על אלה אני בוכה:

על מות בתי חמדת חיי, כלילת המעלות דוקטור שרה רוזנטל

נולדה בבעלץ, בסרביה, ומתה באודיסה באביב ימיה אחרי מחלה ממושכה

אור ליום עשירי באלול תרפ"ז

תנצב"ה

ועל מות ידידי מחמד נפשי, אוהב יקר מאח, הסופר ישעיהו ב"ר חיים לרנר

נולד בקמיניץ־פדולסק ומת בוויגה, במדינת ספרד ביום 22 לחודש מרחשון שנת תרפ"ו

תנצב"ה

נפשי מאנה להנחם

המתאבל אליעזר דוד רוזנטל

 

גולובניבסק , פלך פודוליה.    🔗

מאורעותיה ופגעיה.

המודיע יוסף דינרשטיין, חבר מועד ההגנה – על פי רשימותיו של ל. יאכנוביטש.

גם המאורעות בימי ההתנפלויות של הדינקינים נמסרו על ידי מנדל שענקערמאן, בן ס"ח שנים מפליטי גולובניבסק.

I    🔗

בגולובניבסק גרו כאלף ושתי מאות משפחות יהודים. רֻבם, כנהוג, התעסקו במסחר או בחנוָנות. אך נמצאו ביניהם גם מספר הגון של בעלי מלאכות, פועלים, עגלונים וסבלים. הפרנסה היתה מצויה, כי העיר מוקפת כפרים מרֻבי אוכלסין, שמשפיעים פרנסה לעיר. גבירים אדירים לא נמצאו בתוכה, אך גם אביונים מדֻכאים רעבים ללחם לא היו. אכרי הסביבה חיו בשלום עם היהודים וכבדו אותם בשביל אומץ רוחם. הם ידעו שיהודי גולובניבסק לא יפחדו מפני כל גוי קטן כרוב אחיהם היושבים בערים הקטנות, וכשמרימים יד להכותם הם משיבים גמול למכיהם במרבית, ולכן התיחסו אליהם ביראת־הכבוד.

הגַיִס היהודי נוסד בגולובניבסק עוד בשנת 1905. כאשר משברי הפרעות, על פי פקודה מגבוה, שטפו ועברו בהרבה מקומות והחריבו ערים ויושביהן, אז סבלה גם העיר נולטה הסמוכה מהפרעות. הרבה יהודים, שנמלטו משם בעור שיניהם, באו אל עירנו עירומים ויחפים ויספרו את אשר עבר עליהם. אז נוכחו יהודי גולובניבסק באמת המרה: “אם אין אנו לנו – מי לנו?” – וגמרו לְגַיֵס את הצעירים וליסד בעיר הגנה עצמית. יהודי גולובניבסק התיחסו לזה בכובד ראש וַיָזִילו כסף מכיסיהם ביד נדיבה. במשך של איזו שעות נאסף סך מסוים. חלק מהכסף הנאסף נשלח לבלטה, שוחד להאיספראווניק, ובשאר הכסף קנו כעשרים אקדוחים, גם מסרו לחרשי ברזל להכין מקלות של ברזל ולהפחחים – להכין מזרקים, לזרוק על הפורעים בחומצה גפריתית, כשיהיה צורך בכך.

גם הפוליציה המקומית והאורדניק קבלו מתנות כסף, שיביטו “דרך חרכי האצבעות” על כל הנעשה בעיר. וכך נתיסדה ההגנה והפילה את חתיתה על אכרי הסביבה, ועל ידה נצולה גולובניבסק מפרעות.

II    🔗

באו ימי המהפכה. הצאַר הודח מכסאו. העם לקח את רסן הממשלה בידיו. הפרינציפ של “הַפרד ומשול” נתבטל. שלום ושלוה בעולם, אחוה ורעות בין היהודים והנוצרים. הכל קרואים אדם – אפילו היהודים. ממש, רואים בחוש, שהגיעו הימים הטובים, שנבא עליהם הנביא: “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם – למזמרות”. “וגר זאב עם כבש… ואריה כבקר יאכל תבן”. אך, כמובן, חיש מהר עברו “שבעת ימי השמחה”. השכרות התפכחה. הקרעים בין העמים השונים, שהתאחו ברוק תפל, עד מהרה התפרדו. השמים הבהירים התחילו שוב מתכסים בעננים. יצר לב האדם, הרע מנעוריו, שוב הקיץ מתרדמתו. השנאה להיהודים התחילה מבצבצת, ההבערה ללהב יצאה, ועוד הפעם התנפלויות, הרג וטבח ביהודים.

אז הוציאו יהודי גולובניבסק את הרובים החלודים והאקדוחים ממחבואיהם, האיש הנלבב והגבור חיים אויסטרו נפח רוח חיים בזיק הכבה. הוא אסף את חרשי הברזל, הפחחים, בעלי־העגלות, הפועלים, הסבלים ושאר הצעירים, שכחם במתנם לדבר את האויב בשער, ויעירם ויעוררם בדברים חמים ויזכירם את חובתם לעמם, לעירם, לכבודם. וההגנה העצמית חדשה כנשר את נעוריה. הגיס היהודי הסתדר והתארגן נכון להגן על העיר מכל צר ואויב.

כאשר נוסדה בגולובניבסק רשות המועצה, לא מצאה לה לאפשרות להשאיר אורגנזציה מזוינת בעיר, שהיא כממשלה בתוך ממשלה והוציאה את הנשק מידי היהודים: עשרים וחמשה אקדוחים וחמשה עשר רובים. הרוחות היו סוערות. בערי הסביבה היו כפעם בפעם התנפלויות על ידי הפרטיזנים. אז באו החנונים בקנוניה עם הפקיד של המאה האוקרינית שנמצאה בעיר, והבטיחו לשלם לו סכום ידוע בעד כל יום־השוק כדי שיגן עליהם. הרשות התיחסה להמאה האוקרינית באי־אֹמן. והיהודים – טינא בלבם על הרשות, שהוציאה מידם את הנשק. אך גם במאה האוקרינית לא בטחו הרבה.

III    🔗

היה יום־השוק הראשון אחר חזרת הנשק. יום ב' בשבוע, 1917. היהודים פתחו רק הדלתות של החנויות. התריסים והחלונות נשארו סגורים. הרשות שלחה פקודה ביד מילציונר, שהיהודים יפתחו גם התריסים.

בשעה האחת עשרה בבקר, כבר היו כל החנויות פתוחות. רק חנות אחת, שנמצאה מן הצד, נשארה סגורה. המילציונר שנשלח להשגיח על החנויות הפתוחות, שרק בשפתיו, ער מהרה התאספו בריונים אחדים, התפרצו אל החנות והתחילו חומסים את הסחורות. אחר כך עברו אל החנות השניה. אליהם נלוו אכרי הסביבה שבאו אל השוק.

החילים האוקרינים גרשו את האכרים. ההגנה היהודית התאספה. בידי אחדים מהם נמצאו אקדוחים חבויים. הם ירו פעמַיִם כדי לפזר את ההמון, והחילים האוקרינים הקיפו את החנויות “בשלשלת”, כדי להגן עליהן מפני השודדים.

אז קמו אחדים, ריש־בריוני, מבני המאה השחורה של האינטליגנציה העירונית, והתחילו להלהיב ההמון לפרעות. גם בין החילים האוקריניים עשו אגיטציה, עד שהללו עזבו את החנויות ושבו לבתיהם. אז שבו האכרים, שעמדו בקצה העיר, בדרך העולה לאומן, חזרה אל העיר. בידי ההגנה היהודית נמצא נשק אך מעט. ראשי הגיס היהודי צוו על המגינים רק לירות באויר, כדי להתרחק משפיכות דמים. כשראו החוליגנים שהיהודים אינם יורדים לחייהם וחפצים רק להפחידם, התאזרו עז, התפרצו אל החנויות והתחילו לחמוס את הסחורות, לנפץ ולשבר. אז כונן אחד מבעלי ההגנה את אקדוחו על חמסן אחד, קלע בו והשודד נפל שדוד. החומסים התחילו לברח ולהסתתר תחת הסכות שמוכרים בהן מי סודה. אז התחילו המילציונרים, הנמצאים על הככר, לירות בגיסי ההגנה. הגיסים התחילו להתפזר. אך עד מהרה התאספו יהודים מהסמטאות והמבואות עם גזרי עצים בידיהם והתחילו לגרש את הפורעים. אבל הללו שבו כל פעם חזרה אל השוק והתפרצו אל החנויות. אז הצליח בידי אחדים מהנפחים להוציא מידי המילציונרים שני רובים. נמצא עוד רובה בידי אחד. בין גיסי ההגנה נמצא יהודי שעבד בצבא ונפצע ונעשה פסח ברגל אחת. הוא היה רובה מצוין, קולע אל השערה ולא יחטיא. הוא בקש שיתנו לו רובה, כי נמצאים בידו כדורים די והותר. נתנו לו רובה. אז רבץ על הקרקע, התחיל לירות אל השוק, אך היה נזהר לבלי המית איש. והנה ראה סיעה של חמסנים נהוגה על ידי נערה נוצרית קרבה אל חנות של כלי כסף וזהב. הם עקרו את הדלתות והתחילו לחמוס את השעונים והתכשיטים. כשראה הפסח את הנערה יוצאת מהחנות, מסֻבלה בכלי כסף וזהב מרכוש היהודים, התחמץ לבו בקרבו וירה בה. היא נפלה מתבוססת בדמה, הפורעים התפזרו. היה שקט כלפני הסער. בין כך פנה היום. היהודים פחדו מאד, שמא ישובו הפורעים תחת מכסה הלילה וישמידו אותם.

כעבור שעה, שבו הפורעים והתחילו עוד הפעם שודדים את החנויות ומתנפלים על היהודים. אז זרק אחד מההגנה פצצה אל אחד הגגות. חצי גג נהרס. הפחים התרוממו באויר ונפלו על הארץ בסאון ורעש. פחד אלהים נפל על השודדים וברחו. היהודים רדפו אחריהם, הוציאו מהעגלות את החפצים השדודים. האכרים התרחקו מעט ועמדו תחת ההר.

IV    🔗

בא לילה.

האכרים לא שבו לבתיהם. אגיטטורים הסיתו אותם לשוב העירה ולהתנקם בהיהודים. נודע ששנים נהרגו. יש גם בין הפורעים נפצעים אחדים. היהודים נמוגו מפחד. כלם התאספו לבית הכנסת. רבים מתאוננים על גַיְסֵי ההגנה, שבשלהם באה עליהם כל הצרה הזו. “הלואי – נוהמים היהודים – נתנו להפורעים לבוז את חצי העיר ולא היינו עתה בכל רע”.

ראשי ההגנה ביחד עם נכבדי הקהלה התחילו לטכס עצה מה לעשות; לקבור את ההרוגים בסתר – אי אפשר. ולמסור אותם להכומר להביאם לקבורה, אז תהיה הלויה פומבית ובעלי המאה השחורה יעשו את שלהם וילהיבו את ההמון, שגם עתה הוא כים נגרש, ואז אין שום ספק שישמידו את כל היהודים.

אז הציע ראש ההגנה, חיים אויסטרו, א) לאסוף בו בלילה סך מסוים של כסף. ב) לפנות אל הגיִס היהודי באודיסה בבקשה לשלוח לגולובניבסק פלוגת עזרה. ג) לשלח ציר מיוחד לחאשטשיבטה הקרובה, לבקש מאת הפלוגה האודיסאית, הנמצאה שם, לבוא תכף הנה. ד) לפנות לאומן אל הפקיד של חיל המצב, שישלח לגולובניבסק גדוד חילים. כל ההצעות נתקבלו.

כסף נאסף די והותר. בו בלילה יצאו שלוחים לחאשטשיבטה ולאומן, בסכנת־נפשות סללו להם הצירים דרך. השודדים עמדו על הדרכים ולא נתנו לאיש לצאת ולבא. גם להאכרות של הסביבה, המביאות למכירה חלב, ביצים, עופות וירקות, לא נתנו להכנס העירה.

בין כך עבר עוד יום. את הנעשה מחוץ לעיר מעבר לגשר – אין יודע. בלילה באה פלוגה של קוזקים מאומן. גם עלתה בידי עסקני הקהלה לפעול על הכומר שיקבר את ההרוגים לפנות בקר או עם חשכה, בלי שום לויה פומבית. ההרוגים הובאו לבית־החולים ומשם הובילו אותם לקבורה. גם נקראה בוולוסט אספה של אכרים, עם דלגציה יהודית, כדי שיוכלו לבוא לידי הסכם. הוולוסט נמצא בעיר. את הדלנציה לוו אל האספה שני הכומרים המקומיים, גם שני נוצרים נכבדים.

הדלגציה שלחה לפניה אל האספה את הכומרים והנוצרים לבאר שם, כי אין היהודים אשמים בהריגתם של הפורעים.

הכומרים מלאו את הבטחתם והמליצו על היהודים. הדלגציה באה אל האספה בלבות נשברים.

האספה עוד לא קרבה לעבודתה, עמדו כנופיות ועסקו בשיחה.

– ומה בכך אם צעירי האכרים “צחקו” מעט, האם בשביל זה כבר צריכים להרוג?

האטמוספירה הרת חזיזים. הרוחות מתחממים. חיי הדלגציה בסכנה. נראה כי אין כל אפשרות להשלים בין היהודים והאכרים. הכומרים משתדלים לקרר את הרוחות, אך הדבר הזה לא עלה בידם. הנאספים סוערים. הדלגציה חושבת לעזוב את האספה, אך הרבה עינים נטויות אליה ושומרות את צעדיה. עוד מעט יתנפלו עליהם הרתחנים שבין הנאספים ויתנקמו בהם נקמת הדם השפוך.

פתאם באה ההצלה ממקום שלא קוו כלל.

קצב צעיר בא אל הוולוסט לקנות שור לשחיטה מאכר שנמצא באספה. הוא שמע את השיחות הסוערות על דבר הזידים הארורים, הרודים בנוצרים ומרשים לעצמם גם לשפוך דמם – וחמתו התלקחה בקרבו. הקצב הצעיר קרב אל המשוחחים ויאמר בכעס:

– ומה אתם חושבים, שהיהודים שבימינו הם פחדנים ומוגי לב כאבותיהם לפנים; אתם תבוזו את רכושנו ואנחנו נחשה? אתם תשלחו באש את בתינו ואנחנו נדום, אתם תענו את נשינו ובנותינו ואנחנו ננשק את ידיכם, אתם תשפכו את דמינו ואנחנו נושיט לכם את צוארינו לשחיטה? טועים אתם, חביבי! הימים הטובים הללו כבר חלפו! אנחנו נקח נקם בעד כל גזל וחמס, בעד כל חלול כבוד ובעד כל טפה של דם שפוכה. באש ובדם נדון עמכם! את כפריכם נשלח באש, ובעד כל ראש יהודי כרות נכרות עשרה ראשים! זכרו זאת!

דבריו, שנאמרו באומץ לב ובחמה עזה, פעלו את פעולתם. פחד אלהים נפל על האכרים, הם התחילו לדבר תחנונים:

– האם אנחנו חמסנו את חנויותיכם? הלא אנחנו לא עשינו לכם כל רעה.

פג כעסם של האכרים. הדלגציה עזבה את האספה בלי שום תוצאות.

V    🔗

כאשר הדלגציה ערכה לפני הקהלה, שנתאספה בבית הכנסת, את התוצאה של האספה בוולוסט, באו לידי הכרה שצריכים ליסד הגנה תמידית, מילטרית. בין כך הגינו על העיר הקוזקים שבאו מאומן. גם מאודיסה נשלחו עשרים חילים עם אופיצר. אך החילים מאומן נשלחו חזרה כעבור ימים אחדים. גם אלה שבאו מאודיסה עזבו את העיר כעבור שבוע ימים. יהודי גולובניבסק לא חפצו שהגויים יאמרו, כי פחדם נפל על היהודים ולכן הם שוכרים להם חילים לשמור עליהם.

כשנרגעו מעט הרוחות קרב חיים אויסטרו ועוזריו ליסד הגנה תמידית, מאורגנה ומסֻדרה בכל פרטיה. עשרים וחמשה איש נמצאו תמיד ברשותו של השטב, ועליהם הונחה החובה לשמור על העיר. כל חברי ההגנה היו מזוינים. מאודיסה הביאו עשרים רובים, מקריבו־אוזירה – שמונה עשר רובים. גם מברדיטשוב ומערים אחרות הביאו נשק. מלבד זה הוצאו הרבה רובים מידי החילים, ששבו מהפרונט עם כלי נשקם בידיהם, באמתלא שאסור לעבור דרך הטריטוריה הגולובניבסקית, מזוין בנשק. רק כשהביא החיל תעודה מכפרו שהוא איש ישר, אז השיבו לו את נשקו. באופן כזה התאסף בידי ההגנה נשק למכביר. קנו גם תותח במחיר אלף רובל, גם פצצות הכינו במספר רב.

המנוחה שבה אל העיר. הלילות עברו שלוים ושקטים. איש לא העיז להפריע את המנוחה מפחד החיל היהודי. אין פרץ ואין צוחה. החנויות פתוחות לרוחה כל יום. רק בימי־השוק טילה ההגנה ברחובות.

עברו כשני שבועות. מגולוסקוב, הנמצאה במרחק עשרים ווירסטאות מגולובניבסק, נשלחה דלגציה בבקשה לשלח אליהם פלוגה של גיסי ההגנה לימי השוק, שחלים שם ביום ד‘, ה’, כי מרננים, שאכרי הסביבה מתכוננים לערוך אז פרעות. תיכף נקראה אספה. אחר שקלא־וטריא ארוכה באו לידי הסכם, כי אי אפשר לעזוב את אחינו בשעה שהסכנה מרחפת על ראשם. נשלחו עשרה חילים של צבא־המועצה ושנים עשר איש של ההגנה. כשראו האכרים, שנאספו אל השוק, שברחובות מטילים להם חילים מזוינים, עזבו את העירה. פרעות לא נעשו.

כאשר התפשטה השמועה בהסביבה על אדות ההגנה הגולובניבסקית, וכי האכרים מתיחסים אליה ביראת הכבוד, התחילו בעלי האחוזות של הסביבה להעתיק את מושבם אל העיר. אחדים רכשו להם בתים בעיר והתישבו בה.

VI    🔗

בימים ההם סרו אל העיר סיעה של סיקרים כעשרים איש, אחדים נסעו במרכבה והנשארים רכבו על סוסים. הדבר נודע לגיסי ההגנה. שלשה מהם סרו אל האכסניה. שם מצאו שני סיקרים. אחד מהם נמלט מידם ואת השני אסרו בחבלים, גזלו ממנו את נשקו, וגם את המרכבה והסוסים לקחו. כאשר אלצו את הסיקר לגלות להם איפוא הסיקרים מתחבאים, הראה להם על בית אחד, אך כזב להם. השודדים נמצאו באותו הרחוב, אך מהעבר השני, מול אותו הבית שהראה הסיקר. כשראו השודדים שחילי הגנה הולכים לתפשם, התחילו לירות עליהם. ענו להם ביריה. השודדים הספיקו לברוח. בשודד הנאסר לא ידעו מה לעשות. אז אמר להם הסיקר:

– מדוע אסרתם אותי, הלא בעירכם לא חמסנו איש, מגמת פנינו בעלי האחוזות שבכפרים. הֵנה סרנו אך לנוח, ומה איכפת לכם?

ההגנה שלחה את הסיקר לנפשו.

בין היהודים ובעלי האחוזות הפולנים, שגרו בעיר, פרץ סכסוך. אדוני האחוזות חשבו להם לפחיתות הכבוד להמצא תחת חסותם של היהודים, ודרשו, כיון שנושאים ביחד עמם בעול ההוצאה של ההגנה, שגם אחד מהם יכנס אל ועד ההגנה. אך היהודים לא חפצו להסכים לזה. ידעו היהודים מתוך המאורעות של שנת ת"ח, שהפולנים בכל עת מצוא בגדו בבני בריתם היהודים ומסרו אותם בידי רוצחיהם. ויהודי גולובניבסק חשבו למשפט, שבני בניהם של אלה מפירי ברית אינם טובים מאבותיהם. ובמה יתרצו אלה הפַּנים אל הסיקרים אם לא בראשי היהודים? הפולנים נשכו את בשרם בשניהם והחשו, אך עברתם היתה שמורה ליהודים וחכו לשעת־הכשר.

ועד ההגנה ידע שבין עקרבים יושבים יהודי גולובניבסק. בעלי המאה השחורה מעבר אחד, הפולנים מעבר השני, ואכרי הסביבה, שעוד לא שכחו את “הלקח” שנתנו להם יהודי גולובניבסק, כלם מחכים ליום נקם. ומה כוחם של איזו עשרות צעירים נלהבים לעמוד בקשרי המלחמה עם גדודים מאורגנים של הפרטיזנים שמספרם רב ועצום, וגמרו להשתדל בדבר שתוסד הגנה גלילית.

למטרה זו נשלח אחד מחברי הועד לבלטה. הוא בא שם בדברים עם עסקני הקהלה. גם הקומיסר המחוזי נתן אזנים קשובות להצעתו, נשלחו הזמנות אל ערי הסביבה, שישלחו דלגטים לבלטה, להועץ בדבר יִסֻד ההגנה.

באספה זו הוחלט, שבכל מקום צריכה להִוָסד הגנה עצמית. ומתוך גיסי ההגנה צריך לסדר סיעות קטנות, מן עשרה עד עשרים וחמשה איש. לפי מספר התושבים היהודים של העירה. הסיעות הללו הן נחשבות לגיסי הגליל, וצריכות להיות תמיד מוכנות ומזומנות להמציא עזר לכל המקומות שידרשו עזרתן.

עם תמורת השלטון נתבטלה ההגנה הגלילית. אך בהרבה ערים נשארו הגיסות של היהודים.

VII    🔗

בימים הם נגפו הפטלוריים לפני חיל המועצה ותבוסתם היתה שלמה. כאשר ראו ה“סאמוסטיניקים”, שאי־אפשר להם לעמוד בקשרי מלחמה נגד חיל המועצה, התפלגו לפלוגות ולסיעות קטנות, התפרקו ונבלעו בין הכפרים. אז החלה המלחמה הפרטיזנית. פעם בפעם התגודדו גדודים קטנים, התנפלו כחתף על הנחשלים של חילי המועצה, או על סיעות בודדות, והגירו אותם על ידי חרב.

אך בהיות הסכנה כרוכה בעקב ההתנפלויות הללו, כי בכל אופן יש להם עסק עם אנשים מזוינים, למודי מלחמה, לכן גמרו שיותר טוב לפניהם להתנפל על הערים הפרזות ששם היהודים נחותים. שם יוכלו לבוז את רכוש היהודים באין פוצה פה ומצפצף כנגדם; שם יוכלו לשפוך גם את דמי היהודים כדם צבי ואיל, באין מפריע.

וסוכני פטלורי, בני המאה השחורה והַפַּנים הפולנים עוזרים על ידם, סובבים בכפרים, נואמים נאֻמים, מעלילים עלילות ובדותות על היהודים, מלהיבים את רוח ההמון ומעוררים אותו להתנקם בהיהודים.

וההבערה ללהב יצאה. כשוט שוטף עוברים כנופיות סיקרים במושבות היהודים ודמים נשפכים כמים מוגרים.

יודעים הם יהודי גולובניבסק שגם הם אל עקרבים הם יושבים ואין להם על מי לסמוך, אלא על כחם ואֹמֶץ ידם, וגמרו להיות זהירים מפני התנפלויות פתאומיות. הגבירו את השמירה. גיסי ההגנה שמרו על העיר חליפות ביום ובלילה. בתחומה של עיר עמדו צופים, גם תגרה של פרשים יצאה פעם בפעם לתור את הסביבה, ותמיד הם מזומנים ומוכנים לקרב, לדבר את האויב בשער, אך גם שונאיהם לא יישנו ולא ינומו. בני המאה השחורה של האינטלגנציה העירונית והפולנים באים כמגע ומשא עם האכרים של הסביבה ומסיתים אותם להתנפל על היהודים.

באותו זמן בגד גריגוריוב ואחוזת מרעיו בחיל המועצה. הם עזבו את אודיסה ונסעו עם גדודיהם לארך מסלת הברזל, ובדרכם החריבו הרבה ערים והשמידו את יושביהם היהודים. בגורלו של קוזקוב נפלו הערים: אנניוב, קריבויה־אוזורה, סברַן וגולוסקוב, ובכל מקום בואו הרג ואבדן לרגליו.

כאשר נתקבלה בגולובניבסק הידיעה שפני קוזקוב מועדות אל גולוסקוב הקרובה, גמר הועד של ההגנה לבלי לחכות עד בואו לגולובניבסק, שאז יתחברו אתו האכרים של הסביבה, ולקדם את פניו בדרך.

באותו זמן היה הקומנדנט של חיל המצב בהעיר – יַגורֶב. תחת פקודתו נמצא ששים חילים.

ועד ההגנה הציע לפני יַגורֶב, שחיל המצב יתחבר אל גיסי ההגנה וביחד יתנפלו על קוזקוב.

יגורב הסכים.

יותר משתי מאות חילים מזוינים עזבו את העיר והלכו בדרך העולה לגולוסקוב. לפניהם מנפנף דגל אדום. התותחים והרובים הובלו בשתי עגלות. בצעדים מהירים צעדו החילים. ששים לקראת נשק. הם באו קרוב לגולוסקוב. לנגד עיניהם מתנוצץ הגג של בית התפלה לנוצרים. החילים הזדינו. והנה נשב רוח והביא לאפיהם ריח באוש של פגרים. הם הביטו כה וכה, סרו מן הדרך אל המשעולים בשדה והנה שם מתגוללים גופות של חללים, בין שדמות התבואה על שבלים נרמסות ודרוסות.

– כפי הנראה אחרנו – אמרו החילים.

הם ישבו לנוח ובין כך נשלחה פלוגה העירה להודיע מכל הנעשה שם.

הפלוגה שבה והודיעה, שעוד אתמול החרים קוזקוב את העיר. הגופות מתגוללים ברחובות, מספרם כשלש מאות. קוזקוב עם הכנופיה שלו עברו בדרך העולה אל הכפר אַברוּכָה.

גיסי ההגנה ביחד עם החילים האדֻמים גמרו ללכת לאברוכה בעקבות קוזקוב. הם באו לא רחוק מהכפר. היה לפנות ערב. האכרים, ששבו לבתיהם אחרי עבודתם בשדה, נתעכבו על ידי חילי המועצה. הם ספרו כי קוזקוב והכנופיה שלו נמצאים בכפר לחג חתונתו של אכר עשיר, ממיודעיו של קוזקוב.

גם הפלוגה שנשלחה מקימת את דברי האכרים, כי קוזקוב וגדודו שותים שוכרים ומרקדים שם לכבוד החתונה.

ופתאם רעם יריות נשמע. אחד מהאכרים שנתעכבו, עלה בידו להמלט ולהודיע לקוזקוב, שצבא המועצה אורבים לו.

– השתטחו על הארץ ושכבו במנוחה. אל תשמיעו את קולכם! – צוה יגורב.

גדודו של קוזקוב הוסיף לירות; הם יצאו אל השדה.

באפלולית הלילה לא יכול קוזקוב להוָדע את המקום, ששם נחיתים אויביו. הסיקרים הוסיפו לירות מרובים ותותחים. אך הצד שכנגד לא ענה. קוזקוב והכנופיה שלו נשארו רובצים בשדה וכפעם בפעם הם יורים אל המקום, אשר לפי דעתם מסתתרים שם שונאיהם.

עבר הלילה, בא בקר. גיסי ההגנה וחילי המועצה שוכבים חבוים בין תלמי התבואה. קולם לא נשמע. איש לא יזוז ממקומו.

כשראה קוזקוב ש“השדה חפשי”, עזב את הכפר ושם לדרך פעמיו. הם לא הרחיקו ללכת והנה ברד של יריות מרובים ותותחים הדביקם. הסיקרים ברחו בחפזון. אחדים מהם השליכו את כלי נשקם שנפלו בידי חיל ההגנה. היו בין הסיקרים גם הרוגים. מחיל ההגנה נפצעו רק שנים.

VIII    🔗

שבעה עשר בתמוז, 1919, יום ג' בבקר השכם, נסעו מגולובניבסק לפוקוטילובה אל היריד חמשה יהודים. בעברם דרך הכפר נאליבֵיקי, הרחוק מהעיר כחמש ווירסטאות, התנפלו עליהם אכרי הכפר, אסרו אותם וכלאום במטמורה.

אלה שאסרו את היהודים היו מבני בריתו של האטמן סוקולוב, שהתחיל אז את “עבודתו” בהגליל, ובנאליביקי נמצא אז השטב שלו.

והאגיטציה בכפרי הסביבה לפרעות הולכת ומתגברת. גם תלמידי הגימנזיה והאוניברסיטה שבאו לימי החפש מתחברים עם בני המאה השחורה, סובבים בכפרים ולוקחים חלק בתעמולה לפרעות. בעיני כלם ההגנה העצמית בגולובניבסק היא כקוץ מונד וחושבים מחשבות לעקרה מן השרש.

אחרי שנאסרו היהודים נתקבל מכתב מנאלבֵיקי אל הקופרטיב של האכרים, בדרישה שיהודי גולובניבסק ימסרו לידיהם את כלי נשקם. ובאם לאו –יעלו על העיר ויחריבוה.

הקופרטיב מסר את המכתב לראש הועד של ההגנה.

ראש הועד הבין, שסכנה גדולה מרחפת על העיר. ודרישתם יש לה על מה לסמוך; בודאי התארגנו הרבה כפרים ביחד וגמרו לעלות על העיר ולגמור את חשבונותיהם עם ההגנה, ולכן מצא לנחוץ להשיב תשובה המשתמעה לתרי אנפין, וענה:

– הלא ידוע שנמצא בידינו כמה מיני נשק. יכתבו בדיוק את דרישתם ואז נדע מה להשיב.

חברי הועד נכנסו תיכף לישיבה ופרשים יצאו דחופים בארחות עקלקלים אל הערים: נולוסקוב, קריבויה־אזירה ואחרות, בדרישות אל חיל המצב של המועצה והגיס של ההגנה למהר ולבוא לעזרתם, כי אכרי הסביבה נוסדו יחד לעלות על גולובניבסק ולהשמידה מתחת השמים. גם אל הפקיד של חיל המצב מהתחנה, אל טקאנצ’ענקה, נשלחה דפוטציה בבקשה שיבוא לעזרת העיר עם גדודו.

טקאצ’ענקה ענה, שמספר החילים שעל התחנה הם לא יותר מארבעים איש ולעזוב את התחנה בלי שום הגנה גם כן אי אפשר. אך יש יכלת בידו להמציא להם איזו עשרות רובים, גם חוסן של כדורים, ומה שתהיה אפשרות בידו לעשות – בודאי יעשה.

העיר התחילה להכין את עצמה למלחמה. הועד הוציא צו שכל הגברים יזדינו בכל נשק שנמצא תחת ידם ויהיו נכונים. האופים התחילו לאפות פת ולהכין בשביל העיר ובשביל היוצאים למלחמה. הרופא אסף מספר נערות וצעירים וילמד אותם ראשי פרקים מה שאחות רחמניות וסַניטרים צריכים לדעת. גם הוכנו מטות, אלונקיות, מוכין ומכשירי תחבשת.

נשים וזקנים שאבו מים, גם הכינו אכל בשביל החילים.

בלילה באו מגולוסקוב עשרים וחמשה גיסים יהודים. מספר הגיס שנמצא בעיר היה מאה ועשרים וחמשה איש, כלם מזוינים ברובים. גם ארבעים חילים של צבא המועצה, סך הכל מאה ותשעים איש מזוינים ברובים. הנשארים הזדינו בכל מה שנמצא בידם, ונחשבו לחיל המאסף.

IX    🔗

ביום השני, בשעה השתים עשרה בצהרים, נתקבל עוד הפעם מכתב מנאליביקי על ידי הקופֶרַטיב. בו כתוב, שאכרי נאליביקי דורשים, שימסרו להם את הנשק הנמצא בידי היהודים: רובים, אקדחים ותותחים, וחוץ מזה גם מגפים, לבנים ולחם.

נכר היה שיד החוליגנים של העיר באמצע. יודעים הם את מבוכתם של היהודים ולכן חֻצפתם מתגברת בכל פעם, ודרישותיהם הולכות ומתרבות.

גם הפעם השתמש הועד בדיפלומטיה, כדי להרחיק את הזמן:

– לחם צריכים לאפות, וצריך לדעת במה להכין. גם בנוגע למגפים, לבנים ושאר הדרישות, נבקש לבאר הכל בדיוק ואז נוכל להשיב לכם תשובה ברורה. אפשר שדרישותיכם עולות על המתכונות הנמצאות בעיר.

ביום ה' בבקר בא העירה אכר פשוט. על ראשׁו היה חבוש כובע של עור כבשים. השמירה עכבה אותו. מצאו אצלו שני מכתבים, אחד אל ועד ההגנה עם דרישה מדֻיקת, גם קבעו את השעה שבה צריך להיות הכל מוכן. והשני “אל האחים שבקופֶרַטיב”, בו כתוב לאמור: “מודיעים אנחנו לכם, שנמצא בידינו שלש מאות רובים ושלשת אלפים פרטיזנים הולכים אתנו. נקוה שהפעם תעלה בידינו להתנקם בהיהודים ובהקומונה”.

אז הוציא חיים אוסטרו כרוז זה:

– “אחים, היו נכונים לקראת המות, האויב לא ידע רחם. אך אם כבר נגזרה עלינו גזרה למות, על כל פנים לא נמות כמוגי לב, הלחמו כאריות. אף שעל אחד לא תסוגו אחור. בפניכם נגד האויב תמותו. מכרו את חייכם ביוקר, עמדו על נפשותיכם עד הרגע האחרון”.

כל העיר נהפכה לשדה־מערכה. בתחומה של העיר עמדו צופים שלא נתנו לשום איש לצאת ולבא. אצל החנויות עמדו שלחנות עם מכשירי תחבשת אלונקיות עמדו סמוכים אל הקירות. הרופא, אחיות רחמניות והסַניטרים עמדו הכן עטופי לבנים. גם חביות מלאות מים לשתיה ושלחנות ערוכים בצרכי אוכל – כל דכפין יֵיתֵי ויֵכול!

היה יום של התרגשות. מחכים לעזרה מהערים הקרובות ועושים הכנות למלחמה.

לעת ערב נפל הקרבן הראשון. זוסיה עושה־מצבות יצא את העיר עם פצצה בידו. הוא פגש בפלוגה של פרטיזנים וזרק את הפצצה. אך הזריקה לא עלתה יפה והוא בעצמו נהרג.

הביאו אותו אל בית הכנסת והניחוהו על המטה, בעוצב התפרדו ממנו חבריו. השטב צוה, כי עשרה גיסים ישתתפו בקבורתו.

בית הקברות רחוק מהעיר כשתי פרסאות.

לפני עלות השחר, תחת מכסה הלילה, יצאו נושאי המטה דרך הרחובות בדומיה וכמתגנבים. ארבעה חילים נשאו את הארון וששה חילים מזוינים הלכו לפניו.

הקוברים התגנבו במשעולים דרך השדות, עד בואם לבית הקברות. שם כרו לו קבר והורידו את המת. עוד לא הספיקו להשליך עליו את הקמץ הראשון של עפר והנה… בית הקברות מוקף סיקרים… חילי ההגנה הספיקו לקפוץ דרך הגדר ולברח. הסיקרים ירו אחריהם. רעם היריות נשמע בעיר. גיסי ההגנה מהרו לעזרתם. הקוברים הספיקו להגיע עד העיר.

X    🔗

הככר שבין הכפר מזירובקה והעיר, בדרך העולה לאומן, נהפך לשדה־מערכה.

גיסי ההגנה וחילי המועצה שכבו בשורות. בטורים הראשונים גיסי ההגנה ואחריהם – חילי המועצה.

הפרטיזנים רבצו בשדה, חבואים בין תלמי התבואה. והמלחמה החלה.

רעם של יריות מרובים ותותחים כקול אגוזים מדרדרים.

השעה השמינית בבקר. המלחמה הולכת ונמשכת. היריות מבין תלמי התבואה הולכות ומתגברות.

זקנים ונערים עמוסים כדורים, לחם וכדי מים, מטילים בין טורי החילים. מחלקים להם את הכדורים, את הלחם ונותנים לכל אחד גמיעה של מים – חיל המאסף עומד בשוק הכן עם מוטות ברזל, קרדמים וגזרי עצים. האבות שולחים את בניהם אל שדה המערכה, לעזור לאחיהם.

צהרים. קרני השמש בוערות כאש. והיריות מבין תלמי התבואה הולכות ומתגברות.

והנה שב מהמערכה אחד מנושאי הכדורים ובשורה רעה בפיו:

– חיל המועצה חפצים לעזוב את המערכה, כי אין ביכלתם לעמוד בקשר מלחמה נגד מחנה גדול ועצום של אכרים, שמספרם הולך ומתרבה כל פעם על ידי אכרי הסביבה הנלוים עליהם.

וחיים אוסטרוי עם אחדים מחברי הועד רצים בין השורות, מעודדים את החילים ומדברים על לבם שלא ינוסו משדה־המערכה כמוגי לב, כי בזה ישימו חרפה על צבא המועצה.

גיסי ההגנה וחילי המועצה נלחמים בשארית כחותיהם כנואשים, השטב מקבל כל פעם ידיעות משדה־המערכה. ידיעות מעציבות. השטב אובד עצות. אפסה כל תקוה.

והנה בא רץ דוהר על סוסו המכֻסה כלו בקצף ומעלה הבל.

– מה קרה אצלכם? הננו ששים פרשים מזוינים נשלחים מקריבוי־אוזירה לעזרתכם. כנראה, מלחמה כדבעי. אנחנו חונים במרחק שבע ווירסטאות מפה. פקדו מה עלינו לעשות?

– עתה אין עת דברים. רוץ והבא את חבריך, כל רגע יקר!

הפרש רץ כחץ מקשת.

– לכו ובשרו כי בא חיל עזר מקריבוי־אוזירה במספר ששים חילים.

ומהמערכה הביאו בין כך נפצעים אחדים.

האחיות הרחמניות עם הרופא חובשים אותם. אחדים מחיל המאסף לוקחים את הרובים של הנפצעים ויוצאים אל המערכה למלאות את מקומם.

והאויב הולך וקרוב… כבר עבר את הפלג… הטור הראשון של חיל ההגנה נסוג אחור אל הטור השני.

– הננו נסוגים אחור – מתקבלת ידיעה בהשטב.

והנה באו ששים פרשים דוהרים על סוסיהם ושואלים:

– מה עלינו לעשות?

– הצילו! – צעק ראש השטב מעומק לבו.

וששים פרשים כרודפי סופה, רצים בדרך העולה לאומן, יורים ברוביהם בתוך האבק שהסוסים מעלים בפרסותיהם. הם סואנים, רועשים ומריעים תרועת מלחמה. האדמה מתבקעת לקולם.

– נקמה, חברים! נקמה בעד הדם השפוך, נקמת הורינו המעונים, נקמת כבוד אחיותינו המחֻלל!

בסערה הם מסתערים על האויב. מקימים בדרכם את חילי המועצה וההגנה. וכלם בתרועת הידד ובסערות מלחמה מתפרצים אל המחנה של האויב. יורים ברוביהם וחוצבים בסיפיהם.

חיל ורעדה אחז את הפרטיזנים. פחד אלהים נפל עליהם. הפרטיזנים התחילו לעזוב את שדה־המערכה. חיל ההגנה ועוזריהם מסתערים על האכרים, מגרשים אותם לפניהם. הללו רצים ונופלים, קמים ונתקלים בחבריהם, המתגוללים על הארץ. הפרשים בוססים אותם בפרסות סוסיהם. מהומה, מבוכה ומבוסה.

חילי ההגנה עם עוזריהם שבו העירה עם שבוים אחדים.

ביום השני בא העירה אכר צעיר ובידו מקל ארוך, שקשורה אליו מטלית לבנה ואמר:

– נשלחתי מנאליביקי להציע לפניכם, שאתם תשיבו לנו את השבוים שנפלו בידכם, ואנחנו נבטיח לכם, לשחרר את היהודים הנמצאים אתנו. אם תבטיחו שלא תעשו רעה לאנשינו, אז נשלח אליכם דלגציה.

הועד הבטיח.

הדליגציה באה.

הועד הודיע להדלגציה כי קודם שיכנס אתם בדברים, חפץ הוא להוָכח אם היהודים הנאסרים חיים עודם. לכן הוא מציע, שהדלגציה תשאר בעיר עד שישובו האנשים שילכו אל הכפר להודע.

הנשלחים שבו לפנות ערב והודיעו, שהנאסרים חיים וקימים.

אז אמר ראש הועד אל הדלגציה:

– האנשים שנפלו בידינו הם התנקשו בנפשותינו ויצאו בחרב לקראתנו ואתם תפשתם אנשים נקיים, שלא עשו לכם כל רעה. אך בכל זאת נשיב לכם את השבויים אם תשחררו את היהודים בראשונה.

הנאסרים שבו שלמים ובריאים.

XI    🔗

השכרות של הנצחון פגה במהרה. יודעים הם היהודים שהאכרים של הסביבה חורקים שִׁניהם וחובלים תחבולות להנקם בהם; הם בשום אופן אינם יכולים לסלח להם את נצחונם. גם הפולנים והרוסים בני המאה השחורה, הדרים בעיר, מתנכלים להפילם למשואות, והיאוש מתגבר בלבותיהם. יודעים הם שמספר אויביהם גדול אלף מונים ממספרם הם. והאויבים הללו מחכים רק לשעת הכשר להתנפל עליהם ולעשות אתם כלה. ולא בכל יום מתרחש נס. די אי־זהירות כל שהיא ויהודי גולובניבסק הם עדי אובד.

ושמועות מתקבלות, שסוקולוב מארגן את הפרטיזנים להתנפל על העיר.

והיהודים האמידים מתחילים אחד אחד להשתמט ולעזוב את העיר.

אמנם חיל ההגנה ממלאים את חובתם באמונה ובאנרגיה שאין כמוה, הם אינם פושטים את בגדיהם ואינם מניחים את הנשק מידיהם גם בשעת שנתם. גם צופים תמידיים נמצאים, המשגיחים בעין פקוחה על כל הנעשה בקרבת העיר.

והשומרים בודקים בקרונות האכרים הבאים העירה וממשמשים בכל שק וחפץ שנמצא שם.,

ובכל מח נוקרת המחשבה:

– האם יוכלו עמוד קמץ קטן מול עשרות אלפים אויבים?

רואים הם היהודים, שאיזה דבר מתרקם. האכרים הבאים העירה, בשעת שיחה עמהם, מורידים את עיניהם ואינם מביטים ישר בעיני היהודים. רואים הם שאיזה דבר צפון בחבם.

והיאוש מְכַרְסֵם את לבם כעש.

אינטריסי יום־יום, מסחר, פרנסה – מי ישים לב לכך? גם הילדים פסקו מלבקר את החדר. יהודים עומדים ברחוב סיעות־סיעות, מדברים מעט ומתאנחים הרבה. ושאלה מרה מבצבצת ועולה מבין שפתותיהם:

– מה תהיה אחריתנו?

ובתור תשובה על השאלה הזו נוהם יהודי זקן חרש לתוך זקנו:

“מי בחרב ומי ברעב! מי יחיה ומי ימות! מי בקצו ומי לא בקצו!”.

עשרים וארבעה ימים עברו מיום המלחמה האחרונה.

הפולנים והרוסים בני המאה השחורה יושבים חבואים בבתיהם. זה כבר לא נראו בחוץ. מה מרקמים הם בחשך בחדרי ביתם?

נזכרים שהקרון הארוך והגדול של אחד מהאצילים הפולנים הגרים בעיר, רתום לשני סוסים אבירים, היה יוצא לעתים תכופות מחצרו של האציל ריק ושב בכל פעם מלא וגדוש בתבן. בקרונו לא בדקו, כי מי יעיז לחפש בקרונו של אציל פולני, ובפרט כשהוא בעצמו יושב על הערמה.

אחר כך נודע, שהאציל הזה הביא כל פעם העירה נשק וסיקרים חבואים תחת התבן.

והנה בא היום המר והנמהר.

בשעה השמינית בבקר הודיעו הצופים, כי המון אכרים יורדים מן ההר מצד הרחיים, והולכים וקרבים אל העיר. 

עד מהרה בא העירה פרש; הוא נדחק ובא לבין היהודים הנאספים ואמר:

– נשלחתי מהועד של הפרטיזנים, שתמסרו את כל הנשק שנמצא בידכם!

– ברח לך אל השולחים אותך ואמור להם, שבעצמנו הנני יוצאים לקראתם בנשק!

הסיקר נשאר על מקומו, הוציא אקדוח מחיקו וירה באויר. זה היה אות להסיקרים הנמצאים בעיר. כרגע נפתחו שערים ודלתים בבתי הפולנים והרוסים והמון סיקרים מזוינים התפרצו החוצה.

ובאותה שעה פרצו הסיקרים מהכנופיה של סוקולוב העירה. מחנה גדול ועצום. כלם מזוינים ברובים. יש להם גם תותחים. כזאבי־ערב התנפלו על היהודים הנדהמים, הורגים בהם בחמת רצח, טובחים אנשים ונשים, זקנים וילדים. על ידם עוזרים גם החוליגנים המקומיים. עתה מצאו את שעת הכשר לכלות את חמתם ביהודים. העובדים בקופרטיב עזבו את עבודתם, יצאו מזוינים ברובים ואקדוחים ויורים ביהודים הרצים הנה והנה כמשתוללים.

וסיקר אחד חמוץ בגדים מטַיל בין הרוצחים וצועק:

– חברים, שחטו רק בצואר!

גיסי המלחמה בראותם כי המלחמה להם מפנים ומאחור וכנופיות מרֻבות באוכלסין הולכות ובאות העירה, התפזרו ונמלטו. חיים אוסטרוי עם עוד אחדים ברחו אל התחנה, ששם נמצא גדוד של חיל המועצה.

והסיקרים מרוים את צמאונם לדם ולנקמה. חוליגנים אחדים שלחו באש חנויות אחדות.

והנה חריקתם של הבנינים הבוערים ורעש היריות מתערבים עם צעקותיהן של הנשים האנוסות ועם האנחות האחרונות של הגוססים, ומשתפכים באויר כמו צחוק פרוע של משוגע.

פה ושם מתעודדים צעירים אחדים, אשר כל חפצם הוא למכור את נפשותיהם ביוקר ומתנפלים על סיעה של סיקרים ונלחמים כנואשים. אך עד מהרה מתנפלים עליהם המון גדול ובוססים אותם כטיט חוצות.

בא לילה.

תמרות עשן ולהבות אש מתנשאות ומאדימות את פני השמים. דמית מות שוררת. כל היהודים שלא הספיקו לברח או להתחבא במסתרים, מצאו מרגוע בחיק המות.

בדם ואש נשפטה העיר. שתי מאות וחמשים קרבנות נהרגו, נשחטו, נשרפו ונשמדו.

XII    🔗

הדינקינים נכנסו לגולובניבסק ימים אחדים לפני יום כפור

1. בבואם הלכו לקבל פניהם נכבדי העדה, שאליהם נלוה גם חיים אוסטרוי. הוא קוה שעל ידיהם יוָשעו היהודים. אחר כך נודע בעיר, שהדיניקינים זוממים לקחת את נפשו. ידידיו ומכריו של חיים אוסטרוי בקשו ממנו שיעזוב את העיר או, על כל פנים, יתחבא עד יעבור זעם. אך הוא לא האמין להם וטִיֵל בחוץ.

הדיניקינים שלחו שלשה חילים לתפוש את חיים אוסטרוי. אלה לקחו אתם אכר מקומי, שידע אותו פנים אל פנים. בראות האכר את אוסטרוי מטַיל בחוץ, הראהו להחילים. הם תפשוהו והובילוהו אל בית המשמר. בעת ההיא עברו ארבעה אופיצירים, חיים אוסטרוי התאונן לפניהם שנתפש על לא דבר, גם הראה להם תעודה מאיזה גנרל של הדיניקינים, המגדת תהלתו. האופיצרים הרגיעו אותו והבטיחוהו, כי לא יעשו לו מאומה. בין כך רץ גיסו הדוקטור לבינסון להגנרל הנמצא בעיר, לקבל ממנו פתקא שתיכף ישחררו אותו. אך הפתקא נִתְּנה רק לפנים. כאשר בא הדוקטור ליבנסון עם הפתקא אל בית המאסר, כבר מצא את גיסו, חיים אוסטרוי, הרוג.

גם את בנו של חיים אוסטרי, יעקב, צעיר בן 17 שנה, עשוי בלי חת כאביו תפסוהו הדיניקינים, הובילוהו אל היער והרגוהו שם. ביער התגולל גופו ימים אחדים. כאשר נודע שהוא נהרג ביער יצא הסבא שלו להביאהו העירה וכבר מצא את גופו מכֻסה תולעים.

הדיניקינים במשך הימים שעשו בעיר חמסו את הבתים והחנויות, אנסו הרבה נשים, גם הרגו כעשרים איש. בתוכם את אייזיק טשערנוב בן 50 שנה, שהתנגד להם בחפצם לאנוס את בתו; את קאליקע, בן 46 שנה, ויוֹזיפּ קְרַייז, בן 50 שנה.

 

גוּלוּכוֹב, פלך קורסק.    🔗

ביום 7 מערץ, 1918, התנפלו האכרים המקומיים ביחד עם אספסוף של חוליגנים מלֻבשים בבגדי אנשי צבא על יהודי גולוכוב והתחילו חומסים את רכושם. את היהודים הכו מכות מות, גם הרגו אותם באכזריות נוראה. ראשי הבריונים צוו על הסיקרים “שלא יחיו כל נשמה”, והללו מלאו את הפקודה בדיוק. רצחו נפש גם את הנפצעים. השוחט בערקאן נפצע בראשו על ידי כדור. הביאו אותו אל בית־החולים. שם הוציא הרופא את הכדור והניח תחבושת על ראשו. אך עד מהרה התפרצו הסיקרים לבית־החולים וכרתו את ראשו של השוחט ביחד עם התחבושת. את הישיש דראגינסקי סחבו הסיקרים אל בית הועד של האצילים, לשֵם חקירה ודרישה. שם התנפל עליו הפקיד של הפלוגה הריסלַבית וחתך את ראשו. כשמהר בנו אל אביו הנרצח, התנפלו עליו החילים והרגוהו בענויים קשים. מספר ההרוגים ואלה שמתו מפצעיהם – יותר ממאה איש.

 

גולטה (הולטה), פלך אודיסה    🔗

XII/1919/27

I    🔗

זה שמונה ימים שאני בגולטה. באתי הנה בשבוע העבר, ביום הששי בערב. השמים היו מכוסים עבים. בחוץ חשך ואפלה. לספר את כל התלאות שעברו על יהודי גולטה ואולביאופול, הגליון יכלה והן לא יכלו. כאשר אזכה ואבוא לביתי אז אספר לכם כל מה שעבר עלי וכל אשר ראו עיני. היו פרעות, התנפלויות, חמס, שוד, מעשי אונס והריגות מן יום ה' שבוע שעבר עד יום השבת הזה – עשרה ימים. היום שקטו הפרעות מעט. כמה הרוגים יש עוד לא ידוע בבירור. חושבים כעשרים וחמש נפשות. באולביאופול – הרבה יותר. ביום ו' בבקר השכם, הלכתי להִוָדַע, אם משפחתו של וואלווקי עודנה חיה והייתי מוכרח לשוב חזרה. לא יכולתי נשוא את הבכיות, היללות והיבבות, שמלאו את הרחוב. הבתים הרוסים, החנויות שבורות. פה מבכים אב נרצח, שם מקוננים על בן צעיר שנגזר מידי הסיקרים. והנה אם אומללה מעוררת תאניה ואניה על בתה היחידה, שנרצחה בדמי ימיה. איום ונורא מצבן של שלש הערים השדודות. ביום ו' פגשתי את הרב האובדיאופולי: הוא הלך לגולטה לקבל רשיון לקבר את ההרוגים. הנרצחים מתגוללים בחוצות ערומים. השודדים הפשיטו מעליהם את בגדיהם וחלצו את מגפיהם. כל החנויות התרוקנו. חנותו של גוליאק שודדה כלה. אני לא נזקתי. את סחורתי הסתרתי במקום בטוח. (זולוטַרֵיב)

II    🔗

היה יום החמשי, 19 דעצעמבר, 1919. השמים התכסו בעבים, ירד גשם. היה חשך וחלקלקות. המתקוממים התפשטו בעיר, עשקו, חמסו, אנסו והרגו את היהודים שנפלו בידיהם בחמת נקם. קולות המעונים התערבו עם רעם היריות ועם דפיקותיהן של פרסות הסוסים. השודדים ענו נשים צעירות וזקנות לעיני קרוביהן. התקלסו בהגוססים, סחבו אותם ממטותיהם, וכִלו אותם בעקבי מגפיהם. השודדים הריקו את הבתים. מה שאפשר היה לקחת – לקחו, ואת השאר שברו ונפצו, או שלחו באש.

ההרס גדול מאד. לא נשאר אף מעון אחד שלם בחלונות ושמשות. התנורים נתוצים. גדול מאד החורבן. (“יעוו. מישל”)

 

גולוסקוב, פלך אודיסה    🔗

גולוסקוב היא עירה קטנה. מספר היהודים שגרו בתוכה לפני הפרעות היו אלף שבע מאות ותשעים נפשות. אחרי הפרעות נשארו בתוכה רק אלף ועשרים נפשות. הרבה נהרגו והשאר ברחו ונתפזרו בערי הסביבה, בבקשם מפלט להם מפני הסיקרים שתכפו לבוא לגולוסקוב. גם מספר הנוצרים האוקרינים, שגרו בתוכה, נתמעט אחרי הפרעות ומסך 459 נפשות נשארו רק 375. הנשארים, שהרוב מהם היו חנונים, או שעסקו בפרקמטיה עם היהודים, עזבו את העיר החרבה והשוממה והלכו באשר התהלכו לבקש להם במקומות אחרים מקור לפרנסתם. לפני הפרעות עסקו רוב היהודים במסחר ובחנונות. בעת האחרונה התחילו עוסקים בעבודת האדמה, אך מצבם רופף מאד מפני שנות הבצרת.

הנה רשימה קצרה של הרפתקאות, שעברו על יהודי גולוסקוב:

בכלל התחוללו בהסביבה האַטמנים: קוטשיבוי ודירֵביני, שהיה האדיוטנט של זַבולוטנו.

בכל הפרעות השתתפו גם התושבים הנוצרים, המיליציה ובראשם האינטליגנציה הרוסית.

האינטליגנציה הרוסית הכשירה את הקרקע לפני קוזקוב עוד לפני בואו. הרבה מהם סבבו בכפרים, ערכו תעמולה נגד היהודים ועוררו את האכרים להתחבר אל קוזקוב ולהתנקם בהיהודים. כאשר הכל היה מוכן הזמינו את קוזקוב ויחד עם אכרי הסביבה החריבו את העיר.

יהודי גולוסקוב ידעו עוד מיום 24 מאי ע"ד הסכנה האורבת להם. פליטי קריווי־אוזרה שנמלטו מחרב קוזקוב לגולוסקוב, הודיעו להם את ההרג שעשה קוזקוב בעירם. ראשי הקהלה שלחו תיכף לגולובניבסק אל הרשות הצבאית שם, שתשלח להם פלוגת עזר. מגולובניבסק אמנם יצאה פלוגה של חילים, אך הם אחרו את המועד. עוד טרם שבאו החילים התנפל קוזקוב עם הכנופיה שלו וביחד עם אכרי הסביבה החריבו את העיר. תיכף בבואם התפרצו לבתי היהודים, שללו את רכושם, אנסו את בנותיהם ואת נשיהם ויהרגו באכזריות של פראים אנשים ונשים, זקנים ונערים, גם הציתו אש בכמה בתים. נמלטו רק אלה שהספיקו לברח ביום 24 מאי. האכרים שהסתירו בבתיהם יהודים, גרשו אותם אחר כך על פי פקודתו של קוזקוב. מספר הנרצחים היה יותר משלש מאות איש.

אחרי הרציחות של קוזקוב, גמרו יהודי גולוסקוב ליסד גם בעירם גַיִס יהודי. ששים צעירים, רֻבם מאלה שעבדו בצבא, התארגנו ויסדו את ההגנה. היהודים תושבי גולוסקוב, הוציאו את פרוטתם האחרונה וקנו רובים בשביל ההגנה. אמנם התושבים הנוצרים הביטו על זה בעין רעה, והאינטליגנציה השתמשה במקרה הזה לעורר יותר שנאתם של אכרי הכפרים ליהודים. אך חילי ההגנה הביאו תעלת לא מעטה, והרבה פעמים ביחד עם חילי ההגנה של גולובניבסק ומשאר ערי הסביבה, יצאו לישע אחיהם ויגרשו את הסיקרים.

כעבור שני חדשים, ביום 5 אוגוסט 1919, התפרץ קוזקוב עוד הפעם לגולוסקוב. ההגנה עוד לא היתה מאורגנת כדבעי, ולא יכלה לעמוד בקשרי המלחמה עם אוכלסיו הרבים של קוזקוב, וגם לדרוש עזר מגוליבניבסק ומהסביבה לא היה סִפק בידם, ההגנה הוכרחה לעזוב את העיר. אמנם בפעם השנית לא הרבו הקוזקובים את חלליהם. הרבה פדו את נפשותיהם בבסף. נהרגו רק ארבעה יהודים. גם בשאר הפרעות שהתחוללו בעיר קנו יהודים רבים את חפשתם בכסף. אך כאשר התנפל השודד דיריביני, ביום 13 נובמבר 1920, על העירה היתה פקודתו חזקה, לבלי לקבל כפר נפש ולהשמיד ולהרוג את כל היהודים. וכבר נהרגו תשעה יהודים, בתוכם הירש לערנער בן 59 שנה, ובנו יוסף 24 שנים, מחיל ההגנה ושבעה מהשומרים הסובבים בעיר. גם יצחק לערנער, ראש ההגנה, נתפש בידי הסיקרים בכפר, וכפשע היה בינו ובין המות. אך ההצלחה עמדה לו: הוא נמלט מיד הרוצחים עם האקדח בידו ויבוא העירה. עד מהרה התאספו סביבו חברי ההגנה ועלתה בידם לגרש את השודדים. אחר כך נודע, שהמיליציה בעצמה עמדה בקנוניה עם הסיקרים ונתנה להם לבוא העירה.

מכל הפרעות סבלו היהודים. הם נזוקו בגופם ובממונם. – הסיקרים הריקו את הבתים והחנויות, הרבה בתים הציתו באש. הרבה נשים נאנסו, הרבה נרצחו. הסיקרים לא חסו על זקנים וילדים. הרגו, טבחו, לא חמלו.

הנשארים שנמלטו מחרב הרוצחים, נשארו בערום ובחסר כל, ומחלות מתדבקות שמו בהם שַמות, כך מתו הרבה על ידי מחלות הטיפוס החוזר והחברברי.

(י. חזין)

 

גומל (הומל)    🔗

ביום 13 מערץ, 1919, עזבו שני לגיונות של החיל האדום, מאלה שנתגיסו זה לא כבר מאכרי הסביבה, את הפרונט המוזירי, לכדו רכבת ובאו לגומל. הם תפשו שם את השלטון בידם והודיעו שמודים הם בבולשביזם, אך מתנגדים לקומוניזם ולהיהודים. תיכף בבואם התפשטו בעיר, חמסו את הבתים והרגו כשלשים יהודים, גם רוסים אחדים, שחשדו אותם בקומוניזם. אליהם נלוו גם העובדים במסלת הברזל ופקידים אחדים. פלוגת הענש של החינאים גרשה אותם מהעיר.

 

גוסטומיל, פלך קיוב.    🔗

גדודי פטלורי “הסיטשיביקים”, שחילי המועצה גרשו אותם מקיוב, התפרצו, בחדש פעברואר 1919, לגוסטומיל, ובמשך ימים אחדים רעצו וירוצצו את העירה, עברו מבית לבית, חמסו את הבתים ואת החנויות, הכו את היהודים מכות רצח, התקלסו בהם ויענו אותם.

תיכף בהכנסם שלחו לקרא את הלוטש שכינים מהרחוב החדש, העמידוהו באמצע הככר של השוק והביאו לו סוסים לשחוט – גם אימו על היהודים שבלילה תבוא סֻלְמָה (אֵישולון) של חילים והם ישחטו את כל היהודים.

בשעת הפרעות קרו מקרים אופיים כאלה:

הסיקרים התפרצו לביתו של בעל־עגלה, שגר בקצה העיר. בעל־העגלה היה אביון מדֻכא. הסיקרים דרשו ממנו עשרים אלף רובל. בעל־העגלה ואשתו נשבעו שבועי שבועות, שזה כבר לא השתכר אף אגורה, כי הדרכים בחזקת סכנה ואין יוצא את העיר. בידו נמצאו רק מרקאות על סך חמשה רובל. הסיקרים קבלו את המרקאות ובשעת יציאתם הכו את בעל העגלה מכות רצח.

שוב התפרצו לבית מנקה ארֻבות ודרשו גם ממנו עשרת אלפים רובל. מנקה־הארֻבות בקש אותם לשבת. הוא יצא והביא החדרה דלי מלא פיח עם מטאטא ואבני משקל, ואמר להסיקרים:

– הנה עשרת האלפים רובלים שלי. אם חפצים אתם בזה, קחו לכם.

החילים התנפלו על מנקה־הארבות, הכוהו, פצעוהו, שברו את השמשות וירו שתי פעמים בתקרה.

הסיטשיביקים הריקו ארבעים חנויות. שדדו את כל הסחורות שנמצאו בהן. השאירו רק קירות ריקים. בעזבם את העיר סחבו אתם ארבעים נפשות, שמונה עשרה נשים ועשרים ושנים גברים. שאר היהודים ברחו מן העיר ונמלטו אל העירות הקרובות, שם הסתתרו עד אשר עזבו הרוצחים את העיר. אין איש יודע את גורלם של האמללים שלקחו הסיקרים אתם. חושבים שהרגו אותם בדרך.

(ברוך שבאשקיביטש בן ציון דונארסקי)

 

גוצַנוביטשי. פלך קיוב    🔗

בכפר גוצנוביטשי גרה משפחה אחת של יהודים, זקן וזקנה עם בתם. בחדש מאי 1919, כאשר האכרים הפרטיזנים התפרצו אל מושבות היהודים, והחרימו ערים שלמות ואת יושביהן רצחו נפש, חפצו גם אכרי גוצנוביטשי לצאת ידי חובתם, לכה"פ במשפחה אחת ושחטו את הזקן והזקנה ביחד עם בתם.

 

גוֹרוֹדֵיַה (זאַמירנה), פלך מינסק    🔗

I    🔗

העירה גורודֵיה נמצאת בקרבת התחנה זאמירנה, במסלת מינסק באַראַנוביטשי.

הפרעות התחילו ביום ו', 9 יולי 1920. עורכי הפרעות היו הפולנים, החילים של הרוטה השתים עשרה, של מסלת הברזל, שחנו בעירנו בחֹרף ועכשיו שבו מבוברויסק ואנחנו יודעים ומכירים אותם. ראשי הגדוד היו האחים מאַלינובסקי. רק שלשת האחים מאלינובסקי סדרו את הפרעות. האופיצירים טרייטש ואורבאנוביטש לא השתתפו בהם. המאלינובסקים הכריחו את השבוים הרוסים להוציא מן הבתים והמחסנים את החפצים כבדי המשׂא ולטענם ברכבות־משא. גם שתי מכונות־מְכַבוֹת עשקו הסיקרים וטענו אותן על הרכבות. זה היה ביום 15 יולי. הפולנים אימו על המכבים, שיהרגו אותם בתור פרטיזנים, אם לא ישלמו כפר נפשותיהם, והמכבים הכרחו לשלם עשרת אלפים מרק. הרוב הגדול של החפצים הגזולים לקחו להם האופיציר מאלינובסקי ושגלתו קְלַבְדִיָה רוּסוֹנָה.

את החפצים השדודים מכרו החילים להאכרים מהכפרים הסמוכים, שבאו לעירה למטרה זו. הנוצרים המקומיים, מלבד איזו אינטלגנטים, כמו האינספקטורים של בתי־הספר הגבוהים בשביל העירונים ועוד אחדים, משכו את ידיהם מקנות החפצים השדודים מידי החילים,

אכרי הכפר קרוטי־ברג שלחו לנו פוד ומחצה לחם, פוד קמח שיפון וכד חלב כשביל הילדים. בכפר הסמוך להתחנה החביאו הרבה אכרים את היהודים בבתיהם, והגינו על רכושם וכלי ביתם. האכרים, בתור חברים של אגודת המכבים, באו העירה לכבות את התבערה, שהציתו הפולנים בבתי היהודים, והיו מוכרחים להתגנב העירה בדרכים עקלקלים דרך השדות, כי החילים הפולנים חסמו להם את הדרך ולא נתנום לבוא העירה.

בעיר דרו שתי משפחות פולניות. אחת עזבה את העיר ביום 10 יולי והשניה נשארה בעיר והיו למורי דרך להחילים והראו להם את בתי העשירים והאמידים. אחרי הפרעות נמצאו אצלם הרבה חפצים מביזת היהודים.

גם שני יהודים שעבדו בצבא, ברוטה השתים עשרה, שרייבר ושלמה, בזזו את בתי היהודים ביחד עם שאר החילים.

השרפה התחילה ב־12 יולי בחצי הלילה. שומר המחסן של המכבים מספר:

“החילים אמרו לי: “תיכף נשלח את העיר באש”, וכעבור רבע שעה פרצה הבערה. – כאשר באתי למקום השרפה, שם מצאתי אופיציר אחד, שהתבונן מאיזה צד הרוח נושב. כשראה שהרוח נושב כלפי התחנה, ששם היו צבורים כלי תותח וחמרי מפץ, שלח חמשים חילים ומכונה לבתים הקרובים להתחנה. וכאשר האש אחזה בבתים אחרים לא הרשה לי האופיצר להשתמש כמכונה. בשעת השרפה שדדו הפולנים את רכושם של היהודים, גם אנסו נשים”.

בשבת, 10 יולי, נמצאו בביתי הרבה בעלי אחוזות פולנים, שחפצו לעזוב את העיר ביחד עם החילים הפולנים. בשעה 11 בערב התפרצה אל ביתי סיעה של חילים ביחד עם האופיצר שלהם. להאופיצר לא היו כתפות, רק כֹכב על כובעו. אני הייתי עסוק בחצר להחביא את היהודים שנתאספו, ביחד עם נשיהם וטפיהם, בהמטמורה ועל העליה, בחשבם כי בהפתק לא יבואו לתפשם. גם בעלי האחוזות הפולנים, שיודעים ומכירים אותי זה שלשים שנה, בודאי יהיו למגן להפתק. כשנכנסו החילים יצא אלי השוליא שבהפתק ואמר אלי: אל תכנס הביתה, כי החילים מבקשים אותך. אך אני לא חפצתי שימצאוני בחצר בין היהודים. נכנסתי הביתה וישבתי בין הפולנים בעלי האחוזות. החילים עשקו את ההפתק, גם את כל בגדי וחפצינו והפאַנים הפולנים הביטו על כל זה בקר רוח, שתו את התה שלי בהרחבת הדעת ולא נקפו אף באצבע קטנה, לעשות מה בשבילי.

לאחר שגמרו החילים לבוז את ההפתק, נכנסו החדרה ושאלו: "אי בעל ההפתק? קמתי ויצאתי אליהם. אז התנפלו עלי והתחילו מכים אותי בנצבי הרובים ומחרפים ומגדפים אותי.

והאדונים הפולנים אורחי, מיודעי ומכרי, יושבים בביתי במנוחה שלמה רואים איך מענים אותי, מקטרים בשלוה שלמה את הפַּפִּירוֹסים שלי, עוסקים בשיחה ואין אחד מהם חולה עלי, או שיוציא על כל פנים מפיו איזו מלה לטובתי. אחר כך הובילוני אל ההפתק ודרשו ממני, שאתן להם יי"ש ויין. הם העמידוני על העמוד ואימו עלי ביריה, אם לא אתן להם עוד כסף. החילים אמרו, שנודע להם, שאני איש עשיר, והכסף שנתתי להם הוא מעט בערך אל עשרי. כאשר עניתי להם שאין לי כסף הכוני פצעוני לעיני אורחי הפולנים.

(מעדותו של יצחק בן שלמה אובינוביצקי, ראש הקהלה וחבר של המכבים)

II    🔗

ביום ב, 12 יולי, בשעה האחת עשרה בבקר, סרו שני חילים לבית שכני יהושע והתחילו לחמוס את חפציו. השכן היה זקן כבן שבעים, כשראה את החילים פחד מאד ועזב את הבית. החילים רדפו אחריו וצעקו שיעמוד על מקומו. אך הזקן היה חרש ולא שמע. אז ירה חיל אחד באויר והשני כנן את הרובה מול הזקן והמיתהו.

(בנימין בן זאב מלודסק)

III    🔗

ביוב 12 יולי, 1920, בשעה העשירית בבקר, באתי אל המיליציה לקבל עגלה. פתאום שמעתי צעקות מחרידות. יצאתי החוצה וראיתי חיל פולני כנן את הרובה מול אזנו של יהודי וירה בו. היהודי נפל מת מתבוסס בדמיו. נמצא במעמד הזה האכר איגנטי גוֹלוֹבקה והיהודי מאָלאָק. בשעת הרציחה נשפך על פניו של הרוצח צחוק של תענוג. (סופיה בת ולדימיר לאשטשאק)

IV    🔗

ביום 12 יוני בני יעקב, נער בן ט"ו שנה, היה רועה את הפרה באפר. אני ראיתי מרחוק חילים נוסעים בעגלות טעונות. יראתי שלא יגזלו את הפרה וחפצתי להסתירה. אך אחרתי. בני סגר את הפרה ברפת. החילים שברו את הדלת והוציאו את הפרה. אחר כך אמרו לבני:

– ברח ואנחנו נירה אחריך!

בני ברח. אחד מהחילים ירה, אך הכדור עבר ממנו והלאה. השני ירה ופצע את בני ברגלו. הכרחתי לשאת אותו על שכמי הכיתה.

(אליעזר בן מרדכי נידעלסון)

 

גוֹרוֹדישצה (הורודישצה) מחוז פשערקאסי פלך קיוב.    🔗

I    🔗

כאשר חיל המועצה אֻלצו לעזוב את העירה בחדש אויגוסט 1919 מפני הדיניקיים, עזבו בעיר שבעים רובים. תיכף נוסדה בעיר הגנה של שבעים איש, חמשים יהודים ועשרים נוצרים. נתיסד גם כן “ועד של הבטחה כללית” בן תשעה חברים, כשלטון זמני, ביניהם נמצא רק יהודי אחד.

ביום 7 אויגוסט בא העירה מסע השריון הראשון של חיל המתנדבים. חברי הועד נסעו אל התחנה לקבל את פני חילי הדיניקיים. בבקר באו שמנה פרשים העירה. הועד הציע שיקבלו מידם את השלטון. על זה קבלו מענה:

– הנוצרים יכולים להיות בטוחים, שאיש לא יגע בהם לרעה.

– והיהודים?

– ליהודים ישֻלם על פי פעלם.

תיכף סרו לביתו של העשיר לעטשינסקי במרכז העיר והתחילו לבוז את ביתו. כל ההכנות להפרעות וגם התכנית נערכו ועֻבדו עוד טרם שבאו המתנדבים העירה. מאז הבקר התחילו נוהרים המונים־המונים מאכרי הסביבה העירה ושקים ריקים בידיהם. על השאלה: למה באתם? ענו: מחכים אנחנו להגנרל. – איזה גנרל? – גנרל…

ותיכף, כשהתחילו הפרעות. התנפלו על החנויות והתחילו למלאות את השקים בסחורות. מורשי הועד נסעו תיכף אל התחנה ובקשו מאת הקומנדנט, שיתן צו להפסיק את הפרעות. אך הקומנדנט של התחנה, האופיצר סוועטסקי, ענה להם:

– השוסים אינם מחיל המתנדבים; אלה הם חמסנים מתחפשים בבגדי קוזקים.

כשראה הועד שהקומנדנט אינו רוצה להפסיק את הפרעות, צוה להגנה לגרש את החומסים. ההגנה ירתה פעם אחת באויר. הקוזקים ואכרי הסביבה ברחו.

חברי הועד נסעו עוד הפעם אל התחנה לבקש מאת הקומנדנט שלא יתן לפרעות להתפשט. על זה קבלו מענה:

– צוו להשומרים שיפרקו את נשקם.

– אבל…

– בלי כל אבל. רק בתנאי זה הנני מבטיחכם בהן־הכבוד של אופיציר, כי להבא לא ארשה לפרוע פרעות.

הנוטרים פרקו את נשקם. הקומנדנט בא תיכף העירה, עם פלוגה של קוזקים. ובכבודו ובעצמו לקח חבל בביזה… כך קִיֵם האופיציר את הַהֵן־הכבוד שלו. הוא בחר לו את הבתים של האמידים ובעצם ידו הוציא את החפצים מן המעונות.

ובאותה עת התפשטו החוליגנים המקומיים בהסמטות הקצוניות וחמסו את הפרורים. כך נמשך עד 9 אויגוסט.

באותו יום פנה הועד עוד הפעם אל הקומנדנט בשאלה:

– מתי יהיה הסוף?

– להקוזקים הרשו לצחק במשך של שתי יממות.

במשך הזמן הזה נהרגו שמונה יהודים והרבה נפצעו. הציתו גם בתים אחדים באש, אך רק שני בתים עלו על המוקד.

הזמן שנתן להקוזקים “לצחק” כלה ביום הראשון, 10 אויגוסט, בשעה 4 בצהרים.

באותו יום נבחרו ראש הולוסט וראש המיליציה לראשי העיר והשלטון עבר לידם. ראש המיליציה אסף תחת דגלו שְטַב חדש מבין החוליגנים המקומיים, שעוד אתמול חמסו והרגו את היהודים.

השלטון החדש הוציא פקודה, שהיהודים יקברו את מתיהם. שלשה ימים עברו בשלוה, היו רק מקרים בודדים של שוד וחמס.

הקומנדנט סטבסקי עזב את העיר ואופיציר אחר מלא את מקומו. הקומנדנט החדש דרש תיכף מהיהודים, שיכינו בשביל הקוזקים בשר בקר ועופות שחוטים, גם קונטריביציה עשרת אלפים רובל. היהודים מלאו את הדרישות.

והנה עוד הפעם נפלה הברה בעיר, שהקוזקים מכינים את עצמם לערוך פרעות. הרבה יהודים התחבאו בבית הקצב, שהוביל ביום ד' את הבשר בשביל הקוזקים, בחשבם כי בביתו יהיו בטוחים מפחד אויב… אך, כפי הנראה, נודע מקום מחבואם אל הקוזקים. הם התפרצו דוקא לבית הקצב, הרגו שם שני יהודים ואנסו הרבה נשים.

ביום ה' בבקר נודע שהקומנדנט נעלם. קוזקים מסובאים התפרצו אל הבתים ושדדו את העירה.

II    🔗

אותו יום היה 15 אויגוסט, 1919. חיל המתנדבים עזבו את העיר עוד ביום אתמול. נשארו קוזקים מתי מספר, לגמור את הפרעות. והנה התאספו סיעה של קוזקים הלומי יין לפני ביתו של א. פוסטערנאק. קוזק אחד טפס על העליה לחפש חפצים שהטמינו היהודים. כאשר כבר שב עם החפצים וחפץ לרדת, מעדו רגליו על השלבים ונפל ארצה. הוָו (Собачко ) של הרובה נאחז בכפתור של הסָגין וירה. הכדור קלע ללב הקוזק ונפל ארצה מת. חבריו של ההרוג, שעמדו סביב הסֻלם, התחילו צועקים:

– חברים, היהודים הרגו את חברנו!

עד מהרה התאספו עוד קוזקים, תפשו את פוסטערנאק, הכו אותו בעקבי המגפים וצעקו: “זידיוּגה קומוניסט”! אחר כך הרגו אותו ורטשו את גופו. גם את אשתו ובתו רצחו נפש. אחר כך התחילו דולקים אחרי היהודים שרצו ברחובות כמשתוללים והרגו בהם. גם מהתחנה באו קוזקים עם תותח, התפשטו בעיר, צדו את היהודים וסחבו אותם לבית הכנסת. אספו שם כשתי מאות אנשים, נשים וטף. מחזה קורע לבב! שתי מאות יהודים עומדים צפופים בפיק ברכים ומחכים למר המות!

– על ברכים! – נשמעה פקודתו של ראש החילים.

כל היהודים כרעו על ברכיהם ומתבוננים אל לוע התותח הפעור לעמתם, זה מלאך המות, שבא לשים קץ לחייהם. עוד רגעים אחדים – וחסל! כלם געו בבכיה, שפתותיהם לוחשות את הווידוי ומכינים עצמם למות.

והנה פתאם הופיע מלאך שלא חכו לו כלל.

זה היה הרוסי גריצֵיי, שגר לפנים בגורודישצה. בזמן האחרון הוא היה קומנדנט באיזו עירה ובא לבקר את בני ביתו בגורודישצה. עוד בזמן שהגרמנים כבשו את אוקריַנה, נחשד גריצי באיזה חטא ונגמר דינו למיתה. אך היהודים השתדלו בעדו. הגרמנים הקלו את ענשו ויחליפוהו בעבודת פרך.

עתה, כשנודע לו ששתי מאות יהודים לקוחים למות, זכר את החסד שעשו אתו היהודים ושהגיע עתה הזמן לשלם את חובו. הוא מהר לבית הכנסת, קרע שם את חלוקו בחמתו ואמר להקוזקים:

– אם גמרתם להרוג אנשים נקיים, ירו בי ראשונה! – ואחר כך פנה אל היהודים:

– לכו לביתכם, הנני מצוה!

הקוזקים הרפו מהיהודים, אך בחרו ששה צעירים, והרגו אותם. גם את היהודי הנכבד בירזעניקוב פגשו בצאתו מבית הכנסת והרגוהו באכזריות נוראה. הפרעות וההריגות ארכו עוד כשבוע ימים. אך היו רק הריגות בודדות. רציחות בהמון לא היו.

(ב. קרוגלוב)

III    🔗

האַטמן גולֵיי היה פרטיזן אדום, מהכפר קרעסטשאטיק, מחוז קאניוב. בגורודישצה גמר את בית־הספר החקלאי. הוא אסף תחת דגלו כחמש מאות פרטיזנים מהכפרים מילאַיוב, סְטַרוסעליה והסביבה ועזר לגרש את הדיניקיים. אחר כך מרד בשלטון המועצה. תחלת פעווראל התנפל על הריבקו"ם המקומי גם הרג שמונה עשר איש ויהודי אחד משומרי העיר. מהעת ההיא התחיל, ביחד עם הכנופיה שלו להתפרץ אל ערי הסביבה ולרצח את היהודים.

הקומנדנט הצבאי בעת ההיא היה מארטשענקא; הוא התיחס אל היהודים בשִׂנְאָה. רננו בעיר, שהוא בן בריתו של גוליֵי. מארטשענקה הודיע, שקבל מכתב מגוליי שהוא מתכונן להתנפל על העיר.

ובשעה שהיהודים התמוגגו מפחד, צוה מארטשענקא לעשות חפושים בבתי היהודים ולהוציא מידיהם את הנשק. אמנם ועד הריבולוציוני לא נתן לו לעשות כדבר הזה, לעת כזאת בשעה שהסכנה מרחפת על ראש היהודים.

תיכף אחרי ראש השנה 1920, ביום ד' לפנות בקר, פגש הראש של השמירה ביחד עם שני שומרים, לא רחוק מהעיר, בפלוגה של גוליי. השומרים התאספו וגרשו את הפלוגה. ביום ה' בערב אסף מארטשענקה את חיל המצב, סך הכל שמונים חילים, ואמר, שהוא הולך להתנפל על גוליי, החונה בכפר טשערעפיקה. אך הוא רק יצא מן העיר וחנה בשדה.

ביום השבת בא חיל עזר, במספר מאה וחמשיס חילים, וביחד עם הפלוגה של מארטשענקה עלו על גוליי. אך הכנופיה של גוליי היתה מרֻבה באוכלסין. חיל המועצה נסוגו אחור לגורודישצה ומשם לצוויטקוב. כשבא חיל האדום לצוויטקוב דרשו מהתחנה בוברינסקַיה מסע־שריון. אבל המסע נעצר בתחנה כשתי שעות.

באותו זמן התפרץ גוליי ואוכלסיו לגורודישצה ויערכו את הטבח בעיר. הדבר קרה ביום א', בשעה העשירית בבקר. הסיקרים התפשטו בעיר, תפשו את היהודים וסחבו אותם אל הככר “סְטַרִי טורגוביצה” שלפני “התיאטר מוֹדרן”. שם עצרו אותם עד שֶשָב גוליֵי מבית־החרושת של סוכר שגזל שם שלשה מיליונים ומחצה רובל, גם הרבה סוסים. כאשר שב גוליי נכנס לישיבה עם הסיקרים והאכרים שנלוו אליו, וטכסו עצה, מה לעשות עם היהודים.

האספה גמרה להרוג את כל היהודים.

הסיקרים הציגו את היהודים הנאספים על הככר, את האנשים לבד ואת הנשים לבד. בתחלה הרגו את האנשים ביריה. אחר כך גמרו שאין כדאי לאבד עליהם כדורים והתחילו לחצוב בהם בסיפים. כשגמרו בזכרים התחילו להרוג את הנשים. אז בא מסע השריון אל התחנה והתחיל לירות העירה. הסיקרים ברחו. בלילה חמסו החוליגנים המקומיים את העיר. ביום ב' בבקר באה עוד הפעם העירה כנופיה של גוליי והרגו שלשה יהודים, גם התחילו לצלצל במצלה, להזמין העירה את אכרי הסביבה. אך בין כך שב מסע השריון אל התחנה והתחיל להמטיר כדורים. הסיקרים ברחו. ס"ה נהרגו על ידי הכנופיה של גוליי יותר משתי מאות נפשות ונפצעו כשלש מאות יהודים. על הככר נאספו כחמש מאות איש. כאשר חצבו הסיקרים ביהודים, נפלו הנפצעים זה על גב זה ערמה גדולה, ולכן נשארו הרבה נפצעים בחיים.

(ח. רובינזון)

IV    🔗

בגורודישצה נמצאו כאלף משפחות יהודים.

בשנת 1919, תחלת מאי, נכנסו הגריגוריובים ביחד עם האכרים המקומיים. הם חמסו את העיר, אנסו הרבה נשים, שלחו באש ארבע חנויות ורצחו שלשה עשר יהודים.

בחדש אויגוסט, 1919, נכנסו חיל המתנדבים, גם הם בזזו את העיר. ענו נשים שלחו באש חנויות אחדות והרגו עשרים איש.

לפני עזבם את העיר התפרצו לבית דובינסקי, הרגו שם שני אנשים ופצעו אנשים אחדים.

שני ימים לפני יום הכפורים, 1920, התפרץ העירה גוליי עם הכנופיה שלו. עוד ימים אחדים לפני בואו, הודיע שישמיד את כל היהודים גרי גורודישצה מבן שנה עד בן שבעים. גוליי ואנשיו נכנסו ביום א' בבקר, בשעה האחת עשרה, התפרצו אל מעונות היהודים. סחבו כל מי שמצאו אל הככר, שלפני התיאטר מודֵרן, אנשים לבד ונשים לבד, לפנות ערב העמידו תותח והרגו את כל אלה שנאספו על הככר. הרוגים היו שתי מאות וששה עשר.

הרבה נהרגו גם בעיר על ידי אכרי הסביבה; הם הרגו בקלשונים ובקרֻדמים קרוב לבית החולים החלקאי, נערמו הרבה חללים. נהרגו כל השוחטים והחזנים, גם רבני העירה.

הסיקרים עשקו את הבתים והחנויות, אנסו הרבה נשים, הרסו בתים אחדים עד היסוד. שלחו באש גם את בית הכנסת ואת ספרי התורות קרעו בחמתם.

לפני השחיטה ברחו הרבה משפחות לסמילה, קאָסוּ, אלשֵנה וטשירקאסי.

גוליי הוא מכפר מילייוב, במרחק חמש ווירסטאות מהעירה. אומרים, שהוא בן אכר עשיר. הוא היה אופיצר בחיל הפטלוריים.

(נח לעטשינסקי נ"ב שנה. רופא שינים)

 

גוֹרוֹשינה (הורושינה, מחוז חורול. פלך פולטבה)    🔗

בגורושינה גרו כשבעים משפחות יהודים. ההתיחסות של אכרי הסביבה הורעה בימים האחרונים, לרגלי האגיטציות של בני המאה השחורה וסוכני פטלורי, שסבבו בהכפרים ועשו תעמולה, והלהיבו את האכרים להתנקם בהיהודים.

בחדש אוקטובר, 1918, סבלו היהודים על ידי פלוגות הפטלוריים שעברו דרך העירה; הם מידי עברם חמסו את המעונות והחנויות.

בחדש יולי, 1919, כאשר חיל המועצה היו מוכרחים לעזוב את פולטבה מפני הדיניקיים, התפרצו העירה חילים אחדים ושלחו בחמס את ידיהם. גם שלחו באש שני בתים והכו ופצעו הרבה יהודים. בחדש דיצמבר, באשר הדיניקיים עזבו את אוקריינה, רצחו בגורושינה שני יהודים, את אליהו פריימאן ובתו רבקה. כל היהודים גרי העירה הספיקו לברוח.

בחדש סעפטעמבר 1920, התפרצה העירה כנופיה של פרטיזנים. הם הרגו את יצחק ברעגמאן, אחד מאלה ששבו חזרה אחרי ברחם מפני הדיניקיים.

עתה אין בגורושינה יהודים.

(יעקב ברעגמאן, בן כ"ו שנים)

 

גורטשיק, (מושבה בפלך וואלין)    🔗

בהמושבה גורטשיק דרו כמאה משפחות גרמנים וכעשר משפחות יהודים. היהודים היו סוחרים פעוטים ובעלי־מלאכות. עם הגרמנים חיינו בשלום, אך קפץ עלינו רגזם של הפטלוריים, שהתפרצו כל פעם אל תוך המושבה ושדדו וחמסו את רכושנו. הפטלוריים תפסו את אחי והמיתוהו, אף כי הגרמנים העתירו בעדו והעידו על ישרו.

באותה עת נערכה אגיטציה גדולה בהכפרים הסמוכים נגד הבולשוביים, הרוצים להכריח את האכרים “שיאכלו כלם מיורה אחת” (קומוניזם). האכרים של הסביבה קמו כלם כאיש אחד, התגודדו גדודים והתעתדו לצאת למלחמה על הבולשוביקים. ביום 11 יולי התפרצו גדודי המתקוממים אל המושבה ומגמת פניהם היתה אל הכביש של מסלת־הברזל, ומשם לקורוסטין, לגרש את החילים האדומים הנמצאים שם. כל הפרטיזנים היו מזוינים ברובים. בערב נכנסה אלינו סיעה של פרטיזנים ודרשה, שהיהודים הגברים יתחברו עמהם, ואתם ביחד יעלו על התחנה, והם לקחו אותי ואת אבא.

בדרך פגשו הפרטיזנים עוד בשני יהודים, שלקחו אותם עמהם. סך הכל היינו חמשה יהודים.

אנחנו התחננו לפניהם, שירפו מאתנו. אמרנו להם, שגם אנחנו הננו אכרים, עובדי־אדמה, ואין לנו שום עסק בקומוניזם. אך הם ענו לנו:

– כיון שהנכם יהודים, הרי אתם בלי ספק קומוניים – את כלכם צריכים להרוג.

אנחנו באנו אל התחנה, שהיתה מלאה אכרים עד אפס מקום. כלם הביטו עלינו בשנאה ובאיבה ולטשו עלינו את עיניהם. מכל עבר נשמע:

– מות ליהודים!

בשעה הראשונה בלילה שבו מהמערכה חמשה פרטיזנים; הם הפשיטו מעלינו את בגדינו וחמסו את כל אשר היה אתנו; הם – לפי דבריהם – כבר הרגו שני קומוניסטים (כלומר יהודים).

הגיע התור גם לנו. התיעצו מה לעשות אתנו. להרוג אותנו ביריה לא חפצו, כי יראו להבעית ברעם היריות את אלה שעוסקים בהריסות הכביש של המסילה, לכן גמרו להרוג אותנו בסיפים. אלה חמשה הפרטיזנים, שהפשיטו מעלינו את בגדינו, קבל עליהם את העבודה לעשות אתנו כלה.

כאשר היינו חמשה יהודים אחז כל אחד מהפרטיזנים בידי יהודי וסחבו אותנו אל היער. היה ליל חשך ועלטה. במרחק צעדים אחדים אי אפשר היה לראות. הלכנו נהוגים בידי הסיקרים, כשורים לטבח יובלו. בעותי מות בעתונו.

אבא התחנן אל הרוצחים, שיחוסו על כל פנים עלי, המפרנס האחד של היתומים הקטנים שישארו אחרי מותי, וקבל מהם תשובה:

– כל איש בחטאו ימות!

הסיקרים הובילו אותנו אל היער הסמוך.

את אבא ועוד שני יהודים הרגו בפגיונים. הסיקרים עשו את מלאכתם “בחריצות” גדולה. הנרצחים אף לא הספיקו להוציא אנחה מפיהם. נשארתי אני עם עוד אחד, גולדיס.

הרוצח, שהוביל את גולדיס, צוה עליו שישכב פרקדן, כדי שיראה בעיניו בשעה שיתחב את הפגיון בלבו. גולדיס שכב עם הפנים למטה, אך הסיקר אלצהו לשכב דוקא פרקדן. הרוצח הרים את הפגיון למעלה, כדי לתחבו בכל כחו בלבו של גולדיס. בשעה שהוריד את הפגיון חטפו גולדיס בשתי ידיו. הסיקר בחפצו להוציא מידו את הפגיון, משך את הרובה בכל מאמצי כחו, וביחד עם הרובה הרים גם את גולדיס מן האדמה. האכר התאמץ להוציא את הפגיון מידי גולדיס. גולדיס עזב את הפגיון והאכר נפל מלא קומתו ארצה.

באותה שעה ברח גולדיס.

האכר שאחז בי לא היה בידו פגיון וחפץ להרגני ביריה. וכדי שלא אמלט מידו, אחז אותי סיקר אחר, והשני ירה בי. הכדור חלף על פני, אך לא נגע בי. בפעם השנית נטיתי את ראשי הצדה והכדור עבר. בפעם השלישית פצע הכדור את ידו של הסיקר שהחזיק בי. אני הספקתי בין כך לברח.

המרצחים רדפו אחרינו. היריות תכפו. איזה כח נעלם דחף אותנו. רצנו בכל כחותינו, כנשאים על כנפי רוח. כך רצנו עד כי באנו לביתו של אכר גרמני. שם נשארנו רק רגעים אחדים לשאוף רוח ורצנו הלאה.

משפחותיהם של ההרוגים ברחו לאוּשוֹמיר.

במשך של שני שבועות התגוללו הנרצחים ביער, הגרמנים חפצו לקברם, כדי שלא יעפשו את האויר, אך האכרים לא הרשו להם לבא היערה.

 

גורנוסטַיפוֹל (פלך קיוב).    🔗

I    🔗

סטרוק וסיעתו.

סטרוק איליאַ בן טימופֵיי – אכר מכפר גריני, וולוסט גורנוסטַיפול. הוא צעיר לימים. בשנת 1917 גמר את בית־הספר החקלאי בגורנוסטַיפול. אחר כך שמע לקח בבית־הספר האגיטציוני, וכאותה שנה יסד בגורנוסטיפול גדוד קוזקים מתנדבים, והוא היה ראש הגדוד. בזמן כבוש אוקרינה על־יד־ הגרמנים, עסק סטרוק בספקולציה ובמכירת שטרי מלוכה מזויפים.

בשעת התקוממותו של פטלורי, עזבה הרשות הגורנוסטיפולית את העיר ונמלטה. סטרוק ביחד עם ברֶדיחין (בעל אחוזה פעוטה בכפר סיטשֵיבקה), שהיה קומיסר בימי הממשלה הזמנית, ועם חימַאי (תושב הכפר וואזדוויזשענקא־זלוֹדֵיובקה), עברו אז אל השטב של פטלורי, קבלו נשק, ארגנו פלוגה של מתקוממים. אחר כך שבו לגורנוסטיפול, אסרו את פקיד הפוסטה, ישכר שפעקטאר, גם את י. געדירמאן, ח. גרוחובסקי, ז. עפשטיין ומ. קפלן (נאסרו בשעה 12 בלילה). וכאשר קבלו מהם עשרת אלפים רובל קונטריבוציה שחררו אותם. אחר כך עזב סטרוק בגורנוסטיפול פלוגה של שלשים פרטיזנים וחימאי בראשה, והוא עם הגדוד, ביחד עם ברדיחין, עברו לטשירנובל.

אחרי ימים מועטים דרש חימאי מהתושבים היהודים חמשה עשר אלף רובל קונטריבוציה, לכלכל את הגדוד. דרישתו נתמלאה. עברו שלשה ימים והנה קם חימאי ביחד עם סגנו, אנטון סידורטשיק (בן דודו של סטרוק, אכר מכפר גריניבה) וכנסו את כל היהודים דרי העירה אל בית־הכנסת, אימו עליהם בנשקם ודרשו עשרים וחמשה אלפים קונטריבוציה. בעת שהיהודים נשאו ונתנו עמהם להקטין את הדרישה, הקיפו הקוזקים את בית הכנסת והרעימו ביריותיהם באויר. כאשר היהודים הנפעמים שאלו את סידורטשיק: “מה פירושן של היריות?” ענה להם, כי קבל טלגרמה מסטרוק: “הנך יושב בגורנוסטיפל ומגין על היהודים, בשעה שדמנו נשפך על שדה קטל”.

ביום 13 ינואר, בלילה, בא לאזניוק עם גדוד של מאתים פרטיזנים לגורנוסטיפול. ביום השני בבקר חדרו פרטיזנים אחדים אל מעונו של פטר שפאק, אינוַליד, מי שהיה מיליציונר בממשלה הזמנית, עד נפילתו של ההאטמן, סחבוהו ממטתו לאמצע השוק וחצבו בו בסיפיהם. כשבאו הוריו של ההרוג להוביל אותו לקבורה, מצאו את לאזניוק שרקד ונגן על גופו. ביום השני דרש לאזניוק שתי מאות אלף קונטריבוציה. השתוו עמו בסך של מאה וחמשים אלף רובל. ביום הזה נתקבלה ידיעה, כי סטרוק נתפש במאַלין. סידורטשוק נסע למאלין לשחררו. אחרי ימים מועטים שב סטרוק לגורנוסטיפול והתחיל “לעבוד” בחבורה אחת עם לאזניוק.

סטרוק עשה בעיר ימים אחדים ועבר עם גדודו לטשירנוביל. לפני עזבם את העיר חמסו והרסו בתי העבוד של עורות, חנויות אריג אחדות ומעונו של שמואל רויטמאן. בעיר נשאר לקומנדנט חימאַי.

II    🔗

ביום 25 יאנואר, 1919, שב סטרוק לגורנוסטיפול וצוה על החנונים שיכתבו על שלטי החנויות באוקרַינית. פקודתו נתמלאה, רק שמונה חנונים פעוטים פגרו למלאות את הפקודה. סטרוק אסר אותם, שם על כל אחד כסף ענושים ארבעה אלפים רובל. צוה על חימאי לגבות את הסך והוא בעצמו נסע לקיוב. בדרך נודע לו, כי חיילי המועצות הולכים וקרבים לקיוב. הוא שב חזרה לגורנוסטיפול ושחרר את הנאסרים, בקבלו מהם רק 12,000 רובל. אחר־כך נסע לטשירנובל ושלח משם כרוז אל הפועלים והאכרים, כי הוא עבר אל הפלטפורמה של המועצות. כשני שבועות אחר־כך שב לגורנוסטיפול עם סיעה של פרשים, ערך עשרים איש. על כובעו נשא קוקרדה בולשיבית. מהיהודים דרש קונטריבוציה סך 65,000 רובל, אך קבל רק עשרה אלפים וגם את הסך ארבעים וחמשה פודים בר, שמסר הועד החקלאי לחלק בין עניי היהודים, לקח סטרוק וחלק בעצמו, כמובן, לא בין היהודים. לפני עזבו את גורנוסטיפול נשא נאום נגד הבורז’ואים והיהודים. הוציא כרוז, כי עובר הוא אל החזית, כי זאת דורשת ממנו ממשלת המועצות, גם החרים את חימאי, יען איננו תמים דעים אתו, וצוה על היהודים שלא יתמכו בידו.

ביום 25 מרץ שב סטרוק לגורנוסטיפול מאיבנובקה עם גדוד של חמש מאות פרטיזנים. ביום הראשון דרש שלשים וחמשה אלפים רובל קונטריבוציה. אחרי קבלו את הסך הזה התחילו רקביזיציות וחפושים בבתים. הפרטיזנים גזלו כל מה שמצאו. פקודות על רקביזיציה חלקה לשכת הפקידות של הלגיון או הרוטה. מובן, שהקוזק שבא אל המעון לחפש צרכי אוכל, לא תעב גם חפצים יקרי ערך, אם באו לידו. קרו גם התנפלויות. החמסנים הממונים על הרקביזיציה אימו על היהודים בנשקם ומה שלא נתנו להם ברצון קבלו באונס.

בביתו של היהודי פרץ בורודיאנסקי מצאו הבולשים קשוטים תיאטרליים, בתוכם מעילים הדומים למעילי הכומרים. את בורודיאנסקי הלבישו במעיל, אלצוהו לזמר נגוני תפלה והכוהו מכות רצח. אחר־כך הושיבוהו בבית־הכלא, ביום השלישי שחררוהו בערבון של עשרת אלפים רובל. הכומר המקומי העיד, כי המעיל איננו מבית התפלה, כי אם קשוט תיאטרלי בעלמא.

ביום 7 אפריל, 1919, עזב סטרוק עם לגיונו את גורנוסטיפול ושב לטשירנובל. לפני עזבו את העיר דרש קונטריבוציה שלשים אלף רובל, שנתנו לו. בכל זאת הרשה להקוזקים, לפני עזבם את העיר, “לצחק מעט”… הם החריבו חנויות אחדות והריקו הרבה מעונות. ביום 16 אפריל, יום שני של פסח, באו ארבעה פרשים שלוחי סטרוקוב. הם הדביקו בעיר כרוזים הקוראים את האכרים לערוך פרעות, גם דרשו שיכינו היהודים בשבילם לחם וסוכר. אחרי שעות אחדות בא החלוץ של הכנופיה הפרטיזנית, מכפר פטרובצי, שנגפו לפני הבולשביקים קרוב לקיוב. בערב היום הזה התפרצה כל הכנופיה, עם מנהלם קלימענקא, העירה. בלילה חדרו אל המעונות של היהודים האמידים וחמסו דים.

ביום השני באו לטשערנובל קוזקים אחדים, ששלח אותם – לפי דבריהם, סטרוק להיות למגן, כביכול, על היהודים מפני כנופיות הפרטיזנים. מובן, שכנופיות הפרטיזנים עמדו בקנוניה עם סטרוק. קלימענקא רעץ את היהודים ונצל אותם; בכל יום קבל עשרה גם חמשה עשר אלף רובל קונטריבוציה. חוץ מזה נצטוו סוחרי־עורות להכין עור על סך שלש מאות זוג מגפים. והרצענים נצטוו לתפרם במשך שבוע אחד. גם נבחר מבין היהודים ועד, שישבו בבית הפקידות העירוני, בכל יום, מבקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה. על הועד היה מוטל למלאות בדיוק את דרישתם של הבנדיטים, ודרישותיהם היו כל־כך מרובות ושונות: הם דרשו לחם, חמאה, טַבאק, פפירוסים, גפרורים, חליפות בגדים, כובעים, לבנים, יי"ש, אריג, פנכאות, כפות, מזלגים, סכינים וכאלה. מלבד זה נמנה ועד הממונה לריקביזציה. חובתו של הועד היתה להכנס אל הבתים ולקחת כל מה שימצא. מלבד זה, התנפלויות קרו בכל לילה: הבנדיטים חדרו אל הבתים וגזלו כסף וחפצים.

בלילה נהרגה ביריה העלמה, רוזה בֵּילורוסקי, בת 16 שנים. הקוזק, שירה בה, נאסר. אך בו ביום שולח לחפשי.

III    🔗

בעת ההיא שב סטרוק מטשירנובל. יהודי גורנוסטיפול הגישו לו טרית עם אדריסה של ברכה, גם חלו את פניו, שיהיה למגן להם מפני הפרטיזנים, המתפרצים פעם בפעם העירה. סטרוק ענה להם, שהוא יענוש את אלה היהודים שיהיו לו למורת רוח. הנשארים, לפי שעה, יכולים לחיות בשלוה. ופקודות חדשות תכפו כל פעם בדרישות שונות: צרכי מזון, בגדים, כלי בשול וכסף. סטרוק בא בדברים עם קלימענקא לעלות על קיוב ולהפיל את שלטון המועצות. הם הוציאו הרבה כרוזים ומודעות אל תושבי המחוז, שירשמו את שמותיהם, בתור מתנדבים בגדודי הפרטיזנים של סטרוק וקלימענקא, כדי לעלות על קיוב ולשחרר את העם הפרובוסלבי ואת הכנסיה הפרובוסלבית מידי הזידים והקומוניסטים. נרשמו הרבה מתנדבים. סטרוק קרא אל הצבא את הצעירים מן 19 עד 24 שנה, ואת האופיצירים וסגני האופיצירים עד 35 שנה. מכל הכפרים והחוות נהרו הקרואים לגורנוסטַיפול.

לכלם נתנו מגפים, גם הרשו להם, להשיג את החפצים הנצרכים להם ע"י מעשה רקביזיציה בבתי היהודים.

התחילו לארגן לגיון שלישי של פרטיזנים, סטרוק מנה את עצמו לאטמן על כל הצבא של הפרטיזנים. המגיסים התחילו לדרוש נשק ולחם. כאשר בידי סטרוק לא נמצא מאומה, שבו חלק מהמגיסים לבתיהם, אך הרוב נשארו עם סטרוק, בתקותם, כי ימלאו את צרכיהם על ידי חמס וגזל היהודים. באותה שעה נתקבלו ידיעות, כי אל הכפר טולוקונה, העומד על חוף הדניפר, הגיעו שמונה ספינות מלאות חילי המועצות. סטרוק פזר את חילו בין כפרי הסביבה ובעצמו נשאר בגורנוסטיפול עם שתי רוטות מחילו ועם הכנופיה הפטרובצית. הפקודה האחרונה של סטרוק היתה: להכין במשך שני שבועות חמש מאות כדונים בעלי עוקצים חדים, את הברזל לקח בחנויות היהודים, והנפחים היהודים היו צריכים להכינם. הכידונים היו מוכנים ליום 3 מאי 1919. ביום הזה התעתד סטרוק לעזוב את גורנוסטיפול, כי שמועה שמע שחיל המועצה עלו על טשרנובל. אור ליום הזה עזב סטרוק ומארטינֶנקה את גורנוסטיפול ועברו לאיבנקובה ובגורנוסטיפול עזב את גדודו עם קרבטשענקה בראשו.

בו ביום נודע בעיר, כי גם הגדוד חושב לעזוב את העיר. אך לפני עזבם אותה נכנסו ראשי הפרטיזנים לישיבה חשאית, וטכסו עצה, איך להתנהג עם היהודים. היו כאלה אשר חוו את דעתם, כי צריכים להרוג ולהשמיד את כל היהודים. הנשארים – הסתפקו רק בחמס. נמנו וגמרו להרשות להכנופיה לעשות במשך שש שעות ביהודים כטוב בעיניהם. בשעה העשירית בבקר התפזרה כל הכנופיה בעירה, התחילו לשדוד את המעונות ולהכות את היהודים. הפרעות ערכו עד השעה החמשית בערב. הבריונים רצו ברחובות כחיות פראות, הכו מכות רצח את כל היהודים, שנפלו בידיהם, אלצו אותם לחלץ את מגפיהם מעל רגליהם. הפשיטו מעליהם את אדרותיהם, את מעיליהם, אפילו את המכנסים, והשאירו אותם ערומים, רק בחלוקיהם שעל בשרם.

גם אל תוך המעונות התפרצו, גזלו וחמסו מה שיכלו לקחת, ואת השאר שברו, נפצו והחרימו. אך הם לא הסתפקו רק בגזל ופרעות. היו גם הרוגים: הבנדיטים דרשו מיצחק סלוצקי שני אלפים רובל. כאשר לא נמצא בידו סך כזה, סחבוהו אל הרחוב, הכו אותו מכות רצח ודקרוהו בכידונים. אחר־כך הוציאוהו אל מחוץ לעיר, אל הבצה ושם גמרו את מיתתו. הקרבן השני היה לוי יצחק בן שלמה שפירא, אשר שב זה שלשה שבועות משבי. אל מעונו פרצו פורעים, התחילו שודדים ודורשים כסף. כאשר לא מלא את דרישתם לקחוהו והובילוהו אל השטב. בדרך הכו אותו מכות אכזריות, אחר־בך הוציאוהו אל הבצה ושם הרגוהו.

בשעה החמישית בערב, נפלה אימה גדולה על הסיקריקים והתחילו נמלטים בדרך העולה לאיבנקובה. במשך שעות אחדות נתרוקנה מהם העירה, ולא נשאר אף אחד. ביום השני, 4 מאי, עברו דרך העירה שני פרשים. הם עשו נסיון לקבל עשרת אלפים קונטריבוציה, אך נסיונם לא הצליח, ועזבו את העיר לעומת שבאו.

ביום 6 מאי נכנסה לגורנוסטיפול פלוגה של צבא המועצות, וביום 8 מאי נכנס הלגיון הקומוני הראשון הקיובי. נתפשו ששה חילים סטרוקובים ונהרגו ביריה ואחר ימים מועטים שב הלגיון חזרה לקיוב ובגורנוסטיפול עזב לשמירה את הרוטה המקובצת השלישית. ביום 20 מאי עברה הרוטה לפעטשקי, אל הספינה, והעירה נשארה בלי שמירה. הפחד גבר מאד, וכמעט יותר ממחצה התושבים היהודים עזבו גם הם את העיר ועברו, ביחד עם חיילי המועצה לפעטשקי, לטשערנובל, או לעבר השני של הדניפר.

ביום 22 מאי נכנס העירה גדוד חייילים של הלגיון הטשירניגובי, ורק אז פג פחדם של היהודים. גם הפלטים התחילו שבים מגלותם. אחר־כך שבה בטשירנובל הרוטה השלישית וגדוד הטשירניגובי עבר לקיוב.

נמסר על ידי ראשי הקהלה הגורנוסטיפולית

(חותמים).

 

גורקי (הורקי, מושבה פוסדי פלך מינסק).    🔗

החילים הפולנים התחילו לעבור דרך גורקי בלילה, אור ליום 10 יולי. עברו פלוגות מאחדות. לא התעכבו הרבה בהמושבה. תיכף בבואם התחילו שודדים את בתי היהודים: הם בזזו חפצים יקרי ערך וצרכי אכל. מסע החילים דרך המושבה, ארך עד 13 יולי 1919. בהאחוזה גורקי, המשתרעת במרחק וירסטה ומחצה מהמושבה, נאנסה נערה בת י"ד שנה. התהוללו בה יותר מעשרה חילים. בהמושבה התפרצו החילים אל מעונה של המילדת אלקסנדרה שוואנסקובה; הם הוציאו מן הבית את אביה ושאר האנשים, שנמצאו בבית, וחפצו לענותה, אך היא נמלטה מידם, לפי שמספרים נאנסו אז נשים אחדות. בכפר גורקי, בביתו של הטוחן שנאנסה בתו הילדה בת ארבע עשרה שנה, חפצו החילים לענות גם את אשתו צביה, אֵם לחמשה ילדים, אך ילדיה הקיפו את אמן והרימו קול צעקה. החילים עזבו את הבית.

אור ליום 11 יולי התפרצו אל ביתו שני חילים. בבית נמצאה אז אתי גם אחותי ועוד איזו אנשים. חיל אחד סחבני אל הפרוזדור. כנן את האקדח מול פני וחפץ לענותי. החיל השני עמד בפתח ולא נתן לשום איש להכנס. תוי הפנים של החיל, שעמד על הפתח, היו יותר אנושיים. אני ואחותי העתרנו עליו את בקשתנו, לעזוב אותנו לנפשנו. אחותי מסרה לו אלף רובל בשטרי ניקולאי ושתי מאות מרק פולנים. החילים קבלו את הכסף והלכו להם. כאשר החילים עזבו את הבית, יצאתי גם אני ואחותי עם מכרינו אל השדה והסתתרנו בין השפון, שם נשארנו עד הבקר. באותו זמן שבו החילים, שברו את הדלת, חדרו אל המטמורה ובזזו שם את כל חפצינו. גם לפני זה גזלו ממני מלתחה עם חפצים, גם את הטיֵֵטוסקופ והטירמומטר. כפי שספרו, שלחו הפולנים את הכפרים פרוזנה, פודערסיה וזאלוזני באש. יש שם גם הרוגים. אומרים, כי בדרוזנה נהרגו מאה ושלשה אנשים.

בשעה שהתפרצו אל ביתי החילים שחפצו לענותני, שאלתי אותם: “במה חטאתי נגדכם, שחפצים אתם לעשות לי רעה גדולה כזו?” וקבלתי תשובה, שבהלגיון שלהם נמצאו שני רופאים יהודים שהרעילו את החילים: ולכן חפצים הם להתנקם בי, כי גם אני הנני רופאה ויהודיה.

(ד"ר ל. י. פערלינה).

 

גושיבה (פלך וואלין, מחוז אברוטש)    🔗

סוף דצמבר 1918, נכנסה העירה סיעה של קוזקים פטלוריים, להתנקם בהיהודים, דָרֵי גושיבה. כל היהודים הספיקו לברח. נשאר שם רק מלמד אחד זקן וחרש.

הקוזקים לקחו אתם את המלמד. בדרך פגשו גם את השוחט של העירה, ששב אל ביתו וסחבוהו אתם. את המלמד והשוחט, שניהם ישישים, תלו הקוזקים על תליה גבוה. את האחד קשרו ברצועה ואת השני בחוטים של התלגרף. כפי שמסרו האכרים שנמצאו באותו מעמד, נתקה כמה פעמים הרצועה, שאסרו בה את השוחט, והוא נפל ארצה. אך הרוצחים הרימוהו כל פעם וחדשו את התליה. אחר כך הורידו את הנצלבים ותלו אותם על עץ נמוך ואל העץ הדביקו פתקא:

“כל מי שיוריד את הנצלבים, יחיה לא יותר מעשרה רגעים!”

האכרים לא הרשו להיהודים להביא את הנרצחים לקבורה. רק כאשר התחיל הרקבון ונתעפש האויר, מסרו את ההרוגים בידי היהודים לקברם בעירה הקרובה.

 

גייסין (הייסין, פלך פודוילה).    🔗

I    🔗

ביום 12 מאי 1919, כבש וואלינעץ את גייסין. שני ימים טרם שנכבשה העיר, הודיע הקומיסר פטרוני, שוואלינעץ דבר אתו על ידי הטילפון ואמר לו, שהוא איננו מתנגד לממשלת המועצה, אך כל חפצו הוא להתנקם בהיהודים. הרב"קום הציע, כאשר נמצאים בעיר רק פלוגה של חמשים חילים ונשק יש למכביר, כי יזדינו גם התושבים וביחד עם הצבא יצאו למלחמה על וואלינעץ והכנופיה שלו. מובן, שבעלי הבתים הבאים בימים הבינו, שקמץ קטן של יהודים, שאינם למודי מלחמה, לא יוכלו עמוד לפני מחנה גדול של פרטיזנים, שנמצאים ביניהם מספר גדול חילים שעבדו בצבא הפטלוריים. אך הצעירים קבלו את ההצעה בנפש חפצה. בערב, אור ליום שבו התפרץ וואלינעץ לגייסין, התאספו איזה עשרות פועלים וזאטוטי היהודים. הועד הריבולוציאני חלק להם נשק ובראשם העמיד את המילציונרים והחילים האדומים ועליהם הקומיסרים וחברי הועד. את העיר הקיפו בשלשלת של מגינים וחכו לבואם של הפרטיזנים.

וואלינעץ עם הכנופיה שלו קרב אל העיר לפנות בקר והתחיל להרעים ביריות על העיר. בשעה השביעית בבקר תתחילו נוהרים המונים־המונים אכרים מכפרי הסביבה, מזוינים בגרזנים, קלשונים וחרמשים, גם ברובים ואקדחים. הרב"קום והעומדים בראש ההפגנה ברחו. כשראו גיסי ההגנה, שנשארו בלי מנהיגים, התפזרו גם הם. 

אז התפרצו הפרטיזנים העירה והשחיטה החלה. כל מי שמצאו ברחוב הגירו לטבח. נהרגו ונשחטו ערך חמש מאות איש. הסיקרים לא הרבו לחמוס. הם היו צמאים רק לדם. ובכל זאת היו מקרים, שאחדים פדו את נפשותיהם בכסף. היו גם הרבה מעשי אונס, ואחר מעשה האונס – ענוים קשים, כריתת השדים ועוד כאלה.

הקרבנות הראשונים היו בני וויינשטיין, בנו לייביש ובתו העני, צעירים בני עשרים, עשרים ושתים שנה. כשהתפרצו הפרטיזנים העירה עמד וויינשטיין הצעיר בחוץ ולא חפץ להתחבא, כי נמצא בידו מכתב הגנה מוואלינעץ. הם היו מכרים עוד מכבר, כאשר עבד וואלינעץ בגייסין בתור פקיד המליציה, אחר כך כשנעשה לאטמן של הפרטיזנים, זכר את מכרו וויינשטיין ושלח לו מכתב הגנה. כשקרבו הסיקרים אל וויינשטיין שלח ידו אל כיסו להוציא את המכתב. הסיקרים חשבו שחפץ להוציא אקדח והקדימו והרגוהו. לקול היריה יצאה גם אחותו וגם אותה הרגו ביריה. הם היו יחידים לאבותיהם, יפים להלל וחביבים לבריות.

הטבח ארך עד השעה השלישית אחר צהרים. הוּעל לגרדום גם המורה נאסינובריטש, עסקן צבורי. ואף כי היה קרוב לרשות של המועצה, בכל זאת שחררו וואלינעץ, כי הוא היה חביב מאד בעיני האוקרינים. הרבה נוצרים הסתירו יהודים בבתיהם בשכר. מהאינטלגנטים, אלה שנחשבו לאוהבי ישראל, לא חפצו לקבל יהודים לבתיהם. וחבר הדוּמה סאלי, שנחשב לשונאי היהודים, החביא יהודים בביתו. וכדי שלא יפול עליו שום חשד, הלך ביחד עם הסיקרים מזוין ברובהו.

נהרגו נם רבים מאלה, שחשו להם מפלט בשדות וביערות.

בשעה השלישית אחר צהרים נתן צו לאסוף את כל הגברים אל התיאטרון העירוני. נאספו שם כאלפים איש. בשעה שסחבו הסיקרים את הקרבנות אל התיאטרון, הכו אותם מכות רצח, הריקו את כיסיהם ופשטו מעליהם את בגדיהם. רננו בעיר, שחפצו לשלח את התיאטרון באש ביחד עם היהודים. אך הודות להשתדלותם של יושב ראש של הדומה, הכהן ניקולי בורעצקי, הד"ר אודזשיכובסקי ועוד אחדים מנכבדי הנוצרים, שחרר וואלינעץ את היהודים הנאסרים.

לעת ערב נתן צו, שהיהודים יביאו לקבורה את ההרוגים.

נהרגה האלמנה סוני נורודינסקי עם ארבעה ילדים. בביתה נמצאו שני רובים, כי שני בניה שרתו במיליציה.

בשעת הקבורה, התקלסו הסיקרים בהמקברים, הכו אותם ופצעום. אחדים מתו מפצעיהם.

להעלמה ראבינוביטש כרתו את שדיה.

וואלינעץ נולד בכפר קיסליאק. היה מורה לעם, אחר כך ראש המיליציה בגייסין.

(נחמן סיגאל מפליטי גייסין).

II    🔗

באותו זמן שכבש וואלינעץ את גייסין, נכבשה גם אומן על ידי גיסותיו של קלימענקא. צעירים אחדים, שברחו מאומן מפני חרב היונה, נפלו בידי הפרטיזנים בגייסין. וואלינעץ גזר עליהם, שיקָברו חיים ושהם בעצמם יכרו להם קברים.

אחד מאלה היה הסטודנט לערנער. יליד טעפליק.

בשעה שעמד וכרה לו את קברו עבר וואלינעץ ושאלו: 

– לאיזו מפלגה אתה מתיחס?

– הנני ציוני.

אמר וואלינעץ: Але це добре жидивски партия

אחר כך שאלהו אם יודע הוא את השפה האוקרינית, לערנער ענה שיודע. וואלינעץ צוה עליו לדקלם לו איזה שיר. לערנער דקלם שיר משירי טשעווטשענקא. אז שלח אותו וואלינעץ לחפשי.

(נמסר על ידי הסטודנט לערנער).

III    🔗

בהתחלת אוקטובר באו הדיניקיים. פרעות מסודרות לא היו אך התנפלויות בודדות.

סוף פיברואר 1919, שבו חיל המועצה. לראש הועד הפועל נמנה גם הפעם פטרוני, מי שהיה ראש גם אשתקד.

במאי 1920 התפרץ העירה טיטיוניק. אז פרצה מלחמה בינו ובין החיל האדום. מהכנופיה של טיטיוניק נהרג שר מאה וחיל אחד. בלילה עזבו חיל המועצה את העיר. כשנכנס טיטיוניק, יצאו הנוצרים והיהודים לקראתו בלחם ומלח. טיטיוניק לא רצה לקבל את הדילגציה של היהודים. אך הנוצרים המקומיים חלו את פניו. הבטיח שפרעות לא יעשו. היו רק התנפלויות.

אחר זמן־מה בא וואלינעץ עוד הפעם, קבל קונטריבוציה ולקח אתו ג' בני תערובות.

(נ. סיגאל).

 

גירמאַנובקה (פלך קיוב).    🔗

I    🔗

העירה גירמאנובקה נמצאת במרחק חמשים ווירסטאות מקיוב. בסוף אוגוסט 1919 התפרצה אל העירה כנופיה של סיקרים תחת הנהגתו של האטמן דיאקוב. תיכף בבואו אסף את האכרים ודרש לפניהם, שצריכים להשמיד את היהודים. אחר כך פנה אל זאטוטי האכרים והציע לפניהם:

– הבה, נעשה טיול בעירה!

תיכף התפשטו האכרים ביחד עם החוליגנים המקומיים ברחובות העיר, התפרצו אל תוך הבתים וכל מי שמצאו רצחו נפש. גם נשים, טף ויונקי שדים. הם אנסו הרבה נשים ואחר כך הרגו אותן. הרבה נהרגו על ידי כריתת הראש.

אותו “הטיול” ארך ארבעה ימים.

האכרים המקומיים לא יכלו לראות את הרציחות ושפיכות הדמים. אחדים הסתירו בבתיהם יהודים. אך הסיקרים אימו עליהם שיתנקמו בהם, אם ימצאו בבתיהם יהודים, והיו מוכרחים לגרש את היהודים הנחבאים.

אחרי דיאקוב בא גדוד מתנדבים והרציחות וההריגות נמשכו.

היהודים, שנצולו ממות, חפצו לעזוב את העירה. אך הדיניקיים לא נתנו להם לברוח. אכרים אחדים נענשו, כי החביאו יהודים בבתיהם. החילים סבבו בבתי היהודים, עקרו את קרשי הרצפה, הרסו את הקירות ואת התנורים וחפשו כסף ותכשיטים. מספר ההרוגים יותר מארבע מאות נפש.

היהודים האמללים נמלטו אל המערות. התחבאו בגנים ובשדות, תעו כצללים חיים בסביבות העירה, רעבים וצמאים. אך גם שם השיגה אותם יד הרוצחים.

הנה קטע מ“בת קול הקיובית”.

“כפי שמודיעים אכרי גירמאנובקה, נשמדו כל היהודים גרי העירה. אלה שנמלטו נפלו בדרך בידי גדוד סיקרים והרגו אותם. בעיר נשאר רק ילד אחד, שאכר לקָחו לביתו”.

II    🔗

על דבר המאורעות בגירמאנובקה לא אוכל להודיע בפרטות, כי ימים אחדים לפני הטבח, נסעתי לקיוב בשביל ענין נחוץ, ולא היה בידי לחזור, כי הסכנה היתה גדולה בדרך. בני־ביתי נשארו בגירמאנובקה ובעת הפרעות נמלטו לבית נכרי, רק בני, בנציון, נער בן שתים עשרה שנה, שהיה חולה, נשאר בבית. אחרי שעות אחדות שלחו בני־ביתי נכרית אחת להביא את הנער לביתה, בשכר ממון הרבה שהבטיחו לה. אך הנכרית כבר מצאה את הנער מת. הרוצחים חתכו את שתי ידיו. מאז לא הייתי בגירמאנובקה, כי נחרבה העיר מאין יושב בה מאחב"י. ורק על פי זכרונותי ושל בני־ביתי ארשום איזו פרטים.

בגירמאנובקה נמצאו כשלוש מאות משפחות מאחב"י. אך בשעת הטבח נמצאו בה לא יותר משתי מאות משפחות, כי גירמאנובקה עומדת על אם הדרך ובמשך הקיץ שלפני השחיטה, תכפו לבוא לתוכה כמה כנופיות של שודדים ורוצחים. הללו באו על עסקי ממון והללו באו על עסקי נפשות ומי שהיתה היכלת בידו עבר לקיוב או לערי־השדה.

יחם האכרים המקומיים אל היהודים היה כמעט טוב, אך אחר כך, לרגלי התעמולות השונות, התחילו מראים פנים זועפות להיהודים. גם נמצאה בעירה חבורה של צעירים בריונים, שבמשך כל הקיץ חדרו בלילות לבתי היהודים עם מסוות על פניהם ושדדו וחמסו. אני בעצמי, בתור רב העירה, קבלתי כמה פעמים מכתבים מהבריונים בדרישות להניח במקומות ידועים סכומי בסף, ובאיומים, שאם לא אמלא את דרישותיהם יהרגו אותי וגם את כל ראשי העיר. ובאין ברירה עשינו את רצונם.

הטבח הגדול ערך בגירמאנובקה ריש־בריוני דיאקוב, עם הכנופיה שלו, ביום א' דר"ח אלול.

הרוצחים התחוללו בעירה כפראים גמורים, באכזריות שאין כמוה, ספרי תורה קרעו בחמתם ופזרו אותם ברחובות.

הירש ראזינפעלד, שמש של בית־המדרש החדש, נהרג הוא ואשתו ושני בנותיו ונכדו היונק במיתות משונות. מבית־המדרש עד מעונו של השמש, מהלך אלף וארבע רגל, היו מפוזרים ספרי תורה מלוכלכים בדם והיו מדרס לכל עובר. הכומר המקומי קבץ את הספרים והכניסם לארון־הקדש, אך האכרים הוציאו אותם ועשו מהם כברות ושאר תשמישי בית.

מנחם מנדיל באליאסני, שמש דבית המדרש הגדול, יצאה נשמתו ב“אחד” – קול צעקתו “שמע ישראל” נשמע בכל העיר. מספרים, שגם הנכרים בכו לקול צעקתו, אך הרוצחים לא ידעו רחם.

נהרגו לא רק אלה, שנמצאו בעיר, אלא גם הרוב מהנמלטים שנמלטו אל הכפרים הסמוכים, גם שם הדביקתם חרב הפרטיזנים. הרבה נשמדו בדרכם לקיוב. בני־ביתי ספרו לי, כאשר לא היתה עוד אפשרות להסתתר בבתי האכרים, עזבו את העיר לילה והלכו ברגל לקיוב, סיעה של עשר נפשות, אנשים נשים וילדים, ואחריהם הלכה שורה של ארבעים איש, וכמעט כולם נהרגו בדרך. נִצלו אולי כעשרה איש. ההרוגים התגלגלו ברחובות, בדרכים ובשדות מאין קובר. רק כאשר בהגופות התחיל שולט רקבון והנכרים חששו שלא תפרוץ מנפה, קמו ואספו את ההרוגים וקברו את כלם בקבר כללי.

מספר הקרבנות משערים לערך שתי מאות נפש. אך בידי עלה לערוך רשימה רק של שמונים ותשעה קרבנות, כי לא אוכל לגמור ולדעת את כל ההרוגים.

הדיניקיים גמרו את חרבנה של העירה, כל מי שנפל בידיהם הרגו בלי חמלה. כמעט לא נשאר נפש חיה בעיר. חפשו במסתרים, הוציאו את המתחבאים והרגו אותם, גם ארבו על הדרכים והגירו לחרב את הבורחים.

אחרי שנתרוקנה העיר מהיהודים הרסו ושברו את בתי המדרשות, גם את בתי היהודים, והובילו את העצים לבתיהם בעצם היום, ולא ידעו בושת.

עתה העיר חרבה. אין בה יהודים. רק זה כשנה חזרו כשמונה משפחות, שא¬אפשר היה להם להתפרנס בקיוב, וישיבתם היא רק ישיבת עראי ולא קבע.

(יצחק אייזיק הכהן וואלפמאן הרב דפאסטוב ולפנים רב בגירמנובקה)

יום ד', שמיני, תרפ"ז, פאסטוב.

 

גלוסק (פלך מינסק).    🔗

ביום 8 יולי, 1920, עבר דרך גלוסק הלגיון השלשים ושבעה של חיל הפולנים. הלגיונרים בעברם לא בזזו ולא חמסו. אך סיעות אחדות של חיל המאסף, שפגרו בדרך, בבואם העירה התפרצו לבתי היהודים ושדדו דים, גם סוסים אחדים גזלו והרסו את בית הקפלֵטַיה. את היהודים, שפגשו ברחוב, הכו מכות רצח.

בלילה, אור ליום 9 יולי, נכנס העירה בטליון רגלי של הלגיון הראשון הפוזנאי, מהקומנדה של התותחים, גם בַטֵירֶיה של ארטילריה; הם תקעו את אהליהם במרכז העיר, בשוק בין החנויות, ותיכף התפרצו אל הבתים, שברו את הדלתות ועשקו את המעונות ואת היהודים שמצאו הכו מכות מרדות. כל הלילה הקיפה הצעקה את כל העיר, הפרעות והחמס לא פסקו גם כל היום 9 יולי. סיעות־סיעות של חמשה או ששה חילים עברו מבית לבית עם מקלות בידיהם. שברו את הארונות והארגזים, עשקו כסף, תכשיטים, בגדים וכלי בית. וכל זאת נעשה לעיני האופיצירים, הזנדרמים והמיליציה שלהם.

ובעת ההיא פתחו הארטלריסטים, שֶחָנו על פני השוק, את החנויות, הריקו מתוכן את הסחורות. כמה שיכלו טענו על עגלות ואת השאר מכרו להנוצרים המקומיים.

ביזת החנויות ארכה כל היום. בערב גרשו מן השוק במקלות את ההמון והילדים הנאספים, גם הרחיקו משם את העגלות והתותחים והציתו אש בחנויות. במשך שעה אחת עלו שמונים וחמש חנויות על המוקד. מעבר השני עמד גדוד רגלי בשורה והביט בקרת־רוח על התבערה. אחר חצי שעה עזבו את העיר.

החנויות נשארו בלהבה. החילים עמדו סיעות־סיעות וגרשו את אלה שנגשו לכבות את השרפה. גם עכבו את החביות המלאות מים שהובאו. בעת ההיא חנו לא רחוק מהעיר חלקים של הלגיון ארבעים וארבעה של הפוזנאי. בערב התחילו רבים מהם, רגלי וארטילריה, להכנס אל העיר. תושבי גלוסק לעולם לא ישכחו את הלילה, אור לי"א יולי.

ביום השבת, 10 יולי, נכנסה העירה הקומנדה הטליפונית של הלגיון הפוזנאי הארבעים וארבעה. עליהם היתה מוטלת העבודה לקצץ את חוטי הטלפון והטלגרף. בערב התחילו לחטוף יהודים ולמשכם לעבודה. הוציאו מתוך הבתים את כל מי שמצאו, גם נשים וזקנים, כי כמעט כל הבתים היו ריקים מיושביהם, הרבה יהודים עזבו את בתיהם הפקר וברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם, כדי להנצל מחבלי ענויים ומלקות. חילים אחרים הלכו מבית לבית, ואם מצאו בהם יהודים דרשו כסף, בהראותם על החנויות שהציתו באש.

אלה היהודים שנשלחו אל העבודה, נצטוו לקחת עמהם קרדֻמות ומַשוֹרִים. אחר כך אספו את כלם לבית אחד ועכבו אותם שם עד חצות הלילה. אז שלחו אותם החוצה וחלקו אותם לסיעות (סֶקציות). בכל סיעה ארבעה אנשים, ושלחו אותם לקצץ את העמודים של הטלפון והטלגרף.

המשגיחים על הסקציות מצאו לחובה לזרז את העובדים בהכאות. הכו את כל העובדים, גם את הזקנים והחלשים. הכו בשרשרות של דישה, במקלות, ברצועות, בגזרי עצים ובנצבי הרובים על הגב ועל כל הגוף. המשגיחים הכריחו את העובדים לזחול תחת העמודים הגזורים, הנוטים לנפול, ותחת פלסאות של זיקי האלקטריה. האמללים הסתבכו בין החוטים. עוד לא הספיקו להפיל עמוד אחד והנוגשים אצים בהם, למהר את מעשיהם ולהפיל את השני, גם את השלישי, ואצים בהם בהכאות ובפלסאות, ואינם נותנים להם אפילו לנוח רגע ולשאוף רוח.

האנחות והיללות של המוכים, הצעקות והגדופים של הנוגשים מלאו את האויר, בשעה הרביעית בבקר נגמרה העבודה. אך את העובדים לא נתנו לשוב לביתם. העמידו את כלם בשורה והמשגיח הראשי מנה את כלם על ידי הכאות במגלב על ראשיהם ורגליהם וגרש אותם העירה. צוה עליהם ללכת רגל ישרה ובקומה זקופה כחילים. הזקנים שלא יכלו לפסוע ברגל ישרה, או הלכו כפופים, הכו במקלות ובנצבי הרובים. בדרך נצטוו כלם להשתטח על הקרקע וכל אחד לקה מכות חדרי בטן. הפולנים צוו על היהודים לחפור בורות ואחר כך לסתמם. גם צוו עליהם לנגן, אף כי היו עיפים ונהלאים. והאמללים האלה היו מוכרחים לנגן ולהוציא מגרונם איזו שברי קולות צרודים ומעורבים בדמעות. אלה שלא נגנו הֻכו מכות מרדות.

החילים לא הובילו את היהודים ישר לבתיהם, אלא הוגו אותם מן הדרך והעמידו אותם בשדה. בעת ההיא עברו בדרך גדודים אחדים מחיל הפולנים. תקותם של היהודים כי מי־שהוא מהאופיצירים ירחם עליהם וישלחם לבתיהם – נשארה מעל, החילים העוברים לא פנו אליהם. קפיטן אחד הכה אשה אחת על ראשה, על שנועזה לפנות אליו בבקשה. אלה מהחילים העוברים שמצאו עִנין בהיהודים, עשו זאת במחשבה תחלה כדי לגזול מהם את כספם, לפשוט מהם את בגדיהם ואת מגפיהם. לבסוף דרשו מהם כופר פדיון נפשותיהם ואימו עליהם לקחת אותם בשביה, אם לא ימציאו להם את הסכום הדרוש. היהודים הכרחו לשלח שני אנשים העירה להביא כסף, פדיון נפשותיהם, ורק אז הרפו מהם.

(חבר הדלגציה רייכמאן. עדי ראיה: מאיר שווארצמאן, מ. זאיאנטשיק, מ. מארינוב).

 

גַנביטשי (כפר, מחוז בוריסוב, שלך מינסק).    🔗

בגַנביטש גרו שש משפחות יהודים. בחדש אויגוסט, 1919, כבשו הפולנים את הכפר. תיכף בהכנסם התחילו לחמוס את הבתים ולענות את היהודים. אל מעוננו התפרצו שנים עשר פרשים, התחילו מכים אותנו, את כל חפצינו ורכושנו טענו על עגלות, אחר כך סחבו אתם את אבא עם אחי ועוד יהודי אחד. על השאלה: “אנה הם מובילים את היהודים?” ענו: “הכדור יהיה להם למורה דרך”.

בעברם לפני ביתו של הכומר הקטולי, יצאה אחותו והתחילה מתחננת אל החילים הפולנים שישחררו את היהודים. הפולנים מלאו את בקשתה. אך לפני שלחם את היהודים לחופש הכו אותם מכות חדרי בטן.

פעם אחת בלילה פרצו הלגיונרים הפולנים לנאות דשא של היהודי יהושע בוֹרָה וצוו שיכינו להם אֹכל. אחרי אכלם ואחרי שתותם הוציא אחד מהלגיונרים חבל עב מכיסו והתחיל מכה את בעל־הבית (הוא חלה אחר כך זמן רב). בני ביתו הרימו קול צעקה, הציעו להפולנים, שיקחו את כל הכסף שנמצא בבית, רק להרפות מבעל הבית. הפולנים שדדו את כל הכסף, התכשיטים והחפצים יקרי־הערך, ורק אז עזבו את היהודי לנפשו ופסקו מלהכותו.

לפני עזבם את הכפר, התפרצו שוב לבתי היהודים, שסו את יתר הפלטה, שברו את החלונות, גם את הדלתות והמסגרות וכל מה שלא יכלו לקחת עמהם החרימו.

(שמואל קופילעוויטש, בן 25 שנה).

 

גראנוב (מחוז הייסין, פלך פודוליה).    🔗

בגראנוב נמצאו כמאה וחמשים נפשות. בסוף פעברואר 1919 התנפלו הפטלוריים על העירה, שדדו את הבתים והחנויות, אחר כך שלחו את העירה באש והרגו חמשה יהודים. חיל המועצה עזבו את העיר, לקחו אתם את היהודים. נשארו בעיר רק מתי מעט. אחר כך שבו. כאשר התפרץ וואלינעץ עם הכנופיה שלו לגראנוב, הרג שם שלשים נפש

(טויבה ברויטמאן).

 

גרוֹסוּלוֹבה (מחוז טירספול, פלך אודיסה).    🔗

ביום 4 פעברואר, 1919, התפרץ אל גרוסולובה האַטמן פוֹפוֹב עם הכנופיה שלו. כפי שרננו בעיר, היתה קנוניה בינו ובין ראש המיליציה ומי שהיה ראש האיספולקום של הווֹלוסט. הסיקרים התחוללו בעיר במשך של שני ימים. תיכף בהיכנסם העירה התחילו להריק את החנויות והמחסנים, הוציאו מהם כל מיני מכולת, מנופקטורה ושאר סחורות וטענו על עגלות. אחר כך דרשו מיליון רובל קונטריבוציה. אחר משא־ומתן ארוך עם ראשי הקהלה, המעיטו את הסכום עד מאה וחמשים אלף רובל. כאשר מסרו להם את הכסף, באו החוליגנים המקומיים מהפרוָר מעסטשאַנקה ודרשו גם הם את חלקם בקונטריבוציה. בתחלה פרצה תגרה בין החוליגנים המקומיים והכנופיה של פופוב ואחד מהכנופיה נהרג. אך אחר כך עשו שלום ביניהם וביחד התנפלו על היהודים. הם הקיפו את העיר מכל עבריה והתחילו יורים מהרובים, אחר כך התפרצו אל הבתים, סחבו את היהודים החוצה והרגו אותם באכזריות נוראה. ואת הבתים, אחרי שהוריקו אותם, שרפו באש. בין ההרוגים היו: בעל ההפטק ווילדערמאן, ח. גורוכובסקי, אווערבאך ומ. וואלודרסקי. סך הכל נהרגו עשרים ושנים יהודים. גם חמשה נוצרים נהרגו. הנשארים הספיקו לברוח. בעירה נשארו רק הרוצחים והנרצחים, שהתגוללו ברחובות וקובר אין להם.

לפני חג הפסח, 1919, התנפל על העירה קוֹזוֹביץ וסעיתו מתלמידי פטלורי; הם שסו את יתר הפלטה, אנסו נשים, עברו מבית לבית וכל מי שמצאו – הרגו. נהרגו אז כעשרים איש.

לפני חג השבועות נכנס העירה קוזקוב וגדודו וגם הם רצחו כעשרים איש.

(יהושע זליגער, בן 30 שנים).

 

גריגוריופול (מחוז טירספול, פלך אודיסה).    🔗

I    🔗

צבא הדיניקיים נכנס לעירנו בפעם הראשונה, ביום 30 יאנואר, 1920. הפלוגה הראשונה נכנסה העירה בדגל אדום ובצעקה: “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!”. אלה עסקו רק בביזה. התפשטו סיעות־סיעות ברחובות, התפרצו אל בתי היהודים, בזזו וחמסו כסף, תכשיטים וחפצים. גם האכרים המקומיים נלוו אליהם ושדדו את אשר השאירו הדיניקיים. גם האינטליגנטים בני המאה השחורה והארמינים השתתפו בפרעות. הארמינים חברו גם את הרשימה של היהודים האמידים והיו להדיניקיים למורה דרך. המתנדבים הגנו על הבתים שהתאכסנו בהם ולא נתנו לבזזם.

אלה עזבו את העיר, וביום 12 פעברואר נכנסה פלוגה אחרת. היהודים חשבו שגם אלה יגנו על הבתים שיתארחו בהם, והתחילו לחזר אחרי החילים להכניסם לבתיהם. אך “האורחים” הללו כבר לא הבדילו בין הבתים שהתאכסנו בהם ובין שאר הבתים. הם חמסו את כל הבתים וגם מהעוברים ושבים פשטו את הבגדים.

ביום 13 פעברואר, 1919, נכנסה הדיביזיה הפראית. הפראים הללו התנפלו על היהודים, הכו אותם מכות רצח, ענו אותם בכל מיני ענוים, קצצו את האצבעות של הידים והרגלים, אנסו צעירות וזקנות ואחר כך ענו אותן בענוים נוראים והתהוללו בהן. הם אמנם לא הרבו לרצח, אך ההתקלסות בקרבנות, הענוים והאכזריות הנוראות היו הרבה יותר מרים ונוראים מהמות. עד עתה עודם חיים הקרבנות האמללים, שיצאו מידי הרוצחים הפראים מקורטטים, עורים בעינים מדוקרות, בעלי מומים שרגליהם וידיהם שבורות ומעוקמות. כל אלה עדים חיים הם על “מעשי תקפם וגבורתם”, שנצחו נשים זקנות וצעירות. זקן אחד, בן ס"ה שנה, כָרָר, תלו אותו הרוצחים על עץ, ואחר כך, כשראו, שהוא קרוב למיתה, הורידוהו מן התליה והכו אותו בסיפים.

הקרובים, שחפצו להגן על נשותיהם ובנותיהם, הכו מכות רצח, תלשו בזקניהם או הדליקו את השערות בגפרורים. העלמות שהתקוממו למעניהן, נאנסו בעל־כרחן, ואחר כך התענו בכל מיני ענוים. אחדים מתו תחת ידי מעניהם.

גם הקור והשלג היו להם לאמצעים, לענות על ידם את קרבנותיהם. כך פשטו מהיהודים את מלבושיהם, הציגו אותם ערומים וגלגלו אותם בשלג. שנים מתו בסבת הצנה, שאחזה אותם על ידי הגלגול בשלג, בלילה שלחו בתים אחדים וחנויות באש.

כדי לגלות את המקומות, ששם הסתירו היהודים את כספם ותכשיטיהם, תפשו הרוצחים משפחות שלמות וענו אותן: תלו את הנשים והילדים, חנקו אותם מעט־מעט ואלצו אותם לגלות להם את המחבואים. גם באש נדונו עם היהודים. ערכו מדורות וצלו מעט־מעט את היהודים.

באותה עת שהפורעים היו טרודים ביהודים, נתקבלה ידיעה מטירספול שחיל המתנדבים גורשו משם. אז עזבה גם הדיביזיה הפורעת את היהודים וברחו על נפשם. אך היהודים לא האמינו, שבא הקץ לצרותיהם. כל יום 14 פברואר עבר עליהם במורא ובפחד. איש לא העיז לעזוב את מחבואו ולצאת החוצה, כדי להודע אם קרוביו ומיודעיו עודם חיים. בפחד היהודים השתמשו החולגנים המקומיים ובזזו את יתר הפלטה. מן מאה ושבעים וחמש משפחות יהודים, רק עשרים וחמש לא נזוקו. מאה וחמשים בעלי משפחות נשארו ערומים ויחפים ובלי שום אמצעים לפרנס את בני־ביתם. נהרגו חמש עשרה נפש.

ביום 15 פיברואר נכנס החיל האדום והסדר בעיר הוקם. (חיים גרינברג; י. שמוליוויטש).

II    🔗

בתו היחידה של מיכל באקמאן, פרודל, בת י"ט שנה, היתה יפת תואר מאד. כאשר החילים התפרצו אל הבית, הספיקו הוריה לברח, נשארה רק העלמה בבית. החילים חפצו לענותה, אך היא נמלטה מידם וברחה. הם דלקו אחריה, פעמים אחדות הצליח לה להמלט מידיהם. בפעם האחרונה הסתתרה במרתף. הרוצחים הדביקוה. אך היא התקוממה להם ונלחמה עמהם בכל כחותיה. אז התלקחה חמת הסיקרים והכו אותה מכות רצח, עד כי מתה תחת ידיהם, אך את כבודה הצילה.

III    🔗

ביום 12 פיברואר, 1919, נכנסו אל עירנו הדיניקיים. חילים אחדים בעברם לפני ביתי התחילו לדפוק בשער בחזקה ובצעקות. אני ברחתי. בבית נשארו אשתי, שתי בנותי ובני הקטן. כאשר נכנסו המתנדבים דרשו, שיכינו בשבילם תֵּה. כשישבו לשתות את התֵּה אמרו: “אחרי כלותנו לשתות נהרוג את כלכם!” אחר כך אספו את העופות שנמצאו בחצר, שחטו אותם וצוו שיכינו להם ארוחה. החילים עזבו את הבית לזמן מועט, ובני ביתי ברחו אל האכר איבַאנאַש מכרנו. ביום השני, בבקר השכם, הלכה אשתי לבקשני. היא מצאה אותי בקצה העיר, בבית גיסי, והציעה לפני, ללכת אתה לאיבאנאש. הלכנו יחד במשעולים, דרך גנים ופרדסים. היינו מלובשים בגדי אכרים ודברנו בינינו מולדובנית¹. בבית איבנאש נמצאה עוד, מלבד משפחתנו, משפחה אחת בת תשע נפשות. בית האכר היה סמוך לבית־הקברות. אנחנו כלנו ישבנו, על גבי התנור הרחב.

פתאם נכנסו חיילים לחדר השני, ששם נמצאו בעל־הבית ובני ביתו. אחר כך נכנסו אל המטבח. חיל אחד חפץ לגשת אל התנור. אך בעלת הבית הזהירתהו שלא יקרוב, כי בנפשו הוא, כי שם נמצאים אנשים חולים במחלת הטיפוס. אך החיל לא האמין לה. כשקרב אל התנור וראה אותנו צעק: “מהרו ורדו!” אחר כך רץ אל חבריו ובשר להם בשמחה:

– מצאתי מטמון. את כלם אתלה!

אני בין כך הספקתי לרדת והתחבאתי תחת ספסל. אחר כך יצאתי המסדרונה ושם הסתתרתי תחת שתי חביות ומזרה, שעמדו שם. כששבו החיילים רצו להתנקם בהיהודים ולהרגם, אך איבאנאש העתיר בעדם, אז הסתפקו רק בענויים ובהתקלסות. צעקותיה של אשתי ובכיותיה המסו את לבי. אני עזבתי את מחבואי ורצתי בין הגנים. כל הלילה תעיתי. השלג היה עמוק. הקור גדול. כמעט שלא נקפאתי בקור.

אחר כך ספרה לי אשתי: כאשר הסיקרים הרוו את צמאונם לנקמה עזבו אותם לנפשם. אחר כך הביאו בשר חזיר וצוו עליהם לבשל בשבילם פַת פַנְיָא, ולהביא אל החדר השני. אך הם עזבו את המטבח ובאו אל החצר השני. שם התחבאו כֻלם תחת ערמה של תבן. הם חשבו שכבר בא קצם. אבל החילים לא הגיעו אליהם בקלשונים והלילה עבר בשלום. בבקר השכם ברחו המתנדבים מפני חיל המועצה, שקרבו אל העיר, אנחנו שבנו לבתינו והנה הכל נחמס. נשארו רק קירות ריקים.

(צבי פישמן)

IV    🔗

ביום ד', 10 פיברואר, נסעתי לטירספול. בו ביום באו שמה הדיניקיים. הם אמרו שעוזבים הם את אוקרינה ומגמת פניהם לבסרביה, לבענדער. כאשר שבתי לביתי, פגשתי בדרך חילים מתנדבים, וגם הם אמרו לי שפניהם מועדות לבענדער. באתי לביתי, האמנתי כי הדיניקיים כבר עזבו את אוקרינה. הלילה עבר בשלום. בבקר הלכתי אל הַכַּדָד לעשות תחתית לדלי. אחר כך שבתי לביתי, והנה נכנס אלי דימיטרינקא, מי שהיה ראש העיר בימי הצריזם ואמר:

– הנה יושב לו הבורגני הראשון בעיר בלי שום דאגות!

– ומה אכפת לך?

– עתה לא יקחו עוד סכומים קטנים קונטריבוציה. כחמשה עשר אלף רובל ובדלתים סגורות – הוסיף לקנטרני – עתה פחות ממאה אלף רובל לא יקחו ודוקא בדלתים פתוחות! ואתה תהיה הראשון, או השני.

– חושב אנכי, שאתה בנפתול אחד הנך משתכר יותר ממה שאני מרויח בחדש שלם ואתה קורא אותי בורגני!

יצאתי החוצה. נשמע רעם יריות. אשה אחת אמרה אלי:

– עזוב את הרכוש והצל את נפשך!

עזבתי את ביתי סגור וברחתי, אני לצד אחד ואשתי וילדי לצד אחר. הלכנו להכפר אוּדַיַה גוֹרוֹבֵיץ, הרחוק מהעיר כחמש ווירסטאות. שמה נתאספו כארבעים יהודים.

בבקר שלחנו תגרה של יהודי ונוצרי להודע מה נשמע בעיר, אך לא יכלו לבוא העירה. הדיניקיים התחוללו כפראים. רעם היריות, זעקת שבר של המעונים והנהרגים, להבות אש של הבנינים השרופים וערפלי עשן המתמרים ועולים מתוך הלהבה, חסמו בעדם את הדרך, והם שבו חזרה. במהרה נכנסה אל הכפר תגרה של דיניקיים. הם חפשו יהודים. האכרים אמרו להם שהיו בכפר יהודים. אך הם כבר ברחו. כאשר הדיניקיים עזבו את הכפר, יצאנו ממחבואינו ונסענו למושבה האשכנזית, לינאַיֶה. שם תקעו את אהלם גדוד גאליציאנים. באותו יום באו המתנדבים ללינאַיֶה, ופרצה מלחמה ביניהם ובין הגאליציאנים. אנחנו התחבאנו במרתפים שם, שכבנו יום ה‘, ו’ עד יום השבת בצהרים. אז נכנסו חילי המועצה. אנחנו שבנו לבתינו שם מצאנו בית ריק. הכל בזזו החילים, אפילו הכרים והכסתות, את הרהיטים שברו ואחר כך שלחו אותם באש. גם בבית אחזה האש. אך השכנים באו וכבו את השרפה. מהרפתקאות נחלתה אשתי ושכבה במטתה במשך שבועות אחדים ובתי הקטנה, ילדה בת ארבע שנים מתה.

(הירש פארקאנסקי 42 שנים, סוחר)

V    🔗

אני באתי ביום ה‘, 12 פעברואר, מטומַנוב ביחד עם אחי יצחק. השעה היתה השתים עשרה בבקר. ישבנו לאכול פת־צהרים, והנה באו שכנים והודיעו לנו, שהדיניקיים שודדים את העיר. אני ואחי ברחנו אל הכפר ולַנו בביתו של איבאנאש קאַלין. ביום ו’ בבקר אמרו לנו שהדיניקיים חומסים רק את הבתים הסגורים. שבנו הביתה. מצאנו את הדלת, הפונָה אל החצר, פתוחה והרבה חפצים נשדדו. גם הפת שנשארה בתנור הוצאה. כעבור שעה נכנס הביתה אופיציר וצעק, שאתן לו סוסים ואים עלי להרגני, וכבר כוֵן עלי את האקדח. אמרתי לו שביום אתמול לקחו את סוסי. אך הוא לא הרפה ממני. אז אמרתי לו, שיניחני ואלך אל איזה שכן לקחת בשבילו סוסים. האופיציר הלך אתי. ברחוב פגשתי אכר אחד ממכרי. אז צוה האופיציר על האכר להשגיח עלי. כאשר התרחקנו, עזבתי את האכר והלכתי להתחבא בבית מכרי האכר קיפער אַרקמַן. שם נשארתי עד ליל יום ו'.

אחרי עזבו את ביתי באו דיניקיים והתחילו לענות את אחי. אך הוא אמר להם שהוא איננו בעל־הבית. אז התחילו לענות אשתי, ובני יצחק, נער בן ט“ו שנה, ואלצו אותם לגלות להם איפה החביאו את הכסף והתכשיטים. הסיקרים תלו אותם על חבלים. וכאשר כמעט לא נותרה בהם רוח, הורידו אותם והשיבום לתחיה, ואחר כך תלו אותם עוד פעם. כך שנו ושלשו כמה פעמים. גם את בני השני, בן י”ח שנה, ענו בענויים נוראים והעמידוהו שלש פעמים אל הכתל לירות בו. בני ביתי נתנו להם את כל הכסף, שנמצא בבית, גם את התכשיטים, ואז הרפו מהם.

(משה טוקמאשער, בן 50 שנה. בעל ריחיים)

 

גרידזשׁינובקה (פלך קיוב, מחוז אומאן).    🔗

בתחלת מאי, 1919, התנפלו הפרטיזנים על העירה, חמסו את הבתים, אנסו נשים והרגו כעשרה יהודים.

 

גרינובצי (כפר סמוך לפרוסקורוב)    🔗

בגרינובצי נמצאו כארבעים נפש יהודים. שם המשפחה של כלם היה בחוּמר, כי כלם היו צאצאי איש אחד, בחור, שהתישב בכפר לפני הרבה שנים. בשעת הטבח בפרוסקורוב, תפשו ההידימקים שני צעירים ונערה אחת מהבחורים והרגו אותם. זאטוטי הכפר גרינובצי חפצו גם בכפרם לערוך טבח להיהודים, ולמטרה זו הביאו מהעיר הידימקים אחדים, תפשו את כל היהודים גרי הכפר ובקשו להרגם. אך האכרים הזקנים התנגדו לזה, להרוג אנשים הדרים עמהם זה הרבה שנים בלי שום דין ומשפט. אז הושיבו את “הבחורים” על עגלות והובילו אותם לפרוסקורוב. אך בין כך עברו ימים אחדים והצמאון לדם גם שם עבר. “הבחורים” היו כלואים ימים אחדים, אחר כך הוציאו אותם לחפשי.

 

גורודיץ' (כפר פלך וואלין, 6 פרסא מסלובעטשנה)    🔗

בגורודיץ היתה מנסורה, שהיתה שייכת לשני יהודים שותפים. בימי הפרעות בסלוביטשנה, בחדש תמוז, י"ח בו, נהרגו בגורודיץ על־ידי אכרי הכפר שני השותפים בעלי־המנסורה, גם שני יהודים שעבדו במנסורה מרדכי אליעזר בן 45 וגיסו יצחק חיטריקס ליבמאן בן 24 שנה.

(מרדכי בן ליב קאגאנוביטש)

 

רשימת ההרוגים:    🔗

גולובניבסק

אויסטרוי חיים 45 שנה

בנו יעקב 17

קלינוב אליהו 70

אשתו 67

ישראל צבי גולדנבערג 45

ישראל דוד קליימאן 55

עם שני חתניו

צבי קליינערמאן 50

בנו 18

בנו 16

חנא גארדובער 50

פיינשטיין שמחה 55

בנו 20

אויסטרוי ליב 50

אשתו 47

בתו רבקה 20

בנו אליהו 14

אברהם לעפולסקי 53

משה קאליקע 45

טשערנוב אייזיק 45

יוזיפ קרייז 50

בתו של אריה הויכמאן 40

בעלה 43

וארבעה ילדים

יצחק פוסמאן 55

מאיר בן אריה פרנס חדש 50

יוסף יאפע 45

בנימין בן אליהו 20

אברהם בן יאסעס 45

טוני בת חיים סערעבריאזסק 20

פיסנוי יעקב 18

ברוך גאמער 50

ברויטמאן אלטער 65

נתן ליב קאוועל 40

גיסו של אברהם גורדווער 35

עם ילד קטן

רחל די רימירקע 65

בתה 25

עם שני ילדים קטנים

זאב משה חיים איצעס 30

פריימאן משה 56

אשתו של יצחק דבובאפנו 40

ליפא וועלטער 40

חנה ביילה בת אברהם רעזניק 50

בתה 18

בתה 15

בתו של משה ליטוואק 60

נכדתו 30

חוה בתו של ברוך טוביה רבינוביטש 35

בעלה 30

גדליה הויסמאן 45

אחיו ברוך 35

אינגער יוסף 40

יעקב בן אברהם מאיר ברג 23

וניגר פישל בן זלמן 45

גאלדענבערג יוסף 26

בנו של בעריל אברהם ראובנס 25

בנימין געצעס 25

בנו של בנימין קאוועל 26

דאס קליינע אידעלע 60

אהרן וואסערפירער 40

אשתו 37

ילדו בן שבוע אחד

בתו של אייזיק גיכער 20

וויינבערג אברהם 38

בנו של מאלעס קירזנער 17

חנה טעפליצקי 20

דוד שמוקלער 30

בנו של מאני קירזניר 25

געלפאנדין בעני 20

אמו של יוסף קוזמינסקי 65

בעני גיסו של גדליה הויכמאן 45

אשתו 42

עם ארבעה ילדים

אשר וואסערפירער 38

מאני שטעלמאך 35

וועלויל בעל עגלה 32

יעקב לאזיס 50

אשתו 48

אליעזר ראזענפעלד 53

נחמן בער ראבינוביטש בן ברוך טוביה 30

צילה סטערגער 19

אחותה 10

בנו של העניך זאסלאווסקי 14

חיים זעליוקס 40

גוֹלוּכוֹב

השוחט בערקמאן

דראגינסקי הזקן

בנו

גולוסקוב

הירש לערנער 59 שנה

בנו יוסף 24

גולטה

שלמה לעמבערסקי 50

יוסף הויכבארג 21

שבתי אובודובסקי 53

אברהם שפראגא 16

אסתר יוריקס 50

גורודישצה

ההרוגים שנהרגו ביום א', ערב יום הכפורים 1920, על ידי ראש הסיקרים גוליי

אלה שנקברו בקבר כללי

אורטובו מאטיל

אסליך אהרן

בורטוב משה

לעוויאנט מאָטיל

יודיצקי יחזקאל

קבאק הירש

קאגאן ראובן

סלאווין יעקב שוחט

פיפקא משה

סאסנובסקי משה חיים

קאזיאזאנסקי אברהם הירש

עם שני ילדים

בעז פריזוואני פייוויל

קאמינסקי ישראל

מאריאנובסקי אידל

קורוסטושבסקי מאיר

קאטאן ישעיה

שאפיר אידל

פעטרושאנסקי נח

קירזניר אפרים

זאסלאבסקי איצי

פערדיוקובסקי מאיר

קוסטאנטישובסקי וועלוויל

טעמפקי משה

עם שני ילדים

31 נשים ו־9 ילדים נקברו בקבר כללי לא הכירו אותם כי הכלבים כרסמום

אלה שנקברו כל אחד בקברו

דוד דוחובנה

זאסלאבסקה אליעזר

חמעלניקוב משה שוחט

גאלדשטיין שמואל (רב)

חריפלוביטש יעקב משה

עם שני ילדים

בראדסקי יחזקאל

קורלאנדסקי שמואל

וואלאדארסקי יחזקאל

וויינזאל עליק

הארלאוועצקי ישראל

ראסלאווער יוסף

גרושקוב דוד

הרדילקובסקי משה

קראסנוב וועלוויל

עם שלשה בנים

באלאדיר משה

עם ארבעה ילדים

בעלילובסק מדראנקוביטצי

עם שני בנים

מאסעלסקי דוד

טשערניאקוב הירש

וויאזובסקי אברהם

סלובוטסקי שלמה

פאליאקוב יהושע

גערשוביטש חותנו של החובש

אולשטיין הירש

טריגוב יוסף

יורובסקי ליב

פוקראסה משה

עם בנו

אשתו של בעני זולוטריב

עם אמה

אשתו של אביגדור באסיצקי

סוקולוב נחמיה

פלוגאטש בת שבע

פלוגאטש שמואל

קראסנוב חיה

בערלאדער באבע

מערים אחרות:

אשה עם ילדה, נרצחה בדרך העולה לבודקובה

שני יהודים, אצל בית התפלה לנוצרים על שם ספאס

חמשה יהודים נרצחו אצל הככר של סעמערינטשה

גורושינה

יצחק ברעגמאן

אליהו פריימאן

בתו

גורנוסטַיפול

סלוצקי יצחק

בעלארוסקי ראזע 16 שנה

שאפירה לוי יצחק ב"ר שלמה

שפאק פעטר

גושיבה

המלמד ישיש

השוחט ישיש

גייסין

אורמאן אפרים בן זאב

אַבְרַמסון מלך הכהן

אשתו רבקה בת משה

בתו יהודית

בתו טייבל

בתו העני

אניובסקי פנחס בן יוסף

אינגמאן יעקב ב"ר ראובן

אדעסקי יוסף ב"ר בצלאל

ברומברג, אליעזר ב"ר יוסף

ביין, שמחה ב"ר ליפא

בירברייער בענדיט ב"ר שמואל

בריטמאן ישראל משה ב"ר פישל

ברייטמאן שלום יוסף ב"ר ישראל משה

בענכוב משה ב"ר אפרים

בערקוביטש שמואל ב"ר דוד צבי

בנו חיים

בוגומולני חיים ב"ר שלמה צבי

בוגומולני בנו זעליג

גיטילמאן ניסן ב"ר זאב

גיטילמאן מאיר ב"ר משה

גולדמאן מאיר ב"ר צבי

גְדַליוב צבי ב"ר פישל

געסיוק נחום ב"ר ישראל הכהן

גרינבערג נתן ב"ר יוסף

גולדמאכער חנא

בנו נחום

גורודינסקי שרה בת ר' חיים יעקב

גולדמאכער פנחס בן חנא

גורוסינסקי עזריאל ב"ר מיכל

אחיו יוסף

אחיו אלכסנדר

אחיו יצחק

גרינבערג איסר ב"ר הירץ

גלייבמאן זיסל בת רק אהרן

גלייבמאן אהרן ב"ר יוסף

געלמאן זאב ב"ר אשר

גורוביץ יעקב מרדכי בן חיים משה הלוי

גון. מנדיל בן גדליה

אשתו חנה בת דוד

גרויסמאן שלום בן משה

גאפמאן פסח צבי בן משה

דיאכטיאר יצחק ב"ר געצי

דיאכטיאר עזריאל ב"ר חיים

דראגען חיים בן פנחס

דוב בענשטיין רפאל בן יהודה

הויכמאן יוסף בן מרדכי

וואסקיבויניק שלום

וויינשטיין לייביש בן נחום

אחותו העני

וואלודובער אברהם בן דניאל

וואלושען פעסי בת אליעזר

זובקיס זאב בן ישראל הכהן

זבארסקי יצחק בן דוב

זבארסקי שלום בן יהוןדה ליב

חולודובסק אנשיל בן אברהם נתן

חולודובסק אפרים בן חיים יצחק

חאריטומסק שמעריל בן אליעזר

בנו אברהם

בנו יוסף

חאריטאנסק זאב בן אליעזר

טארטעס ישראל בן משה יהודה

טאליסניק חיים דוד בן זוסיא

טשערנובילסקי מאיר בן פנחס

טימינסקי יוחנן בן ישראל צבי

טונקונוגי יהושע בן חיים

טעפליצקי נחום מנעמירוב

טימינובסקי זאב בן אברהם יהודה

כהנובסקי מרים גיטל בת מנדיל

כהן חיה בת ברוך

כהן ניוסיה בת יצחק

כהן דוד בן פנחס

ליטוואק יהושע בן אברהם אבא

ליפעוועצקי יוסף בן יעקב

לאשאק מנדילח בן לוי

לאשאק יצחק בן זלמן

לאשאק אחיו אליעזר

לאשאק שלמה בן אליעזר

לאשאק ברוך בן ניסן

לאשאק אברהם בן זלמן

ליטוואק אליעזר בן שמחה

מוטשניק ליב בן שלמה

מאקאגון ראובן בן שמואל

מרגולין אביגדור בן משה

מאשענזאן שמחה בן מיכל

מעלניקוב שמואל בן יעקב שלמה

מאַשינסקי יעקב בן נטע

סוחרמאן יוסף בן שלמה

סניצארענקא אלישע בן ליפא

סניצארענקא שמואל בן אלישע

סקיביטיאנסקי גרשון בן ישעיה

סוחרמאן יוסף בן יצחק אייזיק

פורטנוי נטע יעקב בן יוסף דוד 17 שנה

פורטנוי שמשון בן נטע יעקב 42 סוחר

פורטנוי אנטשיל בן שמשון

פורטנוי טויבה בת ר' יעקב

פורטנוי זאב בן מיכל

פוריץ שלום בן מאיר

פוריץ וויטע בת דוב

פילד צבי ליב בן בנציון 17 שנה

פוקס טויבע בת אברהם

קריאנסנאנסקי משה בוני בן יצחק אייזיק

קירילובסקי שמואל גרשון בן יונה

קיבליצקי, ישראל יצחק בן דוב

קריס, דוד צבי בן אליהו הכהן 55 שנה חנוני

קוניאנסקי שלום בן טודרוס

קוזמינסקי אברהם יוסף בן נתנאל

קוניצא משה בן אברהם אביגדור 50 שנה סוחר

קליינבורד ישעיה בן צבי

קרימאן צבי בן נפתלי 40 חנוני

אשתו רבקה בת אברהם

קירזנער חיים בן ישראל

קרימאן סענדער בן אברהם

קרימאן נחום בן נפתלי

אשתו האדעל בת אברהם

קונסטאנטינובסקי מרדכי בן יצחק

קאטליאר דוד בן מיכל

קויפמאן אברהם בן יעקב 23 שנה חנוני

קויפמאן שמשון בן יוסף 21 שנה

קערזנער מלכה

קוזמאן שלמה בן אהרן

קאגאן דוב בן פנחס

רעכלער יעקב בן דוד

אחיו רעכלער ירוחם

ראבינוביטש ישראל צבי בן משה 50 שנה חנוני

אשתו סימע בת דוד 47

בתם רבקה 22

בנם נחום 25

ראבינוביטש יחיאל בן יצחק

רעזניק מרים בת צבי 23

ייזין אליהו בן דב

רעכטער אהרן בן געציל

שמיטאן יהודית בת אברהם

שייטאן יהודה בן בנימין

שיידערמאן יענטע בת קאפעל

שאך יהודה בן מתתיהו

שינד, ליב ב"ר אברהם

טשערעט נחום בן צבי

טשערעט פייגה בת נחום

שארנאפאלסקי מענדיל בן נתן

גירמאנובקה

ארניפול הירש 40 שנה

ילדו 12

ילדו 8

איטקיס אֶלי 55

חתנו 25

האשה איזרַאִילעווסק 40

בתה

בארצינסקי הירש 55

באראץ משה 56

בארניצקי ישראל 16

באליאסני מנחם־מנדיל 65

באסיאק יצחק הירש 50

בעלפער חיה 55

בתה 20

גורודעצקי רבקה 30

גערצבערג חוה 60

גורודעצקי חיה־רחל 50

בנה ראובן 30

וואראָביוב יעקב 70

אשתו 70

חתנו 40

ווארוביוב קאפל זאב 60

אשתו 50

עם ארבעה ילדים

ווארוביוב הירש 60

חיה ביילה 50

בנה 25

בנה 20

האנדראס יעקב 55

בנו 20

וואלפסאן בן־ציון בן הרב יצחק אייזיק 12 שנה

זיטומירסקי משה 70 שנה

בנו אידל 30

חתנו 30

אשתו של משה זינצאוו 45

טשודנובסק שפרינע 60

בתה 35

טשערקאסקי גדליה 30

טראצקובסקי ישראל, שוחט 35

אשתו של יהושע טופיפולסקי 40

טארניגורסקי לאה 65

טאפאלסקי ברוך מרדכי 45

יאמפולסקי ראסי מינדל 70

יאמפולסקי זעליק 55

יאמפולסקי משה ליב 50

אשתו

ימפולסקי חיים משה 45

האשה לאזארובסקי 45

בנה 25

מרדרור אברהם 50

אשתו של חיים מוזיר

בנה ברוך 25

ספיוואק נחמן 50

בנו 30

פאטלאך יצחק 50

פאטלאך פישל 65

פריימאן זלטה 50

בתה באסי 15

פינסקער יצחק 50

בנו 26

קראווטשענקא 35 כדד

קלארפעלד יעקב 60

קיסילענקא לוי 45

קלאמסון יעקב 50

אשתו 40

בנו 14

בנו 8

קאוולעלר אהרן 75

ראזענפעד הירש 70

אשתו 60

בתו 40

בתו 35

נכדו בן ירחים אחדים

רוגובוי פעסי 40

רעזניק נפתלי 70 חזן

אשתו מלכה 70

שיפיטינסקי בנימין 70

בתו צירל 40

שטיקשין הירש 45

שפירא מרדכי 55

בתו 16

אלמנה מחזיקה הפטק 60

אלמנה מחזיקה הפטק 58

בנימין מכפר יאצק 68

צעיר מכפר מערובקא 25

צעיר מכפר מערובקא 23

גראנוב

בולאנובסקי יצחק 75 שנה

פורסשיק דוד 80

קאגאן יחזקאל 35

שניידער ליב 45

גיסתו ראַצי 50

בעלא מאָטיל 52

גרוֹסוּלוֹבה

אווערבאך שמשון 35 שנה חנוני

גרויסמאן שמשון 35 חנוני

אברמוביטש משה 22 גימנזיסט

טשערקעס שמואל 42 סוחר

גערשקוב גדליה 50 סוחר

בנו יוסף 25 סוחר

אווערבאך חיים 52 מנופקטוריסט

אווערבאך אברהם 22

בנו של חיים וועלוויל 20

ווילדערמאן אברהם 45 אפט

מאלאמודוב מוני 24 סַפָר

ליסובסקי מיכל 50 סוחר

בנו ישראל 15

זיצער שלמה 22

פעלדמאן יוסף

בנו צבי

בנו ליב

גערשטיין דוב

בלאך יעקב

רויטמאן ליב

שטורמאן וועלוויל

אהרונוב שפרה

בארגאניק

לופא ישראל

בארטניק יוסף

וואלאדארסקי מיכל

בנו ישראל נחמן

שמואל וויינער

שוסטער מלך

קוישאנסקי עוזר

בצלאל גאבער

משה געלער

גורוכובסקי חיים

מינצער אביגדור

סירוטה שני אחים

נאדעל

סטאריקוב מלך

חתן ליבמאן

גריגוריופול

באקמאן פרודל בת י"ט שנים

גרינובצי

שני צעירים ועלמה אחת ממשפחת בחור

גורודיץ

שני שותפים של המנסורה

העובדים: מרדכי אלעזר 45 שנה

גיסו יצחק ליבמאן 24

מספר ההרוגים שנרשמו שמותיהם

מספר ההרוגים לפי המסורה

 

ד    🔗

 

דאבידובקה (כפר, מחוז אוברוטש, פלך וואלין).    🔗

בכפר גרו עשר משפחות יהודים. האכרים חיו בשלום עם שכניהם היהודים. אך מהעת שהפטלוריים לקחו את רסן הממשלה בידיהם, התחילו האכרים עוינים אותם ובאים עמהם בטרוניה; הם ראו שהיהודים הם הפקר, לית דין ולית דַיָן וכל אוכליהם לא יאשמו, וגמרו גם הם “למרוט מעט את הזידים”. כשהתחילו הפרטיזנים להסתדר בכפרים, התחברו גם הרבה מאכרי דאבידובקה אל המתקוממים. הרוחות היו נרגשות. אנחנו, הקמץ הקטן של יהודים הדרים בכפר, ראינו שסכנה גדולה מרחפת על נפשנו. עזבנו את בתינו הפקר והלכנו אל האכרים מכרינו לבקש מהם להחביא אותנו בבתיהם. אך שני חוליגנים מבעלי אגרוף הזהירו את האכרים שלא יעיזו להסתיר שום יהודי בבתיהם, כי בנפשם הוא.

בזמן הזה דר בכפר סנדלר מאוסטריה.

יהודים אחדים, וגם אני בתוכם, התחבאו ברפת של אכר אחד. שם שכבנו ימים אחדים. והנה באו שני צעירים מן המערכה, כלומר מהכביש של מסלת הברזל, שהפרטיזנים עסקו בהריסתו. הצעירים הודיעו להאכרים בשם הקומנדנט שלהם, שיאספו את כל היהודים, שנמצאים בכפר, אל בית אחד, וישגיחו עליהם שלא ימלטו. האכרים מלאו את הפקודה. והנה פתאם פרצו אל בית מאסרנו ארבעה סיקרים, מסיעתו של סוקולוב, וחפצו להרוג אותנו. אך בעל הבית, שקבל מאתנו שתי מאות רובל, עמד בפרץ, ולא נתן להם למלאות חפצם. הסיקרים עזבו את הבית. כעבור ימים אחדים באו סיקרים אחרים, חמסו מאתנו את כספנו והחפצים שהיו אתנו, וחפצו לעזוב את הבית.

והנה נכנס הסנדלר מזוין ברובה, והתחיל מקנטר את הסיקרים ומונה אותם בדברים, שהם מוגי לב כנשים, שהם אינם ממלאים את חובתם לארץ מולדתם להשמיד ולהרוג את היהודים. אך הסיקרים לא הקשיבו לדבריו ועזבו את הבית, מבלי נגוע בהיהודים. הסנדלר הלך אחריהם.

בני לא היה אתנו בבית. הוא התחבא ברפת. כאשר עברו הסיקרים ושמע את שיחתם שחפצים להרוג את היהודים, עזב את הרפת והלך להסתתר בשדה, בין השיפון.

אנחנו מכל זה לא ידענו מאומה.

אכר אחד הראה להסנדלר את המקום, ששם הסתתר בני. הסנדלר לקח אתו עוד אחד הסיקרים והלך לחפש את היהודים המתחבאים. הם מצאו את בני ועוד יהודי אחד. חמסו מהם את כספם ותעודותיהם והרגו אותם. אחר כך הלכו לבקש את הנשארים.

כעבור שעה באו ואמרו לי:

– הנה הכלבים מגרמים את הגוף של בנך.

עזבתי את הבית, רצתי אל השטב של הפרטיזנים, התנפלתי לרגליהם, התחננתי בדמעות ולא הרפיתי מהם עד שנתנו לי עגלה להביא את גופו של בני אל הכפר.

הבאתי את בני, כריתי לו קבר במזוה וקברתיו שם. אך האכרים צוו עלי להוציא את ההרוג מן המזוה כדי שלא יעפש את האויר. הוצאתיו משם וקברתיו בשדה.

הפרטיזנים, אחרי הרסם את הכביש, עלו על קורוסטֵין לגרש משם את צבא המועצה. אך שם היתה מפלתם. חילי המועצה התגברו עליהם והפרטיזנים נסו בשבעה דרכים.

כאשר צבא המועצה התפרצו אל הכפר, שחררו אותנו האכרים וצוו עלינו לבקש מאת הרשות של המועצה, שלא ישלחו את כפרם באש.

פגשנו את חילי המועצה בלחם ומלח, ובכאב לב היינו מוכרחים להמליץ לפניהם על אכרי הכפר.

 

דַאשעב (מחוז ליפוביץ, פלך קיוב).    🔗

בשנת 1919, לפני פורים, נכנסו לדאשעב הפטלוריים; הם עשו בעיר כשני שבועות. חמסו את הבתים והחנויות, אנסו נשים והרגו כעשרים איש. היהודים עזבו את בתיהם הפקר וברחו, לכל אשר נשאו אותם עיניהם. אנחנו ברחנו אל השדה, התחבאנו תחת השלג, קפאנו מקור ורעבנו. אז עברה כפרית אחת מהכפר, היא לקחה אותנו אל ביתה. היינו עשר משפחות. היא בשלה לנו תפוחי־אדמה ובהם שברנו את רעבוננו.

בחדש מאי התפרץ אל עירתנו וואלינעץ ואוכלסיו. במשך שלשה ימים חמסו את העירה והרגו יהודים. אנחנו ברחנו לקיטיגוֹרוֹד הרחוקה מדאשעב חמש וירסטאות. לפני שני שבועות היה גם שם וואלינעץ וקבל קונטריבוציה תשע עגלות טעונות עורות ושלש תיבות פפירוסים, אך על יהודי דאשעב כעס והרג בתוכה חמש עשרה נפשות.

בקיץ, 1919, בחדש אב, פרצה מלחמה בין הפטלוריים והדיניקיים. הדיניקיים גרשו את הפטלוריים ועשו בעיר שבוע ימים, הם הרגו כארבעים איש. אנחנו התחבאנו בביתו של האכר הציר איבן באַנדאט. נשארנו בביתו עשרה ימים. סוחרים שלמו לו שכר לינה חמש מאות רובל. אני לא שלמתי לו מאומה, כי הבית שגרתי בו בעיר היה שייך לו.

עבר דרך עירנו גם האַטַמן סוקולוב, אך לא רצח נפשות

גם זיליוני וטיטיוניק עברו דרך עירנו והרגו כעשרים נפשות.

אחר הטבח שהיה בטיטיוב, התפרצה אל עירנו פלוגה של פרטיזנים שבאה מטיטיוב. הם הרגו כשתי מאות יהודים; כל העת שהתחוללו הסיקרים בעירה היינו חבוים בביתו של באַנדאַט. אשתו היא טובת לב מאד ובעלת רחמים.

(חנה אברמזאן, בת חמשים ואחת שנה)

 

דובובֵה (מחוז אומן, פלך קיוב).    🔗

I    🔗

אני הנני תושב תמידי של העירה דובובה והייתי עד ראיה של הפרעות והטביחות שנערכו בעירנו, מספרן חמש.

הפרעות הראשונות נערכו על ידי אכרי הסביבה, בעטיו של “הסַמוסטיניק” ברישקוב, שעשה אגיטציה בהכפרים ועורר את האכרים להתנקם ביהודים. הוא האשים את כל היהודים, בלי יוצא מן הכלל, בקומוניזם. התעמולה שלו עשתה פרי. ביום אחד בחדש מאי (העשירי או החמש־עשרה – אינני זוכר בדיוק), התפרצו העירה אכרים מזוינים ברובים, גרזנים, אתים ומגרפות והרגו תשעה יהודים. על פי רוב התנקמו באלה שהיתה בלבם טינא פרטית עליהם, כך נהרג הסנדלר בנציון גערבער, על ידי פועלו הרוסי, שכעס עליו על שפטָרו מעבודתו. האכרים שדדו כל היום וכל הלילה גם ביום השני. ביום השלישי התאמץ ברישקוב בעצמו, שהוא היה הגורם לפרעות, להפסיקן. גם הבטיח להיהודים, שכל זמן שהוא יהיה בעיר, לא יתן למי שהוא לערוך פרעות.

בפעם השנית נערכו פרעות על ידי אוכלסי קלימענקא. אולם הם רק שדדו ובזזו את הבתים והחנויות, אך לא הרגו.

בפעם השלישית התפרצה העירה הכנופיה של קוזקוב; הם דרשו קונטריבוציה סך חמשה עשר אלף רובל וזמן קצבו חמשה עשר רגעים, ויאימו שבאם לא יביאו להם את הכסף במשך רבע שעה, יחריבו את העירה. דרישתם נתמלאה בדיוק. אחר קבלם את הכסף, חמסו את הבתים ויצאו את העיר. הם חנו בכפר בבנקה במרחק 12 ווירסטאות מדובובה. משם שלחו שלוחים בכל יום ודרשו מגפים, כסף ולבנים. גם קבלו בכל יום סכומים של עשרה, או חמשה עשר אלף רובל. ברצח לא שלחו את ידם. אך הפחד היה גדול. היהודים התחבאו בכל לילה בעליות, במרתפים וברפתים. אחדים התחבאו בבתי האכרים מכריהם. האכרים לא קבלו אותם בסבר פנים יפות, מיראתם את הסיקרים.

כך עברו שני שבועות.

בפעם הרביעית התפרץ עוד הפעם העירה קוזקוב והכנופיה שלו. מספר הסיקרים שהיו אתו – כמאה איש. הפעם הזאת הודיע קוזקוב, כי כפר נפש לא יקח. הוא דורש דמים, וצוה על עושי דברו להשמיד ולהרוג את כל היהודים, זקנים ונערים טף ונשים, ולא יחיה כל נשמה, אז התחיל הטבח הנורא. הרוצחים התנפלו על קרבנותיהם כפריצי חיות, רצחו, טרפו, הרגו זקנים וצעירים, נשים ויונקי שדים, ובאכזריות שאין כמוה. את כלם הרגו בנשק קר, כי כך נצטוו מקוזקוב, באמרו שאין כדאי להשחית כדורים בשביל היהודים. קוזקוב בעצמו נשא על כידונו ילד מדֻקר וצעק: “יהודים, איה אלהיכם?” את הנשים אנסו תחלה ואחד כך הרגו אותן בענוים קשים. את האשה שרה דייטשמאן סחבו הסיקרים אל בית נפח, ששם נמצא קוזקוב באותה שעה, והוא בעצמו מחץ את ראשה בפטיש. הרב הישיש מ. א. ברדיטשיבסקי, אביו של הסופר מיכה יוסף ברדיטשבסקי, זקן בן שמונים ושמונה שנים, נהרג בידי הרוצחים בענויים נוראים, הם התעוללו בו, אלצו אותו לרקד, לזמר ועורו את עיניו. גם בנו של הרב, מנדל בן 39 שנים, נהרג ביום אחד עם אביו ביום ו׳, ערב שבת נחמו. 

הרבה יהודים נקברו חיים.

את החללים לא נתנו החוליגנים המקומיים להביאם לקבורה; הם אספו את ההרוגים והשליכו אותם אל מכרות הטיט, ששמה משליכים נבלות הבהמות והסוסים. שלוליות של דם שטפו ברחוב. כאשר הרוצחים גמרו להרוג את היהודים, הביאו עגלות וטענו עליהן את הסחורות שהוציאו מן החנויות, ואת החפצים היותר טובים. את הרהיטים ושאר הכלים קטני ערך שברו ונפצו והשחיתו. האכרים המקומיים לקחו חלק רק בביזה אך לא בטבח. אכר רצען, וואסילי פוקס, מי שהיה חבר לועד האביונים, הציל הרבה יהודים ממות. הוא גם אסף אל ביתו את היתומים ודאג להם.

אחר הטבח נשארו בעיר רק שלשה נפחים עם משפחותיהם ועושה אופנים עם בני משפחתו, סך הכל עשרים ושבע נפשות, אנשים, נשים וילדים. אחר שמונה ימים עבר קוזקוב דרך דובובה וכאשר נודע לו שנשארו עוד יהודים בעיר, הרג את הזכרים עשרה אנשים.

הטבח ארך שלשה ימים. העירה נחרבה כלה.

מספר ההרוגים כשמונה מאות איש.

(המודיע דוד בן משה ראבינוביטש, סטודנט־מֶדיק של האוניברסיטה הקיובית).

II    🔗

ביום 17 יוני 1920

התפרץ דרך החלון אחד הסיקרים אל בית־המשקה שלי. שמו של הסיקר קוזאקַיביטש, מסִיעתו של פופוב. הוא היה מזוין ברובה ודרש כסף. אני הייתי לבדי בחדר, זקן וחלש. כאשר נכנסה הפלוגה הסתרתי את בני ביתי במרתף. לסיקר נתתי מאה רובל. תיכף נכנס חיל אחר והודיע שהוא הראש, גם צוה על הסיקר להשיב את המעות שקבל. “הראש” עזב את הבית. בין כך באו הביתה סיקרים אחדים. אחרי בזזם את החפצים שנמצאו בבית, דרשו כסף. כאשר נתתי להם כסף, אמרו אלי: “קומוניסט, בוא אתנו אל השטב!” גם את בן גיסי מנדיל ווינוקר, בן חמשים שנה, שנמצא אתי, סחבו אל “השטב”, שנמצא בקומה התחתונה בביתו של פעלדמאן. כשבאנו אל ה“שטב” מצאנו שם הרבה יהודים, שהובאו הנה להריגה. את האמללים הורידו אחד־אחד אל המרתף, על פי פקודתו של האדיוטנט טשעבטשענקה. הפקודה היתה: חצבו בסיפים, להשחית כדורים אין כדאי.

במבוא המרתף עמדו שני תלינים בסיפים שלובים בידיהם, אחד רוסי והשני מולדבי. הקומנדה היתה: "אחת, שתים, שלש, חצוב! " כאשר רגלי נגעה בדרגא התחתונה של המרתף קבלתי תיכף שתי הכאות בסיף, אחת על היד, השניה על הראש, שהחרישו אותי. אף על פי שהרגשתי שיש בי כח לעמוד על רגלי, בכל זאת הפלתי את עצמי אל התהום האפל של המרתף. האינסטינקט לחש לי, שטוב להיות ברחוק מקום מהתלינים, נפלתי על רצפה רטובה מדם וחלקלקה, וכל גופי נרטב בדמי ובדמם של החללים שהתגוללו על הרצפה סביבי. רגלי נאחזה בגוף מקֻרטט וגזור. התחלתי למשמש סביבי – הרצפה מרֻצפה בהרוגים. מצאתי שם שנים עשר הרוגים. פתאום נשמעו מרחוק אנחות בודדות של גוססים. בזה הרגע נפל עלי גוף של נרצח. התבוננתי באפלה והכרתי את ידידי, שמואל פאסטערנאק, זקן בן 63 שנים. הוא הוציא אנחה ממושכה מפיו ובאותו זמן הרגיע אותי בלחשו; “שַ, שאַ!”

אני התלבטתי עם רעי עד שעלה בידי להביאהו אל איזו פנה נסתרה. אנחנו התחבאנו תחת חבית שנמצאה שם. בדרך הקצרה שזחלנו עד הפנה, מששתי ידים כרותות ועוד חלקי גוף זרועים על הרצפה וזרקתי אותם הלאה.

אחרי עבור שעה נשמע קול קורא: “מי שחי עודנו יֵצֵא מהמרתף!” אני החשיתי, כי יראתי שמא באו הסיקרים וחפצים לגמור את אלה, שנשארו בחיים. אך כאשר הטיתי את אזני, הקשבתי את הקולות של הנשים והאמות שהתחבאו לפני המרתף. אז הבנתי שהרוצחים עזבו את העיר.

כך היה. הרוצחים עזבו את העיר והאכרים המקומיים, שנכמרו רחמיהם עלינו, באו להוציא מן הגוב את הנשארים בחיים. בעמל רב העמסתי על שכמי את פאסטערנאק וזחלתי עד הפתח. את בן גיסי, כאשר נודע לי, ענו הרוצחים בענויים קשים וגזרו אותו לגזרים. זוכר אני כאשר הביאוני אל “השטב” אמרו לי התלינים, שעוד מעט יגזרוני לגזרים. כאשר התחלתי לבקש מאתם שיהרגוני ביריה ענו: “כך נצטוו, לחצוב בסיפים”. בדברם הרימו יד של אדם כרותה והראו לי: “הנך רואה, צריכים לקמץ בכדורים”. אחר כך קבלתי את ההכאות על ידי ועל ראשי.

(בעני סוקערניק בן 65 שנה, מוזג)

 

דוֹברוֹיה (מושבה, מחוז ניקוליוב).    🔗

המושבה דוברויה נמצאת על המסלה שבין ניקולַיוב וחרקוב; היא היתה לפנים מושבה רוכלת ורבת המסחר. אך בזמן הפרעות והטבח שנעשו בתוכה עזבו הסוחרים והעשירים את המושבה. נשארו בה רק האכרים העוסקים בעבודת אדמה.

הפרעות הראשונות נערכו ביום 27 אפריל 1919, על ידי הפטלוריים. הם חמסו את בתי היהודים והחנויות, אך לא הרגו.

הפרעות השניות קרו ביום 10 מאי 1919. הפרטיזנים של הסביבה ביחד עם הגיסות של מאכנא, שחנו בתחנה יאבקינה, במרחק ווירסטה אחת מהמושבה, התפרצו אל תוך הקולוניה. שדדו את הבתים, אנסו הרבה נשים והרגו יותר מששים נפש. נצלו רק היהודים שברחו מהמושבה וחשו מפלט להם. בכלל חמסו והרגו רק האכרים של הכפרים ראבקינה ופולטבקה. מספר הנוצרים הגרים במושבה דוברויה הם מתי מעט.

השחיטה ארכה כל הלילה והיום השני עד הצהרים. הבתים נשארו הפקר במשך שבועות אחדים. כאשר הגיע זמן הקציר של שעורים, שבו רק הגברים. הנשים והילדים נשארו במקומות שנמלטו לשם, כל זמן ששלטה האנרכיה. כאשר חזרה ממשלת המועצה והמנוחה שבה, אז שבו גם בני המשפחות לבתיהם.

גס הדיניקיים בכניסתם חמסו המושבה והרגו איש אחד.

(בן ציון וואלדמן בן 17, תלמיד של גמנזיה ישעיהו דוברמיטשינסקי)

 

דוֹבריאנקה (מושב, מחוז גרודניאסק, פלך טשערניגוב)    🔗

מספר היהודים במושב היו כמאה משפחות.

הדניקיים שפרצו אל המושב, בשנת 1919 , שלחו רק בביזה את ידיהם אך לא רצחו נפשות. החמסנים המקומיים עשו התנפלויות תכופות בלילות על בתי היהודים וחמסו ושדדו את הבתים והחנויות.

ביום 20 פעברואר 1920, התפרץ אל המושב האַטַמן גוליאק עם ארבעים פרשים, שלח באש בית אחד ועבר את הגשר אל העירה פוד־דובריאנקה הנמצאת מעבר השני, שמספר היהודים בתוכה כארבע מאות משפחות. הסיקרים שלחו באש שלשה רחובות, פצעו עשרים וחמשה יהודים ועשר נפשות, חמשה גברים וחמש נשים, גזרו לגזרים. כל היהודים עזבו את בתיהם הפקר וברחו אל החוות והכפרים הקרובים. אכרים אחדים החביאו יהודים בבתיהם בשכר. הסיקרים שדדו וחמסו כל הלילה. יותר ממאה בתים העלו על המוקד. כאשר נתבע לדין הפקיד של המכבים, מדוע לא צוה לכבות את השרפה, ענה, שכן נצטוה מאת האיספולקום, שלא לכבות. הקומנדנט של המושב דובריאנקה שתה ושכר ביחד עם הסיקרים.

החמסנים של דובריאנקה חמסו ובזזו את בתי היהודים, אך יראו להעלות את הבתים על המוקד, כי בתיהם של האכרים קרובים ומחֻברים אל בתי היהודים.

פעם אחת בא אכר של הכפר הסמוך אל המושב והודיע, שהסיקרים נמצאים בכפר הסמוך, בחתונתו של איזה אכר. אז עזבו כל היהודים את המושב וברחו.

אחרי עזבי את המושב שמעתי, כי גוליאק התנפל על דובריאנקה והרג שם כעשרים נפש.

גוליאק איבן אליקסעיעביטש הוא יליד פיליפטשי, הנמצא במרחק עשרים וחמש ווירסטאות מהמושב באדול, הוא תקע את אהלו בבצות זאַמכַלַי, ביער אנובסקי. חמש עשרה ווירסטאות מהמושב.

(יענטע ראפופורט בת 19 שנה)

 

דוכובשצינה (פלך סמולענסק).    🔗

בלילה אור ליום 30 נובימבר, התפרצו החוליגנים המקומיים, תחת הנהגתם של בני המאה השחורה, אל הבתים והמחסנים של היהודים. הם בזזו ושדדו כמה שיכלו לשאת ואת השאר החרימו. את היהודים ענו והכו מכות אכזריות. חלקו מהלומות גם לילדים ונשים. פלוגת הנשים, שנשלחה לגרש את הפורעים, התחברה אל החוליגנים ויחד עמהם שדדו את רכוש היהודים. הפרעות פסקו לאחר שהבתים והמחסנים כבר היו ריקים ולא היה עוד מה לחמוס.

(Орловский голос)

 

דוֹלינסקַיה (תחנה).    🔗

בתחלת מאי התנפלו הסיקרים של גריגוריוב על המסעות העוברים דרך התחנה, הוציאו את היהודים מתוך הרכבות, ענום בענויים קשים והרגו אותם בריסוק אברים. דקרו את העינים וקרטטו את הגופים. שבעה עשר הרוגים נמצאו לא רחוק מהתחנה.

 

דומאנובקה (פלך אודיסה).    🔗

מעת המהפכה הראשונה חיו יהודי דומאנובקה כמו על הר־שרפה מוריק אש והארץ התנודדה תמיד תחת רגליהם.

גם פה, כמו בשאר הגלילות, התחלף השלטון כל פעם כמו לבוש, והצד השוה שביניהם: כלם רעצו וירוצצו את היהודים.

בגליל דומאנובקה הסתדרו והתפוררו הרבה מפלגות של פרטיזנים, מבלי השאיר אחריהם שום רושם ניכר. אך כלם לא הצטיינו באהבה יתרה להיהודים, אף כי לא הבליטו את שנאתם. התנפלויות פומביות לא נעשו. רק כאשר השלטון עבר להפטלוריים, אז התגברה השנאה להיהודים והתחילו התנפלויות תכופיות, חמס ושוד.

הצעדים הראשונים בדרך זה נעשו בשעת הריקביזיציות השונות והמלחמה עם הספקולציה. אז גזלו מידי הסוחרים היהודים בדומאנובקה יותר מאלף שקים קמח, בשביל “מטרות ממשלתיות”, וגם בסביבה הריקו את מחסני הקמח של היהודים. אחר כך מכרו “אבות המזיקים” (באַטקיס) השונים את הקמח פה במקום, או לאכרים של הסביבה, וכסף הפדיון ירד לכיסיהם.

בחדש יולי התפרצה העירה כנופיה של סיקרים תחת הנהגתו של פאַבלוב. ואף כי עשו בדומאנובקה רק שעות אחדות, בכל זאת נשאר זכרונם לארך ימים. מספר הפאבלובים היו ערך מאה או מאה וחמשים פרשים. תיכף בכניסתם לקחו שנים עשר יהודים מנכבדי הקהלה לבני־תערובות, ודרשו פדיון נפשם שלש מאות אלף רובל וסכום זוגות של לבנים בשביל הגדוד. ואף כי הביאו להם את סכום הכסף שדרשו ועשרים זוג לבנים, בכל זאת הרגו את גרינשטיין (כרתו את ראשו בסיף), גם ענו ופצעו הרבה יהודים, פשטו את הבגדים מעל היהודים שנפלו בידיהם וחמסו את הבתים והחנויות. אחר כך עזבו את העירה והלכו לעבר זשידובינקה.

כאשר החיל האדום עזב את הגליל מפני הדיניקים ונסוג אחור לעבר פיֶרבומאַיסק, התפלגה מהם סיעה קטנה של חמשה עשר איש, בני בליעל. הם התפרצו אל דומאנובקה, אנסו הרבה נשים, גם הכו ופצעו הרבה יהודים (את משה ברייטמאן, שמואל מוגיליווסקי ועוד).

הדיניקיים, לפני עזבם את אוקרינה, התחוללו בעירנו במשך ג' ימים, מן 25 עד 28 בדצמבר. להצלחתם של היהודים, גלה את אזנם ראש־לגיון, שעבר דרך העירה, על דבר ביאתם של הדיניקיים. ורוב התושבים החישו מפלט להם למקומות שונים. הדיניקיים חמסו את הבתים והחנויות, ואת היהודים שלא הספיקו לברוח הרגו או פצעו אותם. את אווערבאך וקוישאנסקי תלו הסיקרים ברחוב. אך כאשר נפסק החבל והם נפלו לארץ רחמו עליהם הסיקרים וקבלו כסף פדיון נפשותיהם.

בקרה את העירה גם הכנופיה של טוטיוניק. גם הם חמסו ושדדו את העיר.

כחמש מאות עגלות טעונות כל טוב מביזת היהודים בוואזנוסינסק, עברו דרך דומאנובקה.

מספר גיסותיו של טוטיוניק היו ערך ארבעת אלפים פרשים. ארבעה ימים עשו בדומאנובקה. מספר ההרוגים בעירה היה ערך מאה איש. (ו. חארין )

 

דומברוביצי (פלך וואלין).    🔗

סוף דצמבר 1918, נמצאה העירה תחת שלטונם של האכרים שנטו אחרי הבולשיביקים. בהועד השתתפו גם שני יהודים בונדאים, אך השפעתם לא היתה גדולה. כאשר הבולשיביקים גיסו את התושבים, פעלו היהודים שיַרשו להם לגַיס פלוגה מיוחדת, כדי להגן על העיר. ביום 29 דיצמבר התפרץ העירה הצבא האוקריני – הקוזקים של הלגיון המוהלבי (לגיונו של פטלורה). הקוזקים ערכו פרעות ושסו וחמסו את העירה. מהזמן הזה התחילו מאורעות מבהילים, שנמשכו שני שבועות, עד 13 יאנואר 1919. בינתים התפרצה העירה סיעה של חיל המועצה ודרשי קונטריבוציה שלשים וחמשה אלפים רובל. אך הם עזבו את העירה טרם שהספיקו לקבל את הכסף. עוד הפעם נכנסו ה“סיטשעוויקים”, “הלגיון של וויניטשענקא” ו“הלגיון של זוויאַגעלסקי”, בהתחנה נהרגו כעשרה יהודים. נהרגו גם שני הבונדואים, שלקחו חלק בהועד הרבילוציוני. על השתדלנות של היהודים ענה הקומנדיר גרעשקא:

– אין דבר, אתם רכשתם די והותר על ידי הספיקולציה, עתה הַרשו גם להחילים לנצל מעט את כיסיכם.

העירה שלחו דיפוטציה של שנים עשר בעלי־בתים נכבדים עם שני הרבנים בראשם להשתדל לפני הרשות להפסיק את הפרעות. הקוזקים תפשו אותם ושלחום ברגל בקור ובשלג, ואחר כך ברכבת לאמוסקה, לסטרילסק. כל העת נמצאו חייהם של הדיפוטציה בסכנה. הקוזקים לא חפצו לשחרר אותם עד שהבולשיביקים שלחו לחפשי את השלשים ושנים הקוזקים שנפלו בידיהם. ברוב עמל עלתה להדילגציה להנצל ממות.

 

דזונקוב (פלך קיוב).    🔗

הפרעות הראשונות נערכו על־ידי הפרטיזנים המקומיים ביום 1 יוני 1919. הפרטיזנים אספו את היהודים לבית־הכנסת ודרשו מהם שלש מאות אלף רובל קונטריבוציה. היהודים אספו ביניהם רק חמשים אלף. אז הציעו לפני הסיקרים שישחררו אחדים מהם כדי שילכו אל הדירקטור של בית־החרשת של סוכר לבקש ממנו בהלואה את רבע המיליון רובל החסר להם עוד. אך הסיקרים לא הסכימו לזה והתחילו תיכף מתנפלים על היהודים בחמה שפוכה והורגים בהם ביריה. אחר כך עזבו את הרובים והתחילו חוצבים בהם בחרבותיהם והרגו שלשים וחמש נפשות. כארבעים יהודים נפצעו קשה.

הפרעות השניות ערכו הסוקולובים בחדש אויגוסט 1919. הם חמסו את העירה והרגו ששה יהודים.

בחדש דיצמבר התנפלו עוד הפעם החוליגנים המקומיים על העירה, בזזו את החנויות והמעונות והרגו ארבעה יהודים.

בחדש פיברואר התפרצה אל העיר סיעה של חיל המתנדבים. תיכף בכניסתם התחילו לחמוס את הבתים והחנויות, אנסו נשים, הכו וענו כל יהודי שנפל לידם. גם תפשו את הרב חיים דינין, בן כ“ח שנה, ואת אליהו זינגער, בן כ”ד שנה, ושלחו אותם לאסוף סך מסוים קונטריבוציה בין היהודים. החוליגנים המקומיים, שנמצאו באותו מעמד, אמרו בצחוק:

– הלא שני אלה הם הקומוניסטים היותר מפורסמים בעיר!

אז קמו עליהם הדיניקיים והרגום.

הדיניקיים הרגו שבע נפשות.

בחדש מרץ, 1920, התפרץ העירה הסיקר המקומי סטרימסקי, צעיר בן כ"ג שנים, שעבד בצבא הפטלוריים. הוא חמס את העירה והרג עשרה יהודים ופצע חמשה.

היהודים האמידים שבעירה, בראותם שחייהם תלויים להם מנגד על ידי ההתנפלויות והפרעות התדירות, וביחוד מהעת שהשודד המקומי, סטרימסקי, התחיל להתנפל על העירה לעתים תכופות, עזבו את העירה והעתיקו את מעונותיהם לפוגרֵיבישצה, ששם נמצאה הגנה מאורגנת, מסודרת ומזוינת ברובים, שהגינה על העיר.

גם ברזונקוב נתיסדה הגנה של שבעים איש, שהיו להם חמשים רובים. אך היא לא האריכה ימים. כשבאו הפטלוריים גזלו את הנשק מידי ההגנה.

עתה העיר חרבה. רק לפעמים באים אליה איזה יהודים מפוגריבישצה העושים מסחר וקנין עם אכרי דזונקוב.

(דוד ראכמילס סטודנט, בן 31 שנים).

 

דיברובקה (כפר סמוך לטיטיוב, פלך קיוב)    🔗

בכפר דיברובקה גרו ארבע משפחות יהודיות. גם אנחנו חיינו שם. משפחתנו היתה בת שש נפשות. אני הייתי אז ילדה קטנה, בת אחת עשרה שנה. כשהתחילו הפרעות בסביבה, עזבו שלש משפחות את הכפר, רק משפחה אחת נשארה לגור שם וקבלה את האמונה הנוצרית. אנחנו יצאנו לגור בטיטיוב, ששם נמצאו גיסי הגנה של יהודים וגם פלוגה של חילים אדומים. שם בעל המשפחה שנשארה בכפר היה שלמה. שם משפחתו אינני יודעת.

בשבאו הסיקרים לטיטיוב והתחילו הפרעות וההריגות, התחבאנו במקום מסתר (“סעקרעט”). היינו שם שש נפשות: אבא, אמא, שתי אחיות, אח אחד ואנכי. בבית נשארו שכנים חולים, שלא יכלו לעזוב את מטותיהם. כשחדרו הסיקרים אל תוך הבית והתחילו לענות את החולים כדי שיגלו להם איפה מתחבאים שאר הדיָרים, לא יכלו לנשוא את הענויים וגלו את מקום מחבואנו. הסיקרים חדרו אל “הסעקרעט”, התחילו להכות את אבא ואמא גם את אחותי הגדולה בדרשם שיראו להם את המקום אשר שם הכסף טמון. אבא הראה להם, הסיקרים גזלו את כל הכסף. אך לא הסתפקו בזה ודרשו עוד. נתנו להם את החפצים שנמצאו אתנו, אחר כך חפצו לקחת אתם את אבא. אך אחותי הגדולה התקוממה להם. אז אמר סיקר אחד: “אם כן תלך היא אתנו!” אחותי הלכה עמהם וכעבור שעה שבה ובכתה הרבה בכי…

עברו שבועות אחדים.

לפני חג הפסח. אנחנו כבר הכינונו הכל בשביל החג ועסקנו כבר בכבוס לבנים, והנה פתאם ראינו דרך החלונות יהודים רצים ברחוב כמשתוללים. גם אנחנו עזבנו את הבית בחפזון ורצנו אל הסבתא. טפסנו על העליה, שם מצאנו כבר את אחיו של אבא עם משפחתו ועוד אנשים אחדים. פתח העליה נמצא בתקרה של החדר. ביום ירדנו הביתה דרך הפתח ובקשנו דבר־מה לאכול, כי לא היה אתנו לחם והיינו רעבים מאד. מצאנו סלק חמוץ ואכלנו אותו. אחותי הגדולה שֵינצי בת י“ט שנים והצעירה פעסי בת י”ז שנים לא יכלו נשוא את הרעב והלכו יחד עם אחי אבא, דוד, לבקש להם מקום להתחבאות בבתי האכרים. שם אפשר ימצאו גם פרוסת לחם. עד עתה לא שמעתי על אודותם ואינני יודעת מה קרה אותם. בודאי נהרגו.

ביום השני, בבקר השכם, נשמע רעש וצוחות. בלילה שלחו הסיקרים באש הרבה בתים וגם את הבית של הסבתא. העשן התחיל לחדור אל העליה. אבא לא חפץ לעזוב את העליה, באמרו שטוב לו למות פה בַחֶנֶק מנפול בידי הסיקרים. אך אנחנו לא חפצנו להשאר, היינו צריכים לרדת בתחלה דרך הפתח של העליה על הַקַמְטָר. אך הַקַמְטָר עמד רחוק מפתח העליה וסלם לא היה בחדר. אחד מהאנשים שהתחבאו אתנו, קירנשנר², לקח חבל, קשר אותו אל פתח העליה ויחדר בעדו החדרה. שם מצא סלם, העמיד אותו אל התקרה וירדנו כלנו.

כשעזבנו את הבית פגשו אותנו סיקרים. אמר אבא, שנאחז כלנו זה את זה בידים ולא נפרד, ואם נגזר עלינו למות נמות כלנו יחד. הגוים המקומיים הביטו אל הבית הבוער וצחקו מטוב לב. הסיקרים כשראו אותנו התחילו צועקים, שנרפה זה מזה. כאשר לא שמענו בקולם הכו אותנו על הידים בסיפים והפרידו בינינו. הם לקחו את אבא, אמא ואחי, רק אני נשארתי לבדי ברחוב.

בעמדי כך שוממה ובוכיה, קרבה אלי אכרית אחת, שנשאה על שכמה שק מלא חפצים גזולים. אחזה אותי בידה והובילה אותי אל ביתה. היא גרה ביער. בלילה בכיתי וצעקתי: “איה אבא ואמא?” האכרית ובעלה הרגיעוני, באמרם, שאבא ואמא מתחבאים ברפת שנמצא אחורי הבית.

אני נשארתי בביתם.

הסיקרים שעברו דרך היער הכירו בי שאני יהודית ונחרו בי. צוו עלי לְבַטֵא את המלים “רעדקו”, “קוקורוזה” וכדומה. אני אמנם בטאתי את המלים כהוגן והריש לא חרחרה בגרוני, כי הלא נולדתי ונגדלתי בכפרי ועם חלב אמי ינקתי גם את השפה האוקרינית, בכל זאת אימו על בעל ובעלת הבית, כי בנפשם הוא, אם יִוָדַע שהם מחזיקים ילדה עבריה בתוך ביתם.

סֶירגיֵי מאַרקוב ואשתו פילאגייה, שבביתם נמצאתי, פחדו מאד פן יבֻלַע להם בגללי, וביום השני הביאוני אל בית תפלתם והכניסוני באמונה הנוצרית. גם הלבישוני שמלות אכריות. לפני חג פסחם שאלוני אם חפצה אני לנסוע אל הכפר דיברובקה לבקר שם את משפחתו של שלמה. אני עניתי "הן“, ובאשר גם להם היו קרובים ומכרים בכפר, שחפצו לבקרם, נסענו לחג פסחם לדיברובקה. הם הביאו אותי אל ביתו של שלמה, ומרקוב ואשתו הלכו אל קרוביהם לחוג אתם את החג. שלמה ואשתו קבלו אותי בסבר פנים יפות, נחומיהם נכמרו עלי, הם כבר ידעו שנשארתי יתומה גלמודה. הם שאלו את כל הקורות אותנו, ספרתי להם הכל, והם בכו על צוארי, נחמו אותי, ספרו לי שיש להם קרובים באמריקה ובנסעם שמה יקחו גם אותי אתם, גם תפרו לי שמלה חדשה.

בכפר הסמוך אל היער, גרה בתו של קירזניר, בת כ' שנה. היא קבלה את האמונה הנוצרית וחיה עם אכר אחד שלקחה לו לאשה. אביה ואמה גרו בבילוצֵירקוב. גם דודי משה אַלטער גר שם. כאשר נודע לקירזשניר שבתו נמצאה בכפר, ולדודי שגם אני לא רחוק מהכפר, גמרו ביניהם לשכור אכר עם עגלה, שיגנוב אותנו ויביאנו לבילוצֵירקוב. ביד האכר נמצאה פתקא כתובה עברית, למסרה לבתו של קירזניר. וכאשר האכר ירא לבקר אותה, מסר את הפתקא לי וצוה עלי למסרה לה, גם שנעשה ככל הכתוב בה. נדברנו עם האכר שיחכה לנו בלילה בקצה היער. אנחנו יצאנו רק בשמלות תחתונות. האכר כבר חכה לנו. הוא תלה על צוארינו צלבים. הלכנו כברת־ארץ ברגל, אחר כך ישבנו בעגלה. האכר כסה אותנו באדרת של כבשים. לבילוצֵירקוב באנו עם אור הבקר. סרנו לבית קירזניר, אחר כך הלכתי לבית דודי, שם נודע לי שאבא ואמא, אחיותי ואחי כלם נרצחו. כמה שבועות נשארתי בבילוצירקוב. משם שלחו אותי לאודיסה אל הסבא שלי, גם הסבתא באה לאודיסה. הביאו אותה חיל המועצה אתם.

לאודיסה באתי בעירום ובחוסר כל. כל חפצי, שנתן לי דודי, נגנבו ממני בניקוליוב.

נהרגו: אבא מיכל בר' יעקב אלטער 55 שנה.

אמא זלוטה 52 שנה.

אחותי מינצי 19

אחותי פעסי 17

אחי יעקב 15

(בתיה בת מיכל אלטער 16 שנה).

 

דימיטרובקה (פלך חרסון).    🔗

העירה דימיטרובקה נמצאת במרחק שמונה ווירסטאות מזנאמינקה, ששם התחילו הפרעות והטבח עוד ביום 3 מאי 1919. הרבה מיהודי זנאמינקה ברחו לדימיטרובקה. גם עירתנו כבר הרגישה את נשיבתן של הפרעות. היהודים הצטמצמו והתכוצו כמו לפני בוא הסער. ביום 10 מאי נכנס אלינו סופחונוב, יד ימינו של גריגוריוב, עם הפלוגה שלו. החילים פשטו על בתי היהודים, גזלו כסף, תכשיטים וחפצים יקרי־ערך והלכו להם. אחרי שני ימים נודע בעיר, כי האכרים מתאספים באספות חשאיות. האוניברסל של גריגוריוב עבר מיד ליד, ברחובות התחילו נראים סוביֶקטים חשודים.

האכר המקומי, שעבד באיספולקום, יעֶבסטַק סאַמבורסקי, קבל מהיהודים כסף והבטיח להם שאיקסצֶסים לא יהיו. אך השמועה העקשנית קוראה את שמו של סאמבורסקי בין ראשי המסדרים של הפרעות והטבח. היהודים רואים את הסכנה המרחפת על ראשם, אך יודעים הם את רפיונם וחֻלשָתם. יודעים הם שאין בכחם לעשות מאומה כדי להרחיקה, ויושבים הם בחבוק ידים ומחכים למר המות, והיאוש נוקב ויורד עד התהום של הלב. האכרים פוסקים מלהפגש עם היהודים מכריהם, או להכנס אתם בשיחה. אך לפעמים, באיזו פנה נסתרה, פוגש אכר שכור איזה יהודי והוא נופל על צוארו, מחבקו ומנשקו, מוחה דמעה מעיניו ואומר בקול עגום: “צר לי עליך, מושקה!”… אך עד מהרה ישים יד לפה… הפרעות תלויות באויר. ביום 16 מאי מתאספים האכרים ביחד עם הסיקרים לְעַבֵּד את הפרטים והתכן של הפרעות והטבח. ראשי המדברים הם הד"ר החקלאי אנדרייוב, סאמבורסקי ואחרים. היהודים שולחים דילגציה אל האספה בבקשה שיחוסו על העיר ומבטיחים חמשים אלף רובל. האספה מבטיחה להשיב להם אחרי עבור שעה. התשובה היתה:

– גם אם תתנו לנו מלוא בית כסף וזהב לא נדחה את הפרעות.

היה יום ו' בערב, אחר קבלת שבת. הזקנים שבים לבתיהם מבית הכנסת, מקדשים בנגון תשעה באב ובדמעות על היין, טועמים בקצה המזלג חתיכה של דגים, אסור להשבית את השבת, אך הדמעות מחנקות בגרון והיאוש מוצץ ויונק את הלב כצפעוני, מחכים לנס.

בשעה העשירית בלילה נשמעו ארבע יריות מארבע כנפות העיר. זה היה סימן שהגיע זמן הפרעות. תיכף אחרי היריות התחילו צוחות פראים, רעש של זגוגיות מנופצות ורעם של יריות תכופות. מחנות של פראים מקיפים את העיר מכל עברים, רצים גדולים, רצים קטנים לבקש להם איזה מקום מפלט. הם דופקים בבתי הנוצרים. אך הללו פוגשים אותם בלעג ובמהתלות וסוגרים את הדלתות לעיניהם. לברוח חוץ לעיר אי אפשר. הרוצחים הקיפו את העיר וחסמו את הדרכים. נשמעו רק צוחות:

– חֲטוֹף, סְחוֹב, יְרֵה!

אני וּשְכֵנַי הדרים בחצר אחת לא ידענו מה לעשות, אין בכל החצר פנה חבויה, שיכולים להסתתר שמה. אך נזכרנו בפלג הזורם סמוך לבית. מהרנו אל הנהר. ירדנו המימה ואת הראש תחבנו בבצה. על החוף רצים הסיקרים בחפזון, טרודים בעבודתם. הפרעות והשחיטה היו מאורגנות ומסֻדרות בכל פרטיהן, היתה להם גם סִסְמָא, שבלעדיה לא נתנו לשום איש לעבור.

שומע אני קולות מן החוף:

– הססמא!

– תֵּן בקַתה!

– עֲבור וְנַיה!

צוחות של שכורים מתערבות עם נפץ היריות… מחול השדים…

הלילה ארך לנו כנצח. נדמה שאין לו סוף. אך כאשר הלילה עבר, התחלנו מתגעגעים עליו. לאור היום יכולים לגלות את מחבואינו. אנחנו עברנו הלאה מהחוף והתעמקנו במים. בבקר נעשה מעט שקט. נשמעו בכיות. יצאנו מתוך הנהר. בלילה ההוא נרצחו הרבה נפשות. בבית אחד שוכבים בשורה אחת עשרה הרוגים, זקנים, נשים וילדים. בבית אחר נרצח האב והאשה וילדיה מבכים את נותן לחמם ומפרנסם. בבית אחד נרצחה כל המשפחה, ורק אבי המשפחה, שנפצע קשה, נשאר בחיים. הרוגים מתגוללים מכל עברים. כל החנויות והבתים שדדו והאכרים עסוקים לטעון את הסחורות והחפצים על עגלות. היו גם הרבה נפצעים, אך הד"ר אנדריוב הוציא פקודה חמורה שלא לקבל יהודים נפצעים אל בית החולים, ואלה שכבר נתקבלו להוציאם בחזקת היד. בבית־החולים נמצא צעיר אחר, ופצעים מסֻכנים בראשו וברגלו, שלא יכול גם לזוז ממקומו. האחיות הרחמניות סחבו אותו בחזקה ממטתו והעמידוהו על רגליו – הוא נפל ומת. טשאקענקא, סוחר מקומי, שנחשב בין אוהבי היהודים, נהיה אחד מראשי הפורעים. כל הבקר ישב בבית המפח שלו, שהיה מלא סיקרים, ותקן ושחז את נשקם. הנה יוצאים מבית המפח שלו מיליציונרים נַיטרלים, נכנסים אל בית יהודי, שכבר נתרוקן על ידי הסיקרים, ומחפשים שם נשק, לקיים את הפקודה, שכל הנשק הנמצא בעיר צריכים להביא אל בית־הפקידות של המיליציה.

עם ערוב היום ערבו את לבם יהודים אחדים בעלי־אומץ רוח, לטפל עם ההרוגים ולהביאם לקבורה. הרוצחים התנפלו עליהם והרגו שלשה מהם, הנשארים השליכו את החללים וברחו לבקש להם מקום מפלט. סיקרים אחדים התפרצו אל בית הכנסת, מצאו שם זקן אחד והרגוהו. שבת בבקר נשקטו מעט הפרעות והרציחות, כדי להתחדש ביתר עז ביום א' 18 מאי בערב.

בלילה הזה התחבאנו בחור שמצאנו תחת הרצפה. היינו ארבעה עשר איש. החור היה צר. אנחנו שכבנו אחד על גבי השני, ערמה אחת, מתאבקים באבק ואין לנו גם אויר לנשימה. שוכבים אנו בדומיה, מפחדים להוציא קול, שמא ישמעו הסיקרים וירצחו אותנו. מלמעלה חודרות אלינו צוחות פראים, נגינות, שכורים ודפיקות של רגלים ההולכות ומתקרבות אל ביתנו. גם רעם יריות. טְרַך־טַך־טַך… מהקולות הללו פָג הלב. איזה דבר מחניק בגרון, אפסה הנשימה. שם מלמעלה בבית נמצאו רק שתי נשים, בעלת־הבית ושכנה אחת. בעל השכנה שוכב נרצח גם כן בבית, ובעל־הבית נרצח אתמול בבית הכנסת. ובנם שוכב אתנו בחור תחת הרצפה. טראך־טך־טך! התחילו שוברים את הדלת.

– תיכף! – צועקת בעלת־הבית וקרבה לפתוח את הדלת.

– עמודנה בשורה! – צוו הסיקרים.

הנשים בוכות, מתחננות, מוסרות כל מה שבידיהן להסיקרים, הרוצחים מקבלים את הכסף, ואחר כך מצוים:

– אל הקיר!

ושתי הנשים נופלות על הרצפה ונשמע אנחות גסיסתן האחרונות.

ובנה יחידה של בעלת הבית שוכב אותנו ושומע הכל, עוד רגע אחד וקול צוחה יתפרץ מגרונו, ואז הננו כלנו עדי אובד. אך הוא שוכב ומחשה. הוא איננו מוציא מפיו אף מלה אחת… אבדה בינתו…

ועוד הפעם בקר 19 מאי. דממה. הרבה חפצים לברוח, אך אין כל אפשרות, הסיקרים אורבים על הדרכים ורוצחים את היהודים הנופלים בידיהם. בכלל מתאוננים על מר גורלם היהודים מזנאמינקה, שחשו מפלט להם בדימיטרובקה מפני חרב גריגוריוב. הם נִצלו מן הפח ונפלו בפחת. אחדים גמרו לסכן את נפשותיהם ולנסות את הצלחתם, אולי תעלה בידם להמלט מן העיר. אך כאשר נרצחו המעפילים הראשונים שולמאן, פולונסקי ואחרים, נרפו ידיהם ונשארו על מקומם.

פתאם נתקבלה פקודה מאלכסנדריה מהשטַב של הגריגוריובים, להפסיק את הטבח. פוֹמַה סַאמבורסקי, אחיו של יעבסטאך, בא לדימיטרובקה ודרש באספות לפני ההמון, שצריכים לשים קץ להריגות. ואף כי דבריו נאמרו רק מהשפה ולחוץ, בכל זאת נעשה מעט שקט. ביום ה' 22 מאי התחילו הגריגוריובים לסגת אחור מזנאמינקה.

אך ביום ו' האירה ההצלחה הצבאית פתאם את פניה להגריגוריובים. הם שבו לזנאמינקה, ובדימיטרובקה התחדשו הפרעות והטבח ביתר עז. ביום הזה היו הרבה נרצחים. אך יותר איום היה הלילה של יום ו'. הרבה נפשות נרצחו ונאנסו שלשים נערות, מהן ילדות בנות עשר שנה. חפצו לאנוס גם זקנה בת שבעים.

בשבת נכנסו לדימיטרובקה חילי המועצה, הגריגוריובים התפזרו בכפרים גם נמלטו אל היערות.

אך גם צבא המועצה לא הביא אתו את המנוחה המקֻוה, כי כל הפקודות נשארו רק על הניר ולא הוצאו לפעולות. הצבא הוציא פקודה, שבמשך עשרים וארבע שעות יביאו את הנשק והחפצים הגזולים אל בית־הפקידות, ושום איש לא הביא כלום. היו כמה חפושים בבתי האכרים, אך כל זה נעשה רק למראה עין. באופן כזה נקבע במוחם של החמסנים כי לית דין ולית דַיָן ומצב היהודים הורע יותר.

אחרי שלשה ימים עזבו חיל המועצה את דימיטרובקה ועברו לזנאמינקה. אז התחדשו הפרעות ביותר אכזריות. חמס ורצח נעשו לעיני השמש. בראש הפורעים עמדו שלשה האחים סאמבורסקי, מי שהיה ראש של האיספולקום אנדרושטשוק, לענקָה פוזנוב, האחים קוץ, טשענער, הד"ר אנדריוב והחובש אסטַפוב. מבלי חשוב על הסכנה הרובצת על הדרכים התחילו היהודים לברוח בהמון. מן שלש מאות משפחות נשארו בעיר רק חמשים. בימים של חג השבועות ואחר החג נהרגו הרבה מהנשארים בעיר, הנפצעים לא נתקבלו בבית־החולים ומתו מפצעיהם. הנשארים שכבו מצומצמים בפנותיהם ערומים ויחפים ופחדו מקול עלה נדף. רק ביום 8 יוני עלתה בידינו להמלט ליֶליסבטגרד ולנשוא שם חרפת רעב. העירה דימיטרובקה נתרוקנה מיושביה. נשארו שם רק ג' יהודים, וכפי שהגידו לנו נהרגו שנים מהם, אחד בן שבעים והשני בן שבעים וארבע שנים. הרוצחים מצאו אותם בבית המדרש ורצחו אותם נפש, אחר שטמאו את הארון וקרעו את ספרי התורה.

נרצחו ערך מאה נפשות, לבד מאלה שמתו מפצעיהם. כמספר הזה נהרגו בדרכים והכפרים, על ידי הגריגוריובים.

אכרים אחדים חפצו בכל לבבם לעזור להיהודים בצרתם, אך פחדו שיהיו לשנינה בעיני חבריהם ויחשדו אותם באהבה להיהודים. מלבד זה נתפשטה האמונה בין ההמון, כי עון פלילי הוא לעשות חסד עם היהודים בזמן הזה. רק אכר אחד זקן ערב את לבו לאסוף אל ביתו יהודי נפצע. היהודי התגולל בחוץ. הדם שתת מפצעיו, הוא נשם בכבדות, סביבו עמד ההמון והביטו אל הנפצע בסקרנות. האכר הזקן קרב אל הנפצע, התחיל להרימו כדי לקחתו לביתו. כאשר אחדים מהנאספים הוכיחו את האכר על שהוא עומס על נפשו חטאה גדולה כזו, ענה:

– ה' יסלח לי!

ואת הנפצע לקח אתו לביתו. (הירש טיפליצקי)

28 יולי, 1919

 

דיראזשנה (מחוז לעטיטשוב, פלך פודוליה).    🔗

חיל המצב של הדירקטוריום, שחנו בדיראזשנה, רעצו וירוצצו את היהודים, התפרצו אל הבתים והחנויות שדדו את רכושם, אנסו נשים, גם ענו את היהודים, שנפלו בידיהם, באכזריות נוראה, גם דם רב שפכו. כל זה נעשה בחדש דיצמבר 1918.

יהודי דיראזשנה פנו אל קהלת היהודים בוויניצה, שהיא היתה בזמן הזה בִירָתו של פטלורי, בבקשה שישתדלו בהשטַב להפסיק את הפרעות וההריגות.

בחדש יאנואר 1919 פנתה המועצה של הקהלה הוויניצית אל ראש השטב של הקורפוס השני מצבא הדירקטוריום בגלוי דעת על אדות ההתנפלויות והרציחות, שעורכים חילי הגרניזון בדיראזשנה ובכל המחוז ובקשה להוציא פקודה להפסיקן.

על השתדלותם קבלו ראשי הקהלה בוויניצה תשובה מהשטב, שזה תרגומה:

להקהלה היהודית מוויניצה.

על בקשתכם הניח הקומנדיר של הקורפוס את הריזולוציה הזו:

1) חוב יותר לאחוז באמצעים, שהקהלה שבדיראזשנה לא תעשה שום תעמולה בשביל ה“סובדֶפים” 2) אין צריכים לאחוז בשום אמצעים כדי להגן על התושבים של מחוז ליטיטשוב. כי אז גם שום קוזקים לא יועילו – הקוזקים, בחשבם, שהכחות המזוינים של מחוז ליטיטשוב תומכים את הבולשביזם, יהרגו אותם. עשו חקירה ודרישה מדויקת ותפשו בעצמכם את האילמנטים החשודים והאיגטטורים, שמתיחסים באיבה אל הריפובליקה העממית של אוקרינה. ועל ידי זה תַראו בחוש, שהנכם אזרחים אמתיים של הריפובליקה העממית מאוקרינה, המודים בהדירקטוריום ותומכים אותה.

מצדי קובע אני חקירה ודרישה על אדות המאורעות של דיראזשנה.

ראש השטב של הקורפוס השני הפודולי.

חורונזש גנראַלי (מקום החותם).

ראש המחלקה של הגנרל שטב (מקום החותם).

־ ־ ־ ־ ־ ־

 

על הדניפר.    🔗

I    🔗

אנכי בת ארבעים שנה, אלמנה תגרנית. ביום 7 אפריל 1919 ישבתי בקייב על אנית הקיטור “בַרון גינזבורג”. האניה נסעה לכפר סוכובַיטש, להביא משם סוכר. כשעליתי על האניה, הייתי עיפה מאד. השֵנה תקפתני ולא שמתי את לבי לדעת מי הם הנוסעים וכמה מספרם. צמצמתי את עצמי באחת הפנות ונרדמתי. פתאם התחילו רועשים, אני הקיצותי. הנוסעים היהודים היו נפעמים, נרעשים ונפחדים.

נשמע רעם יריות. ירו אל דפנות האניה.

כמעט שלא נשאר מאומה בזכרוני מכל אשר קרה באותה שעה. אז הכל ראיתי ושמעתי, אך איזה מצב ליטרגי תקפני, אף כי הייתי עֵרה, רק זאת זוכרת אני: כאשר הספינה קרבה אל החוף, עלו אליה חמסנים מזוינים, עיניהם מזרות אימה וחזות פניהם כחיות פראיות צמאות לדם.

הם דפקו ברגליהם על קרשי הרצפה וצעקו:

– יהודים לחוד, ורוסים לחוד!

אחר כך צוו להציג גם את הנשים לבדן.

את הגברים הוציאו מהאניה. כמדומתני שנשארנו שלש נשים, תחת השגחתם של סיקרים אחדים.

הרוצחים סחבו אותנו אל הספון של הספינה; הם תפשו אשה זקנה והשליכוה אל הנהר. אחר כך השליכו גם אותי.

כיצד הגעתי אל החוף – אינני יודעת. חושבת אני, שהזרם נשאני. מששתי בידי אדמת בצה וטפסתי בידי וברגלי על אי בִצה המכוסה בסוּף. כמה זמן שכבתי על האי – אינני זוכרת. כשהתעוררתי והבטתי סביבי, ראיתי שמהחוף השני יורים, רועשים וצועקים. אני התחבאתי בין הסוף. שלמותי היו רטובות ונדבקו לעורי. כל אברי נקפאו מקור. הרעב הציקני ושאלתי את נפשי למות. כך עברו עלי שני ימים ושני לילות.

ביום השלישי כעלות השחר, ראיתי שני אכרים יושבים בסירה. יצאתי ממחבואי ובקשתי אותם להעבירני את הנהר. הם הסכימו ויביאוני אל הכפר מידיזיגוריה.

נכנסתי אל המסדרון של בית המנזר לנשים והתחבאתי תחת הדרגות.

כמה זמן נמצאתי שם – אינני זוכרת. כאשר פקחתי את עיני, ראיתי אחות רחמניה עומדת עלי. היא העירה אותי מהתעלפותי, לקחתני אל תאה, השקתה אותי חלב חם, הפשיטה מעלי את שמלותי, נגבה אותן על האח, הושיבתני מול התנור וברחמים רבים החליקה את ראשי ותנחם אותי בדברים חמים יוצאים מן הלב. כשתי שעות נשארתי בחדרה, אחר כך צותה עלי לעזוב את המנזר, כי יבולע לה, כאשר יוָדע כי הסתירה יהודית בתאה.

יצאתי אל החצר והתחבאתי במכלה של חזירים, שכבתי על אדמה רטובה, מרֻפשת ומלאה דומן, אך גם שם לא ארכה מנוחתי.

באותו ערב הביא הרועה את החזירים מן האפר.

גם הוא לא גער בי. אדרבה, נחומיו נכמרו עלי ונד עלי בראשו, אך אף הוא צוה עלי לעזוב את מחבואי.

במשך ששה ימים התגוללתי ממכלה למכלה ומבור לבור, התפלשתי ברפש, הכִנה אכלתני. במה כלכלתי את נפשי? בדברים כאלה, שאי אפשר לי עתה להגיע אל פי. כל העת נסר בכפר קול סואן והמולה, רעש יריות, נגינות ההרמוניקה וקול זמרה. כך עברו הלילות. כפי שנודע לי אחר כך, טִבעו הסיקרים בדניפר ארבעים יהודים.

(שפרה שקלובסקי).

II    🔗

ביום 7 אפריל, 1919 , נסעתי מקיוב לטשירנובל באניה “קוזק”. מספר הנוסעים היהודים היה עשרים וחמשה. רוסים נמצאו על הספינה עשרים איש. כבר התפשטה אז השמועה, שעל החוף אורבים סיקרים מזוינים, מוציאים את היהודים מתוך הספינות להטביעם בדניפר. אך אנחנו היינו שלוים ושקטים, כי אתנו נסעו חמשה עשר חילים מזוינים ברובים וגם תותחים הובילו עמהם, ותבה מלאה רובים וכדורים.

לא רחוק מהכפר מידזשיגוריה התחילו לירות על הספינה.

הקומיסר הצבאי מטשירנובל, שנסע אתנו, יצא אל הספון וראה שמנפנפים בדגלים לבנים מן החוף. הוא חשב, שמבקרים חפצים לבדוק את האניה ולכן צוה לרב החובל לחתור אל החוף.

תיכף עלו אל הספון שמונה אכרים צעירים מלובשים אדרות עור כבשים קצרות ומזוינים מי ברובה ומי במקל. הם צעקו בזרקם למעלה את נשקם:

– הרוסים הצדה! הזידים, הרימו את הידים!

הנוסעים הרוסים והחילים עזבו אותנו תיכף.

הסיקרים הקיפו אותנו, חפשו בכיסינו, וכל מה שנמצא אתנו, כסף, שעונים – לקחו להם. מאזני הנשים תלשו גם את הנזמים. אחר כך קרעו מאתנו את בגדינו.

אחריהם באו עוד סיקרים אחדים מזוינים, העמידו אותנו שנים־שנים בשורה והובילו אותנו אל החוף.

שם, על החוף, כבר עמדו כל היהודים הגרים בכפר פֶטרוביטשי, בנעריהם ובזקניהם, גם נשים עם ילדיהן על זרועותיהן. הרוצחים צברו כלם ביחד. יהודי פטרוביטשי ספרו לנו, שכל היהודים שנסעו בספינה “ברון גיצבורג” טִבעו הרוצחים בדניפר. עתה אספו את היהודים הדרים בכפר פטרוביטשי והביאו אותם אל החוף לטבע גם אותם בנהר. כפי שנודע להם התאספו אכרי הכפר פטרוביטשי בלילה הזה ודנו בדבר, כדת מה לעשות עם היהודים.

האכרים הזקנים, שנתגדלו ביחד מנעוריהם עם היהודים, חוו את דעתם, כי הכפר איננו יכול לקבל על עצמו עון פלילי כזה, לשפוך דם היהודים שכניהם בידים.

– אנחנו – אמרו הזקנים – מסכימים לגרש את היהודים מן הכפר. אז על כל פנים לא נראה בעינינו את הרעה אשר תמצא אותם.

אך הצעירים עמדו על דעתם, שרק עתה היא שעת הכשר לכלות את היהודים.

– בכל מלוא רוחב אוקרינה הורגים וטובחים את היהודים ורק אנחנו נשב בחבוק ידים. הלא בושה וכלימה היא!

זמן רב עצרו אותנו על החוף. אחר כך הובילונו אל הכפר, לעשות חקירה ודרישה – כמו שאמרו – הביאו אותנו אל האכסניה של מנזר הנשים. את כלנו דחקו לתוך חדר אחד, הגיפו את התריסים וסגרו את הדלת.

עד מהרה באו סיקרים מזוינים וביניהם אכרים באים בימים: הם עשו בדיקה בכיסינו והריקו מה שנמצא עוד. אחריהם באה סיעה אחרת. כאשר הכיסים היו כבר ריקים התחילו להפשיט מעלינו את בגדינו. אחרי הסיעה השניה, באה סיעה שלישית. אנחנו נשארנו רק בלבנים שעל בשרינו. ואלה שחלוקיהם היו טובים וחדשים, פשטו גם אותם ונשארו ערומים, כיום צאתם מבטן אמם.

בין אלה האכרים נמצאו הרבה ממכריהם של היהודים מפטרוביטשי. היהודים התחילו להתחנן ולבקש מלפניהם שיחוסו עליהם. אך האכרים אטמו את אזניהם ויתורו בעיניהם, מה יש עוד לקחת מחפצי היהודים. אכרים אחרים קנטרו את היהודים בדברים:

– זידים קומוניסטים. העוד יש לכם פה להתחנן? אתם הפכתם את מקומות קדשינו לארוות סוסים, בקיוב הרגתם את אחינו והנכם דורשים רחמים?

אחרים ספרו בענג לב איך בכל המקומות שוחטים את היהודים, מנקרים את עיניהם וכורתים את שדי הנשים.

במשך היום הובאו עוד שנים־עשר יהודים, שנסעו על הדניפר בסירה ותפשו אותם הסיקרים. גם את היהודי הקומוניסט שאַפובלוב, שנסע עמנו מקיוב, והוציאו אותו ביחד עם החילים האדומים, הביאו עתה אל הכפר. את שאפובלוב הביא איש כבן ארבעים, בריא וחזק, לבוש בבגדי צבא מצבע אדום. אחר כך נודע לנו שזה הוא האטמן, וכפי שלחש לנו שאפובלוב, האטמן איננו מואס בכסף, ויכולים לקנות ממנו את חרותנו בסכום ידוע.

אנחנו השתטחנו לרגליו, נשקנו את עקביו ובקשנו מאתו לרחם עלינו.

– שלשים אלף! – סִנן בין שיניו חמוץ הבגדים.

יהודי פטרוביטשי הציעו לפניו לשחרר מהם שני אנשים והם ילכו אל הכפר ויביאו לו את הכסף.

– ששים אלף! – גם מאה אלף נשלם בנפש חפצה – ענו יהודי פטרוביטשי – נשותינו וילדינו גם כן ישארו פה לבני־תערובות עד כי נביא את הכסף. האטמן עזב את החדר. נכנסו אכרים אחדים. וכאשר ראו כי אלה שקדמם שדדו הכל, גם את בגדינו, ולמענם לא השאירו כלום, התגעשו וקללו.

האטמן שב.

– תשע מאות אלף!

הבטחנו.

הוא חשב זמן־מה ואחר כך דרש, שנודיע לו את האדריסות של האנשים שבידיהם נמצא הכסף והוא בעצמו יקבל מהם.

קראנו בשם אנשים אחדים. האטמן עזב את החדר. אתא לילה, הוא לא שב, אז נוכחנו כי כלנו אבדנו. התחלנו להכין את עצמנו אל המות. שפכנו את לבותינו בתפלה, התוַדֵנו על חטאתינו, לקחנו את ברכת הפרידה איש מרעהו וצמצמנו את עצמנו כל אחד בפנתו. כל אחד התיחד עם מחשבותיו ועשה את חשבון נפשו. אני מצאתי בכיסי ניר ועופרת, התחלנו לכתוב את צואותינו, אך כאשר פסת הניר לא הספיקה לכלנו, חרתו רבים את שמותיהם על קירות החדר. את הצואות מסרנו בידי אשה זקנה בתקותנו, שעל כל פנים היא תנצל ממות,

בשעה הראשונה בלילה נכנסו ששה סיקרים. הם הבדילו מאתנו שבעה־עשר איש וצוו עליהם ללכת אחריהם. אלה לקחו מאתנו ברכת הפרידה ועזבו את החדר.

הבטנו דרך התריסים וראינו, שמובילים אותם אל הנהר.

כעבור שעה שבו הרוצחים ולקחו עוד אתם חמשה עשר איש. אחר כך שבו לקחת את הנשארים. כל אחד מאתנו חפץ להיות ביחד עם קרוביו ומיודעיו. אני נמצאתי בתוך הסיעה האחרונה. כאשר הובילונו כבר היתה שעה מאוחרת בלילה. אני הלכתי ביחד עם שני מכַּרי, גמרנו למות ביחד. הסיקרים הובילו אותנו אל הספינה ועכבו אותנו שם. הספינה הפליגה בנהר. הרוצחים לקחו את אחד מאתנו. חפצתי ללכת אתו ביחד, אך הם דחפוני הצדה.

הנני נוטה את אזני – דומיה מסביב. אך פתאם נשמע רעש, כמו שמשליכים קורה אל המים. הסיקרים שבו, לקחו אתם את חברי השני ועוד הפעם נשמע קול־זריקה אל תוך המים. אחר כך אחזו בי והוציאוני.

מכל בגדי נשארו עלי רק תחתונים קרועים וטלית־קטן. אחד מהרוצחים קרע מעלי את הטלית־קטן.

התחננתי להשיבו לי בחשבי שעל ידו יכירוני שאני יהודי ויקברוני בקבר ישראל, אך הסיקרים לא חפצו למלאות גם את בקשתי זו האחרונה.

הוציאוני אל הספון. שני סיקרים אחזו בי, טלטלוני הנה והנה והשליכוני המימה. אני עצמתי את עיני, קראתי: “שמע ישראל” וקפצתי אל הנהר.

הספינה הפליגה הלאה. הזרם נשא אותי, עוד לא אבדתי את חושי ומשכתי את עצמי לצד שמאל, אל החוף הטשירניגובי. כמדומני, שידי נאחזו בבול־עץ שצף על פני המים. כחותי עזבוני. כאשר ראיתי שהנני קרוב אל החוף, והמים אינם עמוקים, זחלתי על ידי ורגלי אל הבצה. שם שכבתי לנוח כשעה אחת ואחר כך הלכתי ערום בליל קר ורטוב, אל האור שנצנץ לי מרחוק, מתוך האפלה.

פתאום מהרו אלי שני אכרים ויצווני לעמוד על מקומי. על שאלותיהם, מי אנכי ומאין באתי, ספרתי להם את ההרפתקאות שעברו עלי, שאני הנני השוחט של העירה הקרובה ובדרך התנפלו עלי רוצחים, גזלו ממני את כל חפצי וגם את בגדי והשליכוני אל הדניפר, ורק בחמלת ה' עלי נצלתי ממות. אז קראו האכרים לאיש אחד שעמד מרחוק. האיש בא והתחיל לדבר אתי יהודית. הוא שמע על אדותי, נפל על צוארי ונחם אותי, גם המליץ טוב בעדי לפני האכרים שהיו שותפיו במסחר הדגים.

האכרים נאותו לקחת אותי אל סירתם ויתנו לי אדרת מעור כבשים לכסות את מערומי.

כשהאיר היום, באנו אל הכפר סטראַכולֶמסיה וסרנו לבית אכר. הוא היה איש טוב לבב. רחמיו נכמרו עלי. הוא נענע בראשו מתוך השתתפות בצערי, גם נתן לי איזו סחבות להתעטף בהן.

חשבתי שהסכנה כבר עברה, והנה פתאום נכנסו שני אכרים צעירים מזוינים ברובים

– ישנם פה זידים?

– עזבו אותם לנפשם.

– יש פקודה להוביל את כל היהודים אל השטַב. בימים האלו צריכים להשמיד ולהרוג את כל היהודים.

בעל־הבית העתיר אליהם את בקשותיו לעזוב אותנו לנפשנו, כי אלהים בעצמו הציל אותנו מן המות.

– עון פלילי הוא – הוסיף האכר – להתערב במעשי אלהים.

הצעירים ישבו על הספסל ופקפקו, מבלי דעת מה לעשות.

בין כך הוריד האכר אותי ואת היהודי הדיג דרך החלון של החדר השני שנמצאנו שם וצוה לנו:

– המלטו!

רצנו אל היער ומשם אל אדמת בצה הנשכחה מני רגל. בקושי וברב עמל שרכנו את רגלינו. טבענו כל פעם בבצה עד הטבור וכפשע היה בינינו ובין המות. עברנו במקומות שלא עבר שם איש. הרבה תלאות עברו עלינו, רעבנו וקפאנו בלילה מקור, עד שהגענו אל איזה בית חרשת, שם חמלו עלינו הפועלים הנוצרים, נתנו לנו בגדים ללבוש, השביעו את רעבוננו גם שכרו בשבילנו עגלה, שהובילה אותנו עד קיוב. יותר מארבעים איש נטבעו בדניפר.

(דוד מוגיליאנסק בן ל"ט שנים, שוחט)

 

רשימת ההרוגים:    🔗

דובובה

אוקעלמאן אברהם 20 שנה

אָסנ אסנת יחיאל 90

אוקעלמאן יעקב 30 חנות ארג

אלשאַניצקי פיני 50 חיט

ברדיטשיבסקי ישראל אהרן 88 שנה הרב

בנו מנדיל 40 שנה סוכן

בראסלאווסקי ליב 30 שנה אופה

אחיו יוסף 35 כובעני

גערבער בעני 40 סנדלר

גלוזבערג יעקב 28 חנות ארג

גורודצקי שמואל 38 חנוני

דניסטרובסקי 65 עורך־דין

אשתו חייקה 62

וויניצקי חתנו 29 מחסן של הפטק

דינשטיין נחום 35 מוזג

וויין יעקב 60 בלן

ווידרע יוסף 35 סנדלר

וויילפובסקי אברהם 40 שוזר חבלים

ווימנוקור מנדיל 50

טורגוב לוי 28 עושה גריסים

טאליאנסקי אברהם 35 אופה

יאמפולסקי מיכל 42 מלמד

אשתו 40

בתו 17

בתו 16

ילדו ½1

יוחניס יהושע 40

אביו 63 קמחן

מלמד פעסי 65 מלמד

בנו יעקב 38 סוחר עצים

נאטקין שמחה 75

סימיאנובסק מאטיל 55 חנוני

סמעקון גדליה 45 חנוני

אברהם סטוליאר 35 נגר

פאליבוי אברהם 45 קצב

דודי משה 56 קצב

פאסטערנאק שמואל 63

פעקיר לעביש 32 חנות עור

אחיו שלום 8

וועלוויל חתנו של מוטיל פעקער 35 קמחן

קוזלינסקי עקיבא 60 מוזג

קורעצקי גדליה 55

רמבם אברהם 30 זגג

דוּברויה

אליעזר לעטוטשי 28 חנוני

מאיר בן הרב 50 עובד אדמה

דאנקין פייוויל 50 מלמד

גבור בעריל 50 חנוני

בלייגערמאן יעקב 35 קומיסער

בוטשין מאטיל 35 מלמד

גלאנץ אהרן 55 חובש

בנו דוד 26

בנו משה 36

כלתו לובא אשתו של דוד 29

כלתו אשתו של משה 32

גולויב ליב 60 עובד אדמה

בנו שמואל 30 עובד אדמה

יורקאנסקי נחום אבא 28 עובד אדמה

רויטבארט יוסף 40 עושה סוכריות

בראווערמאן מאטיל 30 עובד אדמה

אחיו הירש 28 עובד אדמה

פאסיק נחום 35 עובד אדמה

סעגל יוסעל 22 בית הבד

רובינשטיין מירקי 40

פאסיק אסנה 40

דאלגאנוס איסאק 45 עקספעדיטור

דובריאנקה

רוקין גיטל 47 שנה

ריבניקוב חיה 47

ניישולער טייבל 17

ריבקין אברהם 70

בתו קוקלין 35

ליפקין אליעזר 50

האנדלער צדוק 17

פארבער יחיאל 28

בנו של דן נאמאן 28

דומאנובקה

גרינשטיין

דזינקוב

יחזקאל ליטוואק 50 שנה חנוני

ישראל שערמאן 50 חנוני

אהרן אלפאנט 55 מוזג

מיכל ספעקטיר 32 סוחר

משה ראבינאויטש 54 סוחר

אהרן שוחט 32 שוחט

חיים דינן 8 " רב דמתא

אליק פוסטלניק 16

אליק זינגער 24 סוחר

שלום חמילינסקי 55 בעל רחיים

יענטעל קאלאדאטש 0 " חנות ארג

פייגה בתו של הבלן 30

בתו של יעקב באסיס 22

בנו של ישראל קוטליאר 20

בנו של ישראל קוטליאר 15

בנו של אהרן קבצ"ב 25

רבקה שכטר בת שמואל שוחט 20 מתה מחמת אונס

משה רויזן 35 פ"ק

לייב לערנער 52

שמואל צאלינקע 54 חנוני

ישראל טשיזיק בן סנדר 63 סוחר

בנו אייזיק 43

טשיזיק ישראל בן יצחק יעקב 75

רודניק נחום 42

טשיזיק וואָויי 55

מוטשניק יצחק דוד 50 קמחן

גאלאנט יענקל 38 חנוני

יאראסלאווסקי 12

ראכמאן ישעיה 70

בעזעניץ יצחק מחעלם 60 בע"ג

 

דובאווא

מחוז אומן, פלך קיוב.

מבאַבאָנקע

נהרגו 14 איר 1919 ע"י ברישקא

פארטנוי אברהם 43 שנה קצב

אשתו באבע 40

קאַזאַדוי מאטיל

ב"ר הירשל 20 קצב

אחותו שפרה

אסתר בת משה 45

טשערנאוועצקי באסי

בת שמואל 65

גערבער בעני

ב"ר אברהם מאיר 45

אשתו צביה 40

וועקסלער משה 75

בנו וועמיל 35

אָזַאראן נפתלי

ב"ר מאטיל 42

גלויזבארג יענקל

ב"ר דוד 37

פאלעוואוי יוסף

ב"ר אברהם 20

אביו אברהם 43

ויינשטיין יוסף 50

שוחערמאן בעני 40

געלפענביין אברהם

ב"ר חיים 38

פעקאר נחמן

ב"ר מאטיל

טשערנאוו משה

ב"ר אייזיק 20

טאליזשאנסקי משה

ב"ר חיים מרדכי 50

טעפליצקי אהרן

ב"ר מרדכי 45

פארטנוי הירשל 37

פארטנוי בנימין

מסטעפקובקע

סאַפאַרניק ברוך

ב"ר אייויק 73 שנה

מכפר אקסאניאקו

מאטעס ישראל ליב 50

אויסטרייך פאסי 50

נהרגו 17 סיון 1919 ע"י קוזקוב

דיישמאן ישעיה

ב"ר שמואל 38 שנה

בנו דוד 18

פאסטערנאק שמואל

ב"ר מאטיל 70

בנו רפאל 38

קוסוי משה

ב"ר חיים אהרן 58

ספיוואק אברהם ב"ר משה 73

ווידגוב אידל ב"ר משה 30 מחסן קרשים

ווידגוב יוסף אופה

יוקעלמאן אברהם

ב"ר טוביה ליב 22 סוחר

לויפמאן בנו של ליפמאן 18

קארעצקי אליקים

ב"ר גדליה 23 סוכן למכונות תפירה

מסטעפקאוו

קארעצקי יחזקאל

פַרטיגול געציל ב"ר דוד 75 שנה סוחר

נהרגו 10 אב 1919

טשערנאוו אייזיק

ב"ר אליה 45 שנה מחסן אפטיק

טעפליצקי שפרה 65 עגלון

מטאלנע

ווידרא אידל 28 שנה רצען

אשתו דאברוש

בת אברהם מאיר 25

חאלדאווסקי איטע 40

בתה שפרה בת ישראל 20

שווארצמאן יצחק

ב"ר שמחה 66 סוחר

אשתו זלאטע 63

נודעלמאן יוחנן 75

אשתו מלכה

בת יצחק לייזער 70

ליפעס יהושיקע 48 מבוּקי

אשתו שפרה 45 עוסק במסחר

בתם רבקה 22

עוד ילדה בת 3

פלעטנעצקי ישראל

ב"ר יעקב 18 תלמיד

מגולובַניבסק

בראצלבסקי יוסף 36 שנה כובעני

בנו

אחיו ליב 25 אופה

אשתו של ליב חיה 23

ילדם

טאליאנסקי אברהם 28

ברדיטשעווסקי שרה

בת אברהם 40

שווארצמאן חנניה 16

שפיצבורד שמואל

ב"ר אבא 73 סוחר

אשתו מרים 70

בנו בעריל 22

ראבינאוויטש חוה שרה

עם ארבעה ילדים

קאטקין שמחה

ב"ר מרדכי 70 חבר בית הפקידות

קארעצקי גדליה 33 סוכן למכונות

בנו

גאראדעצקי מאטיל

אשתו בת יצחק לייזר חזן 

בנם אהרן 5

ועוד ילד אחד

בעליאנאווסקי 68

אשתו 65 סוחר

קאזדוי 52 קצב

אשתו 50

עם נכד

סירוטה יצחק

בתו עטיל 18

בנו שמואל 10

מסטעפקאווק

בחור שלא נודע בשמו

שפיצבורד אהרן

בר שמואל 54 שנה סוחר

בתו 18

אשתו של של

פליישמן איידיל 40

רויזנבלום בעריל 58

בנו שמחה 20 סוחר

סאלאדאווניק יוסף 58

אשתו רחל 55

בנם ליב 30

בנם זלמן 25

בנם הירשל 20

בתם סימע 22

קארעצקי גדליה 65 אשתו גיסיה 60

גרינבערג חיים

ארצי ב"ר מאיר 32 סוחר

אשתו 30

בנם

ראבינאוויטש

אברהם 73 נפח

אשתו של מטיל ספיוואק, חיה 70 >

שוחערמאן חייקה 40

מבשד

גערשקאוויטש הירש 73 שנה בית מסחר

רויטמאן משה

ב"ר שמעיה 22 סוחר

רויטמן באבע 43

עם ילד

פאלעוואי יהושע

ב"ר אידל 58 עובד

אשתו של דינשטיין נחום 28 >

רויטמן שלום ב"ר מרדכי 68 סוחר

פעלדמאן קלמן

ב"ר מרדכי 38

אשתו שינדיל 36

נעמירובסקי אפרים

ב"ר יעקב 68

קראסניאנסקי חיים לייזער

ב"ר רפאל 53 אכסניה

פעקער שלום

ב"ר מרדכי 22

ווידגוב אפרים

ב"ר משה חיים 28 סוחר

פאסטערנאק נחמן 67 מלמד

שפירא ליב ב"ר ישראל 66 חזן

אשתו חיה פייגה 63

שקולניק שמואל יצחק 55 סוחר

אשתו חיה 53

זיטשיק אברהם משה

ב"ר ליב 37

אבראמסון ברוך 45

אשתו נחמה 40

בנו יוזיק 21

טשערנענקא–פחח

אשתו ובנו

מאראחאווסי שרה 68

קוויטקא ליב ואשתו

קוויטקא מאיר ובנו

זדאראוויאַק

שלשה ילדיו

פארטנוי משה ב"ר דוד 63 קצב

אשתו לאה בת פסח 60

פארטנוי געצל 50

ברדיטשעווסקי משה

ב"ר הירש 73 הרב

בנו מנדיל 38

נעמטשוק שרה אשתו של אברהם יוסיל 68

דאנסקוי לאה 68

אשתו של בוזי טארגאווא 37 >

עם שלשה ילדים

אשתו של השוחט

שמואל פעלדמאן 68

מסטיפקאווקא

פאליאנובסקי משה 58 שנה חנוני

אשתו 53

מעדווינסקי חיים

ב"ר ישעיה 25

אחיו דוד ב"ר ישעיה 18

וואלעווסקי אברחם

בנו

יאמפולסקי מיכל 55 מלמד

אשתו אלטע 52

עם שלשה ילדים

אָסנאַס יחיאל 85 שואב מים

גערבער אברהם מאיר 78

אשתו חיה לאה

בת זיידל 70

הויכמאן ראובן 68

אשתו נעמי 65

עם שלשה נכדים

קאַזדוי בנציון ב"ר חיים 68 מלמד

זבארסקי יעקב ב"ר פייסי 35 מחסן קרשים 

אשתו נעמי 30

ילד 8

ילד 6

זבארסקי פייסי ב"ר ליב

אבא של יעקב 69 שנה, מלמד

אשתו לאה בת אידל 65 שנה

לויפמאן ליפא 45 זגג

ווייס יעקב ב"ר מרדכי 63 סוחר

זכאריעוויטש מנשה

ב"ר זעליג 25 שוזר חבלים

אשתו של מילטער

סאָשקיסאָני בת יוסיל 20 >

בָדָד יחזקאל 28 סַפָר

אשתו רבקה 25

עם ילד

גערבער נטע ב"ר בעני 20 ספר

באָסאַק מרדכי

ב"ר בעריל 18 תלמיד

באסאק בעריל

מבעליווקע

באסאק אליה 35 סוחר

בנו

פילווערק משה

ב"ר דוד 25 סוחר

אשתו של טאנצא עם בנה

געציל פורטוגל 67 שנה

חמותו של משה קאראגונסקי עם שני בנים

ליטוואק פייסי 69 שנה חנוני

חמשה יהודים מסטפקאווקי שלא נודעו שמותיהם

שלשה עשר יהודים מדאדאנקא שלא נודעו שמותיהם

פעקער לייבוש

ב"ר מרדכי 24 שנה

פעקער גיטל

בתו של פייסי ליטוואק 29 שנה, חנות

נעסטירובסקי 59 עורך דין

חתן בתו משה

אשתו של אסנאס 55

בתו 23

צון־טשערנאוועצקי

משה 68

מספר ההרוגים לפי המסורה

מספר ההרוגים לפי הרשימות

 

ו    🔗

 

וואזניסענסק (מחוז ניקיליוב)    🔗

דברי ימי הפרעות בוואזניסענסק מתחילים מהעת שעזבו הגרמנים את אוקרינה. כשל עוזר ונפל עזור. כסא ההטמן התמוטט תחתיו ורסן הממשלה עבר לידי הדירקטוריום. אמנם הפלוגות הראשונות של הפרטיזנים נתגלו בוואזניסענסק עוד לפני נפילתו של ההטמן, בימים הראשונים לחדש אקטובר, 1919, אך אז לא הבליטו עוד היטב את פרצופם הלאומי והפוליטי.

על פי רוב עמדו בראשי המפלגות אוקרינים לאומיים, שובוניסטים, מאלה שנוטים לסוציאליזם (זעלינסקי, וואסיליוב וסוקולוב).

הפרטיזנים הסתדרו מתוך אלה האכרים, שלא היו נוחים ממעשיהם של הגרמנים והאויסטריים על התנהגותם שהתנהגו במרות ובאכזריות עם האכרים. הפרטיזנים התגודדו והתנפלו פעם בפעם על סיעות בודדות של גרמנים ואויסטריים והרגון.

הפלוגות הראשונות ברַיון הוואזניסענסקאי התנהגו יותר או פחות כשורה: לא ערכו פרעות, לא שפכו דם והסתפקו רק בקונטריבוציות שקבלו כל פעם מהיהודים. (מפלגתו של חַסלובסקי, נצר מהמפלגה של ווערזשעביצקי, מי שהיה ראש הצבא של חיל המועצה ברַיון שנמשך מיעליסאבעטגראד עד יעקאטערינוסלאַב).

מהפלוגות האחרות התפרסמה ביותר פלוגתו של קוֹזובסקי, שהופיעה בוואזניסענסק תיכף אחר מפלתו של ההטמאן ובריחתם של הגרמנים והאויסטריים.

אבא קוּזובסקי (באַטקאָ קוזובסקי). – קוזובסקי היה הראשון שהראה ליהודי וואזניסענסק כיצד עורכים פרעות.

בפלוגה שלו נמצאו יותר מאלף איש “בחור”. הלגיון שלו נקרא בשם “גדוד המות”. כלם היו מלובשים בגדי שרד, שהיו מכֻרכָבים בפיפות ופסים של כסף. על ראשיהם חבשו כובעים גבוהים, שצמרותיהם יורדות למטה ואשכולות של גדילים מחברים אל קצותיהן.

קוזובסקי בעצמו, עם חלק מלגיונו, דר במסע־שריון, שעבר בין התחנות פומושצנויה וקולוסובסק. יתר אנשיו חנו בעיר, התהוללו ביהודים, שתו ושכרו, התפרצו פעם בפעם אל בתי היהודים “לעשות חפושים” ואת החפצים היותר טובים שמו בכליהם. בראשונה נעשו חפושים רק בלילה. אחר כך התחילו לחדור אל תוך הבתים גם ביום. ענו את היהודים, כדי שיגלו להם את המקומות שהחביאו שם את כספם ותכשיטיהם. סיקרים אחדים התפרצו אל חנויות היהודים, התלבשו שם מכף רגל ועד ראש בבגדים חדשים, כובעים ומגפים, ואחר כך הלכו לְצַלָם עברי וצוו עליו לצלם את תמונותיהם, וכמובן – לא על מנת לקבל שכר.

לבסוף, כאשר גמר קוזובסקי להלביש את כל הכנופיה שלו בבגדי שרד על פי טפוס אחד, בא בעצמו העירה, גזל מהמחסנים של זאַסלבסקי, קוֹבוּנוֹבסקי ודראכניר את האריג היותר טוב, ומהכובענים רויטמאן, ספיוואק וטארובסקי את כל הכובעים המוכנים שנמצאו אצלם, והשאיר רק מחסנים ריקים.

גם את החנויות של צרכי אוכל הריק קוזובסקי וגזל את הקמח, הגריסים, השמן והסוכר ושאר צרכי אכל שנמצאו בתוכן, ואת בעלי החנויות לקח אתו אל המסע וצוה להכותם במדוכים של הרובים, וזאת קרא: “מלחמה בספֶקולציה”.

היהודים שהעיזו לבטא את אי־רצונם ממעשיהם ותעלוליהם של החילים או ממעשי קוזובסקי בעצמו, גם־כן קבלו למטרפסם באופן כזה (בַרסקי, בעזנוסי והרבה אחרים). הכנופיה של אבא קוזובסקי התחוללה יותר משני חדשים, מן סוף נובמבר 1918 עד תחילת פעברואר. הם התחוללו לא רק בוואזניסענסק אך גם בכל הסביבה בין התחנות פומושצנויה וקולוסובסקי. מדותיהם נשחתו מיום ליום ונתהפכו לפריצֵי חיות. כל הימים שתו ושכרו, בזזו ושסו את בתי היהודים, וענו אותם בכל מיני ענוים, גם ארבו על הדרכים והתנפלו על העוברים. כך נמשך עד תחלת פברואר. כשנכנסו צבא המועצה גרשו אותם מהגליל.

הפרטיזנים הפטלוריים. – ביום 7 אוגוסט, 1919, התפרצו העירה האכרים של כפרי הסביבה, המון גדול מאד של כמה אלפים, והקיפו את העיר מכל עבריה.

כחיות טורפות התפרצו העירה והתפשטו בכל הרחובות לחפש “קומוניסטים ונשק”.

התחילה וואקכַנַליה איומה. כל יהודי שנפל לידם נחשב לקומוניסט, ובלי שום דרישה וחקירה נהרגו האמללים האלה בענוים קשים.

את קרבנותיהם הרגו בנשק קר, כי רק חלק קטן מהאכרים היו מזוינים ברובים ואקדחים. הנשארים היו מזוינים בקלשונים, חרמשים, מגרפות, גרזנים ויתדות.

בשלשה ימים הראשונים נהרגו יותר מחמשים איש. הנרצחים התגוללו בחוצות, כי הפרטיזנים אימו על אלה שיעסקו בקבורתם של “הקומוניסטים” להתנקם בהם ולקברם חיים. את ההרוגים אי אפשר היה להכיר, כי היו מקורטטים ונגזרים ומדֻקרים על ידי כידונים וקלשונים.

אחדים מהתושבים הרוסים התיחסו באי־רצון אל מעשי הרציחות של הפרטיזנים. גם הקלירוס עם הכמר טְשַיקובסקי בראש גִנו את מעשיהם של הרוצחים ודרשו על ענין זה בבית תפלתם.

הפרטיזנים עסקו בביזה אך מעט, בדרך אגב, בשעת החפושים.

ביום הרביעי פסקה ההריגה. הפרטיזנים דרשו שתתאסף הדומה העירונית. הדומה התאספה, ובאספה הראשונה גמרה להוציא את היהודים ממספר חבריה.

שמונה ימים עשו הפרטיזנים בעיר, מן 7 אויגוסט עד 15 בו, ורצחו כששים נפש.

הפרעות על ידי הדיניקיים. – ביום 29 אויגוסט, 1919, עזבו הפלוגות האחרונות של חיל האדום את וואזניסענסק ומצד צפון, מבולגרַקה, נראתה תגרה של דיניקיים.

גדודי הדיניקיים נכנסו העירה לפנות ערב. אלה היו החלוצים (אַוואנגַרד), בראשם עמד הגנרל סקליארוב.

הרוב הגדול מהם היו קוזקים מקובַן. הם התאכסנו בבתי היהודים ותיכף בהכנסם, עם ערוב השמש, התפשטו בעיר, התפרצו אל בתי היהודים והתחילו שוסים ובוזזים, אונסים נשים ומעַנים את היהודים, שנפלו בידיהם, מכים אותם מכות מרדות והורגים בחמה שפוכה אנשים ונשים, זקנים ונערים.

הפרעות והשחיטות היו מאורגנות וסדורות מראש, על פי תכנית קבועה. צעקות האנוסות והמעונים הקרישו את המֹח.

גם האופיצרים לקחו חלק בשוד ובהריגות.

הדלגציות, שנשלחו אל הראשים והפקידים בבקשה להפסיק את הפרעות וההריגות, לא הֵביאו כל פרי. גם אל הגנרל סקליארוב נשלחה דלגציה, לבקש רחמים על היהודים האמללים. גם תועפות כסף הזילו היהודים מכיסם “לטובת חיל המתנדבים”; אך הכל היה לשוא. שערי רחמים ננעלו. הפרעות וההריגות לא פסקו.

ברובע היותר מרֻבה באוכלסין נשארו תלויות על עמודי הטלגרף גופות היהודים במשך כמה ימים עם כתובות שונות מחוברות אליהן. ברחובות ובשדות התגוללו נבלות ההרוגים. הרבה הרוגים קברו הרוצחים בעצמם באדמה, אך הקבורה נעשתה כלאחר יד. חפרו רק בעומק טפחים אחדים וזרו על החללים רק מכסה דק של עפר. הכלבים עד מהרה פקחו את הגלים וגררו את גופות הנרצחים לכל עברים.

הפרעות וההריגות ארכו שבעה ימים, אחר כך במשך שלשה ירחים היה שקט, כביכול, אך מקרי התנפלויות, שוד וחמס לא פסקו. הימים האלה היו נקראים אצלנו “פרעות בלחש”. אחר כך התחילה הנסיגה לאחור, הדיניקיים היו מוכרחים לעזוב את אוקרינה והפרעות וההריגות האחרונות היו גדולות ומרֻבות מהראשונות.

הרבה פלוגות של הדיניקיים. שנסוגו אחור בדרך העולה לאודיסה, היו צריכות לעבור דרך וואזניסענסק. הַסֻלמות (אֵישוֹלוֹנים) הללו התנקמו בהיהודים את נקמת מפלתם וכלו את חמתם בתושבים של הערים והעירות שעברו.

יתר הפליטה מהרכוש והחפצים שנשארו מהפרעות הראשונות נחמסו עתה. בפרעות הראשונות שדדו, על פי רוב, רק בלילה. עתה הסירו את מסוה הבושה מעל פניהם. שדדו וחמסו ביום ובלילה. שברו את הדלתות של החנויות והמחסנים והוציאו את כל הסחורות שנמצאו בהם. השאירו רק קירות ריקים. צעקות המעונות והאנוסות נשמעו גם ביום וגם בלילה. היו מקרים, שהדיניקיים אכפו על הבעלים להיות עדי ראיה בשעה שאנסו את נשותיהם.

מעשי האונס נעשו, על פי רוב, על ידי החייליים והאופיצירים של הלגיון השלישי הקובַלֶרגרדי. אך גם חילים של פלוגות אחרות השתתפו בזה.

טיטיוניק והכנופיה שלו. – בוואזניסענסק נתקבלה ידיעה כי פלוגה של סיקרים עולה על העיר.

בו ביום היתה אספה של “ועדי האביונים”. באספה הערבית הודיע ראש ועד הפועל, סיניאקוב, להדלגטים, כי אמנם באמת נראה גדוד סיקרים לא רחוק מהעיר, אך חילי המועצה גרשו אותם. עתה אין כל פחד, כי התגרה שנשלחה באוטומוביל, רִגלה במרחק ארבעים ווירסטאות סביב העיר ולא גלתה שום עקבות של סיקרים, לכן היתה יכולה האספה לעסוק במנוחה בעניניה.

בחפזון הזדינו אחדים מהעובדים בבתי הפקודות של המועצה, על פי רוב צעירים שלא הגיעו עוד לפרקם והדלגטים של ועד האביונים.

הלילה היה נרגש מאד.

גיסי ההגנה הקיפו את העיר בשלשלת. 

והנה לפנות בקר התפרצה אל העיר מחנה גדולה של סיקרים, כשני אלפים איש, מהכנופיה של טיטיוניק. הם הקיפו את השלשלת והרגו את כלם. אחר כך התפשטו בעיר והתחילו שוסים ובוזזים, מענים והורגים יהודים.

בין הסיקרים נקל היה להכיר מספר גדול של אינטליגנטים אויסטריים, שנשארו ברוסיה אחרי אשר עזבו האויסטריים את אוקרינה. עליהם נלוו גם החוליגנים המקומיים.

הפורעים לא פסחו אף על בית אחד, החל מקצה העיר וגומר בקצה השני. הסיקרים הלכו סיעות־סיעות של חמשה או ששה אנשים בבת אחת. למעון אחד סרו כמה פעמים זו אחר זו. האחרונים היו מעוללים את יתר הפליטה, שהשאירו אלה שהקדימום. הרהיטים, שנשארו מהפרעות הראשונות, נפצו ושברו לשבבים.

הענוים, מעשי אונס וההריגות עברו כל גבול. הרבה מהאנוסות נחלו במחלות וֶנֶריות.

הפרעות ארכו שני ימים, מן 18 עד 20 אויגוסט, והצטינו באכזריות נוראות. את הבתים, שהתחבאו שם היהודים, צוה טיטיוניק לשלח באש.

מספר ההרוגים היו כשלש מאות איש.

(י. קרין)

 

וואכנובקה (מחוז ברדיטשוב. פלך קיוב)    🔗

I    🔗

מספר התושבים היהודים בוואכנובקה היה כשבע מאות משפחות.

בימים הללו התחוללה בהסביבה הכנופיה של טיטיוניק. ביום י"ז בתמוז הגיעה אלינו השמועה, כי טיטיוניק עם גיסותיו התפרצו להעירה הקרובה סאמגורופוק. יהודי וואכנובקה נמוגו מפחד. והנה פתאם המציאו לנו טילפונוגרַמה מסאמגורוד, כי הטיטיוניקים אינם נוגעים לרעה בתושבים היהודים. הם מתנקמים רק בקומוניסטים. כמובן, גם הטלפונוגרמה הזו לא הרגיעה אותנו. אחר כך נודע לנו, כי בדותא זו נשלחה אלינו על ידי אחד מסוכני טיטיוניק, כדי שיהודי וואכנובקה ישארו שקטים על מקומותיהם.

כדי לקדם את פני הרעה, גמרנו ליסד ועד משלשים איש, יהודים ונוצרים, וכאשר יתפרצו העירה איזו כנופיות של סיקרים, לקבל את פניהם בדורן ובמנחה. מובן שחברינו הנוצרים יכלו להיות לעזר לנו רק בדברי שתדלנות, מה שנוגע ל“דורן” צריכים היינו לדאוג לזה אנחנו בעצמנו.

בהועד נמצאו חמשה עשר יהודים וחמשה עשר נוצרים. בתוכם הכמר הצעיר, איש נכבד, בעל מדות טובות ואוהב כל אדם בלי הבדל.

ביום כ' תמוז, 1919, בבקר, נכנסה העירה תגרה של הטיטיוניקיים. תיכף בהכנסם כרתו את חוטי הטלגרף. אחרי עבור שעות אחדות נכנסו הגיסות של טיטיוניק, פרשים ורגלים, מחנה גדולה מאֹד, ואתם הרבה עגלות טעונות מביזת היהודים.

עד מהרה התאספו חברי הועד והלכו לקבל את פני טיטיוניק. אך הוא קרא לבוא לפניו רק את החברים הנוצרים ושאל אותם על אדות חבריהם היהודים ומהותם. הנוצרים ענו, שיהודי וואכנובקי הם אנשים ישרים, נושאים ונותנים באמונה ורחוקים מכל פוליטיקה, התושבים הנוצרים חיים עם שכניהם היהודים בשלום ומתפרנסים זה מזה, אז קרא לפניו את חברי הועד היהודים ודרש מהם, שיערכו לו רשימה של הקומוניסטים הנמצאים בעירה. ענינו לו, שקומוניסטים אינם כלל בעירנו. העירה רחוקה מכל מרכז, גם ממסלת הברזל, ואין ליהודים שום עסק בפוליטיקה. כל אחד דואג רק לפרנס את בני ביתו, ובדאגות הללו שקועים הם בראשם ורֻבם. אז מסר לנו רשימה, להמציא לו במשך שש שעות לא יאוחר, סך 200 פוד ש"ש, 250 ככרות לחם, 50 זוג מגפים חדשים וסך 200 זוג לבנים. והַזְהֵר הזהיר אותנו, כי אם לא נמציא לו הכל בדיוק ולמועד הקצוב – דמינו בראשנו.

אנחנו הלכנו תיכף לבית־הכנסת, ששמה כבר נתאספו התושבים היהודים, ופרטנו לפניהם את דרישותיו של טיטיוניק והזמן הקצוב. והוספנו, שהכל צריך להמלא בדיוק בלי שום תירוצים ואמתלאות.

לא עברו עשרה רגעים והנה באו שלוחי טיטיוניק דחופים בפקודה, שהדלגציה של היהודים תשוב תיכף אל השטב. אנחנו שבנו. טיטיוניק צוה לאסור עשרה אנשים מאתנו בתור בני תערובות, וחמשה יעסקו באספת הקונטריבוציה.

בין החמשה שנשלחו לאסוף את הקונטריבוציות נמצאתי גם אנכי. באנו לבית־המדרש, זרזנו את העדה, שכל אחד יביא מה שנמצא תחת ידו. היהודים גם בלא זה היו זריזים, כי ידעו את הסכנה המרחפת עליהם והתחילו נושאים לבית־הכנסת זה זוג מגפים, זה לבנים. ש"ש אי אפשר היה למצוא בעיר, אך בעלי־העגלות הביאו כל אחד מהמוכן בביתו, בשביל סוסיו. כלם נחפזים לגמור את ענין הקונטריבוציה ולהפטר מצרה זו. והנה באה סיעה של סיקרים סמוך לבית־הכנסת, חסמו את הדרך, וגזלו את החפצים מידי המביאים ושלמו להם בעדם במהלומות ומכות מרדות.

ראינו שבאופן כזה לא יעלה בידינו לגמור דבר הקונטריבוציה. אנחנו רצנו אל השטב והודענו לטיטיוניק את כל הנעשה. הוא שלח תיכף גדוד פרשים, שישגיחו שהסיקרים לא יגזלו מידי המביאים מאומה, והכל נאסף עוד לפני הזמן הקצוב.

בין כך התפשטו הסיקרים בעיר, חמסו, שדדו ואת היהודים שנפלו בידיהם הכו מכות מות. גם אני נפלתי בידיהם. הם גזלו ממני את כספי ושעוני ויעניקוני גם מהלומות והכאות די והותר. נמלטתי מידיהם לביתו של מכרי, מתקן שעונים. והנה התחילו באים סיקרים עם שעונים של זהב בידיהם, מביזת היהודים, לתקנם ולנקותם. אז אמר לי בעל הבית בעברית:

– שב אל השלחן, קח את מכשירי העבודה בידיך ועסוק בשעונים, כדי שיחשב שהנך עוזר, ולא יגעו בך.

קצת מומחה הייתי במלאכה זו ועשיתי כדבריו.

והסיקרים מתחוללים בעיר. את יונה קלוזנער פצעו ביריה, גם תפשו צעירים אחדים והביאו אותם אל השטב. כאשר מסרו לטיטיוניק את הקונטריבוציה, צוה לגיסותיו לעזוב את העיר. אך את העשרה חברי הועד שעצרם לבני תערובות לא שחרר טיטיוניק. הוא עזב בעיר עשרה פרשים ומסר בידם את בני התערובות עם הצעירים שתפשו הסיקרים, וצוו עליהם, שאחרי עזבו את העיר יוציאו אותם השדה ויהרגום.

הפרשים מלאו את פקודתו של טיטיוניק, הוציאו השדה את בני התערובות ביחד עם הצעירים הנתפשים, פשטו מהם את בגדיהם וחצבו בהם בסיפים ויגזרו אותם עד שאי אפשר היה להכירם.

הטבח נעשה כמעט בהסח הדעת. כאשר נודע הדבר בעיר התאבלו גם הנוצרים, וביותר היה נרגז הכמר טהר הלב. וכאשר הפרשים שבו חזרה העירה ותפשו עוד שלשה צעירים, את יצחק וויינער, יצחק שעכטמאן ועוד אחד וסחבו אותם אל חשדה לרצחם שם נפש, חבש הכמר בחפזון את סוסו ורץ לקראת טיטיוניק ולא הרפה ממנו עד כי מסר בידו פקודה לשחרר את שלשה הצעירים.

בכלל הִרבה הכמר הזה להיטיב ליהודים; הוא החביא הרבה יהודים בביתו וגם בבית התפלה לנוצרים ותמיד עמד לימינם.

כאשר טיטיוניק, כעבור חדש ימים, שב עוד הפעם לוואכנובקי, יצא הכֹמר לקראתו והודיע לו בהחלט, כי הוא בגופו יחסום את הדרך בעד הרוצחים. ואם כלה ונחרצה היא מלפניו לערוך גם הפעם טבח להיהודים, אז רק דרך גופו המובס ימצאו את דרכם ליהודים.

II    🔗

אף על פי שהכנופיה של טיטיוניק עזבה את העיר, אך הפחד היה גדול, היהודים נשארו חבואים במחבואיהם ופחדו להראות החוצה. בפעם בפעם התפרצו העירה סיעות של סיקרים, שדדו את הבתים, היו גם רציחות, נהרגו שני יהודים.

כך שכבו היהודים חבוים במסתריהם, עד יום ה', כ"ג בתמוז. אך הרעב התחיל להציק להם. זה שלשה ימים היו שרוים בתענית ולחם לא בא אל פיהם. גם לא נמצא לחם למכירה בכל העיר. אז עזבו היהודים את חוריהם, התאספו לאספה ושלחו מביניהם אנשים אחדים לפריליקי, הרחוקה מוואכנובקה עשר ווירסטאות, לבקש לחם בשביל השדודים.

אבל גם על פריליקי עבר הכוס. באותו יום התפרץ לפריליקו השודד סוקולוב וגיסותיו ויערוך שם טבח להיהודים. גם מאלה שנשלחו להביא לחם נהרג אחד, שמו מוטיל פוֹטאַפ. הנשארים הספיקו לברוח בעור שִניהם. גם יהודי פריליקו, אלה שנמלטו מחרב סוקולוב, עזבו את עירם וביום ו' באו בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם וטפיהם לוואכנובקה.

כאשר ראו יהודי וואכנובקה את פליטי פריליקו באים אליהם ושמעו את פרטי ההרג שנעשה על ידי סוקולוב, נמוגו לבותיהם ולא קם בהם עוד רוח. הם גמרו לעזוב את עירם וביחד עם פליטי פריליקו לברוח לליבוביץ הרחוקה עשרים ווירסטאות מוואכנובקה.

עד מהרה הצטידה כל העדה לדרך. הבתים והחנויות נשארו פתוחים. היהודים עזבו את רכושם הפקר. נשארו בעיר רק חולים שלא יכלו לעזוב את ערשם, או נמושות, שכבר קצו בחייהם וחכו לקראת המות בנפש שקטה.

ומחנה גדולה מאד עוזבת את העיר ובורחת מנוסת חרב. הולכים הם בלי סדרים ובערבוביה. הילדים מתלבטים בין רגלי הגדולים. הנמושות משרכים את רגליהם לאט, נשענים על מקלותיהם. נשים חמרמרות, שצפד עורן על בשרן, נושאות את ילדיהן על זרועותיהן. הילדים משתפכים בבכיות וצעקות. האמות חולצות להם שדים צומקים וריקים. הפעוטים יונקים ומושכים בהתמרמרות את שדי אמותיהם. וכאשר הדדים הללו אינם יכולים להשקיט את רעבונם, הם עוזבים את הפטומות בשאט נפש, ומתפרצים בצוחות ובצעקות.

כשראו האכרים העובדים בשדה את מנוסתם של היהודים נכמרו רחמיהם עליהם מאד. הם בקשו מאתם גם דברו על לבם שישובו לבתיהם, גם הבטיחו להם להגן עליהם מפני כנופיות השודדים המשוטטים בסביבה. אך היהודים הנמוגים מפחד לא נתנו אוזן קשבת לדבריהם, ידע ידעו שבכל חפצם הטוב קצרי אונים הם להתקומם לגדודי הסיקרים הרבים והעצומים, המזויָנים מכף רגל ועד ראש.

אז עזבו האכרים את עבודתם בשדה, אסרו את העגלות, הושיבו בהן את כל המחנה בנעריהם ובזקניהם ויובילו אותם לליפוביץ. ותהי זאת המעט בעיניהם ויבחרו מביניהם אנשים לשמור על רכוש היהודים, שנשאר הפקר. השומרים נצטוו להשגיח בעין פקוחה על כל העוברים דרך העירה, שלא יתעכבו בה אף רגע.

ביום הראשון התיחדו אכרי טוּרבוב לעלות על וואכנובקה ולבוז את בתי היהודים וחנויותיהם. אז אסף הכומר את האכרים אל בית תפלתם ובדברים חמים עורר אותם להגן על רכוש היהודים מפני השודדים. האכרים הבטיחו, שלא יתנו לכל מעול וחומס לנגוע ברכוש היהודים, גם קימו את הבטחתם. כאשר אכרי טוּרבוֹב חפצו להתפרץ העירה, קמו עליהם אכרי וואכנובקה ויגרשום. וכאשר אכרי טורבוב עשו בערמה, התגנבו דרך היער וחפצו להתפרץ העירה מהעבר השני, פגשו אותם אכרי וואכנובקה במקלות ובמגרפות ויכום ויכתום ויגרשום מגבול וואכנובקה.

כך לא החסירו אכרי וואכנובקה מעמל נפשם וישמרו את רכוש היהודים במשך שמונה ימים. הם עזבו כמעט את עבודתם בשדה, ואחרי עבור שמונה ימים כאשר עזבנו את ליפוביץ ושבנו חזרה לבתינו, מצאנו הכל על מקומו, דבר לא נעדר. אפילו הביצים שהטילו העופות נשארו מונחות על מקומן.

III    🔗

עברו כשני חדשים. בעיר לא נמצאה שום רשות. שלטה אנרכיה גמורה. כל איש הישר בעיניו יעשה. סיעות של סיקרים משוטטות בדרכים ואורבות לכל עובר ושב, וקובעות את הרכוש עם הנפש. גם אל העירה התפרצו כפעם בפעם תחת מכסה הלילה סיקרים וחמסנים ובעיר אין שום שוטר ומושל ואין מוראה של מלכות. היהודים חיים בפחד תמידי. בכל לילה עוזבים הם את מעונותיהם ומתגלגלים תחת שואה ומתאבקים באבק העליות והרפתים, ישנים בבגדיהם וחרדים לקול עלה נדף.

כדי לשום קץ להאנרכיה השוררת, קראנו אספה של יהודים ונוצרים וגמרנו ליסד בעיר איזו שמירה. על הנוצרים היה לשמור על העיר ביום ועל היהודים בלילות. זה היה בחדש אלול. הלילה היה תורי. אני עם עוד צעירים אחדים סבבנו את העיר.

היה לפני עמוד השחר. אנחנו יצאנו חוץ לעיר, להשגיח על הדרכים. והנה פתאם באה סיעה של סיקרים, הקיפו אותנו ושאלו:

– איפה גרים הקומיסרים?

– בעירנו אין קומיסרים.

הסיקרים עזבו אחדים לשמור עלינו וכעבור חצי שעה שבו ביחד עם טיטיוניק. כאשר ראיתיו נקרש בקרבי החלב שינקתי משדי אמי. זכרתי את חברי בהועד שנגזרו מידו והאמנתי שהגיעו רגעי האחרונים.

גם הוא פנה אלינו בשאלה:

– ומי הוא הקומיסר?

גם לו השבנו, שאין בעירנו שום רשות ושלטון, כי רחוקים אנחנו מכל מרכז, גם ממסלת הברזל.

– ומי אתם?

– שומרים, בכל לילה ישמרו חליפות סיעה של צעירים על העיר, הלילה הזה הוא תורנו.

– ואיה נשקכם?

– אין לנו נשק.

– ואיך זה שומרים בלי נשק? – התפלא טיטיוניק.

– אנחנו נשמור על העיר רק מפני הגנבים, בשביל אלה דַיָם מקלות פשוטים.

– ומי הראש?

חברי הראו עלי.

– אתה הקומיסר?

– הלא אמרנו לך, שאצלנו אין שום שלטון מאורגן, עבודתנו היא רק לשמור על העיר מפני גנבים וחמסנים. הנה זה ימים אחדים חתרו גנבים לבית אכר אחד וחפצו לגנוב את סוסיו. והודות להשמירה גרשנו את הגנבים והצלנו את הסוסים.

אז שאלני להראות לו את הדרך העולה לזוזוב.

אני תארתי לו באיזה דרך עליו לעבור.

הוא הוציא מחיקו מפה ויעיין בה. כפי הנראה חפץ להוכח אם לא רמיתיו. אחר כך נתן אות לאנשיו, והם עזבו אותנו ויסעו לזוזוב.

אני שאפתי רוח.

IV    🔗

בחול המועד סכות קפץ עלינו רגזם של פליטי חיל המועצה, שהתפרצו אל עירנו אחר שובם מפולניה, הם סרו בכל יום אל בית משרפות היין הסמוך לעירנו שם שתו ושכרו עד כי אבד להם כל רגש אנושי, ובשובם העירה שכורים התנקמו ביהודים, התפרצו אל הבתים וחמסו ככל אשר יכלו שאת ואת השאר החרימו. אנסו הרבה נשים. את היהודים, שנפלו בידיהם, הכו מכות רצח, גם טרפו באפם הרבה נפשות. כאשר תפשו יהודי שאלוהו:

– הנך קומיניסט?

אם ענה: לאו, התנפלו עליו בשצף קצף, הכוהו מכות מרדות, ענו אותו בענוים קשים, וצעקו:

– זיד ארור, איך זה אינך קומוניסט בשעה שאתה אזרח של ממשלת המועצה? ובכן אתה מורד במלכות?

והוא הדין אם היהודי ענה שהוא קומוניסט, גם אז “בא על שכרו”.

– כך, הנך קומוניסט? בוא ונלמד אתך פרק בקומוניזם!

והלמוד התחיל בהכאות, ענוים והתקלסות. היהודי שנצל מידיהם בעור שניו היה מן המאושרים.

האכרים המקומיים חפצו בכל לבם להיות לעזר ליהודים האמללים. הם לקחו את נשי היהודים, הלבישו אותן בגדי אכריות והחביאו אותן. גם כאשר נשלחו הרבה בתים באש, מסרו האכרים את נפשם לכבות את השרפה, ורק בזכותם לא נכחדה כל העיר, רק עשרים בתים עלו על המוקד.

כאשר שמענו, שקלו הרוצחים הללו למטרפסם והועלו לגרדום בבית המשפט הגבוה בחרקוב.

מספר ההרוגים כמאה וחמשים איש.

(משה קויפמן, מי שהיה חבר בהועד)

 

וואלודארקה (פלך קיוב)    🔗

בוואלודארקה נמצאו כארבע מאות משפחות יהודים.

הפרעות הראשונות קרו לפני חג הפסח 1919, על ידי הכנופיה של האטמן זשעלעזניאק. הם חמסו את העיר והרגו ששה יהודים. בפעם השנית הרגו עשר נפשות. מספר הנפצעים היה גדול מאד.

הפרעות השניות נערכו על ידי גיסותיו של סוקולוב. בפעם הראשונה הסתפקו רק בביזה, אך בפעם השנית רצחו הרבה נפשות.

ביום 9 יולי 1919 התפרצה העירה הכנופיה של סוקולוב. תיכף אספו את האכרים על ידי מצִלת ההתרעה. האכרים של הסביבה נתאספו עד מהרה. סיקרים אחדים פנו אליהם בנאומים, שהגיעה השעה להשמיד את היהודים. האכרים התחברו עם הסיקרים והתפשטו בעיר. חמסו את הבתים, אנסו את הנשים והיהודים שנפלו בידיהם הרגו בחמת רצח ובענוים קשים. סוקולוב בעצמו אמר:

– תנו לי יהודי ואמוצץ את דמו!

נהרגו ביום ההיא שבעים ושלש נפשות. הנשארים עזבו הכל הפקר וברחו בדרך העולה לבֵילו־צֵירקוב, אך גם בדרך התנפלו עליהם סיקרים, פשטו מעליהם את בגדיהם, גם הכו ופצעו אותם. הסיקרים לא הסתפקו רק בשוד ורצח ושלחו אש בבתי היהודים. כמעט כל העירה נכחדה באש. גם הרבה יהודים, שהיו מונחים חבואים בבתיהם, נשרפו ונחנקו בעשן. רוב ההרוגים היו זקנים, נשים וילדים.

יותר מכולם התחולל מי שהיה אוריאדניק, קובאלסקי; הוא בעצמו שלח באש שלשה בתים, שעלו על המוקד ביחד עם יושביהם היהודים. גם בנו של נושא המכתבים, רודומסקי, התנקם בהיהודים ויהרוג אחדים מהם. גם האכר בערזשקה, שהגרמנים העלוהו כבר לגרדום ורק בהשתדלותם של היהודים נצל ממות, “שלם” להם עתה בעד הטובה שעשו עמו ובעצמו רצח נפשות אחדות.

מהבתים שנשארו, עקרו האכרים את החלונות והדלתות, גם את הפחים מהגגות, ולקחו אותם לבתיהם.

היו מקרים, ששיחה קלה של איזה אכר היתה דיה להציל יהודים ממות.

פעם אחת עבר אכר וראה סיקרים שתפשו יהודים אחדים וכבר התכוננו להרגם, אז פנה האכר להסיקרים ואמר:

– איך לא תבושו להרוג אנשים ככלבים?

מֵימרא זו פעלה על הסיקרים. הם משכו את ידיהם מהריגה ושחררו את היהודים.

כאשר הסיקרים עזבו את העירה, שבו חמשים איש מפליטי וואלודארקה שברחו לסקבירה, חזרה לבתיהם. אך כלם נהרגו בדרך. רק אחד מהם, היהודי מייערבערג, נִצל ממות.

כשבאו חיל המועצה, נכנסו הרבה מהפורעים אל החיל האדום כדי להנצל. מספר ההרוגים יותר משתי מאות נפש.

(המודיעים שיינוואלד, לאגווינסקי)

 

וואלוכונסק (פלך פודוליה)    🔗

העירה וואלוכונסק סבלה חמש פעמים מהפרעות.

הפרעות הראשונות ערכו הפטלוריים לפני פסח, בשנת 1919. הם חמסו, אך לא רצחו נפשות.

בקיץ 1919 בקר קוזקוב שלש פעמים את העירה. בפעם הראשון הרג עשרים ואחד יהודים, בפעם השנית – אחד עשר יהודים ובפעם השלישית – חמש נפשות.

בחרף 1920 התפרצו הדיניקים, לפני עזבם את אוקרינה, העירה. הם חמסו הרבה בתים, הרגו שני יהודים ושלחו שני בתים באש.

גם אחדים מהאכרים המקומיים נלוו אל הסיקרים וביחד עמהם חמסו ובזזו את בתי היהודים.

(רבקה שאפוטשניק)

 

וואלקובה (מושבה גרמנית, מחוז אודיסה)    🔗

לא רחוק מוואלקובה נמצאו הרבה הרוגים, שנרצחו על ידי האַטמן שַרוב, מי שהיה פקיד של מלחים ובגד בחיל המועצה, ועל ידי כנופיות אחרות שהתחוללו בגליל הזה. הגרמנים, גרי המושבה וואלקובה, אספו עשרים וחמשה חללים, זכרים ונקבות, וקברו אותם בקבר כללי בהמושבה. אחר כך נודע כי ששה עשר מהנרצחים הם תושבי יאנובקה, וביום י"ט אלול 1920 הוצאו מהקבר הכללי בוואלקובה והביאו אותם לקבורה בעיר מולדתם. תשעה הנשארים לא נודע מי הם. יהודי בעריזובקה, שהרבה מתושביה נרצחו בדרך על ידי סיקרים, חשבו שהללו הם בני עירם, וכבר שלחו קרשים לעשות בשבילם ארונות, וסדינים להביא את הנרצחים לבעריזובקה לקבורה. אך הגרמנים מבולקובה הודיעו שההרוגים הם סטודנטים מאודיסה, שהלכו לבקש עבודה בשדה ויהרגו בדרך.

(רחל פיינברג)

 

וואסקוביטשי (פלך וואלין)    🔗

בחדש מערץ 1919 התנפלו פלוגה של הפטלוריים על העירה, חמסו את הבתים והחנויות והרגו יותר מעשרים נפשות.

 

וואסילקוב (פלך קיוב)    🔗

ביום 6 פעברואר 1919 כבשה את העיר פלוגה קטנה של צבא המועצה. נסתדרה אז תהלוכה פומבית, שהשתתפו בה גם פועלים יהודים. ביום השני עלו על העיר הפטלוריים, ירו עליה מתותחים וכבשוה חזרה. אז התחיל תיכף הטבח בעיר. עד השעה השתים עשרה בלילה נהרגו חמשים יהודים וששים רוסים שנחשדו בקומוניזם. העורך את הטבח היה הקומנדיר רודענקא: הוא הוציא פקודה אופיציאלית:

“בעד כל קוזאק נרצח, יהרגו מאה יהודים; בעד כל קוזאק שנפצע קשה – חמשים יהודים ובעד פצע קל – עשרים וחמשה יהודים”.

אחר השחיטה דרש רודענקא מהיהודים קונטריבוציה. סכומים גדולים בכסף מזומן, גם בגדים ולבנים, מגפים וצרכי אכל. הוא יסד גם “משפט־שדה” וצרף אל השופטים גם את הכמר והרב. אך בנאסרים לא מצאו כל עון ושחררו אותם.

ביום 11 אפריל נכנס העירה הלגיון הששי האוקריני. גם הם שסו את בתי היהודים, לא פסחו גם על בתי העניים. ההזיקים עולים להרבה מיליונים. העיר היא הרוסה.

 

וואפניארקה (פלך פודוליה)    🔗

I    🔗

ביום 18 מאי 1919 נתקבלה ידיעה, שכנופיה של אכרים, תחת הנהגתו של האַטמן וואלינעץ, הולכים וקרבים לוואפניארקה. היהודים נמוגו מפחד; הם פנו אל הועד הריבולוציוני, שבראשו עמד דיאקוב, בבקשה לאחוז באמצעים כדי להרחיק את הפרטיזנים מן העיר. דיאקוב שלח דליגציה אל וואלינעץ וקבל את התשובה הזו:

א) שיגרשו את היהודים מהועד הרבולוציוני. ב) שיוציאו את הנשק הנמצא בידי היהודים וימסרו להם.

אז הוציא דיאקוב פקודה, שכל מי שנמצא בידו נשק יביא אותו במשך שש שעות. אחר הזמן יֵעשו חפושים במעונות. וכל מי שימצא בידו רובה או אקדח ירה יירה; גם שיפתחו היהודים את החנויות. הרבה יהודים הביאו את נשקם אל הרבק"ם. הרבה יהודים הלכו להתחבא בבית הקברות, או באו במרתפים ברפתים, ובמטמורות. החנויות לא נפתחו.

כשעברו שש שעות צוה וואלינעץ להפרטיזנים לחפש את היהודים ולסחבם אל התחנה. הפקודה נתמלאה בדיוק. הסיקרים טפסו על העליות, זחלו אל המרתפים וכל יהודי שמצאו, סחבוהו אל התחנה. כפר נפש לא לקחו.

נאספו סך־הכל מאה וחמשים גברים, זקנים ונערים. את הנשים והילדים עזבו לנפשם. את היהודים העמידו על הככר שלפני התחנה, ותותח העמידו עם לוע פתוח לנגדם.

אז יצא הכמר הזקן עם בתו, שגָרו בתחנה, והשתדל שלא יהרגו על כל פנים את הזקנים, שהם בודאי אינם קומוניסטים. וואלינעץ נענה לו וצוה להבדיל את הזקנים ולהציגם לבדם. והצעירים במספר שמונים וחמשה אנשים העמידו כנגד התותח וירו בהם. הנשארים, שלא נהרגו ביריה, חצב בהם וואלינעץ וסיעתו בסיפים עד שעשו אותם ככברות.

אחר כך התחילו לענות את הזקנים. התקלסו בהם, קנתרו אותם, צוו עליהם לנגן, לשיר, לבכות. אחר כך הניחו אותם שטוחים על הארץ, פניהם למטה ומנו לכל אחד שלשים הכאות במדוך של הרובה.

אחר כך הלכו הסיקרים אל העיר ושסו את הבתים והחנויות עד היסוד. לא פסחו גם על בתי העניים.

אכרי וואפניארקה והפועלים של התחנה לא התחברו אל הסיקרים ולא לקחו חלק בפרעות ובהריגה.

נשים אחדות נפצעו על פי מקרה.

בסוף דיצמבר 1919 נכנסו הדיניקיים. גם הם שלחו בביזה את ידם וגזלו את החפצים האחרונים. הרבה נשארו רק בחלוקיהם שעל בשרם: הדיניקיים הרסו את הבתים, שברו ונפצו את הרהיטים והרגו שלשה יהודים.

(לאנדא)

II    🔗

אחר הטבח של וואלינעץ התפרצו פעמים אחדות לוואפניארקה סיעות של פטלוריים. הם חמסו את היהודים גם רצחו נפשות אחדות. שלשה זקנים ממכובדי הקהלה, את מוטיל קיפניס, שמחה גורפינקל וראבינוביטש, סחבו הסיקרים אל השדה, השליכו אותם אל בור עמוק והרגו אותם ביריה. אחרי עבור שני שבועות מצאו את שלדיהם מגרמים מכלבים.

(רחל פייגנברג)

 

ווארונוביצי (פלך פודוליה)    🔗

בחודש פברואר 1919 התנפלה סיעה של פטלוריים על העירה. הם חמסו, אנסו נשים גם הרגו כשלשים יהודים.

גם מכנופיות שונות סבלה העירה הרבה. כפעם בפעם התפרצו העירה סיעות של סיקרים תחת הנהגתם של אטמנים שונים וירעצו את העירה וימלאוה שוד ורצח.

ביותר התחולל בעירה ובהגליל האטמן ליאכוביטש. הוא היה בנו של סגן האיספראבניק מנימירוב וחתָנו של הכמר מסוקוליץ. כמה ערים החריב והרבה דם נשפך על ידו.

הוא נהרג בווארונוביצי על ידי גיסו, בן הכומר מסוקוליץ. אומרים שגיסו הרגו, אף כי היה בן בריתו וגם כן מיסודו של הפטלוריים, אך הוא התנגד לרציחות ושפיכות דמים של יהודים.

את נבלתו הביאו לנימירוב, אך הכומרים פחדו לעסוק בקבורתו (בנימירוב היתה אז רשות המועצה). משם הובילוהו לברצלב. גם שם לא חפצו הכומרים לטפל בקבורתו. כך נשאר מונח שני ימים. אז שכרה אמו ארבעה נוצרים. הם כרו לו קבר וקברוהו.

(ערווין)

 

ווארוני (כפר. מחוז אומן, פלך קייב)    🔗

ברחיים בווארוני הסתתרו הרבה יהודים. בחג הסכות 1920 התנפלו עליהם סיקרים מהכפר פעכוב והרגו מהם שלשים איש.

(חנה סוורדליוק)

 

ווארכיבקה (פלך פודוליה)    🔗

I    🔗

היה אחר חג השבועות, שנת 1919.

משברי הפרעות וההרג, שסערו במלא רוחב אוקרינה, הגיעו גם לווארכיבקה.

סוכניו של פטלורי, הפקידים שנשארו מימי הצַריזם, בני המאה השחורה, בעלי האחוזות, והרבה שוביניסטים מהמורים האוקרינים, שוטטו בכפרים, הקהילו קהלות ויעוררו אותם בבדותות שונות להתנקש ביהודים.

והאכרים התגודדו, השתערו על העירות כשוט שוטף וירצחו נפשות למאות ולאלפים ודם ישראל נשפך ארצה כדם כרים ואלים.

ביום ו' 9 מאי, התפרצה לווארכיבקה כנופיה של פרטיזנים מזוינים בקרדֻמות קלשונים וחרמשים, אחדים גם ברובים ואקדחים.

מיד התחילו לצלצל במצלת ההתרעה. המונים אכרים מכפרי הסביבה התכנשו העירה. תיכף התפשטו בעיר, חדרו אל המעונות ואל המחבואים, הוציאו את היהודים ממחבואיהם וסחבו אותם אל המגרש שלפני בית כניסתם. נאספו אנשים ונשים, זקנים וילדים. הסיקרים צוו עליהם לכרוע על ברכיהם, זמן רב החזיקו אותם כמצב כזה, התקלסו בם וענו אותם.

אחר כך נכנסו לישיבה וישבו לדין מה לעשות ביהודים, נגזר דינם להשמיד ולהרוג את כלם.

היהודים געו בבכיה והשתטחו על הארץ לפני מרצחיהם, לבקש ולהתחנן על נפשם. צוחות הנשים והילדים בקעו שמים.

הבכיות והיללות פעלו הפעם. אחר שעה קלה של ישוב־הדעת, פנה הראש אל היהודים ואמר להם ששמעו אל תחנותיהם וגמרו לקבל כסף פדיון נפשותיהם. היהודים קבלו על עצמם לשלם סכום גדול קונטריבוציה וזמן קצבו להם להזמין את הכסף עד יום א'.

אז עזבה הכנופיה את ווארכיבקה והלכה לטרוסטינעץ וביחד עם האכרים של הסביבה ערכו שם טבח ליהודים, ערך ארבע מאות איש נגזרו שם מידם.

בווארכיבקה נשארו רק איזו עשרות אכרים מזוינים. בלילה שסו הרבה בתים, אנסו נשים גם הרגו יהודים אחדים.

שבת אחרי הצהרים שבה סיעה של סיקרים מטרוסטינעץ לווארכיבקה, אז התחילו בעיר הביזה והשוד ומעשי אונס והריגות.

הפרטיזנים התפרצו אל הבתים, הוציאו את היהודים מהמקומות שהתחבאו שם וסחבו אותם אל הנהר, אל המקום היותר עמוק. שם נתנו בידיהם עששיות מוארות וצוו עליהם לרקד ולנגן את הנגון שמנגנים בשמחת־תורה, בשעת ההקפות.

אלה שלא מלאו את הפקודות בדיוק או שרקודם או רינתם לא מצאו חן בעיני הסיקרים, הכו אותם מכות רצח, סטרום על פיהם עד שהדם נזל מגרונם. ובאותה שעה שעלעו דם אלצו אותם לרקד ולזמר, והפראים רקדו, מחאו כף וישמחו ויעלזו מרב ענג.

אחר כך לקחו את היהודים אחד אחד והשליכו אותם המימה וירו בהם עד שהרגו אותם.

ובכל פעם, כאשר ראו איך היהודי מתאבק עם מר המות, לעגו לו וחקו את תנועותיו, מלאו את פיהם צחוק, הריעו בקול שמחה. קפצו ודלגו והריעו בפרזות יהודיות: “אוי, וועה איז מיר חאטשקע! אוי, וועה איז מיר לאהאיטשקע!”

כאשר הגיע תורו של ליב שטעקלבערג למות, והסיקרים כבר הנידו אותו הנה והנה להשליכו המימה, פנה אליו סיקר אחד מכרו ואמר לו:

– שמע נא, לייבקה, אם תמסור בידינו קומוניסט אחד תמורתך, אז נשלח אותך לחפשי, התסכים לזה?

– הן – ענה לייבקה.

הסיקרים הובילו אותו חזרה אל העיר ועל כל בית שעברו ושאלהו אם נמצא שם קומוניסט, ענה, ששם אין. הסיקרים הכו אותו מכות רצח, וענו אותו בענוים קשים. פתאם נשמע איזה קול רעש – הסיקרים נבהלו, ועזבו אותו לרגע. הוא הספיק לברוח ולהתחבא תחת ערמה של תבן. שם שכב במשך יממה שלמה מתעלף בלי שום רגש של חיים. רק ביום השני מצאוהו והשיבו אותו לתחיה. אך הוא נשאר עִוֵר ואלם. הוא כל כך מגמגם בשעה שהוא מדבר, עד שאי אפשר להבין מה הוא שח.

II    🔗

כאשר גמרו להשליך את היהודים המימה, שבו העירה ושם התחיל הטבח והענויים.

את משה איצעס הוציאו ממחבואו וסחבו אותו להריגה. בנו הילד, בן עשר, חבק את צוארי אביו והחזיק בו. סיקר אחד קצץ את ידי הילד בסיף. הסיקר השני הרג את אביו בשעה שידי הילד הכרותות נשארו תלויות על צוארו.

את יצחק האדמוני הניחו הסיקרים על מטה וישבו סביבו בפנים רצינים כרופאים. נדו בראשם עליו וערכו “קונסיליום”, במה לעלות ארוכה למחלתו המסֻכנת, ונמנו וגמרו “כי אין תרופה אחרת להצילו ממות רק לכרת את רגלו!”

הרוצחים לקחו שכין והתחילו לגזור את הרגל. היהודי האמלל צעק מעצמת מכאוביו והתחנן לפניהם שיעזבו אותו לנפשו. אך הסיקרים נדו ליהודי “הפחדן” שירא מהאזמל ואיננו נותן לעשות לו נתוח, שכל כך נחוץ הוא לרוחתו, לישועתו. יממה שלמה סבל האמלל מכאובים נוראים ורק ביום השני עשו אתו את החסד האחרון והרגוהו.

את ישראל קרופניק פשטו הסיקרים ערום וקשרו חבל אל הגיד וכיס הבצים וכך סחבוהו ברחובות, אחריו המון אדם ימשוך, נוצרים צעירים וזקנים, נשים ונערות כלם ששים ושמחים, רועשים, צוחקים, מוחאים כף, שורקים ומצפצפים ועליצותם הולכת ומתגברת ביחד עם התגברות צוחותיו של האמלל המקרישות את המח שבעצמות.

את הישיש דוד קוזמינסקי בן שמנים שנה, חטפו הסיקרים וכרתו את אזנו האחת באמרם שמשתוקקים לראות בפרצופו של יהודי בעל אזן אחת. אחר כך חתכו את אזנו השניה ועשו שריטות ופצעים בפניו ולבסוף הרגו אותו בענוים קשים ונוראים.

גם את איציק ציביליבסקי גיסו של הנהרג דוד קוזמינסקי ויוסף שניידער הרגו הסיקרים באכזריות נוראה.

את סענדער ציביליסקי תפשו הסיקרים ברחוב. סיקר אחד אמר לחברו: “בוא ואלמדך כיצד צדים כלבים”. הוא קשר חבל אל רגלו של ציביליסקי וסחבו ברחוב, האמלל צעק והסיקרים התענגו על צעקותיו. כה סחבוהו עד אחורי המרחץ, במקום שהורגים את הכלבים, ושם הרגוהו.

הסיקרים תפשו גם את בעל ההפתק הירש בירברייער ואת החנוני אברהם בן חיים טולטשינסקי, אך שני אלה היו חביבים ורצוים מאד בעיני האכרים של הסביבה, לכן דברו הפרטיזנים על לבם שיקבלו את האמונה הנוצרית וינשקו את הצלב ואז ישאירו אותם בחיים. טולטשינסקי ענה, שנולד יהודי וימות יהודי ואת אמונתו לא ימיר. אז קמו עליו הרוצחים והרגוהו, בירברייער קבל את אמונת הנוצרים לפנים ונצל ממות, אחר כך שב לאמונת היהודים.

מספר הנרצחים היה שלשים וחמש נפשות. מספר הנפצעים פי שלשה. הרבה נשים נאנסו.

III    🔗

שבת בצהרים הביאו הסיקרים מנגן יהודי עם אשתו, עליו צוו לנגן בכנור ולאשתו נתנו מסרק לנגן עליו, גם אספו את האלמנות והיתומים של הנרצחים, והכו אותם מכות רצח שירקדו, והפראים התענגו על המחזה הזה וימחאו כף.

יום א' בבקר נשמע עוד הפעם קול מצלת ההתרעה, נתאספו הפרטיזנים מהכפרים הקרובים, ללכת לאובודובקה הרחוקה שבע ווירסטאות מווארכיבקה, וגמרו לקחת אתם גם את יהודי ווארכיבקה ולהרגם ביחד עם יהודי אובודובקה.

היה יום סגריר, בחוץ ירד גשם, יהורי ווארכיבקה היו רעבים וצמאים, במשך שלשה ימים לא בא אכל אלי פיהם, כלם היו תשושי כח וחלשים ולא היה בהם כח לשרך את רגליהם ברפש, אך הרוצחים הכו את המפגרים בדרך והעיפים, מכות רצח, עד כי היו מוכרחים לקום ולפסוע הלאה, נהוגים בידי הסיקרים כעדר כבשים, במגלים ארוכים בידיהם, ש“כבדו” בהם כל פעם את הנחשלים.

את העלמה שיינדיל סיגאל ענו הרוצחים בדרך בענוים קשים עד כי מתה תחת ידי מעניה.

הסיקרים לקחו את הישיש אלקנה גיטליס בן שבעים, את מאיר שיינצעס ואת שמשון טויבעס, ויתנו בידיהם קרדֻמים וסכינים ויאמרו להם: "הנה גם אתם סיקרים כמונו, אתם תהיו אתנו בחבורה אחת, יחדיו נארוב לעוברי דרכים, נבוז את כספם ונהרגם והתחילו להראות להם, כיצד מתנפלים על עוברי דרך ורוצחים אותם, עד כי כל השלשה נפלו מתים בדרך.

באובודובקה עוד הפעם הריעה מצלת ההתרעה. נתאספו האכרים המקומיים וביחד עם הפרטיזנים התפשטו בעירה, חטפו את היהודים וסחבו אותם אל הככר שלפני בית־תפלתם. את יהודי אובודובקה הציגו לבדם ואת יהודי ווארכיבקה לבדם, את הנשים הובילו לבית הכנסת ושם סגרו אותן.

אחר כך התאספו ראשי הבריונים ונכנסו לדין, כדת מה לעשות ליהודים. עברה כשעה קלה. הראשים יצאו והודיעו, שנגמר דינם של יהודי ווארכיבקה ויהודי אובודובקה למיתה.

אז קם היהודי צבי לינעצקי מתושבי ווארכיבה ויפן אל ראשי הבריונים ויאמר אליהם:

– וההבטחה שהבטחתם לנו לפני בית תפלתכם לקבל פדיון נפשותינו מה תהא עליה? חושבים אנחנו שיודעים אתם, שהבטחה פומבית כזו לפני בית־התפלה איננה גרועה משבועה על האיבנגליום לפני הכומר, ולא תחפצו להעמיס על נפשותיכם עון פלילי בזה, כחלול שבועה.

אחרי שקלא וטריא קצרה ביניהם הודיעו ליהודי ווארכיבקה, שיכולים הם לשוב לבתיהם לאסוף את הקונטריבוציה, גם שלחו אתם סיעה של פרטיזנים ללוותם בדרך.

יהודי ווארכיבקה נצלו ממות וישובו לבתיהם, אך גם שם לא הונח להם. החוליגנים המקומיים רעצו וירוצצו אותם במשך חדשים שלמים. בכל לילה סבבו ברחובות, הקימו שאון, ירו מרובים, היהודים הנמוגים מפחד עזבו את בתיהם הפקר, התחבאו בעליות של בתי התפלה, במרתפים ובשאר מקומות נסתרים, והסיקרים חמסו ובזזו את הבתים באין מפריע, גם רצחו נפשות. בין הנרצחים היה גם העסקן הצבורי טוביה בן אברהם רופטשינסקי, שתפשוהו הסיקרים בחוץ והרגוהו בענוים קשים.

ראשי הבריונים היו המורה של השפה האוקרינית והאכר גריגורי לעבקעס, עם שלשה בניו. הם החזיקו את העירה בפחד תמידי גם דם רב שפכו.

כאשר התארגן שלטון המועצה התעוררו צעירים אחדים מבני הנרצחים ולא נחו ולא שקטו עד שנתפשו ראשי הבריונים ובתוכם המורה, גם האכר לעבקעם ושלשה בניו, והועלו לגרדום.

(דוב טליתמאכער) 

 

וויזנא (מחוז סלוצק, פלך מינסק)    🔗

בחדש אוגוסט 1919 כבשו הפולנים את הגליל והתפרצו בלילה אל העירה. תיכף בהכנסם חדרו אל הבתים והתחילו לעשות חפושים ובדיקות, כאלו מחפשים קומוניסטים חילי המועצה, שמסתתרים בעיר, ובין כך חמסו את החפצים היותר טובים ושמו אותם בכליהם. כך עברו מבית לבית ושדדו כלי כסף וזהב, שעונים, תכשיטים גם בגדים מגפים ולבנים. נחמסו אז ערך ששים משפחות.

החילים הפולנים ערכו תעמולה פומבית בין האכרים ושננו להם, כי היהודים הם קומוניסטים, שונאיהם של האכרים וחפצים להשתרר עליהם, ולכן עליהם להרוג ולהשמיד את היהודים. גם הפקידים עסקו בתעמולה זו.

תיכף ביום הראשון לבואם התנפלו על היהודים, התעוללו בהם, הכום מכות מרדות וכרתו את זקנם. בין המעונים היו: נטע בן משה מובשוביטש, יוסף קלעצקי ויעקב קפלן. את הנערות העבריות אספו לקלף בשבת בולבוסים ולשפשף את הרצפה בבתים שהתארחו בהם הראשים, גם לשמור על הטלפון העמידו רק יהודים.

דילגציה יהודית פנתה אל השטב הפולני בבקשה להפסיק את הפרעות והעושק בעירה. בין חברי השטב היה גם הדוכס הצעיר ראדזיביל. הדילגציה קבלה תשובה שכאשר יסגרו היהודים ביד הרשות הפולנית את הקומוניסטים, אז יוציאו פקודה להחילים שלא יבוזו את בתי היהודים. על תשובת הדילגציה שאין בעיר קומוניסטים כלל, קראו הפולנים בשם את היהודי פיש, שאדון האחוזה, פרושינסקי, הלשין עליו, שהוא קומוניסט ונושא את הדגל הראשי בשעת תהלוכות פומביות. הדילגציה בארה להפולנים שלפרוזשינסקי יש חשבונות פרטים עם פיש וכל הספור הוא בדוי מראשו ועד סופו. פיש הוא איש בא בימים, איננו עוסק בפוליטיקה ואיננו שייך לשום מפלגה, ומעולם לא ערכו בעיר תהלוכות עם דגלים, וכפלו את בקשתם להפסיק את הפרעות. השטב שלח אותם אל הקומנדנט של העירה, דוקטור עברי. הקומנדנט הבטיח להם, ובלילה ההוא לא נשבתה המנוחה.

(מרגולין)

 

ווינוגראדוב (מחוז זוועניגורודקי, פלך קיוב)    🔗

בחדש אפריל 1919 התפרצה לווינוגראדוב סיעה של שבעה סיקרים ודרשו בגדים, לבנים וצרכי אכל, הקהלה מלאה את כל דרישותיהם. לפני עזבם את העירה הרגו ביריה את משה אַנאַפולסקי בן 35 שנה ואת טוביה שווארצבורד בן 15 שנים, גם פצעו אנשים אחדים. בדרך פגשו עגלה עם אחד עשר נוסעים יהודים, שנסעו מזוועניגורודקי לבונוּסלאַב. הסיקרים התנפלו עליהם, גזלו את הסחורות שהובילו עמהם, הרגו את היהודים והשליכו אותם אל באר. בין ההרוגים היו: אהרן טשיטשעלניקר, זקן בן שמונים שנה, עם נכדו, יצחק לישטשינער, בן חמש עשרה שנה.

אחר השחיטה בטיטיוב, עבדה משם כנופיה של סיקרים לסטאבישטשה להתנקם ביהודים. הרבה יהודים ברחו לווינאגראדוב. בסטאבישטשה נשארו רק בעלי־מומים. זקנים וחולים נשים ואנשים. רֻבם התחבאו בבית המדרש. הסיקרים מצאו אותם, עקדום בחבלים והשאירו אותם שם. אחר כך נכנסו לבית כנסת אחד, ומצאו שם ערך 35 אנשים ונשים. הסיקרים הרגו אותם בגרזנים ובסיפים. אחר כך התפשטו בעיר ושדדו את הבתים ואת החנויות. חפצו לשלח גם את הבתים באש, אך הנוצרים המקומיים עכבו בעדם, מיראתם שגם בתיהם יעלו על המוקד.

אל בית התפלה, שנשארו שם היהודים עקודים, נכנס על פי מקרה נער נוצרי. הוא התיר את היהודים מחרצֻבותם ועל ידי זה הצילם ממות.

פליטי סטאבישטשה שנמלטו לווינוגראדוב היו לצנינים בעיני האכרים המקומיים ואימו על היהודים המקומיים, שאם לא יתאמצו שיהודי סטאביסטשה יעזבו בלי עכוב את העירה, אז יתנקמו ביהודי ווינוגראדוב.

הרב דסטאביסטשה אסף את בני עדתו. הם נערו מעל רגליהם את עפרה של ווינוגראדוב, ושבו בדרך שבאו בה. הרב הולך לפניהם והעדה נמשכת אחריו. בדרך פגשו פליטים מטאראשצה, בילוצירקוב ולוקשיבקה, שעזבו את עירותיהם מפני חרב היונה ויחדיו לנו בשדה ושהו שם יום תמים.

הכנופיה שערכה את הטבח בסטאבישטשה הלכו משם ללוקשיבקה. הם באו שמה בצהרים. הרבה יהודים הספיקו להתחבא בבתי הנוצרים. הסיקרים הרגו חמשים איש והרבה פצעו. משם עברו אל הככר אלאַיָקה ותפשו שם יהודים, יצאו לקראתם האכרים המקומיים ויגרשום. הם חפצו לעלות על ווינוגראדוב, אך כאשר נודע להם, כי שם נמצא גיסי הגנה הלכו להם בדרך אחרת.

ביום 1 מאי באה מליסענקה, הרחוקה עשרים וחמש ווירסטאות מווינוגראדוב, סיעה של עשרה אנשים. אמרו שהם פרטיזנים ולנו חוץ לעיר. בלילה התפרצו אל הבתים, שידעו שנמצאו שמה סיקרים, ותפשו שם שבעה אנשים. הסיקרים הבטיחו לעזוב את העיר ולא יוסיפו לבא לתוכה, אז שלחו אותם לחפשי.

ביום 5 מאי באה עוד הפעם מליסענקא חמשה אנשים ותפשו ששה סיקרים ובתוכם את ראש הבריונים, ניקולי סטאקובסקי ואחיו סאַשֶע, שהיו ידועים לרוצחים והרגו אותם ביריה.

 

וויניצה (פלך פודוליה)    🔗

הפולנים בימים הראשונים לכניסתם לוויניצה, שמרו על הסדר ולא הפריעו את המנוחה בעיר, אך כעבור שבוע ימים התחילו לרדוף את היהודים באף וחמה, אלצו יהודים באים בימים לעבוד, גם הכו אותם מכות רצח. בפגשם איש יהודי שאלוהו בלעג: “הנך קומוניסט? אביך קומוניסט?” והכו את הנשאל מכות מרדות. הפולנים המקומיים מצאו אז שעת הכשר להתנקם ביהודים, ועל אלה שהיתה בלבם טינא עליהם, הלשינו לפני הרשות הפולנית, שהם קומוניסטים והללו אסרו אותם וענו אותם בכל מיני ענויים. כאשר הפולנים היו צריכים לעזוב את העיר, התנפלו על החנויות של היהודים, ושסו את הסחורות. הרבה משפחות נשארו בערום ובחסר כל.

 

וואלדימירובקה (כפר במרחק 12 ווירסטאות מדובעיאנקה פלך טשערניגוב)    🔗

בוולאדימירובקה גרו ארבע משפחות יהודים, הפרטיזנים רצחו משפחה אחת בת שלש נפשות, אב ואם ובתם. גם את היהודי קאַנטער תפשו הסיקרים, שפכו עליו זפת רותחת והיהודי מת במכאובים נוראים.

(יענטע ראפופרט)

 

וועסיולי פודול    🔗

בחדש מאי 1919 התפרצו הפרטזינים של הסביבה אל העירה, שדדו את הבתים ואת החנויות, אנסו הרבה נשים והרגו יותר ממאה נפש.

 

וועסלי קובה (תחנה, פלך חרסון)    🔗

הפרעות והטבח ערכו שם הדיניקיים והאכרים המקומיים לקחו חלק בהחמס והרציחות. כפריצי חיות התנפלו על קומץ היהודים שגרו שם, חטפו את כל הועד, הריקו את החנויות של היהודים והרגו שלש עשרה נפשות. נשארו אחריהם יהודים שלשים ושנים, מהם יתומים משני הצדדים שמונה עשר.

(י. צוקערמאן)

 

וועסעלינויה (פלך חרסון)    🔗

I    🔗

בשנת 1918 שבתי לעיר מולדתי, אחרי הרבה שנים של נדודים, בקרתי את כל המקומות שהיו חביבים עלי בימי חרפי וחדשתי את זכרונותי, שמחתי בחברי שעזבתי אותם כמעט ילדים ומצאתי אותם אנשים בעלי צורה. אך שמחתי היתה עד ארגיעה. משברי פרעות, מאורעות ומרעין בישין התרגזו ובאו על עירנו. צרה על צרה והוָה על הוָה כתומן באו עליה, עד כי נחרבה כלה.

המאורע הראשון שהחריד את העירה היה ההתנפלויות של גדוד פטלוריים. בחדש כסלו 1918 פרצה אל עירנו פלוגה של פטלוריים. תיכף בבואם התפשטו בבתים ובחנויות ובזזו כל מה שמצאו, כסף מזומן, תכשיטים, בגדים וחפצים. מהחנויות הריקו את כל הסחורות שנמצאו בתוכן: צרכי אכל, בגדים וגלנטרי. העלמות והנשים היו מוכרחות להתחבא בבתי האכרים מכריהן. באותו יום עברו דרך עירנו יהודים מקריבוי־אוזורה, שהובילו אחת עשרה חביות שמן למכירה. הפטלוריים התנפלו עליהם וגזלו מהם את השמן. כאשר היהודים לא היו שבעי־רצון מהלקיחה בחנם, שלמו להם הסיקרים בהכאות ומהלומות. הפטלוריים עשו בעיר יום אחד. אחרי עזבם את העיר שררה מנוחה במשך שני חדשים.

אחר כך התחילו התנפלויות של החוליגנים המקומיים, כפעם בפעם התפרצו אל בתי האמידים ובזזו וחמס דים. בבית אחד מצאו עלם צעיר, החוליגנים עקדו אותו ובצאתם ירו בו ופצעוהו.

אחרי זמן־מה התפרצה העירה הכנופיה של האטַמן קוזובסקי, הפחד והבהלה היו גדולים מאד. אך הם הסתפקו רק בביזה. מקום חניתם היה לא רחוק מהתחנה, ובמשך שני שבועות בקרו בכל יום את העירה.

II    🔗

בשנת 1919, לפני פורים, כבשו צבאות המועצה את אוקרינה. הפלוגה הראשונה נכנסה לעירנו ערב פורים. בימים הראשונים היתה הממשלה רפת ידים ובעיר שלטה אנרכיה, אך לאט לאט התבסס השלטון, הוקם הסדר ואנחנו שאפנו רוח.

הרוב הגדול של היהודים תושבי עירנו קבלו חלקי אדמה והתחילו לעסוק בעבודה. בשמחה זרענו ובדמעה קצרנו. עננים שחורים כסו פתאום את השמים הבהירים, היה יום תשעה באב, יום מוכן לפרעניות, ועד הפועל אסף ביום ההוא את הצעירים והצעירות ושלח אותנו אל האחוזות הסמוכות, לעבוד שם בשדה.

כשראו אותנו האכרים, צעקו בכעס:

־הזידים הקומוניסטים הולכים לגזול את התבואות של בעלי האחוזות.

במשך שני ימים עבדנו בהאחוזה, והנה נתקבלה ידיעה, כי סיקרים התפרצו אל העיר. בקשנו רשיון מהמשגיח לשוב העירה, הוא לא הרשה לנו. אך אנחנו לא שמענו בקולו. עזבנו את האחוזה והלכנו דרך החורשה הסמוכה העירה. תיכף כשיצאנו מן האחוזה פגשנו עגלה מלאה חילים שנסעו אל התחנה, אנחנו הסתתרנו תחת השיחים והם לא ראו אותנו, החילים באו אל האחוזה והרגו את המשגיח.

אנחנו באנו העירה לפנות ערב, עיפים ויגעים, שכבנו לנוח ונרדמנו, רעם של יריות העיר אותנו. מבית הסמוך נשמע קול פחדים. חפצנו לסור שמה והנה שני סיקרים מזוינים באו לקראתנו והושיבונו חזרה אל הבית. אז התאכסן בביתנו המורה גולינקער. אותנו הגברים העמידו הסיקרים אל הקיר וצעקו: "אם לא תתנו לנו כסף נהרוג את כלכם! " ובאותה שעה נשמע קול צעקה מבית שכננו: "האם מתה!“ וצוחות ובכיות. אנחנו מסרנו את כל הכסף שנמצא בידינו, אחר כך הוציאו אותנו הסיקרים החוצה. על הנשים צוו לשוב הביתה ואותי עם אבא ואחי והמורה גולינקער הובילו אתם, כל פעם נתוסף עלינו עוד יהודי, שהסיקרים פגשו ברחוב, עד כי כבר היינו תשעה יהודים. הסיקרים הובילונו אל התחנה, הושיבו אותנו ברכבת וסגרו בעדנו. אנחנו חכינו למר המות. אחדים קראו “שמע”, שפכו את לבותיהם בתפלה. אני והמורה גולינקער ישבנו בפִנתנו דומם… אחר זמן־מה שבו הסיקרים, ירו פעמים אחדות ובקול צעקה "ילדים, אל העבודה!'' פתחו את הדלת, קראו את כל אחד בשמו ואמרו:

– "מי שהוא קומוניסט יגיד את האמת, כי גם בלאו הכי נהרוג את כלכם! "

הם לקחו את החלף של אבא (הוא שוחט) והכו אותו ואת אחי מכות רצח, יען כי לא עמדו כהוגן בשורה, ואחר כך שלחו אותנו לחפשי.

אני והמורה גולינקער מהרנו אל ביתו של שליאפאק, שמשם נשמעו בראשונה הצעקות, שם מצאתי את חברי שליאפאק שוכב מת, גם אמו, שהיתה עדיין צעירה ומלאה חיים, נהרגה בידי הסיקרים ושוכבת על יד בנה. בקרוב מקום שוכב שליאפאק האב, פצוע קשה. בחדר השני מצאנו את הבת הבכירה של שליאפאק, המונחת בתוך שלולית של דם, הקולח מהרבה פצעים מסֻכנים, אצלה שוכב ילד קטן עם ששה פצעים כבדים. התחלנו תיכף לחפש את הנפצעים. גם מידבידוב נפצע קשה. בקשנו ומצאנו עגלות. את הנפצעים הובלנו לבית־החולים ואת ההרוגים – לליאכוב, שם קברנו אותם בקבר ישראל. הסיקרים בזזו את כל הנמצא בחדרים, הבית נשאר ריק.

III    🔗

אחר כך התחילו לעבור דרך עירנו פלוגות של פרטיזנים. בביתנו התחבאו הרבה יהודים, הרוב הגדול מהם נהרגו. במשך שלשה לילות פרצו סיקרים אל ביתנו ובארח פלא נצלנו ממות. אחרי עבור שמונה ימים מהטבח סרו אלינו שלשה סיקרים, העירו את אבא משנתו והוציאוהו החוצה, הם התבוננו בו זמן רב, ואחר כך אמרו שלא אותו הם מבקשים. הם עברו אל שכננו פידל ולקחו אותו עם שני בניו והובילו אותם אל ההר, אחרי שעה נודע שהסיקרים הרגו אותו ואת בניו. רק את מיתתו של בנו הקטן לא גמרו ונשאר בחיים. גם הבכור חי עוד שני ימים. בערב קרב אל התחנה מסע־שריון של חיל המועצה והתחיל לירות במחי־קבל, אחר כך נכנסו החילים העירה, אתם שבו הרבה פליטים שברחו בימי הפרעות, זה היה ביום השבת.

אחרי שני שבועות עזבו חיל המועצה את הגליל, הדיניקיים נכנסו העירה והצרות האחרונות השכיחו את הראשונות. צבא המועצה, לפני עזבם את העיר, הרסו את הגשר וכל גדוד שעבר היה צריך להתמהמה ולחכות להמסע ובין כך סרו אל העיר והתנקמו ביהודים.

פעם אחת נכנס אל עירנו גדוד של מלחים והתחילו מתפרצים אל הבתים; הם סרו גם אלינו. בראשונה נכנסו אל החדר של המורה גולינקער, אחר כך נכנסו אל חדרי, הם קראו אותי “קומוניסט” גם הלקוני במגלבים. אחר כך לקחו את אחי הקטן הביאוהו אל חדר ריק והתחילו להכות אותו שיגלה להם איפה טמנו את הכסף, שמענו את קול בכיתו: “אינני יודע כלום!” (אבא ואמא היו בוואזניסענסק).

הסיקרים הללו עזבו את הבית ואחרים נכנסו. כלם חפשו ובדקו עד מקום שידם מגעת וכל מה שמצאו שמו בכליהם: הם שפכו החוצה שק מלא קמח וקרעו בחמתם את כל ספרי. הבנתי שאחותי הגדולה נמצאת בסכנה ולחשתי לה שתברח אל המושבה ראַשטאַט הרחוקה 3 ווירסטאות מעירנו. הסיקרים שבו חזרה ושאלוני: “איה אחותך?” כאשר עניתי שאינני יודע, התלקחה בהם חמתם, הם הושיבו אותי ואת המורה על מטה והתחילו מכים אותנו בכל מה שבא לידם, ועל כל המקומות שבגוף. חשתי שדם חם נוזל מעל פני והכאב היה גדול מאד. התחננתי אליהם שיהרגוני, אך הם בחרו לענות אותנו בענויים קשים; צוו עלי לפתח את פי ואחד מהסיקרים הכה בכדור על השפתים והשינים. הרגשתי כאב חד בשפה וסגרתי את עיני. כאשר פתחתי אותן ראיתי והנה המורה עומד אצלי ובמטפחות לבנה הוא חובש את ראשי. שני פצעים היו לי בראשי ופני צבו. גם המורה גולינקער ואחי הקטן היו מוכים ופצועים. המטה היתה שטופה בדם. השכנים באו ולקחו אותנו לביתם, שם מצאנו ערך שלשים יהודים מֻכים ופצועים. הרבה מהם בעינים צבות. כשני שבועות עברו עלינו בפחד ורעדה, היינו ערים בלילה. והנה בא סיקר ואמר שצריך להרוג את אבא. גמרנו להמלט על נפשנו, וכאשר שמענו כי הדרך לוואזניסענסק איננו בחזקת סכנה נמלטנו שמה. גם שאר התושבים היהודים עזבו את בתיהם הפקר וברחו לוואזניסענסק, לראבובה, בעריזובקה ואודיסה. העירה התרוקנה. גם בוואזניסענסק לא הונח לנו, סבלנו מהדיניקיים, לפני עזבם את העיר, גם מהטיטיוניקים.

מספר ההרוגים בוועסעלינויה היו כארבעים נפש.

(פסח אודעליס, מורה)

 

ווראדיובקה (פלך חרסון)    🔗

מווראדיובקה מודיעים:

“עירנו המונה יותר ממאה משפחות נשדדה כלה. יותר משמונים בעלי־בתים נשארו ערומים ויחפים, הרבה בתים עלו על המוקד, נשרף באש גם בית־הכנסת עם ספרי התורה, העיר כמעט חרבה, בעלי הבתים היותר אמידים נשארו עניים ואביונים”.

(יהודה ליב אלטער, רב ושו"ב יוסף קליגמאן, אברהם אלי אוסטרוברוב, אברהס ניישטאד)

 

רשימת ההרוגים    🔗

וואזניסענסק

רודמאן ישראל 37 שנה

רעזניקוב הירש 60

גרינמאן מרדכי 60

קארצובניק אליהו 54

דארפמאן משה 36

גודוביטש ישראל 28

קליינמאן מאיר 28

קופטיקובסקי חיים משה יעקב 36 שנה

טורנער גדליה 20 שנה

בורד חיים 20

ברונשטיין ישעיה 37

דולזשאנסקי זוסיה 19

שווארץ שלמה 19

ארבוז שמואל 20

מעלניקוב יעקב 20

מיכלזון הירש 28

באכאטסקי מאטי 47

יאמפולסקי אידל 50

מעסעק חיים ישראל 45

שווארצמאן סאַניה 20

געלער אידל 32

ווייסביין ליב 44

קונטורוביטש יצחק 39

גאָפאַן נטע 51

גאָפאַן ברוך 23

גוֹלוֹבוֹרודקה יחיאל 28

ניקוליובסקי מארקוס 45

ניסילעוויטש וואלף 54

איטקין יוסף 50

סאניטאר

דאלאטניקוב משה 30

סירוטה ישראל 55

בערנאדסקי מאיר 33

קונטורוביטש נפתלי 32

חאַשמענול בנימין 56

דראפמאן משה 24

פאסעצעלסקי פישל 43

סלובעסניק רבקה 20

סלובעסניק סוניה 18

סלובעסניק ישעיה 17

קילשטיין דבורה 50

קילשטיין פנחס 28

קילשטיין ליב 17

קילשטיין איטה 2

דוֹרוֹדני איסאק 56

דאַנזאן דוד 50

דאַנזאן גולדה 45

דארמאן ליב 47

דארמאן מלכה 49

פוסאטש יוזי 18

מעסעק שמואל 20

דינמאן טוביה 35

דורודני רבקה 60

פאטריק נחום 25

אחיו 18

קרימטשאנסק זעליק 20 שנה

בארטניק גרישא 20 שנה

רויכווארגער אפרים 29

קויפמאן אברהם 20

אסטרובסקי משה 20

טעפליצקי ברוך 22

טינקעלמאן ישראל 22

גולדענבערג 30

פוזשארסקי אברהם 35

פאטיק בוריס 40

וולאנעץ יעקב 65

קונטורוביטש 33

זלאטוגרוב

קליינער חסיד

זאגורודסקי 25

עשרים וחמשה הרוגים מערים אחרות שאי אפשר היה להכירם

וואכנובקה

יוסף פילטש

שלמה בעליאנסקי

שמואל דבורהס

שלמה שווארצמאן

יחזקאל ווינשטיין

ישעיה וויסוצקי

יצחק שעכטמאן

ישעיהו פעלדשטיין

אריה דוד סופוטניק

ישעיהו רייגורודסקי

גיסו שמואל

יוסף זאטקובסקי

שני בניו של גרשון דוקס

חתנו

בנימין קובל

שני גיסיו

מאטיל פולטאפ

מאיר בלינדוואג 55 שנה

יעקב רויט 95

יצחק ליב פיינערמאן 70

חיים ליב לעדערווארגער 34 שנה

אמו של יצחק ליב אלטמן

כל משפחתו של קילימניק, בנים ובנות סך הכל שבע נפשות

וואלודארקה

אברהם סירוטה

אשר מאנסקי

אשתו

האשה בורשטיין בת מאה שנה

יענקל ליוועראנט

חיים ואחיו דוד

דוד גערשמאן

וואפניארקה

מאטיל קיפניס

שמחה גארפינקל

ראבינאוויטש

ווארכיבקה

יצחק האדמוני

ישראל קרופניק

דוד קוזמינסקי 80 שנה

יצחק ציביליבסקי

אחיו סענדער

יוסף שניידער

אברהם בן חיים טולטשינסקי

שיינדל סעגאל

אלקנה גיטיס 70 שנה

מאיר שיינצעס

שמשון טויבעס

טוביה בן אברהם משה רופטשינסקי

ווינוגראדוב

משה יאמפולסקי 35 שנה

טוביה שווארצבורד 45

אהרן טשיטשעלניקער 80 שנה

נכדו יצחק לישטשינער 15 שנה

וועסעלינויה

משה שליאפמאן

אמו

אחותו

פידל האב

בנו

וולאדימירובקה

קנטור

ס"ה 159

מספר ההרוגים לפי הרשימות:

מספר ההרוגים לפי המסורה:

 

ז.    🔗

 

זאבוקריטש (מחוז אלגופול, פלך פודוליה)    🔗

זאבוקריטש היא עירה קטנה, סמוכה לתחנה קריזשופול. הפרעות הראשונות נעשו בתוכה על ידי סיעה של פטלוריים, לפני חג הפסח 1919, בטרם עזבם את אוקרינה. הם הרגו יותר משלשים נפש במיתות אכזריות. אביגדור בן אליעזר התחבא הוא ובני ביתו ברפת. הסיקרים גלו את מחבואם, גרשו את הפרה מהרפת והרגו שם אותו, את אשתו ושני ילדיו במות אכזרי.

הסיקרים תפשו צעיר אחד, שנודע להם על פי מקרה שיש לו כלה יפה ושמה ראזה. בשעת הענוים התגרו בו וקראו בלעג:

– לא תוסף לראות את רוזיטשקה שלך!

אחר כך מחצו את ראשו במורג וגמרו את מיתתו.

כשלשים נפש הרגו הסיקרים בענוים קשים.

הנוצרים, תושבי זאבוקריטש, לא יכלו לראות את הרציחות וההריגות. לבם המה להם על היהודים האמללים, הנתונים לטבח. וכאשר בחדש מאי באותה השנה נכנסה כנופיה של פרטיזנים מווארחיבקה, אחרי ההרג שערכו שם להיהודים, לזאבוקריטש להתנקם גם שם ביהודים, לא נתנו אותם האכרים המקומיים לנגוע בהם, גם עכבו בעדם ולא נתנים ללכת לקריזופול.

בכל זאת באו על יהודי זאבוקריטש עוד פרעות. אחר שבועות התפרצו עוד הפעם סיעה של פטלוריים והרגו יהודים אחדים. גם טיטיוניק בקר את העירה בשנת 1920 אחר חג השבועות וחמס את היהודים, גם נאנסו אז הרבה נשים ונרצחו נפשות אחדות.

מספר ההרוגים כחמשים איש.

(דוב טליתמאכער)

 

זאכריבקה (פלך חרסון)    🔗

סיעות הדיניקיים התפרצו אל העירה בחדש אויגוסט 1919. הם חמסו את העיר במשך שלש שעות, גם הרגו שלשה יהודים. הכמר ומי שהיה שופט השלום השתדלו אצל הרשות להפסיק את הפרעות. הדיניקיים עזבו את העיר. אך אחרי עבור שלשה ימים שבו ועוד הפעם שדדו ובזזו את בתי היהודים.

גם לפני הדיניקיים פרצו העירה כפעם בפעם כנופיות שונות של חמסנים. אך היהודים פדו כל פעם את נפשותיהם בכסף.

האכרים המקומיים בזזו ביחד עם החמסנים.

(א. גרינבערג)

 

זאמעכוב (מחוז נובואושיצה, פלך פודוליה)    🔗

מספר היהודים תושבי זאמעכוב היה כשלש מאות משפחות.

הפטלוריים התפרצו לזאמעכוב שתי פעמים. אך הם רק חמסו את העירה, ולא רצחו נפשות.

בשנת 1919, לפני פורים, התפרצה לזאמעכוב סיעה של חיל המתנדבים והחריבו את העירה. תיכף בכניסתם עברו מבית לבית ושסו ושדדו את רכושם של היהודים. הם לא פסחו אף על בית אחד. אנסו כמעט את כל הנשים שבעירה, מבנות שתים־עשרה עד בנות שבעים שנה. נִצלו רק אלה שברחו אל הכפרים. את היהודים שנפלו בידיהם ענו, הכו מכות מרדות והרגו כארבעים איש באכזריות שאין דוגמתה.

כשנודע להם שהיהודים מתחבאים בבית המדרש, הדליקו את הבית מכל עבריו. כאשר העשן התחיל לחנק את המתחבאים וברחו החוצה, התנפלו עליהם הדיניקיים וחצבו בהם בסיפיהם כמו שחוצבים בכרוב. קרטטו את הגופים ועשו אותם ככברה. הסיקרים לא השתמשו ברובים ברצחם את היהודים, כי אמרו, “שאין היהודים כדאים לאבד עליהם כדורים”.

את המוהל של העירה משה יחיאלס, ישיש בן שבעים, תפשו הדיניקיים וענו אותו בענוים קשים ואכזריים. חתכו את גופו בסיפים ואחר כך השליכוהו אל תוך מרתף של קרח. שם נשאר יממה, עד כי צלח בידו לזחול מהמרתף החוצה, אחר כך חי עוד שני ימים ומת.

את אשתו של משה שמחה’ס, שהיתה חולה במחלת טיפוס חברברי, הכו הסיקרים בסיפים עד כי נפחה נפשה תחת ידי מעניה.

את אשתו של אליהו קאשקעטניק אנסו הסיקרים תחלה ואחר כך ענו אותה, ויכוה מכות אנושות, ולבסוף שלחו את הבית באש והאשה האמללה נשרפה.

לבית הרב של העירה באו שלשה פרשים. בקתים של הרובים שברו את התריסים והדלתות ופרצו אל תוך הבית, כשהם רוכבים על סוסיהם. כאשר דרשו כסף מסר הרב להם את כל כספו שנמצא אתו. אך הם לא הסתפקו בזה והתחילו להכות אותו במגלובים שבידיהם. הילדים התחילו לבכות ולהתחנן לפניהם לרחם על אבא שהוא ישיש בן שבעים, איש חלש ורב העירה.

על זה קבלו תשובה:

– ומה בכך, אם הוא רב. אבל הלא יהודי הוא!

ויוסיפו להכותו.

אחרי עזבם את הבית, נמלט הרב עם בני ביתו אל הכמר, איש נכבד ואוהב אדם. הכמר קבל אותם בסבר פנים יפות והחביאם בביתו. אחר שעה קלה שבו הסיקרים, וכאשר מצאו את הבית ריק, חמסו כל מה שמצאו. אחר כך שפכו נפט על הקירות והדליקו את הבית מכל עבריו. כך שלחו באש יותר משלשים בתים.

לנובואושיצה, שנמצאה אז בידי הפולנים, הגיעה השמועה על אודות החורבן שעשו הדיניקיים בזאמעכוב והענוים שענו את הרב. היהודים שלחו משם עגלה בלוית חילים אחדים יהודים, להביא את הרב ובני ביתו לנובואשיצה. אל הרב נטפלו גם נשים אחדות שיראו להשאר בעיר. הרב לקח גם אותן, ועל ידי זה נצלו מידי הדיניקיים.

(יצחק שאפמאן בן הרב בזומאכוב)

 

זאניטקובה (פלך פודוליה)    🔗

זאניטקובה היא עירה קטנה, סמוך לראשקוב. מספר תושביה היהודים כשבעים משפחות. בחדש אדר 1920 התפרצה אל העירה סיעה של דיניקים, בדרכם לבסרביה. כמעט כל יהודי העירה ברחו והשאירו את בתיהם הפקר. הדיניקיים בזזו את הבתים והחנויות, והרגו ארבעה יהודים, בתוכם גם את השוחט של העירה. הסיקרים התפרצו אל ביתו וחפצו לאנוס את בתו. כאשר השוחט התקומם להם, הכו אותו מכות אנושות. הביאו אותו לראשקוב וביום השני מת.

(יחיאל חולידובקער)

 

זאשקוב (פלך קיוב)    🔗

כאשר לפני חג הפסח 1919 נערך טבח להיהודים בטיטיוב ובערים הסמוכות, חיו להם יהודי זאַשקוב כמעט במנוחה, כי ברית היתה כרותה בינם ובין האכרים המקומיים, שהם צריכים להגן עליהם מכל צר ואויב ולבלי לתת להפרטיזנים להתפרץ העירה. כמובן, נקנתה “הידידות” הזו בכסף מלא ובמשקה. כה ארך עד 6 מאי 1920.

אחר כך נפלה הברה בעיר, כי האכרים נוערים את כפיהם מהגן על היהודים. ואם יתפרצו סיקרים העירה לא יפריעו בעדם.

ביום ד' 6 מאי, בשעה האחת עשרה בלילה, התפרצה העירה כנופיה של סיקרים, מאלה שהחריבו את טיטיוב, עם סטעפעניוק בראשם והפרעות והשחיטה התחילו בכל איומן. הסיקרים התפשטו בעיר, הריקו את הבתים והחנויות, ענו הרבה נשים, ורצחו כל יהודי שנפל בידם. נהרגו אז בלילה יותר מששים נפש. שלש נשים חנקו בידיהן את ילדיהן, כדי שעל ידי צעקותיהם ובכיותיהם לא יגֻלו מקומות מחבואיהן. ביום השני. בבקר השכם, עזבו הסיקרים את העיר. אותו היום (יום ה') הוא יום השוק בעירה. כשראו האכרים הנאספים על השוק את המהפכה, שנעשתה בעיר, הריקו גם הם את יתר הפלטה מתוך הבתים והחנויות. את החפצים והסחורות טענו על ענלותיהם והובילו את השלל לבתיהם.

ביום 10 מאי התפשטה השמועה, שהפולנים הולכים וקרבים אל העירה. היהודים חרדו מאד. האכרים חדשו את בריתם עם היהודים והבטיחו להם להגן עליהם מהיום והלאה. ביום ב' 11 מאי, באה העירה תגרה של שמונה פולנים ושהו בעיר יום אחד. בעיר אמרו, שהללו לא היו פולנים כלל, אלא סיקרים פשוטים, מלובשים בגדי שרד של חילים פולנים.

ביום ה' 14 מאי נכנסה עוד הפעם העירה הכנופיה הטיטיובית, הם אספו את היהודים לבית הכנסת, שמה הודיעו להם, שאם לא יעזבו את העירה יהרגו את כלם. הסיקרים לקחו אתם שבעים ושלש נפשות, בתוכם גם נשים וילדים. הם הובילו את היהודים לסטאבישצה. בדרך צוו עליהם לרקד ולנגן, ענו אותם, גזלו את כספם וחפציהם, גם פשטו מהם את מלבושיהם והרגו כעשרים צעירים. להנשארים הודיעו שימירו את דתם. שש משפחות הודיעו, שמקבלים עליהם את האמונה הנוצרית. שתים מהן ברחו וארבע התנצרו.

הפרטיזנים מנו לקומנדנט בעירה את אחד האכרים המקומיים. הקומנדנט הוציא פקודה, שכל היהודים הנמצאים בעירה יעזבוה לא יאוחר מיום ו' בשעה הרביעית. האכר פולישטזוק, שהיה תמיד למגן להיהודים, פגש ברחוב ביהודי אחד ביום ו' אחר השעה הרביעית והכה אותו מכות רצח.

בכל זאת נשארו עוד בעיר כעשרים משפחות. ביום השבת שבו הסיקרים עוד הפעם, הוציאו מבית החולים החקלאי את יעקב ברוצקי, שכרתו שם את רגלו. הסיקרים לקחו אותו ואת בנו וקברו אותם חיים. גם אבא קרענצל ואבא פעלדמאן נקברו חיים. בין ההרוגים היה גם הישיש דוד שרה’ס. נהרגו אז יותר מעשרים איש.

עתה העירה חרבה, את הבתים הישנים הרסו האכרים המקומיים ולקחו את העצים להסקה ובבתים החדשים התישבו בעצמם.

גם את הגדר של בית־הקברות הרסו וסללו דרך שם את הדרך.

יהודים אחדים מכרו את בתיהם עם הרהיטים להאכרים המקומיים כמעט בפרוטות. אך הקונים לא שלמו גם את המעט שהבטיחו. כך מכר גדליה ספקטור את ביתו עם הרהיטים, שעלו לו ביותר מרבע מליון רובל, להאכר סטיפן צימבאל במחיר ששים וחמשה אלפים רובל וקבל ממנו דמי קדימה חמשה אלפים רובל. צימבאל החזיק בהבית ובכליו ורהיטיו, וחוץ מחמשה אלפים דמי קדימה לא שלם אף פרוטה אחת.

(ש. זילברט).

 

זגורובצי (פלך פולטבה)    🔗

לפני חג הפסח 1919 התפרץ להעירה הלגיון הטשורנומורי, הם דרשו קונטריבוציה חמשה עשר אלף רובל, לאחר קבלת הכסף התפשטו בעיר, חמסו את הבתים, אנסו נשים והרגו כעשר נפשות.

 

זוֹלוֹטוֹנוֹשה (פלך פולטבה)    🔗

הפרעות הראשונות ערכו סיעות הפטלוריים, שהתפרצו אל בתי היהודים וגזלו מעות, תכשיטים וחפצים יקרי ערך. בין השדודים היה גם היהודי וואלף בן אליהו איטקינד. הפטלורים גזלו ממנו ארבעים אלף רובל שנמצאו בידו, הכסף היה שייך להיהודי שמואל סרולעוויטש, הדר בטשערקאסי, הכסף לֻקח מידי איטקינד באמתלא שחושדים בו, שמא הכסף, שנמצא בידו, נועד בשביל ספיקולציה או בשביל תעמולה נגד ממשלת הדירקטוריום.

על הכסף שנגזל מידו קבל איטקינד מהקומנדנט קבלה כזו:

"הריפובליקה העממית של אוקרינה, קומנדנט של העיר זולטונושה והגליל. דיצֶמבר יום העשרים 1918, 490.NO . זולוטונושה.

קבלה

בזה הנני מאשר, כי לֻקחו מתושב קרוּלעביץ, פלך טשערניגוב, וואלף בן אליהו איטקינד, סך ארבעים אלף רובל (40,000) רובל, שיהיו מונחים עד שאיטקינד יביא אֲמָנָה מהקומנדנט הגלילי מטשערקאס והקומיסר, שהכסף לא נועד בשביל ספיקולציה או תעמולה נגד הרפובליקה העממית של אוקרינה והדירקטוריום.

“קומנדנט עסאל א. רודענקע.”

ביד איטקינד עלה לקבל אמנה כזו:

"הרפובליקה העממית של אוקרינה, קומיסאר הגלילי של הסעקריטַריאט הגנרַלי 21 דצמבר, 1918, 429 NO, טשערקאסי פלך קיוב.

להקומדנט של זולוטונושה והגליל.

בנוגע להקבלה שמסרת ביום 20 דעצעמבר לוואלף בן אליהו איטקינד על הסך ארבעים אלף רובל שלֻקחו ממנו. הנני מאשר, שאיטקינד הוביל את הכסף לא בשביל ספיקולציה או תעמולה. ולכן הנני מבקש מהסך ארבעים אלף רובל להחזיר לאיטקינד או לבעל הכסף שמואל בן ישראל לאנצוזקי חמשה אלפים רובל. ואת הסך הנשאר שלושים וחמשה אלפים רובל לשלחם, על שם לאנצוזקי, לאוצר המלוכה המחוזית של טשערקאסי, לפקדון בשביל בית המשפט הגלילי בטשערקאסי.

קומיסר הגלילי (חתימתו)

המזכיר (חתימתו)

סוף דבר היה: הקומנדנט מזולוטונושה השיב רק חמשה אלפים רובל והסך שלשים וחמשה אלפים ירדו לטמיון.

סוף אפריל התפרצו לזולוטונושה גיסותיו של מאכנו וביחד עם האכרים המקומיים שסו את בתי היהודים והרגו כעשרים נפש.

אחרי המכנאים התפרץ העירה גדוד של הגריגוריובים, ביום 17 מאי 1919. הם עשו בעיר שני ימים, יום ג' וד', שסו את העיר, אנסו הרבה נשים, גם רצחו הרבה נפשות.

בחדש ספטמבר נכנסו לזולוטונושה הדיניקיים; הם עשו בעיר כשני חדשים. בעת הראשונה הסתפקו רק בחמס ומעשי אונס, אך כאשר היו מוכרחים לעזוב את אוקרינה מפני צבא המועצה, כלו את חמתם ביהודים ורצחו באכזריות נוראה כל יהודי שנפל לידם.

בחדש פברואר התפרץ העירה טוטיוניק וגיסותיו. הם עשו בעיר רק שעות אחדות. אך במשך הזמן הקצר הזה הספיקו להשמיד להרוג ולאבד הרבה נפשות. גם בהסביבה הרבו חללים. עשרים יהודים נסעו מזולוטונושה לקרימינטשוק. בדרך פגע בהם טיטיוניק, הרג את כלם וגזר אותם לגזרים עד שאי אפשר היה להכירם.

מספר ההרוגים בזולוטונושה היה יותר משלש מאות איש,

(יוסף זאסלבסקי)

 

זולץ (מחוז אודיסה)    🔗

זולץ היא מושבה גרמנית. גרו בה יהודים כשלשים משפחות.

כאשר מרדו הגרמנים, גרי המושבות של גליל אודיסה, בממשלת המועצה, היו גם תושבי המושבה זולץ בקושרים. גדוד של חיל האדום התפרץ אל המושבה, תפש ארבעים גרמנים מהקושרים, ביניהם יהודי אחד, ליב פסחוביטש, הוציאו אותם אל השדה ושם הגירו אותם על ידי חרב. כאשר נודע הדבר בהקולוניה, נפל פחד אלהים על הגרמנים ורבים מהם התחבאו בבתי היהודים. אך עברתם היתה שמורה להיהודים, אף על פי שהיהודים לא עשו להם כל רעה.

כאשר חילי המועצה הוכרחו לעזוב את אוקרינה מפני חילי המתנדבים, מצאו אז הגרמנים שעת הכשר להתנקם בהיהודים. סיעות סיעות התפרצו לבתי היהודים היושבים לבטח עמהם, כלו בהם כל חמתם ורצחו אותם באכזריות שאין כמוה. מהקרבנות הראשונים היו השוחט נחמן דוד רעקון ובני ביתו. בלבם של הקולוניסטים היתה טינא על בני משפחתו של השוחט זה מכבר. בנו הבכור של השוחט הרשה לעצמו פעם אחת לגלות את דעתו כי הקיסר ווילהלם היה הגורם להמלחמה. גלוי הדעת הזה העלה את חמת הקולוניסטים עד להשחית. הם לא יכלו להבין, איך זה יהודי פשוט יעיז להתריז כנגד הוד מלכותו של קיסר הגרמנים. וכאשר הגרמנים כבשו את אוקרינה, הביאו את דבתו אל ראשי הצבא. בן השוחט נתפש, החילים כרכו חבל על צוארו ואת החבל קשרו אל העגלה וטרדו את הסוסים שירוצו בכל כחם. בן השוחט היה מוכרח לרוץ בכל כחו, אך לא יכול להתחרות את הסוסים. הוא נפל על הארץ והסוסים סחבוהו. ברסוק אברים נמלט מידיהם וברח לניקוליוב. עתה מצאו הקולוניסטים שעת הכשר להתנקם על חלול כבודו של הוד מלכותו, קיסר הגרמנים. את השוחט הזקן, בן ששים, תפשו הקולוניסטים תושבי זולץ וכרתו את חצי לחיו ויד אחת. בתו של השוחט, סוסי, בת כ“ד שנים, ובנו נפתלי בן כ”ב שנים, נהרגו ביריה. באותה חצר שדר השוחט, גר גם מנדיל וואליכמאן. הקולוניסטים התנפלו על בני משפחתו של וואליכמאן והרגו אותם באכזריות נוראה. כך נהרגו בתו של וואליכמאן, מינדל בת כ“ב שנים, בנו יצחק בן כ' שנה, גם את בנו ליב, שהיה חולה מסוכן, ענו הגרמנים בכל מיני ענויים; הוא חי עוד ג' ימים ומת במכאובים נוראים. בביתו של וואליכמאן נהרגו גם קרוביו, בנה של אחות אשתו, מנדיל סובראנסקי בן 30 שנה עם אשתו, בת כ”ח שנים. נשאר רק ילד קטן, בן חצי שנה. לאחר ההריגה הוציאו את הזוג סובראנסקי החוצה, הניחו אותם זה אצל זו ואת הילד ביניהם. ישראל חסיד בן 35 שנים וגיסו שלמה גראניק גרו בניקולַיוב ובאו לזולץ לרגלי עסקיהם. הם התחבאו על העליה. הרוצחים מצאו אותם, סחבום אל החצר ושם הרגו אותם בקלשוני ברזל והחזירים לקקו את דמם. כאשר אמו של חסיד עמדה ובכתה, גערו בה הגרמנים: “אם לא תחדלי לבכות נהרוג גם אותך!” הגרמנים העלילו על חסיד שהוא שִחֵד את חיל המועצה שיתנקמו בהם. ליב טשערני ובנו טוביה התחבאו בביתו של גרמני. אך אחר כך גרש אותם הגרמני החוצה והרוצחים התנפלו עליהם והרגום. מעשמאן התחבא בביתו של אכר אוקריני. אשתו של האכר הלכה והודיעה להסיקרים, הללו באו, סחבו אותו החוצה, כרתו את לשונו והרגוהו, רק הגרמני דַנִיל זמטלער החביא בביתו עשרים ותשעה יהודים.

ההריגות נעשו ביום ב' בשבוע השני לאחר תשעה באב, שנת 1919³. ביום ג' הוציאו ראשי הסיקרים צו, שכל היהודים יתאספו לבית הפקידות וכל מי שלא יבוא דמו בראשו. היהודים לא נועזו למרות את הפקודה וכלם באו לבית הפקידות, שם עכבו אותם אחד עשר ימים. כל פעם התפרצו סיעות אחרות לבית הפקידות, התנפלו על היהודים, ענו אותם, פשטו מעליהם את בגדיהם ואימו עליהם להרגם. שני חוליגנים מקומיים, קריסטיאן ורֶפַאֵל וועטש, עשו תעמולה בין הגרמנים שיהרגו את היהודים האסורים בבית הפקידות. הדבר הזה נודע להכהן של המושבה והוא גלה את אזן שכנתו, אמו של חסיד הנהרג. היא עשתה תעמולה בין הגרמנים, גם שחדה את שני הסיקרים קריסטיאן ודניל וועטש בעשרים אלפים רובל. גם כהן המושבה מצדו השתדל וביום הששי לשבוע השני נשתחררו. נשארו בבית הפקידות רק שני סטודנטים, שהיו מורים בהקולוניה, ונאסרו כאשר נודע שהם יהודים. הגרמנים הרגו אותם ביום ו' בלילה על ידי יריה.

הראש של הפרטיזנים היה גַברִיל יוזעף. 

אחרי ימים אחדים נכנסה אל המושבה פלוגה של חיל האדום. הם שמו להם סתר פנים ודגלם היה כדגל הדיניקיים, כשבאו אל המושבה קראו את הגרמנים לאספה ושאלו:

– מי הוא הראש?

אז יצא גבריל יוזעף מלובש בבגדי שרד, ויודיע שהוא מנהיגם של הפרטיזנים.

החילים לקחו אותו אתם ובדרך הרגוהו.

עתה נשארו בזולץ רק שתים, שלש משפחות יהודים.

(ו. וואלודארסקי)

 

זיטומיר    🔗

I    🔗

הפרעות הראשונות.

7 יאנואר 1919 בלילה נכנסה לזיטומיר הפלוגה הצבאית של הריפובליקה “לגיון המות” עם פאלענקא בראשו; הוא הודיע מזה תכף בטלפונגרַמי אל בית־הפקידות העירוני. כאשר באו אל התחנה סגן הראש עם חברי בית הפקידות חִבק ונשק להם פאלענקא (סגן־הראש הוא קַדֶט). גם הודיע לו את מטרת בואו: “את הבולשביקים צריכים לעקור מן השרש”. כאשר בקש ממנו סגן־הראש לשמור על הסדר שבעיר, ענהו פאלענקא: “פליאה היא בעיני, שאתה משתדל בעד הזידים. עצתי לגרש את כלם משלטון העיר”. על הערתו של סגן־הראש שאין לו רשות לזה, ענהו פאלענקא, שהוא יעיין בדבר, ויוציא פקודה מיוחדה בנוגע לזה.

ביום 8 יאנואר בבקר התפשטו החילים המקומיים סיעות־סיעות ברחובות והתחילו לחמוס את בתי היהודים. אך תיכף נשלח אוטומוביל משאי טעון בתותחים. עליו ישבו חילים של “לגיון המות”. החילים כוננו את לועות התותחים מול פני ההמון הפרוע והודיעו שלא יתנו לשום איש לשלח בחמס את ידיו. הָאִיוּם פעל. החילים המקומיים עזבו את הרחובות. פחדם של היהודים פג. הם קוו, שהלגיון יגן עליהם ויכלו לשבת בשלוה, אך תקותם היתה מפח נפש. מטרתו של “לגיון המות” היתה רק להפטר מהתחרות… אחרי גרשם את החילים ואת האספסוף, קרבו בעצמם אל “העבודה”; הם שברו את הדלתות והתריסים של החנויות בקתי הרובים ובכדורים מפוצצים והריקו את הסחורות מתוך החנויות. את מעשיהם עשו בישוב הדעת ובמתינות, טענו את הסחורות על עגלות או על אוטומובילים ושלחו אותם אל התחנה, ששם נמצא השטב של הלגיון. הלגיונרים לא הבדילו בין חניות של עשירים וחניות של עניים. הם הריקו את כלן מבלי הבדל. את הסחורות והחפצים יקרי ערך בזזו להם ואת השאר השחיתו. בכל זאת לא עלתה ביד הליגיונרים להשאר מונופוליסטים יחידיים. עד מהרה התאסף המון רב מהכפרים הסמוכים פלוגות של חילים מזוינים, שלקחו גם הם חבל בביזה. אך הליגיונרים לא הסתפקו רק בגזל ועֹשק, כל יהודי, שנפל לידם, הֻכה מכות חדרי בטן. רבים נהרגו באכזריות גדולה. היהודים עזבו את בתיהם הפקר ובאו להתחבאות בחורים ובסדקים, במערות ומרתפים. כאשר הלגיונרים גמרו ביזת החנויות, התחילו לבוז את הבתים. בתחלה שסו את הרחובות הקרובים אל התחנה, אחר כך את שאר חלקי העיר. הגזל, הענויים והרציחות נמשכו חמשה ימים, מן 7 עד 11 ינואר 1919.

פאַלענקא מנה לקומנדנט על העיר את דימיטרובקא, ושניהם ביחד ערכו ציד על היהודים האמידים ותפשו אותם, כדי להוציא מהם סכומים גדולים של כסף פדיון נפשותיהם.

מספר ההרוגים, שנרשמו תיכף אחרי הפרעות, שמונים איש. נפצעים, שהרוב מהם אנושים – הרבה מאד. בבית אחד נפצעו עשרים וחמשה אנשים. אנוסות הרבה מאד… נהרגו ונפצעו, על פי רוב, אנשים באים בימים. ההיזקות מגיעים להרבה מיליונים.

(תוצאות מההודעה של עליאסבערג, חבר של הדלגציה מזיטומיר).

II    🔗

הפרעות השניות.

ביום 21 מערץ 1919 עזבו חיל המועצה את זיטומיר, וביום השני 22 מערץ נכנסו לווראנגעליובקה (פרור העיר) גדודי הפטלוריים. תיכף, כאשר עזבו חיל האדום את העיר, גמרו עסקני העדה לשלוח דלגציה, לקבל את פני הצבא של הדירקטוריה ולהשתדל לפניהם שלא יתנו להפריע את הסדר, כי ידעו שבעיר נתעוררה אגיטציה גדולה נגד היהודים, ובעלי המאה השחורה עשו כל מה שביכלתם, להכשיר את הקרקע לפרעות ולהריגות. אך הפיצו את הבדותא, שהבולשביקים לפני עזבם את העיר, הרגו שבע עשרה מאות נוצרים. באמת נהרגו מן 12 עד 21 מערץ רק 21 נוצרים, וגם מאלה נפלו אחדים במלחמה הפרטיזנית. מובן, שהבדותא הפרובוקציונית נערכה בעיקרה רק נגד היהודים. כך העלילו הפקידים שנשארו מימי הצַריזם, שכל המשרות נמצאות בידי היהודים, בשעה שהרוב הגדול מהתושבים היהודים, כהבורגונים, הסוחרים, החנונים וכו' וכו', היו המתנגדים היותר גדולים של הבולשביזם. וכאשר הרשות הבולשבית לקחו בזיטומיר בני־תערובת, כדי שתהא בטוחה בקונטריבוציה ששמה על העיר, נמצא בין בני התערובת גם מספר גדול של יהודים.

כל הבדותות הללו הגיעו גם לאזני החילים הפטלוריים, ואיש לא הסתפק שהפרעות יפרצו בעיר. הרבה יהודים, ובפרט הצעירים, עזבו את העיר, אף כי לא היתה להם שום שיכות להבולשביזם. הם נמלטו רק מיראתם את הפרעות. כל הבורחים נחתמו בחותם הבולשביזם ופקודה יצאה, שאם ישובו העירה, אז אחת דינם למות ויירה יירו. רק לסִיעָה אחת של צעירים, ששבה מברדיטשוב, הצליח להנצל ממות על ידי השתדלותו של השלטן העצמי. גם אחדים מעסקני הקהלה נכנסו בעובי הקורה.

בין חברי הדלגציה, שנשלחו ביום 22 מערץ, לקבל את פני הפטלוריים נמצאו: ראש העיר פיוועצקי, סגנו יאניצקי, חבר הקונגרס של עבודה, דזֶיבלטובסקי ויהודי חבר של ועד הקהלה. כלם נסעו במרכבה אחת. אופיציר אחד, שפגש אותם בדרך, יעץ להם לשוב חזרה, גם גלה את אזנם, כי חיי הדלגט היהודי הם בסכנה גדולה. הדלגציה החליטה שהחבר היהודי ישוב לביתו. היהודי שב העירה דרך סמטאות ואורחות עקלקלים. בדרכו כבר ראה את הקרבנות הראשונים, שנהרגו על ידי הפטלוריים. כך, בעברו מפרור ווראנגעליובקה העירה, ראה את גופתו של איש זקן כבן שבעים שנהרג ביריה בשעה שהלך לבית־המדרש עם הטלית תחת זרועו.

השאלה הראשונה, שנשאלה הדלגציה, היתה על דבר האלף ושבע מאות הנוצרים שנהרגו על ידי הזידים. הדלגציה ענתה שזה שקר גמור, והבטיחו על דברתם שמספר הנהרגים לא היה יותר משתי עשרות.

הדלגציה קבלה מענה, כי אמנם אנשים אינטליגנטים אפשר יוָכחו ויאמינו בדבריהם. אבל להוציא מלבותיהם של החילים השנאה השרושה בלבם, זה דבר שאי אפשר וגם השטב הוא חסר אונים לבצור את רוחם.

הפרעות התחילו 22 מערץ וארכו חמשה ימים. בזוטומיר לבדה (מלבד הכפרים הסמוכים) נהרגו שלש מאות ושבע עשרה נפשות. רוב הנהרגים היו זקנים, נשים וילדים. מספר הצעירים בין הנהרגים היה מעט מאד, כי הצעירים נמלטו ביחד עם חיל המועצה, או התחבאו. אחדים הצליחו לפדות את נפשותיהם בכסף. אך היו מקרים, שהסיקרים קבלו כסף ואחר כך הרגו את קרבנותיהם.

ההריגות נעשו באכזריות נוראה. לולא החביאו הנוצרים הרבה יהודים, כי אז היה מספר ההרוגים בודאי כפלי כפלים. זאת ועוד אחרת: ביום 24 מערץ ערכו הבולשביים התנפלות חדשה על זיטומיר והפטלוריים הוכרחו להפסיק את הפרעות, כי נשלחו אל הפרונט.

ביום 23 מערץ, בשעה שהפרעות התגברו למעלה ראש, בקר פטלורי את זיטומיר. כאשר הודיעו לו על אדות הנעשה בעיר, הבטיח כי כבר הוציא פקודה לשים קץ לפרעות. אך באמת עד 25 מערץ לא נעשה שום דבר. רק ביום 25 מערץ התקוממה הזנדרמיה החקלאית בראש עם בוֹגוּצקי נגד ההתנפלויות והפרעות נפסקו בפעם אחת.

אם חפצים אנו לדעת, איזה תפקיד מלאו הפקידים, שעמדו בראש הצבא, די לנו רק להזכיר את תשובתו של הפולקובניק פטרוף, השֶף של הגרניזון. כאשר הודיעו לו שהקומיסיה האופציאלית, שנקבעה לעשות חקירה ודרישה בדבר הפרעות, באה אליו, אמר:

– אה, זו היא קומיסיה זידית! אין מה לדבר! – ולא הרשה לה לבוא לפניו.

רק כאשר הדלגציה הודיעה לו שחבריה נמנו על ידי הדירקטוריום, אז בא אתם בדברים ואמר להם:

– הסיסמא שלנו היא: הכו את היהודים, הכו את הבולשביים!

היו גם מספר גדול של נפצעים. להביא את כלם בחשבון לא היתה כל אפשרות, כי הנפצעים לא יכלו לצאת מבתיהם לקבל עזרה מדיצינית. רק ביום הרביעי של הפרעות, על פי האיניציאטיבה של חבר הדומה העירונית, דומַנובסקי, נתארגנה פלוגה סניטרית מעופפת לחבש את הנפצעים. אך החילים הסובבים בעיר שמו מפריעים על דרכם ולא נתנו להם לעבוד את עבודתם. אחיות רחמניות אחדות נשאו לבית החולים יהודי זקן שנפצע קשה. בדרך עצרו אותן חילים וחפצו להרוג את הזקן, ורק ברוב עמל ובתחנונים עלתה בידי האחיות להציל את הנפצע ממות. החילים הסכימו רק בתנאי שהאחיות ישאו את החולה חזרה לביתו.

תמונה מעציבה ומזעזעה את הנפש, הציג בית הקברות ביום שהובאו הנרצחים לקבורה. בית הטהרה היה מלא מפה לפה חללים, שהרוב מהם היו זקנים, נשים וילדים עד אפס מקום. וסביב הבית המון יתומים ויתומות, נשים שכולות מבעליהן, שקורעים שמים בבכיותיהם ויללותיהם. 

ביום 24 מערץ, כאשר התנפל צבא המועצה על זיטומיר, נתפשטו שמועות בעיר, שבאשר ינצחו הבולשביים אז ישמידו את כל הנוצרים, הנמצאים בעיר. מחמת שמועות כאלה, התנדבו הרבה נוצרים לצאת למלחמה על חיל המועצה. בין אלה שהתחברו עם הפטלוריים היו הרבה פקידים מימי הצאריזם, תלמידי בתי הספר וכמעט כל הזכרים מהפרורים ווראנגעליבקה ומאלעבאנקה, מקום מגורם של בני ההמון הנבער. הם נלוו אל הפטלוריים לא מאהבתם אותם, אך משנאתם את היהודים. בכל זאת נמצאו הרבה נוצרים שהיו למגן ליהודים והסתירו אותם בבתיהם.

ביום 25 מערץ, כשהפרעות עוד לא נפסקו לגמרי וקרו עוד מקרים של התנפלויות על היהודים, הוציא קומנדנט המצור פקודה, שבתוכה נמצא גם הסעיף הזה:

“באשר המנוחה כבר הוקמה בעיר, לכן מציע אני להתושבים ובפרט להיהודים, שלא ישבו חבואים בבתיהם. רק יצאו אל הרחוב”.

חבר הדומה, פרוקודין, בקש מאת הקומנדנט וואָזני, למחוק את הסעיף על דבר היהודים. כי איך אפשר להכריח אותם לסכן את נפשותיהם ולצאת אל הרחוב אחרי הפרעות וההריגות שעברו עליהם, ושעוד לא פסקו לגמרי. אך וואזני לא רצה בשום אופן למחוק את הסעיף הזה.

רוב ההרוגים היו עניים. האמידים, על פי רוב, פדו את נפשותיהם בכסף. איש זקן בן ע"ד שנים נהרג, יען היה לו בכיסו רק שמונה עשר רובלים, בשעה שדרשו ממנו כפר נפש אלף רובל.

בעיר נדפסו ונתפשטו כרוזים: “הכו את היהודים”! ועוד כאלה.

(על פי הידיעות שאסף ליפשיץ, מורשה של ועד העיר המרכזי, באוקרינה).

III    🔗

משברי הפרעות שהתחוללו בימים האחרונים במלא רחב אוקרינה, הגיעו בזיטומיר למרום קצם. אם הערים ברדיטשוב, אברוטש, קורוסטין, דוברוביצה וקוּטוּזובה סבלו הרבה – הנה זיטומיר נהרסה כלה. עיר מרֻבה באוכלסין, שנמצאים בתוכה תשעים אלפים תושבים, נחמסה כלה עד היסוד. המחסנים מהמחלקה הראשונה ביחד עם החנויות הפעוטות, מרכז העיר ביחד עם הפרורים, בתי העשירים וצריפי העניים, כלם – בלי יוצא מן הכלל – היו לבז ולמשיסה. הסיקרים התחוללו בעיר כשוד משדי במשך ששה ימים. הם חמסו, הרסו, רמסו וטרפו כחיות טרף.

והחורבן וההרס הנורא הזה, שהיו דרושים כחות ענקיים כדי להוציאם לפעולות, נעשו ונגמרו בידיהם של איזו עשרות סיקרים. הנני מדגיש “איזו עשרות”. אף כי בחמס ושוד לקחו חלק מחנות שלמות של חוליגנים מאֶלמנטים שונים, שנתחברו יחד. אנשים ונשים, פועלים פשוטים ואינטלגנטים. אך כל אלה המחנות היו רק המאסף, אשר לקטו את הפרורים, שהשאירו להם הסיקרים. העובדים האקטיבים, אלה שהרסו את המחסנים, הבעירו אש בבתים, הרגו, ענו ואנסו – היו רק איזו עשרות. בכל אופן – לא יותר ממאה.

אמנם מחזה עגום וקורע לבב היה מראה העיר ההרוסה. אך יותר נורא ומעורר גועל נפש היה לפגוש בקהל החוליגנים גם אנשים עטופים בבגדי כהונה, פקידים ומורים של בתי הספר העירונים, שהסירו את מסוה הבושה מעל פניהם ולקחו חלק בביזה ביחד עם האספסוף.

באותה שעה שהסיקרים הרעימו ביריותיהם, כדי להפחיד את ההמון, שלחו המחנכים של אחד מבתי המחסה לילדים, המתפרנס גם על חשבון היהודים, את חניכיהם החוצה, כדי “לזכות גם אותם במצות פרעות”. והפעוטים הללו עשו את משלחתם באמונה: חמסו ובזזו והביאו את החפצים השדודים אל מחנכיהם.

הפרעות והטבח בזיטומיר לא באו בהסח הדעת. הכל היה מוכן ומסֻדר מכבר. הפרעות בברדיטשוב התחילו ביום 23 מערץ 1919 (למנין ישן) ונמשכו רק שעות אחדות, ובאותו יום הודיעו לקיוב. ובכל זאת לא אחזו בשום אמצעים. וכאשר, אחרי עבור שלשה ימים, התפרצו החילים לזיטומיר והתהוללו שם באין מפריע ששה ימים, לא נקפה הרשות המרכזית אפילו באצבע קטנה. על ההשתדלות להפסיק את הפרעות, נתקבל מענה: “הננו קצרי אונים”. וכאשר שלטון העצמי של העיר רצה לסדר פלוגות מגן, אִימה עליו הרשות, כי מיד יאסרו את כל החברים של שלטון המועצה בבית הסוהר. כעשרה ימים אחרי הפרעות עלה בידי שלטון העצמי לקבל רובים אחדים בשביל השומרים, על פי הרשיון שנִתן מהקומנדנט של המצור. אך כל הרשיון היה רק מין “קומדיה של בֻבות” ומעשי התעללות. התירו להשתמש בנשק רק ביום, ולהשיב בכל ערב את הנשק חזרה. ביום 11 ינואר 1919 הבטיח הקומנדנט של המצור, שיצוה שלא להוציא את הנשק מידי השומרים גם בלילה, וביום השני הוציא פקודה, שהועדים של הבתים מחויבים להמציא את כל הנשק שנמצא בידיהם במשך שעות אחדות. מובן, שבתנאים כאלה נקל היה לארבעים חמסנים מזוינים לחמוס ולבוז את כל הרחוב הווילסקי, שגרים שם ערך עשרה אלפים נפשות, מבלי פסוח אפילו על בית אחד, והמיליונרים של אתמול היו צריכים היום להושיט יד ולבקש פרוסת לחם. הפקידות העירונית אמנם דרשה עזרה מקיוב עשרה מיליון רובל. הממשלה קצבה רק שני מיליון רובל. וגם הסכום הזה לא נתקבל. כאשר שבה הדלגציה מקיוב, עוד לא קבל בית האוצר בזיטומיר את הפקודה. וכאשר הפקודה נתקבלה – שוב לא היה כסף בבית האוצר.

(בונגארד)

 

זלוטופולי (מחוז טשיגירין, פלך קיוב)    🔗

I    🔗

ביום 1 מאי 1919, שחל ביום החמשי בשבוע, חגגה העיר זלוטופולי את חג הפועלים. כל המפלגות והחבורות התאספו אל הככר הנרחב שלפני הוולוסט, עם דגליהם האדומים, עם הסיסמאות השונות, הרשומות עליהם. באו גם ראשי המועצה של הפועלים ונאמו נאומים לכבוד החג. אחר כך התחילה התהלוכה בעיר.

גם המפלגה האוקרינית באה בדגלה הלאומי, שעליו היה רשום “בעד אוקרינה החפשית”, להשתתף בחגיגה. אך נפל סכסוך ביניהם ובין הפועלים; הם דרשו שיתנו להם ללכת בראש התהלוכה והפועלים לא הסכימו לזה. אז עזבו האוקרינים “הסַמוֹסטינים” (העומדים ברשות עצמם) את התהלוכה בחרי־אף ושבו לבתיהם.

ביום השני נודע בעיר, שנשלחה פלוגה של פרשים לכפר הסמוך, ליסטופאדוב תחת פקודתו של הקומנדנט הרוסי, המפקד את גַיְסֵי המגן של נובומירגורוב. לשם איזו מטרה נשלחה הפלוגה לא ידענו. העיר היתה נבוכה.

הפרטיזנים של הכפר ליסטופאדוב פגשו את חיל המגן מזוינים בנשקם. המלחמה פרצה ביניהם, אך ידי חילי המגן היו על התחתונה; בעמל רב עלה להם להמלט מן הכפר. הם נסו בדרך אחרת ולא שבו העירה.

הפרטיזנים של הכפר ליסטופאדוב, בידעם שהעיר נשארה בלי הגנה, השתמשו בשעת הכשר הזו, התגודדו לגדודים והתפרצו העירה, התחלקו לסיעות והתפשטו ברחובות. הללו בוזזים וחומסים את הבתים ואת החנויות, ואלה דולקים אחר היהודים הנסים מנוסת חרב והורגים בהם.

פתאם נשמע רעם של יריות ונפץ של זגוגיות. אל הפרטיזנים התחברו החוליגנים המקומיים גם אכרי הסביבה. הרחובות, שנמצאו בהם בלאו הכי אנשים מועטים מסבת הגשם שירד בזעף מאז הבקר, נשארו עתה ריקים. היהודים באו במרתפים, בעליות ובשאר המחבואים. רק סיעות של חוליגנים עוברות לעתים תכופות, מטַילות ברחובות, מתפרצות אל הבתים. שוסים, בוזזים, הורסים.

"אני – מספר המודיע – ראיתי הרבה יחפים במכנסים מפושלים עד לארכובותיהם ומזוינים ברובים, שעברו, דרך רחוב הטיאטרלי, אל רחוב הגדול. שם הקיפו את בית המועצה והתחילו לירות בו. אך הבית היה ריק, כלם הספיקו להמלט על נפשם.

“באותה שעה עברו דרך ביתי אחדים מנכבדי הרוסים ושמעתי אותם משוחחים ביניהם: בעיר נתאספו לא רק האכרים מליסטופאדובה, אלא גם האכרים מקושארקי, טוריאן, מעזערקי ומכל הסביבה”.

במשך שעה אחת, עד שהספיקו חיל המגן לשוב חזרה, הרגו הפרטיזנים שמונה יהודים, שגופותיהם התגוללו בחוץ, גם פצעו הרבה אנשים.

כאשר שבו העירה גיסֵי ההגנה ונכנסו גם חיל המגן של נובומירגורוד עלה בידם לגרש את הפרטיזנים מן העיר.

II    🔗

הפרטיזנים עזבו את העיר, אך לא את שדה המערכה; הם התבצרו מחוץ לעיר וערכו מלחמה עם גיסי ההגנה, שנמצאו בתחומה של העיר, ורעם היריות לא פסק כל היום.

היהודים, שגרו בחלק העיר הפונה אל הכפר, עזבו את בתיהם וכל רכושם הפקר והלכו לבקש להם מקומות להתחבא בהם. מקצתם ברחו אל העיר הסמוכה, נובומירגורוד, ומקצתם התחבאו בעליות ובמרתפים שבבית החולים העברי. היריות לא פסקו גם בלילה. היהודים לא נתנו שינה לעיניהם מפחד התנפלויות פתאומיות. הלילה ארך “כאורך הגלות”. כלם נמוגו מפחד. גדודי ההגנה היו חדלי כח לעצור בעד הפרטיזנים מהתפרץ העירה, והעזר שקוו לקבל מיֶליסאבֵיטגראד, מהפועלים העובדים בבית החרשת של העלווארט, לא בא. ואוכלסי הפרטיזנים הולכים הלוך וגדול, הלוך והתרבה. אליהם נלוו כל פעם גדודים חדשים מכפרי הסביבה, מחנה כבד מאד.

באותו הלילה התפרצו אחדים מהפרטיזנים אל הבתים הנמצאים בקצה העיר, גם התנפלו על ביתו של הזקן בורשטיין והרגו אותו ואת בנו.

בבקר השכם של יום השלישי, הוא יום השבת, התלקחה המלחמה בין הפרטיזנים וחיל המגן ביתר עז. הפרטיזנים המטירו על העיר גשם של כדורים. חיל ההגנה לא יכלו להחזיק מעמד. הם נסוגו אחור, התפזרו וברחו. הפרטיזנים התפרצו העירה. וכאשר הרחובות הקרובים אל הכפר נתרוקנו לגמרי מיושביהם והבתים והחנויות נשארו הפקר, חדרו לתוכם החוליגנים המקומיים, שדדו וחמסו, נפצו ורמסו באין מפריע. השוד וההרס ארכו עד הצהרים.

פתאום רעדה הארץ מרעם היריות ומתוך הרעם נשמע קולות הפרטיזנים:

– בוז לכם, מגינים של הזידים! על מי אתם יורים, על אחיכם?

היהודים בשמעם את הקולות והצוחות, חשבו שבודאי באו הפועלים מיליסאביטגראד לעזרתם, והתחילו לעזוב את מחבואותיהם.

אך במהרה עמדו על טעותם. אלה לא היו הפועלים ההעליווארטים, אך גיסי ההגנה שנשלחו מהכפר “הרוטה השמינית”, גדוד של חמשים איש מזוינים כדבעי ברובים ובפצצות. על פי השתדלותה של המועצה העירונית, גם גיסות ההגנה הנובגורודים החליפו כח בינתים והתחברו עם הגיסים של “הרוטה השמינית”. עד מהרה עלתה בידם לגרש את הפורעים מהעיר. היהודים יצאו מחוריהם, מודים ומשתחוים על הפדות והגאולה וישבו לקיים את “הסעודה השלישית”, כל איש מצרורו, שהביא אתו, אחרי תענית של שני ימים. אנחנו ישבנו ברחוב בכפיפה אחת. לשוב לביתנו לא עלתה על דעתנו. מי יודע אם יש לנו לאָן לשוב. בודאי הריקו הפורעים את הבתים ואנחנו נשארנו בערום ובחוסר כל. אך גם על זה לא דאגנו כלל– “מאן דיהיב חיי יהיב מזוני”.

III    🔗

אך שלותינו לא ארכה.

עוד באותו הלילה התחדשו היריות ביתר שאת.

כנראה, גיסי ההגנה של “הרוטה השמינית”, שהיו כלם נוצרים, השלימו עם הפרטיזנים, וביום הראשון התחדשו הפרעות בכל נוראותיהן. אל הפורעים של ליסטופאדוב והסביבה נספחה גם האינטליגנציה העירונית: פקידי הפוסטה, המורים והתלמידים של הגימנסיה ושל בית הספר לאגרונומיה, גם הנוטריון שערבאן, הַצַּלָּם ראדזובילסקי ושאר סלתה ושמנה של העדה הרוסית. גם בניו של הכומר הזקן זיליניצקי השתתפו במצוה זו, להרוג ולהשמיד את היהודים.

האינטליגנטים היו גם המפקדים הראשים של כנופיות הפורעים. הם הלכו לפני המחנה מזוינים ברובים, אקדחים וסיפים ואחריהם נהרו המונים־המונים זקנים ונערים, אנשים ונשים, כלם מזוינים בשכינים, שפודים, קרדומות ופטישים. המפקדים הלכו בראש המחנה. ידיהם ובגדיהם חמוצים מדם הקרבנות. כפריצי חיות התנפלו הרוצחים הללו על היהודים האמללים שנפלו בידיהם, והגירו אותם לטבח. על זקנים ותשושי כח לא חסו וילדים קטנים יונקי שדים לא רחמו.

מעשה בששה אנשים שנהרגו שם במערה אחת: אב ואם עם שני ילדיהם ועוד שתי נשים, שהתחבאו עמהם ביחד.

מעשה באשה צעירה, אֵם לשלוש ילדות פעוטות, שחפצה לסוכך בגופה על בעלה שלֻקח למות. הרוצחים הרגו את שניהם בחמת רצח. והפעוטות נשארו יתומות בלי אב ואם.

ועוד מעשיות כאלה, שמנקרות את המח, מקדישות את הדם ופולחות את הלב. 

האינטלננציה לא היתה אסטנסית כלל וגם בביזה לקחו חלק בראש. הם שברו בקתות של הרובים את הדלתות והחלונות, גם נכנסו תחלה אל הבתים והחנויות. בדקו עד המקום שידם מגעת, את “המזומנים”, כלי הכסף והזהב. גם את המעולים והמשובחים בהחפצים לקחו להם, וכאשר הם גמרו את עבודתם, קראו לבני האספסוף והללו גמרו את העבודה, קפלו חבילות מהחפצים הנשארים והריקו את הבתים והחנויות.

הַיְרִיות לא נפסקו כל היום. קולות היריה, תרועות הידד ורעש של צלצול הזגוגיות בהתפוצצן התערבו עם לעג הבוז ומשוש פראים, בשעה שהחוליגנים גלו את מחבואו של איזה יהודי וסחבו אותו החוצה להריגה. והקולות עלו בלולים ומסֻבבים והחרישו את האזנים. בין הקולות הללו נשמע לפעמים גם קול ענות חלושה – אנקתו האחרונה של יהודי נרצח, שהתפרפר בין החיים והמות.

פתאום נשמע קול תרועה וצחוק מחריש את האזנים. ההצלחה שחקה להפורעים. ציד יפה עלה במצודתם: הם גלו מערה, שהתחבאו בתוכה יותר מעשרים יהודים.

– צאו, זידים! – נשמע קול המפקד.

היהודים זחלו מתוך המערה.

־אל הקיר!

בפיק ברכים קרבו האומללים אל הקיר.

נשמעו יריות תכופות. חמשה יהודים נהרגו. הנשארים נפצעו פצעים אנושים.

ומעשים כאלו נשנו בהרבה מקומות.

חשבנו שכל העיר, שמספר תושביה היהודים כעשרת אלפים נפש, נגזר עליה כליה וכל אחד חכה לתורו.

IV    🔗

בצהרים הגיעו ההשתובבות, ההתהוללות והרציחות למרום קצן. הכדורים עפו מכל צד ועבר כצפרים עפות. הסיקרים עברי מבית לבית, אנסו, שדדו, חמסו והרגו בקראם איש לחברו:

– אבדן ומות ליהודים!

– ערו את הזידים עד היסוד!

כאשר כבר שדדו ובזזו דַים, גמרו להעלות את העיר על המוקד.

– טפליא, אל העבודה – נשמעו קולות המפקדים.

ששים ושמחים לעשות רצון מפקדיהם קרב האספסוף אל העבודה. הביאו נפט ושפכו על הרצפות, צברו קש וחשש והציתו בתים אחדים. ההבערה ללהב יצאה. האש התלקחה למרות הגשם השוטף, שלא פסק כל היום. לשונות הלהבה התארכו והשתרבבו, התנשאו למעלה. פחי הברזל של הגגות התפתלו והתקפלו על ידי האש והגביהו עוף, לפידי אש עפו מכל עבר וענני עשן הליטו את כל העיר.

לפנות ערב פגעו בנו הסיקרים בחורבה אחת, שנמלטנו שמה אחרי סדרה ארוכה של נדודים מרפת למערה, ממערה לעליה. ומעליה למרתף, עד כי הגענו לאותה חורבה. בתנו הבכירה, בת שבע שנים, אבדה מאתנו, במשך הנדודים הללו אני ואשתי רבצנו בחורבה באחת הפנות, בני הילד, בן שנה ומחצה, חבוק בזרועותי ודואגים לבתנו. 

פתאום התפרצו אל החורבה סיקרים אחדים מזוינים ברובים וקרדומות. אחד מהם קרב אלינו, הרים את הקרדום וצעק בכעס;

– זידים, התכוננו למות!

לשוא בכינו והתחננו שיחוסו עלינו. מסרתי להם את שעוני, התכשיטים של אשתי, זהב ופנינים; גם מעות מזומנות, כשלשה אלפים רובל, שנמצאו בידי, מסרתי להם. הם לקחו את הכל ואחר כך הניפו את הקרדומות והכו אותנו על ראשינו. אני ואשתי נפלנו על הרצפה. הדם זנק בחזקה מהפצעים. הסיקרים האמינו כי כלו אותנו ועזבו את החורבה. לאשרנו, לא היו הפצעים אנושים. בתחבושות ובתחבֻלות שונות עצרנו את הדם. נשארנו בחורבה עד כי האיר היום. לפנות בקר, כאשר היריות שקטו מעט, עזבנוה. אנחנו דלגנו חרש, דרך הגדרות, מחצר לחצר, התגנבנו דרך מבואות אפלים ועקומים, עד שהגענו לבית החולים העברי. שם נתנו לנו עזרה וחבשו את הפצעים.

V    🔗

ביום השני התחדשו הפרעות ביותר תקף ועוז. לזלוטופולי בא האטמן קוצוּרי עם הכנופיה שלו. וכאיש צבא ומומחה לפרעות ולהריגות, למד להפרטיזנים כיצד עורכים טבח להיהודים. כל זאת נודע לנו מהמון הנפצעים, שעלתה להם להגיע לבית־החולים כדי לחבוש שם את פצעיהם.

היו מקרים שנשים השליכו את ילדיהן ברחוב, כדי שיוכלו לטפס על הגדרות למלט את נפשותיהן בבית החולים העברי, ששם, בעליות ובמרתפים, מצאו להם מקלט אנשים למאות. שם שכבו הפליטים ערומים ומעוטפים בבלויי סחבות, כי הסיקרים פשטו מעליהם את בגדיהם והציגו אותם ערומים. במשך חמשה ימים התגוללו האומללים האלה באבק וברפש של העליות והמרתפים, אכולי כנה, רעבים וצמאים, לשונם בצמא נשתה ומעיהם חמרמרו.

ביום השני הוציא קוֹצוּרי פקודה לשלח באש גם את החנויות. הפקודה נתמלאה בדיוק. יותר משתי מאות חנויות היו לשרפה. מאכלת אש. אך, כמובן, התרוקנה הסחורה קודם על ידי הסיקרים.

הבטתי דרך החלונות של בית החולים וראיתי שכל העיר אחוזת להבה. לבי התכוץ בקרבי ונפשי שאלה למות. הלהבה הלכה הלוך וגדול, הלוך והתרומם למעלה והאירה באור נגוהות את חשכת הלילה. לשונות אש משתרבבות למעלה, ורעם היריות וצוחות פראים אינם פוסקים. אנחנו כמעט שיצאנו מדעתנו ומחשבה אחת מנקרת במח של כלנו:

– "רבונו של עולם, עד מתי, עד אנה? הכָלה אתה עושה אתנו? “

גם ביום השלישי הלכו ונמשכו השוד וההריגות. לפנות ערב יצאה פקודה מקוֹצוּרי להפסיק את הפרעות. גם צוה על היהודים שיתאספו בשני רחובות, הנמצאים בקצה העיר. היהודים התאספו כחמשים איש בכל בית, ושומרים העמידו שלא יתנו להחוליגנים להתנפל עליהם.

ביום הרביעי נתקבל הרשיון להביא את הנרצחים לקבורה. במשך שני ימים עבדה פלוגה של מתנדבים לאסוף את ההרוגים, שהתגוללו בעליות ובמרתפים ושהיו משלכים ברחובות, בשדות ועל הדרכים זה שבעה ימים. רבים מהם כבר היו לברות לשני הכלבים וחיות טורפות.

מספר ההרוגים היה יותר ממאה איש, בתוכם הרבה זקנים, נשים וילדים ויותר משתי מאות נפצעים.

כאשר נפסקו הפרעות והטבח, הריק גדודי קוֹצוּרי את החפצים מתוך הבתים העזובים והביאו אותם אל הגמנזיה העירונית, ששם נמצא השטב של קוצורי, חלק מהשלל קבלו הפרטיזנים מליסטופאדוב והנלוים עליהם. ומה שעלה בחלקו של קוצורי והכנופיה שלו טענו על עגלות והובילו למאורתו שנמצאה בהיער, “חולודני יאַר”.

VI    🔗

המנוחה בעיר ארכה כעשרה ימים, כל זמן שקוצורי נמצא בעיר. אך כאשר העביר את כל השלל אל מקום חניָתו ועזב את העיר, התחדשו הפרעות – ועוד הפעם רציחות, מעשי אונס, חמס ושוד וגלגולים מעליה לרפת ומרפת למרתף.

אנחנו כבר קצנו בחיינו. מזוהמים, מרֻפשים ואכולי כינה התאבקנו במחבואותינו. גם הרעב הציק לנו עד מאד. עזבנו את מחבואותינו. התאספנו כלנו בנערינו ובזקנינו, בנשינו וטפינו. לקחנו דגל לבן בידינו וגמרנו לצאת אל הסיקרים. יעשו אתנו כטוב בעיניהם. אם יהרגו אותנו – “טובים חללי חרב מחללי רעב”.

כשנפגשנו עם הפורעים געה כל העדה בבכיה.

הסיקרים נחלקו בדעותיהם: יש אומרים "שצריכים להשמיד ולאבד את כל היהודים מבלי השאיר להם שריד ופליט. אך המתונים שבהם אמרו, שצריכים להתישב ולעיין בדבר. נצחו המתונים את הפוחזים וקבלנו תשובה:

– שובו למקומותיכם וחכו לתשובה!

הלכנו כלנו לבית המדרש המירגורודי שבעירנו וחכינו לגורלנו, שהיה נתון בידיהם של שני איבַנים: איבן טרעביץ מזלוטופולי ואיבן קורעצקי הטוריאַני ראש הבריונים.

כך ישבנו בבית המדרש וחכינו לתשובה. עברו שני ימים וכל מענה לא נתקבל. אז בחרנו מבינינו דלגציה של חמשה עשר איש, בתוכם גם הכותב, והלכנו במסירות נפש אל הרוסים בעלי ההשפעה, גם אל הכומר הצעיר לְבוֹב. אחר־כך הלכנו אל הכפר ליסטופאדוב לבקש רחמים מאת הפורעים, אך הם השיבונו מאמצע הדרך באמתלא שאינם פנויים עתה לדבר עמנו, כי טרודים הם בחזית הקומוניסטים.

ובאמת היו אז ידיהם מלאות עבודה:

הם ערכו אז פרעות והריגות בערים: נובומירגורוד, וויסק, מאטוסובה, ליבידין.

בנובומיגורוד הרגו 150 נפשות

בויסקו 20 נפשות

במאטוסובה 80 נפשות

ובליבידין 40 נפשות

ולפיכך לא היה לבם פנוי לבא אתנו בדברים.

עברו עוד כשני ימים והנה פתאם הזמינו אותנו אל המיליציה. שם מצאנו את מורשי הכפר ליסטופאדוב; הם הציעו לפנינו את הדרישות הללו:

א) לענוש את הקומוניסטים, הנמצאים כעיר.

ב) להבטיח להם, שאין שום טינא בלבנו עליהם ולא נביא עליהם את הבולשיביקים לענוש אותם.

ג) להוציא את הנשק הנמצא ביד צעירינו ולמסור להם את הסך חמש מאות רובים ושאר מכשירי מלחמה שנמצאים בידי אלה.

אם נמלא את התנאים האלה, יהיו לנו נפשותינו לשלל.

אנחנו בכינו לפניהם, בארנו להם שאין שום כח בידנו לענוש את מי שהוא, גם רובים במספר גדול כזה אין כלל בנמצא בעירנו.

אז הסכימו שנמסור להם את הנשק הנמצא בידי היהודים, כמה שיש, ואותי, בתור רב העיר, הכריחו להטיל חרם על כל מי שלא יביא את נשקו. וביחס לקומוניסטים הם לבדם ימַצוּ את עמק הדין.

אנחנו שבנו לבית־המדרש, ששם נתאספה כל הקהלה. אנחנו מסרנו להם את המשא ומתן שהיה לנו עם המורשים מליסטיפאדובה, והתנאים אשר התנו אתנו, וכל העדה געה בבכיה. אני בלב נשבר הייתי נאלץ למלא את פקודתם. את הזמן של מסירת הנשק הגבילו עד השעה השניה אחר הצהרים. את ספרי התורה הוציאו לחצר בית־המדרש ובמעמד כל העדה הוטל החרם. במשך שעות אחדות נצברו כארבעים רובים, גם סיפים אחדים וכדורים ושאר מכשירי מלחמה. בשעה השניה באה לבית המדרש סיעה של צעירים, בניהם של בעלי האחוזות מהסביבה, כלם לבושים בנדי שרד עם כתפות (אֵיפולֶטים), גם הנוטריון המקומי בא לבוש בבגדי שרד של אופיציר, וקבלו את הנשק.

בו ביום הוציאו כרוז, כי הרשות עברה לידי “הגבורים הלבנים”.

אחרי ימים מועטים עלו על זלוטופולי פלוגות של חיל המועצה ומן התחנה המטירו גשם של כדורים מתותחים. כאשר נכבשה העיר, הקימו על כנה את שלטון המועצה של הפועלים והאכרים, גם נסו להקים סדרים בעיר. אך הסדר לא הוקם. מספר החילים של המועצה היה מעט, ומספר המתפרצים היה גדול מאד. והאנרכיה לא פסקה. התנפלויות ופרעות הלכו ותכפו. היהודים חרדו מקול עלה נדף וכל גוי קטן דרך ברגל גאוה על ראש היהודים.

באותם הימים התחילו התושבים היהודים לעזוב את העיר, וגם אני הכותב לקחתי את מקל הנודדים בידי ויצאתי בגולה, ביחד עם בני ביתי.

(נחמן פוזיס, רב דזלוטופולי)

ב

(ידיעות שנאספו על ידי ועד הפועל, לעזור לנגועי הפרעות).

הפרעות והטבח התחילו בזלוטופולי ביום 2 מאי 1919, ונמשכו כמעט ארבעה שבועות. ועד הפועל ידע עוד לפני שני חדשים, שעושים תעמולה לפרעות בסביבה, ואם לא יאחזו באמצעים הנחוצים, אז ההבערה ללהב תצא. כל המפלגות הפרטיזניות שבאו לזלוטופולי, הביאו עמהן אתמוספירה של אנטיסמיטיזם. ביחוד הצטינה בזה המפלגה שנמצאה תחת הנהגתו של לוֹפַטַה. הוא בכל האספות של הכפרים, עשה אגיטציה פומבית ועורר את האכרים להתנקם ביהודים. לופטה ומפלגתו עזבו את טשיגירין בתחלת אפריל ועברו ללעבעדיק ומשם, דרך הכפרים לעפיא נקה, טוכלא ועוד – לזלוטפולי. עוד טרם בואם, הודיעו האכרים של הסביבה כי לופטה וסיעתו דורשים לפרעות. יום אחד לפני ביאתו של לופטה כבר היה מורגש בעיר ריח של פרעות. לופטה גלה את דעתו גם לפני ועד הפועל, שצריכים להשמיד את היהודים. אז הביא ועד הפועל פלוגה של חילים מיֶליסאביטגראד והם הוציאו את הנשק מידי בני מפלגתו של לופטה. ההכרח אלצם לזה. כאשר לופטה התנהג כדיקטטור, תפש חמשה חברים של הועד ליסד בעיר מצב של מצור. גם הודיע, שבמשך יממה מחויבים התושבים לשלם את החובות הישנים מהמסים של הזימסטבה שהם חיבים, ואת המפגרים לשלם יענוש קשה, גם לא ימנע את עצמו מלירות על העיר. מזלוטופולי נשלח דלגציה לקיוב עם מכתב מפורט על אדות מעשיו של לופטה. בא משם בא־כחה של הממשלה. הוא אסף הרבה תעודות וחמר על אדות מעשיו של לופטה ובני מפלגתו במחוז טשיגירין, המורשה של הממשלה הודיע את תוצאות חקירותיו על ידי הטלגרף גם להקומיסריאט של המשפטים וגלה את דעתו, שנחוץ תיכף למסור לדין את לופטה וסיעתו.

מזלוטופולי נסע המורשה ביום 23 אפריל, באמרו שנוסע הוא לקיוב להביא משם פלוגה של חילים לטשיגירין לאחוז באמצעים הנחוצים, כדי לטהר את כל המחוז מסיקרים.

מה היה סופה של החקירה והדרישה – אין אנו יודעים, אך זאת יודעים אנחנו כי לוטפה וחבריו נמצאים עד היום בטשיגירין ואין פוצה פה כנגדם ומרגיז את מנוחתם.

שני ימים אחרי הפרעות בא לזולוטופולי גדוד של חילים תחת הנהגתו של קוצורי הצעיר. אך קוצורי והכנופיה שלו התחברו עם הפרטיזנים וביחד עמהם חמסו את רכוש היהודים ורצחו נפשות.

 

זלינקי (כפר, מחוז חרסון, סמוך לנובואוקרינקה)    🔗

בכפר זלינקי נרצחו יהודים בשנת 1919 על ידי הפטלוריים, ובשנת 1920, על ידי הכנופיה של מאכנו. מהם הביאו לקבורה בנובואוקרינקה: את גילבורג חיים, זבארסקי נחום, ופוליאקוב אהרן.

(אברהם ראווא 34)

 

זנאמינקה (מחוז אלקסנדריה פלך חרסון)    🔗

בזנאמינקה גרו כמאה ועשרים משפחות יהודים.

בחדש פעברואר 1919 התפרצו הפטלוריים אל המושבה ובמשך שלשה ימים עשקו וחמסו את בתי היהודים, שלחו באש את החנויות ואנסו נשים. היהודים עזבו את המושבה וברחו אל הערים והכפרים הקרובים.

אחר כך, כל סֻלמה (אישולון) שעברה דרך התחנה פשטה על המושבה וחמסו את בתי היהודים.

בסוף אפריל, 1919, התפרצו גדודי גריגוריוב לזאמינקה. מתחלה חשבו שהם חילי המועצה, מפני שגם הם נשאו פסים אדומים כמו הצבא האדום. הם נכנסו אל המושבה בשבת לעת המנחה. שני חילים קרבו אל בית הכנסת בשעה שהיהודים התפללו תפלת המנחה והתחילו לנפץ את הזגוגיות בידיהם. כאשר פצעו את ידיהם בשברי זכוכית רצו החוצה בצעקה, שהיהודים התנפלו עליהם ופצעו אותם. תיכף הקיפו החילים את המושבה והתחילו לירות על היהודים. נמלטו רק אלה שהצליחו להמלט אל היער הקרוב. מספר ההרוגים היו אז ארבעים נפש.

(אברהם רובינשטיין 39, פועל)

 

זשוליאן (כפר סמוך לקיוב)    🔗

בחדש ספטמבר נרצחו בכפר זשוליאן שמונה עשר יהודים על ידי הדיניקיים.

 

זשיבוטובה (פלך קיוב)    🔗

א.

I    🔗

זשיבוטובה היא עירה קטנה, מספר תושביה היהודים היה כשש מאות משפחות. עשירים גדולים לא היו ביניהם.

בתחלת שנת 1919 התחיל בסביבה זרם של פרעות. הסוכנים של פטלורי שוטטו בעיר ובכפרים והעירו את האכרים להתנקם בהיהודים על פי הסיסמה הידועה: “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!”. הסוכנים הללו השתמשו בכל האמצעים. גבבו עלילות, בדותות ושקרים אויליים, שאין להם שחר כלל, בידעם במה לתפוש בלבם את ההמון הגס. למשל, ספרו כי היהודים אספו ששים פוד עינים מהנוצרים שרצחו, וקברו אותן תחת הרצפה של בית התפלה. נמצאו גם עדי ראיה. כך הכשירו את הקרקע לפרעות.

מפסח ועד עצרת נערכו פרעות בהרבה עירות של הסביבה. לזשיבוטובה באו פליטים של העירות החרבות.

חיל ורעדה אחזו את יהודי זשיבוטובה. נתקבלו ידיעות על דבר הפרעות והטבח בבורשבשאנובקה ובלזקאשובקה הסמוכות. היהודים התאספו לבית הכנסת לטכס עצה מה לעשות. הצעירים הציעו ליסד גיסי הגנה. אך הזקנים לא הסכימו. נתיסדה שמירה בלילות. הפחד הלך הלוך וגדול. בכל רגע היו נכונים לברח. גם בלילה לא פשטו את בגדיהם מעליהם.

ביום השבת 10 מאי 1919, בשעה השלישית לפנות בקר, נשמע רעם יריות לא רחוק מהעירה. להשומרים נודע שסיעה של סיקרים הולכת וקרבה אל העיר.

עם אור הבקר התפרצו הסיקרים העירה וצוו על היהודים להתאסף בבית הכנסת. אך היהודים הבינו את הסכנה הכרוכה בעקבי אספתם בבית סגור, והתאספו על המגרש שלפני בית תפלתם של הנוצרים. סיקרים מזוינים הקיפו את היהודים והאטמן שלהם פנה אליהם בנאום כזה:

– "זידים קומוניסטים! יודעים אנחנו את מעשיכם: אתם אספתם את כל הנשק, הכינותם לכם רובים ותותחאות והנכם חושבים להשתרר עלינו ולגזול את תבואותינו. אך זאת היה לא תהיה: הנני נותן לבם ארכה שתי שעות. במשך הזמן הזה תביאו אלי ארבעה תותחים, מאה רובים ועשרה אקדוחים. וכדי שתקימו הכל בדיוק הנני לוקח מכם עשרים איש בני תערובות“.

את בני־התערובות הובילו אל הוולוסט. שמה התאספו גם האכרים המקומיים אליהם פנה האטמן בנאום, שהיהודים חפצים לכבשם לעבדים, לקחת מהם את בהמתם ואת שדותיהם. ולכן – כדי להקדים פני הרעה – עליהם להרוג ולהשמיד את כל היהודים, או, על כל פנים, לגרשם כלה מן העירה.

בין כך התפשטו הסיקרים בעיר והתחילו לבוז את הבתים. היהודים אספו את כל הנשק שנמצא בעיר (שמונה רובים וארבעה אקדוחים) והביאו אל האטמן. אך הוא כעס עליהם, רקע ברגליו, חרף וגדף אותם על שחפצים לרמות אותו, ודרש דוקא מאה רובים, ארבעה תותחים וכו', וכדי להראות להיהודים שאיננו משטה עמהם, צוה להביא תיכף אחדים מבני־התערובות ולהעמידם אל הקיר. האכרים המקומיים, שנמצאו באותו מעמד, מלאו צחוק פיהם ולא נקפו אף באצבע קטנה להציל את הלקוחים למות. אך שלמה סקבירסקי ויוסף פלאשטשאנסקי התחילו באים בדברים עם הסיקרים והציעו לפניהם לשחרר את בני־התערובות ולקבל כמקומם ערבון ששים אלף רובל במזומנים, והרבנים יביאו באָלה את נפשם, כי, מלבד הרובים והאקדוחים שנמסרו, אין בעיר יותר שום נשק; ואם ימצא בעיר עוד רובה או אקדח, אז ישאר הכסף בידם ומלבד זה יתנקמו בהיהודים כאות נפשם. הסיקרים, שמספרם היה מעט, התרצו אל התנאים שהציעו לפניהם והסתפקו רק בזה שבזזו בתים אחדים.

אך בזה עוד לא נגמרה הסאה. האכרים המקומיים למדו קל־וחמר בעצמם: ומה אם באים איזו סיקרים מן החוץ והיהודים ששים ושמחים למלאות את כל דרישותיהם ומשלמים להם קונטריבוציה, הלא קל־וחמר בן בנו של קל־וחמר הוא, שהם אדוני העירה, יש להם בודאי הרשות והצדק לדרוש מהיהודים קונטריבוציה. והנה ערכו רשימה שלמה של סחורות בתור קונטריבוציה: חמשים פוד בורית, חמשים זוג מגפים, ארג לבגדים, חמש תבות גפרורים, חמש תבות מאכוֹרקה, נפט ועוד רשימה ארוכה של חפצים, שאינם נמצאים כלל בעיר. אך גם הפעם נכנסו בעובי הקורה שלמה סקווירסקי ויוסף פלאשטשאנסקי והציעו לפני האכרים ליסד חנות קופרַטיבות, ששם ימכרו סחורות בזול בלי הבדל לנוצרים וליהודים.

אך המנוחה לא שבה. העירה היתה שרויה בפחד פנימי. השלטון התחלף כל פעם. בעמל רב ובסכומים גדולים של שוחד, שנתנו כל פעם להעומדים בראש, הצליח להגן על העירה ולשמור על הסדר.

II    🔗

תיכף אחרי תשעה באב, ביום ד', נתקבל מכתב מהעירה וראטוב, שחנה בתוכה זיליוני ואוכלסיו, אל יהודי זשיבוטובה, להמציא להוראטוב בשביל השטב של זיליוני מאה זוג מגפים, שתי מאות זוג לבנים, בורית, טבק, גפרורים ועוד. ובסוף המכתב היה כתוב לאמור: “אם יהודי זשיבוטובה ימלאו את כל הדרוש אז גדודי זיליוני לא יבואו בשערי זשיבוטובה”.

היהודים התאספו לבית־המדרש, אספו ביניהם סכום גדול כסף ושלחו את המעות שנאספו על ידי שמואל חאַנין ואליעזר נימירובסקי להוראטוב אל השטב. אך בדרך התנפלו עליהם שודדים ויגזלו את הכסף מידיהם.

ביום ההוא באה סיעה של פרשים, מהכנופיה של זיליוני, לזשיבוטובה. הם פגשו את הנער שמואל באביטש, בנו של מרדכי וואָזליק, וירו בו באבק שרפה ויעַורו את עיניו. הבהלה היתה גדולה. היהודים התחילו לברח אל הגשר השני. אך הסיקרים חסמו בעדם את הדרכים. רק לאחדים הצליח להמלט. הנשארים היו מוכרחים לשוב העירה ולהתחבא בעליות ומרתפים. הסיקרים התפשטו בעיר, התפרצו אל הבתים, ירו ברובים, עקרו דלתות וצעקו:

– זידים, התאספו!

היהודים התאספו לבית־הכנסת, אספו בֵיניהם כסף ונתנו להסיקרים. אך הסיקרים לא הסתפקו במה שקבלו ועשקו בתים אחדים. לעת ערב עזבו את העיר.

ביום השני, יום ה' בבקר, שבו הסיקרים העירה ביחד עם זיליוני בעצמו. היהודים השתוללו מפחד, התחבאו בחורים ובסדקים. רק שני יהודים, שלמה סקווירסקי וזאב גלאזמאן, שמו את נפשם בכפם ובאו במשא ומתן עם הסיקרים. התחילו לאסוף כסף, מגפים, לבנים, לחם, בורית ועוד. את הנאסף הביאו לזיליוני ופעלו אצלו שהקוזקים יעזבו את העירה. אך בין כך אתא לילה, הסיקרים נשארו ללון בעיר, זיליוני צוה להעמיד פַטרולים. ולכל פטרול לצרף שני יהודים. גם קוזקים מזוינים שמרו על הגשרים.

הלילה עבר בשלום. אך בבקר השכם, בשעה הרביעית, התחילו הפרעות. הקוזקים התפשטו בעיר. עקרו דלתות, נפצו חלונות, שדדו, חמסו ואת כל מי שמצאו הכו מכות רצח. צעקותיהם של היהודים ויללתם בקעו שמים. בחמס השתתפו גם האכרים המקומיים. באו הם וילדיהם ונשיהם עם שקים ריקים, שמלאו אותם משלל היהודים וסחבו אותם לבתיהם.

לאסונם של היהודים מצאו הסיקרים בביתו של שלמה פלאשטשינסקי שני הין יי"ש מזוקק. הם שתו ושכרו ואז התלקח “מחול השֵדים”. הלומי יין התפרצו הקוזקים אל בתי היהודים, עשקו את רכושם, התהוללו והתקלסו בהם וכל מי שנפל לידם הכו מכות מרדות. זיליוני בעצמו מטַיֵל ברחובות ומתענג על “צחקם” של הקוזקים.

– הקוזקים מצחקים! – אמר זיליוני.

היהודים עזבו את הבתים הפקר ויבואו במערות ובמחלות, התחבאו בשדות, בגנים, בבורות ותעלות, גם בבתי האכרים מכיריהם, אחדים הסתתרו גם בבית הקברות.

מספר היהודים שנשארו בעיר היה מעט מאד. ביניהם היו גם שלמה סקווירסקי וזאב גלאזמאן. הם באו לפני זיליוני בבקשה, שיצוה להפסיק את הפרעות. זיליוני דרש בכל פעם חפצים שונים. וכאשר הביאו לו את החפצים הדרושים, העמיד פנים זועפים ואמר שהחפצים הללו אינם מוצאים חן בעיניו ודרש אחרים. לסוף דרש, שיביאו לו שתי טבעות ואחת מהן תהיה משֻבצת באבן טובה. היהודים כבר התיאשו. הם חשבו, שהוא דוחה אותם בקש.

בין כך עשו הסיקרים את שלהם, חמסו את הבתים והחנויות וכבר היו כלם מלֻבשים בבגדים ומגפים חדשים משלל היהודים. אחדים התעטפו גם באדרות ושמיכות של קטיפה וטילו ברחובות בשירה ובזמרה.

סיקר אחד זמר ביהודית:

"אוי וועה, וואס טויג מיר לעבן!

בעסר שוין דער טויט, איידער אונטערן באנדיטס מעסר ליגן!

הוי – כא־כא־כא־כא! חייהטשקה!

הוי – כא־כא־כא־כא! קלארעטשקה!

היהודים חפשו ומצאו את הטבעות שדרש זיליוני והביאו אותן אליו. אז צוה להפסיק את הפרעות, מנה קומנדנט על העירה ועזב את העיר.

הקומנדנט סידעלוצקי, שמִנה זיליוני, רעץ וירוצץ את היהודים. בכל לילה הרים רעם יריות, כדי להפחיד אח היהודים ולהוציא מהם את שארית כספם. כך עשק את היהודים כל ימי היותו בזשיבוטובה.

III    🔗

ביום השבת, 18 אוגוסט בבקר, בשעה שהיהודים התפללו בבית־הכנסת, באו והודיעו, שגדוד חילים הולך וקרב אל העירה. היהודים נמוגו מפחד לכל אשר נשאו אותם עיניהם. בין כך התפרצו העירה פרשים אחדים. היהודים התאספו כשלשה מנינים, עם ספרי תורה בידיהם ועם לחם ומלח, ערוך על שלחן קטן, ויצאו אל הגשר לקבל את פני החילים והאטמן שלהם.

שלמה סקווירסקי ויוסף פלאשטשאנסקי קדמו בברכת שלום את פני האטמן, גם הראו לו את התעודה שקבלו מזיליוני, שבה הוא מביע הכרת טובתו ליהודי זשיבוטובה, על שקבלו את חייליו כאורחים חשובים וכבדו אותם במאכל ובמשתה גם בכסף ובבגדים.

האטמן שבח את היהודים, גם הבטיח להשגיח על הקוזקים שלא יערכו פרעות, אך את הלחם והמלח לא חפץ לקבל. היהודים התחלחלו וראו בזה סימן רע להם. הם הלכו אחריו העירה, העתירו עליו את בקשותיהם והתחבטו לפניו עד שהואיל לקבל את הלחם והמלח מידם. דעתם של יהודי זשיבוטובה התישבה עליהם.

בין כך התחילו החיילים לעשוק את הבתים ואת החנויות, הכו את היהודים ופצעו אותם, חלצו מהם את המגפים ופשטו את הבגדים. האטמן דרש קונטריבוציה ארבעה שקים מלח (מלח לא היה אז בנמצא ומחירו גדול מאד), מאה זוג לבנים ועוד רשימה ארוכה והבטיח, שכאשר היהודים ימלאו את כל דרישותיו, אז יעזוב את העירה. העסקנים התפשטו בעיר לאסוף את הקונטריבוציה. בין כך נפלה הברה בעיר שהאטמן הוא הרוצח הידוע סוקולוב, אשר החריב הרבה עירות ורחץ את פעמיו בדם היהודים.

חיל ורעדה אחזו את היהודים. רבים ברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. עזותם וחֻצפתם של הסיקרים התגברו מרגע לרגע. היהודים שנפלו בידיהם, עֻנו באכזריות נוראה. הם אנסו נשים גם שלחו ברצח את ידיהם. הצעקה הקיפה את כל העירה. רבים פשטו מעליהם את חלוקיהם ברחוב ונתנו לאלה שהלכו לאסוף את הקונטריבוציה, כדי למלאות את הסכום הדרוש. סוקולוב טִיֵּל ברחוב, כשהוא רוכב על סוסו, בלוית אשה מלֻבשה בגדי גבר.

כאשר הביאו לו את הקונטריבוציה, עזב סוקולוב עם הכנופיה שלו את העירה והלך לטיטיוב.

הסיקרים, מלבד החמס והעושק, אנסו נשים אחדות. הרגו שמנה יהודים ופצעו כעשרים איש.

ביום א' בבקר עזבו היהודים את חוריהם והתחילו לאסוף את ההרוגים. אך פתאם נשמע רעם יריות. סיקרים אחדים התעכבו עוד בעירה. עשו חפושים בבתי היהודים ופצעו אנשים אחדים. היהודים שבו עוד הפעם אל חוריהם והקבורה נדחתה ליום השני. 

IV    🔗

בתחלת ספטמבר התפרץ לזשיבוטובה האטמן טיטיוניק ואוכלוסיו. הוא שלח לקרוא אליו את ראשי הקהלה ודרש מהם צרכי אוכל בשביל גיסותיו. הדרישה לא היתה מרֻבה, ועסקני הקהלה מלאו הכל בדיוק. אך הדרישות נשנו בכל יום. במשך ארבעה שבועות עשו גיסותיו של טיטיוניק בעירה, ועל היהודים נטל לכלכלם ולמלאות את כל צרכיהם. אך בכלל התנהגו כשורה. גזל פומבי והריגות לא נעשו.

גיסותיו של טיטיוניק עזבו את העירה, בעת שהחיל האדום עזב את אודיסה מפני הדיניקים ופלוגה אחת עברה דרך זשיבוטובה, אך צבאות המועצה לא התעכבו הרבה בזשיבוטובה והעיר עברה עוד הפעם לידי הפטלוריים.

בעת ההיא נערכה בטיטויוב שחיטה נוראה ומאות יהודים ברחו משם ובאו לזשיבוטובה. בין הפליטים נמצאו גם חולי טיפוס. המחלה התפשטה גם בזשיבוטובה והרבתה את חלליה. הישוב היהודי בזשיבוטובה נתרוֹשֵש, הפטלוריים עשקו ורעצו את היהודים. סוף ספטמבר התנפלו על העירה הגליצאנים “הסֶטשעביקים” ועוד הפעם סדרה ארוכה של חמס וקונטריבוציות. אנשים כצללים נהלכו, רעבים, חלשים, עם עינים כבות, מפחדים מפני קול עלה נדף. רק תקוה אחת החייתה עוד את היהודים האומללים – הדיניקיים! “הם יביאו אתם סדר ומוראה של מלכות, וחיי היהודים לא יהיו עוד הפקר בידי כל מעול וחומץ”.

רננו שאת צבא הדיניקיים מלוים גם חיל אינטרנציונלי גדודים אנגליים וצרפתים, והיהודים חכו בכליון עינים לביאתם של הגואלים – הדיניקיים.

V    🔗

באוקטובר 1919 באו הדיניקיים לזשיבוטובה; הם התעכבו על השוק והודיעו ליהודים, כי להצלב האדום שלהם נחוץ כסף. ואם היהודים יפתחו את כיסיהם ויעניקו די כסף, אז לא יתנו להחילים לנגוע בהם לרעה. עסקני העיר התחילו תיכף סובבים בבתים. שמו על כל בית מס של שתי מאות רובל בשטרות קֶרֶנקיים. את הכסף הנאסף מסרו להדיניקיים. והנה תיכף אחרי קבלם את הכסף התפשטו החילים בעיר והתחילו שוסים ובוזזים את בתי היהודים.

השטַב הראשי שלהם חנה בכפר סלובודקי. ובכל יום באו מן הכפר חמש־עשרה או עשרים עגלות מלאות חילים, שהתפשטו ברחובות ולא פסחו אפילו על בית אחד של יהודי. כל מה שבא לידם חמסו וטענו על עגלות. האכרים המקומיים גם כן לא ישבו בחבוק ידים; הם עקרו דלתות, תריסים ושערים מבתי היהודים ויביאו אותם לבתיהם להסקה. החילים פשטו מהיהודים את בגדיהם.

היהודים לא יכלו גם להתחבאות מפני החמסנים. האכרים המקומיים לא נתנו ליהודים להתחבאות בבתיהם.

בכל ערב ערכו האופיצירים ציד על בנות היהודים. הם חטפו נערות בנות חמש עשרה, שש עשרה שנה, סחבו אותן לאכסניותיהם ושם ענו אותן. כך רעצו הדיניקיים את היהודים תושבי זשיבוטובא במשך ששה שבועות. הדריכו את מנוחתם של היהודים גם ביום וגם בלילה. ביום עסקו חיל המתנדבים בביזה ועושק, עקרו את הרצפות, נצתו את התנורים, עדרו את האדמה בחצרות, הרסו קירות וחפשו את המטמונים שהטמינו היהודים. ובלילה חטפו נשים ונערות עבריות וענו אותן. גם חולות במחלת הטיפוס לא היו בטוחות בבתיהן והיו צריכות לבקש להן איזו פִנה נסתרה להתחבא שם.

כך נמשך עד שהדיניקיים גורשו מן החבל על ידי חיל המועצה בסוף חודש דצמבר 1919.

VI    🔗

תשעה ימים לפני פסח 1920 היה יום השוק. האכרים מהסביבה, שבאו העירה אל היריד, הודיעו שכנופיות של פרטיזנים מתגודדות ועולות על זשיבוטובה להרוג ולהשמיד את כל היהודים. לפנות ערב התפרצה פלוגה של פרשים העירה ותיכף התחילה התנגשות ביניהם ובין המיליציה העירונית. העירה כמו מתה. הרחובות נתרוקנו. מי שהיתה היכולת בידו לברוח – נמלט על נפשו, והנשארים הסתתרו בכל פנה נסתרה וחכו במחבואיהם למר המות. עם חשכה נכנס העירה פלוגה של חילים והיריות חדלו. תיכף נודע, שהחילים הם מצבא המועצה, שעוברים מפוגרֶבישטשה לאומן; הם גרשו את הפרטיזנים שעברו דרך זשיבוטובה לטיטיוב, היהודים נחו מעצבם ומרגזם והודו על הגאולה ועל הפדות.

אך שמחתם היתה עד ארגיעה. ביום השני בא נער פליט והודיע, שמעבר השני של הכפר בוגאיובקה, הרגו הסיקרים את בעל־העגלה הטיטיובי עם ישראל שוסטער ועוד ארבעה נוסעים. באותו יום נודע מהשחיטה הנוראה, שהיתה בטיטיוב, וכי הפרטיזנים הדליקו אה העיר בכל ארבע פנותיה.

התחילה בהלה נוראה. היהודים דרשו הגנה מהמיליציה, אך היא בעצמה היתה חסרת אונים. הם חשבו לבקש עזר מהשטב של חיל המועצה. אך השטב נמצא חוץ לעיר ופטרולים העמידו לבלי תת לשום איש לצאת ולבוא. הפחד היה גדול מאד. היהודים ידעו, שחיל המועצה לא יכלו להתעכב זמן רב, כי שֻלחו לאומן. היהודים התחילו לצור את חפציהם ולהכין את עצמם לדרך ביחד עם חיל המועצה. כך עזבו רוב התושבים היהודים את העירה ועברו להערים: לונעץ, ליפוביץ, וּוויניצה.

עברו ימים אחדים. ביום 20 מרץ התנפלו גדודי סליפאַנסקי (הכנופיה הטיטיובית) על זשיבוטובי והרגו שמונה יהודים וחמסו את המעט הנשאר עוד. יתר הפליטה שנשארה בעיר ברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. האכרים המקומיים הרסו את הבתים ולקחו להם את העצים להסקה. הרחובות מכֻסים בדשאים פראים, שמביניהם יציצו גלים נצים של הבתים ההרוסים.

VII    🔗

מאורעותיו של המספר.

בזמן שהדיניקיים התחוללו בעירנו התפרצו שני חילים מתנדבים אל ביתי ותפשו אותי. אחד מהסיקרים הכה אותי באקדחו על ראשי וצעק: “זיד, תן כסף!” אני אך זה קמתי ממחלת הטיפוס וכסף לא היה בידי. הם לקחו חבל וכרכו על צוארי, המטירו עלי הכאות ומהלומות. אחר כך סחבוני אל המריש, השליכו עליו את קצותיו של החבל והתחילו מושכים אותי למעלה ומורידים למטה. לשוני נשתרבבה מפי ונתבלטה החוצה. הרגשתי כי עוד מעט אחָנק. התחננתי לפניהם שירשו לי ללכת ולבקש כסף. הם הסירו את החבל מעל צוארי ושחררו אותי על מנת שאביא להם פדיון נפשי. אחר כך חטפו את משה וויניצקי וגם אתו התנהגו באופן כזה. את ביתו של יוסף ציפיס שלחו באש.

ביום השני הרגו את אהרן רויטש. גם ממנו דרשו כסף. וכאשר לא היה לו, ירו בו והרגוהו, כך ענו אותנו במשך ששה שבועות. בעיר לא נמצא צרכי אכל, ומהכפרים לא הביאו למכירה, היינו ערומים ויחפים, כרכנו את רגלינו במטליות וכיסונו את גופתנו בשקים.

(אחד מפליטי זשיבוטובה ס. ש.)

ב.

בסוף ירח אויגוסט 1919 התפרץ לזשיבוטובה ריש־הבריונים סוקולוב עם גיסותיו. היה שבת בבקר. היהודים נמצאו בבית־הכנסת, והנה נפלה הברה שגדודי פרטיזנים קרבים אל העירה. קמה מהומה בעיר, היהודים התחילו בורחים, אך ראש הקהלה, שלמה סקווירסקי, הציע, שהיהודים יתאספו ללכת לקבל את פני הגדוד ולבקש מאת האטמן לחוס על העירה. עדה גדולה עם נשיהם וטפיהם יצאו מבית־הכנסת. ראש הקהלה עם חבורה של זקנים, שנשאו ספרי תורה בידיהם, גם לחם ומלח, הלכו בראש העדה. עברו רגעים אחדים והנה בא לקראתם גדוד פרטיזנים. בראש הגדוד נסעה מרכבה, שאופניה היו מלֻכלכים בדם. במרכבה ישב האטמן עם אשה צעירה, כבת עשרים. ראשי הקהילה העתירה אל האטמן ושגלתו לקבל מידם את הלחם והמלח ולחוס על היהודים. אך הם לא חפצו לקבל. אחרי בקשות רבות ותחנונים נעתרה האשה וקבלה מידיהם את הלחם והמלח והבטיחה כי הקוזקים “יצחקו” רק במשך שעה אחת ובלי קרבנות אדם, אך דרשה שהיהודים יכינו תיכף בשביל הגדוד לחם צהרים, גם סכום גדול כסף, של מגפים, לבנים ועוד. כעבור חצי שעה הביאו היהודים את הקונטריבוציה, ככל אשר דרשו מהם, אך בין כך התפשטו הסיקרים בעירה, בזזו את בתי היהודים, ענו כל יהודי שנפל בידיהם באכזריות גדולה, אנסו נשים גם רצחו נפשות. אפשר שלא היה נשאר מיהודי זשיבוטובה אף שריד ופליט, לולא ראש הקהל שחטף את גוית אחותו, שהסיקרים הרגוה וגזרוה לגזרים, ורץ אל המרכבה וצעק: “רחמי עלינו, הלא הבטַחְתְּ לנו שקרבנות אדם לא יהיו!” ומיד נפל באין אונים אצל המרכבה והתעלף. האשה העיפה מבט אל האטמן, הוא הוציא שריקה מפיו וכרגע עזבו הסיקרים את עבודתם בעיר והתאספו סביבו.

ג.

המיליציה הזשיבוטובית נתיסדה מנוצרים מקומיים, שקופה של שרצים היתה תלויה להם מאחוריהם. תושבי זשיבוטובה היהודים ידעו את סודם ועד כמה יש לסמוך עליהם בעת צרה. ביום אחד, 20 מרץ 1919, התחילו פתאם המיליצינרים מתנבאים, שבלילה הזה יהרגו את כל היהודים שבעירה. הדבר הזה נודע ראשונה לחיים פוליאקוב. היהודים התמוגגו מפחד.

לפנות ערב נשמע רעם יריות. זה באה פלוגה של חיל המועצה מהתחנה פוגריבישטשה להודע את הנעשה בעירה. הפלוגה שלחה תגרה. כאשר התגרה קרבה אל הוולוסט, פגשו אותה המלציונרים ברעם של יריות. חילי המועצה צעקו: “חברים, חדלו לירות!” אך היריה לא נפסקה, אחר כך ברח ברוצקי (מי שהיה פטלוריי) פקיד המיליציה ביחד עם המיליציונרים אל מחוץ לעיר,

בעירה נמצא חבר של גיסים יהודים, שהיתה היכולת בידם לדבר את האויב בשער. אך זה חדשים אחדים שגריגוריוב גזל מהם את נשקם, והיהודים בשמעם את קולות היריה ברחו על נפשם והתחבאו בבורות שיחין ומערות.

חיל המועצה נכנסו העירה, הרגיעו את היהודים, הללו התחילו לאט־לאט לעזוב את חוריהם, הלילה עבר בשלום.

היה השבוע שלפני פסח, שנת 1920.

ביום השני, הוא יום ד' בשבוע, נהרג בדרך בעל־העגלה, הנוסע מזשיביטובה לטיטיוב, עם כל הנוסעים. בדרך התנפלו עליהם פרטיזנים ורצחום נפש. נמלט רק נער אחד, שהודיע שבדרך העולה לטיטיוב נשמע רעם של יריות ברובים ותותחים וצעקות נוראות פולחות שמים.

באותו יום בחצות הלילה, בא פליט מטיטיוב, העיר את יהודי זשיבוטובה משנתם וספר שטיטיוב נחרבה, חצי העירה כבר נכחדה והשחיטה הולכת ונמשכת. כאשר יצאו החוצה והביטו אל הדרך העולה לטיטיוב, ראו כי השמים מאדימים וכל העיר טבולה באש. כל העירה קמה משנתה והיהודים התחילו לחשוב מחשבות איך לקדם את פני הרעה. חילי המועצה שלחו בין כך תגרה ללוקשיבקה, להודע אם הדרך חפשי ויכולים דרך שם לעבור לאומן.

התגרה שבה והודיעה, שדרך לוקשיבקה עברו סיעה של עשרים ושבע פרטיזנים מזוינים ומגמת פניהם לטיטיוב. יהודי זשיבוטובה שאלו את פיהם של חילי המועצה אם גמרו להשאר בזשיבוטובה וקבלו מענה, שהיום, בשעת השמינית בבקר, יעזבו את העיר, כי נשלחו לאומן לגרש משם את טיטיוניק.

הציעו למיליציה החדשה שתאסוף את ההרוגים, שמתגוללים חוץ לעיר, ולהביאם העירה. אך המיליציונרים אמרו, שהם מתי מעט ויראים הם מפני הפרטיזנים האורבים בדרכים.

הבהלה בעיר היתה גדולה. כמעט כל היהודים עזבו את העיר ביחד עם חיל האדום. כשראו האכרים, כי העירה התרוקנה מיושביה היהודים, פשטו בבתים וחמסו את כל החפצים שנשארו. הפרחחים שלחו אש בבתים והרבה בתים נשרפו.

השטב של הפרטיזנים נמצא בכפר טיליזשיניץ. במרחק שמונה ווירסטאות מזשיבוטובה ושמונה עשרה ווירסטאות מטיטיוב. ראשי השטב היו האופיצירים, שעבדו בחיל הפטלוריים. הם ארגנו את הפרטיזינים ויוציאו פקודה שלא יתנו לשום יהודי לעבור את הדרך. אפילו מנוצרים דרשו תעודות.

הפרטיזנים הטיטיובים דרשו מהפרטיזנים של זשיבוטובה עזרה מאה וחמשים פרשים, והודיעו ששלחו דילגציה גם לטיטיוניק שיבא לעזרתם להכחיד את היהודים מהגליל.

בזשיבוטובה אסף מי שהיה ראש המיליציה בימי פטלורי את “המאה” שלו והוציא צו, שכל יהודי שיפול בידם יהרגוהו. מצאו נער ששב העירה לקחת את חפציו ורצחוהו נפש.

יהודי זשיבוטובה עזבו את העירה וחכו בדופוביץ במשך ארבעה שבועית שיבואו חילי המועצה וישימו קץ לפרעות ולהשחיטות, כשראו שתוחלתם מאפע לקחו את מקל הנודדים בידיהם והלכו לכל אשר נשאו אותם עיניהם.

מספר ההרוגים בזישיבוטובה היה כמאה וחמשים.

(י. קונגובסקי).

 

זשיליאנקה (פרור של קיוב).    🔗

כאשר כבשו הדיניקיים את קיוב והתנקמו ביהודים, אז גם אנחנו, תושבי הפרור זשיליאנקה, שתינו מכוס היגונים – מספרת אשה אחת, שבעצמה סבלה מהפרעות.

גם על ביתנו, כעל כל הבתים המרֻבים באוכלסין, לא פסחו הסיקרים והרוצחים.

יבבות של נואשים, ואנחות של גוססים ביחד עם קולות הנפץ של רהיטים נשברים ודלתות חרוקות, צוחות משוש של הפראים ופרַזות מגונות של נבול פה שמתנגחים בהן הסיקרים, עולים בלולים ומתערבים עם קול השאון של יריות בודדות. סיעה של סיקרים באה וסיעה הולכת. כלם לבושים בגדי שרד. לכלם תכנית אחת לעבודתם ובדותות בפיהם: על דבר מים רותחים, שיצקו היהודים על החילים בבואם העירה, ועל דבר הפצצות שזרקו.

היה יום 2 אוקטובר 1919. הרבה מעונות כבר היו הרוסים עד היסוד. הרהיטים שבורים לשבבים. העשירים של אתמול נשארו בעירום ובחסר כל, פושטים את ידיהם לבקש לחם. אך העתיד לבוא עלינו היה עוד יותר נורא.

היתה השעה השמינית בערב. בחוץ חשך וחלקלקות. אל הבית סר אוטומוביל, בו ישבו כחמשה עשר חילים.

השערים והדלתות של מבוא הכבוד כבר נעקרו ונשברו. האוטומוביל סר ישר אל החצר בלי עכוב. החילים, שהיו ביניהם גם אופיצירים אחדים, התפזרו אל מעונותיהם של היהודים.

התחילו כנהוג בשוד, חמס, יריות ואיומים. אך עבודתם בבתינו לא ארכה זמן רב. היו זריזים מקדימים ומה שאפשר היה לבוז כבר שסו וחמסו אלה שבאו לפניהם.

לפני עזבם את הבית פנה חיל אחר אל האופיציר המפקד בשאלה:

– המותר להרוג יהודים אחדים?

– נסתפק הפעם בלי שפיכות דמים – ענה האופיציר, ובחשבו מעט הראה באצבעו על שתי עלמות צעירות, שנמצאו בחדר.

– הושיבו אותן באוטומוביל!

אמותיהן של הנערות התמוגגו בבכי, נשקו את רגליו של האופיציר, העתירו עליו את בקשותיהן, התפלשו לרגליו, אך הוא אטם את אזניו משמוע את תחינותיהן.

ביום השני נמצא בקצה הרחוב הזשיליאני גוף נשחת ומקֻרטט של אחת מהעלמות. הגוף היה מלא פצעים וחבורות. החוטם כרות, ניכרים בו גם עקבות של נשיכות בשינים.

השניה נשארה בחיים ושבה הביתה. אך אוי ואבוי לחיים כאלה!… פניה נשתנו, נזדקנו, נתחורו ומלאו שריטות. קומתה נכפפה… היא נעשתה שתקנית ואיננה מוציאה מפיה אף מלה אחת… עיניה הנובלות והעכורות מֻשפלות לארץ… מה קרה אותה?… היא איננה מספרת כלום, ומי זה יתאכזר לשאול את פיה?… רק לפעמים, כאשר תתקפנה מחלת העצבים, יגֻלה סודה הכמוס עמדה…

 

זאבולוטני    🔗

האַטמן ועוזריו

I    🔗

זאבולוטני הוא בן אכרים, נולד בכפר סמוך לפיסטנאה מחוז בלטה, פלך פודוליה. הוא התנגד גם לשלטון המועצה, גם להפטלוריים, וחלם על שלטון אכרים. אליו התחברו צעירים מבני האכרים, שגם הם שאפו לשלטון אכרים באוקרינה. וזאבולוטני ועוזריו היו האידיאלוגים של החלומות הללו. התשוקה לשפיכות דמים לא שררה בכנופיה של זאבולוטני בעת הראשונה. אך עד מהרה נפוגו האידיאלים, נשארה רק המלחמה עם העיר, פראות ושפיכות דמם של היהודים.

הכנופיה של זאבולוטני תקעה את אהלה בהיערות: דוניטש, במרחק 5 ווירסטאות מפיסטשאנקה. קטעבַה ־ 12 ווירסטאות מהעירה ושאר יערות וחורשות הנמצאים בסביבות בלטה, סַברן וקריוויה־אוזירה.

העוזרים הראשיים של זאבולוטני היו:

1) איבן אודוטשענקא. בן אכר, צעיר כבן שלשים. מורה לעם, נולד בפיטשאנקה, בימי ההטמן עבד במיליציה, אחר כך, כשהשלטון עבר לממשלת המועצה, מנו אותו לראש המיליציה של כל הגליל. וכאשר הדיניקיים תפשו את השלטון עבד גם אצלם.

2) פרוֹקוּדי לעשטשעֶנקא, גם כן צעיר כבן שלשים, בן אכרים, גמר בית־ספר בקיוב בשנת 1915־16, חבר ספר “שאלות החשבון”, היה מורה בסברן ובכפר סאבאטינובקה וחבר של מפיצי השכלה (פרוסביטי), עבד בתור מיליציונר גם בימי ההטמן, גם בימי שלטון המועצה והדיניקיים.

3) אנטושקה באנאסיוק בן 28 שנה, בן אכרים ובעצמו אכר. שואף לדם. היה מיליציוניר בשלטון המועצה. רצח בעצמו הרבה אנשים.

4) איבן נוביצקי בן 30 שנה. נולד בפיסטשאנקה, גמר סעמינאר למורים, היה מורה בכפר סאבאטינובקה. בשנת 1919 נשא משרות נכבדות בשלטון המועצה, נואם ברוסית ואוקרינית. אביו הוא חרש־מסגר בעל־בית בפיסטשאנקה. כאשר הדינקיים עזבו את אוקרינה, הרג אז נוביצקי פקיד רובע, נטריון וחמשה פקידים של הדינקיים.

II    🔗

יהודי בכנופיה של זאבולוטני

בכנופיה של זאבולוטני נמצא גם עוזר יהודי, בנטשיק בחוריביטש צעיר, יליד אולגיאופול. הוא התגדל ביער, התרועע כל ימיו שם עם נערי הגויים. אביו אברהם בחוריביטש היה סוחר תבואה ויערות. עד המהפכה גר בבית אביו ונכנס אל הכנופיה של זאבולוטני בתחלת חרף 1919. הוא בעצמו, בעזרת סיקרים אחדים, התנפל על הפרוסטרמאנים וגזל מהם סֻכָּר גם כסף מזומן. גם על אכרים עשה התנפלויות בזמן שהרשות בפיסטשאנקה נמצאה בידי הבנדיטים, הכה בנטשיק את היהודים השומרים בלילות, כאשר ראה שהם עושים את מלאכתם רמיה. בשעת הפרעות בברשד, בקיץ 1920, לקח גם בנטשיק חלק, וביחד עם הסקרים אחרים הרג את האחים משה ומאיר קופערמאן.

אחר כך עזב בנטשיק את הסיקרים, התישב באלגופול והתחיל להתעסק במסחר וספיקולציה.

שם באלגופול נפל בינו ובין איזה סוחר סכסוך. בנטשיק קנה ממנו סחורה על מנת לשלם לו בשטרות קירֶנקיום, ואחר כך חפץ לשלם בשטרות של המועצה, הסכסוך הובא לפני המיליציה. בין כך נתגלה הסוד שהוא היה מבני סיעתו של זאבולוטני ובשנת 1920 נהרג.

ימים אחדים אחרי הריגתו של בנטשיק, נהרג דודו על ידי הסיקרים. אמרו שהם נקמו בו את נקמת קרובו בנטשיק, יען פעם אחת גלה הדוד את דעתו ששבע רצון הוא מהריגתו של בנטשיק שהיה סיקר ושם חרפה על כל המשפחה.

(פעסי ספיוואק בת 20 שנה. פועלת)

III    🔗

כיצד נתפס זאבולוטני.

אני שֻלחתי מהרשות לתפוס את האַטמן זאבולוטני וגמרתי להקריב את כל כחותי ולמלאות את הפקודה שהונחה עלי.

במשך שני שבועות בקרתי את כל המקומות סביב לבלטה, שהיה משוטט בהם זאבולוטני והכנופיה שלו.

בזמן קצר עלה בידי לאסוף הרבה ידיעות על אודותיו. אני לקחתי אתי שמונה פרשים מהפלוגה שלי, עזבנו את הכפר ויצאנו אל השדה. במרחק ארבעה ווירסטאות מהכפר, שם התעכבנו. התחלנו לרגל את הסביבה, מקרוב נראה היער, ירד שלג. הקרח הקפיא את הכל. סרנו אל היער להתחמם. כאשר הגענו לעבי היער מצאנו שם סֻכָּה של נוֹטר, וסביב הסֻכה עקבות חדשים של פרסות סוסים ושל עגלות חרף. שאלנו את הנוטר הזקן:

– מה אלה העקבות?

– אינני יודע – ענה הזקן – אינני יודע כלום!

הלכנו אחדי העקבות, השגחנו בהצעדים. הם הביאונו אל יער שני, הרחוק מהראשון כשתי ווירסטאות. העקבות התפתלו באופן זיגזַגי, הביאו אותנו חזרה אל היער הראשון, אך מהעבר השני.

הבנתי, כי העקמומית הזו נעשתה בכיון על ידי סיעתו של זאבולוטני, כדי לכסות את עקבותיהם במשאון. אנחנו צמצמנו את עצמנו וישבנו דחוקים ביחד, גם הבערנו אש, כדו לחמם את אברינו הנקפאים מקור. כאשר התחממנו מעט, טכסנו עצה מה לעשות וגמרנו להמשיך את הרגול, אף כי היינו עיפים מאד.

האש כבתה. רכבתי על סוסי ושוטטתי ביער. פתאם הגיע אל חטמי ריח של עשן. הרימותי את עיני וראיתי עמוד עשן דק מתמר ועולה מבקעה קרובה, שסוככים עליה אילנות, גם סוללה של שלג על מסגרתה של הבקעה.

בחפזון אספתי את אנשי. לקחנו אתנו תותח. את הסוסים קשרנו אל האילנות והלכנו אחרי עמוד העשן.

מספר הסיקרים שנמצאים בבקעה לא היה ידוע לי. אך זאת הבנתי ברור, אם פה נמצאים סיקרים מסיעתו של זאבוטולוני, אז אין לפנינו מוצא אחר, רק להתנפל ולעשות אתם מלחמה.

אני ושנים מאנשי קרבנו אל הסוללה שנצברה על חוף הבקעה! הסיקרים ישבו בעגול סביב האח, בקרוב מקום היו מונחים כלי נשק ופצצות. הרימותי קולי עליהם:

– אל תזיזו ממקומותיכם, השליכו את הנשק!

אך הם לא נבהלו. חטפו את נשקם והתחילו לירות.. אנחנו ענינו להם. אך כאשר הם לא יכלו לדעת את מספרנו, רצו הנה והנה כמשתוללים.

אתנו היו שלשה סוסים. רכבנו עליהם והתחלנו דולקים אחרי הסיקרים. סיקר אחד שרכב על סוס אביר ושחור בא לקראתי. יריתי והכדור פצע את הסוס. הסיקר ירד במהרה מהסוס וברח. אני יריתי עליו פעמים אחדות, אך הוא התעקל בין האילנות והכדור לא נגע בו. לקחתי את הסוס השחור והתחלתי לרדוף אחרי סיקר אחר. בכדור השני הפלתיו מן הסוס. אך הסיקר היה בריא וחזק. הוא הסתבך ברעמתו של הסוס. הסוס רץ ונשא את הסיקר. יריתי אל הסוס ופצעתיו. הסיקר נמלט ועוד סוס אחד נפל בידי – ובזה נגמר הקרב.

אתא לילה. עזבנו את היער ורכבנו אל הכפר הקרוב ללון שם. שם נודע לי, שמתנגדי היה זאבוטולוני בכבודו ובעצמו. האכרים הכירו את הסוס השחור שרכב עליו זאבולוטני.

אני נקטתי בפני על אי־הצלחתי ושפלות ידי. זאבולוטני בעצמו נפל לידי ואני נתתי לו להמלט!

כל הלילה לא נתתי שנת לעיני. שקעתי במחשבות. בקשתי עצות איך לתקן את המעֻות. לשוב חזרה אל היער מצאתי למותר. הסיקרים מעתה בודאי יהיו זהירים ויתחבאו במאורותיהם. לבסוף גמרתי להשתמש בתחבולה זו: לתפוס איזה סיקר ועל ידו להודע את המקומות, שזאבולוטני מבקר פעם בפעם.

ההצלחה עמדה לי. בלילה השני נתפס סיקר אחד בכפר ביריזובקה, שהביאו אותו אלי. הבטחתיו סליחה ומחילה גמורה על כל פשעיו, אם ימסור בידי את חבריו. הוא הסכים.

בשעה מאוחרת בלילה שחררתיו. וכאשר הוא נתפס בלילה ואיש לא ידע מזה, יכול היה לשוב לחבריו מבלי עורר ביניהם שום חשד. עברו שלשה ימים. ביום הרביעי קבלתי ממנו הודעה שנודעה לו האכסניה של דאטשענקה, האדיוטנט של זאבולוטני. כעבור שעות אחדות כבר נמצא דאטשענקא בידי.

אך מפיו לא היתה שום אפשרות להוציא מלים.

– הלא בכל אופן יהרגוני, ולמה זה אבגד בחברי?

ודאטשענקא, מי שהיה הקומנדנט של העיר בלטה והתחנה בורשצי, לא הוציא מפיו יותר אף מלה אחת.

הכרחתי עוד הפעם לפנות אל הסיקר שנפל בידי. אחרי שלשה ימים קבלתי ממנו הודעה, שזאבולוטני מבקר לעתים קרובות את הכפר פ. הייתי בטוח שהפעם יפול בידי. שבתי לבלטה והודעתי, שבמשך ארבעה ימים אמסור בידי הרשות את זאבולוטני כשהוא חי.

לבשתי בגדי אכרים, לקחתי אתי עוזר ובלילה שמנו דרכנו אל הכפר פ. בכבדות שרכנו את דרכנו. טבענו עד הצואר בשלג. כך תעינו כל הלילה.

לפנות בוקר באנו אל הכפר פ., סרנו לבתים אחדים, באנו בשיחה עם האכרים, ספרנו להם שאנחנו פליטים מצבא הפטלוריים ובאופן כזה עלתה בידינו להוָדע את מקומה של הדירה הקונספירטיבית, גם נודע לנו כי האטמן נתן לסנדלר אחד ארבעה זוג מגפים לתפירה ובימים הללו צריך הוא לבוא אל הכפר ולקבל את המגפים.

אני עזבתי בכפר פ. את עוזרי. שם גם נמצא הסיקר המודיע. עליהם היה להודיעני כאשר יבוא זאבולוטני אל הכפר. אני בעצמי נמצאתי בכפר אחד, הרחוק שמונה ווירסטאות מפ., כדי שלא לעורר בסיקרים שום חשד.

בשעה השניה בלילה קבלתי הודעה שזאבולוטני נמצא בכפר פ. עוזרי, שכנה את עצמו פרופיסור אוקריני, ששֻלח הנה מחוץ לארץ “לעבוד”, נמצא בהשטב של הסיקרים באספה. היינו צריכים למהר. אי־זהירות כל שהוא היתה יכולה לקלקל את הכל. איזה חשד קטן יכול היה לגרום, שהסיקרים יתפזרו ויתעלמו.

לקחתי אתי חמשה עשר פרשים ושלשה תותחים. באנו לא רחוק מהבית ששם נמצאו הסיקרים.

קרבתי אל החלון. הזגוגיות היו מכסות בפרחי קרח. שמעתי קולות אטומים. לאזני הגיעו מלים בודדות וקטעים של פרַזות. חדרו לאזני המלים: “מסלת הברזל”. כנראה, נסב קטב שיחתם על דבר הריסת המסילה.

פתאם התחילו הפרשים, שנמצאו אתי, משוחחים ביניהם. קולותיהם נשמעו בבית. התבוננתי דרך החלון. הסיקרים התרוממו בחפזון ממקומותיהם וחטפו את נשקם.

אני צעקתי דרך החלון:

– סימיון פיודורוביטש, מסור את עצמך בידי!

הסיקרים התעסקו עם הרובים. נשמעו דפיקותיהם של המסגרות.

עוד הפעם קראתי:

– סימיון פיודורוביטש, מסור את עצמך! מבטיח אני לך, שאיש לא יגע בך. אם תתחילו לירות, אז אנפץ את כלכם.

זאבולוטני שאל: (הכרתי את קולו).

– מי אתה?

– קומנדיר של מפלגת פרשים.

– ושמך?

– דימיטראשקה.

אחרי רגעים אחדים.

– שלח אחד מאנשיך לדבר אתו על דבר התנאים.

אני לא חפצתי לשלוח שום איש, מיראתי שמא יהרגהו. ברי היה לי, שזאבולוטני ישלח יד כנפשו.

– סימיון פיודורוביטש – קראתי שלישית – חמשה רגעים לא יותר! אם לא תמסרו את עצמכם אשלח את הבית באש.

הסיקרים השליחו את נשקם. מהבית נשמע קולו של האטמן:

– כבוד ותהלה לך! כלם בקשו לתפשני, גם ההטמן, גם הגרמנים, גם הדניקיים ושלטון המועצה. אך כל עמלם היה לשוא. רק לך יאה כבוד ותהלה!

הדלת נפתחה, הפרוזדור היה מואר באור כהה. בראשונה יצא התליון של השטב, פויטי ראַקי.

הוא הוריד את עיניו לארץ, השליך את האקדח אל השלג וקרב אלינו. אנחנו עקדנו אותו והנחנוהו מן הצד.

עברו עוד שלשה רגעים. נשמע קולו של זאבולוטני:

– חבר דימיטראשקה, הנני מוסר את עצמי בידך על ההן שלך.

– ההן של קומנדיר הוא קדש – עניתיו.

זאבולוטני קרב אלינו בצעדים מהירים. חפשנו בכיסו, אחר כך אסרנו את ידיו אחורנית.

אחריו יצאו הליטננט קיטייסקי וכל סיעתו של זאבולוטני. כל השטב נמצא בידי.

הקפנו אותם בשלשלת צרה. התנהלנו לאט. כל פעם טבענו בשלג. ביער היה שקט. אך בשדה התחוללה סערה וזרקה כל פעם על פנינו מלוא חפנים שלג. עם עלות השחר באנו לבלטה.

(פיודור דימיטראכקה קומנדיר של פלוגת פרשים)

 

רשימת ההרוגים    🔗

זאבוקריטש.

אביגדור בן אליעזר

אשתו

שני ילדיו

יחיאל קולטוטשניק 70 שנה

באסיס חיים צבי 72

בעגעלטאן אריה 72

גארבאטי ישראל 35

הענדילמאן אביגדור 60

לעמפערט שמעון 60

בנו יוסיל 17

ברוך טוקער 34

הירשבארג שמואל 20

קאנטערמאן מרדכי 32

גינדעלמאן אריה 56

פטאשנער פריידה 50

קאטאשענער משה 34

קאהן יוחנן 22

זאמיכוב

יוסיל ברכות 23 שנה

מאטי פלאם 22

נפתלי בנו של יעקב יוסיל

יוסיל טימערמאן

שמואל זנביל מוריינעס

משה אפרוימוביטש

דוד בראנשטיין

אשתו של אליהו קאשקעטניק

בתו של אליעזר חַדאַטשניק

בעלה

ושני ילדים

מרדכי ליפעס

משה שמחה

אשתו של משה שמחה

מלכה גינזבורג

מרדכי טימערמאן

ישראל פייערשטיין

חתנו של מתית

בנו של ליב קרופניק

יוסף דאגורמאן

מאטיל בלעך

משה יחיאל מוהל 70 שנה

זאניטקובה

השוחט של העיריה

זאשקוב

יעקב ברוצקי

בנו

יעקב קוזאטשקוב

עם כל משפחתו שבע נפשות

דוד שרה’ס

אבא קרענדל

אבא פעלדמאן

כל אלו נקברו חיים

זולוטונושה

סלונימסקי ירוחם 60 שנה

ליכובֶצקי מענדיל 56

בראווערמאן שלום 57 בעל רחיים

לוצקי 21

זשוקובסקי מאני 27

רוזינסקי נח 45

בנו הירש 18

אחיו משה 30

קאפילענקא משה 40 חנוני

לוֹמאַזוֹב רבקה 40

לוֹמאַזוֹב חיים 19

מאנאסטירסקי 45

ראבינסקי 16

ווישניבסקי 21

אומאנסקי 21

סלובודסקי זלמן 60 סוחר

לוזובסקי אברהם משה 68 בעל רחיים

זולץ

ליב פסחוביטש

ישראל חסיד 35 שנה

גיסו שלמה גראניק 18

נחמן דוד רעקון 60 שוחט

בתו סאני 24

בנו נפתלי 22 '

יצחק וואליכמאן 20

אחיו ליב 18

אחותו מינדל 22

סובראנסקי מנדיל 30

אשתו 28

טשערנענקי ליב 48

בנו טוביה 20

מעשמאן 50

שני סטודינטים מניקולויב

זיטומיר

אורלובסקי יהושע

אייזענבערג אהרן

איידעלמאן ישעיה

איידעלשטיין ישעיה

איבניצקי שפטיל

גארטשיק שמואל

גזבר איסאק

געלער אברהם

גרושֵיבסקי משה

גורוויץ משה

גערצענשטיין שמעון

געזמאן זלמן

גערוש חסיה

גימנאזיסט צימרינג

דיברין אהרן

דינציס ליב

דאל זרח

הויכמאן שרה

וואקס טאבל

וואסלוביטש הירש

ווארשאווער אלטע

ווארשאווער דוד

וואסלוביטש דוב

וואנילוּד אלטער משה

חזין אליעזר

חירנאן משה

לינדערמאן

מודיליבסקי אהרן יוסף

מאריגוסקאיה חסיה

מאריגוסקאיה מלך

מאזילס זיסל

נערסעל שמואל

סודסקי יצחק בן ישראל

עפשטיין נחום

פעלדמאן משה

פֶסַתס יוסף חיים

פרעסמאן משה

פרענקל זעליק

קרייטשמאר אברהם

קולטעניק

קובליבסקי פייגה

קוטליאר חיים

קוטין אליעזר

קאטשינאק דוד בן משה

רויטבלאט לאה

רויטבלאט רחל

רויט חאסי

רודענקא איסאק

בנו מיכל

בנו יעקב

עפילבוים ליב

פערעלצווייג איסאק סטודינט

פערעלצווייג אברהם

שניידערמאן יוסיל

זלוטופולי

בורשטיין

בנו של בורשטיין

קיטייגורודסקי

אשתו

מאליברודסקי יהושע

אשתו

שני ילדיו

פודולסקי

סאמורודניצקי יעקב

עלובופסקי חיים ליב

חזן יוסיל

דוד שמש

בנו

אשתו של פודולסקי

זוסיה רעזניקוב

אשתו

ושני ילדים

נפתלי גולדבערג

עם אשתו

זנאמענקה

אשתו של השמש משה בוֹגוּליבסקי

אפרים איסיה סגן הרב הצבורי

שלמה דוד נעמירובסקי

בנו אליעזר

שליפער זנביל

זשיבוטובה

טארסטשאנסקה חוה

קוֹרסוּנסקי נחום

בתו עטיל

בתו של חיים פוליאקוב

פלונסקי מאיר

פודינקער אהרן

זאסלאבסקי יעקב

סטופסקי ניסן

לעמבערג עקיבא

רויטש אהרן

באביטש יעקב

סמאליאר אברהם

אשתו

בנו של שלום מסלוֹבוֹדקה

בחור מסלובודקה

יחזקאל בן משה

שני ילדיו

בירגהאלץ אהרן ניסן

סיגאל יצחק ישעיה

בילה גולדפעלד מסקולה

בנה מאיר

טאבבטשניק יואל

טאבבטשניק מנדיל

ראזענבערג שרה

סירוטה יעקב

בעזנאסי רחל

אשתו של פיינגולד מכפר טיליזינעם

בנו

גרינבערג חיים הירש

אשתו

בנו אליהו

רונשטיין יונה

מאטיל בנו של החרט (טוֹקער)

ציפערזאק יעקב

כלתו של אליהו דראטשניק

ניסן בנו של שפרינצע רויזע

גאראלניק שלמה

סאמגורודעצקי ליב

בנו אברהם

ישראל שוסטער

מספר ההרוגים לפי הרשימות

מספר ההרוגים לפי המסורה