אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת־כְּפִירָיִךְ!?

(ר' יהודה הלוי).

 

הקדמה    🔗

את הספר הנורא הזה ערך מחברו, הסופר הישיש יליד בסרביה ותושב אודיסה, למלאות את נדרו אשר נדר בשעת סכנה, בהיות כפשע בינו ובין המות – ונמלט. הספר נכתב מתוך מסירות נפש ממש. חמש שנים רצופות לא נח ולא שקט האיש ולא נתן דמי לו עד אשר הקים את נדרו. הוא אסף ולקט את החומר, הוא בֵררו ולִבְּנו עפ“י מקורות ראשונים ונאמנים עד כמה שידו, יד אדם, הגיעה והוא אשר עֲרָכוֹ וסדרו ונתן לו דמות ספר שלם, ערוך בסדר א”ב, ספר מסַפר לדור בדברי אמת את כל פָּרָשַת היסורים וחבלי השאול, שנתנסתה בהם כנסת ישראל ברוסיה בימי האף והחמה באחרית ימי מלחמת העולם ובימי המהפכה ברוסיה. רבים מן המוראים הגדולים הכתובים בספר הזה עברו על ראש בעל הספר עצמו, או לעיניו. עם רבבות אחיו עבר בים צרה משפתו אל שפתו וחצה עד צואר בנחלי דם ודמעות, ולא אחת ושתים ראה את המות על כל בלהותיו פנים אל פנים. בדרכים משובשים במחנות שודדים משחרים לטרף אדם ובמסלות זרועות נבלות אחיו ואחיותיו מושלכות כדֹמן, עבר האיש בנפשו מחֳרָבות לחרבות, ובחָדרו דרך כל המחיצות וחתחתי המות אל הערים והכפרים אשר נודעה בהם יד המשחית ביותר – אסף ידיעות וגבה עדויות ממקורן הראשון. בכל ערי המקלט והמוֹעָדָה אשר התלקטו שמה באלפיהם וברבבותיהם פליטי הרג, אונס ומשִסה, שרידי קרדֹם וחרב, שמה אץ האיש לבוא, למען רְאוֹת בעיניו את ה“עני בשבט עברתו” ולמען אסוף אל נאדו את הדמעות בעודן רותחות ואת הדם בעודנו שותת. לפניו נפתחו גם דלתות המוסדות הרבים, צבוריים ופרטיים, גלויים וחשאיים, שהוקמו לכתחלה לשם כנוס חומר מסוג זה אשר רדף אחריו בעל הספר ומכלם מִצָּה מה שמִצָּה לשם השלמת ספרו. ובהיות עליו עבודתו כעבודת הקֹדש, לא השגיח גם אל המחלה הממארת אשר תקפה עליו בינתים – שחפת הגרון – והוסיף לשקוד על השלמת ספרו מתוך כלות הכֹח, בחוסר כל ובתמצית דמו ממש. “יראה ורעד יבא בי – כותב הוא באחד מכתביו – פן אצא חלילה מן העולם בטרם אבצע את אשר החלותי. הנני משים לילות כימים ועובד עד אפיסות כל הכחות. בלילה אני כותב לאור פתילת שמן כהה ומעַוֵּר את עיני הלקויות גם בלאו הכי. נחפז אני לגמור את ספרי, ויהי מה. לאסוני הולכים כחותי ורפים, בזמן האחרון תוקפני שעול מר ואכזרי, ויש שהגליונות שלפני מתגאלים בדם הנפש… ואעפי”כ כמעט בטוח אני שאחזיק מעמד עד תום הדף האחרון בספר. הן לא לחנם נמלטתי כמה פעמים מסכנת מות. אין זאת כי אם למען אתַנה לדור לעולם את כל ענות אחי בני עמי בימי הזעם ואת כל אשר התעללו בהם ועוללו לנפשם פראי אדם וחיתו־גוי, והיתה זאת לזכרון עד דור אחרון. ובזאת אולי יכֻפר גם עון אחד מאבות אבותי, הלא הוא הגאון “חכם צבי” ז“ל, אשר נמלט גם הוא לא אחת ממוקשי מות בימי גזרת ההידאמאקים, ובכל זאת לא הוא ולא אחד זולתו מבני הדור לא חרדו חרדה לשים את עֱנוּת ימי הבַּלָהות ההם זכרון בספר שלם וכולל אשר יעמד לדורות עולם”.

ואכן בצע האיש את אשר זמם, והספר נשלם. ואז הגיעה שעת הדאגה לשמירת החומר מפני הכליה ולפרסומו בדפוס. במקומו ברוסיה, עם שלטונה הקים, היה כתב־היד, פרי עמל לא־אנוש, צפוי בכל רגע לסכנת החרמה וכליה, ואין צריך לומר שלא היתה כל תקוה לפרסמו שם בדפוס. הספר כתוב עברית – וזו ברוסיה של עכשיו הרי היא “בבל יֵרָאה ובל ימָצא”. וכדי להציל את החומר מסכנת כליה – עמדה לו חבורה קטנה, נוגעת בדבר, שתמכה לפי כחה בידי הסופר הישיש כל ימי עבודתו – והיא המציאה תחבולות ודרכים למלט את החומר קמעא קמעא אל מקום בטוח – לארץ ישראל.

עתה נמצא כל החומר בידים אמונות, והרי חלקו הראשון יוצא עתה בדפוס. בתמיכת הקהל תלוי הדבר להחיש גם את יציאת יתר החלקים עד תום הספר כלו.

הספר כולל בתוכו סוגי חומר ותעודות בעלי ערך שונה, מהם גביות עדויות מפי נפגעים ועדי ראיה נאמנים (עסקנים ואנשי מעשה חשובים, ראשי קהלות, רבנים, ראשי הסתדרויות וכיוצא בהם אישים שעמדו בתוך המעשים והמאורעות), מהם תעודות רשמיות (כרוזי מפקדים וראשי צבא, פקודות השלטונות וגו'), מהם תאורי מאורעות עפ"י תעודות ודינים וחשבונות של מוסדות שונים (בתי משפט, בתי צדקה, ועדי עזרה וגו') ומהם תאורי מאורעות שהמחבר עצמו היה עד־ראיה להם.

החמר כלו מבוקר ומלובן כפי האפשר, עפ“י השואת מקורות שונים והגדות עדויות שונות, זה לזה, ובזה נסתייע המחבר גם בתעודות שנתפרסמו ע”י אחרים בספרים ובעתונים, דבר דבר בזמנו.

כל החומר ערוך בספר עפ"י סדר אלף בית, לפי שמות המקומות (כרכים, ערים, עיירות, כפרים, חוות, תחנות, רכבות, דרכים, נהרות וגו') שהמאורעות חלו בהם.

כל עדות ותעודה – מקורה רשום בצדה (שם המספר, המוסר, המוסד וכדומה).

הצמצום או הפרוט בהרצאת המאורעות ומהלכם – אינו בכל מקום לפי שעור מדתם והיקפם של המאורעות עצמם. הכל לפי כמות החומר שנמצא ביד המחבר ביחס לנושא הדברים. בכל עמלו של המחבר, יש בכל זאת שקצר לפעמים – אם כי לפעמים רחוקות – במקום שראוי להאריך; כגון במקרים שנהרגו כל בני המקום הנפגע, או שנתפזרו כלם עד אחד, ולא נשאר מהם עֵד רואה או יודע לספר דברים כהויתם בשלמותם ובדיוקם הראוי.

בסוף כל אות מאותיות הא“ב נִתְנו רשימות הרוגי כל מקום ומקום של כל הערך, אם רשימות מפורטות ומפורשות לשמותיהם הפרטיים וכנויי משפחתם, שנותיהם, מלאכתם, עסקם, מעמדם החברותי וגו' של ההרוגים, ואם מספרים כוללים בלבד, מודיעים סכום הכולל של ההרוגים לפי המסורה, בלי שמות. עפ”י רוב הרשימות המפורטות מקוטעות הן, ואז נִתְנו בצדם גם המספרים הכוללים של ההרוגים לפי המסורה. הסכום הכולל של הישובים החרבים ושל ההרוגים מבהיל את הרעיון ומסמר את שערת הבשר בכמותו בלבד.

הכתיב של שמות המקומות והמשפחות הלועזיים, הוא ברובו – ביחוד ברשימות – זה המקובל ברוסיה. קשה לשנות בשמות משפחה מן המטבע שטבעו לעצמם בעלי השמות גופם בחתימות ידם עפ"י מסורת משפחה של כמה דורות.

הספר יֵצא, כאמור, חלקים חלקים. בחלק זה באו ערכי שתי האותיות הראשונות: א' וב'.

החבורה העמלה בהוצאת הספר רוצה לקוות, כי תמיכת הקהל וסיועו להפצתו הרחבה של הספר בכל תפוצות ישראל – יתנו ידים לה, לאותה חבורה, להחיש גם את יציאתם של יתר חלקי הספר עד תומו, ובזאת יועילו להציל מכליון דוקומנט הסטורי רב ערך ולקבוע אותו פרשה גדולה לדורות במגלת הפגעים ובספר היסורים של עם ישראל.

תל אביב. חוהמ“פ, תרפ”ז. המוציאים.

 

אַבַּזוֹבקה (מושבה יהודית, קרובה לבלטה).    🔗

א    🔗

המושבה היהודית אבזובקה, נמצאת בקרן צפונית מזרחית מבַּלטה, במרחק שמונה ווירסטאות מהעיר. במושבה נמצאים ששים בתים, אשר גרו בתוכם כששים משפחות יהודיות, סך הכל שתי מאות וחמשים נפש. סמוך, ונראה אל המושבה, עומד הכפר קוריטני, שמספר תושביו הם כאלף משפחות אכרים. לפנים היה שייך למושבה שטח גדול של אדמה, אך בשנות השמונים למאה התשע עשרה הוציאה הממשלה מידי היהודים את החלק היותר גדול של אדמתם, והשאירה בשביל המושבה רק מאה ותשע עשרה דֵיסיַטינות. השטח הקטן הזה, ברבות מספר המשפחות והנפשות, התפורר כל פעם לחלקים כל כך קטנים ופעוטים, עד כי לא היתה כל אפשרות לחיות מעבודת אדמה. גם האדמה בעצמה לא היתה פוריה ביותר, ולכן רק מועטים עסקו בעבודתה. הנשארים הקצו את שדותיהם למרעה לבהמותיהם. היו גם כאלה אשר עזבו את שדותיהם שוממים. הרוב הגדול של בני המושבה היו בורסקים ורצענים; הם עבדו את העורות באופן פרימיטיבי. ומאחר שהעבודה הזאת קלה היא ואיננה דורשת אבוד זמן רב, לכן עלה בידם להכין הרבה עורות מְעֻבָּדים, שלא מצאו להם די קונים בשוקים של הסביבה. אחדים מהקולוניסטים העמיסו את עורותיהם על עגלות והלכו הלוך ונסוע לפנים הארץ למקומות של הירידים והגיעו גם למוסקבה, סַמַרַה וניז’ני־נובגורוד… ובכן הדיפירֵנציאציה הכלכלית לא היתה זרה גם במושבה והרוב הגדול נשארו עניים.

בשנת 1903 נשלח אל המושבה, ע“י החברה “יק”א”, האגרונום ב. סֶגַל; הוא בדק את טיבה של אדמתה ומצא אותה יותר מוכשרת לנטיעות שונות. לא בנקל עלתה בידי האגרונום להשפיע על בני המושבה, לעשות את הנסיונות הדרושים. הרוב הגדול של הקולוניסטים היו אנשים בוערים וחשֻׁכִים וחשבו, שאם יסכימו לעצת האגרונום ויטעו גנים על אדמותיהם, הרי הם עושים בזאת חטיבה גדולה ל“יק”א“, ולכן דרשו ש”יק“א” תשלם להם בעד הנסיונות במיטב כספה. סוף סוף נטעו הקולוניסטים על אדמתם גנים בתנאים נאותים בשבילם. לכל קולוניסט היה גן אצל ביתו על שטח של חצי דיסיַטינה מוקף גדר של עץ. עברו שנים אחדות, הנטיעות גדלו אף עשו פרי. כעבור עשר שנים אכלו כבר הקולוניסטים מפרי גניהם.

ב    🔗

המצב הכלכלי והתרבותי של אכרי הסביבה היה שפל מאד. ופריחתה של המושבה והשבחת מצבם של היהודים, תחת להביא בינה בלבם לחקות את מעשי היהודים ולעסוק אף הם בנטיעות – עוררה בהם קנאה עזה ומשטמה ליהודים. היו מקרים שאכרי קוריטני עקרו אילנות בלילה מתוך גני היהודים, גם הרסו את הגדרות. במעשים פעוטים כאלה התבטאה השנאה של האכרים החשֻׁכים ליהודים שכניהם. לצאת ביד רמה נגד היהודים פחדו והשנאה נשארה כבושה בלבותיהם, וחכו ליום נקם ושִׁלֵּם. בסתיו שנת 1918, כאשר חיל האוסטרים התכוננו לעזוב את אוקראינה, נמצאה אז גם בקוריטני סיעה קטנה מהם. אכרי קוריטני מלאו את גרונם של האוסטרים יין, אחר כך הביאו אותם אל המושבה היהודית ואתם יחד שסו ובזזו את בתי היהודים.

אחרי שעזבו האוסטרים את אוקראינה, נשארה הארץ בלי שוטר ומושל. איש הישר בעיניו יעשה, והחֻצפה של החוליגנים המקומיים הלכה הלוך וגדול; הם נשאו ראש למעלה. ה“שקצים” הצעירים של הכפר קוריטני היו מתנפלים תכופות על המושבה היהודית וכמעט לא עבר אף לילה אחד בלי שערוריות. צעירי המושבה אמנם התארגנו והזדינו בנשק ועלתה בידם לגרש פעם בפעם את החמסנים – כמובן, לא היו החוליגנים שבעים רצון מזה וחבלו תחבולות לגזול מהיהודים את נשקם. מתוך תהפוכות פוליטיות שנתהוו בארץ עלתה להם להפיק את זממם. לא עבר זמן רב וראש הועד הפועל של הכפר הזמין אליו את צעירי היהודים של המושבה ודרש שימסרו בידו את כלי נשקם. לשוא בחרו הקולוניסטים מתוכם דפוטציה ושלחו ליושב־ראש, לברר לו שבכלי נשקם הם משתמשים רק לגרש את הסיקריקים, המתנפלים פעם בפעם על המושבה. השתדלותם לא הועילה. הכריחום לפרוק נשקם מעליהם, ומאז פרצו צעירי קוריטני אל תוך המושבה בפרהסיה, ערכו בכל לילה חפושים, הכו את היהודים וחמסו את רכושם, אך דם לא שפכו. גם בשעה שנערכו הפרעות בבלטה בפעם השנית, בחדש מרס 1919, וכמעט עד אלף נפשות בקשו מפלט להם בהמושבה – גם אז, כאשר התנפלו חוליגני קוריטני על הבתים שהסתתרו בהם הפליטים, חמסו רק את כספם, אך לידי שפיכת דם והריגות פומביות לא באו. אכרי קוריטני עוד פחדו לצאת ביד רמה נגד היהודים וחכו לעת יותר מוכשרת,

ג    🔗

החוליגנים לא היו צריכים לחכות הרבה, העת המוכשרת הנה באה…

הדבר קרה לפני פסח, ב' ניסן, תרע"ט. חיל הפטלוריים “הכובעים האדֻמים” נלחמו בצ’יצ’לניק עם חיל המועצה. שם היתה תבוסתם שלמה והוכרחו לסגת אחור. בדרך בריחתם התעכבו בקוריטני. הפטלוריים לא ידעו על מציאות המושבה היהודית בקרבת הכפר, אך החוליגנים הקוריטניים מצאו עתה השעה מוכשרת לכך והובילו את הפטלוריים אל המושבה…

הקרבן הראשון היה הצעיר אלימלך מילשטיין, נער בן חמש עשרה שנה; הוא נהרג בדרך, בשעה שבקש להתחבא בביתו של אכר מכָּרו. כשבאו אל המושבה פרצו הפטלוריים ביחד עם צעירי הכפר אל בית העשיר בריל צאצקין, בן ששים שנה, והרגו אותו ואת נכדו, אברהם צאַצקין, תלמיד בית הספר למסחר, בן שבע־עשרה שנה. בבית השני הרגו את האשה אודי נמירובסקי, בת ארבעים וחמש שנה, עם שני ילדים, ילד בן חמש וילדה בת ארבע. בבית השלישי – נהרג אברהם סובלמן, בן חמשים וחמש שנה. אלה שבעה הקרבנות נפלו ביום ההוא מידי הרוצחים, בשאר הבתים כבר לא מצאו איש. כלם הספיקו לברוח ולהמלט על נפשם. לולא זאת כי אז בודאי לא היה נשאר אף שריד ופליט מכל יהודֵי המושבה. ההריגות נערכו באכזריות נוראה. עלמות אחדות נפלו בידי הסיקריקים, הן נאנסו ושלמו כפר נפשותיהן בכבודן, אך חייהן היו להן לשלל. 

במשך של חמשה ימים התגוללו החללים במקום אשר נהרגו ולא הובאו לקבורה. רק כאשר הפטלוריים נגפו לפני חיל המועצה ועזבו את הנוף, שבו היהודים אל בתיהם ועסקו בקבורתם של ההרוגים.

בימים ההם היה השלטון של המועצה עוד רפה. הסיקריקים ראו, שידם עוד חזקה. היהודים היו כל העת שרויים בפחד תמידי ובמוראים גדולים וחרדו מפני עלה נדף. חוצפת הסיקריקים התגברה הלוך וגבור וגמרו לגרש כלה את היהודים ולרשת את בתיהם וגניהם.

כשני חדשים אחרי המאורעות פרצו אכרי קוריטני אל המושבה, אספו את היהודים אל בית הכנסת וחפצו להאביד ולהשמיד את כלם. אך שני אכרים זקנים נכנסו בעובי הקורה ומנעו את אחיהם מבוא בדמים. אז קמו הסיקריקים והודיעו גלוי ליהודים, שאם לא יעזבו את המושבה, סוף סוף יהרגו אותם עד אחד. היהודים ידעו את כחם של הסיקריקים והבינו שהתראה זו אינה רק הפחדה בעלמא וגמרו לעזוב את המושבה בעור שניהם.

בימים מועטים גמרו הקולוניסטים את מעשיהם ועסקיהם כמושבה, מכרו את בתיהם וגניהם לסיקריקים בפרוטות, וכלם עזבו את המושבה. נשארו רק שתי אלמנות.

בתנאים כאלה היו צריכים היהודים להפרד מהמושבה, ששקעו בה כל־כך עמל, מרץ ורכוש במשך של הרבה שנים. הרוב הגדול של הקולוניסטים התישבו בבַלטה, ואף כי בפרעות אשר ערך טיטיוניק עבר גם עליהם כוס, ונשארו בערום ובחסר כל, אך בכל ואת אי אפשר לומר, שמצבם הכלכלי הוא רעוע. הקולוניסטים כלם הם אנשים זריזים, וכמעט כלם יודעים מלאכה ורכשו להם בעמל ידיהם מצב הגון בחיים.

אולם גם עתה היו מביטים בעינים מלאות געגועים לקרן צפונית־מזרחית, ששם יגדלו הפירות הרעננים על האילנות שהם, בידיהם, נטעו אותם. וכאשר תשאל את פי בני המושבה: “מי שדד את רבצכם?” וענו בהשתוממות: “מה זו שאלה? הסיקריקים מקוריטני!”

אמנם כן, זאת היא פעולת ידיהם של החוליגנים מקוריטני. אבל אין לשכוח שאלה היו רק כלי־נשק בידי חמסנים גדולים מהם, אשר בשם האידיאלים של החפש האישי והרכושי הם רומסים את אישיותנו, גוזלים את רכושנו ושולחים בנו משלחת מלאכים רעים, להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים מגוי.

(המודיע מבלטה).

 

אַדַאבַּאטש (תחנה, פלך חרסון).    🔗

בשנת 1920 נהרגו בתחנה אדאבאטש, הנמצאה במרחק שלש ווירסטאות מנובואוקראנקה, על ידי גיסותיו של מאַכנו, יותר משלשים יהודים. מהנרצחים הובאו לקבורה בנובואוקראנקה עשרה יהודים בלתי נודעים בשמותיהם.

(באראנובסקי צבי, פ"ק).

 

אוֹבודובקה (פלך פודוליה).    🔗

אובודובקה היא עירה קטנה, במרחק פרסאות אחדות מטרוסטיניץ. גרו שם כחמש מאות משפחות יהודים, אשר הרוב הגדול מהם חיו במחסור ובדחקות. ביום 10 מאי 1919, יום המוכן לפורענות, אחרי השחיטה הנוראה שערכו האכרים המתקוממים בטרוסטינֵיץ, עברו משם לאובודובקה, להרוג ולהשמיד גם שם את היהודים. גם פה נִשנה אותו הסדר אשר בטרוסטינֵיץ. המתקוממים אספו את יהודי העירה אל המגרש, שלפני בית־התפלה של הנוצרים, אל המתקוממים התחברו גם אכרי העירה ושל הסביבה. על היהודים העמידו שומרים להשגיח שלא ימלט מהם אף אחד. הסיקריקים נכנסו לישיבה וגמרו להרוג את כל הגברים. כאשר שמעו היהודים את גזר דינם געו כולם בבכיה, כרעו על ברכיהם ובכו והתחננו אל הרוצחים שירחמו על נשיהם וטפיהם. אך דמעותיהם ותחנוניהם של האמללים העירו רק את לעגם וצחוקם של הרוצחים. גמרו להרוג את היהודים על ידי פצצות שהכינו להם. השליכו שתי פצצות בתוך המון היהודים, אך הן לא התפוצצו. יהודי אחד מהנאסרים חטף פצצה שנפלה בקרבתו, וחפץ לזרקה חזרה אל המון הפרטיזנים, אך שכנו היהודי אחז בידו ועכבהו מלהשליך את הפצצה, באמרו: “אולי סוף כל סוף ירחמו עלינו”. אולם לב הפראים לא ידע רחם. כאשר ראו המתקוממים שהפצצות לא התפוצצו העמידו תותח והתחילו להמטיר על היהודים גשם של כדורים. אחר כך פרצו אל המגרש כשהם מזוינים בסיָפים, חניתות, כִּדוֹנִים וקרדמות והתחילו חוצבים באלה שלא נהרגו על ידי כדורי התותח. כמעט כל היהודים של אובודובקה נהרגו. נצולו רק אלה שהספיקו לברוח, או שהצליח בידם להסתתר במקום בטוח והרוצחים לא מצאו אותם.

אחר הטבח הביאו המתקוממים קרונות. סחבו את החללים בקלשונות־הברזל, שתחבו בבשרם בשעה שהללו מתפרפרים עוד בין החיים והמות והשליכו אותם אל העגלות. את ההרוגים קברו בתעלות וחפירות אשר נעשו בשעת המלחמה בגרמנים. החללים נשארו קבורים שם עד היום, והאכרים המקומיים אינם מרשים להוציאם משם.

נחלי דם שטפו על המגרש במקום שנהרגו היהודים. ימים אחדים אחר הטבח כשגרשו את הבהמות אל האחו, בבואם לפני המגרש עמדו וגעו על הדם ולא חפצו לעזוב את המקום.

אחר הטבח פרצו הסיקריקים, ביחד עם האכרים המקומיים, לבתי הנהרגים, חמסו ועשקו את כל החפצים אשר יכלו לקחת אתם, ואת השאר השחיתו. האלמנות והיתומות נאנסו ועֻנוּ. אנסו אז כמה מאות נשים ובתולות.

האלמנות והיתומים שנשארו, הרבה מהם מתו ברעב, בקור ובמחלות שונות. הנשארים לקחו את מקל־הנודדים בידיהם והתפזרו לכל רוח.

העירה חרבה. נשארו רק גלים נצים ועיי מפלה. האכרים המקומיים הרסו את בתי היהודים ואת עצי הבנין שרפו לפחמים. מספר ההרוגים כשלש מאות איש.

(המודיע י. טליתמאכר).

 

אוּבּוּטשׁאטשׁ (כפר, מחוז ברדיטשוב, פלך קיוב).    🔗

בכפר אובוטשאטש נמצא בית שרפת יין. דרה שמה רק משפחה יהודית אחת. ביום י“ג בתמוז 1919 התפרצה שמה סיעה של סיקריקים מהכנופיה של סוקולוב והרגו את כל המשפחה ואת הקרובים והמכרים, שהתארחו שם, ס”ה ארבע עשרה נפשות: את בעל הבית מלך, בן 50 שנה, את אביו בן 70, את בניו משה, נפתלי, מאקס ועוד בן אחד שעבד בצבא, שתי בנותיו, נכדו, שני גיסים של בנו משה ועוד שלשה אנשים.

(אסתר גולדשטיין).

 

אוֹבּוּכוב (פלך קיוב).    🔗

חיל המועצה עזבו את העיר ביום 24 ינואר 1919. תיכף פרצו לתוכה גדודי הפטלוריים. הקוזקים שדדו ושבו את בתי היהודים ויציגו את העירה ככלי ריק.

 

אובומֶילִיקובה (תחנה, פלך פודוליה).    🔗

סוף מרס, 1919. באה פלוגה של פטלוריים אל התחנה אובומיליקובה, הרחוקה שש ווירסטאות מעירה קרוטי, ומצאו את המסלה הרוסה. חיש התנפלה סיעה של חילים על חמשה סוחרי עצים שנמצאו בתחנה, בתוכם על משה רבינוביטש, צבי וויגלמאן וראשקיבון וסחבו אותם לתוך רכבת מיוחדת. שם התחילו מכים אותם בפרגלים ולענותם, כדי שיגלו להם מי הרס את המסלה. היהודים לא ידעו דבר ולא היה להם מה לגלות, אז התחילו מכים אותם בקתי הרובים ועל הפצעים זרו מלח. וכאשר גם אחרי הענויים האלה לא יכלו להוציא מפיהם מלים, התחילו לענותם בחתוך אברים: לאחד קצצו את אצבעותיו, לשני כרתו את ידו, לשלישי חתכו את אזנו, לרביעי נקרו את עיניו ולחמישי חתכו רצועות בשר מרגליו. אחר כך המיתו אותם ביריה. את גופותיהם השליכו החוצה דרך חלוני הרכבת.

(חיה ברסלאב)

 

אוברוּטש (עיר מחוזית. פלך וואלין).    🔗

א    🔗

מספר התושבים היהודים באוברוטש הם כששה אלפים. הרוב היותר גדול התפרנס ממסחר וחנונות, אך נמצא ביניהם גם מספר הגון של בעלי מלאכות, פועלים, עגלונים ונושאי סבל. קוֹמוּניים מפורסמים ואגיטַטורים לא נמצאו ביניהם.

הפרעות הראשונות נערכו באוברוטש עוד בימי הָרַדַה הראשונה, בעֶטים של אדוני המחוזות הפולנים והפקידים המקומיים, שנשארו עוד מימי הצַריזם; הם ערכו תעמולה בין האכרים המקומיים ובין החיילים, שנמצאו בעיר, והעלילו על היהודים שהם מפקיעים את השער ועל ידיהם היוקר יאמיר.

בעיר חנה אז הלגיון 165 האוקראיני. האגיטציה הביאה פרי. החיילים התפשטו בעיר, חמסו את רכוש היהודים, והכו אלה שנפלו בידיהם. אליהם נלוו גם האכרים המקומיים ושל הסביבה.

ביום 30 נובמבר 1918 קשרו האכרים של הוָלוסט הסוֹקלֶבי על שלטון ההֶטמן ויסדו לעצמם ריפובליקה באוברוטש. גדוד האופיצירים, שחנו בעיר, עזבוה. האכרים הקימו סדרים בעיר, הוציאו לחרות את כל אלה שנתפסו בעונות פוליטיים. ביניהם, את האכר דימיטריוק ואת היהודי הבונדאי פרִידְמַן. את דימיטריוק מִנו לקומיסר ואת פרידמן – לסגנו. האכרים הציעו לפני היהודים להתחבר עמהם וּלְזַיֵּן גדוד של מאה וחמשים איש. אולם היהודים הבינו את הסכנה הצפויה להם, ובאו לידי מסקנה לעמוד מנגד. בעת ההיא נפלה ממשלת ההֶטמן והדירקטוריום ירש את מקומה.

את התורה הבולשיבית קבלו אכרי סוֹקַלֶב מאת שכניהם, הרוסים הלבָנים, גרי קולינקוביטש. רק חלק קטן מהם נלוה אל התנועה האוקראינית־נַצִיוֹנַלית. הרוב הגדול נתחבר אל הבולשיביים. דימיטריוק ופרידמן התנגדו לתורת הבולשיביזם. דימיטריוק נהרג בידי האכרים ופרידמן נמלט ותהי לו נפשו לשלל. לקומנדנט על העיר נמנה מֶסַנטשוק, שהיה, כפי הנראה, אנטיסֶמיט; הוא בא בדברים עם הרשות הפטלורית בקורוסטֵין והזמין לאוברוטש את לגיון המות.

ב    🔗

בחשאי, תחת מכסה הלילה, קרב “לגיון המות” לאוברוטש. תיכף בבואם התנפלו כחתף על האכרים המזֻינים ונצלו מהם את נשקם. אחר כך התחילו לבדוק בבתי היהודים ולחפש נשק. אמנם כלי־זין לא מצאו, אך הכסף, התכשיטים וכלי החפץ שמצאו, שמו בכליהם. היהודים התאוננו באזני הקומנדנט על העושק והמרוצה שנעשו להם. הקומנדנט הרגיע את רוחם כי בקרוב יכנס העירה חיל מסודר והחמס יפָסק. ביום 25 דצמבר באה העירה פלוגה של פרטיזנים תחת פקודתו של האַטַמן קוזיר זירקוֹ, שבא, לפי דבריו, לערוך סדרים כעיר. מוסרים, שבשעה שהקומנדנט הרצה דין וחשׁבון על מצבה של העיר, העליל על היהודים שבעֶטים מתחולל הבולשביזם בעיר.

על אודות מהותו של קוזיר זירקוֹ סבבו בעיר שמועות שונות: יש אומרים שהשם קוזיר זירקוֹ הוא רק פסידונים והוא בעצמו גרף פולני. אחרים הגידו שהוא גליצאי, שנמלט מבית־האסורים, וראיה לדבר: כתבת קעקע חרותה על ידו. אלה שראו אותו, מספרים, שהוא צעיר בעל פנים שחֻמים, נואם נפלא בשפה האוקראינית. הוא יודע גם את השפה הרוסית, אך אוהב הוא לשוחח רק אוקראינית.

קוזיר זירקו מצא לנחוץ לבוא בדברים עם אגודות ואורגניזציות שונות ולשמוע מה בפיהם ומערכי־לבותיהם.

אחרי ששמע את חות־דעתם של האכרים, חפץ לבוא בדברים גם עם היהודים, ולמטרה זו צוה לתפוס את רב העיר ולהביאו אליו. ביום 26 דצמבר בשעה 2 בצהרים נתפס הרב והובא לבית הפקידות ושם נשאר עד השעה העשירית בלילה. במשך שמונה שעות התעללו בו הקוזקים ומלאו פניו קלון. רק בשעה העשירית זכה לקבל את פני האַטמן. קוזיר זירקו התנהג עם הרב בעזות, חרף וגדף אותו ולבסוף אמר לו בכעס ובחריקת שִנים:

– גלוי וידוע לפני, שאתה וכל קרוביך, גם כל היהודים הנמצאים בעיר, הנכם נצמדים לתורתם של הבולשיביים, לכן תדע כי כלה ונחרצה מלפני לעקור משרש את כל היהודים. לך כנוס את יהודיך והודע להם כל זאת!

 

אודיסה    🔗

א. הדיניקיים בכניסתם    🔗

היה יום השבת, לפני ראש־השנה שנת 1919. אני גרתי אז בדרך העולה לְפוֹנטַן האמצעי. בצהרים נשמע רעם יריות. ביום א' התחילו נכנסים סיעות של דיניקיים. בין כל סיעה וסיעה היה מרחק ידוע. באותה שעה עברו שני אופיצירים לפני ביתנו ושאלו: היש פה ז’ידים? הנוצרים ענו: אין פה ז’ידים. אשתי הציעה לפני לסור הביתה, אך אני נשארתי על מקומי. 

סיעות אחדות מדי עברן צעקו: הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!

פתאם התחילו רצים. ברחוב הרחב נומר 35 גר איש אחד מוכר חָלָב, זלמן גולדמן שמו. האיש הזה היה מחסידי הדיניקיים וחכה לבואם בכליון עינים. כאשר הסיעה עברה לפני ביתו התפלגו ממנה שני חילים, הם קרבו אל זלמן, התחילו מחרפים ומגדפים אותו, צעקו: “חרטום יהודי!” והכו אותו מכות רצח. זלמן התחנן להם, הציע כפר נפשו סך מסוים, אך הם לא פנו אל תחנתו. התנפלו עליו והרגוהו ביריה. אחר כך בדקו בכיסו ובזזו את כל כספו יותר מעשרים אלף. זלמן היה עוד איש צעיר, הוא היה צריך לחוג את חג חתונתו בעוד שבוע ימים. זה היה הקרבן הראשון.

משם עברו שני החילים לבית נו' 25, אל חנותו של חיים פראנק. הם הוציאו אוחו החצרה וחפצו להרגו ביריה. אך אשתו יצאה והתחילה בוכָה. אז קבלו ממנו סך מסוים כפר נפשו, ואחר כך לקחו מהחנות שק קמח, הוציאוהו אל הרחוב ואמרו:

– כל הרעב יבוא ויטול!

הנוצרים, אפילו המהוגנים שבהם, באו זה בכדו וזה בקערתו ולקחו קמח.

משם נכנסו חחילים אל הבית נו' 17, אל חנות ההפתק של שומסקי. הם דרשו ממנו כסף וזהב, גם לקחו בחנות תֵּה ותמרוקי נשים. משם עברו את המעברה לרחוב הפונטן האמצעי ומשם למבוא הסַחַלִינִי. שם פגשו יהודי זקן סמרטוטר והרגוהו. כך הרגו שני החילים, עד שנכנסו העירה, אחת עשרה נפשות.

גם במעוני בקרו אלה השנים. אני ישבתי אז עם בני ביתי ושתינו תה. עוד לא ידענו על כל הנעשה סביבנו. כאשר נכנסו דרשו בשלומי ושאלוני: “מה מעשיך?” חשבתי שהם מכירים אותי. אחר כך פנה אלי אחד מן החילים בשאלה: “איפה בנך הבכור, הוא עובד ב”טשיקה?" בני הבכור היה אז נער בן שלש עשרה שנה. השני שאלני: “איה כספך, זהבך והמגפים הטובים?” אז עניתי: “כסף וזהב אין לי ומגפים חדשים גם כן אינם בביתי, כי הנני רק מטליא טלאים”. נשמתי כמעט שפרחה מפחד. הם עמדו למולי ושאלו אותי:

– הנך ז’יד או רוסי?

אך הדִבֵּר לא היה בפי והחרשתי. החילים חזרו על שאלתם. או ענתה להם אשתי שאני יהודי. התחילו לחפש חפצי כסף וזהב, אך הביטו כה וכה ולא חפשו בארגזים. כאשר חפצו לצאת, אמר אחד אל השני:

– חבל שאין פרגל בידי, כי אז הייתי מונה לו פרגלים אחדים למזכרת.

השני ענה:

– נעזוב אותו עד מחר. אז נשמיד את כל היהודים.

גם ברחוב וואדיפרובודני נכנסו אל מעונו של הסנדלר יהושע ליובומירסקי, הוציאו החוצה את בנו ואת חתנו החַיט והרגו אותם. שני אלה היו מגַיסי ההגנה, שנתיסדה באודיסה כאשר התחילו הפרעות והטבח על ידי הדיניקיים והפטלוריים.

דרך פונטן האמצעי עברו הרבה סיעות של דיניקיים. שם נמצאו גם הקסרקטים. בהיות כמה מהם הרוסים וצריכים תקון, התאכסנו הרבה חילים במעונות פרטיים. כמובן, החילים שהתאכסנו במעונות יהודים רעצו את בעליהם וענו אותם בכל מיני ענויים. בבית נו' 27 גר פחח, שמואל רֶנדל. במעונו השכינו חילים אחדים. תיכף לכניסתם הביתה פשט אחד מהם את בגדיו, נשאר ערום. הוא שכב במטה ולבעל־הבית נתן צו, שבמשך הלילה יכבסו את הלבנים שלו, ויתקנו וינקו את בגדיו. הפחח ואשתו עבדו כל הלילה, הבעירו אש בתנור, כבסו, נקו ותקנו את בגדיו והחיל שכב לו סרוח במטתם.

רבות סבלו היהודים, שדָרו בדרך של הפונטן האמצעי, מהמגינים על “רוסיה המאוחדה שאינה מתחלקת”. בשעה שהחילים נכנסו אל חנות או לבעל מלאכה, דרשו שיתנו להם סחורה ויעשו בשבילם כל מלאכה בלי תשלומים. וכאשר שלמו לפעמים רחוקות, שלמו רק החמשית משויה של הסחורה, או של העבודה, וגם זאת בחרפות וגדופים.

גם אני ראיתי רעה בימים ההם.

הרבה פעמים סרו אל ביתי חילים, חלצו את המגפים מעל רגליהם ובקול מצוה סננו רק מלה אחת מבין שִניהם:

– תַּקן!

ואני הייתי מוכרח לעבוד שעות אחדות, להוציא הוצאות על עור ושאר מכשירי עבודה. וכאשר מסרתי את המגפים להחיל מתוקנים, לא הרכין אפילו בראשו לאות תודה ויצא מן הבית מבלי שלם אף אגורה. עבודות כאלה השפיעו עלי החילים בכל יום.

כמובן, משכר כזה לא יכלתי לפרנס את בני ביתי והרבה פעמים רעבו, פשוטו כמשמעו.

פעם אחת הביאו אל ביתי שני חילים רֶסֶן של עור וזרקו אותו לפני בפקודה:

– תקן!

הפעם יצאתי מגדרי ואמרתי לחילים: עשו בי מה שתחפצו, לי אי אפשר לעבוד בלי תשלומים, בשעה שבני ביתי גועים ברעב.

– אם כן נְקוב את שכרך!

קצבתי להם את המחיר.

– טוב, עֲשה!

לאחר שתקנתי את הרסן ומסרתיו להם, עזבו את הבית והלכו להם מבלי שלם אף פרוטה. אני לא יכלתי לעצור בנפשי ואחר יציאתם נהמתי בין שפתי:

– לכו לכל הרוחות!

כפי הנראה שמעו את הקללה שהתפרצה מפי. הם שבו הביתה וברסן התחילו להמטיר מכות ומהלומות על גופי ועל ראשי.

כדי להפטר עד כמה שאפשר מצרה זו, התחילו החנונים ובעלי המלאכות לסגור את חנויותיהם ומעונותיהם מבעוד יום. כלתה רגל מן השוק. האנשים יושבים להם כלואים בחדריהם, הדלתות והתריסים סגורים. כלם יושבים בדומיה ומפחדים להוציא אף מלה מפיהם, שלא ישמע בחוץ קולם.

מה עשו אז החילים? הם התחילו להתפרץ בלילה אל מעונותיהם של היהודים ואל חנויותיהם ולהריקם. כך התפרצו אל ביתו של החנוני בולוטין חילים אחדים (חנותו היתה בשותפות עם גוי ולכן לא נגעו בה) והריקו את מעונו עד היסוד. כסף מזומן, תכשיטים, חפצים ובגדים – הכל נחמס. כאשר קמו בני ביתו בבקר, לא היה להם אפילו במה לכסות את מערומיהם. כך היו התנפלויות תדיריות בכל לילה על בתים וחנויות שונים. בבית נו' 27 שגרתי בו, התנפלו חמש פעמים על החנוני אהרן ארניקוב ועשקו כל אשר לו. בפעם האחרונה, כאשר כבר לא מצאו מה לקחת, לקחו דֹחן, זרעוני שומשמין וכדומה.

כך רעצו הדיניקיים את היהודים, שגרו בדרך הפונטן האמצעי, עד כי כמעט כלם עזבו את מעונותיהם וברחו העירה.

במבוי של הקסרקטין גר חנוני יהודי פליט מרומניה, יחזקאל חיימוביטש. החילים התפרצו אל ביתו בלילה, חמסו כל רכושו והרגו אותו עם אשתו ועם בנו, נער בן י"ג שנים, נשארה רק ילדה אחת בת ח' שנים, שהתחבאה באחת הפנות ונצלה.

החילים גזלו גם הבהמות של היהודים מוכרי חלב. גרשו אותן העירה ומכרון לקצבים.

כאשר באו היהודים להתאונן באזני האופיצירים ענו: “כך יאה לכם, אל תהיו קומוניסטים!”

(מענדיל קענעלע, סנדלר).

ב. ב“מורג” האודיסאי    🔗

במשך שלשה החדשים ומחצה שאודיסה נמצאת תחת שלטונם של הדיניקיים קרו בעיר מאה וארבעה עשר מקרי רצח. בערך 33 מקרי רצח לחדש, לעומת 4־3 מקרי רצח שהיו שכיחים באודיסה בימי שלותה. הרציחות נעשו ברחובות ההומים ומרובי־האוכלסין ולאור השמש. חוצפתם של הרוצחים הגיעה למדה גדולה כזו, שלא פחדו כלל להכנס במשא ומתן תחלה עם קרבנותיהם, שיעדו להרוג. בכלל רָבו ההריגות ברַיון האלכסנדרובי, פריבוֹזני, מגרש סְטַרִי־בַּזַר, רחוב אלכסנדרובסקי והרחובות ארנַאוטסקי הגדולה והקטנה.

הרוצחים שמו מס על הסוחרים ובעלי המחסנים ברַיונים הללו. אלה שלא חפצו לשלם, או שלא הביאו את סכום הכסף במועדם, נרצחו. הרשות של העיר היתה קצרת־אונים להגן על האזרחים, ידוע לי, כי הפריסטב מחלק האלכסנדרובי יעץ לסוחרים שבעצמם יתפשרו עם הסיקריקים, באָמרו כי המשטרה האודיסאית אין בכחה לקבל על עצמה את האחריות לחייהם ולשלומם של האנשים האמידים.

ביחד עם ההתפתחות של הסיקריקיות, התפתחה גם כן וַכְּחַנַליה של עונשי־מות והריגות בלי שום דין ומשפט. אל “המורג”, שנמצא אז תחת ידי, הובאו במשך הזמן הזה מאתים ותשעה חללים, שנרצחו על ידי החילים בני לויתם, ע"ד “הנסיונות לבריחה”, כביכול.

בכל המקרים האלה אופיי הדבר הזה, שהקטיגור וחוקר־הדין לא התערבו כלל בענינים האלה. כל גופות הנרצחים בשעת “הנסיון לבריחה”, הובאו אל “המורג” בצרוף פתקאות לַקוֹניוֹת: “הגופה הנשלחת נהרגה ביריה, בשעת הנסיון לבריחה. אין עכוב להביאה לקבורה”, ממספר מאתים ותשעה החללים, שנהרגו באופן כזה, רק על שלשה עשר מהם נעשתה חקירה מדיצינית משפטית, בשעה שעל פי הדין היו צריכים לבדוק ולנתח את כל הנרצחים, באין יוצא מן הכלל. אולם, אף על פי שחקירה מדיצינית באופן אופיציאלי לא נעשתה, בכל זאת בקרתי בעצמי את כל הגופות, ולעת הצורך עשיתי גם נתוח בהרבה גופות ורשמתי את הפצעים שבהם. והנה החקירה בסדר הפצעים ואופיָם הראו ברור לדעת, כי כמעט בכל המקרים שום נסיון לבריחה לא היה. ההריגות היו בלי שום ספק רציחות פשוטות נועדות מראש, על פי משפט מות שהמשטרה בעצמה גזרה על האומללים האלה.

כדי לתת מושג נכון מכל אלה ההריגות בשעת ה“נסיון לבריחה” אביא פה דוגמאות אחדות מהיותר בולטות:

בתחלת פברואר 1919, בלילה, על שדה הקולריקובי, אצל קבר האחים, נרצח היהודי לוין, שנשלח מבית הפקידות האלכסנדרובי אל התחנה של הטרמבַי, אל בית המשפט הצבאי. לוין נרצח תחלה, אחר כך, המיליציונרים המלוים אותו הפשיטו את בגדיו והביאוהו אל בית החפשית הצבאית הקרובה. שם מת אחרי שעה ומחצה במכאובים נוראים. הנתוח נעשה על יָדי במעמדם של חבורת סטודנטים מֶדיקים של הקורס החמשי. על הגוף נמצא רק פצע מפולש בראש. מבוא החור נמצא על גב החטם ומוצאו בחוג המפרקת על המקום שמַגְביל עם הצואר. היריה נעשתה באקדח כיס קטן ממערכת “ברונינג”. ובכן הנטיה של היריה היתה מבפנים לאחור ומלמעלה למטה. הנטיה של היריה, וזו שנעשתה ישר מול הפנים, משימות לאַל את ההנחה, שנהרג בשעת הבריחה, ומראות בעליל שההריגה נעשתה למטרה של חמס. (חקירה משפטית בנידון זה לא נעשתה).

המקרה השני:

סוף יאנואר, 1919, נהרג ביריה יהודי שלא נודע שמו, שנסה להמלט מידי בני לויתו של המחלקה הבלשית. הנתוח נעשה במעמדו של חוקר־הדין. בגוף נמצא רק פצע אחד על ידי יריה בשכם ומלבד זה דקירה בכידון בשפולי הבטן, שהפריד בין עצמות החֵיק וגזר את שלחופית השתן והכרכשתא. גם פצע על ידי דקירה בדופן העליון של החזה, מצד הימני, שחדר אל חלל הלב ופצע גם את הריאה. המקומות של הפצעים ואָפים מראים, שבמקרה הזה שום נסיון לבריחה לא היה. ההריגה נעשתה במזיד ובכונה תחלה.

המקרה השלישי הוא קושמַרִי ביותר:

ביום 4 מרץ נפצע על ידי יריה ישעיה דוקטורס. את הנפצע הרימו העוברים ונשאוהו אל ההפתק. משם הודיעו ל“עזר המהיר”. בא רופא ולקח את החולה במרכבה להביאו לבית־החולים. בקרן הרחובות חרסונסקי ופירעאוברַזנסקי, לא רחוק מבית הפקידות של הקומנדנט, הדביקו את המרכבה של “עזר מהיר” אנשים מזוינים שישבו בכרכרה ודרשו שימסרו בידם את דוקטורס הנפצע. הרופא מאן למלאות את דרישתם ופנה אל בית הפקידות של הקומנדנטורה לעזר. האופיציר שנמצא על המשמר שחרר את המרכבה וצוה על המתנפלים שיפסיקו את התנפלותם.

המרכבה הגיעה בשלום אל בית החולים הישן, הרופא של “העזר המהיר” מסר את הנפצע דוקטורס. החירורג בעל המשמר הספיק להניח את דוקטורס על שלחן הנתוח והתחיל לבדוק את הפצע, והנה סיעה של אנשים מזוינים פרצו אל חדר הנתוח בצעקות ובשאון, דחפו בעזות את הרופא הצדה, ופה, על שלחן הנתוח, ירו בדוקטורס והמיתוהו. החולים שנמצאו בהלשכות הסמוכות התמוגגו מפחד.

בקצור: אם לא כלם, על כל פנים הרוב הגדול של החללים, שהובאו אל “המורג”, נמצאו בהם, מלבד פצעים על ידי יריה, גם דקירות על ידי כדונים, פצעים על ידי סיָפים, גם מכות והכאות. כל הפצעים האלה מעידים שלא נעשו בשעת “נסיון לברוח”, אלא, במחשבה תחלה, להרוג את אלה כדי לגזול את כספם ורכושם.

(תוצאות מההרצאה של הפרופיסור זמאילוביטש).

ג. הסטרוקובים בפרבר הַפְרֵיסִיפ    🔗

א. אל הקהלה האודיסאית! ¹    🔗

ביום 24 ינואר 1920 התפרצה סיעה של סיקריקים מהכנופיה של סטרוקוב לפרבר “פרֵיסִיפ”. בשעה השלישית בלילה התפרצו אחדים מהם אל מעוני, חמסו סך שלשים ושנים אלפים רובל במזומנים, טבק במחיר ששה אלפים רובל, גם הרבה חפצים, בתוכם: אחת עשרה שמיכות, שני כרים, שלש אדרות של נשים, כל הלבנים שנמצאו בביתי, בין של גברים ובין של נשים, כל המפית של השלחנות, ארבע חליפות של גברים, מעיל של תלמיד הגמנזיה ושש לסוּטוֹת של נשים. גם 20 פונט בורית, 6 פונט תה, 2 פוד סוכר, וכל הכפות והמזלגות שנמצאו בבית. המחיר של כל החפצים עולה בערך שלשים וחמשה אלפים רובל.

16/11 1920.

(יהושע בן קלמן פלאמינבוים, רחוב מוסקובסקי, 5).

ב. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

ביום ד‘, 22 יאנואר 1920, התפרצה אל שוק יארמארוטשני בפריסיפ, סיעה של סיקריקים, שֶכִּנו את עצמם סטרוקובים. ראשיהם בחרו להם בבתינו חדרים כטוב בעיניהם והתחילו להשתרר עלינו. צוו להכין להם מאכלים מצרכי אכל כאלה, שגם בכסף אי אפשר למצוא בעיר. גם חדרו אל תוך החנויות וחמסו את הסחורות. אנחנו סגרנו את החנויות, אך הם אלצו אותנו לפתחן, ומלבד הסחורות שגזלו דרשו גם כסף מזומן. כך התפרצו לחנותו של בייגלזומר שני סיקריקים מהסטרוקובים, גזלו סחורות שונות גם דרשו עשרת אלפים רובל כפר נפשו ואימו עליו להרגו אם לא ישליש להם את הסכום הדרוש. הוא היה מוכרח לפדות את נפשו. זה אירע ביום ה’ בצהרים. בערב אור ליום ו' פתחו הסיקריקים את כל החנויות והוציאו מהן את הסחורות יקרות־הערך. ביום ו' התחילו לסקור את הבתים שהיהודים גרים בהם. יום ו' בערב התחילו מכינים את עצמם לעזוב את העיר. אנחנו חשבנו, כי יצאנו ידי חובותינו בביזת החנויות, אך בשעה השביעית בערב התחילו הסטרוקובים מתפרצים אל הבתים. אנחנו ברחנו ועזבנו את בתינו הפקר. הסיקריקים הריקו את הבתים. אחדים מהם שוב חדרו אל החנויות ובזזו את הסחורות הנשארות. כל מה שלא יכלו לקחת אתם, או בכלל סחורה זולה, רמסו ברגליהם, שפכו החוצה והחרימו. את העמודים של החנויות והארגזים הריקים הוציאו החוצה ושלחום באש. הם לא רצחו נפשות, כי כלם נמלטו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. רק אנכי, יעקב בייגלזומר, כשחזרתי בבקר למעוני מצאתי את חמותי מוטלת מתה על הרצפה באמצע החדר, כנראה, מתה מפחד. בביתנו נו' 177, נשארו במעונו של שלמה זיליטשיכיס הוריו, ישישים בני שבעים ויותר. את הזקן ברוך זיליטשיכיס ואשתו ענו הסיקריקים בענוים קשים, צרבו את בשרם בנרות, כדי שיגלו להם איפה מתחבא הבן. לספר בפרוטרוט את אשר סבלו היהודים הדרים במגרש השוק היארמארוטשני אי אפשר. אך זאת נוכל לומר, בשלשת ימי האפלה שהתהוללו הסיקריקים, כל היהודים הדרים בשוק יארמארוטשני וברחוב של הדרך הניקוליובי, בלי יוצא מן הכלל, נזוקו ברכושם. הרבה מהם נשארו אביונים מרודים, שלא נשארו בידם גם מעות קטנות לקנות לחם. 1920 13/11.

(אברהם קריטשיבסקי, יארמאראטשני 177; יעקב בייגילזומר, זאב בייגילזומר. שם 171; ברוך אידעלסון – שם 181; ליב פרענקל – שם 179; אברהם קסלין – שם 182; שלמה זינגרמאן – שם 180; מרדכי בלינדר – שם 171).

 

ד. הדיניקיים באודסה    🔗

א. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

במשך עשרה ימים האחרונים באים בכל יום סיעות של חילים דיניקיים מזוינים אל חנויותינו באוטומובילים למשא ועגלות השיכים להדיביזיה נ. ובאיומים שיהרגו אותנו אם לא נתן להם לקחת סחורות כחפצם, הם מריקים את החנויות, גוזלים כל מיני סחורות, צרכי אכל, גם חפצים שונים: בגדים, כרים, כסתות, מכונות לתפירה וכו'.

הנזוקים הם:

1) אברהם שווארץ, רחוב ווארונצובסקי, אצל המעבר הצלב האדום. גזלו ממנו ארבעה אלפים רובל במזומנים, זהב, צרכי אכל וחפצים שונים.

2) דוד טיכולוז, רחוב ווארונצובסקי, מגרש אלכסיוב. גזלו ממנו חפצים שונים.

3) שמחה טיכולוז, רחוב ווארונצובסקי 112. גזלו ממנו סחורות, חפצים שונים ובגדים.

4) בוריס מארקוביטש גראַפלמן, רחוב ווארונצובסקי 19. גזלו ממנו ששה אלפים רובל וחפצים שונים.

5) אברהם הירש בן דוד שווארצבורג, ווארונצובסקי 84. גזלו ממנו שמונה מאות רובל, מכונה לתפירה, לבנים, סחורות וחפצים.

6) מאיר בן פייויל ליפשין, ווארונצובסקי 9. הריקו את כל הנמצא במעונו, לא השאירו דבר.

7) שטיינמן, מגרש אלקסיוב. הריקו את כל הסחורות שנמצאו במחסנו.

8) שווארצבלט, רחוב חוטורסקי. גזלו את כל רכושו.

אל החמס והשוד נלוו גם הכאות, ענויים ולפעמים גם הריגוֹת.

האשה צימרמאן נפצעה, במבוי גרוזבוי, ומתה מפצעיה בבית־החולים העירוני. את אחותה הרגו הדיניקיים.

את הזקנה שווארץ, הגרה ברחוב ווארונצובי, אחרי המעברה, הרגו הדיניקיים, כי לא היה בידה כסף לפדות את נפשה. (המודיעים: מאיר ליפשין; אברהם הירש בן דוד שווארצבורג).

ב. אל הקהלה האודסאית!    🔗

אנחנו החתומים מטה, סוחרים וחנונים ממגרש הפרוכורובי (שוק הגרוטאות) הננו מעירים את אזניכם על העשק והמרוצה שסובלים אנחנו הסוחרים:

מהעת שרשות המועצה עזבה את אודסה והדיניקיים ירשו את מקומה, מרבים לבוא בכל יום על המגרש סוביֶקטים שונים מלובשים בבגדי שרד של הדיניקיים, ובלי שום תעודות והרשאות, שנתן להם הרשות לעשות רֶיקביזִיציות, הם גוזלים סחורות שונות, שאין להן שום שייכות לחפצי הממשלה, כמו מכנסים, מגפים, כבירים ועוד כאלה.

בעת האחרונה באים בכל יום בני סיעות אחדות, סובבים את המגרש ושואלים את הסוחרים, אם הם ז’ידים או רוסים. מהסוחרים היהודים הם גוזלים את כל סחורותיהם. 

הדבר הזה משפיע כל כך לרעה עלינו, עד שהננו מוכרחים לסגור את חנויותינו.

הננו מצרפים פה רשימה בלתי־שלמה של הנזוקים.

(חתומים יותר מששים סוחרים בצרוף כתבותיהם)

ג. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

בזה, אני דוד לרנר, חפץ להודיע על דבר ההריגה של שני חברי; משה אורול וליטמן פירשטֶנברג, שאירע ביום 1919, 6/11, בשעה 5 וחצי בבקר בפרדס העיר.

ואלה הם הפרטים:

משה אורול חפץ לנסוע לטירספול אל אחיו, לבקש ממנו עזר בשביל הוריהם, שנשארו בלי פרנסה. אורול הלך בחברת רעו ליטמן אל התחנה העירונית, שנמצאת ברחוב ייברֵיסקי, לקנות כרטיס לנסיעה. בהיות השעה עוד מוקדמת והתחנה סגורה, טילו ביחד על המפסעה שלפני התחנה. כאשר ספרה לי האשה קוֹפיט, הגרה ברחוב פראובראזֶנסקי מספר 50, קרבו אליהם שני חילים דיניקיים, אחד מהם עם כותפות, ודרשו מהם את תעודותיהם. אחרי בקרם את התעודות צוו עליהם ללכת אתם. החילים הובילו אותם אל פרדס העיר. שם הרגו את אורול על ידי יריה בחזה וגם פצעוהו בסיף. ליטמן, כפי הנראה, חפץ לברוח, לכן נהרג על ידי ירית בגב. הכדור נקָבו ועף החוצה. אלה הנשים ראו כאשר הובילו אותם: האשה טראכטנברג – רחוב טרויצקי נו' 44 מעון 10; מאני בת יעקב – באזרני 56; איידילמן – רחוב יקטרינה נו' 65; האשה פולונסקי – פראוברזינסקי 35 מעון 19.

(דוד בן חיים מנדיל לרנר קנטניה 56).

ד. אל הקהלת האודיסאית!    🔗

זה ימים אחדים שהקוזקים הנמצאים בקסרקטין שאצל המעברה חומסים ומענים את היהודים הגרים ברחוב ווארונצובסקי והרחובות הסמוכים אליו. הם באים בעגלות ובמכונות לטעינה וגוזלים את רכוש היהודים. גם אני לא נקֵּיתי מידם.

בלילה אור ליום 19 דצמבר עזבתי את ביתי ובמשך שני לילות לא לנתי במעוני, מיראה שלא יהרגוני הקוזקים. הפועלים הרוסים הדרים בביתי ספרו לי כי בשעה התשיעית בערב באו קוזקים, סבבו במעונות ושאלו ודרשו איפה גרים פה הז’ידים. אחר כך נכנסו אל מעוני וגזלו כל מה שמצאו: סך עשרה אלפים רובל במזומנים, 4 טבעות זהב, 4 כפות כסף, לבנים, בגדים, חפצים שונים, סחורות וכלי בית. סך הכל בערך חמשים אלפים רובל. אחר כך נפצו את השמשיות, שברו את המסגרות של החלונות וערכו פרעות.

בביתי נמצא אז פועל רוסי. הוא היה חולה ושכב במטתו. הקוזקים הכו אותו בנצב הרובה, התקלסו בו וכנו אותו “עבד עברי” ופשטו מעליו את המכנסים והמגפים.

אני נשארתי בלי שום מקור של פרנסה, בלי חפצים, כל רכושי לֻקח ממני. בקשתי האחת היא שיתנו לי את האפשרות לשוב לביתי ושלא אצטרך לפחד בכל עת ובכל שעה מן המות. (מרדני בן יעקב פיקר, רחוב ווארונצובסקי נו' 16).

ה. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

זה שתי פעמים שהקוזקים הדיניקיים של הקסרקטים מהוָקזל הגדול התפרצו אל מעוני ושסו את כספי ואת רכושי.

בפעם הראשונה התפרצו אל מעוני שלשים קוזקים, גזלו שמונה אלפים רובל במזומנים, כלי כסף בסכום שני אלפים וחפצים שונים בסכום 30 אלף, ס"ה ארבעים אלף רובל. גם צוו שיכינו להם ליום מחר חמשים אלף רובל, זה אירע ב13 דצמבר ביום ו' בשעה 7 בערב.

ביום השבת 14 דצמבר באה עוד הפעם סיעה של קוזקים בערך 25 איש, הם באו באוטומוביל למשא, שברו את השער וחדרו אל החצר. לרוסים שנמצאו בחצר אמרו: לכו לכם לבתיכם. אנחנו באנו לבוז ולהרוג רק ז’ידים!

אחר כך נכנסו אל מעוני, שברו את המסגר של הדלת והוציאו סחורה בסכום מאה אלף רובל. אני החלפתי את שמלותי והקוזקים חשבו אותי לרוסי ולא נגעו בי. כאשר לא מצאו עוד יהודים, יצאו אל החצר, ירו ב' פעמים והלכו להם.

(בוריס בן אברהם שטיינמן, שוק אלקסיוב, מספר 12).

ו. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

מודיעים אנחנו בזה ע"ד המאורעות שאירעו ברחוב סרֶדני יום ד' 26 דצמבר, 1919. בדירה של בית הספר העממי, ברחוב סרדני, נו' 6 התאכסנה פלוגה של קוזקים. מהעת הראשונה התחילו קוזקים אחדים מטילים ברחובות, מלאו גרונם יין, ומכים נשים שעברו עם הפרגלים שבידיהם. בלילה של 26 דצמבר התפרצה סיעה של קוזקים ביחד עם אופיצירים אחדים אל הבית נו' 10 ובמעונו של זקן הבית שברו את הדלתות והתחילו לעשות חפוש ובדיקה. אחר החפוש נתברר שאבדו חפצים אחדים. אחר כך עברו אל הבית השני נו' 12, חמסו שם מאת יאַנִי מליון איזו אלפים רובל. את הכסף הוציאו מתוך חיקו. בלילה השני חפצו לחדור אל הבית נו' 20, אך הדירים לא נתנו להם להכנס. הם עברו אל מבוי קרטומישובסקי נו' 3. השוער פתח להם את השער ושם בזזו את מעונו של יהודי אחד עד גמירא. בלילה אור ליום 31 דצמבר חפצו עוד הפעם הקוזקים לחדור אל הבית נו' 4 ברחוב סרדני, אך לא נתנו להם לבוא לתוכו. אז שברו את הדלתות והחלונות של החנות הנמצאה בבית הזה. משם חדרו אל הבית נו' 1 ברחוב סרדני הפונה לעבר הרחוב קומיטֶטסקי, מהבית הזה עקרו את החלונות ושברו את המסגרות וצעקו: הכו את הז’ידים!

כאשר הגיעו אל הבית נו' 12 צעקו: פתחו ותנו לנו עלמות!

בבית נו' 9, בלשכה של רקוד, דרשו שיתנו להם את הפסנתר, אבל לא לקחוהו כי לא ישר בעיניהם. גם במעונות אחרים דרשו פסנתר. ביום דרשו מאת העוברים ושבים, שיעבירו קרשים על שכמם ממקום למקום. הדירים נסים מהרחוב הזה, בפרט הנשים. בעת האחרונה נודע שלבתים נו' 10 ונו' 12 באו אופיצירים והודיעו להנזוקים, שיבואו אל הקסרקטים ויכירו את חפציהם.

(יצחק זילברשטיין, מאני קאגאן, יואל קפלן).

ז. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

בזה אני מודיע את אשר אירע לי ביום אתמול, 1 יאנואר 1919.

אני שבתי לביתי בשעה השביעית בערב, דרך רחוב רישיליבסקי. עוד לא הגעתי אל קרן הרחובות רישי־ז’וקובסקי והנה באו שלשה אופיצירים למולי. אנכי נטיתי הצדה. הדבר הזה עורר את שימת לבו של אופיציר אחד. הוא פנה אלי ושאל אותי בכעס: מדוע נטית הצדה? גם הכה אותי על פני.

– נטיתי הצדה בלי שום כּונה – עניתי והפניתי את שכמי ללכת לדרכי.

– עמוד! – צוה האופיציר השני.

אני נשארתי על מקומי.

– כמדומני שזה הוא הז’יד שפגש אותנו אתמול וברח! – אמר אופיציר אחד אל רעהו.

– הוא ולא אחר!

האופיציר הראשון חלק לי עוד הפעם “מתנת יד” עד כי נפל כובעי ארצה.

התחלתי לבקש על נפשי שיניחוני, אבל הם תפשו בי ויאמרו:

– אתה תלך אתנו אל הקונטורה של הָרִגוּל!

כל זה קרה בקרן רישיליבסקי־זוֹקוֹבסקי.

היתה השעה השביעית בערב, הרחוב מואר, וההמון הרב שעבר ברחוב סוקר את כל הנעשה. אחדים התעכבו.

כדי להעביר את החשד שזאת היא התנפלות פשוטה של סיקריקים על איש בלתי מזויָן, פנה אלי אחד האופיצירים ואמר בכעס:

– איך זה נועזת להציע לפנינו שטרות של המועצה, שוחד? אל הקונטורה של הרגול תבוא אתנו.

כאשר נועזתי לשאול, מדוע זה מובילים אותי ברחוב ז’וקובסקי, הלא הקונטורה של הרגול איננה כלל ברחוב הזה, תקע לי אופיציר אחד באזני ואמר:

– אל תתחכם הרבה!

אופיציר אחד הוציא את האקדח וצוה עלי:

– חמשה צעדים לפנינו!

מלאתי את צוויו והנה שמעתי מאחרי את הדיאלוג הקצר הזה:

– קחהו אל העבר השני. שם אין איש.

– אל העבר השני עבור! – צוה עלי האופיציר.

הנני מביט סביבי, שם אין איש, חשך ואפלה.

רואה אני כי בא קצי ומבלי חשוב הרבה עקרתי את רגלי וברחתי דרך בית התפלה של אנשי ברוֹד אל הרחוב קונדרַטינקה, אחורי שומע אני קול: “עמוד, אירה”! וארבע יריות בבת־אחת עפו אחרי.

רק הודות לאופיציר שעמד על המשמר לפני הבירזה נצלתי מידם.

האופיציר בטובו, על פי בקשתי, ישב אתי בכרכרה ולִוּני כברת ארץ.

(ל. בולק).

ח    🔗

ברחוב בזרני נו' 51 גרה המשפחה ג… במעונם התאכסן אופיציר של הדיניקיים מיום בואם לעיר. כאשר הגיעה עתם לעזוב את המקום, באו שמונה אופיצירים לבקר את חברם זה והזמינו אל חדרו את בתו הבכירה של ג. עם ארוסה. אופיציר אחד התנפל על הנערה, קרע ממנה את בגדיה וחפץ לענותה. הנערה התאבקה אתו בבל כחותיה, נשכה אותו בשניה, תקעה בו את צפרניה, וצעקה ויבבה.

החתן התנפל על האופיציר ודחף אותו מארוסתו.

האופיציר חפץ להרוג את החתן. הנערה כסתה אותו בגופה. האופיציר ירה. לאשרה נגע הכדור רק בתנוך אזן הכלה.

האופיצירים לא הסתפקו בזה וחפצו דוקא לאנסה, אבל היללות והצרחות של המשפחה, אשר נסבו על החדר וחפצו לשבור את הדלת, עצרו בעדם ולא נתנו להם להפיק את זממם והנערה נצולה מידיהם.

(המודיעה אַדֶלה צוקרמן יברֵיסקי נו' 22).

ט. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

אנחנו דרים במעונה של מ. ניקוליובנה דז’יטַיובה ברחוב הסופיובי נו' 16, משלמים אנחנו שכר דירה בעד שני חדרים 189 רובל לחדש, אף כי בעלת המעון משלמת בעד כל המעון רק 35 רובל לחדש. אך דז’יטיובה התחילה למצא תואנות, התקוטטה אתנו, חרפה וגדפה אותנו ודרשה שנעזוב את המעון.

אולם מכיון שלא היתה לנו דירה אחרת, על כרחנו נשארנו

לדור בביתה. ביום 20 אוגוסט 1918 הודיעה לנו, שאם לא נעזוב את המעון אז

תבקש מאת מכריה הדיניקיים והם יגרשונו מהבית. גם התחילה לחרף אותנו וצעקה

“ז’ידים!”. כעבור חצי שעה הביאה שלשה חילים מזוינים, ואלה הודיעו לי, שאני אסור וצוו עלי ללכת עמהם. אבי לא חפץ להניחני לבדי ונלוה אלינו. הם הובילו אותנו אל הקסרקטין שלהם ברחוב סופיובקה נו' 12. סגרו את הדלתות ועל פי פקודתו של הפקיד אבריקוסוב התחילו חילים אחדים להכות אותי במדוכי הרובים ובפרגלים. לתחנותיו של אבא ושבועותיו שהנני נקי מכל עון, ענו לו: ,הז’יד הוא בן לא אֹמֶן“, “את הז’ידים צריכים להרוג” וגם את אבא הִכו בפרגלים ובמדוכים. הענויים ארכו עד שעה 12 בלילה. כאשר פסקו הענויים פשטו מעלינו את בגדינו וחלקו אותם ביניהם. אחר כך אסרו את ידינו, סתמו את פיותינו, הושיבו אותנו בעגלה והובילונו אל הפרדס האלכסנדרובי, בלוית ארבעה חילים מזוינים. בדרך התרתי את מוסרותי. כאשר באנו אל הפרדס צוה אבריקוסוב על אבא שישכב על הארץ וכונן אליו את הרובה. עלי צוה את החילים שלא יגעו בי. הוא בעצמו חפץ להרגני. ברגע זה ברחתי. הם ירו אחרי כמה פעמים, אך החטיאו את המטרה. ביום השני נמצא גופו של אבא מת ב”מורג".

את תעודתי ותעודתו של אבא לקח המתנדב אבריקוסוב. –

(סטודנט אייזיק קריימער, רחוב סופיוב, נו' 16 מעון 14).

 

ה. היונים באודיסה    🔗

א. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

ביוס 24 מרס, בשעה 9 בבקר, 1919, באו שני חילים יונים אל חנותנו, ברחוב פריבוזני 44/46 ופנו אלינו בשפת יונית והראו על העששיות הסדורות על האצטבאות. אנחנו לא הבינונו את שפתם וחשבנו שהם חפצים לקנות עששיות. לקחנו שתי עששיות, חבשנו אותן בקופסא ומסרנון להם. בדרשנו כסף, קבלנו תשובה: “בריסטול”. מכיון שלא ידענו את פרושה של המלה “בריסטול”, דרשנו מהם שיבררו לנו. אז הוציאו כדונים ואימו עלינו. פחדנו מאד וברחנו. היונים דלקו אחרינו ובין כך נפלו העששיות מידיהם ונשברו. אז התחילו לירות עלינו. כאשר לא עלה בידם לתפוש אותנו חטפו את ילדנו, בן ארבע שנים ומחצה והובילוהו אתם. המלציונרים סגרו את החנות והניחו עליה את החותם של בית הפקידות. השכנים של החנויות הקרובות הודיעו לשר העיר. בערב הביאו היונים את הילד אל בית הפקידות האלכסנדרובי. ביום השני שבו היונים אל החנות הסגורה לחפש אותנו.

(מרים בת אברהם הימלפארב, פריבוזני 44/46).

ב. אל הקהלה האודיסאית!    🔗

גיסנו ישראל לידסקי, הדר ברחוב קולודזני נו' 10, בא אתמול, 25 מרס, אל בית היולדות העירוני, ששם המליטה אשתו סימה ילד, לקחתה הביתה עם הרך הנולד. בשעה שלידסקי גמר חשבונותיו עם משרתי בית המקלט באו שני חילים יונים והתחילו דופקים על השער. השוער לא נתן להם להכנס. אחרי זמן־מה שבו עוד הפעם עם עוד חילים מזוינים. וכאשר פגשו את לידסקי אצל השער חטפוהו והובילוהו אתם. עד עתה אין אנו יודעים מה נעשה בו.

(ד. ברנר, י. לידסקי).

 

ו. הגריגוריובים באודיסה.    🔗

א    🔗

גדוד גריגוריובים נכנסו לאודיסה לעת ערב. כלם נשאו עניבות אדומות. הם התפשטו תיכף ברחובות של הפונטן האמצעי. סיעה של עשרה חילים נכנסה אל החצר שגרתי בו. שם מכרו בחשאי גם יי"ש. כשנכנסו יצאה לקראתם לקבל את פניהם גם אמו הזקנה של וַסְקה קוּרנוֹס, שגרה בחצר. היא פנתה אל החילים בהתרגשות:

– אלהים יחנכם, בָּנַי, שסוף כל סוף באתם הנה להציל אותנו מידי הז’ידים! לו ידעתם כמח סובלים אנחנו מידיהם! –

ובתוך כך פנתה גם אלי בידידות:

– ערבא טבא, מנדיל!

בעל הבית של החצר שגרתי בתוכו, ו. ח. ושכנו מ. וו. סבָּל, הזמינו את הגריגוריובים לבתיהם, השקו אותם יין, אחר כך יצאו אתם ביחד לחמוס, הם חמסו, על פי רוב, את בתי הפקידים של הדיניקיים.

ביום השני לעת ערב, כבר הסירו את האפר מעל פניהם וחשפו את פרצופם הָאֲמִתִּי, והתחילו שוסים את בתי היהודים. הרימו שאון יריות, פצעו אנשים אחדים. גם היו מקרי הריגה. באחד הלילות התנפלו הגריגוריובים על בית הפקידות, שנמצא בתחנה השביעית, רצחו שם 16 מיליציונרים יהודים ובחנות הסמוכה הרגו את בעל החנות ואשתו.

(מנדיל קענעלע).

ב    🔗

אל הקהלה האודיסאית!

אתמול בערב, 7 אפריל 1919, עבר דרך ביתנו, רחוב וואדופרובודני, להוקזַל גדוד גריגוריובים. אנחנו שמענו, איך צעירים אחדים מבני המאה השחורה קראו את הגריגוריובים להתנקם ביהודים, יען – לפי דבריהם, הרגו היהודים ארבעה נוצרים ועתה הם מתחבאים בבית הפקידות האלכסנדרובי. פרש אחד קרב אל ביתנו ושאל את הרוסים שעמדו בחוץ אם נמצאים פה בבתים יהודים. הרוסים ענו: “הן”. כה חקרו ודרשו בכל הבתים. אחרי זמן־מה שבו הפרשים בלוית הצעירים שהסיתו אותם להתנקם ביהודים. בביתנו התחילו נִטְפָּלִים אל היהודים בעלילה, שירו עליהם בעברם. אף כי נוצרים אחדים המליצו על היהודים והעידו שזה הוא שקר גמור, אך הגריגוריובים לא פנו אל דבריהם, הם התפרצו אל החנות שנמצאה בבית נו' 6, גזלו כסף מזומן, פפירוסות ולבנים בסכום של יותר מאלף רובל. מלבד זה התפרצו אל ביתו של בעל הבית הירש שניי, שברו והשחיתו את הרהיטים וכלי הבית על ידי יריות. הדרים בבית הזה ובבתים הסמוכים לא נתנו כל הלילה שֵנָה לעיניהם מפחד.

(ש. קאגאנוביטש, ה. שניי, ו. יאטבעצקי רחוב וואדופרובודני).

 

ז. הדיניקיים והתיחסותם אל החילים היהודים.    🔗

אוקטובר 20, 1919.

אל רוממות כבודו, הראש והמפקח הצבאי של הגליל, גנרל לייטננט מילינג.

חושב אנכי שהנני ממלא את חובתי חובת אזרח ואוהב ארצו בזה שהנני מודיע לרוממות כבודו על דבר היחוסים הנתעבים שמתיחסים במקום הועידה של פקיד הצבא ממחוז אודיסה (דיוכטיארני 24) ליהודים שנקראו לצבא בימים האלה 13־10 אוקטובר. כאשר מתאספים איזו מאות יהודים וכמספר הזה נוצרים אל מקום הועידה, אז נותנים רשות לנוצרים לרדוף את היהודים ולהתקלס בהם בלי שום עוֶל מצדם. וכל זאת נעשה בידיעתם של האופיצירים המפקדים שמעוררים את הנוצרים לזה. וגם השטבס־קפיטן, עוזרו של פקיד הצבאי והשומרים שהעמיד הוא בעצמו, מסיעים להם. אינני חפץ לדבר על אודות התיחסות הומנית אל האח החיל, שאף על פי שהוא יהודי בכל זאת עוזב גם הוא את ביתו ומשפחתו ומקריב על מזבח ארץ מולדתו, ביחד עם יתר המתנדבים, את חייו ובריאותו, – רוצה אני בזה להעיר את כבודו על חוסר הדיסציפלינה ובטול חובת המשמעת שבמחנה, עוות משפט יסודי, צדק ואנושיות בכלל. הסבות לכך הן גלויות לעין: אכזריות, פראות, אהבת בצע ואונאה. יש הרבה עובדות מחפירות, אשר איש נוצרי ישר צריך שפניו יתאדמו מבושה כשמזכירים אותן. אלה העובדות הן רבות מאד ולא פה המקום לפורטן, בהודעה קצרה זו, שאי אפשר לדחותה. גם חרפה היא להעלותן על הגליון לפני רוממות כבודו. לכן אסתפק פה בעובדות קטנות־ערך:

נקראו להמוביליזציה איזו מאות צעירים יהודים. את הנקראים אספו ומחזיקים אותם מן הרגע הראשון, בלי שום צדק, בסביבה מעופשת ובאטמוספירה של הקסרקטין במקום הועידה בקור ובטחב. ליהודים אין מַרשים לקבל פרידת שלום מקרוביהם, ולקרובים אין נותנים רשות לבקר את הנקראים לצבא ומשתמשים באופנים גסים, המלאים שנאה אל היהודים. החוליגנים הרוסים טרודים מן הבקר עד הערב לזרוק קליפות ירבוזים על ראשי היהודים האמללים שיש להם די אמץ רוח לבוא בעתם אל המוביליזציה. וכל זה נעשה בהסכמתם של השטבס קפיטן ושאר הפקידים. ולא זה בלבד אלא מכים הם גם את היהודים, מפילים את שניהם מפיהם, חומסים אותם, ומתירים לעצמם לעשות בהם כל נבלה. על אודות מקומות לשֵנה ולמנוחה אין אפילו מה לחשוב. כי מלבד שהמעון לא הוכן כלל בשביל מנוחה, מספר המשכבים והערסלים מועטים מאד. גם סביב גנבים וחמסנים יתהלכו. חמס בפרהסיה וגנבות. היהודים סובלים ענויים רוחניים וחומריים. כל העת במשך שבוע שׁלם צריכים הם להיות נעורים ולעמוד על רגליהם. ואוי לו לזה שמרשׁה לעצמו גם תנומה כל שהיא, הוא יכול להפסיד את הרכוש הצבאי של הממשלה, הכובע והמכנסים. מי שאינו יכול לשלם שוחד ל“גבוהים” שעליו, ארבעים או חמשים רובל, זה ימלט בלילה בחשאי לביתו אף כי הוא יודע שהדבר הזה בנפשו הוא.

שם, במקום הועידה של הצבא, עושים לא עבודה קדושה בשביל הממלכה, אך מעשי תעתועים והקנטת ז’ידים, שאי אפשר כלל להתיר זאת בצבא, שמטרתו היא לבנות את רוסיה הגדולה, המאוחדה שאינה מתחלקת. אי אפשר לבלי לרשום פה קו אחד: במקום הועידה מציגים את הרוסים לבדם ואת היהודים לבדם. את היהודים מעמידים בבצה; וצריכים הם שם לעמוד שעות שלמות תחת הברד של קליפות הירבוזים ואבנים שזורקים עליהם חבריהם החוליגנים הרוסים, לעיני הראשים והפקידים. הדבר הזה מביא את היהודים לידי התמרמרות ומחאות. ולפעמים מוכרחים הם לעזוב את השורה בלי רשיון.

בכלל, כפי הנראה, האנשים שנמסר לידיהם הגורל, החיים והבריאות של הצעירים שנקראו לצבא, גם הכבוד של הצבא והצלתה של רוסיה, אינם מבינים כלל את חובתם המוטלת עליהם וחסרים להם הרגשות האנושיים היותר אילמנטריים. אני אופיציר של הצבא הרוסי מהימים שעברו וְקַבַלֵיר גיורגובי, הנני מבקר בכל יום את קרובי, שגם הוא נקרא עכשו לצבא והוא נמצא באותם קסרקטין. בכל לבי הרוסי הנני מתמרמר למראית עיני, ובטוח אני, כי בסדרים אי־נורמליים כאלה הננו רק שופכים מים על הריחיים של הבולשיביזם והננו מתנהגים כאידיוטים גמורים, להפך מהמטרות שהציגה לה הפקידות הראשית.

חפץ אני להאמין שרוממות כבודו הוא מרום מכל שנאה נציונלית ומרים אל על את הדגל של הפטריוטיזם האמתי. כאשר יודע לו מכאן על אדות המצב השורר בשלטון הצבא בגליל אודיסה, אז ישים בגערתו קץ להוואקכנליה האידיוטית הזו וישפיע על הפקידים של הצבא שיתנהגו ביושר ובדרך ארץ עם כל הנקראים לצבא, בלי הבדל.

(אופיציר וקאבליר גיורגובי, רוסי).

לפי המסורה נהרגו בערך חמש מאות איש.

 

רשימה של הרוגים:    🔗

זלמן גאלדמאן מחלבה

בנו של יהושע ליובמירסקי

חתנו של יהושע ליובמירסקי

יחזקאל חיימוביטש 42 שנים

אשתו חיה שרה 36 שנים

בנו בנימין 13 שנים

לעווין

דוקטורס ישעיה

אורול משה

ליטמאן פירשטענברג

חמותו של יעקב בייגילזומער

אביו של הסטודנט אייזיק קרמר

ישראל לידסקי

בארמק קומיסר של הבית נו' 52

דוד שלמה לוינדובסקי 24 שנים

אחיו שמואל 19 שנים

דאשעבסקי ראש השטב של הגיס היהודי

הזקנה שווארץ רחוב וארונצובי

צימערמאן בעלת הבית במבוי גרוזובוי 20 עם אחותה

 

אוזדַה (פלך מינסק)    🔗

אוזדה היא עיר מסחרית. נמצאת במרחק עשרים ואחת ווירסטאות מהתחנה גֵינורָלובה מסלת ברֶסט. בזמן שהפולנים כבשו את החבל הזה, נמצאו בעירה רק ז’נדרמים אחדים.

ביום החמשי, 9 יולי 1920, נפלה הֲבָרָה בעיר, כי מתכוננים לערוך פרעות. היהודים נמוגו מפחד והתחילו לסגור את החנויות, אך הז’נדרמים עם פקידם לינדורף עכבו בידם. אז אספה אשתו של רטנר שבעה אלפים מַרק ומסרה אותם ללינדורף.

בשבת התחילו העושק והביזה, שנמשכו עד 13 יולי. הפולנים הלכו מבית לבית וחמסו ושסו. הרבה יהודים נשארו רק בשמלותיהם שעל בשרם. לז’נדרמים של החילים העוברים נמסר כל פעם כפר־נפש, סכומים של כמה אלפים מרק. 

בשעת הפרעות התחבאו הרבה יהודים בבתי האכרים מכריהם, או הסתתרו בעירות.

הרבה יהודים התחבאו בבתי־התפלה ובבית־המרחץ, בחשבם שהבתים הללו בטוחים מפני הדליקה. אך הפולנים חדרו גם אל הבתים הללו וחמסו את מעט הכסף, שנשאר בידי האמללים האלה. גם הבתים האלה לא נצלו מפני הדליקה ויהיו למאכלת אש.

ביום 12 יולי התעתדו הפולנים לעזוב את העיר. בלילה אור ליום 12 יולי, עברו מבית לבית ואספו נֵפט. היו מקרים שהריקו את הנפט מהעששיות. כך עשו בביתה של מירקה קנטורוֹביץ וגם בהרבה בתים אחרים. בהפטיק לקחו בֶנזין. הרבה יהודים ראו כאשר החילים הציתו את הבתים באש. יהודים אחדים נסו לכבות את השרפה, אך החילים גרשו אותם. יהודי אחד דקרו בכידון.

בשרפה נזוקו היהודים היותר אמידים. ארבעים ואחד בתים נכחדו באש. בתוכם גם בית אחד של רוסי. גם שני בתי־תפלה עלו על המוקד, גם שלש עשרה חנויות וארבעים ושנים בנינים נשרפו.

(תוצאות החקירה של 2־1 אייגוסט 1920).

 

אולגופול (פלך חרסון).    🔗

הפרעות באולגופול התחילו בחדש פברואר, שנת 1919. פעם בפעם התנפלו ההידמקים על העירה וחמסו ושדדו את בתי היהודים. כך נמשך המצב עד שנכבשה העיר על ידי חיל המועצה, אך שלטון המועצה לא האריך ימים. וכאשר החיל האדום אֻלץ לסגת אחור, התחילו ימים רעים ליהודי אולגופול. ביום 14 מאי, שנת 1919, פרצו העירה האטמנים זַבולוטני וּטְשַלִי עם גיסותיהם ובמשך שני ימים שדדו את העיר, אנסו נשים אחדות והרגו את כל מי שנפל לידם. נהרגו אז עשרים נפשות, ביניהם הילדה של הרב פוקס, נערה בת ארבע עשרה שנה. גם זקן בן שמונים שנה. מלבד אלה מתו אחר כך ששה אנשים מפצעיהם. בין ההרוגים היו שלשה יהודים מברשַד, שבאו לאולגופול ומצאו פה את קברם. הרבה מהנפצעים נשארו בעלי־מומים לכל ימי חייהם. כמה מהם הצליחו לקנות את חֻפשתם בכסף, אך היו גם מקרים, שהסיקריקים קבלו כפר נפש ואחר כך הרגו את קרבנותיהם.

טשַאלי היה מורה לעם ו“סמוסטיניק” מיסודו של פטלורי וערך עתון באולגופול בשם “בוליה”, גם הוציא פקֻדות. בימי פברואר ואפריל, כאשר התנפלו ההידמקים על העיר, יצא הוא תמיד להגן על היהודים והבטיח להם, שכל זמן שהוא יהיה בעיר לא יהיו פרעות. אחר כך, כאשר הוא בעצמו, ביחד עם זבולוטני, ערכו פרעות בעיר, אמר טשאלי, שהוא מתנקם ביהודים, מפני שהם מתחברים אל הרשות של המועצה. זבולוטני וגיסותיו חנו ביער הסמוך אל הכפר ליובומירקה, במרחק פרסאות אחדות מן העיר, ובכל יום שלח אל היהודים דרישות שונות, בצרכי אכל, מגפים, לבנים ובגדים. והיהודים נאלצו למלאות כל פעם את דרישותיו בדיוק. כך רעץ זבולוטני את היהודים במשך כל הקיץ.

ביום כפור פרצו העירה כנופיות חדשות וחמסו את בתי היהודים. יש אומרים, שהסיקריקים היו אכרי ליובומירקה, שהתחפשו בבגדי חילים; הם הרגו ששה אנשים, בתוכם זקנה אחת, בת שמונים שנה עם בנה ובתה. הם תפסו יהודים אחדים, הושיבו איתם בעגלה, הובילו אותם אל קרוביהם ודרשו מהם כפר נפשם, באַימם עליהם להרגם אם לא יפדו את קרוביהם.

לעת ערב בא העירה גדוד דיניקיים. שמחה וששון בעיר. היהודים דמו לנוח מעצבם ומרגזם, אך תקותם היתה מפח נפש. הדיניקיים, תיכף בבואם, פרצו אל בתי היהודים וחמסו וגזלו מה שמצאו. גם הפשיטו את הבגדים מהיהודים אשר פגשו ברחוב.

בימי הפרעות של 16־14 מאי הרבה נוצרים החביאו יהודים בבתיהם, ביניהם פקיד הפוסתה והשוטר של בית־הדין, שירקוביטש.

(נמסר על ידי רחל בוזמן).

 

אולַדובקה (תחנה במסלה הצרה בין יַנוב וחמלניק).    🔗

טשעפל הוא אחד מאלה האטמנים, מיסודו של פטלורי, שצמחו כראש ולענה על אדמת אוקראינה ושפכו את דמי היהודים כמים; הוא התנפל על הערים: ברשד, ליטין, חמלניק והסביבה, גם על רכבות המסע העוברות במסלה הצרה ושסה את הנוסעים היהודים, והרבָּה את חלליהם.

בחדש יולי 1921 התנפל טשעפל וגדודו על המסע העובר מחמלניק ליַנוב אצל התחנה אולדובקה והוציא מן הרכבות תשעים וששה נוסעים יהודים, אנשים ונשים, ויובילם אל היער הסמוך לתחנה. שם הושיב אותם על הקרקע, הכם במגלבים, הריק את כספיהם והפשיט את בגדיהם ואחר כך פנה אליהם בנאום כזה:

– ידוע תדעו, יהודי ליטין וחמלניק, כי כועס אני עליכם, יען הנכם מתקוממים לי ולא תתנוני לבוא לעירותיכם. לכן עברָתי שמורה לכם. את כלכם אהרוג ולא אשאיר מכם שריד. רק את יהודי ינוב אחונן, כי הם כפופים לי ועושים את רצוני. ועתה יהודי ליטין וחמלניק, אם חפצי חיים אתם, זאת עשו! הנני בוחר מכם שני אנשים, מאלה שבניהם עמהם, ילדיהם ישארו אתי, כבני תערובות, והם ישובו אל עריהם בלוית אנשי. והיה, אם תעלה בידם לפעול על אחיהם לפתוח לפני את שערי עריהם, אז אשכח את עברתי ומיהודי ליטין וחמלניק הנמצאים פה לא תפול אף אחת משערות ראשיהם. אך אוי ואבוי להן אם תעמודנה במרדן, אז נקם אקח, את כל היהודים גרי הערים האלה אהרוג בחרב נוקמת ובני התערובות – ראשונה!

היהודים הנשלחים לא שבו חזרה, בידעם שהמות מחכה שם להם. שבו רק אנשי טשעפל. חמתו של טשעפל התלקחה בקרבו ותיכף הוציא להורג ששה אנשים. את הנשארים העמיד לפני לוע התותח וגמר להרוג את כלם ביריה. רק על עלמה אחת מקַלינובקה, שהיתה יפה מאד, חמל טשעפל ונתן לה את נפשה לשלל.

– אדוני האטמן! – פנתה אליו העלמה בשפה אוקראינית צחה – הנני מודה לך על החיים והחסד שאתה אומר לעשות עמי. אבל את טובתך לא אוכל לקבל, כי למה לי חיים כאלה לראות בעיני באבדן אחי ואחיותי? אם נא מצאתי חן בעיניך, עשה אחת משתי אלה: או תן חנינה לכל היהודים הנמצאים פה, או הרגני נא הרוג אותי בראשונה.

טשעפל שלח לחפשי את כל היהודים.

אחר כך אמר בהתמרמרות: – “היא נערה טובה, אך עֲרוּמה ביותר”.

(המודיעה, רחל קָמַן מברשד).

 

אולֵיבסק (פלך וואלין).    🔗

ביום 29 וביום 30 דצמבר 1918, עברו גדודי הפטלוריים, שנסעו מהתחנות קיוב סרנע וקורוסטין־סרנע דרך התחנה אוליבסק והתעכבו שם שני ימים. במשך הימים הללו ערכו פרעות, התנפלו על היהודים והכו אותם מכות רצח, גם גזלו את כספם, הקומנדנט שלח לקרא אליו אחד עשר יהודים והודיע אותם, שקבל פקודה לאסרם. בסך של 1600 רו"כ פדו את נפשותיהם.

 

אולשַאנה (מחוז זוועניגרודקי, פלך קיוב).    🔗

אולשנה היא עירה קטנה. גרו בה ערך שתי מאות משפחות יהודים. היחס בין היהודים ובין הנוצרים שכניהם היה לא בשנאה.

בליל מוצאי־שבת, אור לל"ג בעמר 1919, התנפל האטמן קוליקובסקי עם הכנופיה שלו, ערך מאה וחמשים איש, על בית החרשת של סֻכר, שפועליו הנוצרים היו נוטים לבולשיביזם. ההתנפלות היתה פתאומית. הפועלים לא התכוננו למלחמה, לכן היתה יד קוליקובסקי על העליונה והפועלים ברחו לכל עבר.

ביום א' בל"ג בעמר נכנס קוליקובסקי ואנשיו לאולשנה; הם פרצו על בתי היהודים, חמסו ושדדו את הבתים ואת החנויות, הכו ופצעו יהודים אחדים, והרגו את שמואל צוקרמן.

אחר כך קרא קוליקובסקי לאספה את הנוצרים המקומיים והציע לפניהם להתחבר אתו ולהתנקם ביהודים.

בין כך התעודדו הפועלים של בית החרשת ויתנפלו על הסיקריקים ויהרגו את קוליקובסקי וששה סיקריקים. הנשארים ברחו.

קוליקובסקי היה יליד זוועניגרוד, אביו היה שם פקיד בימי הצריזם; הוא בעצמו היה ראש המיליציה באולשנה, בימי שלטונם של הפטלוריים. אחר כך נעשה ראש להפרטיזנים. הוא היה כבן שלשים.

עברו ימים מועטים ועוזרו של קוליקובסקי אסף גדוד והתנפל על העירה להתנקם ביהודים נקמת הדם השפוך. הסיקריקים התנפלו על בתי היהודים והתחילו לחמוס ולבוז את רכושם. אך פתאם נפלה הברה, שחיל המועצה הולך וקרב והסיקריקים ברחו.

מהעת ההיא לא ידעו יהודי אולשנה מנוחה. כל פעם פרצו העירה סיעות קטנות של סיקריקים, שדדו וחמסו את העירה, גם הרגו אנשים אחדים.

הדיניקיים פרצו אל העיר בפעם הראשונה ביום 6 חשון 1919. תיכף בבואם שלחו בחמס את ידיהם, גם שמו על העיר קונטריבוציה.

בפעם השנית פרצו הדיניקיים לאולשנה בחנוכה, 1919, וחמסו ושסו את היהודים.

בסוף דצמבר, כאשר הדיניקיים התכוננו לעזוב את החבל, עבר גדוד מתנדבים מקארסון לווועניגרודקי, דרך אולשנה, וחפצו לפרוע פרעות ביהודים. חיל אחד יצא בדגל שחור, שעליו היה כתוב: “הכו את היהודים – הצילו את רוסיה!” אך האכרים של הסביבה קמו עליהם ויגרשום, גם גזלו מהם הרבה עגלות טעונות כל טוב מרכוש היהודים. בשעת ההתנגשות בין האכרים והמתנדבים נהרג יהודי אחד מזוועניגרודקי, שהוא עורר את האכרים להתקומם לדיניקיים ולגרשם. נהרגו עשרה יהודים.

(שלמה חרומטשינקה, מורה בן 52 שנה).

 

אולשַׁניצה (פלך קיוב).    🔗

בסוף פברואר 1919 התנפלו השַלונים הפטלוריים, שעברו דרך אולשַניצה על התושבים היהודים וחמסו את הבתים ואת החנויות. בתחלת מערץ 1919 פרץ עוד הפעם העירה גדוד פטלוריים. הפעם לא הסתפקו רק בביזה. נהרגו שלשים וששה יהודים. כל העירה נחרבה.

 

אולשַנקה (כפר, מחוז אולגופול, פלך פודוליה).    🔗

באולשנקה גרו שמונה עשרה משפחות יהודים.

הכפר משתרע בבקעה בין שני הרים, במרחק עשרים ווירסטאות מהתחנה קריזופול. בשנת 1919, כאשר פרצה המלחמה בין הפטלוריים ובין חיל המועצה, היתה הדיספוזיציה על שני ההרים, משני עברי הכפר. על הר אחד חנו מערכות הפטלוריים וממולם, על ההר השני, חנו צבאות המועצה. המלחמה התפרצה בסוף תמוז 1919, סבלו אז כל גרי הכפר, כנוצרים כיהודים. בששה ימים לחדש אב עזבו גדודי המועצה את המערכה. אז פרצו הפטלוריים אל הכפר והתחילו שוסים את בתי היהודים. שמונה ימים התעכבו בכפר ובכל פעם באו בדרישות שונות. וכאשר כבר לא נשארה פרוטה בכיס, התחילו מפשיטים את הבגדים מעל היהודים ואפילו את חלוקיהם מעל בשרם ויציגו אותם ממש ערומים. הנשים היו מוכרחות להתחבאות; אלה שנפלו בידי הסיקריקים נאנסו, ואפילו ילדות קטנות.

אז נהרג הצעיר בנימין מיאמפולי, בן עשרים ושתים שנה; הוא בא לבקר את אחותו, שדרה בכפר ועסקה במלאכת התפירה. גם ברוך מילמאֵן ממיאסטקובסקי נהרג ואתו אפרים הערישניק, חנוני וסוחר בבגדים ישנים, בן ארבעים ושלש שנים; הוא נהרג באכזריות נוראה. הסיקריקים חצבו בגופו בסיפים, עד שעשאוהו ככברה. הארישניק נהרג בעטים של אכרי הכפר, שהודיעו לפטלוריים, כי הארישניק הוא איש עשיר ויש לו הרבה כסף וזהב. וכאשר דרשו ממנו הפטלוריים סכום כסף ענה שהוא איש עני ואין לו כלום. המענה הזה העלה את חמת הסיקריקים. הצעירים נהרגו, כי הפטלוריים חשדו אותם בקומוניזם. בני משפחתו של הארישניק עברו לקַמינקא ומשם לבסרביה.

בין האכרים המקומיים נמצאו הרבה חוליגנים, אך היו ביניהם גם אנשים ישרים, שהיו לסתרה על היהודים. כך בני משפחתי, אחת עשרה נפש, הסתתרו במשך שלשה שבועות בבתי האכרים: מאקסים, פאסטארניוק ופֶטרו גרומובוי. ואף כי הפטלוריים חקרו ודרשו אותם, ענו, שאין בביתם יהודים. עתה אין יהודים בכפר, רק שני חיטים באים שמה במשך השבוע לעבוד את עבודתם.

(יצחק גנדלמן, 57 שנה, עובד אדמה).

 

אומן (פלך קיוב)    🔗

I.    🔗

מספר היהודים באומן עולה לארבעים אלף. היחס בין היהודים ובין שכניהם הנוצרים לא היה מעולם יחס של ידידות וחבה. הנוצרים החנונים צרה עיניהם ביהודים, בני אומנותם. הפקידים והאדונים הפולנים הצטינו מעולם בשנאתם הגלויה ליהודים. גם הכהנים עזרו על ידם, לפעפע את השנאה הזו בלבות צאן מרעיתם.

בשנת 1905, כאשר נערכו פרעות על ידי המאה השחורה בכמה ערים, על פי רמז מגבוה, הזדינה גם המאה השחורה באומן ויצאה להתנקם ביהודים. נהרגו שלשה יהודים.

בימי הדירקטוריה לא הוטב היחס ליהודים. ההידמקים שחָנו בעיר, התעוללו כל פעם ביהודים. התנפלו עליהם, חמסו ושדדו אותם, הכו ופצעו כל יהודי שבא לידם, ולית דין ולית דַיָן. היו גם מקרי רצח. חטפו יהודי ברחוב, סחבוהו אל אחורי הקסרקטין, ענו אותו באכזריות, שברו את ידיו ואת רגליו והשליכוהו כשהוא ערום אל בור מלא מי שופכין.

ב 11 מרס 1919 עזבו חיל הדירקטוריום את העיר.

התחילו מתפשטות בין ההמון שמועות שונות ובדויות על חשבון היהודים, הוציאו קול כי היהודים עושקים את בתי התפלה של הנוצרים ועושים אותם לארוות של סוסים, כי יצאה פקודה להוציא את הרכוש מידי העירונים הנוצרים ולחלק אותו בין היהודים, ועוד שמועות ופזמונים כאלה.

והיוקר בעיר האמיר, העבודה פסקה והולכי בטל התרבו.

בכפרים הולכת ומתארגנת תעמולה של התקוממות נגד ממשלת המועצה, על ידי סוכני פטלורי. גם בין הגרניזון האומני נערכה תעמולה נגד הרשות המקומית, על ידי שטיגרין וקלימנקא, שהיו ס. ר. שמאליים.

בחצי אפריל התקומם הגרניזון המקומי; הם אסרו את הועד הפועל וגרשו את הקומיסרים היהודים ממשמרתם.

אך גדוד המעניש שבא מווינרצה, השקיט את המרד, הכניע את המתקוממים והביא סדר בעיר. שטיגרין וקלימנקא ברחו אל הסביבה. במשך עת קצרה עלתה בידם לארגן את האכרים נגד ממשלת המועצה, בשננם להם, כי השלטון נמצא באמת רק בידי היהודים, והנוצרים הם רק עבדי הז’ידים ומלקקים רק את הפרורים הנופלים משלחנם.

שטיגרין הוא יליד אומן, למד בבית־הספר לגננות, היה עסקן פוליטיקאי; הוא היה אהוב וחביב בעיני ההמון, כי האינטרסים של האכרים היו תמיד קרובים ללבו; הוא דרש שגם הסר"ים השמאליים יקֻבלו בתור חברים אל הועד הפועל, ובפרט שרוב חברי המועצה יבָּחרו מתוך האכרים. כשראה שאין שומעין לו ואינם חפצים למלאות את דרישותיו, פנה עורף לממשלת המועצה ונעשה ראש למתקוממים.

שטיגרין נפל בידי טש. ק. האומנית. כשהאשימו אותו באנטישימיות ושאלוהו:

– האם לא ידע, שההמון יפרע פרעות ביהודים?

ענה:

– אמנם ידעתי, גם קראתי את האכרים לפרוע פרעות ביהודים, כי באופן אחר אי אפשר היה לעוררם להתקוממות.

את שטיגרין הרגו ביריה. אך תנועת המרד לא חדלה. להיפך: עוד התפשטה ביתר עז. כל האכרים של מחוז אומן התקוממו כאיש אחד, התגודדו לגדודים. קלימנקא היה עליהם לראש ותחת פקודתו עלו על אומן.

המתקוממים חגו כדור על העיר וצרו עליה. הגרניזון של חיל המועצה, שנמצא בעיר, לא נועז לצאת בחרב לקראתם, כי רק מעט היה מספרם. בכל זאת חשבה הרשות המקומית, כי המתקוממים שאינם מזוינים כדבעי, לא יעיזו לפרוץ העירה. אך טעתה בחשבונה. מספר המתקוממים הצרים על העיר הלך הלוך ורב. וכאשר נתקבל האוניבֶרסל האנטישימי של גריגוריוב, התחברו אתו, וביחד עם אוכלסיו עלו בסערה אל העיר.

חיל המועצה עזב את העיר.

גדודי המתקוממים פרצו מכל עברים כשטף מים כבירים. רֻבם היו מזוינים בחרמשים, מגלות, מגרפות וקרדמות, או פשוט באלות. נמצאו ביניהם גם כאלה שהיו מזוינים ברובים, אקדחים סיפים, כדונים וחרבות. קהל גדול מאד נאספו, ביניהם זקנים ונערים, נשים ונערות. הם פרצו העירה ביום 12 מאי, בבקר בשעה 11. בראשונה פרצו אל המוסדות של הממשלה, ירו כל העת באויר, גזרו את חוטי הטלגרף, גם לקחו את הנשק שנמצא בעיר. אחר כך פרצו אל הבתים ואל המעונות של אנשים פרטיים, על פי רוב, אל המעונות של היהודים ודרשו, שימסרו בידם את הקומוניים.

הם חפשו רק קומוניים ונשק, אך לא גזלו ולא עשקו.

ככה נמשך עד השעה החמשית.

אז נספחו אל המתקוממים גם הנוצרים העירוניים, שהזדיינו בנשק שהוציאו ממחסני הממשלה. עליהם נלוה קהל גדול של חמסנים ורוצחים שברחו מבתי האסורים. והפרעות וההריגות החלו בכל אכזריותן.

רוב החללים נהרגו על ידי הצוענים, שנתחברו אל המתקוממים ועל ידי הנוצרים העירוניים ודרי הסמטות שבקצה העיר. גם אכרי הכפר בּבַּני הרבו לשפוך דם, בחפצם לנקום את נקמת דמו השפוך של שטיגרין, שהיה בן כפרם. שאר הכפריים לא הרבו כל כך לשפוך דם. ביניהם נמצאו גם כאלה, שהגינו על היהודים.

הסיקריקים התפזרו בעיר סיעות סיעות, חדרו אל המעונות, עשו חפושים, בדקו את התעודות, וחפשו קומוניסטים, וכנהוג, החפוש והבדיקה נגמרו בחמס, שוד, ענויים ורצח.

אחדים נצולו על ידי שפדו את נפשותיהם בכסף.

II.    🔗

מורי־הדרך היו החוליגנים המקומיים, היודעים ומכירים את יהודי אומן; הם הובילו את הסיקריקים אל מעונותיהם של היהודים האמידים. בהרבה בתים זרקו הסיקריקים את נשקם באויר. פירושה של זריקה זו היה: או סכום גדול של כסף, או הריגה בהמון. בהרבה בתים נשמדו משפחות שלמות. כך נרצחה משפחתו של בוגדַנים. הזקן בעצמו בן תשעים וחמש שנה, בתו, בעלה ובן שִלֵּשים. הרבה נהרגו בענויים קשים: בכריתת ידים, רגלים, אזנים וחטם. נמצאו נשים עם שדים כרותים.

אשה אחת סוככה בגופה על אביה ובעלה, שניהם נהרגו והיא נפצעה בחזה. ביום השני המליטה בן בחדר, שבו התגלגלו הגופות של אביה ובעלה.

הרבה נשים נאנסו. ההשפעה החנוכית של ההריגות על הפעוטות נבלטה באופן מבהיל: אחורי הצלב האדום העומד בשדה, נהרגו חמשה יהודים ביריה. אחד מההרוגים, איש בא בימים בעל זקן לבן, התפרפר זמן רב בין חיים ומות. הילדים הנוצרים, הגָרים בשכונה זו, לקטו להם אבנים וסקלו בהן את הזקן עד כי נפחה נפשו. 

לא רחוק מהמקום הזה נהרג יהודי ביריה. התאספו ילדים, הקימו את החלל אצל הגדר. קשרוהו בחבלים ויַדו בו אבנים, בלמדם את ידיהם לקלוע אל המטרה.

בחצר קאגאן נהרגו תשעה אנשים ואשה אחת מעֻברת. האשה חפצה להגן על בעלה וכדור צלח אל בטנה ונפלה שדודה. האשה היתה יפה מאד. הנוחם הֵצַר לסיקריקים על הרגם את האשה היפה הזו; הם הציעו לפני אמה שתביא אותה אל בית־החולים לרפאותה. ביחוד פעל הרצח מאד על סיקריקי אחד. בכל הבתים שפרץ לתוכם ספר מתוך צער:

– בביתו של קאגאן הרגנו אשה יפה להלל. לעולם לא אשכח את מבטה, אשר הצליפה עלי לפני מותה.

את הסטודנט ק. הובילו להריגה, הסיקריקים דרשו ממנו, שימסור בידם שני אקדחים. כל האמתלאות, הבקשות והתחנות של הוריו לא הועילו. ביחד עם הסטודנט נמצאו עוד שני צעירים, שגם עליהם נגזר משפט מות. כאשר חפצו להרוג את הצעירים, נפל אחד מהם והתעלף. נעשתה הפסקה. מתוך בהלה שכחו הסיקריקים בסטודנט. כאשר שבו, מצאו אותו במקום שעזבוהו. הדבר הזה הפיק רצון מהסיקריקים ושלחו אותו לחפשי. מי יחקור את רוח האדם?

היו גם מקרים כאלה:

נוצרי אחד החביא בביתו שני אחים, ובשעת שנתם קם עליהם ויהרגם ואת גופותיהם השליך לתוך גן־הירק של חברו.

השחיטה נמשכה שלשה ימים, 14־13־12 מאי.

הסיקריקים הפשיטו את הבגדים מעל קרבנותיהם והחללים התגוללו ערומים, או בלבנים שעליהם, ברחובות קריה.

מספר הנוצרים, שהשתתפו בצערם של היהודים והגינו עליהם, לא רב היה. להיפך, הרבה היו שמחים לאידם. ביחוד הצטינו בזה הפולנים, שסגרו את דלתות בתיהם לפני היהודים מכריהם שבאו לבקש חסות בצל קורתם. נמצאו גם כאלה, אשר גלו מקום מחבואם של היהודים ומסרו אותם בידי הרוצחים.

כדאי להזכיר לשבח את אלה הנוצרים שהגינו על היהודים והצילו הרבה נפשות ממות. ביחוד הצטין בזה אופיציר אחד שהציל רחוב שלם על ידי השפעתו. גם הכהן הנוצרי, בן המאה השחורה, ניקולסקי, עשה חסד עם היהודים והרבה מהם החביא בביתו.

ביום 14 מאי פסקה ההריגה בהמון והתירו לקבור את החללים.

אז פִּנו את החללים מהבתים והרחובות, עמסו אותם על קרונות והובילום אל שדה־הקברות. שם קברו אותם בשלשה קברים כוללים. בעת שקרובי ההרוגים כרו את הקברים ודמעותיהם התערבו עם נטפי הזיעה ודלפו על פניהם החמרמרים, עמדו הסיקריקים כנגדם, עשו העויוח משונות, לעגו לאמללים והתקלסו בהם. בעת שהנשים הספידו את מתיהן, חִקו הסיקריקים את הספדן, או נתנו בשיר קולם וישירו שירי לעג.

רק לב הנשים הנוצריות התרכך למראה גבעת החללים, שנערמה בבית הקברות, וגעו בבכיה.

אחר זמן, כאשר הקרובים חפצו להוציא את קרוביהם מהקבר הכללי, התנגדו לזה הנוצרים באמרם: “אסור להטריח את המתים; הם יקצפו עלינו ויתנקמו בנו”.

מספר ההרוגים הגיע עד ארבע מאות איש.

III.    🔗

א.

ביום 12 מאי 1919, פרץ לאומן קלימענקא וגיסותיו וחילי המועצה הכרחו לעזוב את העיר. בשני הימים הראשונים רק חמסו ועשקו, אך לא הרגו בהמון. ביום השלישי התחילה ההריגה בהמון. הרוצחים טפסו על העליות, זחלו אל המרתפים, בדקו במטמורות, ברפתים ובאֻרוות ואת מי שמצאו הרגו באכזריות שאין כמוה. בחצר, שגרתי בו, היו שלשה מעונות. מספר הזכרים בכל המעונות היו רק שלשה, אני, יוסף קוזאַצינסקי ואברהם וויגודנר. אני התחבאתי בעליה. השכן קוזאצינסקי הסתתר תחת המטה ואברהם וויגודנר ישב במעונו. והנה באה פלוגה של עשרים פרשים ועשרים חיל רגלי; הם הקיפו את החצר. אחדים מהם נכנסו והתחילו לחפש “נשק”; הם מצאו את אברהם וויגודנר במעונו. סחבוהו אל החצר והרגוהו שם ביריה. אחר כך נכנסו אל מעונו של יוסף קוואצינסקי. תיכף בבואם התחילו לחתוף את הכרים והכסתות מן המטה ולהשליכם על הרצפה סביב המטה, ועל ידי זה נשאר י. ק. סמוי מן העין ונצל ממות. אחרי הרגם את וויגודנר הביאו הסיקריקים חמשה חללים מן הרחוב והערימו אותם על גופו. אני שכבתי בעליה באחת הפנות. סיקריקים אחדים כבר התחילו לטפס על הסולם, לבדוק בעליה אם אין שם יהודים, וכפשע היה ביני ובין המות. אך פתאם נשמע קול פקידם: “עזבו את הבית. אין כדאי לבלות זמן רב בבית אחד!” והסיקריקים הלכו להם.

ב.

במרתפו של משה אוליכובסקי נמצא שומן חזיר, שהיה שייך לשלטון המועצה. כאשר כבש קלימענקא את העיר, העמיד שומרים אצל המרתף. אוליכובסקי עם אשתו ושני בניו הסטודנטים התחבאו בביתו של הד"ר קְרַמַרענקא שכנו. פתאם נזכר אוליכובסקי, שעזב בביתו איזה חפצים נחוצים וילך הוא ואשתו ובניו לקחתם, כשבאו אל מעונם, נכנסו ארבעה סיקריקים ושאלו: “מי הוא בעל־הבית?” – “אני” – ענה אוליכובסקי. הסיקריקים התחילו לחפש נשק, וכשלא מצאו עזבו את הבית. זה קרה ביום השני, שלא התחילה אז עוד ההריגה בהמון. פתאם ראה הבן הבכור אשפה מלאה כדורים מונחת על סף החלון; הוא הראה לאביו את הכדורים וגמרו להשליכם החוצה. לקול נפילתם נכנסו סיקריקים, הוציאו את האב ושני בניו והרגום,

מספר ההרוגים היה יותר משלש מאות וכמספר הזה נפצעים. נם נשים הרבה נאנסו ונהרגו.

ביום הרביעי בערב נשלחה דיליגציה מחשובי העיר, עם הרב הצבורי קונטורטשיק בראשם, אל קלימענקא לבקש מלפניו להפסיק את ההריגה. אז הוציא קלימענקא פקודה שאסר להרוג יהודים.

כאשר עזב קלימענקא את העיר, נוסד ועד ההגנה במספר ארבעים איש, מהם שלשים ושנים נוצרים ושמונה יהודים, בתוכם נמנה גם הרב קונטורטשיק.

בסוף יוני 1919, באו לאומן האטמנים קוזקוב, סטצורה ומיקולסקי עם גיסותיהם. נשלחה אליהם דיליגציה מועד ההגנה לקבל את פניהם בלחם ומלח, ולבקש מלפניהם לחוס על העיר. קוזקוב ענה להדיליגציה, כי היהודים הרגו הרבה פרטיזנים ולכן יתנקם בהם ובעד כל פרטיזן יהרוג מאה יהודים. אז הציעה לפניו הדיליגציה לקבל קונטריבוציה, אך קוזקוב אמר, שיקח גם את הכסף, גם את הנפש. אז כרע על ברכיו חבר הדילינציה, כוכול, מורה בגמנזיה, לפני קוזקוב, בכה והתחנן לפניו, שלא ישים קיקלון על עם אוקראינה ברציחותיו. אך קוזקוב אטם את אזניו משמוע את מוסרו. הדיליגציה שבה בפחי נפש והסיקריקים התפשטו בעיר, פרצו אל בתי היהודים והרגו כל מי שנפל בידם וחמסו רק כסף מזומן. רוב הנהרגים היו גברים. הקרבנות נהרגו בנשק קר. הרבה נשים נאנסו. השחיטה נערכה ביום ד'. מספר ההרוגים היו כשמונים איש וכמאה נפצעים. לפנות ערב נכנס העירה גדוד של חיל המועצה, וגיסות הסיקריקים התפזרו.

ג.

עברו שלשה שבועות. חיל המועצה עזבו את העיר וקוזקוב וגדודו פרצו עוד הפעם אל העיר והרגו כששים איש וכתשעים איש נפצעו. ההריגה נמשכה מן השעה הששית בבקר עד השעה העשירית בערב. אז התאספו הנשים של החברים מועד ההגנה, הכינו לחם־רב והזמינו את הסיקריקים לסעודה, כבדו אותם במעדנים ובמשקאות, נכנסו עמהם בשיחה, וכך עבר הלילה.

בכל עת שפרצו הסיקריקים העירה, התחברו אליהם הנוצרים, גרי הפרוָרים שבקצה העיר, וחמסו ועשקו את בתי היהודים ואת חנויותיהם, גם השתתפו עמהם בהריגה.

ביום השני חפצו הסיקריקים להמשיך את השחיטה. אך עוד הפעם נשמעו יריות של חיל המועצה והסיקריקים התפזרו.

כדי להגן על היהודים בימים הבאים, הטיל שלטון המועצה את האחריות על אלה הפרורים הסמוכים להעיר: האיונגורודי, זוועניגורודי, נובא־אומן וליסוגוריה, והוציא פקודה, שבעד כל יהודי הרוג, יענשו גרי הפרורים הללו בגופם.

הפקודה הזו הביאה תועלת. כאשר פרצה העירה איזו כנופיה של סיקריקים, קבלו הנוצרים גרי הפרורים הנזכרים יהודים לבתיהם בנפש חפצה ויהיו עליהם לסתרה.

גם ראש הכמרים, ניקוסקי, אף כי היה מן המאה השחורה ואויב ליהודים, בכל זאת הגין על היהודים, ובכל פעם כשפרצו סיקריקים אל העיר, יצא אליהם כשהוא מעוטף בבגדי כהונתו ואיֵם עליהם, שיכה בחרם כל מי שיהרוג יהודי.

ד.

בערב ראש השנה, 1919, נכנסו הדיניקיים. בשעת כניסתם לא רצחו נפשות, אך חמסו ושדדו את רכוש היהודים וכל מי שנפל בידם הוכה במגלב. גם ענו נשים אחדות. ערב יום הכפורים עברה דרך העיר הדיביזיה הפראית; הם התפשטו תיכף ברחובות שבקצה העיר ועשקו ושסו את הבתים והחנויות והטעינו את השלל על עגלות. הרבה יהודים הֻכו מכות רצח, גם הרגו שלשה אנשים ופצעו ששה.

ביום 6 יאנואר, 1920, התכוננו הדיניקיים לעזוב את העיר; הם דמו להתנהג באומן, כמו שהתנהגו בשאר ערים ולערוך טבח ליהודים, אך המורים הרוסים ערכו משתה לכבודם של האופיצירים ושתו ושכרו עמהם כל הלילה, ועל ידי זה נצולה העיר. גם הכהן הנוצרי ניקוסקי, נכנס בעבי הקורה והתחנן לדיניקיים שלא ישפכו דם.

ביום 18 מרס, ערב ר"ח ניסן, 1920, פרץ העירה טיטיוניק וגיסותיו. ועד ההגנה הבטיח לו סכום גדול של כסף והאטמן אסף את אנשיו לפני התיאטרון העירוני ודרש לפניהם שלא ירצחו נפשות. בכל זאת נהרגו כמה אנשים. אמת, שההריגות קרו בלילה. במשך של ששה ימים עשו הסיקריקים בעיר, עשקו, חמסו ואנסו הרבה נשים. 

סטיצורע היה אַתלֵיט בתיאטרון העירוני באומן, ואחר כך נתחבר למתקוממים ונעשה לאטמן; הוא נהרג באודיסה בחרף שנת 1921.

(נמסר על ידי שבתי בוליצקי, מורה, בן 51 שנה).

IV    🔗

ביום 12 מאי, 1919, התנפל קלימנקו על אומן עם אוכלוסי אכרים פרטיזנים של הסביבה, שנאספו תחת רגלו. רק לחלק קטן היו כלי נשק. הנשארים הזדינו בקלשונות, אתים, קרדֻמות, כילפות ואלות.

קלימנקא היה בעל־השכלה גבוהה וס.ר. שמאלי, שעזב את המפלגה, וביחד עם חברו שטיגרין התחבר אל "הסַמוסטיניים''. שטיגרין נתפס בידי הרשות ונהרג. מהעת ההיא חשב קלימנקא מחשבת נקם. וכאשר פרצו הפרטיזנים לאומן צעק: “נקום בכם נקמת דמו של שטיגרין השפוך!” ובמשך של שלשה ימים נערך טבח ליהודים.

בפרעות השתתפו גם אחדים מהאינטליגנציה הרוסית, כמו פקידי הפוסטה, המורים מבתי הספר הנמוכים ועוד כאלה.

מספר ההרוגים היה כשלש מאות נפש.

ביוני 1919, קפץ על העיר רוגזו של קוזַקוב.

עוד לפני פרצו לאומן, הגיעו שמועות מחרידות על דבר רציחותיו של קוזקוב והטבח שערך בערים הסמוכות. ראשי העדה פנו בבקשה אל הועד הפועל העירוני, שימסור בידם נשק כדי שיוכלו ליסד הגנה עצמית. אך הועד הפועל השיב את בקשתם ריקם. הכנופיה של קוזקוב פרצה העירה בשעה השלישית אחר הצהרים, מספרם היה מצער מאד, כשלשים איש, אך במהרה נלוו עליהם הרבה אכרים מהפרורים והכפרים הסמוכים; תיכף בכניסתם התפשטו בעיר, חמסו את הבתים, הרגו מי שנפל לידם ואנסו נשים ובתולות. אופיי הוא הדבר, שלסיקריקים היה רק נשק קר, והרבה “עבדו” רק באלותיהם. מספר ההרוגים היה כארבע מאות איש. הרבה חללים נמצאו בגן הסופיובי. הרבה יהודים נעלמו ולא נמצאו עד היום.

בפעם הזאת התאמצה האינטליגנציה הרוסית בכל כחותיה לעמוד בפרץ. הרבה מהם יצאו אל הפרורים הקיצונים “לקבל את פני האורחים”, הביאו אותם אל בתיהם, האכילום והשקום, גם נכנסו עמהם בשיחה ועל ידי זה מנעו אותם מבוא בדמים.

אחדים מהאינטליגנציה נסו לבוא לפני קוזקוב ולבקש מלפניו להפסיק את השחיטה, אך הוא אטם את אוניו משמוע את בקשותיהם.

קוזקוב הוא יליד העירה מַנקוֹבקה; הוא עבד בצבא עוד בימי הצַריזם, אחר כך עבד בצבא המועצה. באודיסה נתחבר לגריגוריוב ובגד בממשלת המועצה. כאשר הממשלה עברה לידי הדיניקיים נתחבר עמהם וימנוהו לפקיד. אך בכל החליפות שבאו עליו נשאר רוצח ושואף לדם. כפי שמספרים הרג בימי שלטון הדיניקיים פריסטַב אחד, ועל ידי זה נמסר למשפט הצבא ונהרג ביריה.

(נמסר על ידי שרה ימפולסקי, תלמידה של האוניברסיטה).

 

אוסוב (פלך וואלין – סמוך לקלעוואן)    🔗

בקיץ, 1919, ערכו גדודי הפטלוריים פרעות בעירה. נהרגו אז חמשה עשר יהודים. 

 

אוֹסטאפיה (כפר, גליל חורול, פלך פולטובה).    🔗

בכפר אוסטאפיה גרו כחמשים משפחות יהודים, כמעט כלם קרובים, ממשפחת סלאבוצקי. כאשר התחילו ימי הפרעות והטבח באוקראינה על ידי הפטלוריים, האטמנים השונים, ופשוט על ידי אכרי הכפרים, עזבו הרבה משפחות את הכפר אוסטאפיה והתישבו בערים. בכפר נשארו רק עשרים וחמש משפחות. ביום ט“ז סיון תר”פ נשלחתי אל הכפר לפתוח שם בית ספר בשביל ילדי הכפר. כשבאתי מצאתי שם רק משפחות אחדות. הנשארות נטעו העירה לחוג את חתונתו של אחד מקרוביהן. גמרתי שם את עבודתי ובשעה החמשית לעת ערב שבתי לחורול. באותו יום בשעה הששית התנפלה שם סיעה של סיקריקים והרגו ארבעה יהודים. הנשארים הספיקו לברוח. גם ביום ט“ז אלול תר”פ, נרצח באוסטפיה הישיש שמעון סלאבוצק. ההרוגים הובאו לקבורה בחורול.

(חיים חפן מורה).

 

אוקסֶנו (כפר, גליל טמלנה, פלך קיוב).    🔗

בחדש איר, תרע"ט, התנפלו אכרי הכפר אוקסנה על היהודי ליב אָטעס, שדר בכפר, ועל עוד יהודי שבא לרגלי עסקיו והרגו את שניהם במיתה משונה.

(משה בארסק).

 

אוקנה (פלך פודוליה).    🔗

ביום 13 פברואר 1919, קרב לעירה גדוד פטלוריים מזוינים. יצאה לקראתם דליגציה של נוצרים לקבל את פניהם והבטיחו להם להמציא בשבילם סך מסוים של כסף, מגפים ובגדים בתנאי שלא יכנסו העירה. הפטלוריים הסכימו. קבלו את הקונטריבוציה בכסף וחפצים ובגדים והלכו לדרכם. עתה בעיר שקט. היחס שבין היהודים והנוצרים הוא יחס של ידידות. ביום שהיהודים נצלו מהסכנה נערך בנקט יהודי־רוסי.

 

אורונה (כפר, פלך קיוב).    🔗

כאשר התחילו הפרעות באורונה וכל היהודים תושבי הכפר ברחו, מי ברגל ומי בעגלה, בקשתי גם אני עגלה בשביל בעלי הישיש, בן תשעים ושלש שנים, שלא יכול ללכת רגלי דרך רחוקה. אך שום אכר לא חפץ להשכיר לנו את עגלתו ובעל־כרחנו נשארנו בכפר.

פתאם פרצו אל בתינו עשרה מתקוממים, אכרים מן הכפרים הסמוכים ודרשו שנגלה להם איפה מתחבאים בנינו הקומוניסטים והתחילו מכים אותנו. הזקן שלי מסר להם הסך שתי מאות רובל, שנמצאו בידו והמתקוממים עזבו את הבית. פחדנו להשאר והלכנו להסתתר במטמורה. בידי עלה הדבר לבוא אל המטמורה, טרם הרגישו בי המתקוממים. אך בעלי נפל בידיהם והם סחבוהו אל הבית הסמוך. שמעתי איך האיצו בו שיגלה להם את מקום מחבואם של בניו, והוא ענה להם בהתרגשות: 

– הניחוני!

שלש פעמים ירו בו המתקוממים; הוא נפל שדוד.

הסיקריקים חתכו את ראשו וקרקטו את פניו. אחר כך הפשיטו מעליו את בגדיו. דרך הקיר שמעתי את שיחתם של המתקוממים:

– צריכים לחפש גם את אשתו; היא בודאי מסתתרת לא רחוק מפה. נטיל את גופו של ההרוג בעגלה, ונאסר אותה בה כדי שתסחבנה אל הנהר.

– ואחר כך נטיל גם אותה המימה – הוסיף השני.

עזבתי בלאט את המטמורה ודלגתי דרך הגדרות מחצר לחצר, עד בואי אל קצה הכפר. שם חמל עלי אכר אחד. אך הוא ירא להביאני אל ביתו והחביאני במטמורה של בולבוסים.

 

אורֶטשיה (פלך מינסק).    🔗

א.    🔗

כל העירה עטופה בענן של עשן, העולה ומתמר מהיערות ובצות הטוֹרף המשֻלחים באש. לעיני הנוסעים הבאים מצד מזרח (בוברויסק) מתגלה תמונה מעציבה של הרס וחורבן. לצד הימין תלויות ארֻבות של לבֵנים נחרות מאש, שרידים מהבנינים של התחנה, עיי מפֹּלת, ערמות של לבנים שרופות, שנצברו מהעליה של משאב־המים הנהרסת. הלאה עומד, כערער בערבה, ביתו של סַדקובסקי, עם חורי חלונותיו הפעורים לרוחה, שנצול מן השרפה בארח פלא. בעברנו ברחוב הגלוסקי מתבלטים לנגד עינינו משני עבריו תנורים נחוצים, תלי מפלת, ערמות לבנים שבורות וחרוכות ושרידי כתלים, וביניהם, פה ושם, בתים גלמודים שנצולו מן הדליקה.

בקצה הרחוב הגלוסקי מתגלה לנגד עינינו, משני עברי הנהר, ככר חשוף. פה ושם מזדקרות ארֻבות של עשן נצרבות ושני בתי־תפלה לרוסים וקטולים, הנותנים למגרש מראה של בית־קברות.

ובאמת נדמה המקום הזה לבית־קברות. על גבעות האפר תועים צללים עם עינים טרוטות ופחדניות. אלה הם יהודי אורֶטשיה, אשר כל רכושם היה לשרפה מאכלת אש, ועכשיו הם חופרים ונוברים בעיי המפלת ומוציאים משם מסמרות חרוכים ופרוכי ברזל. זה הוא סך־הכל של כל הונם ורכושם.

והיהודים האמללים רובצים על גבעות האשפה. האויר המלֻבן מלא סרחון מפגרי הבהמות שנשרפו באש, הנשרפים שואפים את האויר הזה אל קרבם, נאנחים ומיללים על קשי יומם.

ב    🔗

אור ליום ד', 13 יולי 1920, דרשו האופיצירים והחילים, שנשארו ללון בעיר, שיתנו להם תבן למצעות. הציעו את התבן וישנו עליו. בשעה השניה בלילה נשמע קול חצוצרה. כל הקומַנדה של המציתים התעוררה משנתם ובאה למקום המיועד. יצא אליהם אופיציר ושאל, אם יש בידם די גפרורים, וצוה שידליקו את התבן ויבעירו את הבתים. לחילים התירו לקבל מהיהודים כסף, אך גם אחרי קבלם את הכסף צריכים הם לשלח את הבתים באש. 

(עדותם של זימיל ובריל לבוביטש).

אחר כך התפזרו החילים ברחובות סיעות־סיעות למספר הרחובות והציתו את הבתים באש. ברחוב הגלוסקי, אשר שם הבתים פזורים, הבעירו אש בכל בית, בהניחם את התבן שהכינו להם מאתמול. אחרי הציתם את הבתים סגרו אותם מבחוץ ועל היהודים היה למלט את נפשותיהם דרך החלונות.

הפרעות והחמס התחילו ימים אחדים לפני השרפה. אור ליום 11 יולי, בשעה השתים עשרה, בלילה, שני מסעות של חילים פולנים, שֶכִּנו את עצמם: “אֶיטַפים של הצבא הפוזנַני”, קרבו אל התחנה תחת פקודתם של פקידי התחנות הקרובות. תיכף בבואם התנפלו בצעקות של פראים על הבנינים של התחנה והתחילו להרוס, להחריב ולקעקע את הבתים; הם הרסו ונתצו את הקירות ועקרו את הדלּתוֹת ואת החלונות. כאשר גמרו להרוס את הבנינים שבתחנה, התנפלו על בתי העובדים, שברו את הדלתות, החלונות והתריסים, ודרך המפרצות פרצו אל הבתים וישוסו את כל החפצים, שיכלו לקחת עמהם, ואת השאר החרימו. בביזה עסקו רק כשתי שעות ורק עשרה בתים היו למשיסה, כי תיכף נִתן צו לחילים להכנס אל הרכבות ולנסוע הלאה.

בביתו של סַדקובסקי, מעשרים ושנים חלונות שנמצאו בו, לא נשארה אף זגוגית אחת שלמה.

ביום השני, 12 יולי, התחילו הפרעות ונמשכו עד הדליקה.

ביום 14 יולי נעשו חפושים בהרבה בתים והחפושים נשנו הרבה פעמים על ידי סיעות שונות. סיעה יוצאת וסיעה נכנסת, והכל נעשה על פי פקודתם של האופיצירים. כאשר העלמה אפשטיין התאוננה באזני אופיציר אחד, על דבר החמס, שנעשה בבית הוריה, תקע לה באזנה. וקפיטן אחד, על בקשתה של העלמה שיצוה לחילים להחזיר להוריה את הפרה הגזולה מידם, ענה:

– בטוח אני, שבקרוב לא יהיה בה שום צורך לבעל־הבית.

ג    🔗

כאשר גמרו החילים לבוז את מעונו של אפשטיין, הציתו אש בבית, סגרו את הדלתות ולא נתנו לכל המשפחה (בת תשעה אנשים) לעזוב את הבית. את שתי פרותיו קשרו בחוטי ברזל בקרנותיהן אל הדיר ושם נשרפו. וכאשר, אחרי רוב עמל, נמלטו בני־ביתו של אפשטיין החוצה, גרשו אותם ביריותיהם חזרה אל מעונם. רק בשעה שהללו מסרו להם את כל כספם התירו להם לצאת. כאשר בנותיו של אפשטיין יצאו החוצה התחילו החילים לדלוק אחריהן, ורק כאשר נראה בחוץ היהודי אָשר מֶלניק, הדר ברחוב ההוא, עזבו החילים את העלמות והתנפלו עליו. אל החמס והבזה נלוו גם ענויים קשים. מכות מרדות, איומים באקדח. גם קלס ולעג מרבה להכיל.

הרבה עלמות ונשים נאנסו. אי אפשר לדעת את מספרן בדיוק. אחרי עלמה אחת רדפו שלשה ליגיונרים; כאשר ברחה ירו עליה וכדור חדר אל לבה ונפלה מתבוססת בדמה. מקרים כאלה היו עד עשרים.

הפולנים לקחו עמהם ארבעה יהודים, בהעלילם עליהם שהם “פרטיזנים”. הרבה עמל ומתלאה סבלו היהודים בדרך; הם כבר הקדשו למות, ורק ברוב עמל עלתה בידי עדת סלוצק לפדות ממות את השבויים.

אורֶטשיה משתרעת על חוף נהר בֶרֶזדובקי. דרך העירה עובר כביש בוברויסק־גלוסק־סלוצק, גם מסלת הברזל אסיפוביטשי־גלוסק.

(מההרצאה של חבר הועד מ. ר. פלוטקין). 

 

אורולובִיץ (מחוז טשערקאס, פלך קיוב)    🔗

א    🔗

באורלוביץ גרו כארבעים משפחות יהודים. החוליגנים המקומיים, תחת הנהגתם של סימון קוֹבַל ואיבַן טילני ערכו בעירה פרעות. חמסו את הבתים ואת החנויות, אנסו נשים אחדות והרגו את האשה רבקה בילוצרקובסקי בת ארבעים שנה. האכר פיודור קורי ועוד אכרים אחדים החביאו יהודים בבתיהם בימי הפרעות.

גם הדיניקיים בכניסתם חמסו את היהודים, אנסו נשים והרגו את אברהם טשֶרקַסקי בן 60 שנה, את דוב בילוצרקובסקי בן 52 שנה ואת יחזקאל טשימעס בן 22 שנה.

עכשיו אין באורלוביץ יהודים. כלם עזבו את העירה.

(המודיע יצחק טריגער, 23 שנה. סוחר).

ב    🔗

פרעות בידי האכרים

בחדש מאי 1919, החדש המוכן לפורעניות, נתאספו האכרים המקומיים ביחד עם האינטיליגנציה הרוסית על ככר השוק והתחילו לעַבֵּד פרוגרמה כדת מה לעשות ביהודיהם. בראשונה גמרו לבוז את רכושם. אז קמה כל העדה, גרשו את היהודים מבתיהם, הריקו את הבתים ואת החנויות. את כל רכוש היהודים, הסחורות, הבגדים, החפצים, כלי הבית והרהיטים טענו על עגלות והובילו לבתיהם. אחר כך עקרו את הדלתות, את החלונות, הרסו את התנורים, את הארֻבות, עקרו את הפחים מהגגות והובילו לבתיהם. כאשר גמרו ברכושם של היהודים, ישבו לדון דיני נפשות, אם יסתפקו רק בזה שיגרשו את היהודים מהעירה, או לרצחם נפש. אך היהודים היו זריזים ומקדימים. כשראו שהאכרים טרודים בחמס ואין משגיחים עליהם מהרו ועזבו את העיר וברחו יחפים וערומים אל העיר הסמוכה – נורודישצה. נשארה בעיר רק משפחה אחת, שקבלה באותו יום את האמונה הנוצרית.

אופי הוא הדבר הזה: ראש המשפחה שקבלה האמונה הנוצרית, ד., היה עסקן צבורי ונכבד מאד בעיני היהודים המקומיים. הוא החזיק בעירה מחסן של הפטק והרבה להיטיב לעניים. אך לו משפחה גדולה, בת תשע נפשות. ילדיו הם כלם רכים ופעוטים. ביום הפרעות היה הוא הראשון שאבד את כל רכושו, והיה צריך לברח בערום ובחסר כל עם ילדיו הקטנים. רחמיו נכמרו על ילדיו ולא יכול לעמוד בנסיון. באותו יום הלך אל הכומר וקבל עם כל בני ביתו את האמונה הנוצרית. וביום השני החזירו לו אכרי העיר את כל רכושו וכל חפציו שגזלו ממנו, גם עזרו לו לתקן ולסדר את הרהיטים וכלי ביתו, גם לסדר את הסחורה במחסנו. יהודי אורלוביץ ונורודישצה מתיחסים אליו בלי איבה ודנים אותו לכף זכות. ה“משומד” הזה מזכיר לנו את אנוסי שפניה: בסתר ביתו הוא מקיים את כל מנהגי היהדות ומקוה לגמור את עסקיו ולשוב אל חיק אמונתו.

מקרים כאלה, שיהודים עוזבים את אמונתם מפני פחד הפרעות, שכיחים מאד במקומות הללו, כמו בלבעדין ובשאר מקומות. אך לא תמיד הצילה האמונה החדשה את היהודים ממות. “ז’יד אף על פי שהתנצר – ז’יד הוא!” – פתגם שגור בפי האכרים.

(ב. קרוגלובי).

 

אורליק (פלך פודוליה)    🔗

לאורליק התפרצה כנופיה של סיקריקים, חטפו עשרים צעירים, פשטו מעליהם את בגדיהם, הציגו אותם ערומים והתחילו מכים אותם במדוכי הרובים “עד כי בשרם היה תלוי עליהם נתחים נתחים”, כפי שמוסרים עדי ראיה. אחר כך התחילו חוצבים בהם בסיפים והשליכו את גופותיהם אל אחד הנקיקים. שלשה אכרים מקומיים ראו בעיניהם את הרציחות והענויים. שנים מהם יצאו מדעתם והשלישי אבד את הדבור ומוציא קולות מפיו כעין נביחת כלב.

 

אוּשׁמִיר (מחוז אוברוטש, פלך וואלין)    🔗

באוּשָמִיר, במשך הירחים מרץ־אפריל 1919, נשנו ושֻלשו הפרעות על ידי הפטלוריים. כל העירה נחמסה. היו גם הריגות.

הננו מביאים פה תוצאה מתוך מכתב של רב העיר, שחתמו עליו שמונים ואחד אנשים, גרי אושמיר.

"… בטח שמעתם על דבר האסון הנורא שעבר על עירנו אושמיר. גדול כים שברנו, זה כשני חדשים, אשר הדיספוזיציה והשטב בעירנו, ונמסרנו מחיל אל חיל לעֹשק, שוד ורצח – שלש פעמים חליפות. ובכל עת היה הפוגרום האחרון נורא מזה שלפניו.

א    🔗

בפעם הראשונה באו בתענית־אסתר, שדדו וחמסו גם הרגו כמה נפשות, ונפשוֹת רבות הכו, פצעו במכות ומהלומות. הולכים חבושים זה בראשו וזה בידו. בתחלה שדדו רק בלילה ואחר כך התחילו לגזול גם ביום, בפומבי ובפרהסיה. כך חמסו וגזלו ימים מספר ואח"כ נסעו מזה. אז יצאנו ממחבואות, ממערות ויערות וראינו אשר לחרב ואשר לביזה, והעיר שקטה מעט…

בליל שבת הגדול בא גוי רצח (סאטניע) עם הראש שלהם, רשע עריץ, והרגו כמה נפשות, גם טִבְּעו בנהר ופשטו על העיר לבוז ולגזול. חזרו לכל בית כמה פעמים ולקחו מחוט עד שרוך נעל. הציגו את היהודים ערומים כביום הולדם, הפשיטו מכל אחד את המלבושים מעל בשרו ואת הנעלים מעל רגליו… המס עלה עד למאה אלף רובלים.

יום ב' של פסח בא הגנרל שלהם ואתו קוזקים רוכבים על סוסים וסבבו את בית המדרש ותפשו עשרה אנשים ובתוכם הרבנים והסגירום בחנות חרבה ואפלה, והגנרל אמר אל היהודים: “אם לא תתנו לנו כל אשר נדרוש מכם, ימסרו העשרה להרג ולאבדן”.

ואלצו הרבה ישראלים לנסוע בשבת ויום טוב אל הסביבה לקנות למענם קמח, ביצים, סוכריות וכו', ובבתי ישראל אפו ביום שבת של פסח וביום טוב לחם. מצה לא היתה, הרבה אכלו חמץ, מה שגנבו מן הלחם של החילים, כי לא יכלו לסבול את הרעב. והרבה התענו, כי את המצה גזלו הקוזקים מכל הבתים, ואחרי שמלאו את כריסם ממנה, רמסו ודרסו אותה ברגליהם ברפש. אוי לנו, כי נהפך לאבל חגנו, כבתה גחלת עירנו מכל וכל!

עיר הוֹרוֹשקה, הסמוכה אלינו, הקרובה אל החלל, באה לעזרת ישראל, שלחו לנו מצה בעד כמה אלפים, גם עגלה עם קמח דגן…

עתה באנו בבקשה לפניכם: היו נא לעזר לעם עני ואביון, עם בזוי ושסוי, כי הננו ממש נפוחי רעב, תמנו לגוע מעירום ומחסר, מרעב ויגון ומפחד ובהלה. החנונים הולכים בחבוק ידים, כי אין בשום חנות סחורה אפילו בפרוטה. ופני בעלי הבתים שחרו כשולי קדרה. אין להם חלוק להחליף ואכל להשיב נפש".

ב.    🔗

אך בשטף הפרעות וההריגה, שעברו על יהודי אוקראינה בחדשי מאי־יוני 1919, על ידי האכרים המתקוממים, הגינו אז אכרי אושמיר על יהודיהם מפני הסיקריקים שהתגודדו בעיר ולא נתנום לנגוע בהם.

הננו מוסרים פה מה שמודיעים מאושמיר ממקרי הימים ההם:

"החיים באושמיר היו נרגשים. נתקבלו ידיעות מרגיזות על דבר השחיטות, שערכו המתקוממים בערים שונות. אל העירה התאספו ובאו גדודים של אכרים מזוינים מהכפרים הסמוכים.

לב היהודים נמוג בקרבם ולא קמה בהם כל רוח. אך האכרים המקומיים הרגיעו אותם, באמרם, שמגמת פניהם לקורוסטין, יען שם בנתה לה הקומונה קן וכל יהודיה הם קומוניים, לכן חפצים הם להתנקם בהם, אך ביהודי אושמיר לא יגעו לרעה. גם הציעו ליהודי אושמיר, להתחבר עמהם.

אחר כך חלקו ליהודים תעודות לכל אחד, מבן שש עשרה עד ארבעים שנה, וקצבו מחירן עשרה רובל. גם הודיעו, שכל מי שלא תמצא תעודה בידו אחת דתו לֵהָרֵג.

האכרים הזקנים אמרו ליהודים, שהם, לא ברצונם הטוב, מתחברים עם המתקוממים, רק הצעירים מכריחים אותם.

בבקר הלכו לקורוסטין ובערב שבו חזרה, כי גורשו משם.

ביום השני באה סיעה של פרשים מזוינים לאושמיר; הם התחילו מתפשטים בשוק ומכים את היהודים.

היהודים ברחו, לכל אשר נשאו אותם עיניהם.

אך הנה באו האכרים המקומיים ושאלו את הפרשים:

– למה באתם הנה?

– להתנקם ביהודים.

אז אמרו להם האכרים:

– ידוע תדעו, כי יהודי אושמיר הם בצותא חדא עם המתקוממים ולכן מזהירים אנו בכם, שלא תעיזו לנגוע בהם. אם לא תשמעו בקולנו, אז יהיה לכם עסק עמנו.

– עיקר מגמתנו – ענו האכרים – להוציא מהנהר את התותחים, שהשליכו שמה הפטלוריים. ואם באמת יהודי אושמיר שלמים אתנו לא נגע בהם.

ועוד ביום ההוא עזבו את העיר.

(הרב מורה הוראה דפה. חתימתו ועוד חתימות של 81 יהודים מתושבי אושמיר).

 

איביטש (כפר סמוך לליטין, פלך פודוליה).    🔗

ביום ג', י“ב ימים לחדש אייר, תרע”ט, התנפלה סיעה של סיקריקים על שבעה יהודים מתושבי ליטין, שנמצאו בכפר והרגו אותם בענויים קשים. ואלה שמותיהם: צבי קליינמאן, משה זאב בן יוסף זיידעס, גדליה בן משה שו"ב, ישראל בן מיכל טשערניגעס, שלמה בן דוד מרוטקובסקי, נחום בן שלום קראסנער ולאה בת לוי אקסעלראד.

 

איבנוֹבקה (עירה, פלך קיוב).    🔗

 

מספוריו של ראש הקהלה.    🔗

א    🔗

מעת שהתחילו גדודי המתקוממים משוטטים בארץ ומתנפלים על מושבות היהודים, עד חצי אפריל 1919, לא חשו יהודי איבנובקה פחד מיוחד של פרעות. אמנם גם על עירנו עברה תקופה ארוכה של קונטריבוציות. היו גם מקרי חמס והתנפלויות. אך לכל זה כבר התרגלנו. אני, כראש הקהלה, היה לי לעתים קרובות שיח ושיג עם האטמנים השונים. הרבה פעמים באתי לפניהם בהשתדלויות שונות בשם הקהלה. מסרתי להם מתנות יקרות־ערך, גם שוחד לא מעט קבלו על ידי, כדי להקל מעט את חמר הדין ולהקטין את דרישותיהם. כל זה הביא איזה יחס של קורבה בינינו, נמצאתי כמה פעמים בחברתם בשעת שיחותיהם, משתיהם וריבותיהם, שפרצו ביניהם בסערה. בשעת כעסם לא ידעו כל מעצור. האטמנים התקוטטו ביניהם כפראים, כוננו את אקדחיהם אחד מול חברו, המטירו זה על זה קללות נמרצות ודברי גדופים, שהנפש היפה תקוץ בהם.

נוח מכלם במשא־ומתן היה הפרש סינקא.

הוא היה איש אַלים. מדבר מעט, והשפעתו היתה גדולה על המתקוממים. זמן ידוע היה הוא הראש והראשון בעירנו, וכמעט תמיד עלתה בידי לפעול עליו, לשנות פקודה זו או אחרת, בין שהוא בעצמו היה מְחַבְּרָהּ, או אחד מֵחֲבֵרָיו.

בכלל התהלך אתי תמיד ברֵעות.

בתחלת אפריל עזב את העיר ועבר אל הפרונט לקחת חלק במלחמה. וביום 17 אפריל שב חזרה בלוית ששה חילים. ביניהם נמצא גם טריאַסילוב.

טריאסילוב היה כבן שלשים, איש רזה, בעל עצבים ותקיף בדעתו. היה לו גם כשרון של נואם; הוא היה שבוי באוסטריה ונמצא במחנה של האוקראינים; על ידיהם, כפי הנראה, קבל חנוך צבאי, גם קבל מהם את המלים המצלצלות, כמו “סמוסטינוסט” ועוד כאלה. כשחזר מהשביה נתחבר אל המתקוממים.

אל עירנו בא בתור שר מאה.

שעות אחדות אחרי בואו, שלח לקרוא אליו את ראשי הקהלה.

אני, בלוית שלשה חברים, הלכנו אליו.

הוא התחיל דורש לפנינו דרשה ארוכה על דבר הז’ידים הקומוניסטים, שתפסו את רסן השלטון בידם והורסים ומחריבים את בתי התפלה של הנוצרים, וגמר את דבריו בדרישה, שבמשך שעה אחת ימָסר לידו כל הנשק הרב, שנמצא בידי היהודים, כי יודע הוא בבֵרור, שהרבה נשק יש ליהודים.

בעירה נמצא רק רובה אחד של צידים, חלוד, ואותו מסרנו לו.

הוא קבל את הרובה מבלי דַבֵּר דָבָר.

בעת ההיא בא לעירנו קומנדנט חדש, סיגנטובסקי, בן־כפר סמוך לעירנו, אינטיליגנט לחצאין, שלא גמר את למודיו; הוא היה איש שסורו רע (דֶגֶנֶרַט). השלטון עבר אל סיגנַטובסקי וטריאסילוב נשאר סגן הקומנדנט; הוא הסית את הקומנדנט כל פעם ביהודים. הדרישה על דבר הנשק נשכחה, אך פתאום נתפרסמה פקודה חדשה בחתימת הקומנדנט: “אסור ליהודים לעזוב את העיר”.

ובעיר התחיל סדר של פרעות.

התחילו כל פעם דרישות חדשות לבקרים: להמציא צרכי אכל, אריג, חליפות בגדים בשביל החילים, גם מגפים, ועוד ועוד, וסכומי כסף קטנים וגדולים.

העירה היתה סגורה ובדלה מהסביבה, מצבה החמרי הרוס עד היסוד. אנחנו היינו מוכרחים להתאמץ בשארית כחותינו, לפשוט מעלינו את הכתונת האחרונה, כדי שנוכל על כל פנים למלאות חלק מהדרישות התדיריות, שהגדישו עלינו כל פעם.

ב    🔗

בעת ההיא אסף טריאסילוב תחת דגלו גדוד חילים מן האכרים המקומיים ומן הסביבה. הוא פתה אותם על ידי הבטחות שונות, גם הבטיח להם בגדים טובים וכסף. האכרים קבלו את הבגדים וסכומי כסף דמי קדימה והתפזרו לכל רוח. על מקומם באו אחרים שהתנהגו גם הם כראשונים.

וכל ההוצאות רבצו על צואר היהודים; הם היו צריכים להמציא את הבגדים וסכומי הכסף בשביל החיילים, ונתנו וחזרו ונתנו, בלי קץ וסוף.

עברו ימים מועטים וסיגנַטובסקי וגדודו היו צריכים לעזוב את העיר והשלטון נשאר בידי טריאסילוב. סוף סוף עלה בידו לזַיֵן גדוד קטן של חוליגנים, שאסף מהסביבה. טריאסילוב התחיל להכשיר את הקרקע לפרעות ולהריגות. הוא התחיל בודה על היהודים עלילות ובדויות ודרש בפומבי בַּשְׁטַב, בשוק, באספות שבוָלוסט ובכל מקום שבא לידו, שהפרובוסלבים צריכים לפרוק מעל צוארם את עולם של היהודים, כי היהודים בעזרת החינאים מהפכים את בתי התפלה של הנוצרים לקירקסאות ולזירות, וקרא לנוצרים להלחם ביהודים, להשמידם כדי להציל את רוסיה:

– “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה”!

האכרים המקומיים הטו אזן קשבת לדבריו וסם השנאה ליהודים, שזרע טריאסילוב על תלמי לבותיהם, שגשג והביא פרי. השנאה נקלטה ופעפעה בכל אבריהם. מיום ליום התבדלו והתרחקו יותר ויותר.

ביום 30 אפריל שלח טריאסילוב לקרא אליו את ראשי הקהלה.

אני, עם עוד שנים, הלכנו אליו.

הוא פגש אותנו בפנים נזעמים כדרכו, ואמר לנו:

– סבלנותי כבר פקעה. אני דורש מכם למסור לידי בלי אחור את כל הנשק הנמצא בידכם: ארבע מאות רובים וארבעה תותחים!

– אבל מאין?…

– ידוע לי, הם חבויים. אם תלכו עמי בקרי ולא תמסרו את כל הנשק בידי, אז אמית את כלכם ברעב, אטביע את כל הגברים בנהר.

חפצנו להשיב לו, אך הוא חטף את האקדח וכונן אותו מול פנינו. נאלצנו לחשות. אחר כך הודיע לנו שהננו אסורים ופנה אל החילים ושאל אותם:

– האספתם את הז’ידים?

– כן.

אנחנו הוּבלנו בלוית חילים לבית־הכנסת.

הבית היה מוקף בשלשלת של חילים מכל עבריו. החילים דחפו אותנו פנימה. טריאסילוב עמד על המפתן ואמר:

– שבו פה עד שתִּפח רוחכם!

בבית־הכנסת נמצאו כמעט כל היהודים של העירה, גם את התלמידים הפעוטים של הגמנזיה הוציאו החילים מבתיהם, או חטפו אותם ברחוב וסחבום לבית־הכנסת.

עברה שעה, שתי שעות, איש לא בא אלינו. רק החילים השומרים מביטים דרך הפתח וצוחקים על מִשבַּתנו. על שאלותינו אינם עונים. כפי הנראה, נאסר עליהם להכנס אתנו בשיחה,

הידיעה, שהננו כלואים בבית־הכנסת, נודעה ברובע הרוסים על ידי נשותינו. בתחלה הביטו בשויון־נפש על “הצחוק”, שעשה לו טריאסילוב עם הז’ידים. אך כאשר עבר היום וחלק גדול של הלילה ואנחנו נשארנו כלואים, אז התחילו להתרגש וישלחו דפוטציה, עם הכומר בראשה, אל טריאסילוב, בדרישה לשלח את היהודים לחפשי. ועל דבר הנשק, הציעו לפניו, ששני מורשים של האכרים המקומיים, ביחד עם החילים, יעשו בדיקה בבתי היהודים. טריאסילוב, בחפצו למשוך את האכרים על צדו, הבטיח למלאות את דרישתם.

דלתי בית־הכנסת נפתחו. טריאסילוב נכנס ועלה על הבימה; הוא עמד רגעים אחדים בדומיה.

אחר כך סקר את היהודים בפנים נזעמים, הוציא איזה ניר מקֻפל וקרא בו כל מלה ומלה כפוסק:

– אבא האטמן מצוה להציג את כל היהודים הנאסרים ארבעה ארבעה בשורה, להובילם אל הנהר טיטירוב ולטַבעם שם.

היהודים מחשים, עומדים קפואים, כנטועים במסמרות, אין מלה בפיהם, אין דמעה בעיניהם. אחד התחיל מראה אותות של שגעון.

טריאסילוב הוציא ניר אחר וקרא:

– בשם ועד המועצה של המתקוממים מודיע אנכי, שליהודים נתונים חייהם להם במתנה, בתנאי שישלמו, עד יום מחר, שלשים וחמשה אלף רובל במזומנים, ששים זוג מגפים, ועשרים זוג לבנים, ועוד רשימה ארוכה.

הוא קפל את הפתקא.

– נו, ז’ידים, התמלאו את הדרישות?

– נמלא, נמלא! – ענה כל הקהל קול אחד.

טריאסילוב הניע בידו:

–לכו לבתיכם!

רק אז נמס הקפאון בלבם וגעו בבכיה.

המורשים של האכרים סבבו, ביחד עם הסיקריקים, בבתי היהודים. נשק, כמובן, לא מצאו, אך את החפצים יקרי־הערך, שבאו לידם, שמו בכליהם.

ג    🔗

ברוב עמל עלתה בידינו למלאות רק חלק מהדרישות. אספנו רק עשרים אלף רובל. אך את הכסף הנאסף לא מסרנו תיכף, כי חכינו עד שיאסף כל הסך הדרוש. והנה צרה חדשה. הסיקריקים פשטו על העדר של היהודים, כ60 פרות, שהיו רועות באחו, וגזלו אותן.

גמרנו ללכת לטריאסילוב ולבקש מלפניו להשיב את הגזלה.

באותו יום שב האטמן וחנה עם השטב שלו במרחק שתי ווירסטאות מהעיר. בערב, 3 מאי, בקר בביתו של טריאסילוב ביחד עם בני־לויתו.

הכינונו טָרִית ובקבוק יין והלכנו לבית טריאסילוב, לקבל את פני האטמן; הוא קבל אותנו בסבר פנים יפות, בקש אותנו לשבת. אך טרם הספקנו להרצות לפניו את בקשותינו עזב את בית טריאסילוב ושב עם בני־לויתו אל מקום חניָתו. 

מסרנו לטריאסילוב את הסך עשרים אלף רובל שנמצאו בידינו, וערכנו לפניו את בקשותינו על דבר הבהמות הגזולות.

טריאסילוב היה הלום־יין; הוא עשה את עצמו כלא שומע והתחיל מתפאר לפנינו בגבורתו וביזמתו:

– הנני גבור כגונטא. בעורקי נוזל דם של חמלניצקי! – הוא קרץ בעיניו, גחך בצחוק השטן ושפתיו לחשו:

– התכוננו ליום מחר!

חפצנו לשוב לבתינו, אך טריאסילוב צעק:

– הנכם אסורים! – והוסיף;

– אם לא תמציאו לי את הסך חמשה עשר אלף רובל, אשמיד את כלכם!

ברוב עמל עלתה בידנו להודיע בעיר, על ידי אנשי המשמר, את דרישותיו של טריאסילוב ואת איומו שאִיֵּם עלינו. רב העיר, בלוית שני חילים, סבבו בבתי היהודים לאסוף את הכסף.

כאשר נאספו תחת ידו סך שמונה אלפים רובל, עזבו החילים את הרב לנפשו ותיכף התנפלה עליו סיעה של סיקריקים וגזלו ממנו את כספו.

הרב בא אל השטב ובלב נרעש ובדמעות ספר את אשר קרה לו.

– ובכן אין בידכם הסך חמשה עשר אלף? טוב, תשלמו שלשים אלף!

אמרנו לטריאסילוב, כי כבר כלתה הפרוטה מן הכיס, אין ממי לקחת.

טריאסילוב אמר בקרת־רוח מֻפלגה:

– אם אין שלשים אלף – תתנו חמשים אלף… אם אין חמשים – תתנו מאת אלף… מאה וחמשים… שתי מאות אלף…

אנחנו התאמצנו להבינו בינה, כי כל מה שאפשר היה לאסוף כבר נאסף, ומה אפשר לעשות בדליכא?

טריאסילוב קרא את עוזרו, בונוזני, ואמר אליו:

– קח נא אתך חילים אחדים והובל את הז’ידים הללו לטבעם בנהר טיטירוב.

אנחנו שלשתנו, בלוית חמשה חילים, הלכנו אל הנהר. אך פתאם התעכב בונוזני בדרך ואמר:

– חושב אנכי לגמור אתם פה.

אחרי רגעים אחדים אמר:

– נשוב העירה ושם נגמור אתם.

כאשר עברנו לפני הַשְׁטַב, יצא טריאסילוב וצוה לבונוזני להביאנו אל השטב.

טריאסילוב הוציא גליון ואמר לנו:

– זה עתה נתקבלה פקודה חדשה מאבא האטמן, להוציא את כל הכסף, הנמצא בידי היהודים.

שלשתנו, ביחד עם הרב, נצטוינו לסובב בעיר ולאסוף המעות המזומנות הנמצאות בידי כל אחד. אנחנו, בלוית סיעה של הסיקריקים, עברנו מבית לבית, לא פסחנו גם על בתי העניים המרודים, חפשנו בחורים ובסדקים וכל הכסף שמצאנו לקחנו ומסרנו לסיקריקים שלוו אותנו. גם כלי כסף לקחנו. טריאסילוב הופיע כל פעם וקבל מידי הסיקריקים את הכסף הנאסף, גם עודד אותם להמשיך את עבודתם.

היתה כבר השעה השלישית בלילה. בקרנו כמעט בכל בתי העיר, נשארו עוד רק בתים אחדים לבקר והנה עלה בידי להמלט מבני לויתי ולהסתתר במרתף. בָּרי היה לי, שטריאסילוב רק תואנה הוא מבקש, לחמום תחלה את הכסף ואחר כך לקבוע גם את הנפשות.

ביום הראשון התאספו היהודים לבית־הכנסת וגזרו תענית.

היהודים שפכו את נפשם בתפלה והנה נכנס בבהלה איש אחד לבית־הכנסת והודיע:

– גדודי המתקוממים באים!

חיל אחד התנפל על יהודי, שנמצא לא רחוק מבית־הכנסת, וחפץ לעשקו. היהודי התקומם לו והחיל ברח. תיכף פרצו חמשה חילים לבית־הכנסת בצעקה:

– אתם, ז’ידים ארורים, הרגתם חיל אחד ואת השני פצעתם! אנחנו נקום בכם את הדם השפוך ונשיב לכם כפעלכם!

בפרגלים גרשו אותנו אל הקומה השניה ושומרים מזוינים העמידו על הפתח לשמור עלינו.

שני סיקריקים חפשו ובדקו בכיסי היהודים וכל מה שמצאו, כסף מזומן או שעונים, לקחו להם, גם את הבגדים הטובים הפשיטו. אחר כך צוו, שהנשים תשארנה בבית־הכנסת ואת הגברים הכו במגלבים וגערו בהם לעזוב את הבית.

בצאתנו ראינו על הגבעה, מול בית־הכנסת, עומד גדוד פרשים ורובים בידיהם מכוננים מול פנינו.

חפצנו לשוב על עקבותינו, אך החילים התנפלו עלינו, הכו ופצעו אותנו ולא נתנו לנו לשוב חזרה.

גם אלה שפגרו לצאת הֻכו על ידי החילים, שגרשו אותם החוצה בצעקה:

– צאו, ז’ידים ארורים, בעלי־שְחִין!

התחלנו להתפזר ולברח, והנה המטירו עלינו הפרשים גשם של כדורים. נפלו הרבה חללים. גם אני נפלתי על הארץ בין החללים והיריה לא פסקה.

לבסוף נפסקה היריה. החילים עברו בין החללים והכו במגלבים את אלה שיש בהם עוד רוח חיים, שיקומו על רגליהם. מהרתי לקום ודלגתי דרך הגדר אל הגן. שם התחבאתי בבית־הכסא והנה נמצאו לי אחים לצדה, ארבעה פליטים שהקדימוני.

כל הככר לפני בית־הכנסת היה מרֻצף בהרוגים ופצועים, החילים הפשיטו את הבגדים מהחללים והנפצעים והשאירו אותם ערומים, מתבוססים בדמם ומתגלגלים ברפש ואבק.

מספר ההרוגים כששים איש.

 

איבנוֹבקה (תחנה סמוכה לאודיסה).    🔗

א.    🔗

עיר מגורי היא קודימה, מחוז בלטה. הפרעות הראשונות פרצו בקודימה ביום ל"ג בעמר, שנת 1919. כל החרף עבר על היהודים בפחד תמידי. הידיעות על דבר הפרעות וההריגות שערכו צבא הפטלוריים בערי הסביבה, הגיעו לקודימה ונמוג כל לב. אך כאשר הפטלוריים עזבו את החבל ושלטון המועצה התחזק, האמינו כבר היהודים, שהסכנה עברה.

אבל הם חשבו וטעו. משרש נחש יצא צפע. שרידי החיל של פטלורי התפזרו בכפרים והתערבו בין הפרטיזנים. אטמנים צמחו כראש על תלמי שדה. הם ארגנו עד מהרה את האלימנטים הצמאים לדם, פשטו בערים הקרובות ודם היהודים נגר כמים.

על קודימה עלה האטמן טְרַטשוק עם גדוד פרטיזנים (הוא נהרג באודיסה).

הקומנדנט של העירה היה פולישטשוק, איש ישר ובעל אנרגיה; הוא הציל בחרוף־נפש את העיר מפרעות. כאשר חפצו הפטלוריים, לפני עזבם את העיר, להתנקם ביהודים, אסף אז פולישטשוק עשרים צעירים רוסים, נתן להם רובים וצוה עליהם לצאת אל השדה ולהרעים ביריות. הפטלוריים חשבו, כי חיל המועצה הולך וקרב ועזבו בחפזון את העיר.

גם עתה, כשהגיעה השמועה, שהפרטיזנים עולים אל העיר, יסד פולישטשוק שמירה והגנה ע"י 60 צעירים, שסבבו העיר כל הלילה עד אור הבקר. כאשר ראו שהפרטיזנים לא באו, הלכו לישון.

נם אני הלכתי לישון בשעה הרביעית בבקר. לא עברה עת רבה ואני הקיצותי לקול רעם של יריות. את אמי כבר לא מצאתי בבית; היא הלכה לבקש לה מקום להסתתר. אני יצאתי החוצה, סגרתי את הדלת, הפונה אל הרחוב ושבתי חזרה דרך הדלת הפונה אל החצר. החפצים והבגדים, שהיו עוד מאתמול צבורים בשקים, מהרתי להצניע ועליתי על העליה. פעמים אחדות שמעתי, שמושכים את הדלת הסגורה, אך לא פתחוה.

כפי הנראה היו לפרטיזנים מרגלים בעיר, שהודיעו להם, שהשומרים ישנים את שנתם והם השתמשו בשעת הכֹשר ופרצו העירה. כזאבי ערב התנפלו על היהודים, סחבו אותם אל בית־הכנסת ושם הרגו אותם באכזריות נוראה. הפרעות וההריגות ארכו כל היום עד הערב. בשעה הששית אחר הצהרים שב הגדוד, שעזב את העיר מפני המתקוממים, במסע שריון, והתחיל לירות מכלי תותח. הפרטיזנים ברחו. אנחנו יצאנו ממחבואינו, מהרנו אל בית־הכנסת ושם מצאנו שלשים וחמשה הרוגים, אנשים, נשים וילדים. מלבד אלה שנהרגו בבתיהם וברחוב.

היהודים היו בטוחים, שחיל המועצה יגינו עליהם ושכבו לנוח, אחרי יממה של נדודים ובלהות צלמות. אך כאשר קמו בבקר ביום השני, ראו שמסע השריון ביחד עם חיל המועצה עזבו את התחנה ומספר ההרוגים ביום שלפניו היו שבעים איש, אז פג לבם. ביום השלישי שב חיל המועצה, אך מספרם היה מעט והיהודים לא האמינו, שיוכלו להגן עליהם מפני אוכלסי הפרטיזנים.

ב    🔗

התאספנו לטכס עצה מה לעשות ואנה לברֹח וגמרנו לברח לאודיסה. היינו ששים משפחות. באנו אל התחנה. פקיד התחנה נתן לנו רכבת במחיר. נסענו עד בירזולה. שם שהינו עד היום השני. גם שם עלה בידינו למצא רכבת, שהיו בתוכה פליטים אחדים מבלטה.

בשעה השתים עשרה בבקר באנו אל התחנה איבנובקה. ראינו על הדשא, לפני התחנה, יושבים ושוכבים חילים, פניהם מפיצים זועה. פה ושם מנפנפים דגלים אדֻמים ושחורים. חשבנו שאלה הם חיל המועצה, אך אחר כך נודע לנו, שקוזקוב ומחנהו תקעו אהליהם באיבנובקה, אחרי עזבם את אודיסה.

כאשר נתעכב המסע לפני התחנה נכנסה אל הרכבת סיעה קטנה של סיקריקים ואמרו לנו:

– קומוניסטים, צאו ונראה לכם כיצד לענות את האכרים, 

ותיכף התחילו לחפש בכיסינו. כל מה שמצאו לקחו להם. אחר כך התחילו להפשיט מעלינו את הבגדים. אני הספקתי למסור לאמי את המפתחות של החנות ואחר כך הריקותי בעצמי את כיסי ומסרתי להם כל מה שנמצא, אך הם הפשיטו מעלי גם את המכנסים.

אחר כך הובילו אותנו במרחק חצי פרסה מהתחנה, הציגו את הנשים לבדן ואת הזכרים, הקטנים עם הגדולים, לבדם. אנחנו לא ידענו מה נגזר עלינו. אך כאשר נשמע קול המפקד: “הֱיו זהירים, שלא לירות אל נאות השדה!” הבנתי, כי נגזרה עלינו מיתה על ידי יריה.

זוכר אני, שפחד המות לא בעתני כלל. חפצתי רק שימהרו, יחישו את מעשיהם – וחסל!

הסיקריקים העמידו אותנו זוגות זוגות, איש אחורי רעהו, כדי שבכדור אחד יוכלו להרוג שני אנשים בבת אחת. הזוג הראשון היה השוחט של התחנה עם טויב. ואני והשוחט מקודימה, יוסף ראבינאוויטש, היינו הזוג השלישי. מספר הסיקריקים היה כששים איש. הם רבו ביניהם מי יהיה בין היורים. כל אחד חפץ לזכות במצוה זו. פתאם ברחו שלשה צעירים. הסיקריקים רדפו אחריהם, תפשו אותם והרגום.

כדי שלא נברח, צוו עלינו הסיקריקים לשכב על הארץ. אני הייתי לבוש אדרת כבשים ישנה. שכבתי על בטני, פני למטה ובידי שכותי על ראשי. תקותי להנצל ממות לא עזבתני. חשבתי שיורו בנו מתותחים ואז אפשר שאחדים ישארו בחיים. והנה פתאם עבר רעיון במחי, שהחלק הימני של עצם הגלגלת לצד המצח ודאי יפוצץ על ידי כדור – ורטט עבר בחלק הזה של המח והשערות על המקום הזה סמרו, ובכל זאת לא עזבני קור־רוחי. התגברה בי רק תשוקה גדולה לדעת את ההרגשות, שארגיש ברגעים הללו ומה אחוש אז. שוכב אני ופני למטה, עיני טובעות בטבעת אור הקבועה בצל. איזה פרח ריחני מגרה ומדגדג את אפי ולאזני חודרות יריות בודדות ואחריהן אנחות וחיר־חור של גסיסה. אני שכבתי בקצה המחנה. לצדי השמאלי שכב השוחט יוסף ראבינאוויטש ושפתיו לחשו את הודוי ומצד הימני שכב ישעיהו בורד.

אחרי רגעים אחדים נשמעו שתי יריות: כדור אחד קלע אל שכני מצד הימין וַיֵּז דמו על ידי ועל בגדי והכדור השני פלח את גלגלתו של השוחט ומחו לכלך את ערפי ואת ראשי. כאשר גמרו הסיקריקים את עבודתם טילו בין החללים. את אלה שהיה עוד בהם רוח חיים גמרו את מיתתם, גם הפשיטו את הבגדים היותר טובים שהיו עליהם. כשעברו עלי וראו אותי שוכב בלי נוע, טבול בדם ומלכלך במח, חשבו שהנני כבר מת, וכאשר מכנסי הטובים כבר הפשיטו מעלי ואדרתי הקרועה לא לקחה את לבם, עברו הלאה, מבלי נגוע בי.

אני נשארתי שוכב על מקומי.

ג    🔗

קוזקוב והכנופיה שלו עזבו את התחנה, אחריהם באו אכרים מהכפרים הסמוכים ועסקו גם הם בהפשטת בגדים מן החללים. כאשר האכרים עזבו את החללים, קמתי בלאט, זחלתי על יָדַי ועל רגלי ופני מועדות אל נאת הדשא, שנמצאה לא רחוקה ממקום השחיטה.

כשראה אותי הגרמני, בעל המגרש, טבול כדם ומלֻכלך במח, נבהל מאד. ספרתי לו כי רק אני לבדי נצלתי מששים היהודים שנהרגו בתחנה. נחומיו נכמרו עלי; הוא נתן לי מים לשטוף מעלי את הדם והמח, נם פת לחם וכוס חלב נתן לי והובילני בעגלתו כמה ווירסטאות בדרך העולה אל הקולוניה הגרמנית צָבריק.

מהמקום שהגרמני עזבני עד לצבריק, היה עוד מהלך של שתים עשרה ווירסטאות. אני יראתי ללכת בדרך המלך ותעיתי דרך שדות וכרמים בדרכים עקלקלות. פתאם הגיע לאזני קול נביחה של כלבים. נמשכתי לקולם. כשירדתי מן ההר אל הבקעה פגשתי שני אכרים, בעלי פנים נזעמים ומלאים זדון; הם הביטו עלי באיכה ומשטמה, אך נתנוני לעבור לדרכי. סוף סוף באתי לצבריק. התחלתי לדפוק על דלתי הבתים של הגרמנים ולשאול היכן גרים פה יהודים. אך הגרמנים, בחפצם להגן על יהודי הכפר, כחשו וענו כלם פה אחד: “בצבריק אין יהודים!” אך אני לא הרפיתי מהם ואמרתי, שידוע לי בבירור, שבצבריק יש יהודים.

סוף סוף הראו לי בית, שדר שם יהודי.

סרתי אל הבית ומצאתי שם אשה יהודית. התחלתי לדבר אתה יהודית, אך היא העמידה פנים כאילו איננה מבינה מה אני סח; היא דרה בביתו של גרמני. אמרתי לבעל־הבית: “יעבור עלי מה, אני לא אעזוב את הבית!”. הגרמני האכילַני, אחר כך הביאני אל הרפת והקצה לי שם מקום ללון. בבקר השכם צוה לי ללכת, גם הראה לי חנות סגורה של יהודים, ששם עמדה אשה יהודית. האשה הובילתני אל בית־השוחט מצבריק. שם ספרתי על דבר השחיטה בתחנה איבנובקה, גם כל אשר עבר עלי. הם לא האמינו לי ושלחו אל התחנה להוָדע.

כאשר נוכחו, כי אמת הדבר, החזיקו אותי בכפר במשך שני ימים, אחר כך שלחו אותי לאודיסה.

בַּנשים, שנמצאו אתנו ברכבת, לא נגעו הסיקריקים ושלחו אותן לנפשן; הן הלכו לְזַכַרובקי, במרחק 15 ווירסטאות מאיבנובקה. מזכַרובקה נשלחו עגלות להביא את ההרוגים העירה לקבורה, אך כבר לא היתה כל אפשרות להובילם וקברו אותם קרוב לתחנה ביום 24 מאי, יום רביעי להריגתם.

נהרגו ששים ושנים איש. נצלתי רק אני ועוד יהודי אחר מבלטה, אברהם שווארץ. בנו של יצחק חיט חי עוד, אך פצעיו היו קשים, כאשר הסיקריקים חפשו בין ההרוגים ושאלו: "מי חי?'' בקש מהם שיהרגוהו והם עשו אתו את “החסד” הזה.

(מאטיל שטולמן).

 

איבַנקוֹב (פלך קיוב).    🔗

בקיץ 1919 עדכו הכנופיות של הפרטיזנים, תחת הנהגתו של האטמן סטרוק, התנפלויות על העירה. גם חמסו את הבתים ואת החנויות עד היסוד. נהרגו חמשה עשר יהודים ונפצעו שבעה עשר.

 

איבַנקי (פלך קיוב).    🔗

השחיטה הראשונה באיבנקי ערך האטמן סאמעגון עם הכנופיה שלו, ביום חמישי באב תרע"ט. סאמעגון אסף את כל היהודים גרי איבנקי לבית־המדרש וחפץ להצית את הבית ולשרפם חיים. היהודים התחילו קופצים דרך החלונות ובורחים. הסיקריקים ירו בפליטים והרגו בהם שמונה עשר נפשות.

ההריגה השניה ערך באיבנקי האטמן גריזלי ביום ט“ו אייר תר”פ, הוא הרג שלשים נפש. בין ההרוגים היתה כל המשפחה של שלמה זלמן מינצבורג, ארבע נפשות, הוא ושלשת בניו. הרוצחים השאירו בחיים את בנו הצעיר מרדכי, ילד בן אחת עשרה שנה. אך הילד אחז ביד הרוצח ולא הרפה ממנו, עד כי הרג גם אותו בסופו.

(משה בארסקי מטאלנה)

 

אִיבנִיצי (מחוז זיטומיר, פלך וואלין).    🔗

איבניצי היא עירה קטנה, גרו בה כששים משפחות יהודים.

בחדש ניסן, 1919, ביום ג', פרץ לאיבניצי האטמן קובַליבסקא עם הכנופיה שלו. הם עשו כעיר כחמש שעות, חמסו את הבתים, אנסו נשים והרגו באכזריות נוראה שמונה אנשים. גם שמו על העירה קונטריבוציה מאה וחמשים אלף רובל.

ביום תשעה באב, 1919, פרץ קובליבסקי עוד הפעם, עם הכנופיה שלו, שהתאחזה ביער בילונקא, קרוב לעירה, ושסו את העיר והרגו ששה אנשים.

לפני חג השבועות, 1919, התנפלה סיעתו של קובליבסקי על חבר נוסעים, שנסעו מאיבניצי לזיטומיר והרגו ששה יהודים.

גם בשנת 1921 פרץ קובליבסקי עם גדודו לאיבניצי ושדדו את בתי היהודים, אנסו הרבה נשים, גם הרגו ארבעה עשר יהודים, שנפלו בידם, באכזריות נוראה.

כך סבלו יהודי איבניצי על ידי קובליבסקי וסיעתו במשך כמה שנים. קובליבסקי הוא אכר מהכפר סטולציבקא.

בין הנוצרים גרי איבניצי נמצאו גם חוליגנים, שביחד עם הסיקריקים שסו ובזזו את בתי היהודים, אך נמצאו ביניהם גם אנשים ישרים, שהגינו על היהודים והחביאום בבתיהם.

האינטיליגנציה העירונית, כמו המורה של בית־הספר והאינז’יניר, היו שונאי ישראל והסיתו ביהודים את החוליגנים המקומיים.

עתה אין יהודים באיבניצי. העירה חרבה. האכרים סותרים את הבתים ולוקחים את העצים להסקה.

(מודיעים: אליהו ווינאקור פחח; אייזיק פרייער).

 

אֵימילשטיין (מחוז נובגורוד וואלינסק, פלך וואלין).    🔗

העירה אימילשטיין נמצאת במרחק חמש עשרה ווירסטאות מהתחנה יאבלוניצה מסלת פודוליה.

מספר תושביה כ2500 נפש. מחציתם הם יהודים. בתחלת המלחמה גרו בעירה גופה ובסביבה הרבה גרמנים, שנשלחו, כאשר התפרצה המלחמה, אל הפלכים המזרחיים. מספר קטן של גרמנים קולוניסטים שבו בשנת 1818 אל מקומות מושבותיהם שגורשו משם.

היהודים חיו עם הנוצרים שכניהם בשלום. שום סכסוכים וחכוכים לא היו ביניהם.

מצבם האיקונומי של היהודים היה גרוע מאד. מה שנוגע למצבם הפוליטי, היו כרוכים אחרי אידיאלים ציוניים ונַציונליים.

אחרי נפילתו של האטמן התארגנה בעירה שמירה במספר שלשים איש. הם סבבו בעיר בלילות, והגינו עליה מפני הגנבים והחמסנים שנתרבו בימים האחרונים. השמירה לא היתה מזוינת. 

חוץ מהשומרים בלילות נמצאה בעירה נם שמירה מזוינת מעשרה נוצרים, ששכרו אותם היהודים, גם חמשה עשר מיליציונרים.

ביום 9 אפריל 1919, בשעה 12 בלילה, נכנסה העירה פלוגה של פרשים פטלוריים, ערך 5–6 מאות, שעברו – כאשר נודע אחר כך – מאולֵיבסק, דרך אימילשטיין, לנוכגורוד־וואלינסק.

כשנכנסה הפלוגה, גרשו תיכף את השמירה היהודית. כל גרי העיר הקיצו משנתם ויצאו החוצה. עד מהרה התאספו עסקני הקהלה וגמרו לשלח דליגציה מנכבדי העדה, ביחד עם היושב ראש, לקבל את פני החילים.

על שאלתה של הדלגציה: מי הם, מאין באו ואנה פניהם מועדות? ענה הקומנדנט שהם פטלוריים, באו הנה מאוליבסק ומגמת פניהם לנובגורוד־וואלינסק. גם צוה עליהם לדאוג בשביל החילים, שיהיו להם מקומות לינה ומזון. דברי הקומנדנט הרגיעו את היהודים ותיכף התחילו לאסוף לחם וצרכי אכל, פתאם עברה סיעה של פרשים לפני החנויות, ובראותם קבוץ של יהודים, צעקו: ז’ידים, לבתיכם, ואם לאו – יָרֹה תִיָּרוּ!

ההתראה הזו פקחה את עיני היהודים, כי רעה נגד פניהם. תיכף שלחו את הנערות להתחבא בבית הספר העממי, שנמצא תחת השגחתם וחסותם של המורים הנוצרים, וגם בביתו של שופט השלום. הנשארות התחבאו בבתי האכרים. רק מספר קטן נשארו בבתיהן.

בבתינו התאכסנו שני פרשים, שֶכִּנו את עצמם קומנדנטים. חשבנו, שאנחנו על כל פנים בטוחים מכל סכנה, תחת חסותם של “הקומנדנטים”, אך הנה נכנס בחפזון צעיר אחד, בנו של השכן, הוא היה נרגש וספר לנו, שגם בביתם מתאכסנים “קומנדנטים”, והם מתפארים, שבעצמם הרגו יהודים.

עוד לא גמרנו בנפשנו מה לעשות והנה בחוץ רעם יריות. בבקר נודע לנו, כי החילים ירו כאשר התפרצו אל בתי היהודים ודרשו כסף. וראה זה פלא: החילים, שזה עתה באו העירה ואין להם פה שום מכיר ומודע, קראו בשמותיהם את היהודים שהתפרצו לבתיהם.

גמרנו לבקש לנו מקום להתחבא ונמלטנו אל ביתו של שכננו הגרמני. הוא הוביל אותנו אל מעונו של פולני אחד, שדר בפנה עזובה בחצר. המעון היה יותר דומה לחנות הרוסה.

נודע לנו, שהחילים רודפים אחרי נערות עבריות ומאד דאגנו שלא יְגֻלֶּה מקום מחבואן.

ביום השני באו העירה המון אכרים עם עגלות ריקות לקחת חלק בפרעות. אלה היו על פי רוב “קַצַפים”. החילים עקרו את הדלתות ואת התריסים של החנויות והוציאו משם את הסחורות. העבודה הזו ארכה עד השעה השניה אחר הצהרים. נהרג גם יהודי אחד, שרץ מביתו אל חנותו להציל את רכושו.

עד השעה השניה כבר נחמסו יותר ממאה חנויות, הקצפים ביחד עם החילים פרצו אל הבתים וחמסו. מהאכרים המקומיים רק חלק קטן לקח חלק בביזה.

הפרעות נמשכו כל היום. לעת ערב הורע עוד המצב. רננו בעיר, שהחילים מתפארים שיהרגו את כל היהודים. אך הלילה עבר בשלום.

בבקר, ביום 11 אפריל, עזבה הפלוגה את העיר ללכת לנובגורוד־וואלינסק. היהודים האמינו, שהסכנה כבר עברה. אך פתאם שבה הפלוגה חזרה לאימילשטיין. כאשר נודע לנו, היו החילים סבואים בעזבם את העיר, ותגרה פרצה ביניהם, הם הכו איש את רעהו וחיל אחד נפצע. ובאשר כבר היו רחוקים מהעיר שלש ווירסטאות גמרו לשוב ולחדש את הפרעות. אתם שבו גם הקצפים, וביחד התפרצו אל החנויות הנשארות והריקו מהן את הסחורות ואחר כך שלחו אותן באש. גם העמידו תותחים ברחוב ואימו להרוג את כל אלה שיבואו לכבות את השרפה.

כאשר ההבערה ללהב יצאה, והלהבה התלקחה כל פעם יותר והתחילה להתקרב אל הכנסיה הנוצרית, יצא הכומר עם הצלב בידו ופנה אל החילים בנאום, ויאמר להם:

– אני לא הגינותי על היהודים, כאשר גזלתם את רכושם. אבל כבר חמסתם דיכם, גם דם שפכתם, זכרו כי הכנסיה הנוצרית נמצאת בסכנה להכחד על ידי האש!

החילים משכו את ידיהם משלח באש את החנויות הנשארות, אך את החמס והשוד המשיכו הלאה.

בבקר של יום השלישי עזבו הפרשים את העיר השדודה והחרבה.

נהרגו אחת עשרה נפשות. שמונה עשרה חנויות נכחדו באש, ההיזקות עולים לסכום גדול. (וערא ראזענשטיין).

 

אילינצי (פלך קיוב).    🔗

בחדש דצמבר 1919 התפרץ לאילינצי האטמן וואלינעץ עם גיסותיו. בכל העירה יצאה פקודה, שבמשך שתי שעות, לא יאוחר, יביאו היהודים את כל הנשק, שנמצא בידיהם. בתור בני תערובות לקחו הסיקריקים עשרים איש מחשובי הקהלה ושלחו אותם אל הכפר הסמוך, יאַרקובצי, ששם היה מקום חניתו של השטב שלהם. כאשר לא יכלו היהודים למסור את הנשק, שלא נמצא כלל בידם, התחילו הסיקריקים בעצמם סובבים בבתים ו“מחפשים נשק”. כמובן, בדרך אגב, בשעת החפוש, שמו בכליהם את החפצים היותר טובים. גם ענו את היהודים, שנפלו בידיהם, והכו אותם מכות מרדות, לא הפלו בין זקן לנער, בין איש לאשה. ענויים והתהוללות, מכות ומהלומות חלקו להם ביד נדיבה. הסיקריקים לא פסחו אף על בית אחד. וכאשר גם אחר החפוש לא מצאו שום נשק התחילו מתאנים ליהודים, שהם הצפינו את הנשק בשביל הדיניקיים. וכדי להתנקם בהם חמסו את הבתים והחנויות, גם הרגו יהודים. אח בני התערובות הביאו חזרה העירה וענו אותם בענויים קשים. אלצו אותם לזמר ולרקד. אחדים מהם רצחו נפש. מספר ההרוגים כשלשים איש.

 

אִינגוּלֵיץ (הר שפר, מושבה בפלך חרסון).    🔗

המושבה היהודית אינגוליץ משתרעת על החוף הגבוה של הנהר אינגוליץ, הנופל אל הנהר אינגול. בסביבה נמצאים הרבה כפרים מרֻבים באוכלסין ועשירים, גם מספר גדול של פועלים, שעובדים במכרות הפחמים הנמצאים שם.

ביום 5 יולי 1919, כאשר צבאות הדיניקיים עזבו את קריבוי־רוג, פרצו סיעות אחדות אל המושבה אינגולץ ועשו שם חורבן נורא, פשטו בבתים ועשקו מה שמצאו, גם אנסו הרבה נשים והרגו תשעה יהודים. 

הפרעות נמשכו במשך שלשה ימים. הסיקריקים חתרו חתירות תחת הבתים, גם חפרו במרתפים, לבקש שם את מטמוני היהודים. את אוצר הכספים של עשיר המושבה שברו על ידי פצצות. החמסנים והרוצחים היו, על פי רוב, הטשיטשֶנַצים מקובן, גם קוזקים מרוסיה הגדולה. הסיקריקים חלקו את שללם ביחד עם האכרים של הכפרים: שירוקויֶה, זֶלֶנויֶה ואלכסנדרובקה, שהיו מפורסמים בחוליגניות. אך תושבי סיויסטוֹנוֹבַה וניקילַיובקה לא השתתפו בפרעות ולא לקחו משלל היהודים. אדרבא, הרבה מהם עוד החביאו יהודים בבתיהם ונהלום בלחם, כל הימים שנמשכו הפרעות.

רֻבן של הנשים והילדים מצאו להם מפלט במכרות הפחמים, שכבר פסקה בהם העבודה, הנמצאים בסביבות המושבה.

בפרעות השתתפה גם עלמה יהודית, טרוקי. אביה היה מלמד במושבה והיא היתה תלמידה של הקורסים למילדות ביקטרינוסלב. כל הימים שהסיקריקים התעכבו במושבה נלותה להם ותובילם אל הבתים של היהודים האמידים. כאשר הסיקריקים עזבו את המושבה הלכה גם היא עמהם. כעבור שלשה חדשים שבה אל המושבה ולנה לילה אחד בבית אביה, כאשר נודע דבר בואה חפצו לתפסה, אך הצליח בידה להמלט.

הקולוניסטים מאינגוליץ נתעשרו בימי המלחמה, אך על ידי הפרעות שעברו עליהם נתרוששו. בעת האחרונה הסתדרו ויסדו הגנה עצמית. יודעים הם שהחמסנים של הכפרים שירוקויה וזלנויה אורבים להם בכל עת ונכונים תמיד להתנפל עליהם, ולכן גם היהודים לא יעזבו את נשקיהם מידיהם, הם זורעים את שדותיהם תחת חסות של שמירה מזוינה (מיליציונרים מקומיים וצבא המועצה), בפחדם שהחוליגנים יגזלו מהם את הסוסים והמחרשות.

האדמה באינגוליץ נחלקת על פי הנורמה, שכל אחד מקבל עליו לעבוד. האדמה הנשארה נזרעת באופן קוליקטיבי, בשביל העובדים בבתי הפקידות של המועצה, המורים של בתי הספר והשוטרים. (המורה אנא שולבין).

 

אלכסנדרובקה (כפר, פלך מינסק).    🔗

בכפר אלכסנדרובקח גרו רק שתי משפחות יהודים. בל"ג כעמר, שנת 1921, התנפלו עליהן סיקריקים והרגו את אברהם ליפשיץ בן 65 שנה ובתו בת ארבעים שנה. את בתו תלו על שנה. את בתו תלו על השער.

(המודיעה ינטי רפופורט).

 

אלכסנדרובקה (מושב וואזנעסענסקי, פלך ניקוליוב).    🔗

המושב אלכסנדרובסק סבל גם ע“י אוכלסי הפרטיזנים, גם ע”י גיסותיו של טיטיוניק וגם ע"י הדיניקיים. כלם מדי עברם חמסו את היהודים ורצחו נפשות אחדות. מספר ההרוגים כעשרה יהודים.

 

אלכסנדרובקה (מחוז טשיגירין, פלך קיוב).    🔗

בחדש אפריל, י"ט בו בשנת 1919, יום ב' בצהרים, התפרצה פלוגה של גריגוריובים, כשתי מאות חילים. הם אספו את האכרים על ידי מצלת ההתרעה והציעו לפניהם להתחבר עמהם ולהתנקם ביהודים. האכרים נלוו עליהם בנפש חפצה, וביחד עם הכנופיה התפרצו אל בתי היהודים וחנויותיהם, נִצְלו את הסחורות, הבגדים, החפצים וכל רכושם, גם אנסו נשים ורצחו נפשות. בלילה הראשון היו עשרים וחמשה קרבנות אדם. היהודים ברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם, ובאו להתחבאות בחורים ובסדקים. אחדים התחבאו בבתי האכרים מכריהם. נמצאו אכרים כאלה, שבעצמם הרגו את היהודים שהתחבאו בבתיהם. היו אחרים, שהגינו על היהודים שהחביאו בבתיהם, אך בעצמם הלכו ביחד עם הרוצחים והרגו יהודים. במשך שלשה ימים נרצחו יותר ממאה יהודים.

ביום הרביעי נכנסה פלוגה של החיל האדום. הגריגוריובים עזבו את העיר ונמלטו אל היער “חולודני יאר”, שנמצא בקרבתה. שם נשארו כל הזמן שחיל המועצה התמהמה בעיר. וכאשר הצבא האדום עזב את העיר, שבו הגריגוריובים חזרה, אספו את היהודים אל הוָלוסט, קבלו מהם סך מסוים קונטריבוציה פדיון נפשותיהם, חמסו את יתר הפליטה מחפציהם ופשטו מעליהם את בגדיהם, אך לא הרגום. רק אלה שחשו מפלט להם אל השדה נהרגו שם. מספר ההרוגים כשתי מאות נפש.

את הטבח השני ערכו הדיניקיים בחדש ספטמבר 1920. כל הימים ששהו בעיר עסקו בחמס ושוד ומעשי אונס, וענו את היהודים שנפלו בידיהם, ולפני עזבם את העיר רצחו שמונים יהודים. (מנדל בארסקי, 21 שנים).

 

אלכסנדריה (פלך וואלין).    🔗

ביום 18 יאנואר 1919, צוה הקומנדנט של העיר לחפש נשק בבתי היהודים. המיליציה סבבה בבתי היהודים ביחד עם הסיקריקים המקומיים, חפשו נשק ובינתים חמסו את הבתים, אנסו נשים אחדות והרגו ששה אנשים.

 

אַנאפרַבקה (כפר, גליל טאלנה פלך קיוב).    🔗

בחדש אייר תרע"ט הרגו אברי הכפר אנאפרבקה את האשה שרה שווארצמאן שדרה בכפר. (משה בארסקי).

 

אַנופול (פלך קיוב).    🔗

אנופול היתה לפני המלחמה עיר מסחרית. היהודים עסקו לפני המלחמה במסחר תבואה וקנבוס והרויחו את פרנסתם בכבוד. נמצאו ביניהם גם אנשים אמידים. בעירה נמצא גם בית חרשת לעבוד עורות, שעבדו בו פועלים יהודים. אך כאשר התחילו הפרעות בשנת 1919 וגדודי הפטלוריים פרצו בפעם כפעם העירה ובזזו ועשקו את היהודים, שבת המסחר. הסוחרים התרוששו ופנה הודה של העירה.

בתחלה באו סיעות קטנות ועסקו רק בבזה, והנה קרה, כי חיל יהודי, ששב משבי הגרמנים, התקומם לסיקריקים. הפטלוריים התמרמרו על היהודים והתחילו לשלח יד גם ברצח. ביום אחד נהרגו שמונה אנשים וששים נפצעו. הרבה נפצעים מתו מפצעיהם, כי היו מוכרחים להשאר ספונים בבתיהם ולא יכלו לצאת החוצה ולדרוש עזרה מדיצינית. במשך שני חדשים הוכרחו היהודים להסתתר במרתפים וברפתים. הסיקריקים תפשו את ראש הקהלה והרגו אותו ביריה. סיעות קטנות של ארבעה, חמשה חילים, סבבו ברחוב וכל יהודי שמצאו סחבוהו אל ביתו ואלצוהו לגלות להם איפה טמון כספו, מי שלא פדה את נפשו – נהרג. נהרגה ביריה גם נערה בת שש עשרה שנה, שמצאוה ברחוב. מלבד העשק והחמס, שמו הפטלוריים פעם בפעם גם סכומים גדולים קונטריבוציה. מלבד כסף מזומן לקחו גם כרים וכסתות, מכונות־תֵּה ושאר חפצים. מספר ההרוגים היו כארבעים איש.

הפטלוריים סבבו בחוצות וצעקו: “הכו את היהודים וגם את ילדיהם!”

כאשר באו חיל המועצה חדלו העשק וההריגות, אך גם ביניהם נמצאו חמסנים.

(מהרצאתו של קרופניק אל ועד העזר המרכזי).

 

אַנטאַנוביטשי    🔗

(כפר במרחק 2 פרסאות מסלובעטשני. פלך וואלין).

ביום 17 תמוז, 1919, התנפלו הפרטיזנים על משפחתו של הירש גענדילמן והרגו את אשתו, את בתו ואת נכדתו. את שאר היהודים הדרים בכפר גרשו האכרים אל סלובעטשנה וצעקו: “לכו אל השחיטה!”

(מרדכי בן ליב וגאנוביטש).

 

אַנַנְיוֹב    🔗

(פלך פודוליה).

א    🔗

בתחלת אפריל 1919, נמצא כבר חלק גדול מהטֵרִיטוריה האוקראינית בידי ממשלת המועצה, רק באודיסה התבצרו עוד הפטלוריים ועל ידם עזרו שרידי הדיסנט של ממשלות הברית.

באפריל עלה על אודיסה המצביא של חלקי הצבא מחיל המועצה, גריגוריוב, גרש את הפטלוריים מן העיר, הדיסנט של ממשלות הברית עזב גם הוא את העיר ושלטון המועצה פרש את כנפיו עליה.

הלגיון של גריגוריוב היה מקֻבץ מהרבה כנופיות של פרטיזנים, שכל מגמתם היתה לשלול שלל ולשפוך דם. גם האידיאלוגיה של ראשי השטב, האטמנים טיטיוניק ורַטין וגם של המצביא בעצמו, גריגוריוב, לא עמדה על נקודה גבוהה; הם חשבו שגם ממשלת המועצה, כמו הדירקטוריום, לא תעמוד להם לשטן בקומם לפרוע פרעות, לחמוס ולעשוק את התושבים השלוים ולשפוך דם נקי. אך כאשר נוכחו, שממשלת המועצה לא תרשה להם לפרוע פרעות ולשפוך דם, בגדו בה ותהי ראשית מעשיהם לערוך טבח ליהודים הגרים בפרור העיר ב“פונטן האמצעי”. אחר כך עזבו את העיר ונסעו לארך מסלת הברזל וסיסמה חדשה בפיהם: “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!”

אז קמה עת צרה ליהודים. גיסותיו של גריגוריוב התנפלו על הערים הקרובות, עשקו את בתי היהודים, אנסו נשים ובתולות ושחטו אנשים למאות. הרבה ערים נכחדו כלה. ממשלת המועצה היתה טרודה במלחמות פרטיזניות עם כנופיות הפטלוריים, שצמחו כל פעם ככמהין וכפטריות, ולא יכלה להגן על היהודים. והאמללים האלה שתו את קבעת כוס התרעלה עד היסוד, הפרעות וההריגה ארכו כל הקיץ,

ב    🔗

אחד מראשי הגדודים של גריגוריוב היה קוזקוב; היא היה מלָח והשתתף בתנועה הפטלורית. אחר כך עבד בחיל המועצה ובגד בה ביחד עם גריגוריוב. בימי הדירקטוריום היה קוזקוב פקיד של גדוד השמירה באנניוב. ולפי שמספרים, לא השתמש אז במשמרתו להטיל מרה יתרה בתושבים. הוא עזב את אודיסה ביחד עם גריגוריוב ובא עם גדודו עד לבירזולה. מבירזולה שב בדרך העולה לאנניוב וחנה במרחק עשרים פרסאות מהעיר. ממקום חניָתו שלח קוזקוב מלאכים לאנניוב. את פניהם קבל הפקיד להספקת מזון לחיל המועצה, קוזמיטש. ביד מלאכיו הודיע קוזקוב, כי הוא מתעתד לעלות על העיר ולהשמיד את הקומוניסטים הנמצאים בתוכה.

חיל ורעדה אחזו את התושבים. מן הבקר, 21 מאי, התחילו באים המונים המונים אל הועד הפועל של המחוז ושל העיר להודע, מה חפצו של קוזקוב ואם הרָשות בעצמה תשאר בעיר. גם בקשו, שישלחו דפוטציה לקוזקוב, שיחוס על העיר.

הועד הפועל המחוזי, שהשלטון נמצא אז בידו, הרגיע את התושבים והבטיח להם, שאיננו חושב לעזוב את העיר ומה גם למסור אותה בידי קוזקוב, ובקש מאתם לבלי האמין בשמועות בדויות הקלוטות מן האויר.

אך ההבטחות הללו לא הרגיעו את התושבים. בשעה האחת עשרה בבקר עזבו את העיר הועד הפועל המחוזי והמפלגתי ועברו לתחנה שוריבקובה, הנמצאת במרחק 12 ווירסטאות מאנניוב. בעיר נשאר רק ועד העיר עם זַדניפרוב, רקול וסרבין בראשו. להתארגן ולעשות איזה דבר כבר לא היה סִפֵּק בידם, כי ביום 22 מאי, בשעה השניה בצהרים, פרץ קוזקוב עם חמשים פרשים העירה. כלם היו מקֻשטים בפַסִים אדֻמים, גם דגליהם היו אדומים, ולא הצטיינו מאומה במראיהם החיצוני מצבא המועצה. אך כמעט כלם היו צעירים מאד לימים, בני שש עשרה־שבע עשרה שנה. הגדוד נסע לבית האסירים ושלח לחפשי אה הנאסרים. אחר כך נכנס קוזקוב אל הגמנזיה לנערים וקרא את התושבים לאספה. השמועה על דבר האספה התפשטה בעיר מכל עברים ונוצרים גם יהודים חשו אל האספה.

ג    🔗

קוזקוב יצא בנאום כזה:

– “הריבולוציה הרוסית עודנה צעירה לימים, ולכן אי אפשר לה לכונן את ממשלתה על אשיות ויסודות חזקים ואמתיים. הקומוניים לקחו בידם את הרסן של האורגניזציה, אך חסרי אונים הם לעשות איזה דבר ממשי, מפני שהם חפצים ליסד ממשלת של קומוניזם, שאי־אפשר להם להגשימה במציאות. מפני שהדור איננו עוד ראוי לכך. ובין כך משתמשים היהודים בריבולוציה ובקומוניזם לטובת עצמם וממיטים צרות רבות על העם הרוסי. מי שלב מבין לו ועינים בראשו הוא רואה ויודע את כל תעלולי היהודים והחתירות שחותרים תחת העם הרוסי, להפילו למשואות; הם לא ינוחו ולא ישקיטו עד כי ישמידו את הרוסים מהיות עם, ואם חפצי חיים אנחנו צריכים אנו להקדים ולהשמידם נער וזקן, טף ונשים, כי כל יהודי הוא בולשיבי, וגם הקטנים הללו, כשיגדלו יהיו לבולשיביים, כי משרש נחש יצא צפע”.

קוזקוב גמר אח נאומו בקריאה, לערוך טבח ליהודים.

הטבח התחיל בשעה הרביעית אחרי הצהרים.

הקרבן הראשון היה סלוצקר; הוא בא אל האספה, וכאשר שמע אח נאומו של קוזקוב, הקורא להתנקם ביהודים, חפץ לעזוב את הגמנזיה ולשוב לביתו, אך הסיקריקים התנפלו עליו, חטפוהו והובילוהו אל בית הקברות ושם הרגוהו ביריה. 

תיכף אחר האספה פרצה פלוגה של פרשים אל הרחוב של “הצבא האדום”. שם מצאו את מנדיל לוביצקי, בן חמש וחמשים שנה, שישב בשער ביתו. הפרשים התנפלו עליו והרגוהו בסיף וחמסו את רכושו.

סיעה אחרת פרצה למעונו של ברקוביטש, שסו את כל החפצים יקרי הערך, אחר כך הרגו אותו ואת בנו, צעיר בן שמונה עשרה שנה. האב ובנו נהרגו לעיני אשתו של ברקוביטש. על בקשתה של האשה, לשים קץ גם לחייה, ענו הסיקריקים:

– אנו הורגים רק גברים!

גם אשתו של קריץ, בת חמשים שנה, ובנו הצעיר נהרגו ונחתכו לנתחים.

גם האחים־השניים (קוזינען) רבינוביטש, צעירים, אחד בן עשרים ושתים ואחד בן עשרים שנה, נהרגו בסיף.

את הצעיר שטקֶר, בן עשרים וחמש שנה, חטפו הסיקריקים וסחבוהו אל בית־הקברות. בדרך עבר מורה רוסי, שנכמרו נחומיו על הצעיר והעתיר בעדו שלא יהרגוהו, אך הרוצחים לא פנו אל בקשת המורה והרגו את הצעיר בבית־הקברות ביריה.

גם על זקנים לא חמלו. כך נהרגו הישישים: פוסריבסק בן 71 שנה, צירקיביטש בן 60 שנה, לרנר בן 65 שנה, שוחט בן 70 שנה, גרצנשטיין בן 82 שנה, גרַבר בן 68 שנה, ניפומיאשצי בן 70 שנה, שליאזקי בן 70 שנה.

מלבד אלה הנקובים למעלה, נהרגו ריבלין בן 62 שנה, ווייסטיק 30 שנה, קליין 50 שנה, בעקער 35 שנה, חייגעריכט 50 שנה, נידל 35 שנה, קליידרמן 50 שנה, בֶלפר 35 שנה, אקסמן 45 שנה, קפושיבסקי 50 שנה, ברסקי 60 שנה, ווייסמן 40 שנה, קאגאן 38 שנה, רזניק 41 שנה, פרידלנד 40 שנה, דַלגין 45 שנה, בולקי 35 שנה, וועלטמן 70 שנה.

נשים נהרגו: טַכברג 48 שנה, אווערבאך 35 שנה. מלבר אלה נמצאו ארבעה חללים, שלא נודעו שמותיהם.

מספר ההרוגים בעיר היה ארבעים וארבעה איש, ובדרך – שלשים איש.

החללים נהרגו בסיפים, או ביריה. לפני ההריגה התעללו הסיקריקים בקרבנותיהם, והרבה מהם קרטטו והשחיתו את גופותיהם, עד כי אי אפשר היה להכירם.

התעללו גם בנשים ובתולות: נרשמו עשרים ושבעת מקרי אונס.

ד    🔗

החברים של הועד הפועל העירוני, בראותם שאין שום יכלת בידם לאלץ את קוזקוב להפסיק את השחיטה, יצאו אל הכפר וקראו שם את האכרים לאספה והציעו לפניהם לצאת במחאה נגד מעשי העשק והרצח של קוזקוב. האספה בררה מתוכה דליגציה של עשרים וחמשה איש וביחד עם דניפרובסקי וחברי הועד שבו העירה אל בית פקירות החקלאי ומשם שלחו לקרא את קוזקוב.

קוזקוב בא. דניפרובסקי דרש, שקוזקוב יתן צו להפסיק את ההריגה, והנחשדים בקומוניזם יאסרו ובית־דין של צבא יעשה חקירה ודרישת בלי משא פנים, החוטאים והפושעים ישאו את עונם ואנשים נקיים לא יספו בעון אחרים. גם הדלגנציה של האכרים תמכה את הצעתו. קוזקוב הוכרח להסכים. תיכף נתן צו, על ידי שריקה ארוכה. הסיקריקים התאספו אל הגימנסיה והשחיטה נפסקה.

קוזקוב התפאר לפני דניפרובסקי, שהוא בעצמו הוא בולשיבי אך מתנגד הוא לתורת הקומוניזם. גם תיכף הוציא פקודה, שאנשיו לא יהרגו שום יהודי, רק כל מי שיפול בידם, יביאוהו אל השטב, הנמצא בהגימנסיה. 

בשעה השביעית נפסקה ההריגה. נאסרו שלשים וארבעה יהודים, שהובאו אל השטב בגימנסיה; שם נמצא כל העת דניפרובסקי עם חברי הועד הפועל והדליגציה של האכרים. פעמים אחדות חפצו הסיקריקים לרצוח את היהודים, שנפלו בידם. אך כל פעם עמדו חברי הועד בפרץ ומנעו אותם מבוא בדמים.

בשעה השלישית בלילה נודע לקוזקוב על ידי התגרה, כי חיל המועצה, שנמצא בתחנה זשערֶבקובה, הולך וקרב לאנניוב.

מאשר נמצא בגמנסיה הרבה שלל מבזת העיר, לכן צוה קוזקוב להעמיס תיכף את השלל על עגלות ולעזוב את אנניוב.

דניפרובסקי השתמש בשעת הכושר ההיא, בשעה שהסיקריקים היו מטורפים ומבוהלים והתכוננו לנסיעה; הוא בא אל הדיז’ורנים של השטב ואמר להם, שקוזקוב צוה לשלוח את כל היהודים האסורים בגמנסיה אל בית האסורים. הדיז’ורנים האמינו בו ומסרו בידו את כל היהודים הנמצאים בהשטב. דניפרובסקי בעצמו הוביל אותם אל בית־האסורים, סגרם שם בחדר מיוחד ואת המפתחות של בית האסורים לקח אתו ושב לביתו. בשעה הרביעית בבקר, כאשר חיל המועצה נמצאו במרחק שלש ווירסטאות מהעיר, עזב קוזקוב והכנופיה שלו את העיר ונסע בדרך העולה לליובַּשובקה. לפני עזבו את העיר חפץ קוזקוב להרוג את היהודים הנאסרים, אך כבר לא מצאם בהגימנסיה.

בשעה החמשית בבקר באה העירה פלוגה של לַבוטין, הקוזקוביים עברו מליובשובקה לקריבויה־אוזירה וביום 24 מאי, בשעה השמינית בבקר, ערכו שם טבח ליהודים.

תיכף כשבא חיל המועצה העירה עזבו יהודי אנניוב את מחבואיהם, אספו את ההרוגים, גם הוציאו לחרות את הנאסרים.

ה    🔗

היהודים ידעו להוקיר את פעולתם של דניפרובסקי וחבריו, חברי הועד, אשר במסירת נפשם הצילו הרבה יהודים ממות, ולאות תודה שלחו להם אדריסה זו:

"אזרחים ואנשים.

ביום המר והנמהר, ביום הרג ואבדן, כאשר המות התחולל כסערה על ראש אחינו האמללים והרבה אנשים נקיים מכל פשע הובלו לטבח ודמים בדמים נגעו – ביום הרג רב הלזה, רק אתם, אזרחים נכבדים, הראיתם את אמץ לבבם ואת אהבת האנושיות, המקננת בכם. אחרי ליל טביחה והריגה, כשנאספו ארבעים וארבעה איש מידי הרוצחים בלי משפט, חפצו פתאם הסיקריקים לתת לרציחתם צורה של משפט, ויתפשו שלשים וארבעה אנשים נקיים, בתוכם זקנים באים בימים וילדים קטנים ויאשימום בקומוניזם וגם בית־דין הושיבו לשפוט את אלה האמללים וכבר נגזר דינם למיתה. ורק אתם קמתם בפרץ ונכנסתם בעובי הקורה, ועל ידי השתדלויותיכם נצולו אלה הלקוחים למות. לכם אנחנו חיבים תודה על הגאולה ועל הפדות.

לעת כזאת, כאשר סביבותינו מסתער ים של איבה ומשטמה, שונאינו ישתערו עלינו כפראים לבלענו חיים, וגם האנשים הישרים בלבותם יכבשו את פניהם בקרקע ויפחדו להוציא מפיהם מלה של תנחומים והשתתפות בצער לבל יבֻלע להם, ורק אתם הייתם היחידים, אשר שמתם את נפשותיכם בכפכם וקמתם למליצי יושר ללקוחים למות – את כל זאת לא נוכל לשכח. אתם עשיתם זאת ומקרב לבותינו הננו מביעים לכם את תודתנו. ירבו אנשים כמוכם ומעשים כמעשיכם ואז גם הרע יתמעט. ירבו אנשים, אשר גם בשעת הסכנה יבואו לעזרה לאחיהם, לא רק בדבור, כי גם במעשה, ואז אפשר יהיה להאמין באמת וצדק. לא רק אנחנו נזכור את כל זאת, אך גם לדור הבא נספר, שבשעת רציחה ואכזריות פגשנו גם אנושיות וחמלה".

אנניוב 27 מאי, 1919. חתימותיהם של יהודי אנניוב

(הועד לעזר נגועי הפרעות באנניוב).

 

אַרוטשקובסקי    🔗

(כפר פלך פודוליה, סמוך למיאסטקובקה).

בחדש יולי 1919 הרגו הפטלוריים בכפר ארוטשקובסקי עשר נפשות אנשים ונשים, בתוכם את משפחתו של שבתי ארוטשקובקר.

(יהושע שיין).

 

רשימת ההרוגים    🔗

אבאזובקה

אלימלך מילשטיין 15 שנה

דוד צצקין 60

נכדו אברהם 15

אודי נעמירובסקי 45

בנה בן 9

בתה בת 4

אברהם סויבלמן 55

אובודובקה

(פלך פודוליה, מחוז אולגופול)

נתן שיעוויטש, בן 42 שנה חרש ברזל.

שני ילדיו בני 11 ו 16 שנה.

שלום טרייטמן 47 שנה קמחן

בנו לוי טרייטמן 28 קמחן

בנו אפרים טרייטמן 28 שנה קמחן

יעקב טרטיקוב 16 שנה תלמיד הגימנסיה.

אחיו דוד 14

חיים דוד תומרקין 56 סוחר

הירשל שלאס 57 תנורן

בנו שמעון 16

אהרן זאב אלקסנדרובסקי 58 שנה סוחר דגים.

משה טרנטשיק 56 שנה סוחר בהמות.

שלמה דרוטמן 32 סוחר עצים.

יצחק טרוסטיניצקי 30 סוחר.

שלמה סגי נהור 18 שנה פ"ק

שבתי גילער 54 צובע

עם שלשת בניו.

דוד הערליך 52 שנה רב דמתא

בנו חיים 21

ישראל לשיבסקי 48 חנוני

אביו משה 83

אברהם לשיבסקי 14 תלמיד הגמ:סיה.

מרדכי שקרב 51 סוחר עורות.

בנו יוסף 26

בנו אייזיק 22

בנו חיים 14

חיים בלענדר 58 חנוני

זיידה שוסטער 54

אברהם יצחק פטשרסקי 36 שנה נגר

בנו 16

בנו 14

בנו 12

זעליק גורינמן 80 שנה סוחר

בנו ברוך 53

בנו איצי 48

בנו אלעזר 44

שמשון הערליך 18 תלמיד הישיבה האודיסאית.

בן־ציון בלטער 28 נגר.

ברוך רופא 48 סוחר צמר

אורטשיק גנטמכער 53 טוחן

בנו חיים שאול 28

בנו מאיר 26

בנו שלמה 26

מוני גרשנהרץ 52 סוחר

יוסף חנה’ס 34 חנוני

אחיו מנדל 36 חנוני

מיכל סוקוליפקער 48 חיט

בנו 16

בנו 14

מאיר דינציס 60 שמש

ליב מערניק 54 חנוני

הירש גולדינצוייג 58 חנוני

דוד סגי נהור 78 בעל רחיים

בנו חיים ישראל 54

בנו שניאור 32

בנו אפרים 28

חתנו מאטיל 26

שמעון טרטיקוב 22 חנות ארג

אחיו שניאור 16

אהרן בלעכער 26 פחח

נחמן מנעלעס 28 מחסן טבק

אברהם מנעלעס

וועלוויל גרויסמן 24 חנוני

מאטיל שנקרובסקי 21 תלמיד הגמנסיה

אחיו ליפא 18

מנדל סנדלר 52 חנות ארג

בנו 16

בנו 11

חיים שניידער 35

מיכל שיעוויטש 54 חייט

ראובן לעכל 32 זוָד של מי סודה

משה שיטא 52 סוחר

זכריה סטאליאר 35

שלום מעזביזשסקי 55 פ"ק ביער

בנו יוסף 28

יוחנן פוסק 24 רב

משה דובינסקי 70

אובוטשׁאטשׁ

מלך בן 50 שנה

אביו 70

בנו משה

בנו נפתלי

בנו מאקס

ובן אחר ששב מהצבא

שתי בנותיו

נכדו

שני גיסים של משה

אובימיליקובה

משה ראבינוביטש

צבי וויגעלמאן

ראשקיוואן

אולשׁאנה

יעקב ווייץ 70 שנה

יתומה שנתגדלה בביתו 18 שנה

פרידיל קניבסקי 54 שנה

גיסתו 60

משה קריטשיבסקי 30

יוסיל אהרן איציקס 50

שלמה דער קמפאניכס איידם 35 שנה

לייב מאנסטירסקי 40

אולשׁנקה

בנימין מיַמפולה 22 שנה

מילמן ברוך סמיאסטקובקי 20 שנה

אפרים הארישניק 42 שנה

אומן

נמסר ע"י מר היילפערין מטפליק, שהיה היסטוריקן בועד האמריקאי באומן.

רשימת ההרוגים ע"י החבורה של קלימענקא 12 מאי 1919:

יוסף ישראל אייזנברג 30 שנה

בנציון ב"ר אברהם אסאדטשי 53 מציבולובקי

ניקולי ב"ר אלקסנדר בערקאוויץ 33

שמעון ב"ר ליב בארנובעצקי 21

נחום ב"ר חיים משה ווייסבורד 45

נחום ב"ר יוסיל וועקסלער 49 מטעפליק

יצחק ב"ר שלמה זלמן ווילשנסקי 21

ליב ב"ר נחמיה גארדאן 44

משה ב"ר גרשון גנדילמן 55

איטע בת ברוך יוסף גורוחובסקי 65 אלמנה מטעפליק

רחל גראדזעווסקי 62

איתמר ב"ר יעקב דאנצקער 48

ברוך ב"ר הירש דיאטלוביטש 39

זוגתו דבורה ב"ר נחום 35

בנו הערש 15

בנציון ב"ר יצחק יעקב דאווידאווסקי 44 מטאלנע

צילי ב"ר יעקב טענענבוים 13 מקאליס

שלמה ב"ר חיים חזין 39 מוואלקאוויצק

שמואל ב"ר הירש ליטוואק 63 מבעקוֹב

אליהו יהודה מאנישעווסקי 69

אלעזר ב"ר עקיבא מאלימרוב 26

שלמה ב"ר עקיבא מאלימרוב 24

מלכה בת יעקב ליב מויזעס 65

חנה בת משה פערילשטיין 32 מאבאזובקה

ישראל נחום ב"ר לייזער פיינערמן 31 מפוגרבישצע

שרה בת טוביה פורער 39

וואלקאוויצי

משה ב"ר יוסף ציקינעווסקי 42 מקראסניאסק

זלמן ב"ר הירש קאגאן 56

יהושע זלמן ב"ר יענקל קנעווסקי 37 מקרמנטשוק

אסתר בת משה קליינמן 14

חיים ב"ר דוד טוביה קצנלבויגן 31

זוגתו של יעקב

דוד אהרן ב"ר פנחס רבינוביטש 45

משה ב"ר בנציון שצורובסק 18 מזוועניגורודקי

יהושע ב"ר הירש זשורבינסקי 32 מטערנובקע

דוד ב"ר הירש זשורבינסקי 30

בנציון ב"ר בנימין שווארצמאן 68

13 מאי 1919 ע"י קלימענקא:

שמעון ב"ר פייוועל בראווערמן 49 דוקטור

משה ב"ר ישעיה באקשט 46 מלוצק

אברהם ניסן ב"ר משה אפרים בערעזובסקי 31

אריה ליב ב"ר הירש באזילעווסקי 20

ליב ב"ר אהרן וויגאדנע 55

זוגתו שיינדיל 50

משה ב"ר מרדכי גויכמן 68

יוסף ישראל ב"ר אליה גאָמער 58 מברדיטשוב

יצחק ב"ר שלום גראדסקי 28

בצלאל ב"ר מארקעל גאלדבערג 63 מאסטראגארסק

ישראל ב"ר יוסף גאפשטיין 48

אליעזר ב"ר אפרים גאמבערג 45 מוואלקאוויצקי

זוסיה ב"ר נחמן גוטמאכער 21

שלמה ב"ר דוד גאראחובסקי 25

שלמה ב"ר הירש זשורבינסקי 34 מטערנובקה

נחום ב"ר ישעיה קאגאן 44

יעקב ליב ב"ר נטע משה קאגאן 34 ממאנאסטרישצה

הינדה בת בנציון קושניר 22

אשתו של זעליג ממאנאסטרישצה

דוד ב"ר אברהם קאגאן 33

ראסי בת פסח קאץ 60

ברוך ב"ר אבא לעווין 21

פעסי בת זלמן ליפשיץ 58

ישראל משה ליפשיץ 38

יעקב יהודה ב"ר אליה גאטאנזאן 50 מטאלנע

שלמה ב"ר אשר אזעראווסקי

זלמן ב"ר יצחק מאיר פאליאק 66

אייזיק ב"ר יקותיאל פעקאר 63 מסארנה

משה ב"ר שמואל ראדאלסקי 26 מטאלנע

חיים ב"ר יענקל רוטהייזער 24 " סטודנט

רפאל ב"ר יענקל רוטהייזער 19

ישראל ב"ר הירש סאבאל 50

חיים ב"ר הירש סנדלר 21

אייזיק יהודה בחור 49 סוחר

מאיר ב"ר דוד טאראדאש 17 מטאלנע

שמחה ב"ר ישראל טאראדאש 38

פעריל בת הירש ציקיניווסקי זוגתו של אברהם 43

משה ב"ר יוסף שווארץ 30 מרזישצה

14 מאי 1919:

יעקב יוסף ב"ר מאיר בראזער 38

יוסף ב"ר יהודה בוביס 21

שלמה אייזיק ב"ר משה מרדכי בריק 34 מאסטרה

ראובן ב"ר הירש ביגלסאן 18

בערקא ב"ר ישעיה באקשטיין 28

אברהם ב"ר אפרים וויגאדנער 63

יעקב ב"ר אשר וואלוטשקא 43

שלמה זלמן ב"ר שבתי וואדאוואז 26

ישעיה ב"ר זלמן וועקסעלמאן 36

יוסף ב"ר חיים מאיר וועלטער 30

יצחק ב"ר דוד ווידגויב 29

נחמן וויטראגאן 73

חיים ב"ר בנציון גרינבערג 9 מגייסין

משה ב"ר ליב גולחובסקי 79

בנו מרדכי 21

בנו ליב 15

חיים יעקב ב"ר פסח געלפענביין 33

יצחק ב"ר משה גערנשטיין 25

אליה ליב ב"ר דוד דובינסקי 22

דוד ב"ר נחום דירצי 29

נחמן ב"ר נחום דירצי 22

נחום ב"ר נחמן דירצי 65

מאלי אשתו של פנחס דרוקער 56

יעקב ב"ר אברהם זעלצער 33

ליב ב"ר דוד זאסלאווסקי 37

מנדיל ב"ר אברהם קנקאגאן 31

מאיר יצחק ב"ר שמואל קיוטקא 53

שלמה ב"ר זאב קראסניק 52

שמעריל ב"ר שלמה שמשון קאלטון 27

עקיבא ב"ר יעקב קראסניאנסק 33

אברהם ב"ר יעקב קראסניאנסק 21

שבתי ב"ר הירש קליינער 52

בנו מאיר 22

בנציון ב"ר שמואל קראווניק 24

יוחנן ב"ר שמואל קראווניק 21

זוסיה ב"ר משה קריוויצקי 40

אהרן ב"ר לייב קופערמאן 24

משה ב"ר יענקל קרוטאלאטש 24

ברוך ב"ר יהושע קאגאן 23

אברהם ב"ר בנציון לינאוויצקי 17

אהרן ב"ר ליב ליטוואק 62

יצחק ב"ר נפתלי ליבערמאן 37

שלמה ב"ר יהושע ליפאוועצקי 40

משה ב"ר מאני לווין 22

דוד ב"ר ניסן מיידמאן 33

משה ב"ר אברהם מילגראם 33

אכרהם־יצהק ב"ר יעקב ליב ויכטאשעווסקי 44

ישראל ב"ר ישעיה אלשאנסקי 19

אליה ב"ר זלמן פארטשלי 58

נחום ב"ר אהרן געציל ריב 60

בנו דוד 23

בנו אפרים 21

אברהם ב"ר אלתר רויכווארגער 19

אברהם־מאיר ב"ר משה רויזענפעלד 26

ישראל יעקב ליבס רויזענפעלד 23

יהושע ב"ר יצחק גדליה רובינשטיין 34

אשתו נחמה ב"ר ישראל 32

אהרן ב"ר אליה סאמעלסאן 23

שמאי סאפאזשניק 63

מרדכי־יוסף זכאריעוויטש 48

יוסף ב"ר זאב טאראזשטוק 43

יוסף ב"ר אהרן טאמסקי 28

אברהם ב"ר יענקל טקאטשוק 43

בנו משה 19

אחיו יצחק 46

מרדכי בנו של יצחק 17

הירש ב"ר אברהם פייטעלסאן 40

בנו משה 17

חיים ב"ר יצחק צילערמאן 21

ברכה בת חיים טשאיקא 48

זלמן ב"ר שמואל שטיינבליק 51

משה ב"ר אברהם שוסטער 25

דוד ב"ר הירש שמאיעיויטש 23

ברוך־יוסף ב"ר עובדיה שווארצמן 20

אברהם ב"ר מרדכי יתום 46

יעקב ב"ר נתן יאסאווסקי 21

שלום ב"ר אליהו באסין 48

נתן ב"ר יצחק גאפמאן 16

מאזי ב"ר מיכל זילברשטיין 56

ישעיה ב"ר אליהו קופערשטיין 25

אברהם ב"ר מאיר קוויטקא

יענטע אשתו של יוזעפ קאגאן 55

ביום 15 מאי 1919:

4 יהודים בלתי נודעים בשמותיהם

אשה אחת בלתי נודעה

אסתר לאה בת חיים יענקל סאקיריאנסקי 38

חייה פייגה בת ישראל פראסקוראווסקי 55

ישעיה ב"ר משה לאשאק 32

ישעיה ליב ב"ר יענקל נעמירווסקי 50

הירש ב"ר שמאי פייטלסאן 21

רשימת ההרוגים ע" י סוקולוב סטעצירה וניקולסקי 30 יוני 1919

דוד יוסף בעליסטאצקי 60 שנה

נפתלי ב"ר מאיר בראנז 36

שמואל זנביל ב"ר יהודה ליב בערנשטיין 48

בנו סענדער 13

אביו יהודה ב"ר סנדר 76

הירש ב"ר דוד בויקא 55

משה ב"ר הירש באריסקין 19

ברוך יואל ב"ר ישעיה בעליצקי 49

יהודה ליב ב"ר יוסף בלעכער 55

אשתו פעסי בת הירש 54

דוד ב"ר יעקב בילוּנעץ 49

שיינדיל אשתו של משה באביטש 36

בנם שלום בן 3 שנים

אברהם ב"ר משה בראנפער 27

אשתו באסי 25

יצחק ב"ר יוסף ברקויטץ 30

אברהם אבא ב"ר וואלף בערשאדסקי 30

וואלף ב"ר שלמה בראנפמן 30

בנציון ב"ר וואלף נתן וויינערמאן 48

מינדע בת אפרים עטיל 42

הירש בער ב"ר נחמן וויינשטאק 65

שרה בת שמואל ויינשטאק 38

נחמן ב"ר הירש ווויינשטאק 24

שמואל ב"ר זלמן וילשאנסקי 49

פרומה בת דוד הירש ווינארסקי 63

אשתו של ישראל דוד

אהרן ב"ר יענקל ווערעטילני 65

עקיבא ב"ר שלום יוסף געכט 45

בנציון ב"ר אליעזר געכט 21

ישראל ב"ר הירש וואלף גוטערביטער 69

לוי ב"ר דוד הירש גוטערמאן 35

יוכבד בת יהושע גוטערמאן 32

יוסף גרויסמאן 40

שלמה ב"ר מרדכי גאראחאד 25

שרה רחל אשתו של אברהם גענטמאכער 50

בנו שלמה 25

בנימין־זוסיה ב"ר רפאל גאדליס 37

אשתו שרהי־סאסי 38

אליהו גערשפעלד 23

יהושע ב"ר שמאי גאראכאווער 9

שמואל־חיים ב"ר שניאור גאראכאווער 45

חנה אשתו של.שמואל חיים 45

שניאור־־ברכה אשתו של שניאור גאראכאווער

פנחס ב"ר מאיר גאראכאווער ממינטשערסק

יחיאל ב"ר ליב דעסימטניק 29

שרה אשתו של אהרן יצחק דיאטלוביטש 48

בתם מאלי 17

חיים ב"ר נחמן דוואכוואבני

הירש זשלרבינסקי 58

בנו נחמן 26

מיכל בנו של ישראל־ליב זיידמאן 36

ישראל ב"ר בער זלאטניקאוו 19

יעקב ב"ר לייזער סוסקרויט 48

משה ב"ר בער קאזלענקא 24

שמחה ב"ר בער קראסנאוו 46

מאיר ב"ר זוסיה קוויטקא 36

גאלדע ב"ר מרדכי קוויטקא 31

שניאור ב"ר בעריל קרויטאנעטש 29

יצחק־מרדכי ב"ר יענקל קאנעווסקי 33

שלימע־הענע אשתו של יוסף קופטשאן 40

אייזיק ב"ר יצחק־ליב קאלדזאווסקי 62

בילא בת פנחס קאטלאוו 65

משה ב"ר שבתי קליינער 29

קלמן קישינעווסקי 50

יצחק ב"ר זלמן קוויטקא

שניאור־יוסף ב"ר בנציון קייפענאווער

שלום קרושקאוו 30

דוד ב"ר אליה קאטשור 28

רחל ב"ר שלמה לעטוטשי 49

מאיר ב"ר יאקעל לעטוטשי 25

ישראל־יוסף ב"ר שלמה־הירש לעשץ 22

נתן ב"ר ברוך לוינשטיין 65

ראובן לעוויט 35

אהרן ב"ר יוסף לייבאוויטש

אברהם ב"ר יוסף מעלניקאוו 44

פיגא אשתו של מרדכי מארעכאווסקי 67

אליה ב"ר זלמן מנחימואוויטש 56

דבורה בת אליה מנחימאוויטש 17

יענקל ב"ר מרדכי מאיראוויטש 43

ירחמיאל־טוביה ב"ר משה מודריק 49

בנו וואלף 28

יהודה ב"ר נחום מיידמאן 32

ליב ב"ר מרדכי ניסענהאלץ 37

יוסף ב"ר שבתיל רייזנער 22 סטודנט

שלמה־וואלף ב"ר נחמיה רעזניצקי 47

מאיר ב"ר משה רויטמאן 26

אהרן מאיר ב"ר נחמן רייצין 63

חיה אשתו של מנדיל ריבאק 52

בנם דוד 22

גדליה ב"ר יהושע ראבינוויטש 40

אייזיק ב"ר יאקל סידלעצקי 60

סאסי ממינסק

דוד ב"ר רפאל טעלענגוטער 55

ביילה־פריידה בת יונה טעלענגוטער 55

עטי אשתו של ישראל טעפליצקי 63

יוסף טולטשינסקי

מרדכי ב"ר יוזעף פוקס 49

עקיבא־הירש ב"ר דוד פרייוואך 52

בת מיכל העלאווסקי 42

יהושע בת אליה שטאפבלאט 19

וואלף ב"ר משה שניידערמאן 35

שמואל שיינדעלעס 30

בתו רייזע 7

שלמה ב"ר אלישע שיידמאן 40

משה ב"ר דוד עליאש 67

רחל אשתו של עקיבא עליאש 52

מרדכי ב"ר משה יאנאוויטש 63

ישראל ב"ר מאיר גינטשער 29

חיים ב"ר ישעיה בילעצקי 31

שמחה ב"ר ירחמיאל רויטמאן 78

יהודי מעיר אחרת.

רשימת ההרוגים שנרצחו ע"י הכנופיות של קוזקוב וסוקולוב: 10 אויגוסט 1919

שלום ב"ר ישעי' אנטשיפולובסקי 28 שנה

שמואל ב"ר יצחק בינשטיין 65

שמואל־צבי ב"ר מנדילס בערילסאן 52

רפאל ב"ר משה מודניק 30

יצחק ב"ר אברהם בערדיאנסקי 57

אשתו דינה 56

הירש־בער ב"ר ישראל בערנשטיין 80

מינדל בערנשטיין 80

רחל בתו של הירש בער 26

פריידה בתו של הירש בער 23

אברהם ב"ר דוד וואדאוואז 70

אשתו חיה ב"ר יעקב 50

בתם נחמה 17

גדליה ב"ר אברהם געלפיינביין 51

אשתו ציריל בת אהרן 47

חיים ב" דוד גיצמאן 65

ברוך ב"ר חיים גאליצקי 50

פנחס ב"ר גדליה זיצערמאן 63

ישעיה ב"ר מנדיל זבארובסקי 28

ליב ב"ר יוזעפ קאגאן 38

יהודה ב"ר שלום קאגאן 33

פסח ב"ר נטע קראסני 46

ביילה קליינר בנציונס 22

שניאור ב"ר אברהם לופאלאווער 72

דוד־ליב ב"ר הירש מעזביזשער 70

מאיר ב"ר הירש מויזיס 65

גדליה־הירש ב"ר מרדכי נעמירובסקי 65

לייזר פרובליודני 65

ליב ב"ר גרשון פוזיס

שרה בת יהושע פרימענזאן

אסתר בת מאיר פעלאשקע 70

אשר ב"ר בנציון רימער 54

אשר ב"ר רפאל ראבינאוויטש 51

פייגה אשתו של יהושע ראבינאוויטש 51

פריידה אשתו של רובינשטיין

שלמה ב"ר יצחק רודי

העני ראבינאוויטש 51

יעקב ב"ר יצחק סאלאמני

פנחס ב"ר ליב פיינשטיין 65

יוסף ב"ר אליה פינינבערג 18

נחום־צבי ב"ר מנדיל פויגילמאן 65

ברוך ב"ר אברהם פיינשטיין 56

ליב ב"ר אלימלך צירולניקוב 55

משה שאכאנאוויטש 45

משה שווארצמאן 65

מנדיל שולץ 55

מאיר ב"ר מרדכי יתום 58

אוסטאפיה - כפר

ישראל בן שמעון סלובצקי

אחיו פנחס

שלמה בן אהרן סלובוצקי

אליעזר בן משה ביליוב

שמעון בן מרדכי סלובוצקי

אוקסיניה - כפר

ישראל ליב אטעס 44 שנה

עוד יהודי 48

אורלוביץ

דוד בילוצערקובסקי 50

רבקה בילוצערקובסקי 40

אברהם טשערקובסקי 60

יחזקאל טשימעס 22

איביטש

צבי קליינמאן

משה צבי בן יוסף זיידעס

גדליה בן משה שויב

ישראל בן מיכל טשערניגעס

שלמה בן דוד מרוטקובסקי

נחום בן שלום קראסנער

לאה בת לוי אקסעלראד

איבנובקה

קודימא. תחנה סמוך לאודיסה

משה ארנובצקי 55

בנו בן־ציון 29

בנו יונה 22

שלמה ארדיאן 65

בן ציון אייזנברג 45 שוחט

פיני ברדיטשבסקי 43

ישעיהו בורדי 45

נוני בורדי 26

משה בירברויט 27

בריל באקלי 18

ליב באקלי 12

יצחק בליאכער 48

בנו ישראל 23

בתו ראזע 20

שלמה בעזפאלנע 46

אלי בעקערמן 38

ישראל בורדי 58

הירש בוברמן 45

פיליע בורדיי 26

אליעזר גרמן 25

אברהם 20

ליפא גרינברג 53

שמואל גרינברג 32

שלמה גרינברג 38

ישראל גירשטיין 35

מנדיל גלזט 35

ברוך 38

אביגדור גאבין 48

אברהם גענדילמן 12

חנינא גאדיס 62

יעקב גוטעלמן 12

ברוך גאלאוואנעווסקי 20

מרדכי גורקוי 60

משה גרביוב 45

בנו הירץ 13

בנו חיים 11

משה גרזשוי 30

שלמה דיעסטניק 55

אשתו חנה 50

בתם פייגה 15

אלי דובסרסקי 38

בעריל דודניק 35

יוסף וויספעלד 20

משה גרבובער 24

אפרים ווערבוביצקי 20

בנו יעקב 12

משה ווערבוביצקי 28

ווייסמן 26

פסח זשעברק 38

יוסף חולון 62

אנריך טומשובסקי 30

ישראל טולטשינסקי 54

אליעזר טעסלער 32

בעשקא טויבעס 15

אליעזר טויב 55

בנו שמואל 28

בתו 25

אשתו ראזע 50

טויבעס 28

איצי טשארגעס 60

אברהם טיליס 28

דוד ליטשיניצער 26

מיכל ליטשיניצער 24

בעני ליטשיניצער 16

מאקאריי 30

משה מלמד 22

משה מילמן 15

אפרים מילמן 12

פישל מאלדבסקי 26

בריל מולדבסקי 40

בתו שרה 14

יעקב מילער 20

ישעיה מילער 15

משה מרדקוביטש 16

מרדכי ספקטאר 40

עליק ספקטאר 25

יצחק סלעדוי 68

שלמה סטניקוב 60

אשתו 55

בתו 23

עקיבאפ 36

אברהם פראמיסלער 40

פאליק פאקריואלע 26

חיים פעלדמן 18

יעקב משה פיינקיך 65

בנו אהרן 28

בתו פייגה 22

משה פיינקיך 35

אברהם פערילשטיין 20

מאיר פאסחוביטש 48

בנו ישראל 13

איסק קרדון 30

מוליא קוטשוק 20

יצחק קריימער 38

משה קילשטיין 16

שמואל קַרִי 35

לאה קוטליאר 22

אברהם קראסנער 67

שמעריל רוזנשטין 28

משה רייטיך 27

לעמעל רוסיבקה 35

יוסף רבינוביטש 60

בריל רזומני 16

אברהם שוורצמן 24

בנציון שערמן 19

דוד שקולניק 55

בנו מרדכי 17

חיים שניידער 35

מרדכי שליאמעס 22

פיוויל שליאמעס 19

ליומע שוסטער 23

יעקב שקולניק 25

רחל שטילמן 36

שלמה פעסי 26

איבאנקי

מאיר בערזון 35

יונה ריזיק 24

אהרן שולמן 32

אהרן משה 22

אבא צאבניס 45

חיים זאפניק 23

ליפא אבטשאטקע 34

עוזר סוליונה 70

דוב שורניק 19

אפרים סולוביי 28

הרב חיים סורוטשין 50

מרדכי בן הרב 17

חיים חרקיווער 45

דוב שומר בית הקברות 42 שנה

ועוד ארבעה אנשים

אלה השמונה עשר נהרגו ע"י סאמעגון

יוסף האלפערין 30

יהודה יואל איטרמאן 45

חיים זובוטה 30

צבי מאצקעוויטש 25

שלמה ליפובצקי 25

מרדכי שלמה ביק 19

אשר גינצבורג 36

דוד אלשאנסקי 27

דניאל וואלינסקי 30

רחל יורקובסקי 25

יצחק יואל שכטמן 30

לוי אלכובוי 72

מאיר מאלמוד 20

נח שוארצמאן 30

ניסן גאלדגאר 30

אברהם ליב גאליברודקי 52 שנה

אשר בערזון 18 שנה

הירץ דולגונוס 30

טוביה אלינסקי 25

טויבע זובוטע 45

נתן אלכובוי 25

לעמיל אבשאדקע 25

נתן קמנאר 21

אחיו שלמה 18

אלישע גערינשטיין 40

ברוך בערקמאן 36

אידיל קארינפעלד 24

זלוטה קאפעלראש 38

שבע קאשעקובסקי 18

שלמה זלמן מינצבורג 50

בנו יעקב 25

בנו מנדיל 22

בנו מרדכי 11

איבניצי

ברוך דוד גילבובסקי 25 חרש ברזל

אשתו 23

אביו פיוויש 60 חרש ברזל,

פייביש בער מוריינעס 23 קצב

יעקב היילפרן 38 אופה

בנו 30

אחיו 30

בן אחיו 13

ברוך וואליצער 45 אופה

דוד הירש חולודנקה

וועלוויל געלבורד 45 חנוני

בריל טשאק 50 חנוני

ישעיהו סמוליאר 13 חנוני

בנציון בעלפער 20

אחותו זיסל 22

מלכה בערקאוויטש 40

עטיל ליטווין 50

איטא קאגאן 35

ילדה 3

חנה גולדשטיין 35

מלכה נובופסטובסקי 50

ילדה 2

רחל וועקסלער 60

אפרים ליכטמן 45 חנוני

בנימין גילבובסקי 26 חנוני

יעקב שטערינברג 25 סנדלר

חיים פירשטמן 28 חנוני

אחיו גרשון 13

גרשון גילבורד 18

אידל פריינד 28 נגר

אחיו יעקב 18

לאה פירשטמן 46

אינגוליץ

מושבה

וואלף פינווארג 60 שנה

שלמה דרוקערוב 56

לעווי טשערטין 24

יצחק לעווין 18

שלמה גיטין 21

ילד ברייטעס 10

אלכסנדרובקה

כפר

אברהם ליפשיץ 65

בתו 40

אנאניוב

מנדל לובעצקי 55

ברקוביטש 45

אשתו 42

בנו 18

אשה קריץ 50

בנה

רבינוביטש 22

בן דודו 20

פיסריבסקי 71

צירקוביטש 60

שוחט 70

לערנער 65

גערצענשטיין 82

גארבער 68

געדומניאשצי 70

שליאנסקי 70

ריבלין 62

ווייסטיך 30

קליין 50

בעקער 20

פרידלאנד 40

וויסמן 40

קאגאן 38

רעזניק 41

דלגין 45

בולקי 53

וועלטמן 70

הייגעריכט 50

נודעל 35

בעלפער 35

אקסמן 45

קפושיבסקי 50

ברסקי 60

קליידרמן 50

האשה טובבערג 48

אווערבאך 35

שטאקער

לוצקער

ארבעה חללים שאי אפשר היה להכירם

אנאפרבקה - כפר

חוה שווארצמאן 40 שנה

אנטאנוביטשי - כפר

בלומה, אשתו של הירש גענדילמאן 65 שנה

בתה 40 שנה

נכדתה בת בנו זוסיה 4 שנים

ארוטשקובסקי

כפר פלך פודוליה

שבתי ארטשקורגר 65 שנה

בנו 40

בנו 36

ועוד 7 נפשות.

מספר ההרוגים שנרשמו שמותיהם

מספר ההרוגים לפי המסורה

 

ב.    🔗

 

בּאבּוז    🔗

(פלך קיוב)

בבאבוז גרו שלש עשרה משפחות יהודים, שחיו עד הפרעות עם שכניהם הנוצרים בידידות, הרבו להיטיב להם ועזרו להם בכל יכלתם בפועל ובעצה. ביום אחד התפרצה שמה סיעה של סיקריקים והרגו שלשה עשר יהודים שנמצאו אז בעיירה.

(ב. קרוגלוב).

 

בּאַבּענע    🔗

(כפר, פלך קיוב, גליל טאלנה).

בכפר באבענע רצח האטמן סאמעגון בחדש אייר, תרע"ט, משפחה יהודית שגרה בכפר, זאב טולטשינסקי, אשתו ובתו. (משה בארסקי).

 

בַּאיאַליק    🔗

(כפר, מחוז אודיסה).

בבאיאליק גר יהודי חרש ברזל. הדיניקיים העלילו עליו, שהסתיר בביתו חילים מצבא המועצה, והרגו אותו במיתה משונה.

 

בּאר    🔗

(מחוז מוהילעב, פלך פודוליה).

ביום השבת י“ז תמוז תרע”ט, התפרץ העירה גדוד של היידמקים. חמסו את הבתים, אנסו נשים והרגו עשרים נפש.

בדרך

א    🔗

בעברך דרך המסלה צוועטקובה־בוברינסקיה־זנאמענקה, הנך פוגש נוסעים יהודים במספר קטן מאד. כי סכנה גדולה רובצת לרגלי היהודים המחרפים את נפשותיהם לנסוע בדרך. החמסנים גוזלים מהם את חפציהם ומשליכים אותם מתוך הרכבות בעת מרוצת המסע, ובכל תחנה נכנסים חילים אל הרכבת ושואלים:

– יש פה יהודים?

– יש, יש! – צועקים בחדוה ובעליצות הנוצרים בעלי השקים² – הנה הקומונה!

והיהודים האמללים מוּצָאים מן העגלות עם חבילותיהם בידיהם לקול מצהלותיהם ולגלוגיהם של הנוסעים הנוצרים. החילים מובילים אותם אל איזו רכבת בודדת, אל איזה קומנדנט “כביכול” לבדוק את התעודות. ורק בהשמע המצלה השלישית, נראים הנאסרים על הפֵּירוֹן, מֻכּים וגזולים ואי אפשר להוציא מפיהם מלה על אדות זה אשר קרה אותם, כי כן נצטוו בחזקת היד בשעה ששחררו אותם.

בתחנת־הקשר, צוועטקובה, הוציאו הסיקריקים את כותב הטורים האלה עם עוד יהודי פליט מטעפליק אל רכבת בודדת, שעמדה אחורי המחראות, לבדוק את התעודות. בינתים פשטו מעלינו את בגדינו, בדקו בחפצינו, שללו מאתנו את כספינו וגם החפצים היותר טובים. אופי הוא, שבשעת הבדיקה נכנס הקומנדנט של התחנה ושאל: “מדוע הנכם מעכבים את הנוסעים, שתעודותיהם כשרות?”. הסיקריקים לא ענו כלל על שאלה זו והמשיכו את עבודתם.

בתחנה פונדוקליובקה הוציאו אותנו עוד הפעם מן הרכבת והובילונו אל אחד הקרונות, ששם נמצא איזה פקיד צבאי. ושוב החלה הבדיקה. גזלו את החפצים הנשארים ואימו עלינו להרוג אותנו ביריה. כך התעללו בנו עד התחנה זנאמענקה. שם פגשו אותנו הנוסעים הנוצרים בחרפות וזלזולים:

– עוד הפעם ז’ידים נוסעים ודוקרים את העינים! כמה שהורגים בהם והם אינם כָּלים!

נמצאנו בתחנה זנאמענקה לא יותר מ 6־5 יהודים.

ביחוד עוסקים ברדיפת היהודים בעלי השקים, היראים מפני ההתחרות של היהודים. היהודים יושבים להם בעריהם ההרוסות, גועים ברעב ויראים לעזבן מפני סכנת הדרכים.

ב    🔗

בנובמבר 1919 (את היום בדיוק אינני זוכר) יצאתי מגולטה. בדרך בין התחנות גולטה ופודגרודיה נמצאו ברכבת הרבה נוסעים. ביניהם גם ארבעה קוזקים דיניקיים. בין הנוסעים היו גם יהודים זקנים אחדים, וזקן אחד עם בתו הצעירה, נערה כבת ט“ו־ט”ז שנה יפה מאד. הקוזקים התחילו נטפלים אל הנערה במלים שנשמעות לשתי פנים ובלשון לצנות. אחר כך אמרו לענותה לעיני הנוסעים. המעשה הזה הרגיז גם את הנוצרים עד מאד, ויגערו בקוזקים, ואחד מהם פנה אליהם בדברים כאלה:

– עם היהודים יכולים אתם לעשות כטוב בעיניכם: יכולים אתם להכותם, לענותם, לבוז את כספם, גם לרצחם נפש. אנחנו לא נפריעכם. אך לעשות נבלה כזו לעיני השמש לא נרשה לכם בשום אופן!

היטב חרה לקוזקים לשמוע את מוסר כלמתם. אז קם אחד מהם, חטף את הנערה בזרועותיו החזקות ויהדקנה עד אשר רֻסקו עצמותיה. נשא אותה אל החלון והשליכה החוצה בשעה שהמסע רץ במהירות. שלשת הקוזקים הנשארים גם כן קמו ממקומותיהם, כל אחד חטף יהודי זקן וזרק אותו החוצה. כלם נהרגו.

(ב. קרוגלוב).

 

בּובּרויסק    🔗

(עיר מחוזית, פלך מינסק)

הרבה סבלו יהודי בוברויסק מידי צבא הפולנים, כל ימי היותם בעיר: חמס ושוד, מעשי אונס, התעללות, ענוים ולפעמים לא רחוקות גם שפיכות דמים.

הנה עובדה אחת:

משפחת געקלער, בת תשעה אנשים, נהרגו כלם בחדש ספטמבר 1919 בעטיו של פועל אחד, שעבד אצל געקלער והלז פטרהו. אז הלך הפועל והלשין עליו שהוא נוטה לקומוניזם. מבית הפקידות של הפולנים נשלח קפיטן אחד, לעשות חקירה ודרישה. הקפיטן מצא בביתו של געקלער מכונות של טיליפונים, מכונות לכתיבה, גם תמונתו של קרל מארקס. ועל סמך זה נאסרה כל המשפחה, ונשלחה לבית־הפקידות של הפוליציה. באותו יום הוצאו מביתו של געקלער שתי פרות והרבה חפצים, וכל אלה נמסרו לקפיטן, שעשה את החקירה והדרישה. ביום השני שחררו את אשתו של געקלער עם ארבעה ילדים. בערב נאסרו עוד הפעם וכל המשפחה הובאה לבית האסורים.

ביום השלישי, כאשר אחד מקרובי המשפחה הביא להם ארוחת־הצהרים, הודיעו לו שכל המשפחה נשלחה למינסק. גם פתקא אופיציאלית נתנו מבית האסירים. אז נסע הקרוב למינסק, חקר ודרש בהז’נדרמריה, גם בבית־האסורים ולא מצא שם את עקבותיהם. באותו זמן נפלה הברה בעיר, שגעקלער ובני ביתו נהרגו כלם בבוברויסק. אך הדבר הזה נמסר מפה לאזן בחשאי. לדבר מזה בפרהסיה יראו מפני הפולנים.

כאשר הפולנים עזבו את העיר התחילו לדבר על זה בפומבי, חפשו את המקום ששם נקברו ההרוגים, והנה נמצאו בגן ירק סחבות של חלקי בגדים ודם קרוש עליהם, ועל הככר שלפני הגן גל של עפר תחוח. על שאלת התושבים, הם קבלו מענה, שבמקום הזה נקבר סוס, שנגף במחלת הקרסוס (סאַפּ), אך קרובי הנרצחים לא הסתפקו במענה זה; הם פנו לבית־הפקידות ושם ענו להם, כי לפי ידיעתם נשלחה משפחת געקלער למינסק או לברעסט. ידיעות אחרות אין בידם.

באותו זמן עבר לפני הככר סגן הפקיד של הרֵיוֹן. הקרובים פנו אליו בבקשה שירשה להם לפקח את הגל. הוא הרשה להם ובמעמדו ובמעמדם של שני שוטרים נתפקח הגל והוציאו משם תשעה הרוגים, כל בני המשפחה של געקלער. גלגולותיהם של הזכרים היו שבורות ומבֻקעות, המח של אחד מבני געקלער נשפך ארצה. רגל אחת של געקלער הזקן היתה שבורה. העינים של הנרצחים נדקרו לפני ההריגה. הנשים נמצאו בפיות פתוחים. כפי הנראה, נקברו חיים. הגברים הומתו ביריה.

עצמות הנהרגים הובאו לבית־הקברות של היהודים ונקברו בקבר כללי.

לפי עדותו של בעל־הבית, שבביתו דר הקפיטן, שעל ידו נגזרה משפחת געקלער מארץ החיים, היה הקפיטן איש משחת וחמסן. במעונו נמצאו תבות מלאות חפצים גזולים שהקפיטן שלחם פעם בפעם לורשה.

גם את שתי פרותיו של געקלער ושאר חפציו גזל הקפיטן. לפני עזבו את העיר חפץ להעלות על המוקד את הבית שדר בו, אך לא עלתה בידו.

התקלסות ביהודים ביום הכפורים

בארבעה לחדש אוקטובר, ביום הכפורים שחל להיות בשבת, התפרצו שני חילים מזוינים בשעה התשיעית בבקר, לבית־הכנסת של המגיד ברחוב אדמוב, ובקול צעקה: “ז’ידים, אל העבודה!” התחילו מכים אותנו בנצבי הרובים, קרעו מעלינו את הטליתים, הוציאו מידינו את הסדורים והמחזורים וזרקו אותם בחמה על הרצפה. בבית־הכנסת קמה מהומה, המתפללים התחילו אחד־אחד לקפוץ דרך החלונות החוצה ונמלטו. נשארנו בבית־הכנסת כשלשים איש. החילים העמידו אותנו בשורה ויובילונו אל בית־הכנסת של החילים, שם נשנה הסדר כמו בבית־תפלתנו ונתוספו עלינו עוד עשרים וחמשה יהודים. משם הלכנו לבית־הכנסת של פיינשטיין וגם משם הוצאו כארבעים איש. החילים העמידו אותנו בשורות כחילים והוליכו אותנו אל מחוץ לעיר. בדרך צוו עלינו לנגן, ומי שלא הרים קולו כדבעי, או שנגינתו לא מצאה חן בעיני החילים, הֻכו מכות חדרי בטן. לסוף הגענו למקום העבודה, להטעין שחת על עגלות.

זקן אחד חלש, אשר פגר בלכתו, הֻכה מכות מות במגלב ובנצב הרובה. אנחנו עזבנו את בית־הכנסת יחפים, רק באנפלאות שעל רגלינו. כאשר נשותינו או בנותינו הביאו לנו נעלים, או מגפים לנעול, כדי שלא ינגפו רגלינו באבנים, גרשו אותן החילים בחרפה. הערֵמה של שחת נמצאה במרחק שמונה ווירסטאות מהעיר, במקום בצה. אנחנו היינו מוכרחים להטבע בבצה עד הברכים ולשאת את אלומי השחת על גבינו, אל העגלות שעמדו במרחק חצי ווירסטה מהשחת. החילים השגיחו על העובדים ומי שחשדו בו שאיננו זריז בעבודתו הכוהו מכות מרדות. יותר מכלם הֻכו: יעקב פַפוש, המורה שמואל סילט ויעקב עבנין, שהיו זקנים ולא יכלו לעבוד כדבעי. בכלל, הֻכו כל החלשים והזקנים, שלא יכלו לשאת את המשא של שחת שהעמיסו עליהם, או שפגרו בלכתם. אנחנו כלנו היינו רעבים וחלשים מהתענית והתחננו לחילים לחוס עלינו, אך הם לעגו לנו והתקלסו בנו.

כאשר העגלות כבר היו טעונות, העמידו אותנו עוד הפעם בשורה והובילונו לא חזרה אל העיר, אך אל העבר השני. החילים העמידו אותנו באופן כזה: חמש עגלות טעונות שחת עברו לפנינו, הנשארים – מאחרינו ואנחנו באמצע. העגלות שנסעו מאחרינו נתקלו כל פעם בטורים האחרונים, ואלה שלא הספיקו לנטות הצדה התגלגלו תחת רגלי הסוסים. ואלה שהפריעו את סדר ההליכה הֻכו על ידי החילים במגלבים. החילים האיצו בנו, למהר את מהלכנו אחרי העגלות העוברות מלפנינו, אף כי היינו עיפים וחלשים. בדרך הכריחו אותנו לנגן, להסיר את הכובעים כל פעם מעל הראש ושוב לחבשם. החילים הובילונו דרך הכפר קיסֵילוביטש, אל הככר, אשר שם צבורה ערמה גבוהה של קורות, החילים בחרו את האנשים היותר גבוהים וצוו עליהם לטפס על הקורות והנשארים העמידו אצל הערמה. אלה שעמדו על הקורות היו צריכים לנפנף בידיהם ולנגן, ואלה שעמדו על הארץ היו צריכים לנגן אתנו יחד בצותא חדא. אלה שנגינתם לא היתה ערבה לאזן החילים הֻכו באכזריות גדולה. את הישיש יעקב פפוש העמידו על הקורות לנהל את המקהלה, אך הוא פרש את כפיו השמימה ונפשו השתפכה בתפלות ובכיות. כשראו זאת החילים הדפו אותו בכעס מן הקורות והלקו אותו במגלבים. אחר כך צוו עלינו לרדוף אחרי העלמות שנתאספו לראות במחזה, לחטפן ולצאת אתן במחולות. בשעה הרביעית אחרי הצהרים, חלקו לכל אחד מאתנו כמה מלקות ושלחו אותנו הביתה.

(עשרים ושתים חתימות).

 

בּובּרי    🔗

(מושבה קרוב לכַבנה פלך קיוב).

בחדש מאי 1919 בקרה את המושבה הכנופיה של סטרוק וכלו את חמתם ביהודים המעטים שנמצאו במושבה, את החפצים יקרי הערך בזזו ואת השאר החרימו. גם הרגו ארבעה יהודים ואחד פצעו קשה.

 

בּובּרינעץ    🔗

(פלך חרסון).

בתחלת ינואר 1919 התנפלו הקוזקים הפטלוריים על העיר והתחילו לבוז את הבתים ואת החנויות, אך חיל המועצה באו וגרשום. ביום 8 ינואר שבו הפטלוריים ופרצה מלחמה בינם ובין הקוזקים, נהרגו אז עשרה יהודים.

 

בּובּרינסקַיה    🔗

(תחנה, פלך קיוב).

בחדש ינואר 1919 התהוללו הקוזקים שחנו בתחנה בוברינסקיה והתנקמו ביהודים הנוסעים שעברו דרך התחנה: הוציאו אותם מהרכבות, גזלו את רכושם ואחר כך הרגו אותם בענויים קשים והשליכו את ההרוגים אל תוך השלג בין המסלות. כפעם כפעם נמצאו הרוגים קרוב לתחנה, נפוצים בשדה. בסמילה הובאו לקברות עשרה הרוגים, מאלה שנהרגו בתחנה בוברינסקיה. חושבים, שנהרגו על ידי הקוזקים יותר מחמשים יהודים.

 

בּוֹגוֹדוכובקה    🔗

(כפר, פלך פולטבה, מחוז זלוֹטוֹנוֹשה).

בכפר בוגודוכובקה גרו עשרים ושמונה משפחות יהודים. התיחסותם של אכרי הכפר אל שכניהם היהודים לא היתה מעולם יחס של ידידות, אף כי נמצאו ביניהם גם אנשים ישרים, שהחביאו יהודים בבתיהם, בימי הפרעות והטביחה, והצילו אותם ממות.

בכלל, סבל הקומץ הקטן של היהודים, גרי בוגודוכובקה, בימי האנרכיה, ששררה באוקרינה, הרבה מאד.

עוד בשנת 1918, בימי ממשלת האטמן, התנפלו החוליגנים המקומיים על חנויות היהודים ושסו את הסחורות.

אחר כך, כשהאטמן הודח מכסאו, והדירקטוריום עם פטלורי בראשה לקחו את רסן הממשלה בידם, סבלו היהודים של בוגודוכובקה מצבאות הפטלוריים, אשר מדי עברם התנפלו על בתי היהודים וחמסו ובזזו את רכושם.

ביום 1 אוגוסט 1919, כאשר החילים האדומים היו מוכרחים לעזוב את אוקרינה מפני הדיניקיים, נשארו בכפר בריונים אחדים, ששלחו בחמס את ידיהם.

אך יותר מכל סבלו היהודים מידי חיל המתנדבים. כאשר נהפך הגלגל על הדיניקיים והם היו צריכים לעזוב את אוקרינה, אז חיל המצב שנמצא בכפר גמר לפני צאתו לקחת את נקמתם ביהודים.

אם עד עתה נזוקו היהודים רק בממונם, גמרו עתה הסיקריקים לגזול מהיהודים ביחד עם רכושם גם את כבודם וחייהם.

כפריצי חיות התפרצו המתנדבים אל בתי היהודים, הריקו את הבתים ואת החנויות עד היסוד, אנסו ילדות קטנות, בנות ארבע וחמש שנים, והרגו בענויים קשים כל יהודי שנפל לידם.

כך נאנסו שתי ילדות קטנות, נכדותיו של הישיש רונין, אחת בת ארבע והשניה בת חמש. אחת מתה מחמת אונס, והשניה אחרי ענותה הפשיטו מעלייה הסיקריקים את שמלותיה והציגוה ערומה בחוץ בליל חרף, עד כי נקפאה מקור.

את בתו של וֵירלינסקי ענו הרוצחים והשליכוה אחר כך אל הבצה, שם שכבה זמן רב. היא הובאה אל ביתה כל עוד נפשה בה. כעבור זמן־מה נפחה נפשה.

את השוחט, שלום זוסיה בורנסקי, הרגו הרוצחים באכזריות נוראה ואחר כך השליכו את גופו לכלבים. את בנו הילד ענו, גם כרתו את אזניו, והוא מת תחת ידי מעניו.

כך מתו תחת ידי מעניהם השמש הישיש, יעקב דוד שמיד, בן תשעים וחמש שנים; יעקב יהודה רוזינבוים, בן ששים שנה; בנו משה בן 16 שנה; דוד גפנוביטש בן 42 שנה ויעקב יהודה מאטשערעט בן 65 שנה.

כל אלה נהרגו באכזריות חמה ובענוים קשים. הרוצחים התעללו בקרבנותיהם לפני מותם וגם אחרי מותם. את גופותיהם השליכו החוצה ושם התגוללו ימים אחדים עד שבאו לקבורה.

מספר ההרוגים אחד עשר איש. העשירים הספיקו לברח ולהתחבא ותהי להם נפשם לשלל.

אך בזה עוד לא נמלאה סאתם של יהודי בוגודוכובקה.

בחדש נובמבר עברו דרך הכפר הסיקריקים המקומיים, ליבטשענקה וקיקוט עם הכנופיה שלהם ובמשך זמן מועט הרגו ששה יהודים: את חיים ישראל רונין בן 61 שנה, נכדותיו נאנסו ונהרגו על ידי הדיניקיים; את אליה מלך וויֵרלינסקי בן 27 שנה, אחיה של העלמה ווירלינסקי, שנאנסה ונרצחה על ידי הדיניקיים; את זוג הישישים, ישראל נֵימצוב בן 70 שנה עם אשתו פריידה 67 שנה, אלתר לעווין בן ששים שנה ומאיר מוגילובסק בן 41 שנה. (המודיע יעקב דוברנקי 32 שנה. סוחר תבואה).

 

בּוגופול    🔗

(פלך פודוליה).

בתחלת ינואר 1920 התפרצו לבוגופול גדוד פרטיזנים מזוינים במקלות, אתים, גרזנים, קלשונים וחרמשים. לכמה מהם היו גם רובים ואקדוחים. הם התנפלו על היהודים בחמה שפוכה, שסו את הבתים, אנסו נשים והרגו יותר ממאה נפשות. הרבה הרוגים השליכו אל הנהר. הפרעות וההריגות נמשכו ארבעה ימים.

 

בּוזיני    🔗

(כפר. פלך מינסק).

הכפר בוזיני נמצא באמצע הדרך בין ניסוויזש ומוגילנה. שם דרו רק שתי משפחות של יהודים. ביום גי, 13 יולי 1920 בצהרים, באו שני חילים פולנים ותפשו את אבא שהתחבא על הגבעה שלפני ביתנו. אני, בימים האחרונים, התחפשתי בשמלות אכרים, כדי שלא יכירו בי שאני עבריה. ראיתי שהחילים כוננו את רוביהם אל לבו של אבא והתחלתי לצעוק. החילים שאלוני:

– מה איכפת לך? הלא הוא ז’יד!

– גם ז’יד הוא אדם – עניתי.

הם הבינו מתוך בקשותי שהוא אבי וישאלוני:

– מדוע הוא התחבא בשדה?

– יען מיום א' כל הגדודים העוברים דרך הכפר מתנפלים עלינו וחומסים אותנו, ולכן מפחד אבא לשבת בבית – עניתים.

– לא כנים דבריך – אמרו – אביך הוא קומיסר והחביא בין השיפון לחם וחפצים בשביל הבולשיביקים.

– שאלו את פי האכרים ויאמרו לכם, כי אבא איננו קומיסר.

– כבר שאלנו והחובש הזקן ואחיו אמרו לנו בפירוש, שאביך הוא קומיסר.

העתרתי עליהם את בקשותי. החילים עזבו את אבא לנפשו והלכו להם.

אני לקחתי את אבא והבאתיו אל בית שכננו, ששם התאכסנו שני שרי לגיונות, גם אופיצרים אחדים. אבא נשאר שם עד השעה השלישית. שרי הלגיונות התכוננו אז לעזוב את הכפר. אבא עזב את מחבואו והתחיל להתגנב דרך ירכתי החצר אל מעונו של שומר השער. בדרך פגשוהו שני פרשים, החזיקו בו וסחבוהו אל בין השיפון. זה היה במרחק ווירסטה אחת מהכפר, אני לא יכלתי להכיר היטב אם זה הוא אבא, כי בזמן שנתפש אבא נתפשו עוד אנשים אחדים. כך ראיתי שנתפשה אשה אחת, וכעבור זמן־מה יצאה לחרות. אך אבא לא שב ביום ההוא, וביום השני בבקר הלכתי עם אחותי לבקשו ומצאנו אותו מוטל הרוג בין השיפון וגופו מקורטט בסיפים. (לפשה איצקוביסש, נחמה איצקוביטש).

 

בּוֹיארקה    🔗

(סמוך לקיוב).

ביער בויארקה נרצחו על ידי הדיניקיים שלשים ואחד יהודים. את ההרוגים השליכו לתוך בור. ימים רבים התגוללו שם ההרוגים עד שהובאו לקבורה. ראשי האברים נתגרמו על ידי כלבים וחזירים.

 

בּוּלנוֹבקה    🔗

(כפר. פלך פודוליה, סמוך לברשד).

ביום 1 מאי 1919 חטפו החוליגנים המקומיים ששה יהודים שעברו לא רחוק מהכפר והביאו אותם הכפרה. היהודים נמלטו מידם ורצו אל בית התפלה של הנוצרים, בתקותם כי המתפללים יהיו למגן להם. אך האכרים, שנמצאו אז בבית התפלה, גרשו את היהודים החוצה והחוליגנים הרגו אותם לעיני האכרים, שהביטו על זה בקורת־רוח.

(המודיעה שרה פחניאנסקי).

 

בּוסנובסקי    🔗

(כפר, פלך קיוב, סמוך לווינוגרד).

בכפר בוסנובסקי נרצחו הבחורים צבי בן אברהם קוזלוב ואחיו משה.

 

בּוקי    🔗

(פלך קיוב, מחוז אומן).

בעירה בוקי נמצאו מאות משפחות יהודים.

שמונה ימים לפני פסח, 1919, ביום ב', התפרץ העירה האטמן קוזקוב עם הכנופיה שלו. הסיקריקים הלכו בשרוולים מפושלים למעלה ממרפקיהם, וחרבות שלופות בידיהם. תיכף בבואם פשטו בבתי היהודים ובחנויותיהם והציגו אותם ריקם, גם אנסו הרבה נשים והרגו יהודים אחדים. אחר כך אספו את היהודים לבית־המדרש וחפצו לסחבם משם אל השדה מחוץ לעיר, אך היהודים השתטחו על הקרקע ולא חפצו ללכת. כמה מהם הצליחו להמלט, ואת הנשארים הרגו בסיפיהם. הסיקריקים חצבו ביהודים השטוחים על גבי הרצפה כמו בכרוב וקרטטו את גופיהם, קלוח של דם נזל החוצה דרך הפתח של בית־המדרש. מספר ההרוגים היו ארבעים ושנים יהודים. הנשארים הספיקו לברוח. הכנופיה “עבדה” בעירה במשך של מעת־לעת.

בחדש מאי התפרצו העירה גדוד של פרטיזנים. גם הם חמסו את הבתים ואת החנויות והרגו שבעה עשר יהודים.

אחר שבועות נכנסה העירה הכנופיה של טוטיונים. גם הם שדדו מה שהשאירו הקודמים והרגו שנים עשר איש.

שני ימים לפני ראש־השנה נכנסה העירה פלוגה של חיל הדיניקיים. הם עשו בעירה עד ראש־השנה. במשך שני הימים שהתמהמהו בה חפשו בבתי היהודים ומה שמצאו שמו בכליהם, גם אנסו הרבה נשים והרגו שנים עשר איש.

עתה העירה חרבה.

(המודיעה. לאה רודי 27 שנה).

 

בּוקי    🔗

(כפר, פלך וואלין)

בחדש מאי 1919, כשהתחוללו הפרעות באוקראינה, התפרצו סיקריקים אחדים גם לכפר בוקי והרגו שם שני יהודים באים בימים. אחר כך שבו להרוג גם את אשתו של אחד מהנהרגים, ואחד הסיקריקים כבר כונן את הרובה.

אכר אחד שראה זאת, חטף את הרובה מידי הרוצח ואמר לו:

– שחוט בתחלה את ילדיה הקטנים, שלא ישארו יתומים!

 

בּוֹרזני    🔗

(פלך קיוב).

בשבת, 23 אוגוסט 1920, עזבה הרשות של המועצה את העירה וביום בי נכנסה תגרה של חיל המתנדבים. לעת ערב נכנסה פלוגה של הדיניקיים ותיכף התפרצו אל בתי היהודים והפרעות החלו. יהודי אחד נהרג כי בנו נחשד בקומוניזם, שתי נשים נאנסו. בכלל כעסו המתנדבים על היהודים, שלא קבלו את פניהם בלחם ומלח.

ביום השלישי נתקבלה ידיעה, כי הדיביזיה הפראית הולכת וקרבה אל העיר.

הדוּמה העירונית השתדלה לפני ראשי הצבא, שלא יתנו להדיביזיה לבוא העירה, הדיביזיה עמדה לנוח על חוף השני של הנהר ואחר איזו שעות עזבה את חניָתה.

אחריה בא לגיון של חיל רגלי, ותיכף בבואם התחילו לחמוס את בתי היהודים. מורי הדרך היו תלמידי הגימנסיה, שהלכו לפניהם והראו להם את הבתים של האמידים. כשהלגיון עזב את העיר, שררה במשך עשרה ימים מנוחה. ביום ג', 2 ספטמבר, עזבו הדיניקיים את העיר, בערב נכנסו חיל המועצה.

הם עשו בעיר יום אחד וביום השני עזבוה. שבו חיל המתנדבים, פלוגה של פרשים וחיל רגלי. תיכף בבואם פשטו אל בתי היהודים, חמסו וגזלו, גם הרגו שני יהודים: את האחד, מפני שברח בראותו את החילים, והשני – על התנגדו כשבאו לגזול את פרתו.

ביום 13 ספטמבר, נכנס העירה גדוד רגלי – ועוד הפעם חמס, שוד וענויים.

ביום בי, 15 ספטמבר, נכנס העירה לגיון רוכבים, שהיה להם דגל שחור ועליו היתה מצוירת גלגלת לבנה. אמרו, שזהו “לגיון המות”. מספרם היה כשני אלפים. הם נכנסו בשעה הרביעית בצהרים ותיכף נשמעו בעיר צעקות, בכיות ויבבות של נשים. כל יהודי העירה מהרו להתחבא, גם אני התחבאתי בבית נוצרי מכרי.

סיעה של פרשים התפרצה אל בתי הנוצרים בצעקות ואיומים; הם דרשו מהנוצרים שימסרו לידם את היהודים, המתחבאים בבתיהם.

הנוצרי, שאני ועוד יהודים היו חבוים בביתו, הוריד אותנו דרך החלון אל הגן. שם הסתתרנו תחת השיחים.

כל הלילה נשמעו צעקות ויללות. הדיניקיים אנסו הרבה נשים. בביתנו נאנסה ילדה בת שלש עשרה שנה.

בבקר באה אמי מבית החולים וספרה, שבלילה התפרצו הסיקריקים לבית החולים ודרשו שימסרו לידם את היהודים החולים. הרופאים נכנסו בעובי הקורה ולא נתנו לסיקריקים לנגוע בחולים. הסיקריקים עזבו את בית החולים והתפרצו אל המעונות של הפרסונל המדיציני. הוציאו משם חמשה יהודים, שלשה גברים ושתי נקבות. את הגברים הרגו ואת הנשים לקחו אתם.

בבית־הכנסת הרגו תשעה אנשים, בשטב – ארבעה. מספר כל ההרוגים היו עשרים נפש.

כל ההריגות נעשו באופן אחד: חתכו את הגלגלת לשנים.

בבקר עזב הלגיון את העיר, נשארה רק סיעה קטנה, שעסקה בביזה. פחאם פרצה דליקה. כמעט כל השורה הראשונה של חנויות המרכז היתה למאכולת אש.

בבקר עזבתי את העיר עם אשת אחי ושני ילדיה. הדרך היה בחזקת סכנה. אך אנחנו חרפנו את נפשותינו, הלכנו ברגל. גם הרבה נוצרים עזבו את העיר מיראתם את שיבתם של הבולשיביקים. הנוצרים לא נתנו לנו להלוות אליהם. רק משפחה אחת אינטליגנטית הרשתה לנו ללכת אחרי העגלה שנסעו בה. גם לקחו לתוכה את הילדים הקטנים.

בתחנה רחם עלינו אופיציר אחד ובצר למעננו מקום במסע השריון, שהוביל אותנו עד ניעזין. משם הצלחנו להמשיך את נסיעתנו במסע אחר. בתחנה דְרַניצה נכנסו חילים לקרונות ושאלו:

– היש פה ז’ידים?

– אין פה ז’ידים – ענו הנוצרים.

חַיָל הדליק גפרור והתבונן אל פרצופי הנוסעים.

– אמנם כן, כפי הנראה אין פה ז’ידים – הסכים גם הוא.

(המודיעה אחותו של ראש הקהל מבורזני).

 

בֹּוריספול    🔗

(פלך פולטבה).

בבוריספול נמצאו כאלף נפשות יהודים. ביום 9 אוגוסט 1919, עזבה הרשות של המועצה את העיר. הועד הפועל העירוני, שכל חבריו היו נוצרים, שנה את שמו לשם “ועד של ההבטחה הכללית” וכל חבריו נשארו על מקומם.

כאשר מצלת הפעמונים קראה לאספה את הנוצרים להוָעץ על דבר קבלת פניהם של צבא הדיניקיים, ההולכים וקרבים אל העיר, באו גם היהודים לקחת חלק באספה, אך הנוצרים דחו אותם בשתי ידים.

היהודים התאספו לבדם וגמרו גם הם לבחור מקרבם דיפוטציה ולקבל את פניהם של צבא המתנדבים בלחם ומלח.

התגרה הראשונה, שנכנסה העירה, קבלה את הלחם והמלח, שהגישה להם הדיפוטציה של היהודים. גם הפלוגה שבאה אחריה, האירה את פניה ליהודים.

אך כשנכנסה הפלוגה השניה שהיתה מרֻבה באוכלסין, גרשה את הדיפוטציה בנזיפה וצעקו אחריהם:

– ז’ידים, הערב נבוא לבקרכם בבתיכם. שם תוכלו לכבד אותנו כאות נפשכם!

בלילה התפרצו החילים בלוית האופיצירים אל בתי היהודים והעשק והענוים התחילו בכל אימתם. בין הפורעים היה גם הרופא ארסיניוב. בלילה הזה הרגו שתי נשים אחרי שאנסו אותן, וביום השני ענו בענוים קשים ארבעה יהודים ואחר כך תלו אותם על עץ.

אחד מהמעונים היה היהודי עלגארד. הסיקריקים סחבוהו על הרצפה, דחפוהו ברגליהם ובנצבי הרובים. אחר כך מצאו תבה של תֵּה, דחפוהו לתוכה, זרקו את התבה באויר ודקרוה בשפודים.

כשהוציאוהו מן התבה וראו בו עוד סמנים של חיים, התפלאו החילים:

– כמה חִיוּת יש בז’ידים הללו!

ובשלש יריות שמו קץ לחייו, לעיני אמו ואחותו.

הנוצרים המקומיים לא חפצו לקבל יהודים לבתיהם. בכל מקום בואם מצאו היהודים דלתים וחלונות סגורים.

הפרעות ארכו ארבעה ימים.

היהודים התחבאו בשדות, בגני ירק ובבצות, כלכלו את נפשותיהם בזרעוני שמשיות ובכרוב שלקחו מגני־ירק. אך האכרים גרשו אותם גם מהשדות והגנים והיו מוכרחים לשוב העירה. כל היהודים התישבו בחמשה בתים, אך הפרעות לא פסקו.

סיעה אחת של סיקריקים באו ודרשו כסף. סיעה אחרת באה הלומי־יין וצעקו:

– תנו לנו עלמות ואם לאו נהרוג את כלכם!

היהודים שלחו דילגציה של חמשה אנשים אל הקומנדנט של הגרניזון פבלוב בבקשה לחוס עליהם ולהפסיק את הפרעות.

אך הוא ענה להם בגסות:

– אתם סובלים במשך שבוע אחד וכבר נלאיתם, ומה נאמר אנחנו, שסובלים אנו על ידכם זה שנה שלמה? צאו מפה, ז’ידים!

בכל זאת הוציא פקודה, שאסור לעשות חפושים בבתי היהודים בלי פקודתו של הקומנדנט. אבל מצבם של היהודים לא הוטב על ידי זה. החמס והשוד לא פסקו. היהודים הרעבים חפצו לעזוב את העיר, אך ברכבות חטפו אותם והשליכום החוצה, בשעה שהמסע רץ בחפזון והרבה נהרגו.

אלה שנסעו בעגלות, או שהלכו ברגל, נהרגו על ידי הסיקריקים האורבים בדרכים.

מספר ההרוגים היו כשלש מאות איש.

 

בּורשטשׁאגובקה    🔗

(פלך קיוב, מחוז סקבירה).

בבורשטשאגובקה גרו כארבע מאות משפחות יהודים.

כל ירחי החרף בשנת 1919 עד אחר הפסח, בזמן שצבאות פטלורי עברו בחרב נוקמת במושבות היהודים והחריבו הרבה ערים בפלכי פודוליה וקיוב, ישבו להם יהודי בורשטשאגובקה שקטים ומנוחתם לא הפרעה.

הרציחות הראשונות קרו בתחלת אייר.

בעל־עגלה נסע מבורשטשאגובקה לבילילובקה אל היריד עם תשעה נוסעים יהודים. בדרך, שלש ווירסטאות סמוך לעירה, התנפלו עליהם גיסותיו של סוקולוב והרגום.

הריגה זו עשתה את העיר כמרקחה. היהודים נמוגו מפחד. אך ארבעה שבועות עברו בשלוה. היהודים הָרגעו ופחדם פג, אך לא לארך ימים.

ביום הששי לחדש תמוז התפרצו העירה גיסותיו של סוקולוב; הם דרשו מהיהודים קונטריבוציה ארבע מאות אלף רובל, ובינתים התפרצו לבית־המדרש והרגו שם ששה אנשים.

נאספו רק מאה ועשרה אלף רובל. הסיקריקים קבלו את הכסף והבטיחו לעזוב את העירה, אך לא עמדו בדבורם.

בו ביום התפרצו אל בתי היהודים, ענו את הנשים ואת האנשים סחבו לבית־המדרש לאספה. באספה הם דרשו מהיהודים, שימציאו להם את הנשק שנמצא בידם.

בידי היהודים נמצאו אז אקדחים חלודים, ואותם מסרו לידי הסיקריקים.

אך הסיקריקים לא הסתפקו בזה ודרשו שהיהודים ימסרו להם את התותחים, שנמצאים בידיהם.

מובן, שזאת היתה רק תואנה. בעירה לא נמצאו שום תותחים. הסיקריקים התחילו לענות את ראשי העיר, הכו אותם על ראשיהם בסיפים, כדי שיגלו איפה הצפינו את התותחים. אך כאשר ראשי העיר הגידו וחזרו והגידו שאין בעירה כל תותחים, הרגו הסיקריקים עשרים ושמונה יהודים ופצעו שנים עשר איש. אחר־כך התפרצו אל בתי היהודים, שסו את רכושם, שברו את החלונות ואת הדלתות ועזבו את העיר.

אך עזבו אוכלסי סוקולוב את העירה והנה ביום השני “אורחים חדשים”. ביום ח' תמוז התפרצו העירה אוכלסי גריגוריוב.

הם דרשו קונטריבוציה מאה אלף רובל, ובתנאי שהכסף יאסף במשך של עשרה דקים.

היהודים יצאו לקבל את פני הסיקריקים עם ספרי תורה בידיהם. גם הנוצרים המקומיים, שכבר קצה נפשם בטביחות ובהריגות, ערכו תהלוכה עם איקונות וצלבים והלכו גם הם לקבל את פני הסיקריקים.

הגריגוריובים הסתפקו בסך של ששים וששה אלף רובל ועזבו את העיר.

אלה יצאו את העיר, ושבת לעת ערב שבו גיסותיו של סוקולוב עוד הפעם. הם שלחו באש כחמשים חנויות וחמשה עשר בתים. היהודים שבאו לכבות את השרפה נהרגו או נפצעו. הנוצרים המקומיים נצטוו לעזוב את העיר, כי בדעתם להעלות את כל העירה באש.

הפחד היה גדול. אך הסיקריקים הסתפקו רק בבזה ועזבו את העיר.

עברו ארבעה שבועות.

יום ב' הוא יום השוק. האכרים של הסביבה התאספו העירה על היריד. פתאום בא הסופר של הוָלוסט מִפוֹבינץ, שגם עירנו שייכת אליו, והודיע לנו, שפלוגת עונש של צבא המועצה באה מסקבירה, לענוש את הסיקריקים של הסביבה, וצוה עלינו שנצא לקראתם לקבל את פניהם בלחם ומלח.

ששים איש התאספו באכסניה והתכוננו לצאת לקראת הצבא האדום, לקבל את פניהם.

בין כך התפרצו העירה פלוגה של ארבעים איש רוכבים עם האטמן שלהם, טשרבַניוק, מי שהיה הראש של הוָלוסט; הוא צוה על האכרים שבאו ליריד, שיקיפו את העיר מכל עבריה ולא נתנו ליהודים להמלט מתוכה.

אחר כך אספו את היהודים שנמצאו באכסניה והפשיטו את בגדיהם ונצלו את כספם.

אחר כך העמידו שומרים, על כל יהודי שני אכרים, וצוו על היהודים שילכו עם האכרים להראות להם את המחבואים, ששם טמנו היהודים את כספם. אלה הראו להם את המחבואים שידעו, האכרים לקחו את רכוש היהודים ושבו עם השלל ועם השבוים אל האכסניה.

כאשר היהודים מלאו את משלחתם, סחבו אותם הסיקריקים אל השדה וענו אותם שם בענויים נוראים, אחר כך הרגו אותם.

כך אלצו יהודי זקן ואב אמלל, שירקד וינגן בשעה שהרגו את בנו.

מספר היהודים הנהרגים ביום ההוא: בשדה – ארבעים ושלש נפשות ובעיר – שבעה עשר.

שאר היהודים נשארו חבויים במחבואיהם ויפחדו לעזבם, גם אחרי שעזבו הסיקריקים את העיר. כאשר נודע ביום השני כי ששים חללים מתגוללים בעיר ובשדה, פחדו הגברים לצאת ולעסוק בקבורתם. רק נשותיהם, בנותיהם ואמותיהם התעסקו אתם: הביאו את ההרוגים מן השדה, חפרו בעצמן קברים ועסקו בקבורתם.

יהודי בורשטשאגובקה ראו שחייהם תלואים להם מנגד וצפוים הם למות בכל שעה, התחילו חושבים מחשבות על דבר איזו הגנה. הם אספו אספות, גם התיעצו עם הנוצרים הישרים, וגמרו לשכור להם שומרים מזוינים להגן עליהם.

היהודים שכרו חמשים איש מזוינים, עם מעזשינסקי, מי שהיה פקיד הפוסטה, בראשם, שיגינו עליהם מפני ההתנפלויות התכופות של הסיקריקים. השמירה עלתה ליהודים בדמים מרובים, וגם לא היו בטוחים, שאנשי המשמר בעצמם, בשעה שיתפרצו העירה כנופיה של סיקריקים, לא יתחברו עליהם, כי נמצאו ביניהם חוליגנים. היהודים יראו ללון בבתיהם מפחד בלילות ולנו במחבואים שונים נם בעליות שבבית־המדרש ובבית־הכנסת.

ואמנם פחדם לא היה פחד שוא.

ביום ה' בא העירה גדוד פרטיזנים עם תותחים; הם הבטיחו שלא יעשו ליהודים כל רעה, רק דרשו שהיהודים יכינו למענם לחם צהרים.

היהודים הכינו להם כֵּרה ומשקאות שונים ביד רחבה. הפרטיזנים אכלו ושתו והטיבו את לבם. ואחרי כלותם לאכול, קמו ביחד עם אנשי המשמר, התפרצו אל בתי היהודים, בזזו את רכושם וכל יהודי שמצאו הרגו באכזריות רבה.

אחרי כן התפרצו לבית־המדרש. שם מצאו את בֶריל צאליקס, יהודי למדן ועובד, שעסק כל ימיו בתורה. הסיקריקים דרשו ממנו שיגלה להם את המקום, שהיהודים מתחבאים שם. אך כאשר הוא שם מחסום לפיו, התחילו לענות אותו בענוים קשים, אבל גם הענוים לא פתחו את סגור פיו; הוא קבל באהבה את הענוים ואת מר המות ולא חפץ לגלות את מחבואם של אחיו.

ובאותה עת נמצאו הרבה משפחות בעליה של בית־המדרש, ושם היה מקום בטוח; כי המבוא אל העליה היה מוצנע ומכֻסה מעיני רואים, ואי אפשר היה לגלותו.

כשראו הסיקריקים, שאי אפשר להם להוציא מלים מפי בריל צאליקס, הרגוהו.

אחר כך מצאו בבית־המדרש את שמשון ריבאק, התחילו להכותו ולענותו. הוא לא יכל לנשוא את הענוים וצעק:

– יהודים, רדו מן העלייה והצילוני!

הסיקריקים התחילו מחפשים ובודקים עד שהצליחו למצא את הפתח של העליה והרגו שם מאה ועשרים איש. רק שמונה יהודים הסתתרו תחת החציר שהיה צבור על העליה, ונצולו ממות.

בשעה שהסיקריקים ירו מתותחיהם, עברה פלוגה של החיל האדום מטיטיוב; הם שמעו לא רחוק מהעירה את היריות וחשבו שהפטלוריים בעיר. הפלוגה נשארה באיזה מקום רחוק מן העיר והתחילו לירות מבליסטראות. הפרטיזנים ברחו.

יום ה' נכנסו העירה חילי המועצה; הם ראו את החרבן, ההרג והאבדון שנעשה בעיר ורחמיהם נכמרו על היהודים האמללים. הרופא, שבא עם הגדוד, חבש את הנפצעים. ראשי החיל נתנו תמיכה לאלמנות והיתומים, גם צוו על האכרים המקומיים להביא עגלות, לאסוף בהן את ההרוגים ולהביאם לקבורה.

וכאשר ראו שיהודי בורשטשאגובקה נמצאים בסכנה תמידית, הציעו להפלטה הנשארת שיעזבו את העירה וילכו אתם. ארבעים משפחות התחברו אליהם ואתם ביחד עזבו את העיר. רק משפחות אחדות פגרו כשתי שעות, בחפצם לאסוף ולקחת אתם את מעט הנשאר מחפציהם. אחר כך נסעו בעקבות החילים לסקבירה. אך הסיקריקים התנפלו עליהם בדרך וגזלו את כל חפציהם ומעט כספם. הנגזלים שבו חזרה לבורשטשאגובקה ערומים, יחפים ובחסר כל.

המעט שנשארו בעירה שכבו כל העת חבויים בחורים ובמנהרות ויראו להֵרָאות החוצה; הם חכו לעזרה מסקבירה.

בשבוע השני, ביום ב', נכנסו עוד הפעם העירה גיסותיו של סוקולוב; הם בזזו ושדדו את המעט הנשאר עוד, אך לא הרגו. לפנות ערב נצתה אש בבית נוצרי. העלילו שהיהודים הציתו את הבית. הסיקריקים פשטו בעיר, שלחו באש את בתי היהודים וחפשו במחבואים. כל יהודי שמצאו השליכוהו אל האש. באופן כזה נשרפו מאה וחמשים נפש, הרוב הגדול מהם – נשים וילדים. אשה זקנה, בת שבעים, בראותה איך הסיקריקים חוטפים אנשים וזורקים אותם אל תוך הלהבה, רצה אל הנהר, השליכה את עצמה המימה וטבעה.

בעירה נשארו מתי מעט משפחות יהודיות, ששכבו חבוים במסתוריהם. האכרים המקומיים רעמו כל הלילה ביריותיהם כדי להפחיד את היהודים שיעזבו את העירה.

ובאמת, בליל שבת עזבו היהודים הנשארים את העיר, ובאישון לילה ברחו לדזינקוב הרחוקה שמונה ווירסטאות מבורשטשאגובקה. שם שכרו מילציונרים שילוו אותם לבורשטשאגובקה חזרה בתקותם למצא שם, תחת החורבות, את המטמונים שטמנו. אך עמלם היה לשוא. האכרים המקומיים הקדימום; הם חפשו תחת החורבות, מצאו את מטמוני היהודים וזכו בהם.

בורשטשאגובקה חרבה, הנשארים התפזרו בעירות הסמוכות ומתו שם ברעב, חולי וקור, או לקחו להם מקל נדודים בידיהם, והלכו אל הערים הגדולות, וגם שם, אחרי ירחי עמל, אחרי צרות ותלאות, מצאו להם הרוב הגדול מקום מנוחה בבתי־הקברות שבערים הגדולות.

לבורשטשאגובקה באו רק עניי דוינקוב לבקש לחם מהאכרים המקומיים.

כאשר חיל המועצה חטפו אחד הסיקריקים המקומיים, אנטון ליפינסקר, והמיתוהו, התנקמו האכרים מבורשטשאגובקה בעניי דזינקוב והרגום.

(המודיע יעקב בראדער, פליט מבורשטשאגובקה).

 

בֵּילוֹ־אָוֹזֵריָה    🔗

(פלך קיוב. מחוז טשרקאס).

בבילו־אוזיריה נמצאו ערך מאה וחמשים משפחות יהודים.

ביום 2 יוני 1919 הביא גריגוריוב מסמילה לבילו־אוזיריה שתי רכבות מלאות יהודים והרגם במסילה והשליך את הנרצחים סמוך ליער. הנוצרים קברו אותם ביער. מספרם היה יותר ממאה נפש.

בו ביום נסע גריגוריוב לטשרקאס ועשה שם שמות בעיר, נהרי דם שטפו שם. חללים למאות התגוללו שם ברחובות. בטשרקאסי עשה גריגוריוב עד יום ד‘, משם שב לסמילה לחדש שם את עבודתו, וחרבו רותה מדם היהודים. ביום ו’ בא לבילו־אוזיריה והרג באכזריות נוראה שמונים נפש.

הדינקיים נכנסו העירה ימים אחדים לפני יום הכפורים, שנת 1919, וגם הם התנקמו ביהודים, עשקו את העירה, אנסו נשים ורצחו נפשות. ביותר הצטינו לפני עזבם את העיר. אז הרבו את חלליהם. יותר ממאה נפש נגזרו על ידם.

גם האכרים המקומיים השתתפו ב“מצוה” זו של הריגת היהודים. יעקב אומאנסקי ובני משפחתו, שש נפשות, התחבאו בבית אכר מכרם, והאכר בעצמו הרג את כל המשפחה.

אשתו של יעקב סנדלר עברה את הנהר בסירת־דוגה לברוח. בנה הילד בן חמשה ירחים התחיל לבכות. השליכה אותו האם אל הנהר.

מספר ההרוגים היה יותר משתי מאות נפש.

עתה העיר חרבה, נשארו בה יהודים מתי מעט. הרוב הגדול מכרו את בתיהם לנוצרים ונתפזרו לכל רוח. גם הבתים שלא מכרו אותם בעליהם, החזיקו האכרים המקומיים והתישבו בהם (המודיע י. מאריאנובסקי).

 

בֵּילוביטשׁובקה    🔗

(מושב, פלך פולטבה).

בחדש אב 1920 באו שלשה סיקריקים מהכפר זשיטובשטינה לבילוביטשובקה וחדרו אל ביתו של בריל טשפראק. הוציאו את בנו ביחד עס הסוחר של בהמות גוטהארץ, שנמצא בביתו של טשעפראק, וסחבום לחורבה אחת. שם הרגו את שניהם ואחר כך השליכו אותם אל בור עמוק חמשים אמה. רק ביום השלישי נמצאו גופות ההרוגים.

כשהביאו את הנרצחים לקבורה, בא ללוותם לבית־עולמם גם ראובן בערזשענסקי. באותו יום בערב התנפלו סיקריקים על ביתו של בערעזשענסקי, רצחו את אשתו רבקה, את אשת בנו, בעטי, ואחותה טראאויש. הסיקריקים חצבו בקרבנותיהם בסיפים ועשו אותם ערמה של בשר. בערעזשענסקי ובנו נצולו. בנו התחבא אחורי הדלת והוא התחבא בארובה. הם שמעו את כל הנעשה. (אבא וויניקור).

 

בּילופּוליה    🔗

(מחוז ברדיטשוב).

בבילופוליה נמצאו כ300 משפחות יהודים. בקיץ 1620, התפרצה לבילופוליה פלוגה של גליציאנים והרגו את משה אסטרובסקי ועוד שש נפשות.

(גיטל ראדובסקי).

 

בֵילו־צֵירקוב    🔗

(פלך קיוב).

א    🔗

במלחמה שפרצה בין הבולשיביקים ובין הפטלוריים, בכפר שמראיובקה, היתה יד הבולשיביקים על התחתונה והוכרחו לעזוב את בילו־צירקוב ולסגת אחור לפאסטוב. הפטלוריים כבשו את העיר ולקומנדנט נמנה שר הלגיון מאַסלוב. באותו יום בערב התפרצו הקוזקים אל בתי היהודים כפריצי חיות, חמסו את רכושם והרגו כל מי שנפל בידם. הקרבנות הראשונים היו תלמידי הגמנזיום שאניס ורייגורודוסקי.

ביום השני נכנסו העירה גיסותיו של זֶלונִי ובמשך שלשה ימים עשקו את העיר וערכו טבח ליהודים. כאשר הציעו להם כסף כפר נפש, ענו:

– אין לנו חפץ בכסף, תנו לנו נפשות היהודים.

השלטון הרשמי היה בידי הפטלוריים. ביום 28 יולי הודיע האינספקטור של הצבא, סטעפני, בטלגרמה אל השטב:

– אנרכיה בעיר. הודיעו איך להתנהג, שלחו חילים להפסיקה.

תוצאות הטלגרמה היתה הפקודה למנות לקומנדנט את ליסַגור, במקום מאסלוב. ליסגור הוציא פקודה, שאסור לחמוס ולהרוג את היהודים. החמס נפסק.

הזילוניים נצטוו לעזוב את העיר. הם לקחו אתם שני יהודים, את האב והבן קומַרובסקי, ואת שניהם הרגו בדרך. במשך הפרעות והשחיטה נהרגו ארבע מאות יהודים.

אחרי איזו ימים התגנבה העירה פלוגה קטנה של חיל המועצה והרגו את המשרתים של שתי הבַּטֶרֶיות, שעמדו על הככר. אחר כך התפזרו בעיר. הפטלוריים התגודדו עד מהרה, וכאשר מספר החילים של הצבא האדום היה מעט מאד, היו מוכרחים לברוח, כמה מהם נפלו בידי הפטלוריים. אז התלקחה חמת הפטלוריים על היהודים והתחילה ההריגה. נלותה עליהם גם הכנופיא של סוקולוב, שנכנסה בעת ההיא העירה. נהרגו מאה וחמשים ושבעה אנשים. רוב הבתים של היהודים נחמסו. השוד והרציחות נמשכו שלשה שבועות.

ביום 17 אוגוסט עזבו הפטלוריים את העיר מפני הדיניקיים, ובערב נכנסו הקוזקים של הבריגדה הטערסקית. בבקר של יום השני לבואם התחילו לבוז אח החנויות ולמחרתו – את המעונות.

הם עברו מבית לבית. כל מה שאפשר היה לקחת – לקחו. את החפצים השדודים הובילו אל התחנה, או מכרו אותם בפומבי לאכרי הסביבה.

הבזה ארכה שלשה ימים.

ביום 20 אוגוסט יצאה פקודה מאת המצביא להפסיק את הפרעות. במשך שני ימים שררה מנוחה. אחר־כך נשנו הבזות והחמס ביתר עוז. הקוזקים הקיפו רובעים שלמים ושסו אותם עד היסוד. הם שבו כמה פעמים אל מעון אחד, הוציאו גם את המצעות מתחת החולים במחלת הטיפוס. על פי רוב שדדו בלילה. אך גם ביום הפשיטו את הבגדים מעל העוברים.

המתנדבים לא הסתפקו רק בחמס ושוד; הם התעללו ביהודים, ענו הרבה נשים ואחר כך קבעו את נפשותיהן. גם הרבה אנשים נהרגו בענוים גדולים.

את העלמה מַטושאַנסקי ענו הסיקריקים ואחר כך השליכוה אל הבאר.

אחדים הצליחו לפדות את נפשותיהם בכסף. אלה שלא היה בכחם לשלם את הסך הדרוש, הומתו בענוים קשים. כך נצלב ראש הקהל, מפני שלא היה בידו די כסף לשלם פדיון נפשו, כפי שדרשו ממנו הסיקריקים.

כך התנקמו חיל המתנדבים ביהודים האמללים. זקנים לא רחמו ועל ילדים קטנים לא חסה עינם. בקרת־רוח הרגו זקנים וחלשים, ירו בילדים קטנים, גם חנקו עולל בן שבעה ירחים בעריסתו.

להצדיק את מעשיהם הם חִדשו את הבדותות הידועות: היהודים העמידו תותחים על גג בית־הכנסת. היהודים ירו מבתיהם על חיל המתנדבים, כשבאו אלה אל העיר, ועוד בדותות ושקרים כאלה.

הביזות והשחיטות ארכו כל הימים שהתמהמה צבא הדיניקיים בעיר.

מספר ההרוגים שנרצחו בידי המתנדבים – כשלש מאות נפש.

ב    🔗

מאורעותיו של צבי דולגונוס, חנוני, בן 27 שנה.

הפרעות בבילו־צירקוב התפרצו בר"ח אלול 1919. הצבא האדום עזב את העיר ביום השבת ובאותו יום נכנס גדוד פטלוריים. ביום ב' בערב נכנס העירה זילוני וגיסותיו. כל העיר נמוגה מפחד. היהודים התחבאו בחורים ובסדקים, במרתפים ובעליות.

הסיקריקים תיכף בבואם התפשטו בעיר וימלאוה חמס ושוד, מעשי אונס ורצח. הם הלכו מבית לבית, טפסו על העליות, ירדו אל המרתפים ובדקו בכל החורים והמחבואים והוציאו את קרבנותיהם מהמקומות שהתחבאו שם ורצחום נפש.

אני נמצאתי אז בביתו של אבי ארוסתי. סיעה של סיקריקים קרבה אל ביתנו וחפצו לעקור את הדלת, אך לא יכלו, כי הדלת היתה של ברזל. אז הלכו לבית השני, שדר שם שכננו, נחום מוכר שש. אנחנו פחדנו מאד, כי בקיר התיכון, המשותף לשני הבתים, נמצא פתח והסיקריקים יכלו בנקל לחדור מבית נחום אל ביתנו. אני, אחי, ארוסתי, אחותה ושני אחיה מהרנו לעזוב את הבית. נשארו שם רק הזקנים, אבא ואמא של ארוסתי.

הרחוב היה ריק, רק סיקריקים אחדים עמדו אצל העגלות הריקות, שהיו צריכים למלאותן בביזת היהודים. סיקריק אחד ראה אותי מרחוק, כונן אלי את הרובה, אך אני נטיתי הצדה. באנו לבית קרובנו, שמואל רוזינבליט; הוא פתח את החלון ונתן לנו לבוא הביתה. כשראו הסיקריקים שנכנסנו לביתו של רוזינבליט, התחילו יורים ברובים והתפרצו לבית רוזינבליט. שם, מבלעדנו, נמצאו עוד משפחות אחדות, מפליטי וואלודרקה. אחדים מהם כבר הספיקו בינתים לטפס על העליה. נם אנחנו מהרנו לטפס אחריהם, כל זמן שהסיקריקים היו טרודים בהרקת כיסיהם של פליטי וואלודרקה, הנמצאים בבית. ומן העליה של רוזינבליט עברנו לעליה אחרת. אך גם שם לא חשבנו את עצמנו בטוחים, וירדנו אל מעונה של לאה הקצבית. שם התחבאו כשלשים נפש. ביניהן נמצאו רק שלשה גברים.

בינתים קרב הלילה.

פתאם נשמע שאון מבחוץ. התחילו דופקים וקורעים את הדלת. אל הבית התפרצו ששה סיקריקים. הראש שלהם היה עטוף באצטלא של קטיפה ירוקה. הסיקריקים קרבו אלי ואל גיסי והתחילו מכים אותנו בנצב הרובים. אחר כך כונן אחד מהסיקריקים את הרובה מול חטמי ואים להרגני, אם לא אשלם פדיון נפשי. אמרתי, שנמסור להם את כל הכסף והחפצים שנמצאו אתנו, רק יחוסו על נפשותינו. מסרתי להם את כל הכסף שנמצא בכיסי, גם את תעודותי לקחו והפשיטו את כל בגדי, אפילו המכנסים, נשארתי רק בכתנתי ובתחתונים. כאשר הסיקריקים גמרו אתנו, נכנסו לחדר השני וכל החפצים שנמצאו שם בזזו להם. אחר כך דרשו שהנשים תמסרנה להם את תכשיטיהן, אך הנשים אמרו שאין בידיהן שום תכשיטין. וכאשר הם חפשו בחורים ובסדקים ולא מצאו כלום, עזבו את הבית והלכו להם. הדלת נשארה פתוחה.

אחרי זמן מועט נכנסו שלשה אנשים. אחד מהם, כפי שנודע לנו אחר כך, היה מחיל הבולשיביקים שנשארו בעיר, אחרי שחיל המועצה עזבוה. אני בכיתי לפניו, ספרתי לו את אשר עבר עלינו. נחומיו נכמרו עלינו והציע לנו להוביל אותנו לביתנו. שבנו לבית ארוסתי ודפקנו בדלת. כאשר שמענו את קולם של אבא ואמא שמחנו מאד. הם ספרו לנו, כי גם אותם בקרו הסיקריקים כמה פעמים, אך הסתפקו רק בכסף כפר נפש.

החמס והשוד ארכו כל הלילה, הרבה יהודים נגזרו מארץ החיים, הרבה נשים נאנסו. החיל, שלוה אותנו לביתנו, נשאר ללון אתנו. אנחנו ישבנו ועסקנו בשיחה.

עברו כשתי שעות. פתאם נשמע קול רעם. הסיקריקים זרקו פצצה לבית השכן קולטון. כרגע אחזה הלהבה בארבע פנות הבית, כל אנשי הבית ברחו. הסיקריקים ירו בהאשה קוֹלטוּן ובבעלה. האשה מתה בענויים קשים ובעלה התהפך בחליו על מטתו ימים אחדים ואחרי כן מת גם הוא.

אנחנו עזבנו את הבית והלכנו לרוזינבלט. לקחנו אתנו גם כמה חפצים. בבקר נודע לנו, כי הרבה יהודים נרצחו בלילה, ביניהם מכרי יעקב לעוו בן 45 שנה, מרגלית 36 שנה ובן דודי, משה פינגרהיט, 32 שנה.

בשבת בערב נכנס העירה צבא המתנדבים.

דיפוטציה יצאה לקראתם לקבל את פניהם בלחם ומלח.

הדיניקיים, תיכף בבואם, כלו את חמתם ביהודים. המתנדבים הרעו לעשות מהרוצחים זלוני וסוקולוב; הם הרגו את היהודים בהמון ובחמה שפוכה. הגירו על ידי החרב זקנים וחלשים, נשים וילדים, ודמים בדמים נגעו. היהודים עזבו את מעונותיהם הפקר וברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם לבקש להם מקום בטוח להתחבא שם.

בני משפחתנו, ס"ה שמונה אנשים, התחבאו ברפת של כהן נוצרי. שם נמצאו עוד משפחות אחדות. כלנו התגלגלנו ברפש ודומן. אחד מהמתחבאים חלה במחלת הטיפוס החברברי, והמחלה נתדבקה מהרה בשאר דרי הרפת. גם מחלת הטיפוס החוזר נדבקה בנו. אחדים נחלו במחלה זו שלש גם ארבע פעמים. במחלה זו מתו גם הורַי ואחי.

בין ההרוגים היו גם בת דודי, אשתו של אברהם דולגונוס ומכרי ישראל פלדמאן, ש. שקלארוב ואברהם ליטוואק.

 

בֵּילושיצה    🔗

(פלך וואלין).

בילושיצה היא עירה קטנה, גרו בה ס"ה שמונה עשר משפחות יהודים. ביום 7 מרץ 1919 התנפלו הפטלוריים על העירה, החריבו את בתיהם של היהודים והרגו לפי חרב שבע עשרה נפש.

 

בֵּירוֹזובקה    🔗

(מחוז וואזניסענסק, פלך אודיסה).

העירה בירוזובקה היא באמת פנה מאֻשרה; היא האחת, שיצאה מכלל ערי הסביבה ולא שתתה את כוס היגונים עד תֻּמה.

כנאת־דשא במדבר נדמתה.

אם נחשוב כרוכלא את כל הכנופיות וראשי־הבריונים עם אוכלסיהם, שעברו דרך בירוזובקה, והחליפות התכופיות של הרשות, והאנרכיה ששררה בימים ההם באוקראינה, אז נוכל לבוא לידי מסקנה, כי בירוזובקה היתה צפויה להכחד מן העולם, כשאר הערים אחיותיה.

דרך בירוזובקה עברו צבאות פטלורי, גם מַרוּסיה ניקיפורובנה ואוכלסיה. במשך שלשה חדשים עברו דרך בירוזובקה גדודי פרנציה, יָוָן וסֶרבּיָה. בגליל בירוזובקה התארגנה הכנופיה של מילאל והתחוללו גיסותיו של שאָקה, שנכנסו לתוכם גם הגרמנים של המושבות שהצטינו באכזריותם. במרחק 15 ווירסט מהעירה “עָבד” קוזקוב עם הכנופיה שלו וערך את הפרעות הידועות בְבַאלַיוב; האכרים הפרטיזנים כבשו שתי פעמים את העיר, גם צבא הדיניקיים חנו בתוכה.

ובכל זאת יצאה בירוזובקה משִני האריות האלה כמעט בשלום, כמובן, כְּאוּד מֻצל מאֵש: נהרגו בעירה עצמה רק שלש נפשות והיו איזו מקרים של התנפלויות, שוד וחמס, אך לא בהמון.

נרשום פה בקצור את המאורעות של העירה.

מַרוּסיה ניקיפורובנה שמה על העיר קונטריבוציה חמשים אלף רובל. אך קבלה רק עשרים ושבעה אלפים רובל, גם הרגה את היהודי, ברוך לעווין, יען שחשדה אותו בקונטר־ריבילוציה, כביכול.

הכנופיה של שאָקַה “עבדה” זמן רב בגליל בירוזובקה. גם הרבה יהודים מתושבי בירוזובקה נגזרו מידה, בעברם בדרך. אך אל העירה בעצמה לא התפרצה.

הפרטיזנים נסו את כחם בבירוזובקה, אך גורשו על ידי מסע־שריון של חיל המועצה.

ולבסוף הדיניקיים, אלה המומחים בפתיחת בטן של נשים ובכריתת ראשים, לא הצטינו כמעט במאומה בבירוזובקה. כל העת שהתמהמהו בעירה עשו כמה התנפלויות, שדדו בתים אחדים והרגו את מרים רוזיני ובנה אברהם, מפני שלא חפצו להראות להם את מעונותיהם של העשירים.

דרך בירוזובקה עברו גם הלגיון הקרימאי, לגיון העונש הטשירנוֹמוֹרי, גם לגיון הזאבים והשמירה הקיובית המפורסמה, אך כלם יצאו ידי חובתם רק בהתנפלויות. פרעות כדבעי לא נעשו.

פרעות לא נעשו, בכל זאת מספר הגון של יהודי בירוזובקה נכחד מארץ החיים בימים ההם.

אך הם נגזרו מידי “הגבורים” שארבו על הדרכים בסביבות בירוזובקה.

יותר משלשים איש נהרגו באופן כזה. (א. קארין).

 

בירזולה    🔗

(תחנה, פלך חרסון).

א    🔗

ביום 16 פברואר 1919 נסעתי לקיוב. כשבאתי לוואפניארקה גמרתי לשוב חזרה מפני העכובים הרבים וסכנת הדרך. בוואפניארקה חנה אז גדוד היידֵימקים ומזיפובצים, שרעצו את העירה, חמסו את היהודים והרגו כמה אנשים. כל הגברים עזבו את העירה וברחו אל הערים הקרובות. אני נצלתי מידם, כי קלסתר פני איננו מבליט את הטיפוס היהודי. גם בתעודתי לא נרשם שמי בהברתו היהודית רפאל, אלא ראַפאַעל איזידורוביטש. לוואפניארקה באתי ביום השבת ונשארתי שם עד יום א' בבקר, ושבתי במסע העובר מזשמירינקה לאודיסה.

ביום ההוא, בשעה השמינית בערב, באנו לבירזולה. בתחנה נכנסו חילים אחדים, שקראו לעצמם בשם “קומנדַטורה של האישילונים החונים בתחנה” והתחילו לבקר את התעודות. אחר הבקור אמרו: “יהודים, או ז’ידים, צאו מהרכבות!” על שאלותיהם של יהודים ושאינם יהודים “מדוע?” ענו, שכך היא פקודתו של הקומנדנט. גם צוו על הנוצרים שלא יעיזו להחביא יהודים, כי יענשו קשה.

כחמשים איש הוצאו מן הרכבות, החילים חפשו תחת הספסלים ועל האצטבאות, שמא התחבא שם איזה יהודי. בין המוּצאים היו גם נשים אחדות. אני גם הפעם נצלתי מידם. אך ממולי ישב הסטודנט יוסף פלדמן וגם אותו הוציאו מהרכבת בחזקת היד.

את היהודים הובילו אל רכבת אחת, ששם נמצאה הקומנדטורה. שם ענו אותם, התעוללו בהם, הכו אותם בנצבי הרובים עד שהתעלפו. הרכבת, שאליה הובאו היהודים, נמצאה במרחק ווירסטה אחת מהרכבת שישבתי בה, ובכל זאת קול צעקותיהם של המעונים בדמי הלילה הגיע גם אלינו. אחרי הענויים גזלו מהם את כספם ואת החפצים יקרי־הערך שנמצאו אצלם.

דרך החלון של הקרון ראיתי שני חילים סוחבים יהודי אחד, וכאשר היהודי נפל על השלג הרימוהו החילים ויכבדוהו במהלומות משני הצדדים וצוו עליו לרוץ. את הסטודנט לא הובילו החילים אל הקומנדטורה; הם סחבו אותו הצדה, הפילוהו על השלג, סתמו את פיו והכוהו מכות מרדות. אחר כך חלצו מעליו את מגפיו וגזלו את כספו, סך 250 רובל. אחר כך הובילוהו עוד הפעם על השלג, הלקוהו מכות רצח, וכאשר ראו, כי כל עוד נפשו בו, עזבוהו לנפשו.

כששב הסטודנט פלרשטיין אל הרכבת, והיו נוצרים שמנעוהו לבוא לתוכה, באמרם, שעל ידי היהודים הם מוכרחים להתעכב בדרך זמן רב. אך נמצאו גם נוצרים שהמליצו בעדו ובצרו לו מקום.

המסע התעכב בבירזולה מהשעה השמינית בערב עד השעה השלישית בבקר. ובכל העת לא פסק הציד על היהודים ונשנה כל פעם ביתר אכזריות, כי כיסי היהודים כבר התרוקנו ולא היה להם במה לשלם כופר נפשם ולקנות את חרותם.

באכזריות יותר גדולה התנהגו עם אלה, שבתעודותיהם היה נרשם שהם מבלטה או מסביבתה: שני אמללים עם תעודות כאלה נהרגו, קודם עלות השחר, לפני אחת הרכבות. מַכָּר אחד ספר לי, שראה בעיניו איך סחבו החילים שני גופות, אחד של איש זקן והשני היה מְלֻבָּש בסגין של סטודנט. נודע לנו, שעוד שני יהודים נרצחו.

מסבת המאורעות האלה יצא מדעתו הסטודנט של האקדמיה התיאולוגית בקיוב אנדריי איבנוביטש גַאקֵייקָה, שעבד בצבא בימי האטמן בתור אופיציר. הוא הוציא את תעודותיו ויקרען לגזרים קטנים. בְרַזדיעלני הוכרחו להוציאו מן הרכבת.

(רפאל ליפקין).

ב    🔗

ביום 15 פברואר 1919 באתי לתחנה בירזולה, לעשות חקירה ודרישה בהקונטורה הטכנית של התחנה על אודות קרון של בולבסין, שנעצר בדרך לאודיסה. קבלתי מענה, שבתחנה בירזולה לא נעצר ושצריך אני לפנות אל התחנה סלובודקה. אפשר שנתעכב שם. באשר המסע מאודיסה עובר דרך בירזולה בשעה השלישית או הרביעית בלילה, הייתי מוכרח לחכות בתחנה כל העת. בכיסי נמצאו תעודות, גם הדובליקט של הבולבסין. הממונה על התחנה הרשה לי לחכות באולם של המחלקה השניה עד בוא המסע.

בשעה הראשונה בלילה קרבו אלי שני חילים פטלוריים, מזוינים כרובים וסיפים, ודרשו ממני להראות להם את תעודותי. מסרתין להם, הם הסתכלו בהן וצוו עלי ללכת אתם אל הקומנדנט של התחנה, אך החילים הובילוני לא להקומנדנט אלא להרכבות שנמצאו בהן האֵישלונים העוברים לאודיסה, שעמדו לא רחוק מהתחנה, אצל הרֶזֶרבוּאַר של קריס. הובאתי אל אחד הקרונות, שם התחילה הבדיקה. הפשיטו מעלי את בגדי. אפילו הכתנת והמגפים. אחר כך התחילו לחפש בחפצי. את החפצים הטובים בעיניהם שמו בכליהם, בתוכם אספקלריה קטנה ועפרון. מובן, שגם כספי ושעוני לקחו על מנת שלא להחזיר. אחר כך החזירו לי את תעודותי וגם את בגדי ומגפי, שהיו קרועים, קבלתי בחזרה.

בשעה שאחד בדק בחפצי תקע לי השני באזני, הכאות שיש בהן כדי להמית, וגם עתה נכרים עוד הסימנים תחת העינים. גם הבטיחני לגירני באמונתם של האוקראינים. את הכובע שלי לקחו ונתנו לי כובע צבאי, עגול, בלי מצחון, מצבע ירקרק, ותקעו לי שתי פעמים, כדי שאחבוש לראשי את הכובע. אחר כך נצטויתי להשתטח על הרצפה ופני למטה והלקוני חמש מלקות במדוך של הרובה. גם אמרו לי שאני “מוצלח”. עם ז’ידים אחרים הם מתנהגים באופן אחר לגמרי. גם הפחידוני, שמחר יודיעו להקומנדנט שאני בולשיביק. אחר כך צוו עלי לנעול את מגפי ולעזוב את הרכבת ובעקבותי הלכו גם החילים השומרים. כשיצאנו מן הרכבת שם אחד מהחילים כדור בקנה של הרובה, והשני צוה עלי לרוץ, כאשר אשמע את הפקודה “רוץ!” אך לרוץ לא יכלתי, כי סביב המסע היה צבור הרבה שלג ואני טבעתי בו עד הברכים. אז צוו עלי לשכב על השלג ופני למטה ולתחוב בו גם את הראש ואחד מהשומרים הלקה אותי חמש עשרה מלקות בכל כחו והזהירני שלא ארים את קולי בצעקה. אחר כך פקד עלי השומר לרוץ ומאחריו עמד החיל עם הרובה בידו הכן לירות. אז היה באמת כפשע ביני ובין המות. אך בארח פלא נצלתי.

כששמעתי את הפקודה “רוץ!” שנסתי את מתני ורצתי בכל כחי, אך לא בדרך ישרה כי אם בדרך עקלקלוֹת ופניתי כל פעם לצדדין. היריה נתעכבה כל פעם לרגעים אחדים על ידי איש נוצרי שעבר לפני. בין כך ראיתי חצר, ובקפיצה אחת נמלטתי לתוכה, שם עלתה בידי להסתתר תחת ערמה של נסרים וקורות.

החילים מהרו אחרי, בקשוני בכל החצר וכאשר לא מצאוני שפכו את חמתם על היהודים השומרים של המושבה, שנמצאו שם, והכו אותם מכות נאמנות. גם שברו את הזגוגיות של הבית.

אחשוב לא למותר לרשום פה את אשר ספר לי צייר אחד, הגר ברחוב החרסוני נו' 14 מעון 12:

– “ביום ה', 13 פברואר 1919 ישבתי בהאולם של המחלקה השניה בהתחנה בירזולה והנה קרב אלי חיל וקרא אותי אל הקומנדנט. אך הוא הובילני אל רכבת אחת שעמדה על הדרך העולה לקיוב, תחתיה שכבו שלשה חללים, וששה אמללים עמדו וחכו לגורלם המר. אני נצלתי מידיהם, כי על פי תעודתי הנני אזרח רומניה, גם הבטחתי להם לצייר את תמונותיהם. לא רחוק משם עמדו אופיצירים מפרנציה ובעיניהם ראו כל זאת.”

גרי המושבה ספרו לי, שתחת השלג נמצאים הרבה יהודים נרצחים, לא פחות מחמשים.

(ליב בן מרדכי בראנפמאן).

ג    🔗

ביום 24 ינואר 1919 יצאתי מאודיסה. בתחנה בירזולה נכנסו חילים אל הרכבות לבקר את התעודות. ביניהם נמצא מכר אחד, קוזקוב, חברי מבית הספר, והודות לו השאירוני במקומי. ששה אנשים הוצאו, אף על פי שתעודותיהם היו כשורה, אך נרשם בהן “האמונה היהודית”. עברו כשתי שעות. שנים מהם שבו אל הקרון ערומים, רק בחלוקיהם. האכרים שנמצאו שם חמלו עליהם ונתנו להם את פרוותיהם להתעטף בהן. אחד מהשנים יצא מדעתו, גזלו ממנו את כל הונו, שלשים וחמשה אלף רובל, והוא נשאר בערום ובחסר כל. ארבעה הנשארים נהרגו ביריה.

(וואלף היילפרין).

ד    🔗

בהתחנה בירזולה מעכבים על פי רוב את הנוסעים ליום או ליומים. אתמול נסעתי מרודניצה לאודיסה. עד בירזולה עברנו בשלום. בבירזולה התעכב המסע במשך שלשים שעות. חמש שעות עברו בלי שום מאורע, אחר כך התחילו באים חילים בהרכבות כדי לבדוק את התעודות ואת החבילות. מי שמצאו אצלו איזו חבילה, אפילו היותר קטנה של עשרה פונטים, הובילוהו אל הקומנדנט של התחנה. הנוצרים שבו וחבילותיהם בידיהם, אפילו אם נמצא בהן משא של שני פודים, והיהודים – בידים ריקניות. אחר כך התחילו להוציא את היהודים מן הרכבות בלא שום אמתלא, רק – מפני שהם יהודים. מתוך הקרון שישבתי בתוכו, הוצאו ששה יהודים, ביניהם יהודי זקן, שלא הוביל שום חבילה. על השאלה: “לאן הוא נוסע?” ענה, שנוסע הוא לאודיסה, ששם נמצאים אשתו ובניו. וכאשר לא היתה שום סבה לעכבו, אמרו החיילים שצריכים לבדוק בכיסיו, שמא יש לו נשק, והבדיקה צריכה להעשות על ידי הקומנדנט בכבודו ובעצמו. היהודי עזב את הרכבת בלוית שלשה חילים, שנים לשני הצדדים ואחד מאחוריו. שני החילים, שהלכו משני עבריו, התחילו מושכים אותו זה לימין וזה לשמאל ומכים אותו בלי חמלה, והשלישי מכה אותו בנצב הרובה מאחוריו. התהלוכה הזו עברה לפני כל הנוסעים, ואפילו רוסים לא יכלו לראות את האכזריות ועיניהם זלגו דמעות. רוסי אחד שעבד בצבא העיז לשאל: “מה טיבה של הפרוצסיה הזו, ולמה מכים את היהודי הזקן?” וקבל את עונשו על “חוצפתו”. הפטלוריים חטפוהו והלקוהו חמשים מלקות במדוך של הרובים. כפי שספרו חילים אחדים, גזלו מהזקן חמשה עשר אלף רובל ואלצוהו לאמור, שהוא מנדב את הכסף הזה לטובת הצבא. ולאות תודה על נדבת לבו, מנו לו במדוך עשרים וחמש מלקות.

עוד ספרו: אהלים ישנם בבירזולה, לא רחוק מהתחנה, ובתוכם נמצאים הרבה יהודים אסורים, שמענים אותם שם באכזריות נוראה, ומלקים אותם כמה פעמים ביום. קול שועת האמללים וצעקותיהם מעצמת מכאוביהם, בוקע רקיעים. הרבה יהודים נהרגים על פי פקודתם של הראשים, והרבה מתים תחת ידי מעניהם, ולית דין ולית דַיָן. שלשום, ביום 7 אדר, נהרגו חמשה יהודים. לפעמים תאיר ההצלחה את פניה לאחד האמללים וישחררו אותו. אז יצא מהקסרקטין מֻכה ומקֻרטט, כצל נהלך, כל עוד נפשו בו. בעיני ראיתי אמללים כאלה ודברתי עמהם. נוראות ספרו. אך לא פה המקום לרשם הכל מה ששמעתי. דודי הישיש, בן ששים, הוצא מהרכבת בבירזולה ולעיני הוכה עד שפוך דם, ואינני יודע מה היה בסופו, אם נשאר בחיים, או נהרג. כפי שמשערים, נהרגו בתחנה יותר ממאה יהודים.

(א' אדר. תרע"ט, סטודנט יעקב גרצנשטיין מפיסמשאנקה).

 

בֵּירעזִינה    🔗

(כפר במחוז בוריסוב, פלך מינסק)

בבירעזינה גרו שמונה משפחות יהודים.

במשך של חדש אויגוסט 1919 נמצא החבל בידי הפולנים ולימים רבים יזכרו היהודים את ענים ומרודם, את ההרפתקאות שעברו עליהם, ואת אשר סבלו מיד הפַּנִים השחצנים האלה. כל העת שהתמהמהו פה עסקו בביזה, התעללו ביהודים, ענו אותם ושפכו את דמם. בדרך לדוקשיצה חטפו את היהודי זלמן פבריקנט בן 24 שנה ואלצוהו שיכרה לו קבר בידיו ואחר כך קברוהו בו חי.

כשנכנסו לבירעזינה היתה ראשית עבודתם, לבקש מהאכרים להראות להם את מעונותיהם של היהודים. ותיכף “כבדו” הפולנים בבקוריהם את בתי היהודים ולא שבו בידים ריקניות. חמסו ושדדו את החפצים שמצאו, התעללו ביהודים, כרתו את זקניהם וענו אותם. את ברקא טויבעס ענו ושסו את ביתו, יען בנו עבד בחיל המועצה. את ברוך קפלן כבר הובילו להריגה, אך הודות להחובש המקומי (פולני) שחררו אותו.

בה במדה שהורע כחם של הפולנים, התגברה אכזריותם. כך נמשך עד יולי 1920. לפני עזבם את החבל שדדו את יתר הפלטה שנמצאה עוד בבתי היהודים. ואת אשר לא יכלו לקחת אתם שברו והחרימו. אפילו את החלונות והדלתות בבתי היהודים שברו. אז נהרג על ידם זלמן קוזִינֵיץ, בן 27 שנה, וכאשר עזבו את הכפר לקחו אתם גם את יוֹסיל דרוצה להרגו בדרך, אך אז שבו חיל המועצה ויוסיל דרוצה נמלט מידי הפולנים. (המודיע שאפירה). 

 

בַכמאַטש    🔗

(תחנה, פלך פולטבה).

טלגרמה מרוֹמַן 6/1, 1919

אֵיקסטרה. קיום להיושב ראש של הדירקטוריום, וויניטשענקה.

– העתקה להסיקרטריאט הנציונלי של היהודים.

ביום 2 ינואר, 1919, קרה מאורע בתחנה המרכזית, בכמאטש, שאין דומה לו גם בהמאורעות האכזריים של ימי הבינים, ואשר יזכיר לנו את כל נוראותיהם של ימי האינקביזיציה, שחשבנו שכבר צללו בתהום הנשיה.

האֵישלונים של הצבא, שנמצאו בתחנה, בדרך נסיעתם, התחברו אל הגרניזון המקומי, התפרצו אל כל המסעות, שעברו דרך התחנה, והוציאו את הנוסעים היהודים, שנמצאו בהרכבות, וענו אותם באכזריות שאין כמוה.

בתחלה גמרו להרוג את כלם ביריה, אחר כך באו לידי הסכם להרוג אך אחד אחוז מחמשה. וכבר התחילו לברור את המיועדים להריגה. לבסוף גמרו להלקות את כל היהודים. בתחלה גזלו את כספם וחפציהם, אחר כך הכו אותם במדוכים של הרובים על הגוף הערום. על האֵיקזיקוציה השגיח האטמן של הלגיון. אחדים יצאו מתחת ידי מעניהם כל עוד נפשם בם. הרבה אבדו ועקבותיהם לא נודעו. הננו מודיעים על דבר האכזריות הנעשות להיהודים, שאי אפשר לסבול בריפובליקה חפשית, ודורשים אנו חקירה ודרישה מדויקת מכל הנעשה, גם לענוש את עושי הרשעה.

(המועצה של הקהלה העברית ברומן).

 

בַּלטה    🔗

(פלך פודוליה).

א    🔗

בלטה היא עיר מחוזית, מספר יושביה כשלשים אלף, מהם כעשרים אלף יהודים. בעיר נמצאים בתי־חרשת אחדים, שעובדים בהם הרבה פועלים יהודים. כמעט כל בעלי־המלאכות, העגלונים והסבלים הם יהודים. שאר היהודים הם או חנונים או סוחרים.

הפרעות הראשונות קרו ביום 27 ינואר, 1919.

עוד קודם לזה נודע, שבקסרקטין נעשית תעמולה בין החילים לעוררם לפרעות. פתאם באה העירה פלוגה של חילים והתחילו לבדוק בבתי היהודים, חפשו נשק. בשעת החפוש התיחסו ליהודים באיבה גלויה ובחוצפה, גם בקשו תואנות להתנפל עליהם. אחר החפוש פרצה תגרה פוליטית בין הקומיסר, שהיה “סַמוֹסטיניק”, והראש של חיל המצב, שהיה בולשיביק. הקומיסר נהרג. וזאת היתה הסבה לשפיכות דמים ולפרעות, שנמשכו במשך תשעה שבועות, עד כי באו העירה החילים של המועצה.

ביום 27 ינואר פרצה יריה, שארכה שתי שעות. חשבו בתחלה, שפרצה תגרה בין שתי פלוגות של חילים. אך במהרה נודע, שהותרה הרצועה להתנפל על היהודים ולהתנקם בהם. בלילה הזה נהרגו ארבעים איש, שנחשדו בקומוניזם. הביזה והרצח ארכו שתי יממות. ביום השלישי הודיע הקומנדנט שהוא דורש מהיהודים חצי מיליון רובל קונטריבוציה, והסך הזה צריכים למסור לידו בבית הפקידות העירוני (אוּפּרַבָה) במשך עשרים וארבע שעות. גם הפחיד את היהודים, שאם לא ימלאו בדיוק את דרישתו, ישלח את העיר באש ולא יתן לקבור את ההרוגים.

ראשי הקהלה התאספו בבית הפקידות. הם נסו לרכך את לב הקומנדנט, שיקטין את סכום הקונטריבוציה, אך בקשותיהם לא הועילו; הקומנדנט גער בהם בנזיפה. כאשר מסרו את הקונטריבוציה, פסקו הרציחות בהמון. אך גם אחר כך קרו מקרי רצח, ובכל יום נהרגו שנים, שלשה יהודים. כך נמשך במשך שנים, שלשה שבועות.

אחר כך, כאשר חיל המועצה עלו על העיר בסערה ופרצה מלחמה בינם ובין הפטלוריים, סבלה העיר הרבה מידי אוכלסי הפרטיזנים. הון היהודים היה לבז ולמשיסה. הם פרצו בחרב נוקמת אל בתי היהודים והרגו בלי חמלה זקנים ונערים, נשים וילדים. מספר ההרוגים בשני חלקי העיר ששים נפש. מלבד זאת פנו הכנופיות אל ראשי הקהלה בדרישות שונות והם היו מוכרחים למלאותן, מאימת המגלב והסיף. לפעמים קבלו הדרישות גם צורה מגוחכת. קוזק אחד פנה אל ראשי הקהלה בדרישה כזו: “קהלה, עשי פרסות ברזל לסוסי!”

הפרעות השניות ארכו שלשה ימים ואחר כך פסקו. הריגות בהמון לא קרו. רק פעם בפעם קרו מקרי הריגה של יחידים. כך הלך ונמשך עד ששבו חיל המועצה.

שלטון המועצה הרגיע מעט את היהודים, פסקו הרציחות, השוד והחמס. אך השלוה ארכה רק שלשה שבועות. אוכלסי הפרטיזנים התחילו דוחקים את רגלי השלטון של המועצה.

בתחלת יולי 1919 התפרץ אל העיר האַטמן זַבולוטני עם גיסותיו ונצלו את העיר, אנסו הרבה נשים זקנות וצעירות. גם הרבו לשפוך דם. במשך ארבעה ימים נרצחו מאה וששים וחמש נפשות. כל אלה נגזרו בידי אוכלסי זַבולוטני, הוא זבולוטני אשר במשך זמן ארוך הפיל את חתיתו על העיר בלטה והסביבה, החריב הרבה ערים וחרבו רותה מדם היהודים.

אחר הפרעות שבה הרשות של המועצה לבלטה. אך אחרי עבור חדש ימים היתה מוכרחת לעזוב את העיר עוד הפעם מפני טיטיוניק וגיסותיו. כל הימים שהטיטיוניקים עשו בעיר התנהגו הפעם כשורה ולא נעשו שום פרעות. אך גם הם לא האריכו ימים ושלטון הדיניקיים פרש את כנפיו על העיר.

כל העת שהמתנדבים עשו בעיר, התנהגו כשורה. אך כשהגיע זמנם לעזבה, נמוגו היהודים מפחד. השמועות על אודות השחיטות, שערכו הדיניקיים בערי הסביבה, הגיעו עד לבלטה, והיהודים ככר התכוננו לקראת מר המות. אך לגיון הגליציאנים, שבא העירה, השגיח על הסדר ולא נתנו לגדודי המתנדבים לערוך פרעות, והיהודים יצאו הפעם ידי חובתם רק בפחדם. אך כעבור ימים אחדים הסיר לגיון הגליציאני את האפר מעל פניו ויתחברו עם אוכלסי טיטיוניק, שעשו שמות בעיר ושלחו באש מאה ושבעים ואחד בתים, והרגו שנים עשר יהודים.

(המודיע י. סאסעס).

ב    🔗

ביום 15 אפריל 1920 קבל האיספולקום ידיעות, שהאכרים מכפר פוסעצעל הולכים מהתחנה על העיר. נשלחה תגרה ונודע שאמת הדבר. הפרטיזנים קרעו את חוטי הטלגרף, שדדו בתחנה מהרכבות עורות, גפרורים וגם אורקֶסטר שלם של כלי־זמר. כל אכרי הכפר התגודדו והזדינו. בתחנה לקחו שבי חמשה חילים אדומים. מנהיגם של הפרטיזנים היה פשיניטשני, מי שהיה רועה, ואחר כך נעשה לסוכנם של הפטלוריים והסית את האכרים להתקומם לחיל חמועצה. 

הועד הפועל סִדר את המיליציה והעמיד בראשה את הקומנדנט האדום הגליציאני, אובזיוב, גם מנה שלשה קומוניסטים למבקרים (קונטרול), שני יהודים, ברצלבסקי ובונדר, ונוצרי אחד. המבקר הנוצרי עזב את העיר בו ביום. מִבְּשוֹלָה הודיעו לאודיסה על אדות הסכנה המרחפת על העיר. באותו יום בערב נכנסו המיליציונרים ביחד עם הגליציאנים אל התחנה. כפי הנראה, נמצאו אז הפרטיזנים בתחנה ונתנו להם ידים לברוח. המיליציונרים והגליציאנים אף לא נסו לנצל מהפרטיזנים את נשקם. הקומנדנט מבלטה ברח ואחר כך חזר.

ביום 16 אפריל עלה גדוד המועצה על פוסעציל ובעזרת בטליון השמירה של ועד הצבאי מבלטה גרשו את הסיקריקים מן הכפר. מסע השריון של ממשלת המועצה זרק כדורים מהתחנה על הכפר. אז שלחו הפוסעצילים דיליגציה של אכרים ביחד עם הכומר אל הקומנדנט של שלטון המועצה, בבקשה לרחם עליהם ולבלתי השמידם. הדליגציה הטילה את האשמה על ראשי הצעירים ופשיניטשני. הקומנדנט הטיל על הדליגציה להשיב את הסחורה הגזולה מהתחנה, גם להביא במשך ארבע שעות, שתי מאות רובים. הדליגציה הסכימה לתנאים האלה והרשות שלחה אתם גם שני חילים אדומים מהלגיון האנַניובי. הפוסעצילים הרגו את שני החילים וסדרו התקוממות חדשה.

הבולשיביקים התגודדו ועלו על פוסעציל. התפרצה מלחמה, שארכה ארבע שעות. הבולשיביקים כבשו את הכפר והעלו על המוקד מאה וארבעים בתים, אך בביזה לא שלחו את ידם. לקחו רק החפצים שמצאו שם מביזת היהודים, ולקחו בשבי שתי מאות פרטיזנים.

ביום השני הביאו הפוסעצילים מאה וחמשים רובים, כמעט כלם מקולקלים ושבורים. אך באותו יום הודיעו גם לטוטיוניק מכל הנעשה. טוטיוניק עזב את אנניוב, שנמצא אז בתוכה, ועלה על בלטה.

ביום 20 אפריל נודע על דבר עליתו של טוטיוניק על בלטה על ידי המרגלים, שנשלחו אל הכפר נעמירובסק, הרחוק תשע ווירסטאות מבלטה. העיר נמצאה במצב המצור. כל הקומוניסטים הזדינו, וצופים העמידו בתחומה של העיר. ההנהגה נמסרה בידי שלשיה, שהיו כלם נוצרים. השלשיה שלחה אגיטַטורים אל כפרי הסביבה. מכפר טשערנעץ באה דיליגציה להודיע כי הפיסעצילים דורשים עזרתם, אך הם חפצים להיות יחד עם הבולשיביקים, אך ועד הפועל לא האמין בהם. ביום השבת 22 אפריל נתקבלה ידיעה, כי טוטיוניק ואוכלסיו קרובים אל העיר.

הועד הפועל ראה, כי במתי מעט החילים אשר אתו לא יוכל לעמוד בקשרי המלחמה עם האוכלסים הרבים אשר עם טוטיוניק, וגמר לעזוב את העיר. אך כדי שהאיבוקציה תֵעָשֶה בסדר ולא תהיה מנוסת חפזון, התיצבו בפוזיציה אצל בית המנזר שבאנדושובקה. אל החילים התחברו גם צעירים קומוניסטים ופועלים כמאה וחמשים איש. גם החילים הגליציאנים התחברו עמהם וכלם התאספו אל המנזר.

גם הרבה תושבים עם משפחותיהם חפצו לעזוב את העיר ביחד עם הצבא. אך מהשטב הודיעו כי אי אפשר להעמיס את המעמסה הזו על הצבא בשעה כזו.

בעיר שררה פַּניקה גדולה. התחילו רצים עם חבילות לבקש מקומות להתחבא. הרבה ברחו ברגל לבירזולה ולשאר מקומות.

באותו יום קרבו אוכלסי טוטיוניק אל בלטה. מחנה גדולה, כשמונה מאות רוכבים. תיכף התחילו לזרוק העירה מגנונים ופצצות. בשעה החמשית כבשו את העיר ושלחו באש את רחוב המסחר, מן הגשר עד הפוסתה ורחוב הבִצה עד הנהר. סך הכל העלו על המוקד כשתי מאות בתים, גם בית הכנסת של המשרתים. גם קונטריבוציה, מיליון רובל, שמו על העיר, אך הוציאו פקודה שאסור לחמוס את בתי היהודים. שתי נשים כפריות נדונו למיתה בעון גזלה.

ביום א' באה פלוגה של חילים אדומים מבירזולה וכבשו את התחנה בלטה ומשם עלו על העיר וגרשו את הטיטיוניקים, קודם שהספיקו לקבל המיליון קונטריבוציה. על ידי הטיטיוניקים נהרגו היהודים: יעקב דארף, סירוטה ואשתו, פורטנוי, בדיל קארטושהק, בן 60 שנה, ולייביש חסיד, בן 65 שנה.

באותו יום שבו הטיטיוניקים וכבשו חזרה את העיר וגם את התחנה, אך נפוצה השמועה שקַטובסקי וחילו כבשו חזרה את בלטה וגרשו את הטיטיוניקים,

(המודיע יוסף פליט).

ג    🔗

אחרי חורבנה של עיר מגורי ליובַשובקה ומהרפתקאות שעברו עלי ועל משפחתי, באנו, אחר כמה נדודים, לבלטה לחוג את חג הפסח בבית חתני. כוסות היו לנו יותר מארבע: כוס היגונים, כוס הדמעות ועוד הרבה כוסות כאלה, גם מרור היה לנו די והותר, בזכרנו את אשר עבר עלינו ואת הנפשות הקרובות, שנגזרו מארץ החיים מידי הרוצחים.

עברו ימי החג. חשבנו לנוח עוד זמן־מה בבית בתי וחתני, טרם נקח עוד הפעם את מקל הנודדים בידינו, והנה קפץ על בלטה רוגזו של טיטיוניק.

היתה פניקה בעיר, טיטיוניק וגיסותיו עלו על בלטה לנקום את נקמת המתקוממים של הכפר פאסעציל. הרשות של המועצה עזבה את העיר והיהודים נמוגו מפחד. לבם הגיד להם ש“ר' יעקב משלם” בעד כל העונות והפשעים, בין שחטא הוא ובין שחטאו אחרים, והיהודים התחילו לברוח מן העיר בהמון; הם רצו כמתהוללים, נסו כמנוסת עכברים מספינת מטורפת, מבלי דעת אנה.

ביום ו', 22 אפריל, עזבנו גם אנחנו (אני ובני ביתי) את העיר. אנה פנינו מועדות לא ידענו. אך כאשר ראינו אנשים לאלפים נסים, הלכנו גם אנחנו בעקבותיהם.

רצנו מבלי הביט אחרינו כחמש עשרה שעות. עם הערב השמש באנו אל כפר. היינו עיפים, גם פחדנו לעשות דרכנו הלאה באישון לילה והתחלנו דופקים על דלתות הבתים של האכרים ולבקש מהם לאספנו הביתה. אבל כלם ענו בחרפות וגדופים. היו כאלה שהרימו גם יד רשע. אנחנו סרנו לבית יהודי שגר בכפר. בביתו כבר נמצאו הרבה פליטים, ומאין מקום שכבנו בפרוזדור. בלילה שמענו את רעם היריות של הטיטיוניקים.

כל הלילה לא סגרנו את עינינו. עם עפעפי שחר העירותי את בני ביתי, כדי שנמהר לעזוב את הכפר, פן יבולע לנו.

בחפזון עזבנו את הכפר ורצנו בדרך העולה לקרוטי.

נבואתי נתקימה. סיעה של סיקריקים באו אל הכפר מושנַינָה (הכפר שלנו שם) בבקר השכם, ומצאו בביתו של עזריאל מושנַיגָר (האכסניה שלנו) את היהודים הפליטים. את בעל הבית הרגו, ובזזו כל חפציהם של הפליטים.

כשעלינו על ההר, שמענו רעם של יריות. עברנו כחמש ווירסטאות והנה צרה חדשה: האכרים עם נשותיהם שעבדו בשדה צעקו אלינו: “אנה אתם רצים, ז’ידים קומוניסטים?” ושפכו עלינו לעג כמים. אנחנו רצנו בכל כחנו. והנה סיעה של חמש כפריות הקיפו את אשתי וחטפו את הסודר מעל ראשה ואת המטפחת מעל צוארה, גם קללוה קללות נמרצות וצעקו: “אתם הז’ידים מחביאים את הבורית והגפרורים ועל ידכם היוקר יאמיר, רוצו, רוצו לקרוטי! גם שם נמצאכם!” אני עמדתי מנגד. יראתי להתגרות בכפריות הללו, מהירות־החמה. פחדי גדול מאד. אני ספקתי את כפי ונקוטותי בחיי. רק בנותי בתחנוניהן ובבכיותיהן, וביחוד בתי הקטנה בצעקותיה וטענותיה אל שוכן מרומים, השפיעה על האכרות. איזה פחד נפל עליהן והרפו מהסודר והמטפחת. הסתפקו רק במהלומות אחדות. אנחנו רצנו הלאה, מבלי הביט אחרינו, כעשר ווירסטאות.

היה יום השבת, השעה העשירית בבקר. עיפים ויגעים מעמל הדרך ומכל אשר עבר עלינו ישבנו לנוח ולשאוף רוח, כדי שנוכל לעשות דרכנו הלאה. והנה פגשנו באכר שחרש את שדהו והלך אחר המחרשה. הוא שאל אותנו: “אנה אתם הולכים? ספרו, אל תיראו!” ספרתי לו כל מה שעבר עלינו ולא כחדתי דבר. לבסוף אמרתי לו: “אם איש טוב אתה עשה אתנו חסד והובילנו לקרוטי, כי כבר אין לנו כח ללכת ברגל”.

האכר אסר את עגלתו, ישבנו בתוכה ובשעה השתים עשרה באנו לקרוטי.

כשירדנו מההר העירה פגשנו יהודים מלֻבשים בגדי שבת, מטילים להם בהרחבת הדעת כשידיהם משֻלבות אחוריהם. כשראו עגלה עם יהודים באים בשבת התאספו המון גדול סביבותינו והקיפונו בשאלות.

אני עניתי להם בקצרה:

– לעת עתה הננו עיפים ויגעים, גם שרויים הננו בתענית זה היום השני. אם טוב בעיניכם תנו לנו מקום לנוח ואחר כך נספר לכם את כל הצרות וההרפתקאות שעברו עלינו.

תיכף הביאו אותנו אל אכסניה, גם אכל נתנו לנו. עשינו שם שמונה ימים, וכאשר שמענו, שטיטיוניק גורש מבלטה, שבנו חזרה לבלטה.

(אברהם קושניר).

ד    🔗

הסבא שלי יהושע באטיעווסקי, ישיש בן שבעים וחמש, סוחר עצים, גר בבלטה מחוץ לעיר, ברחוב קַזאטשאנסקי. ביום ד' אב 1919, כאשר זַבלוטני התפרץ העירה, התחבא הסבא עם הסבתא ובתם מלכה קליינמאן ועוד כשלשים איש במרתף. דרי הרחוב היו רֻבם נוצרים. הרבה מיַלדי הנוצרים היו תלמידי.

קרה, שהסבא יצא ממחבואו לצרכיו. ראתה אותו שכנתו הנוצרית ואמרה:

– שוב לביתך ואסוף את שארית חפציך שלא יפלו ביד הסיקריקים.

היא אמרה זאת בכונה, כדי שישמעו הסיקריקים, שעמדו לא רחוק מהמקום הזה. הרוצחים תפשו את הזקן ואלצוהו להובילם אל מחבואו, כי הנוצרית הגידה להם כי כל המשפחה של באטיעווסקי מתחבאת במקום אחד. הזקן הובילם אל המרתף. תיכף התאספו תלמידַי הפרחחים והרגו את הרוב הגדול של המתחבאים, ביניהם נהרגו הסבא, הסבתא ובתם מלכה קליינמאן בענויים קשים.

 

בַּלשוֹב    🔗

כשבאו חיל המתנדבים לבַלשוב תפשו את כל היהודים הגרים שם, כששים משפחות, והשליכו אותם אל המאסר. הרבה מהנאסרים, בתוכם נשים, גם תלמידות של הגמנזיה, נהרגו תיכף בלי שום משפט או חקירה ודרישה. במאסר ענו את הנאשמים באכזריות רבה. בשעה שעזבו הדיניקיים את העירה נמצאו שם אחדים במאסר, שחלו במחלת הטיפוס. כפי שהודיע הקומנדנט מַרקוב אחר כך, הרגו חיל המתנדבים גם את החולים לפני עזבם את העיר.

שאר הנאסרים הובאו אל העירה אוריפינסק. שם החזיקו את הגברים והנשים ביחד במאסר אפל ומזוהם ואלצו אותם לעבוד עבודת פרך, בשעה שכמעט גועו ברעב. האופיציר מרקוב, הקומנדנט של העירה, היה קומנדנט מהמעון הראשי מהקוֹרפוּס השני של הקוזקים. מספר ההרוגים היה יותר מחמשים.

(בוליטין של הדיליגציה היהודיה בפמיז).

 

בּנטשובקה    🔗

(מושבה. מחוז בלטה).

במושבה נמצאו שבעים וחמש משפחות יהודים. כנופיות שונות עברו פעם כפעם דרך המושבה, חמסו את היהודים גם רצחו נפשות. אך יותר מכלם החריבה את המושבה הכנופיה של זאבולוטני. הם שדדו את המושבה עד היסוד, אנסו נשים והרגו עשרים ואחד יהודים. מספר כל ההרוגים ארבעים נפש.

(אברהם ווינוקור).

 

בּעגון    🔗

(כפר, פלך וואלין, 4 פרסאות מסלובעטשני).

כאשר התחילו בחדש תמוז 1919 הפרעות וההריגות בסלובעטשני, הבטיח אכר מכפר בעגון להחיט דוד פרענק, שתפר בכפר שמיכות ואדרות לאכרים, להחביא אותו ובני משפחתו. על סמך זה הביא פרענק לכפר בעגון את אמו, אחיו ואשתו עם ילדיו. האכר הצפינם בגורן. אחר כך הודיע בכפר כי היהודי פרענק ובני משפחתו מתחבאים בגורן. בריוני הכפר קמו בלילה, סחבו החוצה ממחבואו את פרענק ואחיו להרגם. אמם זלאטה התקוממה לרוצחים, הגינה בגופה על בניה ובקשה שיהרגו אותה תחלה. הבנדיטים הרגו את האם ושני בניה. דוד פרענק לא מת תיכף, הוא חי עד הבקר. כאשר בקש מרוצחיו מעט מים להשקיט את הצמאון הבוער בו לא חפצו למלאות גם את בקשתו זו האחרונה. אז הרטיבה אשתו את שפתיו השרופות בחלב שדיה. גם אשתו של פרענק התחננה להרוצחים שיהרגו גם אותה, אך הם ענו שאותה יהרגו בפעם אחרת.

(מרדכי בן ליב קאגאנוביטש).

 

בערענקע    🔗

(כפר, גליל טאלנה, פלך קיוב).

בחרש סיון תרע"ט התפרץ האטמן קוזקוב אל הכפר בערענקע ורצח שם את משפחתו של ליב בארענטשוק שדר בכפר, ארבע נפשות, ועוד שני יהודים.

(משה בארסקי).

 

בּרַאילוב    🔗

(פלך פודוליה, מחוז וויניצה).

מספר היהודים בבראילוב היה כאלף ושתי מאות משפחות. בעיר נמצא בית חרשת של סוכר, גם תחנה גדולה. גם בבית החרשת, גם בטחנה עבדו מספר הגון של יהודים. בין התושבים היהודים והנוצרים לא היתה כל שנאה, והפרעות של שנות השמונים מהמאה החולפת ושל שנת 1905, שהתחוללו בהרבה ערים, עד בראילוב לא הגיעו.

הפרעות הראשונות התפרצו בבראילוב בסוף שנת 1918 על ידי צבא הפטלוריים, לפני עזבם את העיר מפני חיל המועצה. הקוזקים עשו תעמולה בפרהסיה בין האכרים ועוררום לערוך פרעות, וגם הם בעצמם התפרצו אל בתי היהודים, באמתלא שמחפשים נשק, ובינתים שלחו בחמס את ידיהם. הקומנדנט הבטיח לעצור בעד הקוזקים ולהפסיק את הפרעות, אך לא עשה כלום. באספה שהיתה בוָלוסט, יצאו האכרים במחאה נגד התנהגותם של הקוזקים.

ביום 20 מרץ 1919 כבשו חיל המועצה את בראילוב, אך לא התמהמהו בתוכה גם לא עזבו שם שום חיל מצב. בעיר קמה אנרכיה. באותו יום, לעת ערב, נהרג על ידי סיקריקים, שהתיחסו לחיל המועצה, היהודי משה קנאפמאן וגם ביתו נחמס. המקרה הזה החריד את העירה. אך כאשר נודע ביום השני, שאין להרוצחים שום שייכות לחיל המועצה, סר פחדם של היהודים.

ביום 22 מרס באה העירה סיעה של חילים, שאמרו שהם מהחיל האדום ועשו חפושים בבתי היהודים והנוצרים; הם חפשו נשק גם חפצים של הממשלה והרשו לעצמם לחמוס כמה חפצים, גם מבית הפוסטה וממוסדות הממשלה הוציאו את הנשק. כאשר התבוננו התושבים אל החילים, באו לידי הכרה, שהם סיקריקים פשוטים ואין להם שום שייכות לחיל האדום, אז התקוממו כנגדם ופרקו מהם את נשקם.

בפריקת הנשק מהסיקריקים עסקו חברי האגודה של האינוַלידים, שהרוב מהם היו יהודים. גם שני חילים של המועצה נאסרו והוצאו אחר כך לחפשי על ידי חיל המועצה.

ביום 23 מרס באה פלוגה של חילים והתחילו שוסים את העיר, אך גורשו בעזרת האכרים, שבאו להיריד. אחר כך נתאספו התושבים, היהודים והנוצרים, בוָלוסט לבחור רֶבקוב וגם לבקש אמצעים נגד הסיקריקים והשודדים. באותו יום באה העירה פלוגה של רוכבים מהלגיון הטרַשצַני ותיכף בהכנסם העירה התחילו לירות. הנאספים ברחו והתפזרו בשדות. החילים ירו בעקבות הבורחים וצוו עליהם, שלא יזוזו ממקומם. אחר כך אספו את כל הגברים אל המגרש ודרשו מהם שימסרו בידם את ראשי המתקוממים כדי ליסר אותם על חטאתם, ואימו עליהם, להרוג את כלם, אם לא יעשו זאת. שנים מהנאספים הודיעו את חפצם לקרוא בשם את הנאשמים, אז התנקמה הפלוגה בהנאשמים ועזבו את העיר. הפרעות ארכו גם ביום השני. בביזה השתתפו גם האכרים המקומיים. כמובן, החוליגנים. האכרים הישרים החביאו הרבה יהודים בבתיהם גם העתירו בעדם אל הרוצחים. נהרגו תשעה אנשים ושנים מתו מפצעיהם.

בקיץ 1919 “עבדו” בסביבות בראילוב טשעפעל וסיעתו; הם ארבו לעוברי דרכים והרבה יהודים מידיהם נגזרו, בתוכם הצייר הצעיר זאמילשטיין בן עשרים שנה, ואביו נפצע קשה.

ביום 15 יוני באה העירה פלוגה של פטלוריים. דיפוטציה של יהודים ונוצרים יצאה לקראתם לקבל את פניהם גם התחננו לפניהם לבל יתנו לערוך פרעות בעירה. הפטלוריים גרשו את הדיפוטציה בחרפה וקלון. ביום השני התחילו הפרעות. החילים התפרצו אל תוך הבתים באמתלא לחפש נשק, ובינתים עסקו גם בביזה וכל החפצים יקרי הערך שמו בכליהם. הרבה יהודים הכו במכות רצח, הרבה נשים נאנסו, היו גם מקרים של הריגה ובאכזריות נוראה. כך נרצחה האשה לאה גאניק ואת גופה גזרו לגזרים מפני שלא נתנה לאנוס את בתה, ובאותו זמן שהחילים עסקו בביזה, אונס והריגה, באו פקידי הצבא אל ראשי העדה פעם בפעם בדרישות שונות, דרשו כסף, טבק, מגפים ועוד.

ביותר ירדו הפטלוריים לחייהם של פליטי באר, ואלה שנפלו בידיהם נהרגו באכזריות נוראה. פליטי באר נמצאו בבראילוב במספר רב, הפטלוריים הלעיזו עליהם שהם קומוניסטים והלכו מבית לבית לחטט אחריהם. לוה אותם מיליציוניר יהודי מבאר, שידע את תושבי עירו פנים אל פנים.

הפטלוריים תפשו את הבונה אברהם קַרדימון בן 28 שנה ואלצו אותו להראות להם את מעונותיהם של פליטי באר. ואף כי הרוצחים עִנו אותו בענויים אכזריים, שם מחסום לפיו; הוא נהרג במות אכזרי.

הסיקריקים נכנסו לבית שייקה פרילוצקי בלוית המיליציוניר ומצאו שם נער מבאר בן 16 שנה. פרילוצקי ואשתו חפצו להציל את הנער והגידו שהוא בנם. אשתו של פריליצקי התרפקה על הנער, חבקה אותו כאם את בנה ובכתה לפני הסיקריקים לחוס על בר בטנה. גם הנער לטף את צואר “אמו” ברעדה ופחד. הרוצחים התחילו כבר לפקפק, אך המיליציוניר היהודי אמר להם: “מה אתם משגיחים עליהם? הלא הוא מבאר, בנו של אברהם אופה!” תיכף סחבוהו הפטלוריים ונהרג עם שאר הרוגי באר, שנפלו לידיהם³

אחדים מתושבי באר נהרגו בפומבי, לפני המון אכרים ואכרות באכזריות רבה. קמצו בכדורים וחצבו בהם בסיפים, קרטטו אותם, כרתו את הלשון, החטם, גם נקרו את העינים. הרבה אכרות, שנמצאו באותו מעמד וראו את האכזריות, התעלפו.

כשבא תורו של שמואל פעלברג להֵהָרג, חטף את הסיף מיד הרוצח וברח. אך הרוצחים הדביקוהו ונתקו אותו בסיפיהם עד שגופו נעשה ככברה. הוא נפל חלל בצעקה: “הנני מת בעד האמת!”

בין הרוצחים הצטיין באכזריותו חיל גליציאני, שרדף אחר הקרבנות כחיה טורפת, הוא קשר בחבל שלשה נערים ביחד וסחבם ברחוב. ולעיני המון אכרים חתך מהם איברים איברים. רוב הקרבנות נפלו מידו.

מרדכי מאלמוד נתפש בידי הרוצחים, בעת שהלך לבקש מקום להתחבא. היהודי שבביתו התחבא גרשהו, מיראתו שלא יבולע לו על ידו. הוא נהרג עם שאר פליטי באר.

כל ההריגות הללו קרו בעת שהקהלה מלאה את כל דרישותיו של הקומנדנט והוא הבטיח שלא יהיו פרעות והריגות.

ביום ההוא נרצחו שמונה עשר יהודים מתושבי באר, שבעה ממקומות אחרים ואחד מבראילוב.

כאשר כבש צבא המועצה חזרה את זשמערינקה ובראילוב, שב הסדר על מקומו וגם יהודי בראילוב נחו מעצבם ומרגזם. אך לא לארך ימים. הפרטיזנים הסתדרו תחת הנהגתו של גרבובסקי, מי שהיה ראש גדוד בהבטליון של הפועלים מוויניצה, וארבו להיהודים בצדי הדרכים, והרבה נרצחו בדרך.

הפוגרום השלישי קרה ביום 8 אוגוסט, אחרי שנכבשה העיר על ידי הגליציאנים והאוקראינים. כל היום שדדו וחמסו החילים את העיר והפשיטו את הבגדים מהעוברים. בלילה התגברו הפרעות, היו גם מקרי אונס.

הקומנדנט הודיע פתאם שבלילה תהיינה יריות ארטיליריות. הרבה נשים וילדים הסתתרו בדיוטא התחתונה של בית־הכנסת. בלילה באו חילים ודרשו שיוציאו להם את העלמות. הרבה מהן נאנסו, החילים פגשו יהודי זקן, בן ע"ה שנה, התחילו מתעללים בו, קראוהו: “ז’יד בולשיביק!” והכוהו מכות מות. גם ביום 9 אוגוסט לא פסקו הפרעות, הביזה והחמס. ובלילה עוד התגברו. החילים באו עם עגלות והריקו את הבתים והחנויות, לקחו גם כרים וכסתות, מכשירי מלאכה, מכונות של תפירה, רהיטים וכלי בשול והטעינו את השלל על עגלות.

רק ביום 10 אוגוסט אחזה הקומנדנטורה הגליציאנית באמצעים אינרגיים, אופיציר אחד המית בידו את אחד הסיקריקים שעסק בביזה. אז פסקו הפרעות.

ביום השני נתפשטה שמועה פרובוקציונית, שהיהודים הרגו קוזק אחד. היהודים פחדו מאד. אך אחר כך הוכחשה הבדותא והיהודים יצאו ידי חובתם בפחדם.

ס"ה נהרגו בבראילוב 37 יהודים תושבים, ועם הרוגי באר וערים אחרות 62 נפש.

 

ברדיצוב    🔗

כאשר שלטון הדירקטוריום התבסס בברדיטשוב, היתה ראשית מעשהו שהעמיס על היהודים קונטריבוציה, סך של שלשה מיליונים רובל. הביורה האינפרמציונית של הצבא הדפיסה מאמרים וכרוזים מלאים ארס כנגד היהודים. ביום 5 ינואר 1919 נתפשטה הבדותא, כי ברחוב הזיטומירי ירו היהודים מבתיהם על הלגיון האוקראיני ותכף התחילו פרעות צבאיות שנמשכו שלשה ימים.

קוזקים בודדים מזוינים בנשקם התנפלו על היהודים שפגשו ברחובות, והכו אותם מכות מרדות במגלבים ובנצבי הרובים. ברחוב המפסיק התנפלו שלשה קוזקים על יהודי זקן כבן שבעים והכו אותו מכות רצח. הזקן נפל והשתטח מלא ארכו בבצה, אך הקוזקים לא הרפו ממנו ויוסיפו להכותו. מחזות כאלה נראו בכל הרחובות. על פי רוב הכו יהודים בעלי זקן, זקנים, זקנות וילדים, בכלל יהודים, שהטיפוס היהודי שלהם בולט בפרצופיהם. כאשר פגשו באנשים שהיו מסופקים, אם יהודים הם או לא, שאלו: “ז’יד או אינו ז’יד?” ברחוב אחד פגשו הקוזקים פקיד מבית פקידות המשפטים, שחשדוהו שהוא יהודי. כששאלוהו ענה, שהוא נוצרי. אז צוו עליו לעשות אות הצלב ולאמור תפלת “אבינו”. הוא מלא את הצווי. אז שלחוהו לנפשו.

בשעה הרביעית אחרי הצהרים נשמע קול רעם של יריות ברחובות המרכזיים. אחרי רגעים אחדים נשמע קול מַפָּץ של מקלָעות אצל התיאטר “המדע והחיים”, ששם היתה צריכה להכנס לישיבה המועצה של הדיפוטטים מהחילים. הפרעות היו מסודרות מראש. כל אחד עשה את עבודתו, שנמסרה לו. בשעה שסיעה אחת בקרה בבתי היהודים, בזזו את רכושם והכו את בעלי־הבתים, עסקה סיעה אחרת בהריגת היהודים, שלא הספיקו לברוח ושנמצאו ברחובות. הרציחות נעשו באכזריות רבה. ברחוב המכנובקאי תפשו הסיקריקים יהודי זקן ושחטוהו בצוארו. אחר כך התעללו זמן רב בגוף הנרצח.

בכל הלילה, אור ליום 6 ינואר, נעשו הרבה התנפלויות על בתי היהודים. משערים, שסכום הביזה בכסף מזומן, שוה כסף וחפצים, עלה לשני מיליונים רובל.

ביום הראשון בערב התפרצו קוזקים מזוינים אל מעונו של ראש העיר ד. ע. ליפעץ. השאלה הראשונה היתה: “ז’יד, או איננו ז’יד”? על תשובתו כי הוא ראש העיר קבל תשובה: “היינו הך!” ובמעונו “נגמר דינו” למות. וכבר העמידוהו אל הקיר לירות בו. אך קרוביו שלמו בעדו כפר נפש סך 2000 רובל ועזבוהו הסיקריקים לנפשו.

ביותר התגברו הרציחות בתחנה. שמה עמד מסע־שריון ועליו נדבקה כתבת על מטלית של בד: “הכו את היהודים העשירים!” נהרגו גם נשים וילדים. את הזקנים תלשו בזקניהם, ועקרו אניצי שער שלמים. כרתו את האזנים. נהרגו כחמשים יהודים, בתוכם, על פי טעות, שלשה נוצרים. בתחנה עמדו שתי רכבות טעונות הרוגים. עברו ימים אחדים עד כי הרשות מסרה את החללים לקבורה.

אחר כך, כאשר הפטלוריים גורשו מאוקראינה והשלטון עבר לבולשיביקים, מרדו שני לגיונות, שחנו בברדיטשוב, ברשות, ובצעקות: "היהודים משתררים עלינו!'', “הכו את היהודים!” התנפלו החילים על הפליטים שבאו מזיטומיר והכו אותם גם גזלו את רכושם והרגו יהודים אחדים.

(י. האפמן).

 

בּרוברי    🔗

(פלך טשערניגוב).

בפברל 1919 סבלו יהודי ברוברי הרבה מהפטלוריים, שעברו דרך העירה. הם שמו כל פעם על העיר קונטריבוציות שונות. אך הקוזקים לא הסתפקו בזה; הם התפרצו אל בתי התפלה ואסרו את היהודים שנמצאו שם. אחר כך דרשו מהם כפר נפשם, כדי לשחררם. הסֵיטשיביקים שסו את החנויות, והאישלונים העוברים הריקו את הבתים, הכו את היהודים שנפלו בידיהם והפחידו אותם כל פעם בהריגה.

 

בּרוסילוב    🔗

(פלך קיוב).

בקיץ 1919 התנפלו פעמים אחדות אכרי הסביבה על העירה והתנקמו ביהודים, שדדו את רכושם, אנסו את נשיהם ובנותיהם והשמידו את היהודים שנפלו בידיהם. ההרוגים התגוללו בראש כל חוצות והיו לבָרות לכלבים, כרסמו אותם החזירים. נשארו רק היהודים שהספיקו לברוח או להתחבא במקומות שלא מצאה אותם יד הרוצחים.

בפעם האחרונה שלחו המתקוממים אש בבתים וכל העירה נכחדה. הרבה יהודים נשרפו, הרבה נרצחו מידי הרוצחים. כאשר המתקוממים יצאו את העיר יצאו היהודים השדודים מחוריהם, אספו את החללים שהתגוללו בחוצות ואת העצמות המפוזרות ויקברו את כלם בקבר כללי. אחר כך עזבו את העיר ויסעו כלם לקיוב בעגלות.

בדרך התנפלו עליהם סיקריקים. הם שדדו רק את שארית כספם ונפשותיהם היו להם לשלל.

מספר ההרוגים היה יותר משלש מאות איש.

העירה חרבה.

 

בְּרַטסקויֶה    🔗

(פלך אודיסה).

א    🔗

ברטסקויה היא עירה קטנה המשתרעת על שפועי הגבעות, העומדות משני עברי הגיא, שזורמים בתוכו מי הנהר “מערטווָא וואָד”.

בשלום חיו פה העמים השונים, היושבים במחוז הזה בכפיפה אחת. אך המלחמה והריבולוציה הביאו תהפוכות בעולם והפרידו בין הדבקים והרחיקו את הקרובים.

הגרמנים

עם ביאת הגרמנים, התכסו שמי אוקראינה בערפלי עלטה. “השחורים” הרימו ראש. היהודים היו מוכרחים להצטמצם ולהתחבא עד יעבור זעם. הרבה יהודים נגזרו אז מידי הגרמנים על ידי עלילות שונות שבדו עליהם. גם העיר ברטסקויה הביאה את קרבנה, הוא המזכיר של המחלקה הקרקעית, ליב רוזינסקי. הגרמנים חטפוהו ביעליסַוועטגְרַד והביאוהו לברטסקויה ובערוץ הנחל הרגוהו ביריה.

הפטלוריים

את מקומם של הגרמנים ירשו הפטלוריים. בעת הראשונה לא הרבו לשפוך דם והסתפקו רק בהתנפלויות, מעשי אונס, גזל וחמס. על כל פנים יהודי ברטסקויה נזוקו על ידיהם רק בממונם ולא בגופם.

מכובסקי וסיעתו

האטמן מכובסקי התפרץ אל העירה עם עשרים פרשים. לפי דבריו, בא הנה לאסוף תחת דגלו מתנדבים, כדי להלחם עם גריגוריוב, שבגד בממשלת הבולשיביקים. אך כאשר פגרו להתאסף תחת דגלו, הציע שיתנו לו מאה אלף רובל כפר נפשם. כאשר היהודים לא היו זריזים למלאות את דרישתו, סחב את הרב ואחדים מנכבדי הקהלה אל בית־הכנסת והוא בעצמו נכנס, כשהוא רוכב על סוסו, לבית־הכנסת, קשר את הסוס אל השלחן, עלה על הבימה ונאם נאום של רעם. הוא הוכיח את היהודים כי באשמתם ובאשמת הקומוניסטים עזב גריגוריוב את ממשלת המועצה, והפחידם שאם לא יתנו לו את הסך הדרוש, ישמיד את כל היהודים. באין ברירה מסרו לידו את הכסף. לפנות ערב עזב מכובסקי וסייעתו את העיר ונסעו לעבר התחנה לודמילובקה.

כפי שספרו אחר כך. בשעת חלוקות הכסף בין הסיקריקים ומַכובסקי, פרץ ריב ביניהם ומכובסקי נהרג.

הפרטיזנים

ימים מועטים אחרי בקורו של מכובסקי, התפרצה העירה כנופיה של פרטיזנים. הם פשטו על בתי היהודים, חפשו נשק ובינתים עשקו את הבתים. אלה שהתרעמו על מעשיהם, נהרגו. כך נרצחו היהודים יצחק טשערני ומשה בכמוטסקי.

היהודים שהלכו ללוות את הקרבנות הנרצחים, שנהרגו על ידי הפרטיזנים, נחשדו בקומוניזם ונאסרו.

נאסרו כמאה איש, מבן שש עשרה עד ששים. הנאסרים הובאו לבית־הכנסת. שם התנקמו בהם המתקוממים, ירקו בפניהם, חרפו אותם והתקלסו בם. אחר כך התחילו מתיעצים ביניהם, כדת מה לעשות עם הנאסרים. היו שתי דעות. יש אומרים לשלח את בית־הכנסת באש ביחד עם היהודים; אחרים אומרים, לזרוק פצצה ולכלות את היהודים פעם אחת.

אך להצלחתם של היהודים התחיל מסע השריון של המועצה, שעמד בתחנה לודמילובקה, לירות כדורים על הכפר הסמוך. מהכפר נשלחו רוכבים לברטסקויה לדרוש עזר מהפרטיזנים.

הפרטיזנים טכסו עצה מה לעשות. גמרו לקחת את היהודים האסורים, לשלחם אל המערכה ולהעמידם בשורה הראשונה.

עד מהרה הובאו עגלות, הושיבו בהן את היהודים. ובכל עגלה הושיבו פרטיזן אחד בתור אינסטרוקטור, והמסע יצא לדרכו.

אז האויר בעירה נעשה בהיר קצת, חמת הפרטיזנים שככה והיהודים שאפו רוח, אלה שנשלחו לקראת המערכה לא נזוקו בגופם, וישובו אל בתיהם בשלום.

המכנאים.

סוף קיץ 1919. כאשר שלטון המועצה עזב את החבל והדיניקיים עוד לא ירשו את מקומם, שררה אנרכיה. ביערות טעו כנופיות של סיקריקים עם אטמנים שונים. ביניהם הצטינו המכנאים. אז בקרה גם את עירנו סיעה של מכנאים במספר ששים פרשים. דגלם היה שחור.

הם עשו בעיר רק כשלש שעות והיו מוכרחים לעזבה מפני הדיניקיים. אך גם במשך בקורם הקצר הזה הרבו הרע: הם אנסו הרבה נשים, הרגו את הישיש ליב גליזר, בן שבעים שנה. והרבה יהודים נשארו על ידם אביונים מדוכאים, ערומים ויחפים.

הדיניקיים

הדיניקיים בכניסתם התנהגו כשורה, אך לפני עזבם את העיר נצלוה ועשאוה כמצולה שאין בה דגים. הריקו את הבתים והחנויות, אנסו נשים, רצחו נפשות והתנקמו ביהודים. עוד בתחלת דצמבר עזבו הרבה יהודים גרי העירה את העיר מפני “המתנדבים”, וברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. ענויים ומכות מרדות היו מקרי יום יום, צעקות שבר, בכיות ויללות נשמעו בהעירה כל העת שנמשכה האֵיבוקציה שלהם. בעזבם את החבל הובילו עמהם עגלות אין מספר טעונות כל טוב מרכוש היהודים. המסע נמשך לכמה מילים.

טיטיוניק

גם הכנופיה של טיטיוניק בקרה את עירנו, במספר ארבעים איש; הם שסו את העירה, אנסו נשים, את היהודים שנפלו בידיהם הכו במגלבים ורצחו שני יהודים, את חיים מאטוסובסקי והירש טשַערנוגלאז.

באותו זמן נראתה סביבותינו סיעת הסיקריקים של וואלירִיאַנינקה.

אל עירנו לא סרו. אך היהודים הדרים בכפרים סבלו הרבה על ידם.

בכפר אבוכובקה (מאליא כוביטשי) הרגו את משפחת מיטניקוב תשע נפשות, רק נערה בת חמש עשרה שנה, שהתחבאה בתוך ערמה של חציר, נצולה.

כך סבלה העירה במשך שלש שנים מכנופיות שונות של סיקריקים, עד כי נשאר בתוכה רק כחלק השלישי מיושביה היהודים. משלש מאות נפשות נשארו בתוכה כמאה נפש.

(המודיעים קארין וחזין).

ב    🔗

מאורעות של שלש שנים.

הפרעות הראשונות ערכו הפטלוריים, שהתפרצו העירה במספר שלש מאות איש; הם חמסו את בתי האמידים, גם פשטו את הבגדים מהעוברים. עשו בעיר כשתי שעות.

ימים מועטים אחרי הפטלוריים נכנסה סיעתו של האטמן מכובסקי, כעשרים פרשים; הם אספו את היהודים לבית־הכנסת ודרשו, שימציאו להם במשך שתי שעות חמשים אלף רובל. למלאות את דרישתם בזמן קצר כזה, לא היתה כל אפשרות. כאשר לא קבלו את הסכום שדרשו, התפזרו בעיר ושסו את הבתים והחנויות. את היהודים שפגשו הכו במגלבים, התקלסו בהם וענו אותם. היו גם מקרי אונס. הם עשו בעירה ששה ימים. כל זה קרה בחרף 1919.

בערב חג השבועות לנוצרים, שנת 1919, התפרצה העירה הכנופיה של גריגוריוב; הם דרשו מהיהודים כלים שונים לבשול ולאכילה. עד מהרה התפשטו בעיר, התפרצו אל הבתים וחמסו, מלבד כלי בשול, גם כלי כסף וזהב ותכשיטים, לעת ערב התחילו לחמוס גם בגדים ולבָנים. בבקר נפלה הברה בעיר, שכל הלילה שתו ושכרו הגריגוריובים וגמרו לשחוט את כל היהודים. חרדת אלהים נפלה על העירה. היהודים אספו בחפזון את יתר הפלטה, מעות מזומנות, כלי חפץ ותכשיטים וברחו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. הסיקריקים רדפו אחריהם. וכל יהודי שנפל בידם גזלו ממנו את כספו ואת חפציו והמטירו עליו מכות ומהלומות. אחדים רצחו נפש. היו גם מעשי אונס.

רבות שבעה נפשנו מהתנפלויותיהם של הפרטיזנים, ועד עתה אני סובל בעטים. אני ובני ביתי התחבאנו במרתף מלא טחב, שם שכבנו למעצבה כשבוע ימים ושם חלה בני, ילד בן ארבע שנים, במחלת השבץ של חוט השדרה, וגם עתה הוא חולה, ואת פרוטותי האחרונות צריך אני להוציא לרפואות,

הפרטיזנים, תיכף בכניסתם העירה, הרגו שני יהודים מפורסמים בעשרם ואספו את כל היהודים מבן שש עשרה עד בן ששים שנה אל בית־הכנסת. רק ביהודים העוסקים בעבודת אדמה לא נגעו לרעה. את היהודים גמרו להרוג בפצצה. כל היהודים געו בבכיה. אז קמו שני אכרים ואמרו: “למה נשפך דם נקי? זאת עשו: יתחברו היהודים עם הפרטיזנים ועמם יחד יצאו אל המערכה”.

חמשה ימים אחרי הפרטיזנים באו המכנאים. כאשר ראתה אשתי את הסיקריקים נבהלה מאד. היא חטפה את הילד הקטן על זרועותיה והתחילה לברוח. פרש מכנאי רדף אחריה, הפילה ביחד עם הילד וצעק: “ז’ידית, עמדי, עֲמוֹדי!”. גם אִיֵם עליה להרגה בסיף. הילד נבעת ונעשה אלם. בשנה זו התחילו מרפאים אותו על ידי חשמל והדבור שב אליו.

המכנאים בקרו את כל הבתים. אף על בית אחד לא פסחו. הם בדקו בחורים ובסדקים, סתרו את התנורים, עקרו את הרצפות, חפרו במרתפים וחפשו בעליות ובכל פנה נסתרה, וכל רכוש היהודים שמצאו, בזזו להם. גם את בגדינו מעלינו הפשיטו. גם הרגו יהודים אחדים ועזבו את העיר.

יותר מכל סבלה עירנו על ידי הדיניקיים. הם נכנסו לעירנו לפני עזבם את אוקראינה. כמעט כל היהודים התושבים עזבו את בתיהם הפקר וברחו. במשך שלשה שבועות בימי החרף היינו נעים ונדים ממקום למקום, עד כי באנו לוואזנוסינסק. שם חלינו כלנו ובמשך שני ירחים שמרנו את מטותינו. נשארנו בלי שום מקור של פרנסה וסבלנו חרפת רעב.

מאלה שנשארו בעירה הרגו הדיניקיים ששה עשר יהודים, והרבה נפצעו קשה. המתנדבים שלחו באש ששים חנויות ועשרים וארבעה בתים,

נרצחו ומתו מפצעיהם יותר מחמשים נפש.

(זוסיה סירוסה).

 

ברצלב    🔗

(פלך פודוליה).

א    🔗

ברצלב היא עיר מחוזית, אך לא רב מספר היהודים שגרו בתוכה. הטביחה הראשונה היתה שם בז' באייר 1919.

בברצלב נמצא אז גרניזון של איזה מאות חילים אדומים. בימים ההם כבש האטמן וואליניץ את העיר המחוזית האסין וערך שם הרג ואבדן ליהודים. הרבה מאות נפשות נגזרו מידו. אז נשלחו מוויניצה פלוגות של חילים לגרש משם את וואליניץ. וגם הגרניזון הברצלובי קבל פקודה לעלות על גייסין.

הגרניזון עזב את העיר, נשארו בה חילים מתי מעט ורק יהודים אחדים בתוכם.

לשעת הכשר הזו חכו הפרטיזנים זה כבר.

אחר כך נודע, שעוד ירח ימים לפני הפרעות סבב הכומר ניקולסקי בכפרי הסביבה, ביחד עם מי שהיה שר המחוז, ועשו תעמולה בקרב האכרים, ועוררום להתנקם ביהודים, החפצים לגזול את אדמתם ועוד מעשיות כאלה. גם המורה של בית הספר העירוני, דוברובולסקי, עבר בכפרים לשם תעמולה נגד היהודים, בספרו להם הבדותות הידועות, כי היהודים מהפכים את בתי־התפלה של הנוצרים לארוות סוסים.

כל זה נודע אחר כך. לפני הטביחה לא ידעו היהודים כלל, כי הארץ מתמוטטת תחת רגליהם ושונאיהם בנפש כורים להם שוחה.

ביום ב' עזב הגרניזון את העיר ועלה לגייסין וביום ג' בלילה נשמעה מצלת ההתרעה, וגדודי האכרים מהסביבה התאספו המונים־המונים, מזוינים במקלות, כלונסאות, מגרפות, אתים, גרזנים וכילפות, אחדים היו חמושים בנשק, והתפרצו העירה. ועוד בלילה ההוא התחילו הפרעות והטביחה בכל אימתן. בתחלה הרגו הפרטיזנים את החילים היהודים שעמדו על המשמר. אחר כך התפשטו בעיר, תפשו את היהודים במחבואיהם, סחבום החוצה, הרגו אותם באכזריות נוראה ואחר כך התעללו בנרצחים וקרטטו את גופותיהם. בין ההרוגים היתה גם משפחת העסקן אווירבאך; הוא ואשתו ובתו נהרגו במות אכזרי, גם משפחת סאליטרמן, הוא ואשתו ובנו, גם החנוני אומנסקי. גם ביום ד' ארכו הפרעות והשחיטה. הפרטיזנים החרימו את העיר, הריקו את הבתים והחנויות, ענו הרבה נשים והרגו זקנים ונערים, נשים וילדים. הרבה יהודים השליכו אל הבוֹר. הרבה יהודים התחבאו בבית־הקברות ונשחטו שם. נצולו רק אלה שהצליחו לברוח. אחרים פדו את נפשותיהם בכסף.

הפרעות והשחיטה ארכו כל הלילה. נפסקו רק בשעה הרביעית בבקר על ידי הרוסים המחזיקים בנושנות, הגרים בתחומה של העיר. הם נכנסו לפנות בקר העירה, גרשו את גדודי הפרטיזנים מן העיר, והרגיעו את היהודים, אך הוציאו מידיהם את נשקם.

הקַצפים הגינו באמת על העיר כל אותם הימים שהעיר נשארה בלי שלטון.

אחר שבוע ימים שב העירה שלטון המועצה.

ביום שהתפרצו הפרעות, שבו לברצלב שתי עגלות מלאות יהודים מהחיל האדום. בהיותם בדרך הודיע להם אכר אחד מכל הנעשה בעיר, ויסעו לנימירוב.

נהרגו אז יותר משלש מאות איש מלבד חמשים האיש, שנהרגו בכפר מיכילובקה ובאו לקבורה בברצלב.

ב    🔗

הוספות מהרב דברצלב

הסיקריקים עברו מבית לבית והרגו אנשים ונשים, זקנים וזקנות, טף ויונקי שדים, באכזריות שאין כמוה. לטויבה קראסניר שברו את צלעותיה ואת רגליה וחיתה עוד יותר משעה. לעיניה הומתו ארבעת ילדיה. היא התחננה לרוצחים לקרב את מיתתה, כדי שלא תראה באבדן ילדיה, אך הסיקריקים לא חפצו למלאות את בקשתה האחרונה.

ישראל אוורבאך, אשתו ובתו בלומה הומתו במיתות משונות, שאין דוגמתן. את הבת אנס לעיני הוריה חוליגן אחד מקומי, שהרבה פעמים קבל עזר מידו הפתוחה של אוורבאך. לאשתו של אוורבאך ירו כדור אל פיה, מפני שהתחננה לרוצחים, שירחמו על בעלה. בתם בלומה נגזרה לנתחים אחרי ענוייה. לגליצקי בקעו את בטנו ונשפכו בני מעיו, והוא רץ עוד איזו פסיעות עד שנפל ומת. בנו של הרב המנוח, משה, בן ס"ב שנה, נהרג הוא ואשתו ובתו במות אכזרי. אחדים מהנפצעים רצו אל הבוג וגם שם השיגום הכדורים של הרוצחים. הרבה הרוגים השליכו הרוצחים אל הנהר. מספר ההרוגים היה כמאה ועשרים איש. אך מספר יותר גדול מתו מפצעיהם. יודל טורבן נפצע בצומת הגידים. במשך מעת־לעת התגולל בחוף. הסיקריקים חשבו כי כבר מת, אך הוא נשאר בחיים. הרבה משפחות הומתו בחתוך איברים. אחר כך אספו את אבריהם וקברו אותם בקבר כללי.

בט“ז בתמוז התפרצה פתאם העירה כנופיה של סיקריקים ומשעה השמינית בערב עד השעה האחת עשרה בלילה הרגו יותר ממאה איש, ועשרים מתו מפצעיהם. רבים הומתו בחתוך אברים ולא הובאו לקברות, כי נהרגו בשדה ואבריהם היו מפוזרים לכל רוח והיו לברות לכלבים. בי”ז בתמוז עזבו הרוצחים את העיר וביום י“ח בתמוז שבו. בבואם שלחו אחרַי, בתור רב דמתא, ויערכו את הדרישות שדורשים מאת הקהל: קונטריבוציה שלש מאות אלף רובל, שתי מאות פוד לחם ושתי מאות פוד ש”ש (שלא נמצא כלל בעיר). אמרתי להם, שהקהלה תעשה מה שאפשר למלאות את הדרישות, ובכל זאת לא הפסיקו את ההריגות אף לרגע. הם לקחו גם בני ערבות, חמשה אנשים מנכבדי הקהלה: יוסף קאגאן, ברוך לייבישקיס, חיים דאיאק, יוסף כהן ושמואל זאן. את אלה החמשה ענו הסיקריקים בכל מיני ענויים. קשרו פעמונים על צואריהם וצוו עליהם לפזז ולכרכר לפניהם. אחר כך ענו אותם במשך שתי שעות והרגום במיתות משונות. מספר ההרוגים היה כשלש מאות איש. גם ביום כ' באב באו סיקריקים והרגו תשעה יהודים. גם אני בעצמי הייתי בסכנה גדולה ונצלתי בחמלת ה' עלי.

(א. רבינוביסש החונה ק"ק ברצלב).

 

בֶּרשַׁד    🔗

(פלך פודוליה).

אור ליום 11 מרץ 1919 היתה בברשד אספה חשאית של אוקראינים, רוסים ויהודים; נגמר ליסד בעיר שלטון המועצה. אך כפי הנראה היה הדבר מוקדם קצת. יד הפטלוריים היתה עוד תקיפה. בעיר המחוז, אולניאופול, וגם בסביבות ברשד נמצאו פלוגות של חיל הפטלוריים.

ביום השני נפלה הברה בעיר, כי מהתחנה גייבוֹרוֹן (20 ווירסטאות מברשד) עולים גדודים של חיל הדירקטוריום על ברשד. היהודים נבהלו מאד. אך הרשות המקומית הרגיעה אותם בהבטחה, כי החילים שבגייבורון הם מבני בריתם.

אך ההבטחות לא הרגיעו כלל את רוח היהודים, ובפרט כאשר נודע להם, כי גם אחדים מחברי הרשות וגם חברם היהודי נעלמו מן העיר.

ביום 14 מרס, בשעה השביעית בבקר, נשמע רעם יריות מהמקלעות, ואחר רבע שעה התפרצה העירה הפלוגה הקוליביַקוצית ותיכף התחילו לחמוס את הבתים, גם הרגו כמה יהודים. מורה הדרך, שהוביל את הסיקריקים לבתי האמידים, היה החוליגן המקומי קוניאקי ושני בניו הרוצחים, אלושה ואיבן. הפרעות וההריגות ארכו חמש שעות, נהרגו תשעה יהודים ורוב בתי העיר נחמסו.

הפרעות פסקו, בזכות ראשי הקהלה, ששמו את נפשם בכפם והלכו אל הקומנדנט. בסך שתי מאות אלף רובל כפרו את פניו, והוציא פקודה להפסיק את הפרעות וההריגות.

מהעת ההיא מתחיל סדר הפרעות בברשד.

ביום 16 מרץ, היום שהביאו לקברות את תשעת הקרבנות של הפרעות, נכנס העירה הלגיון הגרוֹדנאי, “כדי להחזיק את הסדר”. אך אוי ואבוי לאותו הסדר. החילים התנקמו ביהודים, התקלסו בם, הכו אותם מכות מרדות וקראו אותם בלעג “ז’ידים בולשיביקים”. אך העסקנים של הקהלה מצאו מסלות גם לשרי הלגיון ויכפרו את פניהם במנחה. נתנו להם חליפות אחדות, עשרה שעוני כסף, עשרה תיקים לסיגרות של כסף ועוד חפצים שונים, והעיר שקטה לימים אחדים.

בתחלת אפריל, כאשר התחילו הפטלוריים לעזוב את אוקראינה, עברו הרבה סֻלָמות (אישלונים) דרך ברשד. מצבם של היהודים היה נורא מאד. כל סֻלְמָה באה בדרישות ותביעות שונות; וזמן הגבילו למלאות את דרישותיהם לא יותר מעשרים או שלשים דק. גם הפחידו את העסקנים, שאם לא ימלאו הכל בדיוק, יחריבו את העיר. המצב הזה ארך ששה ימים. אך הודות להאינרגיה של העסקנים עלתה בידם למלאות את כל הדרישות, גם לפיס את ראשי החילים במתנות – והמנוחה בעיר לא הופרעה. נהרג רק העשיר פרשקה ונחמסה שארית רכושו.

אחרי ימים מועטים נתיסד בברשד שלטון המועצה. הרשות התחילה מחזקת את הסדר. אך המנוחה לא ארכה ימים רבים. התחילו מתקבלות ידיעות מחרידות מהטבח שערכו האכרים בערי הסביבה. וורחובקי, אבודובקה, טרוסיניץ ואחרות. ערים רבות נכחדו אז. יהודים לאלפים נגזרו מארץ החיים. חללים למאות התגוללו ברחובות, בגנים ובשדות ויהיו לברות לכלבים.

היהודים נמוגו מפחד. הועד המחוזי אמנם הבטיח שיגן עליהם, אך בכל חפצו לא יכול לעשות מאומה לטובת היהודים. הרבה חילים, שעבדו בצבא הדירקטוריום, ונלוו אחר כך לחיל המועצה, כאשר הפטלוריים עזבו את אוקראינה, התחברו עתה שוב אל הפרטיזנים, וביום אחד התפרצו העירה כנופיות גדולות של מתקוממים, שמנהיגיהם היו: טשאַלֵיי, שידלובסקי, מאַרטשוק, פוסטירנאַק, גם הרבה מורים של בתי ספר לעם. המתקוממים התפשטו בעיר ויבוזו את הבתים והחנויות. את היהודים שנפלו בידיהם הכו מכות מרדות וסחבו אותם לבית־הכנסת; נאספו כחמש מאות איש, בתוכם הרבה נשים וילדים. אז באו גם הראשים של המתקוממים והתחילו מתיעצים מה לעשות עם “הקומוניסטים”? אחדים הציעו לשלח את בית־הכנסת באש ביחד עם היהודים; אך נשמעו ביניהם גם “בעלי רחמים” שהציעו לשלח את הנשים והילדים לחפשי ולהשמיד רק את הגברים. כבר חפצו להוציא הדבר אל הפועל, אך רוסים אחדים, ובתוכם נ. וו. ליאונטיוב, נכנסו בעבי הקורה והודות להשתדלותם עזבו המתקוממים את ההצעה לדון את היהודים באש והסתפקו רק בפרעות ובהריגות.

הפרעות ארכו ג' ימים. המתקוממים בזזו את העיר, אנסו נשים והרגו שלשים ואחד יהודים. אחרי ימים מועטים נכנסה כנופיה חדשה, עם הסיקריק יאַבורסקי בראשה. גם הם עסקו בביזה, פשטו את הבגדים מאנשים ונשים ברחובות והרגו כחמשים יהודים, גם שמו מס על כל בית, מאלף עד שני אלפים רובל ויותר. אחרי איזה זמן נכנסו עוד הפעם העירה הגדודים של טשאלי, שידלובסקי וזאבוליטני. הם דרשו קונטריבוציה סך מסוים, גם בגדים בשביל אנשיהם. הצעירים עבדו במרץ ועזרו לראשי הקהלה למלאות את הדרישות. הם סבבו בבתים ואספו מגפים, לבנים וחליפות בגדים. היהודים בעצמם פשטו מעליהם את חלוקם האחרון ומסרו אותם בנפש חפצה להמאספים.

כך עברה העת עד הפרעות שבפעם השלישית.

כאשר צבא המועצה היה מוכרח לעזוב את אוקראינה מפני הדיניקיים, עבר אז דרך ברשד הלגיון של בוּדיאנוֹב. זה היה בסוף אוגוסט 1920. וכאשר הדיביזיה הגליציאנית התנפלה על העיר, פרצה מלחמה בינם ובין הבודיאנובים. המלחמה ארכה יום שלם. הבודיאנובים עזבו את העיר והגליציאנים נכנסו לתוכה. אז החלו הפרעות השלישיות. הגליציאנים שסו את העיר, אנסו הרבה נשים, צעירות וזקנות. בכל לילה היו יורים אל הבתים ושוברים את השמשיות, גם הרגו עשרים ושנים יהודים;

כאשר עזבו הגליציאנים את העיר נכנסו חיל המתנדבים ועוד הפעם נעשתה ברשד למרכז של מלחמה. במשך שני שבועות עברה העיר ג' פעמים מיד ליד. כאשר חיל המתנדבים נכנסו בפעם האחרונה העירה, אנסו נשים אחדות ועסקו בביזה. הקומנדנט של העיר קבל, על פי דרישתו, אדרת־שער טובה, ובשביל שגלותיו, שמספרן היה לא מעט, שמלות ואנפילאות של משי, שוקולדה ושאר מיני גרגרוֹניות.

בברשד כמעט שלא היה שלטון של מתנדבים. נשלח פריסטב עם סיעה של חילים. הוא עשה בברשד ג' שבועות והוכרח לעזוב את העיר, כי המתקוממים המקומיים לא נתנו לו מנוחה.

בעת שעזבתי את העיר, נמצאו בתוכם הגליציאנים, אך בזמן האחרון התנהגו כשורה.

אני עזבתי את ברשד ביום 10 מרס 1920. העיר היתה שקטה, אך נתקבלו ידיעות כי בסביבי העיר מתחוללים גדודי טיטיוניק וּויוליניץ.

(ו. בונגארד).

 

רשימת ההרוגים    🔗

באבענע כפר

אב טאלטשוּנסקי 60 שנה

בנו זאב 42

נכדו אליהו 15

באר

בצלאל בן משה בורשטיין

יעקב ב"ר ליבוש שץ

מרדכי ב"ר דוד מאלאמוד

פרץ ב"ר מאיר בריל

שמואל ב"ר יוסף יהודה פעלדבערג

דוד ב"ר אברהם פעלדבערג

אברהם צבי ב"ר מרדכי געלער

ברוך ב"ר אברהם געלער

אברהם ב"ר משה קירזנערמאן

מנדיל ב"ר שלמה שוורץ

יודיל ב"ר שמואל גורינשטיין

אהרן ב"ר שמואל מושעל

מוטיל ב"ר צבי בורד

מרדכי ב"ר יהושע שווארצבורד

יחיאל ב"ר מאיר משרת

יונה ב"ר יעקב אייזענמאן

שמעון ב"ר אשר שקרב

חיים ב"ר אליעזר שוסטער

פינחס ב"ר משה קרייטבאן

ונעלם אחד

בוברויסק

משפחת געקלער תשע נפשות

בוגודרכבקה

יעקב דוד שמיד 93 שנה שמש

שלום זוסיה בורנסקי 34 שוחט

בנו הילד 9

יעקב יהודה רוזינבוים 60

בנו משה 16

דוד גפנוביטש 42

מרדכי צבי לעווין 49

יעקב יהודה מאטשערט 65

ישראל נימצוב 70

אשתו פריידה 63

חיים אליהו רונין 61

שתי נכדתיו, אחת 5 השניה 4

אליה מלך ווערלינסקי 27

אחותו 18

אלטער לעווין 60

מאיר מוגילעווסקי 41

בוגופול

דוד סיגלוב 54

משה יוסף טקאץ 82

ישראל שפוליאנסקי 70

זעליג זופמאן 24

רבקה ליטמאן 68

דוד וולימאן 80

חיים נחום פרילמן 60

יחיאל וייסטוך 13

פרל וויסטוך 35

יעקב ליטוואק 56

אסתר שניידערמאן 45

יוסף וואקסמאן 43

גדליה גאקמאן 70

חסיה בורינסקי 43

לאה ווייסטוך 90

משה שפיטלניק 54

פויגה וויינטרויב 21

שבע מלמד 24

גורדונסקי 70

ציפה קרוּקוב

מלכה מרגלית 19

משה קראקוב 24

ציפה מרגלית 21

חנה מרגלית 25

משה פוֹדלוּבני 1

יצחק ליב ריסקין 50

נפתלי גראנער 45

יצחק פריצקער 46

שלמה קרימער 80

משה לוסונירסקי ½1

מלך טַארַאדַש 2

אברהם בארינבוים 72

ליב קאליואלסקי 75

יוכבד גראגר 80

אברהם יצחק רינקייט

אשה מעיר אחרת

דוד הורביץ 75 סוחר תבואה

יוקל בוגוסלובסקי 50 חנוני

מיכל פוליאק 45 בעל אכסניה

משה שפיטלניק

בנו של נפתלי פרילוקי 18

בנו של נפתלי פרילוקי 19

בנו של ניסן דוקטורוביטש 17

מחותנו 45

בנו של המחותן 17

משה וואלאווער עם שלוש בנותיו מקולוניה פיסרובקה

בוזיני

איצקוביטש.

בוסנובסקי

כפר

צבי בן אפרים קוזלוב

משה בן צבי קוזלוב

בוקי

עירה

בעני פוטוגרף

יהושיקע קרופניק

שמואל ארקובסקי

מוטיל רודי

פישל ציקינובסקי

אפרים סוֹלוֹבי

חיים זובאטע

בוקי

פלך קיוב, מחוז אומן, נמסר ע“י שמואל היילפערין מטעפליק 1818 ע”י קובלעסקי

ביילה בת חיים דיזיק מאנטונובקע 56 שנה

חוה דיזיק מאנטונובקע 40

סולקא דיזיק מאנטונובקע 35

21 מאי 1919 ע"י קוזקוב

הירש ב"ר משה מינסברג 16

בעריל ב"ר אביגדור דאזארעץ 20

העניך ב"ר יצחק גרינבערג 20

מנדיל ב"ר אברהם שטורמאן 20

יהושיקע בן מַריאסי פוקידַילא 50

26 מאי 1919 ע"י קוזקוב

מוטיל ב"ר חיים רוזימאן 24

מנדיל ב"ר אליהו 45

אב 1919 ע"י טוטיוניק

מוטיל קאגאן 24

שמאי ב"ר אברהם קיינער 50

אלול 1919 ע"י הדיניקיים

גדליה זאפלאווסקי 50

שמואל ב"ר מוטיל טרויאנקער מכפר רומנוב 25 שנה

אלול 1919 ע"י קובלעסקי

ישראל ב"ר גדליה מריזשאנובקא 55

ינואר 1920 ע"י הדיניקיים

ליב זובאטי 70

שמואל שאטנער 7

ציריל וואסקאבויניק 65

נחום ב"ר דוד אינסבערג מכפר אנטונובקע 70

עשי“ת 1920 ע”י צוועטקובסקי

חיה מינסבערג 70 שנה

משה ב"ר הירשל גאלדשטיין מרעטשיצא 50

ישראל סנדלר מווינוגרד 22

שואליק ב"ר משה קאזאטשוק 28

אברהם ב"ר אהרן פובאדאטור מכפר אנטונובקע 20 שנה

הנער פובאדאטור מכפר אנטונובקע 12

ישראל ב"ר חיים־הירש אלביטיר 30

סוכות 1920 ע"י צוועטקובסקי

ליפא ב"ר גרשון מלמד 17

ריבא בת וועלוויל טרעמבובלער 18

ברוכל ב"ר יהודה ליב דיזיק 21

ישראל ב"ר בעריל ריטשקי 45

איצי סמוֹק 40

חיים אליכוב 50

שרה דאשעווסקי 40

מרים בת ישראל דובאוויק 45

אליה ריטשקי 60

איצי חתנו של שמואל הירשס 30

ילדו של בעריל דאזארעץ 4

בער סוקאלניק 70

אחר סוכות 1920 ע"י צוועטקובסקי

דוד מלמד 80

אשתו מרים־חיה 70

בנו שמואל אבא 50

ליב ב"ר משה שווארצקרויט 65

ברוך דיזיק 50

דוד ב"ר יוסיל לעטשינער מכפר קיסלין 30

וויינשטיין משפולה 40

יקותיאל חיזשין מקיסלין 40

יוסף בערטאזשעווסקי מכפר חיזשין 50

האשה קורעצקי מכפר חיזשין 50

איצי ב"ר גדליה משה גרינבערג 55

מוטיל ב"ר יודיל ליטובסקי מכפר רוסלובקי 60 שנה

ישעיה ב"ר מוטיל ליטובסקי מכפר רוסלובקי 45 שנה

אידיל ב"ר ישעיה ליטובסקי מכפר רוסלובקי 17 שנה

אחר סוכות 1920 ע"י הדיניקיים

בעני ב"ר הניך קאגאן 45

בורשטשאגובקה

יעקב אלטער 60 מלמד

ליב אומנסקי 40 נגר

מלך בינדאר 33 בעל עגלה

משה זעליג בערלאנד

אשתו

בנו אידל

אחות אשתו

שמשון ברוצקי 20

משה ברלין 55 סוחר ביצים

בנה בריינס 50

בנה שלום 20

משה בוזנסקי 22

בתו של דוד ברטקין 17

פיני בעל עגלה 36 "

אשתו של הירש באבעס

אמו של משה גרויסמאן 70

יעקב גופמאן 25

מנדיל דוכובני 57 חנוני

ריבא וויינשטיין 40

בתה 4

משה איצי וויינבערג 50

אשתו אסתר 47

בתו הקטנה 4

מוטי זינגר 35 כורך ספרים

איציק זוכער 60 אופה

מלכה זיטומירסקי 18

אחיה פייוויל 7

אחותה לאה 5

יצחק זיטומירסקי 65

בנו אייזיק 15

מעטי רחל חזן 22

אחותה גוקע 20

חנה לאה גוקע

עם שלשה ילדים

יוסיל טאקמאן 35

אשתו שיינדיל 30

עם ארבעה ילדים

אחותו ביילה רייזה

שרה טורוכובסקי 60

חיים טויביטש

שני ילדים של רחל טאקמאן

שרקה טורובסקי

בנה

ושלשה ילדים קטנים

אברהם יצחק טשערווינסקי 55 חנות ברזל

בנו דוד 24

אליהו טשערנוב 55

בנו אליעזר

שמואל יאכנעס 55 קמחן

אשתו שרה 50

בתו פריידה 24

בנו פיני 6

בנו 5

יעקב ירוסלימסקי 50 סוחר ביצים

אשתו רחל 47

בנו משה

בתו פעסי

ריבה יאמפולסקי 55

בנה פישל 22 סנדלר

בתה הדסה 15

כלתה ברכה 35

אליעזר ליטוואק 35 חנוני

בנימין משה לעוונבערג 53

בנו 30

פינחס הירש למדן 75 מלמד

אלטער לערנער

יענקל מלמד 40 מלמד

יעקב מטומענסקי 60 רצען

בנו אידיל 36

בנו ראובן 23

חייקה מנשה 55

דוד מאגאזיניק 22

אליעזר מלאך 38

טרייטיל מאגאזיניק 60 קמחן

אסתר מרים

עם שלשה ילדים

יעקב נובופאסטובסקי 55 מלמד

אברהם יצחק ספקטור 65 מלמד

אשתו רחל 62

אשתו של אבא סטוליאר

מאיר צדוק פיזקובסקי 50 מלמד

מאיר הירש פינסקי סגי נהור

שמואל פייוולוצקי

ישראל פוקס

אשתו גולדה

חותנתו

חייקה פינסקי

אליעזר פייוולוצקי 17 שוזר חבלים

נח פרידמאן 65 סוחר

בעריל פולישוק 55 בעל רחיים

משה איצי פולישוק 50 סוחר סוסים

חיה ריבא פאדארעץ 60

בתה חנה 35

עם שלשה ילדים

שמעון פראנץ 23

שלום פוקס 40 סוחר

רחל פידעלמאן 65

יעקב פוגריבינסקי 35 נגר

דוד פידורובסקי 35 סוחר

זוסיה פעלדשער 38 מנגן

אשתו חנה 36

ילדו דוד 1

איצי צארובסקי 50 רחיים

אשתו גנענדיל 50

בתו חנה 26

ליב קאמינסקי 35 נגר

מרים קאמינסקי 50

וועלוויל קארד 35 רצען

אשתו רחל 35

אחיו נחום 53 נגר

זיסקינד בנו של נחום 19

בעריל קיילעצקי 70 מלמד

אשתו ציריל 68

אחיו יהושע 60 חנוני

בעריל קליינער 50

רחל קופערמאן 60

בערטשע קצב 50

פיני בערטשע קצב 65

אידל בערטשע קצב 42

ישראל אשר קאוועל 70 נפח

משה קירזנער 46

ישראל יצחק קושיווער

אברהם אליעזר רוזינסקי 60 רצען

בנו ליב 18

כלתו פרל 24

מלכה ראזע

עם שני ילדים

חייקה ראבינוביטש

אייזיק ראבינוביטש

אהרן שמירון 26 שנה רצען

אייזיק שמירון

מינדא שאנע

עם ילד בן שבוע אחד

אמו של ברוך שוחט

אחותו נעמי

עם ארבעה ילדים

אברהמיל שוחט

אשתו חנה מלכה

פיני שפינדויק 28 שנה סטודנט

אמו בתיה

עם שני אחיו

ישראל חיים שוסטער

מרדכי שניידער 55 שנה חייט

בנו של פיניס שניידער

בילו־אוזריה

ישראל בערגער 45 שנה

ביניש איצקוביטש 50

אשתו 47

בנו 20

ראובן טובורסקי 65

אשתו קיילה 48

בנו שמיר 38

בנו מוטל 17

ישראל בן חורגו 24

דוד פולינקובסקי 65

מוטיל שאפירובסקי 55

אברהם מושינסקי 22

לייבל דאצקובסקי 35

חפץ 38

מוטי צייטלין 24

יעקב אומנסקי 58

וכל משפחתו 6 נפשות

דוד קליוואנסקי 65

אחיו יצחק 62

יוסף קאמינסקי 43

משה טשערווינסקי 53

בנו 17

זאשולובסקי פעלדשר 65

איש מעיר אחרת

בעריל סבורין 52

בנו 21

בנו של יעקב שוסטער 5 ירחים

בילוביטשובקה

בנו של דוד טשעפראק

גוטהארץ, סוחר בהמות

רבקה אשתו של ראובן ביראזשענסקי

בעטי כלתו

טראאוש אחותה של כלתו

בילופוליה

משה אסטרובסקי

בילו־צירקוב

שייניס, תלמיד הגימנזיה

רייגורודסקי, תלמיד הגימנזיה

קומארובסקי

בנו

העלמה מאטושאנסקי

ילד בן שבעה ירחים

ראובן קולטון

אשתו

יעקב לעוו 45 שנה

מרגלית 36

משה פינגערהוט 32

אשתו של אברהם דולגונוס

ישראל פעלדמאן

ש. שקלארוב

אברהם ליטוואק.

בירוזובקה

ברוך לווין

מרים רוזיני

בנה אברהם

בירעזינה

זלמן פבריקנט 24 שנה

זלמן קוזיניץ 27

בלטה

רשימת ההרוגים שנקברו בבית הקברות דבלטה

יצחק בן שמעריל אימאס 49 שנה

אפרים בן ליב ווייסערמאן 41

דוד בן אייזיק גלאדשטיין 34

בערלאדא 34

פיק 34

ישראל בן משה זילברמן 52

נחום בן מאיר רקמאן 52

בנו שלמה 24

בנו יוסף 15

מאיר בן פאליק גניף 23

משה בן חיים גוטניק 23

וואלף בן יוסף דודובי 23

יוסף בן הירש בראווער 30

משה בן זוסיה קיפער 23

וואלף בן זוסיה קיפער 19

מרדכי משה בן לייב ניימאן 56

אהרן בן ליב טלסטונוגי 29

אליהו בן יחזקאל רעזניק 16

ישראל ליב פרינקילשטיין 75

דוד בן נטע דעסיאטניק 22

ישראל לעכטמן 75

וולאקע בן בנימין קרעמער 39

ליב בן דוד ריקוב 47

אברהן בן אהרן מאַיאַק 21

אייזיק הירש קראווטשינסקי 56 "

ישראל הירש בן ראובן ברינבוים 60 שנה

ישראל משה בן דוד חיים זילבערשטיין 19 שנה

שלמה בן ליפה דיאכטימר 61 שנה

שלמה בן ליב בנדרסקי 57

נפתלי בן אברהם אידל נאַידַה

אבא בן שלמה ראקוז 16

משה ברוך רוזענבערג 40

יעקב וואלף בן אהרן משה פיינשטיין 29 שנה

הירש בן אהרן קויפמאן

ברוך בן אלעזר גארניק

וועלוויל בן אפרים גארניק 17

הירש בן חיים אבידאר 54

שמשון בן מרדכי חזן 19

משה בן הירש אדעסקי 76

מרים אדעסקי 71

בן־ציון אברהם בן יצחק שאלאנט 31 שנה

משה בן אשר סיגל 46

משה בן חיים סיטקה 56

מאלאמוד 5

נחום בן יוסף לוצקער 65

צביה בן שלמה שארגורודסקי 65 שנה

איטי רחל בן וועלוויל חוטינסקי 43 שנה

גולדה בת בעריל סוטניק 76

בנציון בן הירש קייסערמאן 64

יוסי בן ליב פייציס 62

שרה בת מרדכי פרנקל 56

חיים גוטערמאן

אייזיק גוטערמאן

אפרים בן רפאל רויטער 45

יצחק בן פינחס דודניק 48

ווערבוק

חיה בת שלמה דודניק 45

נחמן בן איציק דודניק 16

יצחק אייזיק בן משה וייסער 72

מרדכי בן וואלף בעקער 54

ראובן יעקב בן וואלף בעקער

בנימין בן יעקב שליאכובער

ליב אנגערט

שלמה גאלצמאן

שלמה ראבינאוויטש

שמואל שעפסמאן

בעריל בן ראובן גופמאן 69 שנה

מרדכי בן בעריל גופמאן 46

משה בן מרדכי גופמאן

יצחק גראבארניק

דוד מגיד

יעקב בן אברהם בירמן 61 שנה

מנדיל בן יוסף וויינבערג

הירש בן זלמן רויטבורד

אברהם ברקוביטש

מנדיל שערמאנזאן

חיים שארף

יעקב שארף

וואלף בן בעריל הירש ברענער 53 שנה

אליעזר בנדרסקי

מרדכי בן שמואל פעלדמאן 49 שנה

דוד רייס

ליב בנדרסקי

אהרן וויטיובסקי

אלטער צורף

נחום טשודנובסקי

אליהו בן משה קאגאן

חיים ציבוליבסק

יצחק אוליאניצקי

ישעיה מאליס

יוסף מאליס

יצחק צעלניק

יחיאל רייס

אליעזר מאלאקישר

גבריאל מאלאקישר

יצחק פליגעלמאן

ראובן טבאקמען

אברהם פסח טארקאנובסקי

פרץ רוזינברג

וואלף רוזינברג

נחום בן יצחק גוטהייזער 55 שנה

בער בן אידל קאראקיס 61

יוסף בן בער קאראקיס 17

משה ברוך בן אייזיק קאפ 63

שמואל צאצקין

יהושע באטיובסקי 70

דוד בן שמואל שינדעליס

שלמה ברענער

ליטמאן מאזיס

יענקעל פרידמאן

יקותיאל לייקיכמאן

שמואל בן מרדכי קאפוסטין

שואל בן אהרן אומאנסקי

אהרן פלעשער

משה פלעשער

ליב בן יצחק צירולניק

יוסף בן ישראל בלעכער

יעקב־שעפטל בן שלמה באראבאש

משה בן נפתלי גערצענשטיין

שמשון בן נח פרילמאן

יעקב בן אהרן קסענדזובסקי

ישראל קומאר

אליהו בן ראובן גליקשטיין

אפרים מאלאקאשער

מלך בן בנימין פערילשטיין

יוסף בונדאר

אהרן יצחק בן מאיר לנדוי טשעראשניק

דיישמאן

פורטנו

מוגיליאנסקי

ירמיהו בן מנואל קמץ 34 שנה

מרדכי בארער

יוסף בן יצחק סטריזשיבסקי 55

ישראל בן דוד מאלאמד 45

יהושע

יונה גאלדינבערג

משה בן דוד גאלדינבערג 24

שלמה בן זוסיה דעמובסקי

בנדרסקי

עלקע שארף

מאיר זעמיליאנסקי

רבקה באטיעווסקי

מלכה באטיעווסקי

טויבע בת מרדכי בארער

גולדה פלעשער

חיה צאצקין

ראני זעמליאנסקי

רבקה בת מרדכי ערליך

מלכה בת יונה פידעלמאן

רחל בת אייזיק הירש קראבטשינסקי

שרה טולטשינסקי

רייזע טולטשינסקי

נחמה טולטשינסקי

פרימה מולדבסקי

שרה בת יוסף שמואל קראסניס 58 שנה

בלומה בת חייקל דיאכטיור 57

חייקה מאליס

מרים מגיד

ליבע שארף

לאה בת משה רויטמאן

חנה בת דוב צוקערמאן

יצחק בן יוסף אקסמאן 61 שנה

בנו יוסף 11

חנה בת בנימין בראנשטיין 20

ציפה בת פינחס שלמה מורקיס 75 שנה

רחל בת חיים מירקיס 45

יעקב בן מרדכי וועקסלער 23

הירש בן מלך רויטער 36

שלמה בן אפרים זשיוויליך 54

דניעסטרובסקי

גולדה בוגופולסקי

רענדילמאן

יעקב דאשיבסקי

אליעזר גוטניק

קלמן גערנבארד

מיכל פושמאן

יוסי רויטמאן

מוטיל גערצמאן 70 שנה

גיטל גערצמאן 70

יעקב סירוטא

חנה גונטמאכער

רוסיה מאלאקישר

יחיאל רויטער

אברהם מאקלער 35 שנה

בתיה בת חיים קונסטנטינובסקי 17 שנה

חיה דבורה קוטליארובסק 35

רבקה טיטיניק 23

ליב פאמפושקה 45

שלמה בורד 25

ראובן ווילנער 28

מרדכי ברונפמאן 34

גולדין

בבית הקברות הראשון בבלטה יש קבר כללי, שנקברו שם 20 הרוגים שאינם ידועים בשמותיהם.

ס"ה נקברו בבלטה 213 הרוגים.

בענון כפר

דוד פרענק 24 שנה

אחיו חיים ליב 17

אמו זלאטה 50

בערענקע כפר

ליב בארענשטיין 60 שנה

בנו זאב 42

בנו דוד 28

נכדו אליהו 15

פייוויש שאבולסקי 66

אברהם מאקון

בראילוב

משה קנאפמאן

לאה גאניק

בנו של אברהם אופה מבאר

שמואל פעלבערג

מרדכי מאלאמוד

ברטסקויה

ליב רוזינסקי 55 שנה

איסק טשערני 40

משה בכמוטסקי 18

ליב גלעזער 70

לוי רוזנפעלד 45

פעניא ווישנעמעצקי 30

שרה ווישנעמעצקי 50

רחל שטערינבערג 60

יוסף בוגופולסקי 70

חיה שרה בוגופולסקי 70

פרומה שרה בערגראף 19

חיים ראזענפעלד 70

משה קליינער 19

חיים מאטוסובסקי 70

גרשון טשערנוגלזוב 21

לוי גולודערפעלב 20

קונטרוליר של הרחיים.

ברצלב

אסתר אומנסקי 50

נחמה באקמאן 26

דבורה לאה רעזניק 25

ריסיה מילשטיין 56

חנה אברמוביטש 45

לאה ליבערשטיין 12

משה זלאטשוק 26

אברהם אבבעטמאן 20

שלמה קופיעווקער 32

חיים אורמאן 25

מרדכי דוד אורמאן 50

משה פרילוצקי 24

שמואל לעכטמאן 22

חיים ליבוביצער 25

משה אברומוביטש 55

איציק שלומוביטש 21

משה זינגער 52

איציק שווארץ 31

ישראל משבץ 20

בן ציון דיווענפעלד 22

וואלף פאטאק 15

אברהם פעלמאן 22

ברוך מאנאלעס 27

אהרן דוידמאן סטודנט 22

מרדכי קעסלער 31

טויבע קרעמער 55

חוה קרעמער 28

בעני קרעמער 26

פייגה קרעמער 20

אליעזר קרעמער 16

עטיל קראסנושטיין 55

נתן קראסנושטיין 60

סימע פעלמאן 20

מנוחה פעלמאן 25

ישראל אווערבאך 56

בילה גיטל אווערבאך 60

בלומה אווערבאך 18

איציק קוציפינדיק 23

יאנקל סוליטערמאן 86

רחל סוליטערמאן 85

וואלף סוליטערמאן 51

וואלף קודערשייט 55

אליעזר גאליצקי 25

שמחה אומאנסקי 35

פינחס גאנדעלמאן 19

אשר דעליק רעזניק 60

אהרן קילימאכער 29

לאה קילימאכער 26

מינדע דיימסקי 33

ישראל משה גולדינשטיין 60

פייסה רייזה גולדינשטיין 55

סויבעל גולדינשטיין 27

יחיאל שמחה קארענצוויט 49

מרדכי בער גונטמאכער 55

שלמה פאליאק 22

בעני קריימער 28

אהרן טורקובער 20

יענקל געלער 19

חיים האסקעלעס 25

פייסי מילשטיין 21

נחמן ראטושניק 21

ראצי ראזענבערג 21

אברהם ראזענבערג 18

ישראל ראזענבערג 7

שמואל קוטליאר 18

משה קאפ 29

קאליכמאן 22

נחמן מאלאמוד 16

אחותו של אקסעלראד 16

אשר אסאטשוק 16

ישעיה ראבינוביטש 55

שלמה אלבערשטאט 46

בנימין חלפן 34

שלום טויבעס 22

אשר לנדוי 50

חיים ווייסמאן 34

אהרן ווייסמאן 28

זעליג שוסטערמאן 45

מתות סירוטה 50

זוסיה ברצלבסקי 45

שמואל פיינרשטיין 70

משה וועשקובצקי 27

יוסף ברסקי 48

חייים טשערני 62

אליעזר גיענדאק 45

איציק קוסטוליבסקי 40

זוסיה קוסטוליבסקי 20

מירל גאליצקי 40

סאסי גינדאק 45

חיים שאראגראדסקי 50

שמואל קאליכמאן 50

איציק קאליכמאן 21

בנימין שלעמוביטש 15

משה מארינעס 45

אליהו מארינעס 19

יענקל מארינעס 15

בארשאק 65

חיים פישער 25

הירש לינעצקי 48

מרדכי מוטשניק 80

וואף זילבער 23

אברהם נעמירובסקי 27

אליהו נעמירובסקי 20

פינחס נעמירובסקי 16

חיים נחום פיין 40

חיים פסח געלמאן 27

חיים אידל אבאניער 42

הירש בראנפונמאכר 55

ליפא ברצלבסקי 20

וואלף רעזניק 19

איציק קראסנופולסקי 18

שלמה גראבמן 30

אברהם איצקאן 7

מאיר קופערשמיד 60

אברהם רויטבארד 63

וואלף נעמירובסקי 65

נתן גרינבערג 48

הירש איצקאן 40

נתן קוציפינדיק 60

מנדיל בערבוביטש 65

חיים טוביה קעסעלמאן 62

פינחס אומנסקי 37

יחיאל קראסנופולסקי 40

חנה קראסנופולסקי 40

הירש שקולניק 40

ישראל שפאק 70

ברוך ניישטאט 45

יענקל אומנסקי 55

ליבע נעמירובסקי 50

פייגה ינטע מילשטיין 46

ציפה מילשטיין 36

מעני סירוטה 24

גיטל גערשענזאן 50

דובריש באבע זוסמאן 60

לאה מאנעלעס 65

טשארני פרעפעליצקי 40

רחל קרייזמאן 90

חיה איצקאן 45

שרה איצקאן 15

יענטע חסיד 35

נעסי קופיעווקר 32

סאסי בראנפמאכער 80

מעני מילשטיין

שואל ליבערשטיין 55

ישראל חריטונסקי 60

משה בארג 19

אפרים זלמן רוכבענדלר 15

משה רוכבענדלר 10

ליב קושני 36

שמואל נעמירובסקי 69

איציק נעמירובסקי 16

אהרן מאנעלעס 21

איציק צוויליכובסקי 73

שלמה סוויניציצקי 65

חיים הירש חסיד 65

יוסי הויכמאן 20

ברוך לייבישקע 63

מרדכי שעכטער 60

משה ראבינוביטש 65

זוסיה פרידמאן 52

אברהם חיים סימצעס 60

יודא רויטברד 25

יוסף זאיקובטה 22

יוסיל ליטוואק 12

מרדכי קאמינער 70

לאה סווינציצקה 5

אפרים רויטמאן 38

אליעזר קאגאן 35

וואלף מילשטיין 43

משה גערשקוביטש 35

משה מודילעוויטש 55

יוסיל לאשאק 30

שעפטיל פאברעזנסקי 48

יוסיל זוסמאן 32

חיים חוועס 48

פישל סטוטשינסקי 39

שלום הוכמאן 44

יוחנן ברוינשטיין 65

רבקה ספקטור 55

בריינה אוטשיטל 36

טויבע זעבריק 60

שרה מונאסטירסקי 48

חאסי ברעסטוביצקי 40

חיה רעזניק 65

אליה פעלצמאן 60

חנה סווינציצקי 38

זוסיה אודמן 55

רבקה בראנפמאן 28

עטיל זאיקובאטי 50

בעריל שטילמאן 55

ירוחם אפרים ארבעטמאן 45

לייביש אומאנסקי 50

ברשד

ראובן זשארדונובסקי נפח

הירש צדוק נגר

קראנקער חובש

ושני בניו

משה בן קלמן, שמש

אשתו

ילד בן 8 ירחים

ליפא חלפן

וויסמאן חתנו של אבא ירוסלבסקי

חיים קוטשוק

וויינר

בעריל רויטבארד, אלם

נכדו של ליב אקערמאן

ארקא שמש

חיים צבי מורידין

זעליג בעזנוסי סוחר ביצים

אביו של מאור קופערמאן

חותנו מפיאטקובסקי

ראבינוביטש

אברהם אונעזט, צייר

מרדכי שמואל מאלאמוד

אברהם קנעלער

זלמן וויליאנסקי

וואסלוביטש, סטודנט.

מספר ההרוגים שנרשמו שמותיהם

מספר ההרוגים לפי המסורה