטרוק בעצמו. לאחר שאבדה השפעתו נתחבר אל אגודת ההגנה. בשנת 1920 התפרצו סטרוקובים אחדים לביתו כדי להרגו. אך הוא הצליח להמלט דרך הפתח השני היוצא אל החצר. אחר כך עבר לאמריקה.

III הפרעות הראשונות

סטרוק היה טרוד כל העת לאסוף פרטיזנים אל גדודו. לאחר שעלה בידו לאסוף כנופיה גדולה, התקומם בפרהסיה לשלטון המועצות. ותהי ראשית מעשהו להתנקם ביהודים, להרוג ולאבד את אלה החלשים, נעדרי־מגן ורחוקים מכל פוליטיקה, שקועים בדאגות יום־יום, היכן למצוא פת לחם כדי להשביע את רעבון בתיהם.

סטרוק נפנף בחרב־דמוקלוס לא על חבנה לבדה, אלא על כל הסביבה. הריגת יהודים בכפרים ובחוות, ביערות ובשדות היו מקרי יום־יום. הפַּניקה היתה גדולה. הדרכים היו משובשים בסיקריקים, אי אפשר היה לצאת ולבוא. היהודים דרי הכפרים חשו מפלט להם אל תוך העיר, שהגיעו לשם, עכ"פ לעתים רחוקות, חיילי המועצות.

אך עם התחלת האביב התחיל סטרוק לערוך פרעות גם בערים.

אל הערים טשירנובול, רדומיסל, ברוסילוב, איבנקוב וגורנוסטַיפול התפרצו גדודי סטרוק ושדדו את היהודים. הפרעות ארכו ימים אחדים, לפעמים גם שבועות שלמים. פסקו ושוב התחדשו. בא התור גם לחבנה.

לחבנה נכנס לגיון תחת פקודתו של ראש הלגיון קלימינקה, שתקע את אהלו עם כל השטַב שלו בעירה. הלגיונרים היו למראית־עין צעירים אינטליגנטים, התנהגו בנימוס. אחדים מהם היו כמעט נערים קטנים, גימנזיסטים. קשה היה להאמין שהללו בנדיטים, ובבל זאת כבר נגואלו כפיהם בדמם של יהודים.

סחה לי אשה אחת, בעלת־אכסניה, שאצלה התאכסנו פקידי השטב:

“כשהיו צריכים הלגיונרים לאיזה דבר לא באו בדרישה, רק בבקשה. ובכל זאת היינו מוכרחים לאפות למענם לחם, ולגהץ את הלבנים שגזלו מאתנו. הם אמרו שבאו לא לרצוח את היהודים, רק להלחם עם הקומוניסטים. אבל באשר הרוב הגדול של היהודים הם קומוניסטים, נאספים לפעמים עמהם גם אנשים נקיים”.

בעירה לא נמצא אף קומוניסט אחד. גם ראשי הלגיונות של השטב ידעו והבינו, כי בעירה שיושביה הם כמעט כלם סוחרים או בעלי־מלאכות, אי־אפשר שיעסקו באותה עונה גם בקומוניזם. אמנם בשטב נמצאו ראשי־לגיונות מסוגו של טַרַס־בוּלבה, אנשים פשוטים, גסים בלי שום דיפלומטיה צבועית וסודית.

"ראש הלגיון קלימינקה – סחה לי האשה – היה יפה־תואר, כבן 25 שנה. אך יפיו היה גס ופראי. הוא היה לבוש בגדי תפארה, אך גסים. כל אצבעותיו היו חרוזות בטבעות זהב יקרות ומשובצות באבנים טובות. על חזהו התנוססו שרשרות זהב. מבטו היה גס ומחוצף. קלסתר פניו הפיל בלהות. צריך להודות, בעיני בנות האזרחים היה קלימינקה סמל היופי. וכאשר נהרג אחר־כך על־ידי גיסי ההגנה ספדו עליו מספד מר: “אלי, אלי, שמש יפה כזה כבה!”

עד מהרה התחילו פרעות מאורגנות.

את הרכוש השדוד של היהודים צברו לערמות גדולות, אחר־כך הובילוהו אל הכפרים. שם נמצא עורות, אריג, כרים, כסתות, שמיכות, בגדים, מוליארים, מנורות כסף, חפצים שונים וכו'.

הם לא היו מפונקים ביותר: חמסו ושדדו כל מה שבא לידם.

IV ההריגה

ביחוד התחילת עבודה אינטנסיבית לפני ביאתו של סטרוק. כאשר הבנדיטים כבר הריקו את הבתים, חדרו אל המרתפים, אל הרפתים. חפרו במעדרים את האדמה והוציאו מחיקה את הסלים עם החפצים, שהספיקו היהודים להצניע עמוק בקרקע.

אך כל אלה היו רק פרחים…

ידעו יהודי חבנה מפי הנסיון המר של ערי הסביבה, כי עם ביאתו של סטרוק תתחיל תיכף שחיטה והרג. יותר ממחצה תושבים יהודים עזבו את עירם

ונמלטו לנַרודיטשי, פלך וואלין, הרחוקה עשרים וחמש פרסא מחבנה. אך הנשארים לא הספיקו לברוח: הסטרוקיים לכדו את המעברות.

סטרוק בא. המצב היה נרגז. נתקבלו ידיעות, כי הבולשביקים עולים על חבנה. הסטרוקובים היו צריכים למהר את מעשיהם. בכלל לא היתה להבנדיטים שום תשוקה להתנגש עם החילים האדומים. והנה ביום השני התחילו פרעות והריגות שנמשכו שלשה ימים.

להתחלת הטבח נִתן אות על־ידי יְרִיָה. בלילה הזה נהרגו שנים־עשר איש, גם היו נפצעים ובעלי־מומים. הרבה נאסרו. בין הנאסרים היו גם השוחט של העירה. הבנדיטים עבדו על פי רוב בנשק קר. בבית אחד גזרו לגזרים בן ובת (הבן היה גדם־יד, אינוליד צבאי), אחר־כך קרטמו את האב ועשוהו לבעל־מום. בבית השני תפשו הבנדיטים את בעלת־הבית, הכו אותה מכות רצח וחפצו להרגה. כאשר שמע הבעל את צעקותיה של אשתו, עזב את מחבואו ונגלה לעיני הבנדיטים. הם תפשוהו, אך הוא השתמט מידיהם וברח אל הנהר. שם דקר אותו אחד מהקומנדירים של השטב.

האשה הוסיפה לספר:

"כעבור שתי שעות שבו פקידי השטב נרגשים ומלוכלכים בדם. אני דפקתי בדלת באמתלא שחפצה אני להביא להם פת־ערב.

– ומה, לערוך לכם את השלחן?

– כרצונך, בעלת־הבית, התיאבון איננו גדול.

אך אני האצתי בהם שיאכלו, בחשבי כי בעת האכילה תעלה בידי לדלות מהם דבר־מה.

כאשר באתי לפנות מהשלחן את הכלים והפנכאות, ראיתי כי מסעודת־הערב נשארו הרבה שיריים ואחד מהפקידים לא נגע אפילו בפנכתו שעמדה לפניו. על שאלתי מדוע איננו אוכל, ענה:

– אינני יכול לאכול, בעלת־הבית, הדם… המות… הלא זה עתה הרגתי איש!…

– ואת מי הרגת?

– יהודי…

– ומדוע?!

– הוא בודאי היה קומוניסט. הבולשביקים חפצו להתנפל עלינו, אך אנחנו הקדמנו והדבקנו אותם. הם חפצו לברוח. ואני מצאתי אחד מהם בנהר ודקרתיו בכידוני".

את הנאסרים הביאו אחר־כך. על פי עתירותיה המרובות נשתחררו.

ביום השני השחיטה היתה צריכה להתחדש. אך נמצאו פתאם מעכבים: נתקבלו ידיעות, שהולכים וקרבים לא בולשביקים פנטַסטיים, בעלי־מומים ואינבַלידים בלי נשק, אלא בולשביקים ממש מזוינים ומלאים עז.

מהומה בשטַב. הטיליפון מקשקש בכל רגע.

בהלה, מנוסה. שולחים מהעיר את שמונה־עשרה העגלות האחרונות הטעונות שלל היהודים.

“הדירים” אמרו לבעלת האכסניה:

– היום יגמר גזר דינם של יהודי חבנה: הבולשביקים עולים על העיר. אפשר פה תהיה הפוזיציה. אם הם יהיו המנצחים, אז תדעו כי הצלחתכם היא גדולה מאד. אך אוי לכם אם אנחנו נהיה המנצחים, אז לא נִתֵּן לכם כל חנינה. צר לי על משפחתך, השתדלו להחבא באיזה מקום בטוח.

אך כל “פוזיציה” לא היתה. כאשר התפרצו אחרי שעות אחדות הבולשביקים לחבנה נעלמו הסטרוקובים ועקבותיהם לא נודעו.

V יִסֻּד ההגנה

צבא המועצות התחילו קרֵבות אל העיר. היהודים עזבו את מחבואם, זחלו מן העליות והמרתפים ונהרו אל החוצות. דמעות שמחה, חבוק. בשעת שמחה שכחו כי לרוב הגדול לא נשאר אפילו פת־לחם להשביע את רעבונם, כי כתנתם על עורם רק היא, היחידה, נשארה להם ואין להם אפילו על מה להניח את ראשם. האינסטינקט של החיים התגבר על הכל: “אנחנו חיים וקימים, נצלנו מידי הבנדיטים הסטרוקוביים וליום מחר ידאג אלהים”.

אך השמחה לא ארכה. החילים האדומים עשו בעיר רק ימים אחדים ועזבוה. עוד הפעם בהלה בעירה. רק הפלטים ששבו מנַרדוטשי לא היו כל כך נבהלים. מאושרים! הם עוד לא ידעו מה זאת פרעות. אבל אלה שכבר טעמו את טעמן סמר בשרם, כאשר עלתה על לבם האפשרות שהפרעות יתחדשו. אך כל מוצא לא היה. לברוח לקיוב – צריך למות שם ברעב, או להיות טרף לשיני מחלת הטיפוס החברברי המתחולל שם.

אך ביותר היה רע ומר מצבם של הצעירים:

“לפנינו – מספר המזכיר של ההגנה – היו שני דרכים, או להשאר בעירה ולחכות כל רגע למות מות אכזרי מידי הבנדיטים, או לעזוב את העיר ביחד עם צבא המועצות. אבל הלא אז ישארו הורינו וקרובינו הפקר בצפרני הרוצחים”.

הצעירים התאספו וגמרו ליסד אגודת־הגנה.

עוד מקודם נעשו איזו נסיונות להגן על העיר.

כשבאים חילי המועצות ממהרים הבנדיטים להמלט אל היער. אך כאשר החילים האדומים עוזבים את העיר, מיד שבים הבנדיטים ומאימים על היהודים להתנקם בהם. דאגתם הראשונה של הצעירים היתה להפסיק את החבור בין היער והעיר. למטרה זו העמידו שומרים בארבעה מבואות העיר ומזו משגיחים שיבקרו את מעמדות השומרים, אם נמצאים בלילות על מקומותיהם.

אך בידי השומרים נמצא רק רובה אחד. בידי הנשארים היו אַלות. ולהניס בגערה את הבנדיטים לא כל כך קל הדבר. השומרים ידעו את חולשתם, הם שאלו בקול רם: “מי הולך?” רק את אלה העוברים הידועים להם. כשראו עוברים חשודים התחבאו בעצמם…

המטרה הראשונה של ההגנה היתה למצוא נשק.

VI הַשִּׁנַּיִם הזהובות

הנה מה שמספר ראש ההגנה:

“כבר כלה כח הסבל לנשוא את האיומים של הבנדיטים. גמרתי: “אני או הם”. נסעתי לקורוסטין. משם עלה בידי להביא לחבנה בטליון של חילים. אני בעצמי לקחתי בידי רובה ונתחברתי אליהם. את הבנדיטים גרשנו. אך כעבור שני ימים קבל הבטליון פקודה לעזוב את העיר. ועד הבטליון חמל עלינו והשאיר בשבילנו אחד עשר רובים וסך 1500 פטרונים. אך כל זה היה כאין. שלשה מחברינו נסעו לטשירנובל ולקורוסטין ואחרי רוב עמל עלה בידם למצוא מאה רובים וסך 3000 פטרונים. והנה נשק יש, אך איפה לקחת חילים. פניתי אל הצעירים מבני העניים שישמרו את העיר בשכר עשרים רובל בשטרות קרֵנקיים. אך “בעלנים” נמצאו מעטים. היינו מוכרחים לגַיס את הצעירים בעל כרחם. שני צעירים שסרבו להצטרף אל השומרים – הֻלקו. מאז לא נמצאו מסרבים”.

ראש ההגנה נהג את נשיאותו ברמה ובתקיפות גם אחר־כך. הודות לו הפילה ההגנה את חתיתה על כל הנוף. “השינים הזהובות” (להראש היו שינים תותבות) הפילו את מוראן ופחדן על המערכות הקרובות של הבנדיטים. העירה קראה את הראש של ההגנה “דַיָרָה” על קשי ערפו ועקשנותו. כאשר נקרא לצבא בשנת 1912 לא בקש תחבולות לשחרר את עצמו. הוא נשבה בידי האוסטריים. בווינה למד בזמן קצר את מלאכת אֶלֶקטרוֹ־מוֹנטיֶר. מלאכתו שחררה אותו מחיי־מחנה (לאגער). הוא עבד בתור מונטיֶר בבית־חולים בוינה. בשנת 1918 שב מהשביה. הוא בריא וחזק, את ידו הכבדה מרגישים גם בשעת לחיצת־שלום. כך הוא גם מבטו: כבד ואיננו נח אף רגע. לא לחנם יפחדו מפניו הבנדיטים.

הנה עובדה אחת מהרבה עובדות, מעלילותיו של ראש ההגנה שספר המזכיר:

"פעם אחת לקח ראש ההגנה אתו שמונה עשר גיסים והלך אל הכפר מקסימוביטשי שנמצא שם קן של בנדיטים. ראש ההגנה קרא את האכרים לאספה. כלם באו, כי הלא “השינים הזהובות” מצוות. ראש ההגנה עלה על הבמה וקרא להגיסים: “שרשרת!” שמונה עשר הגיסים מנקשים ברוביהם ובצעדים מהירים הם מקיפים את האספה, שנמצאו בה יותר מאלף איש. “אם אתם, כך וכך, לא תמסרו תיכף בידי את הבנדיט זאַיאַץ, אז אשמיד את כלכם ואת כפרכם אשלח באש!”. להתקומם נגדו, זאת לא עלתה אפילו על דעתם. כה גדול הפחד שהשפיעה עליהם ההגנה עם “השינים התותבות”.

שמו היה דוד. בהגנה נמצאו עוד שנים ששמם דוד וגם הם גבורי חיל. על־כן מרגלה בפי יהודי חבנה: “שלשה דודים מגינים עלינו”.

אך כחה של ההגנה לא היה רק באלה השלשה. הסתדרותה, הקשר האמיץ שחבר ואגד ביחד את כל חבריה, ורגש האחריות שהרגיש כל אחד מהגיסים, כל זה הגביר את כחה ועָצמה.

ההסתדרות של האגודה היתה באופן כזה: ראש ההגנה, שני ראשי גדודים וארבעה קומנדירים, מנהל הענינים, אינסטרוקטור וגזבר. הגיסים נחלקו לפועלים (50־48) וחיל המלואים (150־100) איש.

על חיל המלואים רבצה החובה רק בנוגע לשמירה הפנימית של העירה, הפועלים נמצאו תמיד ברשותו של השטַב. הגיסים נתחלקו לחבורות. בכל חבורה ערך 15–20 גיסים, הם נשלחים אל המקומות, שהבנדיטים רובצים שם, לצודם ולהביאם לחבנה. מחבנה שולחים אותם לעיר המחוז טשירנובל. אחדים מגיסי ההגנה נמצאים תמיד בעירה. הם נושאים שֵרות בשטב, בפוסטה ובמיליציה. חברי ההגנה הפועלים אינם עוסקים כלל בעסקיהם הפרטיים ומתפרנסים מכסף משכרתם שהם מקבלים. מקורי ההכנסה: המסים שמשלמים אלה המוציאים סחורות וצרכי אכל מחבנה למקומות אחרים. השומרים לא נתנו להוציא סחורות, אם לא נמצאו בידי הבעלים שוברות מהשטב ששלמו את המס. היה מעשה, אחיו של ראש ההגנה הוביל סחורה ובידו היה שובר רק על מחצית המס שמגיע ממנו, הראש צוה לעכב את סחורתו עד שישלם את כל הסך המגיע.

היה עוד מקור ההכנסה. בשעת החפושים בכפרים הוציאו הגיסים מידי האכרים את החפצים הגזולים והחזירום לבעליהם. אך אם לא נמצאו הבעלים, נמכרו החפצים ומחירם נחלק שוה בשוה בין הגיסים.

הקומוניזם הצבאי הזה חִבר ואגד עוד יותר את הגיסים. ההרכבה הסוציאלית של חברי ההגנה היתה מנומרת למדי. בין חברי ההגנה נמצאים גם “יורשים מבית־הרומנובים” (כך קראו בחבנה חבורה של משפחות עשירות אחדות, שהיו קרובים זה לזה). גם בני־עניים ואביונים שהוכיחו ביכלתם למות גם את זכותם לחיים.

VII צ. ק. יהודית

(מספוריו של המזכיר)

“הפקידים והראשים נבחרו ברוב דעות. אך המשמעת אל הקומנדירים היתה קלושה. בפשטות לא אהבו את המשמעת, אף כי כל אחד עשה בחפץ לב את המוטל עליו, בלי שום פקודה. כאשר נשלחו לאיזה מקום, כל אחד חפץ לדעת לאן, ולמה. סודות ורזים לא אהבו. כאשר הודיעו להם את מטרת משלחתם, מלאו בזריזות את עבודתם, וביחוד כאשר נשלחו לצוד בנדיטים”.

פעם אחת היו צריכים לשלח לראש ההגנה, שנמצא במקום אחר, איזו תעודת־סתר. הגיסים לא חפצו לנסוע עד כי יודיעו להם את תכנה של התעודה. השטַב היה מוכרח להסכים לקומפרומיס כזה: כאשר הגיסים כבר ישבו בעגלה, אז הודיעו להם את תכנה של התעודה. באופן כזה נשארו נאמנים לקונספירציה וגם התעודה נמסרה להראש.

היה מעשה, פעם אחת, כשהגיע זמן הבחירות מאנו הגיסים לחדש את בחירתו של הראש מפני קשי־ערפו ועקשנותו. רק כאשר כל חברי הועד התפטרו ממשרותיהם בתור מחאה שלא נבחר הראש, אז הוכרחו גם הגיסים לדחות את “האנכיות שלהם הנעלבה” והראש הושב על כנו. אגב אורחא צריך אני להעיר, כי להגנה לא היתה כל רשות לבחור ראש, רק פלדפיבל. הראש נשלח מהמחוז. אך כאשר הראש הראשון הנשלח מהמחוז היה בנדיט והגיסים הרגוהו ביריה, משך המחוז את ידיו מפריבילגיה זו. אך בכלל היה היחס טוב בין ההגנה ובין המחוז: את הגיסים פטרו מלעבוד בצבא.

בתעודה חתומה בחותם ההגנה היו יכולים לעבור בכל מקום. אך לפעמים פרצו סכסוכים בין השלטון של המועצות ובין הגיסים: השלטון חפץ שההגנה תעסוק גם בגביות של ארגונות־ההפסקה, גם תאסור את הדֶזֶרטירים שיבואו לידה. אך ההגנה בשום אופן לא חפצה לקבל עליה את העבודות הללו. ההגנה לא חפצה להתלבש באצטלא של רשות. כל חפצה היה רק להגן על העיר ולשמור עליה מפני התנפלויות של בנדיטים. נמצאה בעירה גם מיליציה. אך המיליציה עמדה תחת השגחה של ההגנה, כמו הפוסטה והטלגרף. בימי הבהלה נצלה ההגנה את הנשק מהמיליציונרים, מפחד שמא יעברו אל צד הבנדיטים. אחרי משא־ומתן ארוך עם הרשות של המחוז קבלה ההגנה רשיון לקבוע לה חותם, אך בלי “מגל וקורנס” שהם סמלים של חותם הרשות. בכל זאת חשבו כל אכרי הסביבה את ההגנה לאורגן של הרשות ובכל עסקיהם פנו אל ה“צ. ק. היהודית”. היה מעשה ואשה אכרית באה אל ועד ההגנה בדרישה שיכריח זה את בעלה לתת לה גט פטורים.

הנמוק שקראו אכרי הסביבה את ההגנה בשם “צ. ק.” הוא זה:

חברי ההגנה היו תמיד עסוקים להוביל את הבנדיטים שנפלו לידיהם אל עיר המחוז. הרבה פעמים קרה, שהגיסים היו צריכים לעבור עם הבנדיט דרך הכפר שגר שם. על־פי רוב היה מספר הגיסים המובילים רק שלשה או חמשה. מיראתם שלא יתנפלו עליהם בכפר קרובי הבנדיט וחבריו, התחילו להרעים ביריות כאשר באו אל הכפר, כדי להבעית את קרוביו ומכריו של הבנדיט שלא יהינו לקרב אל העגלה, וכאשר נפל בידי הגיסים אחד מאלה שהצטינו באכזריותם, קבל זה את ענשו מידיהם בהכאות ומהלומות אין מספר. ביחוד כאשר הבנדיט נפל בידי אלה שקרוביהם סבלו מידו, אז כבר ידע שנכון לו יום חשך. גם השטב, אם כי הוא תמיד התנגד להרמת אגרוף על הנתפשים, לא יכול בכל זאת לעצור בידי הגיסים.

פעם אחת נפל בנדיט בידי צעיר. כאשר הצעיר הכיר בו את המנוול שטמא את אחותו, התלקחה בו חמתו ובחמת רצח הכה את הבנדיט הכה ופצוע. כאשר עלה בידי חבריו להוציא את הבנדיט מידו, כמעט לא נותרה בו נשמה. את הרוצח הובילו להמחוז, משם שב לביתו אחרי ימים אחדים.

מקרים כאלה לשחרר בנדיטים ידועים קרו הרבה פעמים, המחוז הרחוק לא היה כל־כך בקי מי מהבנדיטים, שהובאו למשפט, הוא באמת רוצח שופך דם, ומי הוא איש ישר ורק על־פי מקרה נפל עליו חשד. ולפעמים חייבו את הנקיים ופטרו את הזדונים. הדבר הזה היה למורת־רוח להגנה, שרצונה היה דוקא שהחוטאים יקבלו כדי רשעתם, ואלה שלא חטאו, יצאו נקיים בהשפטם. כי טעויות כמו אלה ועוות הדין יכולות לגרום הרבה תלאות וצרות. ענישתם של אלה החפים מפשע יכולה להרגיז גם את אלה האכרים, שאין להם נטיה אל הבנדיטים. כמו כן השתחררותו של רוצח ידוע תוכל להביא שואה על היהודים.

VIII מות גבורים

ההגנה לא יצאה למלחמה על הבנדיטים. שני הצדדים מנעו את עצמם מהתנגשות. רק פעם אחת התנפלו פתאם הבנדיטים על הגיסים ואז נהרג אחד מחברי ההגנה. אך המקרה הזה עוד אגד ורתק יותר את ההגנה. סיעה של עשרים ואחד גיסים הובילו אחד הבנדיטים. הגיסים הלכו מפוזרים. פתאם נשמעה יריה מתוך היער, שזה עתה עזבוהו הגיסים. חברי ההגנה נבהלו. בין כך נמלט הרוצח. אך עד מהרה התאוששו. שכבו בשרשרת והתחילו להשיב ביריות. הקומנדיר, בחפצו להבעית את הבנדיטים, הרים את ראשו וְצָוַח: “הגדוד הראשון לימין, השני – בעקיפין לשמאל”… “הוּרַה!” אך מיד נפל מתבוסס בדמיו על־ידי כדור. בנפלו קרא: “חברים, נפצעתי!” ואחרי רגע הודיע בקול חלש להשרשרת: “חברים, הנני מת, הוציאו מכיסי את הקפסול של הַגְרַנַטָה”. אלה היו המלים האחרונות של הקומנדיר לפני מותו.

צריך להעיר, כי שמו של הקומנדיר הזה, שעד נשימתו האחרונה דאג להגנה של עיר מולדתו, לא היה ידוע כהוגן גם בין חבריו. הוא היה בנה של אשה אלמנה עניה, וכלם קראוהו בכנויו: “צוֹבּוּרה”. עסקנותו בהגנה ומות גבורים החזירו לו את שמו: “מאיר סאפוזניק”.

מות חברם המם את הגיסים והרפה את רוחם. הם החליטו לשוב חזרה, ונסוגו אחור אל הכפר פיודורובקה, בהגינם על נפשותיהם ביריות. אחד מהגיסים נפצע בדרך.

עד מהרה הובאו על־ידי שני גיסים שני אסורים אל הכפר: זקן חלש ונער בן י"ב שנה, שנמצאו אצלם שתי כפות כסף ושתי תרנגולות צלויות. אחרי הכחשה קצרה, הודו הנאסרים, כי הם נשאו אכל להבנדיטים. והתרנגולות לקחו משתי נערות עבריות שנרצחו על־ידי הבנדיטים. היה ברור, כי בסביבה יצרה לה קן חבורה של רוצחים. ההרוג הנפצע ושני האסורים נשלחו לחבנה בלוית גיסים אחדים והנשארים יצאו לחפש את הבנדיטים.

הידיעות המעציבות החרידו את העירה. אך עד מהרה התעודדו. היו צריכים לאחוז באמצעים אינרגיים, כדי לרפות את ידי הבנדיטים, המתגאים בנצחונם. והנה ראש ההגנה עם גיסים אחדים ובידם קפסאות אחדות מלאות פטרונים, יצאו לחפש את הרוצחים. לקחו עמהם גם את הנער הנאסר, שהוא יַראה להם את מקום חניתם של הבנדיטים. נודע כי הוא שמש בתור קורייר לסטרוק בהיותו בחבנה.

עברו שני ימים. מהגיסים לא נתקבלו שום ידיעות. העירה שקועה בעצבות. והנה עוברים ושבים הודיעו, כי ברַיון מרטינוביטש נשמע אתמול רעם יריות. המהומה בעיר רבתה. בודאי אספו הבנדיטים מחנה גדולה וגמרו לצאת למלחמה על ההגנה.

ביום השלישי קראו ממַרטינוביטש את ראש ההגנה אל הטיליפון.

המזכיר מלא מקומו. והנה מה שהודיעו לו:

– צעירים אסרו אתמול את אבא, שאין לו שום יחס אל הבנדיטים. הקשר בינו ובין בנו הבנדיט כבר נפסק. אם תבטיח לי בהן הכבוד שלך לשחרר אח אבא, אז אביא לכם מחר את הבליסטרא שהחביא אחי.

הבטיחו לו בהן־הכבוד. העירה שבה למנוחתה. עתה צריכים להודיע על אדות זה להראש במוקדם האפשרי, כדי שלא יהרוג בחמת רוחו את הנאסר. והנה שני גיסים, שזה עתה הביאו לקבורה את חברם, עזבו בחצי הלילה את העיר ופקודת השטב בידם. הם הרחיקו פרסאות אחדות מהעיר והנה לקראתם חברי ההגנה השבים מדרכם עם שלל: בידיהם נפלו בנדיטים אחדים והרבה נשק. הבנדיטים שהלכו לחפש, נמלטו מחניתם (אהל מרווח בעבות היער) אך מצאו, על־פי הוראתו של הנער, רובה אבטומטי. את הנער שלחו לחפשי. ביום השלישי הביאו את הבליסטרא והאב של הבנדיט נשתחרר.

IX מדה כנגד מדה

בינתים המלחמה בין הגיסים והבנדיטים הלכה הלוך וקשה. תאות הנקמה הרתיחה את הדמים של שני הצדדים. בימים ההם חטפו הבנדיטים אשה עבריה עם ילדה וקברו אותם חיים ביער. אחרי ימים אחדים הובילה חבורה של גיסים אסיר אחד לטשירנובל. עוברים ושבים הודיעו, כי סיעה של סיקריקים במספר חמשה עשר איש, מתאספים, כדי להתנפל על הגיסים ברַיון מרטינוביטש, כאשר ישובו מדרכם חזרה לחבנה. לשלוח להם עזר כבר לא היתה כל אפשרות. והנה השטב שָׂם אל העיר את פניו: הודיע תיכף למרטינוביטש בטיליפון, שיכינו סוסים בשביל ששים גיסים, שכבר יצאו מחבנה לעבור לטשירנובל. השטב לא הסתפק אף רגע, כי הידיעה הזו תמסר כהרף עין והבנדיטים יסוגו אחור.

בינתים שבו הגיסים לבתיהם. היה לילה. הירח הגיה את אורו. והנה לקראתם עגלה עם נוסעים אחדים. “עמוד, מי הם הנוסעים?” קראו הגיסים. “אזרחים מחבנה” – היתה התשובה. אך הגיסים חשדו בהם. חיש ירדו מסוסיהם והתנפלו על הנוסעים. נודע להם שאלה הם הבנדיטים שקברו חיים את האשה עם ילדה. אחד מהם נמלט. הנשארים הכרחו לגלות את מקום הקבר. הגיסים הוציאו מקברם את האשה עם ילדה ובמקומם קברו חיים את הבנדיטים.

ההגנה עבדה במרץ והתאמצה להשמיד את הבנדיטים. אך פתאום השתער עליה כח איום והפסיק את עבודתה לשנה תמימה.

בוָלוֹסט הבַזַרי, פלך וואלינסק, התקוממו איזו אלפים אכרים. ראש המורדים זאקוסיליה עשה נסיון לבוא במשא ומתן עם ההגנה ושלח רשיון בשביל הפרלמנטרים. אך ההגנה לא חפצה לבוא בדברים עם בנדיטים ולא שלחה את ציריה. אז עלו על חבנה שש מאות פרטיזנים, הוציאו את הנשק מידי הגיסים והרגו שנים מהם, בתוכם אחד מ“הדוידים”. את ראש ההגנה הרבו לחפש בכל המחבואים. אך לא מצאוהו.

זה קרה בחדש אויגוסט 1919. המורדים נגפו לפני חיל המועצות. אך ההגנה לא יכלה אז להתארגן. אחדים נהרגו. אחדים עזבו את חבנה ועברו לקיוב, או רובנה. אחדים התחברו אל צבא האדום. מלבד זה לא הרגישו אז כל־כך את נחיצותה.

החרף עבר פחות או יותר בשלוה. בימי האביב באו הפולנים. הם התקלסו ביהודים, גזזו את זקניהם, חמסו ושדדו את הבתים, אך לא הרגו נפשות. כנופיות הבנדיטים בעת ההיא שקטו ולא החרידו את היהודים. אך כאשר הפולנים עזבו את אוקרינה שבו הבנדיטים אל “עבודתם”. בימי הסתיו של 1920 התחדשו כל האיומים של שנת 1919. הפעם סבלו בכלל היהודים הגרים בכפרים בסביבתה של חבנה. יותר מכלם סבלו היהודים הגרים בכפר דובריקי. שם נשמדו גם נשים, זקנים וילדים. בחג הסוכות נכנס החלוץ של הסטרוקוביים גם לחבנה. אך האכרים המקומיים הודיעו, כי אם יערכו פרעות אז יהיה להם עסק עמהם.

X חג לחגא

האכרים המקומיים מעולם לא השתתפו בפרעות. בחפץ לב החביאו יהודים בבתיהם. ואת הרכוש, שהיהודים נתנו להם לפקדון, השיבו להם גם אחרי עבור שנה ויותר. מלבד אחדים יוצאים מן הכלל. הפעם החליטו האכרים להתערב בפועל ולבלי תת להבנדיטים לרצוח ולחמוס את היהודים ובזה הצילו את העיר. אך כעבור חדש ימים התפרצה לחבנה כנופיה של בנדיטים עם ראשי הבריונים זאיאץ וסליבה והדליקו בתים אחדים בפנות שונות בעיר, גם הרגו ופצעו אנשים אחדים, ובלילה הזה נעלמו. אז קמה ההגנה לתחיה. תחת הנהגתו של הראש הקודם נלחמה עם הבנדיטים ותוכל להם. אז החליט השטב לשים קץ גם לסטרוק.

השטב נכנס במשא־ומתן עם אכרים של איזה כפר שסטרוק בא שמה לעתים קרובות. אכר אחד שלח להודיע אל השטב, כי סטרוק ביחד עם ארבעה בנדיטים נמצאים במרחק של פרסא מחבנה.

כאשר נתקבלה הידיעה בחר הראש שנים־עשר חברים מהמובחרים שבהגנה, הושיבם בעגלות והוא בעצמו, מזוין מכף רגל ועד ראש ועטוף במעיל אכרים, עבר לפניהם כשהוא רוכב על סוסו.

הם באו אל הכפר בלילה. הראש דפק בלאט בחלון של האכר המודיע. האכר יצא כשהוא רועד מפחד להודיע, כי סטרוק יצא לפרור ליובובש, הנמצא במרחק 10–12 פרסא, שם יחוג את יום מיכאל ביחד עם חבורת מרעיו כשלשים בנדיטים. האכר יעץ לגיסי הגנה שישובו לבתיהם, כי בנפשם הוא. אך הראש חקר בפרוטרוט על אדות הדרך המוביל אל הפרור. ההגנה נוסעת הלאה. הנה אורות דולקים. ראש ההגנה מסדר את הגיסים במרחק שלש מאות צעדים מן הבית, מוסר את הפקודות האחרונות וקרב אל האורות.

– מי בא? – שאל העומד על המשמר. עד מהרה פלח כדור את לבו של השומר.

הגיסים התחילו להמטיר יריות אל הבית. הבנדיטים, שבאה עליהם שואה פתאומית, שלא ידעו שחרה, קופצים דרך החלונות נבהלים ונדהמים, עוזבים בשעת הבריחה את הרוגיהם. ביום השני נשלח אל הפרור גדוד גדול מהראשון. הם חטפו שם את הבנדיט הידוע פייזיל ואת הבית, אשר שם חגג סטרוק את חג הולדתו, הדליקו.

מאז לא נועזו הבנדיטים להתנפל על העירה. רק בחדש יאנואר 1921 התנפלה סיעה של בנדיטים, תחת הנהגתם של זאיאץ וסליבה, על יהודי חבנה השבים מן היריד והרגו שמונה נפשות. אלה הם הקרבנות האחרונים מימי הפרעות. זאיאץ וסליבה נלכדו במהרה בידי ההגנה. בסתיו 1921 הופיע ברַיון של חבנה טוטיוניק. אך הפעם לא ערך פרעות.

הבנדיטים ברַיון חבנה הולכים הלוך ונמוג, העירה, שנשתחררה מהבנדיטים בקרבנות מועטים הודות להגנה, מתחלת לרפא את פצעיה ולבנות את הריסותיה.

(תוצאות ממאמרו של מ. ליבעס “קמטשאטקה בפלך קיוב” שנדפס בספר:

“1926 Еврейское местечко в революции"

חודורקוב (פלך קיוב, מחוז סקבירה).

I

בחודורקוב נמצאו כתשע מאות משפחות יהודים.

בסוף שנת 1918, כאשר הפטלוריים גורשו על־ידי החיל האדום, ראו ראשית להם להתנקם את נקמת מפלתם ביהודים. פלוגות פטלוריים התפשטו על ערי השדה, אליהם נלוו גדודי חמסנים ושודדים, שרבו אז באוקרינה אחרי המלחמה, וביחד התנפלו על היהודים היושבים בערי הפרזות, שסו את רכושם, גם רצחו נפשות. בהרבה ערים התעודדו אז הצעירים, שלא יכלו לעמוד על דם אחיהם; הם התגיסו, רכשו להם נשק ויסדו אגודות הגנה לדבר עם האויב בשער. גם צעירי חודורקוב לא עמדו מנגד: התגיסו מאה צעירים, רכשו להם רובים גם שני בליסטראות, למדו את ידיהם לירות אל המטרה וגמרו לעמוד בפרץ לפני הבַנדות השונות המתחוללות בהסביבה. הם חפרו חפירות סביב העירה, גם צופים העמידו להשגיח שהפורעים לא יתפרצו העירה בהסח הדעת.

בשנת 1919, סוף אפריל, התפרצה לחודורקוב הכנופיה של סוקולובסקי, מספרה כמאה וחמשים איש. גיסי ההגנה יצאו לקראתה ויערכו אתה מלחמה. מהגיסים נפלו חמשה ומהתושבים שלשה אנשים, סך הכל שמונה נפשות, ומהכנופיה נהרגו שנים ואחד נפצע. הכנופיה עזבה בו ביום את העיר. אל הגיסים נתוספו חברים חדשים, מספרם הגיע עד מאה וחמשים איש. כלם היו מזוינים ברובים. בכל משך הקיץ נסו כנופיות שונות לחדור העירה, אך הגיסים גרשו אותן כפעם בפעם.

לפני ראש השנה התפרצה לחודורקוב הכנופיה של זיליוני רבת האוכלסים. המיליציה והגרניזון המקומי עזבו את העירה. גם גיסי ההגנה לא מצאו עוז בנפשם להתיצב בקשרי מלחמה עם מחנה גדולה כזו. הזיליוניים חמסו, אנסו נשים והרגו את בתו של נחמיה גער.

כעבור ימים מועטים נכנסה העירה הכנופיה של טאטיוניק; הפעם לא חמסה, לא רצחה נפשות, רק דרשה לחם, וכשמלאו את דרישתה עזבה את חודורקוב ועברה אל התחנה פוֹפֵילנה, שם נהרגו שני יהודים במיתות משונות, בעל האַפטיקה ועוד אחד מגרי התחנה. הרוצחים קצצו את ידיהם של ההרוגים.

II

במשך שלשה חדשים נשארה העירה בלי שום רשות. העירה נעשתה למרכז של שדה המערכה. מעבר אחד חנה צבא הדיניקיים ומעבר השני – הצבא האדום. ביום אחד התפרצו העירה פלוגה של דיניקיים; הם שסו את בתי היהודים גם רצחו נפשות. ביום השני התגברו עליהם החילים האדומים ויגרשום. גם הם שלחו בחמס את ידיהם, אך לא שפכו דם.

בחדש דצמבר התפרצו הדיניקיים לחודורקוב וידרשו מהיהודים סך עצום קונטריבוציה. את מאיר גוטמאן ואת מרדכי הירש מינו לגבות את הכסף, ומבית־המדרש הוציאו שלשה אנשים, את יודיל וואלקענשטיין, אליהו טקאטש ועוד אחד, והחזיקו בהם לתערובות עד שיסלקו להם את הקונטריבוציה. אך כאשר ראו הגובים שלא תעלה בידם לאסוף סך עצום כזה עזבו את העיר ונמלטו. אז לקחו הדיניקיים את שלשה האנשים שהחזיקו בהם לתערובות והובילו אותם אל חנות הקמח של ליבוש מארקאן. בראשונה לקחו את אליהו טקאטש ותלו אותו על הוָו שהמאזנים קשורים אליו. הרוצחים דמו, כי כבר מת, ולקחו את בעל־החנות מארקאן וחפצו לתלות גם אותו. אך פתאום נפלה רנה כי החיל האדום עולה על חודורקוב. הדיניקיים ברחו. תיכף מהרו השכנים, כרתו את החבל, הורידו את טקאטש מן התליה, וכאשר מצאו בו עוד סמני חיים מהרו את הרופא וברוב עמל השיבו לתחיה. אך טקאטש לא האריך ימים אחר כך. כעבור שלשה חדשים נפל עוד הפעם בידי הדיניקיים ונהרג.

במשך חמשה ירחים היתה העירה מפרפרת בין החיים והמות. כנופיות שונות תכפו להתפרץ לתוכה. אלה באו על עסקי ממון ואלה – על עסקי נפשות. אמנם גיסי ההגנה שמו כפעם בפעם את נפשם בכפם ויצאו להגן על העירה. אך כבר תש כחה של ההגנה ומספר הגיסים הלך הלוך ופוחת, על־ידי המכות שהֻכו מידי אויביהם. כך, הנסיון להכניע את המורדים של קורנין והסביבה עלה להאגודה בעשרים ושנים קרבנות אדם. והבַנדות השונות, שהתחוללו בהסביבה, ידעו מזה ופחד הגיסים כבר לא הבעית אותם. ובכל פעם, בשעת התנפלויות, נזוקו יהודי חודורקוב הן בגופם והן בממונם. בכל זאת לא עזבו היהודים האומללים את תקותם וקוו עוד לימים טובים…

אך תקותם היתה מפח נפש. על חודורקוב נגזרה כליה.

העירה נשמדה באש והרוב הגדול של התושבים היהודים נהרגו ונשחטו. מצאו את מותם בנהר אירפען, או נשרפו באש. ומלאך המות שלהם היה ראש הבריונים סוקולוב והכנופיה שלו.

III

הטבח הנורא קרה בחדש אייר יום ו'.

תחת מכסה הלילה חדרה הכנופיה של סוקולוב בלוית שתי פלוגות של פרטיזנים, ס"ה כחמש מאות איש. האכרים המקומיים היו אתם בעצה; הם הביאו בסתר את הסיקרים העירה, סיעות קטנות, החביאו אותם בבתיהם. בלילה אור ליום ו', כאשר היהודים כבר נמו את שנתם, התגודדו הרוצחים סיעות־סיעות ברחובות והתחילו להתנפל על בתי היהודים. גיסי ההגנה אמנם התאספו ויתגרו מלחמה עם הכנופיה, אך עד מהרה נוכחו שלא יוכלו עמוד. אחדים נפלו במלחמה. הנשארים ברחו בדרך העולה אל התחנה פופילנה, הרחוקה מחודורקוב עשרים פרסא. אך הסיקרים דלקו אחריהם עד מרחק עשרים פרסא מהעיר והרגו את הבורחים בלי חמלה. כל הדרך היתה מרופדה בהרוגים. כאשר עשו הרוצחים כָלה בגיסי ההגנה שבו העירה והתחילו להשמיד את היהודים שנמצאו בעיר. המיתו אותם במיתות משונות: הרגו, טבחו, השליכו את קרבנותיהם אל נהר אירפען, דנו אותם בשרפה, רצחו אנשים ונשים זקנים ונערים, גם עוללים ויונקי שדים. לא ידעו רחם. את קרבנותיהם הרגו כמעט רק בנשק קר, רק על אלה שהושלכו אל הנהר ירו, כדי לגמור את מיתתם. את הבתים ושאר הבנינים שלחו באש. אל אֻרוָתו של מאיר ריבאק הביאו כשלשים איש, סגרו את הדלתות ואת הארוה שלחו באש. כל הנמצאים באֻרוה נשרפו. לא ניצל אף אחד.

אחר השחיטה נשלחו אכרים עם עגלות לאסוף את ההרוגים המתגוללים בשדות ועל הדרכים, כדי שלא יעפשו את האויר. במשך ארבעה ימים הביאו האכרים חמרים־חמרים הרוגים אל בית הקברות בחודורקוב וקברו אותם בקברות אחים, מאה ועשרים הרוגים בקבר אחד. אך לא עלה בידם לאסוף את כל ההרוגים. עוד נשארו הרבה מתגוללים בשדות ודרכים והיו לברות לכלבים ולחיות.

נם אחר כך מצאו האכרים כל פעם הרבה הרוגים בגנים ובשדות והביאו אותם העירה לקבורה.

מספר הנרצחים היה עד אלפים נפש.

IV

אני בשעת השחיטה לא עזבתי את ביתי, כי אמי היתה חולה ולא יכלתי לעזבה לבדה. אני התחבאתי ב“סֶקרֶט” הנמצא בביתי. גם הרבה שכנים באו להסתתר ב“סקרט”. מספרם היה כשלשים איש. בלילה התפרצה הביתה סיעה של סיקרים, כעשרה איש. הם דרשו כסף. נתנו להם ועזבו את הבית. אחריהם באו עוד סיקרים. גם להם נתנו כסף, וחוץ מזה לקחו את מכונת התפירה, שנמצאה בבית, ואדרת. אחד מהחבורה הרים את המגלב והכו בו את יודיל בלינדמאן, אך הראש של החבורה גער בו.

את הנעשה בחוץ לא ידעתי, וכאשר ראיתי שאנחנו פדינו את נפשותינו בכסף, חשבתי שהם באו רק על עסקי ממון. וכאשר שמעתי כי העיר בוערת יצאתי החוצה לראות את הנעשה. והנה – חשכו עיני מראות! – כל הרחוב מרופד בהרוגים. הרבה מהנרצחים החזיקו את צרור כספיהם בידיהם, שהכינו אותו לפדות את נפשותיהם. אך הסיקריקים דרשו דמים ממש. את ההרוג הראשון שמצאתי היה גיסי, צבי ב"ר אליעזר סמערטענקא; הוא עזב את הבית רגעים אחדים לפני, ותיכף הקדימו המות.

(המודיע: שמואל ב"ר אברהם דוד סמערטענקא).

חויניק (פלך הומל)

לפנו חג הפסח בשנת 1920 התנפל ראש הבריונים בולאכוביטש עם הכנופיה שלו על העירה חויניק והרג מאה ושמונה נפשות, ביניהם ילדים קטנים, זקנים מופלגים ונשים. כל הבתים הרוסים. העירה נשודה עד היסוד. ההרוגים התגוללו זמן רב בשדות וביערות. כאשר הלכנו חזרה מלויוב, ראינו הרבה חללים משלכים בדרך. שני שבועות עסקו בקבורתם של הנרצחים. כל פעם נמצאו הרוגים חדשים.

(דובה פישמאן).

חולודיבקה (כפר, פלך פודוליה, בסביבת טולטשין)

ביום כ“ד ניסן תר”פ נסעו מטולטשין למיכַילובקה ארבעה נוסעים, שני זכרים ושתי נקבות עם יונק. כשהגיעו אל הכפר חולודיבקה התנפלו עליהם החוליגנים המקומיים ורצחום נפש.

(משה רבינוביטש שו"ב, לפנים במיכילובקה עתה בברצלב).

חולמיטש (פלך הומל).

הרב דחולמיטש החליט לעזוב את העירה עם כל בני ביתו, שש נפשות, הרב, הרבנית, בנו ושלש ילדות. הוא שכר עגלה, טען עליה את חפציו והושיב בתוכה את בני ביתו. כשהיו רחוקים מהעיר כשתי ווירסטאות, נזכר הרב ששכח בביתו עוד כמה חפצים קטנים, וחזר לקחת את החפצים. כששב חזרה לא מצא לא את העגלה ולא את בני ביתו. אחרי ימים אחדים הביא אכר אחד להומל עצים למכירה. כשמכר את העצים, שאל את היהודי, שקנה אותם אצלו, אם יקנה גם גביעי כסף. היהודי אמר לו שיביאם. כשהביא האכר את הגביעים, תפש אותו היהודי ומסרו להמיליציה. כאשר התחילו לחקור את האכר מאין באו לו גביעי הכסף, הודה שהוא הוביל את משפחת הרב של חולמיטש ובדרך רצחם נפש וגזל את כל החפצים שהובילו עמהם.

(י. ראפופורט).

חורול (פלך פולטבה).

מספר היהודים תושבי חורול כאלף ושתי מאות משפחות.

בקיץ 1919 עבר דרך חורול לגיון של דיניקיים תחת פקודתו של הגנרל סטיסל. תיכף בכניסתם תפשו את היהודי טורובסקי, בן חמשים שנה, משרת בחנות מנופקטורה ותלו אותו על עמוד במרכז העיר, הפרעות וההריגות ארכו שלשה ימים. הם חמסו את הבתים עד היסוד, הריקו את החנויות, אנסו הרבה נשים והרגו בענוים קשים שתים עשרה נפשות. את שני האחים פוליוקובסקי ענו הדיניקיים באכזריות נוראה ואחר כך השליכו אותם אל תוך הנהר. אחרי הפרעות וההריגות דרש הגנרל סטיסל מהעיר סך מסוים קונטריבוציה שנתנו לו.

אחרי שני ירחים פרצו העירה פרטיזנים מזוינים מאכרי הסביבה. הדיניקים ברחו. נשארו בעיר רק אופיצרים אחדים מצבא המתנדבים. אלה שנפלו בידי הפרטיזנים נהרגו במיתות אכזריות. הפרטיזנים עשו בעיר יום אחד. לאחר שעזבו את העיר חזרו חילי הדיניקיים. הדיניקיים דרשו מהם, שיקחו חלק בהלויה הפומבית של האופיצרים הנרצחים.

הדיניקיים בפעם הזו לא התעכבו הרבה ועזבו את העיר. כששבו אחר זמן־מה חזרה, כבדו אותם היהודים בלחם רב. הפעם הזאת לא הרבו הרע.

(אברהם ירוסלימסקי).

חליסטונובקה (כפר, פלך קיוב, שבע פרסאות מהורודישצי).

בחדש מאי 1919 נהרג בכפר חליסטונובקה, על־ידי החוליגנים המקומיים, תושב הכפר ל. ביליבסקי, בן חמשים וחמש שנים, עם שלשה בניו.

חמלניק (פלך פודוליה).

באביב 1920, בחדש מאי, התפרץ לחמילניק האַטמן טשיפל עם הכנופיה שלו. הם הרגו את הרב מטעם הממשלה, העסקן הצבורי מרדכי פערלמוטער ואת בתו חנה ובזזו את הבתים והחנויות, אחר כך הטילו על העיר קונטריבוציה ארבע מאות אלף רובל. ולאחר קבלם את הכסף עזבו את העיר.

כשראו יהודי חמילניק שחייהם תלויים להם תמיד מנגד, מפני הכנופיות של הסיקרים השוטפים בהסביבה, גמרו ליסד גֵיסֵי הגנה, כדי להגן על עירם. כל הצעירים בעלי אומץ רוח התגיסו. מספרם הגיע לאיזו מאות איש, גם קנו להם מספר הגון של רובים ורכשו להם שני תותחים. פעמים אחדות נסה טשיפל להתפרץ העירה עם הכנופיה שלו, יצאו לקראתו גיסי ההגנה וגרשוהו. וטשיפל היה מוכרח לסגת אחור בבשת פנים.

ההתקוממות של גיסי היהודים כנגדו העלתה את חמת טשיפל עד להשחית, וכאשר ראה כי קצרה ידו להתנקם בהעירה גמר להתנקם ביהודים הנוסעים בדרך. שתי פעמים התנפל על המסע של המסלה הצרה העוברת מחמילניק. בפעם הראשונה הוציא מתוך הרכבות שלשים ושלשה יהודים והרגם ובפעם השניה – שבעה יהודים.

באמצע אבגוסט התפרצה העירה פלוגה של חילים גליציאנים ביחד עם פטלוריים. האכרים של הסביבה, בחשבם שהחילים בודאי יערכו פרעות, מהרו ובאו העירה בהמון רב עם עגלות ריקות כדי למלאותן מביזת היהודים. אך הקהלה הזילה הרבה זהב ושחדה את ראשי הצבא. פרעות לא נעשו. אך קרו מקרים בודדים של התנפלויות ונהרגו: הזקן זאב רויטינבארג בן ס"ה שנים, ודוד סוקולניצקי. סוקולניצקי נהרג בעטיָם של הסיקרים מהכפרים קורילובקה וגריבלה.

דוד סוקולניצקי גר בכפר קורילובקה. כאשר נרצחו שם כל בני משפחתו הצליח בידו להמלט העירה ולהכנס בגיסי ההגנה. וכאשר נסו הסיקרים של קורילובקה וגריבלא להתנפל כפעם בפעם על העיר שלמו להם גיסי ההגנה כפלים. התנפלו על פרורי כפריהם ושלחו בתים אחדים באש. דוד סוקולניצקי, בחפצו להתנקם את נקמת בני משפחתו הנרצחים, לקח תמיד חלק בהתנפלויות הללו. האכרים של הכפרים האלה, שידעו אותו פנים אל פנים, הלשינו עליו לפני פקידי הצבא, והם העלוהו לגרדום.

חרסון¹

גבית עדות:

1) הסיקריקים עורכי הפרעות הכו ורצחו כל מי שנפל בידיהם. הם חטפו אותי ביחד עם בן־ציון מיכַילוביטש. אותו הכו עד שנפחה נפשו.

(פאלקוב).

2) בימי הפרעות התחבאתי במרתף. כאשר יצאתי ממחבואי בערב ראיתי גבעה של הרוגים צבורים לפני הבית. בטניהם היו מרוטשות וקרביהם מושלכים החוצה.

בכל הרחוב התגוללו פגרי אדם. הסיקריקים השליכו המימה ילדים קטנים. גופותיהם הנפוחות שחו בתעלה.

(המורה שור).

3) בעיר התחוללו סיקריקים ועל החוף החילים היונים ביחד עם צבא הצרפתים והאנגליים. בערב פשטו החילים היונים ביחד עם הסיקריקים ושסו את הבתים. התחילו תופשים אנשים והובילו אותם עמהם. אנחנו התחבאנו במרתף – אחד־עשר או שנים־עשר איש. בבית אחזה דליקה. השכנים ברחו החוצה ונהרגו. בבקר ראיתי מתגוללים בחצר גופותיהם של קוגַנובסקי ובַרדובסקי מדוקרים.

אלה שהובאו אל החוף סגרו במחסנים ושם נשרפו חיים. כך נשרפה משפחתו של ביזפאלי עשר נפש. הכירו אותם בתכשיטיהם שלא שלטה בהם האש.

(גרינצייט, חיט).

4) רק ברחוב הזה נהרגו תשעים ושמונה נפשות. בחדר אחד מצאו שרופות שש נפשות, שבאו לבקר את מכרם. גם הדיניקיים הכחידו הרבה נפשות.

(אשת גרינצייט).

5) הם חטפו אותי ואת בעלי והשליכו אותנו אל אֻרוה מלאה מפה לפה אנשים. היה ליל קר. אנחנו צמצמנו את עצמנו וישבנו מדובקים יחד כדי להתחמם. גם בתי ונכדתי נמצאו אתנו. בשעה חמש בבקר בא אחד הסיקריקים, פתח את השער ואמר:

– נראה מי פה הם הקומוניסטים?

בעלי עמד בתור הראשון, עטוף בקפוטתו עם זקנו הארוך והלבן – ישיש בן שבעים ושלש שנים.

– אתה קומוניסט! – אמר הסיקר.

כעבור שעה התחילו הבליסטראות מהספינות לירות על העיר. האֻרוה התחילה בוערת. קמה בהלה גדולה. כלם התחילו צועקים, מיבבים ומזדקרים לצדדים, משתוללים מפחד. האש אחזה במטפחתי שעל ראשי. הארוה היתה מוקפת מכל רוחותיה סיקריקים מזוינים. לצאת אי אפשר… נפלתי…

הלהבה התגברה. אני זחלתי בין הלהב… צלחה בידי להגיע עד השער. התחילו יורים בי. אחר כך אינני זוכרת… ראיתי את עצמי בביתי גלמודה. בעלי לא היה.

(הזקנה גאליצקי).

6) אני הייתי המנהל הטכני של החוף. התחילה זאת, אם אינני טועה, ביום 19 לאפריל, 1919. החילים של האיסקדרה עלו על החוף והתחילו לגרש בקתי הרובים את העוברים ושבים. אחר כך התחילו לנפץ את החלונות… כך עבר עד הערב. בשעה החמשית בערב התחברו אל היונים גם הסיקריקים המקומיים. התחיל ציד אנשים. חטפו נערים, זקנים, עניים, עשירים, כל מי שנפל בידם, עד שכלתה רגל מהרחוב הזה. מורה שסרב ללכת עמהם, נהרג. גם אותי ואת בני תפשו.

אני זמן־מה לפני המאורע הזה הייתי על החוף. במרחק צעדים אחדים מהתעלה הראו לי את המחסנים.

כחמש מאות איש היינו מצומצמים ודחוקים במחסן אחד. לא יכולנו לשאוף רוח מפני הלחץ והדחק. אנחנו התאבקנו בינינו בשביל המקומות. היה חשך וקור. צעקות, בכיות ופניקה לפפונו. כך עבר הלילה.

בשעה הששית בבקר התחילו מתנפצים כדורים. האש אחזה בארבע פנות המחסן… יבבות נוראות, חרדות וקול זועות. בקרבתי נפל יהודי – ראיתי את פניו לאור הלהבה – ההמון המשתולל רמָסו… הכל היה טבול באש. ראיתי אנשים נדחקים החוצה. אחדים שהכדורים פגעו בהם, נפלו ארצה… בתוך המחסן ריח של בשר אדם צלי, ריח רע מאד, מגרה את האף.

הכל נכחד. מכל ההמון הרב נשארה רק ערמה של בשר צלי.

בני בן ל"ב שנה נהרג לפני שער המחסן, בשעה שחפץ להמלט. הוא נרצח לעיני. הכדור פגע בצוארו. גסיסתו לא ארכה זמן רב: הוא הרכין בראשו, צוח קצרות ונפל כעמיר ארצה… אני התחבאתי תחת ערמה של קרשים ועל־ידי זה נצלתי.

כעבור שתי שעות עזבתי את מחבואי. את גופתו של בני כבר לא מצאתי. בודאי נכחדה באש. אני חפשתי. על הארץ ראיתי מונחה אשה מתה. בידיה המסמָרות חבקה את ילדה הבוכה. סביב, בכל פנה שאתה פונה – מחזה נורא! – רק ראשים חרוכים! ראשים של ילדים, ראשים של נשים. אפשר ביניהם גם ראשו של בני… אבדה בינתי…

(קאליוז’ני).

חרקוב

הדיניקיים בחרקוב.

ליב לעוויטאן, רחוב בילגראד מספר 20, מודיע:

ביום 11 אפריל 1919, בשעה 12 בצהרים, נכנסו אל החצר ששה חילים דיניקיים, טשרקסים מזוינים ברובים וסוסים. הם גרשו את הדיָרים, שנמצאו אז בחצר, אל תוך המעונות ודרשו מהם כסף, זהב ותכשיטים, גם אימו עליהם להרגם ביריה אם לא ימסרו לידם כל מה שיש להם. ממני גזלו 2500 רובל. ביום הזה התפרצו עוד הפעם חמשה חילים מזוינים, התחילו סובבים בתוך המעונות ודרשו לבנים, מגפים וצרכי אכל. גם הפחידו את היהודים להרגם ביריה אם לא ימלאו את כל דרישותיהם.

מאיר ביכובסקי בן 42 שנים, רחוב טשובוטארסקי 59, מודיע:

ביום 29 יוני נכנסו אל מעוני חמשה קוזקים ודרשו חדר. באותו לילה התפרצו אל ביתי הרבה חילים עם אופיציר והתחיל לעשות בדיקה בחדרים. הבדיקה נמשכה עד הבקר. בעזבם את הבית, גזלו שעון, כלי כסף, חפצים שונים וצרכי אכל, גם שלשה אלפים רובל במזומנים.

שמעון ווייסבערג בן 42 שנים, רחוב מיעסטשאנסקי 22, מודיע:

ביום 14 יוני, בשעה 10 בערב, נכנסו שלשה קוזקים אל מעוני, שברו את דלתי הארון, הוציאו משם שעון של זהב עם שרשרת, אדרת חורף, אלף פאפירוסים, 13 פונט סוכר. בשעה שחמסו את המעון, אימו על בני ביתי בסיפיהם וחרפו וגדפו אותנו.

נוּריה רוזליה בת 23 שנים, רחוב מיעסטשאנסקי 22, מודיעה:

ביום 13 יוני, בשעה 11 בבקר, בא קוזק אחד לעשות בדיקה במעון. חצי שעה אחרי צאתו נכנסו שלשה חילים, שנים מהם היו מזוינים ברובים. הם דרשו וַילוֹסיפֵּד, ביום 15 יוני בבקר באו עוד הפעם שני החילים ודרשו מאבא סיף נשבר שראו במעוננו. הם הכו את אבא בקתה של הרובה, לקחו להם את הסיף והלכו להם.

קוגון יעקב בן 29 שנים, בית מלון של הסוחרים, מודיע:

בלילה באו סיעה של אופיצרים כעשרים איש, ודרשו שיפתחו להם את השער של המלון. אחרי אשר ביום התפרצה סיעה של חילים אל המלון וחמסו את הכסף והחפצים של האורחים, פחדנו עתה לפתוח את השער. אך הם אימו להתפרץ בחזקה. כאשר פתחו להם, נכנסו והתחילו לבדוק את הדיָרים ולקחת מהם את התעודות. אחר כך הביאו אותם אל חדר מיוחד. שם הכו אותם וגזלו את כספם. הבדיקה נמשכה עד אור הבקר. אז אספו את כל האורחים והובילו אותם אל הקומנדנט. שם השיבו להם את תעודותיהם בלי שום שאלות ודרישות. כאשר התאוננתי באזני הקומנדנט שגזלו ממני אלף ושבע מאות רובל, ענני, שסכום כסף כזה לא הביאו לו.

סופיה יפה, סטודנטית, בת 23 שנים, רחוב טשובוטארסקי 59, מודיעה:

ביום 3 יוני נכנסו שני קוזקים אל המעון ודרשו חדר ואוכל. גם דרשו מאתנו להראות להם את המעונות של הז’ידים העשירים. הם התאחזו בחדרי ובשעה 12 בלילה התפרצו אל המעון עוד ששה טשיטשינצים והתחילו בודקים את החדרים, גזלו חפצים שונים גם צרכי אכל. חפושים ובדיקות כאלה נעשו גם בשאר המעונות שבחצר הזאת. הם הפסיקו את הטלפון, כדי שלא יוכלו להודיע על דבר העושק בבית הפקידות של המיליציה וגזלו בכל המעונות את החפצים יקרי הערך. גם את הטבעות מעל האצבעות של הנשים חלצו. אחר כך תפסו את בן דודי, יוסף נורביטש, והובילוהו אתם. בשעה שאסרוהו הכו אותו ברגלים.

יוסף וואוינינגר, בן 25 שנים, רחוב מיעסטשאנסקי 9, מודיע:

14 יוני, בשעה 9 בערב נכנסו לביתי ארבעה קוזקים ודרשו מגפים. אחר־כך דרשו כסף, הם חפשו בכיסי וגזלו ממני מאתים רובל עם השעון. אני הודעתי על זה בקומנדַטורה, שם ענוני שבקומנדטורה אין להם עתה אנשים פנוים לשלוח אותם לשֵם חקירה ודרישה. אחר חצי שעה באו קוזקים אחדים, עשו חקירה ודרישה על אדות הגזלה ובינתים גזלו הם בעצמם שמיכה, הלבשה ואריג, ולבסוף אנסו גם את אחותי. אבא, זקן בן ס"ד שנים, מרוב צער ובושה גמר לאבד את עצמו ושתה סם המות והוא עתה בבית־החולים. הקוזקים באו בכרכרות ואחד מהם עמד על המשמר אצל השער. אנחנו הודענו להמיליציה מכל הנעשה. נשלחה סיעה של חמשה עשר מיליציונרים. אך הקוזקים סגרו את השער ולא נתנו להם להכנס. רק כאשר המיליציונרים התחילו לירות נעלמו הקוזקים.

מאיר לבינזון, סוכן, רחוב ריביובסקי 1, מודיע:

אל ביתי נכנסו שני קוזקים ושאלו על בני, נער בן י"ב שנים. כאשר אמרתי להם שבני איננו בבית, אמרו לי, שאני צריך בעצמי ללכת אל בית הפקידות של רִגול־שכנגד, גם הציעו לפני לפדות את נפשי בסך אלף רובל. כשאמרתי להם שאין לי כסף, אמרו שצריך אני לחפש ולמצוא, גם אימו עלי באקדחים.

טשערנים בנימין, בן ששים ואחת שנה, אופה, רחוב בילוגורודסקי 20, מודיע:

ביום 15 יוני, בבקר, בא אופיצר עם שלשה חילים אל מעוני לעשות חפוש ובדיקה. חפושים כאלה נעשו גם בשאר המעונות שבחצר הזה. במעוני חמסו את הסגין (?) של בני שהיה מיליציונר, גם בד וסוכר. בשעה שלש אחר הצהרים שב האופיצר עם החילים, אספו את כל היהודים הדירים שבחצר אל מעון אחד בדיוטה העליונה, הפסיקו את הטלפון והכו אותם באגרופיהם. ביום 17 ליוני שוב באו והתנפלו על היהודים באיומים וגדופים. כך תכפו לבוא עד כי היהודים מפחדים ללון בבתיהם.

בלינדמאן מנדיל בן מ"ב שנים, פבריקאי, סמטא סלפארני 10, מודיע:

גיסי נחום ראבצין נתן לבנים לכובסת. אחרי ימים אחדים היא באה והודיעה שהלבנים נגנבו מביתה. כאשר נכנסו הדיניקיים, נעשה על פי דרישתו של גיסי חפוש בביתה של הכובסת. מצאו את הגנבה ואסרוה. כאשר עבר גיסי לפני ביתה, יצא בעלה והראה לחילים אחדים מכריו מלגיון בילואוזרסקי על רבצין ואמר להם שהוא בולשיביק. החילים אימו עליו להרגו, ראבצין התחיל לברוח. החילים רדפו אחריו, הדביקוהו בחצר של השטב, גזלו ממנו את כספו עשרים וחמשה אלפים רובל, אחר כך הרגוהו וקברוהו שם בחצר. כשבאתי לקחת את גופו של הנרצח ולהביאו לקבורה, אמרו לי שאני בעצמי הנני טרוצקי קטן וצריכים גם אותי להרוג. אני הצלתי את נפשי רק בזה שהראיתי להם את תעודתי שהנני בעל בית־חרשת.

בעלת הבית לישינקוב, סמטה וואשטשינקובית, מודיעה:

עטינגן וואלף בן ל"ד שנים, סוחר, דר בביתי בשני חדרים. ביום 12 ליוני באו אליו חמשה חילים מזוינים ברובים. עטינגן לא היה בביתו. החילים אמרו לאשתו שבעלה הוא קומוניסט והתחילו מכים אותה, וחפשו בכל המעון. הם גזלו כסף, זהב, בגדים וחפצים והלכו להביא עגלה לטעון עליה את השלל. כשיצאו מן הבית פגש אותם מכרו של עטינגן. הוא התחיל להשתדל בעדו ובאר להם שעטינגן איננו קומוניסט וגם לא עבד אפילו בבית הפקידות של המועצה. החילים התנפלו על סניגרו של עטינגן והכו אותו מכות רצח. כאשר מצאו את עטינגן אסרוהו באמרם, שחפצים להובילו אל הקומנדנט, אך הם הובילו אותו רק עד הרחוב הנַחְבילי ומשם החזירוהו לביתו באמרם, שהוא אסיר־בית. בערב בשעה העשירית באו עוד הפעם חמשה חילים. שלשה מהם לקחו את עטינגן והובילוהו בדרך העולה אל הקסרקטין הניקוליובים, באמרם ששם יֵאָסֵר עד כי הגנרל שקורה יעשה דרישה וחקירה. שני החילים, שנשארו במעון, גזלו חפצים שונים על סך עשרים אלף רובל. בדרך דרשו החילים מעטינגן כסף, הוא נתן להם כמה מאות רובל. הם השיבו אותו חזרה לביתו, באמרם שמחר ישובו.

דורה צוקערוביטש 27 שנים, רופאת שנים, מוסקובסקי 40, מודיעה:

ביום 21 יולי, בשעה שתים בלילה התפרצו אל ביתי אופיצרים אחדים, התחילו לחפש ולבדוק בחורים ובסדקים, ובינתים חמסו שעון עם שרשרת זהב, ארנק של כסף, נעלים וסֻכר. במלתחה של הדיָר שלא היה בביתו, מצאו את התמונות של מארכס וענגעלס. האופיצרים אמרו כשיפול בידיהם בעל התמונות של “הנבלים הללו” יעשו ממנו במדוכי הרובים קציצות והוסיפו, שקציצות מרוסקות כאלה נמצאו אתם למכביר, כל סקרן יוכל לבוא ולראות בעיניו.

חַשטשיבוטה (מחוז גייסין, פלך פודוליה).

מספר היהודים בחשטשיבוטה היה כארבע מאות משפחות. נמצאו בתוכה עשרות אחדות גיסי הגנה. אך נשק היה בידם רק מעט, ויכלו רק להגן על העיר מפני שודדי לילה, אך לא לדבר את האויב בשער.

הרבה סבלה לה העירה פרעות, חמס ושוד הרג ורצח מכנופיות שונות של סיקרים, ששמו את רבצם ביערות המקיפים את העירה, וממקומות חֲנִיָתם התנפלו פעם בפעם על מושבות היהודים ועשו בהם הרג ואבדן, ולא פסחו אז גם על חשטשיבוטה.

ביום י"ג ניסן התפרצו העירה חמשים פרשים מסיעתו של וואלוניץ, הרגו את יוסף קרימאן ואת בנו של גראברניק במיתות אכזריות. בקעו את בטנו של קרימאן והכניסו בה רגלי הסוס ואת בנו של גראברמאן עשו לסוס. אחד הסיקרים ישב על גבו ודפק בו לרוץ. אחר־כך הרגו אותו ועוד חמשה יהודים. אחר־כך התפשטו בעירה, חמסו את הבתים והחנויות ואנסו נשים. בעזבם את העירה הכריחו את היהודים לשלם להם גם סך מסוים קונטריבוציה.

אחרי וואליניץ התחוללו בעיר הכנופיות של טוטיוניק, קוזאברשינקה, שמורגורודסקי, קולומייעץ, דוּדניק וליכָה. כלם רעצו את העירה, חמסו, אנסו ורצחו נפשות. אך יותר מכלם סבלה העיר על־ידי הדיניקיים.

בחדש יאנואר 1920, לפני עזבם את אוקרינה, התפרץ גדוד של דיניקיים לחשטשיבוטה ובנקמת רצח התנפלו על היהודים, שסו את בתיהם, הריקו את החנויות, שלחו הרבה בתים וחנויות באש, ענו הרבה נשים והמיתו הרבה נפשות במיתות משונות ובענוים אכזריים.

זקנים אחדים ענו בענוים קשים, כדי שיגלו להם את מקום מחבואיהם של היהודים, והמקומות שטמנו שם את כספם ותכשיטיהם.

הדיניקיים הרגו בלי חמלה זקנים חלשים, טף ונשים. ענו את הנרצחים בחתוך אברים. הרבה נשרפו באש. כשהביאו את החללים לקבורה, הם היו כך מקֻרטטים עד שלא יכלו לדעת למי שייכים האברים המקוצצים. הדיניקיים הרגו יותר מחמשים איש. ארבעים איש נפצעו בפצעים מסוכנים. יותר ממאתים נפצעים. מספר ההרוגים על־ידי הכנופיות השונות יותר ממאה איש.

(יוסף פעקיר).

מכתב מועד־העזר מחשטשיבוטה לבלטה אחר הטבח של הדיניקיים.

חברים ואחים,

מה שקרה אצלנו אי אפשר להעלות על הכתב. היה חורבן כזה שלא נמצאה דוגמתו בהיסטוריה. נהרגו זקנים ויונקי שדים. הנקמה היתה גדולה כל כך עד כי לא הסתפקו רק בהריגות בלבד. הם התנקמו בנרצחים וחצבו בהם גם אחרי מותם בסיפים. חתכו אברים וכאשר הביאו את ההרוגים לקבורה אי אפשר היה לדעת לאיזו גופים שייכים האברים הקצוצים. הדיניקיים שלחו באש שמונה עשרה חנויות ובתים אחדים. היהודים נשארו יחפים וערומים. החנויות נכחדו באש עם הסחורות. גם בית המרחץ החדש נשרף. הם חמסו את כל העירה. עקדו זקנים בחבלים והכו אותם מכות רצח כדי שיגלו להם את מחבואיהם של היהודים והמקומות אשר טמנו שם את כספם וזהבם. אלצו יהודים אחדים שיַלקו את חבריהם. ידידינו היקרים, אין הלב יכול לבטא את הכל. יתן ה' ויהיה הסוף לצרות ישראל. מודים אנחנו לכם בעד הנשלח. קבלנו הכל בשלמות, כפי הרשום במכתבכם. 28 שקים ריקים שולחים אנו על־ידי המוכ"ז. יש לנו צרך גדול בלבנים – חלוקים. אם יש אפשרות – שלחו סמי מרפא ולחם. כלם מודים לכם ובפרט חברי הועד:

משה ברודסקי, יוסף ליב קרומיסון, צבי פעקעליס,

משה פערשטער, מוטיל זבורובסקי ויאנובצקי.

־ ־ ־ ־ ־ ־

ספר זכרון של קהל עדת ישורון דפה חשטשיבוטה. למזכרת נצח כל אשר קרה לנו תושבי עיר חשטשיבוטה בגזרות שנות תרע“ט ותר”ף לאלף הששי, ושמות כל הקדושים שנהרגו בעירנו בשנים הנ“ל על קדוש השם ז”ל. (מגנזי המוזיי האודיסאי על שם מנדלי מו"ס).

I

מספר היהודים בחשטשיבוטה, בשנת 1918, היה לערך ששת אלפים נפש. מספר האוקראינים גם כן קרוב למספר זה. הרוב הגדול מהם הם אכרים. פרורי האוקראינים מקיפים את העיר מכל רוחותיה, ובמרכזה גרים היהודים. משלוח־ידם של היהודים: בעלי מלאכות שונות, חנונים, סוחרים פעוטים. מספר הגון של יהודי חשטשיבוטה עובדים בתור שכירי יום, במטעי סלק ובבתי־חרושת לסוכר, שבכפרי מוגילנה ואוסיפובקה, הסמוכים לעירנו. היחס של הנוצרים ליהודים היה, עד הימים האחרונים, טוב. בשנות השמונים של המאה שחלפה, גם בשנת 1905 לא קרה בעירנו שום מקרה של פרעות. בימי הרַדָה נרגשו איזו שינוים ביחוסים לרעה, אבל לא יצאו לכלל פעולה. בזמן ממשלת ההטמן היה שקט ושלוה.

בראשונה נשבתה המנוחה בעירנו ביום 9 למרץ 1919 (ט' אדר שני, תרע"ט). גדוד פטלוריים התפרץ לחשטשיבוטה. החילים התפשטו ברחובות וסיעות סיעות התפרצו אל תוך הבתים. חפשו, כביכול, נשק. ובשעת הבדיקה בזזו כלי כסף, תכשיטים, בגדים יקרים וכסף מזומן. בשעת עזבם את העיר, נהרג יהודי אחד, יוסף ליטבינוב. שר הגדוד הצטדק, שהוא נהרג שלא במתכון.

כעבור שני ימים, ביום 11 למרץ, עבר דרך העיר עוד גדוד פטלוריים. החילים כבר פשטו ברחובות והתחילו שוסים את הבתים. שר הגדוד קבל איזו אלפים קונטריבוציה ונעתר להסיעם מן העיר.

ביום 13 מערץ, י“ג אדר שני, יום ש”ק, התפרץ לעירנו ראש הבריונים טיכוֹחוֹד, ראש ואַטמַן לתריסר לסטים שנאספו תחת דגלו. השטַב שלו נמצא בתחנה גייבוֹרוֹן (במרחק שבע פרסאות מעירנו). טיכוחוד העמיד בליסטרא ברחוב וירה כדורים על ימין ועל שמאל. היהודים מהרו להתחבאות בחורים ובסדקים. אך בידי ראשי הקהלה עלה להשתוות עמו; ובשכר כמה אלפים קונטריבוציה עזב את העיר. טיכוחוד וסיעתו בקרו את העיר עוד פעמַים, ובכל פעם קבלו סכום ידוע קונטריבוציה ועזבו את העיר. בעת ההיא היתה עוד המיליציה של הדירקטוריה קימת, אך היא לא נקפה אף באצבע קטנה לטובת היהודים. כנראה, היתה ידם עם הסיקרים.

בימים הראשונים לחדש אפריל 1919, נוסדה בעירנו רשות של המועצות, אך לא ארכה ימים. ביום 12 מאי עזבו חברי הועד הריבולוציוני את חשטשיבוטה והעיר נשארה בלי שום רָשות.

על ידי השתדלות היהודים נתאספו חשובי הנוצרים של חשטשיבוטה לאספה כללית ובחרו לראש ההנהגה של הוולוסט את וואסיל אָזעריאנסקי, שהיה מתרועע תמיד עם היהודים. ראש המיליציה הכריז באותו מעמד, כי שלטון המועצות נתבטל והרשות מנהגת עתה בשם הדירקטוריה. הד"ר קצנעלזאן יצא בנאום ובקש בדמעות מאת הנוצרים הנאספים לחוס על היהודים ולא לתת לשפוך את דמינו חנם. הנוצרים הבטיחו, אבל לא קימו את הבטחתם.

II שלשלת של פרעות

ביום ט“ו אייר תרע”ט התפרץ לעירנו גדוד פרטיזנים, תחת הנהגתו של האַטמן וואלינעץ, שקרא לעצמו: “גדוד הגייסיני הששים”. ראשי הגדוד היו: ציסין וקסענדזיוק. תיכף בהכנסם התפשטו בעיר, עברו מבית לבית ודרשו כסף מזומן, כלי כסף, זהב ותכשיטים. ואת הגברים, שנפלו בידיהם, סחבו לבית־הכנסת הגדול. כאשר נתאספו כארבע מאות איש, העמידו סביב לבית־הכנסת חיילים מזוינים. ראש הגדוד יצא בנאום מלא חרפות וגדופים נגד היהודים, ודרש שימסרו לידו את כל הנשק הנמצא בידיהם. לשוא נשבענו בכל קודש שאין בידינו שום נשק, לשוא בכינו בדמעות שליש והעתרנו את בקשותינו לחוס עלינו – כל בקשותינו לא הועילו.

אחרי ששהינו בבית־הכנסת כשתי שעות נצטוינו לעזוב את הבית ארבעה־ארבעה בשורה. כארבעים חיילים מזוינים הקיפו את הנאספים לבלי תת לשום איש להמלט. גם בליסטרא העמידו נוכחנו. כך הובילו אותנו דרך סמטאות, על־פי תבנית, שהיתה ערוכה אצלם, עד שהביאו אותנו אל בית־הקברות הישן. שם העמידו אותנו ארבעה־ארבעה בשורה על קברי אבות, החיילים הקיפו אותנו ואת הבליסטרא העמידו על גבעה נוכחנו ולא הרשו לנו לפצות פה ולבקש על נפשותינו.

ראש הגדוד קם על אחד הקברים ויצא בנאום קטגוריה על היהודים: כי היהודים שונאים את הארץ, אשר משדיה ישבעו לחם; כי היהודים משלמים לאוקראינים רעה תחת טובה: הם התנהגו אתם ברחמים וזיכו אותם באבטונומיה לאומית ולבסוף בגדו בהם היהודים, שמחים הם לקראת הבולשביקים ומוסרים בידיהם את הקוזקים להריגה. ולכן הוא מוציא את גזר־דיננו להריגה.

– שכבו ארצה! – הרעים עלינו.

כרגע השתטחה כל העדה, כארבע מאות איש, על הארץ, קראו בלחש את הווידוי וחיכו למות.

כעבור רגעים אחדים נשמע שנית פקודתו של ראש הגדוד:

– קומו!

אנחנו קמנו ברעדה. ראש־הגדוד דרש מאתנו כפר נפשותינו, רבע מיליון רובל, ובגדים ומגפים ומכולת בשביל החיילים, בסכום עצום מאד.

ענינו לו כי בכל חפצנו הטוב, אי אפשר בשום אופן למלאות את דרישתו, כי אם גם יחפשו בכל העיר, לא ימצאו אף רביעית הסכום שדרש.

ראש הגדוד נתמלאה חמה וצעק:

– שכבו ארצה, פה תהיה קבורתכם!

השתטחנו עוד הפעם על הארץ מחכים למות. דומיה חרישית. אחר זמן־מה פקד ראש־הגדוד עלינו לקום. כאשר קמנו שאל: “איה עשירי העדה?” ויוסף לאמר: “הבו לי עשרה אנשים שיערבו לי בעד הסך שדרשתי”. כלנו ענינו, שהננו ערבים לו בכל רכושנו.

המשא־ומתן בבית־הקברות ארך כשתי שעות. כאשר התעוללו הצוררים ביהודים דַים, פטרו אותם לביתם סמוך לנשף, ויזהירום שלא יברחו מן העיר ולא יעלימו את רכושם.

כל היום ההוא וכל הלילה וגם למחרהו, עד חצות היום, עסקו החיילים בבזה; הם שסו את הבתים, החנויות והאוצרות והעמידו את העיר ריקה.

ובעת ההוא סבבו שליחי העדה על בתי היהודים כל הלילה ויאספו כחמשים אלף רובל, ויביאום אל שר הגדוד. ועוד פעם חרפות וגדופים, ועוד פעם איומים.

ביום ההוא נהרגו על ידי החיילים ארבעה יהודים, כי העלילו עליהם שנמצא בבתיהם נשק.

כאשר הסיקרים מלאו את ספקם בשוד וחמס עזבו את העיר ומנו לקומנדנט אוקראיני צעיר, בן עירנו, דוּדניק.

הקומנדנט הודיע, כי הוא נמנה לקומנדנט ולמושל העיר בפקודת הגדוד הגייסני, ולכן הוא קורא את אחיו, בחורי אוקראינה, להתאסף תחת דגלו ולהלחם עם הבַנדות של הקצפים והז’ידים. ועל יהודי חשטשיבוטה הוא מצוה, שימסרו לידו את הסך מאתים אלף קונטריבוציה, אשר הגדוד הגייסיני נושה בהם, כי נאספו תחת דגלו כמאה קוזקים, והיהודים מחוייבים לכלכלם.

ביום ב' סיון התפרץ לחשטשיבוטה האטמן זַבולוטני וחבריו. הוא קרא אליו את ראשי חעדה והתפשר עמם לקבל פצוי שלשים אלף רובל ולעזוב את העיר.

בעת ההוא, בערב שבועות, התנפל ראש הבריונים סאפקע, וליד הכפר מוגילנא, (במרחק פרסא מחשטשעבוטה), בלוית סיקרים אחדים, על היהודים תושבי הכפר מוגילנא ויהרגו עשר נפשות, ויבוזו את רכושם. (סאפקע נהרג על־ידי הדיניקיים בשנת תר"פ).

בליל חג השבועות הרגו הקוזקים של דודניק את אליהו מלמד ואת זוגתו מחלי. מלמד היה המאסף של כסף הקהל, הנועד לכופר נפשנו. הרוצחים חמסו סכום רב מאוצר הקהלה וגם כספו הפרטי של מלמד.

שכנינו הנוצרים לא הביעו אפילו מלה אחת של תנחומים והשתתפות בצערנו. אדרבא, אחדים שמחו בגלוי לאידנו. רק כאשר שבה הרשות של המועצות, אז שקטה העיר. רובם של החומסים והרוצחים המקומיים נעלמו. אחדים מהרוצחים, ובתוכם הקומנדנט דודניק, נתפשו ונהרגו.

III פרטיזני בַּנדורובה צרים על העיר

בשבת חזון, ו' ימים לחדש אב, חדשו הפרטיזנים את עבודתם. ההתקוממות התארגנה בכפר בנדורובה, בפקודת האַטמן זבולוטני. האגיטטורים הפיצו ידיעות בין האכרים, כי הבולשביקים כבר עזבו את כל הגליל, והיהודים נשארו הפקר וכל אוכליהם לא יאשמו.

כחמש מאות פרטיזנים הקיפו את העיר וכל רוחותיה, לבל ימלט איש. רובם של המתקוממים היו מזוינים במגלים, במעדרים ובאתים, רק מתי מספר היו חמושים ברובים. הפרטיזנים נכנסו לחשטשיבוטה באמתלא, כי חפצים ליסד בעיר שלטון אוקראיני. ובין כך התפרצו אל בתי היהודים, חמסו דַים, גם הרגו שלשה יהודים. המתקוממים לקחו בשבי אחד עשר יהודים ושני נוצרים מחברי הועד הריבולוציוני. בידי יתר חברי הרֶבקום והמיליציה עלה להמלט מן העיר.

להצלחתנו חשה לעזרתנו סיעה קטנה של החיל האדום, סך הכל עשרה חיילים, שחָנו בתחנה גייבורון ואִתם היתה בליסטרא. כאשר הגיעו לאזני המתקוממים קולות היריה מהבליסטרא, נפל פחד אלהים עליהם וימהרו לברוח. כעשרים מהמתקוממים נטבעו בנהר בוג, בחפזם לברוח, והנשארים נפוצו לכל עבר. אך את שלשה עשר השבויים הספיקו להביא אל הכפר בנדורובה וישימו אותם במשמר. בליל מוצאי שבת ירו צבאות המועצות מכלי תותח כבדים על הכפרים שיושביהם התחברו אל המתקוממים והפילו עליהם חרדה גדולה.

הנהלת הקהלה היהודית שלחה צירים לבנדורובה להשתדל בדבר שחרור השבויים. בין ראשי הקהלה וראשי המתקוממים היו חליפות דברים ומכתבים אופיציאליים על אדות השבויים, ממש משא־ומתן דיפלומטי. כפשע היה בין השבויים ובין המות. כי פקודה זבולוטני היתה חזקה, להמית את השבויים. אך אימת הבולשביקים נפלה עליהם ודעתם של המתונים נצחה.

ביום ט' באב נשתחררו השבויים. ועד־הרשות של הכפר קבל בעד שחרורם עשרים וארבעה אלפים רובל.

לטוב יזכר שמו של תושב עירנו, העסקן הצבורי, יוסף יהודה קרימאן, ששם נפשו בכפו ונכנס לגוב האריות, אל הכפר בנדורובה, והשתדל לאסוף את אכרי הכפר למועצה כללית בנידון השבויים. וברוב עמל הצליח חפצו בידו להטות את הכף לשחרורם. גם בקבוץ הכסף לפדיון השבויים השתדל מר קרימן. זכרה לו ה' לטובה.

מעשה רב כזה של לקיחת שבויים, וקבלת כסף פדיון נפשותיהם, נעשה בעת שממשלת הבולשביקים היתה עדין קימת, ובמרחק פרסאות אחדות על התחנה, נמצאו עוד חיילי המועצות, אשר הראו להם את נחת זרועם. אבל ראשי המתקוממים ידעו מכבר, את אשר נודע לנו אחר כך, כי הבולשביקים עוזבים את אוקראינה – ולא יכלו להתאפק ויחדשו את מעשיהם ביהודים.

IV הבקור השני של פרטיזני בנדרובה

ביום י"א באב עזבו הבולשביקים את התחנה גייווארון ועמהם גם נסעו חברי הרֶבקום, והעיר נשארה בלי שוטר ומושל.

ביום י"ד אב הרימו המתקוממים ראש וינהלו ביד רמה תעמולה לפרעות ביהודים. ראשי האגיטטורים היו: אחיו של הקומנדנט הנהרג, מיקולא דודניק ורעהו קוֹלוֹמעיעץ (משלוח־ידו – משחק בקוביא בימי השוק). ביום ההוא קברו את הקומנדנט דודניק הנהרג, והכומר המטיר בהספדו אש וגפרית על ראשי היהודים, המוסרים את כל בחורי אוקראינה הטובים והישרים להריגה (אף כי לא בעטים של היהודים הומת דודניק, רק אחד מרעיו הלשין בו, והסבה היתה: התחרות על דבר איזו אהובה).

אנחנו נסינו להצטדק לפני ההמון, אך שומע לא היה לנו. כל הנוצרים הישרים שבטחנו בהם, שהם יעמדו לימיננו – הפנו אלינו עורף.

ביום ב', ט"ו אב, התגברה סערת הרוחות מאד: בעטים של הצוררים המקומיים באו העירה הפרטיזנים מכפר בַּנדורובה עם האטמן שרגורודסקי בראשם. (כאשר שבו הבולשביקים בשנת 1920, היה שרגורודסקי אחד מחברי הרֶבקום בבנדורובה, עתה נאסר. מרננים – בעון לקיחת שוחד). הפרטיזנים הכריזו, שהתושבים היהודים יתאספו על הככר, כי יש להם דבר נחוץ להודיעם. ואם לא יתאספו, אז ישלחו את העיר באש. על ככר השוק נאספו כמאתים איש. אז הקיפו פרטיזנים מזוינים את היהודים הנאספים.

האטמן הודיע, שהוא דורש מאת היהודים, שימסרו לו את כל הנשק שהשאירו להם הבולשביקים, בתוכם גם ארבעה התותחים שירו מהם על המתקוממים ביום ו' אב. חוץ מזה הוא דורש מהיהודים שלש מאות אלף רובל קונטריבוציה, כפר נפש הנטבחים.

היהודים השיבו: כי דרישת נשק ותותחים היא רק עלילה. בידיהם אין כל נשק. וקונטריבוציה ישלמו, כמה שיוכלו לאסוף.

מצב המצור ארך כשלש שעות. בינתים נפוצו אחדים מהמתקוממים בעיר ויבוזו מאשר מצאו. על פי פקודת האטמן נלקחו בשבי ראשונה, סיעה אחת: עשרה אנשים מזקני הקהלה; אחר־כך סיעה שניה: עשרים וחמשה אנשים משנות העמידה, ולבסוף סיעה שלישית: עשרים וחמשה צעירים. ויובילו אותם בתור שבויי חרב, או בתור בני ערבות, אל הכפר הסמוך בדרך המוביל לבנדורובה. כאשר עברו את הגשר של נהר בוג, הטילו הפרטיזנים צעיר אחד מהשבויים המימה. וכאשר התאמץ הצעיר לשחות, ירו בו והמיתוהו.

על יתר האנשים, שנשארו על הככר, התנפלו הסיקרים באכזריות נוראה, והכו אותם על ימין ועל שמאל במגלבים, הכה ופצוע. לא הבדילו בין זקן לנער, בין איש לאשה. וירמסו אותם בסוסיהם. וכל אלה שלא הספיקו לברוח, נפצעו פצעים אנושים. אחרי הרבה הפצרות ובקשות שהשתתפו בהן גם אחדים מטובי הנוצרים, ואחרי קבלם קונטריבוציה צבור גדול של שטרי כסף, עד שגם האטמן בעצמו אמר: “די!” נשלחו השבויים לחפשי, אחרי שעברו עלינו כארבע שעות בין פראים, ששאפו לדמנו.

מהאינטלננציה הנוצרית, רק אלה התאמצו בכל לבם לרוחתנו ולישועתנו: רופא הזימסטבה, שאלטיס, מורה אחד ומורה אחת מבתי־הספר המקומיים ועוד שני אינטליגנטים מהנוצרים. גם האַטמן שארגורודסקי בעצמו לא היה צמא לשפוך דם. אך היה חסר אונים לעצור בעד אנשיו.

המקרה הזה עלה לנו בשש נפשות, חוץ משוד ובזה, תשלומי קונטריבוציה, חבורות ופצעים, פחד ובעתה.

V וואלינעץ והכנופיה שלו; הקומנדנט קולומעיעץ

לא הספקנו לשאוף רוח, והנה נודע לנו כי האַטמן וואלינעץ עם הכנופיה שלו מתכונן לבקר את עירנו. ביום ד', י"ז אב, בא וואלינעץ ואתו כשלש מאות פרשים. שמנו נפשנו בכפנו ונלך לקבל פניו כמאה נפש גברים ונשים. הגשנו לו לחם ומלח וקבלנו עלינו את מרותו. הכבוד שחלקנו לו וקבלת פנים הנהדרה הרכו מעט את לבו הקשה; הוא השיב לנו בנאום קצר בתודה ותוכנו כמעט קרא לשלום; הוא דרש מאת הקהלה מכלת לאנשי חילו ומספוא לסוסיהם, גם הלבשה בשביל איזה מספר של חיילים, ועוד דברים נחוצים לאנשיו. דרישתו נתמלאה. אך יחס השלום של האטמן אל היהודים לא מצא חן בעיני הכנופיה שלו: אנשיו השתדלו להכעיס את ראשי הקהלה בעזותם, גם הרשו לעצמם לבוז בתים בסמטות הקיצוניות, ושרי המאות לא מיחו בידם. לפנות ערב הרג אחד משרי המאות את גזבר הקהלה, דוד אהרן טַשליצקי, כדי לבוז את אוצר הקהלה. הרצח נעשה ברחוב, וגוית הנרצח נשארה מושלכת ברחוב כל הלילה ויום השני. את יוסף ליב קרימאן (שנזכר לעיל) פצעו הפראים פצעים אנושים, ויברח וימלט כל עוד נפשו בו.

בלילה ההוא נרצחו עוד שני יהודים מהאמידים, למטרת חמס. להתאונן באזני ראש הבריונים לא היתה כל אפשרות: שומרי ראשו לא הניחו לשום יהודי להכנס למחיצתו.

הפַניקה הגיעה עד מרום קצה. תכפו הצרות זו אחר זו. שני זקנים בעלי עצבים נרגזים בחרו מות מחיים כאלה, ויטרפו את נפשם בכפם מרוב צרה ומצוקה.

כזאבי ערבות פשטו הסיקרים על העיר וסביבותיה, ובמשך שלשה ימים חמסו ושדדו את בתי־החרשת לסוכר אשר במוגילנה ובאוסיפובקה, גם את היהודים העובדים בבתי־החרשת האלה, שפגשו בעיר ובדרך.

תוצאות הבקור הזה היו: אבדן שבע נפשות, מלבד החמס והשוד.

אחרי שנתפטרנו מהוואלינצים, נטל גדולה לעצמו אחד החמסנים המקומיים, קולומעיעץ (המשחק בקלפים, הנזכר למעלה); הוא אמר, כי הָפקד לקומנדנט על העיר על־ידי וואלינעץ. אליו התלקטו כעשרה פוחזים מזוינים וימשלו ביהודים כאות נפשם. הקומנדנט קצב לעצמו אלף רובל ליום. והחזקתם של בני לויתו, “שומרי העיר” (כך קראו לעצמם), גם כן היתה מוטלת על היהודים. במשך חדש ומחצה, (עד ר“ה תר”פ) לחצו את היהודים וימררו את חייהם. כל הימים והלילות לא פסק בעיר רעם של יריות ויהודי חשטשיבוטה היו שרויים בפחד תמידי מפני התנפלויות חדשות. גם הילדים הקטנים בשמעם קול ירה מהרו לברוח ולהתחבאות. כאשר קרה איש רץ ברחוב, אז מבלי חקור ודרוש, נפלה הברה: “רצים! בורחים!” וכל היהודים נסים, רצים, ואין איש יודע מה קרה. כמעט כל הימים והלילות שכבו היהודים חבואים במרתפים, בחורים ובמנהרות. ובעת ההיא שדד הקומנדנט עם הכנופיה שלו את הבתים שנשארו הפקר, או התנפלו על עוברי דרכים, או על הנוסעים במסלת־הברזל. כמובן, רק על היהודים. ובשובם עם השלל שתו לשכרה ויתעללו בהיהודים.

כדאי הדבר להרשם, כי גם בגוי קטן כהקומנדנט עם הכנופיה הקטנה של פוחזים שסרה למשמעתו לא כהו התושבים הנוצרים ולא מחו בהם. אף כי דיה היתה גערתם של איזו נוצרים מן המכובדים לשום רסן באלה הפוחזים הנבלים. אדרבא, נמצאו כאלה שחזקו ידיהם בגלוי.

ביום ט"ו אלול עברו דרך עירנו גדודים אחדים מצבא הגלציאנים. במשך יממה, מחצי היום עד חצי היום למחרתו, בזזו את בתי העיר; הם היו הראשונים שטפסו על העליות. ירדו אל המרתפים וחפשו במטמונים. הגלציאנים חמסו דַים, גם חללו את כבודן של בנות ישראל. אך דם לא שפכו, אף כי מצאו הרבה יהודים מסתתרים במחבואים. כנראה, קבלו פקודה מגבוה להתנהג בדרך הישר; לכן הרבו לחמוס רק בלילה. איזו יהודים הכירו בין שודדי לילה גם אחדים משרי הגדוד.

מסעי הסֻלמות של הגלציאנים דרך עירנו ארך כשני שבועות: סֻלמה יוצאה וסלמה נכנסת. קרה לפעמים מקרי חמס בחוצפא יתרה. לרוב חלצו את המגפים מאת היהודים העוברים ברחוב או הפשיטו מעילים ואדרות. היו גם התנפלויות על איזה בתים בקצה העיר, אך פרעות בהמון לא היו.

VI הדיניקיים בבואם ובצאתם

צבאות הדיניקיים נכנסו לעירנו עם בואה של השנה החדשה תר"פ, חשבנו: כלתה שנה וקללותיה. אמנם, חיילי המתנדבים התנהגו, על כל פנים למראה עין, כשורה. מפניהם נסו כל החמסנים המקומיים, והעיר שקטה. זמן שלותנו ארך מאה יום, עד עשרה בטבת (1 יאנואר 1920).

ביום ההוא עברו דרך עירנו גדודים אחדים של חיל המתנדבים, גם פלוגה של קוזקים מחבל הדן, בברחם מפני צבאות המועצות הדולקים אחריהם. במשך שני ימים התחוללו בעיר והתנקמו ביהודים באכזריות נוראה: הם חטפו הרבה יהודים, תלו אותם בידיהם וכל עוד נשמתם בהם הורידום מן החבל ויכריחום לגלות להם את המקומות, ששם הטמינו את כספם, זהבם וחמודותיהם. לאלה, שלא חפצו לגלות, שנו את הענויים, ורבים נפחה נפשם מן הענויים האלה. הדיניקיים התנקמו הפעם באופן נורא בעם חרמם, התעוללו בהם, הכו, פצעו אותם פצעים אנושים, קצצו אצבעות הידים, כרתו חוטמים, דקרו את האומללים בכדונים, שלחו באש בתים וחנויות בפנות העיר ובמרכזה, אך נשרפו רק עשרה בתים ועשר חנויות, כי בהרבה בתים שקעה האש מעצמה. הרבה חלונות התפוצצו לרסיסים. גדודי המתנדבים והקוזקים התנקמו ביהודי חשטשיבוטה באכזריות נוראה: ששים וששה איש נגזרו מידיהם, יותר ממאתים איש נפצעו פצעים אנושים. אחדים מהם נשארו בעלי־מומים עד היום. הרבה נשים ובתולות ענו הפראים האלה.

אי־אפשר לתאר את המחזה האיום שעבר לנגד עינינו בלילה הזה.

השמים מכוסים בעבים שחורים מכל פנות העיר מתמרים ועולים עמודי עשן, ומבניהם לשונות להבה משתרבבות למעלה. ברחוב צוחות ויללות: קולות יהודים אומללים, שהוצאו ממחבואותיהם. שדי שחת גורשים אותם, כשהם ערומים ויחפים בקרת טבת, ומכים אותם במגלבים ובקתי הרובים. זקן ונער, איש ואשה, עולל ויונק – כלם שוים בעיניהם, ומגמת פניהם לבוז ולחמוס, להשמיד ולהרוג את היהודים באכזריות נוראות ובמיתות משונות. הרבה מהאומללים שהוכו ונפצעו על ידיהם, התחננו בדמעות לפני האכזרים האלה לירות בהם פעם אחת ולהמיתם. אבל הפראים האלה ענו לקרבנותיהם: “לא כי במיתה משונה ובענויים נוראים תמותו!” לאחרים ענו: “לבעלי־מומים ומדוכאי חולי נעשה אתכם, למען תזכרו אותנו כל הימים!” פוחזים אחדים נכנסו לבית־הכנסת וצעקו: “איה אלהי העברים? אין אלהים לעם הזה, על כן השיגה ידנו לכלותו!” 

כל החנויות נבוזו, כל הבתים נשוסו. כסף, זהב, תכשיטים ובגדים יקרים לקחו להם החיילים; אך כלי בית, בגדים גרועים וחפצים, שלא היה להחיילים צורך בהם, נתנו אותם במתנה, או מכרו אותם בעד לגימא אל האכרים. גם מאת היהודים העניים, העובדים בבתי־החרשת, בתור שכירי יום, הפשיטו הדיניקיים מעליהם את בגדיהם ומגפיהם וישליכו אותם לפני זאטוטי האכרים.

ביום השבת (י"ב טבת) עזבו צבאות המתנדבים את העיר. אבל המַרוֹדֶרים המקומיים ומן הכפרים הסמוכים הוסיפו להמשיך את עבודתם. גם הם חמסו, הרגו, שלחו אש בבתים. העבודה הזאת ארכה עד יום ב', עד מלאת ספקם. אז יצאו היהודים ממחבואיהם, לקבור את החללים שהיו מושלכים על פני הרחובות והכלבים לקקו את דמם וכרסמו את בשרם.

לא נכחד את האמת: הפעם, גם בין אכרי הסביבה נמצאו אנשים ישרים ונלבבים, אשר הסתירו בבתיהם משפחות שלמות של יהודים, ויהיו עליהם לסתרה עד יעבור זעם.

כאשר נודע אסוננו לאחינו בערים הקרובות, מהרו לעזרתנו, בפרט בסמי רפואה יקרי־מציאות ותחבושות. גם ועד הקהלה של עיר בלטה שלח לנו את עזרתו.

גם האכרים מכפרי הסביבה השתתפו בצערנו והביאו כמה עגלות לחם לועד התמיכה. גם אכרי הכפר בַנדוּרוֹבה התעוררו הפעם ופנו בשאלה אל ועד התמיכה, אם יקבל את תמיכתם. וכאשר הועד הסכים, שלחו להם לחלק בין הנצרכים. ומה נורא היה המחזה לראות עיר שלמה, וביניהם הרבה אנשים, שהיו בעלי הון, פושטים עתה יד לקבל ככר לחם.

אך, כמובן, קומץ העזרה הספיק רק לימים הראשונים, ורעב ומחסור שררו בעיר בשבט עברתם. לרגליהם התחוללו בעיר מחלות מתדבקות שונות: מחלת טיפוס הכתמים ושאר מחלות הפילו חללים רבים. אי־הנקיון ודוחק הדירות היו הגורמים היותר נוראים. על ידי חוסר עצים להסקה, גם מפני הפחד, שלא הפיג עוד מן הלבבות, הצטמצמו כמה משפחות בבית אחד ודרו יחד צפופים, והזוהמה היותה גדולה: לבנים לא החליפו, כי הכל נבוז ונחמס. גם לא היתה כל אפשרות לרחוץ את בשרנו מזוהמתו במים חמים, כל ימי החרף, כי גגו של בית־המרחץ נשרף. ועל ידי הזוהמה התפרצו גם מחלות בעור. המצב האיום הזה ארך עד ימי האביב. מקרי מות היו רבים מאד. והנשארים בחיים קנאו באלה שכבר מצאו להם מנוחתם בקבר. כך באו עלינו כל הקללות המפורטות בהתוכחה: הדבר והחרב, השוד והשבר.

VII אנרכיה

עד חדש מאי לא נסתדרה בעירנו שום רשות. העיר היתה הפקר לכל שודד ומרצח. כנופיות וגדודים שונים מכל המינים עברו דרך עירנו, במשך ארבעת החדשים האלה, והרגיזו את מנוחתנו. אמנם, בימים הראשונים אחרי הפרעות והרציחות של הדיניקיים, היו ההרס והחורבן בעירנו כל כך בולטים, עד אשר עוררו חמלה גם בלבותיהם של הכנופיות העוברות דרך עירנו, ולא יספו לשלח ידיהם בבזה. אך באותה עת מצאו להם החמסנים המקומיים שעת הכשר להרוס את יתר הפליטה. כי בכל פעם שבאה העירה איזו כנופיה נלוו אליה גם היסודות החשוכים שבעירנו. וכאשר היהודים, ממורך לב ומנסיון, עזבו תיכף את בתיהם הפקר, וינוסו לכל אשר נשאו אותם רגליהם, יכלו אז החמסנים המקומיים לבוז את השארית הנמצאה באין רואה.

כדי להגן על העיר מפני הגנבים והחמסנים, יסדנו שמירה עירונית מבעלי־בתים. על־פי משמורות, בהנהגתם של הבנדיטים המקומיים שקבלו שכרם, כמה שדרשו. העדה העניה נאלצה לכלכל על הוצאותיה את הבנדיטים הגדולים עם הקטנים, בחשבה שעל ידי זה יוכלו על כל פנים טפינו וחולינו לישון לבטח את שנתם בלילות, אבל גם זו היתה תקות שוא.

הממונים על השמירה החרידו בעצמם את העיר ביריותיהם, אחרי שתותם לרויה. ודבר זה קרה בכל לילה, בלי כל סבה. מובן, שאנחנו קפצנו כל פעם ממשכבינו, כאשר עוררו אותנו קולות היריות, בחשבנו כי לסטים התנפלו על העיר. כך לא פשטנו כל העת את בגדינו מעלינו ושנתנו נדדה מעינינו. וכאשר, באמת, עברה איזו כנופיה דרך העיר נעלמו אז המגינים ואנחנו נשארנו הפקר. וכאשר השודדים חמסו דים בלי מפריע, התחברו אליהם גם המגינים ויחלקו אתם שלל.

ביום ו‘, ערב שבת, י’ ימים לחדש שבט, באה לעירנו תגרה של פרשים מחיל הדיניקיים, שהתעכבו בקירוב אוזירה. הפַניקה בעיר היתה גדולה. רבים נמלטו אל הכפרים הסמוכים ויתרם התחבאו במקומות סתר. אמנם הדיניקיים עשו הפעם בעירנו זמן מועט ולא הספיקו להזיק הרבה, כי השעה היתה להם דחוקה. אך כאשר נשארו הבתים הפקר במשך שני ימים מלאו החמסנים המקומיים ופרחי האכרים את העבודה, שלא הספיקו הדיניקיים לעשותה.

VIII וואלינעץ מתנקם ביהודים

ביום ש“ק, ט”ז אדר, עבר דרך עירנו האַטמן דיאצ’נקא עם כנופיה של פרטיזנים. יהודים רבים נחפזו לברוח ולהמלט על נפשם. הפרטיזנים הרגו ששה אנשים, אשר פגשו בדרך. בעיר נפצעו אחדים פצעים אנושים. בלילה נשחטו באחד הבתים אחד עשר איש ובבית השני – ששה אנשים. ובתים רבים נבוזו בלילה ההוא. כנראה, נעשתה “העבודה” הזו על־ידי החמסנים המקומיים, כי נחמסו כלי בית: קערות, קדרות וכלי זכוכית פשוטים, והחמס נעשה בישוב הדעת: בחרו רק את הכלים השלמים, ולא שברו שום כלי. האַטמן הצטדק, כי על־ידי אנשיו נהרגו רק האנשים שפגשו בדרך, כי נחשדו בעיניהם כמתקוממים; אבל הרציחות והחמס שקרו בלילה, הם מעשי ידיהם של המַרודֶרים המקומיים; הוא צוה, למראית עין, לחפש את האשמים. מובן, כי את הרוצחים לא מצאו.

כמה כנופיות עברו דרך עירנו במשך ירחי העמל, מן יאנואר עד אפריל, מה שמם של ראשי הבריונים – קשה לברר. כי כמעט לא עבר שבוע בלי בקור. שכנינו קבלו בחדוה את “האורחים החשובים האלה” ואנחנו – נסנו מנוסת חרב ונתחבא בחורים ובסדקים. תוצאות כל בקור היה – או היזק ממון או אבדן נפשות, או שניהם כאחד.

מיוחד במינו היה בקורו של האטמן וואלינעץ (הנזכר למעלה פעמים אחדות). הוא הצטין ברשעתו, באכזריותו ובצמאונו לדם. אור ליום י"ב ניסן בא הוא וגדודו בלאט העירה: הוא התאכסן בבית אחד האכרים, ואת בואו הסתיר מהיהודים, כדי שלא יספיקו לקדם את פניו בשלום, כמו שעשו בקיץ העבר. אך דבר בואו נודע תיכף לועד הקהלה. כעשרה אנשים שמו נפשם בכפם וילכו למקום חנייתו להודע, במה אפשר לכפר את פניו. האנשים נעצרו לערבון.

כאשר נודע הדבר התאספו יותר ממאה איש, אנשים, נשים וילדים, והלכו אל רחוב האכרים, אל משכן האטמן, לבקש מפניו לשחרר את הנעצרים. בדרך פגש אותם אחד משרי־המאות של וואלינעץ. כאשר ברכו אותו בשלום ענה בגדופים וחרפות, ואמר:

– ראו נא, כמה יהודים נמצאים עוד בעיר! יש עוד את מי לשחוט!

במסירת נפש הלכו הנאספים אל מעונו של וואלינעץ; הוא נעתר לבקשתם וישחרר את חברי הועד של הקהלה, ועל העיר הטיל קונטריבוציה חצי מיליון רובל. אחרי רוב עמל ויגיעה נאספו כמאתים אלף רובל. שלשה זקנים מחברי הועד התנדבו להביא את הכסף הנאסף אל האַטמן. הזקנים בקשו ממנו סליחה על שלא עלה בידם למלאות את פקודתו בשלמות, כי הקהלה עניה. גם אי־אפשר היה בשעות אחדות לאסוף את כל הסכום הדרוש. חמתו של וואלינעץ בערה בו עד להשחית; הוא צוה שיביאו לו סכום בגדים וחתיכות בד, ועוד כאלה. הקהלה התאמצה למלאות דרישתו ככל אשר השיגה ידה. אך לא זאת היתה מגמתו של העריץ, כי אם להתעולל ביהודים ולהתנקם בהם. את הזקן קרימאן, שמסר לו את הקונטריבוציה, צוה וואלינעץ, שישתטח על הקרקע והוא בעצמו עבר על גופו בסוסו, הנה והנה, עד שהתפרקו כל עצמותיו. אחר כך שם על ראשו עביט של מי שופכין והוביל את קרימאן ברחובות העיר. ולבסוף הרגו ביריה. בהשטַב שלו נהרגו עוד שני אנשים, שעברו ברחוב לתומם. גם בליל בואו של וואלינעץ נשחטו בבית אחד שלשה אנשים, על ידי אחד מבני לויתו. כמובן, גם התנפלויות, שוד וחמס לא חסרו. כאשר מלא העריץ הזה את תאותו לנקמה, עזב בו ביום את העיר, ביחד עם הכנופיה שלו.

נקל לשער את תוצאותיו של הבקור האחרון בעירנו. פחדנו מפני עלה נדף. גם בעינינו, גם בעיני שכנינו הנוצרים היינו כאנשים שהותר דמם ולית דין ולית דַיָן. כל הדרכים היו משובשים בסיקרים. כל גוי קטן שנלוו אליו שנים שלשה חמסנים, התאמר להקרא בשם אטמן, ויסד לו שטב באיזה מאורה ביער. האטמנים האלה ארבו על הדרכים וגזלו מהנוסעים היהודים את כספם וסחורתם וגם את בגדיהם ומגפיהם הפשיטו מעל רגליהם. גם את הסוסים של העגלונים חמסו להם. היו גם מקרי רצח. גם על היהודים שגרו בכפרים במשך הרבה שנים, ועל בעלי־מלאכה, שבאו אל הכפר לעבוד את מלאכתם, התנפלו זאטוטי האכרים, חמסו אותם ואימו עליהם, ועל־ידי זה נאלצו להמלט העירה. היו גם הריגות.

בימים ההם עשינו נסיון לעורר את חשובי האכרים של עירנו ליסד כעין ועד לשמירה משותפת בעיר. כל הוצאות השמירה קבלנו עלינו. גם יסדנו כעין חנות משותפת, שבה מצאו האכרים צרכי אכל היותר נחוצים בזול, מאשר היה אז בשוק, וההפסד של החנות היה גם כן על חשבון הקהלה. חשבנו שעל־ידי זה יעלה בידנו להשיב אלינו את לב התושבים הנוצרים, אבל גם התרופות האלה לא הועילו. עבודת השמירה בלילות נשארה מוטלת רק על היהודים, והחמסנים המקומיים הוסיפו להתנפל פעם בפעם על בתי היהודים ויורו כדורים והפחידו השומרים ממשמרותיהם. באחד הלילות השליכו פצצה על משמר אחד, שעמד בקצה העיר, מקול המפץ נשברו כל החלונות בבתים הסמוכים. בדרך נס לא פגעו הרסיסים המתפוצצים באיש מן המשמר.

אור ליום ראש חדש סיון, בתחלת הלילה, ירו הבנדיטים דרך פתח פתוח באיש אחד וימיתוהו. הרוצחים נמלטו. הרצח הזה היה בלי כל סבה ומטרה, רק יען היינו הפקר ונחשבנו כצאן לטבח יובל. גם סיעות קטנות של חיילים גאליציאני שוטטו בימים ההם בהסביבה; הם בקרו פעם בפעם גם בעירנו ודרשו מהקהלה מאכל, משקה וכסף. אחדים מהם שלחו גם בביזה את ידיהם. על־פי רוב התחברו אל השודדים המקומיים ויחד אתם חמסו את בתי היהודים.

בירח סיון יסדו הבולשביקים את מוסדות שלטון המועצות ויגרשו את הסיעות הגאליציאניות מן הגליל. אחדים מן הבנדיטים, ביניהם מיקולו דודניק וקוֹזַטשינסקי, ראשי השמירה העירונית (הנזכרים לעיל), נאסרו ונמסרו לדין. יתר החמסנים ברחו והסתתרו ביערות או בכפרים בין מכריהם והעיר שקטה מפחד השודדים.

כל המאורעות וההרפתקאות שעברו על עירנו במשך שנה ושלשה חדשים, אין להם צורה של פוגרום ופרעות. תכונתם היא: שורה שלמה של רדיפות, שוד וחמס, ענויים והריגות תכופות בהפסקות קצרות. גם בהיות הרשות המועצות קיימת בימים הראשונים, היתה ידה קצרה להגן עלינו, כי היתה טרודה במלחמות תדירות עם הפרטיזנים, אשר התחוללו בהסביבה. בכלל כל אותה העת כמעט שלא היתה כל רשות לא בעיר ולא בכפר. שררה אנרכיה גמורה, וכמובן רק היהודים הרגישו את ידה בכל תקפה.

סוף דבר. תוצאות המאורעות: העיר הולכת ומתרוקנת מתושביה היהודים. בתים רבים עזובים ושוממים. הרבה בתים נהרסו להסקה. האימיגרציה גברה, ואלה הנשארים תועים כצללים בין החרבות.

(כותב הפנקס יוסף דיין)

כ“ט אלול, תר”ף לפ"ק.

רשימת ההרוגים:

חבנה

נ. מאניושה

מאיר סאפוזניק, קומנדיר ההגנה

דוד – קומנדיר ההגנה

חולודיבקה

ברענער שרה בת אבא 30 שנה

אחיה ליפא ברענער 24

שוסטערמאן זאב ב"ר זעליק 23

אשה מאודיסה 30

חולמיטש

משפחת הרב: אשתו, בנו, שלוש ילדות

חורול

טורובסקי 50 שנה

שני האחים פולאקובסקי

חמלניק

זאב רוטינבארג 65 שנה

דוד סוקולניצקי

חרקוב

נחום ראבצין

רשימת הרוגי חשטשיבוטה והסביבה

ביום ט' אדר שני

ליטבינוב יוסף ב"ר אלחנן 30 שנה רצען

טו אייר

בליאכער אברהם ב"ר שלמה 30 סנדלר

דארמאן יעקב ליב ב"ר משה 55 סוחר פעוט

יודקעס אליהו ב“ר יוסף 45 ב”מ

חזין פסח ב“ר משה 45 ב”מ

במוגילנא ערב שבועות

טעפליצקי דוד ב"ר משה 49 חייט

קאסעל נחום דוד ב“ר משה 52 שו”ב

בנו בן ציון

קופערשטין אליהו ב"ר ישראל 24

ראסקין שמואל יהודה ב"ר משה 50

ראסקין אברהם ב"ר מנדיל 21

לאזעבניק בן ציון ב"ר משה 46 נגר

בנו יעקב 18

ווייסמאן שרה בת דוד 18 תלמידה

שבועות בחשטשיבוטה

מלמד אליהו ב"ר יצחק יהודה 56 חנוני

אשתו מחלי בת ליב 55

בדרך. שבועות

דודזון יהושע, ב"ר נחום 18 סוחר

גאסיעסקי ליב ב"ר מנדיל 24 נגר

קוז’ינסקי יואל ב"ר ישראל 28 משרת

בכפר גייוואראן בשבועות

זיסבאד אשר ב"ר יחיאל 70 שנה משרת ברחיים

לאדערמאן שלמה ב"ר פנחס שמואל 65 שנה

בדרך כ"ג תמוז

לינעצקי ברוך ב"ר שמעון 46 שנה סוחר סוסים

שמש נחמן ב"ר משה 44 סוחר פעוט

בשבת חזון ו' אב

שטימערמאן רפאל ב"ר אליהו 18 משרת

קראוועץ עובדיה ב"ר משה אהרן 21 חייט

יוזעפובסקי דוד בן הלל 30 ב"מ

ביום ט"ו באב

צימער נחום בן צבי חיים 30 ב"מ

ביטשיצקי ברוך ב“ר ליב 43 ב”מ

שוחט בצלאל ב“ר חיים 42 ב”מ

ראבין ישעיה ב"ר ליב 23 משרת טבעו אותו

ליאן מרים בת יצחק 38 מתה מפחד

בראצלבסקי זלמן ב“ר יעקב זאב 30 ב”מ

י“ז, י”ח, י"ט אב

מאזיל חיים ב“ר גדליה מטערנובה 32 שכיר יום בביח”ר

קלינמאן משה ליב ב"ר ישראל 58 שכיר יום

טאליצקי דוד אהרן ב"ר פנחס 59 מנהל חשבונות בקואופרטיב

ראנקיר בן ציון ב“ר אברהם 47 מוכר יי”ג

ברויטמאן חיים ב"ר יהושע דוב 41 אפוטיקר

בילענקו יעקב ב"ר ברוך 65 בעל אכסניה

אידלסון ישראל ב"ר פסח 47 סוחר פעוט

כ“ט אלול תרע”ט

אלטבערג שלמה ב“ר יוסף 40 דירקטור בביח”ר לסוכר באוסיפובקי. נהרג ע"י הגלציאנים

פערשטער צירל בת יוסף 22 מתה מפצעיה

זיבקוב ליב ב“ר דוד 25 מגייווארין, גלב, נהרג ראש־השנה תר”פ עיי הדיניקיים

י“א, י”ב טבת, ע"י הדיניקיים

פעלדמאן יצחק ב"ר יעקב זוסי 79

פאלטבסקי אפרים פישל ב"ר יצחק 50

אשתו זלוטה בת אהרן דוד 50

לובמאן פערעל בת יצחק 70

בראנפמאן יעקב ב"ר יחיאל 59 פועל

סליוסירינקא אברהם מפעסטשאני 53 סוחר

שוועץ צפורה בת יודל 26

קלינוב ראזע בת מאיר 60

בארבאש פסח ב"ר יעקב 43 סוחר

גודין מלכה לאה בת שלמה שכנא 40

בתה איטח בת ישראל

גאריר בן ציון ב"ר יודל מטשעטעלניק 18 שנה משרת

קראסניאנסקי מנדל ב"ר שלמה 37 שנה סוחר

ברשדסקי יהושע צבי ב"ר יצחק 75

בראווארני ליב ב"ר יעקב 45 סוחר

גרינשפאן בן־ציון ב"ר מאיר 43 מלמד

פאסטילוב זאב ב"ר יצחק 22 משרת

בורודאטה יהושע ב"ר שלום 75 מלמד

פינקלער שרה בת שלום 45

בנה יעקב ב"ר יוסף 20 חנוני

סטאמטשאנסקי לובה בת שלמה 28

קוגל מרדכי ב“ר יעקב נתן 50 ב”מ מת מפצעים

אשתו פייגה בת אברהם יוסף 50

חערסונסקי אשר ב"ר משה 54 סוחר

ראזענשטיין יעקב ב"ר ברוך 80

אהרונוביטש שרה בת זאב 61

גרינבערג עקיבא ב"ר אברהם צבי 54 סוחר

זשעבראק רוזע אשתו של מנחם 45

ראשקעס דוד ב"ר חיים 38 נגר

אמו מרצי בת זלמן 75

שאפושניק בליומה בת יוסף 45

לובמאן פערל בת יעקב משה 35

בתה איטע בת משה 14

זאנמאן אליעזר ב"ר מאיר ליב 54 סוחר

טאראקאן לוי בי"ר חיים אליעזר 77

גיילער בתיה בת לעמיל 40

שפילער ישראל ב"ר ירחמיאל 18

טשערוואני מלכה בת גוטמאן 40 מתה מפצעיה

דאכטאר משה בן אבא 65 פועל

קראוועץ חנה מברשד 55

דארמאן יוסף ב"ר משה 35 סוחר

אחיו דוב 33

פינשטין דבורה בת נתן 46

וואסערבורד שלום ב"ר אברהם 18

זלוטקעוויטש אלחנן ב"ר דוד 35 סוחר

רוזנפעלד דוד ב"ר נחום יהודה 60

שווארצמן אברהם ב"ר יהושע 66 מת מפצעיו

שאפושניק שלמה ב"ר דוד 65

קירילעבסקי שמואל ב"ר בן־ציון 75

גוראלניק יענטע בת יהושע 33

ראסין אייזיק ב"ר אברהם 49 חנוני

בלינדער אליהו ב"ר משה 61 סוחר

אשתו סלאווע בת אברהם 60

רוזנבערג פערל בת ברוך 73

וועלשיר מרים בת יוסף 50

שטימערמאן חנה בת אברהם 45

קולומניק סאסי בת אברהם 30

גארבאטה צירל בת דוד 78

קרימאן דוד ב"ר ישעיה 63 סרסור מת מפצעיו

סופר סאסי בת פנחס 40

אשתו של אברהם קראוועץ 65

גולדענבערג גרשון ב"ר בן־ציון 18

רוזענשטין חיה בת יעקב 43

סווידער סוביל בת מאיר 42 מתה מפצעיה

ט“ז וי”ז אדר תר"פ

קאנעצפולסקי זלמן ב"ר יואל 66 סוחר

שאפושניק יואל ב“ר מנדל 20 ב”מ

ראשקובסקי אליהו ב"ר ליב 62 סוחר

גערבער בן־ציון ב"ר סענדער 22

שער יחיאל ב"ר צבי 28 קצב

בחור מבאלטע לא נודע שמו

פערלמוטער גיטל בת ישראל 26

אקניאנסקי יעקב ב"ר דוד 67 קצב

אשתו פריידע 65

בנם פרץ 29

אשתו בת־שבע בת בן־ציון 25

טרידובסקי סוניה, אחותה 20

לערמאן שפרה בת יעקב 43

רוזענשטין זעלדה בת יוסף 60

בנה מרדכי ב"ר מאיר 28 נגר

אשתו פריידע בת נתן 25

בתם העני 4

בנם יצחק 2

לומיר יחיאל בן אברהם 52

סמוליאר אליהו בן אברהם 42 סנדלר

בנו ליב 14

לאה אשת שלמה שאפושניק 57

שאפושניק שמואל ב“ר שבתי 30 ב”ע

י“ב ניסן תר”פ

קוגל נטע ב"ר יעקב נתן 58 אופה

אשתו מלכה בת יהושע 55

כלתם חוה בת אליהו 28

קרימאן יוסף יהודה ב"ר מנחם 65 סוחר

קרייטשמאר ברוך ב"ר יצחק 64 סוחר

סעניק יצחק ב“ר דוד שלמה 24 ב”מ

טאשליצקי דוד ב"ר אליהו 52

חדש אייר תר"פ

פעריל יוסף ב"ר יעקב 32

אביגדור ב"ר ליב 26 סנדלר

כהן מרדכי ב"ר ליפא 42

מצבת זכרון

לעסקני העדה, שנהרגו בחשטשיבוטה על קדוש השם בעת מלאם שליחותם בבואם לבקש רחמים ולתת כפר נפש שנדרש מכל העדה, הלא המה, הטבוחים: דוד אהרן טשליצקי, אליהו מלמד, יוסףליב קרימאן, ברוך קרייטשמאר תנצב"ה.

שמותיהם חתומים בראשי החרוזים

דממת מות בעיר שוררת

ויגון חרישי בקרבה עוצרת.

דלת כל בית על ציר לא סובבת

אין כל תנועה מסביב, רק עצבת.

הן כל היהודים סגורים במרתפים,

רוצים להסתר מפני היחפים.

נפץ יריות נשמע מעברים,

טומנים בחורים, כמתים בקברים.

שוממים וחרדים, הה, אבדנו!

לוידוי נתכונן: “אשמנו, בגדנו”!

יום זה – קצנו; הנה הם קרבים!

צרים אכזרים, כזאבים רעבים,

קול כלבים נובחים, באויר בוקע.

הס! קרא הקול! מי זה יודע…?

אנא, אל רחום, בזכות עוללינו,

לא בידי אכזרים תמסרנו.

יהי רצון מלפניך, קחה את נשמתנו

הנה הננו גם נשינו וטפנו

ובידי רוצחים אל נא תסגירנו.

מי זה הגבר אמיץ הלב,

לא יחת, יחרד מפחד וכאב?

מחרף את נפשו לעמוד בפרץ

דבר לנסות אל קורצי הקרץ?

"יהי מה, העיר כבר אבדה,

ומה לנו תתן ותוסיף החרדה?

סוף כל סוף באש תעלה כל העיר".

פתחו! אחים, צאו! – קול בוקע באויר –

למה אחים, עתה תתחבאו,

יהודים הרוגים כבר בעיר נמצאו,

במנחה פני צרינו נקדם, נפייסם,

קבל יקבלו ובדברים נשסעם.

רצוא ושוב בכל הסמטאות

משך אליהו אחדים מהגברים.

נטל סכום כסף ופנה לצרים,

ביד רועדת מסרו לשר

ראה אתה, כי גורלי מר,

והאהבה לעדתו על פחדו הבליגה

ככה נמסר הקדוש להריגה.

קשרו מספד שמים וארץ

רב השבר, גדול הקרץ.

יחיד סגולה בעד הכל מסר נפשהו,

יוסף יהודה ב"ר מאניש ואחוזת מרעהו.

טובי העיר, עסקניה וזקניה,

שהתיצבו במקום סכנה למלט עיר ויושביה.

מר נבכה על מות אליהו ב"ר יצחק יהודה,

אבל נעורר על הריגת זקני העדה,

רוח גבורה התנוסס בכל אחד בשעתו,

תת נפשו כפר עדתו איש איש מדעתו.

נשמתם מרחפת חיה גם עתה בעירנו,

צדקתם לנצח לא תמחה מלבנו,

בדור אחרון שמם יזכר לברכה.

הה! מה גדול הכאב! לא נספדו כהלכה!

קינה מצבת זכרון מעשה ידי

משה חיים פעקאר.

ט

טאגנטשה (מחוז קניוב, פלך קיוב).

ראשי הבריונים בטאגנטשה היו: מוּכה, מי שהיה פקיד בשלטון המועצות. נריצקה סלובודריאן (נהרג), קולונטשוק והפולני סמולסקי. גם בוּבאק, שעבד בקופרטיב המקומי. כל אלה התחברו לאגודה אחת ורעצו את היהודים, חמסו ובזזו, שלחו באש כמה בתים, גם רצחו יהודים אחדים מהאמידים והנכבדים.

סוף אבגוסט 1919 נכנסה לטאגנטשה פלוגה של הדיניקיים. אליהם נלוו גם הבריונים המקומיים. היהודים, שלא הספיקו לברוח, נרצחו בענוים קשים. הרבה בתים שֻלחו באש. רכוש היהודים היה לבז ולמשיסה. נהרסו בית־התפלה ובית־המדרש, ויותר מחמשים נפש נרצחו. הדיניקיים עשו בטאגנטשה מראש השנה עד אחר חג הסכות.

אחרי ירחים אחדים התחילו משפחות אחדות, שנמלטו לערי הסביבה, לשוב חזרה לטאגנטשה. אלה באו לחפש את מטמונותיהם ואלה – לגבות את חובותיהם. מהם השתקעו שוב בעירה שתים עשרה משפחות, כחמשים נפש, כלם בעלי־מלאכות: חיטים, סנדלרים, רצענים, חרשי ברזל וכיוצא באלה, על־פי בקשתם של האכרים המקומיים, שהציעו לפניהם שיחזרו להתישב בעירה.

חדשים אחדים גרו המשפחות האלה בשלוה, עבדו את עבודתם ומצאו את פרנסתם. אך בערב יום הכפורים 1920 התנפלו עליהם האכרים המקומיים, גררו את כלם, זקנים ונערים, טף ונשים והשליכו אותם אל מרתף הרוס והתחילו לירות עליהם. כלם נרצחו. נשאר רק נער בן ארבע עשרה שנה, שכסו אותו הנרצחים. הכדורים לא הגיעו אליו ונשאר בחיים. הנער שכב במרתף עד הערב. בשעה מאוחרת בלילה זחל החוצה מתוך המרתף ורץ, דרך יערות ושדות, לקוֹרסוּן הרחוקה שמונה עשר פרסא מטאגנטשה והודיע שם את כל הנעשה.

הרבה יהודים, שנמלטו בימי הדיניקיים מטאגנטשה לקורסון, מתו שם מרעב, קור וממחלת הטיפוס. נשארו רק מְתֵי מספר.

עתה העירה טאגנטשה חרבה והרוסה, אין שם יהודים.

(המודיעים: קאמינסקי יוסף, בן מ“ב שנים; מלמד אברהם, בן ל”ו שנים).

טאלנה (מחוז אומן, פלך קיוב).

א מאורעות טאלנה והסביבה

(מסופרים מפי עד ראיה, אברהם זאסלאבסקי).

I

בטאלנה גרו כאלף משפחות יהודים. בשכבר הימים אִוה אחד ממשפחת הצדיקים, טווערסקי, את העיר טאלנה למושב לו ויכונן בה את בירתו. מהעת ההיא נתרבה הפרנסה בעירה. עדרים עדרים של חסידים נהרו לטאלנה מכל קצוי אוקרינה ובסרביה. העיר היתה תמיד הומיה ומלאה אדם. כל בית נהפך לאכסניה ורוב יהודי העירה מצאו מזה את פרנסתם. אך מעת שהצדיק האחרון מבית טווערסקי עזב את טאלנה ויצא לגור בעיר אחרת – פנה הודה, פנה זיוה של העירה. האכסניות נשארו ריקניות, ברחובות עלו עשבים וששה יהודים מהפכים בחררה אחת. כה נמשך עד המלחמה האחרונה.

כאשר התפרצה המלחמה ואתה הספקולאציה, הגיע הזרם הזה גם לטאלנה ובעירה נראתה איזו תנועה של חיים.

בשנת 1917, כאשר האכרים התחילו מתגודדים ומתנפלים על בעלי האחוזות, לנשל אותם מאחוזותיהם, ובין כך התפרצו גם אל הרבה מושבות של היהודים וערכו פרעות גם רצחו נפשות, לא נזוקו אז יהודי טאלנה, לא בגופם ולא בממונם. עד סוף 1918 לא הָפרעה המנוחה כעיר.

רק בסוף חדש נובמבר 1918, כאשר נכנסה לעירנו דיביזיה של פטלוריים, אחרי שנגסה מחיל המועצות ליד אומן, טעמה גם עירנו טעמן של פרעות. הפטלוריים עשו בעירנו יותר מירח ימים, ובכל העת התנקמו ביהודים. הכריחו אותם לחפור שיחין ובורות מסביב לעיר, הכו את החופרים במגלבים, גם בזזו וחמסו את רכוש היהודים, אבל לא רצחו נפשות.

בראשית שנת 1919 נתבצר שלטון המועצות במחוז אומן. פלוגה של צבא האדום באה גם לעירנו. מיד החליפו רבים מהפטלורים את “צבעם” ונתחברו אל חיל המועצה. הנשארים התפזרו בכפרי הסביבה ונתמזמזו בין האכרים.

כעשרה ימים עשה חיל המועצה בעירנו. גם הם שלחו בחמס את ידיהם ולא הפלו בין עניים ועשירים.

צבא האדום יסד בעיר “רֶבקום”, גם הטילו על היהודים קונטריבוציה, ועזבו את טאלנה. כאשר ה“פרונט” התרחק מהעיר, לא נשאר בה בלתי אם משמר קטן.

II

בקשו יהודי טאלנה לישב “בשלוה”, כלומר: להסתגל ככל האפשר לשלטון החדש, קפץ עליהם רוגזם של הפולנים אדוני־האחוזות. גם אחדים מהאינטליננטים הנוצרים, שרובם היו מבני “המאה השחורה”, כלם יחד נתנו את לבם לסכסך את אכרי הסביבה ביהודים.

בין האגיטטורים היו גם מורי בית־הספר העירוני וגם הד"ר נאזַרֶנסקי, שהיו מבני בריתו של פטלורי, והשתמשו בכל מקרה שבא לידם להשניא את שלטון המועצות על העם. וכמובן, בחדא מחתא כללו גם את היהודים והעלילו עליהם כל מיני עלילות ובדותות, שלא היו ולא נבראו. האכרים החשוכים האמינו בכל העלילות והבדותות, ומיום ליום הלך לבם וסער על היהודים.

והיהודים היו שקועים בראשם ורובם בפרקמטיא וספקולציה ולא שמו לב לאשר מסביב להם. פתאם נודע הדבר, כי האכרים התקוממו בשלטון־המועצות. בשמונה במאי התחיל צלצול הפעמונים. מכפרי הסביבה התגודדו ובאו אל העיר המון אכרים. הם נכנסו לאספה, ותהי ראשית מעשיהם לדרוש מהמיליציה המקומית לנצל מעליהם את נשקם ולמסרו להם. אך אחדים מהשוטרים היו נאמנים לממשלת־המועצות ולא חפצו להתחבר אל המתקוממים. למחר באה מאומן פלוגה קטנה של חילים אדומים ופזרה את המתקוממים. אחדים מהם נאסרו.

ראשי המתקוממים ברחו אל הכפרים לעורר שם את העם למרד. וזה המעשה אשר עשו האגיטטורים. כדי להלהיב את הלבבות: נכנסו לכפרים יחפים, פרועי־ראש ופרומי־בגדים וספרו, שהיהודים הכום ופצעום, חלצו מהם את נעליהם וקרעו את בגדיהם. לא היה שום דבר אמת בספורם זה. עוד ספרו: היהודים הרסו את בית־הכנסיה של הנוצרים וקרעו את איקוני־הקדושים. מובן שגם בבדותא זו לא היה קורטוב של אמת. ואולם המון האכרים נתלהב למשמע הספורים האלה ובו במעמד נשבע להנקם ביהודים.

אז ידעו כבר היהודים, כי סכנה גדולה צפויה להם, וכדי להשקיט את חמת ההמון מעליהם הלכו אל ראשי השלטון של החיל האדום והתחננו לפניהם, כי ישחררו את האסירים מבין המתקוממים, בהבטיחם שהנאסרים לא לקחו שום חלק במרידה. בקשת היהודים נעשתה: האסירים נשתחררו והחילים האדומים עזבו את העיר.

III

ביום השלישי, שנים עשר במאי, באה ידיעה מבהילה: האכרים המתקוממים מתעתדים להתנפל על העיר. ואמנם בו בלילה הקיף המון רב את העיר מכל רוחותיה. התחילו יריות. ראש ה“רֶבקום” וסגנו, שנסו לברוח, נפלו בידי המתקוממים ומיד נהרגו. עם אור הבקר מלאה העיר אלפי אכרים ואכרות, זקנים ונערים. הללו מזוינים ממש והללו מזוינים קרדומות, קלשונות, מגרפות וכיוצא באלה. ועל כל ההמון הרב הזה מנצחים אחדים מן הפטלוריים ומגבורי ה“מאה השחורה”. אלה האחרונים הרגו את יעקב הורליק, נער בן שש־עשרה. בחטא אחיו נהרג. אחיו עבד ב“צֶ’קַה” של המועצות. ועוד שני יהודים נהרגו: ליבידין ואחד מעיר אחרת.

בו ביום הציעו הנוצרים תושבי־העיר: לאסוף את כל היהודים ולדרוש מאתם כי ימסרו למתקוממים את כל הנשק אשר בידם – את הרובים, את הבליסטראות ואת התותחים. המתקוממים הסכימו להצעה. וכשנאספו היהודים עמדו ראשי המתקוממים והתרו בהם, כי אם לא ימסרו עד ארבע שעות אחרי הצהרים את כל הנשק אשר בידם יעשו בם כלָה. ומיד נכתבה הפקודה הזאת אוקרינית ופרסמוה ברבים. הנוצרים תושבי־העיר ידעו אמנם ידיעה ברורה, שאין בידי היהודים שום נשק, אלא שבכונה הציעו את הצעתם, כדי שתהיה להם אמתלא להפרע מן היהודים ולבוז את רכושם.

ובראותנו כי כלתה אלינו הרעה, השתמשנו בסגולה הבדוקה, שקבלה היא בידינו מאבות־אבותינו: ראש העדה היהודית הד"ר בלינקס ועוד אחרים מתושבי־העיר עמו אספו סכום כסף הגון והביאו דורן לראשי הבריונים של הנוצרים תושבי העיר. וסגולה זו הועילה. העבירו את רוע הגזרה מעלינו. היו אמנם חפושים בבתי־היהודים. חפשו נשק, כביכול, ובין כך לקחו את כל אשר ביד יוקח. גם דם נשפך: נהרג אהרן קזורזניר, חיל בן עשרים ושמונה, שרק שבועות מעטים שב משביו, מגרמניה. קירנור עבר אז ברחוב וכאשר שמע קול יריה התחיל לברוח. הסיקריקים רדפו אחריו, חטפוהו והרגוהו. נהרגו גם שני נוצרים, שבאו מרוסיה לקנות פה בשביל ממשלת המועצות צרכי אכל. הסיקריקים קברו את היהודי ביחד עם שני הנוצרים בקבר אחד.

בינתים נכנסה אל העיר חבורה קטנה מסיעתו של קלימינקה והודיעה, שהאַטמן קלימינקה כבש את אומן וגרש משם את חיל־המועצות; עכשיו ידעו יהודי טאלנה, שאין להם להשען אלא על אביהם שבשמים ועל – השוחד.

בלילה היתה ישיבה לראשי האספסוף, על הפרק עמדה השאלה: מה לעשות ביהודים? היה מי שהציע לשרוף בבת־אחת את כל בתי היהודים וחנויותיהם. אחרים החמירו עוד יותר והציעו – להשמיד ולהרוג את כל הזכרים של היהודים מבן עשר ומעלה. וכאן עמדה לנו באמת זכות־אבות. פתאום קמה האשה הנוצרית, שבביתה נכנסו המתקוממים לישיבה, וזעקה זעקה גדולה, קרעה את בגדיה וקפצה ונשבעה, שאם ככה יֵעָשֶה ליהודים אז תפיל את עצמה לתוך באר.

הדברים האלה השפיעו על כל האנשים שנמצאו בבית. אף־על־פי־כן הוחלט לאסוף את היהודים. ולמחר בבקר התחילו יריות. רבים מן הפרטיזנים פרצו לבתי ישראל והכריחו את בעליהם ביד חזקה לבוא אל האספה, ואכרי־הסביבה כבר באו העירה בעגלותיהם ושקים ריקים בידיהם – למלא אותם מביזת היהודים. אבל השוחד שקבלו ראשי הבריונים וגם מיליטשינקא, שנועד להיות הקומנדנט של העיר, עשה את שלו גם הפעם וגם יום זה עבר עלינו בשלום.

IV

בלילה היתה שוב ישיבה לראשי־האספסוף ושוב הוחלט לאסוף למחר את כל היהודים. בבקר השכם סבבו האכרים בעיר, חפשו בבתים, הכו ופצעו כל יהודי שנפל בידם והכריחונו שנית ללכת לאספה. עד שמונה שעות נאספו במגרש שלפני גן־העיר כמעט כל הזכרים. אלה שאחרו כבר באו בראשים פצועים. בעשר שעות הקיף אותנו האספסוף וראשיו הכריזו:

– לכו אל המרעה!…

עירנו בנויה בשפלה והרים גבוהים יסבוה. הוצרכנו לטפס ברגלינו ובידינו ולעלות לראש־ההר. רבים מאתנו נפלו בלי־כח באמצע הדרך וחזרו וטפסו. רבים מאתנו לחשו ודוי והכינו את עצמם למות.

הנשים אמרו ללוות את בעליהן. בכו, צעקו, אבל האספסוף פשט עליהן, הכה אותן מכות אכזריות והבריחן. רק קול יללתן, שנשמע מן השפלה, לוה אותנו בדרכנו.

עלינו ההרה. אף כי ידענו כי לטבח אנו מובלים, חיתה מעט רוחנו. במעלה ההר נשב רוח קל והשרה מנעמו עלינו. ובפינה נסתרה שבלב התחילה רוחשת תקוה חבויה: אולי?…

פתאום בקע אלינו מן השפלה נפץ יריות תכופות. כל העדה הגדולה רעדה תחתיה. מבטינו האלמים ננעצו בעיני שובינו. אבל העינים הללו עצומות היו כולן… רק אחר־כך נודע לנו, כי בה בשעה שאנחנו עמדנו כאן נהרגו שם שמונה־עשרה נפשות ויותר מארבעים איש נפצעו פצעים קשים.

ואנחנו עומדים ומחכים למות.

עברה שעה אחת שארכה לנו כאורך הנצח. לסוף בא הקמנדנט ושִלש את העדה: מבן עשר עד בן שלשים הציג לבדם, מבן שלשים עד חמשים – לבדם, ואת הזקנים ואת הישישים – לבדם. אז פנה אלינו ואמר:

– אם חפצי חיים אתם מסרו לנו את כל הנשק הטמון אתכם וגם את כל ה“קומונרים” אשר בקרבכם הוציאו אלינו, ואם תמאנו ומריתם – מות תמותו כלכם!

כל העדה געתה בבכיה כאיש אחד:

– נשק אין לנו, וה“קומונרים” המעטים שהיו בקרבנו כבר נהרגו כלם. אתה יודע את שמותיהם…

– הוציאו, אפוא, מקרבכם את קרוביהם של הקומונרים…

הוציאו חמשה־עשר איש. היתה הפסקה קטנה.

באותה שעה נכנסו לישיבה הנוצרים המקומיים לדון בדבר היהודים. אחרי שקלא וטריא קצרה באו לידי מסקנה: אחרי שהיהודים בעצמם מסרו את כל הנשק שהיה בידם (שלשה אקדחים חלודים), וגם אחרי החפוש והבדיקה לא נמצא בבתיהם שום נשק, ואחרי שהוציאו מביניהם גם את הקומונרים, כדאי הפעם לסלוח להם גם את שאר חטאותיהם ולעזוב אותם לנפשם.

או יצא הקומנדנט והודיע:

־שובו לבתיכם!

בטיסה אחת ירדנו כולנו, כשלשת אלפים איש, מן ההר. נפשנו היתה לנו לשלל…

ואולם לא כך עלתה להם להיהודים, אשר ישבו בכפרים הסמוכים לעירנו: זלונקוב, ווישניפולה, רומאנובקה, פוטאש, טאלנוק ואחרים. שם התנפלו הפרטיזנים על היהודים והשמידום בלי חמלה. רק מעטים נצולו בדרך נס ונמלטו אל ערי הסביבה. נמצאו אמנם אכרים ישרים, שבקשו להציל את היהודים מכריהם, התחננו לרוצחים, העידו על הלקוחים למות, כי הם אנשים ישרים, מימיהם לא הלכו אחרי הקומוניסטים. אבל התאוה והשכרון לשפיכת דמים התגברו כל כך, עד כי אטמו את אזניהם ודם ישראל נשפך כמים.

V

בימים האלה כבשו צבא המועצה שוב את המחוז. אז הוציא הקומנדנט מיליטשינקה פקודה חדשה לתשעת ה“וולוסטים” אשר בסביבותינו, שכל האכרים יבואו אל העיר לעשרים ואחד במארס, מי שיש לו נשק יביא את נשקו עמו, ומי שנשק אין לו יקח מן הבא בידו – מכוש, קרדום, אלה.

בשלישי בשבת, עשרים ואחד במאי, התחילו האכרים לבוא אל העיר גדודים־גדודים, כפר־כפר. אנחנו, יהודי העיר, לא ידענו מה פירושה של אספה רבה זו ולבנו מת בקרבנו מפחד.

אחרי האסף המחנה במגרש שלפני בית הקומנדנט, יצא אליה מיליטשינקה, פתח ואמר:

– ידוע תדעו, אחים, שהקומוניסטים הרימו שוב ראש והרי הם הולכים וקרבים למקומנו. אם נפול בידם חנינה לא תהיה לנו. את שדותינו יקחו מאתנו ויתנום לז’ידים. כלנו נהיה עבדים לז’ידים. לכן קומו ונקומה בעד עמנו ובעד מולדתנו, בעד אוקרינה האהובה. מי שיש לו נשק יצא תיכף לחזית, ומי שאין לו יחכה כאן עד שנתן לו…

לשמע הנאום הזה נתכרכמו פניהם של האכרים. הם חשבו שמיליטשינקה מזמין אותם העירה, כדי לנצל את בתיהם וחנויתיהם של היהודים. לזה הסכימו בלב שלם. אבל לסכן את נפשם ולצאת שנית למלחמה – הצעה זו לא נתקבלה על דעתם, והתחילו נשמטים אחד־אחד. נשארו בעיר רק חבורות מועטות והללו השתמשו בשעת כושר זו, שרכושם של היהודים הותר בפה מלא. פשטו על החנויות ועל הבתים, שדדו וחמסו, וגם ענו הרבה נשים.

VI

ושוב הורע מצבם של האדומים.

בסוף מאי יצא מאומן רכבת של חיל־המועצות ופניה – דרך צוויטקובה לקיוב. צומת־התחנות, חריסטינובקה, היתה כבר בידי המתקוממים. כשהגיעה הרכבת לפוטאש – תחנה הסמוכה לטאלנה – נפלה בידי קוזקוב. החילים הספיקו לברוח. נשארו ברכבת רק נוסעים מועטים, אנשים פרטיים, נוצרים ויהודים. לנוצרים לא עשו אנשי קוזקוב שום רעה ועזבו אותם לנפשם (רק על־פי מקרה פגעו גם בנוצרים אחדים היריות, שירו הקוזקוביים ברכבת). את היהודים הוציאו אל השדה, שם לקחו מאתם את כל אשר היה להם, הפשיטו מעליהם את בגדיהם והרגום. אחד מן הלקוחים למות (תושב קיוב) הציע לרוצחים מיליון רובל כופר־נפשו. נענו לו הרוצחים ולקחו את הכסף ואחר כך הרגוהו. רק שנים מכל היהודים. שנמצאו באותה רכבת, נשמטו מידי הרוצחים. הסתתרו בקמה, שכבר היתה גבוהה בעת ההיא, ונצלו. אחד מאלה הוא תושב־עירנו, לישינער שמו.

מפוטאש ברח לישינער לאיבַנובקה – כעשרים פרסה מטאלנה. עד שהספיק האומלל־המאושר להשיב את נפשו באיבנובקה והנה באו הקוזקובים לשם. רוב היהודים הספיקו לברוח. רק כעשרים נפש איש ואשה נפלו בידי קוזקוב בשעה שנכנס לעירה. הוא אסף את כלם לחצר בית החרשת לסֻכר, גזל מהם את כל אשר נמצא אתם, הפשיט מעליהם את בגדיהם ולבניהם וסדר אותם, כשהם ערומים לגמרי, בשורה. וכשבאו חוליגני־המקום לראות במחזה היפה הזה, פנה אליהם קוזקוב ושאל אותם:

– מה לעשות בז’ידים הללו?

– כטוב בעיניך עשה – השיבו החוליגנים פה אחד.

אז התחילו הענויים. הכריחום לרקוד ולשיר “מה יפית”, האכילום צפרים חיות, תחבו לתוך פיהם שברי־זכוכית. את הנשים ענו לעיני בעליהן. לסוף הרגו את כולם. מכל האומללים האלה לא נצל אף איש אחד. אחר־כך פשטו הקוזקוביים על כל הבתים אשר בעירה, שדדו ובזזו ומצאו עוד כשלשים יהודים. ששה־עשר מהם נהרגו והנותרים נפצעו פצעים קשים.

ולישינער נצל גם הפעם. אחרי המכה הראשונה, שהֻכה בידי אחד מהרוצחים, נתעלף ונפל לקרקע. אחר־כך נפלו עליו הרוגים אחדים וכסוהו. וכעבור זמן־מה שבה רוחו אליו, ובכל שארית כחותיו הבקיע לו דרך מתחת להרוגים, זחל על ארבעתיו עד שהגיע לביתו של אכר, שחמל עליו והסתירו והצילו.

מטאלנה נשלחו שני רופאים לאיבנובקה והם הביאו את כל הנפצעים לעירנו. שנים מהם מתו והנשארים נרפאו.

VII

חג השבועות נהפך לנו לחגא. גריגוריוב ומחנהו חונים במרחק 7 פרסא מהעירה וקלימינקא וגיסותיו עזבו את אומן, שבאה עוד הפעם בידי המועצות והנם הולכים וקרבים לאומן. השמועות הללו המסו את לבנו ולא קם בנו כל רוח.

אמנם הגריגוריוביים עשו סחור־סחור ועברו לזוויניגרודקי ואל עירנו לא נכנסו. אך ביום ו' לפנות ערב נכנסה לעירנו סיעה של חלוצים, כעשרים פרשים מגיסותיו של קלימינקא. תיכף בבואם התחילו להרעים ביריות, כדי לגרש את היהודים מהרחובות. אל החלוץ התחברו גם חילי המשמר שנמצאו בעיר. התחילה אורגיה של מעשי הוללות, שכרות, ענויים, מעשי־אונס, הרס, חמס ושוד.

ביום השבת בבקר נכנס קלימינקא וגיסותיו העירה. הגיסות התאכסנו בבתי־הכפרים הסמוכים והמחוברים לעירה. רננו, כי הגיסים מתעתדים להתנקם ביהודים. וחיל המשמר התפארו בגלוי, שיהודי טאלנה עוד לא טעמו עד עתה טעמן של פרעות כדבעי, עכשיו הגיעה גם שעתם.

דלגציה יהודית באה לפני קלימינקא וסגנו נובַק, מי שהיה מורה באומן, לבקש על נפשם, שיחוסו על העיר ולא יעשו אתה כלה.

קלימינקא צוה את הדלגציה שיזמינו את יהודי העירה לאספה ליום השני.

ביום א', שהיה יום חגם, התאספו יהודי טאלנה בבית־המדרש. בא שמה גם האַטמן נובק והקומנדנט. נובק הרגיע את היהודים ואמר, שהם נלחמים רק בעד ארצם ומולדתם, אך אינם רוצחים אנשים נקיים. זאת עושים רק הסיקריקים שנמצאים ביניהם.

אחר כך קרא הקומנדנט לפני האספה רשימה של דרישות שעל היהודים למלאותן:

לאסוף שתי מאות זוג לבנים, מאת זוג מגפים, מספר גדול של פפירוסים, טבק ומַחורקה. גם יפתחו בית־מלאכה לתקן את המגפים הקרועים של החילים.

– אם תמלאו את כל הדרישות הללו בדיוק – גמר הקומנדנט – אז שלום יהיה לכם ולא תאונה אתכם כל רע.

תיכף נתיסד ועד, ובאותו יום התחילו לאסוף את כל הנחוץ. גם פתחו בית־מלאכה לתקון נעלים בשביל הגיסים. כל הדרישות נתמלאו והמנוחה בעירה לא הפרעה.

חמשה ימים עשה קלימינקא בעירנו. מטאלנה עבר לחריסטינובקה להלחם עם חיל־המועצות, ובעירנו נשאר האטמן סוקולוב עם סיעה קטנה כעשרים איש. הוא התמהמה בטאלנה כעשרה ימים והכריח את היהודים להרוס את המסלה הטאלנאית.

באותו זמן קרב אל עירנו טיטיוניק ואוכלסיו. סוקולוב ואנשיו יצאו לקראתו ויהללו לפניו את יהודי טאלנה, גם בקשו ממנו שיחונן את העיר. טיטיונוק הבטיח לו גם שמר את הבטחתו: הוא התמהמה בעירנו יום אחד וביהודים לא נגע לרעה. עד כמה גדלה סכנה שרחפה על ראשינו מעידים הכרוזים הרבים, המלאים חמת פתנים, שפזרו הטיטיוניקיים בעיר.

ביום השני יצא טיטיוניק מטאלנה ומגמת פניו לאומן. בדרך פגע בו הלגיון הסקבירי של חיל־המועצה, שיצא מאומן לטאלנה, והכהו. אחרי הכותו את טיטיוניק, נכנם הלגיון אל עירנו.

זה היה ביום ג'. הלגיון נשאר בעיר עד יום השבת. הפקידים התחילו להביא איזו סדרים בעיר, גם שלחו רצים אל כפרי הסביבה להזהיר את האכרים שלא יגעו ביהודים לרעה, כי מרה תהיה אחריתם. וביום השבת עזבו את העיר.

VIII

אנחנו שוב נשארנו בלי שום רָשות. אנרכיה שררה בעירה. החמסנים והסיקריקים שוב נשאו ראש. רכוש היהודים הוא הפקר וכל הרוצה בא ונוטל. ראשי העדה אמנם שכרו נוצרים אחדים מתושבי העיר לשמור על בתיהם וחנויותיהם. אך השומרים בעצמם שולחים בחמס את ידיהם, וכשתתפרץ העירה איזו כנופיה של חוליגנים יתחברו גם השומרים עמהם.

עשו נסיון לתקן משמרות של יהודים, שיסובבו בלילות את העיר. אך החמסנים המקומיים הקימו בכל לילה שאון ביריותיהם. השומרים היהודים התחמקו ובין כך התרוקנו בכל לילה כמה חנויות.

והעירה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא מפני סכנת הדרכים המשובשים בגיסות, רק בכל פעם חודרות שמועות, שבעירות והכפרים הסמוכים הורגים ורוצחים יהודים, והלב מתמוגג מפחד.

כך עברו עלינו כשני שבועות, שארכו כנצח.

סוף־כל־סוף הגיעה לתחנה הטאלנאית רכבת־שריון של חיל־המועצות, והתחילו לעסוק בתקון המסלה. כאשר הטיל הקומנדנט את העבודה הזו גם על היהודים וגם על הנוצרים, באו אלה האחרונים בטענה ואמרו:

– מה עניננו לכאן? היהודים שהרסו הם יתקנו, ואנחנו מה?

ואולם הרשות החדשה לא נענתה להם ולא פטרה אותם מן העבודה.

עברו ימים אחדים.

עם תקון־המסלה החלו החיים לשוב למהלכם הרגיל במדה ידועה. והנה – צרה חדשה: הרשות,– כלומר: הקומנדנט של רכבת־השריון – אסרה את הד“ר נאזרינקה, שהזכרתיו למעלה, וביד חזקה הביאה אותו מן העיר לרכבת. וכשנודע הדבר בעיר באו ראשי־המדברים של התושבים הנוצרים והתרו בנו, שאם תפול משערות ראשו של הד”ר ארצה, חנינה לא תהיה לכלנו. בימים ההם כבר נתיסדה בעירנו אגודת־מגן. וכדי לקדם את פני הסכנה הגדולה הצפויה לנו אם באמת יקרה אסון את נאזרינקה החליט ועד האגודה, שכל היהודים ימהרו אל התחנה, אשר שם הרכבת, לבקש ולהתחנן לפני הקומנדנט, כי יוציא את הד"ר הצורר לחפשי.

וכך היה.

המון רב, אנשים ונשים, זקנים ונערים נשאו מיד את רגליהם לרוץ אל התחנה. אבל בינתים כבר זזה הרכבת ממקומה והגיעה עד הגשר, העובר דרך העיר. אז נשתטחה כל העדה על הקרקע לפני הרכבת והתחילה לצעוק ולהתחנן, כי יחזירו לה את נאזרינקה. הקומנדנט צוה לירות באויר, כדי להפחיד אח המתחננים השטוחים על הקרקע. אבל העדה לא זזה ממקומה והוסיפה לצעוק, כי טוב לה למות כאן משתשוב לעיר והד"ר נאזרינקה אין עמה. וכראות הקומנדנט, כי אין היריות מועילות, יצא אל העדה והבטיח לה, כי בשוב הרכבת בערב אל התחנה יושב גם הדוקטור. – היהודים יראו לשוב אל העיר באין נאזרינקה עמם וכל היום נשארו בתחנה. ואולם הקומנדנט הקים את דברו ועם ערב השיב לנו את הדוקטור.

בצִוְחַת־הידד פגשה העדה את “בן־יקיר” זה ועל כפים נשאוהו לביתו.

– אני יודע – אמר נאזרינקה לגואליו, – שלא לפי מעשי גמלתם עלי, אבל הבטחתי נתונה לכם, כי מכאן ולהבא אדע להוקיר אתכם ולעשות לטובתכם את כל אשר אוכל.

והנה עוד מעשה שהיה:

בתו של סוּחוֹדולסקי צורר־היהודים נתפסה לרשות בעון רִגול. ושוב היהודים אשמים, ומידם תבוקש “מיוחסת” זו. ושוב שתדלנות ודלגציות, תחנות ובקשות, ושוב ששון ושמחה: האשה “הצנועה והחשובה” מרת סוחודולסקי נשתחררה ושבה לביתה בשלום…

IX

חצי יולי, 1919.

חילי המועצות התכוננו לעזוב את אוקרינה, והדיניקיים עוד לא התבצרו בה, בסביבותינו התחוללו אז אטמנים שונים שהחריבו ערים שלמות, ורחצו את פעמיהם בדם היהודים. כולם פסחו על טאלנה, אף כי עברו בקרבת איזו פרסאות מהעיר. אנחנו כבר בטחנו, כי “שוט שוטף כי יעבור אלינו לא יגיע” וקבלנו בתודה את העקיצות הקטנות שקבלנו מידי הנוצרים המקומיים: כל אכר שאיזה חיל אדום גזל ממנו את סוסו או נפץ את חלונו, בא אל היהודים לדרוש את נזקו. והיהודים שלמו את ההזיקות ושפתותיהם רחשו: “הלואי שכספנו יהיה כפרתנו”. אך גם שלותנו לא היתה לארך ימים.

בסוף יולי באה לתחנת טאלנה רכבת־שריון ודגל־אוקרינה עליה. בו ביום נכנסו לעירנו גדודי טיטיוניק וזיליוני בהמון רב ומיד התחילו פרעות והריגות: נהרגו כשלשים איש, נפצעו כמאה ולאנוסות אין מספר.

לביתי נכנסו שני בנדיטים ודרשו ממני כופר־נפש מאה אלף רובל. אמרתי להם, שכספי טמון בחדר השני ומיד אביא להם משם. הלכתי והבאתי את כל מה שהיה לי – כששת אלפים רובל. מיד חטפו מידי את צרור השטרות והתחילו מונים אותו. השתמשתי ברגע־כושר זה ופרצתי דרך החלון לרחוב וברחתי. הם ירו בי שתים־שלש פעמים, אבל הכדורים לא הדביקוני, – ונצלתי.

עם צהרים בא מפקד הגדוד לעיר. לקבל את פניו יצאו חברי הועד של אגודת־המגן וגם הכהן הפרבוסלבי סארדישיבסקי. הלז נשא נאום לכבודו של המפקד וסיים:

– הרוצים לכונן ממשלה חדשה חייבים להתחיל בתקון סדרים נאים ולא בשפך דם נקיים…

המפקד שמע את כל הנאום בכבד־ראש. אחר־כך נענה ואמר:

– אין אנו רוצים בפרעות. החוליגנים שבגיסותינו הם האשמים בדבר.

ובאותו מעמד שלח אופיצירים אחדים לגרש את הבנדיטים, והפרעות פסקו.

ואולם למחר נכנסו גיסות חדשים – משפולה באו לעירנו – וחרבות שלופות בידיהם והפרעות החלו שוב. הראשון שנהרג היה המורה גילינֶץ, זקן בן ששים וחמש. הקרבן השני היה יצחק קאמינסקי, סנדלר בן חמשים שנה. הסיקריקים פגשוהו על הגשר, סמוך לביתו, והרגוהו. שני אלה הנרצחים נשארו מונחים ברחוב. אחר־כך התחיל הטבח. היו כאלה שהתפיסו בכסף ובקבלם כופר־נפש לא שפכו דם. אבל הרוב היו פראים צמאים לדם אדם וכל כופר לא הועיל. אשה זקנה הציעה לשני רוצחים שתמסור להם את כל כספם כופר־נפש. אך הם קבלו את כספה ואחר־כך ירו בה והרגוה. נהרגו שלשה צעירים בני משפחה אחת, פליטים מאיבנקה. צעיר בן 18 שנה, מוטיל בן צבי בורד, נהרג לעיני אבותיו, שחפצו לתת את כל הונם כופר־נפשו. אך הסיקריקים מאסו בכסף וזהב ושאפו רק לדם. נהרג אז גם הסנדלר, דוד זאבראני, בעל משפחה גדולה ואביון מדוכא. הפרעות ארכו עד השעה הרביעית בצהרים. נהרגו כחמשה־עשר איש וכשלשים נפצעו. הרבה נשים ובתולות נאנסו.

מספר ההרוגים והפצועים. קטן היה בערך, משום שרוב בני־העיר הספיקו לברוח ולהתחבא בשדות ובגנים. אחדים מצאו להם מפלט בבתי נוצרים.

בארבע שעות בא טיטיוניק בכבודו ובעצמו לעיר. תיכף הלכה אליו דילגציה לבקש מלפניו, כי ישים קץ לשוד ולהרג. האטמן קבל את הדילגציה בסבר פנים יפות ואמר, שהבנדיטים אינם מגיסותיו. גם הראה להדילנציה רשימה של ששה פורעים, שהוא דן אותם למיתה. לפי דבריו. – בגיסותיו נמצא גם אופיצר יהודי, בנו של יעקב מפאלאנקה (כפר סמוך לטאלנה), ואותו שלח טיטיוניק להשקיט את הפרעות וגם מאה קוזקים שלח עמו לשם כך. חוץ מזה הוציא מודעות חתומות בשמו, שכל אשר יהין לפרוע פרעות מות יומת.

את הנרצחים אספו בחפזון על עגלות להביא אותם לקברות, כי אותו יום ערב שבת היה, ואי אפשר היה לעכב את הקבורה עד יום א'.

באותו יום נרצחו בדרך, לא רחוק מהעיר, שני חיטים, שמואל הירש מארמאר ובנו של יעקב יוסי, תופר אדרות; הם עבדו כל השבוע בכפרים ושבו ליום השבת לבתיהם. בדרך התנפלו עליהם סיקריקים והרגום. גופותיהם התגוללו בחוץ כל יום השבת, ורק ביום א' הובאו לקבורה.

עד כמה קיים הד"ר נאזרענקא את הבטחתו תעיד עובדה זו:

עוד טרם בא טיטיוניק עצמו אל העיר, בעצם הפרעות, הצענו להד“ר נאזרינקא כי ילך אל התחנה לעצור בעד הגדודים מהכנס אל העיר. הד”ר נענה לנו. ואולם אחר־כך נודע לנו, כי בבואו לתחנה ואחד מראשי הגדודים שאל אותו, מה המצב בעיר, השיב הוא: שקט ומנוחה… כך זכר הד"ר החשוב את החסד שהם גמלו אתו…

כעבור שני ימים הוציא טיטיוניק פקודה לגַיס את כל הצעירים מבן עשרים ומעלה. מן הנוצרים באו רק צעירים אחדים לגיוס. מן היהודים באו ששים איש.

X

בתחילת אלול נתבשרנו בשורה טובה: הדיניקיים הולכים וקרבים. גדולה היתה שמחתנו: סוף־סוף הנה באים מושיעיה של רוסיה ובהם נושע גם אנחנו,

נגאל מכל עונותנו. הד"ר בילינקס, ראש העדה, נתן צו לנקות את הרחובות ולקשט את הבתים לכבודם של “הגואלים”. וכל הלילה, ערב כניסתם של הדיניקיים לעיר, עמדו יהודים וטאטאו את הרחובות וקשטו את בתיהם לאור הירח. אותו לילה חלמו רבים מאתנו חלומות טובים ויפים.

וכאור הבוקר כבר ידענו שהמלאך הממונה על החלומות שטה בנו ורמה אותנו… ראש הגדוד, שנכנס לעירנו, קבל את הדלגציה היהודית בפנים זעומים וגם מפיו נזרק הפזמון הידוע:

– היהודים אשמים בכל הרעה, אשר מצאה את רוסיה…

ובו ביום התחילו הקוזקים לבדוק את כיסיהם של היהודים ולבקש בהם בליסטראות ותותחים.

בעשרה לאלול פרץ לעירנו “אורח” חדש, שרק את שמו הטוב ההולך לפנינו שמענו עד עתה – מַכְנָא. מרכבת השריון של הדיניקיים המטירו עליו ועל אנשיו עופרת וברזל, והם החזירו תשובה כהלכה מלועי התותחים, שהיו עמהם. ולמחר באו קוזקים דיניקיים ודרשו מידי היהודים – את תותחיו של מכנא… הועד של אגודת המגן מהר “לבא בדברים” עם מפקד הגדוד, זאת אומרת: הביא לו דורן של מאה ועשרים אלף רובל ודוקא “קרֶנקות”. המפקד לקח את הדורן ואמר, שאין כח בידו לעשות את קוזקיו לצדיקים גמורים, אבל הבטיח, כי בדם לא יגואלו את ידיהם. ומכאן ואילך נהגו הקוזקים לשדוד ולחמוס לילה־לילה קמעה־קמעה וגם לאנס נשים ובתולות קמעה־קמעה. אך כאשר רכבת־השריון היתה צריכה לעזוב את טאלנה שתו הקוזקום לשכרה, ואז ענו הרבה יהודים, שנפלו לידיהם, והרגו את אידיל ברדיטשבסקי בן נ"ה שנים.

הקוזקים שבאו אחריהם ערכו פרעות בכל פרטיהן: הם נתחלקו לחבורות וכל חבורה וחבורה עשתה את שלה: האחת יסדה לה בכל רחוב ורחוב בתים לזנות. ראשית כל גרשו את הבעלים מן הבתים. אחר־כך חטפו נשים בחוצות, סחבון לבתים ההם ושם ענו אותן. שתים מן האנוסות לא יכלו נשוא את חרפתן. הן הטילו את עצמן לתוך באר וטבעו.

חבורה שניה עברה מבית לבית ומחנות לחנות – כמובן של יהודים, – והריקה את הבתים ואת החנויות והטעינה את הביזה על עגלות. – והחבורה השלישית הגדילה עוד לעשות: הציתה אש בבתים ובחנויות.

וכשהתלקחה האש פשטו הקוזקים על היהודים, שנפגשו להם ברחוב, הצליפו עליהם במגלביהם וצעקו:

־ ז’ידים ארורים! מהרו והביאו מים לכבות את האש!

וכשמהרו היהודים והביאו מים התנפלו עליהם הקוזקים ושפכו את המים על הקרקע, ובצחוק של אכזרים־פראים חזרו וקראו: ז’ידים ארורים! מהרו והביאו מים אחרים!…

הקוזקים אמרו לשלוח באש גם את בתי־התפלה, ששם התחבאו הרבה נשים וחייהן היו בסכנה גדולה, אלא שהתושבים הנוצרים מיחו בידם משום שבתי־התפלה עומדים בקצה העיר, סמוך לבתי הכפר. והנוצרים יראו, שמא תאחז האש גם בבתיהם שלהם.

וככה נשרפו לילה אחד – ליל שבת – שלשים בתים ומאה וחמשים חנויות.

ובו בלילה ערך הגינרל של הדיביזיה השתים־עשרה משתה לאופיצרים בתחנה והוא ביחד עם האופיצרים אכלו ושתו והתהוללו לאור העירה הטבולה בלהבות־אש. למחר, כשפג יינו והוא ראה את אשר עוללו קוזקיו להעיר, נאם נאום לפני גיסותיו ואמר:

– ראוים הם הז’ידים, שיקבלו את שכרם משלהם, אלא הפעם הגדשתם את הסאה…

ועד היום עומדים ברחוב־העיר קירות נטויים, שרידי עמודים כושלים, גלי אבנים חרוכות ולבנים פוחמות.

עדים הם הגלים והמצבות הללו על תקפם וגבורתם של הדיניקיים גואליה ומושיעיה של רוסיה, שהפליאו לעשות במלחמתם שנלחמו ביהודי טאלנה…

*

כל הימים שהדניקיים עשו בגלילנו אי־אפשר היה לשום יהודי לעבור את הרצועה של מסלת־הברזל וואפניארקא־חריסטינובקה־צוועטקובה־בוברינסק. הקוזקים השגיחו בשבע עינים על העוברים, וכל יהודי שנפל בידם נהרג. על־פי מקרה עברו שני צעירים, אח ואחות, בשלום עד לזוויניגרודקה. כאשר בא המסע והקוזקים הכירו בהצעיר שהוא יהודי ענו אותו הקוזקים בענויים קשים ואכזריים: נגפוהו ודרסוהו בעקבים של מגפיהם, קלו ברזל וצרבו את בשרו. צלו את רגליו ואת שכמו על האש ואחר־כך השליכו אותו החוצה. אחותו כרכה אותו בסדין והביאוהו לטאלנה. שם הצליח בידי הרופאים לרפאותו.

*

הדיניקיים עשו בטאלנה עד סוף שנת 1919. לפני עזבם את העיר שבו לטאלנה הקוזקים מבעירי הבערה. בדעתם לעשות בטאלנה כמו שעשו הדיניקיים בקריבו־אוזירה ומונאסטרישצה. אך פתאום התנפלו עליהם גדודי אכרים והתחילו מקיפים אותם וירו בהם. הדיניקיים הוכרחו לעזוב את העיר.

ב

(ארבעה מכתבים של רב־הצבורי מטאלנה, שלמה טעפליצקי).

I

גג' במדבר (27 מאי), טאלנה.

לחותני הנכבד וגיסַי הנכבדים לבית פאסמן, שלום וברכה.

הנני כותב לכם הטורים הללו מבלי לדעת אם יגיעו אליכם. העירה סגורה ומסוגרת. אין אנו יודעים אפילו את הנעשה במרחק פרסאות אחדות מהעיר. בסביבה מתחוללות כנופיות של פרטיזנים ובודאי היום או מחר יתפרצו גם אלינו, ואנחנו נוהמים בלחישה: “מי בקצו ומי לא בקצו”. בכל זאת איזה זיק של תקוה עוד יאיר את חשכת לבי. ומקוה אני, שמכתבי זה יגיע אליכם ועוד אזכה לספר לכם, מפה לאוזן, את ההרפתקאות שעברו עלי ועל בני־ביתי, וגם על אדות הפדות והפורקן. לעת־עתה נמצאים אנו בצרה גדולה, ועינינו נשואות אל השמים: מאין יבוא עזרנו? כבר קצר כח הסבל. עד מתי, עד אנה?

חביבי, האמינו לי, שאינני דואג על חיי כלל. כמורשה של קהלה יהודית בעתים הרעות האלה, שיש לו כמעט בכל יום עסק עם סיקריקים, נמצאתי הרבה פעמים בצפרני המות ונואשתי כבר מחיי, רק בדרך נס נצלתי. גם להבא הנני מוסר את נפשי ביד ה', הטוב בעיניו יעשה. אך לפניכם בקשתי שטוחה: אם אפול לקרבן בעד בני־עירי, אל תשכחו נא את בני־משפחתי העלובים ותהיו להם לעזר בכל מה שאפשר. להרבות מלים על אדות זאת, חושב אני למותר.

זה השבוע השלישי שגזרת ת“ח, השחיטות וההריגות של חמעלניצקי וכת דיליה, הולכות ונשנות באוקרינה בכלל, ובטאלנה והסביבה בפרט. ביום י”ג מאי בשנה זו התגודדו מחנות של מתקוממים בכפרי הסביבה וצרו על העיר. בראשונה נרצחו על ידיהם כל אלה שנכנסו אל הרָשות המקומית של המועצות, הן נוצרים והן יהודים. אחר־כך גמרו להשמיד את היהודים דרי־טאלנה ואת הבתים לשלוח באש.

כמובן, בחומר לשרפה לא היה מחסור: אגיטטורים חרצו את לשונם מן הבקר עד הערב וטפלו על היהודים כל חטאת שאול. בדו בדותות, עלילות ובלבולים, שתסמר שערות הראש לשמעם. וכה הלהיבו את ההמון הנבער, עד כי כולם צעקו: מות ואבדון ליהודים!

כאשר ראינו כי כלתה עלינו הרעה, נשלחה דיפוטאציה של ששה יהודים וגם אני בתוכם לבוא עמהם בדברים ולבקש על נפשינו. אך כאשר רק קרבנו אל המחנה, נשמעו צוחות־פראים של מאות קולות, שלא נתנו לנו להוציא אף הגה מפינו. תיכף אסרו את הד"ר בילינקיס, ראש העדה וחבר של הדיפוטאציה. ועלינו צוו שבמשך שעה אחת נאסף את כל הנשק הנמצא בידי היהודים ונביא להם; ואם לאו, ישמידו את כל העדה – וחברי הדיפוטאציה יהיו הקרבנות הראשונים.

מובן, כי הפזמון על דבר הנשק הרב הנמצא בידי היהודים הוא מהבדותות שבדו האגיטטורים, כדי להתעשר מביזת היהודים. באמת, לא נמצא בבתי היהודים שום כלי־זין, כי גם הרשות של המועצות אסרה על היהודים להחזיק נשק. ידענו, כי אך תואנה הם מבקשים ואנחנו, חברי הדיפוטאציה, כבר הכינונו את נפשנו למות.

אך אחדים מהתושבים הנוצרים, שעבדו לפנים בצבא ונתחברו עתה אל המתקוממים, נכנסו בעובי הקורה והפריעו את המחנה מבוא בדמים, בהבטיחם, כי ברי להם שאין בידי היהודים שום נשק.

השתדלותם של הנוצרים המקומיים הועילו רק לעצור בעד ההמון משפוך דם היהודים. אך לעצור בעדם מפרוע פרעות כבר אי־אפשר היה. חבורות־ חבורות של הפרטיזנים פרצו אל הבתים, באמתלא שהם בעצמם חפצים להוכח אם באמת אין ליהודים שום נשק. ובין כך חמסו ובזזו את הבתים והשאירו אותם כמצולה שאין בה דגים.

את ביתי הריקו עד גמירא. חמסו ובזזו בגדים, כלים, לבנים, סדינים, מעטפות, שמיכות, מכונה לתפירה, כפות וגביעי כסף של חול ושל פסח, את הכל לקחו להם. את התבות, הארונות, הארגזים והקמטרים שברו בקתי הרובים, או בקרדומות. הם בדקו בחורים ובסדקים עד שידם מגעת. בקצור, אנחנו נשארנו בערום ובחסר כל. נשארו לנו לפלטה רק הכרים והכסתות. נחמתנו האחת היא, שזאת היא צרת רבים. אף אחד מתושבי עירנו היהודים לא יוכל להתפאר, כי יצא בשלום ולא נתנזק בנכסיו. הפרטיזנים לא פסחו אפילו על בית אחד. גם את הצריפים של העניים לא בישו.

כאשר שבתי לביתי. כבר מצאתי המון גדול שהקיפו את הבית מכל עבריו ומלאו את החצר. לבני־משפחתי הצליח להמלט מהבריונים כאודים מוצלים מאש. הם נמלטו בעור שיניהם והתחבאו באיזה צריף באחת הסמטאות.

בקצור, הננו מודים ומשבחים לרוכב בערבות שהצילנו ממות “ומאן דיהיב חיא – יהיב מזונא”.

II

ערב ר“ח סיון (29 מאי), תרע”ט.

היום שרוים אנחנו בתענית. תענית־צבור הוא לנו היום הזה. מתענים אנחנו בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפינו. אפילו החפשים שבנו אינם פורשים את עצמם מן הצבור. זה הוא נשקנו האחד, נגד שונאינו, הקמים עלינו לכלותנו. הם באים אלינו בחרב וחנית ואנחנו – בתפלה, בדמעות ובהקרבת חלבינו ודמינו. נשק אחר אין לנו והננו צפויים כל שעה אל המות.

בעת הראשונה (מן יום ג' עד ד' בצהרים) הצליח לעצור את הפרטיזנים מהריגה כללית. הם הסתפקו בזה, שחפשו את היהודים שעבדו במוסדות של ממשלת המועצות. וכאשר לא מצאו אותם רצחו את קרוביהם ושאריהם, אנשים נקיים שלא חטאו במאומה, גם עוד הפעם התפשטו בבתי היהודים באמתלא לחפש נשק; כלומר, לבוז את שארית הפליטה, שהשאירו אלה שהיו לפניהם.

ביום ד' בבוקר, נכנסה לטאלנה פלוגה של חילים פרטיזנים מאומן, אחרי ההרג שערכו באומן, איבנקה, דובובה, מאנקובקי ובשאר ערי הסביבה. בכל מקום עברם נהרו נחלי דם. גם את כל היהודים הדרים בכפרים השמידו מדי עברם. בשעה החמשית בצהרים, כאשר החילים כבר נחו מעמל הדרך והרוו את רעבונם, התחילו להרעים ביריות. אז התחילה בהלת המנוסה. היהודים הנבהלים והנפעמים רצו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. רצו כמשתוללים מבלי דעת אנה. אני הגבר כבר הסכנתי לראות יהודים רצים לבקש מפלט להם מאימת הפרעות. אך מנוסה כזו בשעה שחרב חדה כבר היתה מונחת על הצואר, ואנשים רצים כארנבות מדוקרות ויודעים הם שמנוס אין להם, ובכל־זאת זוחלים הם אל תוך מערות, מחלות ונקיקי הסלעים, כדי שלא יהיו על־כל־פנים מעשרה הראשונים בשעת השחיטה, נסים הם ובאותה שעה חשים שהמות רודף אחריהם ואין נסתר מעיניו, הוא מצחק עמהם כחתול עם עכבר נלכד, מחזיר לו את חופשתו לרגעים אחדים ותיכף משתער עליו ונועץ בו את צפרניו, וכה חוזר חלילה “המשחק”, – אלי, הכה נא את עיני בסנורים כדי שלא אראה עוד מנוסה כזו. חשים, רצים אנשים, נשים וטף, ישנם גם אבות כאלה, שפחד המות כה טמטם את לבם, עד כי הם מקשיחים את לבם מפרי בטנם ואינם פונים אל צעקתם של טפיהם הרצים אחריהם, בוכים וצועקים: “אבא! אמא!” כל אחד דואג רק לעצמו.

אני ובתי פייגה וזוגתי כבר היינו עיפים מהמנוסה. ובכל זאת צריכים היינו לעודד את לאה’קה ולטפל בה, כי היא נפלה כל פעם. יעקב והילדים הקטנים גם־כן אזרו את כחותיהם האחרונים, כדי שלא יפגרו בדרך. סוף־כל־סוף הגענו לאיזה צריף העומד על שפת הנהר. ברגע אחד הקיפו את הצריף המון אנשים, נשים וילדים. כולם חפצים לחדור לתוכו, אך הדלת סגורה. בעלת־הצריף נבהלה מהצעקות ונתעלפה, וילדיה היו טרודים להשיב את אמם לתחיה.

הקריאה המלאה יאוש של קאָקע שלנו: הלא הנכם יהודים, רחמו! – מצלצלת גם עתה באזני.

כאשר לא פתחו לנו קרענו את הדלת בחזקה ופרצנו הביתה. לא שעינו אל האם השוכבת בלי רוח חיים ואל הילדים הנבהלים. כל אחד מהר לקנות לעצמו מקום באיזו פנה חבויה בעליה או ברפת. בעל־הבית לא היה בביתו; הוא היה עגלון והוביל את הקומנדנט של הפרטיזנים. כשתי שעות שכבנו למעצבה במחבואנו. בעל־הבית שב ובשורה בפיו:

– את השחיטה דחו. על־כל־פנים בלילה הזה לא תהיה.

אנחנו עזבנו את מחבואינו וסרנו אל הצריף. הבטנו סביבותינו והנה הילד יעקב איננו אתנו. פלצות בעתתנו. הלא הוא רץ אתנו יחד, איך זה לא השגחנו בו. לשוא עוררנו תאניה ואניה, הילד איננו. רק בשעה מאוחרת בלילה שב יעקב אלינו. ועוד הפעם מעשה נסים.

יעקב רץ לצריף אחר הנמצא בשכנותו של הצריף שלנו. בדרך טבע בבצה עמוקה. אחרי רוב עמל עלה לו לזחול מהבצה ולהתחבאות באיזה עליה. והנה סיעה של סיקריקים התפרצו הביתה ובזזו כל מה שמצאו שם. אחרי גמרם את עבודתם התחילו לחפש את המחבואים, שהתחבאו שם אנשי הבית, וכבר התחילו לטפס על שלבי הסולם לעלות על העליה, והנה אחד מהסיקריקים אמר לחבריו:

– הלא כבר גמרנו פה את עבודתנו, נלך הלאה! – והסיקריקים עזבו את הבית.

באופן כזה נצל בני יעקב משיני פראים.

III

ג' סיון (1 יוני), תרע"ט.

הבשורה כי דחו לעת־עתה את השחיטה, הביא לנו אל בית־מקלטנו העגלון, שהוביל כל העת את הקומנדנט וסגנו.

הפלוגה של החילים שבאו מאומן עם עוזריהם, מחנה גדולה של פרטיזנים מזוינים גמרו להתנהג עם יהודי טאלנה כמו שהתנהגו עם יהודי איבנקה ובשאר מקומות, שהוציאו את היהודים אל המגרש והרגו אותם על־ידי יריות מתותחים ורובים. גם בטאלנה אספו ביום ד' בצהרים את כל הזכרים על המגרש, אפילו ילדים, מבני עשר ולמעלה, וביריות גרשו אותם מחוץ לעיר. הם גמרו להרוג את הזכרים, לענות את הנשים ולשלוח את הבתים באש.

אך באותה השעה שסחבו את היהודים האומללים מבתיהם, לעיני בני משפחתם המתעלפים והכו אותם מכות רצח, וגרשו אותם מחוץ לעיר בצעקות: “לכו אל השחיטה!” הופיע הקומנדנט וצוה בכל תוקף לדחות את השחיטה.

סבת הדחיה היתה הידיעה שנתקבלה, כי הבולשיביקים עולים על טאלנה.

איזה בעל־כנף הביא את הידיעה הזאת לקומנדנט – לא פה המקום לספר. אך זאת היתה התרופה האחת לדחות את השחיטה. בלאו הכי בודאי היתה יוצאת לפעולות ביום ד' בערב, ומיהודי טאלנה לא היה נשאר אף שריד ופליט. 

הידיעה הפתאומית הזו הפחידה את כל אלה ה“גבורים” לרצוח אנשים בלתי מזוינים ולענות נשים. עד מהרה הפכו עורף ועזבו את העיר. כך הלך ההמון הלוך ונמוג. נשארו רק החילים שבאו מאומן והשחצנים מבין הפרטיזנים, שלא חפצו לעזוב את העיר עד שיגמרו את חשבונותיהם עם היהודים.

נקראה אספה. כפי שנודע לנו אחר־כך פרטי האספה, היה חלוק דעות בין הנאספים. החיילים והפרטיזנים, שלא עזבו את העיר, חוו את דעתם, שקודם כל צריכים להשמיד את היהודים ולבוז את רכושם. אך הקומנדטורה ונוצרים אחדים מתושבי העיר מחו נגד הרציחות, וטעמם ונמוקם אתם: כאשר יבואו צבא המועצות אז יתנקמו נקמת הדם השפוך בנוצרים גרי העיר ובכפרי הסביבה. דבריהם פעלו על הפרטיזנים מכפרי הסביבה והביאו מורך בלבם. בכל זאת עמדו על דעתם, כי לעזוב לגמרי את היהודים אי־אפשר. הם הציעו להקיף את היהודים בתותחים ובכלי־נשק, ולהבעיתם ביריות, עד שבעצמם ימסרו את אוצרות הנשק הצפונים אתם. אך אם יעמדו במרדם, אז יאספו את הנשים והילדים הקטנים ויאלצו אותם, על־ידי ענויים, שיגלו את המקומות ששם הסתירו היהודים את נשקם.

אל הפשרה הזו הסכימו בהכרח גם בעלי הסנגוריה של הנוצרים המקומיים. כך עבר הלילה, אור ליום ה'. היהודים האומללים, שֵיות ההרגה, זכו לראות את יציאת השמש של יום חמישי, אחרי ליל ארוך כאורך הגלות ומלא בעותי צלמות.

יום ה' בבקר. יום מר ונמהר.

החילים והפרטיזנים המזוינים התפשטו שוב פעם על הבתים ואספו את שארית היהודים כל זכר מבן עשר ומעלה “אל השחיטה!” הנשים והילדים חפצו ללוות את בעליהן ואבותיהם. אך הסיקריקים הצליפו עליהם בשוטים שבידיהם ויגרשום. לא הרשו להם גם לקחת פרידת שלום. היללות והיבבות של הנשים והילדים העזובים התערבו עם הקולות הפראים של הרוצחים וצעקותיהם: “עושו, חושו, אל השחיטה!” גם השמים השתתפו בצערם של האומללים. הם עטפו קדרות ונטפי גשם, כרסיסי דמעות גדולים, נפלו על הארץ. גם הרוח המה, געש בזעם, כמו כל הטבע מקונן על אסונם הגדול.

בעת צרה ההיא, בשעה שהמות רחף בכנפיו על ראשיהם של יהודי טאלנה, לא פרשתי מן הצבור ולא הוצאתי עצמי מן הכלל, ומבלי חכות לבקורם של “מלאכי חבלה” השכמנו ויצאתי אני ובני אל הככר מחוץ לעיר, במקום שנתאספו שם הקרבנות המזומנים לשחיטה. בעברנו דרך הרחובות והסמטאות פנו אלי הרבה אנשים בקולות מלאים יאוש, בשאלה:

– ראבינער, עוץ עצה, מה לעשות?

לבי נקרע לגזרים, מה יכולתי ליעץ לאומללים האלה, אם אני בעצמי הנני אובד עצות. הרימותי ידי לשמים ועיני זלגו דמעות.

בשעה השמינית בבקר, כבר היה כל הככר, שבימי היריד שם הוא השוק לבהמות, מלא יהודים מפה לפה עד אפס מקום. נצברו שמה יהודים משלשה דורות: ישישים, בניהם ובני־בניהם. סביבם עמדה שלשלת של חילים מזוינים ומרחוק עמדו הכן בליסטראות עם לועות פתוחים. אנחנו עמדנו בברכים כושלות ובצוארים פשוטים ומסרנו את נפשותינו ביד ה'. אך בזכרנו את נשותינו וטפינו שנשארו הפקר, בין חיות טורפות, נמוגו לבותינו בדמעות של יאוש, והתרסנו נגד השמים בתלונותינו: אם אנחנו חטאנו, אלה עניי הצאן במה חטאו?

כעבור שעה בא פרש והביא פקודה בידו לגרש אותנו הלאה על ההר. החילים גרשו אותנו בקתי הרובים. כאשר עברנו כברת ארץ צוו עלינו לעמוד והתחילו לפלג אותנו לשלש כתות: מבן עשר עד בני שלשים הציגו לבדם. מבן שלשים עד חמשים שנה לבדם, ואת הזקנים לבדם. ושלשלות של חילים הקיפו את שלש הכתות, שעמדו ברחוק מקום אחת מהשניה. עיפים מההליכה ומהטפוס על ההר ומהמכות אשר הכונו על־ידי החילים השתטחנו על הקרקע להנפש מעט. בכל פעם הביאו מהעיר קרבנות חדשים מוכים ופצועים, שהדם שותת מהפצעים, והם ממש זחלו על ארבע מבלי כח ללכת. ביניהם היו זקנים גם צעירים שהתחבאו והפרטיזנים גלו את מחבואיהם. הם קבלו למטרפסם והֻכו מכות רצח. החילים התירו להמציא עזר לנפצעים, אך לא בבתיהם, כי אם פה על השדה. מספר הנפצעים היה בערך חמשים איש.

בשעה האחת־עשרה בא הקומנדנט עם בני לויתו; הוא נאם נאום ארוך ממיני הדרשות הידועות. הוא גמר את דרשתו בזה: “גלוי וידוע לפניכם שהפרטיזנים והחילים דורשים שישמידו את כל היהודים, תושבי העירה, רק אני ואחדים מהנוצרים המקומיים משתדלים בעבורכם, ומתאמצים בכל כחותינו להציל אתכם. זה שלשה ימים שאנחנו עושים כל מה שבכחנו להקל את גורלכם. לכן תדעו שהחיים והמות בידכם הוא. אם חפצי חיים אתם זאת עשו: ראשית, תמסרו בידינו את כל הנשק הנמצא בידכם. כי ידוע תדעו שמנוי וגמור לעשות עוד הפעם חפוש ובדיקה בבתים, ואם ימצא אף רובה, או אקדח אחד, אז לא ישאר מיהודי טאלנה אף אחד. שנית, תמסרו לידינו את הבולשיביקים הנמצאים בקרבכם”.

בדרישות אלה פנה הקומנדנט לכל שלש הכתות: הזקנים, הבינונים והצעירים, ומכולן קבל תשובה אחת:

– ליהודי טאלנה אין שום נשק. ומה שנוגע לאלה שעבדו במוסדות הרשות של המועצות הלא הספרים פתוחים לפניכם וגם הנוצרים המקומיים יודעים מי הם.

הקומנדנט הוציא מחיקו רשימה מפורטת וקרא בשם את כל אלה שנשאו משרה במוסדות המועצות. אלה שנמצאו על הככר יצאו בעצמם מן המחנה, ואלה שנמלטו, אסרו את הוריהם, אחיהם וקרוביהם ויובילו אותם אתם. אחר־כך הודיע לנו הקומנדנט, כי “יעשו חפוש כללי ויבדקו בחורין ובסדקין, ואם ימצאו איזה נשק אז לא רק אתם לבדכם כי אם גם נשיכם וטפיכם יכחדו, ואני לא אוכל להושיע לכם”.

הקומנדנט עזב את הככר ואנחנו נדהמים ונפעמים. אמת, ידענו שאין כל נשק בידי היהודים. אך מי יערוב לנו שלא ימצאו חוליגנים כאלה שיטמינו בבית איזה יהודי אקדח חלוד או רובה שבור בכונה תחלה, כדי להתגולל ולהתנפל עלינו ולרצחנו נפש. גם החפוש בהבתים שנשארו בהם רק נשותינו, בנותינו וטפינו, מי יודע את גורלם המר? מחשבות כאלה חטטו בראשינו ולא נתנו דמי לנו. שכבנו שטוחים על גבי הקרקע, כי הרוח המתחולל לא נתן לנו לעמוד על רגלינו. כה עברו עלינו שש שעות, שארכו כאורך הנצח. ברי היה לנו, שהבריונים בודאי יטמינו איזה מוקש לנו, כדי להצדיק עלינו את הדין. וכבר התרגלנו עם הרעיון הזה והיינו מזומנים למות. אך הצעקות והיבבות, שהגיעו אלינו מהעיר, מעורבות עם רעם היריות, מררו את הרגעים האחרונים. ידענו, שהרוצחים מתחוללים בעיר ונשינו ובנותינו נמצאות בצרה גדולה. עצבינו נמתחו כמיתרים, הדם נקרש בהגידים והלב חשב להתפקע. על אחת התפללנו: אנא אל רחום, קרב נא את קצנו ואזנינו לא תשמענה את הקולות והצעקות.

רק בשעה החמשית אחר הצהרים התבשרנו, כי לא נמצא בבתים שום נשק ולכן חיינו נתונים לנו לשלל.

אחרי דרשה ארוכה, שתכנה היה, שנשוב בתשובה שלמה ומהיום והלאה נשפר את מעשינו, הודיעו לנו:

– עתה הנכם חפשים, שובו לבתיכם!

אך יצאו הדברים מפי הנואם ואנחנו נשאנו את רגלינו ורצנו העירה בלבות דופקים להודע את ההרפתקאות שעברו על בני משפחותינו.

והנה סך־הכל של החפוש והבדיקה:

נרצחו שמונה יהודים, אף כי שלמו בתחלה את כופר־נפשותיהם. נפצעו איזו עשרות יהודים, שענו אותם בענויים קשים ואכזריים. הנפצעים נשארו בחיים, אך נשארו בעלי־מומים לכל ימי חייהם, זה גדם, זה סומא וזה חגר וכו‘. הבתים התרוקנו עד היסוד. רק מתי מספר מאושרים נמצאו שהסיקריקים פסחו על בתיהם. בין המאושרים היו גם בני משפחתי. שהתחבאו באיזה בית נעזב על חוף הנהר, שלא סרו לשם הבריונים. אך בבית ערכו חורבן והרס. אפילו את ספרי המתים והנולדים השליכו החוצה בחפשם כסף. אך בכדי טרחו: עוד ביום ג’ הריקו את הבית ולא השאירו עוללות. כבה עברו עלינו שלשת ימי האפלה מיום ג' עד יום ה'.

IV

א' סליחות (8 ספטמבר), 1919.

הנני כותב לכם אחרי הפסקה של שלשה ירחים. הסבות שהחשיתי עד כה הן ההרפתקאות שעברו על ראשינו וטרדות העדה שהייתי שקוע בהן. כרב צבורי וכעומד בראש העדה הייתי צריך כל פעם לסכן את נפשי, להכנס בעובי הקורה ללכת אל חניָתם של הסיקריקים, להשתדל בעד עדתנו ולהשתמש בשתים מהסגולות שהשאיר לנו יעקב אבינו בירושה: “דורון ותפלה”. ואל העבודה הזו הקדשתי כל עתותי, כחי ומוחי.

אמנם כל הצרות, היסורים וההרפתקאות שעוברים על ראשינו עוד לא עשקו ממני את בטחוני והנני מאמין ש“נצח ישראל לא ישקר”. מאמין אנכי באמונה שלמה שערפלי עלטה המרחפים על ראשינו יעלמו ושמים טהורים יתגלו. אבל כבר כשל כח הסבל ונפשי עורגת לאל עושי: מתי יהיה קץ־הפלאות? הלשוכנים עם רפאים תגדיל חסדיך? הליורדי קבר תראה נפלאותיך?

לספר לכם כמו את כל הצרות, התלאות וכל מיני מרעין בישין שעברו עלינו – הגליון יכלה והם לא יוכלו. לכן אסתפק רק בראשי־פרקים.

כל העת, אפילו בשעה שלא נפרעה המנוחה בעיר, חיינו בפחד תמידי ונתקימה בנו כל התוכחה: “והיית חרד מקול עלה־נדף”, “ונסתם ואין רודף”. נפלה איזו הברה בעיר, יצאה איזה בת־קול: “סיקריקים עליך, טאלנה!” ויהודים נסים כמשתוללים ומבקשים להם איזו פנה חבויה לזחול לתוכה. ובפרט כאשר הסכנה היתה ממשית, כאשר המטירו על העיר יריות מרכבת־שריון וכלנו צריכים היינו להתחבא במרתפים. כאשר התפרצה אל העיר חבורה של סיקריקים ואתה צריך לבוא עמהם במשא־ומתן ולהשתוות על אדות סכום הקונטריבוציה, בשעה שחרד אתה על נפשך. ו“אורחים” כאלה בקרו אותנו לעתים תכופות.

ברם צריכים אנחנו, יהודי טאלנה, להודות לאלוהי השמים, שהשודד קוזקוב וגיסותיו, שהחריבו את כל הישובים של היהודים במחוז אוּמן, פסחו על טאלנה. הסבה, לפי דעתי, היא, כי הרבה מהבריונים הטלנאים נכנסו אל גיסותיו של קוזקוב, והעומדים בראש הצבור לא נחו ולא שקטו והשתדלו בכל האמצעים, שהכנופיה של קוזקוב לא תכנס לטאלנה. אחד מאלה שמסר את נפשו ועבד בכל כחותיו היה הד"ר בילינקיס, העסקן הצבורי, המסור בכל נפשו לעמו. השתמשנו בכל התרופות, גם בדמעות ובקשות. אחרי השחיטה וההרג שערך קוזקוב בדובובה, אספנו את כל העדה והלכנו כלנו בנערינו ובזקנינו אל האספה הכללית של הפרטיזנים שנתאספו ביום ההוא. אני, כמורשה הקהלה, העתרתי בעד עדתי כשליח־צבור וכל העדה עזרה על ידי וגעתה בבכי. תחנותינו ובכיותינו הרכו את לבותיהם של הרבה נוצרים מגרי טאלנה, שלא עמם עוד זיק של אנושיות בלבם וגם הם שפכו את דמעותיהם על עניָם של היהודים האומללים. באותו מעמד נגמר להוציא החלטה לבלי תת לשום כנופיה של סיקריקים להכנס אל העיר. את ההחלטה ידעו גם הטאלנאים ראשי הבריונים מהכנופיה של קוזקוב. וכאשר לא חפצו להתקוטט עם בני עירם גמרו לפסוח על טאלנה. והודות לזה נצלנו ממות.

כמה הרפתקאות עברו עלינו במשך שני הירחים שלא היתה בעירנו שום רשות, ילא הפה לספר. החוליגנים של כפרי הסביבה התחוללו כאות נפשם בלי מפריע, חיינו ורכושנו היו הפקר. חבורות של סיקריקים פרצו כל פעם אל מושבות היהודים בעירות ובכפרים, חמסו דַים, רצחו והרגו. החוליגנים ארבו גם על הדרכים, ועל התחנות, הוציאו היהודים מתוך הקרונות, חמסו כל מה שהיה להם, הכו אותם מכות רצח, ורבים מהם הרגו. נתקימה בנו התוכחה: “מחוץ תשכל חרב ומחדרים – אימה”. רק בחסדם של הנוצרים המקומיים היתה לנו נפשנו לשלל. וכמובן, אנחנו לא היינו רשאים אף רגע לשכוח את חסדם.

הנה אפיזודה אחת:

בטאלנה נמצא רופא נוצרי מבני המן, שהרבה להרע להיהודים, ויהי היום והנה עברה דרך התחנה רכבת משורינת של המועצות, הרופא נלכד במצודתה. תיכף הודיעו לנו שבאם לא נשתדל שישחררו את הרופא, אז יתנקמו ביהודי טאלנה. הדבר הזה כבר לא חדש היה לנו. ידענו כי אנחנו אחראים וערבים בעד כל מעשיהם של חילי־המועצות. אם איזה חיל זרק צרור ושבר זכוכית בביתו של נוצרי או גנב איזה חפץ, באו בדרישה אל היהודים ו“ר' יעקב משלם ארבעה וחמשה”. ובפרט אם “תכשיט” כזה יתנזק בגופו או בממונו, אז לא תהיה לנו תקומה – ובנערינו ובזקנינו, בנשינו וטפנו רצנו אל התחנה. התפלשנו בעפר לפני הרכבת, והעתרנו את זעקותינו, בכיותינו ותחנותינו על הפקיד, ולא נתַנו פוגת לו עד כי שחרר את הרופא. ומי שלא ראה את שמחתנו בשעה שנשאנו על כפים את הרופא מהתחנה אל העיר – לא ראה שמחה מימיו.

ביום 9 לאויגוסט בא על התחנה ופלוגה של חיילים פטלוריים. תמימים אחדים חשבו שבאו ליסד שלטון בעיר ולגרש את האנרכיה השולטת. וכשנכנסה העירה סיעה של חיילים פטלוריים, נשארו ברחוב ולא מהרו להתחבאות. אך עד מהרה נוכחו אלה התמימים שטעו בחשבונם ושלמו בגופם ובממונם בעד תמימותם. הפטלוריים התנפלו על היהודים ברחוב והכו אותם מכות־רצח גם רו בהם. נהרגו אחדים, פרצו אל הבתים, חמסו ואנסו את הנשים שנפלו לידיהם.

אחרי ימים אחדים זכינו לקבל את פניהם של חיל־המתנדבים. אמרנו בצלם נחיה, אך גם מהם לא רוינו נחת. הם רצחו, שדדו, אנסו נשים. והעלו על המוקד שלשים בתים ומאה וחמשים חנויות.

(שלמה טעפליצקי).

טאראשצה (פלך קיוב).

בחדש מערץ 1919, התפרץ לטאראשצה האַטמן יאטצענקה (אכר עשיר שנעשה לסיקר), שאסף תחת דגלו גדוד אכרים מהסביבה. הוא רצח את בריל קירז’נער, בן נ“ד שנה, ואחיו בן י”ח שנה. אחר־כך דרש קונטריבוציה, מאתים אלף רובל. אחרי קבלו את הקונטריבוציה התפשטו בני סיעתו ברחובות והתחילו חומסים ובוזזים את בתי היהודים,

בחג הפסח נרצח שר־מאה (סוטניק) על־ידי יריה שירה אחד מפנה חבויה. העלילו על היהודים שהם הרגוהו. ומאז התחילו ימים רעים ליהודי טאראשצה. הבריונים המקומיים ומהסביבה התנקמו ביהודים. התחילו פרעות, מעשי אונס והריגות. נרצחו אז שמונה נפשות. הבריונים רעצו את היהודים במשך ששה שבועות, עד שנכנס לטאראשצה הלגיון הששי של צבא־המועצות וגרש את הסיקריקים.

כאשר עזב חיל־האדום את העיר התפרץ לתוכה האַטמן זעליניאק, מי שהיה ראש־לגיון ונעשה אטמן של הפרטיזנים ונתחבר לגריגוריוב. הוא בא העירה עם גדוד חיילים של הגריגוריובים. מי שהיתה היכולת בידו ברח. במשך עת קצרה חמסו הגריגוריובים את העיר וענו את היהודים.

אך יותר מכולם הרעו הדיניקיים, שהתפרצו לטאראשצה סוף אויגוסט 1919. הקוזקים הדיניקיים, שנכנסו לטאראשצה, היו מהדיויזיה ה“זאבית”, שהצטינה בפראות ובאכזריות; הם ענו את היהודים בענויים קשים, תלו הרבה יהודים על עניבות ואלצו אותם שיגלו להם את המחבואים שהטמינו שם את כספם וזהבם. הם עשו להם “צחוק” ונשאו על שפודים ילדים קטנים מדוקרים. נרצחו תשעה עשר איש, ביניהם אבי, אברהם בן מיכאל בארסוק, בן מ"ד שנים.

(ציליה בארסוק).

טולטשין (פלך פודוליה).

I הפרעות של 18, 19 יאנואר 1918.

הפרעות הראשונות בטולטשין התחוללו ביאנואר 1918. בטולטשין חנה אז חיל־מלואים של אחד הלגיונות, אבל מיום ליום פחת והלך מספר החיל. רוב החילים שבו לבתיהם ולעבודתם; נשאר בעיר רק כחמשים חיילים – אלה שלא רצו לשוב לחיי עבודה.

ביום השמונה־עשר ביאנואר היה יום־שוק. מן הסביבה באו אל העיר הרבה אכרים. הרחובות המו מאדם. הכל היו טרודים במסחר וקנין. איש לא חשב, כי רעה קרובה לבוא. ופתאום התחילה חרדת אימה. מי או מה הטיל את החרדה לתוך הלבבות – קשה היה להגיד. אבל היתה חרדה, ורוב האכרים מהרו לצאת את העיר ולשוב לכפריהם. נשארו רק אלה, שהריחו ריח ציד ונפשם אִותה להנות מחורבנם של היהודים.

בשעה השמינית בערב התחילו הפרעות. חיילים עם אכרים פשטו על החנויות והתחילו בוזזים אותן. אבל לא הצליחו, היו בעיר שומרים על החנויות מזוינים רובים ואקדחים, ואף כי לא רב היה מספרם הבריחו את הבוזזים. ביותר הצטינו אז שלשה מהשומרים, אמיצי־לב ובעלי־עזמה. מהשומרים נפצעו אחדים בפצעים קלים, רק שנים נפצעו קשה. אחד נפצע בידו ונעשה גדם והשני – ברגלו ונעשה חגר; אם נפצעו גם אחדים מן הפורעים – אין יודע.

אחר־כך, כאשר נודע להפורעים, שקומץ יהודים, שאינם כלל מלומדי מלחמה, גרשו אותם, התלקחה בהם חמתם כאש וגמרו להתנקם בהיהודים.

בערב השני הבעירו שלשה בתים ברחוב המרכזי, שיש בו הרבה חנויות ומחסנים, ובשעת המהומה התחילו שוב שודדים ובוזזים. גם הפעם נסו השומרים להתקומם לבוזזים, אבל עכשיו היתה יד השומרים על התחתונה. אותו לילה נשודו כמה וכמה חנויות ובתים, גם ברחוב המרכזי, גם ברחובות הסמוכים לו. האכרים עזרו הרבה לבוזזים ויחד בזזו ושסו. את הבזה הטעינו על עגלות והובילו לבתיהם. אותו לילה היו שלשה קרבנות: אשה זקנה נחנקה בעשן, כי בני משפחתה לא הספיקו להוציאה מתוך הבערה; נהרג איש זקן, וצעיר אחד שברח החוצה כאשר שמע צלצול הפעמונים והתחיל צועק: “שרפה!” פגע בו חיל והרגוהו.

השוד ארך כל הלילה, לפנות בקר נעלמו השודדים.

II הפרעות על־ידי האכרים

בשביעי במאי 1919 נפוצה שמועה, כי בברצלב הסמוכה לטולטשין, הופרעה המנוחה. ה“רֶבקום” הטולטשיני שלח לברצלב שני חיילים, אחד נוצרי ואחד יהודי, להודע את הנעשה שם. בדרך נפלו השליחים לידי אכרים. את היהודי הרגו ואת הנוצרי שלחו לחפשי. אז שלח ה“רבקום” טלגרמה לבקש עזר ולמחר באו לעיר חמשים חיילים.

ובעיר פרצה החרדה משעה לשעה. רבים התחילו לברוח. בשעה אחת־עשרה בבקר קרבו האכרים המתקוממים אל העיר. חיל המשמר, “אגודת המגן” וחברי האגודות של העובדים נתחברו יחד להגן על העיר. הגדוד שנשלח לעזרת ה“רבקום” עמד מנגד. בין המגינים על העיר והפרטיזנים התפרצה מלחמה שארכה שלש שעות. לסוף נצחו המתקוממים, שהם היו הרבים, פרצו אל העיר. תפסו את ה“רבקום” והיריה פסקה.

למחר ביום הששי (9 מאי) הוכרז, כי העיר עברה לידי המתקוממים. בו בבקר התחילו חפושים ובדיקות בבתי־היהודים. בקשו נשק. המחפשים רובם צעירים מזוינים רובים, עברו מבית לבית וכל אשר מצאו שדדו ולקחו להם. הם הרבו להתקלס ביהודים ולקנטרם בכל מיני קנטור. בבתים אחדים העמידו את הגברים “אל הקיר”. הנשים והילדים כרעו לפני השודדים, נשקו את ידיהם ובקשו רחמים. במשך שעות אחדות נרצחו חמשה־עשר איש. הבתים, שמצאו סגורים, כי יושביהם עזבו אותם מחמת אימה, נשדדו כולם. הרהיטים נשברו לשבבים. הפרעות ארכו כל היום עד הערב.

כשגמרו את החפוש בבתי היהודים התאספו המתקוממים לאספה לבחור מתוכם ראש לשלטון. היהודים עזבו את מחבואיהם, התאספו גם הם ובחרו דיליגציה לשלחה אל האספה של המתקוממים.

הדיליגציה באה לפני האספה של המתקוממים והפילה את תחנתה, שלא יעשו כלה ביהודי טולטשין שלא חטאו להם במאומה. האספה הבטיחה להיהודים שלא תעשה עוד רעה להם. הפרעות פסקו, רק ביום השבת היו עוד מקרים אחדים וצעיר אחד נהרג.

ביום א' 11 למאי הובלו ההרוגים לקבורה.

כעבור זמן מועט עברה העיר שוב לידי שלטון המועצה.

III הטבח של האַטמן ליאכוביטש

בשלשים ואחד ביוני פרצה שמועה, כי האטמן ליאכוביטש וגיסותיו ערכו טבח ליהודים בעירה פעטשרה, הרחוקה מטולטשין שבע־עשרה פרסא. מתחלה לא שמה הרשות המקומית לב לשמועה זו. אחר־כך נמלכה ושלחה גדוד קטן של חיל המשמר לקראת ליאכוביטש, לחסום לו הדרך לבל יפרוץ לטולטשין. אבל הגדוד הקטן הזה לא עצר כח להלחם בליאכוביטש. כמעט כל הגדוד נשמד.

למחר בבקר השכם כבש ליאכוביטש את העיר. ומיד פשטו גיסותיו על בתי היהודים לשדוד ולהרוג. רבים מן התושבים היהודים ישנו עוד את שנתם ונהרגו במטותיהם. קצת מן הרוצחים לקחו תחלה “כופר־נפש” – כסף, זהב, חלצו את הטבעות מעל האצבעות. הוציאו את העגילים מן האזנים – ואחר־כך הרגו. רוב החללים נפלו בחרב, אבל היו גם כאלה, שנחתכו אברים אברים. כמה הרוגים נמצאים מושלכים בחוץ ומנֻבלים כל כך, עד שאי־אפשר היה עוד להכירם, קצת מן הרוצחים נמנעו מקחת “כופר־נפש”, קרעו בחמתם את שטרות־הכסף, אשר נתנו להם, ומהרו להרוג ולרצוח. הרוצחים רצו ברחובות העיר, שרווליהם מופשלים למעלה ופניהם פני חיות טורפות. ליאכוביטש וגיסותיו עשו בעיר רק כשלש שעות, ובמשך זמן קצר כזה הספיקו להרוג כמאה ושבעים איש ולפצוע כחמשים איש.

ליאכוביטש, אחד מראשי הפרטיזנים של פטלורה, בנו של מי שהיה סגן לנציב המחוז) пом. исправника) בימי הצריזם. אשתו בת כומר. הוא ערך את הטבח בפעטשרה, טולטשין וגם בערים אחרות. אבל לא האריך ימים אחרי הטבח. גיסו הרגו. לפי המסופר, הרגו גיסו משום שהתנגד לשפיכת דמם של היהודים. ליאכוביטש מצדו טען, כי בלי שפיכת דמם של היהודים אי־אפשר לארגן את הפרטיזנים. כשנהרג הובא גופו לנמירוב, כדי לקבור אותו שם. אבל הכומרים יראו לטפל בקבורתו (נמירוב היתה אז ברשות שלטון המועצות). מנמירוב הובא גופו לברצלב, וגם שם נמנעו הכומרים מלטפל בקבורתו. אז שכרה אמו ארבעה אנשים מן השוק והם קברוהו.

*

אני עזבתי את טולטשין בסוף מאי 1920. אז נמצאה העיר בידי שלטון המועצות. בעיר שררה מנוחה. אבל השנאה ליהודים מצד כל האכרים אשר בסביבה הלכה וגדלה מיום ליום. ביחוד משום מעשה שהיה:

סמוך לטולטשין יש כפר ושמו חולודובקה. בכפר גרו גם שש משפחות של יהודים. כשהתחילה התקוממות האכרים ברחו היהודים מן הכפר אל העיר. לאחר שדוכאה ההתקוממות שבו היהודים אל הכפר, וסמוך לכפר נהרגו בענויים קשים מאד. הנה כן, למשל, ילד אחד נהרג במיתת חנק. הרוצחים מלאו את פיו חציר.

כשנודע הדבר בטולטשין נשלחו לשם שלשה חיילים להביא את החללים לעיר. משלשת החיילים היו שנים נוצרים ואחד יהודי. כשבאו אל הכפר נהרג תיכף היהודי והנוצרים נאסרו. אז שלח שלטון־המועצות פלוגה של חיילים לענוש את חולודובקה. הפלוגה ירתה על חולודובקה מתותחים והבעירה את הבתים באש. את רוצחיו של החיל היהודי תפסו והביאו אותו לטולטשין. שם שפט אותם ה“רֶב־טריבונל” ודן אותם למיתה. פסק־הדין לא יצא לפעולה, כי הנדונים הספיקו לברוח. ומאותו מעשה ואילך שגור בפיהם של אכרי חולודובקה, כי בתיהם נשרפו בעטים של היהודים, והשנאה להיהודים מחלחלת גם בלבם של אכרי הסביבה.

(הערוויץ, בעל בית־חרשת לניר).

טומאשפול (פלך פודוליה).

אל ההנהגה של ה“צלב האדום” בקיוב, מאת הועד הטומאשפולי לעזרת נגועי הפרעות.

העירה טומאשפול, פלך פודוליה, מחוז יאמפול, נמצאת במרחק שמונה־עשרה פרסה מהתחנה וואפניארקה ובמרחק ארבעים פרסה מנהר דניסטער, השוטף בין בסרביה ופודוליה. מספר יושביה היהודים כאלף משפחות.

חמס, שוד, התנפלויות, פרעות וכל מיני עקין בישין שעברו על יהודי טומאשפול – מספרם כמספר הימים שעברו מן חדש יאנואר 1919, עד היום הזה. כל יום צרתו מרובה מחברו. כל גוי קטן שעלה לגדולה, כל מי שלקח את רסן הממשלה בידו אפילו רק ליום, רואה ראשית כל חובה לעצמו לרעוץ את היהודים תושבי טומאשפול, לחמוס את רכושם, ולענות אותם בענויים קשים. אלה במדה זעומה ואלה במדה גדושה. אך הצד השוה שביניהם שכולם מציגים להם למטרה להרע ליהודים ולרדפם עד חרמה.

אך יותר מכולם הרעו לישראל הדיניקיים בימי שלטונם. הם הרבו הרע מכל אשר היו לפניהם. עריצתם ורשעתם עברו כל גבול. הם גזלו, חמסו, ענו את היהודים באכזריות, אנסו נשים גם רצחו נפשות נקיים.

הפלוגה הראשונה של הדיניקיים נכנסה לטומאשפול בחדש ספטמבר 1919. תיכף בהכנסם דרשו מהיהודים להמציא להם מינים כאלה שאינם נמצאים כלל בעיר וגם במחיר אי־אפשר היה להשיגם, כמו שבולת־שועל, שחת, שומן חזיר ועוד כאלה. אחרי הפצרות מרובות והשתדלויות של ראשי הקהלה נעתרו הדיניקיים לקבל כסף, היהודים שלשלו להם הכסף מחיר המינים, וחשבו שכבר גמרו את חשבונותיהם עמהם, אך טעו. אחרי עבור שני ימים נכנס אל העיר לגיון השני הלוּביני מקוּבן. הם כבר לא חפצו לקבל מחיר המינים, ודרשו את המינים בעצמם. הקוזקים הקובנים תיכף בהכנסם העירה התפשטו ברחובות והתחילו לבוז את הבתים. מאלף הבתים, שהיהודים גרו בתוכם, נשארו לא יותר מעשרה או חמשה־עשר בתים שלא היו למשיסה, מפני שהתאכסנו בהם פקידי הצבא של חלקים אחרים. חבורות של קוזקים, בני ששה או שמונה אנשים, עברו מבית לבית. כל בית נפקד כמה פעמים. הללו יוצאים ואחרים נכנסים. קוזקים חמסו רק כסף, תכשיטים וחפצים חשובים. את המראות, הכלים והרהיטים שברו ונפצו. הם עקרו את הרצפות וחטטו אחרי מקומות חשאין, ששם הטמינו היהודים את רכושם. את החפצים השדודים טענו על עגלות, הביאו אותם אל החצרות שהתאכסנו. שם מכרו אותם לאכרי הסביבה, שגם הם לקחו חלק בפרעות ולוו את הקוזקים אל רחובות היהודים.

הלגיון הלַביני, מחולל הפרעות, בא לטומאשפול רק ליום אחד. אך נשאר בעיר ולא חפץ לעזבה. היהודים שכבו חבוים וגם ביום יראו לְהֵרָאות בחוץ. הפרעות ארכו חמשה ימים. עוד בערב יום הראשון, כאשר התחילו הפרעות, נשלחה דיליגציה משלשה אנשים, שני יהודים ונוצרי אחד, מי שהיה אופיצר בימי הצאריזם, אל פקיד הלגיון להשתדל לפניו שיתן צו להפסיק את הפרעות. ראש־הלגיון היה הלום יין ושלח את הדיפוטאציה אל הקומנדנט של העירה. אך הקומנדנט מאן לקבלה באמתלא שהוא חולה. כך התלבטה הדיפוטאציה מראש־הלגיון להקומנדנט, ומהקומנדנט לראש־הלגיון. האחד לא יכול לעמוד על רגליו והתנודד כקנה מרוב שכרון, והשני באחת: הוא חולה וצריך למנוחה. כך שבו בידים ריקניות.

כאשר ראינו שהלגיון השתקע בעיר ואיננו חפץ לעזבה והחמס והשוד אינם פוסקים, ובפחדנו שלא ישלחו יד גם ברצח, גמרנו לשלוח דיפוטאציה לוואפניארקה, ששם חנה שר־הצבא, הגנרל פוֹן פַּלֶן. אופיצר מהלגיון הסימפורפולי, שעבר דרך עירנו, נכנס בעובי הקורה, השתדל שישלחו את הדיפוטאציה גם גלה את דעתו, שבחפץ לב יתחבר אליה ויכין הרצאה מפורטת מכל הנעשה, להגישה לשר־הצבא. נשלחו לוואפניארקה שני נוצרים. אחד מתושבי טומאשפול והשני האופיצר מסימפורפול. הדיפוטציה הצליחה במשלחתה. ביום השני באה מטומאשפול מחלקה של בית־דין הצבא.

פקידי הלגיון הלביני הזמינו יהודים אחדים מנכבדי העדה ודרשו מהם לחתום את שמותיהם על תעודות שמחוללי הפרעות לא היו החיילים מהלגיון הלביני. אך היהודים לא מלאו את דרישתם.

ראש בית־דין הצבא, בשיחתו הפרטית עם היהודים, יעץ להם לבלי השיא חרפה על חיל המתנדבים, ושיהיו נזהרים בלשונם בשעת גביות־עדות. גמרנו לבלי לפרט את החמסנים בשמותיהם, אך לתאר תמונה מפורטת של החורבן, ההרס והפרעות, שנערכו בעיר.

בית־דין הצבא קבע את ישיבותיו בבית הווֹלוֹסט. כאשר הזמינו את היהודים לבית־דין להעיד, התחילו הקוזקים שעמדו בצדי הדרכים להרעים ביריות באויר וצעקו:

– ז’ידים, שובו חזרה על עקביכם, ואם לאו – מות תמותו!

מובן שהרוב הגדול של העדים לא חפצו לסכן את נפשותיהם ושבו לעומת שבאו. מספר העדים שבאו היה לא יותר מחמשה־עשר עד עשרים איש.

בשיחה פרטית הודיע ראש בית־הדין ששלשה מהנאשמים נשפטו משפט מות. אך לא יעלו אותם לגרדום לא בטומאשפול ולא בוואפניארקה.

בית־הדין גמר לחפש בעגלותיהם של החיילים את חפצי היהודים. אך החפוש הזה היה רק מעין קומדיה של בֻּבות וחוכה וטלולא ממש. בעגלותיהם של החיילים נמצאו חפצים ורכושם של היהודים במחיר מיליונים. בכל עגלה נצברו אדרות ופרוות יקרות במספר גדול מאד. אך כאשר חברי בית־הדין בלוית עדי־ראיה, התחילו להוציא את הפרוות מתוך העגלה הראשונה, התחילו שאר החיילים להרעים ביריות באויר. גם החיילים של החצרות הסמוכות עזרו על ידיהם והחרישו את האויר ביריותיהם. חברי בית־הדין משכו את ידיהם מעבודתם. החפוש נפסק תיכף – וזה היה סוף המשפט.

אמנם בית־הדין הצבאי הביא בכל־זאת תועלת ליהודים: החמס והשוד נפסקו, וכעבור שני ימים עזב הלגיון הלביני את העירה.

התושבים היהודים התחילו להביא בחשבון את נזקיהם, וזה הוא סך־הכל: נתרבו בעיר מספר העניים באיזו מאות משפחות. האמידים, או אפילו העשירים של אתמול, מוכרחים היום לעמוד בשורה אחת עם העניים משכבר הימים, להושיט יד ולבקש פרוסת לחם.

אלה הן תוצאות חניתם של הלגיון הלביני בטומאשפול.

ביום 20 לפברואר 1920, נתפשטה השמועה, כי ממשלת רומניה סגרה את גבול בסרביה ולא תתן לפלוגות הפרשים, וביחוד לגדודי הקוזקים, לעבור לבסרביה. עתה עוברים הדיניקיים לאורך החוף של הדניסטר ומגמת פניהם לקאמיניץ־פודולסק להתחבר עם חיל הפולנים שפשטו על אוקרינא, שגם הם בכל מקום עברם, חמס ושוד לרגליהם, רצח וחורבן.

יהודי טומאשפול נמוגו מפחד. בבוקר נכנסה אל העיר חבורה של חלוצים מחיל המועצה במספר שמונה אנשים. היהודים כבר הסיחו את דעתם מהדיניקיים, אך לא עברה שעה וסיעם של פרשים דיניקיים פרצו העירה. החלוצים ברחו. הפרשים רדפו אחריהם. אחד מהחלוצים נפל בידיהם.

אז קמה עת צרה ליהודי טומאשפול.

דרך טומאשפול עברו צבא הדיניקיים במספר עשרת אלפים חיילים. וכל פלוגה שנכנסה ראתה ראשית לה להתנפל על היהודים ולהתנקם בהם. כל מי שלא הספיק להתחבא כדבעי ונפל בידי המתנדבים הומת בענויים קשים ואכזריים. הרוצחים קשרו חבלים אל צוארי קרבנותיהם וגררו אותם ברחובות, עד כי נפחה נפשם. החיילים התפרצו אל תוך הבתים וענו את כל הנשים שנפלו בידיהם, מבנות עשר עד בנות שבעים. בזזו את הבתים עד היסוד והרגו כל יהודי שבא לידיהם בחמת נקם. כל היום שעשו בעירנו עבר להם באורגיות של הוללות, שכרות ושפיכות דמים.

פריצי חיות הללו בחדרם אל הבתים דרשו כסף, זהב, תכשיטים ושטרות רומנובים. וכמה שהרבו לתת להם לא חדלו לצעוק: הב! הב! ואלצו את היהודים על־ידי ענויים שונים לגלות להם את המחבואים שהחביאו שם את כספם. ולא תמיד עלה בידי היהודים האומללים לפדות את נפשותיהם בכסף. הרבה פעמים, אחרי שכבר הריקו את כיסיהם של קרבנותיהם עד הפרוטה האחרונה, קבעו גם את הנפש. הפראים הללו המציאו כל פעם ענויים חדשים ומלאים אכזריות. מרטו את שערות הזקן אחת אחת, צלבו אנשים כמה פעמים, כאשר הללו כבר היו קרובים למיתה הורידום ואחרי כן שוב צלבום, כדי שיגלו להם איפה טמנו את כספם. הכו את קרבנותיהם בקתי הרובים, דקרום בחניתות, גזרו אותם בסיפים. כמעט כל הנפצעים נפצעו בראשיהם. הקוזקים אנסו נשים ועלמות בשעה שהוריהן ובעליהן הנרצחים היו מונחים בחדר לפני עיניהן. אנסו נשים חולות במחלת הטיפוס החברברי. הקימו אנשים חולים ממטותיהם ואלצו אותם לרקוד. אלצו יהודים שיובילו אותם אל בתי האמידים, וכאשר הללו לא חפצו קצצו את אצבעותיהם.

מחול־המות ארך יממה, מן הבקר 20 פברואר עד 21 פברואר, שאז עזבו את העיר. אך גם ברגעים האחרונים לפני צאתם המשיכו את עבודתם: חמסו, אנסו ורצחו. גם על בתי העניים לא פסחו; התפרצו לתוכם בצעקה: “קומוניסט!” והכו אותם מכות רצח, או רצחו אותם נפש. מי שנצל מחבורה אחת נפל בידי השניה. ישנם כאלה שנפצעו כמה פעמים על־ידי חבורות שונות. שום תחנונים והפצרות לא הועילו. בקרת רוח רצחו הפראים האלה אנשים, נשים וטף, על זקנים לא רחמו, על חולים לא חסה עינם.

הפחד כה נשתרש בלבותיהם של יהודי טומאשפול, עד כי גם כאשר הדיניקיים כבר עזבו את העיר, הוסיפו היהודים לברוח מנוסת־חרב ועזבו את בתיהם הפקר. במשך שני ימים לא היה מי שיעסוק בקבורת החללים. יתר הפלטה, שנשארה בעיר, היו כל־כך דוויים וסחופים, חלשים ורפים, שלא היה להם כח גם להמציא איזו עזרה לאלה שגועו לעיניהם. מספר הנפצעים מאה וחמשים איש; נפצעים קשה – ששים. מספר הנרצחים עשרים ושש נפש.

הנצולים מידי הדיניקיים מתו מטיפוס החברברי. בכל יום מתים אנשים לעשרות, מאות אלמנות ויתומים יחפים לבושי בלוי־סחבות ורעבים תועים בחוצות. מאות חולים שוכבים על ערש דוי מבלי שום עזרה מדיצינית. אלה הם רוב מנין ורוב בנין של היהודים, תושבי טומאשפול.

אמנם, לא על טומאשפול לבדה נתכה חמת ה'. כל הסביבה שתתה את כוס התרעלה. במיאסטקובקה (13 פרסא מטומאשפול) העלו הדיניקיים על המוקד יותר משבעים בתים והרגו ששים ושלש נפש. העירות דז’ורין־שארגורוד (22 פרסא) יארוגה (4 פרסאות) וליטשיניץ נחרבו על־ידי הפראים.

טיטיובקה (פלך מינסק).

ביאנואר 1920, עקרו החיילים הפולנים, שנמצאו בעיר, את הדלתות ואת המסגרות של החלונות מבית־הכנסת והרסו את הבית עד היסוד. כל הבקשות והתחינות של היהודים לא הועילו. החיילים ענו להם בחרפות וגדופים והמשיכו את ההרס. באותו מעמד היה גם האופיצר שלהם, שהשגיח על עבודתם של החיילים בקרת רוח, ימים אחדים לפני הרסם את בית־הכנסת ערכו להם שם בית־כסא.

(מרדכי גורעליק, גבאי של בית־הכנסת).

טירנובקה (מחוז אומן, פלך קיוב).

מספר היהודים שגרו בטירנובקה, כשבע מאות משפחות.

בשנת 1919 סבלה העירה על־ידי כנופיות שונות של סיקריקים, גם על־ידי צבא הדיניקיים שנמצאו בעיר.

בחדש יולי התנפלו על העירה חבורה של בנדיטים בשעה העשירית בלילה. חמסו בתים גם פצעו אנשים אחדים.

בחדש מרץ 1920 נרצחו בדרך, קרוב לטירנובקה, על־ידי בנדיטים שמונה יהודים, חמשה מטירנובקה ושלשה מאומן.

אחרי ימים מועטים חטפו חילי המועצות ארבעה עשר בנדיטים והעלו אותם לגרדום. עתה שקט בסביבה.

(אליעזר בערטשאנסקי, בן ל"ז שנה).

טישקובקה (מחוז יעליסבטגרד).

בטישקובקה גרו כמאה משפחות יהודים.

כאשר קמו הטשיכים והחוליגנים המקומיים לערוך פרעות, עמדו האכרים בפרץ ולא נתנו אותם לחמוס את בתי־היהודים. אך כאשר התפרצו לטישקובקה הפטלוריים ואחר־כך המכנאים, כבר התחברו עמהם האכרים ואתם יחד בזזו ושדדו את רכוש היהודים.

הקוזקים הפטלוריים חטפו צעיר אחד בן כ"ג שנה, וכאשר בדקו בכיסיו מצאו כרטיס ציוני עם מגן דוד. הקוזקים אמרו, שזאת היא סיסמא של הקומוניסטים ותלו אותו ברחוב. לשוא צעק הצעיר והתחנן לנוצרים העוברים שכולם ידעו אותו וכבדוהו, שיעידו שהוא איננו קומוניסט. הרוב אטמו את אזניהם ועברו לדרכם. נמצאו כאלה שאמרו:

– אם יהודי, שמע מינה – קומוניסט!

והצעיר נפח נפשו על התליה.

סיעה של קוזקים התפרצו לבית אחד והנה ראו על הקיר “מזרח” עם “מגן דוד”. ה“מזרח” הזה עורר את כל חמתם של הקוזקים. הם בזזו כל מה שנמצא בבית מבלי השאיר דבר. וכאשר בעל־הבית בעצמו הספיק להמלט, העמידו שומרים, וצוו אותם כי בשוב בעל־הבית יחטפוהו ויתלוהו.

שלשה ימים ארכו הפרעות והביזה.

ביום השלישי שלח הקומנדנט לקרוא את כותב הטורים האלה והודיע כי אם היהודים יתנו לו מאה אלף רובל קונטריבוציה, יוציא צו להפסיק את הפרעות. כאשר הקומנדנט קבל את הכסף עבר ברחובות טישקובקה ופנה אל הקוזקים. הפורעים ואמר להם:

– מפליא, נתתי לכם רשות לבוז את העירה רק במשך שני ימים והיום – כבר יום השלישי.

אך הקוזקים ענו:

– אנחנו יודעים רק זאת: “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!” – והפרעות נמשכו.

הקוזקים חפשו את מטמוני היהודים בחורים ובסדקים, חפרו בחצרות ובמרתפים בכדונים, ואם הכדונים נתקלו באיזה דבר ידעו ששם קבורים חפצים והוציאו אותם. הקוזקים אנסו הרבה נשים, גם רצחו הרבה נפשות. נצולו רק אלה שברחו, או התחבאו במקומות בטוחים.

גם המכנאים רעצו את העירה טישקובקה במשך שני שבועות. הם חנו בכפר ליפניאשנה במשך עשר פרסא מטישקובקה ובכל יום דרשו מהעיירה קונטריבוציה וחמסו את בתי היהודים. אך לא הבליטו את שנאתם ליהודים כמו הפטלוריים. גם לא הפליאו בין יהודים ונוצרים: בזזו גם את בתי הנוצרים האמידים.

(המודיע פלוני).

טעטיוב (פלך קיוב)².

א.

I יסוד ההגנה

בטעטיוב נמצאו כאלף וארבע מאות משפחות יהודים. החיים זרמו שם כבכל העירות הקטנות בפלך קיוב בפרט, ובאוקראינה בכלל. הרוב הגדול היו חנונים פעוטים, חיו חיי דאגה וצער והתפרנסו בדוחק. חלק קטן עסקו במסחר. בעלי־מלאכות, חייטים, סנדלרים, נגרים נמצאו במספר גדול, יתר על המדה הדרושה, וכמובן, הקונקורנציה שררה בכל תקפה ומחיר העבודה היה נמוך מאד. עשירים אדירים לא נמצאו בטעטיוב מעולם. כולם היו שקועים בראשם ורובם בדאגת הפרנסה, ולבם לא היה פנוי לשום דבר אחר: בפוליטיקה לא עסקו וממלחמת־המעמדות לא ידעו.

כאשר פרצה מלחמת־העולם בשנת 1914, כל שולף חרב ודורך קשת נתגיסו לצבא, התעשיה ובתי־החרשת נהרסו מאין פועלים, המסעות היו עסוקים להעביר ממקום למקום את האוכלוסים המגויסים. בשביל סחורות ואנשים פרטיים הדרכים היו סגורות. מעט הסחורות שנמצאו עוד במחסנים ובחנויות, נתיקר משעה לשעה ובולמוס הספקולציה אחז את כל הסוחרים, אז סחף סחפה גם את יהודי טעטיוב: מקטנם ועד גדולם עסקו בספקולציה ושכחו עולם ומלואו.

עד סוף 1918 שקטה העירה טעטיוב על שמריה. כל התנפלויות ופרעות לא קרו בה. רק בסוף שנת 1918, כאשר כסא ההֶטמן התמוטט והשלטון עבר לידי הדירקטוריום, עם פטלורי בראשו, התחילו גם במחוז טאראשצה, שאליו שייכת גם טעטיוב, רדיפות והתנפלויות על היהודים. נתקבלה ידיעה, שכנופיה של פרטיזנים מתעתדת לעלות על טעטיוב. הידיעה הזו הפיגה עד מהרה את שכרונה של הספקולציה, שתקף את יהודי טעטיוב. מהרה נקראה אספה והתחילו מבקשים אמצעים במה לקדם את פני הרעה. נמנו וגמרו ליסד גיסי־הגנה. שבעים וחמשה צעירים, מבני היהודים הגרים בטעטיוב, הודיעו את חפצם להכנס אל האגודה, גם רשמו את שמותיהם. בעידן רותחא זו נאסף תיכף ומיד, באותה ישיבה, סכום הגון בכסף, שקנו בו נשק מהתושבים הנוצרים.

בכלל, בין היהודים והנוצרים שכניהם לא היו אז שום התנגדות ופרוד הלבבות. הנוצרים המקומיים התיחסו בלי שום שנאה כבושה אל הגיס היהודי.

אדרבא הכירו את נחיצותו.

לראש הגיס נמנה צבי טורי, סוחר, בן שלשים ושתים שנה, איש אמיץ־לב ובקי גם בתכסיסי מלחמה. הוא עבד בצבא במלחמה האחרונה והצטין פעמים אחדות. בעד גבורותיו קבל שלשה אותות כבוד.

II הכנופיה של שמרקטיוק – נצחונה של ההגנה היהודית

ביום 6 בדצמבר 1918, ערב חנוכה, נתקבלה ידיעה, כי כנופיה של סיקריקים, תחת פקודתו של שמרקטיוק, מי שהיה אופיצר בצבא הצאר, וסגנו אכר מכפר טשערעפינובה, הולכים וקרבים אל העיר. שמרקטיוק בעצמו היה יליד טעטיוב. הרוב הגדול של הכנופיה שלו היה אכרים מהכפרים הסמוכים: קאשפירובקה, סקיבוניץ ואחרים. כולם היו פרשים, רוכבים על סוסים. חיל־רגלי לא נמצא ביניהם.

ביום השני, בשעה השמינית בבוקר, נכנסו העירה החלוצים הראשונים מהכנופיה – ששה פרשים. הגיס היהודי התנפל עליהם ולקח אותם שבי. אך היהודים התנהגו עם הנאסרים במדת הרחמים, לא ענו אותם ולא הכום, אך החזיקו אותם כלואים.

בשעה השלישית אחרי הצהרים פרצה העירה חבורה של סיקריקים, עשרים ואחד פרש. המלחמה בין הסיקריקים ובין גיסי־הגנה של היהודים התפרצה אצל בית־הכנסיה של הנוצרים. מהסיקריקים נפצעו שנים, שמתו אחר כך מפצעיהם. אחד מהגיסים, חרש־ברזל חיים מוגיליַבסקי, התנפל על בנדיט אחד, הפילו מסוסו, גזל ממנו שלשה אקדוחים והתחיל להרעים עליו באגרופיו. באותה שעה ירה בנדיט אחד ופצע את אביו של מוגיליבסקי, ישיש בן שמונים וארבע שנים. מוגיליבסקי עזב את הבנדיט שהתגושש עמו וימהר להחיש עזרה לאביו. אז התנפלו שנים מחבריו של מוגיליבסקי על הסיקר והכוהו בקתי־הרובים עד כי נפחה נפשו. גיסי ההגנה גזלו מהסיקריקים ששה סוסים. כאשר הבנדיטים ראו, כי לא יוכלו עמוד לפני הגיס היהודי, עזבו את שדה המערכה ונסו. אך פקידם שמרקטיוק נשאר שבי בידי היהודים.

שמרקטיוק היה אסור שמונה ימים, עד שבא מעיר המחוז, טאראשצה, פלוגה של חילים פטלוריים. ראש הפלוגה היה בורטשוק, מי שהיה מורה בכפר בורקוביצה, הסמוך לטעטיוב. בורטשוק בדק את תעודותיו של שמרקטיוק ושלחו לחפשי.

כאשר החלוצים הראשונים מהכנופיה של שמרקטיוק נפלו בידי הגיס היהודי – היו גם האכרים המקומיים שבעים רצון מזה. הם פנו בנזיפה אל השבויים:

– מי אתם, ולמה זה באתם הנה?

בורטשוק, ראש הפלוגה, השפיע על הרשות המחוזית בטאראשצה, שתכיר באופן רשמי את הגיס היהודי והתירה להם להזדיין.

גיסי ההגנה, ביחד עם חמשה עשר אכרים מתושבי טעטיוב, מלאו גם את תפקידה של המיליציה העירונית. משכורתם קבלו מכסף־חדשי, ששלמו היהודים האמידים, גם מהמסים ששלמו אלה שהובילו סחורות שונות וצרכי אוכל מטעטיוב לערים הסמוכות למכירה. חברי־ההגנה, שהיו להם איזו מקורות לפרנסתם, קבלו משכורתם אלף רובל לחדש. יתר החברים, שלא היה להם שום מקור לפרנסתם – קבלו אלף וחמש מאות רובל לחדש.

III המלחמה עם גיסותיו של סוֹקוֹר

ארבעה ירחים, מן יאנואר 1919 עד התחלת מאי (ערב ל"ג בעומר), עברו בשלום. המנוחה בעיר לא הופרעה.

ערב ל"ג בעומר, בא העירה אכר כבן שלשים וחמש בעגלה רתומה לשני סוסים. האכר היה פנים־חדשות בעיר, איש לא הכירו. התחילו חושדים בו ברגול. בימים האלה היתה הסביבה שטופה בסיקריקים. ביום השני, יום ה' בשבוע, באו העיר שני אכרים צעירים, שגם עליהם נפל החשד, כי באו לתור את העיר. גיסי הגנה אסרו את אלה השלשה ואלצו אותם לגלות את מטרת בואם ומי שלחם.

הנאסרים הודו, שתחת האחוזה האלונית (דעמבנע פערמע), הנמצאת לא רחוק מהעיר, תקעו שם אהלים מחנה גדולה של סיקריקים, שיש להם שלשים רובים והרבה נשק קר והם שלחו אותם לרגל את העיר. את שלשה המרגלים הובילו לסקבירה, ששם נמצאה פלוגה גדולה של חיל־המועצות. הקומנדנט בסקבירה היה אז פוזירוב. גם בטעטיוב נמצאו אז כארבעים חילים מצבא האדום, תחת פקודתו של הקומנדנט פישקוב, מי שהיה מורה בכפר רוסוֹשיַק.

האטמן של הכנופיה, שהתעדתה לעלות על טעטיוב, היה סוּקוֹר, מהעיר בֵילה־צֵירקוב.

גיסי־ההגנה התאספו וטכסו עצה. אחרי משא־ומתן ארוך גמרו לצאת למלחמה על הסיקריקים, העולים על העיר. נשלחה חבורה של חלוצים במרחק שמונה פרסאות מהעיר לרגל את הכנופיה, ואלה שמותיהם:

פינקלשטיין ל“א שנה; חיים מוגיליבסקי ל”ח שנה, חרש ברזל; ליב יאנובסקי, ל“ג שנה, חרש ברזל; גדליה ליטוואק ל”ד שנה, חרש־ברזל.

החלוצים היו מזוינים ברובים ואקדחים. אחריהם המאסף – חמשה עשר איש מההגנה. חוץ לזה היתה העיר מוקפת בשלשלת של גיסים מזוינים.

יום ו' בבוקר פרצה היריה בין הכנופיה ובין גיסי ההגנה. התגרה ארכה כל יום ו' עד השעה השתים־עשרה בלילה. מהסיקריקים נפלו אנשים אחדים. ההגנה כבר הריקה את אשפתה ורק מספר קטן של כדורים נשארו בידיהם.

שבת בצהרים באו אל העיר שני פרשים עם דגל לבן בידיהם והודיעו שבאו לעשות שלום עם היהודים. גם דרשו שהעיר תשלח גם אליהם דילנציה להשתוות על אדות תנאי־השלום. ראשי ההגנה הודיעו שישלחו דילגט אחד מקרבם, בתנאי שאחד משני הדילגטים של הסיקריקים ישאר בעיר בתור ערב. הפרשים הסכימו. מעירה נשלח הירש טורי, המפקד של הגיס היהודי, לשמוע את תנאי השלום של הסיקריקים. הוא נסע יחד עם הפרש השני אל מקום חניתה של הכנופיה, הנמצא במרחק שלש פרסאות מהעיר.

ואלה הדרישות שדרש האטמן סוקור מהעיר במחיר השלום:

עשרים אלפים רובל במזומנים, עשרה זוג מגפים, שלשה פוד לחם, פוד אחד גריסים וחלק שלישי מהנשק, הנמצא בידי היהודים.

IV יד ההגנה על התחתונה

הירש טורי שב העירה והודיע את תנאי־השלום של הכנופיה. ראשי־העדה שלחו את תשובתם על ידי הפרש הנשאר לערב. הם הודיעו שמסכימים הם למלאות את כל הדרישות, אך את הדרישה למסור את החלק השלישי מהנשק, הנמצא בידי הגיסים, לא תמלא בשום־אופן.

המלחמה בין ההגנה ובין הכנופיה התפרצה עוד הפעם. להגנה היהודית נלותה גם הפלוגה של חיל־המועצות, שנמצאה בעיר, עם הקומנדנט פישקוב בראשו. החיל־האדום לקח את עמדתו במרכז העיר. האגף הימיני עם הירש טורי בראשו תפש את הגשר. האגף השמאלי עם אברהם פינקעלשטיין בראש, חנו בקצה השני של העיר, אצל בית־המרחץ.

תוצאות הקרב היו: מהסיקריקים נהרגו ארבעה איש ואחדים נפצעו. מחיל־האדום נפצע אחד, שנמצא בין הגיסים היהודים.

כאשר ראו הסיקריקים, שאי אפשר להתפרץ העירה, התחילו מתגנבים דרך משעולי הכרמים אל המרכז. האגף הימיני ביחד עם חילי המועצות, שנמצאו במרכז, עזבו את העיר ונסוגו בדרך העולה לסקבירה. פינקעלשטיין עם האגף השמאלי לא ידעו שהסיקריקים התפרצו העירה ולא הפסיקו את המלחמה.

בין־כך פרצו אל תוך העיר כחמשים סיקריקים מזוינים, שנלוה אליהם מחנה גדולה של אכרים צעירים, זקנים ונשים, שנשאו בידיהם גרזנים, מעדרים ואלות. כאשר נודע לפינקעלשטיין שחיל המועצות ביחד עם האגף הימיני עזבו את העיר, צוה זה לגיסי ההגנה, שנמצאו תחת פקודתו, להפסיק את היריות. עד מהרה באו פרלמנטריים מהסיקריקים ודרשו שגיסי־הגנה ימסרו להם את נשקם; פינקעלשטיין מסר את נשקו, גם אלה שעמדו בקרבתו מסרו את נשקם. אחדים הצליחו לקלקל את הרובים לפני מסרם. אחדים הספיקו לברוח ובדרך גנזו את נשקם. רק שנים מההגנה, לייביש בן הכובעני וחַסִי מבית השחיטה, היו כל־כך שקועים וטרודים בחום הקרב, עד כי לא השגיחו על כל הנעשה סביבם והוסיפו לירות. על ידיהם עזרו ארבעה נערים מבני ארבע עשרה עד בני שבע עשרה שנה, שנמצאו בקרבתם. הסיקריקים התנפלו על אלה הששה, הרגו אותם באכזריות נוראה, גזרו את גופותיהם לגזרים, קרטטו את פניהם והתהוללו בהם.

כל זה קרה ביום 3 במאי, שבת לעת ערב, 1919.

V הפשרה עם הסיקריקים

פינקעלשטיון עם אחדים מגיסי־הגנה, שנפלו בידי הסיקריקים, נשלחו חזרה העירה בלוית פרשים אחדים, להזמין מטעם האטמן סוקור את כל היהודים, גרי העירה, אל האספה. כל הגברים, מלבד אחדים שהספיקו להתחבא, התאספו אל בית־הכנסת. גם האַטמן סוקור ובני־סיעתו באו שמה. סוקור עלה על הבמה ופנה אל היהודים בנאום כזה:

– עליכם, ז’ידים, לדעת, כי זרים אתם בארצנו, נודדים, בלי ארץ מולדת, שאספנו אתכם אל ארצנו, בשעה שגורשתם בחרפה ובוז מכל ארצות אירופה. ועתה הנכם משלמים רעה תחת טובה! רוצים אתם לכבוש אותנו לעבדים ולהשתרר עלינו! לא, זאת הָיֹה לא תהיה! אתם כולכם חייבי מיתה. אם לשלם לכם על פי מעשיכם, אז צריכים אנחנו לאבד ולהשמיד את כולכם, מבלי השאיר לכם שריד ופליט. אך אני בגדל חסדי חס עליכם ואינני דורש דמים. ועתה, אם חפצי חיים אתם, אז עליכם למלאות את דרישותי אלה:

א) למסור בידינו ארבעה מגיסי הגנה, לנקום בהם את נקמת הדם השפוך של חברינו.

ב) למסור בידינו את כל הנשק הנמצא בידיכם.

ג) לאסוף מהר חליפות־בגדים, לבנים, מגפים ופפירוסים כפי הרשימה המפורטת, שאני מוסר לכם.

בשעת הדרישה ירה סוקור כמה פעמים באויר. היהודים עמדו בראשים כפופים, בברכים רועדות, מחלחלים, רועדים ומחכים למר־המות.

ראשי העדה ענו: כי מספר הקרבנות של ההגנה היה יותר מארבעה אנשים; כי נשק אחר, מלבד הנשק שמסרו להם הגיסים – אין להם. את שאר הדרישות יתאמצו למלאות עד כמה שידם מגעת.

ותיכף באותו מעמד אספו ביניהם עשרים אלפים רובל ומסרו אותם לסוקור. סוקור קבל את הכסף ועזב את האספה ביחד עם בני־לויתו. אך השאיר חבורה של סיקריקים וצוה עליהם, שישגיחו בעין פקוחה, שהיהודים לא יעזבו את בית־הכנסת. השומרים שהשאיר סוקור התנפלו תיכף על היהודים הכלואים בבית־הכנסת, הריקו את כיסיהם והתחילו להתקלס בהם. שאר הסיקריקים שנמצאו בחוץ עם המון אכרים, שנלוו עליהם, התפשטו בעיר ושדדו את הבתים ואת החנויות. אחד מהכלואים בבית־הכנסת, זלמן קרים, הצליח להמלט החוצה. כשבא אל הרחוב וראה את החורבן שעוללו הסיקריקים והאכרים המקומיים בעיר, שב תיכף חזרה והודיע להנאסרים את כל המעשה. גם הנשים באו אל בית־הכנסת ובבכיות וצעקות הודיעו על אדות החמס והשוד. בינתים עזבו גם השומרים את בית־הכנסת וחשו העירה לקבל גם הם את חלקם בביזה. היהודים שבו אל בתיהם וראו את כל הנעשה להם, גם אספו את ההרוגים של ההגנה והביאו אותם אל בית־הכנסת. גם רבים מהנוצרים המקומיים באו בהמון אל בית־הכנסת, העמידו פנים כמשתתפים בצערם של היהודים ואמרו להם במנוד ראש:

– הרעותם לעשות, כי יצאתם עליהם בנשק.

ביום א' הביאו לקבורה את ההרוגים. כל העיר לותה אותם למנוחתם האחרונה. עוד לא הספיקו לסתום את הגולל של קבריהם והכנופיה של סוקור פרצה עוד הפעם העירה. ראשי העיר מהרו לאסוף ששים אלף רובל ומסרו להם. הם קבלו את הכסף ועזבו את העיר.

VI החיל האדום מביא סדרים

שום רשות לא נמצאה בעיר. החוליגנים המקומיים פרצו בלילות אל הבתים ושדדו דַים. היהודים שכבו חבויים בחוריהם, שמעו שחומסים ובוזזים את רכושם, אך יראו להראות החוצה, כי בנפשם הוא. כך נמשך עד יום ב', 14 במאי. ביום ההוא שבו מסקבירה גיסי ההגנה שנמלטו לשם. גם הקומנדנט פישקוב עם הפלוגה של החילים האדומים שנמצאו תחת ידו. עמם באה גם פלוגה של צבא־המועצות, מצבא המצב שנמצא בסקבירה. היהודים עזבו את חוריהם ויצאו לאויר העולם.

חברי ה“קומבעד” (ועד האביונים) עם הראש שלהם, יאשי ביקוב, הגישו רשימה מפורטת של האכרים המקומיים שלקחו חלק בחמס ושדדו את בתי־היהודים, גם את הקומנדנט פישקוב האשימו בבגידה, כי הוא גיסו של האופיציר שמרקטיוק ובעל־בריתו, אך פישקוב הצליח לגול מעליו את האשמה.

בין הנאשמים היה גם הדיאקון המקומי. אך חותנו מרקוב, המורה של בית־הספר הנמצא בפרור העיר, פנה בבקשה אל ראשי העיר, שישתדלו שלא יבולע לחתנו. גם הבטיח להם, כי מהיום והלאה, גם הוא, גם חתנו יעמדו תמיד לימין היהודים ויגינו עליהם בכל כחם. היהודים מיראתם, שבשעה שיעזוב חיל־האדום את העיר יקומו קרוביו, מיודעיו ובעלי־בריתו של הדיאקון לנקום את נקמתו ביהודים, לא חשכו מעמל נפשם, השתדלו לפני ראשי החיל, הרבו עליהם תחינות והפצרות, גם אספו הרבה חתימות, שהעידו כי הדיאקון הוא אדם כשר וישר, הוא לא השתתף, חלילה, בפרעות ולא נהנה מרכוש היהודים אף שרוך נעל. אחרי שתדלנות מרובה עלתה להם לשחרר את הדיאקון.

ליאַשי ביקוב, הראש של “ועד האביונים”, היו חשבונות פרטיים עם ראש־הקהלה, דיזיג, איש נכבד ועסקן צבורי. הפעם מצא ביקוב שעת הכושר לגבות את חובו והלשין עליו לפני פקידי הצבא, כי דיזיג עוסק בקונטר־ריבולוציה.

וכאשר חיילי המועצות תפסו ארבעה אכרים, שנאשמו בעון גזל ופרעות. חטפו גם את ראש הקהלה. ובעת עזבם את העיר הוציאו להריגה, על הככר שלפני בית־הכנסיה של הנוצרים, את ארבעת האכרים ועמם גם את ראש העדה, דיזיג. כל העיר ספדה את מותו, כי הוא היה פוֹפוּלארי בעיר מאד, חביב על הבריות, עוסק בצרכי הצבור באמונה והרבה טובות עשה לעירה.

VII הקרב עם אוכלסי זעלעני

בחדש יולי 1919 פרצה העירה כנופיה פרטיזנים מכפר טֵיליז’ענעץ. הפרטיזנים חנו לפני הוולוסט. העירה שלחה אליהם דילגציה, את הירשל טורי ואת גבריאל טעשעסקעס. הם השתוו עם הפרטיזנים, בהבטיחם להם סך מסוים קונטריבוציה בכסף, גם לבנים וטבק. הפרטיזנים עזבו את העיר בשלום, לא שלחו בגזל את ידיהם ולא שדדו את הבתים. טורי לוה אותם עד הכפר בוגַיובקה, הרחוק שבע פרסאות מהעיר ונפרד מהם בידידות.

היהודים נוכחו אז עד כמה גדולה נחיצותה של ההגנה. גם הפרטיזנים מטיליז’ענעץ, שהסתפקו רק בקונטריבוציה, הוא רק מיראתם את גיסי־ההגנה. אז נקראה אספה כללית. חברים חדשים נכנסו אל ההגנה, נאסף כסף וקנו עוד נשק. ההגנה נחלקה למשמורות, בכל לילה סבב את העיר משמר אחר והגין עליה מפני התנפלויות פתאומיות. ובאמת, בשעה שחבורות של סיקריקים התחוללו בהסביבה ותכפו את בקורם במושבות היהודים עברו סחור סחור ואל טעטיוב לא נכנסו.

אך גם שלותה של טעטיוב לא ארכה ימים רבים.

בעשרה בחדש אב נתקבלה ידיעה, כי זעלעני נמצא בכפר דעניחובקה, שבא שמה אחרי השחיטה שערך בז’אשקוב, ומתעתד לעלות על טעטיוב. יום ו' לעת ערב פרצו העירה בנדיטים אחדים ושדדו את הבתים הקיצונים של העירה. גיסי ההגנה התאספו מהרה לבית־הכנסת וטכסו עצה מה לעשות. גמרו שההגנה תצא לקראת הסיקריקים בנשק. ההגנה עמדה במערכות המלחמה והתחילה לירות על הבנדיטים. הקרב ארך משעה 10 עד השעה השניה בלילה. שני סיקריקים נהרגו, גם סוסים אחדים נפלו בידי ההגנה. הבנדיטים ברחו. גיסי־ההגנה היו עיפים ויגעים מהמלחמה ושבו לבתיהם לנוח. רק צופים אחרים העמידו.

בבקר השכם קרב זעלעני אל העיר ואתו מחנה כבד פרטיזנים. גיסותיו של זעלעני לקחו עמדתם על ההר, בקרבת העיר, והתחילו להרעים ביריות. גיסי ההגנה התאספו עד מהרה, עמדו בקשרי המלחמה והתחילו לענות להמתנפלים ביריות. אך מספר הזעלעניים ביחד עם הפרטיזנים היה גדול מאד והקיפו את העיר מכל רוחותיה. ראש ההגנה, הירשל טורי, בראותו שהמלחמה להם מפנים ומאחור ועוד מעט יפלו שבי בידי אויביהם, אסף את כל גיסותיו על הדרך העולה לז’יבוטובה והתחילו לסגת אחור. בשעה שהצליחו לנתק את השלשלת המקיפה את העיר הרגו גם פרטיזנים אחדים.

VIII נקמתם של הזעלענים

חמת הזעלעניים התלקחה כאש על גיסי־ההגנה שהעיזו לצאת בחרב לקראתם. הם התפרצו העירה צמאי נקמה, וכל יהודי שנפל בידיהם נהרג באכזריות נוראה. לא הפליאו בין נערים וזקנים, נשים וילדים. את כלם הרגו וטבחו מבלי רחם. הרבה נשים ענו, אחר כך רצחו אותן נפש. את הבתים והחנויות שדדו. כל מה שיכלו להוביל עמהם לקחו להם ואת השאר שברו, קרעו ונפצו; אחר־כך התפשטו בעיר והתחילו מחפשים את אלה שהתחבאו. כל אלה שמצאו גררו אותם אל בית־הכנסת, ובֶנזין הביאו עמהם לשלח באש את הבית, עם היהודים הנאספים בו. גם תותחים העמידו לפני בית־הכנסת להמית את אלה שיעלה בידם להמלט משם. אך האינטליגנציה המקומית עם הנוטריון וַסִילִי לוקיטש לעאונטיוב בראש, השתדלו לפני האטמן של המחנה, שלא ישמיד את היהודים הנאספים בבית־הכנסת. לסוף נעתר לבקשתם ונאות לבלי הרוג את היהודים, רק לקבל כפר־נפשם קונטריבוציה, בלבנים ובגדים בשביל הפרטיזנים, גם שתי מאות אלף רובל במזומנים. כאשר לא היה ליהודים כסף במזומנים הלוו להם האכרים המקומיים שתי מאות אלף רובל מהבנק שלהם. את היהודים שחררו מבית־הכנסת. אך בעת עזבם את הבית התנפלו הסיקריקים עליהם והרגו בהם רב.

צווחות הנהרגים ויללותיהן של הנשים המעונות הגיעו לאזניהם של גיסי־ההגנה, שנמצאו בדרך העולה לז’יבוטובה, במרחק 8 פרסאות מטעטיוב. נחומיו של ראש ההגנה נכמרו מאד על אחיו ואחיותיו הנתונים בצרה ואין מושיע להם. הנוחם הציק לו מאד. הוא לא יכול למצוא מנוח לנפשו הנרגזה.

– אחי – פנה טורי אל חבריו – אנחנו חטאנו חטאה גדולה לאחינו האומללים, בזה שעזבנו אותם הפקר בידי שונאיהם ורוצחיהם, והיינו טרודים להציל רק את נפשותינו. חובתנו היא שנשוב חזרה אל העיר.

חברי ההגנה התנגדו לזה. הם בארו לטורי, בי בשובם העירה לא יביאו שום טובה לאנשי העיר, ואותם יהרגו בענויים קשים.

– אם אתם אינכם רוצים לשוב – ענה טורי – אז אמלא אני את חובתי ואשוב בעצמי. אמסור את נפשי בידי האויבים, אודיע להם שאני ראש ההגנה, אני יסדתיה, ובי האשם כי יצאנו בחרב לקראתם. יהרגו אותי, אך אל נא ישפכו דם נקי של אנשים שלא השתתפו בהגנה ולא התקוממו להם.

גיסי ההגנה רצו לעכבו, אך כל דבריהם לא פעלו עליו. הוא עזב אותם ושב העירה. כשבא טורי אל קצה העיר פגשהו אכר מגרי טעטיוב אצל ביתו של תנחום בעל־העגלה. האכר מהר והודיע להסיקריקים כי ראש ההגנה נמצא בעיר. הבנדיטים הקיפוהו והתחילו יורים בו. טורי התקומם להם והרג חמשה סיקריקים, אך בשרו נעשה ככברה מרוב הכדורים שירו בו. הדם קלח מהרבה פצעים. בכל זאת עלה בידו להכנס אל ביתו של בעל־העגלה, שם עלה על המטה ונפח את נפשו.

כך מת הירש טורי, גבורו של טעטיוב.

IX הסוקולוביים

הזעלעניים גמרו את “עבודתם” ועזבו את העיר. עברו כשתי שעות והנה התפרצו העירה “אורחים חדשים” – האַטמן סוקולוב עם הכנופיה שלו נכנסו לטעטיוב בשעה השלישית בצהרים. תיכף בהכנסם ערכו הבנדיטים ציד על היהודים, וכל אלה שנפלו בידיהם נרצחו באכזריות גדולה. את הנשים ענו ושדדו את יתר הפלטה, שהשאירו הזעלעניים. הסוקולוביים גמרו את חורבנה של העירה.

הסיקריקים התחוללו בעירה עד השעה השמינית בערב, חדרו אל המרתפים, טפסו על העליות, חפשו את המתחבאים, חמסו, שדדו. 

סיקר אחד פרץ לבית, ששם התחבאו נשים אחדות, בינותיהן גם גיסתו של הירשל טורי, נחמה. הסיקר פנה אל הנשים בצחוק:

– שבת טובה! תערב לכן שבתבן! הנה זאת לכן, יען יצאתן בחרב לקראתנו.

פתאום ראה הבנדיט נזמי זהב באזני נחמה טורי, הוא חפץ לעקור את הנזמים ביחד עם האזנים. אך היא מהרה להוציאם מאזניה ולמסרם להבנדיט.

מספר ההרוגים שנהרגו על ידי הזעלעניים והסוקולוביים הגיע עד לשלש מאות. מספר הנפצעים היה הרבה יותר.

יום א' בבוקר עזבו היהודים את מחבואיהם והתחילו לאסוף את ההרוגים, שהתגוללו בבתים, ברחובות ועל הדרכים וצברו אותם ערמות־ערמות לפני בית־הכנסת. שמה התאספו גם האלמנות, היתומים והקרובים – כמעט כל העירה. הבכיות והיבבות התנשאו באויר.

גם הפעם באו הנוצרים המקומיים, נדו בראשיהם ואמרו:

– למה התקוממתם להם?

פתאם התחילו מרננים, כי הסיקריקים ישובו עוד הפעם העירה. היהודים השליכו את ההרוגים וברחו איש לעברו. כל אחד חפש איזו פנה נדחה להסתתר בה. אך כאשר עברו שעות אחדות והמנוחה בעיר לא הופרעה, שבו הקרובים והתחילו מתעסקים בקבורתם של ההרוגים. את הפצועים אספו אל בית־הכנסת, שנהפך לבית־החולים. הצעירים קבלו עליהם העבודה לטפל בפצועים, שהיו ביניהם גם בעלי מומים, מקוצצי יד ורגל. רבים מהנפצעים מתו אחרי ימים מועטים.

X הפולני סאכנובסקי מבשר שלום

ביום ג' נכנסה העירה חבורה חדשה של פרטיזנים מהכפר קאשפירובקה. בראשה עמד הפולני סאכנובסקי, שנשא משרה בבית־החרושת לסוכר. היהודים עוד הפעם התחילו באים בחורים ובסדקים, במרתפים ובעליות. סאכנובסקי הוציא כרוז שהיהודים יעזבו את מחבואיהם ויעסקו בעבודתם, כי הפטלוריים גרשו את הבולשביקים ובאו לעשות סדרים ולהשיב השלום על מכונו. גם הבטיח שאיש לא יפריע את מנוחתם של היהודים. כמובן, הנסיון כבר החכים את היהודים. הם לא האמינו כל כך בהבטחה זו ולא מהרו לעזוב את מחבואיהם.

XI שוב סוקולוב. דפוטציה של האינטליגנציה הרוסית

ימים אחדים לפני ראש השנה 1919, ביום ד' בשבוע, נתקבלה ידיעה, כי האַטמן סוקולוב ואוכלסיו חונים בכפר פונרעבי. משם שלח כרוז אל כפרי הסביבה, שיתאספו כלם ויבואו מזוינים בנשקם וביחד אתו יעלו על טעטיוב להשמידה. היהודים שלחו אכר מקומי לרגל את המחנה ולהודיע להם את הנעשה. האכר שב והודיע, כי הכל אמת: המון גדול פרטיזנים מתעתדים לעלות על טעטיוב. האכר שב ביום ו' בבקר. חיל ורעדה אחזו יהודי טעטיוב. כלם עזבו את בתיהם הפקר וברחו מנוסת חרב בדרך העולה לפיאטיגור, הרחוקה כעשרים פרסא מטעטיוב.

נשארו בעיר רק חולים שלא יכלו לשרבב את רגליהם בדרך רחוקה כזו. גם אחדים שצר להם לעזוב את בתיהם ורכושם הפקר.

שבת בבקר נכנסה העירה חבורה של סיקריקים והתחילה לשדוד את הבתים ואת החנויות. יום א' בבקר נכנם סוקולוב עם כל מחנהו. האינטליגנציה הרוסית שלחה אליו דיפוטציה בבקשה שיחוס על העיר ההרוסה והחרבה, המונה כבר את קרבנותיה לכמה מאות. סוקולוב הבטיח, כי יוציא פקודה לאנשיו שלא ישפכו דם, אך היהודים ישבו כל העת בבתיהם ולא יהינו לצאת החוצה. גם דרש סך מסוים קונטריבוציה. יתר הפלטה של היהודים שנשארו בעיר אספו ביניהם איזה סכום כסף ואת השאר לוו מהתושבים הנוצרים. סוקולוב בעצמו השגיח על אנשיו שלא יתפרצו אל תוך הבתים. רק את הבתים שהיו סגורים פתחו הסיקריקים ושדדו כל מה שנמצא בהם. גם את היהודים שמצאו חבואים בשדה או בשאר מקומות רצחו נפש.

ערב ראש השנה שבו הפלטים מפיאטיגור חזרה לקיוב. בעירה לא היתה שום רָשות. החוליגנים המקומיים חמסו את יתר הפלטה שהשאירו הסוקולובים. בכל לילה התפרצו אל הבתים, הרעימו ביריותיהם. היהודים האומללים ראו בעיניהם בשעה שהחוליגנים שסו את חפציהם ומעט רכושם והיו מוכרחים לשים יד לפה ולדום. כך עברו הימים עד סוכות.

XII הפטלוריים והדיניקיים

בסוכות 1919 נכנסה לטעטיוב פלוגה של פטלוריים עם ראש הלגיון טשייקובסקי וסגנו סלעפיאנסקי מכפר נענַרודָה. הם יסדו בעיר את הרָשות, דרשו מהיהודים קונטריבוציה וצרכי אוכל, גם התאכסנו בבתי היהודים, אם לא עשקו והמנוחה בעיר לא הופרעה. הפטלוריים קראו לצבא גם את צעירי היהודים.

כשני חדשים עשו הפטלוריים בטעטיוב. בחדש נובמבר נודע שהדיניקיים הולכים וקרבים לטעטיוב. הפטלוריים עזבו את העיר. ביום ג' נכנסה העירה פלוגה של חיל־המתנדבים ודרשו קונטריבוציה שני מיליון רובל. הסך הזה עם עוד סכום ידוע של מגפים ימָסֵר להם במשך של שתי שעות. בינתים התפשטו ברחובות, חמסו את הבתים ואת החנויות, ענו נשים והכו מכות רצח כל יהודי שנפל בידיהם.

נתנו להם כסף סכום הגון. בלילה גזלו גם חמשה עשר סוסים שהשאירו הפטלוריים ועזבו את העיר. ביום השני נכנסה פלוגה חדשה מחיל המתנדבים, שבאו מז’יביטובה, גם הם קבלו קונטריבוציה וחמסו את העיר. וכעבור שני ימים עוד הפעם עברה סיעה של דיניקיים ושוב: קונטריבוציה בכסף מזומן ובגדים. חוץ מזה הרגו את יהושע מלמד ופצעו אנשים אחדים. אחר כך עבר שבוע שלם בלא “אורחים”. אך ביום א' של השבוע השני נכנסה העירה סיעה של חיל המתנדבים; הם התאכסנו בביתו של בעריל באטאג, הנמצא בקצה העיר, וגזלו ממנו שקים אחדים סוכר. אחר־כך שלחו לקרוא את ישראל טשעסקעס ועוד אחדים מראשי הקהלה ודרשו קונטריבוציה. כאשר אלה בארו להם, כי העיר חרבה, הבתים והחנויות התרוקנו, גם כל סיעה של חילים שעוברת דרך העיר דורשת קונטריבוציה, והפרוטה כבר כלתה מן הכיס, – התנפלו עליהם הדיניקיים והכום מכות מות. היהודים אלצו להריק את שארית כספם הנשאר להם ולמסור לדיניקיים ורק אז עזבו אלה את העיר.

XIII החוליגנים המקומיים הם אפוטרופסי היהודים

בימים ההם התארגנו בעיר החוליגנים המקומיים לאגודה אחת. בראשם עמד באלאכובסקי, שבעצמו הדליק טור שלם של חנויות. החוליגנים המאורגנים הציעו ליהודים להגן עליהם, וכמובן, בשכר הגון. היהודים ידעו היטב עד כמה שיש לסמוך על “השומרים הנאמנים” האלה, וכי זאת היא תחבולה חדשה להוציא כסף מידי היהודים. אך מיראתם את החוליגנים הסכימו להצעתם ושלמו להם את פרוטותיהם האחרונות ב“שכר שמירתם”.

מובן, שכאשר התפרצה אל העיר חבורה של סיקריקים, אז נעלמו השומרים ולא נודעו עקבותיהם. וכאשר הסיקריקים עזבו את העיר, יצאו “השומרים” מחוריהם ושדדו את הבתים. בכלל סבלו יהודי טעטיוב הרבה מהשומרים השכורים, מאשר סבלו מידי הכנופיות השונות, שהתנפלו פעם בפעם על העיר. בכל לילה הרעימו “השומרים” ביריותיהם, כדי להפחיד את היהודים, שלא ילונו בבתיהם. עם הערב שמש זחלו להם כל אחד אל מחבואו והשאירו את בתיהם הפקר. איש לא ההין ללון בביתו על משכבו. הרבה יהודים עשו שותפות עם נוצרים מקומיים, כדי שיקבלו לבתיהם את בני משפחתם בשעת הסכנה. כך לא עבר אף לילה אחד בשלום. אם לא התפרצו אל העיר כנופיות של סיקריקים, שדדו וחמסו “השומרים” בעצמם והיהודים היו צריכים לשלם להם שכר שמירתם מדי חדש בחדשו.

בתחלת דצמבר 1919 התפרצה העירה פלוגה של מכנאים. ראש הפלוגה הזמין אליו את ראשי הקהלה ודרש קונטריבוציה. חוץ מזה התפשטו הבנדיטים ברחובות, חדרו אל תוך הבתים, חמסו ושדדו, ענו הרבה נשים, גם הרגו את מרדכי ביקוב, זגג, ופצעו אנשים אחדים. הם עשו בעיר לילה אחד ועזבוה.

אחרי איזו ימים עברה דרך טעטיוב סֻלמה של צבא־המתנדבים, שבאה מבילו־צירקוב. ראש הפלוגה היה הדוכס לְבוֹב. הדיניקיים שלחו לקרוא את ראשי העדה ודרשו קונטריבוציה. אך טרם הספיקו ראשי הקהל לאסוף את הקונטריבוציה הדרושה פשטו החילים על העיר והתחילו לבוז את הבתים ואת החנויות. החיילים הזמינו גם את האכרים המקומיים להשתתף בחמס. היה יום ד' בשבוע. ראשי הקהל חשו לאסוף את הסך הדרוש ומסרו לדיניקיים. אך גם אחר־כך לא הפסיקו את הפרעות. הדיניקיים גמרו להכחיד את העירה באש ביחד עם היהודים וצוו את הנוצרים הגרים עם היהודים, לעזוב את בתיהם, כדי שלא יבולע להם ביחד עם היהודים.

XIV נקמתם של הדיניקיים

לספר בפרוטרוט את כל האכזריות שהשתמשו בהן הדיניקיים בשעה שענו את היהודים, הגליון יכלה והן לא תכלינה. בענויים קשים ונוראים ענו את היהודים ואלצו אותם לגלות להם את המקומות שהחביאו שם כספם, זהבם ותכשיטיהם. את קרבנותיהם תלו כמה פעמים. וכאשר אלה כבר היו קרובים לגסיסה הורידו אותם מן התליה, השיבום לתחיה ואחר־כך חדשו את הענויים ביתר אכזריות. אחדים הצליחו על כל פנים לפדות את נפשותיהם בזה שמסרו את כל כספם וזהבם כופר נפשם לסיקריקים. אבל היו גם כאלה שגם אחרי מסרם את כל הונם עד הפרוטה האחרונה כופר נפשם, נהרגו אחר־כך בענויים קשים. החילים הפשוטים לא התחוללו כל־כך כמו האופיצרים. אלה האינטליגנטים, לא הסתפקו בזה שבידיהם שדדו את רכוש היהודים וגֵרוּ גם את ההמון שיתנקמו גם הם ביהודים.

האופיצרים הדיניקיים תכפו את בקוריהם בביתו של בוימגרטן (נוצרי, יושב ראש בקואופרטיב של האינבַלידים). על השאלה: מדוע אתם ככה מתנקמים ביהודים? – השיבו: – “אם לשלם להיהודים על פי פעלם, צריך לאבד ולהשמיד את כלם”.

הפרעות ארכו עד יום הששי לפנות ערב. ביום ו' הציתו את החנויות של בשר, שני טורים, כארבעים חנויות. אחר־כך שלחו באש את החנויות של קמח, פירות, צרכי מזון ומיני מכלת, כמאה חנויות. גם עשרים בתים הדליקו. בתים אחדים החריבו והרסו. גם את בתי־החרשת הרסו ושדדו את הסחורות. מספר ההרוגים ביום האחרון היה עשרים איש, נפצעים – יותר ממאה. מספר האנוסות – גדול מאד.

ביום השבת בבקר עזבו הדיניקיים את העיר. היהודים עזבו את מחבואיהם וחפצו לשוב אל בתיהם, אך עיניהם חשכו כשראו החורבן הנורא בעיר. ברוב הבתים שנצלו מן הדליקה אי אפשר היה לדור. הדלתות והחלונות היו עקורים, הרהיטים והתנורים שבורים. צרכי אכל לא נמצאו כלל בעיר. המחסור והרעב התגברו, ולרגלי הרעב התחוללו מחלות שונות. ובעיר אין שום שלטון, שוטר ומושל. היהודים תועים כצללים ברחובות. כל מראה פנים חדשות של איזה גוי שבא העירה משליך עליהם אימה והם ממהרים לבוא בחדרי חדרים, וראש בריונים באלאכובסקי וסיעתו הם “המגינים” של היהודים.

XV טיטיוניק ואוכלסיו

אחרי ימים אחדים נכנם לטעטיוב טיטיוניק עם אוכלסיו. ראשי הקהלה שלחו אליו דיליגציה בבקשה שיחוס על העיר ההרוסה ועל יהודיה האומללים, הדוויים והסחופים.

טיטיוניק ענה לדילגציה:

– מסרו בשמי ליהודי טעטיוב, כי לא תאונה להם כל רעה. אני התחברתי אל הרשות של המועצות ואהיה למגן להיהודים.

היהודים קבלו את חיליו של טיטיוניק אל בתיהם, כלכלו אותם ומלאו את כל מחסורם. גם החילים התנהגו הפעם ביושר, לא שלחו בחמס את ידיהם, ביהודים לא הלעיבו ולא הפריעו את המנוחה בעיר. כאשר חילים אחדים רצו לשלם בעד הסחורות שקנו בשטרי גלציה והיהודים לא רצו לקבלם, צוה טיטיוניק שישלמו בעד הסחורות בסוכר. כאשר חיל שכור התקלס ביהודי אחד וצעק: “ז’יד קומוניסט!” שקל למטרפסיה מטיטיוניק. כשבוע ימים עשו גיסותיו של טיטיוניק בעיר.

XVI הקומיסר דעניטשענקה

התחלתה של שנת 1920.

העירה עוד הפעם נשארה בלי שום רשות. החוליגנים המקומיים מתחוללים בעיר ומתנקמים ביהודים. אך הנה מתקבלות ידיעות, כי צבא המועצות הגבירו חיל: הם הולכים וכובשים את אוקראינה ומגרשים בחוזק יד את הדיניקיים. היהודים התחילו לשאוף רוח.

עברו ימים מועטים והנה בא לטעטיוב המלח דעניטשענקה, יליד סקיבינעץ, ותחת פקודתו פלוגה של פרטיזנים בולשביים. דעניטשענקה יסד את השלטון בעיר והתחיל להביא סדרים. לקומיסר של המיליציה מנה את טשייקובסקי, מי שהיה פטלורי ונעשה לבולשביק. דעניטשענקה היה בעל מרץ זריז ואיש חיל. הוא ראה ראשית לו לעקור משורש את החוליגנים והסיקריקים מן הסביבה.

דעניטשענקה הזמין אליו את יהודי טעטיוב, דבר עמהם דברים טובים, דברים נחומים, הרגיע אותם וחזק את לבם שלא יפחדו מהסיקריקים. גם הודיעם שגמר להקדיש את כל כחותיו ועתותיו להלחם עם החוליגנים והסיקריקים ולא ישיב חרבו אל נדנה עד כי יכחידם.

מובן, שגם הסיקריקים לא ישבו בחבוק ידים. הם ידעו שדעניטשענקה הוא אויבם בנפש וזומם להשמידם וחבלו תחבולות לקדם את פני הרעה ולהמיתו. הם חכו רק לשעת הכושר.

שעת הכושר לא אחרה לבוא.

לטעטיוב בא ז’וקוב, מי שהיה פקיד במסלת הברזל, עתה נשלח לטעטיוב במלאכות “הפרודקומנום” (הקומיסריאט הפלכי להכין צרכי אכל). בערב בקר ז’וּקוב את דעניטשענקה בבית־הקומיסַריאט. היו שם עוד אורחים. הסיקריקים כִּונו את השעה. בשעה שהללו ישבו ועסקו בשיחה התפרצה חבורה של סיקריקים לבית הקומיסריאט ורצו להרוג את דעניטשענקה וכל הנמצאים שם. אך עלה בידם להרוג רק את ז’וּקוב. הבנדיטים נמלטו. רציחה זו העלתה עד להשחית את חמתו של דעניטשענקה. הוא הכפיל את מרצו במלחמתו עם הבנדיטים. כשני שבועות עברו בשלום.

XVII הסיקריקים רוצים להתנקם בדעניטשענקה

התחלת ניסן.

השלג נמס, שמש האביב הופיעה. האכרים יצאו לעבודתם לחרוש ולזרוע. גם הסיקריקים של מחוז טאראשצה “יצאו לעבודתם”, ארבו על הדרכים וכל יהודי שנפל בידיהם נהרג באכזריות. מוטיל לנדוי עם אחיו הובילו מטעטיוב לפוגרעבישצה בורית למכירה. בדרך התנפלו עליהם סיקריקים, את סחורתם גזלו ושני האחים הרגו באכזריות נוראה. גם בכפר הסמוך לפוגרעבישצה, הנמצא במרחק 17 פרסא מטעטיוב, התנפלו הבנדיטים על יהודי שבא מטעטיוב ופצעוהו קשה. את היהודי הביאו העירה וביום השני מת מפצעיו.

ידעו יהודי טעטיוב, כי כאשר תעלה בידי הסיקריקים להתנקם בדעניטשענקה אז לא ינקו גם את היהודים, ולבם נמוג מפחד. האמידים שביניהם התחילו לעזוב את העיר והנשארים התנועעו כצללים וחכו ליום רע. כאשר נודע לדעניטשענקה על אדות הפחד השורר בעיר הזמין אליו את היהודים וחזק את לבם בהבטחתו, שכל זמן שהוא יהיה בעיר יגן עליהם מכל רע. גם הציע לפניהם לארגן שוב את גיסי ההגנה, גם להחזיק בידי הרשות עד כמה שידם מגעת.

היהודים ענו לדעניטשענקה, כי ההגנה הראשונה עלתה להם בדמים מרובים; מספר הקרבנות הגיע לכמה מאות נפשות, ואין את נפשם לחדש את הנסיון. אך הם תמיד נכונים לתמוך בידי הרשות בכסף. כמובן, דבריו הטובים של הדיניקיים לא יכלו להפיג את פחדם של היהודים, כל אלה שהיתה היכולת בידם – עזבו את העיר.

ביום חמישי בניסן (יום ג') בלילה, בשעה האחת עשרה, נשמע פתאם בעיר רעם יריות מרוֹבים ותותחים. חבורה של סיקריקים מקומיים – כשלשים־ארבעים איש, תחת הנהגתו של אוסטרובסקי, בעל בית־מרזה בטעטיוב (מזרע היהודים), התגודדו והתנפלו על בית־הקומיסריאט.

בנדיט אחד זרק פצצה לבית הקומיסריאט, בחפצו להרוג את הקומיסר. אך הפצצה קפצה חזרה אל הבנדיט הזורק אותה ושרפה את עיניו. את הבנדיט חטפו ואסרוהו. בקומיסריאט נמצאו לא יותר מעשרים מיליציונרים. ראש המיליציה טשייקובסקי עם המיליציונרים שתחת ידו עמדו מנגד ולא הושיטו לדעניטשענקה שום עזר. אך אומץ לבו של דעניטשנקה לא עזבהו. הוא אזר שארית כחו ועם מעט החילים שתחת ידו יצא להלחם נגד הבנדיטים. כדי להאיר את אפלת הלילה ולכַון את היריות אל אויביו, צוה, דעניטשענקה להדליק חנות, ולאורה השיב להמתקוממים ביריות. הקרב בין הסיקריקים ודעניטשענקה נמשך כל הלילה. עם אור הבוקר נסוגו הבנדיטים אחור.

XVIII הטבח

בלילה בשעת הקרב, נהרג הקומיסר בוּרמאס מכפר קאשפירובקה, שבא העירה לקבל אינסטרוקציות. דעניטשענקה בחפצו לעשות פרסום לקבורתו של הנהרג, צוה שמנגנים ילווהו אל בית־עולמו. אך התהלוכה נשבתה על־ידי הבנדיטים. הקומיסר ברח בדרך העולה לפיאטיגור, הסיקריקים הדביקוהו וירו בו. דעניטשענקה חזר וברח אל פרור־העיר, אך הסיקריקים דלקו אחריו. גם החיילים האדומים שנמצאו אתו עזבוהו והתחברו אל הסיקריקים. רק חיל אחד נשאר נאמן לו, להם היתה בליסטרא אוטומטית. ברוב עמל עלה בידם להבקיע להם דרך, כשהם רוכבים על סוסיהם. דעניטשענקה והחיל נמלטו לטאראשצה.

אז התחיל בעיר הטבח בכל נוראותיו. בראשונה סרו הסיקריקים אל החנות הקואופרטיבי, וכל היהודים שמצאו בחנות ובקרבתה הגירו לטבח. היהודי בנימין חיט, או כמו שקראוהו “החיט מאודיסה”, קרב לבנדיט אחד מכרו. זה הושיט לו את ידו. הבנדיט שלף את חרבו ותחבה בלב היהודי.

כאשר הסיקריקים גמרו ביהודים שנמצאו בקרבתו של הקופרטיב, התפשטו בעיר, הוציאו את היהודים ממחבואיהם והרגו אותם באכזריות נוראה. אנשים ונשים, זקנים וזקנות, יונקי־שדים ועוללי טפוחים, נגזרו מידיהם. ההריגות האלה קרו ביום ד' ביום. בלילה קרבו הסיקריקים לבית־המדרש. שם בעליה התחבאו כאלף וחמש מאות נפש. המבוא אל העליה היה טמיר וסמוי. הסיקריקים הביאו עצים ותבן וערכו מוקד. העשן חדר אל העליה והתחיל מחנק את המתחבאים. כשראו היהודים שיחנקו בעשן שלחו מביניהם אל הסיקריקים דיפוטציה של שלשה אנשים, את הרב שמעון רבינוביטש, יוסף קאליכעס ועוד אחד, שיציעו לפניהם לקחת את כל הונם וחפציהם, ובלבד שישאירו להם את נפשותיהם.

אך הסיקריקים היו צמאים לדם…

הם הרגו תיכף את חברי הדפוטציה.

בינתים אחזה האש את בית־המדרש מכל רוחותיו. הרבה נשרפו באש, הרבה נחנקו בעשן. אחדים נסו לקפוץ החוצה דרך החלונות, אך הבנדיטים התנפלו עליהם ויהרגום. רק מתי מעט נצולו.

כאשר הסיקריקים גמרו את עבודתם בבית־המדרש, קרבו אל בית־הכנסת והציתו גם אותו באש. אחר־כך הדליקו את הבתים ואת החנויות. הרבה קרבנות נקברו תחת החרבות של בתיהם השרופים. כל מי שנפל בידי הבנדיטים נהרג בענויים קשים ואכזריים. איש לא נמלט מידם. כופר נפש לא לקחו. בתחלה הרגו את קרבנותיהם, אחר־כך שדדו את כספם, זהבם וחפציהם. כך עברו היום והלילה של יום ד' בשבוע.

XIX החוליגנים המקומיים עושים להם “צחוק”

ביום ה', שהוא יום השוק בעירה, התאספו ובאו העירה הרבה אכרים מאכרי הסביבה. וגם הם התחברו עם הסיקריקים ועזרו להם להצית את הבתים, להרוג את היהודים ולבוז את רכושם. גם הנוצרים המקומיים לא עמדו מנגד בחבוק־ידים, גם הם הרגו יהודים וחמסו את רכושם. הרבה נוצרים הרגו את שותפיהם היהודים, שבאו להתחבאות בבתיהם עם בני־משפחתם, והשמידו משפחות שלמות.

כך רצח המלח רוֹגה את שואל פערילשטיין עם אשתו וילדיו, ביחד שש נפשות, שבאו להתחבא בביתו. כמעשה רוֹגה עשו גם נוצרים אחרים ורצחו את היהודים, שבאו לבקש חסות בצל־קורתם.

אלה הנוצרים, שבעצמם לא הרגו את היהודים שהתחבאו בבתיהם, מסרו אותם לידי הסיקריקים ואלה המיתום בענויים קשים. השחיטה והדליקה הלכו ונמשכו עד יום ה' בערב. כל בתי העיר, מלבד אחדים, נכחדו באש.

הנוצרים המקומיים הביטו בקר־רוח על חורבן העירה. כאשר הסיקריקים התחילו להצית את הבתים הנמצאים ברחוב ציפריבקה הסמוכה אל בתי הנוצרים וכבר נשרף ביתו של יעקב טורי העומד בתחלת הרחוב והאש עברה גם לביתו של מרדכי גלעזער, – רק אז התחילו הנוצרים לכבות את האש בביתו של גלעזער, מיראתם פן תאחז גם בבתיהם.

ביום הששי בבקר פסק הטבח. הסיקריקים כבר הרוו את צמאונם לדם; הם תפשו את היהודים שנצולו מן השחיטה, וצוו עליהם לאסוף את ההרוגים. היהודים יצאו ממחבואיהם, ראו את ההרג הרב, האבדון והחורבן שנעשה בעירם ועינם חשכה מראות. כל העיר היתה כמעי מפלה. נשארו רק בתים אחדים שהזדקרו והבליטו מבין החורבות והתלים של לבנים, ואבנים חרוצות וערמות אפר. פה ושם עמם האש ואודים שרופים עוד העלו עשן. בין החרבות התגוללו ערמות של מתים, שרופים באש, כסוחים ומקורטטים.

היהודים התחילו לאסוף את ההרוגים. אך הבנדיטים חגגו את חג נצחונם ושתו ושכרו והתהוללו ועשו להם “צחוק”, והציבו את היהודים מטרה ליריותיהם, בשעה שאלה היו טרודים לאסוף את ההרוגים. הבנדיטים התהוללו בצחוק־השטן, כאשר הכדורים עשו את משלחתם באמונה והיהודים המטפלים במתים נפלו בעצמם חללים על ההרוגים. כך נרצחו אז אשתו של עליק קראסני, אשתו של אהרן קראסני, אשתו של אהרן שווארץ ואחרים.

בוימגארט, מי שהיה הראש של הקואופרטיב האוקראיני, ועכשיו אחד מראשי הבנדיטים, שאל בצחוק את יעקב־יוסף טורי, כאשר ראה אותו מתעסק באספת ההרוגים:

– עכשו הנכם מטפלים בהרוגים, וכאשר יהרגו אתכם מי יטפל בכם?

היהודים עזבו את ההרוגים ושבו חזרה למחבואיהם, שם נשארו כל הלילה ויום השבת עד יום ראשון בבקר.

XX הפליטה

יום א' בבקר ראו היהודים שהתחבאו בעליות, דרך סדקי הגגות, כי בתי הכפר בוערים. המבעיר את הבערה היה הקומנדנט רימסקי, ראש הפלוגה של צבא־האדום שנמצא בפוגרעבישצה. כאשר התחיל הטבח בטעטיוב הצליח בידי ראש הקומבעד (ועד האביונים) ואחדים מחבריו להמלט לפוגרעבישצה. ביום א' בבקר שב פינקעלשטיין עם חברו, בנו של משה הגבן, לטעטיוב בלוית הקומנדנט רימסקי עם חבורה של ראשי הבריונים.

כאשר פינקעלשטיין וחברו שבו לטעטיוב, לקחו אתם סיעה של חילים ובאו אל הכפר לאסור את איסאק ראש הסיקריקים. אך חברו של פינקעלשטיין, בן הגבן, התעכב להוציא מידי אכרים איזו חפצים גזולים ובינתים הצליח בידי איסק וחבריו להמלט.

האכרים התאספו ושלחו דילגציה של שמונה אנשים אל הקומנדנט רימסקי. כאשר רימסקי צוה להרוג את חברי הדילנציה התקוממו האכרים והתחילו לירות על החילים. רימסקי ופינקעלשטיין ראו שלא יוכלו לעמוד בקשרי מלחמה זמן רב עם המון אכרים מזוינים כדבעי, והודיע להיהודים שימהרו לעזוב את העיר. היהודים ברחו, בשעה שהתפרצה המלחמה בין האכרים וחיל המועצות.

שומר הכנסיה הנוצרית מהר וטפס על מגדל־הפעמון, כדי להודיע על ידי מצלת־ההתרעה לאכרי הסביבה שימהרו לעזרת אחיהם הנתונים בצרה. אחד מהחילים הקדים וירה בשומר והמיתהו. אך בלי זה נודע בסביבה כל הנעשה בטעטיוב, והמונים־המונים אכרים התחילו נוהרים לטעטיוב. החיל האדום הוכרח לסגת אחור.

מהיהודים הנמלטים רק מספר קטן נצול ממות. הרבה נהרגו בשעת בריחתם על ידי הכדורים של הבנדיטים. אחדים מתו מפחד. אחדים נפלו בדרך, ברפש, עיפים, רעבים וחלשים ולא יספו לקום. כך מתה בתו של ליב פופלאבסק ואחרים. הרבה נשים השליכו בדרך את ילדיהן. הפעוטים גועו מרעב וקור ויהיו לברות לכלבים וחיות טרף. בין הילדים שמתו בדרך היה גם היתום הפעוט, בנו של אהרן קריימאן, ילד בן שש שנה. אבי הילד מת, אמו נהרגה בימי הטבח. הילד נלוה אל הבורחים. אך עד מהרה נשקע ברפש ונפל בדרך. הילד התחיל צועק ובוכה, אך כלם היו טרודים בהצלת עצמם ואיש מהבורחים לא שם אליו לב. הילד צוח ובכה עד כי נפחה נפשו.

ביום א' בצהרים שב הקומנדנט דעניטשענקה מטאראשצה ואתו גדוד חילים. אך גם הוא לא יכול להחזיק מעמד והכריח לעזוב את טעטיוב. הבנדיטים החריבו והרסו את הבתים הנשארים, והרגו את החולים שלא יכלו לעזוב את העיר. רוב הבורחים, שלא מתו בדרך, נמלטו לפוגרעבישצה. משם נתפזרו בערים: בילו־צירקוב, קיוב ואודיסה.

מאורעות והרפתקאות

I מאורעותיו של הירש שפיטאלניק (מנגן, בן מ"ד שנה)

הקומדנט הטעטיובי, דעניטשענקה, רדף את הבנדיטים של הסביבה עד חרמה. אלה שנפלו בידו המית. הדבר הזה העלה את חמתם של הבנדיטים וקרובי הנרצחים. הם התאגדו כלם לאגודה אחת, וגמרו להתנקם בדעניטשענקה, “הקומנדנט של הזידים”, את נקמת הדם השפוך.

ביום ג‘, ה’ ניסן 1920, בלילה, התנפלו “גואלי־הדם” על בית הקומיסריאט כדי להרוג את דעניטשענקה. על פי מקרה נהרג הקומיסר מקאשפירובקה בורמאס, שבא ביום זה לטעטיוב ונמצא בבית־הקומיסריאט. אחד הבנדיטים, אוסטרובסקי, בעל־בית־מרזח (מוצאו מזרע היהודים), זרק פצצה אל בית הקומיסריאט. הפצצה קפצה חזרה ושרפה את עיניו של אוסטרובסקי.

דעניטשענקה עם מתי מספר החילים שהיו אתו הצליחו לגרש את הבנדיטים. ביום ד' בבקר ערך דעניטשענקה את הלויה של הקומיסר הנהרג עם מנגנים וכלי שיר. הבנדיטים התאספו שוב. על הגשר התנפלו על הלויה ופזרוה. החילים האדומים שהיו עם דעניטשענקה גם הם בגדו בו ועברו לצד המתקוממים. בכל זאת עלה לדעניטשענקה לפלס לו דרך בין המתקוממים ולהימלט כשהוא רוכב על סוסו.

הבנדיטים חזרו העירה והתחילו להתנפל על היהודים ולהרגם באכזריות נוראה. הרבה בתים שרפו הבנדיטים ביחד עם יושביהם היהודים. אלה שהצליחו להמלט נרצחו בדרך. אלה שהתחבאו בבתי הנוצרים מכריהם, נהרגו אחר כך על ידי מכריהם.

אני ובני משפחתי שכבנו חבואים כל יום ד' עד השעה השתים־עשרה בלילה, במעוננו. לאזנינו הגיעה צעקת הנהרגים מבתי השכנים. בכל רגע חכינו לבקורם של הבנדיטים. בלילה גמרנו לבקש מפלט לנו בביתו של אחד האכרים. סרנו לביתו של האכר מקסים לאמבוצקי. אך הוא סגר את הדלת ולא נתננו לבוא אל ביתו. אנחנו עברנו את הנהר פַרכוּן, בדרך ירו אחרינו, אך הכדורים עפו מאתנו והלאה; נשארנו על חוף הנהר עד יום ה' בבקר. משם עברנו אל נאות־שדה של יאניצקה, הנמצא במרחק שתי פרסאות מהכפר, עברנו בנהר, כי פחדנו ללכת בדרך הסלולה, שלא יפגשו בנו הסיקריקים. הקרה אכלתנו. מי הנהר הגיעו עד הצואר. בכבדות שרכנו את דרכנו עד מעונו של יאניצקי.

יאניצקי קבל אותנו בסבר פנים יפות, כאורחים חביבים. הציע לנו לפשוט את בגדינו הרטובים וליבשם. אך אני חשדתי בו שפיו ולבו אינם שוים וזומם הוא להרגנו. הוא הרבה לשוחח חרש עם אשתו. לבסוף אמר בקול רם:

– לכי העירה והודעי את הנשמע שם!

פחדנו להשאר בביתו והלכנו לבקש לנו מחבוא אחר.

בדרך פגשתי את הסיקר פירדוּן. הוא הלך בחברת שני רעיו, בנדיטים כמוהו. אני נשאתי על זרועותי ילד בן חמש שנים. כשראיתי מרחוק את הסיקריקים מהרתי להתחבא בעמק. אשתי עם שאר הילדים התחבאו בשדה. אותי לא ראו. אך מצאו את אשתי ואת ילדי וחפצו להרגם. אשתי נתנה להם, כפר נפשה ונפש ילדיה, את כל כספה, שהיה בידה, גם את אדרתה ומטפחתה מעל ראשה, ועל ידי זה גאלה את נפשה ונפש ילדיה ממות. כאשר הבנדיטים התרחקו, הלכתי לבקש את אשתי וילדי, אז מסרה לי אשתי את אשר עבר עליה.

משם עברנו לכפר זוועניאטש, במרחק שתי פרסאות מהעיר. בדרך פגשנו את בנו של יאניצקי עם עוד שני בנדיטים. הם אימו עלינו להרגנו. בנו של יאניצקי ירה בנו, אך הכדור עף הלאה מאתנו. כפי הנראה, לא נמצאו יותר כדורים באשפתו. הבנדיטים גזלו ממני את המנעלים ביחד עם הערדלים ועזבו אותנו.

סוף־סוף באנו לזוועניאטשי, דפקנו על דלתות הבתים, הרבינו להתחנן לאסוף אותנו, אך שום אכר לא חפץ לאסוף אותנו לביתו. בלבות נשברים, רעבים וקפואים מקור שבנו חזרה. בדרך מצאנו שומירה ריקה. נכנסנו לתוכה ושכבנו בה מצומצמים ורועדים מקור שעות אחדות.

כאשר השעה כבר היתה מאוחרת בלילה עזבנו את השומירה והלכנו בדרך העולה לפוגרעבישצה, מהלך של שלשים ואחת פרסא. הלכנו בעקיפים, סחור־סחור, דרך שדות וחורשות. כך שרכנו את רגלינו חלק גדול מהלילה וכל היום. עיפים, חלשים, רעבים וקפואים מקור באנו לפוגרעבישצה. שם כבר יסדו יהודים בני רחמנים ועד, שדאג להמציא מזונות ומעון להפליטים. ימים אחדים נחנו שם, אחר־כך עברנו לאודיסה.

II מאורעותיו של משה גולקא (חנוני, בן ס"ג שנה)

יום ד' בשבוע, חמשה בניסן, 1920, כאשר התחיל הטבח בעיר, נמצאתי ברחוב. תיכף מהרתי לביתי. את הפתח הפונה אל הרחוב עזבתי פתוח ונכנסתי אל המחסן הגדול שבחצר. במחסן נמצא פתח טמיר ונעלם. עד מהרה התאספו גם השכנים אל המחסן. מספרם היה כמאה איש, אנשים, נשים וטף. כדי שהצעקות והבכיות של הילדים לא יגלו את מחבואינו, יעדנו בשביל הנשים והפעוטים מחבוא בעליה שעל המחסן. גם סכומי כסף נתַנו להן, כדי שיוכלו לפדות את נפשותיהן ונפש ילדיהן כאשר יפלו בידיהם של הבנדיטים.

יום ד' ויום ה' עברו עלינו בשלום. השגחנו דרך הסדקים שבמחסן וראינו את הנעשה בעיר.

בנדיטים, על פי הרוב צעירים ופרחחים, רדפו עם גרזנים בידיהם, אחרי היהודים שרצו כמשתוללים, לחפש להם איזה מחבוא, והרגו אותם באכזריות רבה.

כך ראיתי סיקר אחד דלק אחרי שלמה נגר, וכשהשיגו רצץ את ראשו בגרזן אשר בידו. סיקר אחר הוביל את בנו של יואל קצב, נער בן שמונה עשרה שנה, אל בית אביו. הנער הבטיח להסיקר שאביו ישלם כופר נפשו. כעבור זמן־מה ראיתי את הנער שוכב מת לא רחוק מבית הוריו.

יום ה' בלילה שמעתי גניחה אחורי הכותל של המחסן. יצאתי החוצה ומצאתי את בנו של פייסי קצב, נער בן שש עשרה. הצעיר היה פצוע קשה והדם שתת מפצעיו. הנער שאל לשתות. אנחנו הביאנוהו אל העליה, השכבנוהו על מטה, חבשנו את פצעיו והשבנו את רוחו באיזה משקה. יום ו' בבקר חדרה חבורה של בנדיטים אל העליה. ראש החבורה היה לולקי, צעיר כבן עשרים וארבע, מתושבי טעטיוב, שעבד בצבא. הנשים הרימו קול צעקה. כראות לולקי, כי הנער הנפצע עודנו חי, ירה בו והרגהו. אחר־כך פנה אל הנשים ודרש מהן כסף, הן מסרו שהיה בידיהן כסף ותכשיטים. הבנדיטים עזבו את העליה. הבנדיטים עברו דרך המחסן ושמעו קול שעול יוצא משם. כאשר הפתח היה כמוס ומוצנע חפצו להרוס את הקיר. אך אנחנו צעקנו מתוך המחסן, כי הננו יוצאים החוצה.

– עושו, חושו, זחלו החוצה! – צעק אלינו לולקה ביהודית.

עזבנו את המחסן. את כל כספנו שנמצא בידינו גזלו מאתנו. את שני בני שעבדו בצבא הציגו לבדם, ולולקי אמר להם:

– אתכם אהרוג ביריה, כי בולשביקים אתם!

בני מסרו לו סכום כסף, שהיה גנוז אתם, גם העתירו עליו את בקשותיהם והצדיקו את נפשם, כי לא עבדו בצבא ברצונם הטוב כמתנדבים, רק על פי קריאה והזמנה. והלא היו מחויבים למלאות את חובתם.

לולקי נעתר להם וקבל את כספם כופר נפשם. אחר־כך פנה אלינו:

– אם חפצי חיים אתם צאו ואספו את החללים והובילו אותם לקבורה!

הצעירים שבינינו נפוצו והלכו לבקש להם מחבואות אחרים. אך אנחנו, הזקנים, הלכנו לאסוף את ההרוגים.

בראשונה נכנסנו לביתו של אהרן פוציר. פוציר בעצמו נפצע קשה. בביתו מצאנו כעשרים וחמשה הרוגים. אשה אחת נהרגה בשעה שישבה על כסא, וכך נשארה יושבת וראשה כפוף על גבי השולחן. שני פעוטים בני שמונה, תשע שנים גנחו ונעו בשפתותיהם כדגים בעת ששולים אותם מן המים נעים בזימיהם. אנחנו שפכנו לתוך פיותיהם מעט מים, אך כבר לא יכלו לבלוע את המים ומתו.

את החללים שמצאנו בביתו של פוציר עזבנו שם והלכנו לאסוף את ההרוגים המתגוללים בחוץ. הלכנו אל בתי־התפלה. בתי־הכנסת של טעטיוב סמוכים הם זה לזה. בית־התפלה, בית־הכנסת ובית־המדרש עומדים על מגרש אחד. המגרש שבין בתי־התפלה היה מלא מפה לפה הרוגים, שהספיקו להביאם אחרים שעסקו גם הם באספת המתים. אני ועוד אחדים הלכנו אל הגשר הנמצא בקרבתה של הטחנה המימית, כי הודיעו לנו ששם בנהר ועל חופו נמצאים הרבה הרוגים.

הגענו אל הנהר וראינו שהוא מלא גופים של פעוטים ילדים וילדות, לבושים בגדי צבעונים שונים, ביניהם ילדים יונקי שדים. הבנדיטים חטפו את הפעוטים מזרועות אמותיהם והשליכו אותם אל הנהר, כפי הנראה נרצחו הפעוטים זה ימים אחדים, הגופים צפו על פני המים. לחתור אל ההרוגים לא יכלנו, כי המים היו עמוקים. לקחנו מקלות בידינו והתחלנו להעתיק את המים מן החוף, אז התחילו הגופים לשחות אל החוף. משינו אותם, הנחנום על סלמות ונשאנו אותם העירה. אצל בתי־התפלה כבר היו צבורות ערמות גדולות של חללים ולא היה מקום פנוי בשבילם. את גופותיהם של הילדים הניחו לפני הבתים הנמצאים בשכונתם של בתי־התפלה. כך עבדנו עד השעה הרביעית אחר הצהרים.

אז בא סטודנט סניטר עם שלש עגלות רתומות לשורים וצוה להטעין עליהן את ההרוגים. אנחנו התחלנו להניח את הגברים לבדם ואת הנשים לבדן. אך הסטודנט כבד אותנו ב“ברכה רוסית משֻלשת” וצוה להחיש את עבודתנו ולהטעין את ההרוגים מכל הבא בידינו.

העמסנו את ההרוגים על העגלות והובלנו אותם אל בית־הקברות. עוד מקודם נשלחו אנשים לחפור קברים. אז התאספו חוליגנים אחדים בבית־הקברות, התחילו מבזים את החופרים, מונים אותם בדברים ושופכים עליהם בוז וקלסה. גם ירו בהם והרגו שני יהודים. גם בעירה גופא נראו חוליגנים שכורים, נטפלו אל היהודים העוסקים במתים ומאימים עליהם להרגם. הכרחנו להפסיק את עבודתנו והלכנו שוב לבקש לנו מחבואים. אנחנו הסתתרנו בעליתו של ליטמאן. שם נשארנו עד יום א' בבקר.

ביום א' בבקר באה פלוגה של החיל האדום מפוגרעבישצה ביחד עם ראש הקהלה פינקעלשטיין וצוו עלינו לברוח. נמלטנו לפוגרעבישצה. ואחרי הרבה עמל, נדודים ומחסור באנו לאודיסה.

III מאורעותיה של חיה גורעביטש (בת שבעים שנה)

היה יום ד‘, חמשה ימים בניסן, בשתים־עשרה בצהרים. הסיקריקים פרצו העירה והטבח החל. אני, בעלי יוסיל־דוד גורעביטש, סוחר עורות, עם ילדינו, עזבנו את ביתנו והלכנו להתחבא בביתו של נחום חיים נודילס, הדר בשכונה של המרחץ. שם כבר מצאנו איזו עשרות אנשים, נשים וטף. עד יום ה’ לא קרה שם שום דבר. הבנדיטים, שהתחוללו בעיר, לא סרו אלינו. אך ביום ה' קרבה סיעה של בנדיטים מקומיים. אחדים מהם היו אנשים מבני שלשים ומעלה, אך רובם הגדול היו פרחחים בני ארבע־עשרה, שש־עשרה שנה. תיכף צויתי על שני בני שיתחבאו במרתף, כי בכל הפרעות וההריגות שעברו על טעטיוב לא בדקו הסיקריקים במרתף הזה. אני בעצמי נכנסתי אל חדר־המטות, ששם עמדו שתי מטות נמוכות והתחבאתי תחת אחת מהן. הבנדיטים פרצו הביתה, נשמע רעם יריות. היהודים שנמצאו בבית התחילו צועקים ומיללים. אחר־כך התחילו הפרחחים לחצוב בקרבנותיהם בגרזנים ובמגלים. שמעתי, בנדיט אחד דרש כסף מבעלי, והוא ענהו:

– כסף אין לי; קח לך את אדרתי.

אך הבנדיט דרש דוקא כסף. כאשר בעלי לא יכול למלאות את דרישתו, הכהו הבנדיט במגל על ראשו. בעלי התחיל צועק. הבנדיט הכהו פעם שנית. בעלי נפל על הרצפה, מפיו יז קצף, התחיל גונח ונפח את נפשו.

אחר־כך הציתו הבנדיטים את הקמטר ושאר הרהיטים, הנמצאים בחדר. העשן התחיל לחנקני. עזבתי את מחבואי. בבית התגוללו יותר משלשים הרוגים. אנשים, נשים וטף. ביניהם ראיתי את אשתו של יצחק חייט – רחל, אשה צעירה כבת עשרים ושש שנה. היא נהרגה ע"י כדור בצוארה. על לבה היו מונחים שלשת ילדיה הקטנים, שלָפתו את צואר אמם.

יצאתי אל המסדרון וראיתי את בני מרדכי, חשך משחור תארו. הוא ספר לי, כי הבנדיטים השליכו תבן אל המרתף והציתוהו באש. וברוב עמל הצליח להמלט מהעשן החונק. אני התחלתי לצעוק:

– מהר והצל את אחיך ליב!

אך את בני ליב כבר לא יכלו להציל ממות; הוא נחנק בעשן.

בתי אסתר, עלמה בת י"ח שנה, שלא היתה עמנו עד עתה, באה גם היא להודע את הנעשה. היא היתה פצועה בידה. להשאר פה לא יכלנו, ונמלטנו לעברים שונים לבקש לנו מחבואים. בני מרדכי רץ להתחבא בגנו של אכר מכרו. שם בגן נהרג. אני הלכתי אל הנהר. על חופו מצאתי הרבה הרוגים, ביניהם – גם אהרן קיבל. אני שכבתי על גופו של אהרן קיבל, בחשבי, מכיון שמתגוללים פה הרבה הרוגים, עוד לא יבואו הנה הבנדיטים.

בעת ששכבתי על ההרוג ראיתי שלש נשים, אחת מהן היתה בתי אסתר. הכרתיה במטפחתה. המים שם היו עמוקים. ובתי עם עוד אחת, מאלה שגרשו הפרחחים, טבעו בנהר. השלישית – בתו של אלי־נחומס שחה אל החוף והתחילה צועקת שאושיט לה את ידי. אני פחדתי לקום, פן יראו הבנדיטים שהנני חי, והושטתי לה את רגלי. בה אחזה בשתי ידיה ויצאה אל החוף. היא קרבה אלי והתחילה להתאנח. פחדתי שלא יבולע לי בגללה ובקשתי מאתה שתתרחק ממני. אז השתמטה הצדה. אחר זמן־מה מתה.

עד הערב שכבתי על ההרוג אהרן קיבל. התחיל יורד שלג. עזבתי את המת והלכתי לבקש לי איזה מקום להתחבא. חדרתי אל מרתף, שם נשארתי כל הלילה. בבקר השכם עזבתי את המרתף והלכתי אל הבית ששם נהרג בעלי. את הבית כבר לא מצאתי, הוא נכחד כלו באש. אך את בעלי מצאתי, מתגולל בחוץ, בטנו פתוחה, מעיו שֻפכו ואצלו מונחת אדרתו. מי הצילו מן הדליקה – אינני יודעת. עתה עמד חזיר ונבר בבטנו הפתוחה. סרתי לבית השכן, לקחתי שם שק גדול, הנחתי עליו את המת. שתי נשים שכנות עזרו לי. נשאנו את המת לביתי והנחנוהו על האצטבה שלפני הבית. אצל הבית השרוף מצאתי גם את גופו של אהרן יודקעס, חייט. כפי הנראה, התחבא על העליה, וכאשר העשן החל לחנקו הפיל את עצמו מעליה ונהרג. על אצבעו נשאר אצבעונו שתפר בו.

הלכתי לבקש מקום להתחבא. נכנסתי אל אחד הבתים. מצאתי שם שמונה נשים, שגם הן באו הנה להסתתר, מלבד המשפחה הגרה שם. יום ו' בערב, כאשר חפצנו לברך על הנרות, עשינו פתילות מאניצי פשתן שהוצאנו מבגדינו. מעט שמן מצאנו בבית ועל הפתילות האלה ברכנו על הנרות. אחרי שקדשנו את השבת נכנס הביתה בנדיט ודרש כסף. הסיקר אִיֵּם עלינו שיסגור את הבית מחוץ ויבעירנו באש. אספנו בינינו מאתים רובל ומסרנו לו. הבנדיט עזב את הבית.

שבת בצהרים הלכתי לבקש את בני אברהם, שהתחבא בביתו של מכרו. יהודי, ב“סֶקרט” שלו. מצאתי אותו בריא ושלם בגופו. חפצתי להשאר ב“סקרט”, יחד עם בני. אך בעל־הבית לא חפץ לקבלני, באמרו, כי צר המקום גם בשביל אלה הנמצאים שם ואי אפשר להוסיף עוד עליהם. עזבתי את בני והלכתי לבקש לי איזה מחבוא. בדרך פגשני הבנדיט לולקי ואמר לי: “אם חפצה חיים את לכי ואספי ברחוֹב את ההרוגים”. הבטחתיו שכך אעשה, וכאשר התרחק מעט גמרתי לשוב לביתי. אך אני הייתי כל־כך מבולבלת עד ששכחתי איפה נמצא ביתי, אחר־כך נזכרתי שביתי נמצא בשכונתו של אליעזר אידל מלמד. שבתי למעוני ונשארתי שם עד יום א' בבוקר. אז באו החיילים האדומים וצוו עלינו לברוח. אני עם עוד יהודים ברחנו לפוגרעבישצה.

IV מאורעותיה של אסתר־רודי פיקעס (בת מ"ב שנה)

ביום ה' בניסן, כאשר התחילה בטעטיוב השחיטה היינו אני ובעלי חיים פיקעס בן מ"ו שנה, סנדלר, עם ילדינו בביתו של אבא, משה קורול. שם נמצאו אתנו גם אחי הירש קורול, בן נ' שנה, ויעקב קורול, צעיר בן שש עשרה שנה.

כשהתחיל הטבח גמרנו לברוח אל הכפר המחובר לעיר, בחשבנו, כי איזה אכר ממכרינו יקבל אותנו אל ביתו. אך כבר לא היתה כל אפשרות לחדור אל הכפר. כל היהודים הבורחים נרצחו, הדרך המובילה אל הכפר היה מרוצף בחללים. הסיקריקים הרגו את היהודים באכזריות שאין כמוה. אלה שהתחבאו בנהד הוצאו משם ונרצחו.

אנחנו שבנו אל העיר וסרנו לביתו של אליעזר לוצקעס, הנמצא בשכנותו של בית אבא. אך תיכף התפרצו הביתה בנדיטים מזוינים באקדוחים ומוטות ברזל. בפנה אצל הדלת עמד הכן גרזן, אחד הבנדיטים חטף את הגרזן ומחץ את ראשו של בני יוסי, בן י“ח שנה. גם את אחי יעקב, בן ט”ז שנה, הרג הבנדיט בקרדום זה. לאחי הירש קורול קצצו את ידו ומת. גם את אשתו בריינה רצחו הסיקריקים באכזריות נוראה. הבנדיטים גלו את מחבואו של בני איציק בן עשרים שנה והמיתוהו. גם בתי הילדה חייקה, בת שתי שנים, נהרגה. כך הרגו הבנדיטים כל מי שנפל בידיהם באכזריות נוראה. כל המשפחה של אליעזר לוצקעס־קלאצמאן, בת שתים־עשרה נפשות, נכחדה כלה. ממשפחתנו נהרגו שמונה נפשות: בעלי, שני בני איציק ויוסי, ילדתי חייקה, שני אחי, אשתו של אחי הירש ובתו. סך־הכל נהרגו בביתו של אליעזר לוצקעס (קלאצמאן) כארבעים נפש, אנשים נשים וטף. בתוכם גם שתי נשים זקנות: אשתו של אליעזר לוצקעס, עלקע בת 65 שנים, ואשתו של נח גלעזער בת 68 שנים. הן שכבו תחת ערמות החללים ונחנקו. גם בני ישעיה היה כפסע בינו ובין המות. כשהוציאוהו מבין החללים כבר קלח מפיו ומחטמו הרבה דם. ברוב עמל עלה בידי להפסיק את קלוח הדם ולהשיבו לתחיה.

אני עם שני ילדים שכבנו חבויים תחת מטה בחדר השני וראיתי ושמעתי את כל הנעשה. לא רחוק ממני נרצחה האשה גנענדיל רחל פעפיס. לקחתי את מטפחתה ונתכסיתי בה, כדי שלא יראוני הבנדיטים.

לאחר שהבנדיטים עזבו את הבית, יצאה החוצה נכדתו של אליעזר לוצקעס, חנה, בת בנו דוד, נערה בת ט"ז שנה. היא חפצה לסגור את הדלת אחרי הבנדיטים, אך תיכף שב בנדיט אחד והרג את הנערה ביריה, הכדור מחץ את ראשה. היא נפלה ארצה מתה ביחד עם הילד שאחזה בזרועותיה. חזירים גררו את הילד וטרפוהו. בלילה שבו הבנדיטים והדליקו את הבית. באיזה מות מת בעלי – אינני יודעת. הוא או נשרף בשעת השרפה, או ברח ונהרג בדרך.

בלילה לקחתי אתי את שלשת ילדי הנשארים והלכתי אתם לביתו של בעריל שואב־מים. בביתו נשארנו עד שלשה ימים לפני חג הפסח. היינו שם יותר משלשים נפש. שלשה ימים לפני פסח פרצו הביתה בנדיטים מקומיים, גררו אותנו החוצה והובילונו בדרך העולה לבילו־צירקוב. היינו יותר משלשים נשים וילדים ורק שלשה גברים נמצאו בינינו. את הגברים, חיים נגר בן 40 שנה, יחיאל בעקער ואריה ליב סאראקער הרגו חיכף, מכלם נשארו יתומים קטנים. אחר־כך חפצו להרוג גם את הנשים והילדים. התחלנו לבכות ולהתחנן על נפשותינו. שתי נשים זקנות שנמצאו אתנו, הציעו להבנדיטים, שישאלו מקודם את פי הוולוסט מה לעשות אתנו, ובעצמם לא יעשו משפט. הבנדיטים הסכימו ולא הרגו אותנו ורק ענו אותנו בענויים קשים. הרבה נשים נאנסו. אחר־כך צוו עלינו לשכב ברפש והם בוססו אותנו ברגלי סוסיהם. לבסוף סגרו אותנו ברפת שנמצא שם. שני ימים נשארנו שם סגורים והתגוללנו בקרה ובטחב. ערב־פסח שחררו אותנו. הלכנו לבילו־צירקוב. בדרך דפק אותנו גשם שוטף. עיפות, רעבות, חלשות ורטובות עד העצמות מגשם שרכנו את רגלינו בדרך הארוך הזה. נשים אחדות עזבו את ילדיהן בדרך. הן שמעו מרחוק את צעקות ילדיהן, לבן שתת דם, אך ההכרח אלצון להכביד את אזניהן ולהקשות את לבן. אחרי רוב עמל הגענו לבילו־צירקוב ומשם לאודיסה.

V מאורעותיו של שמואל נוסובסקי

ירחמיאל גרינברג עזב את טעטיוב לפני שמונה שנים ויצא לאמריקה. בטעטיוב נשארו: אשתו גיטל, בתו פריל ובנו נחום. בימי ההרג היתה פריל בת אחת־עשרה ונחום בן עשר.

בימי הטבח נהרגו: אביו של ירחמיאל, שלמה, אחיו חיים, אחותו ברכה, אשתו גיטל, אחות אשתו, חנה שרה לאזעבניק ובעלה.

אני ועוד חמשים ושנים יהודים היינו חבויים בימי־הטבח במקום־סתר בחצרו של חוקר־הדין הפולני גילעביץ. והנה בא אלינו למקום־מחבואנו האכר סטעפן פלעבאק, אחד מאלה המעטים, שהצילו הרבה יהודים ממות, וספר לנו, כי בפלג השוטף שבקצה העיר מוטלים, פצועים ודבוקים זה לזה מקרח, בנו ובתו של ירחמיאל גרינברג. בימי הטבח היה הקור גדול מאד. בקשנו מאת פלעבק, כי ימהר ויציל את היתומים האומללים (כבר היה ידוע לנו, כי כל משפחתו של ירחמיאל נכחדה). פלעבק נענה לנו, מהר לשם ומשה את הילדים האומללים מן המים והביא אותם לביתו של גילעביץ. כאן חממו אותם, חבשו את פצעיהם, האכילום והשקום.

כשברחתי אני ומשפחתי מטעטיוב אמרתי לקחת אתי גם את היתומים, אך פלעבק הניא אותי ואמר: “לילדים ודאי תעשה רעה בזה, כי פצעיהם אנושים ומרוב טלטול ימותו בדרך, וגם לך ולבני משפחתך תעשה רעה גדולה, כי יהיו עליכם למשא”. בלב נשבר עזבתי את היתומים האומללים וברחתי עם בני־ביתי לבילו־צירקוב.

בבילו־צירקוב ישבתי כארבעה ירחים. והנה הביאו אכרי־טעטיוב לשם חבורה של ילדים יהודים, שנתיתמו בימי ההרג. ילדיו של גרינברג לא נמצאו בחבורה זו. נואשתי מהם ואמרתי, כי הם אינם עוד בעולם, משום ששמעתי, כי אכרי טעטיוב הוציאו מבית־החולים כחמשים ילד, שנפצעו קשה ולא היתה להם תקוה להרפא וקברום חיים. ולפי השערתי עשו כך גם ליתומי גרינברג. באמצע יולי 1920 עזבתי את בילו־צירקוב ובדרכי לאודיסה סרתי לטעטיוב, כי אמרתי, אולי אמצא שם דבר־מה מחפצי ורכושי. באתי לשם ומצאתי – שתי כפות כסף ושני מזלגי כסף, שהפקדתי בידי אכר אחד. חוץ מזה לא מצאתי כלום. אבל בטעטיוב נודע לי, כי ילדיו של גרינברג חיים ובריאים הם; הילד נמצא בטעטיוב גופה והילדה – בכפר הסמוך צ’ערעפינה, מהלך שבע פרסאות מטעטיוב. הלכתי לשם ומצאתי את הילדה בביתו של אכר. אשת האכר לא חפצה למסור את הילדה, כי נקשרה נפשה בה. גם הילדה עצמה כבר הסכינה עם האכר ואשתו ולא רצתה לעזוב את ביתם. רק אחרי כמה וכמה דברי פיוסים עלה בידי להשפיע על האכר והאכרה כי יתנו לילדה ללכת עמי. לילדה כחשתי ואמרתי, כי אביה שב מאמריקה והוא מחכה לה באודיסה. אז נאותה ללכת עמי והבאתי אותה ואת אחיה לאודיסה.

VI הילד נתן קריס (מפי אברהם טורי)

המשפחה קריס נכחדה כלה בימי הטבח. לא נשאר ממנה בלתי אם ילד אחד, נתן, בן ארבע. את הילד הזה אסף לביתו אכר אחד חשוך־בנים. האכר ואשתו השתדלו לקשור אליהם את לב הילד לאהבה אותם ולהשניא את היהודים. הם ספרו לו, כי היהודים הם רעים וחטאים וכי הם, היהודים, הרגו את אביו ואת אמו, את אחיו ואת אחיותיו. לא היו ימים מועטים ובלב הילד נשרשה שנאה עצומה ליהודים. מדי פגשו יהודי ברחוב מהר לברוח מרוב אימה ופחד. הוא למד לדבר אוקראינית ובקרוא אותו איש בשמו היהודי “נתן” צעק “איבן שמי!” אחד מקרוביה של משפחת קריס הצליח לרמות את הילד בשעה שהאכר ואשתו לא היו בביתם ולהביא את היתום לאודיסה. אבל גם כאן עדיין הוא מוסיף לדבר אוקראינית, מקלל את היהודים ודורש בחזקה, כי יקראו לו “איבן”…

ב

באוקרינה כולה אין אף עיר אחת, אשר בה שופך דם ישראל כמו בטעטיוב. “עיר־ההרגה” – זה השם, אשר יקרא לטעטיוב בדברי ימי־ישראל.

כמה אנשים מישראל נהרגו, נסקלו, נשרפו ונחנקו בקיוב, אי־אפשר לדעת אפילו בקרוב. בכל אופן נשמדו לא פחות מארבעת אלפים נפש.

לספר פרטי ההרג איני יכול. אין כח לכך. אספר רק על מאורעות עירי בכללותם.

הפרעות הראשונות בטעטיוב התחוללו בל“ג בעומר תרע”ט, הצורר סוקולוב וגדודיו עלו על עירנו. התיצבו בפניהם אגודת־המגן של היהודים והמיליציה העירונית של שלטון־המועצות. אבל לסוף בגדה המיליציה באגודת־המגן וסוקולוב נכנס אל העיר. מיד אסף את היהודים אל בית־הכנסת, דרש מאתם מאתים אלף רובל “קונטריבוציה” וזמן נתן להם לתשלום ה“קונטריבוציה” – שעה אחת. היהודים הביאו לו את הסכום האמור. אז דרש “הוספה” – חמשים אלף רובל. בינתים פשטו גדודיו על העיר, בזזו את החנויות, אנסו הרבה נשים והרגו עשרה צעירים מאגודת־המגן.

בכ“ז באב תרע”ט פרצו גיסותיו של סוקולוב שנית לטעטיוב, הרגו בעיר כשלש מאות איש, אנסו נשים לאין מספר ובזזו את כל העיר.

בכ“ד באלול תרע”ט פשטו על טעטיוב הטוטיוניקיים, הרגו בעיר ובשדה כעשרים איש ושסו את העיר.

בחנוכה תר"פ (1919) עברו הדיניקיים דרך טעטיוב. הם הרגו שנים־עשר איש, אנסו כמה וכמה נשים, פשטו את הבגדים מהעוברים ברחוב וגם שרפו כמה בתים של ישראל.

ולבסוף – ההרג הנורא של יום החמישי בניסן תר"פ (1920), אשר לא ימצא לו כח אדם לספר עליו.

בימים ההם נמצאה העיר בידי שלטון־המועצות. לקומנדנט נתמנה וויניטשענקה, איש בעל מרץ רב. הוא נתן את לבו לבער את השודדים שבסביבה, אשר רעצו את היהודים זה כמה ולעתים תכופות התנפלו על העיר. מובן מאליו, כי מיום ליום גדלה שנאת השודדים לוויניטשענקה והם הרבו להלהיב את האכרים, כי יעלו על העיר וינקמו ביהודים, שכולם קומוניסטים, ובוויניטשענקה מגינם.

בעיר נמצאה, מלבד חיל־המשמר במספר שלשים איש, גם אגודת־מגן של צעירים יהודים, שעליה כבר ספרתי. אבל לבסוף הוכרחה האגודה המיוחדה הזאת לחדול מהיות. אכרי־המקום התרו בחברי האגודה, כי אם לא יפרקו את נשקם תעשה בהם כלה. אז הביאו הצעירים היהודים את נשקם אל הוולוֹסט והאכרים יסדו בעצמם אגודת־מגן, כביכול.

הנה כן, הכל כבר היה מוכן לפורעניות – השנאה לוויניטשענקה וליהודים מצד זה, ושלטון הגוים בעיר מצד זה. ובחמישי בניסן (יום הרביעי בשבוע) פרצו אל העיר המוני פרטיזנים מזוינים. אליהם נתחברו תיכף אחדים מחילי־המועצות. וויניטשענקה והחיילים המעטים, שנשארו נאמנים לו, הספיקו להמלט. אגודת־המגן של הגוים ואכרי־המקום נוספו גם הם תיכף על הרוצחים. בראש אכרי־המקום עמדו שני חוליגנים מפורסמים ליולקא ואיסאק – והטבח והשרפות החלו. הרוצחים הקיפו את כל בתי־היהודים והרגו את יושביהם באכזריות נוראה, שלא נשמעה כמותה בעולם. קצצו את ידיהם ורגליהם, חתכו אותם אברים־אברים, פשטו אותם ערומים וענו אותם בכל מיני ענויים קשים. לא היתה מיתה משונה, שלא בררו אותה הרוצחים לקרבנותיהם. אין הפה יכול לספר ואין האוזן יכולה לשמוע. ההרג והשרפות ארכו שלשה ימים רציפים. בתים רבים – ובתוכם גם בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות – נשרפו. רוב היהודים נהרגו.

במחסנו של יצחק ריבאק התחבאו כמאה גברים, וגם אני בתוכם. הרבה נשים וילדים נחבאו גם באותה חצר באגף סמוי מן העין. ביום הששי, הוא היום האחרון להרג, התפרצו אל החצר אחדים מאכרי־המקום. בראשונה גלו את מחבואם של הנשים והילדים. כפי הנראה כבר רוו דם דַים, כי על־כן לא הרגו בלתי אם ילד אחד. את הנשים פשטו ערומות ולקחו את כל אשר מצאו אתן. אחר־כך גלו את מחבואנו. בזזו את כל מה שמצאו בידינו וצוו עלינו לצאת תיכף לאסוף את החללים. רבים מחבורתנו ברחו למקלט אחר. השוחט ובניו ועוד יהודים אחדים, וגם אני בתוכם, יצאנו לאסוף את החללים. עד הערב אספנו כאלפים חלל; רבים מהם היו חללי־אש, כי נשרפו בבתי־הכנסיות ובבתי־המדרשות, אשר שם התחבאו. לסוף הוכרחנו להפסיק את עבודתנו, כי רבים מאכרי־המקום הציקו לנו מאד. ביחוד דרשו מאתנו כסף ובידינו לא נמצא עוד כלום, כי את הכל כבר לקחו הרוצחים, אשר גלו את מחבואינו. ובראותנו, כי היום הולך ומחשיך ובכל רגע צפויים אנחנו למות, קמנו וברחנו לאחת העליות הנסתרות והעלינו אחרינו גם את הסולם לבל יודעו עקבותינו. בעליה ההיא שכבנו רעבים וצמאים עד יום הראשון.

ביום הראשון בבקר נשמעה פתאום צוחה ברחוב: “יהודים, צאו מן החורים!” זה היה קולו של ראש־העיר. גם הוא ברח לפוגרעבישצה כשהחל ההרג, ועכשיו שב. גם וויניטשענקה שב עם שבעים חיילים ותותח אחד. תיכף כששבו פרצה מלחמה ביניהם ובין הפרטיזנים, ואף כי וויניטשענקה וחיליו ראו, כי אין שום תקוה להם לנצח את המון הפרטיזנים, הוסיפו לירות ולהלחם למען תת בינתים יכולת ליהודים לברוח מעיר ההרס וההריגה. זאת היתה הקריאה של ראש־העיר. ואמנם היהודים מהרו לעזוב את מחבואיהם, ירדו מן העליות, עלו מן המרתפים, אספו בחפזון את שארית הפלטה, אשר יכלו לקחת אתם, ובשעת מלחמה ורעם יריות ברחו אל הערים הקרובות. רבים מהם נהרגו או נפצעו בדרך, מעטים מהם הצליחו להמלט חיים.

חייב אני להעיד, כי מבין הנוצרים תושבי העיר נמצאו גם כאלה, אשר היו לסתרה ליהודים וגם נהלו אותם בימי ההרג בלחם. ביחוד הצטינו בזה שופט־השלום טשירַץ, חוקר־הדין הפולני גילעוויטש והאכר סטיפן פלעבַק. שלשה אלה הצילו הרבה יהודים ממות וגם האכילום והשקום כל אותם הימים.

לסוף עוד פרטים קטנים, שמהם אפשר ללמוד הרבה:

אחד ממכרי התחבא בבית־המדרש. הוא ספר לי, כי ראה בעיניו איך פרצו אחדים מן הרוצחים לבית־המדרש, הוציאו מארון־הקודש הרבה ספרי־תורה, השליכו אותם על הקרקע והציתו בהם אש. אחר־כך הרגו באותו בית־המדרש ארבעה גברים ושתי נשים. לאחר שיצאו הרוצחים נמלט מכרי, כי אחזה האש בכל פנות הבית.

ביום החמישי, הוא יום השני להרג, עזבו הרוצחים לזמן־מה את העיר. אז נמצאו עשרה יהודים, שיצאו ממחבואיהם לאסוף את ההרוגים והשרופים, שהתגוללו ברחובות, ולקברם. ובשעה שעסקו בחפירת הקברים התנפלו עליהם רוצחים והרגו מהם ארבעה אנשים, ששת הנשארים נמלטו.

(ב.טורון).

טעלעפינה (מחוז טשיגירין, פלך קיוב)

א. מאורעותיו של הפרוביזור חיים טורטשין

I

המהפכה של שנת 1917 מצאה את כותב הטורים האלה בעירה הקטנה טעלעפינה, הנמצאת במרחק שלשים פרסא מסמילה (התחנה המרכזית – בוברינסקיה) וחמשים פרסא מיעליסבטגראד.

אני החזקתי בחכירה את האפותיקה העירונית, שהלקוחות שלה היו לא רק גרי־העירה, אלא כל עשרים האלף תושבים של הוולוסט הטעלעפינאי.

עד סוף חדש אוקטובר 1918 לא הפרעה המנוחה בעיר. בנובמבר התחילו מרננים, כי האַטמן הורד מכסאו והשלטון עבר לידי דירקטוריום עם פטליורה בראשו. עתונים לא נתקבלו ואת הנעשה בקיוב לא ידענו. לא עברו ימים רבים וגדוד קוזקים פטלוריים כשלש מאות איש נכנסו לטעלעפינה. רובם היו מגרי העירה או מכפרי הסביבה. תיכף בהכנסם התחילו סובבים בבתי־היהודים ודרשו שימסרו להם את הנשק שנמצא בידי היהודים. גם הזהירו, שכל מי שלא ימלא את פקודתם מות יומת. כאשר היהודים לא יכלו למסור להם נשק שלא נמצא כלל בידם, התחילו הקוזקים דורשים “כופר־נפש”, קונטריבוציה. היהודים נתבעים ונותנים. כאשר הקוזקים קבלו את סכום הכסף שדרשו, הכפילו את דרישתם. היהודים נאנחים ומריקים את כיסיהם. כך רעצו הפטלוריים את יהודי טעלעפינה כל העת שהתמהמהו בה.

בכלל לא נמצא בימים האלה בעירות הקטנות שום רשות ושלטון. החוליגנים המקומיים מתחוללים כאות נפשם, חומסים ושוסים את היהודים, מענים אותם ושופכים את דמם.

בימים האלה התחילו מתקבלות ידיעות מחרידות מהתחנה בוברינסקיה, הרחוקה מעירנו עשרים וחמש פרסא. הקוזקים חוטפים את היהודים הבאים אל התחנה, או חודרים אל הקרונות ומוציאים משם את היהודים הנוסעים, חומסים את רכושם ואחר־כך הורגים אותם. באופן כזה רצחו כמה עשרות נפשות, טבעו אותן בנהר. אחר־כך שלו את גויותיהם של ההרוגים מן המים.

בימים ההם הופיע על האופק הטשיריגיני האַטמן קוטצורי (נתפס בשנת 1920 על־ידי חיל המועצות בקרבת התחנה קאמינקא, ועל התחנה הועלה לגרדום). תחת פקודתו של קוטצורי נמצאו כמה מאות סיקריקים פרשים ומזוינים כדבעי. כל הימים שהגרמנים והאוסטריים החזיקו באוקרינה נמצא קוטצורי עם הכנופיה שלו ביער הגדול “חולודני־יאר” שבין פונדוקליובקה וטשיגירין. כל נסיונותיהם של הגרמנים והאוסטריים לתפוס את קוטצורי – עלו בתוהו.

כאשר השלטון עבר לפטלורי פשט קוטצורי והכנופיה שלו על כל העירות שבמחוז טשיגירין: קאמינקא, אלקסנדרובקא, זלוטופולי, סטאבידלה והנשארות. הסיקריקים חמסו את הבתים והחנויות, אחר־כך הטילו על היהודים סכומים גדולים קונטריבוציה.

גם אל טעלעפינה פרץ קוטצורי ומחנהו. אחרי חמסם את הבתים והחנויות אלצו את היהודים לשלם להם סכום הגון קונטריבוציה.

אחרי הקוטצורים התחילו חבורות קטנות שונות של סיקריקים תוכפות את בקורן לטעלעפינה והפילו את מוראתם ופחדם על היהודים. כך נמשך הדבר חדשים אחדים.

כמעט בכל לילה חדרה סיעה של סיקריקים אל העיר וחמסו את הבתים. אמנם נמצאו בטעלעפינה שומרים יהודים, שסבבו את העיר בלילות. אך נשק לא היה בידיהם ולא יכלו להתגרות בשודדים שהתנפלו על העיר. נשקם האחד של השומרים היה: צוחותיהם וצריחותיהם; כאשר פרצו העירה החמסנים, התחילו השומרים צועקים ושואגים. אז התעוררו כל אנשי העיר משנתם והקימו קול זועות. צעקותיהם של חמש מאות איש (בעירה נמצאו כמאה וחמשים נפש) הפחידו את הסיקריקים והם עזבו את העיר, אחרי שהספיקו לשדוד שנים שלשה בתים.

בכל לילה נפצעו יהודים אחדים. הרוגים לא היו. כך נמשך עד 1 למאי 1919.

הרוצחים שפרצו לטעלעפינה בליל 1 במאי תפשו את השומרים היהודים, השליכום אל מרתף וסגרו בעדם, גם צוו עליהם לבלי הקם שאון, אם חפצי־חיים הם. רק שנים מהשומרים לא נפלו בידי הסיקריקים (אחד מהם היה בעל הבית שהאפותיקה נמצאת בו). אלה השנים, כשראו את הסיקריקים קרבים אל האפותיקה, הרימו קול שאון. הרוצחים ירו בהם והרגום. אלה היו הקרבנות הראשונים בטעלעפינה.

לא עברו עשרה רגעים אחרי רעם היריות, והנה הסיקריקים חדרו דרך חלון אל האפותיקה עם אקדוחיהם המכוננים מול פני.

במשך שתי שעות ענו אותי הסיקריקים ואימו עלי להרגני. הם שדדו כל כספי. בדקו בכל התבות, הארגזים, הארונות והקופסאות שנמצאו בהאפותיקה. אחר־כך בקרו את תעודותי, צוו עלי שבמשך שעה לא אמוש ממקומי ולבלי אקים שאון, כי בנפשי הוא – ועזבו את הבית. בלילה ההוא חמסו עוד שני בתים ופצעו בעל־בית אחד, שמת מפצעיו. וכן היו בלילה הזה שלשה קרבנות.

אחותי, שעבדה בתור רופאה בהוולוסט הטעלעפיני, באשר נודע לה על־דבר ההתנפלות על האפותיקה ושאר הבתים עם קרבנות אדם, מהרה תיכף בקומה משנתה אל האפותיקה. במצאה אותי חי ובריא, התעלפה מגודל שמחתה.

II

ביום 2 למאי כבר רננו שגריגוריוב בגד בשלטון־המועצות. אחרי ימים אחדים הגיעו ידיעות על אדות הפרעות וההריגות בזלוטופולי, שנמשכו ימים אחדים (זלוטופולי רחוקה מטעלעפינה 25 פרסא). העירה היתה נבוכה. שמועות תוכפות הגיעו מערי הסביבה. קאמינקא, סמילה, פונדוקליובקה (אלקסנדרובקה) ושאר ישובים על אדות הפרעות וההרג שעורכים הגריגוריובים.

האטמוספירה הפוגרומית התחילה להיות נכרת יותר ויותר. יהודי טעלעפינה מתמוגגים מפחד וכבר מבקשים הם פנות חבויות להתחבא. והפרובוקציה עושה את שלה, מלהיבה את ההמון בבדותות ושקרים. גם ביום יראים היהודים להראות בחוץ ויושבים סגורים בבתיהם. ובלילה הם מחזרים על הפתחים של בתי האכרים מכריהם ומבקשים בדמעות לינת לילה. אך האכרים כבר אינם חפצים לאסוף את היהודים לבתיהם, באמתלא, שפקודת גריגוריוב חזקה שכל נוצרי שיחזיק יהודי יבעירו את ביתו באש. וכך הפרץ בין היהודים והנוצרים המקומיים הולך הלוך והתרחב. הדבות והעלילות, שבראה הפרובוקציה, הולכות ונשרשות בלבות של ההמון הגס. הישרים שביניהם מסתירים את שנאתם בחבם, והבריונים שבהם משיחים בפרהסיה, שצריכים להשמיד את היהודים ולהצית את בתיהם באש, היהודים חושבים מחשבות לעזוב את העיר בהמון. אך אנה לברוח? הדרכים משובשים בגיסות של הגריגוריובים וכל מי שנופל לידיהם שוב לא יראה באור החיים. האכרים אינם חפצים להוביל את יהודים בעגלותיהם בעד כל מחיר. היהודים נדהמים ואובדי־עצות.

ואצל בתי האכרים כבר עומדות חביות מים, כדי לכבות את האש שתצא מבתי היהודים ותאחז בבתיהם. גם איקונין של קדושיהם כבר יצהירו בחלונותיהם כתריס בפני הפורעניות, כאשר יפרצו הגריגוריובים לתוך העיר להתנקם ביהודים. ידעו כי פה דרים בני אמונתם ויפסחו על בתיהם.

מוגים ונפעמים מחכים אנו לביאתם של הגריגוריובים. יודעים אנו שביאתם תביא את המות, ובכל זאת היינו חפצים שיחישו את מעשיהם… יחישו את הקץ וחסל… להמשיך הלאה חיים כאלה עם חרב מתהפכת תלויה על ראשינו – כבד מאד. ובמח מנקרת מחשבה: אפשר יותר טוב לאבד את עצמו לדעת?…

ובכל יום מתקבלות ידיעות על אדות הריגות וטביחות בערי הסביבה. הנה גם טשערקאסי שתתה מכוס התרעלה… והלבבות מתמוגגים מפחד והמוח נקרש בעצמות. גם הבנדיטים המקומיים מחכים בכליון עינים לביאתם של הגריגוריובים להשמיד את היהודים. שיהיו המתחילים ב“מצוה זו”. מפחדים הם לקבל עליהם את האחריות.

כאשר אחד מהחוליגנים העירונים עורר את השאלה הזו במועצה של הוולוסט: מדוע אינם נגשים גם בעירנו להרוג את היהודים, כמו שמתנהגים בכל הסביבה? – קבל מענה מאת הלבלר של הוולוסט:

– אם טוב בעיניך, היֵה אתה המתחיל. אני אינני חפץ להשתתף אתך בעבודה זו.

הרבה יהודים חותרים לעזוב את העירה באפלולית הלילה, אף כי יודעים הם שמעמידים בסכנה את נפשם ונפש בני־ביתם.

נם אני ואחותי הרופאה לבשנו בגדי אכרים, לקחנו מקלות־נודדים בידינו והתחלנו לעלות רגל. תעינו מכפר לכפר ודפקנו על דלתי־האכרים, שיסתירו אותנו עד יעבור זעם. והנה בכל מקום בואנו קבלו אותנו בסבר פנים יפות. את אחותי בתור רופאה של הוולוסט ואותי בתור אפותיקר. אבל גם אכר אחד לא נאות להכניס אותנו אל ביתו, בשעה שאחותי סכנה הרבה פעמים את נפשה בשביל האכרים. בכל הרַיון של הוולוסט התחוללו אז כל שלשה מיני הטיפוס בבת־אחת: טיפוס־החברברי, טיפוס־הבטן וטיפוס־החוזר. אחותי רפאה את האכרים החולים ממש במסירת־נפש. היתה מונעת שֵנה מעיניה ונודדת כל העת מכפר לכפר להמציא רפואות לחוליה.

באין ברירה שבנו חזרה לטעלעפינה, יושבים ומחכים לפרעות, כמו לגאולה ופדות, ושפתינו מרחשות בלי הרף את הפתגם האוקראיני:

“!Hexai бyдe ipшe, aбi iншe"

“הלואי שישתנה המצב, אפילו לגריעותא”.

כך עבר עד 12 מאי.

החוליגנים המקומיים כבר קצה נפשם לחכות ימים ושבועות. נמנו וגמרו לקבוע את יום הפרעות ליום 12 מאי 1919, שאז הוא יום השוק. אל העירה התאספו המונים־המונים אכרים, בעגלות שקים רקים ודלוסקאות למלאותם מביזת היהודים.

אנחנו היהודים עוד לא ידענו, כי כבר נקבע היום המוכן לפועניות. אך ידענו כי הצרה קרובה. אספנו סך מסוים ושחדנו את ראש החוליגנים כדי שיעצור בעד הפרעות אם יפרצו.

בשעה האחת־עשרה בבקר נכנס אל האפותיקה אכר אחד ממכרי והודיע לי שבעוד שעה יתחילו הפרעות. אני נשארתי על מקומי ולא סגרתי את האפותיקה. עברה כשעה אחת והנה נשמעה יריה סיגנלית והפרעות התחילו. אך ראש־הבריונים שקבל שוחד, עם איזה אכרים בעלי־השפעה, נכנסו בעובי הקורה ולא נתנו לפרעות להתפרץ. כעבור חצי שעה נפסקו.

אכרי הסביבה התלוננו אמנם על הבריונים המקומיים, שעל פי הזמנתם באו אל העיר ובטלו ממלאכתם, ועתה הם צריכים לשוב לכפריהם בידים ריקות. אך שומע לא היה להם.

אחר־כך נודע, שמקבלי השוחד לא בטלו את הפרעות, רק דחו אותם לשלשה ימים. הם הביאו בינה בלב האכרים המקומיים שלא טוב בשבילם לערוך את הפרעות ביום השוק ולחלק שלל עם אכרי הסביבה, רק דוקא ביום פשוט, ואז כל רכוש היהודים יפול בידיהם ולאחרים לא יהיה שום חלק בו. מובן שהאכרים המקומיים הסכימו לזה בחפץ־לב.

ביום 15 למאי נכנס אל האפותיקה החובש הנוצרי והזהיר בנו שלא נלון הלילה בעיר, כי הלילה הזה מוכן לפורעניות.

אני ואחותי לנו בכפר סמוך לעירה. בשעה העשירית בלילה התחילו הפרעות. החוליגנים התפשטו על בתי־היהודים וחמסו אותם.

וכך היה סדר הפרעות:

חבורה של סיקריקים קרבו אל בית יהודי וירו שתי פעמים. היהודי ובני־ביתו נמלטו, ואז חדרו הסיקריקים הביתה והתחיל השוד והחמס. מקרי הרג בלילה הזה לא היו. כנראה, יראו הסיקריקים המקומיים לקחת על עצמם את האחריות של שפיכות־דמים, בפחדם מפני נקמתם של הבולשביקים. גם האפותיקה לא נחמסה בלילה הזה. בשעת הפרעות הכריזו:

– אל תגעו באפותיקה, בבית של החברה לקרדיט ובחנות הקואופרטיבית של האכרים!

מובן, שהייתי שבע רצון מזה שבית־האפותיקה נצול. אך שמחתי היתה עד ארגיעה.

ביום ו', 16 מאי, נכנס החובש הנוצרי אלי והזהירני לעזוב את העירה, כי החוליגנים מתכוננים לערוך טבח ליהודים. נקל ליעץ, אך באיזה אופן להוציא את הדבר לפועל. שום אכר לא יחפוץ להוביל יהודי בעגלתו בכל מחיר. לאשרי, צחקה לי השעה. מכפר אחד בא אכר לקחת את אחותי אל בנו החולה. אחותי אמרה שתסע אתו, רק בתנאי אם יקח אתו בעגלתו גם אותי. האכר נאות. נסענו יחד ולנו בכפר. ביום השני שבה אחותי העירה להביא משם סמי־מרפא. אני נשארתי בכפר.

כאשר אחותי שבה חזרה אמרה אלי:

– את כל חפצי ומטלטלי הבאתי אתי.

הבנתי מדבריה שהפרעות נמשכו וגם בית־האפותיקה נשדד ומכל חפצי ורכושי לא נשאר מאומה. אך כאשר נודע לי שגם הפעם לא היו קרבנות אדם אמרתי: “גם זו לטובה”. גם הפעם שלחו החוליגנים רק בחמס את ידיהם. אחותי אבדה את כל שמלותיה, ספריה ומכשיריה. זאת היתה התודה שקבלה בעד עמלה הרב לטובת האכרים ומלחמתה בחרף־נפש עם מחלות הטיפוס השונות ושאר חוליים שהתחוללו בכפרי הסביבה. להשאר עוד בכפר לא יכולנו. האכרים מאנו לטפל בנו.

חפצנו לשכור עגלון שיוביל אותנו לאיזו עיר. מגמת פנינו היתה ליעליסבטגראד. (אנחנו לא ידענו שבימים האלה, 17־15 מאי, מתחוללים שם הגריגוריוביים). הצענו מחיר גדול, אך האכרים ספרו, שהסיקריקים אורבים בצדי הדרכים והורגים כל יהודי שנופל בידיהם.

בלב נשבר שבנו לטעלעפינה.

ביום 20 במאי, בשעה העשירית, נשמע פתאום צלצול פעמונים. היהודים כבר ידעו את פירושו של צלצול זה ורצו כמשתוללים לבקש להם מקומות להסתתר בהם. אני התחבאתי בבית אכר. בנו של החובש סר אל מחבואי וספר, שהיהודים קומוניסטים התנפלו על אכרי אוליאנינה (כפר במרחק שבע פרסאות מטעלעפינה), והרגו את כולם. עתה קוראים לאספה את כל האכרים של הוולוסט להתנקם ביהודים. במשך שעה אחת התאספו כעשרת אלפים אכרים. האכרים הודיעו ליהודים שאם אמת הדבר שהיהודים התנפלו על נוצרים והרגו בהם, אז ישמידו את כל היהודים, לא יחיו כל נשמה.

כל ההמון כאיש אחד חשו לאוליאנינה להודע אם יש איזה קורטוב של אמת בפי השמועה.

והנה – בלהה!

ביער לא רחוק מהכפר, התגוללו הרוגים אחדים.

חבורה של סיקריקים לא יכלו לחלק ביניהם בשלום את שלל היהודים שחמסו, ותהי חרב איש ברעהו. במקרה הזה השתמשו הפרובוקטורים והעלילו על היהודים, שהם התנפלו על אכרי הכפר אוליאנינה והרגו בהם. עתה קראו אספה להתנקם בהיהודים. אך הפעם העלילה לא הביאה פרי. האכרים לא נתנו אוזן קשבת להפרובוקציה. נרצחו ביום הזה רק שני יהודים.

כל זה קרה ביום ג' 20 מאי 1919.

הימים ד‘, ה’, ו' ויום השבת עד 25 המאי עברו במנוחה. התחילו לחדור לטעלעפינה שמועות מרגיעות: הגריגוריוביים פונים עורף לחיל־המועצות. ידיעות כאלה נתקבלו גם מטשערקאסי, בוברינסקיה, זנאמינקה. מקמינקה נתקבלה טלפונוגרמה שבחרקוב היתה תבוסתם של הגריגוריוביים שלמה.

בחשבי על הידיעות המתקבלות, התגנבה מחשבה בלבי: “אם באמת הגריגוריוביים נרדפים מחיל־המועצות, הלא אז מוכרחים הם להתרחק מהמסלות הצרוריות בוברינסקיה־זנאמינקה ולעבור סחור־סחור במשעולי־הכפרים. ואז הוא למעלה מכל ספק שיעברו דרך טעלעפינה”. גליתי את מחשבותי ליהודי טעלעפינה וגם הם הסכימו עמדי. במשך שנים־שלשה ימים פחדו ויראו. אך בכל־זאת, אחרי מפלתם של הגריגוריוביים התחילה האטמוספירה מעט־מעט להתבהר. הרוחות נרגעו והיהודים התחילו להראות ברחוב.

IV

ביום א', 25 מאי, הודיעו על־ידי הטלפון מקאמינקה, שלאורך כל המסלה בוברינסקיה־זנאמענקה נעלמו הגריגוריוביים. היהודים שאפו רוח, התאספו לבית־הכנסת להתפלל גם לשפוך את לבותיהם בתודה לאל עושם בתהלות דוד. רק אני הייתי האחד שלא ידע שלוה בנפשו, נדמיתי כאבל בין השמחים. בלבי נקרה המחשבה, שבודאי יתפרץ לטעלעפינה איזה קטע של המחנה הגריגוריובית ויעשו שמות בעירה. הרעיון הזה נקר כל העת במוחי ולא נתן מנוחה לי אף לרגע… אבוי, נבואתי נתקימה בו ביום!

בשעה השניה בצהרים סר אלי מכרי בונדרובסקי, צעיר בן כ"ח שנה, עשיר ומכובד על הבריות; הוא ספר לי, שבדרך פגש שני פרשים. הם שאלוהו:

– הנך יהודי?

– כן.

– ואנה פניך מועדות?

– אל הרחוב.

– לך לדרכך!

אנחנו עוד לא ידענו מכל הנעשה בעירה, למקרה הזה לא נתנו שום ערך. בימים האלה עברו כפעם בפעם הרבה פרשים דרך העירה.

באפותיקה, השדודה והפתוחה למחצה, נמצאנו: אני, אחותי, בונדרובסקי, בעלת בית־הרחיים ראפאלוביטש והאחים השניים (קוזינין) קושניר. רובם של הנאספים לא עלה על דעתם, שהמות אורב להם מאחריהם וזאת היא שעתם האחרונה. האשה סימא ראפאלוביטש בכתה בכי תמרורים ושפכה את נסך דמעותיה לזכר אחיה ואחותה שנרצחו על־ידי הגריגוריוביים זה שלשה ימים בקאמינקה. בונדרובסקי מהר אל הפוסטה להודיע בטלגרמה לזלוטופולי אל אחותו, כי בני משפחתו כולם הם בריאים ושלמים. האומלל, הוא לא ידע, כי כעבור שתי שעות גם הוא, גם אחיו, כבר יהיו שוכני עפר.

אנחנו כולנו ישבנו בבית־האפותיקה. עברו כשתי שעות. והנה לפני החלון עבר פרש, אחריו עוד פרשים אחדים. אנחנו יצאנו החוצה והנה המונים פרשים בערך כאלף וחמש מאות פרצו העירה. עברו רגעים אחדים, הפרשים הקיפו את העירה מכל רוחותיה. הקושנירים ברחו. אני, אחותי ובונדרובסקי נשארנו באפותיקה וסגרנו את הדלת בעדנו. אחרי רגעים אחדים קרבה חבורה של פרשים וצוו לפתוח להם את הדלת, ואם לא – ישברוה וכל הנמצא בבית ירה יירה. אחותי יעצה לבלי לפתוח. אך אני ידעתי שהתנגדותי לא תביא לנו שום תועלת ופתחתי את הדלת. פרצה הביתה חבורה של סיקריקים. ביניהם נמצא גם אינטלינט אחד, כנראה, אופיציר. האופיציר התחיל לבדוק בכיסינו, כל הכסף שנמצא בכיסי ובכיסו של בונדרובסקי לקח לו. גם כספה של אחותי גזלו ממנה וגם את האצעדות והטבעות חלצו מעל ידיה ואצבעותיה. שאר הסיקריקים התחילו לפשוט מעלינו את בגדינו. בונדרובסקי נשאר בכתנתו ובתחתונים שעל בשרו. עלי השאירו הסיקריקים, מלבד הלבנים שעלי, גם המכנסים והפוזמקאות. בהם היו גנוזים שארית הפלטה, ארבע מאות רובל, שנשארו לי מחמש שנות עבודתי בטעלעפינה. בכסף הזה עלה לי ולאחותי, אחר־כך כאשר פסקו הפרעות, לשכור עגלה ולנסוע ליעליסבטגראד.

כאשר נודע לאופיציר, שאחותי היא רופאת הזעמסטווה. השיב לה את הטבעות שגזל ממנה. אך בדרך חמס אותן סיקר אחר באמרו:

– הלא סוף־כל־סוף יגזלו אותן מידך, ומה איכפת לך אם ישארו בידי?

אני ובונדרובסקי היינו בטוחים, כי גם אותנו יהרגו תיכף. אך אחר־כך נודע לנו שגמרו לבלי לרצוח יהודים יחידים. חפצים לאסוף את כל היהודים ולהשמיד את כולם בבת־אחת.

אחרי אשר פשטו מעלינו את בגדינו התחילו גוררים אותנו אל הוולוסט. אני התחלתי לצעוק בכל כחי אל אחותי:

– בואי גם את עמי, דורה!

אך הסיקריקים אימו עליה, אם תלך אל הוולוסט, אז יהרגוה שם.

אחותי נשארה בבית־האפותיקה, וכפי שספרה לי אחר־כך, הפרזה: “בואי אתי, דורה!” צלצלה כל העת במוחה ולא נתנה דמי לה; היא חשבה שאלה הם המלים האחרונות שבטא אחיה לפני מותו.

ידעתי שמובילים אותנו כשיות לטבח. בינתי הסתתרה… על כל שעל עמדו גריגוריוביים מזוינים ברובים וכוננו אותם עלינו, אם התעכבנו לרגע או הבטנו לצדדין… רעיוני נבוכו… צעקתי צעקה גדולה ומרה… המות הביט ישר אל עיני בכל איומיו… יריה וקץ לחיים… בנפש מדוכאה ובמצב־רוח כזה הגענו אל הוולוסט.

### V

בוולוסט נמצאו כבר בערך כעשרים יהודים שנפלו בידי הסיקריקים. עברה עוד כחצי שעה וכבר נאספו בערך כששים נפש. בבית־הכנסת מצאו הסיקריקים כשלשים יהודים וגררו את כולם אל הוולוסט. מעל כולם פשטו את בגדיהם והשאירו אותם רק בלבנים שעליהם.

באותה שעה קרב אלינו האטמן ז’עלעזניאק ופנה אלינו בשאלה:

– מה עשיתם בבית־הכנסת?

– התפללנו לאלהים שישפיע את טובתו על העולם.

– הלא לא שבת היום, אך יום א'?

– אנחנו שופכים את לבנו בתפלה לאלהינו בכל יום.

ז’עלעזניאק הרים את ידו הימנית, רמז באצבעו ואמר:

– גם אנחנו הננו בולשביקים, אך בלי קומונה! בלי קומונה! – חזר שתי פעמים ויצא.

אנחנו נשארנו בוולוסט. בונדרובסקי ועוד אחד שאלו אותי “מי הוא זה?” אמרתי להם:

– אם הם אומרים: “בלי קומונה”, אז הם בודאי מסיעתו של גריגוריוב.

–בזה אין כל ספק.

בונדרובסקי הוריד את ראשו:

– אם כן בודאי יהרגונו.

– גם בזה אין כל ספק. בא קצנו…

והיהודים עומדים ערומים, שפתותיהם מלחשות את הודוי; הם עושים את חשבונם האחרון עם קונם ומחכים למר המות.

באותה שעה נשמע קול קורא:

־האפותיקר הוא פה?

החשיתי.

הקריאה נשנתה.

– הנני פה – עניתי.

– בוא אתי אל האפותיקה ותתן לי סמי־מרפא הנחוצים לי.

הדובר בי היה הרופא של הלגיון.

כשראה אותי רק בלבנים שעל בשרי התנודד ואמר:

– איזה צדקה היתה להם לפשוט את בגדיך? רע המעשה אשר הם עושים!

נסענו אל האפותיקה. בדרך נכנס אתי בשיחה. אמר, שנפשו קצה בשפיכות דמים, שהיהודים הכלואים בוולוסט הם בני־תערובות. בכל אופן יתאמץ להשתדל בעדי, שאותי לא יהרגו. גם חפץ לדעת, אם יהודי העירה הם אנשים אמידים,

כשבאנו אל האפותיקה מצאנו שם הרבה סיקריקים שתקעו שם את אהלם, הרופא צוה להם לצאת. אחר־כם דרש ממני להכין בשבילו את הסמים הנחוצים לו.

מסרתי לו את הסמים. סגרנו את האפותיקה ושבנו חזרה אל הוולוסט. ואני עוד הפעם בין אחי המרודים.

אחרי רגעים אחדים הציגני הרופא לפני האטמן ז’עלעזניאק ואמר לו:

– קבלתי מהאפותיקר סמי־מרפא במחיר עשרים אלף רובל, בבקשה תן לו קבלה עליהם.

ז’עלעזניאק כתב את התעודה בעצם ידו.

– רשום גם את היום והחדש וחתום בגושפנקה שלך – אמר לו הרופא.

ז’עלעזניאק נכנס אתי בשיחה ואמר:

– בעוד ימים אחדים נהיה בקיוב וכעבור שני שבועות – במוסקבה. נראה לכם, מי אנחנו ובמה כוחנו גדול.

החשיתי, אף כי ידעתי שדבריו פטפוטי מלים בעלמא והתפארות גרידא. גדודו של ז’עלעזניאק היה קטע מהמחנה של גריגוריוב, שנגפה לפני צבא המועצות והכרחו לעזוב את מסלות־הברזל ולנוס במשעולי שדה.

אחרי מסרו לי את התעודה אמר:

– עתה תוכל לשוב להאפותיקה. אנשי לא יגעו בך ובהאפותיקה לרעה.

– האפותיקה כבר נשדדה. בבקשה להרשות לי להשאר במעונו של לבלר הוולוסט.

– לו יהיה כדבריך.

אחרי הפסקה קצרה פנה אלי ז’עלעזניאק:

– חבר אפותיקר, מסור נא ליהודיך, שיאספו קונטריבוציה כופר נפשותיהם, חצי מיליון רובל, מאה ועשרים חליפות בגדים ולבנים (אינני זוכר עתה את הסך שדרש). אם לא ימלאו את כל דרישותי ישארו לבני־תערובות.

– חבר אטמן – עניתיו – מספר היהודים בעירה הוא מצער מאד, וכמעט כולם הם עניים מרודים. מעט רכושם שהיה להם נתמזמז כבר על־ידי הקונטריבוציות השונות שקבלו מהם. עכשיו לא חצי מיליון רובל אלא אפילו מאה אלף רובל קשה יהיה לאסוף ביניהם.

– עשה כמו שנצטוית ומסור להם את דרישותי – אמר ז’עלעזניאק קצרות.

מסרתי ליהודים הנמצאים בוולוסט את דרישתו של ז’עלעזניאק. הודעתי להם שאותי שחררו וגם הם יכולים לקנות את חופשתם אם ימלאו את הדרישות בדיוק. ונכנסתי למעונו של לבלר הוולוסט.

VI

ובעיר מהומה, מכוסה ומבוכה.

הסיקריקים פרצו אל תוך הבתים, טפסו על העליות, זחלו אל המרתפים, בדקו עד שידם מגעת וחמסו ושדדו את רכוש היהודים. הנשים שנפלו בידיהם נאנסו. את הגברים גררו אל הוולוסט. נאספו שם ששים נפש.

ז’עלעזניאק הפליא מבין היהודים הנאספים בוולוסט, את הזקנים שבהם, במספר חמשה עשר איש, ושלחם העירה לאסוף את הקונטריבוציה הדרושה, גם להוציא את כסף הפקדון של היהודים, שמונח בחברת־הקרדיט של האכרים.

בוולוסט נשארו ארבעים וחמש נפש.

הזקנים שבו אחרי עבור שתי שעות והביאו עמהם מאה אלף רובל, שעלה בידיהם לאסוף. בסך הזה נכלל גם כסף־הפקדון של היהודים, שהוציאו מחברת־הקרדיט של האכרים. יותר לא יכלו לאסוף, כאשר נבאתי מראש, בידעי את דלדולם של יהודי העירה. ז’עלעזניאק לא היה שבע־רצון מ“הקומץ” הזה.

בשעה העשירית בלילה נכנס ז’עלעזניאק אל מעונו של לבלר־הוולוסט, לשתות כוס תה, שצוה להכין למענו. אני נכנסתי אל החדר השני.

בשעת השתיה נכנס ז’עלעזניאק בשיחה עם הלבלר ואשתו ומסר להם ראשי־פרקים מחייו:

– בראשונה הייתי עוזר בקונטורה, אחר־כך שמשתי בתור לבלר. עתה הנני סיקר ובכל מקום אשר תדרוך כף־רגלי שם יזולו נחלי־דמעות ודם.

הוא גמר את הטירַדה ויצא.

בשמעי דרך הדלת את ספורו של ז’עלעזניאק, כבר היה ברור בעיני שליהודי טעלעפינה אבדה כל תקוה וכולם מזומנים להריגה.

אחרי רגעים אחדים הוציאו מהוולוסט אל החצר את היהודים הכלואים, העמידו אותם בשלש שורות והודיעו להם:

– מי שיקפוץ דרך הגדר יציל את נפשו.

ותיכף נשמע רעם של יריות מהרבה רובים בבת־אחת, ושוב שקט.

לבלר־הוולוסט פתח את הדלת, הביט החוצה ואמר:

– גבעה של הרוגים.

אחרי רגעים אחדים עוד הפעם רעם יריות.

בשעה האחת־עשרה בלילה עזב ז’עלעזניאק עם גדודו את העירה.

VII

ליל אפל ועלטה. דמית־מות. רק נביחה פראית של כלבים מפריעה מזמן לזמן את הדומיה.

איום ונורא.

לבלר־הוולוסט מפחד גם לפתוח את הדלת אל גיא־ההרגה, שמונחים שם צבורים ארבעים וחמשה הרוגים. כולם צעירים רעננים ומלאים חיים. ביניהם בונדרובסקי ואחיו הצעיר. שני הקושנירים בני דודי, שאביהם הזקן לא יכול נשוא את אסונו וביום השני פקע בו לבו וימת. בין ההרוגים היה גם בן דודי אחי אבי טורטשין.

בלילה ההוא נדדה שנת אחותי; היא ישבה גלמודה בחדרה ועשתה מספד תמרורים על אחיה, שחשבה אותו כבר בין המתים. לא נחה ולא שקטה עד שהעירה את החובש משנתו ובלויתו הלכה לבקש את גופו של אחיה. אפלולית הלילה. יללת הכלבים והמות הפרוש על העירה לא עצרו בעדה.

הם באו בלילה אל חצר הוולוסט והתחילו לחפש בין ההרוגים.

– דורה אברמובנה, הנה גופו של אחיך!

אחותי התעלפה.

– לא, לא, טעיתי זה הוא גופו של אברהם בונדרובסקי.

כאשר בדקו בין כל ההרוגים ולא מצאו את גופי, חפצו כבר אחותי והחובש לעזוב את החצר. אך פתאום נשמע קול־ענות חלושה מבין הנרצחים:

– דוקטור, אחיך חי; הוא נתן סמי־מרפא לרופא־הגדוד, בשביל חוליהם, ולכן שחררו אותו. בבקשה, מרת הרופאה, חבשי את פצעי אולי יש עוד תקוה.

אחותי חבשה את פצעיו של הנפצע, אך לא האמינה באשרה, אם אחיה חי באמת.

ובעת שאחותי נמצאה כל־כך קרובה אלי הזדקרתי אני בחדרי מצד אל צד ומפנה לפנה. מדדתי את החדר בשעלי לארכו, לרחבו ולאלכסונו ומונה את מספר הצעדים, כדי לקצר על־ידי זה את העת. צופה אני בכל רגע דרך החלון באפלולית הלילה, אולי כבר אראה את הנגוהות הראשונות של השחר ואלך לבקש את אחותי שנפשי עורגת אליה כל־כך.

פתאום נפתחה הדלת. שומר הוולוסט התפרץ החדרה וצעק:

– האפותיקה בוערת!

קרבתי אל החלון. זוהר הלבנה יגיה על העיר והכפר. אך ערמת ההרוגים הנצברים חסמה את פי ואבדתי את היכולת לצעוק: “הצילו את האפותיקה!”

המורים הנוצרים התחילו אמנם לכבות את השרפה. אך פתאום נשמעו קולות צועקים:

– כל מי שיעיז לכבות את השרפה ירה יירה!

האפותיקה וכל הבית היו למאכלת אש, גם כל חפצי ורכושי נשמדו באש. אך אני לא שמתי לבי לכל זה. בלבי קננה דאגה אחת: חפצתי לדעת את גורל אחותי, אם עודנה חיה.

VIII

העיר השחר.

כל העירה התאספה אל חצר הוולוסט. הבכיות והיללות בוקעות רקיעים. לבי מתמוגג בקרבי, נפשי נדהמה.

שלחתי לבקש את אחותי. היא באה. עומדים אנו בלי אומר ודברים, רק מביטים אנו עמוק עמוק זה בעיני זו…

עזבנו את הוולוסט ובאנו לביתו של החובש.

והנה צרה חדשה.

מתקבלות שמועות, שגדוד חדש של גריגוריוביים הולך וקרב אל העירה. גם הרופא שקבל ממני סמי־מרפא הודיע לי על זה. היהודים עוזבים את העיר ובורחים אל התחנות של מסלות־הברזל. אני ואחותי נשארנו בביתו של החובש. אך החובש בעצמו עזב את ביתו. התחלנו לדפוק על דלתי הבתים של האכרים, אבל אף אחד מהם לא התרצה להכניסנו לביתו. במשך שעה אחת תעינו בחצרות ובגנים ובקשנו לנו איזו פנה חבויה להסתתר. כאשר לא מצאנו שבנו העירה. פגשנו בראש העירה שספר לנו כי היתה בעיר סיעה של פרשים חלוצים מחילו של גריגוריוב ובמהרה יכנס גדוד שלם. גם יעץ אותנו לעזוב את העיר.

התחלנו עוד הפעם תועים ומבקשים לנו מקום מפלט והנה בא לקראתנו אכר אחד נכבד. הוא הציע ללכת אתו. הביא אותנו אל גנו, יעץ אותנו להסתתר בגן ובלילה יביאנו אל ביתו.

ובעירה אימה חשכה. אלה שלא הספיקו לברוח, תועים כצללים, מבלי דעת מה לעשות, איפה להסתתר מפחד המות המנפנף עליהם בכנפיו.

אני ואחותי שוכבים בגן באיזו פנה נסתרה.

והנה בשעה הרביעית בצהרים באו והודיעו לנו כי לטעלעפינה נכנסה סיעה של חיל־המועצה. אנחנו לא האמנו לשמועה זו. חושבים אנו שזאת היא פרובוקציה. אף כי מבטיחים לנו, שראו את התעודות של החיילים, שחור על־גבי לבן. אחר־כך נודעו לנו הפרטים האלה: על התחנה רייגורוד הנמצאת על הרצועה בוברינסקיה־זנאמענקה, במרחק עשר פרסא מטעלעפינה, חנה גדוד חילים של המועצה. כאשר נודע להם על ההריגה בטעלעפינה, שלחו מרייגורוד סיעה של חלוצים במספר חמשה־עשר חיילים. כאשר נודע לגריגוריוביים כי נמצאים בטעלעפינה חילי־המועצות, הלכו סחור־סחור ולא נכנסו העירה.

היום והלילה של 27 מאי עברו בפחד ורעדה. נשמעו יריות בודדות במשך כל הלילה. אני ואחותי שכבנו בעליתו של האכר, שאסף אותנו לביתו. האכר בא והודיע לנו שחיל־המועצות נכנסו העירה והביאו ליהודים צרכי־אוכל, לחם, קמח, דוחן וסוכר.

היהודים התחילו לעזוב את חוריהם ובדמעות הודו לצבא המועצות אדות הגאולה והפדות.

אני ואחותי עזבנו את טעלעפינה ועברנו ליעליסבטגראד.

*

סך־הכל של הפרעות וההרג:

בטעלעפינה נמצאו כשש מאות נפש יהודים. מאה מהם נהרגו ונשחטו. מאה מתו ממחלות מתדבקות שונות, מהרפתקאות שעברו עליהם וממצוקי נפש. הנשארים התפזרו לכל רוח: אלה בערי הסביבה ואלה בהכרכים קיוב, אודיסא.

מבתי־היהודים נשמדו הרבה מהם באש, הרבה נהרסו והנשארים נמכרו לאכרים המקומיים בפרוטות. עתה אין שם אף יהודי אחד.

וכל זאת נשנתה בשאר העירות של מחוז טשיריגרין, הנמצאות ברחוק מקום ממסלת־הברזל, כמו טשיגירין, מעדבידובקה, סטאבידלה ואחרות.

*

טופס התעודה שקבלתי מז’עלעזניאק.

Провизору Аптеки, Турчiну Хаиму.

Наказую усим проходящим партизанским частям: Аптекi i самого провизора ни чипати, як чиловiка потрiбного для громадских нужд.

Атаман партизанских отрядов Григорьева – Залiзняк.

25 Травня 1919 (М.П.)

וזה תרגומה:

אל הפרוביזור של האפותיקה טורטשין חיים,

בזה מצוה אני לכל הגדודים של הפרטיזנים העוברים, שלא יגעו לרעה לא באפותיקה ולא בהפרוביזור, כי הוא איש הנחוץ בשביל הכלל.

אטמן של גדודי הגריגוריוביים ז’עלעזניאק, 25 מאי 1919.

(מקום החותם)

(חיים טורטשין אפותיקר).

ב

ערב שבועות, 1919, התנפלו הבריונים של כפרי הסביבה על היהודים גרי טעלעפינה, שדדו את רכושם, גם שלחו בתים אחדים באש. בבית־הקברות הבעירו את חדר־הטהרה ושרפו את כל המצבות של עץ. הפרעות ארכו שלשה ימים. הרוגים לא היו. היהודים שלא הספיקו לברוח התחבאו במרתפים.

ביום הרביעי באה מסמילה פלוגה של חיל המועצות והביאה צידה וצרכי־אכל בשביל היהודים. האכרים המקומיים לא חפצו למסור להיהודים צרכי־אכל בשום מחיר. אמרו, שכך צוו עליהם הבריונים.

ראשי החיילים דרשו מהיהודים שימסרו לידיהם את הפורעים. אך היהודים יראו את נקמתם וענו, שהם שכבו כל העת חבואים במרתפים ולא ראו את השודדים ומבעירי הבערה. החיילים עזבו את העירה.

אחרי שמונה ימים נכנס גדוד גריגוריוביים העירה. הם דרשו קונטריבוציה. היהודים נתנו כמה שיכלו. ראשי הגדוד קבלו את הכסף ושלחו לחפשי כמה יהודים זקנים ואת הנשארים גררו אל הוולוסט והרגו אותם שם ביריה. היו שלושים וששה הרוגים. את הרב והשוחט שחררו.

מעל היהודים שהוציאו להורג פשטו תחלה את מלבושיהם. אחד מאלה שהובאו אל הוולוסט רק נפצע, אך נשאר חי; בלילה זחל מתחת ההרוגים, נס ערום לרייגורוד והביא משם סיעה של חולי המועצות. תחת חסותם של החיילים קברו היהודים את ההרוגים.

בחודש אוגוסט 1919 התנפלו הדיניקיים פעמים אחדות על טעלעפינה. החיילים חנו על התחנה סערדיוקובסק, שש פרסאות מהעיר. ההתנפלויות נמשכו כשני שבועות. ביום שדדו את בתי היהודים ובלילה שבו אל התחנה. הם חמסו את יתר הפלטה ושלחו ששה בתים באש.

רוב יהודי טעלעפינה ברחו לסמילה. נשאר בעיר רק יהודי אחד, בנדיט. אחר־כך עזב גם הוא את העיר ויצא לגור בסמילה, כי נפל עליו פחד הנוצרים.

באגיטציה לפרעות עסקו הגלח, החובש גונטשארוב, אשתו של קאמינסקי, האיקונום של האחוזה, עם בנה.

בטעלעפינה נמצאו כמאה וחמשים משפחות. אחר הפרעות לא נשאר שם שום יהודי. הרחיים של קיטור, שהיו שייכים ליהודי, נשארו הפקר.

(פליט מטעלעפינה).

טעפליק (פלך פודוליה).

אני, החתום מטה, תושב טעפליק, הייתי עד ראיה לכל הפרעות, שנערכו בעירי על־ידי הפטלוריים, גיסותיהם של וואלינעץ, סוקולוב וקוזקוב וגם על־ידי הקוזקים הקובניים.

בתשיעי לאדר שני 1919, ביום השלישי לשבוע, נכנס לטעפליק החלוץ של הפטלוריים, שנגפו במלחמה לפני חיל־המועצות ליד אומן. ובו ביום הרגו את האשה שיפמאן, זקנה בת ששים, ואת העגלון אידל טראכטובענקה בן שלשים וחמש. אימה ופחד נפלו על התושבים היהודים. החנויות נסגרו, הרחובות נתרוקנו, איש איש מהר לבקש מפלט לו ולביתו. דומם היתה העיר כאילו מתה כלה, רק פרשים אחדים, שכורים מיין ופניהם להבים, דהרו על סוסיהם וצעקו:

– “פתחו את החנויות!”

כמובן, לא נענו היהודים לפקודה זו, כי יראו לצאת ממחבואיהם. אז שברו הפטלוריים את דלתות החנויות והשוד החל. חבורות פטלוריים בלוית חוליגני־המקום פרצו אל החנויות ואל הבתים, שדדו, בזזו, רמסו, שברו, אנסו הרבה נשים, פצעו והרגו כמה אנשים. כך עשו גם למחר. בין ההרוגים היו: אלטר באזילובסקי, בן ששים, יוסף־ליב גולצאר, בן ששים וחמש, ישראל וואגל, בן ששים ושתים, מנדיל טורטשאק ואחרים, – כלם עניים ואביונים. את המלמד אלטר באזילובסקי מצאו הרוצחים כשהוא יושב ועיין בגמרא. כפי הנראה, הבינו הרוצחים, כי בכדי טרחו את עצמם לפרוץ לדירה הדלה של המלמד העני, ומחמת כעס על טעותם ירו בו תיכף והמיתוהו. למחר נמצא המלמד הזקן כשהוא נשען על השולחן, ראשו כפוף כלפי הגמרא, זקנו הלבן פרוש עליה וזרם הדם, שפרץ מפיו, קרוש על דפיה. ביום החמשי (יום “תענית אסתר”) לפנות ערב פרצו פרשים אחדים לבית־הכנסת. מיד התנפלו על היהודים המעטים, שהתפללו מנחה, פשטו את הבגדים מעליהם, לקחו כל מה שמצאו וגם הרגו שלשה אנשים. השוד וההריגות לא פסקו גם ביום הששי. סך־הכל נהרגו במשך שלשת הימים האלה עשרים ושתים נפשות, נפצעו אז כשבעים איש.

ביום השבת בבוקר נכנסו לטעפליק כשלש מאות חיילים מחיל־המועצות. הפטלוריים מהרו לעזוב את העיר ולהתערב באכרים אשר בכפרים הסמוכים לבל יודעו עקבותיהם. היהודים עזבו את מחבואיהם, פגשו את חילי־המועצות בפנים מאירות, האכילום, השקום והכניסום לבתיהם, והודו לאלהים על הנס אשר עשה עמהם ערב פורים הוא, היום המוכן לנסים. הצעירים והצעירות נעשו אגודה לבקר את החולים ולחבוש את פצעי הפצועים. אלה שנפצעו בפצעים קשים הובאו לבית־החולים של הזמסטווה.

למחר, ביום הראשון, הובאו החללים לקבורה, והיהודים הכינו את עצמם לחוג את חג־הפורים יחד עם גואליהם ממות, חילי־המועצות (הללו היו עיפים ויגעים מעמל הדרך ואמרו לנוח בטעפליק ימים אחדים). והנה פתאם נפלה הברה, כי לפטלוריים נודע על־ידי מרגליהם, שמספר חיל־המועצות קטן הוא בערך, והם מתעתדים לשוב ולהתנפל על העיר. ואמנם אחרי הצהרים נתחדשה המלחמה בין הפטלוריים וחיל־המועצות. הפטלוריים כוננו את תותחיהם אל מול העיר והתנפלו על גדודי המועצות בשעה שהללו אכלו ושתו והטיבו את לבם. המלחמה ארכה כשתי שעות. רבים מחילי־המועצות נפלו חללים והנשארים נסו בשבעה דרכים. אז פרצו הפטלוריים אל העיר מלאים חמת־נקם. ראשית כל הבקיעו אל בית־החולים של הזעמסטווה. את כל החולים והפצועים היהודים, שמצאו שם, סחבו החוצה, גררו אותם ברפש, ענו אותם בכל מיני ענויים קשים, ולבסוף הרגום. סך הכל נהרגו (מלבד החללים אשר בבית־החולים) כמאה ושמונים איש, נפצעו יותר משבעים איש. בתים אחדים נשרפו, כל העיר שודדה. הנזקים עולים למאה מיליון רובל.

בחודש מאי 1919 כבש האטמן וואלינעץ את עיר המחוז הייסין ובמשך ארבעה ירחים הפיל את חתיתו על כל הערים אשר בסביבה. גדודיו של וואלינעץ פרצו לכמה וכמה ערים ועירות, שדדו, הרגו, אנסו נשים, לקחו “קונטריבוציות”. לא אחת התנפלו גם על טעפליק. במשך ימי שלטונו של וואלינעץ נהרגו בטעפליק כמאתים יהודים, וכל העיר נדלדלה מאד על־ידי ה“קונטריבוציות” השונות.

באמצע יולי 1919 בא לטעפליק עוזרו של וואלינעץ דאציוק והטיל על העיר “קונטריבוציה” עצומה, ובתור ערבים תפס ששה אנשים. לאסונה של טעפליק פרצה מריבה בין דאציוק וראש המיליציונרים. וכשאמר דאציוק לעזוב את העיר יחד עם ששת הערבים, אשר תפס, קם עליו ראש־המיליציונרים והרגו. לא היו ימים מועטים ולטעפליק בא וואלינעץ בכבודו ובעצמו ומחנה כבד עמו. מיד הזמין לאספה כללית גם יהודים וגם נוצרים. עד שנאספה האספה הכו כמה וכמה יהודים מכות־מות ונשים הרבה נאנסו. וואלינעץ דרש כפר נפשו של דאציוק מיליון רובל והרבה מאד צרכי־אכל. בתור ערבים תפס עשרים ושמונה צעירים. את הצעירים הללו צוה לקשור בחבל ולהניחם על הארץ, ועל פרשיו צוה לעבור הם וסוסיהם על האומללים האלה. בשעת האספה נהרגו שמונה אנשים. לסוף עזב וואלינעץ את העיר ואת עשרים ושמונת הצעירים הערבים לקח אתו, מהם הרג שבעה־עשר איש ואת אחד־עשרה הנותרים סגר בדיר של חזירים. בכלוב הזה מצא אותם חיל־המועצות, שהתנפלו על וואלינעץ, ושחרר אותם, אבל הם נשארו חולים עד היום הזה.

אחרי וואלינעץ התנפלו על טעפליק האטמנים סוקולוב וקוזקוב. הם הטילו על העיר קונטריבוציה גדולה, קבלו אותה במלואה, הרגו שני יהודים ועזבו את העיר.

כארבעה שבועות לפני חג הסכות בא שוב לטעפליק גדוד של פטלוריים ונשאר כאן עד החג, יום יום הוציאה העיר – כלומר: יהודי העיר – לפרנסת החמסנים הללו משלשה עד ארבעה אלפים רובל. לפני עזבם את העיר שרפו בתים אחדים והרגו את ב. יארוסלאבסקי וי. לאטמאן, שאמרו לכבות את השרפה.

אחר־כך בא לטעפליק חיל המתנדבים (דעניקיים). בימים הראשונים לבואם היה שקט בעיר. כעבור זמן־מה פרצה מלחמה בינם ובין גדודי־פטלורה, שבקשו להשיב להם את טעפליק. להלחם בפטלוריים יצאו קוזקים קובאניים. ובשובם מהכות את הפטלוריים בזזו ושסו את העיר במשך שלשה ימים.

במשך כל הזמן נהרגו ומתו מפצעים יותר משש מאות איש מיהודי טעפליק.

(חיים בהרב שמשון פולונסקי, סטודנט למתימטיקה).

טרוסטיאנעץ (פלך פודוליה).

I

אמונה היתה בלבם של בני־טרוסטיאנעץ, כי ברכת צדיק חופפת על עירם לשמרה מכל פרעניות שבעולם. ביחוד בטחו בני העיר בכחה של ברכה זו משעה שהפטלוריים נגפו לפני צבא המועצות והחריבו כל הישובים בדרכם ובטרוסטיאנעץ כמעט שלא נגעו לרעה, אף כי עברו גם דרך עיר זו.

אבל סוף סוף בא גם יומה של טרוסטיאנעץ. בטל כחה של הברכה וקללת־אלהים נוראה נתכה על העיר הזאת.

בבואי לספר את הטבח, שערכו גדודי האכרים הפרטיזנים ליהודי טרוסטיאנעץ, חיל ורעדה יאחזוני ושערת ראשי תמסרנה. אין אני רואה לפני ברגע זה בלתי אם נחלי־דם שוטפים, זורמים, ואזני תחרשנה לקול צוחת חיות טורפות ונאקות חללים… ההרג בטרוסטיאנעץ אין לו, כמדומני, שום דוגמא בדברי ימי עולם. כאן היה לא רק המון צמא לדם, אלא גם אינטליגנציה – רוסית ופולנית – שהכינה את הכל מראש ועשתה כל מה שהיה בידה, כדי לשכר את ההמון, להגביר את צמאו לדם ולעשותו לחיה טורפת, אוכלת אדם, שאין מידה מציל.

אלה, שבאזניהם שמעו את צלצול הפעמונים, אשר קראו את ההמון לשוד ולטבח, ובעיניהם ראו את הרוצחים, המזוינים רובים, קלשונות, קרדומות, מכושים, מתכנסים בעיר ומכינים את עצמם להרוג ולאבד, אלה שבעיניהם ראו את מאות החללים מתבוססים בדמם ובאזניהם שמעו את זעקתם של אלפי היתומים והאלמנות, שחשך עליהם כל עולמם ביום אחד, – הם לא ידעו עוד מנוחה כל ימיהם. ואני אחד מהם: את הכל ראו עיני, את הכל שמעו אזני…

תשיעי במאי 1919, צהרים. לתחנה טרוסטיאנעץ באה רכבת בת שלשה קרונות. אני, שהייתי אז שר־מאה ולפי משרתי זו עמדתי אותו יום על המשמר, פניתי למורינוביץ, משנה הקומנדנט של שלטון המועצות:

– למה באה רכבת זו?

– להוביל חטים לזריעה, – השיב מורינוביץ.

שקר היה בפיו. הוא עצמו השתתף אחר־כך בהרג. הרכבת באה, כדי להציל את הגדוד של שלטון־המועצות, אם יוכרח לעזוב את העיר. הקומנדנט קלימקוב הקדים לברוח עוד לפני בוא הרכבת.

כשמסרתי למורינוביץ את הידיעות, שהיו בידי, על המוני פרטיזנים הקרבים אל העיר מן הכפרים הסמוכים ושאלתי אותו: “מה לעשות?” השיב לי – על שני הינים יין־דגן, הנמצאים בבית הקומנדנטורה.

אחרי מסרו לי את הפקודה בדבר היין פנה לראש ה“רבקום” יעגורוב (כעבור שעה נהרג יעגורוב על־ידי המתקוממים), ודרש מאתו את שכרו, המגיע עד התשיעי במאי. תיכף שקבל את הכסף, קם וזעק:

– הסכנה קרובה: יבקש לו איש איש מקום להנצל!

רגע אחד נדהמתי כולי. אחר־כך מהרתי לצאת, כדי לאסוף את חיל־המועצות. אבל כבר אחרתי את שעת הכושר. גדודי הפרטיזנים כבר פרצו אל העיר. אחדים מחיל־המועצות ברחו אל התחנה. הנשארים נתחברו להפרטיזנים.

בעיר החלו פרעות לכל נוראותיהן. אכרים מזוינים מלאו את הרחובות. שדדו, שברו, רמסו וצעקו: “ז’ידים, איה מגיניכם החיל האדום? מסרו את נשקכם ואם לאו נהרוג את כלכם!” – הדבר ארך כל היום עד שהספיקו הרוצחים להוציא ממחבואיהם כמעט את כל הגברים היהודים ולהוליכם לבית ה“רבקום”. בדרך הכו את הנאסרים מכות אכזריות. לאחדים מן הנאסרים נלוו גם נשותיהם או בנותיהם.

לשם מה הוליכו אל כל אלה לבית ה“רבקום”? היה מי שאמר: כדי לקחת מהם קונטריבוציה. אבל היה גם מי שאמר אחרת: – כדי להרגם…

בא הלילה. לילה איום. העיר מתה וטבעה כלה בחושך. מסביב דממה, כבדה כעופרת. לפעמים נשמעת יריה יתומה. אחריה בוקע ועולה קול ענות חלושה. הלב מפרפר. הנפש שותתת דם…

למחר נודע, כי בבתים שונים נהרגו ששה־עשר גברים ושתי נשים.

עשירי במאי. יום השבת. הרוצחים הוסיפו לעבוד את “עבודתם”. חפשו וחטטו בכל המחבואות וכל אדם מישראל, שנפל לידם, נסחב לבית ה“רבקום”. ושומרים העמדו ליד הבית לבל ימלט איש מן התפוסים. שומרים העמדו גם לאורך הרחוב, המכון אל התחנה, לבלי תת לאיש לצאת ולבוא דרך רחוב זה.

מה יהיה גורל התפוסים? מה שנעשה מחוץ לעיר לא ידע איש. רק זאת ראינו דרך חרכי מחבואינו, כי בעיר הולכים ומתוספים אכרים מזוינים מן הכפרים והחוות אשר בסביבה. כי כבר נחרץ גורלם של התפוסים – לא עלתה גם על דעתנו. חשבנו כי תנתן לנו יכולת לבוא במשא ומתן עם ראשי הפרטיזנים; לבקש, להתחנן, לשלם קונטריבוציה, לגאל את התפוסים. כך חשבנו – וטעינו. גורל האומללים כבר נחרץ. עוד בבוקר הוכן להם קבר, שלשים וחמש אמות ארכו.

כל היום טרודה היתה האינטליגנציה, הרוסית והפולנית, להכין את הטבח הנורא.

בשתי שעות אחר הצהרים נאספו הרוצחים לדון מה לעשות בז’ידים התפוסים? נשמעו דעות שונות. אלה צעקו: “הכה ושחוט את כל היהודים, אנשים ונשים עד בלי השאיר להם שריד!” ואלה צעקו: “הרוג את הצעירים והטל קונטריבוציה על הזקנים!” היה מי שאמר, כי רק היהודים, העובדים בצבא האדום, חייבים מיתה. אף נמצא מי שדבר על לב ההמון המתגעש, כי לא יעשו נבלה כזו ולא ישפוך דם נקיים, כי כבר נשפך דם רב חנם. התחילו מונים את הדעות. כפי שמסר אחר־כך אכר אחד נאמן, נחלק כל ההמון הנאספים ל“שתי מחנות”, מלבד אחדים, שנמנעו מלהצביע.

והנה בא מלאך־המות. טראבינסקי שמו. לשעבר היה חבר של הקומיסיה הקרקעית. אחר־כך היה אופיצר בחילו של פטלורה, והיום נטל גדולה לעצמו ונעשה קומנדנט לפרטיזנים. הוא בא רכוב על סוסו וצעק צעקה גדולה אל כל המון הנאספים:

– אחים, הזדינו! הז’ידים מווארחיבקה באים ברכבת משורינת להרוג את כלנו!

מיד נשמעו קולות קוראים מבין ההמון:

– בואו, אחים, ונשמיד את הז’ידים! לא נשאיר להם שריד!

כרגע התחברו יחד שתי המחנות, פרצו מהוולוסט, אשר שם היתה האספה, רצו אל בית ה“רבקום”, הקיפו אותו מכל העברים והתחילו יורים יריות תכופות דרך החלונות והפתחים.

התפוסים, כארבע מאות איש, נשתטחו כאיש אחד על הקרקע, צעקו, יללו, התחננו, פרשו את כפיהם אל הרוצחים: – שומע לא היה להם. מתוך ההמון נשמעה קריאה אחת:

– לא תחיו כל נשמה!

וכשראו הרוצחים, שאי־אפשר להרוג על־ידי יריה דרך החלונות והפתחים קהל גדול של ארבע מאות איש, פרצו אל תוך הבית והתחילו זורקים בתפוסים פצצות־יד. האומללים יצאו מדעתם מבהלת מות והתחילו דורסים וחונקים איש את אחיו.

והרוצחים התנפלו על קרבנותיהם כשהם שכורים מדם והתחילו הורגים בקרדומות ובסכינים, בחרמשים ובמגלים, בשפודים ובחניתות. לסוף קפצו על הגופים המפרפרים ודרסו אותם בעקבי מגפיהם. בענויים נוראים, שאי־אפשר לפרטם, נהרגו בערמן ושתי בנותיו, שלפתו את צוארו בידיהן והתחננו אל הרוצחים, שלא יפרידו אותן מאביהן; מוהליבר ושתי בנותיו; דייטשמן וארבעה בניו – הבכור בן עשרים ושמונה והקטן בן חמש־עשרה: חמשת בני קפלון (אביהם נהרג לפני שנה); בוסקובסקי, שלפני ימים מועטים נצל מידי האטמן קוזובסקי ועכשיו נהרג לעיני אשתו (האשה נצלה בארח פלא), ועוד אנשים אחרים, שנפלו חללים יחד עם בניהם. בתוך החללים היו גם הרבה זקנים מופלגים.

ההרג הנורא ארך חמש שעות רצופות. מחמש אחר־הצהרים ועד עשר בלילה.

לאחר שנגמר ההרג באה פלוגה של פרטיזנים, הטעינה על עגלות את החללים, שרבים מהם פרפרו עדין, הובילה אותם אל המקום, שלשם יורדים השופכין של בית־החרושת לסוכר, – כפרסא אחת מן העיר, – ושם קברה אותם בבור אחד, – הוא הבור, שהוכן עוד מאתמול על־פי הוראתה של האינטליגנציה הנוצרית אשר בטרוסטיאנעץ.

ובשעה שהללו עסקו בקבורת החללים פשטו יתר הרוצחים על העיר, הוציאו מן הבתים את אלה שלא נגעו בהם בבוקר – חולי טיפוס, חלשים ורפי כח, שזה עתה נרפאו ממחלתם – והרגום לעיני בני משפחתם, אנסו את בנותיהם ונשותיהם ובזזו את בתיהם. השוד והרצח והענויים הגיעו למדרגה כזו, עד כי לסוף נבהלו גם אטמני הפרטיזנים והם מהרו לסדר “גדוד־הגנה”.

מה שנעשה בעיר לאחר שנודע, כי כל התפוסים בבית ה“רבקום” נהרגו, אין שום יכולת לתאר. יללות, זעקות קורעות שמים, יציאה מן הדעת, מיתות פתאומיות ממחץ־לב. דומה היה, כי כבו המאורות בשמים, כי כל העולם כלו שב לתהו ובהו. היתומים והאלמנות נפלו כאיש אחד ארצה, שפתותיהם לחשו רק תפלה אחת – כי ימהר המות לגאל את כלם מן החיים, שאין להם חפץ בהם.

אבל “גדוד־ההגנה” לא נתן לאומללים גם לשפוך את דמעותיהם בפרהסיא. היתומים והאלמנות גורשו מן הרחוב. הם נאספו בבתים אחדים ויתר הבתים נשארו עזובים לשוד ולבזה – בהשגחת גדוד־ההגנה.

העיר מתה. כאלו נקברה כלה. גם ילדים קטנים לא ההינו להוציא הגה מפיהם, אמותיהם לא ההינו לבכות, להאנח. היתה דממה נוראה ואיומה. דממת חיי־מות. רק לפעמים נשמע קול המולה ורעש מתוך הבתים העזובים, שם התגודדו הרוצחים ונשי־האכרים ורבו איש בחברו, אשה ברעותה, על הבזה, שלא יכלו לחלק ביניהם.

בשבעה־עשר במאי בא חיל־המועצות וגרש את הפרטיזנים. הנחבאים החלו לצאת המחבואיהם. הרעב גבר בעיר. החיל האדום חלק מלחמו לאלמנות ויתומים. – ושוב עזב חיל־המועצות את העיר ושוב קמה דממת חיי־מות בעיר. למצבת עולם נשאר הקבר האלם, שבו נקברו כארבע מאות חללים.

(סנדלר, ושב הראש של מועצת הקהל הזמנית בטרוסטיאנעץ).

II

מנהל הגמנסיה השתדל לפני הרוצחים, כי ישחררו בבית ה“רבקום” את התלמידים והתלמידות של הגמנסיה, שנתפסו יחד עם אבותיהם. ראשי הרוצחים הסכימו לכך, אבל הנערים והנערות לא נאותו לעזוב את אבותיהם ולסוף נהרגו עמהם יחד. ראשי הרוצחים בקשו להוציא מן הכלל את רופא השנים בער, שהיה חביב מאד גם לרוצחים, אבל הוא לא נאות לעזוב את התפוסים וגם הוא נהרג עמהם.

בשעה שנערך הטבח ישבו בקומה התחתונה של ה“רבקום” הפקידים של בית־החרושת לסוכר, הרופא של העיר והאפותיקר, אכלו ושתו ונגנו על הפסנתר “יאבלוטשקה”. הד"ר אמר אל הרוצחים: “הרגו אותם! אל תשאירו פצעים וחולים, בשבילם אין מקום אתי בבית־החולים”. כשהשליכו את החללים אל הבור חיו עוד רבים מהם. ששה פצועים התחזקו וזחלו ויצאו מתוך הבור. חמשה מהם מתו אחר־כך מפצעיהם ואחד חי עד היום.

מרדכי רבינוביטש ובנו התחבאו בבית אכר. ביום הראשון לשבוע (אחד עשר במאי) אמר להם האכר:

– עכשיו יכולים אתם לשוב לביתכם. אין עוד שום סכנה.

וכשיצאו מבית האכר באו רוצחים אחדים, נתנו להם חצינות והוליכו אותם השדה “לעבוד”. רבינוביטש הבן הספיק גם לקחת אתו ספר– לעיין בו בשעה שיהיה פנוי מ“עבודה”. וכשבא יחד עם אביו אל השדה, צוו עליהם הרוצחים לחפור בור. בבור הזה נקברו שניהם חיים.

(מפי מרת צ’ערנעגה).

III

כשחזר חיל־המועצות לטרוסטיאנעץ ואפשר היה ליהודים לצאת ממחבואיהם מהרו רבים מהם לעזוב את עיר־הדמים. נשארו בטרוסטיאנעץ כמאת משפחה של יהודים, – אלה שלא יכלו לעזוב את העיר. האכרים לא מכרו להם צרכי אוכל וכל היום אימו עליהם, כי יכינו להם טבח חדש.

בתחלת החורף של שנת 1920–1919 כבשו הדיניקיים את טרוסטיאנעץ. היהודים חשבו, כי עתה ינוח להם, אבל טעו. תיכף כשנכנס גדוד הדיניקיים התחיל לבוז. ראש הגדוד דרש “קונטריבוציה” מאה אלף רובל. היהודים יכלו לתת לו רק עשרים וחמשה אלפים רובל. כעבור שני ימים בא אופיצר אחר ואמר, שהוא הקומנדנט. נתנו גם לו עשרים וחמשה אלפים. אחר־כך בא שלישי ודרש כסף. לא היה לדבר סוף.

פעם אחת תפסו הדיניקיים את צבי אדאדובסקי ראש הקהלה והוליכו אותו לביתו. שם חפשו ובדקו עד שידם הגיעה, וכמובן לקחו את כל אשר מצאו. ועד שהללו עוסקים היו בבדיקה וחפוש נמלט אבאדובסקי מידם וברח.

רבים מן האכרים, שנתעשרו מן הבזה, נוסעים לעתים קרובות לאודיסה, עוסקים במסחר ובספקולציה. אחדים מהם נתפסו לשלטון־המועצות באודיסה. נתפס גם הרוצח המפורסם סאבולה. דבר זה הגדיל עוד יותר את שנאת האכרים ליהודים. משעה שנתפס סאבולה אין האכרים נותנים ליהודים לצאת מן העיר. וכשהם מרשים ליהודי לנסוע לאודיסה הרי הם מתרים בו ואומרים: “תשתדל לשחרר את סאבולה”, ואם לאו – “נהרוג את כלכם”. – כך חיים היהודים המעטים, שנשארו בטרוסטיאנעץ – במצור ובשבי.

(מפי משה כהן).

טערליצה (מחוז ליפוביץ, פלך קיוב).

טערליצה היא עירה קטנה, גרו בה כשתי מאות משפחות יהודים. בתי היהודים נמצאו במרכז העירה. משני עברים משתרעים בתי האכרים. מעבר השלישי – יער ומעבר הרביעי שדות נעבדים. האכרים חיו עם שכניהם היהודים בשלום והסתירו אותם בעת צרה.

ההתנפלויות הראשונות קרו ביום 21 בפעברואר 1919, ביום השבת. פרצה העירה חבורה של סיקריקים מגראנובקה, הרחוקה שמונה פרסאות מטערליצה. נסו לחדור העירה ביום ג‘, אחר־כך ביום ה’, אך צעירי היהודים קמו עליהם וגרשום. להיהודים היה ארבעה רובים. ביום השבת פרצו העירה שבעה בנדיטים מזוינים. הצעירים חשבו שאלה הם החלוץ וברחו אל היער. הבנדיטים בזזו שלשים בתים, פצעו כעשרים יהודים גם הרגו את הישיש יעקב קירז’נערמאן בן ע"ב שנה, חנוני. קירז’נערמאן הכיר את הבנדיט שהתנפל עליו ושאלהו:

– הככה אתה עושה לי, איבן?

הסיקר ירה בו והמיתהו.

הבנדיטים עשו בעיר שלש שעות ועזבוה.

שלשה שבועות לפני חג הפסח 1920, נכנם לעירה האטמן ליכה עם שלשים סיקריקים ושדדו את בתי היהודים וחנויותיהם. מעל היהודים שנפלו בידיהם פשטו את הבגדים וחלצו את המגפים. הם הרגו נער אחד, שהתקומם להם בשעה שחפצו לחלוץ ממנו את מגפיו. אחרי גמרם את עבודתם בעיר התפרצו אל הכפר, חפשו ומצאו את הנשים והעלמות, שהתחבאו שם בבתי האכרים, וענו אותן, גם נתנו בהן את זוהמתן. הרבה מהן נחלו אחר־כך במחלות וֶנֶריות שונות.

אל הכפר הסמוך, סובעסטיאנובקה, בא ביום ד' לפני פסח היהודי שכנא, העושה מסחר וקנין בכפר עם האכרים ובא לגבות את חובותיו. חבורה של חוליגנים מקומיים התנפלו על היהודי. אחד מהם שם את הקנה של האקדח אל פיו של זה וצוה עליו שיפשוט את בגדיו ומגפיו, גם גזלו את כספו וחפצו להרגו. אך האכרים התאספו בהמון ולא נתנו להם לרצוח את היהודי. הם אמרו להחוליגנים:

– אם חפצים אתם לרצוח נפשות, לכו לכם אל היער. החפצים אתם שיתנקמו בנו כמו בעד מעשיו של וואלינעץ?

הסיקריקים השיבו להיהודי את בגדיו ומגפיו, אך כספו גזלו ממנו.

(דינה גוטערמאן).

טרוּדוֹליוּבּובקה (מושבה יהודית, פלך יעקטרינוסלב).

בחדש מאי שנת 1919 פרצה אל המושבה טרודוליובובקה מחנה גדולה של אכרים פרטיזנים מהסביבה, כשמונה מאות איש מזוינים. הם פשטו ברחובות, פרצו אל הבתים, סחבו את היהודים החוצה, הכו אותם בקתי הרובים וגרשום אל ה“אספה”. באֻרוה אחת אספו כמאה וחמשים נפש ודרשו מהם, שימסרו להם את הנשק הנמצא בידם. כאשר היהודים מסרו להם את מעט הנשק שנמצא אצלם, סגרו הפרטיזנים את האֻרוה והציתוה מכל עבריה. ושומרים העמידו סביב לארוה. כל מי שנסה להמלט דרך הגג, בתקו אותם השומרים בסיפיהם. נדקרו ששה יהודים שעשו נסיון לברוח והשאר נשרפו כלם. ובשעה שחבורה אחת היתה טרודה בהנשרפים פשטה חבורה אחרת על הבתים ואנסו את כל הנשים והעלמות שבמושבה. יבבותיהן ויללותיהן של המעונות התערבו עם צעקותיהם של הנשרפים, וריח מחניק חריף של בשר האנשים הצלויים באש התנשא באויר.

טריפוליה (פלך קיוב).

מספר גיסי־ההגנה שבאו לטריפולי מקיוב היה מאה צעירים, בתוכם גם שש צעירות. אנחנו התחברנו אל הצבא האדום ונכנסנו בלגיון השני, הקיובי. משם חלקו אותנו קמעא־קמעא בין הגדודים. אחרי עבור ימים אחדים עזבנו את העיר ביחד עם הלגיון. לפנינו הלכו המנגנים ונגנו את המרש הצבאי.

נשלחנו להלחם עם אוכלסיו של זעלעני. חברינו, החילים הנוצרים, היו רובם ככלם אכרים נבערים. הרבה מהם עבדו מקודם בגיסותיו של גריגוריוב, וגזל ורציחה היו אצלם מעשי יום־יום.

כשהתחלנו להתבונן אל חברינו החדשים, נוכחנו, שבין עקרבים אנו נמצאים. בכל זאת לא נפל עלינו לבנו. התאמצנו בבל כחותינו לנהל תעמולה ביניהם ולפקוח את עיניהם.

כאשר קרבנו אל העירה אוֹבֹוּכוב, הנמצאת במרחק עשר פרסא מטריפוליה, באו לקראתנו שמונה פרשים עיפים ומכוסים מרגל ועד ראש באבק. הם הודיעו לנו, כי גדוד של מאה וחמשים פרשים מהחיל־האדום נכנסו לאוֹבוּכוב. כאשר לא מצאו שם סיקריקים, לא דאגו להעמיד צופים ולהיות זהירים מהתנפלויות פתאומיות. הם סרו ישר אל הבתים ושכבו לישון. והנה בסוף האשמורה האחרונה התנפלו עליהם פתאם שתי מאות סיקריקים מזוינים מכף רגל ועד ראש. לפני עלות השחר נשמעו פתאם בעיר צריחות הידד. החילים האדומים לא הספיקו אפילו ללבוש את בגדיהם ולעזוב את הבתים. כלם נרצחו. נשארו רק אלה השמונה פרשים שפגשנו.

הבשורה הזו הממה אותנו. גמרנו לבלי תת חנינה לכל סיקר שיפול בידינו. לא רחוק מאובוכוב תפסנו שלשה מרגלים והרגנו אותם ביריה.

אנחנו נשארנו ללון באובוכוב. בלילה העיר אותנו משנתנו רעם תותחים ובליסטראות. הארטילריה שלנו ובליסטראות של אניות המשורינות מצד הדנעפר הרעימו על האויב.

קמנו עד מהרה, שבנו בדרך שבאנו לרדוף אחרי האויב, שנסוג אחור ועזב את שדה־המערכה. קרבנו אל הכפר טריפולי. אך להכנס לתוכו לא היתה כל אפשרות. הבנדיטים התחבאו בבתים, בעליות ובשאר פנות נדחות וירו משם על העוברים. היה יום חם. השמש להטה ככבשן. עד מהרה התלקחו בתים אחדים בכפר על ידי הכדורים והפצצות. הסיקריקים עזבו את מחבואיהם ונתפזרו. בכפר שקט ודממה.

נכנסנו אל הכפר, אחרי איזו זהירות־צבאית מצדנו. הכפר נתרוקן מיושביו. לא רק הבנדיטים, אלא אפילו האכרים השלוים עזבו את הכפר. נשארו רק זקנים, חולים וילדים, וגם אלה התחבאו בעליות, מרתפים ובשאר מחבואים. כך גדול פחדם של האכרים מפני חיל־המועצות, על־ידי השפעותיהם של הבנדיטים והבדותות שבדו להם.

בינתים הודיעו לנו כי צידה בשבילנו מקיוב לא נשלחה וצריכים אנחנו בעצמנו לדאוג למזונותינו. החילים התחילו סובבים בבתי האכרים ודורשים צרכי־אכל. בכל מקום בואם השיבו האכרים את פניהם ריקם.

הדבר הזה המרה את רוחם של החילים. הם חדלו לבקש. חדרו אל הבתים והחצרות ולקחו מכל הבא בידם. מהרה התחילו מביאים עופות וחזירים. מדורות אש התלקחו, וריח הבשר הצלי גרה את האף.

טריפולי יושבת בעמק, מוקפה הרים גבוהים. שני גדודים עברו בין ההרים והסתתרו במצדות. הגדוד שלנו נמצא באגף השמאלי. האויר היה יפה. דעתנו היתה עלינו בדוחה. היינו שמחים וטובי־לב. שכבנו וירינו מן הרובים בלי שום מטרה. להגיד האמת: לו גם הציגו לנו מטרה, גם אז לא יכלנו תמיד לכַון אליה. זה ימים אחדים שהתחלנו לעסוק ביריה ועוד לא למדנו את אצבעותינו לקלוע אל המטרה.

אתר־כך התחילו יריות גם מן האגף הימיני. היריות תקפו. פתאם מסרו דרך ה“שלשלת”, כי החבור עם האגף הימיני נתק.

שריקות הכדורים התחילו נשמעות קרוב אלינו. בא פליט בלי רובה, בכבדות שאף רוח ומסר את הבשורה האיומה והמוזרה: הבנדיטים שבו אל הכפר והם הורגים את כל החילים האדומים, הנמצאים שם.

כאשר נתברר אחר־כך, המעשה כך היה: לאגף הימיני נדמה, כי גדוד חילים זוחלים בלאט ממולו. אנחנו התחלנו לירות ביריות בלתי מאורגנות. ראש־הגדוד לא נמצא אז אתנו, לכן גברה הפַּניקה. גם סגן־הראש היה אובד עצות. אחר־כך צוה לירות על החילים הזוחלים. אך הם בינתים כבר מצאו להם פוזיציות טובות בין גבנונים וזחלו להם בלי מפריע אלינו.

אז עזב סגן־הראש את התעלה ששכב בה, וברח חזרה אל הכפר. אחריו חשו שאר החילים, נבהלים ונדהמים.

באותה שעה ישבו להם בכפר, סביב למדורות, החילים שלנו על סיר הבשר, שלוים ושקטים. הרבה מהם התפזרו בכל קצוי הכפר, לבקש צרכי־אכל. והנה גלשו פתאום מן ההר, שנמצא שם האגף הימיני, המון גדול מחיל האדום ואחריהם – מחנה גדולה פרטיזנים מזוינים כדבעי. הם עתה לא זחלו על ארבע, כבר הלכו בקומה זקופה. ביניהם נמצאו גם פרשים. המרתפים, הרפתים והעליות שבכפר פתחו פתאם את שעריהם ופלטו המונים־המונים בנדיטים, זקנים ונערים, מזוינים בגרזנים ובקלשונים. הרבה מהם – באלות פשוטות. הם התפזרו בכל פנות הכפר. ממקומות רבים התנשאה באדיר צרחה פראית: “הוּרַה!” עד שנחר גרונם. ולקול הצריחות האלה התחיל הטבח האיום. כל מי שנפל בידיהם ברגע זה נקרע לגזרים באכזריות נוראה,

אצלנו, בין החיילים של האגף השמאלי, אף כי הפַּניקה חדרה גם אלינו, אך עוד לא ידענו בבירור את כל הנעשה. אולם הצווחות והצריחות מהכפר הגדילו את הפחד. אנחנו הבינונו שדבר נורא נפל שם. והנה בא פליט והודיע לנו על אדות השחיטה בכפר. ידענו שכלנו אבדנו.

בא לילה. דוממים ונדכאים זחלנו החוצה מהתעלות. הכינונו את הרובים ובשלשלת ירדנו אל חוף הדנעפר. סביבותינו שרקו הכדורים. פה ושם מבריקות להבות אש – נופלים נפצעים והרוגים. יורדים אנו אל חחוף השטוח, אל אשד הנהר, שאחורי טריפולי. שם כבר נמצאו חילים משלנו שעמדו שקועים במים עד הברכים.

קפצנו אל הנהר. בסירה שהיה בה מקום בשביל שמונה אנשים, זחלו לתוכה חמשה עשר. מכל עברים נתלו עליה חילים. הסירה שחה מעט. אחר־כך התחילה להתנודד – גדלה המהומה והמבוכה. הסירה נתהפכה על פיה וכלם נפלו המימה.

כבר היה חושך. על החוף נראו אנשים.

נשמע קריאה פרובוקציונית:

– אלה הם משלנו!

קרבנו אל החוף והנה הם סיקריקים מסיעתו של זעלעני עם תותחים.

– מסרו את עצמכם בידינו. ואם לאו נשחט את כלכם!

זרקנו את תעודותינו המימה. יצאנו אל החוף. הסיקריקים הקיפונו והובילונו אל הכפר. בדרך הכו אותנו במגלבים ובקתי הרובים.

עוברים אנו דרך טריפוליה ההרוסה. הירח הגיה כל החרבות העוממות של בתי הכפר. בכל עבר התגוללו נבלות אדם גזורות ומרוסקות. באויר התנשאו גניחות ואנחות של נפצעים קשה וגוססים. מלפנינו ומאחורינו ומשני הצדדים צעדו חיות פראות בדמות אנשים, צמאים לדם. מכות, מהלומות, גדופים, זלזולים, אנחות, יריות – וליל קיץ יפה מאד – הכל התערב והתבולל יחד… ומלאך־המות עושה את שלו. הובילו אותנו לענויים חדשים, להרג ושחיטה… נהלו אותנו שכורים סבואים מיין ודם. בפיק ברכים הלכנו אחריהם כשיות לטבח יובלו.

באמצע הכפר יש שוק. שם נמצאים בתי־חומה אחדים ומחסנים. שמה הביאו אותנו וסגרו בעדנו את הדלתות.

עם האשמורה האחרונה נשמע רעש ומהומה. צלצול פעמונים ומצלת ההתרעה. רעם יריות מתותחים ומבליסטראות.

אניות־שריון של המועצות קרבו אל טריפוליה והתחילו לירות על הזעלעניים. פתאום נפתחו דלתים וחלונות. הרובים והתותחים פתחו עלינו את לועם. הסיקריקים, בראותם שנמצאים הם בסכנה, חפצו להשמיד אותנו. כל זאת ארכה כשעה קלה, אף כי בעינינו נדמה כנצח. לאט־לאט שבה הדממה. צלצול הפעמונים והיריות פסקו. אניות־השריון התרחקו. היה ליל קושמַרי.

ביום השני פתחו את המחסנים, שהיינו כלואים בהם, וצוו עלינו לצאת אל המגרש. אנחנו יצאנו. אלה שפגרו לצאת, הלשינו עליהם החילים האדומים. הסיקריקים התנפלו עליהם וחצבו בהם כמו בכרוב עד שהרגו את כלם.

העמידו אותנו בשורה ונשמע קול פקודה:

־ ז’ידים, קצַפים, קומוניסטים! – חמשה צעדים לפנים!

אותנו, היהודים, הביאו אל בית אחר. כאשר נודע לנו אחר־כך, שלחו לחפשי הנשארים אחרי הנאום שנאם לפניהם זעלעני, וגם תעודות נתנו בידיהם. אנחנו ידענו את גורלנו המחכה לנו, והכינונו את עצמנו למות.

אני בדרך נס נצלתי ואוכל להעיד, שכל חברי מתו מות־גבורים. הרבה שמעו על אדות גבורתו של חברנו מישה רוטמאנסקי. הוא עמד על נפשו נגד חבורה של סיקריקים, עד שנשאר לו רק כדור אחד באקדחו. אז קלע הכדור ללבו, שם קץ לחייו ולא מסר את עצמו בידי שונאיו.

הנה מונח בורנשטיין. הכדור יצא למעלה מלבו. הוא עודנו גוסס. אך מנוחה שלמה נראתה בעיניו ובת־צחוק שפוכה על פניו.

הנה פולונסקי. כדור נקב את ידו בפרק. היד צבתה ונהפכה כלה בחולה. הוא הרבה להתאבק עם הכאב הנורא. אך לבסוף גבר הכאב ודמעות נזלו מעיניו.

הנה התרומם יהודי בעל זקנה, כנראה, מאלה שהתגיסו, ופנה אלינו:

– חברים, נפיל את תחנותינו לפני ה', נתפלל את תפלתנו האחרונה.

אך הנה הביאו את ראש־הלגיון ואת ראש הועד הצבאי.

– הובילו אותנו אל זעלעני, אני אגלה לו את המקום ששם טמנו את המסגרות של התותחים – אמר ראש־הלגיון.

– ואני אגלה לו את המקום שהטמינו שם את הדגל, גם אמסור לו את הרשימה של הקומוניסטים – אמר הקומיסר.

אז קם מוטי שיינין ואמר:

– נבלים! אינכם יכולים אפילו להיות למופת לנו הצעירים כמותכם!

הסיקריקים הובילו אתם את הבוגדים.

איך עבר הלילה – אינני יודע. עיף ומדוכא מכל ההרפתקאות, נפלתי בלי כח על הרצפה ושקעתי בתרדמה. כאשר הקיצותי ביום השני משנתי, נודע לי שבמשך הלילה הוציאו הזעלעניים כשלושים איש. הם הובילו אותם חבורות חבורות.

בבוקר הוציאו את הנשארים והובילום אל הכפר חַלוּפּה, הנמצא במרחק ארבע פרסאות מטריפוליה. שם כלאו אותם בבית־הפקידות של הוולוסט.

שמה נכנס אחד מהראשים, כנראה, זעלעני בעצמו, ודרש לפנינו דרשה ארוכה על אדות הנזק, שהביאה הקומונה לאוקראינה. אנחנו כבר ידענו, שנגמר דיננו להריגה ופטפוטיו לא נכנסו כלל לאזנינו.

בין הנשארים היו מוטי שיינין, ליובה פולונסקי, דימערעץ ואחרים.

לעת ערב נפתחה הדלת ונשמע קול פקודה:

– צאו!

הוציאו שמונה אנשים ואת הדלת סגרו. את המוּצאים הובילו הסיקריקים אתם.

הדבר הזה נשנה פעמים אחדות. לבנו הגיד לנו, שהמוצאים הובלו למקום שלא ישובו משם.

כך הוציאו כל פעם אחדים מחברינו. ההמתנה והתוחלת כבר רסקו את עצבי. חפצתי לראות את הסוף – ויהי מה. התיצבתי אל הדלת, וכאשר שמעתי את הפקודה: “צא!” והדלתות נפתחו, יצאתי ראשונה. אחרי יצאו עוד חמשה צעירים. העמידו אותנו אל הקיר, אגדו אותנו זוגות־זוגות יד אל יד. על ידי עמד וואלודי דימערעץ. ידעתי שמובילים אותנו אל הדנעפר. המים הם היסוד שלי. כשוחה מהיר הייתי בטוח שהמים יצילוני. בן־זוגי היה דימערעץ. כפת אותנו אכר, בעל זקן צהוב. אני התחננתי לפניו כמעט בדמעות, שלא יהדק את הקשר, אמרתי שידי כואבת לי.

היינו שלשה זוגות כפותים יד ליד: בזוג הראשון נמצאה ליובה פולונסקי עם מאדיאר אחד; בזוג השני – שני חילים אדומים והזוג השלישי – אני וּוואלודי דימערעץ. את כל זוג לוה סיקר, מסיעתו של זעלעני. הלכנו דוממים.

בין־השמשות הגענו אל החוף של הדנעפר.

– עתה, קומוניסטים, הכינו את עצמכם לשחות – נהם השומר, שלוה אותנו.

אני ודימערעץ עמדנו עוד בבגדינו. השומר צוה עלינו לפשטם. אני רעדתי מהתרגשות וביד רועדת פשטתי מעלי את המכנסים. באותה שעה השליכו השומרים את שני הזוגות אל הנהר. וכאשר אלה טבעו במים ירו עליהם הזעלעניים והמיתום.

אני ודימערעץ, כאשר פשטנו את בגדינו מעלינו, לא חכינו לפקודתו של השומר. רצנו ישר אל הנהר ובדרך התרנו מעל ידינו את חוטי־הברזל הטלפונאי, שאגדו אותן בהם.

שנינו היינו שוחים מהירים. כאשר הגענו אל הנהר כבר פתחנו את האסורים מעל ידינו. השומר שלנו לא אץ למלאות את משלחתו; הוא קרב במתינות אל החוף, והתחיל לירות עלינו. אני אספתי את כל כחותי וצללתי במים.

– פאסטובסקי, נפצעתי – שמעתי קולו של דימערעץ, ששחה בקרבתי.

הדם קלח מאזנו.

עוד לא הספיק דימערעץ לגמור את הפרזה וכדור שני עף וחדר דרך ערפו. פניתי אליו את פני והנה הדם נזל כמו ממזרקה. פרורי מח מלוכלכים בדם נתזו בפני. דימערעץ צלל במים. הנשארים נהרגו ביריה. מכל שלשה הזוגות נשארתי רק אני.

עתה נשארתי אני המטרה האחת לכדוריהם של הסיקריקים; הם כוננו את רוביהם עלי והרעימו בירותיהם.

אך כבר בא הלילה והאפיל עלי בחשכו, והזרם נשאני הרחק הלאה.

סביבי נשמעו שריקות הכדורים. ברגע שהשקעתי את ראשי תחת למים ואת הכתף הגבהתי למעלה עף כדור, שירו אותו בלי מטרה, ונסח חתיכה של בשר מכתפי… חשתי מכאוב כמו כויה במקום הפצע.

הוספתי לשחות… לפני היתה עתה רק מטרה אחת: להגיע אל החוף השני של הדנעפר. הסיקריקים פסקו לירות. בודאי היו בטוחים שאני כבר טבעתי בנהר. עיפתי מאד. הלבנים שעלי הכבידו את השחיה. כחותי עזבוני. כבר התיאשתי מלהגיע אל החוף… אך פתאום הרגשתי קרקע תחת רגלי…

הגעתי אל החוף ונפלתי בלי כח על החול. נשארתי שכוב כבול עץ וחשבתי ללון פה הלילה. אך הטחב של ערבים, הקור שחדר אל עורי דרך לבני הרטובים, והגשם שהתחיל יורד בזעם הקימוני ויגרשוני ממקום מנוחתי. היה ליל בלהות…

רצתי בשארית כחותי. דפקתי בידי על צדי, כדי לחמם את בשרי. טפסתי על אילנות והייתי צופה ומביט, אולי אראה מרחוק איזה נגוהות בכפרי הסביבה. אך החושך הליט את כל האופק… הגשם הלך הלוך וגבור. השיחים והדשאים ספגו את המים. אין מקום יבש לשבת עליו ולנוח… כך עבר עלי כל הלילה…

את הפרטים אינני זוכר. עם אור הבוקר התישבה עלי מעט דעתי ושבה אלי הכרתי הנורמלית. מצאתי איזה משעול והלכתי הלאה במשעול זה.

זמן רב שרכתי את רגלי עד כי הגעתי לאיזה כפר. נכנסתי אל הצריף הראשון. האכרית, שיצאה לקראתי, בראותה אותי כמעט ערום ומלוכלך כלו בפסים של דם קרוש, נבהלה מאד. בקשתי אוכל להשיב את נפשי. היא נתנה לי, אך דרשה ממני שאעזוב תיכף את ביתה. על שתי שאלותי ענתה לי כמו שכפאה שד. מדבריה נודע לי שהנני בפלך פולטבה. גם בארה לי באיזה דרך עלי ללכת לבורישפול, ששם יש חיילי המועצות. גם הזהר הזהירה אותי שלא אלך רגלי בדרך, כי הדרכים משובשים בסיקריקים. נתנה לי פת־לחם ואני עברתי את הכפר, עד שהגעתי אל הדרך שהתותה האכרית.

כאשר עברתי כברת ארץ מהכפר באו לנגדי שני קרונות, שישבו בהם אכרים. כאשר ראו אותי התעכבו. אכר בריא סקר אותי מכף רגל ועד ראש ונהם:

– הנכם רואים, הנה קומוניסט מטריפוליה. שב אתנו. אנו נוסעים אל השטב.

הוא היה איש בריא וחסון כאלון ואני – קטן וחלש. באין ברירה ישבתי בקרון.

כאשר הקרון זז ממקומו והתחיל נוסע קפצתי על הארץ והתחלתי זוחל במהירות על ידי ורגלי.

האכר הבריא עצר את הסוס והתחיל דולק אחרי, אך לא השיגני. אני רצתי בכל כחותי, עד כי עיפתי ונפלתי על הארץ.

אחרי רגעים אחדים נראו שני אכרים צעירים, לאחד היתה אַלה בידו. הם הרימוני מן הקרקע ויובילוני עמהם.

על שאלתי: “לאן?” הרים בעל־האלה את מקלו והכה אותי בראשי. כשהגענו אל המקום שגדל שם סוּף וצריכים לנטות הצדה מצאנו שם עגלה והאכר שעמד אצלה העמיד פנים כאלו סוקר הוא את האופן אם לא נשבר. בני־לויתי דרשו בשלומו והתחילו משוחחים אתו ברמזים בתוך שיחתם עלי. ברגע אחד נהפכו פני האכר השלוים לפני רוצח. הוא הוציא אקדח מחיקו והתחיל כונן אותו אלי ופניו נהרו מתענוג.

– חבל – אמר האכר – שנשארו לי רק שני כדורים. לו היה בידי יותר הייתי הורג אותך תיכף.

הבנתי, כי האקדח היה ריק. אף כדור אחד לא נמצא בו. הצעירים המשיכו את שיחתם עם האכר בעל־הענלה. מדבריהם הבנתי, שהשטב עבר למקום אחר.

האכרים הרבו להתיעץ איך להתנהג עמי. סוף־סוף נגמר ביניהם. האכר עם העגלה נשאר על מקומו ושני הצעירים לקחו אותי עמם.

אנחנו פנינו הצדה אל הפלג השוטף. על חוף הפלג עמד צריף של דיג.

אחד הצעירים נכנס אל הצריף. כעבור רגעים אחדים יצא ובידו האחת קרדום ובשניה – סיף ישן וחלוד. אינני זוכר אם הבנתי למה להם הקדרום והסיף. אני פשוט אבדתי כל כשרון לקלוט במוחי ולפלס בשכלי את הנעשה. התאבנתי וצעדתי לפני רוצחי כאוֹטוֹמַט. אחרי צעדו אלה השנים. אחד אחז את הקרדום בידו והשני – את הסיף. 

עברנו דרך גבעה לא גבוהה. לרגליה ילפת פלג. פתאם הרגשתי מכה בראש מהקרדום ופצע בפנים על ידי הסיף. נפלתי. אך הרגשתי בחושי שהרוצחים מרימים עוד הפעם את נשקם. אספתי את שארית כחותי והתגלגלתי אל הפלג.

מים הם הרפואה היותר בדוקה לפצעים. על־ידי המים נעצר הדם הנוזל מן הפצעים. הפלג לא היה רחב. אני צלחתי אותו ועברתי אל החוף השני. שם התחבאתי בין השיחים. כשיצאתי מן המים התחיל הדם עוד פעם קולח כמו מברזה. שני האכרים עזבו את הפלג והלכו להם. הם בודאי חשבו כי אמות על־ידי אפיסת הדם. אני שבתי אל המים. הדחתי את פצעי יפה יפה. קרעתי מטלית מכתנתי סתמתי את הנקב שבראשי והלכתי הלאה.

את הדרך שאני הולך בה לא ידעתי. מגמתי היתה להגיע אל הדנעפר ואז בנקל יהיה לי להגיע לקיוב. תעיתי בדרך כשני ימים. כאשר ראיתי מרחוק כפר לא נכנסתי לתוכו, אך עברתי סחור־סחור. מרחוק כבר נראה הדנעפר, והלאה – תמרות עשן, המתמר ועולה מארובות אניה.

שנסתי את שארית כחותי ורצתי אל החוף. ראיתי את האניה. עליה התנוסס דגל־אדום. זאת היתה אנית־שריון מספר ששה. אני טפסתי על שן־סלע גבוה והתחלתי לצעוק בכל כחי ולנענע בידי, כדי לעורר את תשומת לבם של החילים הנמצאים בספינה.

החילים הרגישו בי. האניה קרבה אל החוף. הורידו קרש ארוך. הנני מטפס על הקרש, זוחל אני בידי וברגלי, אוחז אני בקרש בכל מאמצי כחי שלא אפול. הגעתי אל האניה. כחי עזבני והתעלפתי.

יותר מיממה נמצאתי במעמד כזה. באותו זמן נקו את פצעי מהדם והניחו עליהם תחבושות.

ביום השני הגענו אל הנמל הקיובי. אנחנו באנו שמה בלילה, אך אני הייתי עוד שקוע בתרדמתי. התעוררתי בבוקר, בשעה שהחילים הנמצאים באניה עוד ישנו את שנתם. יצאתי אל החוף בלבנים שעלי, המטובלים בדם ועם התחבושת שעל ראשי. במצב כזה לא חפצתי לשוב לביתי. לא רחוק מהנמל, רחוב ספאסקי מספר 12, היה בית־ועד שלנו. משם יצאנו לטריפוליה ושמה שבתי חזרה.

היתה שעה מוקדמת. בהועד לא מצאתי שום איש. נכנסתי החדרה, ישבתי אצל החלון והשגחתי החוצה. פחאם רעד לבי משמחה: חברי קובאלענקה עבר. קראתיו בשמו. הוא השתומם:

– הלא כלנו במתים חשבנוך!

– רוץ מהר והביא לי איזו תלבושת.

כעבור רגעים אחדים שב ובידו צרור בגדים.

(וו. פאסטובסקי).

טשיגירין (פלך קיוב).

בטשיגירין נמצאו כאלף וארבע מאות משפחות יהודים.

הפרעות הראשונות נערכו בטשיגירין על־ידי הכנופיה של קוטצורי, שהתפרצה העירה בסוף שנת 1918. הריגות לא היו. הם רק שדדו ובזזו את הבתים והחנויות.

הגריגוריוביים פרצו לטשיגירין לפני חג השבועות 1919 ועשו בעיר שמונה ימים. הם חמסו את הבתים, אנסו הרבה נשים גם הרגו שלשה יהודים וששה נפצעו על ידיהם.

לפני עזבם את העיר, הוציאו הגריגוריוביים פקודה, שאסור לשדוד את רכוש היהודים, וכל השולח בביזה את ידיו – דמו בראשו. נתפס אז אכר שנשא חפצים גזולים. האכר הועלה לגרדום.

ביום ההוא התנפל חיל אחד על עגלון יהודי ודרש ממנו כסף. כאשר אשתו של העגלון באה בטרוניה על החיל על חפצו לגזול את היהודי למרות הפקודה, נמלט החיל. אך אחר זמן־מה הלשין החיל על היהודי העגלון לפני ראשי החיל והעיד שיודע שהוא קומוניסט. העגלון נהרג ביריה.

אחרי הגריגוריוביים פרצו כפעם בפעם העירה קוטצורי עם הכנופיה שלו, ששמו את חניָתם ביער “חולודני־יאר” הקרוב לטשיגירין. הם רעצו את היהודים, שלחו בביזה את ידיהם וגם רצחו נפשות. כשלשה־עשר קרבנות אדם נגזרו מידיהם.

לפני ראש השנה נכנסו הדיניקיים; הם התנקמו ביהודים, שדדו את הבתים ואת החנויות, אנסו הרבה נשים, הכו ופצעו את היהודים שנפלו בידיהם, אפילו זקנים וזקנות, והרגו כעשר נפשות.

הפוזיציה של הדיניקיים והקוטצוריים שהתחברו אליהם, היתה בכפר הנמצא במרחק שלש פרסאות מהעיר. הדיניקיים התבצרו על ההר והקוטצוריים – אחורי הכפר. בכל לילה נשמעו רעם יריות, שהחרידו את התושבים.

בסוף שנת 1919, כאשר חילי המועצות התגברו והתחילו לדחוק את רגלי הדיניקיים מאוקראינה, התנפלה פלוגה של צבא המועצות על הדיניקיים החונים קרוב לטשיגירין והתפרצה מלחמה ביניהם. נהרגו אז בעיר חמש נפשות: שלשה אנשים ושתי נשים.

(ישראל איציק פיינשרייבער).

טשעטשעלניק (פלך פודוליה).

ביום 15 במאי 1919 התפרצה לטשעטשעלניק כנופיה של סיקריקים עם האַטמן סקלאדני בראשה. את כל הגברים, חוץ מהילדים הקטנים, כנסו לתוך רחבה של עיר ואת הנשים – להאכסניה של חיים זבארסקי.

במעמדם של כל הבריונים קם האטמן סקלאדני ונאם נאום מלא שטנה נגד היהודים; אחריו קמו אחרים ומלאו את דבריו. לא חסר גם “מבשר” שבא והודיע, כי בכפר הסמוך הרגו היהודים כמה עשרות נוצרים. הכל כנהוג ובנוסח הידוע.

בינתים שלחו הפורעים את ידם בביזה. לא פסחו אף על בית־יהודי אחד.

אך בעוד שהנואמים מדברים בגנותם של היהודים ועל הצורך להפרע מהם, והנה באו שלשה אכרים פשוטים והתחילו קוראים תגר:

– אמנם היהודים חוטאים ופושעים הם, ואפשר שכלם חייבים הם מיתה, אבל מי נתן רשות לאנשים זרים, שבאו מרחוק, לדון את דינם של יהודי־טשעטשעלניק? רק אנחנו, שיודעים ומכירים את היהודים שלנו, צריכים להיות שופטיהם ולדון את דינם!

כאשר גם בין הסיקריקים נמצאו אנשים ישרים (בהרבה כפרים הכריחו הסיקריקים את כל האכרים להשתתף ב“מלחמת מצוה” זו, ומי שנסה לסרב נענש קשה), רבו המצדדים בזכותם של היהודים. האטמן עם סיעתו מוכרחים היו ללכת אל בית־הוולוסט, כדי להתיעץ עם האכרים המקומיים כדת מה לעשות ביהודים.

ובעוד שנכנסו אלה לישיבה התחילו הפורעים להתעולל ביהודים הנמצאים ברחבה של עיר, בשעה שמטר סוחף נתך ארצה. הפורעים חלצו מעל היהודים, את נעליהם והפשיטו את בגדיהם מעליהם ביחד עם חלוקיהם באמתלא: “הרי בעוד שעה או שעתים תלכו למיתה ולמה לנו ללכלך את ידינו ולטפל בפגרים מתים?” ערומים ויחפים ישבו היהודים על הקרקע הרטוב, טובעים ברפש וטיט־חוצות, עד ששב האטמן וצוה להוביל את כל היהודים הנמצאים לבית־הכנסת.

שם צוה את הרב הישיש, ר' יוסף גאלאנט, להשביע את היהודים, שלא יתערבו בעניני פוליטיקה. אחר־כך נתבשרו שגזר־דינם נקרע.

אז שבו היהודים לבתיהם שנתרוקנו ושֻדדו. אבל לא כלם זכו למצוא את כל בני ביתם: עד לחשבון נהרגו שבעה עשר איש, בתוכם שתי עלמות.

(ל. לעוויטע מאולגופול).

טשערנובל (פלך קיוב).

I

ביום 7 באפריל 1919, בערב, נתפשטה בעיר שמועה, כי האטמן סטרוק עם גיסותיו הולכים וקרבים לטשערנובל. כעבור שעה סר העירה פרש אחד מבני־סיעתו של סטרוק. התחילה הבריחה מן העיר: אלה בעגלות ואלה בסירות־דוגה של הדנעפר. אלה שלא היתה להם היכולת לברוח, באו בחורים, במנהרות, או התחבאו בעליות ובמרתפים. בעיר שררה דממה. כלתה רגל מן השוק.

בשעה התשיעית בערב התחיל רעם יריות. עד חצי הלילה רעשו הרובים ורעמו הבליסטראות.

רעדנו מפחד. אך שביב תקוה עוד עומם בלבותינו: אפשר ינצחו חיילי־המועצות. אך הנה נשמעה תרועת החצוצרה:

– פרשים בראש, חיל־רגלי אל העבודה!

סטרוק וגיסותיו פרצו העירה.

רעם של יריות ממלא את הרחוב. צלצול זגוגיות מנופצות, שאון, יבבות וצעקות. סיקריקים מזוינים פורצים אל תוך הבתים, מכים, מענים, בוזזים והורגים.

הנה קרבים אל ביתנו. נשמע רעש של יריה אצל הפתח. את הילדים הסתרתי במרתף ואני בעצמי פתחתי את הדלת. פרצו אל הבית בנדיטים אחדים, פניהם כפני פריצי־חיות, עיניהם מלאות דם. הם כוננו את אקדחיהם מול פני וצעקו:

– איה הקומוניסטים הצעירים?

אחדים נהמו:

– מדוע טמאתם את בתי־כניסותינו?

אני התחננתי, בכיתי לפניהם. הם קבלו כופר־נפשי שלשת אלפים רובל, גם את שעוני גזלו ממני ועזבו את הבית בהבטחה:

– מחר נטביע את כלכם בדנעפר!

כעבור שעה עוד פעם דפיקה בדלת:

– הוציא החוצה, ז’יד, את הנשק, תן כסף!

גם אותם פטרתי בסך של שלשת אלפים רובל. מלבד זה בזזו להם בורית, צלוחיות של פליטון, פנסי חשמל ובגדים.

גם אלה בעזבם את הבית הודיעו בצחוק:

– מחר נשלח אתכם ישר ליעקטרינוסלב דרך הדנעפר!

בשעה החמישית – חבורה חדשה.

על ידיה נצלנו ממות.

ביחד עם החבורה בא גם חַריטון סערגעיענקה, שדר בביתי בימי הפרעות של לאזניוק, אני בכיתי, התחננתי לפניו שיצילני ממות.

– מדוע הרגתם את גורדעיענקה והז’ידים הקומוניסטים יוצאים במערכה ונלחמים עמנו? – ענה סערגעיענקה.

בארתי, כי התושבים היהודים, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, אינם אשמים ואין להם שום עסק בפוליטיקה. הוא הבטיח להגן על בני־ביתי מפני הבנדיטים וצוה עלי להוציא את הילדים מן המרתף.

ביום השני בבקר נודע לי, שהסיקריקים לא פסחו אפילו על בית אחד. צופה הייתי מבעד החלון… הסיקריקים בחרבות שלופות נושאים חבילות בגדים, תכשיטים וכלי כסף. השוק מלא עגלות של אכרים. סטרוק נתן צו, שהחילים ילוו את מחנהו ביחד עם עגלותיהם, כדי להיות נכונים לבוז ולשדוד את רכוש היהודים.

החילים ביחד עם האכרים עוקרים את החלונות והדלתות מן הבתים והחנויות ומריקים אותם: מוציאים סחורות, כרים וכסתות, שמלות, רהיטים וכלי־בית. ברחוב הלולא וחנגא – סובאים יין ועסיס.

הנה קרבות עגלות גם אל ביתנו. אך סערגעיענקה יצא אליהם ואמר:

– אחרתם, אחי, כבר היו אחרים שקדמוכם.

בצהרים נאם סטרוק נאום לפני החילים והאכרים הנאספים ומנה את עונותיהם של היהודים: הז’ידים טמאו את בית־תפלתם, השליכו מן הגמנסיה את האיקונות, הרגו את גורדעיענקה… לכן – הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!

ההמון התלהב. התאוה לבוז ולהרוג התלקחה ביתר עז. אל ביתנו פרצה חבורה של בנדיטים ואכרים. פניהם – פני להבים, שאגו כחיות טורפות. דרשו שימסרו בידיהם את הקומוניסטים המתחבאים. הכו אותי במדוך של הרובים ואמרו:

– בחר לך אחת משתי אלה: או אל השטב, או ליעקטרינוסלב.

סערגעיענקה בקש מאתם לעזבני לנפשי. הם בדקו בחדרים ובמרתף והלכו להם. אחר־כך נודע לי, שהסיקריקים לקחו את סאפיאן ואת גורעוויטש לאסוף את ההרוגים ולהשליכם אל הדנעפר. אחר־כך השליכו את שניהם גם־כן אל הדנעפר. בביתו של יאמפולסקי פצעו את הזקן והרגו אחד מבניו. את שני בניו הנותרים לקחו אתם, הכריחום לאסוף את ההרוגים ולהשליכם אל הנהר. אחר־כך טבעו אותם בדנעפר. גם מבית־הכנסת הוציאו עשרה יהודים, ענו אותם באכזריות נוראה, אלצו אותם לזמר ברחוב, אחר־כך הרגום ביריה והשליכו את גופותיהם המימה.

II

הפרעות נמשכו גם ביום התשיעי והעשירי לחדש אפריל. כל יהודי צעיר, שנפל בידי הסיקריקים, נאשם בקומוניזם ונגמר דינו למות. הסיקריקים טילו בעיר, שדדו וסחבו את הצעירים, שנפלו בידיהם, אל הנהר. הרבה פדו את נפשותיהם בכסף.

הנוצרים המקומיים מטיילים ברחובות בקרת רוח, רואים את הנעשה להיהודים ושמחים לאידם. את הבתים העזובים ממושביהם מהרסים ומחריבים הסיקריקים עד היסוד.

נתפשטה בעיר שמועה, שהבולשיביקים באים מקיוב באניה. העיר נתרוקנה. גיסותיו של סטרוק תקעו את אהליהם על חוף אֵלִישָע, אחר־כך נודע שהשמועה היתה בדויה. הסטרוקוביים שבו העירה; הם אמרו ליהודים:

– הצלחתכם כי הבולשביקים לא שבו. לו שבו כי אז לא נשאר בטשערנובל אף יהודי אחד.

ביום 11 באפריל פסקו הפרעות. אמנם קרו מקרי־רצח, אך אלה היו מקרים בודדים.

האטמן סטרוק צוה את ראש־העיר להזמין את היהודים לאספה בבית־הכנסת.

באתי לבית־הכנסת. מצאתי שם הרבה אנשים מתמוגגים בדמעות. היו גם זקנים אחדים. הצעתי לפני הנאספים לעזוב את הדמעות והבכיות ולטכס עצה מה לעשות. פתאם נכנס אלעשה השכור, בידו האחת – חרב שלופה ובשניה אקדח, ופנה אלינו:

– ז’ידים ארורים! את כלכם צריכים להשמיד, בנעריכם, זקניכם וטפיכם!

התחננו לפניו לחוס עלינו. הוא אים עלינו באקדחו.

– אני אינני מתחשב עם סטרוק; הוא לחוד ואני לחוד. אם תתנו כופר־נפשותיכם מאה אלף רובל אשאירכם בחיים, ואם לאו, אשמיד את כלכם!

הבטחנו לו. הוא עזב את בית־הכנסת.

אנחנו כלנו, כאיש אחד, גמרנו לתת את כל רכושנו עד הפרוטה האחרונה כופר נפשנו. תיכף בחרנו מתוכנו קומיסיה והתחלנו לאסוף כסף.

כעבור חצי שעה נכנס האטמן סטרוק. פניתי אליו בנאום, הבטחותיו בשם הנאספים, שנכונים אנחנו למלאות את כל דרישותיו ולשמוע בקולו לכל אשר יצונו. בארתי לו שאנחנו מנוגעים בלי פשע והננו השעיר לעזאזל בעד חטאים שחטאו אחרים. סטרוק הבטיח לשים קץ להפרעות והטבח.

ביום השני, 12 באפריל, התאספה הקומיסיה בביתי. סטרוק דרש כסף לכלכלת הצבא. נתנו לו שלשים אלף רובל ולעוזריו קראבטשענקה, פעשטשענקה ולהנשארים – חמשה אלפים רובל. סך־הכל חלקנו ששים אלף רובל.

אמנם הפרעות לא פסקו כלה. הסיקריקים הוסיפו להתפרץ אל הבתים, בזזו וחמסו. היו גם מקרי רצח והשלכה אל הנהר. נתקבלו ידיעות על אדות הריגות בכפרים הסמוכים.

בכפר נאצוֹנוֹביטשי הרגו האכרים יהודי זקן עם אשתו ובתו. בכפר קאשובקה הרגו האכרים אב ובנו. בכפר נאגורקי שלחו האכרים באש את ביתו של יהודי וגרשו משם את כל היהודים, שדרו בכפר.

ביום 14 באפריל נתקבלה פתקה מקראבטשענקה, בה כתב: “להמציא לי בלי עכוב עשרים וחמשה אלפים רובל. אם לאו נחשוב אתכם לאויבינו ותענשו על פי חוקי־הצבא”.

אנחנו אספנו את הסך הדרוש ושלחנו אליו דיפוטציה לבקש מאתו, שישימו קץ להפרעות והטבח. הוא ענה, כי הרשו להחילים ל“צחק” עשרים וארבע שעות, ועתה אי־אפשר לעצור בהם. בכל זאת הבטיח להוציא פקודה להפסיק את הפרעות.

III

ביום 15 באפריל, ערב פסח, התחילו היהודים לצאת מחוריהם וכבר נראה איזו תנועה בשוק. והנה בו ביום יצא כרוז אל הצבא, כי נשלחה דיפוטציה מזעלעני ממז’יגוריה להתחבר אתו ולעלות ביחד על קיוב. המנגנים היהודים נצטוו, לקבל את פני הדילגציה במַרש צרמוניאלי. היהודים שבו אל חוריהם ומחבואיהם וערכו את הסדר בעליות, במרתפים ובמנהרות. לבם הגיד להם, כי צרה חדשה מתרגשת לבוא עליהם.

וכל יום צרתו מרובה משל חברו. החילים פורצים אל הבתים, את הצעירים שמוצאים הם אוסרים, שמא הם קומוניסטים. גם נמצאה בידם רשימה ארוכה של קומוניסטים, ואוי לו לאיש ששם־משפחתו דומה לאחד השמות שנמצאים ברשימה.

והעוסקים בחפוש נשק, בחפצם להוציא מהיהודים את הפרוטה האחרונה, טמנו בעצמם בבתי היהודים נשק, והנה הם באים אחר־כך בעלילה, מוצצים את דמם וגוזלים את כסותם מעורם של היהודים. והפרובוקציה מתפשטת. גם נערים וילדים מתקנאים בגדולים ובודים בדותות שונות על היהודים, כיון שיש קופצים על סחורה זו.

הנה סוחבים אשה אחת לטבע אותה בנהר, מפני שאיזה נער רוסי העיד ששמע בפירוש מפיה “כי אין בין פסחם של הרוסים ופסחם של היהודים ולא כלום”. הנה סוחבים משפחה שלמה אל הדנעפר מפני שבדו עליה, כי היתה לה איזה מגע ומשא עם פלוני הקומוניסט.

והנה הולך וקרב חג פסחם. החרדה גדלה משני הצדדים: היהודים ידעו כי הימים האלה בכלל הם מוכנים לפרעניות. ומצד אחר נפוצה שמועה בין הנוצרים, כי היהודים מתעתדים להשליך, בימי חגם, פצצה אל בית־תפלתם. וגדול האף ורבה המשטמה. מכפר אחד הביאו את היהודים החללים לטשערנובול, להביאם לקבר ישראל. ובשעה שהעגלה עם ההרוגים עברה דרך כפר אחד בדרך, התנפלו אכרי הכפר על העגלה, גררו את ההרוגים והשליכום אל הנהר.

והדרישות לכסף, צרכי־אכל, בגדים, טבק וכו', צמחו בכל יום כמהין ופטריות. הנה דרישה חדשה: “להמציא להשטב בלי עכוב מאה זוג לבנים וחמש חליפות בגדים”. והעסקנים מכתתים את רגליהם ברחובות, הרבה יהודים פושטים את חלוקם מעליהם ומוסרים אותו להמאספים. כל מה שהיה מן המוכן כבר נשדד. במשך יום שלם נאסף בקושי ששים זוג לבנים, שהביאו אותם אל השטב.

IV

נדבקו מודעות, שאסור לבוז את היהודים. פטלוריים סובבים בעיר. כשפוגשים את החמסנים, הנושאים חבילות על שכמם, אומרים:

– יש פקודה, שאסור לבוז, לכו לדרכיכם!

וכל זאת הסיקריקים עושים את שלהם. באים אלי הנזוקים. זה בוכה על פרתו שגזלו ממנו, השני על סוסו, והשלישי מתאונן, כי את הכר האחרון גזלו ממנו.

אך הנה צרה חדשה:

התחילו מרננים בעיר, כי בבית־דפוסו של רבלין מדפיסים כרוזים שקוראים בהם את ההמון להשמיד ולהרוג את היהודים. אחדים הלכו להוָדע אם אמת בפי השמועה. אשתו של רבלין יצאה לקראתם בהתרגשות גדולה:

– יהודים, הצילו את נפשותיכם! את המסדר סגרו הפטלוריים בבית־הדפוס ואכפו עליו לסדר ולהדפיס את הכרוז.

הכרוז נדפס במספר עשרת אלפים אכסמפלרים ונתפשט בכפרים של הסביבה…

בעיר נתפשט כרוז כזה:

.היהודים בעלי־ההון, הקומוניסטים טמאו את בית־תפלתנו; הם גם מדפיסים מעצמם שטרי־כסף וחפצים להקים להם מלך מקרבם".

נשלחה דילגציה אל סטרוק: אחדים מראשי הקהל ביחד עם הכמרים והשופט; סטרוק הבטיחנו, כי החמס והשוד יפסיק, יאסרו רק קומוניסטים. בשאר אנשים לא יגעו לרעה.

אך התפוש והבדיקה בבתים לא פסקו. מתקבלות כל פעם דרישות חדשות: מוציאים מן העיר את מעט הקמח, שנמצא בתוכה, ואת הפונט האחרון של סוכר. החילים עודרים בכידוניהם את קרקע החצרות והמרתפים, בודקים בעליות ובאורוות ומחפשים את המטמונים שהטמינו היהודים.

בעיר בלהות צלמות. היהודים מתחבאים בחורים ובסדקים ובכל פנה נסתרה. הנוצרים המקומיים אינם מקבלים יהודים לבתיהם.

על דלתי בתיהם של הנוצרים חרותים אות הצלב.

ילדים נוצרים רצים ברחובות וצועקים להחילים:

– בואו ונראה לכם את המקומות, שמסתתרים שם היהודים!

הלכתי עם חברי הקומיסיה אל קראבטשענקה לקבל ממנו רשיון להוציא את החללים מן הנהר ולהביאם לקבר ישראל. הוא ענה לנו, כי סטרוק לא יסכים לזה בשום אופן. הדבר הזה יעורר התרגשות בין הנוצרים.

ביום 25 באפריל נתקבלה דרישה חדשה על סך ארבעים אלף רובל קונטריבוציה. באין ברירה הריקונו את כיסנו ומסרנו את הסך הדרוש.

והנה אורחים חדשים:

ממעז’יגוריה באים כל פעם חבורות של סיקריקים, מסיעתו של זעלעני, מכים, מענים ושוסים את היהודים ודורשים “אלף רובל או ריבה”.

הנערות מתחבאות בחורים, בסדקים ובכל המבואות האפלים: הן אומרות, שנוח להן לאבד את עצמן לדעת, מלפול בידי פריצי־חיות אלה, האורבים להן.

נכנס אל ביתי קומנדיר של פרשים, אולַנוב. חכליל עינים מיין; הוא ברך אותנו בברכת החג. דרש הלואה שני אלפים רובל וספר, שבהשטב נשאלה השאלה: “מה לעשות ביהודים?” אני – ספר אולנוב – יעצתי לבלי להרוג את כלם. נשלחם לפלשתינה.

והפרובוקציה מתגברת. מגרגר חול צומח, במשך שעות אחדות, הר גדול. מצאו צבע אדום שיהודי אחד הכין לצבוע את גגו. תיכף נמצאו מומחים שאמרו שזה דם של נוצרים הרוגים. את אנשי הבית הכו מכות רצח. חילים אחדים חדרו אל הבית, ירו החוצה בעד החלון וצעקו:

– הז’ידים ירו בנו!

את היהודים שנמצאו בבית גררו אל השטב והכו אותם באכזריות נוראה.

ביום 28 באפריל נסע סטרוק לגורנוסטייפול. קראווטשענקה שלח גדוד חילים לקאמארין וצוח להם: “אל תחיו כל נשמה! את כלם, בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם ובטפיהם, אל המים תשליכו אותם”. ובשעה שהגדוד עזב את העיר לוו אותו המנגנים היהודים במרש, כי כן נצטוו.

גם אל הכפרים של הסביבה נשלחו חילים להרוג ולאבד את היהודים.

בערב שבו החילים מקאמארין עם זודות מלאות חפצים וכלי־חפץ וישתבחו בעיר כי טבעו בנהר שמונים וחמשה נשים וילדים. באותו עת שסטרוק לא נמצא בעיר הצליח בידי לקנות בכסף מידי קראווטשענקה את הרשיון להוציא את החללים מן המים.

בידי קראווטשענקה נפלה פתקה מאשה אחת ששלחה לבעלה בקאמארין. בה כתבה: “שתי מאות סיקריקים נשלחו מפה לקאמארין. המלטו!” קראווטשענקה הודיע על אדות הפתקה הזו לסטרוק וקבל ממנו תשובה טלגרפית: “הרוג את כל היהודים בעוון רִגול!”

כעבור שעה נתקבלה טלגרמה שניה:

“אם ישלמו חמשים אלף רובל, יכופר להם העוון הזה”.

הרבה הוכרחו למכור את סוסיהם ואת בהמתם, נתנו במשכון את החפצים היותר נחוצים. הבורסקים מכרו את העורות הטריים, קודם שנעברו, לנוצרים, עד כי עלה בידינו לאסוף את הסך חמשים אלף רובל ולמסרו לקראווטשענקה.

ביום 2 במאי נתקבלה ידיעה, שהבולשביקים הולכים וקרבים לטשערנובול. הסטרוקיים ברחו.

V גביות־עדות.

ביתי עומד על יד החוף, בשכונה הנוצרית. בזמן שהנהר מלא על כל גדותיו, אז ביתי מוקף מים מכל רוחותיו כאי, ומצד העיר יכולים לבוא אליו רק בעקיפין, דרך גנים ושדות. ביום 8 אפריל ראיתי שני יהודים שטים בסירה וחותרים עם המשוטים כאנשים שאינם בקיאים במלאכה זו. כשהגיעו מול ביתי התעכבו זמן־מה, הביטו לאחור והשליכו שני הרוגים אל המים. אחר־כך נודע לי שהיהודים הללו הובילו את ההרוגים על פי פקודתם של הסיקריקים שעמדו החוף. כאשר היהודים עשו את משלחתם, התנפלו עליהם הסיקריקים והכו אותם מכות רצח.

אחר־כך עברה באמצע הנהר סירה גדולה. בה ישבו שלשה סיקריקים ועשרה יהודים, ראשיהם היו מגולים, שערותיהם מסובכות, זקניהם מלוכלכים בדם קרוש כלם היו מלאים פצעים וחבורות, חזות פניהם היתה נוראה מאד. אחדים מהם היו מלובשים רק בחלוקיהם הקרועים והפרומים. כשהגיעו לאמצע הנהר התחילו הסיקריקים להשליכם המימה. שבעה מהם צללו וטבעו תיכף, ושלשה מהם נשא הזרם אל החוף; הם הלכו ברגליהם הלוך וקרוב אל ביתי. אז התחילו הסיקריקים לירות עליהם והרגום.

VI

הנני ילידת טשערנובל, בת י"ט שנה. חיה אני בבית הורי.

7 באפריל בלילה, כאשר נודע לנו, כי החילים מתעתדים לערוך פרעות בעירנו, התחבאנו בעליתנו. גם שכן אחד בא אלינו להסתתר בביתנו. הדלתות נשארו פתוחות. בלילה שמענו כי חדרו חילים אל ביתנו, צעקו בכעס וירו שלש פעמים. זמן־מה שהו בבית, אחר־כך יצאו. כעבור זמן־מה עוד הפעם שאון והמולה – שוב התפרצה הביתה חבורה של חילים… דממה… ועוד הפעם “אורחים לא קרואים”. כך נמשך כל הלילה. ברור היה לנו, כי בביתנו קרה איזה דבר נורא. אך יראנו לסכן את נפשותינו ולרדת מן העליה.

בבוקר עזבתי את העליה. כל רכושנו היה לבז ולמשיסה. השכן שהתחבא בביתנו היה מלא פצעים בכברה, כל עוד נפשו בו.

בצהרים סר אל ביתנו איש־צבא, שהתאכסן לפנים בביתנו, בלוית שני חילים. הכרתיו.

– סאשא! – פניתי אליו.

הוא שמח לקראתי. שאל לשלום הורי. באשר הגדתי לו שהם מתחבאים מפני הפרעות ומפחדים להראות בחוץ, הרגיעני והבטיח לתת בידינו תעודה שתגן עלינו ועל יתר הפלטה מרכושנו.

בתעודה היה כתוב; “אבקש שלא יגעו באיש המוכ”ז ובבני־ביתו".

על פי בקשתי התאכסן גם הפעם בביתנו, וכל העת ישב אתנו, אכל ושתה עמנו יחד ויצא לחוץ רק ל“צרכי עסקיו הצבאיים”. אני ידעתיו עוד מהעת שליאזניוק היה בעירנו. הוא התאכסן גם אז בביתנו ביחד עם עוד שני חילים. אך אז היה חיל פשוט, לבוש קרעים. שבוי היה באוסטריה וזה לא כבר שב מהשביה. הוא היה בן אכרים, שנותיו כבן שלשים, גבה־קומה וחסון כאלון. רננו, כי בעירנו בלבד הרג עשרה אנשים.

עוד בעת הראשונה שהתאכסן בביתנו הראה לי חבה יתרה ולעתים קרובות עלב אותי באהבתו; הוא עזב את עירנו ביחד עם גדודיו של לאזניוק ומן הדרך שלח לי מכתבי־אהבה. עתה הוא בא מלובש הדר בתור קומנדיר של הבטליון האחד־עשר. 

בחפצנו להפיק ממנו רצון, הכינונו למענו מטעמים שונים. גם המזג לא חסר ובקבוק יי"ש לא פסק מעל שלחנו. את המאכלים אני הבאתי לו, גם הייתי צריכה לטעום מהם תחלה. גם יין ושכר הייתי מוכרחת לשתות עמו. לבסוף הציע לפני שאנשא לו. באמרי לו, שאמונתי מעכבת, ענה:

– אמונה! מה זו אמונה? הבל ורעות רוח!

נסיתי לערוך לפניו נמוקים אחרים המעכבים, אך חמתו התלקחה כל־כך בקרבו עד כי היה כפשע ביני ובין המות. נאלצתי להבטיחו באהבתי.

הבטחתיו שאנשא לו, כאשר אבא יתעודד אחרי המאורעות והרפתקאות שעברו עלינו ויבסס את פרנסתו.

מהעת ההיא לא סרו סיקריקים וחמסנים אל ביתנו, גם לא הראו ברחובותינו.

גם בביתו של שכנינו התאכסן קומנדיר של הפרטיזנים והתאהב בבתו של בעל־הבית, עלמה צעירה, אשר השפעתה היתה גדולה עליו. היא התאמצה למשוך את הקומנדיר אליה בחבלי אהבה ולהראות כאילו שקועה היא כלה באהבתו.

בכל לילה התאספו כמעט כל העלמות של הרחוב, אז אל ביתנו, או אל בית־שכנינו, ובלינו את העת בחברתם של שני הקומנדירים.

אכלנו, שתינו, רקדנו וזמרנו.

כל העלמות הראו חבה יתרה ל“הגבורים”; כל אחת כאלו התאמצה למשוך אליה את לבותיהם ולקנות את אהבתם. כלן העמידו פנים כמו אכולות הן מאש האהבה ומקנאות בירך חברותיהן. הקומנדירים נהנו מזה מאד.

כאשר פרצו סיקריקים אל בתי היהודים ברחובותינו גרשו אותם בעזרת ה“חתנים” שלנו. כאשר הם נמו שנתם, שכורים מיין, עמדנו אנחנו על המשמר כל הלילה, כדי לעורר את הקומנדירים משנתם, אם תהיינה התנפלויות. ומקרים כאלה קרו כמה פעמים. דרי הרחוב היו כלם אנשים אמידים. ועל ידינו נצולו כלם מפרעות. כל העת, מלבד הלילה הראשון אור ליום 7 אפריל, עברה בשלום.

הקומנדירים התגאו בנו וקראו אותנו: “שטב של נשים”. סאשא דרש שהרחוב יקרא על שמו.

בשעה מאוחרת בלילה, כאשר נשמעו, אחרי דומיה ממושכה, יריות בודדות ואנחנו הרגשנו בכל ישותנו, כי ברגע הזה, אחרי לעג, קלס וענויים קשים – נפסק חוט החיים של איזה יהודי.– אז ברחובותנו נשמע קול רנה וזמרה, שחוק עשוי וקול עוגב: אנחנו השתדלנו לשעשע את ה“חתנים”.

כדי להלהיב את אהבתם רקמנו בשבילם אבנטים וכתנות. בדינו מלבותינו ימי־הולדת, כדי להקריב להם טריתות מצוירות באותיות של סוכר עם ברכת מזל־טוב. קראנו אותם בשמות־הקטנה.

אך הזאב איננו מחליף את טבעו. כאשר פעם אחת לא היה החתן שלי שבע־רצון מהמטעמים, שהכינותי בשבילו, קרא את אבא, אים עליו באקדחו ודרש ממנו חמשת אלפים רובל.

כאשר נתמנה לאטמן, אמר לי:

– בריינקא, חלצי את מגפי – הנני עתה אטמן!

VII

בערב, 7 באפריל 1919, פרצה המלחמה בין הסטרוקוביים ובין חילי־המועצות, נשמע דרדרי הכדורים של התותחים ורעם היריות של הרובים. בחצי הלילה פסקו היריות. הסטרוקובים פרצו אל העיר. לא עברה כחצי שעה ולביתי פרצו סיקריקים הם התנפלו עלי בגדופים וזלזולים. אימו עלי ביריה ודרשו ממני למסור בידם את הקומוניסטים. אך הסתפקו בזה שנתצו את הארונות, שברו את הארגזים ובזזו להם את החפצים היקרים ואת החפצים קלי־הערך שברו ונפצו. ביום השני נדמה מעוני לאיזה עלית־קיר שמצברים שם גרוטאות, שברי־כלים וסמרטוטים.

נכנס אלי צעיר, כבן שבע־עשרה. לבוש חליפה צבאית עם רובה ומגלב בידו, וצוה עלי ללכת אתו. הבטתי דרך החלון וראיתי שני חיילים עומדים ומחכים לנו. על שאלתי: לאן מובילים אותי? הצליף הצעיר במגלבו על ראשי עד שפוך דם.

היה קר בחוץ. בקשתי רשיון ללבוש את אדרתי ועוד הפעם קבלתי מענה במגלב על ראשי.

הביאוני אל השטב. דחפוני אל חדר ששני שומרים נוטרים שם. בחדר מצאתי עשרה יהודים מתושבי טשערנובל; הרוב מהם – אנשים באים בימים. אחדים היו רצוצים ופצועים עם פנים צבות.

שאלתי את הנוטרים:

– למה הובאתי הנה?

– לטבע בנהר – קבלתי תשובה לַקונית.

השני אמר:

– עתה אסור לטבע בלי חקירה ודרישה. יחקרו אתכם תחלה.

העת זחלה במתינות. איש לא בא לחקור אותנו. החיילים שעברו התקלסו בנו. אך הנה בא הצעיר שהביא אותנו הנה; הוא נכנס אל החדר והראה באצבעו עלי ועל עוד יהודי זקן ואמר: לכו אחרי!

בחצר עמדה עגלה. שני חיילים אסרו אותנו אליה, כמו שרותמים סוסים, הצליפו עלינו במגלביהם ודפקו בנו; הם טרדו אותנו ברחוב ושרקו אלינו בשפתותיהם, כמו שנוהגים בסוסים. הדבר הזה הסב לבני־לויתי עונג רב.– הם לא פסקו מצחוק כל הדרך. גם החיילים העוברים התענגו על המחזה הזה ומלאו פיהם צחוק, אנחנו התעכבנו לפני בית אחד ששם היה מונח חלל, פניו היו נשחתים ונפסדים, עד שאי אפשר היה להכירם. אצבעות הידים כרותות. בצוארו היה פצע על־ידי יריה.

פתחו את מוסרותינו, צוו עלינו להניח את החלל בעגלה, ועוד הפעם רתמו אותנו ודפקו בנו לרוץ אל הנהר.

המחזה של הדפיקה והצליבה על גבותינו נמשך בכל הדרך. אלצו אותנו לרוץ, לדהר. החיילים התמוגגו מצחוק. כך “עברנו” דרך מרכז העיר.

בדרך פגשו אותנו נוצרים מקומיים שעברו ברחוב. היו כאלה שנענעו בראשיהם עלינו מתוך השתתפות בצער. אחרים הפנו את פניהם לצד אחר, כדי שלא יראו בכלימתנו.

כשבאנו אל החוף אכפו עלינו להשליך את החלל אל הנהר. הזריקה היתה באופן כזה: אחד היה צריך להחזיק את החלל בראשו, השני – ברגלו ולנענע אותו, קודם הזריקה, יפה יפה, כדי שיפול רחוק מן החוף.

כאשר גמרנו את עבודתנו אמר אחד מהמלוים:

– עתה נשליך גם אותם אל הנהר.

אחד המלוים כבר תפס את חברי הזקן, אך הצעיר אמר:

– הלא צריכים להשיב את העגלה למקומה.

עוד הפעם רתמו אותנו בעגלה, ועוד הפעם דפיקות במגלבים, דהירות, קפיצות וריצה, כדי לשמח את העוברים ושבים. כך באנו אל השטב מוכים, רצוצים ופצועים. הדם שתת מן הפצועים מעורב עם אבק וזעה. גם היהודים שנשארו בחדר היו פצועים ומחוצים עם פנים צבות ומלאים חבורות. אחר זמן־מה הזדקף פתאם הנוטר, שעמד בחדר השני של הפתח.

נכנס האדון בכבודו ובעצמו, בידו אחז תמונה פוטוגרפית; הוא הביט אל התמונה ואל יהודי זקן פצוע ומלוכלך בדם. מבלי הוציא מפיו אף מלה עזב את החדר.

על שאלתנו “מה יעשו בנו?” ענו החיילים היוצאים והנכנסים: אל הנהר.

אך הנה נכנס פקיד השומרים עם אקדח בידו. עיניו היו חכלילות מיין והוא יחוג וינוע, מפיו נוזל ריר ולשונו מפיו תנוע בכבדות. הוא פנה אל החיילים ויגמגם:

– צריכים לחוס גם על חיי אדם!

שלחו אותנו לחפשי.

VIII

אל ביתנו נכנסו חיילים. אבא הישיש מסר להם את כל כספו.

אך כשראו את אשתו, החולה בדלקת הריאה, שוכבת על ערש דוי, דרשו שגם היא תתן להם כסף. ענו להם שהיא חולה, אך הסיקריקים השליכוה ממטתה, הפכו את המטה וחפשו כסף ותכשיטים, גם חפשו אצל החולה בעצמה.

אמי נשקה את ידיהם של החמסנים והתחננה לפניהם שיחוסו על אשה חולה. הסיקריקים הכו את אמי בקתה של הרובים עד שהתעלפה. את אבא הרגו, את אחותי פצעו קשה. את כל החפצים הנמצאים בביתנו בזזו להם הסיקריקים, העמיסו אותם על עגלות ונסעו לדרכם.

אחרי עבור זמן־מה באה חבורה אחרת. אך כבר לא מצאו מה לקחת. נשארו רק כותלים ריקים.

– נעזוב את הבית הזה – אמר סיקר אחד – כבר נתרוקן עד היסוד.

אך השני פנה אלי:

– האם בכדי טרחתי את עצמי לבוא אליכם? תן על כל פנים בַקשיש על תה!

טשערקאסי (פלך קייב).

גדודי גריגוריוב עשו בטשערקאסי מט“ז במאי עד כ”א בו, שנת

1. בראש האוכלוסים הגריגוריוביים עמד הגרף אובארוב. חברי האגודות הפרופסיונליות התיצבו בפני הגריגוריוביים. על המגרש של בית־החרשת לסוכר התפרצה מלחמה ביניהם ובין הגריגוריוביים. אך עד מהרה בגדו הנוצרים בחבריהם היהודים והרגו רבים מהם. אז נהרגו גם מוטיל רובינסקי ובעריל זוועניגורודסקי.

הגריגוריובים הרגו רק גברים. בנשים וילדים לא נגעו לרעה. אבל הנשים שאמרו להגן על בעליהן, נהרגו גם הן. הנה כן נהרגה חיה טשודנובסקה, שהרימה קול צעקה בשעה שהרגו לעיניה את בעלה הלל טשודנובסקי ואת אביה – יחיאל לעמפערט.

בפונדוקליובקה הרגו הגריגוריובים גם נשים וילדים. אבל ביתר הערים, וגם בטשערקאסי, השמידו כמעט רק גברים. בקרב התושבים הנוצרים פשטה שמועה, כי באה פקודה מצרפת – להרוג רק את הגברים, הן זקנים והן נערים, ולבלתי לגעת בנשים וילדים. איזה בעל כנפים הביא את השמועה הזו – אין יודע.

יהודים אחדים הצליחו לפדות את עצמם בממון; לרוב הלקוחים למות לא הועיל כל כופר. כשנפלו בידי הגריגוריובים אורטענבערג ובנו וכלתו הציעה האשה הצעירה לרוצחים את כל כספם כופר נפש. הרוצחים לקחו את הכסף ואחר־כך סחבו את האב והבן אל התחנה ושם הרגו גם אותם בתוך שלש מאות יהודים אחרים, שהובאו אל התחנה. באשה הצעירה, כלתו של אורטענבערג, לא נגעו לרעה.

לשלש מאות האיש, שאספו הרוצחים מכל קצוי העיר והביאום אל התחנה, צוו להשתטח על הקרקע ואז ירו בהם מרובים וגם מתותחים. מכל הקהל הזה נצולו רק ארבעה אנשים. שנים נמלטו בלילה ושנים נמלטו בארח פלא.

בגן־הילדים של חרומטשענקה התחבאו כעשרים וחמשה איש. הרוצחים גלו את מחבואם והרגו את כלם. בתוך ההרוגים היה גם רב העדה מ. זילבערמאן. את גופו מצאו מקורטט ומרוסק כל־כך עד שכמעט אי אפשר היה להכירו. בין ההרוגים האלה היו גם תשעה “חלוצים” צעירים מבוהוסלב. הם הלכו מעירם ברגל לאודיסה על מנת לנסוע משם לארץ־ישראל, ובטשערקאסו מצאו את קברם.

האינטליגנציה הרוסית השתתפה גם בשוד ונם בהרג. רוסים אחדים החביאו בבתיהם מכרים יהודים, ובעצמם בזזו גם הרגו יהודים אחרים. הסטודנט קריז’אנובסקי, בנו של ראש העיר, החביא בביתו שבעה־עשר יהודים, והוא בעצמו, לפי עדותם של רבים, נוסף אל הרוצחים, שסחבו את האורטענבערגים אל התחנה.

בקינומטוגרף של בונדארוב התחבאו יותר משבעים יהודים. ובונדארוב עצמו התחבר, לפי המסופר, אל הגריגוריוביים כאשר התנפלו על היהודים.

בשוד השתתפו מורי הגמנסיה, תלמידי הגמנסיה וגם סטודנטים. אחדים מהם התחפשו בבגדי־זרים לבל יכירום. אך היו גם כאלה ששדדו ובזזו לעין כל, כשהם לבושים בגדי השרד עם כפתוריהם הנוצצים.

מספר ההרוגים על ידי הגריגוריובים היה יותר משבע מאות איש.

הדיניקיים נכנסו לטשערקאסי ביום 6 באוגוסט 1926³. במשך ארבעה ימים חמסו את בתי היהודים, אנסו הרבה נשים וענו והרגו את היהודים שנפלו בידיהם. מספר ההרוגים הגיע עד שתי מאות נפשות. כעבור ארבעה ימים פסקו הפרעות וההריגות בהמון. אך מקרי חמס ורצח קרו כל הזמן שהדיניקיים נשארו בטשערקאסי.

(מפי פליטי טשערקאסי).

מאורעות והרפתקאות

I מאורעותיו של געציל בן־ישראל ראטמיסטרובסקי

ביום ו', 16 במאי 1919, נכנסו לטשערקאסי אוכלסי הגריגוריוביים. פרעות בהמון עוד לא התחילו. רק אחדים מהנוצרים הדרים בהפרורים כבר נשאו חפצים גזולים. נשמע גם על מקרי רצח. הרוחות היו נרגזות. היהודים התחילו לבקש להם מקומות להתחבא.

אני ובני ביתי עם עוד שכנים אחדים התחבאנו במרתפי. ביום א', 18 במאי, חדרו גריגוריוביים אחדים אל המרתף, התנפלו עלינו, גזלו מאתנו את כספינו, מהנשים חלצו את הטבעות שעל אצבעותיהן והנזמים מעל אזניהן. מאחדים חלצו גם את הנעלים מרגליהם. הסיקריקים הלכו להם בהזהירם את המתחבאים שלא ירימו קול שאון. אחר חצי שעה שבו הגריגוריוביים וצוו על הגברים שילכו אתם אל התחנה. את הנשים המיללות הרגיעו החיילים בהבטיחם אותן, כי אלה שאין להם כל נגיעה בקומוניזם לא תאונה אליהם כל רע. היינו גברים במספר תשעה אנשים. בקרן הרחוב פגשנו עוד אחד עשר יהודים נהוגים על ידי סיעה של סיקריקים. וכך הגיע מספרנו לעשרים איש, מבן תשעה עשר עד ששים שנה. בדרך ענו אותנו בכל מיני ענויים, התקלסו בנו, הכונו בקתי הרובים, הפשיטו מעלינו את בגדינו, עד החלוק שעל בשרנו, אלצונו לזמר ולנגן, תלשו בשערותינו ועוד מעשים כאלה.

כשעברנו דרך בית־הנתיבות, קפץ משם איש; קרב אלי וצעק אל החיילים:

– מה זה עולה על דעתכם, שראטמיסטרובקי הוא קומוניסט? למה זה הבאתם אותו הנה?

האיש אחז בידי וברוב עמל עלה לו להוציאני מידי בני לויתי שלא חפצו להרפות ממני. בקשתי ממצילי שיתאמץ גם להציל את שני בני. אך האיש ענה לי, שעתה אינה שעת־הכושר לשתדלנות. גם חיי נמצאים עוד בסכנה. האיש הדובר בי דחפני אל קרון ריק, סגר את הדלתות והבטיחני לעשות כל מה שבכחו להשיבני לביתי.

כאשר נשארתי לבדי בקרון, הבנתי את הסכנה הנתונים בה חמשה עשר האיש הנותרים ביחד עם שני בני. השקפתי החוצה דרך האשנב העליון, עשיתי את אזני כאפרכסת לשמוע את הנעשה בחוץ. אך הצעקות והצריחות של הכנופיה השכורה החרישו הכל.

כעבור שתי שעות ראיתי לאור הפנס את מכרי טקאטשענקה, מהכפר רוסקיה פולאניה. בקשתי ממנו שיעזור לי להמלט. טקאטשענקה גם הוא הכירני ואים עלי להרגני ביריה.

המסע זז ממקומו והתחיל נוסע בדרך העולה לסמילה. על התחנות התעכב, פרקו וטענו פצועים. בבילו־אוזירה ראיתי אכר בא בימים ומזוין ברובה. פניתי אליו לעזור לי; הוא לא פנה לבקשתי. עם אור הבוקר בא המסע לסמילה. התחלתי לחפש מכרים בין ההמון שהתאסף על התחנה, אך לא מצאתי ביניהם אף מכר אחד. פתאום התעכב אצל הקרון שישבתי בה חיל אחד. החיל, כפי הנראה, השתומם מאד בראותו אותי במצב כזה; הוא הביא לי בגדים לכסות את מערומי, גם הבטיח להשיבני לביתי. החיל הזה עבד לפנים בנמל וידע אותי היטב. עתה התעלה לקומיסר. גם סנדלר רוסי מתושבי סמילה קרב אלי ואמר לי, שעוד מקודם חפץ להיות לעזר לי, אך לא נתנו לו לקרב אלי “כי אסור לרחם על הז’ידים”. בתחנה בוברינסקיה הביאו לי מעיל, מכנסים וערדלים גם נתנו תעודת־רשיון לשוב לטשערקאסי. אך יעצוני להשאר עוד כשני ימים בסמילה, כי בטשערקאסי החיים עודם בחזקת סכנה.

מהסך תשעה עשר איש, שהביאו אל התחנה, ניצל רק אחד, פצוע. הוא בלילה זחל חרש מבין החללים ושב לביתו. הנשארים, ביחד עם שני בני, ישראל בן ל“ג ושניאור בן י”ט שנה, נהרגו בתחנה.

II מאורעותיו של מיכל דיקלער

הדבר קרה ביום א', 18 במאי 1919, היתה השעה החמשית בערב. דרך הרחוב עברה סיעה של חילים, ביחד עם חוליגנים פשוטים, וכל מי שפגשוהו עכבוהו והתחילו חוקרים ודורשים, מי הם הקומוניסטים פה בעיר ואיפה מתחבאים. אני הסתתרתי אז במרתף. עלמה אחת נכנסה אלי בחפזון; היא היתה נדהמה מפחד ויכלה רק לבטא: “הנה חילים באים!”

תיכף חדרו שני חילים אל המרתף. הם צוו עלי לצאת מן המרתף, כי הפרעות כבר פסקו ופקודת הקומנדנט חזקה, שכל הגברים יבואו אל בית־הנתיבות לרשום שם את שמותיהם ואחר הרשימה ישחררו אותם. יצאתי מן המרתף. אצל השער כבר עמדו ששה עשר יהודים בני גיל שונים, ביניהם זקן נכבד כבן ששים. את כלנו הובילו אל בית־הנתיבות. בדרך הכינונו את תעודותינו, אך איש לא דרש אותן מידינו.

סיעה של חילים הובילו אותנו אחורי המסלה, פשטו מעלינו את בגדינו, נשארנו רק בלבנים שעל בשרנו והתחילו הורגים אותנו ביריה. הראשון נהרג קאנעבסקי, אחריו ראטמיסטרובסקי הבכור. מה שקרה אחר כך – אינני יודע. התעוררתי רק בשעה העשירית בערב. חשתי כאב עצום בבטן ובכל גופי. הכאב היה כל כך חד ודוקר, עד כי אבדתי את חושי מגודל הכאב. אך מהרה התעודדתי. סביבי התגוללו הרוגים. קמתי. הלבנים שעלי היו רטובים מדם. לא רחוק ממקומי נשמעו אנחות של גוסס. התאמצתי בכל כחי לקרוב אל הגוסס. דמיה איומה שררה מסביב. האנחות נשמעו כל פעם יותר ברורות. אך לשוא היתה כל התאמצותי. כחותי אפסו והתעלפתי. כמה נמצאתי במצב כזה – אינני יודע; כשהקיצותי מצאתי אצלי את קאנעבסקי.

– קאנעבסקי – פניתי אליו – אולי יש ביכלתך לקום, ננסה ביחד לזחול אל ביתנו.

– הנני מת – ענה קאנעבסקי – עשה אתי החסד האחרון: חפש נא את בני והשכיבני אצלו למען אחבקהו לפני מותי.

– עלה בידי למצוא את בנו של קאנעבסקי. הוא כבר מת. הקרבתי האב אל בנו. הוא חבקהו בזרועותיו, געה בבכיה, התאנח האנחה האחרונה ונפח את נפשו.

אימה גדולה בעתתני. חגרתי את שארית כחי. רצתי מבלי דעת אנה. כך רצתי זמן רב כמשוגע. בדרך נס הגעתי לביתי. בבוקר הובילוני אל בית־החולים. לאשרי, עף הכדור ממני והלאה ובדרכו עשה רק שריטה בבשרי.

III ההריגה בביתו של בוגדנובסקי (מפי טערפיאנסקי)

בשעת הפרעות והטבח בטשערקאסי על ידי הגריגורוביים התחבאתי בביתו של בוגדנובסקי. בשבת, בשעה התשיעית בבוקר, התחילו דופקים בדלת. בתחלה לא רצו לפתחה. אך כאשר הסיקריקים נגשו לשבור את הדלת, פתח אותה בוגדנובסקי בעצמו. ששה סיקריקים חדרו הביתה ודרשו כסף. הנשים התחבאו תחת המטות. החילים גלו את מחבואן והתחילו סוחבים אותן ברגליהן החוצה. את האנשים והנשים גרשו אל החצר. על הנשים צוו לשכב על הארץ ומהגברים דרשו שימסרו להם את כספם. כאשר בוגדנובסקי מסר להם כל כספו שהיה לו, העמידוהו אל הקיר וירו בו פעמַים. כדור אחר נקב את ידו והשני פצע את ראשו. אז הרימו הנשים קול צוחה ויללה. הסיקריקים עזבו את בוגדנובסקי והתחילו יורים בנשים. בוגדנובסקי אבד את חושיו ונשאר שוכב על הארץ. הסיקריקים חשבו שהוא כבר מת ועזבוהו.

כאשר כלו בנשים חטפו את מאנדל וחזנוב וגררו אותם אל הרחוב. חיל אחד השליך את מאנדל על הארץ, ירה בו והמיתהו. חזנוב נפל בעצמו על הקרקע. כנראה, התעלף. גם בו ירו הסיקריקים והרגוהו. נשאר בחיים בנו של חזנוב; הוא התחבא תחת המטה והחילים לא שמו אליו את לבם. הנער אבד את בינתו.

IV מאורעותיו של ניוני קראסנופולסקי (בן תשע שנים)

הדבר היה ביום השבת 17 במאי. כל משפחתנו, אני, אמי, אחותי ואחי היינו בביתנו. גם השכן שלנו, משה לאה’ס, נמצא אז אתנו. פתאם נכנסה בחפזון שכנה אחת, שהרגו את בעלה, והתחילה לבקש שנסתיר אותה בביתנו. אני ושכננו משה לאה’ס הלכנו אתה להראות לה מקום להתחבאות. עוד לא הספקנו לפתוח את הדלת והנה פרצו הביתה חבורה של סיקריקים. אחד מהם פנה אלינו בשאלה “אנה אתם הולכים?” ותיכף ירה בהשכן והרגהו.

אני נמלטתי אל חדר אחד. השכנה – אל החדר השני. שמה הרגו אותה. התחבאתי תחת מטה, משם ראיתי שסיקר אחד, לבוש בגדי מלח, הרג את כל בני משפחתי; שאר הסיקריקים עמדו בדומיה, לא צעקו, גם לא דרשו כסף. הם התמהמהו בבית זמן מועט. כאשר עזבו את הבית יצאתי ממחבואי וראיתי שכל בני משפחתי שוכבים מתים. אז קפצתי החוצה דרך החלון ורצתי אל התחנה. שם ראיתי כאשר ירו ביהודים והרגום, שמעתי את צריחותיהם האיומות, אך לא בכיתי…

שם על התחנה לקטתי את חתולי־הכדורים, כמו לא קרה שום דבר נורא… שכחתי את כל המאורעות. רצתי ברחובות, טיילתי על החוף, אחר־כך רצתי אל קרובינו, אך לא מצאתי אותם בביתם. הבתים נשדדו.

V מאורעותיו של יעקב וודוֹביץ

א.

ימים אחדים לפני הטבח של הגריגוריובים נתפסו לרשות עשרה בעלי־בתים נוצרים מנכבדי העיר, שנחשדו בעון קונטר־ריבולוציה והועלו לגרדום על־ידי הטש“ק המקומית. בטש”ק עבד אז גם יהודי אחד, טעפליצקי, שהיה לפנים נגר. כפי שנודע ממקור נאמן היה טעפליצקי האחד, בין חבריו הטשקיסטים, שהתנגד להריגתם של הנתפסים. בכל זאת התלקחה חמתם של הנוצרים המקומיים דוקא על היהודים וחכו רק לשעת הכושר להתנקם בהם נקמת הדם השפוך. שעת הכושר הזו לא אחרה לבוא:

ביום 16 במאי 1919 התפרצה לטשערקאסי פלוגה של צבא הגריגוריוביים. אנחנו ידענו את גורלנו המחכה לנו וכל אחד מהר לבקש לו איזו פנה נדחה, איזה נקיק להתחבאות עד יעבור זעם.

גם אני, כאשר התחילו מרננים, שהגריגוריובים נכנסים, עזבתי את ביתי, לקחתי אתי את בני־משפחתי והלכנו אל רחוב גוגול, להתחבא שם במעונו של מכרי הטוב פלוטניק. פלוטניק זה גר בביתו של נוצרי ובעל־הבית הבטיח לשמור עלינו, כמובן, בשכר. נשארנו שם עד יום השבת בבוקר.

כאשר ראינו, כי גם החסות תחת כנפיו של בעל־הבית הנוצרי איננה בטוחה: הסיקריקים חדרו אל הבתים, הוציאו את היהודים וגררו אותם אל התחנה. אז עזבנו את הבית והתחבאנו בגן בין הדשאים. שם שכבנו כל יום השבת ויום א'. שני בני התחבאו בחצר השניה. תחת המעלות של אחד הבנינים. אני עקרתי נסרים אחדים, כדי שיוכלו לזחול תחת המדרגות ואחר־כך חברתים שוב במסמרים.

בעיר שררה דומיה, שנפסקה כל פעם על ידי רעם יריות ואחריהן – אנקת חללים וגוססים.

ביום א', בשעה הרביעית אחר הצהרים, נשמע פתאום שאון בחצר השניה, ששם היו חבויים שני בני. נבהלתי מאד וקפצתי דרך הגדר אל החצר. שם עמדו שלשה סיקריקים ושוחחו עם השפחה. כשראו אותי פנו אלי בצעקה: “לאן אתה רץ, קומוניסט?” התחילו בודקים בכיסי וגזלו את כספי.

בשעת השיחה עם הסיקריקים התחלתי להתרחק מעט מעט מהמקום, ששם שכבו חבויים בני, כדי שבשעה שיהרגוני לא ישמעו בני את צעקותי ולא יעזבו מתוך בהלה את מחבואם. על שאלתם: “איפה אני גר?” הראיתי להם על בנין קטן בחצר, שהיה סגור. שני בנדיטים קרבו על הדלת, שברו את המסגר והתחילו שודדים ובוזזים את הנמצא שם. הסיקר השלישי נשאר לשמור עלי. אך הוא היה טרוד כל פעם להשגיח אל הבית פנימה, דרך החלון, מיראתו שחבריו לא יעלימו ממנו את החפצים השדודים. באותה שעה ששומרי השגיח דרך החלון נסוגותי אל הגדר. השומר התחיל צועק: “ז’יד, לאן אתה הולך?” וכנן את הרובה עלי. אך אני הספקתי לקפוץ דרך הגדר אל הגן ונצלתי ממות. ביום השני מצאתי את כיסי הריק וניירותי, שנמצאו מפוזרים בחצר, ששם גזלו ממני הסיקריקים את כספי.

ביום ב' עזבתי את מחבואי בגן והלכתי להתחבא על עליה הנמצאה על רפת מול בית־החולים העירוני. שם דרך הסדקים שבין הרעפים ראיתי חולה אחד עטוף בחַלַט לבן יצא מבית־החולים, קרב אל השער והביט דרך חור הפשפש החוצה. פרש אחד גריגוריובי שעבר קרב אל הפשפש, כנן את אקדחו, ירה דרך החור אל החולה והמיתהו.

לא כל הנוצרים המקומיים רחצו את פעמיהם בדם היהודים. נמצאו גם נוצרים ישרים שהחביאו יהודים בבתיהם והגינו עליהם בכל נפשם. בין אלה אנשים הטובים הצטיין ביותר המורה לשפה האוקראינית, הישר באדם ניקולי מיחילוביטש וואבריסעביטש. האיש הזה הציל יהודים רבים ממש בחרף נפש: הוא דר בשני חדרים קטנים, וכל הזמן שנמשכו הפרעות והטבח היו החדרים מלאים פלטים יהודים מפה לפה, גם נהל אותם כל העת בלחם ומלא את כל מחסורם. וואבריסעוויטש לא הסתפק בזה שהכניס בעצמו פלטים לתוך ביתו. את אלה שלא יכול לקבלם עוד לביתו מאפס מקום, הוביל אל מכריו ומיודעיו ולא נח ולא שקט עד שמצא למענם מקלט. הוא גם הדפיס בעצמו כרוזים, שקרא בהם תגר על הסיקריקים ההורגים אנשים נקיים, ובעצמו הפיק אותם. ביום ב', 19 במאי, קרא לאספה את הדומה העירונית והשפיע שהדומה שלחה דילנציה אל ראשי הצבא שיפסיקו את הפרעות והטבח.

כדאי היא לרשום עובדה זו: בטשערקאסי נמצא על־כל־פנים צעיר אחד שלא הושיט את צוארו לשחיטה. כאשר פרץ לביתו בנדיט וחפץ להרגו, חטף הצעיר את הרובה מידי הרוצח, ירה בו והרגהו. אחר־כך, כאשר שבה הרשות אל המועצות, נאסר הצעיר בעון שפיכות דמים, אך יצא נקי בהשפטו ושלחוהו לחפשי.

גם בין הגריגוריוביים נמצאו כאלה שהסתפקו רק בשוד ולא היו צמאים לדם. הצעיר אהרן שמוקלער סח לי: ברחוב אלקסנדרובסקי פגע בו חיל גריגוריובי ודרש ממנו כסף. מזומנים לא היו בידו, התיר את השעון מעל ידו ומסרו להחיל. החיל קבל בתודה את שעונו ולא רק שלא נגע בשמוקלער, אלא מסר לו גם את הססמא (פארול) של היום ההוא. הוא טייל כל היום ברחובות וכל החילים שפגשוהו בשמעם מפיו את הססמא עזבוהו לנפשו ולא נגעו בו.

ב.

בחדש אוגוסט 1919 קפץ עלינו רוגזם של הדיניקיים.

ביום 6 באוגוסט התחילו צבא המתנדבים לירות על טשערקאסי.

רשות־המועצה כבר עזבה את העיר. את כל חפצי ומטלטלי העברתי אל בית־החרשת לבורית, שעבדתי שם. גם בשביל בני־ביתי יחדו שם מקום בטוח להתחבא, בביתו של סגן־הבוכהלטער. הוא קבל אותנו בסבר פנים יפות וקבע לנו חדר במעונו. ביום השני סר אלינו סגן־הבוכהלטער לבוש בגדי־צבא. הוא אמר לנו, כי הדיניקיים גיסו אותו, גם הודיע, כי אי־אפשר לנו להשאר בביתו, כי מרבים לבוא אליו חבריו האופיצירים, וצוה עלינו להתחבא במרתף. בקשנוהו שיסגור את המרתף בעדנו. אך הוא לא נאות לזה באמרו, שירא הוא מפני שכניו הנוצרים, שלא ילשינו עליו, שמחביא הוא יהודים בתוך מרתפו. ובהיות המרתף פתוח אין אחריותו עליו.

בלילה התחילה קַנוֹנַדה. אז גם הנוצרים השכנים מהרו אל המרתף להתחבא מפני היריות. סגן־הבוכהלטער צוה עלינו שנאמר, שזה עתה באנו להסתתר מפני היריות. ביום השני הוביל אותנו אל איזה צריף שעמד בחצר על יתדות. שם, תחת הרצפה, היה מקום נבוב גבוה ערך חצי אמה. לשבת שם אי־אפשר היה ושכבנו כל העת למעצבה על הקרקע המרופש ומלא אבק וטיט.

אז גמר בעל־הבית שלנו להובילנו אל מכרו פיוקטיסטוב, הגר בחצרו של קריז’אנובסקי. אך באותו יום פשטו הדיניקיים ברחוב הזה, חטפו את היהודים והרגו אותם ביריה. נהרג אז המורה שמואל אהרן נעפומניאשצי ובנו, צעיר בן י"ח שנה. 

אנחנו היינו מוכרחים להשאר במקומנו, אך עזבנו את מחבואנו תחת הצריף והתחבאנו בגן תחת השיחים.

ביום הרביעי פסקו באמת ההריגות. אך חמס ושוד, מכות וענויים לא פסקו. בדרכנו לביתנו התנפלו עלינו חילים אחדים, גזלו מכיסי כל מה שנמצא שם, גם מבני גזלו את המשקפים.

כשבאנו לביתנו התאספנו, הדרים של שני בתים, אל מעון אחד. והנה באו שלשה קוזקים שהביאו אתם שתי עלמות; הם גרשו את האנשים הנמצאים במעון ואנסו שם את הנערות.

VI מאורותיה של נחמה רובינשטיין, רופאת שנים

עוד ביום ה‘, 16 במאי 1919, התחילו מרננים בעיר, כי גיסות גריגוריוב הולכים וקרבים לטשערקאסי. ביום ו’ 17 במאי התפרצו העירה. בעלי לא היה אז בעיר. אני עזבתי את מעוני והלכתי להתחבא בבית חמי, יעקב רובינשטיין.

ביום השבת לפנות בקר חדרו בנדיטים אחדים דרך הפרדס, נכנסו אל הבית, שדדו כל מה שמצאו. אחר־כך התחילו דורשים כסף, גם תפסו את חמי וחפצו להרגו. אך אני העתרתי עליהם את בקשותי, נשקתי את ידיהם והרטבתי אותן בדמעותי. בקשותי הרכו את לבם של הסיקריקים; הם הרפו מחמי ועזבו את הבית. חמי וילדיו חשו מפלט להם דרך הפרדס. אני נשארתי עוד זמן־מה בבית. אחר־כך חפצתי גם אני לצאת דרך הפרדס. אך לא הייתי בקיאה בתוצאותיו ומבואיו והתחלתי תועה בין האילנות. שבתי הביתה ונכנסתי אל החצר השניה למעונו של השכן פרילוצקי, מי שהיה ראש בית־המשפט הגלילי. אני הייתי בטוחה שהוא יאסוף אותי אל ביתו ויזכור בעת צרה את הטובות והחסדים שגמלתי לו אני בעצמי ובית־חמי, בזמן שהיה רעב ללחם. אך פרילוצקי פשוט גרשני בחרפה מביתו. אמנם, לא רק אתי התנהג כך. ככה עשה גם למכריו היהודים זיידה פינקעלשטיין (מגזע הסבא משפולי) ובנו יעקב, שהרבו גם הם להיטיב אתו, ועתה, כאשר באו בצל קורתו להסתתר, גרשהו הטוב שבגוים הזה בבוז. פינקעלשטיין, בנו, אשתו וכלתו התחבאו בבית־החרשת לעשית נרות הנמצא בחצר. אך גם שומר החצר, טערעשקה, “לא יכול לראות און”; הוא הלך והודיע להגריגוריוביים שיהודים מסתתרים בחצר. עד מהרה באה חבורה של סיקריקים, גררו החוצה את פינקעלשטיין ובנו והרגו אותם ביריה. גם שכננו בוגוסלאבסקי, בן ל"ה שנה, נהרג אז.

חפצתי ללכת ולבקש לי איזה מקום להתחבא, והנה חבורת סיקריקים תפסו את חמי בפרדס, השיבוהו הביתה וצוו עליו לפשוט את בגדיו. גם אני נכנסתי אל הבית, עמדתי אצל חמי ומסרתי להם את הבגדים שפשט מעליו. בשעה שהסיקריקים היו טרודים ללבוש את הבגדים, שחמי פשט מעליו, רמזתי לחמי והוא נמלט החוצה. גם אני עזבתי את הבית ויצאתי לבקש את גיסתי הקטנה, שעזבה את הבית ולא ידענו אנה הלכה. אך כאשר יצאתי מן הבית ראיתי, מול בית חמי, הביאו הסיקריקים שבעה עשר יהודים, פשטו את בגדיהם ואחר־כך הרגו את כלם ביריה.

פחדתי ללכת דרך הרחוב ונכנסתי אל פרדס אחד. שם תעיתי זמן רב, ושאון היריות, שהגיע מן העיר, החריש את אזני. כך תעיתי עד שהגעתי לצריף קטן. מן הצריף יצאה אשה רוסית שהכירתני; בתה היתה תופרת ותפרה בשבילי כמה פעמים, וכאשר נפלה למשכב סעדתיה בחליה. על בקשתי שתסתיר אותי בצריפה, ענתה, שנכונה היא לעשות למעני כל מה שבכחה, אלא שיראה משכנתה, הגרה אתה, שלא תגלה את סודי. רק תרופה אחת יש: שאפשוט שמלותי ותחתיהן אלבש שמלותיה. אני עשיתי כאשר הורתני וישבתי אתה עד יום א' בבקר. ביום א' הגיעו שמועות שחיל־המועצה עולה על העיר ואז בהכרח חפרוץ מלחמה בינם ובין הגריגוריוביים. פחדנו להשאר בפרדס מפני היריות והלכנו להתחבא בבית־החרשת לסוכר.

אל בית־החרשת באה גם בתו של כומר אחד, אחות רחמניה, שבאה לעשות תעמולה בין הנאספים הנוצרים להתנקם ביהודים. אחות רחמניה זו ידעה והכירה אותי היטב. כאשר ראיתיה מרחוק, נמוג לבי בקרבי מפחד, שהיא בודאי תגלה סודי שאני יהודיה. אני תיכף הורדתי את ראשי על השלחן, כסיתיו בידי ועשיתי את עצמי כנרדמה. היא בין כך התחילה לעסוק ב“עבודתה” והתחמקה מאתנו ולא הספיקה להרגיש בי.

והקטנים עושים להם “צחוק”. כשמרגישים באיזה יהודי התועה בין האילנות, הם עורכים עליו ציד, דולקים אחריו ומקימים קול שאון: “הנה ז’יד קומוניסט! תפסוהו, חטפוהו!” ואוי לו ליהודי, שנופל בידיהם – אחת דתו להמית.

בלילה אור ליום ב' לנתי ביחד עם בעלת־הבית שלי בבית מכירתה. בלילה התפוצצה פצצה לא רחוק ממשכבנו. הקיצותי מקול הנפץ, נבהלתי מאד וצעקתי מתוך בהלה: “שמע ישראל!”. כשהתעוררתי פחדתי מאד, שמא שמע אחד מאנשי הבית את קריאתי. אך כלם היו נבהלים ונפעמים ואיש לא שם לבו אלי.

בבקר יום ב' שבתי למעוני מלובשה בבגדים של האשה הרוסית. בדרך פגשתי סניטרים עוברים מבית לבית, שואלים ודורשים את מספר ההרוגים הנמצאים בבית, אחר־כך באים בעגלות, טוענים עליהן את החללים, מובילים אותם לבית־הקברות וקוברים אותם שם בקבר כללי. אחר־כך נודע לי שהקבורה החטופה הזו נעשתה בכונה, כדי שלא יוָדע מספר ההרוגים שהיה גדול מאד.

כשבאתי למעוני מצאתי את הבית הרוס, הרהיטים שבורים, הניירות והתעודות קרועים ומפוזרים על הרצפה. בעל־הבית הכין תה, ישבנו לאכול ולשתות והנה אחד מהנמצאים בחדר, שהעמדנוהו לצופה, הודיע לנו שרואה מרחוק חבורה של סיקריקים הולכים. אני מהרתי לחבוש את יתר הפליטה מחפצי בצרורות, כדי להצניעם. אך כאשר רק הספקתי לגמור את מלאכתי התפרצו הבנדיטים הביתה, גזלו את החפצים החבושים ולפני עזבם את הבית השליכו פצצה, כדי להבעיתנו.

עזבתי את מעוני והלכתי לבית חמי. שם אמרו לי, שחמי מתחבא בעליה, ובכל לילה מביאים לו אוכל, כדי שלא יודע מקום מחבואו להשכן פרילוצקי, שחקר ודרש כל העת איפה מתחבא יעקב רובינשטיין.

ביום ד' בבוקר 22 במאי נכנסו העירה חילי המועצות. ביום ה' נתקבל הרשיון לקבור את ההרוגים, גם להוציא מקבר הכללי את החללים, שנקברו שם בחשאי ולקברם בקברים מיוחדים. הקבורה ארכה שלשה ימים: יום ה‘, ו’ וא'.

VII מאורעותיו של הרב יואל קאפענגוט, אב"ד טשערקאסי

א.

בשנת תרע“ט, בהושענא־רבה, נתקבלתי לרב ואב”ד בק“ק טשערקאסי, פלך קיוב. אחר חג הסוכות שבתי אל עיר מושבי בוברויסק. את כל חפצי ומטלטלי, גם את הספריה שלי, המכילה יותר מאלף כרכים מהספרות הישנה והחדשה, ביניהם ספרים יקרי־המציאות, העמסתי על חמש עגלות ושלחתיה אל אנית־הקיטור שעל הדנעפר, העוברת לטשערקאסי דרך קיוב. אני בעצמי נשארתי עוד לשבועות אחדים בבוברויסק, כדי לגמור שם את עניני הפרטיים והצבוריים. גם היה עלי לנסוע לימים אחדים למינסק, לקבל שם סמיכה מהרב הגאון ר' רפאל שפירא ז”ל והרב הגאון ר' אליעזר ראבינוביץ ז“ל, שבשנת תרע”ט היו עודם בחיים.

אחרי חג החשמונאים שמתי לדרך פעמי ומגמת פני לטשערקאסי. כשהגענו אל התחנה המרכזית באכמאטש נודע לנו שהדרך לטשערקאסי משובש בגיסות וכנופיות של סיקריקים אורבות בדרך על הנוסעים היהודים. הבטתי על הנוסעים והנה כל פנים קבצו פארור. גם אני צמצמתי את עצמי בפנתי, רעיונות נוראים בעותוני וישבתי בדד ומשמים. בכל זאת חזקתי את לבי ונסעתי הלאה. אחרי רוב עמל ועכובים בדרך הגענו לפרילוקי. שם התעכבה הרכבת כיממה. רק ביום השני נזדמנה רכבת, שנסעה רק עד התחנה גריביונקה. אחרי הרבה תלאה הגענו ביום הרביעי לטשערקאסי.

בטשערקאסי נודע לי, כי הספינה, שנשאה את חפצי, מטלטלי וספרי, נשארה בקיוב ולא יכלה להפליג לטשערקאסי, מפני הכנופיות של הסיקריקים האורבות בדרך על חופי הדנעפר ומתנפלות על הספינות העוברות: הם הורגים את הנוסעים היהודים ושוסים את רכושם וחפציהם. הבנתי כי כל הוני ורכושי, שרכשתי לי במשך עשרים וחמש שנים, ירדו לטמיון ואני נשארתי ערום ועריה. בכל זאת לא באתי בטרוניה עם אלהי ואמרתי: “ה' נתן, ה' לקח, יהי שמו הגדול מבורך”.

כאשר נודע לנכבדי העדה, כי גם אדרת־השער שלי נשארה, ביחד עם שאר חפצי, בקיוב, נכמרו נחומיהם עלי, ובו ביום קנו למעני אדרת טובה ויפה, באמרם שלא לכבוד להם, שרַבם יתהלך בחוצות קריה בלי בגד חורף, בשעת קרה גדולה שוררת. ביום השבת חנכתי את הבגד, בלכתי להתפלל אל בית־הכנסת הגדול. גם נאמתי שם נאום לפני המון אנשים ונשים, שמלאו את הבית מפה לפה. ותהלה לאל, דברי מצאו חן בעיני כל המפלגות.

אחרי תפלת ערבית סרתי עם חבורת אנשים מנכבדי העיר אל בית גיסי. שם השתעשענו בשיחה עד השעה העשירית בלילה, על אדות מצבה של העיר, מוסדות הצדקה והתקונים הנחוצים. כאשר האורחים הלכו שכבתי על הדרגש לנוח מעט.

אך סגרתי את שמורות עיני והנה הדלת נפתחה בחזקה וחבר שודדים עם מסכות על פניהם ורובים בידיהם התפרצו הביתה בקול צעקה:

– הרימו את הידיים!

אנכי נבהלתי מאד. הרימותי קול צעקה. קפצתי מהדרגש ובמעוף אחד הגעתי אל הפתח הפונה אל החצר, פתחתי את הדלת ונשארתי עומד אחרי הדלת והמזוזה.

עברו רגעים אחדים והנה יד נעלמה נגעה בי ובקתה של הרובה הכו אותי כמה פעמים בראשי, הכה ופצוע עד כי הדם שתת מן הפצעים. נפלתי לארץ באין אונים וכמעט שפרחה נשמתי מפחד. אז חטפוני שני סיקריקים תחת זרועותי, הביאוני הביתה, הניחוני במטה, בחדר הקיצוני. אחד מהם עמד על המשמר אצל מטתי והנשארים חמסו וגזלו כל הנמצא בבית. מתוך שיחתם של השודדים הבנתי שגם יהודים נמצאו בחברתם, ויהי הדבר הזה אז לפלא בעיני.

גם את גיסי הכו הסיקריקים במשך שתי שעות רצופות וענו אותו בענויים קשים, עד שהיה מוכרח להובילם אל המרתף ששם היה טמון רכושו במקומות שונים, ולמסור להם את כל כספו, זהבו ותכשיטיו. גם את הארונות והמלתחות הריקו והוציאו מהם את הבגדים והלבנים, לא השאירו דבר. גם ממלתחתי הוציאו את שעוני וחמשת אלפים רובל, שהיו טמונים בגב סדורי הקטן. גם את האדרת החדשה שקבלתי מתנה מנכבדי הקהלה גזלו ממני. לשוא התחננתי לפניהם שישאירו לי על־כל־פנים את הבגד הזה, כסותי האחת להגן עלי מקור – שומע לא היה לי. בשעה השתים עשרה בלילה עזבו את הבית ואנחנו נשארנו נדהמים, דוויים, סחופים ופצועים. עם אור הבוקר שלחנו לקרוא רופא לחבוש את פצעינו. אני שמרתי את ערשי במשך חודש ימים.

אחר־כך נודע לי, כי ההתנפלויות שקרו בבית גיסי לא היה מקרה יוצא מן הכלל. בעיר שררה אנרכיה. חבר שודדים וחמסנים מזוינים ומאורגנים הפילו את חתתם על העיר. תחת מכסה הלילה חדרו אל הבתים, חמסו דַים וגם הרגו את אלה שהעיזו להתקומם להם. עם הערב־שמש סוגרו בעיר הדלתות, הוגפו התריסים והיהודים ישבו טמונים בבתיהם, רועדים ומחכים לבקורם של הסיקריקים. כך עבר החורף.

ב.

ערב שבת ט“ז אייר תרע”ט. נשקפתי בעד החלון הפונה אל הרחוב והנה מהומה בעיר. אנשים, נשים וטף אצים, רצים, נבהלים ונחפזים לבקש להם מחבואים. הגדולים נושאים צרורות בידיהם, או על שכמם, והפעוטים פוזזים בידיהם אחרי הגדולים. בשעה השביעית בערב כבר נשמע רעם של יריות מכלי תותח, אשר לקולם נזדעזעה הארץ. אוכלסי גריגוריוב קרבו אל העיר. אשתי הרבנית האיצה בי שגם אנחנו נמהר להסתתר באיזה מקום. אך אני גמרתי להשאר בביתי וטעמי ונמוקי אתי: אם אתחבא בבית יהודי, מה לי הכא, מה לי התם; ואם אחיש מפלט לי לבית נכרי, מי יערב לי שהוא בעצמו לא ימסרני בידי הרוצחים. בדברי אלה הרגעתי מעט גם את רוחה הסוער של זוגתי. הגפנו את התריסים, סגרנו את הדלתות וישבנו דומם בחדרינו. לאט־לאט התאספו אל מעוננו גם שכנים אחדים. התפללנו במנין תפלת ערבית, אחר כך הקדשתי על הפת. כשהגעתי אל המלים: “כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים” זלגו עיני דמעות. גם כל האנשים, שנמצאו באותו מעמד, התמוגגו בדמעות. אחרי אשר סערת לבותינו קמה מעט לדממה סעדנו את לבנו במאכלי שבת וגמרנו להיות נעורים כל הלילה.

כאשר האיר השחר פתחתי את התריסים של החלונות הפונים אל הרחוב ועיני חשכו מראות: לרוחב הדרך התגוללו שני הרוגים, אחד שכב פרקדן ופניו למעלה והשני – פניו למטה, ובין שניהם שלולית של דם. ראיתי, כי כבר יצא הקצף, החל הנגף. ורעם התותחים הלך הלוך וגבור, הלוך וחזק מאד. פחדנו להשאר בבית וירדנו אל המרתף הנמצא בחצר. נתאספו שמה כחמשים נפש, אנשים, נשים וטף. ביניהם גם צעירים אחדים שעבדו בצבא. שנים הביאו אתם גם את רוביהם עם אשפות מלאות כדורים. במרתף נשארנו עד יום א' בצהרים. וכאשר צד לנו המקום ישבנו כפופים, צפופים ודחוקים. ביום א' בצהרים נפתחה פתאם הדלת של המרתף ונכנס איש גבה־קומה, שנשא בידיו איזה כדור מעוטף בבלויי סחבות.

– ז’ידים ארורים! – הרעים בקולו האיש הנכנס – הוציאו תיכף אלי את כספכם, זהבכם ותכשיטיכם, ואם לאו אוביל את כלכם אל הקומנדנט, או בפצצה זו שבידי אעשה אתכם כלה!

חזותו של האיש הדובר בנו היתה חשודה בעיני. כמעט היה ברור לי שאיננו מחיל גריגוריוב, כי אם חמסן פשוט, שהרבה כמוהו נמצאים בעיר. גם הכדור שבידו איננה פצצה כלל, רק בודאי בול עץ או אבן פשוטה, ורק כדי להפחידנו ולהוציא מאתנו את כספנו הוא מאיים עלינו.

גליתי את דעתי ביהודית להנמצאים אתי במרתף, גם הצעתי לפניהם להתנפל עליו כחתף, לאסרהו ולעזבו במרתף עקוד ידים ורגלים ואנחנו נבקש לנו מחבוא אחר. גם חפצתי להיות מהראשונים שיתנפלו עליו. אך חרדת אלהים נפלה על הנאספים. כל אחד מהר להריק את כיסו ולהמציא לשודד את כספו, או איזת חפצים יקרי ערך. גם זוגתי, שזה רק ימים שלשה באה לטשערקאסי וצרור כספה היה עוד מוצנע ותפור בשמלתה, מהרה וקרעה את התפירות ונתנה להחמסן שמונה אלפים רובל פדיון נפשותינו. גם העגילים מעל אזניה התפרקה ותתן אותם לשודד כופר נפשה של איזה אשה זקנה, עניה, שלא היה בידה כלום והרוצח איֵם עליה להרגה.

כאשר החמסן אסף את כל רכושנו ועזב את המרתף, מצאנו גם אנחנו לטוב לפנינו להתפזר במקומות שונים עד יעבור זעם, מי בעלית גג, מי בחגוי הסלעים, בסתר המדרגות ותחת הרצפות של המסדרונות. גם אני ובני ביתי מצאנו לנו מחבוא באיזו פנה נדחה. שם שכבנו למעצבה כל שלשת ימי האפלה. את אור השמש לא ראינו, כמעט כל אכל לא בא אל פינו. רק ביום הרביעי, כאשר באו צבא־המועצות וגרשו את הגריגוריוביים, יצאנו גם אנחנו לאויר־העולם ונודע לנו על הטבח הנורא שערכו הגריגוריוביים בעירנו. את כל היהודים שנפלו בידיהם סחבו אל התחנה. שם העמידו אותם בשורה, הרגו אותם ביריה ואחר כך קברו אותם בבורות אשר הכינו למענם לא רחוק מהתחנה. ויהיה מספר ההרוגים בשלושת ימי האפלה חמש מאות ושלשים וחמש נפש.

כאשר הצבא האדום כבש את העיר נתקבל רשיון להוציא את ההרוגים מן הבורות ולהביאם לקבר ישראל. תיכף פתחנו את הבורות, העמסנו את הנרצחים על עגלות, עשרים־עשרים בעגלה והובלנו אותם אל בית־העלמין של היהודים. אז נוכחנו כי גדול מספר ההרוגים וצר בית־הקברות הישן להכיל את כלם, וצריכים לספח חלקת שדה אל בית־העלמין הישן. גם על זה קבלנו בו ביום רשיון. הקצו לנו חלקת שדה, ואחר סדר ההקפות, אמירת פסוקים ידועים ומזמורי תהלים כנהוג, התחלנו לעסוק בקבורת ההרוגים. שלשה ימים ושלשה לילות היינו טרודים בקבורתם.

וכה היה סדר הקבורה:

את אלה שהכרנו וידענו מי הם קברנו בקברים מיוחדים. ואלה שלא ידענו מי הם, כגון אנשים מערים אחרות שבאו הנה לרגלי מסחרם, או אלה שכרסמו אותם כלבים וחזירים, וכבר נשחת ונפסד תואר פניהם עם החטם ואי אפשר היה להכירם – בשבילם חפרנו שלשה קברים גדולים, “קברי־אחים”, וקברנו בהם שמונים וחמשה הרוגים. בקבורת הנרצחים עסקנו כל יום ה' ויום ו' עד הערב ולא הספקנו לקבור את כלם. נשאר עוד מספר מסוים גם עד יום א'. כאשר גמרנו את עבודתנו ברכנו ברכת “הטוב והמטיב”, “הטוב” שלא הסריחו, אף כי מההריגה עד הקבורה עבר שבוע שלם, ו“המטיב” שזכו לבוא לקבר ישראל. לדאבון לבנו, לא כל ההרוגים זכו לזה. הרבה אבדו ועד היום עקבותיהם לא נודעו.

ביום הראשון, בשעת גמר הקבורה של הקדושים, נתאספו כל אנשי העיר אל בית־העלמין החדש, איש לא נעדר ואני נשאתי מספד מר על הקרבנות שנגזרו מידי רשעים על לא חמס עשו, וכל העם געה בבכיה ונסכו את נסך דמעותיהם על קברי הקדושים.

הרוב הגדול של ההרוגים היה מסלתה ומשמנה של העיר.

ג.

עוד לא יבשו מעינינו הדמעות על החללים שנגזרו מידי הגריגוריובים, והנה באו עלינו צרות חדשות על ידי הדיניקיים. היה יום עשירי לחודש אב תרע"ט, לפנות בקר. כל העיר היתה שקועה בשינה והנה פתאם קול אדיר וחזק, רעש שעטות פרסות סוסים ושקשוק אופנים העיר את כל אנשי העיר משנתם. מחנה גדולה של פרשים וחיל־רגלי עם תותחים ובליסטראות עמוסים על עגלות נוסעות לפני המחנה. החילים הם קוזקים מקובן, מגבעות שעירות ארוכות חבושות לראשיהם ופניהם פני להבים. בראותנו את המחנה הגדולה ההיא פלצות בעתתנו. ואשר יגורנו בא לנו.

עוד לא הספיקו החילים לנער את אבק הדרך מעל רגליהם ותיכף עטו אל השלל, פשטו על העיר כילק וחמסו את הבתים.

בו ביום בקרו הקוזקים גם בביתי. אני הייתי טרוד לאסוף איזו חפצים לתוך צרור כדי לקחת אתי בעזבי את הבית, והנה דלת המסדרון נפתחה בחזקה. שלשה קוזקים פרצו הביתה ודרשו כסף.

תיכף התחילו למשמש בכיסי בגדי, אחד מימיני ואחד משמאלי, והוציאו את כיס־כספי שנמצאו בתוכו אלפים רובל, שהשלישו אתמול בידי. הסך הקטן הזה לא הרוה את צמאונם לכסף והתחילו צועקים: “ז’יד, תן עוד כסף, ואם לאו נתיז את ראשך בסיף!” ואחד מהם כבר הוציא את חרבו מתערה והתחיל לנופפה על ערפי וצוארי. בראותי את להט החרב המתהפכת נבהלתי מאד ונפלתי באין אונים על הרצפה. אז התחילה זוגתי מר צורחת ומתחננת אל הקוזקים שירפו ממני. “מה בצע בדמו – אמרה אל הקוזקים – כל מה שהיה לנו כבר לקחתם ויותר אין בידינו אף פרוטה. ואם רק דורשי דמים אתם, עשו אתי על־כל־פנים את החסד הזה: הרגוני נא תחלה ואל אראה במות בעלי”. הקוזקים נשארו עומדים על מעמדם מעט קט ומתבוננים איש אל פני רעהו כמתישבים בדבר, ואחר־כך עזבו את הבית. כפי הנראה, תחנוניה ובכיתה של זוגתי הרכו מעט את לבם.

כאשר החלפתי מעט כח וקמתי על רגלי אמרתי אל זוגתי, שעלינו לבקש לנו איזה מקום מקלט בטוח, כי ביתנו עומד במרכז העיר, על פרשת דרכים, ובודאי יתכיפו הקוזקים את בקוריהם הנה. גמרנו לסור אל האגף שנמצא בחצר ושם נתישב בדבר.

והנה אך עמדו רגלינו על מפתן האגף ושני קוזקים הדביקונו, פניהם מזרות אימה ומפיהם יז קצף וצעקו:

– תן כסף, ז’יד בייליס, ואם לאו נחנקך בפרגל של ריסינה שבידנו!

ותיכף כרכו את צוארי בפרגל.

התחלתי לבקש ולהתחנן שלא ימיתונו, כי כבר מסרתי את כל כספי לשלשה קוזקים שקדמו לבוא. אך הם לא שעו אל תחינותי והתחילו מושכים את שתי קצותיו של חבל הריסינה הכרוך על צוארי בחזקה. אנכי כבר חשתי את מר המות ההולך וקרב עלי. החילותי לרמז להם (הדבר כבר לא היה בפי) שאתן להם עוד כסף, אך הם לא שעו אל רמיזותי. והנה פתאם נשמע קול רעש ונפץ אדיר וחזק. בחדר השני, מתוך סבה לא ידועה, נפלו פתאם לארץ כלים שונים שעמדו במזנון: קערות, כוסות, צלוחיות, קיתוניות ופנכאות, והתפוצצו לרסיסים. לקול נפילתם נבהלו גם הקוזקים והרפו ממני. באותו רגע נסתי מן האגף ונמלטתי על נפשי. כפי שנודע לי אחר כך, היטב חרה להקוזקים שנמלטתי מידם וזמן רב חפשו אותי בכל הפנות.

אני התחבאתי בגן הסמוך למעוני. שם היו הרבה אילנות עבותים ומצילים. חשבתי כי בצלם אסתתר, אך כפעם בפעם עברו דרך שם קוזקים והחרידו את מנוחתי. עזבתי את הגן, דלגתי דרך גנים, גנות וקרפיפים עד כי הגעתי לחצר אחת, ששם עמדו צפופים הרבה בתים קטנים, נמוכים ורעועים, שגרו בהם דלת העם. סרתי אל אחד הצריפים, אך גם שם לא הונח לי. הקוזקים לא פסחו גם על הצריפים האלה שהעניות המנוולת מבצבצת מתוכם. הכרחתי לצמצם את עצמי כנחש ולקפוץ החוצה דרך פשפש קטן אחרי שהקדמתי לפשוט מעלי את בגדי העליונים, והגעתי אל גן אחד שגדלים בו דשאים גבוהים כקומת איש. גם זוגתי באה אל הגן הזה. אנחנו התחבאנו בין הדשאים, ואם אמנם הקוזקים עברו דרך שם כמה פעמים, אך לא הרגישו בנו, אף כי אנחנו ראינו אותם. בגן הזה נשארנו כל היום עד הערב. אך בכל פעם שראיתי את הקוזקים העוברים קשקש בי לבי כזוג מרוב פחד.

בלילה עזבנו את הגן וזחלנו בלאט, עד כי הגענו לבית יהודי, ששם גר פקיד דניקאי עם בני־לויתו.

הפקיד הזה הבטיח ליהודים, המתחבאים בבית הזה, להיות עליהם לסתרה, אם ישלמו לו כופר נפשם, גם צרכי אוכל היו מוכרחים לקנות ממנו, וכמובן, במחיר גדול מאד. גם צוה על המתחבאים שלא יגלו מכל זה דבר לשום איש. אנחנו הסכמנו לזאת בנפש חפצה. כששים איש, אנשים, נשים וטף ישבנו באולם אחד צפופים ודוממים במשך שלשה ימים.

ביום השלישי לפנות ערב יצאה פקודה מטעם הקומנדנט של העיר, שאסור להרוג יהודים והרציחות בהמון פסקו. אך מקרים בודדים קרו גם אחרי שנתפרסמה הפקודה.

עזבנו את מחבואינו ויצאנו החוצה לראות את אשר עוללו לנו הדיניקיים. גם הם הרבו את חללינו. נבלות ההרוגים התגוללו בחוצות. ביניהם גם זקנים וזקנות, עוללים ויונקים. הרבה נשים הרות נרצחו במיתות משונות. מספר הנשים המעונות היה גדול מאד. גם בספרי התורה כלו הקוזקים את חמתם, גזרו אותם לגזרים ויתנו אותם למרמס בחוצות. החמס והשוד לא פסקו גם אחרי הפקודה. ההזיקות הגיעו להרבה מיליונים.

כאשר שקטה מעט בעיר העירותי אחדים מנכבדי הקהלה, שיצרפו אליהם גם נוצרים אחדים מאזרחי העיר וביחד יבואו אל הקומנדנט, בתור דיפוטציה לבקש מלפניו, שיתן צו להפסיק את הפרעות, ההולכות ונמשכות עוד בסמטות הקיצוניות ומה־גם בלילות.

זכורני, כשבאנו אל המסדרון שדרך שם נכנסים אל מעונו של הקומנדנט, גם אל בית הפקידות, מצאנו את הקוזקים העומדים שם על המשמר טרודים מאד: אחד היה טרוד לחלץ מיהודי אחד, שנפל בידו, את מגפיו הטובים, והשני היה טרוד להסיר את הטבעת מאצבעו של איזה יהודי. הטבעת היתה מהודקת מאד אל האצבע ועקירתה גרמה ליהודי מכאובים נוראים וצעק מעצמת מכאוביו, הקוזקים התענגו על זה מאד וצחקו מטוב לב.

אנחנו עמדנו במסדרון כשעתים, עד כי זכינו לקבל את פניו של הקומנדנט. נכנסנו אל האולם, שישב שמה הקומנדנט ובני־לויתו. הקומנדנט הביט עלינו בבוז וקלסה. תיכף בהכנסנו בא אתנו בטרוניה וישאל בכעס: “מדוע לא קבלו אזרחי העיר את החילים העיפים והיגעים לבתיהם?” ואף כי הדברים נאמרו כלפי החברים הנוצרים, שהם סגרו את דלתי בתיהם ולא חפצו לקבל אל מעוניהם אפילו את הפקידים. אך ידוע “שבהדי הוצא לקי כרבי” וגם היהודים קבלו את נזיפתם והדילנציה יצאה מלפני הקומנדנט בפחי־נפש.

ימים אחדים נמשכו עוד הפרעות. וכאשר נערכו בעיר איזו סדרים לפי שעה, מהרנו להביא לקבורה, בבית־הקברות החדש, את חללי הדיניקיים. הטבח של הדיניקיים הצטיין מהטבח של הגריגוריוביים רק בזה, שמספר הנרצחים על ידי הדיניקיים היה פחות ממספר הנרצחים על ידי הגריגוריוביים.

ד.

הדיניקיים נשארו אדוני הארץ עד חג החשמונאים תרע"ט. באותה עת חזקו צבאות המועצות, גם עשו חיל. החיילים האדומים פשטו עוד הפעם על אוקראינה. התגרו מלחמה עם הדיניקיים ויכום ויכתום עד חרמה.

אז התלקחה חמת הדיניקיים על היהודים עד להשחית. הפרעות, הענויים והשחיטות התגברו ביתר אכזריות, והרבה ערים נכחדו אז מידיהם. גם פלוגת הצבא של חיל־המתנדבים שנמצאו בטשערקאסי חדשו את הפרעות וההריגות בעיר וירדפו את היהודים באף ובחמה. היהודים היו צריכים עוד הפעם לבקש להם פנות נדחות להתחבא. במשך עשרה ימים שכבו למעצבה במחבואיהם, צמאים, רעבים, רועדים מקור ולא חזו אור שמש. אלה שנסו לעזוב את מחבואם, לשוב לבתיהם כדי לבקש להם איזו צידה, נרצחו על־ידי הקוזקים.

אני וזוגתי הרבנית התחבאנו בבית אחד שגר בו פקיד נכבד מצבא הדיניקיים, הפקיד הבטיח להגן עלינו. נתאספנו שמה כשלשים איש, אנשים, נשים וטף. הפקיד ישב אתנו כל העת בבית, כדי להגן עלינו. אך בימים האחרונים נמאסה עליו הישיבה בבית, ויצא פעם בפעם לטייל ברחובות. באותה עת מצאו להם הקוזקים שעת הכושר להתפרץ אלינו דרך הפתח הפתוח אל הרחוב. אז מהרנו אנחנו להמלט דרך הפתח הפונה אל החצר ולהחיש מפלט לנו אל איזה גן. היו מקרים שנשארנו לעמוד בחוץ ביום קרה, סער ושלג כמה שעות רצופות. מקרים כאלה נשנו גם בלילות והרבה פעמים סמר בשרנו מקור.

נקמתם של הדיניקיים ביהודי טשערקאסי התגברה מיום ליום. כאשר נוכחו שעליהם לעזוב את העיר, שלחו באש בתים אחדים וטור שלם של חנויות. כאשר ראינו בלילה, דרך חרכי התריסים, את נגוהות הלהבה ומשאות העשן, נמג לבנו בקרבנו, בחשבנו שגמרו להעלות את כל העיר על המוקד. במשך עשרת הימים, שישבנו חבואים, כמעט שלא ראינו שינה בעינינו ורעבנו ללחם.

ביום העשירי נכנס אלינו הפקיד שהגין עלינו והודיע לנו שמנויה וגמורה שהדיניקיים יעזבו את העיר, ובודאי ביום מחר יכנסו לטשערקאסי חילי־המועצות. חיל ורעדה אחזונו. פחדנו שהדיניקיים ביום האחרון יכחידו את כל היהודים גרי טשערקאסי. כל רגע ארך לנו כשנה. בו ביום התפרצה מלחמה בין חיל־המתנדבים וצבא המועצות. במשך שעות אחדות רעמו התותחים והבליסטראות. ביום השני בבקר כבר נראה בעיר החלוץ של חילי המועצות. אנחנו עזבנו את מעונינו ויצאנו החוצה להביא בחשבון את אשר עוללו לנו הדיניקיים. את ההרוגים אספו בעגלות והביאו אותם לקבורה בבית־העלמין החדש. הפעם לא רבו המלוים. רק קרובי הנרצחים לוו את החללים, גם לא נשמעו הבכיות והיללות כמו בקבורות הראשונות. היהודים כבר הסכינו בצרותיהם ומקור דמעותיהם יבש.

ה.

כעבור ששה שבועות אחרי שהדיניקיים עזבו את העיר, התפרץ לטשערקאסי טיטיוניק ואוכלסיו. אני עמדתי אז והשקפתי דרך החלון על המחנה העוברת. החילים של טיטיוניק עברו בסדר ומשטר, לא הפריעו את המנוחה ולא התנפלו על היהודים. היה גם צבא־רגלי גם פלוגה של פרשים. סיעה של פרשים, כעשרים איש, עברה לפני מעוני. שני פרשים התפלגו מהחבורה, התעכבו לפני השער, ירדו מעל סוסיהם, ביד אחד מהם היתה פתקה קטנה. הם קשרו את סוסיהם אל האילן הסמוך. לבי הגיד לי שמבקשים הם אותי. לא חכיתי הרבה. דלגתי תיכף, דרך החלון הפונה אל החצר, החוצה ומשם נמלטתי לחצר אחרת והתחבאתי שם.

כפי שספרה לי אחר־כך זוגתי הרבנית, התנהגו הפרשים כבעלי־נמוס, ברכוה ב“צפרא־טבא” ולא ישבו עד שהציגה להם כסאות ובקשה מהם לשבת. על שאלתה על דבר מטרת בואם, השיבו כי הקומנדנט שלח לקרא אליו את הרב. זוגתי נבהלה מאד, אך גברה על פחדה וענתה להם, כי הרב איננו כעת בביתו ובעוד שעה ישוב. הפרשים עזבו את הבית ויאמרו לזוגתי, כי בשוב הרב לביתו יבוא תיכף לבית־הפקידות, כי דבר הקומנדנט נחוץ.

תיכף התאספו המון יהודים לפני ביתי להודע על דבר בקורם של הפרשים בביתי. וכאשר נודע להם שהקומנדנט שלח לקרוא לי, התפשטו מיד אנשים אחדים לבקשני. אני הלכתי אתם אל ההמון שנאסף לפני מעוני. כלם סבבוני והתחילו לדבר על לבי, כי חובתי היא למלאות פקודת הקומנדנט וללכת אליו, כי אם אמרה את פיו אז תבולע לכל העיר. אני עניתי לנאספים שנכון אני למלאות את חובתי וללכת, רק בתנאי שילכו אתי עוד אנשים אחדים מנכבדי העדה. לבדי לא אלך בשום אופן.

– הצדק עם הרב! – קראו כלם – אך מי ומי ההולכים?

פתאום נעשו כלם ענוים גדולים, כל מי שהציעו לפניו להתחבר אל הדילגציה ללכת אל הקומנדנט מהר לנער את כפיו באמתלא, שאיננו ראוי כלל לאותה אצטלה בשעה שנמצאו בעיר הרבה אנשים נכבדים ממנו. כך לבש כל אחד ענוה במדו, פרט את חסרונות עצמו והגדיל את מעלותיו של חברו. לאט־לאט התאספו סביב לביתי כחצי העיר. כלם מתוכחים, הומים, וכבר עברה יותר משעה.

בראותי שאין לדבר סוף אמרתי אל הנאספים:

– הנני הולך. אבל לכל הפחות ילכו אתי גם אנשים אחדים, יהיו מי שיהיו. האם הקומנדנט בקי ביחוסם ויודע מי הם הנכבדים ומי הם הפחותים?

באותה שעה הופיע הדוקטור מר משה סלעפיאן. כאשר הצעתי לפניו ללכת אתי אל הקומנדנט ענה תיכף: הנני הולך!

וכאשר פניתי עוד הפעם אל הנאספים בשאלה: ומי עוד ילך אתנו?

ענו בהתלהבות: הננו הולכים כלנו!

באמת, כחמשים איש לוו אותנו. אך לאט־לאט התחילו נשמטים. כאשר הגענו עד הרחוב שבו נמצא בית־הפקידות נשארו אתנו רק עשרה. וכאשר הגענו אל שער הבית שגר שם הקומנדנט, בעת ששמתי את ידי על כף המנעול, הבטתי לאחורי. ראיתי, כי מכל בני־לויתנו לא נשאר אף אחד, זולתי והד"ר סלעפיאן.

באותה שעה בצבצה בת־צחוק על שפתי: נזכרתי שהדבר הזה ירושה להם לבני־ישראל מאבותיהם. גם הזקנים שלוו את משה ואהרן אל פרעה “היו מגנבין את עצמן ונשמטין אחד־אחד, שנים־שנים והלכו להן” (רבה, שמות פ' ה').

הנני מודה ומתודה, כאשר פתחתי את הדלת פלצות בעתתני. ידעתי לפני מי אני עומד, לפני אחד מאלה שהרבה מאות יהודים נגזרו מידיהם והִרבה אלמנות ויתומים בישראל. בכל זאת התחזקתי ונכנסתי אל האולם. שם ישב הקומנדנט עם שלישו ואחדים מבני־לויתו.

הוא שאל אותנו: מי אתם ומה חפצכם?

– אני רב העדה וחברי הוא הרופא העירוני.

– טוב, שבו. יש לי דבר אל שניכם – אמר אלינו – בבקשה אמרו להחנונים שיפתחו תיכף את חנויותיהם. הבטיחו להם בשמי, שאנחנו נקנה מהם הכל בכסף, אפילו צרכי אכל. אמרו להם כי לא באנו הנה לשדוד ולבוז. אך אם לא יאבו שמוע, אז ארשה לאנשי לפתוח בעצמם את החנויות ואז, כמובן, אינני אחראי בעד התוצאות. חוץ מזה נחוץ לי ש"ש, עורות, בד לבן והעיקר – פנה אל הדוקטור – סמי־מרפא בשביל החולים והפצועים.

כאשר שמעתי את הדרישות הקטנות הללו, כמו אבן כבדה נגולה מעל לבי. התאוששתי ושאלתי על אדות הסכומים הנחוצים.

– חמשים פוד ש"ש, עשרים עורות, ארבעים ארשין בד־לבן.

– מבטיח אני – עניתי – כי החנונים יפתחו עוד היום את החנויות. אך את שאר הדרישות אבקש להרחיק ליום או ליומים, כי אפשר שלא תעלה בידי להשיגן היום.

– לו יהיה כדבריך – אמר הקומנדנט – אך העיקר הוא לי סמי־מרפא.

הקומנדנט צלצל בפעמון, תיכף נכנס דוקטור הצבאי, הוציא מחיקו רשימת ארוכה של סמי־מרפא והתחיל קורא לפני הדוקטור סלעפיאן.

הדוקטור סלעפיאן שמע בשום לב ועל רובא דרובא של הרשימה העיד, כי המינים הללו אינם נמצאים בעיר זה כשנה או כחצי שנה. רק מינים אחדים נשארו עוד.

הקומנדנט והדוקטור הצבאי עמדו זמן־מה תמוהים. אחר־כך אמרו:

– טוב. המציאו לנו מה שיש, אך אל תפילו דבר מכל מה שהבטחתם.

חיש יצאנו מבית־הפקידות והנה המון רב מאחינו בני־ישראל עומדים ומחכים לנו, משתוקקים להודע מכל הנעשה. אך אנחנו חשנו תיכף אל השוק ומסרנו להחנונים את דרישתו של הקומנדנט לפתוח תיכף את החנויות, כי בנפשנו הוא אם נמרה את פיו. אחדים נתנו אזן קשבת לדברינו ופתחו תיכף את חנויותיהם. אך נמצאו גם כאלה שנשמטו ולא פתחו את החנויות. רק כאשר ראו שהיום עבר בשלום, אז ביום השני כבר פתחו כלם את חנויותיהם.

ובאמת קיים הקומנדנט את מוצא שפתיו. החילים שלמו במזומנים בעד צרכי אכל ושאר הסחורות שקנו. כאשר שקטו סערות הרוחות התאספנו בחדר הקהל לטכס עצה באיזה אופן למלאות את יתר הדרישות. ברוב עמל עלה בידינו למצא את הש“ש ויתר הדברים הדרושים. גם הד”ר סלעפיאן מסר את סמי־המרפא שעלה בידו להשיג. במשך הימים האלה, אם היה לאיזה איש איזו קובלנא או בקשה להקומנדטורה הייתי אני השתדלן בדבר, וכמעט תמיד מלאו את בקשותי. ואם היתה איזו דרישה מהקומנדטורה לאנשי העיר, אז באו שני פרשים עם פסת־ניר בידם לביתי ואנכי השתדלתי למלאות את כל דרישותיהם אם רק אפשר היה למלאותן.

רק ארבעה ימים עשו טיטיוניק ואוכלסיו בעיר. במשך הימים הללו לא הופרעה המנוחה. לא נשמע על אדות עושק וגזל. לא העליבו איש ובעד הסחורות שקנו שלמו בכסף מלא. ביום החמישי שבו צבא המועצות העירה והטיטיוניקים עזבו את העיר בחשאי כמתגנבים.

עד היום לא נוכל להבין במה זכתה עירנו בעיני טיטיוניק יותר מכל ערי הסביבה. מדוע נטה דוקא את חסדו ליהודי טשערקאסי בעת שבכל ערי הסביבה נלחם עם היהודים בדם ואש?

חידה היא הדבר בעינינו.

רשימת ההרוגים

טאגאנטשה

אוסטרובסקי גרשון־זאב 56 שנים סוחר עורות

בתו 35

נכדתו 7

אוסטרובסקי יעקב 45

בנו משה 20

בנו 10

בנו 3

אשתו 43

גאלאסינסקי ראצי (נעכעס) 48 אלמנה

בתה

וועלוועליס שלמה 50

אשתו 47

עם ארבעה ילדים

זוואנסקי שמואל 48 ספר

אשתו מרים 47

אחיו אברהם־יוסף 55 חנוני

זלמן פון דער יאטקע 60 קצב

אשתו 47

עם שלשה ילדים

סאכנובסקי סטיסיה־פיינעס 22 חובשת

מוגיליבסקי אברהם 48 נפח

אשתו 40

בתו 20

בעל בתו 23

שלשה ילדיו מן 1 עד 17

אידל בנו של שמואל קאוועל 30

צביה פייגע דער באבעס 48 אלמנה

אחותה של צביה, מינדל 30

ילדתה של צביה 6

סוס ליב 50 סוחר תפוחים

אשתו 46

עם שבעה ילדים

קלעוואנסקי משה 47 ראש העירה

קוזאק מלכה 45 אלמנה

ילד 6

ילדה 8

זוואנסקי יעקב 38 עושה גגות

ס"ה 50 נפש.

טאלנה

אקסעלראד יצחק־אייויק בן צבי 22 שנה

ארליך יעקב בן יוסף 16 שנה

באדיאן אליהו בן דוד 55 חנוני

בארינבוים משה בן ברוך־מרדכי 25

באווערמאן אברהם 27

בארד אריה ליב בן משה 17

בארסקי פראני בת משה 12

ברדיטשיבסקי יודיל בן יהושע העשיל 50

גערינשטיין רחל 60 שנה

גראסמאן אברהם בן יעקב 65

דיז’ור דוד בן ליב 17

הערליכמאן חיים 23

היילפערין אפרים בן בנציון 22

וואלינעץ משה בן יקותיאל 50 מורה

ווייסבערג דוד 16

זאבראן דוד בן זאב 45 סנדלר

זובוטה חיים 30

חאבולה חיים בן יחזקאל 30

טארניפולסקי דוד 50

טעפליצקי דוד ב"ר ליב 35

טאפילינסקי אליעזר בן לוי 22

יארמולינסקי אליהו בן ישראל 20

יודילמאן פעסיל בת אהרן 60

לעבעדין מרדכי בן בנציון 20

מארמאר צבי בן ליב 45

מעדוועדיק ליב בן יצחק 25

נעמירובסקי משה בן חיים 26

פובעדאטור אברהם בן אהרן 18

אחיו יחזקאל 16

פיינמאן יעקב 20

פעלדשטיין אברהם 25

פינקעל צבי בן דוד 12

פיאטיגורסקי יחזקאל 60 סוחר

צענמאן א. 22

קאטליאד זוסיה בן יעקב־יוסף 22

קאלינובסקי אפרים בן צבי 18

קראטעגוז ברוך בן יוסף 20

קאמינסקי יצחק 45 סנדלר

קוסונלאד צבי בן יעקב 20

ראזענפעלד ברוך 28

שאטרעוואטע מאיר בן ישעיה 45 "

שאבולסקי מיכל 45 חנוני

ס"ה 42 איש.

טאראשצ’ע

קירז’נער בעריל 54 שנה

אחיו צעיר בן 18

קופצוב רב העיר

דוירובנה פייגה

פאלביין העני

פעלדבארג מנדיל

רודובעצקי משה

בלינטשוק בנימין

ס"ה 8 אנשים.

טולטשין

בלומען קלמן 50 שנה סוחר

ביילין ישראל 50 דירקטור בבאנק

בוגומולני ישראל 70

משה 30 סוחר

בארטיק 60 חנות אריג

בורדמאן רפאל

בתו של יוסיל בורשטיין

בלינדער חיים

גרינבערג ליב 18 שנה

גריצעם מוטיל 23

אחיו

גרינפעלד רופא שנים

בנו

נוטעס יעקב־יוסי

בנו ישראל

גינצבורג חיים נטע 75 שנה חנות אריג

גלאזמאן יוסף 22

נוטעס בצלאל 20

יהושע 17

הורוויץ דוד 60 משרת ביער

האלפערין 35 אינג’יניר

ז’עלודקעס העניך 55 משרק פשתים וצמר

זילבערג בנימין 40 סוחר

זלאטקעס בעריל 19

זילבערג ישראל

שתי אחיותיו

ווינוקור בנו של לובארסקי סנדלר

בתו של שמעון טולטשינסקי 28 שנה

בתו של שמעון טולטשינסקי 25 "

יורקובעצקי יהושע 37 ספר

אשתו 35

עם שני ילדים

ירוחמזאן האם

עם שלשה בנים ובת אחת

יארושיבסקי משה 60 שנה שוחט

אייזנער יצחק 30 חנוני

טעפער ליב 65 חזן

כהן 50 עורך דין

לייביל 24

אשתו של לייבקע דין

מילמאן שלום שכנא

מינציס משה חייט

מילכעס יעקב

בנו

מורייניס הירשל 65 שנה סוחר י"נ

מולדובאנער יעקב

אחיו אליעזר

נעביך אברהם 55 חייט

ניסים דניאל 55

סטאליאר מאטיל 55

פאניטש ליב 92

פארטנו בעריל 38 סוחר

פיינבערג אברהם 60 עוסק בצרכי הקהלה

אשתו

פייגעס אלמנה

בתו של בעני פעלדשער 17 שנה

ציגלער יאָנטל עם שני ילדים

קארינפעלד 48 שנה סוחר

קלעוואנער שלום 56 קבלן

קאסעבארד יוסף 35 סוחר נפט

קולעקטער גמליאל

קוזמינסקי יעקב 22

קערקעס חיים 75 "

קרופניק שמעון 40 " חנוני

קראסנער יצחק 29 " פקיד

רוסובסקי זלמן

ראובנס משה איציק 55 סרסור

בנו של זלמן רודעס

ראזענפעלד זיידיל 30 סוחר שמרים

לייביש 40 מבשל שכר

רופא ישראל 57

שמש דוד 85 שמש

שארגורודסקי יוסיל־ליב 30 בורסקי

שפיגל 20

שור איציק 53

ס"ה 81 איש.

טעטיוב

אשכנזי שמחה 30 שנה בנו של הרב

אמו הרבנית לאה 65

ארבעטמאן יוסי 62 כובעני

אשתו פייגה 60

בתו העני 28

בעלה פייסי 38

אוסטרובסקי גדליה 50 אופה

אחיו אברהם 45 חנוני

אחיו יחיאל 28

אוסטרובסקי בנימין 40

בנו משה 15

אויסטייטשער נתן 43

בתו רחל 20

בתו פעריל 18

איידעלמאן בעריל 16

אחיו אפרים 15

אחותם פייגה 17

אורליאנד אברהם 56

אשתו איטה 54

בנו מוטיל 21

אורקע מאסי יענטעל 50

אשתו פייגה 47

בנו 18

בתו רבקה 20

ביקוב נחום בנציון 45 סוחר דגים

בנו אהרן 22

בנו שמואל־ליב 18

אמו שרה 75

אחיו יעקב 23 אופה

ביקוב מרדכי 50 חנוני

אשתו מאני 47

בנו יעקב 20

ביקוב עקיבא 45

אשתו לאה 40

בתם סאני 18

ביקוב נחום־מיכל 45

אשתו שרה 42

בתו רחל 20

בנו ליב 12

בנו אברהם 9

ביקוב מרדכי 53

אשתו טויבע 50

בתם חנצי 30

חתנם משה 32

שני נכדיהם פעוטים

ביקוב פעסי 48

בנה איצי 26

אשתו של איצי 24

ילדו של איצי 4

עוד בן אחד של פעסי 22

בלעכער סלאווע, בתו של משה־דוד 36 שנה

עם שלשה ילדים

בלעכער יעקב 43 שנה בית משקה

אשתו 46

בערנשטיין געצי 50 חנות אריג

אשתו 46

בערנשטיין ישראל 48 חנוני

אשתו חוה 46

עם ששה ילדים

בנדרסקי ליב 50 נפח

בופמאן געצי 40 חיט

שלמה 20

בערטה 20

אהרן 15

באלטאק זיידיל 50 בעל טחנה

אשתו 48

באלטאק בעריל 40 חנות אריג

באיובסקי נח 45 חביתן

אשתו דובריא 42

כלתו טייביל 22

עם שני ילדים

בורשטיין מיכל 55 מנגן

אשתו טויבע 53

בערדיטשיבסקי בעריל 42 נגר

אשתו לאה 40

בתו היידי 18

שני ילדים קטנים 5־3

בורשטשובקער שמעון 62 משרת בטחנה

נכדו הינדה 8

גראנווסקי וועלוויל 48 שואב מים

בתו חנה 20

גראנובסקי יעקב יהושע 36 שואב מים

אשתו מלכה 35

בנם בעני 8

בתם חיה 2

רך נולד, בן ימים אחדים

ייזער זיידעל 40 חנות ספרים

אשתו 38

אחיו יוסיל 30 סוחר

אשתו של יוסיל, חנה 30

עם שלשה ילדים

גורעצקי זעליק 50 מתוך

גורעצקי ליב 40 חנוני

אביו מאסי 70

בתו חנה 20

גאלדשטיין משה 35 חנוני

אחיו יוסי 50

אחיו איצי 30

גאלדבערג חיים 60 קצב

בנו יענקל 26

בנו ישראל 22

ביילע אשתו של ישראל 22

גאלדבערג יוסיל 35 חנוני

אשתו סימע 33

עם ילד בן 4

גולדבערג שפרה 32

גורעוויטש יוסיל דוד 80 סוחר־ביצים

בנו מרדכי 25

בנו ליב 20

בתו אסתר 17

גרינבערג שלמה 60 סוחר

בנו ירחמיאל 35

כלתו 32

גרינבערג בעריל 70 קצב

בנו ליבער 23

גאליבראטקע זלאטע 18

גורודעצקי שלום 54 סוחר

בנו 17

נלעזער בעני 55 זגג

בתו רוסיה 22

גערשמאן אברהם 63 סוחר מלח

אשתו חנה־בוני 60

בתו רבקה 22

בתו נחמה 20

בנו יהושע 40 סוחר דגים

בנו מוטיל 30

אשתו מנוחה 28

עם שלשה ילדים

גורלאנד גיטל 20

אחותה לאה 15

אחותה ברכה 8

אחיה יוסיל 13

גרינקרוג רחל 55

געליכעס בתיה 55

בתה 16

גרויסמאן גאלדה 56

גראבליק יחיאל 35

גיסתו רחל 20

גורודינסקי דושא 42

בתה מאני 18

עוד ילדה 8

בנה שמואל 3

דיזיג אברהם־בער 35 בית דפוס

אשתו 33

עם שני ילדים

דראקער דוד 32 סוחר

אשתו לאה 30

בנם משה 10

בתם בריינה 6

בנם 4

הייזריקער פייוויש 37 רצען

האָלין בתיה 50

הויזמאן ישראל 75 בית משרפות י"ש

ווערבובסקי לוי 60 אופה

אשתו טויבע 58

בנו בעני 25

ווייסבאק ליב 

אשתו ברכה

בתו אסתר

ווייסבאק זוסיה

אשתו רבקה

בתו ראזע

בנו

וואלאך ביילה 42 שנה

בתה שרה 18

בתה נעמי 12

בנה יוסיל 8

וויינמאן משה־אהרן 70 חיט

בנו הירש 25

בתו חיה 15

ווארטסמאן אפרים 70 סוחר מלח

ווארטסמאן חיים בן יעקב־משה וילדיו:

זיידיל

סנדר

קיילה

מחלי

פעריל

רחל

חנה

זילבערמאן טוביה 58 שנה סוחר

בנו ירחמיאל 35

אשתו של ירחמיאל 33

זילבערמאן טוביה 40

אשתו בתיה 38

בתם 12

בנם 8

זוואניצקי שלמה־אליהו 40 חנוני

אשתו פרומה 38

זאוואלוק פעליה 35

בתה פעריל 7

זוברינסקי ברוך 43 חנוני

אשתו חנה 40

עם ששה ילדים

זוברינסקי מאיר 65

אשתו איטה 61

עם שלשה ילדים

זעלצער אברהם 56

אשתו חיה־בוני 53

בתם ברכה 26

בתם רבקה 19

בעלה של ברכה 30

שלשה ילדיה 6, 4, 3 שנה

זעלצער יהושע בן אברהם 36 שנה

אשתו שרקה 34

עם שלשה ילדים

זיידענבערג חייקה 36

בתה אסתר 14

בתה אנעטע 12

זיידענבערג שמואל־ליב 40

בתו אודיה 18

חריסטינובקה מנדיל 7

טשיזיק שלום 15

אחותו הדסה 13

טענצער חיים 42 נגר

אשתו שפרה 40

בתם פעריל 18

בתם רחל 8

טזלטשינסקי יוסף־ליב 55 כובעני

אשתו גיטל 50

בנותיו 8־10 שנה

טולטשינסקי חייקה 25

אחותה רחל 23

טרעגער מלכה 40

בתה איטה 15

טאנדעפניק ארעלי 36

אשתו 34

עם ארבעה ילדים

יאכנעס שמואל 50 סוחר

אשתו שרה 45

בתו פריידה 18

בתו סאני 5

בתו בתיה 3

אחותו פעריל 35

יאלאוויצקה בלומה 40

בנה ליב 19

ליפשיץ ברוך 36 סוחר קמח

אשתו שרה 34

חיה אשתו של ניסל ליפשיץ 45

פריידה 20

איצי 16

ארקע 12

לוינסקי קלמן 55 קצב

בתו חנה 22

בתו ריכל 20

לאווינסקי דוד 60

אשתו טשארני 56

בנו קלמן 25

בתו רבקה 9

לאווינסקי ברכה 60

עטי גיטל 45

רחל 30

בוני 20

לאווינסקי נחום־הירש 45

בתו רחל 18

בתו רייזיל 9

בתו פעריל 4

בנו איציק 6

לובטשענקה זיסל 70

בתה הדסה 35

בתה יהודית 22

לוקאטשיבסקי דוד 35 מורה

אשתו 32

עם שני ילדים

לערמאן חוה 50

בנה פיני 25

בנה בעני 12

לאנדוי קלמן 45 אופה

אשתו מלכה 43

בנו שלום 23

ליבערמאן וועלוויל 60 חנות רהיטים

ליבערמאן מנדיל 45 חנות מכשירי כתיבה

בתו רחל 18

לעוו אליהו 60 חנות אריג

אשתו גולדה 53

בנו מוני 25

בנו מוטיל 22

בתו בוזי 17

עוד שני ילדים

ליטוואק גדליה 35

אשתו באבע 30

בתו ליזע 12

בתו רחל 7

עוד ילד קטן

מוגיליאנסקי אברהם בן יוסף 45

אשתו מרים 40

בנם אידיל 20

בנם זלמן 14

בתם פעריל 16

מאגידוביטש מלכה בת יעקב 36

מאגידוביאש יענטע 35

בתה באבע

בתה מרים

בתה ריווע

בנה הירש

מאגידוביטש גדליה 36 שנה פחח

אשתו 34

בתו 16

בתו 4

בנו 8

מאגידוביטש חיים־שמואל 53 חנוני

אשתו מרים 50

בנו מנדיל 24

בנו דוד 20

מלמד משה מזיבוטובה 50

אשתו רחל־לאה 48

עם שלשה בנים

מנוחהס שמואל־ליב 50 סוחר קמח

מארון אברהם 17

מינציס מלכה 55

עם ארבעה ילדים

מוגיליבסקי יוסף 80

אשתו פייגה־פעסי 70

מוגוליַבסקי זלמן 72 סוחר עורות

מוגיליבסקי מאסי 55 עושה גריסים

בנו איצי 35 נגר

מוגיליבסקי יעקב 50 חנוני

מארגאן ליבה 60

כלתה חייקה 35

מוסטובוי יעקב

אשתו פריידה

בנו מישע

בנו אברם

בנו טולי

מודיסטקע חנה 26

מאזובסקי ליפע 17

מאזובסקי מלכה 36

בנה דוד 10

בתה ביילה 8

בנה איציק 6

מלמד משה 43 מלמד, מסקווירה

מסושניק ישראל־דוד 50

חוה די מילכיקערן 45

בעלה ישראל 47

בתם יוכבד 15

בתם מינדל 18

בתם צביה 12

מענדילקעס אייזיק 50

אשתו חיה 48

בנו 26

כלתו ציריל 24

עם שלשה ילדים 6. 4. 2 שנה

בנו 20

בתו ברכה 13

נובופאסטובסקי משה 36 חנוני

בתו סאני 9

בנו בעריל ½1

נובופאסטובסקי גנענדיל 35

בנה בוזו 12

בנה זיידיל 3

בתה סאני 6

נובופאסטובסקי באבע 35

בנה שמעון 15

עוד שני ילדים קטנים

נובופאסטובסקי זנביל 55 שוחט

נובופאסטובסקי דוב 22 רצען

נחמקעס מרים 30

עם ארבעה ילדים קטנים

סערע מנדיל 79 בעל־עגלה

בנו משה 40 כובעני

ספעקטאר משה 46 סוחר

אשתו איטה 44

בתם שרה 19

בנם שלמה 17

בתם פעריל 10

בתם טייבל 7

בנם בעריל 4

בנם יעקיל 2

ספעקטאר נתנאל 60 חיט

אשתו גנענדיל 58

ספעקטאר דוד 43 חנוני

אשתו רייזיל 40

ספיוואק חיה־רחל 55

בנה זעליק 30

אשתו של זעליק 30

ילדם בן שנה ומחצה

ספיוואק אביגדור 65

אשתו עטיל 63

בנם יעקב 25

סטאניסלאבסקי יוסי 43 נפח

אשתו פייגה 40

בתם אסתר ריווע 20

בנם זיידיל 14

בנם משה 11

בנם הירש 9

בתם ליובה 5

סטאניסלאבסקי רייזע 55

בנה דוד 20

סאראגעס העניך 32

אשתו בעלצי 30

בתם איטע 3

בתם ריווע 1

סאראגעס יוסיל 60 חזן

אשתו שרה 60

סוקוליק נעמי 65

סאראקער אהרן־ליב 60 רצען

בנו יעקב 20

סלובודניק אהרן־ליב 40

סערי גדליה

אחיו יעקב

אחיו וועלוויל

סערער יוסיל 40

אשתו ציריל 38

בתם בת־שבע 13

בתם רחל 18

בתם אלטע 12

בנם ליבער 8

ועוד שלשה ילדים 4, 3, 2 שנה

סטאליאר משה 55 שנה

אשתו חיה 52

סמעקון שרה 30

סוקול ליב 70 נגר

פודוריק אליעזר 53 מלמד

בתו איטה 25

פורטנוי שלמה 26

פורטנוי שרה 40

פוטאק זעליק 16

פוציר אהרן 36

אשתו ציריל 34

בתו 8

בתו 7

פיקובסקי שלום 55 שמש

אשתו רייזה 53

עם שני ילדים

פיקהויז חיים 45 סנדלר

בנו יוסי 17

בנו איצי 19

בתו חייקה 2

פעקער משה 36 חבר בית־הפקידות העירוני

אשתו לאה 35

בנו איצי 12

בנו ליב 7

חמותו גיטל 65

פלאטינסקי נח 70

אשתו גיטל 68

בנו ראובן 22

בתו חייקה 18

פיאטיגורסקי משה 40

אשתו זיסל 38

בתם נחמה 18

פאסטיק ישראל 30 עובד במתכת

פיקער ישראל 28

פודולסקי נחמן 55 עורך־דין פרטי

אשתו חיה 52

בתם בתיה 12

פערילשטיין שלום 30 סוכן

אשתו חוה 28

עם שלשה ילדים

פעקערס בצלאל 40 חנוני

פעקערס פייסי 60 גבאי בבית־הכנסת

אשתו פעסי־חנה 58

בתם חוה 28

בתם אודי 22

בתם בריינה 13

פולישוק יענקל 60 סוחר־עורות

אשתו סאסי 58

בתם יענטע 25

פאסטוך הירש 45 חיט

אשתו נעמי 40

בתם חיענה 10

פיינעס מוני 70 מלמד

פרידמאן ישראל 50 סוחר עורות

פרידמאן איצי 48 עושה עגלות

בנו סענדער 23

בנו אידיל 15

פרידמאן אייזיק 55

אשתו חיה 50

בנם סענדער 25

בנם אפרים 18

בתם ציפה 26

בתם העני 15

בנם מנדיל 30

אשתו של מנדיל ציריל 30

עם שני ילדים

פרידמאן 60 עושה חביות

בתו 30

בתו 20

פייווישענקה חנה 60

בתה חיה 20

פייווישענקה חנה 36

בנה משה 16

בתה ריסל 8

פעדנער מלך 58 נפח

בנו קלמן 30

בתו חנה־פייגה 25

בתו מלכה 20

פעלדמאן יוזיפ 45 חיט

אשתו דבורה 42

פעלדמאן שרה 18

פישמאן ליב 50

אשתו עטיל 47

בנם ניסי 22

בנם הירש 20

בתם מרים 25

פיינעס אברהם־איצי 50 סנדלר

בנו שמואל 15

פיינעס משה 48 סנדלר

אשתו בתיה 46

בנם יענקיל 18

בתם גיטל 16

בתם פעסי 10

פייווישענקה ברוך־מאיר 35 סוחר־תבואה

בנו יוסיל 2

צוקרוב שניאור 45 סוכן

צארובסקי דימי 70 סוחר

ראנץ ליב 60

אשתו ביילה 60

בתם פעריל 20

בנם שמואל 18

קאפליאר ציפה 65

בנה סנדר 26

קאפליאר משה ניסילם 50 בית־מזון

אשתו 48

אחיו ישראל 60

קליינמאן יוסף 40

אשתו רחל 36

קליינמאן עזרא 35 סנדלר

בנו הירש 15

בתו מלכה 8

קליינמאן יעקב 55 שואב מים

אשתו מנוחה 52

בתם רחל 18

קראוועץ אסתר 38

בנה ראובן 9

קראוועץ פייגה 25

בתה מרים־חייקה 5

קלאצמאן משה 63 אופה

אשתו ריווע־לאה 61

בנם אברהם־יצחק 28

בתם בתיה 19

בתם הבכורה אסתר 36

ילדי אסתר: בילה 9

רחל 7

קלאצמאן יהושע 63 סנדלר

אשתו בתיה 63

בתם אלטע 25

בנם בעני 12

קלאצמאן העני 45

בנה יצחק־ליב 18

בנה חיים 17

בתה 10

בתה 8

קלאצמאן אליעזר 60 סוחר

אשתו עלקע 60

בנם דוד 35

בנם יוסי 30

אשתו של יוסי, מרים 28

ילדיו של דוד, חנה 15

בעני 7

רבקה 1

קלאצמאן עטי בילה 55

בתה דאבע 25

בעלה של דאבע 30

קלאצמאן יהודית 70

קלאצמאן שפרה 40

קלאצמאן אפרים 23

אשתו ברכה 22

קלאצמאן יהושע 60 חנוני

אשתו בלומה 58

בנו חיים 18

קאבריץ הירש 25

אחיו משה 23

קאבריץ אהרן בן פרץ 5

קופערשמיד בריינה 65

בנה יוסי 25 חיט

קלעזמער זוסיה 35 מנגן

אשתו חנה 33

בנם בעריל 10

בנם 2

קאראל הירש 55 סנדלר

בנו חיים־ליב 17

בתו הנה 19

בתו סאני 16

אחותו בריינה 50

קאראל יעקב 16

אחותו שרה 19

קאפאט חיים בער 50 סוחר

בתו מרים 18

קופצין יהושע 45

אשתו נחמה 40

בנו מיצי 18

בנו אברהם 6

בתו גנעסי 10

בתו רחל 5

אחותו של קופצין, שפרה 43

בתה רחל 14

בנה בעני 12

בנה בעריל 10

קאגאנובסקי ליב 35 סנדלר

קאגאנובסקי יוסיל 38 קצב

אשתו שרה 35

בתם שרה 16

בנם אברהם 8

קאגאן חנה־טויבע 50

בתה חיענע 16

קאגאן ישעיה 70 רופא

בנו גדליה 22

בנו חנא 18

בנו משה 15

בתו ברכה 24

קאגאן ישראל 63 סוחר־ביצים

בנו חנא 26

בנו חיים 17

בנו נפתלי 14

קופערמאן רחל 38

בתה מרים 18

בתה בילה 16

בתה ריווע 14

בנה מוטיל 12

בנה חיים 4

בנה זעליק 2

אחותו של יוסיל קאגאנובסקי, נחמה 28

בנה הירש 5 שנה

בנה משה 4

קאזאק זלמן 45 חיט

אשתו מנוחה 43

בתם חיה 23

בנם ישראל 16

בנם שלום 7

קראסני חיה־פייגה 60

כלתה גיטל 35

קראסני יעקב 50

אשתו פריידה 48

בנם איציק 19

בתם יוכבד 18

בתם טייבל 10

נערה משרתת חנה 20

קראסנער שמחה 40

אשתו חנצי 38

בתם גיטל 20

בתם יוכבד 14

בתם שיינדיל 8

קראסנער לאה 38

בנה חייקיל 16

בתה מיכל 14

קאפיכעס יוסיל 60

אשתו 56

עם שלשה ילדים

קריימנער אברהם־יצחק 45 עושה גריסין

אשתו באבע 43

אפרים 5

קריימער משה־אהרן 40

אשתו חוה 32

בנם נחום 10

בתם חנה 8

עוד שני ילדים בני 5, 4 שנה

קריימער דוד־יוסי 56 שנה חנוני

אשתו דינצי 52

בנו 24

בתו 18

שלשה ילדים קטנים בני 5, 4, 2 שנה

קאפרוב יעקב־משה 60

אשתו סימע 57

בתם נחמה 25

בתם פעריל 14

קרים זלמן 35 מתקן שעונים

עם ארבעה ילדים

קאץ חוה 46 שנה

בתה פעסי 18

בתה אסתר

בתה חנה 10

בתה חיה 8

קארלשטיין שרה 62

קעסילמאן ישראל־דוד 50 סוחר קמח

קראקובסקי רחצע 30

קונדיטור משה 40 בית־ממתקים

אשתו רחל 40

עם ארבעה ילדים

קושניר נחום 50

בנו ליב 18

קאוועל אהרן 44 נפח

אשתו 40

בנם ליב 8

קויפמאן מלכה 52

קריצמאן בנציון בן ראובן דוד 50

קוקיכעס בתיה 40

בעלה יהושע 45

בתם אלטע 20

ילדה בת שנה

ראבינוביטש שמעון 50 רב

אשתו באבע 45

עם חמשה ילדים

שתי בנותיו של ראבינוביטש משה

ראס פריידה 50 שנה

ראס ביילה 30

שווארץ אהרן

אשתו עם שני ילדים

שו"ב שלמה 80 שוחט

אשתו טויבע 75

נכדו חיים 22

שפיטאלניק זיידיל 50 מנגן

שעכטמאן איצי־משה 36 חיט

אשתו טויבע 34

בתו 8

שקאליאר יעקב 70 בעל־הלואה

אשתו פייגה 68  

שקרובסקי מוטיל 30

אשתו רחל 30

בתם דארע 8

בתם יהודית 6

סקירינסקי עוזר 60 סוחר

אשתו עטי 57

בנם אברהם 20

שעכטער חיים 18

שווארץ שיינדים 38

עם ילד בן שנה ומחצה

שויפער דיני 50 בעל־טחנה

שמארגון חיים 75 סוחר עצים

אחיו בייניש 70

כלתו מחלי 45

שמשון אהרונס 30

אשתו טשארני 28

בתם שרה 7

בתם רבקה 7

בנם איצי 5

בתם זיסל 3

שווארץ שיינדיל 35

עם ילד בן שנתים

שמארגון יענקיל 60 בעל־עגלה

בנו אברהם 17

שפינדעלעס משה

אשתו איטה

עם חמש בנות ובן אחד

שניידער איצי משה 35

אשתו 33

עם שלשה ילדים

ליב זיסעס 56

אשתו רחל 54

בתה 30

בתה 28

שלמה אֶלי 36 קמחן

אשתו פריידה 34

בתה 8

בתה 6

עטי לאה מסלובודה 33

עם שני ילדים

משה ניס’ילס 50 בית־מזון

אשתו 33

עם שמונה ילדים

גנענדיל טאניעס 56

בעלה תנחום 58

חוה בתו של מנדיל שוסטער

עם ארוסה

בעריל פינקעלשטיין 4

ס"ה 812 נפש.

טעלעפינה

שני האחים בונדאריבסקי

שני הקרובים קושמר

טורטשין

ס"ה 5 נפש.

טעפליק

אקס יוסף 75 שנה

אקס שמואל 76

באלאקירסקי אברהם 60

בול ישראל 62

בורשטיין פנחס 32

בראצלאווסקי הנא 47

בענון יוסף 30

באלאקירסקי אהרן ילד בן ימים אחדים

ברויז מנדיל 3 שנה

בוז’יליאנסקי אלטער זעליקס 65 מלמד

אשתו של שלמה באדנער

עם ילד

גערמאן יעקב־שלמה 75

גראנובסקי זאב 35

גראנובסקי דוד 28

גרינשטיין נחמן 40

בנו תלמיד גמנזיה 13

אשתו של גונטמאכער מרדכי

עם שני ילדים

גונטמאכער בן־צבי

גערשונוב זעליק

דאשעבםקי נפתלי 48 שנה מלמד

הורוויץ דוד

הורוויץ אברהם

אשתו עם שני בנים

הורוויץ עם ארוסה של בתו חיה

הענדילמאן משה 57 שנה

ווישניאק טוביה

וויקניאנסקי דוד 57

וואסערטרעגער וועלוויל 35

אשתו 32

חמותו 80

וועקסלער יעקב

וויינער משה 20 סטודנט

ז’עבראק הירש ליב חיט

אשתו של צבי חזן

טאפ זעליק ליב 80

טשערנוב חוה 75

עם נכדה

טראכטענבערג זוסיה

טארטשיאק מנדיל

טראטובענקא וואָלי

אשתו של שלמה טאראסיוק

יארוסלאבסקי בוני 55 שנה

בנו 20

כהן יוסף 23

כהן נחמן 55

עם שני ילדים

עם בן אחותו.

כהן רפאל 25

כהנא ברוך

כהן שלמה 17

לעווין יוסף 55

ליובאשיבסקי טויבע 26

ליאחובסקי צבי 20 נפח

ליומער ליב

חתנו של יוסף לעווין

לאטמאן

בתו של לאטמאן ובעלה

מאטכין עטי־לאה 65

מחיטאן זאב 65

מאזוס עטיל 70

סימע 20

מיטניק זעליק 70

מיטניק פריידה 65

מילער וואלקע

ניז’ניקוב חנה 55

פעסי 20

יצחק 22

נאטאנזאן זאב

בנו של משה סיקר

עליק 37 שנה

בנה של טשארנה סארווערקע

מפיוואק פעריל

סניטקובסקי בערטשוק דוד 40 שנה

בנה של טשארנע־עטיס

בנו של קלמן פוריץ

פוריץ אליעזר 50 שנה כורך ספרים

אשתו עם שני ילדים

פאסטולוב גדליה

פעלצמאכער חיים

פוליאק 12 שנה תלמיד גמנזיה

פוריץ יוסף־ליב 87

אליעזר 25

הילד של ארקע פוריץ

קרעמער דוד

קאוועל אברהם

קאגאן א.

קרעמער ברוך

קאבעליפקער יצחק 40 שנה

קאפליאר בריינה עם ארבעה ילדים

קריזופולסקי ניצי מלכה

בנה קריזופולסקי אבא

קושניר נחום 52 שנה צַלָם

קרעמער אברהם

קובליצקי ליפא 21

בנה של מלכה קורולופניק

קריבוילו

קאטיק נחמן 68

קרעמער מחליק 22

קושניר אליהו 33

קושניר יצחק 20

קושניר יעקב 20

קושניר נחום 18

קושניר נתן 2

קילון טודרוס 4

קרעמער ליב

קושניר שרה 36

ראפושוק יצחק 35

ראכעלעס משה

אחותו איטה

רויפמאן גדליה 62 מלמד

שקולניק מחלי 48

שפיצקעס 68

כלתו טייבעל עם שלשה ילדים

שטורמאל אלטער

שמוקלער הירש בער 68 שנה

טערסטיאנוי אידל 66

שכוניק שמואל 55

טערסטיאנוי חיה־שרה 66

שוסטער שמואל 40

אשתו חיה גולדה

וואסקיבויניק שלמה

וואסקיבויניק יוסיל

אשתו של יוסיל

ס"ה 141 איש

טערליצע

קירז’נערמאן יעקב 72 שנים.

טרוסטינעץ

אוסטרובסק אהרן בן מאיר 35 שנה מזכיר הקהלה

אושארוביץ בעריל בן מענדיל 33 שנה נפח

אוטיאנסקי משה בן אברהם 48 קמחן

בנו זאב 25 עוזר בקונטורה

בנו ישראל 16 תלמיד גימנזיה

אינגמאן שמואל בן יצחק משה 62 קמחן

אוליאניצקי נאטע צבי בן ישראל 55 סוכן

בנו מרדכי 22

אלקסנדרובסקי אברהם בן פישל 50 " סנדלר

בנו יוסף 20

באקסערמאן יצחק בן יעקב 30 נפח

בארד יוסף בן פנחס 25 תגרן

בראצלבסקי ישראל בן צבי 32 חנוני

אחיו יוסף 25 עוזר בבית חרשת לסכר

בראצלבסקי פנחס בן ישראל 36 תגרן

בנו משה 15 עובד בבית דפוס

בילירט אברהם בן משה 58 שוזר חבלים

בערמן שלום בן ליבא־אריה 30 שוזר חבלים

ברויטמאן יעקב בן אליעזר 40 נפח

בילינסקי יוחנן בן שמואל 50 חיט

ברונשטיין בן־ציון בן ליב 55 שמש בה"כ

באקסירמאן זאב בן יעקב 28 נפח

פולאנובסקי פייוויש בן חיים 50 שמש

בנו דוד 22 חיט

באדיאנסקי ישראל דוד 45 טוחן

בערקוביץ יצחק בן משה 55 שו"ב

בנו זאב 22 מורה עברית

בארד אליאסף בן פנחס 38 תגרן

בערמאן בנימין בן אברהם 25 פועל

באטילמאן יוסף בן יעקב 35 קמחן

בוגומולני מאיר בן אליהו 55 סנדלר

בנו יצחק 22 חיט

בערמאן בנימין בן אהרן־יצחק 38 ראש הקהלה

בתו דבורה 17

בתו פרומה 15

באקסערמאן פריידה בת יצחק 22

גאבראנסקי מרדכי בן פנחס 24 תגרן

גאבראנסקי ישראל 57 תגרן

גאמירמאן שמעריל בן מרדכי 30 חנוני

גוריעבסקי מיכל בן צבי 35 חנוני

גרינבערג מאיר בן יצחק 18 עוזר

גלאזמאן יצחק בן בנציון 43 צובע

גרינבערג לוי בן מרדכי 22 קמחן

גרינבערג ישעיה בן מרדכי 30 חיט

גארין ליב בן זלמן 53 עוזר

בנו משה 24 עוזר בבית משרפות י"ש

גיליווער יצחק בן פייוויש 58 אופה

גארפינקל דוד 60 מאובודובקה

גארבאטע שמואל בן אליעזר 70 קמחן

גאטמאן שמואל 32 קמחן

גאטעל מאכער ליפא בן מרדכי 35 חיט

גאטעל מאכער חיים צבי בן מאיר 55 שנה חיט

בנו יצחק 24 חיט

בנו משה 34 חיט

גאנארובסקי בוזי בן קאבעל 22 חנות עור

גראבאק מרדכי בן אברהם 30 סנדלר

גלייזערמאן זאב בן צבי 50 חוכר בי־דואר

גרויזין אהרן בן צבי־ליפא 32 חיט

גערשקוביטש אברהם יצחק בן ליב 65 שנה סנדלר

גראבאק חיים בן יוסף 20 עגלון

גראבאק יעקב־נחום 40 סנדלר

גאנטמאכער אהרן בן נחמן 35 בורסי

גלאז שטיין חיים בן מאיר 43 טוחן

גאנורוצקי חיים בן לוי 48 תגרן

בנו לוי 22 שנה עוזר בקנטורה

גאנורוצק חיים בן לוי 50 חנוני

געלער שמואל בן דוב 58 חוכר טחנה

בנו מאני 35

געלער צבי בן דוב 40 מפרוסקורוב

גארפינקל שלמה בן דוד 30 תגרן

דארפמאן דוב בן יצחק־ליב 43 חיט

בנו בנציון 17 עוזר

דאטשמאן נחמן בן רפאל 53 חנות אריג

בנו דוב 32

בנו פנחס 30

בנו יעקב 23

בנו אברהם 17

דאשיבסקי ישראל בן שבתי 65 חנוני

דאשיבסקי ברוך בן ישעיה 45 חנוני

דיגיוויצער יצחק בן שלמה 55 חיט

בנו העניך 26 פועל

דריק יצחק בן אהרן 40 חנוני

דאמסקי דוד בן ראובן 37 סנדלר

בנו יצחק 18

הורוויץ משה בן שלמה 30 שואב מים

אחיו שמואל 25 שואב מים

הורודובסקי מרדכי בן דוד 25 מתלמד

אחיו צבי 18 תלמיד גמנזיה

הערליך זאב בן יעקב 22 תגרן

העדילמאן דוד בן ברוך 65 טוחן

בנו אפרים 31 טוחן

ווייסמאן שלום בן אלחנן 30 פרוני

וואנערמאן יוסף בן ליב 34 נגר

וואלובניק יחזקאל בן ראובן 35 סנדלר

וואסקובויניק יוסף בן פתחיה 55 טוחן

בנו אברהם 35 בסם

וויינערמאן משה 56 תגרן

וויניצקי ברוך בן שלמה 35 חבתן

וואסקובויניק יצחק בן יוסף 55 בלן

וואסקובויניק משה 26 חיט

וואסקובויניק אברהם 19

וואסקובויניק אהרן 17

וואסקובויניק שלמה בן ישעיה 38 חיט

וואסקובויניק יחיאל בן זעליג 60 חנוני

וואטניק אלימלך בן שמעריל 75 סמרטוטר

וואטניק נחמן בן ישראל 22 נגר

וואטניק ליב בן חיים 30 כובעני

וואטניק משה בן גדליה 50 טוחן

ווייסבארד דוד בן מרדכי 60 תנר

וויגיטאלובסקי ישראל בן פנחס 32 פרוני

ווערניק שלמה בן אשר 52 שו"ב

זיצער יעקב בן נחמן 46 שמש

בנו מרדכי 23 חיט

בנו מאיר 20 חיט

זיצער שמואל 35 חיט

זעלצער יוסף בן זאב 70

זעלצער מנדיל בן אביגדור 60 מורה

זילבערמאן משה בן חייקיל 42 בעל בורסקי

בנו ישראל 19 סטודנט

זובקוב דוד בן אברהם 50 סנדלר

ז’ידאנעס יאקל בן יצחק אייזיק 65 " תגרן

זימליאנסקי נחמן בן צבי 50 חנוני

זאסלבסקי שמחה 32 קצב

חאנעס דוד בן ברוך 32 חנוני

חאכומוביטש יחיאל בן יצחק 32 עסקן צבורי

חאנדז’י רוסיה 50

חסיד דוד 22 עובד בקונטורה

אשתו רבקה בת שלמה 20

טאראקאן שמעון בן צבי ליב 25 עובד בקואופרטיב

טאשליצקי זוסיה בן יצחק 18 פועל

טרעגער מאיר בן זאב 48 נגר

בנו זאב 26

אשתו של זאב, גולדה בת מאיר 20 שנה

טעסלער משה בן צבי 30 שנה

אחיו יצחק 26 תגרן

טראסטיאנעצקי שלום 50 תגרן

טראסטיאנעצקי דוד בן ישראל משה 24 שנה

אחיו אשר

אחיו שלמה 55 סוחר תבואה

בנו של שלמה, שמואל 13

טאליסמאן משה בן יוסף 50 תגרן

טאלעסניק אלתר בן נטע 50 מלמד תינוקות

טקאטש ישראל בן מרדכי 65 פועל

טקאטש מרדכי בן אלתר 19 פועל

כהן אייזיק בן אשר לעמעל 65 סוחר

ליפשיץ דוב בן העשיל 30 רופא שנים

ליידערמאן דוב בן מרדכי 20 עוזר

ליבעס יעקב בן נחום 30 פחח

אחיו חיים 24

ליבוב אברהם 40 סנדלר

לודיז’ענסקי זעליק בן יצחק ליב 70 שנה חיט

לאנדאן ליב בן זעליק 43 כובען

לינעצקי נחום בן צבי 52 חוכר רחיים

ליטוואק 65

מיטעלמאן שלמה בן משה 22 עוזר בבית חרשת לסוכר

מיידאניק פרץ בן משה 20

מארוכובסקי אליעזר בן אברהם 55 שנה קצב

בנו זעליק 25

מארמאן יעקב משה בן ליב 62 חביתן

מאחין ישראל אליעזר 25 מורה עברית

מילמאל אלחנן בן משה 35 כובעני

מאקאגאן צבי בן יוסף 29 תגרן

מאנאסטירסקי שלמה בן יוסף 16 פחח

מארלאגע ליבוש בן נחום 28 סוחר עורות

מילמאן יצחק בן יעקב 70 בורסי

מילמאן צבי בן שמחה 58 תגרן

מילמאן שמואל בן מרדכי 20

מילגראם משה ליב בן שמחה 40 כובעני

מוגילעווער אלתר בן זנביל 54 מנהל ת"ת בטומשפוט

בתו טשארנה 22

בתו אסתר 14

מילגראם שלמה בן שמואל 65

מילגראם יאקל בן ישראל 58 תגרן

מילנראם ישעיה בן משה 36 תגרן

מאנטשאר אייזיק בן שלמה 30 תגרן

ניימאן אהרן בן זלמן מענדיל 53 מלמד

ניימאן צבי בן נפתלי 38 תגרן

אחיו אברהם 54 מורה

ניימאן פנחס דוד בן אברהם 73 " חנוני

ספיוואק יוסף בן משה 32 סוחר

סופינסקי חיים 40 חיט מאודיסה

סיבאק יוסף בן משה 35 נגר מפיסטשענקה

סירוטה שמשון בן מאיר 40 תגרן

סנדלר יצחק בן ברוך 65 שו“ב וש”ץ

סובורינסקי שמאי יואל בן אלתר 44 שנה נגר

בנו דוד 22

סיבאק משה בן פסח 26 חנוני

סוועטשניק דוב 60 תגרן

ספעקטאר נתן 43

סגי נהור אברהם זאב 50 קמחן

בנו דניאל 25

סוקול מנדיל בן ברוך 65 ש"ץ

סעלצער מיכל בן צבי 22 עוזר בקונטורה

ספעקטאר צבי בן שמעריל 22 ספר

אחיו שואל 16 מתלמד

סאבוז’ניק ליב בן זלמן 32 כובעני

סיבאק שלום יצחק בן ישראל 57 שמש

סודר דוד בן יוסף 35 סנדלר

סוקול אפרים בן מנדיל 37 איקספדיטור

בנו יהושע 15 תלמיד גמנזיה

פלאטניק מאיר בן אברהם 64 קמחן

בנו בנימין 33 חנוני

פערילעס זינגבאל 24 מלודיזיק

פלוטניק יצחק בן נחום 22 עוזר

פורטנוי צבי 38 פחח

פעריל יעקב בן זאב 39 טוחן

פעקיר צבי בן יוסף 48 קצב

בנו שמעון 16

בנו אליעזר 10

פוטושניר אברהם בן משה 40 פחח

פישער בנציון בן צבי־ליב 55 חנוני

בנו גרשון 20 תלמיד גמנזיה

פעלצאק אייזיק 58 זגג

בנו צבי 26 נגר

פרימאן ליבה בת משה 32

פולונסקי שלום בן נטע 35 חנוני

אשתו רוסיה בת יוסף 35

פישמאן יוסף בן דוד 35 עוזר בבאנק

פישמאן יואל בן אברהם 66 חנוני

פישמאן שמעריל בן משה 40 נגר

פיינהערץ צביה 32

פורטנוי שמחה 42 סוחר בהמות

פוטאשניר לוי 22

חוכר טחנה

פוטודאנסקי דוד בן ליב 60 תגרן

פליישמאן אברהם בן נחום 48 פועל

פליישמאן גדליה 18

פאלאטניק אליעזר בן ראובן 45 קמחן

פאלאטניק ליב בן אברהם 54 מלמד דרדקי

פאלאטניק שמואל בן אליעזר 24 תגרן

אחיו נחום בן אליעזר 22 תגרן

פאביץ שלום בן מאיר 30 סוחר יערות

צירולניק מאיר דוב צבי 30 סנדלר

ציבולובסקי ברוך בן דוד 40 קצב

ציבולובסקי שלמה בן מאיר 35 סוחר בהמות

ציבולובסקי יצחק בן שמעריל 30 סוחר בהמות

ציבולובסקי ברוך בן שמעריל 22 קצב

ציבולובסקי זאב בן מאיר 52 קצב

בנו לוי 22 קצב

ציבולובסקי ברוך בן מאיר 32 קצב

ציבולובסקי זיידה בן דוד 26 עסקן צבורי

אחיו יעקב בן דוד 18

ציבולובסקי גדליה בן מאיר 50 סוחר בהמות

ציפיניאק חיים בן אברהם 60 חיט

צאפענפעלד ישראל אברהם בן ליב 50 שנה

צוויטקעס יוסף בן שמואל 46 שנה חנוני

קראסנער ישעיה בן שלמה 54 חיט

קראסנער מאיר בן יצחק ליב 33 שנה נגר

קאזוליס שמואל ליב בן נחום 70 " חנוני

בנו נחום 45 חנוני

בנו שלמה 32

נכדו יצחק בן נחום 21 תלמיד גימנזיה

קופערמאן מרדכי 25 עוזר בקנטור

קליינער מרדכי בן ברוך 19 פועל

קראוועץ אבא בן בנימין 43 חיט

קינאשאווער נחום בן ישעיה 32 חנוני

קאביליבסקי יוסף בן משה 44 צובע

קאפלאן ישראל בן ליב 35 תגרן

אחיו נח 30 תגרן

אחיו אברהם 20 תלמיד גימנזיה

קאפלאן ישראל בן אליעזר 44 חנוני

קויפמאן ירוחם בן אלתר 35 חנוני

בנו יצחק 15 תלמיד גמנזיה

קאליקע יוסף בן אהרן זאב 44 פחח

חתנו דוד 22 פחח מלודנזון

קאטליאר אברהם בן דוד 24 עוזר בקנטורה

קרייטשמאר רפאל בן שלמה 18 חיט

קושניר אליעזר בן זעליק 32 פרוני

קיגער ישעיה בן יוסף שלמה 50 חנוני

אחיו אליקום 54 תגרן

בנו של אליקום, מרדכי 25 תגרן

קריימער רפאל בן שלמה 28 מוכר עתונים

קייכער ישראל בן זוסיה 70 שמש

קאניטשאנסקי צבי ליב בן דוד 82 סוחר

קאראל חיים צבי בן יעקב 23 תגרן

קיביליס חיים בן יעקב 28

קוויטש יעקב ליב בן מאיר־צבי 50 סוחר עצים

רייגורודסקי בנימין בן שמעריל 45 עושה חביתים

בנו אברהם 22 חיט

בנו אהרן 20 עוזר

ראגורודסקי פנחס בן מנדיל 35 סוחר יערות

ראגורודסקי עליק 60 עושה חביתים

רענצור שניאור בן דוד 35 פרוק

רענצור אהרן משה בן אנטשול 55 חנוני

ראבינוביטש יעקב בן שמעון 69 חנוני

ראבינוביטש משה בן חיים זאב 50 חלבן

בנו דוד 22 עוזר

ראבינוביטש מרדכי בן אהרן 58 חבר הדומה

בנו שלמה 33 עובד בקונטורה

ראבינוביטש יצחק בן יוסף 48 טוחן

ראבינוביטש פנחס בן יצחק 22

ראבינוביטש יהושע בן יוסף 43 טוחן

בנו חיים 16

ראבינוביטש צבי בן אליעזר 22 תגרן

ראבינוביטש פסח בן שמחה 50 תגרן

רעזניק משה בן נפתלי 47 קמחן

אחיו דוד 47 מזכיר הדומה

רעזניק יוסף בן אהרן יצחק 60 תגרן

רעזניק זאב בן יונה 59 תגרן

רויטמאן חנניה בן משה 28 תגרן

רויזמאן ניסן בן אהרן יצחק 25

רויזמאן ישראל בן שניאור 60 חבתן

בנו שניאור 17

ראבערמאן פרץ בן זלמן 50 חיט

בנו אברהם 22

רימבוי אליעזר בן שלמה 35 כבען

ראטענבערג קעני בת גרשון 64

שאטע נחום יצחק בן שמואל 27

אחיו אברהם 25 תגרן

שור הלל אברהם בן דוד 50 מוואפניארקע, סוחר

שניידערמאן ישראל־ליב בן חיים 38 שנה תגרן

שניידערמאן ברוך בן יעקב 36 מזאבוקריטש

שניידערמאן יוסף בן ליב 42 סנדלר

שניידערמאן זאב בן יהודה 40 תגרן

שניידערמאן בעניש בן חיים 54 חבתן

בנו ליפא 18 עוזר

שוחט שלמה בן יחזקאל 60 תגרן

שטיוועל צבי בן אהרן 50 עוזר ברחיים

שקולניק אביגדור בן מנחם 60 חנוני

שוסטערמאן קלמן יוסף 45 חבתן

שווארץ פסח בן אליהו 52 תגרן

אחיו דוב 50 תגרן

בנו חיים 25 תגרן

בנו יוסף 15 עוזר

שאראפאן פנחס בן יונה 44 בית־חרשת לאטריות

שיסטערמאן מרדכי יצחק בן שלמה 40 שנה חיט

שלאס שמעריל בן צבי 39 נגר

שטיינמאן משה בן ליב 43 נגר

שקולניק זאב בן ליב 60 פועל

שווארץ ליב בן שלום 53 עושה סוכריות

שאפיר אברהם בן יצחק 36 אופה

שקולניק משה בן ברוך 72 חבתן

שקולניק אליהו בן ישראל 20 פועל

שניידערמאן שמעון בן יחזקאל 70 חיט

שניידערמאן נתנאל בן יהודה 40 תגרן

ס"ה 337 איש

טריפוליה

ארטענבערג 16 שנה

אורליקוב עלמה

אוסטילובסקי 25

איבאניצקי

ארונוב ל. עלמה 17

ארונסקי מ. 19

אלטשול א. 17

בייליס ש.

בארבארוק נ.

ברוך ש.

בורשטיין נ.

בורמענקה ב.

בראגינסקי ר.

בורישפולסקי א.

גאלדין מ. 17 שנה

געזילקה

גערשטיין

גערוויטש

גארליך

גערכטמאן ב. 18 שנה

גארצמאן מ. 17 "

גונופולסקי פ.

גרעבן ז. 18 שנה

גורופעצקי מ. 18

גולובטשוק א. 18

גראווער א. 18

דאנטשאקוב י.

דווארקין י. 18

דימערץ ט.

דאבידוב

דובאסוב מ.

ווינוקור וו. 18 שנה

וועקסלער א.

זאבירוחה

זאק

זילבערבערג

זאליאזניק

חאלעמסקי

טעאוש ב.

טווערסקי א. 16 שנה

טווערסקי מ. 18

טולטשינסקי 18

יעפימוב 18

יאסטרובסקי 12

לעטיטשיבסק 17

לעווין י. 16

לעווינשטיין 18

מאירוביטש מ.

מארוסיה

מרגלית מ. 18 שנה

מרגלית

מירונסקי מ. 18

מאנעוויטש 17

נאואק י. 18

ניקיטין וו.

סורורענקה נ. 18

סידורטשיק ז.

ספיבאק מ.

סידורענקה 20

פאלאנסקי נ. 21

פיפקה

פאליי בעטי

פוליסקי א.

פאטיובסקי א.

פאלאנסקי מ.

פינסקער מ. 17 שנה

פאפערני מ.

פאסטובסקי 18

קופניק קאטליאר

קלימענקה א.

קושנירסקי וו.

קורול א. 17 שנה

קופערשטיין ל.

קוסוי 18 שנה

קוטשוטוב

ראדינסקי מ. 16 "

ראטמאנסקי 18 "

ראביטשייב 20 "

שיינין מ. 19 "

שאפירא מ.

שיינקמאן א.

ס"ה 81 איש

טשערנאבעל

שלשה בניו של קאמפולסקי

סאפיאן

גורעוויטש

ס"ה 5 אנשים

טשערקאסי

הטבח של הגריגוריביים

אייזענבערג זלמן 30 שנה

אלטשולער גדליה 43

אוליבאנוב מרדכי

אפטעקמאן נחום 52

ארחאנגורודסקי יוסף 18

ארונוב ליב

אליסטוצקי סאלאמאן

אוריצקי ברוך 66 שנה

אונקעלעס יעקב

אונקעלעס דוד

אונקעלעס יוסף

אוקריינסקי יוסף מאיר

אומאנסקי סאלאמאן

אומאנסקי יוסף

ארטענבערג דוד 44 שנה

בנו וואלף 25

אסטרובסקי שמואל 42

אסטרובסקי יעקב 55

אסטרובסקי ציליה 36

אסטרובסקי ליב 9

אסטרובסקי ליזע

אסטרובסקי מאני

אסטרובסקי מאיר לוי

אסטרובסקי לוי

אסטרובסקי קאלי 7 שנים

אסטרובסקי הדסה 40

אסטרובסקי ליאווע 15

אסטרובסקי אליעזר

אסטרובסקי שלמה 72

אסטרובסקי ליזא 12

בוגויסלאבסקי ישראל

בוגויסלאבסקי מנדיל

בראנשטיין מאיר

בוגוסלאבסקי סאלאמאן

בוגוסלאבסקי קלמן 42 שנה

בורטיאן יצחק

בראווערמאן יצחק 40 שנה

בעלוסטוצקי הענזול

בראן אברהם 60 שנה

בילוצירקובסקי שלמה

בעקער יעקב

בורטוב מאיר

בלולטיאנסקי בער 28 שנה

בורטטמן משה חיים 75

בעזראטוב יצחק 20

בעקער מיכל

בוחין אליעזר

ברומבערג פיני 48 שנה

בעלאכוב

ברוסילובסק 19 שנה

בעזראטני אהרן

בוחאלצוב מרדכי 40

בורשטיין נחום

בוגוסלאבסקי דוד

באראן סאלאמאן

בורשטיין יעקב 38 שנה

בוגוסלאבסקי אברהם

ברוסילובסקי שמואל

בערעזניאק ב.

בוגוסלאבסקי י.

בעלוסטוצקי סאלאמאן

ביקוב ליב

בילוצירקובסקי נטע 55 שנה

בולוכובסקי משה 65

ברוסילובסקי רחל 48

בערעזניאקוב יאשי 18

ברוסילובסקי פינה

בוגונובסקי באסי

בוגונובסקי בראליה

בוגונובסקי דינה

ברוסילובסק דייגה

בורדא האב

בורדא הבן

באסובסק יצחק

באראק הירש 18 שנה

באראטוב יצחק

באלפיאנסקי בעריל

בוגונובסקי אהרן 35 שנה

בעזרי

בראסבערג אברהם הירש

בראסלאבסקי

בוק יענטה 26 שנה

ביילין שניאור־זלמן 38

באראן חיים אהרן 70

באזאלינסקי יצחק 18

באלאנסקי יוסף־דוד

בראסלאבסקי פייגה

באסובסקי ישעיה

בוגונובסקי

ברוסילובסקי רחל

ברוסילובסקי ישראל

באבינסקי

גאלדשטיין שמעון

גינזבורג ב. א. 20 שנה

גורלוביצקי סאלאמאן

גורעליק ליב

גארניצקי הירש 18 שנה

גורעוויטש נטע 42

בנו ישראל 22

גורעוויטש סאלאמאן 20

גאלפערין חיים

גינזבורג ליב 32

גולדובסקי יעקב

גאנופולסקי אברהם ישראל 68

גערלאנד ישכר

גאלדמאן יוסף

גאלדשטיין הירש

גלוכוב

גאסילובסקי סאלאמאן

גאפמאן

גולדובסקי חיים־ליב

גערלאנד זעליק

גאבינסקי

גוניודסקי יעקב ישראל 28 שנה

גוריליקוב גיט.

גורשינסקי סאלאמאן

גלוחוי הירש

גילמאן 28 שנה

גאלדשטיין ליב 38

גריציבסקי יענקל 50

גוניק סאני 18

גולוכוב האב 45

אשתו 43

בנו 23

בתו 18

גוטערמאן וועליא

גורלאנד זכריה 35

דאצקובסקי יוסף

דאשעבסקי שמואל

דובניקוב יחיאל 55 שנה

דובניקוב בנימין 23

דוחין לייזער 18

דובינסקי שמחה 24

דראבובסקי יצחק 35

ווישניבסקי ינאי

ווענגרינוביטש יעקב

ווינדורטשיק מאיר 18 שנה

ווישניבסקי דניאל 26

וואלקובסקי ברוך

ווערניק אהרן

ווישניבסקי ליב

ווייס יצחק

וולאדימירסקי יצחק־אברהם

וויגדורטשיק זעליק

וויגדורטשיק נחום

ווינוקור יצחק

וואלינסקי משה

ווישניביצקי 28 שנה

ווינוקור מרדכי

ווענגרונוביטש הירש 28 שנה

וואראנובסקי הירש 17

וואלפסאן

וויגדורטשיק חיים

ווינוקור יעקב

וויגדורטשיק יעקב

ווערביצקי אהרן

ווילבערמאן י. א. 45 שנה רב צבורי

זארובינסקי אפרים 25

זארובינסקי יצחק 49

זאסלבסקי

זוועניגורודסקי דוד

זאן יוסף

זאסלבסקי וו. ז.

זלאטופולסקי שמואל

זנאמענסקי אייזיק

זנאמענסקי משה

זאסלאווסקי לוי

זאכייקין

זאליבסקי בצלאל 40 שנה

בנו יצחק 18

זאליבסקי 16

זאסלאבסקי חיים־ליב 16

זינגערענקה שרה 22

זאמאנסקי מאָסו

זוועניגרודסק מוריס 24

זאסלאבסקי ישראל 14

זאליבסקי קלמן 76

נכדו 18

חאזאנוב 37 עורך־דין

טרויצקי בעני 50

טרויצקי כתריאל 25

טארטאקובסקי יעקב

טעליעס סאלאמאן

טעפליצקי אברהם

טארטאקובסקי מאיר

טארטאקובסקי יצחק 19 שנה

טעליס שלום־ליב

טאראשטשאנסקי יעקב

טולטשינסקי אברהם 19 שנה

טשערנובעלסקי חיים

טשערנובעלסקי עקיבא

טשירבינסקי חיים

טשודנובסקי הלל 39 שנה

טשודנובסקי משה

טשודנובסקי פריידה

טשערבינסקי עקיבא

יודקין וואלף 44 שנה

יורובסקי משה 24

יורובסקי דוד 40

יארובסק משה

יאנובסקי יעקב

יארוביצקי משה

יאמפולסקי י,

יאמפולסקי ש.

יאכנעס שמחה

יאחבידוביטש מאיר

יאמפולסקי ליב

יאטוויצקי יעקב 12 שנה

לוזובסקי משה 65

לעמפערט יחיאל 60

לעוויט יודקא

ליפוביצקי מנדיל

לעוויט יעקב

לעווינסקי לוי 48 שנה

לוואוויטש ראובן 26

לעוו יוסף 53

ליפשיץ שמואל

לעווינשטיין סאלאמאן

לערנער

לאנצוזקי שיינדיל

לאנצוזקי רבקה

ליוֹבַא שרה

לאמבעצקי הירש

לוקאצקי הירש

לוואוו מרדכי

מאזיס אברהם

משה דוד

מאסקאלענסקי

מוזיקאנט נטע 38 שנה

מאנדל יעקב 68 "

מרגלית הירש

מאנוסוב שבתיל

מעז’ירעצקי אברהם־משה

מאלינוב ליב

מינדלין זלמן

מוגיליבסקי ב.

מעלקין יוסף

מאדקין וואלף

מרגלית

מאמאנטליווע סאסיע 70 שנה

מוגיליבסקי ה.

מאשענסקי ליבה ריסל

מוסיוב ליב 38 שנה

מוגיליבסקי ליב

מושענסקי הענזיל

מנדילמאן הלל 74 שנה

מוגיליבסקי יעקב

מינדל יעקב 37

מאנדל מאריאסי 32

מאנדל ליזע 4

מוזיקאנט יעקב 37

מוגיליבסקי ב.

מוגיליבסקי ליודה

מארגליות מאיר

מענדילמאן יוסף

נארודניצקי יוסף

נארודניצקי משה

נאפטולין יוסף

נאפטולין יצחק

נאפטולין ליב

ניסטשאנאק ליב 55 שנה

ניסטשאנאק יוסף 25

נארודניצקי ליב

נאפטולין יודקא 52

נוביצקי שמואל 17

נעמטשאנאק משה

נאפמולי יוסף מאיר

סמעליאנסקי לאזער 46 שנה

סידעלקובסקי נחום 58

סארודינסקי בעבע 24

סאפוזניקוב נחמיה 65

סענדערוב ליב

סענדערוב ליבה 46

סענדערוב דוד 18

סענדערוב בוריס 14

סענדערוב מאני 14

סענדערוב נעציל 10

סקיוירסקי בער

סאווראנסקי אפרים

סטאווריצקי אלתר

סטיסין אשר

סידעלקובסקי חנה 19 שנה

סמעליאנסקי ליב

סאפיאן משה

סאפיאן פנחס

סאפיאן חיים מרדכי 35 שנה

ספעקטאר אפרים

סאפוז’ניקוב מרדכי

סארודשינסקי יעקב

סמעליאנסקי אברהם

סקווירסקי ליב 45 שנה

סוקנובע פריידה 35

סלאבוצקי ציפה

סרולעוו משה־דוד 25

סקווירסקי פאלעק

סמעליאנסקי יודקא

ספיוואקובסקי אברהם 20 שנה

סמעליאנסקי 44

סמעליאנסקי גדליה מאיר

סעמבערוב דוד 28

סלאוואוצקי

סלאוואוצקי אשה

עלקין יוסף

עינפראנק יוסף

עינפראנק וואלף

עינפראנק יוחנן

עדעלמאן שלמה

עלגארד ישכר

עזלער אהרן

פאבולוצקי אברהם

פאבולוצקי ליאווע

פולונסקי מרדכי

פערטשיק סאלאמאן 45 שנה

פולונסקי יוסף

פולונסקי ליב

פיסטרוב עלי 18 שנה

פוגרעביז’עסקי יעקב 17

פוגרעביז’עסקי שמעון 45

פיסטרוב נתן

פאבולוצקי יודקא 56

פערקוס ד. מ. 19

פולונסקי אליהו

פולונסקי יעקב 18

פריבורקין אברהם

פורטיאניב נחום 35

פולונסקי יודקא 51

פרולקעס וואלף 55

פרידמאן יוסף 26 מורה

פינקעלשטיין זיידיל 73

פוקס משה

פליישמאן מאני 27

פרידמאן מענדיל

פרידמאן אברהם בן מענדיל

פייגין מנדיל

פרידמאן ליב

פרידמאן יוסף

פרידמאן יצחק

פרידמאן אברהם

פרידמאן נתן

פיינשטיין אבא

פרידענטאל וואלקעס

פיינשטיין אהרן

פאקטורוביטש אברהם 36 שנה

פעלדמאן ליב 60

פעלדמאן לאה 57

פעלדמאן מאני 24

פעלדמאן איטה 22

פעלדמאן בינה 20

פעלדמאן יצחק 30

פעלדמאן יוסף 31

פעלדמאן מענדיל 35

ציפיניוק אברהם 22

ציביאן שלמה 26

צאסי ברוך 53

קאמינער

קאפוסטין

קאניבסקי ישראל

קוויטניצקי ניסן

קלימובסקי דוד

קלימובסקי בוריס

קופילעוויטש בנימין

קיטייגורודסקי פרץ 28 שנה

קראיורוב יצחק

קולישקער משה

קראסנוב אליהו 25 שנה

קראמעניצקי ישראל בן יוסף

קראסניאנסקי ליב בן ישראל

קראסניאנסקי אברהם

קוסובסקי יהושע

קאפלאן הירש 60 שנה

קאגאן יעקב

קאפיטאנובסקי וואלף

קולערובסקי משה

קאטענעצקי ישראל

קאגאנובסקי אהרן

קאמענעצקי זוסיא 26 שנה

קראמער פנחס 22

קערמאן שמואל

קריטשיבסקי יעקב בן דוב

קאנעבסקי משה

קאמינסקי אהרן

קאזאן ישראל

קאחלינסקי חיים מאיר

קראטעלינסקי דוד

קריגורסקי דוד

קאגאן יצחק 60 שנה

אשתו 55

בתו פייגה 19

בנו יודקא 25

בנו סאלאמאן 15

קראסנופולסקי דינה 40

בתה שיינדיל 7

בנה דוד 5

קיטגייורודסקי מאלי

קאלישקער חיים

קאפילעוויטש מאיר

בנו משה

קאפילעוויטש דוד

אחותו של יצחק קאגאן 25 שנה

קאלטון 33

קוצין ישראל 30

קוויטניצקי מנדיל 40

קונאלובסקי מאטיל 60

קראבצוב שרה 35

ראזדולסקי גדליה 28

ראטמאן הירש 25

ראטמאן שמואל 27

רייזער נחום בן אברהם

ראבין יצחק

ריכטער נחום

רודיצקי ליב

ראוויטש משה־שמעון

רוטמיסטרובסקי ישראל

בנו של געציל רוטמיסטרובסקי

רובינסקי אהרן הירש

רובינסקי מרדכי

ראפאפארט יעקב

ריומקין ישראל

רעזניקוב לאה

רעזניקוב פריידה

רוגוב דינה 22 שנה

רוגוב הירש 20

רויזמן העני

רויזמאן פעני

רייניס משה וואלף

רודיאק אברהם 40 שנה

בנו של נטע רובינשטיין 19

רוקאביצקי ראובן 25

שולץ מאיר 35

שפירא אברהם

שפירא אליעזר

שקולניק משה

שפירא ישעיה

שמוקלער נחום־שלמה

שפוליאנסקי אשה

שקולניקוב נחמן

שולדקרויט מיכל

שולדקרויט אברהם

שאפירא מאשי

אשתו של שולקרויט 40 שנה

בתו 5

שעכטער רחל 17

שמוקלער ינאי 18

שפעטריק אפרים 38

שמוקלער שמואל 19

שפירא שרה 50

שניידער דוד 18

שילדקרויט

שטאפינסקי קריינה 63

ס"ה מספר ההרוגים 451

בקבר כללי נומער 1 נקברו אנשים לא נודעים 32

בקבר כללי נומער 2 – 13

בקברים מיוחדים אנשים לא נודעים בשמותיהם 40

ס"ה 536

ע"י הדיניקים

אבזאניביטש שתי אחיות

אברוצקי דוד

אבענהענדן קריינה־מלכה

אומאנסקי יוסף חיים

ברוסילובסקי מאיר

ברודסקי

בעלאחוב סימה

בארסקי מארק גריגורוביטש

בערמאן יוחנן

בוברוצקי אריה־ליב

בוגוסלאבסקי אסתר

בוגשפאן

גאלדבערג

גאלדבערג אפרים

גוטערמאן אפרים

גאלדשראף איטע

דאשעווסקי

דרובובסקי

ווינוקור

וויסבורד שמשון

וואדאוואז נחמן,

זאסלאבסקי אייזיק

זסלאבסקי ילד

טופוליאנסקי י. מ.

טארטוקובסקי בנציון

טולטשינסקי פעסי

טולטשינסקי יעקב

טולטשינסקי חנה

טאטארקובסקי רבקה

טופולסקי טבל

לאבוביטש

ליאחוביצקי ליב

ליאחוביצקי ליבה

ליובוביטש פריידה

לינקוב שמשון

מלמד חנה־ליובה

מאלי בוריס ובנו

מאריאנובסקי אריה ליב

מאנוסוב וואלף

מאנוסוב הירשל

מלמד שלום

מאלקובסקי

מאקיעווסקי ליב

מילער אברהם־ליב

מילאקוס

געפאמניאשצי שמואל אהרן ובנו

סורוקובסקי דוד

סוקיריאנסקי אברהם־בער

סמעליאנסקי יוסף

סענדערוב שמואל

סאראבסקי וואלף

סעמערוב

ספיוואק יצחק־יהודה

סולטאנוב דוד, אשתו, בנו

סולטאנוב

סויליטעוו קריינה

סענדערוב שיינדל

האשה סעקוראנסקי

עלפערין אלי

פולונסקי מנדיל

פוטאשניקוב משה

פאבליבסקי

פארעצקי

פריידין נח

ציפיניוק אברהם

ציפין וואלקע

קאליסקור ובנו

קאגאן

קאגאן

קאגאן

קוסאטשעבסקי

קאפילעוויטש אהרן

קורעצקי נפתלי

קונסטאנטינובסקי שמואל

קאנעבסקי אלתר

קאנעבסקי משה

קוטליאר שמואל בן אברהם

קופערמאן

רוגוב לאה

ראחמאן יעקב

רוגוב מאיר

ראחמאן דוד

שניידערשטיין דוד

שענדערוב ירחמיאל

ס"ה 90

נהרגו אנשים לא נודעים 39

ס"ה 129

נהרגו ע־י הדיניקים בעת עזבם את העיר

נאנושצינער שמואל־דוד

מילער שבתיל 65 שנה

מילער ליב 29

פוטאשניקוב מרוסקי פוליאני 50 "

פוטאשניקוב חנה

פאוואלוצקי מרדכי דוד

צינשאח 30

קאלטונוב יעקב 19

קויפמאן מרדכי 62

אשתו אסתר 56

רויטמאן דוד 57

רובינסקי מאיר 52

רובינסקי חנה ביילה 50

שקולניקוב אברהם־משה 70

אשתו 65

ס"ה 15 הרוגים

נהרגו על ידי בַנדות שונות

אפטעקער שמואל מרדכי 16 שנה

אנאפולסקי אליה בן מלך 48

בורונוביטש שמואל 45

אשתו שפרה 43

בתו מאניה 17

בנו בנימין 18

חמותו 65

אחות אשתו 35

בוגוסלאבסקי בנציון 42

בראנד אידעס 35

בוסלוביטש סלאווע 23

בוסלוביטש חיה 9

בעלאיעווסקי יעקב 21

ביקוב ניסן 22

בורשטיין חיים־לייזער 44

בעהעלפער דוד 47

בערעזניאקוב יצחק 26

ברונשטיין משה 18

בוגוסלובסקי שמעון 5

גאניק יצחק בן יעקב 17

גאנופולסקי מלך 47

דוקעלסקי ניסן 45

דוקעלסקי אופה 28

דינקעוויטש ישראל 20

ווערניק בנימין 47

זאסלאבסקי מאיר 30

זלאבינסקי 45

חערסונסקי ישעיה 50

בנו דוד 22

חזן ציריל בת ליב 17

טופולינסקי מיכל 50

טיוטיוניק ליב 38

טישובסקי מיערעמעיובקה

טשודנובסקי ניסן אשתו ובתו

יערוסאלימסקי חנא בן ליב 70 שנה

ליאחובסקי ליב 43

ליאחובסקי ליבה 40

לובטשינסקי יעקב

מאנוסוב יחזקאל 47

מאריאנובסקי חייקל 56

מילער שבתי 68

מילער אברהם־ליב 32

מענדעלעוויטש בערקא 32

מלאווסקי בעני 60

מרגליות אברהם 46

נעמירובסקי אשה 25

סווירסקי דוד 35

ספיוואקובסקי אברהם 20

סאטאנוב בריינה 56

סקאקובסקי מאיר 60

סקאקובסקי מאלי 55

סַפָּר מעיר אחרת

פוטאשניקוב ישראל 22

פולונסקי יוסף־ליב 68

פולונסקי שלמה 18

צייטלין יעקב 52

קוויטניצקי חיה 46

קאליסקער גיטל 26

קאליסקער אהרן 32

קאליסקער יוכבד 20

קאנאלובסקי לייזער 30

קריבעצקי יונה 48

קריבעצקי יעקב 14

בנו של קיטייגורודסקי

קיטייגורודסקי מ. פעריל 50

קוזלובסקי משה 50

קאמינסקי משה 45

רוזינסקי עטי 27

ראפופורט יעקב־אהרן 40 "

שוסטערמאן מנדיל 5

סך הכל 72

על ידי הגריגוריובים 536 הרוגים

על ידי הדיניקיים 154

על ידי בנדות שונות 72

ס"ה 752 נפש

מספר ההרוגים בטשערקאסי

על פי הרשימות 752 נפש

אלמנות 568

יתומים 365

מהם יתומים בלי אב ואם 125

מספר ההרוגים על פי הרשימה

טאגאנטשה	50	טישקובקה		טריפוליה	81
טאלנה	42	טעטיוב	825	טשיגירין
טאראסטשה	8	טעלעפינה	5	טשעטשעלניק
טולטשין	81	טעפליך	141	טשערנובל	4
טומאשפול		טערליצי	1	טשערקאסי	752
טיטויעבקה		טרוסטיאנץ	337
טירנובקה		טרודוליובובקה		ס"ה	2327 נפש

מספר ההרוגים על פי המסורה

טאגאנטשה	100	טישקובקה	15	טריפוליה	150
טאלנה	80	טעטיוב	2600	טשיגירין	35
טאראסטשה	8	טעלעפינה	42	טשעטשעלניקו	17
טולטשין	250	טעפליך	600	טשערנובל	300
טומאשפול	40	טערליצה	2	טשערקאסי	900
טיטויעבקה		טרוסטיאנץ	500
טירנובקה	8	טרודוליאבודקה	150	ס"ה	5789 נפש