ח    🔗

 

חבנה (פלך קיוב)    🔗

I הָעֲיָרָה    🔗

העירה חבנה, או “קַמטשאטקה”, כמו שכנוה הצעירים המקומיים – הוא אי בודד ונעזב עם ארבעה, חמשה אלפים תושבים, בין יערות אפלים ועבֻתים, הנמצאים על גבולותיהם של שלשה פלכים: קיוב, וואלין ומינסק. העירה יושבת על היאור אוּז הנופל אל הנהר פיריאטין.

חבנה נמצאת במרחק שבעים פרסא מנמל הספינות וששים פרסא ממסלת־הברזל. קיר של יערות אפלים מבדיל בינה ובין שאר העולם, וכמעט אין לה שום שייכות אל הפלכים שעל גבולותיהם היא עומדת. אחרי הריבולוציה נתחברה העירה בראשונה אל העיר המחוזית החדשה – טשירנובל, אחר־כך – אל מאלין. עתה היא שייכת אל גליל קיוב.

תלישותה של העירה מן המרכז מלאה בשנות המלחמה האזרחית תפקיד גדול וחשוב בגורל העירה, ומורגש הוא גם עתה.

בשעה שהדיניקיים כבשו את קיוב נמצאה אז חבנה תחת שלטונו של “הבולשביק” סטרוק. אז לא ערך עוד פרעות בפרהסיה, והרָשות של המועצות במחוז הרחוק חשבה אותו לאחד משלהם. אך כאשר סטרוק התקומם לעין השמש נגד שלטון המועצות, שנתבסס אז בקיוב, והתחיל לרעוץ את היהודים ולערוך פרעות, קמו זאטוטי חבנה ויסדו “רָשות ניטרַלית” מאיזו עשרות צעירים מבני היהודים שהתגיסו וארגנו אגודת הגנה.

מטרתה של ההגנה היתה להגן על העירה מפני התנפלויות של הכנופיות השונות שהתחוללו בסביבה. שום תפקיד שלטוני לא מלאה. על חותמה היה חרות רק: “אגודת־הגנה” בלי חרמש וקורנס.

בכל זאת הביטו עליה התושבים האכרים של כל הנוף כעל באת־כח של רשות המועצות ובאו אפילו לדין לפניה.

II הָמָן    🔗

החיים השלוים בעירה הפרעו בחדש דצמבר 1918. ביום א' התפרצו לחבנה כשלשים פרשים, כלם לבושים בגדי־שרד ומזוינים כדבעי. הם בחרו להם מעונות במרכז העיר, כנו את עצמם פטלוריים והודיעו, שנשלחו ליסד את הרָשות במקומות האלה. את הקפיטן שלהם קראו לאזניוק ואת האַטמן – סטרוק.

עוד בלילה ההוא התחילו “ליסד את הרָשות”. יהודי אחד הוביל לקיוב עגלה טעונה כמהין ופטריות. השומרים של “הרשות החדשה” התנפלו על יהודי זה, את הסחורה גזלו ממנו ואת היהודי הכו מכות רצח. ביום השני התחילו לאסוף מהיהודים סכום עצום קונטריבוציה ואת היהודים הנתבעים הכו מכות מרדות.

שלשה שבועות עשה לאזניוק בעירה ועזבה. בחדש פברואר 1919 חזר לשם, ואז נהרג הקרבן הראשון בעירה, נ. מאניושא. לאזניוק לא התמהמה אז הרבה בעיר. בחדש אפריל בא שוב. אז נפצע לאזניוק על־ידי אחד מחיליו. רננו, שזה שפצעהו היה חיל אדום שנספח אל הגדוד של לאזניוק בכוונה כדי להרגו.

בהלה בעירה. היהודים מפחדים שהחילים יתנקמו בהם את נקמת הקפיטן הנפצע ויערכו פרעות. שלחו להודיע אל הרשות של המועצות באַוורוטש מכל הנעשה. משם נשלח גדוד. אך סטרוק בעצמו בא לחבנה. הוא בא במשא־ומתן עם ראשי הגדוד. ספר להם שהוא נוטה לבולשיביזם, גם הבטיח לעבור על צדם ביחד עם הגדוד שהוא מגַיֵס. בהבטחות כאלה פתה אותם עד כי הסכימו להרשות לו לשלח את לאזניוק לקיוב אל בית־החולים. שם מת. החילים האדומים עזבו חבנה ושבו לאוורוטש. סטרוק התחיל לגַיס את גדודו, וחבנה נשארה בידי הסטרוקובים. הם חמסו ושדדו את היהודים, אך מקרי הרג קרו לעתים רחוקות.

באותו זמן נתחבר אל הסטרוקוביים יהודי מתושבי חבנה, שכנו אותו “המן”. הוא היה איש גס בריא כשור. המן זה היה עלול לגזול משכנו היהודי כל מה שהיה לו, מלבד הנפש. רוצח לא היה. הרבה משפחות הֻכו ונחמסו בגלל מלשינותו. אך גם זאת צריך להודות: הרבה פעמים סִכן את נפשו כדי להציל יהודים ממות.

לא אחת קרה: הנך ממהר לקול צעקה – אחד הסוקרים כבר עומד ומכונן את אקדחו מול קרבנו לשים קץ לחייו. והנה “המן” ממהר כחץ מקשת, מפיל את האקדח מיד הסיקר באגרופו החזק ותופש אותו בשכמו: “עמוד, אל תעיז להרוג!” והוא מפתה את הסיקר השכור בדברים, מוביל אותו לביתו, מציע לו מטה ומשכיבו. מקרים כאלה קרו הרבה.

ל“המן” זה היתה בתחלה השפעה גדולה על הסטרוקוביים ועל סטרוק בעצמו. לאחר שאבדה השפעתו נתחבר אל אגודת ההגנה. בשנת 1920 התפרצו סטרוקובים אחדים לביתו כדי להרגו. אך הוא הצליח להמלט דרך הפתח השני היוצא אל החצר. אחר כך עבר לאמריקה.

III הפרעות הראשונות    🔗

סטרוק היה טרוד כל העת לאסוף פרטיזנים אל גדודו. לאחר שעלה בידו לאסוף כנופיה גדולה, התקומם בפרהסיה לשלטון המועצות. ותהי ראשית מעשהו להתנקם ביהודים, להרוג ולאבד את אלה החלשים, נעדרי־מגן ורחוקים מכל פוליטיקה, שקועים בדאגות יום־יום, היכן למצוא פת לחם כדי להשביע את רעבון בתיהם.

סטרוק נפנף בחרב־דמוקלוס לא על חבנה לבדה, אלא על כל הסביבה. הריגת יהודים בכפרים ובחוות, ביערות ובשדות היו מקרי יום־יום. הפַּניקה היתה גדולה. הדרכים היו משובשים בסיקריקים, אי אפשר היה לצאת ולבוא. היהודים דרי הכפרים חשו מפלט להם אל תוך העיר, שהגיעו לשם, עכ"פ לעתים רחוקות, חיילי המועצות.

אך עם התחלת האביב התחיל סטרוק לערוך פרעות גם בערים.

אל הערים טשירנובול, רדומיסל, ברוסילוב, איבנקוב וגורנוסטַיפול התפרצו גדודי סטרוק ושדדו את היהודים. הפרעות ארכו ימים אחדים, לפעמים גם שבועות שלמים. פסקו ושוב התחדשו. בא התור גם לחבנה.

לחבנה נכנס לגיון תחת פקודתו של ראש הלגיון קלימינקה, שתקע את אהלו עם כל השטַב שלו בעירה. הלגיונרים היו למראית־עין צעירים אינטליגנטים, התנהגו בנימוס. אחדים מהם היו כמעט נערים קטנים, גימנזיסטים. קשה היה להאמין שהללו בנדיטים, ובבל זאת כבר נגואלו כפיהם בדמם של יהודים.

סחה לי אשה אחת, בעלת־אכסניה, שאצלה התאכסנו פקידי השטב:

“כשהיו צריכים הלגיונרים לאיזה דבר לא באו בדרישה, רק בבקשה. ובכל זאת היינו מוכרחים לאפות למענם לחם, ולגהץ את הלבנים שגזלו מאתנו. הם אמרו שבאו לא לרצוח את היהודים, רק להלחם עם הקומוניסטים. אבל באשר הרוב הגדול של היהודים הם קומוניסטים, נאספים לפעמים עמהם גם אנשים נקיים”.

בעירה לא נמצא אף קומוניסט אחד. גם ראשי הלגיונות של השטב ידעו והבינו, כי בעירה שיושביה הם כמעט כלם סוחרים או בעלי־מלאכות, אי־אפשר שיעסקו באותה עונה גם בקומוניזם. אמנם בשטב נמצאו ראשי־לגיונות מסוגו של טַרַס־בוּלבה, אנשים פשוטים, גסים בלי שום דיפלומטיה צבועית וסודית.

"ראש הלגיון קלימינקה – סחה לי האשה – היה יפה־תואר, כבן 25 שנה. אך יפיו היה גס ופראי. הוא היה לבוש בגדי תפארה, אך גסים. כל אצבעותיו היו חרוזות בטבעות זהב יקרות ומשובצות באבנים טובות. על חזהו התנוססו שרשרות זהב. מבטו היה גס ומחוצף. קלסתר פניו הפיל בלהות. צריך להודות, בעיני בנות האזרחים היה קלימינקה סמל היופי. וכאשר נהרג אחר־כך על־ידי גיסי ההגנה ספדו עליו מספד מר: “אלי, אלי, שמש יפה כזה כבה!”

עד מהרה התחילו פרעות מאורגנות.

את הרכוש השדוד של היהודים צברו לערמות גדולות, אחר־כך הובילוהו אל הכפרים. שם נמצא עורות, אריג, כרים, כסתות, שמיכות, בגדים, מוליארים, מנורות כסף, חפצים שונים וכו'.

הם לא היו מפונקים ביותר: חמסו ושדדו כל מה שבא לידם.

IV ההריגה    🔗

ביחוד התחילת עבודה אינטנסיבית לפני ביאתו של סטרוק. כאשר הבנדיטים כבר הריקו את הבתים, חדרו אל המרתפים, אל הרפתים. חפרו במעדרים את האדמה והוציאו מחיקה את הסלים עם החפצים, שהספיקו היהודים להצניע עמוק בקרקע.

אך כל אלה היו רק פרחים…

ידעו יהודי חבנה מפי הנסיון המר של ערי הסביבה, כי עם ביאתו של סטרוק תתחיל תיכף שחיטה והרג. יותר ממחצה תושבים יהודים עזבו את עירם

ונמלטו לנַרודיטשי, פלך וואלין, הרחוקה עשרים וחמש פרסא מחבנה. אך הנשארים לא הספיקו לברוח: הסטרוקיים לכדו את המעברות.

סטרוק בא. המצב היה נרגז. נתקבלו ידיעות, כי הבולשביקים עולים על חבנה. הסטרוקובים היו צריכים למהר את מעשיהם. בכלל לא היתה להבנדיטים שום תשוקה להתנגש עם החילים האדומים. והנה ביום השני התחילו פרעות והריגות שנמשכו שלשה ימים.

להתחלת הטבח נִתן אות על־ידי יְרִיָה. בלילה הזה נהרגו שנים־עשר איש, גם היו נפצעים ובעלי־מומים. הרבה נאסרו. בין הנאסרים היו גם השוחט של העירה. הבנדיטים עבדו על פי רוב בנשק קר. בבית אחד גזרו לגזרים בן ובת (הבן היה גדם־יד, אינוליד צבאי), אחר־כך קרטמו את האב ועשוהו לבעל־מום. בבית השני תפשו הבנדיטים את בעלת־הבית, הכו אותה מכות רצח וחפצו להרגה. כאשר שמע הבעל את צעקותיה של אשתו, עזב את מחבואו ונגלה לעיני הבנדיטים. הם תפשוהו, אך הוא השתמט מידיהם וברח אל הנהר. שם דקר אותו אחד מהקומנדירים של השטב.

האשה הוסיפה לספר:

"כעבור שתי שעות שבו פקידי השטב נרגשים ומלוכלכים בדם. אני דפקתי בדלת באמתלא שחפצה אני להביא להם פת־ערב.

– ומה, לערוך לכם את השלחן?

– כרצונך, בעלת־הבית, התיאבון איננו גדול.

אך אני האצתי בהם שיאכלו, בחשבי כי בעת האכילה תעלה בידי לדלות מהם דבר־מה.

כאשר באתי לפנות מהשלחן את הכלים והפנכאות, ראיתי כי מסעודת־הערב נשארו הרבה שיריים ואחד מהפקידים לא נגע אפילו בפנכתו שעמדה לפניו. על שאלתי מדוע איננו אוכל, ענה:

– אינני יכול לאכול, בעלת־הבית, הדם… המות… הלא זה עתה הרגתי איש!…

– ואת מי הרגת?

– יהודי…

– ומדוע?!

– הוא בודאי היה קומוניסט. הבולשביקים חפצו להתנפל עלינו, אך אנחנו הקדמנו והדבקנו אותם. הם חפצו לברוח. ואני מצאתי אחד מהם בנהר ודקרתיו בכידוני".

את הנאסרים הביאו אחר־כך. על פי עתירותיה המרובות נשתחררו.

ביום השני השחיטה היתה צריכה להתחדש. אך נמצאו פתאם מעכבים: נתקבלו ידיעות, שהולכים וקרבים לא בולשביקים פנטַסטיים, בעלי־מומים ואינבַלידים בלי נשק, אלא בולשביקים ממש מזוינים ומלאים עז.

מהומה בשטַב. הטיליפון מקשקש בכל רגע.

בהלה, מנוסה. שולחים מהעיר את שמונה־עשרה העגלות האחרונות הטעונות שלל היהודים.

“הדירים” אמרו לבעלת האכסניה:

– היום יגמר גזר דינם של יהודי חבנה: הבולשביקים עולים על העיר. אפשר פה תהיה הפוזיציה. אם הם יהיו המנצחים, אז תדעו כי הצלחתכם היא גדולה מאד. אך אוי לכם אם אנחנו נהיה המנצחים, אז לא נִתֵּן לכם כל חנינה. צר לי על משפחתך, השתדלו להחבא באיזה מקום בטוח.

אך כל “פוזיציה” לא היתה. כאשר התפרצו אחרי שעות אחדות הבולשביקים לחבנה נעלמו הסטרוקובים ועקבותיהם לא נודעו.

V יִסֻּד ההגנה    🔗

צבא המועצות התחילו קרֵבות אל העיר. היהודים עזבו את מחבואם, זחלו מן העליות והמרתפים ונהרו אל החוצות. דמעות שמחה, חבוק. בשעת שמחה שכחו כי לרוב הגדול לא נשאר אפילו פת־לחם להשביע את רעבונם, כי כתנתם על עורם רק היא, היחידה, נשארה להם ואין להם אפילו על מה להניח את ראשם. האינסטינקט של החיים התגבר על הכל: “אנחנו חיים וקימים, נצלנו מידי הבנדיטים הסטרוקוביים וליום מחר ידאג אלהים”.

אך השמחה לא ארכה. החילים האדומים עשו בעיר רק ימים אחדים ועזבוה. עוד הפעם בהלה בעירה. רק הפלטים ששבו מנַרדוטשי לא היו כל כך נבהלים. מאושרים! הם עוד לא ידעו מה זאת פרעות. אבל אלה שכבר טעמו את טעמן סמר בשרם, כאשר עלתה על לבם האפשרות שהפרעות יתחדשו. אך כל מוצא לא היה. לברוח לקיוב – צריך למות שם ברעב, או להיות טרף לשיני מחלת הטיפוס החברברי המתחולל שם.

אך ביותר היה רע ומר מצבם של הצעירים:

“לפנינו – מספר המזכיר של ההגנה – היו שני דרכים, או להשאר בעירה ולחכות כל רגע למות מות אכזרי מידי הבנדיטים, או לעזוב את העיר ביחד עם צבא המועצות. אבל הלא אז ישארו הורינו וקרובינו הפקר בצפרני הרוצחים”.

הצעירים התאספו וגמרו ליסד אגודת־הגנה.

עוד מקודם נעשו איזו נסיונות להגן על העיר.

כשבאים חילי המועצות ממהרים הבנדיטים להמלט אל היער. אך כאשר החילים האדומים עוזבים את העיר, מיד שבים הבנדיטים ומאימים על היהודים להתנקם בהם. דאגתם הראשונה של הצעירים היתה להפסיק את החבור בין היער והעיר. למטרה זו העמידו שומרים בארבעה מבואות העיר ומזו משגיחים שיבקרו את מעמדות השומרים, אם נמצאים בלילות על מקומותיהם.

אך בידי השומרים נמצא רק רובה אחד. בידי הנשארים היו אַלות. ולהניס בגערה את הבנדיטים לא כל כך קל הדבר. השומרים ידעו את חולשתם, הם שאלו בקול רם: “מי הולך?” רק את אלה העוברים הידועים להם. כשראו עוברים חשודים התחבאו בעצמם…

המטרה הראשונה של ההגנה היתה למצוא נשק.

VI הַשִּׁנַּיִם הזהובות    🔗

הנה מה שמספר ראש ההגנה:

“כבר כלה כח הסבל לנשוא את האיומים של הבנדיטים. גמרתי: “אני או הם”. נסעתי לקורוסטין. משם עלה בידי להביא לחבנה בטליון של חילים. אני בעצמי לקחתי בידי רובה ונתחברתי אליהם. את הבנדיטים גרשנו. אך כעבור שני ימים קבל הבטליון פקודה לעזוב את העיר. ועד הבטליון חמל עלינו והשאיר בשבילנו אחד עשר רובים וסך 1500 פטרונים. אך כל זה היה כאין. שלשה מחברינו נסעו לטשירנובל ולקורוסטין ואחרי רוב עמל עלה בידם למצוא מאה רובים וסך 3000 פטרונים. והנה נשק יש, אך איפה לקחת חילים. פניתי אל הצעירים מבני העניים שישמרו את העיר בשכר עשרים רובל בשטרות קרֵנקיים. אך “בעלנים” נמצאו מעטים. היינו מוכרחים לגַיס את הצעירים בעל כרחם. שני צעירים שסרבו להצטרף אל השומרים – הֻלקו. מאז לא נמצאו מסרבים”.

ראש ההגנה נהג את נשיאותו ברמה ובתקיפות גם אחר־כך. הודות לו הפילה ההגנה את חתיתה על כל הנוף. “השינים הזהובות” (להראש היו שינים תותבות) הפילו את מוראן ופחדן על המערכות הקרובות של הבנדיטים. העירה קראה את הראש של ההגנה “דַיָרָה” על קשי ערפו ועקשנותו. כאשר נקרא לצבא בשנת 1912 לא בקש תחבולות לשחרר את עצמו. הוא נשבה בידי האוסטריים. בווינה למד בזמן קצר את מלאכת אֶלֶקטרוֹ־מוֹנטיֶר. מלאכתו שחררה אותו מחיי־מחנה (לאגער). הוא עבד בתור מונטיֶר בבית־חולים בוינה. בשנת 1918 שב מהשביה. הוא בריא וחזק, את ידו הכבדה מרגישים גם בשעת לחיצת־שלום. כך הוא גם מבטו: כבד ואיננו נח אף רגע. לא לחנם יפחדו מפניו הבנדיטים.

הנה עובדה אחת מהרבה עובדות, מעלילותיו של ראש ההגנה שספר המזכיר:

"פעם אחת לקח ראש ההגנה אתו שמונה עשר גיסים והלך אל הכפר מקסימוביטשי שנמצא שם קן של בנדיטים. ראש ההגנה קרא את האכרים לאספה. כלם באו, כי הלא “השינים הזהובות” מצוות. ראש ההגנה עלה על הבמה וקרא להגיסים: “שרשרת!” שמונה עשר הגיסים מנקשים ברוביהם ובצעדים מהירים הם מקיפים את האספה, שנמצאו בה יותר מאלף איש. “אם אתם, כך וכך, לא תמסרו תיכף בידי את הבנדיט זאַיאַץ, אז אשמיד את כלכם ואת כפרכם אשלח באש!”. להתקומם נגדו, זאת לא עלתה אפילו על דעתם. כה גדול הפחד שהשפיעה עליהם ההגנה עם “השינים התותבות”.

שמו היה דוד. בהגנה נמצאו עוד שנים ששמם דוד וגם הם גבורי חיל. על־כן מרגלה בפי יהודי חבנה: “שלשה דודים מגינים עלינו”.

אך כחה של ההגנה לא היה רק באלה השלשה. הסתדרותה, הקשר האמיץ שחבר ואגד ביחד את כל חבריה, ורגש האחריות שהרגיש כל אחד מהגיסים, כל זה הגביר את כחה ועָצמה.

ההסתדרות של האגודה היתה באופן כזה: ראש ההגנה, שני ראשי גדודים וארבעה קומנדירים, מנהל הענינים, אינסטרוקטור וגזבר. הגיסים נחלקו לפועלים (50־48) וחיל המלואים (150־100) איש.

על חיל המלואים רבצה החובה רק בנוגע לשמירה הפנימית של העירה, הפועלים נמצאו תמיד ברשותו של השטַב. הגיסים נתחלקו לחבורות. בכל חבורה ערך 15–20 גיסים, הם נשלחים אל המקומות, שהבנדיטים רובצים שם, לצודם ולהביאם לחבנה. מחבנה שולחים אותם לעיר המחוז טשירנובל. אחדים מגיסי ההגנה נמצאים תמיד בעירה. הם נושאים שֵרות בשטב, בפוסטה ובמיליציה. חברי ההגנה הפועלים אינם עוסקים כלל בעסקיהם הפרטיים ומתפרנסים מכסף משכרתם שהם מקבלים. מקורי ההכנסה: המסים שמשלמים אלה המוציאים סחורות וצרכי אכל מחבנה למקומות אחרים. השומרים לא נתנו להוציא סחורות, אם לא נמצאו בידי הבעלים שוברות מהשטב ששלמו את המס. היה מעשה, אחיו של ראש ההגנה הוביל סחורה ובידו היה שובר רק על מחצית המס שמגיע ממנו, הראש צוה לעכב את סחורתו עד שישלם את כל הסך המגיע.

היה עוד מקור ההכנסה. בשעת החפושים בכפרים הוציאו הגיסים מידי האכרים את החפצים הגזולים והחזירום לבעליהם. אך אם לא נמצאו הבעלים, נמכרו החפצים ומחירם נחלק שוה בשוה בין הגיסים.

הקומוניזם הצבאי הזה חִבר ואגד עוד יותר את הגיסים. ההרכבה הסוציאלית של חברי ההגנה היתה מנומרת למדי. בין חברי ההגנה נמצאים גם “יורשים מבית־הרומנובים” (כך קראו בחבנה חבורה של משפחות עשירות אחדות, שהיו קרובים זה לזה). גם בני־עניים ואביונים שהוכיחו ביכלתם למות גם את זכותם לחיים.

VII צ. ק. יהודית    🔗

(מספוריו של המזכיר)

“הפקידים והראשים נבחרו ברוב דעות. אך המשמעת אל הקומנדירים היתה קלושה. בפשטות לא אהבו את המשמעת, אף כי כל אחד עשה בחפץ לב את המוטל עליו, בלי שום פקודה. כאשר נשלחו לאיזה מקום, כל אחד חפץ לדעת לאן, ולמה. סודות ורזים לא אהבו. כאשר הודיעו להם את מטרת משלחתם, מלאו בזריזות את עבודתם, וביחוד כאשר נשלחו לצוד בנדיטים”.

פעם אחת היו צריכים לשלח לראש ההגנה, שנמצא במקום אחר, איזו תעודת־סתר. הגיסים לא חפצו לנסוע עד כי יודיעו להם את תכנה של התעודה. השטַב היה מוכרח להסכים לקומפרומיס כזה: כאשר הגיסים כבר ישבו בעגלה, אז הודיעו להם את תכנה של התעודה. באופן כזה נשארו נאמנים לקונספירציה וגם התעודה נמסרה להראש.

היה מעשה, פעם אחת, כשהגיע זמן הבחירות מאנו הגיסים לחדש את בחירתו של הראש מפני קשי־ערפו ועקשנותו. רק כאשר כל חברי הועד התפטרו ממשרותיהם בתור מחאה שלא נבחר הראש, אז הוכרחו גם הגיסים לדחות את “האנכיות שלהם הנעלבה” והראש הושב על כנו. אגב אורחא צריך אני להעיר, כי להגנה לא היתה כל רשות לבחור ראש, רק פלדפיבל. הראש נשלח מהמחוז. אך כאשר הראש הראשון הנשלח מהמחוז היה בנדיט והגיסים הרגוהו ביריה, משך המחוז את ידיו מפריבילגיה זו. אך בכלל היה היחס טוב בין ההגנה ובין המחוז: את הגיסים פטרו מלעבוד בצבא.

בתעודה חתומה בחותם ההגנה היו יכולים לעבור בכל מקום. אך לפעמים פרצו סכסוכים בין השלטון של המועצות ובין הגיסים: השלטון חפץ שההגנה תעסוק גם בגביות של ארגונות־ההפסקה, גם תאסור את הדֶזֶרטירים שיבואו לידה. אך ההגנה בשום אופן לא חפצה לקבל עליה את העבודות הללו. ההגנה לא חפצה להתלבש באצטלא של רשות. כל חפצה היה רק להגן על העיר ולשמור עליה מפני התנפלויות של בנדיטים. נמצאה בעירה גם מיליציה. אך המיליציה עמדה תחת השגחה של ההגנה, כמו הפוסטה והטלגרף. בימי הבהלה נצלה ההגנה את הנשק מהמיליציונרים, מפחד שמא יעברו אל צד הבנדיטים. אחרי משא־ומתן ארוך עם הרשות של המחוז קבלה ההגנה רשיון לקבוע לה חותם, אך בלי “מגל וקורנס” שהם סמלים של חותם הרשות. בכל זאת חשבו כל אכרי הסביבה את ההגנה לאורגן של הרשות ובכל עסקיהם פנו אל ה“צ. ק. היהודית”. היה מעשה ואשה אכרית באה אל ועד ההגנה בדרישה שיכריח זה את בעלה לתת לה גט פטורים.

הנמוק שקראו אכרי הסביבה את ההגנה בשם “צ. ק.” הוא זה:

חברי ההגנה היו תמיד עסוקים להוביל את הבנדיטים שנפלו לידיהם אל עיר המחוז. הרבה פעמים קרה, שהגיסים היו צריכים לעבור עם הבנדיט דרך הכפר שגר שם. על־פי רוב היה מספר הגיסים המובילים רק שלשה או חמשה. מיראתם שלא יתנפלו עליהם בכפר קרובי הבנדיט וחבריו, התחילו להרעים ביריות כאשר באו אל הכפר, כדי להבעית את קרוביו ומכריו של הבנדיט שלא יהינו לקרב אל העגלה, וכאשר נפל בידי הגיסים אחד מאלה שהצטינו באכזריותם, קבל זה את ענשו מידיהם בהכאות ומהלומות אין מספר. ביחוד כאשר הבנדיט נפל בידי אלה שקרוביהם סבלו מידו, אז כבר ידע שנכון לו יום חשך. גם השטב, אם כי הוא תמיד התנגד להרמת אגרוף על הנתפשים, לא יכול בכל זאת לעצור בידי הגיסים.

פעם אחת נפל בנדיט בידי צעיר. כאשר הצעיר הכיר בו את המנוול שטמא את אחותו, התלקחה בו חמתו ובחמת רצח הכה את הבנדיט הכה ופצוע. כאשר עלה בידי חבריו להוציא את הבנדיט מידו, כמעט לא נותרה בו נשמה. את הרוצח הובילו להמחוז, משם שב לביתו אחרי ימים אחדים.

מקרים כאלה לשחרר בנדיטים ידועים קרו הרבה פעמים, המחוז הרחוק לא היה כל־כך בקי מי מהבנדיטים, שהובאו למשפט, הוא באמת רוצח שופך דם, ומי הוא איש ישר ורק על־פי מקרה נפל עליו חשד. ולפעמים חייבו את הנקיים ופטרו את הזדונים. הדבר הזה היה למורת־רוח להגנה, שרצונה היה דוקא שהחוטאים יקבלו כדי רשעתם, ואלה שלא חטאו, יצאו נקיים בהשפטם. כי טעויות כמו אלה ועוות הדין יכולות לגרום הרבה תלאות וצרות. ענישתם של אלה החפים מפשע יכולה להרגיז גם את אלה האכרים, שאין להם נטיה אל הבנדיטים. כמו כן השתחררותו של רוצח ידוע תוכל להביא שואה על היהודים.

VIII מות גבורים    🔗

ההגנה לא יצאה למלחמה על הבנדיטים. שני הצדדים מנעו את עצמם מהתנגשות. רק פעם אחת התנפלו פתאם הבנדיטים על הגיסים ואז נהרג אחד מחברי ההגנה. אך המקרה הזה עוד אגד ורתק יותר את ההגנה. סיעה של עשרים ואחד גיסים הובילו אחד הבנדיטים. הגיסים הלכו מפוזרים. פתאם נשמעה יריה מתוך היער, שזה עתה עזבוהו הגיסים. חברי ההגנה נבהלו. בין כך נמלט הרוצח. אך עד מהרה התאוששו. שכבו בשרשרת והתחילו להשיב ביריות. הקומנדיר, בחפצו להבעית את הבנדיטים, הרים את ראשו וְצָוַח: “הגדוד הראשון לימין, השני – בעקיפין לשמאל”… “הוּרַה!” אך מיד נפל מתבוסס בדמיו על־ידי כדור. בנפלו קרא: “חברים, נפצעתי!” ואחרי רגע הודיע בקול חלש להשרשרת: “חברים, הנני מת, הוציאו מכיסי את הקפסול של הַגְרַנַטָה”. אלה היו המלים האחרונות של הקומנדיר לפני מותו.

צריך להעיר, כי שמו של הקומנדיר הזה, שעד נשימתו האחרונה דאג להגנה של עיר מולדתו, לא היה ידוע כהוגן גם בין חבריו. הוא היה בנה של אשה אלמנה עניה, וכלם קראוהו בכנויו: “צוֹבּוּרה”. עסקנותו בהגנה ומות גבורים החזירו לו את שמו: “מאיר סאפוזניק”.

מות חברם המם את הגיסים והרפה את רוחם. הם החליטו לשוב חזרה, ונסוגו אחור אל הכפר פיודורובקה, בהגינם על נפשותיהם ביריות. אחד מהגיסים נפצע בדרך.

עד מהרה הובאו על־ידי שני גיסים שני אסורים אל הכפר: זקן חלש ונער בן י"ב שנה, שנמצאו אצלם שתי כפות כסף ושתי תרנגולות צלויות. אחרי הכחשה קצרה, הודו הנאסרים, כי הם נשאו אכל להבנדיטים. והתרנגולות לקחו משתי נערות עבריות שנרצחו על־ידי הבנדיטים. היה ברור, כי בסביבה יצרה לה קן חבורה של רוצחים. ההרוג הנפצע ושני האסורים נשלחו לחבנה בלוית גיסים אחדים והנשארים יצאו לחפש את הבנדיטים.

הידיעות המעציבות החרידו את העירה. אך עד מהרה התעודדו. היו צריכים לאחוז באמצעים אינרגיים, כדי לרפות את ידי הבנדיטים, המתגאים בנצחונם. והנה ראש ההגנה עם גיסים אחדים ובידם קפסאות אחדות מלאות פטרונים, יצאו לחפש את הרוצחים. לקחו עמהם גם את הנער הנאסר, שהוא יַראה להם את מקום חניתם של הבנדיטים. נודע כי הוא שמש בתור קורייר לסטרוק בהיותו בחבנה.

עברו שני ימים. מהגיסים לא נתקבלו שום ידיעות. העירה שקועה בעצבות. והנה עוברים ושבים הודיעו, כי ברַיון מרטינוביטש נשמע אתמול רעם יריות. המהומה בעיר רבתה. בודאי אספו הבנדיטים מחנה גדולה וגמרו לצאת למלחמה על ההגנה.

ביום השלישי קראו ממַרטינוביטש את ראש ההגנה אל הטיליפון.

המזכיר מלא מקומו. והנה מה שהודיעו לו:

– צעירים אסרו אתמול את אבא, שאין לו שום יחס אל הבנדיטים. הקשר בינו ובין בנו הבנדיט כבר נפסק. אם תבטיח לי בהן הכבוד שלך לשחרר אח אבא, אז אביא לכם מחר את הבליסטרא שהחביא אחי.

הבטיחו לו בהן־הכבוד. העירה שבה למנוחתה. עתה צריכים להודיע על אדות זה להראש במוקדם האפשרי, כדי שלא יהרוג בחמת רוחו את הנאסר. והנה שני גיסים, שזה עתה הביאו לקבורה את חברם, עזבו בחצי הלילה את העיר ופקודת השטב בידם. הם הרחיקו פרסאות אחדות מהעיר והנה לקראתם חברי ההגנה השבים מדרכם עם שלל: בידיהם נפלו בנדיטים אחדים והרבה נשק. הבנדיטים שהלכו לחפש, נמלטו מחניתם (אהל מרווח בעבות היער) אך מצאו, על־פי הוראתו של הנער, רובה אבטומטי. את הנער שלחו לחפשי. ביום השלישי הביאו את הבליסטרא והאב של הבנדיט נשתחרר.

IX מדה כנגד מדה    🔗

בינתים המלחמה בין הגיסים והבנדיטים הלכה הלוך וקשה. תאות הנקמה הרתיחה את הדמים של שני הצדדים. בימים ההם חטפו הבנדיטים אשה עבריה עם ילדה וקברו אותם חיים ביער. אחרי ימים אחדים הובילה חבורה של גיסים אסיר אחד לטשירנובל. עוברים ושבים הודיעו, כי סיעה של סיקריקים במספר חמשה עשר איש, מתאספים, כדי להתנפל על הגיסים ברַיון מרטינוביטש, כאשר ישובו מדרכם חזרה לחבנה. לשלוח להם עזר כבר לא היתה כל אפשרות. והנה השטב שָׂם אל העיר את פניו: הודיע תיכף למרטינוביטש בטיליפון, שיכינו סוסים בשביל ששים גיסים, שכבר יצאו מחבנה לעבור לטשירנובל. השטב לא הסתפק אף רגע, כי הידיעה הזו תמסר כהרף עין והבנדיטים יסוגו אחור.

בינתים שבו הגיסים לבתיהם. היה לילה. הירח הגיה את אורו. והנה לקראתם עגלה עם נוסעים אחדים. “עמוד, מי הם הנוסעים?” קראו הגיסים. “אזרחים מחבנה” – היתה התשובה. אך הגיסים חשדו בהם. חיש ירדו מסוסיהם והתנפלו על הנוסעים. נודע להם שאלה הם הבנדיטים שקברו חיים את האשה עם ילדה. אחד מהם נמלט. הנשארים הכרחו לגלות את מקום הקבר. הגיסים הוציאו מקברם את האשה עם ילדה ובמקומם קברו חיים את הבנדיטים.

ההגנה עבדה במרץ והתאמצה להשמיד את הבנדיטים. אך פתאום השתער עליה כח איום והפסיק את עבודתה לשנה תמימה.

בוָלוֹסט הבַזַרי, פלך וואלינסק, התקוממו איזו אלפים אכרים. ראש המורדים זאקוסיליה עשה נסיון לבוא במשא ומתן עם ההגנה ושלח רשיון בשביל הפרלמנטרים. אך ההגנה לא חפצה לבוא בדברים עם בנדיטים ולא שלחה את ציריה. אז עלו על חבנה שש מאות פרטיזנים, הוציאו את הנשק מידי הגיסים והרגו שנים מהם, בתוכם אחד מ“הדוידים”. את ראש ההגנה הרבו לחפש בכל המחבואים. אך לא מצאוהו.

זה קרה בחדש אויגוסט 1919. המורדים נגפו לפני חיל המועצות. אך ההגנה לא יכלה אז להתארגן. אחדים נהרגו. אחדים עזבו את חבנה ועברו לקיוב, או רובנה. אחדים התחברו אל צבא האדום. מלבד זה לא הרגישו אז כל־כך את נחיצותה.

החרף עבר פחות או יותר בשלוה. בימי האביב באו הפולנים. הם התקלסו ביהודים, גזזו את זקניהם, חמסו ושדדו את הבתים, אך לא הרגו נפשות. כנופיות הבנדיטים בעת ההיא שקטו ולא החרידו את היהודים. אך כאשר הפולנים עזבו את אוקרינה שבו הבנדיטים אל “עבודתם”. בימי הסתיו של 1920 התחדשו כל האיומים של שנת 1919. הפעם סבלו בכלל היהודים הגרים בכפרים בסביבתה של חבנה. יותר מכלם סבלו היהודים הגרים בכפר דובריקי. שם נשמדו גם נשים, זקנים וילדים. בחג הסוכות נכנס החלוץ של הסטרוקוביים גם לחבנה. אך האכרים המקומיים הודיעו, כי אם יערכו פרעות אז יהיה להם עסק עמהם.

X חג לחגא    🔗

האכרים המקומיים מעולם לא השתתפו בפרעות. בחפץ לב החביאו יהודים בבתיהם. ואת הרכוש, שהיהודים נתנו להם לפקדון, השיבו להם גם אחרי עבור שנה ויותר. מלבד אחדים יוצאים מן הכלל. הפעם החליטו האכרים להתערב בפועל ולבלי תת להבנדיטים לרצוח ולחמוס את היהודים ובזה הצילו את העיר. אך כעבור חדש ימים התפרצה לחבנה כנופיה של בנדיטים עם ראשי הבריונים זאיאץ וסליבה והדליקו בתים אחדים בפנות שונות בעיר, גם הרגו ופצעו אנשים אחדים, ובלילה הזה נעלמו. אז קמה ההגנה לתחיה. תחת הנהגתו של הראש הקודם נלחמה עם הבנדיטים ותוכל להם. אז החליט השטב לשים קץ גם לסטרוק.

השטב נכנס במשא־ומתן עם אכרים של איזה כפר שסטרוק בא שמה לעתים קרובות. אכר אחד שלח להודיע אל השטב, כי סטרוק ביחד עם ארבעה בנדיטים נמצאים במרחק של פרסא מחבנה.

כאשר נתקבלה הידיעה בחר הראש שנים־עשר חברים מהמובחרים שבהגנה, הושיבם בעגלות והוא בעצמו, מזוין מכף רגל ועד ראש ועטוף במעיל אכרים, עבר לפניהם כשהוא רוכב על סוסו.

הם באו אל הכפר בלילה. הראש דפק בלאט בחלון של האכר המודיע. האכר יצא כשהוא רועד מפחד להודיע, כי סטרוק יצא לפרור ליובובש, הנמצא במרחק 10–12 פרסא, שם יחוג את יום מיכאל ביחד עם חבורת מרעיו כשלשים בנדיטים. האכר יעץ לגיסי הגנה שישובו לבתיהם, כי בנפשם הוא. אך הראש חקר בפרוטרוט על אדות הדרך המוביל אל הפרור. ההגנה נוסעת הלאה. הנה אורות דולקים. ראש ההגנה מסדר את הגיסים במרחק שלש מאות צעדים מן הבית, מוסר את הפקודות האחרונות וקרב אל האורות.

– מי בא? – שאל העומד על המשמר. עד מהרה פלח כדור את לבו של השומר.

הגיסים התחילו להמטיר יריות אל הבית. הבנדיטים, שבאה עליהם שואה פתאומית, שלא ידעו שחרה, קופצים דרך החלונות נבהלים ונדהמים, עוזבים בשעת הבריחה את הרוגיהם. ביום השני נשלח אל הפרור גדוד גדול מהראשון. הם חטפו שם את הבנדיט הידוע פייזיל ואת הבית, אשר שם חגג סטרוק את חג הולדתו, הדליקו.

מאז לא נועזו הבנדיטים להתנפל על העירה. רק בחדש יאנואר 1921 התנפלה סיעה של בנדיטים, תחת הנהגתם של זאיאץ וסליבה, על יהודי חבנה השבים מן היריד והרגו שמונה נפשות. אלה הם הקרבנות האחרונים מימי הפרעות. זאיאץ וסליבה נלכדו במהרה בידי ההגנה. בסתיו 1921 הופיע ברַיון של חבנה טוטיוניק. אך הפעם לא ערך פרעות.

הבנדיטים ברַיון חבנה הולכים הלוך ונמוג, העירה, שנשתחררה מהבנדיטים בקרבנות מועטים הודות להגנה, מתחלת לרפא את פצעיה ולבנות את הריסותיה.

(תוצאות ממאמרו של מ. ליבעס “קמטשאטקה בפלך קיוב” שנדפס בספר:

“1926 Еврейское местечко в революции"

 

חודורקוב (פלך קיוב, מחוז סקבירה).    🔗

I    🔗

בחודורקוב נמצאו כתשע מאות משפחות יהודים.

בסוף שנת 1918, כאשר הפטלוריים גורשו על־ידי החיל האדום, ראו ראשית להם להתנקם את נקמת מפלתם ביהודים. פלוגות פטלוריים התפשטו על ערי השדה, אליהם נלוו גדודי חמסנים ושודדים, שרבו אז באוקרינה אחרי המלחמה, וביחד התנפלו על היהודים היושבים בערי הפרזות, שסו את רכושם, גם רצחו נפשות. בהרבה ערים התעודדו אז הצעירים, שלא יכלו לעמוד על דם אחיהם; הם התגיסו, רכשו להם נשק ויסדו אגודות הגנה לדבר עם האויב בשער. גם צעירי חודורקוב לא עמדו מנגד: התגיסו מאה צעירים, רכשו להם רובים גם שני בליסטראות, למדו את ידיהם לירות אל המטרה וגמרו לעמוד בפרץ לפני הבַנדות השונות המתחוללות בהסביבה. הם חפרו חפירות סביב העירה, גם צופים העמידו להשגיח שהפורעים לא יתפרצו העירה בהסח הדעת.

בשנת 1919, סוף אפריל, התפרצה לחודורקוב הכנופיה של סוקולובסקי, מספרה כמאה וחמשים איש. גיסי ההגנה יצאו לקראתה ויערכו אתה מלחמה. מהגיסים נפלו חמשה ומהתושבים שלשה אנשים, סך הכל שמונה נפשות, ומהכנופיה נהרגו שנים ואחד נפצע. הכנופיה עזבה בו ביום את העיר. אל הגיסים נתוספו חברים חדשים, מספרם הגיע עד מאה וחמשים איש. כלם היו מזוינים ברובים. בכל משך הקיץ נסו כנופיות שונות לחדור העירה, אך הגיסים גרשו אותן כפעם בפעם.

לפני ראש השנה התפרצה לחודורקוב הכנופיה של זיליוני רבת האוכלסים. המיליציה והגרניזון המקומי עזבו את העירה. גם גיסי ההגנה לא מצאו עוז בנפשם להתיצב בקשרי מלחמה עם מחנה גדולה כזו. הזיליוניים חמסו, אנסו נשים והרגו את בתו של נחמיה גער.

כעבור ימים מועטים נכנסה העירה הכנופיה של טאטיוניק; הפעם לא חמסה, לא רצחה נפשות, רק דרשה לחם, וכשמלאו את דרישתה עזבה את חודורקוב ועברה אל התחנה פוֹפֵילנה, שם נהרגו שני יהודים במיתות משונות, בעל האַפטיקה ועוד אחד מגרי התחנה. הרוצחים קצצו את ידיהם של ההרוגים.

II    🔗

במשך שלשה חדשים נשארה העירה בלי שום רשות. העירה נעשתה למרכז של שדה המערכה. מעבר אחד חנה צבא הדיניקיים ומעבר השני – הצבא האדום. ביום אחד התפרצו העירה פלוגה של דיניקיים; הם שסו את בתי היהודים גם רצחו נפשות. ביום השני התגברו עליהם החילים האדומים ויגרשום. גם הם שלחו בחמס את ידיהם, אך לא שפכו דם.

בחדש דצמבר התפרצו הדיניקיים לחודורקוב וידרשו מהיהודים סך עצום קונטריבוציה. את מאיר גוטמאן ואת מרדכי הירש מינו לגבות את הכסף, ומבית־המדרש הוציאו שלשה אנשים, את יודיל וואלקענשטיין, אליהו טקאטש ועוד אחד, והחזיקו בהם לתערובות עד שיסלקו להם את הקונטריבוציה. אך כאשר ראו הגובים שלא תעלה בידם לאסוף סך עצום כזה עזבו את העיר ונמלטו. אז לקחו הדיניקיים את שלשה האנשים שהחזיקו בהם לתערובות והובילו אותם אל חנות הקמח של ליבוש מארקאן. בראשונה לקחו את אליהו טקאטש ותלו אותו על הוָו שהמאזנים קשורים אליו. הרוצחים דמו, כי כבר מת, ולקחו את בעל־החנות מארקאן וחפצו לתלות גם אותו. אך פתאום נפלה רנה כי החיל האדום עולה על חודורקוב. הדיניקיים ברחו. תיכף מהרו השכנים, כרתו את החבל, הורידו את טקאטש מן התליה, וכאשר מצאו בו עוד סמני חיים מהרו את הרופא וברוב עמל השיבו לתחיה. אך טקאטש לא האריך ימים אחר כך. כעבור שלשה חדשים נפל עוד הפעם בידי הדיניקיים ונהרג.

במשך חמשה ירחים היתה העירה מפרפרת בין החיים והמות. כנופיות שונות תכפו להתפרץ לתוכה. אלה באו על עסקי ממון ואלה – על עסקי נפשות. אמנם גיסי ההגנה שמו כפעם בפעם את נפשם בכפם ויצאו להגן על העירה. אך כבר תש כחה של ההגנה ומספר הגיסים הלך הלוך ופוחת, על־ידי המכות שהֻכו מידי אויביהם. כך, הנסיון להכניע את המורדים של קורנין והסביבה עלה להאגודה בעשרים ושנים קרבנות אדם. והבַנדות השונות, שהתחוללו בהסביבה, ידעו מזה ופחד הגיסים כבר לא הבעית אותם. ובכל פעם, בשעת התנפלויות, נזוקו יהודי חודורקוב הן בגופם והן בממונם. בכל זאת לא עזבו היהודים האומללים את תקותם וקוו עוד לימים טובים…

אך תקותם היתה מפח נפש. על חודורקוב נגזרה כליה.

העירה נשמדה באש והרוב הגדול של התושבים היהודים נהרגו ונשחטו. מצאו את מותם בנהר אירפען, או נשרפו באש. ומלאך המות שלהם היה ראש הבריונים סוקולוב והכנופיה שלו.

III    🔗

הטבח הנורא קרה בחדש אייר יום ו'.

תחת מכסה הלילה חדרה הכנופיה של סוקולוב בלוית שתי פלוגות של פרטיזנים, ס"ה כחמש מאות איש. האכרים המקומיים היו אתם בעצה; הם הביאו בסתר את הסיקרים העירה, סיעות קטנות, החביאו אותם בבתיהם. בלילה אור ליום ו', כאשר היהודים כבר נמו את שנתם, התגודדו הרוצחים סיעות־סיעות ברחובות והתחילו להתנפל על בתי היהודים. גיסי ההגנה אמנם התאספו ויתגרו מלחמה עם הכנופיה, אך עד מהרה נוכחו שלא יוכלו עמוד. אחדים נפלו במלחמה. הנשארים ברחו בדרך העולה אל התחנה פופילנה, הרחוקה מחודורקוב עשרים פרסא. אך הסיקרים דלקו אחריהם עד מרחק עשרים פרסא מהעיר והרגו את הבורחים בלי חמלה. כל הדרך היתה מרופדה בהרוגים. כאשר עשו הרוצחים כָלה בגיסי ההגנה שבו העירה והתחילו להשמיד את היהודים שנמצאו בעיר. המיתו אותם במיתות משונות: הרגו, טבחו, השליכו את קרבנותיהם אל נהר אירפען, דנו אותם בשרפה, רצחו אנשים ונשים זקנים ונערים, גם עוללים ויונקי שדים. לא ידעו רחם. את קרבנותיהם הרגו כמעט רק בנשק קר, רק על אלה שהושלכו אל הנהר ירו, כדי לגמור את מיתתם. את הבתים ושאר הבנינים שלחו באש. אל אֻרוָתו של מאיר ריבאק הביאו כשלשים איש, סגרו את הדלתות ואת הארוה שלחו באש. כל הנמצאים באֻרוה נשרפו. לא ניצל אף אחד.

אחר השחיטה נשלחו אכרים עם עגלות לאסוף את ההרוגים המתגוללים בשדות ועל הדרכים, כדי שלא יעפשו את האויר. במשך ארבעה ימים הביאו האכרים חמרים־חמרים הרוגים אל בית הקברות בחודורקוב וקברו אותם בקברות אחים, מאה ועשרים הרוגים בקבר אחד. אך לא עלה בידם לאסוף את כל ההרוגים. עוד נשארו הרבה מתגוללים בשדות ודרכים והיו לברות לכלבים ולחיות.

נם אחר כך מצאו האכרים כל פעם הרבה הרוגים בגנים ובשדות והביאו אותם העירה לקבורה.

מספר הנרצחים היה עד אלפים נפש.

IV    🔗

אני בשעת השחיטה לא עזבתי את ביתי, כי אמי היתה חולה ולא יכלתי לעזבה לבדה. אני התחבאתי ב“סֶקרֶט” הנמצא בביתי. גם הרבה שכנים באו להסתתר ב“סקרט”. מספרם היה כשלשים איש. בלילה התפרצה הביתה סיעה של סיקרים, כעשרה איש. הם דרשו כסף. נתנו להם ועזבו את הבית. אחריהם באו עוד סיקרים. גם להם נתנו כסף, וחוץ מזה לקחו את מכונת התפירה, שנמצאה בבית, ואדרת. אחד מהחבורה הרים את המגלב והכו בו את יודיל בלינדמאן, אך הראש של החבורה גער בו.

את הנעשה בחוץ לא ידעתי, וכאשר ראיתי שאנחנו פדינו את נפשותינו בכסף, חשבתי שהם באו רק על עסקי ממון. וכאשר שמעתי כי העיר בוערת יצאתי החוצה לראות את הנעשה. והנה – חשכו עיני מראות! – כל הרחוב מרופד בהרוגים. הרבה מהנרצחים החזיקו את צרור כספיהם בידיהם, שהכינו אותו לפדות את נפשותיהם. אך הסיקריקים דרשו דמים ממש. את ההרוג הראשון שמצאתי היה גיסי, צבי ב"ר אליעזר סמערטענקא; הוא עזב את הבית רגעים אחדים לפני, ותיכף הקדימו המות.

(המודיע: שמואל ב"ר אברהם דוד סמערטענקא).

 

חויניק (פלך הומל)    🔗

לפנו חג הפסח בשנת 1920 התנפל ראש הבריונים בולאכוביטש עם הכנופיה שלו על העירה חויניק והרג מאה ושמונה נפשות, ביניהם ילדים קטנים, זקנים מופלגים ונשים. כל הבתים הרוסים. העירה נשודה עד היסוד. ההרוגים התגוללו זמן רב בשדות וביערות. כאשר הלכנו חזרה מלויוב, ראינו הרבה חללים משלכים בדרך. שני שבועות עסקו בקבורתם של הנרצחים. כל פעם נמצאו הרוגים חדשים.

(דובה פישמאן).

 

חולודיבקה (כפר, פלך פודוליה, בסביבת טולטשין)    🔗

ביום כ“ד ניסן תר”פ נסעו מטולטשין למיכַילובקה ארבעה נוסעים, שני זכרים ושתי נקבות עם יונק. כשהגיעו אל הכפר חולודיבקה התנפלו עליהם החוליגנים המקומיים ורצחום נפש.

(משה רבינוביטש שו"ב, לפנים במיכילובקה עתה בברצלב).

 

חולמיטש (פלך הומל).    🔗

הרב דחולמיטש החליט לעזוב את העירה עם כל בני ביתו, שש נפשות, הרב, הרבנית, בנו ושלש ילדות. הוא שכר עגלה, טען עליה את חפציו והושיב בתוכה את בני ביתו. כשהיו רחוקים מהעיר כשתי ווירסטאות, נזכר הרב ששכח בביתו עוד כמה חפצים קטנים, וחזר לקחת את החפצים. כששב חזרה לא מצא לא את העגלה ולא את בני ביתו. אחרי ימים אחדים הביא אכר אחד להומל עצים למכירה. כשמכר את העצים, שאל את היהודי, שקנה אותם אצלו, אם יקנה גם גביעי כסף. היהודי אמר לו שיביאם. כשהביא האכר את הגביעים, תפש אותו היהודי ומסרו להמיליציה. כאשר התחילו לחקור את האכר מאין באו לו גביעי הכסף, הודה שהוא הוביל את משפחת הרב של חולמיטש ובדרך רצחם נפש וגזל את כל החפצים שהובילו עמהם.

(י. ראפופורט).

 

חורול (פלך פולטבה).    🔗

מספר היהודים תושבי חורול כאלף ושתי מאות משפחות.

בקיץ 1919 עבר דרך חורול לגיון של דיניקיים תחת פקודתו של הגנרל סטיסל. תיכף בכניסתם תפשו את היהודי טורובסקי, בן חמשים שנה, משרת בחנות מנופקטורה ותלו אותו על עמוד במרכז העיר, הפרעות וההריגות ארכו שלשה ימים. הם חמסו את הבתים עד היסוד, הריקו את החנויות, אנסו הרבה נשים והרגו בענוים קשים שתים עשרה נפשות. את שני האחים פוליוקובסקי ענו הדיניקיים באכזריות נוראה ואחר כך השליכו אותם אל תוך הנהר. אחרי הפרעות וההריגות דרש הגנרל סטיסל מהעיר סך מסוים קונטריבוציה שנתנו לו.

אחרי שני ירחים פרצו העירה פרטיזנים מזוינים מאכרי הסביבה. הדיניקים ברחו. נשארו בעיר רק אופיצרים אחדים מצבא המתנדבים. אלה שנפלו בידי הפרטיזנים נהרגו במיתות אכזריות. הפרטיזנים עשו בעיר יום אחד. לאחר שעזבו את העיר חזרו חילי הדיניקיים. הדיניקיים דרשו מהם, שיקחו חלק בהלויה הפומבית של האופיצרים הנרצחים.

הדיניקיים בפעם הזו לא התעכבו הרבה ועזבו את העיר. כששבו אחר זמן־מה חזרה, כבדו אותם היהודים בלחם רב. הפעם הזאת לא הרבו הרע.

(אברהם ירוסלימסקי).

 

חליסטונובקה (כפר, פלך קיוב, שבע פרסאות מהורודישצי).    🔗

בחדש מאי 1919 נהרג בכפר חליסטונובקה, על־ידי החוליגנים המקומיים, תושב הכפר ל. ביליבסקי, בן חמשים וחמש שנים, עם שלשה בניו.

 

חמלניק (פלך פודוליה).    🔗

באביב 1920, בחדש מאי, התפרץ לחמילניק האַטמן טשיפל עם הכנופיה שלו. הם הרגו את הרב מטעם הממשלה, העסקן הצבורי מרדכי פערלמוטער ואת בתו חנה ובזזו את הבתים והחנויות, אחר כך הטילו על העיר קונטריבוציה ארבע מאות אלף רובל. ולאחר קבלם את הכסף עזבו את העיר.

כשראו יהודי חמילניק שחייהם תלויים להם תמיד מנגד, מפני הכנופיות של הסיקרים השוטפים בהסביבה, גמרו ליסד גֵיסֵי הגנה, כדי להגן על עירם. כל הצעירים בעלי אומץ רוח התגיסו. מספרם הגיע לאיזו מאות איש, גם קנו להם מספר הגון של רובים ורכשו להם שני תותחים. פעמים אחדות נסה טשיפל להתפרץ העירה עם הכנופיה שלו, יצאו לקראתו גיסי ההגנה וגרשוהו. וטשיפל היה מוכרח לסגת אחור בבשת פנים.

ההתקוממות של גיסי היהודים כנגדו העלתה את חמת טשיפל עד להשחית, וכאשר ראה כי קצרה ידו להתנקם בהעירה גמר להתנקם ביהודים הנוסעים בדרך. שתי פעמים התנפל על המסע של המסלה הצרה העוברת מחמילניק. בפעם הראשונה הוציא מתוך הרכבות שלשים ושלשה יהודים והרגם ובפעם השניה – שבעה יהודים.

באמצע אבגוסט התפרצה העירה פלוגה של חילים גליציאנים ביחד עם פטלוריים. האכרים של הסביבה, בחשבם שהחילים בודאי יערכו פרעות, מהרו ובאו העירה בהמון רב עם עגלות ריקות כדי למלאותן מביזת היהודים. אך הקהלה הזילה הרבה זהב ושחדה את ראשי הצבא. פרעות לא נעשו. אך קרו מקרים בודדים של התנפלויות ונהרגו: הזקן זאב רויטינבארג בן ס"ה שנים, ודוד סוקולניצקי. סוקולניצקי נהרג בעטיָם של הסיקרים מהכפרים קורילובקה וגריבלה.

דוד סוקולניצקי גר בכפר קורילובקה. כאשר נרצחו שם כל בני משפחתו הצליח בידו להמלט העירה ולהכנס בגיסי ההגנה. וכאשר נסו הסיקרים של קורילובקה וגריבלא להתנפל כפעם בפעם על העיר שלמו להם גיסי ההגנה כפלים. התנפלו על פרורי כפריהם ושלחו בתים אחדים באש. דוד סוקולניצקי, בחפצו להתנקם את נקמת בני משפחתו הנרצחים, לקח תמיד חלק בהתנפלויות הללו. האכרים של הכפרים האלה, שידעו אותו פנים אל פנים, הלשינו עליו לפני פקידי הצבא, והם העלוהו לגרדום.

 

חרסון¹    🔗

גבית עדות:

1) הסיקריקים עורכי הפרעות הכו ורצחו כל מי שנפל בידיהם. הם חטפו אותי ביחד עם בן־ציון מיכַילוביטש. אותו הכו עד שנפחה נפשו.

(פאלקוב).

2) בימי הפרעות התחבאתי במרתף. כאשר יצאתי ממחבואי בערב ראיתי גבעה של הרוגים צבורים לפני הבית. בטניהם היו מרוטשות וקרביהם מושלכים החוצה.

בכל הרחוב התגוללו פגרי אדם. הסיקריקים השליכו המימה ילדים קטנים. גופותיהם הנפוחות שחו בתעלה.

(המורה שור).

3) בעיר התחוללו סיקריקים ועל החוף החילים היונים ביחד עם צבא הצרפתים והאנגליים. בערב פשטו החילים היונים ביחד עם הסיקריקים ושסו את הבתים. התחילו תופשים אנשים והובילו אותם עמהם. אנחנו התחבאנו במרתף – אחד־עשר או שנים־עשר איש. בבית אחזה דליקה. השכנים ברחו החוצה ונהרגו. בבקר ראיתי מתגוללים בחצר גופותיהם של קוגַנובסקי ובַרדובסקי מדוקרים.

אלה שהובאו אל החוף סגרו במחסנים ושם נשרפו חיים. כך נשרפה משפחתו של ביזפאלי עשר נפש. הכירו אותם בתכשיטיהם שלא שלטה בהם האש.

(גרינצייט, חיט).

4) רק ברחוב הזה נהרגו תשעים ושמונה נפשות. בחדר אחד מצאו שרופות שש נפשות, שבאו לבקר את מכרם. גם הדיניקיים הכחידו הרבה נפשות.

(אשת גרינצייט).

5) הם חטפו אותי ואת בעלי והשליכו אותנו אל אֻרוה מלאה מפה לפה אנשים. היה ליל קר. אנחנו צמצמנו את עצמנו וישבנו מדובקים יחד כדי להתחמם. גם בתי ונכדתי נמצאו אתנו. בשעה חמש בבקר בא אחד הסיקריקים, פתח את השער ואמר:

– נראה מי פה הם הקומוניסטים?

בעלי עמד בתור הראשון, עטוף בקפוטתו עם זקנו הארוך והלבן – ישיש בן שבעים ושלש שנים.

– אתה קומוניסט! – אמר הסיקר.

כעבור שעה התחילו הבליסטראות מהספינות לירות על העיר. האֻרוה התחילה בוערת. קמה בהלה גדולה. כלם התחילו צועקים, מיבבים ומזדקרים לצדדים, משתוללים מפחד. האש אחזה במטפחתי שעל ראשי. הארוה היתה מוקפת מכל רוחותיה סיקריקים מזוינים. לצאת אי אפשר… נפלתי…

הלהבה התגברה. אני זחלתי בין הלהב… צלחה בידי להגיע עד השער. התחילו יורים בי. אחר כך אינני זוכרת… ראיתי את עצמי בביתי גלמודה. בעלי לא היה.

(הזקנה גאליצקי).

6) אני הייתי המנהל הטכני של החוף. התחילה זאת, אם אינני טועה, ביום 19 לאפריל, 1919. החילים של האיסקדרה עלו על החוף והתחילו לגרש בקתי הרובים את העוברים ושבים. אחר כך התחילו לנפץ את החלונות… כך עבר עד הערב. בשעה החמשית בערב התחברו אל היונים גם הסיקריקים המקומיים. התחיל ציד אנשים. חטפו נערים, זקנים, עניים, עשירים, כל מי שנפל בידם, עד שכלתה רגל מהרחוב הזה. מורה שסרב ללכת עמהם, נהרג. גם אותי ואת בני תפשו.

אני זמן־מה לפני המאורע הזה הייתי על החוף. במרחק צעדים אחדים מהתעלה הראו לי את המחסנים.

כחמש מאות איש היינו מצומצמים ודחוקים במחסן אחד. לא יכולנו לשאוף רוח מפני הלחץ והדחק. אנחנו התאבקנו בינינו בשביל המקומות. היה חשך וקור. צעקות, בכיות ופניקה לפפונו. כך עבר הלילה.

בשעה הששית בבקר התחילו מתנפצים כדורים. האש אחזה בארבע פנות המחסן… יבבות נוראות, חרדות וקול זועות. בקרבתי נפל יהודי – ראיתי את פניו לאור הלהבה – ההמון המשתולל רמָסו… הכל היה טבול באש. ראיתי אנשים נדחקים החוצה. אחדים שהכדורים פגעו בהם, נפלו ארצה… בתוך המחסן ריח של בשר אדם צלי, ריח רע מאד, מגרה את האף.

הכל נכחד. מכל ההמון הרב נשארה רק ערמה של בשר צלי.

בני בן ל"ב שנה נהרג לפני שער המחסן, בשעה שחפץ להמלט. הוא נרצח לעיני. הכדור פגע בצוארו. גסיסתו לא ארכה זמן רב: הוא הרכין בראשו, צוח קצרות ונפל כעמיר ארצה… אני התחבאתי תחת ערמה של קרשים ועל־ידי זה נצלתי.

כעבור שתי שעות עזבתי את מחבואי. את גופתו של בני כבר לא מצאתי. בודאי נכחדה באש. אני חפשתי. על הארץ ראיתי מונחה אשה מתה. בידיה המסמָרות חבקה את ילדה הבוכה. סביב, בכל פנה שאתה פונה – מחזה נורא! – רק ראשים חרוכים! ראשים של ילדים, ראשים של נשים. אפשר ביניהם גם ראשו של בני… אבדה בינתי…

(קאליוז’ני).

 

חרקוב    🔗

הדיניקיים בחרקוב.

ליב לעוויטאן, רחוב בילגראד מספר 20, מודיע:

ביום 11 אפריל 1919, בשעה 12 בצהרים, נכנסו אל החצר ששה חילים דיניקיים, טשרקסים מזוינים ברובים וסוסים. הם גרשו את הדיָרים, שנמצאו אז בחצר, אל תוך המעונות ודרשו מהם כסף, זהב ותכשיטים, גם אימו עליהם להרגם ביריה אם לא ימסרו לידם כל מה שיש להם. ממני גזלו 2500 רובל. ביום הזה התפרצו עוד הפעם חמשה חילים מזוינים, התחילו סובבים בתוך המעונות ודרשו לבנים, מגפים וצרכי אכל. גם הפחידו את היהודים להרגם ביריה אם לא ימלאו את כל דרישותיהם.

מאיר ביכובסקי בן 42 שנים, רחוב טשובוטארסקי 59, מודיע:

ביום 29 יוני נכנסו אל מעוני חמשה קוזקים ודרשו חדר. באותו לילה התפרצו אל ביתי הרבה חילים עם אופיציר והתחיל לעשות בדיקה בחדרים. הבדיקה נמשכה עד הבקר. בעזבם את הבית, גזלו שעון, כלי כסף, חפצים שונים וצרכי אכל, גם שלשה אלפים רובל במזומנים.

שמעון ווייסבערג בן 42 שנים, רחוב מיעסטשאנסקי 22, מודיע:

ביום 14 יוני, בשעה 10 בערב, נכנסו שלשה קוזקים אל מעוני, שברו את דלתי הארון, הוציאו משם שעון של זהב עם שרשרת, אדרת חורף, אלף פאפירוסים, 13 פונט סוכר. בשעה שחמסו את המעון, אימו על בני ביתי בסיפיהם וחרפו וגדפו אותנו.

נוּריה רוזליה בת 23 שנים, רחוב מיעסטשאנסקי 22, מודיעה:

ביום 13 יוני, בשעה 11 בבקר, בא קוזק אחד לעשות בדיקה במעון. חצי שעה אחרי צאתו נכנסו שלשה חילים, שנים מהם היו מזוינים ברובים. הם דרשו וַילוֹסיפֵּד, ביום 15 יוני בבקר באו עוד הפעם שני החילים ודרשו מאבא סיף נשבר שראו במעוננו. הם הכו את אבא בקתה של הרובה, לקחו להם את הסיף והלכו להם.

קוגון יעקב בן 29 שנים, בית מלון של הסוחרים, מודיע:

בלילה באו סיעה של אופיצרים כעשרים איש, ודרשו שיפתחו להם את השער של המלון. אחרי אשר ביום התפרצה סיעה של חילים אל המלון וחמסו את הכסף והחפצים של האורחים, פחדנו עתה לפתוח את השער. אך הם אימו להתפרץ בחזקה. כאשר פתחו להם, נכנסו והתחילו לבדוק את הדיָרים ולקחת מהם את התעודות. אחר כך הביאו אותם אל חדר מיוחד. שם הכו אותם וגזלו את כספם. הבדיקה נמשכה עד אור הבקר. אז אספו את כל האורחים והובילו אותם אל הקומנדנט. שם השיבו להם את תעודותיהם בלי שום שאלות ודרישות. כאשר התאוננתי באזני הקומנדנט שגזלו ממני אלף ושבע מאות רובל, ענני, שסכום כסף כזה לא הביאו לו.

סופיה יפה, סטודנטית, בת 23 שנים, רחוב טשובוטארסקי 59, מודיעה:

ביום 3 יוני נכנסו שני קוזקים אל המעון ודרשו חדר ואוכל. גם דרשו מאתנו להראות להם את המעונות של הז’ידים העשירים. הם התאחזו בחדרי ובשעה 12 בלילה התפרצו אל המעון עוד ששה טשיטשינצים והתחילו בודקים את החדרים, גזלו חפצים שונים גם צרכי אכל. חפושים ובדיקות כאלה נעשו גם בשאר המעונות שבחצר הזאת. הם הפסיקו את הטלפון, כדי שלא יוכלו להודיע על דבר העושק בבית הפקידות של המיליציה וגזלו בכל המעונות את החפצים יקרי הערך. גם את הטבעות מעל האצבעות של הנשים חלצו. אחר כך תפסו את בן דודי, יוסף נורביטש, והובילוהו אתם. בשעה שאסרוהו הכו אותו ברגלים.

יוסף וואוינינגר, בן 25 שנים, רחוב מיעסטשאנסקי 9, מודיע:

14 יוני, בשעה 9 בערב נכנסו לביתי ארבעה קוזקים ודרשו מגפים. אחר־כך דרשו כסף, הם חפשו בכיסי וגזלו ממני מאתים רובל עם השעון. אני הודעתי על זה בקומנדַטורה, שם ענוני שבקומנדטורה אין להם עתה אנשים פנוים לשלוח אותם לשֵם חקירה ודרישה. אחר חצי שעה באו קוזקים אחדים, עשו חקירה ודרישה על אדות הגזלה ובינתים גזלו הם בעצמם שמיכה, הלבשה ואריג, ולבסוף אנסו גם את אחותי. אבא, זקן בן ס"ד שנים, מרוב צער ובושה גמר לאבד את עצמו ושתה סם המות והוא עתה בבית־החולים. הקוזקים באו בכרכרות ואחד מהם עמד על המשמר אצל השער. אנחנו הודענו להמיליציה מכל הנעשה. נשלחה סיעה של חמשה עשר מיליציונרים. אך הקוזקים סגרו את השער ולא נתנו להם להכנס. רק כאשר המיליציונרים התחילו לירות נעלמו הקוזקים.

מאיר לבינזון, סוכן, רחוב ריביובסקי 1, מודיע:

אל ביתי נכנסו שני קוזקים ושאלו על בני, נער בן י"ב שנים. כאשר אמרתי להם שבני איננו בבית, אמרו לי, שאני צריך בעצמי ללכת אל בית הפקידות של רִגול־שכנגד, גם הציעו לפני לפדות את נפשי בסך אלף רובל. כשאמרתי להם שאין לי כסף, אמרו שצריך אני לחפש ולמצוא, גם אימו עלי באקדחים.

טשערנים בנימין, בן ששים ואחת שנה, אופה, רחוב בילוגורודסקי 20, מודיע:

ביום 15 יוני, בבקר, בא אופיצר עם שלשה חילים אל מעוני לעשות חפוש ובדיקה. חפושים כאלה נעשו גם בשאר המעונות שבחצר הזה. במעוני חמסו את הסגין (?) של בני שהיה מיליציונר, גם בד וסוכר. בשעה שלש אחר הצהרים שב האופיצר עם החילים, אספו את כל היהודים הדירים שבחצר אל מעון אחד בדיוטה העליונה, הפסיקו את הטלפון והכו אותם באגרופיהם. ביום 17 ליוני שוב באו והתנפלו על היהודים באיומים וגדופים. כך תכפו לבוא עד כי היהודים מפחדים ללון בבתיהם.

בלינדמאן מנדיל בן מ"ב שנים, פבריקאי, סמטא סלפארני 10, מודיע:

גיסי נחום ראבצין נתן לבנים לכובסת. אחרי ימים אחדים היא באה והודיעה שהלבנים נגנבו מביתה. כאשר נכנסו הדיניקיים, נעשה על פי דרישתו של גיסי חפוש בביתה של הכובסת. מצאו את הגנבה ואסרוה. כאשר עבר גיסי לפני ביתה, יצא בעלה והראה לחילים אחדים מכריו מלגיון בילואוזרסקי על רבצין ואמר להם שהוא בולשיביק. החילים אימו עליו להרגו, ראבצין התחיל לברוח. החילים רדפו אחריו, הדביקוהו בחצר של השטב, גזלו ממנו את כספו עשרים וחמשה אלפים רובל, אחר כך הרגוהו וקברוהו שם בחצר. כשבאתי לקחת את גופו של הנרצח ולהביאו לקבורה, אמרו לי שאני בעצמי הנני טרוצקי קטן וצריכים גם אותי להרוג. אני הצלתי את נפשי רק בזה שהראיתי להם את תעודתי שהנני בעל בית־חרשת.

בעלת הבית לישינקוב, סמטה וואשטשינקובית, מודיעה:

עטינגן וואלף בן ל"ד שנים, סוחר, דר בביתי בשני חדרים. ביום 12 ליוני באו אליו חמשה חילים מזוינים ברובים. עטינגן לא היה בביתו. החילים אמרו לאשתו שבעלה הוא קומוניסט והתחילו מכים אותה, וחפשו בכל המעון. הם גזלו כסף, זהב, בגדים וחפצים והלכו להביא עגלה לטעון עליה את השלל. כשיצאו מן הבית פגש אותם מכרו של עטינגן. הוא התחיל להשתדל בעדו ובאר להם שעטינגן איננו קומוניסט וגם לא עבד אפילו בבית הפקידות של המועצה. החילים התנפלו על סניגרו של עטינגן והכו אותו מכות רצח. כאשר מצאו את עטינגן אסרוהו באמרם, שחפצים להובילו אל הקומנדנט, אך הם הובילו אותו רק עד הרחוב הנַחְבילי ומשם החזירוהו לביתו באמרם, שהוא אסיר־בית. בערב בשעה העשירית באו עוד הפעם חמשה חילים. שלשה מהם לקחו את עטינגן והובילוהו בדרך העולה אל הקסרקטין הניקוליובים, באמרם ששם יֵאָסֵר עד כי הגנרל שקורה יעשה דרישה וחקירה. שני החילים, שנשארו במעון, גזלו חפצים שונים על סך עשרים אלף רובל. בדרך דרשו החילים מעטינגן כסף, הוא נתן להם כמה מאות רובל. הם השיבו אותו חזרה לביתו, באמרם שמחר ישובו.

דורה צוקערוביטש 27 שנים, רופאת שנים, מוסקובסקי 40, מודיעה:

ביום 21 יולי, בשעה שתים בלילה התפרצו אל ביתי אופיצרים אחדים, התחילו לחפש ולבדוק בחורים ובסדקים, ובינתים חמסו שעון עם שרשרת זהב, ארנק של כסף, נעלים וסֻכר. במלתחה של הדיָר שלא היה בביתו, מצאו את התמונות של מארכס וענגעלס. האופיצרים אמרו כשיפול בידיהם בעל התמונות של “הנבלים הללו” יעשו ממנו במדוכי הרובים קציצות והוסיפו, שקציצות מרוסקות כאלה נמצאו אתם למכביר, כל סקרן יוכל לבוא ולראות בעיניו.

 

חַשטשיבוטה (מחוז גייסין, פלך פודוליה).    🔗

מספר היהודים בחשטשיבוטה היה כארבע מאות משפחות. נמצאו בתוכה עשרות אחדות גיסי הגנה. אך נשק היה בידם רק מעט, ויכלו רק להגן על העיר מפני שודדי לילה, אך לא לדבר את האויב בשער.

הרבה סבלה לה העירה פרעות, חמס ושוד הרג ורצח מכנופיות שונות של סיקרים, ששמו את רבצם ביערות המקיפים את העירה, וממקומות חֲנִיָתם התנפלו פעם בפעם על מושבות היהודים ועשו בהם הרג ואבדן, ולא פסחו אז גם על חשטשיבוטה.

ביום י"ג ניסן התפרצו העירה חמשים פרשים מסיעתו של וואלוניץ, הרגו את יוסף קרימאן ואת בנו של גראברניק במיתות אכזריות. בקעו את בטנו של קרימאן והכניסו בה רגלי הסוס ואת בנו של גראברמאן עשו לסוס. אחד הסיקרים ישב על גבו ודפק בו לרוץ. אחר־כך הרגו אותו ועוד חמשה יהודים. אחר־כך התפשטו בעירה, חמסו את הבתים והחנויות ואנסו נשים. בעזבם את העירה הכריחו את היהודים לשלם להם גם סך מסוים קונטריבוציה.

אחרי וואליניץ התחוללו בעיר הכנופיות של טוטיוניק, קוזאברשינקה, שמורגורודסקי, קולומייעץ, דוּדניק וליכָה. כלם רעצו את העירה, חמסו, אנסו ורצחו נפשות. אך יותר מכלם סבלה העיר על־ידי הדיניקיים.

בחדש יאנואר 1920, לפני עזבם את אוקרינה, התפרץ גדוד של דיניקיים לחשטשיבוטה ובנקמת רצח התנפלו על היהודים, שסו את בתיהם, הריקו את החנויות, שלחו הרבה בתים וחנויות באש, ענו הרבה נשים והמיתו הרבה נפשות במיתות משונות ובענוים אכזריים.

זקנים אחדים ענו בענוים קשים, כדי שיגלו להם את מקום מחבואיהם של היהודים, והמקומות שטמנו שם את כספם ותכשיטיהם.

הדיניקיים הרגו בלי חמלה זקנים חלשים, טף ונשים. ענו את הנרצחים בחתוך אברים. הרבה נשרפו באש. כשהביאו את החללים לקבורה, הם היו כך מקֻרטטים עד שלא יכלו לדעת למי שייכים האברים המקוצצים. הדיניקיים הרגו יותר מחמשים איש. ארבעים איש נפצעו בפצעים מסוכנים. יותר ממאתים נפצעים. מספר ההרוגים על־ידי הכנופיות השונות יותר ממאה איש.

(יוסף פעקיר).

מכתב מועד־העזר מחשטשיבוטה לבלטה אחר הטבח של הדיניקיים.

חברים ואחים,

מה שקרה אצלנו אי אפשר להעלות על הכתב. היה חורבן כזה שלא נמצאה דוגמתו בהיסטוריה. נהרגו זקנים ויונקי שדים. הנקמה היתה גדולה כל כך עד כי לא הסתפקו רק בהריגות בלבד. הם התנקמו בנרצחים וחצבו בהם גם אחרי מותם בסיפים. חתכו אברים וכאשר הביאו את ההרוגים לקבורה אי אפשר היה לדעת לאיזו גופים שייכים האברים הקצוצים. הדיניקיים שלחו באש שמונה עשרה חנויות ובתים אחדים. היהודים נשארו יחפים וערומים. החנויות נכחדו באש עם הסחורות. גם בית המרחץ החדש נשרף. הם חמסו את כל העירה. עקדו זקנים בחבלים והכו אותם מכות רצח כדי שיגלו להם את מחבואיהם של היהודים והמקומות אשר טמנו שם את כספם וזהבם. אלצו יהודים אחדים שיַלקו את חבריהם. ידידינו היקרים, אין הלב יכול לבטא את הכל. יתן ה' ויהיה הסוף לצרות ישראל. מודים אנחנו לכם בעד הנשלח. קבלנו הכל בשלמות, כפי הרשום במכתבכם. 28 שקים ריקים שולחים אנו על־ידי המוכ"ז. יש לנו צרך גדול בלבנים – חלוקים. אם יש אפשרות – שלחו סמי מרפא ולחם. כלם מודים לכם ובפרט חברי הועד:

משה ברודסקי, יוסף ליב קרומיסון, צבי פעקעליס,

משה פערשטער, מוטיל זבורובסקי ויאנובצקי.

־ ־ ־ ־ ־ ־

ספר זכרון של קהל עדת ישורון דפה חשטשיבוטה. למזכרת נצח כל אשר קרה לנו תושבי עיר חשטשיבוטה בגזרות שנות תרע“ט ותר”ף לאלף הששי, ושמות כל הקדושים שנהרגו בעירנו בשנים הנ“ל על קדוש השם ז”ל. (מגנזי המוזיי האודיסאי על שם מנדלי מו"ס).

I    🔗

מספר היהודים בחשטשיבוטה, בשנת 1918, היה לערך ששת אלפים נפש. מספר האוקראינים גם כן קרוב למספר זה. הרוב הגדול מהם הם אכרים. פרורי האוקראינים מקיפים את העיר מכל רוחותיה, ובמרכזה גרים היהודים. משלוח־ידם של היהודים: בעלי מלאכות שונות, חנונים, סוחרים פעוטים. מספר הגון של יהודי חשטשיבוטה עובדים בתור שכירי יום, במטעי סלק ובבתי־חרושת לסוכר, שבכפרי מוגילנה ואוסיפובקה, הסמוכים לעירנו. היחס של הנוצרים ליהודים היה, עד הימים האחרונים, טוב. בשנות השמונים של המאה שחלפה, גם בשנת 1905 לא קרה בעירנו שום מקרה של פרעות. בימי הרַדָה נרגשו איזו שינוים ביחוסים לרעה, אבל לא יצאו לכלל פעולה. בזמן ממשלת ההטמן היה שקט ושלוה.

בראשונה נשבתה המנוחה בעירנו ביום 9 למרץ 1919 (ט' אדר שני, תרע"ט). גדוד פטלוריים התפרץ לחשטשיבוטה. החילים התפשטו ברחובות וסיעות סיעות התפרצו אל תוך הבתים. חפשו, כביכול, נשק. ובשעת הבדיקה בזזו כלי כסף, תכשיטים, בגדים יקרים וכסף מזומן. בשעת עזבם את העיר, נהרג יהודי אחד, יוסף ליטבינוב. שר הגדוד הצטדק, שהוא נהרג שלא במתכון.

כעבור שני ימים, ביום 11 למרץ, עבר דרך העיר עוד גדוד פטלוריים. החילים כבר פשטו ברחובות והתחילו שוסים את הבתים. שר הגדוד קבל איזו אלפים קונטריבוציה ונעתר להסיעם מן העיר.

ביום 13 מערץ, י“ג אדר שני, יום ש”ק, התפרץ לעירנו ראש הבריונים טיכוֹחוֹד, ראש ואַטמַן לתריסר לסטים שנאספו תחת דגלו. השטַב שלו נמצא בתחנה גייבוֹרוֹן (במרחק שבע פרסאות מעירנו). טיכוחוד העמיד בליסטרא ברחוב וירה כדורים על ימין ועל שמאל. היהודים מהרו להתחבאות בחורים ובסדקים. אך בידי ראשי הקהלה עלה להשתוות עמו; ובשכר כמה אלפים קונטריבוציה עזב את העיר. טיכוחוד וסיעתו בקרו את העיר עוד פעמַים, ובכל פעם קבלו סכום ידוע קונטריבוציה ועזבו את העיר. בעת ההיא היתה עוד המיליציה של הדירקטוריה קימת, אך היא לא נקפה אף באצבע קטנה לטובת היהודים. כנראה, היתה ידם עם הסיקרים.

בימים הראשונים לחדש אפריל 1919, נוסדה בעירנו רשות של המועצות, אך לא ארכה ימים. ביום 12 מאי עזבו חברי הועד הריבולוציוני את חשטשיבוטה והעיר נשארה בלי שום רָשות.

על ידי השתדלות היהודים נתאספו חשובי הנוצרים של חשטשיבוטה לאספה כללית ובחרו לראש ההנהגה של הוולוסט את וואסיל אָזעריאנסקי, שהיה מתרועע תמיד עם היהודים. ראש המיליציה הכריז באותו מעמד, כי שלטון המועצות נתבטל והרשות מנהגת עתה בשם הדירקטוריה. הד"ר קצנעלזאן יצא בנאום ובקש בדמעות מאת הנוצרים הנאספים לחוס על היהודים ולא לתת לשפוך את דמינו חנם. הנוצרים הבטיחו, אבל לא קימו את הבטחתם.

II שלשלת של פרעות    🔗

ביום ט“ו אייר תרע”ט התפרץ לעירנו גדוד פרטיזנים, תחת הנהגתו של האַטמן וואלינעץ, שקרא לעצמו: “גדוד הגייסיני הששים”. ראשי הגדוד היו: ציסין וקסענדזיוק. תיכף בהכנסם התפשטו בעיר, עברו מבית לבית ודרשו כסף מזומן, כלי כסף, זהב ותכשיטים. ואת הגברים, שנפלו בידיהם, סחבו לבית־הכנסת הגדול. כאשר נתאספו כארבע מאות איש, העמידו סביב לבית־הכנסת חיילים מזוינים. ראש הגדוד יצא בנאום מלא חרפות וגדופים נגד היהודים, ודרש שימסרו לידו את כל הנשק הנמצא בידיהם. לשוא נשבענו בכל קודש שאין בידינו שום נשק, לשוא בכינו בדמעות שליש והעתרנו את בקשותינו לחוס עלינו – כל בקשותינו לא הועילו.

אחרי ששהינו בבית־הכנסת כשתי שעות נצטוינו לעזוב את הבית ארבעה־ארבעה בשורה. כארבעים חיילים מזוינים הקיפו את הנאספים לבלי תת לשום איש להמלט. גם בליסטרא העמידו נוכחנו. כך הובילו אותנו דרך סמטאות, על־פי תבנית, שהיתה ערוכה אצלם, עד שהביאו אותנו אל בית־הקברות הישן. שם העמידו אותנו ארבעה־ארבעה בשורה על קברי אבות, החיילים הקיפו אותנו ואת הבליסטרא העמידו על גבעה נוכחנו ולא הרשו לנו לפצות פה ולבקש על נפשותינו.

ראש הגדוד קם על אחד הקברים ויצא בנאום קטגוריה על היהודים: כי היהודים שונאים את הארץ, אשר משדיה ישבעו לחם; כי היהודים משלמים לאוקראינים רעה תחת טובה: הם התנהגו אתם ברחמים וזיכו אותם באבטונומיה לאומית ולבסוף בגדו בהם היהודים, שמחים הם לקראת הבולשביקים ומוסרים בידיהם את הקוזקים להריגה. ולכן הוא מוציא את גזר־דיננו להריגה.

– שכבו ארצה! – הרעים עלינו.

כרגע השתטחה כל העדה, כארבע מאות איש, על הארץ, קראו בלחש את הווידוי וחיכו למות.

כעבור רגעים אחדים נשמע שנית פקודתו של ראש הגדוד:

– קומו!

אנחנו קמנו ברעדה. ראש־הגדוד דרש מאתנו כפר נפשותינו, רבע מיליון רובל, ובגדים ומגפים ומכולת בשביל החיילים, בסכום עצום מאד.

ענינו לו כי בכל חפצנו הטוב, אי אפשר בשום אופן למלאות את דרישתו, כי אם גם יחפשו בכל העיר, לא ימצאו אף רביעית הסכום שדרש.

ראש הגדוד נתמלאה חמה וצעק:

– שכבו ארצה, פה תהיה קבורתכם!

השתטחנו עוד הפעם על הארץ מחכים למות. דומיה חרישית. אחר זמן־מה פקד ראש־הגדוד עלינו לקום. כאשר קמנו שאל: “איה עשירי העדה?” ויוסף לאמר: “הבו לי עשרה אנשים שיערבו לי בעד הסך שדרשתי”. כלנו ענינו, שהננו ערבים לו בכל רכושנו.

המשא־ומתן בבית־הקברות ארך כשתי שעות. כאשר התעוללו הצוררים ביהודים דַים, פטרו אותם לביתם סמוך לנשף, ויזהירום שלא יברחו מן העיר ולא יעלימו את רכושם.

כל היום ההוא וכל הלילה וגם למחרהו, עד חצות היום, עסקו החיילים בבזה; הם שסו את הבתים, החנויות והאוצרות והעמידו את העיר ריקה.

ובעת ההוא סבבו שליחי העדה על בתי היהודים כל הלילה ויאספו כחמשים אלף רובל, ויביאום אל שר הגדוד. ועוד פעם חרפות וגדופים, ועוד פעם איומים.

ביום ההוא נהרגו על ידי החיילים ארבעה יהודים, כי העלילו עליהם שנמצא בבתיהם נשק.

כאשר הסיקרים מלאו את ספקם בשוד וחמס עזבו את העיר ומנו לקומנדנט אוקראיני צעיר, בן עירנו, דוּדניק.

הקומנדנט הודיע, כי הוא נמנה לקומנדנט ולמושל העיר בפקודת הגדוד הגייסני, ולכן הוא קורא את אחיו, בחורי אוקראינה, להתאסף תחת דגלו ולהלחם עם הבַנדות של הקצפים והז’ידים. ועל יהודי חשטשיבוטה הוא מצוה, שימסרו לידו את הסך מאתים אלף קונטריבוציה, אשר הגדוד הגייסיני נושה בהם, כי נאספו תחת דגלו כמאה קוזקים, והיהודים מחוייבים לכלכלם.

ביום ב' סיון התפרץ לחשטשיבוטה האטמן זַבולוטני וחבריו. הוא קרא אליו את ראשי חעדה והתפשר עמם לקבל פצוי שלשים אלף רובל ולעזוב את העיר.

בעת ההוא, בערב שבועות, התנפל ראש הבריונים סאפקע, וליד הכפר מוגילנא, (במרחק פרסא מחשטשעבוטה), בלוית סיקרים אחדים, על היהודים תושבי הכפר מוגילנא ויהרגו עשר נפשות, ויבוזו את רכושם. (סאפקע נהרג על־ידי הדיניקיים בשנת תר"פ).

בליל חג השבועות הרגו הקוזקים של דודניק את אליהו מלמד ואת זוגתו מחלי. מלמד היה המאסף של כסף הקהל, הנועד לכופר נפשנו. הרוצחים חמסו סכום רב מאוצר הקהלה וגם כספו הפרטי של מלמד.

שכנינו הנוצרים לא הביעו אפילו מלה אחת של תנחומים והשתתפות בצערנו. אדרבא, אחדים שמחו בגלוי לאידנו. רק כאשר שבה הרשות של המועצות, אז שקטה העיר. רובם של החומסים והרוצחים המקומיים נעלמו. אחדים מהרוצחים, ובתוכם הקומנדנט דודניק, נתפשו ונהרגו.

III פרטיזני בַּנדורובה צרים על העיר    🔗

בשבת חזון, ו' ימים לחדש אב, חדשו הפרטיזנים את עבודתם. ההתקוממות התארגנה בכפר בנדורובה, בפקודת האַטמן זבולוטני. האגיטטורים הפיצו ידיעות בין האכרים, כי הבולשביקים כבר עזבו את כל הגליל, והיהודים נשארו הפקר וכל אוכליהם לא יאשמו.

כחמש מאות פרטיזנים הקיפו את העיר וכל רוחותיה, לבל ימלט איש. רובם של המתקוממים היו מזוינים במגלים, במעדרים ובאתים, רק מתי מספר היו חמושים ברובים. הפרטיזנים נכנסו לחשטשיבוטה באמתלא, כי חפצים ליסד בעיר שלטון אוקראיני. ובין כך התפרצו אל בתי היהודים, חמסו דַים, גם הרגו שלשה יהודים. המתקוממים לקחו בשבי אחד עשר יהודים ושני נוצרים מחברי הועד הריבולוציוני. בידי יתר חברי הרֶבקום והמיליציה עלה להמלט מן העיר.

להצלחתנו חשה לעזרתנו סיעה קטנה של החיל האדום, סך הכל עשרה חיילים, שחָנו בתחנה גייבורון ואִתם היתה בליסטרא. כאשר הגיעו לאזני המתקוממים קולות היריה מהבליסטרא, נפל פחד אלהים עליהם וימהרו לברוח. כעשרים מהמתקוממים נטבעו בנהר בוג, בחפזם לברוח, והנשארים נפוצו לכל עבר. אך את שלשה עשר השבויים הספיקו להביא אל הכפר בנדורובה וישימו אותם במשמר. בליל מוצאי שבת ירו צבאות המועצות מכלי תותח כבדים על הכפרים שיושביהם התחברו אל המתקוממים והפילו עליהם חרדה גדולה.

הנהלת הקהלה היהודית שלחה צירים לבנדורובה להשתדל בדבר שחרור השבויים. בין ראשי הקהלה וראשי המתקוממים היו חליפות דברים ומכתבים אופיציאליים על אדות השבויים, ממש משא־ומתן דיפלומטי. כפשע היה בין השבויים ובין המות. כי פקודה זבולוטני היתה חזקה, להמית את השבויים. אך אימת הבולשביקים נפלה עליהם ודעתם של המתונים נצחה.

ביום ט' באב נשתחררו השבויים. ועד־הרשות של הכפר קבל בעד שחרורם עשרים וארבעה אלפים רובל.

לטוב יזכר שמו של תושב עירנו, העסקן הצבורי, יוסף יהודה קרימאן, ששם נפשו בכפו ונכנס לגוב האריות, אל הכפר בנדורובה, והשתדל לאסוף את אכרי הכפר למועצה כללית בנידון השבויים. וברוב עמל הצליח חפצו בידו להטות את הכף לשחרורם. גם בקבוץ הכסף לפדיון השבויים השתדל מר קרימן. זכרה לו ה' לטובה.

מעשה רב כזה של לקיחת שבויים, וקבלת כסף פדיון נפשותיהם, נעשה בעת שממשלת הבולשביקים היתה עדין קימת, ובמרחק פרסאות אחדות על התחנה, נמצאו עוד חיילי המועצות, אשר הראו להם את נחת זרועם. אבל ראשי המתקוממים ידעו מכבר, את אשר נודע לנו אחר כך, כי הבולשביקים עוזבים את אוקראינה – ולא יכלו להתאפק ויחדשו את מעשיהם ביהודים.

IV הבקור השני של פרטיזני בנדרובה    🔗

ביום י"א באב עזבו הבולשביקים את התחנה גייווארון ועמהם גם נסעו חברי הרֶבקום, והעיר נשארה בלי שוטר ומושל.

ביום י"ד אב הרימו המתקוממים ראש וינהלו ביד רמה תעמולה לפרעות ביהודים. ראשי האגיטטורים היו: אחיו של הקומנדנט הנהרג, מיקולא דודניק ורעהו קוֹלוֹמעיעץ (משלוח־ידו – משחק בקוביא בימי השוק). ביום ההוא קברו את הקומנדנט דודניק הנהרג, והכומר המטיר בהספדו אש וגפרית על ראשי היהודים, המוסרים את כל בחורי אוקראינה הטובים והישרים להריגה (אף כי לא בעטים של היהודים הומת דודניק, רק אחד מרעיו הלשין בו, והסבה היתה: התחרות על דבר איזו אהובה).

אנחנו נסינו להצטדק לפני ההמון, אך שומע לא היה לנו. כל הנוצרים הישרים שבטחנו בהם, שהם יעמדו לימיננו – הפנו אלינו עורף.

ביום ב', ט"ו אב, התגברה סערת הרוחות מאד: בעטים של הצוררים המקומיים באו העירה הפרטיזנים מכפר בַּנדורובה עם האטמן שרגורודסקי בראשם. (כאשר שבו הבולשביקים בשנת 1920, היה שרגורודסקי אחד מחברי הרֶבקום בבנדורובה, עתה נאסר. מרננים – בעון לקיחת שוחד). הפרטיזנים הכריזו, שהתושבים היהודים יתאספו על הככר, כי יש להם דבר נחוץ להודיעם. ואם לא יתאספו, אז ישלחו את העיר באש. על ככר השוק נאספו כמאתים איש. אז הקיפו פרטיזנים מזוינים את היהודים הנאספים.

האטמן הודיע, שהוא דורש מאת היהודים, שימסרו לו את כל הנשק שהשאירו להם הבולשביקים, בתוכם גם ארבעה התותחים שירו מהם על המתקוממים ביום ו' אב. חוץ מזה הוא דורש מהיהודים שלש מאות אלף רובל קונטריבוציה, כפר נפש הנטבחים.

היהודים השיבו: כי דרישת נשק ותותחים היא רק עלילה. בידיהם אין כל נשק. וקונטריבוציה ישלמו, כמה שיוכלו לאסוף.

מצב המצור ארך כשלש שעות. בינתים נפוצו אחדים מהמתקוממים בעיר ויבוזו מאשר מצאו. על פי פקודת האטמן נלקחו בשבי ראשונה, סיעה אחת: עשרה אנשים מזקני הקהלה; אחר־כך סיעה שניה: עשרים וחמשה אנשים משנות העמידה, ולבסוף סיעה שלישית: עשרים וחמשה צעירים. ויובילו אותם בתור שבויי חרב, או בתור בני ערבות, אל הכפר הסמוך בדרך המוביל לבנדורובה. כאשר עברו את הגשר של נהר בוג, הטילו הפרטיזנים צעיר אחד מהשבויים המימה. וכאשר התאמץ הצעיר לשחות, ירו בו והמיתוהו.

על יתר האנשים, שנשארו על הככר, התנפלו הסיקרים באכזריות נוראה, והכו אותם על ימין ועל שמאל במגלבים, הכה ופצוע. לא הבדילו בין זקן לנער, בין איש לאשה. וירמסו אותם בסוסיהם. וכל אלה שלא הספיקו לברוח, נפצעו פצעים אנושים. אחרי הרבה הפצרות ובקשות שהשתתפו בהן גם אחדים מטובי הנוצרים, ואחרי קבלם קונטריבוציה צבור גדול של שטרי כסף, עד שגם האטמן בעצמו אמר: “די!” נשלחו השבויים לחפשי, אחרי שעברו עלינו כארבע שעות בין פראים, ששאפו לדמנו.

מהאינטלננציה הנוצרית, רק אלה התאמצו בכל לבם לרוחתנו ולישועתנו: רופא הזימסטבה, שאלטיס, מורה אחד ומורה אחת מבתי־הספר המקומיים ועוד שני אינטליגנטים מהנוצרים. גם האַטמן שארגורודסקי בעצמו לא היה צמא לשפוך דם. אך היה חסר אונים לעצור בעד אנשיו.

המקרה הזה עלה לנו בשש נפשות, חוץ משוד ובזה, תשלומי קונטריבוציה, חבורות ופצעים, פחד ובעתה.

V וואלינעץ והכנופיה שלו; הקומנדנט קולומעיעץ    🔗

לא הספקנו לשאוף רוח, והנה נודע לנו כי האַטמן וואלינעץ עם הכנופיה שלו מתכונן לבקר את עירנו. ביום ד', י"ז אב, בא וואלינעץ ואתו כשלש מאות פרשים. שמנו נפשנו בכפנו ונלך לקבל פניו כמאה נפש גברים ונשים. הגשנו לו לחם ומלח וקבלנו עלינו את מרותו. הכבוד שחלקנו לו וקבלת פנים הנהדרה הרכו מעט את לבו הקשה; הוא השיב לנו בנאום קצר בתודה ותוכנו כמעט קרא לשלום; הוא דרש מאת הקהלה מכלת לאנשי חילו ומספוא לסוסיהם, גם הלבשה בשביל איזה מספר של חיילים, ועוד דברים נחוצים לאנשיו. דרישתו נתמלאה. אך יחס השלום של האטמן אל היהודים לא מצא חן בעיני הכנופיה שלו: אנשיו השתדלו להכעיס את ראשי הקהלה בעזותם, גם הרשו לעצמם לבוז בתים בסמטות הקיצוניות, ושרי המאות לא מיחו בידם. לפנות ערב הרג אחד משרי המאות את גזבר הקהלה, דוד אהרן טַשליצקי, כדי לבוז את אוצר הקהלה. הרצח נעשה ברחוב, וגוית הנרצח נשארה מושלכת ברחוב כל הלילה ויום השני. את יוסף ליב קרימאן (שנזכר לעיל) פצעו הפראים פצעים אנושים, ויברח וימלט כל עוד נפשו בו.

בלילה ההוא נרצחו עוד שני יהודים מהאמידים, למטרת חמס. להתאונן באזני ראש הבריונים לא היתה כל אפשרות: שומרי ראשו לא הניחו לשום יהודי להכנס למחיצתו.

הפַניקה הגיעה עד מרום קצה. תכפו הצרות זו אחר זו. שני זקנים בעלי עצבים נרגזים בחרו מות מחיים כאלה, ויטרפו את נפשם בכפם מרוב צרה ומצוקה.

כזאבי ערבות פשטו הסיקרים על העיר וסביבותיה, ובמשך שלשה ימים חמסו ושדדו את בתי־החרשת לסוכר אשר במוגילנה ובאוסיפובקה, גם את היהודים העובדים בבתי־החרשת האלה, שפגשו בעיר ובדרך.

תוצאות הבקור הזה היו: אבדן שבע נפשות, מלבד החמס והשוד.

אחרי שנתפטרנו מהוואלינצים, נטל גדולה לעצמו אחד החמסנים המקומיים, קולומעיעץ (המשחק בקלפים, הנזכר למעלה); הוא אמר, כי הָפקד לקומנדנט על העיר על־ידי וואלינעץ. אליו התלקטו כעשרה פוחזים מזוינים וימשלו ביהודים כאות נפשם. הקומנדנט קצב לעצמו אלף רובל ליום. והחזקתם של בני לויתו, “שומרי העיר” (כך קראו לעצמם), גם כן היתה מוטלת על היהודים. במשך חדש ומחצה, (עד ר“ה תר”פ) לחצו את היהודים וימררו את חייהם. כל הימים והלילות לא פסק בעיר רעם של יריות ויהודי חשטשיבוטה היו שרויים בפחד תמידי מפני התנפלויות חדשות. גם הילדים הקטנים בשמעם קול ירה מהרו לברוח ולהתחבאות. כאשר קרה איש רץ ברחוב, אז מבלי חקור ודרוש, נפלה הברה: “רצים! בורחים!” וכל היהודים נסים, רצים, ואין איש יודע מה קרה. כמעט כל הימים והלילות שכבו היהודים חבואים במרתפים, בחורים ובמנהרות. ובעת ההיא שדד הקומנדנט עם הכנופיה שלו את הבתים שנשארו הפקר, או התנפלו על עוברי דרכים, או על הנוסעים במסלת־הברזל. כמובן, רק על היהודים. ובשובם עם השלל שתו לשכרה ויתעללו בהיהודים.

כדאי הדבר להרשם, כי גם בגוי קטן כהקומנדנט עם הכנופיה הקטנה של פוחזים שסרה למשמעתו לא כהו התושבים הנוצרים ולא מחו בהם. אף כי דיה היתה גערתם של איזו נוצרים מן המכובדים לשום רסן באלה הפוחזים הנבלים. אדרבא, נמצאו כאלה שחזקו ידיהם בגלוי.

ביום ט"ו אלול עברו דרך עירנו גדודים אחדים מצבא הגלציאנים. במשך יממה, מחצי היום עד חצי היום למחרתו, בזזו את בתי העיר; הם היו הראשונים שטפסו על העליות. ירדו אל המרתפים וחפשו במטמונים. הגלציאנים חמסו דַים, גם חללו את כבודן של בנות ישראל. אך דם לא שפכו, אף כי מצאו הרבה יהודים מסתתרים במחבואים. כנראה, קבלו פקודה מגבוה להתנהג בדרך הישר; לכן הרבו לחמוס רק בלילה. איזו יהודים הכירו בין שודדי לילה גם אחדים משרי הגדוד.

מסעי הסֻלמות של הגלציאנים דרך עירנו ארך כשני שבועות: סֻלמה יוצאה וסלמה נכנסת. קרה לפעמים מקרי חמס בחוצפא יתרה. לרוב חלצו את המגפים מאת היהודים העוברים ברחוב או הפשיטו מעילים ואדרות. היו גם התנפלויות על איזה בתים בקצה העיר, אך פרעות בהמון לא היו.

VI הדיניקיים בבואם ובצאתם    🔗

צבאות הדיניקיים נכנסו לעירנו עם בואה של השנה החדשה תר"פ, חשבנו: כלתה שנה וקללותיה. אמנם, חיילי המתנדבים התנהגו, על כל פנים למראה עין, כשורה. מפניהם נסו כל החמסנים המקומיים, והעיר שקטה. זמן שלותנו ארך מאה יום, עד עשרה בטבת (1 יאנואר 1920).

ביום ההוא עברו דרך עירנו גדודים אחדים של חיל המתנדבים, גם פלוגה של קוזקים מחבל הדן, בברחם מפני צבאות המועצות הדולקים אחריהם. במשך שני ימים התחוללו בעיר והתנקמו ביהודים באכזריות נוראה: הם חטפו הרבה יהודים, תלו אותם בידיהם וכל עוד נשמתם בהם הורידום מן החבל ויכריחום לגלות להם את המקומות, ששם הטמינו את כספם, זהבם וחמודותיהם. לאלה, שלא חפצו לגלות, שנו את הענויים, ורבים נפחה נפשם מן הענויים האלה. הדיניקיים התנקמו הפעם באופן נורא בעם חרמם, התעוללו בהם, הכו, פצעו אותם פצעים אנושים, קצצו אצבעות הידים, כרתו חוטמים, דקרו את האומללים בכדונים, שלחו באש בתים וחנויות בפנות העיר ובמרכזה, אך נשרפו רק עשרה בתים ועשר חנויות, כי בהרבה בתים שקעה האש מעצמה. הרבה חלונות התפוצצו לרסיסים. גדודי המתנדבים והקוזקים התנקמו ביהודי חשטשיבוטה באכזריות נוראה: ששים וששה איש נגזרו מידיהם, יותר ממאתים איש נפצעו פצעים אנושים. אחדים מהם נשארו בעלי־מומים עד היום. הרבה נשים ובתולות ענו הפראים האלה.

אי־אפשר לתאר את המחזה האיום שעבר לנגד עינינו בלילה הזה.

השמים מכוסים בעבים שחורים מכל פנות העיר מתמרים ועולים עמודי עשן, ומבניהם לשונות להבה משתרבבות למעלה. ברחוב צוחות ויללות: קולות יהודים אומללים, שהוצאו ממחבואותיהם. שדי שחת גורשים אותם, כשהם ערומים ויחפים בקרת טבת, ומכים אותם במגלבים ובקתי הרובים. זקן ונער, איש ואשה, עולל ויונק – כלם שוים בעיניהם, ומגמת פניהם לבוז ולחמוס, להשמיד ולהרוג את היהודים באכזריות נוראות ובמיתות משונות. הרבה מהאומללים שהוכו ונפצעו על ידיהם, התחננו בדמעות לפני האכזרים האלה לירות בהם פעם אחת ולהמיתם. אבל הפראים האלה ענו לקרבנותיהם: “לא כי במיתה משונה ובענויים נוראים תמותו!” לאחרים ענו: “לבעלי־מומים ומדוכאי חולי נעשה אתכם, למען תזכרו אותנו כל הימים!” פוחזים אחדים נכנסו לבית־הכנסת וצעקו: “איה אלהי העברים? אין אלהים לעם הזה, על כן השיגה ידנו לכלותו!” 

כל החנויות נבוזו, כל הבתים נשוסו. כסף, זהב, תכשיטים ובגדים יקרים לקחו להם החיילים; אך כלי בית, בגדים גרועים וחפצים, שלא היה להחיילים צורך בהם, נתנו אותם במתנה, או מכרו אותם בעד לגימא אל האכרים. גם מאת היהודים העניים, העובדים בבתי־החרשת, בתור שכירי יום, הפשיטו הדיניקיים מעליהם את בגדיהם ומגפיהם וישליכו אותם לפני זאטוטי האכרים.

ביום השבת (י"ב טבת) עזבו צבאות המתנדבים את העיר. אבל המַרוֹדֶרים המקומיים ומן הכפרים הסמוכים הוסיפו להמשיך את עבודתם. גם הם חמסו, הרגו, שלחו אש בבתים. העבודה הזאת ארכה עד יום ב', עד מלאת ספקם. אז יצאו היהודים ממחבואיהם, לקבור את החללים שהיו מושלכים על פני הרחובות והכלבים לקקו את דמם וכרסמו את בשרם.

לא נכחד את האמת: הפעם, גם בין אכרי הסביבה נמצאו אנשים ישרים ונלבבים, אשר הסתירו בבתיהם משפחות שלמות של יהודים, ויהיו עליהם לסתרה עד יעבור זעם.

כאשר נודע אסוננו לאחינו בערים הקרובות, מהרו לעזרתנו, בפרט בסמי רפואה יקרי־מציאות ותחבושות. גם ועד הקהלה של עיר בלטה שלח לנו את עזרתו.

גם האכרים מכפרי הסביבה השתתפו בצערנו והביאו כמה עגלות לחם לועד התמיכה. גם אכרי הכפר בַנדוּרוֹבה התעוררו הפעם ופנו בשאלה אל ועד התמיכה, אם יקבל את תמיכתם. וכאשר הועד הסכים, שלחו להם לחלק בין הנצרכים. ומה נורא היה המחזה לראות עיר שלמה, וביניהם הרבה אנשים, שהיו בעלי הון, פושטים עתה יד לקבל ככר לחם.

אך, כמובן, קומץ העזרה הספיק רק לימים הראשונים, ורעב ומחסור שררו בעיר בשבט עברתם. לרגליהם התחוללו בעיר מחלות מתדבקות שונות: מחלת טיפוס הכתמים ושאר מחלות הפילו חללים רבים. אי־הנקיון ודוחק הדירות היו הגורמים היותר נוראים. על ידי חוסר עצים להסקה, גם מפני הפחד, שלא הפיג עוד מן הלבבות, הצטמצמו כמה משפחות בבית אחד ודרו יחד צפופים, והזוהמה היותה גדולה: לבנים לא החליפו, כי הכל נבוז ונחמס. גם לא היתה כל אפשרות לרחוץ את בשרנו מזוהמתו במים חמים, כל ימי החרף, כי גגו של בית־המרחץ נשרף. ועל ידי הזוהמה התפרצו גם מחלות בעור. המצב האיום הזה ארך עד ימי האביב. מקרי מות היו רבים מאד. והנשארים בחיים קנאו באלה שכבר מצאו להם מנוחתם בקבר. כך באו עלינו כל הקללות המפורטות בהתוכחה: הדבר והחרב, השוד והשבר.

VII אנרכיה    🔗

עד חדש מאי לא נסתדרה בעירנו שום רשות. העיר היתה הפקר לכל שודד ומרצח. כנופיות וגדודים שונים מכל המינים עברו דרך עירנו, במשך ארבעת החדשים האלה, והרגיזו את מנוחתנו. אמנם, בימים הראשונים אחרי הפרעות והרציחות של הדיניקיים, היו ההרס והחורבן בעירנו כל כך בולטים, עד אשר עוררו חמלה גם בלבותיהם של הכנופיות העוברות דרך עירנו, ולא יספו לשלח ידיהם בבזה. אך באותה עת מצאו להם החמסנים המקומיים שעת הכשר להרוס את יתר הפליטה. כי בכל פעם שבאה העירה איזו כנופיה נלוו אליה גם היסודות החשוכים שבעירנו. וכאשר היהודים, ממורך לב ומנסיון, עזבו תיכף את בתיהם הפקר, וינוסו לכל אשר נשאו אותם רגליהם, יכלו אז החמסנים המקומיים לבוז את השארית הנמצאה באין רואה.

כדי להגן על העיר מפני הגנבים והחמסנים, יסדנו שמירה עירונית מבעלי־בתים. על־פי משמורות, בהנהגתם של הבנדיטים המקומיים שקבלו שכרם, כמה שדרשו. העדה העניה נאלצה לכלכל על הוצאותיה את הבנדיטים הגדולים עם הקטנים, בחשבה שעל ידי זה יוכלו על כל פנים טפינו וחולינו לישון לבטח את שנתם בלילות, אבל גם זו היתה תקות שוא.

הממונים על השמירה החרידו בעצמם את העיר ביריותיהם, אחרי שתותם לרויה. ודבר זה קרה בכל לילה, בלי כל סבה. מובן, שאנחנו קפצנו כל פעם ממשכבינו, כאשר עוררו אותנו קולות היריות, בחשבנו כי לסטים התנפלו על העיר. כך לא פשטנו כל העת את בגדינו מעלינו ושנתנו נדדה מעינינו. וכאשר, באמת, עברה איזו כנופיה דרך העיר נעלמו אז המגינים ואנחנו נשארנו הפקר. וכאשר השודדים חמסו דים בלי מפריע, התחברו אליהם גם המגינים ויחלקו אתם שלל.

ביום ו‘, ערב שבת, י’ ימים לחדש שבט, באה לעירנו תגרה של פרשים מחיל הדיניקיים, שהתעכבו בקירוב אוזירה. הפַניקה בעיר היתה גדולה. רבים נמלטו אל הכפרים הסמוכים ויתרם התחבאו במקומות סתר. אמנם הדיניקיים עשו הפעם בעירנו זמן מועט ולא הספיקו להזיק הרבה, כי השעה היתה להם דחוקה. אך כאשר נשארו הבתים הפקר במשך שני ימים מלאו החמסנים המקומיים ופרחי האכרים את העבודה, שלא הספיקו הדיניקיים לעשותה.

VIII וואלינעץ מתנקם ביהודים    🔗

ביום ש“ק, ט”ז אדר, עבר דרך עירנו האַטמן דיאצ’נקא עם כנופיה של פרטיזנים. יהודים רבים נחפזו לברוח ולהמלט על נפשם. הפרטיזנים הרגו ששה אנשים, אשר פגשו בדרך. בעיר נפצעו אחדים פצעים אנושים. בלילה נשחטו באחד הבתים אחד עשר איש ובבית השני – ששה אנשים. ובתים רבים נבוזו בלילה ההוא. כנראה, נעשתה “העבודה” הזו על־ידי החמסנים המקומיים, כי נחמסו כלי בית: קערות, קדרות וכלי זכוכית פשוטים, והחמס נעשה בישוב הדעת: בחרו רק את הכלים השלמים, ולא שברו שום כלי. האַטמן הצטדק, כי על־ידי אנשיו נהרגו רק האנשים שפגשו בדרך, כי נחשדו בעיניהם כמתקוממים; אבל הרציחות והחמס שקרו בלילה, הם מעשי ידיהם של המַרודֶרים המקומיים; הוא צוה, למראית עין, לחפש את האשמים. מובן, כי את הרוצחים לא מצאו.

כמה כנופיות עברו דרך עירנו במשך ירחי העמל, מן יאנואר עד אפריל, מה שמם של ראשי הבריונים – קשה לברר. כי כמעט לא עבר שבוע בלי בקור. שכנינו קבלו בחדוה את “האורחים החשובים האלה” ואנחנו – נסנו מנוסת חרב ונתחבא בחורים ובסדקים. תוצאות כל בקור היה – או היזק ממון או אבדן נפשות, או שניהם כאחד.

מיוחד במינו היה בקורו של האטמן וואלינעץ (הנזכר למעלה פעמים אחדות). הוא הצטין ברשעתו, באכזריותו ובצמאונו לדם. אור ליום י"ב ניסן בא הוא וגדודו בלאט העירה: הוא התאכסן בבית אחד האכרים, ואת בואו הסתיר מהיהודים, כדי שלא יספיקו לקדם את פניו בשלום, כמו שעשו בקיץ העבר. אך דבר בואו נודע תיכף לועד הקהלה. כעשרה אנשים שמו נפשם בכפם וילכו למקום חנייתו להודע, במה אפשר לכפר את פניו. האנשים נעצרו לערבון.

כאשר נודע הדבר התאספו יותר ממאה איש, אנשים, נשים וילדים, והלכו אל רחוב האכרים, אל משכן האטמן, לבקש מפניו לשחרר את הנעצרים. בדרך פגש אותם אחד משרי־המאות של וואלינעץ. כאשר ברכו אותו בשלום ענה בגדופים וחרפות, ואמר:

– ראו נא, כמה יהודים נמצאים עוד בעיר! יש עוד את מי לשחוט!

במסירת נפש הלכו הנאספים אל מעונו של וואלינעץ; הוא נעתר לבקשתם וישחרר את חברי הועד של הקהלה, ועל העיר הטיל קונטריבוציה חצי מיליון רובל. אחרי רוב עמל ויגיעה נאספו כמאתים אלף רובל. שלשה זקנים מחברי הועד התנדבו להביא את הכסף הנאסף אל האַטמן. הזקנים בקשו ממנו סליחה על שלא עלה בידם למלאות את פקודתו בשלמות, כי הקהלה עניה. גם אי־אפשר היה בשעות אחדות לאסוף את כל הסכום הדרוש. חמתו של וואלינעץ בערה בו עד להשחית; הוא צוה שיביאו לו סכום בגדים וחתיכות בד, ועוד כאלה. הקהלה התאמצה למלאות דרישתו ככל אשר השיגה ידה. אך לא זאת היתה מגמתו של העריץ, כי אם להתעולל ביהודים ולהתנקם בהם. את הזקן קרימאן, שמסר לו את הקונטריבוציה, צוה וואלינעץ, שישתטח על הקרקע והוא בעצמו עבר על גופו בסוסו, הנה והנה, עד שהתפרקו כל עצמותיו. אחר כך שם על ראשו עביט של מי שופכין והוביל את קרימאן ברחובות העיר. ולבסוף הרגו ביריה. בהשטַב שלו נהרגו עוד שני אנשים, שעברו ברחוב לתומם. גם בליל בואו של וואלינעץ נשחטו בבית אחד שלשה אנשים, על ידי אחד מבני לויתו. כמובן, גם התנפלויות, שוד וחמס לא חסרו. כאשר מלא העריץ הזה את תאותו לנקמה, עזב בו ביום את העיר, ביחד עם הכנופיה שלו.

נקל לשער את תוצאותיו של הבקור האחרון בעירנו. פחדנו מפני עלה נדף. גם בעינינו, גם בעיני שכנינו הנוצרים היינו כאנשים שהותר דמם ולית דין ולית דַיָן. כל הדרכים היו משובשים בסיקרים. כל גוי קטן שנלוו אליו שנים שלשה חמסנים, התאמר להקרא בשם אטמן, ויסד לו שטב באיזה מאורה ביער. האטמנים האלה ארבו על הדרכים וגזלו מהנוסעים היהודים את כספם וסחורתם וגם את בגדיהם ומגפיהם הפשיטו מעל רגליהם. גם את הסוסים של העגלונים חמסו להם. היו גם מקרי רצח. גם על היהודים שגרו בכפרים במשך הרבה שנים, ועל בעלי־מלאכה, שבאו אל הכפר לעבוד את מלאכתם, התנפלו זאטוטי האכרים, חמסו אותם ואימו עליהם, ועל־ידי זה נאלצו להמלט העירה. היו גם הריגות.

בימים ההם עשינו נסיון לעורר את חשובי האכרים של עירנו ליסד כעין ועד לשמירה משותפת בעיר. כל הוצאות השמירה קבלנו עלינו. גם יסדנו כעין חנות משותפת, שבה מצאו האכרים צרכי אכל היותר נחוצים בזול, מאשר היה אז בשוק, וההפסד של החנות היה גם כן על חשבון הקהלה. חשבנו שעל־ידי זה יעלה בידנו להשיב אלינו את לב התושבים הנוצרים, אבל גם התרופות האלה לא הועילו. עבודת השמירה בלילות נשארה מוטלת רק על היהודים, והחמסנים המקומיים הוסיפו להתנפל פעם בפעם על בתי היהודים ויורו כדורים והפחידו השומרים ממשמרותיהם. באחד הלילות השליכו פצצה על משמר אחד, שעמד בקצה העיר, מקול המפץ נשברו כל החלונות בבתים הסמוכים. בדרך נס לא פגעו הרסיסים המתפוצצים באיש מן המשמר.

אור ליום ראש חדש סיון, בתחלת הלילה, ירו הבנדיטים דרך פתח פתוח באיש אחד וימיתוהו. הרוצחים נמלטו. הרצח הזה היה בלי כל סבה ומטרה, רק יען היינו הפקר ונחשבנו כצאן לטבח יובל. גם סיעות קטנות של חיילים גאליציאני שוטטו בימים ההם בהסביבה; הם בקרו פעם בפעם גם בעירנו ודרשו מהקהלה מאכל, משקה וכסף. אחדים מהם שלחו גם בביזה את ידיהם. על־פי רוב התחברו אל השודדים המקומיים ויחד אתם חמסו את בתי היהודים.

בירח סיון יסדו הבולשביקים את מוסדות שלטון המועצות ויגרשו את הסיעות הגאליציאניות מן הגליל. אחדים מן הבנדיטים, ביניהם מיקולו דודניק וקוֹזַטשינסקי, ראשי השמירה העירונית (הנזכרים לעיל), נאסרו ונמסרו לדין. יתר החמסנים ברחו והסתתרו ביערות או בכפרים בין מכריהם והעיר שקטה מפחד השודדים.

כל המאורעות וההרפתקאות שעברו על עירנו במשך שנה ושלשה חדשים, אין להם צורה של פוגרום ופרעות. תכונתם היא: שורה שלמה של רדיפות, שוד וחמס, ענויים והריגות תכופות בהפסקות קצרות. גם בהיות הרשות המועצות קיימת בימים הראשונים, היתה ידה קצרה להגן עלינו, כי היתה טרודה במלחמות תדירות עם הפרטיזנים, אשר התחוללו בהסביבה. בכלל כל אותה העת כמעט שלא היתה כל רשות לא בעיר ולא בכפר. שררה אנרכיה גמורה, וכמובן רק היהודים הרגישו את ידה בכל תקפה.

סוף דבר. תוצאות המאורעות: העיר הולכת ומתרוקנת מתושביה היהודים. בתים רבים עזובים ושוממים. הרבה בתים נהרסו להסקה. האימיגרציה גברה, ואלה הנשארים תועים כצללים בין החרבות.

(כותב הפנקס יוסף דיין)

כ“ט אלול, תר”ף לפ"ק.

 

רשימת ההרוגים:    🔗

חבנה

נ. מאניושה

מאיר סאפוזניק, קומנדיר ההגנה

דוד – קומנדיר ההגנה

חולודיבקה

ברענער שרה בת אבא 30 שנה

אחיה ליפא ברענער 24

שוסטערמאן זאב ב"ר זעליק 23

אשה מאודיסה 30

חולמיטש

משפחת הרב: אשתו, בנו, שלוש ילדות

חורול

טורובסקי 50 שנה

שני האחים פולאקובסקי

חמלניק

זאב רוטינבארג 65 שנה

דוד סוקולניצקי

חרקוב

נחום ראבצין

רשימת הרוגי חשטשיבוטה והסביבה

ביום ט' אדר שני

ליטבינוב יוסף ב"ר אלחנן 30 שנה רצען

טו אייר

בליאכער אברהם ב"ר שלמה 30 סנדלר

דארמאן יעקב ליב ב"ר משה 55 סוחר פעוט

יודקעס אליהו ב“ר יוסף 45 ב”מ

חזין פסח ב“ר משה 45 ב”מ

במוגילנא ערב שבועות

טעפליצקי דוד ב"ר משה 49 חייט

קאסעל נחום דוד ב“ר משה 52 שו”ב

בנו בן ציון

קופערשטין אליהו ב"ר ישראל 24

ראסקין שמואל יהודה ב"ר משה 50

ראסקין אברהם ב"ר מנדיל 21

לאזעבניק בן ציון ב"ר משה 46 נגר

בנו יעקב 18

ווייסמאן שרה בת דוד 18 תלמידה

שבועות בחשטשיבוטה

מלמד אליהו ב"ר יצחק יהודה 56 חנוני

אשתו מחלי בת ליב 55

בדרך. שבועות

דודזון יהושע, ב"ר נחום 18 סוחר

גאסיעסקי ליב ב"ר מנדיל 24 נגר

קוז’ינסקי יואל ב"ר ישראל 28 משרת

בכפר גייוואראן בשבועות

זיסבאד אשר ב"ר יחיאל 70 שנה משרת ברחיים

לאדערמאן שלמה ב"ר פנחס שמואל 65 שנה

בדרך כ"ג תמוז

לינעצקי ברוך ב"ר שמעון 46 שנה סוחר סוסים

שמש נחמן ב"ר משה 44 סוחר פעוט

בשבת חזון ו' אב

שטימערמאן רפאל ב"ר אליהו 18 משרת

קראוועץ עובדיה ב"ר משה אהרן 21 חייט

יוזעפובסקי דוד בן הלל 30 ב"מ

ביום ט"ו באב

צימער נחום בן צבי חיים 30 ב"מ

ביטשיצקי ברוך ב“ר ליב 43 ב”מ

שוחט בצלאל ב“ר חיים 42 ב”מ

ראבין ישעיה ב"ר ליב 23 משרת טבעו אותו

ליאן מרים בת יצחק 38 מתה מפחד

בראצלבסקי זלמן ב“ר יעקב זאב 30 ב”מ

י“ז, י”ח, י"ט אב

מאזיל חיים ב“ר גדליה מטערנובה 32 שכיר יום בביח”ר

קלינמאן משה ליב ב"ר ישראל 58 שכיר יום

טאליצקי דוד אהרן ב"ר פנחס 59 מנהל חשבונות בקואופרטיב

ראנקיר בן ציון ב“ר אברהם 47 מוכר יי”ג

ברויטמאן חיים ב"ר יהושע דוב 41 אפוטיקר

בילענקו יעקב ב"ר ברוך 65 בעל אכסניה

אידלסון ישראל ב"ר פסח 47 סוחר פעוט

כ“ט אלול תרע”ט

אלטבערג שלמה ב“ר יוסף 40 דירקטור בביח”ר לסוכר באוסיפובקי. נהרג ע"י הגלציאנים

פערשטער צירל בת יוסף 22 מתה מפצעיה

זיבקוב ליב ב“ר דוד 25 מגייווארין, גלב, נהרג ראש־השנה תר”פ עיי הדיניקיים

י“א, י”ב טבת, ע"י הדיניקיים

פעלדמאן יצחק ב"ר יעקב זוסי 79

פאלטבסקי אפרים פישל ב"ר יצחק 50

אשתו זלוטה בת אהרן דוד 50

לובמאן פערעל בת יצחק 70

בראנפמאן יעקב ב"ר יחיאל 59 פועל

סליוסירינקא אברהם מפעסטשאני 53 סוחר

שוועץ צפורה בת יודל 26

קלינוב ראזע בת מאיר 60

בארבאש פסח ב"ר יעקב 43 סוחר

גודין מלכה לאה בת שלמה שכנא 40

בתה איטח בת ישראל

גאריר בן ציון ב"ר יודל מטשעטעלניק 18 שנה משרת

קראסניאנסקי מנדל ב"ר שלמה 37 שנה סוחר

ברשדסקי יהושע צבי ב"ר יצחק 75

בראווארני ליב ב"ר יעקב 45 סוחר

גרינשפאן בן־ציון ב"ר מאיר 43 מלמד

פאסטילוב זאב ב"ר יצחק 22 משרת

בורודאטה יהושע ב"ר שלום 75 מלמד

פינקלער שרה בת שלום 45

בנה יעקב ב"ר יוסף 20 חנוני

סטאמטשאנסקי לובה בת שלמה 28

קוגל מרדכי ב“ר יעקב נתן 50 ב”מ מת מפצעים

אשתו פייגה בת אברהם יוסף 50

חערסונסקי אשר ב"ר משה 54 סוחר

ראזענשטיין יעקב ב"ר ברוך 80

אהרונוביטש שרה בת זאב 61

גרינבערג עקיבא ב"ר אברהם צבי 54 סוחר

זשעבראק רוזע אשתו של מנחם 45

ראשקעס דוד ב"ר חיים 38 נגר

אמו מרצי בת זלמן 75

שאפושניק בליומה בת יוסף 45

לובמאן פערל בת יעקב משה 35

בתה איטע בת משה 14

זאנמאן אליעזר ב"ר מאיר ליב 54 סוחר

טאראקאן לוי בי"ר חיים אליעזר 77

גיילער בתיה בת לעמיל 40

שפילער ישראל ב"ר ירחמיאל 18

טשערוואני מלכה בת גוטמאן 40 מתה מפצעיה

דאכטאר משה בן אבא 65 פועל

קראוועץ חנה מברשד 55

דארמאן יוסף ב"ר משה 35 סוחר

אחיו דוב 33

פינשטין דבורה בת נתן 46

וואסערבורד שלום ב"ר אברהם 18

זלוטקעוויטש אלחנן ב"ר דוד 35 סוחר

רוזנפעלד דוד ב"ר נחום יהודה 60

שווארצמן אברהם ב"ר יהושע 66 מת מפצעיו

שאפושניק שלמה ב"ר דוד 65

קירילעבסקי שמואל ב"ר בן־ציון 75

גוראלניק יענטע בת יהושע 33

ראסין אייזיק ב"ר אברהם 49 חנוני

בלינדער אליהו ב"ר משה 61 סוחר

אשתו סלאווע בת אברהם 60

רוזנבערג פערל בת ברוך 73

וועלשיר מרים בת יוסף 50

שטימערמאן חנה בת אברהם 45

קולומניק סאסי בת אברהם 30

גארבאטה צירל בת דוד 78

קרימאן דוד ב"ר ישעיה 63 סרסור מת מפצעיו

סופר סאסי בת פנחס 40

אשתו של אברהם קראוועץ 65

גולדענבערג גרשון ב"ר בן־ציון 18

רוזענשטין חיה בת יעקב 43

סווידער סוביל בת מאיר 42 מתה מפצעיה

ט“ז וי”ז אדר תר"פ

קאנעצפולסקי זלמן ב"ר יואל 66 סוחר

שאפושניק יואל ב“ר מנדל 20 ב”מ

ראשקובסקי אליהו ב"ר ליב 62 סוחר

גערבער בן־ציון ב"ר סענדער 22

שער יחיאל ב"ר צבי 28 קצב

בחור מבאלטע לא נודע שמו

פערלמוטער גיטל בת ישראל 26

אקניאנסקי יעקב ב"ר דוד 67 קצב

אשתו פריידע 65

בנם פרץ 29

אשתו בת־שבע בת בן־ציון 25

טרידובסקי סוניה, אחותה 20

לערמאן שפרה בת יעקב 43

רוזענשטין זעלדה בת יוסף 60

בנה מרדכי ב"ר מאיר 28 נגר

אשתו פריידע בת נתן 25

בתם העני 4

בנם יצחק 2

לומיר יחיאל בן אברהם 52

סמוליאר אליהו בן אברהם 42 סנדלר

בנו ליב 14

לאה אשת שלמה שאפושניק 57

שאפושניק שמואל ב“ר שבתי 30 ב”ע

י“ב ניסן תר”פ

קוגל נטע ב"ר יעקב נתן 58 אופה

אשתו מלכה בת יהושע 55

כלתם חוה בת אליהו 28

קרימאן יוסף יהודה ב"ר מנחם 65 סוחר

קרייטשמאר ברוך ב"ר יצחק 64 סוחר

סעניק יצחק ב“ר דוד שלמה 24 ב”מ

טאשליצקי דוד ב"ר אליהו 52

חדש אייר תר"פ

פעריל יוסף ב"ר יעקב 32

אביגדור ב"ר ליב 26 סנדלר

כהן מרדכי ב"ר ליפא 42

 

מצבת זכרון    🔗

לעסקני העדה, שנהרגו בחשטשיבוטה על קדוש השם בעת מלאם שליחותם בבואם לבקש רחמים ולתת כפר נפש שנדרש מכל העדה, הלא המה, הטבוחים: דוד אהרן טשליצקי, אליהו מלמד, יוסףליב קרימאן, ברוך קרייטשמאר תנצב"ה.

שמותיהם חתומים בראשי החרוזים

דממת מות בעיר שוררת

ויגון חרישי בקרבה עוצרת.

דלת כל בית על ציר לא סובבת

אין כל תנועה מסביב, רק עצבת.

הן כל היהודים סגורים במרתפים,

רוצים להסתר מפני היחפים.

נפץ יריות נשמע מעברים,

טומנים בחורים, כמתים בקברים.

שוממים וחרדים, הה, אבדנו!

לוידוי נתכונן: “אשמנו, בגדנו”!

יום זה – קצנו; הנה הם קרבים!

צרים אכזרים, כזאבים רעבים,

קול כלבים נובחים, באויר בוקע.

הס! קרא הקול! מי זה יודע…?

אנא, אל רחום, בזכות עוללינו,

לא בידי אכזרים תמסרנו.

יהי רצון מלפניך, קחה את נשמתנו

הנה הננו גם נשינו וטפנו

ובידי רוצחים אל נא תסגירנו.

מי זה הגבר אמיץ הלב,

לא יחת, יחרד מפחד וכאב?

מחרף את נפשו לעמוד בפרץ

דבר לנסות אל קורצי הקרץ?

"יהי מה, העיר כבר אבדה,

ומה לנו תתן ותוסיף החרדה?

סוף כל סוף באש תעלה כל העיר".

פתחו! אחים, צאו! – קול בוקע באויר –

למה אחים, עתה תתחבאו,

יהודים הרוגים כבר בעיר נמצאו,

במנחה פני צרינו נקדם, נפייסם,

קבל יקבלו ובדברים נשסעם.

רצוא ושוב בכל הסמטאות

משך אליהו אחדים מהגברים.

נטל סכום כסף ופנה לצרים,

ביד רועדת מסרו לשר

ראה אתה, כי גורלי מר,

והאהבה לעדתו על פחדו הבליגה

ככה נמסר הקדוש להריגה.

קשרו מספד שמים וארץ

רב השבר, גדול הקרץ.

יחיד סגולה בעד הכל מסר נפשהו,

יוסף יהודה ב"ר מאניש ואחוזת מרעהו.

טובי העיר, עסקניה וזקניה,

שהתיצבו במקום סכנה למלט עיר ויושביה.

מר נבכה על מות אליהו ב"ר יצחק יהודה,

אבל נעורר על הריגת זקני העדה,

רוח גבורה התנוסס בכל אחד בשעתו,

תת נפשו כפר עדתו איש איש מדעתו.

נשמתם מרחפת חיה גם עתה בעירנו,

צדקתם לנצח לא תמחה מלבנו,

בדור אחרון שמם יזכר לברכה.

הה! מה גדול הכאב! לא נספדו כהלכה!

קינה מצבת זכרון מעשה ידי

משה חיים פעקאר.

 

ט    🔗

 

טאגנטשה (מחוז קניוב, פלך קיוב).    🔗

ראשי הבריונים בטאגנטשה היו: מוּכה, מי שהיה פקיד בשלטון המועצות. נריצקה סלובודריאן (נהרג), קולונטשוק והפולני סמולסקי. גם בוּבאק, שעבד בקופרטיב המקומי. כל אלה התחברו לאגודה אחת ורעצו את היהודים, חמסו ובזזו, שלחו באש כמה בתים, גם רצחו יהודים אחדים מהאמידים והנכבדים.

סוף אבגוסט 1919 נכנסה לטאגנטשה פלוגה של הדיניקיים. אליהם נלוו גם הבריונים המקומיים. היהודים, שלא הספיקו לברוח, נרצחו בענוים קשים. הרבה בתים שֻלחו באש. רכוש היהודים היה לבז ולמשיסה. נהרסו בית־התפלה ובית־המדרש, ויותר מחמשים נפש נרצחו. הדיניקיים עשו בטאגנטשה מראש השנה עד אחר חג הסכות.

אחרי ירחים אחדים התחילו משפחות אחדות, שנמלטו לערי הסביבה, לשוב חזרה לטאגנטשה. אלה באו לחפש את מטמונותיהם ואלה – לגבות את חובותיהם. מהם השתקעו שוב בעירה שתים עשרה משפחות, כחמשים נפש, כלם בעלי־מלאכות: חיטים, סנדלרים, רצענים, חרשי ברזל וכיוצא באלה, על־פי בקשתם של האכרים המקומיים, שהציעו לפניהם שיחזרו להתישב בעירה.

חדשים אחדים גרו המשפחות האלה בשלוה, עבדו את עבודתם ומצאו את פרנסתם. אך בערב יום הכפורים 1920 התנפלו עליהם האכרים המקומיים, גררו את כלם, זקנים ונערים, טף ונשים והשליכו אותם אל מרתף הרוס והתחילו לירות עליהם. כלם נרצחו. נשאר רק נער בן ארבע עשרה שנה, שכסו אותו הנרצחים. הכדורים לא הגיעו אליו ונשאר בחיים. הנער שכב במרתף עד הערב. בשעה מאוחרת בלילה זחל החוצה מתוך המרתף ורץ, דרך יערות ושדות, לקוֹרסוּן הרחוקה שמונה עשר פרסא מטאגנטשה והודיע שם את כל הנעשה.

הרבה יהודים, שנמלטו בימי הדיניקיים מטאגנטשה לקורסון, מתו שם מרעב, קור וממחלת הטיפוס. נשארו רק מְתֵי מספר.

עתה העירה טאגנטשה חרבה והרוסה, אין שם יהודים.

(המודיעים: קאמינסקי יוסף, בן מ“ב שנים; מלמד אברהם, בן ל”ו שנים).

 

טאלנה (מחוז אומן, פלך קיוב).    🔗

א מאורעות טאלנה והסביבה

(מסופרים מפי עד ראיה, אברהם זאסלאבסקי).

I    🔗

בטאלנה גרו כאלף משפחות יהודים. בשכבר הימים אִוה אחד ממשפחת הצדיקים, טווערסקי, את העיר טאלנה למושב לו ויכונן בה את בירתו. מהעת ההיא נתרבה הפרנסה בעירה. עדרים עדרים של חסידים נהרו לטאלנה מכל קצוי אוקרינה ובסרביה. העיר היתה תמיד הומיה ומלאה אדם. כל בית נהפך לאכסניה ורוב יהודי העירה מצאו מזה את פרנסתם. אך מעת שהצדיק האחרון מבית טווערסקי עזב את טאלנה ויצא לגור בעיר אחרת – פנה הודה, פנה זיוה של העירה. האכסניות נשארו ריקניות, ברחובות עלו עשבים וששה יהודים מהפכים בחררה אחת. כה נמשך עד המלחמה האחרונה.

כאשר התפרצה המלחמה ואתה הספקולאציה, הגיע הזרם הזה גם לטאלנה ובעירה נראתה איזו תנועה של חיים.

בשנת 1917, כאשר האכרים התחילו מתגודדים ומתנפלים על בעלי האחוזות, לנשל אותם מאחוזותיהם, ובין כך התפרצו גם אל הרבה מושבות של היהודים וערכו פרעות גם רצחו נפשות, לא נזוקו אז יהודי טאלנה, לא בגופם ולא בממונם. עד סוף 1918 לא הָפרעה המנוחה כעיר.

רק בסוף חדש נובמבר 1918, כאשר נכנסה לעירנו דיביזיה של פטלוריים, אחרי שנגסה מחיל המועצות ליד אומן, טעמה גם עירנו טעמן של פרעות. הפטלוריים עשו בעירנו יותר מירח ימים, ובכל העת התנקמו ביהודים. הכריחו אותם לחפור שיחין ובורות מסביב לעיר, הכו את החופרים במגלבים, גם בזזו וחמסו את רכוש היהודים, אבל לא רצחו נפשות.

בראשית שנת 1919 נתבצר שלטון המועצות במחוז אומן. פלוגה של צבא האדום באה גם לעירנו. מיד החליפו רבים מהפטלורים את “צבעם” ונתחברו אל חיל המועצה. הנשארים התפזרו בכפרי הסביבה ונתמזמזו בין האכרים.

כעשרה ימים עשה חיל המועצה בעירנו. גם הם שלחו בחמס את ידיהם ולא הפלו בין עניים ועשירים.

צבא האדום יסד בעיר “רֶבקום”, גם הטילו על היהודים קונטריבוציה, ועזבו את טאלנה. כאשר ה“פרונט” התרחק מהעיר, לא נשאר בה בלתי אם משמר קטן.

II    🔗

בקשו יהודי טאלנה לישב “בשלוה”, כלומר: להסתגל ככל האפשר לשלטון החדש, קפץ עליהם רוגזם של הפולנים אדוני־האחוזות. גם אחדים מהאינטליננטים הנוצרים, שרובם היו מבני “המאה השחורה”, כלם יחד נתנו את לבם לסכסך את אכרי הסביבה ביהודים.

בין האגיטטורים היו גם מורי בית־הספר העירוני וגם הד"ר נאזַרֶנסקי, שהיו מבני בריתו של פטלורי, והשתמשו בכל מקרה שבא לידם להשניא את שלטון המועצות על העם. וכמובן, בחדא מחתא כללו גם את היהודים והעלילו עליהם כל מיני עלילות ובדותות, שלא היו ולא נבראו. האכרים החשוכים האמינו בכל העלילות והבדותות, ומיום ליום הלך לבם וסער על היהודים.

והיהודים היו שקועים בראשם ורובם בפרקמטיא וספקולציה ולא שמו לב לאשר מסביב להם. פתאם נודע הדבר, כי האכרים התקוממו בשלטון־המועצות. בשמונה במאי התחיל צלצול הפעמונים. מכפרי הסביבה התגודדו ובאו אל העיר המון אכרים. הם נכנסו לאספה, ותהי ראשית מעשיהם לדרוש מהמיליציה המקומית לנצל מעליהם את נשקם ולמסרו להם. אך אחדים מהשוטרים היו נאמנים לממשלת־המועצות ולא חפצו להתחבר אל המתקוממים. למחר באה מאומן פלוגה קטנה של חילים אדומים ופזרה את המתקוממים. אחדים מהם נאסרו.

ראשי המתקוממים ברחו אל הכפרים לעורר שם את העם למרד. וזה המעשה אשר עשו האגיטטורים. כדי להלהיב את הלבבות: נכנסו לכפרים יחפים, פרועי־ראש ופרומי־בגדים וספרו, שהיהודים הכום ופצעום, חלצו מהם את נעליהם וקרעו את בגדיהם. לא היה שום דבר אמת בספורם זה. עוד ספרו: היהודים הרסו את בית־הכנסיה של הנוצרים וקרעו את איקוני־הקדושים. מובן שגם בבדותא זו לא היה קורטוב של אמת. ואולם המון האכרים נתלהב למשמע הספורים האלה ובו במעמד נשבע להנקם ביהודים.

אז ידעו כבר היהודים, כי סכנה גדולה צפויה להם, וכדי להשקיט את חמת ההמון מעליהם הלכו אל ראשי השלטון של החיל האדום והתחננו לפניהם, כי ישחררו את האסירים מבין המתקוממים, בהבטיחם שהנאסרים לא לקחו שום חלק במרידה. בקשת היהודים נעשתה: האסירים נשתחררו והחילים האדומים עזבו את העיר.

III    🔗

ביום השלישי, שנים עשר במאי, באה ידיעה מבהילה: האכרים המתקוממים מתעתדים להתנפל על העיר. ואמנם בו בלילה הקיף המון רב את העיר מכל רוחותיה. התחילו יריות. ראש ה“רֶבקום” וסגנו, שנסו לברוח, נפלו בידי המתקוממים ומיד נהרגו. עם אור הבקר מלאה העיר אלפי אכרים ואכרות, זקנים ונערים. הללו מזוינים ממש והללו מזוינים קרדומות, קלשונות, מגרפות וכיוצא באלה. ועל כל ההמון הרב הזה מנצחים אחדים מן הפטלוריים ומגבורי ה“מאה השחורה”. אלה האחרונים הרגו את יעקב הורליק, נער בן שש־עשרה. בחטא אחיו נהרג. אחיו עבד ב“צֶ’קַה” של המועצות. ועוד שני יהודים נהרגו: ליבידין ואחד מעיר אחרת.

בו ביום הציעו הנוצרים תושבי־העיר: לאסוף את כל היהודים ולדרוש מאתם כי ימסרו למתקוממים את כל הנשק אשר בידם – את הרובים, את הבליסטראות ואת התותחים. המתקוממים הסכימו להצעה. וכשנאספו היהודים עמדו ראשי המתקוממים והתרו בהם, כי אם לא ימסרו עד ארבע שעות אחרי הצהרים את כל הנשק אשר בידם יעשו בם כלָה. ומיד נכתבה הפקודה הזאת אוקרינית ופרסמוה ברבים. הנוצרים תושבי־העיר ידעו אמנם ידיעה ברורה, שאין בידי היהודים שום נשק, אלא שבכונה הציעו את הצעתם, כדי שתהיה להם אמתלא להפרע מן היהודים ולבוז את רכושם.

ובראותנו כי כלתה אלינו הרעה, השתמשנו בסגולה הבדוקה, שקבלה היא בידינו מאבות־אבותינו: ראש העדה היהודית הד"ר בלינקס ועוד אחרים מתושבי־העיר עמו אספו סכום כסף הגון והביאו דורן לראשי הבריונים של הנוצרים תושבי העיר. וסגולה זו הועילה. העבירו את רוע הגזרה מעלינו. היו אמנם חפושים בבתי־היהודים. חפשו נשק, כביכול, ובין כך לקחו את כל אשר ביד יוקח. גם דם נשפך: נהרג אהרן קזורזניר, חיל בן עשרים ושמונה, שרק שבועות מעטים שב משביו, מגרמניה. קירנור עבר אז ברחוב וכאשר שמע קול יריה התחיל לברוח. הסיקריקים רדפו אחריו, חטפוהו והרגוהו. נהרגו גם שני נוצרים, שבאו מרוסיה לקנות פה בשביל ממשלת המועצות צרכי אכל. הסיקריקים קברו את היהודי ביחד עם שני הנוצרים בקבר אחד.

בינתים נכנסה אל העיר חבורה קטנה מסיעתו של קלימינקה והודיעה, שהאַטמן קלימינקה כבש את אומן וגרש משם את חיל־המועצות; עכשיו ידעו יהודי טאלנה, שאין להם להשען אלא על אביהם שבשמים ועל – השוחד.

בלילה היתה ישיבה לראשי האספסוף, על הפרק עמדה השאלה: מה לעשות ביהודים? היה מי שהציע לשרוף בבת־אחת את כל בתי היהודים וחנויותיהם. אחרים החמירו עוד יותר והציעו – להשמיד ולהרוג את כל הזכרים של היהודים מבן עשר ומעלה. וכאן עמדה לנו באמת זכות־אבות. פתאום קמה האשה הנוצרית, שבביתה נכנסו המתקוממים לישיבה, וזעקה זעקה גדולה, קרעה את בגדיה וקפצה ונשבעה, שאם ככה יֵעָשֶה ליהודים אז תפיל את עצמה לתוך באר.

הדברים האלה השפיעו על כל האנשים שנמצאו בבית. אף־על־פי־כן הוחלט לאסוף את היהודים. ולמחר בבקר התחילו יריות. רבים מן הפרטיזנים פרצו לבתי ישראל והכריחו את בעליהם ביד חזקה לבוא אל האספה, ואכרי־הסביבה כבר באו העירה בעגלותיהם ושקים ריקים בידיהם – למלא אותם מביזת היהודים. אבל השוחד שקבלו ראשי הבריונים וגם מיליטשינקא, שנועד להיות הקומנדנט של העיר, עשה את שלו גם הפעם וגם יום זה עבר עלינו בשלום.

IV    🔗

בלילה היתה שוב ישיבה לראשי־האספסוף ושוב הוחלט לאסוף למחר את כל היהודים. בבקר השכם סבבו האכרים בעיר, חפשו בבתים, הכו ופצעו כל יהודי שנפל בידם והכריחונו שנית ללכת לאספה. עד שמונה שעות נאספו במגרש שלפני גן־העיר כמעט כל הזכרים. אלה שאחרו כבר באו בראשים פצועים. בעשר שעות הקיף אותנו האספסוף וראשיו הכריזו:

– לכו אל המרעה!…

עירנו בנויה בשפלה והרים גבוהים יסבוה. הוצרכנו לטפס ברגלינו ובידינו ולעלות לראש־ההר. רבים מאתנו נפלו בלי־כח באמצע הדרך וחזרו וטפסו. רבים מאתנו לחשו ודוי והכינו את עצמם למות.

הנשים אמרו ללוות את בעליהן. בכו, צעקו, אבל האספסוף פשט עליהן, הכה אותן מכות אכזריות והבריחן. רק קול יללתן, שנשמע מן השפלה, לוה אותנו בדרכנו.

עלינו ההרה. אף כי ידענו כי לטבח אנו מובלים, חיתה מעט רוחנו. במעלה ההר נשב רוח קל והשרה מנעמו עלינו. ובפינה נסתרה שבלב התחילה רוחשת תקוה חבויה: אולי?…

פתאום בקע אלינו מן השפלה נפץ יריות תכופות. כל העדה הגדולה רעדה תחתיה. מבטינו האלמים ננעצו בעיני שובינו. אבל העינים הללו עצומות היו כולן… רק אחר־כך נודע לנו, כי בה בשעה שאנחנו עמדנו כאן נהרגו שם שמונה־עשרה נפשות ויותר מארבעים איש נפצעו פצעים קשים.

ואנחנו עומדים ומחכים למות.

עברה שעה אחת שארכה לנו כאורך הנצח. לסוף בא הקמנדנט ושִלש את העדה: מבן עשר עד בן שלשים הציג לבדם, מבן שלשים עד חמשים – לבדם, ואת הזקנים ואת הישישים – לבדם. אז פנה אלינו ואמר:

– אם חפצי חיים אתם מסרו לנו את כל הנשק הטמון אתכם וגם את כל ה“קומונרים” אשר בקרבכם הוציאו אלינו, ואם תמאנו ומריתם – מות תמותו כלכם!

כל העדה געתה בבכיה כאיש אחד:

– נשק אין לנו, וה“קומונרים” המעטים שהיו בקרבנו כבר נהרגו כלם. אתה יודע את שמותיהם…

– הוציאו, אפוא, מקרבכם את קרוביהם של הקומונרים…

הוציאו חמשה־עשר איש. היתה הפסקה קטנה.

באותה שעה נכנסו לישיבה הנוצרים המקומיים לדון בדבר היהודים. אחרי שקלא וטריא קצרה באו לידי מסקנה: אחרי שהיהודים בעצמם מסרו את כל הנשק שהיה בידם (שלשה אקדחים חלודים), וגם אחרי החפוש והבדיקה לא נמצא בבתיהם שום נשק, ואחרי שהוציאו מביניהם גם את הקומונרים, כדאי הפעם לסלוח להם גם את שאר חטאותיהם ולעזוב אותם לנפשם.

או יצא הקומנדנט והודיע:

־שובו לבתיכם!

בטיסה אחת ירדנו כולנו, כשלשת אלפים איש, מן ההר. נפשנו היתה לנו לשלל…

ואולם לא כך עלתה להם להיהודים, אשר ישבו בכפרים הסמוכים לעירנו: זלונקוב, ווישניפולה, רומאנובקה, פוטאש, טאלנוק ואחרים. שם התנפלו הפרטיזנים על היהודים והשמידום בלי חמלה. רק מעטים נצולו בדרך נס ונמלטו אל ערי הסביבה. נמצאו אמנם אכרים ישרים, שבקשו להציל את היהודים מכריהם, התחננו לרוצחים, העידו על הלקוחים למות, כי הם אנשים ישרים, מימיהם לא הלכו אחרי הקומוניסטים. אבל התאוה והשכרון לשפיכת דמים התגברו כל כך, עד כי אטמו את אזניהם ודם ישראל נשפך כמים.

V    🔗

בימים האלה כבשו צבא המועצה שוב את המחוז. אז הוציא הקומנדנט מיליטשינקה פקודה חדשה לתשעת ה“וולוסטים” אשר בסביבותינו, שכל האכרים יבואו אל העיר לעשרים ואחד במארס, מי שיש לו נשק יביא את נשקו עמו, ומי שנשק אין לו יקח מן הבא בידו – מכוש, קרדום, אלה.

בשלישי בשבת, עשרים ואחד במאי, התחילו האכרים לבוא אל העיר גדודים־גדודים, כפר־כפר. אנחנו, יהודי העיר, לא ידענו מה פירושה של אספה רבה זו ולבנו מת בקרבנו מפחד.

אחרי האסף המחנה במגרש שלפני בית הקומנדנט, יצא אליה מיליטשינקה, פתח ואמר:

– ידוע תדעו, אחים, שהקומוניסטים הרימו שוב ראש והרי הם הולכים וקרבים למקומנו. אם נפול בידם חנינה לא תהיה לנו. את שדותינו יקחו מאתנו ויתנום לז’ידים. כלנו נהיה עבדים לז’ידים. לכן קומו ונקומה בעד עמנו ובעד מולדתנו, בעד אוקרינה האהובה. מי שיש לו נשק יצא תיכף לחזית, ומי שאין לו יחכה כאן עד שנתן לו…

לשמע הנאום הזה נתכרכמו פניהם של האכרים. הם חשבו שמיליטשינקה מזמין אותם העירה, כדי לנצל את בתיהם וחנויתיהם של היהודים. לזה הסכימו בלב שלם. אבל לסכן את נפשם ולצאת שנית למלחמה – הצעה זו לא נתקבלה על דעתם, והתחילו נשמטים אחד־אחד. נשארו בעיר רק חבורות מועטות והללו השתמשו בשעת כושר זו, שרכושם של היהודים הותר בפה מלא. פשטו על החנויות ועל הבתים, שדדו וחמסו, וגם ענו הרבה נשים.

VI    🔗

ושוב הורע מצבם של האדומים.

בסוף מאי יצא מאומן רכבת של חיל־המועצות ופניה – דרך צוויטקובה לקיוב. צומת־התחנות, חריסטינובקה, היתה כבר בידי המתקוממים. כשהגיעה הרכבת לפוטאש – תחנה הסמוכה לטאלנה – נפלה בידי קוזקוב. החילים הספיקו לברוח. נשארו ברכבת רק נוסעים מועטים, אנשים פרטיים, נוצרים ויהודים. לנוצרים לא עשו אנשי קוזקוב שום רעה ועזבו אותם לנפשם (רק על־פי מקרה פגעו גם בנוצרים אחדים היריות, שירו הקוזקוביים ברכבת). את היהודים הוציאו אל השדה, שם לקחו מאתם את כל אשר היה להם, הפשיטו מעליהם את בגדיהם והרגום. אחד מן הלקוחים למות (תושב קיוב) הציע לרוצחים מיליון רובל כופר־נפשו. נענו לו הרוצחים ולקחו את הכסף ואחר כך הרגוהו. רק שנים מכל היהודים. שנמצאו באותה רכבת, נשמטו מידי הרוצחים. הסתתרו בקמה, שכבר היתה גבוהה בעת ההיא, ונצלו. אחד מאלה הוא תושב־עירנו, לישינער שמו.

מפוטאש ברח לישינער לאיבַנובקה – כעשרים פרסה מטאלנה. עד שהספיק האומלל־המאושר להשיב את נפשו באיבנובקה והנה באו הקוזקובים לשם. רוב היהודים הספיקו לברוח. רק כעשרים נפש איש ואשה נפלו בידי קוזקוב בשעה שנכנס לעירה. הוא אסף את כלם לחצר בית החרשת לסֻכר, גזל מהם את כל אשר נמצא אתם, הפשיט מעליהם את בגדיהם ולבניהם וסדר אותם, כשהם ערומים לגמרי, בשורה. וכשבאו חוליגני־המקום לראות במחזה היפה הזה, פנה אליהם קוזקוב ושאל אותם:

– מה לעשות בז’ידים הללו?

– כטוב בעיניך עשה – השיבו החוליגנים פה אחד.

אז התחילו הענויים. הכריחום לרקוד ולשיר “מה יפית”, האכילום צפרים חיות, תחבו לתוך פיהם שברי־זכוכית. את הנשים ענו לעיני בעליהן. לסוף הרגו את כולם. מכל האומללים האלה לא נצל אף איש אחד. אחר־כך פשטו הקוזקוביים על כל הבתים אשר בעירה, שדדו ובזזו ומצאו עוד כשלשים יהודים. ששה־עשר מהם נהרגו והנותרים נפצעו פצעים קשים.

ולישינער נצל גם הפעם. אחרי המכה הראשונה, שהֻכה בידי אחד מהרוצחים, נתעלף ונפל לקרקע. אחר־כך נפלו עליו הרוגים אחדים וכסוהו. וכעבור זמן־מה שבה רוחו אליו, ובכל שארית כחותיו הבקיע לו דרך מתחת להרוגים, זחל על ארבעתיו עד שהגיע לביתו של אכר, שחמל עליו והסתירו והצילו.

מטאלנה נשלחו שני רופאים לאיבנובקה והם הביאו את כל הנפצעים לעירנו. שנים מהם מתו והנשארים נרפאו.

VII    🔗

חג השבועות נהפך לנו לחגא. גריגוריוב ומחנהו חונים במרחק 7 פרסא מהעירה וקלימינקא וגיסותיו עזבו את אומן, שבאה עוד הפעם בידי המועצות והנם הולכים וקרבים לאומן. השמועות הללו המסו את לבנו ולא קם בנו כל רוח.

אמנם הגריגוריוביים עשו סחור־סחור ועברו לזוויניגרודקי ואל עירנו לא נכנסו. אך ביום ו' לפנות ערב נכנסה לעירנו סיעה של חלוצים, כעשרים פרשים מגיסותיו של קלימינקא. תיכף בבואם התחילו להרעים ביריות, כדי לגרש את היהודים מהרחובות. אל החלוץ התחברו גם חילי המשמר שנמצאו בעיר. התחילה אורגיה של מעשי הוללות, שכרות, ענויים, מעשי־אונס, הרס, חמס ושוד.

ביום השבת בבקר נכנס קלימינקא וגיסותיו העירה. הגיסות התאכסנו בבתי־הכפרים הסמוכים והמחוברים לעירה. רננו, כי הגיסים מתעתדים להתנקם ביהודים. וחיל המשמר התפארו בגלוי, שיהודי טאלנה עוד לא טעמו עד עתה טעמן של פרעות כדבעי, עכשיו הגיעה גם שעתם.

דלגציה יהודית באה לפני קלימינקא וסגנו נובַק, מי שהיה מורה באומן, לבקש על נפשם, שיחוסו על העיר ולא יעשו אתה כלה.

קלימינקא צוה את הדלגציה שיזמינו את יהודי העירה לאספה ליום השני.

ביום א', שהיה יום חגם, התאספו יהודי טאלנה בבית־המדרש. בא שמה גם האַטמן נובק והקומנדנט. נובק הרגיע את היהודים ואמר, שהם נלחמים רק בעד ארצם ומולדתם, אך אינם רוצחים אנשים נקיים. זאת עושים רק הסיקריקים שנמצאים ביניהם.

אחר כך קרא הקומנדנט לפני האספה רשימה של דרישות שעל היהודים למלאותן:

לאסוף שתי מאות זוג לבנים, מאת זוג מגפים, מספר גדול של פפירוסים, טבק ומַחורקה. גם יפתחו בית־מלאכה לתקן את המגפים הקרועים של החילים.

– אם תמלאו את כל הדרישות הללו בדיוק – גמר הקומנדנט – אז שלום יהיה לכם ולא תאונה אתכם כל רע.

תיכף נתיסד ועד, ובאותו יום התחילו לאסוף את כל הנחוץ. גם פתחו בית־מלאכה לתקון נעלים בשביל הגיסים. כל הדרישות נתמלאו והמנוחה בעירה לא הפרעה.

חמשה ימים עשה קלימינקא בעירנו. מטאלנה עבר לחריסטינובקה להלחם עם חיל־המועצות, ובעירנו נשאר האטמן סוקולוב עם סיעה קטנה כעשרים איש. הוא התמהמה בטאלנה כעשרה ימים והכריח את היהודים להרוס את המסלה הטאלנאית.

באותו זמן קרב אל עירנו טיטיוניק ואוכלסיו. סוקולוב ואנשיו יצאו לקראתו ויהללו לפניו את יהודי טאלנה, גם בקשו ממנו שיחונן את העיר. טיטיונוק הבטיח לו גם שמר את הבטחתו: הוא התמהמה בעירנו יום אחד וביהודים לא נגע לרעה. עד כמה גדלה סכנה שרחפה על ראשינו מעידים הכרוזים הרבים, המלאים חמת פתנים, שפזרו הטיטיוניקיים בעיר.

ביום השני יצא טיטיוניק מטאלנה ומגמת פניו לאומן. בדרך פגע בו הלגיון הסקבירי של חיל־המועצה, שיצא מאומן לטאלנה, והכהו. אחרי הכותו את טיטיוניק, נכנם הלגיון אל עירנו.

זה היה ביום ג'. הלגיון נשאר בעיר עד יום השבת. הפקידים התחילו להביא איזו סדרים בעיר, גם שלחו רצים אל כפרי הסביבה להזהיר את האכרים שלא יגעו ביהודים לרעה, כי מרה תהיה אחריתם. וביום השבת עזבו את העיר.

VIII    🔗

אנחנו שוב נשארנו בלי שום רָשות. אנרכיה שררה בעירה. החמסנים והסיקריקים שוב נשאו ראש. רכוש היהודים הוא הפקר וכל הרוצה בא ונוטל. ראשי העדה אמנם שכרו נוצרים אחדים מתושבי העיר לשמור על בתיהם וחנויותיהם. אך השומרים בעצמם שולחים בחמס את ידיהם, וכשתתפרץ העירה איזו כנופיה של חוליגנים יתחברו גם השומרים עמהם.

עשו נסיון לתקן משמרות של יהודים, שיסובבו בלילות את העיר. אך החמסנים המקומיים הקימו בכל לילה שאון ביריותיהם. השומרים היהודים התחמקו ובין כך התרוקנו בכל לילה כמה חנויות.

והעירה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא מפני סכנת הדרכים המשובשים בגיסות, רק בכל פעם חודרות שמועות, שבעירות והכפרים הסמוכים הורגים ורוצחים יהודים, והלב מתמוגג מפחד.

כך עברו עלינו כשני שבועות, שארכו כנצח.

סוף־כל־סוף הגיעה לתחנה הטאלנאית רכבת־שריון של חיל־המועצות, והתחילו לעסוק בתקון המסלה. כאשר הטיל הקומנדנט את העבודה הזו גם על היהודים וגם על הנוצרים, באו אלה האחרונים בטענה ואמרו:

– מה עניננו לכאן? היהודים שהרסו הם יתקנו, ואנחנו מה?

ואולם הרשות החדשה לא נענתה להם ולא פטרה אותם מן העבודה.

עברו ימים אחדים.

עם תקון־המסלה החלו החיים לשוב למהלכם הרגיל במדה ידועה. והנה – צרה חדשה: הרשות,– כלומר: הקומנדנט של רכבת־השריון – אסרה את הד“ר נאזרינקה, שהזכרתיו למעלה, וביד חזקה הביאה אותו מן העיר לרכבת. וכשנודע הדבר בעיר באו ראשי־המדברים של התושבים הנוצרים והתרו בנו, שאם תפול משערות ראשו של הד”ר ארצה, חנינה לא תהיה לכלנו. בימים ההם כבר נתיסדה בעירנו אגודת־מגן. וכדי לקדם את פני הסכנה הגדולה הצפויה לנו אם באמת יקרה אסון את נאזרינקה החליט ועד האגודה, שכל היהודים ימהרו אל התחנה, אשר שם הרכבת, לבקש ולהתחנן לפני הקומנדנט, כי יוציא את הד"ר הצורר לחפשי.

וכך היה.

המון רב, אנשים ונשים, זקנים ונערים נשאו מיד את רגליהם לרוץ אל התחנה. אבל בינתים כבר זזה הרכבת ממקומה והגיעה עד הגשר, העובר דרך העיר. אז נשתטחה כל העדה על הקרקע לפני הרכבת והתחילה לצעוק ולהתחנן, כי יחזירו לה את נאזרינקה. הקומנדנט צוה לירות באויר, כדי להפחיד אח המתחננים השטוחים על הקרקע. אבל העדה לא זזה ממקומה והוסיפה לצעוק, כי טוב לה למות כאן משתשוב לעיר והד"ר נאזרינקה אין עמה. וכראות הקומנדנט, כי אין היריות מועילות, יצא אל העדה והבטיח לה, כי בשוב הרכבת בערב אל התחנה יושב גם הדוקטור. – היהודים יראו לשוב אל העיר באין נאזרינקה עמם וכל היום נשארו בתחנה. ואולם הקומנדנט הקים את דברו ועם ערב השיב לנו את הדוקטור.

בצִוְחַת־הידד פגשה העדה את “בן־יקיר” זה ועל כפים נשאוהו לביתו.

– אני יודע – אמר נאזרינקה לגואליו, – שלא לפי מעשי גמלתם עלי, אבל הבטחתי נתונה לכם, כי מכאן ולהבא אדע להוקיר אתכם ולעשות לטובתכם את כל אשר אוכל.

והנה עוד מעשה שהיה:

בתו של סוּחוֹדולסקי צורר־היהודים נתפסה לרשות בעון רִגול. ושוב היהודים אשמים, ומידם תבוקש “מיוחסת” זו. ושוב שתדלנות ודלגציות, תחנות ובקשות, ושוב ששון ושמחה: האשה “הצנועה והחשובה” מרת סוחודולסקי נשתחררה ושבה לביתה בשלום…

IX    🔗

חצי יולי, 1919.

חילי המועצות התכוננו לעזוב את אוקרינה, והדיניקיים עוד לא התבצרו בה, בסביבותינו התחוללו אז אטמנים שונים שהחריבו ערים שלמות, ורחצו את פעמיהם בדם היהודים. כולם פסחו על טאלנה, אף כי עברו בקרבת איזו פרסאות מהעיר. אנחנו כבר בטחנו, כי “שוט שוטף כי יעבור אלינו לא יגיע” וקבלנו בתודה את העקיצות הקטנות שקבלנו מידי הנוצרים המקומיים: כל אכר שאיזה חיל אדום גזל ממנו את סוסו או נפץ את חלונו, בא אל היהודים לדרוש את נזקו. והיהודים שלמו את ההזיקות ושפתותיהם רחשו: “הלואי שכספנו יהיה כפרתנו”. אך גם שלותנו לא היתה לארך ימים.

בסוף יולי באה לתחנת טאלנה רכבת־שריון ודגל־אוקרינה עליה. בו ביום נכנסו לעירנו גדודי טיטיוניק וזיליוני בהמון רב ומיד התחילו פרעות והריגות: נהרגו כשלשים איש, נפצעו כמאה ולאנוסות אין מספר.

לביתי נכנסו שני בנדיטים ודרשו ממני כופר־נפש מאה אלף רובל. אמרתי להם, שכספי טמון בחדר השני ומיד אביא להם משם. הלכתי והבאתי את כל מה שהיה לי – כששת אלפים רובל. מיד חטפו מידי את צרור השטרות והתחילו מונים אותו. השתמשתי ברגע־כושר זה ופרצתי דרך החלון לרחוב וברחתי. הם ירו בי שתים־שלש פעמים, אבל הכדורים לא הדביקוני, – ונצלתי.

עם צהרים בא מפקד הגדוד לעיר. לקבל את פניו יצאו חברי הועד של אגודת־המגן וגם הכהן הפרבוסלבי סארדישיבסקי. הלז נשא נאום לכבודו של המפקד וסיים:

– הרוצים לכונן ממשלה חדשה חייבים להתחיל בתקון סדרים נאים ולא בשפך דם נקיים…

המפקד שמע את כל הנאום בכבד־ראש. אחר־כך נענה ואמר:

– אין אנו רוצים בפרעות. החוליגנים שבגיסותינו הם האשמים בדבר.

ובאותו מעמד שלח אופיצירים אחדים לגרש את הבנדיטים, והפרעות פסקו.

ואולם למחר נכנסו גיסות חדשים – משפולה באו לעירנו – וחרבות שלופות בידיהם והפרעות החלו שוב. הראשון שנהרג היה המורה גילינֶץ, זקן בן ששים וחמש. הקרבן השני היה יצחק קאמינסקי, סנדלר בן חמשים שנה. הסיקריקים פגשוהו על הגשר, סמוך לביתו, והרגוהו. שני אלה הנרצחים נשארו מונחים ברחוב. אחר־כך התחיל הטבח. היו כאלה שהתפיסו בכסף ובקבלם כופר־נפש לא שפכו דם. אבל הרוב היו פראים צמאים לדם אדם וכל כופר לא הועיל. אשה זקנה הציעה לשני רוצחים שתמסור להם את כל כספם כופר־נפש. אך הם קבלו את כספה ואחר־כך ירו בה והרגוה. נהרגו שלשה צעירים בני משפחה אחת, פליטים מאיבנקה. צעיר בן 18 שנה, מוטיל בן צבי בורד, נהרג לעיני אבותיו, שחפצו לתת את כל הונם כופר־נפשו. אך הסיקריקים מאסו בכסף וזהב ושאפו רק לדם. נהרג אז גם הסנדלר, דוד זאבראני, בעל משפחה גדולה ואביון מדוכא. הפרעות ארכו עד השעה הרביעית בצהרים. נהרגו כחמשה־עשר איש וכשלשים נפצעו. הרבה נשים ובתולות נאנסו.

מספר ההרוגים והפצועים. קטן היה בערך, משום שרוב בני־העיר הספיקו לברוח ולהתחבא בשדות ובגנים. אחדים מצאו להם מפלט בבתי נוצרים.

בארבע שעות בא טיטיוניק בכבודו ובעצמו לעיר. תיכף הלכה אליו דילגציה לבקש מלפניו, כי ישים קץ לשוד ולהרג. האטמן קבל את הדילגציה בסבר פנים יפות ואמר, שהבנדיטים אינם מגיסותיו. גם הראה להדילנציה רשימה של ששה פורעים, שהוא דן אותם למיתה. לפי דבריו. – בגיסותיו נמצא גם אופיצר יהודי, בנו של יעקב מפאלאנקה (כפר סמוך לטאלנה), ואותו שלח טיטיוניק להשקיט את הפרעות וגם מאה קוזקים שלח עמו לשם כך. חוץ מזה הוציא מודעות חתומות בשמו, שכל אשר יהין לפרוע פרעות מות יומת.

את הנרצחים אספו בחפזון על עגלות להביא אותם לקברות, כי אותו יום ערב שבת היה, ואי אפשר היה לעכב את הקבורה עד יום א'.

באותו יום נרצחו בדרך, לא רחוק מהעיר, שני חיטים, שמואל הירש מארמאר ובנו של יעקב יוסי, תופר אדרות; הם עבדו כל השבוע בכפרים ושבו ליום השבת לבתיהם. בדרך התנפלו עליהם סיקריקים והרגום. גופותיהם התגוללו בחוץ כל יום השבת, ורק ביום א' הובאו לקבורה.

עד כמה קיים הד"ר נאזרענקא את הבטחתו תעיד עובדה זו:

עוד טרם בא טיטיוניק עצמו אל העיר, בעצם הפרעות, הצענו להד“ר נאזרינקא כי ילך אל התחנה לעצור בעד הגדודים מהכנס אל העיר. הד”ר נענה לנו. ואולם אחר־כך נודע לנו, כי בבואו לתחנה ואחד מראשי הגדודים שאל אותו, מה המצב בעיר, השיב הוא: שקט ומנוחה… כך זכר הד"ר החשוב את החסד שהם גמלו אתו…

כעבור שני ימים הוציא טיטיוניק פקודה לגַיס את כל הצעירים מבן עשרים ומעלה. מן הנוצרים באו רק צעירים אחדים לגיוס. מן היהודים באו ששים איש.

X    🔗

בתחילת אלול נתבשרנו בשורה טובה: הדיניקיים הולכים וקרבים. גדולה היתה שמחתנו: סוף־סוף הנה באים מושיעיה של רוסיה ובהם נושע גם אנחנו,

נגאל מכל עונותנו. הד"ר בילינקס, ראש העדה, נתן צו לנקות את הרחובות ולקשט את הבתים לכבודם של “הגואלים”. וכל הלילה, ערב כניסתם של הדיניקיים לעיר, עמדו יהודים וטאטאו את הרחובות וקשטו את בתיהם לאור הירח. אותו לילה חלמו רבים מאתנו חלומות טובים ויפים.

וכאור הבוקר כבר ידענו שהמלאך הממונה על החלומות שטה בנו ורמה אותנו… ראש הגדוד, שנכנס לעירנו, קבל את הדלגציה היהודית בפנים זעומים וגם מפיו נזרק הפזמון הידוע:

– היהודים אשמים בכל הרעה, אשר מצאה את רוסיה…

ובו ביום התחילו הקוזקים לבדוק את כיסיהם של היהודים ולבקש בהם בליסטראות ותותחים.

בעשרה לאלול פרץ לעירנו “אורח” חדש, שרק את שמו הטוב ההולך לפנינו שמענו עד עתה – מַכְנָא. מרכבת השריון של הדיניקיים המטירו עליו ועל אנשיו עופרת וברזל, והם החזירו תשובה כהלכה מלועי התותחים, שהיו עמהם. ולמחר באו קוזקים דיניקיים ודרשו מידי היהודים – את תותחיו של מכנא… הועד של אגודת המגן מהר “לבא בדברים” עם מפקד הגדוד, זאת אומרת: הביא לו דורן של מאה ועשרים אלף רובל ודוקא “קרֶנקות”. המפקד לקח את הדורן ואמר, שאין כח בידו לעשות את קוזקיו לצדיקים גמורים, אבל הבטיח, כי בדם לא יגואלו את ידיהם. ומכאן ואילך נהגו הקוזקים לשדוד ולחמוס לילה־לילה קמעה־קמעה וגם לאנס נשים ובתולות קמעה־קמעה. אך כאשר רכבת־השריון היתה צריכה לעזוב את טאלנה שתו הקוזקום לשכרה, ואז ענו הרבה יהודים, שנפלו לידיהם, והרגו את אידיל ברדיטשבסקי בן נ"ה שנים.

הקוזקים שבאו אחריהם ערכו פרעות בכל פרטיהן: הם נתחלקו לחבורות וכל חבורה וחבורה עשתה את שלה: האחת יסדה לה בכל רחוב ורחוב בתים לזנות. ראשית כל גרשו את הבעלים מן הבתים. אחר־כך חטפו נשים בחוצות, סחבון לבתים ההם ושם ענו אותן. שתים מן האנוסות לא יכלו נשוא את חרפתן. הן הטילו את עצמן לתוך באר וטבעו.

חבורה שניה עברה מבית לבית ומחנות לחנות – כמובן של יהודים, – והריקה את הבתים ואת החנויות והטעינה את הביזה על עגלות. – והחבורה השלישית הגדילה עוד לעשות: הציתה אש בבתים ובחנויות.

וכשהתלקחה האש פשטו הקוזקים על היהודים, שנפגשו להם ברחוב, הצליפו עליהם במגלביהם וצעקו:

־ ז’ידים ארורים! מהרו והביאו מים לכבות את האש!

וכשמהרו היהודים והביאו מים התנפלו עליהם הקוזקים ושפכו את המים על הקרקע, ובצחוק של אכזרים־פראים חזרו וקראו: ז’ידים ארורים! מהרו והביאו מים אחרים!…

הקוזקים אמרו לשלוח באש גם את בתי־התפלה, ששם התחבאו הרבה נשים וחייהן היו בסכנה גדולה, אלא שהתושבים הנוצרים מיחו בידם משום שבתי־התפלה עומדים בקצה העיר, סמוך לבתי הכפר. והנוצרים יראו, שמא תאחז האש גם בבתיהם שלהם.

וככה נשרפו לילה אחד – ליל שבת – שלשים בתים ומאה וחמשים חנויות.

ובו בלילה ערך הגינרל של הדיביזיה השתים־עשרה משתה לאופיצרים בתחנה והוא ביחד עם האופיצרים אכלו ושתו והתהוללו לאור העירה הטבולה בלהבות־אש. למחר, כשפג יינו והוא ראה את אשר עוללו קוזקיו להעיר, נאם נאום לפני גיסותיו ואמר:

– ראוים הם הז’ידים, שיקבלו את שכרם משלהם, אלא הפעם הגדשתם את הסאה…

ועד היום עומדים ברחוב־העיר קירות נטויים, שרידי עמודים כושלים, גלי אבנים חרוכות ולבנים פוחמות.

עדים הם הגלים והמצבות הללו על תקפם וגבורתם של הדיניקיים גואליה ומושיעיה של רוסיה, שהפליאו לעשות במלחמתם שנלחמו ביהודי טאלנה…

*

כל הימים שהדניקיים עשו בגלילנו אי־אפשר היה לשום יהודי לעבור את הרצועה של מסלת־הברזל וואפניארקא־חריסטינובקה־צוועטקובה־בוברינסק. הקוזקים השגיחו בשבע עינים על העוברים, וכל יהודי שנפל בידם נהרג. על־פי מקרה עברו שני צעירים, אח ואחות, בשלום עד לזוויניגרודקה. כאשר בא המסע והקוזקים הכירו בהצעיר שהוא יהודי ענו אותו הקוזקים בענויים קשים ואכזריים: נגפוהו ודרסוהו בעקבים של מגפיהם, קלו ברזל וצרבו את בשרו. צלו את רגליו ואת שכמו על האש ואחר־כך השליכו אותו החוצה. אחותו כרכה אותו בסדין והביאוהו לטאלנה. שם הצליח בידי הרופאים לרפאותו.

*

הדיניקיים עשו בטאלנה עד סוף שנת 1919. לפני עזבם את העיר שבו לטאלנה הקוזקים מבעירי הבערה. בדעתם לעשות בטאלנה כמו שעשו הדיניקיים בקריבו־אוזירה ומונאסטרישצה. אך פתאום התנפלו עליהם גדודי אכרים והתחילו מקיפים אותם וירו בהם. הדיניקיים הוכרחו לעזוב את העיר.

ב

(ארבעה מכתבים של רב־הצבורי מטאלנה, שלמה טעפליצקי).

I    🔗

גג' במדבר (27 מאי), טאלנה.

לחותני הנכבד וגיסַי הנכבדים לבית פאסמן, שלום וברכה.

הנני כותב לכם הטורים הללו מבלי לדעת אם יגיעו אליכם. העירה סגורה ומסוגרת. אין אנו יודעים אפילו את הנעשה במרחק פרסאות אחדות מהעיר. בסביבה מתחוללות כנופיות של פרטיזנים ובודאי היום או מחר יתפרצו גם אלינו, ואנחנו נוהמים בלחישה: “מי בקצו ומי לא בקצו”. בכל זאת איזה זיק של תקוה עוד יאיר את חשכת לבי. ומקוה אני, שמכתבי זה יגיע אליכם ועוד אזכה לספר לכם, מפה לאוזן, את ההרפתקאות שעברו עלי ועל בני־ביתי, וגם על אדות הפדות והפורקן. לעת־עתה נמצאים אנו בצרה גדולה, ועינינו נשואות אל השמים: מאין יבוא עזרנו? כבר קצר כח הסבל. עד מתי, עד אנה?

חביבי, האמינו לי, שאינני דואג על חיי כלל. כמורשה של קהלה יהודית בעתים הרעות האלה, שיש לו כמעט בכל יום עסק עם סיקריקים, נמצאתי הרבה פעמים בצפרני המות ונואשתי כבר מחיי, רק בדרך נס נצלתי. גם להבא הנני מוסר את נפשי ביד ה', הטוב בעיניו יעשה. אך לפניכם בקשתי שטוחה: אם אפול לקרבן בעד בני־עירי, אל תשכחו נא את בני־משפחתי העלובים ותהיו להם לעזר בכל מה שאפשר. להרבות מלים על אדות זאת, חושב אני למותר.

זה השבוע השלישי שגזרת ת“ח, השחיטות וההריגות של חמעלניצקי וכת דיליה, הולכות ונשנות באוקרינה בכלל, ובטאלנה והסביבה בפרט. ביום י”ג מאי בשנה זו התגודדו מחנות של מתקוממים בכפרי הסביבה וצרו על העיר. בראשונה נרצחו על ידיהם כל אלה שנכנסו אל הרָשות המקומית של המועצות, הן נוצרים והן יהודים. אחר־כך גמרו להשמיד את היהודים דרי־טאלנה ואת הבתים לשלוח באש.

כמובן, בחומר לשרפה לא היה מחסור: אגיטטורים חרצו את לשונם מן הבקר עד הערב וטפלו על היהודים כל חטאת שאול. בדו בדותות, עלילות ובלבולים, שתסמר שערות הראש לשמעם. וכה הלהיבו את ההמון הנבער, עד כי כולם צעקו: מות ואבדון ליהודים!

כאשר ראינו כי כלתה עלינו הרעה, נשלחה דיפוטאציה של ששה יהודים וגם אני בתוכם לבוא עמהם בדברים ולבקש על נפשינו. אך כאשר רק קרבנו אל המחנה, נשמעו צוחות־פראים של מאות קולות, שלא נתנו לנו להוציא אף הגה מפינו. תיכף אסרו את הד"ר בילינקיס, ראש העדה וחבר של הדיפוטאציה. ועלינו צוו שבמשך שעה אחת נאסף את כל הנשק הנמצא בידי היהודים ונביא להם; ואם לאו, ישמידו את כל העדה – וחברי הדיפוטאציה יהיו הקרבנות הראשונים.

מובן, כי הפזמון על דבר הנשק הרב הנמצא בידי היהודים הוא מהבדותות שבדו האגיטטורים, כדי להתעשר מביזת היהודים. באמת, לא נמצא בבתי היהודים שום כלי־זין, כי גם הרשות של המועצות אסרה על היהודים להחזיק נשק. ידענו, כי אך תואנה הם מבקשים ואנחנו, חברי הדיפוטאציה, כבר הכינונו את נפשנו למות.

אך אחדים מהתושבים הנוצרים, שעבדו לפנים בצבא ונתחברו עתה אל המתקוממים, נכנסו בעובי הקורה והפריעו את המחנה מבוא בדמים, בהבטיחם, כי ברי להם שאין בידי היהודים שום נשק.

השתדלותם של הנוצרים המקומיים הועילו רק לעצור בעד ההמון משפוך דם היהודים. אך לעצור בעדם מפרוע פרעות כבר אי־אפשר היה. חבורות־ חבורות של הפרטיזנים פרצו אל הבתים, באמתלא שהם בעצמם חפצים להוכח אם באמת אין ליהודים שום נשק. ובין כך חמסו ובזזו את הבתים והשאירו אותם כמצולה שאין בה דגים.

את ביתי הריקו עד גמירא. חמסו ובזזו בגדים, כלים, לבנים, סדינים, מעטפות, שמיכות, מכונה לתפירה, כפות וגביעי כסף של חול ושל פסח, את הכל לקחו להם. את התבות, הארונות, הארגזים והקמטרים שברו בקתי הרובים, או בקרדומות. הם בדקו בחורים ובסדקים עד שידם מגעת. בקצור, אנחנו נשארנו בערום ובחסר כל. נשארו לנו לפלטה רק הכרים והכסתות. נחמתנו האחת היא, שזאת היא צרת רבים. אף אחד מתושבי עירנו היהודים לא יוכל להתפאר, כי יצא בשלום ולא נתנזק בנכסיו. הפרטיזנים לא פסחו אפילו על בית אחד. גם את הצריפים של העניים לא בישו.

כאשר שבתי לביתי. כבר מצאתי המון גדול שהקיפו את הבית מכל עבריו ומלאו את החצר. לבני־משפחתי הצליח להמלט מהבריונים כאודים מוצלים מאש. הם נמלטו בעור שיניהם והתחבאו באיזה צריף באחת הסמטאות.

בקצור, הננו מודים ומשבחים לרוכב בערבות שהצילנו ממות “ומאן דיהיב חיא – יהיב מזונא”.

II    🔗

ערב ר“ח סיון (29 מאי), תרע”ט.

היום שרוים אנחנו בתענית. תענית־צבור הוא לנו היום הזה. מתענים אנחנו בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפינו. אפילו החפשים שבנו אינם פורשים את עצמם מן הצבור. זה הוא נשקנו האחד, נגד שונאינו, הקמים עלינו לכלותנו. הם באים אלינו בחרב וחנית ואנחנו – בתפלה, בדמעות ובהקרבת חלבינו ודמינו. נשק אחר אין לנו והננו צפויים כל שעה אל המות.

בעת הראשונה (מן יום ג' עד ד' בצהרים) הצליח לעצור את הפרטיזנים מהריגה כללית. הם הסתפקו בזה, שחפשו את היהודים שעבדו במוסדות של ממשלת המועצות. וכאשר לא מצאו אותם רצחו את קרוביהם ושאריהם, אנשים נקיים שלא חטאו במאומה, גם עוד הפעם התפשטו בבתי היהודים באמתלא לחפש נשק; כלומר, לבוז את שארית הפליטה, שהשאירו אלה שהיו לפניהם.

ביום ד' בבוקר, נכנסה לטאלנה פלוגה של חילים פרטיזנים מאומן, אחרי ההרג שערכו באומן, איבנקה, דובובה, מאנקובקי ובשאר ערי הסביבה. בכל מקום עברם נהרו נחלי דם. גם את כל היהודים הדרים בכפרים השמידו מדי עברם. בשעה החמשית בצהרים, כאשר החילים כבר נחו מעמל הדרך והרוו את רעבונם, התחילו להרעים ביריות. אז התחילה בהלת המנוסה. היהודים הנבהלים והנפעמים רצו לכל אשר נשאו אותם עיניהם. רצו כמשתוללים מבלי דעת אנה. אני הגבר כבר הסכנתי לראות יהודים רצים לבקש מפלט להם מאימת הפרעות. אך מנוסה כזו בשעה שחרב חדה כבר היתה מונחת על הצואר, ואנשים רצים כארנבות מדוקרות ויודעים הם שמנוס אין להם, ובכל־זאת זוחלים הם אל תוך מערות, מחלות ונקיקי הסלעים, כדי שלא יהיו על־כל־פנים מעשרה הראשונים בשעת השחיטה, נסים הם ובאותה שעה חשים שהמות רודף אחריהם ואין נסתר מעיניו, הוא מצחק עמהם כחתול עם עכבר נלכד, מחזיר לו את חופשתו לרגעים אחדים ותיכף משתער עליו ונועץ בו את צפרניו, וכה חוזר חלילה “המשחק”, – אלי, הכה נא את עיני בסנורים כדי שלא אראה עוד מנוסה כזו. חשים, רצים אנשים, נשים וטף, ישנם גם אבות כאלה, שפחד המות כה טמטם את לבם, עד כי הם מקשיחים את לבם מפרי בטנם ואינם פונים אל צעקתם של טפיהם הרצים אחריהם, בוכים וצועקים: “אבא! אמא!” כל אחד דואג רק לעצמו.

אני ובתי פייגה וזוגתי כבר היינו עיפים מהמנוסה. ובכל זאת צריכים היינו לעודד את לאה’קה ולטפל בה, כי היא נפלה כל פעם. יעקב והילדים הקטנים גם־כן אזרו את כחותיהם האחרונים, כדי שלא יפגרו בדרך. סוף־כל־סוף הגענו לאיזה צריף העומד על שפת הנהר. ברגע אחד הקיפו את הצריף המון אנשים, נשים וילדים. כולם חפצים לחדור לתוכו, אך הדלת סגורה. בעלת־הצריף נבהלה מהצעקות ונתעלפה, וילדיה היו טרודים להשיב את אמם לתחיה.

הקריאה המלאה יאוש של קאָקע שלנו: הלא הנכם יהודים, רחמו! – מצלצלת גם עתה באזני.

כאשר לא פתחו לנו קרענו את הדלת בחזקה ופרצנו הביתה. לא שעינו אל האם השוכבת בלי רוח חיים ואל הילדים הנבהלים. כל אחד מהר לקנות לעצמו מקום באיזו פנה חבויה בעליה או ברפת. בעל־הבית לא היה בביתו; הוא היה עגלון והוביל את הקומנדנט של הפרטיזנים. כשתי שעות שכבנו למעצבה במחבואנו. בעל־הבית שב ובשורה בפיו:

– את השחיטה דחו. על־כל־פנים בלילה הזה לא תהיה.

אנחנו עזבנו את מחבואינו וסרנו אל הצריף. הבטנו סביבותינו והנה הילד יעקב איננו אתנו. פלצות בעתתנו. הלא הוא רץ אתנו יחד, איך זה לא השגחנו בו. לשוא עוררנו תאניה ואניה, הילד איננו. רק בשעה מאוחרת בלילה שב יעקב אלינו. ועוד הפעם מעשה נסים.

יעקב רץ לצריף אחר הנמצא בשכנותו של הצריף שלנו. בדרך טבע בבצה עמוקה. אחרי רוב עמל עלה לו לזחול מהבצה ולהתחבאות באיזה עליה. והנה סיעה של סיקריקים התפרצו הביתה ובזזו כל מה שמצאו שם. אחרי גמרם את עבודתם התחילו לחפש את המחבואים, שהתחבאו שם אנשי הבית, וכבר התחילו לטפס על שלבי הסולם לעלות על העליה, והנה אחד מהסיקריקים אמר לחבריו:

– הלא כבר גמרנו פה את עבודתנו, נלך הלאה! – והסיקריקים עזבו את הבית.

באופן כזה נצל בני יעקב משיני פראים.

III    🔗

ג' סיון (1 יוני), תרע"ט.

הבשורה כי דחו לעת־עתה את השחיטה, הביא לנו אל בית־מקלטנו העגלון, שהוביל כל העת את הקומנדנט וסגנו.

הפלוגה של החילים שבאו מאומן עם עוזריהם, מחנה גדולה של פרטיזנים מזוינים גמרו להתנהג עם יהודי טאלנה כמו שהתנהגו עם יהודי איבנקה ובשאר מקומות, שהוציאו את היהודים אל המגרש והרגו אותם על־ידי יריות מתותחים ורובים. גם בטאלנה אספו ביום ד' בצהרים את כל הזכרים על המגרש, אפילו ילדים, מבני עשר ולמעלה, וביריות גרשו אותם מחוץ לעיר. הם גמרו להרוג את הזכרים, לענות את הנשים ולשלוח את הבתים באש.

אך באותה השעה שסחבו את היהודים האומללים מבתיהם, לעיני בני משפחתם המתעלפים והכו אותם מכות רצח, וגרשו אותם מחוץ לעיר בצעקות: “לכו אל השחיטה!” הופיע הקומנדנט וצוה בכל תוקף לדחות את השחיטה.

סבת הדחיה היתה הידיעה שנתקבלה, כי הבולשיביקים עולים על טאלנה.

איזה בעל־כנף הביא את הידיעה הזאת לקומנדנט – לא פה המקום לספר. אך זאת היתה התרופה האחת לדחות את השחיטה. בלאו הכי בודאי היתה יוצאת לפעולות ביום ד' בערב, ומיהודי טאלנה לא היה נשאר אף שריד ופליט. 

הידיעה הפתאומית הזו הפחידה את כל אלה ה“גבורים” לרצוח אנשים בלתי מזוינים ולענות נשים. עד מהרה הפכו עורף ועזבו את העיר. כך הלך ההמון הלוך ונמוג. נשארו רק החילים שבאו מאומן והשחצנים מבין הפרטיזנים, שלא חפצו לעזוב את העיר עד שיגמרו את חשבונותיהם עם היהודים.

נקראה אספה. כפי שנודע לנו אחר־כך פרטי האספה, היה חלוק דעות בין הנאספים. החיילים והפרטיזנים, שלא עזבו את העיר, חוו את דעתם, שקודם כל צריכים להשמיד את היהודים ולבוז את רכושם. אך הקומנדטורה ונוצרים אחדים מתושבי העיר מחו נגד הרציחות, וטעמם ונמוקם אתם: כאשר יבואו צבא המועצות אז יתנקמו נקמת הדם השפוך בנוצרים גרי העיר ובכפרי הסביבה. דבריהם פעלו על הפרטיזנים מכפרי הסביבה והביאו מורך בלבם. בכל זאת עמדו על דעתם, כי לעזוב לגמרי את היהודים אי־אפשר. הם הציעו להקיף את היהודים בתותחים ובכלי־נשק, ולהבעיתם ביריות, עד שבעצמם ימסרו את אוצרות הנשק הצפונים אתם. אך אם יעמדו במרדם, אז יאספו את הנשים והילדים הקטנים ויאלצו אותם, על־ידי ענויים, שיגלו את המקומות ששם הסתירו היהודים את נשקם.

אל הפשרה הזו הסכימו בהכרח גם בעלי הסנגוריה של הנוצרים המקומיים. כך עבר הלילה, אור ליום ה'. היהודים האומללים, שֵיות ההרגה, זכו לראות את יציאת השמש של יום חמישי, אחרי ליל ארוך כאורך הגלות ומלא בעותי צלמות.

יום ה' בבקר. יום מר ונמהר.

החילים והפרטיזנים המזוינים התפשטו שוב פעם על הבתים ואספו את שארית היהודים כל זכר מבן עשר ומעלה “אל השחיטה!” הנשים והילדים חפצו ללוות את בעליהן ואבותיהם. אך הסיקריקים הצליפו עליהם בשוטים שבידיהם ויגרשום. לא הרשו להם גם לקחת פרידת שלום. היללות והיבבות של הנשים והילדים העזובים התערבו עם הקולות הפראים של הרוצחים וצעקותיהם: “עושו, חושו, אל השחיטה!” גם השמים השתתפו בצערם של האומללים. הם עטפו קדרות ונטפי גשם, כרסיסי דמעות גדולים, נפלו על הארץ. גם הרוח המה, געש בזעם, כמו כל הטבע מקונן על אסונם הגדול.

בעת צרה ההיא, בשעה שהמות רחף בכנפיו על ראשיהם של יהודי טאלנה, לא פרשתי מן הצבור ולא הוצאתי עצמי מן הכלל, ומבלי חכות לבקורם של “מלאכי חבלה” השכמנו ויצאתי אני ובני אל הככר מחוץ לעיר, במקום שנתאספו שם הקרבנות המזומנים לשחיטה. בעברנו דרך הרחובות והסמטאות פנו אלי הרבה אנשים בקולות מלאים יאוש, בשאלה:

– ראבינער, עוץ עצה, מה לעשות?

לבי נקרע לגזרים, מה יכולתי ליעץ לאומללים האלה, אם אני בעצמי הנני אובד עצות. הרימותי ידי לשמים ועיני זלגו דמעות.

בשעה השמינית בבקר, כבר היה כל הככר, שבימי היריד שם הוא השוק לבהמות, מלא יהודים מפה לפה עד אפס מקום. נצברו שמה יהודים משלשה דורות: ישישים, בניהם ובני־בניהם. סביבם עמדה שלשלת של חילים מזוינים ומרחוק עמדו הכן בליסטראות עם לועות פתוחים. אנחנו עמדנו בברכים כושלות ובצוארים פשוטים ומסרנו את נפשותינו ביד ה'. אך בזכרנו את נשותינו וטפינו שנשארו הפקר, בין חיות טורפות, נמוגו לבותינו בדמעות של יאוש, והתרסנו נגד השמים בתלונותינו: אם אנחנו חטאנו, אלה עניי הצאן במה חטאו?

כעבור שעה בא פרש והביא פקודה בידו לגרש אותנו הלאה על ההר. החילים גרשו אותנו בקתי הרובים. כאשר עברנו כברת ארץ צוו עלינו לעמוד והתחילו לפלג אותנו לשלש כתות: מבן עשר עד בני שלשים הציגו לבדם. מבן שלשים עד חמשים שנה לבדם, ואת הזקנים לבדם. ושלשלות של חילים הקיפו את שלש הכתות, שעמדו ברחוק מקום אחת מהשניה. עיפים מההליכה ומהטפוס על ההר ומהמכות אשר הכונו על־ידי החילים השתטחנו על הקרקע להנפש מעט. בכל פעם הביאו מהעיר קרבנות חדשים מוכים ופצועים, שהדם שותת מהפצעים, והם ממש זחלו על ארבע מבלי כח ללכת. ביניהם היו זקנים גם צעירים שהתחבאו והפרטיזנים גלו את מחבואיהם. הם קבלו למטרפסם והֻכו מכות רצח. החילים התירו להמציא עזר לנפצעים, אך לא בבתיהם, כי אם פה על השדה. מספר הנפצעים היה בערך חמשים איש.

בשעה האחת־עשרה בא הקומנדנט עם בני לויתו; הוא נאם נאום ארוך ממיני הדרשות הידועות. הוא גמר את דרשתו בזה: “גלוי וידוע לפניכם שהפרטיזנים והחילים דורשים שישמידו את כל היהודים, תושבי העירה, רק אני ואחדים מהנוצרים המקומיים משתדלים בעבורכם, ומתאמצים בכל כחותינו להציל אתכם. זה שלשה ימים שאנחנו עושים כל מה שבכחנו להקל את גורלכם. לכן תדעו שהחיים והמות בידכם הוא. אם חפצי חיים אתם זאת עשו: ראשית, תמסרו בידינו את כל הנשק הנמצא בידכם. כי ידוע תדעו שמנוי וגמור לעשות עוד הפעם חפוש ובדיקה בבתים, ואם ימצא אף רובה, או אקדח אחד, אז לא ישאר מיהודי טאלנה אף אחד. שנית, תמסרו לידינו את הבולשיביקים הנמצאים בקרבכם”.

בדרישות אלה פנה הקומנדנט לכל שלש הכתות: הזקנים, הבינונים והצעירים, ומכולן קבל תשובה אחת:

– ליהודי טאלנה אין שום נשק. ומה שנוגע לאלה שעבדו במוסדות הרשות של המועצות הלא הספרים פתוחים לפניכם וגם הנוצרים המקומיים יודעים מי הם.

הקומנדנט הוציא מחיקו רשימה מפורטת וקרא בשם את כל אלה שנשאו משרה במוסדות המועצות. אלה שנמצאו על הככר יצאו בעצמם מן המחנה, ואלה שנמלטו, אסרו את הוריהם, אחיהם וקרוביהם ויובילו אותם אתם. אחר־כך הודיע לנו הקומנדנט, כי “יעשו חפוש כללי ויבדקו בחורין ובסדקין, ואם ימצאו איזה נשק אז לא רק אתם לבדכם כי אם גם נשיכם וטפיכם יכחדו, ואני לא אוכל להושיע לכם”.

הקומנדנט עזב את הככר ואנחנו נדהמים ונפעמים. אמת, ידענו שאין כל נשק בידי היהודים. אך מי יערוב לנו שלא ימצאו חוליגנים כאלה שיטמינו בבית איזה יהודי אקדח חלוד או רובה שבור בכונה תחלה, כדי להתגולל ולהתנפל עלינו ולרצחנו נפש. גם החפוש בהבתים שנשארו בהם רק נשותינו, בנותינו וטפינו, מי יודע את גורלם המר? מחשבות כאלה חטטו בראשינו ולא נתנו דמי לנו. שכבנו שטוחים על גבי הקרקע, כי הרוח המתחולל לא נתן לנו לעמוד על רגלינו. כה עברו עלינו שש שעות, שארכו כאורך הנצח. ברי היה לנו, שהבריונים בודאי יטמינו איזה מוקש לנו, כדי להצדיק עלינו את הדין. וכבר התרגלנו עם הרעיון הזה והיינו מזומנים למות. אך הצעקות והיבבות, שהגיעו אלינו מהעיר, מעורבות עם רעם היריות, מררו את הרגעים האחרונים. ידענו, שהרוצחים מתחוללים בעיר ונשינו ובנותינו נמצאות בצרה גדולה. עצבינו נמתחו כמיתרים, הדם נקרש בהגידים והלב חשב להתפקע. על אחת התפללנו: אנא אל רחום, קרב נא את קצנו ואזנינו לא תשמענה את הקולות והצעקות.

רק בשעה החמשית אחר הצהרים התבשרנו, כי לא נמצא בבתים שום נשק ולכן חיינו נתונים לנו לשלל.

אחרי דרשה ארוכה, שתכנה היה, שנשוב בתשובה שלמה ומהיום והלאה נשפר את מעשינו, הודיעו לנו:

– עתה הנכם חפשים, שובו לבתיכם!

אך יצאו הדברים מפי הנואם ואנחנו נשאנו את רגלינו ורצנו העירה בלבות דופקים להודע את ההרפתקאות שעברו על בני משפחותינו.

והנה סך־הכל של החפוש והבדיקה:

נרצחו שמונה יהודים, אף כי שלמו בתחלה את כופר־נפשותיהם. נפצעו איזו עשרות יהודים, שענו אותם בענויים קשים ואכזריים. הנפצעים נשארו בחיים, אך נשארו בעלי־מומים לכל ימי חייהם, זה גדם, זה סומא וזה חגר וכו‘. הבתים התרוקנו עד היסוד. רק מתי מספר מאושרים נמצאו שהסיקריקים פסחו על בתיהם. בין המאושרים היו גם בני משפחתי. שהתחבאו באיזה בית נעזב על חוף הנהר, שלא סרו לשם הבריונים. אך בבית ערכו חורבן והרס. אפילו את ספרי המתים והנולדים השליכו החוצה בחפשם כסף. אך בכדי טרחו: עוד ביום ג’ הריקו את הבית ולא השאירו עוללות. כבה עברו עלינו שלשת ימי האפלה מיום ג' עד יום ה'.

IV    🔗

א' סליחות (8 ספטמבר), 1919.

הנני כותב לכם אחרי הפסקה של שלשה ירחים. הסבות שהחשיתי עד כה הן ההרפתקאות שעברו על ראשינו וטרדות העדה שהייתי שקוע בהן. כרב צבורי וכעומד בראש העדה הייתי צריך כל פעם לסכן את נפשי, להכנס בעובי הקורה ללכת אל חניָתם של הסיקריקים, להשתדל בעד עדתנו ולהשתמש בשתים מהסגולות שהשאיר לנו יעקב אבינו בירושה: “דורון ותפלה”. ואל העבודה הזו הקדשתי כל עתותי, כחי ומוחי.

אמנם כל הצרות, היסורים וההרפתקאות שעוברים על ראשינו עוד לא עשקו ממני את בטחוני והנני מאמין ש“נצח ישראל לא ישקר”. מאמין אנכי באמונה שלמה שערפלי עלטה המרחפים על ראשינו יעלמו ושמים טהורים יתגלו. אבל כבר כשל כח הסבל ונפשי עורגת לאל עושי: מתי יהיה קץ־הפלאות? הלשוכנים עם רפאים תגדיל חסדיך? הליורדי קבר תראה נפלאותיך?

לספר לכם כמו את כל הצרות, התלאות וכל מיני מרעין בישין שעברו עלינו – הגליון יכלה והם לא יוכלו. לכן אסתפק רק בראשי־פרקים.

כל העת, אפילו בשעה שלא נפרעה המנוחה בעיר, חיינו בפחד תמידי ונתקימה בנו כל התוכחה: “והיית חרד מקול עלה־נדף”, “ונסתם ואין רודף”. נפלה איזו הברה בעיר, יצאה איזה בת־קול: “סיקריקים עליך, טאלנה!” ויהודים נסים כמשתוללים ומבקשים להם איזו פנה חבויה לזחול לתוכה. ובפרט כאשר הסכנה היתה ממשית, כאשר המטירו על העיר יריות מרכבת־שריון וכלנו צריכים היינו להתחבא במרתפים. כאשר התפרצה אל העיר חבורה של סיקריקים ואתה צריך לבוא עמהם במשא־ומתן ולהשתוות על אדות סכום הקונטריבוציה, בשעה שחרד אתה על נפשך. ו“אורחים” כאלה בקרו אותנו לעתים תכופות.

ברם צריכים אנחנו, יהודי טאלנה, להודות לאלוהי השמים, שהשודד קוזקוב וגיסותיו, שהחריבו את כל הישובים של היהודים במחוז אוּמן, פסחו על טאלנה. הסבה, לפי דעתי, היא, כי הרבה מהבריונים הטלנאים נכנסו אל גיסותיו של קוזקוב, והעומדים בראש הצבור לא נחו ולא שקטו והשתדלו בכל האמצעים, שהכנופיה של קוזקוב לא תכנס לטאלנה. אחד מאלה שמסר את נפשו ועבד בכל כחותיו היה הד"ר בילינקיס, העסקן הצבורי, המסור בכל נפשו לעמו. השתמשנו בכל התרופות, גם בדמעות ובקשות. אחרי השחיטה וההרג שערך קוזקוב בדובובה, אספנו את כל העדה והלכנו כלנו בנערינו ובזקנינו אל האספה הכללית של הפרטיזנים שנתאספו ביום ההוא. אני, כמורשה הקהלה, העתרתי בעד עדתי כשליח־צבור וכל העדה עזרה על ידי וגעתה בבכי. תחנותינו ובכיותינו הרכו את לבותיהם של הרבה נוצרים מגרי טאלנה, שלא עמם עוד זיק של אנושיות בלבם וגם הם שפכו את דמעותיהם על עניָם של היהודים האומללים. באותו מעמד נגמר להוציא החלטה לבלי תת לשום כנופיה של סיקריקים להכנס אל העיר. את ההחלטה ידעו גם הטאלנאים ראשי הבריונים מהכנופיה של קוזקוב. וכאשר לא חפצו להתקוטט עם בני עירם גמרו לפסוח על טאלנה. והודות לזה נצלנו ממות.

כמה הרפתקאות עברו עלינו במשך שני הירחים שלא היתה בעירנו שום רשות, ילא הפה לספר. החוליגנים של כפרי הסביבה התחוללו כאות נפשם בלי מפריע, חיינו ורכושנו היו הפקר. חבורות של סיקריקים פרצו כל פעם אל מושבות היהודים בעירות ובכפרים, חמסו דַים, רצחו והרגו. החוליגנים ארבו גם על הדרכים, ועל התחנות, הוציאו היהודים מתוך הקרונות, חמסו כל מה שהיה להם, הכו אותם מכות רצח, ורבים מהם הרגו. נתקימה בנו התוכחה: “מחוץ תשכל חרב ומחדרים – אימה”. רק בחסדם של הנוצרים המקומיים היתה לנו נפשנו לשלל. וכמובן, אנחנו לא היינו רשאים אף רגע לשכוח את חסדם.

הנה אפיזודה אחת:

בטאלנה נמצא רופא נוצרי מבני המן, שהרבה להרע להיהודים, ויהי היום והנה עברה דרך התחנה רכבת משורינת של המועצות, הרופא נלכד במצודתה. תיכף הודיעו לנו שבאם לא נשתדל שישחררו את הרופא, אז יתנקמו ביהודי טאלנה. הדבר הזה כבר לא חדש היה לנו. ידענו כי אנחנו אחראים וערבים בעד כל מעשיהם של חילי־המועצות. אם איזה חיל זרק צרור ושבר זכוכית בביתו של נוצרי או גנב איזה חפץ, באו בדרישה אל היהודים ו“ר' יעקב משלם ארבעה וחמשה”. ובפרט אם “תכשיט” כזה יתנזק בגופו או בממונו, אז לא תהיה לנו תקומה – ובנערינו ובזקנינו, בנשינו וטפנו רצנו אל התחנה. התפלשנו בעפר לפני הרכבת, והעתרנו את זעקותינו, בכיותינו ותחנותינו על הפקיד, ולא נתַנו פוגת לו עד כי שחרר את הרופא. ומי שלא ראה את שמחתנו בשעה שנשאנו על כפים את הרופא מהתחנה אל העיר – לא ראה שמחה מימיו.

ביום 9 לאויגוסט בא על התחנה ופלוגה של חיילים פטלוריים. תמימים אחדים חשבו שבאו ליסד שלטון בעיר ולגרש את האנרכיה השולטת. וכשנכנסה העירה סיעה של חיילים פטלוריים, נשארו ברחוב ולא מהרו להתחבאות. אך עד מהרה נוכחו אלה התמימים שטעו בחשבונם ושלמו בגופם ובממונם בעד תמימותם. הפטלוריים התנפלו על היהודים ברחוב והכו אותם מכות־רצח גם רו בהם. נהרגו אחדים, פרצו אל הבתים, חמסו ואנסו את הנשים שנפלו לידיהם.

אחרי ימים אחדים זכינו לקבל את פניהם של חיל־המתנדבים. אמרנו בצלם נחיה, אך גם מהם לא רוינו נחת. הם רצחו, שדדו, אנסו נשים. והעלו על המוקד שלשים בתים ומאה וחמשים חנויות.

(שלמה טעפליצקי).

 

טאראשצה (פלך קיוב).    🔗

בחדש מערץ 1919, התפרץ לטאראשצה האַטמן יאטצענקה (אכר עשיר שנעשה לסיקר), שאסף תחת דגלו גדוד אכרים מהסביבה. הוא רצח את בריל קירז’נער, בן נ“ד שנה, ואחיו בן י”ח שנה. אחר־כך דרש קונטריבוציה, מאתים אלף רובל. אחרי קבלו את הקונטריבוציה התפשטו בני סיעתו ברחובות והתחילו חומסים ובוזזים את בתי היהודים,

בחג הפסח נרצח שר־מאה (סוטניק) על־ידי יריה שירה אחד מפנה חבויה. העלילו על היהודים שהם הרגוהו. ומאז התחילו ימים רעים ליהודי טאראשצה. הבריונים המקומיים ומהסביבה התנקמו ביהודים. התחילו פרעות, מעשי אונס והריגות. נרצחו אז שמונה נפשות. הבריונים רעצו את היהודים במשך ששה שבועות, עד שנכנס לטאראשצה הלגיון הששי של צבא־המועצות וגרש את הסיקריקים.

כאשר עזב חיל־האדום את העיר התפרץ לתוכה האַטמן זעליניאק, מי שהיה ראש־לגיון ונעשה אטמן של הפרטיזנים ונתחבר לגריגוריוב. הוא בא העירה עם גדוד חיילים של הגריגוריובים. מי שהיתה היכולת בידו ברח. במשך עת קצרה חמסו הגריגוריובים את העיר וענו את היהודים.

אך יותר מכולם הרעו הדיניקיים, שהתפרצו לטאראשצה סוף אויגוסט 1919. הקוזקים הדיניקיים, שנכנסו לטאראשצה, היו מהדיויזיה ה“זאבית”, שהצטינה בפראות ובאכזריות; הם ענו את היהודים בענויים קשים, תלו הרבה יהודים על עניבות ואלצו אותם שיגלו להם את המחבואים שהטמינו שם את כספם וזהבם. הם עשו להם “צחוק” ונשאו על שפודים ילדים קטנים מדוקרים. נרצחו תשעה עשר איש, ביניהם אבי, אברהם בן מיכאל בארסוק, בן מ"ד שנים.

(ציליה בארסוק).

 

טולטשין (פלך פודוליה).    🔗

I הפרעות של 18, 19 יאנואר 1918.    🔗

הפרעות הראשונות בטולטשין התחוללו ביאנואר 1918. בטולטשין חנה אז חיל־מלואים של אחד הלגיונות, אבל מיום ליום פחת והלך מספר החיל. רוב החילים שבו לבתיהם ולעבודתם; נשאר בעיר רק כחמשים חיילים – אלה שלא רצו לשוב לחיי עבודה.

ביום השמונה־עשר ביאנואר היה יום־שוק. מן הסביבה באו אל העיר הרבה אכרים. הרחובות המו מאדם. הכל היו טרודים במסחר וקנין. איש לא חשב, כי רעה קרובה לבוא. ופתאום התחילה חרדת אימה. מי או מה הטיל את החרדה לתוך הלבבות – קשה היה להגיד. אבל היתה חרדה, ורוב האכרים מהרו לצאת את העיר ולשוב לכפריהם. נשארו רק אלה, שהריחו ריח ציד ונפשם אִותה להנות מחורבנם של היהודים.

בשעה השמינית בערב התחילו הפרעות. חיילים עם אכרים פשטו על החנויות והתחילו בוזזים אותן. אבל לא הצליחו, היו בעיר שומרים על החנויות מזוינים רובים ואקדחים, ואף כי לא רב היה מספרם הבריחו את הבוזזים. ביותר הצטינו אז שלשה מהשומרים, אמיצי־לב ובעלי־עזמה. מהשומרים נפצעו אחדים בפצעים קלים, רק שנים נפצעו קשה. אחד נפצע בידו ונעשה גדם והשני – ברגלו ונעשה חגר; אם נפצעו גם אחדים מן הפורעים – אין יודע.

אחר־כך, כאשר נודע להפורעים, שקומץ יהודים, שאינם כלל מלומדי מלחמה, גרשו אותם, התלקחה בהם חמתם כאש וגמרו להתנקם בהיהודים.

בערב השני הבעירו שלשה בתים ברחוב המרכזי, שיש בו הרבה חנויות ומחסנים, ובשעת המהומה התחילו שוב שודדים ובוזזים. גם הפעם נסו השומרים להתקומם לבוזזים, אבל עכשיו היתה יד השומרים על התחתונה. אותו לילה נשודו כמה וכמה חנויות ובתים, גם ברחוב המרכזי, גם ברחובות הסמוכים לו. האכרים עזרו הרבה לבוזזים ויחד בזזו ושסו. את הבזה הטעינו על עגלות והובילו לבתיהם. אותו לילה היו שלשה קרבנות: אשה זקנה נחנקה בעשן, כי בני משפחתה לא הספיקו להוציאה מתוך הבערה; נהרג איש זקן, וצעיר אחד שברח החוצה כאשר שמע צלצול הפעמונים והתחיל צועק: “שרפה!” פגע בו חיל והרגוהו.

השוד ארך כל הלילה, לפנות בקר נעלמו השודדים.

II הפרעות על־ידי האכרים    🔗

בשביעי במאי 1919 נפוצה שמועה, כי בברצלב הסמוכה לטולטשין, הופרעה המנוחה. ה“רֶבקום” הטולטשיני שלח לברצלב שני חיילים, אחד נוצרי ואחד יהודי, להודע את הנעשה שם. בדרך נפלו השליחים לידי אכרים. את היהודי הרגו ואת הנוצרי שלחו לחפשי. אז שלח ה“רבקום” טלגרמה לבקש עזר ולמחר באו לעיר חמשים חיילים.

ובעיר פרצה החרדה משעה לשעה. רבים התחילו לברוח. בשעה אחת־עשרה בבקר קרבו האכרים המתקוממים אל העיר. חיל המשמר, “אגודת המגן” וחברי האגודות של העובדים נתחברו יחד להגן על העיר. הגדוד שנשלח לעזרת ה“רבקום” עמד מנגד. בין המגינים על העיר והפרטיזנים התפרצה מלחמה שארכה שלש שעות. לסוף נצחו המתקוממים, שהם היו הרבים, פרצו אל העיר. תפסו את ה“רבקום” והיריה פסקה.

למחר ביום הששי (9 מאי) הוכרז, כי העיר עברה לידי המתקוממים. בו בבקר התחילו חפושים ובדיקות בבתי־היהודים. בקשו נשק. המחפשים רובם צעירים מזוינים רובים, עברו מבית לבית וכל אשר מצאו שדדו ולקחו להם. הם הרבו להתקלס ביהודים ולקנטרם בכל מיני קנטור. בבתים אחדים העמידו את הגברים “אל הקיר”. הנשים והילדים כרעו לפני השודדים, נשקו את ידיהם ובקשו רחמים. במשך שעות אחדות נרצחו חמשה־עשר איש. הבתים, שמצאו סגורים, כי יושביהם עזבו אותם מחמת אימה, נשדדו כולם. הרהיטים נשברו לשבבים. הפרעות ארכו כל היום עד הערב.

כשגמרו את החפוש בבתי היהודים התאספו המתקוממים לאספה לבחור מתוכם ראש לשלטון. היהודים עזבו את מחבואיהם, התאספו גם הם ובחרו דיליגציה לשלחה אל האספה של המתקוממים.

הדיליגציה באה לפני האספה של המתקוממים והפילה את תחנתה, שלא יעשו כלה ביהודי טולטשין שלא חטאו להם במאומה. האספה הבטיחה להיהודים שלא תעשה עוד רעה להם. הפרעות פסקו, רק ביום השבת היו עוד מקרים אחדים וצעיר אחד נהרג.

ביום א' 11 למאי הובלו ההרוגים לקבורה.

כעבור זמן מועט עברה העיר שוב לידי שלטון המועצה.

III הטבח של האַטמן ליאכוביטש    🔗

בשלשים ואחד ביוני פרצה שמועה, כי האטמן ליאכוביטש וגיסותיו ערכו טבח ליהודים בעירה פעטשרה, הרחוקה מטולטשין שבע־עשרה פרסא. מתחלה לא שמה הרשות המקומית לב לשמועה זו. אחר־כך נמלכה ושלחה גדוד קטן של חיל המשמר לקראת ליאכוביטש, לחסום לו הדרך לבל יפרוץ לטולטשין. אבל הגדוד הקטן הזה לא עצר כח להלחם בליאכוביטש. כמעט כל הגדוד נשמד.

למחר בבקר השכם כבש ליאכוביטש את העיר. ומיד פשטו גיסותיו על בתי היהודים לשדוד ולהרוג. רבים מן התושבים היהודים ישנו עוד את שנתם ונהרגו במטותיהם. קצת מן הרוצחים לקחו תחלה “כופר־נפש” – כסף, זהב, חלצו את הטבעות מעל האצבעות. הוציאו את העגילים מן האזנים – ואחר־כך הרגו. רוב החללים נפלו בחרב, אבל היו גם כאלה, שנחתכו אברים אברים. כמה הרוגים נמצאים מושלכים בחוץ ומנֻבלים כל כך, עד שאי־אפשר היה עוד להכירם, קצת מן הרוצחים נמנעו מקחת “כופר־נפש”, קרעו בחמתם את שטרות־הכסף, אשר נתנו להם, ומהרו להרוג ולרצוח. הרוצחים רצו ברחובות העיר, שרווליהם מופשלים למעלה ופניהם פני חיות טורפות. ליאכוביטש וגיסותיו עשו בעיר רק כשלש שעות, ובמשך זמן קצר כזה הספיקו להרוג כמאה ושבעים איש ולפצוע כחמשים איש.

ליאכוביטש, אחד מראשי הפרטיזנים של פטלורה, בנו של מי שהיה סגן לנציב המחוז) пом. исправника) בימי הצריזם. אשתו בת כומר. הוא ערך את הטבח בפעטשרה, טולטשין וגם בערים אחרות. אבל לא האריך ימים אחרי הטבח. גיסו הרגו. לפי המסופר, הרגו גיסו משום שהתנגד לשפיכת דמם של היהודים. ליאכוביטש מצדו טען, כי בלי שפיכת דמם של היהודים אי־אפשר לארגן את הפרטיזנים. כשנהרג הובא גופו לנמירוב, כדי לקבור אותו שם. אבל הכומרים יראו לטפל בקבורתו (נמירוב היתה אז ברשות שלטון המועצות). מנמירוב הובא גופו לברצלב, וגם שם נמנעו הכומרים מלטפל בקבורתו. אז שכרה אמו ארבעה אנשים מן השוק והם קברוהו.

*

אני עזבתי את טולטשין בסוף מאי 1920. אז נמצאה העיר בידי שלטון המועצות. בעיר שררה מנוחה. אבל השנאה ליהודים מצד כל האכרים אשר בסביבה הלכה וגדלה מיום ליום. ביחוד משום מעשה שהיה:

סמוך לטולטשין יש כפר ושמו חולודובקה. בכפר גרו גם שש משפחות של יהודים. כשהתחילה התקוממות האכרים ברחו היהודים מן הכפר אל העיר. לאחר שדוכאה ההתקוממות שבו היהודים אל הכפר, וסמוך לכפר נהרגו בענויים קשים מאד. הנה כן, למשל, ילד אחד נהרג במיתת חנק. הרוצחים מלאו את פיו חציר.

כשנודע הדבר בטולטשין נשלחו לשם שלשה חיילים להביא את החללים לעיר. משלשת החיילים היו שנים נוצרים ואחד יהודי. כשבאו אל הכפר נהרג תיכף היהודי והנוצרים נאסרו. אז שלח שלטון־המועצות פלוגה של חיילים לענוש את חולודובקה. הפלוגה ירתה על חולודובקה מתותחים והבעירה את הבתים באש. את רוצחיו של החיל היהודי תפסו והביאו אותו לטולטשין. שם שפט אותם ה“רֶב־טריבונל” ודן אותם למיתה. פסק־הדין לא יצא לפעולה, כי הנדונים הספיקו לברוח. ומאותו מעשה ואילך שגור בפיהם של אכרי חולודובקה, כי בתיהם נשרפו בעטים של היהודים, והשנאה להיהודים מחלחלת גם בלבם של אכרי הסביבה.

(הערוויץ, בעל בית־חרשת לניר).

 

טומאשפול (פלך פודוליה).    🔗

אל ההנהגה של ה“צלב האדום” בקיוב, מאת הועד הטומאשפולי לעזרת נגועי הפרעות.

העירה טומאשפול, פלך פודוליה, מחוז יאמפול, נמצאת במרחק שמונה־עשרה פרסה מהתחנה וואפניארקה ובמרחק ארבעים פרסה מנהר דניסטער, השוטף בין בסרביה ופודוליה. מספר יושביה היהודים כאלף משפחות.

חמס, שוד, התנפלויות, פרעות וכל מיני עקין בישין שעברו על יהודי טומאשפול – מספרם כמספר הימים שעברו מן חדש יאנואר 1919, עד היום הזה. כל יום צרתו מרובה מחברו. כל גוי קטן שעלה לגדולה, כל מי שלקח את רסן הממשלה בידו אפילו רק ליום, רואה ראשית כל חובה לעצמו לרעוץ את היהודים תושבי טומאשפול, לחמוס את רכושם, ולענות אותם בענויים קשים. אלה במדה זעומה ואלה במדה גדושה. אך הצד השוה שביניהם שכולם מציגים להם למטרה להרע ליהודים ולרדפם עד חרמה.

אך יותר מכולם הרעו לישראל הדיניקיים בימי שלטונם. הם הרבו הרע מכל אשר היו לפניהם. עריצתם ורשעתם עברו כל גבול. הם גזלו, חמסו, ענו את היהודים באכזריות, אנסו נשים גם רצחו נפשות נקיים.

הפלוגה הראשונה של הדיניקיים נכנסה לטומאשפול בחדש ספטמבר 1919. תיכף בהכנסם דרשו מהיהודים להמציא להם מינים כאלה שאינם נמצאים כלל בעיר וגם במחיר אי־אפשר היה להשיגם, כמו שבולת־שועל, שחת, שומן חזיר ועוד כאלה. אחרי הפצרות מרובות והשתדלויות של ראשי הקהלה נעתרו הדיניקיים לקבל כסף, היהודים שלשלו להם הכסף מחיר המינים, וחשבו שכבר גמרו את חשבונותיהם עמהם, אך טעו. אחרי עבור שני ימים נכנס אל העיר לגיון השני הלוּביני מקוּבן. הם כבר לא חפצו לקבל מחיר המינים, ודרשו את המינים בעצמם. הקוזקים הקובנים תיכף בהכנסם העירה התפשטו ברחובות והתחילו לבוז את הבתים. מאלף הבתים, שהיהודים גרו בתוכם, נשארו לא יותר מעשרה או חמשה־עשר בתים שלא היו למשיסה, מפני שהתאכסנו בהם פקידי הצבא של חלקים אחרים. חבורות של קוזקים, בני ששה או שמונה אנשים, עברו מבית לבית. כל בית נפקד כמה פעמים. הללו יוצאים ואחרים נכנסים. קוזקים חמסו רק כסף, תכשיטים וחפצים חשובים. את המראות, הכלים והרהיטים שברו ונפצו. הם עקרו את הרצפות וחטטו אחרי מקומות חשאין, ששם הטמינו היהודים את רכושם. את החפצים השדודים טענו על עגלות, הביאו אותם אל החצרות שהתאכסנו. שם מכרו אותם לאכרי הסביבה, שגם הם לקחו חלק בפרעות ולוו את הקוזקים אל רחובות היהודים.

הלגיון הלַביני, מחולל הפרעות, בא לטומאשפול רק ליום אחד. אך נשאר בעיר ולא חפץ לעזבה. היהודים שכבו חבוים וגם ביום יראו לְהֵרָאות בחוץ. הפרעות ארכו חמשה ימים. עוד בערב יום הראשון, כאשר התחילו הפרעות, נשלחה דיליגציה משלשה אנשים, שני יהודים ונוצרי אחד, מי שהיה אופיצר בימי הצאריזם, אל פקיד הלגיון להשתדל לפניו שיתן צו להפסיק את הפרעות. ראש־הלגיון היה הלום יין ושלח את הדיפוטאציה אל הקומנדנט של העירה. אך הקומנדנט מאן לקבלה באמתלא שהוא חולה. כך התלבטה הדיפוטאציה מראש־הלגיון להקומנדנט, ומהקומנדנט לראש־הלגיון. האחד לא יכול לעמוד על רגליו והתנודד כקנה מרוב שכרון, והשני באחת: הוא חולה וצריך למנוחה. כך שבו בידים ריקניות.

כאשר ראינו שהלגיון השתקע בעיר ואיננו חפץ לעזבה והחמס והשוד אינם פוסקים, ובפחדנו שלא ישלחו יד גם ברצח, גמרנו לשלוח דיפוטאציה לוואפניארקה, ששם חנה שר־הצבא, הגנרל פוֹן פַּלֶן. אופיצר מהלגיון הסימפורפולי, שעבר דרך עירנו, נכנס בעובי הקורה, השתדל שישלחו את הדיפוטאציה גם גלה את דעתו, שבחפץ לב יתחבר אליה ויכין הרצאה מפורטת מכל הנעשה, להגישה לשר־הצבא. נשלחו לוואפניארקה שני נוצרים. אחד מתושבי טומאשפול והשני האופיצר מסימפורפול. הדיפוטציה הצליחה במשלחתה. ביום השני באה מטומאשפול מחלקה של בית־דין הצבא.

פקידי הלגיון הלביני הזמינו יהודים אחדים מנכבדי העדה ודרשו מהם לחתום את שמותיהם על תעודות שמחוללי הפרעות לא היו החיילים מהלגיון הלביני. אך היהודים לא מלאו את דרישתם.

ראש בית־דין הצבא, בשיחתו הפרטית עם היהודים, יעץ להם לבלי השיא חרפה על חיל המתנדבים, ושיהיו נזהרים בלשונם בשעת גביות־עדות. גמרנו לבלי לפרט את החמסנים בשמותיהם, אך לתאר תמונה מפורטת של החורבן, ההרס והפרעות, שנערכו בעיר.

בית־דין הצבא קבע את ישיבותיו בבית הווֹלוֹסט. כאשר הזמינו את היהודים לבית־דין להעיד, התחילו הקוזקים שעמדו בצדי הדרכים להרעים ביריות באויר וצעקו:

– ז’ידים, שובו חזרה על עקביכם, ואם לאו – מות תמותו!

מובן שהרוב הגדול של העדים לא חפצו לסכן את נפשותיהם ושבו לעומת שבאו. מספר העדים שבאו היה לא יותר מחמשה־עשר עד עשרים איש.

בשיחה פרטית הודיע ראש בית־הדין ששלשה מהנאשמים נשפטו משפט מות. אך לא יעלו אותם לגרדום לא בטומאשפול ולא בוואפניארקה.

בית־הדין גמר לחפש בעגלותיהם של החיילים את חפצי היהודים. אך החפוש הזה היה רק מעין קומדיה של בֻּבות וחוכה וטלולא ממש. בעגלותיהם של החיילים נמצאו חפצים ורכושם של היהודים במחיר מיליונים. בכל עגלה נצברו אדרות ופרוות יקרות במספר גדול מאד. אך כאשר חברי בית־הדין בלוית עדי־ראיה, התחילו להוציא את הפרוות מתוך העגלה הראשונה, התחילו שאר החיילים להרעים ביריות באויר. גם החיילים של החצרות הסמוכות עזרו על ידיהם והחרישו את האויר ביריותיהם. חברי בית־הדין משכו את ידיהם מעבודתם. החפוש נפסק תיכף – וזה היה סוף המשפט.

אמנם בית־הדין הצבאי הביא בכל־זאת תועלת ליהודים: החמס והשוד נפסקו, וכעבור שני ימים עזב הלגיון הלביני את העירה.

התושבים היהודים התחילו להביא בחשבון את נזקיהם, וזה הוא סך־הכל: נתרבו בעיר מספר העניים באיזו מאות משפחות. האמידים, או אפילו העשירים של אתמול, מוכרחים היום לעמוד בשורה אחת עם העניים משכבר הימים, להושיט יד ולבקש פרוסת לחם.

אלה הן תוצאות חניתם של הלגיון הלביני בטומאשפול.

ביום 20 לפברואר 1920, נתפשטה השמועה, כי ממשלת רומניה סגרה את גבול בסרביה ולא תתן לפלוגות הפרשים, וביחוד לגדודי הקוזקים, לעבור לבסרביה. עתה עוברים הדיניקיים לאורך החוף של הדניסטר ומגמת פניהם לקאמיניץ־פודולסק להתחבר עם חיל הפולנים שפשטו על אוקרינא, שגם הם בכל מקום עברם, חמס ושוד לרגליהם, רצח וחורבן.

יהודי טומאשפול נמוגו מפחד. בבוקר נכנסה אל העיר חבורה של חלוצים מחיל המועצה במספר שמונה אנשים. היהודים כבר הסיחו את דעתם מהדיניקיים, אך לא עברה שעה וסיעם של פרשים דיניקיים פרצו העירה. החלוצים ברחו. הפרשים רדפו אחריהם. אחד מהחלוצים נפל בידיהם.

אז קמה עת צרה ליהודי טומאשפול.

דרך טומאשפול עברו צבא הדיניקיים במספר עשרת אלפים חיילים. וכל פלוגה שנכנסה ראתה ראשית לה להתנפל על היהודים ולהתנקם בהם. כל מי שלא הספיק להתחבא כדבעי ונפל בידי המתנדבים הומת בענויים קשים ואכזריים. הרוצחים קשרו חבלים אל צוארי קרבנותיהם וגררו אותם ברחובות, עד כי נפחה נפשם. החיילים התפרצו אל תוך הבתים וענו את כל הנשים שנפלו בידיהם, מבנות עשר עד בנות שבעים. בזזו את הבתים עד היסוד והרגו כל יהודי שבא לידיהם בחמת נקם. כל היום שעשו בעירנו עבר להם באורגיות של הוללות, שכרות ושפיכות דמים.

פריצי חיות הללו בחדרם אל הבתים דרשו כסף, זהב, תכשיטים ושטרות רומנובים. וכמה שהרבו לתת להם לא חדלו לצעוק: הב! הב! ואלצו את היהודים על־ידי ענויים שונים לגלות להם את המחבואים שהחביאו שם את כספם. ולא תמיד עלה בידי היהודים האומללים לפדות את נפשותיהם בכסף. הרבה פעמים, אחרי שכבר הריקו את כיסיהם של קרבנותיהם עד הפרוטה האחרונה, קבעו גם את הנפש. הפראים הללו המציאו כל פעם ענויים חדשים ומלאים אכזריות. מרטו את שערות הזקן אחת אחת, צלבו אנשים כמה פעמים, כאשר הללו כבר היו קרובים למיתה הורידום ואחרי כן שוב צלבום, כדי שיגלו להם איפה טמנו את כספם. הכו את קרבנותיהם בקתי הרובים, דקרום בחניתות, גזרו אותם בסיפים. כמעט כל הנפצעים נפצעו בראשיהם. הקוזקים אנסו נשים ועלמות בשעה שהוריהן ובעליהן הנרצחים היו מונחים בחדר לפני עיניהן. אנסו נשים חולות במחלת הטיפוס החברברי. הקימו אנשים חולים ממטותיהם ואלצו אותם לרקוד. אלצו יהודים שיובילו אותם אל בתי האמידים, וכאשר הללו לא חפצו קצצו את אצבעותיהם.

מחול־המות ארך יממה, מן הבקר 20 פברואר עד 21 פברואר, שאז עזבו את העיר. אך גם ברגעים האחרונים לפני צאתם המשיכו את עבודתם: חמסו, אנסו ורצחו. גם על בתי העניים לא פסחו; התפרצו לתוכם בצעקה: “קומוניסט!” והכו אותם מכות רצח, או רצחו אותם נפש. מי שנצל מחבורה אחת נפל בידי השניה. ישנם כאלה שנפצעו כמה פעמים על־ידי חבורות שונות. שום תחנונים והפצרות לא הועילו. בקרת רוח רצחו הפראים האלה אנשים, נשים וטף, על זקנים לא רחמו, על חולים לא חסה עינם.

הפחד כה נשתרש בלבותיהם של יהודי טומאשפול, עד כי גם כאשר הדיניקיים כבר עזבו את העיר, הוסיפו היהודים לברוח מנוסת־חרב ועזבו את בתיהם הפקר. במשך שני ימים לא היה מי שיעסוק בקבורת החללים. יתר הפלטה, שנשארה בעיר, היו כל־כך דוויים וסחופים, חלשים ורפים, שלא היה להם כח גם להמציא איזו עזרה לאלה שגועו לעיניהם. מספר הנפצעים מאה וחמשים איש; נפצעים קשה – ששים. מספר הנרצחים עשרים ושש נפש.

הנצולים מידי הדיניקיים מתו מטיפוס החברברי. בכל יום מתים אנשים לעשרות, מאות אלמנות ויתומים יחפים לבושי בלוי־סחבות ורעבים תועים בחוצות. מאות חולים שוכבים על ערש דוי מבלי שום עזרה מדיצינית. אלה הם רוב מנין ורוב בנין של היהודים, תושבי טומאשפול.

אמנם, לא על טומאשפול לבדה נתכה חמת ה'. כל הסביבה שתתה את כוס התרעלה. במיאסטקובקה (13 פרסא מטומאשפול) העלו הדיניקיים על המוקד יותר משבעים בתים והרגו ששים ושלש נפש. העירות דז’ורין־שארגורוד (22 פרסא) יארוגה (4 פרסאות) וליטשיניץ נחרבו על־ידי הפראים.

 

טיטיובקה (פלך מינסק).    🔗

ביאנואר 1920, עקרו החיילים הפולנים, שנמצאו בעיר, את הדלתות ואת המסגרות של החלונות מבית־הכנסת והרסו את הבית עד היסוד. כל הבקשות והתחינות של היהודים לא הועילו. החיילים ענו להם בחרפות וגדופים והמשיכו את ההרס. באותו מעמד היה גם האופיצר שלהם, שהשגיח על עבודתם של החיילים בקרת רוח, ימים אחדים לפני הרסם את בית־הכנסת ערכו להם שם בית־כסא.

(מרדכי גורעליק, גבאי של בית־הכנסת).

 

טירנובקה (מחוז אומן, פלך קיוב).    🔗

מספר היהודים שגרו בטירנובקה, כשבע מאות משפחות.

בשנת 1919 סבלה העירה על־ידי כנופיות שונות של סיקריקים, גם על־ידי צבא הדיניקיים שנמצאו בעיר.

בחדש יולי התנפלו על העירה חבורה של בנדיטים בשעה העשירית בלילה. חמסו בתים גם פצעו אנשים אחדים.

בחדש מרץ 1920 נרצחו בדרך, קרוב לטירנובקה, על־ידי בנדיטים שמונה יהודים, חמשה מטירנובקה ושלשה מאומן.

אחרי ימים מועטים חטפו חילי המועצות ארבעה עשר בנדיטים והעלו אותם לגרדום. עתה שקט בסביבה.

(אליעזר בערטשאנסקי, בן ל"ז שנה).

 

טישקובקה (מחוז יעליסבטגרד).    🔗

בטישקובקה גרו כמאה משפחות יהודים.

כאשר קמו הטשיכים והחוליגנים המקומיים לערוך פרעות, עמדו האכרים בפרץ ולא נתנו אותם לחמוס את בתי־היהודים. אך כאשר התפרצו לטישקובקה הפטלוריים ואחר־כך המכנאים, כבר התחברו עמהם האכרים ואתם יחד בזזו ושדדו את רכוש היהודים.

הקוזקים הפטלוריים חטפו צעיר אחד בן כ"ג שנה, וכאשר בדקו בכיסיו מצאו כרטיס ציוני עם מגן דוד. הקוזקים אמרו, שזאת היא סיסמא של הקומוניסטים ותלו אותו ברחוב. לשוא צעק הצעיר והתחנן לנוצרים העוברים שכולם ידעו אותו וכבדוהו, שיעידו שהוא איננו קומוניסט. הרוב אטמו את אזניהם ועברו לדרכם. נמצאו כאלה שאמרו:

– אם יהודי, שמע מינה – קומוניסט!

והצעיר נפח נפשו על התליה.

סיעה של קוזקים התפרצו לבית אחד והנה ראו על הקיר “מזרח” עם “מגן דוד”. ה“מזרח” הזה עורר את כל חמתם של הקוזקים. הם בזזו כל מה שנמצא בבית מבלי השאיר דבר. וכאשר בעל־הבית בעצמו הספיק להמלט, העמידו שומרים, וצוו אותם כי בשוב בעל־הבית יחטפוהו ויתלוהו.

שלשה ימים ארכו הפרעות והביזה.

ביום השלישי שלח הקומנדנט לקרוא את כותב הטורים האלה והודיע כי אם היהודים יתנו לו מאה אלף רובל קונטריבוציה, יוציא צו להפסיק את הפרעות. כאשר הקומנדנט קבל את הכסף עבר ברחובות טישקובקה ופנה אל הקוזקים. הפורעים ואמר להם:

– מפליא, נתתי לכם רשות לבוז את העירה רק במשך שני ימים והיום – כבר יום השלישי.

אך הקוזקים ענו:

– אנחנו יודעים רק זאת: “הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!” – והפרעות נמשכו.

הקוזקים חפשו את מטמוני היהודים בחורים ובסדקים, חפרו בחצרות ובמרתפים בכדונים, ואם הכדונים נתקלו באיזה דבר ידעו ששם קבורים חפצים והוציאו אותם. הקוזקים אנסו הרבה נשים, גם רצחו הרבה נפשות. נצולו רק אלה שברחו, או התחבאו במקומות בטוחים.

גם המכנאים רעצו את העירה טישקובקה במשך שני שבועות. הם חנו בכפר ליפניאשנה במשך עשר פרסא מטישקובקה ובכל יום דרשו מהעיירה קונטריבוציה וחמסו את בתי היהודים. אך לא הבליטו את שנאתם ליהודים כמו הפטלוריים. גם לא הפליאו בין יהודים ונוצרים: בזזו גם את בתי הנוצרים האמידים.

(המודיע פלוני).

 

טעטיוב (פלך קיוב)².    🔗

א.

I יסוד ההגנה    🔗

בטעטיוב נמצאו כאלף וארבע מאות משפחות יהודים. החיים זרמו שם כבכל העירות הקטנות בפלך קיוב בפרט, ובאוקראינה בכלל. הרוב הגדול היו חנונים פעוטים, חיו חיי דאגה וצער והתפרנסו בדוחק. חלק קטן עסקו במסחר. בעלי־מלאכות, חייטים, סנדלרים, נגרים נמצאו במספר גדול, יתר על המדה הדרושה, וכמובן, הקונקורנציה שררה בכל תקפה ומחיר העבודה היה נמוך מאד. עשירים אדירים לא נמצאו בטעטיוב מעולם. כולם היו שקועים בראשם ורובם בדאגת הפרנסה, ולבם לא היה פנוי לשום דבר אחר: בפוליטיקה לא עסקו וממלחמת־המעמדות לא ידעו.

כאשר פרצה מלחמת־העולם בשנת 1914, כל שולף חרב ודורך קשת נתגיסו לצבא, התעשיה ובתי־החרשת נהרסו מאין פועלים, המסעות היו עסוקים להעביר ממקום למקום את האוכלוסים המגויסים. בשביל סחורות ואנשים פרטיים הדרכים היו סגורות. מעט הסחורות שנמצאו עוד במחסנים ובחנויות, נתיקר משעה לשעה ובולמוס הספקולציה אחז את כל הסוחרים, אז סחף סחפה גם את יהודי טעטיוב: מקטנם ועד גדולם עסקו בספקולציה ושכחו עולם ומלואו.

עד סוף 1918 שקטה העירה טעטיוב על שמריה. כל התנפלויות ופרעות לא קרו בה. רק בסוף שנת 1918, כאשר כסא ההֶטמן התמוטט והשלטון עבר לידי הדירקטוריום, עם פטלורי בראשו, התחילו גם במחוז טאראשצה, שאליו שייכת גם טעטיוב, רדיפות והתנפלויות על היהודים. נתקבלה ידיעה, שכנופיה של פרטיזנים מתעתדת לעלות על טעטיוב. הידיעה הזו הפיגה עד מהרה את שכרונה של הספקולציה, שתקף את יהודי טעטיוב. מהרה נקראה אספה והתחילו מבקשים אמצעים במה לקדם את פני הרעה. נמנו וגמרו ליסד גיסי־הגנה. שבעים וחמשה צעירים, מבני היהודים הגרים בטעטיוב, הודיעו את חפצם להכנס אל האגודה, גם רשמו את שמותיהם. בעידן רותחא זו נאסף תיכף ומיד, באותה ישיבה, סכום הגון בכסף, שקנו בו נשק מהתושבים הנוצרים.

בכלל, בין היהודים והנוצרים שכניהם לא היו אז שום התנגדות ופרוד הלבבות. הנוצרים המקומיים התיחסו בלי שום שנאה כבושה אל הגיס היהודי.

אדרבא הכירו את נחיצותו.

לראש הגיס נמנה צבי טורי, סוחר, בן שלשים ושתים שנה, איש אמיץ־לב ובקי גם בתכסיסי מלחמה. הוא עבד בצבא במלחמה האחרונה והצטין פעמים אחדות. בעד גבורותיו קבל שלשה אותות כבוד.

II הכנופיה של שמרקטיוק – נצחונה של ההגנה היהודית    🔗

ביום 6 בדצמבר 1918, ערב חנוכה, נתקבלה ידיעה, כי כנופיה של סיקריקים, תחת פקודתו של שמרקטיוק, מי שהיה אופיצר בצבא הצאר, וסגנו אכר מכפר טשערעפינובה, הולכים וקרבים אל העיר. שמרקטיוק בעצמו היה יליד טעטיוב. הרוב הגדול של הכנופיה שלו היה אכרים מהכפרים הסמוכים: קאשפירובקה, סקיבוניץ ואחרים. כולם היו פרשים, רוכבים על סוסים. חיל־רגלי לא נמצא ביניהם.

ביום השני, בשעה השמינית בבוקר, נכנסו העירה החלוצים הראשונים מהכנופיה – ששה פרשים. הגיס היהודי התנפל עליהם ולקח אותם שבי. אך היהודים התנהגו עם הנאסרים במדת הרחמים, לא ענו אותם ולא הכום, אך החזיקו אותם כלואים.

בשעה השלישית אחרי הצהרים פרצה העירה חבורה של סיקריקים, עשרים ואחד פרש. המלחמה בין הסיקריקים ובין גיסי־הגנה של היהודים התפרצה אצל בית־הכנסיה של הנוצרים. מהסיקריקים נפצעו שנים, שמתו אחר כך מפצעיהם. אחד מהגיסים, חרש־ברזל חיים מוגיליַבסקי, התנפל על בנדיט אחד, הפילו מסוסו, גזל ממנו שלשה אקדוחים והתחיל להרעים עליו באגרופיו. באותה שעה ירה בנדיט אחד ופצע את אביו של מוגיליבסקי, ישיש בן שמונים וארבע שנים. מוגיליבסקי עזב את הבנדיט שהתגושש עמו וימהר להחיש עזרה לאביו. אז התנפלו שנים מחבריו של מוגיליבסקי על הסיקר והכוהו בקתי־הרובים עד כי נפחה נפשו. גיסי ההגנה גזלו מהסיקריקים ששה סוסים. כאשר הבנדיטים ראו, כי לא יוכלו עמוד לפני הגיס היהודי, עזבו את שדה המערכה ונסו. אך פקידם שמרקטיוק נשאר שבי בידי היהודים.

שמרקטיוק היה אסור שמונה ימים, עד שבא מעיר המחוז, טאראשצה, פלוגה של חילים פטלוריים. ראש הפלוגה היה בורטשוק, מי שהיה מורה בכפר בורקוביצה, הסמוך לטעטיוב. בורטשוק בדק את תעודותיו של שמרקטיוק ושלחו לחפשי.

כאשר החלוצים הראשונים מהכנופיה של שמרקטיוק נפלו בידי הגיס היהודי – היו גם האכרים המקומיים שבעים רצון מזה. הם פנו בנזיפה אל השבויים:

– מי אתם, ולמה זה באתם הנה?

בורטשוק, ראש הפלוגה, השפיע על הרשות המחוזית בטאראשצה, שתכיר באופן רשמי את הגיס היהודי והתירה להם להזדיין.

גיסי ההגנה, ביחד עם חמשה עשר אכרים מתושבי טעטיוב, מלאו גם את תפקידה של המיליציה העירונית. משכורתם קבלו מכסף־חדשי, ששלמו היהודים האמידים, גם מהמסים ששלמו אלה שהובילו סחורות שונות וצרכי אוכל מטעטיוב לערים הסמוכות למכירה. חברי־ההגנה, שהיו להם איזו מקורות לפרנסתם, קבלו משכורתם אלף רובל לחדש. יתר החברים, שלא היה להם שום מקור לפרנסתם – קבלו אלף וחמש מאות רובל לחדש.

III המלחמה עם גיסותיו של סוֹקוֹר    🔗

ארבעה ירחים, מן יאנואר 1919 עד התחלת מאי (ערב ל"ג בעומר), עברו בשלום. המנוחה בעיר לא הופרעה.

ערב ל"ג בעומר, בא העירה אכר כבן שלשים וחמש בעגלה רתומה לשני סוסים. האכר היה פנים־חדשות בעיר, איש לא הכירו. התחילו חושדים בו ברגול. בימים האלה היתה הסביבה שטופה בסיקריקים. ביום השני, יום ה' בשבוע, באו העיר שני אכרים צעירים, שגם עליהם נפל החשד, כי באו לתור את העיר. גיסי הגנה אסרו את אלה השלשה ואלצו אותם לגלות את מטרת בואם ומי שלחם.

הנאסרים הודו, שתחת האחוזה האלונית (דעמבנע פערמע), הנמצאת לא רחוק מהעיר, תקעו שם אהלים מחנה גדולה של סיקריקים, שיש להם שלשים רובים והרבה נשק קר והם שלחו אותם לרגל את העיר. את שלשה המרגלים הובילו לסקבירה, ששם נמצאה פלוגה גדולה של חיל־המועצות. הקומנדנט בסקבירה היה אז פוזירוב. גם בטעטיוב נמצאו אז כארבעים חילים מצבא האדום, תחת פקודתו של הקומנדנט פישקוב, מי שהיה מורה בכפר רוסוֹשיַק.

האטמן של הכנופיה, שהתעדתה לעלות על טעטיוב, היה סוּקוֹר, מהעיר בֵילה־צֵירקוב.

גיסי־ההגנה התאספו וטכסו עצה. אחרי משא־ומתן ארוך גמרו לצאת למלחמה על הסיקריקים, העולים על העיר. נשלחה חבורה של חלוצים במרחק שמונה פרסאות מהעיר לרגל את הכנופיה, ואלה שמותיהם:

פינקלשטיין ל“א שנה; חיים מוגיליבסקי ל”ח שנה, חרש ברזל; ליב יאנובסקי, ל“ג שנה, חרש ברזל; גדליה ליטוואק ל”ד שנה, חרש־ברזל.

החלוצים היו מזוינים ברובים ואקדחים. אחריהם המאסף – חמשה עשר איש מההגנה. חוץ לזה היתה העיר מוקפת בשלשלת של גיסים מזוינים.

יום ו' בבוקר פרצה היריה בין הכנופיה ובין גיסי ההגנה. התגרה ארכה כל יום ו' עד השעה השתים־עשרה בלילה. מהסיקריקים נפלו אנשים אחדים. ההגנה כבר הריקה את אשפתה ורק מספר קטן של כדורים נשארו בידיהם.

שבת בצהרים באו אל העיר שני פרשים עם דגל לבן בידיהם והודיעו שבאו לעשות שלום עם היהודים. גם דרשו שהעיר תשלח גם אליהם דילנציה להשתוות על אדות תנאי־השלום. ראשי ההגנה הודיעו שישלחו דילגט אחד מקרבם, בתנאי שאחד משני הדילגטים של הסיקריקים ישאר בעיר בתור ערב. הפרשים הסכימו. מעירה נשלח הירש טורי, המפקד של הגיס היהודי, לשמוע את תנאי השלום של הסיקריקים. הוא נסע יחד עם הפרש השני אל מקום חניתה של הכנופיה, הנמצא במרחק שלש פרסאות מהעיר.

ואלה הדרישות שדרש האטמן סוקור מהעיר במחיר השלום:

עשרים אלפים רובל במזומנים, עשרה זוג מגפים, שלשה פוד לחם, פוד אחד גריסים וחלק שלישי מהנשק, הנמצא בידי היהודים.

IV יד ההגנה על התחתונה    🔗

הירש טורי שב העירה והודיע את תנאי־השלום של הכנופיה. ראשי־העדה שלחו את תשובתם על ידי הפרש הנשאר לערב. הם הודיעו שמסכימים הם למלאות את כל הדרישות, אך את הדרישה למסור את החלק השלישי מהנשק, הנמצא בידי הגיסים, לא תמלא בשום־אופן.

המלחמה בין ההגנה ובין הכנופיה התפרצה עוד הפעם. להגנה היהודית נלותה גם הפלוגה של חיל־המועצות, שנמצאה בעיר, עם הקומנדנט פישקוב בראשו. החיל־האדום לקח את עמדתו במרכז העיר. האגף הימיני עם הירש טורי בראשו תפש את הגשר. האגף השמאלי עם אברהם פינקעלשטיין בראש, חנו בקצה השני של העיר, אצל בית־המרחץ.

תוצאות הקרב היו: מהסיקריקים נהרגו ארבעה איש ואחדים נפצעו. מחיל־האדום נפצע אחד, שנמצא בין הגיסים היהודים.

כאשר ראו הסיקריקים, שאי אפשר להתפרץ העירה, התחילו מתגנבים דרך משעולי הכרמים אל המרכז. האגף הימיני ביחד עם חילי המועצות, שנמצאו במרכז, עזבו את העיר ונסוגו בדרך העולה לסקבירה. פינקעלשטיין עם האגף השמאלי לא ידעו שהסיקריקים התפרצו העירה ולא הפסיקו את המלחמה.

בין־כך פרצו אל תוך העיר כחמשים סיקריקים מזוינים, שנלוה אליהם מחנה גדולה של אכרים צעירים, זקנים ונשים, שנשאו בידיהם גרזנים, מעדרים ואלות. כאשר נודע לפינקעלשטיין שחיל המועצות ביחד עם האגף הימיני עזבו את העיר, צוה זה לגיסי ההגנה, שנמצאו תחת פקודתו, להפסיק את היריות. עד מהרה באו פרלמנטריים מהסיקריקים ודרשו שגיסי־הגנה ימסרו להם את נשקם; פינקעלשטיין מסר את נשקו, גם אלה שעמדו בקרבתו מסרו את נשקם. אחדים הצליחו לקלקל את הרובים לפני מסרם. אחדים הספיקו לברוח ובדרך גנזו את נשקם. רק שנים מההגנה, לייביש בן הכובעני וחַסִי מבית השחיטה, היו כל־כך שקועים וטרודים בחום הקרב, עד כי לא השגיחו על כל הנעשה סביבם והוסיפו לירות. על ידיהם עזרו ארבעה נערים מבני ארבע עשרה עד בני שבע עשרה שנה, שנמצאו בקרבתם. הסיקריקים התנפלו על אלה הששה, הרגו אותם באכזריות נוראה, גזרו את גופותיהם לגזרים, קרטטו את פניהם והתהוללו בהם.

כל זה קרה ביום 3 במאי, שבת לעת ערב, 1919.

V הפשרה עם הסיקריקים    🔗

פינקעלשטיון עם אחדים מגיסי־הגנה, שנפלו בידי הסיקריקים, נשלחו חזרה העירה בלוית פרשים אחדים, להזמין מטעם האטמן סוקור את כל היהודים, גרי העירה, אל האספה. כל הגברים, מלבד אחדים שהספיקו להתחבא, התאספו אל בית־הכנסת. גם האַטמן סוקור ובני־סיעתו באו שמה. סוקור עלה על הבמה ופנה אל היהודים בנאום כזה:

– עליכם, ז’ידים, לדעת, כי זרים אתם בארצנו, נודדים, בלי ארץ מולדת, שאספנו אתכם אל ארצנו, בשעה שגורשתם בחרפה ובוז מכל ארצות אירופה. ועתה הנכם משלמים רעה תחת טובה! רוצים אתם לכבוש אותנו לעבדים ולהשתרר עלינו! לא, זאת הָיֹה לא תהיה! אתם כולכם חייבי מיתה. אם לשלם לכם על פי מעשיכם, אז צריכים אנחנו לאבד ולהשמיד את כולכם, מבלי השאיר לכם שריד ופליט. אך אני בגדל חסדי חס עליכם ואינני דורש דמים. ועתה, אם חפצי חיים אתם, אז עליכם למלאות את דרישותי אלה:

א) למסור בידינו ארבעה מגיסי הגנה, לנקום בהם את נקמת הדם השפוך של חברינו.

ב) למסור בידינו את כל הנשק הנמצא בידיכם.

ג) לאסוף מהר חליפות־בגדים, לבנים, מגפים ופפירוסים כפי הרשימה המפורטת, שאני מוסר לכם.

בשעת הדרישה ירה סוקור כמה פעמים באויר. היהודים עמדו בראשים כפופים, בברכים רועדות, מחלחלים, רועדים ומחכים למר־המות.

ראשי העדה ענו: כי מספר הקרבנות של ההגנה היה יותר מארבעה אנשים; כי נשק אחר, מלבד הנשק שמסרו להם הגיסים – אין להם. את שאר הדרישות יתאמצו למלאות עד כמה שידם מגעת.

ותיכף באותו מעמד אספו ביניהם עשרים אלפים רובל ומסרו אותם לסוקור. סוקור קבל את הכסף ועזב את האספה ביחד עם בני־לויתו. אך השאיר חבורה של סיקריקים וצוה עליהם, שישגיחו בעין פקוחה, שהיהודים לא יעזבו את בית־הכנסת. השומרים שהשאיר סוקור התנפלו תיכף על היהודים הכלואים בבית־הכנסת, הריקו את כיסיהם והתחילו להתקלס בהם. שאר הסיקריקים שנמצאו בחוץ עם המון אכרים, שנלוו עליהם, התפשטו בעיר ושדדו את הבתים ואת החנויות. אחד מהכלואים בבית־הכנסת, זלמן קרים, הצליח להמלט החוצה. כשבא אל הרחוב וראה את החורבן שעוללו הסיקריקים והאכרים המקומיים בעיר, שב תיכף חזרה והודיע להנאסרים את כל המעשה. גם הנשים באו אל בית־הכנסת ובבכיות וצעקות הודיעו על אדות החמס והשוד. בינתים עזבו גם השומרים את בית־הכנסת וחשו העירה לקבל גם הם את חלקם בביזה. היהודים שבו אל בתיהם וראו את כל הנעשה להם, גם אספו את ההרוגים של ההגנה והביאו אותם אל בית־הכנסת. גם רבים מהנוצרים המקומיים באו בהמון אל בית־הכנסת, העמידו פנים כמשתתפים בצערם של היהודים ואמרו להם במנוד ראש:

– הרעותם לעשות, כי יצאתם עליהם בנשק.

ביום א' הביאו לקבורה את ההרוגים. כל העיר לותה אותם למנוחתם האחרונה. עוד לא הספיקו לסתום את הגולל של קבריהם והכנופיה של סוקור פרצה עוד הפעם העירה. ראשי העיר מהרו לאסוף ששים אלף רובל ומסרו להם. הם קבלו את הכסף ועזבו את העיר.

VI החיל האדום מביא סדרים    🔗

שום רשות לא נמצאה בעיר. החוליגנים המקומיים פרצו בלילות אל הבתים ושדדו דַים. היהודים שכבו חבויים בחוריהם, שמעו שחומסים ובוזזים את רכושם, אך יראו להראות החוצה, כי בנפשם הוא. כך נמשך עד יום ב', 14 במאי. ביום ההוא שבו מסקבירה גיסי ההגנה שנמלטו לשם. גם הקומנדנט פישקוב עם הפלוגה של החילים האדומים שנמצאו תחת ידו. עמם באה גם פלוגה של צבא־המועצות, מצבא המצב שנמצא בסקבירה. היהודים עזבו את חוריהם ויצאו לאויר העולם.

חברי ה“קומבעד” (ועד האביונים) עם הראש שלהם, יאשי ביקוב, הגישו רשימה מפורטת של האכרים המקומיים שלקחו חלק בחמס ושדדו את בתי־היהודים, גם את הקומנדנט פישקוב האשימו בבגידה, כי הוא גיסו של האופיציר שמרקטיוק ובעל־בריתו, אך פישקוב הצליח לגול מעליו את האשמה.

בין הנאשמים היה גם הדיאקון המקומי. אך חותנו מרקוב, המורה של בית־הספר הנמצא בפרור העיר, פנה בבקשה אל ראשי העיר, שישתדלו שלא יבולע לחתנו. גם הבטיח להם, כי מהיום והלאה, גם הוא, גם חתנו יעמדו תמיד לימין היהודים ויגינו עליהם בכל כחם. היהודים מיראתם, שבשעה שיעזוב חיל־האדום את העיר יקומו קרוביו, מיודעיו ובעלי־בריתו של הדיאקון לנקום את נקמתו ביהודים, לא חשכו מעמל נפשם, השתדלו לפני ראשי החיל, הרבו עליהם תחינות והפצרות, גם אספו הרבה חתימות, שהעידו כי הדיאקון הוא אדם כשר וישר, הוא לא השתתף, חלילה, בפרעות ולא נהנה מרכוש היהודים אף שרוך נעל. אחרי שתדלנות מרובה עלתה להם לשחרר את הדיאקון.

ליאַשי ביקוב, הראש של “ועד האביונים”, היו חשבונות פרטיים עם ראש־הקהלה, דיזיג, איש נכבד ועסקן צבורי. הפעם מצא ביקוב שעת הכושר לגבות את חובו והלשין עליו לפני פקידי הצבא, כי דיזיג עוסק בקונטר־ריבולוציה.

וכאשר חיילי המועצות תפסו ארבעה אכרים, שנאשמו בעון גזל ופרעות. חטפו גם את ראש הקהלה. ובעת עזבם את העיר הוציאו להריגה, על הככר שלפני בית־הכנסיה של הנוצרים, את ארבעת האכרים ועמם גם את ראש העדה, דיזיג. כל העיר ספדה את מותו, כי הוא היה פוֹפוּלארי בעיר מאד, חביב על הבריות, עוסק בצרכי הצבור באמונה והרבה טובות עשה לעירה.

VII הקרב עם אוכלסי זעלעני    🔗

בחדש יולי 1919 פרצה העירה כנופיה פרטיזנים מכפר טֵיליז’ענעץ. הפרטיזנים חנו לפני הוולוסט. העירה שלחה אליהם דילגציה, את הירשל טורי ואת גבריאל טעשעסקעס. הם השתוו עם הפרטיזנים, בהבטיחם להם סך מסוים קונטריבוציה בכסף, גם לבנים וטבק. הפרטיזנים עזבו את העיר בשלום, לא שלחו בגזל את ידיהם ולא שדדו את הבתים. טורי לוה אותם עד הכפר בוגַיובקה, הרחוק שבע פרסאות מהעיר ונפרד מהם בידידות.

היהודים נוכחו אז עד כמה גדולה נחיצותה של ההגנה. גם הפרטיזנים מטיליז’ענעץ, שהסתפקו רק בקונטריבוציה, הוא רק מיראתם את גיסי־ההגנה. אז נקראה אספה כללית. חברים חדשים נכנסו אל ההגנה, נאסף כסף וקנו עוד נשק. ההגנה נחלקה למשמורות, בכל לילה סבב את העיר משמר אחר והגין עליה מפני התנפלויות פתאומיות. ובאמת, בשעה שחבורות של סיקריקים התחוללו בהסביבה ותכפו את בקורם במושבות היהודים עברו סחור סחור ואל טעטיוב לא נכנסו.

אך גם שלותה של טעטיוב לא ארכה ימים רבים.

בעשרה בחדש אב נתקבלה ידיעה, כי זעלעני נמצא בכפר דעניחובקה, שבא שמה אחרי השחיטה שערך בז’אשקוב, ומתעתד לעלות על טעטיוב. יום ו' לעת ערב פרצו העירה בנדיטים אחדים ושדדו את הבתים הקיצונים של העירה. גיסי ההגנה התאספו מהרה לבית־הכנסת וטכסו עצה מה לעשות. גמרו שההגנה תצא לקראת הסיקריקים בנשק. ההגנה עמדה במערכות המלחמה והתחילה לירות על הבנדיטים. הקרב ארך משעה 10 עד השעה השניה בלילה. שני סיקריקים נהרגו, גם סוסים אחדים נפלו בידי ההגנה. הבנדיטים ברחו. גיסי־ההגנה היו עיפים ויגעים מהמלחמה ושבו לבתיהם לנוח. רק צופים אחרים העמידו.

בבקר השכם קרב זעלעני אל העיר ואתו מחנה כבד פרטיזנים. גיסותיו של זעלעני לקחו עמדתם על ההר, בקרבת העיר, והתחילו להרעים ביריות. גיסי ההגנה התאספו עד מהרה, עמדו בקשרי המלחמה והתחילו לענות להמתנפלים ביריות. אך מספר הזעלעניים ביחד עם הפרטיזנים היה גדול מאד והקיפו את העיר מכל רוחותיה. ראש ההגנה, הירשל טורי, בראותו שהמלחמה להם מפנים ומאחור ועוד מעט יפלו שבי בידי אויביהם, אסף את כל גיסותיו על הדרך העולה לז’יבוטובה והתחילו לסגת אחור. בשעה שהצליחו לנתק את השלשלת המקיפה את העיר הרגו גם פרטיזנים אחדים.

VIII נקמתם של הזעלענים    🔗

חמת הזעלעניים התלקחה כאש על גיסי־ההגנה שהעיזו לצאת בחרב לקראתם. הם התפרצו העירה צמאי נקמה, וכל יהודי שנפל בידיהם נהרג באכזריות נוראה. לא הפליאו בין נערים וזקנים, נשים וילדים. את כלם הרגו וטבחו מבלי רחם. הרבה נשים ענו, אחר כך רצחו אותן נפש. את הבתים והחנויות שדדו. כל מה שיכלו להוביל עמהם לקחו להם ואת השאר שברו, קרעו ונפצו; אחר־כך התפשטו בעיר והתחילו מחפשים את אלה שהתחבאו. כל אלה שמצאו גררו אותם אל בית־הכנסת, ובֶנזין הביאו עמהם לשלח באש את הבית, עם היהודים הנאספים בו. גם תותחים העמידו לפני בית־הכנסת להמית את אלה שיעלה בידם להמלט משם. אך האינטליגנציה המקומית עם הנוטריון וַסִילִי לוקיטש לעאונטיוב בראש, השתדלו לפני האטמן של המחנה, שלא ישמיד את היהודים הנאספים בבית־הכנסת. לסוף נעתר לבקשתם ונאות לבלי הרוג את היהודים, רק לקבל כפר־נפשם קונטריבוציה, בלבנים ובגדים בשביל הפרטיזנים, גם שתי מאות אלף רובל במזומנים. כאשר לא היה ליהודים כסף במזומנים הלוו להם האכרים המקומיים שתי מאות אלף רובל מהבנק שלהם. את היהודים שחררו מבית־הכנסת. אך בעת עזבם את הבית התנפלו הסיקריקים עליהם והרגו בהם רב.

צווחות הנהרגים ויללותיהן של הנשים המעונות הגיעו לאזניהם של גיסי־ההגנה, שנמצאו בדרך העולה לז’יבוטובה, במרחק 8 פרסאות מטעטיוב. נחומיו של ראש ההגנה נכמרו מאד על אחיו ואחיותיו הנתונים בצרה ואין מושיע להם. הנוחם הציק לו מאד. הוא לא יכול למצוא מנוח לנפשו הנרגזה.

– אחי – פנה טורי אל חבריו – אנחנו חטאנו חטאה גדולה לאחינו האומללים, בזה שעזבנו אותם הפקר בידי שונאיהם ורוצחיהם, והיינו טרודים להציל רק את נפשותינו. חובתנו היא שנשוב חזרה אל העיר.

חברי ההגנה התנגדו לזה. הם בארו לטורי, בי בשובם העירה לא יביאו שום טובה לאנשי העיר, ואותם יהרגו בענויים קשים.

– אם אתם אינכם רוצים לשוב – ענה טורי – אז אמלא אני את חובתי ואשוב בעצמי. אמסור את נפשי בידי האויבים, אודיע להם שאני ראש ההגנה, אני יסדתיה, ובי האשם כי יצאנו בחרב לקראתם. יהרגו אותי, אך אל נא ישפכו דם נקי של אנשים שלא השתתפו בהגנה ולא התקוממו להם.

גיסי ההגנה רצו לעכבו, אך כל דבריהם לא פעלו עליו. הוא עזב אותם ושב העירה. כשבא טורי אל קצה העיר פגשהו אכר מגרי טעטיוב אצל ביתו של תנחום בעל־העגלה. האכר מהר והודיע להסיקריקים כי ראש ההגנה נמצא בעיר. הבנדיטים הקיפוהו והתחילו יורים בו. טורי התקומם להם והרג חמשה סיקריקים, אך בשרו נעשה ככברה מרוב הכדורים שירו בו. הדם קלח מהרבה פצעים. בכל זאת עלה בידו להכנס אל ביתו של בעל־העגלה, שם עלה על המטה ונפח את נפשו.

כך מת הירש טורי, גבורו של טעטיוב.

IX הסוקולוביים    🔗

הזעלעניים גמרו את “עבודתם” ועזבו את העיר. עברו כשתי שעות והנה התפרצו העירה “אורחים חדשים” – האַטמן סוקולוב עם הכנופיה שלו נכנסו לטעטיוב בשעה השלישית בצהרים. תיכף בהכנסם ערכו הבנדיטים ציד על היהודים, וכל אלה שנפלו בידיהם נרצחו באכזריות גדולה. את הנשים ענו ושדדו את יתר הפלטה, שהשאירו הזעלעניים. הסוקולוביים גמרו את חורבנה של העירה.

הסיקריקים התחוללו בעירה עד השעה השמינית בערב, חדרו אל המרתפים, טפסו על העליות, חפשו את המתחבאים, חמסו, שדדו. 

סיקר אחד פרץ לבית, ששם התחבאו נשים אחדות, בינותיהן גם גיסתו של הירשל טורי, נחמה. הסיקר פנה אל הנשים בצחוק:

– שבת טובה! תערב לכן שבתבן! הנה זאת לכן, יען יצאתן בחרב לקראתנו.

פתאום ראה הבנדיט נזמי זהב באזני נחמה טורי, הוא חפץ לעקור את הנזמים ביחד עם האזנים. אך היא מהרה להוציאם מאזניה ולמסרם להבנדיט.

מספר ההרוגים שנהרגו על ידי הזעלעניים והסוקולוביים הגיע עד לשלש מאות. מספר הנפצעים היה הרבה יותר.

יום א' בבוקר עזבו היהודים את מחבואיהם והתחילו לאסוף את ההרוגים, שהתגוללו בבתים, ברחובות ועל הדרכים וצברו אותם ערמות־ערמות לפני בית־הכנסת. שמה התאספו גם האלמנות, היתומים והקרובים – כמעט כל העירה. הבכיות והיבבות התנשאו באויר.

גם הפעם באו הנוצרים המקומיים, נדו בראשיהם ואמרו:

– למה התקוממתם להם?

פתאם התחילו מרננים, כי הסיקריקים ישובו עוד הפעם העירה. היהודים השליכו את ההרוגים וברחו איש לעברו. כל אחד חפש איזו פנה נדחה להסתתר בה. אך כאשר עברו שעות אחדות והמנוחה בעיר לא הופרעה, שבו הקרובים והתחילו מתעסקים בקבורתם של ההרוגים. את הפצועים אספו אל בית־הכנסת, שנהפך לבית־החולים. הצעירים קבלו עליהם העבודה לטפל בפצועים, שהיו ביניהם גם בעלי מומים, מקוצצי יד ורגל. רבים מהנפצעים מתו אחרי ימים מועטים.

X הפולני סאכנובסקי מבשר שלום    🔗

ביום ג' נכנסה העירה חבורה חדשה של פרטיזנים מהכפר קאשפירובקה. בראשה עמד הפולני סאכנובסקי, שנשא משרה בבית־החרושת לסוכר. היהודים עוד הפעם התחילו באים בחורים ובסדקים, במרתפים ובעליות. סאכנובסקי הוציא כרוז שהיהודים יעזבו את מחבואיהם ויעסקו בעבודתם, כי הפטלוריים גרשו את הבולשביקים ובאו לעשות סדרים ולהשיב השלום על מכונו. גם הבטיח שאיש לא יפריע את מנוחתם של היהודים. כמובן, הנסיון כבר החכים את היהודים. הם לא האמינו כל כך בהבטחה זו ולא מהרו לעזוב את מחבואיהם.

XI שוב סוקולוב. דפוטציה של האינטליגנציה הרוסית    🔗

ימים אחדים לפני ראש השנה 1919, ביום ד' בשבוע, נתקבלה ידיעה, כי האַטמן סוקולוב ואוכלסיו חונים בכפר פונרעבי. משם שלח כרוז אל כפרי הסביבה, שיתאספו כלם ויבואו מזוינים בנשקם וביחד אתו יעלו על טעטיוב להשמידה. היהודים שלחו אכר מקומי לרגל את המחנה ולהודיע להם את הנעשה. האכר שב והודיע, כי הכל אמת: המון גדול פרטיזנים מתעתדים לעלות על טעטיוב. האכר שב ביום ו' בבקר. חיל ורעדה אחזו יהודי טעטיוב. כלם עזבו את בתיהם הפקר וברחו מנוסת חרב בדרך העולה לפיאטיגור, הרחוקה כעשרים פרסא מטעטיוב.

נשארו בעיר רק חולים שלא יכלו לשרבב את רגליהם בדרך רחוקה כזו. גם אחדים שצר להם לעזוב את בתיהם ורכושם הפקר.

שבת בבקר נכנסה העירה חבורה של סיקריקים והתחילה לשדוד את הבתים ואת החנויות. יום א' בבקר נכנם סוקולוב עם כל מחנהו. האינטליגנציה הרוסית שלחה אליו דיפוטציה בבקשה שיחוס על העיר ההרוסה והחרבה, המונה כבר את קרבנותיה לכמה מאות. סוקולוב הבטיח, כי יוציא פקודה לאנשיו שלא ישפכו דם, אך היהודים ישבו כל העת בבתיהם ולא יהינו לצאת החוצה. גם דרש סך מסוים קונטריבוציה. יתר הפלטה של היהודים שנשארו בעיר אספו ביניהם איזה סכום כסף ואת השאר לוו מהתושבים הנוצרים. סוקולוב בעצמו השגיח על אנשיו שלא יתפרצו אל תוך הבתים. רק את הבתים שהיו סגורים פתחו הסיקריקים ושדדו כל מה שנמצא בהם. גם את היהודים שמצאו חבואים בשדה או בשאר מקומות רצחו נפש.

ערב ראש השנה שבו הפלטים מפיאטיגור חזרה לקיוב. בעירה לא היתה שום רָשות. החוליגנים המקומיים חמסו את יתר הפלטה שהשאירו הסוקולובים. בכל לילה התפרצו אל הבתים, הרעימו ביריותיהם. היהודים האומללים ראו בעיניהם בשעה שהחוליגנים שסו את חפציהם ומעט רכושם והיו מוכרחים לשים יד לפה ולדום. כך עברו הימים עד סוכות.

XII הפטלוריים והדיניקיים    🔗

בסוכות 1919 נכנסה לטעטיוב פלוגה של פטלוריים עם ראש הלגיון טשייקובסקי וסגנו סלעפיאנסקי מכפר נענַרודָה. הם יסדו בעיר את הרָשות, דרשו מהיהודים קונטריבוציה וצרכי אוכל, גם התאכסנו בבתי היהודים, אם לא עשקו והמנוחה בעיר לא הופרעה. הפטלוריים קראו לצבא גם את צעירי היהודים.

כשני חדשים עשו הפטלוריים בטעטיוב. בחדש נובמבר נודע שהדיניקיים הולכים וקרבים לטעטיוב. הפטלוריים עזבו את העיר. ביום ג' נכנסה העירה פלוגה של חיל־המתנדבים ודרשו קונטריבוציה שני מיליון רובל. הסך הזה עם עוד סכום ידוע של מגפים ימָסֵר להם במשך של שתי שעות. בינתים התפשטו ברחובות, חמסו את הבתים ואת החנויות, ענו נשים והכו מכות רצח כל יהודי שנפל בידיהם.

נתנו להם כסף סכום הגון. בלילה גזלו גם חמשה עשר סוסים שהשאירו הפטלוריים ועזבו את העיר. ביום השני נכנסה פלוגה חדשה מחיל המתנדבים, שבאו מז’יביטובה, גם הם קבלו קונטריבוציה וחמסו את העיר. וכעבור שני ימים עוד הפעם עברה סיעה של דיניקיים ושוב: קונטריבוציה בכסף מזומן ובגדים. חוץ מזה הרגו את יהושע מלמד ופצעו אנשים אחדים. אחר כך עבר שבוע שלם בלא “אורחים”. אך ביום א' של השבוע השני נכנסה העירה סיעה של חיל המתנדבים; הם התאכסנו בביתו של בעריל באטאג, הנמצא בקצה העיר, וגזלו ממנו שקים אחדים סוכר. אחר־כך שלחו לקרוא את ישראל טשעסקעס ועוד אחדים מראשי הקהלה ודרשו קונטריבוציה. כאשר אלה בארו להם, כי העיר חרבה, הבתים והחנויות התרוקנו, גם כל סיעה של חילים שעוברת דרך העיר דורשת קונטריבוציה, והפרוטה כבר כלתה מן הכיס, – התנפלו עליהם הדיניקיים והכום מכות מות. היהודים אלצו להריק את שארית כספם הנשאר להם ולמסור לדיניקיים ורק אז עזבו אלה את העיר.

XIII החוליגנים המקומיים הם אפוטרופסי היהודים    🔗

בימים ההם התארגנו בעיר החוליגנים המקומיים לאגודה אחת. בראשם עמד באלאכובסקי, שבעצמו הדליק טור שלם של חנויות. החוליגנים המאורגנים הציעו ליהודים להגן עליהם, וכמובן, בשכר הגון. היהודים ידעו היטב עד כמה שיש לסמוך על “השומרים הנאמנים” האלה, וכי זאת היא תחבולה חדשה להוציא כסף מידי היהודים. אך מיראתם את החוליגנים הסכימו להצעתם ושלמו להם את פרוטותיהם האחרונות ב“שכר שמירתם”.

מובן, שכאשר התפרצה אל העיר חבורה של סיקריקים, אז נעלמו השומרים ולא נודעו עקבותיהם. וכאשר הסיקריקים עזבו את העיר, יצאו “השומרים” מחוריהם ושדדו את הבתים. בכלל סבלו יהודי טעטיוב הרבה מהשומרים השכורים, מאשר סבלו מידי הכנופיות השונות, שהתנפלו פעם בפעם על העיר. בכל לילה הרעימו “השומרים” ביריותיהם, כדי להפחיד את היהודים, שלא ילונו בבתיהם. עם הערב שמש זחלו להם כל אחד אל מחבואו והשאירו את בתיהם הפקר. איש לא ההין ללון בביתו על משכבו. הרבה יהודים עשו שותפות עם נוצרים מקומיים, כדי שיקבלו לבתיהם את בני משפחתם בשעת הסכנה. כך לא עבר אף לילה אחד בשלום. אם לא התפרצו אל העיר כנופיות של סיקריקים, שדדו וחמסו “השומרים” בעצמם והיהודים היו צריכים לשלם להם שכר שמירתם מדי חדש בחדשו.

בתחלת דצמבר 1919 התפרצה העירה פלוגה של מכנאים. ראש הפלוגה הזמין אליו את ראשי הקהלה ודרש קונטריבוציה. חוץ מזה התפשטו הבנדיטים ברחובות, חדרו אל תוך הבתים, חמסו ושדדו, ענו הרבה נשים, גם הרגו את מרדכי ביקוב, זגג, ופצעו אנשים אחדים. הם עשו בעיר לילה אחד ועזבוה.

אחרי איזו ימים עברה דרך טעטיוב סֻלמה של צבא־המתנדבים, שבאה מבילו־צירקוב. ראש הפלוגה היה הדוכס לְבוֹב. הדיניקיים שלחו לקרוא את ראשי העדה ודרשו קונטריבוציה. אך טרם הספיקו ראשי הקהל לאסוף את הקונטריבוציה הדרושה פשטו החילים על העיר והתחילו לבוז את הבתים ואת החנויות. החיילים הזמינו גם את האכרים המקומיים להשתתף בחמס. היה יום ד' בשבוע. ראשי הקהל חשו לאסוף את הסך הדרוש ומסרו לדיניקיים. אך גם אחר־כך לא הפסיקו את הפרעות. הדיניקיים גמרו להכחיד את העירה באש ביחד עם היהודים וצוו את הנוצרים הגרים עם היהודים, לעזוב את בתיהם, כדי שלא יבולע להם ביחד עם היהודים.

XIV נקמתם של הדיניקיים    🔗

לספר בפרוטרוט את כל האכזריות שהשתמשו בהן הדיניקיים בשעה שענו את היהודים, הגליון יכלה והן לא תכלינה. בענויים קשים ונוראים ענו את היהודים ואלצו אותם לגלות להם את המקומות שהחביאו שם כספם, זהבם ותכשיטיהם. את קרבנותיהם תלו כמה פעמים. וכאשר אלה כבר היו קרובים לגסיסה הורידו אותם מן התליה, השיבום לתחיה ואחר־כך חדשו את הענויים ביתר אכזריות. אחדים הצליחו על כל פנים לפדות את נפשותיהם בזה שמסרו את כל כספם וזהבם כופר נפשם לסיקריקים. אבל היו גם כאלה שגם אחרי מסרם את כל הונם עד הפרוטה האחרונה כופר נפשם, נהרגו אחר־כך בענויים קשים. החילים הפשוטים לא התחוללו כל־כך כמו האופיצרים. אלה האינטליגנטים, לא הסתפקו בזה שבידיהם שדדו את רכוש היהודים וגֵרוּ גם את ההמון שיתנקמו גם הם ביהודים.

האופיצרים הדיניקיים תכפו את בקוריהם בביתו של בוימגרטן (נוצרי, יושב ראש בקואופרטיב של האינבַלידים). על השאלה: מדוע אתם ככה מתנקמים ביהודים? – השיבו: – “אם לשלם להיהודים על פי פעלם, צריך לאבד ולהשמיד את כלם”.

הפרעות ארכו עד יום הששי לפנות ערב. ביום ו' הציתו את החנויות של בשר, שני טורים, כארבעים חנויות. אחר־כך שלחו באש את החנויות של קמח, פירות, צרכי מזון ומיני מכלת, כמאה חנויות. גם עשרים בתים הדליקו. בתים אחדים החריבו והרסו. גם את בתי־החרשת הרסו ושדדו את הסחורות. מספר ההרוגים ביום האחרון היה עשרים איש, נפצעים – יותר ממאה. מספר האנוסות – גדול מאד.

ביום השבת בבקר עזבו הדיניקיים את העיר. היהודים עזבו את מחבואיהם וחפצו לשוב אל בתיהם, אך עיניהם חשכו כשראו החורבן הנורא בעיר. ברוב הבתים שנצלו מן הדליקה אי אפשר היה לדור. הדלתות והחלונות היו עקורים, הרהיטים והתנורים שבורים. צרכי אכל לא נמצאו כלל בעיר. המחסור והרעב התגברו, ולרגלי הרעב התחוללו מחלות שונות. ובעיר אין שום שלטון, שוטר ומושל. היהודים תועים כצללים ברחובות. כל מראה פנים חדשות של איזה גוי שבא העירה משליך עליהם אימה והם ממהרים לבוא בחדרי חדרים, וראש בריונים באלאכובסקי וסיעתו הם “המגינים” של היהודים.

XV טיטיוניק ואוכלסיו    🔗

אחרי ימים אחדים נכנם לטעטיוב טיטיוניק עם אוכלסיו. ראשי הקהלה שלחו אליו דיליגציה בבקשה שיחוס על העיר ההרוסה ועל יהודיה האומללים, הדוויים והסחופים.

טיטיוניק ענה לדילגציה:

– מסרו בשמי ליהודי טעטיוב, כי לא תאונה להם כל רעה. אני התחברתי אל הרשות של המועצות ואהיה למגן להיהודים.

היהודים קבלו את חיליו של טיטיוניק אל בתיהם, כלכלו אותם ומלאו את כל מחסורם. גם החילים התנהגו הפעם ביושר, לא שלחו בחמס את ידיהם, ביהודים לא הלעיבו ולא הפריעו את המנוחה בעיר. כאשר חילים אחדים רצו לשלם בעד הסחורות שקנו בשטרי גלציה והיהודים לא רצו לקבלם, צוה טיטיוניק שישלמו בעד הסחורות בסוכר. כאשר חיל שכור התקלס ביהודי אחד וצעק: “ז’יד קומוניסט!” שקל למטרפסיה מטיטיוניק. כשבוע ימים עשו גיסותיו של טיטיוניק בעיר.

XVI הקומיסר דעניטשענקה    🔗

התחלתה של שנת 1920.

העירה עוד הפעם נשארה בלי שום רשות. החוליגנים המקומיים מתחוללים בעיר ומתנקמים ביהודים. אך הנה מתקבלות ידיעות, כי צבא המועצות הגבירו חיל: הם הולכים וכובשים את אוקראינה ומגרשים בחוזק יד את הדיניקיים. היהודים התחילו לשאוף רוח.

עברו ימים מועטים והנה בא לטעטיוב המלח דעניטשענקה, יליד סקיבינעץ, ותחת פקודתו פלוגה של פרטיזנים בולשביים. דעניטשענקה יסד את השלטון בעיר והתחיל להביא סדרים. לקומיסר של המיליציה מנה את טשייקובסקי, מי שהיה פטלורי ונעשה לבולשביק. דעניטשענקה היה בעל מרץ זריז ואיש חיל. הוא ראה ראשית לו לעקור משורש את החוליגנים והסיקריקים מן הסביבה.

דעניטשענקה הזמין אליו את יהודי טעטיוב, דבר עמהם דברים טובים, דברים נחומים, הרגיע אותם וחזק את לבם שלא יפחדו מהסיקריקים. גם הודיעם שגמר להקדיש את כל כחותיו ועתותיו להלחם עם החוליגנים והסיקריקים ולא ישיב חרבו אל נדנה עד כי יכחידם.

מובן, שגם הסיקריקים לא ישבו בחבוק ידים. הם ידעו שדעניטשענקה הוא אויבם בנפש וזומם להשמידם וחבלו תחבולות לקדם את פני הרעה ולהמיתו. הם חכו רק לשעת הכושר.

שעת הכושר לא אחרה לבוא.

לטעטיוב בא ז’וקוב, מי שהיה פקיד במסלת הברזל, עתה נשלח לטעטיוב במלאכות “הפרודקומנום” (הקומיסריאט הפלכי להכין צרכי אכל). בערב בקר ז’וּקוב את דעניטשענקה בבית־הקומיסַריאט. היו שם עוד אורחים. הסיקריקים כִּונו את השעה. בשעה שהללו ישבו ועסקו בשיחה התפרצה חבורה של סיקריקים לבית הקומיסריאט ורצו להרוג את דעניטשענקה וכל הנמצאים שם. אך עלה בידם להרוג רק את ז’וּקוב. הבנדיטים נמלטו. רציחה זו העלתה עד להשחית את חמתו של דעניטשענקה. הוא הכפיל את מרצו במלחמתו עם הבנדיטים. כשני שבועות עברו בשלום.

XVII הסיקריקים רוצים להתנקם בדעניטשענקה    🔗

התחלת ניסן.

השלג נמס, שמש האביב הופיעה. האכרים יצאו לעבודתם לחרוש ולזרוע. גם הסיקריקים של מחוז טאראשצה “יצאו לעבודתם”, ארבו על הדרכים וכל יהודי שנפל בידיהם נהרג באכזריות. מוטיל לנדוי עם אחיו הובילו מטעטיוב לפוגרעבישצה בורית למכירה. בדרך התנפלו עליהם סיקריקים, את סחורתם גזלו ושני האחים הרגו באכזריות נוראה. גם בכפר הסמוך לפוגרעבישצה, הנמצא במרחק 17 פרסא מטעטיוב, התנפלו הבנדיטים על יהודי שבא מטעטיוב ופצעוהו קשה. את היהודי הביאו העירה וביום השני מת מפצעיו.

ידעו יהודי טעטיוב, כי כאשר תעלה בידי הסיקריקים להתנקם בדעניטשענקה אז לא ינקו גם את היהודים, ולבם נמוג מפחד. האמידים שביניהם התחילו לעזוב את העיר והנשארים התנועעו כצללים וחכו ליום רע. כאשר נודע לדעניטשענקה על אדות הפחד השורר בעיר הזמין אליו את היהודים וחזק את לבם בהבטחתו, שכל זמן שהוא יהיה בעיר יגן עליהם מכל רע. גם הציע לפניהם לארגן שוב את גיסי ההגנה, גם להחזיק בידי הרשות עד כמה שידם מגעת.

היהודים ענו לדעניטשענקה, כי ההגנה הראשונה עלתה להם בדמים מרובים; מספר הקרבנות הגיע לכמה מאות נפשות, ואין את נפשם לחדש את הנסיון. אך הם תמיד נכונים לתמוך בידי הרשות בכסף. כמובן, דבריו הטובים של הדיניקיים לא יכלו להפיג את פחדם של היהודים, כל אלה שהיתה היכולת בידם – עזבו את העיר.

ביום חמישי בניסן (יום ג') בלילה, בשעה האחת עשרה, נשמע פתאם בעיר רעם יריות מרוֹבים ותותחים. חבורה של סיקריקים מקומיים – כשלשים־ארבעים איש, תחת הנהגתו של אוסטרובסקי, בעל בית־מרזה בטעטיוב (מזרע היהודים), התגודדו והתנפלו על בית־הקומיסריאט.

בנדיט אחד זרק פצצה לבית הקומיסריאט, בחפצו להרוג את הקומיסר. אך הפצצה קפצה חזרה אל הבנדיט הזורק אותה ושרפה את עיניו. את הבנדיט חטפו ואסרוהו. בקומיסריאט נמצאו לא יותר מעשרים מיליציונרים. ראש המיליציה טשייקובסקי עם המיליציונרים שתחת ידו עמדו מנגד ולא הושיטו לדעניטשענקה שום עזר. אך אומץ לבו של דעניטשנקה לא עזבהו. הוא אזר שארית כחו ועם מעט החילים שתחת ידו יצא להלחם נגד הבנדיטים. כדי להאיר את אפלת הלילה ולכַון את היריות אל אויביו, צוה, דעניטשענקה להדליק חנות, ולאורה השיב להמתקוממים ביריות. הקרב בין הסיקריקים ודעניטשענקה נמשך כל הלילה. עם אור הבוקר נסוגו הבנדיטים אחור.

XVIII הטבח    🔗

בלילה בשעת הקרב, נהרג הקומיסר בוּרמאס מכפר קאשפירובקה, שבא העירה לקבל אינסטרוקציות. דעניטשענקה בחפצו לעשות פרסום לקבורתו של הנהרג, צוה שמנגנים ילווהו אל בית־עולמו. אך התהלוכה נשבתה על־ידי הבנדיטים. הקומיסר ברח בדרך העולה לפיאטיגור, הסיקריקים הדביקוהו וירו בו. דעניטשענקה חזר וברח אל פרור־העיר, אך הסיקריקים דלקו אחריו. גם החיילים האדומים שנמצאו אתו עזבוהו והתחברו אל הסיקריקים. רק חיל אחד נשאר נאמן לו, להם היתה בליסטרא אוטומטית. ברוב עמל עלה בידם להבקיע להם דרך, כשהם רוכבים על סוסיהם. דעניטשענקה והחיל נמלטו לטאראשצה.

אז התחיל בעיר הטבח בכל נוראותיו. בראשונה סרו הסיקריקים אל החנות הקואופרטיבי, וכל היהודים שמצאו בחנות ובקרבתה הגירו לטבח. היהודי בנימין חיט, או כמו שקראוהו “החיט מאודיסה”, קרב לבנדיט אחד מכרו. זה הושיט לו את ידו. הבנדיט שלף את חרבו ותחבה בלב היהודי.

כאשר הסיקריקים גמרו ביהודים שנמצאו בקרבתו של הקופרטיב, התפשטו בעיר, הוציאו את היהודים ממחבואיהם והרגו אותם באכזריות נוראה. אנשים ונשים, זקנים וזקנות, יונקי־שדים ועוללי טפוחים, נגזרו מידיהם. ההריגות האלה קרו ביום ד' ביום. בלילה קרבו הסיקריקים לבית־המדרש. שם בעליה התחבאו כאלף וחמש מאות נפש. המבוא אל העליה היה טמיר וסמוי. הסיקריקים הביאו עצים ותבן וערכו מוקד. העשן חדר אל העליה והתחיל מחנק את המתחבאים. כשראו היהודים שיחנקו בעשן שלחו מביניהם אל הסיקריקים דיפוטציה של שלשה אנשים, את הרב שמעון רבינוביטש, יוסף קאליכעס ועוד אחד, שיציעו לפניהם לקחת את כל הונם וחפציהם, ובלבד שישאירו להם את נפשותיהם.

אך הסיקריקים היו צמאים לדם…

הם הרגו תיכף את חברי הדפוטציה.

בינתים אחזה האש את בית־המדרש מכל רוחותיו. הרבה נשרפו באש, הרבה נחנקו בעשן. אחדים נסו לקפוץ החוצה דרך החלונות, אך הבנדיטים התנפלו עליהם ויהרגום. רק מתי מעט נצולו.

כאשר הסיקריקים גמרו את עבודתם בבית־המדרש, קרבו אל בית־הכנסת והציתו גם אותו באש. אחר־כך הדליקו את הבתים ואת החנויות. הרבה קרבנות נקברו תחת החרבות של בתיהם השרופים. כל מי שנפל בידי הבנדיטים נהרג בענויים קשים ואכזריים. איש לא נמלט מידם. כופר נפש לא לקחו. בתחלה הרגו את קרבנותיהם, אחר־כך שדדו את כספם, זהבם וחפציהם. כך עברו היום והלילה של יום ד' בשבוע.

XIX החוליגנים המקומיים עושים להם “צחוק”    🔗

ביום ה', שהוא יום השוק בעירה, התאספו ובאו העירה הרבה אכרים מאכרי הסביבה. וגם הם התחברו עם הסיקריקים ועזרו להם להצית את הבתים, להרוג את היהודים ולבוז את רכושם. גם הנוצרים המקומיים לא עמדו מנגד בחבוק־ידים, גם הם הרגו יהודים וחמסו את רכושם. הרבה נוצרים הרגו את שותפיהם היהודים, שבאו להתחבאות בבתיהם עם בני־משפחתם, והשמידו משפחות שלמות.

כך רצח המלח רוֹגה את שואל פערילשטיין עם אשתו וילדיו, ביחד שש נפשות, שבאו להתחבא בביתו. כמעשה רוֹגה עשו גם נוצרים אחרים ורצחו את היהודים, שבאו לבקש חסות בצל־קורתם.

אלה הנוצרים, שבעצמם לא הרגו את היהודים שהתחבאו בבתיהם, מסרו אותם לידי הסיקריקים ואלה המיתום בענויים קשים. השחיטה והדליקה הלכו ונמשכו עד יום ה' בערב. כל בתי העיר, מלבד אחדים, נכחדו באש.

הנוצרים המקומיים הביטו בקר־רוח על חורבן העירה. כאשר הסיקריקים התחילו להצית את הבתים הנמצאים ברחוב ציפריבקה הסמוכה אל בתי הנוצרים וכבר נשרף ביתו של יעקב טורי העומד בתחלת הרחוב והאש עברה גם לביתו של מרדכי גלעזער, – רק אז התחילו הנוצרים לכבות את האש בביתו של גלעזער, מיראתם פן תאחז גם בבתיהם.

ביום הששי בבקר פסק הטבח. הסיקריקים כבר הרוו את צמאונם לדם; הם תפשו את היהודים שנצולו מן השחיטה, וצוו עליהם לאסוף את ההרוגים. היהודים יצאו ממחבואיהם, ראו את ההרג הרב, האבדון והחורבן שנעשה בעירם ועינם חשכה מראות. כל העיר היתה כמעי מפלה. נשארו רק בתים אחדים שהזדקרו והבליטו מבין החורבות והתלים של לבנים, ואבנים חרוצות וערמות אפר. פה ושם עמם האש ואודים שרופים עוד העלו עשן. בין החרבות התגוללו ערמות של מתים, שרופים באש, כסוחים ומקורטטים.

היהודים התחילו לאסוף את ההרוגים. אך הבנדיטים חגגו את חג נצחונם ושתו ושכרו והתהוללו ועשו להם “צחוק”, והציבו את היהודים מטרה ליריותיהם, בשעה שאלה היו טרודים לאסוף את ההרוגים. הבנדיטים התהוללו בצחוק־השטן, כאשר הכדורים עשו את משלחתם באמונה והיהודים המטפלים במתים נפלו בעצמם חללים על ההרוגים. כך נרצחו אז אשתו של עליק קראסני, אשתו של אהרן קראסני, אשתו של אהרן שווארץ ואחרים.

בוימגארט, מי שהיה הראש של הקואופרטיב האוקראיני, ועכשיו אחד מראשי הבנדיטים, שאל בצחוק את יעקב־יוסף טורי, כאשר ראה אותו מתעסק באספת ההרוגים:

– עכשו הנכם מטפלים בהרוגים, וכאשר יהרגו אתכם מי יטפל בכם?

היהודים עזבו את ההרוגים ושבו חזרה למחבואיהם, שם נשארו כל הלילה ויום השבת עד יום ראשון בבקר.

XX הפליטה    🔗

יום א' בבקר ראו היהודים שהתחבאו בעליות, דרך סדקי הגגות, כי בתי הכפר בוערים. המבעיר את הבערה היה הקומנדנט רימסקי, ראש הפלוגה של צבא־האדום שנמצא בפוגרעבישצה. כאשר התחיל הטבח בטעטיוב הצליח בידי ראש הקומבעד (ועד האביונים) ואחדים מחבריו להמלט לפוגרעבישצה. ביום א' בבקר שב פינקעלשטיין עם חברו, בנו של משה הגבן, לטעטיוב בלוית הקומנדנט רימסקי עם חבורה של ראשי הבריונים.

כאשר פינקעלשטיין וחברו שבו לטעטיוב, לקחו אתם סיעה של חילים ובאו אל הכפר לאסור את איסאק ראש הסיקריקים. אך חברו של פינקעלשטיין, בן הגבן, התעכב להוציא מידי אכרים איזו חפצים גזולים ובינתים הצליח בידי איסק וחבריו להמלט.

האכרים התאספו ושלחו דילגציה של שמונה אנשים אל הקומנדנט רימסקי. כאשר רימסקי צוה להרוג את חברי הדילנציה התקוממו האכרים והתחילו לירות על החילים. רימסקי ופינקעלשטיין ראו שלא יוכלו לעמוד בקשרי מלחמה זמן רב עם המון אכרים מזוינים כדבעי, והודיע להיהודים שימהרו לעזוב את העיר. היהודים ברחו, בשעה שהתפרצה המלחמה בין האכרים וחיל המועצות.

שומר הכנסיה הנוצרית מהר וטפס על מגדל־הפעמון, כדי להודיע על ידי מצלת־ההתרעה לאכרי הסביבה שימהרו לעזרת אחיהם הנתונים בצרה. אחד מהחילים הקדים וירה בשומר והמיתהו. אך בלי זה נודע בסביבה כל הנעשה בטעטיוב, והמונים־המונים אכרים התחילו נוהרים לטעטיוב. החיל האדום הוכרח לסגת אחור.

מהיהודים הנמלטים רק מספר קטן נצול ממות. הרבה נהרגו בשעת בריחתם על ידי הכדורים של הבנדיטים. אחדים מתו מפחד. אחדים נפלו בדרך, ברפש, עיפים, רעבים וחלשים ולא יספו לקום. כך מתה בתו של ליב פופלאבסק ואחרים. הרבה נשים השליכו בדרך את ילדיהן. הפעוטים גועו מרעב וקור ויהיו לברות לכלבים וחיות טרף. בין הילדים שמתו בדרך היה גם היתום הפעוט, בנו של אהרן קריימאן, ילד בן שש שנה. אבי הילד מת, אמו נהרגה בימי הטבח. הילד נלוה אל הבורחים. אך עד מהרה נשקע ברפש ונפל בדרך. הילד התחיל צועק ובוכה, אך כלם היו טרודים בהצלת עצמם ואיש מהבורחים לא שם אליו לב. הילד צוח ובכה עד כי נפחה נפשו.

ביום א' בצהרים שב הקומנדנט דעניטשענקה מטאראשצה ואתו גדוד חילים. אך גם הוא לא יכול להחזיק מעמד והכריח לעזוב את טעטיוב. הבנדיטים החריבו והרסו את הבתים הנשארים, והרגו את החולים שלא יכלו לעזוב את העיר. רוב הבורחים, שלא מתו בדרך, נמלטו לפוגרעבישצה. משם נתפזרו בערים: בילו־צירקוב, קיוב ואודיסה.

 

מאורעות והרפתקאות    🔗

I מאורעותיו של הירש שפיטאלניק (מנגן, בן מ"ד שנה)    🔗

הקומדנט הטעטיובי, דעניטשענקה, רדף את הבנדיטים של הסביבה עד חרמה. אלה שנפלו בידו המית. הדבר הזה העלה את חמתם של הבנדיטים וקרובי הנרצחים. הם התאגדו כלם לאגודה אחת, וגמרו להתנקם בדעניטשענקה, “הקומנדנט של הזידים”, את נקמת הדם השפוך.

ביום ג‘, ה’ ניסן 1920, בלילה, התנפלו “גואלי־הדם” על בית הקומיסריאט כדי להרוג את דעניטשענקה. על פי מקרה נהרג הקומיסר מקאשפירובקה בורמאס, שבא ביום זה לטעטיוב ונמצא בבית־הקומיסריאט. אחד הבנדיטים, אוסטרובסקי, בעל־בית־מרזח (מוצאו מזרע היהודים), זרק פצצה אל בית הקומיסריאט. הפצצה קפצה חזרה ושרפה את עיניו של אוסטרובסקי.

דעניטשענקה עם מתי מספר החילים שהיו אתו הצליחו לגרש את הבנדיטים. ביום ד' בבקר ערך דעניטשענקה את הלויה של הקומיסר הנהרג עם מנגנים וכלי שיר. הבנדיטים התאספו שוב. על הגשר התנפלו על הלויה ופזרוה. החילים האדומים שהיו עם דעניטשענקה גם הם בגדו בו ועברו לצד המתקוממים. בכל זאת עלה לדעניטשענקה לפלס לו דרך בין המתקוממים ולהימלט כשהוא רוכב על סוסו.

הבנדיטים חזרו העירה והתחילו להתנפל על היהודים ולהרגם באכזריות נוראה. הרבה בתים שרפו הבנדיטים ביחד עם יושביהם היהודים. אלה שהצליחו להמלט נרצחו בדרך. אלה שהתחבאו בבתי הנוצרים מכריהם, נהרגו אחר כך על ידי מכריהם.

אני ובני משפחתי שכבנו חבואים כל יום ד' עד השעה השתים־עשרה בלילה, במעוננו. לאזנינו הגיעה צעקת הנהרגים מבתי השכנים. בכל רגע חכינו לבקורם של הבנדיטים. בלילה גמרנו לבקש מפלט לנו בביתו של אחד האכרים. סרנו לביתו של האכר מקסים לאמבוצקי. אך הוא סגר את הדלת ולא נתננו לבוא אל ביתו. אנחנו עברנו את הנהר פַרכוּן, בדרך ירו אחרינו, אך הכדורים עפו מאתנו והלאה; נשארנו על חוף הנהר עד יום ה' בבקר. משם עברנו אל נאות־שדה של יאניצקה, הנמצא במרחק שתי פרסאות מהכפר, עברנו בנהר, כי פחדנו ללכת בדרך הסלולה, שלא יפגשו בנו הסיקריקים. הקרה אכלתנו. מי הנהר הגיעו עד הצואר. בכבדות שרכנו את דרכנו עד מעונו של יאניצקי.

יאניצקי קבל אותנו בסבר פנים יפות, כאורחים חביבים. הציע לנו לפשוט את בגדינו הרטובים וליבשם. אך אני חשדתי בו שפיו ולבו אינם שוים וזומם הוא להרגנו. הוא הרבה לשוחח חרש עם אשתו. לבסוף אמר בקול רם:

– לכי העירה והודעי את הנשמע שם!

פחדנו להשאר בביתו והלכנו לבקש לנו מחבוא אחר.

בדרך פגשתי את הסיקר פירדוּן. הוא הלך בחברת שני רעיו, בנדיטים כמוהו. אני נשאתי על זרועותי ילד בן חמש שנים. כשראיתי מרחוק את הסיקריקים מהרתי להתחבא בעמק. אשתי עם שאר הילדים התחבאו בשדה. אותי לא ראו. אך מצאו את אשתי ואת ילדי וחפצו להרגם. אשתי נתנה להם, כפר נפשה ונפש ילדיה, את כל כספה, שהיה בידה, גם את אדרתה ומטפחתה מעל ראשה, ועל ידי זה גאלה את נפשה ונפש ילדיה ממות. כאשר הבנדיטים התרחקו, הלכתי לבקש את אשתי וילדי, אז מסרה לי אשתי את אשר עבר עליה.

משם עברנו לכפר זוועניאטש, במרחק שתי פרסאות מהעיר. בדרך פגשנו את בנו של יאניצקי עם עוד שני בנדיטים. הם אימו עלינו להרגנו. בנו של יאניצקי ירה בנו, אך הכדור עף הלאה מאתנו. כפי הנראה, לא נמצאו יותר כדורים באשפתו. הבנדיטים גזלו ממני את המנעלים ביחד עם הערדלים ועזבו אותנו.

סוף־סוף באנו לזוועניאטשי, דפקנו על דלתות הבתים, הרבינו להתחנן לאסוף אותנו, אך שום אכר לא חפץ לאסוף אותנו לביתו. בלבות נשברים, רעבים וקפואים מקור שבנו חזרה. בדרך מצאנו שומירה ריקה. נכנסנו לתוכה ושכבנו בה מצומצמים ורועדים מקור שעות אחדות.

כאשר השעה כבר היתה מאוחרת בלילה עזבנו את השומירה והלכנו בדרך העולה לפוגרעבישצה, מהלך של שלשים ואחת פרסא. הלכנו בעקיפים, סחור־סחור, דרך שדות וחורשות. כך שרכנו את רגלינו חלק גדול מהלילה וכל היום. עיפים, חלשים, רעבים וקפואים מקור באנו לפוגרעבישצה. שם כבר יסדו יהודים בני רחמנים ועד, שדאג להמציא מזונות ומעון להפליטים. ימים אחדים נחנו שם, אחר־כך עברנו לאודיסה.

II מאורעותיו של משה גולקא (חנוני, בן ס"ג שנה)    🔗

יום ד' בשבוע, חמשה בניסן, 1920, כאשר התחיל הטבח בעיר, נמצאתי ברחוב. תיכף מהרתי לביתי. את הפתח הפונה אל הרחוב עזבתי פתוח ונכנסתי אל המחסן הגדול שבחצר. במחסן נמצא פתח טמיר ונעלם. עד מהרה התאספו גם השכנים אל המחסן. מספרם היה כמאה איש, אנשים, נשים וטף. כדי שהצעקות והבכיות של הילדים לא יגלו את מחבואינו, יעדנו בשביל הנשים והפעוטים מחבוא בעליה שעל המחסן. גם סכומי כסף נתַנו להן, כדי שיוכלו לפדות את נפשותיהן ונפש ילדיהן כאשר יפלו בידיהם של הבנדיטים.

יום ד' ויום ה' עברו עלינו בשלום. השגחנו דרך הסדקים שבמחסן וראינו את הנעשה בעיר.

בנדיטים, על פי הרוב צעירים ופרחחים, רדפו עם גרזנים בידיהם, אחרי היהודים שרצו כמשתוללים, לחפש להם איזה מחבוא, והרגו אותם באכזריות רבה.

כך ראיתי סיקר אחד דלק אחרי שלמה נגר, וכשהשיגו רצץ את ראשו בגרזן אשר בידו. סיקר אחר הוביל את בנו של יואל קצב, נער בן שמונה עשרה שנה, אל בית אביו. הנער הבטיח להסיקר שאביו ישלם כופר נפשו. כעבור זמן־מה ראיתי את הנער שוכב מת לא רחוק מבית הוריו.

יום ה' בלילה שמעתי גניחה אחורי הכותל של המחסן. יצאתי החוצה ומצאתי את בנו של פייסי קצב, נער בן שש עשרה. הצעיר היה פצוע קשה והדם שתת מפצעיו. הנער שאל לשתות. אנחנו הביאנוהו אל העליה, השכבנוהו על מטה, חבשנו את פצעיו והשבנו את רוחו באיזה משקה. יום ו' בבקר חדרה חבורה של בנדיטים אל העליה. ראש החבורה היה לולקי, צעיר כבן עשרים וארבע, מתושבי טעטיוב, שעבד בצבא. הנשים הרימו קול צעקה. כראות לולקי, כי הנער הנפצע עודנו חי, ירה בו והרגהו. אחר־כך פנה אל הנשים ודרש מהן כסף, הן מסרו שהיה בידיהן כסף ותכשיטים. הבנדיטים עזבו את העליה. הבנדיטים עברו דרך המחסן ושמעו קול שעול יוצא משם. כאשר הפתח היה כמוס ומוצנע חפצו להרוס את הקיר. אך אנחנו צעקנו מתוך המחסן, כי הננו יוצאים החוצה.

– עושו, חושו, זחלו החוצה! – צעק אלינו לולקה ביהודית.

עזבנו את המחסן. את כל כספנו שנמצא בידינו גזלו מאתנו. את שני בני שעבדו בצבא הציגו לבדם, ולולקי אמר להם:

– אתכם אהרוג ביריה, כי בולשביקים אתם!

בני מסרו לו סכום כסף, שהיה גנוז אתם, גם העתירו עליו את בקשותיהם והצדיקו את נפשם, כי לא עבדו בצבא ברצונם הטוב כמתנדבים, רק על פי קריאה והזמנה. והלא היו מחויבים למלאות את חובתם.

לולקי נעתר להם וקבל את כספם כופר נפשם. אחר־כך פנה אלינו:

– אם חפצי חיים אתם צאו ואספו את החללים והובילו אותם לקבורה!

הצעירים שבינינו נפוצו והלכו לבקש להם מחבואות אחרים. אך אנחנו, הזקנים, הלכנו לאסוף את ההרוגים.

בראשונה נכנסנו לביתו של אהרן פוציר. פוציר בעצמו נפצע קשה. בביתו מצאנו כעשרים וחמשה הרוגים. אשה אחת נהרגה בשעה שישבה על כסא, וכך נשארה יושבת וראשה כפוף על גבי השולחן. שני פעוטים בני שמונה, תשע שנים גנחו ונעו בשפתותיהם כדגים בעת ששולים אותם מן המים נעים בזימיהם. אנחנו שפכנו לתוך פיותיהם מעט מים, אך כבר לא יכלו לבלוע את המים ומתו.

את החללים שמצאנו בביתו של פוציר עזבנו שם והלכנו לאסוף את ההרוגים המתגוללים בחוץ. הלכנו אל בתי־התפלה. בתי־הכנסת של טעטיוב סמוכים הם זה לזה. בית־התפלה, בית־הכנסת ובית־המדרש עומדים על מגרש אחד. המגרש שבין בתי־התפלה היה מלא מפה לפה הרוגים, שהספיקו להביאם אחרים שעסקו גם הם באספת המתים. אני ועוד אחדים הלכנו אל הגשר הנמצא בקרבתה של הטחנה המימית, כי הודיעו לנו ששם בנהר ועל חופו נמצאים הרבה הרוגים.

הגענו אל הנהר וראינו שהוא מלא גופים של פעוטים ילדים וילדות, לבושים בגדי צבעונים שונים, ביניהם ילדים יונקי שדים. הבנדיטים חטפו את הפעוטים מזרועות אמותיהם והשליכו אותם אל הנהר, כפי הנראה נרצחו הפעוטים זה ימים אחדים, הגופים צפו על פני המים. לחתור אל ההרוגים לא יכלנו, כי המים היו עמוקים. לקחנו מקלות בידינו והתחלנו להעתיק את המים מן החוף, אז התחילו הגופים לשחות אל החוף. משינו אותם, הנחנום על סלמות ונשאנו אותם העירה. אצל בתי־התפלה כבר היו צבורות ערמות גדולות של חללים ולא היה מקום פנוי בשבילם. את גופותיהם של הילדים הניחו לפני הבתים הנמצאים בשכונתם של בתי־התפלה. כך עבדנו עד השעה הרביעית אחר הצהרים.

אז בא סטודנט סניטר עם שלש עגלות רתומות לשורים וצוה להטעין עליהן את ההרוגים. אנחנו התחלנו להניח את הגברים לבדם ואת הנשים לבדן. אך הסטודנט כבד אותנו ב“ברכה רוסית משֻלשת” וצוה להחיש את עבודתנו ולהטעין את ההרוגים מכל הבא בידינו.

העמסנו את ההרוגים על העגלות והובלנו אותם אל בית־הקברות. עוד מקודם נשלחו אנשים לחפור קברים. אז התאספו חוליגנים אחדים בבית־הקברות, התחילו מבזים את החופרים, מונים אותם בדברים ושופכים עליהם בוז וקלסה. גם ירו בהם והרגו שני יהודים. גם בעירה גופא נראו חוליגנים שכורים, נטפלו אל היהודים העוסקים במתים ומאימים עליהם להרגם. הכרחנו להפסיק את עבודתנו והלכנו שוב לבקש לנו מחבואים. אנחנו הסתתרנו בעליתו של ליטמאן. שם נשארנו עד יום א' בבקר.

ביום א' בבקר באה פלוגה של החיל האדום מפוגרעבישצה ביחד עם ראש הקהלה פינקעלשטיין וצוו עלינו לברוח. נמלטנו לפוגרעבישצה. ואחרי הרבה עמל, נדודים ומחסור באנו לאודיסה.

III מאורעותיה של חיה גורעביטש (בת שבעים שנה)    🔗

היה יום ד‘, חמשה ימים בניסן, בשתים־עשרה בצהרים. הסיקריקים פרצו העירה והטבח החל. אני, בעלי יוסיל־דוד גורעביטש, סוחר עורות, עם ילדינו, עזבנו את ביתנו והלכנו להתחבא בביתו של נחום חיים נודילס, הדר בשכונה של המרחץ. שם כבר מצאנו איזו עשרות אנשים, נשים וטף. עד יום ה’ לא קרה שם שום דבר. הבנדיטים, שהתחוללו בעיר, לא סרו אלינו. אך ביום ה' קרבה סיעה של בנדיטים מקומיים. אחדים מהם היו אנשים מבני שלשים ומעלה, אך רובם הגדול היו פרחחים בני ארבע־עשרה, שש־עשרה שנה. תיכף צויתי על שני בני שיתחבאו במרתף, כי בכל הפרעות וההריגות שעברו על טעטיוב לא בדקו הסיקריקים במרתף הזה. אני בעצמי נכנסתי אל חדר־המטות, ששם עמדו שתי מטות נמוכות והתחבאתי תחת אחת מהן. הבנדיטים פרצו הביתה, נשמע רעם יריות. היהודים שנמצאו בבית התחילו צועקים ומיללים. אחר־כך התחילו הפרחחים לחצוב בקרבנותיהם בגרזנים ובמגלים. שמעתי, בנדיט אחד דרש כסף מבעלי, והוא ענהו:

– כסף אין לי; קח לך את אדרתי.

אך הבנדיט דרש דוקא כסף. כאשר בעלי לא יכול למלאות את דרישתו, הכהו הבנדיט במגל על ראשו. בעלי התחיל צועק. הבנדיט הכהו פעם שנית. בעלי נפל על הרצפה, מפיו יז קצף, התחיל גונח ונפח את נפשו.

אחר־כך הציתו הבנדיטים את הקמטר ושאר הרהיטים, הנמצאים בחדר. העשן התחיל לחנקני. עזבתי את מחבואי. בבית התגוללו יותר משלשים הרוגים. אנשים, נשים וטף. ביניהם ראיתי את אשתו של יצחק חייט – רחל, אשה צעירה כבת עשרים ושש שנה. היא נהרגה ע"י כדור בצוארה. על לבה היו מונחים שלשת ילדיה הקטנים, שלָפתו את צואר אמם.

יצאתי אל המסדרון וראיתי את בני מרדכי, חשך משחור תארו. הוא ספר לי, כי הבנדיטים השליכו תבן אל המרתף והציתוהו באש. וברוב עמל הצליח להמלט מהעשן החונק. אני התחלתי לצעוק:

– מהר והצל את אחיך ליב!

אך את בני ליב כבר לא יכלו להציל ממות; הוא נחנק בעשן.

בתי אסתר, עלמה בת י"ח שנה, שלא היתה עמנו עד עתה, באה גם היא להודע את הנעשה. היא היתה פצועה בידה. להשאר פה לא יכלנו, ונמלטנו לעברים שונים לבקש לנו מחבואים. בני מרדכי רץ להתחבא בגנו של אכר מכרו. שם בגן נהרג. אני הלכתי אל הנהר. על חופו מצאתי הרבה הרוגים, ביניהם – גם אהרן קיבל. אני שכבתי על גופו של אהרן קיבל, בחשבי, מכיון שמתגוללים פה הרבה הרוגים, עוד לא יבואו הנה הבנדיטים.

בעת ששכבתי על ההרוג ראיתי שלש נשים, אחת מהן היתה בתי אסתר. הכרתיה במטפחתה. המים שם היו עמוקים. ובתי עם עוד אחת, מאלה שגרשו הפרחחים, טבעו בנהר. השלישית – בתו של אלי־נחומס שחה אל החוף והתחילה צועקת שאושיט לה את ידי. אני פחדתי לקום, פן יראו הבנדיטים שהנני חי, והושטתי לה את רגלי. בה אחזה בשתי ידיה ויצאה אל החוף. היא קרבה אלי והתחילה להתאנח. פחדתי שלא יבולע לי בגללה ובקשתי מאתה שתתרחק ממני. אז השתמטה הצדה. אחר זמן־מה מתה.

עד הערב שכבתי על ההרוג אהרן קיבל. התחיל יורד שלג. עזבתי את המת והלכתי לבקש לי איזה מקום להתחבא. חדרתי אל מרתף, שם נשארתי כל הלילה. בבקר השכם עזבתי את המרתף והלכתי אל הבית ששם נהרג בעלי. את הבית כבר לא מצאתי, הוא נכחד כלו באש. אך את בעלי מצאתי, מתגולל בחוץ, בטנו פתוחה, מעיו שֻפכו ואצלו מונחת אדרתו. מי הצילו מן הדליקה – אינני יודעת. עתה עמד חזיר ונבר בבטנו הפתוחה. סרתי לבית השכן, לקחתי שם שק גדול, הנחתי עליו את המת. שתי נשים שכנות עזרו לי. נשאנו את המת לביתי והנחנוהו על האצטבה שלפני הבית. אצל הבית השרוף מצאתי גם את גופו של אהרן יודקעס, חייט. כפי הנראה, התחבא על העליה, וכאשר העשן החל לחנקו הפיל את עצמו מעליה ונהרג. על אצבעו נשאר אצבעונו שתפר בו.

הלכתי לבקש מקום להתחבא. נכנסתי אל אחד הבתים. מצאתי שם שמונה נשים, שגם הן באו הנה להסתתר, מלבד המשפחה הגרה שם. יום ו' בערב, כאשר חפצנו לברך על הנרות, עשינו פתילות מאניצי פשתן שהוצאנו מבגדינו. מעט שמן מצאנו בבית ועל הפתילות האלה ברכנו על הנרות. אחרי שקדשנו את השבת נכנס הביתה בנדיט ודרש כסף. הסיקר אִיֵּם עלינו שיסגור את הבית מחוץ ויבעירנו באש. אספנו בינינו מאתים רובל ומסרנו לו. הבנדיט עזב את הבית.

שבת בצהרים הלכתי לבקש את בני אברהם, שהתחבא בביתו של מכרו. יהודי, ב“סֶקרט” שלו. מצאתי אותו בריא ושלם בגופו. חפצתי להשאר ב“סקרט”, יחד עם בני. אך בעל־הבית לא חפץ לקבלני, באמרו, כי צר המקום גם בשביל אלה הנמצאים שם ואי אפשר להוסיף עוד עליהם. עזבתי את בני והלכתי לבקש לי איזה מחבוא. בדרך פגשני הבנדיט לולקי ואמר לי: “אם חפצה חיים את לכי ואספי ברחוֹב את ההרוגים”. הבטחתיו שכך אעשה, וכאשר התרחק מעט גמרתי לשוב לביתי. אך אני הייתי כל־כך מבולבלת עד ששכחתי איפה נמצא ביתי, אחר־כך נזכרתי שביתי נמצא בשכונתו של אליעזר אידל מלמד. שבתי למעוני ונשארתי שם עד יום א' בבוקר. אז באו החיילים האדומים וצוו עלינו לברוח. אני עם עוד יהודים ברחנו לפוגרעבישצה.

IV מאורעותיה של אסתר־רודי פיקעס (בת מ"ב שנה)    🔗

ביום ה' בניסן, כאשר התחילה בטעטיוב השחיטה היינו אני ובעלי חיים פיקעס בן מ"ו שנה, סנדלר, עם ילדינו בביתו של אבא, משה קורול. שם נמצאו אתנו גם אחי הירש קורול, בן נ' שנה, ויעקב קורול, צעיר בן שש עשרה שנה.

כשהתחיל הטבח גמרנו לברוח אל הכפר המחובר לעיר, בחשבנו, כי איזה אכר ממכרינו יקבל אותנו אל ביתו. אך כבר לא היתה כל אפשרות לחדור אל הכפר. כל היהודים הבורחים נרצחו, הדרך המובילה אל הכפר היה מרוצף בחללים. הסיקריקים הרגו את היהודים באכזריות שאין כמוה. אלה שהתחבאו בנהד הוצאו משם ונרצחו.

אנחנו שבנו אל העיר וסרנו לביתו של אליעזר לוצקעס, הנמצא בשכנותו של בית אבא. אך תיכף התפרצו הביתה בנדיטים מזוינים באקדוחים ומוטות ברזל. בפנה אצל הדלת עמד הכן גרזן, אחד הבנדיטים חטף את הגרזן ומחץ את ראשו של בני יוסי, בן י“ח שנה. גם את אחי יעקב, בן ט”ז שנה, הרג הבנדיט בקרדום זה. לאחי הירש קורול קצצו את ידו ומת. גם את אשתו בריינה רצחו הסיקריקים באכזריות נוראה. הבנדיטים גלו את מחבואו של בני איציק בן עשרים שנה והמיתוהו. גם בתי הילדה חייקה, בת שתי שנים, נהרגה. כך הרגו הבנדיטים כל מי שנפל בידיהם באכזריות נוראה. כל המשפחה של אליעזר לוצקעס־קלאצמאן, בת שתים־עשרה נפשות, נכחדה כלה. ממשפחתנו נהרגו שמונה נפשות: בעלי, שני בני איציק ויוסי, ילדתי חייקה, שני אחי, אשתו של אחי הירש ובתו. סך־הכל נהרגו בביתו של אליעזר לוצקעס (קלאצמאן) כארבעים נפש, אנשים נשים וטף. בתוכם גם שתי נשים זקנות: אשתו של אליעזר לוצקעס, עלקע בת 65 שנים, ואשתו של נח גלעזער בת 68 שנים. הן שכבו תחת ערמות החללים ונחנקו. גם בני ישעיה היה כפסע בינו ובין המות. כשהוציאוהו מבין החללים כבר קלח מפיו ומחטמו הרבה דם. ברוב עמל עלה בידי להפסיק את קלוח הדם ולהשיבו לתחיה.

אני עם שני ילדים שכבנו חבויים תחת מטה בחדר השני וראיתי ושמעתי את כל הנעשה. לא רחוק ממני נרצחה האשה גנענדיל רחל פעפיס. לקחתי את מטפחתה ונתכסיתי בה, כדי שלא יראוני הבנדיטים.

לאחר שהבנדיטים עזבו את הבית, יצאה החוצה נכדתו של אליעזר לוצקעס, חנה, בת בנו דוד, נערה בת ט"ז שנה. היא חפצה לסגור את הדלת אחרי הבנדיטים, אך תיכף שב בנדיט אחד והרג את הנערה ביריה, הכדור מחץ את ראשה. היא נפלה ארצה מתה ביחד עם הילד שאחזה בזרועותיה. חזירים גררו את הילד וטרפוהו. בלילה שבו הבנדיטים והדליקו את הבית. באיזה מות מת בעלי – אינני יודעת. הוא או נשרף בשעת השרפה, או ברח ונהרג בדרך.

בלילה לקחתי אתי את שלשת ילדי הנשארים והלכתי אתם לביתו של בעריל שואב־מים. בביתו נשארנו עד שלשה ימים לפני חג הפסח. היינו שם יותר משלשים נפש. שלשה ימים לפני פסח פרצו הביתה בנדיטים מקומיים, גררו אותנו החוצה והובילונו בדרך העולה לבילו־צירקוב. היינו יותר משלשים נשים וילדים ורק שלשה גברים נמצאו בינינו. את הגברים, חיים נגר בן 40 שנה, יחיאל בעקער ואריה ליב סאראקער הרגו חיכף, מכלם נשארו יתומים קטנים. אחר־כך חפצו להרוג גם את הנשים והילדים. התחלנו לבכות ולהתחנן על נפשותינו. שתי נשים זקנות שנמצאו אתנו, הציעו להבנדיטים, שישאלו מקודם את פי הוולוסט מה לעשות אתנו, ובעצמם לא יעשו משפט. הבנדיטים הסכימו ולא הרגו אותנו ורק ענו אותנו בענויים קשים. הרבה נשים נאנסו. אחר־כך צוו עלינו לשכב ברפש והם בוססו אותנו ברגלי סוסיהם. לבסוף סגרו אותנו ברפת שנמצא שם. שני ימים נשארנו שם סגורים והתגוללנו בקרה ובטחב. ערב־פסח שחררו אותנו. הלכנו לבילו־צירקוב. בדרך דפק אותנו גשם שוטף. עיפות, רעבות, חלשות ורטובות עד העצמות מגשם שרכנו את רגלינו בדרך הארוך הזה. נשים אחדות עזבו את ילדיהן בדרך. הן שמעו מרחוק את צעקות ילדיהן, לבן שתת דם, אך ההכרח אלצון להכביד את אזניהן ולהקשות את לבן. אחרי רוב עמל הגענו לבילו־צירקוב ומשם לאודיסה.

V מאורעותיו של שמואל נוסובסקי    🔗

ירחמיאל גרינברג עזב את טעטיוב לפני שמונה שנים ויצא לאמריקה. בטעטיוב נשארו: אשתו גיטל, בתו פריל ובנו נחום. בימי ההרג היתה פריל בת אחת־עשרה ונחום בן עשר.

בימי הטבח נהרגו: אביו של ירחמיאל, שלמה, אחיו חיים, אחותו ברכה, אשתו גיטל, אחות אשתו, חנה שרה לאזעבניק ובעלה.

אני ועוד חמשים ושנים יהודים היינו חבויים בימי־הטבח במקום־סתר בחצרו של חוקר־הדין הפולני גילעביץ. והנה בא אלינו למקום־מחבואנו האכר סטעפן פלעבאק, אחד מאלה המעטים, שהצילו הרבה יהודים ממות, וספר לנו, כי בפלג השוטף שבקצה העיר מוטלים, פצועים ודבוקים זה לזה מקרח, בנו ובתו של ירחמיאל גרינברג. בימי הטבח היה הקור גדול מאד. בקשנו מאת פלעבק, כי ימהר ויציל את היתומים האומללים (כבר היה ידוע לנו, כי כל משפחתו של ירחמיאל נכחדה). פלעבק נענה לנו, מהר לשם ומשה את הילדים האומללים מן המים והביא אותם לביתו של גילעביץ. כאן חממו אותם, חבשו את פצעיהם, האכילום והשקום.

כשברחתי אני ומשפחתי מטעטיוב אמרתי לקחת אתי גם את היתומים, אך פלעבק הניא אותי ואמר: “לילדים ודאי תעשה רעה בזה, כי פצעיהם אנושים ומרוב טלטול ימותו בדרך, וגם לך ולבני משפחתך תעשה רעה גדולה, כי יהיו עליכם למשא”. בלב נשבר עזבתי את היתומים האומללים וברחתי עם בני־ביתי לבילו־צירקוב.

בבילו־צירקוב ישבתי כארבעה ירחים. והנה הביאו אכרי־טעטיוב לשם חבורה של ילדים יהודים, שנתיתמו בימי ההרג. ילדיו של גרינברג לא נמצאו בחבורה זו. נואשתי מהם ואמרתי, כי הם אינם עוד בעולם, משום ששמעתי, כי אכרי טעטיוב הוציאו מבית־החולים כחמשים ילד, שנפצעו קשה ולא היתה להם תקוה להרפא וקברום חיים. ולפי השערתי עשו כך גם ליתומי גרינברג. באמצע יולי 1920 עזבתי את בילו־צירקוב ובדרכי לאודיסה סרתי לטעטיוב, כי אמרתי, אולי אמצא שם דבר־מה מחפצי ורכושי. באתי לשם ומצאתי – שתי כפות כסף ושני מזלגי כסף, שהפקדתי בידי אכר אחד. חוץ מזה לא מצאתי כלום. אבל בטעטיוב נודע לי, כי ילדיו של גרינברג חיים ובריאים הם; הילד נמצא בטעטיוב גופה והילדה – בכפר הסמוך צ’ערעפינה, מהלך שבע פרסאות מטעטיוב. הלכתי לשם ומצאתי את הילדה בביתו של אכר. אשת האכר לא חפצה למסור את הילדה, כי נקשרה נפשה בה. גם הילדה עצמה כבר הסכינה עם האכר ואשתו ולא רצתה לעזוב את ביתם. רק אחרי כמה וכמה דברי פיוסים עלה בידי להשפיע על האכר והאכרה כי יתנו לילדה ללכת עמי. לילדה כחשתי ואמרתי, כי אביה שב מאמריקה והוא מחכה לה באודיסה. אז נאותה ללכת עמי והבאתי אותה ואת אחיה לאודיסה.

VI הילד נתן קריס (מפי אברהם טורי)    🔗

המשפחה קריס נכחדה כלה בימי הטבח. לא נשאר ממנה בלתי אם ילד אחד, נתן, בן ארבע. את הילד הזה אסף לביתו אכר אחד חשוך־בנים. האכר ואשתו השתדלו לקשור אליהם את לב הילד לאהבה אותם ולהשניא את היהודים. הם ספרו לו, כי היהודים הם רעים וחטאים וכי הם, היהודים, הרגו את אביו ואת אמו, את אחיו ואת אחיותיו. לא היו ימים מועטים ובלב הילד נשרשה שנאה עצומה ליהודים. מדי פגשו יהודי ברחוב מהר לברוח מרוב אימה ופחד. הוא למד לדבר אוקראינית ובקרוא אותו איש בשמו היהודי “נתן” צעק “איבן שמי!” אחד מקרוביה של משפחת קריס הצליח לרמות את הילד בשעה שהאכר ואשתו לא היו בביתם ולהביא את היתום לאודיסה. אבל גם כאן עדיין הוא מוסיף לדבר אוקראינית, מקלל את היהודים ודורש בחזקה, כי יקראו לו “איבן”…

ב

באוקרינה כולה אין אף עיר אחת, אשר בה שופך דם ישראל כמו בטעטיוב. “עיר־ההרגה” – זה השם, אשר יקרא לטעטיוב בדברי ימי־ישראל.

כמה אנשים מישראל נהרגו, נסקלו, נשרפו ונחנקו בקיוב, אי־אפשר לדעת אפילו בקרוב. בכל אופן נשמדו לא פחות מארבעת אלפים נפש.

לספר פרטי ההרג איני יכול. אין כח לכך. אספר רק על מאורעות עירי בכללותם.

הפרעות הראשונות בטעטיוב התחוללו בל“ג בעומר תרע”ט, הצורר סוקולוב וגדודיו עלו על עירנו. התיצבו בפניהם אגודת־המגן של היהודים והמיליציה העירונית של שלטון־המועצות. אבל לסוף בגדה המיליציה באגודת־המגן וסוקולוב נכנס אל העיר. מיד אסף את היהודים אל בית־הכנסת, דרש מאתם מאתים אלף רובל “קונטריבוציה” וזמן נתן להם לתשלום ה“קונטריבוציה” – שעה אחת. היהודים הביאו לו את הסכום האמור. אז דרש “הוספה” – חמשים אלף רובל. בינתים פשטו גדודיו על העיר, בזזו את החנויות, אנסו הרבה נשים והרגו עשרה צעירים מאגודת־המגן.

בכ“ז באב תרע”ט פרצו גיסותיו של סוקולוב שנית לטעטיוב, הרגו בעיר כשלש מאות איש, אנסו נשים לאין מספר ובזזו את כל העיר.

בכ“ד באלול תרע”ט פשטו על טעטיוב הטוטיוניקיים, הרגו בעיר ובשדה כעשרים איש ושסו את העיר.

בחנוכה תר"פ (1919) עברו הדיניקיים דרך טעטיוב. הם הרגו שנים־עשר איש, אנסו כמה וכמה נשים, פשטו את הבגדים מהעוברים ברחוב וגם שרפו כמה בתים של ישראל.

ולבסוף – ההרג הנורא של יום החמישי בניסן תר"פ (1920), אשר לא ימצא לו כח אדם לספר עליו.

בימים ההם נמצאה העיר בידי שלטון־המועצות. לקומנדנט נתמנה וויניטשענקה, איש בעל מרץ רב. הוא נתן את לבו לבער את השודדים שבסביבה, אשר רעצו את היהודים זה כמה ולעתים תכופות התנפלו על העיר. מובן מאליו, כי מיום ליום גדלה שנאת השודדים לוויניטשענקה והם הרבו להלהיב את האכרים, כי יעלו על העיר וינקמו ביהודים, שכולם קומוניסטים, ובוויניטשענקה מגינם.

בעיר נמצאה, מלבד חיל־המשמר במספר שלשים איש, גם אגודת־מגן של צעירים יהודים, שעליה כבר ספרתי. אבל לבסוף הוכרחה האגודה המיוחדה הזאת לחדול מהיות. אכרי־המקום התרו בחברי האגודה, כי אם לא יפרקו את נשקם תעשה בהם כלה. אז הביאו הצעירים היהודים את נשקם אל הוולוֹסט והאכרים יסדו בעצמם אגודת־מגן, כביכול.

הנה כן, הכל כבר היה מוכן לפורעניות – השנאה לוויניטשענקה וליהודים מצד זה, ושלטון הגוים בעיר מצד זה. ובחמישי בניסן (יום הרביעי בשבוע) פרצו אל העיר המוני פרטיזנים מזוינים. אליהם נתחברו תיכף אחדים מחילי־המועצות. וויניטשענקה והחיילים המעטים, שנשארו נאמנים לו, הספיקו להמלט. אגודת־המגן של הגוים ואכרי־המקום נוספו גם הם תיכף על הרוצחים. בראש אכרי־המקום עמדו שני חוליגנים מפורסמים ליולקא ואיסאק – והטבח והשרפות החלו. הרוצחים הקיפו את כל בתי־היהודים והרגו את יושביהם באכזריות נוראה, שלא נשמעה כמותה בעולם. קצצו את ידיהם ורגליהם, חתכו אותם אברים־אברים, פשטו אותם ערומים וענו אותם בכל מיני ענויים קשים. לא היתה מיתה משונה, שלא בררו אותה הרוצחים לקרבנותיהם. אין הפה יכול לספר ואין האוזן יכולה לשמוע. ההרג והשרפות ארכו שלשה ימים רציפים. בתים רבים – ובתוכם גם בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות – נשרפו. רוב היהודים נהרגו.

במחסנו של יצחק ריבאק התחבאו כמאה גברים, וגם אני בתוכם. הרבה נשים וילדים נחבאו גם באותה חצר באגף סמוי מן העין. ביום הששי, הוא היום האחרון להרג, התפרצו אל החצר אחדים מאכרי־המקום. בראשונה גלו את מחבואם של הנשים והילדים. כפי הנראה כבר רוו דם דַים, כי על־כן לא הרגו בלתי אם ילד אחד. את הנשים פשטו ערומות ולקחו את כל אשר מצאו אתן. אחר־כך גלו את מחבואנו. בזזו את כל מה שמצאו בידינו וצוו עלינו לצאת תיכף לאסוף את החללים. רבים מחבורתנו ברחו למקלט אחר. השוחט ובניו ועוד יהודים אחדים, וגם אני בתוכם, יצאנו לאסוף את החללים. עד הערב אספנו כאלפים חלל; רבים מהם היו חללי־אש, כי נשרפו בבתי־הכנסיות ובבתי־המדרשות, אשר שם התחבאו. לסוף הוכרחנו להפסיק את עבודתנו, כי רבים מאכרי־המקום הציקו לנו מאד. ביחוד דרשו מאתנו כסף ובידינו לא נמצא עוד כלום, כי את הכל כבר לקחו הרוצחים, אשר גלו את מחבואינו. ובראותנו, כי היום הולך ומחשיך ובכל רגע צפויים אנחנו למות, קמנו וברחנו לאחת העליות הנסתרות והעלינו אחרינו גם את הסולם לבל יודעו עקבותינו. בעליה ההיא שכבנו רעבים וצמאים עד יום הראשון.

ביום הראשון בבקר נשמעה פתאום צוחה ברחוב: “יהודים, צאו מן החורים!” זה היה קולו של ראש־העיר. גם הוא ברח לפוגרעבישצה כשהחל ההרג, ועכשיו שב. גם וויניטשענקה שב עם שבעים חיילים ותותח אחד. תיכף כששבו פרצה מלחמה ביניהם ובין הפרטיזנים, ואף כי וויניטשענקה וחיליו ראו, כי אין שום תקוה להם לנצח את המון הפרטיזנים, הוסיפו לירות ולהלחם למען תת בינתים יכולת ליהודים לברוח מעיר ההרס וההריגה. זאת היתה הקריאה של ראש־העיר. ואמנם היהודים מהרו לעזוב את מחבואיהם, ירדו מן העליות, עלו מן המרתפים, אספו בחפזון את שארית הפלטה, אשר יכלו לקחת אתם, ובשעת מלחמה ורעם יריות ברחו אל הערים הקרובות. רבים מהם נהרגו או נפצעו בדרך, מעטים מהם הצליחו להמלט חיים.

חייב אני להעיד, כי מבין הנוצרים תושבי העיר נמצאו גם כאלה, אשר היו לסתרה ליהודים וגם נהלו אותם בימי ההרג בלחם. ביחוד הצטינו בזה שופט־השלום טשירַץ, חוקר־הדין הפולני גילעוויטש והאכר סטיפן פלעבַק. שלשה אלה הצילו הרבה יהודים ממות וגם האכילום והשקום כל אותם הימים.

לסוף עוד פרטים קטנים, שמהם אפשר ללמוד הרבה:

אחד ממכרי התחבא בבית־המדרש. הוא ספר לי, כי ראה בעיניו איך פרצו אחדים מן הרוצחים לבית־המדרש, הוציאו מארון־הקודש הרבה ספרי־תורה, השליכו אותם על הקרקע והציתו בהם אש. אחר־כך הרגו באותו בית־המדרש ארבעה גברים ושתי נשים. לאחר שיצאו הרוצחים נמלט מכרי, כי אחזה האש בכל פנות הבית.

ביום החמישי, הוא יום השני להרג, עזבו הרוצחים לזמן־מה את העיר. אז נמצאו עשרה יהודים, שיצאו ממחבואיהם לאסוף את ההרוגים והשרופים, שהתגוללו ברחובות, ולקברם. ובשעה שעסקו בחפירת הקברים התנפלו עליהם רוצחים והרגו מהם ארבעה אנשים, ששת הנשארים נמלטו.

(ב.טורון).

 

טעלעפינה (מחוז טשיגירין, פלך קיוב)    🔗

א. מאורעותיו של הפרוביזור חיים טורטשין

I    🔗

המהפכה של שנת 1917 מצאה את כותב הטורים האלה בעירה הקטנה טעלעפינה, הנמצאת במרחק שלשים פרסא מסמילה (התחנה המרכזית – בוברינסקיה) וחמשים פרסא מיעליסבטגראד.

אני החזקתי בחכירה את האפותיקה העירונית, שהלקוחות שלה היו לא רק גרי־העירה, אלא כל עשרים האלף תושבים של הוולוסט הטעלעפינאי.

עד סוף חדש אוקטובר 1918 לא הפרעה המנוחה בעיר. בנובמבר התחילו מרננים, כי האַטמן הורד מכסאו והשלטון עבר לידי דירקטוריום עם פטליורה בראשו. עתונים לא נתקבלו ואת הנעשה בקיוב לא ידענו. לא עברו ימים רבים וגדוד קוזקים פטלוריים כשלש מאות איש נכנסו לטעלעפינה. רובם היו מגרי העירה או מכפרי הסביבה. תיכף בהכנסם התחילו סובבים בבתי־היהודים ודרשו שימסרו להם את הנשק שנמצא בידי היהודים. גם הזהירו, שכל מי שלא ימלא את פקודתם מות יומת. כאשר היהודים לא יכלו למסור להם נשק שלא נמצא כלל בידם, התחילו הקוזקים דורשים “כופר־נפש”, קונטריבוציה. היהודים נתבעים ונותנים. כאשר הקוזקים קבלו את סכום הכסף שדרשו, הכפילו את דרישתם. היהודים נאנחים ומריקים את כיסיהם. כך רעצו הפטלוריים את יהודי טעלעפינה כל העת שהתמהמהו בה.

בכלל לא נמצא בימים האלה בעירות הקטנות שום רשות ושלטון. החוליגנים המקומיים מתחוללים כאות נפשם, חומסים ושוסים את היהודים, מענים אותם ושופכים את דמם.

בימים האלה התחילו מתקבלות ידיעות מחרידות מהתחנה בוברינסקיה, הרחוקה מעירנו עשרים וחמש פרסא. הקוזקים חוטפים את היהודים הבאים אל התחנה, או חודרים אל הקרונות ומוציאים משם את היהודים הנוסעים, חומסים את רכושם ואחר־כך הורגים אותם. באופן כזה רצחו כמה עשרות נפשות, טבעו אותן בנהר. אחר־כך שלו את גויותיהם של ההרוגים מן המים.

בימים ההם הופיע על האופק הטשיריגיני האַטמן קוטצורי (נתפס בשנת 1920 על־ידי חיל המועצות בקרבת התחנה קאמינקא, ועל התחנה הועלה לגרדום). תחת פקודתו של קוטצורי נמצאו כמה מאות סיקריקים פרשים ומזוינים כדבעי. כל הימים שהגרמנים והאוסטריים החזיקו באוקרינה נמצא קוטצורי עם הכנופיה שלו ביער הגדול “חולודני־יאר” שבין פונדוקליובקה וטשיגירין. כל נסיונותיהם של הגרמנים והאוסטריים לתפוס את קוטצורי – עלו בתוהו.

כאשר השלטון עבר לפטלורי פשט קוטצורי והכנופיה שלו על כל העירות שבמחוז טשיגירין: קאמינקא, אלקסנדרובקא, זלוטופולי, סטאבידלה והנשארות. הסיקריקים חמסו את הבתים והחנויות, אחר־כך הטילו על היהודים סכומים גדולים קונטריבוציה.

גם אל טעלעפינה פרץ קוטצורי ומחנהו. אחרי חמסם את הבתים והחנויות אלצו את היהודים לשלם להם סכום הגון קונטריבוציה.

אחרי הקוטצורים התחילו חבורות קטנות שונות של סיקריקים תוכפות את בקורן לטעלעפינה והפילו את מוראתם ופחדם על היהודים. כך נמשך הדבר חדשים אחדים.

כמעט בכל לילה חדרה סיעה של סיקריקים אל העיר וחמסו את הבתים. אמנם נמצאו בטעלעפינה שומרים יהודים, שסבבו את העיר בלילות. אך נשק לא היה בידיהם ולא יכלו להתגרות בשודדים שהתנפלו על העיר. נשקם האחד של השומרים היה: צוחותיהם וצריחותיהם; כאשר פרצו העירה החמסנים, התחילו השומרים צועקים ושואגים. אז התעוררו כל אנשי העיר משנתם והקימו קול זועות. צעקותיהם של חמש מאות איש (בעירה נמצאו כמאה וחמשים נפש) הפחידו את הסיקריקים והם עזבו את העיר, אחרי שהספיקו לשדוד שנים שלשה בתים.

בכל לילה נפצעו יהודים אחדים. הרוגים לא היו. כך נמשך עד 1 למאי 1919.

הרוצחים שפרצו לטעלעפינה בליל 1 במאי תפשו את השומרים היהודים, השליכום אל מרתף וסגרו בעדם, גם צוו עליהם לבלי הקם שאון, אם חפצי־חיים הם. רק שנים מהשומרים לא נפלו בידי הסיקריקים (אחד מהם היה בעל הבית שהאפותיקה נמצאת בו). אלה השנים, כשראו את הסיקריקים קרבים אל האפותיקה, הרימו קול שאון. הרוצחים ירו בהם והרגום. אלה היו הקרבנות הראשונים בטעלעפינה.

לא עברו עשרה רגעים אחרי רעם היריות, והנה הסיקריקים חדרו דרך חלון אל האפותיקה עם אקדוחיהם המכוננים מול פני.

במשך שתי שעות ענו אותי הסיקריקים ואימו עלי להרגני. הם שדדו כל כספי. בדקו בכל התבות, הארגזים, הארונות והקופסאות שנמצאו בהאפותיקה. אחר־כך בקרו את תעודותי, צוו עלי שבמשך שעה לא אמוש ממקומי ולבלי אקים שאון, כי בנפשי הוא – ועזבו את הבית. בלילה ההוא חמסו עוד שני בתים ופצעו בעל־בית אחד, שמת מפצעיו. וכן היו בלילה הזה שלשה קרבנות.

אחותי, שעבדה בתור רופאה בהוולוסט הטעלעפיני, באשר נודע לה על־דבר ההתנפלות על האפותיקה ושאר הבתים עם קרבנות אדם, מהרה תיכף בקומה משנתה אל האפותיקה. במצאה אותי חי ובריא, התעלפה מגודל שמחתה.

II    🔗

ביום 2 למאי כבר רננו שגריגוריוב בגד בשלטון־המועצות. אחרי ימים אחדים הגיעו ידיעות על אדות הפרעות וההריגות בזלוטופולי, שנמשכו ימים אחדים (זלוטופולי רחוקה מטעלעפינה 25 פרסא). העירה היתה נבוכה. שמועות תוכפות הגיעו מערי הסביבה. קאמינקא, סמילה, פונדוקליובקה (אלקסנדרובקה) ושאר ישובים על אדות הפרעות וההרג שעורכים הגריגוריובים.

האטמוספירה הפוגרומית התחילה להיות נכרת יותר ויותר. יהודי טעלעפינה מתמוגגים מפחד וכבר מבקשים הם פנות חבויות להתחבא. והפרובוקציה עושה את שלה, מלהיבה את ההמון בבדותות ושקרים. גם ביום יראים היהודים להראות בחוץ ויושבים סגורים בבתיהם. ובלילה הם מחזרים על הפתחים של בתי האכרים מכריהם ומבקשים בדמעות לינת לילה. אך האכרים כבר אינם חפצים לאסוף את היהודים לבתיהם, באמתלא, שפקודת גריגוריוב חזקה שכל נוצרי שיחזיק יהודי יבעירו את ביתו באש. וכך הפרץ בין היהודים והנוצרים המקומיים הולך הלוך והתרחב. הדבות והעלילות, שבראה הפרובוקציה, הולכות ונשרשות בלבות של ההמון הגס. הישרים שביניהם מסתירים את שנאתם בחבם, והבריונים שבהם משיחים בפרהסיה, שצריכים להשמיד את היהודים ולהצית את בתיהם באש, היהודים חושבים מחשבות לעזוב את העיר בהמון. אך אנה לברוח? הדרכים משובשים בגיסות של הגריגוריובים וכל מי שנופל לידיהם שוב לא יראה באור החיים. האכרים אינם חפצים להוביל את יהודים בעגלותיהם בעד כל מחיר. היהודים נדהמים ואובדי־עצות.

ואצל בתי האכרים כבר עומדות חביות מים, כדי לכבות את האש שתצא מבתי היהודים ותאחז בבתיהם. גם איקונין של קדושיהם כבר יצהירו בחלונותיהם כתריס בפני הפורעניות, כאשר יפרצו הגריגוריובים לתוך העיר להתנקם ביהודים. ידעו כי פה דרים בני אמונתם ויפסחו על בתיהם.

מוגים ונפעמים מחכים אנו לביאתם של הגריגוריובים. יודעים אנו שביאתם תביא את המות, ובכל זאת היינו חפצים שיחישו את מעשיהם… יחישו את הקץ וחסל… להמשיך הלאה חיים כאלה עם חרב מתהפכת תלויה על ראשינו – כבד מאד. ובמח מנקרת מחשבה: אפשר יותר טוב לאבד את עצמו לדעת?…

ובכל יום מתקבלות ידיעות על אדות הריגות וטביחות בערי הסביבה. הנה גם טשערקאסי שתתה מכוס התרעלה… והלבבות מתמוגגים מפחד והמוח נקרש בעצמות. גם הבנדיטים המקומיים מחכים בכליון עינים לביאתם של הגריגוריובים להשמיד את היהודים. שיהיו המתחילים ב“מצוה זו”. מפחדים הם לקבל עליהם את האחריות.

כאשר אחד מהחוליגנים העירונים עורר את השאלה הזו במועצה של הוולוסט: מדוע אינם נגשים גם בעירנו להרוג את היהודים, כמו שמתנהגים בכל הסביבה? – קבל מענה מאת הלבלר של הוולוסט:

– אם טוב בעיניך, היֵה אתה המתחיל. אני אינני חפץ להשתתף אתך בעבודה זו.

הרבה יהודים חותרים לעזוב את העירה באפלולית הלילה, אף כי יודעים הם שמעמידים בסכנה את נפשם ונפש בני־ביתם.

נם אני ואחותי הרופאה לבשנו בגדי אכרים, לקחנו מקלות־נודדים בידינו והתחלנו לעלות רגל. תעינו מכפר לכפר ודפקנו על דלתי־האכרים, שיסתירו אותנו עד יעבור זעם. והנה בכל מקום בואנו קבלו אותנו בסבר פנים יפות. את אחותי בתור רופאה של הוולוסט ואותי בתור אפותיקר. אבל גם אכר אחד לא נאות להכניס אותנו אל ביתו, בשעה שאחותי סכנה הרבה פעמים את נפשה בשביל האכרים. בכל הרַיון של הוולוסט התחוללו אז כל שלשה מיני הטיפוס בבת־אחת: טיפוס־החברברי, טיפוס־הבטן וטיפוס־החוזר. אחותי רפאה את האכרים החולים ממש במסירת־נפש. היתה מונעת שֵנה מעיניה ונודדת כל העת מכפר לכפר להמציא רפואות לחוליה.

באין ברירה שבנו חזרה לטעלעפינה, יושבים ומחכים לפרעות, כמו לגאולה ופדות, ושפתינו מרחשות בלי הרף את הפתגם האוקראיני:

“!Hexai бyдe ipшe, aбi iншe"

“הלואי שישתנה המצב, אפילו לגריעותא”.

כך עבר עד 12 מאי.

החוליגנים המקומיים כבר קצה נפשם לחכות ימים ושבועות. נמנו וגמרו לקבוע את יום הפרעות ליום 12 מאי 1919, שאז הוא יום השוק. אל העירה התאספו המונים־המונים אכרים, בעגלות שקים רקים ודלוסקאות למלאותם מביזת היהודים.

אנחנו היהודים עוד לא ידענו, כי כבר נקבע היום המוכן לפועניות. אך ידענו כי הצרה קרובה. אספנו סך מסוים ושחדנו את ראש החוליגנים כדי שיעצור בעד הפרעות אם יפרצו.

בשעה האחת־עשרה בבקר נכנס אל האפותיקה אכר אחד ממכרי והודיע לי שבעוד שעה יתחילו הפרעות. אני נשארתי על מקומי ולא סגרתי את האפותיקה. עברה כשעה אחת והנה נשמעה יריה סיגנלית והפרעות התחילו. אך ראש־הבריונים שקבל שוחד, עם איזה אכרים בעלי־השפעה, נכנסו בעובי הקורה ולא נתנו לפרעות להתפרץ. כעבור חצי שעה נפסקו.

אכרי הסביבה התלוננו אמנם על הבריונים המקומיים, שעל פי הזמנתם באו אל העיר ובטלו ממלאכתם, ועתה הם צריכים לשוב לכפריהם בידים ריקות. אך שומע לא היה להם.

אחר־כך נודע, שמקבלי השוחד לא בטלו את הפרעות, רק דחו אותם לשלשה ימים. הם הביאו בינה בלב האכרים המקומיים שלא טוב בשבילם לערוך את הפרעות ביום השוק ולחלק שלל עם אכרי הסביבה, רק דוקא ביום פשוט, ואז כל רכוש היהודים יפול בידיהם ולאחרים לא יהיה שום חלק בו. מובן שהאכרים המקומיים הסכימו לזה בחפץ־לב.

ביום 15 למאי נכנס אל האפותיקה החובש הנוצרי והזהיר בנו שלא נלון הלילה בעיר, כי הלילה הזה מוכן לפורעניות.

אני ואחותי לנו בכפר סמוך לעירה. בשעה העשירית בלילה התחילו הפרעות. החוליגנים התפשטו על בתי־היהודים וחמסו אותם.

וכך היה סדר הפרעות:

חבורה של סיקריקים קרבו אל בית יהודי וירו שתי פעמים. היהודי ובני־ביתו נמלטו, ואז חדרו הסיקריקים הביתה והתחיל השוד והחמס. מקרי הרג בלילה הזה לא היו. כנראה, יראו הסיקריקים המקומיים לקחת על עצמם את האחריות של שפיכות־דמים, בפחדם מפני נקמתם של הבולשביקים. גם האפותיקה לא נחמסה בלילה הזה. בשעת הפרעות הכריזו:

– אל תגעו באפותיקה, בבית של החברה לקרדיט ובחנות הקואופרטיבית של האכרים!

מובן, שהייתי שבע רצון מזה שבית־האפותיקה נצול. אך שמחתי היתה עד ארגיעה.

ביום ו', 16 מאי, נכנס החובש הנוצרי אלי והזהירני לעזוב את העירה, כי החוליגנים מתכוננים לערוך טבח ליהודים. נקל ליעץ, אך באיזה אופן להוציא את הדבר לפועל. שום אכר לא יחפוץ להוביל יהודי בעגלתו בכל מחיר. לאשרי, צחקה לי השעה. מכפר אחד בא אכר לקחת את אחותי אל בנו החולה. אחותי אמרה שתסע אתו, רק בתנאי אם יקח אתו בעגלתו גם אותי. האכר נאות. נסענו יחד ולנו בכפר. ביום השני שבה אחותי העירה להביא משם סמי־מרפא. אני נשארתי בכפר.

כאשר אחותי שבה חזרה אמרה אלי:

– את כל חפצי ומטלטלי הבאתי אתי.

הבנתי מדבריה שהפרעות נמשכו וגם בית־האפותיקה נשדד ומכל חפצי ורכושי לא נשאר מאומה. אך כאשר נודע לי שגם הפעם לא היו קרבנות אדם אמרתי: “גם זו לטובה”. גם הפעם שלחו החוליגנים רק בחמס את ידיהם. אחותי אבדה את כל שמלותיה, ספריה ומכשיריה. זאת היתה התודה שקבלה בעד עמלה הרב לטובת האכרים ומלחמתה בחרף־נפש עם מחלות הטיפוס השונות ושאר חוליים שהתחוללו בכפרי הסביבה. להשאר עוד בכפר לא יכולנו. האכרים מאנו לטפל בנו.

חפצנו לשכור עגלון שיוביל אותנו לאיזו עיר. מגמת פנינו היתה ליעליסבטגראד. (אנחנו לא ידענו שבימים האלה, 17־15 מאי, מתחוללים שם הגריגוריוביים). הצענו מחיר גדול, אך האכרים ספרו, שהסיקריקים אורבים בצדי הדרכים והורגים כל יהודי שנופל בידיהם.

בלב נשבר שבנו לטעלעפינה.

ביום 20 במאי, בשעה העשירית, נשמע פתאום צלצול פעמונים. היהודים כבר ידעו את פירושו של צלצול זה ורצו כמשתוללים לבקש להם מקומות להסתתר בהם. אני התחבאתי בבית אכר. בנו של החובש סר אל מחבואי וספר, שהיהודים קומוניסטים התנפלו על אכרי אוליאנינה (כפר במרחק שבע פרסאות מטעלעפינה), והרגו את כולם. עתה קוראים לאספה את כל האכרים של הוולוסט להתנקם ביהודים. במשך שעה אחת התאספו כעשרת אלפים אכרים. האכרים הודיעו ליהודים שאם אמת הדבר שהיהודים התנפלו על נוצרים והרגו בהם, אז ישמידו את כל היהודים, לא יחיו כל נשמה.

כל ההמון כאיש אחד חשו לאוליאנינה להודע אם יש איזה קורטוב של אמת בפי השמועה.

והנה – בלהה!

ביער לא רחוק מהכפר, התגוללו הרוגים אחדים.

חבורה של סיקריקים לא יכלו לחלק ביניהם בשלום את שלל היהודים שחמסו, ותהי חרב איש ברעהו. במקרה הזה השתמשו הפרובוקטורים והעלילו על היהודים, שהם התנפלו על אכרי הכפר אוליאנינה והרגו בהם. עתה קראו אספה להתנקם בהיהודים. אך הפעם העלילה לא הביאה פרי. האכרים לא נתנו אוזן קשבת להפרובוקציה. נרצחו ביום הזה רק שני יהודים.

כל זה קרה ביום ג' 20 מאי 1919.

הימים ד‘, ה’, ו' ויום השבת עד 25 המאי עברו במנוחה. התחילו לחדור לטעלעפינה שמועות מרגיעות: הגריגוריוביים פונים עורף לחיל־המועצות. ידיעות כאלה נתקבלו גם מטשערקאסי, בוברינסקיה, זנאמינקה. מקמינקה נתקבלה טלפונוגרמה שבחרקוב היתה תבוסתם של הגריגוריוביים שלמה.

בחשבי על הידיעות המתקבלות, התגנבה מחשבה בלבי: “אם באמת הגריגוריוביים נרדפים מחיל־המועצות, הלא אז מוכרחים הם להתרחק מהמסלות הצרוריות בוברינסקיה־זנאמינקה ולעבור סחור־סחור במשעולי־הכפרים. ואז הוא למעלה מכל ספק שיעברו דרך טעלעפינה”. גליתי את מחשבותי ליהודי טעלעפינה וגם הם הסכימו עמדי. במשך שנים־שלשה ימים פחדו ויראו. אך בכל־זאת, אחרי מפלתם של הגריגוריוביים התחילה האטמוספירה מעט־מעט להתבהר. הרוחות נרגעו והיהודים התחילו להראות ברחוב.

IV    🔗

ביום א', 25 מאי, הודיעו על־ידי הטלפון מקאמינקה, שלאורך כל המסלה בוברינסקיה־זנאמענקה נעלמו הגריגוריוביים. היהודים שאפו רוח, התאספו לבית־הכנסת להתפלל גם לשפוך את לבותיהם בתודה לאל עושם בתהלות דוד. רק אני הייתי האחד שלא ידע שלוה בנפשו, נדמיתי כאבל בין השמחים. בלבי נקרה המחשבה, שבודאי יתפרץ לטעלעפינה איזה קטע של המחנה הגריגוריובית ויעשו שמות בעירה. הרעיון הזה נקר כל העת במוחי ולא נתן מנוחה לי אף לרגע… אבוי, נבואתי נתקימה בו ביום!

בשעה השניה בצהרים סר אלי מכרי בונדרובסקי, צעיר בן כ"ח שנה, עשיר ומכובד על הבריות; הוא ספר לי, שבדרך פגש שני פרשים. הם שאלוהו:

– הנך יהודי?

– כן.

– ואנה פניך מועדות?

– אל הרחוב.

– לך לדרכך!

אנחנו עוד לא ידענו מכל הנעשה בעירה, למקרה הזה לא נתנו שום ערך. בימים האלה עברו כפעם בפעם הרבה פרשים דרך העירה.

באפותיקה, השדודה והפתוחה למחצה, נמצאנו: אני, אחותי, בונדרובסקי, בעלת בית־הרחיים ראפאלוביטש והאחים השניים (קוזינין) קושניר. רובם של הנאספים לא עלה על דעתם, שהמות אורב להם מאחריהם וזאת היא שעתם האחרונה. האשה סימא ראפאלוביטש בכתה בכי תמרורים ושפכה את נסך דמעותיה לזכר אחיה ואחותה שנרצחו על־ידי הגריגוריוביים זה שלשה ימים בקאמינקה. בונדרובסקי מהר אל הפוסטה להודיע בטלגרמה לזלוטופולי אל אחותו, כי בני משפחתו כולם הם בריאים ושלמים. האומלל, הוא לא ידע, כי כעבור שתי שעות גם הוא, גם אחיו, כבר יהיו שוכני עפר.

אנחנו כולנו ישבנו בבית־האפותיקה. עברו כשתי שעות. והנה לפני החלון עבר פרש, אחריו עוד פרשים אחדים. אנחנו יצאנו החוצה והנה המונים פרשים בערך כאלף וחמש מאות פרצו העירה. עברו רגעים אחדים, הפרשים הקיפו את העירה מכל רוחותיה. הקושנירים ברחו. אני, אחותי ובונדרובסקי נשארנו באפותיקה וסגרנו את הדלת בעדנו. אחרי רגעים אחדים קרבה חבורה של פרשים וצוו לפתוח להם את הדלת, ואם לא – ישברוה וכל הנמצא בבית ירה יירה. אחותי יעצה לבלי לפתוח. אך אני ידעתי שהתנגדותי לא תביא לנו שום תועלת ופתחתי את הדלת. פרצה הביתה חבורה של סיקריקים. ביניהם נמצא גם אינטלינט אחד, כנראה, אופיציר. האופיציר התחיל לבדוק בכיסינו, כל הכסף שנמצא בכיסי ובכיסו של בונדרובסקי לקח לו. גם כספה של אחותי גזלו ממנה וגם את האצעדות והטבעות חלצו מעל ידיה ואצבעותיה. שאר הסיקריקים התחילו לפשוט מעלינו את בגדינו. בונדרובסקי נשאר בכתנתו ובתחתונים שעל בשרו. עלי השאירו הסיקריקים, מלבד הלבנים שעלי, גם המכנסים והפוזמקאות. בהם היו גנוזים שארית הפלטה, ארבע מאות רובל, שנשארו לי מחמש שנות עבודתי בטעלעפינה. בכסף הזה עלה לי ולאחותי, אחר־כך כאשר פסקו הפרעות, לשכור עגלה ולנסוע ליעליסבטגראד.

כאשר נודע לאופיציר, שאחותי היא רופאת הזעמסטווה. השיב לה את הטבעות שגזל ממנה. אך בדרך חמס אותן סיקר אחר באמרו:

– הלא סוף־כל־סוף יגזלו אותן מידך, ומה איכפת לך אם ישארו בידי?

אני ובונדרובסקי היינו בטוחים, כי גם אותנו יהרגו תיכף. אך אחר־כך נודע לנו שגמרו לבלי לרצוח יהודים יחידים. חפצים לאסוף את כל היהודים ולהשמיד את כולם בבת־אחת.

אחרי אשר פשטו מעלינו את בגדינו התחילו גוררים אותנו אל הוולוסט. אני התחלתי לצעוק בכל כחי אל אחותי:

– בואי גם את עמי, דורה!

אך הסיקריקים אימו עליה, אם תלך אל הוולוסט, אז יהרגוה שם.

אחותי נשארה בבית־האפותיקה, וכפי שספרה לי אחר־כך, הפרזה: “בואי אתי, דורה!” צלצלה כל העת במוחה ולא נתנה דמי לה; היא חשבה שאלה הם המלים האחרונות שבטא אחיה לפני מותו.

ידעתי שמובילים אותנו כשיות לטבח. בינתי הסתתרה… על כל שעל עמדו גריגוריוביים מזוינים ברובים וכוננו אותם עלינו, אם התעכבנו לרגע או הבטנו לצדדין… רעיוני נבוכו… צעקתי צעקה גדולה ומרה… המות הביט ישר אל עיני בכל איומיו… יריה וקץ לחיים… בנפש מדוכאה ובמצב־רוח כזה הגענו אל הוולוסט.

### V

בוולוסט נמצאו כבר בערך כעשרים יהודים שנפלו בידי הסיקריקים. עברה עוד כחצי שעה וכבר נאספו בערך כששים נפש. בבית־הכנסת מצאו הסיקריקים כשלשים יהודים וגררו את כולם אל הוולוסט. מעל כולם פשטו את בגדיהם והשאירו אותם רק בלבנים שעליהם.

באותה שעה קרב אלינו האטמן ז’עלעזניאק ופנה אלינו בשאלה:

– מה עשיתם בבית־הכנסת?

– התפללנו לאלהים שישפיע את טובתו על העולם.

– הלא לא שבת היום, אך יום א'?

– אנחנו שופכים את לבנו בתפלה לאלהינו בכל יום.

ז’עלעזניאק הרים את ידו הימנית, רמז באצבעו ואמר:

– גם אנחנו הננו בולשביקים, אך בלי קומונה! בלי קומונה! – חזר שתי פעמים ויצא.

אנחנו נשארנו בוולוסט. בונדרובסקי ועוד אחד שאלו אותי “מי הוא זה?” אמרתי להם:

– אם הם אומרים: “בלי קומונה”, אז הם בודאי מסיעתו של גריגוריוב.

–בזה אין כל ספק.

בונדרובסקי הוריד את ראשו:

– אם כן בודאי יהרגונו.

– גם בזה אין כל ספק. בא קצנו…

והיהודים עומדים ערומים, שפתותיהם מלחשות את הודוי; הם עושים את חשבונם האחרון עם קונם ומחכים למר המות.

באותה שעה נשמע קול קורא:

־האפותיקר הוא פה?

החשיתי.

הקריאה נשנתה.

– הנני פה – עניתי.

– בוא אתי אל האפותיקה ותתן לי סמי־מרפא הנחוצים לי.

הדובר בי היה הרופא של הלגיון.

כשראה אותי רק בלבנים שעל בשרי התנודד ואמר:

– איזה צדקה היתה להם לפשוט את בגדיך? רע המעשה אשר הם עושים!

נסענו אל האפותיקה. בדרך נכנס אתי בשיחה. אמר, שנפשו קצה בשפיכות דמים, שהיהודים הכלואים בוולוסט הם בני־תערובות. בכל אופן יתאמץ להשתדל בעדי, שאותי לא יהרגו. גם חפץ לדעת, אם יהודי העירה הם אנשים אמידים,

כשבאנו אל האפותיקה מצאנו שם הרבה סיקריקים שתקעו שם את אהלם, הרופא צוה להם לצאת. אחר־כם דרש ממני להכין בשבילו את הסמים הנחוצים לו.

מסרתי לו את הסמים. סגרנו את האפותיקה ושבנו חזרה אל הוולוסט. ואני עוד הפעם בין אחי המרודים.

אחרי רגעים אחדים הציגני הרופא לפני האטמן ז’עלעזניאק ואמר לו:

– קבלתי מהאפותיקר סמי־מרפא במחיר עשרים אלף רובל, בבקשה תן לו קבלה עליהם.

ז’עלעזניאק כתב את התעודה בעצם ידו.

– רשום גם את היום והחדש וחתום בגושפנקה שלך – אמר לו הרופא.

ז’עלעזניאק נכנס אתי בשיחה ואמר:

– בעוד ימים אחדים נהיה בקיוב וכעבור שני שבועות – במוסקבה. נראה לכם, מי אנחנו ובמה כוחנו גדול.

החשיתי, אף כי ידעתי שדבריו פטפוטי מלים בעלמא והתפארות גרידא. גדודו של ז’עלעזניאק היה קטע מהמחנה של גריגוריוב, שנגפה לפני צבא המועצות והכרחו לעזוב את מסלות־הברזל ולנוס במשעולי שדה.

אחרי מסרו לי את התעודה אמר:

– עתה תוכל לשוב להאפותיקה. אנשי לא יגעו בך ובהאפותיקה לרעה.

– האפותיקה כבר נשדדה. בבקשה להרשות לי להשאר במעונו של לבלר הוולוסט.

– לו יהיה כדבריך.

אחרי הפסקה קצרה פנה אלי ז’עלעזניאק:

– חבר אפותיקר, מסור נא ליהודיך, שיאספו קונטריבוציה כופר נפשותיהם, חצי מיליון רובל, מאה ועשרים חליפות בגדים ולבנים (אינני זוכר עתה את הסך שדרש). אם לא ימלאו את כל דרישותי ישארו לבני־תערובות.

– חבר אטמן – עניתיו – מספר היהודים בעירה הוא מצער מאד, וכמעט כולם הם עניים מרודים. מעט רכושם שהיה להם נתמזמז כבר על־ידי הקונטריבוציות השונות שקבלו מהם. עכשיו לא חצי מיליון רובל אלא אפילו מאה אלף רובל קשה יהיה לאסוף ביניהם.

– עשה כמו שנצטוית ומסור להם את דרישותי – אמר ז’עלעזניאק קצרות.

מסרתי ליהודים הנמצאים בוולוסט את דרישתו של ז’עלעזניאק. הודעתי להם שאותי שחררו וגם הם יכולים לקנות את חופשתם אם ימלאו את הדרישות בדיוק. ונכנסתי למעונו של לבלר הוולוסט.

VI    🔗

ובעיר מהומה, מכוסה ומבוכה.

הסיקריקים פרצו אל תוך הבתים, טפסו על העליות, זחלו אל המרתפים, בדקו עד שידם מגעת וחמסו ושדדו את רכוש היהודים. הנשים שנפלו בידיהם נאנסו. את הגברים גררו אל הוולוסט. נאספו שם ששים נפש.

ז’עלעזניאק הפליא מבין היהודים הנאספים בוולוסט, את הזקנים שבהם, במספר חמשה עשר איש, ושלחם העירה לאסוף את הקונטריבוציה הדרושה, גם להוציא את כסף הפקדון של היהודים, שמונח בחברת־הקרדיט של האכרים.

בוולוסט נשארו ארבעים וחמש נפש.

הזקנים שבו אחרי עבור שתי שעות והביאו עמהם מאה אלף רובל, שעלה בידיהם לאסוף. בסך הזה נכלל גם כסף־הפקדון של היהודים, שהוציאו מחברת־הקרדיט של האכרים. יותר לא יכלו לאסוף, כאשר נבאתי מראש, בידעי את דלדולם של יהודי העירה. ז’עלעזניאק לא היה שבע־רצון מ“הקומץ” הזה.

בשעה העשירית בלילה נכנס ז’עלעזניאק אל מעונו של לבלר־הוולוסט, לשתות כוס תה, שצוה להכין למענו. אני נכנסתי אל החדר השני.

בשעת השתיה נכנס ז’עלעזניאק בשיחה עם הלבלר ואשתו ומסר להם ראשי־פרקים מחייו:

– בראשונה הייתי עוזר בקונטורה, אחר־כך שמשתי בתור לבלר. עתה הנני סיקר ובכל מקום אשר תדרוך כף־רגלי שם יזולו נחלי־דמעות ודם.

הוא גמר את הטירַדה ויצא.

בשמעי דרך הדלת את ספורו של ז’עלעזניאק, כבר היה ברור בעיני שליהודי טעלעפינה אבדה כל תקוה וכולם מזומנים להריגה.

אחרי רגעים אחדים הוציאו מהוולוסט אל החצר את היהודים הכלואים, העמידו אותם בשלש שורות והודיעו להם:

– מי שיקפוץ דרך הגדר יציל את נפשו.

ותיכף נשמע רעם של יריות מהרבה רובים בבת־אחת, ושוב שקט.

לבלר־הוולוסט פתח את הדלת, הביט החוצה ואמר:

– גבעה של הרוגים.

אחרי רגעים אחדים עוד הפעם רעם יריות.

בשעה האחת־עשרה בלילה עזב ז’עלעזניאק עם גדודו את העירה.

VII    🔗

ליל אפל ועלטה. דמית־מות. רק נביחה פראית של כלבים מפריעה מזמן לזמן את הדומיה.

איום ונורא.

לבלר־הוולוסט מפחד גם לפתוח את הדלת אל גיא־ההרגה, שמונחים שם צבורים ארבעים וחמשה הרוגים. כולם צעירים רעננים ומלאים חיים. ביניהם בונדרובסקי ואחיו הצעיר. שני הקושנירים בני דודי, שאביהם הזקן לא יכול נשוא את אסונו וביום השני פקע בו לבו וימת. בין ההרוגים היה גם בן דודי אחי אבי טורטשין.

בלילה ההוא נדדה שנת אחותי; היא ישבה גלמודה בחדרה ועשתה מספד תמרורים על אחיה, שחשבה אותו כבר בין המתים. לא נחה ולא שקטה עד שהעירה את החובש משנתו ובלויתו הלכה לבקש את גופו של אחיה. אפלולית הלילה. יללת הכלבים והמות הפרוש על העירה לא עצרו בעדה.

הם באו בלילה אל חצר הוולוסט והתחילו לחפש בין ההרוגים.

– דורה אברמובנה, הנה גופו של אחיך!

אחותי התעלפה.

– לא, לא, טעיתי זה הוא גופו של אברהם בונדרובסקי.

כאשר בדקו בין כל ההרוגים ולא מצאו את גופי, חפצו כבר אחותי והחובש לעזוב את החצר. אך פתאום נשמע קול־ענות חלושה מבין הנרצחים:

– דוקטור, אחיך חי; הוא נתן סמי־מרפא לרופא־הגדוד, בשביל חוליהם, ולכן שחררו אותו. בבקשה, מרת הרופאה, חבשי את פצעי אולי יש עוד תקוה.

אחותי חבשה את פצעיו של הנפצע, אך לא האמינה באשרה, אם אחיה חי באמת.

ובעת שאחותי נמצאה כל־כך קרובה אלי הזדקרתי אני בחדרי מצד אל צד ומפנה לפנה. מדדתי את החדר בשעלי לארכו, לרחבו ולאלכסונו ומונה את מספר הצעדים, כדי לקצר על־ידי זה את העת. צופה אני בכל רגע דרך החלון באפלולית הלילה, אולי כבר אראה את הנגוהות הראשונות של השחר ואלך לבקש את אחותי שנפשי עורגת אליה כל־כך.

פתאום נפתחה הדלת. שומר הוולוסט התפרץ החדרה וצעק:

– האפותיקה בוערת!

קרבתי אל החלון. זוהר הלבנה יגיה על העיר והכפר. אך ערמת ההרוגים הנצברים חסמה את פי ואבדתי את היכולת לצעוק: “הצילו את האפותיקה!”

המורים הנוצרים התחילו אמנם לכבות את השרפה. אך פתאום נשמעו קולות צועקים:

– כל מי שיעיז לכבות את השרפה ירה יירה!

האפותיקה וכל הבית היו למאכלת אש, גם כל חפצי ורכושי נשמדו באש. אך אני לא שמתי לבי לכל זה. בלבי קננה דאגה אחת: חפצתי לדעת את גורל אחותי, אם עודנה חיה.

VIII    🔗

העיר השחר.

כל העירה התאספה אל חצר הוולוסט. הבכיות והיללות בוקעות רקיעים. לבי מתמוגג בקרבי, נפשי נדהמה.

שלחתי לבקש את אחותי. היא באה. עומדים אנו בלי אומר ודברים, רק מביטים אנו עמוק עמוק זה בעיני זו…

עזבנו את הוולוסט ובאנו לביתו של החובש.

והנה צרה חדשה.

מתקבלות שמועות, שגדוד חדש של גריגוריוביים הולך וקרב אל העירה. גם הרופא שקבל ממני סמי־מרפא הודיע לי על זה. היהודים עוזבים את העיר ובורחים אל התחנות של מסלות־הברזל. אני ואחותי נשארנו בביתו של החובש. אך החובש בעצמו עזב את ביתו. התחלנו לדפוק על דלתי הבתים של האכרים, אבל אף אחד מהם לא התרצה להכניסנו לביתו. במשך שעה אחת תעינו בחצרות ובגנים ובקשנו לנו איזו פנה חבויה להסתתר. כאשר לא מצאנו שבנו העירה. פגשנו בראש העירה שספר לנו כי היתה בעיר סיעה של פרשים חלוצים מחילו של גריגוריוב ובמהרה יכנס גדוד שלם. גם יעץ אותנו לעזוב את העיר.

התחלנו עוד הפעם תועים ומבקשים לנו מקום מפלט והנה בא לקראתנו אכר אחד נכבד. הוא הציע ללכת אתו. הביא אותנו אל גנו, יעץ אותנו להסתתר בגן ובלילה יביאנו אל ביתו.

ובעירה אימה חשכה. אלה שלא הספיקו לברוח, תועים כצללים, מבלי דעת מה לעשות, איפה להסתתר מפחד המות המנפנף עליהם בכנפיו.

אני ואחותי שוכבים בגן באיזו פנה נסתרה.

והנה בשעה הרביעית בצהרים באו והודיעו לנו כי לטעלעפינה נכנסה סיעה של חיל־המועצה. אנחנו לא האמנו לשמועה זו. חושבים אנו שזאת היא פרובוקציה. אף כי מבטיחים לנו, שראו את התעודות של החיילים, שחור על־גבי לבן. אחר־כך נודעו לנו הפרטים האלה: על התחנה רייגורוד הנמצאת על הרצועה בוברינסקיה־זנאמענקה, במרחק עשר פרסא מטעלעפינה, חנה גדוד חילים של המועצה. כאשר נודע להם על ההריגה בטעלעפינה, שלחו מרייגורוד סיעה של חלוצים במספר חמשה־עשר חיילים. כאשר נודע לגריגוריוביים כי נמצאים בטעלעפינה חילי־המועצות, הלכו סחור־סחור ולא נכנסו העירה.

היום והלילה של 27 מאי עברו בפחד ורעדה. נשמעו יריות בודדות במשך כל הלילה. אני ואחותי שכבנו בעליתו של האכר, שאסף אותנו לביתו. האכר בא והודיע לנו שחיל־המועצות נכנסו העירה והביאו ליהודים צרכי־אוכל, לחם, קמח, דוחן וסוכר.

היהודים התחילו לעזוב את חוריהם ובדמעות הודו לצבא המועצות אדות הגאולה והפדות.

אני ואחותי עזבנו את טעלעפינה ועברנו ליעליסבטגראד.

*

סך־הכל של הפרעות וההרג:

בטעלעפינה נמצאו כשש מאות נפש יהודים. מאה מהם נהרגו ונשחטו. מאה מתו ממחלות מתדבקות שונות, מהרפתקאות שעברו עליהם וממצוקי נפש. הנשארים התפזרו לכל רוח: אלה בערי הסביבה ואלה בהכרכים קיוב, אודיסא.

מבתי־היהודים נשמדו הרבה מהם באש, הרבה נהרסו והנשארים נמכרו לאכרים המקומיים בפרוטות. עתה אין שם אף יהודי אחד.

וכל זאת נשנתה בשאר העירות של מחוז טשיריגרין, הנמצאות ברחוק מקום ממסלת־הברזל, כמו טשיגירין, מעדבידובקה, סטאבידלה ואחרות.

*

טופס התעודה שקבלתי מז’עלעזניאק.

Провизору Аптеки, Турчiну Хаиму.

Наказую усим проходящим партизанским частям: Аптекi i самого провизора ни чипати, як чиловiка потрiбного для громадских нужд.

Атаман партизанских отрядов Григорьева – Залiзняк.

25 Травня 1919 (М.П.)

וזה תרגומה:

אל הפרוביזור של האפותיקה טורטשין חיים,

בזה מצוה אני לכל הגדודים של הפרטיזנים העוברים, שלא יגעו לרעה לא באפותיקה ולא בהפרוביזור, כי הוא איש הנחוץ בשביל הכלל.

אטמן של גדודי הגריגוריוביים ז’עלעזניאק, 25 מאי 1919.

(מקום החותם)

(חיים טורטשין אפותיקר).

ב

ערב שבועות, 1919, התנפלו הבריונים של כפרי הסביבה על היהודים גרי טעלעפינה, שדדו את רכושם, גם שלחו בתים אחדים באש. בבית־הקברות הבעירו את חדר־הטהרה ושרפו את כל המצבות של עץ. הפרעות ארכו שלשה ימים. הרוגים לא היו. היהודים שלא הספיקו לברוח התחבאו במרתפים.

ביום הרביעי באה מסמילה פלוגה של חיל המועצות והביאה צידה וצרכי־אכל בשביל היהודים. האכרים המקומיים לא חפצו למסור להיהודים צרכי־אכל בשום מחיר. אמרו, שכך צוו עליהם הבריונים.

ראשי החיילים דרשו מהיהודים שימסרו לידיהם את הפורעים. אך היהודים יראו את נקמתם וענו, שהם שכבו כל העת חבואים במרתפים ולא ראו את השודדים ומבעירי הבערה. החיילים עזבו את העירה.

אחרי שמונה ימים נכנס גדוד גריגוריוביים העירה. הם דרשו קונטריבוציה. היהודים נתנו כמה שיכלו. ראשי הגדוד קבלו את הכסף ושלחו לחפשי כמה יהודים זקנים ואת הנשארים גררו אל הוולוסט והרגו אותם שם ביריה. היו שלושים וששה הרוגים. את הרב והשוחט שחררו.

מעל היהודים שהוציאו להורג פשטו תחלה את מלבושיהם. אחד מאלה שהובאו אל הוולוסט רק נפצע, אך נשאר חי; בלילה זחל מתחת ההרוגים, נס ערום לרייגורוד והביא משם סיעה של חולי המועצות. תחת חסותם של החיילים קברו היהודים את ההרוגים.

בחודש אוגוסט 1919 התנפלו הדיניקיים פעמים אחדות על טעלעפינה. החיילים חנו על התחנה סערדיוקובסק, שש פרסאות מהעיר. ההתנפלויות נמשכו כשני שבועות. ביום שדדו את בתי היהודים ובלילה שבו אל התחנה. הם חמסו את יתר הפלטה ושלחו ששה בתים באש.

רוב יהודי טעלעפינה ברחו לסמילה. נשאר בעיר רק יהודי אחד, בנדיט. אחר־כך עזב גם הוא את העיר ויצא לגור בסמילה, כי נפל עליו פחד הנוצרים.

באגיטציה לפרעות עסקו הגלח, החובש גונטשארוב, אשתו של קאמינסקי, האיקונום של האחוזה, עם בנה.

בטעלעפינה נמצאו כמאה וחמשים משפחות. אחר הפרעות לא נשאר שם שום יהודי. הרחיים של קיטור, שהיו שייכים ליהודי, נשארו הפקר.

(פליט מטעלעפינה).

 

טעפליק (פלך פודוליה).    🔗

אני, החתום מטה, תושב טעפליק, הייתי עד ראיה לכל הפרעות, שנערכו בעירי על־ידי הפטלוריים, גיסותיהם של וואלינעץ, סוקולוב וקוזקוב וגם על־ידי הקוזקים הקובניים.

בתשיעי לאדר שני 1919, ביום השלישי לשבוע, נכנס לטעפליק החלוץ של הפטלוריים, שנגפו במלחמה לפני חיל־המועצות ליד אומן. ובו ביום הרגו את האשה שיפמאן, זקנה בת ששים, ואת העגלון אידל טראכטובענקה בן שלשים וחמש. אימה ופחד נפלו על התושבים היהודים. החנויות נסגרו, הרחובות נתרוקנו, איש איש מהר לבקש מפלט לו ולביתו. דומם היתה העיר כאילו מתה כלה, רק פרשים אחדים, שכורים מיין ופניהם להבים, דהרו על סוסיהם וצעקו:

– “פתחו את החנויות!”

כמובן, לא נענו היהודים לפקודה זו, כי יראו לצאת ממחבואיהם. אז שברו הפטלוריים את דלתות החנויות והשוד החל. חבורות פטלוריים בלוית חוליגני־המקום פרצו אל החנויות ואל הבתים, שדדו, בזזו, רמסו, שברו, אנסו הרבה נשים, פצעו והרגו כמה אנשים. כך עשו גם למחר. בין ההרוגים היו: אלטר באזילובסקי, בן ששים, יוסף־ליב גולצאר, בן ששים וחמש, ישראל וואגל, בן ששים ושתים, מנדיל טורטשאק ואחרים, – כלם עניים ואביונים. את המלמד אלטר באזילובסקי מצאו הרוצחים כשהוא יושב ועיין בגמרא. כפי הנראה, הבינו הרוצחים, כי בכדי טרחו את עצמם לפרוץ לדירה הדלה של המלמד העני, ומחמת כעס על טעותם ירו בו תיכף והמיתוהו. למחר נמצא המלמד הזקן כשהוא נשען על השולחן, ראשו כפוף כלפי הגמרא, זקנו הלבן פרוש עליה וזרם הדם, שפרץ מפיו, קרוש על דפיה. ביום החמשי (יום “תענית אסתר”) לפנות ערב פרצו פרשים אחדים לבית־הכנסת. מיד התנפלו על היהודים המעטים, שהתפללו מנחה, פשטו את הבגדים מעליהם, לקחו כל מה שמצאו וגם הרגו שלשה אנשים. השוד וההריגות לא פסקו גם ביום הששי. סך־הכל נהרגו במשך שלשת הימים האלה עשרים ושתים נפשות, נפצעו אז כשבעים איש.

ביום השבת בבוקר נכנסו לטעפליק כשלש מאות חיילים מחיל־המועצות. הפטלוריים מהרו לעזוב את העיר ולהתערב באכרים אשר בכפרים הסמוכים לבל יודעו עקבותיהם. היהודים עזבו את מחבואיהם, פגשו את חילי־המועצות בפנים מאירות, האכילום, השקום והכניסום לבתיהם, והודו לאלהים על הנס אשר עשה עמהם ערב פורים הוא, היום המוכן לנסים. הצעירים והצעירות נעשו אגודה לבקר את החולים ולחבוש את פצעי הפצועים. אלה שנפצעו בפצעים קשים הובאו לבית־החולים של הזמסטווה.

למחר, ביום הראשון, הובאו החללים לקבורה, והיהודים הכינו את עצמם לחוג את חג־הפורים יחד עם גואליהם ממות, חילי־המועצות (הללו היו עיפים ויגעים מעמל הדרך ואמרו לנוח בטעפליק ימים אחדים). והנה פתאם נפלה הברה, כי לפטלוריים נודע על־ידי מרגליהם, שמספר חיל־המועצות קטן הוא בערך, והם מתעתדים לשוב ולהתנפל על העיר. ואמנם אחרי הצהרים נתחדשה המלחמה בין הפטלוריים וחיל־המועצות. הפטלוריים כוננו את תותחיהם אל מול העיר והתנפלו על גדודי המועצות בשעה שהללו אכלו ושתו והטיבו את לבם. המלחמה ארכה כשתי שעות. רבים מחילי־המועצות נפלו חללים והנשארים נסו בשבעה דרכים. אז פרצו הפטלוריים אל העיר מלאים חמת־נקם. ראשית כל הבקיעו אל בית־החולים של הזעמסטווה. את כל החולים והפצועים היהודים, שמצאו שם, סחבו החוצה, גררו אותם ברפש, ענו אותם בכל מיני ענויים קשים, ולבסוף הרגום. סך הכל נהרגו (מלבד החללים אשר בבית־החולים) כמאה ושמונים איש, נפצעו יותר משבעים איש. בתים אחדים נשרפו, כל העיר שודדה. הנזקים עולים למאה מיליון רובל.

בחודש מאי 1919 כבש האטמן וואלינעץ את עיר המחוז הייסין ובמשך ארבעה ירחים הפיל את חתיתו על כל הערים אשר בסביבה. גדודיו של וואלינעץ פרצו לכמה וכמה ערים ועירות, שדדו, הרגו, אנסו נשים, לקחו “קונטריבוציות”. לא אחת התנפלו גם על טעפליק. במשך ימי שלטונו של וואלינעץ נהרגו בטעפליק כמאתים יהודים, וכל העיר נדלדלה מאד על־ידי ה“קונטריבוציות” השונות.

באמצע יולי 1919 בא לטעפליק עוזרו של וואלינעץ דאציוק והטיל על העיר “קונטריבוציה” עצומה, ובתור ערבים תפס ששה אנשים. לאסונה של טעפליק פרצה מריבה בין דאציוק וראש המיליציונרים. וכשאמר דאציוק לעזוב את העיר יחד עם ששת הערבים, אשר תפס, קם עליו ראש־המיליציונרים והרגו. לא היו ימים מועטים ולטעפליק בא וואלינעץ בכבודו ובעצמו ומחנה כבד עמו. מיד הזמין לאספה כללית גם יהודים וגם נוצרים. עד שנאספה האספה הכו כמה וכמה יהודים מכות־מות ונשים הרבה נאנסו. וואלינעץ דרש כפר נפשו של דאציוק מיליון רובל והרבה מאד צרכי־אכל. בתור ערבים תפס עשרים ושמונה צעירים. את הצעירים הללו צוה לקשור בחבל ולהניחם על הארץ, ועל פרשיו צוה לעבור הם וסוסיהם על האומללים האלה. בשעת האספה נהרגו שמונה אנשים. לסוף עזב וואלינעץ את העיר ואת עשרים ושמונת הצעירים הערבים לקח אתו, מהם הרג שבעה־עשר איש ואת אחד־עשרה הנותרים סגר בדיר של חזירים. בכלוב הזה מצא אותם חיל־המועצות, שהתנפלו על וואלינעץ, ושחרר אותם, אבל הם נשארו חולים עד היום הזה.

אחרי וואלינעץ התנפלו על טעפליק האטמנים סוקולוב וקוזקוב. הם הטילו על העיר קונטריבוציה גדולה, קבלו אותה במלואה, הרגו שני יהודים ועזבו את העיר.

כארבעה שבועות לפני חג הסכות בא שוב לטעפליק גדוד של פטלוריים ונשאר כאן עד החג, יום יום הוציאה העיר – כלומר: יהודי העיר – לפרנסת החמסנים הללו משלשה עד ארבעה אלפים רובל. לפני עזבם את העיר שרפו בתים אחדים והרגו את ב. יארוסלאבסקי וי. לאטמאן, שאמרו לכבות את השרפה.

אחר־כך בא לטעפליק חיל המתנדבים (דעניקיים). בימים הראשונים לבואם היה שקט בעיר. כעבור זמן־מה פרצה מלחמה בינם ובין גדודי־פטלורה, שבקשו להשיב להם את טעפליק. להלחם בפטלוריים יצאו קוזקים קובאניים. ובשובם מהכות את הפטלוריים בזזו ושסו את העיר במשך שלשה ימים.

במשך כל הזמן נהרגו ומתו מפצעים יותר משש מאות איש מיהודי טעפליק.

(חיים בהרב שמשון פולונסקי, סטודנט למתימטיקה).

 

טרוסטיאנעץ (פלך פודוליה).    🔗

I    🔗

אמונה היתה בלבם של בני־טרוסטיאנעץ, כי ברכת צדיק חופפת על עירם לשמרה מכל פרעניות שבעולם. ביחוד בטחו בני העיר בכחה של ברכה זו משעה שהפטלוריים נגפו לפני צבא המועצות והחריבו כל הישובים בדרכם ובטרוסטיאנעץ כמעט שלא נגעו לרעה, אף כי עברו גם דרך עיר זו.

אבל סוף סוף בא גם יומה של טרוסטיאנעץ. בטל כחה של הברכה וקללת־אלהים נוראה נתכה על העיר הזאת.

בבואי לספר את הטבח, שערכו גדודי האכרים הפרטיזנים ליהודי טרוסטיאנעץ, חיל ורעדה יאחזוני ושערת ראשי תמסרנה. אין אני רואה לפני ברגע זה בלתי אם נחלי־דם שוטפים, זורמים, ואזני תחרשנה לקול צוחת חיות טורפות ונאקות חללים… ההרג בטרוסטיאנעץ אין לו, כמדומני, שום דוגמא בדברי ימי עולם. כאן היה לא רק המון צמא לדם, אלא גם אינטליגנציה – רוסית ופולנית – שהכינה את הכל מראש ועשתה כל מה שהיה בידה, כדי לשכר את ההמון, להגביר את צמאו לדם ולעשותו לחיה טורפת, אוכלת אדם, שאין מידה מציל.

אלה, שבאזניהם שמעו את צלצול הפעמונים, אשר קראו את ההמון לשוד ולטבח, ובעיניהם ראו את הרוצחים, המזוינים רובים, קלשונות, קרדומות, מכושים, מתכנסים בעיר ומכינים את עצמם להרוג ולאבד, אלה שבעיניהם ראו את מאות החללים מתבוססים בדמם ובאזניהם שמעו את זעקתם של אלפי היתומים והאלמנות, שחשך עליהם כל עולמם ביום אחד, – הם לא ידעו עוד מנוחה כל ימיהם. ואני אחד מהם: את הכל ראו עיני, את הכל שמעו אזני…

תשיעי במאי 1919, צהרים. לתחנה טרוסטיאנעץ באה רכבת בת שלשה קרונות. אני, שהייתי אז שר־מאה ולפי משרתי זו עמדתי אותו יום על המשמר, פניתי למורינוביץ, משנה הקומנדנט של שלטון המועצות:

– למה באה רכבת זו?

– להוביל חטים לזריעה, – השיב מורינוביץ.

שקר היה בפיו. הוא עצמו השתתף אחר־כך בהרג. הרכבת באה, כדי להציל את הגדוד של שלטון־המועצות, אם יוכרח לעזוב את העיר. הקומנדנט קלימקוב הקדים לברוח עוד לפני בוא הרכבת.

כשמסרתי למורינוביץ את הידיעות, שהיו בידי, על המוני פרטיזנים הקרבים אל העיר מן הכפרים הסמוכים ושאלתי אותו: “מה לעשות?” השיב לי – על שני הינים יין־דגן, הנמצאים בבית הקומנדנטורה.

אחרי מסרו לי את הפקודה בדבר היין פנה לראש ה“רבקום” יעגורוב (כעבור שעה נהרג יעגורוב על־ידי המתקוממים), ודרש מאתו את שכרו, המגיע עד התשיעי במאי. תיכף שקבל את הכסף, קם וזעק:

– הסכנה קרובה: יבקש לו איש איש מקום להנצל!

רגע אחד נדהמתי כולי. אחר־כך מהרתי לצאת, כדי לאסוף את חיל־המועצות. אבל כבר אחרתי את שעת הכושר. גדודי הפרטיזנים כבר פרצו אל העיר. אחדים מחיל־המועצות ברחו אל התחנה. הנשארים נתחברו להפרטיזנים.

בעיר החלו פרעות לכל נוראותיהן. אכרים מזוינים מלאו את הרחובות. שדדו, שברו, רמסו וצעקו: “ז’ידים, איה מגיניכם החיל האדום? מסרו את נשקכם ואם לאו נהרוג את כלכם!” – הדבר ארך כל היום עד שהספיקו הרוצחים להוציא ממחבואיהם כמעט את כל הגברים היהודים ולהוליכם לבית ה“רבקום”. בדרך הכו את הנאסרים מכות אכזריות. לאחדים מן הנאסרים נלוו גם נשותיהם או בנותיהם.

לשם מה הוליכו אל כל אלה לבית ה“רבקום”? היה מי שאמר: כדי לקחת מהם קונטריבוציה. אבל היה גם מי שאמר אחרת: – כדי להרגם…

בא הלילה. לילה איום. העיר מתה וטבעה כלה בחושך. מסביב דממה, כבדה כעופרת. לפעמים נשמעת יריה יתומה. אחריה בוקע ועולה קול ענות חלושה. הלב מפרפר. הנפש שותתת דם…

למחר נודע, כי בבתים שונים נהרגו ששה־עשר גברים ושתי נשים.

עשירי במאי. יום השבת. הרוצחים הוסיפו לעבוד את “עבודתם”. חפשו וחטטו בכל המחבואות וכל אדם מישראל, שנפל לידם, נסחב לבית ה“רבקום”. ושומרים העמדו ליד הבית לבל ימלט איש מן התפוסים. שומרים העמדו גם לאורך הרחוב, המכון אל התחנה, לבלי תת לאיש לצאת ולבוא דרך רחוב זה.

מה יהיה גורל התפוסים? מה שנעשה מחוץ לעיר לא ידע איש. רק זאת ראינו דרך חרכי מחבואינו, כי בעיר הולכים ומתוספים אכרים מזוינים מן הכפרים והחוות אשר בסביבה. כי כבר נחרץ גורלם של התפוסים – לא עלתה גם על דעתנו. חשבנו כי תנתן לנו יכולת לבוא במשא ומתן עם ראשי הפרטיזנים; לבקש, להתחנן, לשלם קונטריבוציה, לגאל את התפוסים. כך חשבנו – וטעינו. גורל האומללים כבר נחרץ. עוד בבוקר הוכן להם קבר, שלשים וחמש אמות ארכו.

כל היום טרודה היתה האינטליגנציה, הרוסית והפולנית, להכין את הטבח הנורא.

בשתי שעות אחר הצהרים נאספו הרוצחים לדון מה לעשות בז’ידים התפוסים? נשמעו דעות שונות. אלה צעקו: “הכה ושחוט את כל היהודים, אנשים ונשים עד בלי השאיר להם שריד!” ואלה צעקו: “הרוג את הצעירים והטל קונטריבוציה על הזקנים!” היה מי שאמר, כי רק היהודים, העובדים בצבא האדום, חייבים מיתה. אף נמצא מי שדבר על לב ההמון המתגעש, כי לא יעשו נבלה כזו ולא ישפוך דם נקיים, כי כבר נשפך דם רב חנם. התחילו מונים את הדעות. כפי שמסר אחר־כך אכר אחד נאמן, נחלק כל ההמון הנאספים ל“שתי מחנות”, מלבד אחדים, שנמנעו מלהצביע.

והנה בא מלאך־המות. טראבינסקי שמו. לשעבר היה חבר של הקומיסיה הקרקעית. אחר־כך היה אופיצר בחילו של פטלורה, והיום נטל גדולה לעצמו ונעשה קומנדנט לפרטיזנים. הוא בא רכוב על סוסו וצעק צעקה גדולה אל כל המון הנאספים:

– אחים, הזדינו! הז’ידים מווארחיבקה באים ברכבת משורינת להרוג את כלנו!

מיד נשמעו קולות קוראים מבין ההמון:

– בואו, אחים, ונשמיד את הז’ידים! לא נשאיר להם שריד!

כרגע התחברו יחד שתי המחנות, פרצו מהוולוסט, אשר שם היתה האספה, רצו אל בית ה“רבקום”, הקיפו אותו מכל העברים והתחילו יורים יריות תכופות דרך החלונות והפתחים.

התפוסים, כארבע מאות איש, נשתטחו כאיש אחד על הקרקע, צעקו, יללו, התחננו, פרשו את כפיהם אל הרוצחים: – שומע לא היה להם. מתוך ההמון נשמעה קריאה אחת:

– לא תחיו כל נשמה!

וכשראו הרוצחים, שאי־אפשר להרוג על־ידי יריה דרך החלונות והפתחים קהל גדול של ארבע מאות איש, פרצו אל תוך הבית והתחילו זורקים בתפוסים פצצות־יד. האומללים יצאו מדעתם מבהלת מות והתחילו דורסים וחונקים איש את אחיו.

והרוצחים התנפלו על קרבנותיהם כשהם שכורים מדם והתחילו הורגים בקרדומות ובסכינים, בחרמשים ובמגלים, בשפודים ובחניתות. לסוף קפצו על הגופים המפרפרים ודרסו אותם בעקבי מגפיהם. בענויים נוראים, שאי־אפשר לפרטם, נהרגו בערמן ושתי בנותיו, שלפתו את צוארו בידיהן והתחננו אל הרוצחים, שלא יפרידו אותן מאביהן; מוהליבר ושתי בנותיו; דייטשמן וארבעה בניו – הבכור בן עשרים ושמונה והקטן בן חמש־עשרה: חמשת בני קפלון (אביהם נהרג לפני שנה); בוסקובסקי, שלפני ימים מועטים נצל מידי האטמן קוזובסקי ועכשיו נהרג לעיני אשתו (האשה נצלה בארח פלא), ועוד אנשים אחרים, שנפלו חללים יחד עם בניהם. בתוך החללים היו גם הרבה זקנים מופלגים.

ההרג הנורא ארך חמש שעות רצופות. מחמש אחר־הצהרים ועד עשר בלילה.

לאחר שנגמר ההרג באה פלוגה של פרטיזנים, הטעינה על עגלות את החללים, שרבים מהם פרפרו עדין, הובילה אותם אל המקום, שלשם יורדים השופכין של בית־החרושת לסוכר, – כפרסא אחת מן העיר, – ושם קברה אותם בבור אחד, – הוא הבור, שהוכן עוד מאתמול על־פי הוראתה של האינטליגנציה הנוצרית אשר בטרוסטיאנעץ.

ובשעה שהללו עסקו בקבורת החללים פשטו יתר הרוצחים על העיר, הוציאו מן הבתים את אלה שלא נגעו בהם בבוקר – חולי טיפוס, חלשים ורפי כח, שזה עתה נרפאו ממחלתם – והרגום לעיני בני משפחתם, אנסו את בנותיהם ונשותיהם ובזזו את בתיהם. השוד והרצח והענויים הגיעו למדרגה כזו, עד כי לסוף נבהלו גם אטמני הפרטיזנים והם מהרו לסדר “גדוד־הגנה”.

מה שנעשה בעיר לאחר שנודע, כי כל התפוסים בבית ה“רבקום” נהרגו, אין שום יכולת לתאר. יללות, זעקות קורעות שמים, יציאה מן הדעת, מיתות פתאומיות ממחץ־לב. דומה היה, כי כבו המאורות בשמים, כי כל העולם כלו שב לתהו ובהו. היתומים והאלמנות נפלו כאיש אחד ארצה, שפתותיהם לחשו רק תפלה אחת – כי ימהר המות לגאל את כלם מן החיים, שאין להם חפץ בהם.

אבל “גדוד־ההגנה” לא נתן לאומללים גם לשפוך את דמעותיהם בפרהסיא. היתומים והאלמנות גורשו מן הרחוב. הם נאספו בבתים אחדים ויתר הבתים נשארו עזובים לשוד ולבזה – בהשגחת גדוד־ההגנה.

העיר מתה. כאלו נקברה כלה. גם ילדים קטנים לא ההינו להוציא הגה מפיהם, אמותיהם לא ההינו לבכות, להאנח. היתה דממה נוראה ואיומה. דממת חיי־מות. רק לפעמים נשמע קול המולה ורעש מתוך הבתים העזובים, שם התגודדו הרוצחים ונשי־האכרים ורבו איש בחברו, אשה ברעותה, על הבזה, שלא יכלו לחלק ביניהם.

בשבעה־עשר במאי בא חיל־המועצות וגרש את הפרטיזנים. הנחבאים החלו לצאת המחבואיהם. הרעב גבר בעיר. החיל האדום חלק מלחמו לאלמנות ויתומים. – ושוב עזב חיל־המועצות את העיר ושוב קמה דממת חיי־מות בעיר. למצבת עולם נשאר הקבר האלם, שבו נקברו כארבע מאות חללים.

(סנדלר, ושב הראש של מועצת הקהל הזמנית בטרוסטיאנעץ).

II    🔗

מנהל הגמנסיה השתדל לפני הרוצחים, כי ישחררו בבית ה“רבקום” את התלמידים והתלמידות של הגמנסיה, שנתפסו יחד עם אבותיהם. ראשי הרוצחים הסכימו לכך, אבל הנערים והנערות לא נאותו לעזוב את אבותיהם ולסוף נהרגו עמהם יחד. ראשי הרוצחים בקשו להוציא מן הכלל את רופא השנים בער, שהיה חביב מאד גם לרוצחים, אבל הוא לא נאות לעזוב את התפוסים וגם הוא נהרג עמהם.

בשעה שנערך הטבח ישבו בקומה התחתונה של ה“רבקום” הפקידים של בית־החרושת לסוכר, הרופא של העיר והאפותיקר, אכלו ושתו ונגנו על הפסנתר “יאבלוטשקה”. הד"ר אמר אל הרוצחים: “הרגו אותם! אל תשאירו פצעים וחולים, בשבילם אין מקום אתי בבית־החולים”. כשהשליכו את החללים אל הבור חיו עוד רבים מהם. ששה פצועים התחזקו וזחלו ויצאו מתוך הבור. חמשה מהם מתו אחר־כך מפצעיהם ואחד חי עד היום.

מרדכי רבינוביטש ובנו התחבאו בבית אכר. ביום הראשון לשבוע (אחד עשר במאי) אמר להם האכר:

– עכשיו יכולים אתם לשוב לביתכם. אין עוד שום סכנה.

וכשיצאו מבית האכר באו רוצחים אחדים, נתנו להם חצינות והוליכו אותם השדה “לעבוד”. רבינוביטש הבן הספיק גם לקחת אתו ספר– לעיין בו בשעה שיהיה פנוי מ“עבודה”. וכשבא יחד עם אביו אל השדה, צוו עליהם הרוצחים לחפור בור. בבור הזה נקברו שניהם חיים.

(מפי מרת צ’ערנעגה).

III    🔗

כשחזר חיל־המועצות לטרוסטיאנעץ ואפשר היה ליהודים לצאת ממחבואיהם מהרו רבים מהם לעזוב את עיר־הדמים. נשארו בטרוסטיאנעץ כמאת משפחה של יהודים, – אלה שלא יכלו לעזוב את העיר. האכרים לא מכרו להם צרכי אוכל וכל היום אימו עליהם, כי יכינו להם טבח חדש.

בתחלת החורף של שנת 1920–1919 כבשו הדיניקיים את טרוסטיאנעץ. היהודים חשבו, כי עתה ינוח להם, אבל טעו. תיכף כשנכנס גדוד הדיניקיים התחיל לבוז. ראש הגדוד דרש “קונטריבוציה” מאה אלף רובל. היהודים יכלו לתת לו רק עשרים וחמשה אלפים רובל. כעבור שני ימים בא אופיצר אחר ואמר, שהוא הקומנדנט. נתנו גם לו עשרים וחמשה אלפים. אחר־כך בא שלישי ודרש כסף. לא היה לדבר סוף.

פעם אחת תפסו הדיניקיים את צבי אדאדובסקי ראש הקהלה והוליכו אותו לביתו. שם חפשו ובדקו עד שידם הגיעה, וכמובן לקחו את כל אשר מצאו. ועד שהללו עוסקים היו בבדיקה וחפוש נמלט אבאדובסקי מידם וברח.

רבים מן האכרים, שנתעשרו מן הבזה, נוסעים לעתים קרובות לאודיסה, עוסקים במסחר ובספקולציה. אחדים מהם נתפסו לשלטון־המועצות באודיסה. נתפס גם הרוצח המפורסם סאבולה. דבר זה הגדיל עוד יותר את שנאת האכרים ליהודים. משעה שנתפס סאבולה אין האכרים נותנים ליהודים לצאת מן העיר. וכשהם מרשים ליהודי לנסוע לאודיסה הרי הם מתרים בו ואומרים: “תשתדל לשחרר את סאבולה”, ואם לאו – “נהרוג את כלכם”. – כך חיים היהודים המעטים, שנשארו בטרוסטיאנעץ – במצור ובשבי.

(מפי משה כהן).

 

טערליצה (מחוז ליפוביץ, פלך קיוב).    🔗

טערליצה היא עירה קטנה, גרו בה כשתי מאות משפחות יהודים. בתי היהודים נמצאו במרכז העירה. משני עברים משתרעים בתי האכרים. מעבר השלישי – יער ומעבר הרביעי שדות נעבדים. האכרים חיו עם שכניהם היהודים בשלום והסתירו אותם בעת צרה.

ההתנפלויות הראשונות קרו ביום 21 בפעברואר 1919, ביום השבת. פרצה העירה חבורה של סיקריקים מגראנובקה, הרחוקה שמונה פרסאות מטערליצה. נסו לחדור העירה ביום ג‘, אחר־כך ביום ה’, אך צעירי היהודים קמו עליהם וגרשום. להיהודים היה ארבעה רובים. ביום השבת פרצו העירה שבעה בנדיטים מזוינים. הצעירים חשבו שאלה הם החלוץ וברחו אל היער. הבנדיטים בזזו שלשים בתים, פצעו כעשרים יהודים גם הרגו את הישיש יעקב קירז’נערמאן בן ע"ב שנה, חנוני. קירז’נערמאן הכיר את הבנדיט שהתנפל עליו ושאלהו:

– הככה אתה עושה לי, איבן?

הסיקר ירה בו והמיתהו.

הבנדיטים עשו בעיר שלש שעות ועזבוה.

שלשה שבועות לפני חג הפסח 1920, נכנם לעירה האטמן ליכה עם שלשים סיקריקים ושדדו את בתי היהודים וחנויותיהם. מעל היהודים שנפלו בידיהם פשטו את הבגדים וחלצו את המגפים. הם הרגו נער אחד, שהתקומם להם בשעה שחפצו לחלוץ ממנו את מגפיו. אחרי גמרם את עבודתם בעיר התפרצו אל הכפר, חפשו ומצאו את הנשים והעלמות, שהתחבאו שם בבתי האכרים, וענו אותן, גם נתנו בהן את זוהמתן. הרבה מהן נחלו אחר־כך במחלות וֶנֶריות שונות.

אל הכפר הסמוך, סובעסטיאנובקה, בא ביום ד' לפני פסח היהודי שכנא, העושה מסחר וקנין בכפר עם האכרים ובא לגבות את חובותיו. חבורה של חוליגנים מקומיים התנפלו על היהודי. אחד מהם שם את הקנה של האקדח אל פיו של זה וצוה עליו שיפשוט את בגדיו ומגפיו, גם גזלו את כספו וחפצו להרגו. אך האכרים התאספו בהמון ולא נתנו להם לרצוח את היהודי. הם אמרו להחוליגנים:

– אם חפצים אתם לרצוח נפשות, לכו לכם אל היער. החפצים אתם שיתנקמו בנו כמו בעד מעשיו של וואלינעץ?

הסיקריקים השיבו להיהודי את בגדיו ומגפיו, אך כספו גזלו ממנו.

(דינה גוטערמאן).

 

טרוּדוֹליוּבּובקה (מושבה יהודית, פלך יעקטרינוסלב).    🔗

בחדש מאי שנת 1919 פרצה אל המושבה טרודוליובובקה מחנה גדולה של אכרים פרטיזנים מהסביבה, כשמונה מאות איש מזוינים. הם פשטו ברחובות, פרצו אל הבתים, סחבו את היהודים החוצה, הכו אותם בקתי הרובים וגרשום אל ה“אספה”. באֻרוה אחת אספו כמאה וחמשים נפש ודרשו מהם, שימסרו להם את הנשק הנמצא בידם. כאשר היהודים מסרו להם את מעט הנשק שנמצא אצלם, סגרו הפרטיזנים את האֻרוה והציתוה מכל עבריה. ושומרים העמידו סביב לארוה. כל מי שנסה להמלט דרך הגג, בתקו אותם השומרים בסיפיהם. נדקרו ששה יהודים שעשו נסיון לברוח והשאר נשרפו כלם. ובשעה שחבורה אחת היתה טרודה בהנשרפים פשטה חבורה אחרת על הבתים ואנסו את כל הנשים והעלמות שבמושבה. יבבותיהן ויללותיהן של המעונות התערבו עם צעקותיהם של הנשרפים, וריח מחניק חריף של בשר האנשים הצלויים באש התנשא באויר.

 

טריפוליה (פלך קיוב).    🔗

מספר גיסי־ההגנה שבאו לטריפולי מקיוב היה מאה צעירים, בתוכם גם שש צעירות. אנחנו התחברנו אל הצבא האדום ונכנסנו בלגיון השני, הקיובי. משם חלקו אותנו קמעא־קמעא בין הגדודים. אחרי עבור ימים אחדים עזבנו את העיר ביחד עם הלגיון. לפנינו הלכו המנגנים ונגנו את המרש הצבאי.

נשלחנו להלחם עם אוכלסיו של זעלעני. חברינו, החילים הנוצרים, היו רובם ככלם אכרים נבערים. הרבה מהם עבדו מקודם בגיסותיו של גריגוריוב, וגזל ורציחה היו אצלם מעשי יום־יום.

כשהתחלנו להתבונן אל חברינו החדשים, נוכחנו, שבין עקרבים אנו נמצאים. בכל זאת לא נפל עלינו לבנו. התאמצנו בבל כחותינו לנהל תעמולה ביניהם ולפקוח את עיניהם.

כאשר קרבנו אל העירה אוֹבֹוּכוב, הנמצאת במרחק עשר פרסא מטריפוליה, באו לקראתנו שמונה פרשים עיפים ומכוסים מרגל ועד ראש באבק. הם הודיעו לנו, כי גדוד של מאה וחמשים פרשים מהחיל־האדום נכנסו לאוֹבוּכוב. כאשר לא מצאו שם סיקריקים, לא דאגו להעמיד צופים ולהיות זהירים מהתנפלויות פתאומיות. הם סרו ישר אל הבתים ושכבו לישון. והנה בסוף האשמורה האחרונה התנפלו עליהם פתאם שתי מאות סיקריקים מזוינים מכף רגל ועד ראש. לפני עלות השחר נשמעו פתאם בעיר צריחות הידד. החילים האדומים לא הספיקו אפילו ללבוש את בגדיהם ולעזוב את הבתים. כלם נרצחו. נשארו רק אלה השמונה פרשים שפגשנו.

הבשורה הזו הממה אותנו. גמרנו לבלי תת חנינה לכל סיקר שיפול בידינו. לא רחוק מאובוכוב תפסנו שלשה מרגלים והרגנו אותם ביריה.

אנחנו נשארנו ללון באובוכוב. בלילה העיר אותנו משנתנו רעם תותחים ובליסטראות. הארטילריה שלנו ובליסטראות של אניות המשורינות מצד הדנעפר הרעימו על האויב.

קמנו עד מהרה, שבנו בדרך שבאנו לרדוף אחרי האויב, שנסוג אחור ועזב את שדה־המערכה. קרבנו אל הכפר טריפולי. אך להכנס לתוכו לא היתה כל אפשרות. הבנדיטים התחבאו בבתים, בעליות ובשאר פנות נדחות וירו משם על העוברים. היה יום חם. השמש להטה ככבשן. עד מהרה התלקחו בתים אחדים בכפר על ידי הכדורים והפצצות. הסיקריקים עזבו את מחבואיהם ונתפזרו. בכפר שקט ודממה.

נכנסנו אל הכפר, אחרי איזו זהירות־צבאית מצדנו. הכפר נתרוקן מיושביו. לא רק הבנדיטים, אלא אפילו האכרים השלוים עזבו את הכפר. נשארו רק זקנים, חולים וילדים, וגם אלה התחבאו בעליות, מרתפים ובשאר מחבואים. כך גדול פחדם של האכרים מפני חיל־המועצות, על־ידי השפעותיהם של הבנדיטים והבדותות שבדו להם.

בינתים הודיעו לנו כי צידה בשבילנו מקיוב לא נשלחה וצריכים אנחנו בעצמנו לדאוג למזונותינו. החילים התחילו סובבים בבתי האכרים ודורשים צרכי־אכל. בכל מקום בואם השיבו האכרים את פניהם ריקם.

הדבר הזה המרה את רוחם של החילים. הם חדלו לבקש. חדרו אל הבתים והחצרות ולקחו מכל הבא בידם. מהרה התחילו מביאים עופות וחזירים. מדורות אש התלקחו, וריח הבשר הצלי גרה את האף.

טריפולי יושבת בעמק, מוקפה הרים גבוהים. שני גדודים עברו בין ההרים והסתתרו במצדות. הגדוד שלנו נמצא באגף השמאלי. האויר היה יפה. דעתנו היתה עלינו בדוחה. היינו שמחים וטובי־לב. שכבנו וירינו מן הרובים בלי שום מטרה. להגיד האמת: לו גם הציגו לנו מטרה, גם אז לא יכלנו תמיד לכַון אליה. זה ימים אחדים שהתחלנו לעסוק ביריה ועוד לא למדנו את אצבעותינו לקלוע אל המטרה.

אתר־כך התחילו יריות גם מן האגף הימיני. היריות תקפו. פתאם מסרו דרך ה“שלשלת”, כי החבור עם האגף הימיני נתק.

שריקות הכדורים התחילו נשמעות קרוב אלינו. בא פליט בלי רובה, בכבדות שאף רוח ומסר את הבשורה האיומה והמוזרה: הבנדיטים שבו אל הכפר והם הורגים את כל החילים האדומים, הנמצאים שם.

כאשר נתברר אחר־כך, המעשה כך היה: לאגף הימיני נדמה, כי גדוד חילים זוחלים בלאט ממולו. אנחנו התחלנו לירות ביריות בלתי מאורגנות. ראש־הגדוד לא נמצא אז אתנו, לכן גברה הפַּניקה. גם סגן־הראש היה אובד עצות. אחר־כך צוה לירות על החילים הזוחלים. אך הם בינתים כבר מצאו להם פוזיציות טובות בין גבנונים וזחלו להם בלי מפריע אלינו.

אז עזב סגן־הראש את התעלה ששכב בה, וברח חזרה אל הכפר. אחריו חשו שאר החילים, נבהלים ונדהמים.

באותה שעה ישבו להם בכפר, סביב למדורות, החילים שלנו על סיר הבשר, שלוים ושקטים. הרבה מהם התפזרו בכל קצוי הכפר, לבקש צרכי־אכל. והנה גלשו פתאום מן ההר, שנמצא שם האגף הימיני, המון גדול מחיל האדום ואחריהם – מחנה גדולה פרטיזנים מזוינים כדבעי. הם עתה לא זחלו על ארבע, כבר הלכו בקומה זקופה. ביניהם נמצאו גם פרשים. המרתפים, הרפתים והעליות שבכפר פתחו פתאם את שעריהם ופלטו המונים־המונים בנדיטים, זקנים ונערים, מזוינים בגרזנים ובקלשונים. הרבה מהם – באלות פשוטות. הם התפזרו בכל פנות הכפר. ממקומות רבים התנשאה באדיר צרחה פראית: “הוּרַה!” עד שנחר גרונם. ולקול הצריחות האלה התחיל הטבח האיום. כל מי שנפל בידיהם ברגע זה נקרע לגזרים באכזריות נוראה,

אצלנו, בין החיילים של האגף השמאלי, אף כי הפַּניקה חדרה גם אלינו, אך עוד לא ידענו בבירור את כל הנעשה. אולם הצווחות והצריחות מהכפר הגדילו את הפחד. אנחנו הבינונו שדבר נורא נפל שם. והנה בא פליט והודיע לנו על אדות השחיטה בכפר. ידענו שכלנו אבדנו.

בא לילה. דוממים ונדכאים זחלנו החוצה מהתעלות. הכינונו את הרובים ובשלשלת ירדנו אל חוף הדנעפר. סביבותינו שרקו הכדורים. פה ושם מבריקות להבות אש – נופלים נפצעים והרוגים. יורדים אנו אל חחוף השטוח, אל אשד הנהר, שאחורי טריפולי. שם כבר נמצאו חילים משלנו שעמדו שקועים במים עד הברכים.

קפצנו אל הנהר. בסירה שהיה בה מקום בשביל שמונה אנשים, זחלו לתוכה חמשה עשר. מכל עברים נתלו עליה חילים. הסירה שחה מעט. אחר־כך התחילה להתנודד – גדלה המהומה והמבוכה. הסירה נתהפכה על פיה וכלם נפלו המימה.

כבר היה חושך. על החוף נראו אנשים.

נשמע קריאה פרובוקציונית:

– אלה הם משלנו!

קרבנו אל החוף והנה הם סיקריקים מסיעתו של זעלעני עם תותחים.

– מסרו את עצמכם בידינו. ואם לאו נשחט את כלכם!

זרקנו את תעודותינו המימה. יצאנו אל החוף. הסיקריקים הקיפונו והובילונו אל הכפר. בדרך הכו אותנו במגלבים ובקתי הרובים.

עוברים אנו דרך טריפוליה ההרוסה. הירח הגיה כל החרבות העוממות של בתי הכפר. בכל עבר התגוללו נבלות אדם גזורות ומרוסקות. באויר התנשאו גניחות ואנחות של נפצעים קשה וגוססים. מלפנינו ומאחורינו ומשני הצדדים צעדו חיות פראות בדמות אנשים, צמאים לדם. מכות, מהלומות, גדופים, זלזולים, אנחות, יריות – וליל קיץ יפה מאד – הכל התערב והתבולל יחד… ומלאך־המות עושה את שלו. הובילו אותנו לענויים חדשים, להרג ושחיטה… נהלו אותנו שכורים סבואים מיין ודם. בפיק ברכים הלכנו אחריהם כשיות לטבח יובלו.

באמצע הכפר יש שוק. שם נמצאים בתי־חומה אחדים ומחסנים. שמה הביאו אותנו וסגרו בעדנו את הדלתות.

עם האשמורה האחרונה נשמע רעש ומהומה. צלצול פעמונים ומצלת ההתרעה. רעם יריות מתותחים ומבליסטראות.

אניות־שריון של המועצות קרבו אל טריפוליה והתחילו לירות על הזעלעניים. פתאום נפתחו דלתים וחלונות. הרובים והתותחים פתחו עלינו את לועם. הסיקריקים, בראותם שנמצאים הם בסכנה, חפצו להשמיד אותנו. כל זאת ארכה כשעה קלה, אף כי בעינינו נדמה כנצח. לאט־לאט שבה הדממה. צלצול הפעמונים והיריות פסקו. אניות־השריון התרחקו. היה ליל קושמַרי.

ביום השני פתחו את המחסנים, שהיינו כלואים בהם, וצוו עלינו לצאת אל המגרש. אנחנו יצאנו. אלה שפגרו לצאת, הלשינו עליהם החילים האדומים. הסיקריקים התנפלו עליהם וחצבו בהם כמו בכרוב עד שהרגו את כלם.

העמידו אותנו בשורה ונשמע קול פקודה:

־ ז’ידים, קצַפים, קומוניסטים! – חמשה צעדים לפנים!

אותנו, היהודים, הביאו אל בית אחר. כאשר נודע לנו אחר־כך, שלחו לחפשי הנשארים אחרי הנאום שנאם לפניהם זעלעני, וגם תעודות נתנו בידיהם. אנחנו ידענו את גורלנו המחכה לנו, והכינונו את עצמנו למות.

אני בדרך נס נצלתי ואוכל להעיד, שכל חברי מתו מות־גבורים. הרבה שמעו על אדות גבורתו של חברנו מישה רוטמאנסקי. הוא עמד על נפשו נגד חבורה של סיקריקים, עד שנשאר לו רק כדור אחד באקדחו. אז קלע הכדור ללבו, שם קץ לחייו ולא מסר את עצמו בידי שונאיו.

הנה מונח בורנשטיין. הכדור יצא למעלה מלבו. הוא עודנו גוסס. אך מנוחה שלמה נראתה בעיניו ובת־צחוק שפוכה על פניו.

הנה פולונסקי. כדור נקב את ידו בפרק. היד צבתה ונהפכה כלה בחולה. הוא הרבה להתאבק עם הכאב הנורא. אך לבסוף גבר הכאב ודמעות נזלו מעיניו.

הנה התרומם יהודי בעל זקנה, כנראה, מאלה שהתגיסו, ופנה אלינו:

– חברים, נפיל את תחנותינו לפני ה', נתפלל את תפלתנו האחרונה.

אך הנה הביאו את ראש־הלגיון ואת ראש הועד הצבאי.

– הובילו אותנו אל זעלעני, אני אגלה לו את המקום ששם טמנו את המסגרות של התותחים – אמר ראש־הלגיון.

– ואני אגלה לו את המקום שהטמינו שם את הדגל, גם אמסור לו את הרשימה של הקומוניסטים – אמר הקומיסר.

אז קם מוטי שיינין ואמר:

– נבלים! אינכם יכולים אפילו להיות למופת לנו הצעירים כמותכם!

הסיקריקים הובילו אתם את הבוגדים.

איך עבר הלילה – אינני יודע. עיף ומדוכא מכל ההרפתקאות, נפלתי בלי כח על הרצפה ושקעתי בתרדמה. כאשר הקיצותי ביום השני משנתי, נודע לי שבמשך הלילה הוציאו הזעלעניים כשלושים איש. הם הובילו אותם חבורות חבורות.

בבוקר הוציאו את הנשארים והובילום אל הכפר חַלוּפּה, הנמצא במרחק ארבע פרסאות מטריפוליה. שם כלאו אותם בבית־הפקידות של הוולוסט.

שמה נכנס אחד מהראשים, כנראה, זעלעני בעצמו, ודרש לפנינו דרשה ארוכה על אדות הנזק, שהביאה הקומונה לאוקראינה. אנחנו כבר ידענו, שנגמר דיננו להריגה ופטפוטיו לא נכנסו כלל לאזנינו.

בין הנשארים היו מוטי שיינין, ליובה פולונסקי, דימערעץ ואחרים.

לעת ערב נפתחה הדלת ונשמע קול פקודה:

– צאו!

הוציאו שמונה אנשים ואת הדלת סגרו. את המוּצאים הובילו הסיקריקים אתם.

הדבר הזה נשנה פעמים אחדות. לבנו הגיד לנו, שהמוצאים הובלו למקום שלא ישובו משם.

כך הוציאו כל פעם אחדים מחברינו. ההמתנה והתוחלת כבר רסקו את עצבי. חפצתי לראות את הסוף – ויהי מה. התיצבתי אל הדלת, וכאשר שמעתי את הפקודה: “צא!” והדלתות נפתחו, יצאתי ראשונה. אחרי יצאו עוד חמשה צעירים. העמידו אותנו אל הקיר, אגדו אותנו זוגות־זוגות יד אל יד. על ידי עמד וואלודי דימערעץ. ידעתי שמובילים אותנו אל הדנעפר. המים הם היסוד שלי. כשוחה מהיר הייתי בטוח שהמים יצילוני. בן־זוגי היה דימערעץ. כפת אותנו אכר, בעל זקן צהוב. אני התחננתי לפניו כמעט בדמעות, שלא יהדק את הקשר, אמרתי שידי כואבת לי.

היינו שלשה זוגות כפותים יד ליד: בזוג הראשון נמצאה ליובה פולונסקי עם מאדיאר אחד; בזוג השני – שני חילים אדומים והזוג השלישי – אני וּוואלודי דימערעץ. את כל זוג לוה סיקר, מסיעתו של זעלעני. הלכנו דוממים.

בין־השמשות הגענו אל החוף של הדנעפר.

– עתה, קומוניסטים, הכינו את עצמכם לשחות – נהם השומר, שלוה אותנו.

אני ודימערעץ עמדנו עוד בבגדינו. השומר צוה עלינו לפשטם. אני רעדתי מהתרגשות וביד רועדת פשטתי מעלי את המכנסים. באותה שעה השליכו השומרים את שני הזוגות אל הנהר. וכאשר אלה טבעו במים ירו עליהם הזעלעניים והמיתום.

אני ודימערעץ, כאשר פשטנו את בגדינו מעלינו, לא חכינו לפקודתו של השומר. רצנו ישר אל הנהר ובדרך התרנו מעל ידינו את חוטי־הברזל הטלפונאי, שאגדו אותן בהם.

שנינו היינו שוחים מהירים. כאשר הגענו אל הנהר כבר פתחנו את האסורים מעל ידינו. השומר שלנו לא אץ למלאות את משלחתו; הוא קרב במתינות אל החוף, והתחיל לירות עלינו. אני אספתי את כל כחותי וצללתי במים.

– פאסטובסקי, נפצעתי – שמעתי קולו של דימערעץ, ששחה בקרבתי.

הדם קלח מאזנו.

עוד לא הספיק דימערעץ לגמור את הפרזה וכדור שני עף וחדר דרך ערפו. פניתי אליו את פני והנה הדם נזל כמו ממזרקה. פרורי מח מלוכלכים בדם נתזו בפני. דימערעץ צלל במים. הנשארים נהרגו ביריה. מכל שלשה הזוגות נשארתי רק אני.

עתה נשארתי אני המטרה האחת לכדוריהם של הסיקריקים; הם כוננו את רוביהם עלי והרעימו בירותיהם.

אך כבר בא הלילה והאפיל עלי בחשכו, והזרם נשאני הרחק הלאה.

סביבי נשמעו שריקות הכדורים. ברגע שהשקעתי את ראשי תחת למים ואת הכתף הגבהתי למעלה עף כדור, שירו אותו בלי מטרה, ונסח חתיכה של בשר מכתפי… חשתי מכאוב כמו כויה במקום הפצע.

הוספתי לשחות… לפני היתה עתה רק מטרה אחת: להגיע אל החוף השני של הדנעפר. הסיקריקים פסקו לירות. בודאי היו בטוחים שאני כבר טבעתי בנהר. עיפתי מאד. הלבנים שעלי הכבידו את השחיה. כחותי עזבוני. כבר התיאשתי מלהגיע אל החוף… אך פתאום הרגשתי קרקע תחת רגלי…

הגעתי אל החוף ונפלתי בלי כח על החול. נשארתי שכוב כבול עץ וחשבתי ללון פה הלילה. אך הטחב של ערבים, הקור שחדר אל עורי דרך לבני הרטובים, והגשם שהתחיל יורד בזעם הקימוני ויגרשוני ממקום מנוחתי. היה ליל בלהות…

רצתי בשארית כחותי. דפקתי בידי על צדי, כדי לחמם את בשרי. טפסתי על אילנות והייתי צופה ומביט, אולי אראה מרחוק איזה נגוהות בכפרי הסביבה. אך החושך הליט את כל האופק… הגשם הלך הלוך וגבור. השיחים והדשאים ספגו את המים. אין מקום יבש לשבת עליו ולנוח… כך עבר עלי כל הלילה…

את הפרטים אינני זוכר. עם אור הבוקר התישבה עלי מעט דעתי ושבה אלי הכרתי הנורמלית. מצאתי איזה משעול והלכתי הלאה במשעול זה.

זמן רב שרכתי את רגלי עד כי הגעתי לאיזה כפר. נכנסתי אל הצריף הראשון. האכרית, שיצאה לקראתי, בראותה אותי כמעט ערום ומלוכלך כלו בפסים של דם קרוש, נבהלה מאד. בקשתי אוכל להשיב את נפשי. היא נתנה לי, אך דרשה ממני שאעזוב תיכף את ביתה. על שתי שאלותי ענתה לי כמו שכפאה שד. מדבריה נודע לי שהנני בפלך פולטבה. גם בארה לי באיזה דרך עלי ללכת לבורישפול, ששם יש חיילי המועצות. גם הזהר הזהירה אותי שלא אלך רגלי בדרך, כי הדרכים משובשים בסיקריקים. נתנה לי פת־לחם ואני עברתי את הכפר, עד שהגעתי אל הדרך שהתותה האכרית.

כאשר עברתי כברת ארץ מהכפר באו לנגדי שני קרונות, שישבו בהם אכרים. כאשר ראו אותי התעכבו. אכר בריא סקר אותי מכף רגל ועד ראש ונהם:

– הנכם רואים, הנה קומוניסט מטריפוליה. שב אתנו. אנו נוסעים אל השטב.

הוא היה איש בריא וחסון כאלון ואני – קטן וחלש. באין ברירה ישבתי בקרון.

כאשר הקרון זז ממקומו והתחיל נוסע קפצתי על הארץ והתחלתי זוחל במהירות על ידי ורגלי.

האכר הבריא עצר את הסוס והתחיל דולק אחרי, אך לא השיגני. אני רצתי בכל כחותי, עד כי עיפתי ונפלתי על הארץ.

אחרי רגעים אחדים נראו שני אכרים צעירים, לאחד היתה אַלה בידו. הם הרימוני מן הקרקע ויובילוני עמהם.

על שאלתי: “לאן?” הרים בעל־האלה את מקלו והכה אותי בראשי. כשהגענו אל המקום שגדל שם סוּף וצריכים לנטות הצדה מצאנו שם עגלה והאכר שעמד אצלה העמיד פנים כאלו סוקר הוא את האופן אם לא נשבר. בני־לויתי דרשו בשלומו והתחילו משוחחים אתו ברמזים בתוך שיחתם עלי. ברגע אחד נהפכו פני האכר השלוים לפני רוצח. הוא הוציא אקדח מחיקו והתחיל כונן אותו אלי ופניו נהרו מתענוג.

– חבל – אמר האכר – שנשארו לי רק שני כדורים. לו היה בידי יותר הייתי הורג אותך תיכף.

הבנתי, כי האקדח היה ריק. אף כדור אחד לא נמצא בו. הצעירים המשיכו את שיחתם עם האכר בעל־הענלה. מדבריהם הבנתי, שהשטב עבר למקום אחר.

האכרים הרבו להתיעץ איך להתנהג עמי. סוף־סוף נגמר ביניהם. האכר עם העגלה נשאר על מקומו ושני הצעירים לקחו אותי עמם.

אנחנו פנינו הצדה אל הפלג השוטף. על חוף הפלג עמד צריף של דיג.

אחד הצעירים נכנס אל הצריף. כעבור רגעים אחדים יצא ובידו האחת קרדום ובשניה – סיף ישן וחלוד. אינני זוכר אם הבנתי למה להם הקדרום והסיף. אני פשוט אבדתי כל כשרון לקלוט במוחי ולפלס בשכלי את הנעשה. התאבנתי וצעדתי לפני רוצחי כאוֹטוֹמַט. אחרי צעדו אלה השנים. אחד אחז את הקרדום בידו והשני – את הסיף. 

עברנו דרך גבעה לא גבוהה. לרגליה ילפת פלג. פתאם הרגשתי מכה בראש מהקרדום ופצע בפנים על ידי הסיף. נפלתי. אך הרגשתי בחושי שהרוצחים מרימים עוד הפעם את נשקם. אספתי את שארית כחותי והתגלגלתי אל הפלג.

מים הם הרפואה היותר בדוקה לפצעים. על־ידי המים נעצר הדם הנוזל מן הפצעים. הפלג לא היה רחב. אני צלחתי אותו ועברתי אל החוף השני. שם התחבאתי בין השיחים. כשיצאתי מן המים התחיל הדם עוד פעם קולח כמו מברזה. שני האכרים עזבו את הפלג והלכו להם. הם בודאי חשבו כי אמות על־ידי אפיסת הדם. אני שבתי אל המים. הדחתי את פצעי יפה יפה. קרעתי מטלית מכתנתי סתמתי את הנקב שבראשי והלכתי הלאה.

את הדרך שאני הולך בה לא ידעתי. מגמתי היתה להגיע אל הדנעפר ואז בנקל יהיה לי להגיע לקיוב. תעיתי בדרך כשני ימים. כאשר ראיתי מרחוק כפר לא נכנסתי לתוכו, אך עברתי סחור־סחור. מרחוק כבר נראה הדנעפר, והלאה – תמרות עשן, המתמר ועולה מארובות אניה.

שנסתי את שארית כחותי ורצתי אל החוף. ראיתי את האניה. עליה התנוסס דגל־אדום. זאת היתה אנית־שריון מספר ששה. אני טפסתי על שן־סלע גבוה והתחלתי לצעוק בכל כחי ולנענע בידי, כדי לעורר את תשומת לבם של החילים הנמצאים בספינה.

החילים הרגישו בי. האניה קרבה אל החוף. הורידו קרש ארוך. הנני מטפס על הקרש, זוחל אני בידי וברגלי, אוחז אני בקרש בכל מאמצי כחי שלא אפול. הגעתי אל האניה. כחי עזבני והתעלפתי.

יותר מיממה נמצאתי במעמד כזה. באותו זמן נקו את פצעי מהדם והניחו עליהם תחבושות.

ביום השני הגענו אל הנמל הקיובי. אנחנו באנו שמה בלילה, אך אני הייתי עוד שקוע בתרדמתי. התעוררתי בבוקר, בשעה שהחילים הנמצאים באניה עוד ישנו את שנתם. יצאתי אל החוף בלבנים שעלי, המטובלים בדם ועם התחבושת שעל ראשי. במצב כזה לא חפצתי לשוב לביתי. לא רחוק מהנמל, רחוב ספאסקי מספר 12, היה בית־ועד שלנו. משם יצאנו לטריפוליה ושמה שבתי חזרה.

היתה שעה מוקדמת. בהועד לא מצאתי שום איש. נכנסתי החדרה, ישבתי אצל החלון והשגחתי החוצה. פחאם רעד לבי משמחה: חברי קובאלענקה עבר. קראתיו בשמו. הוא השתומם:

– הלא כלנו במתים חשבנוך!

– רוץ מהר והביא לי איזו תלבושת.

כעבור רגעים אחדים שב ובידו צרור בגדים.

(וו. פאסטובסקי).

 

טשיגירין (פלך קיוב).    🔗

בטשיגירין נמצאו כאלף וארבע מאות משפחות יהודים.

הפרעות הראשונות נערכו בטשיגירין על־ידי הכנופיה של קוטצורי, שהתפרצה העירה בסוף שנת 1918. הריגות לא היו. הם רק שדדו ובזזו את הבתים והחנויות.

הגריגוריוביים פרצו לטשיגירין לפני חג השבועות 1919 ועשו בעיר שמונה ימים. הם חמסו את הבתים, אנסו הרבה נשים גם הרגו שלשה יהודים וששה נפצעו על ידיהם.

לפני עזבם את העיר, הוציאו הגריגוריוביים פקודה, שאסור לשדוד את רכוש היהודים, וכל השולח בביזה את ידיו – דמו בראשו. נתפס אז אכר שנשא חפצים גזולים. האכר הועלה לגרדום.

ביום ההוא התנפל חיל אחד על עגלון יהודי ודרש ממנו כסף. כאשר אשתו של העגלון באה בטרוניה על החיל על חפצו לגזול את היהודי למרות הפקודה, נמלט החיל. אך אחר זמן־מה הלשין החיל על היהודי העגלון לפני ראשי החיל והעיד שיודע שהוא קומוניסט. העגלון נהרג ביריה.

אחרי הגריגוריוביים פרצו כפעם בפעם העירה קוטצורי עם הכנופיה שלו, ששמו את חניָתם ביער “חולודני־יאר” הקרוב לטשיגירין. הם רעצו את היהודים, שלחו בביזה את ידיהם וגם רצחו נפשות. כשלשה־עשר קרבנות אדם נגזרו מידיהם.

לפני ראש השנה נכנסו הדיניקיים; הם התנקמו ביהודים, שדדו את הבתים ואת החנויות, אנסו הרבה נשים, הכו ופצעו את היהודים שנפלו בידיהם, אפילו זקנים וזקנות, והרגו כעשר נפשות.

הפוזיציה של הדיניקיים והקוטצוריים שהתחברו אליהם, היתה בכפר הנמצא במרחק שלש פרסאות מהעיר. הדיניקיים התבצרו על ההר והקוטצוריים – אחורי הכפר. בכל לילה נשמעו רעם יריות, שהחרידו את התושבים.

בסוף שנת 1919, כאשר חילי המועצות התגברו והתחילו לדחוק את רגלי הדיניקיים מאוקראינה, התנפלה פלוגה של צבא המועצות על הדיניקיים החונים קרוב לטשיגירין והתפרצה מלחמה ביניהם. נהרגו אז בעיר חמש נפשות: שלשה אנשים ושתי נשים.

(ישראל איציק פיינשרייבער).

 

טשעטשעלניק (פלך פודוליה).    🔗

ביום 15 במאי 1919 התפרצה לטשעטשעלניק כנופיה של סיקריקים עם האַטמן סקלאדני בראשה. את כל הגברים, חוץ מהילדים הקטנים, כנסו לתוך רחבה של עיר ואת הנשים – להאכסניה של חיים זבארסקי.

במעמדם של כל הבריונים קם האטמן סקלאדני ונאם נאום מלא שטנה נגד היהודים; אחריו קמו אחרים ומלאו את דבריו. לא חסר גם “מבשר” שבא והודיע, כי בכפר הסמוך הרגו היהודים כמה עשרות נוצרים. הכל כנהוג ובנוסח הידוע.

בינתים שלחו הפורעים את ידם בביזה. לא פסחו אף על בית־יהודי אחד.

אך בעוד שהנואמים מדברים בגנותם של היהודים ועל הצורך להפרע מהם, והנה באו שלשה אכרים פשוטים והתחילו קוראים תגר:

– אמנם היהודים חוטאים ופושעים הם, ואפשר שכלם חייבים הם מיתה, אבל מי נתן רשות לאנשים זרים, שבאו מרחוק, לדון את דינם של יהודי־טשעטשעלניק? רק אנחנו, שיודעים ומכירים את היהודים שלנו, צריכים להיות שופטיהם ולדון את דינם!

כאשר גם בין הסיקריקים נמצאו אנשים ישרים (בהרבה כפרים הכריחו הסיקריקים את כל האכרים להשתתף ב“מלחמת מצוה” זו, ומי שנסה לסרב נענש קשה), רבו המצדדים בזכותם של היהודים. האטמן עם סיעתו מוכרחים היו ללכת אל בית־הוולוסט, כדי להתיעץ עם האכרים המקומיים כדת מה לעשות ביהודים.

ובעוד שנכנסו אלה לישיבה התחילו הפורעים להתעולל ביהודים הנמצאים ברחבה של עיר, בשעה שמטר סוחף נתך ארצה. הפורעים חלצו מעל היהודים, את נעליהם והפשיטו את בגדיהם מעליהם ביחד עם חלוקיהם באמתלא: “הרי בעוד שעה או שעתים תלכו למיתה ולמה לנו ללכלך את ידינו ולטפל בפגרים מתים?” ערומים ויחפים ישבו היהודים על הקרקע הרטוב, טובעים ברפש וטיט־חוצות, עד ששב האטמן וצוה להוביל את כל היהודים הנמצאים לבית־הכנסת.

שם צוה את הרב הישיש, ר' יוסף גאלאנט, להשביע את היהודים, שלא יתערבו בעניני פוליטיקה. אחר־כך נתבשרו שגזר־דינם נקרע.

אז שבו היהודים לבתיהם שנתרוקנו ושֻדדו. אבל לא כלם זכו למצוא את כל בני ביתם: עד לחשבון נהרגו שבעה עשר איש, בתוכם שתי עלמות.

(ל. לעוויטע מאולגופול).

 

טשערנובל (פלך קיוב).    🔗

I    🔗

ביום 7 באפריל 1919, בערב, נתפשטה בעיר שמועה, כי האטמן סטרוק עם גיסותיו הולכים וקרבים לטשערנובל. כעבור שעה סר העירה פרש אחד מבני־סיעתו של סטרוק. התחילה הבריחה מן העיר: אלה בעגלות ואלה בסירות־דוגה של הדנעפר. אלה שלא היתה להם היכולת לברוח, באו בחורים, במנהרות, או התחבאו בעליות ובמרתפים. בעיר שררה דממה. כלתה רגל מן השוק.

בשעה התשיעית בערב התחיל רעם יריות. עד חצי הלילה רעשו הרובים ורעמו הבליסטראות.

רעדנו מפחד. אך שביב תקוה עוד עומם בלבותינו: אפשר ינצחו חיילי־המועצות. אך הנה נשמעה תרועת החצוצרה:

– פרשים בראש, חיל־רגלי אל העבודה!

סטרוק וגיסותיו פרצו העירה.

רעם של יריות ממלא את הרחוב. צלצול זגוגיות מנופצות, שאון, יבבות וצעקות. סיקריקים מזוינים פורצים אל תוך הבתים, מכים, מענים, בוזזים והורגים.

הנה קרבים אל ביתנו. נשמע רעש של יריה אצל הפתח. את הילדים הסתרתי במרתף ואני בעצמי פתחתי את הדלת. פרצו אל הבית בנדיטים אחדים, פניהם כפני פריצי־חיות, עיניהם מלאות דם. הם כוננו את אקדחיהם מול פני וצעקו:

– איה הקומוניסטים הצעירים?

אחדים נהמו:

– מדוע טמאתם את בתי־כניסותינו?

אני התחננתי, בכיתי לפניהם. הם קבלו כופר־נפשי שלשת אלפים רובל, גם את שעוני גזלו ממני ועזבו את הבית בהבטחה:

– מחר נטביע את כלכם בדנעפר!

כעבור שעה עוד פעם דפיקה בדלת:

– הוציא החוצה, ז’יד, את הנשק, תן כסף!

גם אותם פטרתי בסך של שלשת אלפים רובל. מלבד זה בזזו להם בורית, צלוחיות של פליטון, פנסי חשמל ובגדים.

גם אלה בעזבם את הבית הודיעו בצחוק:

– מחר נשלח אתכם ישר ליעקטרינוסלב דרך הדנעפר!

בשעה החמישית – חבורה חדשה.

על ידיה נצלנו ממות.

ביחד עם החבורה בא גם חַריטון סערגעיענקה, שדר בביתי בימי הפרעות של לאזניוק, אני בכיתי, התחננתי לפניו שיצילני ממות.

– מדוע הרגתם את גורדעיענקה והז’ידים הקומוניסטים יוצאים במערכה ונלחמים עמנו? – ענה סערגעיענקה.

בארתי, כי התושבים היהודים, מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, אינם אשמים ואין להם שום עסק בפוליטיקה. הוא הבטיח להגן על בני־ביתי מפני הבנדיטים וצוה עלי להוציא את הילדים מן המרתף.

ביום השני בבקר נודע לי, שהסיקריקים לא פסחו אפילו על בית אחד. צופה הייתי מבעד החלון… הסיקריקים בחרבות שלופות נושאים חבילות בגדים, תכשיטים וכלי כסף. השוק מלא עגלות של אכרים. סטרוק נתן צו, שהחילים ילוו את מחנהו ביחד עם עגלותיהם, כדי להיות נכונים לבוז ולשדוד את רכוש היהודים.

החילים ביחד עם האכרים עוקרים את החלונות והדלתות מן הבתים והחנויות ומריקים אותם: מוציאים סחורות, כרים וכסתות, שמלות, רהיטים וכלי־בית. ברחוב הלולא וחנגא – סובאים יין ועסיס.

הנה קרבות עגלות גם אל ביתנו. אך סערגעיענקה יצא אליהם ואמר:

– אחרתם, אחי, כבר היו אחרים שקדמוכם.

בצהרים נאם סטרוק נאום לפני החילים והאכרים הנאספים ומנה את עונותיהם של היהודים: הז’ידים טמאו את בית־תפלתם, השליכו מן הגמנסיה את האיקונות, הרגו את גורדעיענקה… לכן – הכו את היהודים, הצילו את רוסיה!

ההמון התלהב. התאוה לבוז ולהרוג התלקחה ביתר עז. אל ביתנו פרצה חבורה של בנדיטים ואכרים. פניהם – פני להבים, שאגו כחיות טורפות. דרשו שימסרו בידיהם את הקומוניסטים המתחבאים. הכו אותי במדוך של הרובים ואמרו:

– בחר לך אחת משתי אלה: או אל השטב, או ליעקטרינוסלב.

סערגעיענקה בקש מאתם לעזבני לנפשי. הם בדקו בחדרים ובמרתף והלכו להם. אחר־כך נודע לי, שהסיקריקים לקחו את סאפיאן ואת גורעוויטש לאסוף את ההרוגים ולהשליכם אל הדנעפר. אחר־כך השליכו את שניהם גם־כן אל הדנעפר. בביתו של יאמפולסקי פצעו את הזקן והרגו אחד מבניו. את שני בניו הנותרים לקחו אתם, הכריחום לאסוף את ההרוגים ולהשליכם אל הנהר. אחר־כך טבעו אותם בדנעפר. גם מבית־הכנסת הוציאו עשרה יהודים, ענו אותם באכזריות נוראה, אלצו אותם לזמר ברחוב, אחר־כך הרגום ביריה והשליכו את גופותיהם המימה.

II    🔗

הפרעות נמשכו גם ביום התשיעי והעשירי לחדש אפריל. כל יהודי צעיר, שנפל בידי הסיקריקים, נאשם בקומוניזם ונגמר דינו למות. הסיקריקים טילו בעיר, שדדו וסחבו את הצעירים, שנפלו בידיהם, אל הנהר. הרבה פדו את נפשותיהם בכסף.

הנוצרים המקומיים מטיילים ברחובות בקרת רוח, רואים את הנעשה להיהודים ושמחים לאידם. את הבתים העזובים ממושביהם מהרסים ומחריבים הסיקריקים עד היסוד.

נתפשטה בעיר שמועה, שהבולשיביקים באים מקיוב באניה. העיר נתרוקנה. גיסותיו של סטרוק תקעו את אהליהם על חוף אֵלִישָע, אחר־כך נודע שהשמועה היתה בדויה. הסטרוקוביים שבו העירה; הם אמרו ליהודים:

– הצלחתכם כי הבולשביקים לא שבו. לו שבו כי אז לא נשאר בטשערנובל אף יהודי אחד.

ביום 11 באפריל פסקו הפרעות. אמנם קרו מקרי־רצח, אך אלה היו מקרים בודדים.

האטמן סטרוק צוה את ראש־העיר להזמין את היהודים לאספה בבית־הכנסת.

באתי לבית־הכנסת. מצאתי שם הרבה אנשים מתמוגגים בדמעות. היו גם זקנים אחדים. הצעתי לפני הנאספים לעזוב את הדמעות והבכיות ולטכס עצה מה לעשות. פתאם נכנס אלעשה השכור, בידו האחת – חרב שלופה ובשניה אקדח, ופנה אלינו:

– ז’ידים ארורים! את כלכם צריכים להשמיד, בנעריכם, זקניכם וטפיכם!

התחננו לפניו לחוס עלינו. הוא אים עלינו באקדחו.

– אני אינני מתחשב עם סטרוק; הוא לחוד ואני לחוד. אם תתנו כופר־נפשותיכם מאה אלף רובל אשאירכם בחיים, ואם לאו, אשמיד את כלכם!

הבטחנו לו. הוא עזב את בית־הכנסת.

אנחנו כלנו, כאיש אחד, גמרנו לתת את כל רכושנו עד הפרוטה האחרונה כופר נפשנו. תיכף בחרנו מתוכנו קומיסיה והתחלנו לאסוף כסף.

כעבור חצי שעה נכנס האטמן סטרוק. פניתי אליו בנאום, הבטחותיו בשם הנאספים, שנכונים אנחנו למלאות את כל דרישותיו ולשמוע בקולו לכל אשר יצונו. בארתי לו שאנחנו מנוגעים בלי פשע והננו השעיר לעזאזל בעד חטאים שחטאו אחרים. סטרוק הבטיח לשים קץ להפרעות והטבח.

ביום השני, 12 באפריל, התאספה הקומיסיה בביתי. סטרוק דרש כסף לכלכלת הצבא. נתנו לו שלשים אלף רובל ולעוזריו קראבטשענקה, פעשטשענקה ולהנשארים – חמשה אלפים רובל. סך־הכל חלקנו ששים אלף רובל.

אמנם הפרעות לא פסקו כלה. הסיקריקים הוסיפו להתפרץ אל הבתים, בזזו וחמסו. היו גם מקרי רצח והשלכה אל הנהר. נתקבלו ידיעות על אדות הריגות בכפרים הסמוכים.

בכפר נאצוֹנוֹביטשי הרגו האכרים יהודי זקן עם אשתו ובתו. בכפר קאשובקה הרגו האכרים אב ובנו. בכפר נאגורקי שלחו האכרים באש את ביתו של יהודי וגרשו משם את כל היהודים, שדרו בכפר.

ביום 14 באפריל נתקבלה פתקה מקראבטשענקה, בה כתב: “להמציא לי בלי עכוב עשרים וחמשה אלפים רובל. אם לאו נחשוב אתכם לאויבינו ותענשו על פי חוקי־הצבא”.

אנחנו אספנו את הסך הדרוש ושלחנו אליו דיפוטציה לבקש מאתו, שישימו קץ להפרעות והטבח. הוא ענה, כי הרשו להחילים ל“צחק” עשרים וארבע שעות, ועתה אי־אפשר לעצור בהם. בכל זאת הבטיח להוציא פקודה להפסיק את הפרעות.

III    🔗

ביום 15 באפריל, ערב פסח, התחילו היהודים לצאת מחוריהם וכבר נראה איזו תנועה בשוק. והנה בו ביום יצא כרוז אל הצבא, כי נשלחה דיפוטציה מזעלעני ממז’יגוריה להתחבר אתו ולעלות ביחד על קיוב. המנגנים היהודים נצטוו, לקבל את פני הדילגציה במַרש צרמוניאלי. היהודים שבו אל חוריהם ומחבואיהם וערכו את הסדר בעליות, במרתפים ובמנהרות. לבם הגיד להם, כי צרה חדשה מתרגשת לבוא עליהם.

וכל יום צרתו מרובה משל חברו. החילים פורצים אל הבתים, את הצעירים שמוצאים הם אוסרים, שמא הם קומוניסטים. גם נמצאה בידם רשימה ארוכה של קומוניסטים, ואוי לו לאיש ששם־משפחתו דומה לאחד השמות שנמצאים ברשימה.

והעוסקים בחפוש נשק, בחפצם להוציא מהיהודים את הפרוטה האחרונה, טמנו בעצמם בבתי היהודים נשק, והנה הם באים אחר־כך בעלילה, מוצצים את דמם וגוזלים את כסותם מעורם של היהודים. והפרובוקציה מתפשטת. גם נערים וילדים מתקנאים בגדולים ובודים בדותות שונות על היהודים, כיון שיש קופצים על סחורה זו.

הנה סוחבים אשה אחת לטבע אותה בנהר, מפני שאיזה נער רוסי העיד ששמע בפירוש מפיה “כי אין בין פסחם של הרוסים ופסחם של היהודים ולא כלום”. הנה סוחבים משפחה שלמה אל הדנעפר מפני שבדו עליה, כי היתה לה איזה מגע ומשא עם פלוני הקומוניסט.

והנה הולך וקרב חג פסחם. החרדה גדלה משני הצדדים: היהודים ידעו כי הימים האלה בכלל הם מוכנים לפרעניות. ומצד אחר נפוצה שמועה בין הנוצרים, כי היהודים מתעתדים להשליך, בימי חגם, פצצה אל בית־תפלתם. וגדול האף ורבה המשטמה. מכפר אחד הביאו את היהודים החללים לטשערנובול, להביאם לקבר ישראל. ובשעה שהעגלה עם ההרוגים עברה דרך כפר אחד בדרך, התנפלו אכרי הכפר על העגלה, גררו את ההרוגים והשליכום אל הנהר.

והדרישות לכסף, צרכי־אכל, בגדים, טבק וכו', צמחו בכל יום כמהין ופטריות. הנה דרישה חדשה: “להמציא להשטב בלי עכוב מאה זוג לבנים וחמש חליפות בגדים”. והעסקנים מכתתים את רגליהם ברחובות, הרבה יהודים פושטים את חלוקם מעליהם ומוסרים אותו להמאספים. כל מה שהיה מן המוכן כבר נשדד. במשך יום שלם נאסף בקושי ששים זוג לבנים, שהביאו אותם אל השטב.

IV    🔗

נדבקו מודעות, שאסור לבוז את היהודים. פטלוריים סובבים בעיר. כשפוגשים את החמסנים, הנושאים חבילות על שכמם, אומרים:

– יש פקודה, שאסור לבוז, לכו לדרכיכם!

וכל זאת הסיקריקים עושים את שלהם. באים אלי הנזוקים. זה בוכה על פרתו שגזלו ממנו, השני על סוסו, והשלישי מתאונן, כי את הכר האחרון גזלו ממנו.

אך הנה צרה חדשה:

התחילו מרננים בעיר, כי בבית־דפוסו של רבלין מדפיסים כרוזים שקוראים בהם את ההמון להשמיד ולהרוג את היהודים. אחדים הלכו להוָדע אם אמת בפי השמועה. אשתו של רבלין יצאה לקראתם בהתרגשות גדולה:

– יהודים, הצילו את נפשותיכם! את המסדר סגרו הפטלוריים בבית־הדפוס ואכפו עליו לסדר ולהדפיס את הכרוז.

הכרוז נדפס במספר עשרת אלפים אכסמפלרים ונתפשט בכפרים של הסביבה…

בעיר נתפשט כרוז כזה:

.היהודים בעלי־ההון, הקומוניסטים טמאו את בית־תפלתנו; הם גם מדפיסים מעצמם שטרי־כסף וחפצים להקים להם מלך מקרבם".

נשלחה דילגציה אל סטרוק: אחדים מראשי הקהל ביחד עם הכמרים והשופט; סטרוק הבטיחנו, כי החמס והשוד יפסיק, יאסרו רק קומוניסטים. בשאר אנשים לא יגעו לרעה.

אך התפוש והבדיקה בבתים לא פסקו. מתקבלות כל פעם דרישות חדשות: מוציאים מן העיר את מעט הקמח, שנמצא בתוכה, ואת הפונט האחרון של סוכר. החילים עודרים בכידוניהם את קרקע החצרות והמרתפים, בודקים בעליות ובאורוות ומחפשים את המטמונים שהטמינו היהודים.

בעיר בלהות צלמות. היהודים מתחבאים בחורים ובסדקים ובכל פנה נסתרה. הנוצרים המקומיים אינם מקבלים יהודים לבתיהם.

על דלתי בתיהם של הנוצרים חרותים אות הצלב.

ילדים נוצרים רצים ברחובות וצועקים להחילים:

– בואו ונראה לכם את המקומות, שמסתתרים שם היהודים!

הלכתי עם חברי הקומיסיה אל קראבטשענקה לקבל ממנו רשיון להוציא את החללים מן הנהר ולהביאם לקבר ישראל. הוא ענה לנו, כי סטרוק לא יסכים לזה בשום אופן. הדבר הזה יעורר התרגשות בין הנוצרים.

ביום 25 באפריל נתקבלה דרישה חדשה על סך ארבעים אלף רובל קונטריבוציה. באין ברירה הריקונו את כיסנו ומסרנו את הסך הדרוש.

והנה אורחים חדשים:

ממעז’יגוריה באים כל פעם חבורות של סיקריקים, מסיעתו של זעלעני, מכים, מענים ושוסים את היהודים ודורשים “אלף רובל או ריבה”.

הנערות מתחבאות בחורים, בסדקים ובכל המבואות האפלים: הן אומרות, שנוח להן לאבד את עצמן לדעת, מלפול בידי פריצי־חיות אלה, האורבים להן.

נכנס אל ביתי קומנדיר של פרשים, אולַנוב. חכליל עינים מיין; הוא ברך אותנו בברכת החג. דרש הלואה שני אלפים רובל וספר, שבהשטב נשאלה השאלה: “מה לעשות ביהודים?” אני – ספר אולנוב – יעצתי לבלי להרוג את כלם. נשלחם לפלשתינה.

והפרובוקציה מתגברת. מגרגר חול צומח, במשך שעות אחדות, הר גדול. מצאו צבע אדום שיהודי אחד הכין לצבוע את גגו. תיכף נמצאו מומחים שאמרו שזה דם של נוצרים הרוגים. את אנשי הבית הכו מכות רצח. חילים אחדים חדרו אל הבית, ירו החוצה בעד החלון וצעקו:

– הז’ידים ירו בנו!

את היהודים שנמצאו בבית גררו אל השטב והכו אותם באכזריות נוראה.

ביום 28 באפריל נסע סטרוק לגורנוסטייפול. קראווטשענקה שלח גדוד חילים לקאמארין וצוח להם: “אל תחיו כל נשמה! את כלם, בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם ובטפיהם, אל המים תשליכו אותם”. ובשעה שהגדוד עזב את העיר לוו אותו המנגנים היהודים במרש, כי כן נצטוו.

גם אל הכפרים של הסביבה נשלחו חילים להרוג ולאבד את היהודים.

בערב שבו החילים מקאמארין עם זודות מלאות חפצים וכלי־חפץ וישתבחו בעיר כי טבעו בנהר שמונים וחמשה נשים וילדים. באותו עת שסטרוק לא נמצא בעיר הצליח בידי לקנות בכסף מידי קראווטשענקה את הרשיון להוציא את החללים מן המים.

בידי קראווטשענקה נפלה פתקה מאשה אחת ששלחה לבעלה בקאמארין. בה כתבה: “שתי מאות סיקריקים נשלחו מפה לקאמארין. המלטו!” קראווטשענקה הודיע על אדות הפתקה הזו לסטרוק וקבל ממנו תשובה טלגרפית: “הרוג את כל היהודים בעוון רִגול!”

כעבור שעה נתקבלה טלגרמה שניה:

“אם ישלמו חמשים אלף רובל, יכופר להם העוון הזה”.

הרבה הוכרחו למכור את סוסיהם ואת בהמתם, נתנו במשכון את החפצים היותר נחוצים. הבורסקים מכרו את העורות הטריים, קודם שנעברו, לנוצרים, עד כי עלה בידינו לאסוף את הסך חמשים אלף רובל ולמסרו לקראווטשענקה.

ביום 2 במאי נתקבלה ידיעה, שהבולשביקים הולכים וקרבים לטשערנובול. הסטרוקיים ברחו.

V גביות־עדות.    🔗

ביתי עומד על יד החוף, בשכונה הנוצרית. בזמן שהנהר מלא על כל גדותיו, אז ביתי מוקף מים מכל רוחותיו כאי, ומצד העיר יכולים לבוא אליו רק בעקיפין, דרך גנים ושדות. ביום 8 אפריל ראיתי שני יהודים שטים בסירה וחותרים עם המשוטים כאנשים שאינם בקיאים במלאכה זו. כשהגיעו מול ביתי התעכבו זמן־מה, הביטו לאחור והשליכו שני הרוגים אל המים. אחר־כך נודע לי שהיהודים הללו הובילו את ההרוגים על פי פקודתם של הסיקריקים שעמדו החוף. כאשר היהודים עשו את משלחתם, התנפלו עליהם הסיקריקים והכו אותם מכות רצח.

אחר־כך עברה באמצע הנהר סירה גדולה. בה ישבו שלשה סיקריקים ועשרה יהודים, ראשיהם היו מגולים, שערותיהם מסובכות, זקניהם מלוכלכים בדם קרוש כלם היו מלאים פצעים וחבורות, חזות פניהם היתה נוראה מאד. אחדים מהם היו מלובשים רק בחלוקיהם הקרועים והפרומים. כשהגיעו לאמצע הנהר התחילו הסיקריקים להשליכם המימה. שבעה מהם צללו וטבעו תיכף, ושלשה מהם נשא הזרם אל החוף; הם הלכו ברגליהם הלוך וקרוב אל ביתי. אז התחילו הסיקריקים לירות עליהם והרגום.

VI    🔗

הנני ילידת טשערנובל, בת י"ט שנה. חיה אני בבית הורי.

7 באפריל בלילה, כאשר נודע לנו, כי החילים מתעתדים לערוך פרעות בעירנו, התחבאנו בעליתנו. גם שכן אחד בא אלינו להסתתר בביתנו. הדלתות נשארו פתוחות. בלילה שמענו כי חדרו חילים אל ביתנו, צעקו בכעס וירו שלש פעמים. זמן־מה שהו בבית, אחר־כך יצאו. כעבור זמן־מה עוד הפעם שאון והמולה – שוב התפרצה הביתה חבורה של חילים… דממה… ועוד הפעם “אורחים לא קרואים”. כך נמשך כל הלילה. ברור היה לנו, כי בביתנו קרה איזה דבר נורא. אך יראנו לסכן את נפשותינו ולרדת מן העליה.

בבוקר עזבתי את העליה. כל רכושנו היה לבז ולמשיסה. השכן שהתחבא בביתנו היה מלא פצעים בכברה, כל עוד נפשו בו.

בצהרים סר אל ביתנו איש־צבא, שהתאכסן לפנים בביתנו, בלוית שני חילים. הכרתיו.

– סאשא! – פניתי אליו.

הוא שמח לקראתי. שאל לשלום הורי. באשר הגדתי לו שהם מתחבאים מפני הפרעות ומפחדים להראות בחוץ, הרגיעני והבטיח לתת בידינו תעודה שתגן עלינו ועל יתר הפלטה מרכושנו.

בתעודה היה כתוב; “אבקש שלא יגעו באיש המוכ”ז ובבני־ביתו".

על פי בקשתי התאכסן גם הפעם בביתנו, וכל העת ישב אתנו, אכל ושתה עמנו יחד ויצא לחוץ רק ל“צרכי עסקיו הצבאיים”. אני ידעתיו עוד מהעת שליאזניוק היה בעירנו. הוא התאכסן גם אז בביתנו ביחד עם עוד שני חילים. אך אז היה חיל פשוט, לבוש קרעים. שבוי היה באוסטריה וזה לא כבר שב מהשביה. הוא היה בן אכרים, שנותיו כבן שלשים, גבה־קומה וחסון כאלון. רננו, כי בעירנו בלבד הרג עשרה אנשים.

עוד בעת הראשונה שהתאכסן בביתנו הראה לי חבה יתרה ולעתים קרובות עלב אותי באהבתו; הוא עזב את עירנו ביחד עם גדודיו של לאזניוק ומן הדרך שלח לי מכתבי־אהבה. עתה הוא בא מלובש הדר בתור קומנדיר של הבטליון האחד־עשר. 

בחפצנו להפיק ממנו רצון, הכינונו למענו מטעמים שונים. גם המזג לא חסר ובקבוק יי"ש לא פסק מעל שלחנו. את המאכלים אני הבאתי לו, גם הייתי צריכה לטעום מהם תחלה. גם יין ושכר הייתי מוכרחת לשתות עמו. לבסוף הציע לפני שאנשא לו. באמרי לו, שאמונתי מעכבת, ענה:

– אמונה! מה זו אמונה? הבל ורעות רוח!

נסיתי לערוך לפניו נמוקים אחרים המעכבים, אך חמתו התלקחה כל־כך בקרבו עד כי היה כפשע ביני ובין המות. נאלצתי להבטיחו באהבתי.

הבטחתיו שאנשא לו, כאשר אבא יתעודד אחרי המאורעות והרפתקאות שעברו עלינו ויבסס את פרנסתו.

מהעת ההיא לא סרו סיקריקים וחמסנים אל ביתנו, גם לא הראו ברחובותינו.

גם בביתו של שכנינו התאכסן קומנדיר של הפרטיזנים והתאהב בבתו של בעל־הבית, עלמה צעירה, אשר השפעתה היתה גדולה עליו. היא התאמצה למשוך את הקומנדיר אליה בחבלי אהבה ולהראות כאילו שקועה היא כלה באהבתו.

בכל לילה התאספו כמעט כל העלמות של הרחוב, אז אל ביתנו, או אל בית־שכנינו, ובלינו את העת בחברתם של שני הקומנדירים.

אכלנו, שתינו, רקדנו וזמרנו.

כל העלמות הראו חבה יתרה ל“הגבורים”; כל אחת כאלו התאמצה למשוך אליה את לבותיהם ולקנות את אהבתם. כלן העמידו פנים כמו אכולות הן מאש האהבה ומקנאות בירך חברותיהן. הקומנדירים נהנו מזה מאד.

כאשר פרצו סיקריקים אל בתי היהודים ברחובותינו גרשו אותם בעזרת ה“חתנים” שלנו. כאשר הם נמו שנתם, שכורים מיין, עמדנו אנחנו על המשמר כל הלילה, כדי לעורר את הקומנדירים משנתם, אם תהיינה התנפלויות. ומקרים כאלה קרו כמה פעמים. דרי הרחוב היו כלם אנשים אמידים. ועל ידינו נצולו כלם מפרעות. כל העת, מלבד הלילה הראשון אור ליום 7 אפריל, עברה בשלום.

הקומנדירים התגאו בנו וקראו אותנו: “שטב של נשים”. סאשא דרש שהרחוב יקרא על שמו.

בשעה מאוחרת בלילה, כאשר נשמעו, אחרי דומיה ממושכה, יריות בודדות ואנחנו הרגשנו בכל ישותנו, כי ברגע הזה, אחרי לעג, קלס וענויים קשים – נפסק חוט החיים של איזה יהודי.– אז ברחובותנו נשמע קול רנה וזמרה, שחוק עשוי וקול עוגב: אנחנו השתדלנו לשעשע את ה“חתנים”.

כדי להלהיב את אהבתם רקמנו בשבילם אבנטים וכתנות. בדינו מלבותינו ימי־הולדת, כדי להקריב להם טריתות מצוירות באותיות של סוכר עם ברכת מזל־טוב. קראנו אותם בשמות־הקטנה.

אך הזאב איננו מחליף את טבעו. כאשר פעם אחת לא היה החתן שלי שבע־רצון מהמטעמים, שהכינותי בשבילו, קרא את אבא, אים עליו באקדחו ודרש ממנו חמשת אלפים רובל.

כאשר נתמנה לאטמן, אמר לי:

– בריינקא, חלצי את מגפי – הנני עתה אטמן!

VII    🔗

בערב, 7 באפריל 1919, פרצה המלחמה בין הסטרוקוביים ובין חילי־המועצות, נשמע דרדרי הכדורים של התותחים ורעם היריות של הרובים. בחצי הלילה פסקו היריות. הסטרוקובים פרצו אל העיר. לא עברה כחצי שעה ולביתי פרצו סיקריקים הם התנפלו עלי בגדופים וזלזולים. אימו עלי ביריה ודרשו ממני למסור בידם את הקומוניסטים. אך הסתפקו בזה שנתצו את הארונות, שברו את הארגזים ובזזו להם את החפצים היקרים ואת החפצים קלי־הערך שברו ונפצו. ביום השני נדמה מעוני לאיזה עלית־קיר שמצברים שם גרוטאות, שברי־כלים וסמרטוטים.

נכנס אלי צעיר, כבן שבע־עשרה. לבוש חליפה צבאית עם רובה ומגלב בידו, וצוה עלי ללכת אתו. הבטתי דרך החלון וראיתי שני חיילים עומדים ומחכים לנו. על שאלתי: לאן מובילים אותי? הצליף הצעיר במגלבו על ראשי עד שפוך דם.

היה קר בחוץ. בקשתי רשיון ללבוש את אדרתי ועוד הפעם קבלתי מענה במגלב על ראשי.

הביאוני אל השטב. דחפוני אל חדר ששני שומרים נוטרים שם. בחדר מצאתי עשרה יהודים מתושבי טשערנובל; הרוב מהם – אנשים באים בימים. אחדים היו רצוצים ופצועים עם פנים צבות.

שאלתי את הנוטרים:

– למה הובאתי הנה?

– לטבע בנהר – קבלתי תשובה לַקונית.

השני אמר:

– עתה אסור לטבע בלי חקירה ודרישה. יחקרו אתכם תחלה.

העת זחלה במתינות. איש לא בא לחקור אותנו. החיילים שעברו התקלסו בנו. אך הנה בא הצעיר שהביא אותנו הנה; הוא נכנס אל החדר והראה באצבעו עלי ועל עוד יהודי זקן ואמר: לכו אחרי!

בחצר עמדה עגלה. שני חיילים אסרו אותנו אליה, כמו שרותמים סוסים, הצליפו עלינו במגלביהם ודפקו בנו; הם טרדו אותנו ברחוב ושרקו אלינו בשפתותיהם, כמו שנוהגים בסוסים. הדבר הזה הסב לבני־לויתי עונג רב.– הם לא פסקו מצחוק כל הדרך. גם החיילים העוברים התענגו על המחזה הזה ומלאו פיהם צחוק, אנחנו התעכבנו לפני בית אחד ששם היה מונח חלל, פניו היו נשחתים ונפסדים, עד שאי אפשר היה להכירם. אצבעות הידים כרותות. בצוארו היה פצע על־ידי יריה.

פתחו את מוסרותינו, צוו עלינו להניח את החלל בעגלה, ועוד הפעם רתמו אותנו ודפקו בנו לרוץ אל הנהר.

המחזה של הדפיקה והצליבה על גבותינו נמשך בכל הדרך. אלצו אותנו לרוץ, לדהר. החיילים התמוגגו מצחוק. כך “עברנו” דרך מרכז העיר.

בדרך פגשו אותנו נוצרים מקומיים שעברו ברחוב. היו כאלה שנענעו בראשיהם עלינו מתוך השתתפות בצער. אחרים הפנו את פניהם לצד אחר, כדי שלא יראו בכלימתנו.

כשבאנו אל החוף אכפו עלינו להשליך את החלל אל הנהר. הזריקה היתה באופן כזה: אחד היה צריך להחזיק את החלל בראשו, השני – ברגלו ולנענע אותו, קודם הזריקה, יפה יפה, כדי שיפול רחוק מן החוף.

כאשר גמרנו את עבודתנו אמר אחד מהמלוים:

– עתה נשליך גם אותם אל הנהר.

אחד המלוים כבר תפס את חברי הזקן, אך הצעיר אמר:

– הלא צריכים להשיב את העגלה למקומה.

עוד הפעם רתמו אותנו בעגלה, ועוד הפעם דפיקות במגלבים, דהירות, קפיצות וריצה, כדי לשמח את העוברים ושבים. כך באנו אל השטב מוכים, רצוצים ופצועים. הדם שתת מן הפצועים מעורב עם אבק וזעה. גם היהודים שנשארו בחדר היו פצועים ומחוצים עם פנים צבות ומלאים חבורות. אחר זמן־מה הזדקף פתאם הנוטר, שעמד בחדר השני של הפתח.

נכנס האדון בכבודו ובעצמו, בידו אחז תמונה פוטוגרפית; הוא הביט אל התמונה ואל יהודי זקן פצוע ומלוכלך בדם. מבלי הוציא מפיו אף מלה עזב את החדר.

על שאלתנו “מה יעשו בנו?” ענו החיילים היוצאים והנכנסים: אל הנהר.

אך הנה נכנס פקיד השומרים עם אקדח בידו. עיניו היו חכלילות מיין והוא יחוג וינוע, מפיו נוזל ריר ולשונו מפיו תנוע בכבדות. הוא פנה אל החיילים ויגמגם:

– צריכים לחוס גם על חיי אדם!

שלחו אותנו לחפשי.

VIII    🔗

אל ביתנו נכנסו חיילים. אבא הישיש מסר להם את כל כספו.

אך כשראו את אשתו, החולה בדלקת הריאה, שוכבת על ערש דוי, דרשו שגם היא תתן להם כסף. ענו להם שהיא חולה, אך הסיקריקים השליכוה ממטתה, הפכו את המטה וחפשו כסף ותכשיטים, גם חפשו אצל החולה בעצמה.

אמי נשקה את ידיהם של החמסנים והתחננה לפניהם שיחוסו על אשה חולה. הסיקריקים הכו את אמי בקתה של הרובים עד שהתעלפה. את אבא הרגו, את אחותי פצעו קשה. את כל החפצים הנמצאים בביתנו בזזו להם הסיקריקים, העמיסו אותם על עגלות ונסעו לדרכם.

אחרי עבור זמן־מה באה חבורה אחרת. אך כבר לא מצאו מה לקחת. נשארו רק כותלים ריקים.

– נעזוב את הבית הזה – אמר סיקר אחד – כבר נתרוקן עד היסוד.

אך השני פנה אלי:

– האם בכדי טרחתי את עצמי לבוא אליכם? תן על כל פנים בַקשיש על תה!

 

טשערקאסי (פלך קייב).    🔗

גדודי גריגוריוב עשו בטשערקאסי מט“ז במאי עד כ”א בו, שנת

1. בראש האוכלוסים הגריגוריוביים עמד הגרף אובארוב. חברי האגודות הפרופסיונליות התיצבו בפני הגריגוריוביים. על המגרש של בית־החרשת לסוכר התפרצה מלחמה ביניהם ובין הגריגוריוביים. אך עד מהרה בגדו הנוצרים בחבריהם היהודים והרגו רבים מהם. אז נהרגו גם מוטיל רובינסקי ובעריל זוועניגורודסקי.

הגריגוריובים הרגו רק גברים. בנשים וילדים לא נגעו לרעה. אבל הנשים שאמרו להגן על בעליהן, נהרגו גם הן. הנה כן נהרגה חיה טשודנובסקה, שהרימה קול צעקה בשעה שהרגו לעיניה את בעלה הלל טשודנובסקי ואת אביה – יחיאל לעמפערט.

בפונדוקליובקה הרגו הגריגוריובים גם נשים וילדים. אבל ביתר הערים, וגם בטשערקאסי, השמידו כמעט רק גברים. בקרב התושבים הנוצרים פשטה שמועה, כי באה פקודה מצרפת – להרוג רק את הגברים, הן זקנים והן נערים, ולבלתי לגעת בנשים וילדים. איזה בעל כנפים הביא את השמועה הזו – אין יודע.

יהודים אחדים הצליחו לפדות את עצמם בממון; לרוב הלקוחים למות לא הועיל כל כופר. כשנפלו בידי הגריגוריובים אורטענבערג ובנו וכלתו הציעה האשה הצעירה לרוצחים את כל כספם כופר נפש. הרוצחים לקחו את הכסף ואחר־כך סחבו את האב והבן אל התחנה ושם הרגו גם אותם בתוך שלש מאות יהודים אחרים, שהובאו אל התחנה. באשה הצעירה, כלתו של אורטענבערג, לא נגעו לרעה.

לשלש מאות האיש, שאספו הרוצחים מכל קצוי העיר והביאום אל התחנה, צוו להשתטח על הקרקע ואז ירו בהם מרובים וגם מתותחים. מכל הקהל הזה נצולו רק ארבעה אנשים. שנים נמלטו בלילה ושנים נמלטו בארח פלא.

בגן־הילדים של חרומטשענקה התחבאו כעשרים וחמשה איש. הרוצחים גלו את מחבואם והרגו את כלם. בתוך ההרוגים היה גם רב העדה מ. זילבערמאן. את גופו מצאו מקורטט ומרוסק כל־כך עד שכמעט אי אפשר היה להכירו. בין ההרוגים האלה היו גם תשעה “חלוצים” צעירים מבוהוסלב. הם הלכו מעירם ברגל לאודיסה על מנת לנסוע משם לארץ־ישראל, ובטשערקאסו מצאו את קברם.

האינטליגנציה הרוסית השתתפה גם בשוד ונם בהרג. רוסים אחדים החביאו בבתיהם מכרים יהודים, ובעצמם בזזו גם הרגו יהודים אחרים. הסטודנט קריז’אנובסקי, בנו של ראש העיר, החביא בביתו שבעה־עשר יהודים, והוא בעצמו, לפי עדותם של רבים, נוסף אל הרוצחים, שסחבו את האורטענבערגים אל התחנה.

בקינומטוגרף של בונדארוב התחבאו יותר משבעים יהודים. ובונדארוב עצמו התחבר, לפי המסופר, אל הגריגוריוביים כאשר התנפלו על היהודים.

בשוד השתתפו מורי הגמנסיה, תלמידי הגמנסיה וגם סטודנטים. אחדים מהם התחפשו בבגדי־זרים לבל יכירום. אך היו גם כאלה ששדדו ובזזו לעין כל, כשהם לבושים בגדי השרד עם כפתוריהם הנוצצים.

מספר ההרוגים על ידי הגריגוריובים היה יותר משבע מאות איש.

הדיניקיים נכנסו לטשערקאסי ביום 6 באוגוסט 1926³. במשך ארבעה ימים חמסו את בתי היהודים, אנסו הרבה נשים וענו והרגו את היהודים שנפלו בידיהם. מספר ההרוגים הגיע עד שתי מאות נפשות. כעבור ארבעה ימים פסקו הפרעות וההריגות בהמון. אך מקרי חמס ורצח קרו כל הזמן שהדיניקיים נשארו בטשערקאסי.

(מפי פליטי טשערקאסי).

 

מאורעות והרפתקאות    🔗

I מאורעותיו של געציל בן־ישראל ראטמיסטרובסקי    🔗

ביום ו', 16 במאי 1919, נכנסו לטשערקאסי אוכלסי הגריגוריוביים. פרעות בהמון עוד לא התחילו. רק אחדים מהנוצרים הדרים בהפרורים כבר נשאו חפצים גזולים. נשמע גם על מקרי רצח. הרוחות היו נרגזות. היהודים התחילו לבקש להם מקומות להתחבא.

אני ובני ביתי עם עוד שכנים אחדים התחבאנו במרתפי. ביום א', 18 במאי, חדרו גריגוריוביים אחדים אל המרתף, התנפלו עלינו, גזלו מאתנו את כספינו, מהנשים חלצו את הטבעות שעל אצבעותיהן והנזמים מעל אזניהן. מאחדים חלצו גם את הנעלים מרגליהם. הסיקריקים הלכו להם בהזהירם את המתחבאים שלא ירימו קול שאון. אחר חצי שעה שבו הגריגוריוביים וצוו על הגברים שילכו אתם אל התחנה. את הנשים המיללות הרגיעו החיילים בהבטיחם אותן, כי אלה שאין להם כל נגיעה בקומוניזם לא תאונה אליהם כל רע. היינו גברים במספר תשעה אנשים. בקרן הרחוב פגשנו עוד אחד עשר יהודים נהוגים על ידי סיעה של סיקריקים. וכך הגיע מספרנו לעשרים איש, מבן תשעה עשר עד ששים שנה. בדרך ענו אותנו בכל מיני ענויים, התקלסו בנו, הכונו בקתי הרובים, הפשיטו מעלינו את בגדינו, עד החלוק שעל בשרנו, אלצונו לזמר ולנגן, תלשו בשערותינו ועוד מעשים כאלה.

כשעברנו דרך בית־הנתיבות, קפץ משם איש; קרב אלי וצעק אל החיילים:

– מה זה עולה על דעתכם, שראטמיסטרובקי הוא קומוניסט? למה זה הבאתם אותו הנה?

האיש אחז בידי וברוב עמל עלה לו להוציאני מידי בני לויתי שלא חפצו להרפות ממני. בקשתי ממצילי שיתאמץ גם להציל את שני בני. אך האיש ענה לי, שעתה אינה שעת־הכושר לשתדלנות. גם חיי נמצאים עוד בסכנה. האיש הדובר בי דחפני אל קרון ריק, סגר את הדלתות והבטיחני לעשות כל מה שבכחו להשיבני לביתי.

כאשר נשארתי לבדי בקרון, הבנתי את הסכנה הנתונים בה חמשה עשר האיש הנותרים ביחד עם שני בני. השקפתי החוצה דרך האשנב העליון, עשיתי את אזני כאפרכסת לשמוע את הנעשה בחוץ. אך הצעקות והצריחות של הכנופיה השכורה החרישו הכל.

כעבור שתי שעות ראיתי לאור הפנס את מכרי טקאטשענקה, מהכפר רוסקיה פולאניה. בקשתי ממנו שיעזור לי להמלט. טקאטשענקה גם הוא הכירני ואים עלי להרגני ביריה.

המסע זז ממקומו והתחיל נוסע בדרך העולה לסמילה. על התחנות התעכב, פרקו וטענו פצועים. בבילו־אוזירה ראיתי אכר בא בימים ומזוין ברובה. פניתי אליו לעזור לי; הוא לא פנה לבקשתי. עם אור הבוקר בא המסע לסמילה. התחלתי לחפש מכרים בין ההמון שהתאסף על התחנה, אך לא מצאתי ביניהם אף מכר אחד. פתאום התעכב אצל הקרון שישבתי בה חיל אחד. החיל, כפי הנראה, השתומם מאד בראותו אותי במצב כזה; הוא הביא לי בגדים לכסות את מערומי, גם הבטיח להשיבני לביתי. החיל הזה עבד לפנים בנמל וידע אותי היטב. עתה התעלה לקומיסר. גם סנדלר רוסי מתושבי סמילה קרב אלי ואמר לי, שעוד מקודם חפץ להיות לעזר לי, אך לא נתנו לו לקרב אלי “כי אסור לרחם על הז’ידים”. בתחנה בוברינסקיה הביאו לי מעיל, מכנסים וערדלים גם נתנו תעודת־רשיון לשוב לטשערקאסי. אך יעצוני להשאר עוד כשני ימים בסמילה, כי בטשערקאסי החיים עודם בחזקת סכנה.

מהסך תשעה עשר איש, שהביאו אל התחנה, ניצל רק אחד, פצוע. הוא בלילה זחל חרש מבין החללים ושב לביתו. הנשארים, ביחד עם שני בני, ישראל בן ל“ג ושניאור בן י”ט שנה, נהרגו בתחנה.

II מאורעותיו של מיכל דיקלער    🔗

הדבר קרה ביום א', 18 במאי 1919, היתה השעה החמשית בערב. דרך הרחוב עברה סיעה של חילים, ביחד עם חוליגנים פשוטים, וכל מי שפגשוהו עכבוהו והתחילו חוקרים ודורשים, מי הם הקומוניסטים פה בעיר ואיפה מתחבאים. אני הסתתרתי אז במרתף. עלמה אחת נכנסה אלי בחפזון; היא היתה נדהמה מפחד ויכלה רק לבטא: “הנה חילים באים!”

תיכף חדרו שני חילים אל המרתף. הם צוו עלי לצאת מן המרתף, כי הפרעות כבר פסקו ופקודת הקומנדנט חזקה, שכל הגברים יבואו אל בית־הנתיבות לרשום שם את שמותיהם ואחר הרשימה ישחררו אותם. יצאתי מן המרתף. אצל השער כבר עמדו ששה עשר יהודים בני גיל שונים, ביניהם זקן נכבד כבן ששים. את כלנו הובילו אל בית־הנתיבות. בדרך הכינונו את תעודותינו, אך איש לא דרש אותן מידינו.

סיעה של חילים הובילו אותנו אחורי המסלה, פשטו מעלינו את בגדינו, נשארנו רק בלבנים שעל בשרנו והתחילו הורגים אותנו ביריה. הראשון נהרג קאנעבסקי, אחריו ראטמיסטרובסקי הבכור. מה שקרה אחר כך – אינני יודע. התעוררתי רק בשעה העשירית בערב. חשתי כאב עצום בבטן ובכל גופי. הכאב היה כל כך חד ודוקר, עד כי אבדתי את חושי מגודל הכאב. אך מהרה התעודדתי. סביבי התגוללו הרוגים. קמתי. הלבנים שעלי היו רטובים מדם. לא רחוק ממקומי נשמעו אנחות של גוסס. התאמצתי בכל כחי לקרוב אל הגוסס. דמיה איומה שררה מסביב. האנחות נשמעו כל פעם יותר ברורות. אך לשוא היתה כל התאמצותי. כחותי אפסו והתעלפתי. כמה נמצאתי במצב כזה – אינני יודע; כשהקיצותי מצאתי אצלי את קאנעבסקי.

– קאנעבסקי – פניתי אליו – אולי יש ביכלתך לקום, ננסה ביחד לזחול אל ביתנו.

– הנני מת – ענה קאנעבסקי – עשה אתי החסד האחרון: חפש נא את בני והשכיבני אצלו למען אחבקהו לפני מותי.

– עלה בידי למצוא את בנו של קאנעבסקי. הוא כבר מת. הקרבתי האב אל בנו. הוא חבקהו בזרועותיו, געה בבכיה, התאנח האנחה האחרונה ונפח את נפשו.

אימה גדולה בעתתני. חגרתי את שארית כחי. רצתי מבלי דעת אנה. כך רצתי זמן רב כמשוגע. בדרך נס הגעתי לביתי. בבוקר הובילוני אל בית־החולים. לאשרי, עף הכדור ממני והלאה ובדרכו עשה רק שריטה בבשרי.

III ההריגה בביתו של בוגדנובסקי (מפי טערפיאנסקי)    🔗

בשעת הפרעות והטבח בטשערקאסי על ידי הגריגורוביים התחבאתי בביתו של בוגדנובסקי. בשבת, בשעה התשיעית בבוקר, התחילו דופקים בדלת. בתחלה לא רצו לפתחה. אך כאשר הסיקריקים נגשו לשבור את הדלת, פתח אותה בוגדנובסקי בעצמו. ששה סיקריקים חדרו הביתה ודרשו כסף. הנשים התחבאו תחת המטות. החילים גלו את מחבואן והתחילו סוחבים אותן ברגליהן החוצה. את האנשים והנשים גרשו אל החצר. על הנשים צוו לשכב על הארץ ומהגברים דרשו שימסרו להם את כספם. כאשר בוגדנובסקי מסר להם כל כספו שהיה לו, העמידוהו אל הקיר וירו בו פעמַים. כדור אחר נקב את ידו והשני פצע את ראשו. אז הרימו הנשים קול צוחה ויללה. הסיקריקים עזבו את בוגדנובסקי והתחילו יורים בנשים. בוגדנובסקי אבד את חושיו ונשאר שוכב על הארץ. הסיקריקים חשבו שהוא כבר מת ועזבוהו.

כאשר כלו בנשים חטפו את מאנדל וחזנוב וגררו אותם אל הרחוב. חיל אחד השליך את מאנדל על הארץ, ירה בו והמיתהו. חזנוב נפל בעצמו על הקרקע. כנראה, התעלף. גם בו ירו הסיקריקים והרגוהו. נשאר בחיים בנו של חזנוב; הוא התחבא תחת המטה והחילים לא שמו אליו את לבם. הנער אבד את בינתו.

IV מאורעותיו של ניוני קראסנופולסקי (בן תשע שנים)    🔗

הדבר היה ביום השבת 17 במאי. כל משפחתנו, אני, אמי, אחותי ואחי היינו בביתנו. גם השכן שלנו, משה לאה’ס, נמצא אז אתנו. פתאם נכנסה בחפזון שכנה אחת, שהרגו את בעלה, והתחילה לבקש שנסתיר אותה בביתנו. אני ושכננו משה לאה’ס הלכנו אתה להראות לה מקום להתחבאות. עוד לא הספקנו לפתוח את הדלת והנה פרצו הביתה חבורה של סיקריקים. אחד מהם פנה אלינו בשאלה “אנה אתם הולכים?” ותיכף ירה בהשכן והרגהו.

אני נמלטתי אל חדר אחד. השכנה – אל החדר השני. שמה הרגו אותה. התחבאתי תחת מטה, משם ראיתי שסיקר אחד, לבוש בגדי מלח, הרג את כל בני משפחתי; שאר הסיקריקים עמדו בדומיה, לא צעקו, גם לא דרשו כסף. הם התמהמהו בבית זמן מועט. כאשר עזבו את הבית יצאתי ממחבואי וראיתי שכל בני משפחתי שוכבים מתים. אז קפצתי החוצה דרך החלון ורצתי אל התחנה. שם ראיתי כאשר ירו ביהודים והרגום, שמעתי את צריחותיהם האיומות, אך לא בכיתי…

שם על התחנה לקטתי את חתולי־הכדורים, כמו לא קרה שום דבר נורא… שכחתי את כל המאורעות. רצתי ברחובות, טיילתי על החוף, אחר־כך רצתי אל קרובינו, אך לא מצאתי אותם בביתם. הבתים נשדדו.

V מאורעותיו של יעקב וודוֹביץ    🔗

א.

ימים אחדים לפני הטבח של הגריגוריובים נתפסו לרשות עשרה בעלי־בתים נוצרים מנכבדי העיר, שנחשדו בעון קונטר־ריבולוציה והועלו לגרדום על־ידי הטש“ק המקומית. בטש”ק עבד אז גם יהודי אחד, טעפליצקי, שהיה לפנים נגר. כפי שנודע ממקור נאמן היה טעפליצקי האחד, בין חבריו הטשקיסטים, שהתנגד להריגתם של הנתפסים. בכל זאת התלקחה חמתם של הנוצרים המקומיים דוקא על היהודים וחכו רק לשעת הכושר להתנקם בהם נקמת הדם השפוך. שעת הכושר הזו לא אחרה לבוא:

ביום 16 במאי 1919 התפרצה לטשערקאסי פלוגה של צבא הגריגוריוביים. אנחנו ידענו את גורלנו המחכה לנו וכל אחד מהר לבקש לו איזו פנה נדחה, איזה נקיק להתחבאות עד יעבור זעם.

גם אני, כאשר התחילו מרננים, שהגריגוריובים נכנסים, עזבתי את ביתי, לקחתי אתי את בני־משפחתי והלכנו אל רחוב גוגול, להתחבא שם במעונו של מכרי הטוב פלוטניק. פלוטניק זה גר בביתו של נוצרי ובעל־הבית הבטיח לשמור עלינו, כמובן, בשכר. נשארנו שם עד יום השבת בבוקר.

כאשר ראינו, כי גם החסות תחת כנפיו של בעל־הבית הנוצרי איננה בטוחה: הסיקריקים חדרו אל הבתים, הוציאו את היהודים וגררו אותם אל התחנה. אז עזבנו את הבית והתחבאנו בגן בין הדשאים. שם שכבנו כל יום השבת ויום א'. שני בני התחבאו בחצר השניה. תחת המעלות של אחד הבנינים. אני עקרתי נסרים אחדים, כדי שיוכלו לזחול תחת המדרגות ואחר־כך חברתים שוב במסמרים.

בעיר שררה דומיה, שנפסקה כל פעם על ידי רעם יריות ואחריהן – אנקת חללים וגוססים.

ביום א', בשעה הרביעית אחר הצהרים, נשמע פתאום שאון בחצר השניה, ששם היו חבויים שני בני. נבהלתי מאד וקפצתי דרך הגדר אל החצר. שם עמדו שלשה סיקריקים ושוחחו עם השפחה. כשראו אותי פנו אלי בצעקה: “לאן אתה רץ, קומוניסט?” התחילו בודקים בכיסי וגזלו את כספי.

בשעת השיחה עם הסיקריקים התחלתי להתרחק מעט מעט מהמקום, ששם שכבו חבויים בני, כדי שבשעה שיהרגוני לא ישמעו בני את צעקותי ולא יעזבו מתוך בהלה את מחבואם. על שאלתם: “איפה אני גר?” הראיתי להם על בנין קטן בחצר, שהיה סגור. שני בנדיטים קרבו על הדלת, שברו את המסגר והתחילו שודדים ובוזזים את הנמצא שם. הסיקר השלישי נשאר לשמור עלי. אך הוא היה טרוד כל פעם להשגיח אל הבית פנימה, דרך החלון, מיראתו שחבריו לא יעלימו ממנו את החפצים השדודים. באותה שעה ששומרי השגיח דרך החלון נסוגותי אל הגדר. השומר התחיל צועק: “ז’יד, לאן אתה הולך?” וכנן את הרובה עלי. אך אני הספקתי לקפוץ דרך הגדר אל הגן ונצלתי ממות. ביום השני מצאתי את כיסי הריק וניירותי, שנמצאו מפוזרים בחצר, ששם גזלו ממני הסיקריקים את כספי.

ביום ב' עזבתי את מחבואי בגן והלכתי להתחבא על עליה הנמצאה על רפת מול בית־החולים העירוני. שם דרך הסדקים שבין הרעפים ראיתי חולה אחד עטוף בחַלַט לבן יצא מבית־החולים, קרב אל השער והביט דרך חור הפשפש החוצה. פרש אחד גריגוריובי שעבר קרב אל הפשפש, כנן את אקדחו, ירה דרך החור אל החולה והמיתהו.

לא כל הנוצרים המקומיים רחצו את פעמיהם בדם היהודים. נמצאו גם נוצרים ישרים שהחביאו יהודים בבתיהם והגינו עליהם בכל נפשם. בין אלה אנשים הטובים הצטיין ביותר המורה לשפה האוקראינית, הישר באדם ניקולי מיחילוביטש וואבריסעביטש. האיש הזה הציל יהודים רבים ממש בחרף נפש: הוא דר בשני חדרים קטנים, וכל הזמן שנמשכו הפרעות והטבח היו החדרים מלאים פלטים יהודים מפה לפה, גם נהל אותם כל העת בלחם ומלא את כל מחסורם. וואבריסעוויטש לא הסתפק בזה שהכניס בעצמו פלטים לתוך ביתו. את אלה שלא יכול לקבלם עוד לביתו מאפס מקום, הוביל אל מכריו ומיודעיו ולא נח ולא שקט עד שמצא למענם מקלט. הוא גם הדפיס בעצמו כרוזים, שקרא בהם תגר על הסיקריקים ההורגים אנשים נקיים, ובעצמו הפיק אותם. ביום ב', 19 במאי, קרא לאספה את הדומה העירונית והשפיע שהדומה שלחה דילנציה אל ראשי הצבא שיפסיקו את הפרעות והטבח.

כדאי היא לרשום עובדה זו: בטשערקאסי נמצא על־כל־פנים צעיר אחד שלא הושיט את צוארו לשחיטה. כאשר פרץ לביתו בנדיט וחפץ להרגו, חטף הצעיר את הרובה מידי הרוצח, ירה בו והרגהו. אחר־כך, כאשר שבה הרשות אל המועצות, נאסר הצעיר בעון שפיכות דמים, אך יצא נקי בהשפטו ושלחוהו לחפשי.

גם בין הגריגוריוביים נמצאו כאלה שהסתפקו רק בשוד ולא היו צמאים לדם. הצעיר אהרן שמוקלער סח לי: ברחוב אלקסנדרובסקי פגע בו חיל גריגוריובי ודרש ממנו כסף. מזומנים לא היו בידו, התיר את השעון מעל ידו ומסרו להחיל. החיל קבל בתודה את שעונו ולא רק שלא נגע בשמוקלער, אלא מסר לו גם את הססמא (פארול) של היום ההוא. הוא טייל כל היום ברחובות וכל החילים שפגשוהו בשמעם מפיו את הססמא עזבוהו לנפשו ולא נגעו בו.

ב.

בחדש אוגוסט 1919 קפץ עלינו רוגזם של הדיניקיים.

ביום 6 באוגוסט התחילו צבא המתנדבים לירות על טשערקאסי.

רשות־המועצה כבר עזבה את העיר. את כל חפצי ומטלטלי העברתי אל בית־החרשת לבורית, שעבדתי שם. גם בשביל בני־ביתי יחדו שם מקום בטוח להתחבא, בביתו של סגן־הבוכהלטער. הוא קבל אותנו בסבר פנים יפות וקבע לנו חדר במעונו. ביום השני סר אלינו סגן־הבוכהלטער לבוש בגדי־צבא. הוא אמר לנו, כי הדיניקיים גיסו אותו, גם הודיע, כי אי־אפשר לנו להשאר בביתו, כי מרבים לבוא אליו חבריו האופיצירים, וצוה עלינו להתחבא במרתף. בקשנוהו שיסגור את המרתף בעדנו. אך הוא לא נאות לזה באמרו, שירא הוא מפני שכניו הנוצרים, שלא ילשינו עליו, שמחביא הוא יהודים בתוך מרתפו. ובהיות המרתף פתוח אין אחריותו עליו.

בלילה התחילה קַנוֹנַדה. אז גם הנוצרים השכנים מהרו אל המרתף להתחבא מפני היריות. סגן־הבוכהלטער צוה עלינו שנאמר, שזה עתה באנו להסתתר מפני היריות. ביום השני הוביל אותנו אל איזה צריף שעמד בחצר על יתדות. שם, תחת הרצפה, היה מקום נבוב גבוה ערך חצי אמה. לשבת שם אי־אפשר היה ושכבנו כל העת למעצבה על הקרקע המרופש ומלא אבק וטיט.

אז גמר בעל־הבית שלנו להובילנו אל מכרו פיוקטיסטוב, הגר בחצרו של קריז’אנובסקי. אך באותו יום פשטו הדיניקיים ברחוב הזה, חטפו את היהודים והרגו אותם ביריה. נהרג אז המורה שמואל אהרן נעפומניאשצי ובנו, צעיר בן י"ח שנה. 

אנחנו היינו מוכרחים להשאר במקומנו, אך עזבנו את מחבואנו תחת הצריף והתחבאנו בגן תחת השיחים.

ביום הרביעי פסקו באמת ההריגות. אך חמס ושוד, מכות וענויים לא פסקו. בדרכנו לביתנו התנפלו עלינו חילים אחדים, גזלו מכיסי כל מה שנמצא שם, גם מבני גזלו את המשקפים.

כשבאנו לביתנו התאספנו, הדרים של שני בתים, אל מעון אחד. והנה באו שלשה קוזקים שהביאו אתם שתי עלמות; הם גרשו את האנשים הנמצאים במעון ואנסו שם את הנערות.

VI מאורותיה של נחמה רובינשטיין, רופאת שנים    🔗

עוד ביום ה‘, 16 במאי 1919, התחילו מרננים בעיר, כי גיסות גריגוריוב הולכים וקרבים לטשערקאסי. ביום ו’ 17 במאי התפרצו העירה. בעלי לא היה אז בעיר. אני עזבתי את מעוני והלכתי להתחבא בבית חמי, יעקב רובינשטיין.

ביום השבת לפנות בקר חדרו בנדיטים אחדים דרך הפרדס, נכנסו אל הבית, שדדו כל מה שמצאו. אחר־כך התחילו דורשים כסף, גם תפסו את חמי וחפצו להרגו. אך אני העתרתי עליהם את בקשותי, נשקתי את ידיהם והרטבתי אותן בדמעותי. בקשותי הרכו את לבם של הסיקריקים; הם הרפו מחמי ועזבו את הבית. חמי וילדיו חשו מפלט להם דרך הפרדס. אני נשארתי עוד זמן־מה בבית. אחר־כך חפצתי גם אני לצאת דרך הפרדס. אך לא הייתי בקיאה בתוצאותיו ומבואיו והתחלתי תועה בין האילנות. שבתי הביתה ונכנסתי אל החצר השניה למעונו של השכן פרילוצקי, מי שהיה ראש בית־המשפט הגלילי. אני הייתי בטוחה שהוא יאסוף אותי אל ביתו ויזכור בעת צרה את הטובות והחסדים שגמלתי לו אני בעצמי ובית־חמי, בזמן שהיה רעב ללחם. אך פרילוצקי פשוט גרשני בחרפה מביתו. אמנם, לא רק אתי התנהג כך. ככה עשה גם למכריו היהודים זיידה פינקעלשטיין (מגזע הסבא משפולי) ובנו יעקב, שהרבו גם הם להיטיב אתו, ועתה, כאשר באו בצל קורתו להסתתר, גרשהו הטוב שבגוים הזה בבוז. פינקעלשטיין, בנו, אשתו וכלתו התחבאו בבית־החרשת לעשית נרות הנמצא בחצר. אך גם שומר החצר, טערעשקה, “לא יכול לראות און”; הוא הלך והודיע להגריגוריוביים שיהודים מסתתרים בחצר. עד מהרה באה חבורה של סיקריקים, גררו החוצה את פינקעלשטיין ובנו והרגו אותם ביריה. גם שכננו בוגוסלאבסקי, בן ל"ה שנה, נהרג אז.

חפצתי ללכת ולבקש לי איזה מקום להתחבא, והנה חבורת סיקריקים תפסו את חמי בפרדס, השיבוהו הביתה וצוו עליו לפשוט את בגדיו. גם אני נכנסתי אל הבית, עמדתי אצל חמי ומסרתי להם את הבגדים שפשט מעליו. בשעה שהסיקריקים היו טרודים ללבוש את הבגדים, שחמי פשט מעליו, רמזתי לחמי והוא נמלט החוצה. גם אני עזבתי את הבית ויצאתי לבקש את גיסתי הקטנה, שעזבה את הבית ולא ידענו אנה הלכה. אך כאשר יצאתי מן הבית ראיתי, מול בית חמי, הביאו הסיקריקים שבעה עשר יהודים, פשטו את בגדיהם ואחר־כך הרגו את כלם ביריה.

פחדתי ללכת דרך הרחוב ונכנסתי אל פרדס אחד. שם תעיתי זמן רב, ושאון היריות, שהגיע מן העיר, החריש את אזני. כך תעיתי עד שהגעתי לצריף קטן. מן הצריף יצאה אשה רוסית שהכירתני; בתה היתה תופרת ותפרה בשבילי כמה פעמים, וכאשר נפלה למשכב סעדתיה בחליה. על בקשתי שתסתיר אותי בצריפה, ענתה, שנכונה היא לעשות למעני כל מה שבכחה, אלא שיראה משכנתה, הגרה אתה, שלא תגלה את סודי. רק תרופה אחת יש: שאפשוט שמלותי ותחתיהן אלבש שמלותיה. אני עשיתי כאשר הורתני וישבתי אתה עד יום א' בבקר. ביום א' הגיעו שמועות שחיל־המועצה עולה על העיר ואז בהכרח חפרוץ מלחמה בינם ובין הגריגוריוביים. פחדנו להשאר בפרדס מפני היריות והלכנו להתחבא בבית־החרשת לסוכר.

אל בית־החרשת באה גם בתו של כומר אחד, אחות רחמניה, שבאה לעשות תעמולה בין הנאספים הנוצרים להתנקם ביהודים. אחות רחמניה זו ידעה והכירה אותי היטב. כאשר ראיתיה מרחוק, נמוג לבי בקרבי מפחד, שהיא בודאי תגלה סודי שאני יהודיה. אני תיכף הורדתי את ראשי על השלחן, כסיתיו בידי ועשיתי את עצמי כנרדמה. היא בין כך התחילה לעסוק ב“עבודתה” והתחמקה מאתנו ולא הספיקה להרגיש בי.

והקטנים עושים להם “צחוק”. כשמרגישים באיזה יהודי התועה בין האילנות, הם עורכים עליו ציד, דולקים אחריו ומקימים קול שאון: “הנה ז’יד קומוניסט! תפסוהו, חטפוהו!” ואוי לו ליהודי, שנופל בידיהם – אחת דתו להמית.

בלילה אור ליום ב' לנתי ביחד עם בעלת־הבית שלי בבית מכירתה. בלילה התפוצצה פצצה לא רחוק ממשכבנו. הקיצותי מקול הנפץ, נבהלתי מאד וצעקתי מתוך בהלה: “שמע ישראל!”. כשהתעוררתי פחדתי מאד, שמא שמע אחד מאנשי הבית את קריאתי. אך כלם היו נבהלים ונפעמים ואיש לא שם לבו אלי.

בבקר יום ב' שבתי למעוני מלובשה בבגדים של האשה הרוסית. בדרך פגשתי סניטרים עוברים מבית לבית, שואלים ודורשים את מספר ההרוגים הנמצאים בבית, אחר־כך באים בעגלות, טוענים עליהן את החללים, מובילים אותם לבית־הקברות וקוברים אותם שם בקבר כללי. אחר־כך נודע לי שהקבורה החטופה הזו נעשתה בכונה, כדי שלא יוָדע מספר ההרוגים שהיה גדול מאד.

כשבאתי למעוני מצאתי את הבית הרוס, הרהיטים שבורים, הניירות והתעודות קרועים ומפוזרים על הרצפה. בעל־הבית הכין תה, ישבנו לאכול ולשתות והנה אחד מהנמצאים בחדר, שהעמדנוהו לצופה, הודיע לנו שרואה מרחוק חבורה של סיקריקים הולכים. אני מהרתי לחבוש את יתר הפליטה מחפצי בצרורות, כדי להצניעם. אך כאשר רק הספקתי לגמור את מלאכתי התפרצו הבנדיטים הביתה, גזלו את החפצים החבושים ולפני עזבם את הבית השליכו פצצה, כדי להבעיתנו.

עזבתי את מעוני והלכתי לבית חמי. שם אמרו לי, שחמי מתחבא בעליה, ובכל לילה מביאים לו אוכל, כדי שלא יודע מקום מחבואו להשכן פרילוצקי, שחקר ודרש כל העת איפה מתחבא יעקב רובינשטיין.

ביום ד' בבוקר 22 במאי נכנסו העירה חילי המועצות. ביום ה' נתקבל הרשיון לקבור את ההרוגים, גם להוציא מקבר הכללי את החללים, שנקברו שם בחשאי ולקברם בקברים מיוחדים. הקבורה ארכה שלשה ימים: יום ה‘, ו’ וא'.

VII מאורעותיו של הרב יואל קאפענגוט, אב"ד טשערקאסי    🔗

א.

בשנת תרע“ט, בהושענא־רבה, נתקבלתי לרב ואב”ד בק“ק טשערקאסי, פלך קיוב. אחר חג הסוכות שבתי אל עיר מושבי בוברויסק. את כל חפצי ומטלטלי, גם את הספריה שלי, המכילה יותר מאלף כרכים מהספרות הישנה והחדשה, ביניהם ספרים יקרי־המציאות, העמסתי על חמש עגלות ושלחתיה אל אנית־הקיטור שעל הדנעפר, העוברת לטשערקאסי דרך קיוב. אני בעצמי נשארתי עוד לשבועות אחדים בבוברויסק, כדי לגמור שם את עניני הפרטיים והצבוריים. גם היה עלי לנסוע לימים אחדים למינסק, לקבל שם סמיכה מהרב הגאון ר' רפאל שפירא ז”ל והרב הגאון ר' אליעזר ראבינוביץ ז“ל, שבשנת תרע”ט היו עודם בחיים.

אחרי חג החשמונאים שמתי לדרך פעמי ומגמת פני לטשערקאסי. כשהגענו אל התחנה המרכזית באכמאטש נודע לנו שהדרך לטשערקאסי משובש בגיסות וכנופיות של סיקריקים אורבות בדרך על הנוסעים היהודים. הבטתי על הנוסעים והנה כל פנים קבצו פארור. גם אני צמצמתי את עצמי בפנתי, רעיונות נוראים בעותוני וישבתי בדד ומשמים. בכל זאת חזקתי את לבי ונסעתי הלאה. אחרי רוב עמל ועכובים בדרך הגענו לפרילוקי. שם התעכבה הרכבת כיממה. רק ביום השני נזדמנה רכבת, שנסעה רק עד התחנה גריביונקה. אחרי הרבה תלאה הגענו ביום הרביעי לטשערקאסי.

בטשערקאסי נודע לי, כי הספינה, שנשאה את חפצי, מטלטלי וספרי, נשארה בקיוב ולא יכלה להפליג לטשערקאסי, מפני הכנופיות של הסיקריקים האורבות בדרך על חופי הדנעפר ומתנפלות על הספינות העוברות: הם הורגים את הנוסעים היהודים ושוסים את רכושם וחפציהם. הבנתי כי כל הוני ורכושי, שרכשתי לי במשך עשרים וחמש שנים, ירדו לטמיון ואני נשארתי ערום ועריה. בכל זאת לא באתי בטרוניה עם אלהי ואמרתי: “ה' נתן, ה' לקח, יהי שמו הגדול מבורך”.

כאשר נודע לנכבדי העדה, כי גם אדרת־השער שלי נשארה, ביחד עם שאר חפצי, בקיוב, נכמרו נחומיהם עלי, ובו ביום קנו למעני אדרת טובה ויפה, באמרם שלא לכבוד להם, שרַבם יתהלך בחוצות קריה בלי בגד חורף, בשעת קרה גדולה שוררת. ביום השבת חנכתי את הבגד, בלכתי להתפלל אל בית־הכנסת הגדול. גם נאמתי שם נאום לפני המון אנשים ונשים, שמלאו את הבית מפה לפה. ותהלה לאל, דברי מצאו חן בעיני כל המפלגות.

אחרי תפלת ערבית סרתי עם חבורת אנשים מנכבדי העיר אל בית גיסי. שם השתעשענו בשיחה עד השעה העשירית בלילה, על אדות מצבה של העיר, מוסדות הצדקה והתקונים הנחוצים. כאשר האורחים הלכו שכבתי על הדרגש לנוח מעט.

אך סגרתי את שמורות עיני והנה הדלת נפתחה בחזקה וחבר שודדים עם מסכות על פניהם ורובים בידיהם התפרצו הביתה בקול צעקה:

– הרימו את הידיים!

אנכי נבהלתי מאד. הרימותי קול צעקה. קפצתי מהדרגש ובמעוף אחד הגעתי אל הפתח הפונה אל החצר, פתחתי את הדלת ונשארתי עומד אחרי הדלת והמזוזה.

עברו רגעים אחדים והנה יד נעלמה נגעה בי ובקתה של הרובה הכו אותי כמה פעמים בראשי, הכה ופצוע עד כי הדם שתת מן הפצעים. נפלתי לארץ באין אונים וכמעט שפרחה נשמתי מפחד. אז חטפוני שני סיקריקים תחת זרועותי, הביאוני הביתה, הניחוני במטה, בחדר הקיצוני. אחד מהם עמד על המשמר אצל מטתי והנשארים חמסו וגזלו כל הנמצא בבית. מתוך שיחתם של השודדים הבנתי שגם יהודים נמצאו בחברתם, ויהי הדבר הזה אז לפלא בעיני.

גם את גיסי הכו הסיקריקים במשך שתי שעות רצופות וענו אותו בענויים קשים, עד שהיה מוכרח להובילם אל המרתף ששם היה טמון רכושו במקומות שונים, ולמסור להם את כל כספו, זהבו ותכשיטיו. גם את הארונות והמלתחות הריקו והוציאו מהם את הבגדים והלבנים, לא השאירו דבר. גם ממלתחתי הוציאו את שעוני וחמשת אלפים רובל, שהיו טמונים בגב סדורי הקטן. גם את האדרת החדשה שקבלתי מתנה מנכבדי הקהלה גזלו ממני. לשוא התחננתי לפניהם שישאירו לי על־כל־פנים את הבגד הזה, כסותי האחת להגן עלי מקור – שומע לא היה לי. בשעה השתים עשרה בלילה עזבו את הבית ואנחנו נשארנו נדהמים, דוויים, סחופים ופצועים. עם אור הבוקר שלחנו לקרוא רופא לחבוש את פצעינו. אני שמרתי את ערשי במשך חודש ימים.

אחר־כך נודע לי, כי ההתנפלויות שקרו בבית גיסי לא היה מקרה יוצא מן הכלל. בעיר שררה אנרכיה. חבר שודדים וחמסנים מזוינים ומאורגנים הפילו את חתתם על העיר. תחת מכסה הלילה חדרו אל הבתים, חמסו דַים וגם הרגו את אלה שהעיזו להתקומם להם. עם הערב־שמש סוגרו בעיר הדלתות, הוגפו התריסים והיהודים ישבו טמונים בבתיהם, רועדים ומחכים לבקורם של הסיקריקים. כך עבר החורף.

ב.

ערב שבת ט“ז אייר תרע”ט. נשקפתי בעד החלון הפונה אל הרחוב והנה מהומה בעיר. אנשים, נשים וטף אצים, רצים, נבהלים ונחפזים לבקש להם מחבואים. הגדולים נושאים צרורות בידיהם, או על שכמם, והפעוטים פוזזים בידיהם אחרי הגדולים. בשעה השביעית בערב כבר נשמע רעם של יריות מכלי תותח, אשר לקולם נזדעזעה הארץ. אוכלסי גריגוריוב קרבו אל העיר. אשתי הרבנית האיצה בי שגם אנחנו נמהר להסתתר באיזה מקום. אך אני גמרתי להשאר בביתי וטעמי ונמוקי אתי: אם אתחבא בבית יהודי, מה לי הכא, מה לי התם; ואם אחיש מפלט לי לבית נכרי, מי יערב לי שהוא בעצמו לא ימסרני בידי הרוצחים. בדברי אלה הרגעתי מעט גם את רוחה הסוער של זוגתי. הגפנו את התריסים, סגרנו את הדלתות וישבנו דומם בחדרינו. לאט־לאט התאספו אל מעוננו גם שכנים אחדים. התפללנו במנין תפלת ערבית, אחר כך הקדשתי על הפת. כשהגעתי אל המלים: “כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים” זלגו עיני דמעות. גם כל האנשים, שנמצאו באותו מעמד, התמוגגו בדמעות. אחרי אשר סערת לבותינו קמה מעט לדממה סעדנו את לבנו במאכלי שבת וגמרנו להיות נעורים כל הלילה.

כאשר האיר השחר פתחתי את התריסים של החלונות הפונים אל הרחוב ועיני חשכו מראות: לרוחב הדרך התגוללו שני הרוגים, אחד שכב פרקדן ופניו למעלה והשני – פניו למטה, ובין שניהם שלולית של דם. ראיתי, כי כבר יצא הקצף, החל הנגף. ורעם התותחים הלך הלוך וגבור, הלוך וחזק מאד. פחדנו להשאר בבית וירדנו אל המרתף הנמצא בחצר. נתאספו שמה כחמשים נפש, אנשים, נשים וטף. ביניהם גם צעירים אחדים שעבדו בצבא. שנים הביאו אתם גם את רוביהם עם אשפות מלאות כדורים. במרתף נשארנו עד יום א' בצהרים. וכאשר צד לנו המקום ישבנו כפופים, צפופים ודחוקים. ביום א' בצהרים נפתחה פתאם הדלת של המרתף ונכנס איש גבה־קומה, שנשא בידיו איזה כדור מעוטף בבלויי סחבות.

– ז’ידים ארורים! – הרעים בקולו האיש הנכנס – הוציאו תיכף אלי את כספכם, זהבכם ותכשיטיכם, ואם לאו אוביל את כלכם אל הקומנדנט, או בפצצה זו שבידי אעשה אתכם כלה!

חזותו של האיש הדובר בנו היתה חשודה בעיני. כמעט היה ברור לי שאיננו מחיל גריגוריוב, כי אם חמסן פשוט, שהרבה כמוהו נמצאים בעיר. גם הכדור שבידו איננה פצצה כלל, רק בודאי בול עץ או אבן פשוטה, ורק כדי להפחידנו ולהוציא מאתנו את כספנו הוא מאיים עלינו.

גליתי את דעתי ביהודית להנמצאים אתי במרתף, גם הצעתי לפניהם להתנפל עליו כחתף, לאסרהו ולעזבו במרתף עקוד ידים ורגלים ואנחנו נבקש לנו מחבוא אחר. גם חפצתי להיות מהראשונים שיתנפלו עליו. אך חרדת אלהים נפלה על הנאספים. כל אחד מהר להריק את כיסו ולהמציא לשודד את כספו, או איזת חפצים יקרי ערך. גם זוגתי, שזה רק ימים שלשה באה לטשערקאסי וצרור כספה היה עוד מוצנע ותפור בשמלתה, מהרה וקרעה את התפירות ונתנה להחמסן שמונה אלפים רובל פדיון נפשותינו. גם העגילים מעל אזניה התפרקה ותתן אותם לשודד כופר נפשה של איזה אשה זקנה, עניה, שלא היה בידה כלום והרוצח איֵם עליה להרגה.

כאשר החמסן אסף את כל רכושנו ועזב את המרתף, מצאנו גם אנחנו לטוב לפנינו להתפזר במקומות שונים עד יעבור זעם, מי בעלית גג, מי בחגוי הסלעים, בסתר המדרגות ותחת הרצפות של המסדרונות. גם אני ובני ביתי מצאנו לנו מחבוא באיזו פנה נדחה. שם שכבנו למעצבה כל שלשת ימי האפלה. את אור השמש לא ראינו, כמעט כל אכל לא בא אל פינו. רק ביום הרביעי, כאשר באו צבא־המועצות וגרשו את הגריגוריוביים, יצאנו גם אנחנו לאויר־העולם ונודע לנו על הטבח הנורא שערכו הגריגוריוביים בעירנו. את כל היהודים שנפלו בידיהם סחבו אל התחנה. שם העמידו אותם בשורה, הרגו אותם ביריה ואחר כך קברו אותם בבורות אשר הכינו למענם לא רחוק מהתחנה. ויהיה מספר ההרוגים בשלושת ימי האפלה חמש מאות ושלשים וחמש נפש.

כאשר הצבא האדום כבש את העיר נתקבל רשיון להוציא את ההרוגים מן הבורות ולהביאם לקבר ישראל. תיכף פתחנו את הבורות, העמסנו את הנרצחים על עגלות, עשרים־עשרים בעגלה והובלנו אותם אל בית־העלמין של היהודים. אז נוכחנו כי גדול מספר ההרוגים וצר בית־הקברות הישן להכיל את כלם, וצריכים לספח חלקת שדה אל בית־העלמין הישן. גם על זה קבלנו בו ביום רשיון. הקצו לנו חלקת שדה, ואחר סדר ההקפות, אמירת פסוקים ידועים ומזמורי תהלים כנהוג, התחלנו לעסוק בקבורת ההרוגים. שלשה ימים ושלשה לילות היינו טרודים בקבורתם.

וכה היה סדר הקבורה:

את אלה שהכרנו וידענו מי הם קברנו בקברים מיוחדים. ואלה שלא ידענו מי הם, כגון אנשים מערים אחרות שבאו הנה לרגלי מסחרם, או אלה שכרסמו אותם כלבים וחזירים, וכבר נשחת ונפסד תואר פניהם עם החטם ואי אפשר היה להכירם – בשבילם חפרנו שלשה קברים גדולים, “קברי־אחים”, וקברנו בהם שמונים וחמשה הרוגים. בקבורת הנרצחים עסקנו כל יום ה' ויום ו' עד הערב ולא הספקנו לקבור את כלם. נשאר עוד מספר מסוים גם עד יום א'. כאשר גמרנו את עבודתנו ברכנו ברכת “הטוב והמטיב”, “הטוב” שלא הסריחו, אף כי מההריגה עד הקבורה עבר שבוע שלם, ו“המטיב” שזכו לבוא לקבר ישראל. לדאבון לבנו, לא כל ההרוגים זכו לזה. הרבה אבדו ועד היום עקבותיהם לא נודעו.

ביום הראשון, בשעת גמר הקבורה של הקדושים, נתאספו כל אנשי העיר אל בית־העלמין החדש, איש לא נעדר ואני נשאתי מספד מר על הקרבנות שנגזרו מידי רשעים על לא חמס עשו, וכל העם געה בבכיה ונסכו את נסך דמעותיהם על קברי הקדושים.

הרוב הגדול של ההרוגים היה מסלתה ומשמנה של העיר.

ג.

עוד לא יבשו מעינינו הדמעות על החללים שנגזרו מידי הגריגוריובים, והנה באו עלינו צרות חדשות על ידי הדיניקיים. היה יום עשירי לחודש אב תרע"ט, לפנות בקר. כל העיר היתה שקועה בשינה והנה פתאם קול אדיר וחזק, רעש שעטות פרסות סוסים ושקשוק אופנים העיר את כל אנשי העיר משנתם. מחנה גדולה של פרשים וחיל־רגלי עם תותחים ובליסטראות עמוסים על עגלות נוסעות לפני המחנה. החילים הם קוזקים מקובן, מגבעות שעירות ארוכות חבושות לראשיהם ופניהם פני להבים. בראותנו את המחנה הגדולה ההיא פלצות בעתתנו. ואשר יגורנו בא לנו.

עוד לא הספיקו החילים לנער את אבק הדרך מעל רגליהם ותיכף עטו אל השלל, פשטו על העיר כילק וחמסו את הבתים.

בו ביום בקרו הקוזקים גם בביתי. אני הייתי טרוד לאסוף איזו חפצים לתוך צרור כדי לקחת אתי בעזבי את הבית, והנה דלת המסדרון נפתחה בחזקה. שלשה קוזקים פרצו הביתה ודרשו כסף.

תיכף התחילו למשמש בכיסי בגדי, אחד מימיני ואחד משמאלי, והוציאו את כיס־כספי שנמצאו בתוכו אלפים רובל, שהשלישו אתמול בידי. הסך הקטן הזה לא הרוה את צמאונם לכסף והתחילו צועקים: “ז’יד, תן עוד כסף, ואם לאו נתיז את ראשך בסיף!” ואחד מהם כבר הוציא את חרבו מתערה והתחיל לנופפה על ערפי וצוארי. בראותי את להט החרב המתהפכת נבהלתי מאד ונפלתי באין אונים על הרצפה. אז התחילה זוגתי מר צורחת ומתחננת אל הקוזקים שירפו ממני. “מה בצע בדמו – אמרה אל הקוזקים – כל מה שהיה לנו כבר לקחתם ויותר אין בידינו אף פרוטה. ואם רק דורשי דמים אתם, עשו אתי על־כל־פנים את החסד הזה: הרגוני נא תחלה ואל אראה במות בעלי”. הקוזקים נשארו עומדים על מעמדם מעט קט ומתבוננים איש אל פני רעהו כמתישבים בדבר, ואחר־כך עזבו את הבית. כפי הנראה, תחנוניה ובכיתה של זוגתי הרכו מעט את לבם.

כאשר החלפתי מעט כח וקמתי על רגלי אמרתי אל זוגתי, שעלינו לבקש לנו איזה מקום מקלט בטוח, כי ביתנו עומד במרכז העיר, על פרשת דרכים, ובודאי יתכיפו הקוזקים את בקוריהם הנה. גמרנו לסור אל האגף שנמצא בחצר ושם נתישב בדבר.

והנה אך עמדו רגלינו על מפתן האגף ושני קוזקים הדביקונו, פניהם מזרות אימה ומפיהם יז קצף וצעקו:

– תן כסף, ז’יד בייליס, ואם לאו נחנקך בפרגל של ריסינה שבידנו!

ותיכף כרכו את צוארי בפרגל.

התחלתי לבקש ולהתחנן שלא ימיתונו, כי כבר מסרתי את כל כספי לשלשה קוזקים שקדמו לבוא. אך הם לא שעו אל תחינותי והתחילו מושכים את שתי קצותיו של חבל הריסינה הכרוך על צוארי בחזקה. אנכי כבר חשתי את מר המות ההולך וקרב עלי. החילותי לרמז להם (הדבר כבר לא היה בפי) שאתן להם עוד כסף, אך הם לא שעו אל רמיזותי. והנה פתאם נשמע קול רעש ונפץ אדיר וחזק. בחדר השני, מתוך סבה לא ידועה, נפלו פתאם לארץ כלים שונים שעמדו במזנון: קערות, כוסות, צלוחיות, קיתוניות ופנכאות, והתפוצצו לרסיסים. לקול נפילתם נבהלו גם הקוזקים והרפו ממני. באותו רגע נסתי מן האגף ונמלטתי על נפשי. כפי שנודע לי אחר כך, היטב חרה להקוזקים שנמלטתי מידם וזמן רב חפשו אותי בכל הפנות.

אני התחבאתי בגן הסמוך למעוני. שם היו הרבה אילנות עבותים ומצילים. חשבתי כי בצלם אסתתר, אך כפעם בפעם עברו דרך שם קוזקים והחרידו את מנוחתי. עזבתי את הגן, דלגתי דרך גנים, גנות וקרפיפים עד כי הגעתי לחצר אחת, ששם עמדו צפופים הרבה בתים קטנים, נמוכים ורעועים, שגרו בהם דלת העם. סרתי אל אחד הצריפים, אך גם שם לא הונח לי. הקוזקים לא פסחו גם על הצריפים האלה שהעניות המנוולת מבצבצת מתוכם. הכרחתי לצמצם את עצמי כנחש ולקפוץ החוצה דרך פשפש קטן אחרי שהקדמתי לפשוט מעלי את בגדי העליונים, והגעתי אל גן אחד שגדלים בו דשאים גבוהים כקומת איש. גם זוגתי באה אל הגן הזה. אנחנו התחבאנו בין הדשאים, ואם אמנם הקוזקים עברו דרך שם כמה פעמים, אך לא הרגישו בנו, אף כי אנחנו ראינו אותם. בגן הזה נשארנו כל היום עד הערב. אך בכל פעם שראיתי את הקוזקים העוברים קשקש בי לבי כזוג מרוב פחד.

בלילה עזבנו את הגן וזחלנו בלאט, עד כי הגענו לבית יהודי, ששם גר פקיד דניקאי עם בני־לויתו.

הפקיד הזה הבטיח ליהודים, המתחבאים בבית הזה, להיות עליהם לסתרה, אם ישלמו לו כופר נפשם, גם צרכי אוכל היו מוכרחים לקנות ממנו, וכמובן, במחיר גדול מאד. גם צוה על המתחבאים שלא יגלו מכל זה דבר לשום איש. אנחנו הסכמנו לזאת בנפש חפצה. כששים איש, אנשים, נשים וטף ישבנו באולם אחד צפופים ודוממים במשך שלשה ימים.

ביום השלישי לפנות ערב יצאה פקודה מטעם הקומנדנט של העיר, שאסור להרוג יהודים והרציחות בהמון פסקו. אך מקרים בודדים קרו גם אחרי שנתפרסמה הפקודה.

עזבנו את מחבואינו ויצאנו החוצה לראות את אשר עוללו לנו הדיניקיים. גם הם הרבו את חללינו. נבלות ההרוגים התגוללו בחוצות. ביניהם גם זקנים וזקנות, עוללים ויונקים. הרבה נשים הרות נרצחו במיתות משונות. מספר הנשים המעונות היה גדול מאד. גם בספרי התורה כלו הקוזקים את חמתם, גזרו אותם לגזרים ויתנו אותם למרמס בחוצות. החמס והשוד לא פסקו גם אחרי הפקודה. ההזיקות הגיעו להרבה מיליונים.

כאשר שקטה מעט בעיר העירותי אחדים מנכבדי הקהלה, שיצרפו אליהם גם נוצרים אחדים מאזרחי העיר וביחד יבואו אל הקומנדנט, בתור דיפוטציה לבקש מלפניו, שיתן צו להפסיק את הפרעות, ההולכות ונמשכות עוד בסמטות הקיצוניות ומה־גם בלילות.

זכורני, כשבאנו אל המסדרון שדרך שם נכנסים אל מעונו של הקומנדנט, גם אל בית הפקידות, מצאנו את הקוזקים העומדים שם על המשמר טרודים מאד: אחד היה טרוד לחלץ מיהודי אחד, שנפל בידו, את מגפיו הטובים, והשני היה טרוד להסיר את הטבעת מאצבעו של איזה יהודי. הטבעת היתה מהודקת מאד אל האצבע ועקירתה גרמה ליהודי מכאובים נוראים וצעק מעצמת מכאוביו, הקוזקים התענגו על זה מאד וצחקו מטוב לב.

אנחנו עמדנו במסדרון כשעתים, עד כי זכינו לקבל את פניו של הקומנדנט. נכנסנו אל האולם, שישב שמה הקומנדנט ובני־לויתו. הקומנדנט הביט עלינו בבוז וקלסה. תיכף בהכנסנו בא אתנו בטרוניה וישאל בכעס: “מדוע לא קבלו אזרחי העיר את החילים העיפים והיגעים לבתיהם?” ואף כי הדברים נאמרו כלפי החברים הנוצרים, שהם סגרו את דלתי בתיהם ולא חפצו לקבל אל מעוניהם אפילו את הפקידים. אך ידוע “שבהדי הוצא לקי כרבי” וגם היהודים קבלו את נזיפתם והדילנציה יצאה מלפני הקומנדנט בפחי־נפש.

ימים אחדים נמשכו עוד הפרעות. וכאשר נערכו בעיר איזו סדרים לפי שעה, מהרנו להביא לקבורה, בבית־הקברות החדש, את חללי הדיניקיים. הטבח של הדיניקיים הצטיין מהטבח של הגריגוריוביים רק בזה, שמספר הנרצחים על ידי הדיניקיים היה פחות ממספר הנרצחים על ידי הגריגוריוביים.

ד.

הדיניקיים נשארו אדוני הארץ עד חג החשמונאים תרע"ט. באותה עת חזקו צבאות המועצות, גם עשו חיל. החיילים האדומים פשטו עוד הפעם על אוקראינה. התגרו מלחמה עם הדיניקיים ויכום ויכתום עד חרמה.

אז התלקחה חמת הדיניקיים על היהודים עד להשחית. הפרעות, הענויים והשחיטות התגברו ביתר אכזריות, והרבה ערים נכחדו אז מידיהם. גם פלוגת הצבא של חיל־המתנדבים שנמצאו בטשערקאסי חדשו את הפרעות וההריגות בעיר וירדפו את היהודים באף ובחמה. היהודים היו צריכים עוד הפעם לבקש להם פנות נדחות להתחבא. במשך עשרה ימים שכבו למעצבה במחבואיהם, צמאים, רעבים, רועדים מקור ולא חזו אור שמש. אלה שנסו לעזוב את מחבואם, לשוב לבתיהם כדי לבקש להם איזו צידה, נרצחו על־ידי הקוזקים.

אני וזוגתי הרבנית התחבאנו בבית אחד שגר בו פקיד נכבד מצבא הדיניקיים, הפקיד הבטיח להגן עלינו. נתאספנו שמה כשלשים איש, אנשים, נשים וטף. הפקיד ישב אתנו כל העת בבית, כדי להגן עלינו. אך בימים האחרונים נמאסה עליו הישיבה בבית, ויצא פעם בפעם לטייל ברחובות. באותה עת מצאו להם הקוזקים שעת הכושר להתפרץ אלינו דרך הפתח הפתוח אל הרחוב. אז מהרנו אנחנו להמלט דרך הפתח הפונה אל החצר ולהחיש מפלט לנו אל איזה גן. היו מקרים שנשארנו לעמוד בחוץ ביום קרה, סער ושלג כמה שעות רצופות. מקרים כאלה נשנו גם בלילות והרבה פעמים סמר בשרנו מקור.

נקמתם של הדיניקיים ביהודי טשערקאסי התגברה מיום ליום. כאשר נוכחו שעליהם לעזוב את העיר, שלחו באש בתים אחדים וטור שלם של חנויות. כאשר ראינו בלילה, דרך חרכי התריסים, את נגוהות הלהבה ומשאות העשן, נמג לבנו בקרבנו, בחשבנו שגמרו להעלות את כל העיר על המוקד. במשך עשרת הימים, שישבנו חבואים, כמעט שלא ראינו שינה בעינינו ורעבנו ללחם.

ביום העשירי נכנס אלינו הפקיד שהגין עלינו והודיע לנו שמנויה וגמורה שהדיניקיים יעזבו את העיר, ובודאי ביום מחר יכנסו לטשערקאסי חילי־המועצות. חיל ורעדה אחזונו. פחדנו שהדיניקיים ביום האחרון יכחידו את כל היהודים גרי טשערקאסי. כל רגע ארך לנו כשנה. בו ביום התפרצה מלחמה בין חיל־המתנדבים וצבא המועצות. במשך שעות אחדות רעמו התותחים והבליסטראות. ביום השני בבקר כבר נראה בעיר החלוץ של חילי המועצות. אנחנו עזבנו את מעונינו ויצאנו החוצה להביא בחשבון את אשר עוללו לנו הדיניקיים. את ההרוגים אספו בעגלות והביאו אותם לקבורה בבית־העלמין החדש. הפעם לא רבו המלוים. רק קרובי הנרצחים לוו את החללים, גם לא נשמעו הבכיות והיללות כמו בקבורות הראשונות. היהודים כבר הסכינו בצרותיהם ומקור דמעותיהם יבש.

ה.

כעבור ששה שבועות אחרי שהדיניקיים עזבו את העיר, התפרץ לטשערקאסי טיטיוניק ואוכלסיו. אני עמדתי אז והשקפתי דרך החלון על המחנה העוברת. החילים של טיטיוניק עברו בסדר ומשטר, לא הפריעו את המנוחה ולא התנפלו על היהודים. היה גם צבא־רגלי גם פלוגה של פרשים. סיעה של פרשים, כעשרים איש, עברה לפני מעוני. שני פרשים התפלגו מהחבורה, התעכבו לפני השער, ירדו מעל סוסיהם, ביד אחד מהם היתה פתקה קטנה. הם קשרו את סוסיהם אל האילן הסמוך. לבי הגיד לי שמבקשים הם אותי. לא חכיתי הרבה. דלגתי תיכף, דרך החלון הפונה אל החצר, החוצה ומשם נמלטתי לחצר אחרת והתחבאתי שם.

כפי שספרה לי אחר־כך זוגתי הרבנית, התנהגו הפרשים כבעלי־נמוס, ברכוה ב“צפרא־טבא” ולא ישבו עד שהציגה להם כסאות ובקשה מהם לשבת. על שאלתה על דבר מטרת בואם, השיבו כי הקומנדנט שלח לקרא אליו את הרב. זוגתי נבהלה מאד, אך גברה על פחדה וענתה להם, כי הרב איננו כעת בביתו ובעוד שעה ישוב. הפרשים עזבו את הבית ויאמרו לזוגתי, כי בשוב הרב לביתו יבוא תיכף לבית־הפקידות, כי דבר הקומנדנט נחוץ.

תיכף התאספו המון יהודים לפני ביתי להודע על דבר בקורם של הפרשים בביתי. וכאשר נודע להם שהקומנדנט שלח לקרוא לי, התפשטו מיד אנשים אחדים לבקשני. אני הלכתי אתם אל ההמון שנאסף לפני מעוני. כלם סבבוני והתחילו לדבר על לבי, כי חובתי היא למלאות פקודת הקומנדנט וללכת אליו, כי אם אמרה את פיו אז תבולע לכל העיר. אני עניתי לנאספים שנכון אני למלאות את חובתי וללכת, רק בתנאי שילכו אתי עוד אנשים אחדים מנכבדי העדה. לבדי לא אלך בשום אופן.

– הצדק עם הרב! – קראו כלם – אך מי ומי ההולכים?

פתאום נעשו כלם ענוים גדולים, כל מי שהציעו לפניו להתחבר אל הדילגציה ללכת אל הקומנדנט מהר לנער את כפיו באמתלא, שאיננו ראוי כלל לאותה אצטלה בשעה שנמצאו בעיר הרבה אנשים נכבדים ממנו. כך לבש כל אחד ענוה במדו, פרט את חסרונות עצמו והגדיל את מעלותיו של חברו. לאט־לאט התאספו סביב לביתי כחצי העיר. כלם מתוכחים, הומים, וכבר עברה יותר משעה.

בראותי שאין לדבר סוף אמרתי אל הנאספים:

– הנני הולך. אבל לכל הפחות ילכו אתי גם אנשים אחדים, יהיו מי שיהיו. האם הקומנדנט בקי ביחוסם ויודע מי הם הנכבדים ומי הם הפחותים?

באותה שעה הופיע הדוקטור מר משה סלעפיאן. כאשר הצעתי לפניו ללכת אתי אל הקומנדנט ענה תיכף: הנני הולך!

וכאשר פניתי עוד הפעם אל הנאספים בשאלה: ומי עוד ילך אתנו?

ענו בהתלהבות: הננו הולכים כלנו!

באמת, כחמשים איש לוו אותנו. אך לאט־לאט התחילו נשמטים. כאשר הגענו עד הרחוב שבו נמצא בית־הפקידות נשארו אתנו רק עשרה. וכאשר הגענו אל שער הבית שגר שם הקומנדנט, בעת ששמתי את ידי על כף המנעול, הבטתי לאחורי. ראיתי, כי מכל בני־לויתנו לא נשאר אף אחד, זולתי והד"ר סלעפיאן.

באותה שעה בצבצה בת־צחוק על שפתי: נזכרתי שהדבר הזה ירושה להם לבני־ישראל מאבותיהם. גם הזקנים שלוו את משה ואהרן אל פרעה “היו מגנבין את עצמן ונשמטין אחד־אחד, שנים־שנים והלכו להן” (רבה, שמות פ' ה').

הנני מודה ומתודה, כאשר פתחתי את הדלת פלצות בעתתני. ידעתי לפני מי אני עומד, לפני אחד מאלה שהרבה מאות יהודים נגזרו מידיהם והִרבה אלמנות ויתומים בישראל. בכל זאת התחזקתי ונכנסתי אל האולם. שם ישב הקומנדנט עם שלישו ואחדים מבני־לויתו.

הוא שאל אותנו: מי אתם ומה חפצכם?

– אני רב העדה וחברי הוא הרופא העירוני.

– טוב, שבו. יש לי דבר אל שניכם – אמר אלינו – בבקשה אמרו להחנונים שיפתחו תיכף את חנויותיהם. הבטיחו להם בשמי, שאנחנו נקנה מהם הכל בכסף, אפילו צרכי אכל. אמרו להם כי לא באנו הנה לשדוד ולבוז. אך אם לא יאבו שמוע, אז ארשה לאנשי לפתוח בעצמם את החנויות ואז, כמובן, אינני אחראי בעד התוצאות. חוץ מזה נחוץ לי ש"ש, עורות, בד לבן והעיקר – פנה אל הדוקטור – סמי־מרפא בשביל החולים והפצועים.

כאשר שמעתי את הדרישות הקטנות הללו, כמו אבן כבדה נגולה מעל לבי. התאוששתי ושאלתי על אדות הסכומים הנחוצים.

– חמשים פוד ש"ש, עשרים עורות, ארבעים ארשין בד־לבן.

– מבטיח אני – עניתי – כי החנונים יפתחו עוד היום את החנויות. אך את שאר הדרישות אבקש להרחיק ליום או ליומים, כי אפשר שלא תעלה בידי להשיגן היום.

– לו יהיה כדבריך – אמר הקומנדנט – אך העיקר הוא לי סמי־מרפא.

הקומנדנט צלצל בפעמון, תיכף נכנס דוקטור הצבאי, הוציא מחיקו רשימת ארוכה של סמי־מרפא והתחיל קורא לפני הדוקטור סלעפיאן.

הדוקטור סלעפיאן שמע בשום לב ועל רובא דרובא של הרשימה העיד, כי המינים הללו אינם נמצאים בעיר זה כשנה או כחצי שנה. רק מינים אחדים נשארו עוד.

הקומנדנט והדוקטור הצבאי עמדו זמן־מה תמוהים. אחר־כך אמרו:

– טוב. המציאו לנו מה שיש, אך אל תפילו דבר מכל מה שהבטחתם.

חיש יצאנו מבית־הפקידות והנה המון רב מאחינו בני־ישראל עומדים ומחכים לנו, משתוקקים להודע מכל הנעשה. אך אנחנו חשנו תיכף אל השוק ומסרנו להחנונים את דרישתו של הקומנדנט לפתוח תיכף את החנויות, כי בנפשנו הוא אם נמרה את פיו. אחדים נתנו אזן קשבת לדברינו ופתחו תיכף את חנויותיהם. אך נמצאו גם כאלה שנשמטו ולא פתחו את החנויות. רק כאשר ראו שהיום עבר בשלום, אז ביום השני כבר פתחו כלם את חנויותיהם.

ובאמת קיים הקומנדנט את מוצא שפתיו. החילים שלמו במזומנים בעד צרכי אכל ושאר הסחורות שקנו. כאשר שקטו סערות הרוחות התאספנו בחדר הקהל לטכס עצה באיזה אופן למלאות את יתר הדרישות. ברוב עמל עלה בידינו למצא את הש“ש ויתר הדברים הדרושים. גם הד”ר סלעפיאן מסר את סמי־המרפא שעלה בידו להשיג. במשך הימים האלה, אם היה לאיזה איש איזו קובלנא או בקשה להקומנדטורה הייתי אני השתדלן בדבר, וכמעט תמיד מלאו את בקשותי. ואם היתה איזו דרישה מהקומנדטורה לאנשי העיר, אז באו שני פרשים עם פסת־ניר בידם לביתי ואנכי השתדלתי למלאות את כל דרישותיהם אם רק אפשר היה למלאותן.

רק ארבעה ימים עשו טיטיוניק ואוכלסיו בעיר. במשך הימים הללו לא הופרעה המנוחה. לא נשמע על אדות עושק וגזל. לא העליבו איש ובעד הסחורות שקנו שלמו בכסף מלא. ביום החמישי שבו צבא המועצות העירה והטיטיוניקים עזבו את העיר בחשאי כמתגנבים.

עד היום לא נוכל להבין במה זכתה עירנו בעיני טיטיוניק יותר מכל ערי הסביבה. מדוע נטה דוקא את חסדו ליהודי טשערקאסי בעת שבכל ערי הסביבה נלחם עם היהודים בדם ואש?

חידה היא הדבר בעינינו.

 

רשימת ההרוגים    🔗

טאגאנטשה

אוסטרובסקי גרשון־זאב 56 שנים סוחר עורות

בתו 35

נכדתו 7

אוסטרובסקי יעקב 45

בנו משה 20

בנו 10

בנו 3

אשתו 43

גאלאסינסקי ראצי (נעכעס) 48 אלמנה

בתה

וועלוועליס שלמה 50

אשתו 47

עם ארבעה ילדים

זוואנסקי שמואל 48 ספר

אשתו מרים 47

אחיו אברהם־יוסף 55 חנוני

זלמן פון דער יאטקע 60 קצב

אשתו 47

עם שלשה ילדים

סאכנובסקי סטיסיה־פיינעס 22 חובשת

מוגיליבסקי אברהם 48 נפח

אשתו 40

בתו 20

בעל בתו 23

שלשה ילדיו מן 1 עד 17

אידל בנו של שמואל קאוועל 30

צביה פייגע דער באבעס 48 אלמנה

אחותה של צביה, מינדל 30

ילדתה של צביה 6

סוס ליב 50 סוחר תפוחים

אשתו 46

עם שבעה ילדים

קלעוואנסקי משה 47 ראש העירה

קוזאק מלכה 45 אלמנה

ילד 6

ילדה 8

זוואנסקי יעקב 38 עושה גגות

ס"ה 50 נפש.

טאלנה

אקסעלראד יצחק־אייויק בן צבי 22 שנה

ארליך יעקב בן יוסף 16 שנה

באדיאן אליהו בן דוד 55 חנוני

בארינבוים משה בן ברוך־מרדכי 25

באווערמאן אברהם 27

בארד אריה ליב בן משה 17

בארסקי פראני בת משה 12

ברדיטשיבסקי יודיל בן יהושע העשיל 50

גערינשטיין רחל 60 שנה

גראסמאן אברהם בן יעקב 65

דיז’ור דוד בן ליב 17

הערליכמאן חיים 23

היילפערין אפרים בן בנציון 22

וואלינעץ משה בן יקותיאל 50 מורה

ווייסבערג דוד 16

זאבראן דוד בן זאב 45 סנדלר

זובוטה חיים 30

חאבולה חיים בן יחזקאל 30

טארניפולסקי דוד 50

טעפליצקי דוד ב"ר ליב 35

טאפילינסקי אליעזר בן לוי 22

יארמולינסקי אליהו בן ישראל 20

יודילמאן פעסיל בת אהרן 60

לעבעדין מרדכי בן בנציון 20

מארמאר צבי בן ליב 45

מעדוועדיק ליב בן יצחק 25

נעמירובסקי משה בן חיים 26

פובעדאטור אברהם בן אהרן 18

אחיו יחזקאל 16

פיינמאן יעקב 20

פעלדשטיין אברהם 25

פינקעל צבי בן דוד 12

פיאטיגורסקי יחזקאל 60 סוחר

צענמאן א. 22

קאטליאד זוסיה בן יעקב־יוסף 22

קאלינובסקי אפרים בן צבי 18

קראטעגוז ברוך בן יוסף 20

קאמינסקי יצחק 45 סנדלר

קוסונלאד צבי בן יעקב 20

ראזענפעלד ברוך 28

שאטרעוואטע מאיר בן ישעיה 45 "

שאבולסקי מיכל 45 חנוני

ס"ה 42 איש.

טאראשצ’ע

קירז’נער בעריל 54 שנה

אחיו צעיר בן 18

קופצוב רב העיר

דוירובנה פייגה

פאלביין העני

פעלדבארג מנדיל

רודובעצקי משה

בלינטשוק בנימין

ס"ה 8 אנשים.

טולטשין

בלומען קלמן 50 שנה סוחר

ביילין ישראל 50 דירקטור בבאנק

בוגומולני ישראל 70

משה 30 סוחר

בארטיק 60 חנות אריג

בורדמאן רפאל

בתו של יוסיל בורשטיין

בלינדער חיים

גרינבערג ליב 18 שנה

גריצעם מוטיל 23

אחיו

גרינפעלד רופא שנים

בנו

נוטעס יעקב־יוסי

בנו ישראל

גינצבורג חיים נטע 75 שנה חנות אריג

גלאזמאן יוסף 22

נוטעס בצלאל 20

יהושע 17

הורוויץ דוד 60 משרת ביער

האלפערין 35 אינג’יניר

ז’עלודקעס העניך 55 משרק פשתים וצמר

זילבערג בנימין 40 סוחר

זלאטקעס בעריל 19

זילבערג ישראל

שתי אחיותיו

ווינוקור בנו של לובארסקי סנדלר

בתו של שמעון טולטשינסקי 28 שנה

בתו של שמעון טולטשינסקי 25 "

יורקובעצקי יהושע 37 ספר

אשתו 35

עם שני ילדים

ירוחמזאן האם

עם שלשה בנים ובת אחת

יארושיבסקי משה 60 שנה שוחט

אייזנער יצחק 30 חנוני

טעפער ליב 65 חזן

כהן 50 עורך דין

לייביל 24

אשתו של לייבקע דין

מילמאן שלום שכנא

מינציס משה חייט

מילכעס יעקב

בנו

מורייניס הירשל 65 שנה סוחר י"נ

מולדובאנער יעקב

אחיו אליעזר

נעביך אברהם 55 חייט

ניסים דניאל 55

סטאליאר מאטיל 55

פאניטש ליב 92

פארטנו בעריל 38 סוחר

פיינבערג אברהם 60 עוסק בצרכי הקהלה

אשתו

פייגעס אלמנה

בתו של בעני פעלדשער 17 שנה

ציגלער יאָנטל עם שני ילדים

קארינפעלד 48 שנה סוחר

קלעוואנער שלום 56 קבלן

קאסעבארד יוסף 35 סוחר נפט

קולעקטער גמליאל

קוזמינסקי יעקב 22

קערקעס חיים 75 "

קרופניק שמעון 40 " חנוני

קראסנער יצחק 29 " פקיד

רוסובסקי זלמן

ראובנס משה איציק 55 סרסור

בנו של זלמן רודעס

ראזענפעלד זיידיל 30 סוחר שמרים

לייביש 40 מבשל שכר

רופא ישראל 57

שמש דוד 85 שמש

שארגורודסקי יוסיל־ליב 30 בורסקי

שפיגל 20

שור איציק 53

ס"ה 81 איש.

טעטיוב

אשכנזי שמחה 30 שנה בנו של הרב

אמו הרבנית לאה 65

ארבעטמאן יוסי 62 כובעני

אשתו פייגה 60

בתו העני 28

בעלה פייסי 38

אוסטרובסקי גדליה 50 אופה

אחיו אברהם 45 חנוני

אחיו יחיאל 28

אוסטרובסקי בנימין 40

בנו משה 15

אויסטייטשער נתן 43

בתו רחל 20

בתו פעריל 18

איידעלמאן בעריל 16

אחיו אפרים 15

אחותם פייגה 17

אורליאנד אברהם 56

אשתו איטה 54

בנו מוטיל 21

אורקע מאסי יענטעל 50

אשתו פייגה 47

בנו 18

בתו רבקה 20

ביקוב נחום בנציון 45 סוחר דגים

בנו אהרן 22

בנו שמואל־ליב 18

אמו שרה 75

אחיו יעקב 23 אופה

ביקוב מרדכי 50 חנוני

אשתו מאני 47

בנו יעקב 20

ביקוב עקיבא 45

אשתו לאה 40

בתם סאני 18

ביקוב נחום־מיכל 45

אשתו שרה 42

בתו רחל 20

בנו ליב 12

בנו אברהם 9

ביקוב מרדכי 53

אשתו טויבע 50

בתם חנצי 30

חתנם משה 32

שני נכדיהם פעוטים

ביקוב פעסי 48

בנה איצי 26

אשתו של איצי 24

ילדו של איצי 4

עוד בן אחד של פעסי 22

בלעכער סלאווע, בתו של משה־דוד 36 שנה

עם שלשה ילדים

בלעכער יעקב 43 שנה בית משקה

אשתו 46

בערנשטיין געצי 50 חנות אריג

אשתו 46

בערנשטיין ישראל 48 חנוני

אשתו חוה 46

עם ששה ילדים

בנדרסקי ליב 50 נפח

בופמאן געצי 40 חיט

שלמה 20

בערטה 20

אהרן 15

באלטאק זיידיל 50 בעל טחנה

אשתו 48

באלטאק בעריל 40 חנות אריג

באיובסקי נח 45 חביתן

אשתו דובריא 42

כלתו טייביל 22

עם שני ילדים

בורשטיין מיכל 55 מנגן

אשתו טויבע 53

בערדיטשיבסקי בעריל 42 נגר

אשתו לאה 40

בתו היידי 18

שני ילדים קטנים 5־3

בורשטשובקער שמעון 62 משרת בטחנה

נכדו הינדה 8

גראנווסקי וועלוויל 48 שואב מים

בתו חנה 20

גראנובסקי יעקב יהושע 36 שואב מים

אשתו מלכה 35

בנם בעני 8

בתם חיה 2

רך נולד, בן ימים אחדים

ייזער זיידעל 40 חנות ספרים

אשתו 38

אחיו יוסיל 30 סוחר

אשתו של יוסיל, חנה 30

עם שלשה ילדים

גורעצקי זעליק 50 מתוך

גורעצקי ליב 40 חנוני

אביו מאסי 70

בתו חנה 20

גאלדשטיין משה 35 חנוני

אחיו יוסי 50

אחיו איצי 30

גאלדבערג חיים 60 קצב

בנו יענקל 26

בנו ישראל 22

ביילע אשתו של ישראל 22

גאלדבערג יוסיל 35 חנוני

אשתו סימע 33

עם ילד בן 4

גולדבערג שפרה 32

גורעוויטש יוסיל דוד 80 סוחר־ביצים

בנו מרדכי 25

בנו ליב 20

בתו אסתר 17

גרינבערג שלמה 60 סוחר

בנו ירחמיאל 35

כלתו 32

גרינבערג בעריל 70 קצב

בנו ליבער 23

גאליבראטקע זלאטע 18

גורודעצקי שלום 54 סוחר

בנו 17

נלעזער בעני 55 זגג

בתו רוסיה 22

גערשמאן אברהם 63 סוחר מלח

אשתו חנה־בוני 60

בתו רבקה 22

בתו נחמה 20

בנו יהושע 40 סוחר דגים

בנו מוטיל 30

אשתו מנוחה 28

עם שלשה ילדים

גורלאנד גיטל 20

אחותה לאה 15

אחותה ברכה 8

אחיה יוסיל 13

גרינקרוג רחל 55

געליכעס בתיה 55

בתה 16

גרויסמאן גאלדה 56

גראבליק יחיאל 35

גיסתו רחל 20

גורודינסקי דושא 42

בתה מאני 18

עוד ילדה 8

בנה שמואל 3

דיזיג אברהם־בער 35 בית דפוס

אשתו 33

עם שני ילדים

דראקער דוד 32 סוחר

אשתו לאה 30

בנם משה 10

בתם בריינה 6

בנם 4

הייזריקער פייוויש 37 רצען

האָלין בתיה 50

הויזמאן ישראל 75 בית משרפות י"ש

ווערבובסקי לוי 60 אופה

אשתו טויבע 58

בנו בעני 25

ווייסבאק ליב 

אשתו ברכה

בתו אסתר

ווייסבאק זוסיה

אשתו רבקה

בתו ראזע

בנו

וואלאך ביילה 42 שנה

בתה שרה 18

בתה נעמי 12

בנה יוסיל 8

וויינמאן משה־אהרן 70 חיט

בנו הירש 25

בתו חיה 15

ווארטסמאן אפרים 70 סוחר מלח

ווארטסמאן חיים בן יעקב־משה וילדיו:

זיידיל

סנדר

קיילה

מחלי

פעריל

רחל

חנה

זילבערמאן טוביה 58 שנה סוחר

בנו ירחמיאל 35

אשתו של ירחמיאל 33

זילבערמאן טוביה 40

אשתו בתיה 38

בתם 12

בנם 8

זוואניצקי שלמה־אליהו 40 חנוני

אשתו פרומה 38

זאוואלוק פעליה 35

בתה פעריל 7

זוברינסקי ברוך 43 חנוני

אשתו חנה 40

עם ששה ילדים

זוברינסקי מאיר 65

אשתו איטה 61

עם שלשה ילדים

זעלצער אברהם 56

אשתו חיה־בוני 53

בתם ברכה 26

בתם רבקה 19

בעלה של ברכה 30

שלשה ילדיה 6, 4, 3 שנה

זעלצער יהושע בן אברהם 36 שנה

אשתו שרקה 34

עם שלשה ילדים

זיידענבערג חייקה 36

בתה אסתר 14

בתה אנעטע 12

זיידענבערג שמואל־ליב 40

בתו אודיה 18

חריסטינובקה מנדיל 7

טשיזיק שלום 15

אחותו הדסה 13

טענצער חיים 42 נגר

אשתו שפרה 40

בתם פעריל 18

בתם רחל 8

טזלטשינסקי יוסף־ליב 55 כובעני

אשתו גיטל 50

בנותיו 8־10 שנה

טולטשינסקי חייקה 25

אחותה רחל 23

טרעגער מלכה 40

בתה איטה 15

טאנדעפניק ארעלי 36

אשתו 34

עם ארבעה ילדים

יאכנעס שמואל 50 סוחר

אשתו שרה 45

בתו פריידה 18

בתו סאני 5

בתו בתיה 3

אחותו פעריל 35

יאלאוויצקה בלומה 40

בנה ליב 19

ליפשיץ ברוך 36 סוחר קמח

אשתו שרה 34

חיה אשתו של ניסל ליפשיץ 45

פריידה 20

איצי 16

ארקע 12

לוינסקי קלמן 55 קצב

בתו חנה 22

בתו ריכל 20

לאווינסקי דוד 60

אשתו טשארני 56

בנו קלמן 25

בתו רבקה 9

לאווינסקי ברכה 60

עטי גיטל 45

רחל 30

בוני 20

לאווינסקי נחום־הירש 45

בתו רחל 18

בתו רייזיל 9

בתו פעריל 4

בנו איציק 6

לובטשענקה זיסל 70

בתה הדסה 35

בתה יהודית 22

לוקאטשיבסקי דוד 35 מורה

אשתו 32

עם שני ילדים

לערמאן חוה 50

בנה פיני 25

בנה בעני 12

לאנדוי קלמן 45 אופה

אשתו מלכה 43

בנו שלום 23

ליבערמאן וועלוויל 60 חנות רהיטים

ליבערמאן מנדיל 45 חנות מכשירי כתיבה

בתו רחל 18

לעוו אליהו 60 חנות אריג

אשתו גולדה 53

בנו מוני 25

בנו מוטיל 22

בתו בוזי 17

עוד שני ילדים

ליטוואק גדליה 35

אשתו באבע 30

בתו ליזע 12

בתו רחל 7

עוד ילד קטן

מוגיליאנסקי אברהם בן יוסף 45

אשתו מרים 40

בנם אידיל 20

בנם זלמן 14

בתם פעריל 16

מאגידוביטש מלכה בת יעקב 36

מאגידוביאש יענטע 35

בתה באבע

בתה מרים

בתה ריווע

בנה הירש

מאגידוביטש גדליה 36 שנה פחח

אשתו 34

בתו 16

בתו 4

בנו 8

מאגידוביטש חיים־שמואל 53 חנוני

אשתו מרים 50

בנו מנדיל 24

בנו דוד 20

מלמד משה מזיבוטובה 50

אשתו רחל־לאה 48

עם שלשה בנים

מנוחהס שמואל־ליב 50 סוחר קמח

מארון אברהם 17

מינציס מלכה 55

עם ארבעה ילדים

מוגיליבסקי יוסף 80

אשתו פייגה־פעסי 70

מוגוליַבסקי זלמן 72 סוחר עורות

מוגיליבסקי מאסי 55 עושה גריסים

בנו איצי 35 נגר

מוגיליבסקי יעקב 50 חנוני

מארגאן ליבה 60

כלתה חייקה 35

מוסטובוי יעקב

אשתו פריידה

בנו מישע

בנו אברם

בנו טולי

מודיסטקע חנה 26

מאזובסקי ליפע 17

מאזובסקי מלכה 36

בנה דוד 10

בתה ביילה 8

בנה איציק 6

מלמד משה 43 מלמד, מסקווירה

מסושניק ישראל־דוד 50

חוה די מילכיקערן 45

בעלה ישראל 47

בתם יוכבד 15

בתם מינדל 18

בתם צביה 12

מענדילקעס אייזיק 50

אשתו חיה 48

בנו 26

כלתו ציריל 24

עם שלשה ילדים 6. 4. 2 שנה

בנו 20

בתו ברכה 13

נובופאסטובסקי משה 36 חנוני

בתו סאני 9

בנו בעריל ½1

נובופאסטובסקי גנענדיל 35

בנה בוזו 12

בנה זיידיל 3

בתה סאני 6

נובופאסטובסקי באבע 35

בנה שמעון 15

עוד שני ילדים קטנים

נובופאסטובסקי זנביל 55 שוחט

נובופאסטובסקי דוב 22 רצען

נחמקעס מרים 30

עם ארבעה ילדים קטנים

סערע מנדיל 79 בעל־עגלה

בנו משה 40 כובעני

ספעקטאר משה 46 סוחר

אשתו איטה 44

בתם שרה 19

בנם שלמה 17

בתם פעריל 10

בתם טייבל 7

בנם בעריל 4

בנם יעקיל 2

ספעקטאר נתנאל 60 חיט

אשתו גנענדיל 58

ספעקטאר דוד 43 חנוני

אשתו רייזיל 40

ספיוואק חיה־רחל 55

בנה זעליק 30

אשתו של זעליק 30

ילדם בן שנה ומחצה

ספיוואק אביגדור 65

אשתו עטיל 63

בנם יעקב 25

סטאניסלאבסקי יוסי 43 נפח

אשתו פייגה 40

בתם אסתר ריווע 20

בנם זיידיל 14

בנם משה 11

בנם הירש 9

בתם ליובה 5

סטאניסלאבסקי רייזע 55

בנה דוד 20

סאראגעס העניך 32

אשתו בעלצי 30

בתם איטע 3

בתם ריווע 1

סאראגעס יוסיל 60 חזן

אשתו שרה 60

סוקוליק נעמי 65

סאראקער אהרן־ליב 60 רצען

בנו יעקב 20

סלובודניק אהרן־ליב 40

סערי גדליה

אחיו יעקב

אחיו וועלוויל

סערער יוסיל 40

אשתו ציריל 38

בתם בת־שבע 13

בתם רחל 18

בתם אלטע 12

בנם ליבער 8

ועוד שלשה ילדים 4, 3, 2 שנה

סטאליאר משה 55 שנה

אשתו חיה 52

סמעקון שרה 30

סוקול ליב 70 נגר

פודוריק אליעזר 53 מלמד

בתו איטה 25

פורטנוי שלמה 26

פורטנוי שרה 40

פוטאק זעליק 16

פוציר אהרן 36

אשתו ציריל 34

בתו 8

בתו 7

פיקובסקי שלום 55 שמש

אשתו רייזה 53

עם שני ילדים

פיקהויז חיים 45 סנדלר

בנו יוסי 17

בנו איצי 19

בתו חייקה 2

פעקער משה 36 חבר בית־הפקידות העירוני

אשתו לאה 35

בנו איצי 12

בנו ליב 7

חמותו גיטל 65

פלאטינסקי נח 70

אשתו גיטל 68

בנו ראובן 22

בתו חייקה 18

פיאטיגורסקי משה 40

אשתו זיסל 38

בתם נחמה 18

פאסטיק ישראל 30 עובד במתכת

פיקער ישראל 28

פודולסקי נחמן 55 עורך־דין פרטי

אשתו חיה 52

בתם בתיה 12

פערילשטיין שלום 30 סוכן

אשתו חוה 28

עם שלשה ילדים

פעקערס בצלאל 40 חנוני

פעקערס פייסי 60 גבאי בבית־הכנסת

אשתו פעסי־חנה 58

בתם חוה 28

בתם אודי 22

בתם בריינה 13

פולישוק יענקל 60 סוחר־עורות

אשתו סאסי 58

בתם יענטע 25

פאסטוך הירש 45 חיט

אשתו נעמי 40

בתם חיענה 10

פיינעס מוני 70 מלמד

פרידמאן ישראל 50 סוחר עורות

פרידמאן איצי 48 עושה עגלות

בנו סענדער 23

בנו אידיל 15

פרידמאן אייזיק 55

אשתו חיה 50

בנם סענדער 25

בנם אפרים 18

בתם ציפה 26

בתם העני 15

בנם מנדיל 30

אשתו של מנדיל ציריל 30

עם שני ילדים

פרידמאן 60 עושה חביות

בתו 30

בתו 20

פייווישענקה חנה 60

בתה חיה 20

פייווישענקה חנה 36

בנה משה 16

בתה ריסל 8

פעדנער מלך 58 נפח

בנו קלמן 30

בתו חנה־פייגה 25

בתו מלכה 20

פעלדמאן יוזיפ 45 חיט

אשתו דבורה 42

פעלדמאן שרה 18

פישמאן ליב 50

אשתו עטיל 47

בנם ניסי 22

בנם הירש 20

בתם מרים 25

פיינעס אברהם־איצי 50 סנדלר

בנו שמואל 15

פיינעס משה 48 סנדלר

אשתו בתיה 46

בנם יענקיל 18

בתם גיטל 16

בתם פעסי 10

פייווישענקה ברוך־מאיר 35 סוחר־תבואה

בנו יוסיל 2

צוקרוב שניאור 45 סוכן

צארובסקי דימי 70 סוחר

ראנץ ליב 60

אשתו ביילה 60

בתם פעריל 20

בנם שמואל 18

קאפליאר ציפה 65

בנה סנדר 26

קאפליאר משה ניסילם 50 בית־מזון

אשתו 48

אחיו ישראל 60

קליינמאן יוסף 40

אשתו רחל 36

קליינמאן עזרא 35 סנדלר

בנו הירש 15

בתו מלכה 8

קליינמאן יעקב 55 שואב מים

אשתו מנוחה 52

בתם רחל 18

קראוועץ אסתר 38

בנה ראובן 9

קראוועץ פייגה 25

בתה מרים־חייקה 5

קלאצמאן משה 63 אופה

אשתו ריווע־לאה 61

בנם אברהם־יצחק 28

בתם בתיה 19

בתם הבכורה אסתר 36

ילדי אסתר: בילה 9

רחל 7

קלאצמאן יהושע 63 סנדלר

אשתו בתיה 63

בתם אלטע 25

בנם בעני 12

קלאצמאן העני 45

בנה יצחק־ליב 18

בנה חיים 17

בתה 10

בתה 8

קלאצמאן אליעזר 60 סוחר

אשתו עלקע 60

בנם דוד 35

בנם יוסי 30

אשתו של יוסי, מרים 28

ילדיו של דוד, חנה 15

בעני 7

רבקה 1

קלאצמאן עטי בילה 55

בתה דאבע 25

בעלה של דאבע 30

קלאצמאן יהודית 70

קלאצמאן שפרה 40

קלאצמאן אפרים 23

אשתו ברכה 22

קלאצמאן יהושע 60 חנוני

אשתו בלומה 58

בנו חיים 18

קאבריץ הירש 25

אחיו משה 23

קאבריץ אהרן בן פרץ 5

קופערשמיד בריינה 65

בנה יוסי 25 חיט

קלעזמער זוסיה 35 מנגן

אשתו חנה 33

בנם בעריל 10

בנם 2

קאראל הירש 55 סנדלר

בנו חיים־ליב 17

בתו הנה 19

בתו סאני 16

אחותו בריינה 50

קאראל יעקב 16

אחותו שרה 19

קאפאט חיים בער 50 סוחר

בתו מרים 18

קופצין יהושע 45

אשתו נחמה 40

בנו מיצי 18

בנו אברהם 6

בתו גנעסי 10

בתו רחל 5

אחותו של קופצין, שפרה 43

בתה רחל 14

בנה בעני 12

בנה בעריל 10

קאגאנובסקי ליב 35 סנדלר

קאגאנובסקי יוסיל 38 קצב

אשתו שרה 35

בתם שרה 16

בנם אברהם 8

קאגאן חנה־טויבע 50

בתה חיענע 16

קאגאן ישעיה 70 רופא

בנו גדליה 22

בנו חנא 18

בנו משה 15

בתו ברכה 24

קאגאן ישראל 63 סוחר־ביצים

בנו חנא 26

בנו חיים 17

בנו נפתלי 14

קופערמאן רחל 38

בתה מרים 18

בתה בילה 16

בתה ריווע 14

בנה מוטיל 12

בנה חיים 4

בנה זעליק 2

אחותו של יוסיל קאגאנובסקי, נחמה 28

בנה הירש 5 שנה

בנה משה 4

קאזאק זלמן 45 חיט

אשתו מנוחה 43

בתם חיה 23

בנם ישראל 16

בנם שלום 7

קראסני חיה־פייגה 60

כלתה גיטל 35

קראסני יעקב 50

אשתו פריידה 48

בנם איציק 19

בתם יוכבד 18

בתם טייבל 10

נערה משרתת חנה 20

קראסנער שמחה 40

אשתו חנצי 38

בתם גיטל 20

בתם יוכבד 14

בתם שיינדיל 8

קראסנער לאה 38

בנה חייקיל 16

בתה מיכל 14

קאפיכעס יוסיל 60

אשתו 56

עם שלשה ילדים

קריימנער אברהם־יצחק 45 עושה גריסין

אשתו באבע 43

אפרים 5

קריימער משה־אהרן 40

אשתו חוה 32

בנם נחום 10

בתם חנה 8

עוד שני ילדים בני 5, 4 שנה

קריימער דוד־יוסי 56 שנה חנוני

אשתו דינצי 52

בנו 24

בתו 18

שלשה ילדים קטנים בני 5, 4, 2 שנה

קאפרוב יעקב־משה 60

אשתו סימע 57

בתם נחמה 25

בתם פעריל 14

קרים זלמן 35 מתקן שעונים

עם ארבעה ילדים

קאץ חוה 46 שנה

בתה פעסי 18

בתה אסתר

בתה חנה 10

בתה חיה 8

קארלשטיין שרה 62

קעסילמאן ישראל־דוד 50 סוחר קמח

קראקובסקי רחצע 30

קונדיטור משה 40 בית־ממתקים

אשתו רחל 40

עם ארבעה ילדים

קושניר נחום 50

בנו ליב 18

קאוועל אהרן 44 נפח

אשתו 40

בנם ליב 8

קויפמאן מלכה 52

קריצמאן בנציון בן ראובן דוד 50

קוקיכעס בתיה 40

בעלה יהושע 45

בתם אלטע 20

ילדה בת שנה

ראבינוביטש שמעון 50 רב

אשתו באבע 45

עם חמשה ילדים

שתי בנותיו של ראבינוביטש משה

ראס פריידה 50 שנה

ראס ביילה 30

שווארץ אהרן

אשתו עם שני ילדים

שו"ב שלמה 80 שוחט

אשתו טויבע 75

נכדו חיים 22

שפיטאלניק זיידיל 50 מנגן

שעכטמאן איצי־משה 36 חיט

אשתו טויבע 34

בתו 8

שקאליאר יעקב 70 בעל־הלואה

אשתו פייגה 68  

שקרובסקי מוטיל 30

אשתו רחל 30

בתם דארע 8

בתם יהודית 6

סקירינסקי עוזר 60 סוחר

אשתו עטי 57

בנם אברהם 20

שעכטער חיים 18

שווארץ שיינדים 38

עם ילד בן שנה ומחצה

שויפער דיני 50 בעל־טחנה

שמארגון חיים 75 סוחר עצים

אחיו בייניש 70

כלתו מחלי 45

שמשון אהרונס 30

אשתו טשארני 28

בתם שרה 7

בתם רבקה 7

בנם איצי 5

בתם זיסל 3

שווארץ שיינדיל 35

עם ילד בן שנתים

שמארגון יענקיל 60 בעל־עגלה

בנו אברהם 17

שפינדעלעס משה

אשתו איטה

עם חמש בנות ובן אחד

שניידער איצי משה 35

אשתו 33

עם שלשה ילדים

ליב זיסעס 56

אשתו רחל 54

בתה 30

בתה 28

שלמה אֶלי 36 קמחן

אשתו פריידה 34

בתה 8

בתה 6

עטי לאה מסלובודה 33

עם שני ילדים

משה ניס’ילס 50 בית־מזון

אשתו 33

עם שמונה ילדים

גנענדיל טאניעס 56

בעלה תנחום 58

חוה בתו של מנדיל שוסטער

עם ארוסה

בעריל פינקעלשטיין 4

ס"ה 812 נפש.

טעלעפינה

שני האחים בונדאריבסקי

שני הקרובים קושמר

טורטשין

ס"ה 5 נפש.

טעפליק

אקס יוסף 75 שנה

אקס שמואל 76

באלאקירסקי אברהם 60

בול ישראל 62

בורשטיין פנחס 32

בראצלאווסקי הנא 47

בענון יוסף 30

באלאקירסקי אהרן ילד בן ימים אחדים

ברויז מנדיל 3 שנה

בוז’יליאנסקי אלטער זעליקס 65 מלמד

אשתו של שלמה באדנער

עם ילד

גערמאן יעקב־שלמה 75

גראנובסקי זאב 35

גראנובסקי דוד 28

גרינשטיין נחמן 40

בנו תלמיד גמנזיה 13

אשתו של גונטמאכער מרדכי

עם שני ילדים

גונטמאכער בן־צבי

גערשונוב זעליק

דאשעבםקי נפתלי 48 שנה מלמד

הורוויץ דוד

הורוויץ אברהם

אשתו עם שני בנים

הורוויץ עם ארוסה של בתו חיה

הענדילמאן משה 57 שנה

ווישניאק טוביה

וויקניאנסקי דוד 57

וואסערטרעגער וועלוויל 35

אשתו 32

חמותו 80

וועקסלער יעקב

וויינער משה 20 סטודנט

ז’עבראק הירש ליב חיט

אשתו של צבי חזן

טאפ זעליק ליב 80

טשערנוב חוה 75

עם נכדה

טראכטענבערג זוסיה

טארטשיאק מנדיל

טראטובענקא וואָלי

אשתו של שלמה טאראסיוק

יארוסלאבסקי בוני 55 שנה

בנו 20

כהן יוסף 23

כהן נחמן 55

עם שני ילדים

עם בן אחותו.

כהן רפאל 25

כהנא ברוך

כהן שלמה 17

לעווין יוסף 55

ליובאשיבסקי טויבע 26

ליאחובסקי צבי 20 נפח

ליומער ליב

חתנו של יוסף לעווין

לאטמאן

בתו של לאטמאן ובעלה

מאטכין עטי־לאה 65

מחיטאן זאב 65

מאזוס עטיל 70

סימע 20

מיטניק זעליק 70

מיטניק פריידה 65

מילער וואלקע

ניז’ניקוב חנה 55

פעסי 20

יצחק 22

נאטאנזאן זאב

בנו של משה סיקר

עליק 37 שנה

בנה של טשארנה סארווערקע

מפיוואק פעריל

סניטקובסקי בערטשוק דוד 40 שנה

בנה של טשארנע־עטיס

בנו של קלמן פוריץ

פוריץ אליעזר 50 שנה כורך ספרים

אשתו עם שני ילדים

פאסטולוב גדליה

פעלצמאכער חיים

פוליאק 12 שנה תלמיד גמנזיה

פוריץ יוסף־ליב 87

אליעזר 25

הילד של ארקע פוריץ

קרעמער דוד

קאוועל אברהם

קאגאן א.

קרעמער ברוך

קאבעליפקער יצחק 40 שנה

קאפליאר בריינה עם ארבעה ילדים

קריזופולסקי ניצי מלכה

בנה קריזופולסקי אבא

קושניר נחום 52 שנה צַלָם

קרעמער אברהם

קובליצקי ליפא 21

בנה של מלכה קורולופניק

קריבוילו

קאטיק נחמן 68

קרעמער מחליק 22

קושניר אליהו 33

קושניר יצחק 20

קושניר יעקב 20

קושניר נחום 18

קושניר נתן 2

קילון טודרוס 4

קרעמער ליב

קושניר שרה 36

ראפושוק יצחק 35

ראכעלעס משה

אחותו איטה

רויפמאן גדליה 62 מלמד

שקולניק מחלי 48

שפיצקעס 68

כלתו טייבעל עם שלשה ילדים

שטורמאל אלטער

שמוקלער הירש בער 68 שנה

טערסטיאנוי אידל 66

שכוניק שמואל 55

טערסטיאנוי חיה־שרה 66

שוסטער שמואל 40

אשתו חיה גולדה

וואסקיבויניק שלמה

וואסקיבויניק יוסיל

אשתו של יוסיל

ס"ה 141 איש

טערליצע

קירז’נערמאן יעקב 72 שנים.

טרוסטינעץ

אוסטרובסק אהרן בן מאיר 35 שנה מזכיר הקהלה

אושארוביץ בעריל בן מענדיל 33 שנה נפח

אוטיאנסקי משה בן אברהם 48 קמחן

בנו זאב 25 עוזר בקונטורה

בנו ישראל 16 תלמיד גימנזיה

אינגמאן שמואל בן יצחק משה 62 קמחן

אוליאניצקי נאטע צבי בן ישראל 55 סוכן

בנו מרדכי 22

אלקסנדרובסקי אברהם בן פישל 50 " סנדלר

בנו יוסף 20

באקסערמאן יצחק בן יעקב 30 נפח

בארד יוסף בן פנחס 25 תגרן

בראצלבסקי ישראל בן צבי 32 חנוני

אחיו יוסף 25 עוזר בבית חרשת לסכר

בראצלבסקי פנחס בן ישראל 36 תגרן

בנו משה 15 עובד בבית דפוס

בילירט אברהם בן משה 58 שוזר חבלים

בערמן שלום בן ליבא־אריה 30 שוזר חבלים

ברויטמאן יעקב בן אליעזר 40 נפח

בילינסקי יוחנן בן שמואל 50 חיט

ברונשטיין בן־ציון בן ליב 55 שמש בה"כ

באקסירמאן זאב בן יעקב 28 נפח

פולאנובסקי פייוויש בן חיים 50 שמש

בנו דוד 22 חיט

באדיאנסקי ישראל דוד 45 טוחן

בערקוביץ יצחק בן משה 55 שו"ב

בנו זאב 22 מורה עברית

בארד אליאסף בן פנחס 38 תגרן

בערמאן בנימין בן אברהם 25 פועל

באטילמאן יוסף בן יעקב 35 קמחן

בוגומולני מאיר בן אליהו 55 סנדלר

בנו יצחק 22 חיט

בערמאן בנימין בן אהרן־יצחק 38 ראש הקהלה

בתו דבורה 17

בתו פרומה 15

באקסערמאן פריידה בת יצחק 22

גאבראנסקי מרדכי בן פנחס 24 תגרן

גאבראנסקי ישראל 57 תגרן

גאמירמאן שמעריל בן מרדכי 30 חנוני

גוריעבסקי מיכל בן צבי 35 חנוני

גרינבערג מאיר בן יצחק 18 עוזר

גלאזמאן יצחק בן בנציון 43 צובע

גרינבערג לוי בן מרדכי 22 קמחן

גרינבערג ישעיה בן מרדכי 30 חיט

גארין ליב בן זלמן 53 עוזר

בנו משה 24 עוזר בבית משרפות י"ש

גיליווער יצחק בן פייוויש 58 אופה

גארפינקל דוד 60 מאובודובקה

גארבאטע שמואל בן אליעזר 70 קמחן

גאטמאן שמואל 32 קמחן

גאטעל מאכער ליפא בן מרדכי 35 חיט

גאטעל מאכער חיים צבי בן מאיר 55 שנה חיט

בנו יצחק 24 חיט

בנו משה 34 חיט

גאנארובסקי בוזי בן קאבעל 22 חנות עור

גראבאק מרדכי בן אברהם 30 סנדלר

גלייזערמאן זאב בן צבי 50 חוכר בי־דואר

גרויזין אהרן בן צבי־ליפא 32 חיט

גערשקוביטש אברהם יצחק בן ליב 65 שנה סנדלר

גראבאק חיים בן יוסף 20 עגלון

גראבאק יעקב־נחום 40 סנדלר

גאנטמאכער אהרן בן נחמן 35 בורסי

גלאז שטיין חיים בן מאיר 43 טוחן

גאנורוצקי חיים בן לוי 48 תגרן

בנו לוי 22 שנה עוזר בקנטורה

גאנורוצק חיים בן לוי 50 חנוני

געלער שמואל בן דוב 58 חוכר טחנה

בנו מאני 35

געלער צבי בן דוב 40 מפרוסקורוב

גארפינקל שלמה בן דוד 30 תגרן

דארפמאן דוב בן יצחק־ליב 43 חיט

בנו בנציון 17 עוזר

דאטשמאן נחמן בן רפאל 53 חנות אריג

בנו דוב 32

בנו פנחס 30

בנו יעקב 23

בנו אברהם 17

דאשיבסקי ישראל בן שבתי 65 חנוני

דאשיבסקי ברוך בן ישעיה 45 חנוני

דיגיוויצער יצחק בן שלמה 55 חיט

בנו העניך 26 פועל

דריק יצחק בן אהרן 40 חנוני

דאמסקי דוד בן ראובן 37 סנדלר

בנו יצחק 18

הורוויץ משה בן שלמה 30 שואב מים

אחיו שמואל 25 שואב מים

הורודובסקי מרדכי בן דוד 25 מתלמד

אחיו צבי 18 תלמיד גמנזיה

הערליך זאב בן יעקב 22 תגרן

העדילמאן דוד בן ברוך 65 טוחן

בנו אפרים 31 טוחן

ווייסמאן שלום בן אלחנן 30 פרוני

וואנערמאן יוסף בן ליב 34 נגר

וואלובניק יחזקאל בן ראובן 35 סנדלר

וואסקובויניק יוסף בן פתחיה 55 טוחן

בנו אברהם 35 בסם

וויינערמאן משה 56 תגרן

וויניצקי ברוך בן שלמה 35 חבתן

וואסקובויניק יצחק בן יוסף 55 בלן

וואסקובויניק משה 26 חיט

וואסקובויניק אברהם 19

וואסקובויניק אהרן 17

וואסקובויניק שלמה בן ישעיה 38 חיט

וואסקובויניק יחיאל בן זעליג 60 חנוני

וואטניק אלימלך בן שמעריל 75 סמרטוטר

וואטניק נחמן בן ישראל 22 נגר

וואטניק ליב בן חיים 30 כובעני

וואטניק משה בן גדליה 50 טוחן

ווייסבארד דוד בן מרדכי 60 תנר

וויגיטאלובסקי ישראל בן פנחס 32 פרוני

ווערניק שלמה בן אשר 52 שו"ב

זיצער יעקב בן נחמן 46 שמש

בנו מרדכי 23 חיט

בנו מאיר 20 חיט

זיצער שמואל 35 חיט

זעלצער יוסף בן זאב 70

זעלצער מנדיל בן אביגדור 60 מורה

זילבערמאן משה בן חייקיל 42 בעל בורסקי

בנו ישראל 19 סטודנט

זובקוב דוד בן אברהם 50 סנדלר

ז’ידאנעס יאקל בן יצחק אייזיק 65 " תגרן

זימליאנסקי נחמן בן צבי 50 חנוני

זאסלבסקי שמחה 32 קצב

חאנעס דוד בן ברוך 32 חנוני

חאכומוביטש יחיאל בן יצחק 32 עסקן צבורי

חאנדז’י רוסיה 50

חסיד דוד 22 עובד בקונטורה

אשתו רבקה בת שלמה 20

טאראקאן שמעון בן צבי ליב 25 עובד בקואופרטיב

טאשליצקי זוסיה בן יצחק 18 פועל

טרעגער מאיר בן זאב 48 נגר

בנו זאב 26

אשתו של זאב, גולדה בת מאיר 20 שנה

טעסלער משה בן צבי 30 שנה

אחיו יצחק 26 תגרן

טראסטיאנעצקי שלום 50 תגרן

טראסטיאנעצקי דוד בן ישראל משה 24 שנה

אחיו אשר

אחיו שלמה 55 סוחר תבואה

בנו של שלמה, שמואל 13

טאליסמאן משה בן יוסף 50 תגרן

טאלעסניק אלתר בן נטע 50 מלמד תינוקות

טקאטש ישראל בן מרדכי 65 פועל

טקאטש מרדכי בן אלתר 19 פועל

כהן אייזיק בן אשר לעמעל 65 סוחר

ליפשיץ דוב בן העשיל 30 רופא שנים

ליידערמאן דוב בן מרדכי 20 עוזר

ליבעס יעקב בן נחום 30 פחח

אחיו חיים 24

ליבוב אברהם 40 סנדלר

לודיז’ענסקי זעליק בן יצחק ליב 70 שנה חיט

לאנדאן ליב בן זעליק 43 כובען

לינעצקי נחום בן צבי 52 חוכר רחיים

ליטוואק 65

מיטעלמאן שלמה בן משה 22 עוזר בבית חרשת לסוכר

מיידאניק פרץ בן משה 20

מארוכובסקי אליעזר בן אברהם 55 שנה קצב

בנו זעליק 25

מארמאן יעקב משה בן ליב 62 חביתן

מאחין ישראל אליעזר 25 מורה עברית

מילמאל אלחנן בן משה 35 כובעני

מאקאגאן צבי בן יוסף 29 תגרן

מאנאסטירסקי שלמה בן יוסף 16 פחח

מארלאגע ליבוש בן נחום 28 סוחר עורות

מילמאן יצחק בן יעקב 70 בורסי

מילמאן צבי בן שמחה 58 תגרן

מילמאן שמואל בן מרדכי 20

מילגראם משה ליב בן שמחה 40 כובעני

מוגילעווער אלתר בן זנביל 54 מנהל ת"ת בטומשפוט

בתו טשארנה 22

בתו אסתר 14

מילגראם שלמה בן שמואל 65

מילגראם יאקל בן ישראל 58 תגרן

מילנראם ישעיה בן משה 36 תגרן

מאנטשאר אייזיק בן שלמה 30 תגרן

ניימאן אהרן בן זלמן מענדיל 53 מלמד

ניימאן צבי בן נפתלי 38 תגרן

אחיו אברהם 54 מורה

ניימאן פנחס דוד בן אברהם 73 " חנוני

ספיוואק יוסף בן משה 32 סוחר

סופינסקי חיים 40 חיט מאודיסה

סיבאק יוסף בן משה 35 נגר מפיסטשענקה

סירוטה שמשון בן מאיר 40 תגרן

סנדלר יצחק בן ברוך 65 שו“ב וש”ץ

סובורינסקי שמאי יואל בן אלתר 44 שנה נגר

בנו דוד 22

סיבאק משה בן פסח 26 חנוני

סוועטשניק דוב 60 תגרן

ספעקטאר נתן 43

סגי נהור אברהם זאב 50 קמחן

בנו דניאל 25

סוקול מנדיל בן ברוך 65 ש"ץ

סעלצער מיכל בן צבי 22 עוזר בקונטורה

ספעקטאר צבי בן שמעריל 22 ספר

אחיו שואל 16 מתלמד

סאבוז’ניק ליב בן זלמן 32 כובעני

סיבאק שלום יצחק בן ישראל 57 שמש

סודר דוד בן יוסף 35 סנדלר

סוקול אפרים בן מנדיל 37 איקספדיטור

בנו יהושע 15 תלמיד גמנזיה

פלאטניק מאיר בן אברהם 64 קמחן

בנו בנימין 33 חנוני

פערילעס זינגבאל 24 מלודיזיק

פלוטניק יצחק בן נחום 22 עוזר

פורטנוי צבי 38 פחח

פעריל יעקב בן זאב 39 טוחן

פעקיר צבי בן יוסף 48 קצב

בנו שמעון 16

בנו אליעזר 10

פוטושניר אברהם בן משה 40 פחח

פישער בנציון בן צבי־ליב 55 חנוני

בנו גרשון 20 תלמיד גמנזיה

פעלצאק אייזיק 58 זגג

בנו צבי 26 נגר

פרימאן ליבה בת משה 32

פולונסקי שלום בן נטע 35 חנוני

אשתו רוסיה בת יוסף 35

פישמאן יוסף בן דוד 35 עוזר בבאנק

פישמאן יואל בן אברהם 66 חנוני

פישמאן שמעריל בן משה 40 נגר

פיינהערץ צביה 32

פורטנוי שמחה 42 סוחר בהמות

פוטאשניר לוי 22

חוכר טחנה

פוטודאנסקי דוד בן ליב 60 תגרן

פליישמאן אברהם בן נחום 48 פועל

פליישמאן גדליה 18

פאלאטניק אליעזר בן ראובן 45 קמחן

פאלאטניק ליב בן אברהם 54 מלמד דרדקי

פאלאטניק שמואל בן אליעזר 24 תגרן

אחיו נחום בן אליעזר 22 תגרן

פאביץ שלום בן מאיר 30 סוחר יערות

צירולניק מאיר דוב צבי 30 סנדלר

ציבולובסקי ברוך בן דוד 40 קצב

ציבולובסקי שלמה בן מאיר 35 סוחר בהמות

ציבולובסקי יצחק בן שמעריל 30 סוחר בהמות

ציבולובסקי ברוך בן שמעריל 22 קצב

ציבולובסקי זאב בן מאיר 52 קצב

בנו לוי 22 קצב

ציבולובסקי ברוך בן מאיר 32 קצב

ציבולובסקי זיידה בן דוד 26 עסקן צבורי

אחיו יעקב בן דוד 18

ציבולובסקי גדליה בן מאיר 50 סוחר בהמות

ציפיניאק חיים בן אברהם 60 חיט

צאפענפעלד ישראל אברהם בן ליב 50 שנה

צוויטקעס יוסף בן שמואל 46 שנה חנוני

קראסנער ישעיה בן שלמה 54 חיט

קראסנער מאיר בן יצחק ליב 33 שנה נגר

קאזוליס שמואל ליב בן נחום 70 " חנוני

בנו נחום 45 חנוני

בנו שלמה 32

נכדו יצחק בן נחום 21 תלמיד גימנזיה

קופערמאן מרדכי 25 עוזר בקנטור

קליינער מרדכי בן ברוך 19 פועל

קראוועץ אבא בן בנימין 43 חיט

קינאשאווער נחום בן ישעיה 32 חנוני

קאביליבסקי יוסף בן משה 44 צובע

קאפלאן ישראל בן ליב 35 תגרן

אחיו נח 30 תגרן

אחיו אברהם 20 תלמיד גימנזיה

קאפלאן ישראל בן אליעזר 44 חנוני

קויפמאן ירוחם בן אלתר 35 חנוני

בנו יצחק 15 תלמיד גמנזיה

קאליקע יוסף בן אהרן זאב 44 פחח

חתנו דוד 22 פחח מלודנזון

קאטליאר אברהם בן דוד 24 עוזר בקנטורה

קרייטשמאר רפאל בן שלמה 18 חיט

קושניר אליעזר בן זעליק 32 פרוני

קיגער ישעיה בן יוסף שלמה 50 חנוני

אחיו אליקום 54 תגרן

בנו של אליקום, מרדכי 25 תגרן

קריימער רפאל בן שלמה 28 מוכר עתונים

קייכער ישראל בן זוסיה 70 שמש

קאניטשאנסקי צבי ליב בן דוד 82 סוחר

קאראל חיים צבי בן יעקב 23 תגרן

קיביליס חיים בן יעקב 28

קוויטש יעקב ליב בן מאיר־צבי 50 סוחר עצים

רייגורודסקי בנימין בן שמעריל 45 עושה חביתים

בנו אברהם 22 חיט

בנו אהרן 20 עוזר

ראגורודסקי פנחס בן מנדיל 35 סוחר יערות

ראגורודסקי עליק 60 עושה חביתים

רענצור שניאור בן דוד 35 פרוק

רענצור אהרן משה בן אנטשול 55 חנוני

ראבינוביטש יעקב בן שמעון 69 חנוני

ראבינוביטש משה בן חיים זאב 50 חלבן

בנו דוד 22 עוזר

ראבינוביטש מרדכי בן אהרן 58 חבר הדומה

בנו שלמה 33 עובד בקונטורה

ראבינוביטש יצחק בן יוסף 48 טוחן

ראבינוביטש פנחס בן יצחק 22

ראבינוביטש יהושע בן יוסף 43 טוחן

בנו חיים 16

ראבינוביטש צבי בן אליעזר 22 תגרן

ראבינוביטש פסח בן שמחה 50 תגרן

רעזניק משה בן נפתלי 47 קמחן

אחיו דוד 47 מזכיר הדומה

רעזניק יוסף בן אהרן יצחק 60 תגרן

רעזניק זאב בן יונה 59 תגרן

רויטמאן חנניה בן משה 28 תגרן

רויזמאן ניסן בן אהרן יצחק 25

רויזמאן ישראל בן שניאור 60 חבתן

בנו שניאור 17

ראבערמאן פרץ בן זלמן 50 חיט

בנו אברהם 22

רימבוי אליעזר בן שלמה 35 כבען

ראטענבערג קעני בת גרשון 64

שאטע נחום יצחק בן שמואל 27

אחיו אברהם 25 תגרן

שור הלל אברהם בן דוד 50 מוואפניארקע, סוחר

שניידערמאן ישראל־ליב בן חיים 38 שנה תגרן

שניידערמאן ברוך בן יעקב 36 מזאבוקריטש

שניידערמאן יוסף בן ליב 42 סנדלר

שניידערמאן זאב בן יהודה 40 תגרן

שניידערמאן בעניש בן חיים 54 חבתן

בנו ליפא 18 עוזר

שוחט שלמה בן יחזקאל 60 תגרן

שטיוועל צבי בן אהרן 50 עוזר ברחיים

שקולניק אביגדור בן מנחם 60 חנוני

שוסטערמאן קלמן יוסף 45 חבתן

שווארץ פסח בן אליהו 52 תגרן

אחיו דוב 50 תגרן

בנו חיים 25 תגרן

בנו יוסף 15 עוזר

שאראפאן פנחס בן יונה 44 בית־חרשת לאטריות

שיסטערמאן מרדכי יצחק בן שלמה 40 שנה חיט

שלאס שמעריל בן צבי 39 נגר

שטיינמאן משה בן ליב 43 נגר

שקולניק זאב בן ליב 60 פועל

שווארץ ליב בן שלום 53 עושה סוכריות

שאפיר אברהם בן יצחק 36 אופה

שקולניק משה בן ברוך 72 חבתן

שקולניק אליהו בן ישראל 20 פועל

שניידערמאן שמעון בן יחזקאל 70 חיט

שניידערמאן נתנאל בן יהודה 40 תגרן

ס"ה 337 איש

טריפוליה

ארטענבערג 16 שנה

אורליקוב עלמה

אוסטילובסקי 25

איבאניצקי

ארונוב ל. עלמה 17

ארונסקי מ. 19

אלטשול א. 17

בייליס ש.

בארבארוק נ.

ברוך ש.

בורשטיין נ.

בורמענקה ב.

בראגינסקי ר.

בורישפולסקי א.

גאלדין מ. 17 שנה

געזילקה

גערשטיין

גערוויטש

גארליך

גערכטמאן ב. 18 שנה

גארצמאן מ. 17 "

גונופולסקי פ.

גרעבן ז. 18 שנה

גורופעצקי מ. 18

גולובטשוק א. 18

גראווער א. 18

דאנטשאקוב י.

דווארקין י. 18

דימערץ ט.

דאבידוב

דובאסוב מ.

ווינוקור וו. 18 שנה

וועקסלער א.

זאבירוחה

זאק

זילבערבערג

זאליאזניק

חאלעמסקי

טעאוש ב.

טווערסקי א. 16 שנה

טווערסקי מ. 18

טולטשינסקי 18

יעפימוב 18

יאסטרובסקי 12

לעטיטשיבסק 17

לעווין י. 16

לעווינשטיין 18

מאירוביטש מ.

מארוסיה

מרגלית מ. 18 שנה

מרגלית

מירונסקי מ. 18

מאנעוויטש 17

נאואק י. 18

ניקיטין וו.

סורורענקה נ. 18

סידורטשיק ז.

ספיבאק מ.

סידורענקה 20

פאלאנסקי נ. 21

פיפקה

פאליי בעטי

פוליסקי א.

פאטיובסקי א.

פאלאנסקי מ.

פינסקער מ. 17 שנה

פאפערני מ.

פאסטובסקי 18

קופניק קאטליאר

קלימענקה א.

קושנירסקי וו.

קורול א. 17 שנה

קופערשטיין ל.

קוסוי 18 שנה

קוטשוטוב

ראדינסקי מ. 16 "

ראטמאנסקי 18 "

ראביטשייב 20 "

שיינין מ. 19 "

שאפירא מ.

שיינקמאן א.

ס"ה 81 איש

טשערנאבעל

שלשה בניו של קאמפולסקי

סאפיאן

גורעוויטש

ס"ה 5 אנשים

טשערקאסי

הטבח של הגריגוריביים

אייזענבערג זלמן 30 שנה

אלטשולער גדליה 43

אוליבאנוב מרדכי

אפטעקמאן נחום 52

ארחאנגורודסקי יוסף 18

ארונוב ליב

אליסטוצקי סאלאמאן

אוריצקי ברוך 66 שנה

אונקעלעס יעקב

אונקעלעס דוד

אונקעלעס יוסף

אוקריינסקי יוסף מאיר

אומאנסקי סאלאמאן

אומאנסקי יוסף

ארטענבערג דוד 44 שנה

בנו וואלף 25

אסטרובסקי שמואל 42

אסטרובסקי יעקב 55

אסטרובסקי ציליה 36

אסטרובסקי ליב 9

אסטרובסקי ליזע

אסטרובסקי מאני

אסטרובסקי מאיר לוי

אסטרובסקי לוי

אסטרובסקי קאלי 7 שנים

אסטרובסקי הדסה 40

אסטרובסקי ליאווע 15

אסטרובסקי אליעזר

אסטרובסקי שלמה 72

אסטרובסקי ליזא 12

בוגויסלאבסקי ישראל

בוגויסלאבסקי מנדיל

בראנשטיין מאיר

בוגוסלאבסקי סאלאמאן

בוגוסלאבסקי קלמן 42 שנה

בורטיאן יצחק

בראווערמאן יצחק 40 שנה

בעלוסטוצקי הענזול

בראן אברהם 60 שנה

בילוצירקובסקי שלמה

בעקער יעקב

בורטוב מאיר

בלולטיאנסקי בער 28 שנה

בורטטמן משה חיים 75

בעזראטוב יצחק 20

בעקער מיכל

בוחין אליעזר

ברומבערג פיני 48 שנה

בעלאכוב

ברוסילובסק 19 שנה

בעזראטני אהרן

בוחאלצוב מרדכי 40

בורשטיין נחום

בוגוסלאבסקי דוד

באראן סאלאמאן

בורשטיין יעקב 38 שנה

בוגוסלאבסקי אברהם

ברוסילובסקי שמואל

בערעזניאק ב.

בוגוסלאבסקי י.

בעלוסטוצקי סאלאמאן

ביקוב ליב

בילוצירקובסקי נטע 55 שנה

בולוכובסקי משה 65

ברוסילובסקי רחל 48

בערעזניאקוב יאשי 18

ברוסילובסקי פינה

בוגונובסקי באסי

בוגונובסקי בראליה

בוגונובסקי דינה

ברוסילובסק דייגה

בורדא האב

בורדא הבן

באסובסק יצחק

באראק הירש 18 שנה

באראטוב יצחק

באלפיאנסקי בעריל

בוגונובסקי אהרן 35 שנה

בעזרי

בראסבערג אברהם הירש

בראסלאבסקי

בוק יענטה 26 שנה

ביילין שניאור־זלמן 38

באראן חיים אהרן 70

באזאלינסקי יצחק 18

באלאנסקי יוסף־דוד

בראסלאבסקי פייגה

באסובסקי ישעיה

בוגונובסקי

ברוסילובסקי רחל

ברוסילובסקי ישראל

באבינסקי

גאלדשטיין שמעון

גינזבורג ב. א. 20 שנה

גורלוביצקי סאלאמאן

גורעליק ליב

גארניצקי הירש 18 שנה

גורעוויטש נטע 42

בנו ישראל 22

גורעוויטש סאלאמאן 20

גאלפערין חיים

גינזבורג ליב 32

גולדובסקי יעקב

גאנופולסקי אברהם ישראל 68

גערלאנד ישכר

גאלדמאן יוסף

גאלדשטיין הירש

גלוכוב

גאסילובסקי סאלאמאן

גאפמאן

גולדובסקי חיים־ליב

גערלאנד זעליק

גאבינסקי

גוניודסקי יעקב ישראל 28 שנה

גוריליקוב גיט.

גורשינסקי סאלאמאן

גלוחוי הירש

גילמאן 28 שנה

גאלדשטיין ליב 38

גריציבסקי יענקל 50

גוניק סאני 18

גולוכוב האב 45

אשתו 43

בנו 23

בתו 18

גוטערמאן וועליא

גורלאנד זכריה 35

דאצקובסקי יוסף

דאשעבסקי שמואל

דובניקוב יחיאל 55 שנה

דובניקוב בנימין 23

דוחין לייזער 18

דובינסקי שמחה 24

דראבובסקי יצחק 35

ווישניבסקי ינאי

ווענגרינוביטש יעקב

ווינדורטשיק מאיר 18 שנה

ווישניבסקי דניאל 26

וואלקובסקי ברוך

ווערניק אהרן

ווישניבסקי ליב

ווייס יצחק

וולאדימירסקי יצחק־אברהם

וויגדורטשיק זעליק

וויגדורטשיק נחום

ווינוקור יצחק

וואלינסקי משה

ווישניביצקי 28 שנה

ווינוקור מרדכי

ווענגרונוביטש הירש 28 שנה

וואראנובסקי הירש 17

וואלפסאן

וויגדורטשיק חיים

ווינוקור יעקב

וויגדורטשיק יעקב

ווערביצקי אהרן

ווילבערמאן י. א. 45 שנה רב צבורי

זארובינסקי אפרים 25

זארובינסקי יצחק 49

זאסלבסקי

זוועניגורודסקי דוד

זאן יוסף

זאסלבסקי וו. ז.

זלאטופולסקי שמואל

זנאמענסקי אייזיק

זנאמענסקי משה

זאסלאווסקי לוי

זאכייקין

זאליבסקי בצלאל 40 שנה

בנו יצחק 18

זאליבסקי 16

זאסלאבסקי חיים־ליב 16

זינגערענקה שרה 22

זאמאנסקי מאָסו

זוועניגרודסק מוריס 24

זאסלאבסקי ישראל 14

זאליבסקי קלמן 76

נכדו 18

חאזאנוב 37 עורך־דין

טרויצקי בעני 50

טרויצקי כתריאל 25

טארטאקובסקי יעקב

טעליעס סאלאמאן

טעפליצקי אברהם

טארטאקובסקי מאיר

טארטאקובסקי יצחק 19 שנה

טעליס שלום־ליב

טאראשטשאנסקי יעקב

טולטשינסקי אברהם 19 שנה

טשערנובעלסקי חיים

טשערנובעלסקי עקיבא

טשירבינסקי חיים

טשודנובסקי הלל 39 שנה

טשודנובסקי משה

טשודנובסקי פריידה

טשערבינסקי עקיבא

יודקין וואלף 44 שנה

יורובסקי משה 24

יורובסקי דוד 40

יארובסק משה

יאנובסקי יעקב

יארוביצקי משה

יאמפולסקי י,

יאמפולסקי ש.

יאכנעס שמחה

יאחבידוביטש מאיר

יאמפולסקי ליב

יאטוויצקי יעקב 12 שנה

לוזובסקי משה 65

לעמפערט יחיאל 60

לעוויט יודקא

ליפוביצקי מנדיל

לעוויט יעקב

לעווינסקי לוי 48 שנה

לוואוויטש ראובן 26

לעוו יוסף 53

ליפשיץ שמואל

לעווינשטיין סאלאמאן

לערנער

לאנצוזקי שיינדיל

לאנצוזקי רבקה

ליוֹבַא שרה

לאמבעצקי הירש

לוקאצקי הירש

לוואוו מרדכי

מאזיס אברהם

משה דוד

מאסקאלענסקי

מוזיקאנט נטע 38 שנה

מאנדל יעקב 68 "

מרגלית הירש

מאנוסוב שבתיל

מעז’ירעצקי אברהם־משה

מאלינוב ליב

מינדלין זלמן

מוגיליבסקי ב.

מעלקין יוסף

מאדקין וואלף

מרגלית

מאמאנטליווע סאסיע 70 שנה

מוגיליבסקי ה.

מאשענסקי ליבה ריסל

מוסיוב ליב 38 שנה

מוגיליבסקי ליב

מושענסקי הענזיל

מנדילמאן הלל 74 שנה

מוגיליבסקי יעקב

מינדל יעקב 37

מאנדל מאריאסי 32

מאנדל ליזע 4

מוזיקאנט יעקב 37

מוגיליבסקי ב.

מוגיליבסקי ליודה

מארגליות מאיר

מענדילמאן יוסף

נארודניצקי יוסף

נארודניצקי משה

נאפטולין יוסף

נאפטולין יצחק

נאפטולין ליב

ניסטשאנאק ליב 55 שנה

ניסטשאנאק יוסף 25

נארודניצקי ליב

נאפטולין יודקא 52

נוביצקי שמואל 17

נעמטשאנאק משה

נאפמולי יוסף מאיר

סמעליאנסקי לאזער 46 שנה

סידעלקובסקי נחום 58

סארודינסקי בעבע 24

סאפוזניקוב נחמיה 65

סענדערוב ליב

סענדערוב ליבה 46

סענדערוב דוד 18

סענדערוב בוריס 14

סענדערוב מאני 14

סענדערוב נעציל 10

סקיוירסקי בער

סאווראנסקי אפרים

סטאווריצקי אלתר

סטיסין אשר

סידעלקובסקי חנה 19 שנה

סמעליאנסקי ליב

סאפיאן משה

סאפיאן פנחס

סאפיאן חיים מרדכי 35 שנה

ספעקטאר אפרים

סאפוז’ניקוב מרדכי

סארודשינסקי יעקב

סמעליאנסקי אברהם

סקווירסקי ליב 45 שנה

סוקנובע פריידה 35

סלאבוצקי ציפה

סרולעוו משה־דוד 25

סקווירסקי פאלעק

סמעליאנסקי יודקא

ספיוואקובסקי אברהם 20 שנה

סמעליאנסקי 44

סמעליאנסקי גדליה מאיר

סעמבערוב דוד 28

סלאוואוצקי

סלאוואוצקי אשה

עלקין יוסף

עינפראנק יוסף

עינפראנק וואלף

עינפראנק יוחנן

עדעלמאן שלמה

עלגארד ישכר

עזלער אהרן

פאבולוצקי אברהם

פאבולוצקי ליאווע

פולונסקי מרדכי

פערטשיק סאלאמאן 45 שנה

פולונסקי יוסף

פולונסקי ליב

פיסטרוב עלי 18 שנה

פוגרעביז’עסקי יעקב 17

פוגרעביז’עסקי שמעון 45

פיסטרוב נתן

פאבולוצקי יודקא 56

פערקוס ד. מ. 19

פולונסקי אליהו

פולונסקי יעקב 18

פריבורקין אברהם

פורטיאניב נחום 35

פולונסקי יודקא 51

פרולקעס וואלף 55

פרידמאן יוסף 26 מורה

פינקעלשטיין זיידיל 73

פוקס משה

פליישמאן מאני 27

פרידמאן מענדיל

פרידמאן אברהם בן מענדיל

פייגין מנדיל

פרידמאן ליב

פרידמאן יוסף

פרידמאן יצחק

פרידמאן אברהם

פרידמאן נתן

פיינשטיין אבא

פרידענטאל וואלקעס

פיינשטיין אהרן

פאקטורוביטש אברהם 36 שנה

פעלדמאן ליב 60

פעלדמאן לאה 57

פעלדמאן מאני 24

פעלדמאן איטה 22

פעלדמאן בינה 20

פעלדמאן יצחק 30

פעלדמאן יוסף 31

פעלדמאן מענדיל 35

ציפיניוק אברהם 22

ציביאן שלמה 26

צאסי ברוך 53

קאמינער

קאפוסטין

קאניבסקי ישראל

קוויטניצקי ניסן

קלימובסקי דוד

קלימובסקי בוריס

קופילעוויטש בנימין

קיטייגורודסקי פרץ 28 שנה

קראיורוב יצחק

קולישקער משה

קראסנוב אליהו 25 שנה

קראמעניצקי ישראל בן יוסף

קראסניאנסקי ליב בן ישראל

קראסניאנסקי אברהם

קוסובסקי יהושע

קאפלאן הירש 60 שנה

קאגאן יעקב

קאפיטאנובסקי וואלף

קולערובסקי משה

קאטענעצקי ישראל

קאגאנובסקי אהרן

קאמענעצקי זוסיא 26 שנה

קראמער פנחס 22

קערמאן שמואל

קריטשיבסקי יעקב בן דוב

קאנעבסקי משה

קאמינסקי אהרן

קאזאן ישראל

קאחלינסקי חיים מאיר

קראטעלינסקי דוד

קריגורסקי דוד

קאגאן יצחק 60 שנה

אשתו 55

בתו פייגה 19

בנו יודקא 25

בנו סאלאמאן 15

קראסנופולסקי דינה 40

בתה שיינדיל 7

בנה דוד 5

קיטגייורודסקי מאלי

קאלישקער חיים

קאפילעוויטש מאיר

בנו משה

קאפילעוויטש דוד

אחותו של יצחק קאגאן 25 שנה

קאלטון 33

קוצין ישראל 30

קוויטניצקי מנדיל 40

קונאלובסקי מאטיל 60

קראבצוב שרה 35

ראזדולסקי גדליה 28

ראטמאן הירש 25

ראטמאן שמואל 27

רייזער נחום בן אברהם

ראבין יצחק

ריכטער נחום

רודיצקי ליב

ראוויטש משה־שמעון

רוטמיסטרובסקי ישראל

בנו של געציל רוטמיסטרובסקי

רובינסקי אהרן הירש

רובינסקי מרדכי

ראפאפארט יעקב

ריומקין ישראל

רעזניקוב לאה

רעזניקוב פריידה

רוגוב דינה 22 שנה

רוגוב הירש 20

רויזמן העני

רויזמאן פעני

רייניס משה וואלף

רודיאק אברהם 40 שנה

בנו של נטע רובינשטיין 19

רוקאביצקי ראובן 25

שולץ מאיר 35

שפירא אברהם

שפירא אליעזר

שקולניק משה

שפירא ישעיה

שמוקלער נחום־שלמה

שפוליאנסקי אשה

שקולניקוב נחמן

שולדקרויט מיכל

שולדקרויט אברהם

שאפירא מאשי

אשתו של שולקרויט 40 שנה

בתו 5

שעכטער רחל 17

שמוקלער ינאי 18

שפעטריק אפרים 38

שמוקלער שמואל 19

שפירא שרה 50

שניידער דוד 18

שילדקרויט

שטאפינסקי קריינה 63

ס"ה מספר ההרוגים 451

בקבר כללי נומער 1 נקברו אנשים לא נודעים 32

בקבר כללי נומער 2 – 13

בקברים מיוחדים אנשים לא נודעים בשמותיהם 40

ס"ה 536

ע"י הדיניקים

אבזאניביטש שתי אחיות

אברוצקי דוד

אבענהענדן קריינה־מלכה

אומאנסקי יוסף חיים

ברוסילובסקי מאיר

ברודסקי

בעלאחוב סימה

בארסקי מארק גריגורוביטש

בערמאן יוחנן

בוברוצקי אריה־ליב

בוגוסלאבסקי אסתר

בוגשפאן

גאלדבערג

גאלדבערג אפרים

גוטערמאן אפרים

גאלדשראף איטע

דאשעווסקי

דרובובסקי

ווינוקור

וויסבורד שמשון

וואדאוואז נחמן,

זאסלאבסקי אייזיק

זסלאבסקי ילד

טופוליאנסקי י. מ.

טארטוקובסקי בנציון

טולטשינסקי פעסי

טולטשינסקי יעקב

טולטשינסקי חנה

טאטארקובסקי רבקה

טופולסקי טבל

לאבוביטש

ליאחוביצקי ליב

ליאחוביצקי ליבה

ליובוביטש פריידה

לינקוב שמשון

מלמד חנה־ליובה

מאלי בוריס ובנו

מאריאנובסקי אריה ליב

מאנוסוב וואלף

מאנוסוב הירשל

מלמד שלום

מאלקובסקי

מאקיעווסקי ליב

מילער אברהם־ליב

מילאקוס

געפאמניאשצי שמואל אהרן ובנו

סורוקובסקי דוד

סוקיריאנסקי אברהם־בער

סמעליאנסקי יוסף

סענדערוב שמואל

סאראבסקי וואלף

סעמערוב

ספיוואק יצחק־יהודה

סולטאנוב דוד, אשתו, בנו

סולטאנוב

סויליטעוו קריינה

סענדערוב שיינדל

האשה סעקוראנסקי

עלפערין אלי

פולונסקי מנדיל

פוטאשניקוב משה

פאבליבסקי

פארעצקי

פריידין נח

ציפיניוק אברהם

ציפין וואלקע

קאליסקור ובנו

קאגאן

קאגאן

קאגאן

קוסאטשעבסקי

קאפילעוויטש אהרן

קורעצקי נפתלי

קונסטאנטינובסקי שמואל

קאנעבסקי אלתר

קאנעבסקי משה

קוטליאר שמואל בן אברהם

קופערמאן

רוגוב לאה

ראחמאן יעקב

רוגוב מאיר

ראחמאן דוד

שניידערשטיין דוד

שענדערוב ירחמיאל

ס"ה 90

נהרגו אנשים לא נודעים 39

ס"ה 129

נהרגו ע־י הדיניקים בעת עזבם את העיר

נאנושצינער שמואל־דוד

מילער שבתיל 65 שנה

מילער ליב 29

פוטאשניקוב מרוסקי פוליאני 50 "

פוטאשניקוב חנה

פאוואלוצקי מרדכי דוד

צינשאח 30

קאלטונוב יעקב 19

קויפמאן מרדכי 62

אשתו אסתר 56

רויטמאן דוד 57

רובינסקי מאיר 52

רובינסקי חנה ביילה 50

שקולניקוב אברהם־משה 70

אשתו 65

ס"ה 15 הרוגים

נהרגו על ידי בַנדות שונות

אפטעקער שמואל מרדכי 16 שנה

אנאפולסקי אליה בן מלך 48

בורונוביטש שמואל 45

אשתו שפרה 43

בתו מאניה 17

בנו בנימין 18

חמותו 65

אחות אשתו 35

בוגוסלאבסקי בנציון 42

בראנד אידעס 35

בוסלוביטש סלאווע 23

בוסלוביטש חיה 9

בעלאיעווסקי יעקב 21

ביקוב ניסן 22

בורשטיין חיים־לייזער 44

בעהעלפער דוד 47

בערעזניאקוב יצחק 26

ברונשטיין משה 18

בוגוסלובסקי שמעון 5

גאניק יצחק בן יעקב 17

גאנופולסקי מלך 47

דוקעלסקי ניסן 45

דוקעלסקי אופה 28

דינקעוויטש ישראל 20

ווערניק בנימין 47

זאסלאבסקי מאיר 30

זלאבינסקי 45

חערסונסקי ישעיה 50

בנו דוד 22

חזן ציריל בת ליב 17

טופולינסקי מיכל 50

טיוטיוניק ליב 38

טישובסקי מיערעמעיובקה

טשודנובסקי ניסן אשתו ובתו

יערוסאלימסקי חנא בן ליב 70 שנה

ליאחובסקי ליב 43

ליאחובסקי ליבה 40

לובטשינסקי יעקב

מאנוסוב יחזקאל 47

מאריאנובסקי חייקל 56

מילער שבתי 68

מילער אברהם־ליב 32

מענדעלעוויטש בערקא 32

מלאווסקי בעני 60

מרגליות אברהם 46

נעמירובסקי אשה 25

סווירסקי דוד 35

ספיוואקובסקי אברהם 20

סאטאנוב בריינה 56

סקאקובסקי מאיר 60

סקאקובסקי מאלי 55

סַפָּר מעיר אחרת

פוטאשניקוב ישראל 22

פולונסקי יוסף־ליב 68

פולונסקי שלמה 18

צייטלין יעקב 52

קוויטניצקי חיה 46

קאליסקער גיטל 26

קאליסקער אהרן 32

קאליסקער יוכבד 20

קאנאלובסקי לייזער 30

קריבעצקי יונה 48

קריבעצקי יעקב 14

בנו של קיטייגורודסקי

קיטייגורודסקי מ. פעריל 50

קוזלובסקי משה 50

קאמינסקי משה 45

רוזינסקי עטי 27

ראפופורט יעקב־אהרן 40 "

שוסטערמאן מנדיל 5

סך הכל 72

על ידי הגריגוריובים 536 הרוגים

על ידי הדיניקיים 154

על ידי בנדות שונות 72

ס"ה 752 נפש

מספר ההרוגים בטשערקאסי

על פי הרשימות 752 נפש

אלמנות 568

יתומים 365

מהם יתומים בלי אב ואם 125

מספר ההרוגים על פי הרשימה

מספר ההרוגים על פי המסורה