כרך ראשון: ארבעים ושמונה שנה 1925–1973

עם המהדורה החדשה

במקורו ראה ספר זה אור בדצמבר 1978, למעלה משנתיים וחצי אחרי מותו החטוף של הרמטכ“ל השביעי של צה”ל, רא“ל דוד אלעזר (“דדו”), בראשון של פסח תשל”ו (1976), והוא אז רק בן חמישים ואחת. בכמה שיחות מקדימות שהיו בינינו על הספר שהתכוון לכתוב, ביקש דדו ממני שאהיה לו לעזר בעיצוב הספר, לא בתוכנו, כלומר – בניסוח, בסגנון, אולי גם במעין “פינג-פונג” אינטלקטואלי, שבו אטיח אני שאלות לעניין והוא ישיב עליהן כהלכה. למרבה הכאב לא הגענו כלל לשלב העבודה הממשית על הספר. מותו הכה בתדהמה את העם כולו. רבים, ואני בתוכם, פירשו זאת כ“שברון לב” על כפיות הטובה שהמופקדים עליו בדרג המדיני גילו כלפי מצביא שנכנס למלחמה בתנאי הפתעה והלם, ובתוך עשרים יום, במנהיגות נחושה, מחושבת להפליא, הפך את גורל המלחמה: הנהיג את צה“ל למבואות דמשק וללבה של מצרים, כיתר את אחת משתי הארמיות המצריות, שרק התערבות המעצמות הגדולות הצילה אותה מהשמדה גמורה. עליו ועל עוד כמה מפקדים בכירים הוטלה האחריות כולה על ההחלטות, המעשים והמחדלים שקדמו למלחמה. הם “נזרקו לכלבים”, ואילו את חלקו של הדרג המדיני, שהיה מעורב בכל אלה “עד לאוזניו”, הקפידו מנסחי כתב המינוי של “ועדת אגרנט” שלא להכליל בנושאים שנדרשה לחקור, וכך יצאה כביכול הממשלה, ובתוכה שר הביטחון משה דיין – שמכוח סמכותו ואישיותו הדומיננטית, שימש כמין רמטכ”ל-על – נקייה מכל אחריות ישירה למחדלים הצבאיים, המודיעיניים והמדיניים, שתרומתם ל“מחדל” ול“הפתעה” הייתה מכרעת, ומכל מקום – רחצה בניקיון כפיה; ואם לדייק: לא התביישה לברוח מן האחריות, אך זו רדפה אחריה כרוח-רפאים עד שהשבים משדות-הקרב הכריחו אותה להעביר את הנהגת המדינה לידיים אחרות.

כבר ביום פטירתו של רא“ל אלעזר – במוצאי ראשון של פסח, בעוד אלמנתו, ילדיו ורעיו הקרובים מכונסים נדהמים בדירתו שברמת-אביב – לא הירפתה ממני מחשבה אחת: עכשיו שאיננו עוד, אפילו לא תישמע האמת שלו. איתו ייקבר גם הספר שחשוב היה לו כל-כך לכתוב, ואך יום אחד קודם, ערב החג, אמר לי, “אני את [ההכנות] שלי גמרתי. בוא נקבע תאריך להתחלת העבודה”. דדו שימש אז כיושב-ראש “צים”, ואת הפגישה הראשונה קבענו ליום שלאחר שובו מן ה”קונפרנס" הבינלאומי של חברות הספנות שעמד להיפתח באותם ימים בלונדון. פתאום לא נותר דבר מכל הכוונות המוצהרות, ואני חשתי כאילו שיחה אחרונה זו נהפכה מעתה למין “צו” שהוטל על כתפיי, שעלי האחריות להתמודד עם תוצאה אכזרית ובלתי-נמנעת זו של מותו; ומצד אחר, מכוח מה אקבל עלי משימה שלא נקראתי למלאה, ואשר לא הייתה כלל לפי הכשרתי ולא לפי נטיות לבי – לכתוב ספר על המצביא במלחמת יום הכיפורים ועל תפקידו הגורלי במלחמה זו. גם כשהתחלתי להרגיל עצמי למחשבה – שאין לי זכות מוסרית להשתמט מאחריות פתאום זו – לא התכוונתי לרגע אחד להיכנס לנעליו, לכתוב את הספר שהיה הרמטכ“ל עצמו כותב, אלא לנסות לחשוף את הגנוז במסמכים שהוא ועוזריו סיימו לרכז בארונות-ברזל מוגנים היטב, לשוחח עם מספר רב ככל האפשר של “עדים” לפרקי-חייו השונים ומפקדים בכירים שנמצאו בסמיכות קרובה אליו בשעות-הגורל, ומכל אלה לנסות לצרף את האמת כפי שתתגלה לי, תהיה אשר תהיה. מאליו מובן, שנכונותי לקבל עלי משימה-בלתי-אפשרית זו, היא לבדה אינה מספקת. צריך שהמשפחה תסמוך על כך את ידיה. צריך שאוסמך לכך על-ידי מי שהסמכות בידו בצמרת המדינה ומערכת הביטחון. ותנאי בל יעבור מבחינתי: שיינתן לי לעיין בכל החומר הרב הזה בשלמותו וכי יובטח לי, שאיש לא יתערב במהלך עבודתי ולא ינסה להטותה – לא לכאן ולא לכאן. הספר שאכתוב אני, אם אכתוב, לא יהיה ספרו של דדו, שהרי זה אינו אפשרי עוד. הספר יהיה כולו שלי, ולטוב ולרע – כל האחריות תהיה עלי ועל צווארי. מה דחף אותי להכניס את ראשי לעניין, שקרע לגזרים את המדינה כולה? מין תחושה עמוקה, שאם לא אני, עכשיו, מייד, מכריז על נכונותי – יתמסמס מהר מאוד העניין כולו, “רגע החסד” יחלוף, ידידיי הטובים ביותר ישדלו אותי להתרחק מ”שדה המוקשים" הזה, ובקרב הנוגעים בדבר, בעיקר מי שוועדת אגרנט הצילה את עורם, עלולים להימצא גם מי שידאגו היטב לכך שספר כזה לא יהיה.

וכך, בלי “לישון על זה”, בלי לחשוב פעמיים, ניגשתי אל האלמנה, ואמרתי: “תלמה, אני מבטיח לך, יהיה ספר.”

כמה מעמיתיו שבחדר, בהם, אם זכרוני אינו בוגד בי אחרי כל השנים האלה, רב-אלוף חיים בר-לב, רב-אלוף צבי צור והאלופים אדן, זאבי וזמיר, עודדו אותי מאוד. אני חש חובה מיוחדת להזכיר את מי שהיה ראש-לשכתו בימי המלחמה, אל“מ אבנר שלו, לימים קצין חינוך ראשי, ראש מינהל התרבות במשרד החינוך והתרבות והיום יו”ר “יד ושם”. הוא לא רק דרש נאה, אלא בבקיאותו הרבה ובשכלו החד ליווה אותי דרך כל הסוגיות הסבוכות שהספר נדרש לעסוק בהן, דרך מוקשים ומעקשים, והיה לי למורה נבוכים ולעיניים כל משך עבודתי, כשנתיים וחצי. בלעדיו לא היה נכתב הספר, ואוסיף עוד כי מאז נקשרה בינינו ידידות עמוקה.

אחטא לאמת אם לא אוסיף, כי מרגע שנפלה ההחלטה וניתנה לי הרשות “להיכנס אל מאחרי הפרגוד”, לקרוא מסמכים ולהאזין להקלטות – שאולי איש לפניי לא התפנה להם עד אז, וחוששני שגם לא ועדת אגרנט ועוזריה ויועציה – השתחרר בתוכי מעין מעיין של אדרנלין, וימים ארוכים, מבוקר עד ערב, עיינתי בחומר. לפעמים חשתי שאני טובע בערמות התיקים והמסמכים, לפעמים גרוני נחנק למקרא הנחשף בהם, ועם זאת הולך ומתמכר לו יותר ויותר, רוצה לדעת עוד ועוד, רוצה להבין הכול. שהרי גם זה פעל בתוכי כמניע רב-עוצמה: אני שהיתי כל משך המלחמה בחזית הדרום – לא כלוחם, אלא כ“עד”, כעיתונאי, נודד מגזרה לגזרה, מחטיבה לחטיבה, מאזין לאנשי המעוזים ממש בצאתם בעור-שיניהם מן המלחמה שנפלה עליהם פתאום בעצם יום הכיפורים, מתלווה אל הלוחמים לפני חציית התעלה, בעיצומה, ולאחריה במרחבי “אפריקה”, ממבואות איסמעילייה ועד לק“מ ה-101 – והשאלות שהסעירו את הציבור כולו היו גם השאלות שטרדו את מנוחתי. הרבה יותר מאוחר, כשביקשתי לראיין את גולדה מאיר, שאז כבר הייתה ראש ממשלה לשעבר, סירבה תחילה לראותני, וכשנפגשנו גם אמרה לי מדוע: משום שנמניתי עם חבורה קטנה שהפגינה ותבעה את התפטרות הממשלה. כלומר – לא רק כדי למלא חובה מוסרית לדדו קיבלתי עלי את כתיבת הספר; נתגלגלה לידי זכות נדירה באמת, ללמוד בעצמי את העובדות ולנסות להבין מה באמת קדם לשעה שתיים אחר הצהריים ביום הכיפורים תשל”ד, איך באמת נראו הדברים במהלך המלחמה מנקודת-מבטו של הרמטכ“ל, ומה היה חלקו בשינוי הכביר שהתחולל בעשרים הימים ההם, החל מאותה תחושה תבוסתנית שביטא דיין באמירה על “חורבן הבית השלישי” ועד לעמידת צה”ל בשערי דמשק ובק"מ ה-101 בואכה קהיר. הסקרנות שלא ידעה שבעה ניצחה בסופו של דבר את ספקותיי ביחס לכישוריי וליכולתי לעמוד במשימה. רציתי לדעת את האמת.

מאז שיצאה המהדורה הראשונה של הספר “דדו – 48 שנים ועוד 20 יום”, בדצמבר 1978, עברו עשרים וכמה שנים.

לפני שאנמק את ההחלטה להוציא היום מהדורה חדשה זו, ואצביע על כמה מן התוספות החשובות שבה, עלי לומר מילים אחדות על התקבלותה של המהדורה המקורית, שבתוך ארבעה חודשים נמכרו מתוכה חמישים אלף עותקים (שני כרכים העותק). עוד לפני צאתו בדפוס זכה לברכה חמה ראשונה. פרס יצחק שדה לספרות צבאית הוענק לכתב-היד של “דדו – 48 שנה ועוד 20 יום” מידי ועדה מכובדת ביותר: פרופ' צבי יעבץ, יו“ר, תת-אלוף (אז, היום השר) מתן וילנאי והסופר א”ב יהושע. איך הגיע כתב-היד לידי הוועדה? ובכן, זה הסיפור: ההיתר לעיין בכל המסמכים ניתן לי אמנם בברכתם של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז“ל, שר הביטחון דאז, שמעון פרס יבל”א והרמטכ“ל דאז, מרדכי גור ז”ל, והכול נעשה ברשות ובסמכות. אבל מחמת אופיו הרגיש, הסודי, של החומר (ואוסיף: גם בשל אופיי שלי, הצורך המוחלט שלי לעבוד ביחידות, לעשות הכול בעצמי, לא עוזר, לא כתבנית, הכול אני, בעשר אצבעות) הביאו לכך, שסיימתי את הספר הענק הזה (כאלף עמודים בכתב מכונה) בלא שהעמדתיו לשיפוטו המקצועי-אובייקטיבי של היסטוריון צבאי, או כל היסטוריון אחר. היום אני מרשה לעצמי להתוודות על חרדות שליוו אותי כל משך הכתיבה, וכאן אציין שתיים מהן:

1) האחת, האימה הגדולה שמילא את נפשי החומר המקורי שקראתי – אלפים ורבבות עמודים. נמצאתי לא רק מלווה צעד צעד את השתלשלותה של טרגדיה לאומית גדולה, אלא חווה מחדש את כאב העיוורון, ההחמצות, המחיר הנורא. בהבדל מכריע אחד מן הנפשות הפועלות בטרגדיה זו – אני עמדתי “בחוץ”, קורא בשעה שהכול כבר קרה ושום מעוות לא יתקון עוד, מן ההתחלה יודע את הסוף. כל יום נשבר הלב מחדש למקרא דבריהם של הטובים במפקדים ובמנהיגים האזרחיים, דברים של אנשים חריפים שהוכו בעיוורון. לא במקרה אני משתמש במילה טרגדיה. כל משך הקריאה והכתיבה כמו ריחפה מעלי תחושה זו – טרגדיה יוונית, שגיבוריה יכולים לכאורה להיחלץ מתוכה, אבל הגורל כבר גזר את מהלכה, את סופה. בשובי בערב הביתה, לא יכולתי להירדם. כל האירועים שעליהם קראתי, או כתבתי, במשך היום חזרו בלילה כסרט-בלהות. לראשונה בחיי נזקקתי לכדורי-ארגעה וכדורי-שינה. אשתי יהודית ז"ל תבעה ממני בתוקף, “תצא מזה!”, ואף הוסיפה, כעיטור מוסיקלי מוכר בחייה של כל משפחה, “אם לא תסתלק מהספר, אני מתגרשת ממך!” בלי קשר לאיום הזה, בתום שנת עבודה, באתי אל ראשי הוצאת “מעריב”, שאיתם נחתם החוזה להוצאת הספר, ואמרתי להם, שאני מתקשה לעמוד בלחץ, אני מבקש להתיר את החוזה ולהחזיר את כל המקדמה (הניכרת) שכבר ניתנה לי.

שלום רוזנפלד החכם, אז העורך הראשי של העיתון (שהשתנה מאוד בזמן האחרון, כמאמרו של אותו איכר לסוסו אחרי שעשה ממנו נקניק), אמר לי שהוא מבין לרוחי, ואם איני יכול – איני יכול. “אבל,” הוסיף, “מה תגיד לתלמה?!” הוא ידע על ההבטחה הנרגשת, הרומנטית, שנתתי לה, והכה אותי אל החומש. זאת ועוד: משם הלכתי אל מי ששימש אז כמנהל “מעריב”, גוטמן רבינוביץ' ז"ל. חזרתי על אותם הדברים והוספתי שבאתי להחזיר את המקדמה.

הטקטיקה של רבינוביץ' הייתה שונה: “אם אינך יכול, אל תכתוב. אבל את המקדמה אין אנו מקבלים בחזרה.”

חזרתי אל חרדתי ואל הספר.

2) החרדה השנייה הייתה מסוג שונה לחלוטין. את ספרי התחלתי לכתוב באפריל

1. במאי 1977 היה ה“מהפך”. שלושת האישים שנתנו ברכתם לספר לא היו מעורבים כהוא-זה באירועים, שבסופו של דבר הביאו לסילוקו של המערך מן השלטון לשנים ארוכות. איני רוצה לחקור במופלא ולשאול אם היתר כזה היה ניתן לי בימי ממשלתם של גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי וחבריהם. ברור היה לי, שכמה מן הנפשות המרכזיות ב“דדו” הן עכשיו נפשות מרכזיות בממשלתו של מנחם בגין, וראש בהם משה דיין, שעם החברות בכנסת, שזיכתה אותו מפלגת העבודה המובסת, עבר ישר למשרד החוץ של בגין. ככל שהעמקתי בחומר, כן נראתה לי החלטת ועדת אגרנט לפטרו מכל אחריות ישירה – ולפסוק שבשאלות “אחריות מיניסטריאלית” לא תדון – עיוות צועק לשמיים. מכל מקום, התמונה שהצטיירה אצלי הייתה היפוכה הגמור של החלטת הוועדה. הוא הדין באלוף אריאל שרון, שאילו לא פסק כתב המינוי של הוועדה שעליה לחקור את האירועים וההחלטות בתקופת הבלימה רק “עד 8 באוקטובר”, היה מצטייר בדמיון העם לאו דווקא כ“אריק מלך ישראל”. די להזכיר כאן, שמי שמונה למפקד חזית הדרום, מעל לראשו של האלוף שמואל גורודיש, רב-אלוף חיים בר-לב, התנה בנסיבות מסוימות, על איזו דיונה בסיני (הכול כתוב בספר), את המשך פעילותו בחזית בהדחתו המיידית של האלוף שרון, ורק בקושי רב – ומחשש למהומה הציבורית והפוליטית שתתעורר – הצליח הרמטכ"ל להניאו מכוונתו לשוב למשרד המסחר והתעשייה אם לא יודח שרון מייד.

די בשתי חרדות אלה להסביר למה ציפיתי כאשר סיימתי את מלאכתי, והבאתי את אלף העמודים לעורך דאז, נפתלי ארבל, ששלח, כנדרש, עותקים לצנזורה ולביטחון שדה. בידי היו עוד כמה עותקים, ואחד מהם מסרתי לידי ידידי, שהיה גם ידידו הקרוב של דדו, ההיסטוריון פרופי צבי יעבץ – היסטוריון של התקופה הקלאסית ומפורסם במחקריו על רומי, הפלבאים שלה והקיסרים הראשונים, יוליוס והבאים אחריו, שהפכו את שמו הפרטי לשם-עצם כללי, קיסר. יעבץ אינו היסטוריון צבאי, אבל הוא בעל-מקצוע מעולה וידיד שיכולתי לבטוח הן בחוות-דעתו הרצינית והן בשתיקתו הגמורה. את כל חטאי אני מזכיר היום: חרדותיי היו ברמה כזאת, שכבר ראיתי את הספר כולו נאסר לפרסום, ואת עצמי נלחם כארי – ובכל דרך – על הוצאתו לאור. ליתר ביטחון, דאגתי להוצאת עותק אחד מן הארץ, ואני יצאתי אחריו. לא זכיתי לעלות על המוקד במלחמה על האמת. בראשית ספטמבר 1978, טילפן אלי צבי יעבץ להודיעני על זכיית הספר בפרס יצחק שדה ועל הטכס המתקיים בעוד ימים אחדים, טכס שראוי שאשתתף בו. כך נודע לי מה שצבי הסתיר מפני עד לאותו רגע, שבאותה שנה עמד בראש ועדת הפרס. כך גם קיבלתי את חוות-הדעת שלו ושל שני עמיתיו המכובדים.

החרדה נהפכה להתרגשות, לשיכרון-הלא-ייאמן. הספר לא נגנז. הוא זכה בפרס. ניתנה לו ברכתם של אלופי צה"ל, מלומדים וסופרים.

כזו הייתה התקבלותו אצל הקורא הישראלי. על כך יעיד פרט משעשע: על-פי החוזה המקורי עם הוצאת “מעריב”, צריכה הייתה המהדורה הראשונה להידפס ב-25,000 עותקים. לפני שהוחל בהדפסה, באו אלי ראשי ההוצאה, ובחשש גלוי אמרו: ומה יהיה אם נישאר תקועים עם הרבה אלפי ספרים לא מכורים?! והאמת היא, שביני לביני תהיתי גם אני: זהו ספר בשני כרכים, 700 עמודים, כריכה קשה, כמה קוראים יימצאו לוז שאלתי: מה אתם מציעים? אמרו: שתסכים לתיקון החוזה, שהמהדורה הראשונה תודפס ב-15,000 עותקים בלבד. הסכמתי מייד, ועורך הדין אמנון גולדנברג, שעמד, במידת האפשר, לימין דדו מול ועדת אגרנט והליכיה הפגומים, וכמחוות-ידידות גם כלפי, ערך את החוזה, “חתך” מתוך המהדורה עשרת אלפי עותקים. מהדורה ראשונה זו נמכרה בתוך שבוע, ונדרש מאמץ רב – וזמן יקר, כחודש, אם איני טועה – להדפסה שנייה. אך למרות החששות, נדפסו בין אוקטובר 1978 לאפריל 1979, ארבע מהדורות, ובסך הכול נמכרו כחמישים אלף עותקים (שני כרכים הספר).

התעכבתי על פרט זה, שכן חרף הסימנים המרובים, שלבו של הציבור עם דדו, שרבים כואבים את עלבונו ומתאבלים על מותו החטוף – מי שיער שרגשות אלה יתורגמו לרכישת ספרים רבים כל-כך. הקרובים לענייני ספרים יידעו להעריך מה רב היה הפער בין התפוצה של “דדו” לבין תפוצתם של ספרים שפירסמו אישים מרכזיים מאוד, שהיו מעורבים בהנהגת המדינה והצבא באותה תקופה.

התקבלותו הרחבה של הספר הסבה לי קורת-רוח רבה, ולא למען עצמי כי אם למען שמו של דדו שהוכפש ובוזה. לא גנרל אני ולא פרופסור בהיסטוריה צבאית, ואת מלאכתי עשיתי בחרדה בלתי-פוסקת לאמת, כפי שנגלתה לי מן המסמכים המקוריים ומפי עשרות העדים שראיינתי. גם היום איני מתיימר לטעון, שאיתי תמות חוכמה. אדרבה, היום אני יודע שפה ושם נעלמו (או הועלמו) ממני דברים בעלי ערך. אז גם היו עלי מגבלות שהטלתי על עצמי, מחשש שפרסום מסמכים או מקורות מדויקים מדי עלול להכשיל את עצם פרסומו של הספר, ודי לחכימא ברמיזא.

חרדותיי אמנם התבדו, אבל הן לא היו סתם פרי דמיוני הקודח. אדגים את הדבר: אני פעלתי אך ורק במסגרת שהוסמכתי לה על-ידי ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז“ל, שר הביטחון דאז, שמעון פרס יבל”א, והרמטכ“ל מרדכי גור ז”ל, וכתב היד נמסר לביקורת ביטחונית לגופים המתאימים. ובכל-זאת, נעשה ניסיון, מעין “חברי”, לשדל אותי למסור את כתב-היד לעיונה של אותה ועדת שרים מיוחדת לספריהם של שרים ועובדי מדינה, שהרי תוך כדי כתיבת הספר היה ה“מהפך” וקמה ממשלה חדשה. ידעתי, שאיני נמנה עם מכובדים אלה, וכי לא חתמתי על כל התחייבות לעשות כן, ולפיכך אמרתי פשוט: לא. היה ניסיון שני, פורמלי אבל זהיר – מכתב מראש לשכתו של השר הממונה – אבל תגובה מנומסת, מדויקת ומוחצת, שניסח ד"ר אמנון גולדנברג, שמה קץ לניסיונות אלה.

גם היה דבר נוסף, לא פחות מביך, אך שלא להלבין ברבים את פני הנוגע בדבר, אזהה אותו רק כ“קצין בכיר”. למחרת שובי מחו"ל, בצוהרי היום, שבהמשכו עתיד הייתי לזכות בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, צילצל בביתי הטלפון, ומייד זיהיתי את קולו הסמכותי של הקצין. הוא טען כנגדי שעובדה מסוימת שבספר (לא אפרט איזו) מובאת בצורה המסלפת את עמדתו באותו עניין, שחשיבותו הייתה רבה מאוד. הוכיתי בתדהמה. הספר היה אז עדיין בכתב-יד, ורק קומץ אנשים מוסמכים, וחברי ועדת הפרס, ראו אותו. מנין לאותו קצין בכיר מה כתוב בספרי? מה קורה פה?!

ואכן, הקול הסמכותי לא הבהיל אותי, ושאלתי: מנין לך מה כתוב בספרי? מידי מי קיבלת אותו?

זה לא חשוב, הגיב בקוצר-רוח, חשוב שתתקן מייד מה שכתבת.

סלח לי, אמרתי לו. ראשית, חשוב לי מאוד לדעת איך הגעת לספר שנמסר אך ורק לצנזורה ולביטחון שדה, וכן להיסטוריון צבי יעבץ, חברו של דדו וחברי, שהפתיעני בפרס הזה. שנית, אני כתבתי מה שמצאתי, ואם בצאת הספר יהיו לך השגות, זכותך, ואם לדייק, חובתך תהיה להגיב עליהן.¹

בכך הסתיימה אי-הנעימות השנייה.

לעומת תגובה זו ועוד שתיים שלוש תגובות קנטרניות, בעיקר בשירותו של “בכיר” זה או אחר, זכה הספר להערכה מצד אנשי-צבא בכירים וחוקרים, ולא היה עד עצם היום הזה ניסיון לערעור שיטתי, יסודי, של הכתוב בו.² אדגים במה שקיבלתי כמחמאה רבתי: תא“ל יואל בן-פורת, מראשי אמ”ן, מפקד יחידת ההאזנה (848),³ פירסם ב“מערכות” מאמר⁴ “על בסיס עבודת מחקר מסווגת, נשענת על מידע מודיעיני”, שפורסמה באמ"ן בפברואר 1985. במאמרו זה, המציג “עובדות חדשות על מלחמת יום הכיפורים”, מצטט המחבר שמונה קטעים לא קצרים מתוך ספרי, ומקדים את הציטטים במילים אלה –

להבנת התמונה יש להביא בפני הקוראים את אירוע ‘כחול לבן’ כפי שהוא הצטייר בעיני הפיקוד העליון. מטעמים שלא יעניינו את הקורא, בחרתי להעתיק מספרו המצוין של הסופר ח. ברטוב “דדו – 48 שנים ועוד 20 יום” (תודה על אדיבותו ורשותו) קטעים המתארים היטב את אירועי כחול לבן.

עברו כל השנים האלה, ובפתח ספרו המעולה של אורי בר-יוסף שכבר נזכר, גם הוא קצין לשעבר באמ“ן, שבספרו עשה “שימוש רב במסמכי אמ”ן של ערב המלחמה”,⁵ שימוש המתועד היטב לאורך הספר כולו, הוא כותב על ספרי שהוא “מחקר שנותר הטוב מסוגו גם עשרים שנה ויותר לאחר פרסומו”.⁶

כל זאת הקדמתי, כדי להסביר את טעמי הוצאתה של מהדורה חדשה זו, שיש בה לא מעט תוספות חשובות. כימי דור עברו מאז שהונח הספר לפני הקורא העברי, ובאמרי “דור” כוונתי למי שמכהנים היום כמפקדי-צבא בכירים וזוטרים, לחוקרים ותיקים וצעירים, לסתם אנשים ערניים המוסיפים לחפש את האמת על הטראומה הקשה ההיא בתולדות מדינת ישראל. כשהבאתי את שבחי הספר, לא הייתה כוונתי להתהדר, אלא להסביר מדוע נראה לי שפרסומה של מהדורה חדשה זו, והחזרת דמותו של רא"ל דוד אלעזר, מגדולי המצביאים של ישראל, לתודעת הדור הם היום דבר בעיתו. הספר אזל לפני יותר מעשרים שנה. התינוקות של אז הם היום הנושאים בעול. וכבר אמר החכם: מי שאינו לומד מן העבר, נדון לחיותו מחדש. הבנת האירועים, התהליכים וההחלטות המתוארים כאן אולי תסייע לדור החדש של קציני-צבא, לאנשים השואפים להיכנס לחיים הציבוריים, או לסתם אזרחים תאבי-דעת, להבין שאותם אירועים עצמם עלולים להתגלגל, בניהול כושל, יהיר וצר-אופקים, למלחמות מיותרות, ואילו ניהול נבון ומרחיק-ראות יותר עשוי להטותם לעבר אי-הלוחמה, אולי אפילו לעבר השלום המיוחל.

מה חדש במהדורה חדשה זו?

א. רשימה מפורטת של המקורות, בכללם המסמכים הצה"ליים, שמתוכם נשאב הכתוב בספר. מטעמים שכבר רמזתי עליהם, במהדורות קודמות חששתי אפילו להזכיר את המקורות, שמא יבולע לספר כולו. אך אחרי שנמכרו כבר עשרות אלפי עותקים ומהדורה רביעית הייתה בדפוס, הגשתי לאישור הצנזורה את רשימת המקורות וזו אושרה כולה. כבר היה מאוחר להכלילה בגוף המהדורה, ולפיכך הדפיסה ספרית מעריב חוברת מיוחדת, “רשימת מקורות”, שהגיעה לידי חלק מן הקוראים. הפעם היא כולה בגוף הספר.

ב. מראי-מקום. במהדורה המקורית נמנעתי משימוש במה שמומחים מכנים “אפרט”, כלומר ציון מקורה המדויק של כל עובדה חשובה המובאת בספר. להימנעותי זו היו שתי סיבות עיקריות: האחת, להבאת מראי-מקום (footnotes) יש חשיבות רבה אם יש לקורא גישה חופשית למקור והוא יכול לבדוק בעצמו את מהימנות המובאה, וכן אם הובאה מתוך נאמנות לאותו מקור, או באופן חלקי ומסולף. למקורות אלה לא הייתה אז כל גישה למי שלא הוסמך לכך. סיבה שנייה, חששתי שאזכור מדויק של מקורותיי יעיר מרבצם את כל השדים ואולי אף יביא לגניזת הספר. די אם אדגים את צדקת חששותיי, במה שאמר באחד מדיוני הכנסת פרופ' יגאל ידין ז“ל, רב-אלוף במילואים ואז סגן ראש ממשלה בממשלתו של מנחם בגין. בכל מאודו התקומם על כך, שניתן לי לעיין בחומר החסוי ושאני מצטט בספרי דברים שאמר ב”בור“.⁷ הטיעון, שהתמונה בספרי “מעוותת”, היא שעוררה בי כל השנים את הרצון להביא מראי-מקום. מכל מקום, ראוי להרהר בעובדה המעניינת שלמרות טענת ידין, שהיה הראשון “שתבע את פרסום דו”ח ועדת אגרנט”, ולו רק כדי לתקן מה שעיוות ספרי, ועל אף שחלפו מאז יותר מעשרים שנה, לא הועמד דו"ח אגרנט המלא עד היום לשיפוטו של הציבור. אבל מאז הופיעו עוד ספרים ובהם אזכורים של מראי-מקומות, והאחרון בהם – ומכולם בולט מאוד לטובה – הוא “הצופה שנרדם”. איני רואה עוד סיבה כלשהי שלא לעשות סוף-סוף כמותם.

ג. עניינים חשובים ביותר שנשמטו מתוך המהדורה המקורית אם מחשש שפרסומם, יחרוץ את גורל הספר כולו (ומי שיעיין בדבריו של יגאל ידין שהבאתי בהרחבה בהערה 7, יסכים שחשש זה לא היה דמיוני), אם מפני שפשוט נעלמו מידיעתי. עם הסוג הראשון נמנית ההתייעצות אצל ראש הממשלה גולדה מאיר ב-18 באפריל 1973, שהוא אולי המסמך החשוב ביותר להבנת החשיבה של ההנהגה המדינית-צבאית המצומצמת בשנה הגורלית ההיא. באחד הספרים פורסמו קטעים מתוכה כדי להוכיח כמה פיקח היה מחבר הספר. חלקים מאותו דיון פירסמתי אני, אחרי שתים-עשרה שנות היסוסים ועוד מלחמה אומללה (של"ג), ב“מעריב”, ב-11 בנובמבר 1990. נוסח מלא יותר התפרסם בספר “הצופה שנרדם”, והמחבר מודה לי על שהעמדתי את החומר לרשותו. במהדורה זו אפרסם לראשונה מסמך זה בשלמותו (אגב פסיחה על חזרות מיותרות). עניין שלא ידעתי עליו כלל כשראה ספרי אור לראשונה, הוא פרשת הפגישה בין גולדה מאיר למלך חוסיין ב-25 בספטמבר, פגישה שעל מידת חשיבותה חלוקות הדעות עד היום. גם בכך, בפגישה עצמה ובפולמוסים שהיא מעוררת עד היום, אעסוק במהדורה זו.

ד. נספח מיוחד באשר לוועדת אגרנט, והצורך הציבורי לבחון את דרכי עבודתה, מעמדם החוקי ותקפות החלטותיה – הרצאה שהשמיע בכנס פומבי האלוף אילן שיף, נשיא בית הדין העליון לערעורים של צה“ל, ובתפקידו הקודם הפרקליט הצבאי הראשי. זהו ניתוח משפטי נוקב, שיש להעלותו לסדר-היום הציבורי במגמה להביא לביטול המסקנות האישיות של ועדת אגרנט לגבי הרמטכ”ל ושאר הקצינים הבכירים, שדווקא הם – ולא הדרג המדיני העליון, הנבחר, שלו הסמכות ועליו האחריות – הושפלו ובוזו לעיני כל העם.

ה. בעניין זה אביא גם הרצאה שנשאתי בעצרת לציון מלאות 25 שנה לפטירתו של דדו.

ואוסיף רק עוד זאת: חרף הוספות ותיקונים אלה, מהדורה זו היא אותו ספר עצמו, ולא שיניתי בה דבר מכל שהעליתי בשנות עבודתי על כתיבתו.

דצמבר, 2001

המצביא רא"ל אלעזר במרחק 25 שנים⁸

את רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ“ל שעמד בראש צה”ל במלחמת יום הכיפורים, לא הכרתי כלל אלא לאחר אותו יום מר ונמהר, בראשון של פסח לפני 25 שנים, כשלבו פקע, והוא אז בן חמישים ואחת בלבד. בביקור בתרגיל אחד של השריון, בעת שעמד בראש גייסות השריון, ובסיור עיתונאי בעמק בית-שאן בימי מלחמת ההתשה, כשהיה אלוף פיקוד הצפון, וכן פה ושם בבתי ידידים משותפים, ראיתי את האיש שכונה בפי כל “דדו”, החלפתי איתו משפטים אחדים, וכמו רבים בישראל, נמשכתי אל דמותו הגברית הנאה, אל הסִינג סוֹנג המיוחד של קולו העמוק. את הרמטכ“ל, שבעשרים ימי לחימה עקובים מדם, הפך את גורל המלחמה הקשה ההיא מאווירה תבוסתנית ודיבורים על “חורבן הבית השלישי” – לא מפיו, אף לא פעם אחת מפיו – למציאות מנצחת, לסילוק הצבא הסורי מרמת הגולן ולהתייצבות בטווח-תותחים מדמשק, לחציית תעלת-סואץ, לכיתור הארמייה השלישית ולהערכות בקילומטר ה-101, בואכה קהיר; את המצביא המזהיר, שהכרעותיו המרכזיות חוללו מהפך קיצוני כל-כך בשתי החזיתות, לא אחת בלי תמיכת הדרג המדיני מעליו ובניגוד לדעת כמה מעמיתיו הקרובים ביותר בפיקוד העליון – לא הכרתי אלא חודשים רבים לאחר מותו. אילו חייתי מפיה של ועדת אגרנט בלבד, הייתי יודע רק זאת, שהוא וכמה מפקדים בכירים וזוטרים יותר אחראים לכל המחדלים בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ובשלושת הימים הראשונים ללחימה, שרק אותם חקרה, וכלל לא מה שלמדתי אט-אט מן המסמכים הרשמיים, הכתובים והמוקלטים, של צה”ל.

על איש זה, שלמדתי להכיר בחודשים ארוכים של קריאת מסמכים, מן ההאזנה לשלושים וחמש קלטות שהוקלטו במוצב הפיקוד העליון, בזמן אמיתי, וכן מראיונות עם כמאה אנשים שהיו במגע איתו בכל אחד משלבי חייו – החל בחבר-ילדותו מימי זגרב, רא“ל חיים בר-לב ז”ל, עבור לחבריו לחברת הנוער בשער-העמקים ולהשלמה בקיבוץ עין שמר, תלמה רעייתו וילדיהם, וכלה בחברים במטה הכללי של צה“ל בראשותו וראשי מוסדות ביטחוניים נוספים, וכמובן ראש-הממשלה גולדה מאיר, ישראל גלילי, יגאל אלון, יצחק רבין, זיכרון כולם לברכה – על איש זה אומר מילים אחדות, בעיקר בדבר מה שלא נגעתי בו בספרי “דדו”. לא אחזור על 700 עמודי הספר, שהבאתי בו בדייקנות ובקיצור מרביים את העובדות כפי שנתגלו לי בחומר המקורי שנתגלגלה לידי הזכות לעיין בו. במתכוון אני חוזר ומדבר על “החומר”, שמתוכו הלכה ונחשפה דמותו החיה של המצביא המת, ולא על שום התרשמויות סובייקטיביות מפגישותיי עם האיש החי. “החומר” הוא שהזין את שתי אהבותיי, ההיסטוריה והספרות, ואנא, אל יתקבלו דברי כהגזמה פרועה – אם אומר, שמתוכו צמחה לנגד עיני דמותו של רא”ל אלעזר כגיבורה של יצירה גדולה, שה“סוגה” שעימה היא נמנית, משתנית מפרק לפרק.

ארמוז רק על שני פרקים מכריעים: כאשר מתקבלת ההחלטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ב-29 בנובמבר 1947, דדו הוא מ“כ צעיר, כלומר זה עתה סיים את הקורס, גם צעיר בפלמ”ח, שכן התגייס – תוך מחלוקת עמוקה עם קיבוצו – רק ב-1946, בעוד שכמעט כל שאר 119 חניכי הקורס היו פלמ“חניקים ותיקים ומשופשפים היטב. סמוך לכך, כשדוחים הערבים את הצעת החלוקה ופותחים בעימות מזוין, יוצא דדו לקורס המ”מים המזורז בנתניה, שכולו מכוון אל המלחמה שכבר החלה ואל המדינה שתקום בעוד פחות מחצי שנה. כשמצטרף המ“מ הצעיר אל הגדוד הרביעי של הפלמ”ח, גדוד המטה לשעבר, דדו הוא פחות משבע שנים בארץ, רחוק מאוד מאותו ילד שבתמונה, הצועד אחר ארונה של אמו לבית-העלמין היהודי בסרייבו המוסלמית, ובמושגי הימים ההם כבר כל-כך ישראלי, שכמובן מאליו, הוא עולה כמטאור בסולם הפיקוד במהלך הקרבות האכזריים על הדרך לירושלים ועל העיר עצמה; ובקיץ, כשיורד הגדוד לשפלה למנוחה ולהתארגנות, דדו הוא כבר מפקד הגדוד מרובה-הקורבנות ועטור-התהילה.

מהלך כזה בתוך שבע שנים, מן הנער העולה, הבודד, למג“ד “הפורצים”, נכנס, כמו מאליו, אל בין הדפים היפים ביותר בכל ספרות – היסטורית, צבאית, בדיונית. וככל בדיון ראוי לשמו, אמיתו שוטפת ומכסה על כל האמיתות הקטנות, המדומות, כמו, למשל, הקשקוש הלא נפסק על ים-ההבדלים שבין דור הפלמ”ח כביכול לבין דור המדינה כביכול. היתום הקטן מסרייבו – הילד שנשלח לבדו מיוגוסלביה ימים לפני שהנאצים כבשו אותה, ורק בזכות זה לא נמנה עם דור הילדים היהודים שנשמד כמעט כולו באירופה – הוא דור הפלמ"ח. את החוויות המעצבות של אותו פרק של לחימה עיקשת – שלא אחת מפריד בה בין התבוסה לניצחון רק עוד רגע אחרון, האחרון שלאחר האחרון – יתמצת דדו באמירתו של בני מרשק, שזה הביאה מפיו של יצחק שדה: “זכור, כאשר מכה עליך הגשם – גם האויב נרטב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד יותר מן האויב.”

וגם זה חלק מן האמת הממשית, הכאובה של הזמן: כשהיה הגדוד במנוחת-התארגנות ב“מחנה ישראל”, באותם ימי-הפוגה של קיץ תש“ח, היו החיילים חופשים לצאת בערבים, לראות את משפחותיהם, לבלות עם חבריהם. היחיד שלא היה לו איש קרוב אחד מחוץ למחנה, ונשאר בתוכו, היה המג”ד, דדו. בדידותו של המפקד, במקרה זה, היא גם יתמותו.

זה סיפורו האמיתי של הדור, ולא אותם קטלוגים קרתניים המבדילים בין “עברים” או “ילידים” לבין פליטת העם היהודי. הנה כך, כבר בתש"ח נהפך דדו לאחד מסמליו המובהקים של הלוחם הצבר. כך חיים בר-לב. כך דן לנר. כך רבים וטובים.

זה פרק ראשון. ומכאן, בקצרה, לפרק האחרון, 25 שנים מאוחר יותר. אין כאן קפיצת-דרך אלא פסיחה בלתי-נמנעת על-פני פרקים חשובים שקדמו לעמידתו בראש צה“ל בימי המבחן העליון לכל מצביא, המלחמה. בין השאר פיקד על חטיבת חי”ר, ואחרי מבצע קדש עבר הסבה לשריון, היה למפקד גייסות השריון ומראשי-המעצבים של תורת הלחימה, שבששת הימים תתמודד בהצלחה מדהימה בצבאות מצרים וסוריה, שהרכיבו על גייסותיהם את דוקטרינת הלחימה הסובייטית (הרוסית). באותה מלחמה, כאלוף פיקוד הצפון, היה מראשי היוזמים של כיבוש רמת הגולן והשומרון. במלחמת ההתשה שפרצה לאחריה בעמקי בית-שאן והירדן – טבע סיסמה, שהייתה ביטוי לאותה אמירה ששמע מפי בני מרשק בשעות הגורליות של קרב סן-סימון בתש“ח. כאן אמר: “פעולת צה”ל תורמת לשקט יותר מאשר התאפקות ממושכת. אם התושבים שלנו לא יוכלו לחיות בשקט – לא יוכלו גם התושבים בצד השני לחיות בשקט”. ובניסוח שונה, מחודד יותר: “לעשות את החיים נסבלים לנו – ובלתי-נסבלים להם.”

בראשית דברי הדגשתי שדמותו של דוד אלעזר הלכה והצטיירה אצלי בעיקר מתוך הכתוב, מתוך אין סוף החיבורים, התקצירים ובעיקר הפרוטוקולים, הסטנוגרמות, קולו החי ב-35 ההקלטות שהאזנתי להן, חווה כביכול מחדש רבים מרגעי הכאב, הלבטים, “אי-ההצלחות”, בלשון הצה“לית המאופקת, כמו גם את רגעי הגדולה של רא”ל אלעזר, כאשר היה צורך בהחלטות גורליות, שבנסיבות הקשות של המלחמה ההיא, “אי-הצלחה” עלולה להתגלגל לתבוסה, ואילו “הצלחה” תהפוך את גלגל המלחמה.

בתוך היתום מסרייבו הסתתר בן-מלך, שהחל להתגלות כבר בתש"ח, ומימי היותו מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הצפון, נהפכה דמותו של המפקד המצליח, הגבר הנאה ובעל כושר-הביטוי המרשים, למושא הערצתם של רבים. היום מכוסה הארץ נסיכים, כמים לים מכסים, אבל בימים ההם כבש דדו את מקומו כבן-מלך בשדות-הקרב, במרווחים הצרים, הנסיים שבין תבוסה לניצחון.

בחודשים הארוכים, הבודדים והמיוסרים – שבהם ישבתי מסוגר, קורא, או מאזין דרך האוזניות – יכולתי ממש לראות בעין איך נענה רב-אלוף אלעזר לאתגר האמיתי היחיד, שעל-פי ההתמודדות איתו נבחן המצביא: לא המדים, לא הדרגות, לא הכוח להטיל מרות, אלא הכוח הפנימי לא לסור מן הדרך שלמיטב שיפוטו המקצועי היא הנכונה, גם אם נושפים עליך כל העת מלמעלה, מלמטה, מפנים ומאחור. חשתי כאילו נתגלגלה לידי זכות נדירה לצפות בדרמה (או: בטרגדיה) שקספירית גדולה: פרולוג (ההפתעה, ההלם); מערכה ראשונה (בלימה); מערכה שנייה (החזית הסורית, האם יתמוטט הכול – או נילחם בשיניים עד לטווח-תותחים מדמשק); מערכה שלישית (המצביא, שאינו עוצם כמעט עין, צריך להכריע אם לעבור למתקפת-נגד כשחיל-האוויר נמוג לעיניו מיום ליום, מטוסים מתנפצים בעשרות אל חומת הטילים הנגד-אוויריים, מלמעלה ומלמטה, אין הוא זוכה להסכמה, שלא לומר את ההפך, והוא עצמו, בן-המלך המתייתם עכשיו שוב ושוב, מגיע לאפיסת-כוחות, כפי שנוצרת הקלטת היטב); מערכה רביעית (אחרי כמה שעות שינה, שב המצביא לשקול, לדון ולהחליט. הגלגל מתהפך במהירות, שתי אוגדות שריון מצריות חוצות אל ממזרח לתעלה ומוכות, והגיעה העת למתקפה, לחציית התעלה. כל רגע נדמה שהתקלות והמשגים והריצה חסרת-האחריות קדימה ייהפכו למפולת, אבל אותו “זכור שגם האויב נרטב”, שדדו אינו נלאה מלהזכירו, מביא בסוף לכיתור הארמייה המצרית השלישית, להתייצבות בקילומטר ה-101 שבדרך לקהיר, להסכם ההפרדה, שכ“נאָך שלֶפֶער” של הלוחמים הייתה לי זכות להיות עד לה.

וכאן באה המערכה החמישית, השקספירית – המצביא, שבשיחה לצורך הספר אמרה לי עליו ראש הממשלה גולדה מאיר: “מזלי הגדול היה שדדו היה המפקד” – המצביא הזה מודח, נזרק לכלבים, ועל-ידי מי, על-ידי גולדה וחבריה לשולחן הממשלה.

לא הם, סליחה; ועדת החקירה, שהממשלה החליטה עליה, ובכתב המינוי, בזהירות ובערמומיות, גם הגבילה מראש, את מה שעליה לחקור, ובזאת גם מה לא תחקור: תחקור את אירועי “הימים שקדמו למלחמה”, הימים, לא החודשים, לא השנים, שלא לגעת בעיקר; תחקור את “שלב הבלימה”, שבכתב-המינוי הסתיים ב-8 באוקטובר. כלומר – כל מה שחוללו רבבות לוחמי צה“ל בגבורה עילאית ובניצוחו המופתי של הרמטכ”ל, לא שייך. נקריב את דדו – והאלים יירגעו. בן-המלך היה בן-לילה שוב ליתום.

לא אוכל לסיים בלי לספר כאן על אירוע שאין ערוך לחשיבותו – הרצאתו של האלוף אילן שיף, בעבר הפרקליט הצבאי הראשי והיום אב ביה“ד העליון לערעורים, כלומר הסמכות המשפטית הגבוהה ביותר בצה”ל. הרצאתו הושמעה בסיום סדרת דיונים על מלחמת יום הכיפורים, שהתקיימה באפעל מטעם “החברה הישראלית להיסטוריה צבאית” ו“מרכז גלילי”. בהרצאות אלה נכחו מאות מפקדים בכירים במילואים, ובדיונים השתתפו רבים מן האישים שמילאו תפקידים מרכזיים בצה"ל ובמסגרות הביטחון והמודיעין במלחמה הנוראה ההיא.

למיטב ידיעתי, הייתה זו פעם ראשונה שמפקד בכיר במעמדו ובדרגתו של האלוף שיף, ובמדי צה"ל, אומר את האמת הנוקבת על הליכי העבודה הפגומים של ועדת אגרנט, על אי-הבטחת ייצוג משפטי הולם לכל מי שעלול היה לצאת נפגע מהחלטותיה, ועל העדפת שיקולים ציבוריים-ערכיים כביכול על הליכים משפטיים תקינים ועל זכויותיו האלמנטריות של אזרח מדינה דמוקרטית. מפיו של האלוף אלי זעירא, מספר האלוף שיף, שכאשר נועץ זעירא עם השופט אגרנט, שעמד בראש הוועדה הנושאת את שמו, “אגרנט יעץ לו לא להשתמש בשירותיו של עורך דין”. [הערה: כל המובאות כאן הן מתוך רישום שנעשה מתוך הקלטה וטרם נערך על-ידי הדובר – ח.ב.]

להרצאתו קרא האלוף שיף “קץ עידן התמימות”, ובכך ביקש לומר שוועדת אגרנט הייתה האחרונה שבה הועמד מה שנחשב ל“טובת הכלל” מעל לזכותו של היחיד, בעצם גם מעל לחוק ועדות החקירה עצמו, בניסוחו אז, לפני התיקון לסעיף 15, שהוכנס בימי כהונתו של שמואל תמיר כשר המשפטים בממשלת בגין. בסיכום ניתוחו זה, אמר האלוף שיף:

“הוועדה טעתה בפרשנות של סעיף 15. קודם כל הסעיף מדבר מפורשות על כן שהוא צריך לחול על כל מי שעלול להיפגע מן החקירה”. הוא משרטט את ההיסטוריה התחיקתית של סעיף 15, דוחה את פרשנות הוועדה, ומוסיף: “אפילו אם הפרשנות של הסעיף היתה סובלת פרשנות (כזאת) – לא ראוי היה לעשות זאת, קל וחומר כשהפרשנות המילולית של הסעיף לא סובלת פרשנות כזאת. מבחינת ההגינות כלפי אנשים שעלולים להיפגע, בנושא כל כך חשוב וכל כך כאוב, היה צריך לעניות דעתי לתת להם את מלוא האפשרות להתגונן, אפילו המחיר היה שחקירת הוועדה הייתה נמשכת הרבה יותר זמן”. ואכן, הוא גם מראה שיחס כזה שוב לא נסבל בוועדות חקירה מאוחרות יותר, כמו זו שחקרה את הטבח בסברא ושתילה וזו שחקרה את פרשת מערת המכפלה.

בהרצאתו, קיעקע האלוף שיף את כל היסודות שעליהם בנתה הוועדה את עבודתה ומסקנותיה. רק עוד מובאה אחת מהרצאתו רבת-החשיבות לפני שאסיים במסקנה משלי.

אומר האלוף שיף: “הדבר הנוסף, שאני מרשה לעצמי להביע ספק אם היה יכול לקרות היום, זו ההבחנה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי”. הוא דוחה את קביעת הוועדה, שעובדת היותו של שר הביטחון משה דיין רמטכ"ל לשעבר וסמכות צבאית, אינה שייכת לשאלת האחריות. מכל ניתוחו החשוב של האלוף שיף, אזכיר רק שאלה זו שלו: איך הגיעה הוועדה להפרדה בין “סמכות” לבין “אחריות”? החוק היקנה כבר אז “לשר הביטחון את הסמכות לגיוס אנשי מילואים כללי, בכל עת שביטחון המדינה מחייב זאת”. איך ייתכן, שהאחריות בעניין זה הוטלה על דדו לבדו, שתבע גיוס, ולא על דיין שהסמכות הייתה כולה בידו, והוא הפעילה נגד גיוס כללי?

יכולתי להסתפק במילים כלליות על גדולתו של הרמטכ“ל אלעזר, שבשלוש שנות עיון, לימוד וכתיבה, גיליתי שדווקא בעשרים ימי המלחמה התעלה למדרגת גדולי המצביאים בישראל בכל הדורות. אך כבר מאז שהביאה הממשלה להדחתו – בהסתייגותו של שר אחד בלבד, יצחק רבין ז”ל – חשתי שאנו עדים לעיוות-דין נורא, וב-4 בנובמבר 1974, בהתפרסם הדו"ח החלקי של הוועדה, כתבתי במאמרי “השר הלא אחראי”:

ממסקנות הוועדה “יצא שהאחד שאינו אחראי כאן לשום דבר הוא זה המוחזק כמר ביטחון. הכול הוטל על כתפי אחד המעולים שבמפקדינו, הרמטכ”ל, תוך התעלמות מהמציאות. אמר רא"ל אלעזר: במציאות, בפועל, שר הביטחון היה סמכות אופרטיבית מעל הרמטכ"ל והובאו לאישורו כל התוכניות האופרטיביות וכל הפעולות המבצעיות לפני המלחמה. רק במלחמה עצמה חדל שר הביטחון, באופן מעשי, להיות סמכות אופרטיבית.

עכשיו אנחנו שומעים, שכל הזמן לא היה דיין אחראי. אם כך, על מה אנחנו מדברים?" היום מונח לפנינו ניתוחו של האלוף שיף, הפוסק שהליכים כאלה ומסקנה כזאת נוגדים כל נורמה משפטית. ובלשונו: “היום, ללא ספק, בוודאות זה לא היה עובר”.

בהערת אגב משמעותית מצטט שיף מתוך הביוגרפיה של השופט אגרנט, פרי עטה של פנינה להב:

“אגרנט בכלל פיקפק האם ראוי להמליץ על הדחת הרמטכ”ל, אבל כיוון שרוב חברי הוועדה חשבו שצריך לעשות כך, הוא לא רצה בנושא כל-כך חשוב להישאר בדעת מיעוט והצטרף אליהם."

גילוי זה יותר ממדהים נוכח העובדה שאחד מחברי הוועדה – כפי שמזכיר שיף – רא“ל חיים לסקוב ז”ל – שימש כאומבודסמן של מערכת הביטחון, הכפוף לשר דיין. הכול כאן קורא לרוויזיה של ועדת אגרנט, שהיו שהסתתרו מאחורי קביעותיה כאילו היו הלכה למשה מסיני. הגיעה השעה לקריאה רמה וצלולה להסרת כתם ההדחה מעל שמו של מצביא מלחמת יום הכיפורים, לתיקון מה שעיוותו אלה, שמתוך “דאגה לטובת הציבור”, הוקיעו אל הצלב את מי שהושיע את ישראל, והגנו על אלה, שמאמצי הוועדה לחפות עליהם השיגו את ההפך: חשבון אמת עשו איתם הלוחמים בשובם כואבים מחזיתות המלחמה. ומי ישכח איך לכל אורך מסע ההלוויה מתל-אביב להר הרצל, הצדיעו אלפים לארונו של המפקד המת. הגיעה העת, שגם החוק והמשפט יצדיעו לזכרו.

הספר שלא נכתב

המסוק עמד להטיס אותי למובלעת הסורית ברמת-הגולן, שם הייתה עדיין מלחמת-ההתשה בעיצומה, כמארחם של עורכי העיתונים היומיים. קהל העיתונאים הבכירים היה מכונס במסוף הצנוע של שדה-דב. אותו רגע ניגש אלי סגן-אלוף אבנר שלֵו, ראש לשכתי, ואמר לי כי ראש הממשלה גולדה מאיר מבקשת שאעלה מיד לירושלים.

שאלתי את אבנר אם נמסר לו באיזה עניין אני נקרא באורח דחוף כל-כך אל ראש הממשלה. הוא אמר לי רק זאת: תת-אלוף ישראל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה מסר את בקשתה ולא פירש. ידעתי מיד, שגולדה רוצה לדבר איתי על דו“ח ועדת אגרנט, שהוגש לה יום קודם, ב-1 באפריל. אבנר נראה שרוי במבוכה, והבינותי ששמע מעט יותר ממה שגילה לי. לאורחי העיתונאים אמרתי כי הואיל ונקראתי בדחיפות אל ראש הממשלה ולא אוכל להצטרף אליהם, ארצה עכשיו בקצרה את הדברים שביקשתי להשמיע באוזניהם. כשסיימתי את דברי, אמרתי לאבנר כי לירושלים אעלה במכונית ולא במסוק. אבנר ביקש רשות שלא להתלוות אלי, שכן היה עליו לסדר כמה עניינים דחופים בתל-אביב, וזה היה רמז נוסף. בדרך כלל היה אבנר מתלווה אלי, הן לסיורים והן לדיונים, דואג לא רק לרישום נאמן של הדברים, כי אם גם לתרגומם של הסיכומים לפקודות. הפעם סבור אבנר, שארצה להישאר לבדי במכונית ולסדר את מחשבותי. לא לגמרי לבדי. היה איתי נעים כהן, נהגי וידידי הנאמן זה כשבע-עשרה שנים – מאז שקיבלתי את הפיקוד על חטיבת השריון הסדירה של צה”ל (“שבע”) ועד ליום הזה, שבאותה שעה טרם העליתי על דעתי שהוא יומי האחרון כראש המטה הכללי.

יותר מארבעה חודשים עברו מאז מינתה הממשלה את הוועדה שהחלה בחקירתה חודש לאחר שנפסקה האש של מלחמת יום הכיפורים, שבעה שבועות לפני שנחתם הסכם ההפרדה עם מצרים בקילומטר ה-101. בחודשים אלה היה צה"ל נתון גם בלחימה, גם בכוננויות לקראת אפשרות של התלקחות מחודשת של מלחמה כוללת, גם בשיקום הכוחות – לאחר עשרים הימים של האינטנסיבית והקשה במלחמות ישראל – וגם בסדרה ארוכה של תחקירים ודיונים, שנערכו בצבא עצמו לצורך לימוד המלחמה, הפקת לקחים ויישומם. מיד לאחר המלחמה – יום לפני ששבה גולדה מאיר מוושינגטון – קיימתי דיון ממושך עם כמה מעמיתי וניסחתי את מחשבותי בעניין ההצעה למנות ועדת חקירה. את ההמלצות השמעתי אחר כך באוזני ראש הממשלה: הניחו לנו לחקור תחילה את עצמנו ולהניח לפניכם את מסקנותינו, אבל אל תמנו ועדת חקירה לצבא הזה – לא בעודו נתון במלחמה, לא בטרם בדק את עצמו, לא בטרם הגיש את ממצאיו. סבור הייתי, שיש להסביר גם לכלי התקשורת, שלא ללחוץ להקים ועדת חקירה, לא לבקש ראשים, לא לדרוש הדחות ולא להטיל מום במפקדים, “כי אתם פשוט תהרסו את הצבא הזה, ואין לכם אחר יותר טוב, ואתם כולכם צריכים את הצבא הזה עכשיו… תהיה חקירה פנימית, הממצאים ייבדקו, ובעוד חצי שנה, או שלושה חודשים, כאשר נהיה בהפסקת אש אפקטיבית, ניתן יהיה – אם יוחלט על כך – להחליף את ראשי הצבא.”

הצעתי לא התקבלה. ועדת החקירה קמה. אני עצמי הופעתי לפניה חמש פעמים בין ה-29 בינואר לבין ה-18 במארס, ועדותי נמשכה בסך הכול שמונה-עשרה שעות וחצי. יצאתי בהרגשה, שהצגתי כהלכה את הבעיות השונות אשר להתמודד עימן הוטל עלינו – על עמיתי ועלי במטה הכללי, במישור אחד, ועל הדרג המדיני בעצה אחת איתי, במישור השני. הבוקר, בפעם הראשונה, התפניתי משגרתה המפרכת והלא נפסקת של עבודתי והירהרתי במשמעות הַזְעקתי בדחיפות כזאת אל ראש הממשלה. העלייה לירושלים העירה בי מחדש זיכרונות על המלחמה הגדולה הראשונה שעברתי כאן, לפני עשרים ושש שנים. היום 2 באפריל. בימים אלה ממש עליתי מחולדה לירושלים, עם הגדוד הרביעי של הפלמ“ח, שבני מרשק נתן לו בחולדה את הכינוי “הפורצים”. מראשית אפריל, שבעים יום ושבעים לילה, נלחמנו על ירושלים ועל חיבורה אל הגוף העיקרי של היישוב היהודי בשפלת החוף. את המערכה הזאת התחלתי כמפקד מחלקה בגדוד, וכעבור חודשים אחדים מוניתי למג”ד “הפורצים”. לא העליתי אז על הדעת אפשרות שכעבור עשרים ושש שנים אהיה עדיין במדי לוחם, ובחלומי הפרוע ביותר לא שיערתי שאני אהיה ראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל במלחמה, שיופעלו בה צבאות של מאות אלפים, חמושים בכמויות עצומות של נשק חדיש ומתוחכם. במלחמת יום הכיפורים, ובעיקר בימיה הראשונים, הייתי שב ונזכר בשבעים ימי הקרב על ירושלים, מצטט שוב ושוב את דבריו של בני מרשק ברגעי הייאוש של קרב סן-סימון: זכרו, כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב.

נכנסתי ללשכת ראש הממשלה בקריה שבגבעת רם. על שולחנה היה הדו“ח. ראיתי שהעימות הזה איתי קשה עליה. אמרתי: “זה רע?” והיא השיבה: “קרא.”'עברתי על הכתוב ברפרוף, נעצרתי במסקנות המכוונות כלפי, והכוללות הבחנה בין מה שהוגדר כ”אחריות אישית" שלי לבין אחריותם של אחרים, מעלי וכן גם מתחתי.

אמרתי: “אני מבין שעלי להגיש את התפטרותי.”

ראש הממשלה השיבה: “לצערי הרב, כן. אבל אתה לא הולך סתם ככה. הערב יש ישיבת ממשלה, ואני מבקשת אותך לבוא לישיבה ולומר זאת לממשלה.”

אמרתי, שאני רוצה לעיין בדו“ח ולנסח – לקראת הישיבה – את תגובתי הראשונית. הוריתי לזמן את פורום המטה הכללי לשעת לילה מאוחרת באותו יום, בשובי מירושלים. טילפנתי אל תלמה, רעייתי, סיפרתי לה מה אירע וביקשתיה להמתין – עם שלושת ילדינו, הילה, גדעון ויאיר, עד לאחר ישיבת המטה הכללי. את הילה ביקשתי שישחררו לאותו לילה משירותה בצה”ל. רציתי שאת הידיעה על התפטרותי ישמעו הילדים לראשונה מפי.

נסעתי למלון “המלך דוד”, להתייחד שם, באחד החדרים השמורים ללשכת ראש הממשלה, עם מה שהכה אותי בתדהמה מוחלטת. רק את תיק “גייימס בונד” שלי – שהוא סיפור לעצמו, לקחתי איתי. באחד הימים, בשובי עם שחר מן הצפון, מלילה של עיקוב אחר אחד “המבצעים המיוחדים” שלנו, הבחנתי מתחתינו, בכביש החוף, במכונית בודדת. פתאום ראיתי את המכונית סוטה ויורדת מן הכביש ומתהפכת. הנחתנו מיד את המסוק, והצלחנו לחלץ את שני הנוסעים – בעל ואישה. הטסנו אותם לבית החולים “רמב”ם" בחיפה. לאחר זמן מה התקשרה האישה ללשכתי והפצירה בי חזור והפצר לקבל מידה שי. היא סיפרה לי את קורות חייה, מניצולי השואה הייתה – ובזה עלה בידה לגבור על התנגדותי. זה היה השי – תיק ג’יימס בונד… בפתח המלון פתחתי את התיק, הוצאתי מתוכו את האקדח, שנשאתי איתי תמיד, ונתתי אותו לנעים, שיחזירו למכונית. עליתי לחדר. החלון נשקף אל חומת העיר העתיקה. שוב נדדו מחשבותי אל הקרב שזכיתי להשתתף בו, כיבוש הר-ציון והפריצה אל הרובע היהודי. לא הצלחתי להתרכז, ורק אמרתי לעצמי: חשוב על מה שלפניך. עליך להתקדם עכשיו צעד אחר צעד. התרכז בצעד הראשון – קריאת הדו“ח וחיבור מכתבי “תוך מחאה”. אך עוד בטרם פתחתי בקריאה קפדנית בדו”ח – ובהתייעצויות עם ידיד או שניים על המכתב שאגיש לראש הממשלה – ידעתי שתקופת חיים ארוכה וסוערת בחיי הגיעה לקצה. גם סיום כזה לא חזיתי אפילו בחלומי השחור ביותר. לארץ הגעתי גם כן קרוב לפסח, לפני שלושים ושלוש שנים, בטרם מלאו לי שש-עשרה, ועשרים ושמונה שנים מהן עשיתי בשירות ביטחון ישראל, תחילה בפלמ“ח ולאחר מכן בצה”ל. לאחר ששימשתי מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הצפון, זכיתי להתמנות לכהונת הרמטכ"ל התשיעי ולמפקד על הצבא במלחמת יום הכיפורים – – –

*

כך, או לערך כך, ראה רב אלוף דוד אלעזר ז“ל את פתיחת הספר שהתכוון לכתוב – פרשת חייו של לוחם ומפקד, שהדגש בה יהיה על עשייתו הביטחונית, ובמיוחד על הגרסה שלו למלחמת יום הכיפורים ולכל מה שקדם לה. בשנתיים שבין התפטרותו לבין מותו הפתאומי – בראשון של פסח תשל”ו – הגה הרבה בספר, התלבט, השקיע הרבה מאמצי נפש בריכוז חומר עובדתי, בהעלאת דברים על הכתב לקראת הכתיבה השיטתית.

בשלב מסוים פנה אלי דוד אלעזר – דדו, בפי כל אדם – ושאל אם אהיה מוכן לסייע לו בעיצוב הספר ובהתקנתו לדפוס. היסוסי הפנימיים היו כבדים מאוד, אף שתשובתי הייתה מיידית: כן, המפקד.

מדוע היססתי? מעודי לא עסקתי במלאכה ספרותית-טכנית מעין זו, ולא עלתה כזאת על דעתי. ודאי שלא ראיתי עצמי מתאים לסייע בספר כזה, המחייב גם כישורים מיוחדים – בקיאות בענייני צבא – גם זיקה נפשית; ושניהם חסרו לי. זאת ועוד: אף אני הייתי מלא כאב ורוגז על האופן שבו מצאנו עצמנו ערב יום הכיפורים, בהפתעה גמורה בעיצומה של מלחמה קשה כל כך, שמחירה בחייהם של רבים מבני הארץ השאיר פצע עמוק בגוף האומה, שלא לדבר על תוצאות אחרות, פנימיות וחיצוניות. להרגשתי זו נתתי ביטוי בטורי הקבוע בעיתון ובאופנים אחרים.

למה נעניתי? הן משום שלא ראיתי כל יכולת להשיב לפנייה זו בסירוב – הן משום תחושה, שנגרם עוול משווע על ידי עצם ההפרדה בין איש לאיש, בין דם לדם, בין “הדרג המדיני” לבין “הדרג הצבאי” ובין מפקד בכיר לחברו, והן משום הוקעתו האישית של אחד מבכירי לוחמי ישראל, אשר ועדת אגרנט עצמה קובעת לגביו כי “שירת את המדינה במסירות ובהצטיינות במשך שנים רבות ורשם לזכותו הישגים מפוארים במלחמת ששת הימים ולפניה” וכי “מן המפורסמות הוא שלמרות המשבר החמור בשלבים הראשונים של הלחימה, הוביל הרמטכ”ל את צה“ל דרך קרבות הבלימה עד לשערי האויב.” עזְרתי נתבקשה כטכנאי של כתיבה בְּספר, שיופיע מתוך עמדת הידע והסמכות של מחברו, רב אלוף אלעזר, ועל אחריותו. תשובתי לא יכלה להיות אלא זאת: כן, המפקד.

ערב פסח תשל"ו, בצהריים, בישר לי דדו, כי סוף סוף השלים את כל ההכנות המרובות, וכי מיד לאחר החג הוא מבקש לגשת לכתיבה מזורזת של הספר. קבענו לעצמנו גם שיטת עבודה וגם לוח זמנים. קולו בעל הניגון המיוחד נשמע שלו והחלטי גם יחד – ההכרעה נפלה.

למחרת נפטר. התדהמה הייתה כללית, ואף שהתקף הלב שגרם למותו לא היה בהכרח תוצאת ההתנסויות שעבר מאז יום הכיפורים, הייתה לרבים תחושה, כי לבו של האיש נשבר בקרבו. על קברו אמר מי שהיה מפקד חטיבת “הראל” בירושלים, רמטכ"ל בימים שהיה דדו אלוף פיקוד הצפון, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין:

“(דדו היה מפקד אשר) הוביל את צה”ל משלב הפתיחה של המלחמה שבאה בהפתעה אל הניצחון בסיומה. דדו, באומץ הלב האופייני לכל דרכו הלוחמת, לא התכחש לאחריותו כרמטכ“ל לאשר התרחש במלחמת יום הכיפורים. דדו מצא עצמו בודד במשא האחריות, שהוטל על כתפיו, אך לא השלים עם כך שעליו – ועליו בלבד – הוטל משא כבד זה. דדו התפטר מכהונתו כרמטכ”ל ועמד באומץ לב נוכח מציאות שלא יכול היה לשנותה – ועימה לא יכול היה להשלים. הוא נשא את כאבו הגדול בשתיקה ובאצילות רוח שאין דומות להן. לבו לא עמד לו והוא כרע נפל. בבוא היום, כאשר סיפורה המלא של מלחמת יום הכיפורים יראה אור – דדו לא יהיה עימנו."

הספר שביקש לכתוב דדו עצמו – לא ייכתב עוד.

לאחר מותו הציעו לי רעייתו תלמה וכמה מחבריו הקרובים לנסות לקבל על עצמי כתיבתו של ספר, שברור מראש כי יהיה שונה בכל המובנים מן הספר שהיה כותב על חייו ועל דרכו רב-אלוף דוד אלעזר. היה זה אתגר מסוג אחר לגמרי, אך תחת הלם המוות הפתאומי הזה לא יכולתי שלא לעשות לפחות ניסיון, וכך גם נכנסתי למלאכה קשה וממושכת זו. הייתה זו דרך רצופת ספקות ולבטים, ולא אחת קרוב הייתי להודות באי-התאמתי ולהסתלק מן הספר. כל זה – תוך כדי העשייה עצמה: שוחחתי עם עשרות אנשים, ודבריהם המוקלטים נצטברו והלכו; עיינתי בחומר ארכיוני רב; הרביתי לקרוא בספרות הקשורה לכל פרקי השירות הממושך של דדו, המסתכמים למעין היסטוריה חלקית של ישראל – ממחלקת “משמרות” של הפלמ"ח עד למטה הכללי של מלחמת יום הכיפורים. ככל שירדתי לעומקם של הנושאים כן הלכה והכבידה עלי המשימה, אך גם הלכתי ונכבשתי על ידה. יותר משנתיים הקדשתי לאיסוף החומר ולכתיבה, אבל גם עכשיו אני מודע היטב למגבלה היסודית: אין זה הספר שהיה כותב דדו – הן משום השוני הבלתי נמנע בין המסמך האישי, האוטוביוגרפי, לבין מה שכותב אדם שני, הן משום כישורי המצומצמים. העזתי נבעה במידה מרובה מן ההכרה, שהברירה היא בין השלמת המשימה לבין סתימת הגולל לא רק על האיש – שעליו אמרה גולדה מאיר: “אם היה גיבור במלחמת יום הכיפורים – זה היה דדו” – כי אם על אמיתו. ואני מודה, תוך כדי ההאזנה והעיון והכתיבה הגעתי למסקנה, שאיני רק אסיר חובה, אלא גם בעל זכות.

אילו היה הדבר אפשרי, הייתי בונה את הספר כולו ממובאות ישירות מדברים שאמר דדו עצמו, ובדרך זו הייתי מקרב את הכתיבה ככל האפשר אל התוכנית המקורית. השתדלתי לנהוג כך בכל מקום שנמצאו לי מובאות כאלה. גם את מה שהיה בפי המרואיינים השונים לומר, הן על דדו והן בסוגיות שונות, השתדלתי לשבץ כאמירתו. את עצמי, את השקפותי ואת דעותי, השתדלתי לצמצם במידת האפשר, אך ספק בעיני אם אכן עלתה בידי כוונה טובה זו על פני הספר כולו. כבן הדור, לא יכולתי להימנע – פה ושם – מדו-שיח עם החומר, הנוגע בכמה מן השאלות הגדולות של קיומנו במדינת ישראל. השתדלתי, מכל מקום, לקיים ראייה מאוזנת, ושאפתי להציג עובדות כפי שעלו מכל הדברים הרבים, בעל פה ובכתב, שהגיעו לידיעתי. אין כאן לא אוטוביוגרפיה סובייקטיבית של גיבור המאורעות, אף לא היסטוריה אובייקטיבית בעלת יומרות חובקות זרועות עולם. זהו ניסיון לצייר את דרכו הצבאית של אחד מטובי הלוחמים והמפקדים של הדור הראשון לעצמאות ישראל – נער עולה מיוגוסלביה שהיה לראש המטה הכללי – תוך התרכזות בתפקיד שמילא במלחמת יום הכיפורים ובתקופה שקדמה לה.

עלי להודות לראש הממשלה לשעבר, מר יצחק רבין, לשר הביטחון לשעבר, מר שמעון פרס, ולרמטכ“ל לשעבר, רב אלוף מרדכי גור, על שנענו לפניית הגברת תלמה אלעזר ואיפשרו לי את העיון בארכיונו של רב אלוף אלעזר. היה לי לעיניים כל משך עבודתי קצין חינוך ראשי, תת אלוף אבנר שלֵו, מי ששימש ראש לשכתו של דדו כרמטכ”ל, ועל כך אני מודה לו. אך האחריות להערכות כמו גם לכל טעות שתתגלה כולה שלי.

מטעמים שונים אביא רשימה ביבליוגרפית נרחבת, אך לא מלאה, אך אציין שנעזרתי הרבה בחומר ארכיוני, הן בארכיונו של רב אלוף אלעזר והן בארכיון צה“ל, שגם לעובדיו האחראיים אני חייב תודה. בכל מקום שיש לאזכורו של המקור חשיבות מיוחדת, אעשה כן. עם זאת, עלי לציין כמה ספרים שנעזרתי בהם בפרקים שונים בספר: “לקסיקון לביטחון ישראל” של איתן הבר וזאב שיף; “ספר הפלמ”ח”; “אבני דרך” של משה דיין; “חיי” של גולדה מאיר. נעזרתי בספרים ובמאמרים וכן בראיונות שנתפרסמו בשעתם בעיתונות היומית, עם דוד אלעזר ועם אישים אחרים, כמו גם בהקלטות שונות.

ריאיינתי עשרות אנשים, שסיפרו על רשמיהם מן הפרקים השונים בחייו ובפעילותו של דוד אלעזר. תודתי נתונה לראשי הממשלה לשעבר גולדה מאיר ויצחק רבין; סגן ראש הממשלה לשעבר, יגאל אלון; הרמטכ"לים לשעבר חיים בר-לב וצבי צור; האלופים במילואים אברהם אדן, ישעיהו גביש, מרדכי הוד, רחבעם זאבי, צבי זמיר, יצחק חופי, ישראל טל, שלמה להט, עוזי נרקיס; וְכֵן אברהם ארנן, אורי בן-ארי, זרובבל ארבל, שאול ביבר, נורי וחנן בן-יהודה, מרדכי בן-פורת, אורי ברנר, דוד גולדשטיין, יוחנן זריז, יוסף טבנקין, צבי יעבץ, מולא כהן, מיקי כהן, נעים כהן, רות כהן, פנחס להב, אסנת מרדור, אהרן סלע (רעננה), מוסקו פינצי, אסתר ראובני, יהושע רביב, רַדָאי (ראדו), יששכר שדמי, רפאל שפר, עמנואל שקד, שלמה שילוח ועוד.

הספר שצריך היה להיכתב – לא נכתב. אני מקווה שמה שנכתב, ימלא חלק מן החסר הזה.

1978

חלק ראשון 1925— 1969:

מסרייבו עד משמרות

"נולדתי באוגוסט 1925 ביוגוסלביה בעיר סריבו אבי היה סוחר אמיד. אמי מתה בהיותי בן 6 וחצי.

מאז נדדתי עם אבי והתישבנו בעיר זגרב שם למדתי בגמנסיה ראלית.

ב 1939 פרצה מלחמת העולם השניה והפלישה הגרמנית ליוגוסלביה היתה רק שאלה של ימים."⁹

בין שלוש ערים, המשקפות את ריבוי פניה של המדינה אשר קמה שבע שנים בלבד לפני שנולד, נעה ילדותו של דוד אלעזר. הוא נולד בסרייבו, בירת בוסניה ההררית, אשר יותר מארבע מאות שנה הייתה תחת שלטונם של התורכים, ורבים מתושביה היו מוסלמים. כמה מזיכרונות ילדותו היקרים ביותר, בעוד אמו בחיים, היו קשורים בעיר הנמל החשובה ספליט, שהקיסר דיוקלטיאנוס עשה בה את שנותיו האחרונות, הוונציאנים טבעו בה את חותם ארבע מאות השנים שמשלו בה, עד אשר השתלטו עליה האוסטרים בסוף המאה הי"ט. את שנות המעבר מן הילדות אל הנעורים עשה דוד אלעזר בזגרב, בירת קרואטיה, שדורות רבים הייתה כמין סניף דרומי של מרכז אירופה, קשורה להונגריה ולקיסרות האוסטרו-הונגרית הגדולה, שלבה בווינה.

דוד אלעזר נולד ב-27 באוגוסט 1925 בסרייבו לאביו שלמה, סוחר אמיד, שבדומה לרוב יהודי המקום היה מצאצאי גולי-ספרד, שהגיעו מסלוניקי וממקומות אחרים בבלקן התורכי. משפחת אלעזר עצמה הגיעה מבולגריה. עדויות ראשונות למציאותם של יהודים בסרייבו, מצבות ותעודות תורכיות, הן ממחצית המאה השש-עשרה. כל השנים התגוררו יהודי סרייבו בשכונה מיוחדת, מעין גטו – “סיאַווּש פאשה מאחאליס” (שכונת סיאווש פחָה), שנקראה גם “טשיפוט חאני” (בית היהודים) וכן “קוֹרטיז’וֹ” (חצר). בתחומה של אותה שכונה נבנה ב-1581 בית כנסת, אשר לפי עדותו של נוסע תורכי היה גם כעבור מאה שנים בית הכנסת היחיד בעיר. הייתה זו קהילה קטנה, שאפילו במחצית המאה התשע-עשרה לא מנתה אלא מאתיים משפחות. ובכל זאת, היו בה חיים יהודיים — תלמוד תורה וישיבה — ואף שאת הרבנים היו מביאים מרחוק, והללו היו קשורים לחכמי סלוניקי, היו פונים לפעמים בשאלות לחכמי בלגרד וכפופים למרותו של החכם באשי בקושטא. מעניין לציין, שאחד מתלמידיו של שבתאי צבי, נחמיה חיון, היה בן למשפחה מסרייבו ואף פעל זמן מה בתחומי אותה קהילה. קשריו של נחמיה חיון היו גם עם ארצות המזרח, אך גם עם קהילות באיטליה ובמערב-אירופה ובצפונה. ידוע על קשרי מסחר של אנשי הקהילה עם איטליה, קרוב לוודאי דרך ערי החוף שהיו תחת שלטון ונציאני, כגון ספליט. הדוגמה המפורסמת והמסתורית גם יחד לקשר זה היא “הגדת סרייבו”. בשנת 1894 הביא לבית הספר של הקהילה ילד ממשפחת כהן, מן הוותיקות שבמשפחות הספרדיות של המקום, כתב יד מאויר של ההגדה של פסח והציעה למכירה – שכן לאחר מות אב המשפחה, היה זה האוצר היחיד שהותיר אחריו. חוקרים הגיעו לכלל מסקנה, שזהו כתב יד מצפון-ספרד, מן המאה הארבע-עשרה, שעבר גלגולים שונים, ובדרכים נעלמות הגיע דרך איטליה אל הקהילה הקטנה הזאת בהרי בוסניה.

דוד אלעזר נולד בסביבה שעברה תמורות ניכרות בחמישים השנים שקדמו ללידתו. כתוצאה מקונגרס ברלין (1878) נותקה בוסניה מן הקיסרות התורכית ונמסרה לניהולה של אוסטרו-הונגריה, וכעבור שלושים שנה סופחה לקיסרות גם להלכה. מספר תושבי העיר גדל ועימם גם מספר יהודיה, בהם מי שבעתיד יהיו – הקהילה האשכנזית. במחצית שנות השלושים חיו בה 8,000 יהודים. כשליש מכלל 200 אלף תושבי סרייבו היו מוסלמים, קצת פחות מן המחצית נמנו עם הכנסייה האורתודוכסית-מזרחית, וכעשרים אחוזים היו קתולים.

אבל כל זה כבר היה חלק מיוגוסלביה העצמאית. בקיץ 1914 אירעה בסרייבו ההתנקשות בחייו של יורש העצר פראנץ-פרדינאנד, זו שהציתה את מלחמת העולם הגדולה ואשר אחת מתוצאותיה הייתה הקמת הממלכה המאוחדת של הסלאבים הדרומיים – יוגוסלביה.

חבריו של דדו¹⁰, בני גילו, מתארים את העיר, הזכורה להם מילדותם, כדומה מאוד לירושלים, בהבדל אחד, שחוצה אותה נהר, המיליצקָה. היה בה אפילו מין “משולש” – שלושה רחובות מסחריים גדולים – ובימים הנוראים היו אלה רחובות “מתים”, שכן כל החנויות היו שייכות ליהודים. עם הכיבוש האוסטרי בטלה שכונת היהודים, ומאז החלו היהודים תופסים עמדות מכובדות בחיים הכלכליים והציבוריים בעיר.

עם זאת, הופרה ההרמוניה הפנימית, שכן שוב לא הייתה זו קהילה אחת מלוכדת. בצד הקהילה הספרדית המושרשת, שמנתה כחמשת-אלפים נפש, קמה בינתיים קהילה אשכנזית בת שלושת-אלפים נפש. בעוד זו האחרונה נוטה להתבוללות, שמרה הקהילה הספרדית יותר על אורח החיים הישן. מתאר מוֹסקוֹ, חבר ילדותו של דדו, את סבו שלו, שהוסיף להתהלך במכנסיים תורכיים ובפֶז עד יומו האחרון. הוא היה בעל בית מסחר לנעליים, יושב בחנותו לפני תנור גחלים בעל שלוש רגליים, על ברכיו ספר קדוש, ואינו פוסק מתלמודו. גם כשהיה נכנס איכר לקנות זוג נעליים לא היה הזקן קם ממקומו, כי אם מפטיר: “תיקח… תמדוד…” וכשהיה זה בוחר לעצמו נעליים, היה חוזר ומפטיר: “תשלם… תלך…”, וכל זה בלי להרים עיניו מן הספר. כל כך אדוק בדתו היה, שבבית ילדיו לא נגע במזון והיה לוגם רק מן הסליבוביץ שלו עצמו. כשחגגו הורי מוסקו את הבר מצווה שלו הביאו הזקנים את הכלים ואת האוכל מביתם.

לידם צמח דור שני, וסבתו של דדו – אם אמו – הייתה חברתה של אמו של מוסקו וקרובה לה במושגיה. את החגים היו מקיימים כמנהג, שמרו על המסורת ו“בשבועות היו מקשטים את המנורות בדובדבנים”. לא כך בצאתם את הבית. בילוי הקיץ הגדול היה היציאה אל המרחצאות החמים, לוֵורניצְ’קהַ בַּאנְיָה, ושם היו צולים בשר על גחלים, קונים מזונות מן האיכרים, ולא מקפידים על כשרות.

ובעונות אלה – בחופשים – היה שב דדו לעיר מולדתו, אל סבתו.

בימים ההם התגוררה משפחת אלעזר בספליט. הייתה זו ילדות מאושרת מאוד – וקצרה מאוד. הוא זכר תמונה אחת, שסיפר כדי להדגים קו אופי שהבחינו בו גם אחרים עוד בילדותו. יום אחד יצא עם אביו ועם אמו לטיול בנמל – הוא היה אז לכל היותר בן שש – ובמהלך הטיול ביקש שיקנו לו איזה ממתק. אביו לא נענה, וכדי לאלץ אותו לעשות את רצונו, אמר, "אם אתה לא נותן לי, אני נשכב כאן – " והצביע על שלולית של בוץ רווי בשמן. ואכן, הוא עמד בדיבורו, והשתטח בבגד המַלָחים הלבן בתוך השלולית. תגובת האב מאלפת גם היא, הוא התרגז, הניח רגלו על הילד, כדי שלא יוכל לקום, והרביץ בו.

האִם הייתה זו התפרצות חד פעמית של האב כלפי הבן היחיד והמפונק?

מן הדברים שזוכר חברו מסרייבו מתקבל רושם כזה. הוא זוכר, שכדורגל אמיתי היה יקר המציאות, ובדרך כלל היו מאלתרים “מין כדור” למשחק. יום אחד הגיע דדו לחופשה והביא איתו כדור “של אמת”. החברים הפצירו בו להוציא את הכדור כדי לעשות משחק ממש, אבל דדו התעקש ולא הסכים בשום פנים ואופן ללכלך אותו. מצד שני, היה כיסו מלא תמיד דמי כיס, ואף שגם אביו של מוסקו, שהיה בעל מפעל לחולצות ולפיג’מות, לא קפץ ידו, מעולם לא הצליח להתחרות בדדו, שנהג בנדיבות עם חבריו וחברותיו. אביו פינק אותו מאוד ומעודו לא הרים עליו יד. באחד הקיצים בוורניצ’קה בַּאניה תעו שני הנערים בדרך ולא שבו לבית המלון אלא בשעה מאוחרת בערב, ואז הפליא בהם אביו של מוסקו את מכותיו, ודדו נדהם ואמר: “עכשיו אני מבין מה זה חינוך!”

ובכל זאת, פטירתה הפתאומית של האם האהובה – היא לקחה בדלקת ריאות ומתה בתוך שלושה ימים, כשהיה דדו בן שש וחצי – היתה כנראה מאורע שנחקק בו עמוק, ומכל מקום עתיד היה לשנות את חייו. אביו היה מרבה בנסיעות, עבר מעיר לעיר, ודדו נדד בין הסבתות. כאשר מלאו לו שתים-עשרה, העבירו האב לזגרב, בירתה של קרואטיה האירופית. שם התגורר דדו בביתה של אלמנה, החל את לימודיו בגימנסיה הריאלית השלישית, ואביו היה בא לבקרו אחת לשבועיים.

בזגרב, בקן “השומר הצעיר”, החלה חברותו עם חיים בר-לב (אז – ברצלבסקי),¹¹ שהיה תלמיד הגימנסיה הריאלית הראשונה. הרושם השמור בזיכרון חיים בר-לב על אביו של דדו, ש“הוא היה אבא טרוריסט, קשוח כזה. אני, למשל, אף פעם לא הייתי אצלו כבית, ואני לא חושב שמישהו מן החברים היה בביתו.”

זה כמעט כל מה שניתן ללמוד על מערכת יחסים זו בין הבן היחיד, שנתייתם בגיל רך מאמו, לבין אביו. חברה מימי חברת הנוער בשער-העמקים יודעת לספר, כי לא נטה לגלות את לבו ולא הירבה לספר זיכרונות. בכל זאת, הייתה תמונה אחת שנשא איתו תמיד – תמונת עצמו כילד על קברה של אמו. מן הימים הראשונים בחברת הנוער שמרה חברה זו שיר בסרבו-קרואטית, אולי היחיד שכתב דדו מימיו – “אמי”. לעומת קשר רגשי עמוק זה אל האם, שיכול היה בוודאי לזכרהּ רק במעומעם, היה יחסו אל האב אמביוולנטי. כאשר התחיל להימשך לעניינים צבאיים, אמר לא אחת שיעלה על אביו, אשר נקרא לשירות בפרוץ מלחמת העולם השנייה ועשה קריירה צבאית מסוימת בצבא הפרטיזנים של טיטו וביוגוסלביה החדשה.

איך הוליכה אותו דרכו לארץ ישראל?

צריך לראות את פני הדברים באמצע שנות השלושים, בימים שאותם ילדים היו על סף הנערוּת. ברית הסלאווים הדרומיים הייתה גדושת מתחים פנימיים, ובכמה מישורים: אפילו הלשון הסרבו-קרואטית נכתבה באותיות רומיות בקרואטיה ובאותיות קיריליות בחבלי סרביה ובוסניה. בבוסניה היה מיעוט מוסלמי גדול, שלא שכח את גדולתו תחת השלטון התורכי, ודווקא בקרבו רחשה שנאת היהודים. המגמות הבדלניות של הקרואטים פעלו נגד התגבשותה של המדינה החדשה על בסיס יציב, והמלך אלכסנדר השְליט על המדינה משטר דיקטטורי נוקשה. הוא נרצח ב-1934, ובשם בנו פטר הוקמה ממשלת עוצרים, שנטתה יותר ויותר לעבר גרמניה הנאצית.

זו ההוויה שהקיפה את הקהילה היהודית של סרייבו כפי שמשחזרים אותה בני גילו של דדו. הייתה זו קהילה מלוכדת מאוד, והשפעתם של מנהיגי הציונים בה הלכה וגברה. היו בעיר שני בנקים יהודיים – “מלאכה”, בראשותו של מאסטרו, ו“גאולה” בראשותו של מיכאל לוי. בבתים הירבו לדון באפשרויות העלייה, אך התלות בעסקים קשרה את הבריות למקומן. באותה תקופה ביקר אביו של דדו בארץ לרגל עסקיו, וכאשר החריף המצב, סמוך להקמת ממשלת¹² צווטקוביץ'-מאצ’ק וראשית החקיקה האנטישמית המפורשת, התנהלו שיחות ארוכות (בלאדינו, כדי שהילדים לא יבינו) בין האבות, פינצי ואלעזר, בשאלת שליחתם של הילדים לארץ ישראל.

אז כבר היו הם חברים בתנועת “השומר הצעיר” בעיר. מספרת אסתר, אף היא מאותה חבורה, כי היו אומנם תנועות נוער נוספות, כ“תכלת לבן”, אבל התנועה שלהם הייתה “השומר הצעיר”, שמנתה 250 נערים ונערות, בהם שלושה אשכנזים בלבד. הייתה אומנם איזו קרבה אל השמאל, ואחד החברים זוכו הפגנות ומאסרים – אך בעיני הנערים “היה השומר הצעיר משהו קשור עם פלשתינה, ופלשתינה עם יהדות.” המדריכים היו אחיהם הבוגרים של החניכים, ואילו בין ההורים היו קשרי משפחה, או ידידות שראשיתה בימי נעוריהם שלהם, במלחמת העולם הראשונה.

אנחנו עומדים בסוף שנות השלושים. דדו לומד בגימנסיה הריאלית הראשונה בזגרב והוא חבר קן “השומר הצעיר” שם. מספר חיים בר-לב: "בזגרב היו ‘תכלת לבן’ ו’השומר הצעיר‘, שהייתה התנועה היותר גדולה. ואנחנו – אחותי, אחי ואני – היינו ב’השומר הצעיר’, כי ההורים היו ציונים. לתנועה זו הגענו, בעיקר, משום שהייתה תנועה מגשימה.

יום אחד הופיע דדו לגדוד שלנו. היו בו בסך הכול שני ספרדים – כל האחרים היו אשכנזים…" הפעילות התנועתית כללה “המון שיחות נפש והתפלספויות, ולמרות שהיינו רק בני אחת-עשרה עד שלוש-עשרה, היו שיחות לאין סוף בנושאים שהעסיקו אז את התנועה – ציונות, מרקסיזם, עניינים שבינו לבינה, סובלימציה וכל הדברים האלה. אני לא זוכר, שהעסיקה אותנו הפוליטיקה הפנימית של יוגוסלביה. בגדוד שלנו היה דדו בין אלה, שהביעו נכונות להגשמה.”

איך נהפכה אותה “נכונות” למעשה?

החרדה מפני הבאות הייתה בחלל האוויר, ויציאה איטית החלה כבר במחצית שנות השלושים. אחותו הגדולה של חיים בר-לב נשלחה על ידי אביה לארץ ב-1938 מיד בגמר לימודיה. את חיים שלח האב למקווה ישראל ב-1939, בגמר “המאטורה הקטנה” (ארבע שנות לימוד בבית הספר היהודי וארבע שנים ראשונות בגימנסיה). כך נהגו הורים לא מעטים.

ואז קמה ממשלה חדשה והנהיגה “נומרוס קלאוזוס” בבתי הספר. כל הילדים היהודים, להוציא אחוז קבוע, גורשו מן הגימנסיות הכלליות. במקביל לכך נתקבלה אז בברית הקהילות היהודיות של יוגוסלביה הודעה מטעם עליית הנוער, כי הוקצו לנוער היהודי באותה מדינה 27 סרטיפיקאטים (היתרי עלייה מטעם ממשלת המנדט הבריטי). הידיעה הופצה בכל הקהילות, ובתוכן הגיעה גם לסרייבו. בוגרי קן “השומר הצעיר” עשו פרסום לדבר והחלו להתארגן לעלייה. אלא שהמימון צריך היה לבוא מן המשפחות עצמן, וההוצאה לסרטיפיקט אחד, אמרו האמהות, הייתה “כמו שעולה הכנת בת לחתונה” – שלושים ושישה אלף דינארים לנער, וזה בשעה ששכרה החודשי של פועלת מומחית לא עלה על 600 דינארים. בסרייבו התארגנו שנים-עשר ילדים, ויתר החמישה-עשר היו מבלגרד, נובי-סאד, זגרב ועוד. לא כולם היו בעלי אמצעים, ועל האמידים הוטל לשאת גם בהוצאות הנסיעה של בני העניים, וכן סייעה להם בסתר “לוגָ’ה ברית” (בני ברית).

בין הילדים העולים היה גם דדו. את לימודיו בגימנסיה הפסיק ועבר לבית ספר מקצועי, להכשיר עצמו לעלייה. לאביו, שהיה אז בשירות מילואים כתב: “במדינה שאתה טוב מספיק לשרת בצבאה, ואני אינני מספיק טוב להתקבל בה לבית ספר תיכון – אין לי מה לעשות עוד.”

מוסקו הצטרף אל “השומר הצעיר” ערב הנסיעה, והוא זוכר את השיחות על הבלתי-נודע שלעברו הם נוסעים. אותו ריגשה ביותר המחשבה, ש“אנחנו נהיה בלי הורים.” ואילו דדו אמר: “זה לא נורא.” אביו התקשר כבר אז, כך נראה, אל אישה שנייה שדדו לא חיבבהּ, וכאשר ניסה חברו לדובבו – מילא דדו פיו מים ובזה נסגר הנושא.

הנערים בעלי הסרטיפיקאטים של עליית הנוער – ונוספו עוד נערים ונערות מבולגריה ומרומניה – יצאו לדרכם בשתי קבוצות, לאחר ציפייה מתוחה וממושכת לוויזת מעבר תורכית. דדו יצא בקבוצה הראשונה, בסוף 1940, חודשים אחדים אחרי יום הולדתו החמישה-עשר. הנסיעה הייתה ברכבת, דרך בולגריה, תורכיה, סוריה והלבנון. למרות הסרטיפיקט של עליית הנוער, הוא וחבריו הועברו למחנה המעצר לעולים בלתי לגליים שהוקם זה מקרוב בעתלית, ושם הוחזק עד מארס 1941.

ספק אם כך ראה את המעבר מן העולם שהשאיר מאחוריו אל החיים החדשים, שציירו לעצמם בקני “השומר הצעיר”. גם לא יכול היה לשער כמה אכזרי וסופי יהיה הניתוק מן העבר, שאומנם ספק אם היה קשור אליו בחוטים רבים. באפריל פלשו הגרמנים ליוגוסלביה, ועד סוף 1942 נסתיים שילוחם של 14 אלף יהודי בוסניה למחנות ההשמדה. מכל הקהילה השורשית הזאת (בתוך זה יותר מעשרת אלפי היהודים של סרייבו) לא שרדו אלא כאלפיים.

כך היה גם בזגרב. לחיים בר-לב הכין “הגדוד” לקראת עלייתו מתנה – אלבום עם תמונות כל ארבעים חברי ה“גדוד” – ובצד כל תמונה – תלתל. את האלבום נתנו לידו בתחנת הרכבת, כלומר היה עליו לשאתו בידיו, או בתיק היד. כשקרבה הרכבת לגבול האיטלקי, התמלא חשש – ואולי בושה – מפני תגובת אנשי המכס למראה התמונות עם התלתלים… הוא “שכח” את האלבום ברכבת, וירד בלעדיו. ההיפרדות הזאת מן השי הסנטימנטלי של חבריו מקבלת ממד טראגי רק בראייה לאחור. מכל הארבעים שבאלבום שרדו בתום המלחמה ארבעה בלבד, בהם השלושה שהספיקו לעלות לארץ: חיים, דדו וחברה נוספת – רות פלסנר. מן הנשארים ביוגוסלביה נותרה בחיים רק אחת.

אף כי אז לא צפה את חורבנו של העולם שאותו עזב – נותק הקשר הפיסי עם ארץ המוצא מהר מאוד. בצאתו את מחנה עתלית, בפברואר, הצטרף דדו אל הקבוצה השנייה שיצאה לארץ אחריו, אבל הגיעה ישר לקיבוץ היעד, לשער-העמקים. את המפגש הראשון עם אקלים שונה, חֶברָה אחרת, אורח חיים לא מוכר – כל מה שהוא היפוכה של הקהילה העתיקה, הפטריארכלית והשמרנית של סרייבו – אפשר לראות באופנים שונים. רדאי (ראדו), ממייסדי שער-העמקים ומדריכה הראשון של חברת הנוער, זוכר את חוויית הקבלה הראשונה. יומיים-שלושה לאחר הצטרפותם של דדו וחבריו לקבוצה שהקדימה אותם, הוחג בקיבוץ ליל הסדר. באותם ימים היה זה עדיין קיבוץ צעיר, קבצני, רדיקלי, בועט במסורת אבות, ובשנים קודמות לא ידעו במה להמיר את דפוסיו המסורתיים של סדר פסח – להוציא איזו הגדה היתולית, סקצ’ים מקומיים מאולתרים וכיוצא באלה. ראדו זוכר, כי באותה שנה (שמא היה זה אחד הגילויים הראשונים, הלא מודעים, לחרדה נוכח השואה המתקרבת) נעשה אחד הניסיונות הראשונים לעצב “סדר” קיבוצי.

זיכרונם של כמה מאותם נערים ונערות לשעבר שונה. חבר אחד מספר: כשעזבנו את הבית בפברואר, היה עדיין הכול מכוסה שלג. הגענו לכאן, ישר לתוך חמסינים איומים. דשאים טרם נראו אז בקיבוץ, העצים היו שתילים רכים. על בריכות שחייה לא חלמו. שדות הקיבוץ היו מרוחקים, במפרץ, ליד קריית אתא, ושלושה חודשים לא למדנו כלל, כי אם עבדנו יום עבודה ארוך, “למאמץ המלחמתי”. היינו קמים בחושך, שבים בחושך, ואילו בערבים – בגלל ההאפלה והחום – אפשר היה לשבת רק בחושך. כדי להתגבר על החום היינו מרטיבים את הסדינים, מתעטפים בהם – וכך היינו נרדמים. רצפת החדר הייתה רטובה ממים.

לאחר מכן התארגן סדר היום בצורה שהלמה יותר את יכולתם ואת צורכיהם של בני החמש-עשרה-שש-עשרה ואת מטרות החינוך של חברת הנוער. יומם התחלק בין עבודה לבין לימודים. היום הם חברי קיבוץ ותיקים, אבל את קשיי ההסתגלות עודם נושאים בלבם. מדריכם לשעבר, ראדו, אומר: הם עבדו ארבע שעות ולמדו ארבע שעות. ואילו הם מתקנים אותו: “עבדנו קשה משעה שש עד אחת-עשרה ושלושים – בהוצאת חרדל מן השדה, בדילול תירס, קטיף תירס, סיקול, נטיעת עצים בחורשה. היינו מתקלחים, אוכלים, ובאחת בצהריים נכנסים לצריף בעל גג פחים לוהט, שהיה צמוד לסנדלריית הקיבוץ. אתה מזיע, אתה עייף, הלמות הפטישים בסנדלרייה אינה נפסקת, הזבובים טורדים – הדי-די-טי טרם הומצא – ובתנאים אלה אתה נתבע להתרכז בלימודים.”

ובכל זאת הייתה זו הרפתקת נעורים גדולה. נערים ונערות אלה היו – מעיר אחד החברים – “יוצאי השומר הצעיר בימי פריחתו. לא רק תנאי הזמן הפריעו ללימודים. אנחנו נטשנו את בית הספר בסיסמה: אין לנו צורך בלימודים. אנחנו באנו לבנות את המולדת…” ואכן, החברה ידעה גם לקבל החלטות “גדולות” וגם להגשימן. החלטה ראשונה הייתה, שאין מדברים עוד יוגוסלבית. תחילה הוכרז על “יום עברית” אחד בשבוע, ובתום שישה חודשים ערכה החברה טקס “שריפת היוגוסלבית”. מכאן ואילך דיברו הכול רק עברית, למדו בעברית, התווכחו בעברית.

הוויכוחים היו מלט ההתלכדות החברתית – ויכוחים על עניינים ממשיים וּויכוחים לשם ויכוח. תוך כך הרגילו עצמם לאורח¹³ החיים החדש, למדו לחיות זה עם זה, תוך כך החלו להסתמן הדמויות המנהיגות.

בשנות הילדות, ממש עד לעלייה לארץ, חבריו לא גילו בדדו איזו איכות מיוחדת, להוציא אולי מידה של עקשנות, של הקפדה על כבודו, ובצד אלה את עובדת היותו חברותי ומקובל מאוד על סביבתו. רק מוסקו, שעלה מבולגריה ונפגש עם דדו ברכבת בדרכו לארץ ובמעצר בעתלית, טוען שהבחין בו באיזו סגולה מנהיגותית מן הרגע הראשון:

“יצאנו לטיול הקלאסי – ההעפלה לראש הארבל. התעקשנו, כמה חברים, לעלות דווקא בנתיב הקשה יותר, בשביל המסוכן ההוא. דדו צעד ראשון, מוסקו אחרון, ובאמצע עוד כמה חברים. חבר אחד התקשה להתקדם, ועיכב את כל האחרים. דדו כבר הגיע לסופה של הדרך, אבל ברגע שהבחין בקושי, חזר על עקבותיו לכל אורך הקטע המסוכן, לקח את החבר – אני הייתי אחריו ומוסקו אחרי – ובקול רגוע מאוד שיכנעו והשפיע עליו להתקדם, לאט לאט… אני לא שיחקתי עם דדו בילדותו, אבל עניין זה היה בעיני גילוי של אומץ לב ומנהיגות מן המדרגה הראשונה…”

ראשית התבלטותו בחברת הנוער מתגלית גם בכיוון שונה לגמרי – בכושר ביטוי, במאמץ לשכנע ולנצח בוויכוח. סגולה זו נתגלתה תחילה במהלכם של ויכוחים, שבעיקרם לא היו אלא מעין משחקי חברה. היו מעלים “שאלה לוויכוח” – ריקודים סאלוניים, מגורים משותפים לבנים ולבנות, מקלחת משותפת. כל עניין מעין זה אפשר היה להעלות מרמה של פתרון בעיה מעשית לבירור רעיוני עקרוני. החבורה הייתה נחלקת לתומכים ולמתנגדים, והיה מתחיל קרב מילולי. “דדו היה פעיל מאוד בוויכוחים אלה. הוא ידע לנסח את דבריו, והוא עשה זאת בצורה מאוד תיאטרלית, נעזר בג’סטיקולציות, וניתן היה לראות שהוא יודע לעמוד לפני ציבור – לנסח, להשפיע, לשכנע, ותמיד התלכדה סביבו חבורה שתמכה בו. בתכונות אלה ניכר – גם לטובה גם לרעה.” עכשיו “כבר אי-אפשר לומר, שלא ניכרה אצלו כל מגמה – אם כי ניתנה האמת להיאמר, לא העלינו כלל על דעתנו, שדדו יהיה ללוחם מצטיין. יכולנו להעלות על הדעת, שיהיה נואם מצטיין, שחקן, חריף ומפולפל בלימודים – אך לא איש צבא.”

אשר ללימודים ניכרים אצלו שני קווים בולטים, בלשונה של נורי, מן המעטים בקבוצה שידעו עברית בבואם: “דדו לא ידע עברית, אך הייתה לו אינטליגנציה טבעית, ואיכשהו צורף לכיתת המתקדמים. למדנו תנ”ך. דדו היה מחליף פתקאות ומקשקש, אך בכל פעם שפנה אליו ראדו – מיד ידע היכן קוראים ובמה מדובר. תמיד השתוממתי איך הוא מצליח להשמיע מיד תשובה נכונה ואלגנטית – משתעל, חושב רגע ומשיב במלוא הרצינות. הוא השקיע הכי פחות מאמצים – והיה אחד הבולטים בכיתה." ראדו, המדריך, אומר: “הוא לא השקיע שום מאמצים, בשום אופן לא. אם משום שחשב, כי די לו רק לשמוע ולדפדף – אם משום שאולי היה גם עצלן. הדברים באו לו בלי מאמץ מיוחד.”

הלימודים ממש (חשבון, טבע, פיסיקה, גיאוגרפיה, ידיעת הארץ, היסטוריה, עברית, תנ"ך, ספרות-עברית) היו חלק מן הפעילות ההשכלתית. הערבים הוקדשו לפעילות רעיונית (ציונות, בורוכוביזם, מרקסיזם) ופעילות חברתית, כמוזכר לעיל. כאן נתגלה מהר מאוד כ“אינטליגנטי מאוד, תוסס… המדריכים יכלו להיעזר בו כדי ליישב בעיות חברתיות. היה לו כישרון לשכנע, לפייס, היה נעים הליכות ותכונה זו התבלטה אז היטב. הוא היה מודע לערכו ולכישרונותיו – אבל לא מתנשא,” מסכם ראדו רשמי-מדריך, אם גם מפרספקטיבה של שלושים וחמש שנים. אך גם עכשיו הוא מאיר צד אחר, אופייני לדינמיקה הפנימית של חברות קטנות כאלה: “לא הכול היה חלק תמיד. דדו היה פעיל – ולא אחת נשמעו טענות כנגד פעילותו היתירה, המוגזמת – בוועדות, בהשתתפות בשיחות, בדיונים, בנטילת רשות הדיבור בכל בעיה… שהוא מתבלט מדי, אפילו במסיבות, בהצגות… ניכרה מעין קנאה בו, שגרמה לו למצבי רוח ומשברים, אבל בסופו של דבר קיבל את הדין…”

אף שלכאורה לא נתגלתה אצלו נטייה בולטת לצבאיות, מצא עצמו מעורב בפעולת “רכש” כבר בשנתו השנייה בארץ. היו אז בסביבת שער-העמקים מחנות רבים, של הצבא הבריטי, בכללם מחנה ג’למי. אחד החברים היה יוצא יום-יום למחנה בעגלה רתומה לפרידה ואוסף את שיירי המזון בשביל לול העופות. חבר זה יצר קשר עם סרג’נט-מייג’ר יהודי, וזה הבטיח לו לסייע – באמצעות אדם שלישי – להבריח נשק ל“הגנה”. הסידור היה, שפעמיים ביום הייתה העגלה יוצאת לג’למי, וחבית שיירי המזון הותקנה באופן שחלקה שימש כ“סליק”. את התפקיד הזה הטילו בסודיות מחתרתית על דדו ועל מוסקו חברו. זו הייתה משימתו הביטחונית הראשונה. יום אחד השתוללה הפרידה וגילגלה את העגלה ואת חבית ה“סליק”, שהייתה מלאה רובים, לתעלה בצד הדרך. אף שהייתה להם סיבה רצינית לדאגה, לא איבדו את קור רוחם, עצרו משאית צבאית כבדה וזו סייעה להם לחלץ את העגלה…

והנה, באחת הנסיעות הללו לג’למי, גילה דדו לחברו – הוא היה אז בן שבע-עשרה – שהחליט להתגייס לצבא הבריטי. הוא היה נתון במשבר, אם בגלל חבֵרה, אם בגלל הניתוק המוחלט מן הבית והידיעות על הנעשה תחת עולם של הגרמנים. הדבר הובא לשיחת חֶברָה, והצעקות הגיעו עד לב השמיִם. דדו היה אז במצב נפשי קשה, היה מלא דאגה לאביו, ואילו ראדו איים להזעיק את אנשי עליית הנוער, שהוא ראה עצמו אחראי כלפיהם.

בתשובה למכתב ברכה ששיגר לו מדריכו-לשעבר, ראדו, כאשר נתמנה לרמטכ"ל, כתב דדו: “אתה אשם במידה רבה, שלא עשיתי שגיאה גורלית ולא הלכתי לצבא הבריטי. היה רגע שרציתי להתגייס, ואתה הטלת וטו.”

שלב חשוב בהתגבשות אישיותו ובהיקלטותו בארץ בא באותה שנה עצמה – 1942. הוטל עליו, יחד עם נורי, לעסוק בהדרכה בקן “השומר הצעיר” בקריית עמל. דדו חשש מאוד מן הניסיון הזה – ידיעותיו בעברית היו עדיין מוגבלות, ואילו החניכים היו צברים קשוחים. גם התנאים – צריף עלוב, לא שום משחק, לא תוכניות הדרכה – בישרו כישלון. ואכן, בתחילה התקבל בהסתייגות, אבל מהר מאוד כבש את חניכיו במשחקים צופיים, בדמותו המושכת. נורי, חברתו להדרכה, נזכרת בהליכות המשותפות לקריית עמל: “בדרך היו נרקיסים, רקפות, זה היה באביב – היינו קוטפים פרחים, ובשובנו היינו אוספים אותם… הייתה לו נפש יפה, הוא היה רבגוני, הוא לא היה משעמם… התקופה הזאת בנתה את דדו. הוא הועמד מול ההתמודדות הישראלית.”

בשובו יום אחד מקריית עמל, אירעה הפגישה הראשונה בינו לבין חיים בר-לב: “אחרי שכבר היה בארץ איזו תקופה, נודע לי שדדו נמצא בשער-העמקים. אני זוכר, שכאשר הזדמנתי לשם – הייתי אז בכיתה האחרונה במקווה ישראל – ראיתי את הבחור שב, רכוב על סוס, מטבעון, קריית-עמל באותם הימים.” שני הילדים, שהיו “היהודי היחיד בכיתתו”, זה בריאלית הראשונה וזה בריאלית השלישית של זגרב, עשו דרך ארוכה מאז המשחקים בבית החרושת של זסלבסקי ובמחנה הקיץ בסלובניה. חיים בר-לב היה כבר ארבע שנים בארץ, על סף הליכתו לפלמ“ח. ניסיונותיו החוזרים של דדו להתגייס עתידים היו להיבלם עוד זמן רב. יותר מארבע שנים נוספות תעבורנה עד לפגישתם המשמעותית הבאה – בקורס מ”כים, שמפקדו יהיה חיים ואילו דדו יישלח אליו כחניך.

ובינתיים התנועה.

חברת הנוער היוגוסלבית השלימה את תקופת חניכותה בשער-העמקים. מספרת רות, שהגיעה ממשמר העמק לאחר כשנה וחצי: “באותה תקופה בקיבוץ הארצי היו ארבע-חמש חֶברות, וזו היתה התוססת ביותר, הססגונית, מלאת החיוניות.” דדו נבחר על ידי חבריו, והפעם נמשך כנראה גם הוא עצמו אל ההתמודדות הזאת. הוטל עליו לרכז את קן קריית-חיים ולהדריך את הגדוד הבוגר. נוער “הקריות” וקן קריית-חיים היו בימים ההם שם דבר בארץ, והדרך אל לבם ואל מוחם של הסייחות והסייחים העבריים הללו לא הייתה קלה – ודאי לא למי שטרם מלאו שלוש שנים לעלייתו, ועדיין “לא היה מעורה בתנועת הפועלים ובהוויית הארץ”, כהגדרת אחד מחבריו. אותו חבר יצא גם הוא לעבודת הדרכה, ומכיוון ששֶמע הצלחותיו של דדו בקריית-חיים הגיע לאוזני החברים, הלך לראותו בפעולה. (כאן המקום לספר, שבבואו לקריית-חיים הציג עצמו דדו בשם – דוד. כשהיה פונה אליו אדם בשמו דוד, ידע – זה מקן קריית-חיים.) מספר החבר: “עדיין זכור לי נושא השיחה שניהל – ‘הקואומינדאנג’ – ואכן, הוא ריתק את החניכים. נער עולה – בגוב האריות של צברים מושרשים, מיטב הנוער – מהו גילוי של מנהיגות אם לא זה. הם קיבלו אותו והעריצו אותו.”

אך אותה שיחה עצמה מאירה, לדעת אותו חבר, צד נוסף של אישיותו: “כיוון שהכול בא לו בקלות, לא התאמץ – והייתה בו גם איזו שטחיות. עניין הקואומינדאנג, למשל. החניכים היו אומנם מרותקים, אך השיחה כולה הייתה מבוססת על הנחתו של דדו, שהקואומינדאנג היא התנועה הקומוניסטית של מאו טסה-דון. בגמר השיחה, בדרכו חזרה אל הקומונה, שהתגוררו בה המדריכים, אמרתי לו: ‘אבל דדו, הקואומינדאנג זה דווקא צ’יאנג קאי-שק.’ הוא הביט ואמר בחיוכו השובב: ‘באמת? נו, טוב, אני אתקן את זה בהזדמנות’.”

הרבה דברים נוספים חיזקו את מעמדו בכל סביבה שנמצא בה. הוא היטיב לשיר ולרקוד, ונוכחותו עוררה תגובות, פעמים של משיכה ופעמים של דחייה, אך אי-אפשר היה שלא להבחין בה. אומרת רות: “אמת, שדברים באו לו בקלות, הוא היה מבורך בכישרונות ובחן רב, אבל היו בו אמביציה ורצון להצליח, ואלה מילאו תפקיד חשוב בכל דבר שעסק בו. הוא רצה תמיד להיות הטוב ביותר, וכילכל את דרכו בקו שהתווה לעצמו. בדברים קטנים עשה אולי צעדים בלתי מחושבים, אבל בכל הנוגע למסלול העיקרי, היו בו דבקות ועקשנות של מי שידע לאן הוא רוצה להגיע.”

ונראה, ששאיפתו האמיתית כל אותה תקופה לא חדלה להיות השירות הביטחוני. בעודו מרכז את קן קריית חיים, התעוררה אפשרות לשגר שליחים לאירופה בשליחות הצלה. באופן פורמאלי הייתה זו צריכה להיות עבודה במסגרת אונרר“א ביוון, אך תכליתה האמיתית הייתה שליחות מטעם המוסדות הלאומיים מתוך כוונה לחדור ליוגוסלביה, שהייתה עדיין תחת השלטון הנאצי. הכתובת הטבעית – הגרעין היוגוסלבי בקיבוץ עמיר. מזכירות הגרעין זימנה דיון, וצריך היה להכריע בין שני מועמדים, שניהלו קרב גדול על הזכות להיבחר – דדו וחבר שני, שלום. כנהוג, הכריעה החבורה כולה בהצבעה, ומועמדותו של דדו – שחבריו לא היו מוכנים לוותר עליו – נפלה בהפרש של קול אחד. הייתה זו פעם שנייה שנחסמה דרכו אל ההתנדבות, ופעם שנייה נהג כ”איש תנועה" וקיבל את הדין.

הואיל ומשבר זה לא היה האחרון, מן הראוי להיזכר באווירת הימים ההם. הייתה זו השנה החמישית למלחמת העולם. אך לא נותרו ספקות בדבר גורלן של קהילות היהודים בכל מקום שהגיעו אליו הגרמנים. עדים באו וסיפרו על הגטאות, על מחנות ההשמדה, על עמידתם האחרונה של מורדי גטו ורשה. הצבא האדום היה בעיצומה של מתקפת הנגד הגדולה, ובמהלך התקדמותו לעבר גרמניה נתגלו ממדי ההרס והחורבן. בארץ ישראל פנו טובי הנוער – וכן גם אנשים לא צעירים – לשני זרמי ההתנדבות העיקריים, ליחידות הארצישראליות שבצבא הבריטי ולפלמ“ח, שבימים ההם היה ידוע בכינויי הכיסוי השונים שלו. מחלקות הפלמ”ח היו ממוקמות בעיקר בקיבוצים, מוקד לקנאתם של כל מי שראו עצמם “גברים” ולא ניתן להם להצטרף אל המגויסים במדים או אל אנשי הסוד של הצבא

העברי שבדרך. הנימוקים התנועתיים והלאומיים הכבדים ביותר נשברו אל רגש הכבוד ואל להט הדם של בני השמונה-עשרה והתשע-עשרה.

דדו חזר לקריית-חיים. בדיעבד, הייתה זו התנסות חשובה – הוא יצא מתוך המעגל הצר של הגרעין היוגוסלבי וחצר הקיבוץ, נמצא במחיצתם של צברים, והתקבל על ידיהם לא רק כאחד מהם, כי אם כמדריכם וכמנהיגם. הוא לא היה עוד עולה חדש.

בינתיים התנהלו במזכירות הקיבוץ הארצי בירורים בדבר עתידו של הגרעין היוגוסלבי. תשוקתו של כל גרעין המכבד את עצמו הייתה להקים “נקודה” – לייסד קיבוץ חדש ולבנות הכול מן ההתחלה. כנגד זה סבלו הקיבוצים הקיימים ממחסור כרוני באנשים, ואחר כל גרעין צעיר וטוב היו מחזרים כמו אחרי כלה יפה. הגרעין יצא לקיבוץ עמיר שבגליל העליון, שזה אך עלה להתיישבות, והאתגר משך את הלב, אך קיבל את “דין התנועה” והצטרף כהשלמה לקיבוץ עין-שמר. דדו נפרד מחניכיו והצטרף אל חבריו.

עין-שמר¹⁴ הוא מן הקיבוצים המרכזיים של תנועת השומר הצעיר. היו חברים בו אחדים ממייסדי התנועה, אידיאולוגים, סופרים, מנהיגים מדיניים. הוא נחשב לקיבוץ “אינטלקטואלי”. בשל התנגדותו העקרונית של הגרעין לשמש השלמה ליישוב קיים, ומשום ההבדלים – בגיל, ארץ מוצא (בעיקר פולין) ורקע – בין הקיבוץ לבין ה“יוגוסלבים”, השתדלו אנשי עין-שמר להקל על קליטתם של הצעירים התוססים. התקבלה אז החלטה, שבצד מזכיר הקיבוץ יכהן מזכיר נוסף, נציג ההשלמה. לתפקיד זה נבחר – ובשלב זה כבר הייתה בחירתו כמעט מובנת מאליה – דוד אלעזר. הוא היה אז בן עשרים.

לכאורה, יכול היה עכשיו לפייס בין כל שאיפותיו המרובות. הוא עבד בפלחה, ומצא סיפוק רב בשליטתו על הטרקטור. הוא היה בעל תפקיד מרכזי בקיבוץ. הוא היה יפה תואר, איש רעים, חביבן של הבנות. זו הייתה גם התקופה האידיאולוגית שלו: בערבים היה מעיין בספרות מרקסיסטית, שכן – צריך לזכור – זה היה בעיצומו של הפרק המרקסיסטי-הפרו-סובייטי בתנועת השומר הצעיר, ועין-שמר – כמו גם שער-העמקים – עמדו במרכז המהלך החדש הזה.

אבל אז, ולא נאמר שבמפתיע, עלתה שוב שאלת השירות הצבאי, ודדו מצא עצמו בפעם השלישית בפרשת דרכים. מלחמת העולם זה אך נסתיימה, ואילו בארץ ישראל רק החל המאבק על המשך המפעל הציוני. ב-1946 הושג תיאום – לשעה – בין מפקדות ה“הגנה” ושני הארגונים המחתרתיים האחרים – אצ“ל ולח”י, והוקמה “תנועת המרי”. בצד המאבק בין היישוב היהודי לבין הממשלה המנדטורית והצבא הבריטי, הוחל בהכנת כוח מגן עצמי לקראת ההתמודדות הצפויה, והבלתי נמנעת, על ארץ ישראל. חוּדַש הגיוס לפלמ“ח, וקיבוץ עין-שמר נתבע לתת את ה”אחוזים" שנקבעו לו במסגרת גיוס זה.

שוב הציג דדו את מועמדותו, ושוב הוחלט שלא לכלול אותו במניין אותם “אחוזים”. הקיבוץ פסק, שאינו יכול לוותר על האיש הצעיר הזה, שהשפעתו רבה בַּהַשלמה שזה אך נקלטה.

עתה לא קיבל את הדין. “במצב זה החלטתי להתגייס לפלמ”ח. היו אלה היחידות המובחרות של ארגון ה“הגנה”, וידעתי שהן עתידות להילחם גם נגד הערבים וגם נגד

השלטון הבריטי. בקיבוץ עין-שמר לא אישרו לי להתגייס, ולכן החלטתי לעזוב את הקיבוץ והתגייסתי לפלמ“ח,” רשם דדו כעבור שנים

הייתה זו החלטה קשה, וכפי שעוד יסופר, הותירה תגובת הקיבוץ צלקת בלבו.

הפעם היה נאמן גם למרכיבי היסוד של אישיותו וגם לכיוון המרכזי בחייו. ואילו בקיבוץ לא נחשבה הליכתו למעשה מעורר כבוד; במושגי הקולקטיב המחליט הייתה זו “בגידה”.

דדו לא רצה עוד להכפיף את רצונו לרצונם של האחרים. הוא אהב להחליט לבדו, לכוון את חייו בדרך שנראתה לו גם דרושה וגם תואמת את נטיית לבבו. הוא החליט.

דדו התגייס לפלמ“ח ב-1946, בהיותו בן 21. בקיבוצו – ובתנועה – היה כבר אדם מוכר, צעיר שתלו בו תקוות, אך לפלמ”ח הצטרף כטירון, “צנחן”, מבוגר מן הטירון הממוצע באותה מחלקה שהוצב אליה, בקבוצת “משמרות”, לא כל כך אחד מ“החֶבְרֶ’ה”.

במחלקת “משמרות” החלה ההתמודדות מחדש, מהתחלה, אבל שם מתחילה דרך חייו כלוחם וכמפקד, דרך שהלך בה עשרים ושמונה שנים.

צבאו הפרטי של יוספלה

לא אחת מיתרגמות החלטות גדולות לרגעים קטנים. דדו הלך לפלמ“ח בתקופת שפל בגיוס, וכיוון שבא מרקע שנחשב מתאים, הוצב ליחידה שניתנה לה קדימה ראשונה – פלוגת הסיירים, היא פלוגה ז' של גדוד “המטה”. הוא צורף למחלקה שנקראה על שם הקבוצה שבה ישבה – “משמרות”. המ”מ היה מן המעולים שבסיירים ובמפקדים הצעירים של הפלמ“ח, חיים פוזננסקי (“פוזה”). עד כאן – הכול טוב ויפה. מכאן, היה טירון שצנח לתוך יחידה קטנה ומגובשת – אנשיה היו מגויסים שנה ויותר – בתוך כוח שמלאו אז חמש שנים לייסודו. כל יחידה כזאת הייתה כמין אורגניזם, מחוברת אל היחידות האחרות הפזורות ברחבי ארץ ישראל הקטנה ברשת בלתי נראית של חברויות, מסעות, היכרויות בקורסים, הווי ועָגָה שהתגבשו בפלמ”ח במהלכן של אותן חמש שנים. וכל זה – על תשתית זיכרונות משותפים משפת ימה של תל-אביב, מתנועת הנוער, מבית הספר החקלאי, מן הקיבוץ, מפרדסי המושבה שבשרון, מיישובי הגליל. כאלה היו גם חברי מחלקת “משמרות”, שבעיניהם היה הבחור הנאה מעין-שמר, המבוגר מרובם, “כזה לבן”, כפי שזוכר אחד מהם. אנשי המחלקה הוכנסו, למשל, בסוד המפעל המחתרתי לייצור פצצות מרגמה ורימוני יד במשמרות. את דדו נזהרו בתחילה מלהכניס בסודו של המפעל הזה, בשעה שבין האחרים במחלקה עבר, למשל, רפול (רב-אלוף (מיל.) רפאל איתן), הצעיר מדדו בשלוש-ארבע שנים, את מבחן “בית היציקה”.

לרוע מזלו, אף חלה זמן קצר לאחר בואו – ולמרות שהליכתו לפלמ“ח הייתה מלווה במשבר עם הקיבוץ – לא היה מקום אחר בארץ שיכול היה דדו לראותו כבית. את ימי מחלתו עשה בעין-שמר. מרחק של כלום מפריד בין קבוצת משמרות, מצפון לפרדס-חנה, לבין קיבוץ עין-שמר, השוכן קילומטרים ספורים מזרחה. היה מקובל, שהמשקים תוחבים “כמה גרושים” לידי חבריהם המגויסים, כדי להשלים את שכרו הזעום של הפלמ”חניק. כדי להימנע משיחה מביכה, חיזק דדו בשתיקתו את ההנחה המוטעית, שגם הוא “מסודר”. רק מאוחר יותר, כשהחל משתלב בפעילות המחלקה ואף מתבלט בה, הבחינו חבריו בעובדה המוזרה, שכאשר יוצאים כל האחרים – “טסים” – לחופש, מעדיף דדו לא אחת להישאר במשמרות. עם זאת, אומרים מי שהכירוהו באותם ימים, היה עליז, איש רעים, לגמרי לא “מתוסבך”, אם גם – בודד.

במבט לאחור, ניתן לראות שהתבלטותו הייתה מהירה. יוספלה טבנקין, מפקד גדוד המטה (“הרביעי”), טען שכל לוחם עלול למצוא עצמו במצב, שייאלץ לפעול לבדו ולהכריע לבדו, ויש לפתח בו את התכונות ולתת בו את היכולת לכך. בדרך זו – מספר מי שהיה אז מפקד פלוגה ז‘, יוחנן זריז – דרש יוספלה, כי פלוגה ז’ תשלח שליש מחלקה לקורס למפקדי כיתות. דדו נבחר עד מהרה כמועמד לקורס כזה. יוספלה עצמו רואה זאת כמובן מאליו: “בניגוד לתדמיתו הראשונית במחלקתו, דדו לא היה עלום שם בסביבתו… הוא צריך היה לעבור את כל המסננת, פרחים או קוצים, כדי להיבחר על ידי חבריו למזכיר המשק… להפך, הוא היה אדם בולט מאוד… אחד המקורות של מפקדי מלחמת השחרור הוא המסלול התנועתי… דדו שייך לחבורה הזו, הוא הגיע אל הפלמ”ח דרך התנועה." אלא שהגיע באיחור ניכר, ו“איחור של שנה הופך אותו לאיחור של דור”, וכך “קרה לו שהוא כאילו לא שייך לדור הנפילים של הפלמ”ח…"

אם לדייק, היה כאן איחור של שנים אחדות. הוא סיים קורס מ“כים בפיקודו של חיים בר-לב,¹⁵ שהתנדב לפלמ”ח יותר מארבע שנים לפניו. אך הואיל וחיים עבר קורס מ“כים עוד בהיותו במקווה ישראל, היה גם בפלמ”ח קידומו מהיר. בשנת 1944 סיים קורס מ“מים, וכעבור שנה כבר היה מ”פ ופיקד על אחד המבצעים הנועזים של פיצוץ הגשרים בימי תנועת המרי.

בקורס המ“כים שניהל יוסף טבנקין ב-1944 מוסיף חיים בר-לב לראות פרק חשוב בגיבוש יסודות השכלתו הצבאית, בסיס להכשרתם של קציני צה”ל עד עצם היום הזה: “יוספלה פרש אז לפנינו את התיאוריה הצבאית המבוססת על הקלסיקאים – של עקרונות המלחמה, של הערכת מצב, שאז קראנו לזה ‘חיוב היגיון האויב’ – הדיוק, השיקולים והסדר של הפקודות – המבצע… או שהוא עצמו קרא את הספרות, או שקלט זאת מיצחק דובנו, ישראל בר, פון-פרידמן ושאר אנשי הדור ההוא. הוא סיגל לכל זה את המונחים העבריים, ומבחינה זאת עשה עבודה אדירה.”

את צמיחת קורס המ“כים המיוחד של הפלמ”ח – להבדיל מזה הכללי של ה“הגנה” – מתאר היטב יוספלה עצמו: “הכול התחיל באופן פרטיזני. יצחק שדה קבע תחילה, שכל פלוגה תעביר בתוכה קורס למפקדי כיתות. אחר כך קבעו, שכל שתיים-שלוש פלוגות יסכמו את הקורס שלהן במשותף, ומכאן צמח הקורס המרכזי. כאשר חלה יצחק דובנו ואני באתי במקומו, כסגנו של יצחק שדה, קבעתי את הנוסח הבסיסי של הקורס למפקדי כיתות. הוא מנה 140 איש ונחלק לשני קורסים: בראש האחד עמד יצחק רבין ובראש השני משה ברכמן. זה היה בשנת 1944, וכל ‘האצולה’ של מלחמת השחרור פעלה כמדריכים וכמפקדי כיתות בקורס הזה – חיים בר-לב, מולא כהן, משה קלמן ועוד…”

היקפו של הקורס היה גדול פי שלושה מן המקובל עד אז. איך הגיע למספר הזה? “לקראת הכנת הקורס שאלתי את יצחק שדה מה הנחותיו, והוא אמר לי: ‘ההנחות שלי הן, שתוך שישה חודשים אנחנו יוצאים לקרב, נהיה במודל של שלושה גדודים בני שלוש פלוגות הגדוד, וכן גדוד מטה.’ כך הגעתי למספר זה – 140 חניכים.” במטה הפלמ“ח, נזכר יוספלה, עוררה התוכנית צחוק. השאלה הייתה מנין יימצאו מועמדים רבים כל כך. שדה אמר: 'אומר לכם דבר פשוט. הבחורים האלה ייצאו למלחמה – לא לפי בחירתכם ולא לפי הגיונכם, כי אם לפי ההכרח. ואז השאלה פשוטה מאוד – האם הם יקבלו הכנה למלחמה, או לא? לכן אין אמת-המידה שלכם מעניינת אותי. יסדר כל אחד את אנשיו לפי סדר הצטיינותם ויסמן לקורס את מספרי-האחד שלו.” כך נוצר מסלול, ועל פיו נשלחו אנשים לקורסים.

כדאי להוסיף, אולי, עוד היבט אחד על הדרך שבה ראו את מפקד הכיתה באותם קורסים, כפי שמנסחו טבנקין: “מבחנו של המפקד היה בשדה – ובאופן מאוד מעשי. בראש ובראשונה – האם יגיע אל היעד? וזאת אינה שאלה קטנה. דעתי הייתה, שאנחנו יכולים להגיע לכך, שכל מ”כ יוכל לקרוא מפה ולקבל תוכנית משימה בכתב. בקורס מ“כים שניהלתי, קיבלה כל כיתה משימה לשלושה ימים. מדי בוקר היה כל מ”כ מקבל מעטפה ובה פקודת מבצע, כוללת תנועה לטווחים של עד שישה-עשר ק“מ. המ”כ נע יחיד בשטח עם מפה ולצדו מדריך-מלווה, מגיע ליעד, משתתף בהתקפה, ולמחרת מקבל מעטפה שנייה… תחילה הסתכלו עלי המדריכים כעל משוגע, כאשר אילצתי לכתוב פקודות מבצע למ“כים, אך הנה זוהי תרבות אנושית – היכולת לצבור ניסיון מחוץ לגופו של היחיד ולהעבירו הלאה…”

קורס המ"כים שעבר דדו התקיים בדליה ב-1947. השתתפו בקורס כ-120 חניכים, כמעט כולם מנוסים במסעות ארוכים, קצתם יוצאי קורסים למדריכי ספורט וכיוצא באלה, ואילו דדו היה “ירוק”. ואולם, מספר בר-לב, “הוא בהחלט התבלט. הוא היה החניך המצטיין גם בכיתה וגם בפעילויות הכלליות, בתרגילים, בהשתתפות בדיונים – ובאותם הימים עדיין מקובל היה להשמיע הרצאות, שעות ארוכות. כבר אז היה משכמו ומעלה.”

באותו קורס ביקר מפקד הפלמ“ח, יגאל אלון.¹⁶ “מנהג היה נקוט בידי, שכאשר הייתי מבקר, ומרצה, בקורסים למ”כים ולמ”מים, הייתי מתעניין – מי מהחניכים מסתמן כאישיות מבטיחה, כמפקד, מדריך ואדם. שמו של דדו הובא לתשומת לבי כבר בקורס המ“כים. בעקבות השם, באה הדמות. יש אומנם להיזהר, שלא ללכת שבי אחרי חיצוניות בלבד, אך בקשר עם דדו חשתי למן הפגישה הראשונה – ולא רק בזכות חזותו הנאה,” אומר אלון, “שהיה מרחק רב בימים ההם בינו ובין המ”כ המתחיל."

בגמר הקורס מזומן היה לו ניסיון משונה, שחבריו היו עתידים להקניטו בו גם כעבור הרבה שנים. יוספלה, המג“ד, שאל את מפקד פלוגת הסיירים מי מכל אנשיו הצטיין ביותר בקורס, ויוחנן זריז הצביע על דדו.¹⁷ “אני לוקח אותו,” אמר יוספלה, “ועושה אותו לאפסנאי פלוגתי.” יוחנן זריז ראה בזה רעיון משונה, והוא חשש אפילו להעלותו לפני דדו. המג”ד עצמו הזמין אליו את החניך המצטיין, הסביר לו את השקפתו – והטיל עליו את התפקיד.

דדו קיבל את הדין, אבל גם לאחר שנסתיימה מלחמת השחרור והוא עצמו כבר היה מדריך בבית הספר הגבוה של צה“ל בימים ההם – בקורס המג”דים – לא היה אמצעי בדוק יותר להקניטו מאזכור העובדה, שבראשית דרכו הפיקודית היה “אפסנאי פלוגתי”.

ואולם, לא עברו ימים מעטים ובגליל החלו ימי “המלחמה הראשונה” ו“המלחמה השנייה” – ימי מתיחות שקדמו למלחמת השחרור. מקובלת הייתה הנחה, שפלישה ערבית צפויה מסוריה, וננקטו צעדים שונים כדי לקדם את פני הרעה.

האחריות על הגליל הוטלה על הגדוד השלישי של הפלמ“ח, שהיו בו שלוש פלוגות – האחת בגליל, האחת בעמק הירדן והשלישית מורכבת מגרעיני התיישבות. את הפיקוד על הגדוד קיבל צעיר בן 24, מולא כהן.¹⁸ כתגבור נשלחו אנשים, בעיקר לתפקידי מפקדים, מיחידות אחרות של הפלמ”ח. כיוון שהגדוד הרביעי הכשיר פי שלושה מ"כים יותר מאשר הגדודים האחרים, החליט יגאל אלון להציב חלק מן המפקדים במקומות שהתעורר בהם צורך. כך הגיע דדו למחלקת חולתא ולתפקיד כלבבו. כעבור שנים רבות רשם דדו, בתכלית הקיצור:

“עוד בטרם עברתי את קורס המ”מים, קיבלתי פיקוד על מחלקה, אשר הייתה באותם הימים בחולתא, בגליל העליון. לפני פרוץ המאורעות ב-1947 ביצעתי שורה של פעולות סיור והחדרת מרגלים לסוריה. היכרתי היטב את הגבול והסתובבתי בלילות בהרבה מקומות שמעבר לגבול. היכרות זו עזרה לי כעבור עשרים שנה, ב-1967, כאשר הייתי אלוף פיקוד הצפון ופיקדתי על חזית במלחמת ששת הימים."

את הימים ההם ואת הפעולות המיוחדות של מחלקת חולתא זוכר היטב מולא כהן. אגם החולה טרם יובש, והאזור כולו היה ביצתי וצמחייתו סבוכה. המחלקה ישבה גם בדרדרה (אשמורה), ממזרח לאגם, על הגבול הסורי. בשל אופיו של השטח היה המקום עצמו שקט יחסית, אך לקראת המלחמה הצפויה סופחה לגדוד חבורת “מסתערבים” – אנשי המחלקה הערבית – שאחד מתפקידיה העיקריים היה לחדור לתוך תחומי סוריה, לאסוף מידע על התכונה המלחמתית, ולחזור. הייתה זו פעולה חוזרת – אחת לשבוע-שבועיים. בדרדרה הייתה נקודת היציאה. חוליה של חמישה-שישה אנשים, בפיקודו של דדו, הייתה מלווה את ה“מסתערב” דרך הסבך הביצתי, ובמעלה רמת הגולן, עד לנקודה מסוימת לא הרחק מקונייטרה, משתהה עד שהיה האיש מגיע בשלום אל הכביש בנקודה שממנה היה עושה את דרכו בכוחות עצמו, כבן המקום לכל דבר – ושבה על עקביה. המלווים היו יוצאים לדרכם בחושך ושבים בטרם אור. פעילות זו התנהלה בחלקה בימות הגשמים, אבל גם כשהיו השמים בהירים, היו שבים ומגיחים מתוך הסוף כשהם מבוצצים ורטובים עד לשד עצמותיהם. בלילה המיועד לשובו של המסתערב, היו שבים ומטפסים לרמה, כדי ללוותו בדרכו חזרה מנקודה מתואמת מראש, בעיקר מחשש פגיעה בו בידי שומרים משלנו.

לא אחת היה האיש, מטעם זה או אחר, מאחר להגיע לנקודת המפגש, ואז הייתה חוליית הליווי שוכבת שעות בשדה, ומן המפקד נתבעו שיקול דעת וסבלנות אין קץ. שוב ושוב היה עולה דדו בראש אנשיו לרמה, מבצע את המשימה וחוזר. המסתערבים היו יוצאים למשימתם מתוך ביטחון, כי מלוויהם ימתינו להם גם בשובם, במקום הנכון ובשעה המוסכמת.

מחלקת חולתא הייתה מסיירת הרחק מעבר לגבול, גם לשם הכרת השטח.¹⁹ “החברה האלה הכירו את האזור כולו, מן החולה ועד עשרים קילומטרים מעבר לגבול,” מספר מולא כהן. “מכל סיור כזה היה דדו חוזר עם מפה מדויקת, מאומתת עד לפרט האחרון. פעילויות אלה היקנו לנו שליטה מודיעינית מעולה לקראת המלחמה.” ואשר לדדו עצמו, הייתה זו התנסותו הרצינית הראשונה כמפקד.

מפקד הגדוד השלישי רצה במ“כ צעיר, ששיקול דעתו, שלוותו וסבלנותו השאירו עליו רושם – כדי לשלוח אותו לקורס מ”מים ולצרפו לסגל המפקדים: ישעיהו גביש, אלעד פלד, רחבעם זאבי ואחרים. הייתה איזו התנצחות בינו לבין מפקד גדוד המטה, וזה האחרון ניצח. אותה שעה לא שיערו בוודאי, לא דדו ולא יוספלה, כמה משמעית הייתה הכרעה זו בכל הנוגע להמשך דרכו הצבאית של דדו.

לגדוד הרביעי שב דוד אלעזר ערב ההצבעה באומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ ישראל, שפירושה היה לא רק הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי למדינה, כי אם גם התלקחות מיידית של מלחמה עם הערבים, אשר דחו את החלטת ה-29 בנובמבר 1947 מכול וכול. הגדוד הרביעי היה עדיין מסגרת-מטה של הפלמ“ח כולו. היחידות לתפקידים מיוחדים – המחלקה הגרמנית, שהוקמה לפעולות בעורף הצבא הגרמני ובארצות הכיבוש בימי מלחמת העולם, וכמותה המחלקה הבלקנית וה”מסתערבים" שנזכרו למעלה, מחלקת אוויר ופלוגה ימית – כל אלה היו מאורגנים במסגרת גדוד המטה. בשעה שאנו עומדים בה, היו פלוגה ז' (הסיירים) והמדריכים והחניכים בבסיסי הפלוגה הימית עיקר כוחו הלוחם של הגדוד, שעתיד היה לשנות עד מהרה את צורתו ואת תפקידו.

הייתה בעיה מיידית: את המהלומה הראשונה כיוונו הערבים כלפי עורקי התחבורה, במגמה לנתק את חבלי הארץ זה מזה ולפורר את המדינה בטרם נולדה. כך היה מאמץ מתמשך לניתוק הנגב, הגליל, ויותר מכול – לניתוקה של ירושלים משפלת החוף. עוד נשוב, עם הגדוד הרביעי, אל הדרך לירושלים. כאן נזכיר רק שניים ממבצעי הגדוד בחודש דצמבר, שהשתתף בהם דדו. בחודשים ינואר-פברואר השתתף בקורס מזורז למפקדי מחלקות, וסיימו סמוך לעליית הגדוד לירושלים.

בתגובה על הפגיעות הראשונות באוטובוסים יהודיים בכביש תל-אביב-ירושלים, תוכננה פעולת תגמול כנגד תחנת האוטובוסים הגדולה של יפו. אבל משסיים הגדוד הרביעי את התכנון – מכוניות צופו בלוחות שריון ונשק הוצא מן ה“סליקים” – שונתה הפקודה: לבצע פשיטה דומה ברמלה.

ב-11 בדצמבר נורה ונהרג נהג מכפר וארבורג, ובו ביום נתקבל האישור לביצוע פעולת תגמול, אך תוך הגבלה מפורשת – לפגוע בכלי רכב בלבד. הכוח כולו מנה עשרים איש, מפקדים כולם. בראש הכוח עמד המג"ד עצמו, וסגנו היה יוחאי בן-נון (אז איש הפלוגה הימית, וכעבור שנים מפקד חיל הים). בסיס היציאה היה נען, ואילו הכוח צריך היה להגיע לשם מתל-אביב. מכיוון ששריוניות בריטיות חסמו את הכביש למכוניות יהודיות בדרך תל-אביב מקווה-ישראל, חזר הכוח על עקביו, שב וחזר בכביש היוצא כביכול מיפו, והבריטים שחשבו את יושבי המכוניות לערבים – הניחו להם לעבור. מנען אמורים היו לצאת במכונית ששוריינו דפנותיה, אבל זו הגיעה רק בשעת ערב מאוחרת. בתנאים טיפוסיים כאלה החלה מלחמת השחרור.

בחצות יצא הכוח מנען לרמלה, בדרך עפר התפלג לכוחות מסתערים ולחסימות – פגע בחמישה-עשר כלי רכב באחד ממגרשי החנייה ברמלה – ותחת אש מפוזרת נסוג לנען. למחרת חזרו האנשים לתל-אביב כיחידים – הסתננו בין “אצבעות” הבריטים.

על מצב חימושו של “הצבא שבדרך” באותם ימי דצמבר תעיד הפעולה הבאה: במקום הידוע היום כתל-השומר – תל-ליטווינסקי בימים ההם – היה בית חולים צבאי, ולידו בסיס של גדוד רגלים בריטי, מצויד גם בשריוניות. מחסן הנשק של אותו גדוד היה מטרת הפעולה. כדי להדגים את חומרת המצב, די לספר שבבסיס גבעת-אולגה של הפלוגה הימית היו מתאמנים מאה טירונים בארבעה (!) רובים ומקלע אחד.

ביום 29 בדצמבר פשט כוח של ארבעים לוחמים – ושוב מפקדים כולם: המג“ד, שלושה מ”פים, מ“מים ומ”כים – על הבסיס. כיוון שהתכלית הייתה השתלטות על הנשק ונשיאתו משם, צורפו לכוח הלוחם שבעים “סבלים”, אנשי הגדוד, שלא צוידו אפילו בנשק להגנה עצמית. המבצע נחשב להצלחה גדולה – עם ישראל התעשר במאה רובים וכלי נשק אחרים.

מיד לאחר הפעולה יצא דדו לאותו קורס מ“מים בנתניה. באותם חודשים החלו גם הגיוס הגדול ובניית הכוח הצבאי לקראת המלחמה הקרובה. מכיוון שדדו עתיד היה לשוב לגדודו בתום הקורס, להשתתף בקרבות, ובתוך פחות מחמישה חודשים להתמנות למג”ד – מן הראוי לספר בקיצור נמרץ את קורות המעבר מגדוד “המטה” לגדוד “הפורצים”.²⁰

כיצד השתלב הגדוד בגיוס ההמוני? ההחלטה הייתה להקים שתים-עשרה חטיבות חדשות, ולא להשתית את הגיוס על המסגרות הקיימות בגדודי הפלמ“ח. בפועל, הספיקו להתארגן לקראת המלחמה חמש או שש חטיבות חדשות, וגם גדודי הפלמ”ח בנגב ובגליל הלכו ונהפכו לחטיבות (“הנגב” ו“יפתח”). מספר יוסף טבנקין: “לעומת זאת, לא היו החטיבות החדשות מסוגלות – ובמקרים אחדים מיאנו בפירוש – לקבל אנשים, אלא אם יהיו חמושים בנשק ומצוידים כהלכה. נוצר מצב משונה – יש לחץ של מגויסים ואין יחידות לשולחם אליהן מן הקֶלֶט. בני מרשק אמר אז: ‘מי שיהיו לו אנשים – יקבל גם את הנשק!’ שיגרתי גייסים למפקדי מחנות הקֶלֶט והודעתי להם, שאקלוט כל מי שיישלח אלינו, בהכרה שנצליח להפוך את כולם ללוחמים טובים. המגויסים אוכסנו בבתי אריזה בפרדסים, בקיבוצים, בכל מקום שמצאו ברחבי השומרון…” כדאי לספר, כי מצבת הגדוד הרביעי (כולל היחידות המיוחדות לסוגיהן, בארץ ובחו"ל) ב-1 בפברואר 1948 הייתה 543 איש. לדברי טבנקין, עלה מספר אנשי הגדוד בשלהי חודש מארס עד ל-1,800. לרשותם עמדו כ-600 רובים. כל רובה שימש שלוש משמרות של מתאמנים, בכל שעות היממה.

התרחבות זו נתאפשרה על ידי הפיכת פלוגת הסיירים – פלוגה ז' – לבסיסו של הגדוד. מתוכה – וכן מתוך הפלוגה הימית, שאנשיה עתידים להשתתף בקרבות בהרי ירושלים – נלקחו מדריכיהם ומפקדיהם של המגויסים החדשים. הגדוד היה בשלב זה מין יצור כלאיים: ספק בסיס טירונים מפוזר, ספק גרעין לחטיבה שלמה, “צבאו הפרטי של יוספלה טבנקין”. סוד קיומה של עתודה זו נודע למטה הפלמ"ח בדרך מקרה:

בשבוע האחרון של מארס נתארגן בירושלים – בפיקודו של צבי זמיר, מפקד גדוד “ירושלים” (השישי) – קומץ המשוריינים המאולתרים שבעיר, וזה הביא אספקה ותגבורת למגיניו הנצורים של גוש עציון. בדרכם חזרה נלכדו אנשי השיירה במארב במבואות בית לחם, ומשלא הצליחו לפרוץ את המחסומים, נתארגנו להגנה בחירבת נבי דניאל. לאחר למעלה מיממה נאלצו מפקדי השיירה לקבל את תנאי האנגלים – לאנשים ניתן לצאת לירושלים אך כל השריון והנשק הושאר במקום. כישלון זה לא רק החמיר מאוד את מצבה של העיר, כי אם חייב לשנות את התכנון המקורי של יצחק שדה – לרכז בקריית ענבים כוח חטיבתי, שיהיה מבוסס על הגדוד השישי (“ירושלים”) ועל הגדוד החמישי (“שער הגיא”), ואשר משימתו תהיה חיסול בסיסי הכוח הערביים בדרך לירושלים. מן הגדוד השישי לא נותרה אלא פלוגה ח‘, העייפה והמותשת, שבסיסה היה בקריית-ענבים. הגדוד החמישי היה ממערב לקטעים החסומים של כביש תל-אביב-ירושלים. בעוד שיירת נבי-דניאל מתגוננת מפני הכוחות הגדולים שכיתרוה, תוכננה פריצה לעבר השיירה. קצין המבצעים של הפלמ“ח, יצחק רבין, פקד על יוסף טבנקין להעמיד פלוגה אחת מגדודו לצורך המבצע. כאשר ביקש טבנקין לשמוע פרטים, הוסבר לו כי בפיקודים לא נותרו עוד עתודות של לוחמים, ואל הכוח המיוחד יצורפו עוד שתי פלוגות – את קורס מפקדי המחלקות ואת קורס מפקדי המקלעים הכבדים והקשר. מג”ד הגדוד הרביעי הציע לו את כל שלוש הפלוגות, "שכן יש לי שש עד שמונה פלוגות מחוץ לתקן, כ’צבא פרטי שאיש לא ידע עליו’…"

ואכן, למחרת “נבי-דניאל” מגיע לסופו סיפור גדוד המטה של הפלמ"ח, ומתחיל סיפורו של הגדוד הרביעי הלוחם, “הפורצים”, זה שעתיד היה להיות חלק מחטיבת “הראל”. אלה הם ימי סוף מארס 1948. קרבות השיירות נושאים אופי חמור, מתרבים הנפגעים, הנשק והציוד אינם מספיקים אף לאותן יחידות מצומקות ומדולדלות של לוחמים. אז מתקבלת ההחלטה להעלות לקריית-ענבים את הגדוד הרביעי, שיסתפח לשיירת אספקה ענקית הנשלחת לירושלים הנצורה ויאבטח אותה.

מטה הגדוד הרביעי היה ממוקם אז בכפר הגרמני שרונה – שתושביו הוגלו לאוסטרליה בפרוץ מלחמת העולם השנייה והבריטים הפכוהו למצודה. יוחנן זריז, מפקד פלוגה ז', זוכר עדיין את הפקודה לצאת מיד לחולדה, שם רוכזו המשאיות והלוחמים. כוח בן 180 לוחמים, שמפקדו היה סמג"ד הרביעי, עוזי נרקיס, ואשר כלל את הפלוגה של יוחנן זריז, הוסע ברכב משוריין עד לקרבת שער הגיא, כדי לתפוס את המשלטים בואכה קריית-ענבים ולאבטח את השיירה הגדולה, האמורה לעבור בדרך למחרת היום.

זו הייתה “שיירת חולדה”, שהושם לה מארב בצאתה לכביש מסמיה-לטרון. כאשר פנו המשאיות העמוסות לשוב לעבר חולדה, שקעו בבוץ והגבירו את קשיי הלוחמים. המאבטחים היו אנשי הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה, ואילו אנשי הגדוד הרביעי נסעו כ“פסג’ירים”. הם כללו את פלוגה א', בפיקודו של אורי בן-ארי. במהלך הקרב הקשה יצאו אנשי פלוגה זו מתוך רכבם ואיבטחו את נסיגת השיירה. רק למחרת שבו אל מקום הקרב והוציאו מן השטח את גוויות ההרוגים ואת משאיות האספקה. בחולדה גם התארגנה הפלוגה מחדש. הסמ“פ היה אריה שחר, ובראש חמש המחלקות – שמנו יחד 200 לוחמים – הועמדו מ”מים אשר סיימו זה עתה את הקורס המזורז שנוהל על ידי חיים לסקוב. בשיירת “נחשון” עלתה הפלוגה במשוריינים, בלי קשיים מיוחדים, והתבססה בבניין המשמש היום כמפעל ממתקים של מעלה-החמישה.

בחולדה נתן בני מרשק לגדוד הרביעי את הכינוי – כמין שטר שנפרע בדמי רבים מאנשי הגדוד – “הפורצים”. הם סבורים היו, שבתום המבצע המיוחד של פריצת הדרך ישובו לשפלה, אך מזומנים היו להם שבעים לילות וימים של קרבות מרים. לא מעטים מבין הנופלים היו מטובי המפקדים של הפלמ“ח, אותו “שלד פיקודי איתן, מוותיקי הפלמ”ח – מחושלים בפעולות המאבק וההעפלה, בפשיטות נועזות”, מן המעולים שבבני הדור.

אחד מצעירי המ"מים באותה פלוגה, מי שזה אך סיים את הקורס כאחד המצטיינים בו, היה דדו. כמעט אלמוני לחבריו המפקדים בגדוד מיוחד זה, עתיד היה, בתוך ארבעה חודשים, להתמנות למפקד “הפורצים”.

שבעים ימי קרב

על אותה לחימה עיקשת, אותם שבעים לילות וימים של קרבות על עורק חייה היחיד של בירתה הבלתי מוכרת של המדינה הנולדת, לא הירבה דוד אלעזר לספר. הקרובים אליו גם ידעו, כי נותרה בלבו – במשך שנים – איזו רתיעה מירושלים. “בזיכרונות יש קו מפריד²¹ בין אלה שנשארו בצבא ובין אלה שלא נשארו,” אמר כעבור עשרים שנה למראיינת. “אלה שעזבו, ובמיוחד אלה שלא השתתפו ממש במלחמות אחרות, נוטים להתרפק. אנחנו, שנשארנו, עסוקים מדי בעתיד ובהווה.” אך אין להבין שלא כהלכה את ההתגוננות הזאת מפני לחצו של העבר. באותה מלחמה צבר דדו לא רק את ניסיונו הרב בטקטיקה ובטכניקה של מלחמה. “כאשר דבר זה חוזר לילה לילה,” אומר אורי בן-ארי, “ואתה מאחד חמש מחלקות ועושה מהן ארבע, ומארבע מחלקות אתה עושה שתיים – זה בית ספר שקשה מאוד לשכחו, ואין ספק שניסיון זה תרם לא מעט לעיצוב אופיו, הכרתו וידיעתו מהו קרב. דדו נלחם כמ”מ בשדה, הוביל את אנשיו, וממש ‘בשיניים’ ובכוח רצון בלתי רגיל צריך היה לאסוף את הלוחמים כל יום מחדש, ולפעמים ממש לשכנע אותם שצריך לצאת שוב ושוב ושוב, ובסיכון שאנשים לא יחזרו."

אין ספק, שקרבות ירושלים שקעו לרקמות נפשו בטראומות, ומשקלן חזר והופיע בכל שעת משבר, ובכלל זה ברגעים הגורליים של מלחמת יום הכיפורים. אחד מאותם קרבות – על מנזר סן סימון – נהפך לו לסמל, והוא הציגו כמופת, שהנחהו גם כעבור חצי יובל שנים, כשניהל את המלחמה ממוצב הפיקוד העליון של צה"ל.

על אף ריבוי החומר הכתוב – והעדויות שנאספו לצורך כתיבת ספר זה – לא קל לשחזר את העובדות הנוגעות לפעילותו של קצין זוטר אחד. החומר הכתוב עצמו אינו זה המקורי.²² יומן המבצע המקורי של “נחשון”, שמסר מפקדו – יוסף טבנקין – אישית לידיו של מפקד הפלמ"ח, וכן “יומן המערכה של חטיבת הראל” שהעביר למטה הכללי, אבדו ואינם. יש מקורות אחרים, אך גם בהם יש גרסאות שונות – ותאריכים שונים – לגבי המבצעים והכוחות שהשתתפו בהם. גם זיכרונם של חברים שונים אינו זהה ביחס לדדו, בעיקר באשר לשלב הראשון של הקרבות. לא נותר לי אלא לבחור בכל מקרה בגרסה שנראתה לי “ראשונית” יותר.

נזכיר רק, כי לאחר כישלון שיירת חולדה התארגן מבצע “נחשון”, המציין שלב חדש במלחמת השחרור – היאחזות במשלטים חיוניים, במקום נטישתם לאחר מעבר שיירה ולחימה מחודשת בכל פעם – שיטה שהביאה לשחיקת הכוחות ולא שינתה את גורל המלחמה. בקטע שבין קריית-ענבים לירושלים, היה כפר קסטל המפגע הקשה ביותר. בפברואר הייתה פשיטה עליו, נפגעו כמה בתים – אך פגיעתו נשארה רעה. ב-17 במארס תקפה מחלקה מוגברת בפיקודו של גדעון (ג’וני) פלאי, בן קריית-ענבים, אשר נפל במהלך הקרב – והכפר נשאר בידי הערבים. כאשר עלה לקריית-ענבים הכוח בפיקודו של עוזי נרקיס, הורה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לכבוש את הכפר, והפקודה בוצעה בהצלחה.

ההגנה על המשלט החיוני הוטלה על יחידת חי“ש ירושלמית קטנה. עבד אל-קאדר אל חוסייני, מפקד הכוחות הערביים באזור, ריכז כ-1,400 לוחמים, וכעבור ימים אחדים פתח במתקפה מכיוון צובא. המגינים החזיקו מעמד יום וחצי, אך כאשר עלה צוות לוחמים מן “הפורצים”, בפיקודו של נחום אריאלי, במעלה הקסטל, כבר שטפו הערבים את הגבעה והמגינים היו נתונים בנסיגה. נוכח לחצם הכבד של התוקפים, השמיע נחום אריאלי את הפקודה שעתידה הייתה להפוך למופת למפקדי צה”ל: “על כל הטוראים לסגת לנחלת-יצחק. על כל המפקדים לחפות על הנסיגה.” אכן, המפקדים חיפו על נסיגת חבריהם לגבעה הסמוכה, עד אשר נפלו כולם – להוציא מפקד כיתה אחד – בקרב.

ותוך כך עלתה שיירת “נחשון” ועימה מטה הגדוד הרביעי ושאר הכוח של הגדוד. ערב המבצע הגיעו לארץ, בדרך האוויר, המשלוחים הראשונים של נשק צ’כי – רובים, מקלעי מ.ג. 34 (מגל"ד) ותחמושת רבה, וסוף-סוף היה ללוחמים גם במֶה להילחם. מתארגן מיד כוח בן שתי פלוגות בפיקודו של יוספלה טבנקין, ואילו בראש הכוח המסתער עומד אליהו שטיינפלד-סלע (הידוע ברבים רק בכינויו “רעננה”), מי שעד לעליית “הפורצים” עמד בראש פלוגה ח' של גדוד “ירושלים” – הפלוגה היחידה שהגנה על האזור כולו, ואשר הגיעה לקצה כוח סיבלה (רעננה היה אומר: “אנא מוש אנא”). חרף עדיפותו המספרית הגדולה, מובס הכוח הערבי, בראש ובראשונה כתוצאה מן העובדה שהמפקד, עבד אל-קאדר, נופל בקרב. הערבים נפוצים לכל עבר, ועובר זמן מה עד שהם מצליחים להתארגן מחדש. הקסטל אינו יוצא עוד מידינו. זוהי ראשיתו של המפנה במלחמה על הדרך מירושלים לשער-הגיא.

היכן היה דדו בשלב הזה? יוחנן זריז²³ זוכר אותו במשוריינים, עם מחלקתו, במורד הקסטל. רעננה²⁴ זוכר אותו – פעם ראשונה – מן הקרב המכריע על הקסטל. אורי בן-ארי²⁵ פוסק, כי פלוגה א' לא השתתפה בקרב זה, וכי היא נשלחה לנווה-אילן. רק עם כיבוש הקסטל נשלח סגנו, אריה שחר, לארגן את ההתבססות. הוא נפצע בידו, ולא שב עוד לפלוגה. יומיים לאחר כיבושו של הקסטל משתתפת פלוגה א' בכיבוש קולוניה – כפר שהשתרע לאורך כל השלוחה, מצפון לכביש, מן הקסטל ועד לעיקול הקשה האחרון שמעבר למוצא. נושאים כהכרת השטח, הכנת הקרב, תכנון מדויק וכיוצא באלה – אומר בן-ארי – לא היו מוכרים בעת ההיא, וכמעט לכל פעולה היו יוצאים כאל קרב היתקלות. "ואם לא הכרנו את השטח, היינו מקבלים סייר – והוא היה מוביל אותנו. בקרב קולוניה – יצאנו למלחמה, כרגיל, עם חשיכה, בשבילים שונים, התייצבנו בסופו של דבר מעל לכפר, מצפון, והתפרסנו להתקפה על קולוניה.

“דדו, בקרב זה היה מ”מ. נתתי – לאחר שהתפרסנו – את הפקודה לנוע. נענו לעבר הכפר, ובאחת הבדיקות, באמצעי הקשר, התברר לי שדדו הסתבך בשטח ונשאר אי שם מאחור, עד כדי כך שלא יכולנו למצוא אותו ולזהות אותו בשטח. פגזי תאורה לא היו לנו – והדבר היחיד שיכולתי לבקשו היה שיירה כמה כדורי סטן באוויר… וכך היה. הוא ירה. התברר שהוא נמצא אי שם מאחורינו. זה לקח די הרבה זמן, ולמעשה השתתפה מחלקתו רק בשלב האחרון של הקרב." היה משהו מוזר, מבחינתו של דדו, בקרב ראשון זה בהרי ירושלים: בצד הכוחות הערביים לחמו זרים, ובהם גם יוגוסלבים מוסלמים – אולי מבוסניה, מחוז ילדותו.

שיטת הלחימה לא הייתה עדיין היאחזות כי אם פגע וברח. הכפר נכבש. פוצצו עשרות בתים – והכוח יצא את קולוניה. לכפר זה לא שב עוד האויב, להבדיל ממה שקרה אז במקומות אחרים.

מעתה הייתה הפלוגה יוצאת כמעט לילה לילה. היו מתחילים להתכונן ליציאה בשעה חמש לפנות ערב, אוכלים ארוחת ערב, עורכים מסדר יציאה על מגרש הכדורסל של קריית-ענבים, ובשעה שש, או שש ושלושים, יוצאים למלחמה – וחוזרים עם שחר, נושאים איתם את החברים ההרוגים והפצועים. לפי חשבונו של אורי בן-ארי, השתתפה הפלוגה ב-68 קרבות, ורק 15 מתוך 200 אנשיה שבו לשפלה בריאים ושלמים. 85 נפלו בהרי ירושלים ועוד כמאה נפצעו. “זה נותן תמונה של בית הספר שדדו עבר במלחמה ההיא: לא רק טקטיקה וטכניקה של מלחמה, כי אם אותה בעיה קשה של מורל הלוחמים – ותיקים ואנשי מח”ל, גברים ונשים – שכן בפלוגה שלנו השתתפו בנות בקרב ממש," אומר אורי בן-ארי. בקרבות הראשונים שימש דדו כמפקד מחלקה אחת מתוך חמש המחלקות של הפלוגה. עד מהרה נצטמקה הפלוגה לשלוש מחלקות, ושישה סגנים נפצעו, או נהרגו, בזה אחר זה. “כל התפתחותו המאוחרת, הסגולה והכישרון לעמוד בפני הבלתי-אפשרי, כל אלה עוצבו כאשר היה מ”מ בפלוגה א' של הגדוד הרביעי."

לאחר קולוניה – התנהל הקרב על סריס, שכיבושה פתח עוד קטע מכביש ירושלים. לאחר מכן באו הפשיטות על ריכוזים ערביים בכפרים בידו ובית-צוריק, נתפסו משלטים לקראת מבצע “הראל” – שמטרתו הייתה, כהמשך ל“נחשון”, העברת שלוש שיירות ענק נוספות (250–300 מכוניות בכל שיירה) לירושלים הנצורה.

השיירה השלישית – ביום 20 באפריל – באה לשרת תכלית נוספת על זו של הבאת אספקה. המנדט הבריטי עתיד היה להסתיים בעוד 25 יום, וידיעות שונות מדברות על תוכנית בריטית להקדים את הפינוי ולמסור לידי הערבים, עוד לפני ה-15 במאי, את הרובעים הירושלמיים שבשליטתם. מהלך כזה עלול להחניק את העיר כולה, וכדי למונעו מחליט המטה הכללי על מבצע השתלטות על הנקודות האסטרטגיות בירושלים – מבצע “יבוסי”, בראשות יצחק שדה. לקראת המבצע עולים בשיירה הגדוד החמישי של הפלמ"ח, מטה חטיבה בראשותו של יצחק רבין (העתידה להיזכר כ“הראל”), וכן דוד בן-גוריון, חברי הנהלת הסוכנות ויצחק שדה.

בקרבת שער-הגיא נפתחה אש כבדה על ראש השיירה, וכמאה כלי רכב נלכדו בקטע זה, מול דיר-איוב. קשר האלחוט עם קריית-ענבים שובש, ויצחק רבין מבטיח תחילה את שלום האוטובוס המשוריין שבו ממשלת המדינה שבדרך, ואחר כך נוסע בג’יפ לקריית-ענבים ומזעיק עזרה. שתי פלוגות – האחת ממוכנת ואחרת עושה דרכה ברגל, בלי חגור, עם כיסים מלאי רימונים – מצטרפות לקרב. בסופו של דבר, בבוקר יום המחרת, מצליחים אומנם לחלץ כמעט את כל המכוניות, אבל בין הנופלים כמה מטובי המפקדים.

ירושלים שוב סגורה ומסוגרת.

אין כוונת הדברים כאן לסקור את מהלך המלחמה בירושלים, ואף לא את כל המבצעים של חטיבת “הראל” – ושל גדוד “הפורצים” כחלק ממנה. בקווים כלליים ישורטט הרקע ללחימתו של מפקד זוטר אחד, שבשעה זו הוא כמעט אלמוני בעיני חבריו הקרובים.

דדו הוא בשנתו ה-23. רוב מפקדי המחלקות צעירים יותר, ורבים מן הלוחמים כמעט נערים. המג“ד יוספלה בן 27. המח”ט, יצחק רבין, בן 26. הסמג“ד והמ”פים בני 20–23. הקשיש בחבורה הוא בני מרשק, ה“פוליטרוק”, והוא בסוף שנות השלושים לחייו. בין הלוחמים לא מעטים משרידי השואה, שבזיכרונם בוערים עדיין אימי מלחמת העולם, שלא עברו אפילו שלוש שנים מאז נסתיימה.

בפתיחת מבצע “יבוסי” מזומן לגדוד הרביעי יום שחור. למחרת חילוצה של שיירת “הראל”, יצא הגדוד לכיבוש הכפרים בית-איכסא ונבי-סמואל. מפקד הפלוגה הפורצת היה חיים פוזננסקי (פוזה), אחד מטובי הסיירים ובעבר מפקד מחלקת משמרות. פלוגה א' פרושה בין בידו לבין נבי-סמואל לסיוע במקרה של תקלה. כוח נוסף, בפיקודו של המג“ד, ינוע במשוריינים ממעלה החמישה, יעבור אל פני ה”רדאר" ויתקוף את נבי-סמואל מן האגף. לאחר קרב עז הושלם השלב הראשון, כיבוש בית-איכסא, אך השלב הבא התאחר כתוצאה מהתקפת נגד ערבית, ובינתיים החל להאיר השחר, וביתר דיוק – ערפל כבד האריך את הלילה. לשווא ניסה המג“ד לקבל את פוזה באלחוט. רק כעבור עשרים דקות, כאשר כבר נשמעו היריות והערפל החל נמוג, נראו שלוש מחלקות – מכונסות כמו בתנועה בלילה וחשופות לאש קטלנית. הכוח, שהתכוון לתקוף מן האגף בעזרת משוריינים, הופגז בתותחי הבריטים שבמחנה ה”רדאר" ונסוג תוך אבדות. לפלוגה א' לא נותר אלא להיצמד לקרקע, לחפות במידת האפשר על נסיגת הכוח של פוזה, ולהחזיק מעמד עד אשר יסתיים חילוץ הנפגעים הרבים. בין קרוב לארבעים החללים היה גם המ“פ עצמו, פוזה, מן הנועזים והצעירים שבמפקדים. רק מן התחקיר הוברר למג”ד מדוע לא הצליח ליצור את הקשר: כיוון שחשש מפני ביטול השלב השני, הורה פוזה לקשר שלו שישיב כי “אינו מצליח למצוא את המפקד” עד שיושלם כיבוש נבי-סמואל. הייתה זו מהלומה קשה מאוד לגדוד הרביעי, שאיבד כמעט פלוגה שלמה – בהרוגים ובפצועים – ולא כבש את נבי-סמואל.

קרב זה היה רק אחד בשורה של אי-הצלחות בעשרת הימים האחרונים של אפריל. במסגרת מבצע “יבוסי” הצליח הגדוד החמישי לכבוש, אור ל-26 באפריל, את שיח-ג’ראח, אך שריוני הצבא הבריטי הפגיזו בתותחיהם את הכוח המתבסס ואילצוהו להיסוג – בערוב היום הבא – וכך נותקה לתשע-עשרה שנים הדרך להר הצופים. בגלל התפוצצות שאירעה ב“דוִידקה” שובש מבצע אחר של הגדוד החמישי – תוכנית לכיבוש אוגוסטה ויקטוריה ודיר-אבו-תור, והיאחזות בכביש יריחו.

חזות קודרת נשקפה לירושלים בסוף אפריל – שבועיים לפני הפינוי הבריטי והקמת המדינה העצמאית. בשורות איוב רדפו זו את זו – ודי להזכיר את גוש עציון המנותק, שלא הייתה כל תקווה להחיש אליו תגבורת, את עטרות ונווה-יעקב, את רמת-רחל ואת החשש לכל השכונות היהודיות בדרום ירושלים.

על רקע זה יש לראות את קרב קטמון, שהיה אות ראשון למפנה. לא במקרה היה דדו חוזר ומעלה על נס את הקרב ואת לקחיו בכל מצב שהסובבים אותו הגדירוהו כנואש. באותה עת כבר היה דדו סגנו – השביעי – של מפקד הפלוגה, שמספר המחלקות בה הצטמק מחמש לשלוש.

מנזר סן-סימון²⁶ ניצב על גבעה במערב שכונת קטמון, והחולש עליו מחזיק בידיו את המפתח לכל דרום ירושלים. כבר בראשית פברואר החל “המשמר הלאומי” הערבי, שנסתייע בכוחות נוספים, להתבצר בגבעת המנזר ולהופכה למעוזו העיקרי. בסוף אפריל הגיע הכוח הערבי במנזר ובקטמון כולה לכדי 300 לוחמים, בהם חברונים ומתנדבים עיראקים וסורים, שהיו חמושים היטב והסתייעו בשריוניות מצוידות בתותחים קלים (וכן בשני משוריינים משלל נבי-דניאל), מקלעים ומרגמות.

ניסיון ראשון לכבוש את המנזר נעשה בליל ה-29 באפריל, אך הפעולה נשתבשה, ורק כוח הסחה בפיקודו של עוזי נרקיס נאחז בגבעת שאהין. לקרב על דרום העיר היקצה הפיקוד כוחות משני גדודי הפלמ“ח ומגדוד החי”ש היחיד שהוסיף לפעול באותה שעה ככוח לוחם בעיר – “מוריה”. הגדוד הפורץ היה “הפורצים” – ויעד המפתח סן-סימון.

מן הניסיון הכושל של הלילה הקודם שבה פלוגה א' לבסיס היציאה ב“בית המשפט הצבאי”, והמפקד וסגנו טרחו להעלות מחדש את רוחם של האנשים, שנפלה כתוצאה מן התעייה העקרה. היה זה אור ליום האחד במאי. בעודם נערכים לעלייה אל המנזר – בחסות החשיכה, מן הכיוון הקשה והבלתי חזוי ביותר, מעמק המצלבה – הבחינו כמה מהם במודעה אדומה בחוצות העיר השסועה והקודרת: בעצרת האחד במאי ינאם – בני מרשק. אותה שעה עצמה ממלא היה בני אחד מתפקידיו האחרים – מפקד הנשק המסייע (מרגמות שני אינטשים…), זה ש“ירכך” את היעד קודם לפריצה. חוליית הפיקוד של המג“ד הייתה בנווה-שאנן ולאחר מכן בגבעת-שאהין, ואילו מפקד הכוח היה – כרגיל – רעננה. מרדכי בן-פורת ופלוגתו המצומקת היו הכוח הפורץ, ואילו הפלוגה של אורי בן-ארי צריכה הייתה “לנצל את ההצלחה”. החשש מפני לחימה בשטח בנוי הוא שהכתיב את התוכנית – בחסות החשיכה ומן הכיוון הקשה ביותר קיוו לאזן איכשהו את יתרונו הרב של האויב המבוצר היטב בגבעת המנזר ובסביבה. כל הכוח כולו – שתי הפלוגות ועוד יחידה בפיקודו של המ”מ רפול (איתן) – מנה כ-120 לוחמים.

למפקד הפעולה, רעננה, היה זה ניסיון שני: “הפעם הראשונה הייתה בערב הקודם, ובכל זאת שלחו אותי. הכרתי את השטח, וזה היה חלק רציני מן העניין כולו – הניווט – וכן משום שהפעם החליטו לצרף עוד כוחות.”²⁷ בשלב הראשון, בעודם נעים לעבר המנזר, אירעו תקלות שונות: הכוח נתגלה, וכמה אנשים נפגעו עוד בטרם החלה הפעולה. עם ההסתערות גרם רימון לשריפה באחד מבנייני השירות שבחצר המנזר, ומאותו רגע נהפך קרב הלילה לקרב יום, והכול החל מתנהל שלא בהתאם לתכנון.

פלוגתו הקטנה של מרדכי בן-פורת²⁸ נפגעה קשה במהלך הפריצה, ופלוגתו של אורי בן-ארי עברה על פניה ונהפכה לכוח הפורץ. הבניין הבוער האיר את השטח כולו, והערבים המבוצרים לא רק במנזר, כי אם בשני בנייני השירות, ירו לכל עבר. רפול ואנשיו תפסו את הבניין שאחזה בו האש, ומתוכו חיפו על אורי, דדו, רעננה, בני ואנשיהם, שחצו את החצר, הגיעו אל המנזר ופרצו לתוכו. כל המהלך הזה – מראשית ה“ריכוך” בפצצות שני האינטשים ועד לכיבוש המנזר – נמשך שעה וחצי. בשעה 01:44, אור לאחד במאי, דווח למג"ד: “המנזר בידינו.”

לאמיתו של דבר, הם היו לכודים בין כתליו ואילו כוח ערבי היה הולך ומתרכז סביבו ומתארגן להתקפות נגד. האש לא פסקה, כי אם הלכה וחזקה, ומשעה לשעה רבו הנפגעים. עוד לפני שהאיר היום, ניסה רעננה לערוך סיור מפקדים ולקבוע את הגזרות לאחריותו של כל אחד מהם – מרדכי בן-פורת, אורי בן-ארי, דדו, יוסקה יהלום, בני מרשק ורעננה עצמו – “והנה הערבים, בטווח קרוב, עושים עלינו התקפת נגד. בני מרשק צעד קדימה עם ה’סטן' שלו וקרא: ‘אני יורה!’ אמרתי לו: ‘תירה!’ לָחַץ על ההדק – והיה כדור עקר, או מעצור. לי היה תומי-גאן – החלפתי את בני ויריתי במקומו. ואז קראו אורי ודדו, בלא שאני יזמתי זאת, או כיוונתי אותם: ‘אנחנו עולים לגג וזורקים משם רימונים!’ – זו הייתה פגישתי הממשית הראשונה עם דדו, פגישה הזכורה לי היטב.”

את קרב קטמון הוסיף דדו לזכור כל השנים – אך מסתבר, שכל מי שיצא בשלום מאותן שש-עשרה שעות של לחימה רצופה זוכר מאז את דדו. הוא ניהל מגג המנזר את הקרב באגף הדרומי. מוטי אפרתי – אף הוא מן המפקדים הצעירים והמבריקים, שעתיד היה למצוא את מותו במשלטים שממערב לשער-הגיא כעבור שבועות אחדים – הגיע אל הדרומי בבנייני השירות, ומתוכו הייתה לו תצפית על קטעים שהיו מכוסים מעיני הנמצאים במנזר עצמו. בין המנזר לבין בנייני השירות עבר שביל, שהיה מכוסה כל העת אש קטלנית. עם שחר החלו גם התקפות הנגד, גל אחרי גל, וכן הורעש השטח והופגז בתותחי השריוניות. אורי בן-ארי נלחם “כמו בסרטים”, רץ מנקודת תורפה אחת לאחרת – מטיל רימון, יורה באקדחו – וכל העת דדו איתו, מתוך תיאום מושלם. ותוך כך, מוטי אפרתי מסייע מן הבית שבחצר, ודדו מנווט אותו בקולו הרגוע. “אינני זוכר אם שוחחתי עם דדו הרבה לפני אותו יום. היה לו מין קול מיוחד וסגנון דיבור בזמן קרב – בשקט כזה, כאילו הוא שר. כאילו הוא יושב בשיחת רעים, או מסביר משהו,” זוכר עד היום מרדכי בן-פורת. “לא היכרתי אותו קודם, אבל אז ציינתי לעצמי – זה מספר!”²⁹

כעבור שנים תיאר דדו עצמו, לתוכנית מוקלטת, את מהלך הקרב:

“האפשרות היחידה הייתה – זריקת רימונים וירי מהגג עצמו. והגג היה תחת אש. כך שהגג תבע כל הזמן קורבנות. היו מורידים פצוע ושבים ועולים. אני יצאתי פה למספר התקפות-נגד כדי למנוע מהם לגשת לבניין. הייתי נכנס לחדר הפצועים ושואל: ‘חברה מי יכול?’ – ואז היו קמים כמה בריאים, כמה פצועים – עושים התקפת נגד פנים אל פנים – וחוזרים. כבר היינו במצב, שחמישים אחוז מאיתנו היו פצועים, והתקפות הנגד נמשכו ברציפות. התקפות האויב היו מתוכננות לגמרי לא רע. היינו כל הזמן תחת אש. הגג היה תחת אש מרגמות, ודרך גדרות האבנים היו כל הזמן הסתערויות. היה ספק אם נוכל להחזיק מעמד. לא היה ספק, שאם לא נחזיק מעמד – זה יהיה סופם של כל הפצועים. לא היה גם ספק – שבמצב זה, תחת לחץ כזה – אי-אפשר לסגת…”³⁰

בשחזור הקרב מובאים פרטים נוספים על דדו: “הוא נוכח לדעת, שהאנשים נמצאים על הגג זמן רב מדי ויש להחליפם, שכן זה היה המקום החשוף והמסוכן ביותר בכל הבניין. הוא ביקש מתנדבים וקבע: ‘אתם מתחלפים כל חצי שעה.’ הוא עצמו עלה בראש כל משמרת, לפקח על חילופי המשמרות. כאשר צצה בעיה של פינוי נפגעים מ’סמטת המוות' שבין המנזר ובנייני העזר, קבע דדו מעין נוהל פינוי נפגעים. החובש, אברהם קאלר, היה קורא: ‘דדו, אני יוצא!’ – דדו היה מטיל רימון עשן ופותח באש חיפוי, ועוד פצוע היה מובא אל בין כותלי המנזר…”

ואולם השעות חולפות, מספר הנפגעים הולך ורב, הלוחמים המתמעטים מתרוצצים בין ההרוגים והפצועים, התחמושת אוזלת וכל הקריאות לתגבורת טרם נענו. “זה הקרב היחיד, ואני פיקדתי על מספר הקרבות הגדול ביותר במלחמת השחרור,” אומר יוסף טבנקין “שהחלטתי בו על תנועה לקראת התקפת יום.” הכוונה הייתה לתגבורת – שתיים מתוך ארבע המחלקות של הגדוד החמישי, שהיו מרוכזות בקרבת “בווינגראד”, בציפייה לפינוי. כאן ניצבו עדיין המשוריינים הבריטיים, ובמגרש הרוסים ממתינים אנשי הלגיון לרגע שהאזור הזה כולו, בלב העיר החדשה, יימסר לידם. יוחנן זריז יצא בראש הכוח הזה – כשישים איש עמוסי נשק – וכמעט בריצה חצו את העיר והגיעו לקריית שמואל ולמדרון שלמרגלות סן-סימון. הם הגיעו בשעה אחת-עשרה לערך. היה שם שדה קוצים “וממש ראינו את הכדורים. היו לנו נפגעים רבים, ובשלב האחרון, עשרים המטרים האחרונים, היה שביל שירו עליו מתוך הבניינים שבצד החצר. כאשר ראיתי גם את הנפגעים וגם שאין אפשרות לעבור, נתתי הוראה שיעבור כל מי שיצליח, בקפיצות ובהסתננות יחידים. מכל הכוח הגענו לתוך המנזר אני ועוד שבעה לוחמים,” מספר זריז.

לא הייתה זו תגבורת שבכוחה לשנות את פני הקרב, וכך הגיע אותו “רגע שבירה” דרמטי. דדו סיפר על כך בהמשך המשדר הנזכר לעיל: “ואז התקיימה אותה התייעצות מפקדים גורלית, כאשר החלטנו, שהפצועים קל יישלחו בכוחות עצמם, ובליווי כמה בריאים, במורד הגבעה, והכוח הזה נערך ונשלח. אנחנו נשארנו כאן – מעט הבריאים, כל הפצועים עם המפקדים – בתוך הבניין. הגענו לידי החלטה, שאם זה יגיע לסוף – ונראה שהם עומדים לכבוש את המנזר – נשלח לאחור גם את שאר הבריאים, נישאר חבורה של מפקדים עם הפצועים, נפוצץ את הבניין עם כולם. ואיתנו – מה שיהיה יהיה…”

המתנגד החריף ביותר לנסיגה מן המנזר היה בני מרשק. הוא חזר וציטט את יצחק שדה, שנוהג היה לומר: “כאשר יורד גשם ואתה נרטב עד לשד עצמותיך, זכור – הגשם יורד גם על האויב.” והשעות עודן זוחלות, ונוספים נפגעים – בני עצמו נפצע קל בשפתיו, והוא מתהלך עם פה חבוש: אפילו להלהיב את חבריו אינו יכול עוד. הוא אנוס לשתוק…

“היה זה רגע של נסיגה מבחינת ההרגשה, אותה החלטת התקפלות,” מדגיש בן-פורת, “וזאת היה דדו חוזר ומבליט מאז, כי באותם רגעים הכי קודרים, פתאום – מהחלון הזה, מהתצפית הזאת – נשמעות הודעות שהערבים מתחילים לסגת…”

הייתה זו שעת ערבית, כשהוברר פתאום כי תם יום הקרב והאויב נסוג. לא היה כוח לשמוח. ארבעים לוחמים נפלו ועוד שישים נפצעו. מתוך המנזר עצמו יצאו רק עשרים שלמים בגופם. דדו סבור היה, גם כעבור עשרים שנה, כי היה זה “אולי הקרב הרציני ביותר במלחמת השחרור”. תוצאותיו היו רבות משמעות – הכוח הערבי בדרום העיר נפוץ לכל רוח, ולמחרת הושלם כיבושה של כל קטמון, מקור-חיים חוברה מחדש לשכונות היהודיות, המושבות היוונית והגרמנית נתפסו בלי קרב.

רבים היו גיבורי הקרב, ובמיוחד צוין רעננה, שניהל את ההסתערות ואת ההגנה. הכול מוסיפים לדבר בהתפעלות על לחימתו של אורי בן-ארי. ואילו בן-ארי עצמו אומר: “סן-סימון היה מסוג המבחנים המגבשים אופיו של אדם, במידה שאדם יוצא מתוכם חי. היה זה אחד הקרבות הקשים שהשתתפתי בהם מעודי, ואין ספק שכך גם דדו – היינו כלואים בשטח די סגור, ואנשים נפגעו בזה אחר זה, עשרות הרוגים ופצועים ששכבו בשני חדרים. דדו היה סגני, ומילא את תפקידו בצורה בלתי רגילה, בוודאי בכל הנוגע להעלאת מורל האנשים. כאשר הגיע אישור לנסיגה, לא ידענו מה נעשה בפצועים קשה, וכאשר הוחלט לפוצץ עליהם את המנזר – נפל הגורל על רעננה, עלי ועל דדו להניח את חומר הנפץ, לחברו ולהפעילו ברגע שייצאו האנשים את המקום. דדו היה אדם בעל נפש רגישה, ואינני יודע מה עבר עליו באותם רגעים, אבל אין זה מן הרגעים הקלים… היה זה אחד הקרבות שעיצבו את דמותו ואיפשרו לו להתפתח כפי שהתפתח.” באותו יום צורף ל“נבחרת” המצומצמת, מלאת הכרת-הערך-העצמי, של הגדוד. שוב לא שכח את הדברים שאמר בני מרשק לפני שנפצע בשפתיו, אימץ אותם לעצמו, ובשעות החמורות ביותר של מלחמת יום הכיפורים חזר עליהם שוב ושוב: “כשאתה נתון בקרב קשה ואכזרי, עליך לזכור תמיד שגם האויב במצב קשה כמוך. אם לא תוותר ראשון – יוותר האויב. מי שמחזיק מעמד ברגע הקשה – הוא שיזכה.”³¹ אותו יום כך נדמה, נקשרה בין השניים ידידות שנמשכה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עד לשעה שנפרד דדו מבני מרשק החד-פעמי בבית העלמין של גבעת-השלושה.

אך באותה שעת ערבית של האחד במאי 1948, כאשר הגיעו אמבולנסים ומכוניות שונות לפינוי הנפגעים מסן-סימון, באו איתם גם מארגני האסיפה. הם חיפשו את בני, משום שלפי חשבונם עוד יספיקו להביאו לאולם בשעה היעודה. לגנזי הפולקלור של הפלמ"ח נכנסה גם עובדה זו – באותו ערב היה פיו חבוש, ואת הנאום ההוא לא נאם…

דדו עצמו התנדב ונשאר עם כוח קטן בסן-סימון. יצחק רבין זוכר, שהמגע הישיר הראשון שלו עם דדו היה כעבור ימים אחדים. נאמר למפקד החטיבה, כי מפקד סן-סימון, הסמ"פ, מבקש לדבר איתו באלחוט. “אני מקווה,” אמר דדו, “שמפקדת החטיבה לא שכחה שיש פה איזה מחלקה נטושה!”

יום סן-סימון תואר כאן בהרחבה מן הטעמים שכבר פורטו למעלה, אבל היה זה רק אחד הימים. המלחמה הלכה וחזקה, והכוחות הלוחמים – המצטמקים והולכים – נזרקו מקרב לקרב. במשך שלושה לילות רצופים משתתפת פלוגתו של אורי בן-ארי בניסיונות חוזרים לכבוש את “המסרק”, במסגרת מבצע “מכבי” לפתיחת הדרך לשפלה, ואילו פלוגה שנייה כובשת את ה“רדאר”. אלה הם הימים האחרונים שלפני ה-15 במאי. מבצע “מכבי” אינו משיג את מטרתו. השיירה שנשארה בירושלים מאז מבצע “הראל” אינה מצליחה לשוב לשפלה. נפתח הקרב הגורלי על גוש עציון. רמת-רחל נלחמת על נפשה. והיחידות המדולדלות של “הראל” ושל חטיבת “עציוני” מוסיפות לנוע מקרב לקרב.

כיבוש הר ציון והפריצה לעיר העתיקה

ואז מתחילה גם המערכה על ירושלים עצמה. ערב ה-15 במאי חוצות יחידות הלגיון הערבי את הירדן, על שריונן ותותחיהן, וכשם שהטיל הלגיון את משקלו להכרעה מדרום לירושלים, בגוש עציון, כך הוביל עכשיו את המתקפה על עטרות ועל נווה-יעקב, מצפון לעיר. כעת מתחילה ההרעשה הבלתי פוסקת של ירושלים: משע’אפאת והגבעה הצרפתית בצפון; מנבי-סמואל במערב; מבית-ג’אלה בדרום.

המטרה הראשונה והמיידית בעיר עצמה היא הרובע היהודי בעיר העתיקה. היו בו עדיין כ-1,800 מתושביו וכוחות דלים של אנשי ה“הגנה” והאצ"ל. כבר ב-16 במאי התקשו מגיני הרובע היהודי לעמוד בלחץ המתקפות הערביות, ולמחרת הודיעו כי השטח שהם שולטים עליו הצטמצם לכדי מאה על מאה מטרים. רבנים פונים לאנשי “הצלב האדום” – וברור שאם לא ייעשה משהו מיד, ייפול הרובע היהודי. במצב זה התווה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, תוכנית לפריצה לתוך העיר העתיקה. אנשי “הראל” – שהיו נתונים בקרבות בית מחסיר ובמאמצים חוזרים לפתיחת הדרך, במסגרת מבצע “מכבי” – נקראו לסייע לפריצה.

שוב התחדש הוויכוח בין מפקדי הפלמ“ח לבין מפקד המחוז בדבר דרכי הלחימה. בתוכנית לפריצה חזיתית דרך שער יפו ראה יוספלה “קטסטרופה”, והוא הזעיק משער-הגיא את יצחק רבין, שהצטרף גם הוא לדעה זו, והציע את “הגישה העקיפה” – כוח פלמ”ח ינוע מכיוון נוטרדאם, דרך השכונה האמריקנית, לעבר מוזיאון רוקפלר, ובעקבות “הפורצים” יתקדם הכוח של “עציוני”, יתפוס שם מאחזים ותהיה לו שליטה הן על שער שכם והן על ואדי ג’וז, וכך תנותק העיר העתיקה מצפון, מן הדרך אל ה“הינטרלאנד” והלגיון הערבי.

שאלתיאל עמד על דעתו. רבין הסמיק, אמר כי אם מבקש שאלתיאל מן הפלמ"ח אש הסחה מימין-משה לעבר הר ציון, יעשו כרצונו: “אחרי הכול, ירושלים היא מעל לכולנו. אתה רוצה הסחה – נסייע בהסחה,” וחזר לשער-הגיא, לניהול המערכה שם.

יוספלה החליט להוציא מתוק מעז: “אמרתי – בשמונה אנחנו יוצאים לימין-משה. אנחנו פותחים באש, לפי בקשתו. הוא יוצא להתקפה, ההתקפה שלו תיכשל, וכך תיהפך למעשה לפעולת הסחה למעננו. שעה וחצי לאחר שתסתיים ההתקפה שלו, תתגנב כיתה אל מעבר לבריכת הסולטאן, תתפוס את הבית הראשון בהר ציון, לאחריה תעבור מחלקה ואחריה הפלוגה כולה – והלילה אנחנו לוקחים את הר ציון!”³²

על מטהו של יוספלה יסופר עוד משהו להלן. כאן נזכיר רק, שב“רביעי” היה לא סמג“ד אחד, כי אם שלושה: רעננה, עמוס חורב, עוזי נרקיס. עמוס חורב היה נתון אז בהתוויית הנתיב שיעקוף את פקק לטרון, זה שייזכר כ”דרך בורמה". יוספלה מינה את עוזי למתאם במטהו של שאלתיאל, את רעננה למפקד הפעולה – וחזר גם הוא לשער-הגיא.

הכוח שעליו הוטלה התוכנית המבריקה הזאת היתה הפלוגה שמפקדה היה אורי בן-ארי והסמ"פ שלה דוד אלעזר; אם אכן ניתן היה לראות בשישים נערים אלה, הנעים זה חמישים יום וחמישים לילה מקרב לקרב – ואשר הובהלו ישר מן “המסרק” ובית-מחסיר – פלוגה קרבית.

בטרם ניתנה ליחידות “הראל” שהות להתארגנות לאחר נבי-סמואל, שיח‘-ג’ראח, קטמון וקרבות רבים אחרים, נזרקו שוב לקרב על עורק חייה של ירושלים, מהמשלטים החולשים על שער-הגיא ומערבה, בואכה לטרון. את הימים שקדמו להכרזה על הקמת מדינת ישראל עשו בקרבות על רכסי ההרים, מצפון לכביש ירושלים ומדרום לו, נוכח התקפות נגד עזות והרעשות ארטילריות בלתי פוסקות. הפלוגה של אורי ודדו הייתה שוב בראש החוד, ומפי מפקדים שונים ניתן לשמוע על העזתם ועל תושייתם. אורי עצמו אומר, כי את הקרב על בית מחסיר וה“מסרק” ניתן לראות כמין “מונטה קאסינו”. הוא מספר: "כאשר קיבלה הפלוגה שלי פקודה לכבוש את בית-מחסיר, שבמרומי ההר, היינו אנחנו לרגליו. עננים כיסו את ראש ההר וערפל כבד רבץ עליו, לא ראינו את פסגתו – לפנינו התנשא הר תלול, מדרונות, טראסות שגובהן שניים שלושה מטרים, סלעים, שיחים – ואויב עם אש. בגלל תנאי מזג האוויר, נפרשה הפלוגה כך: מחלקה אחת בחזית – ושתי מחלקות באגפים, בשורה עורפית. דדו תיאם בין המחלקות העורפיות. נשקנו היה: תת-מקלעי ‘סטן’, רימונים ושני מקלעים של הגדוד. טיפסנו בהר, וכבשנו אותו בקרב די קשה, ממדרגה למדרגה. הטיפוס נמשך שעות, ורק בבוקר הגענו אל ה’מסרק’ – ועכשיו הייתה בית-מחסיר לרגלינו. דדו התגלה גם בלילה הזה כמפקד בעל שיעור קומה. שלחנו שתי מחלקות לטהר את הכפר, ואחר כך ערכנו אנחנו שנינו, אישית, טיהור של המקום משרידי כוח האויב המבוצר בו. קרב אישי זה של המפקד וסגנו באויב היה אולי מעשה בלתי מחושב, אבל יעיל מאוד."

האזור כולו נקרא עתה בפי הלוחמים “זירת האטליז”. בלילות היו נלחמים, בימים היו מתאמנים, מנקים את הנשק, מלווים את חבריהם למנוחת עולם בבית הקברות של קריית-ענבים, ובצאתם לעוד קרב שומעים את הלמות המכושים בסלע, את הקברים הנוספים הנכרים בו. זה הכוח שעלה להר ציון.

ב-17 במאי, בשעה 10:30 בערב כבר נכשל, כצפוי, ניסיון הפריצה הישירה דרך שער יפו, ותוך אבדות לא קלות. הכיתה המובילה של פלוגת אורי כבר החלה נעה, בהדרכת סייר ירושלמי, לעבר בריכת הסולטאן, מטפסת במעלה הר ציון, נאחזת בבית הראשון, ואחריה כל הפלוגה כולה. הכוח הערבי נתפס בהפתעה מוחלטת, וההר נכבש בלא אבדות.

או אז נשמעת הקריאה, המפיחה תקווה חדשה בלב מגיני הבירה הנצורה ועוברת את כל המדינה שקמה שלושה ימים קודם: “הר ציון בידינו!”

העזה זו מדרבנת להעזה גדולה מזו. יצחק רבין שב לפנות בוקר לקריית-ענבים ובצהריים עלה לירושלים. באו אליו עוזי נרקיס ואתיאל עמיחי וסיפרו לו על רעיון הפריצה דרך שער ציון לעבר הרובע היהודי. “אמרו לי, שגם דדו בעד. אמרתי: טוב, הוא שם, הוא יודע, הוא עבר את כל העניין ההוא.” אבל את הסכמתו התנה מפקד “הראל” בכך, שמחוז ירושלים יכין כוחות נוספים, הן כתגבורות למגיני הרובע והן לאבטחת הפירצה שתיפתח בשער ציון. מראש ברור היה, שקומץ הלוחמים התשושים שבהר ציון לא יוכל למשימה הזאת לבדו.³³

אפילו את משימת הפריצה אי-אפשר להטיל בכוח פקודה. דדו פונה אל הלוחמים ומבקש מתנדבים (אף שלדברי יוספלה, לא היה נהוג לבקש מתנדבים. “אמרתי פעם לרעננה”: ‘אתה מתנדב?’ – והוא השיב: ‘אתה אומר – אני יוצא. בגדוד השישי אין מתנדבים’…"), ומתרכזים שבעה-עשרה מתנדבים, רובם מפקדים.

את מהלכה של הפריצה עצמה תיאר דדו עצמו, כעבור שנים רבות, במִשדר:

“התוכנית לפריצה הייתה, ששני חבלנים מתקרבים, מניחים 40 ק”ג חומר נפץ מתחת לשער ציון, שהיה שער גדול, שער ברזל. החבלנים רצו קדימה, הניחו את חומר הנפץ, עם מנגנון השהיה – חזרו אל הכוח, חיכינו קצת, ואז באה ההתפוצצות. אני צעקתי: ‘אחרי!’ – ואיש לא קם. התברר, שהאנשים נרדמו – ואפילו ההתפוצצות האדירה לא העירה אותם. צריך הייתי לעבור מאיש לאיש ולהעירו. ואז רצו עשרת הראשונים, השתלטו על השער, ומיד אחריהם נכנס בשער יתר הכוח כדי להמשיך לאורך הרחוב לעבר הרובע היהודי…"

כאמור, צריך היה להגיע כוח ירושלמי של ממש – הן כדי לתגבר את הרובע באנשים, בנשק ובציוד, והן כדי לאבטח את השער, שלא ייכבש מחדש בידי הערבים. למעשה הגיע רק חלק, “ואלה שהגיעו וקיבלו הוראה להחזיק מעמד בשער אינם יכולים למשימה: מפקדם טוען, שאין אנשיו מאומנים כלל.” כנגד זה הצטרפו שמונים מאנשי חיל המשמר של ירושלים למגיני הרובע. המצב עודנו מעורפל. דדו מודיע: “ביצענו את המשימה הגדולה והגענו אל היהודים בעיר העתיקה… ניצלו 1,700 נפש…” ואכן, שמחת יהודי הרובע הייתה רבה: “הם התנפלו עלינו, קרעו אותנו, נישקו אותנו, אכלו אותנו…”³⁴

השמחה הייתה מוקדמת מדי. ניסיון נוסף לפרוץ דרך שער יפו לא הצליח. התגבורת המובטחת לא הגיעה. ובינתיים הולך הלילה וחולף, ואין היחידה הקטנה הזאת מסוגלת לאבטח את השער ולקיים את הקשר עם הרובע. הפלוגה קיבלה הוראה להעביר את ההגנה על הר ציון לידי אנשי ירושלים ולשוב ולהצטרף לכוחות הלוחמים בסביבות שער-הגיא. לפנות בוקר קיבל דדו פקודת נסיגה: “אספתי את מחלקת הפריצה, שהייתה כבר תשושה, והוצאתי אותה החוצה. ידעתי שכוח של חי”ש מחליף אותי…"

באותו שלב של המלחמה הייתה לחטיבת “הראל” הוראה מן המטה הכללי שלא לחזור עוד אל העיר עצמה, “וכל הסידורים שעשיתי עם שאלתיאל כדי לאפשר את הפעולה הזאת,” שב ומדגיש יצחק רבין, “היו מתוך האחריות שלי, של כולנו, לנושא ירושלים. לכן לא שאלתי ולא ביקשתי מן המטה הכללי אישור לסייע לשאלתיאל, ועד היום אני משוכנע, כי בנסיבות שהיו, עשה דדו את המעשה הנכון ביותר.”³⁵ ובכל זאת, אותה חולשה נוראה של הלוחמים על ירושלים באותם ימים לא נשכחה לעולם מלבו של כל מי שעשה את התקופה ההיא בעיר הנצורה והמתבוססת בדמיה. כעבור שנים רבות הזכיר מפקד “הראל” לשעבר את אחד הלקחים העיקריים. בדברו כראש ממשלה באוזני מנהיגים סוציאליסטים בקריית-ענבים, הזכיר את 420 חללי “הראל” הטמונים שם. הלקח הוא – לעשות הכול כדי שלעולם לא ייאלצו עוד לוחמי ישראל להילחם מתוך נחיתות איומה כזאת. גם דדו, מותר לשער, נשא בלבו בצד הלקח של קרב קטמון את לקח החולשה שלנו בעיר העתיקה, שעברו עוד תשע-עשרה שנים עד לשחרורה.

דדו מקבל פיקוד על פלוגה

בין הקרב בשערי העיר העתיקה לבין ההפוגה מפרידים עוד עשרים יום – ואילו הלחימה אינה נפסקת. מן הגדוד הרביעי והחמישי גם יחד לא נותרו בשלב זה אלא כדי שלוש פלוגות המסוגלות לצאת לקרב. ובין החללים והפצועים גדול כל כך שיעור המפקדים, עד שאין עוד כמעט כיתה אחת בחטיבה שמפקד עליה מ“כ מוסמך. מ”כים ממלאים עכשיו תפקידי מפקדי מחלקות ואף סמ“פים. קצת קודם מצליח שלמה שלאוך,³⁶ במשוריין בודד, לעבור לשפלה כדי לארגן תגבורת לגדוד המגיע לקצה כוח לחימתו. במקביל לכך, מארגן מ”פ שני, מרדכי בן-פורת,³⁷ מעין קורס מ“כים מזורז ללוחמים “ותיקים”. דדו נעשה מפקד הפלוגה לשעבר של בן-פורת. בנתיב שפתח עמוס חורב מעלה עכשיו שלמה שלאוך פלוגה מוגברת של 150 אנשי גח”ל, שאימוניהם נמשכו עשרה ימים בלבד. ובינתיים – נלחמים. בסוף מבצע “מכבי” (ב-16 וב-17 במאי) הועברו אומנם שתי שיירות לירושלים, אבל הדרך נחסמה מחדש והמצב המחמיר בעיר עצמה מביא לניסיון (ב-25 במאי) לכבוש את לטרון. הניסיון מסתיים בכישלון ובאבדות כבדות, והלגיון, מעודד מהצלחותיו, תוקף למחרת את ה“רדאר” וכובשו. הסכנה המיידית למעלה החמישה, לקריית-ענבים ולכביש ירושלים חמורה, ומתארגנות התקפות לכיבוש ה“רדאר” מחדש. באותו ערב שב גדוד “הפורצים” מירושלים. עם שחר הורעשו ה“רדאר” וסביבתו מחדש במרגמות ובתותחים. שתי מחלקות הוצאו לשטח כדי לסייע למתגוננים, אבל מאוחר מדי. “התברר, כי כל פיקוד המחלקה של החי”ש נפגע ברגעי ההתקפה הראשונים. מחלקות הפלמ“ח ניסו לפרוץ לתוך ה’רדאר', אך לעומתם היו משוריינים חמושים בתותחים, שנעו לעבר ‘בית פפרמן’. אורגן כוח נוסף, מצויד בבקבוקי מולוטוב ובשקיות חומר נפץ… כיתה אחת הצליחה להגיע בזחילה, למרות האש הצפופה, למרחק עשרה מטרים מן המשוריינים, הטילה את הבקבוקים – שני משוריינים התלקחו, ויתרם נסוגו.”

יצחק רבין זוכר את היום ההוא, את הפלוגה של דדו, אשר ניסתה לכבוש מחדש את ה“רדאר” באיגוף שמאלי: “היינו ב’בית פפרמן'. ישבתי ליד רעננה. ופתאום הונחתה על הפלוגה הפגזה ארטילרית ממש. לכולנו היה זה ניסיון ראשון – כל השטח היה מכוסה אבק ועשן. רעננה מנסה להתקשר עם דדו. אני עומד לידו וחושב: מי יודע מי ייצא מזה?… אין קשר. ואני אומר בלבי: ודאי נפגע גם מכשיר הקשר, או מי יודע מה קרה? והרגעים נראו לי אז שעות. ההפגזות מסתיימות, הקשר מתחדש ואז שואל רעננה: ‘דדו, מה קרה?’ והוא משיב: ‘שום דבר. זה עשה עשן, פיח ואבק. אין לנו נפגעים.’ וכל זה בקול שקט, רגוע ומרגיע. ממש – קשה לתאר…”³⁸

בדרך שונה מתאר את הימים ההם אחד מאנשי הפלוגה, מנחם (מישקה) פינקל. בפרוץ מלחמת העולם היה הוא נער בן שלוש-עשרה, בלודמיר, פולין, ואת שנות המלחמה עשה ברוסיה, שירת בצבא, נדד, וכמעפיל הגיע לקפריסין. לארץ הצליח להגיע – כביכול אחד מנערי “עליית הנוער” – בינואר, והתגייס מיד. לקריית-ענבים עלה עם פלוגתו של יוחנן זריז. בפרק הזמן שמדובר בו היה כבר בפלוגה של דדו. כעבור שנים אחדות נסע לשוודיה, ללמוד הנדסת מכרות, ובזה הוא עוסק עד היום. זיכרונות הימים ההם, בפלוגה של דדו, שמורים בלבו כמו בתוך קופסה:

“אני לא רציתי ללכת ל’רדאר'. לי נמאס כל העניין, כל המלחמה. היו לנו גם אז אמונות תפלות – והייתה לי הרגשה לא טובה ואמרתי בלבי: לא הולך. דדו עמד וקרא את רשימת האנשים, ושאל כל אחד: הולך?… היו הרבה 'כן’ים והרבה 'לא’ים. כל מי שאמר, אני מרגיש לא טוב, או לא יכול, לא היה על כך שום דיבור. ואני הרי היכרתי את הצבא הרוסי. זו הייתה אחת החוויות הגדולות שלי. חשתי אז כאילו אני חי בימי המקרא – לפני כל פעולה הייתה קריאת השמות. ואני זוכר – דדו הסתכל עלי ככה, ואני אמרתי: אני הולך… ומאז, לא היה צריך לשאול יותר. לא הייתה פעולה שדדו הלך, שאני לא אלך איתו. באותה פעולה קיבלתי בקבוק מולוטוב, וזה שהחזיק במצת, שמו היה יוחנן. ושם ניצבו המשוריינים והייתה לנו רק בזוקה אחת, שהחטיאה פעמיים. אמרתי, בוא ננוע לשם, מרחק של כמה מאות מטרים, עם בקבוק מולוטוב… באמצע הדרך שמעתי: מישקה, לחזור… נסוגים…”³⁹

ה“רדאר”, כידוע, לא נלקח מחדש, חרף ניסיונות חוזרים. רק כעבור תשע-עשרה שנה הגיע לאותו מקום בראש כוחותיו מפקד חטיבת השריון שהוסיפה לשאת את שם “הראל”, אורי בן-ארי.

היו אלה הימים הקודרים ביותר, כאשר “חוק הסיכויים” צימצם במהירות את סיכוייו של כל אחד מן הלוחמים שטרם נפגע. בתנאים אלה החלה להזדקר מנהיגותו של דדו. כאשר החליף את מוטקה בן-פורת בפיקוד הפלוגה, התעקש בני מרשק לערוך “מסיבה” בחדר האוכל של קריית-ענבים. “אנשים היו שבורים, רצוצים, מדוכאים – חצי גדוד כבר היה פגוע, ודדו דיבר על חשיבות הפגישה, למה חשוב לשמוח,” זוכר מוטקה. “אני הייתי בן 20 והוא כבן 23. אנחנו כולנו – מה ידענו אז לדבר, להשמיע? ידענו לתת הוראות. אבל איזה דיבור עם שאר רוח, לחשוב באיזו צורה אתה מציג נושא?…”⁴⁰

משעה שנעשה מפקד פלוגה – ולמעשה, איש החבורה המצומצמת שסביב המג"ד אשר כללה את רעננה, שלאוך, חקי העין-חרודי – גם מבחינים יותר בסגולותיו. בדיונים הוא בולט גם בהגיונו, אך יותר מכול בסגנונו, בדרך ההרצאה, בהקפדה על ניסוחים קולעים. בזה, סבורים כמה מחבריו, הוא נבדל מחבורת הצברים הצעירים, המחוספסים, שיש בסגנונם איזו עילגות, לא אחת מדעת.

מפקד אחר, מן הגדוד החמישי, התרשם מקו שונה. המטה של הגדוד הרביעי, סביב יוספלה – ואל נשכח את השפעתו המיוחדת של בני מרשק – היה צוות סגור של נאמנויות בתוך נאמנויות. האוהדים הבליטו את החיוב – את תחושת ה“עלית”, ואילו הנותרים מן הצד חשו איזו אווירה של חצר חסידית, או “קליקה”. בדדו חש ישכה שדמי איכות שונה, “משב רוח יותר חברי… זה התבטא בדאגה לנו, אנשי החמישי, בשוקולד, בתחמושת, בנשק – מתחת לשולחן… הוא היה מחוץ לקליקות.”⁴¹

לכאורה, זה מסתבר מריקעו: הוא לא היה יליד הארץ, לא מוותיקי הפלמ"ח, לא מחברות הקיבוץ המאוחד. אם כך, איך זה הוכנס במהירות לפני ולפנים?

“יוספלה התאהב בו,” אמר אחד המפקדים, “דדו היה שרמנטי, בחור מקסים, אמיץ, נבון מאוד ורב עלילה…”

הוא הזדהה עד תום עם האנשים שהיה מופקד עליהם, אומרים אחרים. הייתה בפלוגתו “מחלקה קפריסאית”, מן המגויסים החדשים, מניצולי השואה. כמה מהם חשו ואמרו, שהם שרידים אחרונים למשפחותיהם, הם ביקשו חופשות, היו “עושי צרות”. דדו היה היחיד שמצא מסילות ללבם, ידע להאזין להם ולהרגיעם. “למה נשאר רק הוא בזיכרוני, מכל הגלריה של המפקדים… לנו, לעולה החדש, הבחור שבא ללא שורשים, ללא אב ואם ואח ואחות, קסם בדדו הצד האנושי הזה, מעין אח לצרה שידע להקשיב. עם דדו יכולת תמיד לדבר,” מספר מנחם פינקל. “אני זוכר שישבנו פעם וניקינו נשק. כך היה הנוהג – שבתָ מן הפעולה, היית מנקה את הנשק כדי שיוכל שני להשתמש בו. אמרתי: ‘איזה מין צבא זה? לא נקבל אף פעם נשק אישי?’ אז דדו חייך, כמו שידע, ואמר: ‘נו, מישקה, ואיזה צבא היית אתה רוצה?’ ‘לא כמו הצבא הרוסי – אבל משהו!’ וכך, אחרי שניקינו את הנשק, התחיל לחקור אותי על הצבא הרוסי, מה למדתי בקורס קצינים… הוא שאל: ‘איזו אחריות לימדו אתכם כלפי האנשים?’ לא הבינותי את השאלה. אותי למדו רק אחריות למולדת. מה זה אנשים? דדו הביט בי ואמר: ‘אתה יודע מה אנחנו עושים כאן? אנחנו קודם כול שומרים על האנשים. מנסים למלא את המשימה’.”⁴²

דבר זה לבש לא אחת גם צביון של קשיחות. לילה לילה עלייה למשלט, או קרב, ואחר הצהריים ההליכה לבית הקברות. על השתתפות כל הלוחמים בהלוויות לא היו מוכנים יוספלה ובני לוותר. האיש, שהיה אולי המקורב ביותר לדדו, שלמה שלאוך, סבור היה כי זהו משגה חמור. “אנחנו הולכים ומדכאים אנשים. כי כל אחד שואל – אולי מחר זה אני. ואולי לא אצא הלילה – כי אני לא רוצה שילוו מחר אותי.” הוא הציע לדדו שילכו שניהם אל המג“ד ויציעו דרך אחרת לחלוק כבוד אחרון לנופלים. תשובתו הייתה: “אנחנו עד הסוף – אנחנו חברים, אנחנו מלווים, וכל מפקד וכל חייל צריכים לדעת – לא עוזבים אותו ולא מניחים אותו…” יתירה מזו, הייתה כנראה איזו קרבה הדדית בין הסגנון שהשליטו – איש איש ואישיותו, יוספלה מכאן ובני מרשק מכאן – לבין המ”פ הצעיר. בעיצומם של ימי העייפות הנוראה, ממש ערב ההפוגה, התחיל בני מפריח סיסמה: “השלב הבא – רמאללה!” ותחושת המפקדים הייתה – רק זה חסר עכשיו, עוד מערכה!… ואילו דדו, מספר שלאוך: “הוא השתתף באותם ויכוחים ואמר, ‘אז לא רמאללה, אבל איזשהו חזון – לראות משהו לפנינו – חתיכת חזון!’ זה היה קו בולט מאוד אצלו, להיאחז בכל קש, להידבר עם אנשיו ולהכניס גם בהם איזו תקווה. כך עשה לא רק עם הפלוגה שלו, כי אם בשיחות מפקדים, עם המ”פים עצמם."⁴³

אם היו לו מצוקות, שמר אותן בלבו. רק לאחר זמן אמר לתלמה, רעייתו לעתיד: “לא היה חייל אחד שלא קיבל אי פעם איזו חבילה, איזו חתיכת סבון. היחיד שלא קיבל דבר מאיש, שהיה בודד כאבן – הייתי אני.”⁴⁴ את הבדידות הזאת לא ראה כמעט איש. היו אפילו חברים, שהבעת פניו הרגועה, החיוך, אי-היציאה משיווי המשקל, הרגיזום. הם ראו בו איש מחושב מאוד, שולט על עצמו, דבק במטרה.

ובכל זאת, מה עוד?

אנחנו עומדים בשלהי מאי. לאחר כישלון המתקפה הראשונה על לטרון, משתנה מבנה הפיקוד בגִזרה. על כל הכוחות הפועלים בירושלים ובפרוזדור נתמנה מעין “מפקד עליון”, קולונל יהודי-אמריקני, מרכוס, שנודע לפיקודיו בימים המעטים שישב באבו-גוש, קודם שנהרג בשגגה, בכינויו “מיקי סטון”. מח“ט “הראל”, יצחק רבין, נקרא לתפקיד אחר, ויוספלה טבנקין בא במקומו. הוא לוקח איתו למטה החטיבה, כיד ימינו וכקצין המבצעים, את רעננה. בראש הגדוד הרביעי ניצב עכשיו עוזי נרקיס, ואורי בן-ארי הוא הסמג”ד. פעם שנייה ושלישית מנסים כוחותיו, הן ממערב והן ממזרח, לכבוש את לטרון ולפתוח את הכביש. בין הכוחות הבאים ממערב פועל אחד מגדודי “גבעתי”.

סמ“פ צעיר בפלוגת העתודה של אותו גדוד, וכעבור שנים מאלופי המטה הכללי, זוכר את דדו מן הימים ההם. הייתה זו פגישה בין מ”פ מגדוד “הפורצים” של הפלמ“ח לבין מפקדים מגדוד שזה אך החל את לחימתו, ולילה קודם נכשל בניסיונו לכבוש את הכפר יאלו, וכתוצאה מכך סוכל הניסיון להשתלט על לטרון. אנשי “גבעתי” ישבו במשאבות העליונות, ודדו היה בדרכו, במשוריין פתוח, לעבר שער-הגיא, כדי למקש את מבואותיו. “אני זוכר אותו עד היום, חבוש קסדה. התרשמתי ממנו מאוד. מביטחונו העצמי. אבל גם מחוסר הערכתו כלפינו. הוא בא אל המ”פ שלי לתאם איתו את המעבר לשער-הגיא. הוא זילזל בנו, ראה בנו אנשים לא רציניים.” אותו מ“פ היה גם הוא, כעבור שנים, אלוף בצה”ל. הסמ"פ הוא שלמה להט,⁴⁵ ראש עיריית תל-אביב.

אגב, באותה נסיעה, באורות כבויים, נפצע דדו בידיו ובפניו. הרכב התהפך. מכל הקרבות יצא שלם, אבל הוא עתיד היה להיפצע שנית בתאונת דרכים כעבור שנים אחדות. נהג זהיר לא היה.

ערב ההפוגה נעשה ניסיון שלישי לחלץ את פקק-לטרון – מבצע “יורם” – אך מחמת טעות חמורה בזיהוי המשלט שצריך היה כוח מן הגדוד החמישי לכבוש, שובשה הפעולה ולגדוד אבדה פלוגה שלמה. עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה (11 ביוני) לא נותרו בחטיבת “הראל” אלא שתי פלוגות לוחמות בלבד. “תמו שבעים ימים ולילות של פעילות קרבית בלתי פוסקת, ושבעים אחוזים מן האנשים יצאו מכלל פעולה קרבית,” סיכם יוספלה את מצבה של החטיבה באותו יום.

את שבעים הימים ההם ממצה יותר מכול מסמך נדיר – יומנו של אחד הלוחמים, יעקב פודניצקי, שנכתב בעצם ימי הקרבות. את העתקו של היומן קיבלתי מידי רפאל (רפול) שפר, אחד מאנשי מחלקת “משמרות” וחבר כברי, שלא זכר מי היה אותו לוחם ומה היה גורלו. רק לאחר הופעת הספר, התקשרה עמי בתו וסיפרה לי כי אביה נפטר לפני כארבע שנים ממחלה, וכי היומן המקורי נשמר. מותר לראות בו את יומנו של “החייל האלמוני” במלחמה על ירושלים, ויש בו כדי להאיר מזווית נוספת אותם שבעים יום ושבעים לילה.

70 ימים במצור ירושלים וסביבתה

(יומן שרשם בימים ההם אחד מלוחמי הגדוד הרביעי - ככתבו וכלשונו)

יעקב פודניצקי גדוד 4 “הפורצים”

חטיבת “הראל” פלמ"ח

פלוגה ב' מחלקה 2.

יום ד' 7.4.48 מענית

יום ה' 8.4.48 שרונה

יום ו' 9.4.48 חולדה

יום ז' 10.4.48 קריית-ענבים “קולוניה”, כיבושה והחרבתה

יום א' 11.4.48 ארזה

יום ב' 12.4.48 ארזה. קריית-ענבים, נווה-אילן

יום ג' 13.4.48 משלט שירה “שער-הגיא”, משלט 2

יום ד' 14.4.48 נווה-אילן, קריית-ענבים, נווה-אילן

יום ה' 15.4.48 קריית-ענבים, יציאה ל“סריס” לראשונה. קריית-ענבים

יום ו' 16.4.48 קריית-ענבים. נווה-אילן, יציאה לסריס בשנייה. כיבושה בהסתערות והחרבתה 07:00–02:30 בלילה.

יום ז' 17.4.48 משלט יום בשער-הגיא. משלטים 14 ו-12.

יום א' 18.4.48 קריית-ענבים. מנוחה.

יום ב' 19.4.48 קריית-ענבים. אימונים.

יום ג' 20.4.48 קריית-ענבים. יציאה לבית-צוריק, כיבושה בהסתערות והחרבתה, 08:00–03:15. הצלת שיירה לירושלים. 24:00–11:00 גדוד 5 שעלה הותקף בדיר-איוב. קרבות קשים במשך שארית היום.

יום ד' 21.4.48 קריית-ענבים. מנוחה. כיבוש משטרת אבו-גוש “בלי התנגדות”.

יום ה' 22.4.48 קרית-ענבים. אימונים. בערב יציאה לבית-איכסא ולנבי-סמואל.

יום ו' 23.4.48 כיבוש בית-איכסא בלילה. מפלת נבי-סמואל ביום; 39 קורבנות. 21 פצועים. 09:30–04:30 נסיגה 5 שעות תחת אש.

יום ז' 24.4.48 קריית-ענבים. מנוחה. סדר פסח במעלה-החמישה.

יום א' 25.4.48 קריית-ענבים. חפירת קברים לקורבנות – לווייתם. אימונים.

יום ב' 26.4.48 מעלה-החמישה. 10 שעות משלט הבטחה לעובדי שדה התעופה “משלט הרוח”.

יום ג' 27.4.48 קריית-ענבים. מנוחה.

יום ד' 28.4.48 קריית-ענבים. חצי יום הדרכה באימונים. חצי יום מנוחה.

יום ה' 29.4.48 מעלה-החמישה. 8 שעות הבטחת שדה התעופה – “משלט הרוח”, אחה"צ נסיעה לירושלים. השתוללות 2 שעות.

יום ו' 30.4.48 קריית-ענבים. מנוחה, אחה"צ נסיעה לירושלים

יום ז' 1.5.48 ירושלים. הקרב על מנזר ושכונת קטמון.

יום א' 2.5.48 ירושלים. חוזרים בערב. מנוחה כל הלילה.

יום ב, 3.5.48 קריית-ענבים. ניקוי נשק – מנוחה.

יום ג' 4.5.48 קריית-ענבים. לוויית קורבנות קטמון ועוד, אחה"צ אימונים והדרכה.

יום ד' 5.5.48 קריית-ענבים. אספת הפיקוד. מנוחה. השלמת קורס מ"כ – מעלה-החמישה.

יום ה' 6.5.48 מעלה-החמישה – השלמת מ"כ; אימונים קשים.

יום ו' 7.5.48 מעלה-החמישה. השלמת מ"כ. בערב יציאה לפריצת דרך ירושלים-תל-אביב לראשונה.

יום ז' 8.5.48 מסיבות טכניות חוזרים אחרי משלט כל הלילה. 5 שעות הליכה. בערב יציאה שנייה.

יום א' 9.5.48 חזרה משער-הגיא אחרי קרב בלילה. יציאה שלישית.

יום ב' 10.5.48 אחרי משלט 16 כל הלילה בגשם עברנו למשלט 21 (עיין מפה) 200 מטר מבית-מחסיר 2. הסתערויות של ערבים הדפנו במשך כל היום. יריות צלפים; שעה 15:00, עמדה קדמית, אני מ"כ מחכה להסתערות רימונים. הכן, הסטן דרוך, ציפייה? שעה 18:30, הסתערות ערבית – והדיפה מטווח רימונים. נשארנו בעמדה כל הלילה. ניסיונות בודדים להתקרב והדיפתם. בוקר – 04:30

יום ג' 11.5.48 מנוחה 5 מטר מעמדת הלילה. אנחנו הוחלפנו ברזרבה.

יום ג' 11.5.48 אין ידיעות ממקומות אחרים על הנעשה. ציפייה? 07:30 כבשנו את בית-מחסיר. מפוצצים אותה כליל. כל המשלטים עד ירושלים בידנו.

יום ג' 11.5.48 מפנים את הכביש; אנחנו במשלט על הכביש, עייפים עד מוות, יום חמישי לפעולה אחרי 4 לילות ללא שינה. מצב רוח טוב מאוד. בשעה 12:00 ירדנו ממשלט 21 למשאבה בשער-הגיא, ובשעה 17:00 עלינו משלט 16. התבצרנו והיינו כל הלילה – קר – בוקר.

יום ד' 12.5.48 מתחילות צליפות מצד ה“מסרק” – משלט 17. שעה 09:00 – הערבושים מתקיפים בתותחים אש די מרוכזת, פגיעות אין. שעה 11:30 – הרעשת תותחים וצליפות בלי סוף. על משלט 16 מצב גרוע, האנשים נופלים מהלם ותשישות. אין מים: “תכף” הביאו מים. האנשים עייפים עד מוות; הפקודה – אין נסיגה. מצב מתוח, שעה 12:30. השחורים מקבלים תגבורת מכל הסביבה. המצב קשה מאוד, צליפות, מחכים להתקפה גדולה. 13:30 – התחילו להפציץ את משלט 16; 3 מטר מהמטה נפל פגז, כמה נפגעים קשה, מזל התכסינו באדמה וריקושטים, מצב קריטי וקטסטרופלי. 14:00 – עלתה כיתה והורידה את הנפגעים; תגבורת נשלחה אלינו ותגיע עוד כשעה-שעתיים. בינתיים אין נסיגה, עד שלא יחליפו אותנו. האנשים ממש הרוגים, גם אני. ההחלטה נחושה – רגע, –… מן התגבורת מתחילים לבוא – ניצלנו – מחכים ליתר האנשים שיבואו ויחליפו אותנו. אחרי 5 ימים ו-5 לילות בהתקפות ומלחמות בשעה 15:15 – לשחורים יש 4 תותחים. מרעישים את משלט 7 (עיין מפה). החבר’ה מחזיקים מעמד, אין תיאבון, אנחנו עוד במשלט 16, נוחלף כנראה לפנות ערב. עייפים. 16:00 – המצב שקט לעת עתה. 17:15 – קיבלנו הודעה שעם חשכה יבואו ויחליפו אותנו, מצב הרוח משתפר; קרב במשלטים 8 ו-7, אצלנו שקט לעת עתה חוץ מצליפות. 21:00 – האנשים עייפים ואדישים. אם לא יחליפו הלילה ותהיה התקפה, יקרה אסון. 23:45 – סוף סוף הגיעה ההחלפה. אנו יורדים. 01:00 – אנו חוזרים לבסיס קריית-ענבים. 03:30 – ארוחה והולכים לישון.

יום ה' 13.5.48 10:00 – קימה ומנוחה.

יום ו' 14.5.48 12:00 – קימה ומנוחה. מנוחה.

יום ז' 15.5.48 מנוחה. אני מדריך בפיאט – ניסיון מהצבא האנגלי. בלילה פריצת סרק בדרך תל-אביב-ירושלים.

יום א' 16.5.48 מנוחה. מצב הכן. בלילה פריצת סרק מס' 2 (ניסיונות לפתיחת דרך בורמה).

יום ב' 17.5.48 מנוחה. יציאה שלישית שעה 14:00. במשלטים כל הלילה. בלילה השיירה הראשונה של ג’יפים עברה (תחמושת וציוד במידה מעטה, אך ישנן תקוות).

יום ג' 18.5.48 מנוחה כל היום. (בערב קיבלתי הרעלת קיבה.)

יום ד' 19.5.48 מנוחה, בלילה יציאה להעברת שיירה שנייה של ג’יפים.

יום ה' 20.5.48 מנוחה. יציאה לירושלים; המצב שם קשה. שעה 23:00 – מחכיםלהסתערות על העיר העתיקה. 23:45 – ההתקפה מתחילה. גיהינום של אש. 03:00 – נסיגה לימין-משה ומשם לבסיס – גימנסיה רחביה.

יום ו' 21.5.48 ירושלים. מנוחה כל היום. שעה 20:00 – מחכים להתקפה על העיר העתיקה בפעם השנייה. תמרונים לפריצה כל הלילה. שעה 03:45 – נסיגה.

יום ז' 22.5.48 ירושלים. מנוחה. לילה שינה.

יום א' 23.5.48 ירושלים. מנוחה עד הערב. בערב עולים על הר-ציון. 24:00 ההתקפה נדחתה; חוזרים לבסיס ברחביה.

יום ב' 24.5.48 ירושלים. כוח רזרבי. בערב ניסיון פריצה מס' 4. לא הצלחנו. 03:30 – חוזרים.

יום ג' 25.5.48 ירושלים. מנוחה. בערב חוזרים לקריית-ענבים ובית פפרמן – הבסיס הראשי.

יום ד' 26.5.48 שעה 05:00 – התקפת הערבים וכיבוש הרדאר על ידי המנוולים. התקפת התותחים עלינו לא נפסקת. 09:15 – בעמדה ימנית פיקדתי על צוות מקלענים. קיבלתי פגז ישר בעמדה. מזל – נפצעתי. שטף דם ברגל ורסיסים מלחץ האוויר.

יום ה' 27.5.48 לא מסוגל לפעולה. שוכב.

יום ו' 28.5.48 לא מסוגל לפעולה. הפצצה בלי הרף כל היום.

יום ז' 29.5.48 אני חוזר לפעולה. שקט באופן יחסי, רק לפעמים מפגיזים בתותחים. אנו מתרגלים.

יום א' 30.5.48 אחרי לילה בעמדות מול הרדאר – לעזאזל הכול – בערב יוצאים למשלטים בשער הגיא; פרצו כ-400 איש מהחי"ש.

יום ב' 31.5.48 בבוקר חזרנו. הערבים מנסים להסתער עלינו (בבית פפרמן) ההתקפה נהדפה. אחה"צ אש. בלילה לעמדות; הלילה הרביעי בלי שינה שאנו עסוקים.

יום ג' 1.6.48 אנו בעמדות. אולי יחליפו בצהריים. הלילה עבר בשקט, רק פגזים מעטים של תותחים וקצת צליפות רובים. החליפו בשעה 11:00. שעה 16:30 – התקפה חזקה של מרגמות "3 ותותחים. סבלנו אבדות; פגיעות יפות. שעה 23:00 – יציאה לעמדות מול הרדאר – הלילה החמישי רצוף בניסיון לכיבוש הרדאר – אש תופת משני הצדדים. 05:00 – נסיגה.

יום ד' 2.6.48 אנו מחפים על נסיגת חברינו; מה שנעשה כאן דומה לגיהינום. בשעה 11:00 הוחלפנו. מנוחה – לא יורים. בשעה 23:00 לעמדות, זה לילה שישי רצוף. קיבלנו את סמל “הפורצים” –.

יום ה' 3.6.48 בעמדות עד שעה 11:00. היום עבר בשקט יחסי.

יום ו' 4.6.48 שקט באופן יחסי. מצב הכן. מנוחה.

יום ז' 5.6.48 עברנו לאבו-גוש. בערב אנו יוצאים לפעול סופית לפתיחת דרך תל-אביב-ירושלים בהשתתפות שתי בריגדות של הפלמ"ח. 23:00 – הפעולה נדחתה.

יום א' 6.6.48 מצב רוח זיפטי. בערב יוצאים למשלטים להעברת שיירה. משלט 22 א'. עברה שיירת ג’יפים – 19 מכוניות עם תחמושת ואספקה. 05:30 – נסיגה.

יום ב' 7.6.48 מנוחה. עבודות מחנה. בערב עלינו שוב למשלטים. עברו גדוד 3 פלמ"ח. שיירת אספקה. 05:00 – נסגונו.

יום ג' 8.6.48 מנוחה. פגישה עם יגאל. בערב עשינו קומזיץ; יתר הכוח עלה על לטרון –.

יום ד 9.6.48 בבוקר אימונים ובערב משלטים. משלט 22 א'. עברה שיירה. בשעה 05:00 נסיגה.

יום ה' 10.6.48 10.6.48 בבוקר מנוחה. בערב יצאנו לביצוע תוכנית חדשה לפריצת הדרך (במקום שער-הגיא דרך “בית-מחסיר”). בשעה 24:00 עלינו למשלט 17 – “המסרק”, והתבצרנו בו להיום.

יום ו' 11.6.48 11.6.48 אנו במשלט 17 בעמדות, וכנראה נישאר גם ללילה. אמש נהרגו עוד 7 ותיקים; הבדיחה על נסיעת הגדוד לשפלה בג’יפ הולכת ומתאמתת. שמועות חזקות שמחר יורדים לחופש – הלוואי!!! מגדוד של 750 איש נשארו כ-180. נישאר במשלט, בעמדות, עד מחר בלילה.

יום ז' 12.6.48 12.6.48 בעמדות עד 14:00 בלי אוכל ומים. האנשים הרוגים. בשעה 17:00 הוחלפנו. מחר יורדים לשפלה להתארגן – שם יש מים…

יום א' 13.6.48 13.6.48 שבועות! התכונה גדולה, כנראה שבאמת יורדים הפעם. השמחה במחנה גדולה. יחיו – החיים!!! יצאנו לדרך בשעה 24:30 ונתקלנו בשיירה לירושלים. מובן שלשיירה זכות קדימה ואנו מחכים שהיא תעבור ראשונה.

יום ב' 14.6.48 נתקענו בשער-הגיא לאור היום. למזלנו הפוגה. אין אפשרות נסיעה. מחכים להוראות. כל היום אנו תקועים בדרך; הבטיחו לנו שמחר נגיע לשפלה. אולי?! שעה 18:30.

יום ג' 15.6.48 עברנו ברגל בדרך לא דרך את הרכסים ואת העלייה (בית-סוסין) – – מתקדמים לשפלה.

עד צומת רפיח - בראש הגדוד⁴⁶

ימי ההתארגנות-מחדש, שעשה הגדוד הרביעי בצריפין, עברו מהר. הוצאו מתוכו אנשי “הפלוגה הימית” שהשתתפו בקרבות ירושלים ועכשיו צורפו לחיל הים, וכנגד זה תוגברו השורות, במגויסים חדשים, רובם עולים שזה אך ירדו מן האוניות. עיקר עיסוקו של הגדוד בארבעה שבועות ההפוגה היה הפיכתם של האנשים לחיילים – היה צריך ללמד אותם עברית, לתת להם אימון צבאי בסיסי, ולהכינם למלחמה על הארץ שאינם מכירים.

לדידם של מגויסים אלה היה המ“פ שלהם, דוד אלעזר, זאב קרבות ותיק. שבעים ימי הקרב הותירו בו את רישומם. מוסקו, חבר הילדות מסרייבו,⁴⁷ שנפגש איתו לרגע בתחנת האוטובוסים של חדרה, נדהם לראות כמה רזה דדו – הוא “ירד עד החצי”. מ”פ שני בגדוד הגיע למצב, שלפני כל קרב היה נתקף בחילה וקיאו היה ספוג דם. בסוף תקופת הלחימה החלה מסתמנת תופעה כזו גם אצל דדו.

בעיני המגויסים החדשים היה כאחד מבני הארץ, אך באמת היה בודד לגמרי, ואף שהוצא מן הקיבוץ כאשר התגייס לפלמ"ח, היה זה המקום היחיד שיכול היה לראותו כביתו. אך גם בשובו מירושלים, לאחר המצור, נותר בלבו איזה משקע מן הביקור. הוא חש באפליות קטנות, שבאו לציין את העובדה, שבעיני הקיבוץ אינו חבר, כי אם “עוזב”. נימוסיו של דדו היו נאים, את רגשותיו לא גילה, אבל בתוכו העמיקה הבדידות.

הבדידות היתה, בראש ובראשונה, עובדה. מיום שנפטרה אמו, והוא ילד בן שש, לא חי במסגרת משפחתית שלמה ויציבה. כאשר נאבק על השליחות ליוון, בסוף מלחמת העולם, קיווה להגיע ליוגוסלביה, לפגוש את אביו. כוונה זו לא יצאה, כאמור, אל הפועל, ובינתיים באו שלוש השנים שבין התנדבותו לפלמ"ח לבין שלהי מלחמת השחרור, ועדיין לא התחדש הקשר עם אביו.

לאמיתו של דבר, לפחות ארץ ישראלי אחד פגש את האב בימים שלאחר המלחמה, ימי “הבריחה”. מולא בן-חיים, הצייר, עסק בימים ההם בהובלת חלוצים ב“נתיב הבריחה”. יום אחד הגיע עם עוד שבעה אנשים לתחנת הרכבת של לובליאנה, בירת סלובניה, בדרכם לטריאסטה ולאיטליה. "עמדנו שעה ארוכה בתחנה, בציפייה לרכבת. לפתע ניגשו אנשי צבא והורו לשני צעירים – מן הפעילים בקבוצה – להתלוות אליהם לתחנת משמר הגבול. עברה שעה, עברו שעתיים, והבחורים אינם שבים. לי היה דרכון בריטי פלשתינאי מזויף, ולכן העזתי להיכנס לתחנת משמר הגבול ולשאול עליהם.

“מאחורי השולחן ישב אדם, נמוך קומה, בעל דרגת מאיור, ושאל למבוקשי. אמרתי לו, שנעצרו שני בחורים מן הקבוצה שלנו, פליטים, הנמצאים בדרכם לפלשתינה. האיש גער בי, ובחומרה רבה אמר: ‘צא. זה לא עיסקך. לא יאונה להם כל רע. סמוך עלינו.’ לא יצאו עשר דקות ושני הבחורים שבו אל הרציף, והמאיור אחריהם. הוא אומנם שיחרר אותם, אבל חשתי שהוא בולש אחרי. הלילה היה צונן. הרכבת בוששה לבוא. אני פוסע הלוך ושוב. ברגע מסוים, כאשר נכנסתי לאזור לא מואר, סמוך למחסנים, הגיע המאיור, קרב אלי ואמר: ‘ידידי, אתה נוסע לפלשתינה. בקשה לי אליך. ברגע שאתה מגיע, התקשר עם בני. כן, יש לי בן בארץ ישראל, בקיבוץ שער-העמקים. אמור לו, שלא ישוב לכאן. אין לו למה לשוב. שילמד מקצוע, שיהיה אדם, וברבות הימים עוד נתראה.’ שאלתי: ‘מה שם בנך?’ – ‘דוד אלעזר.’ אמרתי לו: ‘מאיור אלעזר, עם בנך אתקשר מיד בבואי, אבל דע – כאן תעבורנה עוד קבוצות רבות. הדרכים מלאות פליטים ההולכים לארץ ישראל. עשה ככל יכולתך לסייע בידם’.”⁴⁸

מאיור אלעזר אכן עשה כמיטב יכולתו, כפי שנודע לדדו מאוחר הרבה יותר. את פריסת השלום המובטחת לא קיבל דדו אלא שנים אחדות לאחר מלחמת השחרור. בימי ההפוגה, בקיץ תש“ח, היה המ”פ הצעיר בודד מאוד בארץ ישראל, לא הרבה פחות מן ה“גח”לייצים", שבעיניהם היה כאחד הצברים, מן הגיבורים הקשוחים של “הפורצים”.

בינתיים קרבה מערכת “עשרת הימים”. ערב ההפוגה הראשונה, כאשר נתמנו יוספלה טבנקין למח“ט ועוזי נרקיס למג”ד “הרביעי”, ביקר יגאל אלון באבו-גוש, ובשובו לקח איתו את יוחנן זריז, שמוּנה למג“ד “השביעי” בנגב. ערב הסיבוב החדש הוכנסו שינויים נוספים בפיקוד, ובכללם העברת עוזי נרקיס לחטיבת הנגב ומינויו של יוחנן זריז כמג”ד “הרביעי”. סגנו היה אורי בן-ארי. עד מהרה עתיד גם הסדר זה להשתנות.

מבצע “דני” החל ב-13 ביולי, ומגמתו הייתה הרחבת המסדרון לירושלים, הן מצפון לכביש והן מדרומו, הרחקת הדרך מטווח פגיעה של האויב והתקדמות לעבר הר חברון – כל זה חלקה של “הראל” במבצע, שכן כוחות אחרים פעלו בין תל-אביב ללטרון. בשלב הראשון של המבצע הוטל על הגדוד הרביעי לכבוש את צרעה ולפתוח לתנועה בטוחה את כביש שער-הגיא-הר-טוב. בשלבים הבאים צריך היה הגדוד להשתלט על הדרך האלטרנטיבית לירושלים, מקאסלה (כסלון) לקסטל, לכבוש את דיר-עמאר, אישווה, דיר-רפאת, ולשחרר את הר-טוב העברית.

דדו מתמנה למפקד הגדוד הרביעי

הפלוגות של דדו ושלמה שלאוך הן שכבשו את צרעה, את אשתאול (אישווה) ואת רכס הר-טוב. כן השתתף דדו בקרב על “המשלט המשותף”, שלא הוכרע אלא בשלב מאוחר יותר. במהלכם של קרבות אלה נפלה החלטתו של המח“ט, כי עליו להחליף שוב את הפיקוד על הגדוד הרביעי, הגדוד “שלו”, וכי דדו הוא שיהיה המג”ד. זה היה במחצית יולי. פחות מארבעה חודשים חלפו מאז הצטרף כמ“מ צעיר לפלוגה א', פחות מחודשיים מאז הופקד על פלוגה. איך זה הגיע המח”ט להחלטה נועזת כל כך, שפירושה היה גם פסיחה על כמה מפקדים מצטיינים, ותיקים הרבה יותר?

חברו גורמים רבים, שרק במלחמה אינטנסיבית וקטלנית כזאת נדחסים לתוך פרקי זמן קצרים כל כך. דדו המשיך להתבלט ביכולתו האישית לא רק כמפקד קרבי, כי אם גם בהצלחתו להנהיג את הציבור המגוון – גרעיני הכשרה צבריים מכאן ו“גח”לייצים" מכאן. היה ללא ספק גורם נוסף – השחיקה הנוראה של מפקדים בשבעים הימים האלה. ב“עשרת הימים” נפל מ“פ נוסף, מוטי אפרתי. “אינני יודע מה הייתי מחליט אילו נשאר בחיים מוטי אפרתי,” אומר יוספלה, אחרי הרבה שנים. דדו עצמו, כבר בהיותו רמטכ”ל, אמר לאחד מחבריו מאז, כי “מוטי קורץ מן החומר שרמטכ”לים עשויים ממנו."

מי יודע כמה יש בזה מן ההערכה השקולה וכמה מן הכאב הלא נרפא על חברים צעירים, מעולים, שנפלו בטרם עת ולא הגיעו למלוא פריחתם. דדו נתמנה לסמג“ד של יוחנן זריז בראשית ההפוגה השנייה, במקום אורי בן-ארי, שיצא להדרכה בבית ספר לקצינים. עדי ראייה זוכרים שעה מסוימת על גג משטרת אבו-גוש, כשעומדים שם המח”ט, יוספלה, יוחנן זריז והסמג“ד שלו, דדו. פתאום מופיע יצחק שדה, שנעצר באבו-גוש בדרכו מירושלים. “הזקן” היה עדיין דמות האב הנערצה של הפלמ”ח, אף שכל גדייו כבר היו לתיישים. יוספלה הניח את ידו על כתפו של הסמג"ד, שספק אם שמע יצחק שדה את שמו עד אז, ואמר: “אתה רואה את הבחור הצעיר הזה? אתה לא מכיר אותו. איש לא מכיר אותו. עליו צריך לשים עין. הוא יהיה פעם מישהו.”⁴⁹

“אחרי המבחן העליון, בקרב,” אומר יוספלה, “ישנו מבחן נוסף: הכושר לעמוד בראש חבורה. בזה בלט דדו מיד. אנשיו היו פחות ממורמרים, פחות כואבים, פחות קובלים מכל מחלקה אחרת. היה לו הכישרון לרכז סביבו חבורה אישית משלו. ביכולת קרבית לא בלט על פני האחרים,” ובזה התכוון בוודאי בראש ובראשונה לאורי בן-ארי, הלוחם שהכול מזכירים בהערצה את אומץ לבו, “אבל כאשר עלינו לרמה, אשר בה לא הספיקו עוד רק השיקול, אומץ הלב האישי, תפיסה נכונה של התמונה וכושר ההחלטה הנכון, אלא התעוררה שאלת הכישרון לצוות אנשים למשימה – הכריעה יכולתו של דדו. הקרב הוא הדבר העליון – אך כשהוטל עלי לבחור בין שווים, צריך היה לבחור בזה שניחן בסגולות נוספות.” וכאן מציין הוא קו נוסף, שהלך והתבלט בדדו, קו שעתידים היו לעמוד עליו מי שראוהו במצבי קרב קשים. “הייתה גם שאלה של רמת הקשיחות האישית. אדם נבחן גם בזה שאינו נזקק לעזרה – אינו מגלה חולשה, אינו מתייפח. דדו ידע לקבל, בתנאי הלחימה ההם, גם הכרעות קשות.”

לא הכול עיכלו במהירות את המינוי הזה. בלבם של חבריו המפקדים נותר אולי איזה משקע, בעיקר אצל מי שהיו ותיקים ממנו והצטיינו בקרב. נדמה היה לאחדים מהם, שאצה לו הדרך ואינו מסתיר את שאיפתו להתקדם. לגבי כמה מן הפלמ"חניקים הייתה זו תכונה שעמדה בניגוד לסגנון המקובל, על פיו צריך להפציר באדם לקבל עליו תפקיד פיקודי, שמא יהיה חשוד בשאפתנות אישית.

בתוך זמן קצר, עוד בטרם נסתיימה ההפוגה השנייה, נתמנה יוחנן זריז לתפקיד אחר על ידי המח“ט (וכעבור זמן קצר התמנה למג"ד בחזית הצפון), ודדו קיבל את “הרביעי”. יוחנן עצמו ראה את הטיפוס המהיר של דדו כ”טבעי בהחלט. הוא בלט כדמות מושלמת של לוחם – לא כאורי בן-ארי – אבל אצלו זה התבטא יותר במנהיגות, בהובלת אנשים, בהכנה מדוקדקת.“⁵⁰ חברו הקרוב של דדו, שהתמנה גם הוא למג”ד באותו זמן, מגדיר את מנהיגותו הקרבית של דדו כ“טיפוס של ‘אחרי’ – ובעניין זה לא ידע גבול. ויחד עם זאת היה מאוד שקול, אף שבשיקוליו ובפקודותיו היה יסודי מאוד, ניחן בסגולה לשקול מהר ולהחליט מהר יותר. דבר זה ניכר אצלו מתחילה, בהיותו מ”פ. יוספלה, אז המג“ד, נוהג היה בישיבות מפקדים להתוות קווים כלליים של המבצע המתוכנן, היה קוטע את דבריו באמצע ומבקש מן המפקדים לחוות דעתם. לא אחת היו מתעוררים ויכוחים טקטיים – האם הכוח העומד לרשותו מספיק, האם תכנון זה הוא בר ביצוע. הבהיר מכולנו בדיונים אלה,” מוסיף שלמה שילוח (שלאוך), “היה דדו, שכושר הביטוי שלו היה בלתי רגיל. וכך גם ההכנה ליציאה לפעולה. היה מאלתר שולחן חול ומתאר בדייקנות את כל המהלך – את היציאה של פלוגתו לפעולה ואת החזרה. בכלל, דדו ידע לשקול באופן קר ונבון מאוד ולהבחין בין עיקר וטפל. בדברים שהחשיב, היה יסודי מאוד.”⁵¹

עכשיו חנה הגדוד הרביעי ב“מחנה ישראל”, ליד נמל התעופה לוד. שוב היה עיקר העיסוק – אימונים והתארגנות, אבל שלא כמו בימי המצור, היו שעות הפנאי השעות שבהן החריפה תחושת הבדידות. עכשיו ניצלו המפקדים והלוחמים כל הזדמנות לביקור אצל משפחותיהם וידידיהם. המג"ד הצעיר היה מרבה לשהות במחנה. רק חברים קרובים מאוד יכלו להציץ אל מתחת למסווה הבוטח והחייכני תמיד של המפקד. לפעמים היו הוא וחבר כזה “לוקחים מכונית בערב, נוסעים לאכול באיזו מסעדה. ואז היינו יושבים ומנהלים שיחות על הבדידות.”

“מבצע ההר”

גם ההפוגה השנייה והממושכת יותר הגיעה לקצה. באוקטובר נטל הגדוד הרביעי חלק ב“מבצע ההר”, שמגמתו הייתה להבטיח מעט יותר את הפרוזדור הצר שבין ירושלים לשפלת החוף. בין היתר – להבטיח שליטה על מסילת הברזל לבירה. בשלביו השונים של מבצע זה, שבדומה לכל המבצעים שלאחר ההפוגה השנייה לא נמשך אלא ימים אחדים (18 עד 22 באוקטובר), כבש עתה הגדוד את “המשלט המשותף” כולו, את בית-שמש, בית-ג’מאל ואת הרכס הנישא של דיר-אל-האווא. משם נע הגדוד בנתיב אשר בראשית השנה צעדו בו שלושים וחמשת הלוחמים שנחלצו לעזרת גוש עציון; כבש את בית-נטיף, שבקרבתו נפלו הל“ה, והגיע עד אל מול הגוש ולמבואות בית-לחם. עכשיו ניתן היה להבטיח את ירושלים מדרום, לשוב לגוש עציון ולנתק את חברון מירושלים. ואולם כאן מזומן היה לכוחות צה”ל הראשון באותם ניסיונות, שלִקחם שולב לתוך המשנָה של צה"ל – מטעמים מדיניים הוחלט לא לממש את ההישג הצבאי שכבר היה בהישג יד. באה פקודת הנסיגה.

“מבצע ההר” היה מבחנו הראשון של דדו כמג“ד קרבי. מפקד הפלוגה המובילה בפעולה לכיבוש דיר-אל-האווא (נס-הרים) היה מוטקה בן-פורת, אשר מאז קרב קטמון “עבר אותי דדו בשלוש דרגות.” הקרב עצמו, מעיר בן-פורת, לא הצטיין באיזשהו ייחוד, ולמעשה עלה בידי הפלוגה המובילה לבצע את כל הפעולה בכוחות עצמה. החידוש היה בסגנון הפיקוד, בניגוד למקובל במלחמת השחרור ואף במשך תקופה מסוימת לאחר מכן. הנוהל המקובל היה, שהמג”ד יושב אי שם מאחורי הכוח התוקף ומנהל את הקרב בעזרת מכשירי קשר. בדיר-אל-האווא נע המג“ד, ואיתו חוליית הפיקוד (מושג שנכנס ללשון הצבא מאוחר יותר), בעקבות הפלוגה המובילה ולפני הפלוגה השנייה. היה זה אחד הלקחים שהפיק מי שעשה במהירות כזאת את כל הדרך מפיקוד על מחלקה ועד לפיקוד על גדוד. “המובילים במלחמת השחרור היו מפקדי הפלוגות. דדו היה אחד הראשונים ששינו את סגנון הפיקוד הזה.”⁵² לוחמים אחרים זוכרים את חוליית הפיקוד המלווה מקרוב מאוד את התפתחות הקרב, את המג”ד שקולו הרגוע מנחה, מעודד, ומשרה על מ"מ צעיר, על סיירת, ביטחון שהכול בידיים טובות: “חברה’לך, נועו הלאה. בזה כבר מטפלים.”

אבל את שמו כמג"ד, היודע לא רק להסתער ולכבוש, כי אם גם להתחפר ולהחזיק מעמד, קנה לעצמו מאוחר יותר, בשלב האחרון של מבצע “חורב”, בימים הראשונים של ינואר 1949.

קרבות צה“ל החלו לובשים דפוסים, שעתידה להיות להם משמעות מכרעת במלחמות הבאות – מערכה צבאית חייבת להיות לא רק מהירה מאוד, אלא עליה גם להביא לתוצאות חד משמעיות, שאם לא כן תבוא התערבות מדינית, אם על ידי אחת המעצמות במישרין, אם דרך מועצת הביטחון של האו”ם. בתוך ימים אחדים – משהייתה מתבררת עדיפותם של כוחות צה“ל – היה מופעל לחץ מדיני להפסקת אש. כך היו פני הדברים בגמר מבצע “יואב”, שמטרתו הייתה לא רק לחבר את הנגב לגופה של מדינת ישראל, אלא להביא למיגורו של הצבא המצרי הפולש. אך אף שהישגיו של מבצע זה בחזית הדרום (הידוע גם בשם “עשר המכות”) היו רבים, בכלל זה כיבוש באר-שבע ודחיקת המצרים דרומה ברצועת החוף, לא הושלמה עקירת המצרים. הם היו מכותרים, אך מחופרים היטב ב”כיס פאלוג’ה", החזיקו בכביש החוף לכל אורך רצועת עזה, בכביש המדבר מעוג’ה-אל-חאפיר בואכה ביר-עסלוג', ובסך הכול היו כוח של חמש חטיבות, שנעזרו בטנקים קלים מטיפוס “לוקוסט”, בארטילריה ובסיוע אווירי. לאחר מבצע “יואב” היה מבצע נוסף (“אסף”), שניתק את רצועת עזה והבטיח שלא ייעשה על ידי המצרים ניסיון לשוב ולכבוש את באר-שבע.

מבצע “חורב”

כל זה קדם למבצע “חורב”, הוא מבצע “עין” (22.12.48 עד 7.1.49). מבצע זה נפתח בשני כיוונים. במערב פתחה חטיבת “גולני” במתקפה לעבר רצועת עזה, שמגמתה העיקרית הייתה הסחה ומשיכת כוחות מצריים מגזרות אחרות, אך הייתה לה גם כוונה להיאחז על כביש החוף, מדרום לרפיח, ולנתק את הצבא שבתחומי מדינת ישראל מעורפו בסיני ובמצרים. כיבוש המוצב עצמו (משלט 86) עלה יפה, אך לאחר התקפת נגד, שבמהלכה הפעילו המצרים כעשרים טנקים, נאלצו כוחותינו לסגת תוך אבדות מרובות. אבל המטרה הראשית – ההסחה – הושגה.

המתקפה העיקרית נפתחה בו זמנית במרכז הנגב, ומטרתה הייתה השתלטות על כביש עוג’ה ביר-עסלוג', ניתוק הצבא המצרי מעורפו בסיני ופתיחת הציר לתנועת כוחותינו. כאן נציין רק זאת, כי משנכבשה עוג’ה לאחר קרב קשה – שהשתתפו בו יחידות שריון, ארטילריה ומטוסי קרב – הוחלט “לנצל את ההצלחה” ולבצע איגוף עמוק של הצבא המצרי בתוך סיני עצמה, דרך אבו-עגילה, והשתלטות על הצומת החיוני באל-עריש. היה זה מהלך נועז מאוד, שלוח הזמנים שלו שובש מחמת תקלות שאירעו לחטיבת השריון בדרכה לאל-עריש. אך העיקר היה לא בזה, כי אם בלחצים המדיניים הכבדים שהופעלו על ישראל למן הרגע שהובררו ממדי התבוסה הצפויה לכוחות המצריים. ביום כיבוש אבו-עגילה (29.12) הורתה מועצת הביטחון על הפסקת אש מיידית ועל נסיגת הכוחות אל הקווים שעמדו בהם לפני פתיחת מבצע “חורב”. ומה שהכריע אצל ראש הממשלה, דוד בן-גוריון: אולטימטום בריטי, שהועבר דרך וושינגטון, ואשר נשיא ארצות הברית צירף אליו אזהרה חמורה משלו – להחזיר את כוחות צה"ל לצדו הצפוני של הגבול הבינלאומי. היה בזה לא רק משום מניעת ניצחון על הצבא המצרי, שפלש במטרה מוצהרת להביא לחיסולה של מדינת ישראל, כי אם גם החמצת הזדמנות להפוך הישג צבאי להסדר מדיני. מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, טס מיד לתל-אביב “כדי להיפגש עם שר החוץ, משה שרת. אמרתי לו, שאינני זקוק אלא ליממה אחת, כדי לכבוש את אל-עריש. לאחר מכן אהיה מוכן להיסוג עד רפיח, כדי לכבד את התחייבויותינו כלפי ארצות הברית. שרת ענה לי, שכיבוש אל-עריש יהיה בניגוד להתחייבותנו.” בסופו של הבירור עם שרת ועם בן-גוריון, התקבלה תוכנית אלטרנטיבית, אף שגם יגאל אלון וגם קצין המבצעים שלו, יצחק רבין, מוסיפים להעריך את החלטת הנסיגה מאל-עריש כמשגה היסטורי. התוכנית החדשה, שעליה קיבל אלון אישור מבן-גוריון, הייתה לתפוס שטח מדרום לרפיח ולחסום את כביש רפיח-אל-עריש בפני נסיגה מצרית.

הקרב על צומת רפיח

כאן החל אותו שלב של מבצע “חורב”, שהגדוד הרביעי, בפיקודו של דדו, מילא בו תפקיד חשוב. מעוג’ה אל-חפיר (היא ניצנה) נעו לעבר רפיח שני גדודים בפיקודם של שני החברים מקן “השומר הצעיר” בזגרב – “הרביעי” בפיקודו של דדו ו“התשיעי” (גדוד משוריין) של חטיבת הנגב בפיקודו של חיים בר-לב. “אני פעלתי ביום,” מספר בר-לב. “היו לי משוריינים וזחל”מים, והתקדמתי כמה שהתקדמתי, ובלילה היה דדו נע גם עם הגדוד הרביעי. ביום היה הוא מתלווה אלי, פחות או יותר, כדי להיות מעודכן, ובלילה הייתי אני לידו. מהלך זה נמשך כיומיים."

כשנקראה חטיבת “הראל” לרדת לנגב, כדי להשתתף במבצע “חורב”, היו כמה ממפקדי הגדוד הרביעי בתפקידי הדרכה, והם נחפזו לשוב. אחד מהם היה מרדכי בן-פורת, שמשך כל המבצע שהה בחברתו של דדו, בג’יפ או במחפורת. במהלכו ראה שוב במישרין את יישומו של סגנון הפיקוד החדש – להימצא קרוב ככל האפשר למקום הקרב, להשקיף על מהלכו – הן על כוחותינו והן על האויב. “היום מובן מאליו, שמג”ד או מח“ט נמצא לפנים ורואה את האויב. אז היה בזה חידוש. אולי היו מפקדים נוספים שנהגו כך – אבל בסביבתנו המיידית, זה היה שינוי גדול.” בן-פורת זוכר במידה שווה את הצד האחר, האנושי, של המג“ד. הם נסעו בג’יפ – מרחקים ארוכים – והיו מתחלפים בנהיגה. בימים ההם היו שירי ה”צ’יזבטרון" הלהיטים הגדולים – והם היו נוסעים ימים שלמים ושרים בשני קולות…

רפול שפר – מוותיקי מחלקת “משמרות” – היה עכשיו מ“פ בגדוד. הוא זוכר איך הגיעה הפקודה “לרוץ לעבר רפיח”. המשלטים שלחמו עליהם הצנחנים בששת הימים בכיוון צומת רפיח היו, פחות או יותר, אותם משלטים עצמם שעליהם נלחמו ב”חורב", בהבדל אחד – “הכוחות היו יותר קטנים, גם שלנו גם שלהם. והייתה זו מעין ריצה אל המלחמה, שמא נחמיץ אותה. כך נתקלנו במשלט הראשון. קצין המודיעין טס ב’פייפר' מעל למשלט ושידר לנו את הנתונים, ודדו תיכנן את הכיבוש. את הפלוגה שלנו הכניס ראשונה. וכך התחלנו ‘לקפל’ את המוצבים האלה, בלי הפוגה, לוחצים כל העת קדימה.” לגדוד לא היה כמעט רכב משלו להסעת הלוחמים. הכוח היה מתקדם באוטובוסים, ובהגיעו לאזור הקרב, היו האנשים יורדים וצועדים לעבר היעד. לא היה מודיעין של ממש, והכוחות היו נעים בעקבות סיירים שתפקידם היה לאתר את המשלטים. "כאשר הגענו, כבר ירד הערב. ואני זוכר – כמו לפני כל קרב – את הדממה שמסביב. דדו אמר לי ולחברי לעלות ולעמוד על ג’יפ או על קומנדקר, ואמר: ‘אתם רואים שם את המשלט?’ ואנחנו משיבים: ‘אנחנו לא רואים. חושך.’ אז הוא אומר: ‘בסדר, אני יודע שאתם לא רואים. אז בואו אסביר לכם.’ וכך נראתה תוכנית המתקפה – שני סיירים ‘שיודעים איפה זה’ נעו באגפיו של הכוח וניווטו אותנו. התנועה שלנו הייתה בפריסה – שתי מחלקות לפנים ומחלקה אחת מאחור – ובאותו לילה כבשנו את המשלט הראשון.

“כך זה נמשך לכל אורך הדרך, מעוג’ה ועד סמוך לצומת רפיח, פלוגה אחר פלוגה, בלי שהכרנו ממש את השטח שבו הוטל עלינו להילחם,” מספר רפול. “ואילו דדו לחץ בלי הרף, ‘תראו, חברה’לך, צריך להגיע. זהו זה. צריך להגיע’.”

את הצומת עצמו כבשו אנשי הגדוד החמישי, שעברו על פני מוצביו של הגדוד הרביעי. הכוח התוקף נכנס לתוך סופת חול קשה. לאחר שכבשו את הצומת, שבו המצרים ותקפוהו, כשהם מסתייעים בטנקים, שאנשי הגדוד זיהום כישראליים והניחו להם להתקרב. כאשר עמדו על הטעות וביקשו לבלום אותם באש, התברר שהחול חדר למקלעים ולכלי הנשק האחרים ושיתק אותם. הגדוד פתח בנסיגה מן הצומת, שהייתה למנוסה. "מי שהצליח לברוח – הגיע. מי שלא – לא הגיע. הם נסוגו לעברנו.

“התוכנית להשתלט על צומת רפיח שונתה עכשיו, והוחלט לחסום את הכביש לאל-עריש כשלושה ק”מ דרומה מן הצומת, בסביבות שיח'-זווייד, בנקודה שבה הכביש ומסילת הברזל כמעט משיקים." רפול, שזכר עדיין את “הבחור הלבן” שהגיע לפני פחות משלוש שנים לקבוצת “משמרות” ואשר לא הבחין עד עתה בסגולות שייחדוהו מן המפקדים האחרים, זוכר היטב את היום הארוך ההוא, שהחל בלילה, אור ל-7 בינואר. כרגיל היו נעים בעקבות הסיירים, כסומא בארובה. רפול צעד בראש פלוגתו, והנה הוא ראה את דדו בראש כוח אחר של הגדוד – צועד בכיוון הפוך. זה היה סמוך לעלות השחר, והוא התמלא הרגשת רווחה, כמי שנפטר מעוד קרב אחד נוסף, מעוד איזה נעלם שאינך יודע מה הוא טומן בחובו, וקרא: “נו, דדו, חוזרים?” ודדו השיב בשלווה: “לא, רפולצ’יק, ממשיכים.” כלומר נפלה בסך הכול טעות בניווט, והכוח בראשותו של המג"ד נע לא אחורה כי אם קדימה.

את המוצב עצמו תפסו ממש עם אור ראשון, והם ידעו היטב מה מצפה להם ברגע שיאיר היום והמצרים יעמדו על מה שקרה. תוך דקות היה הגדוד כולו מחופר בחול, ואכן, אז החלו המצרים להסתער. הם באו בגלים, גל אחרי גל, מסתייעים בטנקים ובהרעשות ארטילריה. היו רגעים במהלך היום הארוך ההוא, שאנשים חשו כי יש לסגת. הם אמרו: “חברים, זה לא הולך יותר!” הגדוד היה ערוך בשלושה מוצבים פלוגתיים, ועליהם הסתערו שוב ושוב יחידות חי"ר, טנקים, נושאי ברן מצוידים במקלעים ולהביורים. בני מרשק, שידו הייתה בכול, היה אותו יום במטה “הראל”. כאשר שמע על הלחץ הכבד שהגדוד נתון בו, רץ אל מפקד סוללת תותחי השדה והורה למפקדהּ: “תעשה משהו!” המפקד הסביר לו, שאינו יכול לסייע משום שאין בידיו נתונים על הטווחים, על הטופוגרפיה וכיוצא באלה. “עזוב את הטווח!” פסק בני. “צריך לסייע לחבר’ה. תן פקודת אש!” כרבים לפניו – ואחריו – לא עמד גם מפקד הסוללה בפני בני, והוא הפעיל את תותחיו. המשלט שאנשי הגדוד היו מחופרים בו היה גבוה יותר משאמד, ולכן נחתו הפגזים לא על המצרים כי אם על המתחם עצמו.

“למזלנו, היו הכול מחופרים ואיש לא נפגע,” מספר רפול. “אבל איך מפסיקים את הגיהינום הזה? אתה רץ לטלפון – אינו פועל. אתה מנסה את מכשיר הקשר – לא שומעים. החפ”ק של דדו היה מרוחק ממני כחמש מאות מטרים, ואני מנסה לאותת בידי, אך ברגע שאתה מרים יד – אתה חושש שתעוף לך. לא נותרה לי ברירה – הוצאתי עצמי מהשוחה, ורצתי כמשוגע אל דדו. הגעתי באפס נשימה: ‘יורים עלינו! יורים עלינו!…’ ודדו, כדרכו, בשקט, אומר: ‘נו, באמת, זה לא בעיה.’ העביר פקודה ואש התותחים נפסקה."⁵³

עם דדו בשוחות החפ“ק היה בן-פורת. הוא ראה לא רק את השקט, כי אם גם את הנחישות. דדו צפה בקרב מתוך נקודת תצפית, וברור היה שהסכנה העיקרית למוצבים היא מן הטנקים, וכי הנשק היעיל היחיד נגדם הם כמה תותחי נ.ט. שאוישו על ידי אנשי גח”ל דוברי רוסית. בן-פורת – ואחריו דדו – העלו את התותחים לראש גבעה והינחו את הצוותים בלשון ידיים, ואכן, הם הצליחו לפגוע בשמונה טנקים ולהעלותם באש. הלחץ הוקל משהו, והרי העיקר היה – להחזיק מעמד בהגנה. “עד אז ראינו את עצמנו כ’אבירים' של צה”ל – הפלמ“ח נועד להתקפות לילה, להסתערויות. היינו עושים רוח גדולה, כ’גדעונים', ועם בוקר מניחים את ההגנה לאנשי החי”ש. בהתאם לדוקטרינה זו," אומר ישכָּה שדמי, “התרכזו הגדודים שלנו במשימת הבקעה בלבד. בקרבות ירושלים, למשל, גרר הדבר כמה כישלונות. קרב רפיח היה מפנה. כל היום כולו עמד הגדוד בהגנה והדף התקפות נגד, וזה – בזכות עמידתו העיקשת של דדו. להחזיק, ויהי מה! בזה טבע את חותמו כמפקד, וקו זה ציין את כל דרכו הצבאית מאז. כל מה שנשתנה מאז אינו אלא מכפלות של גודל ועוצמה, אבל לאחרים לא נעשינו.”⁵⁴

מן הפלמ"ח - לצבא הקבע

הייתה זו המערכה האחרונה של הגדוד הרביעי. עם רדת הערב החזיק עדיין הגדוד בעמדותיו, אבל אז נכנסה לתוקפה הפסקת האש. שוב הופעל על ישראל לחץ מדיני אמריקני להיסוג מפיתחת-רפיח. שוב קיבל הצבא פקודת נסיגה, והמאמץ הגדול להיאחז בפיתחת-רפיח, ללכוד את הצבא המצרי ולקבל תמורה מדינית, היה כלא היה.

חטיבת “הראל” שבה למחנה-ישראל, והמסך החל יורד על תקופה שלמה.

שישה שבועות לאחר הקרב על צומת רפיח, ב-24 בפברואר, נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים. צה“ל החל מתארגן לקראת הימים שלאחר המלחמה. החלטת המטה הכללי להשתית את הצבא החדש על שתי חטיבות חי”ר סדירות (גולני וגבעתי) וחטיבת שריון אחת (חטיבה 7), ולארגן מחדש את יתר הכוח כצבא המילואים, פירושה היה פירוק כל מסגרות הפלמ"ח, ולא רק המטה.

הוויכוח הנוקב על פירוק הפלמ“ח שהתנהל בכמה “קומות”, ניתרגם – בכל הנוגע לאותם מפקדים שרצו להשתלב בבניית הכוח הצבאי של המדינה – לדילמה אישית חריפה. המפקדים הבכירים נימנו ברובם עם אותה חבורה, שפרשה מן הצבא, אם כמחאה על פירוק הפלמ”ח אם משום ששוב לא הייתה רצויה. מפקד “הראל”, האיש שטיפח וקידם את דדו ואשר השפעתו עליו הייתה עמוקה מאוד, היה בין התובעים “לטרוק את הדלת” ולפרוש. כך גם בני מרשק, שכמו בכל נושא הייתה אף כאן עמדתו חדה וחד משמעית. הקרע היה במישור המפלגתי, ופער תהום בין הזרמים הקיבוציים – מכאן מפא“י ומכאן מפ”ם (שכללה אז הן את “השומר הצעיר” והן את אנשי “אחדות העבודה” שבקיבוץ המאוחד, בטרם חל בו הפילוג כעבור שנים אחדות). מפקדים רבים – בהם טובי חבריו של דדו – שבו לקיבוציהם, או פרשו להם לחיים האזרחיים. אין לשער, שהחלטתו של דדו להקדיש את חייו לשירות הצבאי באה לו בקלות. לא מעטים – גם מבין יוצאי התנועות שעמדו עכשיו בעימות חריף עם דוד בן-גוריון – החליטו שמקומם בצבא. אך מכאן ואילך לא היה ציבור מגובש במסגרות ייחודיות, כי אם יחידים בצבא, שיצא מכלל צורה וטרם לבש צורה.

מה הכריע אצל דדו

חברים קרובים זוכרים, כי בימים שקדמו לפירוק, דיבר דדו על כך שישוב לקיבוץ ועל חשיבותן הלאומית של ההתיישבויות. הוא הירבה לחפש ולהתלבט, אך אז כבר נתגבש הגרעין האמיתי של אישיותו – זה של לוחם, של איש צבא. גם כשהירהר בשיבה אל הקיבוץ, אולי היה זה בהשפעת הסביבה יותר מאשר מתוך שכנוע פנימי עמוק. גם בוויכוחים, שוודאי לא היו קלים, עם יוספלה טבנקין ועם בני מרשק, טען: אנחנו היסוד, אנחנו עשינו את המלחמה, בנינו את הצבא – ולא נמסור את כל זה לידיהם של האחרים. יש לנו מה לתרום לצה"ל – ועלינו להישאר.

להישאר – עד מתי? האם האמין, כפי שאמר לכמה מחבריו, שעליו להקדיש “תקופה” בלבד לצבא המתהווה של המדינה הנולדת, ושמא ראה כבר אז בצבא את דרך חייו? רבים מציינים תכונה אופיינית לדדו – הזדהות גמורה עם כל דבר שעסק בו: “קן” תנועת הנוער, המחלקה הפלוגה, הגדוד. עכשיו היה הצבא עיקר תוכן חייו.

ואולי הייתה ההיאחזות בצבא מושפעת גם מן העובדה, שלאמיתו של דבר לא היה לגבר הנאה הזה, המפקד הקורן ביטחון עצמי, איש הרעים, האוהב לשיר, חביבן של הבנות – בית של ממש בארץ. להוציא את חבריו מן הגרעין היוגוסלבי. להוציא קשר שאך החל נרקם. חבריו היו אומרים בחיוך, כי “דדו מגדל לו אישה.” כאשר הגיע הגרעין לעין-שמר, ארבע שנים קודם לכן, הייתה אותה “אישה” בת אחת-עשרה, מראשוני הילדים של הקיבוץ. היא הוקסמה “במבט ראשון”⁵⁵ מן הצעיר בן העשרים. הוא גילה נערה יפה זו כשהייתה תלמידה במוסד החינוכי והוא אז מג"ד בן עשרים וארבע. כאשר מלאו לה – לתלמה – שמונה-עשרה, נישאו. הוא חזר ונתקבל כחבר הקיבוץ, וביתם הוסיף להיות בעין-שמר עוד שנים אחדות.

אם כך ואם כך, בדיעבד הייתה זו הכרעה גורלית. הוא הצטרף לצבע הקבע ולא פרש ממנו אלא כעבור עשרים וחמש שנים, לאחר שהגיעו חייו לשיאם – וסמוך לקצם החטוף. צה"ל היה למקצועו, שליחותו, גורלו.

בין חורב לקדש

שבע השנים שבין החתימה על הסכם שביתת הנשק לבין מלחמת קדש היו השנים שהונחו בהן היסודות ועוצבו דפוסים, לטוב ולרע, כמעט בכל תחום חיוני לקיומה וצמיחתה של המדינה הצעירה. היה אותו זרם אדיר של עולים מאירופה ומארצות המזרח, ששינה במהירות את הדיוקן הקולקטיבי של החברה הישראלית. היו קשיים כלכליים עצומים, משטר של צנע בצריכה, מתחים בין ותיקים לחדשים, בין יוצאי שבעים גלויות המדברים בשבעים לשון. אף שגבולות הפסקת האש היו משופרים מקווי החלוקה, שנדחו על ידי הערבים, לא היה בהם כדי להבטיח את השקט ולהניח לחברה המתהווה להתרכז בשאלות הפנים בלבד. מדינות ערב לא השלימו עם קיומה של המדינה היהודית, ובחסותן ובתמיכתן הפעילה החלו ניצתים מחדש לאורך הגבולות פתילי הסיבוב השני.

צה“ל התארגן בחיפזון, תוך כדי לחימה בחזית ארוכה נגד כוחות בלתי-סדירים וצבאות מאורגנים היטב – הלגיון הירדני, הצבא המצרי, כוחות סוריים, עיראקיים ועוד. ערב מלחמת השחרור הוציא דוד בן-גוריון הוראה מנומקת למפקדה הארצית של ה”הגנה“, ובה הוטל עליה להיכון למלחמה הכוללת. ארגון ה”הגנה" “נועד להיות כאן הגורם הראשי והמכריע. נוכח התקפה מזוינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית, ומבלי שהארגון יוכשר ויסוגל לתפקיד זה – הוא מחטיא את מטרתו היסודית, ועצם קיומו של היישוב והמפעל הציוני יעמוד בסכנת חורבן…”

בפועל עמדו לרשות המטכ“ל אחת-עשרה פלוגות פלמ”ח מגויסות וארבע פלוגות מילואים (יחד כ-3,000 בנים ובנות), מרוכזות בארבעה גדודים. היו עוד 45 פלוגות חי“ש (7,000 איש) ברחבי הארץ. עוד כ-30,000 היו מאורגנים במסגרות חיל המשמר (חי"ם). לקראת המלחמה הוגשו לבץ-גוריון הצעות שונות להפיכת הכוח הקיים לצבא. היו הצעות של מטכ”ל ה“הגנה” והיו הצעות של קצינים משוחררי הצבא הבריטי, שביקשו להביא לשילובם של אלפי המתנדבים, שהשתחררו זה מקרוב משירותם במלחמת העולם, וגם לשלב במבנה הצבא, ארגונו ודרכי הלחימה, את מה שלמדו בצבא הבריטי.

בינתיים פרצו הקרבות. בסוף דצמבר הגיע מספר המגויסים בפועל (פלמ“ח, חי”ש וחי"ם) ל-7,500 בלבד. המסגרות שנקבעו בנובמבר 1947 כללו 15 גדודים בשלוש חטיבות, נוסף לארבעת גדודי הפלמ“ח. עד מהרה הוברר, שהמלחמה מחייבת כוחות גדולים הרבה יותר, וכך הגיעו בסוף מארס להכרה, שיש להגיע מיד ל-30 גדודים בתשע חטיבות (בהן שלוש חטיבות פלמ"ח). במהלך המלחמה הונח היסוד לעוד שלוש חטיבות, בהן שתי חטיבות משוריינות. התרחבות מהירה כזאת נתאפשרה רק על ידי קליטת כל מי שיכול היה לתת כתף, ונוסף לשני המקורות הראשיים – הפלמ”ח והחי“ש מכאן והצבא הבריטי מכאן – קלט הצבא מפקדים ולוחמים מצבאות זרים אחרים: מהרוסי, הפולני, הצרפתי, האמריקני. הכול שימש בערבוביה – גם בחי”ר, גם בשריון, בארטילריה, בשירותים השונים.

כך קם צה"ל, כך נלחם. רק כאשר תמו הקרבות, ורוב המגויסים היו לאנשי מילואים (“אזרחים לאחד-עשר חודשים”), התפנו מפקדי הצבא לגיבוש דמותו – לגיבוש התורה, הנוהל, הארגון, ההדרכה.

קורס המג"דים

צורך זה הוא שהוליד את המדרשה הראשונה למפקדים בכירים – “קורס קצינים מתקדם”, הידוע יותר כקורס המג“דים. אחד הקצינים יוצאי החי”ל, מייג’ר (רב סרן) חיים לסקוב, היה מבין מגישי ההצעות למבנה הצבא. הוא, שקיבל על עצמו את ארגון שירותי ההדרכה ב“הגנה”, היה מפקד אותו קורס קצינים שדדו נמנה עם חניכיו, שימש כמפקד חטיבה 7, ובתום המלחמה צורף למטה הכללי בדרגת אלוף ועמד בראש אגף ההדרכה. לסקוב אירגן את קורס המג“דים הראשון ב-1949. המדריכים בו היו גם יוצאי הצבא הבריטי וגם “פליטי” המשבר העמוק שפקד את הפלמ”ח – שניים מבין אלה שלא נמנו עם “טורקי הדלת” – יששכר (ישכה) שדמי ואסף שמחוני. כמדריך לנשק מסייע שימש ישראל טל (טליק), אף הוא מיוצאי הצבא הבריטי ומי שעתיד היה להימנות שנים רבות עם חבריו הקרובים של דדו.

בגמר הקורס הראשון, מספר שדמי, נותרה תחושה כי לא בדרך של הישענות על ניסיונם של צבאות זרים והעתקה מכנית של תורות ונוהלים תיבנה תורה אחידה לצבא ישראל. היה ברור כי מן ההכרח להעמיד בראש קורס כזה אחד מטובי המוחות הצבאיים, שצמיחתם היא מקרקע המציאות המיוחדת שלנו. משנפל יצחק דובנו בהגנה על קיבוץ נגבה ועם פרישתו של יוספלה טבנקין, נראה יצחק רבין כמי שיוכל לעשות את המלאכה הזאת, לבנות יסוד מוצק להלכה הפיקודית ולמעשה הפיקודי של צה"ל.

הייתה זו זכותו של לסקוב, אומר יצחק רבין, שבמנותו אותו כמפקד הקורס, איפשר לו ללקט מחדש את נפוצות הפלמ“ח. “קורס המג”דים היה בחינת יבנה שניתנה לאנשי הפלמ”ח כמקלט, וכל מאמצי היו לכנס לשם את טובי המפקדים."

דוד אלעזר הגיע אל הקורס השני כחניך. דרגתו הייתה רב-סרן.

את דרגתו ענד באחד הימים האחרונים לקיום מסגרתו העצמאית של הגדוד הרביעי. בגדוד זה התעקשו המפקדים שלא לענוד סימני דרגה, אף שאלה הונהגו בצה"ל בקיץ

1. גם לא המג“ד, שדרגתו הייתה בתוקף מיום 1 באוקטובר. עתה הייתה הוויה ישנה זו של הגדוד מתפוררת במהירות. מדי יום ביומו היו מגיעים צווים, אם לשחרור אם להצבה לאחת החטיבות הסדירות של הצבא החדש. האווירה הייתה רוויית מתח, ואפילו דדו – שכמה מחבריו היו טוענים שחייכנותו הנינוחה, גם במצבים שהישרו דיכאון על הכול, הוציאה אותם לפעמים מן הכלים – איבד סוף סוף את שלוותו. יום אחד שמעו אותו “צועק וצורח על כל מה ועל כל מי שנראה בשטח המחנה. מעולם לא ראינו אותו במצב כזה. ומה קרה? התחילו להוציא את הרהיטים גם ממשרדו של המג”ד…”

זו הייתה הצעקה האחרונה. נחתם דינה של תקופה. לאחרוני הגדוד זכור אירוע יפה, יום ספורט בשטח נמל התעופה לוד, יום עליז מאוד של משיכות חבל ותחרות קליעה וקפיצות, בהשתתפות כל אנשי הגדוד ומפקדיו. בסופו של אותו יום נערך מסדר, ובו ענדו המפקדים לראשונה את סימני הדרגה.

רב-סרן דוד אלעזר נפרד מן הפלמ"ח.

לקורס המג“דים הלך כחניך, והוא עתיד היה להישאר בו כמדריך, ומאוחר יותר כמדריך ראשי, ובסך הכול נשאר בו שלוש שנים. הייתה זו תקופה חשובה בהתגבשות מחשבתו הצבאית, ופרק הזמן הממושך והמשמעי ביותר בדרכו בצה”ל בשבע השנים שבין תום מלחמת השחרור לבין הליכתו לגייסות השריון. הוא החשיב שני תפקידים נוספים שעשה בהם מאוחר יותר, כראש מחלקת תורת לחימה (תו"ל) במטה הכללי בשנים 1954–1955, וכמפקד בית הספר לחיל רגלים ומפקד חטיבת מילואים (בראשה עמד במלחמת קדש) בשנים 1956–1957.

בקורס המג“דים עברו באותן שלוש שנים ראשונות כמעט כל מי שיימנו בעתיד עם סגל הפיקוד הבכיר של הצבא, אשר אז רק החלה להתגבש דמותו. היו בוודאי היכרויות קודמות, אבל תנאי המלחמה בתש”ח היו חמורים כל כך, שלא רק מפקדים מחזיתות ומחטיבות שונות כמעט שלא הכירו זה את זה, אלא שבאותה חטיבה עצמה היו לפעמים הגדודים כמין ממלכות מנותקות זו מזו. על אחת כמה וכמה ודאי שזה היה מצבו של דדו, שלא נמנה עם “ותיקי” המפקדים וצמיחתו המהירה אירעה במהלך הקרבות. יגאל אלון, מפקד הפלמ“ח, אינו זוכר את דדו אלא מן הימים שנתמנה לסגנו של דוד מרכוס מפקד החזית והקים את מטהו באבו-גוש. אבל עדיין הייתה זו היכרות קלושה, אף שאת שבחיו הירבה לשמוע מפי מפקדו יוספלה טבנקין ומפי קצין החינוך, בני מרשק. צבי זמיר, מג”ד “השישי” (גדוד ירושלים), לא פגש את דדו אלא פעמים ספורות, ואף זה רק בסוף המלחמה.

בקורס המג“דים שהיה בו חניך, הדריכו, בין השאר, צבי זמיר ועוזי נרקיס מכאן, וישראל טל מכאן: יוצאי הפלמ”ח והבריגדה. כך החניכים – בכפיפה אחת ישבו מג“דים ומח”טים, יוצאי מסורות וצבאות שונים, שהמכנה המשותף לכולם היה ניסיון מלחמת תש"ח, שאת לקחיה צריכים היו להפוך לתורה.

אומר צבי זמיר, אחד ממדריכיו: "באותו קורס התעלה דדו. הוא השתחרר מן ה’כנופיה' של הגדוד הרביעי, ובלי חשש שמא יתנגשו עם דעותיהם של ‘פטרוניו’, נתן ביטוי מלא לדעותיו שלו. ואף שכולנו הלכנו שבי אחר כל מי שיכול היה להציע סכימה לנוהל קרב, כמו יוצאי הצבא הבריטי, למשל, נוכחנו לדעת, שלמסגרת זו אנחנו חייבים לצקת את ניסיוננו הקרבי, להבין את הקשר החי – בתנאי קרב – שבין מפקד לפקודיו, את מקומו של המפקד, את נקודות המשבר בקרב, ואת האופן שבו משפיע האדם על מהלכו של קרב – כל הדברים האלה אינם נזכרים בשום מסגרת סכימטית, ולוח הזמנים הקפדני ביותר אינו פותר שאלות אלו.

“דדו צמח במלחמה עצמה, ובתנאי לחימה עשה את כל המסלול, ממ”מ למג“ד, והביא איתו ניסיון קרבי רב. כאיש חושב ידע ליצור סינתזה מן הניסיון הזה ותוך כדי כך להציגו כדבר חי, מוחשי. קיים מבנה בריטי סכימטי של אמצעי השליטה של המפקד בקרב. זכורה לי הרצאה של דדו בנושא זה – הוא היטיב לשלב לתוך הסכימה תיאור ריאלי של התמונה בשדה הקרב, להסביר מהו פחד, איך מתגברים עליו, ומה מקום המפקד בסיטואציה הזאת. הייתה לו היכולת לתת ביטוי לניסיון של כולנו, להביא לידי סינתזה, ובלשון אנושית, את הניסיון הזה ואת ‘הכתוב בספר’. הוא היה צעיר מכולנו, אך במהרה קנה לעצמו מעמד של שווה וזכה להערכה רבה. מכיוון שהיה לו כישרון נדיר ליחסי אנוש, השתלב מהר מאוד בחבורה. במרוצת הזמן השתחרר גם מן המינוח שהביא מ’השומר הצעיר'… הוא היה מתכונן היטב להרצאה, ובפיו היו תמיד תשובות לכל השאלות. מתוך רצון למצוא תשובה לכול, הייתה לעתים קצת דמגוגיה בדבריו, אבל הם היו מושתתים על ניסיונו הקרבי הרב. כושר הביטוי שלו היה נפלא כל כך, שיכול היה לומר כל מה שרצה…”⁵⁶

על כישרונו זה חוזרים הכול, ובכללם מפקד הקורס, יצחק רבין: “בעיני היה מן המעטים, שידעו לנסח דברים בצורה בהירה וחדה, שאינה מניחה מקום לאי הבנות, כשם שידע, כאשר רצה בכך, לנסח את דבריו בצורה בלתי ברורה.” ישראל טל, שהדריך באותו קורס, כמומחה לנשק מסייע, מוסיף: “דדו היה החניך והמדריך המבריק ביותר, הן בכושר הניסוח ובהירות המחשבה הן בתפישה הטקטית והטופוגרפית. יתר על כן, למרות שנראה כמו ילד, היה גברי מאוד, וכן שופע סמכות, אף שלא היה בו שום דבר נצחני, שכן הייתה זו סמכות מתוך נועם וחברות.”⁵⁷

חניכי קורס המג"דים - האלופים בעתיד, החברים, היריבים

מן הדין להוסיף, כי לרשמים מקורסים אלה שנשאו איתם החניכים והמדריכים גם יחד, הייתה השפעה לטווח ארוך, שכן תוך כדי התקדמותם בסולם הפיקוד, עתידות היו דרכי כולם לשוב ולהצטלב. שנות החמישים הראשונות מצטיינות לא רק בזה, שצה“ל נבנה בהן מחדש (ובעיקר, אחרי המשבר הקשה שפקד את הצבא קודם למינויו של משה דיין כרמטכ"ל), אלא שב”יבנה" זו, שבה עוצבו הדוקטרינה והלשון המשותפת של הצבא, עיצבו גם אלופי הצבא לעתיד את דעתם על מעלותיהם ומגרעותיהם של חבריהם. הקורס שעבר דדו היה בן שלושה חודשים. אחריו באו שלוש השנים שעשה בהן כמדריך – של שלב א' ושל שלב ב' – וכמדריך ראשי של שלב ב'.

בינואר 1950 נתמנה כמדריך בשלב א‘. המפקד היה אל"מ יצחק רבין. המדריך הראשי של שלב א’ היה סא"ל אורי בן-ארי, ושל שלב ב' חיים בר-לב. בין המדריכים היו סגני האלופים צבי זמיר, עוזי נרקיס, אתיאל עמיחי, שמחה אסף, עודד מסר. באותה שנה הוענקה לדדו דרגת סגן-אלוף. בין המדריכים בקורס זה (ג') ובקורסים הבאים היו גם אברהם יפה, אהרן יריב ועוד.

צוות זה, אומר אורי בן-ארי, “הניח את היסוד לצה”ל חדש, וריכז מתוך מחשבת המדריכים את מיטב החומר, אשר הביא במרוצת השנים לבניית צבא מיוחד במינו – צה“ל של שנות החמישים וראשית שנות השישים.”

אל נשכח: גם באותה שעה לאחר המלחמה, היו כל אלה אנשים צעירים, כמעט כולם למטה מבני שלושים. הם התגוררו בצריפי הצבא הבריטי במחנה צריפין – המדריכים בצריף משלהם, והחניכים בצריף משלהם – וצעירותם הקֵלה על קשירת יחסים והשפיעה על הסגנון הקונדסי. בשעות המנוחה היו מנהלים – תוך כדי בירור פתרונות צבאיים – “מלחמות”, כולל “קרבות ימיים” – שפיכת דליי מים מן התקרה – ובדרך כלל, בין הפלמ"ח לבין הצבא הבריטי… דדו היה רווק, “פחז כמים”, מרבה להתרוצץ – ובעיקר לעין-שמר וחזרה. אף שבלט במחשבתו המקורית ובבהירות ניתוחיו, דבק בו מחדש – כמו בשער-העמקים – דימוי של מי שאינו אוהב להתאמץ, של “פרייר”. אומר חיים בר-לב: “הוא היה מדריך מעולה, וזה התבטא גם בהכנת התרגילים והנושאים השונים, גם בהדרכה עצמה. אבל הוא לא היה עומד בהתחייבות להחזיר לחניכים את עבודותיהם בזמן, ובמשך שנים היו שבים ומזכירים לו, שהוא עדיין חייב להם את העבודה המתוקנת…”⁵⁸

צבי זמיר, מדריכו ואחר כך חברו להדרכה, מנסח כך את התרשמויותיו מאותה עת: כחניך היה משכמו ומעלה, “אולי לא יחיד, אבל בין שלושת המצטיינים.” כמדריך “היה עצלן, עושה דברים ברגע האחרון. אם היית צריך להכין תרגיל יחד איתו, והתרגיל לא היה מעניין – חזקה עליו, שאת התרגיל היית מכין אתה. אבל אם הייתה באותו תרגיל איזו שאלה מעניינת – בשאלה זו היה מטפל הוא. מה שלא עניין אותו, היה ‘מורח’. אבל כשנדלק, היה מציע פתרון טקטי, שלעולם לא היה בנאלי, שהייתה בו איזו נקודת כובד.” בהדרכה “תרם תרומה רבה לגיבוש התורה של צה”ל," ובחשיבתו היה כל מקרה פרטי נשקל ביחס לתמונה הכוללת. “קורס מ”כים בפלמ“ח היה מתחיל בסוכנות היהודית, בשאלות הגדולות – ‘אתה והעם היהודי’… אצל דדו, אני בטוח, עיבוד חלקה ליד עין-גב לא היה שאלה צבאית מצומצמת, אלא חלק מן התמונה הכוללת, מתפיסת עולם שלמה.”⁵⁹

חברות מיוחדת נקשרה באותה תקופה בין דדו לבין ישראל טל (טליק): “זו הייתה אהבה, ממש ממבט ראשון. התברר, שגם בוויכוחים התורתיים, בכל הנוגע לתפיסות טקטיות, היינו ברוב המקרים תמימי דעים, אבל לא ההסכמה בענייני אמונות ודעות, או השקפות עולם, או מחשבה צבאית, הן שקירבו אותנו. יש כוחות שדוחים בני אדם, ויש כוחות שמושכים. בינינו נקשרה ידידות עמוקה ואמיצה מאוד. כמעט לא עבר יום בלא שניפגש. לעתים היינו נוסעים מרחקים ארוכים מאוד כדי לראות זה את זה. אפילו רק בשביל לשבת יחד שעה אחת, לאכול יחד ארוחת ערב.”⁶⁰ הייתה זו מן החברויות הארוכות, המורכבות, שכעבור שנים רבות עתידות היו לקבל ממד טראגי, אבל לכך עוד נשוב.

ביתו של אדם

כאן עומדים אנחנו בראשית שנות החמישים. כשנקשרת אותה חברות בין דדו, טליק, ומשה (“מוסיק”) גדרון, הם בני 24–25 בסך הכול. דדו, מעל לכול, הוא בחור נאה, סגן-אלוף, קורן איזשהו קסם מובן מאליו, המצודד גם את חבריו, אבל בעיקר – כידוע וכמפורסם – את הנערות. לאחר הקורס הראשון, שהדריכו בו יחד, נתמנה טליק למג“ד בחטיבת גבעתי, ומאוחר יותר למפקד בית הספר לחיל רגלים (1951) ולראש מטה פיקוד ההדרכה (1952). דדו המשיך להדריך. במחצית 1951 נתמנה חיים בר-לב למפקד קורס המג”דים ודדו מקבל מן הרמטכ“ל מינוי כמדריך ראשי בקורס קצינים מתקדם ב' (החל ב-6 ביוני). אבל דדו אינו רק מדריך. הוא בחור צעיר. הוא רוצה לקבל תעודת בגרות – זו התשוקה של דור שלם, שזילזל ב”תעודות“, והנה פתאום שב הכול ונמדד ב”תעודה". הוא אינו יודע אנגלית, וכמותו כל הצעירים, שהיום הם קולונלים, ובשביל להתקדם – כדי להשתלם בבתי ספר צבאיים בצרפת, בבריטניה, או באמריקה – עליהם ללמוד “שפות”, ובנוסף לכל אלה – ישנה אותה נערה, שהנה היא כבר בת שש-עשרה, במוסד החינוכי במעברות.

דדו נמצא בתנועה מתמדת. בתיק האישי שלו שמור המכתב הבא בעניין בחינות הבגרות, מיום 27.12.53:

הנדון: סגן אלוף דוד אלעזר – החזרת ספרי לימוד

הנ“ל לקח בזמנו מבסיס זה ספרי לימוד לצורך הכנתו לבחינות הבגרות. בשיחה שהייתה לי בע”פ עם הנ“ל, הובטח לי להחזיר את הספרים כעבור ימים מספר. זה מספר חודשים שאנו פונים בתזכורות אל הנ”ל בעניין החזרת הספרים וטרם קיבלנו כל מענה.

וכן התשובה, מיום 3 בפברואר 1954:

הנדון: החזרת ספרי לימוד, סא“ל דוד אלעזר… מכתבכם… מיום… הנ”ל קיבל בזמנו ספרי לימוד לשם הכנה לבחינות הבגרות. הואיל וטרם סיים את הבחינות במספר מקצועות, לא יוכל הנ“ל להחזיר ספרי תנ”ך, היסטוריה ואנגלית אלא לאחר גמר ההכנה המקצועית הנ"ל.

בתיק האישי גם מתועדות עבירות התנועה של סגן-אלוף, הנמצא הרבה “על הקו”, ותמיד הוא נוסע קצת מהר יותר מן המותר. ב-13 ביוני 1952 נתפס ליד כפר-מל“ל נוהג במהירות מופרזת ונקנס בשלוש ל”י. ב-14 באוקטובר 1952, בשעה 08:00, נהג שוב במהירות מופרזת בקטע שבין חדרה לבית-ליד ושוב נקנס…⁶¹

לפחות פעם אחת נקלע לצרה גדולה יותר עם רכבו. הנערה מעין-שמר, שלמדה במעברות, הייתה ביישנית, מופנמת, בעלת חינוך פוריטני. בסולם הערכים שהציב “המוסד החינוכי” היה הכול – לימודים ופעולות תנועתיות – קודם לקשרי האהבה. תחילה היו נפגשים בסתר. אבל במעברות, כאשר למדה בכיתה י“א, כבר היו קשריהם גלויים. הוא היה מגיע בטנדר מן הבסיס ומחכה לה עד שהתפנתה מכל ה”קדימויות". בשעת ערב מאוחרת היו נשארים לבדם, נוסעים לפעמים בטנדר לנתניה הסמוכה, לשפת הים.

טליק היה אז מג"ד והמפקדה שלו הייתה בבית-ליד. באחד הלילות, בשעה מאוחרת, מגיע אליו דדו – בטרמפים – ומספר לו שקרה מקרה ביש. המכונית שלו נגנבה ממנו על שפת הים של נתניה. הנערה חייבת להימצא במוסד לפני חצות, ועכשיו היא ממתינה לו באיזה בית קפה בעיר. מה עושים? בהרהור נוסף, הגיעו לכלל דעה שהמכונית לא נגנבה, אלא שסיור של המשטרה הצבאית, שראה רכב נטוש, בניגוד לתקנות, הוא שאספו. טליק לקח כמה מאנשי הגדוד שלו, ושני סגני-אלופים יצאו לבסיס הסמוך של המשטרה הצבאית. נוכחותם של אנשי הגדוד – “קבוצת אגרוף” – היא שפעלה בסופו של דבר, “שיכנעה” את הממ-צדיקים גם להוציא מידם את הטנדר וגם לא להגיש תביעה משפטית נגד המפקד המאוהב…⁶²

בכלל, הייתה זו תקופה טובה בחייו, והכול כמו הלך והתייצב. כאשר נסתיימה מלחמת השחרור, והחלו להתפתח הקשרים עם החוץ, הגיעו אל דדו ידיעות על אביו, שהיה קצין בצבא הפרטיזנים של טיטו ונותר בחיים לאחר המלחמה. שוב עלה היחס הדו-ערכי אל האב. מצד אחד השתוקק מאוד לשוב לראותו, להשתבח בצמיחתו שלו בצבא הגנה לישראל. מצד שני, עלתה בו אותה נימה כמוסה פגועה – זיכרה של האם שנפטרה בהיותו בן שש. לאחר מותה נכנסו, בזו אחר זו, עוד שתי נשים לחיי האב – אבל נישואים אלה לא האריכו ימים. בשנות המלחמה התקשר עם אישה נוספת, וסמוך לשחרור גם נולד בן. אף שדדו ביקר – פעמיים – ביוגוסלביה, אצל אביו, והאיש הזקן ביקר כעבור שנים את בנו שזכה לתהילה, מת בו משהו. ממש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים בא אחיו לביקור בארץ, אבל דדו – בקשיחות אופיינית לא פחות מן החברות החמה שידע להעניק לאוהביו – לא קירב אותו. מותר לשער: הילד, שהוסיף לשאת במשך שנים בכיסו את תצלום קברה של אמו, לא סלח לאביו את האישה האחרת. הוא לא הכיר בבנה כאחיו.

מעתה החל להתבצר בביתו האחר, בית חייו, צה“ל, אבל הוא כמה גם לבית פרטי משלו. תלמה סיימה את לימודיה במוסד, ומובן היה לשניהם שיינשאו, אך היא רצתה לשרת תחילה בצבא. דדו שב והצטרף לקיבוץ עין-שמר, כחבר. כאשר התנדב לפלמ”ח, הוצא מן הקיבוץ; עכשיו שידלוהו חברים. הייתה לו בוודאי הרגשת סיפוק מסוימת, ואולי גם קסם לו הרעיון. עם זאת, גמור היה בלבו שתהיה זו חברות בתנאי מפורש – עיקר תוכן חייו יוסיף להיות הצבא. חלק נכבד ממשכורתו מסר לקיבוץ, אבל סכום מסוים שמר לעצמו, לספרות מקצועית ולצרכים אחרים. כוח המשיכה של הקולקטיב לא היה שקול כנגד האינדיווידואליות המוצקה שלו. אך הואיל ועכשיו היו בצבא גם תלמה וגם דדו, לא נוצר כל חיכוך. היא עברה קורס קשר בבית הספר שמפקדו היה מוסיק גדרון, מחבריו הטובים. אחר כך שירתה בפיקוד צפון, במטה, בימים שמשה דיין היה אלוף הפיקוד. בסוף קיץ 1952 החליטו להינשא. תלמה קיבלה חופשה לקראת הנישואין, אבל כשקפץ יום אחד לביקור בעין-שמר, התברר לו שהחופה נקבעה למועד שאינו נוח, שכן דווקא אז עתיד היה להיערך תרגיל גדול בנגב, שדדו חייב היה להשתתף בו. הוחלט לבדוק אצל הרב בכרכור הסמוכה אם ניתן להקדים את מועד החופה. הבירור הסתיים בכך, שהכלה שאלה טבעת מאחת החברות, כמה מן החברים של דדו – “היוגוסלבים” – התלוו כעדים, החופה נערכה בו ביום, ובערב חזר דדו למחנה. איכשהו נודע הדבר, וחברים טילפנו אליו כדי לברכו ב“מזל טוב”. האיש שקיבל את הידיעה היה משוכנע שנפלה כאן איזו טעות: “הוא ישן הלילה במחנה. זה לא יכול להיות.”⁶³

הנישואין היו ב-8 באוגוסט. תקופת קורס המג“דים קרבה לקצה. תחושתו הברורה הייתה שקידומו המהיר בצה”ל מובן מאליו – הוא הצטיין כמפקד בקרב, היה מדריך מבריק, מקובל על הכול; הוא וחברו חיים בר-לב היו ראשוני הקצינים הבכירים שהכניסו מסורת חדשה לצה“ל, הם עברו קורס צניחה וענדו כנפיים. כמה מן החברים הקרובים כבר הוצבו לתפקידים בכירים יותר. צבי זמיר היה למח”ט “גבעתי”. חיים בר-לב – לראש מטה פיקוד צפון. אורי בן-ארי עבר לחיל השריון. טליק היה לראש מטה פיקוד ההדרכה. רבין היה ראש אג"ם מבצעים, ויצא להשתלמות בבית הספר לפיקוד ומטה של הצבא הבריטי; וכך גם אחרים.

ימי השפל - ויציאה לחופשת לימודים ואל מחוץ לקיבוץ

אבל ביחס לדדו חל אז איזשהו מהפך, החלה תקופת השפל הקשה בצה“ל. באותה שנה הוחלט על הקמת פיקוד נוסף לשלושת הפיקודים – צפון, מרכז, ודרום– וניתן לו הכינוי “פיקוד 8”. ביוני קיבל דדו מינוי של קצין אג”ם וסגן ראש המטה של פיקוד זה, שלמעשה לא יצא מן הכוח אל הפועל. שמונה חודשים לאחר מכן קיבל מינוי זהה במפקדת פיקוד מרכז.

כל יודעיו מדגישים, כי כל אימת שקיבל תפקיד של קצין מטה או סגן-מפקד – כולל התקופה שכיהן כראש אג“ם במטה הכללי – היה דדו אדם שונה, מעומעם יותר, נמוך יותר. אך באותה תקופה, שנמשכה עד סוף 1953, הייתה לו גם הרגשה כאילו “סר חינו”, כאילו נבלמת התקדמותו. צה”ל כולו טרם השלים את תקופת ההסתגלות שלאחר מלחמת השחרור, ובכמה מקרים נתגלו תופעות מדאיגות, שהעידו על שקיעה פתאומית של הצבא הצעיר, הדינמי והתוקפני, שבמלחמת השחרור השיג ניצחונות גדולים, במסגרות מאולתרות ודלות בנשק, נגד צבאות סדירים. בין ציוני הדרך השליליים בלטו במיוחד תקרית “תל-מוטילה”, במאי 1951, כאשר כוחות ניכרים של צה“ל התקשו להתגבר על יחידות סוריות שנאחזו בשטחנו, ליד אלמגור, ובקרב קשה וארוך היו לנו ארבעים הרוגים. פרשה שנייה, בסוף ינואר 1953, היא פשיטת כוח מחטיבת “גבעתי” – בתגובה על ההסתננות הגוברת מעבר לגבול – לכפרים פלמה ורנטיס שבמשולש. בקרב שנמשך שעות אחדות, בחיפוי מרגמות כבדות, לא הצליח הכוח למלא את המשימה ולחדור לתוך הכפרים. כישלונות אלה, וכן ההוראה שניתנה למטה הכללי, לקצץ בתקנים ובתקציב הביטחון, ואשר הביאה להתפטרותו של הרמטכ”ל, רב-אלוף יגאל ידין, גרמו לזעזוע כללי בצה"ל ולאיזו קפיאה על השמרים, כאילו אין עוד מלחמות גדולות צפויות במהרה ויש לפעול במתכונות של ימי רגיעה.

היה איזה צוואר בקבוק בפיקוד, שמנע קידומים של קצינים צעירים ובעלי תושייה. דדו חש כמו הסתייגות אישית ממנו בצמרת הצבא. האם היה זה משום אותה תווית של “עצלן” שדבקה בו מחדש? אחד ממפקדיו הבכירים זוכר, שבקורס המיוחד למפקדי חטיבות (ומפקדים בכירים יותר) שנערך במסגרת בית הספר למג“דים, ואשר בין המשתתפים בו היו יוסף אבידר, בנימין גיבלי, משה דיין, דן טולקובסקי, משה צדוק ורבים אחרים – פרץ ויכוח אידיאולוגי בין משה דיין לבין דדו, איש “השומר הצעיר”, וכי אצל דיין נשארה איזו הסתייגות מהסגן-אלוף ה”שמאלני" הזה. אומנם דדו עצמו היה מזכיר, כי דיין הוא גם מי שהחזירו אל מרכז הפעילות, אבל זה היה מאוחר יותר.

מכל מקום, ב-1953 היה דדו קצין אג“ם בפיקוד מרכז. באותה שנה נתהדקו קשרי החברות בינו לבין רחבעם זאבי (גנדי), שהיה אז ראש ענף מבצעים במטכ”ל. המגע ביניהם היה יומיומי, בנושאים מבצעיים. חדירות המסתננים היו ממש ללב היישוב, כמו במקרה של הריגת ילדה קטנה בשם שושנה ביהודיה, בין פתח-תקוה ללוד. על רקע זה, של פעילות מבצעית לאורך הגבול ומעבר לו, החלו מתיידדים. לעתים היה דדו ישן בביתו של גנדי ליד בני-ברק, “היינו יושבים על המרפסת, דדו פותח בשיר, ועד כדי כך – ששכני היו מבקשים שנפסיק.”⁶⁴

בתקופה זו נוצר קשר עם עוד מפקד צעיר אחד, אברהם ארנן.⁶⁵ כנער ירושלמי השתתף ארנן במלחמת השחרור ביחידה של גימנזיסטים, “צירף” עצמו בהפוגה הראשונה לגדוד הרביעי של הפלמ"ח ושירת בו כמפקד מחלקה. אבל קשריו עם דדו החלו רק ב-1953, אף זה על רקע אותן פעילויות “מיוחדות” לאורך הגבולות.

אולי משום שלא מצא סיפוק מלא בתפקידו, חיפש עיסוקים נוספים. הוא החל מהרהר בלימודים באוניברסיטה, אבל תעודת בגרות לא הייתה לו. טליק היה באותה שנה בחופשה, לתכלית זו עצמה – לקבל תעודת בגרות. דדו היה בא לביתו בערבים, ובהתמדה מרובה היה יושב ולומד איתו את מקצועות הבחינה. לפני הצהריים היה טליק שומע את המורים, ובערב היה משנן עם דדו מה שלמד. יחד ניגשו לבחינות ועמדו בהן בהצלחה מרובה. מן הראוי לספר, כי בבחינה בתנ"ך לא הצליח דדו להשיב על שאלה שדווקא בה צריך היה לכאורה להפגין את כל יכולתו. גבולות ארץ-ישראל היו במרכז עניינו ועיסוקו המקצועי כל ימיו, אבל השכלתו העברית הייתה רופפת. השאלה בבחינה הייתה: “ציין את גבולות הברית בין הבתרים”. אבל דדו, שהכיר היטב את הגבולות לא ידע מהי “הברית בין הבתרים”…

בתקופת הלימודים, זוכר טליק, עמד גם על תכונות האופי המובהקות של חברו, שלמראית עין אינן ניכרות. “מי שלא הכירו, עשוי היה לחשוב שהוא אדם רך וותרן, ואין דבר מוטעה מזה. היה בו קסם אישי רב, ונדיבות, אבל החיוך ורוחב הלב והרוח הטובה שהישרה סביבו היו הקליפה החיצונית, ואילו גרעינו היה חזק כסלע. ביסודו היה בעל כוח ועוצמה בלתי רגילים, ועם יסוד של אכזריות. שכנו בו כביכול שתי נפשות, שתיהן אמיתיות, האחת כקליפה והאחרת כתוך. כל כמה שלא היה סנטימנטלי ורומנטי, לא פגשתי מעודי אדם, שבכל הנסיבות, בכל רגע ורגע, יהיה כך מודרך על ידי שיקול הדעת הקר והרציונלי. אצל דדו שלט תמיד השכל, ומעולם לא היו תגובותיו אמוציונליות. בין שנהג בסלחנות – ובין שנהג בקשיחות – הודרך לא על ידי רגשותיו, כי אם על ידי ההגיון, החשבון, הניתוח הקר. דדו האמיתי הוא גרעין קשה מאוד בתוך קליפה רכה.”

באחד הימים יצא דדו עם אחד מחבריו, בעין-שמר, לציד. מרובה הציד של החבר נפלט כדור, פגע בבטנו ופצעו פצעי מוות. זה היה בערב. דדו נשאו על כתפו בשדה והביאו למכונית, הסיע אותו לבית החולים, אבל את חייו כבר אי-אפשר היה להציל. הייתה זו בוודאי חוויה קשה מאוד, אבל דדו נסע בבוקר לפיקוד, עשה את עבודתו הרגילה, ואחר הצהריים נסע אל טליק, ללמוד מתמטיקה. אומר טליק: “ידעתי מסיפורים על אומץ לבו, על החוזק שלו, ועוד עתיד הייתי להיווכח בזה בעצמי, פעמים רבות, במהלך דרכנו המשותפת בצבא, אבל זו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בכוח הזה, ביכולת הזאת להתגבר על הרגש, לקיים שליטה עצמית מוחלטת ולשמור על כוח הריכוז ועל הכושר לעסוק בדברים אחרים, גם כשמשהו מטריד אותך מאוד. היו לנו הרבה ‘שיחות נפש’, ואני הייתי נוהג לומר לו, שקראנו הרבה על הפולקלור של מונטנגרו, של הבלקנים, וכי הוא מזכיר לי ממש את גיבורי הספרות ההיא. מול האסון הכי טראגי – כתוצאה מתאונה, מחלה, או קרב – הוא לא הניד עפעף, לא סטה מדרכו, כלא הכול בתוכו, בלי שהדבר יפריע לו כהוא זה לתפקד.”⁶⁶

היו ליכולת זו גילויים נוספים, ועוד ידובר בהם. כאן עומדים אנו בשנת 1953. כל העיסוקים הצדדיים לא טישטשו את העיקר: הוא הגיע למבוי סתום, וככל הנראה שובשו יחסיו עם הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי מקלף. ב-5 באוגוסט הגיש בקשה לצאת לחופשה, לצורך לימודים:

“אבקש חופשה ללא תשלום, החל מ-1.11.53, למשך שנת לימודים אחת באוניברסיטה.”

חודש לפני מועד צאתו לחופשה מלאו ארבע שנים לשירותו בצבא הקבע, והוא חותם על בקשה להארכת שירות הקבע בשנה נוספת, עד 30.9.54. הוא יקבל מגורים במחנה צבאי בירושלים ולפרנסתו ירצה בעתודה האקדמאית. “כל עיקרון צבאי מכרתי בחמש לירות,” אמר כעבור שנים למראיינת.

אלא שהיה עליו לקבל חופשה גם מן הקיבוץ. לחברים הייתה הצעה שונה: שייצא ללמוד הדרכת נוער ויעבוד שנה במשק בהדרכה. העניין כולו הגיע לשיחת חברים בקיבוץ, ובגמר הדיון הנסער, קם דדו ואמר: “אז אני רוצה להודיע לכם, שאני בכל זאת הולך ללמוד!”

בזה הוציא עצמו מן הקיבוץ, אף שאשתו נשארה חברה בעין-שמר, שהוסיף להיות ביתו ושם גם נולדה בתו הִלָה. לפי שעה ישב דדו בירושלים, ואילו תלמה הכשירה עצמה להוראה בסמינר הקיבוצים בתל-אביב.

בירושלים – שאליה חזר חמש שנים ויותר לאחר רידתו לשפלה עם שרידי הגדוד הרביעי – עשה את השנה היחידה, כסתם “סטודנט חופשי”, כאזרח שאין עליו כל עול. כאן העמיקה הידידות עם אברהם ארנן, שהיה גם הוא בחופשת לימודים. הייתה זו שנה “בוהמית” מאוד. הוא עשה הרבה בחברת חיים חפר, ירוחם כהן, גבריאל כהן, ובכלל נעמה לו חברתם של אמנים, אקדמאים – כל אותה חבורה מיוחדת שנתלקטה בירושלים בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. הוא היה יושב ולומד – כלכלה ומזרח תיכון – בקפה “רחביה”, סועד במסעדה קטנה של יוצאי הגדוד הרביעי, “טעמי”, מתהדר בסוודר גולף שחור, נוסע באוטובוסים, משוחרר מאוד. בסופי שבוע היה יורד לשפלה, או שתלמה הייתה עולה לירושלים. תלמה ניגנה בחליל, ואשתו של אברהמ’לה בפסנתר, והם היו עורכים לעצמם ערבי מוסיקה בטעם ירושלמי. כשהיה לבדו, היה מצטרף לחבריו למסיבות ה“סטודנטיאליות” העליזות של הימים ההם, מרבה לשיר, נהנה מאוד מן הלימודים, אך גם מארוחה טובה, מיין, מחברתם של אנשים מעניינים. דוד (“דידי”) גולדשטיין זוכר כי בלילה, בדיממתה העמוקה של ירושלים, היה דדו מדבר על “עם ישראל”, דברים, שלא היה משמיעם אלא בהשפעת אותו קוניאק נוראי שנקנה ב“שקם”; “היה לו חזון על עם ישראל. הוא האמין במדינה חזקה, לה ראוי העם שהיה מדוכא כל השנים; האמין בזה שיתקבצו כאן יהודים מכל העולם; ולא האמין שהשלום קרוב. כשעלה לירושלים – הייתה זו מעין גלות, והוא היה נתון במצב רוח מיוחד. אבל לא היה לו לרגע אחד ספק, שיוסיף לשרת בצבא. ‘זו התרומה שלי לעם היהודי,’ נוהג היה לומר.”⁶⁷

בתוך כך, בחורף 1954, נזדמן לו ולשני חברים – לרחבעם זאבי ולשמואל גלינקא – להצטרף לסיור חיל-הים שאמור היה להגיע לוונציה. מטרתו האמיתית של דדו בנסיעה זו הייתה להגיע לאביו ביוגוסלביה, שלא נפגש איתו זה יותר משלוש-עשרה שנים. בסופו של דבר לא עגנו לא בוונציה ולא בשום נמל אחר, אלא שוטטו שמונה-עשר יום בלב ים. זו היתה קורבטה דחוסה, ושלושת הקצינים החליטו לערוך מעין “סמינר” לצוות האונייה.

זאבי הרצה על ארץ ישראל, גלינקא על בר-כוכבא ודדו על הערבים. הוא עמד אז בתוך לימודים באוניברסיטה, וגם להפלגה לקח איתו ספרים על תולדת הערבים והאיסלאם (וכן ביוגרפיה של טיטו בסרבו-קרואטית, כדי לרענן לשון זו, לקראת הפגישה עם אביו, שלא יצאה אל הפועל). זאבי זוכר את הרצאותיו של דדו, שהיו מכוונות לציבור מגוון – החל בקצינים וכלה בנער הסיפון: “דדו היה מורה מבטן ומלידה. הייתה לו גישה מתודית נכונה. הוא ידע לנסח את מטרת השיעור, לגרות את השומעים, להציג את התוכן, לשים את הדגשים הנכונים ולהגיע לסיכום. אלה היו הרצאות מקסימות.”⁶⁸

אך הזיכרון העיקרי מאותם שמונה-עשר ימים בים האדריאטי הוא מן השיחות שניהלו השלושה בינם לבין עצמם. הייתה זו תקופה של בין הזמנים בצבא, לפני שהורגשה הטלטלה הגדולה שבאה עם מינויו של משה דיין כרמטכ“ל (ב-6 בדצמבר 1953) ועם כניסתו של יצחק רבין למטה הכללי כראש אגף ההדרכה. האלופים של אותה שעה – בני הארבעים – נראו להם זקנים, מנותקים מן ההוויה היומיומית של הצבא. היו להם זכויות, הם היו ותיקי המפקדים ב”הגנה“, אבל בעיני שלושת סגני האלופים הצעירים לא היו הם בעלי סמכות מקצועית. דדו היה אומנם חניך “השומר הצעיר”, אבל בשמונה השנים שחלפו מאז שהלך לפלמ”ח נשתנו דעותיו בתחומים רבים, והוא הזדהה עם התפיסה האקטיביסטית של “אחדות העבודה”. בכל הנוגע לארגון הצבא, חשו שישנו צורך בטלטלה גדולה, וזו קרובה הייתה לבוא.

בשובו מן המסע, עלה דדו חזרה לירושלים, אבל לא לאורך ימים.

רבין מחזיר את דדו - מחלקת תורת לחימה ופעולות התגמול

כאשר יצחק רבין קיבל לידיו את אגף ההדרכה, החליט למנות את דדו לראש מחלקת תורת הלחימה (תו"ל). הרמטכ“ל התנגד למינוי, בעיקר על רקע אותו ויכוח פוליטי שהיה לו עם דדו שנים אחדות קודם לכן בקורס המג”דים, אף שבסופו של דבר ויתר על דעתו. היה זה לא רק תפקיד נכבד, אלא שהיה עמו גם קידום לדרגת אלוף-משנה על אף שהיה על דדו לשרת עוד שנתיים קודם שהוענקה לו הדרגה.

הייתה זו תקופה של החרפת פעולות ה“פידאיון” והנהגת תמורות מפליגות בדרכי הלחימה של צה“ל. יחידת 101, שהוקמה בראשותו של אריאל שרון ב-1953, כלקח מכישלון הפשיטה על פלמה ומפעולות אחרות, מוזגה עכשיו עם גדוד הצנחנים והטביעה בו את חותמה. החלה תקופת פעולות התגמול הגדולות – והראשונה בהן נגד מוצב מצרי בקרבת קיבוץ כיסופים (10 ביולי 1954). מאז נהג דדו להצטרף לכל אחת מהן. את העבודה ליד שולחן הכתיבה לא אהב, ולכל מקום שהתחולל בו קרב – נמשך. הוא הסביר, שזו חובתו כממונה על תורת הלחימה, אבל הכול ידעו ש”הוא פשוט אוהב את זה“. אומר יצחק רבין: “כל התקופה הזאת ליווה דדו מקרוב את כל פעולות התגמול. ואני סבור, כי גם הגוף שבראשו עמד צבר יֶדע, ניהל רישום אובייקטיבי – וכן הפיק לקחים – וזה היה באמת חידוש בצה”ל, שהגורמים המופקדים על התורה הולכים, מצטרפים אל הכוחות, מלווים אותם אישית ועוסקים ברישום מיידי, מסודר, אובייקטיבי, לא בדרך של היסטוריה במרכאות כפולות. בתחום זה בנה דדו גישה חדשה ודרך חדשה בליווי צמוד של מבצעים ולו גם קטנים, על מנת להפיק מהם לקחים שיהפכו ללקחי צה”ל כולו."⁶⁹

עד למבצע קדש – גם בימים שנעשה מפקד בסיס ההדרכה, אך בעיקר בתקופה בה היה ראש מחלקת תורת לחימה במטכ“ל – “היה דדו מצטרף כמעט לכל פעולת תגמול,” מוסיף טליק. “הוא לא היה עומד בעמדת פיקוד, אלא חוגר חגור ולוקח נשק, ומצטרף אל הכוח הלוחם. נימוקו הפורמלי היה שכראש מחלקת תו”ל עליו להכיר מקרוב את השתלשלות הקרב, אבל מניעיו היו עמוקים הרבה יותר: הוא לא רק רצה ללמוד על בוריו את הניסיון המצטבר בצה”ל, אלא היה לו צורך אישי, שהשתתפותו בלחימה תהיה חלק מן ה’רקורד' שלו. בפעולות התגמול היה מעורב מאוד כמשקיף, הן בתכנון והן בביצוע ממש. בפעולות אלה התגלה בכל החוזק ובכל הקשיחות שהיו בו. טובי חברינו נהרגו באותן פעולות, וגם לאחר שהיה חוזר מהן כשעל גבו חבר – היה ישן שינה קצרה, מתקלח, מתגלח ובא לעבודה כאילו לא קרה דבר. הוא היה גבר חזק ובריא – כולנו היינו ישנים לא אחת שעתיים בלילה, וזה הספיק לנו – אבל איש לא היה רענן ומלא מרץ מדדו."⁷⁰

פעולת עזה (28 בפברואר 1955) הייתה אחת הפעולות הגדולות של הצנחנים, ורבים רואים בה את הצעד הראשון לעבר מבצע קדש, שנה וחצי מאוחר יותר. באותה פעולה נהרגו שמונה צנחנים, בהם מפקד אחת הפלוגות, רב-סרן סעדיה אלקיים (סופאפו). מפקד הפלוגה השנייה היה מרדכי גור. תלמה, אשתו של דדו, לימדה אז בבית הספר של עין-שמר ואחר הצהריים הייתה נוסעת לתל-אביב, ללמוד נגינה (חליל) אצל טפליץ. הביתה הייתה שבה בדרך כלל עם דדו, במכוניתו. בשובה אל חדרה, כדי להחליף את בגדיה לקראת הנסיעה העירה, שמעה נקישה בדלת. בפתח עמדו יצחק רבין וישראל טל. הם שאלו על דדו. אשתו תמהה על הביקור, אבל לא חשדה במאומה. היא אמרה, שהיא נוסעת לתל-אביב, ושאלה אם יוכלו לתת לה הסעה. בדרך כלל הייתה הולכת ברגל עד לכביש הראשי, ועולה שם על אוטובוס. הם השיבו בחיוב, והיא שמחה מאוד על ה“טרמפ”. כאשר הגיעו לקרבת בית החרושת לבירה “אביר”, הבחינו פתאום במכונית של דדו הנוסעת בכיוון ההפוך. המכוניות נעצרו, ורק אז הוברר לה מה קרה: הגיעה לאוזניהם שמועה שבקרב עזה נפצע דדו והוסע לקיבוץ, והם מיהרו לבקרו…⁷¹ דדו היה יוצא לכל פעולה. מבצעים אלה היו שמורים כמובן בסוד, ומראש לא ידע עליהם איש, להוציא את המעורבים בדבר, אבל כאשר היו רואים בצהריים את הג’יפ שלו ליד החדר, ידעו שחזר עם שחר מפעולה ועכשיו הוא ישן.

את ההצטרפות לפעולות קרביות אהב, לא כן את עבודת המטה. “הוא היה אחראי, למשל, לזה שהעברית בצה”ל תהיה טובה," מעיד בחיוך אחד מחבריו. “לא הייתה ברירה בידיו והוא עשה את מלאכתו, אבל לבו לא היה בזה. הוא רצה לעמוד בראש כוח לוחם, לא לשבת לשולחן הכתיבה, וברגע שנזדמן לו לקבל פיקוד – קפץ על ההזדמנות הזאת.”

ובינתיים, חודש לפני יום הולדתו השלושים, נולדה בתו הבכירה, הילה. בסוף אוקטובר 1955 יצא, הוא ושני קצינים נוספים, לסיור רשמי במתקנים צבאיים בבריטניה. דדו קיווה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להיפגש סוף סוף עם אביו, שלא ראהו מאז עלייתו. אך תוך כדי הסיור קיבלו שני הקצינים האחרים הוראה לשוב מיד ארצה בשל מתיחות שנשתררה בגבול עם מצרים. לדדו ניתן היתר להאריך את שהותו למשך שבוע נוסף, שכן ידוע היה כמה ציפה לפגישה עם אביו. אלא שדדו, אשר חשש שמא “יחמיץ את המלחמה”, חזר גם הוא מיד, ורק בהגיעו ללוד הוברר לו שהייתה זו בהלת שווא. עברו עוד כארבע שנים קודם שביקר אצל אביו.

מפקד חטיבת חי"ר במבצע “קדש”

ימים אחדים לאחר שובו לישראל, קיבל “מינוי משנה” כמפקד חטיבת חי"ר מוגברת

1. היה זה המינוי הראשון, מאז פורק הגדוד הרביעי, לפיקוד על עוצבה שעשויה הייתה למצוא עצמה במלחמה בזמן הקרוב. העננים הכבדים היו מתקשרים והולכים, ומחודש לחודש נראתה המלחמה ממשית יותר. זו הייתה שאיפתו של דדו – להימצא במקום שבו יוכרע גורל המלחמה, אם אכן תפרוץ.

ולא כך היה. ב-15 ביוני 1956 נתמנה למפקד בית הספר לחיל-רגלים והועלה לדרגת אלוף-משנה. חודשים אחדים לאחר מכן נפתח מבצע “קדש”.

במבצע האחרון של מלחמת השחרור – מבצע “חורב” – נעו גדוד הרגלים של דדו והגדוד המשוריין של חיים בר-לב בציר עוג’ה-רפיח. כבר אז חש בהבדל שבין השריון לבין החי“ר, אבל רק ב”קדש" נתגלה לו – כמו לפיקוד העליון של צה“ל – שמכאן ואילך יכריע השריון את גורל המלחמה גם במזרח התיכון. חיים בר-לב שהה באנגליה במחצית הראשונה של 1956, ובשובו היה במה”ד. סמוך למלחמה קיבל מינוי חירום כמפקד החטיבה המשוריינת 27. בפרוץ המלחמה פעלה החטיבה לאורך כביש החוף – פרצה את מוצבי רפיח, ניהלה קרב בג’יראדי, כבשה את אל-עריש והתקדמה עד לקרבת תעלת סואץ, בהתאם למתוכנן מראש.

חטיבת החי“ר בפיקודו של דדו הועסקה בעיקר בהחזקת רצועת עזה – בהשלטת סדר, בחיפושים אחר מחבלים, בתפקידי שיטור. רק גדוד אחד, בפיקודו של חברו מימי “הראל”, שלמה שילוח (שלאוך), הוטס לאַ-טור, אף הוא לתפקידי הגנה. שילוח זוכר את היסודיות העיקשת של דדו גם אז. בזמן ההתארגנות נקע המג”ד את רגלו ונלקח לבית חולים. דדו בא אליו לבית החולים והודיע לו, שעליו לרדת עוד היום לסיני. אך כיוון שיש לטפל ברגל, קיבל על עצמו את הטיפול בהכנת הגדוד ליציאה. הוא לא זז מן הגדוד עד ששב המג"ד – כעבור שעות אחדות – ודדו “מסר” לידיו את הכוח, מוכן ליציאה.

הישיבה ברצועת עזה נתארכה יותר מאשר בסיני, שהנסיגה מתוכו נמשכה בשלבים, החל ב-22 בנובמבר. מטהו של דדו היה בעיר עזה, ואילו מטהו של בר-לב היה באל-עריש. כשהיה בר-לב עובר דרך עזה, היה נכנס לבקר אצל חברו. “אז הבחנתי בפעם הראשונה שבשלה בו ההחלטה, שעליו להגיע איכשהו לשריון.”⁷² הוא העריך, שבחיל הרגלים לא תהיה לו שוב אפשרות לגלות את הכוחות שהאמין כי הם גנוזים בו. ספק אם יינתץ לו לפקד על חטיבת חי"ר סדירה, ואילו על מגבלות פעילותה של חטיבת מילואים כשלו כבר עמד. זה הרושם שנשאו איתם משיחותיו איתו גם חבריו האחרים. הוא הירבה לשוחח עם רחבעם זאבי, שהיה ראש המטה של פיקוד דרום. “הוא ישב בבית ספר ערבי, בכניסה לעזה, בכביש לנחל עוז. נולד בו אז התסכול של חיל-רגלים. לא אופשר לו לתת ביטוי למה שסער בו – שתבע ממנו לעשות דברים גדולים יותר. יחד עם בר-לב הגיע למסקנה, שעליו למצוא את הדרך לגייסות השריון. הוא מצא אותה.”⁷³

הנסיגה מרצועת עזה בוצעה ב-6 במארס 1957. הוראה מן השלישות הראשית להצבת אל"מ דוד אלעזר לגייסות השריון, ב-9 ביולי, הוצאה ב-30 ביוני. בזה החל הזינוק הגדול.

שבע שנות שריון

החלטתו של דוד אלעזר, אלוף-משנה ומפקד חטיבת מילואים של חי“ר, לעבור הסבה, נראתה לכמה מחבריו כהימור נועז, אלא שהימור זה היה מבוסס על הערכה נכונה של התמורה הצפויה בצה”ל. במבט לאחור ניתן להצביע עליו כעל ראשית הזינוק הגדול – מן ההיסחפות האיטית אל השוליים חזר באחת ללב לבה של העשייה והמחשבה של צה"ל שלאחר מערכת קדש, ומאותה שעה מתחילה התקדמותו הבוטחת של דדו לעבר הצמרת.

כלומר, עכשיו היה משוכנע, שהעוצבה המשוריינת היא שתהיה בסיס כוחות היבשה, אבל ספק אם חזה אפילו בעל הדמיון הנועז ביותר התרחבות כעין זו שהתרחשה בין קדש לבין ששת הימים, שלא לדבר על אלפי הטנקים שהשתתפו בקרבות יום הכיפורים.

משמ“ש - לגי”ש

במלחמת העצמאות השתמשו אומנם במילה “שריון”, אבל “שירות מכוניות השריון” (שמ"ש), שהוקם בפברואר 1948, בפיקודו של יצחק שדה, מושתת היה על אלתורים – כלי רכב אזרחיים למיניהם שהורכבו עליהם לוחות פלדה, ג’יפים ליחידות סיור ופשיטה וכיוצא באלה. במאי הוקמה החטיבה המשוריינת (חטיבה 8) ולאחריה חטיבה 7, זו שעתידה הייתה להיות לחטיבת היוקרה של גייסות השריון – אבל לרשות צה"ל כולו עמדו אז – ולא בעת ובעונה אחת – 10 טנקי הוצ’קס, 2 טנקי קרומוול, 4 טנקי שרמן. בכל מבצע “חורב” לא השתתפו אלא 2 קרומוולים ו-2 שרמנים.

זאת ועוד: משהוקמה חטיבה 8 פורקה מסגרת שמ“ש, ורק בראשית 1950 הוחלט על ייסוד חיל שריון, וסא”ל שאול יפה נתמנה לקצין שריון ראשי. זמן קצר לאחר מכן פרש יפה לקיבוצו, ובמקומו בא אל“מ משה בר-תקוה (מונדק). שום מדינה לא מכרה בימים ההם טנקים חדשים לישראל, וצריך היה להסתפק במה שניתן היה לרכוש מ”שאריות" מלחמת העולם השנייה. בשנת 1953 היו לצה“ל 60 שרמנים ישנים וכמה עשרות זחל”מים, אף אלה מעודפי מלחמת העולם. אל“מ יצחק פונדק, אשר נתמנה בסוף 1953 לקצין שריון ראשי, מספר כי אותם טנקים “שימשו גם למצעדים ולמסדרים וגם לאימונים ולמבצעים.” השרמנים היו חמושים בתותח קצר-קנה בן 75 מ”מ, “קנים שחוקים כל כך שהקליע היה מתנדנד בתוך הקנה. במצב זה, היסט בן 20 מטרים מן המטרה נחשב לקליעה בול!”

במציאות דלה זו החלו לצמוח מפקדי השריון המקצועיים הראשונים של צה“ל, אשר לא מעטים מהם עתידים היו לעמוד כעבור שנים בראש עוצבות גדולות.⁷⁴ אחד הפלמ”חניקים הראשונים שעברו לשריון היה אברהם (“ברן”) אדן, ששימש כמפקד קורס השריון השני (ב') מיד לאחר המלחמה. כבר אז נראה היה לו, שאי-אפשר יהיה להעתיק באורח מכאני את תורתם של הצבאות הזרים, צבאות המעצמות. “באתי ואמרתי, חבר’ה, עד שלא נעשה קורס ישראלי – לא יהיה לנו שריון. זה היה למעשה סמינריון – מושתת לא רק על הספר, כי אם על הניסיון הקרבי שהבאנו איתנו מן המלחמה, כמפקדי חי”ר, על צרכינו ועל אפשרויותינו."⁷⁵

“ברן” עצמו פרש כעבור זמן לא רב לקיבוצו, ונקרא חזרה לצבא רק ערב מערכת קדש. אבל אורי בן-ארי – המ“פ של דדו בגדוד הרביעי – היה אחד המג”דים הראשונים שעברו לשריון, בנו את יסודות ההלכה והתפעול, וב“קדש” עמד בראש חטיבת השריון הסדירה היחידה של צה“ל. סגנו היה אריה שחר, הסמ”פ הראשון של אורי בן-ארי, שנפצע בקסטל ויצא מקרבות ירושלים. בין מפקדי השריון יש להזכיר עוד את שמואל גלינקא – אף הוא מיוצאי “הראל” – שעמד בראש חטיבת המילואים 37 ונפל בקרב במלחמת קדש; את הרצל שפיר, מלוחמי חטיבת “יפתח”, שעבר גם הוא לשריון, היה מ“פ טנקים, ובמערכת קדש היה קצין אג”ם באוגדה של חיים לסקוב; את מנחם (“מנדי”) מרון, ששירת בגדוד הטנקים הראשון של צה“ל; את אלחנן סלע ושני מ”פים מצטיינים, את שמואל גורודיש (גונן) ומשה בריל (בר-כוכבא).

עד לשנת 1955 היה כוח השריון מצומצם, הפיקוד העליון פיקפק ביכולתו, ואיש לא ידע לפסוק בבירור איך יופעלו הטנקים – כפלוגות מסייעות לכוחות החי"ר, או כחטיבות עצמאיות. שנה קודם לכן הוקמה אומנם מפקדת גייסות השריון וכמפקדה שימש קצין שריון ראשי, וכן אורגן בית הספר לשריון, אבל בתרגיל הגדול הראשון – “כאשר הגיעו 30 אחוזים מן הטנקים לקרב המגע, נחשב הדבר להישג עצום.”

ההתעצמות הגדולה הראשונה הייתה ב-1955 – טנקים קלים חדשים מטיפוס אמכ“ס 13, שנרכשו בצרפת. ביולי 1956, עם ההכנות למלחמה, מונה האלוף חיים לסקוב למפקד גי”ש, ואילו חברו, האלוף מאיר זורע, שימש כסגנו. הם שבים ומציינים, כי לא מצאו, בקבלם את הגיִס, קונספציה ברורה על אפשרויות הלחימה בשריון. “המחשבות שלנו התבטאו – והן עדיין לא השתנו – בכמה קווי מדיניות. וזה נעשה בידיעה שבסיס כוחות היבשה יהיה הכוח הטנקי.⁷⁶ נקודת המוצא של לסקוב וזורע הייתה, שאין בכוחו של צה”ל להגיע ליתרון כמותי בקרב, וכי רק “על ידי התמרון, המבטא מהירות, התקפיות והפתעה, עם אפשרות הריכוז” ניתן יהיה לגבור על אויב הנשען על “כמויותיו וקשיחותו.”⁷⁷ סמוך למלחמה עצמה קרא הרמטכ“ל, משה דיין, לחיים בר-לב, שאך חודשים אחדים קודם לכן נתמנה לראש מה”ד, והציע לו – כמינוי חירום – לקבל את הפיקוד על חטיבת מילואים משוריינת.

ואכן, זה היה כל הכוח המשוריין בתחום מערכת קדש – חטיבה סדירה אחת, שתי חטיבות מילואים, עוד שני גדודי שריון פיקודיים, בית ספר לשריון וסדנה גייסית, יחידות סיוע ושירותים. שמואל גלינקא נפל בקרב. אסף שמחוני, מפקד חזית הדרום, נספה בתאונה. על חיים לסקוב הוטל למלא את מקומו של אסף שמחוני, ואילו מאיר זורע מונה למפקד גי"ש. לא יצאו שישה שבועות וזורע התפטר מתפקידו ופרש מן הצבא. ב-23 בדצמבר נתמנה לתפקיד זה אורי בן-ארי. אף שמקדימים אנחנו במקצת את המאוחר, מן הדין להזכיר כי לא יצאו שבעה חודשים וגם הוא פרש מתפקידו, ומן הצבא, כתוצאה מפרשה שאינה מענייננו כאן.

תיאור חטוף זה בא להצביע על מה שקרה: הגיִס איבד את המפקד, את סגנו, את מפקד החטיבה הסדירה ומפקד אחת משתי חטיבות המילואים. וכל זאת – בשעה שהוכח פתאום, ובצורה דרמטית, שהשריון הינו “מלכת הקרב”. עד למלחמת קדש, כתב אורי בן-ארי, נחשב השריון ל“חַיל בעייתי, מסובך ואולי בלתי אמין, חיל אשר עמד בצל חיל הרגלים,” אך משהוכחו תורתו ויכולתו, נשתנה היחס אליו מן הקצה אל הקצה, והוחל “ביצירת תורת לחימה מחודשת וחדישה של צה”ל, בהתבססות מרבית על כוחו של השריון.⁷⁸

לשון אחרת – הרחבה ניכרת של הכוח, גם בכלים גם באנשים. מנין יימצאו המפקדים אשר יתייצבו בראשו, יפיקו את לקחי המערכה, יקימו עוצבות טנקים ויהפכו אותן ל“בסיס כוחות היבשה”? מחיל הרגלים.

ואכן חבורה שלמה של מפקדים בולטים עברה באותה תקופה לשריון. ישראל כרמי, מפקד הגדוד התשיעי במלחמת השחרור ומפקדו של בית הספר לשריון בהיווסדו (1954), היה במערכת קדש סגנו של דדו בחטיבת חי“ר – ועכשיו נעשה מפקד חטיבת מילואים בשריון. כך יששכר (ישכה) שדמי, מפקד אותה חטיבת חי”ר, שיחידת “משמר הגבול” שסופחה אליה ביצעה את הטבח בכפר-קאסם – שדמי עצמו זוכה מאשמה – מונה למפקד חטיבת המילואים. מנחם (“מן”) אבירם – לשעבר מג“ד בחטיבת “גולני”, ראש ענף המבצעים במטכ”ל ומפקד חטיבת הצנחנים אחרי אריאל שרון – עבר לשריון ועתיד היה לשמש כסגנו של דדו, כשנעשה זה מפקד גייסות השריון. אשר לוי, לשעבר מג“ד ב”גבעתי“, עבר הסבה לשריון והיה למג”ד ולאחר מכן למח“ט בשריון. משה (מוסה) פלד, איש נהלל ופעיל בעזרה למושבי העולים בנגב, עבר קורסי שריון בשירות מילואים, אך ב-1959 נקרא על-ידי חיים בר-לב לשרת בגיִס, וכעבור שנה הוצב בראש גדוד טנקים סדיר. אריאל שרון עצמו, מקימה של “יחידה 101” ומפקדה של חטיבת הצנחנים במלחמת קדש, נתמנה ב-1962 – אחרי תקופה ארוכה שבה הוחזק ב”מקרר" על ידי הרמטכ“לים דיין ולסקוב – למפקד חטיבת מילואים בשריון. אותה שנה עבר לגי”ש עוד מפקד חי"ר, שלמה להט – תחילה כמפקד חטיבה ממוכנת ולאחר מכן כמפקדה של חטיבה 7.

שמות אלה מוזכרים כאן מכמה טעמים: ראשית, כדי להדגיש, שהסבת מפקדים בכירים לשריון שינתה באורח יסודי את צמרת הפיקוד של הגיִס, שנועד מעתה ליהפך ל“בסיס כוחות היבשה”. שנית, כדי להבליט את הרקע לצמיחתו המהירה של דוד אלעזר בשריון ולהתבלטותו בחבורה זו של טובי המפקדים. שלישית, כמעט כל “הנפשות” הללו יחזרו ויופיעו – בתפקידים משתנים – בהמשך דרכו הצבאית של דדו.

שם אחד, שמו של האיש שהוסב ממש עם תום מערכת קדש ונתמנה מיד לסגן מפקד הגיִס, טרם הוזכר – ישראל טל. מיום שהחלה נרקמת הידידות בין דדו לבין טליק – נעו השניים במסלולים דומים למדי. יחד שירתו במה“ד, תחת פיקודו של יצחק רבין. יחד הוענקה להם דרגת אלוף-משנה – ויחד איחרו לטקס בלשכתו של משה דיין, ואת הדרגות ענדו לעצמם… טל – בדומה לאלעזר – פיקד על חטיבת חי”ר במערכת קדש. בין השניים היו גם הבדל אישיות, נטיות וכישורים. כשהתפטר מאיר זורע – פחות מחודשיים לאחר מינויו – ובמקומו בא אורי בן-ארי, מינה משה דיין במפתיע את טל לסגן מפקד הגיִס. רק אז למד טל ממש, כמוהו כדדו, את המקצוע: “לי היה קל, שכן הייתי מומחה בנשק, בבליסטיקה ובטכנולוגיה. בימי שירותי בצבא הבריטי, בבריגדה, שירתתי על ‘נושאי ברן’ וידעתי קצת טכניקות ותרגולות. גם בתקופת עבודתי במה”ד יצא לנו לעשות הרבה בשריון."⁷⁹ ואכן, תרומתו עתידה להתגלות גם כאן באותם תחומים עצמם – תוך שקנה מומחיות מקצועית גוברת במהלך שירותו בגיִס.

כניסתו של דדו לשריון מלווה, ככל הנראה, רינונים: שהוא “עצלן”, ש“מריח ממנו ריח של בנזין”, כלומר – הוא מרבה להתרוצץ מחוץ למחנה. כאשר פעל טליק להעברת דדו לשריון נתקל, לדבריו, בהתנגדות, הן מצד מפקד הגיִס והן מצד הרמטכ"ל, איש איש וטעמיו עמו. אך בסופו של דבר, ב-9 ביולי, הוצב דדו למפקדת הגיִס. כעבור שנים-עשר יום התפטר אורי בן-ארי, ובמקומו בא האיש שערב המלחמה קיבל מינוי חירום כמפקד חטיבת מילואים – חיים בר-לב.

היום יודעים אנו, כי בר-לב, אלעזר וטל עתידים היו לעמוד, בזה אחר זה, בראש גייסות השריון במשך שתים-עשרה שנים. אבל כאן עודנו בראשית הדרך.

בשריון - כל המסלול עד לפיקוד על חטיבה 7

הייתה זו התחלה חדשה גם במישור האישי. עד אז היה ביתו של דוד אלעזר בעין-שמר. שם נולדה אשתו, והיא הוסיפה להיות חברת הקיבוץ. שם נולדה בתו הילה, ובראשית 1957 בנו גדעון. עכשיו חייב היה הבית להיות בדרום הארץ, והמשפחה עוברת לכפר-מנחם. חברי קיבוץ זה היו בנעוריהם חניכיו של המשורר צבי ארד, אביה של תלמה. המשפחה מתקבלת במאור פנים ותלמה עובדת שם בהוראה, אבל שוב אינה חברת קיבוץ. הייתה עוד איזו מחיצה סמויה – הפולמוס סביב “מבצע סיני”, שמפ"ם שללה אותו ודדו חייבו בלי כל הסתייגות. זה היה רק עניין שבלב, שכן החדר בצריף השוודי בכפר-מנחם היה לביתו של דדו בארבע השנים הקרובות.

הייתה זו, שוב, התחלה ובעיקר בצבא עצמו – ואפילו בגלל עצם העובדה, שדדו הסיר את סימני הדרגה והיה לחניך לכל דבר. מדריכו היה אותו מ“פ מצטיין ו”שריונר" מקצועי לעילא, שמואל גורודיש (גונן), שנתמנה לקצין אג"ם של החטיבה שדדו עתיד היה לפקד עליה – חטיבה שבע.

דדו התעקש לעשות את כל המסלול כולו – נהג, תותחן, קשר, קורס מפקדי טנקים. הוא עבד בסדנה, עבר קורס מפקדי פלוגות טנקים, כשהוא שואף לרמה מקצועית טובה. לתחום חדש זה נכנס בהתלהבות, ומכאן ואילך התמסר לעבודתו וחי את החטיבה ביום ובלילה. הוא מצא את דרכו.

בנעוריו, בקיבוץ, היה דדו טרקטוריסט, “אלגנטי, נוהג את הטרקטור הגדול של המשק בהידור,” בלשונו של צבי ארד, חותנו.⁸⁰ את החניך, בבית הספר לשריון, מתאר חיים בר-לב: “ניסו ליישר שם איזה שטח עם טנק דוזֵר, והחייל שהפעילו היה אומנם טנקיסט, אבל עם ה’דוזֵר' לא הסתדר כל כך. התיישב דדו על הכלי ויישר את השטח, כטרקטוריסט.”⁸¹ באותה עת כבר שירת בשריון דור שאת כל דרכו, מן הטירונות ועד לפיקוד, עשה בטנקים, ודדו התקבל על ידם כאחד מהם, כטנקיסט. “לא היו לו יומרות להכיר את הטנק טוב יותר מגורודיש, אבל להיות בקי ולא לעשות בושות – זאת השיג.” לא כעוד אחד מאותם מפקדים שהוצנחו ישר מתוך החי"ר ולא הגיעו למיומנות מקצועית.

תקופת ההכשרה נמשכה למעלה משמונה חודשים, ורק ב-15 במארס 1958 נתמנה למפקד חטיבה 7, חטיבת היוקרה הסדירה של צה“ל. באותה עת עבר ניסיון אישי קשה, ולגמרי לא בעִתו. תוך כדי סיור בג’יפ בהרי ירושלים – שנהג קצין האג”ם שלו, גורודיש, ועִמם קצין שלישי – הידרדר הרכב, התהפך, התגלגל שוב ושוב, עד שנחת בתחתיתו של הוואדי כששלושת נוסעיו פצועים. דדו עצמו נפגע בשני קרסוליו. פרופסור ספירו, שטיפל בו, אמר כי אילו ישב דדו לשולחן משרדי, מעדיף היה להימנע מהתערבות כירורגית, אבל “אם אתה רוצה לקפוץ ולרוץ, נצטרך לנתח ולהכניס לך ברגים לקרסוליים.” ואכן, לתוך שני קרסוליו ננעצו ברגים והם נקבעו בתוך גבס. ישראל טל, בהצביעו על אותה “אכזריות מוֹנטֶנֶגרית” של דדו, התכוון גם ליכולתו להתאכזר כלפי עצמו ולשאת בייסורים קשים. בעוד רגליו נתונות בגבס והוא נשען על קביו, לא חדל מן העבודה, וכאשר אמרו לו הרופאים, כי החלמתו המלאה מחייבת פיזיותרפיה, כלומר עליו להפעיל את רגליו – היה צועד ברגל מכפר-מנחם לבסיס השריון, ועל אף ש“דמעות זלגו מעיניו מגודל הכאב” עשה זאת שוב ושוב, עד שחזר למלוא כושרו. הוא החליט להעמיד את עצמו במבחן קשה יותר – והוא עשה את כל מסלול צעדת שלושת הימים לירושלים. היה זה רק אחד הביטויים של אותו שילוב של כוח רצון, כוח סבל ואמביציה ללא גבול.⁸²

כמפקד חטיבת השריון הסדירה של צה"ל נתבעו ממנו כישורים וסגולות למעלה מאלה. “ברן” זוכר את דדו מן הפעמים הראשונות שבהן השתתף בדיוני הסגל הבכיר (בסוף 1957 יצא אדן להשתלמות בארצות-הברית ובשובו כעבור שנה נתמנה לקצין אג"ם של הגיִס), והוא מוצא דמיון בין ניסיונו הקרבי שלו עצמו כמפקד בחיל הרגלים לבין זה של דדו. מן ההתחלה "דיבר דברים של טעם והיה בעל תפיסה טקטית ויישומית מבחינת הבנת השריון. עם כניסתו לשריון נתגלה כמאוד מוכשר. אולי לא היה עדיין בעל ידע בפרטים – אבל בתפישה, בתפעול ובכושר הביטוי, הסתמן מיד כשריונר. מעולם לא שמעתי אותו עולה על ‘באנקט’.⁸³

מפקד הגיִס אז, ועד לקיץ 1961, היה האלוף חיים בר-לב. “באותן ארבע שנים,” כתב בר-לב כעבור שנים, “הופקו לקחי מערכת סיני והוחל בגיבוש תורת הלחימה של השריון… האוגדה המשוריינת הוקמה בסוף שנות החמישים. גובשו תפישת הלחימה והמבנה של העוצבה המשוריינת: החטיבה המשוריינת והחטיבה הממוכנת. הוקמו חטיבות המילואים הראשונות בהתאם לתפישה זו. הוחל בהקמת הארטילריה המתנייעת… הוקמה פלוגת הנדסה משוריינת, מצוידת בדחפור ומורג…”⁸⁴

הוכנסו טנקים חדשים – ה“סנטוריון” הבריטי וה“פאטון”, מ-50 – וכן התותח המתנייע 105 מ"מ. בתקופת בר-לב עוצבה תורת הקרב הייחודית – לוחמת שריון בשריון – אך פותחה גם תורת לוחמה בשטח הררי ולוחמת שריון בלילה.

קצת יותר משנה היה דדו מפקד חטיבה 7, “החטיבה הסדירה היחידה שהייתה בידינו לכל האקספרימנטים,” אומר בר-לב. “היה לנו בית ספר והיו לנו חטיבות מילואים, אבל זו הייתה החטיבה שבה יכולנו ליישם את כל ההשקפות, את תורות הלחימה, את קליטת אמצעי הלחימה.” כל זה, אגב התרחבות רבה של הגיִס, ובלשונו של אחד מקבוצת המפקדים החדשים, תוך ש“השריונאים הוותיקים די עיקמו את האף. כיום השריון הוא המתקדם בחילות היבשה, אבל אז היה הוא כמין פרובינציה בכל הנוגע למחשבה צבאית, ואנחנו הבאנו איתנו את הערכים ואת המחשבה הצבאית שלנו.”⁸⁵

דדו – סגן מפקד גי"ש

תקופת כהונתו כמפקד חטיבה 7 נמשכה עד ה-15 באפריל 1959, ובסופה הוכר כאחד המעולים שבמפקדי הגיִס. אז החל גם המירוץ הצמוד לעבר הפיקוד על הגיִס: שנה קודם ביקש טל את בר-לב, שהפיקוד על החטיבה יימסר לידיו, ואילו דדו יבוא במקומו כסגן מפקד הגיִס, אך בקשתו נדחתה. טל לא קיבל את הדין, ובר-לב הביא את הנושא להכרעתו של סגן הרמטכ“ל. מן הדין להזכיר כאן, כי בראשית 1958 נתמנה חיים לסקוב לרמטכ”ל במקום משה דיין, וסגנו היה צבי צור. מינויו של לסקוב הבטיח אוזן קשבת לגייסות השריון, ואילו בין צ’רה לבין דדו נקשרו עד מהרה יחסי הערכה וידידות. מכל מקום, ערעורו של טל לא נתקבל ותחושתו הייתה, שכבר באותו שלב הוכרע גורל המירוץ. דדו יתמנה ראשון למפקד גייסות השריון.

באפריל 1959 התחלפו השניים בתפקידיהם – טל קיבל את חטיבה 7 ודדו נתמנה לסגן מפקד הגיִס. לשניהם היו חסידים רבים, שהדגישו את ייחודו של כל אחד מהם ואת תרומתו הסגולית. כאן לא נעסוק אלא בתיאור תפקידו של דוד אלעזר, כפי שהוא מצטייר – מזוויות שונות – בעיני מי שפעלו יחד איתו, אם בשריון ואם במטה הכללי. אבל קודם לכך חשוב להזכיר את התקבלותו של דדו כאדם, הן על ידי עמיתיו והן על ידי פקודיו. כאן גם החלה מתגבשת סביבו אותה “חבורה” טיפוסית של אנשים העובדים יחד מתוך הזדהות עמוקה עם מפקדם – אותה רוח שרבים מעלים על נס, ואילו אחרים משקיפים עליה בעין ביקורתית.

“ברן” זכר אומנם את דדו עוד מן הימים שהמחלקה שלו בפלמ"ח ישבה בשער-העמקים, והם חזרו ושמעו זה על זה בשנות שירותם בצבא, אבל פגישתם ממש הייתה רק כשהגיע דדו לשריון: “בפגישה הראשונה הוא נראה לי לבבי מדי, מאוד לא צברי, והואיל ואני הייתי אז מן הוותיקים והוא רק למד את השריון, חשדתי בו שזו מעין חנופה. לקח לי זמן עד שלמדתי, כי זו הייתה תכונתו הטבעית, שקיים ושמר גם כשהיה מפקד הגיִס – לא אותה התנהגות צברית מחוספסת שלנו, אלא פשוט, אדם בעל נימוסים טובים.”⁸⁶ כבר נזכרה הקרבה שהחלה מתפתחת אז בין דדו לבין גורודיש. בסוף תקופת שירותו כמפקד החטיבה הגיע אליו קצין אפסנאות, פנחס להב, שאף כי לא שירת תחת פיקודו אלא חודשים ספורים, החזירו אליו מאוחר יותר, כאשר נתמנה למפקד הגיִס, בתור קצין שלישות, ובזה חידש קשר שלא נפסק אלא בנסיבות החמורות של מלחמת יום הכיפורים.

כאן ייזכר עוד בחור צעיר, שעמד אז בסוף שירותו בצבא הסדיר, נעים כהן. מכוניתו של מפקד החטיבה נפגעה בתאונה, ונעים נשלח אליו זמנית, לשישה שבועות, כנהג, אבל עד מהרה נקשר נעים רגשית אל מפקדו. כנהג, היה בכל מקום, ראה הכול, שמע הכול. הוא ראה אדם “שאפשר להשתחוות מולו. לא מסוגל לדבר אחרי גבו של מישהו. זה יכול להיות קצין, זה יכול להיות החבר שלו – מה שיש לו בלב, הוא אומר. השאלה היא איך מקבלים את הנזיפה שבאה מפיו. דדו אף פעם לא הרים את הקול, וגם כשהיה הכי עצבני, אף פעם לא אמר יותר מאשר: ‘לעזאזל!’ הוא לא שמר טינה לשום אדם. היו חברים, שאני יודע – חברים שבסופו של דבר לא היו נאמנים לו, אבל הוא לא שמר להם טינה.”

יום אחד שאל דדו את נעים לתוכניותיו עם שחרורו הקרוב. נעים השיב בפשטות: “אין לי תוכניות. איתך אני מוכן להישאר ולחתום קבע.” דדו הופתע, הציע לנעים לחתום, הבטיח לטפל אישית בעניינו. נעים החל ממלא טפסים, אך לפתע התמלא חששות – “שיהיה בריא, המח”ט – איפה הוא יזכור אותי?" – וחזר בו. מפקד פלוגת המפקדה הציע לו לצאת לחופשה שהיה זכאי לה ולהשתחרר בסופה. זה היה יום חמישי, זוכר נעים. הוא הגיע לבית הוריו באור-יהודה ושכב לישון. באחת אחר חצות הופיע רץ והודיעו, שעליו להתייצב בלשכת המח"ט בשבע בבוקר. עד שהתייצב לפני מפקדו, כמעט פרחה נשמתו מפחד, אבל דדו קרא לו רק כדי להודיעו: “אתה תישאר אצלי.”

בכך החל קשר יחיד במינו בין נעים כהן לבין דוד אלעזר, שנמשך יותר משבע-עשרה שנים. “אני הייתי בשבילו האמא, האבא, יותר מאשר תלמה אשתו,” אומר נעים, אף שמאז “גדלו אצלי ארבעה ילדים בבית, ולא הרגשתי, עד שהייתי צריך לטפל בהכנסת הילדים שלי לתיכון… בכל סוג נסיעה, בכל סוג רכב – אני הייתי הנהג שלו. לא היה לנו סדר יום, כי בחטיבה עבדנו יומם ולילה, וכך זה נמשך גם אחר כך.”⁸⁷

במעמד מאושש נכנס דדו לתפקידו כסגן מפקד גי“ש. בתקופה זו “פותחה הקונספציה של האוגדה המשוריינת, בוצע התרגיל האוגדתי הראשון,” אומר חיים בר-לב.⁸⁸ “לפי התפיסה המקובלת עד עכשיו, מקבל מפקד הגיִס פיקוד על אוגדה. כך היה באותו תרגיל אוגדתי, שדדו הכינו וניהלו, ואני תורגלתי עם כוחות.” הדגשת הקונספציה של האוגדה הייתה מיוסדת על ההנחה, שבעתיד תתנהל המלחמה בין כוחות שריון גדולים. “היו אלה שנים פעילות מאוד בהכנת הכוח, והיו אז ויכוחים שהיום הם נשמעים מגוחכים. אנחנו, בשריון, טענו שעלינו להגיע לכוח של אלף טנקים, אבל היינו קול קורא במדבר. בדיון שני טענו שחלק מן הטנקים שלנו חייב להיות מתקדם, וכוונתנו הייתה לסנטוריונים. אלוף בכיר אחד התנגד בכל תוקף לרכישת סנטוריונים ואמר: צריך לקנות ג’אנק ולשפץ אותו…” אף-על-פי-כן נשלח באותה עת שמואל גורודיש לאנגליה ללמוד את הסנטוריון “וסוכם שהוא יהיה מ”פ סנטוריונים, וכשנוספו טנקים היה מפקד גדוד הסנטוריונים הראשון…”

פיתוח התורה הצה"לית מול הדוקטרינה הסובייטית

כאן החל דדו לגלות את כוחו. האלוף צבי זמיר היה בימים ההם ראש מה“ד, והוא זוכר את הוויכוח שהתנהל בצה”ל, בין מה“ד לבין פו”ם, בשאלת הדוקטרינה הסובייטית – האם קיימת בכלל דוקטרינת מגננה מיוחדת כזאת, והאם אומצה על ידי מדינות העימות. “ואז התברר, שהסורים נערכים באמת באופן שונה. הקימונו צוות שהיו בו קצינים שידעו מניסיונם מה זו דוקטרינה סובייטית, נציגי החילות, דדו כסגן-מפקד גי”ש, ובנינו את תורת הלחימה של צה“ל מול הדוקטרינה הסובייטית – ואנחנו לימדנו אותה טוב יותר מאשר המצרים והסורים… דדו יישם את הדוקטרינה הסובייטית לגבי השריון.” דוקטרינה זו – מגדיר בר-לב – מבוססת על שניים או שלושה קווי הגנה רצופים, על מתחמים נגד-טנקיים בין השורות הללו, ועל ריכוזי ארטילריה, מכשולים וכו'. התורה הצה"לית החדשה פסקה שאין מנוס מפריצה לתוך המתחם, מהבקעת קליפתו. משהבקעת, הבעיה היא לנצל את ההצלחה ולפרוץ. זה יכול להיות משולב עם פעולות בעומק, כלומר – צנחנים שיתפסו שטחים חיוניים מעבר לכל המערך, והתחברות השריון אליהם תוך פרק זמן נתון. הוחל אז גם בהכנסת אמצעי תאורת לילה, והמגמה הייתה שפריצות שריון כאלה תעשינה דווקא בלילה, בהנחה שאתה נהנה מיתרון ההפתעה ואינך פגיע כמו ביום.

אומר זמיר: “אז עבדנו מאוד מקרוב, ובנינו את התשובה הישראלית. הוחל אז, למשל, ליצור שילוב בין הזחל”ם הנוסע לאורך התעלה לבין הרגלים המטהרים אותה. כיוון שבכל זה היה השריון הנושא העיקרי, היה חלקו של דדו גדול לאין שיעור מזה של כל אדם אחר בשריון.⁸⁹

באותה עת עמד גם סגן הרמטכ"ל, האלוף צבי צור, על כמה תכונות יסוד שהחשיב בדדו – "לא רק חברוּת, כי אם השקפה רחבה, בצד יסודיות באותם עניינים שנראו לו מרכזיים בשעה נתונה ולהם התמסר. עם דדו ניתן היה לסיים עניינים בעל פה ומתוך ביטחון שלעולם לא יסתלק מדיבורו. גם באותה תקופה, כשהיה סגָן, ניכרת תרומתו לגייסות השריון.⁹⁰

להערכה זו היה משקל מכריע כאשר עמד בר-לב לפרוש מתפקידו. המועמדים הטבעיים היו שוב שני החברים הקרובים. רק בסיסה של הפירמידה רחב, כידוע, מאוד. ככל שמתקרבים לראשה גובר החיכוך. ועם זאת, היה זה חיכוך, בלשונו של טליק, “בין אנשים שהיו ידידים בלב ונפש, לא אויבים.” היחסים בינו לבין דדו היו כאלה, שבין נהגיהם היה הסכם חשאי, שבחולפם זה על פני זה בכביש, אינם מזדהים, שאם לא כן “היה העולם מתהפך – והם יושבים ומדברים. כשהם ישבו, הייתי יכול ללכת לסרט, לאכול ארוחת ערב ועוד לשבת ולחכות שעה.”⁹¹ ובכל זאת, התחרות הייתה תחרות, ולשני המועמדים היו תומכים רבי השפעה.

האלוף דוד אלעזר - מפקד גייסות השריון

בראשית 1961 פרש חיים לסקוב, וצבי צור נתמנה לרמטכ“ל. יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון, היה לראש אג”ם. טל סיים את תפקידו כמפקד יחידה 7, עזב את גי“ש ועבר לתפקיד עוזר ראש אג”ם. כאשר צריך היה למנות מפקד לגייסות השריון, נתנו הרמטכ“ל והמפקד היוצא את מלוא תמיכתם לדדו, ואילו יצחק רבין, סגן הרמטכ”ל, תמך תמיכה מלאה בטליק. מסביר רבין את עמדתו:

“אני זוכר שנקראתי אל בן-גוריון, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, והוא שאל לדעתי. אמרתי לו: שניהם מפקדים מעולים. שניהם מתאימים לפיקוד ולקידום. שניהם יכולים להיות מפקדי הגיִס. בגיִס אני רואה בעיקר גוף לבניית הכוח המשוריין – ובזה אני מתכוון גם לצד הטכנולוגי וגם לצד ההדרכתי. ולצורך זה, נראה לי שטליק עדיף היום על דדו. כשם שאילו נשאלתי: מי צריך להיות האלוף בפיקוד צפון? – הייתי מעדיף את דדו. כששבתי מבן-גוריון קראתי לשניהם וסיפרתי להם. דדו לא היה מאושר, אבל לזכותו ייאמר, שידע לעבור גם רגעים לא נוחים ביחסים. אחרי הכול, מערכת היחסים הייתה כזאת, שאפשר היה לראות בזה רק אפיזודה.⁹² צבי צור, כנגד זה, “העדיף את התכונות המיוחדות שלו כמפקד: השקפה צבאית רחבה, התמקדות בעניינים המרכזיים, ובמסגרת המטכ”לית – הייתה תרומתו חשובה לגיבוש תורת הלחימה הישראלית נוכח הדוקטרינה הסובייטית.”⁹³

עמדתו ועמדת בר-לב הכריעו, וב-25.6.61 נתמנה דוד אלעזר למפקד גייסות השריון. בצורה מעניינת מתאר את ההתמודדות ישראל טל עצמו: “אנחנו מדברים על תקופה, שבה עצם המושג ‘מתמודד’ על תפקיד היה מעין טאבו. זה היה מחוץ לגבולות הטעם הטוב. היה מובן שאדם רצה להתקדם, אבל אדם לא נלחם על כך ולא עשה ‘לובי’ אישי, ולא הייתה אותה מערכת של אינטריגות, שהיום אף זכתה ללגיטימציה. משנפלה ההכרעה,” מוסיף טליק, “הייתה תקופה של אי-נעימות, אבל זה לא פגע כהוא זה בידידות, לא בינינו ולא בין המשפחות שלנו. זה נמשך כמה שבועות, או חודשים, ובניגוד לכל התחזיות ולציפיות הסביבה – לראות את שנינו רבים – לא זו בלבד שלא שמעו אותנו מדברים סרה זה בזה, אלא ראו שידידותנו נמשכת כתמיד. צערי שלי כאב לדדו מאוד, כי הצלחתו הייתה על חשבוני – ודדו סבל מזה מאוד. לא היה אז גבול לרוך שלו כלפי, על מנת לפייס אותי.”⁹⁴

במצב שנוצר, לא ראה טל דרך לעצמו אלא לצאת לחופשת לימודים באוניברסיטה. העתיד טמן בחובו עוד פרידות ועוד פגישות בין שני החברים, פגישות טובות ופרידות מרות.

המינוי למפקד גייסות השריון פירושו היה דרגת אלוף וחברות במטה הכללי של צה"ל. בעוד חודש ימלאו לדדו שלושים ושש, ובינו לבין הנער היוגוסלבי שהגיע לפני עשרים שנה בלבד לשער-העמקים כמו לא נותר דבר. כשנה וחצי קודם לכן, בראשית 1960, מממש סוף-סוף דדו את התוכנית, שחזרה ונדחתה – פעמים רבות מטעמים שלא היו תלויים בו, אף לא מעט גם בשל היסוסים פנימיים – ביקור אצל אביו ביוגוסלביה. אכן, כאשר שבים השניים ונפגשים, יפה כוחו של אלוף-משנה אלעזר הבן, מכוחו של מאיור אלעזר האב. דדו ידע לא רק שאביו היה מפקד פעיל ומכובד בחיל הפרטיזנים של טיטו ולכן זכה בעמדה הגונה גם במשטר החדש, אלא גם – מה ששמע בינתיים מחברים שונים מפעילי “הבריחה” – על הסיוע שהושיט מאיור אלעזר בתחנת הגבול של לובליאנה לפליטי השואה המתקדמים בדרך לא דרך לעבר ארץ ישראל. הפגישה עם האיש הזקן נרגשת, נוסטלגית. דדו מתרשם מעירנותו הביטחונית של אביו: איזשהו ידיד כביכול של האב מרעיף חיבה על הבן, יש לו מכונית – נכס נדיר למדי בימים ההם – והוא מציע לדדו לשמש לו כמדריך תיירים. הזקן מרמז לבן להתרחק לרגע מטווח שמיעתו של הידיד, ומזהירו שאין הוא אלא איש שירותי הביטחון שנשלח כדי לאסוף מידע מפי האיש, שידוע עליו כי הוא קצין שריון ישראלי בכיר… זה ביקור שדדו רצה בו, והוא אף ישוב לבקר, כעבור שנים אחדות, יחד עם רעייתו; אבל זהו גם גילוי כאוב ומפוכח: הוא משלם תשלום של כבוד לאביו מולידו – אבל ביניהם פעורה תהום, ששוב לא תגושר. אביו יבקר בישראל, יתגאה בבנו, והבן יכבד את אביו – אך לאמיתו של דבר, מכל כאביו של הילד שאיבד את אמו ומן הטינה המותרת כלפי האב לא נותר אלא משקע מאובן של ניכור. יוגוסלביה היא עכשיו מדינה זרה, שנותר לו בה רק דבר אחד – קברה של האם.

עכשיו, עם המינוי החדש, מתנתק סופית חוט נוסף. עשרים שנה הייתה ארץ ישראל הלא-צבאית בחייו של דדו – הקיבוץ. שער-העמקים, עמיר, עין-שמר, כפר-מנחם. לא היה לו בית אזרחי אחר, וגם כאשר חדל להיות חבר, הוסיף להיות תושב. אשתו, תלמה, הבת האהובה של עין-שמר, לא ידעה גם היא “איך אפשר לחיות מחוץ לקיבוץ”. ואולם דדו, למען האמת, מטפח חלום קטן – אופייני אולי לכל הדור הזה – בית נאה משלו בפרבר. חצר מוקפת גדר, גינה שהוא יטפח וישקה. משפחת אלעזר עוברת לבית משלה בהרצליה. זמן מה אף עומד דדו בלילה, בשובו משעות העבודה, המתרבות ככל שגדלה אחריותו, ומשקה את הגינה… זמן קצר מאוד. בניגוד לחלום הקטן, המציאות הזו מכבידה על המשפחה, והיא נוטשת את ביתה החדש ומשתכנת בדירה שכורה ברמת-אביב. תלמה עוסקת בהוראה. דדו שוקע ראשו ורובו בתפקידו, שמעתה כולל לא רק את הפעילות המגוונת כמפקד גייסות השריון וכחבר במטה הכללי, כי אם פעילות המכוונת כלפי הציבור כולו – הנוער המתגייס, ההורים, החברה הישראלית כולה. כאלוף נחשף עכשיו דדו אל הזרקורים – הוא גבר נאה בן שלושים ושש, בעל החזות “הגנרלית” ביותר בין אלופי המטה הכללי. בפניו אותו צירוף מיוחד של תווים נוקשים, עיניים חמות וחיוך רחב וקונדסי, קולו עמוק וערב, וכשהוא מדבר – דבריו מנוסחים היטב, והם שופעי ביטחון, אמינים. הזרקורים אוהבים אותו – והוא לומד להכיר בכוחם, ואולי גם הוא אוהב אותם.

ראש המטה הכללי באותה שעה הוא צבי (צ’רה) צור, שנכנס לתפקידו חודשים אחדים קודם: יצחק רבין – סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם; מאיר עמית – ראש אמ“ן; משה גורן – ראש אג”א; אהרון דורון – ראש אכ"א; עזר ויצמן – מפקד חיל האוויר; יוחאי בן-נון – מפקד חיל הים; צבי זמיר – ראש מחלקת ההדרכה; יוסף גבע – אלוף פיקוד המרכז; אברהם יפה – אלוף פיקוד הדרום; מאיר זורע – אלוף פיקוד הצפון. זו החבורה שמצא דדו כאשר הצטרף לשולחן המטה הכללי.

מן הראוי להעיר, כי מאז הניצחון המהיר בקדש הלך הציבור ורותק אל העוצמה החדשה של צה“ל – הביטוי המוחשי ביותר לכוח הקיום של המדינה המתהווה. מערכת קדש לא הביאה אומנם קץ לסכסוך הישראלי-ערבי, והפולמוס על השלכותיו המדיניות עתיד היה להימשך עוד שנים רבות; אך הכול היו שותפים לביטחון בכוחו של צה”ל לסכל כל כוונה ערבית תוקפנית, ומפקדי צבא סימלו את היכולת הזאת. הייתה זו גם ראשית התרחבותם של כלי התקשורת בישראל ועיצוב הסגנון העיתונאי החדש, שהבליט את דמויותיהם של יחידים, גיבוריה החדשים של החברה הישראלית. היה זה סוף ימי ה“צנע” בכל מובן שהוא, והחלה תקופה של צמיחה כלכלית ורווחה אישית, ועִמן גברה התחושה, ש“סיפור ההצלחה” הישראלי רק מתחיל להיכתב.

במלחמת השחרור היה הלוחם בעל כובע הגרב, ה“סטן” והמדים המאולתרים סימלה של הגבורה העברית. בשנות החמישים שילהב מחדש את דמיונו של הישראלי איש “יחידה 101” והצנחן – הפושטים בכוח קטן ובהעזה ותושייה לעומק שטחו של האויב. במערכת קדש הופיע לראשונה “רכב הברזל אגרוף הפלדה” – השריונאי על הטנק, המגמא ארץ רבה. ואכן, כבר ביום השנה הראשון לפרוץ מערכת קדש (29 באוקטובר) אימצוהו גייסות השריון ומאז היה ל“יום השריון”.

בארבע השנים שלאחר מכן, התרחב הגיִס ועוצמתו הלכה וגברה, ולתחושת מפקדי החיל שראויה “הכומתה השחורה” לכבוש לעצמה את הבכורה – היה יסוד במציאות הצבאית החדשה.

לכל אלה יש להוסיף את הסגולות שהביא איתו דדו לתפקיד מפקד הגיִס. חיל השריון הלך ונהפך באמת לבסיס הכוח של צבא היבשה – כפי שהוכח במלחמת ששת הימים – אך דדו השכיל לא רק להנהיג את הגיִס בתחומים הצבאיים המובהקים, כי אם לטפח בקרב הלוחמים את הגאווה בחיל שהם נמנים עמו, ולטעת בקרב הציבור מודעות לחשיבותו.

השריון - בסיס הכוח של צבא היבשה

ארבעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, בכנס לרגל “יום גייסות השריון” – בנוכחות ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, סגן שר הביטחון, שמעון פרס, והרמטכ"ל, רב אלוף צבי צור – אמר:

“אנחנו נוהגים לסקור ביום זה את אשר עובר הגיִס מדי שנה בשנה, ואנו מתווים לעצמנו את הדרך להתפתחותו של השריון בשנה הבאה. מדי שנה בשנה המשימות שלפנינו גדולות ורבות יותר מאלה שאנחנו צופים לעצמנו לקראת השנה שחלפה. ההתעצמות הבלתי פוסקת של השריון… הינה תוצאה של קדימות בתקציבים ובאמצעים, ושל עבודת כל אלה הנמצאים כאן…”

אפשר כמעט לשמוע את קולו, שנשמע חם וחותך גם יחד, באומרו: “את קרב היבשה יכריע השריון. אין אנחנו נגועים בשחצנות חיילית. אנחנו רחוקים מלזלזל באיזשהו חיִל מחילות צה”ל… ובכל זאת אין סתירה בין זה לבין ההכרה בחלקו המכריע של השריון." ומכאן עבר להגדרת המשימה לתקופה הקרובה, והיא: "רמה גבוהה של חיל-השריון. השריון יהיה לגורם הדומיננטי בשדה הקרב כאשר השיתוף הבין-חילי פירושו התאמת החילות המסייעים לאופי לוחמת השריון, שהיא ביסודה – ניידת, מהירה וגמישה.

"התנאי להכרעה יבשתית הוא הכרעה אווירית. אנחנו זקוקים לחיל-אוויר, ויש לנו חיל-אוויר אשר יש בכוחו להעסיק את העוצמה האווירית של האויב ולאפשר לנו להתפנות להשגת המשימות היבשתיות שלנו.

"לשריון שני ייעודים: השתלטות על יעדים אסטרטגיים שיש בהם משום הכרעה של המערכה או המלחמה; הכרעת שריון אויב.

“הלחימה בשריון אינה משימתו היחידה של השריון – ולא הוא היחיד שמתפקידו להילחם בשריון אויב. זו משימתם של כל כוחות צה”ל. אך לנו הנתונים ללחימה נגד השריון, בקצב השריון, בגמישות השריון – מי שבסופו של דבר חייב להכריע את שריון האויב זהו השריון שלנו.

"יש ביכולתנו – ביחסי הכוחות הנתונים היום – להכריע את האויב. אומנם, כולנו יודעים שחלה התפתחות בצבאות ערב, בעיקר בנושא השריון… עיקר ההתפתחות אשר חלה בשריון האויב הייתה איכותית… צבאות מצרים וסוריה גדלו מספרית ב-30 עד 40 אחוזים, אבל עיקר התעצמותם הייתה בהחלפת טנקים ישנים בחדישים. אם בזמן קדש לא היה אף טי-54, יש כיום למעלה מ-200 טנקים כאלה – 100 במצרים, 60 בסוריה… אבל ב’קדש' היו בצבא המצרי 140 טנקי טי-34. היום ישנם 500…

"הבעיה שלפנינו היא ביסודה איכותית – במלחמה בין שריון הטנק לבין תותח-הטנק – ניצח התותח. הטנק המודרני פירושו – יתר מהירות, טנקים יותר קלים, מנוע חזק, תותח חזק.

"בהתפתחות הזאת יש לנו אפשרות – ואנו נמצאים בדרך לשינוי רדיקלי של הטנקים שברשותנו בשני המרכיבים היסודיים – התותח והמנוע, ואם נגיע לידי שיפור שהתחלנו בו, הנה מבחינת יחסי הכוחות בכוחנו למלא את יעודנו, אם במשימה הגנתית אם במשימה התקפית.

“משנימצא ביחסי כוחות כאלה – יועתק מרכז הכובד לרמתם של השריונאים. הניצחון וההכרעה יהיו בידי צוותים יותר טובים, בידי מפקדים יותר נועזים, ובידי הצוות שיידע לפתח שיטות לחימה בלתי צפויות, לא שגרתיות, ואשר יהיה בהן מיצוי כל תכונות הרכב המשוריין.”

דדו מגדיר את מטרות גי"ש בתקופת כהונתו כמפקד

"ארבעה נושאים עומדים לפנינו כמשימות לשנה הבאה:

"1. רמת השריונאים, שאותה נצטרך להעלות בייעול האימונים, כי אין באפשרותנו להגדיל את פרקי הזמן והאמצעים לאימון… לשיפור מתודי, לייעול אימונים, כדי להשיג תוצאות יותר טובות, לנצל היטב כל שעת מנוע, לנצל היטב כל פגז.

"2. ארגון סדר הכוחות. השנה חלו שינויים… שינוי מבנה במחלקה ובפלוגה. בהחלטה שהחטיבה המשוריינת תישאר בעוצמה של 100 עד 120 טנקים, החטיבה הממוכנת בין 50–70 טנקים, התוכנית היא לתת טנקים ליחידות הסיור. במקום להגביר את עוצמת החטיבות הקיימות, אנחנו ממשיכים בבניין חטיבות נוספות. בשנה הבאה ייגמר בניין החטיבה השביעית, אשר כל יחידותיה יעברו אימונים יחידתיים ובד בבד עם כך נתחיל בהקמתה של החטיבה השמינית.

"3. תורת הלחימה. בתורת הלחימה קבענו לעצמנו כנושא עיקרי – לוחמת שריון בלילה. אפשר לומר, שהשנה הייתה לוחמת שריון בלילה לנחלת כל היחידות. היינו עדים השנה לביצוע התקפה חטיבתית, לילית, של חטיבת מילואים – והרמה שהושגה בתרגיל זה מעידה, שאנחנו מסוגלים להפעיל את כל הכוחות ביעילות בקרב הלילה.

"בשנה הבאה נתקדם צעד נוסף בנושא לחימת הלילה על ידי אמצעים חדישים, הן לראייה והן לניווט. אנחנו נגיע למצב, שנהיה מסוגלים לבצע תנועת לילה של עשרות קילומטרים בשטח אויב, אל יעד אויב, תקיפה באותו לילה – על ידי הכנה מסיורי אוויר, מצילומי אוויר, מפות וכדומה. כדי שנהיה מסוגלים לענות ביעילות לאותה דוקטרינה סובייטית הקונה לה אחיזה בצבא מצרים ובצבא סוריה, כלומר, נמצא את האויב מאורגן במספר קווים, כאשר קווי ההגנה העיקריים שלו נמצאים בעומק; כדי שנוכל להשיג את ההפתעה הדרושה; כדי שנוכל לתקוף במקום הבלתי צפוי; כדי שנתקוף בשיטות הבלתי צפויות על ידי האויב וכך נזכה בעדיפות הזמנית והמקומית ונגיע להכרעה – אנחנו חייבים לפתח את לוחמת הלילה בעומק שטח האויב ובהפעלה יעילה של כל האמצעים העומדים לרשותנו.

"4. עיקר בתורת הלחימה שלנו – קרב שריון בשריון – יישאר נושא עיקרי גם באימוני השנה הבאה. כאשר אנחנו מנסים להמחיש את קרב השריון בשריון על ידי תרגילים דו צדדיים, להגיע להרגלים – החל בתותחן הרגיל לראות טנקים בפריסקופ ובטלסקופ שלו, דרך הרגל מפקדי טנקים, מפקדי מחלקות ומפקדי פלוגות, הערים לכל הנעשה בשדה הקרב – שישנו אויב, לא מבוים אלא אויב אמיתי – אנחנו מפתחים את התחושה, את קנה המידה שקשה להשיג על ידי ביום אויב…

"שיטת התרגילים הדו צדדיים תהיה שיטת יסוד גם בשנה הבאה. – אנחנו רוצים לשפר את קרב השריון בשריון, הלחימה הקשה והמסובבת ביותר שעומדת בפני כוחות משוריינים.

"לסיכום: אני רוצה לאחל לכולנו שהשנה הבאה – כחמש השנים שעברו מאז ‘קדש’ – תהיה שנה של התעצמות השריון, המשך עלייה בעקומה התלולה שעלינו בה מאז ועד היום, כדי שנוכל לשמור תמיד על היכולת ועל הכוננות כאשר ואם ניקרא לעשות את אשר עשה השריון במבצע קדש "⁹⁵

“הקימותָ מטה טוב - עשית שישים אחוז מן העבודה”

בהרצאה פרוגרמטית זו מוצעת – בבהירות ובשיטתיות אופייניות – השקפתו של איש, הנמצא אומנם בראשית דרכו כמפקד הגיִס, אך מאחוריו כבר יותר מארבע שנים של פעילות אינטנסיבית כאחד ממעצבי דמותו של החיִל. מעשה זה לא היה עד לאותה שעה – ולא יהיה גם בשלוש השנים הבאות – מפעלו של איש אחד, כי אם פרי מחשבה ועשייה קולקטיבית.

עם מינויו למפקד הגיִס, העסיקה אותו שאלת המטה. עד לרמה של גדוד, אוהב היה דדו לומר, מכרעת דמותו של המפקד עצמו. מרמה זו ואילך, מכרעת הבחירה הנכונה של המפקדים, שכן הניהול הישיר לא יהיה עוד שלו. כך לגבי מטה הגיִס – “השקפתו הייתה, שיש לבנות מטה חזק. הקימות מטה טוב – עשית שישים אחוז מן העבודה.”

האנשים שעבדו במחיצתו, הן בתקופה זו הן בחמש שנותיו כאלוף פיקוד הצפון, מדגישים כי “יכול היה להתעקש חודשים רבים, להפוך בדבר שוב ושוב, עד שמצא את האיש המתאים. הוא לא החזיק בדעה שיש צורך במטה גדול, באנשים רבים – צריך שיהיו מעטים, טובים, יעילים.” כך, למשל, חיפש קצין שלישות שיהיה לרוחו. בסופו של דבר בחר באיש שהיה קצין האפסנאות בחודשים האחרונים שלו בחטיבה 7, פנחס להב, שהיה אותה שעה חניך בפו“ם. סמוך לגמר הקורס הזמין מפקד הגיִס את “פינייה” להב לארוחת צהריים באקרופוליס והציע לו את התפקיד. להב הופתע מן ההצעה, לא רק משום שעד אז לא שימש בתפקידי שלישות. להב שירת תקופה ממושכת בחטיבה 7 תחת פיקודו של טל “והתרשמתי מאוד מכושר הפיקוד ומן הידע הטכני שלו. בסתר לבי קיוויתי, שטליק הוא שיהיה מפקד הגיִס, פשוט משום שהוא הכיר אותי טוב יותר. רק במרוצת הזמן, במהלך עבודתנו המשותפת, גיליתי שבכל הנוגע למינויים ולשיבוצים לא התחשב דדו מעולם בשיקולי חברות – בזה שמישהו שירת אצלו בפלמ”ח, בחטיבה 7, או בפיקוד צפון – אלא השתדל תמיד להחליט לגופו של עניין. מתפקיד מח”ט ומעלה אתה שולט דרך מינויים. על זה צריך לשם את הדגש. שום ביקורת, שום תוכחה, קבילה וצעקות אינן תחליף למינוי מתאים."⁹⁶

שיבוצי קצינים הם מרכיב חשוב בתפקידו של קצין שלישות, וזהו נושא שכרוכה בו שאלה של “לויאליות אישית”, וכיוון שמקובל היה על הכול ש“פינייה הוא האיש של טליק”, היה מינויו שלו השיעור הראשון שקיבל להב לגבי גישתו של דדו לשאלות של נאמנות.

זכורה ללהב שיחה ראשונה, כאשר נתן מפקד הגיִס את ההנחיות ואת הדגשתו – “שאפיינה אותו כל משך תקופת השירות שלי במחיצתו: לויאליות מוחלטת כלפי הדרגים הממונים עליו, הן דרג צבאי והן דרג מדיני.” הקשר הקרוב בין להב לבין דוד אלעזר החל באוקטובר 1961 ונמשך שלוש-עשרה שנים.

נוסף לסגן מפקד הגיִס, מנחם (“מן”) אבירם, היו שני אנשים שמילאו תפקיד מרכזי בהגשמת המשימות שהציב לעצמו – אברהם אדן והרצל שפיר. כאשר שב אדן מפורט-נוקס, בסוף 1958, מונה לקצין אג"ם של הגיִס, והוא המשיך בתפקיד זה גם כשהיה דדו לסגנו של בר-לב. מאוחר יותר, כאשר נתמנה דדו למפקד הגיִס, היה אדן למפקד חטיבה 7, אחרי אריה שחר. הרצל שפיר עמד כבר אז בראש בית הספר לשריון. בדרך כלל, אומר האלוף אדן, “המסלול היה מבית הספר לשריון לחטיבה 7. אני הייתי יוצא דופן בזה שהייתי מוכן ללכת בכיוון ההפוך, כי די בער לי למצות את יכולת ההדרכה של הדברים שלמדתי בארצות-הברית וליישם אותם.” בשנת 1963 התחלפו השניים בתפקידיהם – הרצל שפיר היה למפקד חטיבה 7 ואילו “ברן” הלך לבית הספר. שני מפקדים אלה סייעו הרבה לדדו במלאכתו, ובאחת ההזדמנויות אף אמר ברן ספק בהלצה ספק ברצינות: “דדו, איזה בעיות יש לו – הוא לוקח את הרצל ולוקח את ברן, והם עושים לו את העבודה.”

הדברים לא היו פשוטים כלל ועיקר, ומתיחויות בין מפקדים נוצרו, אם מחמת מחלוקות ענייניות ואם כתוצאה מהתמודדויות אישיות, שכל אחת מהן נסתיימה בהכרח בהעדפתו ובקידומו של האחד ובצלקות בזיכרונו של האחר, או של האחרים.

לא אחת ניכרת ביחסים בין מפקדים אלה, שהקשרים ביניהם החלו בגיל צעיר, אותה דו-ערכיות מתוחה, כמעט אירוטית, של אהבה-שנאה, פעמים בו זמנית ופעמים בתוך פרקי זמן קצרים לערך. רב הפיתוי להעמיק בצד זה של היחסים בצמרת הפיקוד, אבל אסתפק ברמז על מודעותי להיבט זה. כאן נתרכז באותם דברים, הנוגעים לתרומתו של האלוף דוד אלעזר בתקופת כהונתו כמפקד גייסות השריון.

היטיב לומר אברהם אדן: “בינינו יכולים היינו להתווכח, לחלוק זה על זה, במחזור בלתי פוסק, עד שהייתה מגיעה שעת סיכום המפקד. ואז היה דדו – בשיטה שלו ובהיגיון שלו – מקיף את הנושא וזה היה סוף דבר, לא מפני שהיה המפקד, כי אם מפני שהיה מכניס סדר בדברים, וברמה גבוהה יותר מזו שלנו… לא יכולת לומר עליו, שאינו ניצב רמה אחת מעלינו בתחום הצבאי התיאורטי.”⁹⁷

ישעיהו (“שייקה”) גביש – ששימש באותה תקופה עוזר ראש אג“ם ואחר כך ראש מה”ד, והיה במגע רצוף עם דדו בנושא הדוקטרינה הסובייטית – אומר: “באמת עסקנו במתן התשובות, לא התשובה הסטנדרטית, מעין – ‘מה זה חשוב מה הם עושים, אנחנו עושים ככה!’ הייתה לדדו גישה מחשבתית מאוד אורגינלית. היה לו כושר ניתוח מצוין. בכושר הניתוח הצבאי, בתהליך הניתוח הצבאי – איך עושים הערכת מצב, איך מתגלגלים מנושא לנושא – היה תלמידו הטוב של יצחק רבין. בהיותו מדריך בקורס המג”דים והמח“טים התעמק מאוד בזה. הוא הדין בכושר הביטוי שלו… הוא היה בהחלט אחד המעולים בצבא בכושר הניתוח האסטרטגי.”

ומוסיף האלוף גביש ומעריך את תרומתו של דדו:

“היה לו ניסיון צבאי רב מאוד. מעטים היה להם ניסיון צבאי כזה, ממ”כ ועד גנרל, בכל הדרגות, בכל התפקידים. והוא לא עשה קפיצות דרך, אף שנאמר עליו שהתקדמותו הייתה די מהירה. אתה יכול למצוא אותו יושב שנה שנתיים בכל תפקיד… בכל הנוגע לידע הצבאי שלו, אי-אפשר היה למכור לו ‘לוקשים’. הרעיונות של הפלמ“ח, התפיסות של הפלמ”ח וחוסר השגרתיות בלטו אצלו במיוחד… הוא היה אחד היחידים שלא למד בבית ספר צבאי בחו“ל. הוא למד מעצמו, מהניסיון של עצמו, והוא לא נפל מאיש – אני לא זוכר תפקיד שהמשיך אותו כמו שקיבלו. תמיד הכניס משהו משל עצמו, אם מתוך אורגינליות, אם מתוך מחשבה שהדברים השגרתיים לא מעניינים… מאוד הלך על הדברים המיוחדים, שלא תמיד היו לעניין, כי הם היו על ה’באנקט', רעיונות שהתברר שבמלחמה אינם בני ביצוע… למשל, נושא לחימת הלילה של השריון. זו הייתה אידיאה פיקס של דדו. עובדה היא שהערבים לחמו בלילה. הרעיון היה נפלא, התרגול היה מצוין… זה לא בא לידי ביטוי. אני לא תולה את זה בו. העובדה היא שלא לחמנו בלילה – מאלף ואחת סיבות – עם שריון. למה? – היה גל שני של שריונרים, שלא היו בדיוק פלמ”חניקים ולא בדיוק תרגמו את הצורך להשתמש בכוח קטן כדי לפעול נגד כוח גדול, לא באמצעים קונבנציונאליים ולא בדרך שגרתית שצבאות נלחמים… אלה שבאו אחריו סונוורו במידה רבה מן המאסות שלנו, מן הכמויות הגדולות, מהטיב של השריון, ולאט לאט פיתחו תיאוריה, שחטיבה – או אוגדה – משוריינת יכולה לפרוץ כל דבר. במלחמת ששת הימים בעצם נמצאה לכך כביכול ההוכחה…"⁹⁸

תרגיל אוגדתי ראשון, עם אש, בלילה

צבי זמיר, שקדם לגביש כראש מה“ד, היה באותה תקופה אלוף פיקוד הדרום. הוא זוכר איך יושמה “התשובה הישראלית” לדוקטרינה הסובייטית – זו שגובשה על ידי מפקדת גייסות השריון ומה”ד – וקיבלה “ביטוי מושלם בתרגיל אחד שעשה צה”ל, תרגיל ראשון – דומני – עם אש. דדו היה מפקד האוגדה, אני הייתי אלוף פיקוד הדרום, ואנחנו הכינונו את התרגיל הזה ותרגלנו – אוגדה תוקפת עם אש בלילה. התרגיל התחיל בקרבת נחל חורשה. היה שם מערך-עומק, ומשם החלה התקפה על פני כ-15 ק“מ, וסביב התרגיל הזה מימש דדו את התיאוריה באופן יוצא מן הכלל – איך אתה מתמודד עם הדוקטרינה הסובייטית.” מכאן עובר זמיר להערכת חלקו של דוד אלעזר בהכנת השריון למלחמת ששת הימים: “האלוף טל תרם תרומה יוצאת מן הכלל בתותחנות, בטכנאות, בצד המקצועי, אבל מן הצד האופרטיבי דדו הוא שהכין את השריון למלחמה – בממד האופרטיבי הכולל, החל בזכותו ההיסטורית של ישראל וכלה באחרון המ”כים. יש גם היבט הקרוי תותחנות, אבל את תפיסת העולם הכוללת – למה שריון, ההכרה שזאת החזית שבה יוכרע גורל עם ישראל – ראה דדו. בזה – ולא רק בגיִס, כי אם בתורת הפעלת כוחות היבשה – ניכרה השפעתו מאוד. היו דברים שלא הקפיד עליהם, שהניח לאחרים, אך משהגיע להכרה שלפניו נושא – ירד לפרטי פרטים, עד לשאלה היכן יהיו המרגמות ובאיזה שלב יש לטפל במִגנן…"⁹⁹

כאשר מדובר ב“הכנת השריון”, הכוונה היא בראש ובראשונה לעבודה מרובה, לשהיות ממושכות בשטח. “לדדו היה לא רק כושר רב לעבודה ממושכת, בלתי נלאית, שש-עשרה, שמונה-עשרה, עשרים שעות ביממה,” אומר פנחס להב. “כך היו עובדים מפקדים בכירים רבים. אלא שדדו היה עושה זאת בחיוך, בלי עצבנות, ברוח טובה. אני זוכר תרגיל אוגדתי, בסוף כהונתו כמפקד הגיִס. שלושה ימים לא ישן. תרגיל אינו דומה למלחמה, אין הרוגים, אבל אתה נמצא כל הזמן תחת הזכוכית המגדלת של צה”ל – כולם בַּקרים, כולם שופטים, כולם חכמים. יצחק רבין, שצפה בתרגיל, עמד אז על תכונותיו אלה של דדו – היכולת לשמור על רעננות, לקיים שליטה מוחלטת על כל הכוח, וכל זה תוך שהוא משרה על הכול רוח טובה, שלווה. זה עשה רושם רב."¹⁰⁰

משה בריל (בר-כוכבא) – שהיה מ"פ טנקים מצטיין במערכת קדש ועתיד היה לפקד על חטיבה תחת פיקודו של דדו במלחמת ששת הימים – זוכר אותו מן התקופה שמדובר בה “כבעל כושר מזהיר של מארגן ומאמן. כמפקד הגיִס הקים ובנה את מרב עוצבות השריון, דאג להחזיקן ברמה מקצועית גבוהה, שבאה לידי ביטוי בקרבות ששת הימים. דדו, בעיני, כמפקד בשריון, היה משכמו ומעלה במחשבתו המקורית והיוצרת. בהדרכתו פיתחנו את תורת הקרב הנייד, התמרון והגישה העוקפת, שיטות לחימה בלתי מקובלות, חדירות לילה עמוקות-טווח לשטחי אויב, הגנה גמישה וניידת, קרבות שריון בשריון – למרות שהיו בחיל השריון קצינים ותיקים מדדו, הנה בתוקף אישיותו, יכולתו המקצועית ורעיונותיו המקוריים, רכש סמכות קובעת בתחום התורתי – ולא בתוקף המינוי או הדרגה בלבד.”¹⁰¹

ועידות המח"טים

בשנים ההן פיתח דדו מסגרת לליבון וגיבוש תורת השריון של צה“ל – “ועידות המח”טים”. לא היה כאן מעשה של יצירת יש מאין – שכן דיונים כאלה היו נהוגים גם לפניו, אבל הוא הפכם למעין סמינריון. המפקדים הבכירים היו מתפנים לשלושה ימים מכל עיסוק אחר, משתכנים בבית הבראה, או בבית מלון (מדרשת וינגייט, טבריה או מקום אחר), לדיון שיטתי ויסודי, שתכליתו המוגדרת הייתה גיבוש הלכה. אברהם אדן – ואיתו אלברט מנדלר (אף הוא מג"ד שהוסב לשריון) ואשר לוי – היו מופקדים על כתיבת הספר “לוחמת השריון”. אחת לשבוע היו השלושה נפגשים ומכינים – פרקים פרקים – מצע לדיון, שהיה מוגש תחילה למפקד הגיִס ולאחר מכן נדון באותן ועידות מח“טים. היו צוותים נוספים שהכינו מצעים לדיון בנושאים אחרים, כגון שיטות אימונים, תותחנות, הקצאת תחמושת. בדיונים, מספר משה בריל, נהג דדו לעודד “התבטאות חופשית, מחשבה מגוונת, ללא היצמדות לדעות מוסכמות. הדיונים התורתיים בהנהגתו היו לשם דבר בצה”ל כסדנת יצירה של תורה חדשה ומתקדמת של חיל השריון. כתוצאה מאותם דיונים, התגבש הספר על תורת השריון, שהוא עד היום הבסיס התורתי להפעלת חיל זה.”

באותן “ועידות” בא לידי ביטוי הצד האחר של מנהיגות דדו המיוחדת, זה שקנה לו גם מעריצים רבים וגם שימש נושא לביקורת – טיפוח הצד החברתי, האנושי, הבידורי. בוועידות היו שעות אחר הצהריים מוקדשות לספורט, לבילוי חברתי, להתפרקות. כך היה גם בגיִס כולו.

ההתרחבות המהירה של כוחות השריון חייבה קליטתם של מגויסים רבים יותר ויותר. על אף שהדברים אמורים בגיוס חובה, ביקש דדו ליצור בקרב הציבור – ובעיקר בקרב הנוער – אהדה כלפי חובשי “הכומתה השחורה”, להופכה למקור גאווה ללוחמים ולמשפחותיהם. “יום גייסות השריון” היה מסגרת הולמת להפגנת הישגיו החדשים של השריון ולטיפוח ה“אספרי דה קור” בתוכו. נעשתה פעולה מתוכננת בבסיס הקליטה והמיון למשיכת המתגייסים הצעירים.

מקהלת השריון - “שיראו את הקולות”

דדו ביקש להשיג יותר מכך, וחיפש כלים נוספים לטיפוח דימויו העצמי של השריונאי ודימויו בעיני הציבור. קצין החינוך של הגיִס היה אז שאול ביבר, מוותיקי הפלמ"חניקים ומגיבורי “ילקוט הכזבים”. ההיכרות הקרובה נקשרה ביניהם בימים שהיה דדו מפקד בסיס הדרכה. וכשעמד בר-לב בראש הגיִס ודדו היה סגנו, משכו אליהם את שאול ביבר. ביבר זוכר איך נולד הרעיון למקהלת גייסות השריון. “נסענו יחד, הוא נהג ואני ישבתי לידו ושוחחנו. ‘כל חייל צריך למצוא את הביטוי הייחודי שלו,’ אמר. 'אם בחיל הרגלים יש מקום לתת ביטוי לפרט, לחייל האחד – הנה בשריון, אף שהוא מורכב מטנקים, וכל צוות מורכב מיחידים, עיקרו הוא העוצמה, ולזה צריך לתת ביטוי.” מקהלה גדולה נראתה לו כביטוי הולם. “הוא אמר לי, שכתוב במעמד הר סיני: העם רואים את הקולות. צריך שיראו את המקהלה הגדולה הזאת, ולא חשוב אם החבר’ה לא יודעים כל כך לשיר ואין אפשרות לקיים חזרות… אחרי ריצות אחר כמה ממנצחי המקהלה הידועים שלנו, שאמרו כי זה עניין ממושך, וצריך לערוך מבחני קול וכיוצא בזה, הלכתי אל גרציאני, והוא הבין בדיוק מה נדרש.” כך קמה מקהלת שלוש מאות הגברים של גייסות השריון.

הוא הדין בכדורגל. “אני לא יודע כמה הלך דדו למשחקי כדורגל לפני שנעשה מפקד גייסות השריון, אבל הוא הבין שהשריון מייצג חתך של הנוער הישראלי, והנוער אוהב כדורגל. אם משתתפת נבחרת השריון בתחרויות כדורגל, אמר, היא חייבת להיות הטובה ביותר. שתיקח את הגביע.”

למען מטרה זו, היו מושכים לגייסות השריון את שחקני נבחרות הנוער ואת טובי המאמנים. “כשלקחנו בפעם הראשונה את גביע הרמטכ”ל, הייתה על כך כותרת ענק ב’חדשות הספורט'. היה זה אחד האמצעים לפאר ולרומם את חיל השריון… כל ימי כהונתו של דדו כמפקד הגיִס לקחנו את הגביע בכבוד. פעם אחת ניצחנו אפילו במשחק נגד הנבחרת הלאומית."¹⁰²

הוא הדין בטיפוח להקת השריון. דדו עצמו אהב מאוד לשיר, ומחברים ומלחינים וכוכבי הצ’יזבטרון והדור הצעיר בתיאטרון היו בין ידידיו. בטיפוח המקהלה והלהקה היה מיזוג אופייני של מה שנמשך אליו מעצם טבעו – הצוותא, שמחת החיים, אהבת השירה – ומה שהעריך, בפיכחון, שיסייע לעיצוב דימויו העצמי של הגיִס ומעמדו בציבור. ועוד ברוח אותה מסורת: המסעות למדבר יהודה והעלייה למצדה. הונהגו עכשיו טקסי ההשבעה של השריונאים החדשים, בגמר הטירונות, במצדה.

שלוש שנים וארבעה חודשים כמפקד הגיִס, שבע שנים כשריונאי, מתקרבות לקצן. גם ראש המטה הכללי עומד לפנות את מקומו לסגנו, יצחק רבין. הסתיימה תקופת חיים שלמה, ואולי – אפשר מאוד שבאותה שעה עברה מחשבה זו בראשו – הוא קרוב לסוף הקריירה הצבאית שלו. מכל מקום, ברור היה לו, שהוא זקוק לאיזו הפסקה ארוכה. שלא כמפקדים בכירים אחרים, לא למד באחת האקדמיות הצבאיות של המערב, לא בבריטניה, לא בצרפת, לא באמריקה. לא היה לו תואר אקדמי, שהלך ונהפך לאחד מסימני הסטטוס גם בצבא. כאשר נקרא לשוב מלימודיו בירושלים ולקבל תפקיד במה"ד, אמר לו משה דיין, בסגנונו האופייני: “כבר מספיק למדת.” לא זו הייתה תחושתו. מדי פעם הוא מתחיל ללמוד – אנגלית, צרפתית, כלכלה, אבל כל זה אינו מסודר ושיטתי. "לא הייתה לו סבלנות לשבת. הוא לא היה מכין שיעורים. המורים היו משתגעים ממנו. אבל הוא היה קולט במהירות… בחיי יומיום יכול היה להיות – לא שום דבר מיוחד, אבל בדברים שעניינו אותו היה מפיק מעצמו הרבה מאוד – במין קפיצה מפתיעה… גם צורת החשיבה שלו הייתה כזו – בקפיצות. כשנדלק אצלו משהו, עשוי היה להגיע לרמות גבוהות מאוד.¹⁰³

דדו יוצא - לא ללימודים כי אם לפיקוד הצפון

עכשיו גמור היה בדעתו לצאת ללימודים בארצות-הברית. ישראל טל, שעשה באוניברסיטה, שב לשירות פעיל. יצחק רבין ימנה אותו למפקד גייסות השריון, ובינתיים הוא משמש ראש מטה פיקוד הצפון, אצל האלוף אברהם יפה. שישה חודשים לפני החילופין, נתמנה טל לסגנו של אלעזר. נוכח ההתמודדות שהייתה ביניהם ב- 1961, הייתה זו החלטה לא קלה, ואולי היו מי שראו בזה “השפלה”. לא כך רואה את הדברים טל עצמו: “הייתי סגנו, לא כפיקציה כי אם הלכה למעשה, ובאמת לא היה קשה להגיד לו: ‘המפקד’, ולהצדיע, למרות שעד לאותו רגע היינו קולגות.”¹⁰⁴ מעניין להוסיף כאן, כי באותה עת הציע אריאל שרון את עצמו כסגנו של טל בגייסות השריון. הוא היה אז מפקד חטיבת מילואים והיחסים בינו לבין דדו היו צוננים. מסגנו מצפה האלוף טל שינהל את המטה, ואילו לכך אין שרון בנוי, לדעתו. כנגד זה הציע שיחליף אותו כראש מטה פיקוד-צפון. ואכן, שרון נתמנה לתפקיד זה על דעת אלוף הפיקוד היוצא והרמטכ"ל המיועד. דדו תיכנן אז את נסיעתו וחיכה רק לסיום תפקידו. הוא בחר בתאריך סמלי ובמעמד חגיגי – יום גייסות השריון.

אלא שאז בא אליו יצחק רבין בהצעה מפתה מאוד – שיקבל את פיקוד הצפון. בזה היה רבין נאמן לתפיסה שביטא שלוש שנים קודם באוזני דוד בן-גוריון. גם היום סבור רבין, שהיו אלה חילופין בעִתם. הוא מאמין שדדו עשה רבות בגייסות השריון, אבל התחום הטכני, הירי, תותחנות הטנקים היו נושאים “שבהם היה פחות חזק. הדבר בא לידי ביטוי בשנה הראשונה של תקופת הרמטכ”לות שלי – כאשר בטווח 800 מטרים ואלף מטרים הטנקים שלנו ירו וירו ולא פגעו. זה היה אומנם כבר לאחר שנכנס דדו לתפקידו כאלוף הפיקוד, באחד הימים הראשונים, אבל ייתכן שבכל מקרה הייתה תקלה זו שנתגלתה ברמת התותחנות של הטנקים מהווה אור אדום ומחייבת מיקוד מלוא המאמץ בבחינתה ובשאלה מה צריך לעשות כדי לתקן. הצירוף של דדו כאלוף הפיקוד, טליק כמפקד הגיִס, וחיים בר-לב כראש אג“ם – הביא אותנו לתנופה וקידום בנושא תותחנות הטנקים, העומדים לצה”ל עד היום כאחד מהישגיו היותר גדולים. את השנים 1964–1966 אני רואה כתקופה של מהפכה בנושא תותחנות הטנקים, וכתוצאה מזה – בנושא השריון. הטנקים אומנם נוסעים – אבל המבחן הוא באיזה טווח ובאיזו יעילות הם פוגעים. בהתמודדות השריון בינינו לבין כל כוחות השריון של צבאות ערב, הייתה התותחנות המעולה כמעט הנשק הסודי שלנו."¹⁰⁵

דדו לא יצא ללימודים. ב-2 בנובמבר נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הצפון, וזה היה הדבר שרצה בו הרבה יותר. השירות בצבא היה התוכן האמיתי של חייו. תשע-עשרה שנים אחרי הניסיון הראשון במחלקת חולתא של הפלמ“ח שב לצפון כמפקד חזית. הנסיעות לחוץ לארץ היו קצרות מאוד, ובדרך כלל בתפקיד. את אביו ביקר עוד פעם אחת, יחד עם רעייתו, זמן קצר לאחר שנתמנה לתפקידו כמפקד גי”ש. היה זה ביקור נעים, סנטימנטלי.

בשעת כניסתו לתפקיד החדש עמד דדו בשנה הארבעים לחייו, וספק אם העלה אפילו על דעתו, ששני הפרקים העיקריים בדרכו הצבאית עודם לפניו. אף שכמחצית חייו עשה בצבא, לא היו כל אותן שנים אלא כמין הכשרה ממושכת מאוד לקראת מבחנים, אשר בשעה המסוימת ההיא לא יכול היה איש לחזות אותם – ששת הימים בחודש יוני של שנה אחת, ועשרים ימים בחודש אוקטובר של שנה אחרת.

שבע שנות שריון – סיכום

שבע שנותיו של דוד אלעזר בגייסות השריון נסתיימו. בפרק זה לא שורטטו אלא קווים לפעילותו ולצמיחתו באותה תקופה, בעיקר כפי שהיא נראית לכמה מעמיתיו הקרובים מאז, אוהבים ומבקרים כאחד. דברים רבים נזכרו ברמז, חלק לא נזכרו כלל. שלמה להט, למשל, מדגיש את הקמת מתקן האימונים הגדול של השריון כאחד המפעלים החשובים של דדו באותה עת, והוא אומר: “הייתי אז במה”ד-אימונים. שמורה בזיכרוני תמונה; אני איתו בשעה שהוא משכנע את ישכה שדמי להיות מפקד המתקן. אמרתי לו אז: ‘דדו, אם לא תשים פה מנהיג-כנופיה רציני, אין סיכוי שזה יקום’ – ואני זוכר שמצא לנכון להזמין אותי לטקס הנחת אבן הפינה למתקן."¹⁰⁶ לא הזכרנו את המאמצים שהשקיע בהקמת “בית השריון” בתל-אביב, שהושלם בתקופת כהונתו כמפקד הגיִס והנושא עכשיו את שמו. אין אפשרות להקיף הכול, אבל חשוב להדגיש שלוש נקודות:

• באותן שבע שנים השתתף לא רק בבניית גייסות השריון שהכריעו את המלחמה – כי אם הכשיר עצמו לקראת מה שמזומן היה לו עדיין – הוא קנה בקיאות בכל הנוגע ללחימת השריון ומעמד של סמכות מקצועית רבה, ואת ראיית התפקיד המכריע שימלא השריון במלחמות העתיד;

• כמעט כל המפקדים אשר עמדו בראש עוצבות השריון שיפקד עליהן, אם כאלוף פיקוד הצפון בששת הימים, אם כרמטכ"ל – היו אז פקודיו, והוא למד להכירם מקרוב;

• כחבר המטה הכללי העמיקה אצלו היכולת להציב את הנושא הצבאי שלפניו ברקע התמונה הצבאית והמדינית הכוללת.

יששכר שדמי, שהוחזר לגי“ש על ידי דדו שבועות אחדים לאחר שהוצב בראשו, מעיר: “כל מפקד הוא צירוף של כמה תכונות יסוד בסיסיות, אם חסר הוא אחת או שתיים מהן, אינו יכול להיות מפקד. המייחד איש מאחיו – אלה הן הפרופורציות שבין אותן תכונות… את דדו מייחדת המזיגה הנכונה – ומעל לכול, החבר. את הנאמנות של המפקדים ושל המטה קנה בראש ובראשונה בזה שהיה חבר, ואין כוונתי לגינונים החיצוניים… שנית, הכושר שלו לנתח ולהסביר, ובכוח הניתוח וההסברה לשכנע. ומהי מנהיגות בסך הכול: להביא אותך לידי כך, שלא רק תציית, אלא תזדהה – כלומר, תהיה משוכנע… בצד זה היה מבין במקצוע. טנקים שהדריך והכין דדו למלחמה, מובטח היה לך שישמידו יותר טנקים של האויב, לא משום שהתותחנים יידעו לכוון יותר טוב, כי אם משום שלצוותים היה אומץ לכוון טוב יותר… הוא היה מקצועי במובן זה, שידע כי מדובר בתנאים המסוימים של הזירה שלנו, בחיילי צה”ל ובמוטיבציה שלהם, באויב המסוים הניצב מולנו, לא במטווחי ירי ובתחרויות ספורט. מה שקרה במלחמת ששת הימים, נבע במידה מרובה לא רק מחלקו של מי שפיקד על הכוח, כי אם מגישתו של מי שהכין את הכוח.”¹⁰⁷

את תרומתו של דדו מסכם האיש שהיה אחראי במידה מרובה למינוי ומי שעמד כל אותן שנים בראש המטה הכללי, רב אלוף (מיל') צבי צור: “הסיבות שדחפו אותי להיות בעד דדו הן גם שאפיינו במידה מסוימת את תקופתו כמפקד השריון… בבניית הגיִס יש, כמובן, חלק עצום לחיים בר-לב, וזו התקופה שנקבעה בה דמותו של חיל השריון לאחר ‘קדש’. מרבית הזמן היה דדו סגנו, ותרומתו הייתה מקבילה. בתקופתו נתן דדו מעמד ציבורי נכבד יותר לשריון – ועל ידי יצירת תודעה זו של חשיבות הגיִס ומשקלו, תרם במישרין גם להתעצמותו, שכן אם מכיר אתה בחשיבותו של חיל – אתה גם מקצה לו אמצעים. ואכן, באותה תקופה בנינו כמה יחידות נוספות. מעתה התחלנו למנות את הכוח בחטיבות. הכנסנו את הסנטוריונים ואת ה-אם-48. עם החדרת ההכרה בדבר משמעות הדוקטרינה הסובייטית – והדחף לכך בא מצד המטה הכללי, מן המודיעין – נעשתה פעולה נרחבת ללימוד משמעויות הדוקטרינה הזאת. בתרגילים התעוררו כל הבעיות היסודיות של לוחמת שריון, שהיא מלחמת תנועה למרחקים ארוכים. הייתה התמודדות עם בעיית השליטה בכוחות הנעים האלה – ובכללה, אמצעי הקשר. הייתה שאלת הפער בין מהירותם הגבוהה של הטנקים לבין זו של הזחל”מים, והיה צריך להכריע: האם מקצים את הכסף שלרשותנו לרכישת טנקים נוספים, או מתחילים להחליף את הזחל“מים, כדי לאזן את הכוח, ונתנו כמובן את הדגש בטנקים. התעוררה בעיית ניודם של התותחים, כדי שהסיוע יהיה גם הוא בקצב התנועה של השריון. את תקופת דדו אפיינה תורת הלחימה, ההבקעה. היינו צריכים להתרגל לעבוד בטווחים שונים, וזה יצר שורה של בעיות שלא היו קיימות קודם. אי-אפשר להגיד שהוא פתר את כל הבעיות. במבט לאחור על התפתחות גי”ש היה המעבר מבר-לב לאלעזר ולטל קומבינציה לגמרי לא רעה. באותה תקופה נבנו גם מחסני החירום, שכן עד ‘קדש’ לא היו לנו מחסני חירום של ממש."¹⁰⁸

דדו עצמו סיכם את התקופה בדברים שאמר לאחר מלחמת ששת הימים: “שימת הדגש על השריון בקרב היבשתי, מאפיינת היום כל צבא מודרני. לאחר חיל האוויר, השריון הוא הגורם הקובע את תוצאות הקרב ביבשה. אין גורם היכול למנוע מן השריון את ההכרעה – להוציא שריון האויב. פיתוח השריון הינו אפוא אחד הסימנים להפיכת צה”ל לצבא מודרני… אנו, אין לנו עומק אסטרטגי ואיננו יכולים להרשות לעצמנו אף מפלה בקרב רציני – שמנו את הדגש בחיל האוויר ובשריון. הנחות אלה והצבת שני החילות בראש הסולם הוכיחו את צדקתן במלואן במלחמת ששת הימים."¹⁰⁹

מים, אדמה, ריבונות

בדרך עפר מצפון לתל-דן, על פיסת אדמה שהסורים טענו לריבונות עליה, יצא בצהרי יום שישי, ה-3 בנובמבר 1964, לסיור שגרתי כביכול, זחל“ם אחד ובו יחידה קטנה של חיילי צה”ל.

יום אחד קודם הגיע לפיקוד הצפון המפקד החדש, האלוף דוד אלעזר. קציני המטה סקרו את פני הדברים בגזרה זו: כבר ב-1962 הוחל בסלילת דרך פטרולים, שנועדה לתחום באורח ברור את הגבול, אלא שהסורים היו שבים ומסכלים את הניסיונות להשלים את סלילת הדרך ולממש את ריבונות ישראל באזור שמצוי בו אחד ממקורותיו הראשיים של הירדן. תגובתו של האלוף החדש הייתה: אנחנו ניסע בדרך הזאת. מחר.

במטה הפיקוד עוררה החלטתו החפוזה של המפקד תמיהה מסוימת. אפילו מפקד מבריק זקוק לזמן כדי “ללמוד את הנושא” לפני שהוא מזנק למסלול המכשולים הקשה הזה. הקצינים המנוסים יותר ידעו, כי ברגע שיתגלה הזחל“ם, יפתח הצבא הסורי בנוחיילה באש, והם ביקשו לראות איך יעבור האלוף את המכשול הראשון שהוא רץ לקראתו. מספר על כך מי שהיה אז קצין אג”ם בפיקוד, סגן אלוף עמנואל (“מאנו”) שקד.¹¹⁰ כצפוי, פתחו הסורים בנוחיילה באש מטווחים שבין 800 מטר ל-1,100 מטר. כוחותינו השיבו באש. הסורים הפגיזו את משקי הסביבה. ילדים ומבוגרים ירדו למקלטים. “והוא, ‘מספר אחד’, לא מרים את הקול, לא כוסס ציפורניים, מבקש נתונים מקצין המודיעין, מקצין הארטילריה, ממני, קולט, מעבד, הופכם לפקודה. אנחנו התחלנו לתת לו יד, אבל את עיקר המעמסה נטל על עצמו: הספיק לתת פקודות בשטח, לדווח לרמטכ”ל, לוודא שכל אנשי היישובים נמצאים במקלטים. את התקרית כולה, עד לסופה, ניהל בעצמו, ובצורה יוצאת מן הכלל. ואז אמר: ‘עכשיו תפסתי את הפרינציפ. תודה רבה לכם חבר’ה. אנחנו נמשיך לנסוע בדרך הזאת’."

ברגע שנפסקה האש וחולץ הזחל"ם, עלה דדו על הרכב, שוחח עם החיילים, תיחקר אותם בעצמו, לא רק על מה שהתנסו בו זה עתה, כי אם על ריקעם, על אישיותם הצעירה, הפרטית והאזרחית מאוד. משם יצא וסבב בכל היישובים שהיו נתונים להפגזה – דן, דפנה, מעיין-ברוך – וניהל שיחות ארוכות עם החברים. “מן השאלות ששאל בכל קיבוץ ניתן היה להתרשם שלא אתמול הגיע לפיקוד אלא כאילו חמישים שנה חי בגליל העליון,” מספר מאנו שקד, הרואה במה שקרה באותו יום שישי דגם לסגנון שעתיד היה דוד אלעזר להנהיג בפיקוד הצפון ולקיים בעקביות במשך כל חמש השנים שישב שם, ובלשונו: “אותה דרך עפר מצפון לתל-דן, שפעם ראשונה נסעו בה ביום השישי ההוא, והמשיכו לנסוע בה בעקשנות, הייתה דרך המלך שעליה עלה דדו מיד בכניסתו לתפקידו.”

אך קודם שנפנה אל עיקרי ההתרחשויות בתקופה הראשונה, בשנתיים ומחצה שבין נובמבר 1964 לבין מלחמת ששת הימים, מן הדין לשרטט בכמה קווים את פני המציאות בגבול הצפון באותה עת. דוד אלעזר ניסח זאת מאוחר יותר בזו הלשון: "היו לנו שלושה מישורי התנגשות: מישור הפגנת הריבונות, היינו, עיבוד שטחים באזורים המפורזים, שהסורים ביקשו למנוע מאיתנו; מישור פעולות החבלה דרך סוריה והלבנון; מישור המאבק על המים, שבא לידי ביטוי בסיכול ניסיונות ההטיה.

“אופי ההתנגשויות בשלושה מישורים אלה נבע מאופי הבעיות עצמן.”

השלמת מפעל הירדן והתוכנית הערבית להטיית מקורותיו

מבחינת האיום על אינטרס לאומי חיוני, היה המאבק על מקורות המים החשוב בשלושת מישורי התנגשות אלה. מן הדין להזכיר כאן, כי למן ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ניצבו ראשי הציבור בפני עובדת יסוד אחת, שבהתגברות עליה יהיו מותנים ממדי ההתנחלות ואופיה, ואולי אף גבולות היישוב היהודי. לא זו בלבד שכלל מקורות המים היה מוגבל ביותר, אלא שמרב הקרקעות הראויות להתיישבות חקלאית היו באזורים צחיחים או מעוטי משקעים בדרום, ואילו מקורות המים היו בצפון, באצבע הגליל הצרה, מעוטת הקרקע. הזרמת המים מן הצפון לדרום הייתה יעד לאומי מרכזי ודחוף, ולמן הרגע הראשון ביקשו מדינות ערב למנוע בכל דרך את מימוש התוכנית הזאת. גם לתוכניתו של אריק ג’ונסטון, שליחו של הנשיא אייזנהואר, לחלוקה “צודקת” של מי הירדן, התנגדו הערבים. ישראל, שתיכננה תחילה את שאיבת המים מתוך הירדן עצמו, מצפון לכינרת, הכניסה שינוי בתוכנית, ומפעל המוביל הארצי נוטל את מימיו מתוך אגם הכינרת עצמו. הנחת הצינור הגדול לדרום הריק והצחיח נמשכה כשמונה שנים, והמפעל כולו הושלם ב-1964.

השלמת מפעל זה הייתה עילה לוועידת הפסגה הערבית הראשונה בינואר 1964, ובה הוחלט על מבצע טכנולוגי בעל יעדים מדיניים – הטיית מקורות הירדן וכיווצו, אם לא ייבושו הגמור, של עורק חיי מדינת ישראל. שלושה הם מקורות הירדן, ושניים מהם – המספקים יחד את מחצית מימיו, החצבני הזורם ממערב והבניאס הגולש ממורדות החרמון במזרח – מחוץ לגבולות ישראל. מחצית המים מקורם במעיינות הדן, באזור שאירעה בו התקרית המתוארת למעלה.

בספטמבר 1964 נתקיימה ועידת פסגה ערבית נוספת ובה הותוותה במפורט תוכנית ההטיה, אשר עמדה להיות מבוצעת בשלושה שלבים. בתוך שמונה-עשר חודש אמורה הייתה להתבצע הטיית החצבני, שתיטול מן הירדן רבע ממימיו. הטיית הבניאס חייבה מבצע הנדסי ממושך ומסובך יותר, כריית תעלה שאורכה 73 ק“מ וכן חציבת 4.5 ק”מ של מנהרות, אך משתושלם ההטיה – יצטמק הירדן כדי מחציתו. הירדנים יטו את הירמוך כולו, באמצעות תעלת הע’ור וסכר מ’חייבה.

האלוף דוד אלעזר קיבל לידיו את הפיקוד בשלב זה, וסיכול הניסיונות להמית את ישראל בצמא היה לאחד מיעדיו הראשיים.

עיבוד השטחים באזורים המפורזים היה קשור גם הוא באותה עת למאמצים לסכל את תוכניות ההטיה של מקורות הירדן. שורשי פרשה זו בהסכמי שביתת הנשק שלאחר מלחמת השחרור. הוסכם אז, כי כל שטח לאורך קווי הפסקת האש, שאינו חופף את הגבול הבינלאומי המנדטורי, יהיה לאזור מפורז עד לחתימת הסכמי השלום הסופיים. המגבלות היו על נוכחות צבאית, ולמשקיפי או"ם הייתה הזכות לפקח על כך. ואולם הסורים ניסו בשיטתיות למנוע כל פעילות ישראלית אזרחית בשטחים אלה – עבודות חקלאיות, פיתוח, שאיבת מים – ולכל אורך הגבול הסורי (האון, עין-גב, דרדרה, אזור גשר בנות-יעקב, משמר-הירדן, תל-עזאזיית וכן הרצועה הצרה שמצפון לתל-דן, שלטענת הסורים הייתה בגבולם) היו האזורים המפורזים מועדים לפורענות. מימוש הזכות לעבד את הקרקע, או “להפגין ריבונות”, היה מביא לעתים קרובות להתלקחות של תקרית רבת-ממדים. במהלך תקריות אלה היה נפגע גם ציוד ההטיה הסורי, ואת כל הפרשה כולה אין לראות במנותק מן ההידרדרות למלחמת ששת הימים.

סמוך לכך התעוררו לחיים ארגוני הטרור הפלשתיניים והחלו להציק ליישובי הספר לאורך הגבול הסורי והלבנוני.¹¹¹ בשנות החמישים נסתייעו קבוצות אלה בעיקר על ידי המצרים, ולפעילותן – ולפעולות התגמול הישראליות – היה משקל נכבד בהכשרת הקרקע למבצע “קדש”. עכשיו היו הסורים לפטרוניהם, אף שהמחבלים פעלו גם מכיוון לבנון וגם מירדן. בשנתיים שקדמו למלחמת ששת הימים ביצעו פחות ממאה פעולות, והצלחתם לפגוע בנפש וברכוש הייתה דלה ביותר, אבל את היחסים משני צדי הגבול “הצליחו” לשבש גם הפעם ולסייע להידרדרות למלחמה.

מימוש הריבונות באזורים המפורזים

אלוף הפיקוד נכנס לתפקידו בפתח תקופה של פעילות ביטחונית אינטנסיבית, אך לא כך נראו הדברים אותה שעה בציבור. בראש ממשלת ישראל ניצב אז לוי אשכול, בעל הדימוי האבהי, המיושב והמתון. רוח טאשקנט המפויסת ליטפה את הבריות ובישרה לכאורה ימים טובים יותר גם לאזור. בפועל – שלא כדרום רחב הידיים, הריק למחצה, זרוע הצפון קיבוצים, מושבים, עיירות פיתוח, והכול בטווח תותחים, מרגמות, קטיושות, וכמעט הכול בטווח נשק קל. פעילותם של כוחות הביטחון וחיי היומיום של האזרחים, נשיהם וטפם שזורים זה בזה לבלי הפרד.

נראים הדברים שהצירוף המיוחד של תכונות אישיותו של דדו היה כמו גזור לצורכי הזמן והמקום. דדו העריך היטב את מלוא משקלו של התפקיד שנפל בחלקו. סוף סוף זכה למה ששאף לו כל השנים. הוא אהב את עמדת ההכרעה, את העמידה האישית בראש לוחמים, את “הישיבה בשטח”, לא את עבודת המטה, לא את הישיבות, הדיונים, שולחן הכתיבה. עכשיו, אולי בפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור, לא עסק בניתוחים, בתרגילים, בדוקטרינות, ולא ראה עצמו כחלק מאיזשהו מאמץ נכבד מאוד, אבל “משני” במובן ידוע – אלא עמד בראש החזית הפעילה והבוערת ביותר של צה"ל באותה שעה.

דדו, כפי שכבר הוזכר לא אחת, היה עקשן, ואף שהיה נעים הליכות ומאמין בהסברה ובשכנוע, לא היה מוותר על נקלה, ומנסה להשיג את מטרתו, במישרין או בעקיפין. היו לו גם מושגים – אישיים וציבוריים כאחד – מוצקים מאוד על “כבוד”. תלמה, רעייתו, רואה בשילוב זה, בין עיקשות לבין הקפדה על כבודו, קו מרכזי באישיותו. “זה המקום שלי” – היה קו שניכר ביחסיו עם כל אדם. כשנדמה היה לו שמישהו מנסה “לסדר” אותו, לא היה מוותר והיה מתכנן מלחמות ומאבקים. תכונה זו באה לכלל ביטוי מובהק בפעילותו כמפקד, וכך בזמן המלחמות על המים. כשהסורים פגעו באיזו חלקה בצפון, היה זה כאילו הטיל לו שכן אשפה במרפסת ביתו. לריבונות של ישראל התייחס באורח עקרוני ואישי כאחד: “זה שטח של מדינת ישראל – והם לא ייכנסו”, וזה היה ממש כבחייו הפרטיים – עמידה על כבודו ועל זכויותיו.¹¹²

המאבק הזה, אם על זכויותינו על האזורים המפורזים ואם נגד הטיית מקורות הירדן, חייב התמדה עקשנית שאי-אפשר היה לראות באותה שעה את קצה. היו אותן חלקות שהיו מעבדים בטרקטורים משוריינים, או נוטעים בלילות, וכשהיה השדה מבשיל, או המטע מתחיל להיקלט, היה הכול נשרף או מושחת באש הסורית. דדו עצמו ניסח זאת כך: “אנחנו חורשים והשדה נעשה חום, ואחר כך אנחנו זורעים והוא נעשה ירוק, ואז הם שורפים וזה נעשה שחור, ואנחנו שבים וחורשים, וחוזר חלילה.”

סגן אלוף פנחס (“פינייה”) להב – קצין השלישות של גייסות השריון, שהלך אחריו לצפון לארבע שנים נוספות, באותו תפקיד ובאותה דרגה – מאיר עיקשות זו מזווית אחרת: “שאלתי אותו: מדוע אנחנו עושים זאת שוב ושוב? הלוא זול יותר להטיס גרעיני חיטה, עטופי צמר גפן, וארוזים בצלופן מקליפורניה, וזה לא יעלה לנו בקורבנות. תשובתו של דדו הייתה, שאנחנו לוחמים וחורשים וזורעים לא כדי לקצור. לוחמים על ‘חלקת 120 הדונם’ או ה’בוסטר' או ‘האף של דה גול’, וכך כל חלקה וחלקה, כי חלקה שאנחנו זורעים היא גבולה של מדינת ישראל. היום מתחולל הוויכוח על זכותנו לזרוע בכורזים. מחר יהיה ויכוח אם מותר לנו לזרוע ולנטוע בראש-פינה ובטבריה. כל צעד שניסוג אנחנו, יתקדמו בעקבותינו הסורים. לכן אני מחזיק אותם קרוב ככל האפשר לגבול, כדי שבעתיד לא יישמט מידי כל העומק של המדינה.”¹¹³

חלקת מריבה אחת כזו הייתה ממזרח לקיבוץ האון. ימים רבים לא עובדה, ועכשיו, כשהוחל “לממש את הריבונות”, היו הסורים מניחים לחרוש ולזרוע, מחכים עד להבשלת הקמה, ואז, בכמה פגזי תבערה היו מעלים הכול באש. לאחר התייעצות חקלאית, הוחלט להופכה למטע דקלים. מספר שקד:

“לקחנו אז שתיים או שלוש פלוגות, ממש מתחת לחוטם של הסורים, ובמשך הלילה חפרנו מאות גומות. דדו, כמנהגו, היה איתנו בשטח. למחרת בלילה שבנו, וכמו בט”ו בשבט, נשא כל חייל שתיל, הלך אל הגומה שחפר, שתל את הדקל, הקיפו בגומה, השקה אותו, וכך במשך לילות אחדים, היינו שבים ומשקים את הדקלים… לא, לא הייתה עקשנות, כי אם דבקות אמיתית במטרה, אמונה במעשים שמשנים את פני המציאות. הוא אהב את הגליל, את עמק הירדן ועמק בית-שאן, את כל האזור הפורח הזה… נכון שחלק מן הדקלים קמל, ורק מחציתם נקלטו. היו גם שהלעיגו על כך, ואמרו שזה בזבוז של מאמץ. אבל דדו לא הושפע מן הלגלוג. ברגע ש’ננעל' על רעיון והיה משוכנע בצדקתו, לא יכול היה איש להזיזו."¹¹⁴

הקרב על מקורות הירדן

נשוב אל התקרית בתל-דן ב-3 בנובמבר 1964. זו הייתה רק ההתחלה. תקרית זו לא הייתה כולה הצלחה. כבר הזכרנו את הליקוי החמור בהכשרתם של תותחני הטנקים, שנתגלה במהלכה. שיעור הפגיעות בטנקים הסוריים היה מאכזב ביותר. המפקד החדש של גייסות השריון, האלוף ישראל טל, השקיע מעתה את מרב מאמציו בצד המקצועי של לוחמת השריון – ירי, תפעול, תחזוקה. בשנתיים הקרובות עתידים היו השניים לפעול הרבה במשותף, כשלא אחת מיישם טליק אישית את אמונתו, שניתן להגיע לדיוק מרבי בטווחים ארוכים, ובאש עקיפה עד לעשרה קילומטרים ויותר.

הדחיפה לניהול הקרב העיקש נגד מבצעי ההטיה, מציאת הפתרונות הצבאיים, שכנוע הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, וראש הממשלה, לוי אשכול – אלה היו הישגיו האישיים של דדו באותה תקופה, והואיל ומדובר באזור מאוכלס ובתגובות מסיביות של הסורים, שחייבו כניסת התושבים למקלטים ולא אחת פינוי יישובים, יש למנות בין הישגיו את הצלחתו למצוא מסילות ללב תושבי הספר, לא רק לשכנע אותם בחיוניות הפעולות המתבצעות, כי אם להתחבב עליהם ולהתקבל כאחד מהם.

ב-13 בנובמבר, בעצם הצהריים, הוחלט “לממש את הריבונות” שנית בדרך העפר שמצפון לתל-דן. הפעם הוכנו מראש כוחות וכלים מסוגים שונים למקרה של פתיחה באש ממוצב נוחיילה. בראש צעד סיור רגלי, ולאחריו יחידה בזחל“ם. עשר דקות לאחר שיצא הסיור לדרך העפר נפתחה עליו אש מן המוצב הסורי. תגובת צה”ל הייתה מסיבית, לרוחב הגזרה כולה. הסורים פתחו בהפגזת יישובי הסביבה. את העמדות שירו אש שטוחת מסלול שיתקו יחידות צה“ל בתוך שעה. אבל התותחים הוסיפו להפגיז את היישובים. פעם ראשונה הוכנס חיל האוויר לפעולה, והוא פגע במוצבים סוריים ובסוללות תותחים. בשעה 3:30 אחר הצהריים נענו שני הצדדים לפניית משקיפי האו”ם להפסקת אש. ארבעה חיילי צה"ל נהרגו במהלך התקרית ותשעה נפצעו, וכן נגרמו נזקים ליישובים דן ושאר-יישוב.

ואף על פי כן, ברור היה, שלא יהיה מפלט מהתנגשויות נוספות. בדצמבר 1964 ריכזה סוריה ציוד הנדסי לשם הכשרת תוואי לאפיק חדש לבניאס. נראו עשרה דחפורים העובדים בארבעה קטעים שונים בעת ובעונה אחת. כל אימת שהיו הסורים מנסים למנוע, באש, בעד יחידות הסיור שלנו לנוע על דרך הפטרולים שמצפון לתל-דן, היה צה“ל משיב באש, ואגב כך פוגע בציוד ההנדסי של מפעל ההטיה. הסורים ניסו להפעיל את הציוד בקטעים מרוחקים ביותר מן הגבול – עד למרחק של 5 ק”מ בסביבות גשר בנות-יעקב. באביב 1965 התפתחו תקריות במעלה הרמה, ממזרח לגשר בנות-יעקב, בקטע שבו נהנו הסורים מיתרון טופוגרפי ניכר. ב-17 במאי, בשעה שלוש אחר הצהריים, יצא סיור שגרתי של צה"ל והסורים פתחו עליו באש. יחידות טנקים מוסוות היטב השיבו מיד באש, שיתקו את העמדות הסוריות, ואילו טנקים אחרים הצליחו לפגוע – בטווח של כחמישה קילומטרים – בדחפורים המכשירים את התוואי לאפיק החדש של הבניאס.

בתכנון מבצעים אלה ובהוצאתם אל הפועל היה דדו מעורב אישית. חבריו זוכרים תקרית אחת שראש הממשלה לוי אשכול צפה בה מעמדת פיקוד ליד צפת. אשכול תמה על כך, שקציני המטה הם שמסבירים לו את המתרחש ואילו ה“גנרל” עצמו נעדר. הוסבר לו, שהגנרל נמצא למטה, עם הלוחמים. התנהגות זו גם הפליאה את ראש הממשלה וגם עשתה עליו רושם רב. הוא צפה במשקפת וראה כיצד נפגע הדחפור הסורי, ממש כפי שאמרו לו מראש הקצינים שלידו. הוסבר לו כמה קשה לפגוע בתותח של טנק, בטווח של 4.5 ק“מ תוך כדי הפגזה סורית רצינית למדי, והוא ביקש להתקשר עם ה”גנרל" לשטח ולהודות לו בלי שהיות. כאשר הגיע דדו לעמדת הפיקוד, מעופר, מפויח, אמר לו אשכול: “איזה מין גנרל אתה? גנרל מלוכלך?! מה אתה מחפש שם? אינך יכול להתרחץ לפני שאתה מופיע לפני?” וניכר היה בחיוכו, שאינו רק הולך שבי אחר דדו, כי אם משוכנע שהצפון נמצא בידיים נאמנות.

השילוב הזה בין התכנון הנועז והמדוקדק לבין ההישגים המרשימים של תותחני הטנקים הביא הישג נוסף. לאחר שנפגע הציוד ליד בית-המכס, העתיקו הסורים את מלאכת התוואי אף דרומה משם, מול כורָזין, בקטע המרוחק יותר מ- 11 ק“מ מקו שביתת הנשק דאז. הסורים הניחו, שרק מן האוויר ניתן יהיה לשבש את עבודתם שם, וכי הישראלים לא יעזו להפעיל את חיל האוויר, שכן לכך עלולות היו להיות השלכות מדיניות שליליות. אך ב-12 באוגוסט 1965, בהמשך תקרית שבה פגעו הסורים בטרקטור ישראלי, הצליחו תותחי טנקים ישראליים לפגוע בציוד החפירה בטווח זה של יותר מ-11 ק”מ. בזה הוכשלה כמעט כליל תוכנית ההטיה, שתכליתה הייתה ליטול מיישובי הדרום והנגב את מקור חייהם.

קרוב אליו במשך כל התקופה הזאת, מזדהה איתו יותר ויותר, היה נהגו מימי חטיבה 7, נעים כהן. יחד עם דדו עבר גם הוא לפיקוד צפון, הוא והאישה ושלושת הילדים שנולדו לו בינתיים. חמש השנים בצפון היו גם שנותיו של נעים. כאשר התלקחה תקרית, ודדו היה טס מן הפיקוד אל המקום שבו אירעה – היה נעים נחפז אחריו במכונית, ונמצא קרוב מאוד. על הדברים שהוא נושא בזיכרונו נסוך אור מיוחד.

הוא מספר: “אף נהג לא הרשה לעצמו מה שהיה מותר לי. אני הייתי נכנס לחדר המלחמה. דדו היה מגיע לחמ”ל – שומע את התדריכים, יוצא לשטח, נפגש עם כוח המשימה, מתדרך את החיילים – אנשי גולני – אחד אחד. הייתה פעם איזו פעולה, שצריך היה לעבור את הגבול, והוא ירד לפרט הקטן ביותר, לעבור לא מצד זה של הבית, אלא מצד זה – ולא עשו כפי שהורה להם, וזה עלה בחייו של קצין אחד. כל משך הפעולה היה יושב, בעמדה קדמית, מחכה לשובו של הכוח. תמיד נראה רגוע, אבל אני ידעתי מתי הוא מתוח, מחכה שיחזרו. ואז, מיד אחרי הפעולה, על קפה ואוכל, היה הוא אישית מתחקר, רוצה לקבל מידע ישר מהאנשים. הוא ישב לא רק ממש קדימה, בטווח נק“ל, אלא אני זוכר שבעצמו עבר את הגבול. אותי זה היה משגע. במקרה אחד, ליד תל-קציר, ישב בעמדות הטנקיסטים. ובגזרה ההיא – סורי זורק אבן, היא נופלת על העמדה. היו לי איתו ויכוחים על זה, אבל הוא היה אומר: ‘זה לא רק כדי שיראו את אלוף הפיקוד בקו. אני רוצה להתרשם מקרוב מן המצב. מחר קורה שוב משהו – ואני יושב למעלה, בפיקוד – אני יודע מה קורה’.” נעים כהן היה בקרבתו, כיסיו מלאים כריכים, סיגריות, אפילו אבן צור למצת של דדו, שהיה מעשן בשרשרת.¹¹⁵

כך באלמגור, בתקרית הגדולה. דדו היה בעמדה קדמית. בטנק שירה למרחוק, בציוד הצליפה, ישבו מפקד גי“ש, האלוף טל; משה (מוסה) פלד, המח”ט; וסא“ל עושרי, המג”ד. טליק, אישית, הדגים את טכניקת הירי בתותח טנקים. פגז סורי פגע פגיעה ישירה בטנק, ועושרי – ורק הוא – נפצע פצעים קשים. הרופא היה מאחור, סמוך למקום שניצב בו עכשיו פונדק “ורד הגליל”. השטח היה כולו מוכה אש ואי-אפשר היה להנחית מסוק. נעים התקרב בג’יפ עד לטנק, הפצוע הועבר אל הג’יפ, הוסע מרחק מה לאחור, הועבר לזחל“ם, משם לתאג”ד שנמצא בו הרופא הפיקודי, רב-סרן ד“ר קורדובה, שיתלווה גם הוא אל דדו אל המטה הכללי. סא”ל עושרי הובא במהירות לחיפה, נותח – וחייו ניצלו.

הנה כך, בקרבה המיידית הזאת, זוכר נעים את המעורבות הבלתי אמצעית של דדו ושל שאר המפקדים הבכירים בלחימה עצמה – מעורבות שהייתה גם לחלק ממנו עצמו.

המאבק על זכותנו לעבד את החלקות בשטח המפורז והמלחמה על המים היו משולבים זה בזה. היה הכרח לא רק לתכנן במדוקדק את המבצעים עצמם, כי אם להציגם בצורה משכנעת לפני הרמטכ"ל יצחק רבין וראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול. דדו היה יורד לפרטי התכנון, מסתובב שעות בשטח עם קציני המטה, לומד את המפות ואת תצלומי האוויר, וכן מתהלך ביישובים, מקיים שיחות עם המזכירויות ועם ועדות הביטחון, עד שהיה משוכנע כי הם שלמים עם תוכניתו, ושהוא עצמו בחן אותה לכל צדדיה. כך היה בפעולות גדולות, וכך בפעולות קטנות. כך במבצעים מן הסוגים שתוארו עד כאן וכך בפעולות התגמול על פעילות המחבלים שנתחדשה באביב 1965.

באותה עת חובל פעם ראשונה המוביל הארצי, והעקבות הובילו מעמק-בית-נטופה לעמק הירדן, ואל מעבר לגבול הירדני. לאחר שאפשרו הירדנים למחבלים שוב ושוב לחדור לישראל, בוצעו כמה פעולות תגמול. בהניחם לפני דדו תוכנית לפעולה כזאת, ידעו המפקדים שעליה להיות מוכנה ובדוקה בכל מאת האחוזים. אבל דדו לא היה מסתפק בזה, כי אם נהג לבחון גם את מפקדי המשנה, את מפקדי החוליות, אם הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות והיכן יהיו העמדות שלהם ומה יעשו במקרה שייפגע פלוני, ובמקרה שייפגע אלמוני.

את הקשר בין קונספציית הלחימה על המים לבין הביצוע המקצועי של ירי בטנקים לטווחים ארוכים ביותר, מדגיש שלמה להט, אז מפקד חטיבה 7, חטיבת השריון הסדירה היחידה של צה"ל: “התפישה היסודית הייתה של דדו. איך לעשות – זה היה טליק. אחת הבעיות בתקופה זו הייתה להבהיר לעצמנו מה אנחנו מבקשים להשיג, מדוע צריך להתמודד, מדוע אסור להניח לסורים להטות את מקורות הירדן – ובזה היה כוחו של דדו גדול. כך גם השילוב שבין ארטילריה לבין טנקים, הפעלת המערכת כולה. בתדריכים היה מקפיד שכולם יידעו בדיוק מה יקרה ומה תפקידו של כל אחד. הוא הדין בהבהרת הצד המדיני – בכל אלה היה נפלא. איך לעשות בצליפות לטווחים ארוכים, דברים שאיש לא העלה על דעתו שניתן לבצעם – בכל אלה תרומתו של טליק מכריעה. כאן, במלחמה על המים, הייתה באמת החלוקה הנכונה ביניהם.”¹¹⁶

היבט אחר של הפעילות האינטנסיבית בשנתיים שקדמו למלחמת ששת הימים מדגיש “מאנו” שקד. “המלחמה האחרונה שניהל צה”ל הייתה ב-1956, ואף שידענו איך עתידה להיראות המלחמה הבאה, לא היה כל ניסיון בהפעלת עוצבות וחיל אוויר ומאסות של ארטילריה. בקרב על המים ניתן ביטוי לשיתוף זה בין שריון, ארטילריה, חיל אוויר, צנחנים ו“גולני”, ביוזמתו ובהתאם לתפישתו הרחבה של דדו. בתקופה זו, עוד לפני ששת הימים, הניח אחת מאבני היסוד לתורת המלחמה של צה"ל.¹¹⁷

רוח צוות בפיקוד וקשרים עמוקים עם אנשי היישובים

חמש שנים היה דוד אלעזר אלוף פיקוד הצפון, ומלחמת ששת הימים באמצען. לא נוכל לעקוב אחר כל אירועי שלושים החודשים הראשונים, גדושי האירועים לאורך הגבול הסורי, ופעמים גם לאורך הגבול הירדני והלבנוני. די אם נציין, כי בתום השנה השנייה לכהונתו, לא רק התגבשה סביב דדו חבורה של מפקדים ואנשי מטה, שהכירה בסמכותו המקצועית ובהשראתו המנהיגה, אלא הוכר מעמדו, ולרוב נתקבלו שיקוליו אצל הרמטכ"ל ואצל ראש הממשלה ושר הביטחון. הקשרים שרקם עם יישובי הצפון, ותחושתם שהוא משמש להם נציג ודובר, חיזקו גם הם את מעמדו בפרוס תקופת ההכרעה באביב ובקיץ 1967.

על קשריו עם היישובים יש סיפורים לאין ספור. מאלף דווקא אחד השוליים שבהם. לפני מלחמת ששת הימים, היו גם יישובי עמק יזרעאל, הגובלים בשומרון, בחזקת סְפָר. ערב אחד הוזמן אלוף הפיקוד לנווה-עוז, ובמשך שעה ארוכה העסיקו אותו החברים בבעיה: הרפת של הקיבוץ סמוכה לגדר, והרפתן, היוצא לחליבה בשעה ארבע בבוקר, מפחד ללכת בלי ליווי צמוד, שהקיבוץ אינו יכול להעמיד לרשותו. קציני המטה של דדו מאבדים את סבלנותם, הם נרדמים מעייפות, ואילו דדו נכנס לפרטי פרטים עם חברי המשק, מחפש איתם יחד פתרון מעשי לבעיית השמירה על הרפתן. לאחר שנפרדו סוף סוף מחברי הקיבוץ ונכנסו למכונית, טענו נגדו אנשי מטהו על שהוא מכלה את זמנו ואת כוחו על “שטויות”. אמר דדו: “אנחנו באים לכאן לא כדי לפתור בעיות הנראות גדולות בעיניכם, כי אם לפתור בעיות הנראות גדולות בעיניהם. רפתן, רפתן טוב – זו בעיה גדולה.”

דדו – מוסיף אותו מפקד – קנה את לבם של היישובים לא בקסמו, לא בחיוכו הידוע, לא במסיבות ובהזמנות למסדרים חגיגיים, כי אם בכושרו להאזין היטב לבעיותיהם, בתחושה הפנימית שלו עצמו, שקיימת שותפות ממשית, יומיומית, בין ההתיישבות העובדת לבין הצבא. הדבר היה מתבטא, למשל, במינויים של מפקדי היחידות המרחביות בגליל העליון, ובעמק הירדן. אחד השיקולים המכריעים היה לא רק אם יידע מפקד להנהיג חטיבה בקרב, אלא אם יהיה בעל אישיות, שהמא"זים וועדות הביטחון וועד משקי הגליל, או העמק, יתייחסו אליו כאל מנהיג ולא כאל מפקד שמינה האלוף.

את קשריו של דדו עם ההתיישבות העובדת, שהעמיקו בחמש השנים בפיקוד צפון והתקיימו גם מאוחר יותר, תולה אחד מחבריו, רחבעם זאבי, בשני מניעים ראשיים שפעלו אצלו בשתי רמות: “לדדו הייתה השקפה מדינית שלמה, ברורה – על הערבים, הציונות, הגבולות, הקרקע, ההתיישבות. ברמה ה’אסטרטגית' הייתה השקפתו, כי את גבולות ארץ ישראל – הגבולות של מחר – תקבע מפת ההתיישבות. מחשבה זו אינה שלו, ימיה כימי הציונות, אבל הוא אימץ אותה לעצמו, עמד על מרכזיותה של תנועה זו בהגשמת הציונות, ומכאן ה’פלירט' שלו איתה. ברמה השנייה, ה’טקטית', טיפח את הקשרים עם ההתיישבות העובדת שהעריך, כי אין זו רק חבורה של אנשים טובים ונפלאים, אלא גם קבוצת הלחץ הגדולה ביותר במדינה, וכיוון שהיו לו שאיפות להשתלב בחיים הפוליטיים בגמר שירותו הצבאי, ראה בה את הבסיס הטבעי לפעילותו זו בעתיד.”¹¹⁸ ביטוי להשפעת זיקה זו על חשיבתו הצבאית של דדו, נותן יגאל אלון: כאיש גייסות השריון “היה המבטא הקלאסי של המלחמה המשוריינת, הניידת, הממוכנת, המבקיעה, המתמרנת, הלוחצת, הכובשת שטחים,” אך מן הצד השני, כאלוף פיקוד הצפון החשיב את “ההגנה המרחבית, היחס בין שני אלה – בין הרומח והמגן. השלמות הזאת בין השניים ניכרה בו היטב, וגם כטנקיסט, איש הקרב הנייד, לא ראה צורך לזלזל באותו ‘ברווז-יישוב’ – היישובים הניתנים לפגיעה.”¹¹⁹

בצוות שהתגבש בפיקוד מילא תפקיד מיוחד דן לנר, חבר קיבוץ ומבכירי המפקדים בפלמ“ח. כבר ב-1950, בהיותו בן 27, נתמנה למפקד חטיבה וקיבל דרגת אלוף-משנה, אבל כעבור זמן קצר פרש מצה”ל ושב לקיבוצו. כאשר קיבל דדו את הפיקוד, שימש כראש המטה שלו אריאל שרון. אריק, בדומה לדדו, אהב – לפי עדות מהימנה אחת – לנהל את העניינים בשטח “ודדו לא היה מרוצה מדרך עבודתו, טען שהוא מחמם גזרות, אינו מדווח בדייקנות, ואף הסביר לשרון: אני אלוף שאוהב להימצא בשטח ולעשות את הדברים, ואילו מראש המטה אני מצפה שיישב במטה, ואילו אתה כמוני אוהב לשבת בשטח – וזה לא יילך יחד.” לאריק הציע הרמטכ“ל תפקיד בכיר במטה הכללי – ועד מהרה הזניקו יצחק רבין ונתן לו דרגת אלוף. ואילו דדו הצליח לשכנע את דן לנר שישוב לצה”ל וישמש ראש מטה פיקוד הצפון. את רשמיו ממנהיגותו של דדו בתקופת עבודתם המשותפת הגדיר כ“סגולה להביא אנשים לכך שילכו אחריו בלי שימוש בכוח… הצבא בעיניו היה גם חברה. לבעיות הפרסונליות בצבא ניגש בלי להזדקק מעודו לדרגה – גישתו הייתה בראש ובראשונה זו של אדם אל אדם… המפגשים שלו עם הלוחמים היו בלתי אמצעיים ותכופים מאוד. היו מפגשים רבים כאלה, שאני זוכר. תמיד הצליח להשרות אווירה, שאיש לא הרגיש עצמו מוגבל על ידי כך שהוא ניצב לפני אלוף. הוא הצליח להגיע להידברות חופשית, וכיוון שבאוזניו דיברו אמת – קיבל מושג נכון על הנעשה ביחידות… מצד אחד היה מאוד פרגמטי – איש המגדיר לעצמו, לפני מעשה, את המטרה שלפניו. כשמתארים אותו כך – מצטייר איש קשוח. מצד שני, היה מאוד אנושי, אוהב חיים, מחשיב – יותר מכול – את האדם שלפניו. בעבודה היה מאוד יסודי, ואף שדרכו הייתה להאציל אחריות, נהג לשוב ולבדוק נתונים שהכינו האחרים עד לפרט האחרון, בלי כל קיצורי דרך. ואולם, תוך כדי מהלך העבודה והמתח המתמיד, אהב ליהנות משעה של שמחה. בגמר פעולה – בעמק הירדן או בגליל – היינו הולכים לביתו של ‘מינו’ בטבריה, שאצלו היו תמיד מקרר מלא ודלת פתוחה – אוכלים ולוגמים כוסית ושתיים, ולעתים גם שלוש וארבע, והייתה אווירה משוחררת, מלווה שירים וסיפורים, שחלקו של דדו בה היה מכריע. את האווירה העליזה של אותם ערבים, שאינה יכולה להיווצר באורח מלאכותי – קשה מאוד לשכוח…”¹²⁰ “מינו” היה בן טבריה, איש יחיד במינו ש“עבר בירושה” לפיקוד הצפון מן הפלמ"ח, ולא הייתה שעה שלא היה מקבל את הלוחמים במאור פנים ובכל מה שנמצא בביתו בשובם מפעולה.

תקופת שירות נוספת בצבא הקבע של האלוף אלעזר נכנסה לתוקפה ב-29 בספטמבר

1. בשעה שחתם על הטופס הרשמי, עברה אולי בראשו המחשבה, שהנה מלאו עשרים שנה מאז קם מזכיר הקיבוץ הצעיר, הפר את המרות הקולקטיבית והלך להיות טירון בפלמ“ח. עכשיו הוא בן ארבעים ואחת, ואת חצי-חייו עשה בשירות הצבא. עם משפחתו נדד מעין-שמר לכפר-מנחם, לשעה קצרה אל בית בפרוור בהרצליה, לרמת-אביב – ועכשיו לבית שכור בטבעון, בית שהוא מתפנה אליו מעט מאוד. תוך כדי הריונה – בצפון נולד הבן השלישי, יאיר – שבה תלמה ללימוד מוסיקה, עכשיו בסמינר “אורנים”. למשפחה – קשות העקירות התכופות. האב – אלוף, הצבא הוא עבודתו, ייעודו, אהבתו, תחביבו. הוא נתון כולו בעניינו, ואילו הבית, עד לדברים הקטנים ביותר, מוטל על אשתו, שהוא לה הביטחון, “הכתפיים הרחבות”, אבל לדדו מובן מאליו שעליה לשחרר אותו מן הדאגות הקטנות, ובכללן – איך מיטלטלת אשתו ההרה של אלוף, שיש לו נהג צמוד, בין טבעון לחיפה ותל-אביב. בשנים ההן טרם התפשר, החמיר הרבה יותר – ויותר מכול עם משפחתו. כאשר התלוננה היה אומר: “אשתי, את רוצה להוריד אותי מדרך הישר,” מספרת תלמה. הקשיים היו לא רק הריחוק, הנדודים, ההיעדר המתמיד של האב מן הבית. היה אותו עיסוק – שמאוחר יותר במטה הכללי אף גבר – ריצה מאירוע רשמי אחד למשנהו. תלמה הייתה מעדיפה קונצרט, תיאטרון, או ישיבה בבית, עם משפחתה. אבל דדו היה נתון כולו בצבא, והיא זוכרת, כי פעם אף אמר לה זאת במפורש: “לפעמים אנחנו קוראים בספרים: ‘איש זה הקדיש את חייו למשהו – לרעיון, לאיזה עניין.’ זה כך. זה לוקח את הכול. זה פירושן המדויק של המילים – אדם מקדיש את חייו.” כך גם קיבלה המשפחה את אורח החיים המיוחד הזה, אף שדדו לא ראה עצמו כמי שמקריב, כי אם כמי שמגשים את עצמו. בעבודת הצבא, בהקמת העוצמה היהודית, ראה את ייעודו – ושם גם היה מושא אהבתו. כך ראו זאת גם בני משפחתו. אם גם לא אמר זאת לאיש בפה מלא – נראה שאז, במלאות לו ארבעים, כבר הירהר באפשרות שהוא יהיה הרמטכ”ל הבא, ואם לאו – שאולי אלה שלוש השנים האחרונות לשירותו הצבאי. לפעמים, בשובו בשעת לילה מאוחרת הביתה, מעבר לעייפות, היה מציב כיסא ליד הארון, עולה עליו – ומתרכז בהמשך הרכבת התמונות מאלף חלקיו של “פאזל” (משחק הרכבה) ענק, שהביא לילדיו מחוץ לארץ. הארון היה משטח בטוח, ודדו, בעקשנות, שיחק בלילות בצירוף החלקים לתמונה. על גבי הארון…¹²¹

התקריות הגדולות שקדמו למלחמת ששת הימים

בראשית אוקטובר 1966 נסע לחוץ לארץ לחודש, וזמן קצר לאחר שובו החלו מתלקחות – ומסלימות במהירות – התקריות בגבול הסורי. איש לא דיבר על מלחמה, אבל לא רק בראשו, כי אם בתכנונים שנעשו בפיקוד, הבשילה המחשבה, שבלי שתובטח ליישובים השוכנים בעמק – ממקורות הירדן ועד לכינרת – הגנה מפני ההרים הרובצים עליהם ממזרח, לא יידעו מנוחה לעולם.

ב-6 בינואר 1967 ירו טנקים סוריים מתאופיק בדרום, לעבר טרקטור ישראלי שעבד באחד האזורים המפורזים, ב“חלקת הסלק”. למחרת נכנס טרקטור סורי לתוך שטח מפורז בגבול ישראל. ב-8 בינואר יורים סורים ממוצב דברשייה שבמרכז הרמה לעבר טרקטור שנסע בשדרת מע“צ, וכן לעבר נוטרה. בצהריים עולה באש, כתוצאה מן הירי, צריף שליד בור התחמושת בנוטרה. בשעה 14:10 יורים הסורים בשני ג’יפים אזרחיים של קיבוץ שמיר, ושני נוסעים נפצעים. ב-9 בינואר מתחדשת פעילות אינטנסיבית של טנקים וארטילריה באזור תל-קציר. תושבי הקיבוצים תל-קציר, האון ומעגן יורדים למקלטים. חילופי אש מתנהלים בין טנקים ישראליים וסוריים. בצד האלוף, נמצאים בחפ”ק הרמטכ“ל, מפקד גייסות השריון וקצינים בכירים אחרים. אחר הצהריים יוצאים הרמטכ”ל והאלופים לטבריה, לפגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון, המתאכסן ב“גלי כינרת”. הדיונים והתכנונים בפיקוד מתחילים עם שוב האלוף ומפקד גי“ש, ונמשכים עד שעה מאוחרת באותו ערב. ב-10 בינואר יושב הרמטכ”ל ועמו אלוף הפיקוד ומפקד גי“ש באלמגור. מוצבים סוריים יורים על אשמורה, עדר סורי חודר לאחת החלקות בשטח המפורז – ה”בוסטר". יורים יריות בודדות ומבוקרות לעבר העדר כדי להבריחו. למחרת ב-11 חלה הסלמה – האש מתפשטת לאורך כל הקו, מאלמגור ונוטרה צפונה. נפגע טרקטור ישראלי בשעה 16:44, ושתי דקות לאחר מכן נפגע טנק סורי בדרבשייה. מיגים 21 נראים באוויר… כך ובדומה לכך מתרחש גם בשלושת הימים הבאים, ולאחר מכן משתררת הפוגה. ימים אלה גדושים לא רק פעילות בקו עצמו, כי אם התייעצויות ודיונים בכל הרמות, כמעט בלא הפסקה.

אין זו אלא דוגמה לרתיחה שתוצאותיה תהיינה מרחיקות לכת, שכן ניתן לפתוח בתקרית באורח חד-צדדי. אבל במקרים רבים ניטלת עד מהרה השליטה מיד יוזמיה. בראשית חודש אפריל 1967 מנסים הסורים מדי יום ביומו, בירי לעבר הטרקטורים הישראליים, למנוע את הגישה אל החלקות באזורים המפורזים.

ה-7 באפריל תקרית 7 המטוסים

כך השתלשלו הדברים ב-7 באפריל, שיש שראו בו את היום שבו החלו הדברים להתגלגל, תוך שהסורים והמצרים הולכים ונשבים ברטוריקה ובאיומים שלהם עצמם, לעבר מלחמת ששת הימים. כרגיל, פותחים הסורים באש על טרקטור שיוצא לעבודה באחת החלקות. השעה 09:43. ניתנת הוראה לאזרחים להיכנס למקלטים, כוחותינו מתחילים להשיב אש, ובה בשעה מוגשת תלונה לוועדת שביתת הנשק. השעה 09:50.

הסורים תומכים את מדיניותם – שלילת זכותה של ישראל לריבונות על האזורים המפורזים – באש גוברת והולכת. מן הצד הישראלי נפלה החלטה, שלא לוותר על מימוש הזכות ככתבה, ובכל שלב משתתפים בהכרעה הרמטכ“ל, יצחק רבין, הנמצא במקום, וראש הממשלה לוי אשכול, השוהה ב”גלי כינרת" בטבריה. מעניין לעקוב אחר ההשתלשלות למן כניסת האו"ם לתמונה.

שעה 10:43 – האו"ם מציע הפסקת אש שתיכנס לתוקפה ב-11:15. אנחנו מסכימים ל-11:30. תוך כדי כך פוגעים הפגזים הסוריים ברכס תל-קציר וברכס האון. הטנקים הסוריים בתאופיק “מורידים כיסויים”, כלומר, נערכים לירי.

שעה 10:52 – הסורים מסכימים להפסקת אש, אך בתנאי שישראל תוציא את הטרקטור העובד בשטח המפורז. הסכמה לכך כמוה כהודאה, שישראל חורגת מתחומי ריבונותה, גם כשמבוצעות עבודות אזרחיות בשטחים המפורזים, בניגוד לאמור בהסכמי שביתת הנשק. תשובת הרמטכ"ל: “שלילי מוחלט!”

שעה 11:02 – פגיעות סוריות ליד עמדת הפיקוד במשק האון. הפגזות מרגמות על החלקות ופגיעות ליד ריכוז הטרקטורים. כעבור דקות אחדות חדל הטרקטור בשטח לפעול. מוציאים אותו ומכניסים טרקטור משוריין שני, הכול תחת אש מרגמות וטנקים. האש הסורית מכוונת לתל-קציר והאון. בשעה 11:22 נפגע הטרקטור שהוכנס זה עתה. מחלצים אותו, ומכניסים טרקטור נוסף. הרעשת מרגמות באזור חניית הטרקטורים ועמדת הפיקוד, המלווה מקרוב את מהלך התקרית.

שעה 11:41 – הרמטכ“ל מורה על הפסקת אש, כמוסכם עם האו”ם, ב-11:45. שעה 11:45 – ראש הממשלה משוחח עם הרמטכ"ל, הנמצא בעמדת הפיקוד. אשכול מורה להמשיך בעבודה האזרחית עם הטרקטור. אם תיפסק האש הסורית, תיכנס בכך לתוקפה הפסקת¹²² האש המוסכמת, אם ימשיכו בירי – נשיב אש ולא נחדל מן העבודה.

שעה 11:50 – מתחדשת הפגזת מרגמות ליד הטרקטור שבשדה, ופצצות נופלות גם לתוך בריכות הדגים. מוגשת תלונה נוספת לוועדת שביתת הנשק, אך ההפגזות הסוריות נמשכות. כוחותינו מתחילים להשיב אש.

שעה 12:50 – במהלך השעה האחרונה נפגע טנק סורי וכן כמה בתים בתאופיק. קצין ישראלי צעיר נפצע פצעים אנושים (ומת מפצעיו בתוך חצי שעה). ההפגזות הסוריות נמשכות. טרקטור נוסף שהוכנס לשטח מתקלקל. האלוף אלעזר מורה להכניס במקומו טרקטור גדול. ההסלמה באש הסורית גורמת להכרזת כוננות מלחמה בפיקוד הצפון כולו, וכן עובר חיל האוויר לכוננות.

שעה 13:45 – מופיעים שני מטוסי מיג 21. מיראז’ים ישראליים מוזנקים לקראתם. בקרב אווירי מופלים שני המיגים בשעה 14:00.

שעה 14:03 – מופיעים 2 מטוסי מיג 17 ומיד לאחריהם עוד 4 מטוסי מיג 21, אך הם מצליחים להסתלק בלי להיפגע.

שעה 14:55 – שני מיגים תוקפים את קיבוץ עין-גב, ובקרב אווירי מפילים מטוסינו שני מיגים.

שעה 16:32 – האש טרם פסקה, ועכשיו מופיעים מיגים מעל לאזור התקרית. 3 מיגים מופלים מעל לירדן. היום הזה מגיע לקצו. בעתיד יחברו פרשנים חיבורים שונים על אירועי ה-7 באפריל והתפקיד שמילאו בהשתלשלות שהוליכה – דרך איומיו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, הכנסת הגייסות לסיני, הרחקת משקיפי האו"ם וסגירת מיצרי טיראן – למלחמת ששת הימים. התיאור המובא לעיל, מתוך “יומן הפעילות”¹²³ שניהלה לשכת האלוף אלעזר, מצלם את המציאות. הרישום הכרונולוגי המדוקדק מגלה בבהירות עד היכן הייתה תקרית זו נמנעת – אפשר לומר, מיותרת – ומהיכן הייתה בלתי נמנעת. אילו השלימה ישראל עם הפעילות ההנדסית המזורזת – בהתאם להחלטות ועידות הפסגה הערביות של 1964 – להטיית הבניאס והחצבני; אילו ויתרה ישראל כליל על אחיזה באזורים המפורזים; ובמקרה המסוים של ה-7 באפריל, אילו לא נכנס הטרקטור לעבודה בחלקה; ומאוחר יותר – אילו קיבלה ישראל את התנאי הסורי להפסקת אש בשעה 11:45, הוצאת הטרקטור מן השטח… אפשר, כמובן, להפוך הגיונו של טיעון זה על פניו גם במישור הרחב יותר וגם בזה המצומצם, של ה-7 באפריל: אילו נמנעה סוריה מפעולות שהיו מכוונות לפגוע בישראל, ובאותו יום – אילו נמנעה מלהסלים את התקרית משעה לשעה, אלא פשוט הניחה לטרקטור האחד הזה לעבוד בחלקה, שלא לומר, אלמלא הנסיקה את המיגים…

בערוב אותו יום כבר היו כל השאלות הללו חשובות פחות. בתוך שבועות אחדים נמצא המזרח התיכון דוהר לקראת מלחמה. ואף שכל משך השנתיים ויותר מאז שנכנס דוד אלעזר לתפקידו, היו כמעט כל גורמי ההתלקחות קשורים לצפון, בעיקר לסוריה – הוליך הגיונם המוזר של המאורעות באזורנו לכך, שהמלחמה תפרוץ ותוכרע בדרום הרחוק והריק, בין ישראל למצרים.

לסיכום פרק זה וכמין חוליה המחברת אותו אל הפרק הבא, מן הדין להביא דברים מפיו של יצחק (“חקה”) חופי, אשר שימש, החל בקיץ 1965 עד לאחר מלחמת ששת הימים, ראש מחלקת מבצעים במטה הכללי, ועקב תפקידו הרבה להיפגש עם אלוף הפיקוד, בדיונים ובאישורים של הרמטכ"ל לתוכניות של פיקוד הצפון: “הייתה לו תפיסה מאוד מהירה וחדה. בכל נושא שעמד לדיון הייתה לו דעה מאוד מגובשת, והרושם העיקרי – הוא עומד על דעתו, ואם אינו מצליח בכך בדרך ישירה, ילך בדרכים עקיפות עד שייעשה רצונו. כאשר נתקל בהתנגדות, היה נסוג כביכול, וכעבור יום, בשיטה שונה, במצב רוח אחר, היה מצליח להטות את המטה הכללי ואת הרמטכ”ל לכיוון שרצה בו. התרשמותי הייתה, כי בפיקוד שבראשו עמד הייתה לו שליטה בלי מצרים, ולא בדרך של טרור, כי אם משום שזכה להערכה רבה, ואולי – מעבר להערכה – אהבו אותו. וכתוצאה מזה, ניגן הפיקוד כולו לפי הכינור שלו.

“כבר אז, בימי התקריות שקדמו לששת הימים, בלטה עירנותו להיבט המדיני. מפקד בדרגתו ובתפקידו חייב להתחשב בשיקולים מדיניים בשעה שהוא מגיש תכנון צבאי לאישור, ולא ללכת בדרך הקלה, להגיש תוכנית ולהניח לאחרים שיפסלוה מטעמים מדיניים. אצל דדו, בימי המלחמה על המים ועל החלקות, ניכרה ראייה פוליטית די רחבה. גם מן הבחינה הצבאית, מנקודת מבט שלי באותם ימים, ניכרה אצלו תפיסה אופרטיבית וטקטית טובה מאוד. ראיתי אותו בתקריות רבות, ובהן כאלה שבמהלכן נתהוו מצבים מאוד לא סימפטיים, בימים שהסורים ישבו על הרמה והיו הורסים את היישובים למטה, והוא שמר על השקט, והיה לו שיקול מהיר מאוד. הייתי גם עד להערכה הרחבה שרחשו כלפיו יישובי הצפון. ראיתי זאת אז, ועתיד הייתי להיווכח בכך שנית, בתקופה יותר מאוחרת.”¹²⁴

מלחמת ששת הימים – כיבוש השומרון ורמת הגולן¹²⁵

“פיקוד הצפון נכנס למלחמת ששת הימים כאשר צריך היה להתרגל לרעיון, שהוטל עליו להיות במאמץ הגנתי, ובמידה ידועה מאמץ משני, בשעה שהמאמץ העיקרי היה בדרום. מתקופה של פעילות אינטנסיבית שקדמה למלחמה, עברנו למעמד של מאמץ משני אשר חייב מאמץ נפשי להתרגל למצב. ועסקנו כל הזמן במאמץ העיקרי איך להפוך שוב את המאמץ המשני למאמץ עיקרי.”

כך פתח דדו את דבריו בכנס מפקדי פיקוד-צפון לציון הניצחון במלחמת ששת הימים. על הרצאתו זו ועל עדויות אחרות מפיו מושתת פרק זה, ובמידת האפשר יובאו הדברים כאמירתם, בגוף ראשון. אך קודם לתיאור ימי המלחמה עצמם, נעמוד על ההתפתחויות שקדמו לה, ככל שהדברים אמורים בחזית הסורית.

בדרום החלו המאורעות להתפתח כבר במוצאי ה-15 במאי, עם הידיעות הראשונות על תכונת מלחמה במצרים. בדיון המתקיים כעבור יומיים במטכ“ל מסתמנת הכוונה לרכז את כל המאמץ של צה”ל בחזית הדרום, ורק ב-19 במאי, בדיון נוסף, נותן הרמטכ“ל, יצחק רבין, ביטוי מפורש להשקפתו, כי אם אכן תפרוץ מלחמה בחזית הדרום, לא תוגבל לחזית זו לבדה, ומטבע הדברים תתנהל גם בחזית הסורית. באותה שעה כבר מתנהלות שיחות בלתי פורמליות מרובות בין הרמטכ”ל לבין אלוף פיקוד הצפון, ובהן מציג דוד אלעזר תכנונים אלטרנטיביים שונים שהוכנו בפיקוד – לבלימת מתקפה סורית אפשרית ולמבצע התקפי של כיבוש רמת הגולן, כולה או חלקה. אמר דדו:

“כיוון שהמטכ”ל נכנס, החל ביום העצמאות, למעין פסיכוזה מצרית, והייתה התעלמות כמעט מוחלטת מן הבעיות האחרות, הייתה תכלית שיחותי עם יצחק רבין להביא לאיזון כלשהו. באותם ימים ניהלנו הרבה שיחות, שהוקדשו, אגב, גם לנושאים אחרים. אבל מבחינתי, לפחות, הייתה נקודת הכובד להסב את שימת הלב של המטכ"ל גם לחזית הצפון.

“מראשית הכוננות האמנתי בשני דברים: (א) שמלחמה עם מצרים פירושה מלחמה גם עם סוריה. האמנתי, שכניסתה של סוריה למלחמה תהיה בדירוג של שעות ספורות. השתהותם של הסורים למשך 24 שעות הפתיעה אותי, אף שהיו לי השערות לסיבת הדבר. (ב) מלחמה עם סוריה מחייבת מהלכים התקפיים מצדנו, ובראש ובראשונה – לצורך הגנה. לשון אחר: אם ניערך להגנה ונשב רק למטה, בעמק, יהיה מצבנו רע. עלינו לבצע ‘מחטפים’ על הרמה עצמה לשתי מטרות: קודם כול, לשם הגנה, ושנית – כדי שיהוו בסיס קפיצה להמשך ההתקדמות. אם אכן תפרוץ מלחמה, עליה להסתיים לא על הקו הירוק, כי אם על הרמה.”

שלוש תוכניות “מקבת”

"לצורך זה, ובמטרה זו, תיכננתי שלושה מבצעים התקפיים אלטרנטיביים, שכינוי הצופן המשותף להן היה ‘מקבת’: מקבת צפון; מקבת מרכז; מקבת דרום; הראשון והשלישי היו תכנונים נרחבים ורציניים, ואילו ‘מקבת מרכז’ הייתה פשוטה לערך.

"מקבת צפון – כללה את כיבוש בניאס, תל-פאחר, ועתידה הייתה להסתיים בזעורה.

היו כמה וריאציות לתכנון זה, אך בכולן היא מסתיימת בזעורה, ופירוש הדבר היאחזות על הרמה. בזה נתתי ביטוי להשקפתי היסודית, שהייתה התקפית. אילו הייתה הגנתית בלבד יכולתי להסתפק בהיאחזות בתל-עזזיאת ובתל-פאחר, שהיו מספיקים להגנת העמק עצמו. ואילו ההיאחזות בזעורה, פותחת לפנינו את הרמה ומשם ניתן לנוע לכל כיוון.

"מקבת דרום – תוכננה גם היא עד למעלה הרמה, עד הצוואר של אזור פיק – אל-על. אף שם, אילו נתכוון התכנון לצורכי הגנה בלבד, ניתן היה להסתפק בישיבה על הרכס עמרת עז-אדין וכפר-חרב. אלא שאף שם, כמו בצפון, ביקשתי מעין קרש קפיצה.

"מקבת מרכז – תוכנית זו מתרכזת באזור עין מאמון – רעוייה או דרבשייה – והיא באמת הגנתית בלבד, ומגמתה להקל מעלינו את הלחץ העלול להיווצר במרכז. בפועל, במהלך מלחמת ששת הימים עצמה, פיתחתי את המהלך ברעוייה כמאמץ נוסף לעלייה לרמה.

“שתי הראשונות זכו לאישור המטכ”ל וניתנה הוראה לפיקוד להכין תכנון, אך אף שלא מצאתי אישור לכך שהרמטכ"ל קיבל את דעתי גם בעניין ‘מקבת מרכז’, היא הייתה קיימת ומצאה ביטוייה בפקודות לחטיבה המרחבית.

“את ‘מקבת דרום’ תיכננו כמבצע משולב עם הליקופטרים. המבצע אמור היה להתנהל בשלושה שלבים: תחילה צריך היה כוח רגלי לנוע ולהיאחז בלילה בתאופיק. כוח מונחת יתפוס את ‘צוואר הבקבוק’ שבין פיק לאל-על, ותפקידו יהיה לחסום תגבורות אויב. בשלב השלישי, יעבור כוח משוריין דרך הכוח הרגלי, יתחבר עם הכוח המונחת ויפתח את ההתקדמות. אלא שהואיל ונמסר לי, כי לא יעמדו הליקופטרים לרשות המבצע הזה, וכי לא יתבצע אלא ‘מקבת דרום’, מכינים אומנם תכנון, אבל הדבר נעשה בלב ולב, ובימי הכוננות לא נבדק תכנון זה אפילו פעם אחת. בתוך המלחמה, כאשר הועמדו לרשותי הליקופטרים, וביקשתי לשוב ולבצע את המבצע המשולב, הוזהרתי על ידי אנשי חיל האוויר, כי המקום המיועד להנחתה סמוך מדי למוצבים הסוריים, וכל עוד אין השטח בידינו, אינם ממליצים לשלב בפעולה כוח מונחת.”¹²⁶

אלא שעדיין מדובר לא במלחמה עצמה, כי אם בתקופת הכוננות הממושכת, בעיותיה ותסכוליה. האלוף אלעזר השתתף בדיונים הרבים, והמכאיבים, שקדמו למלחמה, ולא הסתפק בקידום ענייני החזית שעליה היה מופקד. במבצע “קדש” היה דדו מפקד חטיבה שישבה ברצועת עזה, והוא נשא עמו מאותה תקופה כמה זיכרונות לא נעימים. עכשיו השמיע התנגדות חריפה לתוכנית לכיבוש רצועת עזה, הגדירה כ“איוולת” וכ“דבר שאסור לעשותו, כמשגה ממדרגה ראשונה.”¹²⁷

הדיון הדרמטי ביותר היה זה של יום ראשון, ה-28 במאי. במוצאי שבת התקיימה ישיבת ממשלה ארוכה ביותר, עד אור הבוקר, בהשתתפותו של השר אבא אבן, ששב מארצות-הברית, ובה נתקבלה אותה החלטה על המתנה של שבועיים שלושה – “להתפתחויות מדיניות”. בערב ישבו אלופי המטה הכללי ב“בור”, בחדר הישיבות שליד חדר המלחמה, המתינו להצטרפותו של לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, שנשא אותה שעה את הנאום לאומה, שהשפעתו הייתה אומללה ותוצאותיו מרחיקות לכת. השמועות על החלטת הממשלה הסתננו במשך היום והגיעו לידיעת חלק מהאלופים, ואילו על האחרים, כך נאמר, נפלו דברי ראש הממשלה בדבר ההמתנה הנוספת כ“רעם ביום בהיר”. בין המשתתפים בדיון היו שהתבטאו בחריפות נגד החלטת הממשלה, ואילו את דבריו שלו באותו דיון סיכם כעבור זמן האלוף אלעזר בזה הלשון:

"אני זוכר איך פתחתי. בניגוד לאחרים, שצעקו על הממשלה, אמרתי: ‘אנחנו צבא של מדינה דמוקרטית, ואנחנו נקבל כל הכרעה.’ לא רציתי, שראש הממשלה יתרשם שאנחנו הולכים ל’פוטש'. לעומת כאלה, שדיברו מעבר למותר עם ראש הממשלה, אמרתי, לאחר שהדגשתי, כי נקבל כל הכרעה – ‘אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לומר את דעתי’ – ודיברתי נגד הדחייה.

“למחרת, ב-29 במאי, בשלוש אחר הצהריים, היה דיווח נוסף במטכ”ל, בראשותו של יצחק רבין, והשאלה שהעמיד הרמטכ“ל לדיון הייתה: מה אומרים לממשלה – האם יכולים אנחנו לחכות עוד עשרה ימים – או אנחנו חייבים לתקוף מיד?! על כך היו חלוקות הדעות. באותו דיון אמרתי: בואו נגיד לעצמנו את האמת. אנחנו רוצים לתקוף מיד ועלינו להגיד שצריך לתקוף מיד. אבל אם התוצאה תהיה, בכל זאת, שמישהו יחליט בשלילה אז אני אומר, אם השאלה היא – לא מלחמה עכשיו או כן מלחמה בעוד 10 ימים, דעתי היא שאנחנו מסוגלים לתקוף גם בעוד 10 ימים…”¹²⁸

ההנחה: המלחמה בלתי-נמנעת, וגם בחזית הסורית

בינתיים נמשכות ההכנות בשטח, בהנחה שהמלחמה בלתי-נמנעת, ולדידו של דוד אלעזר – גם בחזית הסורית. הייתה זו השקפתו הקבועה של אלעזר, שיום יבוא ויהיה הכרח לכבוש את רמת הגולן, והיא שכיוונה את ההכנות משך כל התקופה כולה. “מאנו” שקד, קצין האג"ם, מדגיש כי “במשך השנתיים שקדמו למלחמה הוקדש זמן רב לתכנונים אופרטיביים, בלשוננו, כלומר – אם נצטרך לכבוש את הרמה, איך נבצע זאת. דדו החדיר בנו את התחושה, שאם תפרוץ מלחמה, החזית הקשה ביותר תהיה רמת הגולן, ולו רק בגלל הבעיה הטופוגרפית, ובקו הקיים עכשיו ראה הסדר זמני. הסדר קבע צריך להיות – רמת הגולן בידי מדינת ישראל. זו הייתה הקונספציה שלו. אז לא יוטרדו היישובים. הסורים לא יוכלו לקחת מאיתנו את המים. יהיה על מה לנהל משא ומתן. דדו אוהב היה לומר: ‘אנחנו צריכים לחיות בגדול, לא בקטן!’ לא שעד סוף ימינו נתחיל כל שנה לחרוש שלושה דונמים באישורם של הסורים… תכנונים אלה הובאו תמיד לאישור המטה הכללי, וכאשר פרצה מלחמת ששת הימים, היו בידינו, בכל הנוגע לתכנונים, כל הפתרונות – רק שיגידו לנו ללכת…”¹²⁹

כך זוכר גם רחבעם זאבי, שהיה אז עוזר ראש אג"ם: “לדדו הייתה תוכנית ברורה מאוד לשחרור רמת הגולן, ולא בגלל יצר הלחימה, כי אם מתוך תפיסתו, שהגליל לא יוכל להתקיים לעד בצִלם של התותחים הסוריים. הוא דיבר על כך השכם והערב, בִּלבל את המוח בלי סוף למטה הכללי, חזר וזרע את הזרע הזה.”¹³⁰

בין האנשים שפגש דדו בימי “ההמתנה” היה יגאל אלון, בקיבוצו, בגינוסר. כאלוף פיקוד הצפון ראה עצמו דדו מופקד גם על החזית הסורית וגם על חלק נכבד מן החזית הירדנית, וכבר באותה שיחה דיבר על כיבוש הרמה. “לגבי האפשרות לכבוש את השומרון, אם אכן יצטרפו הירדנים למלחמה, לא היו לי ספקות, למרות המוניטין של הלוחמים הירדנים,” אומר אלון. “אותי עניינה הערכתו של דדו את יכולתו להבקיע את המערך הסורי ברמת הגולן. השאלה הייתה איך יצליח לעלות מן העמק אל הרמה, להבקיע מערך מבוצר כהלכה, בתנאים טופוגרפיים שאינם קלאסיים למלחמת שריון. השאלה השנייה – האם ניתן להתקדם לאחר ההבקעה? דדו הבטיחני, לא רק שיש לו תוכנית בת ביצוע להבקעת המערך, אלא שגם ניתן לכבוש, בתוך ימים אחדים, את דמשק. אני אמרתי לו: ‘במידה שהדבר תלוי בי, אתנגד לכיבוש דמשק. זהו מעשה, שסמליותו תיצור בהכרח מהפך בינלאומי ושכרנו ייצא בהפסדנו’.” כנגד זה הייתה לאלון “אידיאה פיקס” משלו – אם אכן ניתן יהיה להתקדם ברמה, יש להגיע להר הדרוזים ולסייע בכינון המדינה הדרוזית העצמאית.

עניינו של דדו בשיחה היה אחד, והוא אמר ליגאל אלון מה הוא מבקש: “אתה צריך להביא אישור לכיבוש רמת הגולן.” פיקוד הצפון מסוגל לכבוש את הרמה הסורית בכוחות המרותקים בלאו הכי לחזית זו, הוסיף דדו. התכנונים שלו מכוונים למבצע כזה, בלי תוספת כוח, “לקראת פקודה”.¹³¹

באותם ימי המתנה ביקר את כוחות המילואים בצפון גם הרמטכ“ל, יצחק רבין. נלווה אליו רחבעם זאבי. בין היתר ביקרו בחטיבת השריון 37. כשם שיגאל אלון יצא מעודד מן הפגישה עם דדו, כך גנדי. לעומת זאת שררה רוח נכאים בשורות. אנשים עזבו את משפחותיהם, את מקומות העבודה, את הלימודים, ועל הכול השפיעו אותם דיבורים של “זריקת היהודים לים”. הרמטכ”ל דיבר אל הלוחמים, אבל הרוח הנכאה לא פגה. החטיבה הייתה בחורשת חצור. לאחר שהמריא הרמטכ"ל במסוקו, התייצב דדו בעצמו מול המגויסים ופתאום עברה את הכול רוח חדשה, וכאשר סיים – היו מחיאות כפיים. “הוא היה מחונן באותה תכונה – מנהיגות. יש מפקדים שהם מעולים ברמה הטקטית, ויש מצביאים שהם בעלי ראייה כוללת, אבל רק אצל מעטים ישנו צירוף זה – היכולת ‘לקרוא את השטח’, לקרוא את האויב, להיות אסטרטג וטקטיקאי – ולהנהיג. דדו מצא מסילות ללבם של מפקדים וחיילים. ביום ההוא, בחורשת חצור, זה בלט באורח דרמטי.”¹³²

והנה, מתמנה דיין לשר הביטחון בממשלת הליכוד הלאומי וב-4 ביוני הוא מגיע לסיור בצפון. דדו תלה תקוות רבות בביקור הזה, ובמהלכו של הסיור, בג’יפ, מתל-דן עד לשדה התעופה במחניים, ובעוד שר הביטחון מבקש לדעת איך ערוכה החזית להגנה למקרה של התקפה, מנסה דדו לשכנע אותו בדבר ההכרח בתפיסה התקפית. הוא עוצר את המכונית בסביבות דן, מצביע על זעורה ואומר:

“אדוני, זה המקום שאני רוצה לעשות עליו מחטף ולכבוש אותו. זה ייתן לי הגנה על העמק וקרש קפיצה לעומק.”

“תתרגל לרעיון שהמלחמה היא נגד מצרים,” משיב לו שר הביטחון.

“אם תהיה מלחמה נגד מצרים, היא תהיה גם פה.”

“יכול להיות, אבל קודם כול זו מלחמה נגד מצרים, ומה שצריך לעשות פה, זה לשבת ולהחזיק מעמד.”¹³³

הדיון עם שר הביטחון החדש נסתיים בתסכול עמוק. “נפרדנו בהרגשה כבדה מאוד כשהורדנו אותו במפקדה בנצרת וחזרנו לתל-אביב,” זוכר רחבעם זאבי, שנתלווה אל השר. בקשה אחת הייתה לו לדדו מגנדי, שיחזיקוֹ בסוד העניינים. למחרת, בבוקר החמישי ביוני, היה גנדי במטהו של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, והוא החזיק טלפון פתוח אל דדו ודיווח לו על מהלך התקיפה האווירית – זו שפתחה את המלחמה – וגם את גורלה.¹³⁴

הכיבוש שלא תוכנן – ג’נין ושכם

באותן שעות בוקר היה בידי דוד אלעזר אישור הרמטכ"ל להפעלת תוכנית “מקבת צפון”, אבל רק 24 שעות, או 48 שעות, לאחר שיפתחו הסורים באש. והנה, הסורים שקטים, ודווקא הירדנים מתחילים להפגיז את מי-עמי במשולש, את יישובי חבל-תענך. האש פגעה בטירת-צבי, במוצבים באזור הגלבוע ובמקומות נוספים. החל מן הצהריים ניסו מטוסים סוריים לתקוף שדות תעופה, פגעו באזור הארבל והגיעו למפרץ חיפה.

בשעות הצהריים של החמישי ביוני קיבל האלוף אלעזר פקודה לתקוף בחזית הירדנית על מנת להרחיק את האש הארטילרית ולצמצם את הסכנה, בעיקר לשדה התעופה ברמת דוד. הייתה זו התפתחות בלתי צפויה. תוכניות מוכנות לכיבוש הגדה לא היו, וגם באותה שעה לא הייתה כוונת הפיקוד העליון ושר הביטחון אלא לביצוע מחטפים בכמה אזורים במגמה הגנתית. הכוחות שהפעיל דדו לכיבוש ג’נין, שכם ועמק-דותן היו אותם כוחות שנועדו למגננה בלבד.

“הכוחות לא נמצאו בשטחי ההיערכות, אלא בשטחי כינוס רחוקים יותר. לכן, כשניתנה הפקודה בצהריים, נעה החטיבה של משה בריל כשהיא נערכת תוך כדי תנועה, והכוחות הראשונים חצו את הגבול בשעה 17:25.” היה זה באזור גבעת-עוז ובעין-סהלה. נעים, שליווהו מאז ימי חטיבה 7, היה ליד דדו גם כל היום הארוך ההוא. בכניסה לחפ“ק, בשבע בבוקר, נקרא דדו בדחיפות אל הטלפון, מכשיר שדה. על הקו היה סגן הרמטכ”ל, חיים בר-לב: “הבחורים בדרך. תאחל להם הצלחה.” זו הייתה ההודעה הראשונה שהחלה המלחמה, ודדו הוא שהביא את הבשורה לאנשי מטהו. כיוון שלא נמצא מטוס, נדחקו שבעה לתוך ה“לארק”, ועל הכבישים העמוסים נסעו “מהר, אבל בזהירות” – ובתוך שעה היו בצומת מגידו. שם, בהצטלבות, קיים האלוף קבוצת פקודות. בסיומה, איחל למח"ט, משה בריל, הצלחה. “זה היה רגע בלתי רגיל. אתה רואה אדם נכנס למלחמה – שניהם מתנשקים באמצע הצומת, מתחבקים, כאילו דדו לא רוצה לעזוב אותו…”

החפ“ק של דדו נקבע בראש הגלבוע. מן ה”לארק" עברו לזחל"ם ודרך סַנְדלה עלו לראש הגלבוע, כדי לנהל את המלחמה משם. את תוכנית ההתקפה תיאר דוד אלעזר כך:

"התוכנית להתקפה על ג’נין, אשר התפתחה אחר כך להתקפה על שכם – הייתה כדלקמן. תקפנו במאמץ עיקרי את ג’נין, כאשר הכוונה הייתה לא לעלות על המערך חזיתית, אלא לנסות לתקוף אותו מן העורף.

“כוח משוריין שני פתח ציר נוסף, וזה מתוך שמירה על העיקרון, שבשטח ערבי יש לפתוח מספר צירים רב ככל האפשר. תקפנו ופרצנו בגזרה נוספת, לעבר יעבד. היערכות האויב בגזרה האחת הייתה ידועה – כחטיבת חי”ר אחת של הלגיון מלפנים, במערכים גדודיים, ובנוסף לזה גדוד שהחזיק שני מערכים בעורף, ואילו בסביבות שכם שלושה מערכים גדודיים נוספים, אשר נתפסו על ידי שני גדודים הנמנים עם חטיבת השפֵלה.

“היה גדוד של טנקי פאטון, שתפקידו היה לסייע למערכים הגדודיים הקדמיים. ידוע עוד, כי בסביבות גשר דמיה חונה חטיבה משוריינת 40 – חטיבה מודרנית, מצוידת בציוד אמריקני – שני גדודים של טנקי פאטון וגדוד חרמ”ש מצויד בנגמ“שים מ-113. כדי לעכב את חטיבה 40, ובמידה שתחל לנוע – לפצל את כוחה, ביצענו פעולת הטעיה בעמק בית-שאן, והכוונה הייתה שהירדנים יאתרו את המאמץ העיקרי שלנו מאוחר ככל האפשר. לאחר מכן קיימנו שני מאמצים, כדי שגם כאן ייאלץ השריון הירדני להתפצל.”¹³⁵

החטיבה של משה בריל חדרה לעומק השטח הירדני, ובחזיתה 150 כלי רכב משוריינים, בכללם טנקים. אנשי סוללות התותחים הנגד-טנקים וסוללת תותחי 155 מ“מ ארוכי הטווח הוכו בהלם. הטנקים חלפו על פני המעצור הנגד-טנקי, ועוד באותו לילה, תוך קרב וכיבוש כמה מוצבים מאורגנים היטב, שטנקים היו מחופרים בהם, נעו לאזור ג’נין. בשעה שלוש לפנות בוקר פתחו בהסתערות על ג’נין. בנועו לאורך עמק דותן, נתקל הכוח בתותחים נגד-טנקים ששלטו על צירי גישה אפשריים של טנקים, בחי”ר מתוגבר בנשק נ.ט. באזור הררי סלעי, וכן בכשלושים טנקי פאטון – העולים על השרמנים של חטיבת משה בריל. הקרב היה קשה, אך בטווח 1,200 מ' פגעו תותחי השרמנים ביעילות רבה בפאטונים. ובכל זאת, רק הכנסת עתודת החטיבה – פלוגת טנקים ופלוגת סיור – באגפן של שתי פלוגות הפאטונים, הביאה לסיום התנגדותן. גם הקרב על ג’נין עצמה היה קשה, והתנהל עם טנקים שחסו מאחורי בתים, אך בתוך מחצית השעה החלה החטיבה חודרת לתוך העיר ומשפסקה ההתנגדות באזור זה, התקדם הכוח לעבר המשטרה. האש פסקה והונפו דגלים לבנים. אבל אז הגיעה הודעה, שכוח פאטונים ירדניים מתקדם מכיוון טובאס. בעוד החטיבה נעה לאחור לשם התארגנות, השתלט גדוד פאטונים על צומת הדרך לטובאס. גם בעיר עצמה התעורר הכול מחדש, ועל החטיבה הומטרה אש מקלעים ונשק נ.ט.. בתוך השטח שנתפס בידי הירדנים נותרו מספר טנקים וזחל“מים, ובמהלך פעולות החילוץ התפתח קרב רציני של שריון בשריון. רק עם שחר, תודות לסיוע של חיל האוויר והנחתה ארטילרית, נסוג האויב. מסכם משה בריל את המהלך הזה, שתוצאותיו הצבאיות היו מיידיות, והמדיניות היו ארוכות טווח: “היה זה אחד הקרבות הקשים שהתנסיתי בו. הוא הצליח רק בזכות אנשי הצוותים שלנו, בהם פצועים שלא קיבלו בשלב זה עזרה ראשונה, שהוסיפו להעסיק את הפאטונים של האויב. החרמ”ש ירד ברגל והסתער על האויב. היה זה קרב עקשני, שנמשך כשלוש-ארבע שעות ובסיומו נשאר שדה הקרב ברשותנו. ביום הקרב הראשון וביום השני עם שחר הייתה עוצמתו של השריון האויב כ-80 טנקים. רובם הושמדו, ורק מיעוטם הצליח לסגת. העיר ג’נין וסביבתה היו בידינו.”¹³⁶

באותן שעות בוקר יצא דוד אלעזר מגבעת-המורה – שאליה עבר מן הגלבוע בשעות הערב – לעבר ג’נין. החפ“ק שלו כלל שני זחל”מים, ג’יפים אחדים וקומנדקר. הוא התקשר עם אל“מ אהרן אבנון, מפקד חטיבת החי”ר שהשתתפה בכיבוש, וזה הודיעו כי הכול טוהר וכי ניתן להיכנס ישר לג’נין. דדו נסע בזחל“ם, ובכניסה לג’נין אמר לקצין המטה שלידו, “יותר מדי שקט. זה לא יכול להיות,” היכה על כתפו של הנהג והורה לו לעצור. תוך כדי עצירה, נטל את המשקפת, התבונן, וממש ברגע שאיתר טנק ירדני, ראה את הבהקי הירי וצעק: “לקפוץ החוצה.” הוברר, שהיה זה טנק בודד שהסתתר בין הבתים, ולאחר שהצליחו לשתקו, המשיך הזחל”ם בדרכו. רק אז נתגלה שכמה מן האנשים שהיו בו – וקפצו החוצה – נותרו מאחור. בינתיים התחדשה האש, אבל דדו עלה על ג’יפ ובהילוך אחורי נסע כקילומטר עד שמצא את הארבעה, שחסרו בזחל“ם – דודי נהרי ראש לשכתו; עוזי פיינרמן, שצורף אז למטה הפיקוד; הקשר – והנהג נעים. משנכנסו לג’נין, הגיע אליו משה בריל. דדו הזמינו אל הזחל”ם, אך בריל השיב “אני שומע אותך,” ולא זז. רק אז הבחין דדו, שבריל פצוע והורה לו לקבל טיפול רפואי. את הפקודה הזו הפר המח"ט, והדבר אינו נזכר בתיאור הקרב המצוטט למעלה.

איך נפלה ההחלטה לכבוש את שומרון

כשם שחציית הקו הירוק ביהודה ושומרון לא הייתה במחשבה תחילה, כך כיבוש ג’נין ומה שאירע לאחר מכן. בשעה מאוחרת בלילה – מעיד עזר ויצמן – בפיקוד העליון, ישבו שר הביטחון, הרמטכ"ל, בר-לב, ויצמן וחופי, כאשר הגיעה הידיעה, כי כוחותיו של משה בריל כיתרו את ג’נין. דיין אומר: “אני יודע מה אתם רוצים – לקחת את ג’נין.” איש אינו מכחיש שזה רצונו, ודיין נותן אישור לכיבוש העיר. “וזהו המפנה. כאן מסתלקת לעולמה בעודה צעירה תוכנית המחטפים, ונעשה ברור שכובשים-משחררים את יהודה ושומרון.”

דדו שותף מלא לדעת חבריו במטה הכללי. יתירה מזו, הוא משוכנע, שגם את שכם יוכל לכבוש בכוחות המצומצמים שהושארו לפיקוד הצפון. “דדו דחף – בקונספציה הצבאית שהייתה לו ובעקשנותו – עד שבכוחות המגננה שעמדו לרשותו הגיע עד שכם,” אומר גנדי. את מהלך המאורעות משעה שנפלה ההחלטה להוסיף ולנוע לעבר שכם, מתאר דדו עצמו. התוכנית גובשה על ידו בשעות אחר הצהריים של ה-6 ביוני. המגמה הייתה לכבוש את שכם ולהתחבר אל כוחות פיקוד המרכז שנעו מדרום, מכיוון רמאללה.

"בעקבות החלטה זו הוכנס כוח משוריין נוסף (חטיבה 37). למרות שהיו לנו שתי פרצות, החלטתי לפתוח פירצה נוספת, כדי לקיים, במידת האפשר, את שיווי משקלנו ולהוציא את האויב משיווי משקלו. לכן פרצנו בדיר-אבו-דעי, במערך שהיה גם מערך נ.ט., וחטיבה זו נעה אחר כך דרך קבאטיה לעבר טובאס, והיא שהגיעה ראשונה לשכם.

"אזור קבאטיה, שהוא מיצר, היה סתום היטב. היה זה מערך מוחזק. הפריצה הנוספת היא שהוציאה את האויב משיווי משקלו. כוחות אלה שלנו עמדו מול מערכים, שהבקעתם עלולה הייתה להיות קשה מאוד אלמלא הגענו אליהם מן העורף… לאחר מכן נענו, במדורג, בשני הצירים – אלה נעים לעבר גשר דמיה ואלה כובשים את שכם ודרומה, עד להתחברות עם כוחות פיקוד המרכז.

“ובסיכום המערכה: גם כאן התקיימו אותם שלבים המקובלים בכל קרב: שלב ההבקעה; שלב ההתכתשות, הנמשך עד שמתברר אם הצליחה ההבקעה ואם שמר המתגונן על המערך; שלב ההתמוטטות. שלב ההבקעה היה קשה מאוד, והירדנים נלחמו היטב. שלב ההתכתשות היה קצר יחסית – וזה בזכות חיל האוויר, אשר מוטט, ובמהירות רבה ביותר, את המערכים. שלב ההתמוטטות היה מהיר מאוד, והאויב פתח במנוסה.”¹³⁷

כל המהלך הזה נפתח ב-7 ביוני, ונסתיים בו ביום. לאחר תנועה בדרך א-זבבידה – עקרבה, שבאה לכוחות הירדניים בהפתעה גמורה, החלה חטיבת אורי (37), בשעה 03:25, להיכנס למבואות טובאס. רק לאחר הכניסה לעקרבה, התחיל כוח הטנקים הירדני להתאושש, והתפתח מחדש קרב, שהתנהל כולו בלילה ונסתיים לאחר חצות. מכאן החלה התנועה לעבר טובאס, שנכבשה בלי קרב. השעה הייתה 05:25, והחטיבה המשיכה בתנועתה דרומה, ומגמתה – להגיע לשכם מן הצד הפחות צפוי – ממזרח. בדרכה, השתלטה החטיבה על צומת טובאס-דמיה-שכם, ובכך נחסמה הדרך המוליכה מירדן, דרך גשר דמיה, לתגבורות לשכם.

את הכניסה לשכם תיאר מפקד החטיבה:

“בכניסה לשכם עמדו אלפי אנשים, נופפו במטפחות לבנות ומחאו כפיים. אנחנו, לתומנו, השיבונו להם בברכת שלום ובחיוך. נכנסנו העירה ותמהנו: אנו נוסעים והסדר אינו מופרע, ואין בהלה. אנשי המשמר המקומי עומדים כשרובים בידיהם ומשגיחים על הסדר, והקהל מריע. פתאום קרה משהו ששינה את התמונה בבת אחת. אחד הקצינים רצה להוציא מידיו של ערבי שעמד לידנו את רובהו. זה סירב למסור את הרובה, והקצין ירה צרור באוויר. באותה שנייה ממש התרוקנו הרחובות. מיד החלו צליפות… אחר כך תפסתי מה קרה: בני שכם סברו, כי אנו נמנים עם אותו כוח עיראקי, שצריך היה להגיע מכיוון דמיה. ואכן ממערב לעיר היו טנקים רבים מאוד של האויב, כנראה כוח משהה לכיוון קלקליה וג’נין…”¹³⁸

עכשיו התפתח הקרב נגד הטנקים שממערב לעיר ונגד התושבים שפתחו בהתנגדות, ובעיקר צליפות. הקרב החל בשעה 10:30 ונמשך עד שעה 18:30, ולאנשינו היו לא מעט נפגעים. בשבע בערב נפסקו היריות.

בכך השלימו יחידות פיקוד הצפון את חלקן בלחימה בגזרה הירדנית. האוגדה, שמפקדה היה האלוף אלעד פלד, סיימה כביכול את חלקה במלחמה, ולמעשה קיבל דוד אלעזר הוראה להכין את הכוחות הללו להחזרת הנשק והציוד ולשחרור, שכן שר הביטחון התנגד לכיבוש רמת הגולן, ואילו למגננה לא הייתה אוגדה זו דרושה. דדו הוסיף לדבוק בדעתו, שעתיד עדיין לחול שינוי במצב, וברוח זו הוסיף לנסח את דיווחיו ואת פקודותיו.

ההתקפה על רמת הגולן, שנקבעת ל-7 ביוני נדחית - וכמעט מתבטלת

אנחנו עומדים ביום ה', ה-8 ביוני. התאפקותם של הסורים לא החזיקה מעמד יותר מיום אחד, וכבר ביום השני למלחמה, ב-6 ביוני, בשעה 05:40 בבוקר, נפתחה הפגזה כבדה על יישובי הגליל העליון – גדות, ראש-פינה, דן, כפר-הנשיא, שמיר, יסוד-המעלה, כפר-סאלד, חצור, חולתא ונוטרה. קרוב לשעה שבע בבוקר מסתער חיל רגלים סורי על שאר-יישוב, ובתוך שעה נהדפת התקפה זו על ידי כוח רגלים ושריון שלנו. בשעה 07:45 מסתער חי"ר סורי, בסיוע טנקים, על תל-דן, וגם התקפה זו נהדפת. ניסיון שלישי, בשעת בוקר מאוחרת יותר, נהדף אף הוא. כפר-סאלד מופגז שנית, וארטילריה יורה גם על עין-גב.

למחרת, ב-7 ביוני, מפגיזים הסורים את תל-קציר, את כורזין, את תל-דן, את חורשת טל. את שטחי דפנה. אך כמו ביום שעבר, כן גם היום, מרותק עדיין חלק ניכר מן הכוחות של פיקוד צפון למערכה בשומרון. רק ביום ה' ה-8 ביוני אפשר יהיה, אם יינתן האות, להפנות לחזית הסורית. להערכתו של אלוף הפיקוד, היו לסורים מן ההתחלה כוונות תוקפניות, והמפות, אשר נתפסו במהלך הקרבות, אימתו הנחה זו. אך עוד לפני שפרצו הקרבות, ב-4 ביוני – סיפר דוד אלעזר בתום המלחמה – “הבחנו בריכוזים סוריים, אשר היו שונים מן ההיערכויות הקודמות בכך שלא היו הגנתיים בלבד. פעם ראשונה הבחנו בריכוז כוח התקפי, שכלל תוספת חטיבות חי”ר וחלק מכוח ההלם הסורי, חטיבות משוריינות וממוכנות, שהחלו להתרכז באזור בית המכס, מול משמר-הירדן. הערכנו עוד, כי אם אכן ינסו לתקוף, יהיה המאמץ הסורי העיקרי באזור זה, ואת הנחתנו זו מאמתת מפה שנפלה לידינו.

"ההתקפות על דן ועל שאר-ישוב היו מאמצים משניים, שנועדו להסיח, למשוך כוחות שלנו, אולי גם לזכות אותם ברווחים קלים. אנחנו היינו ערוכים להגנה, ובייחוד להגנה מפני הרעשות ארטילריות. לפיקוד-צפון היו גדודי טנקים רבים, מערכי נ.ט. וכוח שריון שהיה פרוש במערך הגנה טיפוסי, וייעודו היה לצמצם – באש נ.ט. – את היקף הנזקים ליישובים, ובמידה שתהיינה התקפות, למנוע כיבושו של יעד או יישוב כלשהו.

“למרות ההכנות הללו, המטירו הסורים אש ארטילרית בלתי פוסקת החל בשעה חמש בערב בשלושת הימים הבאים, ובמידה מצומצמת גם ב-9 ביוני, והסבו נזק ניכר ליישובים רבים. נפגעו 205 בתים, 9 לולים, 2 סככות טרקטורים, 3 מועדונים, חדר אוכל, 6 מתבנים, 30 טרקטורים ו-15 מכוניות. כן נשרפו כ-700 דונם מטעים וכ-300 דונם שדות. האבדות בנפש היו שני הרוגים ו-16 פצועים, רובם פצועים קלים.”¹³⁹

בהתאם לסיכום המוקדם עם הרמטכ“ל, מחליט אלוף הפיקוד כבר ביום ג‘, ה-6 ביוני, בשעה 18:00, לפתוח למחרת היום במתקפה, ששם הצופן שלה הוא “מקבת צפון”. אלעד פלד נותר כמפקד הגזרה הירדנית, ואילו דדו עולה לצפון ומבקש אישור לשעה 14:00, יום ד’ ה-7 ביוני. אך אף שהוא עורך קבוצת פקודות מסכמת ל”סגירה" של אחרוני הפרטים, הריהו מלא היסוסים.

היסוס ראשון – הכוחות המתכוננים למבצע זה חסרים. חטיבה אחת תהיה עסוקה מחר בתנועה דרך טובאס לשכם. חטיבה נוספת שהובטחה לו – טרם הגיעה. ואם לתקוף – אז עד זעורה!

היסוס שני – עננים. התחזית היא, שמחר יהיו השמים מעוננים, וחיל האוויר יוכל לתקוף רק “אם ימצְאוּ חור בעננים”.

בינתיים מתגלגלות ההכנות – הכוחות מרוכזים, ויש מגעים בשטח. חיל האוויר התחיל לפעול. הארטילריה עושה הכנות אחרונות. ואז, בצהרי ה-7, כשעה שעתיים לפני שעת ה“ש”, מתקשר אלוף הפיקוד אל סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב. דדו מונה את שיקוליו ומוסיף: “ולכן אין לי חשק לתקוף.” אבל הוא מוסיף ואומר: “אם ישנה סכנה שמחר לא אקבל אישור לתקוף, אני תוקף היום, בנתונים אלה. אם אתה מבטיח לי ששמורה לי אופציה פתוחה גם למחר, אני דוחה ב-24 שעות ותוקף מחר.”

אומר לו חיים בר-לב: “אין שום בעיה. אתה רוצה מחר – תתקוף מחר. לא ישתנה דבר.” דדו משיב: “תודה רבה.”

אך למחרת היום מתגלה לו, שאין הדברים פשוטים כל עיקר. לרשותו עומדת עכשיו החטיבה הנוספת (8). חטיבות השריון של משה בריל ושל אורי יקבלו גם הן פקודה לנוע מיד צפונה, לצומת גולני. לכאורה, מבטיח הכול הצלחה, כלומר הבקעה ועלייה לרמת הגולן. לזעורה.

אבל קצת אחרי השעה עשר, מוסר הרמטכ"ל לאלוף הפיקוד בטלפון: “דדו, אין אישור להתקפה עד זעורה. אנחנו רשאים לתקוף רק על הקו הירוק. לכל היותר, אתה יכול לכבוש את תל-עזזיית, אולי עוד משהו ליד זה. מה דעתך?”

דדו נדהם, ושלא כדרכו, מתפרץ: “מה זאת אומרת, מה דעתי?! אין לי דעה בדברים כאלה!”

“אני מבין אותך. אל תכעס. זה המצב,” משיב רבין בקור רוח. “אין לנו אישור ואני שואל לדעתך – אתה רוצה לתקוף את תל-עזזיית, או לא רוצה?”

“אני לא רוצה! לתקוף את תל-עזזיית פירושו – לשלם את מלוא המחיר בלי לקבל כלום. זה המחיר שתעלה לנו ההבקעה כולה – ומה אני מקבל בתמורה?!”

“בשלב זה אין סיכוי שתאושר התוכנית כולה. אבל בוא לכאן וננסה לעשות משהו יחד,” אומר יצחק רבין.

דדו טורק את האפרכסת ומורה לאנשי המטה: “הפסקת התקפה. כולם חוזרים לשטחי הכינוס.”

אותה שעה שהה דדו בנבי-יושע. המסוק חנה לרגלי ההר. הוא אומר: “תניעו את ההליקופטר. אני טס לתל-אביב.”

דדו יוצא לתל-אביב לפגישה עם אשכול

לתגובה זו ציפה יצחק רבין. כאשר הגביל שר הביטחון את טווח החדירה במבצע זה ואסר על העלייה לרמה, השיב הרמטכ"ל, כי לפי דעתו, “זה יהיה לכתוש את הכוח בלי להשיג את מלוא התמורה במחיר הכתישה והמאמץ. לכן, אם זהו הסייג, העומק, אני לא נותן לעשות זאת. אבל לפני שאתן תשובה סופית, אני רוצה לדבר עם דדו.” כאשר שוחח עם דדו, שמח לשמוע שיש ביניהם תמימות רעים, ואז נתן את תשובתו לשר הביטחון.

בהגיעו לתל-אביב נפגש דדו תחילה לשיחה קצרה עם הרמטכ“ל, ורבין אמר לו: “אולי ירצה אשכול לראותך.” רבין הלך אל אשכול, ובשובו מן השיחה לא אמר דבר לדדו, אבל הרל”ש שלו אמר: “תיכנס אל אשכול.”

בחדרו של אשכול ישבו גם עדי יפה, מנהל לשכתו, וישראל ליאור, מזכירו הצבאי. בשביל להבין את הלוך הרוח באותה שיחה ואת הרקע להכרעה שנפלה בסופו של דבר, יש לשוב ולהזכיר את ההפגזות הכבדות על יישובי הגליל ואת לחצם של יישובי הצפון לשחרר אותם סוף סוף מאיומי התמיד מן הרמה. מכל מקום, כאשר נכנס דוד אלעזר, שואל אותו ראש הממשלה:

“מה אתם יכולים לעשות?”

“אני לא צריך תוספת כוח. אני לא צריך כלום. אני מסוגל לעלות היום, לכבוש ולהתקדם.” דדו פורש את המפה, מצביע על זעורה, מראה כי משם פתוחה הדרך לדמשק, והוא מוסיף: “בשביל לבצע זאת, לא אבקש כוחות נוספים. יהיו לנו בוודאי אבדות, אבל זה לא יהיה קטלני. בכוחנו לעשות זאת.”

“והאם זו גם דעת הרמטכ”ל?" שואל אשכול. “עד כמה שאני יודע – כן. הבינותי מפיו, שכך גם אמר לך.” אשכול מתעלם מתשובתו זו של דדו, וכנגד זה הוא מציג שאלה נוספת: “ולמה שר הביטחון לא רוצה בזה?”

“אני לא יודע. היום לא דיברתי עם שר הביטחון,” משיב דדו. “אני לא יודע מה שיקוליו, אבל ודאי שאינם לא אופרטיביים ולא טקטיים.”

“טוב,” אומר אשכול בלי להתחייב במפורש. “נשתדל.”

בצאתו את חדרו של ראש הממשלה, פוגש דדו את מרים אשכול. אין נראית בלשכה כל מזכירה ולטלפונים עונה רעיית ראש הממשלה. דדו משתהה לידה, והיא מנסה לעודד את רוחו: “תשמע, יש לי בקרוב יום הולדת, ואני רוצה את הבניאס.”

אפשר לראות את החיוך האופייני הנחרש בפניו של דדו כשהוא אומר: “מרים, אעשה הכול כדי שיהיה לך הבניאס, אבל תעשי גם את.” אחרי שנסתיימה המלחמה, הביא לה תצלום של הבניאס.

לפני שובו לצפון, השתהה עוד מעט ב“בור”, בתקווה שיתפוס גם את משה דיין וינסה פעם נוספת לשנות את ההחלטה. הוא מנהל שיחה קצרה עם יגאל ידין, המשוכנע כמותו בחשיבות העלייה לרמה, ואין לו צורך “לעבוד” עליו. כיוון שנאמר לו כי שר הביטחון לא יחזור ל“בור” אלא בערב, הוא מקיים עוד שיחה קצרה עם הרמטכ"ל ושב צפונה.¹⁴⁰

“הוחלט שלא תוקפים”

אותה שעה אין דדו סולח לעצמו את הססנותו ב-7 ביוני. היה בידיו אישור לתקוף, והוא עצמו אשם בדחייה, אולי בהחמצת הזדמנות להסיר מעל הגליל את צִלה של הרמה הסורית. רק לאחר זמן מתברר לו, שספקות שונים לגמרי קיננו כבר ב-7 ביוני במוחו של שר הביטחון:

“לאחר מעשה חשבתי, כי אילו לא הודעתי אני לחיים בר-לב שאני דוחה את ההתקפה, אלא מורה לכוחות: ‘אנו תוקפים!’ והדיווח על המתקפה היה נמסר למשה דיין, היה אומר: ‘רגע אחד, עד לתל-עזזיית. אם הוא רוצה ביותר מזה – אני לא מסכים.’ מה שקרה ב-8 ביוני, היה קורה ב-7.”

יתירה מזו, גם בערב, בשובו מן הנסיעה לתל-אביב, שב דדו והתקשר עם הרמטכ“ל, וזה אמר לו, כי עומדת להתקיים ישיבת ממשלה ו”הסיכויים קלושים“. מאוחר יותר, בעשר בערב, גם נמסר למפקדים הבכירים, היושבים עם סגן הרמטכ”ל, כי הממשלה שוללת מתקפה בחזית הסורית. כאשר נמסרת הידיעה לדדו, לא בלשון “בוודאות לא ייעשה”, כי אם בלשון “אין סיכויים”, אינו אומר נואש, ולהוראותיו למפקדי הכוחות משמעות שונה מאוד: “עדיין אין לנו אישור… יחד עם זאת, יש להיערך. להיות מוכנים למחר.” בדיעבד, היה זה הימור נכון, אך יסוד להעמיד כך את הדברים לא היה לדדו. אדרבה, סמוך לחצות שוחח שוב עם הרמטכ"ל, ורבין אמר לו, סופית: “דדו, הוחלט שלא תוקפים.” כאשר ממשיך דדו בטיעוניו, מציע לו רבין לומר כל זאת לשר הביטחון, הנמצא לידו. לפי מה שזכר דדו – ואף רשם – התנהלה השיחה לערך כך. דיין נטל לידיו את האפרכסת ואמר: “אני מכיר אותך, מבין אותך, אני יודע מה אתה רוצה, אבל – יחד עם זה – אני יודע שאתה בחור ממושמע, ולא תעשה דבר בניגוד למה שהחלטנו.”

כאן נימק דיין את עמדתו: עדיין איננו יודעים אם אכן יקבלו המצרים את הפסקת האש, שמחכים לה עתה בכל שעה, ולמצוא עצמנו במלחמה ממושכת בשתי חזיתות – איננו רוצים. שנית, איננו יודעים עדיין איך יגיבו הרוסים. שלישית, כבר היו לנו אבדות רבות במלחמה, ואיננו יודעים מה עלול לקרות ברמת הגולן.

“מה ששייך לכיבוש הרמה,” שב וטען דדו, “אנחנו מסוגלים לבצע זאת – וזה בכלל לא יהיה נורא. – דע לך, שזה ילך בסדר גמור. אשר לרוסים – אני מאמין שכשם שלא התערבו עד עכשיו – לא יתערבו גם עכשיו. מה ששייך להפסקת האש הקרבה, אם הפעם לא נעשה משהו בגבול הזה – תהיה זו בכייה לדורות.”

שיחה זו נסתיימה לערך בחצות, והוראת השר הוסיפה לעמוד בעינה. פעמים רבות שב דדו והגדיר את הלילה ההוא כ“שעות הקשות ביותר בחיי”. במטהו של דדו היה, כקצין מילואים, סגן אלוף עוזי פיינרמן, בחייו האזרחיים מראשי תנועת המושבים, מפעילי רפ"י ומקורב אל דיין. דדו שיגר אותו בדחיפות אל שר הביטחון. בשתיים לאחר חצות דיווח טלפונית על תוצאות השיחה: זה לא הולך: “אמרתי לו: 'עוזי, מה הוא אומר? למה לא? – ‘אספר לך בבוקר.’ ‘לפחות אמור לי: התרשמת, שיש היגיון בדבריו?’ ‘כן, במידה מסוימת.’ באותו לילה אני בטוח שפיספסתי,” מתאר דדו את השעות ההן. “באותן שעות אני שרוי בדיכאון, אם כי אז נרדמתי, כי הייתי כבר מחוסל…”¹⁴¹

ואולם – בין אותה שיחה לבין השעה שבע בבוקר ה-9 ביוני, השתנתה דעתו של משה דיין באורח קוטבי. מה קרה?

ההחלטה מתהפכת לפנות בוקר - לתקוף מיד!

היה לחץ כבד של יישובי הצפון, שהיו שנים על שנים בטווח התותחים הסורים. אומר יגאל אלון: " אני גייסתי את היישובים כדי שיבואו אל אשכול וילחצו עליו. מילאתי תפקיד של שושבין בין ראש הממשלה, אלוף הפיקוד וועד ההגנה של יישובי החולה.“¹⁴² אותו ערב נפגשו נציגי היישובים עם שרי הממשלה ועם הרמטכ”ל, ואולם “לפי המלצות שר הביטחון,” זוכר רבין, “סוכם שלא תוקפים את רמת הגולן. המלחמה נסתיימה, למעשה. הלכתי לישון.”¹⁴³ החלטה כזאת לא הייתה דבר של מה בכך. למן פרוץ המלחמה היו היישובים נתונים להרעשות בלתי פוסקות, והחלו נשמעות תביעות לפינוי הנשים והילדים. בחצות הלילה הראשון להפגזות הוזמן מפקד החטיבה המרחבית לאחד היישובים, אולם בתום דין ודברים, אמר לחברים: “במה דמכם סומק מדם חברי הקיבוצים הסמוכים? וברגע שאפנה נשים וילדים מכאן – יהיה עלי להביא שיירות אוטובוסים ולפנות את קריית-שמונה וחצור, כי גם לשם מגיעים פגזי הסורים.” הוא עצמו היה קרוע בתוכו, שכן ראה את הילדים בבונקרים, את פניהם המפוחדות, וכאשר שב דדו לצפון מן החזית הירדנית, הביא לפניו את תביעת הפינוי, וגם דדו – לאחר לבטים קשים – החליט שאסור לפתוח בפינוי. אך באותו לילה המתואר למעלה, אור ל-9, מספר שקד, “בעוד ההפגזות הסוריות נמשכות, טילפן אלי דדו ואמר לי, שאין אישור לכיבוש רמת הגולן, ואז העלה מחדש את שאלת פינוי הנשים והילדים. אם מסתיימת המלחמה, ואילו כאן נמשכת ההפגזה – אין טעם להחזיק כך בלי סוף נשים וילדים…”¹⁴⁴

אם לא השפיעה משלחת היישובים – מה השפיע על המהפך בעמדת שר הביטחון? בסופו של אותו לילה אירעו כמה התפתחויות חשובות. בשעה 03:45 הגיע מן האלוף גביש, מפקד חזית הדרום, מברק: “כל כוחותינו עומדים על שפת התעלה.” לערך באותו זמן הודיעו המצרים, שהם מסכימים להפסקת אש. כאשר שב וניתח את מהלך המאורעות לאחר זמן, הגיע דדו למסקנה, שפעלו כאן שני גורמים. ההערה של דדו, כי השארת האיום הסורי על הרמה תהיה “בכייה לדורות”, הוסיפה להציק לדיין. שהרי אלוף הפיקוד הבטיחו שהכיבוש אפשרי. הרמטכ"ל תמך בפעולה, וכן גם הממשלה – ורק משום התנגדות שר הביטחון לא קיבלה החלטה. “הייתה כאן אחריות, שאין לו עם מי להתחלק בה – ואין ספק שבמשך הלילה עשה רוויזיה עם עצמו,” אמר דדו. הגורם השני קשור להתפתחויות אותו לילה וליציאת המצרים מן המלחמה. יותר מכן, “הטראומה הרוסית של דיין היא שהשפיעה על התנגדותו לכיבוש הרמה,” אמר דדו בשיחה עם חוקר צעיר – מפצועי יום הכיפורים – שהתקיימה באביב 1976, סמוך לפטירתו. “הוא פחד ממלחמה ממושכת בשתי החזיתות. מה ששיחרר אותו, והקל עליו את הטראומה, זו העובדה שהמצרים כבר קיבלו את הפסקת האש, ואז חשב: הסיכון הסובייטי כנראה בכל זאת לא כל כך נורא.”

כך הסביר דדו את העובדה, שבשעה שתיים לפנות בוקר, קיבל עדיין תשובה שלילית דרך פיינרמן, ואילו בשבע בבוקר טילפן אליו שר הביטחון במישרין – לא דרך הרמטכ"ל – ושאל:

“דדו, אתה יכול לתקוף?”

“יכול – ומיד.”

“אז תתקוף!” דדו אינו שואל דבר, רק אומר: “בסדר גמור!” דיין הוסיף עוד – זוכר דדו – כי המצרים קיבלו את הפסקת האש וכי ישנה ידיעה כאילו המערך הסורי כולו מתמוטט. דדו השיב: “אני לא יודע – מתמוטט או לא, לי זה לא משנה. אנחנו תוקפים. תודה רבה לך. שלום שלום.”¹⁴⁵

בשוב הרמטכ“ל, יצחק רבין, למוצב הפיקוד העליון כעבור 10–20 דקות, נמסר לו, כי שר הביטחון הורה לאלוף הפיקוד לפתוח במתקפה – תוך עקיפת המפקד העליון של הצבא. דדו ראה צורך להתקשר עם הרמטכ”ל, הן משום שכך חייב הסדר הצבאי הטוב וכך חייבה מידת החברות בינו לבין יצחק רבין, הן משום פתאומיות המהפך בעמדת דיין. “דדו חיפש אותי. דיברנו, ואני זוכר שאמרתי לו: ‘אני מבין שאמרו לך, כי כל המערך הסורי מתפורר. זכור את גלינקא!’ ודדו השיב לי: 'זוכר טוב-טוב את גלינקא. אל תדאג, יצחק, הכול יהיה בסדר!” הרמז היה לקרב אחד, שנסתבך, נתארך, הסב הרבה אבדות לאנשי השריון ובכללם מפקד חטיבת שריון במילואים, סגן אלוף שמואל גלינקא. הקרב היה לפריצת מוצבי אום-כתף ומתחמי אבו-עגילה, במלחמת “קדש”, לפתיחת הציר מניצנה, דרך אבו-עגילה, אל הצנחנים שעמדו בקרב במעבר המתלה. גם שם תוכנן הכול בהנחה שקרב זה יהיה קל ומהיר, אך בפועל השתבש והתאחר הכוח שנועד בתכנון המקורי לכיבוש אבו-עגילה, והפריצה בוצעה על ידי הכוחות בפיקודם של אורי בן-ארי, מפקד¹⁴⁶ חטיבה 7 הסדירה, ושמואל גלינקא, מפקד חטיבת המילואים – שניהם אגב, מטובי המפקדים בחטיבת “הראל” בהרי ירושלים… גלינקא, חברו של דדו לאותה הפלגה באוניית חיל הים במימי הים האדריאטי, נפל באבו-עגילה.

“אל תדאג, יצחק, אני לא בונה על התמוטטות שום מערך, אלא תוקף בדיוק לפי תוכניותי”

“בסדר, דדו. בזה בדיוק רציתי להיות בטוח.”¹⁴⁷

המאמץ העיקרי - “מקבת צפון”, אך גם מרכז ודרום

הייתה זו תוכנית “מקבת צפון”, וכן ניתנה הוראה למפקדי שתי החטיבות המרחביות לנסות לעלות לרמה גם במרכז וגם בדרום – על תל-הילל ועל תאופיק. עליהם היה לפתוח ב“סיור אלים – אם יתברר שזה הולך – הולכים!”

החלטתו של האלוף אלעזר להרחיב את ההתקפה לרמה כולה, ולא להתרכז רק באזור הפריצה בצפון, נבעה משלושה נימוקים: “ראשית, אני רוצה במרב האפקט בחזית רחבה. אני משתדל ליצור רושם שהיהודים תוקפים לאורך כל החזית, כדי שהסורים יתחילו לרכז כוחות בכל אחת מן הגזרות. הואיל ואותו בוקר מתרשמת המפקדה הסורית, שהיהודים תוקפים מן הצפון ועד לדרום, אינם יכולים להחליט על תמרונים כלשהם. שנית, אני רוצה לגשש – אולי קיימים בכל זאת מקומות רכים יותר מזה שבו החלטנו לפרוץ. אולי בכל זאת אירעה במשך הלילה איזו תמורה – אם לא התמוטטות, אולי היערכות חדשה, אולי פונה איזה כוח. שלישית, בגלל ההחלטה של מועצת הביטחון על הפסקת אש, אני בלחץ נוראי של לוח הזמנים ומנסה להספיק ולעשות כל מה שרק ניתן.”

על האופן שבו ראה כעבור שבע שנים, ביום הכיפורים, את היקף האחריות, השיקולים והיוזמה של אלוף הפיקוד, ניתן ללמוד הרבה מן ההתנהגות שלו בששת הימים. ברגע שהוסרה התנגדות הדרג המדיני וניתנה הרשות לפעול, היה הוא המפקד, וכך תיאר זאת: “איש לא אמר לי – לא משימה, לא יעד, לא מה כן ולא מה לא, ואני גם לא שאלתי. אני משתדל לעשות מה שרק אפשר.”

אחד הנוכחים בחדר בשעת אותה שיחה של יום שישי 9 ביוני שעה שבע בבוקר, בין שר הביטחון לאלוף הפיקוד, אומר, כי ברגע שהניח את האפרכסת, קרא: “עכשיו הם לא יעצרו אותי!” ובלשונו הציורית של אחד המפקדים: “העסק התעורר כבמטה קסם. זה היה כמו קפיץ שהיה דרוך, ובבת אחת השתחרר ופרץ כמו פרא.” בשעה שבע ורבע טילפן דדו אל “מאנו” שקד, מפקד החטיבה שתקפה במרכז, לכיוון תל-הילל – כאחד משני המאמצים המשניים, הניסיוניים – ושאל: תוך כמה זמן אתה מוכן? ושקד השיב: אני כבר מתחיל להניע כוחות. “וברגע שהתחיל ללכת – חשתי שהוא רואה את המערכה, מבין שאפשר לנצל את הפרצות להזרים אלי כוחות. תענוג היה לדבר איתו במהלך הקרב: שקט, ביטחון. מין אבהות – אבל עזה, מלאה, עם הומור, אף כי בגבול מסוים, כי אחרי הכול זו מלחמה, והיו נפגעים.” כשם שהתיר לעצמו מרחב רב ליוזמה ולהחלטה, הניח גם למפקדים הכפופים לו לקבל החלטות בהתאם להתפתחות המערכה בגזרות שלהם. אחר הצהריים פרצו כוחות חי“ר של החטיבה המרחבית, בצד יחידות של “גולני”, לעבר דרבשייה, “והגענו למעלה כמעט בלי סיוע טנקים. מאחורי הייתה חטיבת השריון של אורי. אמרתי למח”ט: ‘תן לי פלוגת טנקים. אחזיר לך אחרי המלחמה.’ – וקיבלתי!… כאשר דיווחתי לדדו על המשך ההתקדמות והוא שאל מי נותן לי סיוע – שמעתי באלחוט את החיוך שלו. אצלו לא היה לך רסן – הייתה לך אפשרות ליזום, לרוץ קדימה.”¹⁴⁸

דדו מתאר את יום הקרב הראשון

את מהלך הקרב על רמת הגולן תיאר דוד אלעזר עצמו בבהירות ב“מסיבת הניצחון” שנערכה בפיקוד הצפון מיד לאחר המלחמה:

"בניגוד לכל משחקי המלחמה אשר ערכנו בשנים קודמות, כאשר הנחנו שחלק מן הכוח יישאר להגנה על דמשק, היה הצבא הסורי כולו ערוך להגנה על הרמה הסורית. העובדה, שאת כל כוחותיהם הטילו הסורים קדימה, מעידה בהחלט על כוונה התקפית. הכוחות המשוריינים המהווים עתודה התרכזו בחלקם על ציר קונייטרה בית-המכס, בכוונה תוקפנית מובהקת.

"הכוח הסורי הערוך להגנה היה זה: ארבע החטיבות המסורתיות, הערוכות בקו כל ימות השנה – החטיבות 1, 11, 8 ו-19. בעומק התרכזו עוד שתי חטיבות רגלים – חטיבה 80 צפונית לקונייטרה, וחטיבה 32 דרומית לה. כיוון שהערכנו, כי נפעל בעיקר בקצוות, עסקנו מאז 5 ביוני בהטעיות באזור כורזים, וכתוצאה מכך הוצבה שם חטיבה נוספת. לכל אחת מן החטיבות היה גדוד טנקי טי-34 ואס-יו-100. כוח ההלם המשוריין היה מורכב משתי חטיבות משוריינות ושתי ממוכנות. את כוחותיהם בקו תגברו באחת המשוריינות, ולאחר מכן באחת הממוכנות. אחת משוריינת ואחת ממוכנת הושארו באזור קונייטרה.

"נגד כל הכוחות הללו – שהערכנו די במדויק – הייתה התוכנית שלנו להבקיע באזור רך יחסית – קשה בעיקר מן הבחינה הקרקעית – בקרבת גבעת האם, דרומית לתל-עזזיית. כוח משוריין שלנו נאחז בסביבות פיק-זעורה. משימתו הייתה להתקדם דרומה. כוח רגלי של גולני, מתוגבר בטנקים, צריך היה לכבוש את המוצבים הקשים שבפינה – תל-עזזית, תל-פאחר, ואחר כך את הכפר בניאס. את קרב תל-פאחר אני מעריך כקשה ביותר ברמה הסורית. הלחימה שם הייתה פנים אל פנים – בידיים, בסכינים בקתות ובשיניים. שם נמשכה הלחימה על היעד שלוש שעות.

“כוח חי”ר – תפקידו היה לפתוח כמה פרצות נוספות באזור גונן, באזור דרבשייה ובאזור ג’לאבינה. זה כדי להבטיח לעצמנו כניסות נוספות אם נרצה להכניס שריון, וכן כדי שהאויב לא יבחין במאמץ העיקרי שלנו אלא מאוחר ככל שאפשר.

"כוח משוריין נוסף נכנס מכיוון גונן דרך הכפר רעווייה – והוא צריך היה לשמש מאמץ נוסף.

“את הגבול חצינו בשעה 11:30 בערך, וההתקדמות ליעדים אלה נמשכה כל שעות אחר הצהריים, ובשעות הערב הגענו – לאחר שהצלחנו להיאחז ברמה – בערך עד קלעא. כך הצלחנו במוצבים תל-עזזיית, פאחר, בורג' באויל, ופרצנו בדרבווייה ודרבשייה.”

הרמטכ“ל הגיע לחפ”ק של דוד אלעזר בשעה תשע בבוקר, ויצא לפני שנסתיימה ההבקעה, כאשר נראה היה שההתקפה מצליחה. יגאל אלון הגיע גם הוא לחפ“ק, ולאחר שמצטיירת אצלו תמונה על תוכנית ההתקפה יצא בג’יפ – ועמו נחום גולן, איש כפר-סאלד והמפקד הראשון של חטיבת “גולני”, ומולא כהן, מי שהיה המג”ד של דדו – בגליל העליון עשרים שנה קודם – ונצמד לטור ממוכן, שאיתו היה עד לחשכה. במהלך אותו יום אין דוד אלעזר מקבל כל הנחיות חדשות. הוא עורך את תוכניותיו ללילה שבין ה-9 ל-10: בדרום תתקוף חטיבה 80 את תאופיק ותכבוש אותו, ואילו חטיבה 10 תעבור דרכה ותתקדם לעבר בוטמייה. החטיבה המשוריינת של אורי, שהייתה באזור רעווייה, תקבל גדוד צנחנים של מוטָה, שיעזור לה לכבוש את ההר מאחור, והיא שתפתח את ציר רעווייה. החטיבה של משה בריל תגיע לדרבשייה, תעלה על ציר הנפט, עם אפשרות שתנוע לבוטמייה ולקונייטרה. חטיבת גולני תסיים את כיבוש בניאס והאזור בבוקר ותעלה לעבר מסעדה.

בערב, כאשר אומר לו חיים בר-לב, סגן הרמטכ“ל, כי עליו להגיע לקו מסעדה-קונייטרה-בוטמייה, משיב לו דדו, “בסדר, מתוכנן על זה.” כלומר, הוא כיוון לדעת המטכ”ל, מתוך ראייה זהה של האפשרויות והמגמות.

“זו הייתה ההצלחה המקסימלית שיכולנו להשיג בלילה הראשון, והיה בה כדי להבטיח את ההמשך למחרת. באותו לילה לא המשכנו בניצול ההצלחה, כי אם פרצנו בצירים הרריים צרים. היו לנו קשיים רבים מאוד בהכנסת דרגים בצירים אלה. היה לנו קושי בתדלוק, באספקה. היינו זקוקים ללילה לצורך התארגנות מחדש, מתוך כוונה להמשיך לפני הצהריים במכה השנייה, ואכן, כך היה.”¹⁴⁹

בין הקשיים בצירים הייתה תקלה רצינית אחת – הצנחנים שצריכים היו לתקוף את תאופיק, נלכדו בפקק תנועה ענקי בין יבנאל לבין קיבוץ האון. החל בשעה 20:00 מרגיש הרמטכ"ל שמשהו אינו כשורה, והוא חוזר ושואל: “מה עם תאופיק?” מפקד האוגדה הפועלת בגזרה הדרומית הוא האלוף אלעד פלד. דדו יודע על השיבוש, אך אינו רוצה להדאיג את יצחק רבין, מאמין עדיין שהדברים יסתדרו, ואומר: “הצנחנים בתנועה!” הוא רק אינו מסביר היכן הם בתנועה. לסביבות קיבוץ האון מגיעים הצנחנים רק ב-23:00.

עכשיו מגלה דדו לרמטכ“ל את האמת ומוסיף, שהוא רוצה לקיים את הפעולה המתוכננת. הרמטכ”ל מתנגד. השעה מאוחרת מדי, ובלאו הכי הוא סבור, שהפסקת האש קרובה מאוד.

לאלוף הפיקוד נמסר כי הפסקת האש תיכנס לתוקפה לא יאוחר מן השעה 04:00 בשבת 10 ביוני, ואם כך, יש להתרכז ביישורי קווים – כלומר, להימנע מחדירות צרות ועמוקות ולשבת מעבר לקו הירוק. בשעה זו נראה לדדו, שאיחורם של הצנחנים השמיט מידיו את דרום הרמה, והוא מורה לאלוף אלעד פלד, בלי להצניע את הרגשתו: “הפסק ההתקפה. דע לך, שביזבזת הזדמנות היסטורית.”¹⁵⁰

לא כן הסיכום הכללי של יום הקרב הראשון, ואולי גם האחרון, בחזית הסורית. הכוחות השונים – בהן החטיבות שהשתתפו בכיבוש ג’נין ושכם וכוחות נוספים שצורפו ביממה האחרונה לפיקוד הצפון – מקבלים בתוך חצי שעה מן השיחה עם שר הביטחון פקודה להיות מוכנים לתנועה מיידית. ב-08:30 פותחת החטיבה של “מאנו” במתקפה על דרדרה, ובהדרגה מתלקחת החזית כולה. את הפריצה לרמה עצמה היה צורך להשהות בשעות אחדות. מספר מי שהיה אז מפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי הוד: “כשהוחלט לפרוץ לרמה, ביקשתי מדדו כמה שעות, כדי ללכת על הרמה בעוצמה רצינית. היטלנו ארבע מאות פצצות, עוצמה ענקית במושגי ששת הימים. היו לנו אז מטוסים, שיכלו לשאת רק שתי פצצות, וביצענו 200 גיחות על הרמה, ובכלל זה במטוסי ‘פוגה מאגיסטר’, שהשתתפו בתקיפת טנקים ותותחים בשביל להשיג את העוצמה המרוכזת הזאת… דדו נענה ודחה את העלייה לשעות הצהריים בשביל לתת לנו את השעות הללו. זה לא היה מתוכנן מראש, כי אם תואם בינינו בשיחה טלפונית באותו בוקר.”¹⁵¹

ההבקעה של חטיבת אלברט

המאמץ העיקרי, כזכור, היה בגזרה הצפונית. את המערך הסורי הבקיעה חטיבת השריון של אלברט מנדלר מזרחה לכפר-סאלד. סיפר אלברט, מפקד האוגדה הסדירה בסיני במלחמת יום הכיפורים עד שנפל במלחמה:

"ההבקעה צריכה הייתה להתבצע בשעות היום, בשטח הררי קשה למדי, ומשך כל העלייה, עד ההיאחזות ברמה, צריך היה הכוח כולו לנוע על ציר אחד, מול מערכים סוריים מבוצרים ביותר… אלוף הפיקוד העמיד לרשותי לפני ההתקפה לא מעט סיוע אווירי וארטילרי, אך את ההבקעה צריך היה לבנות בעיקר על כוח טנקים. מחמת קשיי הציר נאלצו יחידות סיור והנדסה לפעול לפני הטנקים והרגלים… כל היעצרות של כלי רכב, מן השלב הראשון של התנועה ועד העלייה למעלה, סתמה את הציר ומנעה אפשרות של התקדמות כל הכוח שמאחוריו.

“אנחנו עברנו את תחילת הציר בשדרה חטיבתית, שהייתה מרבית הזמן תחת אש ארטילרית כבדה. אש זו הופסקה מדי פעם על ידי חיל האוויר, ששיתק את הסוללות המפגיזות אותנו… גדוד טנקים, שנע בראש, עבר את הקו בשעה 11:30 ורמס ממש בשרשראותיו את מערך נעמוש… המשיך הלאה מזרחה והחל בטיפוס, ובדרכו יצר מגע עם מערכים נוספים, שהיו בנויים לעומק, המערכים הקדמיים של הכפר קלעא. בשלב זה של יצירת מגע והתקדמות, נפגע מפקד גדוד הטנקים המוביל. את הפיקוד תפס מ”פ הסיור שהיה בקרבת הטנק של המג“ד. אף שאינו איש טנקים, ניסה מ”פ זה, וכנראה בלי הצלחה, להשתלט על הגדוד. ייתכן שנפגע ונאלץ לעזוב את הטנק. בלי הוראה מפורשת, תפס את הפיקוד מ"פ צעיר, השתלט על שתי פלוגות ולחם עד סיום הקרב באזור קונייטרה.

“את שאר הכוח הפניתי לציר מקביל. במהירות רבה הגענו לכפר זעורה, השתלטנו עליו ללא קושי, ופנינו שוב מזרחה לעבר יעדי זעורה העליונים. האמנתי – וכך היה – שאם ניאחז בהם, נכריע את הקרב. אנחנו לחמנו על משלטי זעורה העליונים במקביל ללחימתו של אותו צוות קרב גדודי באזור קלעא – – – העניין נמשך עד 16:00, ואז הגענו לרמה למעלה מעל למשלטי זעורה. עכשיו פנינו לעבר קלעא, כדי להגיע אל הכוח התקוע בקלעא, הנלחם בה זה שעות אחדות וסופג אבדות… מרגע שהשתלטנו על קלעא ועל זעורה העלית הוכרע הקרב בגזרה זו…”¹⁵²

קרב ההבקעה של “גולני”

חטיבת גולני חצתה את הגבול בשעה שתיים אחר הצהריים. מבין הקרבות שהשתתפה בהם, זכור במיוחד הקרב על המוצב הסורי בתל-פאחר. זמן רב לפני שהגיע הכוח לתל עצמו סבל אבדות מאש שנורתה עליו מתותחי נ.ט. ומטנקים שהיו במוצב. מפקד החטיבה היה יונה אפרת, והוא תיאר את הקרב הקשה והעקוב מדם, שהתנהל על כל תעלה ועל כל עמדה, תוך אבדות רבות: “חיילים רבים נלחמו בתושייה גם אחרי שמפקדיהם נפגעו, והשלימו את ביצוע המשימה שנקבעה ליחידתם. היו שנפגעו אך המשיכו להילחם… היה זה קרב הבקעה קשה ביותר. מסירותם של האנשים, ודבקותם במטרה של המפקדים ושל החיילים, ואחוות הלוחמים – הן שנתנו לנו את היתרון הגדול על האויב ואת ההכרעה בקרב על יעד קשה, השולט על כל סביבתו…”¹⁵³

לא הזכרנו אלא ברמז שניים מן הכוחות הרבים שלחמו באותו יום ארוך, כשהם מבקיעים מן העמק אל הרמה המבוצרת מאות מטרים מעליהם. צריך לשוב ולהזכיר את היישובים, שהחל מראשית השבוע היו נתונים להפגזות כבדות. משק גדות, שהופגז קשה ביום התקרית הגדולה, ה-7 באפריל, הוכה שוב – לא היה בית שלא נפגע. הילדים והמבוגרים עשו ארבעה ימים במקלטים, בעוד משקם נהרס והולך. את יום ה-9 ביוני עשו שוב במקלטים.

ברדת הערב, הייתה כבר התמונה שונה באורח ניכר. זעורה, תל-הילל, תל-עזזיית, תל-פאחר, קלעא, רעווייה – בידי כוחותינו. במשך הלילה נתפסות עמדות רבות נוספות לאורך הקו כולו. סמוך לשעה 05:00, שבת, ה-10 ביוני, משלימה חטיבת השריון של משה בריל את כיבוש תל-חמרה ועבסייה. זה כנראה סוף המלחמה. דדו אומר:

“חבר’ה, אני ישן עשרים דקות, ואחר כך נראה מה עושים הלאה.”¹⁵⁴

יצאו עשר דקות, ומעירים אותו. הרמטכ"ל על הקו. הפסקת אש, מתברר, לא נכנסה עדיין לתוקפה. האם אפשר לעשות משהו?

יום הקרב השני ברמה

האם אפשר?! למפקדי החטיבות ניתנת עכשיו פקודה לנוע קדימה וללחוץ במלוא הכוח. את התוכנית שהשתבשה אמש – כיבוש תאופיק בידי הצנחנים – אין דדו ממהר להפעיל הבוקר. עד שיפרצו הטנקים דרך ויבואו בעקבותיהם, עלולות לעבור כמה שעות, אומר דדו. הם יחזיקו מעמד, אבל “תהיה שחיטה נוראית.” הוא מחכה. רק אם תבוא באמת אותה התמוטטות של המערך הסורי, שהובטחה לו אתמול בבוקר, ייתן פקודה לצנחנים להעפיל לראש הרכס הזה. את מהלך האירועים אותו בוקר תיאר דוד אלעזר:

“בבוקר התנהלה המתקפה בסיוע עַל של חיל האוויר, אשר מילא תפקיד חשוב בהתמוטטות הצבא הסורי. עכשיו הוחל בשלב השני של המתקפה: הכוח שנאחז בזעורה – החטיבה של אלברט – פותח בהתקפה לעבר קונייטרה; הכוח המשוריין שהגיע דרך רעווייה – החטיבה של אורי – יורד לכיוון הציר המרכזי כדי לפרוץ אותו ולפתוח מאמץ נוסף לעבר קונייטרה. כוח משוריין נוסף, אשר הגיע תוך כדי ההתקפה – החטיבה של משה בריל – ביצע במשך הלילה התארגנות ותקף עם שחר את תל-חמרה, סייע לכיבוש בניאס וניקה את כל האזור הצפוני של נוחיילה ועבאסייה, כלומר כל האזור הסורי הגובל בלבנון. הכוח ביצע משימה זו במהירות, הספיק לחזור פנימה ולהשתתף במתקפה לעבר מסעדה, כלומר בגזרה הצפונית. חטיבת גולני נעה לעבר קונייטרה בעקבות החטיבה של אלברט…”¹⁵⁵

כאן הקדמנו מעט את המאוחר. לפני הצהריים, בשעה עשר לערך, מגיעים לחפ“ק ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין, סגן הרמטכ”ל חיים בר-לב, ויצחק חופי. עכשיו ברור שהמערך הסורי התמוטט, אף שאין מדובר על התפוררות הצבא הסורי. התקדמות נוספת של הכוחות הישראליים היא פונקציה של זמן. כיבוש קונייטרה, חשים כל הנוכחים, ייתן ביטוי דרמטי לתוצאות המלחמה ברמת הגולן. השאלה היא, כמה שעות עומדות לרשות הכוחות המתקדמים קודם שיטיל האו"ם את מלוא משקלו לצד הסורים המובסים. אשכול מבקש לדעת אם עד שעה שתים-עשרה ניתן להגיע לאיזשהו קו סיום. ואולי בשעה שתיים? האם יגיעו עד אז הכוחות לקונייטרה?

דדו: “אני מתחייב להגיע עד שעה ארבע.” אשכול: “אם אתה אומר ארבע – זה יהיה חמש, או שש…” דדו: “אם אני אומר ארבע – לא יהיה מאוחר יותר משעה שתיים או שלוש.”¹⁵⁶

דיין שוב אינו יודע אותם היסוסים שמלפני שלושים שעות. הוא סבור, כי ניתן לסיים את המאמץ הזה. בלאו הכי יוצא הוא לפגישה עם ראש משקיפי האו“ם, גנרל אוד בול, ובשיחה זו יציע שהאש תיפסק בשעה שתיים. אותה שעה תחדל פעילות חיל האוויר וכוחות היבשה רק ישלימו מהלכים שהם עומדים בעיצומם. ברור שיש להיעצר בנקודות שניתן יהיה להופכן לקו הגנה סביר, שהרי אין לדעת לא מה יקרה לאחר שתיכנס הפסקת האש לתוקפה ולא כמה זמן יצטרכו הכוחות לעמוד בקו החדש הזה. אומר אחד המפקדים, כעדות מכלי ראשון: “דדו נאבק על הזמן, תוך ידיעה שקונייטרה היא המפתח. המשלחת שלנו באו”ם מבקשת לדעת כמה זמן אנחנו צריכים, ואנחנו אומרים – עוד שעה, עוד שעתיים. לדדו היקצו יום אחד בלבד. דדו היה קצת ערמומי, קצת הרבה. את היום השני סחט על ידי דיווחים מן הכוחות פה והכוחות שם, והבטחות שזה כבר נגמר וכיוצא בזה… המערכה היתה על הקו שנתייצב עליו.”

בשעה 12:30 מראיין כתב צבאי את האלוף “בנקודת תצפית המשקיפה על כל העמק והגזרה הצפונית. זיפי זקן מעטרים את פניו של האלוף…” דדו מדבר אל המיקרופון ואל סרט ההקלטה: “ההרגשה טובה, כי אנחנו לא רק אחרי 25 שעות קרב, כי אם אחרי שנתיים וחצי של הטרדות והתנכלויות בלתי פוסקות בגזרה זו. ההרגשה טובה במיוחד כאשר אתה רואה מנקודת תצפית זו יישובים שנפגעו קשה מאש זדונית… בשנתיים וחצי האחרונות הרבינו להתכונן ליום הזה. ידענו שאי-פעם נצטרך לעלות למעלה אם ההתנכלות לא תופסק… אני שמח בניצחון הזה, ובמיוחד למען היישובים בגליל העליון ובעמק הירדן, שגילו במלחמה זו גבורה עילאית. אנחנו, אנשי הצבא, ראינו את בתיהם מופגזים יומם ולילה, ראינו בתי ילדים נהרסים, היינו מלאי הערצה והתפעלות מכושר עמידתם. אני שמח לבשר להם, שאין עוד חלקות פרובלמטיות, שאפשר לעבד כל מקום, שאפשר לסגור את פתחי המקלטים ואפשר לחיות כפי שמגיע להם לחיות שם.”¹⁵⁷

משפט אחרון זה הושמע מוקדם מדי, כפי שאנחנו יודעים היום, ומכל מקום, גם באותו יום עצמו טרם פסקה הלחימה. כשעה וחצי קודם לכן ניתנה סוף סוף הפקודה לאוגדת אלעד פלד לתקוף לעבר תאופיק והלאה משם. לאורך כל הקו מתקדמים הכוחות. אלברט מגיע לווסט. “מאנו” שקד – לבית-המכס התחתון, דיר ודוורג’יאת. אורי (חטיבה 37) כובש את מנסורה.

בתוך כך מתקשר “גנדי” עם דדו ומוסר לו הוראה מטעם שר הביטחון להיעצר על קו מסעדה-קונייטרה-בוטמייה.

דדו: “גנדי, מה זאת אומרת, תיעצר על הקו?! זה כביש שאני רוצה לנסוע עליו… נגיד שהבינונו, כי בשביל להיות על הקו הזה, צריך לשבת על המשלטים שבצד השני.”

גנדי חוזר על ההוראה כלשונה, ומוסיף: “אם אתה רוצה לא להבין – אל תבין.” דדו מחליט לא להבין. הוא מורה למפקדי הכוחות: “קו הוא קו, אבל אתם רשאים להתקדם עוד כמה קילומטרים בשביל להבטיח אותו.” אלברט נכנס לקונייטרה עצמה. משה בריל למסעדה ולמג’דל-שאמס. לאחר זמן מספרים לו כי אותה שעה ישבו אצל שר הביטחון רב אלוף צבי צור ופרופסור יובל נאמן ואמרו לו, כי לדעתם יש לקחת את מג’דל-שאמס מטעמי ביטחון חיוניים. על כך השיב משה דיין: “אני לא אתן פקודה. אני סומך על היוזמה של דדו.” ואכן, את ההחלטות קיבל דדו בשעת מעשה על אחריותו. כעבור זמן אמר למראיין, בהצביעו על המפה: “אתה רואה את הפס הזה, שהולך במקביל לכביש – זו מדינת ישראל שלי.”¹⁵⁸

בין המפקדים המקבלים הוראה זו בשעות האחרונות של הקרב על הרמה – מפקדה של חטיבה משוריינת הנושאת את השם “הראל”, אורי בן-ארי. יחד לחמו בהר ציון. במלחמת ששת הימים היה בן-ארי למפקדה של “הראל” החדשה בקרבות בהרי ירושלים, ולצפון הגיע לשעות הקרב האחרונות. הוא זוכר את הפקודה שנתן לו דדו לנוע מבוטמייה לעבר רפיד: “בשיחות אלחוט, בשעות האחרונות של המלחמה, חזר והאיץ בי לתפוס עמדות ממזרח לכביש, מתוך הערכה, שהתלים האלה חשובים לא רק צבאית אלא גם מדינית. כאשר חושבים על דדו כאלוף פיקוד יש לזכור גם זאת, שהייתה לו ראייה רחבה יותר משל מפקד צבאי בלבד.”¹⁵⁹

דדו מסכם את המערכה לכיבוש רמת הגולן

27 שעות לאחר שהחלה הלחימה נכבשה קונייטרה. “הדרך לדמשק הייתה כמעט פנויה. אני מעריך שהיינו יכולים להיות בדמשק בתוך 36 שעות, פחות מכפי שהערכתי לפני המלחמה, ולא עשינו זאת מפני שלא היה לנו בזה לא עניין ולא צורך, ולכן גם לא קיבלנו פקודה כזאת,” אמר דדו ב“מסיבת הניצחון”.

ובסיכום: "שלב ההבקעה – היה קשה ביותר. מולנו היה צבא שחי שנים בבונקרים של בטון מזוין ועמדות אבנים עם כיסויי ראש, ובשלב ראשון קשה היה להוציאו מתוך עמדותיו. לכן הייתה ההבקעה קשה.

"ההתכתשות הייתה קצרה בזכות הפעילות הטובה והיעילה של חיל האוויר; בזכות ההבקעה שלנו, שהוציאה את האויב משיווי משקלו; משום שהפיקוד הסורי ברח ראשון – ולכן יש לנו בין השבויים מעט קצינים… רוב הציוד הסורי נשאר מאחור. “התוצאות – הצבא הסורי לא הושמד במלחמה הזאת. הוא סבל אבדות ונזקים. מבין 300 ויותר הטנקים – 60 נהרסו ו-40 בידינו… מן הכוח הרגלי סבלו שתי חטיבות אבדות כבדות ביותר, שלוש חטיבות סבלו אבדות כבדות ונסו. הם איבדו כחטיבת שריון וחצי, וכן סבלו אבדות כבדות חמשת גדודי הטנקים של חטיבות החי”ר.

“בסיום דברי – המלחמה הייתה מהירה. הושגו כל המשימות. לא בגלל מחדלי האויב – כי אם בזכות הכוחות אשר נלחמו באופן יוצא מן הכלל.”¹⁶⁰

אותה שעה – שש בערב – טרם נסתיים ייצוב הקו שעתיד להיקרא “הקו הסגול” וליהפך לקו הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים. אותה שעה ניצַל דוד אלעזר – ועִמו חיים בר-לב ויצחק חופי – ממש בנס. השלושה טסו במסוק על פני הרמה, יורדים בנקודות שונות כדי לעמוד על המצב לאשורו. “בסיור זה,” מספר חופי, “שוב התרשמתי מאוד מן השקט של דדו – הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה להשיג, נתן פקודות מאוד ברורות. ירדנו תחילה אל דן לנר, שהיה ראש המטה של דדו, ועמד עכשיו בראש אחד הכוחות, על הציר לקונייטרה. ומשם טסנו אל אלברט, שכבר עמד במבואות קונייטרה. כאשר המראנו, התלבש עלינו ‘מיג’ ופתח במרדף. הטייס שלנו תמרן בזריזות בלתי רגילה, ירד לנקיקים, ובסופו של דבר עלה בידו לחמוק. טסנו לעבר עין-גב, והטייס החליט להנחית אותנו בשדה אספסת, ממש לפני הכניסה למשק.”

החיזיון הזה, שמתארו יצחק חופי – ותיארוהו רבים – המחיש את התמורה הגדולה. פתאום נוחת בחצר, שידעה במשך שנים את כל הטעמים של הישיבה בקו האש, מסוק המגיע מן המזרח, יורד מן ההרים המאיימים האלה: “הפגישה ההיא של חברי עין-גב עם דדו – זהו דבר שאי-אפשר לשכוח. חברים, נשים, ילדים – צחקו, בכו, התנפלו עליו, חיבקו ונישקו אותו. הייתה זו בוודאי ההתרגשות שלהם ממה שקרה, התחושה שהנה חלף הסיוט, אבל לגבי דדו היה כאן משהו למעלה מזה – גילוי של יחס אישי אליו.”¹⁶¹

דדו עצמו היה אחוז שיכרון קל אותו ערב. בהגיעו אל הפיקוד טילפן אל אשתו, לביתם בטבעון. “הדיבור שלו היה כמו בהשפעת סמים,” זוכרת תלמה. “שאלתי אותו איך זה היה, והוא ענה: ‘אני רק יכול לומר לך, שזה היה דבר גדול לעם ישראל, ואני מאושר שיכולתי לקחת בזה חלק.’ שאלתי אותו: ‘מתי תבוא?’ והוא ענה – כאדם שאינו יודע היכן הוא – ‘אני יודע?!’..”¹⁶²

מהר מאוד שב אל המציאות, שנטוע היה בה בדרך כלל בשתי רגליו.

הכוחות נעצרו במקום שנעצרו וצריך היה לצייר את קו שביתת הנשק בשביל כוחות האו“ם. הקו צויר לאורך כביש בוטמייה-רפיד-קונייטרה-מסעדה. הדבר נקבע בישיבה במועדון הקצינים בקונייטרה. השתתפו בה שר הביטחון, הרמטכ”ל, אלוף הפיקוד, וכן מפקד האוגדה, אלעד פלד. למפקד חיל האוויר, מוטי הוד, נודע כי הנה טסים לצפון, ואמר בלבו, “כל משך המלחמה הייתי כלוא ב’בור' הפיקוד – אשתתף לפחות באירוע ההיסטורי הזה.” הוא הצטרף כנוסע, ובדיון השתתף כשומע. כאשר ראה שאת הקו מציירים למרגלות הר החרמון, ביקש לכלול גם את החרמון בגבול – “בשביל חיל האוויר.” שאל דיין: “ובשביל מה צריך חיל האוויר את החרמון?” מוטי הוד לא יכול היה לנמק את הבקשה בזה שמדינת ישראל תזכה באתר סקי. הנימוקים היו אלה, שבמלחמת יום הכיפורים הגדירם אחד החיילים: העיניים של עם ישראל. באותה ישיבה – כתוצאה מהשתתפותו המקרית של מוטי הוד כאורח – אומץ אותו תיקון חשוב, אך בתנאי אחד, שחיל האוויר הוא שיוריד יחידה לנקודה הגבוהה ביותר על החרמון ואף יתחזק את המוצב עד אשר ייסלל לשם הכביש. ואכן, כך היה, אלא שהואיל והמסוק לא יכול היה להתרומם עד לשיא החרמון, בגלל דלילות האוויר, הסתפק באותה פסגה הידועה מאז בשם “החרמון הישראלי”.¹⁶³

מבקרב על רמת הגולן “נתגלתה במלואה מנהיגותו המעולה של דדו כמפקד חזית”

הקרב על הרמה נסתיים. עשרים שנה קודם לכן היה מ“כ צעיר עולה עם אנשיו מדרדרה (קיבוץ אייל), שממזרח לאגם חולה אל הרמה, כליווי לחוליות מסתערבים. עכשיו היה המ”כ אלוף הפיקוד, אחד הגנרלים המנצחים וה“זוהרים” של ימי השיכרון שלאחר מלחמת ששת הימים. לכיבוש הרמה הייתה משמעות מיידית לכל יישובי הצפון, וסגולותיו האישיות של דדו – קיסמו, כושר הביטוי שלו, הימשכותו הפנימית אל אנשי ההתיישבות העובדת – כל אלה חברו לעשותו לדמות אהודה, ועל רבים – נערצת.

כאשר נשאלה גולדה מאיר מהו הדבר שהרשימה ביותר בדמותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר בימי כהונתה כראש ממשלה, אמרה: “ההתרשמות העמוקה ביותר מדדו הייתה עוד לפני שחזרתי לממשלה.” גולדה הייתה בימים ההם “אזרחית פשוטה”, כזכור, וספק אם רבים העלו על דעתם, שבתוך שנתיים לא רק תשוב לממשלה, כי אם גם תעמוד בראשה. היא זוכרת את סיורה הראשון ברמת הגולן, מיד לאחר המלחמה. הסיור החל בקבוצת גינוסר, ודדו בא לשם “קצת להרצות. אחר כך שימש מורה דרך שלנו בגולן, ולקח אותנו אל הבונקרים הסוריים לשעבר. אני ישבתי בקומנדקר וחייל נהג בו. דדו ניגש ואמר לחייל: ‘אני רוצה להחליף אותך.’ הוא נסע איתנו וסיפר הרבה דברים – דברים טובים, דברים קשים מאוד – וכל החבורה שהייתה איתי התרשמה ממנו עמוקות.” וגולדה מאיר מכלילה: “יש אנשים שהאור נדלק בלב כאשר רואים אותם. הוא היה אחד מאלה.”¹⁶⁴

מתי החל דוד אלעזר לראות עצמו כמועמד לראשות המטה הכללי? בלי להסתכן בטעות גסה, נראה שלאחר מלחמת ששת הימים נקבע, כמו מאליו, מעמדו כאחד “מן השלושה” ולא רק כאחד מ“שלושים הגיבורים” בלשון המליצה המקראית. הרמטכ"ל רבין אומר, כי אלעזר “גם תיכנן, גם הכין, גם ניהל את הקרב על רמת הגולן בצורה בלתי רגילה.”¹⁶⁵ זו הייתה דעת רבים. אמר עליו אחד המעולים שבמפקדי השריון, משה בריל: “דדו הצטיין בכישרון טבעי לאמנות המלחמה, אשר התבטא בהפעלה מוצלחת – טקטית ואסטרטגית – של הגייסות. במלחמת ששת הימים, עם מאמץ מלחמה משני, אשר בקושי הספיק להגנת פיקוד הצפון, הוא היכה את הריכוז הגדול והחזק ביותר של הצבא הירדני בצפון השומרון והשמיד אותו בצורה מוחלטת, השתלט על שכם ומעברות הירדן – הצלחה אשר הייתה לה השפעה מכרעת על החזית הירדנית כולה… התוכנית לשחרור הרמה, שהובהרה לנו על-ידי דדו בשעות הקטנות של הלילה, הייתה בעינינו שקולה, אמיצה ונועזת גם יחד. במערכה לשחרור רמת הגולן נתגלתה במלואה מנהיגותו המעולה של דדו כמפקד חזית. רק גייסות בעלי תודעה של שליחות, בעלי מורל וממושמעים ובוטחים בדדו כמפקדם, יכלו לעמוד במאמץ אשר איפשר את הבקעת אחד המערכים המבוצרים ביותר. במערכות קרב תחת פיקודו ראיתי את דדו כאחד המומחים הגדולים ביותר להפעלת גייסות השריון וכאמן בהפעלה משולבת של גייסות וחיילות.”¹⁶⁶

פיקוד הצפון היה גם ארץ הספר, מעוז ההתיישבות החלוצית. דדו הזדהה עם מעשה ההתנחלות, ואת שיתוף הפעולה עם ציבור זה ראה כאחד מתפקידיו העיקריים כאלוף הפיקוד. הדבר הזה מצא ביטויו קודם לששת הימים, במגע הקרוב והרצוף עם היישובים, ומיד לאחריה, עם הצעדים הראשונים ליישובה של רמת הגולן. רב אלוף במילואים צבי צור, ששימש אז כעוזר שר הביטחון, כלומר סגנו בפועל אם כי לא בתואר, זוכר את מעורבותו הפעילה בהכנת תשתית – כבישים וכיוצא בזה – ובסיוע ישיר למרום-הגולן ושאר ההיאחזויות הראשונות, שלא לומר בביצורה של הרמה. ראשוני המתיישבים ברמה זוכרים את עזרתו בדברים קטנים וגדולים. אלא שלא ימים רבים ניתן היה לאנשי הצפון להתבשם מתוצאות המלחמה. אם שגו גם הם, כרבים בישראל, באשליה שאלה היו ששת ימי המלחמה האחרונים של ישראל, הנה עוד בסופו של אותו קיץ עצמו החלה שוב מלחמת התשה – הפגזות, חדירות מחבלים, פעולות תגמול.¹⁶⁷

נפתח הפרק השלישי של דוד אלעזר בפיקוד הצפון, ודווקא משום אותה ציפייה לתמורה יסודית ביחסים עם הערבים, קשה היה לאנשי היישובים – הפעם היו אלה יישובי עמק הירדן ועמק בית-שאן – להתחיל מחדש לחיות תחת אש. השנתיים הבאות היו שנות מלחמה בפיקוד הצפון.

לעשות את החיים נסבלים

ב-11 ביוני נשם הצפון לרווחה. לכל אורך הגבול הסורי היתרגם הניצחון באורח המיידי והמוחשי ביותר – מדן ועד גדות ועד אלמגור ועד תל-קציר הורחק הפחד הרובץ מעל לראשים. אך אותו קיץ של שמחת ניצחון ותקוות שלום עתיד היה לראות, בטרם בא אל קצו, את ראשית ההתפכחות הכאובה. השלום, אשר בהיכנס הפסקת האש לתוקפה נדמה היה שהוא כבר מאחורי כותלנו, לא בא. את התוצאות בשדה הקרב ביקשו מנהיגי מדינות ערב להפוך על פניהן באמצעים מדיניים, והזירה אשר בה קיוו להפוך את הגלגל הייתה עצרת החירום של האו"ם ולאחר מכן מועצת הביטחון. במקביל, כדי ליצור רקע מתאים ותחושת דחיפות, החלו בפעולות צבאיות מסוגים שונים.

ראשונים הפרו את הפסקת האש המצרים. פחות מחודש לאחר תום הקרבות, ובעוד מתנהלים דיוני מושב החירום של עצרת האו“ם, הונחתה הפגזה ארטילרית כבדה על עמדות צה”ל שבגדה המזרחית של תעלת סואץ. בהרעשה זו, ב-8 ביולי, נהרגו 5 חיילי צה“ל ו-3 נפצעו. כעבור שבוע התלקחה האש, בצורה דומה, לאורך התעלה כולה – ועוד 8 חיילים נהרגו ו-40 נפצעו. בתקריות אוויריות הופלו 7 מטוסים מצריים ומטוס ישראלי. ניסיון של יחידות צי מצריות לחדור לחוף סיני גרר התנגשות ימית וטיבוע שתי ספינות מצריות. ב-1 בספטמבר קיבלה ועידת חרטום את החלטותיה הידועות – על כל ה”לאו’ים" – לא הכרה, לא משא ומתן ולא הסכם שלום עם ישראל. הדיונים היגעים במועצת הביטחון עתידים היו להתנהל כשלאורך תעלת סואץ מתנהלת מלחמה מסוג חדש.

המסלול השני שבו הלכו מדינות ערב באותה עת היה עידוד פעילותם של ארגוני המחבלים הפלשתינים בשטחים שנכבשו בששת הימים – ביהודה ובשומרון. הרושם שביקשו ליצור היה של “מלחמת גרילה עממית”, אבל הפעילות כולה הייתה מוזנת מעבר לגבול. המפקדה הראשית של ארגונים אלה ניסתה תחילה להתמקם בקרבת שכם, אך בתוך תקופה קצרה מצאו עצמם המחבלים אנוסים להעתיק את בסיסיהם מחדש אל מעבר לגבול – לירדן, סוריה, לבנון. בין כך ובין כך הלך הגבול הירדני ונהפך לחזית עיקרית באותה “מלחמה שלאחר המלחמה”.

מלחמת ההתשה בעמקֵי הירדן

התקרית הראשונה אירעה ב-6 באוגוסט. טנדר אזרחי הותקף מן המארב בדרכו ממעוז-חיים לכפר-רופין. לא היו נפגעים, אך עקבות שלושת אנשי החוליה, שהוליכו לירדן, כקילומטר אחד מן המקום, בישרו את המגמה החדשה. לאחר שנעצרו בחודש ספטמבר כמאה אנשי ארגוני החבלה, החלו בראשית אוקטובר חדירות של חוליות מעבר לגבולות במטרה לבצע פיגועים ולשוב ולהיסוג לבסיסיהן שממזרח לירדן. ב-1 באוקטובר, בשעות הערב, חדרו חוליות למשק חמדיה שבעמק בית-שאן והניחו ארבעה מטענים, שרק אחד מהם התפוצץ. נהרג בן הקיבוץ, יורם פלג. חוליה אחרת תקפה זוג צעיר בתחנת אוטובוסים, לא הרחק מן המשק, ורק בדרך נס לא נפגע הזוג. כעבור יומיים, בליל א' של ראש השנה, ניסו חבלנים לחדור לטירת-צבי. עירנות השומרים סיכלה את התוכנית לפגוע בקיבוץ הדתי בעצם החג, בבוקרו נתגלו מוקשים שהוטמנו בדרך למשק ובשבילי העפר. למחרת יום הכיפורים הצליחה חוליית מחבלים, שמנתה כנראה שישה אנשים, לחדור לקרבת חדר האוכל של מעוז-חיים. בשעה 02:50 לפנות בוקר נחרד הקיבוץ כולו – ארבעה מטעני חומר נפץ גרמו נזקים כבדים לחדר האוכל, למכון החשמל, למתפרה ולמבנים נוספים וכן לכלי רכב. שוב הוליכו העקבות אל הירדן, כשני קילומטרים מזרחה.

שוב לא נותר ספק, שמתחילה מלחמה מסוג חדש, המחייבת גם היערכות מסוג חדש. ההבדל הגדול בין תעלת סואץ לבין הגבול הירדני היה בכך, שכאן היה הטרור מכוון כנגד יישובים אזרחיים. חוליה של 10 מחבלים נלכדה יום קודם על ידי משמר הגבול ויחידת חיילי צה“ל במורדות הגלבוע, והתברר, שהייתה בדרכה מירדן – דרך עמק בית-שאן – לשומרון. זה והפגיעה במעוז-חיים הדליקו אור אדום. אל המשק הגיעו, יחד עם אלוף הפיקוד, הרמטכ”ל וסגן הרמטכ“ל. ביישובים גבר אי-השקט, וגם העיתונות החלה לתת ביטוי לתחושה, כי “לא נותר לצה”ל ולכוחות הביטחון אלא להפעיל את מלוא הכוח כדי לדכא את מעשי הטרור והחבלה ללא רחם.”

ובינתיים חזרו ונשנו החדירות מעבר לגבול: פוצץ צריף בשדות בית-יוסף; היה ניסיון חדירה לעין-הנצי"ב; שוב נפתחה אש על רכב סיור ליד חמדיה; מוקשה דרך שדות בכפר-רופין.

כך הגיעו הדברים לתקרית הגדולה הראשונה, ב-5 בנובמבר. בלילה חדרו מחבלים לקיבוץ שדה אליהו, המרוחק 6 ק“מ מגבול ירדן, ובשעה שתיים לפנות בוקר הפעילו מטען חבלה לרגלי ה”סילו", במרכז הקיבוץ. חוליה שנייה נתגלתה בעיירה בית-שאן, אך זו הונסה בלי להסב כל נזק. הפעם היו הכוחות ערוכים לא רק להגנה, כי אם למרדף אחר המחבלים ולפגיעה באחד הבסיסים, מעבר לגבול. עם בוקר נהפך קרב היריות לדו-קרב ארטילרי – כלומר, הצבא הירדני חִיפה על נסיגת המחבלים. פגזים נפלו בכפר-רופין ובמעוז-חיים.

במהלך החודשים הבאים ניסו מחבלים לחדור לאשדות-יעקב, נווה-איתן, נווה-אור, ובראשית דצמבר הייתה, לראשונה מאז ששת הימים, חדירה מעבר לגבול הסורי – למושב אלמגור – ופגיעה בבריכת המים של המושב. בראשית ינואר היה ניסיון לפגוע במכון השאיבה של משקי עמק הירדן ליד שער-הגולן. למחרת ב-4 בינואר – הייתה חדירה ראשונה מלבנון: במטעי מושב מרגליות פוצצה תיבת מגופה.

לא היה עוד ספק בכוונה לשבש את חיי המתיישבים לאורך הגבול כולו, ובזה שמדינות ערב הן העומדות מאחורי אותן חוליות, וכי זו ראשיתה של מלחמה ארוכה וקשה. בינואר נכנס החורף – ירדו שלגים, הירדן גאה ופעילותן של החוליות הבאות ממזרח לנהר נתמעטו. לא הייתה זו אלא הפוגה בלבד. בראיון עיתונאי נתן דוד אלעזר ביטוי להשקפתו על מטרות הערבים במלחמה מסוג זה ועל הדרכים לסיכולן: לאחר תבוסתן בששת הימים “אין מדינות ערב מסוגלות לצאת למלחמה נגד ישראל, ומצד שני אינן מסוגלות לפעול בשיטת ‘המלחמה העממית’ בשטחים המוחזקים. לכן נאלצו ללכת בדרך השלישית – החדרת חוליות חבלה מעבר לגבול, אם כי המבצעים עצמם הם פלשתינים. אם מוכנות מדינות ערב – כפי שמסתבר עתה – לתמוך במחבלים ולהמשיך בדרך זו, חייבים אנחנו לנהל את המלחמה באופן שתהיה בלתי נסבלת למדינות שמהן חודרים המחבלים. לישראל תהיה זו מלחמה קשה, קטלנית ויקרה – אבל תהיה נסבלת.”

“הפעולה נגד המחבלים - הגנתית והתקפית”

הייתה זו קריאה להתארגנות להתמודדות עיקשת וארוכה:

"הפעולה נגד המחבלים צריכה להתנהל, ומתנהלת בשני מישורים: הגנתי והתקפי. ואני אומר ‘התקפי’, להבדיל מ’תוקפני', כי פעולה מעבר לגבול נגד המחבלים או נגד הצבא הירדני המשתף איתם פעולה, היא צעד הגנתי.

"במישור ההגנתי – פורצים דרכים, מקימים גדרות, ממקשים, מתקינים אמצעים מיוחדים ומציבים מארבים. כל זה מחייב השקעות יקרות, אבל חובה להשקיע בזה.

“ואולם, התשובה לפעולות החבלה לא תימצא בהקמת החיץ ההגנתי בלבד… משום כך יש לשלב גם באמצעים ההגנתיים את הגורם ההתקפי. וכאן צריכה להיות השיטה – חוסר-שיטה. כל תגובה שלנו צריכה להיות שונה מקודמותיה באופיה ובעוצמתה, כדי שתפתיע ותענה למטרה מסוימת, שאנו רוצים להשיג בעזרתה.”

המטרה – להביא את השלטון בירדן לכלל הכרה, שאם לא ירוסנו גם המחבלים וגם הצבא, “יהיה המשך הפעולות קטלני לגביו. את המחבלים יש לרדוף כדי שלא יהיו בטוחים בשום מקום; את האוכלוסייה המקומית צריך להביא למצב, שתפסיק לשתף פעולה עם המחבלים. אם ייפגע ה’פתח', יוכה הצבא הירדני ותסבול האוכלוסייה – ייאלץ השלטון, בסופו של דבר, לפעול נגד פעולות החבלה…”'

ראיון זה נתפרסם בערב פסח תשכ“ח. חודשיים קודם, ב-7 בפברואר, יצאו חברים בקיבוץ אשדות-יעקב (איחוד) לשדות המשק. הטרקטור עלה על מוקש וארבעה אנשים, בהם מתנדב משווייץ, נהרגו. המחבלים השאירו במקום כרוזים של ה”פתח". העקבות הוליכו אל מעבר לגבול.

אירוע זה מסמן את ראשית ההסלמה, הן בפגיעות ביישובי הספר, והן בתגובה עליהן. אותו יום היה קיבוץ אשדות-יעקב שרוי בהלם, ולבד מן האבל – הועמדו החברים בפני שאלות חמורות: איך יוכלו להמשיך בשגרת העבודה בתנאים אלה של איום מתמיד? נראה היה, כי החדירה קושרה לשיפור שחל במזג האוויר בימים האחרונים – ההפסקה בגשמים הביאה לירידת גובה המים בנהר והקלה על צליחתו. האם מוקש זה מבשר את האביב?

ועוד: הרבה יותר דרומה, ליד גשר דמיה וגשר אלנבי, התלקח אותו יום קרב ארטילרי, שבמהלכו נהרגו 3 חיילי צה"ל ונפצעו 11. זו אינה פעולה של ארגוני מחבלים, כי אם של הצבא הירדני הסדיר. יתירה מזו, הרדיו הירדני הודיע, כי המלך חוסיין פיקד אישית על הכוחות הירדניים ליד גשר דמיה. האם פירוש הדבר, שניכנע שוב ללחצם של הארגונים הפלשתיניים?

את הקיבוץ האבֵל ביקרו באותו יום, נוסף לאלוף הפיקוד, הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים. הם באו לא רק לביקור אבלים. חובתם הייתה למצוא תשובה שתאפשר את המשך החיים לאורך הגבול.

לא יצאו שלושה ימים – והירדנים פתחו באש בגזרת גשר, ועד מהרה התלקח הקרב לכל אורך הבקעה, מקיבוץ גשר ועד גשר עבדאללה, כשהפעם יורים התותחים משני הצדדים. בקיבוץ גשר התנהלו החיים מתחת לפני הקרקע. בהפגזות נפגעו רשת החשמל, הרפת, קטפת כותנה. והעיקר – מציין עיתונאי שביקר אותו יום במקום – “נפגע מצב הרוח.” במדינה כולה משתררת התחושה, שניתן לה ביטוי במאמר ראשי ב“מעריב”: “לא תהיה ברירה לישראל אלא להגיב על התגרויות אלו באמצעים המובנים לירדנים, ובאותם כלים שהם משתמשים בהם. אם אין הירדנים מטים אוזן לאזהרות, תיפול עליהם האחריות לפעולות שיבוצעו, כדי לשתק את רצון המלך לשחק באש.”

עמק הירדן ועמק בית-שאן נהפכים לחזית מלחמה

אותה שעה כבר הולכת כל גזרת עמק הירדן ועמק בית-שאן ונהפכת לחזית. ב-12 בפברואר נורים פגזים על כפר-רופין ומעוז-חיים. בלילה שלאחריו מתפוצצים פגזים בשדות ירדנה. ילדים ומבוגרים עושים את הלילות במקלטים.

אך הקשה מכול טרם בא. ב-15 בפברואר בשעה אחת אחר חצות, נפתחת הרעשה ארטילרית כבדה על הקיבוצים כפר-רופין ומעוז-חיים. במשך שלוש שעות מתפוצצים 150 פגזים ונפגעים עשרות בתי מגורים, רפתות, בנייני משק, גן ילדים, מרפאה. הפעם אין צה“ל מסתפק בתגובה מקומית בלבד, ובמשך שעות ארוכות מופעלים תותחים, טנקים ומטוסים. מותקפים יישובים ירדניים ממזרח לירדן, ששימשו בסיסים קדמיים של המחבלים ומפקדות וריכוזים בעומק שטח ירדן. זוהי הפעולה הקרבית הנרחבת ביותר מאז מלחמת ששת הימים. מפקד כוח הטנקים של הפיקוד הוא שמואל גורודיש (גונן), ה”מקצוען" שעשר שנים קודם לכן הכניס את דדו בסוד הטנק. עכשיו הוא אלוף-משנה, מן המפקדים המצטיינים במלחמת ששת הימים. דדו, העוקב מקרוב אחר פעולת הטנקיסטים של גורודיש, מציין לשבח את יכולתם המקצועית הרבה. למחרת מסייר דוד אלעזר ביישובים שנפגעו במהלך יום הקרב – עכשיו מתברר שהפגיעות הקשות ביותר היו בקיבוץ גשר – ואומר דברים המבטאים לא רק את המדיניות המתגבשת בצה“ל, כי אם גם את אישיותו של אלוף הפיקוד: “פעולת צה”ל תורמת לשקט יותר מאשר התאפקות ממושכת. אם התושבים שלנו לא יוכלו לחיות בשקט – לא יוכלו גם התושבים בצד השני לחיות בשקט.”

מלחמה זו עתידה להיות ארוכה ושוחקת. בשביל להשיג את המטרה – שאינה אלא החזרת החיים הנורמליים לאורך הגבול – צריך להביא את שלטונות ירדן לכלל הכרה, שמחיר הסיוע למחבלים יהיה כבד מנשוא. לא בנקל ולא במהרה יגיע המלך חוסיין לידי כך, ולכן תהיה ההצלחה מותנית בכוח העמידה מן הצד שלנו. כמה מרכיבים היו בנוסחה זו של דדו – “לעשות את החיים נסבלים לנו ובלתי נסבלים להם” – והוא הגדירם בראיון המצוטט למעלה. כדי לצמצם את סכנת החדירה הוקמו גדרות ביטחון מוארות סביב כל היישובים, וניתנה להם עזרה בשמירה כדי להקל את העול מעל החברים שצריכים היו להמשיך בעבודה – ולעתים קרובות אחרי לילות במקלטים. פטרולים ומארבים היו פזורים לאורך הגבול – נעזרים באמצעים שונים – כדי למנוע חדירת מחבלים, או לגלותם במהירות. ובכל הנוגע למחיר – על כל פגיעה ביישוב ישראלי תבוא תגובה, והמשך החיים הנורמליים במזרח הבקעה יהיה מותנה בנכונותם, ויכולתם, של הירדנים למנוע פעילות נגד תושבי מערב-הבקעה.

בזה ראה דדו את העיקר – בחיזוק כוח העמידה של היישובים. לאחר התגובה המוחצת ב-15 בפברואר, נדמה היה לשעה שמטרתה הושגה. חוסיין נאם נאום גדול והודיע, שלא יניח למחבלים לצאת מירדן לפעולות בישראל, אך מיד לאחר מכן הכחיש ראש ממשלתו, אל-תלהוני, כל כוונה לפעול נגד ה“פתח”. הסתירות הפנימיות בממלכת ירדן היו רחוקות עדיין מהכרעה. לא יצאו שבועיים ונתחדשו הפגיעות:

פגזים פגעו בבית התינוקות של קבוצת מסדה. לא היו נפגעים.

מוקשים נתגלו בדרך הפטרולים בין כפר-רופין לטירת-צבי.

מכונית אזרחית הותקפה בערב בכביש בית-שאן טבריה, ליד חמדיה – וחבר קיבוץ מעגן נפצע קשה.

וב-11.3, ממזרח לקיבוץ גשר, התגלתה חוליה שחדרה לצורך חבלה. כדי לסייע לחוליה להיסוג פתחו מוצבים ירדניים, בגלוי, באש חזקה.

המערכה החדשה למניעת חדירתם של המחבלים נתנה תוצאות. לא הייתה כמעט היתקלות שאלוף הפיקוד לא הגיע בה למקום – ולעתים, כמו בזו האחרונה, עוד במהלכה. ב-25 במארס נבלמה חוליה כזאת ליד מעבר אום צוץ, מדרום לקיבוץ טירת-צבי.

אבל היו לא מעט חדירות שהצליחו – היו מוקשים שנתגלו בטרם גרמו לנזקים, והיו גם אסונות. חברי המשקים הוסיפו לחיות בדאגה מתמדת. ב-29 במארס יצאו חברים בקבוצת מסדה לעבודתם בשדה, בעגלה רתומה לטרקטור. בהתפוצצות מוקש שהיה טמון בדרך עפר נהרגו ארבעה אנשים וארבעה נוספים נפצעו. כמו לאחר האסון באשדות-יעקב הסמוכה, שישה שבועות קודם לכן, זועזעו לא רק חברי הקבוצה, אלא כל יישובי הספר. התגובה הייתה מיידית וממדיה היו נרחבים יותר מאשר ב-15 בפברואר.

בקבוצת מסדה ביקרו באותו יום ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל חיים בר-לב. האלוף דוד אלעזר, שהיה איתם, סיכם את יום הקרב: “אני מעריך שגרמנו להם היום הרס גדול יותר מאשר ב-15 בפברואר – פגענו ביותר מקומות, ביותר בסיסי ‘פתח’, מתקני צבא, כלי נשק. בסיסו העיקרי של ‘פתח’ באזור – העיירה שוני – נחרב כמעט כולו.”

עם זאת, גם באותה שעה לא נסתנוור אלוף הפיקוד מן התוצאות, ולא רק משום שבאותו יום קרב הופגזו כמעט כל היישובים שלאורך הקו – מכפר-רופין, נווה-אור, ירדנה ובית-יוסף עד לאשדות-יעקב, מסדה ושער-הגולן. חרף השליטה על השטח – “אי-אפשר לסגור את הדבר הרמטית.” יש לשער, שנשאלה אותה שאלה, שהחלה להישמע בימים ההם, ימי המלחמה שלאחר המלחמה: מה יהיה?

ההסלמה - פשיטות ופגיעה בתעלת הע’ור

“כשאתם שואלים אותי אחרי יום קרב כזה, מה יהיה הלאה – הרי אנחנו מאמינים, כי במלחמה מן הסוג הזה גורמים גם אנחנו לאויב אבדות ונזקים, שהוא לא יוכל להתמיד בהם. אנחנו יכולים להתמיד – שכן זו מלחמה ארוכה, שבה אנחנו מתקדמים בהתמדה.”¹⁶⁸

הנזקים שהוסבו ליושבי הבקעה בשטחה של ירדן נעשו כבדים יותר ויותר. לירדנים היו תוכניות פיתוח והתנחלות, שהתבססו על מי הירמוך, אשר זרמו בתעלת הע’ור. יישוב הבקעה באזרחים, שקיום בשלום הוא להם עניין חיוני – היה גם מעניינה של ישראל. אולם עכשיו נהפכו יישובים אלה לבסיסי היציאה של המחבלים, שנהנו מחיפוי ארטילרי מצד הצבא הירדני. מטרות המחבלים והארטילריה היו אזרחיות – קיבוצים, מושבים, עיירות.

בסוף מארס נעשו שתי פעולות, שבאו להבהיר, כי אם ישובשו החיים האזרחיים ממערב לגבול – ישובשו גם מזרחה לו. בחילופי האש הארטילריים של ה-29 במארס – ובפשיטה של יחידת צה"ל שבוע אחד קודם – נפגע סכר מים מדרום לכפר עדסייה, נפגעו מובילי מים של תוכנית הע’ור ופוצצו שלוש משאבות. לכאורה, צריך היה הדבר להביא להפסקת הפגיעות מעבר לגבול. אך כעבור שלושה ימים פוצץ מכון המים של קיבוץ נווה-איתן.

הימים היו ימי ניסן. בעמקי הירדן ובית-שאן החלו ימי החמה והשדות הבשילו. ובכל זאת נמשכו ניסיונות הפיגוע. ב-11 באפריל, יום לפני פסח, התלקח שוב דו-קרב תותחים ממזרח לקיבוץ גשר, התפשט דרומה, לסביבות מעוז-חיים, ולא פסק כל היום. השדות המבשילים, שצבעם השתנה מירוק לזהוב, התלקחו עתה באש והעמק הפורה נתכסה מטליות שחורות. עמלה של עונה חקלאית שלמה היה לאפר. שלוש אמות מים הקשורות למפעל ההשקיה הירדני - ליד כפר קלעת וליד כפר וואקף - נפגעו.

האם הגיעו הירדנים סוף סוף למסקנה, שהמחיר כבד מדי? לרגע נדמה היה, כי אכן כך הוא. דיווחיהם של כתבים זרים בבירת ירדן ידעו לספר, כי בשל הקרבות הארטילריים האחרונים נטשו האזרחים הירדנים את עמק הירדן, וכי גם המחבלים הסתלקו מן האזור. כעבור ימים אחדים התגלה, שלמרות הסבל הרב שנגרם לאזרחים גם מעבר לגבול הירדני, נמשכת פעילותם של המחבלים, וסיומה של “המלחמה שלאחר המלחמה” עודנו רחוק.

יש להתארגן לעמידה במלחמה הארוכה הזאת.

“המאמץ העיקרי: להפוך את האזור למקום שאפשר לחיות בו”

במאי שב עמנואל שקד ממסע הרצאות בארצות-הברית. שלוש וחצי שנים שירת תחת פיקודו של דדו בצפון, תחילה כקצין אג"ם ובמלחמת ששת הימים כמפקד חטיבה. לאחר המלחמה חזר וביקש הסבה לגייסות השריון. בנמל התעופה בלוד נמסרה לו הודעה להתקשר עם אלוף הפיקוד. “מאנו” שקד היה בטוח, כי דדו רוצה להודיעו אישית שבקשתו אושרה. הוא התייצב לפני מפקדו כדי לשמוע את הבשורה הטובה.

“תוך כמה זמן אתה מגיע לעמק בית-שאן?” שאל דדו, ולשמע התדהמה, אולי מורת-הרוח, בקולו של “מאנו”, הוסיף: “המצב שם בלתי נסבל, וצריך לעשות סדר.”

סופה של השיחה היה, ש“מאנו” קיבל את הפיקוד על עמקי הירדן ובית-שאן. על שאלתו של דדו השיב: “מחר בבוקר.” את תפקידו זה לא סיים אלא באוגוסט 1969, כאשר נפצע קשה באחת מאותן תקריות ומקו האש הובהל לבית החולים.¹⁶⁹

עודנו עומדים במאי 1968. באותה עת כבר הולכת ומתבצעת אותה תוכנית, ששורטטה למעלה, הן במישור ההגנתי והן בזה ההתקפי. “דדו ידע לעבוד על מאמצים עיקריים ומאמצים משניים. בעיניו היה באותה עת המאמץ העיקרי – להפוך את האזור הזה למקום שהתושבים יוכלו לחיות בו. וברגע שזה נהפך למאמץ העיקרי – החלו לזרום כספים, יחידות הנדסה, כוחות.” התרכזות זו בהבטחת יכולת העמידה של היישובים התבטאה בפעילות עיקשת ובלתי נלאית – כפי שמעיד עוזר שר הביטחון דאז, רב-אלוף צבי צור – לקבלת האמצעים הדרושים, ובהפעלת כל גורם ממלכתי וציבורי, שבכוחו לסייע ב“הזזת עניינים” במהירות. היא גם התבטאה במעורבות בלתי-אמצעית, בביקורים, ביישובים, בפגישות עם תושבים ונציגיהם, בנוכחות בכל מקום שאירעה בו תקרית או שבין חבריו נתגלו סימני עייפות.

והרי אז – במאי 1968 – רק החלה אותה מלחמת התשה, אשר ספק אם שיער אז דוד אלעזר כמה ארוכה ויגעה תהיה. הקרב על הרמה נמשך 27 שעות. במלחמה שלאחר המלחמה – שהחלה אומנם לאורך גבול הירדן, אבל התפשטה כעבור זמן אל הגבול עם סוריה ולדרום-הלבנון – צריכים היו חיילי הצפון ותושביו האזרחים לעמוד חודש אחר חודש, שנה אחר שנה.

לא נבוא למנות כאן את כל האירועים והתקריות למאותיהן בין מאי 1968 לבין שלהי דצמבר 1969, כאשר עזב דדו את הפיקוד.¹⁷⁰ ראוי עם זאת לשרטט את פניה של אותה מציאות כפי שהיא עולה מן הכרוניקה היבשה, מן הקצב השוחק של האירועים. גם אם נהנה יישוב – או אזור – מרגיעה קצרה, בעוד היריות, ההפגזות והמיקושים, האזעקות והישיבה במקלטים משבשים את החיים במקומות אחרים – ידעו התושבים, כי אין השקט אלא מראית עין ובכל רגע אפשרית התקלחות מחודשת.

ביום העצמאות תשכ"ח סוכלו חדירות של מחבלים בשני מקומות – בעמק בית-שאן ובמעבר אום-צוץ, מדרום לטירת-צבי. בליל החג היו חילופי יריות בסביבות כפר-רופין, ומאוחר יותר הופגז האזור בתותחים ארוכי טווח. לא היו נפגעים – אבל את ליל החג בילו במקלטים. כעבור ימים אחדים (ב-8 במאי) שוב מתנהל לפנות בוקר דו-קרב ארטילרי באזור זה, ותושבי כפר-רופין ומעוז-חיים יורדים למקלטים. באותו לילה היה ניסיון לחבל במכון המים של חמדיה, ופגזים נורו לעבר אשדות-יעקב. למחרת עולה שריונית על מוקש מזרחה לאשדות-יעקב; למרבה המזל – אין נפגעים.

באזור גשר שרר שבועות אחדים שקט. תושבי העיירה שוני נראו שבים לבתיהם. הכפריים החלו מעבדים מחדש את נחלותיהם בקרבת הגבול. ב-23 במאי הופר שקט זה – שש פצצות מרגמה נפלו בסביבות קבוצת גשר. למחרת גילו ילדים מטול-רקטות שכוון לעיירה בית-שאן, כמה דקות לפני שהופעל. שוב הופגז אזור גשר. בחילופי האש נדלקו השדות, שבעונה זו די בניצוץ אחד כדי להעלותם באש. אור ל-29 במאי הופגזו גשר, מסדה ושער-הגולן, ובתגובה על כך מונחתת על מוצבים ירדניים בעדסייה (ממזרח לקבוצת מסדה) וממזרח לגשר הפגזה כבדה. לא יוצאים יומיים ומופגזים ירדנה, בית-יוסף וכפר-רופין. ב-4 ביוני מגיעים הדברים שוב לרתיחה – הירדנים מפגיזים את גשר, בית-יוסף, ירדנה, נווה-אור– וכאן נהרגת בהפגזה אחת החברות ושלושה נפצעים. פגזים נופלים גם באזור התעשייתי שבמבואות בית-שאן. צה"ל מגיב באש ארטילרית, בירי טנקים ובהפצצה אווירית. מפעל ההטיה הירדני נפגע שוב, והמסר עיקש וחד משמעי: גם ממזרח לגבול לא יוכלו להתנהל חיים תקינים. אבל רק בחודש יולי ניכרים סימנים, שממשלת ירדן פועלת שוב להגבלת פעילותם של המחבלים לאזורים הבלתי מאוכלסים שמדרום לעמק בית-שאן ולהחזרת החיים האזרחיים בצפונה המיושב של הבקעה לתקנם.

באוגוסט חוזר הדגם המוכר – מתחילה שורה של פעילויות חבלניות, פגזים נורים על טירת-צבי, גשר, נווה-אור, ירדנה, בית-יוסף, מעוז-חיים – וכל הסימנים מעידים על תיאום מלא בין ארגוני המחבלים לבין הצבא הירדני, הנותן להם בשעת הצורך חיפוי ארטילרי. בשבת ה-24 באוגוסט, מתפתח קרב ארטילרי. מכאן ואילך מתרבות התקריות. אש המחבלים מכוונת נגד הקו שהוקם לאורך הגבול למניעת חדירתם והמושתת על גדרות דרכים וסיורים ממונעים. באחד האזורים המועדים לפורענות, בין ירדנה לנווה-אור, מותקפים פטרולים כמעט מדי שחר בראשית ספטמבר. בהדרגה מתפשטות התקריות מאשדות-יעקב וגשר לכפר-רופין ולטירת-צבי.

שבוע לפני ראש השנה תשכ“ט מופגזת בית שאן בפעם הראשונה בטילי קטיושות (130 מ"מ) המוצבות מעבר לגבול. שמונה תושבים נפצעים. בעיירת העולים, מעיד כתב של אחד העיתונים, “פורצת בהלה רגעית”. יום קודם נהרג קצין ונפצעו שלושה חיילים בתקרית בסביבות מעוז-חיים – ושוב מגיב צה”ל באש ארטילרית כבדה.

וכן הלאה וכן הלאה.

“אל נשכח כי הרודף היהודי הוא עצמו נרדף כאן”

האירועים בגזרה זו, שבתחום פיקוד הצפון, אינם מנותקים מן המתרחש באותה עת דרומה יותר בפיקוד המרכז, בבקעה ובערבה. שם מתנהלת בלי הרף מערכה נגד ניסיונות הסתננות לאזורי יהודה והשומרון. במערכה זו ניכרת הצלחה בכל הנוגע לסיכול מטרתם המרכזית של ארגוני המחבלים – לפגוע במרכזים האזרחיים של המדינה ולהביא ל“התקוממות עממית” בשטחים – אבל הישג זה בא במאמץ קשה ונמשך, ובמחיר חייהם של לוחמים לא מעטים, מהם כמה מטובי המפקדים בצה"ל. כתב נתן אלתרמן (ב-10 במארס 1969):

“אל נשכח באיוולתנו כי הרודף היהודי במקרים אלה מחרף נפשו למות לפני כל זיז סלע וכל פי מערה אשר אש עשויה לפגוע בו מתוכה, אל נשכח כי הרודף היהודי הוא עצמו נרדף כאן, ולא על ידי תאוות רצח או נקמה, אלא בכוחו של צו מוסרי עליון, האומר לו כי עליו להמשיך במרדף עד הסוף, עד קצה כל נקיק ועיקול ונקרת צוק, על ידי צו מוסרי האומר לו, כי מחבל אחד שיימלט ולא ייתפס, יזרע הרס וחורבן בעורף, צו מוסרי הכופה אותו לא להרפות, להסתכן עד כלות כל הקצים ומעבר להם, בפעולה זו שבה הנרדפים יש להם מאה דרכי מארב ופגיעה-פתאום ואילו הרודף גלוי ומתקדם בלי חשך, על אף כול ועד כלות כול.”¹⁷¹

בין שני הפיקודים קיים קשר תמידי, והמגע בין אלופי הפיקוד התהדק כאשר נתמנה רחבעם זאבי לעמוד בראש פיקוד המרכז. גנדי זוכר ביקור של דדו עם דן לנר וקציני המטה האחרים בבקעה. שני האלופים נסעו בג’יפ, ושאר המפקדים בזחל“ם. בהגיעם לגשר אלנבי, נפתחה עליהם אש של מקלע כבד מעבר לגבול. הג’יפ נפגע בשני גלגליו. דדו קפץ מעליו ורץ ב”זיגזגים", ואילו זאבי נסוג, בהילוך אחורי, על צמיגים מנוקבים. באותה תקרית נפצע ראש הלשכה של דדו, אבל אותה נקודה קיבלה מאז את הכינוי “סיבוב האלופים”. אומר גנדי: “באותו ערב עשינו גם מסיבה משותפת של שתי המפקדות בירושלים. במסיבות הוא היה נפלא כשם שבמלחמות הוא היה נפלא…”¹⁷²

שלהי 1968 וראשית 1969 שוב לא היו שנים עליזות. אל נשכח עוד את חזית התעלה.

אף שבמלוא עוזה לא פרצה שם מלחמת ההתשה אלא באביב 1969, הנה בימים שדובר בהם למעלה, כשבוע לפני שהופגזה בית-שאן, הונחתה הרעשת פתע על חיילי צה“ל בקו התעלה – ובה נהרגו עשרה חיילים ועוד חמישה-עשר נפצעו. התגמול הישראלי אומנם לא איחר, אבל ב-26 באוקטובר הייתה הפגזה כבדה נוספת לאורך קו התעלה, ובה נהרגו 15 חיילי צה”ל ו-34 נפצעו.

לאורך הירדן חיו אזרחים. רק ההכרה בכך, שאין ניצחונות מהירים במאבק זה וההצלחה לקיים את החיים, העבודה, המשק, הטיפול בילדים וחינוכם – באחת: לעשות את החיים “נסבלים” – היו בחזקת ניצחון.

הלחץ הגובר מצד ישראל לאורך הגבול הירדני גרם בהדרגה לתזוזת המחבלים צפונה. כבר בספטמבר 1968 מגלה גם הגבול הלבנוני השקט סימני רתיחה ראשונים: פיצוץ בריכה ליד מושב אביבים; מטח בזוקות על קיבוץ יפתח; שני הרוגים בהתפוצץ מוקש בשדות מנרה. גם באזור זה מתחילים בהקמת כל מערכת ההגנה – גדרות, תאורה, דרכים סלולות בשדות, מערכות של דרכי פטרולים וגדרות לאורך הגבול. “אפשר היה לטעון באוזני המשקים האלה,” אומר דדו, “כי ניתן היה לקנות יותר ביטחון תמורת כל לירה שהיינו משקיעים בטנקים, ולא במערכת הגנה. אבל האמת היא, שעלינו לעשות את המקסימום במשקים אלה כדי שתהיה נסבלת בצד שלנו ובלתי נסבלת בצד השני. על כך צריך להיות המאבק שלנו.”

“אמת החיים” של קרב סן-סימון

שוב מעלה דדו וריאציה של אותה “אמת חיים”, שאימץ אל עצמו בקרב סן-סימון, זו ששְמעה לראשונה מפיו של בני מרשק. “כאשר אתה נתון בקרב קשה ואכזרי, עליך לזכור תמיד שגם האויב במצב קשה כמצבך. אם לא תוותר אתה ראשון – יוותר האויב. מי שמחזיק מעמד ברגע הקשה – הוא שיזכה,” אומר הוא בראיון לעיתונאית אחת.¹⁷³

הרגע הזה הוא שנתיים ויותר של עמידה עיקשת. הנה ביום המקרי הזה, שתיארה העיתונאית, עדית זרטל, יצא דדו לפגישה עם מוכתרי הכפרים הדרוזים ברמת הגולן. (אגב, בחורף שלאחר ששת הימים התחיל ללמוד ערבית מפי המשורר, איש נצרת, וליד חליף: "כבר בפגישתנו הראשונה שוכנעתי שתלמיד זה, הלבוש מדי צבא, הנו מוכשר, שקט, אנושי ועדין. דדו היה תלמיד מבריק, ובשעתיים היינו לומדים תוכנית של עשרה שיעורים רגילים. בארבעת השיעורים הראשונים סיים את הספר הראשון ללימוד השפה הערבית. עודני נזכר באותו שיעור, בו אמר לי: ‘אמש נאמתי בפני הפלוגה הדרוזית.’ הנאום שהראה לי היה נקי משגיאות, כשאמרתי לו זאת נשפך על פניו חיוכו הרחב והאופייני.)¹⁷⁴ הם שוטחים את טענותיהם – והוא משיב. בעיניהם – הוא מדינת ישראל. תוך כדי הדיון בשאלות הכלליות עולה שאלה עדינה: אחד מתושבי מסעדה רצח את אחותו, שחיללה את כבוד המשפחה. המכובד בשיח’ים הנאספים בקונייטרה מבקש מן האלוף משפט צדק. משפט צדק – לפי מושגי המקום והמשפט הסורי – פירושו שלושה-שישה חודשי מאסר על כגון זה, אומר השיח' ומוסיף: “ודינך היה לנו כדינו של שולטאן אל אטראש הדרוזי.”

דוד אלעזר מדבר אל היושבים בחצי גורן עגולה לפניו בקול נמוך, שליו, עד שעל שומעיו לקרב את אוזנם כדי לשמוע. הוא מדבר כמורה, כמפקד, בדיפלומט:

“כתוב אצלנו – ה' נתן וה' לקח – יהי שם ה' מבורך. במדינת ישראל פסק הדין על רצח הוא חמור ביותר, אף שאצלנו אין דנים אדם למוות. אפילו את חבלני ה’פתח', הבאים להרוג אותנו, איננו מוציאים להורג. אין לאדם רשות ליטול חיי אדם. בכל זאת יובא המקרה למשפט על פי החוק הסורי, אך עליכם להתחיל להתרגל למושגי החוק הישראלי, כי בקרוב יתנהל גם כאן המשפט על פיו.”

אך בעוד הם עוסקים בכגון זה, מוסר קצין פתק לאלוף: בשער-הגולן עלתה צעירה על מוקש. הכול נפסק, והוא יוצא במהירות אל הקיבוץ שבעמק הירדן. מתברר, שהצעירה היא מתנדבת מארצות-הברית, שעבדה במטעים. פתאום מדבר לא האלוף, כי אם דדו:

“המושג נסבל הוא יחסי. אפשר לומר, שהמלחמה מן הצד שלנו הינה היום נסבלת. אבל לנערה זו – מה שקרה הוא בלתי נסבל.”¹⁷⁵

ובאביב 1969 כבר ברור, שהמלחמה שלאחר המלחמה רחוקה מאוד מסיומה. המחבלים אינם מצליחים לבצע הרבה חדירות וגם בסיסיהם רחוקים עכשיו מן הגבול. חיל האוויר מכה בהם בעומק. בעקבות הפצצה על מרכזם הגדול בסאלט שבירדן מוגשת בסוף מארס תלונה למועצת הביטחון. שגריר ישראל לאו"ם, יוסף תקוע, מציין בפתיחת הדיון, כי מאז 20 בינואר היו יותר מ-200 מעשי ירי וחבלה מעבר לגבול.

תביעת אנשי היישובים להיאחז בגלעד

את המדיניות החדשה – פגיעה במחבלים בבסיסיהם – מסביר באותם הימים דוד אלעזר בפגישה עם נציגי היישובים. “לא נוכל להמשיך ולהקיף עצמנו בגדרות” ולהמתין עד שיתקפו הם במועד ובמקום שיבחרו. תקיפת ריכוזי המחבלים תנסה להביא לרגיעה שלא הושגה עד עתה, מבטיח אלוף הפיקוד, אך כוונתו גם להרגיע את אנשי עמק הירדן ועמק בית-שאן, שעולה מתוכם תביעה “להשלים את המלאכה” שנעשתה בששת הימים ברמת הגולן, להגן על העמקים על ידי היאחזות בגלעד.¹⁷⁶ דדו הוא המרסן, המגביל, מתוך ראייה נכונה של האפשרויות המדיניות. באותה עת כבר קנה לעצמו דדו עמדה של סמכות ביישובים, הרואים בו כתובת לכל בעיות החיים בספר. “לפניותינו יש תמיד אוזן כרויה בלשכת האלוף. כל בקשה שלנו מופנית אליו, ואפילו שלא בדרכים המקובלות, נענית מיד, ונכונות זו משפיעה ביותר על המורל,” אומרת עדנה סולודר מקבוצת גשר.¹⁷⁷

כל אותה שנה הוסיף הגלעד לשמש את המחבלים ואת סוללות התותחים של הירדנים ושל העירקים. ערב יום העצמאות הייתה הפגזת קטיושות לעבר בית-שאן ונווה-איתן באזור כפר-רופין. במאי גוברת חדירתם של מחבלים דרך סוריה למורדות המערביים של החרמון, חרף ניסיונות הצבא הלבנוני למנוע את התבססותם. גם ברמה עצמה מתחילה פעילות חבלנית, ובכלל זה פיצוץ צינור הנפט העירקי העובר ברמת הגולן. דוד אלעזר מפקח בשטח על כיבוי האש ובלימת הנפט הזורם לכינרת. כיוון שגם הפגיעות מעבר לגבול הירדני נמשכות – אם כי בקצב מועט – פושטת אור ל-23 ביוני יחידת צה“ל לאזור עדאסייה, ממזרח לשער-הגולן, במקום שמתוכו פועלות חוליות אש”ף נגד עמק הירדן, ומחבלת שוב במפעל ההשקיה הירדני ובמתקני צבא ברכס הגלעד. אף שגם עכשיו אין הפעילות החבלנית נפסקת לגמרי, מדווחים עיתונאים זרים מרבת-עמון על עייפות ואיבה גוברת כלפי המחבלים. כפי שאנו יודעים היום, הייתה בשורה זו מוקדמת מדי.

ובינתיים חלה הסלמה גם בצפון. ב-7 ביולי מתפתח קרב אווירי בין מטוסי חיל האוויר של ישראל לבין מטוסים סוריים ובמהלכו מופלים 7 מטוסי מיג 21. זרימת המחבלים לדרום הלבנון נמשכת, הדבר גורר משבר במדינה – והשלטון עובר למועצת הגנה ברשותו של הנשיא שארל חילו. בראשית אוגוסט נורים טילי קטיושה על קריית-שמונה.

בעמקים חלה הפוגה מסוימת בתקריות ואיתה ידיעות שהצבא הירדני מיצר את צעדי המחבלים, אוסר עליהם לירות לעבר ישראל, ומצמצם פעילותם לבקעת הירדן. אך בראשית אוגוסט מופגזים פעמים אחדות המושבים ירדנה ובית-יוסף, ואוטובוס עולה על מוקש ליד אל-חמה. ב-10 באוגוסט מבקר שר הביטחון משה דיין במושב ירדנה – הנושא בסבל זה קרוב לשנתיים. בדברים אל עיתונאים המתלווים לביקור, מזהיר האלוף אלעזר את הירדנים המוסיפים לעודד פעילות חבלנית ופוגעים במטרות אזרחיות. אין זו אזהרה ריקה – שכן בו ביום פוגעים מטוסי חיל האוויר שוב בתעלת הע’ור.

רעה מכיוון חדש – ה“פתחלנד”

אנחנו מונים עוד ועוד תקריות רק כדי לצייר את תנאי חייהם של תושבי הספר, ואת המתח המתמיד שהיו נתונים בו הלוחמים והמפקדים. מעתה השתרעה החזית גם לאורך הגבול עם סוריה והלבנון. בסוף אוגוסט הפעילו הסורים לראשונה תותחים כלפי מוצבים ישראליים ממזרח לקונייטרה. ב-2 בספטמבר 1969, בשעה 8:20 בערב, נפלו טילי קטיושה (240 מ"מ) בצומת רחובות בתוך קריית-שמונה וקיפדו חייהם של ילד ושל אזרח מבוגר. עוד כמה תושבים נפצעו.

באותו לילה, ניתן לומר, החל שלב נוסף במערכה לאורך גבולה המזרחי והצפוני של ישראל. קריית-שמונה זועזעה כדרך שזועזעה חודשים אחדים קודם בית-שאן. בפגישה עם מנהיגות העיירה אמר אלוף הפיקוד:

“אם תימשך הפעילות מלבנון, תסכן פעילות זו את מדינת הלבנון. צה”ל יעשה הכול לסלק סכנה מקריית-שמונה – אך על העיירה להחזיק מעמד, כי הניצחון מובטח לנו." כדי שתוכל העיירה להחזיק מעמד, כדי שיימשכו החיים התקינים, יש ליצור תנאי ביטחון במקום. ביוני 1967 הורחקו הסורים מזרחה – עכשיו נפתחת רעה מכיוון חדש, מן ה“פתחלנד”.

היה זה מטבע לשון שטבע דדו באותם ימים. בבוקר שלאחר הפגזת הקטיושות הפציצו מטוסי חיל האוויר בסיסי מחבלים בדרום הלבנון. כעבור שני לילות נתבצעה פשיטה ראשונה לעומק ה“פתחלנד”. מלחמה חדשה החלה. כתב צבאי מתאר את חבורת הפיקוד, בקרבת הגבול, בשעה שהתקבלה הידיעה כי לכוח הפושט ארבעה פצועים: “הרמטכ”ל, רב-אלוף חיים בר-לב ואלוף אלעזר תדרכו אישית את הטייסים וציינו להם את המקום שבו עליהם לנחות… הפצועים הועלו אל המסוק. אחד מהם, שהיה מפקד אחת החוליות, ביקש מחבריו, בשעה שפונה: ‘תאמר לדדו, כי שמרתי על טוהר הנשק!"’

עוד נשוב לכך, לצדדיה השונים של המלחמה שלאחר המלחמה. אשר למהלך האירועים עד לסוף דצמבר 1969, אפשר רק להוסיף שלא חלה כל רגיעה.

גולדה מאיר שנבחרה בחודש מארס, לאחר פטירתו של לוי אשכול, לראש ממשלת ישראל, יצאה בספטמבר לביקור בארצות-הברית. לקראת הביקור איפשרה ישראל לירדנים לתקן את תעלת הע’ור, לאחר הבטחה שלא תופעל עוד ארטילריה כנגד היישובים באזור. בליל הכיפורים הפגיזו מחבלים את קיבוץ אשדות-יעקב וצה"ל הגיב במכה ארטילרית, שלא באה עליה תגובה ירדנית. שוב נדמה היה לרגע, כי המאורעות יקבלו כיוון חדש.

לא יצא שבוע והתלקח קרב ארטילרי, שהוגדר כ“כבד ביותר השנה”. ראשיתו הייתה בירי פצצות מרגמה על מעוז-חיים ב-29 בספטמבר בראשית הערב. התגובה של צה"ל נענתה בארטילריה ירדנית. במהלך הלילה פשטו חילופי האש לנווה-אור, טירת-צבי, והרחק לעבר תל-קציר והאון.

גם מכיוון דרום הלבנון היו ניסיונות חדירה נוספים, ובליל שמחת-תורה הייתה פשיטה עמוקה לשני כפרים ב“פתחלנד” – כפר עיטרון וואדי-חנטא. ההשתלטות של ארגוני המחבלים על חבל ארץ זה גררה בסוף אוקטובר התנגשויות אלימות עם צבא הלבנון. העולם הערבי נחלק – מצרים סוריה ועיראק התייצבו לימין המחבלים, ואילו חוסיין עשה ניסיון נוסף לחלץ עצמו מאחיזתם. בראשית נובמבר נחתם “הסכם קהיר”, שעתיד היה להבטיח לארגונים הפלשתיניים אחיזת קבע בלבנון ולגרור אחריו את מלחמת האזרחים העקובה מדם בלבנון, את השתלטות הסורים על מדינה זו – וכעבור יותר משמונה שנים כניסת צה"ל לכל השטח שמדרום לליטאני.

בצאת שנת 1969 לסופה טרם שקטו הגבולות – ואפילו מאורעות “ספטמבר השחור” ועקירתם של ארגוני המחבלים מתחומי ירדן טרם התרחשו. אך כלום הושגו מטרות אותה מלחמה שנפתחה במזרח בשלהי 1967?

המבחן העיקרי במלחמה שלאחר המלחמה - עמידת היישובים

כאן צריך לשוב אל מה שהודגש בראשיתו של פרק זה: במציאות ששורטטה כאן בתכלית הקיצור – הייתה עמידת היישובים המבחן העיקרי.

ראש לשכתו של האלוף באותה תקופה היה קצין צעיר, סרן מיקי כהן, שבתוקף תפקידו היה צמוד לאלוף הפיקוד. הוא אומר: “האינטנסיביות של הביקורים שלנו במשקים הייתה מטורפת. על כל משק שהחלו בו זעזועים חברתיים, היה אומר לי: ‘מיקי, מחר אנחנו שם!’… הוא לא משך ידיו משום נושא, ולא היה נושא שלא הובא אליו להכרעה: בביטאון פנימי של אחד מקיבוצי עמק הירדן נתפרסם מכתב עגום מאוד של אחת החברות, שעיקרו היה: האם ניתן לגדל ילדים בתנאים אלה של מלחמת ההתשה, תחת אש, כשכל לילותיהם עוברים במקלטים? – תגובתו של דדו הייתה: ‘אני רוצה לבקר את החברה הזאת – בקיבוץ שלה.’ ואכן נסענו לשם, והוא נפגש איתה, וניהל איתה שיחה. ולא רק איתה – בקיבוץ המסוים ההוא נשחקו החברים מהר מאוד, ונשמעו דיבורים על פינוי משפחות, על יציאה מהמשק, ודדו בא וניהל איתם שיחות ארוכות – הוא ישב עם המזכירות, הופיע באסיפת החברים. ואלה לא היו ליטופים. הוא היה חוזר בלי קץ על סיסמתו: לעשות את החיים נסבלים לנו – ובלתי נסבלים להם! ובסופו של דבר, המטבע הזה ניצח.”¹⁷⁸

אמר מזכיר אחד הקיבוצים לעיתונאי במארס 1969: “עצם התפקיד המיוחד של הצבא באזור זה מחייב ששהייתו של האלוף כאן תהיה ממושכת יותר, כי כאן יש תורות חברתיות נוסף לצבאיות… הצלחות צה”ל בגזרות הגבול הצפוניות נובעות במידה מרובה מן הקשר הבלתי-אמצעי שבין דרגי הפיקוד לבין המשקים האזרחיים. קשרים אלה טופחו במיוחד על ידי האלוף אלעזר, אם כי גם בעבר היו אלופים שייחסו לנושא זה חשיבות מרובה."

שותף-תמיד לנסיעותיו של דדו היה נעים כהן, נהגו. כביש בית-שאן צמח היה נסגר לתנועה בלילות שאירעו בהן תקריות. מספר נעים על נסיעה לילית כזאת לקבוצת גשר, שהייתה נתונה להפגזה כבדה: “שני המטורפים היחידים על הכביש היינו אנחנו. היינו רואים את הפגזים. היה אומר לי דדו: 'אני יותר טוב מחברי גשר שיושבים שם עכשיו?”

נעים זוכר עוד, שערב יום הכיפורים שב לדירתו בנצרת-עלית. לא עברה שעה קלה וצילצל הטלפון. לא צריך היה לנחש מי המטלפן.

“מה אתה עושה עכשיו, נעים?” שאל דדו. הוא דיבר מביתו שלו, בטבעון.

“אני אוכל סעודה מפסקת.”

“נדמה לך. אני בא מיד ואוסף אותך.”

בעמק בית-שאן התחילה תקרית. כל יום הכיפורים ישבו בחמדיה, ושם ניהל דדו יום קרב.¹⁷⁹

כך היה ביום העצמאות. בבית רוטשילד בחיפה, התנהלה אחת מאותן מסיבות עליזות של הפיקוד, שאלה שמעלים אותן על נס רואים בהן ביטוי לאותו “אֶספרִי דֶה קוֹר”, שהישרה דדו על מטהו – ואחרים מותחים עליהן ביקורת. במהלך המסיבה הגיעה ידיעה על תקרית, והכול יצאו משם ישר אל גזרת הקרב.

“אנחנו כבר ידענו – הוא יופיע”

כך זוכרת עדנה סולודר, שבימי ההתשה הייתה מזכירת קבוצת גשר:

“לאחר כל הפגזה היה מתייצב במשק, והיינו נפגשים איתו – פגישה עם חברים, פגישה עם חברות, עם ילדים – ותמיד עם חיוך, עם מילה טובה, שנוסכת ביטחון. זכורה לי הופעה שלו אצלנו לאחר אחת ההפגזות הקשות ביותר – ולא את החיוך שלו עצמו אני זוכרת, כי אם את החברים המתחילים לחייך… אנחנו כבר ידענו – הוא יופיע. הייתה הפגזה קשה מאוד בראש השנה – הוא הופיע. הייתה הפגזה באחד הלילות – הוא הופיע.”

בבואה להצביע על הדברים שבזכותם נשמרו בְּלב יושבי העמקים, הגליל והגולן “רחשי לב של אהבה, של חברות אמת לאדם שהיה לנו מפקד ורע, שהיה לנו לעתים כאב,” אומרת עדנה:

"הייתה הרגשה של משימה משותפת: דדו ידע שללא שגרת חיים (משני צדי הקו) – לא יהיה שקט וביטחון; ללא קיום חיים מלאים של עבודה, יצירה חיי חברה – לא יחיו אנשים בגבולות. וכאן הקשר ההדוק, ההתעניינות והדאגה לכל פרט ביישובים:

"כיצד להמשיך ולעַבד כל חלקה; כיצד לאבטח כל עובד בשדה; לקיים קטיף, מסיק, בציר, כל חג וכל התכנסות; כיצד לאפשר לאמהות שנת לילה בטוחה יותר וכיצד לרווח לתינוק את מקומו במקלט…

"כשתבע חפירת תעלות, אמר: ‘דשא ניתן להצמיח מחדש. אנשים – לא.’ "בוויכוח על תוואי המערכה עמד על דעתו להשאיר את המובלעות מחוצה לה, שלא לסכן חיי חיילים בפטרולים ללא צורך מיוחד…

“נוצר הווי מיוחד של שותפות עם צה”ל: חיילים מאבטחים קטפות וקומביין; משתתפים בגיוסים; חיילים בוצרים בכרם, קוטפים בפרדס, מוסקים בזיתים; חיילים שותפים לנו בשמחה ובחג – מביאים ביכורים עם טנקים בחצר; רשתות הסוואה משמשות סכך לסוכות; בשעת הפגזה עוזרים לבשל ולהגיש אוכל; לעתים מנקים שברי זכוכית בחדר האוכל כ’גמדי ליל' – כדי שנמצא אותו נקי בבוקר.

“אינני אומרת שהכול בזכותו. אין דבר התלוי באדם אחד בלבד. אך זכותו הגדולה כמפקד היא בזה שהשכיל להבין את הצורך בחיים אזרחיים תקינים בגבול ה’חם' – והתעקשותו לעזור לנו לקיים את החיים האלה…”¹⁸⁰

הדאגה לביטחונם ולשגרת חייהם של האזרחים הייתה רק צד אחד של תפקיד האלוף. אומר ראש לשכתו: “העבודה הייתה קשה ביותר – כל היום סיורים בגזרה, ואילו בלילות ישיבה בחפ”קים, אם בשטח אם בפיקוד. לילה אחד תעה רכב סיור – שנע ברמת הגולן, בציר הנפט – ונכנס לשדה מוקשים. זה קרה בשלוש לפנות בוקר. דדו ביקש מיד מסוק: ‘מיקי, בוא! – אנחנו טסים לרמת הגולן, נכנסים לשטח ההפקר, שטח האויב, לבדוק במקום מה קרה.’

“זה היה סטנדרט!… וכך בכל מקרה, בכל תחום – יסודי, בדוק, מעובד, מבוקר עד הסוף. לפני הפעולה הכי קטנה בתקופת ההתשה, היה הוא מתחקר אישית את האנשים לפני היציאה. היה מחנה מסוים בעמק בית שאן שמתוכו היו יוצאים לפעולות בגזרה של “מאנו” שקד סיורים בכל מיני שמות… לפני הסיור היה בא דדו, ואם לא יכול היה לבוא – היה מגיע דן לנר, ראש המטה, מתחקר אישית ומברר כל פרט ופרט.”

“אם אנחנו משאירים מרווחי זמן - אנו חדלים לעבוד”

“זה גם כושר עבודה בלתי רגיל וגם קצב. הוא ידע מה הוא רוצה, והכול היה מוגדר וברור – פגישה עם כל מח”ט וביקור בכל יחידה בתדירויות קבועות. דדו היה צנטרליסט גדול, ואולי אף הגזים בעניין זה – כל פרט צריך היה לדעת, לאשר, לסכם בשטח. כתוצאה מזה, היה עומס עבודה מטרף.

“בראשית עבודתי איתו, ערכתי לוח זמנים, שבו הותרתי רווחים לעבודה משרדית. הרי אלוף בצה”ל הוא גם גדול החותמים על ניירות – אישורים של פסקי דין, חוות דעת, המלצות, העלאות בדרגה. אמר דדו: 'אם אנחנו משאירים מרווחי זמן, אנחנו חדלים לעבוד. דבר צריך לרדוף דבר. החורים ייווצרו ממילא – ובחורים אלה נתעסק בניירות."¹⁸¹

על אותה מעורבות אישית במתרחש בקו, יש בפי מפקד הגזרה, “מאנו” שקד, כמה דוגמאות. שמירת הקו מפני חדירות הייתה מתסכלת, ומארבים קשים וארוכים נסתיימו לא תמיד בהצלחה. לילה אחד היה ניסיון חדירה למושב ירדנה, ומארב שהושם שם הצליח לפגוע בחוליה כולה. "דדו היה אז בהרצאה בקריות. אמרתי בלבי, שידיעה כזאת שווה שימסרו לו עליה מיד. השגתי אותו בטלפון וסיפרתי לו. הוא שאל: ‘איפה?’ – אמרתי לו: ‘במקום זה וזה.’ ‘ויש נפגעים שלנו?’ – ‘לא.’ אומר דדו: ‘בעוד שעה וחצי אני אצלכם.’ זה נראה לי מוגזם. אמרתי לו: ‘עכשיו מאוחר. עד שתגיע לכאן תהיה השעה שתיים-שלוש לפנות בוקר. אין כל צורך שתבוא. אני רוצה לישון…’ – ‘אתה יכול לישון עד שאני מגיע.’ ואכן, הוא בא, ורק כדי להיות איתנו, וללחוץ את ידי האנשים שהשתתפו במארב.

“דוגמה שנייה: הנוהל היה לערוך בוקר בוקר סיורים בדרך הפטרולים, לבדוק אם לא היו חדירות בלילה, ‘לפתוח את היישובים.’ רק לאחר שקבעו הסיורים כי הכול תקין, יוצאים היו אנשי הקיבוצים והמושבים לעבודת יומם. לילה אחד,” מספר “מאנו” שקד, “מטלפן דדו ואומר: ‘מחר, בשלוש בבוקר, אני אצלך.’ כשיצאנו לשטח, אמרתי לו: ‘יש לי תחושה שהיום תתפתח תקרית. שב אתה מאחור. כבר הוכחת את עצמך כלוחם עז נפש. אתה אלוף – נמצא לך איזו גבעה יפה – שלא מפגיזים אותה…’ אומר דדו: ‘שמעתי אותך. אני – יחד איתך!’ – בדרך כלל נוסע הייתי בג’יפ, אך הפעם לקחנו זחל”ם. הגענו לנקודה מסוימת, מערבה לנווה-אור, מול חירבת מנשייה, גזרה שחושי אמרו לי, שצפויה בה תקרית. השעה ארבע, ארבע וחצי בבוקר. אנחנו צופים במשקפות בסיור הבודק את שביל הטשטוש. אנחנו רואים את הסיור נעצר, הגששים והחבלנים מסתכלים, ואני אומר לדדו: ‘יש מוקש!’ – ובו ברגע נפתחת אש על הסיור. אומר אני לדדו: ‘תראה, אני מפקד הגזרה, אני נותן לך פקודה – לעלות על הזחל.’ מה אומר דדו? ‘שמעתי אותך. אני – יחד איתך.’ – נכנסנו שנינו לזחל, וסביבנו התחילו להתעופף רסיסים. התקרית הייתה די רצינית – ודדו גם לא זז מן המקום וגם לא התערב בניהול התקרית. רק כאשר חשב, שכדאי לעשות משהו שונה משהחלטתי אני, היה אומר: ‘אני מציע, תשקול אולי לעשות דבר כזה, לפי הבנתך.’ – זה היה בסך הכול קרב קטן, אבל לי הייתה נוכחותו משמעית, נעימה. ועוד: ברגע שנסתיימה התקרית, יצא לבקר בירדנה ובבית-יוסף שהופגזו, לראות מה קרה. ואחר כך נפגש עם אנשי משמר הגבול והחיילים שהותקפו, וכל אחד מהם חש, בשעת שיחה איתו, כאילו הוא בן יחיד."¹⁸²

לא ביקשנו בפרק זה לספר כל אפיזודה באותה “מלחמה שלאחר המלחמה”, שהחלה בשלהי 1967 ולא נסתיימה גם לאחר שעבר לתפקידו החדש, בסוף 1969. ביקשנו לשרטט כמה קווים נוספים בדרכו של דוד אלעזר לכהונת הרמטכ"ל ולאותם ימים גורליים במלחמת יום הכיפורים. צריך היה אולי להרחיב את הדיבור על עזרתו הפעילה להיאחזויות הראשונות ברמת הגולן, מתוך הזדהות גמורה איתן – ובכלל זה בנושאים אזרחיים מובהקים. צריך היה לספר על הפשיטות הראשונות לבסיסי המחבלים בדרום-הלבנון ועל ההוראות החמורות שניתנו ללוחמים – באותם תדריכים מפורטים – לשמור על טוהר הנשק ולהיזהר מפגיעה בנשים ובילדים. נסתפק באפיזודה קטנה אחת. לאחר אחת הפשיטות לדרום הלבנון, התנהל תחקיר בנוכחותו של אלוף הפיקוד. במהלך הדברים קם אחד הסמלים, דיבר בחוצפה ומתח ביקורת על ההוראות להיזהר מפגיעה באזרחים, שהביאו להגבלת חופש הפעולה במהלך הקרב. אמר הסמל: “אתם שולחים אותנו ליהרג בגלל כל מיני דברים כאלה!” שאל אותו דדו: “מה שמך ומה דרגתך?” “סמל כך וכך.” אמר לו דדו: “לגבי טוראי כך וכך – אלה הן הפקודות!”

ומכאן נרמז אותו סגנון מיוחד שעליו מרבים לספר מי שעבדו במחיצתו. “הוא היה דמות של גנרל שיודע את כל הגינונים, מגדיר את מקומו של כל אחד, ובמקום שצריך יותר – אולי במכוון – את הדיסטנס. ועם זאת ידע להגיע עד למטה ולדובב חיילים בשיחה חופשית בשעת אימונים או בתדרוך שלפני פעולה,” אומר אחד מהם. הוא היה חם וחברי, ועם זאת מסוגל להגיב בלא רחמים בכל מקרה שרמתן של יחידות לא הניחה את דעתו בשעת “ביקורת האלוף”. באחת היחידות – באמצע הדיון – שיסע את הדוברים ואמר: “זו אינה יחידה שראוי שיבקרו בה. אני רוצה את המפקד אצלי היום אחר הצהריים!”

מאלף וידוי אישי שהשמיע אחד מקציני המטה הצעירים: “דדו היה בשבילי הגבר, שאיתו אתה רוצה להזדהות… יום אחד קיבל תמונה, של פרחים – ואני צפיתי בהשתעבדות הזאת שלו לתמונה: הוא מתיישב בכורסה, מעשן, מביט בתמונה ואומר – זה לא יפה מאוד?!… הוא היה ידוע כאיש חברתי, אבל כששאלתי את עצמי: מי באמת חבר שלו, לא יכולתי לומר. מדוע? זה משהו פנימי – משהו שאני מכיר בעצמי: חברתי – אבל חברים, ממש, אף לא אחד. עם זה הזדהיתי – עם דמותו הנאה, דמות הגנרל, שהוא גם – כמוני – ילד שגדל בלי אם, בלי משפחה, בקיבוץ…”

חמש שנים ישב דדו בצפון. הוא היה לאישיות אהודה מאוד – מרבה להרצות ביישובים, הוא מתבקש לחנוך בתי כנסת, מציעים לו אזרחות כבוד. כושר הביטוי שלו והופעתו הנאה מרשימים אישי ציבור ועיתונאים המרבים לבקר בצפון. מעתה הוא מכוון עצמו אל העתיד – לכהונת הרמטכ“ל – ובצד כל הדברים המסופרים למעלה, טורח בהכשרת הקרקע לקבלת תפקיד ראש אגף המטה, השלב האחרון שלפני הרמטכ”לות.

דוד אלעזר הוא אלוף וחבר פורום המטה הכללי מאז שנתמנה למפקד גייסות השריון. למעלה משלוש שנים בראש גי“ש וחמש כאלוף פיקוד העלוהו לעמדה מובנת מאליה של אחד מאותם שניים-שלושה מועמדים. הוא לא רק היה אחד מבוני השריון וממעצבי תורתו. “בסוף התקופה שלי בגייסות השריון עסקתי בנושאים שונים אשר באו לביטוי מיוחד במלחמה – הבקעת מערכים ולחימה בשטח הררי. האמנתי ועודני מאמין, שבנושאים אלה יכול השריון לשמור על הדומיננטיות שלו בשדה הקרב. בכיבוש רמת הגולן ניתן למצוא את יישומה של התורה הזאת,” אמר לאחר המלחמה. השילוב שבין בקיאותו בלוחמת שריון, לבין ניסיונו הממושך כאלוף פיקוד הצפון היה הבסיס לתחושתו, שהוא המועמד העדיף. על פעילותו במטכ”ל מספר אחד מעוזריו: “הוא היה משפיע על המערכת כולה. הייתה זו תופעה קבועה: שבועות אחדים קודם לדיון במטה הכללי, היה מתקבל מצע לדיון. דדו היה מכין עצמו ביסודיות: נקודות לשיחה עם אלוף הדרום, נקודות לשיחה עם אלוף שני וכיוצא בזה. היה זה בדרך כלל יום עמוס מאוד, שכן נוסף לטיפול בענייני הפיקוד – החל בהענקת דרגה לאחד הקצינים וכלה בהצבת יחידות, השגת תקציבים לביצורים ליישובי הצפון וכדומה – היה מקיים שורת שיחות עם עמיתיו. בהגיע מועד הדיון, היה כבר יודע באיזו מידה עלה בידו להחדיר את תפישותיו וכיצד יתנהל…”

ויצמן עובר לשולחן הממשלה; דדו - ראש אג"ם; גביש - פורש

שעת ההכרעה על מינויו של ראש אג“ם הגיעה בשלהי 1969, שפירושה גם כמעט – הכרעה על הרמטכ”ל הבא. ראש אג“ם היוצא, עזר ויצמן, לא הסתיר את שאיפתו לכהונה הרמה, אבל באותם ימים כבר הוציא מסקנות מרחיקות לכת מן ההתנגדויות למינויו. היו אלה ימי הרכבת הממשלה החדשה – לאחר הבחירות לכנסת – וכאשר הציגה גולדה מאיר את ממשלתה ב-12 בדצמבר, שלפה גח”ל, השותפה לממשלת הליכוד הלאומי, הפתעה רבתי – עזר ויצמן כאחד משריה. בראש המירוץ נותרו עכשיו ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, ודוד אלעזר אלוף פיקוד הצפון. לשניהם היו תומכים רבים. שניהם היו יוצאי הפלמ“ח, אלופים בעלי ותק, מחוננים בסגולות אישיות שהפכו אותם גם למועמדים טבעיים לכהונת הרמטכ”ל. יתרונו של גביש היה – היותו אלוף פיקוד הדרום ומפקד חזית המלחמה העיקרית במלחמת ששת הימים. לפי עדות של כמה מן האישים שהיו מקורבים אז לשר הביטחון, הייתה איזו הסתייגות מתמדת מצד דיין כלפי דדו. בשיחותיו עם דדו, העלה דיין טיעון ענייני: עמידה בראש פיקוד דרום היא הכנה ראויה, ואילו כהונת ראש אג“ם אינה “זיכיון” אוטומטי לרמטכ”לות, וישנה לפחות דוגמה אחת – זו של חיים לסקוב, שכיהן כסגן הרמטכ“ל ולאחר מכן כמפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הדרום, ורק אחרי כל אלה היה לרמטכ”ל. גביש סבור עד היום, כי בלי כל קשר לשאלת עתידו האישי ולהעדפת שר הביטחון, הייתה זו הצעה נכונה יותר – שכן העמודים החזקים שעליהם נשען צה“ל הם חיל האוויר וחזית הדרום. דדו, שכבר היו מאחוריו חמש שנים בראש פיקוד הצפון ושלוש שנים ויותר כמפקד גייסות השריון, לא נטה לכך. הוא הציע, שגביש יוצב בראש אכ”א, ובדרך זו יוסיף המירוץ להישאר פתוח.

הייתה זו הכרעה לא קלה. אחד התומכים העיקריים בדדו וידידו האישי, יגאל אלון, מאמין “שאילו נשאר גביש בצבא, היה מתמנה לרמטכ”ל אחרי דדו, ומוטה היה בא אחרי שניהם. היה בדדו שילוב של שני מרכיבים חשובים. הוא היה המבטא הקלאסי של המלחמה המשוריינת, הממוכנת, הניידת, המבקיעה, מתמרנת, לוחצת וכובשת שטחים – ומצד שני, הזדהותו עם היישובים, עם רעיון ההגנה המרחבית."¹⁸³

הרמטכ“ל עצמו, חיים בר-לב, העדיף את דדו, אף כי לפחות אחד השרים אומר, כי “חיים היה קצת נייטרלי בשעה שמילה שלו יכלה לקבוע הרבה אצל ראש הממשלה… צריך הייתי לעבוד עד שחיים יגיד את המילה הנכונה.” בר-לב גילה את העדפתו, ועם זאת אמר לגביש, כי אם תהיה החלטתו של שר הביטחון שונה – יקבל אותו ברצון כראש אג”ם. בסופו של דבר, קיבל דיין את הדעה שיש להעדיף את דדו, אולי משום שחרף נטיית לבו, לא הכריע גם הוא עצמו באותו שלב בין השניים.

ההכרעה נפלה. בסוף 1969 נתמנה דדו לראש אג"ם. שייקה גביש נפגע – ולדברי אנשים אחדים חש עצמו “מרומה” – ופרש מן הצבא. אך למרות רגשותיו האישיים, אומר הוא עד היום מה שאמר אז לחבריו: “חבר’ה, זו בחירה מצוינת. זה שאני הייתי מיואש – זה לא חשוב. זה לא שעשו פה שגיאה – לקחו אחד שמתאים, בלי חוכמות.”¹⁸⁴

בראשית נובמבר 1964, יום אחר כניסתו לתפקידו בפיקוד הצפון, אירעה התקרית מצפון לתל-דן. ב-2 בדצמבר 1969, יום לפני טקס חילוף המפקדים בפיקוד הצפון, נורו טילי קטיושה לעבר מפעל הטכסטיל של בית-שאן ובאזור הכינרת. מטוסי חיל האוויר תקפו עמדות מחבלים, מחנה צבא ירדני וסוללות ארטילריה עירקיות – הפצצה שנמשכה כארבע שעות בעומק הגלעד.

בפקודת היום האחרונה – כאשר העביר את הפיקוד אל האלוף מרדכי גור – סיכם דדו את מה שהשתנה בצפון בחמש השנים הללו – “תקופה שראשיתה בשביתת נשק מעורערת בה נלחמנו בלי הרף על ריבונות ישראל, עמדנו מול אויב אשר הטריד את יישובינו, נלחמנו ומנענו גזילת הירדן ולחמנו נגד הטרור.” הוא העלה על נס את ההישג הגדול של ששת הימים, כאשר "קמו לוחמי פיקוד הצפון ולחמו בשתי חזיתות נגד אויב סורי וירדני ושיחררו את רמת הגולן ואת השומרון.

“היה זה ניצחונכם אתם – לוחמי הצפון – ניצחונו של הלוחם הישראלי בשורות צה”ל, ביישובי הספר ובעורף.

“הוסר איום ‘הרמה הסורית’. גבולותינו הינם טובים יותר ובטוחים יותר, אך הדרך לשלום עודנה ארוכה והמאבק שלנו עדיין נמשך – – –”¹⁸⁵

“אני אומר, שאפשר להמשיך ולחיות כך”

גם בפקודת יום חגיגית מן הנמנע היה להתעלם ממציאות הימים ההם – מלחמת ההתשה בחזית התעלה, המגיעה לשיאה, המאבק הממושך לאורך הגבול הישן בעמק הירדן ובעמק בית-שאן, ולאורך הגבול החדש ברמת הגולן והחזית הנוספת שנפתחה ב“פתחלנד”, בגבול הלבנון. באותם הימים שאל סופר “מעריב” בצפון, יעקב ארז, את שאלת השאלות: “מה יהיה?”

“אני אומר, שאפשר להמשיך ולחיות כך,” השיב דדו. “עלינו לראות את התקופה הזאת כחלק ממלחמתו של העם היהודי על מולדת ועל מדינה עצמאית. ואם נראה את המצב כך, ניווכח כי מלחמתנו מתנהלת בתנאים לגמרי לא רעים. עברנו – מראשית המאה – שלבים הרבה יותר גרועים, הרבה יותר מכאיבים, ממלחמה ממושכת זו. לא גמרנו. אבל ההתפתחות טובה. הבעיה אינה צבאית, כי אם מדינית וכלכלית. אם נשווה את היום הזה למלחמת השחרור, למשל, נראה ששיעור האבדות אז הגיע לאחוז אחד מכלל היישוב. את הזמן ההוא עברנו. ראה: היום התחזקנו. מצבנו טוב. אחוז האבדות הרבה יותר נמוך. אנחנו מכים אותם. אני לא יכול להגיד שזהו הדגם לחיים מאושרים, אבל זה הולך להיות טוב יותר ויותר.”¹⁸⁶

ספק אם העלה דוד אלעזר בדעתו אותה שעה, כי המבחן החמור ביותר של חייו עודנו כולו לפניו. עשרים ושלוש השנים שעשה בשירות צבאי מאז צורף למחלקת “משמרות” של הפלמ“ח, כל הניסיון והידע שצבר עד כאן, ועתיד היה לצבור בארבע השנים הבאות, לא היו אלא הכנה ממושכת לקראת אותם שבועות ספורים, שבמהלכם יעמוד – שעה שעה – במבחן העליון, כרמטכ”ל מלחמת יום הכיפורים. כל זה היה אומנם אותה שעה סמוי ונעלם, אבל היום אנחנו יודעים, כי אז גם הוכרע למעשה מינויו כראש המטה הכללי. אומר בר-לב: “במרוצת אותן שנתיים שהיה דדו ראש אג”ם נוצרו בינינו יחסים מצוינים והערכה, ולי לא ידוע שעלה כלל שמו של מועמד נוסף. כאשר פרשתי אני, היה דדו המועמד היחיד בצה“ל, מקובל על הכול.”¹⁸⁷

כך מספרת גם ראש הממשלה, גולדה מאיר. היא אינה זוכרת כלל, ששר הביטחון הציע את מועמדותו של גביש – כעבור שנתיים – לכהונת הרמטכ“ל, וכי היא הכריעה בעד דדו: “אני לא מתכחשת לזה, שאני חשבתי כי דדו מתאים. היה אצלו צירוף של תכונות אופי: ההרגשה של איש תקיף, לא מתפשר בנקל, ויחד עם זה צנוע, נחמד לשוחח איתו, פשוט לראות אותו. יש אנשים שהאור נדלק בלב כאשר רואים אותם. הוא היה בין אלה… היה נדמה לי, שמשה היה מעדיף את שייקה. אבל לא היה בינינו ויכוח. אני כמעט בטוחה, שלא הייתי רוצה להביא את מינויו של הרמטכ”ל להכרעה בממשלה. זה לא קרה מעולם. יכול להיות שמשה הרגיש – כמו שהרגשתי אני, שהוא היה רוצה בשייקה – שאני רוצה בדדו. וכאשר נכנס לחדרי ואמר: ‘אני רוצה להציע את דדו’ – שמחתי על כך. ולא היה רגע, לא לפני המלחמה ולא בזמן המלחמה, שהתחרטתי. הייתה הרגשה, שאם הוא מציע תוכנית, מציע פעולה – זה דבר מחושב לפרטי פרטים, ומעולם לא הציע תוכנית שאמר עליה: ‘זה דבר קל ופשוט’. הממשלה תמיד ידעה, שכאשר היא צריכה להכריע, אין היא מכריעה על דבר קל על פי הצלחת הרמטכ”ל. ואז – עד הסוף."¹⁸⁸

אלא שכאן עודנו עומדים בהתחלה, במקום שנפתח עיקר עניינו של ספר זה.

חלק שני: 1970–5.10.1973

מהפסקת האש לרגיעה

(ראש אגף המטה הכללי)

בין פרישתו של דדו מפיקוד הצפון לבין כניסתו לתפקידו כרמטכ“ל, עשה שנתיים כראש אגף המטה הכללי (אג"ם). על אף שאין למכהן כראש אג”ם מעמד פורמלי של סגן הרמטכ“ל, ועל אף שאין מינוי זה הופך את האיש בהכרח ל”יורש עצר“, אין עוררין על כך, שהוא הבכיר באלופי המטה-הכללי, המופקד על חלק נכבד מן התכנון, הביצוע, התיאום והפיקוח, יד ימינו של הרמטכ”ל, ובהיעדרו – ממלא מקומו. גם אם אין ראש אג“ם נושא בתרמילו את שרביט הרמטכ”ל, הרי כהונתו זו מקנה לו גם הכשרה חשובה וגם סיכוי נכבד.

האלוף דוד אלעזר לא הסתיר עוד את שאיפתו העזה להיות ל“מספר אחד”, ועל אף שגם עכשיו היה נינוח וחייכני, ויש שטעו בהליכותיו אלה, היה מעתה מסור כל כולו לעבודת הצבא, משוכנע בתוך תוכו לא רק בהתאמתו לתפקיד הרמטכ“ל, כי אם בכך שיזכה בתפקיד. השנים 1970–1971 היו שנים של הכנה, של חדירה לנושאים חדשים והעמקה בתחומים שעסק בהם בעבר, של קניית ההשקפה הכוללת, והעיקר – של הכשרה פנימית לשעת הכניסה לתפקיד, שהוא היה יעדו האמיתי. היו אלה שנים חשובות, ועל כך ידובר בהמשך, אבל בכמה מובנים לא היו שנים אלה מן הנעימות, ודאי לא מן הזוהרות שבדרכו בצבא. אכן, כפי שאמר הוא עצמו וכפי שהעידו חבריו הקרובים, דדו לא אהב תפקידי מטה וּודאי שלא חש בנוח במעמד של “מספר שניים”. עכשיו כבר היה יותר משמונה שנים אלוף המטה הכללי, ובתקופה זו – תחילה כמפקד גי”ש ויותר מכך מאז מלחמת ששת הימים – היה דדו לאחד ה“כוכבים” של צה“ל, וחזותו הנאה וכושר הביטוי שלו משכו את עין הציבור, הבליטוהו כמי שגם נראה כגנרל. כראש אג”ם, האפיל עליו צלו של הרמטכ“ל. החברים שבו לעבוד יחד, כמפקד וכ”מספר שניים“, כמו בימי השריון, וחברותם לא נפגמה. אבל עד מהרה חש דדו, שטוב יעשה אם יתרחק לשעה מן הזרקורים, ימעיט את עצמו. זה הגיונן של כל ההיררכיות, אבל זו הצבאית היא חד-משמעית. אכן, אומרים חבריו, משהו התעמעם בדדו באותן שנתיים – אנשי לשכתו רואים אותו לפעמים קרוב ליציאה מן הכלים, אבל “בולע” את כבודו, ועושה את עבודתו. אגף המטה הכללי מופקד על תחומים רבים: הוא מתאם את כוחות היבשה – גייסות השריון, חיל הרגלים והצנחנים, התותחנים; אחת המשימות הגדולות שלו – הכנת תוכניות העבודה השנתיות של צה”ל ועריכתן של תוכניות רב-שנתיות, וכן הפיקוח המתמיד על ביצוען, התאמתן לנסיבות ולאפשרויות משתנות והתקנתן מחדש; אג“ם הוא המופקד על ענייני הכוננות, על הפעלת סדר הכוחות של צה”ל, על הכנת תוכניות המלחמה, ההפעלה המבצעית של צה“ל, מצבי כוננות וגיוסים – כל אלה כלולים בתחום פעולתה של מחלקת המבצעים, המהווה חלק מאג”ם. כך מחלקת ההדרכה, שבראשה עמד אלוף, הכפוף לראש אג“ם; כך אותה מחלקה העוסקת באמצעי לחימה (אמל"ח) – ואגב, במחצית 1972, לאחר שנכנס דדו לתפקידו כרמטכ”ל, מוזגה מחלקה זו עם לשכת המדען הראשי של מערכת הביטחון לגוף מחקר ופיתוח (מו"פ). ראש אג“ם נמצא בקשר קרוב ורצוף עם הרמטכ”ל בשורה ארוכה של עניינים – החל באותם תכנונים רב שנתיים ועד להצגה שבועית של תכנונים מבצעיים שוטפים.

כאשר נכנס דדו לתפקידו כראש אג"ם, עמדה מלחמת ההתשה בעיצומה, ואף שבשבעת החודשים הראשונים של 1970 עתידה הייתה לעלות לשיאים חדשים – מכאן, הגברת ההפגזות המצריות לאורך קו בר-לב, ומכאן, ההפצצות של חיל האוויר הישראלי בעומק מצרים ומעורבות גוברת של הרוסים, אשר נטלו על עצמם את ההגנה על המרחב האווירי של מצרים – מצא דדו את תפיסת ההגנה לאורך קו התעלה, במעוזים ובכוחות שריון, לא רק מעוצבת, כי אם גם מיושמת.

מתי וכיצד קם קו בר-לב

הן בגיבוש הקונספציה והן ביישומה היו מעורבים, החל בשלהי 1968, ראש המטה הכללי, רב אלוף חיים בר-לב; אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש; מפקד גייסות השריון, האלוף ישראל טל; ראש מחלקת ההדרכה במטכ“ל, האלוף אריאל שרון, וכן המפקד הראשון של אוגדת השריון הקבועה בסיני, האלוף אברהם אדן (“ברן”), שעמד בראש צוות התכנון וההקמה של המעוזים שנודעו אחר כך כ”קו בר-לב".

זה המקום להעיר: תיאור שתי השנים שעשה דדו בראש אג“ם יתרכז בעיקר באותם תחומים, שיהיה להם המשך מאוחר יותר, והם יסייעו להבין את השקפותיו ואת החלטותיו בתקופת כהונתו כרמטכ”ל, הן עד למלחמה והן במלחמת יום הכיפורים עצמה. שתי השנים כראש אג“ם מוליכות מתקופת השיא של מלחמת ההתשה אל ימי הרגיעה. תקופתו כרמטכ”ל עוברת מנקודת השיא של הרגיעה – אל ההפתעה.

כך מתאר “ברן” את ההשתלשלות שהביאה להקמת המעוזים, ואת ייעודיהם:

בין מלחמת השחרור לבין מלחמת ששת הימים אבד לצה“ל הכושר המקצועי להיערך בהגנה, שכן כל כולו נערך למלחמת תנועה התקפית ויזומה ככל האפשר. רק הקווים שנתייצבו כתוצאה ממלחמת ששת הימים עוררו את הבעיה: איך נעמוד בהגנה, ובלי שנחשוף את חיילי צה”ל לפגיעות מרובות? הזעזוע בא לאחר שתי ההרעשות הארטילריות המצריות הראשונות, ב-1968, שנהרגו בהן 25 חיילי צה“ל ונפצעו 52. תגובות התקפיות מאסיביות לא איחרו אומנם לבוא – הן הפצצתן מן האוויר של ערי התעלה, והן פשיטה נועזת לעומק מצרים העילית, אבל בכך בלבד, חשו הן שר הביטחון והן הרמטכ”ל, אי-אפשר היה להסתפק. זוכר “ברן”: "טליק ואני נמצאים ב’בור', עוקבים אחר הפשיטה. דיין מסתודד עם בר-לב. בר-לב מבקש, שטליק ואני נבוא ללשכתו. הוא אומר לנו, כי משה אינו שקט – מבקש שנוריד עוד חטיבת שריון לסיני, שיורכב כוח אוגדתי וכי אחד משנינו – טליק או אני – נרד למטה. אני מתנדב. יורד כמפקד הראשון של האוגדה המשוריינת. באותו מעמד אמרתי לבר-לב, שהייתי רוצה לקבל על עצמי את האחריות על תכנון הקו והקמתו. אומנם, כבר פעל שם צוות מטעם פיקוד הדרום וחיל ההנדסה, אך צריך היה למצוא פתרון לשאלת פריסתם של הכוחות וארגונם כנגד צליחה מצרית אפשרית.

"התקיים סיור של משה דיין וחיים בר-לב, ואף אני התלוויתי אליהם. במהלך הסיור למדתי, כי בו-בערב עתיד להתקיים במטה הכללי דיון על הגנת סיני, שתועלה בו גם שאלת ההגנה של הלוחמים מפני האש הארטילרית. ביקשתי, שיינתן לי להשתתף בדיון ולהביא הצעות משלי. בר-לב נענה. ואכן, באותו דיון הצגנו – הן אריק שרון והן אני – תוכניות, עם עזרים, ‘קונספציה’ של הגנת סיני.

"הקונספציה שלי ינקה מהגנת דנגור (היום קיבוץ ניר-יצחק, בימי מלחמת השחרור מקומם של אנשי קיבוץ נירים, ש“ברן” היה אחד ממייסדיו) – ארגון קומפקטי, מקלט ועמדה סמוכים זה לזה, קשר ביניהם, יכולת להימצא במקלט ולצאת לעמדה עם הופעת אויב. ככל שיהיה המוצב קומפקטי יותר, כן יהיה הקישור הפנימי טוב יותר, התפעול והפיקוח יהיו נוחים יותר, ותגדל יכולת העמידה. מבנה כזה הולם גם ימי שלום, כאשר בקו פרושים כוחות מעטים. כוח קטן בן 12–15 איש מסוגל להגן על עצמו.

“תפיסה זו עמדה בניגוד לזו שגרסה חצרות ענקיות עם עמדות פזורות. ועוד: בהתאם לתוכנית שלי, צריכים היו המעוזים להיפרש במרחק ניכר זה מזה, שכן כוונתי הייתה לא לקו הגנה, כי אם למערך התראה. חיפשתי דרך, שתחייב הקצאת כוחות מצומצמים ככל האפשר למילוי פונקציית ההתראה. אמרתי: אם נשכיל לנצל את תעלת סואץ – את מכשול המים – לשלוח קרן אלקטרונית מעל לפני המים, תהיה לנו התראה, ולכוחות תהיה שהות לבוא ולטפל באיום. תעלה עם קו ישר כזה, לאורך עשרות קילומטרים, נותנת לנו הזדמנות יחידה במינה. ואכן, על כך התבססה קונספציית המעוז – על הטווח היעיל של הקרן האלקטרונית, כ-10 ק”מ בין מעוז למעוז, הכול בהתאם לאופיו של השטח, על הקמת מקלטים לאנשים, על הבטחת יכולת המעוז להגן על עצמו, וכיוצא באלה.

"ויכוח על קונספציה זו לא התעורר כלל בדיון – מוסכם היה, שמדובר במערך התראה, עתודות שריון שיוכלו להגיע בתוך 20–30 דקות לכל נקודה שתתעורר בה בעיה, קצת ארטילריה, מערכת של דרכי גישה ומרכיבים נוספים. לפי תפיסתי, ניתן היה להשיג ‘עיבוי’ על ידי הקמת קו שני של מעוזים, אשר ייתפסו רק בשעת חירום.

“שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום, לא היה מאושר מהקמת מערך התראה בלבד. הוא צפה אפשרות של פלישה מצרית לאורך הצירים העיקריים מן התעלה לסיני, ורצה שבקרבת צירים אלה יוקמו מספר מעוזים. הרמטכ”ל, כנגד זה, חשש יותר מניסיונות המצרים לתקוף בקצות התעלה, בצפון ובדרום, ודרש שבאותן נקודות יוקמו מקבצי מעוזים.

“לאחר דיון נתקבלה ההצעה שלי. במטה הכללי ובין האלופים לא היה כלל ויכוח על הקונספט הבסיסי של מה שעתיד היה להיקרא ‘קו בר-לב’. מוסכם היה שמדובר בקו התראה עם כוחות ניידים. הוויכוח היה רק באיזה אופן – כלומר, באיזו דרך טכנית – למגן את הלוחמים שיימצאו בקו התעלה. רק ברבות הימים, בעקבות האבדות שהיו לנו במלחמת ההתשה, יצאו כמה מן המפקדים אל הציבור ודרך העיתונות טענו, שצריך לפנות את המעוזים, שצה”ל איבד דמיון, נכנס להגנה, איבד ניידות, איבד תוקפנות. בר-לב, דדו ואני נמנענו מהצטרפות אל הוויכוח הזה בעיתונות."'¹⁸⁹

הקמת אוגדת השריון הקבועה בסיני

האלוף במילואים ישעיהו גביש, באותם הימים אלוף פיקוד הדרום, מדגיש את עוצמת הכוח המשוריין, שנבנה לאחר ששת הימים ושנועד לניהול הלחימה עצמה. הוא היה שותף לתפיסתו של בר-לב, שלא המעוזים, אלא 300 טנקים של האוגדה המשוריינת, הארטילריה וחיל האוויר, הם שימנעו צליחה רבתי. “התעלה כשלעצמה אינה עוצרת, כי המרחק בין מעוז למעוז הוא 10 ק”מ, ואם לא יימצאו שם כוחות – לא יהיה מי שיעצור."

גביש דוחה את הטענה, שלא הייתה באותה עת מודעות מספקת לאופיה של המלחמה הבאה, שתהיינה מעורבות בה עוצבות גדולות מאוד. בדיון שנערך מיד לאחר מלחמת ששת הימים, קם אחד האלופים והצהיר: “צה”ל אינו צריך אלא שתי חטיבות סדירות בלבד. בעשרים השנים הבאות לא תהיה מלחמה!" רוב עמיתי, מוסיף גביש, הגיבו על כך בחיוך של ביטול: “דפקנו אותם – הכול טוב ויפה. מדינת ישראל חייבת לבנות לעצמה עוצמה צבאית גדולה ככל האפשר.”

בניית אוגדה משוריינת בסיני פירושה היה הגדלת הצבא הסדיר פי שלושה. אומר גביש, “אני הייתי אלוף פיקוד הדרום. כמעט חצי תקציב צה”ל הלך על אותה אוגדה משוריינת. לא התייחסנו בזלזול אל האויב ואל סכנותיה של המלחמה הבאה. אמרנו: תעלת סואץ, שדות מוקשים, ביצורים, אוגדה משוריינת וחיל אוויר – מול עוצמה חדשה זו שלנו שתקום, מול זה נראה אותם!"

הוויכוח על מעוזי הקו הראשון התחדש משרבו נפגעי מלחמת ההתשה. נשמעה הטענה, כי מעצם היותם קבועים במקום, מהווים המעוזים מטרות נוחות לתותחים, ולכן עדיפה עליהם מערכת ניידת. ניתוח האבדות במלחמת ההתשה – מדגיש האלוף גביש – מראה, כי מחצית הנפגעים היו דווקא “בכוחות הניידים, בשיירות שעלו על מארבים, בטנקים שנשרפו, בסיורים שנדפקו.” גם את הסברה, שניתן היה בכלל לוותר על ישיבה ממש בשפת התעלה – וזה בלי קשר לנימוקים המדיניים – הוא דוחה. אילו הוחלט על התרחקות של עשרים ק"מ מן התעלה “זה היה מועיל לשבועיים. כעבור שבועיים היה נמצא כל הצבא המצרי ממזרח לתעלה, ושוב היינו מוצאים עצמנו במגע איתו. התרחקות מן התעלה, כדי לחמוק מן האש הארטילרית, הייתה טובה, אילו הסכימו גם המצרים מצדם לנתק מגע – אלא שהם ראו בסיני כולה את הטריטוריה שלהם והם שחיפשו את המגע.”¹⁹⁰

ההכרעה נפלה, כאמור, בימים שהיה דדו אלוף פיקוד הצפון. הוא היה עֵד לחודשי השיא של ההתשה, ובשנותיו כראש אג“ם התגבשה אצלו השקפה, שהוא עתיד לתת לה ביטוי מיד עם כניסתו לתפקידו כרמטכ”ל, אך עליה יסופר בהמשך. כאן נזכיר רק זאת – שעת כניסתו של דדו לאג“ם היא גם שעת שינויים נוספים: כאלוף פיקוד הדרום מתמנה אריאל שרון; טל פורש לזמן קצר משירות פעיל בצה”ל, ומתמסר לתפקידים אחרים במשרד הביטחון, ואדן מתמנה כמפקד גי"ש; דן לנר מחליף את שלמה להט כמפקד האוגדה המשוריינת בסיני. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, באוגוסט 1970, אין עוד לחץ מיידי של קרבות מלחמת ההתשה. ואולם, ממש עם צעדיו הראשונים של דדו בראש המטה הכללי יתעורר הוויכוח מחדש ותידון שוב קונספציית ההגנה בסיני.

תרגיל הצליחה של האוגדה הקבועה

תפקיד פעיל מילא דדו בשתי שנותיו באג“ם בגיבוש הקונספציה ההתקפית בסיני. באותה עת עמד בראש מחלקת ההדרכה האלוף יצחק חופי, שלפני כן היה עוזר ראש אג”ם. משנכנסה הפסקת האש לתוקפה, יכול היה צה“ל להתפנות לאימונים נרחבים. סדר הדברים הוא, שכל תוכנית אימונים של מה”ד מוצגת תחילה לפני ראש אג“ם ואחר כך לפני הרמטכ”ל. אומר חופי: “כניסתו לעבודה הייתה מהירה מאוד, ואף שבעבר שימש רק כראש מחלקת תורת לחימה (תו"ל) במה”ד, תפקיד זוטר לערך, הביא עמו משנות כהונתו כאלוף היכרות מעמיקה של בעיות המטה הכללי וראייה כוללת של צורכי הביטחון. הייתה לו בכלל תפיסה מהירה, ותוך זמן קצר השתלט על תפקידו. לא בכל הייתה בינינו הסכמה; בשל ריבוי הצרכים וגבולות היכולת והמשאבים, היו דברים שדעתי הייתה שיש לעשותם, ואילו הוא קיצץ בהם, אבל בסך הכול הייתה זו תקופה פורייה בתכנון בניין צה“ל – שכראש אג”ם היה ממונה עליו – ובפעילות אינטנסיבית באימונים."

כתרומה בולטת ביותר באותה תקופה, מצביע חופי על ההחלטה לבצע תרגיל-צליחה, עם גייסות, של אוגדת השריון הקבועה. התרגיל חייב הכנות הנדסיות מרובות – כדי שהתרגיל יהיה “מציאותי” ככל האפשר – בהוצאות כספיות כבדות, ומשום כך התעוררה התנגדות ניכרת לרעיון התרגיל. אולם דדו ייחס חשיבות מרובה לניסויה בשטח של תורה שהתגבשה בנושאי הצליחה, ואשר עד אז הייתה כולה תיאורטית, שהרי מעולם לא ביצע צה“ל צליחה הלכה למעשה. לצורך התרגיל אף נכרתה בסכר א-רואפה, ליד אבו-עגילה, מעין “תעלת סואץ” ונוסו כל אמצעי הגישור שהיו באותה עת לצה”ל. שלושה מן המפקדים, שימלאו תפקידים מרכזים בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, עמדו במרכזו של אותו תרגיל: שמואל גונן, אז מפקד אוגדה, ניהל את התרגיל; אברהם אדן, מפקד גי“ש, שעמד בראש האוגדה הצולחת; אלוף הפיקוד היה אריאל שרון. “היה זה תרגיל ראשון, ולמעשה – עד למלחמה – גם האחרון, שבמהלכו לובנו כל הבעיות הלוגיסטיות הקשורות בטכניקה של צליחת כוח גדול כזה: כל תורת הלחימה, בקנה מידה כמעט מלא, עם אוגדת שריון, צנחנים, הליקופטרים, סיוע אווירי, אספקת ציוד ודלק לכוחות הצולחים בהיטס אוויר. לא הייתה זו, כמובן תרומתו הבלעדית של אדם אחד, של דדו, אבל בהשפיעו על עצם קיומו של אותו תרגיל יחיד, תרם תרומה רצינית להכנת צה”ל לבעיות, שהיה על מפקדים, ברמות שונות, להתמודד עמהן במלחמת יום הכיפורים,” אומר חופי.¹⁹¹

עוד ייזכר אחד הלקחים של תרגיל זה – ולא שלו בלבד – הדלות המשוועת של צה“ל באמצעי גישור וצליחה. צעדים שננקטו לייצור אמצעי צליחה חדשים ולשכלולם של אמצעים קיימים, משעה שנכנס דדו לתפקידו כרמטכ”ל – אף שבחלקם לא נשלמו, וחלקם לא בוצע בשל קיצוצים תקציביים – באו לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים.

תוכנית “גושן” להתעצמות צה"ל (1971–1976)

תחום נוסף שיש להזכירו כאן, הוא הכנת תוכניות האב של צה“ל לטווח ארוך, שבתוקף תפקידו כראש אג”ם היה דדו מופקד עליהן. מעורבותו הנמשכת בתכנון זה זימנה לו אפשרות לראייה כוללת ורב-צדדית של ביטחון ישראל, על רקע כלל בעיותיה של המדינה. עוד נראה, כי ממש עם כניסתו לתפקידו כרמטכ“ל הוטל עליו להכניס שינויים נכבדים – בעיקר בגלל אילוצים תקציביים – באותו תכנון רב שנתי שהיה מעורב בו כראש אג”ם של רב אלוף בר-לב.

ההחלטה על אותה תוכנית אב עשר-שנתית – כינויה היה “גושן” – נפלה, ומסגרותיה הותוו עוד בסוף 1970.¹⁹² בפרקיה השונים עסקו גורמים רבים – לפי מומחיותם – בצה“ל, במערכת הביטחון ובגופים אחרים: ממשלתיים, ציבוריים ואקדמיים. הייתה זו גישה חדשה של המטה הכללי לבניית התוכניות הרב-שנתיות. בראש הפעילות התכנונית הזאת עמד עוזר ראש אג”ם לתכנון, תת-אלוף אברהם טמיר.

כדי לעמוד על היקף העבודה התכנונית הזאת די לציין, שהיא נשענה על מחקרים, סיכומים וחומר רקע שהוכנו על ידי המטה הכללי, המדען הראשי של צה"ל, היועץ הכלכלי של משרד הביטחון, צוות הנדסי, משרדי ממשלה שונים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסוכנות היהודית, מכון ואן-ליר, מכון שילוח, מכון הנפט, מכונים למחקר אסטרטגי בעולם, וגורמים נוספים.

תוכנית האב כללה תיאורים וניתוחים וכן תחזיות בתחומי המודיעין, ובתחומי המגמות הטכנולוגיות, הדמוגרפיות, הכלכליות ועוד. על המיתאר האסטרטגי הכולל מושתתת תוכנית האב לבניין צה"ל על אפשרויותיה השונות, הנתונות להחלטת הדרג המדיני. תוכנית זו מפרטת את הצרכים החזויים – ואת האפשרויות – בכל הנוגע לכוח אדם, מחקר ופיתוח, רכש וייצור ביטחוני, תשתית ביטחונית ותקציבים הנדרשים לביצועה של תשתית זו.

לפרקים השונים גם נקבעו מועדים, שבהם צריכה הייתה עבודת התכנון להסתיים. תוכנית האב כללה תוכנית חמש-שנתית (1971–1976) לבניית סדר הכוח של צה“ל ולהצטיידותו. זו כבר הייתה בסיס לתוכנית העבודה של צה”ל לשנת 2–1971. ההנחה הייתה כי בתקופת “גושן” לא יושג בין ישראל לבין מדינות ערב הסכם שלום, אשר יסלק כליל את סכנת חידושן של פעולות מלחמתיות, ובוודאי שלא תיפסק התעצמותן הצבאית של המדינות הערביות. האזור יוסיף להיות בעל חיוניות אסטרטגית למעצמות העל, ועובדה זו אך תסייע למירוץ החימוש. התחזית הייתה שבין 1971 לבין 1976, יגדל מספר הדיביזיות המצריות מעל ל-11, ושל כלל מדינות ערב ליותר מ-15. מספר הטנקים המצריים יעלה ב-50 אחוזים ויותר, ואיכותם תשתפר, ואילו לרשות כל מדינות ערב יעמדו אז יותר מ-5,000 טנקים. מספר גדודי הארטילריה של כל מדינות ערב יעלה מכ-215 לכדי 300. מספר מטוסי היירוט-תקיפה של כלל מדינות ערב יעלה על 500, וכך תגדל עוצמתם גם בתחומים אחרים. תחזית זו היא שכיוונה את תכנון “גושן ב'”, שלא העלתה כלל על הדעת שהפער הכמותי לרעת ישראל ייסגר, אבל הניחה שתוך התעצמות מסוימת ושמירה על עליונות טכנולוגית, ארגונית, מבצעית ואנושית, תוכל להבטיח לצה"ל כושר הגנה מפני כל התקפה, ולמדינת ישראל כושר הרתעה מפני כוונות מלחמה.

לא כאן המקום לפרט את תוכנית ההתעצמות של צה“ל, ולא רק משום סודיותה, כי אם גם משום שעתידה הייתה לעבור שינויים ניכרים. כאן מוזכר רק, שתכנון זה נעשה, הינחה את צה”ל במשך שנתיים – וכי מעורבותו של ראש אג"ם בהכנתו הייתה רבה.

פרט שכדאי להזכיר כאן הוא, שבכלל התכנון כבר נמצא אז טנק המערכה הישראלי – “מרכבה” – שהיה בשלבי פיתוח מתקדמים, בהנהגתו של האלוף טל. גם רובה הסער הישראלי “גליל” היה בשלבי פיתוח מתקדמים, וההנחה הייתה, שכל כוחות הקו הראשון יצוידו ב“גליל” עד תום 1976.

בין הפעולות המרכזיות הנוספות שתוכננו – שינוי מבנה האוגדות וארגונן מחדש, כלומר – בין השאר – הגברת העוצמה הארטילרית שתעמוד לרשות אוגדת השריון. בתוך חמש שנים צריך היה חיל השריון לגדול מן העוצמה שהייתה קיימת אז – חמש אוגדות – לשבע אוגדות שריון, כדי לענות על האתגר שתציב לצה"ל ההתעצמות הערבית.

קשרים קרובים נקשרו באותן שנים בין דדו לבין עוזר שר הביטחון (סגן שר, שלא נשא בתואר זה משום שלא היה חבר כנסת) צבי צור (“צ’רה”). ראשית היחסים בין דדו לבין “צ’רה” – בימים שהיה זה האחרון סגן הרמטכ“ל, ודדו סגן מפקד גי”ש; והמשכם כאשר צורף אל המטה הכללי, שבראשו עמד רב אלוף צור. לעוזר השר התמנה צור ערב מלחמת ששת הימים, כאשר הופקד משה דיין על משרד הביטחון. צור מדגיש – בין הנושאים המרובים שעסקו בהם שניהם, הוא במשרד הביטחון ודדו במטה הכללי – בעיקר את המו"פ (מחקר ופיתוח) ואת הרכש: “בשני תחומים אלה פעל הרבה, וכיוון שלשנינו לא היו אנשים רבים להיוועץ בהם – נהגנו להיוועץ זה בזה.”¹⁹³

ממלחמת ההתשה - לימי רגיעה ומאבק מדיני

כאמור, עמדו שבעת החודשים הראשונים של דדו באג“ם בסימן ההסלמה החמורה במלחמת ההתשה. כבר בקיץ 1969 החל חיל האוויר להגיב בעוצמה על ההרעשות הארטילריות של עשרות הסוללות המצריות לאורך התעלה. את מטוסי ה”סקייהוק" – שסימנו את המעבר למטוסים אמריקניים – קיבל החיל בפרוץ מלחמת ההתשה, ואילו בספטמבר 1969 הגיעו ראשוני מטוסי ה“פאנטום”, אשר הגבירו את כושר התקיפה והיירוט והאריכו את טווחי פגיעתו של החיל. גם תותחים ארוכי טווח חדישים נוספו לצה"ל בשלבה האחרון של מלחמת ההתשה, ונערכו כמה פשיטות על יעדים שונים בעומק מצרים. במהלך המלחמה נהרסו כמעט כליל ערי התעלה, ותושביהן היו לפליטים. בינואר 1970 פתח חיל-האוויר בהפצצות, שהרחיקו עד למטרות ממערב לקהיר. אולם הלחץ הזה, שהלך וגבר, לא הביא את התוצאה המבוקשת – השתקת התותחים המרעישים את קו התעלה. כאשר חש נאצר שמשטרו קרוב להתמוטטות, פנה אל ברית-המועצות וביקש להצילו – ובסוף ינואר החלה המעורבות הרוסית הישירה במלחמה, תחילה בהקמתו של מערך טילי קרקע-אוויר, ולאחר מכן בהעמדת מטוסים – על טייסיהם – להגנת המרחב האווירי של מצרים, ובשליחת יועצים לכוחות היבשה, החל במטה הכללי ועד לדרג החטיבה והגדוד.

מלוא המחיר שעלתה מלחמה זו למצרים נתגלה מאוחר יותר, אבל גם ישראל התנסתה אז בניסיונות קשים: בניגוד לציפיותיהם של האופטימיסטים, לא הוקל עול הביטחון כתוצאה מן הניצחון הגדול בששת הימים. אדרבה, התקציב עלה משנה לשנה, שירות החובה הוארך זמנית, אבל הוסיף לעמוד על שלוש שנים לגברים, וכן נתארך השירות השנתי של אנשי המילואים. בין סוף מלחמת ששת הימים לבין אוגוסט 1970, נהרגו כתוצאה מפעילות אויב 721 ישראלים, מהם 367 בחזית המצרית. הלחץ הפסיכולוגי על הציבור כולו היה כבד, וניבעו בקיעים עמוקים בהסכמה הלאומית בדבר מדיניות החוץ והביטחון. כאשר נכנסה לתוקפה, ב-7 באוגוסט 1970, הפסקת האש – כתוצאה מהיענותן של ממשלות ישראל ומצרים ליוזמה האמריקנית – הייתה תחושה של רווחה, אף שאת חילוקי הדעות העמוקים בישראל ביטאה פרישת גח"ל מן הממשלה על עניין זה.

כאן מתחילים שבעה-עשר החודשים הבאים של דדו כראש אג“ם, שמציינת אותם רגיעה לאורך קווי הפסקת האש, אם גם מתלווה לניסיונות השונים להביא לידי הסדר מדיני כלשהו – מוגבל בשטח ובזמן – איום חוזר מצד שליטה החדש של מצרים, אנוואר סאדאת, בחידוש הלחימה. בערב יום העצמאות תשל”א מופיע האלוף דוד אלעזר בבימת הסברה בתל-אביב. אף שאינו מדבר כאיש פרטי, ניתן להבחין בקווים המאפיינים את ראייתו המדינית-צבאית. בדבריו מרמז דדו על האווירה הקודרת שהשתררה בליל העצמאות של השנה הקודמת, תש"ל, כאשר פשטה שמועה על אבדות מרובות בקרב חיילינו בתעלה, והוא מוסיף:

“באותם ימים אמרנו – אולי יהיה יותר קשה, אבל אנחנו מסוגלים למנוע מכל האויבים למיניהם כפיית פתרון צבאי עלינו. כאשר באה היוזמה האמריקנית, באוגוסט 1970, ונקבעה¹⁹⁴ הפסקת אש – ראינו בזה ניצחון במלחמת ההתשה – צה”ל התעצם (מאז), והשנה הזאת היא בחינת שיא בהתעצמות צה“ל. קלטנו הרבה ציוד חדיש ביותר. התעצמנו בהרבה מרכיבי עוצמה צבאית המיוצרים בארץ.” ועוד הוא אומר: "אין לנו עניין במלחמה נוספת. אנחנו באמת רוצים שלום. אבל אנחנו רוצים שלום-אמת, המושתת על גבולות בטוחים, הוגנים. אנחנו זקוקים עדיין לשינוי ביחסם של הערבים לקיומה של מדינת ישראל ולדו-קיום עמה.

“בהצהרות האחרונות ששמענו מקהיר יש חידוש בנעימה, יש שינוי בצורה. נאמרות שם בהקשר אחר מילים כ’שלום‘, ‘ישראל’ ו’הסכם’. כל נימה חדשה היא רק הוכחה לטעם שיש במאבק. אבל צריך להעריך את השינוי הזה נכונה – ישנו שינוי בצורה, אין שינוי בתוכן. יש שינוי במדיניות, אין עדיין שינוי במטרות. המטרה חייבת להיות שלום ודו-קיום עם ישראל.”

דדו סבור היה, ואף השמיע זאת באוזני עמיתיו במטה הכללי, שהיה על ישראל לעשות מאמצים גדולים כדי להגיע להסדר ביניים, מושתת על הסתלקותנו מן התעלה. הייתה זו דעה של איש צבא, שאינה מעלה ואינה מורידה. לאחר שנכשלה, באביב 1971, יוזמת יארינג, חזר סאדאת והשמיע את איומיו, שתהיה זו “שנת הכרעה”. בספר זיכרונותיו מתאר את המצב אבא אבן בזה הלשון: “עכשיו הייתה אווירה מסוכנת של קיפאון. שליחות יארינג הושעתה והיוזמה הישראלית להסדר ביניים בסואץ הגיעה למבוי סתום – ברור היה, שבמצב של קיפאון דיפלומטי גמור, תהיה הפסקת אש תלויה בשערה.”¹⁹⁵

דדו מתמנה לרמטכ“ל התשיעי של צה”ל

במצב זה עמדו הדברים גם בסופה של שנת ההכרעה, כאשר הגיעה שעת החילופין במטה הכללי, והרמטכ“ל השמיני של צה”ל עמד לפרוש ולהצטרף, בלי פסק זמן, לשולחן ממשלת ישראל.

לכאורה, לא היה כל ספק, שדדו הוא המועמד היחיד לכהונת הרמטכ"ל התשיעי. גולדה מאיר זוכרת בוודאות את היום שבו נכנס אליה משה דיין ואמר לה: אני רוצה להציע את דדו. “אני לא מתכחשת לזה, חשבתי כי דדו הוא האיש המתאים. אבל לא היה בינינו ויכוח. ההצעה היחידה שבאה הייתה – דדו. שמחתי. ולא היה רגע, לא לפני המלחמה, ולא בזמן המלחמה, שהתחרטתי.”¹⁹⁶

עד לאותה שעה – מספרים אישים אחרים, שידעו מקרוב את הדברים – הוסיפה לרחף באוויר איזו אי-ודאות. היה שלב שנדונה הארכת כהונתו של בר-לב לשנה חמישית – דיין נטה לכך, ובשלב מסוים רצה בזה גם בר-לב. אילו התגלגלו כך הדברים, ייתכן מאוד שדדו היה יוצא מן המירוץ ופורש מן הצבא. בסוף 1971 כבר היה קרוב לשתים-עשרה שנים אלוף, והוא היה בשנתו הארבעים ושבע. היו עוד אלופים, שלא הסתירו את רצונם בתפקיד.

אותה שנה חל ה-1 בינואר בשבת, וביום השלישי שלפניו, ה-28 בדצמבר, חתם שר הביטחון על כתב המינוי, שתוקפו “מחצות יום שבת, י”ד בטבת תשל“ב (1.1.72), שעה 00:01.” עיתוי זה יצר – גם אם ב“סבירות נמוכה” – חשש מפני חלל אפשרי בין היוצא ביום שישי לבין הנכנס ביום ראשון. מכל מקום, בצד כתב המינוי שיגר שר הביטחון מכתב פורמלי, שנאמר בו, כי אם תתלקח אש אויב בשבת, זכאי השר באותו יום למנוע כניסת המינוי לתוקפו. היה זה גם, כזכור, יומה האחרון של “שנת ההכרעה”. אותה שבת – מספרת תלמה רעייתו – היה דדו שרוי באי-שקט: אם נגזר שתהיה אש – שתפרוץ כבר לאחר שיהיה רמטכ"ל.¹⁹⁷

חרדה מוזרה, לכאורה, ב“32 בדצמבר” – כפי שתוארה אז בלעג כניסתה של “שנת ההכרעה” אל השנה שלאחריה. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ“ל שמע הערכות שונות מפי ידידים, עמיתים, שרים. יגאל אלון אמר לו: “אתה תהיה הרמטכ”ל, שיצטרך להנהיג את נסיגת צה”ל לגבולות חדשים, במסגרת הסדרים מדיניים חזויים." עזר ויצמן הזהירו: “בתקופת כהונתך תפרוץ מלחמה חדשה.” שר הביטחון משה דיין, בסעודה חגיגית שערך לכבודו באחד מבסיסי חיל האוויר במוצאי אותה שבת, אמר: “אתה מקבל על עצמך את אחריות הפיקוד על צה”ל כאשר המלחמה טרם נסתיימה. ייתכן, שתצטרך להוליך את צה“ל לקרבות נוספים, אבל גם אם כך יקרה – תהיה חייב בכל עת לא רק להבטיח את ניצחונו של צה”ל אלא גם לסלול את הדרך לסיום המלחמה, להסכם ולהשגת השלום."

לדדו הייתה דעה משלו – והוא גם השמיעה בישיבה הראשונה של המטה הכללי, שהתנהלה בראשותו: “שלא כבשנים קודמות, כשהערכת אמ”ן הייתה מסתיימת במילים, ‘יש יסוד סביר להניח שלא תהיה מלחמה, למרות שצה"ל צריך להיות מוכן’, אנחנו בהחלט – בשנה הקרובה, אולי מאוחר יותר – אנו בתקופה שאפשרות כזאת סבירה בה ביותר. בעתיד הקרוב, אנו חייבים לומר, ש’יכולה להיות מלחמה'…"¹⁹⁸

האם גילה העתיד את פניו? האם שב והליט אותן?

אם כך ואם כך, העתיד ניצב כבר בפתח.

ראש המטה הכללי - הפרק הראשון

“סכנת ההתנגשות תגדל בשנתיים הבאות”

בבוקר יום שישי, ה-31 בדצמבר, טסו מתל-אביב לשדה עטרות אלעזר, בר-לב וראש הלשכה עוזי יאירי, כדי להשתתף בטקס חילופי הרמטכ“לים שעמד להתקיים בחדר הדיונים בלשכת ראש הממשלה בירושלים. האלופים הגיעו בנפרד. לבר-לב היה זה יומו האחרון בשירות צבאי, ואף שבשבועיים האחרונים כלל סדר יומו גם פרידות מרובות, לא ויתר על שגרת העבודה. כבר בראשית השבוע התקיימה פגישת מסירה בינו לבין הרמטכ”ל המיועד, אבל על הסדר הטוב הקפיד עד לרגע האחרון. הסדר הטוב כלל דיון שהתקיים פעם בשבוע – ובו היה ראש אג“ם, יחד עם ראש מחלקת מבצעים, מציג תוכנית מבצעית שוטפת לאישורו של ראש המטה הכללי. אמר דדו לחברו: “המפקד, מחר אהיה אני הרמטכ”ל – מה טעם להציג היום את התוכנית לך?” אמר לו חברו (ואפילו אין סיפור זה, ששמעתי מפי עד שמיעה, מדויק – חבל לוותר עליו): “דידל, מחר – זה מחר. היום תציג את התוכנית כהלכה…”

בהגיעם ללשכת ראש הממשלה, נכנס בר-לב תחילה אל גולדה מאיר, ומסר לידה את הדו“ח המסכם שלו. כעבור עשר דקות, בשעה 10:00, מתקיים הטקס הרשמי. במרכז ניצבת גולדה, דדו לימינה וחיים לשמאלה – לאורך הקיר השמאלי שרי הממשלה ולאורך הימני אלופי צה”ל. כמעט בלחש קוראת ראש הממשלה את מכתבה אל הרמטכ“ל היוצא, והוא משיב. היא קוראת את מכתבה אל האלוף דוד אלעזר. היא מונה את ציוני הדרך העיקריים בחייו: “דרכך החלוצית בארץ מימי נעוריך – ב’הגנה', בפלמ”ח ובצה”ל, ניסיונך ופעליך הכשירו אותך אל הכהונה שבה הנך מתחיל היום." היא מזכירה את הלחימה בירושלים הנצורה. את הפריצה לעיר העתיקה. את כל המסלול כולו, עד רמת הגולן ועד לשעה הזאת. אין היא פוסחת במכתבה על הערכת המצב המדיני וסכנותיו: “מזה שנה וחצי שוררת הפסקת אש, אך לא מובטח לנו כי הפסקת האש תתמיד, או תתארך. שליטי המדינות השכנות עדיין אינם מוכנים להיכנס למשא ומתן משמעותי עם ישראל, וסכנת חידוש הלחימה מיוזמתם עודנה תלויה ועומדת. הנך נכנס לתפקיד הרמטכ”ל בתקופה שהמעורבות הסובייטית לימינה של מצרים הרחיקה לכת, במידה שלא היה כמותה בעבר. לצה“ל צפויים מבחנים קשים, שאינם פחותים בכובדם מבעבר.” היא מסיימת בהשמעת התקווה “כי בזכות שאיפתנו ומאמצינו לשלום ובזכות כוח העמידה של העם וכוחו המרתיע של צה”ל, נזכה לימים של רגיעה, להתקדמות אל השלום. אך אם שוב יתגרו בנו מלחמה – אנו שמים מבטחנו בצבא-הגנה-לישראל, חייליו ומפקדיו." היא מעבירה את נס הרמטכ"ל לידי דדו.

ראש הממשלה אל האלוף אלעזר:

ראש הממשלה

ירושלים, י“ג בטבת תשל”ב

31 בדצמבר 1971

לכבוד

אלוף דוד אלעזר

דדו היקר,

ממשלת ישראל החליטה ביום כ“ז בחשוון תשל”ב, 15 בנובמבר 1971, למנות אותך לתפקיד ראש המטה הכללי לצבא הגנה לישראל.

היום, כשהנך נוטל לידיך את נס הרמטכ"ל, הנני לאמר לך דברי ברכה על שזכית להגיע אל הפיקוד על צבא הגנה לישראל, ולהביע לך רחשי הוקרה ואמון בשם ממשלת ישראל ובשמי.

דדו היקר,

דרכך החלוצית בארץ מימי נעוריך ב“הגנה”, בפלמ“ח ובצה”ל, ניסיונך ופעליך הכשירו אותך אל הכהונה שבה הינך מתחיל היום.

אתה נמנה – כחבריך הרמטכ“לים שקדמו לך – עם דור הנעורים, אשר הקדיש את עצמו למשימות המאבק והביטחון של העם, הדור אשר לחם בקרבות השחרור של תש”ח להקמת מדינת ישראל, ובמערכות המגן על קיומה והתפתחותה. במלחמת השחרור לחמת במערכות ירושלים. פיקדת על הפלוגה אשר פרצה אל שער ציון ואל העיר העתיקה. עמדת בראש גדוד שלחם בהרי ירושלים ובערבות הנגב. בימי מערכת סיני, לחמת בראש חטיבת חיל רגלים ברצועת עזה. מתפקידיך בחיל הרגלים עברת אל השריון ופיקדת על גייסות השריון. למן 1964 עשית כאלוף פיקוד הצפון בקרבות המטרידים על האזורים המפורזים ועל הגנת מקורות המים. במערכות ששת הימים זכית לנצח על קרבות השחרור של השומרון ושל רמת הגולן. בתום מלחמת ששת הימים גילית יכולת רבה במתן פתרונות בלתי שגרתיים לבעיות שעלו במרחב פיקודך. תחת פקודתך הופעלו כוחות צה"ל בהצלחה נגד הפעילות החבלנית, לרבות ההפגזות על יישובי עמק בית-שאן, עמק הירדן ויישובי הגבול עם לבנון. השכלת לרקום יחסי אחווה למופת עם היישובים בקווי האש.

צברת ניסיון בתפקידי פיקוד ומטה ולאחרונה עשית כראש אג"ם ופסעת במסלול הטבעי אל התפקיד שאתה מקבל על עצמך היום. ניסיונך הרב ודאי יעמוד לך בתפקיד הקשה, שהננו מטילים עליך עתה.

מזה שנה וחצי שוררת הפסקת אש, אך לא מובטח לנו כי הפסקת האש תתמיד, או תארך. שליטי המדינות השכנות עדיין אינם מוכנים להיכנס למשא ומתן משמעותי עם ישראל, וסכנת חידוש הלחימה מיוזמתם עודנה תלויה ועומדת. הנך נכנס לתפקיד הרמטכ“ל בתקופה שהמעורבות הסובייטית לימינה של מצרים הרחיקה לכת, במידה שלא הייתה כמותה בעבר. לצה”ל צפויים מבחנים קשים, שאינם פחותים בכבדם מבעבר. אך לאושרנו צה"ל התעצם, שיכלל את ציודו, הגביר את כושר הניידות ואת כוח האש והוא ערוך לכל מבחן.

דוד אלעזר היקר, הבה נקווה כי בזכות שאיפתנו ומאמצינו לשלום ובזכות כוח העמידה של העם וכוחו המרתיע של צה"ל, נזכה לימים של רגיעה, להתקדמות אל השלום. אך אם שוב יתגרו בנו מלחמה – אנו שמים מבטחנו בצבא הגנה לישראל, חייליו ומפקדיו.

והנני נושאת לך ולחברי המטה הכללי של צה"ל את ברכת העם והממשלה. לבנו סמוך ובטוח כי כוחכם יעמוד לישראל בכל עת.

בברכה נאמנה,

גולדה מאיר

תשובתו של דדו קצרה ביותר. כדי לא לשגות בהיגוי ולא להחליף כ“ף רפויה בכ”ף דגושה, מנוקדות כל המכשלות האפשריות. להוציא את משפטי ההודיה והברכה, מתייחס הוא בקצרה לאחריות שהוא נוטל על עצמו “בימים אלה כאשר עודנו עומדים במערכה.” הוא יפעל “ככל יכולתי להאדרת כוחו של צה”ל, לשמירת מסורתו המפוארת, לטיפוח ערכיו ונאמנותו לרוח ישראל." הוא מונה את תכונותיו של הרמטכ“ל היוצא, “אשר הנהיג אותנו – כרמטכ”ל – בתבונה, באומץ לב ובקור רוח.”

האלוף אלעזר אל ראש הממשלה:

כבוד ראש הממשלה

אדוני שר הביטחון

רבותי השרים

רב אלוף בר-לב

חברַי המְפקדים

אני מודה לָךְ, גבירתי ראש הממשלה, על דברַייך ועל בִּרְכָתֵך. על האֵמון שאתם נותנים בִּי – תוֹדתי נתונה:

לך, גבירתי,

לך, אדוני שר הביטחון,

ולכם, רבותי שרי הממשלה.

אני יודע את גודל האחריות שאני נוטל על עצמי, כראש המטה הכללי לצבא הגנה לישראל. צה"ל היה מאז ומִתָמיד המשענת האֵיתָנה של מדינת ישראל; ולא-כל-שכן בְּימים אלה, כאשר עודנו עוֹמְדִים בָּמַערכה.

שְאיפתֵנוּ לְדַרְכֵי הַשלום – נַעֲנֵית בְּאיוּמֵי מִלְחָמָה.

צה"ל יעמוד, כתמיד, על משמר שלומה וביטחונה של ישראל.

אפעל ככל יכוֹלתי להַאֲדָרַת כוֹחוֹ של צה"ל, לשמירת מָסוֹרְתוֹ הַמְפוֹאֶרֶת, לטִפּוּח ערכיו ונאמנותו לרוח ישראל.

אני מברך את רב אלוף חיים בר-לב על תרוּמָתו לצה“ל בשירותו רַב הַשָּנים; ועל אשר הנהיג אותנו – כרמטכ”ל – בִּתְבוּנָה, באוֹמץ לב ובקוֹר רוח.

אני מקבל ביִרְאת כָּבוד את הנֵס הזה הנמסר לי מידַיִיך, גבירתי, ובִירושה מֵרב אלוף בר-לב, ומֵהרמטכ"לים שקדמו לו.

אעשה הכול כדי להיות ראוּי לו.

הקריה, י' בטבת תשל"ב

28 בדצמבר 1971

ק/10545

בגמר טקס קצר זה, נערך טקס שני: דדו נכנס לחדרו של תא“ל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, ושם הצמידו לו שני הרל”שים, שלו ושל בר-לב, את העלה הנוסף של דרגת הרב-אלוף. היה זה שריד למסורת, שהענקת הדרגות נעשית בתוך הצבא, בלי התערבות הדרג המדיני.

כרב-אלוף שב והצטרף להרמת הכוסית בחדר הדיונים. שוב נזכרה העובדה המטרידה, שהשנה חל ה-1 בינואר בשבת. בר-לב העיר, שימי השבת הם תמיד מועדים קריטיים לתקריות, וכי המטרד הוא גם בזה שישנו קושי לכנס את השרים ביום זה. הנחמה היחידה היא, הוסיף, שצירוף כזה לא יתרחש שנית אלא בעוד שבע שנים.

על כך מעירה גולדה: זה כבר יהיה זב"שם!…

להשלמת חוקיותו – וטקסיותו – של המינוי יצאו הכול לביתו של נשיא המדינה. בשעה אחת-עשרה נפתח טקס זה על ידי שר הביטחון, שקרא את כתב המינוי “לראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל, בדרגת רב-אלוף.” הנשיא, זלמן שז"ר, דיבר באריכות על תרומתו של היוצא ועל עברו המבטיח של הנכנס, וסיים במילים: “הוד והדר ליוצא – הוד והדר לנכנס.”

שר הביטחון אצל נשיא המדינה:

האלוף דוד אלעזר

לפי החלטת הממשלה מיום ג' בכסלו תשל"ב (21.11.71) הנך מתמנה בזאת לראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל, בדרגת רב-אלוף.

תוקף המינוי מחצות יום שבת, י“ד בטבת תשל”ב (1.1.72), שעה 00:01.

קבל נא את מיטב ברכותי ואיחולי להיבחרך לתפקיד עליון ורב אחריות זה.

בברכה,

משה דיין

שר הביטחון

היה זה יום של טקסים. כעבור שעה וחצי כבר היו הכול שוב בתל-אביב, לארוחת צהריים מטעם הנהלת הסוכנות היהודית, ושני האורחים – בר-לב ואלעזר – הדגישו את משמעותו הסמלית של מפגש ראשון זה, המתקיים עם נציגותו של העם היהודי. בשעה שלוש הגיע הרמטכ“ל למטה הכללי, וליד הגה המכונית שמספרה צ 1000 נעים כהן, שעשה עם דדו את כל הדרך – חמש-עשרה שנים – מחטיבה 7. לאחר קבלת משמר הכבוד, נפרד פורום המטה הכללי מרב-אלוף בר-לב. עדיין הייתה צפויה פרידה חגיגית במוצאי שבת, אבל תוך הרמת הכוסית בחדר הישיבות של המטכ”ל, אומר דדו, שהוא עכשיו לא רק הבכיר, כי אם גם הוותיק באלופים: “בחדר זה בילינו כאלף שעות משותפות ואכלנו רבע טון פירות וודאי שתינו כמה מטרים מעוקבים תה, ושמענו הרבה זה את זה. את הדברים אנו זוכרים לא משום אריכותם, כי אם בזכות חשיבותם. בארבע השנים האחרונות, מאז ששת הימים, עשה צה”ל דרך ארוכה מאוד. אנחנו כאן היינו בין האופטימיים במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, ואפילו אנו לא שיערנו שכך נראה את עצמנו – קרוב לחמש שנים לאחר המלחמה."

החלטות ראשונות

כעבור שעה קלה עושה הרמטכ“ל התשיעי את צעדיו הראשונים כמפקד צה”ל. עליו למנות את מחליפו כראש אג“ם – והחלטתו כבר נפלה, אף שהייתה מלווה לבטים ואזהרות מכיוונים שונים: האלוף ישראל טל, שפרש שנתיים קודם והקדיש את מרצו ואת כישרונו הרב לתחומים שונים לפיתוח אמצעי לחימה במשרד הביטחון, מקבל את המינוי. טל, שהיה מפקד רב מוניטין של אוגדת שריון במלחמת ששת הימים, החזיק במינוי חירום של מפקד אוגדת מילואים של השריון. במקומו מתמנה עכשיו תת-אלוף הרצל שפיר, שהוא ו”ברן" היו עוזריו הראשונים של דדו בגייסות השריון.

זהו יום שישי קצר של חורף. בשעה 16:15 מקיים הרמטכ"ל דיון ראשון בנושא מבצעי: דרכי התגובה על פעילותם של ארגוני המחבלים בגבול הלבנון. הוא מסכם את הדיון בקביעת מדיניות של תגובה: בעדיפות ראשונה – פגיעה ביעדים של המחבלים עצמם. בעדיפות אחרונה – ירי על כפרים שהמחבלים נאחזו בהם, אף שזהו דבר “מאוד לא סימפטי, בשל החשש מפגיעה בנשים וילדים.” החשש הוא גם מפני העמקת העוינות, אבל ניסיון העבר מלמד גם זאת – שיהיה בזה אולי כדי לעורר את הלבנונים עצמם לפעול נגד המחבלים.

יהיו עוד אירועים טקסיים. הרמטכ“ל יוזמן לישיבת ממשלה וגולדה תשגר לו פתק במהלכה: “שכחתי לספר לך, שליד שולחן זה יושבים עוד שני רמטכ”לים…” (והיא תנקוב בשמותיהם של שני שרים, לא בעלי רקע צבאי, שיצא להם שם בשאלותיהם בנושאי ביטחון). הוא יהיה אורחה של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. הוא יהיה אורחם של עורכי העיתונים. צד זה של פעילותו יידחס גם הוא מעתה לתוך סדר יומו. אבל בישיבה השבועית הראשונה של פורום המטה הכללי, תתחיל שגרת העבודה – דחוסה, נמרצת, נשענת על ניסיון כל השנים הקודמות ועל סמכות מקצועית ואישית, שואפת חידושים ותמורות, נתונה למן הרגע הראשון למגבלה אחת מרכזית: התאמת כל זה למסגרות המתכווצות של תקציב הביטחון.

אך למן הצעד הראשון בולט אצלו – גם בפקודת היום הראשונה וגם בהרצאתו הפרוגרמטית ובהתבטאויות אחרות באוזני עמיתיו במטה הכללי – שלתפקיד זה נכנס כשהוא בעל משנה סדורה, שהבהיר לעצמו היטב, אולי במהלך תקופה ארוכה מאוד, באיזו דרך רוצה הוא להוביל את הצבא ומה עליו לעשות להשגת היעדים שהציב לעצמו.

בפקודת היום, הנושאת את התאריך המוזר שהזכרנו כבר – י“ד טבת תשל”ב (1 ינואר 72) שעה 00:01 – באים לידי ביטוי כמה מן העיקרים, אשר מתגלה בהם שילוב מרתק בין הזיכרון הקיבוצי-לאומי לבין החוויה הביוגרפית של דדו עצמו, ויש בהם כדי לשפוך אור על סולם ערכיו. לכל אורכה שזורים בפקודת היום הביטחון ושאיפת השלום. היא מופנית לא רק ל“חיילי צבא הגנה לישראל”, כי אם אל “אחי הלוחמים, חיילי הקבע, החובה, המילואים ואנשי היישובים”. וכך הוא מגדיר אותה “חובה גדולה” המוטלת עליו כרמטכ“ל: “יחד נקדיש את כל אשר לנו, כדי שצה”ל יוסיף להיות מגן לישראל בדרכה לשלום.” ובהמשך, מונה הוא את ארבעת העיקרים שעליהם נשען צה"ל ומהם הוא שואב את עוצמתו המוסרית:

"נזכור כי אנו צבאו של עם אשר ידע סבל, ונדר שלא להוסיף עליו עוד.

"נזכור, כי אנו צבאו של עם הקולט עלייה, מיישב את ארצו ובונה חברה ומשק, ונטה שכם למשימות אלה.

“נזכור, כי כוחו של צה”ל אינו רק בנשקו, אלא גם בטוהר נשקו, בערכיו המוסריים וברוח ישראל.

“נזכור, כי כוחנו בא לא משנאת אויב, אלא מאהבת המולדת.”

הנוסח המלא של פקודת היום

פקודת יום

של

רב-אלוף דוד אלעזר

ראש המטה הכללי

חיילי צבא הגנה לישראל!

מדינת ישראל עודה נאבקת על ביטחונה ועל שלומה.

אנו רוצים בשלום, אך הבחירה בין מלחמה לשלום אינה נתונה בידינו. אין לנו כל עניין במלחמה נוספת, אולם, נוכח האיומים המהדהדים באוזנינו ללא הרף – עומד צה"ל ערוך ומוכן.

אם יפתח האויב באש – לא הוא אשר יקבע את אופיה של המלחמה ואת הגבלותיה.

צה"ל יכה על פי דרכו.

מאז מלחמת ששת הימים, ובמשך הפסקת האש הנוכחית, התקדמנו והתעצמנו, קלטנו נשק רב ומשוכלל, הוספנו כוח ואנו ערוכים כראוי בקווי הפסקת האש הטובים להגנה.

אך עם כל כוחנו ויכולתנו להכריע את האויב בשדה הקרב, נשאף תמיד, כי יירתע ממלחמה, ישלים עם קיומנו ויבחר בשלום איתנו.

אחי הלוחמים, חיילי הקבע, החובה, המילואים ואנשי היישובים –

ידעתי את מסירותכם ונאמנותכם בבניין כוחו של צה"ל. ראיתי את עוז רוחכם ואת אומץ לבכם בקרב.

אני בוטח בכם.

היום, כאשר מוניתי לראש המטה הכללי לצבא הגנה לישראל, יודע אני, כי עם הזכות שניתנה לי, הוטלה עלי גם חובה גדולה –

יחד נקדיש את כל אשר לנו, כדי שצה"ל יוסיף להיות מגן לישראל בדרכה לשלום.

נזכור, כי אנו צבאו של עם אשר ידע סבל, ונדר שלא להוסיף עליו עוד.

נזכור, כי אנו עם הקולט עלייה, מיישב את ארצו ובונה חברה ומשק, ונטה שכם למשימות אלה.

נזכור, כי כוחו של צה"ל אינו רק בנשקו, אלא גם בטוהר נשקו, בערכיו המוסריים וברוח ישראל.

נזכור, כי כוחנו בא לא משנאת אויב, אלא מאהבת המולדת.

נהיה נאמנים לרעות הלוחמים, לחברינו בשבי האויב ולזכרם של רעינו אשר נפלו בשדות הקרב.

על ערכים אלה נשמור מכל משמר ומהם נשאב עוז בכל מבחן.

אנו נפרדים היום ממפקדנו רב-אלוף חיים בר-לב, אשר הנהיג אותנו בהצלחה בתקופה שהייתה עתירת התעצמות ורבת הישגים בשדה הקרב.

הוקרת צה"ל וברכתו ילווהו.

דוד אלעזר, רב-אלוף

ראש המטה הכללי

י“ד טבת תשל”ב

(1 ינו' 72)

שעה 00:01

מעניין לציין, כי שניים מן הנאומים המרשימים ביותר שעתיד היה דדו להשמיע כרמטכ“ל, בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, יסובו על שניים מן העיקרים האלה: לציון מלאות שלושים שנה למרד גטו וארשה – ערב חג הכ”ה למדינת ישראל, ובימים של כוננות גבוהה, שלא ניתן לה פרסום בציבור – נאם הרמטכ“ל בעצרת השואה והגבורה בקיבוץ לוחמי הגטאות; חמישה שבועות לפני יום הכיפורים – ב-28 באוגוסט 1973 – נשא הרצאה בטקס הענקת פרס יצחק שדה – שהיה ממניחי היסודות של הכוח העברי הלוחם, והמפקד הראשון של הפלמ”ח – ובה דיבר על טוהר הנשק ומוסר הלוחמים. בין השאר, אמר:

"לא היינו יכולים לשמור על מוסר הלוחמים אלמלא הייתה מטרתנו צודקת. קיומו של עם ישראל בארץ ישראל והתקומה היהודית – זו שלא נבנית מחורבן הזולת – הם מטרה צודקת. הדרכים והאמצעים להשגת המטרה חייבים גם הם להיות מוצדקים, ולא כל הדרכים כשרות.

" – – – אנחנו מקיימים את מוסר הלוחמים למרות השנאה התהומית, הלוחשת עדיין אצל שכנינו והכמיהה לחורבן בית שלישי. אנחנו מקיימים את מוסר הלחימה מול צבועים ומול חסרי כל מוסר, שתורתם היא: נגד היהודים מותר הכול. אנחנו מקיימים את מוסר הלחימה למען עצמנו ולמען הבאים אחרינו.

“צה”ל הוא כור ההיתוך והחינוך לעתידים להיות אזרחי ישראל. ערכי מוסר הלוחמים הופכים להיות ערכיו של כל אזרח בחברה הדמוקרטית שלנו.

“אלה ערכים הפותחים תקווה לעולם טוב יותר, מוסרי יותר, עולם של שלום.”¹⁹⁹

הרמטכ"ל מתווה את דרכו

את תקופת כהונתו של רב אלוף אלעזר יש לחלק לשני פרקים מרכזיים, שאף הם נחלקים בתוכם:

הראשון, החל בינואר 1972 ועד לפרוץ המלחמה. פרק זה נחלק לשניים – עד מחצית אפריל 1973, משהחלה הכוננות לקראת מלחמה בקיץ – ומאפריל עד אוקטובר.

השני, עשרים ימי המלחמה וכן החודשים המעטים עד לפרסום מסקנות ועדת אגרנט וההתפטרות. במרכז הספר – כמו במרכז חייו – ניצבים אותם עשרים ימים, שבערה בהם אש המלחמה. לאור הלהבות נתגלו מחדש פניהם של אישים, נתהפכו הערכות, צורפו או נשרפו אמיתות. כל מי שמבקש לעסוק במה שקדם ליום הכיפורים, אינו יכול להימלט מנוכחותה המתמדת של המלחמה. גם את הפרק הראשון בכהונתו של הרמטכ"ל התשיעי, כמו את כל דרך חייו, אי-אפשר עוד לראות אלא לאורם השורף של עשרים הימים הארוכים ביותר בחמישים ואחת שנותיו. כל מה שקדם להם – אינו אלא מבוא. כל מה שבא אחריהם – אינו אלא חתימה.

הכול מושך אל יום הכיפורים, ולפיכך נוטה להשתלט על מהלך התיאור כל מה שנתגלה כחשוב לאחר זמן, ונוטה להידחק אל השוליים כל מה שאינו נוגע בזה, אף שבשעת מעשה החשיבוהו. להתגבר על מגמה זו לא רק קשה – אלא גם ספק אם יש טעם לדבר. מלחמת יום הכיפורים היא המרכז, לפיכך יש גם הצדקה לחלוקה הזאת.

כאן אנחנו עומדים בחלקו הראשון של הפרק הראשון: מכניסתו לתפקיד ועד למחצית אפריל 1973, כלומר עד לאחר הפשיטה לביירות והידיעות בדבר הכנות מצריות למלחמה כוללת, במאי או ביוני.

נתאר בקצרה את זירת פעילותו של הרמטכ"ל ואת הנפשות העיקריות, וכן את המציאות כפי שנראתה באותם ימי ינואר 1972.

נוכחות מרכזית – במובנים רבים דומיננטית – הייתה זו של שר הביטחון, משה דיין. קדמו לו בתפקיד זה בישראל שלושה אישים – דוד בן-גוריון, פנחס לבון ולוי אשכול. ההבדלים בין השלושה היו רבים וחשובים, אך משותפים לשלושתם היו רקע מדיני-אזרחי ומיומנות צבאית מזערית. דוד בן-גוריון נבדל מלבון ומאשכול, בין היתר, במעמדו הסמכותי היחיד במינו כמנהיגה של האומה, מי שהוביל אותה לעצמאות ועיצב את כלי ריבונותה, ובכללם את העקרונות שעליהם הושתתה מערכת הביטחון כולה וצה"ל במרכזה. יושב ראש הנהלת הסוכנות והמופקד בה על ענייני הביטחון הוא שנשא בחמש-עשרה השנים הראשונות לקיומה של המדינה (להוציא פרק זמן קצר, כאשר פרש לשדה-בוקר) בכהונה הכפולה של ראש הממשלה ושר הביטחון. רישומה של עובדה זו ניכר גם במישור התחיקתי וגם במישור האישי בכל הנוגע ליחסים בין הדרג האזרחי הנבחר לבין הדרג הצבאי.

משה דיין קיבל את תיק הביטחון, ברגע של משבר לאומי – ערב מלחמת ששת הימים – בראש ובראשונה בזכות עברו כרמטכ"ל ובגלל מעמדו הכריזמטי כסמכות ביטחונית יחידה במינה. מלחמת ששת הימים ביצרה עוד יותר את מעמדו זה – הן בציבור הרחב והן בקרב רבים ממפקדי הצבא. כנגד זה היה מעמדו בקרב הדרג המדיני – ובעיקר בפלגות תנועת העבודה – פחות חד-משמעי. הוא היה לא רק שר הביטחון, כי אם מנהיג פוליטי, שפרש ממפלגתו, שב והצטרף אליה, עמד לא אחת ביריבות גלויה עם מנהיגים אחרים, בכללם שני ראשי הממשלה, לוי אשכול וגולדה מאיר. בתקופה שאנו עומדים בה, ובעיקר בשנת 1973, עתיד המאבק הפנים-מפלגתי לשוב ולהתלקח, וזאת על רקע של חילוקי דעות פנימיים וחיצוניים בשאלות חוץ וביטחון.

את משרד הביטחון מכאן ואת צה“ל מכאן יש הרואים כמין שתי ממלכות, או כשתי נחלות פיאודליות נרחבות, שהאחת אינה נוגעת בחברתה. מעמדו של הרמטכ”ל, כראש ההיררכיה הצבאית, איתן – קל וחומר אם הוא עצמו נהנה ממעמד סמכותי ומתמיכה נאמנה מן הדרג המדיני. מן הבחינה הזאת, מעידים אישים שונים, נתקיימו יחסים של כבוד הדדי בין שר הביטחון משה דיין לבין הרמטכ"ל דוד אלעזר, ומכל מקום לא הייתה לדדו תחושה של מי שאינו שורר בביתו. נתונה הייתה לו הערכתם העמוקה וחיבתם האישית של ראש הממשלה ושל השרים שדעתם הייתה חשובה בממשלה בשאלות ביטחון: ישראל גלילי, יגאל אלון, חיים בר-לב.

לראשות המטה הכללי הביא עמו דדו ניסיון ארוך כחבר המטה הכללי, ועל פי הגיונה של ההיררכיה הצבאית לא היה ספק בכלל שהמפקד, הפוסק האחרון, הוא זה הניצב בראשה – הן מכוח תפקידו – ראש המטה הכללי – והן מהיותו איש הצבא היחיד בשירות פעיל הנושא בדרגה הבכירה ביותר, דרגת רב-אלוף. אך מהו התוכן הממלא תפקיד זה ודרגה זו?

מן הבחינה החוקית היה היגיון זה מעורפל. “חוק יסוד: הצבא” נתקבל בכנסת רק אחרי מלחמת יום הכיפורים – ב-9 באפריל 1976. מי ששימש כפרקליט צבאי ראשי, ד“ר (ואל"מ, מיל') צבי הדר²⁰⁰ אומר, כי “סמכותו העיקרית של הרמטכ”ל כלפי צה”ל היא סמכות הפיקוד העליונה, וזו אף הסמכות המאפיינת את תפקיד הרמטכ“ל.” סמכות זו מבוססת בעיקר על הוראות חוק השיפוט הצבאי (תשט"ו-1955). באותו חוק אין מצויה הגדרת מושג “המטה הכללי של הצבא”, ולא נאמר בו שראש אותו מטה הוא “המפקד העליון של הצבא”. בחוק היסוד החדש, טוען ד“ר הדר, נקבע אומנם במפורש, כי “הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי,” אך גם הוא אינו “מפרש מה משמעותה של סמכות הפיקוד העליונה.” לא בחוק זה ולא בשום חוק אחר נאמר, ששר הביטחון הוסמך להוציא בעצמו פקודות לחיילי צה”ל, ובכללן לתת פקודה לרמטכ“ל עצמו. את פקודות מטכ”ל – מוציא המטה הכללי. על סוג מסוים של פקודות כלליות, “הוראות הפיקוד העליון”, מקבל הרמטכ"ל את סמכותו מן השר הממונה על ביצוע חוק השיפוט הצבאי.

ואולם הממשלה ושריה פועלים מכוח הסמכות שהוענקה להם ב“חוק יסוד: הממשלה”. לדברי ד“ר הדר, ניתנות “כל סמכויותיו של הרמטכ”ל, המתבססות על חוק השיפוט הצבאי, ובייחוד סמכויותיו הפיקודיות שאינן בעלות אופי שיפוטי, לנטילה על ידי שר הביטחון.” אם יעשה כן ויפעיל בעצמו את סמכויות הרמטכ“ל, לא תהיה כאן כל חריגה מן החוק, אלא הוא “נכנס בנעלי הרמטכ”ל, ונראה כי הוא עומד במקומו בהקשר זה לכל דבר ולכל עניין המשתמע מכך.” הפרקליט הצבאי לשעבר סבור, שאין כאן כל שגגה, אלא נטילת סמכות כזאת – כאפשרות – “מהווה אחד האמצעים החשובים ביותר שבידי שר הביטחון, ובאמצעותו בידי הממשלה עצמה, להטיל מרות על צה”ל, לקיים פיקוח מעשי על הנעשה בו ולכוון את פעולותיו ולשאת באחריות על כך בפני הכנסת והציבור כולו."

האם היו אלה היחסים, הלכה למעשה, והאם היה דדו עצמו מודע למצב החוקי, או פעל כשחשש זה מונח על צווארו? ודאי שלא. שר הביטחון לא “הנחית” פקודות על הצבא ולא נטל סמכויות. יתירה מזו, בכל מקרה של אי-הסכמה ביניהם – והיו כמה מקרים כאלה – הובאו הדברים, בלי שהיה על כך ערעור, להכרעת ראש הממשלה.

ובכל זאת, כדי לזכור, שאין ניתוח משפטני זה – שיש בו גם הדגשת כוונה – מנותק מן הניסיון המציאותי. דוגמה בולטת לדבר – התפטרותו של הרמטכ“ל השני של צה”ל, רב-אלוף יגאל ידין, בשל מחלוקת שפרצה בינו לבין שר הביטחון, דוד בן-גוריון. לא היה כלל ספק בעיני בן-גוריון, שאת מעמדו של רמטכ“ל צריך להשוות לזה של מנכ”ל משרד ממשלתי, כלומר לדרג בכיר של מבצעי ההוראות של קובעי המדיניות. השליח של הממשלה הוא השר. הצבא אינו קובע שום דבר, אינו מבצע שום דבר על דעתו, אלא הוא מבצע את מדיניות הממשלה, ששר הביטחון הוא שליחה. זה המצב החוקי הקיים, אמר אז דוד בן-גוריון בפורום סגור, והוא לא נתהווה מאליו. כיוון ששר הביטחון הנוכחי, הוסיף, מכיר את כל שרי הביטחון שהיו מאז נוסדה המדינה – הוא יודע שלא קל היה להשליט עיקרון זה, אבל זו הקונסטיטוציה הקיימת.

מה שלא קבעה הקונסטיטוציה, קבעו המסורת המתגבשת והסמכות האישית של השר.

שר הביטחון מאשר מינויים של קצינים בכירים, מדרגת אלוף-משנה ומעלה, וגם דדו עתיד היה להתנסות בהצעות מינויים שלא נתקבלו על דעתו של השר. ודאי שכל פעילות מבצעית, המלווה חצייה של גבול המדינה – ביבשה, בים או באוויר – טעונה אישורו המוקדם של השר. גיוס לא שגרתי של כוחות מילואים ודאי וודאי. לא זו בלבד שהתוכניות להתעצמות ולבניית הכוחות מוצגות בפני השר – ובמקרים מיוחדים בפני הממשלה כולה – אלא שהן עצמן מוכתבות לא אחת מכוח אילוצים תקציביים, כפי שיתואר בהמשך.

ובכן, נוכחותו הדומיננטית של משה דיין הייתה נתון. ביום שנכנס דדו לתפקידו, כבר כיהן דיין קרוב לחמש שנים כשר הביטחון. אחד הקצינים הבכירים, שהיה מקובל על שניהם, אומר: דדו חי במתיחות קבועה בינו לבין שר הביטחון, מתיחות פוטנציאלית, שהייתה מתחת לפני השטח. רק מי שהיה קרוב מאוד אל זה ואל זה – חש בכך. מעל לשטח זה לא ניכר.

אדם שני סבור, שזהו תיאור היוצר רושם מוטעה. לא זו בלבד, שמעל לפני השטח היו היחסים מלאי הערכה הדדית ונינוחים, אלא שאין בשום פנים לתאר את המציאות במונחים של כפיפות ומתח, וגם התמודדויות וניגודי השקפות לא חרגו מ“כללי המשחק”.

אם כך ואם כך, בבואו לקבוע לעצמו את מקומו כמפקד הצבא וראש המטה הכללי, היה עליו לנווט דרכו בין אותה נוכחות, שסמכותה הצבאית והמדינית הייתה רבה, לבין המערכת הצבאית.

וקודם כול, המטה הכללי.

כאשר ישב דדו בפעם הראשונה בראש פורום המטה הכללי, לא נותר בו אפילו אחד מן האלופים שמצא בשעה שצורף הוא לשולחן זה, ב-1961, גם לא הוותיקים שבהם – האלופים מרדכי הוד (מפקד חיל האוויר), עמוס חורב (ראש אג"א) ואהרן יריב (ראש אמ"ן). חברי הפורום היו האלופים ישראל טל (ראש אג"ם), שלמה להט (ראש אכ"א), מרדכי גור (אלוף פיקוד-צפון), רחבעם זאבי (אלוף פיקוד-מרכז), אריאל שרון (אלוף פיקוד-דרום), אברהם בוצר (מפקד חיל הים), אברהם אדן (מפקד גי"ש), יצחק חופי (ראש מחלקת ההדרכה). השתתפו גם מנכ“ל משרד הביטחון, ישעיהו לביא; עוזר ראש אג”ם תת אלוף הרצל שפיר, ראש מו"פ, היועץ הכספי והמזכירים הצבאיים של ראש הממשלה ושר הביטחון.

לא הייתה זו המסגרת העיקרית – אף שהייתה הנכבדה ביותר – לעבודתו המגוונת של הרמטכ“ל. הצבא שבראשו עמד גדל מאוד וארגונו היה מסועף ומורכב ביותר. המטה הכללי כלל את ארבעת האגפים – המטה הכללי, אפסנאות, כוח אדם ומודיעין. אלה היוו מטה מתאם, ועמם היה מקיים דיונים של ראשי אגפים. היו קציני חיל ראשיים. ישנם הפיקודים המרחביים – צפון, מרכז, דרום – הכפופים במישרין לרמטכ”ל. ישנן הזרועות – יבשה, ים, ואוויר, וזו היבשתית אינה מאוחדת, כי אם ישנם חילות: צנחנים וחי“ר, שריון, תותחנים, הנדסה, קשר ואלקטרוניקה, מודיעין, רפואה, משטרה צבאית, חימוש ועוד. ישנם קציני חילות ראשיים, המהווים יחד מטה מקצועי של הרמטכ”ל. ישנם פיקודים ייעודיים – כגון נח"ל וחינוך.

מסגרת קבועה היא זו של מטה השר. ראש אגף המטה מקיים גם הוא פורום קבוע, המשמש את הרמטכ“ל לתכליות שונות. דיונים מבצעיים מתקיימים במוצב הפיקוד העליון (מצפ“ע, ובעגה – ה”בור"), ואליהם מוזמנים המפקדים הנוגעים בעניין הנדון. נוסף למגע הרצוף עם ראש אג”ם, מתקיים אחת בשבוע דיון על מבצעים שוטפים.

בסדר יומו של הרמטכ“ל – והוא הירבה בכך בעיקר בתקופה הראשונה – כלולים הסיורים בפיקודים, בחילות, בזרועות, בקווי ההגנה לאורך הגבולות וכיוצא באלה. ראש הממשלה לוי אשכול גם הנהיג את השתתפותו הקבועה של הרמטכ”ל, בצד שר הביטחון, בכל הדיונים בדרג הממשלתי (כולל התייעצויות שמזַמן ראש הממשלה עם קבוצת שרים) בנושאים ביטחוניים. הרמטכ"ל גם נפגש בסדירות עם ועדת החוץ והביטחון, וכן הוא נפגש עם מעצבי דעת הקהל ועם ציבורים שונים ברחבי המדינה.

נשוב אל הישיבה הראשונה.

כבר במעמד ראשון זה נסתמנו כמה קווים עיקריים לנושאים מרכזיים שיעסיקוהו בעתיד:

נקודת המוצא שלו הייתה, שאפשרות של התלקחות מלחמה במהלך שנת 1972, או מיד לאחריה “סבירה ביותר”. המועדים שיש לראותם כהרי פורענות: ערב נסיעתו הצפויה של ניקסון למוסקבה, או בין הנסיעה לפקין לבין הנסיעה למוסקבה, ואולי בשובו מן הקרמלין. מועד מאוחר יותר הצופן בחובו סכנת התלקחות: אחרי הבחירות לנשיאות ארצות-הברית והתארגנות הממשל החדש – כלומר, בראשית 1973.

כיוון שאנחנו חיים בהחלט בתקופה שעלולה להתפתח בה מלחמה, אומר דדו, מתחייבת מכך הליכה בשתי מסילות – זו המכוונת להכנה לטווח הקרוב (“העיקר, להיות מוכנים למחר בבוקר”) וזו של התכנון לטווח הארוך.²⁰¹

כאן נקלע דדו, ממש בימיו הראשונים, לתוך קונפליקט בסיסי ביותר: כל התוכניות הרב שנתיות שהוכנו, בדקדקנות ובפירוט רב, במסגרת “גושן”, עמדו בצל תביעתה של הממשלה לצמצם באורח ניכר את הוצאות הביטחון בשנים הקרובות. התברר לו כי “גושן ב'” לחמש השנים 1971–1976 תצטרך להתכווץ בשיעור של בין 4–9 מיליארד ל"י. אפשר אולי להתמקח מעט, אבל בעיקרו של דבר ייאלצו לקבל את הדין. כבר אז מצביע דדו על הדרך שאכן נבחרה: באוגוסט 1971 בוצע פיחות בשיעור של 20 אחוזים. המדינה מבקשת להפנות משאבים נרחבים ביותר לצרכים חברתיים - חינוך, שיכון, קליטה, פיתוח. אין לצפות להסתלקות הממשלה ממדיניות זו – שיש נימוקים לאומיים כבדי משקל לקידומה – ולפיכך מתווה הוא כבר עכשיו את המגמה: הכנת תוכנית חומש חדשה, “אופק א'”, החל בשנת העבודה 1973.²⁰² את השנה השנייה של “גושן ב'” – 3–1972 – יכלכלו בהתאם לתכנון הקיים, ותוך סיגולה לתקציב המקוצץ. הכנת תכנון חדש זה, שיוכנסו בו שוב ושוב שינויים – ובכלל זה בשל החלטה שתתקבל מאוחר יותר, לקצר את שירות החובה – תעסיק הרבה את המטה הכללי. היא תהווה פשרה בין המתחייב מן הצורך לקיים את כושר ההרתעה ואת כושר ההגנה של ישראל לעומת ההתעצמות הרצופה של הצבאות הערביים, לבין ההכרח לעמוד באילוצים תקציביים ואחרים.

כוונה נוספת לטווח הארוך – שהרמטכ“ל נותן לה ביטוי מפורש כבר ברגע הראשון – מניעת הזדקנותו וקפיאתו של סגל המפקדים. נקודת המוצא שלו היא, שעל צה”ל להישאר צבא, שבדרג העליון שלו – אלופים – יכהנו אנשים בני ארבעים פלוס. “סתימה” בצמרת נותנת אותותיה בכל דרגי הפיקוד, ותוצאותיה, לטווח ארוך, עלולות לנוון את הגוף כולו. רק אם יוכל קצין להגיע בגיל 32 לדרגת אלוף-משנה, וכעבור ארבע-חמש שנים לדרגת תת-אלוף, לא תחול הזדקנות של הצמרת – לא ייבלם קידומם של כוחות צעירים, שבהיעדר אתגרים ותמריצים בצבא, יפרשו מתוכו. כבר בהתחלה אומר דדו בפה מלא, כי מדיניות זו תקיף את הצבא כולו, “החל בפורום זה”. הוא יודע שיקנה לעצמו אויבים, אך ודאי שאינו מעלה על הדעת שתהליך זה – שאכן הוא ידרבן ויאיץ אותו – לא יושלם באורח הדרגתי וכי המלחמה תקדים את הבשלתו.

מכל מקום, בתוך שבועות אחדים – אגב דיונים מקיפים ויסודיים – מציע הרמטכ"ל את עיקרי השקפתו וגם מפעיל את הכלים ליישומם.

הנחת היסוד שלו היא, שהסכסוך הישראלי-ערבי יימשך גם בשנים הבאות, וכי לא יחול שינוי יסודי במציאות המדינית והצבאית באזור. קיים עדיין פער עצום בין עמדות הצדדים, “ואין אני אופטימי עד כדי להאמין שאנו קרובים לשלום,” אך כמו קודמו, רב-אלוף בר-לב, הוא מבחין בתזוזה בעמדה הערבית. חשוב להודות בכך, “משום שזו הוכחה נוספת לערך ולטעם שיש בעמידה העיקשת שלנו – כפי שעמדנו.” תזוזה זו – כפי שקיבלה ביטוי בניסוחים מצריים – עדיין אינה באה לשרת מטרות כשלום וכדו-קיום, כי אם מהלכים מדיניים. כתוצאה מהנחת יסוד זו, סבור דדו, יש לראות את שנות כהונתו “כתקופת המשך של המאבק המדיני והצבאי”.

בפני מצרים פתוחות כמה אופציות מדיניות, ובכללן דרך הפתרון החלקי. אבל אפשרי גם השימוש באמצעים צבאיים – פתיחה באש – לזירוז תהליך ההישגים המדיניים.

פתוחות לפניה גם אופציות צבאיות שונות: הראשונה, לצאת למלחמה כוללת, במגמה לשים קץ לקיומה של ישראל. יש סבורים, כי המצרים עשויים ללכת בדרך “המאבק הממושך”, כלומר, לעמוד תקופה ממושכת במצב הקיפאון הנוכחי, גם בלי התקדמות מדינית וגם בלי להגיע להתנגשות צבאית. על כך מביע דדו את דעתו באוזני עמיתיו האלופים: “אילו זה עמד למכירה – היינו קונים עשר שנים כאלה. אינני סבור, שזו אופציה.” על הדרך שיבחרו בה בסופו של דבר מדינות ערב, הוא מוסיף, “יכולים אנחנו להשפיע במהלכינו ובהתנהגותנו. בתנאים של מעורבות רוסית פחותה יותר – היינו מגיעים גם לפתרון מהר יותר. וכנגד זה, אלמלא התמיכה האמריקנית בנו – מגיעים היינו להתנגשות מהירה יותר ולהחמרת המצב.” כאשר הוא טוען, כי ישראל יכולה להשפיע על ההחלטה המצרית איזו אופציה להעדיף, “כוונתי – על ידי הקשחה פוליטית, תוך שיבוש יחסים עם ארצות-הברית, וכתוצאה מזה – ואולי לא רק כתוצאה מזה – להביא לצמצום ההרתעה שלנו ולקרב את המלחמה.” השקפתו של רב-אלוף אלעזר, ב“אני מאמין” שהוא משמיע בכניסתו לתפקיד:

“אין לאפשר לצד השני, על ידי עמדה קשוחה שלנו, לחץ מדיני שיביא לשיבוש עם האמריקנים. גם בשישים ושבע פחתה ההרתעה שלנו, ולא רק באשמתנו. גמישות פוליטית, או נכונות מוגברת למשא ומתן, תוך קיום תקין של מערכת היחסים עם ארצות-הברית, כפי שאנחנו עומדים בה כרגע – שיש פאנטומים, ויש נוחיות בשימוש בדולרים, והעולם הערבי מעריך שארצות-הברית עומדת מאחורינו – תוך קיום הרתעה אמינה, מאפשרים דחיית המלחמה.”

את הנוסחה שלו מבטא הוא כך: “לשנה-שנתיים הבאות, אין מטרת המדינה השגת שלום, אלא שאיפה להגיע להסדרים, שיש בהם משום ראשית נורמליזציה, ראשית תהליך ההגעה לשלום, תוך מניעת כל אופציה צבאית מן הצד השני, תוך מניעת הישגים כלשהם מן האויב בדרך הצבאית, תוך עמידה עיקשת על אי-חזרה – לא במעשים ולא בדיבורים – לגבולות שישים ושבע, תוך התבססות ושמירת הישגים מרביים כל עוד אין הסדר ותוך נכונות מתמדת למשא ומתן מדיני.”

אין המטה הכללי מחויב לגעת בנושאים המדיניים, אין מתבקשת דעה מגובשת, ודדו מבקש רק להחליף דעות עם עמיתיו, תוך שהוא מדגיש, כי המלצתו שלו לממשלה יכולה להיות “תואמת או מנוגדת” לדעת עמיתיו. העיקר הוא המשתמע מכל זה בתחום שעליו מופקד הצבא. בעניין זה עליו להגיע להערכה מדויקת הרבה יותר, להגדיר היטב את המגמות, המטרות, התוכניות וההכנות.

וקודם כול – בדבר סבירותה של מלחמה קרובה.

הוא מעריך, “שהמלחמה היא אפשרית.” שנת 1972 שונה מכל השנים הקודמות, שהייתה בהן הערכה שאין סבירות למלחמה, הנה בתקופה זו “המלחמה בהחלט אפשרית ויכולה לפרוץ ומידת סבירותה גבוהה – בין מלחמה ובין פתרונות מדיניים – וקשה להעריך מה יהיה הכיוון.”²⁰³

לשון אחר: הערכתו היא, שאין הסטטוס קוו יכול להאריך ימים, ובהקדם ינועו המאורעות – אם בדרך המשא ומתן ואם בדרך הלחימה.

מכאן – בשבוע השני לכהונתו כרמטכ"ל – גם ראשית פתיחתם של כמה נושאים צבאיים מרכזיים, שיעסיקו הרבה את המטה הכללי בחודשים הבאים, נושאים משולבים וארוגים זה בזה. אם אכן יבחרו המצרים באופציה הצבאית, סבורים באותה שעה, עלולים הם להעדיף על המלחמה הכוללת את האפשרויות המוגבלות יותר: חידוש מלחמת ההתשה, הפגזות ארטילריות כבדות לאורך הקו; ניסיונות להשתלטות על קטעים צרים של התעלה, בתקווה שהתערבות מהירה של מועצת הביטחון תאפשר להם לקיים בידם הישגים מצומצמים אלה; פשיטות קומנדו בעומק סיני.

אגב הצגת אפשרויות אלה ותשובת צה"ל עליהן, נדונה שיטת ההגנה בסיני, אופיו ותפקידיו של קו בר-לב מכאן ושל הכוח המשוריין הנייד מכאן, ונשקלות התפיסות האופרטיביות השונות – העברת המלחמה לשטח האויב על ידי התקפת נגד וצליחה מוגבלת או נרחבת אל הגדה המערבית של התעלה, לעומת קרבות “הֲכָלָה” במרחבי סיני.

בדיונים אלה נותן דדו ביטוי לתפיסותיו – הן כאחד מבוניה העיקריים של תורת המלחמה של השריון בצה"ל, הן כמי שהפיק ליקחו ממלחמת ההתשה הקטלנית, והן כמי שמחשבתו מודרכת לא על ידי קריטריונים צבאיים בלבד, כי אם על ידי מטרות ומגבלות מדיניות. ניגע בכמה מנקודות אלו ונתווה בקצרה את ההשתלשלות:

לקחי מלחמת ההתשה - ועתידו של קו בר-לב

מלחמת ההתשה, שתוכננה על ידי נאצר, לא בלי עזרת הרוסים – מחווה דעתו דדו – הייתה תוכנית מצוינת, היחידה שהייתה פתוחה לפני המצרים ב-1969. בעבר התנהלו במטה הכללי ויכוחים בשאלה האם יצאה ישראל בניצחון ממלחמת ההתשה, והדעות נשארות חלוקות. עובדה אחת עומדת מעבר למחלוקת – למצרים לא נותר עוד כוח להתמיד בה, והם נשברו ראשונים. “אילו הלכו עד הסוף – היה חמור מאוד.” ועוד: הדבר ששבר את המצרים והביאם להסכמה להפסקת אש, היה הלחץ הנגדי הכבד, הפגיעה בערי התעלה וההפצצות בעומק מצרים, “ולא העמידה המזהירה שלנו בהגנה.”

מסקנתו המרכזית היא – “לא הייתי רוצה לנהל עוד מלחמת התשה אחת, כי זו המלחמה הפחות טובה והפחות נוחה לעם ישראל ולצה”ל. אם תתחדש מלחמה זו בעתיד – אין לראותה מתבססת על כושר העמידה וההגנה שלנו."

שוב ושוב הוא נותן ביטוי – בקו אחד עם תיאורו של האלוף אדן שהובא למעלה – לדעתו על ייעודם של מעוזי התעלה: “אף פעם לא התייחסתי לקו בר-לב כמערך הגנה עמיד, שעליו אפשר יהיה לשבור את הכוח המצרי. אני חושב שערכו הוא במיקומו. אני סבור שהוא תרם לקונספציה של עמידה על התעלה. אני סבור, שיש לו ערך אופרטיבי-טקטי זמני, בכך שנתן לנו את היכולת להגיב בזמן ובמקום שאנו בוחרים, ולא בזמן ובמקום המוכתבים על ידי לחץ קונקרטי.” עם זאת, אין הוא מצטרף לשוללים את עצם קיומם של המעוזים ואת המעדיפים החזקת קו התעלה על ידי כוחות ניידים ומשוריינים בלבד – “הגנה ניידת” לעומת “הגנה קשוחה”. שלושה הם נימוקיו העיקריים:

הראשון – נבחרה שיטת הגנה מסוימת, ואף שעלתה באבדות, אין בזה הוכחה – לא לחיוב ולא לשלילה – בדבר עדיפותה של השיטה האחרת, שלא נוסתה כלל. אין זה הוגן לפסול את הקונספציה שלא נוסתה, ובאותה מידה אין זה הוגן לבקר את הקונספציה היחידה שנוסתה.

השני – המעוזים הם עכשיו עובדה קיימת. אילו צריך היה להחליט על הקמתם עכשיו, היה מקום לבחינתה העקרונית של קונספציה זו לעומת זו שמצדדים בה שרון וטל (אמר טל: “השאלה אינה אם להילחם על קו המים או לאו… אני בעד להחזיק את קו המים, הרבה יותר צפוף, אבל עם טנקים”). נקודת המוצא צריכה להיות: יש לנו קו מעוזים לאורך התעלה. אין המעוזים גורעים מן הגמישות האופרטיבית שלנו בכל האפשרויות – אם להדיפת חדירות אם לקרב שריון בשריון – והם יתרמו את תרומתם בכל צורת קרב. קו בר-לב אינו קו הגנה ולא נועד לבטא תפיסת הגנה קשוחה, אלא להיות אלמנט במערכת הניידת, שהמרכיב העיקרי שלה הוא חיל האוויר והשריון.

השלישי – המדיני. “גם אילו חשבתי, שהמעוז אינו טוב מבחינה צבאית – הייתה לי דילמה אם לנטוש אותו, מן הבחינה המדינית. למציאותם של המעוזים על קו המים הייתה השפעה גדולה על דרך המחשבה של מי שצריך היה להחליט. אינני רוצה להשוות את התעלה לקיבוצים דן-דפנה, אבל יש כאן אלמנט דומה: ערב ששת הימים היו לסורים מספיק תותחים בשביל ליישר יישוב שלם – ואנחנו, אפילו את הילדים סירבנו להוציא משם. כשאני חושב, שהמעוזים מסייעים להחזקת הקו ומסייעים לטנקים ונותנים קצת אינפורמציה, אין לי שום דילמה. בתנאים כאלה, להציע להוריד אותם? בשום פנים ואופן לא.”

בין הטיעונים נגד קו המעוזים הייתה הדאגה המתמדת לגורלם של הכוחות הקטנים, המפורזים, שלאורכו. “למגבלה זו, הסכנה לאנשים שמחזיקים את המעוזים, אני ער. נישאר במעוזים – ואם יהיה נורא, נפנה אותם. אין לי תפיסה ערבית של כבוד-ההחזקה. במקרה של קטסטרופה – טרם הצלחנו להשמיד את הטילים והארטילריה, והשכפ”צים חלשים, והם עומדים לחרוש אותנו – נעזוב את המעוז. אין זו הגנה נוקשה. הגנה נוקשה קובעת תוואי הגנה, שעליו מתנהל הקרב – ואילו המעוז אינו תוואי כזה שעליו מתנהל הקרב ואותו אסור לעזוב. אם מסתבר, שהולכת צליחה גדולה – אפשר לחסל את האויב גם בעומק של 3 ק“מ ולאו דווקא בקילומטר הראשון.”

מובאה אחרונה זו היא מדברים שאמר דדו מאוחר יותר, בשלהי מאי 1972, כאשר נדונה קונספציית ההגנה על התעלה, ובכך כבר הקדמנו דברים שהחלו להשתלשל מן הרגע הראשון, הלחץ הנמשך לסגירתם של מעוזים ודלדולם.

דילול המעוזים - וקונספציית ההגנה בסיני

את התביעה לצמצם את מספר המעוזים בסיני, לשנות את שיטת ההגנה ולהשעינה בעיקר על סיורים ניידים ועל כוחות השריון, העלה כבר בינואר אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון.²⁰⁴ אם אין רוצים לחזור למציאות של מלחמת ההתשה, יש לשנות את קונספציית ההגנה. יש להחזיר לעצמנו את גמישות הפעולה, שאינה היום בידינו. אין הוא סבור, שיש בכך משום ויתור על קו התעלה, כי אם דרך שונה לתִחזוקו. מכל מקום, כל עוד אין משתנית הקונספציה, כל עוד אין מתרחקים מן התעלה עצמה – ולוא גם כג’סטה, כאקט חד-צדדי, מציע שרון לסגור מיד 12–13 מעוזים.

כמסופר למעלה, הוקמו מקבצי מעוזים הן בפתח הצירים העיקריים לתוך סיני הן בקצות התעלה, בצפון ובדרום. ההצעה הייתה לסגור מעוזים כפולים אלה – בקנטרה, פירדאן, איסמעיליה, דוור-סואר, וכן במיתלה, ראס-מסאלה, בחוף רומאני וב“טמפו”.

אף שהרמטכ"ל נקט עמדה עקרונית נגד פינוי המעוזים, גילה נכונות לדון בייעול החזקתם – ובמידת האפשר ייתכן “דילול פה ושם”. היה זה סדק קל, שעתיד היה להתרחב באיטיות, אך בהתמדה.

כבר בחודש מארס מקיים ראש אג“ם דיון, בפורום נרחב, בהצעה של פיקוד דרום להיערכות שונה בקו התעלה. לא תשתנה, גיאוגרפית, הפריסה בכל הנקודות שנמצא בהן עכשיו צה”ל, לכל אורך הקו. גם פריסת השריון תישאר כפי שהיא, וניתן יהיה להגיע לכל נקודה בקו התעלה בתוך 15–30 דקות. כתוצאה מן הדיון, הובאה לפני הרמטכ“ל המלצה לפרק ולאחסן את המערכות של עשרה מעוזים, שלא ישמשו עוד כמעוזי קבע, אלא תהיה בהם נוכחות של כיתת חרמ”ש. ייסגרו כל הגישות לתוך המעוז ולכל פתחי הבונקרים, פרט לבונקר אחד בכל מעוז, שישמש את כיתת החרמ"ש בשעת הצורך.

בתגובה על כך שולל מכול וכול האלוף אברהם אדן, מפקד גייסות השריון, את נטישתם של המעוזים. הוא חושש, ששינוי זה יביא בסופו של דבר לשיטה של פיזור השריון לכל אורך התעלה. זהו שינוי בכל תפיסת לוחמת השריון, והוא מבקש לשתפו בדיון בנושא זה.²⁰⁵

דדו עורך שני סיורים בקו התעלה²⁰⁶ – האחד בפסח והשני בל“ג בעומר – וכמו כן הוא מזַמן בלשכתו, לסוף מאי, דיון על “קונספציית ההגנה בסיני.²⁰⁷ בדיון משתתפים האלופים טל, שרון, אדן, הוד, יריב, להט (לשעבר מפקד האוגדה הקבועה ועכשיו ראש אכ"א), גונן (ראש מה"ד) ודן לנר (מפקד האוגדה הקבועה) וכן התא”לים רפאל איתן (קצח"ר), אלברט מנדלר (סגן מפקד גי"ש), קלמן מגן (מבוני קו בר-לב, ובמלחמת יום הכיפורים – אחרי שנהרג האלוף מַנְדלר – מפקד האוגדה הקבועה), מ' מרון (ראש מטה פיקוד דרום), אל”מ עמנואל שקד (ראש מחלקת מבצעים) ושני מפקדי חטיבות באוגדה הקבועה – תמרי ומקסי.

דדו נותן ביטוי להנחותיו היסודיות: הצבא המצרי המרוכז לאורך התעלה – בחלקו הגדול בכוננות גבוהה – מסוגל לפתוח באש בתוך ימים אחדים מקבלת החלטה. גם מן הבחינה המדינית, אין ביטחון שהאש לא תיפתח כבר ב-1972. “למרות שפוליטית זה יותר סביר, שזה יהיה באביב של השנה הבאה.” לכן צריך להיעשות הכול כדי להיות מוכנים לתקופה הקרובה – “ולא רק לצליחה רבתי, או למלחמה גדולה, אלא גם לזו שמטרותיה מוגבלות.” יש למנוע מן האויב כל הישג משמעותי לקראת הפסקת אש, ולהביא לכלל ביטוי “את המקסימום שיש לנו – כל אדם, כל תותח וכל טנק – מהרגע הראשון.” תפקיד נכבד הוטל על חיל האוויר, אך אשר לצד היבשתי: “אין לי שום צל של ספק, שההגנה על התעלה ועל קו הפסקת האש וסיני תהיה מוטלת על כוחות השריון – טנקים וחרמ”ש. הם שיכריעו בכל הדברים – במניעת פשיטות, מארבים וצליחות – קטנות, גדולות וענקיות. אין ספק שכאן אין שום חלוקת אחריות עם המעוזים. לכן צריך לפרוש את השריון באופן אופטימלי. ביום שאמ“ן אומר לי, כי מחר הם עומדים לפתוח באש – השאלה היא מה יש שם בקו באותו יום. לכן אנחנו נבנה מערך אופטימלי של טנקים, וזה בלי ספק שלוש חטיבות משוריינות. אני רוצה לראות שריון פועל בפלוגות ומעלה.”

אין חילוקי דעות על כך, ש“כוח השריון, ולא המעוז הוא הכוח שאני סומך עליו בתעלה. אבל המעוז הוא תרומה משמעותית לחיזוק מערך ההגנה שלנו.” אילו ניצבה עכשיו השאלה אם לבנות את המעוזים – היה זה דיון לעצמו. אולם יש נתון: שלושים מקומות לאורך התעלה, שבאמצעותם ניתן להביא לכלל ביטוי 400–600 אנשי חי"ר, היכולים לתרום למאמץ, לחזק את הכוח המשוריין בתוספת מידע, לתת לו התראה ולהיות הרתעה, שכן המעוז מצמצם את נקודות הצליחה האפשריות; אין להניח שהצליחה תתבצע מול מעוז. בשים לב לכל זה – “אני אומר להשתמש בזה.”

טיעון זה, והטיעון המדיני הנזכר למעלה, מביאים מחדש למסקנה, שאין לוותר על קו המעוזים, אבל מתקבל גם רעיון הדילול. לא מתוך תפיסה כוללת שונה, מדגיש דדו, כי אם כתוצאה מתכנון מבצעי טוב יותר: “קודם כול, אני אומר שלא נוטשים, אך אם יתגלה – במסגרת התכנון האופרטיבי – שניתן להשיג את כל המטרות עם מעוז אחד פחות, במקום שמצויים בו שניים שלושה מעוזים, אולי אצביע על שניים-שלושה-ארבעה מעוזים, בקטע מסוים, שאותם אפשר לסגור. בעדיפות ראשונה אני רואה את הסוללות ואת עמדות הטנקים. עלינו להתכונן להפעלה מרבית של כל מה שאפשר להביא לידי ביטוי מהרגעים הראשונים – ככל שהתנאים הפוליטיים יאפשרו. והמעוזים, שיישבו בהם אנשי חי”ר מצוידים במרגמות ובמשקפות – יתרמו גם הם, וזה שווה."

הדיון וסיכומו הובאו על ידי הרמטכ“ל לשר הביטחון, ואפשר לומר שהשר סמך עליו את ידיו מתוך שיקולים דומים. שיקולו המכריע היה השיקול המדיני, והמעוז בתעלה היה משול בעיניו להתנחלות בשטחים, ולפיכך התנגד באורח חד משמעי ל”הורדת הדגל" על התעלה. על המעוזים להיות ערוכים ללחימה גם אם יתעורר הצורך, עם התלקחותה, לפנותם. גם להצעה לצמצם את מספר החיילים ולהוציא אמצעי לחימה ממעוזים מסוימים לא התנגד. כן הייתה הסכמה בדבר הצורך לתגבר את השריון בעוד חטיבה סדירה של טנקים.

בהמשך לדיון “התורתי” הנזכר כאן, הורה הרמטכ"ל לאגף המטה להכין בתוך שבועיים, כמוסכם, תכנון אופרטיבי חדש, שיביא בחשבון סגירת מעוזים מכאן ותוספת חטיבת שריון מכאן. הרושם הוא, שחרף תזכורות חוזרות, לא נתממשה הוראה זו.

אבל בינתיים החל לחצו הנמשך של אלוף פיקוד הדרום נושא פרי, וביולי אושרה סגירת חמשה מעוזים ראשונים (שניים מתוך השלושה בקנטרה; אחד מול איסמעיליה; מול דוור-סואר ולחוף האגם המר). בראשית אוקטובר מגיש פיקוד הדרום הצעה לסגירת שישה מעוזים נוספים, ולאחר בירורים מאשר הרמטכ“ל את המלצתו של ראש אג”ם לסגור שלושה מתוכם (אחד בקצה הדרומי של האגם המר הקטן; אחד ליד גשר הפירדאן; אחד באזור המליחה שבצפון התעלה). שוב מתקיים דיון בין אריק שרון לבין דדו, ובסיכומו מדגיש הרמטכ“ל, שהאישור לסגירת שמונת המעוזים מהווה “חלק מרציונליזציה של ההיערכות”, וכי בתפיסה הכוללת ש”יש להמשיך ולהחזיק במעוזים", לא חל שינוי. יתירה מזו, שוב אינו רואה מקום לדיון בדילולם של מעוזים נוספים.

לא יוצא חודש אחד, ובמחצית נובמבר מציע אלוף פיקוד הדרום סגירת עוד שלושה מעוזים. ראש אג“ם ממליץ שלא לסגור אותם. והרמטכ”ל מאשר את ההמלצה. שרון מוסיף להיאבק על הצעתו, ובסופו של דבר מחליט דדו לשקול את הרעיון מחדש לאחר סיור נוסף בתעלה. הסיור מתקיים ב-24 בדצמבר. כתוצאה מזה מגיעים בינואר להחלטה על סגירת שלושה מעוזים והחזקה חלקית של שלושה. הנה כי כן, צעד אחר צעד, נסגרו או צומקו 14 מתוך שלושים מעוזי התעלה עד לאביב 1973. בראשית ספטמבר יפנה האלוף החדש של פיקוד הדרום, שמואל גונן, בבקשה “להחיות מעוזים”, אבל המלחמה תקדים את השיקול המחודש.

גלגולי "אופק א' "

כבר צוין למעלה, כי ההחלטה על הכנת תוכנית חומש חדשה לבניית צה“ל – “אופק א'” – שתופעל החל בשנת 1973, כלומר בתום שתי השנים הראשונות של התוכנית הקודמת, “גושן ב'” – נסתמנה מיד עם כניסת דדו לכהונתו. המשמעות המרכזית הייתה, שהיקף ההתעצמות שהיה חזוי קודם לשנים 5–1971, לא יוכל להתבצע במלואו, והוא ישתרע על פני השנים 7–1971. דדו לא הסתיר את דעתו, ש”הקיצוץ משמעותי, וכל להטוטי אנשי הכספים אינם יכולים לחפות על העובדה, שיש בכך פגיעה בהתעצמות צה“ל.” צריך לומר כבר כאן, שזה לא היה סוף פסוק, וגם תוכניות מתוקנות, שביקשו להתגבר על המצוקה התקציבית, עברו שוב ושוב טיפולים דיאטטיים, הן במהלך 1972 והן ב-1973.

משמעותו של תקציב מקוצץ במיליארדי לירות בפרק זמן של חמש שנים מצאה ביטוי הן בצמצומי רכש וייצור של אמצעי לחימה, הן בהימנעות מהקמה של יחידות ועוצבות חדשות, הן בכוונה לצמצם את סדר הכוחות על ידי קיצור שירות החובה (שהוחלט עליו ב-1972 אך לא בוצע בגלל סימני מלחמה, והוחלט עליו מחדש בקיץ 1973 – לקראת האביב שלאחריו), והן בביטול יחידות ומִפקדות. כבר באביב 1972 ברור היה, שלא יהיה כסף לקניית נגמ“שים, שיהיו דחיות חמורות ברכישת טנקים, שלא יהיו מספיק מובילים, וכיוון שהכול הסכימו שהעדיפות הראשונה צריכה להינתן למטוסי היירוט והתקיפה ולטנקים, סבור היה מפקד שריון בכיר אחד, למשל, שלא כל אוגדה זקוקה לאגד ארטילרי, ועדיף לרכוש טנקים נוספים. ברכש היה צורך להדגיש את הצרכים ה”ראשוניים" יותר של חיל האוויר. מאוחר יותר נמחקו הקצבות לכלי שיט וצליחה. נראה היה, שניתן להסתפק בנשק הנגד-טנקי הקיים. ניתנה עדיפות נמוכה יותר לייצורו של רובה הסער הישראלי, “הגליל”, ולא נרכשו רובי הסער האמריקניים.

התכנון הביא בחשבון גורמים מרובים, אך מן הדין להצביע על כמה מהם: היקף התעצמותן של מדינת ערב – הגם שאז טרם הרקיעו תמלוגי הנפט של כמה מהן לסכומים אסטרונומיים – היה נרחב ורצוף, וכושר ההרתעה וההגנה של צה“ל חייב היה להישמר חרף הפער המספרי; הצרכים הצבאים היו צריכים להביא בחשבון אפשרויות שונות של מלחמה, שהנרחבת שבהן תהיה התקפה ערבית יזומה בשתי חזיתות ומתקפת נגד של צה”ל בשתיהן; אף שהיה משקל רב לשאלת סבירותה של מלחמה כוללת, ואפילו מוגבלת, בתקופת התוכנית הזו, הייתה הנחה שדרושה עוצמה מרבית, בין שחזויה מלחמה בשעה זו ובין שאינה חזויה; גורם נוסף היה הקשר בין מצב המדינה והחברה בישראל לבין עוצמתו של הצבא. התחזית הייתה – המשך העלייה הגדולה, המשך הצמיחה הכלכלית המהירה, וכתוצאה מכך ירידה רצופה של שיעור הוצאות הביטחון בתפוקה הלאומית הגולמית. צמצום התלות הכספית בממשלת ארצות-הברית, התרחבות התשתית הכלכלית והאנושית – פירושן יתר חופש פעולה מדיני לישראל, וחיזוק ביטחונה.

אין אפשרות ואין צורך להיכנס לפרטים, די לומר, שהערכת המטה הכללי הייתה, שמתקרבים אל הגבול שמעבר לו יוטלו מגבלות קשות על חופש הפעולה של צה"ל במקרה של התקפה כוללת בשתי החזיתות. אלא שבתוך כך הגיע קיץ 1972, היועצים הסובייטים גורשו ממצרים, והתחזקה הדעה, שסכנת המלחמה התרחקה אל מעבר לתקופת “אופק א'”. מעתה הושם הדגש על “ביטוח חובה” בלבד, כלומר על שני יסודות עיקריים:

חיל אוויר, שיבטיח לפחות עדיפות אווירית.

עוצמת שריון, שתאפשר – במקרה של מלחמה בשתי חזיתות – לבלום את האויב בחזית אחת – ולנהל מתקפה כוללת בחזית השנייה.

עכשיו הניחו, כי תודות לרגיעה הצפויה ניתן יהיה בשנים 7–1974 לקצר את השירות, לצמצם את הכוח הסדיר, וכיוצא בזה.

וגם זה לא היה סוף פסוק. בגלל התייקרויות נוספות נדרש בראשית 1973 קיצוץ נוסף בסך 1.5–2 מיליארד ל“י. כיוון שהרמטכ”ל קבע שאין לפגוע בהתעצמות גייסות השריון, צריך היה לקצץ בסעיפים אחרים. התוכנית צריכה הייתה להגיע לאישור סופי בממשלה כבר בחודש מאי, אלא שאז הייתה שוב נסיגה – הידיעות על מלחמה קרובה, כפי שיסופר להלן – והדיון לא התקיים אלא לאחר שחלפו ימי הכוננות ונקבעה היטב ההערכה בדבר “הסבירות הנמוכה” של מלחמה קרובה.

כאשר הציג הרמטכ“ל את תוכנית החומש, שהושקעה בה עבודת מטה עצומה במשך יותר משנה וחצי, ואשר החלה כבר מתבצעת ב-1 באפריל של 1973, תיאר את ביטול “גושן”, בעיקר בשל האילוצים התקציביים. “אופק א'” הייתה סינתזה אופטימלית בין הצורך לקיים עוצמה לבין ההכרה שלמדינה יש צרכים חיוניים נוספים, הקשורים בגיבושה הכלכלי והחברתי. הרמטכ”ל הדגיש כמה מן הדברים שיהיה הכרח לוותר עליהם. ההתעצמות שתושג בתקופת “אופק א'”, אמר דדו, לא תאפשר ניהול שתי מתקפות ראשיות בו זמנית, הן בחזית המצרית והן בסורית, אך יתקיים כושר הכרעה וכושר הרתעה. כדי לעמוד באילוצים התקציביים, הוסיף הרמטכ"ל, היה צורך לוותר על שורה ארוכה של נושאים חיוניים, שהוא פירט את עיקריהם.

חרף הצהרותיו החוזרות של סאדאת, נקבעת היטב באותם ימים – יולי-אוגוסט 1973, משחולפים כל התאריכים המועדים לפורענות – ההנחה, שאין צפויה מלחמה רבתי בזמן הקרוב, ואולי לא במשך ארבע שנות “אופק א'” (השנה הראשונה עתידה להסתיים במארס 1974). השינוי במצב הביטחוני ימצא ביטוי בתקציב – החל ב-74', כך תוכנן, יקוצר שירות החובה בשישה חודשים (בתחילה אולי רק בשלושה), תהיה הורדה של מתח הכוננות, והתוכנית היא לצמצם באורח ניכר את הכוחות הסדירים. בסופה של תוכנית החומש יחולו שיפורים ניכרים בכושר לחימתו של החי“ר – כל כוחות הקו הראשון יצוידו ברובי סער ישראליים מטיפוס “גליל”, אבל בשנה הקרובה טרם יוחל בייצורו ההמוני. מערך הנ.ט. יאורגן מחדש, אבל בעיקרו יתבסס על הנשק הקיים – “לאור הרוויה בכלים” – ולא ייקנו כמעט אמצעים חדישים (טילי-טאו ומטולי רקטות-לאו יתקבלו רק החל במלחמת יום הכיפורים וישולבו במערך). כאשר הובאה התוכנית אל הממשלה, לאחר שנה וחצי של תכנונים ותיקונים, קוצצה ב-4 מיליארד ל”י ושני מיליארדים נוספים הועתקו אל מעבר ל“אופק”, כלומר – התקציב כולו צומצם בשישה מיליארד ל“י. נתח עיקרי של קימוצים אלה הושג על ידי “מחיקת” טנקים, נגמ”שים, תותחים – ודחיית בנייתו של בסיס תעופה נוסף בסיני.

בצד החיוב יכול היה הרמטכ“ל להצביע על העוצמה הכוללת של צה”ל בגמר “אופק א'”, לעומת מה שהיה קודם – תוספת שתי אוגדות משוריינות ושינוי ניכר בכושר הצליחה. רק בזכות האמצעים החדשים, ורק החל בספטמבר 1973, תוכלנה שתי אוגדות לצלוח בתוך זמן קצר מעת מתן הפקודה לגדודי הגישור, ואת גשרי הסער ניתן יהיה להקים במהירות רבה. נוסף לדוברות הממונעות מטיפוס “ז’ילוא” (“תמסח”), כלי אמפיבי ששופץ בצה"ל, היו עכשיו גם דוברות מוסעות על פני “עגלות”-ענק, גשרי יוניפלוט ושני גשרי גלילים ראשונים – המצאתו של האלוף טל – וגשרים קטנים יותר.

דדו לא העלים את העיקר: את התכנון ואת הקימוצים הינחו לא ההכרה שיחסי הכוחות מניחים את הדעת, כי אם הערכת המשאבים שיכול צה"ל לקבל לצורכי התעצמות צבאית. בעיקר – אומר הוא – אין לבו שלם עם מספר ויתורים על ציוד מסוים ועם דחיית הקמתו של בסיס התעופה.

הנה כך התגלגלו הדברים מ“גושן ב'” ועד לגרסה המצומקת של “אופק א'”. בדין העירו לאחר המלחמה, שנעשה חסד עם ישראל והמלחמה פרצה בטרם הטביע קיצור השירות את רישומו ובטרם בוטלו יחידות סדירות – בעיקר חטיבת השריון. אילו מומשה אותה תוכנית – הייתה לכך אולי השפעה גורלית ביום הפקודה.

מאז התעצם צה“ל מאוד. בסוף תקופת “אופק א'” (אפריל 1978) צריך היה כוחו הכולל של צה”ל להיות בתחומים אחדים זהה לשל “גושן ב'” (אפריל 1976), בתחומים אחרים קטן יותר – ופה ושם גדול יותר. מעניין להשוות תכנון זה לידיעה, המדווחת על דו“ח המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון. בהתפרסם הידיעה (12 באפריל 1978) היה עדיין הדו”ח לפני פרסום. נאמר בו, כי בידי ישראל 3,000 טנקים, בהם 1,000 מטיפוס צנטוריון ו-850 מטיפוס אם-60. מספר מטוסי הקרב הוא 523, וכלולים בהם מטוסים חדישים מטיפוס אף-15. גם ידוע, שאותם נגמ“שים שהוצאו בשעתו מן התוכנית נמצאים עכשיו בצה”ל במספרים גדולים.

כל זה כמובן חומר למחשבה. האומנם? האם ישנו לקח מסוים מאוד, ניתן למישוש מן

ההיסטוריה, או אולי, כדברי היסטוריון אחד, אין ההיסטוריה אלא “פרשה ארורה אחת אחרי השנייה”?

שקיעת התקווה להסדר - והמלחמה במחבלים

נשוב אל המועד שבו עמדנו – ראשית שנת 1972. נגענו באחדים מן הנושאים היותר רחבים, שהטיפול בהם השתרע על פני תקופה ממושכת. לא כך היה בנוי סדר היום, שמתחילה חייב דילוג בלתי פוסק מעניין לעניין, ממקום למקום. בצד שגרת העבודה במטה הכללי, בצד הדיונים השונים – הערכות המצב, תכנונים מבצעיים – והמגע עם הדרג המדיני, החל דדו מיד בסיורים בפיקודים ובחילות, במפגשים עם מפקדים בכירים, בכינוסים עם ציבורים של קצינים, בפיקוד על צה"ל. הטווחים הארוכים, הקצרים והמיידיים היו שזורים זה בזה ביום הארוך.

הימים היו ימי דעיכת המאמצים להגיע להסדר כלשהו בין ישראל למצרים – ניסיונות שראשיתם עם הפסקת האש בתעלה ועלייתו של סאדאת. הקיפאון המסתמן מזדקר ברקע פסגת ניקסון-ברז’נייב, העתידה להיערך בקרוב ומחשבות הדטאנט המנסרות כבר באוויר. בישראל עולה בחוגים אקדמיים ואחרים ביקורת על הממשלה ותביעה “למיצוי כל האפשרויות המדיניות”. זוהי גם ראשית הגידורים בפתחת רפיח, המלווה “חריגים” כלפי הבדווים ותגובות ציבוריות חריפות. השר ישראל גלילי מאזכר החלטות קודמות של הממשלה, כי רצועת עזה היא בשטח מדינת ישראל. בשיחה עם עיתונאי הוא מצהיר, כי “אם אומנם לא ישתנה המצב והזמניות תימשך עוד שנים אחדות, אציע להחיל את החוק הישראלי על רצועת עזה, על כל המשתמע מכך, ולתת אזרחות לכל תושבי הרצועה שירצו בה.”

הימים הם ימי מלחמה בארגוני המחבלים בדרום-הלבנון ובטרור שהם נוקטים בו במקומות שונים בעולם, ותשומת הלב הציבורית ממוקדת בנושא זה. כבר הוזכר למעלה, כי ביום כניסתו של דדו לתפקידו עסק בנושא זה. בחודשים הראשונים לכהונתו נערכים מבצעים נרחבים כנגד מעוזיהם של המחבלים מצפון לגבול ישראל. את מדיניותו הוא מנסח בראיון עיתונאי, בערב פסח (29 במארס 1972):

"כל זמן שהסכסוך הערבי-ישראלי בעינו עומד וגורל הפלשתינאים אינו ברור, קיימים תנאים פוטנציאליים לפעילותם של ארגוני טרור – – – הם ספגו מפלה מוחצת בירדן, ואיבדו מדינה זו כבסיס לפעולותיהם. גם במצרים ובסוריה חלות עליהם הגבלות מסוימות. לבנון נותרה להם אפוא כבסיס גדול עיקרי. הגבול הצפוני נוח במיוחד למחבלים מבחינה טופוגרפית. – – – סבורני, כי עלה בידינו בפעולה הגדולה בפתחלנד בסוף פברואר לבלום התפתחות זו. פגענו במחבלים עצמם – – – פוצצנו עשרות בתי מחבלים. רצינו להמחיש לאוכלוסייה ולממשלת לבנון עד כמה גדול הסיכון שהמחבלים מהווים להם. בעקיפין הוברר גם לממשלת לבנון מה הנזק שעלול להיגרם למדינה – – – פעלנו בלבנון ויחד עם זה הפצצנו ריכוזי מחבלים בסוריה. פגענו באש טנקים וארטילריה באותם מקומות לאורך הגבול בהם פועלים בצוותא מחבלים וחיילים סורים – – – "

את פעילות המחבלים הוא רואה כמטרד, לא כאיום על עצם הקיום, כפי שהיו פני הדברים ערב מלחמת ששת הימים. מן הדין להזכיר, כי מספר אלופים במילואים מחווים באותם הימים את דעתם בציבור, כי ערב מלחמת ששת הימים לא נשקפה סכנת השמדה לישראל, ועל כן אין לראות את המלחמה ההיא כמלחמת קיום. דעתו של דדו שונה: “אילו איפשרנו לכוחות הערביים שהות להתארגן ולפתוח ראשונים בהתקפה, היינו מסכנים את מדינת ישראל סיכון חמור ביותר. זו הייתה דעתם של כל חברי המטכ”ל דאז."

כנגד זה סבור הוא, כי "מצבנו הביטחוני היום טוב יותר משהיה אי-פעם. בתקופה האחרונה הצלחנו להתעצם במידה שאיפשרה לנו לשמור על יחסי הכוחות, ועל כל אותם מרכיבים המהווים יחסי כוחות אלה. דהיינו: בסך הכול של כמות ואיכות הנשק, הכשרת המערך, שמירת העליונות בכוח האדם. מעל לכול – הנתונים הטופוגרפיים והגיאוגרפיים של קווי הפסקת האש. כל אלה מצטרפים למצב, שאם יהיה צורך להתמודד עם האויב – נעשה זאת בהצלחה. בגלל אמצעי הלחימה המתוחכמים, נגררים רבים אחר הטעות, שלגבולות אין עוד חשיבות אסטרטגית או אופרטיבית – – – ההגנה המודרנית אינה הגנה נוקשה, המבטיחה לשבור את חוד ההתקפה. הדרך להשמיד כוח תוקף היא להכביד עליו ולהתישו בשלבי ההבקעה הראשונים, לבלום אותו ואחר כך להשמידו. גבול כזה חייב להיות בתוואים כאלה ובטווחים כאלה ממקומות חיוניים למדינה, שיבטיחו כי באותה תנופה ראשונית, בה עשוי כל אחד להצליח – לא יגיע האויב למקומות חיוניים. על גבול כזה להקנות למדינה יכולת להבחין מחד גיסא בכוונות האויב ובהכנותיו, ומאידך גיסא – להותיר לנו את הזמן הדרוש להיערכות לפעולה הצפויה ולפעול נגדה – – – "

אכן, חרף הגדרת המצב כ“טוב יותר משהיה אי-פעם”, אין דדו מסתיר הערכתו, שטרם תם שלב המלחמות – וכי גם כאשר קובע חסנין הייכל – במאמר שפירסם באותם ימים – שאינו מאמין ביכולתה של מצרים לנצח את ישראל בעימות צבאי, יש להבין כהלכה את כוונתו: “הייכל מדבר על התמודדות צבאית מוגבלת. תזה זו אנו שומעים גם ממנהיגים מצרים אחרים. מוגבל – באיזה מובן? בזמן? בעוצמה? מוגבל לגזרה? לאמצעי לחימה? כלום תהיה זו שוב מלחמת התשה, שתיעשה בעיקר על ידי ארטילריה?…” מכל מקום, באותו מועד הערכתו של דדו היא, כי קיימת סכנת מלחמה קרובה. “אני חושב סכנה זו לריאלית בסוף 1972 ולקראת 1973. מדוע? כי אני חושב שיש קשר בין חוסר התקדמות מדינית לבין גידול סכנת ההתנגשות הצבאית. אנחנו והמצרים איננו חיים על אי בודד במזרח התיכון, וחבל! כי בינינו לבין עצמנו היינו פותרים את הבעיות השנויות במחלוקת ביתר קלות ומזמן. אני מייחס חשיבות רבה ליחסן של ברית-המועצות וארצות-הברית לסכסוך המזרח-תיכוני. ועמדתן של שתי מעצמות אלה עתידה להתגבש בצורה מוגדרת יותר ובהירה יותר כאשר יבקר הנשיא ניקסון במוסקבה במאי. אם מפגש זה לא יתרום לסיכויי הפתרון המדיני במזרח התיכון, הרי שסכנת ההתנגשות תגדל מאוד בשנתיים הקרובות. אגיד עוד: כאשר אני מדבר על פתרון מדיני – אני מתכוון קודם כול לפתרון חלקי. אינני רואה את השלום באזורנו כאקט חד-פעמי, כי אם כתהליך, שראשיתו חייבת להיות מעוגנת בהסדרים חלקיים, שיביאו ליצירת יחסים בין הצדדים, לנורמליזציה, ובסופו של דבר – להסדר כולל.”²⁰⁸

מטוס “סאבנה”

פעילות פלשתינית מוגברת ניכרה באותה עת לא רק מצדו הלבנוני של הגבול, כי אם נגד מטרות ישראליות במדינות שונות, וכן נתחדשו הידיעות על כוונה להשתלט על מטוסים, אולי לאלצם לטוס לנמל התעופה לוד. ניסיון אחד כזה עלה יפה ביום 8 במאי 1972. מטוס “סאבנה”, שהיה בטיסה רגילה מבריסל לתל-אביב, כלל בין 90 נוסעיו ארבעה אנשי “ספטמבר השחור”. ראש החוליה היה ותיק חוטפי המטוסים, עלי אבו-סנינה (ידוע גס בכינויו “אבו עמאר”, “יוסוף”, “קפטן ריפעת”), שהשתתף בחטיפת מטוס “אל על” ב-23 ביולי 1968, זה שאולץ לטוס לאלג’יריה.

העירנות לקראת אפשרויות שונות של פעילות טרוריסטית מצד ארגוני המחבלים הייתה חלק משגרת העבודה. דדו החשיב מאוד את התגובה המתמדת – בכל דרך – אם בפגיעה בבסיסי המחבלים, כמוזכר למעלה, אם בפעולות נגד מנהיגים, אם בהיערכות לתגובה על השתלטות מחבלים על מטוס – או מבנה – כמו זו שאירעה עכשיו: מטוס “סאבנה”, מלא נוסעים, בנמל התעופה לוד, והחוטפים מבקשים תמורת שחרור בני הערובה רבים מחבריהם הכלואים בישראל על הריגת אנשים, הטלת פצצות ופעולות עוינות אחרות. יחידה נבחרת של צה“ל אומנה ותורגלה לפעולה במקרה כגון זה, ובמחלקת המבצעים של אג”ם היה “תיק” מבצעי מעובד לפרטיו. בראש מחלקת המבצעים עמד באותה שעה אל“מ עמנואל שקד, מי שהיה מפקד חטיבה מרחבית בימים שהיה דדו אלוף פיקוד הצפון ונפצע קשה במלחמת ההתשה בבית-שאן. לאחר שהחלים – כעבור תקופה ממושכת – מונה לרמ”ח מבצעים. על הכנת ה“תיק” מספר שקד: “הפתרון שמצאנו, בעבודת תכנון מדויקת, שנבדקה היטב בתרגולים ואימונים – הוא זה שבוצע בהשתלטות על “סאבנה”. כמו לגבי כל המבצעים המיוחדים, היה דדו מעורב אישית בכל שלבי הכנת ‘תיק’ זה של ‘השתלטות על מטוס’. הוא אישר את התכנונים, בדק כל פרט, היה נוכח בתרגולי היחידה, שאותה היה עלינו להפעיל. עינו הייתה צופייה על כל שלב ועל כל פרט.”

את הידיעה על חטיפת המטוס ועל דרישת המחבלים לשחרר 317 חבריהם, קיבל שקד מנמל התעופה. הוא התקשר אל האלוף טל, ראש אג“ם, אך זה לא היה בלשכתו. כדי לא לבזבז זמן פתח מיד בהפעלת ה”תיק“: “מתי ניכר שמכונה משומנת היטב? כשאתה מכין ומתרגל – ובשעת הצורך, מפעיל אותה. הוצאנו את התיק מן הכספת, וכל הפעילות המסועפת החלה להתגלגל – הפעלת האנשים, המפקדים, משטרה, מגן דוד אדום, כל הכרוך במבצע כזה. לא יצאה שעה קלה, ובאינטרקום קרא לי הרמטכ”ל: ‘מאנו, קח תיק זה וזה ובוא מיד.’ ודדו – הוא לא אהב שאחרים אינם מדייקים. חמש דקות?! – מיד! ישבו אצלו טל, יריב ואחרים. אמר לי דדו: ‘קיבלתי טלפון. יש לכם תיק – לעבודה!’ לפי הפק”ל צריך הייתי לדווח לראש אג“ם, אבל כאשר שאל הרמטכ”ל מדוע לא דיווחנו ברגע שהגיעה הידיעה, יכולתי לומר: 'אומנם לא דיווחתי מיד, אבל העסק כבר מתגלגל. חבל היה לי על כל דקה. הכוחות בדרך. עשינו את זה, את זה…"

מאותו רגע נעצרת שגרת העבודה. משעת צהריים זו ועד לשעות אחר הצהריים המאוחרות של ה-9 במאי תהיה כל פעילותו של הרמטכ“ל מרוכזת בפיקוד על החילוץ. “בשטח עצמו, בזמן הביצוע, כל מיני חבר’ה באמת ניסו לתת פקודות והוראות – אבל הרמטכ”ל היה דדו, ואפשר לצעוק עד מחר – הוא פיקד על המבצע כולו,” אומר מאנו שקד.²⁰⁹

(השגרה, רק כדי להמחיש: באותו בוקר התקיימה ישיבת פורום המטה הכללי. בהפסקה קיים דיונים על בניית מקלטים צמודים לבתי המגורים ביישובי הספר. לאחר מכן – אלוף פיקוד המרכז. לאחריו – מבקר אצלו הסופר האנס האבה. סיור בגלי צה"ל. דיון עם קצין בכיר נוסף. ולמחרת – סיור בפיקוד הדרכה, הכנה לקראת כנס סגל הפיקוד הכללי, ובערב – דרך מקרה – כנס חגיגי של חטיבת “הראל”.)

פרשת ההשתלטות על המטוס ידועה, וההצלחה מצאה לה אבות רבים, אף כי רק מעטים יודעים שלא אולתר שם דבר, והמבצע כולו מתוכנן ומתורגל היטב. הבדל אחד – בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל לא בוצעה ההשתלטות באותו יום, כי אם נדחתה למחרת היום, לשעה ארבע אחר הצהריים. במהלך ההשתלטות, שדדו ליווה אותה בשטח, החליק ובגדיו הזדהמו – מעיר אחד מחבריו בחיוך – ועד שהתנקה, כבר הספיקו להצטלם לטלוויזיה… אף שלא קיבל באהבה את התרכזות הזרקורים במי שנראו כמאלתרים בו במקום את החילוץ, הסתפק בתיאור מאופק ומרומז על מה שקרה: “עשתה זאת חבורה של חיילים מאומנים ואמיצים, בלי שימוש בגזים או באמצעים אחרים, ואני סבור שזו הצלחה. אם תתנהגנה כל המדינות כפי שנהגנו אנחנו, לא תהיה בעולם פרשת חטיפות.”

לא במהרה למדו מדינות אחרות את לקח “סאבנה”. החודשים הבאים של 1972 עמדו בסימנם של פיגועים חמורים ובכללם בנמל התעופה לוד: רציחתם האכזרית של 27 נוסעי מטוס “אייר פראנס” ופציעת 74 אנשים בידי אנשי “הצבא האדום היפאני”; ב-5 בספטמבר נרצחו אחד-עשר ספורטאים ישראלים במחנה האולימפיאדה של מינכן; ממקומות שונים בעולם שוגרו מעטפות נפץ על ידי “ספטמבר השחור” אל ישראלים, הן בארץ והן בחוץ לארץ; מעטפה אחת התפוצצה בידי ד"ר שחורי, היועץ הכלכלי בשגרירות ישראל בלונדון, וגרמה למותו.

עלייה זו של הטרור חייבה בראש ובראשונה להיערך להגנתם של ישראלים – נציגויות, משרדים, מטוסים. אך בוצעו גם פעולות התקפיות – ובכללן הריגת מנהיגים של ארגוני הטרור, שיוחסו בעיתונות ל“מוסד”. כמו בשנים עברו, תמך גם עכשיו דדו בחדירות עמוקות ובפגיעה בטרוריסטים בעיתוי ובמקום שאינם צמודים למעשיהם של הארגונים עצמם. הן בצה"ל והן מחוצה לו יזם ודירבן מבצעים נועזים – שלא כולם זכו עדיין לפרסום; וגם לא כל מה שתוכנן ותורגל – לפעמים במשך תקופה ממושכת, ובלא שאפילו המועמדים לביצוע ידעו את המטרה – הגיע לכלל ביצוע. האחראים לתכנונם וביצועם של “מבצעים מיוחדים” אלה שבים ומדגישים את נכונותו של דדו, ואפילו את חלקו האישי הפעיל.

אחת בשבוע, כמסופר, מציג אג“ם לרמטכ”ל את המבצעים המתוכננים לשבוע הבא – לאישורו. זהו דיון חשוב וממוסד היטב. הכול מוצג לאחר שעובד עד תומו, וכל נושא מיוצג בעזרים – מפות, תצלומי אוויר, תרשימים. היו אלה ימי הטיסות אל הירח, ויום אחד החליט ראש אג“ם, שהתעניין בטילים ובחלליות ובכל הקשור בזה, על “מתיחה” – להכין “תיק נחיתה על הירח” ולהציגו, בלי חיוך, בין שאר הנושאים המובאים לאישור. ה”הצגה" תואמה בין טליק, מאנו ומוטי הוד, מפקד חיל האוויר, שהיה משתתף גם הוא בדיונים אלה. כל הימים עוסקים בתכנונים הנועזים והדמיוניים ביותר – מדוע לא נחיתה על הירח?

לפני כניסתם אל הרמטכ“ל נפגשו השלושה, תיאמו קו משותף – ונכנסו. הנוהל הוא, שכל נושא מוצג על ידי רמ”ח מבצעים, חברי המטה הכללי מחווים דעתם והרמטכ"ל מסכם. סיכומו מהווה הוראה המיתרגמת לפקודה מבצעית. בין שורה של נושאים שגרתיים, כמו בהמשך, החל מאנו מציג את “תיק הנחיתה על הירח”, המתואם עם מרכז החלל ביוסטון, כולל תרשימים ותצלומים של גורמי השמים. מפקד חיל האוויר הוסיף נתונים על שיטת הטיסה. אף שהמתיחה הייתה גלויה מן הרגע הראשון, לא נע שריר בפניו של דדו, האזין להסברים וסיכם במילה אחת: “מאושר!”²¹⁰

למה לא?

המינויים החדשים

על כוונתו להחיש קידומם של מפקדים, כדי להבטיח שהצבא יהיה בעיקרו מתחת לגיל ארבעים וכדי להעלות כוחות רעננים לשלבי פיקוד גבוהים יותר, הצהיר דדו בישיבה הראשונה של המטכ“ל. ואכן, הוא ניגש לממש מגמה זו בלי כל שהיות. שעות רבות בסדר יומו מוקדשות היו ל”שיבוצים" – ביטוי המבטא גם את המשבצות וגם את האנשים המועברים ממשבצת למשבצת – ולשיחות אישיות עם המיועדים לקידום, או עם הנרמזים שהגיעה שעתם לפרוש. הרצון לקיים את המגע האישי עם כל אחד, ולעומת זאת ריבוי הנושאים שעל הרמטכ“ל להקדיש להם מזמנו, מביאים לכך, שבמהלכו של בוקר אחד (משעה 07:40 עד 09:10, אם לדייק) נכנסים אליו לשיחות אישיות, כבני מרון, בזה אחר זה, תשעה מפקדים בכירים, החל בקצין הנדסה ראשי וכלה בקצין רפואה ראשי וקצין חי”ר וצנחנים ראשי. רבות משיחות אישיות אלו נדחסות לימי ראשון, אם אין הרמטכ“ל מוזמן לישיבת ממשלה ואם אינו מסייר במקום כלשהו – ופעמים נדחס כל זה לשעות אחר הצהריים: בין השעות 13:00–18:00 מתקיימות שיחות בנות שלושים דקה עם תשעה מפקדים, כולם מדרגת אלוף משנה ומעלה – קצתם בסיום תפקידם, ולקצתם נמסרת הבשורה על קידומם. אלה הם רגעים קצרים, המותירים משקעים לשנים ארוכות – אם לחיוב ואם לשלילה. אצל כמה מעמיתיו, בהם חברים אישיים במשך שנים רבות, השאירו אותם “שיבוצים” כאב אישי, ואילו אחרים – גם אלה שדדו החשיב וקידם – סבורים שקצב השינויים היה מהיר מדי. על כמה מן הבולטים שבמינויים החדשים האלה נמתחה ביקורת – בראש ובראשונה מצד הדור ההולך. “דדו רוצה לקחת דור שלם ולנפנף אותו מהצבא במחי יד,” טען אחד האלופים, שעל רקע זה גם נוצר, מן ההתחלה, חיכוך בינו לבין הרמטכ”ל. לדבריו, טען באוזני דדו: “העיקרון נכון, אבל השאלה היא אם המועמדים לרשת את ההולכים – אפילו הם יוצאים מן הכלל – כבר הגיעו לבשלות. קידום מהיר מדי של מפקדים עלול להביא לכך, שהם יכרעו תחת העול, ואילו רמתו הכללית של הפיקוד תרד.”

ראש הלשכה שירש דדו מבר-לב, היה סא“ל עוזי יאירי, שקודם לכן כיהן כסגן-מפקד חטיבת צנחנים ועכשיו נתמנה למפקד חטיבת צנחנים. שמו עוד ישוב וייזכר בספר זה, אם בפעולות שקדמו למלחמה ואם בקשר לקרבות “החווה הסינית” ביום הכיפורים, שזיעזעו את הלוחם העז והרגיש הזה. שנה וחצי לאחר המלחמה, בראשית מארס 1975, השליך עצמו לתוך הקרב עם המחבלים שהשתלטו על מלון “סבוי” הקטן בחוף תל-אביב, ונהרג. בדברים לזכרו אמר דדו, בין השאר: “בלשכה הרגיש עוזי כציפור בכלוב. הייתה לו יכולת רבה. עוזי היה איש מעניין מאוד – היה בו צירוף מעניין של תכונות – האחריות, הקפדנות, הדייקנות – באיש אחד – טבעי שייצרו איש חמור סבר, והוא לא היה כזה. לעוזי היה חוש הומור נפלא. לעוזי הייתה נפש. במסיבות היה כותב שיר, מאלתר שיר, מקריא. המוות קטע אותו בדרכו להתאוששות ולמסלול חדש של תרומות לצה”ל…”²¹¹

בראשית יוני 1972 בא במקומו סגן אלוף אבנר שלֵו, איש נח“ל, צנחן, מהיר תפיסה, אינטליגנטי, ששימש כראש ענף ההסברה אצל קצין חינוך ראשי. קשרים אישיים אמיצים עתידים היו להירקם בינו לבין הרמטכ”ל, ששלֵו היה הרל“ש שלו עד ליומו האחרון של דדו בצבא. לאחר מכן עתיד היה שלו להיות סגן קצין חינוך ראשי וקצין חינוך ראשי של צה”ל.

באותו חודש יוני החלה תזוזה כללית. שמואל גונן (גורודיש), אותו שריונר צעיר, שהכניס את דדו בסוד הטנקים ובחמש-עשרה השנים שחלפו מאז היה למפקד אוגדה, נתמנה לראש מה“ד בדרגת אלוף. על מינוי זה נמתחה אז – כפי שטוענים היום הנוגעים בדבר – ביקורת רבה מצד מפקדים בכירים, שהעריכו אומנם את סגולותיו של גונן כמפקד אמיץ-לב, אבל סברו שתפקיד זה הוא מעל ליכולתו. אחרים מדגישים, שהיו לגונן הצלחות מרשימות כראש מה”ד. דדו ראה בו מין אב טיפוס של המפקד-השריונאי-הנועז שיוסיף לקיים את צה"ל כגוף לוחם. המבקרים טענו, שהוא נטה יותר מדי חסד לאיש – ושקל פחות מדי את התפקיד.

מכל מקום, משזזה משבצת אחת ממקומה – החלו לזוז המשבצות האחרות. ראש מה“ד היוצא, יצחק חופי, מונה בספטמבר לאלוף פיקוד הצפון, במקום מוטה גור, שהיה לנספח צה”ל בוושינגטון. שלמה להט, ראש אכ“א, ביקש להתמנות לתפקיד זה וכך לסיים את דרכו בצה”ל, שהחלה ערב מלחמת השחרור. אולם דדו אמר לו, ששר הביטחון כבר הועיד את התפקיד למוטה גור. אומר צ’יץ': “בזכות דדו נעשיתי לראש עיריית תל-אביב.” האלוף גור יצא לוושינגטון ולהיעדרותו מן הארץ בימי המלחמה – ו“מלחמות הגנרלים” – היה בוודאי משקל רב בהכרעה למנותו במקום דדו.

במקום צ’יץ' נתמנה לראש אכ“א האלוף הרצל שפיר, מיוצאי חטיבת יפתח של הפלמ”ח ומראשוני השריונאים בצה“ל. כאשר הוסב דדו לשריון מצא בגיס את שפיר, שבמלחמת קדש היה קצין אג”ם באוגדת לסקוב ולאחר מכן מג“ד טנקים. שפיר וברן היו עוזריו הבכירים של דדו בגייסות השריון. היה זה ה”שריונר" החדש השני שצירף דדו לשולחן המטכ"ל.

בספטמבר 1972 גם התחלפו ראש אמ“ן ומפקד חיל הים. במקום האלוף אהרן יריב, בא כראש אמ”ן אליהו זעירא. במקום מפקד חיל הים האלוף אברהם בוצר – בנימין תלם. יריב עמד בראש אמ“ן כמעט תשע שנים, ובתקופה ממושכת זו קנה לעצמו מעמד של בר-סמכא מן המדרגה הראשונה. להערכותיו היה משקל רב ביותר הן בצה”ל והן בדרגים המדיניים, וחותמו היה טבוע היטב באגף המודיעין. את דבריו נהג לנסח בזהירות מרבית ותוך התחשבות במרב הגורמים האפשריים. היו שביקרוהו על זהירות יתירה זו, היו שטענו כי חרף זהירות זו וחרף בקיאותו הרבה, לא ראה המודיעין גם ערב מלחמת ששת הימים את הקרב הממשמש ובא. אבל בשיניו של סוס מנצח אין בודקים.

אלי זעירא היה איש שונה. גם הוא החל את דרכו בפלמ“ח, בגדוד הראשון, והגיע לתפקיד מ”פ. בצד תפקידי-שדה, כמפקד חטיבת הצנחנים הסדירה של צה“ל, עשה שנים רבות במטה הכללי – תחילה כראש לשכתו של הרמטכ”ל משה דיין; במלחמת קדש – כראש ענף מבצעים; ומאוחר יותר כראש מחלקת מבצעים. שבע שנים היה באמ“ן והוא האיש שקדם למוטה גור כנספח צה”ל בארצות-הברית. הוא קנה לו שם כבעל מוח מבריק, כבעל כושר ניסוח מעולה וכאיש של דעות מסוימות ונחרצות. בכל המטכ"ל היה כנראה הקרוב ביותר, גם אישית וגם בהשקפותיו, אל שר הביטחון. זעירא עתיד היה למלא תפקיד מרכזי, אולי גורלי, בשנים-עשר החודשים הבאים. אם אכן הזהיר אחד מראשי המודיעין האמריקני – כדברי יודע דבר – מפני אותה נחרצות בהערכות וגודש ביטחון עצמי, לא הושם לב לאזהרה זו.

להשלמת התמונה כולה יש להוסיף עוד את מינויו של נחמיה קין במקום עמוס חורב כראש אגף האפסנאות (אג"א). חורב, גם הוא איש חטיבת “הראל” לשעבר, הקים את מחלקת אמצעי הלחימה במטכ“ל, שימש כקצין חימוש ראשי, ובראש אג”א עמד ארבע שנים. בשנה שלאחר פרישתו הוסיף לפעול במערכת הביטחון, כמדען ראשי. נחמיה קין היה בעל רקע שונה. הוא בן גילו של דדו, ועלה לישראל באותה שנה עצמה, אך עלייתו בצה“ל, מאז מלחמת השחרור, הייתה לא בתפקידי פיקוד, כי אם בתפקידי מטה – בשלישות, באג”א, כקצין אספקה ראשי. תקופה ידועה שימש כנספח צה“ל באיטליה ובשווייץ, שמו נקשר בפרשת הברחת התוכניות לייצור ה”מיראז'" והוא הוכרז כאישיות לא רצויה בשווייץ. עד למינויו כראש אג“א שימש יועץ כספי לרמטכ”ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון. היה זה אחד המינויים השנויים במחלוקת. דדו העריך מאוד את כושרו של האלוף קין ובטח בו, ורבים היו שותפים להערכה זו. אף על פי כן נשמעה טענה נגד בחירתו.

ביוני 1972 החליף “מאנו” שקד את רפאל (רפול) איתן כקצין צנחנים וחיל רגלים ראשי (קצח"ר), ובאוגוסט החליף שלמה ענבר את משה (מוסיק) גדרון כקצין קשר ואלקטרוניקה ראשי. חברות קרובה שררה בין השלושה – דדו, טליק ומוסיק – ובין משפחותיהם עוד משלהי מלחמת השחרור, מימי קורס המג“דים. קשר קרוב זה לא רפה כל השנים, אבל כאשר נתמנה דדו לרמטכ”ל, הטיל על כפות המאזניים את החברות מכאן ואת השיקולים הענייניים מכאן. גדרון – שהחל את דרכו כאלחוטאי באוניית מעפילים, ושעשה כמעט את כל שנותיו בצה“ל בתפקידים מקצועיים ופיקודיים בחיל הקשר, ובשש השנים האחרונות היה הוא הקשר”ר (קצין קשר ואלקטרוניקה ראשי) – סבור היה, שהגיעה השעה שיתמנה לתפקיד שונה. ככל הנראה, רצה להתמנות לראש אכ“א. משהחליט דדו למנות לתפקיד זה את הרצל שפיר – פרש משירות פעיל. שנתיים לאחר מכן, בעקבות אירועי יום הכיפורים – מלחמה ששכל בה בן – נקרא חזרה לשירות פעיל, ימים אחדים לאחר התפטרותו של דדו, ונתמנה לראש אכ”א.

זו התמונה של “הראשים המוחלפים”. ממה שהיה הפיקוד העליון של צה“ל ביום כניסתו לתפקיד הרמטכ”ל לא נותרו בסוף 1972 אלא האלופים הוד, זאבי, אדן ושרון, וגם הם היו קרובים לפרישה. היחסים בין מפקד חיל האוויר הוותיק לבין הרמטכ“ל החדש “היו נוחים במיוחד, אולי משום שאני הייתי כבר אז שש שנים מפקד החיל, והוא היה הרמטכ”ל השלישי ששירתי תחתיו.” קודם למינוי נשאל גם מוטי, כמקובל, לדעתו. “אני סבור הייתי, שהוא עשוי להיות רמטכ”ל טוב – ולא טעיתי בהערכתי." לחיל האוויר היה בדרך הטבע מעמד מיוחד, וכך גם למפקדו. אצל דדו התגבשה באותה עת ההשקפה, שגם נוכח מערך טילי הנ.מ. שהוזז לעבר קו התעלה לאחר הפסקת האש של 1970, נועד תפקיד מכריע לחיל האוויר, וכי יוכל למלא את כל משימותיו בין הפתיחה באש לבין המעבר מבלימת התקפת האויב להתקפת הנגד.²¹² מוטי הוד עתיד היה לפרוש מן הצבא לאחר יום העצמאות הכ“ה, אף שדדו הציע לו לעמוד בראש אג”ם (טל עמד לפרוש ולפתוח בקריירה אקדמית באוניברסיטת תל-אביב).

גם האלוף זאבי קרוב היה לפרישה, אבל רק לאחר המצעד החגיגי בירושלים ביום העצמאות. למעשה, לא יפרוש אלא ימים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים.

האלוף שרון ראה את עתידו בצבא, ולא הסתיר את אמונתו שהוא המועמד הטבעי לתפקיד הרמטכ“ל. רק בקיץ 1973, כאשר הבהיר לו שר הביטחון, שלא יתמנה לראש אג”ם, פרש מן הצבא ונכנס לחיים הפוליטיים; הוא היה הרוח החיה בכינון ה“ליכוד” לקראת הבחירות הצפויות בסוף אוקטובר. הנה כי כן, עד אוקטובר יפרשו גם שלושה אלה, ולמפקד חיל האוויר יתמנה בני פלד, אלוף פיקוד הדרום יהיה שמואל גונן, ואלוף פיקוד המרכז יהיה יונה אפרת. ב-7 באוקטובר עמד האלוף מנדלר לבוא במקום האלוף אדן כמפקד גי"ש, אלא שהמלחמה הקדימה חילופין אלה ביום אחד.

המעגל נשלם. התחלופה הייתה מרבית, ואף שנמנענו מהיגררות אחר סיפורים אישיים ואזכור “ציונים” המוענקים למפקד זה או אחר, ניתן להבין גם מתוך הרמזים שניתנו כאן, שתהליך זה היה מלווה דברי ביקורת, הסתייגויות ומשקעי מרירות – מהם על רקע אישי לחלוטין, ומהם ענייניים מאוד, ובראייה לאחור – נוכח מאורעות המלחמה – גם כבדי משקל.

נשוב אל ההשתלשלויות העיקריות עד למחצית אפריל 1973.

ראש המטה הכללי – הפרק השני

ה“דטאנט”, גירוש הרוסים - וכל היתר

שנת 1972 נפתחה בסימן פעילות דיפלומטית נמרצת לכינון מערכת-יחסים בינגושית חדשה. בארצות-הברית יתקיימו בסוף אותה שנה בחירות לנשיאות, ועל פי המסורת מתחילים המועמדים “לרוץ” כבר בראשיתה. את ההתנגדות הנרחבת להמשך המלחמה בווייטנאם מייצג הסנטור הדמוקרטי ג’ורג' מקגאוורן, הנשען על הדור הצעיר. אך את השנה פותח הנשיא ניקסון בהודעה (ב-25 בינואר), כי ד“ר הנרי קיסינג’ר, יועצו המדיני, מנהל מאז יוני 1971 עם הצפון-וייטנאמים שיחות חשאיות לסיומה המהיר של המלחמה. עד מהרה מתגלה, שאין זה אלא מהלך אחד בתמורה המפליגה ביותר במדיניות החוץ האמריקנית מאז מלחמת העולם השנייה – תמורה שכוללת פתיחות לעבר סין העממית והסדר היחסים עם ברית-המועצות. ניקסון, השמרן בעל הדעות האנטי קומוניסטיות המובהקות, יעניק לגיטימיות למהפכה הסינית ולהגמוניה הסובייטית על מחצית אירופה. אדריכל המהלכים האלה יהיה פליט יהודי מגרמניה, כוכב זוהר בשמי ה”דטאנט" – הנרי קיסינג’ר.

השנה נפתחה גם בהולדת מדינה חדשה – בנגלָדאש – אשר קמה מתוך מלחמת הבזק (3 עד 16 בדצמבר) שקראה הודו על פקיסטן. לאחר זמן תישמע הטענה, כי הצהרת סאדאת בדבר “שנת הכרעה” – הידיעות בדבר כוננות מלחמתית שהגיעו לצה"ל – לא היו בגדר הונאה, אלא שמלחמה זו אילצה אותו לדחות את ההכרעה.

שבועות אחדים לפני פסגת מוסקבה (המתוכננת לימי מאי 1972) מתרבות הידיעות על העמקת המתיחות בין המצרים לבין פטרוניהם הסובייטים. משקיפים זרים מספרים, כי מחריפה במצרים הביקורת הגלויה על שאין ברית-המועצות מסייעת די הצורך לצד הערבי בסכסוך עם ישראל. ערב ביקורו של הנשיא סאדאת במוסקבה מפרסם “אל אחבאר” פרוטוקול מלא של פגישה שקיים עם צמרת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי: אין ברית-המועצות עומדת בהתחייבויותיה לספק למצרים את הנשק שהיא מבקשת; מצרים תלויה ברוסיה שלא-מרצון. גם הידיעות הבאות לסכם את הביקור הקצר מרמזות שאין סאדאת מביא עמו הביתה הישגים מדיניים, ואם קינן בלבו חשש מפני תוצאות הפסגה הקרובה – לא פיזר הביקור את החשש הזה.

אבל יש גם רמזים הפוכים. שבוע לפני בוא ניקסון למוסקבה, מגיע למצרים, לביקור בן ארבעה ימים, שר הביטחון הסובייטי, המרשל גרצ’קו, ובתום הביקור נמסר שביקור זה הוא צעד מעשי לקראת ביצוע הסכם שהשיג סאדאת “בעניין המשך המאמצים להגברת הכושר הצבאי של מצרים.” כמו לחזק רושם זה, מודיעה קהיר על קיצוץ המשלחת האמריקנית השוהה שם (היחסים הדיפלומטיים הרשמיים היו מנותקים מאז ששת הימים) מ-20 איש – לעשרה.

לכאורה, בא כל זה להעיד על תיקון היחסים עם הסובייטים. והנה, בעצם הימים ההם נתפרסמה ברבים איגרת ששיגרו מדינאים מצרים אל הנשיא סאדאת, ובה תביעה לשקול מחדש את מדיניות התלות היתירה בברית-המועצות, “מדיניות אשר חמש שנים לאחר תבוסתנו לא הרתיעה את האויב ולא השיבה את זכויותינו.” “אל אהראם” מפרסם, ממש ערב פסגת מוסקבה, סימפוזיון שנוטלים בו חלק תריסר עיתונאים ואישים מצמרת משרד החוץ (בהם איסמעיל פאהמי, תאחסין באשיר ומוחמד עוואד אל-קוני). פאהמי פונה אל הסובייטים בתביעה להעניק לנושא המזרח-תיכוני עדיפות דומה לזו המוענקת לנושא הווייטנאמי בוועידה. אל-קוני מזהיר מפני תהפוכות במצרים אם יימשך הקיפאון הנוכחי ללא תקווה לתזוזה. את אשר לחשו רבים, אמר הוא באוזני הסובייטים בפומבי – מצרים עשויה לנסות מדיניות פרו-אמריקנית. (לפי אמנון קפליוק, “על המשמר”, 26.5.72.)

הפסגה עצמה נפתחה ב-22 במאי. בו ביום יודע ג’יימס רסטון לחזות ב“ניו יורק טיימס”, שלא יושג כל הסכם בעניין פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, וכי המעצמות תגבלנה עצמן לאינטרס המשותף לשתיהן – “לא להניח לקשיים הישראליים-ערביים שיגררו אותן נגד רצונן למלחמה כללית.” ואכן, ועידה זו מסתיימת בהסכם ראשון לצמצום החימוש הגרעיני ולהרתעה הדדית מפני מלחמה גרעינית. הסכם זה עתיד יהיה – בצד הסכם סאן קלמנטה של 1973 – לעמוד במבחנו הגדול הראשון בסוף מלחמת יום הכיפורים. בהצהרת העקרונות על קיום יחד בשלום נאמר, כי בעידן הגרעיני אין אלטרנטיבה ליחסים שבין המעצמות אלא על בסיס דו-קיום בשלום. הצהרה זו באה להשתית יחסים אלה “על בסיס מוצק ככל האפשר.”

בעתיד תיזכר ועידת מוסקבה כראשית תקופת ה“דטאנט”. מדינות המזרח-התיכון ביקשו – בקיץ 1972 – לעמוד על המשתמע מן ההסכם כלפי אזורן וכלפי הסכסוך הישראלי-ערבי.

תגובה מדהימה בפתאומיותה ובהגיונה הסתום הייתה הודעתו של סאדאת מן ה-18 ביולי בדבר גירוש היועצים הסובייטים. חדירתם של אלפי אנשי צבא סובייטים לסוגיהם באה, בראשית 1970, כהיענות לקריאתו הנואשת של נאצר להציל את משטרו מהתמוטטות. מספרם נאמד במחצית 1972 ב-15 אלף איש. הרוסים איישו – לפי הערכת המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון – 70 בסיסי טילים מסוג “ס-א 2”, בעלי שישה משגרים כל אחד, ועוד כ-65 בסיסי “ס-א 3”, בעלי ארבעה משגרים כל אחד – וכן מערכות רדאר וכ-150 מטוסים מסוגים שונים.

לאן חותר סאדאת במהלך זה, שאלו עצמם המומחים. אם פניו למלחמה, כלום אין גירוש הרוסים נוטל אופציה זו מידיו? ושמא אין כל זה אלא תכסיס הונאה מתואם עם הסובייטים עצמם, ותכליתו אינה אלא להקל את לחצם של החוגים הצבאיים על סאדאת לשים קץ למצב הקיפאון? ושמא יביא מהלך זה לשיפור היחסים עם ארצות-הברית ולחידוש שליחותו של יארינג?

בצד כל הסברות הללו, מעניין להביא את גרסתו של סאדאת עצמו – המתפרסמת בספרו האוטוביוגרפי “בחיפוש אחר זהות” – אף שאין כל ביטחון, שאכן כך היה מהלך מחשבותיו באותה שעה, ושאין כאן הסבר שלאחר מעשה. את הדגש הוא שם בתביעתו הנמשכת – שלא באה על סיפוקה – לנשק. למעלה מחודש לאחר פסגת מוסקבה (ב-6 ביולי) מסר לידיו השגריר הסובייטי את ה“ניתוח” הסובייטי של הפסגה, ולא נכלל בו רמז על אספקת נשק. החלטות הפסגה עצמה, שכללו “המלצה על הפוגה צבאית במזרח התיכון” נתפרשו על ידי סאדאת כ“כניעה לישראל”. בו במקום הודיע לשגריר על החלטתו, ש-15 אלף היועצים הסובייטים צריכים “לחזור לברית-המועצות בתוך שבעה ימים… עד ל-16 ביולי הוצאו כל החלטותי לפועל.” וכך מפרש סאדאת עצמו החלטה זו:

“ברית-המועצות, המערב וישראל פירשו את החלטתי לגרש את המומחים, ולבסוף הגיעו למסקנה מוטעית, ששירתה את האסטרטגיה שלי, כפי ששיערתי מראש – כלומר, כסימן לכך שהחלטתי סופית שלא לצאת למערכה שלי. פירוש זה שימח את לבי: כך בדיוק רציתי שיחשבו.”

גם אם כך באמת היה הלוך מחשבתו של סאדאת באותם הימים, נצטרך לשאול: האם היה בזה כדי לכוון את מחשבתם של מעצבי המדיניות בישראל? האם שאלו הם את עצמם מה הכוונות המצריות, או מה היכולת לממשן?

עד כמה ניתן להרכיב מאותן לבני-עובדות דגמי הערכה שונים מלמדת כתבה שנתפרסמה באותו שבוע עצמו ב“טיים”. לאחר שמסביר השבועון את ניתוק היחסים בסירוב הסובייטי להקנות למצרים כושר התקפי (טילי קרקע-קרקע, מפציצי קרב מקבילים ל“פאנטום” וארטילריה ארוכת טווח), אשר יאפשר לה לכבוש את השטח שכבשה ישראל או לאלצה למשא ומתן רציני כדי למנוע מלחמה – מסתיים הניתוח במסקנה, שהואיל והשתכנע, כי הרוסים לא יסייעו לו במלחמה – עשוי סאדאת לנסות מחדש ללכת בדרך ההסדר המדיני.

אם כך ואם כך, באחד מימי מאי מתחילה בישראל – אף שיוסיפו להיות הבדלי הערכה ותתחדשנה גם שעות של חששות גוברים ושל כוננות – התמורה בהערכת מידת סבירותה של התחדשות הלחימה ומועדה הצפוי. אצל דדו עצמו לא יבשיל תהליך זה אלא כעבור יותר משנה.

משחק המלחמה “איל ברזל”

אגב סיכומו של “משחק מלחמה”, שנערך בפיקוד הדרום בראשית אוגוסט בכינוי הצופן “איל ברזל”, העריך הרמטכ"ל את משמעותו של שילוח הרוסים ממצרים:

“אם בעבר חשבתי, שהמלחמה עלולה לבוא בראשית 1973, הנה היום נראה לי, שזה לא יהיה בראשית השנה… אחרי הבחירות בארצות-הברית, יתקיימו מגעים מדיניים. סאדאת ינסה לשחק בין המזרח לבין המערב ולזכות באיזשהו הסדר נוח. יתברר לו, שזה לא הולך. תסכולו יגדל עוד יותר. הקיפאון יגדל עוד יותר. ואי שם, במרוצת 1973, עלולים אנו לעמוד בפני חידוש האש – – – למרות ההערכה הכללית, שזכינו באיזושהי רגיעה, כתוצאה מהמהלך החיובי שביציאת הרוסים ממצרים – ואני חושב שזה היה מהלך חיובי – אני רואה אותו בטווח קצר, לא מעבר לשנת העבודה הבאה.” מסקנת הערכה מפוכחת זו הייתה – יישום המסקנות והלקחים ממשחק המלחמה “בבניין כוח, בהכשרת כוח, באימונים, בתיקון תכנונים אופרטיביים – כדי שכל זה יהיה מוכן לשנת 73', ואם לא לראשיתה – במרוצתה.”

היה זה “משחק” מאלף ביותר, תרגיל ללא גייסות, שהכין וניהל ראש מה"ד החדש, האלוף גונן, והשתתפו בו גם אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון; מפקד גייסות השריון, האלוף אדן; ומפקד אוגדת השריון הקבועה – האלוף דן לנר.

סיפור המעשה צייר מצב קיצוני יותר מכל אפשרות מציאותית שנחזתה באותה עת: התקפה מצרית במטרה לכבוש את חצי האי סיני ואת רצועת עזה.

לפי הסיפור, קיבל מטכ“ל צה”ל התראה קצרה ביותר על כוונת המצרים – לא חמישה-שישה ימים, כי אם ארבעים ושמונה שעות בלבד. בו בלילה הוחל בגיוס מילואים. ההתקפה המצרית החלה בשעה 05:00, בוקר יום המחרתיים.

הצבא המצרי הקים שלושה ראשי גשר: בגזרת קנטרה בצפון, באזור הפירדאן במרכז, ובאזור כיברית בדרום, ובסך הכול פעלו ארבע דיביזיות חי“ר והועברו לגדה המזרחית 380 טנקים. בהפצצה האווירית נפגעו קשה שדות התעופה ברפידים ובאופיר, המכ”ם בשארם א-שייח', ומתקני התראה אווירית. כוחות קומנדו הונחתו בעומק סיני, בציר המיתלה ובאזור מעברי הגידי, וכן באזור שארם.

ואם אין די בזה, הצליחו הכוחות המצריים לכבוש את רומאני ובאלוזה, לחדור באזור קנטרה עד כביש הרוחב, ואילו בדרום – עד למבואות המערביים של המיתלה והגידי. נוסף לטנקים הנזכרים לעיל של דיביזיות החי"ר, צלחו גם חטיבת טנקים עצמאית אחת בצפון וחטיבת טנקים של דיביזיית השריון מספר 4 בדרום.

עד כאן ההישג המצרי, במשחק המלחמה של אוגוסט 1972.

התקפות הנגד החלו בכל הגזרות שעתיים לאחר שהחלה הצליחה המצרית, ולפי מהלך המשחק הגיעה אחת מאוגדות המילואים של השריון לרפידיס רק בצהרי היום השלישי של הלחימה. כלומר, בשני הימים הראשונים התנהלה הלחימה בלעדיה. בסוף היום השני נהדפו הכוחות התוקפים חזרה אל הגדה המזרחית, לאחר שהוסבו להם אבדות כבדות ביותר. ביום השלישי והרביעי של המלחמה מועתקים הקרבות בעיקרם אל הגדה המערבית של התעלה, לאחר צליחתה של אוגדת ברן בגזרה הצפונית…

מלחמה דמיונית זו, שהניחה הצלחות מצריות ניכרות בשלב הראשון, לא תירגלה שני מרכיבים: שיתוק סוללות קרקע-אוויר על ידי חיל האוויר בשלב הראשון של המלחמה, ונושאי הצליחה, כלומר – ציוד הגישור.

בלי להיכנס לפרטים, מן הראוי לעקוב אחר הלוך מחשבתו של דדו, שהרי בכמה מובנים הייתה זו מעין חזרה כללית – לא על הבמה ובלי גייסות – על המלחמה שכבר הייתה בפתח. בולטות במיוחד הערותיו בנושאים אלה:

ההישג כולו נראה לו אופטימי מדי – “מספר האבדות, המהירות ולאן הגענו בתוך כך וכך ימים… אני, יש לי הסתייגויות מסוימות ממידת ההישג, מהירות ההישג ונוחיות ההישג, כפי שיצא לנו פה.”

חשיבות ראשונה במעלה לנושא שלא נבחן – השמדת מערך הטילים. “זה לא מבצע, שאם יצא לנו – ביצענו, ואם לא – לא… את הצורך בהשמדת הטילים אנו רואים כאחד השלבים המוקדמים של פיתוח המלחמה כדי לזכות בחופש פעולה אווירית, ועל זה לא הייתי רוצה לדלג בשום תנאים של פתיחת מלחמה. כלומר, אם תהיה לנו התראה מספקת של 48–72 שעות לפני הצליחה, נטיל – עם תחילת הצליחה – על החטיבות המשוריינות להיכנס למגע, לבלום, עם פחות סיוע ארטילרי ובלי סיוע אווירי בשלב הראשון. בשלב זה תבוצע ההתקפה האווירית הגדולה על בסיסי הטילים – בהנחה שנצטרך להחזיק כמה שעות מעמד בלי סיוע אווירי, אבל עם חיסול מערך הטילים נזכה בחופש פעולה.”

בניגוד לדעות שדגלו בצליחה מיידית, ואפילו בלי להמתין עד שתתרכזנה כל אוגדות המילואים – מפקפק דדו ביכולת לתת פקודת צליחה 12 שעות לאחר שהחלה המלחמה. “אפשר לתת את הפקודה – אבל ספק אם מישהו יתחיל לעסוק בזה, כי המאמץ כולו יהיה מרוכז בהשמדת הכוחות שצלחו… אני מעריך, שבאמצעי הציוד שלנו – זהו שלב שיתבצע לא למחרת בבוקר, אלא יהיה עלינו לקחת רווח זמן גדול יותר.”

את התוכנית, שהעלה אחד המשתתפים, להניח למצרים להחדיר כוחות גדולים לעומק סיני, הוא שולל מכול וכול: “גם פוליטית וגם צבאית – איננו יכולים לפתח פה משחקי מלחמה תיאורטיים… אני לא יודע מתי תיפסק המלחמה, ואינני רוצה חדירה מיותרת. עלינו להשמיד – מן ההתחלה – כוחות שצלחו.”

ונקודה אחרונה – כדי לבצע בהצלחה התקפה רבתי אל מעבר לתעלה, אין די בהקמת ראש גשר אחד בגזרה הצפונית, אלא יש צורך ביצירת איום נוסף בדרום חזית התעלה, שיהיה בו כדי להוציא את האויב משיווי משקלו. לשם כך יש הכרח בהקמת אוגדת שריון נוספת על שלוש האוגדות ש“פעלו” בתרגיל.

הבדלי ההשקפה בין המפקדים הבכירים ניכרו בעיקר בשתי סוגיות: האחת – האם יש להעתיק את הלחימה, ובמהירות המרבית, אל הגדה המערבית, או שמא עדיף להכיל את השריון המצרי במרחבי סיני. הדעה נטתה לכך, שיש לעבור בהקדם האפשרי להתקפות נגד ולצלוח אל הגדה המערבית של התעלה. הסוגיה השנייה הייתה: הקדמת חיסול מערך הטילים להתקפת כוחות היבשה. דדו ייחס חשיבות מרובה לחיסול מערך הטילים, כדי להקנות חופש פעולה לחיל האוויר שיתפנה לסייע לכוחות המתקדמים, והערכתו הייתה ששלב ראשון זה יארך יותר מכפי שהונח ב“משחק”.

ואולם בכמה מן השאלות, שבמלחמת יום הכיפורים נתגלו כראשונות במעלה, לא התעוררו ויכוחים – שכן לא נחזו. נקודת המוצא הייתה, שתתקבל התראה מוקדמת של חמישה-שישה ימים קודם לפתיחה באש, ומרחב של 48 שעות בלבד, כפי שהוצג בתרגיל, נחשב למקרה קיצוני. לא נחזו המימוש הנרחב שעשו המצרים בטילי “סאגר” ובתותחי נ.ט., בעיקר בראשית המלחמה. לא נחזתה האפשרות, שדיביזיות השריון המצריות לא תצלחנה אלא לאחר שיבססו דיביזיות החי“ר היטב את ראשי הגשר שלהן בגדה המזרחית. המלחמה נחזתה בעיקר כמלחמת שריון בשריון – והיערכותם של 300 טנקים, על תותחיהם, בהתאם לתוכנית, נחשבה לעוצמה מספקת. הוויכוח בין בכירי המפקדים – רמטכ”לים ואלופים – מוסיף להתנהל עד עצם היום הזה.

בתרגיל ניתנה קדימה לטנקים. מיעוט צירי התנועה לסיני היה קושי מוכר, ולכן ניתנה להם קדימה גם על פני הארטילריה. המחסור במובילי טנקים היה בתודעת הכול, אך הרושם היה שיש “רוויה” בנשק נגד-טנקי. הייתה מודעות לשאלת ניודו של החרמ“ש, אבל ויכוחים על ערכו של נגמ”ש חברו לצורך בקיצוצים ודחקו לתחתית התור את החלפת הזחל“מים הישנים ברכב החדיש. אולם לא פרטים אלה או אלה הם עיקר, כי אם אותה תחושה כללית שחולשה זו או אחרת של צה”ל, גם אם יתעכב תיקונה, אינה פוגמת ביתרון המוחץ של צה"ל. הדבר ניכר בתחזית האופטימית של מהלך המלחמה במשחק “איל ברזל”.

כך באוגוסט 1972, כאשר חידוש האש במהלך השנה הבאה מוצג כאפשרות ריאלית. ההשקפה, שסילוק היועצים הרוסיים מכאן והעדיפות המכרעת של צה"ל מכאן מצמצמים ביותר את סבירות המלחמה – תשתלט בהדרגה.²¹³

ענייני פנים – ותחושת הסכנה המתרחקת

בפרוס השנה החדשה – תשל“ג – נכנסת השנה השלישית מאז הפסקת האש בתעלת סואץ ולאורך הגבול עם ירדן. ענייני פנים נדחקים בהמולה גוברת למרכז הבמה, וניכרים סימנים שונים של תסיסה חברתית: מכאן – חשיפתן של פרשות שחיתות שונות, אות להיחלשות הרקמה המוסרית של החברה; ומכאן – הופעת “הפנתרים השחורים”. מול העלייה מברית-המועצות באים קולות מצד קבוצות ותיקות, הקובלות על העדפת העולים החדשים. רמטכ”ל לשעבר מחווה דעתו, כי בעוד שישראל מבורכת בהנהגה מעולה של ענייני החוץ והביטחון, מוזנחים ענייני הפנים. התביעות להפניית משאבים נוספים, גם על חשבון תקציב הביטחון, נשענת על תחושת הביטחון המוקרנת מן ההנהגה המדינית והצבאית.

ביטוי להלוך הרוחות המשתלט באותם ימים ניתן למצוא בראיון שנתנה גולדה מאיר, לכבוד השנה החדשה. ראש הממשלה מתווה גבולות של פשרה טריטוריאלית – אחיזה ברמת הגולן, לא בהכרח לאורך קווי הפסקת האש; אשר ליהודה ושומרון, “לא אכפת לי אם תקראו לזה תוכנית אלון, אבל הפרינציפ בשבילי הוא זה – גבולות עם מה שפחות ערבים”; בסיני – “בלי שליטתנו בשארם ובלי פס של רצף טריטוריאלי משם לישראל ובלי נקודות אחיזה אסטרטגיות שלנו בסיני וגבולות בני הגנה, זה פשוט לא ילך.” עם זאת, מתארת היא את המחלוקת בעניין תנאי ההסדר החלקי, ואף שאינה מציעה לשבת באפס מעשה, “את הבהילות הזאת של הישראלים הטובים – אני פשוט לא יכולה להבין.” בתגובה על עמדת האמריקנים, היא מעירה: "אילו אני הייתי אמריקנית הייתי אומרת: ניתן לסאדאת להתבשל קצת במיץ שלו. שיישב ויחשוב ויעשה חשבון נפשו וחשבון עולמו. ואחר כך, כאשר יגמור לחשוב, ויחליט שהוא באמת רוצה לגמור עם המלחמה – אז הוא צריך להתיישב ליד השולחן.²¹⁴

הסתירות המצטברות במאמץ לפשר בין המישורים השונים מוצאות ביטוין בראיון שמעניק רב אלוף אלעזר לגלי צה“ל ול”במחנה“²¹⁵ לכבוד השנה החדשה: הוא מדבר על “מצב קיפאון מבחינה זו, שמצד אחד אין הסדר נראה באופק, ומצד שני אין קיימת סכנה ממשית וקרובה של התנגשות מחודשת בינינו לבין צבאות ערב.” גורמי הקיפאון הם שלושה, והראשון בהם – רצון המעצמות להימנע מעימות, שבא לידי ביטוי בוועידת מוסקבה, ואשר הייתה לו “השפעה ישירה על המצב במזרח התיכון.” הגורם השני – “החזית המזרחית אינה קיימת כפי שהייתה ב-1967. ישנן מדינות ערביות ששינו בתקופה האחרונה את האוריינטציה שלהן, וחל שינוי במערך הבינערבי.” יציאת היועצים הרוסיים – הגורם השלישי – היא תופעה חיובית משום ש”היא מרחיקה אותנו מסכנת התנגשות צבאית. אלה התופעות המאפיינות את סיום תשל“ב, ובזכותן אפשר לומר, כי אנו חותמים שנה ופותחים שנה כאשר המלחמה אינה בשער. אף כי צריך לזכור – גם השלום אינו בשער.”

בהמשך משרטט דדו את תוכנית ההתעצמות של צה“ל בעשור הבא, אף שאינו קורא את תוכנית “אופק” בשמה, גם אינו מזכיר את “אופק א'”. בלי להיכנס לפרטים, הוא מסביר: “יש לנו תוכנית לעשר שנים, ויש לנו תוכנית לחמש שנים – – – התוכנית המעשית יותר היא זו לחמש שנים, בה אנו מציבים לעצמנו יעדים לגבי גודל הכוחות ולגבי יחסי ההתעצמות בין הזרועות, ואנחנו קובעים פחות או יותר את העוצמה ואת המבנה של צה”ל, אשר אליהם אנו רוצים להגיע בחמש השנים.”

מחצית תקציב תוכנית החומש – “הסכום שנקב שר האוצר, מר פנחס ספיר, ארבעים מיליארד ל”י לחמש השנים הבאות, מבטא את סדר גודל הצרכים, אם כי לא את הסכום המדויק" – מיועדת להתעצמות, לרכש ולייצור עצמי של אמצעי לחימה. המחצית האחרת מתחלקת בין אחזקת הציוד (ובכלל זה בניית מתקנים ומחסני חירום – שבחלקם, אגב, נבנו עוד לפני המלחמה ואיפשרו קירוב הכלים של כמה עוצבות לאזורי הלחימה וקיצור משמעי של המרחק מן הימ"חים אל קווי החזית) לבין ביטחון שוטף.

לוויכוחים הארוכים והכאובים שנתלוו לקיצוצים החוזרים בתקציב “אופק א'” לא ניתן כמובן ביטוי בראיון. אמר על כך אחד המקורבים אליו בימים ההם: “בעניין זה היה דדו טרגדיה. הוא ראה עצמו לא רק כמפקד צה”ל, כי אם כאיש ההנהגה הלאומית. כך שקל את הדברים, וכאן נעוצה הטרגדיה."

הזכרנו למעלה, כי אחד מסעיפי החיסכון היה קיצור שירות החובה וצמצום הכוח הסדיר. “ההחלטה על הקיצור, ולא רק היא לבדה,” מעיד אותו מפקד, “הייתה מושפעת מן האווירה הציבורית. דדו לא התפטר על העניין הזה, כי אם נכנע.” בראיון ל“במחנה” מעמיד דדו את קיצור השירות בזה הלשון:

“איני צופה כל אפשרות לרדת בתחום ההתעצמות, כי אמצעי הלחימה הולכים ומתייקרים וכך צפוי גם בעתיד. ההתייקרות חלה כתוצאה מהמודרניזציה של אמצעי הלחימה, שמחירם עולה בהתמדה, וכן מן ההכרח לקיים יחסי כוחות סבירים בינינו לבין האויב. אותם חמישים אחוזים פלוס מכלל התקציב הדרוש לנו לחמש השנים הבאות יספיקו לקיום יחסי הכוחות, ירידה לא צפויה גם בסעיף השני – האחזקה – כי הוא קשור ישירות בהתעצמות.”

היכן, אם כן, ניתן לקצץ? “בתחום הביטחון השוטף והאחזקה השוטפת של הצבא, אם תהיינה השנים הקרובות שנות רגיעה… חסכונות צפויים לנו במישור הביטחון השוטף, השירותים והמפקדות. במידה מסוימת עשינו זאת בשנה שעברה – על ידי צמצום שירות המילואים. בשנה הבאה נוסיף ונצמצם במידה מסוימת את המילואים… נצמצם צמצום דרסטי את גיוס הרכב האזרחי לשירות מילואים, וכך נסיר מטרד רציני מעל המשק. אנחנו שוקלים, במגמה חיובית, את קיצור שירות החובה לגברים. אני חושב, שישנם סיכויים לקיצור השירות בכשלושה חודשים. הדבר מותנה עדיין בכמה בדיקות וכן בהמשך מצב הרגיעה…”

קיצור שירות החובה ושירות המילואים עלה לראש החדשות. הייתה זו בשורה טובה לכל בית אב בישראל, רמז נוסף להתרחקות סכנת המלחמה בזכות כוח ההרתעה של צה“ל. מה גם שקימוצים אלא לא יבואו על חשבון ה”שיניים" – “אלא תוך גידול ביחידות הלוחמים, בעוצמה העיקרית של צה”ל… בלמנו את הבנייה לשיפור המגורים. הבנייה כיום היא בעיקר לתוספת יחידות, למחסנים, לקליטת נשק חדש, לקליטת תחמושת." הוא הדין בכיוון ההתעצמות: “אנחנו רואים שני כוחות הכרעה – חיל האוויר וחיל השריון, ובתחומיהם אנו מבחינים בעדיפויות: מטוסים וטנקים – אלה העדיפויות. בתוכניות הרב-שנתיות אנחנו מתכוונים להמשיך ולבנות חיל אוויר חזק, בעל כוח תקיפה חזק, להמשיך ולבנות עוצבות משוריינות, עם עוצמת טנקים חזקה… בחילות הלוחמים פירושו של דבר – המשך פיתוח הצנחנים, חיל התותחנים, חיל הקשר וחיל ההנדסה.”

לפי שעה משתלטת על הציבור – לא בלי שיש להנהגה המדינית והצבאית יד בדבר – תחושת רגיעה. ענייני פנים – מן הבעיות החברתיות, עד לשאלות פסולי החיתון – כובשים את הכותרות. בראשית נובמבר חוזר הרמטכ"ל ומבטא את עמדתו בשאלת צמצום תקציב הביטחון “בנסיבות הנוכחיות של רגיעה יחסית”:

“בתקופת רגיעה אפשר לחסוך במישור הכוננות והביטחון השוטף – ואכן נחסוך במישור זה… עשרות מיליונים… שאינם יכולים לשנות מיסודו את סדר הגודל של תקציב צה”ל… לכן יהיה תקציב הביטחון לשנה הבאה גדול, וכך יהיה עוד שנים רבות… אנחנו מוכרחים לקיים את עדיפותנו. בזכות זה ניצחנו במלחמות. בזכות זה באה הפסקת האש והיא מתקיימת. ובזכות זה נוכל להכתיב פעם הסדר, המושתת על הצרכים הביטחוניים שלנו ולקיים את ההסדר הזה."²¹⁶

המלחמה בארגונים הפלשתינים

רגיעה אינה אלא מושג יחסי במדינת ישראל. פעילות המחבלים מבסיסים בדרום הלבנון ובסוריה נמשכה, ותגובות צה"ל היו מאסיביות, אם בפשיטות אל מעבר לגבול אם בהפצצות אוויריות.

החל במחצית 1973 החלה להישמע ביקורת בציבור על מדיניות זו. גם במטה הכללי הושמעה הדעה, שיש להגביל מאבק זה לגבולות המדינה, שבהפצצות בלבנון יש משום נזק מדיני וחינוכי גם יחד, ואילו תרומתן לריסון הטרור מסופקת.

על ביקורת זו הגיב דדו בהרחבה בראשית נובמבר, לאחר תקיפה אווירית כבדה של בסיסי מחבלים בסוריה. הוא מציע להבחין בין ההיבט ההיסטורי של המלחמה במחבלים לבין היבטיה האחרים. היסטורית, "זו הפחות מסוכנת בכל המלחמות שנאלצנו להילחם עד כה נגד הערבים… ב-1965, כאשר החלו פעולות הפתח, אמרו כי בדומה לאלג’ירים, שנלחמו שבע שנים עד לגירוש הצרפתים, תהיה גם כאן התוצאה דומה. ברוך השם, מ-1965 עברו ונגמרו שבע השנים… הם בנסיגה רבה לעומת השנים 68–70… זה באשר למלחמה זו, הכואבת מאוד מצד תוצאותיה ובלתי חמורה מצד סכנותיה. אלא שיש להילחם בזה עד חורמה, כדי שלא תתחזק, אלא תתרסן ותפחת ותדעך, וכדי לצמצם את השפעת המחבלים על כל ההתפתחויות במזרח התיכון, שלא הם יהיו מייצגי הפלשתינים, שלא תהיה להם השפעה מכרעת על סיכויי השלום באזור, על הסדרים להבטחת נורמות של חיים, אפילו אינן כוללות הסכמי שלום מלאים וחתומים – – –

"שיהיה ברור מעל לכל ספק: באמצעי הגנה אין מכריעים שום קרב ושום מלחמה. ולכן, כבכל מלחמותינו, עלינו לשמור על יוזמה – להכתיב לצד השני את המהלכים ואת הכללים, ליזום פעולות ומעשים, לתקוף ולבחון את התוצאות – – –

“השנה היו פעילויותינו מורכבות מפשיטות קטנות, פשיטות גדולות עם כוח משוריין בלבנון, תקיפות אוויריות בלבנון ובסוריה. בפעולות אלה היו למחבלים כ-700 אבדות, כולל הפעילות שבוצעה השבוע.” וכאן מגיב דדו על הביקורת בדבר אופיין “השגרתי” של פעולות אלו. “איני רואה קרב הכרעה אחד נגד המחבלים, שיביא לפתרון הבעיות. ההצלחה מתבטאת בצבירה מתמדת של פגיעות, שאנחנו מנחיתים על המחבלים. במערכה הישירה נגד המחבלים אני רואה עדיפות ראשונה במעלה. לא פטרנו את המשטרים הערביים מאחריותם המלאה כלפי פעולות המחבלים. מטרתנו היא להביא את המשטרים הערביים לכלל הכרה בחוסר הכדאיות, בסיכון ובנזק הכרוכים להם עצמם בתמיכה ובעידוד למחבלים.”

שאלה המנסרת בימים ההם והמוצגת לרמטכ"ל, היא השפעת המלחמה במחבלים על המשך הפסקת האש. פעילות המחבלים מכוונת להביא להידרדרות ולמנוע הסדרים, וכלום אין תגובות אלה משרתות בסופו של דבר את כוונת הארגונים?

“רצוננו לקיים את הפסקת האש אינו יכול למנוע מאיתנו את הפעולות נגד המחבלים, אפילו הן מסכנות את הפסקת האש. אני סבור, שעל המשטרים הערביים יהיה להגביל את הסיבה – הפעילות החבלנית עצמה,” אומר דדו, ותשובה דומה – אם גם עקיפה – יש בפיו על הפעילות הטרוריסטית הרחק מגבולות ישראל, כמו הטבח במינכן ושיגור מעטפות הנפץ. “אנו קוראים לזה: שאלת עמק הירדן… הייתי אז אלוף פיקוד הצפון. במאמצים גדולים הצלחנו לסגור את הגבול, ואז התרחקו המחבלים, הציבו מרגמות וירו פגזים. בא אלי אזרח נכבד מאוד ואמר: ‘דדו, אולי כדאי להסיר מחדש את הגדרות, שיבואו – ותפגעו בהם כאן?!’… אמרתי אז לאזרח הנכבד: ‘מנענו מהם את הכניסה לשטח. הכינו אותם כאן ונכה אותם גם בשטח החדש שלהם!’… וכך, בדיוק, אשיב על שאלתך שלך.”²¹⁷

הפשיטה לאזור טריפולי

אכן, בתחום הלחימה בטרור – לצורותיה השונות – השקיע דדו מאמצים רבים. מספר מאנו שקד, ששימש קצין צנחנים וחי"ר ראשי החל ביוני 1972, על הפשיטה לאזור טריפולי, ב-20 בפברואר 1973, בלילה. "ביום שישי אחר הצהריים נקראתי בדחיפות אל דדו. הוא ישב עם מפות ועם צילומי אוויר ואמר לי – ‘המשימה: יש לנו מודיעין טוב מאוד על שלושה או ארבעה בסיסי מחבלים באזור טריפולי. עלינו להכות, בפשיטה רגלית מונחתת מהים, שבעה בסיסים הממוקמים בשלושה ריכוזים אלה. משיקולים שונים על הפשיטה להתבצע במוצאי יום שלישי, אתה חושב שתוכל לעמוד במשימה?’ – אמרתי לדדו, כי אני סבור שכן, כי עלי ללמוד את זה ובערב אתן לו תשובה. ואכן, בלילה הוצאה הפקודה והפשיטה בוצעה כמתוכנן, אור ליום רביעי. הייתה זו אולי הפעולה הרחוקה ביותר מגבול ישראל, שבוצעה אי פעם – בגבולה הצפוני של לבנון עם סוריה.

“פעולה זו מאפשרת להדגים את המאפיינים של דדו במבצעים מיוחדים כאלה – כיצד היה מנווט את ההכנות – במהלך המבצע – מן החפ”ק, ונותן את ההרגשה שהרמטכ"ל נמצא איתך.

“ראשית חוכמה, עד לפעולה, היה זמנו כרמטכ”ל משועבד ללוח הזמנים שלך, והכול הועמד לשירות המבצע. שנית: למפקד חיל האוויר ולמפקד חיל הים הורה להעמיד לרשותי את כל האמצעים הדרושים, ועשה כן בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. כלומר, ריכוז מאמץ ומיקוד כל ההיררכיה למעין משולש, שבקודקודו – ביצוע המשימה. במקרה מסוים זה, הקצח"ר הוא המופקד על הפעולה ולכן עומדים כולם לרשותו.

"הייתה זו פעולה משולבת של צנחנים – ההנחתה הייתה מהים והפינוי בהליקופטרים. ושוב: ברגע שהצגתי לדדו את התוכנית והוא אישר אותה: לא אישור פורמלי, שכן ראית איך כל מה שאתה מציג נקלט ומתעכל במוחו, והרי עוד לפני שנתן לי את הפקודה למד את הנושא – ברגע זה ה’כן' למבצע הוא ‘כן’ של מי שמבין היטב מה הולך להתרחש.

"שתיים-שלוש דוגמאות להחלטות שקיבל דדו, בניגוד לקציני מטה מקצועיים: ויכוח ראשון היה לי עם מפקד חיל האוויר, מוטי הוד. אני רציתי שבתום הפשיטה נתפנה מנקודה מסוימת שלדעת חיל האוויר לא התאימה לנחיתת הליקופטרים. משלמדתי, עם קצין המודיעין שלי, את השטח – באתי אל דדו ואמרתי: 'אני סבור, שלמדנו את הנושא בצורה יסודית יותר מחיל האוויר, ופינוי ממקום זה יקל עלינו מאוד. על-אף שהקצין המקצועי היה מפקד חיל האוויר עצמו והנושא כולו קשור בחיל האוויר, חש דדו כי האחריות המוטלת עלי ויסודיות העיון שלנו בסוגיה – מחייבות לקבל את דעתי.

“בצהרי יום שלישי יצאנו לים. דדו בא לבסיס היציאה. התחקירים האחרונים, השיחות האחרונות, הביטחון שהשרה על כולם, ועלי בכלל זה, שהכול יהיה תקין – אלה דברים שלא יסולאו בפז. ושלא כמפקדים מסוימים המעמידים עצמם במרכז, היקנה דדו את ההרגשה, שאני הוא המפקד. לפני העלייה לספינות, כאשר סיימתי את דבר המפקד, שאלתי: ‘המפקד, אתה רוצה להוסיף משהו?!’ דדו לא נאם נאום גדול, לא דחק את מפקד המבצע אל הצל ואת עצמו לאור הזרקורים. היה רק אותו הבזק חטוף לעבר הרמטכ”ל, אותו חיוך נודע בעיניו, אותה לחיצת יד שהכרתיה עוד בפיקוד הצפון. הוא איתך, ‘חבר’ה, בהצלחה’ – ויצא מהזירה…

"היינו בים. הגענו לשטח הנחיתה. הכוח של עוזי יאירי נחת. בניווט הספינות נפלה טעות קטנה, והן נקלעו לתאורה של אבוקות הנפט המאירות בלילה את שדה טריפולי. אחרי שחמק הכוח מן הצרה הזאת, החלו נראות על הכביש מכוניות משטרה וז’נדרמריה. הערכתנו הייתה שהן הוזעקו משום שהכוח נתגלה, וחששנו שמא יבוטל המבצע כולו ואנו ניקרא לשוב לספינות.

“יש לראות את התמונה: זוהי פעולה ראשונה של עוזי כמח”ט צנחנים. זה מבצע גדול ראשון מסוג זה שלי כקצח"ר. דדו אינו מתערב. למרות שאני יושב כמטחווי קשת מטריפולי, אני יודע שדדו מאזין ברשת, שהוא שומע את ההוראות שלי ואולי גם את התשובות של עוזי. מסתבר, שבדרך מקרה התרחשה דווקא שם תאונת דרכים, וזו סיבת כל התנועה הרבה.

“הכוח נחת, הצליח לעקוף את הכוח המשטרתי והז’נדרמריה בלי שהבחינו בו כלל – והמשיך לנוע. הכוח של עוזי הגיע לקרבת היעדים. הכוח של סגנו, עמוס, שהלך ליעד אחר, הסתבך קצת ואיחר. אני רציתי ששתי הפעולות תתבצענה בעת ובעונה אחת, ולכן המתנתי. ואז, פעם ראשונה, נשמע קולו של דדו במשדר: ‘אני מבין, שאתה רוצה שיפעלו יחד. אם יהיה ביניהם הבדל של עשר דקות עד רבע שעה, זה לא נורא – סוף!’ בהערה זו נתן לי להבין, שאיני צריך להיות דקדקן עד כדי כך, אבל כמו גם אמר, שאין הנטל כולו מוטל על כתפי – הרמטכ”ל תומך בי מאחור.

"הפשיטה עצמה באה על מחנות המחבלים בהפתעה גמורה. בו-זמנית הסתערו על כל שבעת היעדים, נכנסו לתוכם בהפתעה, מילאו את כל המשימות. היו לנו פצועים אחדים, בהם רב-סרן מחיל הים. הוא נפצע קשה מאוד – אבדה לו עין ונקטעה לו יד – והרופא אמר, שלא יחיה אלא אם יפונה מיד. זה היה בכוח של עמוס. הכוח של עוזי פונה מן המקום שקבענו מראש, אף שחיל האוויר עירער מחדש. עכשיו אמר עמוס, כי הדרך היחידה לפינויו המהיר של הפצוע האנוש היא הנחתת המסוקים ממש ליד היעדים, חרף הסיכון. לאחר שווידאתי, כי ניתן לחפות על הנחיתה באש חזקה, ביקשתי מדדו אישור, ותשובתו הייתה מיידית: ‘כן!’

“דדו, כשהיו מדווחים לו על נפגעים, היו פניו מתכווצים, ואני מניח שגם אז פעל מתוך ההכרה, שאם אך ניתן להציל את חיי הפצוע – יש ליטול סיכון. המסוקים נחתו בנקודה החדשה שקבענו. חיי הבחור ניצלו וגם ראייתו לא אבדה, וזאת תודות לתרגום תורת צה”ל, שכל הצבא ייחלץ להצלת חיי פצוע.

“בשובנו בבוקר לבסיס היציאה, ואני ירדתי מעל הסטי”ל – חיכה לי נעים, הנהג של דדו, עם מכונית הרמטכ“ל, מחווה אופיינית לו כל כך, וכאשר הגעתי לתחקיר, חיבק אותי, לחץ את ידי, ויכולתי לראות, שלבו ממש מתרחב. הוא גם השתתף בכל מהלך התחקיר. רק בצהריים, כאשר הלכתי אני למסיבת עיתונאים גדולה בבית סוקולוב, בהשתתפות עיתונאים ישראלים ונציגי כלי התקשורת בעולם – הלך דדו לביתו, לחטוף שינה, שהרי כולנו לא עצמנו עין מאז הבוקר הקודם.”

היה זה מבצע שהפגין את כושר הזרוע המיוחדת של צה“ל לפעול בעומק שטחי האויב, “להכות במקום ובשעה הנוחים לנו. ניתנו אופציות למבצעים הרבה יותר נרחבים וסבוכים – ובכך חודשו נעוריו של כוח שהיה בעבר אופייני לצה”ל: הנועזות, הגמישות בהפעלה, כל מה שהתחנכנו עליו,” מסכם מאנו מבצע זה. “לדדו הגיעו כל השבחים על התכנון הראשוני שלו כרמטכ”ל, על שנטל על עצמו את האחריות לביצוע ועל צורת הניהול, השקט, השלווה, הביטחון."²¹⁸

וכנגד זה: המזל הרע, אויבו הגדול של המצביא. אותו יום, ה- 21 בפברואר עתיד היה להיזכר לא בזכות הפשיטה הגדולה, כי אם בעטיה של אותה טרגדיה אנושית – יירוטו של מטוס נוסעים לובי, שהביא למותם של 105 נוסעים ואנשי צוות. רק שבעה מן האנשים שהיו באותו “בואינג 727” ניצלו.

יירוטו של מטוס נוסעים לובי

אנחנו עומדים ב- 21 בפברואר 73'. לביתו הגיע דדו בצהריים, ועד ששכב ונרדם, הייתה השעה קרובה לשתיים. באותה שעה עשה מטוס נוסעים לובי את דרכו מבנגאזי לקהיר. משנותחו ממצאי “הקופסה השחורה” ושוחזר מסלול טיסתו, נמצא שהמטוס – שכיוון טיסתו הכללי היה דרומה-מזרחה – סטה סטייה ניכרת מזרחה, לעבר מפרץ סואץ. המכ"ם הישראלי הבחין בו עוד בטרם חצה את קווי הפסקת האש וחדר לתוך סיני. על פני פורט תאופיק חלף בשעה 14:01. לקראתו הוזנקו שני מטוסי “פאנטום”, שאותתו לקברניט לטוס בעקבותיהם. כוונתם הייתה לחייבו לנחות בשדה רפידים. באותם ימים הגיעה לגורמי ביטחון בישראל ידיעה, שהפלשתינים מתכננים מבצע אווירי – פיצוצו של מטוס מעל תל-אביב. בסיני ובנגב יש מטרות ביטחוניות רגישות, וכן מרכזים אזרחיים, העשויים להוות מטרה לפיגוע כזה. מאז ששת הימים לא עבר שום מטוס של חברות התעופה הבינלאומיות מעל למרחב הצבאי של סיני. הטייסים הישראלים דיווחו עוד שכל חלונות המטוס מוסתרים בווילונות, ואין נראים נוסעים. כל זה היה חסר תקדים וחשוד.

בתחילה נראה היה כאילו מציית המטוס להוראות שני מטוסי הפאנטום, מאבד גובה ומשחרר את הגלגלים לקראת נחיתה – אך הוא פנה לפתע מערבה, כמתכוון להימלט. וכל זה – במהירות הסילון. בתוך דקות מגיע הדבר עד למפקד חיל האוויר ועליו להחליט. הוא מחליט שאין להניח למטוס לברוח – והוא מתקשר לביתו של הרמטכ"ל. “אנחנו יודעים שלהצלחות יש אבות רבים, ואילו הכישלון יתום,” אומר מוטי הוד. “ראיתי מקרים שונים, שמפקדים לא ששו לתת גיבוי לכישלון. לא כך נהג דדו באותה פרשה. טילפנתי אליו, הערתי אותו משנתו. הוא שמע, קיבל את המלצתי וסמך ידו עליה – לאמיתו של דבר לא הייתה לו גם שהות לשיקול: הוא יכול היה להצטרף להמלצתי, או לדחותה. היה זה אופייני לו – שנתן אמון מלא במפקדים.”²¹⁹

האסון קרה. רק לאחר שנותחו כל האירועים – וההקלטות שנשתמרו בקופסה השחורה – נתגלתה כל שלשלת המשגים של הטייס הלובי: תחילה סבור היה, שהמטוסיס המלווים אותו הם “מיגים” מצריים – אף שתמוה שאין הקברניט מבחין בין “מיג” לבין “פאנטום” – וכי השדה שהוא קרב אליו הוא זה של קהיר. כאשר אותתו לו טייסי הפאנטומים, שקרבו עד כדי מטרים ספורים מתאו, לא הבין כנראה את המתרחש. לישראלים, כנגד זה, היו סיבות טובות לחששם מפני מעשה טרור, ולכן פירשו גם הם פירוש מוטעה את ניסיונו לחמוק מהם חזרה אל מעבר לקווי הפסקת האש. כל זה לא מנע את ההרגשה הכבדה בשל האסון – ואת הביקורת החריפה הן בחוץ והן בבית. בעולם הערבי התנהלה תעמולה קיצונית נגד מדינת ישראל ודמותה המוסרית, ולא מעטים הצטרפו אליה גם במדינות אחרות. גם ארגונים בינלאומיים הקשורים לתעופה אזרחית ביקשו לחקור את נסיבות המקרה. בבית – היו שהטילו צל על כושרו של הרמטכ"ל למלא את תפקידו האחראי, וצל זה רבץ עליו.

דובר צה"ל באותם ימים היה פנחס (“פינייה”) להב, ולדבריו היה זה לא רק אחד הרגעים הקשים של דדו, אלא בלטה אז איזו תכונה אופיינית: “ברגעי אושר נטה דדו להתחלק עם כל הסובבים אותו, אך ברגעים קשים היה לבדו. הוא לא חיפש שותפים למטוס הלובי.” את החלטתו הסביר לערך כך: לא אחת מוטל על מפקד לקבל החלטה על סמך דיווחים המגיעים אליו משדה הקרב, והן נשענות על מידת האמון שיש לו בתחושותיו הנכונות של המדווח. הוא העריך מאוד את ניסיונו ואת שיקול דעתו של מפקד חיל האוויר, ולמען האמת היו שניהם באותו מצב עצמו – שניהם התרשמו מדיווחים שהגיעו אליהם.²²⁰

“היו אלה ימים קשים מאוד,” אומר הוד. “אני באתי אל דדו ואמרתי לו, שאין הוא צריך לשאת באחריות. פורמלית, אחראי אומנם הרמטכ”ל, אבל במקרה זה לא הייתה עליו כל אחריות למעשה. דדו סירב לשמוע. הוא הלך איתי לכל מקום, והתייצב כולו לימיני. הלחץ היה פנימי וחיצוני גם יחד. באו לחקירה מטעם ארגון התעופה הבינלאומי וכדומה. אז למדתי להכירו."²²¹

כך גם הסביר דדו ברבים את האסון לאחר שנחקרו נסיבותיו. אף שהמטוס יצא מתוך תחומי מצרים לעבר סיני, לא פעל נגדו מערך ההגנה המצרי ולא הזהירו. הוא חדר לתוך מרחב אווירי צבאי סגור, שמאז 1967 לא עבר בו שום מטוס אזרחי זר. “כל אלה יצרו את הרושם במערך ההגנה האווירי ובמפקדת חיל האוויר, שזהו מטוס במשימה עוינת.” למרות הביקורת, הוסיף דדו להגן על ההחלטה, “שבנסיבות ובנתונים שהיו ידועים באותם רגעים ספורים, הייתה נכונה ואני אישרתי אותה.” לראשי הפרקים שהכין לעצמו הוסיף בכתב ידו: “אנחנו מצטערים מאוד, ואין לנו רגשי אשמה.”

מאוחר יותר, באוזני חברי כנסת, הסביר את האמצעים שיאפשרו לפענח את תמונת התעבורה האזרחית כולה באזור ולצמצם את סכנת הטעות. אך גם באמצעים החדשים אין ביטחון גמור, שלא תחול טעות, שכן כל הבירורים וההחלטות חייבים להסתיים בתוך דקות. “אם יקרה מה שאינו קורה בדרך כלל בחיים,” אמר כעבור זמן, “שתהיה חזרה על אותה סיטואציה עצמה, בדייקנות גמורה – שהמטוס יהיה אזרחי, והוא יזוהה כשייך לאחד מקווי התעופה, והוא יהיה בדרכו חזרה מן המרחב האווירי ומערכת הקשר שלו תהיה מקולקלת ולא נשמע אותו – אקח סיכון גדול יותר. אבל אם תהיה לנו הוכחה פוזיטיבית, שהמטוס הוא במשימה צבאית זו או אחרת, והוא ליד עיר או מטרה ביטחונית חשובה – הריני אומר כבר עכשיו: לא אקח סיכון.”²²²

חמישה ימים לאחר הפלת המטוס יצאה ראש הממשלה לארצות-הברית ודדו היה בין הנפרדים מעליה בנמל התעופה. גולדה ידעה, שנמתחת ביקורת על הרמטכ“ל – ביקורת שלא ידע כמותה כל שנותיו בצה”ל - ולפני עלותה למטוס אמרה לו:

“יהיו לך עוד כמה ימים קשים, ואני לא אהיה כאן. רצוני לומר לך, שאני לא רק מעריכה אותך. אני מעריצה אותך. ואני לא רק מאמינה בך – אני נותנת בך אמון מלא.”²²³

“אביב נעורים”

הנועזת בפעולות שננקטו באותה תקופה נגד ארגוני הטרור הפלשתינים ונגד מנהיגיהם הייתה הפשיטה ללב ביירות, ב-9 באפריל 1973. פעולה זו מציינת חתימתו של פרק שלם, שהיו בו גם הצלחות, כחילוץ נוסעי מטוס “סאבנה”, וגם אסונות כבדים – הטבח בנמל התעופה לוד, רצח הספורטאים באולימפיאדה של מינכן, קבלת מעטפות נפץ ופיגועים אחרים. בישראל הלכה דעת הקהל ונסערה; התביעה לצעדים הגנתיים ולפעולות תגמול גם יחד נשמעה מן החוגים המתונים ביותר. ואכן, בצד הקמתה של מערכת מסועפת ויקרה מאוד, שהפכה כל נציגות וכל משרד ישראלי בחוץ לארץ למין יעד מבוצר שאובטח על ידי צעירים מיוצאי היחידות הנבחרות של צה“ל – החלו להיפגע גם שולחיהם של הטרוריסטים. מעתה החלו להתפרסם ידיעות על מנהיגי מחבלים שנפגעו במקומות ובנסיבות שלימדו על מידע מדויק, תכנון קפדני וביצוע מושלם. רסאן כנפאני ידוע כאחד הבולטים בין הסופרים הפלשתינים, אך הוא היה גם מראשי הארגון שהצטיין בטרור חסר אבחנה ומעצורים – החזית העממית הדמוקרטית. כאשר נהרג כנפאני בבירות בשעה שהתניע את מכוניתו הממולכדת, כתב סופרו הצבאי של “הארץ”, זאב שיף, כי “מי שהרג את כנפאני הוכיח, כי הוא מסוגל למבצעים מוצלחים יותר אם רק ירצה בכך.” זה היה בספטמבר 1972. באוקטובר נורה למוות, בפתח ביתו ברומא, ראש ה”פתח" בעיר זו – עדאל וואהיל זועייתר. פעולות אלו ואחרות יוחסו לאנשי המוסד המרכזי למודיעין ולתפקידים מיוחדים, שבראשו עמד (מאז 1968) האלוף צבי זמיר.

אולם הטרור של “ספטמבר השחור” נמשך. בסוף דצמבר השתלטה חוליה על שגרירות ישראל בבנגקוק, וקרוב ליממה הוחזקו עובדיה כבני ערובה. ב-9 בינואר 1973 התפוצצה פצצה בפתח בניין הסוכנות היהודית בפאריס. כעבור עשרה ימים היה ניסיון – שסוכל – לחבל במחנה המעבר שנאו, באוסטריה, לעולים מברית המועצות לישראל. לא עבר שבוע, ובמדריד נרצח ישראלי, ברוך כהן, שלפי ידיעות שונות היה עובד ה“מוסד”. בסוף ינואר ובראשית פברואר שוגרו מעטפות נפץ לאישים שונים בישראל ולשגרירויות ישראל, הן במדינות אפריקניות והן בגואטמלה. בראשית מארס סוכל ניסיון לפגוע במוסדות ישראליים בניו-יורק, כעבור שבוע נרצח סוחר ישראלי בקפריסין, ב-20 במארס נתגלו בנמל התעופה של רומא ארבע מזוודות נשק נטושות – וכן הלאה וכן הלאה.

זה היה הרקע לאותה פשיטה נרחבת ונועזת לתוך ביירות.

הזכרנו כבר למעלה את הקשרים הקרובים והנוחים שנרקמו בין הרמטכ"ל לבין העוסקים בפעולות מיוחדות לסוגיהן. הייתה בו איזו משיכה אל הסיכון ואל ההעזה הגדולה, אך חברו, תת-אלוף אברהם ארנן אומר, כי הייתה זו גם השקפה צבאית – כי ככל שאתה מעמיק חדור לעומק שטחו של האויב כן מובטח לך יותר שהאויב ייתפס כשהוא מופתע, בלתי מוכן, ואם תתכנן בדייקנות ותבצע היטב – מובטחת לך הצלחה.²²⁴

לידתו של מבצע ביירות – שייקבע לו כינוי הצופן “אביב נעורים” – במידע על אורח חייהם של ראשי המחבלים, ששלושה מהם התגוררו באותו בית דירות, ברובע מהודר של ביירות. שבועות אחדים קודם לכן – עוד לפני הפשיטה לטריפולי – תוכננה פשיטה על שני בסיסי מחבלים מדרום לביירות – בית מלאכה לחומרי מלחמה ומפקדה. הכול תוכנן ותורגל, אך שר הביטחון, ששיבח את התרגול – דחה מעיקרו את רעיון הכניסה ללוע הארי.

הפעם נתפס דדו לרעיון, ששולבה לתוכו גם ההצעה הקודמת וגם יעד רביעי. אומר קצין בכיר שהיה מעורב בתכנון, כי כרמטכ“ל היה דדו “אמיץ מאין כמוהו. אילו נכשל, היה רק הוא משלם – והוא לקח את זה על עצמו באומץ לב. הוא היה רמטכ”ל בתנופה עצומה. הוא לא היה בנאלי. הוא החשיב את העשייה המיוחדת. הוא שירת את הצבא.”

לגבי היעד הראשון הייתה שורת בעיות. הפשיטה עשויה להצליח – ושלושת ראשי המחבלים לא יהיו בביתם. ננקטו אמצעים להבטחת עיתוי מדויק. נקבעה גם שעה מאוחרת, כדי להיות בטוחים שיימצאו בביתם. שאלה שנייה: איך מגיעים אל הבתים? ושלישית: איך נחלצים משם? איך מתגברים על הזקיפים השומרים בכניסות לבניינים? כיוון שאחד היעדים – בניין שהתגוררו בו עשרות מחבלים – היה סמוך לבניין מגורים רגיל, איך מונעים פגיעה באזרחים חפים מפשע? היה זה סיכון גדול ביותר, ואילו נכשלה הפעולה, אן אילו נגרמו לכוח הפושט אבדות מרובות, היה מושג אפקט הפוך מן המבוקש. אמר דדו למאנו שקד: “אם זה ייכשל – ניוותר רק שנינו, אתה כמפקד הפעולה ואני כרמטכ”ל. אני צריך לחשוב על שנינו – אבל אתה צריך לחשוב רק על עצמך. אתה, מכל מקום, תקבל את כל הגיבוי – כי אני אאשר את המבצע."

היה זה בסוף בדיקה מדוקדקת של התכנון, האפשרויות והסכנות. במבצע כזה, שאין המשתתפים בו יכולים לצפות לא לתגבורת שתחלץ אותם במקרה של תקלה, לא לסיוע אווירי – אלא כל הנכנס לעיר הזרה יעמוד שם עם חבריו לבדם – לטוב ולרע – מכריעות סגולותיו של כל מפקד ושל כל לוחם. לאחר שנבחרו המשתתפים, נפגש איתם הרמטכ"ל. הוא ניסה לעמוד על טיבו של כל אחד מהם, להעריך את יכולתו. משהוחל בתרגולים, "עשה דדו איתנו שניים או שלושה לילות שלמים – רץ איתנו, זחל איתנו, הסתער איתנו, עשה הכול כדי להיות משוכנע במאה אחוזים שהפעולה ניתנת לביצוע חרף הקשיים העצומים. היינו מתרגלים את הפעולה בלוח הזמנים האמיתי – נפגשים בערך בשעה עשר בערב, מתחילים את הנחיתה באחת אחר חצות, וכך עד עלות השחר. משם היה חוזר לעבודתו הרגילה. בהדרגה השתכנע.

"אל הבית ששימש קסרקטין, בניין בן שבע קומות, שהתגוררו בו לפי הערכה כשבעים מחבלים, צריכים היו להגיע שני בחורים שלנו בשקט ובשלווה, תוך כדי עישון סיגריות, ולהתגבר על שניים או שלושה הזקיפים שבפתחו. השניים שנבחרו היו חגי מעיין מקיבוץ מגן ואבידע שור מקיבוץ שובל – סגן וסמל.

"דדו התיישב עם השניים על הארץ – כאילו הם שלושה אנשים שאין ביניהם לא הבדלי דרגה ולא הבדלי גיל – ופתח איתם בשיחה, שאל כל אחד על רקעו, על הוריו, על תפקידו המיועד במבצע. האם הם בטוחים במה שהם הולכים לעשות? ומה אם יפתחו עליהם באש? ומה אם יהיה מעצור?… והכול לא כמתחקר, כי אם כאיש מבוגר שהוא יותר מקצועי, ואינו יכול ללכת במקומם, ובשאלות ובתשובות הוא מנסה להעניק להם – שני קיבוצניקים צעירים מקיבוצי השומר הצעיר, שאינם רואים בצבא את ייעודם המקצועי אלא ממלאים את שירות החובה – את מלוא הידע שלו ואת מלוא אמונתו בהם. וכל זה ברמה מקצועית גבוהה.

“כך שיחתו עם מפקדי החוליות, שצריכות היו להתפרץ אל דירות ראשי המחבלים, כשהוא חוזר ומדגיש שאלה בתים שגרים בהם אזרחים ויש להיזהר. הערכנו, כי להפלת הבית בן שבע הקומות יהיה צורך במאתיים ק”ג חומר נפץ. אבידע שור העריך שדי ב-80 ק"ג. צמוד לבניין זה היה בניין שני בן שבע קומות ובו עשרות משפחות. אמר אבידע: מוטב לנו שהבניין של המחבלים לא יקרוס תחתיו, ובלבד שלא יהרגו עשרות אזרחים בבית הצמוד. שיידעו שהיינו ומה אנחנו מסוגלים לעשות – אבל שלא נשאיר נשים וילדים פגועים.

“אנחנו קיבלנו את דעתו של סגן אבידע שור ז”ל.

“כשגמרנו את כל ההכנות, היה דדו משוכנע שהפעולה אפשרית. אז גם קיבל את אישורו של הדרג המדיני. ביום הביצוע, כמו בפעולת טריפולי, הגיע דדו לבסיס היציאה, שוב עבר מספינה לספינה, לחץ ידיים, אמר מילה טובה – ויצא.”²²⁵

מטרת “אביב נעורים”, כאמור, הייתה שבעה יעדים של ארגוני החבלה, שנכללו בארבע משימות. שעת ה“שין” הייתה 01:07. הנחיתה בחוף עברה ללא בעיות. ראשונה תקפה היחידה שצריכה הייתה לפגוע בראשי המחבלים בדירותיהם שבקומה השישית, השלישית והשנייה שבבניין. למטה נותר כוח נוסף שאיבטח את כל הפעולה. היריות משכו רכב משטרה וז’נדרמריה, אבל האנשים הצליחו למלא את המשימה, לחזור אל החוף, לעלות על סירות שהמתינו להם ולהגיע אל הסטי"ל.

הכוח השני תקף את קסרקטין החזית העממית, בניין בן שבע קומות. חגי מעיין ואבידע שור התקרבו אל השומרים, הדליקו סיגריות, הגיעו ממש אליהם והרגו אותם. המידע המפורט, שעליו התבסס התכנון, לא הזכיר טנדר מחבלים עם מקלע מעבר לכביש – שהיה חלק מן המשמר, או שנזדמן במקרה לקרבת מקום. הטנדר פתח באש. אבידע וחגי נהרגו ולוחם נוסף נפצע. מפקד הכוח החליט לפתוח מיד בהסתערות על הבניין – ותוך כדי כך שותק גם הטנדר – ומכל המקומות החלו יורים ומשלשלים רימונים. למרות זאת הצליח כל הכוח לחדור לבניין, להניח חומר נפץ, פגע במחבלים שהחלו יורדים במעלית ובמדרגות, פוצץ את הבניין, פינה את הנפגעים ונסוג. אותו לילה פרצו בביירות מהומות סטודנטים וברחובות שוטטו שריוניות. אף-על-פי-כן הצליח הכוח להתפנות ולחזור לסטי"ל, ועימו שני הלוחמים ההרוגים והפצוע.

אותה שעה פעל כוח שלישי בצפון ביירות. המטרה המשנית הייתה פיצוצו של בית מלאכה לייצור מוקשים ואמצעי לחימה אחרים, אך משימתו העיקרית הייתה הטעיה. ואכן, עם הישמע קול ההתפוצצות, החל חלק מן הכוחות הערביים זורם צפונה.

כוח רביעי, שפעל בפרבריה הדרומיים של ביירות, פגע בבית מלאכה של הפתח וב“משרדי עזה”. המרחק בינו לבין שריוניות לבנוניות שדלקו אחריו הצטמצם – אגב נסיעתו אל החוף – לכדי כמה עשרות מטרים, אך גם כוח זה הצליח להתפנות בלי נפגעים.

כל הלילה ליוו את מהלך המבצע הרמטכ“ל ומפקדים בכירים שהיו מעורבים בו במישרין. מספר אחד מהם על תחושת הבדידות של דדו, בשעה שהגיעה הידיעה על נפילתם של שני הלוחמים, ומישהו הפטיר “כישלון” וקם ויצא את החמ”ל. לא כן היה עם שחר, משהובררה הצלחת “אביב נעורים” והידיעות החלו מרעישות את העולם כולו. בשוב הלוחמים בבוקר לבסיס היציאה המתינו להם שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקדים בכירים נוספים. הפעם היה ניצחון, ולא חסרו לו אבות.

אלא שהיה זה האחרון באותם מבצעים נועזים. לא יצא שבוע אחד, והגיעו ידיעות על כוונות מצריות לחדש את הלחימה. הפסקת האש בחזית המצרית, שנמשכה ברציפות מאז מחצית 1970, קרבה לקצה. החלו אותם שישה חודשים גורליים שקדמו ליום הכיפורים.

“על גחלים לוחשות”

אתראות מלחמה גברו – ושבו ונחלשו – בין מחצית אפריל לבין יולי 73', ובהמשך יתוארו כל אמצעי הכוננות לקידום פני הרעה שננקטו במטה הכללי. אך אין להבין את כלל ההתרחשויות של אותה שנה, בלי לשרטט את הרקע הכללי ולהאיר את האווירה, שהחלה לשרור כבר בקיץ 1972, משגורשו היועצים הרוסים ממצרים, ואם כי בשנים-עשר החודשים שלאחר מכן נכללים כמה פרקים של התהדרות הדריכות, הלך וכבש ביטחון יתר בהדרגה את התודעה.

באוקטובר 1973 עמדו להתקיים הבחירות לכנסת השמינית. המאבקים הבינמפלגתיים – ובמקביל, בין אישים בצמרות – החלו חודשים רבים קודם להרכבת רשימות המועמדים והמצעים. הכוח הפוליטי המרכזי במדינה היה ה“מערך' – ובעיקר מפלגת העבודה,²²⁶ שאף היא הייתה זירה למאבקים אישיים ורעיוניים, שמצאו ביטוי פומבי בהצהרות, נאומים, תחזיות ודיונים. הירידה היחסית של המערך בבחירות הקודמות והתחזית של ירידה נוספת בבחירות הקרבות, חידדו את רגישותם הטבעית של הפוליטיקאים להלוך הרוח בציבור, אלא שהם מצאו עצמם לא רק נענים ל”קול המון" כי אם גם מגבירים אותו.

בוויכוח זה במפלגת השלטון הייתה גם עכשיו – כבעיתות משבר קודמות – אישיותו של שר הביטחון, משה דיין, הדומיננטית. השנה השישית שלאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים נפתחה בתחושה כללית, שמצבה של ישראל נוח ומאושש יותר מאשר אי פעם בעשרים וארבע שנות עצמאותה. כל השנים ראה עצמו דיין, כשר הביטחון, מופקד על ביסוס הישגיה של מלחמת ששת הימים לא סביב שולחנן של ועידות שלום, כי אם בשטחים עצמם, בדרך של עיצוב “מפה חדשה – יחסים חדשים.” בציבור רווחה לא רק הכרה רחבה בהצלחת מדיניות הגשרים הפתוחים, כי אם נסתמנה הקשחה גוברת בראיית אותה מפה חדשה. ההתנגדות לפשרה המושתתת על נסיגת ישראל מרוב שטחי יהודה והשומרון נהנתה מתמיכה לא מבוטלת גם במפלגת העבודה עצמה, אך לדיין הייתה מובטחת גם תמיכה קבועה מצד האופוזיציה, שעתידה הייתה לכונן, סמוך לבחירות, מסגרת חדשה – “הליכוד”. “הישיבה על הגדר” הייתה איום מתמיד על הנהגת מפלגת העבודה והמערך, וטבעה חותם על המאורעות.

את פגזי הטיווח הראשונים ירה דיין כבר בשלהי 1972. כאשר נשאל (בראיון טלוויזיה, 29.10.72), על הדברים שהשמיע – כי לא עם ערביי יהודה ושומרון תנהל ישראל משא ומתן, וכי עליהם לראות עצמם כאזרחים ירדנים ואת עמאן כבירתם – העיר, “אני שמח שהשאלה הזאת עלתה, בעצמי הייתי אחד מן הדוחפים את הדיון בשאלות אלה; גם הזמן בשל לזה וגם שעת הבחירות תחייב ודאי התייחסות פרוגרמאטית לדברים אלה.” הוא מצביע על שלוש אלטרנטיבות קיימות: סיפוח חד-צדדי של כל השטחים ומתן זכויות אזרח; חזרה לקו הירוק עם שינויים קלים; “המשך המצב הקיים”. עד מתי? מצב זה עשוי להימשך עוד שנים לא מעטות, ובמהלכן יש “להגשים את זכות ההתנחלות בכל מקום שאנו מוצאים לנכון – ביהודה, בשומרון וברצועת עזה ובחלקים בסיני, במקומות שאנחנו חושבים לעשות זאת.” בזה הוא כולל את הקמת העיר ימית. “היום לא אביא את ההצעה הזאת לממשלה, אני מעריך שלא יהיה בה רוב לכך,” אבל הוא “מאוד בעד הקמת עיר דרומית מרפיח,” ועד שתיבנה העיר – יהיו שני מיליון יהודים נוספים בארץ.

באותו ראיון עצמו נשאל שר הביטחון אם בהחלפתו של שר המלחמה המצרי יש לראות שיפור יחסים עם ברית-המועצות וחידוש אספקת נשק למצרים. הערכתו של דיין היא, כי אכן זהו הפירוש, ותהיה היענות סובייטית מסוימת, אבל הוא “מניח ומקווה”, כי כמו בעבר, לא תהיה מעורבות ישירה, בלחימה עצמה.²²⁷

היום מעריכים, שמינויו של אחמד איסמעיל (ב-26 באוקטובר) היה צעד למימוש החלטתו של סאדאת לפתוח במתקפה. לדברי מוחמד חסנין הייכל, הוכנה תוכנית “גרניט 1” במחצית הראשונה של 1970, כאשר הושלמה הקמת מערכת ההגנה האווירית וסוללות טילי הקרקע-אוויר. גירסתה האחרונה של “גרניט 1” היא שהופעלה ביום הכיפורים, לדברי הייכל. עם מינויו של אחמד איסמעיל עובדה מחדש תוכנית זו, בהתאם לתפיסה החדשה של המלחמה ומטרותיה, כפי שהתגבשה בימים ההם אצל סאדאת, וזו הושלמה כבר במחצית ינואר 1973. ²²⁸

באותם ימים, שלהי אוקטובר 72', היו העיניים נשואות לארצות-הברית, למערכת הבחירות הנטושה בין הנשיא ניקסון לבין הסנטור מקגאוורן. בנובמבר זכה ניקסון בניצחון מרשים ביותר, וב-27 בינואר נחתם הסכם שלום בין ארצות-הברית, דרום-וייטנאם וצפון-וייטנאם, ובכך תמה מעורבותה של אמריקה במלחמה ונוצרה מציאות חדשה בדרום-מזרח אסיה. יציאת האמריקנים מווייטנאם פורשה כצעד נוסף להגשמת הדטאנט הבינמעצמתי ברוח החלטות מוסקבה לקיום יחד בשלום. האם תהיה לסיום מלחמה זו השפעה חיובית גם על המזרח התיכון, ושמא יגבר דווקא עכשיו הלחץ המדיני ותתחדש סכנת ההתלקחות הצבאית?

כבר בדצמבר הגיעו ידיעות המצביעות על כוונה אפשרית מצד המצרים לחדש את האש, בצורה זו או אחרת, באביב 1973. ההערכה הייתה (ובזה נשאר דדו נאמן לדבריו בקיץ, בסיכום משחק המלחמה), שאם לא תחול התקדמות מדינית לאחר שיתייצב הנשיא ניקסון בכהונתו השנייה בבית הלבן, עלולים המצרים לנסות לדרבן אותה על ידי חידוש האש. מכל מקום, בדצמבר הוחלט להשהות את תוכנית קיצור שירות החובה בשלושה חודשים, שצריכה הייתה להיכנס לתוקפה באפריל 1973. למעלה כבר הוסבר הרקע לקיצור השירות – הקיצוץ התקציבי – אבל ביטול התוכנית, שזכתה חודשים ספורים קודם לפרסום רב, חשף את הרמטכ"ל לביקורת שלא הייתה לו אפשרות להתמודד איתה.

את התגובה על הידיעות שהגיעו בדצמבר קשה גם להגדיר כ“חרדה”. “כמה פעמים יכול מנהיג לחזור על אותו איום,” אמר דדו בראשית אפריל 73'. “בשנת 1971 אמר, שזו שנת הכרעה: הוא אמר, ש-1972 היא שנת הכרעה; הוא הבטיח שלפני הולדת מוחמד השטחים יהיו משוחררים; הוא מבטיח שהשנה תהיה התנגשות…” איומים אלה נצטיירו כחלק מן האופנסיבה המדינית שפתחה בה מצרים. אין רואים סימנים מוחשיים, שמכינים את המלחמה לתאריך מסוים, אבל אין להתעלם מן הסיכון שבהידרדרות לעבר מלחמה. לכן “אנחנו חייבים להמשיך ולקיים כוננות – ואכן, זאת אנו עושים.” אומנם, כמסופר למעלה, דוללו ונסגרו כבר עד אז כשלושה-עשר מעוזים, צומצמה פעילות הביטחון השוטף בקווים, אבל את מרכיב הכוחות העיקרי, את סדר הכוחות של השריון בתעלה – שהיא אמצעי הכוננות כנגד כל הרפתקה מצרית שלא תהיה – “לא הקטנו, והכוננות נשארה גבוהה.”²²⁹

כך בראשית אפריל. בסוף ינואר, בראיון לסיכום שנתו הראשונה כרמטכ“ל, משיב דדו לשאלות המנסרות אותה שעה בחלל: המלחמה בארגוני המחבלים; הוויכוחים המדיניים ותופעות חריגות של סרבנות גיוס; טוהר המידות וגילוי תופעות שחיתות בצבא; טרטורים ומשמעת. נשאלת שאלה, שרק לאחר המלחמה, עם פרסום מסקנות ועדת אגרנט, תשוב ותצוף: האם מניח את הדעת הפיקוח האזרחי על צה”ל?

“קראתי מאמר בנושא זה. יכול להיות שיש יסוד לטענה המשפטית, באיזו מידה מוגדרות הסמכויות, אבל זה לא חל רק על צה”ל, כי אם על חוקת המדינה בכלל – באיזו מידה מוגדרים הדברים במדינה צעירה. אבל אם מדברים לא על הגדרות אלא על מערכת היחסים דה פאקטו – אני חושב שזוהי דוגמה חיובית ואיני רואה בה פגמים כלשהם." הוא גם מונה את הצינורות: הרמטכ“ל עצמו נפגש אחת לחודש עם ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, סוקר את הנעשה בצה”ל ומשיב לשאלות, וכן נפגש עימה אחת לחודש ראש אמ"ן ומוסר לה מידע. והעיקר: “אני מופיע בממשלה לעתים קרובות ומדווח לה על כל אירוע. כל החלטה משמעותית, מבצעית או ארגונית, מובאת לשר הביטחון. חלק מהדברים האלה מועבר להכרעת ראש הממשלה. בתחום המבצעי, כמעט כל דבר מובא לראש הממשלה ולממשלה.”

קיצור השירות, ברקע הידיעות על כוונה מצרית אפשרית לחידוש האש, מעורר את השאלה המרכזית: האם צפויה מלחמה?

הרמטכ"ל מבחין בין כוונה לבין יכולת. “אני חושב, שביחסי הכוחות ב-1973 אין סיכוי למצרים להשיג איזה הישג צבאי משמעותי. אילו האמינו שאפשר להשיג הישג כזה, היו פותחים באש. משום כך צריך לקיים כוננות כזו, שיהיה ברור להם, שאין להם סיכוי להשיג הישג צבאי כלשהו.”

האפשרות השנייה הפתוחה למצרים – מלחמת התשה. “אם נקבל את הנוסחאות אשר אנחנו שמענו לאחרונה – גם זה לא יינתן להם. אם 1973 צריכה להיות שנת יוזמות מדיניות, רצוי היה למצרים לשלבן עם אש – מעין מהדורה של מלחמת התשה. לנו אין צירוף כזה רצוי ואנו צריכים למונעו בראשיתו… אם אומנם תיפתח אש, צריך להגיע להכרעה מיידית ולא לאפשר התשות ממושכות. זאת אני רואה כאתגר שני, שצריכים להיות מוכנים לו – ואם אכן תיפתח אש – להכות באויב מהר… אגדיר את סיכויי הכוחות ואומר כך: אם אומנם תהיה התנגשות נוספת – סיכויינו שלנו לנצח וסיכוייהם שלהם להפסיד נשארו פחות או יותר כפי שהיו בשנת 1967.”²³⁰

ב-2 בפברואר מפרסמים כמה כתבים מדיניים את תוכנה של שיחה עם משה דיין: יוסף חריף ב“מעריב”, מ' גפן ב“על המשמר”, דן מרגלית ב“הארץ”. הדברים מצטרפים לתמונה אחת: שר הביטחון אינו נרעש מן הדיבורים הרווחים מפעם לפעם בארצות-הברית, כי אם לא יעשו משהו (והכוונה בדרך כלל לכך, שישראל צריכה לגלות גמישות) עלולים הרוסים לחזור למצרים. בכלל, אין טעם לחזר אחר מצרים. יש להניח לה להבין, כי אם לא תזדרז ותבוא לשולחן המשא והמתן, תוסיף ישראל לשבת במקום שהיא יושבת. “כן לחץ, לא לחץ – אנחנו בסיני יושבים וזהו זה! אם מצרים רוצה לשוחח איתנו, בבקשה…” מצטט חריף את דיין. מדברי שר הביטחון באותה שיחה מתרשם עיתונאי שני, כי הקונספציה של דיין לא זו בלבד שאינה מניחה הסדר הנראה לעין, אלא הוא צופה תקופה ארוכה למדי, שגם בסיומה (אם תסתיים אי פעם) לא יהיה הסדר במובן המקובל, עם קו מדיני חדש… קונספציה חדשה, שפירושה סטטוס קוו בתוספת עשייה ציונית, שתיצור עובדות בשטחים. במצרים חלו שינויים רבים המצדיקים אי-חיפזון ישראלי, בהנחה שכל התלהבות כזאת עלולה להזיק. הרוסים יצאו ממצרים וסאדאת הכריע בשנה שעברה שלא לחדש בינתיים את המלחמה.

הלוך הרוחות באותם ימי 1973 משתקף ב“שיח” נרחב לציון כ“ה שנות “מעריב”, שהשתתפו בו שבעה רמטכ”לים לשעבר: יגאל ידין, מרדכי מקלף, משה דיין, חיים לסקוב, צבי צור, יצחק רבין וחיים בר-לב. הרמטכ“ל הראשון, יעקב דורי, לא היה בין החיים. רב אלוף אלעזר, הרמטכ”ל בשירות פעיל, לא השתתף. שלושה מן המשתתפים היו במערכת הביטחון: מ' דיין – שר; צ' צור – עוזר שר; ח' לסקוב – אומבודסמן של צה“ל. ניכרת הסכמה נרחבת בשאלה הראשונה במעלה – מצבה הביטחוני המצוין של ישראל. אומר בר-לב: “קודם כול אני לא חושב, שקיימת סכנה לביטחונה של ישראל… אני סבור, שהיום ההכרה בעולם הערבי היא, שבכוח לא יכולים לפתור את הבעיה. ומכאן יוצא, שהסיכוי להסדר גדול יותר מאשר בעבר.” יצחק רבין מנתח את משמעות ההבנה הסובייטית-אמריקנית החדשה. אף שהמאבק בין המעצמות יימשך, ישתנו מעתה כללי המשחק, ושתי המעצמות ישתדלו להימנע ממעורבות ישירה בסכסוכים מקומיים. אם תימשך מגמה זו, יהיה “יותר חופש פעולה לעמים קטנים, הנחושים בדעתם להיאבק על עמדותיהם ומסוגלים לכך.” צבי צור משיב בשלילה לשאלה “אם ישנה סכנה למדינת ישראל” – הן משום שאנחנו יושבים בגבולות שבהם קל יחסית להגן על ישראל וביטחונה, הן משום ש”אנחנו חזקים היום אבסולוטית לעומת האויב," הן משום התרחבות הפער האיכותי והטכנולוגי לטובתנו. “הביטחון של ישראל הוא לא רק בידיים אמונות כיום, אלא שזה עשוי לאפיין את המצב בשנים הקרובות.” צריך למצוא דרך להידברות עם הערבים. “יכול להיות, שזה ייקח עוד חמש-שש שנים עד שנגיע לאיזו נוסחת פלאים. לעת עתה השד לא כל כך נורא, בכל התחומים של מדינת ישראל.” יגאל ידין אומר: “אני מסכים שהיום אנחנו במצב מצוין, ולפחות לא היינו אף פעם במצב כזה… (אבל עלינו) להחדיר לעצמנו, לכולנו, לעם ולעולם, פעם אחת ולתמיד: שייתכן כי נצטרך לחיות במצב הזה של לא-שלום, לפחות עוד 30 שנה… ואז לא נהיה כל כך עצבניים, כל חצי שנה, וכל שלושה חודשים וכל שנה.” עם זאת, בסופו של דבר “נעשה משגה גדול בהתעלמות מהפלשתינים.” הפתרון הסופי החיובי יהיה בכינונן של “שתי מדינות בין המדבר לים – מדינה ישראלית ומדינה פלשתינית.”

חיים לסקוב סבור, כי בקווים הקיימים ועם מדיניותו של דיין בשטחים, קיים “איום פיסי קטן” על מדינת ישראל, וכנגד זה יתרונה של פריסת כוחותינו בקווי הפסקת האש “באיום הנגדי שהיא מקיימת כל הזמן כלפי מדינות ערב. בשני תנאים אלה, אני מעריך שיש סיכוי ליציבות בחיפוי הכוח שלנו. איני רואה סיכוי לשלום… איזושהי התקרבות לשלום” מצד הערבים.

משה דיין סבור, כי “בגבולות שאנו יושבים היום, לטווח קצר, אין סכנה ביטחונית. כלומר, אם יתקפו אותנו – הם יובסו.” לדעתו ניתן אומנם להגיע גם לשלום “לטווח קצר”. “את זה אפשר להשיג – ועכשיו; אבל – תמורת נסיגה ממש לקו הירוק, כולל אי-שליטה ברצועת עזה.” אלא ששלום כזה יהיה לטווח קצר בלבד. “אני חושב שצריך לעשות מפה חדשה למדינת ישראל… אם באמת נרצה לכבד את כל הריבונויות שהיו ואת כל הרצונות של כל הערבים בכל תקופה ובכל מקום שהם היו, אי-אפשר להקים פה מדינה יהודית.”²³¹

נאמרו דברים נוספים באותו רב שיח, אבל כאן הובלטה רק תחושת הביטחון המוצקת ביכולת לקיים גם מצב זה של אי-שלום בגבולות הנוכחיים והיעדר כל תחושת דחיפות, או רמז של משבר קרוב. קונצנזוס זה של בכירי המפקדים שיקף במובלט את “רוח הזמן”, הושפע ממחשבת הדרג המדיני ומטרותיו, חדר עמוק לדרגי הפיקוד השונים, שב והשפיע על החלטות הדרג המדיני. היטיב לבטא זאת ראש ה“מוסד” לשעבר, מאיר עמית, למחרת המלחמה (“מעריב”, 9.11.73): “אנחנו כולנו בנינו לעצמנו מצב, או עמדה, או גישה של ביטחון עצמי מופרז, של תחושת עוצמה, של ‘אני ואפסי עוד.’ ואנחנו חיינו במצב הזה ורווינו ממנו נחת ומצאנו היתרים לנהוג בו כפי שנהגנו. התחושה הזאת נשענה על שתי אבני יסוד: כוחנו העצום ומיעוט ערכו ויכולתו של האויב. זה הוביל אותנו אל אותה הרגשת ביטחון, המתמצית במילים הספורות: 'זה פשוט לא יכול לקרות!”²³²

תיאורים דומים – ובלשון ציורית ובוטה יותר – ניתן לשמוע מפי רבים, ולא-אחת גם בנימה כאובה של ביקורת עצמית. משמעויות של מידע – בחלקו לא צבאי ופומבי, הן על התעצמות והן על הלכי רוח מלחמתיים – כמו “נדחו”. בלשונו של האלוף צבי זמיר: “הייתה איזו פרה-קונספציה, לא לגבי המודיעין אלא לגבי עצמנו. הייתה תיאוריה, שנפתרה בעיית הכמות, ובניגוד למה שלמדנו – אין עוד כמות שנהפכת לאיכות.” כך לגבי המידע שהצטבר על כמויות נשק “מבהילות” שבידי המצרים ועל עיסוק מובהק במודלים של התקפה. כך סירוב הדרג הנבחר לנהוג כובד ראש בידיעות – בשלהי 1972 – על סאדאת ופאהמי שהופיעו בכנסים של אנשי רוח ואמרו: המשך הנוכחות הישראלית בסיני היא הנצחת התבוסה. מצב זה, לטווח של שנים, הוא בלתי נסבל בחברה המוקירה את ה“כבוד” (שעף). הייתה זו התבטאות חוזרת ונשנית בדברי סופרים, בעיתונות המצרית. צריך היה לחזות, שההתפוצצות, לטווח של שנים, בוא תבוא. ואולם – אומר גם קצין בכיר זה – “פשוט לא האמנו שהם מסוגלים. בעצם, זאת הבעיה שהייתה גם לי, אישית, זילזלנו בהם. ‘שים את כל הצנחנים שלהם עם טילי סאגר על גבעה – עם שני טנקים אני גומר אותם,’ אמר לי האלוף ישראל טל. גם כאשר הגיע מידע מהימן על זרנוקי המים, שהם מתכוונים לפרוץ בכוחם את הסוללה בקו בר-לב, הייתה אותה תגובת ביטול: ‘איזה זרנוקים?!’”²³³

בחודשים פברואר-מארס 1973 התמקד הדיון הציבורי בוויכוח על השטחים. את העמדה המנוגדת לזו של דיין ביטא בחריפות מזכיר ההסתדרות דאז, יצחק בן-אהרון: “אין אני יודע, אם מה שאנו מחזיקים בידינו אלה הם קלפים למשא ומתן או גחלים לוחשות מתחת לאושיותינו. אני כלל לא בטוח, ואולי בזה אהיה קצת יוצא דופן, שעלינו לחכות בהכרעות בעניין השטחים דווקא לחתימת השלום… עוד מעט נשמע, כי מי שיאמר שאיננו רוצה להתהולל ולהתעשר על חשבון הערבים מהשטחים, יהיה כופר בהגשמת הציונות ומעכב את הגאולה והפיתוח!”²³⁴ הייתה זו ראשיתו של פולמוס עמוק ורעשני, שחשף את התפלגות הדעות החריפה בציבור והביא בקיץ לניסוחו של “מסמך גלילי” – מכַנה מדיני-התיישבותי משותף לשלושת האישים המרכזיים בממשלה: גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי.

בתוך כך גוברת התכונה הצבאית בעולם הערבי ומתלהטת אווירת הכוננות המלחמתית. בשוב סאדאת מביקור אצל טיטו, מוסר “אל נהר” הלבנוני מקהיר: “סאדאת היתווה תוכנית חדשה שנועדה להחיות את החזית המזרחית.” חאפז איסמעיל, יועצו של סאדאת לענייני ביטחון, שב מביקור במוסקבה ויוצא לוושינגטון. בתוך ימים אחדים (ב-26 בינואר) יוצא שר המלחמה המצרי החדש, אחמד איסמעיל בראש משלחת רמת דרג למוסקבה. כעבור יומיים אומר סאדאת לעורכי העיתונים: “אין מנוס מנשיאת נשק כדי לדחות את המציאות הקיימת, ולקבל את מלוא האחריות לגבי הקורבנות שיידרשו כתוצאה מהמערכה המכרעת נגד ישראל.” ב-25 במארס מרכיב סאדאת ממשלה חדשה ואת עצמו הוא מציב בראשה. מקהיר מודיעות סוכנויות זרות, כי “תפקידה להכין את מצרים למלחמה קרובה.”

האור האדום מתחיל להבהב.

ראש המטה הכללי – הפרק השלישי

“כחול לבן” - המלחמה שלא הייתה

שבוע לאחר שכונן סאדאת ממשלה חדשה והעמיד עצמו בראשה, מתפרסם בשבועון “ניוזוויק” (2 באפריל) ראיון שנתן לארנו דה-בורשגרייב, ומגמתו לחזק את הרושם, כי אכן נערכת מצרים לעימות כולל עם ישראל. הוא מזהיר את ארצות-הברית, כי המצב שיתהווה במזרח התיכון יהיה, מבחינתה, גרוע מזה ששרר בווייטנאם, אותה טראומה לאומית שזה-אך נחלצה ממנה. תמונת הקיפאון באזור תשתנה לחלוטין “כאשר נחדש את הלחימה”, אומר סאדאת לכתב. מקורות רשמיים מדליפים ידיעות על כוונה כזאת. ניתן פרסום לקיומו של תמרון צבאי. נערכים תרגילי הג"א. סופר “סאנדיי טיימס” בקהיר כותב ב-8 באפריל: “יש סימנים, שסאדאת מתכוון באמת להנחית מכה צבאית מוגבלת על ישראל. כלומר, לא הבסת ישראל, שגנרלים מצרים אינם מאמינים ביכולתם לבצעה, אלא פעולה לשבירת הקיפאון במזרח-התיכון. זו תבוצע בעזרה סורית ולובית. מטרותיה – לכבוש חלק מחצי האי סיני; להפעיל נשק רב כדי לגרום לפגיעות משמעותיות בישראלים. פעולה זו תפתח בפני המצרים אופציה מדינית חדשה – למשל, התערבות המעצמות לשם כפיית הסדר.”

וכל זה – על רקע ביקורו הצפוי של ברז’נייב בארצות-הברית, שקודמת לו פעילות ענפה של מעצמות העל. בימים אלה מסתיים הסיבוב השלישי של השיחות בהלסינקי לקראת ועידת שרי החוץ לביטחון אירופה, העתידה להיפתח בחודש יוני.

בנאומו של סאדאת לאחר הקמת הממשלה החדשה ובראיון ל“ניוזוויק” רואה הרמטכ"ל, רב אלוף אלעזר, חלק מן האופנסיבה המדינית. יש כאן שתי כתובות עיקריות: כלפי פנים – צורך להתגבר על הבעיות הכלכליות והחברתיות המחריפות והולכות; כלפי חוץ – איום בהתפתחויות בלתי רצויות לארצות-הברית ולמדינות אחרות במזרח-התיכון, כדי שהן תלחצנה על ישראל לקבל את העמדות הערביות.

ידיעות מנוגדות על מצב הכוננות הצבאית מגיעות גם הן באותם ימים ממצרים. מצד אחד נמסר על החזרתם של מומחים צבאיים רוסים למצרים, וכן על ציוד צבאי רב המגיע מלוב ברכבת אווירית. מצד שני מוסר, למשל, כתב אמריקני, בשמו של “מומחה”, כי “מערך ההגנה האווירית המצרית היה פרוץ להתקפה ישראלית מאז יולי ועד ראשית החורף, והמעט שהוחזר בינתיים הוא בגדר עזרה ראשונה.” הוא מוסר עוד, כי “התחזוקה של ציוד הצבא גרועה יותר משהייתה,” ההגנה האזרחית במצב רע ו“החולשה המתמדת של המנגנון הצבאי המצרי מבהירה, כי חידוש המלחמה יהיה בגדר התאבדות עוד יותר מבעבר.”²³⁵

הרמטכ“ל מעריך, כי יש הגזמה בפרסומים אלה על חוסר יעילותה המוחלטת של ההגנה האווירית ושל מערך הטילים, וכי “אין להתייחס אליה כאל מערכת שהתמוטטה.” אותה מערכת תעמוד פחות או יותר במה שמצפים ממנה, ולמרות שאין נראים סימנים ממשיים לתכונת מלחמה, איננו יכולים להתעלם מן הסיכון שבהידרדרות, ולפיכך “הכוננות נשארה גבוהה.” אף-על-פי-כן אין הערכה זו ממלאת אותו חששות. הוא בטוח ביכולתו של צה”ל להתגבר על המערכת – ותהיה יעילותה ביום נתון אשר תהיה.²³⁶

תיארנו למעלה את הלוך הרוחות בישראל באותה עת, ובמובלט את הערכותיו המדיניות והצבאיות של שר הביטחון. על המערכת הצבאית הייתה השפעתו רבה הן מתוקף ההערכה האישית כלפיו מצד הפיקוד הגבוה והן מכוח מעמדו הפורמלי. השפעה זו הייתה רצופה וכללה את תחום הביניים שמשולבות בו הערכות מדיניות וצבאיות (כגון, סבירותה של מלחמה, אופיה ומועדה המשוער, יכולות לעומת כוונות וכדומה), וכן גם נושאים צבאיים מובהקים כרכישת סוגים מסוימים של ציוד לחימה והחלטות מבצעיות. בהשקפותיו ובהנחותיו המדיניות היה הרמטכ“ל קרוב במיוחד לראש הממשלה ולעמיתה ואיש סודה, השר ישראל גלילי, והוא מצדו נהנה מאמון ההנהגה המדינית. עוד בהיותו אלוף פיקוד-הצפון היטיב לראות את ההיבטים המדיניים של נושאים צבאיים, ו”עצב מדיני" זה התחדד מאז עד שנוצר מעין שיזור בין הדרג הצבאי לזה המדיני.

בימי ראשית אפריל נתן משה דיין ביטוי להערכה אופטימית, שונה מאותן הערכות של דדו, כי בהיעדר התקדמות מדינית צפויה התלקחות מחודשת של האש. “עד לאחרונה לא הייתי בטוח בכך – אמר דיין בעצרת צנחנים בירושלים – אך עתה נראה לי, שאנו בפתח תקופת השיא של שיבת ציון.” לתחושה זו של פֶּתח תקופה תורם – נוסף למלחמת ששת הימים עצמה, הפסקת האש בקו בר-לב, התמוטטות החזית המזרחית וארגוני הטרור – גירוש הרוסים ממצרים, “דבר שהבטיח יציבות ללא מלחמה.”²³⁷ בנאום על צוק מצדה, באוזני אנשי החברה לארץ ישראל ועתיקותיה, אומר דיין, כי ימים אלה מבורכים בתנאים אשר ספק “אם עמנו ראה כמותם אי פעם בעברו, וודאי לא בשיבת ציון של דורותינו.” הראשון בתנאים אלה – עוצמתו של צבא ישראל, “עדיפות כוחותינו על אויבינו, המבטיחה את השלום לנו ולשכנינו.” התנאי השני – “סמכותה של ממשלת ישראל מהירדן לסואץ”. היו אלה ימי העלייה הגדולה מברית המועצות ותחושת אחדות יהודית גדולה. “השאלה האמיתית העומדת עתה לפנינו היא האם נדע, נוכל ונרצה לחולל את השינויים אשר היום ניתן לחולל אותם בעם, בארץ, במעמדנו ובעתידנו, או שתרפינה ידינו.”²³⁸

דברים דומים, מוגדרים יותר, שמע בראשית אפריל דדו בדיונים עם השר: אנחנו נמצאים עכשיו בגמר מלחמה. הרוסים נסעו הביתה. לא עושה רושם שאנחנו ערב התפוצצות.

הקיצוצים בהוצאות להצטיידות – הצמצום הנוסף של התוכנית החמש-שנתית “אופק א'” – אינם אחרונים, שכן ישנן עדיפויות קודמות. הכול צריך להיות תוך ראיית צורכי המלחמה הבאה – וזו אינה צפויה לפני 1976, אם בכלל. ישראל לא תפתח במלחמה, משום שאין לה כל אינטרס בזה, והערבים יודעים שאין להם סיכויים להכריע את ישראל – לא בים, לא באוויר ולא ביבשה. בעוד שלוש שנים נוסיף לשבת בקווים אלה, ואם יהיה הסדר ביניים – בקווים קצת שונים.²³⁹

אף שהמתיחות כבר תלויה – ככף יד קטנה – באופק, מתבטאת הערכה זו גם בהחלטה על דחייתה של רכישת ציוד, וכמו בטרגדיה יוונית: בציוד צליחה דווקא. דיין סבור, כי עדיף לדחות הזמנת ציוד זה בשנה – הן מתוך הערכת מצב, הן מטעמים תקציביים, הן משום שזו שנת בחירות.²⁴⁰ יש להדגיש – אפילו לא נמחק סעיף זה, לא הייתה לכך כל השפעה במלחמת יום הכיפורים. הדברים נזכרים רק לשם המחשת ההערכה הכללית של הצפוי בעתיד הקרוב. הרמטכ"ל מתנגד לדחייה בהזמנת כלי השיט. מה שיידחה היום – לא יהיה מחר. גם אם יובא עניין זה להכרעת ראש הממשלה – אין דדו מוותר: אני בעד זה שנכריע עכשיו.²⁴¹

נשוב ונזכיר, כי אור ל-10 באפריל בוצעה הפשיטה הגדולה לביירות. את הכותרות ואת דמיונו של הציבור לכד מבצע זה, שעורר השתאות בעולם כולו. אך על אף שהרמטכ"ל ליווה אישית את ההכנות ואת המבצע כולו, כמסופר למעלה, כבר הייתה דעתו נתונה לידיעות החוזרות בדבר הכנות מצריות לחידוש הלחימה בעתיד הקרוב. סאדאת מבקר בלוב ומכריז על “שלב העימות הכולל”. קאדאפי מבקר אצל בומדיין באלג’יריה. טייסת של 16 מטוסי “האנטר” עיראקיים – על טייסיה – מגיעה ב-7 באפריל למצרים כדי להוות חלק מחיל האוויר המצרי. בעקבות רכבת אווירית מלוב, מועברים ב-10 באפריל למצרים 16 מטוסי מיראז', שמכרו הצרפתים ללוב.

ממקורות כמוסים מגיעות לפתע ידיעות מסוימות מאוד, שאינן זוכות לפרסום – אף שהן דומות להפליא לכתבה ב“סאנדיי טיימס” מן ה-8 באפריל: סאדאת החליט לפתוח במלחמה ב-15 במאי. התוכנית – חמש דיביזיות חי“ר תחצינה את התעלה. הליקופטרים ינחיתו אנשי קומנדו בעומק סיני ויתקפו את שארם א-שייח'. בעקבות דיביזיות החי”ר יבואו עוצבות הטנקים. זוהי, בעיקרה, התוכנית שתבוצע בצהרי יום הכיפורים.

אותו יום – כאשר הכול נתונים עדיין לרישומה של ההצלחה בביירות – מתחילה ה“ספירה”. אנו עומדים שלושה ימים לפני ערב פסח. החל במחצית אפריל תעסיק האפשרות הזאת – מלחמה שתפתח בה מצרים בהפתעה – את צה“ל ואת ממשלת ישראל. במהלכה יהיו מעלות ומורדות, יהיו דיונים, תכנונים מבצעיים, יינקטו פעולות שונות לחיזוק כושר הלחימה של צה”ל, ובהדרגה תגבר ותנצח הדעה, שהייתה זו אזעקת שווא. במחצית אוגוסט, שבעה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, תבוטל סופית, ורשמית, כוננות זו לקראת מלחמה מצרית יזומה – שכינוי הצופן שלה “כחול לבן”.

שאלה של סבירות

האם מהלך מלחמתי מצד סאדאת בקיץ 73' אפשרי, ושמא אין זה אלא איום באקדח בלתי טעון? חרף המידע המודיעיני המפורט – הכולל את קוויה העיקריים של תוכנית המלחמה המצרית: סדר הכוחות הצולחים, יעדיהם ולוח הזמנים של שני שלבי המתקפה – מתעוררת למן הרגע הראשון שאלת סבירותה של מלחמה יזומה על ידי מצרים.

בשאלה זו יתחבטו הרבה בשבועות הארוכים, ממחצית אפריל ואילך, אבל שלוש הן הנפשות הממלאות את מרכז הבמה: ראש אמ“ן, הרמטכ”ל ושר הביטחון. סדר הדברים הוא, שכל המידע המודיעיני הגולמי זורם באפיקים שונים לכיוון אחד – ועל סינונו הסופי והפיכתו לסיכומים מרוכזים, הכוללים גם את המידע עצמו וגם את הערכת מהימנותו, משמעותו וחשיבותו, מופקדים ראש אמ“ן וחבר עוזריו הבכירים, איש איש בתחומו. בישראל היה זה באותה עת המנגנון הנרחב, המנוסה והיעיל היחיד לציור תמונה מודיעינית צבאית-מדינית מקיפה, ואף שתכליתו של אגף המודיעין היא בראש ובראשונה לסייע לדרגי הפיקוד השונים בתוך הצבא, במידע ובהיערכות, לקבל “החלטת מפקד” מוצלחת ככל האפשר – לא נסתיים מרחב השפעתו של אמ”ן בלשכת הרמטכ“ל. כאן יש להסתפק בציון כמה עובדות: גם אם נמתחה ביקורת על מצב דברים זה (ועדת ידין-שרף, שהמלצותיה הוגשו במחצית 1963), לא נשתנה דבר למעשה בעשר השנים הבאות. לא חוזקה מחלקת החקר במשרד החוץ ולא הייתה לה כל יכולת להגיש לראש הממשלה הערכות מדיניות בלתי תלויות משלה. לא ניתן ל”מוסד" מעמד שיאפשר לו לעסוק לא רק באיסוף מידע, כי אם להניח לפני הדרג המדיני הערכות מצב מדיניות-צבאיות משלו. ראש ה“מוסד” היה מוזמן אומנם דרך קבע לישיבות פורום המטה הכללי, ובתקופה שאנו מדברים בה היה גם מגע אישי נוח בין ראש ה“מוסד” (אלוף צבי זמיר) לבין ראש הממשלה מכאן לבין הרמטכ“ל מכאן, אבל מרכז הכובד נטה, בדרך הטבע, אל הגוף, שהכלים היו בידיו ואשר היה מופקד (באמצעות מחלקת המחקר באמ"ן) על ההערכה. החומר המודיעיני שנאסף על ידי “הקהילייה המודיעינית” כולה משמש את הערכת אמ”ן. ונקודה אחרונה: מלאכת הסינון היא בלתי נמנעת, ואין לתאר מצב שכל “חומר הגלם” יועבר ללשכותיהם של הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, כדרך שהיו מועברים באורח שוטף התמציות המלוות הערכות. השאלה היא זו של שיפוט נכון מצד העוסקים במיון ובהערכה – לאורכו של השביל הממוקש הזה – ושל מידת האמון המצטבר כלפיהם בצד המקבלים את המוצרים הסופיים.

שם, בסוף השביל הממוקש, נפגש ראש אמ“ן עם הרמטכ”ל מכאן ועם שר הביטחון מכאן.²⁴² הפגישה המתקיימת ביניהם עכשיו, ימים אחדים לפני פסח, אינה בין ממלאי תפקידים בלבד, כי אם בין אנשים מסוימים מאוד. האלוף אליהו זעירא אינו רק ניצב בעמדה של סמכות מעצם עמידתו בראש פירמידת המודיעין, כי אם בזכות חריפות שכלו, כושר הביטוי המעולה שלו ונחרצות דעותיו. הכול מדגישים את היחסים הקרובים והבלתי אמצעיים בינו לבין שר הביטחון, שהייתה ביניהם לא רק היכרות ממושכת, כי אם קרבה רבה בראייה המדינית. גם הרמטכ"ל העריכו מאוד, אף שבמהלך הקיץ הזה כולו הוסיפו להיות ביניהם הבדלים גלויים בהערכת מידת סבירותה של המלחמה, ובמשתמע מהערכה שונה זו לגבי קבלת “החלטת המפקד”. צריך רק להוסיף, כי מן העדויות השונות נוצר הרושם, שהייתה זיקה ישירה בין שלושת “קודקודי” המשולש דיין-אלעזר-זעירא, וכך – ולא כקו היררכי ישר – יש לצייר קשר זה.

כמו בנובמבר 1972, מעריך זעירא גם עכשיו שכל הנתונים המודיעיניים החדשים אין בהם כדי להביאו לשינוי ההערכה הבסיסית – אין להעלות על הדעת, שהמצרים אכן טיפשים במידה המתגלית מתוכניות המלחמה שלהם. חאפז איסמעיל עומד להיפגש, ב-19 במאי, עם קיסינג’ר. ברז’נייב עומד לבקר ביוני באמריקה. יציאה למלחמה רבתי עכשיו פירושה תבוסה צבאית גדולה, ואין כל סיבה לשער, שסאדאת שינה את הערכתו שלו עצמו, שאינו מסוגל לפתוח במלחמה כזאת. מכאן מתבקשת המסקנה: אין סאדאת מבקש אלא ליצור אווירה של איום, כדי להבטיח לערבים עמדת מיקוח נוחה יותר לקראת אותם מפגשים מדיניים שיתקיימו במאי וביוני.

מכאן מתבקשת גם מסקנה כלפי ארצות-הברית: חרף הידיעות על כוונת המצרים, עלינו להיזהר מהשמעת קריאות אזעקה ומהעמדת האמריקנים על חששה של ישראל מפני מלחמה שמנסה לאיים בה “סאדאת הגדול”. לפנייה כזאת עלולה להיות תוצאה מדינית שלילית – כדי למנוע משבר צבאי, יזדרזו האמריקנים להציע יוזמות משלהם להסדרים שאינם מקובלים על ממשלת ישראל.

הערכתו של שר הביטחון בראשית הקיץ זהירה הרבה יותר. אומנם, גם דעתו היא שאין סאדאת מתכוון אלא להפגנת כוח לקראת המשא ומתן המדיני, אך כלום יש ביטחון שמדובר באיומים בלבד? המצרים עשויים לפתוח באש כדי להביא לתזוזה מדינית, ומידע מפורט זה נראה מהימן. מכל מקום, הפעם נראית האפשרות שמדובר בלחימה ממש ודאית יותר מאשר בסוף 1972, אך השאלה היא אם אכן מדובר במתקפה כוללת. יחד עם זאת, סבור גם דיין, שצעקת “זאב” באוזני האמריקנים תזמין לחץ לחידוש המשא ומתן. יש להעביר את המידע, אבל בלי ללוותו בהערכה פסקנית – לא שלילית ולא חיובית.

על אף שהוא מקבל ביסודו את הניתוח של זעירא, ער הרמטכ“ל לבעיה המדינית, שכן הזמן העובר והמשך הקיפאון מהווים גם הם מניע. הוא מוסיף, כי טרם קיבל לידיו את המידע שעליו מסתמך ראש אמ”ן, ולכן אינו פוסק “שיש ביטחון שיפתחו באש, אבל בעיני יש פה שיעור גבוה, שזה יכול לקרות.” הוא רואה ראשיתה של הידרדרות ותחילתן של הכנות מלחמתיות. “באינסטינקט אני מרגיש, שהפעם זה יותר רציני מאשר ההתראות הקודמות,” אומר הרמטכ"ל. אך הואיל ועד לפתיחה באש יעבור לפחות חודש, יש זמן להכנות – ובכללן צעדי הרתעה או מנע.

בכל תכנון, מייעץ דיין, יש להביא בחשבון, שהגיונם של הערבים לא אחת הוא כזה, שאם בין כך ובין כך הפילו להם מטוסים – שתהיה מלחמה… סאדאת מקיים צבא בן חצי מיליון חיילים המקבלים משכורת – שיהיו פרודוקטיביים!… האם דיין מרמז על הפשיטה לביירות, שמלכתחילה היה מסויג ממנה, ועכשיו ירדה כהלם על העולם הערבי כולו? האם הוא מהרהר בהפלת 6 המטוסים הסוריים שהייתה ראשית ההסלמה שקדמה למלחמת ששת הימים? מכל מקום הריגתם של ראשי המחבלים תחריף בהכרח את רגשות התסכול הערביים.

“לא בשביל לחלק לכם הגדה של פסח”

שלושה ימים לאחר מכן, בערב פסח, מכנס הרמטכ"ל את פורום המטה הכללי ופותח בהערה, כי דיון פתאומי זה נועד “לאו דווקא בשביל לחלק לכם את ההגדה של פסח.” זעירא שב ומבסס את הערכתו, שלא חל כל שינוי ממשי בעוצמתה של מצרים לעומת שלהי 1972, ואותם מיראז’ים לוביים והאנטרים עיראקיים שקיבלה מצרים אין בהם כדי ליצור מאזן כוחות אווירי חדש. הסבירות למלחמה מועטת, אפילו מועטת מאוד – אבל היא קיימת. אם מתכוונת מצרים ליצור בעולם הרגשה, שייתכנו מעשי ייאוש ערב הפסגה בוושינגטון, אסור שיתקבל הרושם שנבהלים, נכנסים לכוננויות, מבקשים מכל העולם לפנות למצרים שלא תעשה מלחמה. תגובת יתר ישראלית תסייע ליצירת אווירת מלחמה, וזו תנוצל על ידי כל מי שמבקש להפעיל לחצים.

לתחושה זו שותפים רבים בדיון זה. אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סבור שאנחנו מוכנים בסיני למקרה מלחמה, ובסך הכול אנחנו במצב טוב מאוד, בכל הנוגע למערכות שליטה, קשר, מוצבי פיקוד, דרכי גישה. נסללת עכשיו דרך מיוחדת לגשר הגלילים – אבל גם אם לא תושלם, ניתן יהיה להסתדר בלעדיה. גם בכל הנוגע לתוכניות, מוסיף שרון, אנחנו מוכנים – לפני זמן קצר הוצגו ורועננו כל התוכניות. הוא נותן ביטוי לדעותיו הקבועות שכמסופר למעלה, גם השפיע על הגשמתן, אם גם בחלקן – צמצום מספר המעוזים. בקו המים יש להחזיק רק את ההכרחי – באזורים שיש לנו עניין לשבת שם לצורך צליחה מהירה. הצליחה עצמה, אגב, קוסמת ביותר כמבצע, אומר שרון, אך חשיבותה נראית לו שולית – ואפשר בהחלט לוותר עליה. אין הוא מודאג מן ההתעצמות החזויה של השריון הערבי – עוד אלף טנקים למצרים ועוד 500 לסוריה אינם מסכנים היום את קיומה של מדינת ישראל ואת יכולת ההגנה במקום שאנחנו יושבים היום.

ראש מה“ד, האלוף שמואל גונן, סבור, לעומת זאת, כי אל לו לצה”ל לנהוג במידע זה כאילו לא אירע דבר, ויש לעשות הכנות רציניות למלחמה. אומנם, גם הוא סבור שלא יקרה דבר, אבל אם יקרה – לא נוכל להסביר, לא לעצמנו ולא לאחרים, שחשבנו כי לא תפרוץ מלחמה. אין לפתוח בפעולות היוצרות אווירת מלחמה – כמו, למשל, גיוס מילואים ושינויים בהיערכות הכוחות ובתוכניות האימונים. אבל יש לרענן תוכניות, להגביר כוננות מפני ספיגת מכה ארטילרית ראשונה, וכן לאמן יחידות שעליהן יוטל לצלוח את התעלה. הוא מודאג מגידול מספר הטנקים במדינות העימות. המסקנה היא – יש להכניס שינויים בתוכניות ארוכות טווח, ולהגביר את עוצמת הטנקים על חשבון מרכיבים אחרים של כוחות היבשה.

קולו של גונן אינו רק יחיד, כי אם נשמע חריג.

הרמטכ“ל מנתח באריכות את מרכיביו השונים של המצב הנוכחי. אף שהוא שב ומצטרף להגיונה של הערכת אמ”ן, שהחלטה מצרית לצאת למלחמה עכשיו אינה סבירה, הריהו מציע גם את ההיגיון שכנגד, ובעיקר את התסכול המצרי נוכח הקיפאון הנמשך והשנים החולפות ומצטברות “לאיכות מדינית שמדאיגה את המצרים”. ביקורו האחרון של חאפז איסמעיל בוושינגטון לא הניב תוצאות, ואילו ביקורה של גולדה הביא לנו הבטחה להמשיך לספק לנו נשק. תקוות המצרים המחודשת לתמיכה סובייטית – לא נשאה גם היא פרי. כל זה יחד מעמיק את הדילמה שלפני סאדאת ומסביר את התעסקותו בהכנות מלחמתיות.

ייתכן אומנם, מדגיש דדו, כי כל זה בא רק כדי להקנות לו משקל מדיני רב יותר גם בעיני המעצמות וגם בעינינו, אבל אין לדעת אם אכן יעבור את הרוביקון שבין המאיים לבין המבצע. תיתכן מטרה נוספת – אולי מקווה סאדאת “שתהיה תקופה קצרה של אש, וגם אם תסתיים בתיקו, בלי אסון למצרים, וזה תוך ימים ספורים, יהיה שוב לעם לוחם – יעלה את הבעיה כולה לכותרות ולשולחן הדיונים.”

עם כל היותה בלתי הגיונית, ניתן לשער את קיומה של אשליה כזאת אצל המצרים, “כי זה בעצם הדבר היחיד שהיה באמת פותר את בעייתה של מצרים לשנים אחדות; והפיתוי, והרצון, והשאיפה הסובייקטיבית כה חזקים, שהוא ינסה – למרות הסיכון הגדול. זה בלתי הגיוני. הסיכון הרבה יותר גדול מהסיכוי, ואני מניח שבסופו של דבר יירתע – אבל ביטחון מלא בזה אין לי.”

ככל שהוא מעמיק בניתוחו כן גובר המרכיב המדיני על זה הצבאי, ומעמיקה תחושתו, כי לאזעקה הזאת, בניגוד לכל האזעקות הקודמות, יש להתייחס ביתר רצינות: “דברים כאלה יכולים להיות מפתים היום, כשאנחנו גומרים שנה שישית מאז מלחמת ששת הימים, ושנות הקיפאון יוצרות סיטואציה יותר מבוססת.” כן, מלחמה עלולה לפרוץ.

האם יש לישראל סיבה כלשהי להניח למלחמה כזאת שתפרוץ? “התשובה שלי היא חד-משמעית: אנחנו לא מעוניינים במלחמה. ואם אפשר יהיה לעבור עוד חמש, שש, שבע שנים בלי מלחמה – זה טוב יותר לעם ישראל. כך מנקודת ראות אסטרטגית וכך גם מנקודת ראות ישראלית פנימית. בששת הימים לחם עם ישראל טוב מאוד, כי הוא הרגיש שהביאו אותנו למלחמה בעל כורחנו, שלא הוא יזמה.”

אבל אם אכן יפתחו המצרים במלחמה?

לא מלחמה כזאת, ולא כל מלחמה שהיא – סבור דדו – תקבע את השלום. אבל מפלה רצינית של מצרים יש בה כדי לשנות את המצב באזור לשנים אחדות, לדחות לחמש שנים את הלחצים להשגת הסדרים בלתי רצויים לישראל. מלחמה כזאת, אם תפרוץ, מטרתה חייבת להיות לא הכרעת הסכסוך – כי אם הכרעת המלחמה, בזמן קצר ככל האפשר, תוך גרימת אבדות מרביות לצד השני וקניית יתרונות צבאיים ומדיניים ארוכי טווח. כיוון שכך – יש להתייחס ברצינות מרבית לאזהרות שקלטנו ולנצל את החודש הקרוב להכנות אינטנסיביות. הדברים העיקריים שיש להתמסר להכנתם מיד למחרת הפסח – לזרז את גמר בנייתם של אמצעי הצליחה, לרענן תכנונים אופרטיביים, להגביר את הכוננות וכיוצא באלה. “והיה ותיפתח מלחמה בעוד חודש, או חודש וחצי, יהיו בידינו האמצעים המרביים לניהול מלחמה עם אפקט מרבי.”

דברים רבים הנאמרים ונעשים לקראת המלחמה הצפויה מקבלים – בראייה לאחור, מעמדת התצפית שלנו היום, אחרי יום הכיפורים – ממד של טרגדיה אישית ולאומית. החל בחג הפסח ובשבועות הבאים, לא “יָשנה” ההנהגה הצבאית והמדינית, וחרף ההבדלים בהערכת מידת “הסבירות”, הינחה הרמטכ"ל את המטה הכללי לפעול כאילו המלחמה היא ודאית.

באותו ערב פסח עולות גם כמה מן השאלות, העתידות לשוב ולהתעורר בשלב הבלימה של מלחמת יום הכיפורים: האם להחזיק במעוזים? האם להיסוג לעומק סיני ולנהל שם את הקרב המכריע בשריון המצרי?

את המעוזים – חוזר הרמטכ"ל על הדברים שסוכמו בשנה הקודמת, בעת הדיונים על שיטת ההגנה בסיני – צריך להחזיק. זהו הקו – והקו הזה קיים, מוחזק, מרתיע, ידוע. איך ישמש קו זה בקרב מסוים – זו החלטה טקטית שתתקבל בבוא היום. “אם אדע שבבוקר תוקפים ופותחים באש – ניתן לומר, כשעשוע אינטלקטואלי – שבנסיבות מסוימות מרוקנים כליל שלושים קילומטרים בסיני, נותנים להם להכניס חמש דיביזיות לסיני, ואחר כך סוגרים עליהם את הדלת. קרב כזה יש בו כמה סיכונים מדיניים, אבל הוא יפה מאוד, ואני בטוח שייכנס לספרי ההיסטוריה הצבאית… צריך להיות חופשי לגמרי בבחירת דרכי הפעולה וקביעת תוכניות אופרטיביות של הרגע האחרון, ואני פתוח לכל תכנון. אין לי מחויבות. אין לי משפט קדום. יכול להיות שפה נחזיק מעוז – פה נפנה מעוז…אין לנו עניין במלחמה, אבל אם תפרוץ ב-1973, זו הזדמנות היסטורית להכות מכה בעלת משמעות צבאית ופוליטית לתקופה ארוכה מאוד.”²⁴³

באיזו מלחמה מדובר – והאם תהיה התראה מספקת

בימי חול המועד שבו ונדונו – בצבא ובדרג המדיני – ההערכות בדבר סבירותה של המלחמה, היקפה החזוי ומרחב ההתראה שיהיה לישראל להתכונן ולגייס את צבא המילואים. ראש אמ“ן מוסיף לדבוק בהערכתו הבסיסית, כי הסבירות שמצרים תפתח במלחמה בחודש מאי עודנה נמוכה. סימנים ממשיים של תכונה מלחמתית, שיביאוהו לשינוי דעתו זו, אינו מגלה. כך למחרת הפסח – וכך כעבור שבועיים, לאחר יום העצמאות. כל כמה שלא מתאמצים – אין מוצאים סימנים, שיש בהם כדי להגביר סבירות זו. הידיעות, שהגיעו ממקורות שונים, קבעו גם מועדים, וקצתם החלו חולפים בלי שקרה דבר. במחצית מאי שב ראש אמ”ן ומסכם את ההערכה במודיעין. ברמה המדינית-אסטרטגית הבין-ערבית נראים סימנים, כגון העברת המטוסים מעיראק ומלוב למצרים, וכן ישנה הערכה על תוכנית המלחמה המצרית – אך עדיין אין לכך כל סימוכין בשטח. אף שמתייחסים לדבר בכל כובד הראש ומחפשים את הסימנים הקטנים ביותר להכנות ריאליות – סבירותה של מלחמה כוללת, חציית התעלה על ידי הצבא המצרי – מוגדרת כ“נמוכה ביותר”.

מוצעת הבחנה בין שלוש אפשרויות לחידוש האש, במידה גוברת של סבירות:

• צליחה גדולה, המחייבת הכנות ממושכות מאוד.

• פשיטות בעזרת מסוקים לעומק סיני.

• חידוש מלחמת ההתשה, בהפגזות ארטילריות.

כולן נראו בסבירות נמוכה. כדי חמישים אחוזים, או אף פחות מכך, כדי עשרים אחוזים – נראו שתי האפשרויות האחרונות. ואילו צליחה נרחבת הוגדה כסבירה פחות. האפשרויות שתיים ושלוש נראו בלתי סבירות, משום שמצד אחד ספק אם תשגנה את המטרה המדינית – לחץ על ניקסון וברז’נייב – ומצד שני תזמנה תגובה ישראלית מאסיבית.

אשר להתקפה כוללת, שב ראש אמ“ן והביע את ביטחונו, כי נדע על כך מראש ותינתן התראה לצה”ל ימים אחדים לפני יום ה“ע”.

“איך נדע, כאשר נדע? לפי ההכנות?” – שאלה באחד הדיונים ראש הממשלה, שמעולם לא אבד לה שכלה הישר.

ישנה שורה ארוכה של הוכחות – תזוזות וסימנים מעידים בשטח. אין ספק – אם ייכנס הצבא כולו לפעולה, נדע!

והערכה נוספת של אמ“ן: לא תיפתח מלחמה כוללת בו זמנית, בשתי החזיתות. רק אם יגלו הסורים, כעבור שעות או ימים אחדים, שצה”ל נתון במצב חמור בחזית המצרית – יצטרפו גם הם. אולי יפתחו באש כדי לצאת ידי חובה, אבל הם יודעים היטב שאין תעלת סואץ החוצצת בין קונייטרה לבין דמשק, וכי חיל האוויר שלהם נחות בהרבה מזה של ישראל. מאוד מאוד ייזהרו.

מידה כזאת של נחרצות בהערכות לא גילה באותם ימי אפריל 73' ראש ה“מוסד” בהתייעצות²⁴⁴ שהשתתף בה.

התייעצות אצל ראש הממשלה גולדה מאיר (18 באפריל 1973)

(בהשתתפות ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, השר ישראל גלילי, הרמטכ“ל רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), ראש אמ”ן האלוף אלי זעירא, ראש ה“מוסד”, האלוף צבי זמיר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ועוזרים)

דיין (מציע להתרכז בתמונה המצטיירת – “הערכה על מה שיקרה” – "מה הדברים שבכל-אופן אנו צריכים לעשות – “לא לעסוק בישיבה בתוכניות אופרטיביות שהמטה מכין”).

זעירא: – – – אין לנו מה להוסיף לנושא הערכה. מבחינה לוגית – זו תהיה טעות מצד מצרים לפתוח במלחמה. באם מקבלים את הלוגיקה הזאת, לא צריך לעשות את הדיון, אלא להתפזר, אבל נניח שההיגיון של סאדאת הוא אחר – – –ולגבי זה אנחנו – – – השתחררנו מההערכה שלנו ואנחנו בודקים יום יום ושעה שעה סימנים מעידים בשטח, לראות אם הוא עושה משהו או לאו. האמת היא שאנחנו מוצאים יותר סימנים שאינו מתכוון לעשות מאשר שהוא כן מתכונן למלחמה – – –

עם זאת, ישנן באופן בסיסי שלוש אפשרויות למלחמה של מצרים נגדנו:

(א) הצליחה הגדולה. לשם כך צריך באמת הכנות ממושכות;

(ב) הפגזה

(ג) פשיטות בהליקופטרים או בכוחות מונחתים מהים. – – – המצרים מסוגלים לבצע את שני הדברים האחרונים בלי הכנות שאנו נדע עליהן – – – אם סאדאת – – – לוקח את כל הסיכונים – – – הרי הוא יכול לפתוח באש כל רגע ובהחלט יכול להיות מצב שלא נדע עליו, כי לא צריך אז להזיז שום דבר, אלא לתת פקודה והם יפתחו באש – – –.

מדוע אני חושב שהסיכויים שיעשו זאת הם די קטנים: הרעש לא יהיה כזה שישיג את המטרה – ללחוץ על ניקסון וברז’נייב שילחצו עלינו – – –.

– – – אנו יודעים בביטחון שקיים אצלו חשש, שגם על פעולות קטנות שלו נגיב בעומק מצרים ובכוח – – – על כן אני מעריך, שהסיכוי שיעשה זאת סביר בפחות מחמישים אחוז – הרבה פחות מזה. – – – אנו מדברים על מה שאני רואה כבעל סבירות נמוכה מחמישים ואפילו עשרים אחוז – – –

לגבי הדרך השלישית – חציית התעלה ממש – כאן אני בטוח שנדע על כך מראש ונוכל לתת התראה לא רק טאקטית אלא גם אופרטיבית, כלומר: מספר ימים מראש.

גולדה מאיר: איך נדע, כאשר נדע? לפי ההכנות?

זעירא: נדע את ההכנות, נדע שיש סיורי-מפקדים והזזת כוחות קדימה, מערך הגנה אווירית מתוגבר, ועוד סוללות, ונראה שמנקים את המחפורות המוזנחות לאורך התעלה – – – וכללית, כאשר כל הצבא המצרי נכנס לפעולה – אנו יודעים על כך.

– – – ישנה עוד מחשבה אצלנו, שהיות ובלאו הכי המצרים משוכנעים שגם על כל פעולה קטנה נגיב בפעולה גדולה – – – יתחילו מייד בפעולה גדולה – – – אבל זאת נדע כמה ימים מראש.

– – – סוריה: לפי הערכתנו, אם המצרים אכן יפתחו באש, וינסו לחצות את התעלה – – – סביר שהסורים יירו, אבל לא יעשו שום דבר מיוחד – – – רק אם יתברר להם כעבור כמה שעות, או ימים, שמצבנו חמור – – – רק אז יצטרפו.

– – – יש כמה דברים בסיסיים שמרתיעים את הסורים:

1) בין דמשק וקונייטרה אין תעלת סואץ והמרחק קטן;

2) הם מודעים לכך שחיל-האוויר שלנו הרבה יותר חזק משלהם – – –

– – – אם אסכם את המצב בסוריה: אם המצרים יפתחו במתקפה גדולה – – – הסורים יפתחו באש, כדי לצאת ידי חובה – אבל מתקפה ממש לכיבוש רמת הגולן הם יעשו רק אם יהיה להם ביטחון שאכן חיל-האוויר שלנו וגם כוחות הקרקע שלנו במצב לא תקין.

– – – ברית המועצות לא מעוניינת שתפרוץ עכשיו מלחמה, והיא מודאגת ממצרים והרבה יותר מסוריה, כי סוריה היום יותר משענת לה ממצרים.

לגבי ארה“ב – לא הייתי נשבע שאין אמריקאים שלא היו רוצים שתהיה מלחמה, שבה נכה את הגרורות הרוסיות מכה קשה – – – אבל, בסך-הכול, ארה”ב – לא כדאי לה שתפרוץ מלחמה במזה"ת וכתוצאה מכך יישרפו לה בתי-זיקוק ונפט ויפגעו באזרחים אמריקאים ותתחיל תעמולת שדים אנטי-אמריקנית – – – איני מתכוון לומר שנקבל עידוד מאמריקה לעשות מלחמה, אבל אינני חושב, שטיפוס כמו ניקסון ייבהל מזה נורא. – – –

זמיר: –אני מוכרח לומר, שאני קצת יותר מחמיר מאלי זעירא. אינני בטוח, ואינני מתנבא. איני אומר שיש ביטחון שזה יהיה – – – אנו מכירים את התיזה של תנאים מוקדמים למלחמה: – – – תגובה בעומק; הגנה אווירית סבירה; גשרים לחצות את התעלה – וציוד אלקטרוני… אבל אם נבחן את מידת הכנות הצבא המצרי – הרי סאדאת חזק כפי שהיה. אילו לא רצה במלחמה – מה היה יותר קל לו מאשר לקבל את ההצעה של קאדאפי? ואז היה מקצץ את הצבא לחצי, והיה עושה תוכנית לחמש שנים.

התנאים המוקדמים שלו כנראה התמלאו – – – שיהיה לארמיות חיפוי של מטריית טילים לצד השני – – – על עניין הגישור כנראה התגברו – – – הגנה בעומק – הם קבעו את לוח-הזמנים לפי התאריכים בהם יקבלו מטוסי מיראז' – – – גם ציוד ללוחמה אלקטרונית מצוי עכשיו בידם – – – אם להסיק מסקנות לפי עובדות, אז יש כעת יותר סיכוי, וזו הערכה לא רק שלנו, אלא של יותר אנשים, המכירים את המצרים טוב, ולכן – – – יש סיכוי למלחמה – – –. אולי ההבדל ביני לבין אלי במוצר הסופי – כיוון שעושים הכנות – – – אזי אין משמעות להבדל זה, אם הוא קיים בינינו, אבל אני חושב שזה יותר רציני ממה שאני זוכר בעבר, על פי מה שיש להם ביד.

– – – בדרך החשיבה המצרית – אין לנו ברירה אלא לחשוב כיצד הם מבינים את הדברים. הם אומרים: אם יש לסורים בכל-זאת איזה סיכוי – הוא קיים רק כאשר יצטרפו אלינו למלחמה – – – יש בזה איזה היגיון.

לכן, בסיכום, אני אומר כך – – –: על פי ההכנות יש סיכוי למלחמה. איני רוצה לנקוט באחוזים. אבל צריך לעשות הכנות להתמודד עם אתגר כזה.

הרמטכ“ל: איני רוצה להעריך באחוזים, אבל – – – צריך לצאת מתוך הנחה שזה יכול לקרות. לא שאני מנתח את התופעות אחרת מאשר אנשי אמ”ן, אלא יש כאן הרבה דברים בלתי-הגיוניים והסיכויים להצליח מבחינתם מפוקפקים ולא מבוססים – אבל יש כאן היגיון פנימי לטובת מלחמה. גם מספר וכמות השנים הופכת כאן לאיכות. – – – צריך להעריך שאמנם יש להם כוונה להילחם – חסרות לנו עוד אינדיקאציות. על כן צריך להתכונן לזה, וזה לא אומר שצריך כרגע לעשות פאניקה גדולה ולעשות גיוסים, אלא לעשות עבודת מטה והכנות מוקדמות – – – אני מצטרף להצעת משה, שעוד מוקדם לדבר על תכנון אופרטיבי – – – מה שצריך לקבוע זה כמה נושאים שמנחים אותנו – – – אני יוצא מתוך נקודת מוצא, שלנו אין עניין במלחמה – – – למרות הסיכוי שבמלחמה זו אפשר להכות אותם, זה אינו האינטרס שלנו. באיזו מידה אנו יכולים להשפיע על כך – אנו יכולים להרתיע במידה מסוימת, אם על-ידי הכנות אם על-ידי העברת אינפורמאציה לאמריקאים, אם בהודעות פומביות שלנו – –

---

אם נתגלה כמוכנים מדי, הרי האיום הראשון – – – השיגו בו את מטרתם הראשונה והיא – לתת תנופה לפעולות המדיניות ולעשות – – – אולי את האמריקאים – יותר גמישים – – – במוקדם או במאוחר נצטרך להגדיר את מטרת המלחמה שלנו – – – כאשר לפי דעתי אין לנו עניין במלחמה. אבל אם אמנם תהייה מלחמה – – – בכל אחת משלוש האפשרויות שאלי (זעירא – ח. ב.) הזכיר – – – צריך להתכונן לפתח זאת כך, שאפשר יהיה להכריע זאת בזמן קצר מאוד – – –. אם המצרים פותחים באש, אני בעד זה שבמשך שבוע או עשרה ימים נכניס להם מכה כזאת, שיצטרכו חמש שנים כדי להרים עוד פעם את הראש – – – אם הוא יפתח באש, הייתי רוצה להגיע למצב, שנוכל להגיע להכרעה משמעותית.

דיין: באופן בסיסי אני חושב שהם מתגלגלים למלחמה נוספת איתנו, בין אם זה יהיה עכשיו או אחר-כך. אם נמצא נוסחה כוללת בשביל לא לעשות מלחמה או כן לעשות – כל המלחמות החלו כאשר אחר-כך דרושים היו לנו מחקרים יסודיים מאוד כדי להסביר ולהבין מדוע התחילו בהן בכלל – – – אם שואלים אותי אם הם הולכים עתה לקראת מלחמה או לאו – אני מעריך שאמנם הם הולכים לקראת מלחמה.

ביחס לסורים: – – – זה ממש מגרד להם באצבעות, כאשר הם עומדים שם עם 1,500 טנקים ומערך נ.מ. כפי שנתנו להם הרוסים אותו ועם הנכונות להקריב – – – יש להם בהחלט אינטרס בזה.

ההרתעה – – – מדי פעם חשבנו – – – כאשר אנו מפגינים יכולת צבאית טובה – – –; זה ירתיע אותם. אך בזמן האחרון – לא רק שאין לזה השפעה מקררת, אלא כמעט הפוכה – – – כל זה לא מרתיע אותם אלא מביאם למסקנה, שאין להם מה להפסיד. לכן, – – – זה לא ייתן תוצאות צבאיות – זה ייתן שינוי מערך פוליטי. הם בונים על הרוסים והאמריקאים והנפט יותר מאשר על הקומנדו שלהם.

– – – באשר לסוג הפעולות שיעשו: איני מאמין שיוכלו לעשות דבר קטן לגמרי. כאשר הם ייגשו לתכנון האופרטיבי – – – כבר בשלב התכנון, המפקדים שיצטרכו לעשות את הפעולה החלקית, הם יצטרכו סיוע כל-כך גדול – – – ואנו נראה אש על התעלה.

איני יודע אם יעשו זאת כך או אחרת, אבל הם לא מתגלגלים בכיוון הפוך, של שלום ותוכניות לטווח ארוך. וכאשר נמצאים חצי או שלושת רבעי מיליון חיילים ולא הולכים למוצא אחר, אז יכולה להיות הצטברות של פתיחה באש מחדש.

ראש הממשלה מאיר: (מסכמת שתי השאלות – הפנימית והחיצונית – – –) עשרות אחדות של אנשים אומרים שזה לא הגיוני אבל זה יכול להיות – ואם לפעול לפי זה, שזה אמנם יכול לקרות – אז מוכרחים לעשות איזה דבר – – –

– – – ועתה, מה אנו עושים כדי למנוע זאת, כי לא צריך להתווכח על כך וההנחה היא, שלא נצטער אם לא תהיה מלחמה. השאלה היא – איך עושים זאת: האם אנחנו מביאים את מה שידוע לנו לידיעת הידידים שלנו או לאו? – – – בחלק אני מוכנה ללכת עם אלי ולומר שיש חוגים שלא יבכו אם הם יתחילו ואז נכה אותם – – – אין לנו הרבה ידידים בממשל – – – איני בטוחה אם כרגע לא יאמרו לנו: אתם רואים, אם כן, ישנה סכנת מלחמה, ואולי בכל-זאת אפשר לעשות איזה דבר – – – יהיה עוד סימן: ב-10 במאי חאפז צריך להיפגש, הוא ייפגש או לא ייפגש. ובכל-אופן, האם ארבעה ימים אחרי זה יתחילו לירות? – – – נדמה שיש צורך שנעמוד במגע עם האמריקאים ושיידעו על כך – – – (ובהמשך)

אם כן, אני שואלת, קודם כל כלפי פנים – מה אנו עושים?

גלילי: –לי נראה, שמבחינה פנימית איננו במצב טוב. כלומר, כל המערכת הזאת היא השתלשלות מהעובדה, שאיננו מסכימים לחזור לקו הקודם. לכאורה, אם אתה לוקח מה שאמר חאפז – – – נקודת המוצא מתחילה בכך, שהם מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה – כל זה בתנאי שאנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם.

אני חושב, באופן בסיסי, שאת הדבר הזה צריך להביא לתודעת הממשלה, כי אני מרגיש שזה מצריך מנדט חדש – – – שמצידנו אין הסכמה לחזור לקו הקודם ולהתחיל במו"מ על-יסוד היענות שלנו לתביעה לחזור לקו הקודם. – – – מבחינת ההערכות הפנימית והמוראל של הממשלה למניעת טענות למקרה שהדבר הזה יקרה, אני סבור –

---

גולדה מאיר: לא יכול להיות שאנחנו ניכנס למלחמה כאשר הממשלה אינה בתמונה – – –

דיין: – – – אני מסכים עם מה שאתה אומר – – –

גלילי: – – – ישנה אפשרות גם להימנע מכל הפורענות הזאת, אם אנו מוכנים להיכנס לסדרת דיונים על יסוד החזרה לגבול הקודם. הוא הדין לגבי האמריקאים –

---

– – – לדעתי עלינו להיות מצוידים בוויכוח שיכול להיות לנו עם האמריקאים, כי ידיעות אלה, ללא ספק, עלולות להמריץ את האמריקאים לנסות – ואיני אומר להעמיד אותנו בפני לחצים כבדים – להנחות אותנו ליתר גמישות במובן של פתרון מדיני – – –

(ובהמשך הדיון – מה ואיך, אם בכלל, להביא לממשלה)

דיין: – – – אני חושב שזה צריך לבוא לממשלה, אבל באמת – בטונים מאוד מינוריים, כשמביאים אותו עכשיו. צריך לומר, שישנה אפשרות – – – אני לא הייתי מציע, ישראל, שהדבר יעמוד בממשלה בהקשר לזה, האם אנחנו מוכנים אפילו להגיע למלחמה ובלבד לא לחזור לקו הירוק – – – לדעתי צריך להביא זאת לממשלה בתור אינפורמציה. איש לא יחתום לנו שהמצרים לא יתגלגלו לזה.

מאיר: נראה לי שלא נצדק אם לא נגיד לממשלה, שהיו סימנים בעבר, וחשבנו שהנה זה בא וזה התבדה. הפעם יש סיבה, לא בוודאות, אבל יש סיבה להתייחס לזה ברצינות. – – – נדמה לי שהממשלה מוכרחה לדעת, ואם את זה היא לא תדע – אז למה לנו בכלל ממשלה?

דיין: זו באמת שאלה, אבל בפני עצמה. זה נושא ראוי לדיון.

גלילי: עניין הממשלה הוא בעיני דחוף, וזאת בגלל הישיבה האחרונה של הממשלה – – – כתבתי למשה, שאלי זעירא כנראה היה לו הרבה זמן להתכונן לישיבת הממשלה הקודמת. הוא התכונן היטב כדי לדעת מה לא לומר שם – – –

גולדה: הוא בכוונה התכונן כך.

גלילי: הייתה הנחיה כזאת, וזה בסדר. לכן, לא צריך שיעבור זמן רב מהישיבה הקודמת והישיבה בה מביאים עניין זה לידיעת הממשלה – – – אבל אני שואל בכל-זאת: איש לא אמר מה ניתן לעשות להרתעה ומה אנו נמסור לאמריקאים, מתי, באילו עניינים? הפעם זה לא דבר שגרתי, כי אי-אפשר שלא להביא בחשבון שזה קשור גם עם המצע המדיני.

[ובהמשך מעיר גם זמיר, שיש לתת הנחיות ברורות מה אומרים לאמריקאים “כדי לא לשרת את המטרה הראשונה של סאדאת”.]

גולדה: – – – אמנם יש בזה סכנות – – – ואני בכל-אופן לא הייתי מציעה שניקח על מצפוננו – – – אם האמריקאים היו יודעים ומוכנים לעשות איזה דבר, ולא עשינו זאת – – – מה שחשוב, מה שלא יהיה – לא ליצור רושם, שאנו נבהלנו, ושיבינו – שלא זה העניין. אנו די בטוחים בעצמנו, אבל לא היינו רוצים שזה יקרה – – –

דיין: – – – בשלב זה אני בעד לתת להם אינפורמציה ולא לבקש מהם שידאגו שלא יקרה,

כי אתם מכירים את החברים שם: הם ידאגו, קודם כל, על חשבוננו – – –

– – – כאן השלב די מוקדם, כאשר עלינו לומר להם את ההערכה והאינפורמציה ולומר שאצלנו זה עדיין בספק – – – נגיד שיש לנו ידיעות, ובמידה שתהיינה ידיעות מהשטח – אז גם אנו בעצמנו נגבש דעה ונעביר להם אותה – – –

גולדה: אני מציעה שנגיד להם הכול: יש ידיעות כאלה; בשטח עדיין אין מבחינים בשום דבר; אנו די חזקים; נעמוד איתם בקשר – – –

(ובהמשך)

גלילי: בדברי דדו היו שתי מילים משמעותיות מאוד. הוא אמר: אם יקרה – שיקרה. אך לפי דעתו זה מחייב התנהגות שלנו שתביא לידי “הכרעה משמעותית”. אלה מילים מסקרנות מאוד.

גולדה: בכל הרומנים בהמשכים מפסיקים ברגע זה את הסרט.

גלילי: אם כן, אני אומר, על סף ההפסקה של הסרט, שצריך פירוש מוסמך של פענוח דבר זה.

גולדה: הוא אמר, שהם מתכוננים ומתכננים את הדברים. אני מודיעה לפרטיכול שאני לא רוצה במלחמה. זה מפתיע אתכם, בוודאי…

דיין: חשדתי בך מזמן בזה…

גולדה: הייתי ביום שישי אצל משפחת שור, בדרכי לרביבים… אמו לגמרי שבורה ואמרה לי: אמרתי כל הזמן שאני בכלל איני מודאגת. אני לא חרדה לחייו, כי הוא היה קדוש… הייתי בטוחה ששום דבר אינו יכול לפגוע בו – – –

(סוף הישיבה)

הערה:

זה העתק מדויק של רישום מתוך הפרוטוקול, בפסיחות שאין בהן כדי להעלים דבר-מה, וכל מטרתן לקצר בחזרות ולהבליט את העיקר. את הדברים האלה רשמתי בכתב-ידי בשנת 1976, במסגרת עיוני בחומר לספרי “דדו”, ומטעמים שונים בחרתי אז שלא להביאם בספר. את רובם, בקיצורים, בצירוף הערות משלי, הבאתי בגיליון “מעריב” מיום 11 בנובמבר 1990.

כל סימון (– – –) מציין קטע שפסחתי עליו על-פי השיקול דלעיל.

וכמה מילים בשולי דברים חשובים אלה: לימים יצביע האלוף זמיר על ליקוי של ממש בתהליך קבלת ההחלטות הביטחוניות-מדיניות בכל הנוגע לתמונה המודיעינית. התייעצויות חשובות מאוד בנושאים אלה היו מתקיימות אצל ראש הממשלה, לבקשת שר הביטחון, לא אחת בהודעה מוקדמת של שעה או פחות מזה, וכיוון שלעתים קרובות לא זומן אליהן ראש ה“מוסד” – חוזק עוד יותר מעמדו הייחודי והבלעדי של אמ“ן כגורם הממציא לדרג המדיני המחליט הערכות על יכולתו של האויב ועל כוונותיו, כולל אותה הערכת “סבירות”. מכל מקום, באותו דיון שכן השתתף בו, הסתייג זמיר מהערכת הסבירות הנמוכה מאוד של מלחמה כוללת, שהשמיע זעירא. אין אומנם ביטחון שהמלחמה אכן תפרוץ – אמר ראש ה”מוסד" – אך גם בהיפוכו של דבר אין לו ביטחון, וּודאי שאינו מוכן להשמיע נבואה. ההכנות שעושים המצרים – מדאיגות. להערכתו, התמלאו התנאים המוקדמים שהציב לעצמו סאדאת ליציאה למלחמה: לארמיות הצולחות מובטחת מטריית טילים גם מעברה המזרחי של תעלת סואץ; עומד לרשותו ציוד גישור המאפשר לבצע צליחה; יש לרשותו מערכות נגד-מטוסיות המאפשרות לו להגן על עומקה של מצרים. לוח הזמנים שקבע לעצמו קשור בקבלת מטוסי ה“מיראז'” (ולוב סיפקה 16 מטוסים כאלה). כללו של דבר – דעתם של מקורות המיטיבים להכיר את מצרים היא, כי ישנה עכשיו סבירות למלחמה. היקף הצטיידותם לבדו די בו כדי להביא אותנו לכך, שנתייחס לאפשרות זו ביתר רצינות מאשר אי פעם בעבר. קיים הבדל בהערכת הסבירות בינו לבין זעירא, הדגיש, בלי לנקוט באחוזים. יש להתכונן לאפשרות כזאת – וכיוון שהכנות כאלה אכן נעשות, אין משמעות מעשית להבדל זה בהערכה.

גם הערכתו הבסיסית של שר הביטחון באותם ימי אפריל היא, שפני הערבים למלחמה, ובוודאי שאינם הולכים בכיוון הפוך – לקראת שלום. שוב אינו בטוח, שכוחו של צה"ל מרתיע אותם, ואפשר שהיפוכו של דבר – באין מוצא מדיני, יפתחו באש, ואם לא יהיו להם הישגים צבאיים – הריהם מקווים לתוצאות מדיניות.

ואכן, באותם ימים אין הערכת הרמטכ“ל וה”קבינט" נשענת על הנחה, שסבירותה של המלחמה נמוכה מאוד, כי אם על הערכה מפוכחת של משמעות הקיפאון המדיני: התביעה הערבית העיקשת לנסיגת ישראל לקווי ה-5 ביוני, בלי כל פשרה טריטוריאלית, בניגוד גמור לעמדת ישראל, היא המונחת ביסוד הקיפאון. הגיונו הפנימי של מצב מדיני זה הופך את הסיכוי להתחדשות האש ל“סביר”. ואכן, גם ראש הממשלה וגם השרים דיין וגלילי מתייחסים במלוא הרצינות לאפשרות הזאת. ההנחה, שפריצת המלחמה היא אפשרית – מחייבת כוננות גבוהה של צה"ל, יכולת להלום חזרה והשגת “הכרעה משמעותית” בהתמודדות הצבאית.

באותו יום, לאחר ההתייעצות המדינית אצל ראש הממשלה, מתקיימת אצל הרמטכ“ל “הערכת מצב”. בסכמו סיבוב נוסף של הערכות לגבי כוונות מצרים וסוריה ותסריטים אפשריים לפתיחה באש, אומר הרמטכ”ל: מערכת ההתרעות הפעם – בניגוד להתרעות אוקטובר, נובמבר ודצמבר 1972, רצינית יותר. אם בזמנו הוערכה הסבירות כ“קרובה לאפס”, הנה הפעם הוא רואה סבירות גבוהה יותר, וזאת על אף עמדת אמ"ן, בשלב זה, שסאדאת לא יפתח באש.

מידת הסבירות של הסכנה לפתיחה באש מספקת לרמטכ“ל כדי להיכנס להכנות, אך כולן תהיינה תיכנוניות. הן תתבטאנה ברענון תכנונים. הכנות מעשיות מתנה הרמטכ”ל בסימנים מודיעיניים נוספים, שצריכים להגיע בימים הקרובים.

בסיכום, מוחלט: דיון אג“ם יגבש הנתונים האופרטיביים לרמטכ”ל. יהיה דיון בדרג הממשלתי, שבו יגובשו המטרות והגישה האסטרטגית הכוללת. יש לקיים קבוצות דיון מבצעיות (קד"מים) לגיבוש הערכות-מצב לזירות השונות. את התכנון האופרטיבי ינחה הרמטכ"ל.²⁴⁵

ואכן, כבר ב-19 באפריל, בדיון הערכת מצב, קובע הרמטכ“ל, כי בלי כל קשר להערכות הישראליות על מידת סבירותה של הפתיחה באש, יש להתכונן לחמורה בשלוש האפשרויות: לכך שתיפתח בו-זמנית, או בדירוג קל, מלחמה כוללת מצד מצרים וסוריה – ניסיון של צליחה בתעלה ותקיפה ברמת הגולן. זו האפשרות שלקראתה ייעשו בצה”ל כל ההכנות.²⁴⁶ ואולם: הכנת הצבא והבאתו למצב של כוננות מספקת צריכות להיעשות בשלווה, אף שיש כאן מעין דבר והיפוכו: מצד אחד צריך שמהלכים אלה יגיעו לידיעת האויב כדי שאולי ירתיעו אותו מפתיחה במלחמה; כנגד זה נעשה הכול למנוע בהלת מלחמה הן בתוך ישראל והן מעבר לים. ישראל עמדה בעיצומן של ההכנות לחגיגות כ“ה השנים הראשונות לעצמאותה בתחושה של פריחה כלכלית, עלייה רבה מברית-המועצות ועוצמה צבאית, שתופגן במצעד השנוי במחלוקת; ולהוציא יודעי ח”ן מעטים, לא שיער איש כי בעצם הימים האלה נתונה קבוצה מצומצמת של מפקדים בכירים וקציני מטה בהכנות מזורזות לקראת מלחמה העלולה לפרוץ לפני יום העצמאות, אחריו – ואולי בעיצומו.

המצעד הצבאי מחייב ריכוז מספר ניכר של אנשי צבא וכן שריון וציוד צבאי אחר בסביבות ירושלים, ועלול לשבש את ההיערכות לשלב הפתיחה של המלחמה, אם תבוא. “יש מצעד,” קובע דדו. “על מצעד לא נוותר.” תהיה כוננות גבוהה מן הרגיל – את מערך השריון בסיני יתגברו עד ל-300 טנקים, ואת המערך בצפון ל-200. תהיה שורה שלמה של פעולות נוספות – עוצבת שריון תרד לאימונים בסיני, יכינו ציוד צליחה, אבל לא יגויסו מילואים.²⁴⁷

אותו יום ייפגש הרמטכ“ל, לקראת יום העצמאות, עם הכתבים הצבאיים, ומאוחר יותר עם נציגי העיתונות הזרה. כאשר ישאלוהו על נאומיו המלחמתיים של סאדאת, יאמר: “אנחנו מתייחסים לאיומים אלה ברצינות, ואנו מקיימים כוננות. צה”ל יהיה מוכן. גם בעבר לא זילזלנו והתייחסנו לכך ברצינות, וכך גם הפעם.” יותר מזה אינו רואה צורך לומר עד לאחד במאי, שהוא לפי שעה המועד הקובע.²⁴⁸

זה יהיה ה“מודל” – תכנונים אופרטיביים והכנות מרובות בצנעה, והעמדת פנים רגועות של שחקני “פוקר” כלפי הציבור הישראלי וכלפי חוץ, כולל הממשל האמריקני. המאמץ הזה לקיים חזות שלווה – בהנחה, שכל מטרתו של סאדאת היא ליצור תפאורת רקע של מלחמה קרובה לפגישת ברז’נייב-סאדאת במאי או ביוני – הוא עקיב כל כך, עד שהוא חודר עמוק לתודעה. השפעת ה“מודל” הזה תתגלה מאוחר יותר, בסוף הקיץ. לפי שעה מוצבות, זו לעומת זו, שתי מערכות: מצד אחד, עמדתו של ראש אמ“ן, שתפקידו להעריך את כוונות האויב. לדעתו, ניתן למדוד את סבירותה של מלחמה עכשיו באמות מידה של “ההיגיון האירופי או הישראלי”, ועל פיהן סבירות זו היא “אפסית”. אך גם אם נתחשב בהגיונם השונה – הבלתי צפוי – של המנהיגים הערביים, לא נגיע אלא למידת סבירות “נמוכה”. בין השאר, מעריך הוא כלא-ריאלי את החשש מפני השימוש שיעשו הערבים בנשק הנפט כדי לצרף את המדינות המתועשות, התלויות בנפט זה, ללחצים על ישראל. בלשון ציורית מתואר נשק הנפט כחרב מתהפכת, שאין איש יודע אם היא עשויה פלדה, ניילון או נייר – אבל הכול רואים חרב… גם בכל הנוגע להגנה הנגד-מטוסית של המצרים והסורים – טילי אס-אם 2, 3 ו-6 – ההערכה היא ש”אין שום חדש והמצב כמו שהיה."

אלא שבמקביל לכך, בלי להתחשב בהערכות אלה, מקבל הרמטכ"ל החלטה חד-משמעית, שהמלחמה אפשרית ושיש לעשות את כל ההכנות הדרושות. פירושה של החלטה זו, כפי שנראה להלן, פעילות תכנונית אינטנסיבית – ובדיקה מחודשת של כל התוכניות – הן של כוחות היבשה (פיקוד צפון, דרום ומרכז) והן של חיל האוויר, חיל הים ועוד.²⁴⁹ ננקטים צעדים מעשיים רבים להגברת הכוננות (למעט גיוס כוחות מילואים וצעדים אחרים שיעוררו “בהלת מלחמה”) ומושקע כסף רב בזירוז פעולות שונות.

מן הדין להבהיר, שכמהלך משלים לתכנונים המבצעיים, מתכנסת הממשלה, בשבתה כוועדת שרים לענייני ביטחון, ב-24.4, ובחלקו הראשון של הדיון מדבר הרמטכ“ל על ההכנות למקרה שיתרחש אותו משהו שסבירותו שנויה במחלוקת עמוקה – מתקפת פתע מצרית-סורית כוללת. בתשובה לשאלה על זמן ההתראה שיינתן לצה”ל לפני פרוץ הלחימה, אומר דדו בין השאר: "יש דברים הנעשים, שבזכותם יש לצבא יכולת פעולה תוך תקופת-התראה קצרה. אנחנו חושבים שתהיה לנו התראה בעוד מועד. מה שנאמר היום – יש בזה משום התראה. אבל מתי יבוא האימות להתראה כזאת – אלה הם דברים, שאיננו יכולים לדעת אותם בוודאות.

“אבל אם אני מסכים להערכתו של ראש אמ”ן, המקנה סבירות נמוכה לאפשרות הזאת – אני מתייחס גם לקצה השני במשפט, שהיא מקנה סבירות לאפשרות, אמנם נמוכה, אבל סבירות – אני חושב שהיא יותר סבירה משהייתה בפעמים הקודמות בסוף 1972 ובסוף

1. ולמרות היות הסבירות נמוכה, זה מחייב אותנו לכוננות מסוימת ואנחנו עושים את הכוננויות האלה. הכוננויות כרגע אינן מתבטאות עדיין בגיוס כוח, או בהזזת כוחות, אבל יש לנו הרבה מאוד דברים שאנחנו עושים אותם לפני שמזיזים כוח או מגייסים מילואים. את העבודות המוקדמות האלה אנחנו עושים."

לבקשת ראש הממשלה גולדה מאיר, מוסר האלוף זעירא “הערכות וידיעות על הנעשה בסביבתנו”. הוא מספר על ידיעות שהגיעו בשבועות האחרונים על “תוכנית מצרית לפתוח בפעולות איבה נגד ישראל בחודש מאי”. הוא שב ומנתח את מכלול הנתונים הצבאיים, כולל מטוסי מיראז' והאנטר שכבר הגיעו וצפויים להגיע למצרים מעיראק ומלוב, אך דבק בעמדתו, שמצרים עדיין מודעת לכך, “שביחסי הכוחות הנוכחיים אין לה סיכוי להצליח במלחמה נגד ישראל. ויותר סביר היום, שמטרתה של מצרים לנפח את איומי המלחמה וליצור הרגשה בעולם, בפרט לקראת הפגישה הצפויה בין ברז’נייב לניקסון, שמצרים מעוניינת במלחמה, שהיא מוכנה למלחמה – לכן הערכתנו היא שבסופו של דבר, הסבירות שמצרים אמנם תפתח באש בחודש מאי, היא נמוכה. אני רוצה לומר שזהו דבר אפשרי אבל בהחלט דבר הנמצא בסבירות נמוכה.”

נוכח מה שקרה לאחר מלחמת יום הכיפורים, משבר נפט עולמי, מעניין להשתהות מעט על הערכת ראש אמ“ן, שאלה שעלתה בשולי הדיון, בדבר הסבירות שהעולם הערבי ישתמש בנשק הנפט נגד ארצות הברית. אין הוא רואה “סבירות גבוהה לניצול הנפט כנשק נגד ארה”ב. יותר מזה: אני מעריך שאילו היה זה דבר ריאלי, היו המצרים מזמן עושים זאת. – עם כל זה, נושא הנפט הוא חרב מתהפכת, שאיש אינו יודע אם זו חרב מניילון, או חרב מברזל, או חרב מנייר. אבל כולם רואים חרב.”²⁵⁰)

כלומר, ערב יום העצמאות תשל"ג, מכריע לא רק ההבדל בין הערכת מידת הסבירות של מלחמה קרובה ואופיה הצפוי (וקיים הבדל של ממש בין הרמטכ“ל לבין ראש אמ”ן בשני הדברים), כי אם מה שמוחלט למעשה: אין ויכוח על הצורך להתכונן. אין ויכוח על הצורך להימנע מגיוס מילואים ומיצירת אווירה של כוננות מלחמתית, הן מחשש מפני לחצים מדיניים והן כלקח שישים ושבע, שלא תהיה הידרדרות שלוחת רסן לעבר מלחמה שאין רוצים בה.

צה"ל מכין עצמו למלחמה בקיץ 1973

האם היה צה"ל מוכן למלחמה? התשובה שמסוגל להציע איש מן החוץ – שאין לו אלא מה שהוא שומע מפי בכירי המפקדים ומה שהוא קורא בארכיונו של רב-אלוף אלעזר – אינה מתיימרת להיות התשובה האחת. יותר משיש כאן יומרה, או אף ניסיון, להכריע בין ההערכות של אישים שונים – שלא אחת הן רצופות האשמות הדדיות, שהרגשות מרובים בהן על המידע – יש כאן ניסיון לתאר את מה שנעשה.

את צעדי הכוננות של ימי אפריל–מאי 73' יש לראות על רקע המגמות הכלליות בצה“ל באותה עת – תחושה של התעצמות מתמדת של חיל האוויר והשריון, שני מרכיביו העיקריים של כוח ההכרעה; וכנגד זה הצמצומים בתוכניות ההתעצמות הללו, בשל הקיצוצים התקציביים, כמתואר למעלה. הזכרנו את הבחינה התורתית המחודשת של שיטת ההגנה בסיני, הזכרנו את משחק המלחמה “איל ברזל”, את המאמץ המזורז להכנתם של אמצעי גישור לצליחתן של שתי אוגדות משוריינות. הוחל במימוש תוכנית “אופק א'”, שצריכה הייתה להרחיב את עוצמת השריון של צה”ל ולהגדיל את מספר האוגדות מחמש לשבע. ביבשה, בים ובאוויר, היה זה צבא גדול בהרבה מזה שניהל את מלחמת ששת הימים. בששת הימים הייתה עדיין החטיבה הבסיס הקובע ואילו האוגדות היו משימתיות. עכשיו נחזו מערכות העתיד בסדרי גודל שונים: הצבא המצרי שמעבר לתעלה היה מאורגן בדיביזיות, ערוך בשתי ארמיות. את המעבר לארגון ומבנה דיביזיוני (אוגדתי) קבוע דירבן דדו מיד בכניסתו לתפקידו, ובעקבות עבודת מטה ממושכת, נקבע דיון מסכם לאביב 1973. בשל הכוננות לא נתקיים דיון יסודי זה אלא בסוף יוני.²⁵¹ בדיון לובנו הבעיות הכרוכות במלחמה הבאה והצרכים המכתיבים את המבנה המיוחד של האוגדה בצה“ל – להבדיל מצבאותיהן של מעצמות גדולות, ולו רק משום סדרי הגודל השונים, הבאים לכלל ביטוי, דרך משל, בשאלת הפעלתו של חיל הרגלים. גם אילו היה האתוס של החברה הישראלית שונה בתכלית, ולא הייתה בה אותה חרדה מתמדת לחייו של כל לוחם (חרדה לאומית, שליקחה נלמד במלחמת ההתשה בתעלה) – אי-אפשר היה להפעיל “מאסות” של חי”ר, הן כחלק מאוגדות השריון והן במסגרות מיוחדות – בחטיבות צנחנים וחי“ר. הייתה אותה מגבלה יסודית ב”כוח-אדם" מכאן, והביטחון המוגזם בכוחו של הטנק מכאן. לא רק צמצומים תקציביים, כי אם גם המשאבים האנושיים המוגבלים, מנעו בעד בניית עוצמה כזאת של כוחות היבשה – שריון, חי"ר ממונע, ארטילריה – שתמציא תשובה לכל האפשרויות שנחזו לשנים הקרובות.

בקיץ 73', לאחר שנסתיימה בניית הקונספציה של האוגדה הקבועה – בהתאם לצרכים ולאפשרויות – גם הדגיש דדו מגבלות אלו. מספרן של חטיבות החי“ר המעולות מצומצם, ואין כל אפשרות להופכן לחלק אורגני של האוגדות. “חלק מהן אני לא יודע איפה תתפוס אותן המלחמה, ואיך תיפתח המלחמה – ותמיד יהיה כוח אחד במעוזים, בקווים, ברמת הגולן. חלק עשויות להיות מופעלות למשימות מיוחדות – רגלית, במסוקים, או בהצנחה.” גם עוצמת השריון אינה זו שתענה על כל הצרכים. אין – למעשה – אוגדה עודפת, שניתן לראותה כעתודה, “ואם לדבר בכנות, הייתי מעדיף אילו יכולנו להגיע במהלך ‘אופק א’ לאגודה שמינית.” ואכן, נעשים כבר אז צעדים להקמת מפקדה אוגדתית נוספת, שיהיה לה ביטוי מסוים במלחמה. הייתה גם מודעות לכך, שאין עדיין ניוד מניח את הדעת, ודדו גם אמר, כי “אני לא מדייק כשאני אומר חטיבות ממוכנות. אני אומר: חטיבות עם זחל”מים במספר מספיק, עם קשר מתקבל על הדעת. אולי זה לא בדיוק לפי תקן החטיבה הממוכנת, אבל זה יהיה במידה סבירה, שתאפשר להפעילן.” מדי שנה עתידה הייתה עוצבה נוספת לעבור לנגמ“שים. היו עדיין ויכוחים חריפים בין הסבורים, שמוטב להשקיע ברכישת טנקים נוספים – ולא להוציא כסף על רכב זה (מ-113), שהוא כלי תובלה, אמרו, ולא כלי לחימה. היו ויכוחים רבים – הרושם המצטבר הוא, שהיה גם מכנה משותף: בסופו של דבר היה ביטחון רב בעוצמת צה”ל ובכושרו לסכל כל מהלך מלחמתי ערבי.

והחל בראשית אפריל גם נעשו דברים רבים לחיזוקה של עוצמה זו – והללו גם מצאו ביטוי ביום הכיפורים. זורזה במהלך הקיץ הקמתן של יחידות, שבהתאם לתכנון המקורי היה מועד הקמתן מאוחר יותר, נוספו מערכות קשר, הוקמו ימ“חים חדשים וקרובים יותר לחזיתות המלחמה, נפרצו דרכים והוחשו ביצורים ברמת הגולן, רוכזה תחמושת בזירות המלחמה. בכל אלה (ולא כפי שנאמר לא אחת, בגיוסים) הושקעו בחודשי אפריל–אוגוסט 60 מיליון ל”י. אומר האלוף טל: “ההכנות שנעשו משעת ההתראה הכללית באפריל, היו מודל מושלם של הכנה. לא גויסו מילואים כלל, והכסף שהוצא לא בוזבז, אלא היה תוספת לביטחון, הקדמת ביצועם של דברים שתוכננו לשנת 1974. במלחמה היו תוספות אלו ‘דיבידנדה’ שקשה לתאר את ערכה.”

להלן נצביע על כמה מן הדברים האלה, אבל כדאי אולי לשוב להדגיש הרגשה כללית זו של עוצמה, שהיא – יותר מכל גורם אחר – שהייתה מונחת ביסודו של ההלם הפסיכולוגי שהתרחש עם פרוץ המלחמה, והיא שהייתה קשה יותר מן החזוי בדמיונם של מפקדים ומן המתואר במשחקי המלחמה. המטה הכללי כולו היה מודע היטב גם לציפיות הגדולות, שמאז יוני 67' נופחו בציבור בהשראתם של כמה גנרלים ובעטם הקל של כתבים צבאיים. בדיוני קיץ 73' דיבר דדו על אותן “ציפיות גדולות”: “אם בששת הימים גמרנו בשישה ימים, הנה הפעם יהיו כבר אחרי היום השלישי תלונות שלא גמרנו…”²⁵²

ביטחון זה ביכולת לממש את הציפיות היה נחלת טובי המפקדים. למרות הידיעות, שנתקבלו כרציניות, על כוונה מצרית לפתוח באש במחצית מאי, תמך – דרך משל – אלוף פיקוד הדרום (ב-24 באפריל) בהימנעות מכל פעולה היוצרת “בהלת מלחמה”, ובכלל זה גיוסי מילואים. הוא ראה כאפשרית את השלמת כוח השריון בסיני ל-300 טנקים המתוכננים למצב “שובך יונים” – על ידי כך שאותם צוותים המתוכננים עכשיו למצעד יום העצמאות בירושלים יורדו לזירת הדרום “בתוך כמה שעות”. בשלב הראשון לא יהיו דרושים גם יותר מאותם 300 טנקים, ואם יצטרכו לעמוד בסיני חצי יום עם מעט טנקים – סבור היה האלוף שרון – לא תתהווה מכך כל “בעיה”. הייתה זו התחושה הכללית, ויוצא דופן היה דווקא האלוף גונן, אז עדיין ראש מה"ד, שצידד בשורה של פעולות הרתעה מופגנות – גיוסי מילואים, הכנסת החיילים שבקַו לשגרת מלחמה, חבישת קסדות, לבישת אפודות מגן וכיוצא באלה…²⁵³

מערך הצליחה

אף שהזכרנו כבר למעלה את עניין מערך הצליחה, מן הראוי להרחיב מעט את הדיבור על כך, שכן זהו אחד התחומים, אומר האלוף טל, שבו חלה תמורה מכרעת מיום כניסת דדו לתפקידו כרמטכ"ל:

“הייתה הרגשה, שבעניין זה נעשו משגים כבדים. בהכנת המערך היו מעורבים גורמים שונים, שהפריעו זה לעבודתו של זה – חיל ההנדסה, חיל השריון, חיל החימוש ומחקר-ופיתוח. משנכנס דדו לתפקידו, הורה להשליט סדר במערך הצליחה. עשינו במקביל שני דברים: החלטנו על ניוד מערך הצליחה ועסקתי בפיתוח גשר הגלילים.” גשר הגלילים זיכה את טליק בפרס ביטחון ישראל. ב“ניוד” כוונתו לבניית מוביל הענק לדוברות – מרכיבי הגשר הראשון שיימתח מעל תעלת סואץ בימי אוקטובר. על המשימה כולה הופקד ראש אגף האפסנאות, האלוף נחמיה קין. הושלמו 21 “עגלות” כאלה עד לספטמבר 1973. “למלחמה יצאו ממש מבית החרושת, לפני שהיה סיפק בידנו לנסותן, להתאמן איתן – אבל היום אנחנו יודעים, שזה היה מזל גדול.” משקלה של כל דוברה היה שישים טונות, והתוכנית המקורית הייתה, שטנקים יגררו אותן על החול. כך גשר הגלילים הראשון שיצא מבית החרושת ממש לפני המלחמה, בלי שהשלימו את בנייתו, ובלי שהתאמנו מספיק בגרירתו ובתפעולו. המלחמה הקדימה אותנו. אלמלא פעולות אלו, שנעשו בתקופתו של דדו כרמטכ“ל, בעידודו²⁵⁴ ובברכתו, לא היינו צולחים את התעלה במלחמת יום הכיפורים,” אומר טל.

עד אז היו בידי צה“ל אותם כלים אמפיביים משופצים מטיפוס ז’ילוא (“תמסח”) שנרכשו באחת ממדינות אירופה, וכן דוברות וגשרים לא ניידים. מאז 1972 סוכמה תפישת צליחה, שהעיקרון השליט בה היה פיתוח כושר צליחה על ידי מערך סער נייד של דוברות וגשרים. היה זה מאמץ להדביק את הפיגור של השנים הקודמות, אשר נבע – לדעתו של האלוף טל – מן ההחלטות המוטעות שהביאו לרכישות לא מוצלחות. כמעט 120 מליון ל”י הוצאו בשנים הראשונות שלאחר ששת הימים – עתיד היה לטעון – ומה שעמד לרשות צה“ל בשעה שהוצב הוא בראש אג”ם היה דל ביותר.²⁵⁵

ישעיהו גביש (אלוף פיקוד הדרום מ-1966 עד סוף 1969), המליץ בשעתו על רכישת ה“ז’ילוא” – אך רק מאוחר יותר, לאחר פרישתו מצה“ל, נרכשו “ז’ילוא” שהיו טעונים שיפוץ יסודי. גביש היה עתה חבר הנהלת “כור”, אחראי למפעלים שקיבלו את עבודת השיפוץ. עד סוף 1971 הושלמה החזרתם לכשירות של כעשרים כלי צליחה. באותה עת נתמנה טליק לראש אג”ם, וגביש זוכר כי זה טילפן אליו והודיעו על הפסקת פרוייקט השיפוצים. “חבל על הכסף שאנחנו משקיעים בז’ילוא. יש פיתוח שלי.” גביש אומר, כי מחאתו הייתה כפולה: כמנהל מפעל על הפרת חוזה, וכאלוף פיקוד הדרום לשעבר – שהוסיף להאמין, כי “זה הכלי לצליחה. אני נלחמתי עליו ארבע שנים. למה לא לשפץ?!” לתשוקה לייצור עצמי היו תוצאות שליליות, סבור גביש. באוקטובר, כאשר צלח ה“תמסח” הראשון את התעלה טלפן אל טליק ואמר: “נו?!”²⁵⁶

השריון

מפקד גייסות השריון באותם ימי אביב 1973, האלוף אברהם ברן, סבור כי בימי “כחול לבן” נעשו פעולות רבות לחיזוק השריון – שיחררו תקציבים, הקדימו אימונים, זורזה הקמת אוגדה נוספת. באותה עת מוקדשים מאמצים רבים להכנת אמצעי צליחה, אף שגם הוא מסויג מטיבם של האמצעים שהוקנתה להם עדיפות. נתגלה אומנם מחסור בציוד מלחמה – “אך שום דבר לא היה מתוך רשלנות. מתוך חוסר ראייה קדימה. הכול היה ביודעין. ההחלטה להקדים הקמת עוד אוגדה, עוד חטיבות – הייתה מבוססת על ציוד קיים.” את עיקר הבעיה רואה ברן במקום אחר: “אני לא האמנתי, לא במאי ולא באוקטובר, שהולכת מלחמה… במאי שמחתי שמאפשרים לי לזרז דברים, אבל מצד שני פוגעים לי באימונים התקינים של החיל הסדיר… למה? למה לא האמנתי? אני לא חושב שמישהו האמין שאנחנו הולכים למלחמה כוללת.”

את הציוד המרוכז לשעת מלחמה בימ“חים, היו מפעילים גם לצרכים שוטפים, כולל אימונים. “אנשי צה”ל עבדו קשה מיום היווסדו ועד היום – ולא אנשי הימ”חים התבטלו ולא אנחנו. מי שטוען, כי לא היו משקפות, צודק – אבל הוא גם יודע מדוע. מי שטוען כי הטנקים נסעו על שרשראות מאתיים קילומטרים, הוא האיש שאך חודשים אחדים לפני כן טען, שלא יעיזו להשקיע כסף במובילים. הואיל ולא חזינו מלחמה בזמן הקרוב, קידם אלוף פיקוד הצפון למשל את מחסני החירום. מצד אחד, זה הציל אולי את המולדת – אבל הציוד לא היה מסודר על האצטבאות." היו גם דברים שלא בוצעו, וזאת תולים כמה מפקדים בכירים במגמה – שבלטה בעיקר אצל ראש אג“ם, האלוף טל – להעדיף את הייצור העצמי של אמצעי לחימה, אפילו על חשבון רכישות דחופות. ברן מבליט את עניין ייצור הטנק הישראלי – ה”מרכבה“. “טליק היה משועבד לרעיון זה – וכל מה שנראה כמעכב פיתוח זה, התנגד לו. כך נמנעה בהזדמנות אחת, בעוד עמוס חורב ראש אג”א, רכישת כמות ניכרת של טנקים מיושנים, מעודפי מלחמת העולם, שניתן היה לחדשם ולהשתמש בהם לחלפים – טנקים שאחרי מלחמת יום הכיפורים חיפשו כמותם ‘כמו משוגעים’.” למעלה תואר כבר הרקע להחלטה “למתוח” על פני שנים רכישת נגמ“שים: הערכה מוטעית של עוצמת הנשק האנטי-טנקי שצברו המצרים ולעומת זאת ההנחה ש”אנחנו הצבא הרווי ביותר בנ.ט. במזרח התיכון“; אי-הבנת יכולת המצרים להשתמש בדור החדש של טילי הנ.ט., ה”סאגר" – “חשבנו שישנו איום, אבל בכל הנוגע למלחמה פתוחה, מנוידת, ממונעת, עם ארטילריה – הערכנו, והערכה זו עומדת בתוקפה – אין הוא איום רציני. המלחמה תפסה אותנו בשלב של ניסויים וקביעת דוקטרינת נגד,” אומר האלוף גונן.

העיקר, חוזר “ברן” ומדגיש – המדינה כולה הייתה שרויה ב“מיסקונספציה” גמורה: “הם אמרו לנו, ‘לא נקבל קיפאון, לא שלום ולא מלחמה’, ואנחנו אמרנו, ‘אתם יכולים לפטפט’. אנחנו האמנו, שלא יכול להיות דבר פחות הגיוני מצד הערבים מאשר שהם יתקפו אותנו.” אלא שבצד אותה “מיסקונספציה” עמד צה“ל כצבא חזק ומוכן למלחמה. די לערוך הקבלה בין הצלחתו של צה”ל במלחמת יום הכיפורים לצאת מהלם ההפתעה לבין המצב ערב ששת הימים: “אלמלא שלושת שבועות ההמתנה – שבמהלכם תיקנו את הזחל”מים, הטנקים, ריכזו את המילואים, שיפשפו – לא היינו מסוגלים לעמוד כמו שעמדנו ביום הכיפורים. אוי ואבוי היה לנו!"²⁵⁷

בצורה אחרת מתאר אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, את ימי אפריל–מאי 1973. עם התחדש הידיעות על אפשרות של מלחמה, הגיש באפריל דרישה להשלמת התעלה הנגד-טנקית ברמת הגולן, לפריצת דרכים, להקמת גשרים נוספים על הירדן ותוספת ביצורים. כאשר פרצה המלחמה, הייתה התעלה מושלמת כמעט לכל אורכה, הונחו גשרים נוספים. “גם אם לא נראתה המלחמה סבירה, התכוננו ברצינות וגם השקיעו לא מעט כסף.” ברמת הגולן היו תקריות נרחבות למדי בשלהי 1972. באחת מהן, ב- 21 בנובמבר, התחולל קרב אווירי, שבמהלכו הופלו לסורים 6 מטוסי מיג 21, וכן נפגעו שתי מפקדות דיביזיוניות, סוללות ארטילריה רבות ו-15 טנקים. הייתה זו אחת התקריות הגדולות מאז מלחמת ששת הימים. באותם הימים הפעילו הסורים בפעם הראשונה, ובמספרים ניכרים, טילי נ.ט. מטיפוס “סאגר”, ואף שהושם לכך לב, לא נשלמה הפקת הלקחים האופרטיביים מתופעה זאת. בקיץ 73' נפרש מערך טילי נ.מ. סוריים מכיוון דמשק דרומה, לעבר דרעה, וכך כוסתה כבר אז למעשה כל רמת הגולן על ידי הטילים, וחופש הפעולה של חיל האוויר נפגם. עד אז הייתה מבוססת ההגנה, בשלב הבלימה, על סיוע מיידי של חיל האוויר, שכן בקו עצמו לא הוחזקו אלא 70 טנקים, כוח חי"ר מצומצם וכשלוש-ארבע סוללות תותחים. “חששֵנו שניטל חופש הפעולה מחיל האוויר, אומת בשיחה עם מפקד החיל,” אומר חופי. “קיימנו דיונים איך להתגבר על בעיה זו, ואף ערכנו, עם אנשי חיל האוויר, סדרת תרגילים שלמה.”

בקיץ מטרידה את פיקוד צפון תופעה נוספת – ויוצאת דופן. בשנים קודמות נוהגים היו הסורים – בשל החורף הקשה ברמת הגולן – לפַנות את רוב המערך מקו החזית, לנצל תקופה זו לאימונים במדבר הסורי, ולשוב ולתפוס את המערך בבוא הקיץ. בשל התקריות הכבדות של חורף 3–72', הושארו הפעם הכוחות בקו. “יכולנו לראות, שאינם מוכנים לתנאי החורף הקשים – רכב, טנקים וארטילריה נתקעו להם בבוץ. ולכן הינחנו, כי השנה ייצאו בקיץ להתארגנות ולאימונים – וכך אכן הווה.”²⁵⁸

באוגוסט החלו הסורים שבים ומאיישים במהירות את המערך – אבל זה שייך לפרק הבא.

חיל הרגלים

החיל שנמצא מצויד פחות טוב מכל החילות בפרוץ המלחמה היה החי"ר – והבולטים במחסוריו היו: רובה סער חדש, רכב קרבי מהיר (נגמ"ש) לתנועה עם הטנקים, ומסוקים לפעולות מיוחדות.

עיקרי הדברים בנושא זה תוארו למעלה. הכוונה הייתה לצייד את הלוחמים ברובה הסער הישראלי “גליל”, אלא שלייצור המוני עתיד היה להיכנס במועד מאוחר יותר. ומה על תקופת הביניים – כאשר הצבאות הערביים מצוידים ברובה הסער של שנות השבעים, ואילו צה“ל עודנו משתמש בנשק אישי של שנות החמישים? אמר תת אלוף שקד, אז הקחצ”ר: “איש לא תיאר לעצמו, שנהיה בתוך שישה חודשים במלחמה. אילו קנינו את ה’אם-16' – היה עלינו להפסיק את פיתוחו של ה’גליל'. כיוון שההערכה הבסיסית בדבר המועד המשוער של התלקחות מחודשת של הלחימה – מעבר לתקופת ‘אופק א’ – לא נשתנתה, ולא ניתן ביטוי לתחושת הדחיפות בנושא הנשק האישי, הכריעה גם כאן הנטייה לעבר הפיתוח העצמי של הנשק – על חשבון הזמן, שהיה ניגר ואובד במהירות.”

שקד טוען, שבזה – וכן בהחלטה להאט את קצב רכישתם של הנגמ“שים, המסוקים והנשק הנגד-טנקי החדיש, ה”טאו" וה“לאו” האמריקניים – ניתן ביטוי לעובדה, שבאותם הימים היה ה“שחור” (צבע הכומתה של השריון) הדומיננטי במטה הכללי, ולא ה“אדום” (כומתת הצנחנים). “הכול הסתכלו על צה”ל דרך שריון הטנק – ואילו השאר נחשבו לחוטבי עצים ולשואבי מים." הוא מספר, כי האלופים שצמחו בשריון לא ראו כל דחיפות בציוד הרגלים בנגמ“שים. “לי יש את החרמ”ש שלי,” אמר מפקד אחד, “ואני לא צריך את החי”ר ואת הצנחנים." ואילו מפקד שני הוכיח באותות ובמופתים, שרכישת הנגמ“ש היקר הוא בזבוז מיותר של ממון. בהזדמנות אחת אף בוצעה הצגה של ירי בנגמ”ש כדי להוכיח, שאינו אלא “מלכודת” לנוסעים בו בתוך אזורי הלחימה. “במקום כל עשרה נגמ”שים – צריך לקנות עוד טנק," אמר אותו מפקד. ²⁵⁹ואכן, שאלה זו באה לידי ביטוי בדיונים שונים. בעת הסימפוזיון על האוגדה הקבועה, ביוני 1973, תקף דדו בחריפות רבה את ההשקפה שאין עוד תפקיד של ממש לרגלים, בצד הטנקים: “נשמעו היום הרבה אבסורדים, וזה לא מעודד אותי – אני לא חושב שאנחנו צריכים לשוב לימי בראשית ולדון בשביל מה צריך חרמ”ש בשריון. אפשר לדבר על פרופורציות, אבל אינני מקבל את אי-הבנת תפקידו של החרמ“ש בשריון.” הוא הבהיר היטב, ש“לחטיבה הממוכנת משימה ממדרגה ראשונה בתוך אוגדת השריון” וכי גם חטיבות החי“ר המעולות עשויות – למשל, ברמת הגולן – “ללכת עם אחת האוגדות בשלב ההבקעה… להשתתף בהבקעה עצמה ואחרי כן ימשיך השריון עם חטיבת החרמ”ש שלו – ואותה חטיבה לא תמשיך.” הוא גם היה מודע לכך, כפי שכבר נאמר, שבפועל אין עדיין חטיבות ממוכנות של ממש, כי אם “חטיבות עם זחל”מים במספר מספיק, עם קשר מתקבל על הדעת, אולי לא בדיוק לפי תקן החטיבה הממוכנת, אבל במידה סבירה שתאפשר להפעיל את החטיבות הללו."²⁶⁰

בפועל, אנחנו יודעים, התרחש הכול מוקדם מן הצפוי, והדברים היו קשים יותר מן החזוי. כלום אפשר לדבר על דחיקת החי"ר אל השוליים?

לאחר המלחמה אמר דדו:

“החי”ר יצא לקרב עם הרבה כוונות טובות – אך לא עם מספיק נשק וציוד. הכוונות היו – לא הגשמנו אותן. רצינו ‘גליל’ – הם הלכו בלי ‘גליל’. רצינו עוד רובים – הם יצאו בלעדיהם." היו דברים נוספים – כמו ארטילריה בלתי מספקת. אחת הסיבות לכך – האילוץ התקציבי, שגם לאחר המלחמה הצביע על סיבותיו הרציניות. “אין זה כך, שאם הרמטכ”ל לא מקבל כל מה שהוא דורש – הוא מתפטר. זה לא כך, משום שאנו רוצים לבנות כוח שיגן על המדינה, שאיננו רוצים להרוס אותה בתקציב ביטחון כבד מדי."²⁶¹

על השאלה המכרעת – האם היה צה“ל מוכן ב-73' למלחמה – השיב חיים בר-לב: אין זה נכון, שצה”ל שקע בתרדמה. צה“ל לא חשב שבאוקטובר תפרוץ מלחמה – “אך אין זאת אומרת, שצה”ל התעלם מאפשרות כזאת. צה”ל היה מוכן על אנשיו וציודו. אלמלא זאת – מלחמת יום הכיפורים לא הייתה נגמרת כפי שהסתיימה. למערכות כבדות כאלה יכולים ללכת רק עם צבא מעולה ומאומן."²⁶²

רמטכ"ל שני – וראש ממשלה – לשעבר, יצחק רבין – שאינו בטוח אם ניתן היה למנוע את האבדות הכבדות בקו התעלה בשלב הראשון, ואף מעלה אפשרות, שאילו הוטלו כוחות שריון גדולים יותר בשעות הראשונות היו האבדות כבדות יותר – משוכנע גם הוא, שרק צבא מוכן היטב יכול היה להפוך בצורה קיצונית כל כך את מהלך המלחמה, לעומת מצב הפתיחה.²⁶³

דדו עצמו, בשיחה עם עמיתיו, שבוע לאחר הפסקת האש, העריך כי בצד דברים שלא הוערכו במידה מספקת – כגון מידת יעילותם של טילי הנ.ט. ומידת הדחיפות בציודו מחדש של החי"ר – “לא טעינו הרבה… מלחמה אינה יכולה להיות חזויה לכל פרטיה, כי יש בה שני צדדים – ולכן יש פה לקחים חדשים, אבל אין לקחים מהפכניים.” הוא סבור, שרעיון האוגדה הקבועה “הוכיח עצמו בריבוע” שהקיצוצים שנעשו בלוגיסטיקה הצדיקו עצמם, שהתכנונים האופרטיביים היו נכונים ביסודם.

על עניין אחרון זה יסופר עכשיו.

התכנונים למלחמה שבוששה לבוא – והקדימה לפרוץ

פעילות תכנונית מזורזת – שעיקרה היה לבחון מחדש את תוכניות צה“ל אם אכן תפרוץ בשבועות הקרובים מלחמה – החלה בשבוע האחרון של חודש אפריל. נזכיר כאן רק, כי גם בסוף 1972 היו ידיעות על אפשרות של מלחמה קרובה, וגם באותה עת הייתה פעילות תכנונית דומה הן בכל הנוגע לחזית הדרום והן בכל הנוגע לחזית הצפון. נבחנו אז כל שלוש האפשרויות של חידוש הלחימה ביוזמת הערבים (התשה, פשיטות ומחטפים, ומלחמה כוללת, אם בחזית אחת ואם בשתיהן). נדונו גם התוכניות ההגנתיות (כמו “שובך יונים” לקראת שלב הבלימה) וההתקפיות לדרגותיהן. כיוון שכבר אז הוחל בדילול המעוזים, פסק הרמטכ”ל, כי עם קבלת התראה נערכים מיד בקו המעוזים במלוא הכוח ובתפיסת כל המעוזים. “אנחנו חוזרים אל כולם. הם נתפסים מחדש… קודם כול לצורך יצירת העובדה המדינית שאנו יושבים בתעלה, וכן לקראת הפתיחה באש… השלב הראשון – ‘שובך יונים’ – בנוי על תפיסתו המחודשת של הקו – עם היערכות מאחור של הטנקים.” באותה עת גם מגיעים למסקנה, שבשלב זה חייבים להימצא במערך לפחות 300 טנקים, ויש צורך לתגבר את הארטילריה. נדונים, כמובן, התכנונים ההתקפיים.

כל זה רק כרקע.

בסוף אפריל מציגים פיקוד הדרום, פיקוד הצפון, פיקוד המרכז, חיל האוויר וחיל הים, הקד“מים של הרמטכ”ל, את תכנוניהם. לאחר מכן מציג הרמטכ"ל את התפיסה המבצעית הכוללת, בשתי ישיבות ארוכות, לפני שר הביטחון.

בסיבוב נוסף – החל ב-1 במאי – מובאים לדיון תכנונים הגנתיים למקרה של מתקפה ערבית לסוגיה, תחילה אצל ראש אג“ם ולאחר מכן אצל הרמטכ”ל – ואף כאן בכל הנוגע לחזית הצפון, המרכז והדרום.

בסיבוב שלישי נדונים תכנונים מבצעיים התקפיים. כל זה מתרחש בימים, שישראל כולה חוגגת את יום עצמאותה הכ"ה, באווירה של שגשוג וביטחון ובלי לשמוע כלל את הקולות התת-קרקעיים העמומים של הרעש הקרב. סיכומה של פעילות נרחבת זו במטה הכללי נערך למחרת המצעד הצבאי הגדול, כלומר ב-ו' באייר, 8 במאי.

גם בימי מאי הבאים מתקיימים דיונים להערכת המצב, דיונים מבצעיים ופגישה עם הרמטכ“לים לשעבר וכן ישיבה של ועדת החוץ והביטחון. הכול מובאים בסוד הדברים – הידיעות, ההערכות, הצעדים הננקטים. הנושא אינו יורד מסדר יומו של הרמטכ”ל באותם שבועות. בצורה זו או אחרת, משתתפים בכל הדיונים הללו המפקדים העתידים למלא תפקידים מרכזיים במלחמת יום הכיפורים: האלופים שרון, אדן, חופי, גונן, שלא לדבר על ראשי האגפים במטה הכללי וקציני מטה לסוגיהם.

דיונים אלה נשענים על תכנונים, שכינויי הצופן שלהם היו לחלק מסיפור מלחמת יום הכיפורים. עם קבלת ההתראה ייערכו הכוחות הסדירים בחזית הדרום ב“שובך יונים”, שהכול יודעים מהו – 300 הטנקים של האוגדה הקבועה, סוללות הארטילריה ופלוגות החרמ"ש והסיור שבסיני. כיוון שההנחה היא, שהתראה תִקדם בחמישה-שישה ימים לפתיחה באש – תהיה לכוחות שהות להיערך, בהתאם לתוכנית המפורטת – בתוך 36 עד 48 שעות ממתן הפקודה. אין אלוף הפיקוד, אריק שרון, ומפקד גייסות השריון, ברן, מניחים, שצליחה מלאה של חמש דיביזיות, בחמישה ראשי-גשר, תתבצע כמהלך ראשון, אלא שאפילו תתממש המתקפה בשלוש האפשרויות החזויות (שתי האחרות – מלחמת התשה או פשיטות קומנדו במסוקים) – תיפתח הלחימה במהלך זהיר, הרבה ראשי גשר קטנים, בלי עוצבות השריון. בכל מקרה, אין איש מפקפק, שאם תהיה האוגדה הסדירה ערוכה – “אנחנו יכולים להיות שקטים.”

בכל מקרה, המחשבה מכוונת להתקפת נגד. “אינני רוצה לדבר על הקונספציה של עמידה על התעלה באורח הגנתי וניהול מלחמת מגננה. אני חושב זאת לאסון. לכן אעשה כמיטב יכולתי לשכנע את הדרג המדיני, שאין לעשות זאת. אין רע ממלחמת התשה שבה ייפלו כל יום 300 מצרים ו-4 יהודים. עיזבו אותי עם הקונספציה של המעוזים וקו בר-לב. אינני רוצה את המלחמה הזאת, ואינני רוצה לדון בזה מחדש כל שני וחמישי. אם אומנם תהיה מלחמה – מטרתה צריכה להיות: מפלה צבאית לאויב,” אומר דדו.

התוכניות ההתקפיות כוללות, כמרכיב מרכזי, את חיסול מערך הטילים, “והייתי רוצה לתת את הפתיחה לחיל האוויר בכל מקרה.” ²⁶⁴אף כאן מניחים, כמובן מאליו, שתהיה לחיל האוויר התראה של 48 שעות לפני פרוץ האש.

שלב ראשון – שיתוק הטילים

במוחו של דדו שב ונקבע במהלך אותם דיונים, שאפילו תהיה “שואה”, בלשון אחד האלופים, כלומר התראה קצרה בלבד, ובעוד הכוחות הסדירים בולמים את האויב, יצליח חיל האוויר לשתק בתוך יום אחד, בהתאם לתוכנית מדוקדקת, עשרות בסיסי טילי קרקע-אוויר, המאוישים על ידי האליטה הטכנולוגית של מצרים – ויטה בכך את כל גורל המערכה. כך במצרים וכך בסוריה. המערכה האווירית תיפתח נגד מצרים, אבל אין בלב מפקד חיל האוויר ספק, כי ב-48 השעות הראשונות, עד לגיוס כוחות המילואים, יהיה בכוחו של חיל האוויר לבלום את האויב. לחיל האוויר, לפי פרסומי המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון, למעלה מ-400 מטוסים בעת ההיא, וזוהי “עוצמה רצינית מאוד, ולא צריכים לא מילואים ולא מובילים ולא תזוזות.” מכל מקום צריך להיות ברור, שאם מדובר במלחמה גדולה, אי-אפשר יהיה להימנע מתקיפת מערך הטילים – ואין זה אתגר של מה בכך. “זו התוכנית הכי קשה והכי מסובכת שיש לנו.”²⁶⁵

דדו סבור, שלא סוריה תילחם ראשונה. האפשרויות הן, שסוריה תצטרף למצרים –

אם בו-זמנית, אם בדירוג מסוים אחריה. בתוכניות ההתקפיות הגדולות, שיש בהן התקפה חזיתית על כוחות אויב גדולים, אינו רואה טעם: “אם קרב כזה מחייב אבדות מרובות – הוא אינו משיג את מטרתו. ללכת ולעלות על הצבא הסורי והמצרי, להרוג 20 אלף חיילים ולהשמיד טנקים ותותחים וכל היתר, ולספוג 5,000–6,000 אבדות – כל העניין אינו שווה… בעיני רוחי אני רואה התפתחויות המוכרות לנו ממלחמת ששת הימים, מסיני ומרמת הגולן – עליונות אווירית מוחלטת על הכוחות האלה, ואחר כך אני רואה רדיפה וניצול הצלחה, בכוח רב ובמהירות.”

כל התכנונים מבוססים על מרחב התראה מספיק, ולכן – לשלב הבלימה, לפני גיוס המילואים, צריך שיימצא ברמה כוח שריון סדיר על-חטיבתי. כדי שיצליחו להשיג הישג קרקעי כלשהו ברמת הגולן, אומר דדו, עליהם לתפוס אותנו לפני שנימצא במצב של כוננות מלאה. זאת הנקודה הקריטית שלנו. פרט לכך – אין לנו בעיות.

הבהרת מצב “שובך יונים”

מן הדין לשוב ולהזכיר כאן, כי במסגרת הדיונים שהתנהלו מאז השבוע האחרון של אפריל, נערך ב-1 במאי 73' דיון מיוחד אצל ראש אג“ם, האלוף טל, על תוכניות ההגנה בסיני, ובמהלכו הוגדר בפירוט מצב “שובך יונים”. למחרת גם הוכנה מפה פיקודית מעודכנת בפיקוד דרום של פריסת הכוחות במצב זה, ששימשה את אג”ם/מבצעים. לא הייתה שום אי-בהירות בדבר הנסיבות, המגמה וסדר הכוחות של “שובך יונים”. לא היה בזה חידוש, והוזכר כבר למעלה, כי בשעה שסיכם הרמטכ“ל בסוף נובמבר 1972 את הדיון – שמטרתו הייתה לבדוק תכנונים אופרטיביים “נוכח דיבורים ערביים על חידוש האש” – הוגדרו (בפעם המי יודע כמה) נסיבות אפשריות להתחדשות הלחימה ביוזמת “הצד השני”. הקושי המתמיד – ואף עליו הצבענו בשעה שתואר הדיון על קונספציית ההגנה בסיני – היה הצורך לתת תשובה אחת על שתי שאלות שונות, הצבאית והמדינית. מן הבחינה הצבאית הצרופה, נמשך הרמטכ”ל, כמוהו כמפקדי שריון אחרים, לקונספציה שונה: “אני לא חושב שצריך לבלום אותם על קו המים – אלא לתת להם להיכנס לסיני – וזה יהיה מבצע מזהיר… שיכניסו הרבה דיביזיות לסיני ושם נכה אותם,” אמר דדו בשעה שנוהלו התרגילים הגדולים בסיני, וכאשר הוסיף, “זה יהיה פרק נוסף לקלאוזביץ'”, העיר משה דיין: “זה בסט סלר!” – אלא שהייתה שאלה מדינית, ובאותה עת הסכימו הכול שאין להניח למצרים כל הישג קרקעי בגדה המזרחית של התעלה, שלא יבוא כתוצאה ממשא ומתן מדיני, אלא כתוצאה מפעילות צבאית שתקבל בדיעבד גיבוי של מועצת הביטחון. היה ויכוח איך להחזיק בקו התעלה – לא אם להחזיק בו. “שובך יונים” אמור היה לתת תשובה צבאית לעניין זה, למשך הזמן שבין ההתראה לבין כניסת כוחות המילואים.

בתוך 72 שעות מן ההתראה צריכים היו להיערך הכוחות הסדירים לערך כך: את אנשי החי"ר שבמעוזים יש להחליף באנשי יחידות נבחרות וסדירות. אוגדת השריון – בעוצמה של כ-300 טנקים – תיערך באופן ששתי חטיבות תהיינה בין התעלה לבין ציר הרוחב, וחטיבה אחת תיוותר מאחור כעתודה שתופעל בהתאם לצורכי הקרב. שתי החטיבות הקדמיות תהיינה – אם אפשר לומר כן – בשלושה קווים: בקו המים עצמו, בקרבת המעוזים, תהיינה שמונה מחלקות (24 טנקים); בקו המעוזים – אף זה לאורך כל התעלה, בגזרה הצפונית, במרכזית ובדרומית – תהיינה שמונה פלוגות; הקו השלישי

– בקרבת ציר הרוחב – יהיה גדודי: גדוד אחד בציר המתלה; גדוד בטסה וגדוד במרכז הגזרה הצפונית. כלומר, 204 טנקים יהיו ערוכים בין התעלה לבין קו הרוחב – 74 בגזרה הצפונית, 61 במרכזית, 69 בדרומית. הם ייתמכו גם ב-12 (עד 14) סוללות תותחים. יהיו גם פלוגות חרמ"ש.

משמעות התוכנית, כפי שהגדירה מי שהיה במאי 73' אלוף פיקוד הדרום, אריק שרון

– מניעת הפתעה; הגעת כוחות לקרב כשהם בלתי שבורים, אלא מרוכזים, מצויים במבנה שלהם, בקרבת מקום הפעולה; כוחות שלנו ממתינים לאויב, ולא להפך. אין מטרת “שובך יונים” לא חילוף מעוזים, לא פעולה לכניסה למעוזים – אלא ניהול קרב ברצועה שבין התעלה לבין דרך הרוחב. הפרישה הייתה מחושבת כך, שבכל מקום אשר בו ייפתח הקרב, תוכל פלוגה של טנקים להתערב בתוך 20–30 דקות, גדוד בתוך 60–90 דקות, ואילו חטיבה מרוכזת – בתוך שלוש שעות עד שלוש וחצי שעות ממתן הפקודה. הרמטכ"ל חזר ואמר, במקרה של התראה קצרה – מקרה של “קטסטרופה” – יצטרך כוח זה לבדו, עם חיל האוויר, להחזיק מעמד עד להשלמת גיוס המילואים. אשר למעוזים – ההחלטה אם להחזיק בהם או לפנותם תיפול בהתאם להתפתחות הלחימה.

זו הייתה התוכנית אשר נבחנה, אושרה מחדש והייתה מובנת כך לכל הנוגעים בדבר. עם זאת, התנהלה כל התכונה התכנונית הזאת בחשאיות גמורה, כדי שלא ליצור מתיחות של כוננות מלחמתית, ותוך הימנעות מגיוסים שיעוררו רעש “בארץ ובעולם”. רק כאשר תהיה ההערכה, שסבירותה של מתקפה מצרית היא “די גדולה” – ייכנסו הכוחות, בפועל ממש, להיערכות “שובך יונים”.²⁶⁶

למחרת, ב-2 במאי, סוכם תכנון ההיערכות ההגנתית אצל הרמטכ"ל. המצב הקיים בקו נראה לו מניח את הדעת. בעוד חמישה ימים יהיה יום העצמאות, אבל עכשיו מרמזות ידיעות שונות על כך, שמועדה האפשרי של ההתקפה אינו סמוך ליום העצמאות, כי אם בסוף מאי, ואולי אף מאוחר יותר – בסוף יוני. דדו נותן גם הפעם ביטוי להנחה “לא אופטימית מדי, אלא סבירה, שתמיד תהיה לנו התראה מסוימת. זו צריכה לתת לנו אפשרות להשלים את ההכנות – ולעבור מיד לתגובה התקפית. כי איך שלא יהיה – להתחיל ב’לספוג', זה לא טוב.”

כאשר הושלמו התכנונים ההגנתיים, נקבעו אלה ההתקפיים ליום שלאחר יום העצמאות. עד לסוף השבוע הבא “נהיה מוכנים לכל התפתחות”; אף כי עדיין קשה להעריך עד כמה יהיה צורך להשתמש בכל התכוננים הללו, “השחיזה אותנו מאוד עבודת המטה שעשינו, ואני מרגיש בהחלט טוב.”²⁶⁷

לימים השיג הרמטכ“ל על טענת ועדת אגרנט, כי בהסתמכו לגמרי על הבטחת אמ”ן שביכולתו לתת לצה"ל תמיד התראה מספקת לגיוס מסודר של המילואים, “לא הוכנה תוכנית הגנה מעובדת לפרטיה, למקרה שהכוח הסדיר יצטרך לעצור לבדו התקפה כוללת של האויב בחזית המצרית ובחזית הסורית בעת ובעונה אחת.”²⁶⁸ תגובתו הייתה, כי לא ברור לו כלל על סמך איזה מידע שהיה לפניה, קבעה הוועדה “שלא הייתה תוכנית מעובדת לפרטיה.” בעדותו נשאל אם הייתה תוכנית כזאת, והוא השיב, כי אכן הייתה תוכנית מפורטת ומתורגלת, עם סדר כוחות המבוסס על הכוחות הסדירים בלבד, להגנה בפני התקפת אויב כללית. אמר דדו, בהעירו על מסקנה זו של הוועדה:

“אינני מניח, שנמסרה עדות השוללת קיום תוכניות כאלה. אני מניח, שיש לוועדה ביקורת על מידת הפירוט – ביקורת המסתמכת על דעתם של שני הקצינים חברי הוועדה ולא על עדויות.”²⁶⁹

הזדהות עם לוחמי הגטאות

בין הערכת מצב לבין קבוצת דיון מבצעית, הוסיפו החיים להתנהל בפעימות החולין והחג הרגילות. כמדי שנה בשנה, באו בסמיכות אל חג הפסח: יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחללי צה“ל ויום העצמאות. כ”ה שנים לחידוש הריבונות של עם ישראל במולדתו ההיסטורית נחוגו שבוע לאחר שצוין מלאות שלושים שנה למרד גטו ורשה.

בעצרת שנתקיימה בקיבוץ לוחמי הגטאות – ב-29 באפריל – דיבר הרמטכ“ל. היה זה אולי המרשים בכל נאומיו – הן “אני מאמין” של מפקד צבא המדינה היהודית, הן ביטוי אישי של מי שאך כפסע היה בינו לבין גורל רוב חבריו שהכיבוש הנאצי השיגם חודשים ספורים לאחר שעלה הוא לישראל; איש פלוגות המחץ בדרך לעצמאות; מבוני עוצמתה החדשה של המדינה – ומי שבטרם תצא השנה הזאת יפקד על צבא זה בקשה שבמלחמות ישראל מאז תש”ח. ואלה דבריו:

אחי ורעי הלוחמים!

אנו נאספים היום בקיבוץ הנושא את שמם המקודש של לוחמי הגטאות, במלאת 30 שנה למרד גטו ורשה ובמלאת 25 שנה לתקומת ישראל. באנו לזכור ולהזכיר את המורדים ההם, לעמוד דום לכבוד הלוחמים – בניו של העם היהודי – שקידשו את ישראל בקרב הנואש על אדמת נכר. אנו עומדים כאן במקום הזה, ליד המוזיאון האוצר בין כתליו את זכר השואה והמרד, כדי לערוך את חשבון הנפש של דורנו, דור החורבן ודור התקומה.

אנחנו עם למוד תלאות וייסורים. לא ידענו דור, אשר בו לא נדרש דמם של יהודים, אשר בו לא הופלה עמנו כנחות שבעמים. מאז חורבן הבית, עונה העם הזה בעבדות, במסעי צלב, באינקוויזיציות, בפוגרומים, בגזרות ובעלילות דם; אבל השואה הייתה הנוראה שבכל האסונות, המחרידה והבלתי נתפסת שבהם. הייתה זו השמדה שיטתית ומדעית של העם היהודי. לא רק הרוצחים עצמם אשמים בה, אלא כל אלה שבמשך הדורות טיפחו את שנאת היהודים: אנשי הרוח, כביכול; פילוסופים; מדינאים ומדענים. והעולם עמד מנגד ושתק. אנשים, אשר ראו עצמם כמשחררי עמים, עקדו אותנו על מזבח חירותם-הם. אנשים, אשר חשבו עצמם כנביאי חירות האדם, הועידו לנו בתי כלא ומחנות ריכוז. במשך אלפי שנים לא היינו עם אשר ידע אושר ושלווה; צמחנו מן האסונות שפקדו אותנו. מעולם לא נשאנו עינינו לניצחונות לשם דיכוי וכיבוש; תכלית מלחמתנו בכל המאבקים הייתה תמיד עמידה על הנפש, ועצם קיומנו היווה את הניצחון. לכו אל ספר החללים, הם רבים יותר מן הספרים המהללים את הניצחונות. אנחנו עם, אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי ניצחון, ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל-חי וגטו ורשה – מקומות בהם אומנם הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמת קיומו של העם. שרשרת היסטורית רצופה של עמידה יהודית על הנפש, נמשכת מנאומו של אלעזר בן-יאיר במצדה, דרך פסוקו האחרון של טרומפלדור ועד פקודת היום האחרונה של מרדכי אנילביץ'. כשם שעמדו לוחמי מצדה כאחרונים בחומה, כך עמדו מורדי הגטאות על חומותיו ההרוסות של העם היהודי באירופה.

חמש שנים מבדילות בין שנת 1943 לשנת 1948, בין מרד הגטאות לקרבות השחרור בארץ ישראל. חמש שנים בחיי עם עתיק, אשר עמד בכל המסות והמוראים ולא נכנע. חמש שנים בלבד מפרידות בין הנורא באסונות שידע עמנו לבין הנפלא בניצחונות. כאשר עמדה צביה לובטקין לפני אנשי הפלמ"ח בחולות קיסריה וסיפרה את סיפורו של גטו ורשה, הרגשנו בוודאות שאנו שייכים לאותה חבורת לוחמים, בנים לאותו עם לוחמים באותה מלחמה. באותה עת היינו מוכנים בכל נפשנו ובכל מאודנו לצאת ולצנוח אל העבר ההוא, אל מחנות המוות, אל תחנות הרכבת, אל לב הגטאות, על יערות הפרטיזנים, אל מסילות הברזל, אשר הובילו את עמנו אל הטבח. אבל היינו זקוקים לעזרתם של אחרים, למטוסיהם ולתכנוניהם; היינו תלויים בחסדם של אחרים. אין אנו יודעים על מה ולמה נרצחו המיליונים האלה בעת ליקוי המאורות, בהסתלק ההשגחה. אחת אנו יודעים: הם הומתו בכל המיתות המשונות משום שהיו הגולים, משום שהיו השונים, משום שהיו החלשים ומשום שלא הייתה מדינת ישראל בימים הרעים ההם. לכן פועמת בנו היום התחושה שהכוח הוא הכרחי. לכן נשבענו להיות חזקים וחמושים, לכן החלטנו לא לסמוך על חסדי נדיבים ולא להתנות את זכות קיומנו בהסכמת אחרים.

דורנו ידע צער ודמעות. שכלנו בקרבות השחרור והתקומה את מיטב רעינו, בנים ובנות שנפלו בכל מערכות ארץ ישראל. דורנו ידע את אימת הרצח ואת העמידה על הדם. למדנו לקח! לכן אנו מעלים את מחיר חיינו בעולם עוין וחסר רחמים, לכן אנו גאים כל-כך בחירותנו ונכונים להגן עליה. זכינו לתקופה בה אנו רואים בעין את תקומתו של עם ישראל, תקופה בה יש לעם ישראל הכוח החדש והרוח הישנה, העוצמה המודרנית להילחם והקנאות העתיקה כדי להתקיים.

אנחנו עם שוחר שלום אשר אינו רוצה במלחמה, אבל כל הקורא אותנו אל הקרב, ימצא בנו אויב קשה עורף. לפיד חירותנו הנישא בידינו היום הוצת מן האש אשר שרפה את הגולה, מעיי המפולת של ורשה היהודית. אנו שואבים את כוחנו מכל דורות ישראל וגם מן המרד הבודד והנואש ההוא. אנו יורשים את ההיסטוריה שלנו, את כולה: את החרפה והקלון, התהילה והגאווה. אנחנו בני דור אשר בחייו חברו יחדיו השיר על העם היהודי שנהרג ומגילת העצמאות המבשרת את תחייתו. אנו – חיילי צבא הגנה לישראל שזכינו בחירות ארצנו – מצדיעים לגיבורי הגטאות, אשר חלמו ולחמו על הארץ ואליה לא באו.

התכנונים ההתקפיים

התכנונים ההגנתיים נדונו לפני יום העצמאות – ולמחרת החגיגות והמצעד הגדול, שב המטה הכללי והפיקוד הבכיר למלאכת “השחזת המוח”, לתכנונים ההתקפיים. בחזית המצרית היו כמה תוכניות עיקריות. המצומצמת שבהן הייתה מכונה “צפניה”: לאחר שיפתחו המצרים באש – יצלח כוח אל הגדה המערבית של התעלה ומגמתו להיאחז בה.

“בן חיל” – יתבצע אם כהרחבתו של המבצע המצומצם, אם כמבצע עצמאי.

“חתול מדבר” – תוכנית הצליחה הגדולה. (באוגוסט, לאחר שנתמנה שמואל גונן לאלוף פיקוד הדרום, הוחלט על תוכנית שונה – כינויה “אבירי לב”. במלחמה עצמה, כידוע, בוצעה הצליחה בראש גשר אחד בלבד, בדוור סואר.)

גם עכשיו יוצא דדו מן ההנחה, כי אם אכן תממש מצרים ב-73' “רעיון מפוקפק” זה ותחדש את הלחימה – תהיה זו מלחמה במלוא העוצמה, בשיתוף עם הסורים, וכך צריך גם צה"ל לראות את תגובתו. בחזית הדרום תהיה המתקפה בנויה על כך, שאוגדה אחת (הקבועה, בפיקודו של אלברט) תיערך לבלימה, ואילו שתי אוגדות המילואים יתארגנו למתקפת נגד ולצליחה. מהלך הפתיחה של ישראל יהיה “במתקפה אווירית מלאה. לכן בנינו חיל אוויר גדול והשקענו בו מה שהשקענו – כדי שייתן לנו דיבידנדים בקרבות היבשה.” הכול בנוי על התראה מודיעינית מוקדמת, המוערכת בחמישה-שישה ימים קודם לפתיחה באש. ההתראה של “יומיים או שלושה” – נחשבת לבלתי מספקת. אם אכן תהיה התראה מלאה והגיוס יקדם לפתיחה באש, יהיו כוחות המילואים ערוכים פחות או יותר בפרוץ המלחמה.

נדונים גם התכנונים ההתקפיים השונים בחזית הצפון. אף כאן מדגיש הרמטכ"ל את התוכנית ההתקפית הנרחבת ביותר – “זאב ערבות” – ואף כאן לא ייפתחו קרבות היבשה אלא “לאחר הכנה אווירית טובה, שגם תיתן לנו עליונות אווירית וגם תפתח אפשרויות לסיוע אווירי מרבי לקרב היבשה.”²⁷⁰

תוכנית “כחול לבן” מוצגת לגולדה

בשעות אחר הצהריים של ה-9 במאי, מבקרת בחדר המלחמה שב“בור” גולדה מאיר, ראש הממשלה, כדי שתוצגנה לפניה תוכניות “כחול לבן”. נוכחים שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אגף המטה, ראש אגף המודיעין. את חיל האוויר מייצג תת-אלוף בני פלד, עד עתה ראש מחלקת אוויר. מוטי הוד, שעמד בראש החיל בששת הימים, ואחר כך ניצח על המעבר – ממטוסים צרפתיים למטוסים אמריקניים חדישים ואדירי עוצמה – ייצג את החיל בדיוני “כחול לבן” עד שלשום. היה זה יום העצמאות האחרון שלו כמפקד חיל האוויר, ולאחריו העביר את הפיקוד לבני פלד, המועלה לדרגת אלוף. נוכחים גם קציני מטה בכירים, מזכירים צבאיים וראשי לשכות.²⁷¹

את היערכות הצבא המצרי ודרכי הפעולה האפשריות מציג האלוף זעירא – וכרגיל בסגנונו הבהיר והבוטח, ואת המאזינים לו מרשימה בקיאותו בכל הנעשה “בצדה השני של הגבעה”. ידועה לנו בדייקנות מלאה כמות הכלים ומיקומם: במרחב התעלה – כ-1,200 טנקים ויותר מ-1,000 קני ארטילריה למיניהם. במרחב קהיר – כ-700 טנקים ויותר מ-300 קני ארטילריה; לפיקוד ים סוף – כ-100 טנקים, יותר מ-100 קנים. למצרים יותר מ-600 מטוסי קרב ומטוסי הפצצה.

ראש הממשלה שואלת מדוע אינו מזכיר כלי שיט, והוא משיב כי יש להם מאות כלים אמפיביים ו-5 גשרים, אבל “צריך להאמין שהם מסוגלים לחצות את התעלה”…²⁷²

לצבא הסורי בשעה זו, במרחב החזית – כ-700 טנקים ויותר מ-600 תותחים. במרחב דמשק כ-400 טנקים ויותר מ-300 תותחים. חיל האוויר הסורי מונה יותר מ-300 מטוסי קרב הפצצה. דדו מוסיף, כי בעת מלחמה יוכלו הסורים לרכז בחזית כ-1,600 טנקים, בלי לגעת בכוחות שבאזור דמשק.

על דרכי פעולה אפשריות של המצרים והסורים יודע זעירא לספר הרבה, ובין היתר, שהאש הארטילרית תיפתח כנראה “עם חושך”, בחזית הדרום תבוא לאחריה חציית התעלה על ידי חמש דיביזיות, ואילו ברמת הגולן יבוא ניסיון הבקעה לעומק 8 ק"מ לאורך הקו. אין לראות בזה הערכה סופית, כי ייתכן שיחליטו להקדים את שעת ההתקפה לשעות אחר הצהריים, כדי שיוכלו להפעיל את חיל האוויר שלהם, ואילו בצליחה עצמה יתחילו “עם חושך”.

זעירא: “הסבירות למלחמה – נמוכה מאוד”

אולם לכל האפשרויות הללו שהוא מפרט, מתייחס ראש אמ"ן בספקנות לא מוצנעת. בעיקרו של דבר, רואה הוא את פריצת המלחמה בסבירות קטנה, וכל כמה שמתאמצים אין מוצאים סימנים המגדילים את הסבירות. אבל הואיל והתכנון יוצא מן ההנחה שיש מלחמה, הריהו מוסיף, כי “המלחמה הגדולה היא בסבירות הנמוכה ביותר,” בשלוש האפשרויות, ואפילו יקרה משהו – “זה יהיה מכסימום מלחמת התשה.” מפעילות חיל האוויר של האויב אינו חושש. לא יצא מזה שום דבר. עם בוקר ייתן להם חיל האוויר שלנו “את המכה המתאימה”, ומכל מקום, השאלה הראשונה היא אם בכלל יגיע כל התכנון הזה לכלל פתיחה באש, וזעירא חוזר ופוסק: אנחנו חושבים, שהסבירות לכך נמוכה מאוד.

מן הראוי לשים אל לב: על אף שדיונים יסודיים נערכים זה יותר משלושה שבועות, והמטה הכללי פועל בהנחה (ששותפים לה ראש הממשלה והשרים דיין וגלילי), כי עשוי להיות לסאדאת “מניע” ואין לנהוג זלזול באיומים – מוסיף לשרור הבדל משמעי בין הערכותיו של ראש אמ“ן לבין אלה של הרמטכ”ל, ופער זה אינו נסגר כל אותה תקופה.

דדו אומר גם הוא, כי לפי הידוע ברגע זה, הוא מסכים להערכה ש“הסבירות נמוכה”, אבל לא “מאוד”. אדרבה, להערכתו – “הסבירות גבוהה יותר מאשר אי פעם מאז 67'. כל הסימנים שלנו מורים על מלחמה – מתכוונים למלחמה, נערכים למלחמה. יכול להיות, שהיעילות הערבית תגרום לדחייה אחת ולדחייה נוספת, אבל התהליך הוא – הליכה למלחמה.”²⁷³

דדו: “כל ההכנות – לקראת מלחמה”

וכך גם מציג הרמטכ"ל את התכנונים לראש הממשלה. “מרגע זה אני מדבר על זה שתהיה מלחמה. כל ההכנות הן לקראת מלחמה.” והוא מדגיש, כי בעוד חצי שנה יהיה צורך להכניס שינויים בתוכניות: “אני מדבר על סדר גודל של הקיץ הזה.”

בבוקר יום הכיפורים ייראה הכול אחרת, ולא יהיה פנאי לשטוח את כל מסכת העקרונות של השקפת דוד אלעזר הצבאית-מדינית. זאת הוא עושה באותה שעה של אחר הצהריים, למחרת יום העצמאות, כמו להבליט ביתר שאת את הטרגדיה הלוטה עדיין בערפל.

ההכנות הנעשות עכשיו מתחשבות בשלושה גורמים. לישראל אין כל עניין במלחמה, ואנו עושים הכול כדי למנוע אותה. לכן, אנו פועלים להרתעת האויב: שיידעו שאנחנו מוכנים, ולא יתפתו לחשוב, שאפשר לתפוס אותנו בהפתעה; לעומת זאת, אנו נימנע מגיוס נרחב של כוחות מילואים ומצעדים נוספים, העלולים להחיש הידרדרות למלחמה – או לשרת את מטרותיו המדיניות של סאדאת.

וכל זה מיוסד על הגורם השלישי – ההנחה שתהיה לצה"ל התראה מספקת, שתאפשר רמה נאותה של כוננות. המינימום ההכרחי הוא 48 שעות לפני פרוץ האש. “אני מחמיר בכוונה, כדי שנהיה מוכנים – גם בהתראה של 48 שעות – להיכנס למלחמה כמו שצריך, על רגל ימין – ומוכנים.”

בניגוד לזעירא, הוא מעריך שסבירות גבוהה ביותר יש דווקא למלחמה הכוללת, וזו תיפתח בשתי החזיתות בעת ובעונה אחת, “אם בכלל”.

את השלב הראשון, הבלימה, ניתן לקיים (במקרה של התראה קצרה) בדרום עם האוגדה הקבועה, שיאוישו כל הטנקים שלה. בצפון נגיע בתוך זמן קצר לשתי חטיבות שריון, אך גם זה מושתת, בכל מקרה, על חיל האוויר כגורם ראשון במעלה, הן בהגנה והן בהתקפה. אם נכנסים למלחמה, זו השעה שבה מחזיר חיל האוויר את ההשקעות הכבדות – למעלה ממחצית תקציב הביטחון. “במצב זה משלם חיל האוויר את הדיבידנדים. יחסי הכוחות היבשתיים האלה והעובדה שאנחנו מעזים לא לגייס מילואים מוקדמים – נובעים מאמונתנו ביכולתו של חיל האוויר לעצור את האויב בשלב הבלימה.”

למכה אווירית מקדימה – חשיבות ראשונה במעלה

אך חרף ביטחונו זה, מדגיש הרמטכ"ל את חשיבות המכה האווירית המקדימה, שאינה אלא תחליף מצומצם ובלתי מספק למלחמה מונעת יזומה, שלא נוכל לפתוח בה. למכה מקדימה, אם לפני הפתיחה באש, אם “בו-זמנית, עם הפתיחה… יש חשיבות אופרטיבית מן המדרגה הראשונה. היא תחסוך לנו אבדות ותקל בניהול המלחמה.” חיל האוויר צריך לשבש, כבר מן ההתחלה, את מערכות האויב – לחסל את מערכי הטילים ואת שדות התעופה, כך שהצבא התוקף ייוותר בלי הגנה האווירית, בלי מטוסים משלו, בלי יכולת לנוע בשיירות.

ואף כאן – מותנה הדבר בהתראה, לפחות “48 שעות” קודם לפתיחת המלחמה, שתינתן לחיל האוויר.

ובהצלחת חיל האוויר “לנקות את השמים” מטילי קרקע-אוויר וממטוסי אויב, תלויה הצלחת שתי התוכניות ההתקפיות הגדולות, שהוא מתאר לפני ראש הממשלה – “חתול מדבר” ו“זאב ערבות”. ייתכן שקרב הבלימה “עם אלה שהצליחו לצלוח את התעלה יימשך יום-יומיים,” אך בכל מקרה לא יבואו התקפות הנגד והצליחה אלא לאחר שישלים חיל האוויר את מלאכתו.

כמה תארך המלחמה?

להערכתו של הרמטכ"ל, המבוססת על אותה התראה ועל גיוס מסודר – יידרשו חמישה עד שבעה ימים לגיוס הכוחות, לתנועה לאזורי המלחמה ולהיערכות, ואילו המלחמה עצמה עשויה להימשך ארבעה עד חמישה ימים. פירושו של דבר, כי באין התראה – תימשך הלחימה מרגע הפתיחה באש, עשרה עד שנים-עשר יום.

שר הביטחון משה דיין, שהיה מעורב בשלביהם הקודמים של דיוני “כחול לבן”, מוסיף על דבריו של הרמטכ"ל – הן בכל הנוגע לתכנונים ההתקפיים בצפון ובדרום והן באשר ליעדי המלחמה, אם אכן יפתחו בה הערבים.

הניתן למנוע מלחמה – ושמא להתכונן לבואה

הערכת המצב, מידת סבירותה של המלחמה, כמו גם “מטרות המלחמה” של ישראל – יידונו בשבועיים שלאחר מכן, ב-14 וב-21 במאי.²⁷⁴ בשני דיונים אלה ישתתף גם דיין, המוזמן לכל דיוני פורום המטה הכללי, אך השתתפותו בהם היא לפי בחירתו. בעמדותיו היסודיות של ראש אמ“ן לגבי סבירות המלחמה לא חל גם עכשיו מפנה של ממש, והשוני בינו לבין הרמטכ”ל בהערכת מידת הסבירות, היקפה האפשרי של המלחמה, אם תפרוץ בכל זאת והצטרפות סוריה – עומד גם הוא בעינו. הערכת המצב של דיין באותם ימים – והוא נותן לה ביטוי בהזדמנויות שונות – היא בשני מישורים. הוא רחוק מלזלזל בסימני המלחמה. הוא חש בהקצנה רבה בעולם הערבי, בהלך-רוח בלתי פשרני ובנכונות לאחוז באמצעים שונים, משימוש בנשק הנפט ועד ל“שבירת כלים”, כלומר פתיחה באש. ברז’נייב יבקר בבון ב-19 במאי, לפגישת פסגה עם וילי בראנדט, וביוני ייסע לוושינגטון. עמדותיה המדיניות של ברית-המועצות כלפי המזרח התיכון נעשות גם הן יותר קיצוניות לקראת מגעים אלה. כתב “אובזרבר” של לונדון במוסקבה מדווח על התפייסות בין ברית-המועצות לבין מצרים ועל שיגור יועצים שיסייעו בתחזוקת “ציוד מתוחכם” (לפי “מעריב” – 13.5.73). בעיתונות המצרית הופיעו אומנם בימים האחרונים מאמרים מאת שניים מחשובי העיתונאים – חסנין הייכל ואל-קודוס, המסבירים לסאדאת, כי אין זה המועד המתאים למלחמה, אך כנגד זה מוסיפות להגיע ידיעות על המשך ההכנות לעימות הכולל במצרים. בחזית הסורית, לעומת זאת, טרם שבו הכוחות למערך החירום.

ניכרת הגברת הקשרים בין הערבים למערב. במישור הצבאי – בריטניה חתמה על עסקת נשק עם סעודיה, בסך 250 מיליון ליש"ט, הגדולה מסוגה שחתמה בריטניה מאז מלחמת העולם. יש פניות ערביות חוזרות למערב לרכישת מטוסים. העמדות האירופיות כלפי הסכסוך משפיעות בסופו של דבר גם על האמריקנים, וקרבה השעה שאף הם יתחילו ללחוץ על ישראל.

כל אלה – בהצטרפותם – מעוררים בשר הביטחון תחושה, שהערבים עלולים ללחוץ על ההדק, ולא משום שהם מוכנים למלחמה, ולא משום שהם מאמינים בכוחם לכבוש את השטחים, כי אם כדי להניע את המכונה הפוליטית.

באותם ימים ניכרת קרבה רבה בין שר הביטחון לבין הרמטכ“ל הן בהערכת המצב והן בהערכת עוצמתו של צה”ל: שר הביטחון מלווה מקרוב ומתוך עמדה סמכותית מקובלת על הכול את ההכנות הצבאיות, ואף הוא בוטח בקיומה של התראה מהימנה. “זבוב אולי יוכל להיכנס,” אומר הוא בהזדמנות אחת, “אבל לתפוס אותנו הם לא יכולים.” הוא גם בוטח ביכולתם של חיל האוויר והכוחות הסדירים, בעיקר השריון, להחזיק מעמד גם לפני גיוס המילואים. אפילו יתקפו הערבים עם אלף, או עם אלפיים טנקים, צפויה להם מפלה.

מטרות המלחמה

בשלב זה מתמקד חלק מן הוויכוח לא בשאלת הסבירות, כי אם בשאלת מטרותיה של מלחמה כזאת – אם אכן תפרוץ – והרי הייתה תמימות דעים, שאין המלחמה משרתת כל מטרה לאומית ישראלית. אם לא יירתעו הערבים ולמרות הכול יפתחו במלחמה, סבור היה דדו, ניתן יהיה להשיג לא רק תוצאות צבאיות ישירות – לשבור את כוחם הצבאי וליטול מהם שוב למספר שנים את האופציה הצבאית, תוך שיפור מצבנו (היאחזות בגדה המערבית בצפון-התעלה ושיפורים מסוימים בגבול הסורי) – כי אם גם להפוך הישגים קרקעיים אלה ליתרונות המדיניים. באשר ליתרונות מדיניים – כלומר, דחיפת הערבים לוויתור על התמודדויות צבאיות ונכונות לפתרון שיתקבל על דעת ההנהגה המדינית של ישראל – היה שר הביטחון אופטימי פחות, אך גם הוא סבר, כי אם יפתחו מדינות ערב במלחמה, ניתן יהיה להשיג יתרונות ממלחמה שנפתחה בתנאים כאלה.

דעתו של ראש אג“ם, האלוף טל, הייתה שונה: הערכת אמ”ן בדבר סבירותה הנמוכה של המלחמה הייתה מקובלת גם עליו – ואפשרות זו נראתה גם רחוקה וגם גרועה ביותר. המטרה הלאומית העליונה, לפי הגדרתו, היא המאבק על גבולות המדינה.²⁷⁵ שלוש תפישות קיימות בישראל: זו של ארץ ישראל השלמה; זו המבקשת להתוות גבולות ביטחון אסטרטגיים פלוס ירושלים; זו המחייבת נסיגה לגבולות הקודמים, בתיקונים קלים, וכן איחוד ירושלים. מלחמה כוללת – אחת היא מי ינחית את המכה הראשונה, מי ינצח בה ומה יהיה היקף הניצחון – סיכוייה לקדם את המטרות הלאומיות שלנו (אילוץ הערבים להכיר בנו ולחתום איתנו על הסכמי שלום) מעטים, אם לא אפסיים, וכנגד זה רבים הסיכונים: אבדות רבות בנפש ובחומר; השפעה שלילית על החברה הישראלית עצמה; ערעור הסטטוס קוו הקיים והרעת מצבנו הבינלאומי.

במצב כזה – טען טל – צריכה המטרה להיות מאמץ למניעת מלחמה בפעילות מדינית, שאינה בתחום עיסוקיו של צה"ל, והרתעה צבאית של האויב מפני מלחמה. אם בכל זאת יפתחו הסורים והמצרים במלחמת התשה, יש להסתפק בהנחלת מפלה צבאית מוגבלת על-ידי מכה אווירית על חילות האוויר ועל התשתית הצבאית והכלכלית, במגמה להביא להפסקת אש מהירה. גם במקרה של מלחמה כוללת, המליץ לצמצם את הפעילויות ההתקפיות – ורק כברירה אחרונה להפעיל את התוכניות הגדולות שנדונו.

דעת הרוב במטה הכללי הייתה, שהשאלה אינה כלל אם המלחמה טובה לנו אם לאו: הכול מסכימים, שאינה טובה. הקו המדיני אינו שייך לשולחן המטה הכללי, שחובתו, במאי 1973, להשיב על שאלה ממשית יותר: מה אנחנו עושים אם פותחים הערבים במלחמה?

מה ייעשה אם יפתחו הערבים במלחמה יזומה

התשובה כללה שורה שלמה של צעדים, שכבר היו אז בשלב ביצוע, והבולטים בהם – החשת הקמתן של עוצבות שריון חדשות, ובכללן אוגדת דן לנר, שאכן תמלא תפקיד נכבד ברמת הגולן ביום הכיפורים.

באותם ימים שב הרמטכ“ל להבהיר כל מה שנעשה לקראת האפשרות שהאש תיפתח בחודש יוני, אם יחריף התסכול הערבי כתוצאה מפגישת ברז’נייב-ניקסון (שהתקיימה בימים 16–25 ביוני). הוא מגיב על ביקורת, שנמתחה מצדדים שונים, לפני חודשים אחדים, על ההסתלקות מן ההבטחה החגיגית לקצר את שירות החובה.²⁷⁶ הוא רואה עצמו “חייב לציין בסיפוק, שהעובדה שלא התחלנו בקיצור השירות היא שמאפשרת לנו היום שלא לגייס מילואים. אילו קיצרנו את השירות, כמתוכנן, מן ה-1 באפריל, היו מגויסים היום, לפי הערכתי, לא פחות מעשרת אלפים אנשי מילואים – ואינני יודע לכמה זמן.” הוא גם מבהיר, שהתכנונים מיוסדים על “בלימה”, להבדיל מ”הֲכָלָה" (קונטֵיינמֶנט). לא תינתן אפשרות לאויב לחדור במגמה לנהל קרב כיתור נוח בעומק סיני, אלא ייעשה הכול כדי למנוע אפילו הישג מזערי.

על אף שאין דעת הקהל ערה לסכנת מלחמה קרובה, והמעיין בעיתונות הימים ההם ימצא מעט מאוד עדויות לאותו רחש מלחמתי תת-קרקעי, מודעת לה היטב אותה חבורה מצומצמת של מדינאים ומפקדים בכירים העוסקים בנושאי חוץ וביטחון. ולא שאין ידיעות בעיתונות. הללו חוזרות על עצמן בעקשנות. ב-22 במאי מדבר סאדאת באוזני עיתונאים גרמנים, שנתלוו אל שר החוץ המערב-גרמני, וולטר של, בביקורו בקהיר: “מצרים רוצה, באמצעות פעולה – ולא חשוב מה יהיה מחירה – להבהיר לעולם, כי יש לה בעיה וכי הצדק עִמה…” לאחר ש“ישראל חנקה את כל מאמצינו לכינון שלום מושתת על צדק באזור”, עוברת מצרים לשלב העימות הכולל – גיוס כל מה שניתן לגייס על אדמת מצרים, לרבות הכוחות המזוינים. כעבור חמישה ימים מתפרסמת ידיעה, שמקורה “אל נהר” של ביירות – צבא מועבר מאזור קהיר לחזית התעלה, “סאדאת השתכנע סופית, כי המערכה היא הפתרון.” הוא מקיים ישיבות חשאיות עם המפקדה העליונה.

ידיעות לחוד – והלוך הרוח הלאומי לחוד. בראיון לטלוויזיה הישראלית לקראת יום העצמאות, מציע הרמטכ"ל להתייחס ברצינות לאיומי המלחמה הנשמעים ממצרים. “אנו הערכנו כבר בסוף 1972, כי באביב עלולה להיות מתיחות, ומשום כך לא קיצרנו את שירות הגברים בצבא הסדיר. אני יכול לציין בחיוב, כי היום מסוגל הצבא הסדיר לקיים את הכוננות הדרושה.” אין ביטחון מוחלט שהמצרים יפתחו באש, משום שאין להם סיכוי להגיע להישג צבאי, אבל זה יכול לקרות, משום שקיים במצרים תהליך של הכנה למלחמה, הנמשך כמה שנים. “המצרים מסוגלים לפתוח או לא לפתוח באש, אבל אני חושב שהם מבינים, כי אין בכוחם להחליט על הגבלות במלחמה.” רמזים אלה על החששות וצעדי הכוננות מוצנעים היטב. בגיליון יום העצמאות של אחד העיתונים (“מעריב”, 6.5.73) מופיעה ידיעה זו בעמוד פנימי, והכותרת מרכזת את שימת הלב בעניין שונה: “העם רוצה לראות את צבאו צועד.”

“ג’נטלמנים, בבקשה להתכונן למלחמה”

התחושה – אצל הכול – היא בראש ובראשונה זו של עוצמה, ולפיכך מתמעט כוחם של הרמזים הרעים. פרשן צבאי מכובד, לשעבר ראש אגף המודיעין, חיים הרצוג, מפרסם בעיתון החג מאמר, שכותרתו: “ישראל כמעצמה – הפכנו להיות מעוז הדמוקרטיה באזור” (“הארץ”, 6.5.73), וזה משפט הפתיחה שלו: “ישראל היא כיום מעצמה צבאית גדולה במזרח התיכון, שלא רק מדינות המזרח התיכון אלא גם מעצמות העל צריכות להתחשב בה בכל הערכה של המאורעות.” רמטכ“ל לשעבר, יגאל ידין, משיב לשאלת מראיין אם יכול הוא לתאר לעצמו בתקופה הנראית לעין עוד מלחמה על קיומנו דוגמת מלחמת ששת הימים: “אינני מאמין, כי בדורנו תהיה עוד מלחמה מסוג זה, כמו בתש”ח וב-67'. זהו אחד ההישגים של מלחמת ששת הימים, שבעטיה נתבטלו התנאים, המעמידים אותנו לפני מלחמה כזאת” (“מעריב”, 6.5.73).

תחושת עוצמה זו היא כמין משקפיים שמבעדם נראית המציאות. כך, בלי ספק, רואה את הדברים ראש אמ“ן. כאשר הוא נשאל על ידי הח”כ משה כרמל, מאלופי מלחמת השחרור ושר לשעבר, מדוע תהיה מצרים מעוניינת בהמשכו של הסטטוס קוו, שהוא מבחינתה “הרע ברובו”, הריהו משיב: משום שכל האלטרנטיבות גרועות יותר. אם יפתח סאדאת במלחמה – יטעה טעות גדולה. האלוף זעירא משוכנע, שמלחמה היא ב“סבירות נמוכה”, אף כי להלכה הוא יכול לשגות. אבל חובתו לתת לרמטכ“ל “הערכה בהירה וחדה עד כמה שאפשר. נכון, שככל שההערכה יותר בהירה ויותר חדה, אם היא טעות – אזי זו טעות בהירה וחדה, אבל זהו כבר סיכון של ראש אמ”ן.”²⁷⁷ אותה שעה בטוח הוא גם באותה סבירות נמוכה וגם בכך שהוא “יכול להבטיח התראה על נושא הצליחה.” בכל הנוגע לנושא הראשון, טרם הצליח להדביק את הרמטכ"ל בביטחונו זה, מה שאין כן בנושא ההתראה. שתי טעויות בהירות וחדות אלו – דרך משקפי העוצמה – עוד תיתנה את פריין המר.

לפי שעה אין ההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית מוכות בסנוורים. אומנם, קיימת אמונה חסרת יסוד בכוח ההרתעה של צה“ל. אומנם, שורר ביטחון מוגזם בכוחו של צה”ל להביא להכרעה מהירה. אך באותה עת אין עדיין תרדמה. אפילו מעריכים את סבירותה של מלחמה קרובה כ“נמוכה”, ואף כי עדיפה מניעתה, צריך להיערך כך – סבור באותם ימי יוני הרמטכ“ל – שאם יפתחו בה הערבים תסתיים ב”ניצחון לישראל ושאחריה תהיה מדינת ישראל יותר חזקה בהשוואה לאויב, ואילו האויב יהיה יותר חלש. מטרה זו מחייבת מלחמה כוללת, שיש בה מתקפה אווירית ויבשתית, יש בה השמדת כוחות, יש חציית קווים כפי שתכננו בתכנונים המבצעיים."

את מנהיגותו של דדו באותם ימי אפריל-יוני מסכם האלוף טל בזה הלשון: “הוא לקח בכל הרצינות את האיום ואת הסיכונים וגילה עמדה אחראית מאין כמוה. וגם מן הבחינה האינטלקטואלית, הקיף את העניין וטיפל בו בצורה יוצאת מן הכלל. הסבירה מבין שלוש האפשרויות בעיניו הייתה, שהמלחמה תהיה כוללת, וכי עלינו למצות את מרב העוצמה הפוטנציאלית שיש בנו על ידי הקדמת התוכניות הללו. וכך נכנסנו ליום הכיפורים עם עוצמה גדולה יותר.”²⁷⁸

כאשר סיכם שר הביטחון את דיון המטה הכללי של ה-21 במאי, לא נותר לרמטכ"ל אלא להעיר, כי “התכנון שלנו תואם לגמרי את הסיכום הזה.” בשעה שאמר משה דיין, בתוקף כהונתו, “אנחנו, הממשלה, אומרים למטה הכללי – ג’נטלמנים, בבקשה להתכונן למלחמה”, וכוונתו הייתה שיהיו מוכנים לימי יוני – נתן ביטוי למה שכבר היה בעיצומו: שורה ארוכה של הכנות שהוחל בהן חודש אחד קודם.

אך כלום האמין איש מהם – בתוך תוכו – שהמלחמה אכן תפרוץ?

מן העובדה שהמלחמה לא פרצה בקיץ, ניתן ללמוד מה קשה, אם בכלל אפשר, לתת תשובה לשאלה זו.

מכל מקום, את המאורעות שקדמו ליום הכיפורים, בימי ספטמבר-אוקטובר, אי-אפשר להבין אלא על רקע התרחשויות הקיץ, שתוארו כאן בקוויהם הכלליים. הגורלית בכולן הייתה בלי ספק זו שלא התרחשה בקיץ – המלחמה. 

ראש המטה הכללי – הפרק הרביעי

בוגדנותו של חודש אוגוסט

בסן-קלמנטה, לחוף האוקיינוס השקט, אירח ריצ’רד ניקסון את ליאוניד ברז’נייב. ביקור הגומלין של מנהיג ברית-המועצות בא להוסיף נדבך למדיניות ה“דטאנט”, שהוחל בה בקיץ 1972 במוסקבה. “ברז’נייב הלם בי בפטישים בעניין המזרח התיכון. הוא חזר ואמר: ‘עליך לאלץ את הישראלים לסגת מן השטחים הכבושים – ובהקדם’… אמרתי לברז’נייב: ‘אי-אפשר לכוף פתרון. זה צריך לשמש נושא למשא ומתן בין הצדדים’… גם ידעתי, שהישראלים לא יוכלו סתם כך לסגת לגבולות 67'. להבטיח לברז’נייב שאכריח את הישראלים לעשות זאת, כדי שהוא ירוץ ויספר למצרים – לא יכולתי ועל כן גם לא נעניתי.” המראיין, דייוויד פרוסט, מוסיף ומספר מפיו של הנשיא לשעבר, כי ניסה לשכנע את ברז’נייב, שעדיפה מדיניות של ריסון מצד המעצמות הגדולות כלפי בנות חסותן. ברז’נייב לא זז מדעתו והשמיע אזהרה: “אני חרד, שאם לא ייסוגו הישראלים – ייצאו המצרים והסורים להתקפה ובקרוב.” תשובתו של ניקסון, כפי שחזר עליה באוזני פרוסט, הייתה: “אם הם יתקיפו – לא נפקיר את ישראל.”

פסגה זו, שנערכה בין ה-16 לבין ה-25 ביוני 1973, הסתיימה בהצלחה. בהמשך להחלטות מוסקבה, קיבלו מנהיגי שתי מעצמות-העל ב-22 ביוני החלטה להימנע מעימותים צבאיים, העלולים לגרור אותן למלחמה גרעינית. הסכם זה חייב את שתי המעצמות לפתוח בהתייעצות מיידית, כאשר ייראה שהיחסים ביניהן לבין עצמן, או בין אחת מהן לבין מדינה שלישית, מעלים סכנת סכסוך גרעיני.

פסגה זו הייתה מעין קו פרשת מים לאירועי אותה שנה. פעילות מדינית רבת מישורים קדמה לה בחודשי החורף והאביב, ובצד נושאים הנוגעים במגמות ה“דטאנט”, כמו תפוצת הנשק הגרעיני וועידת הלסינקי, בלטו מאמציהם של מנהיגי מצרים ומדינות ערביות אחרות להביא את מעצמות-העל לכך, שתלחצנה על ישראל. האיומים בחידוש הלחימה והסימנים להכנות מלחמתיות ממשיות נקשרו בפסגה זו, ופורשו כמהלך המכוון ליצור “תפאורה” משברית לשיחות ברז’נייב-ניקסון. ההערכה הייתה, שאם יפתחו המצרים והסורים באש, יעשו כן קודם לביקורו של המנהיג הסובייטי בארצות-הברית, או במהלכו.

כל זה לא קרה.

גם אם ידעו מנהיגי ישראל על אותה שיחה בין ניקסון לברז’נייב, וכפי שהיא מסופרת כאן, הנה מול האזהרה הסובייטית בדבר התקפה צפויה בקרוב – נשמעה הבטחה אמריקנית לעמוד לימין ישראל. ההסכם מן ה-22 ביוני ודאי שנתפרש כהבנה אמריקנית-רוסית להימנעות הדדית מהתערבות מסיבית לטובת צד אחד במלחמה ערבית-ישראלית. מדיניות ה“סף” של סאדאת הוצגה עכשיו כביכול במערומיה. אותם אירועים עצמם עשויים היו להוליך גם למסקנה, שמכאן ואילך לא נותרו עוד לסאדאת כל אלטרנטיבות לדרך המלחמה. לא זו הייתה מסקנת ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל.

ההרפיה במתח החלה כבר קודם. מתי?

“אנחנו לא צריכים למרר לעצמנו את החיים”

ב-1 ביוני אומר עדיין משה דיין למשתתפים בוועידה הכלכלית בירושלים, כי “המצרים ממתינים אומנם לפסגה בוושינגטון, אך הם עושים הכנות לחידוש הלחימה.” אך כבר שבוע לאחר מכן, בשיחה ראשונית על תקציב הביטחון לשנת 1974, מגלים השר והרמטכ"ל תמימות רעים. דיין חש, כי אין כרגע איום של מלחמה. דדו מבקש לצמצם במידה מסוימת את היקף הכוננות, ודיין מצדד בזה: אנחנו לא צריכים למרר לעצמנו את החיים.²⁷⁹

התבטאויות המעידות על תמורה קוטבית מאותה אמירה של ה-21 במאי – ג’נטלמנים, התכוננו למלחמה בחודש הקרוב – באות עכשיו בזו אחר זו. למאזינים בבית ברנר אומר דיין, כי בכסף הרב שבידם יכולים אומנם הערבים להשיג נשק חדיש ומשוכלל, “אך הפעלתו של נשק זה אינה נראית מעשית בזמן הקרוב ואינה צריכה להדאיג אותנו, כי ישראל תוכל לעמוד בלחצים אלה.”²⁸⁰ בראיון ל“די וועלט”, הוא מבחין בין “מצב של שלום, לא מלחמה, לא קרבות,” לבין “חוזה שלום”, ומדגיש כי “כרגע אין לנו חוזה. אני מקווה ומאמין, שלא נראה חידוש האש, ובבוא המועד ייהפך המצב של שלום לנוסחה של שלום – לכעין הסכם.”²⁸¹ יש לזכור: זהו הקיץ שלפני הבחירות לכנסת, ונושא זה מעסיק יותר ויותר את הציבור. בתוך מפלגת העבודה מוסיף חלק נכבד מן הוויכוח להתמקד בנושא השטחים, והציבור בכללו נוטה לראות בבעיותיה הפנימיות של החברה הישראלית את האתגר המרכזי שעִמו חייבות להתמודד הכנסת והממשלה הבאה. האצבע מופנית שוב לעבר תקציב הביטחון. בתשובה להצעת חוק פרטית של אחד מחברי הכנסת, מזכיר שר הביטחון, כי השנה כבר איפשרו הרגיעה והפסקת האש הקטנה ניכרת בקריאה למילואים. כרגע לא ניתן לעשות יותר, אך גם לדעתו שלוש שנות שירות בימי הרגיעה הן פרק זמן ארוך מאוד, וצריך לצמצמו בשישה חודשים, תוכנית שתיכנס לתוקפה ב-1 באפריל 1974.²⁸²

תחושה זו “שלא נראה חידוש האש”, ששבה והשתלטה, משתרעת גם אל מעבר לשנתיים הבאות, שדווקא בהן עתיד קיצור השירות לתת את אותותיו. שינוי נרחב כזה חייב להיעשות בהדרגה, ועבודת המטה נסתיימה בחודשי אוגוסט-ספטמבר 1973. קיצור השירות בשלושה חודשים יחייב הפיכת חלק מהיחידות הלוחמות הסדירות ליחידות מילואים.

במשך חודש יולי כמו נמוג והולך החשש מפני מלחמה קרובה. נאום סאדאת לציון יום המהפכה, ב-23 ביולי, מתקבל בישראל כעדות נוספת למצבה הבעייתי של מצרים לאחר ההבנה שהושגה בין ניקסון לברז’נייב. הכרזתו החוזרת בדבר בניין הכוח העצמי של מצרים, ואמירה, כי “עד לרגע זה, ועד שתבוא השעה הגורלית בעזרת אללה, לא הצליח ולא יצליח שום כוח לדכא את רצון עמנו,”²⁸³ שוב אין בה כדי להדליק מחדש אורות אדומים. באותם ימים עצמם מפרסם השבועון “טיים” שיחה של עורכו הדיפלומטי, ג’רולד שכטר, עם משה דיין, המתנבא כי “עשר השנים הבאות תראינה את הגבולות נשארים מוקפאים בקווים הקיימים – אבל לא תפרוץ במהלכן מלחמה גדולה.”²⁸⁴ הדעת – וכלי התקשורת – נתונים לפולמוס השטחים ולישיבתו של דיין “על הגדר”, ולאחר התמקחות ממושכת מתפרסם בשעה טובה (ב-16 באוגוסט) “מסמך גלילי”. כדי להסיר ספק בדבר העתיד להתרחש בארץ ישראל בעתיד הנראה לעין, מכריז שר הביטחון בכנס רפ"י הנערך ב-23 באוגוסט, כי את “גבולות הארץ נקבע בתקופה הקרובה על ידי התיישבות.”

אכן, חודש אוגוסט של אותה שנה היה בוגדני מאוד, והוא סימא עיני פיקחים.

ביטול כוננות “כחול לבן”

כמין ביטוי סמלי לסנוורים אלה, ובהיעדר כל סימני התראה צבאיים על הכנות מלחמתיות, היה ביטולה הסופי של “כחול לבן” – ושיבת הצבא הסדיר לרמת כוננות של ימי רגיעה. התחושה הבסיסית, המיוסדת על כוחו האמיתי של צה“ל, היא זו של עוצמה להרתעה ולהכרעה. במסגרת פעולות ההתעצמות הובטח באותם ימים עצמם חיזוקו של חיל האוויר – החל בראשית השנה הקרובה יתוֹספו לחיל מטוסי “פאנטום” ומטוסי “סקיהוק”, שהכול שמחים בהם – אך איש אינו מעלה על דעתו כמה דחופה וחיונית תהיה אספקתם בעוד שבועות אחדים. התחושה המוקרנת מן הדרג המדיני היא, כי אכן “השטחים שבידינו, סיני, הגדה והגולן, מהווים מוטיבציה מרבית למצרים, ירדן וסוריה ללחום בנו,” אבל “מאזן הכוחות הכולל הינו לטובתנו, ודבר זה קובע ומכריע לעומת כל השיקולים והמניעים האחרים, ובולם את חידושה המיידי של המלחמה… מהבחינה הכלכלית, מעמסת הביטחון על המשק הישראלי פוחתת והולכת. מרב ההשקעות שנדרשו כדי להיערך בקווים ובשטחים החדשים כבר נעשו. הוצאות הביטחון שהיוו ב-1970 כ-40 אחוזים מתקציב המדינה, ירדו ב-1973 ל-32 אחוז. חלקו של תקציב הביטחון מהתל”ג, שהיה ב-1970 כ-24.1 אחוזים, ירד ב-1973 ל-16.3 אחוז – ואנו צופים להמשך הירידה, כך שבשנת 1977 יהווה רק 14.6 אחוז. גם בשירות הצבאי באה הקלה…” – זו התשובה, שמציע באותם ימים²⁸⁵ שר הביטחון לשאלות הרטוריות שלו עצמו: מהי המציאות? ומה יהיו פניה בתקופה הקרובה?

האם היה המטה הכללי – ובכללו הרמטכ“ל – שותף לראייה זו? האם הכריע גם אותו הביטחון בעוצמת צה”ל ובזלזול העמוק בצבאות הערביים? האם פעל הביטחון בהתראה שתבוא במועד? האם השפיעה גם על המטה הכללי האווירה ששררה באותם ימים בציבור האזרחי, ובחלקים ניכרים של הנוער, שהגיעה השעה להסיט את הדגש מ“ביטחון” ל“חברה”?

המטה הכללי קיבל כמעט פה אחד את הצורך בקיצור השירות, בעיקר מתוך מודעות לצורכי החברה כולה. ניסוח אחד היה, שניתן להגיע למרב הביטחון – אבל לא יהיה עם להגן עליו. ניסוח אחר היה, שחרף הצרכים העלולים להתעורר במפתיע “מוכרחים לקצר, שלא ליצור איזה פער של אמינות בין הצבא לבין הנוער.” אם ייאלצו, בכורח הנסיבות, להרחיב שוב את הגיוס, יתקבל הדבר כצורך אמיתי. המתווה הארגוני החדש של הכוחות הסדירים, לכשייכנס הקיצור לתוקפו, נדון בשתי ישיבות של המטה הכללי, ב-10 וב-13 בספטמבר, ויש בוודאי יותר מֵאבק אירוניה היסטורית בכך, שביום שנתקיימה הישיבה השנייה אירע הקרב האווירי הגדול, שבו הפילו מטוסים ישראלים 13 (ולפי הערכה מאוחרת – 12) מטוסים סוריים – אירוע המציין את סופן של אשליות אוגוסט ופותח את ימי הטעויות הגדולות שקדמו ליום הכיפורים.

רק אלוף אחד, שהתנגד גם אשתקד לקיצור השירות, מביע מחדש בספטמבר התנגדות עקרונית לתוכנית שפירושה פירוקן וארגונן מחדש של יחידות. ניסיון כל השנים מלמד, שהמעבר מהערכת מצב החוזה רגיעה לבין התקדרות ענני מלחמה הוא מהיר מאוד, ולא באשמתנו – כי אם משום שזו דמות העולם שאנו חיים בו. הוצאת יחידה מן המערך הסדיר, אינה תואמת את הערכתו הוא את הצפוי בשנה שנתיים הקרובות. לדעתו, בשלב ראשון של מלחמה כי תפרוץ – עד לגיוס המילואים – הכול בנוי על הסדיר.

הבחירות – ומינויים חדשים בפיקוד הבכיר

כל זאת, במעין חוכמה שלאחר מעשה. הימים הם ימי אוגוסט. מועד הבחירות לכנסת קרב במהירות, והכול מכוון לכך. לבחירות גם יש השפעה ישירה על הזזת כלים נוספת בפיקוד הבכיר. אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לא הסתיר את שאיפתו לכהן כרמטכ“ל, הן בשעה שעל הפרק עמד מינויו של דדו – הן מאוחר יותר. משנכנס הקיץ התעוררה שאלת מינויו של ראש אג”ם; האלוף טל סבור היה, שהגיעה שעתו לפרוש משירות פעיל – שאליו הוחזר ביום שנכנס דדו לתפקידו. התנהלו מגעים עם כמה מבכירי המפקדים. מוטי הוד, שעשוי היה לתרום את המומחיות הייחודית שלו כמפקד חיל האוויר, סבור היה שזו ההזדמנות האחרונה שלו – הוא היה אז בן 48 – לפתוח במסלול חיים שני, והוא פרש. חופי, אלוף פיקוד הצפון ובעל ניסיון מגוון במטה הכללי, היה מועמד גם הוא, אלא שדדו ביקש להשהות את פרישתו של טל לפחות בשנה אחת – ולכן הציע לו פיתוי, למנותו כסגן רמטכ“ל ולהפריד את התפקיד מזה של ראש אג”ם. הסדר כזה לא היה לרצון לחופי. מועמדותו של שרון לא נתמכה על ידי שר הביטחון ולא על ידי הרמטכ“ל – ולדברי איש שהכיר את ההשתלשלות מקרוב, כך גם נאמר לו. שרון החליט – ולא השהה את הביצוע: הוא פרש מן הצבא וקפץ במלוא המרץ האופייני לו לחיים הפוליטיים, קפיצה שהקימה את ה”ליכוד“, והיא אולי הצעד המשמעי הראשון לקראת ה”מהפך' כעבור ארבע שנים.

עכשיו התעורר הצורך באלוף חדש לפיקוד הדרום. דדו התייצב כולו לימין האיש שהכניסו שש-עשרה שנים קודם לכן בסודו של הטנק והיה קצין אג“ם שלו בחטיבה 7 – שמואל גונן, ראש מה”ד ואלוף זה כשנה. היה זה אחד המינויים – הלא מעטים – שהיו שנויים במחלוקת גם בשעתם. הביקורת הייתה על עצם התאמתו לתפקיד בכיר כל-כך, והיו שהציגו את השאלה אחרת: האם הוא “בשל” לתפקיד? דדו ראה בו את אחד האמיצים והנועזים שבמפקדי השריון – מי שהחל את דרכו כנער במלחמת השחרור ומאז צוין לשבח על אומץ לבו ועל אותה “דבקות במטרה” – וכיוון שהצליח בתפקידו האחרון, כראש מה“ד, סבור היה, ש”יבשיל" תוך כדי עמידה בְּראש הגדול והמורכב שבפיקודים. אפשר שהכריעה העובדה, שהחילופים בוצעו (ב-1 ביולי) כאשר חלפה שעת החששות של “כחול לבן”, ואותם ימי אוגוסט בוגדניים השליטו עצמם על הכול. המלחמה נראתה עכשיו מתרחקת לפחות לשנתיים-שלוש – תקופה מספקת ל“הבשלה” או להחלפה. אילו נחזתה באוגוסט המלחמה שתפרוץ כעבור חודשיים, כלום היה אריק שרון משקיע עצמו בפוליטיקה? כלום היה מוטי הוד פורש?

מכל מקום, זו הייתה תזוזה נוספת במטה הכללי. האלוף טל נאות להאריך שירותו בשנה נוספת, ומעתה היה סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם.

הטרור – והמלחמה בו

הכול עסקו בבחירות – אבל לא רק בהן. לראש החדשות שבו הטרור והמאבק בו. בסוף יולי נורה למוות – בעיירה לילהאמר שבנורבגיה – מלצר בשם אחמד בושיקי, ואנשי הביטחון הנורבגים אסרו מספר ישראלים, והגיעו גם אל קצין הביטחון בשגרירות ישראל באוסלו – יגאל אייל. הפרשה כולה – שהעיתונות והשלטונות הנורבגים ייחסוה ל“מוסד” – העסיקה לאין קץ את כלי התקשורת והקימה סערות, הן בתוך מערכת הביטחון והן בציבור הרחב. עוד פרשה זו רותחת ובאה פרשה נוספת: יירוטו של מטוס נוסעים לבנוני, שעל-פי ידיעות שנחשבו לבדוקות ומהימנות ביותר, בין נוסעיו היה האחראי לרצחניות בפעולות הטרור, ראש “החזית העממית הדמוקרטית” ג’ורג' חבש. דדו לא רק צידד בעקיבות ברדיפתם של ראשי הטרור, וגם לאחר כישלון הניסיון הזה אמר כי כל עוד מצהירים ראשי המחבלים “שיש להם מלחמה מתמדת נגדנו, והם יפגעו ביהודים בכל מקום בעולם, הריהם צריכים לדעת, שגם לנו יש מדיניות לפגוע בהם – בכל מקום בעולם.”²⁸⁶ דדו נמשך, אישית וכמפקד, אל המעשה הנועז – שיש עמו הסתכנות, אך גם סיכוי רב, משום שאינו חזוי על ידי האויב. כך תמיכתו בפשיטה ללב ביירות ובפעולות אחרות, מהן שבוצעו ועודן עלומות, מהן שתוכננו, ממש עד לימים שלפני המלחמה, ושוב לא הגיעו לכלל ביצוע. היו ששללו את התוכנית, משום שחששו מכישלון, או מפני הביקורת שיעורר יירוטו של מטוס נוסעים. דווקא משום שבזיכרונו של דדו שמורה הייתה פרשת המטוס הלובי – שבעטיה נמתחה עליו אישית ביקורת כבדה והושמעה תביעה להתפטרותו – נדרשה מצדו לא רק מידה גדושה של העזה, כי אם נכונות לשאת באחריות להחלטה כזאת, נוכח עמדתם השלילית של כמה מבכירי המפקדים. הוא לא זז מדעתו, והפעם נמצאו לו שני תומכים – שר הביטחון, ואותה אישה שמעולם לא נרתעה מהחלטות קשות – גולדה מאיר.

פעולה זו הייתה עוד כישלון צורב. הוברר, שאותן ידיעות “בדוקות ומהימנות” לא עמדו במבחן. חבש לא היה במטוס – כנראה משום שברגע האחרון, אולי כחלק משיטה של נקיטת אמצעי זהירות ואולי מסיבה אחרת, ביטל את טיסתו. בשדה התעופה הצבאי, שאליו כוון המטוס הלבנוני, היו דיין ודדו. מפקד חיל האוויר, ועמו סגן הרמטכ"ל – שהיו שניהם בין המתנגדים – פיקדו על היירוט. הכישלון כאב לדדו, וכן – מספר טליק עצמו – הרגיזה אותו התייצבות סגנו בראש המתנגדים: “הוא אף התלונן על כך פעם באוזני חבר משותף לשנינו: ‘מה אני יכול לעשות עם טליק?! אי-אפשר שבן אדם יהיה תמיד נגדך!’ ידעתי שזה כואב לו – אבל לא היה בינינו כל מתח אישי, ולא איזו סרבנות או מרדנות.”²⁸⁷

ימי אוגוסט הבוגדניים נמשכו, ואף שכבר היה אפשר לראות – כמעין עננה קלה – רמזים לסערת אוקטובר, נראה הכול מבעד ל“כחול לבן” – שבמהלכו ניצחה הקונספציה את ההכרח בערנות מתמדת.

הרתעת האויב – והונאה עצמית

“למלחמה יש דקדוק משלה, אבל איך לה היגיון משלה. את ההיגיון תמציא המדיניות.” קלאוזביץ

סימן היכר משותף להתקפת הפתע היפנית על נמל הפנינים בהוואי; למתקפה הסינית הבלתי חזויה, לאחר שהצליחו האמריקנים להדוף את הצפון-קוריאנים, להגיע עד נהר יאלו ו“לאחד” את קוריאה; לפְיַאסְקוֹ של פלישת הגולים הקובנים למפרץ החזירים וכישלונה המחפיר – מוצא רב-אלוף חיים לסקוב במאמר בשם “הרהורים על ההפתעה”.²⁸⁸ “לא עדות אחת מצביעה על כך, שבתנאֵי אי-ודאות גדולה יש לאנשים נטייה לחזות, שאירועים רצויים להם הם הם שיתרחשו,” כותב לסקוב. הסירוב להאזין להודעות ברורות בדבר אפשרות של התקפה יפאנית על נמל הפנינים, מלמד ש“אין מדובר במשאלות לב או במשגה של הפרט,” אלא ב“חשיבת יחד” (Group think). “סתגלנות חברתית”, המביאה לכך, שגם עובדות חדשות לא תשנינה את דעת המפקד ועוזריו, המהווים מעין “חברה של הערצה הדדית,” אנשים ה“דבקים בהנחות חסרות היסוד שלהם, עד כדי אי-נקיטה של פעולה כלשהי…”

אומנם, בפתח מאמרו מצהיר המחבר, כי “מסיבות מובנות לא אכנס לוויכוח אם ההפתעה במלחמת יום הכיפורים הייתה נעוצה בעיתוי. אזכיר רק את מה שפורסם על ידי ועדת אגרנט, ובאשר ליתר, נמתין עוד 27 שנה, כאשר יופיע הדו”ח בשלמותו," אך גם בלי שיתכוון לכך, ימצא עצמו הקורא הישראלי נדחף לעבר הגזרה השווה בין לקחי אותן שלוש פרשות היסטוריות לבין הפרשה שעסקה בה ועדת אגרנט. שנים רבות תחלופנה בטרם יהיו לנגד קוראי המאמר כל העובדות, שהיו לנגד עיני מחברו, חבר הוועדה. אולי במשפטים אלה, המתייחסים לחלקים הגלויים בדו"ח ועדת אגרנט, יש בכל זאת יותר מרמז:

“מתקבלת התמונה, שההפתעה נתאפשרה ביום הכיפורים בגלל צירוף דברים, בכלל זה דבקות בקונספציה שתינתן התראה של כוונת התקפה ושיינתן זמן מספיק שיאפשר לגייס את אנשי המילואים. משלא ניתנה התראה כזו, הוסק ש’הסבירות נמוכה' להתקפה, ולא נעשו הכנות לקדמה, אפילו ב’סבירות נמוכה'. כן לא ניתנה הדעת להתראות אחרות, שהצביעו כי מלוא כוחות האויב היו פרוסים במערך חירום והכיוון – ישראל!”

בפרשת מפרץ החזירים, מצביע לסקוב על הנשיא קנדי ועוזריו כדוגמה ל“חבורה, מנהיג ועוזריו, שכל אחד מהם מוכשר, אבל התופעות המתרחשות בחבורה, אם כקבוצת פקודות או דיון נשיא ויועציו – הן מחרידות.” באשר להפתעה בקוריאה, מעיר המחבר, ששינוי מטרת המלחמה המקורית – בלי לשקול את התוצאות האפשריות – נבע מכך שהתבסס על כמה מוסכמות שהיו מקובלות על הנשיא ועל עוזריו. אף התנהגות מפקד הצי האמריקני באוקיינוס השקט, אדמירל קימל, ומפקדים אחרים, ערב מתקפת הפתע בנמל הפנינים, שיקפה הנחה אמריקנית כללית, ש“יפאן לא תעז להנחית התקפת פתע נגד הוואי, כי מובן לה שפירושו של דבר מלחמה כוללת, אשר בה ארצות-הברית לבטח תנצח.” בכל הנוגע להפתעה ביום הכיפורים ול“קונספציה”, מצטמצמת התמונה בקטע המצוטט למעלה – מתוך דבקות בכיוון המצמצם שנתנה ועדת אגרנט לכתב המינוי שקיבלה – לדרג הצבאי, לשאלת ההתראה המודיעינית שלא ניתנה, וכתוצאה מכך, אי-גיוס המילואים ושאר הכנות לקידום פני ההפתעה שלא נעשו.

ואולם, בשעה שמדובר ב“חבורה” וב“חשיבת יחד” – בישראל של קיץ וסתיו 73' ואולי לא רק אז בלבד – במי דברים אמורים?

“חבורה” ו“חשיבת יחד” – ההנהגה המדינית-הביטחונית

מעקב מדוקדק אחר השתלשלותם של מאורעות הקיץ, אחר הבדלי ההערכה, השיקולים וההחלטות שקיבל ראש המטה הכללי בניגוד להערכת “הסבירות הנמוכה” – אשר כללו אמצעי כוננות רציניים ותכנונים יסודיים, אך לא גיוס מילואים והימנעות מרבית מגילוי סימן כלשהו של “בהלה” מלחמתית – מעקב כזה מוליך למסקנה, שכתוצאה מן הניצחון כביכול של הערכת אמ“ן בדבר הסבירות הנמוכה “מאוד”, חל ערבוב בין מה שבא לחזק קו מדיני לבין מה שחייבה הזהירות הצבאית. הנכונות לקחת סיכונים צבאיים מסוימים בקיץ (אי-גיוס המילואים, הימנעות ממתן פרסום נאמן לידיעות בדבר מלחמה אפשרית) הניבה פרי מדיני, אך הביאה לנכונות גדולה עוד יותר לסיכונים צבאיים. לשון אחר: כשם שהמדיניות שאבה כוחה מן ההערכה שכוח ההרתעה של צה”ל הוא שגילה את אמינותו בקיץ, ולא איומיהם של הערבים, כך נטתה הערכת הסבירות להיענות לרצון המדיני המשותף.

ערב גירוש היועצים הסובייטים ממצרים, העריך הרמטכ"ל, שהתחדשות האש צפויה בסוף אותה שנה, או בראשית 73‘. לאחר שגורשו, העריך כי רק בתום כמה “חודשי חסד” לממשל החדש העתיד להיכנס לבית הלבן בראשית 73’ – בהיעדר התקדמות מדינית – תתחדש המלחמה אי שם במרוצת השנה. כל ההתראות נתבדו – הן אלה של שלהי 72' והן אלה של אפריל-יוני 73‘. בעקבות הסכם מוסקבה, באה ביוני 73’ פסגת סן-קלמנטה, שצימצמה עוד יותר את החשש מפני מעורבות ישירה של המעצמות לטובת אחד הצדדים, במקרה של התחדשות סכסוך צבאי ישראלי-ערבי, ובכך נתחזק לכאורה גם במזרח התיכון הסטטוס קוו.

החל באפריל 73', לא מנעה הערכת “הסבירות הנמוכה ביותר” תכונה רצינית לקידום פני התקפת פתע כוללת. אם אכן צפויה – כמתואר בתוכנית המלחמה המצרית, שצה“ל הכירָהּ היטב – צליחתן של חמש דיביזיות חי”ר ובעקבותיהן הרחבת ראשי הגשר על ידי שתי דיביזיות השריון, וכן התקפה כוללת ובו-זמנית גם של הצבא הסורי – יש לעשות הכנות, בלי להתחשב בהערכת הסבירות של מימוש התוכנית היומרנית הזאת.

באותה עת הייתה לביטחון הכללי בקיומה של התראה – חמישה עד שישה ימים קודם הפתיחה באש, ובמקרה של “קטסטרופה”, יומיים – השפעה מכרעת על ההחלטה לא לכלול גיוס כוחות מילואים בצעדי הכוננות. השאלה אם אכן יש יסוד להבטחת אמ“ן בקיומה של התראה מוקדמת, לא עמדה כלל לדיון. הנחה זו הייתה אבן יסוד לא רק בתכנונים, כי אם חותמה היה טבוע על עצם מבנהו של צה”ל, שנשען על צבא אזרחים. אבן יסוד שנייה: איש לא חלק על ההערכה, שעדיפותו הגדולה של צה“ל על צבאות מדינות העימות מבטיחה, לפחות בעתיד הקרוב, הרתעת האויב מהרפתקאות צבאיות. היו אלה עיקרי אמונה, שיוצגו היטב גם בממשלה, אשר כללה שני רמטכ”לים לשעבר, רמטכ“ל שלישי כעוזר שר הביטחון, צבי צור, סגן שר ומנכ”ל משרד הביטחון לשעבר, שמעון פרס, ואת השרים אלון וגלילי בעלי הרקע הביטחוני המובהק.

באחת: גם אם מדובר בחברה מצומצמת ביותר, בהנהגה מדינית-צבאית שבראשה עומדת גולדה מאיר וחבריה העיקריים הם משה דיין, ישראל גלילי, דוד אלעזר ועוזריהם הבכירים – הנה “חשיבת היחד” שמדבר בה לסקוב – אם אכן הייתה כזו – התמקדה בצירוף מסוג זה. חשיבת יחד זו לא זילזלה כל עיקר באפשרות, שבהיעדר התקדמות מדינית ינסו הערבים מחדש מהלך מלחמתי. אבל מתוך ביטחון בקיומן האיתן של שתי אבני יסוד אלה – ההתראה וההרתעה – החליטה, בדעה צלולה, להימנע מצעדי כוננות, שיגררו אולי מהלכים מדיניים בלתי רצויים – והייתה מודעת לרצינותה של אותה החלטה. שאלה מעניינת היא, יש להוסיף, באיזו מידה הייתה הממשלה כולה שותפת למידע, להערכה ולשיקולים של ההנהגה המצומצמת, אבל זו אינה ממין העניין הנדון כאן.

המשמעות הגורלית של ניצחון “הסבירות הנמוכה”

מכל מקום, בקיץ עברה תקופת המתיחות בלי שנוצרה אווירת משבר הזועק לפתרון דחוף, לא בישראל עצמה – בעיצומו של ויכוח מדיני חריף וערב בחירות לכנסת – ולא בוושינגטון. גם האמריקנים ידעו על תוכניות המלחמה הערביות, אך גם באוזניהם לא קראה ישראל “זאב, זאב”, וכך לא הייתה לבית הלבן ולמחלקת המדינה כל עילה לפתוח בפעילות מדינית בהולה, כלומר ללחוץ על ישראל להסכים לוויתורים מדיניים חד-צדדיים, לתת לסאדאת את מבוקשו – שעה שהדעת נותנת, שהוא רק מעמיד פני יוצא למלחמה, וכל איומיו הם “על ריק”.

נשוב לימי אוגוסט. משחלפה התקופה המועדת לפורענות, וּועידת סן-קלמנטה נסתיימה בהסכמה בין שתי מעצמות-העל לעשות הכול, שלא להידרדר לעימות גרעיני – לא בינן לבין עצמן ולא בגין הקשרים בין אחת מהן לבין “מדינה שלישית” כלשהי – היה לניצחון “הסבירות הנמוכה” משקל גורלי, אם גם לא בהכרח מחושב ומודע, במה שאירע מאוחר יותר. בזכות השמירה על קור הרוח; בזכות ההימנעות מגיוס מילואים ומהעכרת רוח העם החוגג את יום העצמאות הכ“ה, בתחושה ש”מעולם לא היה לנו כל כך טוב"; וכן בזכות אי-היווצרות פאניקה מלחמתית בוושינגטון – סוכלו כל מאמציו של סאדאת, שבהם נעזר באיומים צבאיים ריקים, לכפות על ישראל פתרון מדיני בלתי רצוי.

זהו עיקר משמעותם של מאורעות הקיץ, שיש לראותם כצירוף של הערכות מודיעין, כוננות צבאית ושיקולים מדיניים. אין כל סתירה בין הקריאה שהשמיע שר הביטחון ב-21 במאי באוזני המטה הכללי, “ג’נטלמנים, בבקשה להתכונן למלחמה”, לבין דבריו בסוף יולי באוזני סופר השבועון “טיים”, שאינו חוזה מלחמה בעשר השנים הקרובות. בין מאי ליולי נשתנה לכאורה הכול – הסכנה הצבאית נתגלתה כסכנה מדומה, ומעתה אפשר לשוב למסמך גלילי, לבחירות, למאבקים הפנימיים. בחודש אוגוסט הבוגדני היו השמים המדיניים בהירים, והמלחמה נראתה רחוקה מאוד.

הכול היה בשל לאימוץ הערכת “הסבירות הנמוכה” על ידי ההנהגה המדינית-הצבאית כולה, שכן חרף כל ההבדלים הרציניים בין חבריה, הלמה יפה את משאלות הלב הקולקטיביות שלה – ושל הרוב בישראל – שימשה מכנה משותף נוח ל“חשיבת היחד” של אותה חבורה. מאוחר מדי – רק לאחר שיבשילו משגי ספטמבר-אוקטובר – יתברר, כי מה שנחזה כ“תרגיל הונאה” מצרי, אשר התנפץ על כוח ההרתעה הישראלי, הלך ונהפך למצב של הונאה עצמית.

השאלה הסורית – תמונה על תמונה

בבוא קיץ 73' – נשוב ונזכיר – הוציאו הסורים את רוב כוחותיהם שבמערך הצפוף. והנה, באוגוסט, שוב לא בהתאם ללוח הזמנים הרגיל, בלי שהייתה על כך לפיקוד צפון התראה מודיעינית ובלי איזו סיבה נראית לעין – החל המערך מתמלא מחדש. הדבר נתגלה בתצפיות עין.

עד מהרה נתמלא הצד הסורי של חזית רמת הגולן במלוא העוצמה שהייתה פרושה לאורכה בשיאן של תקריות החורף הגדולות – לפנים שלוש דיביזיות חיל הרגלים, הן והטנקים שלהן; ואילו בעומק עוצבות השריון. יתירה מזו – המספר הכולל של הטנקים ושל קני הארטילריה שרוכזו ברמה הסורית היה רב יותר, ונוספה עכשיו גם ארטילריה ארוכת טווח. כל זה היה טעון הסבר. ואם אין די בכך, באוגוסט נתממש דבר, שביסודו היה צפוי, שכן מול קו בר-לב קרה כזאת שנים אחדות קודם לכן – מערך טילי נ.מ. הוצב בקרבה כזאת, שכל שמי רמת הגולן הישראלית היו בטווח פגיעתם. משמעות הופעתם של טילים אלה הייתה חמורה ביותר: את הקו כולו החזיקו בימי רגיעה יחידות חי"ר מצומצמות במוצבים, שנתמכו – בין מורדות החרמון לבין דרום-הרמה – בשבעים טנקים לערך. חיל האוויר היה המשענת העיקרית למקרה של מתקפה סורית גדולה או קטנה, עד לתגבור כוחות היבשה. בשעה זו לא העריך איש, שמתקפה כזו אכן צפויה.

עם זאת, קרא הרמטכ“ל לדיון – בהשתתפות מפקד חיל האוויר, ראש אמ”ן, ראש אג“ם, אלוף פיקוד הצפון – הן לשם הערכת הכוונות הסוריות והן כדי להחליט על צעדים מתאימים. לכל ההתעוררות הזאת של המערך הסורי, כולל הופעת טילי הנ.מ., לא הציע אמ”ן אלא את התשובה ההגיונית לכאורה: בשנים קודמות היה כל זה מתרחש מיד בראשית הקיץ, אך הואיל והשנה איחרו הסורים בהוצאות הכוחות לאימונים ולהתארגנות, הם אף מחזירים אותם באיחור. טילי הנ.מ. מהווים בראש ובראשונה מטריית הגנה מפני חיל האוויר הישראלי – הן על כוחות היבשה וכן כחומה בינו לבין דמשק. למרות ההערכה הזאת, הוחלט כבר אז על אמצעים הגנתיים שונים, וכן הוגבלו כל הטיסות הצבאיות והאזרחיות – ובכללן מטוסי ריסוס, ברחבי רמת הגולן.

הכול סוגל להנחה שמלחמה אינה צפויה

האם היה מקום לראות בכל הפעילות הזאת הכנה למלחמה התקפית? תצפיות בשטח התעלה ידעו לספר על אימונים בפריצת סוללת העפר הגבוהה לאורך קו בר-לב – בעזרת זרנוקי מים אדירים, מטענים של חומר נפץ, הרעשות תותחים וכדומה. אוקטובר הוא גם המועד האחרון לפתיחת מלחמה מצרית-סורית מתואמת, שכן החל בנובמבר עלולים הגשמים והבוץ להפריע ללחימה ברמת הגולן.

בנאום שנשא סאדאת לכבוד יום המהפכה (22 ביולי), התרכז בבעיות הפנימיות של מצת□. הדיבור על “המאבק הממושך” אך חיזק את ההנחה שמעתה נואש מן האופציה הצבאית, וכיוון שכך, לא רצו לשמוע את האיום המפורש המוצנע באותו נאום עצמו. ידיעות על מלחמה סורית-מצרית מתואמת ובו-זמנית נראו כ“ברווזים”. לא התקבל על הדעת, שסמוך כל כך לפגישת ברז’נייב-ניקסון בסן-קלמנטה, יתנו הרוסים ידם למלחמה, או ששתי מעצמות-העל יניחו למזרח התיכון לשבש את כל ה“דטאנט”.

מי שביקש הוכחות להנחתו, שאין נשקפת סכנת מלחמה של ממש, לא התקשה למצוא לה סימוכין. אומנם, ב-1 בספטמבר השלימה ממשלת לוב את השתלטותה על חברות הנפט, אבל המלך פייצל שלל סמוך לכך את השימוש באמברגו הנפט כנשק בסכסוך. ארצות-הברית לא תיפגע מאמברגו כזה, ואילו מדינות מערב-אירופה ויפאן הן ידידות הערבים. הנשיא ניקסון הזהיר את הערבים, כי הפעלת נשק הנפט רק תזרז פיתוחם של מקורות אנרגיה אלטרנטיביים ותפגע במפיקות הנפט עצמן.

את ערב-הסעודית הגדיר אז קצין מודיעין בכיר כמדינה, ש“בסך הכול יש לה למעלה חול, עם קצת אנשים מפגרים, ולמטה דלק.”²⁸⁹

כך גם הוערכה מגמתה של ועידת הפסגה הרביעית של המדינות הבלתי מזדהות, שנפתחה באלג’יר ב-5 בספטמבר בהשתתפות 70 המדינות אשר 50 מהן יוצגו על ידי ראשי מדינה (בהם טיטו, אינדירה גאנדי, פידל קאסטרו). המצרים הופיעו בהרכב חסר תקדים: הנשיא סאדאת; חאפז איסמעיל – יועץ הנשיא לענייני ביטחון לאומי; חג’אזי – סגן ראש הממשלה ושר הכלכלה; שר החוץ זיאת, עוזר הנשיא סייד מרעי; ואחרים.

הצעותיה החמורות של מצרים לוועידה – דרישה מן המדינות הבלתי מזדהות להטיל כיתור כלכלי, מדיני וצבאי, על ישראל; הטלת חרם על התובלה הימית והאווירית לישראל ומתוכה; תביעה שהאו"ם יטיל סנקציות מרתיעות על ישראל – פורשו, “בסבירות גבוהה”, כמהלך פתיחה לצורך מיקוח. דיוני אלג’יר לא נראו אלא כחזרה כללית לקראת העצרת הכללית שעמדה להיפתח במחצית ספטמבר.

הכול, הכול סוגל להנחה, שמלחמה לא תפרוץ בקרוב. כאשר נתפרסם בעיתון מצרי מאמר של עורך מכובד – הצעה להנהיג את שיטת צבא המילואים “השווייצרית” בצבא המצרי – פורשו הדברים כחיזוק למשתמע מדברי סאדאת על תוכנית פעולה לעשרים או עשרים וחמש שנים, ל“מאבק ממושך”. ואכן, אם אין מדובר עוד במלחמה עכשיו, למה לקיים צבא קבע ענק, האוכל את בשרה של המדינה הכורעת תחת עוניה? ידיעות שהגיעו מאז יולי על הוצאתם של מחזורי גיוס ותיקים (בהם מי ששירתו מאז מלחמת ששת הימים) לשירות מילואים, וכנגד זה גיוסים חדשים מצומצמים יותר – הצטרפו גם הם לרושם, שאין פני מצרים למלחמה.

אומנם, מאז ראשית 1972 קלטו המצרים והסורים 600 טנקי “טי-62”, סוללות של טילי נ.מ. מן הטיפוס החדיש והנייד “סאם 6”, מטוסי “סוחוי 7”; סוריה קיבלה מספר ניכר של טילי קרקע-קרקע מטיפוס “פרוג”, והיו אף ידיעות על כך שמצרים קיבלה טילי “סקאד”, שהטווח שלהם ארוך יותר, עד ל-150 ק"מ.

כל העובדות כולן – המידע המודיעיני על תוכניות המלחמה, תמונת ההתעצמות הצבאית והתפרסותם של הצבאות הגדולים הללו לאורך תעלת סואץ וברמה הסורית – היו מוכרות בעיקרן לכולם: לא רק לרמטכ“ל ולעמיתיו הבכירים, כסגן הרמטכ”ל וראש אמ“ן, כי אם לשר הביטחון ולראש הממשלה ולעוזריהם הצבאיים. ואולם הן נקראו ברקע המתואר לעיל, מתוך תחושה כפולת פנים – מכאן עוצמתו הרבה של צה”ל ומכאן ההערכה שמלחמה יזומה מצד הערבים תהיה נטולת היגיון. את דבריו על “מוסר הלוחמים”, בטכס הענקת פרס יצחק שדה, ב-28 באוגוסט, ליווה דדו בהדגשת כוחנו, ה“גובר בהתמדה… הננו חזקים ונהיה עוד יותר חזקים. כאילו מתקיים בנו הפסוק חזק חזק ונתחזק.” וב-10 בספטמבר אמר דיין באספת בחירות בבאר-שבע: "כבר חלפו שש שנים מאז מלחמת ששת הימים, ואנו מדברים עכשיו על תקופה של ארבע שנים נוספות. כבר התרגלנו שכל עשר שנים נלחמים שישה ימים – "

ואז באה שעת אחר הצהריים של ה-13 בספטמבר, שהופלו בה 12 (על-פי החישוב הראשוני, 13, שצומצם ל-12 בבדיקות נוספות של התצלומים) המטוסים הסוריים.

הקרב האווירי של ה-13 בספטמבר

את התקרית הזאת פתח מרדף של מטוסי “מיג 21” סוריים אחר שני זוגות מטוסי “פאנטום”, שהיו בטיסת צילום בגבולה של סוריה. טייסות נוספות של חיל האוויר טסו מעל לים, בחוף הצפוני של לבנון, כאבטחה. ואכן, הסורים הזניקו שתי רביעיות של מיגים 21, ומיד לאחר מכן עוד שתי רביעיות – בסך הכול 16 מטוסים. התפתח קרב אווירי, שבמהלכו הופלו 9 מטוסים סוריים באש תותחים, בטילי “שפריר” ובטילים אחרים. בסופו של קרב זה גם נפגע מיראז' ישראלי, והטייס הצליח לגלוש עם מטוסו לגובה אופטימלי ולפלוט עצמו מעל לים התיכון. הרמטכ“ל, שעקב אחר מהלך הקרב כמו “בכל פעילות מבצעית, גם בלתי יזומה, שהייתה לנו באחרונה – וכפי שמשתדל כל מפקד בצה”ל,” סיפר שהקרב התרחב “כתוצאה מהרצון שלנו לחלץ את הטייס. אנחנו התמדנו לשהות בשטח. המטוסים שלנו הבטיחו את אזור הפעולה.”²⁹⁰

סירתו של הטייס התהפכה, כנראה בשל תקר, ובינתיים החישו גם הסורים מטוסים נוספים, ואי-אפשר היה להנחית אל הטייס מסוק שיחלץ אותו. בשלב זה של הקרב הופלו עוד ארבעה מטוסים סוריים. אחד הטייסים הסורים צנח במרחק של כמה מאות מטרים מן הטייס הישראלי, והמסוק חילץ גם אותו. מצבו היה חמור, אבל הרופא עשה לו שאיבת קיבה, חיבר אותו לחמצן, עשה לו אינפוזיה, ולבית החולים הגיע במצב מניח את הדעת, כמוהו כטייס הישראלי.

עד כאן גורלם של הטייס הישראלי והטייס הסורי.

התקרית עצמה הייתה בממדים נרחבים, אפילו בהשוואה לתקרית הגדולה של שלהי 72', כאשר הופלו 6 מטוסים סוריים, או אותה תקרית של ה-7 באפריל 1967, שהופלו בה 6 מטוסים סוריים, אירוע שאף בו היה דדו מעורב – כאלוף פיקוד הצפון.

השאלה המיידית הייתה: האם תהיה תגובת הסורים צבאית, ואם כן – באיזה אופן? בירות ערב מודיעות, כי צפויה פעולת נקם וכי הסורים פנו אל המצרים, שיפעלו גם הם בקו בר-לב. קהיר מדגישה, כי תוצאות הקרב האווירי פגעו קשה ביוקרתו של הנשיא אסד. רב-אלוף אלעזר מעריך, שאחד הלקחים העיקריים שיפיק אסד יהיה, כי חרף ההתעצמות האווירית, משקפות תוצאות התקרית את “יחס האיכות ואת העליונות שיש לטייסים שלנו על הטייסים הסורים.” הם לא ימהרו להתנסות בקרב אווירי נוסף, וכן ייזהרו מתגובה צבאית אחרת, כגון הפגזת יישובי הרמה – מחשש תגובה אווירית מסיבית יותר. עם זאת הניח הרמטכ"ל, שתגובה כלשהי תבוא, וכיוון שמערך הטילים כיסה חלק ניכר משמי רמת הגולן הישראלית, היה חשש, שכתגמול ינסו להפיל מטוס ישראלי. האם יעשו יותר מזה?

הציפייה לתגובה סורית

שאלת התגובה הסורית תטריד יותר ויותר את ההנהגה הצבאית והמדינית, עד שבסופו של דבר תהיה למין מסך שיסתיר מן העין את התשובה האמיתית למתרחש מעבר לגבולות ישראל. אלא שלא ביום אחד יהיו נדבכי הטעות למבנה הגיוני מוצק, שכמעט לא ניתן לערעור.

הספירה, וזאת אנו יודעים בראייה לאחור, נפתחת באותו 13 בספטמבר.

ורק בראייה לאחור.

היו אלה, אל נשכח היום, ימים יפים לישראל. יום קודם, ב-12 בספטמבר, נפתחה בגני התערוכה בתל-אביב תערוכת מאה שנות התיישבות יהודית בארץ-ישראל, שבאה להציב את חגיגות הכ“ה לייסוד המדינה בפרספקטיבה היסטורית. לפנות ערב השתתף דדו בפתיחת התערוכה, ומשם טס לבסיס חיל האוויר “עציון” בסיני כדי להשתתף באירועי יום השנה של החיל. ימים מעטים קודם השתתף הרמטכ”ל בכנס חטיבת השריון הסדירה הראשונה של צה“ל – שהוא היה אחד ממפקדיה – “חטיבה ששמה הופיע בכל אחת ממלחמותינו, שבשתי מלחמות אשר בהן פרץ צה”ל לסיני, הייתה חוד השריון.” ימים אחדים לאחר מכן יבחינו תושבי תל-אביב בשלטים המציינים, כי ב-7 באוקטובר תחוג חטיבת “גולני” את חגה היא. איש לא מעלה על הדעת, שבאותו יום כבר תהיינה נתונות שתי החטיבות – “שבע” ו“גולני” – בקרב הבלימה ברמת הגולן. נערכות הכנות לצעדה, שתיפתח ב-16 בספטמבר ותינעל ב-19, והרמטכ"ל יהיה נוכח גם בפתיחה וגם בנעילה.

סדר היום של דדו באותם ימים מלא ישיבות ודיונים. שימת לב מיוחדת ניתנת לאותן יחידת נבחרות, המתכננות מבצעים נועזים שונים – בהם מבצעים אשר שוב לא יבוצעו לעולם, ואפילו המיועדים להשתתף בהם לא יֵדעו מה החמיצו. יש פגישות עם אורחים מחוץ לארץ, מפקדים בכירים, מכללה צבאית, קבוצת קצינים מהמזרח הרחוק. הרמטכ"ל נפגש עם שגריר ישראל בוושינגטון, שמחה דיניץ, שהגיע לארץ כדי לשבת “שבעה” על אביו, ולא ישוב אלא לאחר פרוץ המלחמה. הימים ארוכים וגדושים. הייתה אותה “חתימה” על מסמכים רבים, כפי שמחייב החוק. כיוון שבימות החול לא הספיק לנקות את שולחנו, היה מחלק את השבת בין התענוג לבין החובה. מספרת תלמה רעייתו: “בשבת היה ישן עד שעה מאוחרת, נוסע למכון וינגייט, משחק טניס עם המאמן שלו, אוכל צהריים בבית, מסתגר בלשכתו במטה הכללי, עובד עד הערב. נשאר לו מעט מאוד פנאי למשפחה. דדו לא אהב לטייל, והייתי מתלווה אליו למכון וינגייט עם הבן הקטן. לעתים רחוקות מאוד הייתה שבת שלא עבד”.²⁹¹

דיונים על משמעת – התעסקות לא תכליתית

בספטמבר מגיע לשולחן המטה הכללי – במידה מרובה משום שרק אז סיים האלוף הרצל שפיר, ראש אכ“א, עבודה גדולה בנושא פקודות מטכ”ל – נושא המשמעת בצה“ל. היה זה מעין “נושא נצחי”, שימיו כימי צה”ל. המילה הזאת – משמעת – קיפלה בתוכה לא רק נושאים מוגדרים כהופעה מסודרת של חיילים בחופשה, חבישת כובע, הצדעות, גינוני טקס למיניהם, שתכליתם לתת ביטוי לחד-משמעות ההיררכית בצבא, להבדל שבין הדרגות השונות, למקומה של הפקודה כמימושם של העיקרון ההיררכי וחובת הצייתנות – היו כאן גם זרמים תחתיים, התגוששות בין מסורות צבאיות שונות ובין התייחסות שונה למתחייב מתכונת היסוד של צה"ל – היותו צבא אזרחי, צבא מילואים.

כבר בהרצאתו הפרוגרמטית הראשונה, בינואר 1972, נתן דדו ביטוי להשקפתו: דיונים אלה, החוזרים על עצמם בתדירות כל השנים, אינם תכליתיים. את דמות הצבא מעצבים גורמים רבים – “האופי הלאומי, או היעדר אופי לאומי מגובש, מציאות קיבוץ גלויות, עובדת היותנו חברה דמוקרטית המשתקפת באורח החיים של הצבא, המצב הביטחוני, משך השירות הסדיר, היותנו חברה קטנה ואינטימית וגורמים נוספים, שכולם יחד יצרו את המודל הזה.” מתחילה הודיע, שאין לו כוונה לשנות מן הסגנון שהיה קיים בעבר. גם עכשיו, כעבור שנה וחצי, הוסיפ לדבוק בהשקפתו זו, חרף הביקורת. “השאלה היא האם אנחנו חושבים שזה הדבר הכי חשוב, ומה נשלם בעד זה, והאם המחיר שווה? אני אינני רוצה לקבוע קריטריונים כאלה, שיחייבו שינוי ערכים כזה ומתחים כאלה בצבא, שתוצאתם – אני חושש – לא תהיה כדאית.”

כנגד זה, סבור היה שיש להגשים בקנאות נורמות שקבע לעצמו צה"ל “כדי להגיע לסגירת הפער בין הפקודה לבין הביצוע.” באותם ימים של ראשית ספטמבר גם סבור היה, ועל כך לא נחלקו הדעות, שצפויה תקופה של רגיעה – וזו גם מצדיקה וגם מאפשרת להקדיש הרבה יותר מאמצים ושימת לב לנושאים אלה.

למה התכון בנורמות?

שימוש ברכב צבאי על ידי קצינים גם לנסיעות פרטיות נראה לו כ“חלק איטגרלי של רמת החיים ורמת השירות”, ולא לכך התכוון. אבל כאשר קיבל מכתב מאמו של חייל, ששימש כנהגו של מפקד, והיא כתבה לו “אני יודעת שזה שירות לאומי, אני בשמחה שלחתי אותו, אבל ראה מהו יום העבודה שלו, הוא משרתה הפרטי של גברת פלונית” – הגיב בחומרה. הוא ביטל את מאגר הרכב שעמד לרשות קציני האוגדה הקבועה בסיני – מכוניות על נהגיהן בצפון – ששימשו את המשפחות, הייתה זו תופעה ממוסדת, הביטול עורר התמרמרות בקרב המפקדים, והוא הזמין לשיחה בביתו אותם ואת נשותיהם. כאשר שמע כי מפקד גדוד רשאי להתגורר בבית מלון בצאת גדוד המילואים שלו לאימונים, ולא גר בשדה, עם האנשים – “סמרו שערותי. אם זה נכון, יש להפסיק את זה מיד.” ²⁹²

תכונת מלחמה סורית ומצרית – ומסך הקונספציה

אלה הם ימים של רגיעה. הסורים בונים שדות תעופה חדשים בקצב מהיר. יש ידיעות על צעדי כוננות בחיל האוויר המצרי. ההסבר עולה מאליו – קרב ה-13 בספטמבר חשף את חולשתם האווירית של הסורים, ואולי זו הייתה כוונת הישראלים (סבורים המצרים) – ואם כך חוששים הם מפני פגיעה דומה בחיל האוויר המצרי.

במחצית השנייה של ספטמבר מגיעות ידיעות על העלאת רמת הכוננות גם בזרועות אחרות של הצבא המצרי. “זהו צעד הגנתי, המבטא חשש מפני התקפת פתע ישראלית” – עולה מאליו הסבר גם לזה. אל הערכת “הסבירות הנמוכה”, מחבר עכשיו אמ"ן את התקרית האווירית של ה-13 בספטמבר, שמתפרשת על ידי האויב כראשיתו של מהלך התקפי ישראלי – והרי לנו “קונספציה” שלמה, שתערפל מעתה כליל את התמונה המודיעינית.

לנטייה זו של אנשי המודיעין להמעיט מכוחו של האויב ולעמידה “אמיצה” נוכח מהלכים מאיימים מצדו, יש בפי אחד מבכירי המפקדים לשעבר באמ“ן הסבר פסיכולוגי מעניין: בדיוני מטה מייצג איש אמ”ן – מעצם תפקידו – את האויב. מן העבר השני, כביכול, עומדים מפקדים המייצגים את “כוחותינו”, כלומר לא רק את העוצמה הריאלית בלבדה, כי אם הן את הדימוי העצמי שלהם עצמם והן את דימויו של האויב הערבי בעיניהם. נציג אמ“ן הוא לא אחת “אינטליגנט”, מעלעל בניירות, ממושקף – וכנגדו המפקד (בכל רמות הפיקוד) הוא איש השדה, “גבר”. במרוצת השם, נוכח ניצחונותיו המזהירים של צה”ל על כל הרכב של העוצמה הערבית, החל מאבד את הממדים הריאליים הביטחון ש“מחלקת טנקים” תתגבר על כל החי“ר ועל כל נשק הנ.ט. שבידיו, כפי שהדבר ניכר אפילו בביטויים כ”רומסים ודורסים“, “מנקים”, “מקפלים”, “מנפנפים”. כאשר מייצג איש אמ”ן את האויב כ“עוצמה”, לובש גם הוא כביכול את דמותו המזולזלת של האויב הערבי – ויחס זה מצד ה“גברים” מועתק אליו, חובש המשרד “החלשלוש”. בכל מקרה קשה לייצג נאמנה את עוצמתו של האויב, את המוטיבציה שלו, את ערכיו – אך קשה היה שבעתיים לאדם מסוגו של האלוף זעירא, מח"ט צנחנים לשעבר, מי שנמנה עם חבורת המפקדים הקרביים ונוסף על כך הכיר בכוחותיו האינטלקטואליים, ומטבעו העדיף הערכות פסקניות ונועזות על דו-משמעות זהירה והססנית.²⁹³

ובינתיים מוסיפות העובדות לנוע בכיוון אחד, שמבעד למשקפי המעריכים אותן נראה כיוונן שונה בתכלית.

במישור המדיני: בסיום ועידת אלג’יר מודיע פידל קאסטרו (ב-10 בספטמבר) על ניתוק יחסים עם ישראל, אבל “משקיפים מדיניים בירושלים” יודעים להסביר שזה מעשה בלתי מחושב ובלתי מתוכנן, שכל כוונתו לרכוש את אהדת המדינות הבלתי מזדהות. נשיא ניגריה רומז על אפשרות ניתוק יחסים עם ישראל. כעבור שמונה ימים אומר נשיא סנגאל לעיתונאית ישראלית (“מעריב”, 18.9.73), כי יצטרף להחלטה בינלאומית לנתק יחסים עם ישראל.

במישור הצבאי: המצרים קיבלו 150 טילי “פרוג” חדשים בשנה האחרונה. בבריטניה רכשו 6 מערכות ראדאר לשימוש ארטילרי, וכן קנו גשרי ביילי וציוד נוסף. המערך הסורי ברמה גדל – תופעה שהחלה עוד לפני התקרית האווירית – והכוחות נמצאים בכוננות גבוהה.

הערכת מצב: מלחמה – לא לפני 1975

הערכת המצב האסטרטגית מוסיפה להיות, כי חרף רצונם אין הערבים מסוגלים לפי שעה לפתוח במלחמה, בסיכוי הצלחה כלשהו, בשל עליונותה האווירית המכרעת של ישראל. רק לאחר שתתעצם יכולתם לחדור לעומק ישראל במטוסים ובטילי קרקע-קרקע ויחול שיפור ניכר בסוגי הטנקים שלהם, תשתנה הערכה זו. ספק אם גם אז יעריכו מנהיגי מדינות ערב שהם מסוגלים להכריע את צה"ל, אבל ייתכן שיפתחו במלחמת התשה, בהנחה שעל תגמול אווירי מצד ישראל יוכלו לשוב ולגמול במטוסיהם ובטיליהם. ואולם זה אינו צפוי אלא בעוד שנים אחדות, ולכל המוקדם בסוף 1975.

הערכה זו משמיע האלוף זעירא ב-17 בספטמבר, במהלכו של דיון אסטרטגי במטה הכללי, בנוכחות שר הביטחון.²⁹⁴ נדון גם הצורך, שהודגש בתכנונים הרב שנתיים, להגדיל את מספר אוגדות השריון. מאז שנכנס דדו לתפקידו אורגנה אוגדה נוספת, והוחל בהקמת מסגרת ארגונית שתהווה יסוד לאוגדה שביעית. התחושה הכללית היא, שבהווה אין מקום לדאגה, וחילוקי הדעות מבטאים הערכות שונות בדבר מידת הדחיפות שבהקמת אוגדות נוספות נוכח מגמת ההתעצמות הערבית, המהירה מן החזוי. האפשרות של התקפה בו-זמנית בחזית המצרית והסורית, והנסיבות המדיניות המחייבות להגיע להכרעה בתוך ימים ספורים – הן המחייבות הרחבה ניכרת של עוצבות השריון. באותם ימים מגיע הטנק הישראלי “מרכבה” לשלב פיתוח מתקדם, ומתחת לפני השטח – מביא מאמץ עצמי זה להשהיית רכישתם של טנקי סנטוריון כעתודה. גם הנגמ"שים, שהוחלט על רכישתם, טרם נקנו – קובל ברן באוזני דדו בבוקר ה-17, לפני הדיון במטה הכללי.

ואולם אין איש חש שכל זה “בוער”. אדרבה, אחד האלופים אומר, כי היום ניתן לסיים מערכה צבאית בניצחון “באפס זמן”. ביטחון זה מושתת על ההנחה הכללית, שתינתן לצה“ל התראה. זהו דיון אסטרטגי, המפתח מגמות ארוכות טווח, שהמשכו נקבע ל-24 בספטמבר, כעבור שבוע. במהלך אותו שבוע נוספות ידיעות מדאיגות על הצטברות נשק חדיש בידי האויב: כבר לפני חודשים אחדים קיבלו הסורים 20 מטוסי יירוט-הפצצה מסוג “סוחוי 20”, והם עתידים לקבל מטוסים נוספים מסוג זה וכן מטוסי “מיג 23”; הלובים ביקשו מן הצרפתים חלקי חילוף וחימוש למטוסי ה”מיראז' 5-די" שברשותם, והובטח שרוב תביעותיהם ימולאו עד למחצית אוקטובר, והשאר עד סוף השנה. אין ספק, שטייסת זו – המונה 18 מטוסים – תשמש את המצרים.

בראיון לקראת ראש השנה (לגלי צה“ל ול”במחנה") אומר על כך הרמטכ"ל: “למרות מערכת היחסים המופשרת שבין ארצות-הברית לברית-המועצות, ממשיכה ברית-המועצות להזרים נשק, גם בכמויות גדולות וגם מסוגים חדשים, למדינות ערב – כמו, למשל, הטיל “אס.א.6” והטנק “טי-62”, מן הדגמים המשוכללים שבידי הסובייטים… גם העולם המערבי ממשיך לספק נשק לערבים… סדרי הגודל של ההצטיידות הם גדולים, הן מברית-המועצות והן ממדינות המערב… מיראז’ים שרכשה לוב עברו למצרים…” אין הוא גורס, שהערבים יתקשו לקלוט ציוד מתוחכם כזה: “למרות הוצאת המומחים הסובייטים ממצרים ב-1972, נשארו שם מדריכים, ובאותם סוגי נשק שהם קולטים ואינם מספיק בקיאים בקליטתם, הם מקבלים מדריכים עד היום הזה. גם בסוריה יש מדריכים רוסיים.”

מתאימים את הצבא לתקופת הרגיעה

אלא שראיית המגמה הכללית לחוד, והערכת המציאות השוררת ברגע זה לחוד. העתיד הקרוב נחזה כתקופת רגיעה. בתנאים אלה, “צריך לקצר את השירות – והראיה, שאנחנו מקצרים אותו. הווה אומר, אנחנו צריכים להתאים את הצבא לתקופת הרגיעה, ואנחנו עושים זאת בתחומים רבים.” בשנה הבאה יחולו שינויים ארגוניים בצה“ל, “בעיקר בהשפעת קיצור השירות.” בין השאלות שמציגים המראיינים – השינויים הרבים בפיקוד הבכיר. מאז שנכנס דדו לתפקידו, השתחררו כעשרים אחוזים מכלל הקצינים הבכירים, מדרגת סגן-אלוף ומעלה, ועוד עשרה אחוזים קרובים להשתחרר. “תמורה של כשלושים אחוזים במשך שנתיים היא תחלופה רצינית מאוד, חשובה מאוד. יש בכך תרומה גדולה לרעננותו של צה”ל ושל הפיקוד הבכיר בפרט.” את הקצינים היותר צעירים מעריך הרמטכ“ל כמקצועיים יותר, “אך בינם לבין הקצינים מן הדור הראשון של צה”ל קיים הבדל נוסף, שאינני יכול להגדירו כחיובי… יש יותר הקפדה על הצד המקצועי והטכני, ולא תמיד יש הקפדה מספקת על הצד החינוכי, האישי והרעיוני, שאני רואה בהם תפקידי-מפקד בחשיבות עליונה.”

מן השאלה האחרונה עולה היום – באוזנינו, היודעים מה עתיד להתרחש – צליל של אירוניה טרגית, מן השאלה ומן התשובה, גם יחד.

שאלה: “יש להניח, ואני מאחל זאת לכולנו, שניפגש כאן לראיון נוסף בעוד שנה, בערב ראש השנה תשל”ה. איזו שאלה מרכזית תעסיק אותנו, לדעתך, בראיון ההוא?"

תשובה: “ראשית – אנחנו חייבים לדעת שסכנת מלחמה עוד לא חלפה. כאשר אני עוקב אחר כל הנאמר והנכתב בארצות ערב, אני מבחין עדיין בשאיפות גדולות וכנות לפתור את הסכסוך שבינינו לבין מדינות ערב בדרך של מלחמה, בדרך של הכרעתה הצבאית של מדינת ישראל. לכן, מוקדם להתנבא ניבוי אופטימי, שאולי בשנה הבאה נעשה עוד צעד לקראת רגיעה, כי סכנת מלחמה עדיין קיימת. ניתן למנוע אותה, ניתן להרתיע את האויב ממלחמה, אך ורק על ידי קיום מתמיד של כוח שאינו ניתן להכרעה בשדה הקרב…”²⁹⁵

אין נבואות שלום בפיו של דדו – אך אין הוא מעלה על דעתו שהמלחמה כבר בשער.

מה אתה רואה

“ואֹמר: סיר נפוח אני רֹאה, ופניו מפני צפונה.”

(ירמיהו א, 13)

התגובה הסורית על הפלת 12 המטוסים, שהכול ציפו לה, מוסיפה להטריד את אלוף פיקוד הצפון. עכשיו מרוכז לעבר הגבול לא רק כל המערך הסורי: סוללות הטילים הנגד-מטוסים מצמצמים ביותר את יכולתו של חיל האוויר לסייע לכוחות הדלים שבקו. נוסף לארטילריה ארוכת טווח, המאיימת על יישובי הרמה והגליל העליון, מוצבים טילי קרקע-קרקע מטיפוס “פרוג”, המסוגלים להגיע עד צפת, נצרת, עמק יזרעאל.

ומדאיג מכול – להבדיל מקו בר-לב, שמדבר ריק חוצץ בינו לבין מרכזי היישוב ואפילו הפתעה מוחלטת אין בה כדי לסכן ולוּ יישוב אחד – הנה כאן מתחיל היישוב ממש מעבר לקו הסגול. אין כל מכשול, אין מדבר ואין כל מרחב התראה. האור האדום נדלק באוגוסט, כאשר – בלא כל התראה מודיעינית מוקדמת – פשוט ראו אותם נוסעים. כלום אין אפשרות, שכך, בהפתעה גמורה, יחצו פתאום את שני הקילומטרים שבינם לבין הגבול?

האלוף חופי לא חשב אף הוא במונחי מלחמה כוללת: “לא הייתי שונה מכולם בראייה הכוללת, שאין זה הגיוני שזה יקרה ב-73', ואינני מבקש לעצמי כתרים שאינם מגיעים לי. יחד עם זה, מתוך תחושת המתרחש בשטח – הדבר לא הניח לי. לא הניח לי – משום שעל חזית הצפון הייתי אני האחראי.”²⁹⁶ מקור דאגתו היה היעדר הסבר מניח את הדעת לתגבור המסיבי הזה שתגברו הסורים את הקו. העמיקה את דאגתו הציפייה לתגובה סורית כלשהי על הפלת המטוסים, ובעיקר האפשרות של פריצת פתע, בכוח גדול, לתוך רמת הגולן. אפילו לא יעלה בידי הסורים לכבוש – “לחטוף” – אלא אחד מיישובי הרמה, תהיה זו להם הצלחה גדולה.

ב-24 בספטמבר התכנס פורום המטה הכללי לישיבה השבועית הרגילה.²⁹⁷ בישיבה של השבוע הקודם לא הספיקו כל חברי הפורום להשתתף, ולכן החליט שר הביטחון לבוא גם הפעם, הן כדי להאזין והן כדי להשמיע הערות סיכום משלו. הדיון – כזכור – היה בשאלות של מגמות אסטרטגיות ארוכות טווח, אולם כל ישיבה של פורום זה נפתחת בסקירה שוטפת מפי ראש אמ“ן, ובפיו של האלוף זעירא לא היו הערכות על התפתחויות דרמטיות בימים, או בשבועות הקרובים. כמה ימים לפני אותה ישיבה ב-19 בספטמבר, התווה זעירא באוזני הרמטכ”ל את הנקודות המרכזיות שיובלטו בהערכת המודיעין השנתית של אמ“ן, אשר תושלם בתוך שלושה שבועות. הוא ציין שתי נקודות מתוך הערכת אמ”ן מן השנה היוצאת, אשר נתגלו כהערכות מוטעות: במהלך השנה הוכח, שבציפייה ליוזמות מדיניות אמריקניות להסדר הסכסוך הישראלי-ערבי הייתה משום הגזמה. כנגד זה הומעט בהערכת סוגי הנשק החדישים שיכניסו הרוסים לאזור, כגון טילי קרקע-קרקע “סקאד”. לדעת האלוף זעירא, הייתה הזרמה זו של ציוד רוסי חדיש טעות-ההערכה הרצינית ביותר של השנה היוצאת.²⁹⁸

בצפון אין מרחב התראה ו“יש פה סכנה של התקפת פתע”

האלוף חופי, שהיה ראשון המשתתפים באותו “סיבוב שני” של הדיון האסטרטגי, הקדיש את הערותיו הראשונות לבעיה הקיימת בחזית הצפון. שיבת הכוחות הסוריים אל הקו, החל באוגוסט, הייתה בלא כל התראה מודיעינית קודמת, כי אם פשוט ראו אותם באים. היעדר מרחב התראה וקרבתם של היישובים לחזית הם אומנם דברים הידועים לכול, אבל זהו להערכתו מצב “חמור מאוד”, ולפחות פוטנציאלית “יש פה סכנה של התקפת פתע.”

מכאן שב הדיון אל הצפוי בעוד שנים אחדות, אם בתוך ארבע השנים הנותרות של תוכנית ההתעצמות “אופק א'”, אם מעבר לזה. למעלה תוארו גלגולי אותה תוכנית חמש-שנתית, שנולדה מתוך “גושן ב'” ומחמת אילוצים תקציביים ושיקולים אחרים, נתפרה מחדש, נמתחה על פני שנתיים נוספות (עד 1978) והוצאו מתוכה, או נדחו, מרכיבים שונים. האילוצים הסותרים באו בתוכנית זו לכלל ביטוי – מצד אחד, ההצטיידות הערבית, המהירה יותר מכפי שהיה חזוי בעבר, חייבה את ישראל לתוספת עוצמה, כגון רכישת דור חדיש יותר של מטוסים (כגון, “אף-15”, שלא יהיה מבצעי אלא בעוד שנתיים, ב-1975) ובניית אוגדות שריון נוספות. מתעוררת שאלת טילי הנ.מ., שתהיה להם בעתיד השפעה רבה על יכולתו של חיל האוויר למלא את התפקיד שהועידו לו בשלב הראשון של המלחמה; ייתכן מאוד, שבשלב זה לא ייהנה מחופש פעולה, ועוצבות שריון, ארטילריה וכוחות יבשה אחרים יצטרכו לפלס ביבשה – על ידי תקיפת בסיסי הטילים – את נתיב המטוסים בשמים. כנגד זה פעלו האילוצים התקציביים, שהביאו, כמתואר למעלה, לדחיית רכישתו של ציוד ולדחיית הקמתן של עוצבות שריון נוספות – קיצוצים שהסתכמו לכדי שבעה עד תשעה מיליארדים לירות בתקופת “אופק א'”.

אף שבסיבוב שני זה נשמעו הערכות שונות על הנדרש לטווח ארוך – לשנים הבאות – לא דיבר אפילו איש אחד במונחי ימים או חודשים, ולא הייתה ליד השולחן תחושה של מלחמה בשער. בכל הנוגע להערכת המצב, לא נתגלו באותה שעה כל חילוקי דעות עקרוניים. הכול הסכימו, שבכל הנוגע ליכולת הצבאית, נהנה צה"ל מעליונות מכרעת על כל מדינות ערב גם יחד, וכי עליונות זו תתקיים לפחות עד סוף שנות השבעים. איש לא חלק על ההערכה, שאין צפויה בשנה הקרובה – גם לא בנסיבות המדיניות המחמירות – סכנת מלחמה טוטאלית גדולה עם מדינות העימות.

לא שהייתה שאננות. הרושם המצטבר הוא שבטענה זו כלפי מערכת הביטחון מעורכת הרִשעות באי-ידיעה. אדרבה, הייתה דאגה מפני התגברות המגמות העוינות במדיניות הבינלאומית ומפני השלכות אפשריות בעתיד של תלות מוחלטת בגדולה שבידידותיה הספורות של ישראל – ארצות-הברית. המאמצים לייצור עצמי – שהיו כבר אז בעיצומם בתחומים רבים – היו ביטוי לראייה מפוכחת של המציאות הבינלאומית.

דיין חושש מ“מחטף” ברמת הגולן

אולם באותה שעה לא נראתה סכנת ההתלקחות המלחמתית קרובה, ולא זה עמד על סדר היום.

הייתה אותה שאלה סורית. הערכתו של חופי בדבר היעדר כל התראה ואפשרות של “מחטף”, כלומר כיבושו של שטח מצומצם – ואפילו באורח זמני – מילאו דאגה את משה דיין. מה שחסר לנו עכשיו – יומיים לפני ראש השנה – זו הפגזה ארטילרית על יישובי הרמה והגליל, או חס ושלום, פשיטה עמוקה וכיבוש רמת מגשימים, למשל…

מכל מה שדובר בו בשני הדיונים הארוכים נראתה לו “אקטואלית” האפשרות שהצביע עליה “חקה”. סוריה מסוגלת לנסות פשיטה כזאת, לפגוע בשניים-שלושה יישובים, אפילו תפסיד את המלחמה. אם אפשרות זו של מתקפת פתע נכונה, והסורים מסוגלים “לחטוף” שטח ברמה ולכבוש יישובים – זו תהיה קטסטרופה, ואם כך – אין להמתין אפילו עד לאחר ראש השנה בלי לדעת שיש לצה“ל תשובה למהלך סורי כזה; אלא אם מניח הרמטכ”ל שלחשש הזה אין יסוד.

אין דדו מקבל את ההנחה, שיש בכוחם של הסורים היום לכבוש את רמת הגולן. אומנם אין לפיקוד התראה מספקת בכל הנוגע ליכולותם של כוחות היבשה לנוע ולפעול – ולסורים ישנה אפשרות להזיז כוחות, להוציא חטיבה, להכניס חטיבה. לא כן הדבר, אם אכן יפתחו במלחמה כוללת. במקרה כזה, תהיה לצה“ל אפשרות לקבל מראש התראה לכוונה כזאת. התקפת פתע מוגבלת – “מחטף”, שמפניו חוששים – יוכלו לבלום הכוחות הנמצאים עכשיו ברמה. את הערכתו זו משעין הרמטכ”ל על עוצמתו של חיל האוויר, אף זו אחת מאבני היסוד של המחשבה הצבאית באותה עת. לא בכדי מושקעת בחיל זה מחצית תקציב הביטחון, שכן הוא המאפשר להחזיק בימי רגיעה צבא יבשה קטן. עכשיו הוא מעריך, כי אפילו מערך הנ.מ. החדש של הסורים לא נטל מידי חיל האוויר את היכולת להתגבר עליו “בחצי יום”.

לתחושה זו שותפים הכול. דיין אומר במפורש, שבדבריו אינו בא לומר שצפויה מלחמה כוללת, או שמדובר בכיבוש כל רמת הגולן. מטרידה אותו האפשרות, שבפשיטה פתאומית ייכבשו יישוב או שניים, ואת זה לא נוכל למנוע. יהיה זה חוסר אחריות לקיים יישובים ברמה באין בידינו תשובה למקרה ש“עד שנפנה כה וכה – תהיינה בידי הסורים שלוש נקודות על נשיהן וטפן.”²⁹⁹

כאשר התקשר שר הביטחון עם הרמטכ“ל, שעה קלה לאחר תום ישיבת פורום המטכ”ל, כבר ישב האלוף חופי בלשכתו של דדו. אומנם, דדו סבור היה, כי “זה לא הגיוני, זה אידיוטי באופן לא סביר, שסוריה תפתח לבדה במלחמה” – אלא שהוא מזַמן לערב ראש השנה (26 בספטמבר), לשעה 08:15, דיון על צעדים להגברת הכוננות ברמת הגולן. לאחר דיון זה יתקיים מטה-שר בלשכתו של שר הביטחון. הכול סובב סביב החשש מפני אותו “מחטף” ברמת הגולן – וכך גם יהיה בימים הבאים.

ראש המטה הכללי – הפרק החמישי

מערב ראש השנה עד ערב יום הכיפורים

קודם שנתהה על מה שנעשה ולא נעשה ערב ראש השנה תשל"ד, מן הדין שנצייר את הרקע וניזכר באווירה ששררה באותו יום.

ארבעה ימים קודם לכן, בעצם השבת, הושבע איש יהודי – לראשונה בתולדותיה – לכהונת מזכיר המדינה של ארצות-הברית, האדירה במעצמות תבל.³⁰⁰ משקיפים מפוכחים קשרו מינוי חריג זה בפרשת ווטרגייט ובמצבו הציבורי הרעוע של הנשיא ניקסון. ד"ר הנרי קיסינג’ר ייצג כל מה שיש בו כדי לקומם את מעוזי השמרנות, שעליהם נשען ניקסון – הוא לא רק יהודי, כי אם אינו יליד אמריקה, היגויו הנוכרי בולט, נמנה עם “ראשי הביצה” הסוררים של הרווארד. לעומת זאת, הוא שהביא לנשיא את הצלחותיו במדיניות החוץ – את הפתיחה לעבר פקין, את הדטאנט עם מוסקבה, את סיום המלחמה בווייטנאם. אולי יעלה בידי קוסם זה גם לפזר את הסערה המתקבצת והעלולה לעקור את ניקסון מתוך הבית הלבן?

היו יהודים שראו סימן מבשר רעות בעצם ההשבעה ביום השבת. אחרים מצאו סימנים מעודדים יותר: יומיים לאחר השבעתו – ב-24 בספטמבר – נשא נאום מדיני ראשון בעצרת הכללית של האו“ם, שזה אך נפתחה. נמצאו ישראלים שגילו בנאום סימנים, שהמזכיר החדש לא יציב בראש סולם הקדימויות שלו את המזרח התיכון, שאת הסכסוך הישראלי ערבי אינו רואה כמקור לסכנה מיידית לשלום העולם – ומכאן הסיקו אותם משקיפים, ש”אין לצפות ליוזמה אמריקנית בהולה בעתיד הקרוב." כנגד זה היו שמועות על איזו תוכנית חדשה לפתרון בכיסו של קיסינג’ר. האם יש לחשוש מפני “תוכנית” כזאת, ואולי להפך – שר חוץ חדש פירושו המשכו של “מומנטום”? לשבוע הקרוב נועדו לקיסינג’ר פגישות עם שרי חוץ וראשי משלחות ערבים, וכן עם שר החוץ אבא אבן, היוצא בדרכו לעצרת. מדובר על אפשרות של “שיחות קִרבה”. צפויה פעילות מדינית.

בשעה שיוצא אבן ללונדון, בדרכו לניו-יורק, מתפרסם – בעיתון החג – ראיון עם שר החוץ. כעבור שנים אחדות, ב“אוטוביוגרפיה” שלו, יזכיר את הראיון הזה בבואו לתאר את הלוך הרוחות בישראל בסתיו תשל“ג. הוא ידגיש את ההשפעה של הבחירות הקרבות לכנסת על היענותה של מפלגת העבודה לתביעותיו המדיניות של דיין בעניין בניית העיר ימית וחיזוק אחיזתנו בפתחת סיני, ויציין את ה-23 באוגוסט, יום פרסומו של “מסמך גלילי”, כבעל “השפעה פסיכולוגית מרחיקת לכת… פוליטיקה פנימית, ולא בפעם הראשונה, הטילה עול כבד על הדיפלומטיה שלנו.” הוא מוסיף ומזכיר את ועידת אלג’יר, שכבר בה נתגלו התוצאות שהיו למדיניות זו בקרב עמי אפריקה. על אותו ראיון ב”דבר" של ערב ראש השנה, יכתוב: “חידשתי את הסתערותי על מוצקות הסטטוס קוו. אמרתי, כי ‘הקיפאון אינו אידיאולוגיה אמריקנית ואל לו להיות יעד ישראלי… עלינו לשאוף להפשרת המצב, לא להנצחתו’.”³⁰¹ חרף דעותיו אלה, לא יצא גם הוא לניו-יורק בתחושה של חירום או של דחיפות גדולה.

זאת ועוד: למחרת שלושת ימי החג, ביום ראשון, ה-30 בספטמבר, תצא ראש הממשלה, גולדה מאיר, לביקור קצר בשטרסבורג, כדי לשאת נאום במושבה של מועצת אירופה. משם תצא – בשל סיבוך בלתי צפוי עם ממשלת אוסטריה – לפגישה עם הקנצלר קרייסקי, וכל שימת הלב תופנה לווינה ולפרשת מחנה המעבר לעולים מברית המועצות בארמון שֶנָאוּ.

עלי להודות במעין “מחדל” משלי – אין במהדורה המקורית של ספרי זכר למגעים הקבועים בין מנהיגים ישראליים, בדרגים שונים, לבין מלך ירדן, וכוונתי כאן בעיקר לפגישה אחת, זו שהתקיימה במתקן הארחה של ה“מוסד” ב-25.9.73, בלילה שלפני ערב ראש השנה, בין ראש הממשלה גולדה מאיר והמלך חוסיין והמקורבים להם, ואשר עד היום נחלקים המעריכים אותה לשני מחנות: אלה הטוענים שבמידע שהביא המלך לא הייתה כל תוספת של ממש על מה שכבר היה ידוע לקהיליית המודיעין בישראל; ולעומתם הטוענים בעקשנות, על-סמך היכרות ממקור ראשון עם מה שאמר המלך, שהייתה בדבריו התראה ברורה מפני מתקפת-פתע מצרית-סורית משולבת. לא כתבתי על כך מסיבה פשוטה ומביכה מאוד: לא ידעתי. לא מצאתי לה זכר במקורות הכתובים הרבים שעמדו לרשותי, ואיש מן המרואיינים, בהם מי שהיו מעורבים בארגון פגישות אלה מאז סוף שנות השישים, מילאו פיהם מים. רק לאחר פרסום הספר, הצטברו הפרטים, טיפין טיפין, ולאחרונה אף שוחחתי עם אחד הבכירים המעורבים, ששוב לא ראה חובה לשתוק. היו לו מקורות רבי-חשיבות משלו, ובסופו של דבר בזכותם קיבלה ישראל התראה כלשהי על המלחמה. אך בעניין המידע שהביא המלך, נמנה הוא עם הסבורים, שלא היה בהם כדי להכריע את הכף בהתלבטות הגדולה, שבה הייתה לראש אמ“ן עמדה נחרצת כמעט עד לרגע שבו נפתחה האש: לא תפרוץ מלחמה. כאן אני רוצה לתקן מעט את המעוות, ובהסתמך על “הצופה שנרדם”, הספר שאני מזכירו שוב ושוב, ע”ע 243–245, לסכם את עיקרי אותה פגישה. המלך מסר לראש הממשלה, “ממקור מאוד רגיש בסוריה, שממנו כבר קיבלנו בעבר – והעברנו הלאה – ידיעות בכל הקשור להכנות ותוכניות, נודע שלמעשה כל היחידות שהיו אמורות להיות באימונים והוכנו כדי להשתתף בפעולה סורית כזו, נמצאת עתה, מזה כיומיים, בעמדות שלפני התקפה. – – – הכוננות כוללת את חיל האוויר שלהם, הטילים וכל דבר אחר הנמצא כבר בחזית בשלב זה. אמנם הכול נעשה תחת מסווה של תרגיל, אך על פי המידע המוכר לנו מהעבר, אלה הן עמדות תקיפה וכל היחידות כבר נמצאות בעמדות אלה. האם יש לזה משמעות או לא – את זה איש אינו יודע. לי יש את ספקותיי. אבל אי-אפשר להיות בטוח. חייבים לקבל את הדברים האלה כעובדות.” תהתה ראש הממשלה: “האם מתקבל על הדעת שהסורים יתחילו משהו ללא שיתוף פעולה מלא עם המצרים?” על כך ענה המלך: “אינני חושב כך. אני חושב שהם ישתפו פעולה.”

ומכאן נפתחה הפרשנות. גולדה התקשרה עם דיין שאמר לה, שברמת הגולן ננקטים אמצעים מתאימים. היו אנשים שצותתו לשיחה עם המלך, אך מחוץ לחדר. אחד מהם היה ראש ענף ירדן (ענף 2) באמ“ן/מחקר, סא”ל זוסיא (“זיזי”) קניאזר. הוא זיהה בדברי המלך שני חידושים: שהצבא הסורי “ערוך להתקפה”, ולא לביצוע מחטף או להגנה, ו“שזה בתיאום עם מצרים”. קניאזר ניסה להזעיק את הדרגים שמעליו, אבל אריה שלֵו האשים אותו שהוא “אלרמיסט” ויוצר פניקה לשווא. סופו של דבר: הערכה זו לא נמסרה לשום גורם מחוץ לאמ"ן, בכלל זה לא לאלוף פיקוד הצפון. ההמשך ידוע.

לא, אין כל אות למשבר קרב באותו ערב ראש השנה. די לעיין בעיתוני ערב החג, הן בכותרות הבולטות והן במאמרים העיקריים המתפרסמים בהם. לא הייתה מעולם תקופה שמצב הביטחון נראה כה טוב כבשעה זו, כותב עיתון אחד – ומבטא הרגשה כללית. מַעַייני הכול – בבחירות לכנסת, בעוד חודש. הייתה הסכמה לאומית – ואף ה“גנרלים” המקשטים את כל הרשימות שותפים לה – כי במרכז ההתעניינות עומדות שאלות הפנים הבוערות: פער חברתי-עדתי, גילויי שחיתות, איכות חיים…

על רקע זה יש לראות את דיוני ערב ראש השנה.

הרמטכ"ל מחליט על הגברת הכוננות בצפון

בשעה 08:15, בלשכת הרמטכ“ל, מתכנסים – סגנו, האלוף טל; ראש אמ”ן, האלוף זעירא, ועוזריו; מפקד חיל האוויר, האלוף בנימין פלד; אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי ואחרים.³⁰²

המגמה הניכרת מאז ראשית ספטמבר בצפון – נמשכת. מוסיפות להגיע ידיעות על הגברת מצב הכוננות בצבא הסורי, על ביטול חופשות, על גיוס רכב אזרחי, על החזרת מפקדים וחיילים משוחררים לשירות פעיל, באחת – הצבא הסורי ערוך עכשיו באופן, שמן הבחינה הטכנית הוא מוכן לפתוח באש זמן קצר לאחר שתינתן הפקודה. מהימנות הידיעות, מוסיפים, אינה גבוהה.

השאלה היא, איך לבאר כל זאת- ההנחות הבסיסיות מוסיפות להיות: סוריה לבדה לא תצא למלחמה כוללת עכשיו, שכן מנהיגיה מבינים מה כבד המחיר שישלמו; מצרים אינה הולכת למלחמה. מכאן – ההערכה היא, ו“בסבירות גבוהה”, שאין צפויה מלחמה כוללת, ואף אם יסתכנו בפעולות גמול על הפלת 12 המטוסים ב-13.9, יהיה זה ניסיון לשלח טילים במטוס, לפתוח בהפגזה ארטילרית, לבצע “מחטף”.

הרמטכ“ל סבור גם הוא, שאין צפויה מלחמה – אך הואיל וקיימת אפשרות שינסו לנצל את שלושת ימי החג לאיזו פעולה מוגבלת, הריהו מחליט על הגברת כוננות. צוות של סוללת תותחים כבדה, שעמד לצאת לחופשה – יעלה לצפון. גדוד ארטילרי נוסף יהיה בכוננות. אלוף פיקוד הצפון ביטל חופשות לצוותי 75 טנקים. הרמטכ”ל מחליט לתגבר כוח זה בשתי פלוגות ופיקוד גדודי של אחד מגדודי חטיבה 7. באופן זה יגדל מספר הטנקים המצוותים ל-100. כן מחליט הרמטכ"ל על העמדת חיל האוויר בכוננות – הן לסיוע לכוחות במקרה של מתקפה סורית, הן לצורך מכת נגד אווירית במקומות אחרים בסוריה. דרכי המערכת ברמה ייסגרו לתנועת מטיילים בחג, אך בשאר חלקי רמת הגולן תימשך תנועת המטיילים בלא הפרעה, כדי שלא לעורר בהלה. אומר דדו: “יהיו לנו מאה טנקים מול 800 – זה מספיק.”

שר הביטחון יוצא לרמת הגולן

מיד לאחר ההחלטה, הולך דדו ללשכתו של שר הביטחון. דיין אומר לו, שהוא מתכוון לטוס לרמת הגולן. הכוונה כפולה: להיפגש עם עיתונאים ולהשמיע דרכם אזהרה לסורים, וכן להיפגש עם נציגי היישובים ברמה. דדו אינו רואה טעם בסיור זה, והתרשמותו היא, כי שר הביטחון רוצה בעיקר בנוכחותו בעת הפגישה עם נציגי היישובים. ואכן, דדו יוצא לבדו, בשעה מאוחרת יותר. לפני כן נפגש דדו עם האלוף מנדלר (“אלברט”). בעוד שבועיים, ב-7 באוקטובר, זו הייתה הכוונה, יעביר אלברט את הפיקוד על הכוחות המשוריינים בסיני לידי תת-אלוף קלמן מגן, והוא עצמו יחליף את האלוף אדן כמפקד גייסות השריון.

הפגישה של שר הביטחון והרמטכ"ל עם אנשי היישובים הייתה אחר הצהריים, ממש ערב כניסת החג, ושומרי המצוות שבהם היו קצרי רוח. כתבי העיתונות מסרו, כי שר הביטחון הדגיש את צפיפות מערך הטילים הנגד-מטוסיים, המתקרבת לזו של המערך המצרי, וכן את מציאותם של מאות טנקים ותותחים בטווח אופרטיבי מן הקו הסגול. אין סיבה מיוחדת לראות החמרה דווקא היום – ציטט את דבריו אחד הכתבים – אבל אין גם שום סיבה להבחין בהקלה במצב – לא במערך הצבאי שמעבר לגבול ולא בגישתם המדינית של הסורים. הרמז המרתיע היה: “אני מקווה שהסורים מבינים כי כל מכה נוספת מצדם תכאיב להם יותר מאשר לנו.” תגמול תחת תגמול.

איש לא חשב על יותר מכך. כאשר הציע דדו לדיין שיבקרו בנפאח וישלימו שם דיון בנושא מסוים, לא ראה שר הביטחון כל דחיפות בכך. דדו עצמו לא היה שרוי בדאגה יתרה, והצעדים שהחליט עליהם בבוקר – הניחו את דעתו.

חופשה באופירה ותקרית באוסטריה

האם היה דדו רגוע באמת? לקראת ראש השנה עמדה להתפרסם, כמקובל, פקודת יום של הרמטכ“ל. נוסח הפקודה היה מוכן, ובמרכזו הייתה הברכה – שבפיו של המפקד היא גם תחזית, שהוא משמיע באוזני צה”ל וישראל כולה – ל“שנת רגיעה”. לא נדע מה עבר במוחו של דדו כאשר הובא אליו הנוסח להחלטה, אבל אנו יודעים מה החליט. בצד הפקודה שנגנזה כתוב: “הרמטכ”ל החליט לא לפרסם השנה פקודת יום לקראת ראש השנה."

מכל מקום, בשובו מן הפגישה עם נציגי היישובים ברמת הגולן, לא ראה דדו כל סיבה לאכזב את משפחתו ולבטל את התוכנית לעשות איתה באופירה את שני ימי החג ואת השבת הצמודה הפעם לראש השנה – לשחות, להינתק, לתפוס שלווה. למעשה, מצטרף דדו אל משפחתו בשעת ערב מאוחרת, לאחר הביקור ברמת הגולן. מערכת הקשר הצמודה גם מזעיקה אותו חזרה לתל-אביב באמצע החג, אומנם בשל משהו שונה לגמרי, שהונח עכשיו גם הוא, כתמונה שלישית, על התמונה הכפולה והמטושטשת: בראש השנה חדרו מחבלים ערבים לתוך רכבת של עולים מברית-המועצות, בהגיעה דרך הגבול הצ’כוסלובקי, לאוסטריה. הקנצלר קרייסקי, המצליח אומנם להביא לשחרורם של בני הערובה, בתום יממה של משא ומתן מתון עם החוטפים, מודיע על סגירת מחנה המעבר שנאו. בימים הקרובים תעמוד פרשה זו במרכז שימת הלב, כאילו היה גם זה מרכיב בתוכנית ההטעיה. במוצאי שבת, ערב יציאת ראש הממשלה לשטרסבורג, מקיימת הממשלה ישיבה מיוחדת, המוקדשת לעניין זה. העיתונות תהיה מלאה בימים הקרובים בפרשת שנאו ויחסי ישראל-אוסטריה.

אלא שהחל ביום ראשון, 30 בספטמבר, התגברו הידיעות, שכללו מעתה גם מידע על פעילות צבאית אינטנסיבית במצרים.

“המצב רגיל בהחלט – ולא יתפתח למלחמה”

לאחר התקרית של ה-13 בספטמבר, אשר במהלכה הופלו 12 מטוסים סוריים, נוצר רושם, שאצל המצרים שוררת הנחה, כי הייתה זו מתקפה ישראלית מתוכננת מראש. צעדי הכוננות שלהם, בעיקר בחיל האוויר, בוארו ברוח זו – בהיערכות לקראת אפשרות של מתקפה ישראלית דומה כנגד מטוסים מצריים.

עכשיו מגיעות ידיעות, שאין בהסבר זה כדי ליישבן. הימים מועדים לפורענות בתוך מצרים. ב-28 בספטמבר צוין יום השנה השלישי למותו של נאצר – והפעם בחודש הרמדאן – וצירוף זה, בנסיבות של מצב כלכלי מעורער, נותן הזדמנות למבקשים לעורר את העם נגד משטרו של סאדאת. את צעדי הכוננות, שמבחינים בהם, קל להסביר בהיערכות המשטר נגד כל אפשרות של מהומות וניסיונות מרדניים. וישנו הסבר שלישי, המתקבל לכאורה על הדעת יותר מכול: ביום שני, 1 באוקטובר, פותח הצבא המצרי בתרגיל גדול – “תחריר 41” – שינוהל ברמה הגבוהה ביותר: על ידי “המפקדה הכללית של הכוחות המזוינים”, בראשותו של שר המלחמה.

הנושא של “תחריר 41” – שחרור סיני. יתורגל בו לא רק שיתוף מפקדות בינזרועי, אלא עשוי להתבצע במהלכו תרגיל על-עוצבתי נרחב, עם גייסות: כוחות רבים ומגוונים ינועו ויקודמו לעבר תעלת סואץ, וכן ייקראו חזרה אל הדגל כוחות מילואים ויושלמו עבודות ביצורים. הפקודה ליחידות כוללת הנחיה ברורה: “על הכוחות להיות מוכנים לפעולה, במידה ויתגלו מצד האויב פעילויות עוינות…”

בצבא סורי – מערך חירום

ביום ראשון, בשעה 18:00, מקיים הרמטכ“ל דיון שמשתתפים בו: האלוף טל; מפקד חיל האוויר, בני פלד; ראש אמ”ן, האלוף זעירא; האלוף חופי – ועוד קצינים בכירים. עיקרו עדיין אינו הנעשה במצרים, כי אם “עדכון אחרי החג”, וכן דיון על ידיעות שהגיעו על תגבור נוסף של הכוחות בחזית הסורית.

האלוף זעירא מביא את הערכת אמ“ן לשעה זו. הצבא הסורי כולו במערך שלפי הדוקטרינה הסובייטית מתאים להגנה ולהתקפה. אך, “לדעתי, הצבא הסורי לא ייצא למלחמה: (א) הוא חלש בהרבה מצה”ל. (ב) אם ייצא, זה יהיה קשור במצב בחזית המצרית: (1) תקיפה בו-זמנית (בשתי החזיתות); (2) ורק אחרי תקיפה מצרית מוצלחת. ברמה הפוליטית והאסטרטגית המצרים לא הולכים לתקוף. " – – – אין לי הסבר לתפיסת מערך החירום. לדעתי, זה רק לצורכי פנים, שתהיה ‘תנועה’ שתעסיק את הצבא.” לשאלת הרמטכ“ל באיזו מידה סביר מחטף של יישוב או מוצב, או פשיטה, בתקווה להפסקת-אש מיידית, נותן ראש אמ”ן “לשני הדברים סבירות נמוכה”.

תומך בעמדה זו תא"ל אריה שלֵו, הסבור כי גם התרגיל הגדול (“תחריר 1”) וגם הכניסה לחודש הרמדאן יוצרים אצלם מתיחות. “אצל המצרים חששות כבדים מפנינו. מלחמה, מבחינתם, היא לקיחת סיכונים כה גבוהים, שאיני מאמין שילכו על זה”.

אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, מדגיש שאינו מדבר על ידיעות אלא על הנעשה מעבר לקווים: “אין לנו התרעה לגבי כוחות יבשה – הן תנועת כוחות והן אש ארטילרית. זה מצב חמור. אין לנו פתרונות של ממש. – – – לגבי מלחמה, הסורים מהווים סיכון מיידי יותר ממצרים. אנו זקוקים להתרעה של 24 שעות כדי להיות ערוכים להגנה סבירה. בתחום 24 השעות הראשונות, הגזרה יכולה להיות קריטית מבחינה מבצעית.”

המפקד החדש של חיל האוויר, האלוף בני פלד, סבור שגם הופעת מערכת טילי קרקע-אוויר לא משנה עקרונית את יכולתו של חיל האוויר. “אם נתאר סצנריו, שהם מתחילים בערב, אני מוכן לבוקר עם המגבלות שהיו תמיד. מוכן לדפוק את כל 34 סוללות הטילים בשני יעפים, תוך שעה וארבעים עד שעתיים. אם המתקפה היא בבוקר, אני זקוק ל- 4 עד 6 שעות כדי להכין את התקיפה…. הטילים לא הכפילו את הסיכון אלא בשישה עד שמונה אחוזים – – –”

סגן הרמטכ"ל, האלוף טל, סבור כי הבעיה היא סכנת מתקפה ברמת הגולן. עניין הטילים לא ישנה לתקיפה גדולה. יש רק בעיות של מזג-אוויר. אם חיל-האוויר מנוטרל – הצבא הסורי יכול לשטוף את רמת-הגולן, ולכן אסור לקחת סיכון. לדעתו, צריך להעלות לרמה את חטיבה 7. “אני מדבר על החודש הקרוב.” לעבור למתקפה ברמת הגולן, אפילו עם חיל האוויר, ייקח לנו 4–5 ימים.

בסיכום, מחליטים על תגבור מסוים של כוחות השריון, תוגש תוכנית של אלוף הפיקוד לתוספת מיקוש וחפירת קטעי תעלה נוספים בקטעים קריטיים.

ובכל-זאת, העובדות בשטח:

היום עומד הצבא הסורי כולו במערך חירום, ולפי הדוקטרינה הסובייטית פירוש הדבר, שהצבא יכול לעבור, בלי כל הכנות נוספות, להתקפה. כוונה התקפית כזאת יש בה כדי להסביר שינויים שחלו גם בהיערכות חיל האוויר הסורי, ובכללם העברת מטוסי “סוחוי 7” לשדה תעופה קדומני. כוחות שריון מן הצפון כבר הגיעו, ונמצאים בתנועה, לעבר אזורי החזית. זהו מערך מלא ללא תקדים בעבר. בבוקר אותו יום ראשון הגיעו גם ידיעות על כוונה לבצע עכשיו תוכנית שהוכנה כבר באביב – לתקוף באור אחרון, בכוח של שלוש דיביזיות חי“ר, את רמת הגולן במגמה לשוב לגבולות שמלפני ששת הימים. חרף ידיעות אלה, וכן חרף התגבור הנוסף, עומדת בעינה ההערכה, שהסורים חוששים מפני התקפה יזומה ישראלית – ולא יעזו לצאת למלחמה לבדם בלי המצרים.³⁰³ ההסבר על סיבת הפעילות הצבאית במצרים – כבר ניתן. ביום הזיכרון למותו של נאצר, ב-28 בספטמבר, נשא סאדאת נאום, ואף אותו מפרש ראש אמ”ן כמכוון ליצור בקרב העם המצרי הרגשה, שאין צפויה מלחמה קרובה. כאשר אומר סאדאת, כי “שבענו דיבורים”, כוונתו שלא לשוב ולהפריח התחייבויות על עוד “שנת הכרעה”. בנאומו מדגיש נשיא מצרים את העליונות שמקנה לישראל התמיכה האמריקנית. האויב היה רוצה להוציא את מצרים משיווי משקלה ולדחוף אותה לפעולה עצבנית, בלתי שקולה. אומנם, “שחרור האדמה” מוצב באותו נאום כמשימה לאומית ראשונה במעלה, אבל רמז לכוונה מלחמתית ממשית – אין מוצאים בנאום…

למצרים – אין מניע למלחמה

להפך. הכול להפך. אין למצרים כל מניע, לא מדיני ולא צבאי, למלחמה, ואילו הסורים לא ילכו לבדם. ואשר לצעדים כמו קידומם של מטוסי “סוחוי 7”, המעידים על כוונה התקפית – לכך, פשוט, אין הסבר.

אלא אם כן הכוונה לפשיטה מוגבלת, “מחטף”. הכול מודעים לבעיה העיקרית בצפון – היעדר התראה קרקעית וקרבתם של היישובים. אם בכל זאת יתקיפו בלי שתהיה התראה – עלולה הגזרה כולה להיקלע, ביממה הראשונה, למצב קריטי. כיוון שכך, הוחלט שלא לשחרר חטיבת מילואים שערכה תרגיל גיוס בצפון, וכן להשאיר במצב של כוננות קרבית את הטנקים של אחד הגדודים, זה שתירגל זיוודם של טנקים למלחמה. כזכור, כבר ערב ראש השנה הועלו סוללת תותחים וגרעינו של אחד מגדודי חטיבה 7.

את התחושה הכללית מבטא אחד המשתתפים באותו דיון: “נותנים יותר מדי קרדיט לסורים. לא מאמין, שתהיה מתקפה סורית ברמת הגולן, כי שום נתון לא השתנה.” האלוף חופי, שהעלה ראשון את שאלת היעדר ההתראה הקרקעית, מדבר על הבעיה העקרונית, לא מתוך שהוא צופה למלחמה היום-מחר. דרושים צעדים נוספים כדי להבטיח התראה כזאת. דרוש לבדוק היטב את יכולתו של חיל האוויר לסייע נוכח הופעת טילי הנ.מ.. טוב היה אילו תוגבר השריון ברמה בעוד חטיבה שלמה – אבל לא עד כדי תחושה שיש לפתוח מיד בגיוס נרחב של כוחות מילואים.

למרות כל אלה, מחליט הרמטכ"ל בסוף דיון זה של ה-30 בספטמבר, נוסף לאותם טנקים מזוודים של גדוד המילואים, לתגבר את הכוח מחטיבה 7 לכדי גדוד טנקים שלם, לתגבר בגדוד נוסף – כדי שבסך הכול יגדל באורח משמעי הכוח המצומצם הנמצא שם כרגיל. כן מחליטים לקים בימים הקרובים דיון, מבוסס על דרישות שיגיש חופי, לתוספת מיקוש נגד-טנקי וחפירת קטעים נוספים, בנקודות פגיעות במיוחד, של התעלה הנגד-טנקית. למקרה של מתקפה סורית וכיבוש חלק מן הרמה, יוכנו תכנונים אופרטיביים, שיהיו מבוססים על האוגדות של רפאל איתן, משה (מוסה) פלד ודן לנר.

ולאחר כל זאת – האם נעשה מה שנעשה, ולא נעשה מה שצריך היה להיעשות, מתוך ראייה של מלחמה כוללת?

איש אינו צופה מלחמה – תגבור וביצורים ברמת הגולן

אין למצוא – בכל מה שסופר לי ובחומר שקראתי – רמז לכך, שמישהו צפה מלחמה כוללת, או שמישהו פיקפק בכך, שכאשר זו תתקרב, תהיה לצה"ל ידיעה חד-משמעית על כך.

בדו“ח החלקי, מעירה ועדת אגרנט: “סגן הרמטכ”ל הביע עוד ביום 30 בספטמבר השגות חמורות בפני הרמטכ”ל ובפני ראש אמ“ן על הערכתו המרגיעה של אמ”ן, בעיקר ביחס לגזרה הסורית, אבל הוא לא ביקש רשות מן הרמטכ“ל להביא השגות אלה לידיעת שר הביטחון, ולא הביאן לפניו, לדבריו, מטעמים של נורמות התנהגות של פקוד כלפי מפקדו.”

בשיחה איתי, אמר טליק: “מכאן מתחיל העניין היחיד, שדדו אשם בו בפרשת יום הכיפורים – היחיד,” וכוונתו להחלטות ה-30 בספטמבר. “בניגוד לאחרים ובניגוד לאמ”ן, אמרתי דבר שאינו רשום בשום מקום: זו מלחמה."

לדבריו, לא נטה דדו לתגבר תגבור נוסף את רמת הגולן, ובאי-רצון הסכים להעלאת פלוגות אחדות של חטיבה 7, שעה שהוא – טליק – אמר, “אני לא מדבר על פלוגות – אני מדבר על גיוס אוגדות.” אוגדות זה אולי לשון הפלגה, שכן כל המחשבה הייתה מרוכזת כלפי עניין מסוים ומוגבל – מתקפת פתע סורית ברמת הגולן – והסיכום שהושג – וביצועו הושלם עד יום שישי – היה להעלות את כל חטיבה 7, שבתנאי התארגנות רגילים הייתה נמנית עם הכוח הנלחם בסיני.

מכל מקום, מוסיף טל, ההחלטה נתקבלה כתוצאה מאותו דיון, ולא ביוזמת איזשהו גורם מחוץ למטה הכללי: “הייתה זו החלטת הרמטכ”ל, ולא של שום אדם אחר." כבר בראשית השבוע הוכפל מספר סוללות הארטילריה שברמה, ולעומת 69 הטנקים שהיו בקו דרך שגרה, היו עכשיו 113 טנקים על צוותיהם, ועוד 33 טנקים מזוודים. ערב יום כיפור הצטרפו המח“ט יאנוש ומפקדתו והושלמה החטיבה.³⁰⁴ לאחר הדיון של שש בערב – מוסיף ומספר טל – יצא מסוער כולו מלשכת הרמטכ”ל, הזמין עצמו אל האלוף זעירא, ניהל דיון ממושך איתו ועם תת-אלוף אריה שלֵו וחזר טען, כי מהלך הדברים מאז האביב מוליך למסקנה, כי העובדות שבידי אמ"ן מהוות “התראה הכי אפקטיבית”, שקיבלה ישראל אי פעם. את “החלטת המפקד” המוטעית, שלא לגייס כוחות גדולים, הדגיש טל, קיבל דדו על סמך הערכת “הסבירות הנמוכה”. טל הציע לזעירא לשנות את הערכתו זו, וכך תשתנה גם החלטת המפקד, “ואתה תהיה גיבור לאומי.” זעירא לא היה מוכן לכך, שכן בכל הנוגע לאויב – אמר לעמיתו – “אני מומחה גדול ממך.” על כך השיב טל, לדבריו: “אם בזה נסתיימו כל טיעוני וכל טיעוניך, אענה אני בפשטות: לכוחותינו אני מומחה יותר ממך – ואתה אינך מבין, שכל מחלקה שלנו תישטף על ידי חטיבה, ויצעקו ‘הצילו’ – ולא נוכל להושיע.”

ובסיכום תיאור זה, שעליו נשען גם אותו קטע המצוטט לעיל מתוך הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט: הידיעות שהיו למטה הכללי ב-30 בספטמבר, חייבו לפתוח בגיוס כללי, טען טל, ועל כן “החלטת המפקד” שלא לגייס היא אותו “עניין יחיד שדדו אשם בו.”³⁰⁵

אנחנו נתונים בעיצומו של מעין סיפור “רשומון”, שבו מספרות נפשות שונות אותו סיפור עצמו בהתאם לאופן שהן חיו אותו וכפי שנקבע בזיכרונן. אין פה שאלה של “אמת”, כי אם של התנגשות בין אמיתות, שהסובייקטיבי והאובייקטיבי מעורבים בהן ללא הפרד. התיאורים שבכתב – אם אינם חסרים, הריהם מקוטעים. עם זאת, כפי שעוד יסופר למטה, הנושא הנדון ברצינות הוא אחד: רמת הגולן. כך יהיה עד מוצאי יום חמישי, כאשר ייווצרו סדקים עבים ראשונים בקונספציה. הדילמה המוסרית שעלול היה האלוף טל לעמוד מולה – נאמנות של פקוד למפקדו לעומת ראיית התקפת פתע כוללת בשתי חזיתות על אומה בלתי מגויסת – מורכבת יותר מן העולה מאותה פסקה בדו"ח ועדת אגרנט. קרובה יותר האפשרות, שגם הדילמה שלו הייתה מצומצמת יותר, והתמקדה בשאלת רמת הגולן, ולכן גם לא הפכו, לא הוא ולא אחרים, “שמים וארץ”.

“ליל שימורים לכמה אנשים”

ובינתיים, אור ל-1 באוקטובר, מגיעות ידיעות קשות, ספציפיות וממקורות הנחשבים בדרך כלל לטובים. מדובר על כך, שב-1 באוקטובר תיפתח התקפה מצרית-סורית כוללת, בפיקוד העליון של שר ההגנה המצרי. נפלה החלטה במצרים לצלוח את התעלה, להגיע עד מעברי הגידי והמיתלה, לפתוח את התעלה לשיט ולהביא – כתוצאה מהתערבות המעצמות ומועצת הביטחון – לחידוש המשא והמתן המדיני על נסיגת ישראל. דברים שונים מעידים על תכונה מלחמתית: בחינות לאלפי קצינים מצרים, שצריכות היו להתקיים בראשית אוקטובר, נידחו; חיילים שהשתחררו בראשית יולי נקראו חזרה לשירות פעיל; כוחות ניכרים נעים ממקומות שונים לעבר החזית – דיביזיות ממוכנות, יחידות גישור, יחידות צנחנים, כוחות מוטסים; חוזק מאוד מערך ההגנה הנגד מטוסי; אנשים המקורבים לצמרת השלטון פולטים באוזני ידידים הערות המרמזות על משבר קרוב; שדה התעופה הבינלאומי של קהיר היה סגור למעשה אתמול.

אך כלום מגיעות ידיעות אלו בבוקר ה-1 באוקטובר לידיעת הרמטכ"ל, או שהן מוגשות כשהן מרופדות בהערכות השוללות את רצינותן?

יתירה מזו: באורח נפרד – אם כי אולי לא ממקורות שונים – מגיעות גם אל האמריקנים ידיעות על תכונה מלחמתית במצרים ובסוריה. מצרים נתונה בכוננות. הסורים עושים הכנות לכיבוש רמת הגולן, ולפי ידיעה אחת – תיפתח ההתקפה הסורית בשבת הקרובה.

האמריקנים מבקשים את חוות דעתם של הישראלים, שאת המודיעין שלהם הם מחשיבים ביותר. ואכן, עוד באותו יום תנוסח התשובה – על דעת שר הביטחון והרמטכ"ל, כפי שיסופר מיד.

הלילה – אור ל-1 באוקטובר – היה “ליל שימורים לכמה אנשים”, כפי שיתבטא בבוקר האלוף זעירא בפורום המטה הכללי, אך לאחר ניתוח כל הנתונים וכל הידיעות המדברות על מלחמה שיפתחו בה – היום, או בשבת – המצרים והסורים, נותרים הם באותה הערכה עצמה: לאו!

למרות כל הסימנים לא הולכת מלחמה…

בבוקר מתכנס פורום המטכ“ל לסיבוב המסכם של הדיון האסטרטגי, שהוקדשו לו גם שתי הישיבות הקודמות. המבט מופנה אל ההתעצמות הערבית החזויה בשנים הבאות, החל ב-6–1975 – לעולם של טילי קרקע-קרקע ומטוסים ארוכי טווח, שיסכנו את מרכזיה הרגישים של המדינה ויקנו למנהיגי מדינות ערב את ההרגשה, שיש בידם אפשרות למכה כנגד מכה. הרמטכ”ל אינו מסתיר דעתו, שדיון מרתוני זה היה “בלתי רלוונטי באופן בלתי רגיל” וכי “סבלתי בו די הרבה.” שר הביטחון, משה דיין, סבור שהנושאים ארוכי הטווח יהיו כבר מעניינה של הממשלה שתקום אחרי הבחירות הצפויות בסוף החודש…

כך אין מדבר שר המריח את המלחמה שתפרוץ בסוף אותו שבוע. כך מדבר מי שכבר ארז את המזוודות ומתכונן לירידה מרכבת זו, אולי לעלייה לרכבת אחרת. עניין הבחירות חוזר שוב ושוב בדבריו, שכן במצב הנתון אינו יכול לעסוק ב“פעולות ארוכות-טווח”. ובכל-זאת: הערכתו בשאלות השלום והמלחמה היא, “אינני חושב שנשיג שלום עם מדינות העימות, ומדינות יותר רחוקות ודאי לא. אז מה כן נשיג? מין דעיכה בצד הקרבי. Outfading (אולי הכוונה ל-Fading out – ח.ב.). טוב, אז אין שלום. הערבים מדברים ומדברים, אבל לא יורים הרבה. יש דבר כזה – – – בדרך לשלום, או לפחות אי-חידוש המלחמה, אני מצפה שתהיה מין דעיכה כזו של האיבה, או לא ליבוי למצב אקטיבי – וגם זה שיקול של המדיניות לאן להגיע עם האש שלנו ולאן לא.”

ואשר לדאגה המיידית – רמת הגולן – הפחד שלו הוא מהיעדר מכשול טבעי – בדומה לתעלת סואץ – ומקרבת “היישובים שלנו, ישרפו אותם, ישחטו אותם, או משהו כזה, עם הטנקים… זה בשבילנו יהיה אסון גדול אם ייכנסו ליישובים וישחטו את האנשים שם. – אני אינני יודע על סימנים שהם עומדים לעשות זאת עכשיו, אבל להתעלם מזה שהם תיחזקו את מערך הנ.מ. או שמקדמים את השריון קדימה – השולחן הזה יכול להרשות לעצמו שאני אחיה בהרגשה לא טובה, אבל צריכה להיות תשובה לאפשרות הזאת.”

אין מגיבים על דבריו אלה של השר. הרמטכ"ל אומר, “נושא שני”, ועד תום הישיבה נדונה בהרחבה שאלת “מדיניות הקצונה”.³⁰⁶

כמקובל, בראשית הישיבה מוסר האלוף זעירא סקירה על המצב. אכן, היום קיים מצב צבאי מיוחד – הן במצרים והן בסוריה. במצרים מתחיל היום תרגיל גדול ברמה מטכ“לית, מלווה בתזוזות של דיביזיות ממוכנות, יחידות גישור, צנחנים ויחידות מוטסות בהיקף גדול ביותר. יש אומנם כמה ידיעות, ממקורות טובים, שאין זה תרגיל – כי אם מלחמה. אבל הוא דוחה הערכה זו “בהחלט”. מה שנראה היום הוא “שהמצב רגיל בהחלט ולא יתפתח למלחמה, ואין כוונה להפוך זאת למלחמה.” כך גם מציג ראש אמ”ן את המצב בסוריה. אף כאן מערך החירום גדול יותר משנראה במרוצת השנה, והיום נמצאת חטיבת טנקים בדרכה מצפון סוריה לחזית, ואף שידיעות ממקורות חשובים – שיש מקום להסתייג מהם – מדברים על כך “שהולכת להיות מלחמה”, ההערכה היא – סוריה אינה יוצאת למלחמה. כל זה למרות “ידיעות די רציניות בלילה האחרון, שלכמה אנשים היה לילה ללא שינה.” המצרים מגייסים מילואים, מבטלים קורסים. אבל אלה דברים שחוזרים על עצמם זו פעם שלישית השנה. ובסוף – פקודת האש אינה ניתנת.

מה אם כן ההסבר לכל זה? אותם הסברים שמקבלים האמריקנים על שאלותיהם: תרגיל. צעדים הגנתיים. הסורים לבדם אינם מסוגלים להילחם. ייתכן שכוונתם – לכל היותר, ואף זה בסבירות נמוכה – לעשות פעולת תגמול, להלום מהלומה מוגבלת, מקומית, ברמת הגולן.³⁰⁷

אין הידיעות המלאות והמפורטות מובאות, לא לשולחן זה ולא אל הרמטכ"ל, אלא כשהן כרוכות בהערכות. אבל גם מה שמגיע לידיעת כל הנוכחים חמור למדי. והנוכחים: שר הביטחון, ראש ה“מוסד”, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, הרמטכ“ל, סגן הרמטכ”ל וכל האלופים. אין נשמעת אותה תגובה שנשמעה לפני ראש השנה כאשר דיבר האלוף חופי על היעדר התראה יבשתית ברמת הגולן. איש מן הנוכחים אינו קם וצועק: מלחמה כוללת, בו-זמנית, בשתי חזיתות, בשער!

סדר הגודל – כוח היכול למנוע קטסטרופה

אדרבה, אין חולק על ההערכה הבסיסית, שאין כל היגיון במלחמה כזאת. כך הרמטכ“ל. שאינו “רואה כסבירה מתקפה סורית פתאומית, חד-פעמית על רמת הגולן.” בראש השנה הוסיפו גדוד טנקים לרמה. בעקבות ידיעות נוספות – יועלו עוד שני גדודים, “אבל אלה הם סדרי הגודל – הכוח היכול למנוע קטסטרופה.” כלומר: מעבר לשלב ההפתעה – הוא ה”קטסטרופה" – יוכו הסורים שוק על ירך, שכן תגובת צה"ל תהיה במלוא העוצמה.

רק על רמת הגולן, רק על מתקפת פתע מצומצמת, העלולה להסתיים בהצלחת הסורים לכבוש שניים-שלושה מיישובי הרמה ובהרג תושביהם – רק על כך מדבר באותו דיון גם שר הביטחון, משה דיין, ואף בעניין זה לא מתוך הכרה שזו שאלה שהתשובה לה תימצא מהיום למחר. אף אין הוא רואה ברגע זה סימנים מוחשיים לתקיפה כזאת. ואולם במצב השורר ברמה, כאשר 600 טנקים ו-500 קני תותח סוריים פרושים לאורך הקו, ואין לנו התראה קרקעית מספקת – האפשרות של מחטף כזה היא “פצע פתוח”.

זהו הנושא הבוער באמת, וכל האמצעים נשקלים – הגנתית והתקפית – מכוונים אל האפשרות המסוימת הזאת ברמת הגולן. מחליטים לקיים בתוך יום-יומיים דיון עם אלוף הפיקוד על אמצעים נוספים לביצור הרמה.

ובתוך כך, במהלכו של אותו יום ב', 1 באוקטובר, כל העניינים האחרים, הגדולים והקטנים. בהפסקה – משובץ דיון על תרגיל של אוגדת השריון הקבועה. המפקד הנכנס, קלמן מגן, עומד להגיע מחו“ל, והמפקד היוצא, אברהם (אלברט) מנדלר, יתמנה ביום ראשון למפקד גי”ש. ברן יפרוש מצה"ל. איש אינו מזכיר ברמז סכנת מלחמה קרובה. לאחר זמן, בשיחה איתי, יאמר ברן, שפה הייתה הבעיה העיקרית, שאיש לא הניח אפשרות של צעד כזה, במועד הזה, מצד המצרים, וכי הוא עצמו פיקפק בזה אפילו בבוקר יום הכיפורים.³⁰⁸

ועוד לפני כן, בשעה 08:15, נפרד דדו מאלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, אחד מחבריו הוותיקים והקרובים, הפורש היום. פגישתם הראשונה הייתה לפני עשרים ושש שנים, בגדוד הפלמ"ח של מולא כהן, בגבול הצפון. היום מגיעה הדרך לסופה. בערב תתקיים בירושלים עצרת גדולה לכבוד האלוף היוצא, ודדו ישתתף בה גם הוא. פרידה לארבעה ימים.

ולאחר מכן – בשעה 08:30 – מינוי ודרגת אלוף ליונה אפרת, מחליפו של גנדי. בששת הימים הוא פיקד על “גולני”, שמילאה תפקיד מכריע בפריצה לרמה, בכיבוש המוצבים הסוריים. ואחר הצהריים – ידון עם מפקד גייסות השריון, ועם אלוף פיקוד הדרום, ועוד. ועוד.

גלילי מזעיק את גולדה

אתמול – קודם שהגיעו הידיעות היותר מדאיגות – יצאה ראש הממשלה לשטרסבורג, ועצם היציאה לנאום באוזני גוף אירופי מכובד, אבל לא יותר מכך, מדברת בעד עצמה. בינתיים באה סגירת מחנה המעבר לעולים באוסטריה, וגולדה החליטה שתצא מחר לווינה, לשיחה עם הקנצלר קרייסקי. לפני צאתה מתקשר איתה טלפונית השר ישראל גלילי. “בתוך השאר סיפר לי, שדיבר עם דיין, וכי שניהם בדעה שברגע שאחזור אנו צריכים לקיים דיון רציני במצב ברמת הגולן. אמרתי לו שאני חוזרת סופית ביום המחרת ושאנו ניפגש יום אחרי כן,” כלומר בבוקר יום רביעי – כותבת גולדה מאיר בספרה האוטוביוגרפי.

גם מניסוח זה עולה בבירור הנושא שהעסיק – “בתוך השאר” – את ההנהגה המדינית והצבאית באותם ימים, מאז ה-13 בספטמבר. הצורך הדחוף בדיון היה בגלל התגובה שנשקלה, מכת גמול אווירית, שעליה צריך היה לקבל החלטת ממשלה, וזו טרם הוכנסה לתמונה. זהו אותו “דיון רציני” שיש לקיים ברגע שתחזור – המצב ברמת הגולן – חשש מפני מתקפת פתע, כיבוש שניים-שלושה יישובים ו“שחיטה” של המתיישבים. אין כל התייחסות למידע בדבר אפשרות של פתיחת מלחמה כללית בשבת.

כלום לא היה “באוויר” הבינלאומי דבר שהיה בו כדי למלא דאגה את קברניטי המדינה? כלום לא חשה במאומה בשטרסבורג ובווינה?

הרקע המדיני הבינלאומי

לאחר סוף שבוע בלונדון, יצא שר החוץ אבא אבן לעצרת הכללית של האו“ם, לתרום לדיוניה גם מן הרטוריקה המעולה שלו עצמו. בשליחותו ראה מאמץ ל”תיקון גשרים מדיניים" נוכח “הרוח החדשה של קשיחות” בבית, שניתן לה ביטוי במסמך גלילי. אך גם אבן לא הבחין כי הנה כבר התרוקן שעון החול. כניסותיו ויציאותיו של שר החוץ הן עילה טובה לכותרות. למחרת בואו לניו-יורק, מדווחים כתבים ישראלים הביתה, כי “אין מצפים ששר החוץ יעלה רעיון חדש על יוזמה במזרח התיכון בנאומו בעצרת ביום רביעי,” וכי – בכלל – “יש סבורים שהנושא המזרח-תיכוני לא יעלה על סדר היום.” לא שום תחושה של דחיפות – גם כוונה להניח את דעת החוששים מתוצאותיהן השליליות של יוזמות מיותרות.

לכאורה, שורה ארוכה של סתירות פנימיות – אבל כך ממש נראו הדברים. הכול הצביע על ההתעצמות המדינית של הערבים – החל בוועידת אלג’יר והתערערות חזית הידידות באפריקה ועד להתנהגותו של הקנצלר האוסטרי כלפי ראש ממשלת ישראל. ואולם עד יום חמישי, ה-4 באוקטובר, לא היה רמז “לסערה מתקרבת”. כאשר נפגש אבן באותו יום לשיחה רשמית ראשונה עם מזכיר המדינה ד"ר קיסינג’ר, שקיים כבר לפני כן מגעים עם שגרירים ושרי חוץ ערבים רבים, הייתה האווירה נינוחה, קיסינג’ר איזכר מה שאמר לאבן בחודש אוגוסט, שיש להמיר את הוואקום הדיפלומטי “בצורה כלשהי של משא ומתן,” ועכשיו “שב לנושא זה, אך לא היה בהלוך רוחו כל פאניקה או דחיפות. הוא היה מודע לכך, שבישראל עומדות להתקיים בחירות בסוף אוקטובר. הוא אמר לי, שידוע לו על ריכוזי צבא מצריים וסוריים. הוא שאל מה אומרים שירותי המודיעין שלנו. השיבותי על ידי ציטוט הערכת המודיעין הצבאי שביקשתי מירושלים באותו בוקר. המומחים שלנו שבו ואישרו, כי הריכוזים בצפון ובדרום כבדים, אך באשר למטרתם לא ניתנה הערכה קיצונית.” לפי תיאור זה בספרו של אבן, נראה היה שמומחי המודיעין האמריקנים אישרו את ההשקפה הישראלית, וקיסינג’ר היה רגוע – ומכל מקום “באוקטובר לא עומד לקרות שום דבר דרמטי,” סיכם את הערכתו.

כמה זמן הקדישו שני שרי החוץ, ביום חמישי ה-4 באוקטובר, לשאלת המלחמה? מעט מאוד. בשובו מאותה נסיעה, בעצם המלחמה, הגדיר אבא אבן את תגובת אמריקה הרשמית כהפתעה מוחלטת, כאילו קפצה המלחמה בתוך חלל ריק, ללא כל הכנת לבבות או ציפיות. הוא אמר אז, כדי לסמל את הפתאומיות הזאת, כי בשיחתו זו עם קיסינג’ר, לא עלתה אפשרות מלחמה ומטעם פשוט: בכיסו של אבן הייתה הערכה ישראלית מוסמכת, שהמלחמה אינה סבירה. זו הייתה גם ההערכה האמריקנית. הנשיא ניקסון קיבל את שתיהן, וביום שישי יצא לסוף שבוע ארוך בפלורידה.³⁰⁹

אבל כאן הקדמנו את המאוחר.

כוננות בתעלת סואץ – ופגישת מאיר-קרייסקי

אור ל-2 באוקטובר מודיעים המצרים רשמית על הכרזת כוננות בגזרות הצפונית והמרכזית של תעלת סואץ. הדיווח העיתונאי על כך מרוסן, וההסברים מצויים: הכוונה לסייע לסוריה, לרגל המתיחות השוררת בגבול, אם כי “משקיפים מעריכים שמצב המתיחות ברמה יפוג.” ועוד: שום מתיחות אינה ניכרת על גדות התעלה. העיתונים טרודים גם היום בפרשת מחנה המעבר לעולים באוסטריה ובמפגש הצפוי בין הקנצלר קרייסקי לבין ראש הממשלה. מפגש זה יעמוד גם בבוקר יום רביעי, 3 באוקטובר, במרכז החדשות. יסופר על התנהגותו הפוגעת של קרייסקי, שלא הציע לגולדה “אפילו כוס מים”, וכי במוצאי יום שלישי שבה ראש הממשלה לישראל עייפה ונרגזת. יסופר עוד כי באותו ערב נפתחה מערכת הבחירות לכנסת, ולעיריית ירושלים, ועל נאומו של שר הביטחון, שאמר כי “אנחנו צריכים לא רק לשמור על גבולות – עלינו גם לבנות בתחומי הגבולות החדשים,” והיתווה תוכנית של הרחבת ירושלים “בארבע השנים הקרובות”. אשר לריכוזים בגבולות כתב עיתון אחד: “על אף הכרזות הכוננות המצרית – שום מתיחות לא ניכרה אתמול על גדות התעלה. הכוונה לסייע לסוריה שריכזה צבא בגבול.”

אך באותו יום שלישי, שעליו סיפרו עיתוני יום רביעי, כבר הגיע “תחריר 41” לשלב, שבו הופעלו מוצבי הפיקוד של המטכ“ל ושל מפקדות הארמיות. בלילה הקודם הועברו עשרות כלי רכב נושאי ציוד צליחה מזרחה, לכיוון התעלה. בין הפעילויות הרבות – מבחינים בחיילים לבושי חגור, חבושי קסדות ונשק בידיהם. בכמה מקומות הוסרו רשתות הסוואה מעל לתותחים. מבחינים בעבודות בשפת התעלה בעשרות נקודות, שהוכשרו בהן לפני כשנתיים שיפועים להורדת כלי צליחה לתעלה. כל אלה מלווים באותם פירושים עצמם – הכול מתרחש במסגרת התרגיל. יודעים אפילו לחזות כי מחר ומחרתיים יקודמו בגזרה מסוימת תחמושת, אספקה וציוד הנדסי. נתונים רבים מאוד ומשמעותיים שנאספו כתצפיות על המתרחש בקו עברו סינון בדרכם למעלה, ויצאו חסרים ומלווי הערכות ממעיטות. ובכל זאת: לידיעת הרמטכ”ל, שר הביטחון ולשכת ראש הממשלה מגיעות הן ידיעות והערכות על ההתרחשויות הצבאיות והן מידע מודיעיני נוסף על כוונות המצרים והסורים לתקוף את ישראל, תוך תיאור שיטת המתקפה.

מידע מעורפל בהערכות

אלא שגם באותו יום – 2 באוקטובר – מכסים על מידע זה ערפילי ההערכות. ההערכות נשענות על הקונספציה הבסיסית, שביצוע מתקפה היום – ובעתיד הקרוב – אינו סביר, וגם אין ביטחון גמור במקורות המודיעיניים, וכנגד זה מושרש ביטחון עמוק, שאם אכן תיפול ההכרעה אצל סאדאת להיכנס למלחמה כוללת, מתוך תיאום עם אסד, אי-אפשר שלא תינתן לצה“ל התראה מוקדמת. בדו”ח החלקי של ועדת אגרנט, זה הבלתי חסוי, נאמר כי מתוך ביטחון בהערכותיו “נזהר ראש אמ”ן זהירות מופרזת" ולא נקט “אמצעים נוספים שעמדו לרשותו ושהיו עשויים לגלות מידע משלים חשוב.” במקום שני, בפרק המסקנות, מעירה הוועדה, כי בנוגע ל“החלטה אופרטיבית חשובה שקיבל על דעת עצמו” בעניין מסוים, “הובאו הממונים עליו לידי טעות בחושבם שהעניין הנדון נלקח בחשבון בהערכותיו של ראש אמ”ן." במקום שלישי, בדונה בשאלת האחריות האישית של שר הביטחון, מספרת הוועדה, כי ביטחונו של משה דיין בהערכת אמ“ן “גדל, אחרי שראה שאמ”ן השיב לו על שאלתו ביום 5 באוקטובר, שהוא מנצל את כל מקורות המידע וההתראה האפשריים” (תשובה זו נבעה אולי מאי-הבנה מצד ראש אמ"ן, אך מבחינה אובייקטיבית היא הייתה מטעה).

יש לי יסוד להניח, שבכל שלוש המובאות מתכוונת הוועדה לאותו עניין עצמו. לא רק שר הביטחון, אלא גם הרמטכ“ל היה משוכנע, עד פרוץ המלחמה וזמן רב לאחר מכן, שננקטו אותם “אמצעים נוספים”, שעמדו לימין ראש אמ”ן. הרמטכ“ל הובא לידי טעות משום שלא ידע כי ראש אמ”ן קיבל על דעת עצמו “החלטה אופרטיבית חשובה” שנטלה הרבה ממשקל הערכותיו, וזה חרף היותו מודע לכך, שהרמטכ“ל חוזר ואומר כי “תהיינה לו אינדיקציות נוספות” תוך ביטחון גמור, שראש אמ”ן, “מנצל את כל מקורות המידע האפשריים.”

שאלה אחרת היא אם גם בלי “אמצעים נוספים אלה”, בלי אותן ידיעות רבות שלא הובאו לידיעת ההנהגה הצבאית והמדינית (הרמטכ"ל, לשכת שר הביטחון ולשכת ראש הממשלה), ובלי אותה ידיעה פוזיטיבית וחד-משמעית שהגיעה בסופו של דבר בשחר יום הכיפורים, אי-אפשר היה לגבש הערכה שצפויה מלחמה. אבל כאן יש להסתפק בתיאור מדויק – ככל הניתן בנסיבות המיוחדות – של השתלשלות טרגית זו בראשית אוקטובר.

הידיעות הקיימות חמורות למדי, גם לאחר שהן עוברות סינונים ושיפוצים, מלוות בהערכות ממעיטות ומרככות של מחלקת המחקר באמ"ן. אבל הן אובדות מתחת לערפילי ההערכות. ההיערכות בסוריה – הגנתית. התנועה העצומה של גייסות במצרים – חלק מן התרגיל. וכחיזוק לדבר מובאת, למשל, הידיעה שלקראת סוף חודש רמדאן, במחצית אוקטובר, מתארגן “חאג'” – עלייה לרגל – של קצינים מצרים למכה הקדושה…

ראש ה“מוסד”, שבראשית הקיץ לא הצטרף להערכת הסבירות הנמוכה ותמך באמצעי כוננות, ושגם עכשיו הוא תמה על ביטחונו המופרז של עמיתו, אלי זעירא, שואל מדוע אין מתַגברים את הכוח. “כדי להרגיע אותך, צביקה, אנחנו מעלים חטיבה לרמת הגולן,” משיב זעירא. נוכח הביטחון החד-משמעי של עמיתיו, מהסס עכשיו גם זמיר, שאינו מוזמן אל ההתייעצות הצבאית-מדינית שזומנה לבוקר שלאחר שובה של ראש הממשלה. שר הביטחון מגן על מעמדו הבלעדי של אמ"ן כמופקד על ההערכה המודיעינית, ואילו ראש הממשלה מפנה את האלוף זמיר אל דיין.

התייעצות אצל ראש הממשלה, בוקר ה-3 באוקטובר

ליום רביעי נקבעה לרמטכ“ל ארוחת צהריים – בחברת עורכי העיתונים היומיים – כחלק מביקור אצל חיל הים, בחיפה. בינתיים שבה אמש, בשעה מאוחרת, ראש הממשלה. העימות החריף עם הקנצלר קרייסקי, בווינה, העיב על הופעתה ב”מועצת אירופה" בשטרסבורג, אולם הידיעות מנעו הפוגת נשימה. לאחת-עשרה זומן בירושלים ה“קבינט” לדיון, שעיקרו היה: כיצד יש להגיב במקרה של מתקפת פתע סורית ברמת הגולן, “מחטף” העלול להסתיים בהשתלטות על שניים-שלושה מיישובי הרמה? האם ישנה סמכות להפעיל מיד את חיל האוויר למכת-גמול מסיבית? האם תכונס הממשלה?

לפני צאתם לישיבה, מבקש שר הביטחון “נייר” – כלומר מסמך פורמלי כתוב, שיפורטו בו הכוחות הערוכים בפועל ברמת הגולן, וכן הערכה של סבירות מהלך מלחמתי. הייתה זו פנייה לא אופיינית לדפוסי המגע הרגילים בין שר הביטחון לבין הרמטכ“ל. הזמן שעמד לרשותו של ראש הלשכה היה קצר ביותר, ואילו מלשכת השר חזרה ונשנתה הדרישה ל”נייר". דדו לא ראה טעם בבירורים והורה להכין מכתב כזה.

סגן אלוף שלֵו, הרל“ש, ותת-אלוף אריה שלֵו, ראש מחלקת מחקר באמ”ן ישבו וצירפו מתוך ניירות שהוכנו ביממה האחרונה, מסמך שכותרתו הייתה: “היערכות הצבא הסורי וכוחותינו בחזית הסורית”. במרחב החזית ערוכים עכשיו 750–850 טנקים, מתוכם 600 ברצועת ההגנה הראשונה, לעומת 250 טנקים במאי. יש יותר מ-550 קני תותח, בהם 370 ברצועת ההגנה הראשונה, לעומת 180 קנים במאי. בין דמשק לבין החזית מוצבות עכשיו 31 סוללות של טילי נ.מ., לעומת שתי סוללות בלבד בראשית 1973. נוסף לנתונים אלה צוין, שאין יודעים בוודאות את הכוונה המסתתרת מאחורי התגבור המסיבי. ההערכה היא, כי מערך החירום נתפס בגלל חששות מצטברים של הסורים מישראל. אפשרות נוספת – “בסבירות נמוכה” – שתבוצע פעולת גמול כלשהי על הפלת 12 המטוסים.

הרמטכ"ל העיף עינו על המכתב – וחתם עליו. באופן כזה נוצרה “הערכת ראש המטה הכללי” בדבר סבירות המלחמה.³¹⁰

החשש – "מחטף' כלפי יישוב ברמה

בישיבה אצל ראש הממשלה השתתפו, נוסף לשר הביטחון, השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, הרמטכ“ל, אריה שלֵו כנציג אגף המודיעין, ועוזרים. שלֵו סקר את הידיעות המדאיגות שנצטברו בימי היעדרותה של ראש הממשלה מן הארץ, את ההתראות שהגיעו ממקורות שונים בדבר כוונה לפתוח בימים הקרובים במלחמה כוללת, אם מצד הצבא הסורי לבדו, אם כהתקפה משולבת מצרית-סורית. בהמשך סקר את מצב הכוחות בשתי החזיתות. בצפון – גדולה העוצמה מזו שהייתה בקו בימי תקריות החורף הגדולות. במצרים מבוצע תרגיל גדול, שגרתי, שנושאו – כמו לפני ארבע שנים – הוא כנראה כיבוש סיני. התרגיל כולל תנועת כוחות, כמו במבצע של אמת. בהמשך הבהיר גם הרמטכ”ל, כי הן למצרים והן לסורים אפשרות טכנית לתקוף בתוך התראה קצרה ביותר, שכן הצבאות ערוכים בקו. עוצמת המערך הסורי רבה כל כך, שהוא מסוגל להשיג הישגים מקומיים, ובזה אין חידוש. החידוש – ההופך את האפשרות ההתקפית “לקצת יותר סבירה מאשר בשנים עברו” – הוא מערך טילי הנ.ט.. כך גם שר הביטחון: רמת הגולן מכוסה עכשיו על ידי מטריית הטילים יותר מאשר דמשק – ומערך כזה קשה לתארו כמיועד להגנה.

אלא שכאן משמיע אריה שלֵו את הדעה השקולה של אמ"ן: לא סבירה אפשרות של מלחמה סורית-מצרית. הוא סבור, כי אכן צדק שר הביטחון בהעלותו היום לדיון רק את החשש מפני הנעשה בחזית הסורית. גם דדו אינו רואה, בתקופה הקרובה, סכנה של התקפה מצרית-סורית משולבת, ואינו סבור שסוריה תתקוף בלי שמצרים תסייע בידה. במתקפת-פתע מקומית מסוגלים הם להשתלט על שטח מצומצם, אבל לא לכבוש יישובים ולא להשתלט על הרמה כולה. אנחנו נהיה מסוגלים לבלום אותם, להפעיל את חיל האוויר, להביא יותר כוחות ולהכריע את המלחמה.

למקרה של “מחטף” מוגבל, הריהו בונה על 113 הטנקים המצוותים הנמצאים עכשיו בקו, ועל יכולתו של חיל האוויר להנחית מהלומת-נגד כבדה. אם תתכנן סוריה מלחמה נרחבת יותר, תהיה לצה"ל התראה מוקדמת חד-משמעית.

האפשרות הפתוחה עכשיו: להחזיק כוחות גדולים בקו – ופירוש הדבר, להתחיל בגיוס – או להמשיך בשיטה הקיימת, אך תוך תגבור נוסף. דדו אינו ממליץ על גיוס, וכפי שכותבת גולדה מאיר בספרה: “אף אחד בישיבה לא ראה צורך לגייס את המילואים, ואף אחד לא חשב שמלחמה ממשמשת ובאה.” האפשרות האחרת, שדדו ממליץ עליה – תגבור נוסף של הכוחות. אפשר לצוות מיד גם את 33 הטנקים המזוודים. אפשר להגיע, בתוך יממה, ל-170 טנקים. בשנתיים האחרונות קודמו מחסני החירום, ואם יוחל בגיוס מילואים, ניתן יהיה להכניס חטיבות טנקים נוספות לקרב כעבור 24 שעות.

כל זה, אם יבוא הרע מכול. אך לא זו עילת ההתייעצות, כי אם החשש מאפשרות של מלחמה מוגבלת, בלי גיוס, רק עם הסורים. או-אז ימלא את חסרוננו ביבשה חיל האוויר, והוא יוכל לתקוף יעדים צבאיים ואסטרטגיים בעומק סוריה ולהעמידה מיד על מלוא הסיכון שהיא נוטלת על עצמה.

למחרת יום הכיפורים תדון הממשלה במצב בצפון

אף שלהלכה אין צורך לכנס את הממשלה, שכן נתונה הרשות לתגובה אווירית מתאימה על מתקפה, מסכימים הכול שיש לכנסה למחרת יום הכיפורים, ואז ידווחו שר הביטחון והרמטכ"ל על היערכות האויב. דיווח זה יהווה גם כמין “הכנה פסיכולוגית” של השרים – אם אכן יתעורר הצורך בתקיפה אווירית מסיבית. עוד לפני יום הכיפורים ייפגשו דיין וגלילי עם שר החקלאות, חיים גבתי, ויבחנו מה דרוש לעשות למניעת מה שהיה עילה לישיבה דחופה זו – החשש מפני כיבוש “שניים-שלושה” יישובים ברמת הגולן.

ואולי, מעירה גולדה מאיר בשנינות, החושפת איזו חרדה תת הכרתית – אפשר יהיה לשלוח ביום כיפור לבית הכנסת לא רק את קרייסקי, כי אם גם את אסד…

שוב ושוב ממלאת אותנו תמיהה מידת ההסתכנות שנטלה על עצמה אותה חבורה-מנהיגה ביום רביעי, 3 באוקטובר, שלפניה היו לא רק אותן הערכות בדבר מידת סבירותה של המלחמה, כי אם כמה וכמה עובדות בולטות ומידע מדאיג. ריכוז הכוחות בחזית הסורית היה גדול לאין שיעור לעומת ימי “כחול לבן”, וגם הפעילות בחזית המצרית הייתה מרובה יותר, שלא לדבר על כך שמקורות שונים פירטו תוכניות מלחמה של שני הצבאות האויבים והצביעו על הזמן הקרוב ביותר כעל מועד הפתיחה באש.

מדוע אם כן לא גויסו כוחות מילואים ולא נערכו לקראת האפשרות הגרועה ביותר? בספרה מציעה גולדה מאיר תשובה. לא היא ולא השרים אלון, גלילי ודיין, וכן הרמטכ“ל – לא הציעו גיוס, משום ש”אף אחד לא חשב שמלחמה ממשמשת ובאה." לא כל המידע היה לנגד עיניהם; הרמטכ“ל היה בטוח שתהיה בידיו התראה פוזיטיבית, משום שראש אמ”ן לא הודיעו כי נזהר “זהירות מופרזת בנסיבות אלה לנקוט אמצעים נוספים שעמדו לרשותו ושהיו עשויים לגלות מידע משלים חשוב.” גם ביומיים הבאים לא יובאו לידיעתו כל הידיעות המודיעיניות וכל המידע על המתרחש בקו החזית, בכללן ידיעות ראשונות במעלה, שהיו בלא ספק הופכות את ההערכה מזו של “סבירות נמוכה” ל“ודאות גמורה”. עם זאת: מדוע לא הספיק ל“קבינט” מה שכבר היה לנגד עיניהם?³¹¹

מאורעות הקיץ – ו“חשיבת היחד”

כאן מתגלית השפעת מאורעות הקיץ על “חשיבת היחד” של חבורת ההנהגה המדינית-ביטחונית. חרף הסיכונים הגבוהים, הוחלט אז לא לגייס מילואים ולא “להזמין” פולמוס פנימי והצעות תיווך אמריקניות. הושקעו כ-60 מיליון לירות בהגברת כושר ספיגת המכה הראשונה. באותה עת נקבע שוב ושוב בתודעה – ואולי אף מתחת לסיפה – שמובטחת התראה וכי בשלב הבלימה ימלא תפקיד מכריע חיל האוויר. הנועזות המדינית וביטחון-היתר הצבאי היו שתי הפנים של הקו המדיני-ביטחוני. להערכת המניע המדיני – כלומר שהמצרים יפתחו בפעולה צבאית לא מתוך תקווה שיסיימוה בניצחון, כי אם לשם שבירת הקיפאון והשפעה על פסגת ניקסון-ברז’נייב – נודע בקיץ משקל רב. כבר בראשית השנה אמרו ישראל גלילי ויגאל אלון, שההיגיון המדיני פוסק, כי לא לאורך ימים יוכל המצב הקיים להימשך כמות שהוא. זו הייתה גם הערכתו החוזרת של דדו, כמוזכר למעלה. חרף הערכת אמ“ן, כי סבירות המלחמה נמוכה ביותר, וכי אין להניח שסאדאת יסתכן בתבוסה צבאית מתוך מניע מדיני – יזם הרמטכ”ל שורה ארוכה של תכנונים וכוננויות. יתירה מזו, הוא גם חלק על הנחתו של אלי זעירא, שבין שלוש האפשרויות – הפחות סבירה היא מלחמה כוללת והיותר סבירה היא חידוש ההפגזות הארטילריות בקו בר-לב. הנחתו של דדו הייתה הפוכה: אם בכלל – תהיה זו מלחמה כוללת.

כלומר: נעשו כל ההכנות, אבל תוך הימנעות מגיוסים ומצעקות “זאב” באוזני האמריקנים. היה זה הימור של ממש – אבל הוא נסתיים כשבסופו “הוכח”, לכאורה, שהקו של זעירא נאמן למציאות המזרח-תיכונית.

עכשיו, בימים הראשונים של אוקטובר, בא ניצחון הערכה זה לידי ביטוי. הייתה התעלמות מן הפעילות המדינית האינטנסיבית, שהחלה בוועידת אלג’יר והמשכה בביטויים נוספים בעצרת הכללית של האו“ם. נתהפכה על ראשה ההנחה, שמלחמה כוללת היא הסבירה בשלוש האפשרויות – ואילו עכשיו, מתוך בלבול שהחל ב-13 בספטמבר, נחזתה מתקפה מוגבלת, ודווקא בחזית הסורית. ניצחון הערכת “הסבירות הנמוכה” הביא עכשיו לא רק לתגובה רגועה על שאלותיה של וושינגטון; מלחמה לא תהיה – היפנטו עצמם גם מי שחודשים אחדים קודם העריכו, שבהיעדר התקדמות מדינית תתחיל המדיניות להתנהל “באמצעים אחרים”. ביטחון צה”ל במשקלו המכריע של גורם הרתעה – כלומר שהלחימה לא תחודש אלא לאחר שיעמדו לרשות המצרים סוגים ידועים של מטוסים וטילים, בעוד שנתיים ויותר – עלה בקנה אחד עם משאלות הלב של הדרג המדיני.

קונספציה – והתראה

כלום זו הייתה אותה “קונספציה”?

אומר יגאל אלון: "אני כופר בסיסמה שקנתה לה אחיזה, בייחוד אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאילו הממשלה כולה נפלה קורבן לקונספציה. כל אחד מעניק לזה פירוש משלו: יש שאומרים – הקונספציה היא שהערבים ישלימו עם הזמן ויש להחזיק בשטחים, וגמרנו; יש שמדגישים את הצד הצבאי: אם יתקפו הערבים – אין להם כל סיכוי, אנחנו “נשטוף” אותם; ויש הטוענים – כיוון שמתיחות צבאית עלולה למשוך את ארצות-הברית לפעילות מדינית בטרם עת, וכל פעילות כזאת תביא לנסיגות, עלינו לקבל על עצמנו סיכון מחושב, ולא לצעוק: זאב!… אינני משוכנע שהייתה קונספציה אחידה כזאת. היו דעות שונות.

“שנית: השאלה אם יש – או אין – לערבים אופציה צבאית? אני לא שמעתי מאיש שאין לערבים אופציה צבאית. לי יש עד היום דעה, שאין להם אופציה לניצחון צבאי. אילו פירשו נכון את המודיעין הצבאי – לא היה להם גם אותו ניצחון חלקי. זאת ועוד: גישתו של דדו הייתה עניינית. היה לו מודיעין. היו לו הערכות מצב. היה לו מאוד לא נוח שעשה כבר פעם גיוס שווא.”

מקור הטרגדיה, משוכנע אלון, נעוץ באמונה באותה התראה שלא הייתה קיימת.³¹²

לעומת זאת, טוען קצין צבא לשעבר, שהיה מקורב למוקדי ההחלטות, כי הוויכוח אם הייתה התראה אם לאו “הוא בעיני לא ויכוח. נאמר – כי תזוזת הכוחות היא התראה; העברת ציוד מסוים, עירומו, תפיסת דיפונים מסוימים – כל אלה יהוו התראה. האם יבוא מישהו ויטען כי היה איזשהו דבר בגזרת החזית, שנעלם מעינינו? הייתה התראה – ואנחנו פשוט לא הבינונו. זה הכול.”

ומגדיר אחד האלופים לשעבר, בעת ההיא פקיד בכיר: “ברגע שאומרים לי, כי שני צבאות מרוכזים בעוצמה חסרת תקדים ומסוגלים להסתער עלינו כל דקה – זה אצלי התראה.” ובכל זאת, לא שניים אלה ולא אחרים, מטעמים שונים ומשונים, לא הרעישו באותם ימים שמים וארץ. איש לא האמין שהערבים יעזו לצאת למלחמה.

כבר הזכרנו שראש ה“מוסד”, למשל, לא נטה להנחת הסבירות הנמוכה, וגם בראשית השבוע הגורלי הזה השמיע הערות מודאגות באוזני עמיתיו. בדיון של יום רביעי בבוקר לא שותף, ולכן גם לא נשמעה דעתו. הייתה פתוחה לו, כמובן, דרך אחרת – להשמיע את דעתו במישרין באוזני ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ“ל. נראים הדברים, שאפילו השתתף בישיבת יום רביעי, לא היה יכול לפסוק – מתוך סמכות מקצועית בלתי תלויה – ולהציע הערכה מנוגדת לזו של הגוף המופקד על הערכת הכוונות של האויב, אמ”ן. מידע חדש, פוזיטיבי, שממנו שואב ה“מוסד” את סמכותו – לא היה בידיו.

“פרֵי-קונספציה – לגבי עצמנו!”

זאת ועוד. להערכתו של זמיר, היה דבר מה שאיפיין את המחשבה הכללית באותם ימים. מקור המכשלה לא היה בהיעדר ידיעות, “אלא באיזו פרי-קונספציה, לא לגבי המודיעין – אלא לגבי עצמנו!” הייתה נכונות לקחת סיכונים גדולים – בגלל הזלזול באויב. כאשר השמיע חששותיו באוזני ראש הממשלה, הציעה לו לדבר עם שר הביטחון, ואילו זה קיבל את ההערכות של ראש אמ"ן, “ובזה נגמר העניין. אתה יכול לטפס על הקירות.”³¹³

מכאן, שאף אילו השתתף בישיבת יום רביעי, ספק אם היה בידיו – או היה מנסה – להציע הערכה מנוגדת לזו, שעלתה בקנה אחד עם אותה “מיס-קונספציה”, שהכול, כאיש אחד, לקו בה.

לאחר שפרצה המלחמה, שבו הכול והביטו איש בחברו ואיש בעצמו ושאלו: איך זה התירו לעצמם מין ביטחון מופלג כזה הן בקיומה של התראה והן ביכולת לקחת סיכונים.

הניסיון למתוח קו בין אישים שונים באותה הנהגה מדינית צבאית מעורר שאלות רבות. ודאי, משקל רב נודע לאופן שבו סוננו הידיעות, ואף היו ידיעות שהגיעו מן המודיעין הצבאי והן נערכו מחדש כך, שניטל עוקצן, והכול הוערך באופן שנוצר רושם מטעה כל כך. ובכל זאת, קו מפריד בין ההנהגה הצבאית לבין זו המדינית, בין סיבה למסובב, בין מה שהושמע לבין מה שביקשו לשמוע – אין ההתבוננות המעמיקה מגלה.

הדרג המדיני משוכנע, כמובן, שפירוש אחר של המודיעין הצבאי, או פיסות מידע נוספות, היו משנים הכול. את זעמה על ראש אמ"ן אין גולדה מסתירה אפילו בספרה. היא מספרת איך פגשה מזכירתה, לו קידר, את אלי זעירא ביום שישי, כבר לאחר שהגיעו ידיעות על יציאה מבוהלת של משפחות היועצים הרוסים, ואילו הוא הרגיעה בחיוך: אל תדאגי, לא תהיה מלחמה. מוסיפה גולדה: “אבל אני הייתי מודאגת, וחוץ מזה לא יכולתי להבין מניִן לו הביטחון שהכול כשורה. ומה אם טעות בידו? אם יש אפילו סיכוי קל שבקלים למלחמה, הרי מן הדין שנגייס לפחות את המילואים.”³¹⁴

ואילו גלילי הגדיר כל זאת במילה אחת: “פיאסקו!”³¹⁵

ובכל זאת, לאחר כל התשובות, השאלה עודנה שאלה ואת הקו המפריד קשה לראות. עד למלחמה עוד שני ימים ארוכים.

“ההנחה הכללית – לא הולכים למלחמה”

אין שאננים בציון, כי אם אותה הנחת יסוד מוטעית, שבעדה מסתנן מידע ויוצא מעוות לבלי הכר. הרמטכ“ל מקיים דיוני הערכת מצב יומיומיים, מבקש לזַמן לא רק את ראשי אמ”ן, כי אם גם קצינים יותר זוטרים, העוסקים במישרין בנושאים השונים. כך גם ביום רביעי, 3 באוקטובר. מלשכתה של גולדה מאיר בירושלים טס הרמטכ“ל לחיפה, לאותה ארוחת צהריים מטעם חיל הים עם עורכי העיתונים. בגמר הסיור במתקני חיל הים הוא שב למטה הכללי, לעדכון נוסף מפי אנשי המודיעין. במצרים נמשכות הכנות, ועדיין מתפרש כל צעד כזה “במסגרת התרגיל”, ואף שהצבא כולו בכוננות עליונה, אין כל אינדיקציה ל”פעילות צבאית חריגה“. גם בניינו הנמשך של מערך החירום בסוריה מתפרש כמכוון להרתעה, “בגלל חששות מן הישראלים”. לערפול נוסף של התמונה מסייעת ידיעה על מגעי הערבים עם מזכיר המדינה האמריקני החדש, ד”ר קיסינג’ר. חוגים רבי השפעה במצרים תומכים במתן הזדמנות למזכיר החדש לקדם את המאמצים המדיניים, מה גם ש“בלאו-הכי אין אפשרות להשיג פתרון צבאי”… ערכן של אילו ידיעות רב יותר – של אלה המוכיחות שכל העניין אינו רציני, ובסוריה יש אפילו סימנים ראשונים להאטת קצב ההכנות המלחמתיות – או להפך, של אלה האומרות שההכנות הגיעו כבר לכך, שמלהיבים את הפיקוד הזוטר לקראת הקרב הגדול הממשמש ובא?!…

אם כך ואם כך – ברמת הגולן נעשה כל מה שאפשר כדי לקדם פני הפתעה. לקראת הדיון על ביצור הקו בצפון, הכין אלוף הפיקוד סיכום על מה שכבר בוצע, או בתהליך ביצוע, במסגרת תקציב מיוחד בסך 18 מיליון ל“י שהוקצה לכך. להגנת היישובים הוקמו, לדוגמה, מקלטים למרפאות הילדים, קירות מגן למבנים פגיעים וחניוני רכב, מערכות חשמל מוגנות מהפגזות, ועוד כיוצא באלה. בבוקר יום חמישי נפגש האלוף עם הרמטכ”ל כדי לסכם צעדי תגבור נוספים, ובכללם העלאה לרמה של יתרת חטיבה 7 ומפקדת החטיבה. אותה שעה יכול היה כבר לדווח לשר, כי עומדים לרשותו 188 טנקים. לעומת פחות מ-70 שהיו בקו לפני ראש השנה.³¹⁶

הדיונים בבוקר ה-4 על ביצור רמת הגולן

הדיון של יום חמישי בבוקר, אצל שר הביטחון, לא עמד בסימן מלחמה קרובה. אדרבה, כאשר אמר, כי ההנחה הכללית היא שאין הסורים עומדים לעשות עכשיו פעולה התקפית בלי המצרים – ואילו המצרים אינם הולכים למלחמה, ביטא דיין את דעת הכול.

משתתפים באותה ישיבה: הרמטכ“ל, סגנו וראש אג”ם – האלוף ישראל טל; האלוף חופי ותת-אלוף אריה שלֵו מאמ“ן. ברקע היה אותו חשש מתמיד מפני התקפת פתע שתביא לכיבוש יישוב או שניים ולהרג במתנחלים. לא רמת הגולן ככזאת היא ה”טראומה", ומקום שאין בו יישוב – יפרצו או לא יפרצו, זו בעיה שיתגברו עליה. מעיקה האחריות על האנשים, ולפיכך אין לקמץ באמצעים ובמאמצים. יש לעשות כל מה שאפשר כדי לעכב מתקפת פתע כזאת (שבהיעדר התראה קרקעית לא יוכלו לדעת עליה מראש) עד אשר יוחשו מילואים – שלושה ימים, יומיים, ואפילו רק יום אחד.

נדונו אמצעים שונים. ודאי שעדיף להחזיק כוח שריון נייד, אבל כיוון שמדובר בתכנון לתקופה ממושכת – ולא במענה למצב מלחמה מיידי – אין בכך משום תשובה מעשית. ישראל לא תוכל להחזיק במאות טנקים לפרקי זמן ממושכים, שכן טנקים פירושם אנשים מגויסים במספרים גדולים. אפילו מספר זה שנגיע אליו היום או מחר – 150 או 190 טנקים – ספק אם ניתן להחזיקו לאורך ימים.

על גישה עקרונית זאת של שר הביטחון, לא חלק איש מבין המשתתפים – לא דדו, לא טליק, לא חקה, לא שלֵו – ואיש לא דרש לגייס כוחות גדולים יותר ולשגרם בבהילות לרמה, משום שמחר מחרתיים צפויה מלחמה.

דובר על מכשולים נוספים נגד טנקים. פיתחת קונייטרה ופיתחת רפיד עבירות לשריון. שם נחפרה תעלה נגד טנקית, ואתמול סימן חקה באזור רפיד תעלה נוספת, מעין קו שני – מתחילים לעבוד. בפיתחת קונייטרה משלימים עוד שדה מוקשים, ובתוך שלושה ימים יהיו שם גם תעלה וגם מוקשים.

אלא שאין זו בעיה לימים הקרובים, כי אם לטווח ארוך, מסכם את הדיון שר הביטחון. בחודש אחד לא הופכים את העולם, אף שכל מה שניתן לבצע, דברים קטנים – יש לעשות. בעוד חודש יתחיל החורף, שאין עושים בו מלחמה רצינית. בחורף ניתן יהיה לתכנן ביסודיות את כל האמצעים המוצעים כדי להתגבר על היעדר ההתראה הקרקעית ולהקשות ככל שניתן על האפשרות שהסורים פשוט יניעו את הטנקים “ויתחילו לנסוע”. בעבודה הנרחבת הזאת אפשר יהיה להתחיל באביב הבא.³¹⁷

זו דעתו של משה דיין בבוקר ה-4 באוקטובר, ואין איש מן היושבים בחדר חולק על כך. לאחר מכן מתקיים דיון מעשי יותר בלשכתו של סגן הרמטכ“ל, והסיכום הוא, שאג”ם-מבצעים יגיש – בתיאום עם פיקוד הצפון, קצין הנדסה ראשי ומחקר ופיתוח – הצעות ליצירת מכשולים נגד טנקים – תעלות, יצירת בריכות דגים, אגמים, ביצות, חורשות עצים צפופות, מוקשים, סוללות וכיוצא באלה. התוכנית המוצעת תוגש עד יום א', 14 באוקטובר.³¹⁸

החורף מאחורי כתלנו, ויש הרבה זמן. בחורף אין נלחמים.

כל הסימנים אומרים: מלחמה!

מפקד הכוחות המשוריינים בסיני, האלוף אברהם (אלברט) מנדלר, עובר בימים אלה בין החטיבות, העורכות לו מסיבות פרידה. הוא רדוף הרגשה קודרת, שאין כאן שום תרגיל, אלא מתרגשת ובאה מלחמה. בכל מסיבה כזאת הוא אומר: “אני אמור להיפרד מכם, אבל אני בא ואומר לכם, שעוד איננו נפרדים. אנחנו בתקופת כוננות חמורה, ואנחנו עומדים לפני מלחמה.” מפקדים נוספים היו מודאגים מן הפעילות האינטנסיבית מעבר לתעלה. בצהרי אותו יום היו בידי המודיעין ידיעות על פקודות לצבא המצרי לעבור לכוננות עליונה ולהיכון לקרב. תמונה דומה הצטיירה לגבי זרועות האוויר והיבשה של הצבא הסורי. הכוננות המוגברת וההתעצמות בחזית הצפון פורשו כאות לחרדה גוברת של המשטר בסוריה. הכוננות לקראת פתיחת מלחמה במצרים פורשה כשיאו של אותו חלק ב“תחריר 41”, שתורגל בו שיתוף פעולה בינזרועי תוך הזזת גייסות של ממש, ומכאן ואילך ינוע הכול לקראת סיום התרגיל כולו ביום ראשון, ה-7 באוקטובר. אל הרמטכ“ל הגיעו בעיקר לקטים – שילוב של חלקי ידיעות – והערכה מודיעינית. לחלק מן הידיעות הגולמיות, שלא נודע לו עליהן אלא מוועדת אגרנט, היה ערך הרתעתי – אמר לאחר זמן – ואילו הובאו לפניו היה מפרש את משמעותן באורח מנוגד להערכת אמ”ן. הוא דחה את הקביעה של ועדת אגרנט, כאילו ניצחון אמ“ן בוויכוח על מידת סבירותה של המלחמה החליש את עירנותו של הרמטכ”ל: “והראיה – סידרת דיוני הערכת מצב בתקופה שקדמה למלחמה. נכון יותר לומר, כי ניצחון אמ”ן הוסיף אמינות להערכותיו והגביר את ביטחונו של הרמטכ“ל בהן.”

… ואיש אינו צועק “שריפה!”

ובינתיים אוזל במהירות הזמן. כל הסימנים מצביעים על מלחמה – והסירוב העיקש לראותם מקיף, כפי שראינו, את כולם. איש אינו הופך עולמות, אינו צועק “שריפה”. סגנו של אלברט ומפקדים אחרים זוכרים, כי זו הייתה תחושתו – אך גם אם אכן חזה מלחמה כוללת ורבת עוצמה – מדוע לא הזעיק במישרין את דדו, שהיו לו איתו יחסים קרובים מימי גייסות השריון ופיקוד הצפון, ואף ניפגש איתו ביום שני? אילו חזה האלוף טל את מאורעות יום הכיפורים במלוא חומרתם, כלום לא היה נלחם על דעתו זו ונותן לה ביטוי בדיונים, אולי אף משתטח על סף לשכתה של ראש הממשלה ולא זז משם עד אשר היה פוקח את עיניה? אילו היה ראש ה“מוסד” משוכנע שעומדת לפרוץ מלחמה רבתי, כלום לא היה עושה הכול כדי לגלות זאת לגולדה מאיר?³¹⁹

התשובה הבלתי נמנעת היא, שהעיוורוץ היה פסיכולוגי, כללי, ביטוי מובהק לאותה חשיבת יחד של ההנהגה המדינית-ביטחונית, שניצחון הערכת “הסבירות הנמוכה” של חודשי “כחול לבן” חיזק בה את הנטייה למצוא הוכחות להתגשמות הנבואה שלהם עצמם (Self-fulfilling Prophecies, המונח שטבעו האמריקנים לעיוות הזה).

מעמדו של משה דיין בהנהגה זו היה מיוחד – וההתמודדות הממושכת במפלגת העבודה, משלהי 1972 ועד קבלת “מסמך גלילי” באוגוסט, הבליטה זאת היטב. כלפי הצבא ייצג את המגמות המדיניות הקובעות, ואילו כלפי ההנהגה המדינית את הערובה, שקו מדיני זה נשען על עוצמה צבאית. את עיקר כוחה שאבה הטקטיקה המדינית לא מכושר ההכרעה כי אם מכושר ההרתעה של צה“ל – כלומר מן ההבטחה, שמלחמה לא תפרוץ. האלוף זעירא לא רק עבד במחיצתו של דיין בשנים שבהן עוצבה אישיותו, אלא הייתה קרבה רבה ביניהם בראיית המטרות הלאומיות של ישראל לאחר הניצחון של ששת הימים והדרכים למימושן. לקשר זה בין שר הביטחון לבין זעירא נודע משקל רב מאז החליף, בקיץ 1972, את האלוף יריב – הוותיק והזהיר – בתפקיד ראש אמ”ן. גם כלפי דדו היה מעמדו של דיין סמכותי ביותר, ואף שדדו היה קרוב יותר, גם בהשקפותיו וגם אישית, אל גולדה מאיר, ישראל גלילי ויגאל אלון – נתקיים אצלו, עד בוקר יום הכיפורים, יחס של תלמיד אל רב כלפי הכריזמטי שברמטכ“לים שקדמו לו, חביבם של ההמונים, המדינאי רב המזימות, האיש הפיקח והשנון – שהיה עליו להיזהר בכל שעה מנשיכתו. בין מאי לראשית אוקטובר, נראים הדברים, נוספה אמינות לא רק להערכת אמ”ן, אלא דדו הדחיק את הערכתו המדינית הקודמת, שפתיחת אש צפויה ב-1973 – והתיישר עם הנבואות שהחל דיין משמיע משלהי יוני ואילך, שאין מלחמה גדולה צפויה בשנים הקרובות. הנה כך נוצר המעגל הסגור בין הדרג המדיני לבין הדרג הביטחוני, ומשנתגשמה נבואה אחת שרצו בהתגשמותה, הזרימו במעגל זה עוד ועוד נבואות ונהגו כאילו כבר התגשמו גם הן.

בצאת יום חמישי, 4 באוקטובר, נדלקים בזה אחר זה האורות האדומים, ושוב אין בידי ההערכות הקיימות ליישב את הקושיות:

ביום חמישי יש לראש ה“מוסד” תחושה ש“הולך משהו”. בלב ראש הממשלה וחברי ה“קבינט” תיוותר תחושה מעיקה, שאילו שיתף אותם כבר באותו יום האלוף זמיר בתחושתו, כפי ששותפו בה הרמטכ“ל וראש אמ”ן, הייתה אולי נוטה הכף מוקדם יותר.

בלילה נודע, כי מתחיל להתארגן פינוי מבוהל של משפחות היועצים הסובייטים השוהות בסוריה ובמצרים. מטוסי “איירופלוט” כבר נמצאים בדרכם אל המזרח התיכון, ובני המשפחה אינם מקבלים אפילו שהות לאריזת מטלטליהם. עד לצהרי יום שישי כבר תהיה הרכבת האווירית בדרכה חזרה לברית-המועצות.

אותו לילה מתגלה – מתצלומי אוויר שנעשו במשך היום ממערב לתעלה ועכשיו פוענחו – כי היערכות החירום של הצבא המצרי היא חסרת תקדים: בעשרת הימים האחרונים גדל מספר קני הארטילריה לאורך החזית מ-800 ל-1,000. חמש דיביזיות החי"ר תפסו את מערכי החירום והן בתקן מלחמה מלא. מאחורי הסוללות (ה“ראמפות”), המיועדות לשמש כעמדות ירי לטנקים, חונים עכשיו הטנקים עצמם. בגזרות של כל חמש הדיביזיות נראים ריכוזים של ציוד צליחה וגשרים.

“יש לי נטייה לעשות מצב כוננות רציני”

את תפיסת מערכי החירום בשתי החזיתות וכן את מצב הכוננות העליונה, שנכנס לתוקפו בחצות הלילה, נוטה גם עכשיו אמ"ן לפרש כצעדים הגנתיים, מחשש התקפת פתע ישראלית. אמצעים שננקטו ערב ראש השנה וכן תרגיל צנחנים שנערך בסיני עלולים היו להתפרש כך. וכיוון שלא נשתנו יחסי הכוחות, אין לכאורה סיבה להסתלק מן ההערכה, שסבירותה של מלחמה כוללת, מצרית-סורית, “נמוכה מנמוכה”.

את ביטחונו של אמ"ן מערערת אותו בוקר הוצאתן החפוזה של משפחות היועצים והטסתן חזרה לרוסיה. יסוד חדש, ומבלבל, חדר לתוך המבנה המחשבתי האיתן והנוקשה. האם יודעים הרוסים שנפתחת מלחמה, ובהוצאת המשפחות הם רוצים לתת ביטוי הפגנתי להתנגדותם למהלך הסורי-מצרי הזה? האם זהו סימן לקרע? ואולי, להפך, הם חוששים מהתקפה ישראלית ומבקשים להגן על הנשים והילדים של אנשיהם?

אם החשש הוא מפני התקפה ישראלית, מתעוררת השאלה: מדוע לא פנו הרוסים אל האמריקנים? שהרי אילו פנו, היו האמריקנים מצדם מזדרזים להפנות לישראל שאלות טעונות דאגות ואזהרות, וזאת לא עשו.

ובסיכומו של דבר: בהיעדר הסבר מרגיע לפינוי, נכנס הפעם ספק של ממש גם ללבו של ראש אמ“ן. כיוון שכך, יתמוך בכל צעדי הכוננות שימליץ עליהם הרמטכ”ל.

אותו בוקר מתחיל דדו לחזור אל עצמו. כאשר דובר במאי על סבירות נמוכה מאוד, לא הסתפק דדו בזה, שסייג עצמו ואמר, “אני לא מוסיף – מאוד”, אלא החליט על אותה סדרה ארוכה של תכנונים וצעדי כוננות. בדומה לכך, אומר הוא – וחוזר ואומר – ערב יום הכיפורים כי “אילו הייתי פרשן צבאי או חבר כנסת, הייתי אומר שזו לא התקפה. היות ואני לא פרשן צבאי ולא חבר כנסת, אני צריך לחשוב אם יש לי הוכחה שלא הולכת להיות התקפה. אין לי מספיק הוכחות שאין בכל הדברים הללו סימן לכוונות התקפיות.”

בשעה 08:25 מתקיים אצל הרמטכ“ל דיון, שמשתתפים בו: האלוף טל, סגן הרמטכ”ל וראש אג“ם; האלוף זעירא, ראש אמ”ן; והאלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר. בסיכומו מחליט דדו:

יש לבטל את החופשות בחזית הצפון ובחזית הדרום; חיל האוויר יימצא בכוננות מלאה ויבוטלו בו כל החופשות; כל חטיבת יאנוש (חטיבה 7) תתַגבר את חזית הצפון; חטיבת שריון תוטס לסיני; יוכרז – זו הפעם הראשונה מאז ששת הימים – על “מצב כוננות ג'”, שפירושו: כל מנגנון הגיוס של כוחות המילואים נמצא במשרדי הקישור של היחידות ובמחסני החירום, בכוננות להפעיל גיוס כללי של צבא המילואים.

אומר דדו: “כל דבר שאפשר לתגבר לקראת החג – אני רוצה לתגבר, לקחת אמצעי זהירות, וזה לא רק בחזית… כל דבר שיכול להיות עתודה. החג הזה הוא חג שכולם יושבים בבית, ולא תיווצר פאניקה גדולה בארץ. יש לי נטייה לעשות מצב כוננות רציני.”

שעה 09:00 – ישיבה אצל שר הביטחון

לאחר ההחלטה על צעדי הכוננות, שעל אג"ם לתרגמן מיד לפקודות ולדאוג לביצוען, יוצא דדו ללשכתו של שר הביטחון, שמתקיימת בה ישיבה שבועית רגילה (מטה השר).³²⁰ עוד לפני כן עודכן המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תת-אלוף ישראל ליאור, בכל הנוגע למידע החדש שהצטבר במשך הלילה.

תמונת המערך המצרי והסורי גוררת תגובה שנונה של דיין: רק מהמספרים אפשר לקבל שבץ, הוא אומר ומוסיף על כך בכפל משמעות – אתם (המטה הכללי) לא לוקחים את הערבים ברצינות. אני עוסק במצע של מפלגת העבודה, ושם לוקחים אותם ברצינות ללא השוואה…

הרמטכ"ל חוזר על הערכתו, כי אילו היה פרשן צבאי או חבר כנסת – היה אומר שאין עומדת להיפתח מתקפה, אך “היות ואני לא פרשן צבאי ולא חבר כנסת – אני צריך לחשוב אם יש לי הוכחה שלא הולכת להיות התקפה. אין לי מספיק הוכחות שלא הולכת להיות התקפה.” הוא מונה את התופעות המדאיגות: תגבור המערך; הוצאת משפחות היועצים הסובייטים; קירוב מטוסים סוריים לזירת המלחמה. כל אלה עלולים להיות סימנים לכוונה התקפית – אך גם לחשש שלהם מפני מתקפת פתע ישראלית.

העיקר מבחינתו הוא, שהוכחה כי אין להם כוונה התקפית – אין לנו. לכן ננקטים כל האמצעים האפשריים, להוציא גיוס כוחות מילואים. הוא חוזר ואומר באוזני השר: “החג הזה הוא חג שכולם יושבים בבית, וזה לא יגרום לפאניקה גדולה בארץ. יש לי נטייה לעשות מצב כוננות רציני.”

האלוף זעירא מודאג מן ההוצאה של המשפחות הרוסיות, אבל ניתוחו חוזר ומעלה ספקות בדבר סיבות הכוננות הגבוהה של הסורים והמצרים. צה“ל ביצע תרגיל צנחנים גדול בסיני. את דברי דיין ערב ראש השנה פירשו הערבים ככוננות. הרמטכ”ל דיבר ביום הצנחן על כך שידו של צה“ל “גדולה ורחוקה” וכיוצא בזה. כלומר: הם מפחדים מאיתנו. אך לאחר כל הדברים הללו – ליציאת הרוסים אין הסבר מניח את הדעת. ייתכן שבתוך שעה-שעתיים יהיו ידיעות נוספות. אומנם, לפי שעה אין לו יסוד לשנות את הערכותיו הקודמות, אומר זעירא, אבל הוצאת המשפחות מכניסה ספק ללבו, “ובהחלט מוצדק לעשות כל מה שהרמטכ”ל דיבר עליו”. זעירא מספר על תחושת האלוף זמיר ש“הולך להיות משהו”, ומוסיף כי הוא מצפה הלילה לדיווח, שיאפשר להעריך במדויק את כוונות המצרים והסורים.

לשמע כל המידע הזה, מאשר השר את כל הצעדים שהחליט עליהם הרמטכ“ל. כיוון שעכשיו כבר נראית התלקחות מלחמה לפחות כאפשרות שיש להיערך לקראתה, נדונים אופני הקריאה של כוחות המילואים. לעובדה שביום כיפור יושבים הכול בבתיהם או בבתי הכנסת יש יתרון, אך כיוון שגם הרדיו מושבת, אומר דדו, “התחלנו לחשוב – אולי לקבוע שגלי צה”ל יקראו פרקי תהלים מדי שעתיים.” דיין שולל את הרעיון מחשש, שעצם ההודעה שיש להאזין ביום הכיפורים לגלי צה"ל תיצור פאניקה. הוא גם מתנגד להעברת כוחות אלא אם המלחמה ממש תתחיל.

בתודעה קיימת אותה הוויה פסיכולוגית של ערב בחירות, של ציבור השומע זה שבועות, כי אין צפויה מלחמה בשנים הקרובות, ומדעת או שלא מדעת – חושש דיין מפני “פאניקה”, כלומר שיינקטו דווקא ביום הכיפורים אמצעי כוננות מוגזמים, אשר אם יתגלה אחר כך שמקורם היה בבהלת שווא, יטילו צל כבד על אמינות ההנהגה. אם רק אפשר – יש להימנע מ“פאניקה” כזאת.

קיימת אפשרות נוספת: אולי פועל כאן צירוף אומלל של חשדות וחשדות נגד. המצרים והסורים נכנסים לכוננות מחשש של התקפה ישראלית, ואילו צה“ל נכנס לכוננות מחשש הפוך, וכך מתחילה הידרדרות לעבר מלחמה. אולי יש למסור לאמריקנים על כל הידוע בשעה זו, כדי שהם מצדם יעמידו את מדינות העימות על העובדות: צה”ל אינו עומד לעשות כל צעד מלחמתי, אך הוא ערוך לתגובה. לפני שבוע באו האמריקנים והזהירו את המודיעין הישראלי, ואז הייתה תשובת ישראל, שלפי הערכת אמ"ן אין צפויה מלחמה. שר הביטחון סבור, כי יש להודיע להם עכשיו, כי שוב אין ביטחון בדבר, ואפשר שהערבים כן נערכים למלחמה. על האמריקנים לבדוק גם אצל הרוסים מה סיבת פינוין הפתאומי של המשפחות.

הסבירות גדלה; מחכים ל“אינדיקציות נוספות”

בשעה זו כבר התערערה הערכת “הסבירות הנמוכה” במידה ניכרת, והמלחמה נחזית כאפשרות. דיין מבקש לדעת אם יש צורך ברכישה דחופה של ציוד למקרה של מלחמה. הרמטכ“ל אומר, כי אין מחסור “קריטי” בשום דבר. עוזר השר, צבי צור, אומר גם הוא, שאין היום מחסור בשום “דבר חשוב”. ואכן, זה הסיכום – ומקווים שבמהלך השעות הקרובות, עד הלילה, יתבהרו הדברים – כי “מה שקודם ראינו בצורה פחות סבירה, אנחנו רואים כעת בסבירות יותר גבוהה.” מחכים לאינדיקציות נוספות – גם מצילומי אוויר, גם ממקורות מודיעין. שר הביטחון והרמטכ”ל שואלים את זעירא אם מופעלים כל האמצעים שלרשותו, ואשר עליהם מיוסד ביטחונו של הרמטכ"ל שתהיה התראה מספקת, והתרשמותם היא, “שהעניין הנדון נלקח בחשבון הערכותיו,” כפי שכותבת ועדת אגרנט. דיין שואל אם “כולם מבלים בעיר העברית.”

ודדו משיב: כולם stand by (במצב הכן).

ברחובות תל-אביב אין איש מעלה על דעתו, שענני מלחמה מתקדרים. בתוך שעתיים יתרוקנו הרחובות. מי שלא ימלאו את בתי הכנסיות, יסתגרו בבתיהם. בעיתוני ערב החג עומדת בראש החדשות פרשת מחנה המעבר שנאו. מסופר על הפגישה שקיים אתמול שר החוץ של ישראל עם מזכיר המדינה האמריקני החדש, ו“יודעי דבר” מדווחים, כי קיסינג’ר הסכים עם אבן, שאין השעה כשירה ליוזמה חדשה במזרח התיכון. בבשורה זו מרגיע העיתון את החוששים מ“תוכנית קיסינג’ר”, שעליה דיווח לפני ימים אחדים “טיימס” של לונדון. מעטים מתרגשים ממעשהו של נשיא זאיר, מבוטו, שבמפתיע, מעל בימת העצרת הכללית, הודיע אתמול שארצו מנתקת את יחסיה עם ישראל. מעטים מבחינים בידיעת קצרה, על טור אחד, “צה”ל עוקב אחר הנעשה בצד המצרי של התעלה" – הידיעה אינה מושכת את עין הרבים, וכשהם קוראים כי “ננקטו כל הצעדים כדי למנוע אפשרות של הפתעה”, נחה גם דעתם של המעטים. רק יחידים יודעים, שהכתב המביא ידיעה זו הוא שראיין אתמול בסיני את האלוף מנדלר וכי זה חזה חזות קשה, ואילו פרסומן של ידיעות כאלה נבלם על ידי הצנזורה מחשש של “פאניקה” מכאן ו“הסלמה” מכאן.

שעה 10:00 – התייעצות אצל ראש הממשלה

הידיעות שהצטברו מאז הלילה וצעדי הכוננות שהחליט עליהם הרמטכ“ל מובאים לפני ראש הממשלה. בהתייעצות בלשכתה שבתל-אביב, בשעה עשר, משתתפים שר הביטחון, הרמטכ”ל, ראש אמ"ן.³²¹ זעירא חוזר וסוקר את העובדות כפי שהן נראות בשעה זו. לעומת כל ההערכות הקודמות, ישנה אותה תופעה שאין לה הסבר מספק – הוצאת המשפחות הרוסיות.

האלוף זעירא מגלה, כי אמש הוזעק ראש ה“מוסד”, האלוף צבי זמיר, לפגישה דחופה עם המקור האמין ביותר שלו לנעשה בצמרת המצרית. זעירא וזמיר שוחחו ארוכות בלילה, וזעירא מספר על תחושתו של זמיר ש“הולך משהו”. הבוקר יצא זמיר לפגישה, וזעירא מוסיף כי הוא מצפה לדיווח על הפגישה במהלך הלילה, דיווח שיאפשר להעריך במדויק את כוונות המצרים והסורים.

דדו מונה את כל האמצעים שהחליט עליהם: הכרזה על מצב כוננות ג', הכולל ביטול חופשות, בעיקר בחיל האוויר ובשריון; קידומם של צוותי טנקים בשתי החזיתות, שיהיו בהן יותר טנקים. המצרים והסורים ערוכים היום באופן, שיש להם אפשרות טכנית לפתוח בהתקפה. אומנם, עודנו סבור שאין צפויה התקפה, אך מצד שני אין גם “הוכחות פוזיטיביות שאין זה מערך תקיפה,” ולכן נעשו כל ההכנות הללו – כולל הכנות לגיוס מילואים – שהוא רואה אותן כסבירות בשעה זו. אם יתברר, שאכן עומדים המצרים והסורים לצאת למלחמה, “נקבל אינדיקציות יותר טובות.”

לשאלתה של גולדה משיב הרמטכ"ל, כי יישובי רמת הגולן נמצאים בבתיהם בלאו-הכי, ולכן אין צריך להזהיר אותם מפני סכנת מלחמה. יום הכיפורים הוא “חג טוב”, משוס שאנשים אינם מתרוצצים בדרכים, ואין צורך בהכנות מיוחדות.

זו גם דעתו של שר הביטחון. בשלב זה אין צורך בשום הכנות, פרט לגיוס כוחות המילואים. אבל בזה אין עכשיו צורך. בצבא הסדיר ננקטים כל אמצעי הכוננות הדרושים, גם ליישובי הרמה אין לומר דבר, שכן לא תצמח מזה כל תועלת – פרט לפאניקה שתיווצר. מטעם זה אין להזיז גייסות אלא לאחר שיקרה “משהו ממשי”.

אבל אותו ביטחון שהופגן אתמול בעת הדיון על הביצורים ברמה – שהמלחמה רחוקה – התערער. עכשיו מציע שר הביטחון – אולי מתוך התחושה שיש צורך ב“הרחבת הכתפיים” הנושאות באחריות – לזמן את כל שרי הממשלה הנמצאים עדיין בתל-אביב. יהיה זה דיון ראשון של הממשלה – לא בשלמותה, שכן ייעדרו השרים המתגוררים בירושלים ובקיבוצים רחוקים – במאורעות שהחלו להתגלגל במהירות מאז ערב ראש השנה.

שעה 11:30 – שרי הממשלה מתייעצים ומחליטים

אל ההתייעצות שזומנה אצל ראש הממשלה מגיעים השרים בר-לב, הלל, חזני וגלילי – נוסף לשר הביטחון.³²² לאחר שדיין פותח ואומר, שהיו בתקופה האחרונה ידיעות כאילו מתכוונות סוריה ומצרים לחדש את המלחמה, אבל רק ידיעות מן היממה האחרונה שינו במידה מסוימת את ההערכה השלילית בדבר סבירותה – סוקר ראש אמ“ן את ההתפתחויות, החל במה שאירע בראשית ספטמבר בסוריה וכלה בתרגיל “תחריר 41” במצרים, ומוסיף כי חרף סימנים רבים של כוננות למלחמה של ממש, הייתה הערכתו שאין עומדת לפרוץ מלחמה. הרמטכ”ל אומר, כי בכל הנוגע להערכה הבסיסית, הנה זו שהייתה קיימת עד עכשיו מוסיפה להיות “היותר סבירה” בעיניו, ועם זאת נותן הוא ביטוי לשינוי שהלך והתגבש אצלו מאז הבוקר. הואיל והצבאות הערביים ערוכים בהתאם לדוקטרינה הסובייטית, אין כל אפשרות להעריך אם כוונתם התקפית, וזו עובדה מטרידה. היכולת קיימת, “ואף שאין לנו אינדיקציה מספקת, שהם אכן רוצים לתקוף, איני יכול לומר, על סמך ידיעות, שהם לא מתכוונים לעשות זאת.” כיוון שכך, ננקטו כל אמצעי הכוננות, להוציא גיוס מילואים.

בדומה למה שהיה באביב, שוב אין החלטותיו מיוסדות על ההערכה שלא תהיה מלחמה, שהוא שותף לה, כי אם על הצורך בנקיטת אמצעי זהירות. הוא מדגיש, כי הוא בטוח שתהיה לו התראה חד-משמעית ימים אחדים לפני פרוץ האש. אם לא תגיע התראה כזאת אלא שתים-עשרה שעות, או עשרים וארבע שעות, לפני פרוץ האש – ייחשב הדבר ל“הפתעה גמורה”. הכוננות הגבוהה של הסדיר וחיל האוויר היא רק למקרה של קטסטרופה, אך הוא משוכנע שטרם הגענו אל השלב הקריטי, וכי “אם נתקרב לשלב כזה, אם באמת תהיה להם כוונה רצינית, יהיו לנו אינדיקציות וידיעות נוספות.” למעלה כבר צוין לאילו אינדיקציות ציפה – וכפי שאמר לאחר המלחמה, הן כללו ידיעות בעלות ערך התראתי, “והייתה להן משמעות הנוגדת את הערכת אמ”ן." בישיבה עם השרים, מכל מקום, הדגיש, כי לשלב הזה – כאשר תהיה התראה ברורה – שומר הוא את גיוס כוחות המילואים והפעלת אמצעים נוספים.

“דמם של יהודים שוב מותר”

בסִפרה מתארת גולדה מאיר את ההרגשה הנוראה שעברה אותה, “שכל זה כבר קרה פעם.” דיין עודנו נתון ל“טראומה” של רמת הגולן, לחשש מפני מחטף וכיבוש יישוב או שניים. בדיון של יום רביעי הוחלט להביא נושא זה לישיבת ממשלה ביום ראשון, ושם לבקש אישור מראש להפעלה של חיל האוויר נגד מטרות בתוך סוריה אם אומנם כך יקרה. אך מה אם יתעורר הצורך לפעול במהירות, אם יתרחש משהו ברמת הגולן עוד לפני יום ראשון? גולדה – שאינה איש צבא – מתקשה להאמין, שכל העוצמה הזו רוכזה בשביל להפגיז איזשהו יישוב בודד. היא אומרת: זה מזכיר לי את 1967, כאשר האשימו אותנו שאנו מרכזים צבא נגד סוריה, וזה בדיוק מה שהעיתונות הערבית אומרת עכשיו, אני חושבת שכל זה אומר משהו. גם היא וגם ישראל גלילי מעירים, כי קיים קשר בין כל אותה פעילות צבאית לבין המתרחש עכשיו בעצרת הכללית. גלילי חש, שהתשואות הרמות שליוו אתמול בעצרת הכללית את הודעתו של נשיא זאיר על ניתוק היחסים מבטאות אווירה השוררת היום בעולם, שדמם של יהודים שוב מותר, ועל כן יכולות בהחלט לבוא הפתעות. גם ב-15 במאי 1967 ניבאו כל “החוזים והאיצטגנינים” שצפויות שנתיים ללא מלחמה, מזכיר גלילי, וזו פרצה בראשית יוני.³²³ אף שאין זו ישיבת ממשלה, מתקבלת הצעת גלילי להסמיך עכשיו את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לגייס כל כוח שיראו לנכון לגייס, החלטה שצריכה בתנאים רגילים לקבל הממשלה במליאתה, שכן זו לא תתכנס אלא ביום ראשון. גולדה מודיעה, שהיא נשארת בלאו-הכי בתל-אביב, ו“לוואי ולא נצטרך לכך.”

כבר בבוקר החליטו הרמטכ"ל וסגנו, כי אם אכן יתעורר הצורך לגייס מילואים ביום הכיפורים, יום שכל היהודים נמצאים בבתי הכנסת או בבתיהם, תהיה שיטת הגיוס כמקובל בשעות הלילה. הייתה זו החלטה נבונה, אבל את הזמן שאבד לא היה בה כדי להחזיר.

ישיבה דחופה של המטכ"ל

מן הישיבה המאולתרת של חלק מן הממשלה ממהר דדו לישיבת המטה הכללי, שזומנה בדחיפות ובאורח חריג לשעה 12:30. הפורום זומן, פותח הרמטכ"ל בלשון סגי נהור, “כדי להגיד גמר חתימה טובה – ובהזדמנות זו שאתם פה, יש לנו כמה אינפורמציות.”³²⁴

המידע הולך ומצטבר, הולך ומחמיר. לאורך התעלה מוצבים טנקים בעמדות ירי על קו המים. פינוי המשפחות וצעדים נוספים שעשו היום הרוסים מעידים על משהו מאוד לא שגרתי. הכול כמו ערוך למלחמה, אבל שוב נשמעת הערכת אמ“ן, שהתקפה מצרית-סורית מתואמת עודנה בסבירות “נמוכה מנמוכה”. צליחה בכוחות גדולים לאורך כל התעלה היא “בסבירות הכי נמוכה”, ובעברית פשוטה: אף שסימני השאלה רבים יותר מאשר לפני 24 שעות, עדיין אין ראש אמ”ן חושב שאנחנו הולכים למלחמה.

בדבריו שלו אין הרמטכ“ל מסתייג באורח חד-משמעי מהערכה זו של אמ”ן, אף שהוא שב ומדגיש, כי יש לערבים אפשרות טכנית לפתוח במתקפה בזמן קצר ביותר, וכי אין כל הוכחה חד-משמעית ואמינה שאין להם כוונה לתקוף. שני אלה לבדם מספיקים כדי לעשות מה שכבר הוחלט עליו: הוכרז למשך יום הכיפורים, ואולי גם אחרי החג, מצב כוננות ג' בצה"ל.

בישיבה זו משתתפים ראשי האגפים, אלופי הפיקודים – חופי, אפרת, גונן, מפקדי חיל האוויר והים. משתתפים קצינים בכירים נוספים, וכמובן ראשי אגף המטה ובכללם ראש מחלקת מבצעים. ההחלטות שנתקבלו כבר קודם, וכאן חוזר עליהן הרמטכ"ל, צריכות ליהפך למעשים בשטח: הכול יהיו בכוננות מוחלטת. לאלופי הפיקודים תהיה סמכות של הקלה במצב ג' לגבי אנשים ויחידות שאין להם מקומות לינה ויש להם קשר, ובעיקר – בעורף. הכוננות חייבת לחול גם על כל הסגלים של יחידות המילואים, “והיה ונרצה לגייס – שנהיה מסוגלים לגייס.”

דדו נקלע בין התחושה שהפתיחה באש אפשרית, לבין החשש שמא שוב יטענו נגדו שהוא רואה צל הרים כהרים. זהו ערב יום הכיפורים. הרב הצבאי הראשי כבר דיבר על קדושת החג ועל הצורך להימנע מגיוס. שר הביטחון כבר אמר הבוקר לפחות בשתי הזדמנויות, שאין לגייס עד “שיתחילו”.

ונוסף על כך, אם אכן הכוונה היא למלחמה כוללת, מתואמת בין מצרים לבין סוריה, חייבת להיות התראה. אולי תינתן היום. אולי יתברר, שהאש עומדת להיפתח בעוד 24 שעות, או בעוד 12 שעות. לא תיפתח אש בלי התראה מוקדמת כזאת, ואם זו תהיה “פוזיטיבית – כמובן שנגייס מילואים ונעשה את כל ההכנות הנוספות.”

“במקרה של הקטסטרופה הזאת”

ומה אם יקרה הגרוע מכול, ופתאום – “בלי מילה נוספת” – תיפתח ההתקפה?

“במקרה של הקטסטרופה הזאת,” אומר דדו, “נצטרך לבלום באמצעות חיל האוויר וכל הכוחות שיש לנו בקווים. ולקראת אפשרות כזאת אנחנו לא רק מכריזים מצב ג', אלא גם מתגברים את הקווים על ידי כוח סדיר שישנו בארץ.” אם תהיה אותה קטסטרופה, כלומר – לא תהיה כל התראה – “נצטרך לגייס גיוס מיידי. מבחינה זו יש לנו מגבלה מסוימת, שביום כיפור אין רדיו. עוד נבדוק מה לעשות. אפשר להחזיק את גלי צה”ל בכוננות, ובמקרה חירום להפעיל את מרכזיות הטלפון, שיטלפנו לאזרחים, יבקשו לפתוח את המקלט ולהודיע גם לשכנים. והיה ונפתחה אש, או הייתה לנו התראה קצרה מדי, כמו, למשל, אנחנו יודעים היום ב-4 אחרי הצהריים, ששעת ה“שין” היא 8 בערב – נצטרך לעשות גיוס חפוז מאוד."

אלה הדברים שהשמיע רב אלוף דוד אלעזר בחדר הישיבות של המטכ“ל ערב יום הכיפורים, בשעה 12:30 בצהריים. האם ראה, כאפשרות ריאלית, ש”היום ב-4 אחר הצהריים“, ושמא מחר ב-4 לפנות בוקר, תתקבל התראה, שבתוך ארבע שעות נפתחת האש? בהחלט לא. ראש אמ”ן העריך, שאין עומדת להיפתח מלחמה, לא היום ולא מחר, אך אם ישנה כוונה כזאת, וישנה שעת ה“שין” – “אני מקווה שנקבל התראה.” ואולם המטה הכללי אינו מוסד לפרשנות צבאית, אלא אחראי לביטחון המדינה, ולכן “אנו חייבים לנקוט באמצעי הביטחון הדרושים, ואכן אנחנו נוקטים אותם.”

הרמטכ"ל הניח, כי בצאתם את החדר ייחפזו המפקדים לנצח איש איש על האגף, הזרוע, הפיקוד והמחלקה שעליהם הם ממונים. הוא הקיש זאת מהתנהגותו שלו במלחמת ששת הימים בפיקוד הצפון. אותו לא הנחו ולא דירבנו. כאשר נשאל אז על ידי דיין מתי יהיה מוכן לתקוף את הצבא הסורי, אמר: “עכשיו.”

וכך חותם דדו ישיבה זו של המטה הכללי, עשרים וחמש שעות לפני שנפתחה האש: “חתימה טובה לכולכם. אנו נהיה מוכנים לכל מצב. אין לנו, כידוע, עניין במלחמה, ואני מאוד לא הייתי רוצה שתבוא לנו בהפתעה מוחלטת. בהפתעה מוחלטת – לא תהיה. אם כי, גם אם תקרה היום, אפשר לקרוא לכך הפתעה כמעט מוחלטת, לא מפני שאני חושש מפני התוצאות הסופיות, אבל זו לא בדיוק כניסה כמו שאנחנו אוהבים. אבל אם תהיה לנו התראה, שאכן זה הולך לקרות כעבור 24 שעות, ונספיק קצת להתארגן, אני בטוח שנעשה את מלאכתנו טוב מאוד ואני מקווה שנשיג את כל תוכניות העתיד שמונחות אצלנו במגרות. חתימה טובה.”

כעבור יותר משנתיים, סמוך לפטירתו הפתאומית, ראיין את דדו סטודנט צעיר, מפצועי מלחמת יום הכיפורים. “אומרים שלך הייתה טראומה ערבית,” אמר המראיין. “הלוואי,” השיב דדו, “הלוואי והייתה לי טראומה ערבית.” לפי שעה, הוסיפה למשול “טראומת המחטף”.

ההכנות בפיקוד צפון

ברצינות המרובה ביותר התייחס לסכנת המלחמה האלוף חופי. כבר ביום חמישי העתיק את החפ“ק שלו לרמת הגולן, והאנשים לנו באכסניה של איילת השחר. יאנוש ומפקדתו עלו צפונה. הם הכירו את הגזרה, שכן שנה אחת קודם השתתפה החטיבה בפשיטה משוריינת גדולה לפתחלנד. כל אותו שבוע, גם ביום שישי ובבוקר יום הכיפורים, ערכו המח”ט והמג“דים סיורים. הטנקים שקיבלו היו של החטיבה שערכה שבוע אחד קודם תרגיל, ובכללם טנקים שזיווד אחד הגדודים. “ממש סמוך לפרוץ המלחמה הצגתי לדדו את התוכניות,” זוכר חקה. כל מה שיכול היה פיקוד צפון לקבל, בלי גיוס מילואים, היה שם. היו ויכוחים טקטיים בשאלה אם אלוף הפיקוד נהג כהלכה כאשר העדיף להחזיק את חטיבה 7 בעתודה ולא חילק את הגזרה מיד לשתי גזרות חטיבתיות, “ואלה שגיאות, שבדיעבד אני יודע שעשיתי. אבל לא היה מצב, שלא מיצינו כל מה שעמד לרשותנו.” לא רק האלוף קידם את החפ”ק שלו כבר ביום חמישי. גם הצוות הטכני של חיל האוויר, עם אמצעי השליטה, כבר נמצא במקום. “אלה היו דברים מובנים מאליהם, שכל אחד בגזרה שלו צריך לעשות את מה שהוא חושב לעשות,” עם הכוחות שבפיקודו ובהתאם לתוכנית המאושרת שבידיו, ואינו צריך לצפות להדרכה מן הרמטכ"ל.³²⁵

בגמר הישיבה, בשעה 12:55, דן הרמטכ“ל באמצעי היעיל ביותר להפעלת גיוס חירום ביום הכיפורים. הוא מסכם עם האלוף טל, שאולפן גלי צה”ל יימצא גם הוא בכוננות, וכי בשעת הצורך תופעל שיטת “גיוס לילה”. את דובר צה“ל הוא מנחה להשיב לכתבים זרים, כי נוכח ריכוזים של כוחות אויב, ישנה כוננות מוגבלת, שאינה כוללת גיוס כוחות מילואים. לאחר התייעצות עם שר הביטחון, מחליטים שהנוסח יהיה מוגבל ל”תגבור בחזית הסורית", ורק אם ישאלו כתבים זרים, יאשרו שגם בחזית המצרית תוגברו כוחות האויב. הכול עדיין זהיר מאוד.

בכל זאת מכינים היום רשימה של ציוד לחימה אשר תוגש מיד לאמריקנים, ובכללו סוגים שונים של ציוד, שעד עתה סירבה ארצות-הברית למכור לצה"ל. ההזמנה הדחופה כוללת סוגים שונים של טילי אוויר-אוויר ואוויר-קרקע, ופצצות אוויריות מתוחכמות, ויחידות “צ’אפאראל” שעד אז לא נמכרו לישראל. הוא הדין בטילי נ.ט. מטיפוס “לאו”, שחסרונם יורגש היטב בימים הקרובים.

בשעות הצהריים מקיים הרמטכ“ל דיון קצר עם אלוף פיקוד הדרום. במקום תוכנית הצליחה הגדולה, “חתול מדבר”, שהיוותה חלק מן התכנונים האופרטיביים שרועננו בדיוני “כחול לבן”, הציע גונן תוכנית שונה: אזורי הצליחה של שתי האוגדות יהיו סמוכים – האחד ב”מצמד" והאחד מדרום לאיסמעיליה, ולא בסביבות קנטרה, כבתוכנית המקורית. תוכנית זו, שכינוי הצופן שלה היה “אבירי לב”, הוכנה לאחר שנכנס גונן לתפקידו וטרם נדונה. גם עכשיו אומר הרמטכ"ל, שיש להקדים עבודת מטה מסודרת לאישור תכנונים אופרטיביים אלה. לאחר שתתקבלנה הידיעות שמצפים להן, יֵדע היכן אנחנו עומדים. עוד נשוב ונשמע את השם “אבירי לב”, אם גם בצורה שונה.

“לא ב-6 באוקטובר נפתחה המלחמה – אלא באביב 73'”

היום פונה לערוב. רק כעבור חודשים אחדים יגלה דדו, לתדהמתו, כי ערב יום הכיפורים, בחמש אחר הצהריים, הגיעה לאמ“ן ידיעה בעלת רמת מהימנות גבוהה ביותר, שממנה ניתן היה להסיק, שהמלחמה ודאית וקרובה ולהתלקח. ידיעה זו – מספר מקור אחד – הדאיגה את ראש אמ”ן, אך הוא החליט להמתין עד לשעות הערב המאוחרות, לידיעת האימות ממקור נוסף שציפה לה. כאשר נודע לדדו תוכנה המלא של הידיעה – בעת עדותו בוועדת אגרנט – חזר ואמר, כי אילו הובאה לידיעתו ברגע שנתקבלה, היה מסתלק מלבו הספק האחרון והיה תובע מיד לממש את החלטת הממשלה ופותח מיד בגיוס מילואים. דבר זה לא אירע – ומכל מקום, כשתים-עשרה שעות יקרות חלפו בטרם הוברר, ש“זהו זה”.

לאחר מעשה, תלשו הכול את שיער ראשם ושאלו איך זה עוכב מידע חשוב כל כך. איש מודיעין בכיר לשעבר מעיד על עצמו שנחשב בעיני עמיתיו לטיפוס “גלותי” בשל דאגנותו, ואילו הוא חש באותה יהירות שהשתלטה על צמרת אמ“ן, באותו זלזול כלפי הערבים וכלפי יכולתם לממש את כוונותיהם, ובנטייה שהשתרשה לפרש ו”לערוך" מידע בהתאם לתפיסה שהיו משועבדים לה. צירוף זה – של חריפות אינטלקטואלית ויוהרה – נתן עכשיו את פריו המר.

האם היה צירוף זה נחלתו הבלבדית של ראש אמ"ן, ושמא דבקו הביטחון העצמי והזלזול באויב בכל החבורה המנהיגה – כפי שהתבטא מאוחר יותר דדו: “לוואי והייתה לי טראומה ערבית.” גונן אמר לאחר המלחמה, כי אבי אבות הטומאה היה “החטא שחטאנו לפניך בקלות ראש. לא הערכנו את היכולת שלהם, והיינו סבורים, כי הסדיר לבדו – 270 הטנקים, מעט הארטילריה וחיל האוויר – יבלמו כל ניסיון התקפה. ביום שישי בלילה הלכנו כולנו לישון, למרות מה שראינו בעינינו מעבר לתעלה, לא מתוך הכרה, שבשבת תפרוץ מלחמה.”

וכאשר יישאל לאחר המלחמה קצין המודיעין של פיקוד הדרום, סגן אלוף גדליה, מתי הגיע סופית למסקנה שתהיה מלחמה, יאמר: “ביום כיפור, בשעה שתיים, לצערי, בשעה שתיים.”

בשעה מאוחרת אחר חצות יצא הרמטכ“ל לביתו שברמת-אביב. אפילו יבוא הרע מכול, מה שנהג להגדיר כ”קטסטרופה" – אמר דדו – הטנקים שבדרום (כולל צוותי חטיבת שריון שהוטסה בלילה לדרום), 178 הטנקים שבצפון (כולל צוותי חטיבה 7) וחיל האוויר בכוננות עליונה – “לעשרים וארבע שעות אנחנו מסודרים.”

במקום אחר בספר ציינתי לטובה את טיפולם של אנשי הצנזורה הצבאית וביטחון השדה במהדורה המקורית של ספרי. נמחקו רק כמה נתונים מספריים ודברים מעטים – מחיקות שנראו לי הוגנות והייתי שלם איתן לגמרי. נושא אחד נשאר אז בבחינת “טאבו”, פרטי נסיעתו הבהולה של ראש ה“מוסד” לפגישה עם אותו מקור, שהמידע שמסר היה מכריע – מלחמה ביום הכיפורים. בינתיים הותר הרבה לפרסום, ואני נוטל לעצמי רשות להביא פרשה זו בקצרה תוך הסתמכות מפורשת על “הצופה שנרדם”, מאת אורי בר-יוסף, שראיין את האלוף זמיר וחשף חומר רב נוסף. זה התיאור המעודכן ביותר של הפרשה:

היה למוסד מקור יקר-ערך בלבה של הצמרת המצרית, שכונה “בבל”. איש זה אינו עוד בחיים, ושום דבר שוב אינו מסכן אותו. מקור זה המציא ידיעות בעלות ערך רב מאוד, שנמצאו אמינות, ובעיקר: התריע מפני מהלכי-מלחמה מצריים צפויים. היו אמנם מי שניסו לערער תחת אמינותו, בהשמעת החשד שזהו אחד מאותם סוכנים כפולים, שמפעיליו המצריים מזינים אותו בחומר “טוב” כדי לבצר את אמינותו בעיני האויב, אבל בעת מבחן עלול להתגלות פרצופו האמיתי. לא כך חשבו ב“מוסד”. כותב אורי בר-יוסף: “בסביבות חצות, בליל 4–5 באוקטובר, הגיעה למטה המוסד בתל-אביב ידיעה מהקצין המפעיל של ‘בבל’, לפיו יצר המקור קשר והודיע כי ברצונו להיפגש בהקדם עם ראש המוסד, תוך שימוש במילת הקוד שנקבעה עימו לצורך דיבור על מלחמה, ללא פרטים ספציפיים. הידיעה הועברה לראש לשכתו של צבי זמיר, פרדי עיני, וזה, הן בשל כובד משקלה והן מכיוון שהייתה כרוכה בה אפשרות נסיעתו המיידית של ראש המוסד לחו”ל, דיווח עליה לזמיר בערך בשעה 02:30. – – – זמן קצר אחר-כך טילפן ראש אמ“ן לביתו של זמיר. בפיו היה דיווח על הפינוי החפוז של המשפחות הסובייטיות מסוריה, וכנראה שגם ממצרים. בעצם יוזמת ראש אמ”ן להעביר את המידע לעמיתו במוסד, ועוד בשעת לילה מאוחרת, היה משום סימן ברור לכך, שגם הוא חש, כי הדברים אינם כתמול שלשום. עם זאת, אמר כי אינו משנה הערכתו שאין מדובר במלחמה. – – – כמה דקות אחר-כך טילפן שוב הרל“ש, זמיר סיפר לו על דברי ראש אמ”ן לגבי פינוי הסובייטים מסוריה, ועל כך הגיב הרל“ש, באומרו כי מידע זה עולה בקנה אחד עם הדיווח כי ‘בבל’ מבקש לדבר בעניין המלחמה. הפעם זמיר התרשם יותר. הוא הורה לרל”ש להודיע על כך בבוקר למזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל ישראל ליאור, ובעצמו צילצל לזעירא, כדי לספר לו על בקשת ‘בבל’ למפגש בעניין מלחמה, ועל כוונתו לצאת למפגש המתוכנן בבוקר. – – –;

ראש המוסד יצא לפגישה עם המקור באירופה בשעות הבוקר של יום שישי. פגישתו עם ‘בבל’ תיערך בשעות הלילה המאוחרות של אותו היום – – –.

ראש המוסד, צבי זמיר, הגיע למקום המפגש המיועד שלו עם ‘בבל’ בשעות לפני הצהרים ב-5 באוקטובר. המפגש עצמו נקבע מראש לשעה עשר בערב לפי השעון המקומי – 23:00 לפי שעון ישראל. השתתפו בו ראש המוסד, המפעיל של ‘בבל’ ו’בבל' עצמו. הפגישה ארכה כשעה ובמהלכה רשם הקצין המפעיל את דברי המקור, כולל את פרטי תכנית המלחמה שמסר.

המסר שהיה בפיו של ‘בבל’ היה ברור, אף כי לא נחרץ לגמרי. הוא ידע לספר, כי על-פי המתוכנן אמורה המלחמה להיפתח למחרת. הוא לא מסר שעת ‘ש’ מוגדרת, אך ציין, כי הכוונה לפתוח באש לפנות ערב, כפי שכבר היה ידוע מתוכניות המלחמה שהיו בידי ישראל. – הוא חזר וציין, כי סאדאת יכול לשנות דעתו ברגע האחרון.

---

בתום הפגישה חיבר זמיר את נוסח הדיווח שאותו עמד למסור לראש לשכתו בהתאם לאשר סוכם ביניהם עוד קודם ליציאתו את ישראל. – – – המסר היה ברור: המצרים מתכוונים לפתוח באש לפנות ערב בהתאם לתוכניות המוכרות לישראל. המקור אינו משוכנע ב-100 אחוזים שהמלחמה אכן תפרוץ, אך הוא משוכנע ב-99.9 אחוזים שכך אכן יקרה.")³²⁶

לאחר המלחמה הסתבר, כי אותה ידיעה, אשר הכריעה את הכף לא כללה לא את השעה “שש בערב” ולא את “שקיעת החמה” כשעת ה“שין”, אלא “לפנות ערב”, שהלם את הכתוב בתוכניות שכבר היו בידי אמ"ן – “עם שקיעת החמה” (Sunset). שיבוש נוסף זה אירע אי שם במברק המודיעיני. ההתראה, שכה ציפו לה – וכה פיקפקו בה – ניתנה. התראה שניתנה מאוחר מדי, וגם עכשיו נשתרבבה לתוכה הפתעה – הפתעה נוספת:

איש לא ידע על הוויכוח בין הסורים, התוקפים ממזרח למערב, שביקשו לפתוח בלחימה בבוקר, לבין המצרים התוקפים ממערב למזרח, שביקשו את שעת השקיעה. הפשרה הייתה 14:00.

כך תיאר לאחר המלחמה דדו את ההשתלשלות מאז ימי האביב:

“אילו הודיע לי ראש אמ”ן ביום רביעי בארבע בבוקר, ולא בשבת בארבע, על מלחמה בשבת בערב, והיינו מתארגנים, בהתאם לתכנון האופרטיבי, במערך ‘סלע’, וכך מקדמים את פני האויב, ולחיל האוויר ניתן היה לטפל בסוללות הטילים – אם גם בתוצאות טובות פחות משציפיתי – היינו מנצחים במלחמה כפי שחשבנו. אז היינו מסכמים, שצה"ל היה מוכן למלחמה. אני משוכנע, כי אילו כך נפתחה המלחמה – אכץ זו הייתה התוצאה.

“אלא שהמלחמה נפתחה אחרת. לא ב-6 באוקטובר נפתחה. התהליך החל באביב 1973, כאשר עשינו הערכת מצב והגענו למסקנה, שב-73' כן יכולה לפרוץ מלחמה. הערכת אמ”ן הייתה – שהסבירות נמוכה מאוד. שלי הייתה – בלי ‘מאוד’, אבל נמוכה, אם כי לא במידה שלא נעשה הכנות – ‘כחול לבן’, והשלמת מפקדות, והוספת יחידות – הוצאנו 60 מיליון ל“י… ואז באה הערכת המצב של הקיץ, והסתבר שההתפתחות תואמת את ההערכה המודיעינית על ‘המאבק הממושך’ – ואז ראינו בכך אימות לתפיסה… ובסתיו הייתה פרשת המטוסים הסורים… והיה התרגיל המצרי.” ודדו הוסיף והעיר בכאב, כי גם בימים אלה, לאחר המלחמה, הסביר האלוף זעירא מחדש את כל זה “ביסודיות כזאת, שהשתכנעתי מחדש שלא תפרוץ מלחמה…”³²⁷

כאשר הלך דדו לביתו, בליל יום הכיפורים, עדיין התלבט: “האם לא הגזמנו בהכרזת כוננות ג' ערב יום כיפור. לא חשבנו שתהיה מלחמה, ונכנסו למלחמה זו בהפתעה – הפתעה אסטרטגית. זה היה שורש הרעה – ההפתעה.”

הטלפון האדום העירו לוודאות המלחמה. באותו רגע נפתח המרכזי בפרקי חייו – עשרים הימים הארוכים של מלחמת יום הכיפורים.

על מבנה הכרך השני

מתכונתו של כרך זה עוצבה, כמו מאליה, אגב איסוף החומר הרב ומתוך הניסיון להבינו ולארגנו בהתאם להגיון־חייו של דוד אלעזר. בלי מחשבה תחילה, נחלק הכרך הראשון, סיפור חייו עד לשחר יום הכיפורים, לשניים: מכאן – ארבעים וארבע השנים הראשונות; ומכאן – תקופת כהונתו כראש המטה הכללי, והשנתיים שקדמו להן, כראש אג"ם. ככל שמתקרב התיאור אל המלחמה, כן נעשה הוא מפורט יותר.

הכרך השני מבקש לעקוב – יום אחר יום, פעמים שעה אחר שעה – אחרי עשיותיו, ובראש ובראשונה אחר החלטותיו העיקריות של רב־אלוף אלעזר, החל בשחר יום הכיפורים ובמהלכם של עשרים הימים הארוכים, שבהם הגיעו לשיאם חייו, אשר הוקדשו לביטחון ישראל ושבהם התעלה למדרגת מצביא עליון, בקשה שבמלחמות ישראל. את מנהיגותו הצבאית במלחמה אי־אפשר שלא לראות על רקע הטרגדיה של הטעות בהערכה, של ההפתעה ושל הפתיחה המהממת. אמר על כך מי שהיה מפקדו ב“הראל” במלחמת השחרור, ואחר כך בפרקים שונים לכל אורך דרכו בצה"ל, ומאוחר יותר ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין:

“אם היה אדם, מכל האנשים שהיכרתי, שלא צָפיתי לו אי פעם, משך קרוב לשלושים שנות היכרותנו, סיום כזה – דדו הוא האיש. הסיום הזה, בטרגיות שלו, סותר בעצם את כל מהותו, כפי שנתגלתה בחייו.”

ואילו גולדה מאיר אמרה: “אם היה גיבור במלחמת יום הכיפורים – דדו היה האיש.” רבין מדגיש את האירועים שעמדו כביכול בסתירה לאופיו ולמזלו, הן במה שקדם למלחמה והן במה שבא לאחריה – תחילה התפטרותו בעקבות מסקנות ועדת אגרנט ומאוחר יותר מותו הפתאומי. גולדה מאיר מתכוונת למלחמה עצמה ולניהולה – לכך שהיא וחבריה לקבינט המלחמה שאבו כוח מעמידתו וראו בו סמכות צבאית עליונה, שכל המהלכים המכריעים במלחמה נקבעו – בכל מקרה של הבדלי דעות – בהתאם להמלצותיו של דדו.

כרך זה עוצב, כמו מאליו, בצורת יומן, בשל הרצון להניח לדברים לגלות עצמם, מנקודת המבט של זמן ההתרחשות. בכל מקום שהדבר היה דרוש, ועדויות וחומר אחר עמד לרשותי איפשרו זאת, שולבו לגוף היומן הארות שבהן האירו הרמטכ"ל ומפקדים אחרים – לאחר המלחמה – את האירועים.

לא רק במבנהו של הכרך שקולים עשרים ימי המלחמה (6–25 באוקטובר), כנגד ארבעים ושמונה השנים שקדמו להם. בעשרים הימים ההם כמו נצרפו כל חייו של דדו בכור המבחן העליון של המצביא. כל השנים שקדמו להם לא היו אלא בחינת מבוא, שלאחריהם לא באה אלא חתימה קצרה, טרגית.

מכאן ואילך ידבר היומן.

יום הכיפורים תשל"ד: 6 באוקטובר 1973

שעה 04:30

הטלפון האדום שליד מיטתו, בביתו שברמת־אביב, מעיר משנתו את רב־אלוף אלעזר. ראש לשכתו, סגן אלוף אבנר שלֵו, מוסר את הידיעה אשר קיבל זה עתה ממזכירו הצבאי של שר הביטחון, תת אלוף יהושע רביב: הידיעה אשר ציפו לה הגיעה, והיא חד משמעית – הצבא המצרי והצבא הסורי עומדים לפתוח היום, בשבת, בשעה 18:00 – במתקפה על ישראל. ההתקפה תיפתח בו זמנית בחזית הסואץ ובחזית הגולן.

לאבנר אמר דדו: אני מתלבש ויוצא אל המטכ“ל. זַמֵן לשעה 05:00 – או לשעה 05:15 – את המטה המצומצם: את סגן הרמטכ”ל, מפקד חיל האוויר, ראש אמ“ן, ראש מחלקת מבצעים באג”ם. את אלופי הפיקודים יש לזמן לשעה 06:00.¹

לרעייתו, תלמה, שהתעוררה גם היא, אמר דדו: זהו זה, זאת מלחמה.

תלמה זוכרת, כי בצאתו את הבית, הייתה לו הבעה מיוחדת, כמעט חגיגית. את ההבעה הזאת, בהתרגש המלחמה, הכירה היטב. מאוחר יותר, כאשר דפק על דלתה שכנם לבית וידידם, יששכר (ישכה) שדמי, ושאל לפשר המהומה בכביש החוף ובשדה דוב הסמוך, אמרה תלמה: זאת מלחמה.²

בעוד דדו לובש את בגדיו, צילצל הטלפון שנית. הפעם דיבר ראש אמ“ן, האלוף זעירא. גם לו נמסרה הידיעה, ובאוזני דדו נוקב גם הוא באותה שעה עצמה – 18:00 – כשעת ה”שין" לפרוץ האש.³ כעבור זמן, כאשר התבררה האמת לאשורה ביקש דדו להתחקות על מקור השיבוש הזה, והדבר לא עלה בידו. אי שם השתנה הנוסח מ“שעות אחר הצהריים” ל“שקיעת החמה” ולשעה שש בערב. על הטעויות בהערכת המידע שהצביע על מלחמה קרובה, נוספה עכשיו “ארכה” מדומה זו של ארבע שעות, אשר הוסיפה ושיבשה את ההערכות הפסיכולוגיות ואת המהלכים של מקבלי ההחלטות.⁴

שעה 04:40

הרמטכ“ל מטלפן אל מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, לביתו. עד לקבלת הידיעה, שהמלחמה תפרוץ היום, ובשתי החזיתות, הייתה מחשבת צה”ל מיוסדת על כך, שתהיה התראה מוקדמת של חמישה־שישה ימים, שניתן יהיה במהלכם לגייס את צבא המילואים ולעורכו למלחמה. אף אם יבוא “הרע מכול” – תקדים ההתראה את הפתיחה באש לפחות בארבעים ושמונה שעות. צה“ל שאף – ובעבר אף הצליח – להימנע ממלחמה התקפית בשני האויבים העיקריים, מצרים וסוריה, בעת ובעונה אחת. לפי הידיעה שהגיעה זה עתה, נותרו שלוש־עשרה שעות בלבד. האם ניתן עדיין, ובאיזו מידה, לשבש את תוכניותיהם של שני הצבאות ובדרך זו להבטיח לצה”ל – ולו גם באורח חלקי – מה שלא תקנה לו עוד ההתראה שלא באה ואשר בה בטח כל כך?

לאלוף פלד הוא אומר: אני רוצה, שנכין את עצמנו למכה אווירית מונעת. שניהם בודקים אפשרויות לתקוף את מערכי הטילים נגד־מטוסים ואת שדות התעופה, הן במצרים והן בסוריה. הנחתו היא, שגם אם תיפתח האש הקרקעית בשעה שש בערב, עשויים מטוסי האויב להקדים ולפעול, בטרם “אור אחרון”. פירוש הדבר שחיל האוויר צריך להיערך למכה המונעת, לבצע אותה וגם להיערך מחדש להגנת המרחב האווירי מפני התקפת האויב. הסיכום עם מפקד חיל האוויר הוא, שאת המכה יש לבצע בשעות הצהריים. דדו שואל את בני פלד מהו המועד האחרון למתן פקודה, והתשובה היא: “עכשיו. אני צריך להתחיל בהכנות מיד.”⁵ הרמטכ“ל נותן לו את הפקודה, והנחתו היא, כי אם לא תאושר המכה האווירית על ידי הממשלה, יישאר זמן בידי חיל האוויר להכין עצמו למשימות אחרות. בחלומו השחור ביותר, אמר דדו לאחר זמן, לא תיאר לעצמו מצב, שבו יהיה על הכוחות הסדירים לבדם לבלום התקפה בשתי החזיתות: הוא תלה תקוות גדולות ביכולתו של חיל האוויר להחזיר חלק מן הזמן האבוד, לשבש את תוכניות האויב ואולי להניאו, ברגע האחרון, מביצוען. חיל האוויר, אומר האלוף פלד, יהיה מוכן בשעה 11:00. גם בימים רגילים לא היה דדו מן המקפידים על נסיעה בכביש במהירות החוקית – עכשיו “טס” אל המטכ”ל.

בינתיים הספיק הרל“ש, אבנר שלֵו, להזעיק טלפונית את שבעת האנשים, אשר איתם ביקש דדו להיפגש מיד. אל המטכ”ל הגיע אבנר דקות אחדות אחרי הרמטכ“ל וקצת אחריו הגיע גם האלוף ישראל טל, סגן הרמטכ”ל וראש אג"ם.⁶

שעה 05:15

הרמטכ“ל מקיים התייעצות קצרה עם סגנו “בנושאים: הנחתת מכה מקדימה, גיוס מילואים, היערכותנו בחזית ובעומק, פינוי אוכלוסייה ברמת הגולן. סגן הרמטכ”ל הציג את הדילמה – מכאן ניסיון למנוע את המלחמה ומכאן הביטחון, שהמלחמה אכן תפרוץ והמהלכים הנדרשים כתוצאה מהנחה זו. אני יצאתי מתוך ההנחה, שהמלחמה ודאית, וכל מעשינו צריכים להתנהל בהתאם לכך.”⁷ כבר באותה שעה, זוכר אבנר שלֵו, “ננעל דדו על המלחמה – כמו בולדוג.” הגיע גם האלוף זעירא, ודדו החליף גם איתו דברים קצרים. זעירא הוסיף להחזיק בדעתו, שבסופו של דבר לא תפרוץ המלחמה וסאדאת לא ייתן את פקודת האש. דדו השיב על כך: בוא נתנהג כאילו תהיה מלחמה. אם הגיעו הערבים לכך, שהותירו לנו רק שתים־עשרה שעות עד פרוץ האש, זו מבחינתנו הפתעה מוחלטת. זה לא טוב, חזר ואמר, זה לא טוב! ⁸

שעה 05:30

מתקיים דיון ראשון.⁹ האלוף זעירא מוסר את הידיעות בדבר המלחמה הצפויה ומונה את הסימנים הצבאיים בשטח, בשתי החזיתות. עם זאת, חוזר הוא על הערכתו, שאין המלחמה נחוצה לסאדאת מן הבחינה המדינית, ולכן אין כל הסבר מדיני למלחמה.

נדונה שאלת המכה האווירית בסוריה, והרמטכ"ל שב ומסכם את התוכנית, שכבר הקדים והורה למפקד חיל האוויר להכין את ביצועה. את גיוס כל הטייסים אישר על דעת עצמו כבר בלילה, ועכשיו הוא מאשר גיוס כל הדרוש לכניסתו של חיל האוויר למלחמה: מערך ההגנה הנגד־מטוסית ומערך השליטה והבקרה.

בשעה זו מחליט הרמטכ“ל גם על גיוסם של אלפי אנשי מילואים – למטכ”ל, להשלמת מפקדות, לחיל הים. הוא מורה לעשות הכנות לגיוס פומבי, אף שטרם החליט אם הגיוס המלא ייעשה בשיטה זו – או שיהיה סמוי.

“מהרגע שהתברר, כי זו מלחמה,” אומר האלוף טל, שכראש אג“ם היה מופקד על ניהול תהליך הגיוס, “לא איבד דדו דקה אחת, הוא נתן לי אור ירוק להתחיל בגיוס צה”ל. לגייס בפועל אסור בלי אישור הדרג המדיני, אבל ניתן להתחיל בתהליך, וישנם שלבים שניתן להיסוג מהם בלי להתחיל בגיוס עצמו, ואילו לפסוח עליהם אי־אפשר. אפילו ניתנה בשש בבוקר הפקודה לגיוס כללי, דרושות היו מספר שעות לעבודת מטה לסוגיה.”¹⁰ את שיקוליו באותה שעה סיכם דדו עצמו לאחר זמן בזה הלשון: “פעילותי באותו בוקר התבססה בראש ובראשונה על הנחה, שהמלחמה אכן ודאית. הידיעה שקיבלתי באותו בוקר הייתה מספקת בעיני כדי שאחשוב כך. היא סיפקה גם תשובה לשאלות שהתעוררו בימים האחרונים. הידיעה נתנה לנו הסבר חד־משמעי לתזוזות של כוחות האויב, לתגבור הכוחות בחזית ולפינוי משפחות היועצים הסובייטים.”

את סדר העדיפויות לפעילותו בשעה זו קבע בהתאם לחשיבותם של הנושאים ולדחיפותם: גיוס נרחב ומהיר ככל האפשר; מכה אווירית מקדימה; הכנת הפיקודים לשלב הבלימה.

בנושאים אלה דן עם אלופי המטה הכללי שניתן היה לזמנם מיד. מעט יותר מאוחר יגיעו האלופים חופי וגונן – “כדי לדבר איתם על היערכות מיידית לבלימה.”¹¹

אבנר, שהתקשר עם שניהם לפני צאתו מביתו, אמר להם: “יש ידיעה שהערב, בשעה שש, תפרוץ מלחמה. בואו אל דדו.” כבר בערב יום הכיפורים הוכרז על “מצב כוננות ג”', ולפיכך לא צריך היה עוד להיוותר ספק בלבם בדבר מה שצריך להיעשות מיד לשם היערכות לבלימה.

ובכל זאת, כלום קלטו היטב מה ששמעו אוזניהם?

מפקד גייסות השריון, האלוף אדן, שהגיע מאוחר יותר, מעיד על עצמו: “חוסר האמונה בצבא, שהולכת מלחמה – כולל גם אותי. קראו לי בשש. אני מגיע בשבע. מתחיל דיון. דדו אמר לנו, שדיין אינו נותן לו עדיין לגייס מילואים. אני חושב עדיין, שאין זו מלחמה.” ועם זאת נושא עמו ברן מאותה ישיבה רושם ברור, שאצל הרמטכ"ל נעלם הספק האחרון. “דדו אמר: הערב מלחמה. הציג את זה כמלחמה. אמר שהוא הולך אל ראש הממשלה. לדבר על גיוס. דדו נעול כבר אז לגמרי על מלחמה. מדבר על מכה מונעת. אבל זה שהוא מספר, כי הדבר עודנו בוויכוח עם דיין, משפיע עלי לחשוב שזה עדיין לא מלחמה.”¹²

אך עוד לפני כן הולך דדו ללשכתו של שר הביטחון, לשם קבלת אישורו של הדרג המדיני לאותם צעדים, שהעמידם בראש סולם הקדימויות.

שעה 05:50

נוסף לרמטכ“ל, משתתפים בדיון אצל שר הביטחון גם עוזר השר, רב־אלוף במילואים צבי צור; המנכ”ל, י' עירוני; ראש אמ“ן, האלוף זעירא; תת אלוף שלמה גזית; מזכירו הצבאי של השר, תא”ל י' רביב; שלישו, סא“ל א' בראון; הרל”ש של דדו, סא“ל אבנר שלֵו, אולי אנשים נוספים. הדיון על הגיוס באותה ישיבה ייהפך לחלק מן הפולמוס שלאחר המלחמה. בשורות הבאות נעשה מאמץ לשחזר בדיוק מרבי, את מהלך הדיון ואת אשר הוחלט – ולא הוחלט – במהלכו. הדברים נשענים על רישומים ועל עדויות של כמה מן הנוכחים, ובראש ובראשונה על דברים שנרשמו מפי דדו עצמו ¹³ב־1974 וב־1976 על ידי אנשי מחלקת ההיסטוריה של צה”ל.

דדו יוצא מן ההנחה שהמלחמה ודאית, ולפיכך הוא מציע מכה מקדימה שינחית חיל האוויר. קיימות שתי אפשרויות: לתקוף את חילות האוויר של סוריה ומצרים ולהוציאם מכלל פעולה, או לרכז את כל העוצמה כנגד סוריה ולתקוף לא רק את שדות התעופה, כי אם לשתק את מערך הטילים הנגד־מטוסי. את תרומתו של חיל האוויר ביססו על כך, שתחילה עליו לזכות בחופש פעולה, בלי חשש מפני הטילים והמטוסים של האויב. “היות וזו קונספציה שאני חי איתה,” יסביר דדו לאחר המלחמה, “אני מחפש עכשיו איך לפתוח בהתאם למודל שאנו רוצים בו – לעלות על מערכות הטילים וחילות האוויר, כדי שחיל האוויר ישתחרר למתן סיוע טוב.”

ואולם, הוסיף דדו וסיפר: “שר הביטחון התנגד למכה מונעת, ‘אפילו אם נזכה לגן העדן’. הוא התבסס על מידע שמסר בישיבה אלי זעירא, כי המקורות הזרים אומרים: ‘הכול שקט. לא תהיה מלחמה.’ המכה המקדימה היחידה שהיה דיין מוכן לאשר ואף זה רק לאחר שיפתחו המצרים באש, הייתה תקיפה בסוריה. היה ברור לשר הביטחון, שההפרש בין פתיחת האש המצרית, לבין זו הסורית עלול להיות קטן מאוד, אבל הוא העריך, כי אפילו להפרש של ‘חמש דקות’ ישנה חשיבות. להפרש לא הייתה בעיני כל חשיבות, ואילו את המכה המונעת החשבתי מאוד. הצעתי שנעביר מיד את כל המידע שבידינו לידיעת האמריקנים, כדי שיידעו גם הם כי הערבים אכן עומדים לפתוח במלחמה. אולם, דעת שר הביטחון הייתה, כי האמריקנים לא יתנו לנו אור ירוק.”¹⁴

הערכתו של משה דיין באותה שעה היא, כי אפילו יהיה לאמריקנים ביטחון של מאה אחוזים, יגידו: מה יש? תנו להם לתקוף תחילה! הוא סבור, כי גם גולדה מאיר תתנגד למכה מקדימה.

אותה שעה עדיין האמין גם דדו, ששעת ה“שין” היא שש בערב, אך אפילו כך, שוב לא נותרו אפילו שתים־עשרה שעות. הדאיגו אותו התוצאות של היעדר התראה. רק מתקפה אווירית יש בה סיכוי לצמצם את היתרון ההתחלתי המובטח לצבאות מצרים וסוריה הערוכים למלחמה. מכה זו – בגלים – בהתאם לתוכניות הידועות, תשאיר לחיל האוויר שהות להתארגן מחדש כדי לקדם את פני המתקפה הערבית, אם אכן תיפתח, ואפילו תיפתח באור אחרון, בשעה חמש.

עניין זה יובא להכרעה אל ראש הממשלה, וכפי שיתברר, גם שאלת הגיוס.

כמה לגייס – 20 עד 30 אלף, או 200 אלף?

כזכור, הוחלט ערב יום הכיפורים, בהתאם להצעתו של השר ישראל גלילי, להסמיך את שר הביטחון ואת ראש הממשלה לגייס את כוחות המילואים, אם יתעורר הצורך קודם להתכנסות הממשלה ביום ראשון. לרמטכ“ל אין ספק שיש לגייס מיד כוחות גדולים. “הצעתי לשר הביטחון גיוס כמעט מלא, כ־200 אלף איש, והתכוונתי שהגיוס צריך להקיף את כל הכוחות הלוחמים ואת כל המערך המאפשר את הפעלתם. ב’כמעט מלא' התכוונתי, שאין הכרח לגייס, בשלב ראשון, את כל הג”א, ואולי לא את כל השירותים.”

שר הביטחון טוען, כי על סמך הידיעות שישנן עד שעה זו – אי־אפשר לקרוא גיוס מלא. יש לגייס את הכוחות החיוניים להגנת רמת הגולן. בשעה זו ישנם ברמה 177 טנקים, ו“זה לא סידור למלחמה.” בשלב זה מוכן השר לאשר את גיוסם של 20 עד 30 אלף איש מכוחות השריון, וכך להגיע לעוצמה של אוגדה בכל אחת משתי החזיתות.

בזה מתגלה ההבדל בהערכת המצב בין השר לבין הרמטכ"ל, כפי שתיאר אותו לאחר זמן דדו: “אני הייתי משוכנע, שאת המלחמה אין למנוע ואין להימנע ממנה, ומרגע זה צריכים כל מעשינו להיות מכוונים לאורו של קריטריון אחד – ההצלחה במלחמה. ואילו שר הביטחון – מתוך מה שאמר בדיון זה ומתוך מה שאמר מאוחר יותר, בשעה אחת־עשרה ב’בור', כאשר התעניין בשחרור המילואים במקרה שלא תהיה מלחמה – לא היה בטוח עדיין כי אכן המלחמה היא בלתי נמנעת. אני עמדתי על גיוס כל הכוחות הלוחמים, הווה אומר: כל האוגדות. ייחסתי חשיבות (א) לכניסת מרב הכוחות לקרב במועד מוקדם ככל האפשר, (ב) להתקפת־נגד במועד מוקדם ככל האפשר, שכן בהתקפת־נגד ראיתי את אחד האמצעים החשובים ביותר להצלחה גם בקרב ההגנה.”

ההנחה של דדו הייתה, כי אם תיפתח המתקפה בערב, והתוקפים יצליחו “פה ושם” גם לחדור, יש לעבור למתקפת־נגד במהירות המרבית במגמה להשמיד את הצבא הסורי. התוכנית הקיימת מחייבת הפעלתן של שלוש אוגדות במתקפת־נגד כזאת בחזית הסורית.

שואל דיין: מה ההבדל בין גיוסן של אוגדות אלה בערב – אם אכן תיפתח המלחמה – לבין גיוסן עכשיו, בבוקר?

“ההבדל הוא שתים־עשרה שעות,” אומר דדו.

למלחמה שלא התחילה, רוצה הרמטכ"ל לגייס כוחות לשם התקפת־נגד?! – תמה דיין. להגנת רמת הגולן מוכן הוא לאשר גיוס, אבל להתקפות נגד – “רק אחרי הירייה הראשונה.” חרף כל הידיעות, עודנו נתון, כך נראה, לאותה “טראומה” – לחשש מפני תפיסת שניים־שלושה יישובים ברמה, והוא ממאן לקבל כעובדה את המלחמה הכוללת, המתרגשת ובאה.

גם אם יוחל מיד בגיוס האוגדה המשוריינת המיועדת לצפון – מסביר הרמטכ"ל – היא לא תגיע לקו אלא מחר בבוקר. לשם הגנה בלבד, בצפון ובדרום, מוסיף דדו, יש הכרח בגיוסם של 50–60 אלף איש. הוא עומד על דעתו, שהגיוס צריך להיות נרחב הרבה יותר.

במהלך אותו מיקוח מוזר, מוכן השר לאשר גיוס נרחב יותר, אבל הוא מבקש שיוגדר לא במספרי מגויסים, כי בעוצבות.

הרמטכ"ל נכנס לפרצה זו ואומר: את כל המערך הלוחם, קרי: ארבע אוגדות.

כאן מתגנבת אל השיקול – אם לגייס ביום הכיפורים ובאיזה היקף – “השאלה הציבורית”. מאז יולי הוכרז מעל כל הבמות, שמלחמה כוללת אינה צפויה בשנים הקרובות. את ההרגשה הזאת ביטאה התביעה לקיצוצים בתקציבי הביטחון, שגררה את ההחלטה – שהוטלה על המטה הכללי – לקצר את משך השירות של מגויסי חובה. בעוד שבועות אחדים תתקיימנה בחירות לכנסת. היום הוא יום הכיפורים. אם יתגלה כל זה כאזעקת שווא, תהיה הממשלה, ובעיקר שר הביטחון, ללעג ולקלס בפי האופוזיציה. אפשר שבתוך־תוכו מסרב הוא להאמין שנתבדו כל נבואותיו, וכי מלחמה תפרוץ היום, בשעה שש. זו אותה “שאלה ציבורית” המרתיעה אותו מפני גיוס נרחב.

דדו מעיר, שהמצב בשעה זו אינו דומה ל־67', כאשר בשבועות ההמתנה גויס ואורגן הכוח והותקנו הכלים. צה"ל אינו ערוך באופן “אידיאלי”. אם אכן יתקפו הערבים היום, יש לשאול כיצד נעמוד מחר בבוקר. “מחר נרצה לתקוף, לנהל מלחמה, לגייס.”

אין אישור לגיוס כלשהו לפני הכרעת ראש הממשלה

בשלב זה מוכן שר הביטחון להרחיב במידה ידועה את מסגרת הגיוס. לעומת 20–30 אלף שהיה נכון לאשר תחילה, מציע הוא שיביאו לפני ראש הממשלה הצעה מוסכמת עליו ועל הרמטכ"ל – שיאושר גיוס כל חיל האוויר וכן אוגדת שריון לצפון ואוגדה לדרום, ובסך הכול בין 50 ל־60 אלף איש.

תת אלוף רביב, מזכירו הצבאי של השר, יוצא את החדר כדי להתקשר עם ראש הממשלה ולבקש אישור טלפוני. ובינתיים נמשכת ההתמקחות בין השניים. דדו חוזר וטוען, שיש לגייס מיד לפחות ארבע אוגדות. לא זו בלבד שאינו חושש מגיוס שווא, כי אם, אדרבה, “הייתי עושה גיוס כללי, שכל העולם יידע, שאנחנו מוכנים למלחמה.”

העולם יאמין לנו שאנחנו מוכנים גם אם לא נגייס איש, אומר דיין.

דדו: אני בעד גיוס האנשים. לא אכפת לי שהעולם יידע.

עוד הוויכוח נמשך ורביב חזר לחדר בלי שהצליח להתקשר עם ראש הממשלה ולהביא אישור, ומכל מקום על חילוקי הדעות לא תשמע אלא לכשיבואו לבקש את הכרעתה. כיוון שהוברר, שאין דדו מסכים לצרף את קולו להצעה של דיין, והוא עומד על כך שיש לגייס לפחות עוצמה כפולה, “הסתיימה השיחה הזו בלי סיכום על היקף הגיוס ובלי אישור שר הביטחון לגיוס כלשהו, תוך החלטה כי שתי הדעות תובאנה להכרעת ראש הממשלה, שהפגישה איתה עמדה להתקיים בעוד כשעה,” לדברי דדו.

כמו בדרמה, שב ברגע זה אל הבמה אלי זעירא ובפיו מידע חדש, שהיה בו כדי לחזק את ודאות המלחמה, אך גם הביא להטיית הדיון לאפיק שונה. אתמול פונו משפחות, ואילו עכשיו מפנים הסובייטים את היועצים עצמם ממצרים ומסוריה. ידיעות נוספות על היערכות צבאית גוברת מגיעות גם מן השטח עצמו, ומעל לכול – נמסר מידע חשוב ביותר על כוונת סוריה ומצרים לצאת למלחמה. “רק לאחר המלחמה נודע לי,” יאמר דדו לאחר זמן, “כי ידיעה זו נתקבלה כבר ביום שישי אחר הצהריים.” אלמלא מחדל מודיעיני זה, ומחדל שני שהועלם גם הוא מידיעתו – יטען דדו – היה הגיוס הגדול מתחיל כבר ביום שישי. אבל זהו סיפור לעצמו. כאן אין הוא מוזכר אלא בשביל להמחיש כיצד סטתה השיחה לעניין אחר, ואילו בשאלת הגיוס לא סוכם דבר.

הייתה זו ישיבה ארוכה מן הרגיל אצל שר הביטחון, שהדיונים איתו היו בדרך כלל קצרים ותכליתיים. דדו יצא ממנה בידיעה ברורה, שלא אושר כל גיוס ורק ראש הממשלה היא שתכריע. הוא נחפז להגיע לפגישה עם אלופי המטה הכללי, בכללם מפקדי חזיתות הדרום והצפון, שהגיעו והמתינו לו.¹⁵

שעה 07:15

את הדיון שהתקיים בלשכתו של הרמטכ“ל, בהשתתפות ראשי האגפים, מפקדי חילות האוויר והים, מפקד גייסות השריון ואלופי הצפון והדרום, תיאר דדו לאחר זמן. ראש אמ”ן מסר את הידיעות על הכוננות הגוברת של המערך הסורי והמצרי ועל יציאה כללית ומבוהלת של היועצים הרוסים, "אך למרות כל הידיעות הללו, הוסיף את דעתו שאין רואים את המהומה וההתרוצצות האופייניות למצב שלפני מלחמה, ולכן ייתכן שהם מסתירים כל זאת, או שזה באמת לא לקראת מלחמה. הוא הזכיר את אפשרויות התקיפה של שני הצבאות הערביים והוסיף, כי הסימנים בשטח אמנם מעידים על כך, אבל מבחינה מדינית אין הדבר נראה סביר.

“אני יצאתי מן ההנחה – לפי הידיעה שקיבלתי בבוקר – כי בשעה 18:00 אכן תתחיל מלחמה. מסרתי על הצעתי למכה מונעת וקבעתי, כי אף שלא אושרה על ידי שר הביטחון, לא נפסיק עדיין את ההכנות, שמא בכל זאת תאושר עד הצהריים.” ייתכן שצבאות האויב יקדימו לפתוח רשתות קשר ולנוע, ואם כך, אולי “נזכה לתקוף בשעה 17:00 או 16:00. נהיה מוכנים מהצהריים. אני ער למגבלה המדינית, אך כשהולכת מלחמה – חשוב לנצח, ובמהירות הגדולה ביותר.” שינוי במזג האוויר ברמת הגולן בשעות אחר הצהריים מביא לשינוי בפקודה שנתן דדו בבוקר למפקד חיל האוויר לגבי שיטת תקיפתם של שדות התעופה ומערך הטילים.

כן מוסר הוא לאלופים, כי “עדיין אין אישור להצעתי לגיוס כללי, סלקטיבי, של 200–250 אלף איש, וכן על הכוונה לאשר לנו גיוס מוגבל של 50–60 אלף איש. נתתי הנחיה, כי גם אם יאושר גיוס מוגבל, נגייס בפועל לא פחות מ־70 אלף איש. אגייס את כל האוגדות המשוריינות, את חיל האוויר וכוחות נוספים, ונגיע ל־70 עד 80 אלף איש. זו ההתראה הקצרה ביותר שהעלינו אי פעם על הדעת, אף שהצבא הסדיר נמצא בכוננות מאתמול. מה שיאשרו – נגייס. את היתר נגייס לאחר שתפרוץ האש.”

וכבר הוא מתווה גם את שלבי המלחמה, כפי שנחזתה בעיניו אותה שעה:

שלב הבלימה: יימשך בשבת וביום א', וביום זה תהיה מלחמה רבה של חיל האוויר.

ריכוזם וארגונם של הכוחות המתגייסים יתנהלו בימים ב‘, ג’ ו־ד'.

לאחר מכן יעבור צה"ל לשלב התקפת הנגד.

היערכות הפיקודים לא נבדקה

כן הורה, באותו דיון של שעה 07:15, לאגף המטה הכללי “לבדוק את כל התכנונים האופרטיביים של הכוחות הסדירים, ועוד לפני שמגייסים את המילואים.” כעבור זמן אמר דדו למראיין: “לפי הנחיה זו, חייב היה אג”ם לבדוק מיידית גם את היערכות הפיקודים, ודבר זה, למיטב ידיעתי, לא נעשה."¹⁶

הועלו נגד דדו טענות, שבאותו בוקר לא התרכז קודם כול בשבירת תנופת ההפתעה של ההתקפה הצפויה, וכי במקום זה עסק בתכנון מתקפת הנגד; כי לא הינחה את אלופי הפיקודים; כי לא ניתנה אותו בוקר הנחיה ברורה לאלוף פיקוד הדרום כיצד להיערך לקראת ההתקפה.

השיחה הקצרה עם אלופי הפיקודים בבוקר, אמר דדו, הייתה קצרה ביותר, והיא כללה הנחיה להתאים את התוכניות האופרטיביות למצב שנוצר.

לפי התכנונים הללו, היו בצפון ארבעה מוצבי הגנה: ביטחון שוטף, “חול ים” ו“גיר”,

וכן תוכנית “סלע”.

בדרום תוארו שלושה מצבי הגנה: ביטחון שוטף, “שובך יונים” ו"סלע".

הואיל ולא הייתה התראה, וברור היה, שמן הנמנע יהיה להיערך בשתי החזיתות בהתאם לתוכנית “סלע” עד לשעת הפתיחה באש, ייחס הרמטכ"ל חשיבות גדולה עוד יותר למכת המנע האווירית, “כי אנחנו ניערך ל’סלע' תוך כדי אש. ואני אומר באותו בוקר: אנחנו הולכים למלחמה קשה. מכה מונעת תחסוך הרבה חיים, כי נוכל לפחות בחזית אחת להתחיל טוב.”

בגמר השיחה הקצרה עם שני אלופי הפיקודים, וכדי לא לגזול מזמנם, הוא משחרר אותם “כדי שכל אחד יספיק לחזור לפיקוד, להוציא הוראות, לעשות את הדברים האלמנטריים, להפעיל את המטה, לשמוע מה הבעיות ולחזור אלי בצהריים לקבוצת פקודות מסכמת – כי אני רוצה להיות מתואם איתם לפני שמתחילה המלחמה.” התוכניות עצמן נדונו שוב ושוב, והיו מוכרות היטב. דדו סבור היה, כי הפירוט של הפריסה הטקטית הוא מתפקידו של אלוף הפיקוד, ולא של הרמטכ“ל, “ובתנאי לחץ הזמן של יום השבת לא היה הרמטכ”ל חייב להתעסק בזאת.”

ההכנות בחזית הצפון

לאלוף חופי היה ברור מדברי דדו, “שהמלחמה תפרוץ בשש בערב, ומדברים על גיוס מילואים, וכי נעשה הכנות. למעשה, כבר לפני כן השארנו במחנות את המפקדות הסדירות של יחידות המילואים, והם לא יצאו הביתה לחג. טסתי בחזרה לפיקוד, השלמתי פקודות שונות, ותוך כדי כך קיבלנו אישור לגיוס.”¹⁷ זה היה בשעה 09:30. כעבור רבע שעה הגיעה הוראה מן המטה הכללי להתחיל בפינוי נשים וילדים. חלקם פונו מיישובי דרום־הרמה קודם לפתיחה באש, וחלק עד שעה 15:25; מרמת מגשימים פונו משפחות עם חשיכה, וכן גם מיישובי צפון־רמת הגולן.

עד לפתיחת המלחמה כבר היו הכוחות פרוסים בשתי גזרות: ממוצב מסוים צפונה, ועד למוצב החרמון, היה אחד מגדודי גולני, וממוצב זה דרומה – גדוד צנחנים. כך גם שני גדודי טנקים מחטיבת בן־שוהם הקבועה שבקו, בריכוזים מחלקתיים ופלוגתיים – גדוד אחד פרוס דרומה, והגדוד האחר בגזרה הצפונית. חטיבת יאנוש הוחזקה כעתודה לחזית כולה, בריכוזים גדודיים – בסינדיאנה, בצומת כפר נפאח, בצומת ווסט ובמחנה נוסף. בפרוץ האש היו המעוזים מתוגברים (למעט מוצב החרמון) עד ל־16 לוחמים למעוז, ובאחד מהם – 20 לוחמים. אותה שעה היו לפיקוד הצפון 177 טנקים, 2 גדודי חי"ר, 11 סוללות ארטילריה. הייתה זו היערכות בהתאם לתוכנית “גיר”. אחר שפרצה האש חולקה החזית לשתי גזרות חטיבתיות, בפיקודה של אוגדת רפול.

ההכנות בחזית דרום

בחזית הדרום הוחל בנקיטת צעדי כוננות כבר במוצאי ה־1 באוקטובר, עם פתיחת התרגיל “תחריר 41” בצבא המצרי והידיעות על כוונה לפתיחת מלחמה. כמתואר למעלה, היה הכול באותם הימים ממוקד במתרחש בחזית הצפון ובחשש מפני תגמול על הפלת 12 מטוסים. את רמת הגולן מתגברים בצוותי שריון וביחידות תותחנים המיועדים לסיני. ביום חמישי, 4 באוקטובר, נוקט פיקוד הדרום כמה צעדים להקלת הכוננות. אין צוותי טנקים ותותחנים וחיילי הצבא הסדיר יוצאים לחופשת חג, אבל למעלה מעשירית כוח המילואים המצומצם יוצאת ביום הכיפורים לחופשה. עם קבלת תוצאות צילומי האוויר, אור ליום שישי, המגלים לאיזה ממדים הגיעה התעצמות המערך הארטילרי (“רק מהמספרים אפשר לקבל שבץ”) והמראים את הטנקים שנוספו בקו התעלה ואת המחפורות (במרחק של 30 ק"מ מן התעלה) המלאות ציוד צליחה – ועם הידיעות על יציאת המשפחות הרוסיות – ניתנות פקודות כוננות ותגבור. כבר בשעה 06:20, ביום שישי, מורה המטה הכללי להוריד לסיני חטיבת שריון, וזו תוטס במשך הלילה ותהיה מוכנה לפעולה, על גבי טנקים של האוגדה הקבועה, עד לצהרי יום הכיפורים. ביום שישי, בשעה 11:25, יקבל פיקוד הדרום את הפקודה לעבור למצב ג', שהוא מצב הכוננות הגבוה ביותר והמוכרז זו הפעם הראשונה מאז נכנס דדו לתפקידו. מאוחר יותר, בשעה שמונה בערב, מקבל הפיקוד מן המטכ"ל פקודה להתפרס בהתאם לתוכנית “אשור”: בהתאם לתוכנית זו – שעליה אמר גונן מאוחר יותר, “לא ראינו את ‘אשור’ כפתרון לפתיחת מלחמה” – נפרשה חטיבת השריון של אמנון לאורך התעלה כולה, מפקדת חטיבת דן שומרון הייתה בביר־תמדה וגדודיה באזור התעלה וחטיבת גבי הלכה והתארגנה ברפידים.

חלק מן המעוזים בקו “דולל” או נעזב בין אביב 1972 לבין קיץ 1973, כמסופר למעלה. גונן העלה דרישה להחיות מחדש כמה מהם, אבל לכלל ביצוע טרם הגיע הדבר. בבוקר יום הכיפורים היו במעוזים 451 איש, בהם 331 לוחמים, אנשי חי"ר, רבים מהם מגדוד מילואים ירושלמי. המעוזים ושמותיהם יהיו לחלק מן הפרק הטרגי ביותר של המלחמה, ואלה הם:

טרקלין – 6 אנשים; בודפשט – 63; אורקל א' – 20; אורקל ב' – 7; אורקל ג' – 20; לחצנית – 17; דרורה – 19; כתובה – 21; מילאנו ב' – 28; מפרקת – 16; חזיון ב' – 20; פורקן א' – 33; מצמד א' – 33; לקקן – 10; בוצר – 26; ליטוף – 29; מפצח ג' – 28; ניסן – 20; מסרק – 30; אגרופית – 5.

התוכנית מחייבת החלפת אנשי מילואים בסדירים מיחידות מובחרות, תוך היערכות ל“שובך יונים”, אבל בשל היעדר התראה מספקת, לא ניתן היה לבצע חילופים כאלה בבוקר יום הכיפורים.

תוכנית “שובך יונים”

כשם שלאחר ישיבת הבוקר הקצרה טס האלוף חופי צפונה להשלמת ההיערכות לפי תוכנית “גיר”, יצא האלוף גונן אל המפקדה שלו. בדברים שאמר ימים לאחר הפסקת האש – בראשית נובמבר – ציין כי “בשבת בבוקר תיכננו את “שובך יונים”. ב”שובך יונים" – חטיבה צריכה להיות בעורף בשביל לשמש עתודה להתקפות־נגד בסדר גודל חטיבתי. חטיבת דן שומרון, פחות גדוד אחד, פרוסה בגזרה הדרומית; חטיבת אמנון ועוד גדוד מחטיבת דן – בגזרה המרכזית; חטיבת החי“ר של אלוש – בגזרה הצפונית.”

מהו “שובך יונים” היה ברור לכל המפקדים הבכירים, העתידים להיות במרכז העלילה העומדת להיפתח. תוכנית זו נדונה בפירוט רב בעת הדיונים על התכנונים ההגנתיים שנערכו באביב 73', והוצגה על ידי האלוף שרון בקד“ם רמטכ”ל, ב־24 באפריל. אילו הייתה ניתנת התראה ארוכה יותר, צריכה הייתה ההיערכות בקו התעלה להגיע בתוך 36–48 שעות לסדר כוחות זה: 310 טנקים, 17 סוללות ארטילריה, 6 פלוגות חרמ“ש, 2 פלוגות סיור ועוד פלוגות אחרות, והיא תוארה על ידי האלוף שרון כמצב ה”מניח בהחלט את הדעת“. אין איש מצפה, ברצינות, לצליחה רבתי של חמש דיביזיות מצריות, בחמישה ראשי־גשר, ושהמצרים יגיעו בסוף היממה הראשונה לקו התעוזים, יעבירו את הדיביזיות המשוריינות, יוסיפו ויתקפו ויגיעו עד ציר הרוחב – כפי שמתכננים המצרים עצמם, אבל “אם תהיה שואה, והמצרים באמת חוצים את התעלה בכוחות גדולים, אפשר תמיד להשהות.” זה בהחלט מצב הנראה על ידי הכול כאפשרות רחוקה, קטסטרופלית. באביב אומר דדו, “אני סומך על אמ”ן שנדע לפחות 24–48 שעות קודם לפתיחה באש.” אל האפשרות הזאת מכוונת ההיערכות עם הכוח הסדיר בלבד, עד להצטרפותם, המהירה ככל האפשר, של כוחות המילואים, והשלב הראשון הזה של התוכנית להגנת סיני, “שובך יונים”, מוצג על ידי האלוף שרון ונעשה לתוכנית מאושרת על ידי אג“ם ב־2 במאי. כיוון שלמצרים עשויה להיות במלחמה לא כוונה לנצח את צה”ל, כי אם להשיג הישג קרקעי כלשהו מעבר לתעלה, כחלק ממהלך מדיני, שייתמך על ידי החלטה מהירה של מועצת הביטחון, חוזר הרמטכ“ל ומדגיש – ואין על כך ויכוח – שהיערכות האוגדה הקבועה לפי “שובך יונים” להגנה צריכה למנוע כל הישג מן המצרים. מן הבחינה הצבאית עדיף היה, לכאורה, אמר דדו פעמים רבות, להניח לצבא המצרי לחדור לתוך סיני ושם לנהל קרב, שייהפך לפרק חובה בלוחמת שריון, ל”רב מכר" בלשונו של דיין. אך יתרון זה היה מדומה, שכן הנחת יסוד הייתה, שמלחמה כזו צריכה להיות מוכרעת במהירות, ובלא לאפשר למצרים להיאחז בגדה המזרחית. לשיקול מדיני־צבאי זה היה משקל מכריע בהיערכות על קו המים.

כל זה תואר בהרחבה בפרק קודם, וכאן רק מאוזכרים הדברים כדי לצייר את מה שחשב בוודאי דדו באותו דיון חטוף, בשעה 07:15, וראה בו מוסכמה מובנת מעצמה.

האלוף גונן, כראש מה“ד, היה דמות מרכזית בתרגילים השונים, ובתוכם “איל ברזל”, בקיץ 72‘: משחק המלחמה שתורגלה בו – בלי גייסות – מתקפה מצרית רבת עוצמה ובהתראה קצרה לערך, של 48 שעות. עכשיו אין אלא 12 שעות, אבל בחמישה־עשר החודשים שחלפו מאז – ובמידה מרובה מאז “כחול לבן”, באביב־קיץ 73’ – גדלה עוצמתו של צה”ל, וההכרה בכך מצאה ביטוי בדברי אלוף שרון בקיץ: “בסך הכול יש לנו היום תוכניות, לדעתי, לכל מצב. עוד אלף טנקים למצרים ועוד 500 טנקים לסורים אינם מסכנים היום את קיום מדינת ישראל ואת יכולת ההגנה שלנו במקום שאנחנו יושבים היום.”

בתנאי, שהכול נעשה בזמן וכהלכה, צריך להוסיף.

ההתראה המינימלית, 24־48 שעות, נתגלתה עכשיו כהבטחת שווא, ובחלומו השחור ביותר – אמר דדו – לא צפה סיטואציה קשה כל כך, אבל לכך קיים “שובך יונים”, המקפל בתוכו את עוצמתו של חיל האוויר, שזו שעתו “לשלם את הדיבידנדה”. אם יצליח לשכנע עכשיו את ראש הממשלה לאשר מכה מונעת, ואם יפעיל חיל האוויר בהצלחה את התוכנית לחיסול מערכי הטילים וחילות האוויר של המצרים, יינטל מידם חלק נכבד מאותו יתרון התחלתי, שהשיגו במניעת ההתראה מצה"ל.

חיל האוויר והכוחות המצויים בעין; המלחמה לא תיפתח כשאנו ערוכים בתוכנית “סלע”, כי אם ב“גיר” בצפון וב“שובך יונים” בדרום – הכול תורגל ונותח לאין קץ, והמפקדים יודעים בדיוק במה מדובר. אם המלחמה אכן תהיה כוללת – צפויה לנו הפעם לחימה קשה. ולכן העיקר הוא להיערך מהר ולגייס מיד את כל המערך הלוחם, כדי שלפחות מחר יוכל להתחיל לצרף את עוצמתו אל הכוחות הסדירים המעטים, הערוכים למניעת “קטסטרופה”.

שעה 08:05

בדיון אצל ראש הממשלה השתתפו, נוסף לשר הביטחון ולרמטכ"ל, גם השר ישראל גלילי, עוזר שר הביטחון ורב־אלוף צבי צור, והאלוף אלי זעירא. השר יגאל אלון איחר לישיבה – אין שום צורך להחישו במסוק, נאמר לו, והוא יכול לנסוע מגינוסר בשקט במכוניתו.

גם דברי הפתיחה של שר הביטחון אין בהם תחושת בהילות. מוצע, שבשטחים יתנהל הכול כרגיל, וכן יישארו פתוחים גשרי הירדן. אשר לפינוי הילדים מרמת הגולן, מציע דיין, כי לפנות ערב, או אחר הצהריים, ערב הפעולה, יוסעו הילדים סתם כך, לטיול מן הרמה… ואם ייראו מטיילים ביום הקדוש ברמה – לא להתעסק איתם.

גולדה מאיר מכניסה נימה של דחיפות ומציעה, שאת הילדים יתחילו להוריד מיד, ולא “ערב הפעולה”.

“אנחנו כבר ערב הפעולה,” מעיר הרמטכ"ל.

שר הביטחון, החושש מתגובות הציבור אם יתברר שאין זו אלא אזעקת שווא, מעיר: אומרים להוריד – שיורידו. מחר – שיערערו בפניך…

ואשר לעצם סבירותה של המלחמה, מעיר דיין, כי עד עכשיו טוענים האמריקנים שאינם רואים הכנות למלחמה. ואילו ראש הממשלה מגלה, כי כבר הורתה ליצור מגע עם הבית הלבן.

ויכוח על ממדי הגיוס ועל מכה מקדימה

רק עכשיו נדונים המכה המונעת וגיוס המילואים. דיין שב ומנמק את התנגדותו למכה מונעת קודם שייפתחו הערבים ממש באש. אשר לגיוס המילואים, דעתו היא, שעכשיו יש לגייס 50–60 אלף איש, אף כי דדו רוצה בגיוס נרחב יותר. עד לשעה שש בערב די בגיוסה של אוגדה אחת לרמת הגולן ואחת לסיני. בדברי הפתיחה של שר הביטחון, אין עניין גיוסם של אותם “50–60 אלף” מובא כדיווח על מה שכבר אושר, כי אם כנושא לדיון ולהחלטה. אין גם רמז על כך, שעניין נכבד כל כך כהחלטה על גיוס רבבות אנשים שכבר נתקבלה, כביכול, הובא לידיעתה של ראש הממשלה. מדובר על מה שעומד עכשיו להכרעה: אילו היה שר הביטחון סבור שאין עוד מנוס – היה מגייס כבר עכשיו את כל צבא המילואים. נראה, שאין הוא סבור כן: אם יחמיר המצב ותיפתח אש, ובלילה נרצה להרחיב את ממדי הגיוס – אפשר יהיה אז לגייס כוחות נוספים.

הרמטכ“ל, כנגד זה, פותח בהנחה, שהידיעה שהגיעה בארבע בבוקר מהימנה וכי נותרה לצה”ל התראה קצרה ביותר. אם אכן תיפתח ההתקפה בעוד עשר שעות, אנו ערוכים “באופן מקסימלי עם הצבא הסדיר, אך מילואים לא גייסנו כלל,” וזה בשעה שברובה המכריע מושתתת עוצמת צה"ל על המילואים. מילואים שנגייס עתה, יוכלו להשתתף בקרב ביום א', אחרת יאבד יום לחימה. “לכן אני בעד גיוס גדול,” יתאר לאחר זמן את שיקוליו באותו בוקר. “ארבע אוגדות משוריינות פלוס תחזוקה וארטילריה – כמאתיים אלף איש. עם כוח זה נהיה ערוכים – עד מחר בבוקר, או בצהריים – באופן יותר יסודי. אם נגייס פחות מזה – נוכל רק לתגבר את מערכי ההגנה, לבלום, אבל לא לעבור להתקפות נגד, שהן בעיני מרכיב חשוב גם להצלחת ההגנה. גיוס שיתנהל לאחר פרוץ הלחימה עלול להשתבש כתוצאה מהפצצות. אם נגייס עכשיו וננוע הלילה, נהיה פחות חשופים.” אין הוא בטוח שדעתו זו תתקבל, ולכן הוא מנסה להשתמש במספרים שהביא דיין כבנקודת מוצא ולהרחיבם: “אם לא נעשה את הגיוס הגדול, אני לא רואה גיוס של פחות מאשר 70–80 אלף איש.” נימוק נוסף: לגיוס עצמו – שיגלה לערבים כי אבד להם יתרון ההפתעה – יהיה אולי ערך של הרתעה. ואם החשש הוא שמא הגיוס עלול לגרור האשמות כאילו היווה גורם של הסלמה – אין כל הבדל בין גיוסם של 70 אלף לוחמים, לבין גיוסם של 200 אלף.

שאלת המכה האווירית המקדימה

ומכאן לעניין המכה המקדימה, שהרמטכ“ל מייחס לה משקל רב: היא מקנה לישראל יתרון שכנגד, לעומת יתרון ההפתעה, והנחתת מכה זו “תחסוך הרבה חיים.” מלחמה, שהשלב הראשון שלה יהיה בלימת האויב – אף שהוא משוכנע, שנעמוד בה – ומעבר להתקפת־נגד רק בשלב השני, לאחר הבלימה, תהיה “מלחמה קשה”. כיוון שהוא מעריך שגם ראש הממשלה אינה נוטה לאשר בשעה זו מכה מקדימה, מבקש דדו לקיים בידיו את האופציה: הוא מציע לדחות את ההחלטה הסופית עד הצהריים, דחייה של כארבע שעות. בינתיים אולי יעמוד גם הבית הלבן על כך שמתרגשת מלחמה יזומה נגד ישראל, ושוב לא יהיה עוד תוקף לחשש שמא תוטל על ישראל האחריות על הפתיחה במלחמה. גולדה מאיר אינה נוטה – בשל היחסים עם אמריקה – לאשר מכה מקדימה, אף שהיא מוסיפה, כי זה מושך – והלב נמשך לאשר את הצעת הרמטכ”ל.

בסופו של דבר, כידוע, לא תאושר התוכנית, וחיל האוויר ייאלץ לחמש את המטוסים לקראת המשימה הצפויה לפנות ערב, הגנה על שמי ישראל. לאחר המלחמה יהיו מי שיטענו, כי מן הבחינה הצבאית עשויה הייתה תוכנית זו להכניס שיבוש נוסף בהיערכות צה“ל: אילו הוסיפה מכונת המלחמה המצרית והסורית להתגלגל בהתאם ללוח הזמנים, בלי שים לב למכה המקדימה, היה מוצא עצמו גם חיל האוויר בשעת ה”שין" האמיתית, שתיים אחר הצהריים, בלתי ערוך, בין משימה למשימה. ואולם, בבוקר יום הכיפורים, יש להדגיש, נדחתה התוכנית לא מנימוקים צבאיים, כי אם מדיניים. בספרה כותבת גולדה מאיר, כי כאשר החלה להגיע הרכבת האווירית, אמרה בלבה: “תודה לאל שצדקתי בזה שדחיתי את הרעיון של מהלומת מנע! אולי הייתה חוסכת קורבנות בהתחלה, אבל אני בטוחה שלא היינו מקבלים את הרכבת האווירית הזאת, שחוסכת עכשיו קורבנות כה רבים!”

דעתו של מפקד חיל האוויר, האלוף פלד, הוסיפה להיות, גם שנתיים לאחר המלחמה, שמכת מנע כזאת הייתה מביאה תועלת. אפשר רק להשמיע השערה, אמר,¹⁸ אך “לפחות התנהגותם של מקבלי ההחלטות, מצדו של האויב, הייתה מושפעת במידה ידועה, ואולי בצורה חריפה, על ידי עצם העובדה שנתגלתה מזימתם, וכי ההפתעה שלהם אינה הפתעה. אני משער, כי אמוציונאלית ופסיכולוגית, אולי היו משתנים כמה דברים באורח מחשבתם ובאופן שהיו הכוחות מבצעים את התוכניות המוכנות מראש. למצער, יסוד מסוים של בלבול היה מתערב. איני מעז לומר, שהיו מושכים ידיהם מן המלחמה. אינני יודע.”

ואילו דדו – שהוסיף להחזיק עד הסוף בדעתו, שמכה מונעת הייתה מביאה תועלת צבאית ברורה – טען באותו דיון, כי אף שבצדק “לא רצתה ראש הממשלה באחריות על פרוץ המלחמה,” הנה “קיים הבדל מכריע בין מלחמת מנע לבין מכת מנע. הפותח במלחמת מנע צריך להיחשב לאחראי מן הבחינה המדינית לתוצאה. אך זה שמצליח להכות ראשון, ואינו יוזמה של המלחמה, אינו יכול להיחשב לאחראי מן הבחינה המדינית.”

אף שההכרעה נפלה, ודעותיהם של המעורבים בהחלטה לא נשתנו, עומדת השאלה בעינה. מומחי חיל האוויר של ארצות הברית חישבו ומצאו, כי אילו ניתן האישור למכת המנע המתוכננת – רק נגד מערכי הטילים וחיל האוויר של סוריה – ניתן היה להרוס 90 אחוזים מבסיסי הטילים בתוך שלוש עד שש שעות, במחיר של פחות מ־10 מטוסים ישראליים.¹⁹ מוסיפים ואומרים המחברים, כי “ברור, שלכך הייתה השפעה מכרעת הן על אבדות חיל האוויר מאוחר יותר, וכן – וזה משמעותי עוד יותר – על יעילותן המשימתית של עשרת־אלפי הגיחות להתקפות אוויר־קרקע, שבוצעו במהלך המלחמה. האבדות הישראליות על הקרקע היו מצטמצמות, שחיקת הארטילריה הערבית, הטנקים ורק”ם אחר של צבאות ערב הייתה מוחשת, והפגיעות בגשרים המצריים על התעלה היו יעילות יותר." מהלומות מנע עשויות היו לשבש את המתקפה של האויב ואת אמצעי התקשורת שלו. להערכתם של בני סמכא, היה חיל האוויר מספיק להטיל שלושת־אלפי טונות פצצות על מטרות אויב קודם שתגיע המתקפה הערבית למלוא עוצמתה.²⁰

מחברים אלה סבורים שלהחלטה גורלית זו, שלא להקדים ולהלום, הייתה “השפעה ניכרת” על מהלך המלחמה, וספק אם הייתה לה השפעה על החלטת הבית הלבן, שנשתהתה בלאו הכי, להפעיל רכבת אווירית. גם דעתם של שני מומחים אחרים²¹ היא: “השאלה המוסרית, מי ירה ראשון, לא שינתה דבר. אדרבה, רוב הממשלות האשימו באורח חד משמעי את ישראל בתוקפנות. ודאי שרק לארצות הברית הייתה חשיבות, ועדיין פתוחה השאלה אם מהלומה אווירית ישראלית כנגד כוחות ערביים, שמתקפתם נכנסה לשלב האופרטיבי, הייתה לה השפעה על דעת הקהל האמריקנית.”

מכל מקום, טוענים המחברים, בעתיד לא יוכלו מנהיגי ישראל לכלול בשיקוליהם את ההשוואה בין תוצאות מלחמת ששת הימים, שבה הנחיתה ישראל מהלומה ראשונה, לבין מלחמת יום הכיפורים, שוויתרה בה על מכת מנע, ואף על פי כן מנעו ממנה המעצמות את פירות הניצחון.

שעה 09:00

הדיון בלשכתה של ראש הממשלה נמשך. גולדה מאיר שבה אל מה שהוא ברגע זה בעיניה העיקר – היקף הגיוס. היא מודעת לכך, שגיוס נרחב ישבש את כל חיי המדינה, ואם אכן יתברר שזו בהלת שווא, ייחשב הדבר למשגה כבד. הערכתו של האלוף זעירא – גם בשעה זו – כי אף שהכול ערוך למלחמה, טרם ניתנה הפקודה לצבא המצרי – וכי אם יֵדע סאדאת שצה"ל מוכן ומחכה, אולי יירתע ברגע האחרון. דעה זו מביאה לבחינת אמצעים שונים להרתעת נשיא מצרים בשעה אחרונה זו.

מצד שני, אם אכן עומדת מלחמה לפרוץ – קשה יהיה להסביר באותה מידה את עיכובו של הגיוס ב־12 שעות, כהצעת שר הביטחון.

השעה 09:00. אין סיכום פורמלי, אבל בשלב זה כבר יודע דדו, כי ראש הממשלה נוטה להרחבת היקף הגיוס, והוא רואה עצמו רשאי להפעיל את גיוסם של הכוחות שעליהם מסכים גם דיין. אבנר שלֵו קולט את הרמז של דדו, הוא יוצא את החדר, מטלפן אל האלוף טל ונותן לו “אור ירוק” לגיוסן המיידי של שתי אוגדות שריון, כ־70 אלף איש.

דיין אומנם אומר, כי אם תאשר ראש הממשלה גיוס מילואים גדול, “לא אשתטח על הכביש,” אבל מדעתו אינו זז: גיוס מלא בטרם נורתה ירייה אחת עלול להתפרש בעולם כאילו ישראל היא התוקפת. אם יחמירו הדברים, ניתן יהיה, לפנות ערב, להשלים את הגיוס. אין מצבה של ישראל דומה לזה שהיה ב־67' – המלחמה תתחיל בסואץ ובגולן, ואין לחשוש מפני הפצצות וסתימת עורקי תחבורה.

לאחר זמן תיאר דדו את השתלשלות הדיון בשלב זה ואת הצעת הפשרה שלו: “אמרתי שאני מוכן לגיוס לא מלא, אך אני רוצה לגייס את ארבע האוגדות המשוריינות ואת כל חיל האוויר.”

פירוש הדבר, מעיר עוזר השר, רב־אלוף במילואים צבי צור, גיוסם של 100–120 אלף איש, אלא שבין זה לבין 70 אלף כבר אין הבדל.

ראש הממשלה מקבלת פתרון זה.

שר הביטחון חוזר ומציע לגייס “פחות מהחצי”. נימוקיו אינם רק אלו שהזכיר קודם – ההשפעה בעולם. הוא תוהה אם נכון להכניס את המדינה לגיוס מלא בשעה זו, אם יש להטיל את העם למצב־רוח של מלחמה…

אומרת גולדה: אם תפרוץ מלחמה – מוטב שיכעס עלינו העולם, ואנחנו נימצא במצב הטוב ביותר.

שעה 09:20

ההחלטה נפלה. שר הביטחון מסכם: “על הרמטכ”ל לגייס את כל המערך כפי שהוצע על ידי הרמטכ“ל.”

סיכום זה – צריך להעיר – מבטא את הצעת הפשרה של דדו, לא את תביעתו המקורית לגייס 200–250 אלף, אך גם מספר זה גדול פי כמה מאותם 20–30 אלף שהציע שר הביטחון שלוש שעות קודם, כשהוחל במיקוח הממושך.

עכשיו יוחל בגיוסו המהיר של עם ישראל. האנשים יוצאו מבית הכנסת ומבתיהם. הזמן קצר, קצר אפילו יותר משמעלים על דעתם היושבים בלשכתה של ראש הממשלה.²²

שעה 09:25

בתום הדיון בלשכתה, מפַנים משתתפיו את החדר לשגריר האמריקני, קיטינג, הממתין כבר בחדר הסמוך. באמצעותו, תעשה גולדה מאמץ של הרגע האחרון להפעיל דרכים דיפלומטיות למניעת המלחמה. קודם לכן מדברת היא עם שמחה דיניץ, שגריר ישראל בוושינגטון, שהיה במקרה בארץ בשל אבל משפחתי, ומורה לו לשוב במהירות האפשרית למקום כהונתו. מעולם לא היה הקשר בין שתי הבירות חיוני כפי שיהיה בימים הקרובים. היא גם מזמינה אליה את ראש האופוזיציה, מר מנחם בגין.

לקיטינג היא מודיעה בין השאר על ההחלטה שלא להנחית מהלומת מנע, אף שהידיעות אומרות כי מלחמה תיפתח היום, בשעה מאוחרת. אין אפשרות – ולא נעשה גם ניסיון – להקדים ולבחון כיצד יגיבו האמריקנים על מהלומת מנע בנסיבות הקיימות. קיטינג שומע על החלטה שכבר נפלה.

הרמטכ“ל, כנגד זה, מוסיף לקוות שתיווצר אפשרות כזאת. הוא מקיים שיחה חטופה נוספת עם שר הביטחון, וגם כאשר אין דיין זז מדעתו, מוסיף דדו לצפות ל”איזושהי התפתחות או שגיאה של האויב, אשר בכל זאת תאפשר לנו לפתוח במכה אווירית על חיל האוויר הסורי. כאשר זה לא קרה, הוריתי בצהריים למפקד חיל האוויר להכין את המטוסים להגנה, במקום לתקיפה."

הוא שב ללשכתו ומעדכן את האלוף טל, סגנו, בכל מה שאירע בדיון אצל גולדה.

שעה 09:45

דיון קצר עם האלוף בני פלד, שנקבע בו המועד האחרון לשינוי ארגונם של המטוסים מהתקפה להגנה. דדו דן גם בתוכניות התקפיות שונות לחיל האוויר, שיבוצעו מחר. המלחמה, ככל הנוגע אליו, היא עובדה מוגמרת.

מטלפן אליו “גנדי”. רק לפני ימים אחדים, באותו 1 באוקטובר, פרש מן הצבא והעביר את פיקוד המרכז לידי יונה אפרת. ארבעה ימים היה אזרח, אב לשני חיילים – האחד בשירות סדיר. הבוקר נקראו שני בניו לשירות. הקריאה הזאת נראתה לאלוף זאבי כל כך רחוקה מן השכל, עד שאמר לבנו: “חכה עד מוצאי יום הכיפורים, ואז תתייצב.” שלושה ימים קודם לכן סעד גנדי בחברת שר הביטחון, וכששאל אותו דיין מדוע הוא “מצוברח”, אמר: “אני לא רוצה להיות מקרה יוסקה גבע. ארבע שנים היה גבע אלוף פיקוד המרכז, וסמוך לששת הימים בא במקומו עוזי נרקיס.” הוא זוכר את תגובתו של דיין על סיבת מצב רוחו: “אתה מדבר שטויות. לא תהיה מלחמה – לא בקיץ הזה ולא בקיץ הבא. בשנים הקרובות בכלל לא תהיה מלחמה בארץ ישראל.”

אבל הבן אינו נשמע לאביו האזרח, קם והולך. רק אז “הבנתי שהעניין רציני.” הוא מיהר לטלפן אל הרמטכ"ל.

בוא מיד, אמר לו דדו, הולכת להיות מלחמה.

הוא ממהר להתייצב. הוא ישמש עוזרו של דדו כל ימי המלחמה, יימצא כל הזמן או במחיצתו – או במקומו. בשלב מסוים יתמנה לראש אג"ם – כשיקבל טליק את פיקוד הדרום – ולא ישתחרר אלא ב־15 בינואר 74', הפעם סופית. “במלחמה זו נכרתה בינינו הברית החזקה, לטוב ולרע,” אומר גנדי.²³

שעה 10:00

באותן שעות עודנו פועל מתוך לשכתו הרגילה, אך בעוד ארבע שעות יעבור הכול לשם – אל המערכת התת קרקעית הענקית, המבוצרת, ממוכשרת, ממוזגת, שאליה מתנקזות כל רשתות העצבים של הצבא הגדול, המתגייס והולך. זהו מוצב הפיקוד העליון, הידוע בעגה בכינוי “הבור”, וכאן משמש את המוח של הצבא – הפיקוד העליון – סגל מגוון של קצינים מקצועיים ואנשי מטה, נציגי הזרועות והחילות, הנמצאים ברחש מתמיד. כאן אג“ם/מבצעים. כאן חדר המלחמה הגדול, המצויד במערכות של מפות ועזרים, והדיונים וההחלטות נשענים על תמונתה המשתנה בלי הרף של המערכה בשתי החזיתות. כאן חדר לא גדול, מצויד במינימום התפקודי הדרוש, גם במיטת שדה. בחדר זה יישב הרמטכ”ל ואיתו עוזריו הבכירים – הנכנסים ויוצאים – כל שעה שיהיה לא בחדר המלחמה, לא ב“בור” של חיל האוויר, לא אצל ראש הממשלה, לא בסיורים בחזיתות.

כל זה יהיה בעוד שעות אחדות.

עכשיו הוא יורד ל“בור” לדיון.²⁴ מטרתו: “לקבל תמונת מצב לקראת השעה 18:00 ולבדוק את האפשרויות שלנו ל־24 שעות הקרובות.”

שאלה ראשונה: מה יעמוד לרשותנו מחר בבוקר בפיקוד הצפון?

“האלוף טל מסר כי מחר ייתוספו ל־175 הטנקים שכבר נמצאים שם, עוד שתי חטיבות משוריינות. קבעתי, שכוחות אלה יעמדו תחת פיקודה של אוגדת רפול (האלוף איתן). תגויס האוגדה החדשה, שהוחל השנה בבנייתה, שמפקדה הוא דן לנר.” אוגדת מוסה פלד תגויס גם היא, זו מיועדת ללחימה במרכז. אלא שבשעה זו מדובר על מלחמה בצפון ובדרום – ולא בחזית הירדנית. אף שהאש טרם פרצה, שוקל דדו כבר עכשיו אפשרות שתצורף אל הכוחות שיילחמו בצפון, ולא לחזית הדרום, העיקרית, כפי שנדמה לאחרים. אם כך יוחלט, אומר ראש אג“א, האלוף נחמיה קין, תוכל האוגדה להיות מחר בצהריים בצפון. “הוריתי לאג”א לקבוע את תנועות כוחות המילואים, בסדר קדימויות זה: תחילה לפיקוד צפון, לאחר מכן אוגדות ברן ושרון לדרום. הערב, בפרוץ המלחמה, יהיו בדרום 300 טנקים. לאחר שיצטרפו שתי האוגדות, יהיו שם לרשותנו 950 טנקים. החטיבות היוצאות לצפון יסעו על שרשראות. הייתי רוצה שיגיעו כולם לחזית עד שעה חמש, היום, אבל זה לא יילך, כנראה.”

עד עכשיו, קצת אחרי עשר, כבר נקראו לגיוס קרוב ל־80 אלף איש. דדו מורה לגייס את כל יחידות השריון.

מחמת מחסור במובילי טנקים, לא יגיע פיקוד הדרום לסדר כוחות מלא – גם אם יתחילו לנוע הערב – אלא ביום ג'. כיוון שכך, יש לבנות את התכנון על שתי הנחות חלופיות: “שהלילה נצליח לבלום את האויב לגמרי בשתי החזיתות: שהלילה, או במשך יום מחר, יש לנו איזו חדירה פנימה, גם ברמה וגם בתעלה.” בכל מקרה, יעסקו כוחות היבשה ביום ראשון בעיקר בבלימה, ולא תתבצע כל מתקפת נגד, להוציא התקפות נגד מקומיות, במידה שיצטברו כוחות במשך הלילה.

הרמטכ"ל מכתיב נוהל קרב

כמו בדיון הראשון, בשעה 07:15, ביקש מאג“ם תכנונים אופרטיביים לפעולה עם הכוחות הסדירים בלבד, “בלי גיוסים”. עכשיו, בשעה 10:15, הוא מכתיב נוהל קרב, ובו הוראה לאלוף טל – סגן הרמטכ”ל וראש אג“ם – לקיים קד”ם בשעה 12:00, לראות מה עודנו מציאותי בתכנונים האופרטיביים הקיימים ומה טעון שינוי, “וזאת בשתי הנחות, שבמשך הלילה נצליח לבלום; שתהיינה לאויב הצלחות במשך הלילה. כמו כן קבעתי את סדר הפעולות של הפיקודים וחיל האוויר, והוא: שהלילה תתבצע בלימה עם פעילות אווירית במידת האפשר; ליום מחר – המשך בלימה בפיקודים ופעילות אווירית יזומה של חיל האוויר ליעדים הקבועים על ידינו; ורק בעדיפות שלישית – סיוע לכוחות היבשה, לפתרון בעיות חמורות, וזאת – תוך כדי ביצוע משימות חיל האוויר. ושוב קבעתי, שאני מעוניין לעבור להתקפות־נגד בימים ב' ו־ג'.”

דבריו אלה של דדו, שנאמרו שבועות ספורים לפני פטירתו, נשענים על התעתיק המלא של אותו דיון, שהיה מונח לפניו.²⁵ לשעה 16:00 ביקש לזמן דיון – שיתבסס על אותו קד“ם שיקדים ויקיים ראש אג”ם בשעה 12:00 – כדי לתכנן את הימים הבאים. הוא הזמין אליו את אלופי הפיקודים לשעת הצהריים, כדי לשמוע מפיהם מה הם עושים וכדי לסכם איתם איך לנהל את המלחמה למן הרגע שתיפתח האש ובמשך הלילה. מאותה שעה ואילך – “אצלי הלילה נגמר. אני רוצה להתפנות לניהול המלחמה של הימים א‘, ב’ ו־ג‘. ולזה אני צריך את הנתונים שתמציאו לי. עלי לדעת איזה כוח יעמוד לרשותי ביום א’, מה ביום ב' ומה ביום ג'.”

ואכן, בשעה 12:00 יתקיים אותו קד“ם, בהתאם לנוהל שהכתיב הרמטכ”ל, ובו יתאר האלוף טל מה אירע משעה שהוכרז מצב כוננות ג' אתמול, עם הגבלות חמורות של אי־גיוס מילואים. “הבוקר, בעקבות ידיעות שקיבלנו הלילה, התחיל התהליך, שבסופו – לפני כמה שעות – ניתן לנו אור ירוק לבנות את הכוחות של צה”ל." מטרת הקד"ם – להתחיל מיד בעבודת המטה, הקצאת הכוחות, לוח זמנים וסידורים אחרים הנוגעים רק לשלב אחד – שלב בלימה וספיגה.

טל ידגיש, כי המלחמה שתיפתח הערב, לא זו בלבד שלא אנחנו פותחים בה, אלא המצב, בכל הנוגע לכוחות המגויסים, הוא חסר תקדים. “יהיה עלינו לנהל קרב בלימה, במסגרת ספיגה רצינית של אש אויב, ואילו לתגבר את הכוחות הדלים לא ניתן יהיה אלא כעבור 48 שעות. יש להתרכז בבעיה הדוחקת ביותר, ולהיות מוכנים לגרוע ביותר: הפגזות ברמת הגולן עם מאות תותחים, עם ניסיון תקיפה ופריצה לרוחב החזית כולה, שיהיה מלווה עוצמות אש גדולות ביותר והפצצות אוויריות. כך גם בסיני – הפצצות והפגזות של כל המעוזים והמתקנים העורפיים. אנחנו הולכים למלחמה, בהתראה של 12 שעות, ובניגוד לתורה האומרת שהגיוס נעשה בלילה, אנחנו מגייסים ביום, מניחים שהכול נמצאים בבתיהם ודינו של יום הכיפורים הוא דינו של לילה…”²⁶

אבל כל זה – שעה מאוחר יותר. עודנו נמצאים ב“בור”, בקד“ם הרמטכ”ל.

שעה 11:00

שעה לאחר שהחל אותו דיון הנזכר לעיל, בהשתתפות ראשי האגפים, מפקד חיל האוויר וראש מחלקת מבצעים, נכנס שר הביטחון. “הפגישה עם שר הביטחון, גם בתוכנה וגם בכוונתה” – יאמר דדו כעבור זמן – “לא הייתה קד”ם, אלא פגישת עדכון. השיחה נפתחה במסירת מידע כללי ושאלות ותשובות, כדי להכניסו לתמונה."

תחילה מתאר האלוף זעירא את התפתחותה החזויה של ההתקפה המצרית, בהתאם למידע שהגיע לידיו בשעות האחרונות: ההתקפה המצרית תיפתח בהרעשה ארטילרית ובהפעלת מטוסים על מטרות בסיני, ולאחר מכן יוחל בצליחה. יוקמו חמישה או שישה גשרים, ורק על שלושה מהם – מול צירי המעברים, יצלחו ממש. בשלב הראשון ייעשה מאמץ לתפיסת שטח בעומק של עשרה ק"מ לערך. משיגיע הצבא המצרי לעומק זה, הקבוע בתוכנית, ינסה להחזיק מעמד ולהתבסס, וההמשך ייקבע בהתאם לתוצאות השלב הראשון. טילי קרקע אוויר – סאם 2, 3 ו־6 – יבטיחו הגנה מפני תקיפה מן האוויר. שארם א־שייח' תופצץ מן האוויר, ולאחר מכן יונחתו שם יחידות הקומנדו שינסו לכבוש את שארם.

בשעה שיתקפו המצרים, יפתח גם הצבא הסורי בהתקפה, וינסה לכבוש את רמת הגולן, או חלק מן הרמה. חיל האוויר הסורי יתקוף שלושה בסיסים של חיל האוויר הישראלי, בהם את רמת־דוד.

כאשר מתאר זעירא את כוונת המצרים לצלוח רק על שלושה מן הגשרים שיקימו, בעוד שהאחרים ישמשו להטעיה, שואל דיין: “האם גם אנחנו מקדמים את הטנקים לתעלה באותו זמן, או מחכים עד שנדע איפה הגשרים?”

דדו: “יהיו לנו למטה שלוש חטיבות. חטיבה אחת תהיה פרוסה, והיא פרוסה מראש…”

דיין: "כל חטיבה זה 100 טנקים בערך?

דדו: "כן, חטיבה אחת פרוסה בכל התעלה. בכל מקום יש לה טנקים, איפה שאנחנו ידועים ואיפה שאנחנו לא יודעים. שתי חטיבות יהיו מרוכזות. שתי החטיבות האלה ילכו לקראת – – – "

דיין: “וכל זה לקראת הערב?”

דדו: “עכשיו, מיד, כמו שמתחילה המלחמה…”

דיין: "אם המפקד יחשוב, שהוא יודע לאן לשלוח טנקים, אז הוא ישלח טנקים – – – "

דדו: "אז הוא ישלח טנקים – – – "

סוכם על היערכות “שובך יונים”

משיחה זו עולה לכאורה תמונה של היערכות כזאת: האוגדה מחזיקה חטיבה אחת לפנים, וזו פרוסה לכל אורך התעלה, ואילו שתי חטיבות מרוכזות מאחור. זו היערכות שונה מזו של “שובך יונים”, תוכנית המחייבת פריסת שתי חטיבות בין קו המים לציר הרוחב (מחלקות בקו המים; פלוגות בקו התעוזים; גדודים בציר הרוחב) וחטיבה אחת מאחור. כיוון שהתוכנית שהוחלט עליה למעשה בפיקוד דרום – זו שהגדירוה כ“שובך יונים קטן” – סטתה גם היא בצורה דומה מן התכנון המקורי, טענה ועדת אגרנט כלפי הרמטכ"ל, כי הואיל והוא “הסתפק בקבלת ידיעות חסרות בהירות אופרטיבית מאת אלוף פיקוד הדרום” לא הגיעו הכוחות לאותה מידה של כוננות ופריסה שאליה יכלו להגיע, ובפרוץ המלחמה לא היה כוח השריון בסיני “פרוס כראוי לא לפי התוכנית הקיימת ולא לפי איזו תוכנית מאולתרת ברורה, וכך זכה האויב ליתרון התחלתי.”

בשיחה לצורך כתיבת ספר זה, ניתח האלוף טל את דבריו של דדו בשיחה עם דיין כהוכחה, שאכן היה כאן שינוי מן הפריסה המתחייבת מ“שובך יונים” המקורי:

“דדו מציג, שחטיבה אחת קדימה, שתי חטיבות מאחור. וכשדיין שואל: למה? – מסביר דדו את האידיאולוגיה, שקודם הוא רוצה לראות איפה עושים המצרים את המאמץ, איפה הם שמים גשרים. לשם ינחית את הכוח… אני לא יודע מי יזם את זה: האם הייתה זו הצעה של גונן, שדדו אישר, או האם היה זה רעיון של דדו? זה גם לא חשוב, לדעתי. חשוב, שהרמטכ”ל ידע שזו הפריסה, בירך עליה, הסביר אותה אידיאולוגית לשר הביטחון… יחד עם זה אני אומר, ואתה רשאי לצטט אותי: אני חושב שזו הייתה פריסה נכונה. לא צריך להתבייש בה. לפי דעתי, בעניין זה ועדת אגרנט טועה."²⁷

דדו עצמו טען, שלא היו דברים מעולם. בהזדמנויות שונות חזר וטען, הן בכנס פיקוד דרום מיד לאחר המלחמה והן מאוחר יותר, כי גם בשיחה שהייתה בצהריים בינו לבין גונן “מוסכם ומסוכם, שפיקוד דרום נערך היערכות של שובך יונים, ושובך יונים – זה שובך יונים… אני לא מכיר בשלב ההוא את הטרמינולוגיה של שובך יונים ‘קטן’ או ‘גדול’. אני יודע בצהריים, שאנחנו הולכים לקבל את פני האויב בהיערכות של שובך יונים…”²⁸

את דבריו באותה שיחה, בשעה 11:00, עם שר הביטחון, הוא מסביר כך: לפני ההיערכות החדשה, מלכתחילה, פרוסה חטיבה אחת לכל אורך התעלה. כאשר הוא אומר, כי “שתי חטיבות יהיו מרוכזות ומוכנות להחלטת המפקד לשלוח טנקים,” “שהחטיבות אומנם ינועו קדימה כחטיבות, הן ייערכו לפי ‘שובך יונים’ – אבל היות והן נעות כחטיבות מרוכזות, זה מאפשר למפקד גמישות בהפעלתן.”

אותה שיחה, מוסיף ואומר דדו, מתנהלת בשעה 11:00, ו“אין פה לא תיאורו ולא פירוטו של תכנון אופרטיבי, וזו בהחלט אינה הוכחה לא לקיומו של תכנון אופרטיבי מסוים ולא לאי־קיומו – זה שבדיעבד תפסה אותנו המלחמה עם שתי חטיבות מרוכזות מאחור ורחוק מהתעלה, זה אינו תוצאה של איזשהו תכנון של מישהו, כי אם תוצאה של התקפת האויב ב־14:00, שתפסה את החטיבות ההן בראשית תנועתן.”²⁹

“מתי ישוחררו כל המילואים?”

אכן, השעה היא אחת־עשרה, והאפשרות שכל התכונה הזאת תתברר כאזעקת שווא עודנה מעסיקה את דיין והוא שואל:

“ואם לא יפתחו הערבים באש – מתי ישוחררו כל המילואים?”

“אם העניין לא יידחה ביום יומיים, אלא יבוטל ממש – נשלח את המילואים הביתה,” משיב דדו.

“תהליך שחרורם עלול להימשך שלושה עד ארבעה ימים,” מוסיף טליק.

“אך מה יקרה אם במוצאי יום הכיפורים, בחצות, יתברר שאין מלחמה,” חוזר ומקשה דיין.

“שחרורם של אנשי המילואים יבוא לפני שיחלפו 48 שעות,” אומר דדו.

דיין: “מאה אלף איש יסתובבו יום שלם לפני שיישלחו הביתה?”

דדו: “הם לא רק יסתובבו – אלא גם ירדו לחזית. אם יתברר שאין מלחמה, נשחרר אותם בתוך 48 שעות.”

בדו־שיח זה, פחות משלוש שעות לפני פרוץ האש, ראה דדו גם כעבור שנתיים, ביטוי מובהק ביותר להבדל ששרר אותו בוקר בינו לבין שר הביטחון. בעוד שהוא פעל מתוך ודאות שזו מלחמה, הוסיף דיין לקוות, שגם הפעם יחזור בו סאדאת מן האיום במלחמה.³⁰

בחלקו האחרון של הדיון, סוקר הרמטכ"ל באופן כללי את שלושת התכנונים ההתקפיים בפיקוד דרום, “אם כי אני מוסיף, שלמתקפה גדולה, חציית התעלה, נצטרך לימים אחדים, ומספרם מותנה במידת השתבשות כוחותינו בקרב ההגנה.” אין בשיחה פירוטים מדויקים של היערכות הכוחות בצפון ובדרום, אלא מתן מושג כללי על המלחמה וניהולה, והיא מסתיימת בשעה 11:45.

שעה 12:20

האלוף גונן שב אל המטכ“ל, כמוסכם מראש איתו ועם חופי, שכן דדו “רוצה להיות מתואם איתם לפני שמתחילה המלחמה.” דדו עולה מן ה”בור" ושב ללשכתו.

בבוקר, עוד לפני צאתו את המטה הכללי, התקשר גונן עם מפקד האוגדה, אלברט, הורה לו “להיכנס לקראת השעה 17:00 לשובך יונים ולספיגה, כדי לא להראות עירנות ולא לפתח אסקלציה.” אלברט ביקש להקדים את הכניסה לשעה 16:00, וגונן הסכים לכך. השיקול שלא להיכנס למצב “שובך יונים” אלא בשעה מאוחרת זו – השיב גונן לשאלת אחד האלופים בכנס מפקדים בראשית פברואר 1974 – היה שלו עצמו. באחד הדרגים, בין אלוף הפיקוד למפקדי החטיבות, נולד כבר קודם, ולכל המאוחר ב־5 באוקטובר בערב, מושג חדש – “שובך יונים קטן”, להבדיל מהתוכנית הידועה, שעכשיו כונתה משום מה “שובך יונים מורחב”. נראה, שרעיון זה קשור לתפיסה, שיש לפתוח בהקדם האפשרי במתקפת נגד: כבר בליל יום הכיפורים תוכננה במפקדת האוגדה של אלברט האפשרות, שחטיבת אמנון לבדה תהיה פרוסה בהגנה, חטיבת דן שומרון תנוע במהירות צפונה כדי לבצע את תוכנית הצליחה המצומצמת “צפניה”, ואילו חטיבת גבי תישאר מאחור כעתודה. אם תצליח “צפניה”, תצטרף גם חטיבה זו למתקפה, כ“ניצול הצלחה”, ותשתתף בביצוע התוכנית השנייה, הרחבה יותר, “בן חיל”.

אם כך ואם כך, בקבוצת הפקודות שנתקיימה באוגדה בשבת, בשעה תשע בבוקר לערך, הייתה הפקודה למפקדי החטיבות להיערך ל“שובך יונים קטן”.

כל זה, יטען דדו, לא נרמז כלל בדיון שקיים עם אלוף הפיקוד בשעה 12:20. מעט לפני כן העבירו משקיפי האו"ם ברשת שלהם את אות הצופן, שפירושו פתיחה מיידית באש ארטילרית – “ספשל צ’ק טיים”. גונן מוסר על כך לדדו, שסיפר על דיון זה.

“יצאתי מתוך הנחה, שהכוחות נעים קדימה – להיערכות שובך יונים”

“עברנו בקצרה על תוכנית ההיערכות, ובתום השיחה היה ברור לי, כי פיקוד דרום אכן יהיה ערוך ב’שובך יונים'.”

באותה שיחה מנסה הרמטכ“ל “להגיע איתו למחשבה משותפת – איך תיראה המלחמה בשלושת הימים הקרובים, כי אני לא יודע אם נתראה ונדבר הרבה בטלפונים.” רישום מאותה שיחה לא נשתמר, ודדו שיחזרה לאחר זמן. רישומים וסטנוגרמות מלאות נערכים רק בדיונים המתנהלים ב”בור“, לא כן בשיחות המרובות בלשכה. כשם שלא העלה על דעתו, שהוכנס שינוי ב”שובך יונים", כך לא שיער, שניתנה הוראה לא להזיז כוחות אלא סמוך למועד המשוער של הפתיחה באש:

"יצאתי מתוך הנחה, שהכוחות נעים קדימה, ייקח כמה זמן שייקח – שעד שעת ה’שין' יהיה הכול ערוך. את השיקול לדחות את תנועת הכוחות כדי שהמצרים לא יבחינו בה – לא העלה בפני. זו שיחה שניהל עם אלברט, ואני לא ידעתי עליה. איתו סיכם לוח זמנים לתנועה.

“אי־כניסתי לפרטים אלה נובעת מניסיוני ומגישה מאוד עקרונית שלי: ניסיוני כאלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים. אז – להיערכות הייתי אחראי אני; את הבדיקות ערכתי אני, הרמטכ”ל לא בא לבדוק לי את ההיערכות – הוא ידע את התוכנית הכללית – אבל היסעים, פריסה, תפיסת עמדות, מועדים, כל זה היה אז באחריותי, ואני חשבתי כי זו אחריותו של אלוף פיקוד. גישתי, שמפקד בדרג יותר בכיר צריך לחשוב על מהלך אחד קדימה, ובשיחתי עם אלוף הפיקוד סברתי, כי מה שיקרה בחמש השעות הקרובות אינו עוד בשליטתי: הפקודות ניתנו, המח“טים בנסיעה, על אותה היערכות שמתבצעת ברגע זה שוב אינני יכול להשפיע – – – אלא אם היה גונן מעלה בפני איזו בעיה שנתקל בה תוך כדי ביצוע ההיערכות והוא צריך את הכרעתי או את עזרתי. אילו נתקלתי אני בבעיה בפריסה – – – הייתי מצלצל אל הרמטכ”ל. אילו הייתה לי שאלה להכרעה, הייתי מצלצל – – – כיוון שלא עורר שאלות, לא חשבתי, כי כרמטכ“ל יש לי מה לעשות בהיערכות. וכי מה אומר לו? יש לך תוכנית היערכות, האויב אינו מפריע לך, הכוחות בידיך – היערך! כך נהגתי גם עם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי. בשיחתי זו עם גונן אני עוסק במה שיקרה הלילה, מחר בבוקר, ביום שני, בניהול המלחמה. אני מחליף איתו דעות – באיזה מקרה נעשה מה – כדי שפשוט יהיה לנו רקע משותף לקבלת החלטות תוך כדי קרב.”³¹

שעה 13:15

דיון עם מפקד חיל הים, האלוף בני תלם. מאשר תקיפות של סטי"לים על מתקנים בחוף הסורי ועל יעדים בחוף מפרץ סואץ. למכלית המתקרבת לבאב אל מנדאב, ניתנת הוראה לחזור על עקביה. מאשר תכנון של התקפה על מפקדת הצי הסורי. מאשר תוכניות לפעולות אפשריות של הקומנדו הימי.

הרמטכ“ל מקיים שיחה קצרה עם דובר צה”ל, פנחס להב, ומעבד יחד איתו נוסחים לשתי הודעות חלופיות: האחת, למקרה שתיפתח האש; השנייה, למקרה שלא תיפתח האש. מאשר שיגורם של כתבי העיתונות הזרה לאזורים שונים בחזית כדי שיוכלו לדווח במישרים מי הוא שפתח ראשון באש.

שעה 13:30

האלוף חופי מגיע מן הצפון אל הפגישה השנייה. את השעות מאז פגישת הבוקר, הוא אומר, “עשיתי בהשלמת פקודות שונות, ותוך כדי כך קיבלנו את האישור לגיוס. זה היה לערך בשעה 09:30. נקראתי שוב למטכ”ל בשתים־עשרה. דדו בדק איתי את התוכניות, את תהליך הגיוס.“³² דדו עצמו מתאר כך את השיחה עם אלוף פיקוד הצפון: “שוב – לא עסקתי איתו כלל בבעיות היערכותם של הכוחות, אלא תידרכתי אותו למלחמה: בלימה באופן הטוב יותר, תוך חיסכון באבדות ואפשרויות הפעלת חיל האוויר למחרת; סיוע אווירי לכוחות; תגבור כוחות במרוצת יום מחר; רעיונות מבצעיים שונים – כלומר, גם איתו דיברתי על כל התכנונים ההתקפיים לקראת יום ראשון, יום שני. – – – נאמר, כי בשלב הראשון עסק הרמטכ”ל יותר מדי בתכנונים התקפיים, ואילו אני סבור, שהרמטכ”ל עשה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בכל הנוגע למתרחש בשטח בשעות הקרובות – תרומתי אפסית, אם בכלל אפשרית, ולעומת זאת – אין מישהו אחר שיכול לעסוק במחשבה על המהלכים הבאים חוץ מן הרמטכ“ל…”³³

בגמר הדיון הקצר שב חופי וטס לצפון. מצטרף אליו, במסוק, האלוף במילואים מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר עד מחצית מאי 73'. הוא יימצא לימינו של אלוף הפיקוד וינהל את פעילות חיל האוויר בחזית הצפון. הם רצו להגיע אל החפ"ק ברמת הגולן עד שעה שלוש, משום שהניחו כי הפעילות המלחמתית – לפחות האווירית – תתחיל באור יום, בשעה ארבע. בעודם במסוק, מעל למחניים, נפתחה האש לאורך החזית הסורית. השעה – 13:55.

האלוף גונן הגיע גם הוא למפקדת פיקוד הדרום בשעה 13:50. לאחר שנקלט הצופן ששידרו משקיפי האו“ם – “ספשל צ’ק טיים” – ניתנה פקודה להיכנס ל”כוננות ספיגה" של הפגזות ארטילריות לאורך קו התעלה. עכשיו מבקש גונן להתקשר עם אלברט, מפקד האוגדה ונאמר לו שהוא נמצא בסיור. הקשר בין השניים נוצר בשעה 14:03. אומר גונן לאלברט: אני חושב שצריך להזיז כבר את החטיבות קדימה. משיב אלברט: ודאי שצריך. מפציצים את רפידים.

שעה 13:55

הרמטכ"ל מקבל הודעה ממפקד חיל האוויר, כי מסוריה המריאה רביעיית מטוסי “סוחוי”, ובו בזמן על מטוסים הממריאים ממצרים. “מפקד חיל האוויר מודיע לי, כי הוא מזניק מטוסים להגנת שמי המדינה. מתחילים להצטבר דיווחים, כי כוחות אויב יתחילו לתקוף אותנו בתעלה וברמה.”³⁴

מלחמת יום הכיפורים נפתחה, וההפתעה כפולה – גם עצם המלחמה שנהפכה לוודאות רק בשחר יום הכיפורים, וגם השעה. מאוחר יותר יתגלה אומנם, כי ההחלטה להקדים את ההתקפה בשעות אחדות נפלה רק ימים אחדים קודם, כמין פשרה בין חיל האוויר המצרי, התוקף ממערב למזרח, לבין חיל האוויר הסורי התוקף ממזרח למערב, אבל ללוחמים אין מועילים ההסברים. ההפתעה מוחלטת. יחסי הכוחות – חמורים ביותר.

בחזית הסורית נפתחת בשעה 13:55 תקיפה אווירית של מחנות ומתקנים והרעשה ארטילרית כבדה לאורך הקו כולו, ומתחילה תנועת דיביזיות החי“ר: כל חטיבת חי”ר מקדמת בגזרתה כוח־סער מיוחד למעבר תעלת הנ.ט., ובעקבותיו גדוד טנקים וכשני גדודי חי"ר.

עוצמת הצבאות התוקפים בשעת הפתיחה באש

בקו מחזיקים הסורים שלוש דיביזיות חי"ר מוגברות, ועוד שתי דיביזיות שריון בעתודה. בדרג האופרטיבי הראשון יש להם כ־1,000 טנקים, ועוד כ־400 טנקים בעתודה. לאורך החזית ערוכות 155 סוללות של תותחים ומרגמות כבדות. בין הקו הסגול לדמשק יש 31 סוללות טילים נגד־מטוסיים. לרשות סוריה עומדים בסך הכול 2,000 טנקים, בהם 1,700 בסדר הכוחות הפעיל, וכ־1,250 קני־ארטילריה.

מולם, בקו, ב־11 מוצבים, יחידות המונות 16 לוחמים כל אחת, שני גדודי שריון של חטיבה אחת פרוסים לאורך החזית כולה, ועוד חטיבה בעתודה, ובסך הכול 177 טנקים, וכן 11 סוללות ארטילריה.

בחזית התעלה מרוכז עיקר עוצמתו של הצבא המצרי – 5 דיביזיות חי"ר; 2 דיביזיות משוריינות; 2 דיביזיות ממוכנות; כוחות קומנדו. צבא זה כולל 1,700 מתוך 2,200 הטנקים של מצרים; כ־2,000 קני תותח לסוגיהם; 600 מערכות טילים נגד טנקים; סוללות טילי נ.מ. לסוגיהן; ציוד צליחה רב; חיל אוויר, שיפעיל מיד מטוסי תקיפה ויירוט ומסוקים.

מולו, ב־30 המעוזים, יהיו אותם מאות ספורות, כמצוין למעלה, בהם אנשי מילואים מבוגרים. לאורך חזית של כ־160 ק“מ, במקום 24 הטנקים הצריכים להימצא – בהתאם ל”שובך יונים" – בשמונה ריכוזים מחלקתיים, מבודפשט ועד למזח, נמצאים 3 בלבד, ב“אורקל”. כך בקו המים. בקו התעוזים ובקו הרוחב, בריכוזים פלוגתיים וגדודיים, צריכים להיות כשני שלישים מ־300 הטנקים של האוגדה. למעשה פזורים, בשלוש הגזרות, הטנקים של חטיבה אחת, 91 מספרם הכולל – בין התעלה לבין כביש הרוחב, מבאלוזה עד למיתלה. אלוש, מפקד הגזרה הצפונית, מקבל בשעה 13:22 פקודה לא להזיז טנקים לפני 16:00. יש בקו 7 סוללות ארטילריה וכוחות חרמ"ש קטנים ופזורים. שתי החטיבות האחרות – של דן שומרון ושל גבי – נמצאות אותה שעה בתנועה.

יתאר את הדקות הראשונות של המלחמה מפקד גדוד המילואים הירושלמי שבמעוזים, סא"ל עמיר. את הדברים הקלטתי מפיו בבאלוזה, כעבור ימים ספורים:

"ההתראה המעשית ניתנה לנו בשעה 12:00. נמסר לנו, כי ב־18:00 תתחיל אש ארטילרית, ואולי אש טנקים, לאורך הקו. עשיתי שיקול מהיר – האם אספיק לרוץ בג’יפ לאורך כל המוצבים? למעשה, כבר עליתי על הג’יפ, אלא שדווקא אז התקלקל. רצתי לטלפון. הספקתי להתקשר עם כל המוצבים ולתדרכם. קבעתי, כי ב־17:00 יימצאו הכול בכוננות מרבית לתחילת המלחמה. עוד אני מסיים את התדרוכים, והנה אני מקבל פקודה – בשעה 14:30, אם אינני טועה – את מילת הצופן ‘שובך יונים’, להיכנס מיד למערך מלחמה. עוד אנו חושבים איך לארגן את הדברים באורח מיידי, והטנקים מתחילים לרוץ כדי לחבור עם המעוזים – נפתחה המלחמה בהפצצה אווירית על בסיסים עורפיים ועל חלק מהמוצבים, וכן נפתחה הנחתה ארטילרית רבת עוצמה על כל המוצבים, בלי יוצא מן הכלל…³⁵

שעה 14:15

מגיע אל הרמטכ"ל דיווח, שסירות ומסוקים חוצים את תעלת סואץ.

בפיקוד הדרום מצטיירת באותה שעה תמונה של צליחות – מדרום לקנטרה, בין “מילאנו” ל“מפרקת”; צפונית לגשר הפירדאן; צליחת טנקים ב“חזיון”; דרומית לשם; מצפון לאגם המר הגדול.

שעה 14:26

האלוף טל מדווח לרמטכ“ל על המצב המצטייר מן הדיווחים הראשונים. לאורך הקו כולו מונחתת אש ארטילרית, וכן מותקפים המוצבים מן האוויר ובאש נק”ל. הופצץ השדה ברפידים, יש הפצצות והפגזות בביר־תמדה, באזור טסה, באלוזה, בודפשט ומפצח.

רק עכשיו הוברר, שלא היה יסוד לידיעה, ששעת ה“שין” לפתיחת האש היא 18:00. המחשבה על מכת מנע שייכת כבר לעבר. “ידעתי, כי מגיעה שעה, שבה צריך חיל האוויר להתארגן במהירות להגנה על שמי המדינה.” כבר בשעה מוקדמת יותר הוסכם בין הרמטכ"ל למפקד חיל האוויר שמטוסים יימצאו כל הזמן באוויר, ואכן, עכשיו מודיעו האלוף פלד, שמטוסי החיל כבר סוככים על שמי המדינה.

עתה, מאוחר מדי, מודיע שר הביטחון לרמטכ"ל, כי “יש אישור לתקוף כל מטרה,” בתנאי שהדבר לא ייעשה על חשבון ההגנה על שמי המדינה. בשלב הפתיחה החמור של המלחמה, לא ניתן היה לממש את התקוות הגדולות שדווקא בנסיבות כאלה יתחיל חיל האוויר להחזיר “את הדיבידנדות”.

שעה 15:05

הרמטכ"ל מורה לחיל האוויר לפעול נגד ריכוזי האויב בכל מקום שהדבר ניתן, ולהבטיח סיוע מרבי למעוז המבודד שבאזור הביצות, בצפון קו התעלה – “בודפשט”.

שעה 15:53

מגיע דיווח ראשון על הפלת מטוסי האויב – 19 מטוסים. יחד עם זה, ידיעה על שני מטוסים שלנו, שנפגעו ברמת־הגולן.

שעה 16:03

מטוסים מצריים הצליחו לחדור לעומק סיני. נפגע מסלול ברפידים. תקפו את אופירה, ואף שנפגעו 3 מטוסים על ידי נשק נגד־מטוסי, הוצאה כנראה תחנת המכ"ם מכלל שימוש. פצצות נפלו באום־חשיבה ובמקומות אחרים.

עם מפקד חיל האוויר דן הרמטכ"ל במבצעי החיל מחר, יום ראשון. אותו קו מחשבה, העתיד להנחותו בימים הקרובים ולהביא לאחת מאותן “החלטות גדולות” – אלה שהשפיעו על מהלך המלחמה כולה – מסתמן כאן בפעם הראשונה.

ההחלטה היא: מחר בבוקר יתרכז חיל האוויר בתקיפת סוללות טילי הנ.מ. ושדות התעופה בסוריה, ורק אחר הצהריים יתפנה לחיל האוויר המצרי. כנגד זה תושט היום – בשעה האחרונה של אור שנותרה עדיין – עזרה מרבית לפיקוד דרום על ידי תקיפת ריכוזי אויב. כך ייעשה גם מחר: עדיפות בסיוע לכוחות היבשה תינתן לפיקוד דרום.

לעצם הדבר, יתברר מחר בבוקר, כי אותן החלטות טעונות שינוי, שכן תלך ותחריף הדילמה המרכזית: היכן לרכז את המאמץ המרבי בשלב ראשון זה של המלחמה שתפסה אותנו לא ערוכים ולא מגויסים – בחזית המצרית, כפי שנדמה, או בחזית הסורית? בשאלה זו תיפול בבוקר אחד מאותן החלטות גדולות.

שעה 16:27

עם פרוץ המלחמה, עבר ניהולה אל מוצב הפיקוד העליון, עמוק מתחת לפני הקרקע, אל ה“בור”. עכשיו רוחש לבירינט ענק זה פעילות: לכאן זורם בלי הרף חומר מן הפיקודים, מן הזרועות, כאן משתדלים להרכיב תמונה ברורה ככל האפשר מן ההתרחשויות החמורות, ומכאן יוצאות הפקודות וההנחיות. המפקדים של הזרועות וקציני החילות הראשיים פועלים עכשיו כעוזרים ראשיים של המטה הכללי, הם וראשי האגפים וקציני מטה בכירים נוספים. ההפתעה – והתדהמה – מביאים לכאן גם מפקדים בכירים במילואים, שאין להם תפקיד קבוע מראש לעת מלחמה, רמטכ"לים ואלופים. בהדרגה ישתלבו רובם בתפקידים שונים. עכשיו מהווה התדהמה סימן היכר, וקשה מאוד להתארגן לתוך המציאות החדשה, שנראתה עד אתמול – ולרבים עד הירייה הראשונה – כסבירות “פחות מנמוכה” או “קרובה לאפס”.

חדרו של הרמטכ“ל ב”בור" צר למדי, מלבני, חסר חלונות, ממוזג, ואילו ישב בו לבדו, או עם קומץ אנשים – ניתן היה לעבוד בו. אולם עד מהרה ייטה הכול להתנקז לשולחנו של דדו, שחרף “מצב הלחץ” העליון שנקלע לתוכו, יהיה עליו להפגין יומם ולילה קור רוח, ריסון עצמי מרבי, ומעל לכול – לפעול בתוך המהומה המתמדת הזאת, מוקף בכל אותם האנשים “החשובים מאוד”, שנוכחותם מכבידה – לא רק נפשית, כי אם פיסית, פשוטו כמשמעו. בחדר זה, שהאוויר המוזרם לתוכו דחוס, ספוג עשן, ובו פעל דדו שעה אחר שעה, יום אחר יום, בעומס בלתי נפסק של החלטות קשות, לעתים גורליות, וכפי שהעידו רבים – בתחושה של בדידות, שלא נתן לה ביטוי חיצוני, אבל היא תלך ותעמיק בימים הבאים.

בשעה זו, למשל, עושה דדו הפוגה קצרה, ובין הידיעות הרעות, הזורמות בזו אחר זו, הוא מעדכן את שני חבריו הוותיקים, מי שקדמו לו בכהונת הרמטכ"ל, יצחק רבין וחיים בר־לב. רבין סיים את כהונתו בוושינגטון, ואף כי נראה שיצורף אל הממשלה אשר תוקם לאחר הבחירות (האם יתקיימו בחירות?) – מרחף סימן שאלה על עתידו הפוליטי. בר־לב הוא שר המסחר והתעשייה. בשעה זו אין איש מעלה בוודאי על הדעת לאן יטלטל מהלך המאורעות את המדינה. הכול נתונים עדיין בתוך מושגי העבר, אשר נשתנה לפני שעתיים.

העבר הוא גם כל הדרך הארוכה, יותר משלושים ושתיים שנה מיום שהגיע, כנער, לקיבוץ שער־העמקים, עשרים ושבע שנים מאז שהתנדב לפלמ"ח. רבים מן המפקדים שיימצא איתם עכשיו במגע מוכָּרים לו מן התחנות הקודמות בדרכו – חברים, עמיתים, פקודים. במלחמה זו יילחמו הפעם, בתוך תוכה של האש, רבים מדור הבנים – בהם בניהם של מפקדים בשירות פעיל, החל באלופי המטה הכללי וכלה באנשי המילואים.

שעה 16:37

מגיעים דיווחים על מעוזים ראשונים שנפלו – וכעבור זמן קצר, הכחשות. נפלו – “מפרקת”, “לחצנית”, וכן המעוז שהיה בלתי מאויש, “מילאנו א'”.

שעה 16:45

קצין חי“ר וצנחנים ראשי הוא תת אלוף עמנואל (מאנו) שקד. אתמול עמד לצאת לחופשה, ובצהריים דיווח לאלוף טל, כי בדיון אג”ם ביום ראשון הקרוב ישתתף במקומו סגנו. טל הוכה בתדהמה: היום?! – רק כך שמע, לדבריו, כי הוכרז מצב כוננות ג'. לחופשה לא יצא, והבוקר, בשש, הוזעק אל ה“בור”. עם זאת, הוסיף לדבוק בהערכה, שאין צפויה מלחמה. “גם אז לא נאמר לי, כי יש ידיעה חד־משמעית על מלחמה, וכך עד שעה שתיים – כאשר פרצה.” כקחצ“ר הוא גם ראש המפקדה למבצעים משולבים ולמבצעים מיוחדים, ובימי המלחמה ישמש כיועצו של הרמטכ”ל בנושאים אלה. בניגוד לתקופת העבודה המשותפת בפיקוד הצפון ובפשיטות הנועזות של ראשית השנה, יהיה מבצע מסוים שתוכנן ולא יצא אל הפועל, ראשון בשורה של תסכולים בימים הבאים.³⁶

שעה 17:00

האלוף חופי מדווח מן הצפון: המצב בחרמון אינו ברור. אין קשר עם המוצב.

אל החפ“ק שלו ברמת הגולן הגיע חופי בשעה ארבע. קודם לכן כבר הורה קצין האג”ם שלו לחטיבת יאנוש לנוע לעבר פיתחת קונייטרה. עד עכשיו אין לפיקוד תמונה ברורה על הנעשה בשטח, אך הולך ומתברר, שאין מדובר ב“יום קרב”, כי אם במלחמה גדולה. לפי שעה לא היה לסורים אלא הישג אחד – בחרמון, בשום מקום אחר לא חצו את הקו. רק ברדת החשיכה, מאוחר יותר, יתגלה כי הסורים מנסים לפרוץ לכל רוחב הגזרה, אך לחצם הכבד של הסורים הוא בדרום.

בעקבות דיווחו של אלוף הפיקוד, מודיע דדו לאג“ם, כי הוא “מאשר העברת חי”ר במסוקים לתגבור הכוח שעל החרמון, ואם נפל המוצב – לשוב ולכבוש אותו בלילה בהתקפת־נגד מיידית. בעקבות ידיעות על חדירת אויב לתך קונייטרה – הוריתי להקצות חי”ר לפיקוד צפון לשם טיהור העיירה מכוחות סוריים."

הידיעות מקו בר־לב רעות מאוד. גונן שב ומוסר על נפילת “לחצנית”, “מפרקת” ו“מילאנו א'” הריק, אך אינו בטוח במהימנות הדיווחים. ב“אורקל” מנהלים אנשי המעוז מלחמה. מצבו של “בודפשט” מניח את הדעת.

בתוך כך נקרא דדו לדווח לממשלה, שחבריה מכונסים באולם הישיבות שבבניין ראש הממשלה שבקריה. דדו חשש לצאת את ה“בור”, ולו רק לשעה קלה, בשל הידיעות הבאות דחופות, וביקש את עוזרו החדש, האלוף זאבי, ללכת במקומו. גנדי “לא היה מוכן וביקש שאבוא גם אני. הלכנו לשם. הם היו מאוד נרעשים. דיווחנו להם בקצרה על המצב.”³⁷

שעה 17:20

התייעצות בהשתתפות סגנו ומפקד חיל האוויר. “טליק סבור, שהמצב חמור – ובמיוחד בדרום, שכן המצרים חצו את התעלה ושם אין לנו מספיק כוח. הוא מציע, שהמאמץ העיקרי של חיל האוויר, גם היום וגם מחר, יהיה נגד המצרים. עמדה זו תאפיין את טליק גם באותו יום, גם בדיונים מאוחרים יותר. בני פלד, לעומתו, רואה בצפון סכנה גדולה יותר ומעדיף לתקוף מחר את חיל האוויר הסורי. אני מכיר ברגישות החזית הסורית ורמת הגולן ובקרבת האויב למרכזים חיוניים שלנו – ההתפתחויות אינן ברורות די עדיין, ולדעתי אין למהר במתן העדיפות לחזית המצרית. לפיכך אני דוחה את ההחלטה בנושא זה לשעה 21:00…”³⁸

לשר הביטחון מדווח דדו באותה שעה על הלחץ בחרמון ועל הוראותיו לשגר לשם תגבורת. “בשלב זה לא היה המצב ברמת הגולן חמור, וכך דיווחתי לשר הביטחון. הדיווח של אמ”ן היה, שמדובר בחדירתם של 6 גדודי טנקים מתוגברים – 240 טנקים – וכי אינם מהווים מאמץ מרוכז. היה זה אותו גל סורי ראשון, שלא היו לו עדיין הצלחות גדולות, ולכן שררה במטכ“ל ההרגשה, שברמת הגולן המצב אינו חמור.” זאת ועוד, בשעה 17:40 מודיע חופי, כי “הדבר הקריטי היחיד ברמת הגולן הוא מוצב החרמון. כל המוצבים האחרים החזיקו מעמד והצלחות האויב היו מוגבלות. ואכן, בדיעבד מתברר כי המוצבים החזיקו מעמד עד הסוף. להוציא את מוצב החרמון – לא נפל אפילו מוצב אחד.”

הערכת הרמטכ"ל שלקראת בוקר יום ראשון לא יהיה המצב ברמה חמור, נשענה על ההנחה, כי “במשך הלילה ישפר אומנם האויב את הישגי הדרג הראשון וינסה לתקוף באופן מסיבי החל בשעות הבוקר, אבל גם אנו נוכל לרכז יותר כוחות בהגנה ולחצות את הקווים. רק בשתיים־שלוש לפנות בוקר התחילה להתברר חומרת המצב שם, בעקבות גלי התקפה רציניים יותר במחצית השנייה של הלילה, וכן בבוקר. וכך יצא, שכוחותינו הנוספים, אשר נעו לעבר רמת הגולן, לא באו לחזק קו הגנה המחזיק מעמד – אלא במקומות אחדים בלבד. בדרום הרמה כבר נתקלו בכוחות אויב שחדרו פנימה.”³⁹

שעה 17:30

ברדת הערב על אותו יום כיפור ועל השעות הראשונות של המלחמה, מצטיירת תמונה זו לעיני ראש המטה הכללי:

“יש מטוסי אויב מעל לתל־אביב. הגיוס מתנהל בסדר. יש מעט דיווחים על אבדות. בפיקוד הדרום המצב עודנו מעורפל ומתקבלים דיווחים סותרים. על ‘מפרקת’ אומרים, כי הוא נפל – ושבים ומודיעים, שהמעוז בידינו. מדווחים על קרב ב’מילאנו ב', למרות שכבר דווח על נפילתו. במצר הגידי חדרו המצרים לעומק 10 ק”מ, ודן שומרון – עם שני גדודי טנקים – יצר מגע ונלחם בהם. מגיעה ידיעה, כי הדיביזיה המצרית המשוריינת מס' 4 עומדת לחצות את התעלה לפני המועד הצפוי על פי הדוקטרינה."⁴⁰ ידיעה זו תהיה ראשונה בשורת ידיעות על חציית הדיביזיות המשוריינות. התמונה עודנה מעורפלת.

מתקשר שר הביטחון. כאמור, במוצב הפיקוד העליון, נראה בשעה זו המצב ברמת הגולן טוב בהרבה מזה השורר בחזית התעלה. ולכן מחווה דיין את דעתו, כי לפי איך שנראים הדברים עכשיו, ואם אכן יתייצב המצב בצפון, “המאמץ יהיה מול מצרים.”

שעה 17:55

דדו מתקשר עם גונן, מנחה אותו לקראת הצפוי בבוקר. הוא מזהירו שלא לפזר את הכוחות ולא להסתבך ב“יותר מדי מאמצים”. את השריון של הפיקוד שיעלה על 270 טנקים – אומר דדו לגונן – עליו לרכז ולארגן ב“ארבעה מאמצים חטיבתיים”. הוא גם מנחה אותו בעניין המעוזים – “אפשר לפנות מעוזים שאינם נמצאים מול מאמצי האויב ואינם משתלבים בקרב נגד מאמצים אלה.”

מגיעות גם ידיעות טובות: שמונה מסוקים מצריים עם אנשי קומנדו הופלו באזור ראס־סודאר. קצת מאוחר יותר נמסר על טיבוע נושאי גייסות אמפיביים באגם המר על ידי מטוסי חיל האוויר.

שעה 18:35

לישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת משגר הרמטכ“ל את האיש העתיד להתגלות כמסביר האמין ביותר במלחמת יום הכיפורים – את האלוף במילואים אהרן יריב. אהרל’ה – בפי כול – עמד עשר שנים בראש אמ”ן, קנה לעצמו שם. לאחר פרישתו נתמנה יועץ לראש הממשלה למלחמה בטרור, ועמד להצטרף לכנסת הבאה – אולי גם לממשלה. הוא ייצג היטב את הרמטכ“ל, ובתוך כמה ימים יקבל עליו, בפועל, את האחריות לענייני הסברה ודוברות של צה”ל.

דדו מקיים אותה שעה קד“ם רמטכ”ל. זהו דיון ראשון הבא להעריך את מה שאירע בשעות הראשונות, עד לחשיכה, ולהתוות את קווי הפעולה למחר.

הערכות ראשונות

על התמונה המודיעינית שניתנה באותו דיון לגבי פעילות הצבא המצרי, אמר דדו לאחר זמן: “מה שידעו לא היה נכון, ומה שהיה נכון לא ידעו לומר לי באותו שלב – מי נמצא איפה.”⁴¹ אין תמונה נאמנה על מספר ראשי הגשר שכבר הוקמו, או מוקמים. נמסר, כי ישנה ידיעה כאילו כבר צלחה אחת משתי הדיביזיות המשוריינות, והשנייה מתחילה לצלוח. נמסר עוד, כי המצרים ישאפו להמשיך במתקפה עד אשר יתפסו את קו המעברים, יתארגנו שם להגנה, ורק אז יחליטו אם לנסות מהלך התקפי נוסף.

היום אנחנו יודעים, שאת דיביזיות השריון לא הפעילו ממזרח לתעלה – וגם אז באורח חלקי בלבד – אלא לאחר שהושלם השלב הראשון של הצליחה – ההתבססות של דיביזיות החי"ר (הכוללות גם הן עוצבות שריון) ברצועה צרה ממזרח לתעלה.

גם התמונה המצטיירת, על עמידת כוחות צה"ל המעטים, מסייעת להיווצרות אשליה שהכול קרוב להסתדר. על סמך נתונים שריכז עד אותה שעה, מוסר האלוף טל, כי לכוחותינו, בשתי החזיתות, 15 הרוגים ו־35 פצועים, וכן נפגעו לנו מספר טנקים. מעיר דדו, כי בהתחשב במצב הפתיחה החמור, “אבדותינו היו קלות יחסית.” נוסף על הפלת 8 המסוקים בראס־סודאר וטיבוע הכלים האמפיביים באגם המר, מוסרים עכשיו כי דן שומרון השמיד טנקים רבים באזור הגידי. הרגשה “לא רעה”.

מהלך הגיוס מתנהל גם הוא במזורז, מוסר סגן הרמטכ"ל. עד עכשיו גויסו כבר 150 אלף איש, וניתנה הפקודה לגייס את שאר הכוחות.

פירוש הדבר, כי לצהרי מחר יהיו ברמת הגולן כמעט כפליים ממספר הטנקים שהיו לנו שם בפרוץ המלחמה, 336 לעומת 177. בסיני היו 290 טנקים, ועד מחר תגדל עוצמתו הכוללת של השריון במחצית, והיא תוסיף ותגדל במשך הלילה ובמהלכו של יום שני.

על פעילות הצבא הסורי התמונה היא, כי בקרב מעורבות חטיבות החי“ר והשריון של שלוש דיביזיות החי”ר, וכי רק לאחר שיתקדמו כ־10 ק"מ ויבססו את אחיזתן, יצטרפו למערכה גם דיביזיות השריון. האלוף טל מעריך, על סמך המידע המצטבר, כי חרף העליונות הסורית כמעט חיסלו הטנקים שלנו את ההתקפה. מוצב החרמון הוא המקום היחיד, שספגנו בו מהלומה, והמצב שם אינו ברור בשעה זו.

על סמך כל אלה, מעריך דדו את המצב במלחמה זו, שכמותה טרם לחם צה"ל – “ניסיון ראשון שלנו להתחיל מלחמה במצב של התגוננות – – – אני חושב, שמצבנו סביר, ובשביל שלב בלימה – זו בלימה סבירה. אני מקווה שברמת הגולן יצליחו לסגור את הפרצה שבין המוצבים 116 ל־117, ואז נהיה שם במצב טוב מאוד. – – – יכול להיות, שיהיו בלילה ניסיונות לא רציניים, ודאי לא דיביזיה משוריינת. נוכל לתפור זאת גם עם הטנקים שישנם. ואם בבוקר יהיה לנו שם כוח גדול יותר – ואני מעריך שיהיה – אז מצבנו ברמת הגולן טוב. פרט למוצב החרמון – שאותו חובה לקחת חזרה.”

הרמטכ"ל פוקד לרכז את הכוחות

אף שאינו משער מה צפוי בתעלה במהלך הלילה, חש הוא איזו דאגה – גם מפני פיצול עוצמת הטנקים של האוגדה היחידה לכוחות זעירים, גם מפני שתי דיביזיות השריון המצריות 21 ו־4, שנמסר כי הן צלחו וצולחות. ההישג שהיה למצרים עד עכשיו גדול מן הרצוי, “אם כי זה עדיין סביר, וההתקפות שלהם בשלב זה אינן דרמטיות. מדאיג אותי יותר הגל השני, הלילה… אני חושש ממאמצים עיקריים של הדיביזיות 21 ו־4, שלא ישיגו בלילה הישגים משמעותיים.” לפיכך הוא חוזר ומנסח את העיקרון להתארגנות השריון, כפי שהינחה מוקדם יותר את אלוף פיקוד דרום. הוא מבקש לבדוק מה ניתן לעשות – “ואם אפשר, עוד במשך הלילה” – כדי להגיע לארבעה ריכוזים חטיבתיים, ולא להיות “מרוחים” לאורך התעלה: ריכוז הכוחות חיוני, שכן דדו “רואה את המשך הקרב כמרוכז יותר לאיתור המאמץ של האויב. – עכשיו אני לא רוצה להחזיק את כל התעלה במעוזים, אלא להחזיק בנקודות כובד, נגד המאמצים העיקריים שלו, ואם באיזשהו מקום תקוע מעוז, שמישהו תוקף אותו,” חוזר הוא ומבהיר את ההנחיות שנתן קודם לגונן, “ושם אין מאמץ משמעותי – הוא יהיה רשאי לפנות את המעוז.”

נאמן לתפיסה שנדונה וסוכמה מחדש בעת הדיונים על קונספציית ההגנה בסיני, רואה הוא טעם בהישארות במעוזים רק במקומות שימלאו תפקיד של “עיניים” בלחימתם של “אגרופי השריון” במאמצים העיקריים. על ארבעה מאמצים חטיבתיים שיאורגנו מתוך הטנקים של אוגדת אלברט, הסביר לאחר זמן, דיבר “מתוך ראייתי את מאמצי האויב. אומנם, לפי המודיעין צריכים היו להיות רק שני מאמצים עיקריים, אבל אני הנחתי שיהיו יותר משניים, ואילו המקסימום שנוכל אנחנו לארגן משלוש החטיבות שהיו לנו באותה עת בחזית התעלה – יהיו ארבעה מאמצים עיקריים.”

תפקידם של ארבעה מאמצים אלה, יבהיר דדו במהלכו של אותו קד"ם של מוצאי יום הכיפורים, הוא בעיקרו תפקיד בלימה. רק לאחר שיגיעו כוחות המילואים ניתן יהיה לעבור למתקפת נגד: “את הקרב של מחר אני רואה במודל של היום – אלא אם יוכל חיל האוויר להביא לשינוי משמעותי – כעוד יום של בלימה. – – – או שנצליח, או שנמצא מחר בבוקר שלושה ראשי גשר בתעלה. גם זה אינו בלתי־אפשרי. זה לא יהיה דרמטי, ונצטרך לחסל אותם כאשר נעבור למתקפה ביום שלאחריו. – – – יום ב' תלוי בתוצאות יום א‘… אם יהיו לאויב הישגים מחר, זה יחייב תוכנית שאין עליה תיק אופרטיבי: לקחת ביום ב’ 700 טנקים ולבצע התקפה על מאחזי האויב…”

היום אנחנו יודעים, כי עד לבוקר יֵצא מכלל פעולה חלק גדול מן הטנקים של האוגדה הקבועה, שלא רוכזו במאמצים חטיבתיים, כי אם “נמרחו” לאורך התעלה, וכי מחר יהיו לחיל האוויר משימות שונות, דחופות יותר.

אוגדת פלד – לדרום או לצפון

שאלה גדולה נוספת עולה בדיון זה – והיא תשוב ותישקל עד אשר יקבל הרמטכ"ל החלטה: אוגדת מוסה פלד [אוג' 146] – האם תישלח לסיני או לרמת הגולן?

כבר לפני הצהריים בחן דדו, כמסופר למעלה, אפשרות שאוגדה זו תופנה לצפון, וראש אג“א העריך, כי בצהרי יום א' כבר תוכל להימצא ברמה. עכשיו מעריך טליק הערכה אופטימית את ההתפתחויות ברמת הגולן מחר. עד לצהריים יוכפל השריון שלנו, ועד אז תהיה שם, להערכתו, “הכרעה יבשתית”. עד שלא יתבהר הדבר, אין הצדקה לשיגור אוגדת מוסה פלד לצפון. הנתונים אינם מלמדים, כי צפויה במהלך הלילה התקפה כבדה של השריון הסורי, אף שהיא עדיפה בעיניו על התקפת חי”ר סורי.

כעבור זמן העיר דדו על דברים אלה, כי “פה באמת הייתה הערכתו של טליק נכונה, שכן ראה כי החי”ר מהווה סכנה עיקרית." כנגד זה אין טליק יודע באותה שעה “כי הסורים טרם תקפו עם כוחות גדולים,” ולכן נראתה הבלימה “יותר אפקטיבית” ונוצר רושם מוטעה כאילו הצליחו הטנקים שלנו, בשעות אחר הצהריים של יום הכיפורים, לבלום את ההתקפה הסורית. גם הנחה זו, שלא צפויה מתקפת שריון בלילה, נתבדתה, ובאשמורת האחרונה פתח השריון של דיביזיות החי"ר במתקפה רבה, שהכוחות הדלים והמותשים – ובעיקר בדרום הגולן – התקשו לבלום.

כל זה מאוחר יותר. כאן מדובר בשאלת האוגדה של פלד, ובשעה זו עדיין חש דדו “באינסטינקט שלי, שהיא לא תלך לרמת הגולן, ואני מרגיש שנוכל להסתדר יופי עם הסורים,” בעזרת הכוחות המתגייסים והולכים של אוגדת דן לנר. עם זאת אינו מקבל החלטה להפנות מיד את אוגדת פלד לדרום.⁴² הוא מחליט להשהות את ההכרעה לשעת ערב מאוחרת יותר, כלומר אינו מסיר את האפשרות שהמצב בצפון יחייב את שיגורה לשם דווקא.

מטרתו של קד"ם יסודי וממושך זה, יאמר דדו לאחר זמן, היא “להתמקד במאמצים עיקריים.” כך גם באותו חלק הדן במשימות של חיל האוויר למחר: “מה שעשיתי קודם עם גורודיש, אני עושה עכשיו גם עם מפקד חיל האוויר. אני מנסה לרכז מאמצים.” אלא שהוא מודע לכך, שערפל המלחמה עודנו כבד. “בשלב זה אינני קובע תוכנית פעולה ומשאיר זאת לשעה מאוחרת יותר, כאשר אדע את מצבנו בשתי החזיתות, וזאת כדי שהתוכנית של חיל האוויר תהיה מתואמת ככל האפשר לצרכי שני הפיקודים.”

שעה 20:20

אל הקד"ם מצטרף שר הביטחון. שבים ומציגים לו – בלשון תמציתית – את מה שנדון במהלך השעתיים. “הערכת שר הביטחון את המצב בשלב זה הייתה אופטימית, כפי שגם הערכתנו שלנו הייתה אופטימית,” אמר דדו לאחר זמן. ביחס לרמת הגולן הוא אומר: “המצב טוב עד טוב מאוד, תלוי איך משקיפים – פונו נשים וילדים, נפל החרמון, דפקנו טנקים…”

מידע חדש: מצפון לאיסמעיליה אותרו ארבעה גשרים מצריים.

שר הביטחון רואה צורך לעשות מאמץ אווירי מרבי נגד הגישור, ואפילו יעלה הדבר

בחמישה־שישה מטוסים.

בשהייתו הקצרה ב“בור” מסכם דיין עם דדו “חלוקת עבודה” להערב, דיין יופיע בטלוויזיה וימסור לעם מה קרה, ואילו דדו יופיע בעשר בישיבת הממשלה, שרוב חבריה מופתעים – והמומים – לא פחות משאר אזרחי ישראל.

שעה 20:40

דיון עם מפקד חיל הים, האלוף בני תלם. הרמטכ“ל מסכם איתו משימות, הכוללות תקיפה על ידי סטי”לים מול טרטוּס, וכן סיור אלים לאורך החוף הסורי. חיל הים הוא הזוטר בזרועות, ורק במהלכה של המלחמה יתגלה כוחו החדש, הנשען גם על כלי שיט מהירים, מתוחכמים, גמישים בהפעלה, וגם על דמיון ותושייה מבצעיים. בדיון על “הלקחים הצבאיים”⁴³ של המלחמה, כעבור שנתיים, סיים דדו את הערותיו במילים אלה: “את דעתי על משימות הצי של ישראל שיניתי לאחר יום הכיפורים. עד אז האמנתי, כי הצי שלנו, שציי מדינות ערב עולים עליו בהרבה כמותית, יש לו משימה אחת בלבד: הגנה על החופים ומניעת זירה נוספת של קרב יבשתי. בשל הביצוע המעולה שלהם, הגעתי לכלל מסקנה, שבמקרה של מלחמה נוספת, יוכל הצי לעשות הרבה יותר.”

שעה 21:00

דיון עם מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, על מבצעי החיל מחר, בכללם תקיפת מערכי הנ.מ. ושדות התעופה של מצרים, שהוא מהלך מקדים – וחיוני – לקראת המעבר המתוכנן להתקפות נגד. עוד נראה, שבבוקר ייאלץ המצב החמור בצפון להפסיק תקיפה זו לפני השלמתה.

שעה 22:00

הרמטכ"ל מדווח לממשלה על מצב המלחמה. יש רק להזכיר כאן, שרוב שרי הממשלה לא היו בסוד הדיונים שהתנהלו מאז הימים שלפני ראש השנה בדבר משמעות הפעילות הצבאית בסוריה ובמצרים והידיעות על כוונות המלחמה. ביום רביעי, 3 באוקטובר, הוחלט

בהתייעצות אצל גולדה להביא ביום ראשון לממשלה את החשש מפני תגובה סורית על הפלת 12 המטוסים ולקבל אישור לתגמול אווירי. כל זה לא יצא, כמובן, לפועל. גם לישיבה ערב יום הכיפורים הגיעו רק שרים מעטים. היתר הופתעו, וניתן לשער שהיו מוכי תדהמה לאחר כל מה ששמעו בעבר מפי שר הביטחון, על כך שלא צפויה מלחמה כוללת בשנים הקרובות.

ישנו ערפל קרב, ואנחנו מנסים להסתדר בתוכו

בדברו באוזני השרים, ער דדו לכך, שהמידע שבידו אינו שלם, אולי לא מהימן. הוא גם אומר זאת: מה שחמור במלחמה, זה לא האויב – כי אם הדיווחים. ישנו ערפל קרב, ואנחנו מנסים להסתדר בתוכו. הוא מודה, כי בסיכומו של דבר, “אני די בערפל. בתעלה יש כמה הצלחות מצריות. יכול להיות שזה מגיע לארבעה גשרים. וכוחות צולחים. אינני יודע באיזו מידה אנחנו מצליחים לבלום את הצליחה הזאת במשך הלילה.”

ואכן, יש בדברים חלקים שיתגלו מאוחר יותר כבלתי נכונים. “אני מעלה את מה שקיבלתי קודם כהערכת אמ”ן, כי שתי הדיביזיות המשוריינות נכנסות לפעולה," במגמה לעבור דרך רצועת ההגנה הראשונה שנאחזות בה דיביזיות החי"ר, ולהגיע עד לקו המעברים.

את תיאור המצב בחזיתות – כשהוא נעזר במפות הגדולות הנפרשות על קיר חדר הישיבות המוארך של הממשלה בקריה, שכל חלונותיו אטומים ומואפלים הערב – פותח דדו בצפון. בהכללה הוא אומר: במקומות מסוימים היו לסורים הצלחות, ובמקומות אחרים לא – אך בסופו של דבר, כל ההתקפות הסוריות נבלמו. מספר טנקים הצליחו לעבור במקום אחד את תעלת הנ.ט., אך בהתקפת־נגד הדפו אותם הטנקים שלנו חזרה. ברגע זה נהדפו כל ההתקפות הסוריות, ואין להם כל הצלחה מהותית.

עוגמת נפש מרובה גרם מצבו של מוצב החרמון הסורי, אך בעודו עומד ומדווח לממשלה, נמסרת לידיו ידיעה חדשה, כאילו “מוצב זה לא נפל, ואני מקווה שבמשך הלילה נתחבר איתו.” המוצב הותקף מיד בפרוץ המלחמה, והוא מכותר. חטיבת גולני, ובראשה המח“ט, וכן כוח טנקים ונגמ”שים נמצאים עכשיו בתנועה לקראת כיבושו מחדש של החרמון, אומר הרמטכ"ל. זהו תיאור המבוסס על המידע שהגיע מן הצפון – אבל את האמת הקשה – כפי שתתגלה מאוחר יותר – אינו משקף נאמנה. הוא מוסיף, כי פונו הנשים והילדים מיישובי הרמה, אף כי עד לשעה זו לא נפל פגז אף לא על אחד מן היישובים. האבדות לפי דיווחי פיקוד הצפון, 10 הרוגים ו־30 פצועים, אף כי “המספרים עלולים להיות קצת יותר גבוהים,” מסייג הוא מידע זה.

במהלך הישיבה מגיע לידיעתו מידע מעודכן, והוא מוסר אותו, תוך שהוא מצביע על המפה: קרב טנקים רציני מתנהל בשעה זו, אבל הוא סבור, כי המצב טוב, כי רוכזו מספיק טנקים ובכל הגזרה כולה אין ניסיון של פריצה ממשית, אף כי “זה יכול להתחדש, כי הלילה עוד ארוך…” מחר ישתפר המצב, וכבר בבוקר תימצא ברמת הגולן חטיבה נוספת, ועד לסוף היום יהיו שם 450 טנקים. אם כל זה יתממש – “לא תהיה הבקעה רצינית יותר” – הריהו מניח, כי הסורים לא יצליחו להוסיף להתקדם.

למצרים יש הצלחה גדולה יותר, עובר הרמטכ"ל לחזית השנייה. הם הצליחו לחצות את התעלה בכמה מקומות. מעוז “בודפשט” היה במצב קשה מאוד, נוכח התקפות שריון חוזרות, וממש בעת כניסתו לישיבה – מספר דדו – נמסר לו, כי המעוז נמצא שוב תחת אש. מתנהלים קרבות על “אורקל”, ואינו יודע מה מצבו ברגע זה. “לחצניות” – נכבש. בשעה זו ממש מתבצעת צליחה באזור קנטרה – הוקמו מספר גשרים ועליהם עוברים כוחות. אומנם, ערוך מולו כוח שלנו – אבל תוצאות המגע אינן ידועות. המצרים צולחים גם דרומה יותר – באזור הפירדאן, באזור האגם המר הגדול. וכאמור – ערפל הקרב…

ואשר לכוחות צה"ל. נוסף לאוגדה הקבועה, יתחילו בבוקר לנוע לעבר החזית הכוחות שגויסו במשך יום הכיפורים. יש סיכוי, שברן (מפקד גייסות השריון, שבעת המלחמה נהפך למפקד אוגדה) יגיע עם 70 טנקים ראשונים כבר מחר, אולי עוד לפני הצהריים.

האבדות, לפי דיווח אחרון שלפניו – 50 הרוגים ו־110 פצועים.

תחזית הרמטכ"ל למשך הבלימה

אין זה סופו של השלב הקשה, מדגיש הרמטכ“ל, ואף שנראה לו כי עד עכשיו בלמנו לגמרי לא רע, לפנינו עוד 24 עד 30 שעות די קשות בתעלה – ו”אני מקווה שנעבור אותן בשלום." גם לאחר שיסתיים שלב הבלימה, נהיה זקוקים עוד ליומיים־שלושה, כי בבלימה משלמים וכבר יש לנו אבדות. ההתפתחות תלויה הן בחיל האוויר והן במצב השריון. חיל האוויר היה ערוך למכת מנע עד שעה 13:00 ועבר לכוננות של הגנה על שמי המדינה. קרבות אוויר נמשכו כל שעות אחר הצהריים – ואף שאזור התעלה מוגן היטב בטילים ובמטוסים, ניתן סיוע לכוחות בתעלה. במשך היום אבדו לנו בדרום 3 מטוסים, ובסוריה 2 מטוסים. אם יצליח מחר חיל האוויר בפעולתו נגד בסיסי הטילים ושדות התעופה, ואם יהיו לנו בדרום, עד יום שני בבוקר, 750 טנקים – יתחיל המצב להתבהר. אולם גם במצב הטוב ביותר, ניתן יהיה לעבור מבלימה למתקפת־נגד רק בהדרגה. את שלב המתקפה יתחיל צה“ל “באופן חלקי מאוד” ביום שני, ובאופן רציני יותר ביום שלישי, וההצלחה שתהיה – תנוצל בימים רביעי וחמישי – “ואם יהיה שבוע ימים כזה, אני מקווה שאפשר יהיה להפוך את המלחמה הזאת להישג, אבל כדי להגיע לכך דרושים לנו בהחלט עוד כמה ימים.” זו התמונה שמצייר הרמטכ”ל לממשלה במוצאי יום הכיפורים.⁴⁴

עמדתו של שר הביטחון באותו יום פסימית מאוד, והוא נותן לכך ביטוי בספרו. הוא מספר, כי לא היה שותף לתגובת הממשלה, שהייתה “שבויה בראייה האופטימית של הרמטכ”ל, ובעיקר – במשאלות לבה שלה." דיין לא הבטיח את הדיפת המצרים אל מעבר לתעלה, כי אם “דיברתי על קו שני ועל מלחמה במדבר סיני.” מאותה ישיבה חש, חדלו הממשלה ושר הביטחון “לשדר על אותו גל”, והשרים החלו תולים יהבם ברמטכ“ל. הוא מגלה, כי בו בערב הועברו הנחיות לשגרירות ישראל באו”ם, "עם תוספת האומרת, כי תוך ימים מספר ‘נעקור’ את המצרים מן הגדה המערבית של התעלה, וכי למרות הצלחות מקומיות – בייחוד של המצרים – המצב משביע רצון.⁴⁵

דדו עצמו הסביר את דבריו באותה ישיבת ממשלה באופן שונה:

“אני מסביר להם את הקשיים שבקרב הבלימה. יחד עם זאת אני אומר, כי אני מקווה, שנעבור את שלב הבלימה ובסופו של דבר נעבור להתקפות נגד – זו הייתה אמונתי, זו הייתה מחשבתי, אלה גם התוכניות שהיו לי כל הזמן. אני – בשלב זה – ניסיתי לעודד את חברי הממשלה. יכול להיות, שאני נשמע קצת יותר אופטימי מכפי שאני באמת באותה שעה, אבל אני בהחלט מנסה להישמע מעודד יותר, כדי לא לדכא אותם – – – אמרתי, כי להתקפות נגד נצטרך לחכות שבוע ימים, ובסיכום – – – כי אפשר יהיה להפוך את המלחמה הזאת להישג, וכמובן – לכך דרוש זמן.” ⁴⁶

יום ראשון ־ 7 באוקטובר⁴⁷

שעון המלחמה הוא שעון היממה השלמה, הארוכה לאין קץ, שלתוך שעותיה ודקותיה נדחסו מערכות צבאיות; שנתקבלו במהלכה החלטות החותכות גורלות. היממה שרק היומנאי מבחין בבואה ובצאתה. 062359 הוא היום היוצא, 070001 הוא היום הנכנס.

בחצות, בשוב דדו ל“בור”, מוסר לו האלוף חופי על פריצה סורית לעבר דרום הרמה, באזור מעוז 116. ההערכות שהושמעו בראשית הערב, כאילו אין צפויה מתקפת שריון הלילה וכי הסורים נבלמו – התבדו. בראשית הערב חולקה החזית לשתי גזרות, ממוצב 110 דרומה לחטיבתו של בן־שוהם, ומשם צפונה לחטיבת יאנוש. במהלך הלילה תעמוד חטיבת יאנוש מול לחצם של הדיביזיה הסורית השביעית ו־250 טנקים, והיא תצליח לבלום אותם. בגזרה הדרומית מצליח גדוד טנקים מפוצל אחד מחטיבת בן־שוהם להשהות את הסורים עד הערב. לאזור רפיד מגיע לפנות ערב גדוד מחטיבת יאנוש. האויב מרכז את לחצו על ציר הנפט. בשעת ערב מאוחרת יגיע לרמה כוח מילואים ראשון – 7 טנקים – שיתחבר בציר הנפט עם “כוח צביקה”, שכל כולו אינו אלא הטנק האחד שלו, ובשלב אחר – שני טנקים… בשעה 22:45 מתגלים טנקים סוריים בריחוק של 4 ק“מ מדרום לנאפח, מקום החפ”ק של אלוף הפיקוד ושל רפול, מפקד האוגדה. תמונה זו – בשלמותה, ובמלוא חומרתה – אינה ידועה בשעה זו למטה הכללי, וכנראה גם לא לפיקוד.

חופי מבקש לסייע מן האוויר ליחידות הלחוצות, בעיקר בדרום, שהלחץ בו גובר והולך, אבל אין אפשרות להיענות לבקשה.⁴⁸

דרישה לסיוע אווירי מגיעה בשעה זו גם מחזית התעלה. אלוף הפיקוד מדווח על ריכוזים מצריים גדולים מול איסמעיליה, ועל צליחתם של כוחות רבים. אך מה שמתרחש שם באמת, במהלך הניסיונות הנואשים להגיע אל קו התעלה ואל המעוזים, לא יתגלה אלא בבוקר. רק בשעה 02:00 ישלים אלוף הפיקוד את דילוג החפ“ק שלו מבאר־שבע לאום־חשיבה. בחצות עדיין שלטת ההערכה, כי נבלם המחץ ההתחלתי של ההפתעה וכי כוחות האוגדה הסדירה הגיעו אל המעוזים ו”חברו איתם".⁴⁹

שעה 00:40

שר הביטחון נכנס לחדרו של דדו. הוא מודאג מהמשך הצליחה המצרית בשעות הלילה, ומציע שחיל האוויר יפעל מיד כדי לבלום את חציית השריון, ואפילו תעלה פעילות זו, אל מול חומת טילי הנ.מ., בכמה מטוסים.

לאחר שהוא מתייעץ עם מפקד חיל האוויר, נוטה דדו להוסיף ולדבוק בתוכנית המקורית לפעילות מטוסינו: אם יצליחו לבצע בבוקר את התוכנית המעובדת היטב לשיתוק מערך הטילים, ייפתחו השמים לפעילות אווירית. ניסיון שעות אחר הצהריים של יום הכיפורים היה לא טוב: לא זו בלבד שהופלו שלושה מטוסים, אלא המטוסים נאלצו לשמור על מרחק ביטחון מן הטילים, ולפיכך היו ההפצצות על הכוחות הצולחים בלתי מדויקות והשפעתן קטנה. מה יוכלו לעשות בתנאים אלה למניעת צליחתם של טנקים?

את דעתו זו מחזקת האופטימיות של בני פלד בדבר הסיכוי לחסל את מערך הטילים, והוא אומר לדיין, כי לקראת הבוקר, בשעה חמש, יקיים התייעצות נוספת עם בני, ואז יחליט סופית.⁵⁰

שעה 01:15

האלוף גונן מדווח, כי המצב בתעלה משתפר. כוח אחד שלנו שב והגיע אל קו המים, בג’סר אל חרש, מצפון לקנטרה, אחת הנקודות המיועדות לצליחה אל הגדה המערבית ולביצוע תוכניות “צפניה” ו“בן חיל”.⁵¹

בהתייעצות נוספת, אומר מפקד חיל האוויר, כי בבוקר יוכלו מטוסינו לפגוע באופן רציני בשדות התעופה המצריים ומיד לעבור לתקיפת הטילים. עם זאת מתעוררת שאלה רצינית: שיתוק מערך הנ.מ. מחייב המשך מיידי מצד כוחות היבשה, שאם לא כן – יוחשו טילים חדשים ויהיה צורך לשוב ולתקוף אותם, אף זה במחיר בלתי נמנע במטוסים שייפגעו אגב תקיפה. האם יש טעם למאמץ מסיבי כל כך מצד חיל האוויר בטרם הגיעו אוגדות המילואים לסיני והתארגנו למתקפת־נגד⁵²

שעה 03:55

דדו, העוקב אחר הדיווחים הזורמים ומאזין למערכות הקשר החזיתיות, “מתחיל להיות מודאג מרמת הגולן. אין לנו תמונת מצב מספיק ברורה, אבל הרושם המתקבל הוא שהקרב נייד מאוד. האלוף חופי אומר לי, כי ייתכן שמספר מוצבים ימצאו עצמם מכותרים, והוא מקבל אישור לפינויו של כל מוצב שנשקפת לו סכנה.”

ואכן, טנקים של חטיבת ברק מתחילים לפַנות את מוצבי הגזרה הדרומית – את 111, 114, 115 – ופינוי זה יושלם עד לשעה 10:30. מוצב 116 – באזור הפריצה הסורית – יישאר מנותק עד יום ב', כשיגיעו אליו כוחות מאוגדת מוסה פלד. בגזרה הצפונית לא פונה כל מוצב.⁵³

שעה 04:15

דדו מדווח לדיין על המצב ברמה, ועל כך שאין מתקבלת מן הפיקוד – ואולי אין גם לפיקוד עצמו – תמונה ברורה על מהלך הקרבות ועל מצב הכוחות. הסורים הצליחו לחדור בכמה מקומות, מוסר דדו, אך אין לו ידיעה על מספר הטנקים שהחדירו. רבים מן הטנקים שלנו ברמה נפגעו. אולם כ־100 טנקים כבר נמצאים בתנועה אל קו החזית, ובעוד כשעתיים כבר יכנסו לקרב 60 הטנקים הראשונים של התגבורת.⁵⁴

למשה דיין – כפי שניתן ללמוד מספרו – ביקורת קשה על הנעשה ב“בור” ועל דרך עבודתו של הרמטכ“ל. אף שה”בור" פעיל ככוורת, קולט דיווחים, מסמן מפות וכיוצא באלה, כותב דיין – “מבחינת השליטה והפיקוד – ומה שחשוב עוד יותר, מבחינת המחשבה השקולה – חדר המלחמה והצוות המפעיל אותו רחוק מלהשביע רצון. ניהול המלחמה למעשה הוא בפיקודים – במצב זה יש למטכ”ל מעט מאוד השפעה על ניהול המלחמה. הדבר הטוב ביותר שהרמטכ“ל יכול לעשות הוא לצאת מפעם לפעם לפיקודים, ושם – לקבל החלטות בדיון משותף עם אלוף הפיקוד.”⁵⁵

לדדו הוא אומר באותה שעה, כי היה רוצה לצאת לחפ“ק של פיקוד צפון – עם גבור הלחץ הסורי, יצאה חוליית הפיקוד של האלוף באחת אחר חצות מנאפח ושבה לחפ”ק – ולראות מקרוב, אם אכן עומדים אנחנו לאבד את רמת הגולן. חששותיו נובעים בין היתר מכך, ש"הבעיה עם חקה היא, שהוא לא מפקד שריון.⁵⁶ ואכן, בשעה חמש טס דיין צפונה.

הרמטכ“ל נשאר צמוד ל”בור", ובניגוד לנטיית לבו, משוכנע הוא, כי בשעה זו אַל לו להתרוצץ בין החזיתות, כי אם ליצור לעצמו תמונה כוללת ועדכנית של הנעשה בשתי החזיתות גם יחד, שכן זו השעה האחרונה לקבלת שתי החלטות חשובות: כיצד יופעל חיל האוויר? ואוגדת מוסה פלד, שמעתה מתייחסים אליה כאל אוגדת השריון היחידה היכולה לשמש בשעה מכריעה זו כמכריעה – לאיזו משתי החזיתות תוטל?

שעה 05:30

המצב ברמה קשה ביותר, מודיע חופי לרמטכ"ל. בפיתחת קונייטרה, מול חטיבת יאנוש, פרושה דיביזיה סורית משוריינת.

דדו וטליק עוברים לחדר המלחמה של חיל האוויר. ההוראה היא לתת סיוע אווירי מרבי לכוחות הדלים הבולמים את עוצמות השריון החדשות.

אך לא בגזרה הצפונית, כי אם דווקא בדרומית, נמצא מוקד הסכנה אותו בוקר, ולא לרמה לבדה, כי אם לכל צפון מדינת ישראל. שם ימלא חיל האוויר את מקום השריון שטרם הגיע לחזית.

מאז שבת בצהריים היה מוטי הוד, מפקדו לשעבר של חיל האוויר, צמוד אל אלוף הפיקוד. זו גרסתו שלו על אירועי הבוקר:

“בבוקר יום ראשון הצלחתי לשכנע את הרמטכ”ל ואת שר הביטחון, שיעמידו לרשותי עוד שתי טייסות. אמרתי להם: תנו לי שתי טייסות, ואני – את החלק הדרומי אחזיק עד שתגיע האוגדה של מוסה פלד. קיבלנו טייסת אחת של ‘סקייהוקים’, לא יותר מזה, ואת כל החלק הדרומי של הרמה החזקנו רק מהאוויר. לא נתנו להם לרדת לעין־גב. בגזרה שלנו לא היה טנק אחד…"⁵⁷

את המראה שנגלה לו בהגיעו בבוקר לצפון, מתאר משה דיין: “גם ישכה שדמי ודן לנר, שהיו בחפ”ק, שותפים לפסימיות של האלוף. לדברי ישכה המצב ‘חמור ביותר’, ואילו דן לנר הפטיר בשקט, ‘הלחימה בדרום נפסקה ואנחנו הפסדנו. אין לנו במה לעצור אותם’." ⁵⁸

אין מספר לסיפורי רשומון במלחמה זו, ולא ננסה כלל לפלס דרכנו ביניהם. כאן מקומו של אחד היוצאים מן הכלל, כפי שיתברר מאליו. את המעמד בחפ"ק מתאר ישכה שדמי כך:

"זה היה יום ראשון בבוקר, והסורים עברו את תל פארס, והתחיל ויכוח אם להפציץ אותם עם חיל האוויר כשיש שם אנשים שלנו… השריון מוסיף לנוע, ושם מתקדמות חטיבות אויב לעבר עין־גב ועמק הירדן. משה דיין מדבר עם מוטי, וחקה עומד, ואני עומד ליד חקה, ועוברת עוד חצי שעה, ועדיין מדברים…

“אם אני מעריך את משה דיין כל השנים, בזכות דבר אחד שיש בו ואין במדינאים רבים – היכולת להוציא עיקר מתפל. ופה, אני רואה, כל רגע בוער. קפצתי ואמרתי: ‘משה, תעזוב את העניין הזה. כן להפציץ, לא להפציץ – מוטי יחליט!… השאלה היא: מה יהיה בעמק הירדן?! בדגניה אין היום בקבוקי מולוטוב – יש בקבוקי אליקאנט, או בירה!’ הוא קצת נדהם ואמר: ‘אז מה אתה אומר, המצב?’ – ‘חמור!’ – ‘מה לעשות?’ – ‘לרדת ולארגן מיד קו שני – את היישובים!’ הוא חשב רגע ואמר: ‘רד ותארגן את עמק הירדן!’ הבטתי בחקה – יש מעלי אלוף, יש רמטכ”ל – ואז אמר חקה: ‘ישכה, סע לעמק הירדן!’ זו הייתה השיחה באותו בוקר."

ומוסיף שדמי: “את המלחמה, מרגע שהתחילה, הכרתי רק מחזית הצפון. מי שניהל את המלחמה ולקח אחריות למהלכים גורליים, שלדעתי הצילו את המדינה, היה דדו. בתוך זה ההחלטה ללכת תחילה לצפון – ורק אחר כך לדרום. הוא יכול היה לקבל גם החלטה הפוכה – אבל מישהו צריך היה להחליט! לא היה אז אחד בכל המדינה, שהיה מסוגל לקבל החלטה!”⁵⁹

הייתה זו החלטה לא קלה. התמונה השלמה על מה שאירע באותן שעות לאוגדת אלברט אינה עולה אפילו על הדעת במטה הכללי, ואדרבה – מן הפיקוד מועברת ההערכה, ש“הכול מסתדר”, ולגונן הייתה תמונה זו: בחצות לערך הייתה חבירָה לכל המעוזים, להוציא “בודפשט” ו“אורקל” – וכן “לחצנית”, שניתק הקשר עמו – בצפון וה“מזח” בדרום, ואף שלא התחברו עם “כתובה” ו“דרורה”, הגיעו לאזור. בשעה 02:00 הייתה לו הרגשה שההתקפה נבלמה, וזה לא נשתנה אצלו אלא בהדרגה, לאחר שנתחדשה ההתקפה המצרית עם שחר. רק בשעות הבוקר המאוחרות יתחיל להתברר, שהאוגדה איבדה שני שלישים מן הטנקים שלה.

אבל בשעות אלה כבר מצטברות ב“בור” ידיעות לא טובות על המתרחש לאורך התעלה. מושמע גם החשש מפני הצטרפות ירדן היום למלחמה, ואם כך יקרה – יישאר כל הגבול הירדני חשוף אם תוצא אוגדת פלד.

אומר דדו: “אני מחליט לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מיד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם.”⁶⁰

שעה 06:30

חומרת המצב בשתי החזיתות מתחילה להסתמן מבעד לערפל המלחמה. חזית התעלה חולקה כבר אתמול בהתאם לשלוש הגזרות של “שובך יונים” – חטיבת דן שומרון בדרומית, חטיבת אמנון במרכזית וחטיבת גבי בגזרה הצפונית, שמפקדה הוא אלוש. המצב מוגדר כ“רע עד רע מאוד”, וקשה במיוחד בגזרה הדרומית, הכוללת את צירי הגידי והמיתלה ואת הציר לדרום, למפרץ סואץ: חטיבת דן, שבלמה אתמול כוח שחדר עד לכדי 10 ק"מ, התקדמה והגיעה בערב לקו התעלה עם 96 טנקים, ובבוקר תיוותר עם 26 טנקים כשירים בלבד; חטיבת אמנון, זו שעמדה לבדה, אף היא לא בעמדות קרב, לאורך החזית כולה, בצהרי יום הכיפורים, סבלה אבדות כבדות ביותר; והגדוד בפיקודו של יומטוב, בגזרה הצפונית, נותר רק עם טנקים יחידים. לא שפר גורלה של החטיבה השלישית, בפיקודו של גבי, שהוחשה לגזרה הצפונית. בתום הבוקר ייוותרו לאוגדה כולה 103 טנקים. רבים חלליה ופצועיה. אך עדיין אין זו התמונה שמעביר הפיקוד אל מצפה הפיקוד העליון. אכן, בגזרה הדרומית קשה, ובצפונית רע, אבל – מדווח הפיקוד – כל המעוזים בידינו. הצליחות היו בין המעוזים. “אורקל” מוקף, אבל אנשיו מתגוננים. למרות הידיעות מאתמול, “לחצנית” עודנה בידינו. “בודפשט” מכותר.

חמור הרבה יותר נראה המצב ברמת הגולן. לא זו בלבד שמנותקים המוצבים 106, 109, 111 ו־114, וכוחות אויב חדרו ל־110, נראה כי הפריצה הסורית דרומה הייתה לזרם גואה. בשעה זו מורה הרמטכ"ל לפיקוד לייצב במורדות – “על שפת הרמה” – מעין קו שני עם כל כוח שניתן למצוא, ואם לא יעמדו אותם “פקקים” של כוחות שריון מעטים למנוע בעד התקדמות הסורים בצירי התנועה – להיסוג בהדרגה לשפת הרמה.

שעה 07:14

לקראת סוף הלילה סיכמו ביניהם דדו ובני פלד, כי בשביל להקנות למטוסים חופש פעולה לתקיפת הכוחות המצריים הצולחים, יש לשתק תחילה את טילי הנ.מ. הסובכים עליהם. עד לשעה 06:45 מנעו ערפילי הבוקר תקיפה יעילה של מטס גדול. עכשיו נמסר, כי המטס הראשון נסתיים, ואף שאבדו 2 מטוסים, נרשם כהצלחה. בשביל שהמשימה כולה תצליח, דרושים היו כמה מטסים רצופים כאלה, בזה אחר זה.

אולם עכשיו מחליט דדו – בהמשך להחלטה בעניין אוגדת מוסה פלד – להפוך את התוכנית מיסודה. לבקשותיו של גונן לתת סיוע צמוד לכוחות בגזרה הדרומית, מודיע דדו שיהיה עליהם להסתדר בלי סיוע, שכן הכול יופנה עכשיו לצפון. אומנם, קרב בלימה, במצב חמור כזה, מיוסד על סיוע אווירי, אבל מן התמונה שצייר הפיקוד נוצר רושם, ש“העניין מסתדר, לא נורא.” דדו מורה עוד לגונן – לתכנן קו שני, עם האוגדות של שרון וברן, העתידות להגיע במהלך היום, כדי שבמקרה של התמוטטות מוחלטת של מאמץ הבלימה, ניתן יהיה לעצור את המצרים בקו השני. כעבור יומיים, משיצטברו כוחות שריון גדולים וחיל האוויר ישתחרר ממשימותיו בחזית הצפונית, ניתן יהיה לעבור להתקפה.⁶¹

תקיפת מערך הטילים ממערב לתעלה נפסקה באמצעה. חיל האוויר מתרכז בעיקרו בחזית הצפון. “בראייה לאחור,” יאמר דדו, “הייתה החלטתי נכונה, כי רמת הגולן הייתה במצב קריטי, והפניית חיל האוויר לשם תרמה לכך שלא איבדנו את רמת הגולן.”

שעה 07:35

גולדה מאיר, ועמה יגאל אלון, מבקרים ב“בור”.

דדו סוקר את מצב המלחמה – מספר על פריצות הסורים ברמה, על ההוראה לתכנן קו אחורי, וכן על הפריצות “היותר משמעותיות” של המצרים בדרום ועל ההוראה לתכנן גם שם קו הגנה שני.

אלה הן השעות המרות ביותר של המלחמה, ובשעות המאוחרות של אותו יום ראשון, ולמחרת, תהיה החרדה עמוקה יותר. גם לגולדה יהיו רגעים קרובים לייאוש. את דדו לא רק העריכה, אלא, בלשונה, “באמת, למדתי לאהוב אותו, כאילו היה בני.” למן ישיבת הבוקר אתמול, וישיבת הממשלה אמש, הבחינה במה שיאפיין אותו כל ימי המלחמה, שאינו נשבר, שהוא “כמו סלע”. הוא היה בעיניה “הטיפוס הזה של הנוער, שאין ולא היו לו כל חשבונות צדדיים… אם להגיד משפט אחד עליו, דבר שהיה טמון באישיותו – הוא היה הנער הקולקטיבי שהציל אותנו.” ובזה יש יותר התייחסות לאופן ראייתה את אישיותו מאשר את מה שיתברר לה רק מאוחר יותר, לאחר שהחל גלגל המלחמה מתהפך: “לא כל הצעה שהביא לממשלה הייתה על דעת כל המטה, ודדו הביא איתו לישיבה את האנשים שחלקו עליו. תמיד הכרענו לטובת דדו, ואחדות מן ההצעות הללו היו באמת גורליות. על הכרעותיו לא שמעתי ערעור, לא בזמן המלחמה וגם לא אחריה. זה היה ניהול גאוני של המלחמה הזאת, עם כל הצרות שהיו לו.”⁶² אבל כאן הקדמנו, שוב, את המאוחר.

שעה 08:30

דדו מחליף דברים עם אלוף פיקוד הצפון.

ההנחיה החוזרת לחקה היא: להחזיק מעמד, למרות התחושה שאין עוד עם מי – עד שיגיעו כוחות המילואים. ולא להיכנס לקרבות, שכרוכה בהם שחיקה של השריון המעט. להסתפק בבלימה, ואפילו “לשפר לאחור” – כלומר, להיסוג מעט. מחר בבוקר, מבטיח דדו, יהיה מצבנו טוב יותר, ואז נוכל לפתוח בהתקפת־נגד מסודרת.

כך גם שיחה נוספת עם אלוף פיקוד הדרום. דדו חוזר ומדגיש את הצורך לארגן קו שני, שאפשר יהיה לעצור בו את המצרים במקרה שיתמוטט הקו הראשון, ואינו שוכח להוסיף, בקולו המיוחד, החם, המזדמר, “כדי לעבור שוב להתקפה.”

את השיחות הטלפוניות הללו – ובעיקר את הקול המרגיע, הבוטח – זוכרים מפקדים שונים מן הימים הראשונים, המהממים, של המלחמה. “במהלך המלחמה דיברתי איתו הרבה מאוד בטלפון,” מספר חופי. "דיווחתי לו והתייעצתי איתו. והוא היה אצלי, כמובן, מספר פעמים. בכל המגעים שלי בתקופה זו, במלחמה, הוא היה חזק בצורה בלתי רגילה, מבחינת ההופעה, ההתנהגות, ביטחונו העצמי. לא שלא היה מודאג, אבל היה שקט מאוד, שקול מאוד, ואיני צריך להסביר, כי במצב שהיינו נתונים בו, בעיקר בימים הראשונים, אין ספק שהופעה כזאת הייתה מחזקת. ביום ראשון לפנות־בוקר, אני זוכר, אמרתי לו בטלפון, כי יש לי ספק אם נוכל להחזיק ברמת הגולן. הייתה לי הרגשה שיש בעיה, בעיקר בגזרה הדרומית, כי העסק נשטף ולמעשה אין מי שיעצור בעדם. מה בדיוק ענה לי דדו – אינני זוכר. אבל אני זוכר, שהתשובה הייתה מאוד עניינית. כשעומדים במצב שעמדנו בו, ואתה רואה שישנו ביטחון, וישנו סיוע, ולא רק בדיבורים, אלא בהחלטות המשפיעות על גורל הקרב, אין ספק שזה משפיע.

“הייתה זו מלחמה, שאפשר היה להישבר בה. בכל מגעי איתו במשך כל המלחמה כולה, בכל ההחלטות, לא רק שלא היה רמז למצב כזה, כי אם בדיוק להפך.”⁶³

שעה 08:35

דיין חוזר מביקורו בחפ"ק צפון, ומוסר לדדו על רשמיו מן הפיקוד הבכיר – ומסיכויי העמידה מול הלחץ הסורי.

דדו חוזר ומוסר, כי בערב ניתן לגונן אישור לפנות כל מעוז, שמופעל עליו לחץ, או שסיים את תפקידו.

בעניין ייצובו של קו שני, עם אוגדות ברן ושרון, קיימת בין השניים הסכמה עקרונית. ובכל זאת, יש הבדל. אומנם הורה לגונן להכין קו שני, מוסיף דדו, אבל הקו הראשון מחזיק “לא רע”. זה כמו בפרדס, הוא אומר, לא יודעים מתי פורצים המים מהצלחת. את הקו הקדמי יש להוסיף ולהחזיק – טוען דדו – לשני המצבים גם יחד: אם יקרה הרע מכול, תוכל אוגדת אלברט להיסוג אל הקו השני, אבל אם תחזיק מעמד – תאפשר מאוחר יותר לאריק ולברן לעבור להתקפת־נגד.

כל זה בשעה שהידיעות המצטברות רעות יותר ויותר. האלוף טל מדווח על הצליחות באיסמעיליה, דוור־סואר, דרום־האגם המר, וכן על האבדות הכבדות של חטיבת דן שומרון. אך כאשר שואלו שר הביטחון, למתי מתוכננות התקפות נגד, אומר דדו: ברמת הגולן – ביום שני. בתעלה – ביום שלישי.

בגמר הדיון הקצר מודיע השר, כי הוא טס לחזית הדרום, לאום־חשיבה. מבקש שבישיבת הממשלה, בעשר, ישתתף הרמטכ"ל.

שעה 09:25

מלוא חומרתה של המהלומה שהונחתה על אוגדת אלברט מתגלה. גונן מוסר: מתוך 290 הטנקים שנכנסה איתם האוגדה למלחמה, נותרו עכשיו כמאה בלבד, והם מפוזרים – ממזרח לציר התעלה (לכסיקון) ובציר החת“ם. במשך הלילה הצליחה הארמייה השנייה להעביר אל הגדה המזרחית חלק מן הטנקים של דיביזיות החי”ר, והבוקר החלה הארמייה השלישית להעביר טנקים ראשונים של הדיביזיה ה־7.

(תחילה חוזר דדו ואומר לגונן, שיפנה כל מעוז “אם הלחץ כבד מדי”, ורק מאוחר יותר יסתבר מה חמורה המציאות, מה בלתי מציאותית התמונה שמצייר הפיקוד למטֶה הכללי – כל המעוזים מוקפים ומנותקים.)

מאז בוקר יום הכיפורים נעשו בפיקוד הדרום כמה מן השגיאות הטרגיות של המלחמה,

אף שהוויכוח על משמעות המהלכים העיקריים בשלב ראשון זה עודנו נטוש בין בכירי המפקדים בצה"ל.

“שובך יונים”, יטען הרמטכ"ל לשעבר – ששמו נקרא על הקו, חיים בר־לב – פשוט לא הופעל, לא נפרס במועד ולא בהתאם לדוקטרינה, ולפיכך אין לומר, שהקונספציה לא עמדה במבחן – כי אם שלא נבחנה כלל. לדעה זו שותפים מפקדים בכירים אחדים. זו דעתו של האלוף ישעיהו גביש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום בשעה שגובשה הקונספציה, הנשענת על אוגדת שריון קבועה ומעוזים כעמדות של נוכחות על קו המים, תצפית והתראה. כך הבין את משמעות “שובך יונים” אריאל שרון, מי שהיה אלוף הפיקוד אחרי גביש: מניעת הפתעה; כניסת הכוחות לקרב כשהם בלתי שבורים אלא מרוכזים, כדי שיימצאו במבנה שלהם, בקרבת מקום הפעולה; שהכוחות שלנו ממתינים בשטח לאויב – ולא להפך; המטרה – אמר שרון בכנס שנערך כחמישה חודשים לאחר המלחמה – הייתה לא קרב על קו המים, לא חילוץ מעוזים, לא פעולה לכניסה למעוזים – אלא ניהול קרב ברצועה שבין התעלה לבין דרך הרוחב.

הייתה גם דעה מנוגדת, כי בדיעבד טוב שלא הוטלה האוגדה כולה מיד בהתאם ל“שובך יונים”, כלומר שני־שלישים נמצאים מערבה לדרך הרוחב ושליש אחד מאחור, כעתודה – כי אם להפך. אילו פעלו בהתאם להגיונה של התוכנית, ייתכן שהיו לשריון אבדות כבדות כבר בשלב הפתיחה, בשעות אחר הצהריים של יום הכיפורים.⁶⁴

אולם האבדות לטנקים הוסבו בעיקרן לא בשלב הראשון, כי אם בלילה ובשחר ה־7 באוקטובר. בשעה 02:00 – יספר גונן – הייתה אצלו בחפ“ק הרגשה, כי נבלמו ההתקפות המצריות, ואילו בשעה 05:00 התחדשה המתקפה המצרית, ובתוך שעות אחדות נהדפו כוחותינו כדי 7 ק”מ מקו המים, באבדות מרובות. להערכתו, הייתה השגיאה היסודית – “אבי אבות הטומאה” – הערכה זלזלנית של עוצמת הצבא המצרי וכושר הצליחה שלו. זלזול זה הביא לכך, שנמנעו מן הגיוס של כוחות המילואים. אי־הגיוס גרם לתוצאות ההפתעה. אולם הוא עצמו מונה את השגיאות הגדולות שנעשו לאחר שעות ההפתעה הראשונות: שיגור השריון אל התעלה במוצאי יום הכיפורים להתקפות נגד מיידיות; החבירה למעוזים באותו לילה; ההישענות על חיל האוויר כגורם מכריע בשלב הבלימה; העוצמה הבלתי מספקת של הכוחות הבולמים.⁶⁵

סופר כבר למעלה, כי הרמטכ“ל הינחה את גונן בשלב מוקדם לרכז את כל השריון של האוגדה ב”ארבעה מאמצים", שיילחמו במאמצים העיקריים של האויב, לאחר שיאותרו. לא כך אירע – הכוחות נשלחו במפוזר, ולאורך כל הקו, לחבור עם המעוזים, ובמצב זה מצאו עצמם בשעה שהתחדשה ההתקפה המצרית עם שחר.

נראים הדברים, שאת גונן מניעה באותן שעות, בראש וראשונה, אותה מחשבה שהייתה מונחת ביסודה של ההכרעה שנתקבלה כאשר נדונה קונספציית ההגנה בסיני – שאין לאפשר לצבא המצרי כל אחיזה בגדה המזרחית. השיקול הקובע לא היה צבאי, כי אם מדיני – המחשבה, שמטרתו של סאדאת בפתיחת מלחמה לא תהיה הכרעת צה"ל, כי אם יצירת עובדה קרקעית מצומצמת, הפעלת מועצת הביטחון לשם השגת הפסקת אש מהירה במצב החדש, וכן מטרה מדינית רחבה יותר – הנעת מערכת הלחצים המדיניים על ישראל. אין הוא מעריך נכונה את ממדי ההתקפה המצרית ואת תוצאותיה הצבאיות החמורות של התגובה המהירה, המפוזרת והבלתי מוכנה.

בשעה 07:30 מגיע ברן לבאלוזה, והוא מקבל את הפיקוד על הגזרה הצפונית. בשעה 09:25 – אולי לאחר השיחה עם דדו, ומשמתברר מה אירע לאוגדת אלברט, מורה גונן לפנות מעוזים “אם אפשר”, אך מה שעוד ניתן היה לעשות בחצות הלילה שוב אינו אפשרי. עדיין מניע אותו, ככל הנראה, בראש ובראשונה – הסירוב לסגת והתקווה שברגע שיצטברו כוחות של אוגדות ברן ושרון, וחיל האוויר יתפנה ממשימותיו בצפון, יעברו להתקפת־נגד והמצב ישתנה מעיקרו. על כך הוא “נעול”.

כוחות המילואים נעים אומנם במהירות רבה – כפולה מזו שהובאה בחשבון בתכנונים הרגילים – אך כבר בשעה שמונה בבוקר נכנס הכוח הראשון של אוגדת ברן – החטיבה של נתקה – לתוך מארב של קומנדו מצרי, על הציר מאל־עריש, בין רומאני לבאלוזה. הקרב יימשך עד לצהריים. הכוח המצרי יובס והדרך לבאלוזה תיפתח, אבל גם לחטיבה יהיו 30 הרוגים וייפגעו 4 טנקים וכלים אחרים.

שעה 09:37

מחזית הצפון מגיעה ידיעה טובה ראשונה: המח"ט רן שריג, עם כוח מילואים, פרץ בציר הנפט, השמיד 15 טנקים והצליח לחבור עם בן־שוהם, מפקד חטיבת “ברק”, הנלחמת מאז צהרי יום אתמול וכוחותיה הולכים ואוזלים. ידיעה זו מעודדת את דדו.

מן הדרום מגיעה באותה שעה ידיעה על החמרה נוספת בגזרה המרכזית והדרומית: המצרים פורצים ב“חזיון” (גשר הפירדאן), ב“מצמד” (דוור־סואר) וב“ליטוף” (מדרום לאגם המר הקטן). אך מצד שני מגיעה ידיעה כאילו נטשו המצרים את “לחצנית” והם יוצאים את “אורקל”. האם ישנה אפשרות, שבהגיע 70 הטנקים הראשונים של אוגדתו, ינסה ברן לתקוף בגזרה הצפונית, לצלוח ולבצע את “צפניה”?

ברגע זה יש לנסות לבלום את שלושת הטורים הפורצים במרכז ובדרום, ולפני צאתו לישיבת הממשלה מורה הרמטכ"ל לחיל האוויר לרכז כל מאמץ אפשרי לעצירת טורים מצריים אלה.

שעה 10:18 ⁶⁶

בישיבת הממשלה מתאר דדו את המצב הקשה בחזיתות בשעה זו ואת תוכניותיו ליממה הקרובה. כבר אמש – מזכיר הוא לשרים – עמד על משמעותה של מלחמה הנפתחת בהגנה, בטרם גיוס והיערכות: שלב הבלימה פירושו קרבות קשים מאוד. אך אף שהמצרים השיגו הישגים מסוימים, מעריך הרמטכ"ל, נראה שהתעייפו והתקדמותם נבלמה. מדאיגה יותר הפריצה בדרום הרמה, שברגע זה היא חמורה יותר מכפי שהדברים נראים על המפה שנתלתה בחדר הישיבות. הוא מסביר את הסיבה לשינוי ההחלטה והעתקת פעילות חיל האוויר מחזית התעלה לצפון. ברמת הגולן מתנהלים קרבות מרים. מאות טנקים עולים באש. יש אנשים הנלחמים שם ללא הפסקה מאז אתמול בשעה שתיים. חיל האוויר הקטין את הלחץ הכבד על כוחותינו. עם כניסת כוחות המילואים נעשה מצבנו טוב יותר, אבל אזור שלם בדרום הרמה עודנו בידי הסורים – ומספר יישובים, כרמת מגשימים, הם עכשיו בעורף הכוחות הקדמיים של הסורים.

הוא מספר גם על נפילת מוצב החרמון ועל כישלון הניסיון לשוב ולכבשו. מספרים מדויקים אין בידיו עדיין, אך נדמה לו שמתוך 60 האיש שהיו במוצב, הצליחו 15 להימלט.

עם זאת אינו מניח לנימה הקודרת להשתלט על דבריו. כבר עכשיו, הוא אומר, יש לנו בצפון יותר מ־300 טנקים, ומחר יש סיכוי לפתוח – בסיוע חיל האוויר – בהתקפת־נגד.

גם תיאור המצב בחזית התעלה יש בו כדי ליצור רושם בקרב השרים, שהמצב פחות חמור מכפי שהוא באמת באותה שעת בוקר. למצרים היו הישגים חלקיים, הוא אומר, אבל הם נבלמו. הבוקר פרצו בשלושה מקומות, אבל לפני חצי שעה קיבל חיל האוויר פקודה לתקוף שלושה טורים אלה. הוא גם מתווה את התוכנית – זו שהורה לגונן לבצעה – לייצב קו שני עם אוגדות ברן ושרון – וקיימת אפשרות, שמחר יתארגנו הכוחות על קו הגנה זה. אם יאלצו להיסוג הכוחות העוסקים היום בבלימה, ייהפך בחלקו ל“קו חצי־ראשון”. עוד אומר הוא לממשלה, כי תחילה תיפתח התקפת הנגד ברמת הגולן, מחר, ואילו בחזית התעלה לא נעבור מהגנה להתקפה אלא ביום ג'.

המצב בחזית התעלה מחר, מסביר הרמטכ“ל, הנעזר במפה, יהיה כזה ש”נהיה ערוכים עם שתי אוגדות טנקים. מה שאני רוצה לנסות להבטיח הוא, ששתי האוגדות האלה, תתפוסנה מערך קדמי (מצביע על המפה), כך שלכוחות שיצטרכו לבלום את המצרים עד הלילה – אם יצטרכו לסגת – יהיה לאן לסגת ולהתייצב כאן (מפה) בקו בלימה שני – – – אני בטוח שדרושים עוד יומיים כדי לעבור למתקפה בשתי הגזרות. זה ייקח עוד יומיים, אם הכול ילך לפי הציפיות, שאמנם אנחנו נמשיך להילחם קשה ובסופו של דבר יישברו ראשונה הכוחות התוקפים."

בהצגת המצב בחזיתות, נקלע דדו בין המגמה לתת תיאור נאמן של המצב, קודר ככל שלא יהיה, לבין הצבעה על מגמת הדברים. אכן, ברגע זה יחסי הכוחות בשריון הם אחד לחמישה, או אחד לשישה, וזו נחיתות רבה – אבל זהו השלב הקשה ביותר של המלחמה, אומר הוא: לעמוד בהגנה, מול אויב הנהנה מעדיפות רבה כל כך, בלי מכה מונעת, בהכנה מוקדמת מצומצמת ביותר, בלי צבא המילואים. אבל במלחמה הזאת יש ‘ups and downs’. ועכשיו אנחנו ב־’down'. וטרם הגענו לסופו של המורָד. (זה תיאור שיחזור עליו פעמים רבות, ובאנגלית, לביטוי הצורך בשמירה על האיזון, הן כאשר אתה “למעלה”, שלא יסתחרר הראש, והן כאשר אתה “למטה”, שלא תגיע לכלל ייאוש.) החרמון נפל, כן. פונו יישובי הרמה, כן. המצרים צלחו את התעלה, כן. אולם, הלילה הזה שעבר היה הקשה ביותר – וכן גם היום שעודו לפנינו. אם יצליח השריון שלנו לעמוד עד הערב, ואם יעלה בידי חיל האוויר למלא את משימותיו, יחל הערב השינוי.

המגבלה המדינית קיימת היטב בתודעתו כבר בישיבת בוקר זו: כמה ימי לחימה עוד יתנו לנו בטרם יצליחו הערבים לגייס את מועצת הביטחון לכפות הפסקת אש? האם יכולים אנחנו להמתין בסבלנות עד אשר ישלים כל צבא המילואים את התארגנותו, יעבור להתקפת־נגד “ויעקור את האויב מן המאחזים” שתפס ממזרח לתעלה – ושמא תקדים אותנו הפסקת האש ותהפוך הישגים אלה להישג קיים לאויב? הנושא המדיני יוסיף להיות מרכיב מרכזי בכלל שיקוליו של הרמטכ"ל הן בקביעת היעדים המבצעיים של המלחמה, הן בהצבת סולם הקדימויות והן בכל הנוגע ללוח הזמנים. המלחמה התנהלה עם “סטופר” ביד. למאמץ לקצר ככל האפשר את משך הלחימה היו שיקולים עליונים נוספים, מהם בעלי אופי צבאי מובהק, מהם הנובעים ממשמעות הגיוס הכללי למשק המדינה. לכך עוד נשוב.

אך בשעה זו הייתה “עקירת” המצרים בגדר תקווה, שכן המגויסים זה אך החלו לנוע לעבר חזיתות המלחמה, והשאלה הבוערת היא מה יקרה בינתיים, כאשר מנקודת שפל זו שאנו ניצבים בה ברגע זה עלולים אנחנו לרדת במשך היום למדרגה נמוכה יותר? דדו חוזר על משל, שהוא דבק בו: למה הדבר דומה? להשקיה בפרדס – משקים את הצלחת, ופתאום היא נפרצת. אולי הלילה, כשיגיעו האוגדות, נצא מנקודת השפל, מחר נתייצב, אולי אף נצליח לעשות איזו התקפת־נגד קטנה. אם כך יקרה, מסיים הוא בתחזית אופטימית, נזדקק לעוד שלושה ארבעה ימים כדי שיתחיל גלגל המלחמה להתהפך.

דדו מדגיש: הוא בהחלט בעד הכנת קו שני, למקרה שיבוא הרע מכול, אבל הוא נגד התרחקות מקו התעלה. כיוון המחשבה שלו, כבר באותו בוקר, הוא התקפי.

שעה 11:00

בשובו אל ה“בור”, מדווח לו סגן הרמטכ“ל, האלוף טל: כל מוצבינו לאורך קו בר־לב מכותרים. המצרים מחזיקים ברצועה, שבכמה מקומות היא מגיעה עד ל־16 ק”מ מזרחה מן התעלה.

אולם הסיכויים לקראת הערב נראים טובים: עד הצהריים יגיעו לסיני שלוש חטיבות שריון, ובמהלך אחר הצהריים עוד שתיים. חרף ההפתעה והשיבושים הקשים, התקצרו מהלך הגיוס והתנועה לחזית לפחות בשתים־עשרה שעות לעומת החזוי בתכנונים. בערב יהיו לנו בסיני יותר מ־600 טנקים. ברמה – כ־240.

שעה 11:45

המצב בדרום מחמיר. התמונה המצטיירת היא, שהמצרים שולטים בכוחות חי“ר לכל אורך התעלה, המעוזים מנותקים לגמרי, והכוחות הבולמים נמצאים עכשיו על ציר החת”ם (שהוא הכביש המקביל, במרחק 10–15 ק"מ מן התעלה) ומזרחה ממנו.

מגיעה תביעה מפיקוד הדרום לסיוע אווירי מיידי נגד הטורים המצריים המאיימים להתקדם אף מזרחה משם, לעבר טסה ומעברי הגידי והמיתלה.

אותה שעה נמצא שר הביטחון אצל גונן בחפ“ק בדרום. התרשמותו המצטברת מביקורו השכם בבוקר בצפון, ועכשיו בדרום, קודרת. כותב דיין: “אני עומד על כך, שהפיקוד יכין קו שני. הצעתי את קו החת”ם. האלוף אמר, שבקו החת”ם לא יוכל להחזיק. אמרתי, כי בסמכותי להורות, במצב הנוכחי, להכין קו שני ולהחזיק בו ללא נסיגה. אשר למקום הקו – זו החלטה צבאית ועליו לסכם אותה עם הרמטכ“ל: אם אי־אפשר להחזיק בקו החת”ם, צריך להקים את הקו במצרים (המיתלה והגידי)."⁶⁷

בשעות אלה מחריפה תחושת אי־היכולת לעמוד בפני הלחץ המצרי, והיא תעמיק בשעות הקרובות.

אל ההחלטה בדבר נסיגה לקו שני, מתלווה חרדה לגורל מאות הלוחמים המכותרים במעוזים שלאורך התעלה. דיין יאמר, כי יש לעשות מאמץ עליון לפנותם, אבל “אם אי־אפשר להגיע אליהם, אולי הם יכולים לפרוץ החוצה בכוחות עצמם ולהתחבר עם כוחות שלנו, אשר יחכו להם בקרבת מקום.” היכן זה, “בקרבת מקום”?

כאשר ישחזר דדו מאוחר יותר את מהלכו של הדיון בין השר ואלוף הפיקוד בחפ“ק דרום, ישמע, כי גונן אמר, שאינו מתכוון להיסוג בינתיים לא לעומק סיני ואף לא לציר הרוחב, שבמקרה הגרוע ביותר ייהפך לקו הנסיגה. בינתיים יוסיפו הכוחות להחזיק מעמד בציר החת”ם, בתקווה שיצליחו לשוב ולהגיע אל האנשים שבמעוזים. מקווים שיצליחו להחזיק לפחות בטסה עד שיגיעו הכוחות של אריק שרון.

התקוות להצטברות כוחות שריון עולות. הרושם הוא, כי זו מהירה מן הצפוי, וכי עד הערב נגיע ל־600 טנקים “ברוטו”. שאלה אחת היא: מה יהיה מספרם “נטו”? ושאלה שנייה: איך עומדים בתנאי נחיתות כזאת עד הערב?

חיל האוויר פועל בעוצמה רבה בצפון, הן בבלימה של השריון הסורי בדרום־הגולן והן בתקיפה נרחבת של מערך טילי הנ.מ.. סמוך לצהריים מגיעה ידיעה קשה. מחיר הפעולה המסיבית הזאת היא – 6 פנטומים ו־3 סקייהוקים. טרם נסתיימה יממה ראשונה של המלחמה וכבר אבדו 20 מטוסים.

שעה 12:10

המח"ט רן שריג, אשר לפני פחות משלוש שעות הידיעה על הצטרפות הטנקים שלו ללחימתה של חטיבת “ברק” המוכה שימחה את דדו – נפצע. אלה הן המכות הקטנות, הפרטיות, אשר במלחמה זו הן עתידות להינחת בזו אחר זו. פעמים יבחינו חבריו של דדו בעווית כאב חולפת בפניו, אבל ליותר מכך יאטום עצמו לגמרי: אין להתמסר לרגשות, וודאי שאין לגלותן לסובבים אותך, לא בשעות קשות אלה.

דומה שאין מספר לטנקים הסוריים. הדיביזיה הסורית השביעית, שאיימה בבוקר על פיתחת קונייטרה, נפגעה קשה, אבל דיביזיה 9 ערוכה מדרום לקונייטרה, ואם גם אינה מצליחה להתקדם – אף אינה מתפוררת. ומאחורי זו ערוכה דיביזיה 3, והיא נעה עכשיו לעבר קו החזית. בגזרה הדרומית לוחצת דיביזיה 5, שתוגברה, והיא כוללת 300–400 טנקים.

ובכל זאת: מצטבר מידע המעיד, כי הסורים סובלים אבדות כבדות ועייפותם גוברת.

זה השלב, שבו יזכה בניצחון הכוח אשר בראשו עומדים מפקדים עזי נפש ולא נשברים. מצבה של חטיבת “ברק”, העומדת כמעט יממה תמימה בלחימה בלתי פוסקת, קשה ביותר. אלוף הפיקוד מורה לעוצבת המילואים של אורי לסייע לה, אך אף כי הרמטכ"ל מבין למניעיו, הוא חושש מהכנסת כוח נוסף זה “חזק למלחמה”. הוא מזהיר את חופי: “בערב תהיה שוב פעם בלי אף טנק רזרווי אחד.”⁶⁸

ואולם מי יכול לחשוב על הערב, כאשר את חדירת האויב צריך לבלום עכשיו, ברגע זה?

שעה 12:25

גונן מדווח, כי מאה הטנקים הראשונים של שרון הגיעו לרפידים. שרון היה אלוף פיקוד הדרום עד לפני שלושה חודשים, עת פרש משירות פעיל ונכנס לחיים הפוליטיים. התראה על מצב הכוננות הגבוה קיבלה האוגדה כבר בבוקר יום שישי, ואת פקודת הגיוס לאוגדה קיבל שרון ביום הכיפורים, בשעה 09:30. עם אלוף הפיקוד לא נפגש אלא דקות אחדות לאחר שנפתחה האש, במפקדת פיקוד דרום. ההוראה של האלוף שרון לאוגדתו הייתה, כי כל כוח, המגיע למסגרת פלוגתית, יתחיל “לרוץ” על שרשראות הטנקים. תנועת האוגדה לעבר החזית החלה במחצית השנייה של הלילה, אור ליום ראשון. בצהריים הוא מקבל פקודה מאלוף הפיקוד לערוך את האוגדה להגנה על קו הרוחב.

כאשר מודיע גונן על תנועת אוגדת שרון לעבר טסה, הוא גם מדווח על הלחץ המצרי על אוגדת אלברט, לחץ ההולך וכבד. הוא נזקק לסיוע אווירי מיידי, גדול ויעיל. דדו מתרשם קשה מן התמונה המצטיירת. הוא מעיר לעמיתיו בחדר: “המצב רע מאוד.
הוא נסוג למְצרים.”

שעה 13:10

דדו מתקשר עם גונן. אלוף הפיקוד מציע תוכנית לעבור להתקפת־נגד ברגע שיתרכזו בקרבת קו הרוחב 100 הטנקים הראשונים של שרון. הוא מציע שלוש משימות חלופיות לאוגדה, ואחת מהן – תקיפה במרכז החזית, במגמה להגיע לדוור־סואר, האזור המיועד לצליחה בתוכנית “אבירי לב”.

על תוכנית זו מגיב דדו, שלא כדרכו, ברוגז רב. הנוכחים בחדר נדהמים “מהצעקות שצעקתי לשמוליק,” אבל הם למדים באיזו עוצמה הוא דוחה את הרעיון למתקפת־נגד בשלב זה.

הפיקוד חייב קודם כול לייצב קו־הגנה חזק, כדי שהמצרים לא יצליחו לפרוץ מזרחה דרך מְצרי ההרים, אומר הרמטכ"ל. כל כוח המחזיק עדיין מעמד בקו הקדמי, ינהל קרב נסיגה “כמו בבית הספר: השהיה ונסיגה. אבל כל זאת בתנאי, שמאחור יהיה קו יציב של שתי האוגדות – של אריק ושל ברן – כדי שיהיה להם לאן לסגת.”

דדו מודאג מנטייתו של גונן – וכך של מי שקדם לו כאלוף הפיקוד, שרון – לעבור במהירות מרבית להתקפות נגד. עדיין זכור לו משחק המלחמה “איל ברזל”, בקיץ 72, שנוהל על ידי גונן וניכר בו לוח זמנים להתקפות נגד, שנראה לדדו מהיר מדי, בלתי־ריאלי. ההוראות שלו עכשיו לגונן הן לרכז כוחות ולא “לטפטף אותם, כי אם לצבור כוח לקראת ההתקפות של המצרים.” הנחיה שנייה: נלחמים במקום שעומדים עכשיו, ואין מוותרים על שטחים מרצוננו, בלי קרב. אוגדת שרון תיערך בגזרה המרכזית, ואוגדת ברן בצפונית.⁶⁹

שעה 13:50

האלוף שרון מתקשר עם הרמטכ"ל. הוא מצדו מודאג מן המגמה של אלוף הפיקוד לפצל את עוצמתה המרוכזת של האוגדה, לשלוח כוחות לעזרת כוחות אחרים, “פלוגה פה ופלוגה שם.” עם זאת מציע הוא לקחת את האוגדה שלו, ברגע שתתרכז כולה בסביבות טסה.

דדו אומר, כי בשעות אחר הצהריים ייצא לפיקוד דרום, ומציע, כי “נשקול את זה שם ונראה מה המצב.”

אך מצד שני, בשעה זו כבר החמיר מצב אוגדת אלברט עד כדי כך, שמכלל 270 הטנקים שהיו לה אתמול בצהריים נותרו בה רק כמה עשרות טנקים כשירים, ועל כל אחד משני צירי האורך מגינים עכשיו רק כ־15 טנקים. ולפיכך אומר דדו לגונן:

“אריק שיישאר פה מרוכז, אבל אם אתה צריך טנקים לתגבור – קח תגבור. עד שש בערב אנחנו מחזיקים כך, בסיוע חיל האוויר. ממילא לא תהיה כל האוגדה מרוכזת לפני הערב.” יתירה מזו, אפילו תתרכז כל האוגדה במועד, לא ייצא להתקפת־נגד “רק עם אוגדה אחת. כשנעבור להתקפת־נגד – נעבור בכוח יותר גדול.” הוא אומר לגונן: “בואו, קודם כול, נתארגן בהגנה.” עדיף לדחות את התקפת־הנגד עד לאחר “שהמצרים יתקפו וישברו את הראש.”⁷⁰

כאשר שב וניתח – זמן רב לאחר המלחמה – את צמיחת התוכנית, אשר בוצעה בסופו של דבר כעבור שבוע, אומר דדו: “כבר מתחילה הייתה אצלי מחשבה, שאחר כך הגשמנו אותה, שעלינו לתת למצרים לתקוף אותנו פעם נוספת – לשבור את הראש – ורק אחר כך נעבור להתקפת־נגד. מחשבה זו – שעדיין אין אנו במצב טוב להתקפה, שעלינו לעבור להגנה, להמתין להתקפה מצרית ורק לאחריה לעבור להתקפה – היא תוצאה של מצבנו ושל יחסי הכוחות בשטח. זו מחשבה, שאני מגיע אליה בצהרי ה־7 באוקטובר, ומאז אני דבק בה עד הסוף.”⁷¹

דיון קצר נוסף בשעת צהריים זו מקיים הרמטכ"ל עם עוזר השר, רב־אלוף צבי צור. הנושא הוא – רשימות הציוד שהוגשו לאמריקנים. בפרוץ המלחמה, שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ, היה בביקור פרטי, לרגל פטירת אביו, ועדיין הוא בדרכו חזרה למקום כהונתו. אספקת ציוד צבאי לסוגיו – עתידה לעמוד במרכז המאמצים שתעשה ישראל בוושינגטון בימים הבאים.

עם האלוף טל דדו דן בהפעלת אוגדת מוסה פלד, שעל העברתה לחזית הסורית החליט בבוקר. הוא מורה שלא תוכנס לקרב אלא לאחר אישור מפורש שלו. צה"ל רק פתח בלחימה בשתי חזיתות קשות, וכמעט כל גרגר של כוח כבר זורם לקווי החזית. יש להיזהר מפני שחיקה מהירה ולא מחושבת היטב של הכוח – שכן זה כל מה שיש לעם ישראל בשעה זו.

שעה 14:25

את תחושתו בשובו לתל־אביב מן הביקור אצל האלופים חופי וגונן, מבטא משה דיין בספרו: “אינני זוכר אי פעם בעבר דאגה וחרדה כזאת – ישראל עלולה להיות צפויה לתוצאות פטליות אם לא תדע להבין את המצב החדש בעוד מועד ולהיערך ללחום כפי שמתחייב ממנו.”

לתחושותיו נותן שר הביטחון גם ביטוי באותו יום עצמו, ועד מהרה עוברים דבריו מפה לאוזן, מדביקים מפקדים בכירים בהלוך רוח קודר, כמעט נטול תקווה. בצפון שמע אומרים: הלחימה בדרום הגולן נגמרה. אנחנו הפסדנו. ואילו בדרום ראה איך התנפצה לרסיסים אוגדת השריון, המעוזים מכותרים ובהם כ־450 איש, שאין לדעת כמה מהם חיים, ובשעה זו עומד רק קומץ לוחמים בין הצבא המצרי לבין ארץ ישראל.

בשדה דב ישמע אחד האלופים⁷² את דברי שר הביטחון: הפסדנו את הבית השלישי. במקומות אחרים – באותם “פורומים” שידבר באוזניהם מאוחר יותר – ישוב וישתמש במטבע זה, הטעון אסוציאציות היסטוריות טרגיות כל כך: זוהי מלחמה על הבית השלישי. בלבם של שומעיו נותר משקע כבד מאוד, שהנה זהו יום הדין הגדול למדינת ישראל.

בין שני סיורים אלה לבין הדיון העתיד להיפתח בעוד שעה קלה אצל ראש הממשלה, יורד דיין אל ה“בור”, נכנס לחדרו של הרמטכ"ל, המלא רבי־אלופים ואלופים, מי שיש להם תפקיד מוגדר ומי שאין דדו מוצא בעצמו כוח לבקשם לצאת את החדר, שאווירו דחוס ומקשה, פשוטו כמשמעו, על הנשימה, שלא לדבר על הבעות הפנים המשרות קדרות על מי שתפקידם הוא לנהל את המלחמה, לא להרפות עד שישוב הגלגל ויתהפך.

שר הביטחון אומר לרמטכ“ל מה הוא מתכוון להציע לראש הממשלה. הוא מבקש לשמוע תחילה את דעתו של דדו, ומניח שהדברים יהיו מוסכמים ביניהם. בדברו על הצורך בייצוב קו הגנה, כוונתו אינה לציר החת”ם, כי אם מזרחה משם, לקו הרוחב. מערבה משם לא יצליחו כוחותינו לייצב קו, ולכן יש לוותר על כל מה שעד לקו טסה־מיתלה. אשר לחילוץ המעוזים, כולל אלה המכותרים – אומר דיין – צריך לומר להם לצאת ולפרוץ בנשק אישי. מי שייהרג – ייהרג. את הפצועים שישאירו הנסוגים – ושיילכו בשבי. לעזוב את הטנקים, לעזוב הכול. לא להישחק על הקו הקדמי הזה.

דיין: זו המלחמה על ארץ ישראל

כאן מפתח דיין את הקונספציה, כי זו המלחמה על ארץ ישראל. המערכה לא תסתיים כאן. הם יסכימו להפסקת אש וכעבור חודש יתחילו מחדש – עם המרוקנים ועם הירדנים. ולכן, עד שיגיעו טנקים נוספים, המשימה היא להגן על מדינת ישראל, והשאלה היא – איך לקצר את הקווים. אין פירוש הדבר שצריך לקום ולברוח, אך יש לעשות הכנות, ואם ייווצר לחץ שלא נוכל לעמוד בו – נצטרך לפַנות בהדרגה את כל הקו הזה, כולל הנפט, ונבַצר קו קבוע, החל בשארם א־שייח' והמְצרים ממערב לה, עם – או בלי – סנטה קתרינה. הלוואי והדברים לא יגיעו לידי כך, ויש לעשות כל פעולת השהיה אפשרית, אבל ספק אם אפשר יהיה לבלום את המאסות המצריות הללו. כל כוח שבידינו צריך לרכז בצפון סיני – למנוע את הפלישה צפונה משם. גם ברמת הגולן צריך לייצב קו, ויהי מה. אלה גבולות לשמירה על מדינת ישראל – ולייצובו של קו כזה, מאמין דיין, יש סיכוי. אין הוא מעלים את חרדתו, שמדינת ישראל תישאר בלי יכולת להגן על עצמה – לא יהיו לה טנקים, לא יהיו מטוסים, לא יהיו אנשים. חשוב להגן על ארץ ישראל.

דומה כי גם בעל הדמיון העשיר ביותר לא יוכל להיכנס לעורם של השותפים למעמד זה, ביום ראשון ה־7 באוקטובר 1973, בשעה שתיים ושלושים אחר הצהריים. גם דברים שמספרים מי שהיו באותו מעמד מעבירים אך בדוחק את תחושת השעה ההיא, כאשר חזו בהתנפצותו של עולם מושגי שלם ושל דמות מנהיגה, שגילמה עולם זה בעוצמה כריזמטית. לא רק כל השנים מאז ימי יוני 67' נתן משה דיין ביטוי עקבי ומרשים לביטחון ביכולתה של ישראל להרתיע את אויביה, ליטול מהם לא רק כל תקווה להישג צבאי, כי אם את עצם היכולת הנפשית להסתכן בהתמודדות – אלא אפילו אתמול, לפני עשרים ושבע שעות, ב“בור”, שאל דיין את דדו מה יעשה במאה אלף מגויסים שיסתובבו לו “בין הרגליים”. היושבים בחדר, גם מי שלא היו חבריו או נאמניו, היו בשלב זה או אחר פקודיו, חניכיו, מעריצים – פעמים רבות למרות רצונם – את האיש, שהיה לא רק השר המופקד על משרד הביטחון, כי אם מנהיג צבאי עליון, שסמכותו הייתה בבחינת נוכחות מתמדת בתודעתו של הפיקוד הבכיר.

ופתאום: חורבן הבית השלישי. יום הדין הגדול, על כל המשמעויות הנוראות. אווירת מצדה.

בתגובתו על דברים אלה, מצטרף הרמטכ"ל לדעתו של שר הביטחון, כי יש להפסיק את המאמצים לשוב ולכבוש מחדש את קו המעוזים, ואף לא כדי כיבוש זמני לחילוץ הלוחמים המכותרים. גם דעתו היא, כי מן ההכרח לייצב קו הגנה באזור כביש הרוחב, שיתבסס על אוגדות ברן ושרון המתחילות להגיע.

אך, כדבריו, לאחר זמן, “ישנו הבדל, שבשיחה זו לא בא לידי ביטוי – שצריך יהיה לעבור להתקפות נגד. הוא ‘נעול’ על קווי הגנה עמוקים יותר, ואילו אני עדיין אינני רואה עצמי חייב לסגת למְצרים מרצוננו החופשי.” הוא אינו סבור, שיש להפקיר את אזור הנפט במפרץ סואץ, ולייצב קו בשארם א־שייח', כי אם להיערך בקרבת ראס־סודאר. “יש לי תקווה, שאם המצרים ינסו לתקוף אותנו מחר – נצליח להחזיק מעמד, וננסה לערער אותו. יש לנו שתי אוגדות – וננסה לצאת בהתקפת־נגד מסיבית.” הוא הדין ביחס לרמת הגולן. “אני התרשמתי שלסורים יש פחות הצלחה” מכפי שנדמה, ולכן הפעולה צריכה להיות, ייצוב קו, “להפעיל את חיל האוויר גם בצפון וגם בדרום, לרכז במשך הלילה עוד כוח ברמת הגולן.”⁷³

בעוד הדיון בראשיתו, מתבקש שר הביטחון אל ראש הממשלה, והוא מציע לדדו להצטרף אליו. עכשיו, בצאתו, חוזר דיין על הצעתו, אבל דדו מעדיף להישאר ב“בור” ולעסוק, יחד עם אלופי המטה, בגיבוש המחשבות האופרטיביות לשלב הבא של המלחמה.

את שר הביטחון ליווה, הן לצפון והן לדרום, האלוף רחבעם זאבי, שאחרי ארבעה ימים בחיים האזרחיים, נתמנה אתמול לעוזר הרמטכ"ל. גנדי חוזר גם הוא במצב רוח קודר. הדיווחים המגיעים אליך – אומר הוא לדדו – אופטימיים מדי, אינם משקפים את חומרת המצב. הדיבורים על התקפת־נגד ביום שני ברמת הגולן וביום שלישי בסיני, נראים לו מנותקים מן המציאות. דיביזיית השריון הרביעית זורמת אל מעבר לתעלה, ואם תופנה חטיבת טנקים אחת לעבר אבו־רודס, לא יהיה מי שיעצור בעדם. אין הוא פסימי כמו דיין, אומר גנדי, אבל “אתם כאן יותר מדי אופטימים.”⁷⁴

אומר דדו: “לפני שהגעתם ישבנו פה ועשינו בדיוק אותה תוכנית עצמה. כבר אתמול נתתי פקודה לגורודיש, ואמרתי לו: צריך לייצב קו על המעברים.”

גנדי מביע חשש, שאריק שרון עלול לגרור את גונן ליציאה קדימה מהמעברים. דדו: “אריק כבר ניסה לגרור גם אותי, אבל אין מה לעשות. הוא אמר לי, ‘תשמע, צריך קרב תנועה. אני לוקח את האוגדה ונוסע קדימה.’ אז אמרתי לו: ‘אני מתכוון לבוא לשם אחר הצהריים ונשמע רעיונות.’ אין לי ספק, שעכשיו אנחנו צריכים לעצור ולנסות לבלום אותם בהגנה טובה ככל האפשר. במה אני יותר אופטימי ממך? בזה, שאם יתייצב הכוח הזה, ויהיו לנו מחר עוד כמה טנקים – נוכל לתקוף אותם.”

בחדר יושב גם הרמטכ“ל השני של צה”ל, מי שעמד בראש המטה הכללי במלחמת השחרור, יגאל ידין. בימים אלה כמעט ואין הוא יוצא את ה“בור”, אבל בדרך־כלל הוא משתדל שלא להיות לטורח, מרבה להאזין בשתיקה.

הרעיון של אריק קוסם לו, מעיר ידין. תמיד טענו, כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ערפל הקרב קיים גם בצד השני, ואם נתקפל וניסוג רק נזמין לחצים נוספים.

אומר דדו: "זה רעיון טוב. בשלבים יותר מוקדמים חשבתי עליו – אבל אלו הן שתי האוגדות היחידות שיש לנו כאן. אילו היו לי חמש אוגדות, הייתי עושה הימור עם אוגדה אחת, אפילו עם שתיים. אבל עם שתי אוגדות יחידות שמפרידות בין סיני לבין תל־אביב, לא אעשה הימור – – – "

ייצוב קו והתקפת־נגד

זהו דיון גורלי – ולפני הרמטכ“ל ניצבת “דילמה אכזרית”, כפי שנאמר על דיון זה. משתתפים בו – בכולו או בחלקיו – שלושה רמטכ”לים לשעבר, רבי־האלופים ידין, צור ורבין, וכן האלופים זאבי, זעירא, טל, יריב ובני פלד. וכל זה על רקע ידיעות קשות מן הצפון – שריון סורי חדר והגיע עד נאפח, מקום מושבו של מפקד האוגדה, רפול. מול הצעה זו של אריק שרון, “אני לוקח את האוגדה ונוסע קדימה”, קיימת ההצעה שהעלה קודם דיין, לנסיגה עמוקה.

בסופו של הדיון הארוך, מתגבשת התפיסה שדגל בה הרמטכ"ל לאחר מכן – שהיא בין זו של שר הביטחון לבין זו של פיקוד הדרום – ייצוב קו ההגנה בעומק כנקודת מוצא להתקפת־נגד לאחר שיצטברו הכוחות, במגמה להשמיד את הכוח המצרי שצלח. הצליחה אל הגדה המערבית חייבת להידחות לשלב מאוחר יותר. את ההבדל בין הקו שהציע דיין לבין התפיסה המתגבשת אצלו, מנסח דדו כך:

“האם אנחנו עולים מיד להרים, ובכך עוזבים את רפידים ועוזבים את אום־חשיבה? זה יחליש אותנו מאוד. או שבכל זאת אנחנו נאחזים בקו קדמי יותר? את ההתייצבות בקו קדמי אני רואה כתנאי למעבר להתקפת־נגד, ואילו האפשרות השנייה פירושה ויתור על הסיכוי הזה.”

גונן שב ומתקשר עם הרמטכ"ל, כמו ביקש לצרף דעה לדיון. בתום השיחה, אומר דדו לגנדי: ואתה טוען שאנחנו כאן אופטימים מדי! שמע מה נעשה למטה: הוא רוצה לקחת הערב את אריק ולעשות התקפת־נגד על כל הכוח המצרי בדוור־סואר, לחסל אותו, לרדת דרומה חמישים קילומטר – בלילה, תוך קרב – לכבוש את סואץ, לנפנף ראש גשר שיש בו מאתיים עד ארבע מאות טנקים…

את הרעיון לתקוף הערב דוחה דדו מכול וכול. גם אם הכול יתנהל היטב, ולמצרים ייגרמו אבדות כבדות, יהיו אבדות גם לנו, ובבוקר נימצֵא בערבוביה, אריק יערוך את האוגדה כמו שהיה אתמול אלברט ערוך עם האוגדה שלו, וכעבור יומיים יישאר עם אותו מספר טנקים שיש לאלברט היום…

שעה 16:00

כשעה וחצי נמשך הדיון, שנשקלות בו אותן “דילמות אכזריות”. באותו זמן יושבים ראש הממשלה, השרים אלון וגלילי ועוזריהם, ומאזינים לדיווחו הקודר של שר הביטחון על מה שראה היום בחזיתות המלחמה, ולמסקנותיו. בצפון – אין לרדת בשום אופן מרמת הגולן. בדרום – יש לייצב קו קבוע טסה־גידי־מיתלה, במרחק של כשלושים וכמה קילומטרים מן התעלה, ולא בתקווה לשוב ולהגיע אל התעלה. קו התעלה אבוד. במפרץ סואץ יש להגן על עמדותינו, אך נפשית ופיסית יש להתכונן לפינויו של כל קו מפרץ סואץ ולהכין להגנה את אזור שארם א־שייח', אשר ממנו אין להיסוג בשום פנים ואופן.

תחזיותיו הקודרות של שר הביטחון מזעזעות את ראש הממשלה ואת השרים. בשיחות פרטיות אומרת גולדה מאיר, כי אם יתממש כל מה שצופה דיין, ייחרב עליה כל עולמה ולא תראה עוד טעם בחייה.⁷⁵ דיין אומר, כי אילו נאותו הערבים להפסקת אש במצב השורר בחזית ברגע זה – היה תומך בזה. ואולם, אין הוא מאמין שהערבים יסכימו להפסקת אש עד לגמר המערכה הזאת. ואולם אין הוא מאמין – וכך גם פיקוד הדרום והמטה הכללי – שניתן יהיה לשוב ולהדפם אל מעבר לתעלה, גם לא לכשיבואו הכוחות החדשים. ההערכה שלנו הייתה מבוססת על ניסיון מלחמת ששת הימים, אומר דיין, והייתה זו הערכה מוטעית.

זהו תיאור העומד בניגוד חריף למגמות שתיאר הבוקר הרמטכ“ל. השר ישראל גלילי מעביר פתק אל מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, תת־אלוף ישראל ליאור. הוא מבקש להזמין מיד את דדו לדיון. מליאת הממשלה עומדת להתכנס בשעה 17:00, וגלילי אומר בפירוש, שתחילה כדאי לשמוע את הרמטכ”ל. נראה, שדדו, מצדו, ביקש גם הוא לבוא ולהציע את התוכנית שהתגבשה אצלו בינתיים.

ההבדל העיקרי בינו לבין דיין – יאמר דדו לאחר זמן – הוא בעיקר משפט אחד, כי בשלב זה אין לקוות שנוכל לעשות התקפת־נגד. “אני בא לישיבה, ואני כן מציע התקפת־נגד ב־8 בחודש, כלומר מחר. אומנם, ההתקפה עצמה לא הצליחה, אבל הצלחתה הייתה בזה שלא נסוגונו אלא תקפנו, וכתוצאה מזה נשארנו בשטח.”

תוכניתו של דדו – מתקבלת

בדיון זה אצל גולדה מנתח דדו את שלוש האפשרויות הפתוחות עכשיו ומדגיש, כי ההחלטה שצריכה להתקבל היא גורלית ואפשר להגיע לכלל טעות. אלה האפשרויות:

הראשונה – להציב את הכוחות בקו הרוחב שממערב למְצרים, להחזיק אוגדה אחת בטסה ואחת צפונה משם, בהנחה שננסה לבלום, ומאוחר יותר לצאת להתקפת־נגד. יש לייצב קו הגנה, אבל כקו זמני שמתוכו יש לצאת, מחר או מחרתיים, להתקפות־נגד. לפי מה שאירע בחזית היום, אין הוא יכול לפסוק בביטחון שניתן יהיה להחזיק בקו זה בכוחות קטנים ומאוחר יותר לעבור להתקפה.

השנייה – להתייצב בקו המעברים, המהווה חסימה טובה ביותר. ואולם פירושו של קו כזה תשלום מחיר כבד – אום־חשיבה ורפידים – שלא יוכלו עוד להיות פעילים.

השלישית – שיש בה משום הימור רב: דדו מספר, כי נועץ באלופים גונן, אדן ושרון. עכשיו עדיין ערוכים הם שם עם כוח מצומצם, אבל בלילה תהיה האוגדה של אריק מרוכזת בטסה, ואילו אוגדת ברן תהיה בגזרה הצפונית. הצעת האלופים היא לפתוח במתקפה לעבר התעלה, לתפוס גשר, לצלוח עם שתי האוגדות ולנהל שם את הקרב לחיסול כוחות האויב. ההימור הוא בכך, שבין התעלה לבין תל־אביב – אלה הן שתי האוגדות היחידות. אפילו עולה ההתקפה יפה, וכך גם הצַליחה, אבל במחיר כבד – נותר כל דרום המדינה עם שלוש אוגדות שבורות, ואם יגיעו כוחות ערביים נוספים – אלג’יראים, עיראקים ואחרים – תתפתח בעוד יומיים שלושה המלחמה על ארץ ישראל.

ניתוח זה מוליכו להעדפת האלטרנטיבה הראשונה. הוא מצדד בהסתכנות בהתקפת־נגד,

אך במגמה מצומצמת – לא כדי לצלוח את התעלה ולנהל את המלחמה בגדה המערבית, כי אם כדי לתקוף את הכוחות שממזרח לתעלה. הוא מתכוון לרדת בעוד זמן קצר לאום־חשיבה ולבחון את המצב מקרוב. מתוך כוחות שתי האוגדות המתרכזות עכשיו, ייתכן וכבר מחר בבוקר ניתן יהיה להפעיל 200 עד 300 טנקים ולנסות – בסיוע אווירי – לשבור את הכוח המצרי שחצה את התעלה. אם תצליח ההתקפה – ונשוב לקו המים – הרינו חוזרים ומתייצבים בקו פתיחה טוב. אם לא תצליח – לא יהיו התוצאות פטליות. יעמוד גם אז לרשותנו כוח מספיק גדול לביצוע השנייה באלטרנטיבות, זו שהציע דיין, נסיגה לקו המעברים וחסימת הצירים.

בשעה מאוחרת זו – היום מתחיל להעריב – נראה המצב בחזית הצפון טוב מזה שהצטייר אך לפני שעות אחדות. הסורים נהדפו מנאפח, בצפון נבלמה הדיביזיה הסורית השביעית, ואילו במרכז אין הדיביזיה השלישית מצליחה לפרוץ קדימה. חיל האוויר תוקף את הסורים בלי הרף, וכבר שותקו 27 מתוך 36 סוללות טילי הנ.מ. שלהם. הלילה תצטרף אוגדת פלד, שתתמוך מאחור בקו ההגנה שהורה הרמטכ"ל לאלוף הפיקוד לייצב ברמה.

. שר הביטחון תומך ביציאת הרמטכ“ל עכשיו לפיקוד הדרום כדי לבדוק אם ניתנת התוכנית שהעלה עכשיו – אלטרנטיבה ראשונה – לביצוע. את השלישית – “הפטנט של אריק” – שולל גם הוא, ואילו את ההימור המוגבל שמציע דדו הוא מקבל. אם יגיע הרמטכ”ל להחלטה שיש לצאת מחר להתקפת־נגד – הוא בעד.⁷⁶

שעות אחר הצהריים של ה־7 באוקטובר – למן האמירה על “חורבן הבית השלישי”, שנשמעה בשדה דב, כאשר שב שר הביטחון מן הדרום, ועד להתייצבותו, יחד עם ראש הממשלה והשרים אלון וגלילי, לימין הרמטכ“ל והתוכנית לצאת מחר בבוקר להתקפת־נגד – הן מן החמורות במלחמת יום הכיפורים. אכן, הדילמות הן אכזריות, ומותר לשער אילו מחשבות חולפות במוחם של חברי “הקבינט” לשמע התיאור הקודר, ויותר מכך, לשמע תחזיותיו הפסימיות של דיין. הוא עצמו הסיק “מהשגותיהם ומהבעות פניהם” של ראש הממשלה והשרים, כי שוב אין הם בוטחים בהערכותיו. גולדה מאיר כותבת בספרה, כי “האזינה לו בחלחלה” ואז ביקשה שיקראו לרמטכ”ל. עוד היא כותבת, כי באותו יום נכנס דיין לחדרה, סגר אחריו את הדלת ושאל אם היא רוצה שיגיש את התפטרותו.⁷⁷

אכן, היו אלה שעות איומות.

סמכותו של הרמטכ"ל בעיני הממשלה

ואולם כבר ביום הכיפורים, ויותר מכך בישיבה זו של יום ראשון, נקבע מעמדו המיוחד של הרמטכ"ל כמי שדעתו הכריעה כמעט בכל מקרה בבוא הדרג המדיני לקבל החלטה על מהלכי המלחמה. את ההסבר – הפסיכולוגי – לתמורה זו הציע אחד המשתתפים בכל אותם דיונים בזה הלשון:

"הקבינט, והממשלה כולה, ניזונים מכלי שני. איש מהם לא ראה את השטח, לא ראה את המפקדים, לא התרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש בחזיתות. היה עליהם להחליט בהתאם למה שסופר להם. וגם כאשר סופרו העובדות – יש הבדל גדול בין העומדים בתוך האש, בקו החזית, לבין היושבים בתל־אביב, שאינה מופצצת, ויש רק זרם דיווחים ושמועות: ערבוביה גדולה של דברים פסימיים ואופטימיים. לכן קל היה להם הרבה יותר להיראות אמיצים: פה נתעקש, זה לא נעשה וכן הלאה. משה דיין, כנגד זה, התרוצץ כל הזמן בשטח, ראה את המתרחש, חי אותו, התרשם מן הדברים שראה. כאשר אתה רואה את הטנקים השרופים, נמצא תחת הפגזות, שומע את האנשים – אתה נהפך לאדם אחר לגמרי. ייתכן, שהפעם קרה לו מה שקורה למפקד בשטח, הרואה את התמונה המקומית – ולא מעבר לה. אדם הניצב בראש הגשר חוצה את התעלה בדוברה, והוא ראה איך מונחתת הפגזה, נופלים מטוסים, רואה את המלחמה אחרת ממפקד בכיר, היושב מעט מאחור, יודע היכן מצויים כוחות נוספים, רואה מה עוד מתרחש בחזית.

“האיש השלישי היה דדו. מצד אחד ראה – והבין מה קורה בשטח, אבל הוא גם ידע מה הפוטנציאל שלרשותו, ראה לא רק את מהומת המלחמה, את הדם ואת כל הכרוך בלחימה קשה כל כך, כי אם ידע שיש כוח היכול לעמוד. בשעת מעשה נראה אפילו אופטימי מדי, ובראשי עברה מחשבה: מה הוא מספר פה סיפורים?! אבל היום הרושם שלי הוא, שנהג באופן שהייתי מצפה שינהג הרמטכ”ל. הוא התאושש די מהר. ייתכן שהיה פסימי הרבה יותר משניתן היה לראות, אבל כלפי חוץ לא נתהווה מצב, שאני יכול לומר עליו: הנה כאן איבד את העשתונות במובן זה שהפסיק לתכנן ולתפקד ולמצוא פתרונות. אינני זוכר, שהייתה לי אפילו פעם אחת הרגשה כזאת." ⁷⁸

וגולדה מאיר, כבר לאחר שנפטר דדו, אמרה בראיון: “בוועדת אגרנט – וגם חברים שהיו איתי בחדר – יודעים, שכל ההכרעות הגדולות בזמן המלחמה, כאשר היו חילוקי דעות, למזלי (מפני שלא הייתי יכולה לחיות עם עצמי לו נהגתי אחרת), הייתה דעתי בהתאם להחלטות שבסופו של דבר נתקבלו. דרך אגב, אם היה גיבור במלחמה הזאת – זה היה דדו. כל ההחלטות היו חמורות מאוד, ולא קלות. קיבלנו אותן, ואין איש מערער, שהן היו נכונות. ואני אומרת, שלמזלי, באף אחת מההחלטות האלה לא הייתי עם אלה שהיו נגדו.”⁷⁹

שעה 16:30

בשובו אל ה“בור”, שומע הוא מפי מפקד חיל האוויר על הצלחות נוספות בתעלה. לשרים דיווח, כי שניים מן הגשרים המצריים על התעלה נפגעו. עכשיו מודיע האלוף פלד, כי במטס הראשון הצליחו לפגוע בשבעה מתוך ארבעה־עשר הגשרים שהניחו המצרים. בין אדמית, האגם המר ואגם תמסח – כל הגשרים בטלים ומבוטלים, ושאר הגשרים יושמדו “עד החושך ובחושך.”

את פלד, “שקודם הזמינו “דחוף לשתי דקות”, מזעיק עכשיו דדו באינטרקום: “אז בכל זאת בוא הנה מהר ותקבל גס נשיקה!” לרגע מתפזרים ענני הספק שהחלו מתקבצים אתמול על חיל האוויר. אחד הרמטכ”לים לשעבר קורא: “אני אומר לכם, שעכשיו יעשה חיל האוויר הכול – יפוצץ את הגשרים, ואחר כך הכול ייראה אחרת.” ואחד האלופים מוסיף: “אם שמעתי נכון – זה שינה את המלחמה!”

נקל לשער את ההתלהבות האוחזת עכשיו את סוסי המלחמה הוותיקים, רבי־אלופים ואלופים. היום ממלא חיל האוויר את תפקידו, ועכשיו גם מאמינים שניתן לשוב ולייצב את המערך. התוכנית להתקפות־נגד מחר בחזית התעלה, שהציע דדו, נראית עכשיו לכולם. אומר יצחק רבין: ביסודו של דבר, מה תפסיד על ידי זה? לתוכנית של משה – תוכל לחזור תמיד. וצ’רה אומר: עכשיו אתה נכנס בטח! ואילו גנדי מוסיף: עכשיו אפשר לעשות הכול!

דדו ממהר לבשר לגולדה, טלפונית, על הודעת חיל האוויר, כי “עד החושך ובחושך” לא ייוותרו גשרים על תעלת סואץ. מיד לאחר מכן הוא מבקש לקשרו עם חופי ועם גונן.

בצפון, למרות ידיעות קודמות, המצב עודנו חמור, והלחץ הסורי טרם נהדף. הרמטכ"ל מציע הקמת קו עצירה בשפתה המערבית של הרמה – “איזשהו קו מעל למדרגה, כמו ה’פקק' מעל פיק, בשביל להחזיק את הרצועה.” בלילה תצטרף אל הכוחות אוגדת מוסה פלד, והמצב ישתפר, מעודד דדו את אלוף הפיקוד.

חופי פסימי. אין הוא בטוח שגם בקו אחורי זה יצליחו להחזיק. כל היום פעל חיל האוויר בסיוע לכוחות השריון הדלים – והמתמעטים והולכים – אך אף זה כבר אין בו כדי לבלום את גלי ההתקפה הסוריים. נחיש את בואה של האוגדה ככל האפשר – מבטיחו דדו – ונבדוק מה עוד יכול חיל האוויר לעשות כדי להקל מעליכם את הלחץ.

עם גונן שיחתו קצרה: הוא יוצא לדרך בעוד שעה קצרה ומבקש לזמן לדיון בחפ"ק דרום את מפקדי האוגדות: אלברט, ברן, אריק.

לפני שהוא יוצא את ה“בור”, מקיים הרמטכ"ל קבוצת דיון קצרה לקראת הדיון – וההחלטה – בפיקוד הדרום, בדבר התקפת־הנגד מחר.

אלא שכמה דקות לפני כן חלה נפילה חדה במצב הרוח של ציבור הגנרלים המצטופף בלשכת הרמטכ"ל: עוד לא שככה ההתלהבות לשמע הידיעה על שבעת הגשרים שכבר הוצאו מכלל פעולה, והנה מתברר שמאתמול ועד עכשיו, בעשרים ושבע השעות הראשונות למלחמה, אבדו לחיל האוויר 30 מטוסים. יצחק רבין מבקש להקהות את חומרת הידיעה ומזכיר, כי ביום הראשון למלחמת ששת הימים אבדו לנו 40 מטוסים. מפקד חיל האוויר אינו נתפס להשוואה המרגיעה: בחמשת ימיה הנותרים של אותה מלחמה איבדנו רק עוד 6 מטוסים נוספים, ואילו עכשיו – המלחמה עודנה בראשיתה, קרבות ההכרעה עודם לפנינו, אופיה שונה.

אכן, בפתח הקד“ם שב ומדגיש דדו, כי “עודנו עומדים ב־’down' של קרב הבלימה הקשה, ועוד לא הגענו לתפנית.” באום־חשיבה יחליט החלטה זו או אחרת – אבל אם אכן יוחלט לתקוף מחר, הוא רוצה שעוזריו הראשיים יבינו “מה האידיאה ולמה, כי זהו קרב הכרעה חשוב.” הוא מנתח את שלוש הדרכים האלטרנטיביות ואת זו העדיפה בעיניו, ואשר נתונה לה כבר הסכמת ה”קבינט".

לא רק המצב החמור ברמת הגולן מדאיג את דדו, כי אם תחושתו של אלוף הפיקוד, שספק אם ניתן יהיה להיעצר ולהקים קו אחרון, ולו גם בשפת הרמה. את הצפון – “עם הג’אבלים ועם הצירים” – מכיר דדו כאת כף ידו, ואף שהטנקים לא מאורגנים, הצוותים מתמוטטים מעייפות, מסוגלים הם להחזיק מעמד עד לבוא התגבורת. יהיה אולי הכרח בנסיגה מסוימת, אך לא בירידה מן הרמה.⁸⁰

רב־אלוף בר־לב לחזית הצפון

כאן מבשילות שתי החלטות: הראשונה – יש צורך להציב לימינו של אלוף הפיקוד עוזר בכיר. חופי עלה עם החפ"ק שלו לרמה כבר ביום חמישי, ולמעשה לא עצם עין מאז – זו היממה הרביעית. דדו מורה לשגר מיד את יקותיאל (“קותי”) אדם, לשעבר מפקד חטיבת “גולני” וראש מטה פיקוד הצפון. לפני זמן קצר עבר לעבוד במשרד ראש הממשלה. איש אמיץ־לב ושתקן זה, בעל “עצבים חזקים” וניסיון בפיקוד הצפון, יהיה לעזר רב לחקה.

אך גם בכך אינו מסתפק. מלחמה כזאת לא ידע עם ישראל מאז תש“ח, וכיוון שהוא עצמו מתרכז עכשיו בהחלטות על המהלך הבא בחזית הדרום, רוצה הוא שיימצא גם בצפון, ליד אלוף הפיקוד, מפקד ברמה מקצועית ואישית גבוהה ביותר. האיש שהוא מבקש לשגר לצפון הוא לא רק הרמטכ”ל הקודם, כי אם היום שר בממשלה – חיים בר־לב. מדובר כאן לא בתפקיד פיקודי, כי אם במעמד של יועץ, אדם בעל סמכות ובעל “עצבים טובים”, שיימצא ליד המפקד. זו הצעה לא שגרתית, במציאות לא שגרתית: הכול מודעים לסכנה האורבת למדינת ישראל, שהיא מיידית יותר מכל מה שעלול להתפתח בסיני. אם לא יתייצב קו עצירה ב“מדרגה”, אי־אפשר יהיה להחזיק גם בקו הירדן, ואם אי־אפשר יהיה לבלום את הסורים על הירדן, אין מה שיעצור בעדם עד חיפה. אין להמעיט בהערכת חומרת המצב.

יצחק רבין תומך מיד בהצעה לשגר את חיים בר־לב לצפון.

סגן הרמטכ"ל, האלוף טל, מציע שהוא עצמו יעלה לצפון.

דדו אומר: זה היה בוודאי הפתרון הטוב ביותר, אך כיוון שאני יורד עכשיו לדרום, לא ייתכן שגם סגן הרמטכ“ל ייעדר ממוצב הפיקוד העליון. ומצד שני – חוזר דדו ומהרהר בקול רם – ב”בור" יוכל להישאר גנדי, כראש אג"ם, ועמו אהרן יריב.

אך אף שלכאורה מסתיים כך הדבר, חוזר דדו להערכת חומרתו של המצב ברמה ואל החשש מפני מה שעלול לקרות אם לא יחזיקו הכוחות שם מעמד על הרמה עצמה. בכל זאת יבקש גם את בר־לב לטוס מיד לצפון, לחזק את רוחו של אלוף הפיקוד – “לא כמפקד, רק על ידו.”

אלה הן אולי השעות המשבריות ביותר של המלחמה, ודדו אינו מוכן להשלים עם ניצחונות המצרים והסורים ביממה הראשונה. בשיחה המתנהלת באותה שעה קצרה, בין שובו מלשכתה של גולדה לבין צאתו לדרום, מגיב דדו על הערת אחד מעמיתיו:

“כן, זה הקרב על הבית השלישי! אבל,” – והוא מקמץ את שני אגרופיו – “ככה!!!”

באמצעות מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, בודק אבנר שלו אם יהיה בר־לב מוכן לקבל עליו את התפקיד המוצע. בר־לב מסכים ומודיע שיבוא מיד ויתייצב אצל דדו. כיוון שכך, מודיע טל, הוא חוזר בו ונשאר ב“בור”.⁸¹

רב־אלוף בר־לב יצא לצפון. רב־אלוף אלעזר – שאליו התלווה רמטכ"ל שלישי, יצחק רבין – יצא לדרום. את הטיסה ינצל לשינה קצרה ראשונה – כ־38 שעות לאחר שהעירו הטלפון האדום.

שעה 18:45

המסוק נוחת והרמטכ“ל ועמו יצחק רבין וכן הרל”ש, אבנר שלֵו, יורדים לחדר המלחמה של פיקוד הדרום. הוא מקבל תמונה מעודכנת של מצב החזית בשעה זו. אם בבוקר נותרו לאורך החזית כולה פחות מ־100 טנקים, הנה עכשיו מחולקת היא לשלוש גזרות אוגדתיות ומספר הטנקים הכולל מגיע הלילה ל־460. כוחותיו של ברן ערוכים בגזרה הצפונית שהייתה בפיקודו של קלמן מגן על ציר הרוחב, ובקרבת ציר החת“ם בכביש קנטרה־באלוזה. אוגדת אריק נערכה על ידו בקרבת ציר החת”ם, באזור “הברגה” ו“חמדיה” וכן בציר מטסה למצמד. הוא שאף להגיע במהירות למעוזים, במגמה לחלץ אותם. הגזרה הדרומית הייתה בידי שרידי החטיבה של דן שומרון, כוחות חי"ר מעולים שהחזיקו במעברים, כל זה תחת פיקודו של אלברט.

שעה 19:20

נפתח הדיון על תוכנית התקפת־הנגד.⁸² מבין מפקדי האוגדות נעדר אריק שרון, שהובטח לו כי יוטס לדיון במסוק, וזה איחר להגיע. חדר המלחמה מלא המון אדם ומהומה רבה. הרמטכ"ל מבקש למצוא פינה שקטה יותר. סגל המפקדים הבכירים נדחק לתוך חדר צר המשמש לגונן לשינה, וכך, ראש מול ראש, בעמידה, יתנהל דיון זה, במשך שעתיים, על מהלך התקפי גדול, כמעט “גורלי”.

גונן מתאר את ההשתלשלות מרגע שפרצה המלחמה ו“נכנסנו ל’שובך יונים'.” רישומים מן הדיון עורך ראש לשכתו של דדו, סא“ל שלֵו, ועל סמך רישומים אלה יסכם את הדיון, לאחר זמן, דדו עצמו, בעדות כתובה. התמונה שהייתה אמש לאלוף הפיקוד: חזרה לקו המים, כלומר למעוזים – להוציא “לחצנית” שנכבש על ידי האויב, אך במחיר הרבה אבדות. לאחר המטס הראשון של חיל האוויר, הבוקר ב־06:45, לא הייתה עוד פעילות אווירית. אילו הושט לפיקוד סיוע אווירי מלא, אומר גונן, ניתן היה לשוב ולהתייצב הבוקר מחדש ב”מצב פתיחה“, כלומר כמו לפני המלחמה. באין סיוע כזה, מצא עצמו הכוח חשוף לפגיעות מצד חי”ר מצרי רב, מצויד בטילי נ.ט.. למן השעה 11:00, כאשר שב חיל האוויר – גם אם באורח חלקי – לפעול גם בדרום – “כמעט אין לחצים גדולים.”

צליחת לילה בקנטרה ובסואץ

כעת מציע גונן לפני הרמטכ"ל את תוכניתו: הכוח שנותר מאוגדתו השחוקה של אלברט ועוד חטיבה אחת ייערכו בהגנה, ואילו האוגדות של ברן ואריק גם יחד תצאנה למתקפות־נגד: ברן יתקוף ממזרח למערב, בשני הצירים, לכל רוחב גזרתו, וכן יבצע את תוכנית הצליחה המצומצמת (“צפניה”), יכבוש את קנטרה, ואם יצליח לתפוס גשרים ודוברות של המצרים במצב טוב, יצלח עליהם. זו מתקפה אחת – על הארמייה השנייה. האוגדה של אריק תתקוף את הארמייה השלישית בדרום התעלה, ועל גשרים מצריים – באזור “המזח”, מול העיר סואץ – תחצה אל הגדה המערבית. כל זה יבוצע בלילה, ואילו מחר תנוע האוגדה, ממערב לתעלה, צפונה, תוך שהיא פוגעת בכוחות המצריים, ותשוב ותעלה עד לאזור החיִץ החקלאי.

שר הביטחון, אשר בצהריים המליץ על נסיגה עמוקה וניתוק מהיר מקו התעלה, בלי להתחשב במצב האנשים במעוזים – אומר עכשיו אלוף הפיקוד – התקשר לפני בוא דדו לאום־חשיבה והודיעו כי הוא מצדד במתקפת־נגד.⁸³

התוכנית המוצעת נראית לדדו, בלשונו, “פרטנציוזית מדי”. את עמדתו שלו סיכם הוא בזה הלשון:

“הייתי רוצה לתקוף, אם זה היה אפשרי. אבל תחילה עלינו לעמוד בהגנה – ובהגנה ניידת – כדי שהם יתקפו אותנו ראשונים. אנחנו נשבור את הכוח התוקף, וכאשר הם ייחלשו – נתקוף אנחנו אותם.”

בדיון זה, מציין דדו, נתן ביטוי לאותו רעיון אופרטיבי של המתנה להתקפה מצרית נוספת, אשר בה יאבדו התוקפים שריון, “ייצאו משיווי משקלם, וכך תיפתח לנו הדרך לצליחה.” לא כן התוכנית למחר – הוא אינו מדבר לא על צליחות ולא העתקת עיקר הלחימה אל הגדה המערבית, כי אם על תקיפת הכוחות המצריים שממזרח לתעלה. זו תהיה תוכנית בעלת מטרות מוגבלות, ואם תוכשל, יוכל אז הכוח להיסוג ולהקים קו הגנה חזק במעברי ההרים.

עוזרו של גונן הוא אלוף־משנה אורי בן־ארי. הפגישה בשעה משברית זו של מלחמת יום הכיפורים מתחברת אל ראשית דרכם הצבאית של השניים. בימי האביב של תש“ח, בקרב על ירושלים, היה בן־ארי (אז בַּנר), מפקדו של דדו. בקרב סן־סימון, שייזכר הרבה במלחמה זו, היה אורי מ”פ ודדו סגנו. דדו קיבל את הפיקוד על הגדוד הרביעי, שנמנע מאורי. אורי עמד בראש גייסות השריון לפני דדו, ואחר כך הייתה איזו פרשה, שבעטיה נקטעה הקריירה שלו – ורק במלחמת ששת הימים שבו ונפגשו במבואות קונייטרה: דדו כאלוף פיקוד ואורי בן־ארי כמפקד חטיבה ממוכנת הנושאת את השם “הראל”. עכשיו הם שבים ונפגשים, וכך יהיה עכשיו יום־יום, עם רבים – כמו סרט המוקרן בכיוון הפוך, ישוב הכול מן הסוף אל ההתחלות.

דעתו של בן־ארי היא כשל הרמטכ“ל: בנסיבות הקיימות אין לבצע צליחה. המצרים העבירו למזרח 400 טנקים, ולדעתו יש להתעלם מן החי”ר, לצאת עם עוצבות שריון גדולות ולתקוף ולחסל את הטנקים שבגדה הזאת.

האלוף אדן חושש אומנם מהצפון הביצתי, אבל בעיקרו של דבר תומך גם הוא בתוכנית. ברור לו, כי אין להתקרב אל קו המים, כיוון ש“אין לי חי”ר, אין לי ארטילריה, יש ביצות, טילים מוצבים על הסוללות," כפי שאמר בשיחה עם מחברו של ספר זה.

אלברט תומך בצליחה מיידית, ואפילו בלי להמתין עוד יממה, אבל לדעתו צריך לתקוף לא בשני מאמצים רחוקים, בצפון התעלה ובדרומה, כי אם במרכז – בגשר הפירדאן ודרומה ממנו – לאחר ששתי האוגדות “ינַקו במרכז, ואחת מהן תנצל אחרי כן את ההצלחה.”

לתקוף – עם שתי רגליים על הקרקע

בסיכום הדיון מנסח הרמטכ"ל את תוכנית ההתקפה, שתבוצע מחר, ה־8 באוקטובר. נקודת המוצא שלו היא, כי מתוך שלוש האוגדות (וזו של אלברט שבורה ומצומקת, ונועדה בשלב זה רק להגנה) תתקוף בזמן נתון רק אחת. כלומר, אוגדות אדן ושרון פועלות במדורג, לא בו־זמנית. כך מנסח דדו את ההוראות לפיקוד דרום:

התקיפה תהיה עם שתי רגליים על הקרקע. כשברן תוקף – יהיו שרון ואלברט על הקרקע. כשאריק תוקף – יהיו ברן ואלברט על הקרקע. שתי רגליים על הקרקע, כשאוגדה אחת תוקפת. ברן תוקף – ואינו מגיע אל התעלה, אלא במרחק מן הנשק נגד טנקי. אחרי שמתייצבת אוגדת ברן – פורץ אריק.

ואשר למעוזים, “יש לנסות להציל ככל שאפשר להציל.”

ואילו בכל הנוגע למרחב שלמה הוא מתנגד לנסיגה לעבר שארם א־שייח': יש להקים קו הגנה עם חטיבת הצנחנים שבמרחב, בראס־סודאר. “אין כוונתי שעל הצנחנים להתאבד – – – אבל להשתדל ולהגן על ראס־סודאר, ורק אם לא תהיה ברירה – לרדת למטה.” עוד לפני שהוא שב אל המסוק, כדי לטוס חזרה לצפון, מדווח הרמטכ“ל על התוכנית – אם אישית ואם באמצעות הרל”ש – לשר הביטחון. בלשונו: “הסיכום שלי הוא כזה: אוגדת שרון תהיה מרוכזת בטסה, והיא מהווה עתודה. אוגדת ברן תתקוף את הארמייה השנייה, מצפון לדרום, כאשר אוגדת שרון משמשת לה עתודה למשך זמן התקיפה. כל עוד אין אוגדת ברן נזקקת לעזרת אוגדת שרון, אין זו מופעלת. לא מפעילים את אוגדת שרון למשימה אחרת, אלא אם לאוגדת ברן הולך טוב – והיא משלימה את משימתה. אוגדת ברן זקוקה לסיוע – אוגדת שרון תוקפת את הארמייה השלישית מצפון לדרום. זאת התוכנית שאנחנו מסכמים באותו לילה.” יש תוכנית גם לחצות – אך רק כניצול הצלחה.

יצחק רבין, שהיה נוכח בדיון, סבור עד היום, כי התוכנית “הייתה הטובה ביותר האפשרית.”⁸⁴

אורי בן־ארי, בראיון לספר זה, אומר: “אני חושב, שהחלטה זו התקבלה נכון, אחרי בדיקה של המצב, אחרי אישור תוכנית מפורטת, ובתור כזו – הייתה זו תוכנית נכונה אשר יכולה הייתה להיגמר בהצלחה אילו בוצעה כמו שצריך. ולוּ נסתיימה בהצלחה – אין ספק, ששמו של דדו היה נכנס להיסטוריה כמצביא גדול.”⁸⁵

שעה 21:00

ממש בצאתו את ה“בונקר” – בפתח – פוגש דדו את אריק שרון, שהצליח להגיע לאחר שנסתיים הדיון כולו. על שיחה זו, שהייתה ארוכה למדי, סיפר דדו, כי שרון “הציע לי, כי הוא יעשה התקפה עם כמאה טנקים בשביל לחלץ שני מעוזים. שאלתי: ‘נניח שאני מאשר לך לצאת להתקפה זו הלילה, האם תוכל לתקוף גם בבוקר?’ התשובה הייתה: ‘לא.’ ואז אמרתי לו: ‘אני מקווה ששני המעוזים יחזיקו עד מחר, כי מחר נעשה התקפה רצינית’.”

שעה 23:20

הרמטכ“ל – ואיתו יצחק רבין – חוזר אל לשכתו שב”בור“. הוא מזמן דיון מיידי עם סגן הרמטכ”ל וראש אג“ם האלוף טל, ראש אמ”ן האלוף זעירא, עוזר ראש אג“ם תת־אלוף אריה לוי, ראש מחלקת מבצעים באג”ם תא"ל י' ועוד. המהומה הבלתי נפסקת בלבירינטים התת־קרקעיים, צקצוקי מכשירי הקשר, השיחות הטלפוניות, התנועה המתמדת של מי שיש להם מה לעשות ושל מי שסבורים שבעצם נוכחותם מחישים הם את הניצחון, נמשכת.

טל משתהה דקות אחדות. הייתה איזו בהלת שווא: בראס־סודאר נראו, כביכול, טנקים מצריים. היו אלה טנקי שלל שהוסבו על ידי צה"ל; זו צרה צרורה – החשש התמידי מטעות כזו בזיהוי ומתוצאותיה הטרגיות של התנגשות מקרית בין שתי יחידות.

בפיו של רב־אלוף ידין, היושב ב“בור” גם עכשיו, בשורה טובה מן הצפון: חיים בר־לב הגיע לפיקוד, בחן את פני הדברים שם, והוא מעריך את המצב בהרבה יותר אופטימיות. החלטתו היא שלא להכניס הלילה, בשום פנים ואופן, את האוגדה של מוסה פלד. היא תהיה האגרוף החזק בהתקפת הנגד הגדולה, המתוכננת בצפון למחר בבוקר.

כנגד זה יש בפי מפקד חיל האוויר בשורה פחות טובה מן הדרום: חלק מן הטנקים המצריים שצלחו בקצה הדרומי של התעלה, נראו נעים דרומה, אף שאין אפשרות לקבוע לפי שעה בוודאות את מגמתם המדויקת.

“טוב, זה כבר אבוד,” קורא אחד הנוכחים, הנוטה לקפוץ מן הקצה אל הקצה. כוונתו לומר, כי אין מה שימנע את התקדמות השריון המצרי עד לראס־סודאר והלאה עד לשארם א־שייח'.

קיימות שתי אפשרויות, מעיר טל. הטנקים יכולים אומנם לנוע לעבר שארם א־שייח', אבל הכוונה יכולה להיות גם תנועה דרך ואדי סודאר, כלומר – ניסיון לאיגוף מיצר המיתלה מדרום.

דדו מהסה את המהומה, מבקש דיווח קצר על מה שנתחדש בשש השעות שנעדר ממוצב הפיקוד העליון. הוא מאזין לדברי סגן הרמטכ"ל, אבל הפעם הוא קצר־רוח. התמונה המתוארת היא, כי בשעה זו “המצב מאוד מיוּצָב וָטוב.” מפקדי האוגדות, רפול ודן לנר, שולטים בכוחותיהם. בבוקר, כאשר תהיה אוגדת מוסה מוכנה – ולא לפני שעה שמונה־תשע – תיפתח מתקפת־הנגד. אם לא הכניסו בינתיים הסורים לקו את הדיביזיה המשוריינת הנוספת, המגמה היא – “לנפנף את כולם אל מעבר לקו הסגול, והיא מותנית – כמובן – בסיוע אווירי רציני.”

תוך כמה זמן, שואל דדו, שהתיאור נשמע באוזניו יומרני ביותר. ההערכה, ש“אם זה ילך – זה עסק של איזה שלוש שעות”, מתמיהה אותו.

“לא, פארדון!” אומר דדו. את רמת הגולן ואת קשיי הלחימה בה הוא מכיר היטב. הוא גם לא הספיק לשכוח מה שהתרחש אך היום: פריצת הסורים לעבר צומת נאפח אומנם נבלמה – אבל במחיר דמים. חטיבת “ברק” איבדה את מפקדה אל“מ יצחק בן־שוהם, את הסמח”ט דוד ישראלי ואת קצין האג"ם החטיבתי בני קצין. החטיבה כולה מפוררת. בגזרה הדרומית היה המצב קרוב לייאוש, ובאוזני דדו הידהדו עדיין הדברים שאמר לו לפני צאתו לסיני האלוף חופי. רק לא מצבי רוח של יו־יו, למעלה ולמטה, למעלה ולמטה. “לא, פארדון!”

ובכל זאת, מצבו של הצבא הסורי בהחלט לא טוב, מעריך האלוף זעירא. שתי דיביזיות – 7 ו־9 שוב אינן כשירות. גם דיביזיה 5, שהסבה היום את כל הצרות בגזרה הדרומית, הגיעה כנראה לקצה כוחה.

אשר לחזית המצרית, הנה בניגוד למה שנאמר בשעה מוקדמת יותר, נראה ששתי הדיביזיות המשוריינות – 21 ו־4 – טרם צלחו, ואפשר שעדיין אינן מתחילות לצלוח. המערך המצרי בגדה המזרחית כולל עכשיו: את חמש דיביזיות החי"ר; את שתי חטיבות הטנקים העצמאיות 25 ו־15, כולן או חלקן, המצוירות בטנקי “טי־62”, וכן חלקים משתי הדיביזיות הממוכנות – 6 ו־23. בסך הכול מגיע מספר הטנקים ממזרח לתעלה ל־400.

בניגוד להערכה קודמת, כי מיד לאחר התבססות דיביזיות החי“ר ברצועה של כ־10 ק”מ, יפתחו כוחות השריון בשלב שני – ניסיון להבקיע ולהגיע עד למְצרים – מעריך עכשיו ראש אמ"ן, כי אולי אין למצרים כוונה לחדש את ההתקפה, אלא התוכנית מעיקרה היא להחזיק בשתי הגדות, וכך להמתין להפסקת אש שתחליט עליה מועצת הביטחון. אם לא יתגלו במהלך הלילה סימנים לתכונה התקפית – ניסיונות פריצה נוספים מזרחה והנחתת כוחות קומנדו בעומק סיני – יהיה בזה משום חיזוק להנחה החדשה.

שעה 23:42

מיד עם כניסתו לחדרו, ביקש הרמטכ"ל לקשר אותו עם שר הביטחון. עכשיו הוא מקבל את השיחה. הוא מהסה את היושבים בחדר ומדווח על תוכנית המתקפה שסיכם עם פיקוד הדרום:

“סיכמתי איתם על שתי התקפות אוגדתיות. אין המתקפה המתוכננת כרוכה בחציית התעלה. מתקפות שתי האוגדות, של אדן ושרון, לא יבוצעו בו־זמנית. בכל מקרה תתקוף רק אוגדה אחת מתוך השלוש,” אומר דדו לשר, ומוסיף כי במשך הלילה והבוקר יתוספו עוד טנקים, ומחר כבר יהיו לשלוש האוגדות כ־600 טנקים, אך אוגדת אלברט תוסיף להיות קטנה יותר משתי האחרות. שעה מדויקת לפתיחת המתקפה לא קבע, שכן ירצה לתאם את הפעילות בדרום עם המתקפה המתוכננת בפיקוד הצפון, אך “הם ירצו לעשות זאת לפני הצהריים.” אוגדת אלברט ערוכה “בבלימה, מול המצרים. בכל מקרה: שתיים משלוש האוגדות בבלימה, ואילו השלישית תוקפת.” בתשובה לשאלת דיין, הוא שב ומדגיש: “לא יתקפו בו־זמנית!” אשר לכמות השריון המצרי ממזרח לתעלה, התמונה היא, כי הצליחה נמשכת גם בשעות הלילה, וייתכן כי בבוקר כבר יהיו ממזרח לתעלה 600 טנקים, בשניים שלושה ריכוזים. ובתשובה לשאלה נוספת, מבהיר דדו, כי אכן “יש גם תכנון לחצות את התעלה. אנחנו עושים תכנון כזה, אבל הוא מיועד לשלב מאוחר יותר.” מהו אותו שלב? הדבר יוכרע בהתאם לתוצאות המתקפות המדורגות של שתי האוגדות: “אם נעשה התקפה אחת, ונעשה התקפה שנייה, ונראה איך זה מסתדר – אז יש לנו שתי תוכניות אלטרנטיביות.” האלטרנטיבות שחושב עליהן הרמטכ“ל הן, כפי שניתן לשער, ברוח התוכניות שנדונו ותורגלו – אם בשטח ואם כמשחקי מלחמה – והועלו גם בראשית הערב בחפ”ק: אם מן האגפים, בצפון ובדרום, כהצעת גונן, ואם במרכז, כהצעת אלברט.

אבל כפי שמדגיש דדו באוזני דיין, אין הצליחה אקטואלית ברגע זה, ויוכרע עליה רק לאחר שתי ההתקפות האוגדתיות, כאשר “נראה איך זה מסתדר.”

בצאת היום השני של המלחמה נראים הדברים מעט יותר בהירים מאשר בשעות אחר הצהריים. היום עבר בלי שהצליחו הסורים להגיע אל הירדן, שלא לומר לצלוח אותו. בחזית התעלה, החלו האוגדות מתייצבות מערבה לקו הרוחב, ובמספר מקומות על ציר החת"ם.

ולקראת יום מחר, מעריך סגן הרמטכ"ל, יהיה מספר הטנקים בשתי החזיתות – “ברוטו” – מרשים באמת: כ־900 בסיני, ולמעלה מ־600 ברמת הגולן.

יצחק רבין מגיב בספקנות. דדו בקוצר רוח: “איפה יהיו תשע מאות?!”

לפי חישוביו של רבין, לא יהיו בסיני – גם לאחר שיגיעו כל הכוחות הנמצאים בתנועה – אלא קצת יותר מ־600. דדו מבקש לעשות חישוב מפוכח וכאוב של המציאות בשדה – של 200 טנקים שכבר אבדו או נפגעו ושל הטנקים שיתקלקלו אגב נסיעה של מאות קילומטרים על שרשראות – ומגיע למספר של 640 טנקים, שכבר מחר לפני הצהריים יהיו כשירים לקרב. טנקים רבים נוספים יתוקנו ומאוחר יותר יצורפו גם הם לכוח הלוחם.⁸⁶

ה־7 באוקטובר, הארוך ורווי הכישלונות והחרדות, מסתיים בתקווה טובה.

יום שני – 8 באוקטובר

שעה 00:01

קבוצת דיון מבצעית לקראת התקפות־הנגד מחר בשתי החזיתות, יקיים הרמטכ“ל בעוד חצי שעה. בהתייעצות מוקדמת, עם סגן הרמטכ”ל ועם ראש אמ“ן, מעלה זעירא חשש מפני הכמות העצומה של הנשק נגד־טנקי, ה”אר־פי־ג’י" וטילי ה“סאגר”, ובעיקר אלה האחרונים. מי לידינו יתקע, שמחר, בנועַ הטנקים לעבר החי"ר המחופר ולקרבת הסוללה שממערב לתעלה, לא תישנה תופעת בוקר יום ראשון, כאשר נפגעו טנקים רבים כל כך בטילי הנ.ט.?

בתשובתו על השגותיו של זעירא, יאמר דדו לאחר זמן, יש הסבר “מדוע אני כן הולך להתקפה ב־8 בחודש. תפיסה זו שאני מתאר באותו לילה, היא בדיוק הטכניקה המצרית. אני עמדתי עליה כבר ביום הראשון, ולכן אני מחליט על התקפת־הנגד הזאת.”⁸⁷

וזה ניתוחו באותה שעת חצות: “השיטה של המצרים היא – הם לא פורצים עם טנקים. הם הולכים עם הרבה חי”ר, הרבה טילי נ.ט., עם טנקים – מתקדמים לאט מאוד, ובאופן כזה הם מסוגלים לנוע לאט במשך שבועיים: מזיזים עצמם מעט קדימה – ומביאים עוד." מסקנתו היא, שדחייה רק תכביד: “אם כרגע יש טילי נ.ט., מחר יהיו גם מוקשים ומחרתיים גם חפירות קטנות ויבוא טרקטור ויעשו דיפונים, ויתוספו טילי נ.ט., וכך זה ילך ויגדל. וכשהמערך כולו יהיה מאורגן, יבואו – בעקבות הדיביזיות הממוכנות – הדיביזיות המשוריינות. את המערך הזה צריך פעם אחת לתקוף – למרות החי”ר והנ.ט.. השאלה היא: מתי? כשכל זה יהיה מאורגן, עם יותר טנקים, או כשזה יהיה מאורגן עדיין פחות – ועם הרבה פחות טנקים?"⁸⁸

כבר בדיון מקדים זה, מבהיר הוא חזור והבהר את שיטת ההתקפה שהוא מתכנן למחר בחזית הדרום. אין הוא צופה קרב קל, ומטרת הקרב אינה צליחה, כי אם שבירת השריון המצרי שממזרח לתעלה ובלימתו. אין תוקפים “בו־זמנית אלא עם אוגדה אחת, מרכזים מאמץ אווירי וארטילרי לאוגדה האחת. בקרב כזה, כשמתפרסים 200 טנקים של אוגדה ישראלית, ויש להם סיוע אווירי טוב, ידפקו הרבה מאוד טנקים. אם אני דופק להם מחר את שני ראשי הגשר האלה – שינינו את המצב.” הוא מודע לאפשרות, שהמחיר יהיה כבד: "יכול להיות שמחר נאבד מאה טנקים. אם זה יקרה – זה יהיה הרבה מאוד. אני

מקווה שתמורת זה נשמיד להם פי ארבעה – ובלמנו – זה מה שאנחנו יכולים לעשות מחר.⁸⁹

כך מנחה הוא גם את מפקד חיל האוויר – בשעה 00:10 – ומבהיר, כי בדברו על התקפה מדורגת, כוונתו לא רק שהדירוג יהיה בין האוגדות של ברן ושל אריק, כי אם בין המתקפה בחזית הדרום לבין זו של חזית הצפון – כל זאת כדי שניתן יהיה לרכז את מרב הסיוע האווירי לכל מאמץ עיקרי כזה.

כך בדברו באוזני סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם על מגמת המבצע בחזית התעלה והשיטה: "אנחנו לא צולחים – אנחנו נהיה ערוכים עם שלוש אוגדות – תמיד תוקפת רק אוגדה אחת. עכשיו, כשזו תוקפת, אותו כוח שיהיה לו מגע – או שברן יתקוף מצפון לדרום, או שאריק יתקוף מדרום לצפון.⁹⁰ (צריך להבהיר: אוגדת שרון הייתה ערוכה בגזרה המרכזית, בין “הברגה” ל“כישוף”, מדרום לאוגדת ברן. אם תזדקק אוגדת ברן, מטעם זה או אחר לסיוע, תתקוף אוגדת שרון – מן המרכז צפונה, ולכך התכוון במילים: “מדרום לצפון”.) איזו משתי האוגדות תתקוף ראשונה – נקודה זו תוכרע סופית רק משיתבררו סופית מצבו של השריון המצרי וכוונותיו. אין כל אי־בהירות בדבר העיקרון, שכאשר נמצאת אוגדה אחת בתנועה – שתי האחרות אינן זזות ממקומן.

לפני שמתחיל הקד“ם, אומר דדו לטליק, ראש אג”ם: שיישב איש אג“ם ויקבל מקצין אג”ם של פיקוד דרום את התוכניות "וישימו את זה על מפה – ויציירו את הכול – ואז אני יכול לדבר עם האלוף כשאני כבר רואה בדיוק את התוכנית שלו, וזה לא מֶנגֶ’ס לי.⁹¹

שעה 00:35

קד“ם הרמטכ”ל. במהלכו מתווה הוא בבירור את התוכנית להתקפת־הנגד:

“מחר אנחנו עוברים להתקפת־נגד. זה אינו כולל צליחה יזומה,” פותח דדו ומדגיש כי אין הוא נותן אלא “את הרעיון המבצעי. התוכנית תגובש במשך הלילה. הפרינציפ: אוגדת אלברט נשארת ערוכה, וברן תוקף מצפון לדרום. הכוונה אינה לגשת לתעלה ממש, ולא לטפל בחי”ר המצרי הרב, המצויד בהרבה מאוד טילי נ.ט.. החֶברֶה שלנו מעריכים, כי מרב האבדות שלנו היה מטילי נ.ט.. לכן, מחר לא נילחם בדיוק בקווי התעלה, כי אם תהיה תפיסת הכוח שבשטח, ובסיוע מאמץ אווירי מרוכז לאותה אוגדה, כדי שכל אזור השריונים המלא טילי נ.ט. יהיה נקי – והם יוכלו לפצח טנקים. זו האוגדה של ברן." מכאן הוא עובר להתוות את תפקיד האוגדה השנייה, של שרון. כל אותה שעה תימצא אוגדת שרון בגזרה המרכזית ותילחם בלי לנוע ממקומה, ורק כאשר תתייצב האוגדה של ברן, תתקוף האוגדה של אריק. “ההתקפות תהיינה מדורגות – אחת לפני הצהריים, ואחת אחר הצהריים.”

זוהי שעה רוויה התרגשות ותקוות. אתמול, אומר דדו, “ירדנו לשפל, ומחר, אני מעריך, אנחנו מתחילים להוציא את האף מן המים.” המשימות שהוטלו על האוגדות נראות סבירות. ואם יושגו תוצאות טובות, "אנחנו מתחילים לעבור את נקודת המפנה.⁹²

עכשיו פונה דדו אל נציגי אג"ם/מבצעים: “אני רוצה שיגיעו אליכם תוכניות פיקודיות, מפורטות ככל האפשר – גם של הצפון וגם של הדרום. אני אבדוק אותן – ועל פי תוכניות אלה אדבר עם האלופים.”

שעה 01:01

שר הביטחון נכנס לחדרו של דדו. אחת התוכניות שדובר בה הרבה הייתה זו ששם הצופן שלה היה “צפניה” – צליחה מוגבלת בגזרה הצפונית, כדי להחזיק במקום זה בשתי הגדות – בעיקר כקלף למיקוח מדיני. מהלך זה יועלה שוב על ידי דיין בימים הבאים.

עכשיו מסביר דדו כי צליחה באותו אזור ביצתי מרתיעה אותו, שכן הטנקים נוטים לשקוע שם, ומלבד זאת, אין מדובר כלל בצליחה אלא במקרה של הצלחה, “שאני קורה לה ‘מעבר לציפיות’, ואני לא חושב שאני פסימי.” דדו ישחזר שיחה זו כעבור זמן: “אני לא חושב שיעלה בידינו לצלוח וכי ההתקפה תתפתח ‘מעבר לציפיות’, אבל אם אכן כך יקרה, ותהיה תפנית, והמצרים יתחילו לברוח – הוא רשאי לנסות ולצלוח.”

האם הכוונה היא לצלוח על גשר מצרי, שואל דיין.

ננסה, אומר דדו. יש גם גשר שלנו, שמנסה אריק לגרור, אבל גם על גשר שלהם, “וזה רק בנסיבות של ניצול הצלחה. אני לא הולך א־פריורי לזה.” כל זאת, אם תבוצע אותה תוכנית (אחת משתי אלטרנטיבות), אשר על פיה תוקפת את הארמייה השנייה אוגדת ברן, שכן בגזרה הצפונית ישנו גשר מוכן לא רחוק מן התעלה, שניתן לגוררו, אולם כיוון שזו תהיה תקיפה אוגדתית ראשונה בלבד – “זה פחות נראה לי.”

אם תבצע האוגדה של אריק תקיפה של הארמייה השלישית, מדרום לצפון, תסיים זו, באותן נסיבות “שמעבר לציפיות”, בצליחה בדוור־סואר. אולם במקרה זה, רק אם יתפסו גשר מצרי שלם. לשם אי־אפשר לגרור מחר גשר. “הוא דורש ממני צליחה. אמרתי: טוב, תכנן, ויהיה לך גשר.” אגב כך מספר דדו לדיין על שיחתו הקצרה עם שרון בשעה שהיה בדרכו אל ההליקופטר, כדי לשוב לתל־אביב. “ההליקופטר שלו היה לא־בסדר, והוא בא כשסיימנו. אז את הדיון עשיתי עם כולם, אבל לא איתו. עמדתי איתו לחוד כעשר דקות.” הוא מספר על תוכניתו של שרון לערוך הלילה התקפה חטיבתית “ולחלץ את האנשים שבמעוזים המנותקים ‘חזיון’ ו’פורקן'. זה לא נראה לי. שאלתי: אם תלך עכשיו לעשות התקפה של 100 טנקים בשביל להוציא את שני המעוזים, האם תוכל לתקוף גם בבוקר? התשובה הייתה לא. אי־לזאת, הם לא הולכים לתקוף את שני המעוזים האלה – ונקווה שיחזיקו מעמד עד הבוקר.”⁹³

יש להזכיר כאן, כי בשעות אחר הצהריים של יום ראשון כבר הצליחו לוחמי “כתובה” ו“דרורה” להתפנות. לפנות ערב פתחו לוחמי “אורקל” בנסיגה, אבל רק שני אנשים הצליחו להגיע בשלום אל עמדות צה"ל. אותה שעה נפל “לחצניות” לידי המצרים. בשעה שמתנהל הדיון המתואר למעלה, עוברים לוחמי מעוז “מילאנו” ואנשים שהסתפחו אליהם, צוותי טנקים שנפגעו ואחרים – בסך הכול כארבעים איש – ניסיון קשה ביותר. הם חוצים בתוך הכוחות המצריים, בעיבורה של קנטרה, ולאחר לילה נורא, מצליחים להגיע בשלום לבאלוזה 24 איש.

השעות 01:15 עד 05:35

פרשת התקפת־הנגד של ה־8 באוקטובר מלאה אי־הבנות ובלבולים, הן בכל הנוגע לתוכנית כפי שניתרגמה הלכה למעשה בפיקוד הדרום – כפי שהובנה באוגדת שרון מכאן ובאוגדת ברן מכאן – והן בשיבושים שחלו במשך היום. אין בכוחי – ואין בכוונתי – לפסוק הלכה לא ביחס ליום זה ולא ביחס לאירועים אחרים, שערפל־המלחמה מוסיף לכסותם וסיפורי רשומון הופכים אותם לפקעת סבוכה. אנסה רק לצייר את הדברים כפי שנראו לדדו בשעת מעשה וכן קצת ממה שהתברר לאחר המלחמה.

בשעה מאוחרת זו – קרוב לשתיים אחר חצות – דדו בוודאי חש סיפוק רב: בתוך שתים־עשרה שעות של דיונים בלתי־נפסקים כמעט, מאז שב שר הביטחון מביקורו בחזית הדרום בבוקר וקינת “חורבן הבית השלישי” בפיו, נתהפך כליל כל כיוון המחשבה: לא זו בלבד, שאין נסוגים אל ההרים ומוותרים למעשה על הסיכוי להפוך את תוצאות ההפתעה ויום המלחמה הראשון, אלא שכבר בשעה זו נערכות שלוש האוגדות בקרבת ציר החת"ם ובציר הרוחב להתקפת־נגד גדולה ראשונה מחר. המפקדים בדרום אינם מקרינים חרדה, כי אם להפך: הלחץ מצדם השפיע עליו שלא לדחות את ההתקפה ליום שלישי, ה־9 באוקטובר, כפי שתיכנן תחילה (כדי שביום שני יהיה גם חיל האוויר פנוי כולו למתקפת הנגד בצפון): "הם רצו התקפת לילה במוצאי יום ראשון. זה שלא נתתי לאריק לתקוף באותו לילה – אני חושב גם היום להחלטה נכונה.⁹⁴ רבבות המגויסים, שכבר הגיעו ועודם בדרכם לסיני, מלאי רצון להילחם – ולהכות בתוקפים. חרף המהלומה הראשונה, יהיו מחר ערוכים בחזית קרוב ל־650 טנקים.

סיכום הרמטכ"ל למתקפת ה־8 באוקטובר

גם התוכנית נראתה לו מבטיחה, ולא זאת בלבד שהבהיר אותה היטב בפיקוד הדרום, אלא חזר על עקרונותיה לפחות ארבע פעמים מאז שובו, סמוך לחצות, אל ה“בור”: בשיחה טלפונית עם שר הביטחון, באוזני האלופים טל וזעירא, בקד“ם, ושוב באוזניו של דיין, ובלשונו: “בחפ”ק דרום היה איתי ראש הלשכה שלי, שרשם את הדברים. אמרתי את הדברים בשובי למטה הכללי, ב’בור', והם הוקלטו ברשמקול.” עקרונות תוכניתי היו: (1) ההתקפה תתנהל ממזרח לתעלה, נגד ריכוזי השריון בראשי הגשר של שתי הארמיות; (2) הכוחות התוקפים לא יתקרבו אל התעלה לטווח כזה, שיסתכנו בפגיעת טילי הנ.ט. שעל הסוללות וב“הסתבכות” לתוך מחפורות החי"ר המצרי; (3) ראשי הגשר יותקפו אגפית – מצפון לדרום, או מדרום לצפון בהתאם לתוכנית שתגובש סופית – ולא ממזרח למערב; (4) אין מטרת המתקפה צליחת התעלה, ורק אם תסתיים בהצלחה גדולה, כלומר בהשמדת עיקר השריון בשני ראשי הגשר, ניתן יהיה גם לצלוח, ובדומה לכך – אין מטרת ההתקפה חילוצם של האנשים שבמעוזים, והדבר ייעשה רק אם ישתנו הנסיבות; (5) בכל שלב, במשך היום כולו, תימצא רק אחת משלוש האוגדות בקרב־תנועה, ואילו שתי האחרות תהיינה ערוכות במקומן, לבלימה ולסיוע לאוגדה התוקפת.

הנוהל הוא, שלאחר שמשמיע הרמטכ“ל את דברי הסיכום שלו, “תפקידו של המטה להוציא פקודה כתובה.” והוסיף דדו ואמר לאחר זמן: “באחד המקומות ראיתי, כי טליק אומר אומנם, בתשובה לשאלה, שייתכן והטעות היא שלו. אני סבור, כי מבחינת אחריות המטה הכוללת, טליק צודק, אך אפילו בכך שזו טעות שלו, איני בטוח, כי באג”ם/מבצעים צריכים להיות ערים להוצאת פקודות מיד לאחר שהרמטכ”ל משמיע בקד“ם את דבריו.”

בשעה זו הלך הרמטכ"ל לנוח מעט, כדי לשוב ולאשר בשעה מאוחרת יותר את התוכנית הסופית של התקפות־הנגד בשתי החזיתות.

אולם בשעה זו כבר התפתחה בפיקוד הדרום סטייה חריפה כמעט בכל אחת מן הנקודות הנזכרות למעלה. איך קרה הדבר?

אי־הבנות בין מפקדי הכוחות

המפקדים בדרום, כפי שראינו, השתוקקו להקדים ככל האפשר את התקפת הנגד, הן משיקולים צבאיים צרופים והן בשל הרצון לחלץ מהר ככל האפשר את מאות הלוחמים הלכודים במעוזים. עניין זה רבץ על מצפונו של כל מפקד. למשל: אף כי 16 הטנקים הראשונים של אוגדת שרון עוברים את רפידים בדרכם לטסה רק בשעה 13:45, מציע אריק לגונן כבר בשעה 13:00 לפתוח עם חשיכה בהתקפת־נגד. גם גונן מציע באותה שעה – כמסופר למעלה – התקפה גדולה שתתנהל בגדה המערבית, לאחר צליחה – ודדו דוחה אותה כ“יומרנית”. הוא תובע מן הפיקוד לייצב תחילה קו הגנה עם אוגדות ברן ושרון. אך בשעה 15:44 שב שרון ומציע לגונן תוכנית להתקפת־נגד – והפעם לצליחתן של שתי האוגדות. תוכנית זו דוחה גונן, ומעלה תוכנית משלו לתקיפה, בו בלילה, של שתי האוגדות: אוגדת ברן תצלח בגזרה הצפונית, ואילו אוגדת אריק תנוע מציר “עכביש” (כביש טסה דוור־סואר) דרומה, ואם יינתן לה סיוע אוויר מספיק, תצלח גם היא בבוקר בסביבות פורט־תאופיק לעבר העיר סואץ. תוכנית נוספת, שמעלה שרון בשעה 18:07, היא זו של תקיפה בכוח של כמאה טנקים לחילוצם של המעוזים, ואז מציע גונן להמתין עד שיגיע הרמטכ"ל: “אז נקרא לך. אולי נעשה דבר יותר גדול…”

כל זה מוזכר רק כדי להאיר את הלוך הרוח, את התשוקה לתקוף, להציל את האנשים שבמעוזים, לצלוח מהר אל הגדה המערבית.

כל זה קדם לביקורו של הרמטכ“ל בחפ”ק של גונן. מה קרה לאחר ששב דדו לתל־אביב?

אומר האלוף אברהם אדן (“ברן”): “אני יכול לומר את הדברים, שאני חקרתי. כשמצטרף אלינו בחפ”ק אריק – אחרי שטס דדו חזרה צפונה – לא זו בלבד שגונן שומר על הסיכום של דדו, אלא כאשר אריק מנסה לערער, אין גונן מקבל. אבל מאוחר יותר הוא יוצא עם משהו חדש: ‘ניקוי קו המים’. כל הדברים שנדונו והוחלט שלא מבצעים. לפנות בוקר הוא מנסה להתקשר אלי, דרך קלמן מגן, ומעביר לו הוראה בשבילי, הכוללת צליחה…" לעניין ההשתלשלויות מסוף הלילה ואילך, עוד נשוב. כאן מובאים רק אותם דברים שאומר ברן על התוכנית שסוכמה בראשית הערב, לעומת מה שאירע מאוחר יותר.⁹⁵

גונן עתיד להסביר, לאחר המלחמה, את התוכנית כפי שהוא הבינה, הכינה והכניס בה שינויים: אכן, דובר על כך, שתהיה זו התקפה “מדורגת”, ולא שתי אוגדות בעת ובעונה אחת, כדי שאם תיכשל ההתקפה – תוכל האוגדה השנייה לסייע. כך קבע הרמטכ“ל, כך הציג את הדברים הוא עצמו, ועודנו סבור כי הייתה זו החלטה נכונה. הסיכון בריתוקן של שתי האוגדות, בבת אחת – בהיעדר עתודות נוספות לפיקוד הדרום ולצה”ל כולו – היה סיכון כבד מדי. לאחר שמסיים ברן בהצלחה את המתקפה מצפון לדרום – מקנטרה לעבר גשר הפירדאן ודוור־סואר, תוקפת אוגדת שרון בקצה הדרומי של התעלה (“ניסן”) כלפי צפון, ממזרח לתעלה, אך נעשה גם ניסיון להשתלט על גשר מצרי, ואם ניסיון זה עולה יפה – צולחת חטיבה אחת ותוקפת גם ממערב לתעלה.

(גם אז, אחרי המלחמה, יהיו המפקדים הבכירים חלוקים ביניהם בשאלה: האם הוחלט שאוגדת שרון תתקוף גם היא מכיוון צפון לעבר דרום – מ“מצמד” לעבר “ניסן” – או בכיוון ההפוך – מ“ניסן” ל“מצמד”. ברן יטען בעקשנות, כמוהו כדדו, כי בתוכנית שנתגבשה, צריכה הייתה אוגדת שרון לפתוח בהתקפה באותו אזור שהייתה ערוכה בו, בגזרה המרכזית, ולנוע דרומה; אורי בן־ארי סבור היה, שהסיכום היה, שתוקפים מדרום לצפון; גונן סבור היה, כי “אין הבדל עקרוני”.)

גונן יאשר – לאחר המלחמה – כי “הוטלה על אוגדת ברן מגבלה, אסור לה להתקרב יותר מ־3 ק”מ לקו המים."⁹⁶ זו הייתה הוראת הפיקוד.

סטייה מן התוכנית המקורית

אלא שכאן – לפי גונן – בא אותו שינוי מן התוכנית המקורית, ש“עשיתי בגלל מה שאריק הציע,” כלומר חילוץ האנשים מן המעוזים. אריק בא אליו עם התוכנית לחילוץ המעוזים – יספר גונן חודשים אחדים לאחר המלחמה, בכנס מפקדים – ותוכנית זו נראתה לו והוא אישר אותה.⁹⁷ ואז בא אותו שינוי בתוכנית המקורית, שההחלטה בדבר חילוץ מעוזים תיפול בהתאם למה שיקרה אצל המצרים – מידת הצטברותה של עוצמת שריון נוספת במרוצת הלילה. שרון לא יצא את חפ"ק דרום אלא בשעה 01:30 לערך, ואז – באותה שעה – החליט גונן, כי אם יישאר המצב בגזרה כמות שהוא, יתקוף תחילה אריק שרון כלפי המעוזים שמול כוחותיו (לחילוץ אנשי “חזיון”, “פורקן” ו“לקקן”), יחזור להיערך בקו הגנה, ורק אז יפתח ברן בהתקפה. אם יצטברו כוחות מצריים גדולים יותר – תעמוד בעינה התוכנית המקורית, ברן יתקוף ראשון, אריק יהיה ערוך בהגנה וכן הלאה וכן הלאה…

השינוי, צריך להדגיש, הוא כפול ומשולש: גם הכנסת שתי האוגדות, בזו אחר זו, לקרב בשעות הבוקר; גם התקרבות לקו המים; גם תקיפה – בלתי נמנעת – ממזרח למערב. בסופו של דבר, נוספו כוחות מצריים בגזרה, ובשעה 05:30 לערך הודיע גונן לשרון, שהתוכנית שבה למתכונתה המקורית, אוגדתו שלו עומדת בבלימה וברן תוקף בשעה 08:00. אלא שבינתיים נשארו שני האלמנטים האחרים, שהוצמדו עכשיו אל אוגדת ברן – חילוץ אנשי המעוזים, שפירושו היה גם התקרבות אל התעלה, וגם – כפי שיתברר – תקיפה ממזרח למערב, שפירושה גם ניסיון צליחה.

האם היה כל זה בידיעת המטה הכללי? האם הועמד הרמטכ"ל על שינויים אלה, שהוא חזר ושלל באורח חד משמעי בכל הדיונים הקודמים?

לפי גרסתו של גונן, קיבל בשעה 01:15 פקודה מן המטכ“ל להעביר עד לשעה 03:00 תוכנית פיקודית, וכי כבר בשעה 01:30 העביר את נוסח הפקודה, הכוללת מרכיבים אלה: “השמדת כוחות והוצאת אנשים. טיהור בין קו החת”מ לקו המים, תוך חילוץ הכוחות מהמעוזים, כוננות לצליחה.”

בינתיים משתבש הקשר בין הפיקוד לבין ברן, וגונן נאלץ להעביר אליו את ההוראות באמצעות מפקד הגזרה הצפונית, היושב בחמ"ל בבאלוזה, קלמן מגן. זה מגביר את הסיכוי לאי־הבנה גמורה. בשעה 03:54 מועברת בדרך זו פקודה אל ברן: “תכנן דרומה עם שלוש חטיבות בשני צירים – עד האגם המר. לתכנון שחרור המעוזים. לעבור בפורקן או במצמד.” בשעה 04:13 מועברת באותה דרך פקודה נוספת: “בטל המעבר בפורקן. במעבר במצמד – לעבור רק עם חטיבה. שחרור המעוזים יוטל על אריק.”

על הוראות חדשות אלו בדבר שחרור המעוזים והצליחה מספר ברן, כי כאשר הגיעה הפקודה הראשונה הייתה תגובתו של קלמן: “אני חושב שזה בלתי־אפשרי עכשיו. ברן פיזר את המח”טים…" מוסיף ברן: “אומר גונן: 'שיקרא את המח”ט הצולח.' תמה קלמן: ‘מח"ט צולח?! – בכדי להתחבר למעוזים, זה הרבה צוותים, הרבה הכנות. ברן לא יוכל לעשות את זה. הוא פיזר את כולם.’ אז גונן אומר: ‘המתן, אתה חושב שיהיה יותר קל אם למעוזים ילך אריק, יחזור, ואז ברן יתקוף?’… כלומר, לא רק שגונן שינה את הפקודה, אלא הוא מעביר לי, דרך מתווכים, פקודה שונה."⁹⁸

בינתיים שב ומתחדש הקשר, ובשעה 04:29 שואל הפיקוד את ברן: “האם תוכל לגשת אל המעוזים תוך כדי ביצוע המשימה? תהיה מוכן לשחרר מעוזים, או לרדת בכיוון דרום אחרי שאריק ייגש אל המעוזים.” שלוש דקות מאוחר יותר מקבל אריק פקודה מן הפיקוד: “תכנן גם את שחרור המעוזים בבוקר, כמו ברן, תלוי במצב האויב.”

אוגדת שרון נערכת לשחרור המעוזים

תגובתו של אריק היא: המעוזים במצב נואש!

עמדתו, משעה שהגיע לסיני ועמד על המתרחש, שאין להחמיץ זמן. אחר הצהריים, לאחר שיחה עם המח“ט אמנון, הוא מגיע למסקנה, שהמצב טוב יותר מכפי שנדמה, שמצויים עדיין טנקים רבים של החטיבה באזורים קדמיים, והוא עורך את האוגדה לא על קו הרוחב, כי אם מערבה יותר, על ציר החת”ם. מן הדיון הלילי עם גונן הוא שב לטסה בהנחה, כי בעלות הבוקר יוצאת אוגדתו להתקפה לעבר המעוזים. בשעה 02:00 הוא מקיים קבוצת פקודות, ולאחריה נערכת האוגדה לקראת התקפה זו: חטיבה אחת באזור “הברגה” – לשחרור אנשי “חזיון”; אחת באזור “מכשיר צידני” – לעבר “פורקן”; שלישית, וכן כוח הסיור האוגדתי, באזור “חמדיה־כישוף” – לעבר “מצמד”. החל בשעה 05:00 עומדת האוגדה – יטען שרון – וממתינה לפקודה לתקוף. שלא כפי שתיאר את הדברים לגונן, הנחתו היא, כי זו התוכנית ואינה תלויה ב“התפתחות המצב”. הוא מופתע כאשר מתקבלת בשעה 05:45 פקודה שלא לתקוף. הוא עתיד לטעון, כי על התוכנית המקורית שסיכם עם הרמטכ“ל בערב, בדבר התקפה ב”דרוג", לא נמסר לו. לגופו של דבר תהיה השקפתו – לאחר המלחמה – כי התוכנית צריכה הייתה להיבנות בצורה שונה: שתי האוגדות תוקפות יחד את ראש הגשר הצפוני, ולאחר מכן יותקף, בשיטה דומה, ראש הגשר הדרומי.

ברן, כנגד זאת, לא העלה כלל בדעתו, שנשתנתה התוכנית אשר סוכמה על ידי הרמטכ"ל בערב. כאשר שאל אותו אלוף הפיקוד, “האם אתה יכול לגשת למעוזים?” והוסיף, “כי סופית יסוכם הדבר בבוקר – לפי התפתחות המצב,” לא ראה בזאת פקודה, אלא שאלה. אומר ברן: “כשהוא ממשיך ללחוץ, אני מזכיר לו את הדברים שדיברנו עליהם אמש – שאין לי חי”ר, אין לי ארטילריה, יש ביצות, טילים בסוללות. אני לא מעלה על דעתי, שהוא עובד על תוכנית אחרת, וכך אני עובד עד סוף המלחמה, בלי לדעת שהוא שינה את התוכנית.⁹⁹

שעה 05:35

לרמטכ"ל מוצגות התוכניות של פיקוד צפון ופיקוד דרום להתקפות־הנגד היום.

מן התוכניות של פיקוד הצפון לאוגדת מוסה פלד מסתייג דדו באותה נקודה שהוכנס בה שינוי – ובמקום שהאוגדה תפנה ברפיד מזרחה וצפונה, מוצע שתנוע לאורך הקו הסגול כלפי צפון.

אשר לתוכנית ההתקפה בדרום, אין לו הערות, שכן לדידו מדובר בתוכניתו המקורית.

וכך אומר דדו על התוכנית המוצגת לו באותה שעה:

"אוגדת ברן לוחצת מצפון לדרום. אחרי כן עושה אותו דבר – מצפון לדרום – אוגדתו של אריק. אוגדת אלברט בבלימה. במידה ונשארות מעברות על התעלה – לחצות אותה. שעת ה’ש' – 08:00. חטיבת מילואים אחת, שהטנקים שלה יגיעו רק בערב – תושאר כעתודה ולא תופעל אלא באישור המטה הכללי.

“חציית התעלה – באישור המטה הכללי.”

שעה 06:07

דדו משוחח עם חופי, ובלשונו: “מנסה לשפר לו את התוכנית שלא הייתי מאושר ממנה.” אחרי כן הוא משוחח עם גונן. שלוות רוחו וחוש ההומור של דדו אינם נוטשים אותו גם בשעה זו. גונן מרעים בקולו הצרוד הידוע לכל שריונאי, ודדו מעיר לו: “שמוליק, דבר בשקט ולאט...”

אין דדו מבחין בשינוי בתוכנית שאישר, או שאין השינויים נזכרים כלל. תוך כדי שיחתו עם גונן, הוא מעיר לסגנו, טליק: “הוא מתחיל בשמונה, עם ברן. חיל האוויר כבר עובד. מתחיל בשמונה עם ברן – וחושב שאחר הצהריים עם אריק.” כאן מספר לו גונן על כוונתו – לכשיצליח לתפוס גשר מצרי ב“מצמד” (דוור־סואר) – לצלוח עם חטיבת שריון. “אני משחזר איתו בדיוק את תוכנית ההתקפה. הוא מסביר לי איך הוא עושה את זה – וזה יוצא בדיוק לפי התוכנית שלי מן ה־7.” אשר לצליחה, סבור כנראה דדו, שמדובר בניצול אותה הצלחה “שמעבר לציפיות”, לאחר שתכה אוגדת ברן את ראש הגשר של הארמייה השנייה ותתייצב. לאחר שהוא מברר איתו למה כוונתו (“ברן תוקף מצפון, מתחיל מ’מפרקת' – ועד ‘מצמד’… מעביר לא יותר מחטיבה אחת… מותנה בזה שנוכל לתפוס ‘טרמפ’ על גשר מצרי מ’מצמד'… הצליחה תהיה בגזרת מצמד, לעומק של שמונה קילומטרים, עד ציר ‘חבית’…”), אומר דדו לגונן:

“וזה מותנה, כמובן, בתוצאות שבין ‘מפרקת’ ל’מצמד‘. מה שאני פסימי, זה עניין ה’טרמפ’, כלומר, זה בנוי על כך שיהיה שם גשר או לא יהיה,” והוא שב ומדגיש: “שמוליק, צריך להיזהר עם החבר’ה, כשאתה הולך מצפון לדרום, לא יותר מדי קרוב לסוללה.”

בתום בירור זה, שב דדו ומתאר לעמיתיו ב“בור” את כיוון ההתקפה ואת שיטת הפעולה: “אגב, זה יוצא כמעט כמו שסיכמתי איתם בערב. המתקפה מתחילה עם ברן, והוא יתקוף מצפון לדרום – מן הקצה הצפוני של האי אל־בלאח ועד דוור־סואר.”¹⁰⁰

אין דדו מעלה כלל על הדעת באותה שעה, שכבר קיים קצר גמור – שכן לא נאמר לו דבר על ההתחברות למעוזים, שפירושה היה התקרבות אל התעלה ואל הסוללה. אין כל רמז לכך, שחל שינוי מהותי בתוכנית. בדומה לברן, אף הרמטכ"ל אינו מעלה על הדעת שמופעלת תוכנית שונה.

אדרבה, מצב הרוח מלא תקוות: חרף ההפתעה, המחסור במובילים, האבדות הכבדות לאוגדת אלברט ותקלות אחרות – עולה בשעה זו מספר הטנקים בחזית הדרום על הציפיות. כוחות השריון הגיעו במהירות שיא – שלושים ושש שעות בלבד. הכול מצפים ל“הוצאת האף מהמים”.

שעה 06:22

האלוף טל מחליט לעלות לפיקוד הצפון לקראת התקפת־הנגד המתחילה היום.

“שתיהנה!” אומר לו דדו. "שתיהנה גם אתה מהמלחמה הזאת. אגיד לך מה היתרונות:

שעה אחת אתה ישן בדרך לשם, שעה בדרך חזרה. בי“ת, אתה נושם אוויר צח, רואה אנשים בריאים – והכול בסדר.”

חיל האוויר כבר פועל בשתי החזיתות, ובקצב מטורף. מבצע מספר גיחות רב לאין שיעור מזה שבששת הימים, במטוסים בעלי עוצמה גדולה פי כמה – ומול חומות של טילי נ.ט. מתוחכמים. המחיר אינו נמוך. עד אמש אבדו לנו יותר מ־30 מטוסים, וכבר במטסים הראשונים הבוקר נפגעו 4 סקייהוקים.

על מצב הרוח המרומם מוטל צל כבד. המלחמה עודנה בראשיתה, ובקצב הזה יישחק חיל האוויר מהר מאוד. אין ברירה אלא לצמצם את הסיוע לכוחות היבשה, להושיטו רק בנסיבות מיוחדות. יש לזכור, שצבאות האויב טרם הוכו: כוחות עיראקיים עומדים להצטרף לחזית הסורית. הבוקר צולחת עוד חטיבת טנקים את התעלה ליד קנטרה.

בכל זאת אומר דדו: “עברנו את השלב הקריטי. אפקט ההפתעה הראשונית כבר חלף. למרות שהצבא בנוי על כוחות מילואים ועל כניסתם לקרב כעבור ארבעים ושמונה שעות, אנחנו מתחילים הבוקר – שלושים ושש שעות בלבד מאז תחילת המלחמה, בהתקפות־נגד עם המילואים.”¹⁰¹

שעה 07:00

תא"ל ישראל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, מתקשר ושואל את דדו לשלומו. “שלומי יותר טובי” אומר דדו. “הרבה יותר טוב!” מתקן גנדי. “הרבה יותר טוב!”

“אני אדם שקול. אני אמרתי רק – יותר טוב!” די בטלפון אחד מן הדרום ובטלפון אחד מן הצפון – אומר דדו לעמיתיו – שפה נתקעה ההתקפה ושם נתקעה ההתקפה, “כדי שזה כבר יהיה יותר גרוע מאשר אתמול.”

לשם השוואה, מזכיר דדו את הקרב על כיבוש רמת הגולן, לפני שש שנים. “היום תוקף מוסה את חצי רמת הגולן בכוח גדול פי שניים מן הכוח שהיה לי לכיבוש הרמה כולה. יש לו פה 250 טנקים. אז אפילו אם יש להם 1,000, הוא צריך לשבור אותם, והוא ישבור אותם!”

המעבר מן התדהמה של שלשום ומרוח הנכאים של אתמול בצהריים – חריף. האופטימיות אופפת את חבורת המפקדים שבמוצב הפיקוד העליון. אך יש בכך, בלא ספק, גם מעין תגובה על הזעזוע המתחיל לעבור את המדינה כולה עם הסתננות של ידיעות על מכות שהוכה צה"ל, ואשר עד עכשיו היו, בתודעת הציבור, מחוץ לגדר האפשר: השמועות שפשטו כאש קוצים על נפילת מוצב החרמון ועל כיתור מוצבים, על אבדות, על קרבות קשים.

מישהו מעיר: " – – – והיהודים כועסים!"

“היהודים כועסים והחבר’ה נלחמים,” אומר דדו. "תשמע, מכל מקום אני שומע סיפורים – – – "

‘"שבע’ ו’גולני' צריכים לקבל אות גבורה!"

“ו’ברק' לא?” משיב דדו. “איציק בן־שוהם היה שד!”

ובהמשך: " – – – אמיר ויאנוש הם חברים בלתי רגילים. הם צוות קרב גם בחיים, אז לא יהיו בעיות…"

"מי שלחם יפה בתעלה – תתפלא – זה חטיבת המילואים הירושלמית – – – "

“יוצא מן הכלל! יש לנו שם מעוז שאמרו להם לפנות,” מספר דדו, "ובחור אחד נשאר

שם עם מכשיר קשר. לא רצה להתקפל. יש לו מכשיר אלחוט… הוא מדווח מה קורה…" מין שיחה. סטייה לרגע.

מכשירי הקשר מצקצקים והידיעות מגיעות בקצב לא נפסק. נמסר, כי אוגדת מוסה פלד פרצה בכודנה ואל מעבר לקו הסגול.

כמעט כל המפקדים ידועים בכינויי חיבה, שהם נושאים מנעוריהם הרחוקים. ברגעים של מצב רוח מיוחד, משתמש דדו בשם העברי המלא. עכשיו הוא אומר לגנדי:

“רחבעם! כל עוד נשמה באפנו וכדורים בטנקים שלנו, אנחנו נדחוף קדימה, ואני לא שואל אפילו אף אחד לאן!…”¹⁰²

אכן, על הכול נסוך אותו בוקר שיכרון קל, אבל חוש המציאות לא ניטל מדדו גם בשעה זו. הוא אינו רואה מלחמה מהירה וקצרה. אגב דיון על הציוד הצבאי שהוזמן מאמריקה, מעלה מישהו שאלה אם יגיע ציוד זה בזמן כדי לסייע במלחמה. אומר דדו: “מישהו יודע כמה זמן תימשך המלחמה? אני לא. אולי עוד חודש…” הוא הדין במטרות המלחמה. בכל הנוגע לחזית המצרית, “אין לי פרטנזיות גדולות. אם מתייצב גורודיש חזרה על התעלה – אני לא צריך כלום.” לא כן בחזית הסורית: "שם, בצפון, דֶה סקַיי אִיז דֶה לִימִיט! "

שעה 08:15

ההתקפה של אוגדת ברן נפתחה, ובאיחור קל. הפקודה של אלוף הפיקוד ניתנה לברן בשעה 07:50: “תקוף, בהצלחה.” וברן משיב: “אני מניע את כולם.” נראה, כי אחד הכוחות, זה של המח"ט נתקה, נתון באיזשהו קרב שריון בסביבות קנטרה. בשלב זה אין דדו רושם בזיכרונו אלא דבר אחד, כפי שיאמר כעבור שעה קלה, כי “לברן זה לקח יותר מדי זמן.”

שעה 08:20

הקחצ“ר, תא”ל עמנואל שקד, מציג לאישורו של הרמטכ"ל מבצעים מיוחדים ליחידות נבחרות.

דיווח על מגע ראשון שקיים השגריר דיניץ, בשובו אתמול לוושינגטון, עם מזכיר המדינה קיסינג’ר בעניין הציוד הצבאי הדרוש בדחיפות.

שיחה עם שר הביטחון, לקראת ישיבת הממשלה המתכנסת בשעה יותר מאוחרת הבוקר: “דיין אומר לי את דעתו, שיש חשיבות שנהיה בצד השני של התעלה,” ישחזר דדו לאחר זמן את השיחה. שוב אינו מדבר על נסיגה עמוקה אל מעברי ההרים, כי אם אדרבה, מתוך ציפייה להתהפכות מהירה של גורל המלחמה. צליחה טעונה אומנם אישור הממשלה, אבל אם יתפסו הכוחות התוקפים גשר מצרי קודם לישיבה המתכנסת בשעה עשר – אומר דיין – שיצלחו, בלי להמתין לאישור מיוחד. הוא סבור, שאם אך יתאפשר הדבר מן הבחינה המבצעית – צריך לצלוח בגזרה הצפונית ולתפוס את הגדה המערבית של התעלה, ובכלל זה את פורט סעיד. אם אתמול אחר הצהריים היה מאוד “למטה” – הנה בשיחה זו הוא מאוד “למעלה”.¹⁰³

דדו מאופק וזהיר מאוד בשעה זו, וסיכויי הצליחה, להערכתו, אינם רבים: “אין לי בזה ביטחון. זה לא על גשר ברזל. זה על גשר ‘טרמפ’… אתה רוצה הערכה שלי? פחות מחמישים אחוז. אבל – זה מוכן, מתוכנן, מקווה.” ובכלל: “בשלב זה אינני רוצה לקבע את מידת הסבירות. זה מותנה בתוצאות היום. עדיין אינני – גם לא פסיכולוגית – במצב הרוח להשקיע את המחשבה שלי במה שמעבר לקרב, שהתחיל ממש עכשיו.” הוא מציין, כי ההתקפה של אוגדת ברן זה אך התחילה, זה לקח יותר מדי זמן, והיו אצל ברן קשיים: “זה שאנחנו יוצאים להתקפה, זו עוד לא סיבה להיות ב’אַפ‘. ב’אפ’ צריך להיות כשההתקפה מצליחה, ולא כשמתכננים,” אומר דדו.

הוא שב ומתאר את תוכנית ההתקפה: “כפי שהצגתי אתמול, ברן יתקוף לפני הצהריים את האזור הצפוני, ואריק אחר הצהריים את האזור הדרומי. כל אחד מהם יש לו אופציה. אם הולך לאחד מהם טוב, והוא השמיד פה את הכוחות, והוא רואה שיש פה גשר והוא יכול לצלוח עליו, הוא רשאי – כמובן – לקבל אישור ממני, ואז אני רוצה לתפוס פה ראש גשר, אם זה ילך.” על המפה שב הוא ומתווה את שיטת התקיפה: אוגדת ברן נעה מצפון לדרום – מהאי אל־בלח עד דוור־סואר, ואילו אחר הצהריים תתקוף אוגדת שרון מציר “עכביש” דרומה לעבר פורט תאופיק.

השאלה הנדונה היא – האם לבקש כבר בישיבת בוקר זו אישור מן הממשלה לצליחה אל הגדה המערבית של התעלה.

לכך מתנגד בשעה זו הרמטכ"ל, ואילו דיין מצדד בצליחה מהירה – פחות או יותר סמלית – בגזרה הצפונית. נימוקי שניהם רציניים. השיקול של שר הביטחון הוא מדיני: אין לדעת מה יתרחש במועצת הביטחון המתכנסת היום. אם תתקבל החלטה על הפסקת אש, יהיה מצבנו הרבה יותר נוח, מכל בחינה, אם באותה שעה תהיה לנו אחיזה בגדה המערבית.

דדו חושש מפני יצירת ציפיות מוגזמות בממשלה בשלב התחלי כל־כך של ההתקפה. האפשרות, שההצלחה תהיה גדולה כל־כך, שיתפסו “טרמפ” על גשר מצרי ויצלחו כבר היום, היא “פחות מחמישים אחוז”. אפשרות שנייה – שיובסו כוחות השריון המצריים בשני ראשי הגשר, “ואנחנו חזרנו להחזיק במרחבים האלה” עד לקו התעלה. אם כך יקרה, יתכנן הרמטכ"ל התקפה נוספת למחר, ובה כבר תוכל להשתתף גם האוגדה המשוקמת של אלברט. לקראת הערב גם ייוודע איך יצאו אוגדות ברן ושרון מקרבות היום, “ואז אבוא עם הצעה היכן לצלוח מחר.”

לממשלה, הבוקר, הוא רוצה לומר רק זאת, כי החלה התקפה וכי אלה הן האפשרויות “אם היא מצליחה, אבל לא להביא עדיין תוכניות לאישור.” זה מוקדם מדי. אומנם, הוא מקווה שהתקפת שתי האוגדות תצליח, “אך עוד לא דפקנו אותם. לא הייתי רוצה לבוא בשלב זה לממשלה ולהציג את כיבוש סואץ ואת הלחימה מעבר לתעלה, ולשוב ולבוא בישיבת הערב ולומר, אני עדיין באמצע התקפת־הנגד…”

המלחמה עודנה בראשיתה, ודדו מודע לכך היטב באותו בוקר. טליק, שיצא לפני שלוש שעות לצפון, מוסר לו טלפונית דיווח ראשון של מהלך ההתקפה. קודם לכן צפה דדו אפשרות, כי כבר הערב ייהדפו הסורים חזרה אל מעבר לקו הסגול, ובכמה מקומות אף יתוקן קו זה. עכשיו מצטיירת תמונת קרב פחות אופטימית. “יש פרנסה ליום ארוך,” אומר דדו. “עד שיכבוש מוסה את כודנה ואת עליקה, הלוואי וזה ייגמר עד סוף היום!”¹⁰⁴

בחזית המצרית נראים הקשיים מלכתחילה גדולים יותר. 600 הטנקים של שתי הדיביזיות המשוריינות, שמעבר לתעלה, טרם הוכנסו למערכה. מערכת צפופה זו של טילי נ.מ. עודנה קיימת, ואנו מאבדים מטוסים וטרם הבטחנו לעצמנו חופש פעולה אווירי. לכן נראית לו גם השאלה – אילו קווים חדשים רצוי שנעמוד בהם בבוא הפסקת האש? – מוקדמת מדי, אך אגב כך מגיב דדו, במוצנע, על הביקורת שהייתה בעבר ומתחילה לגאות עכשיו, על קו המעוזים. אילו יכול היה לבחור, היה “חוזר בדיוק לקו המעוזים.” דווקא עכשיו הוכח הצורך בעמידה על קו המים: “הנאומים הנלהבים האלה, שצריך לפוצץ את המעוזים, וזה רצח של בני אדם – כל הוויכוח הזה נגמר! היחידים שדיווחו אתמול מי עובר, והיו העיניים של התעלה – היו המעוזים!”

אל הדיון אצל ראש הממשלה יוצא הוא בתחושה, שהסיכויים שנפתחו עם התקפת־הנגד עודם בלתי ברורים, ואין לפזר שום הבטחות לניצחונות מהירים, ואין לדבר על צליחת התעלה. לפני צאתו מן ה“בור”, מגיעה ידיעה כי ברן מתקדם וכבר הוא שולח כוחות לבדיקת המעוזים “חזיון”, “פורקן” ו“מצמד”.

“זה טוב מדי מכדי שזה יהיה הגיוני,” מגיב דדו בתימהון מפורש. “מה?! הוא כבר הגיע לתעלה?!”

שעה 09:23

תוכנית התקיפה של אוגדת ברן הייתה, אומר דדו, ששתי חטיבות ינועו בין ציר החת“ם לבין ציר התעלה, ואילו השלישית תנוע על ציר החת”ם ומזרחה לו. אחת החטיבות נתונה מאז הבוקר בקרב עז עם חטיבה עצמאית של טנקים מטיפוס “טי־62”, שצלחה באזור קנטרה, ולפיכך היא מאחרת להשתלב במאמץ של האוגדה. ואשר למה שקורה לכוחות התוקפים, טוען ברן, כי “חש כל הזמן לחץ – לחץ ללכת מערבה, לחץ ללכת דרומה.”

את כוחותיו הוא מוביל לפי הנחיות פיקוד הדרום, אך הוא מעיר: “אני לא יודע איזה ידיעות יש לכם – מהשטח זה נראה אחרת.” לדבריו, “נתתי משקל כבד למה ששמעתי, כי זה הוכיח את עצמו הרבה פעמים. נכון, אנחנו תחת הפגזה. אנחנו מדשדשים ימינה ושמאלה. אני לא ממהר ללכת קדימה. אני מברר. מופעל עלי לחץ. אני מנסה להיענות ללחץ. אני מושפע מן הידיעות שעוד רגע מתפורר האויב.” הוא מסביר מה קורה למפקד בנסיבות כאלה, כאשר התמונה שיש לו על המתרחש בחזית היא, במקרה הטוב ביותר, חלקית, והוא מונחה על ידי מפקד החזית כולה:

“יכולתי להעלות על הדעת, שמפקד החזית, או סגן מפקד החזית, יאמרו לי – סתם ככה – שהכול מתפורר?! ודאי, שיש כאן גם אלמנט פסיכולוגי: 'מה אני, פחדן?! אין לי דחף לרוץ?!… מצד שני, אני רוצה להיות זהיר, לא סתם לרוץ. אני לא מתאר לעצמי, שהמידע לא מהימן. אני חוזר ומדגיש: אין לי חי”ר, אין לי ארטילריה. אני לא רוצה להגיד לו: ‘אני מפחד! אני לא מוכן!’ – אני מרמז לו, אני מאותת לו, אינני אומר שום דבר אופטימי…"¹⁰⁵

אם כך ואם כך, ככל שמתארכת השעה, מתעבה הערפל – בין החטיבות לאוגדה, בין האוגדה לפיקוד, בין הפיקוד למטה הכללי.

אשר לתנועת האוגדה עצמה – כלומר, שני הכוחות החטיבתיים, שנעו בנפרד ופעלו בנפרד, ותנועתם מצפון לדרום לא הייתה בין ציר התעלה לבין ציר החת"ם, כמתוכנן – “כך צריך היה לעשות,” העיר דדו לאחר זמן, כאשר היו לפניו כל פרטי ההתרחשויות, “ברן התכוון לזה – ולא הצליח להגיע לכך.”

יתרה מזו. אילו האזין הרמטכ"ל במהלך אותו יום רק לרשת הקשר של אוגדת ברן – אמר דדו לאחר שניתח את החומר המקורי, כולל הקלטות – לא היה מגלה על מה שהתרחש הרבה יותר משידע ביום ה־8 באוקטובר, לא היו מתגלים לו דברים שונים מאלה שהגיעו לידיעתם של ברן ושל קציני מטהו, ולא הייתה מצטיירת לפניו תמונת קרב שונה מזו שהצטיירה באותו יום בפיקוד הדרום. אפילו האזין לכל הדיווחים, אמר, “לא הייתה לי סיבה להיות מוטרד ממצב האוגדה של ברן עד לשעות אחר הצהריים. בעיותיה לא היו פיקודיות, כי אם ברמה אוגדתית – פרט לעניין הסיוע האווירי.”

“יש חשיבות לצליחה”

מכל מקום, כך אנו מגיעים אל השעה 09:23 ואל הקֶצר הגמור בין אוגדת ברן לבין הפיקוד. כעת מדובר על ביצוע ההוראה להגיע אל התעלה, לחלץ את אנשי המעוזים – ואם אפשר, לצלוח את התעלה. למעשה, מכוון כוח חטיבתי אחד לעבר “חזיון”, ואילו כוח חטיבתי שני מכין עצמו לנוע דרומה משם ומערבה, לעבר “מצמד”.¹⁰⁶

ברן: אם ילך טוב, מה אתם רוצים שנעשה ב“חזיון” – האם רק לפנות את המעוז,

או לעבור לצד השני?

אורי בן־ארי (סגן אלוף הפיקוד): לפני המעבר, אני רוצה להשמיד את כל כוחות האויב שחדרו.

ברן: תהליך הכניסה ל“חזיון” יהיה תהליך של השמדת כוחות.

בן־ארי: אני מתכוון, שאתה תשמיד את כל כוחות האויב שבגזרה, מ“מילאנו” דרומה

עד גבול הגזרה, עד “מצמד”. לאחר שתגמור להשמיד את כל הכוחות האלה, תעבור באחד המקומות.

ברן: הבנתי. אם כן, המתן.

בן־ארי: לכן חשוב מאוד, שהתנועה דרומה תימשך כמו זרם, בלי הפסקה, ושתגיע ל“מצמד”. התכוונתי שתעבור שם ותתייצב על ציר “חבית”…

ברן: הבנתי, אם כן. המשימה שאטיל – זה להוציא משם את האנשים מ“חזיון”, להשמיד כוחות בסביבה ההיא, אחזור לאחור ואמשיך להשמיד כוחות באזור… בינתיים אני מרכז כוחות ל“מצמד”.

בן־ארי: רות, חיובי. אם אפשר לעבור ב“חזיון” – היה טוב מאוד לעבור עם יחידה קטנה, הנאחזת בגדה השנייה.

במקום זה חוזר ברן ומזהיר, כי ניסיון להגיע למעוז “חזיון” מותנה בזה “שיש לי ארטילריה”, וכן הוא מוסיף, כי צליחת יחידה קטנה והשארתה “בצד השני”, תחליש את כוחותיו.

בן־ארי: בכל זאת, זה שווה. מאחז בצד השני – זה מצב חדש. ברן: בסדר, אשב על הרשת ואחליט לפי ההתפתחות.

בן־ארי מסכם שיחה זו בשתי הנחיות: האחת – לתפוס מאחזים קטנים, אחד או שניים, בצד השני; השנייה – לרדת מהר מאוד דרומה, לעבור את התעלה ב“מצמד”, ולהתייצב בציר “חבית”.

הנה כך, במין טלפון שבור, מתקבלות אצל ברן כמשימות מרכזיות ההתקרבות אל המעוזים וצליחת התעלה. בשעה 09:56 שבים ודוחקים בו לנוע דרומה, לעבר “החווה הסינית”: “זה חשוב. דבר שני – ב’חזיון', בכל זאת, כשתתחבר, תפוס עם כוח קטן את הצד השני – זה שינוי משמעי.” ושוב בשעה 10:19 – להגיע מה שיותר מהר לאזור דוור־סואר (מצמד), לחלץ את האנשים מן המעוזים – “וחשוב לי מאוד, שתתפוס מאחז קטן בצד השני.”¹⁰⁷

איך נענה ברן לפקודות אלה? הוא קיבל את התוכנית משום שהניח, כפי שהסביר לאחר זמן, כי התמונה הפיקודית נוחה יותר מן התמונה המצטיירת לו עצמו בשטח.

גם הדיווחים המגיעים מן החטיבה הנעה לעבר גשר הפירדאן (“חזיון”) אין בהם כדי להדאיג את מפקד האוגדה, וכך מגיע גם אלוף הפיקוד למסקנה, שאין כל שיבושים רציניים בהתפתחות הקרב בהתאם לתוכניתו.

נוכח תמונה “בהירה” כל־כך, מחליט גונן בשעה 09:38, כי אפשר להתחיל כבר עכשיו בהפעלת האוגדה השנייה, ולא בתנועה כלפי דרום, מצפון האגם המר הגדול ועד לפורט תאופיק, כי אם על ידי שהאוגדה תנוע במרחק של קילומטרים רבים מראש הגשר, בכביש הרוחב, לעבר המיתלה, ושם תפנה מערבה ותצלח לעבר העיר סואץ.

כעבור עשר דקות מקבל ברן דיווח מן החטיבה שבאזור הפירדאן, כי אינה זקוקה לתגבורת וכי את הכוח של אוגדת שרון, הערוך ב“הברגה”, אפשר לקחת.

תגובת האוגדה: אני מבין אם כך, שאתם מסתדרים לבד.

עוד נשוב אל מה שהתרחש באמת באותן שעות ואשר כוסה כליל ב“ערפל המלחמה”.

מה שהתרחש באמת לא התגלה – לא למפקד האוגדה, לא לפיקוד, ולא למטה הכללי אלא בשעה מאוחרת של אותו יום.

שעה 09:50

דדו בהתייעצות ה“קבינט” אצל ראש הממשלה. כיוון שתחזיתו היא, כי עד לשעות הערב ייהדפו הסורים מזרחה לקו הסגול, מציע השר גלילי להתיר לתושבים המפונים לחזור ליישוביהם ברמת הגולן. דדו סבור, כי טרם הגיעה השעה.

מועלית מחדש התוכנית, לקראת החלטה אפשרית במועצת הביטחון, של צליחה “קטנה” בגזרה הצפונית של התעלה, שתחזיר במידה ידועה את האיזון שהופר עם הצליחה המצרית לאורך התעלה, וניתן אישור להפעלת חיל האוויר נגד טילי נ.מ. באזור פורט־סעיד. ישנה ציפייה למפנה שיתרחש במרוצת הבוקר בחזית התעלה.

שעה 10:00

בישיבת הממשלה מתאר הרמטכ“ל את מצבו של צה”ל בשעה זו כעמידה בשלב ההתאוששות הראשונה. איננו באים היום עם בשורות גדולות, הוא אומר, אבל אם יסתיים שלב זה בהצלחה, יציין תפנית. עד הבוקר היינו בהמתנה ובנסיגה בכל החזיתות, ולכך איננו רגילים. זהו שלב לא נעים.

על המפה מראה דדו את מצב הכוחות ואת כיווני ההתקפות המתנהלות בשעה זו בשתי החזיתות. את הקרב מנהלים כוחות הנלחמים קרוב לארבעים ושמונה שעות רצופות, ועכשיו כבר נוספו אליהם גם כוחות המילואים. אומנם, הוא בטוח שנשוב אל הקו הסגול בצפון – אבל על המפה יפה יותר המצב מאשר בשדה הקרב. ברמה מצויה עדיין מובלעת ובה חטיבה סורית תוקפנית למדי, הלוחצת לעבר בית המכס – ומנסים לדחוק אותה לאחור באמצעות חיל האוויר. חדירה חדשה ישנה גם מצפון לקונייטרה, והבוקר החל שם קרב חדש, אבל במשך היום – מקווה הרמטכ"ל – ניישר פחות או יותר את הקו הקודם.

על המצב בחזית הדרום מדבר דדו בזהירות מרובה יותר. הוא מתאר את ביקורו אמש ומספר על אבדותיה הכבדות של אוגדת אלברט, שיותר משני שלישים מן הטנקים שלה אינם שמישים. זה מה שעלה לנו קרב הבלימה. לא כולם יצאו מכלל שימוש. יש ששקעו בבוץ, ויש טנקים הנמצאים בתיקון – ויוחזרו ליחידות.

שעה 10:15

בעוד דדו מתאר את תוכנית ההתקפה, שהחליט עליה אמש בפיקוד הדרום, מתקשר האלוף זאבי. דדו יוצא את החדר, שומע בטלפון מפיו של גנדי, כי בפירדאן ישנו גשר שלם, וכי כוחות של אוגדת ברן מתקרבים אל התעלה. אף שדדו מבקש את גנדי לבדוק היטב עם גונן מה קורה באמת, אין בשורה טובה זו עוברת בלא השפעה.¹⁰⁸

בשובו לישיבה, אין דדו אומר אלא זאת: היציאות שלי הן רק בשל בעיות של ניהול קרב, ולא שהתרחש משהו רציני. הוא שב לתאר את התוכנית, כפי שסיכמה אמש: ברן תוקף ראשון – מצפון לדרום. אם תצליח התקפת אוגדה זו והיא תתייצב היטב – ומקווים, שזה יקרה עד לצהריים – תצא אוגדת אריק להתקפה אחר הצהריים.

דדו מדגיש: אין מדובר בקו התעלה. המצרים יושבים על הסוללות שלנו – ממזרח לתעלה – עם המון חי"ר, ואיננו נחפזים להילחם בהם. חיסול ראשי הגשר אינו בהכרח חזרה אל התעלה ממש.

כאן אין דדו מתאפק ומוסר מה שנאמר לו זה עתה: כבר ישנם דיווחים טובים מן ההתקפה שנפתחה לפני שעתיים – כוחות של אוגדת ברן כבר הגיעו אל אחד המעוזים שלנו, שאנשינו היו לכודים בתוכו, ועכשיו הוא בידינו. האוגדה ממשיכה להתחבר עם המעוזים האחרים וממשיכה בתנועתה כלפי דרום.

אשר לאפשרות, שיצלחו אל הגדה המערבית, מדגיש דדו, כי אין לאוגדה גשרים משלה, אבל אם תצליח ההתקפה ואם ישתלטו על גשר מצרי – יהיה עליהם לבקש רשות לצלוח ולהקים ראש גשר משלנו בגדה המערבית. לפי ידיעה שנמסרה לו, מתקרב ברן כבר עכשיו לאחד הגשרים הללו. כאן נקרא דדו שנית אל הטלפון לשיחה עם גנדי.

שעה 10:32

את הציפייה הדרוכה ב“בור” – לאחר שני הימים המרים הראשונים – לא קשה לתאר.

ברשתות הקשר מאזינים למתרחש בחזיתות, נכונים לשמוע בשורה טובה באמת. מישהו – כנראה אחד מקציני הקשר הזוטרים – שמע כאילו דוּוח, כי כוח חלוץ ראשון של אוגדת ברן עומד לעבור – ושמא כבר עבר – אל הגדה המערבית של התעלה. ועוד ידיעה טובה: 56 מטוסים מצריים חדרו לתוך סיני, במגמה לתקוף את הבסיסים העיקריים שם – ומטוסי חיל האוויר הפילו מתוכם 16.

זאת מבשר עכשיו גנדי לדדו: הופלו 16 מטוסים מצריים. לכל שדות התעופה הסוריים נגרמו פגיעות קשות. והידיעה המשמחת ביותר: כוח החוד של ברן, הגיע למעוז “חזיון”. הדיווח הוא, שהאזור “נקי פחות או יותר”. הואיל ועומד שם גשר, מתכוון ברן לשגר כוח קטן. הכוונה היא לנוע כמאתיים מטרים מערבה לגשר. ועוד: את האוגדה של אריק מחזיק אלוף הפיקוד בעתודה, כדי שהיא תצלח אל הגדה המערבית.

דדו מורה לגנדי לבדוק עם גונן: האם אין זה צעד פזיז מדי? האם אין הכוח שהוא מבקש לשגר אל מעבר לתעלה קטן מדי? האם יהיו אגפיו מאובטחים?

גנדי מתקשר עם גונן ואומר לו: “בעניין הגשרים – דדו רוצה להיות בטוח שאינך עושה זאת עם כוח קטן שהגיע כחלוץ ויכול להיות מבודד, מנותק, כל דבר דומה – אלא אתה הולך על בטוח והשטח נקי משריון וטילים.”

בגמר השיחה הקצרה שב גנדי ומתקשר. את השיחה מקבל הרל“ש של דדו, סא”ל אבנר שלֵו. בשלב זה מבקש גונן רק אופציה לצליחה, אומר גנדי. לפי שעה נתן הוראת צליחה לגבי “חזיון” בלבד, ולא בשום נקודה אחרת.

אבנר שואל בתמיהה: מתי ניתן היתר לצלוח ב“חזיון”?

גנדי סבור, כי כבר בשיחתו הראשונה עם הרמטכ"ל, ניתן ההיתר לכך. לפני כמה דקות שב ודיבר איתו על כך. “הוא יודע, כי הודעתי לו והוא שמע זאת.” הבדיקה עם גונן לא הייתה על עצם הצליחה, אומר גנדי, כי אם כדי להבטיח “שלא עושים שטויות ושלא יהיה כוח קטן, שיסתבך וכן הלאה.” תוך כדי השיחה, אומרים לגנדי, כי הגיעה ידיעה שכבר צולחים בנקודה נוספת, אבל אין זו ידיעה ודאית. ובסיכומו של דבר: הפיקוד מבקש שתינתן לו אופציה לצליחה בעוד ארבעה־חמישה מקומות, וכמובן – בתנאי שיתפסו שם גשרים מצריים שלמים.¹⁰⁹

שעה 10:35

האלוף גונן מתקשר אל מוצב הפיקוד העליון, מדבר עם האלוף זאבי ומבקש אישור לתוכניתו: אוגדת שרון תועבר על ציר הגידי, כדי לקרבה אל הקצה הדרומי של התעלה

– שירצה לצלוח שם בארבע אחר הצהריים.

שוב מתנהלת שיחה אל לשכת ראש הממשלה, באמצעות אבנר שלֵו: בקשתו של אלוף פיקוד הדרום היא, שהרמטכ"ל יתן היתר לתנועתה של אוגדת שרון – לא לכניסתה לקרב – כדי שאם יתברר מאוחר יותר, כי נוצרו התנאים לכניסה לקרב, ייחסכו באופן כזה ארבע שעות.

כעבור דקות אחדות מודיע גנדי לאלוף פיקוד הדרום – בשם הרמטכ“ל – כי ניתנה לו אופציה לצליחה בעוד כמה מקומות, הכול בסייגים האמורים, שאין חשש מפני שריון וטילי נ.ט.. ניתן גם אישור להזיז את אוגדת שרון לקו הגידי – אבל לקרב אין להכניס את האוגדה אלא באישורו האישי של הרמטכ”ל.¹¹⁰

שעה 10:40

לאחר מתן האישורים לאותם שני מהלכים, שרק מאוחר יותר יתגלה כמה מוטעים ואומללים היו, שב דדו לדווח לממשלה. לא זו בלבד שדבריו נקטעו פעמים אחדות על ידי שיחות הטלפון, אלא שנימתן משתנה, והיא נעשית יותר ויותר אופטימית.

תחילה הוא מגלה, כי ברן מתקרב לאיזשהו גשר, מבקש כבר אופציה לצליחה, ואולם הוא לא נענה לפניית אלוף הפיקוד ולא נתן רשות כזאת מראש: “אני רוצה להיות בטוח, שזו אינה פריצה צרה מאוד ופזיזה מאוד. אני מעדיף השמדת ראש גשר על צליחה.” רק אם נחשוב, שכוחותיו של ברן התבססו מספיק – הוא אומר – יקבל רשות לחצות את התעלה. ובכל מקרה, בין אם יחצו כוחותיו של ברן את התעלה ובין אם יחסל את ראש הגשר של הארמייה השנייה ויישאר בגדה המזרחית –יֵצא אריק אחר הצהריים להתקפת ראש הגשר של הארמייה השלישית. צפוי שם קרב טנקים אדיר, שכן המצרים הספיקו להעביר לגדה המזרחית 500 עד 600 טנקים, והקרב עשוי להסתיים בהישג חלקי בלבד.

תוך שהוא מדבר, נמסר לידיו פתק, והוא מוסר לשרים את תוכנו: לפי מה שמנדנדים לי, יכול להיות, שיש כבר ראש גשר אחד בצד השני!

אכן, לרגע נשכחים מלבו כל הדברים הזהירים שזה אך השמיע, ואף הוא נסחף על ידי מה שהוא “מעבר לציפיות”. כמה ציפו ביומיים אלה לידיעה טובה באמת.

ומיד לאחריה, ידיעה שנייה: חטיבת השריון הסורית, אשר איימה על בית המכס התחתון, מדרום לנאפח, הושמדה על ידי החטיבה של אורי.

מצב הרוח מתחיל להיות מרומם. מרומם מדי.¹¹¹

שעה 11:00

בשובו ללשכתו שב“בור”, מוצא הוא את עמיתיו במצב רוח מרומם עוד יותר. הרושם המצטבר מן הדיווחים הוא, שאוגדת ברן ממשיכה בלחצה על ראש הגשר המצרי ובתנועתה דרומה. כעובדה, מוסרים לו: “במקום אחד התחיל אפילו לעבור את הגשרים לצד מערב… הוא יקבל אופציה לתפוס עוד גשרים.”

גונן שב ומתקשר: ההיתר שניתן לו לפני כחצי שעה – להזיז את אוגדת שרון לקו הגידי – אינו מספק אותו עוד. הוא רוצה שינועו דרומה יותר, אל המיתלה.

שואל הרמטכ"ל: “זה צריך לקחת ארבע־חמש שעות – האם כתוצאה מזה לא נפסיד את האור, ונגיע רק בחושך? יש סיכון בעסק הזה. אז אולי בכל זאת נישאר בתוכנית המקורית, שסיכמנו עליה – שאריק יתקוף מצפון לדרום, ובמשך ארבע שעות האור שנותרו לנו, הוא יוכל להשמיד כוחות אויב שם?”

הדיווחים מאוגדת ברן – מן הנעשה באזור הפירדאן – אופטימיים מאוד באותה שעה. מבקשים סיוע אווירי, שיתרכז בגדה המערבית. “מרבית הכלים המצריים כבר בוערים… צריך מהר הרבה מטוסים על הצד השני של התעלה בשביל לשחוק אותם” – מדווחת החטיבה לאוגדה.

בהלוך רוח זה משוכנע גונן, ומצליח לשכנע את הרמטכ"ל, שיאשר תוכנית חדשה זו. לעמיתיו אומר דדו, כי “היות וזה עניין גבולי – שיעשה מה שהוא אוהב יותר.”¹¹²

בחדר יושבים אותה שעה כל אותם גנרלים שיש להם ואין להם מה לעשות, ובכללם רמטכ"לים לשעבר – יגאל ידין ויצחק רבין. בעתיד יזכיר יצחק רבין, שעקב אחר אותה שיחה והיה בלילה הקודם בפיקוד הדרום עם דדו, כי השתומם מאוד על דדו, שהסכים לשינוי התוכנית הטובה שלו.¹¹³

אבל מצב הרוח המרומם גואה וסוחף את הכול. עד עכשיו היה הכול בסימנם של הכישלונות הגדולים שבפתיחת המלחמה – אובדן קו התעלה והמעוזים על רבים מאנשיהם; ריסוקה של אוגדת אלברט; נפילת מוצב החרמון; המטוסים הרבים שנפלו. עכשיו יש תחושה, כי הנה “כבר הוצאנו את האף מהמים”. בצפון מסתמנת כבר עכשיו תמורה מובהקת, וייתכן שעד הערב ייהדפו הסורים חזרה לנקודת הזינוק שלהם, וגם הידיעות מן הדרום הן “מעבר לציפיות”. עד עכשיו לא פירסם הרמטכ"ל כל פקודת יום, גם לא דיבר – באמצעות כלי התקשורת – אל הציבור. חברים ועוזרים קרובים משדלים אותו להופיע ברבים ולהסביר מה קרה ביום הכיפורים וגם מה מתרחש היום – כאשר נראה כי גלגל המלחמה מתחיל להתהפך.

דדו טרם ביקר בחזית הצפון מאז שנפתחה האש, והוא רוצה לעשות זאת היום, בשעות הצהריים. אחד מעוזריו מעלה הצעה, כי בהיותו שם יסכים להתראיין, ומה שיאמר – ישודר ברדיו ובטלוויזיה.

שני הרמטכ"לים לשעבר מחווים דעתם נגד התבטאות פומבית כלשהי בצהרי היום, בעת ביקור בצפון.

הכול עדיין פתוח, ויש לחכות עד שתהיה תפנית של ממש, ראש גשר שלנו בצד השני של התעלה, אומר רבין. תשמע עצה של אֶקס־רמטכ"ל.

יגאל ידין מצדד בקיומה של מסיבת עיתונאים רשמית, בתל־אביב, אבל רק בתום היום.

אם יקיים את המסיבה מוקדם יותר, אומר ידין, יש חשש שעוד עלול “להתפספס איזה דבר”.¹¹⁴

דדו מקבל את עצתו של ידין. הוא מורה לדובר צה“ל, תא”ל פנחס (“פינייה”) להב, לכנס מסיבת עיתונאים בראשית הערב.

שעה 11:25

ליתר ביטחון, שב ומבקש דדו מן האלוף גונן תמונת מצב. אותה חטיבת טנקים מטיפוס “טי־62”, שצלחה הבוקר באזור קנטרה, מוסיפה להעסיק את כוחות ברן, אומר גונן ומבקש להושיט להם סיוע אווירי.

נזהרים עכשיו מאוד בשיגור המטוסים, שכן מעל לתעלה פגעו טילים בשני מטוסים נוספים שלנו. לאחר שבעיה זו מוסברת לגונן, ולאחר שהוא מוזהר מפני האפשרות, שאותה “חטיבת ‘טי־62’” תתקוף את אוגדת ברן מאחור, כלומר מצפון, שואל דדו אם אכן נאחזו הטנקים של אוגדת ברן בגשר הפירדאן.

אכן, חוזר גונן ומאשר באוזניו, הוא בטוח שברן נאחז בגשר הפירדאן. עניין הצליחה עצמה עודנו בחזקת ספק בעיניו, אבל עכשיו הוא בטוח, כי “בערב נהיה על התעלה עם כמה ריכוזי חי”ר מצריים לכל האורך."

לפני צאתו לצפון, הוא מתווה בשיחה טלפונית עם האלוף חופי את תוכניתו לביצוע שתי התקפות מחר, ומוסר לו כי בהגיעו אליו, ירצה לדון בתכנונים אלה. “הקרב של היום נגמר בשבילי,” אומר דדו לחבריו. “עכשיו אני צריך לחשוב על הקרב של מחר. מה שעשיתי אתמול בדרום, אני עושה היום בצפון.”

ממש תוך כדי יציאה, מבשר לו קצין־מטה, כי המאזינים לרשת האוגדתית של ברן שמעו כאילו מוסר אחד המח"טים, כי הוא כבר ממערב לתעלה.

“קשה לי להאמין,” אומר דדו. “אילו היה כבר במצרים – היה בטח מצלצל.” ואף על פי כן קשה להתווכח עם הדיווחים החוזרים בעקשנות. בשעה 11:40 מדווחת החטיבה התוקפת לעבר “חזיון” למפקד האוגדה: “המצב טוב, רק עם הרבה נפגעים.” על סמך זה מדווח ברן לגונן: “אנחנו קרובים למים, ויש לנו הרבה נפגעים. אני אזיז לשם עוד הרבה כוחות, אבל אנחנו צריכים גם הרבה סיוע.” האם דרוש סיוע זה לגדה המערבית, מבקש הפיקוד לדעת. “כן, רק לגדה השנייה!”¹¹⁵

לאלוף טל, החוזר מן הצפון, מוסר דדו בקיצור נמרץ: “תפסו גשר אחד. אושַר. ניתן היתר להקמת מאחז בצד השני של הסוללה. אושר לאריק לעבור לדרום.”

יותר מזה: בשעה 12:40 מתקשר גנדי עם חפ“ק צפון ומוסר לרמטכ”ל הנמצא שם, כי פיקוד הדרום מבקש אישור לכיבוש העיר סואץ, היום, בין השעות ארבע לשש אחר הצהריים. דדו מאשר…

מצב רוח בלתי מציאותי זה מוסיף לשרור גם מאוחר יותר. בשעה 12:31 דיווחה אומנם החטיבה התוקפת למפקדת האוגדה, כי המצרים התחילו להסתער לכיוון הצומת, וכי הם יורדים מ“חזיון” ו“שחף” לעבר “חזיזית”, ומעט מאוחר יותר מוסרים, ש“יורדים עשרות כלים, בלוקים של כלים,” אבל בשעה 13:18 שבה החטיבה ומדווחת: “אני רואה שזה עכשיו די בסדר.” ברן מדווח לפיקוד: “תגיד שאנחנו שולטים במצב ודברים מתארגנים.” לרמטכ“ל, השוהה בחפ”ק של האלוף חופי בצפון, מדווחים, כי המפקדים באוגדת ברן “שולטים במצב והעניינים מתארגנים.”

כך גם ב“בור”. משה דיין מבקר, ואף הוא אחוז אופטימיות. הוא יודע היטב, שאריק שרון “נעול” מן ההתחלה על צליחה אל הגדה המערבית, ואם אכן יתפוס גשר ב“ניסן” ויצלח לעבר סואץ, ירוץ לכל מקום שאפשר – דרומה, צפונה, לקאהיר… ומכל מקום, מתבדח דיין, מה שבטוח – הוא ילך אל ה“ליכוד”…

ואולם, ברצינות, תמה דיין על השינוי בתוכנית – שאוגדת שרון אינה תוקפת מצפון לדרום, כי אם בקצה הדרומי של התעלה.

דדו התנגד, אומר ידין, אבל גונן שיכנע אותו, כנראה.

דיין מתקשר עם גונן, מבקש להבין מהלך זה, שמשמעותו מסע ארוך מאוד: לאן יגיע ומתי?

גונן מסביר, כי בקצה הדרומי הצליחו המצרים לפרוץ, והשערתו היא, כי המצרים מתכוונים לנוע דרומה, לעבר אבו־רודס. בשעה ארבע תגיע לשם אוגדת שרון – וגם בכוחות אלה תטפל.

עכשיו גם מגלה גונן, כי כוחותיו של ברן עוד לא צלחו ב“חזיון”, וכי תוקפים אותם מן האוויר.¹¹⁶

שעה 13:00

מבעד לערפל הכבד מתחילה לבצבץ, באורח חלקי, התמונה האמיתית, והקשה, של הקרב.

לאלוף גונן מתברר בשעה 13:00, כי חטיבת אריה קרן, שצריכה הייתה להגיע ל“מצמד” – לא תגיע לשם אלא בעוד ארבע שעות.

אותה שעה עצמה מתחוור לו עוד, כי האלוף שרון עצמו עודנו בטסה, עיקרה של האוגדה נע לאיטו וטרם עבר דרומה לטסה, ורק כוחות קדמיים של האוגדה פזורים בדרך לגידי.

(אף שאין לזה שייכות ישירה לתיאור הדברים כפי שהגיעו למטה הכללי, תהיה התמונה מנקודת מבטו של האלוף שרון: בשעה 10:30 לערך ניתנה לאוגדתו הפקודה לנוע דרומה, כדי לתקוף את הארמייה השלישית מדרום לצפון. בהיותו קצת מדרום לגידי, בכיוון המיתלה, הגיע אליו במסוק תא“ל ששון, בשם אלוף הפיקוד, והסביר לו את תוכנית הצליחה ב”ניסן". נאמר לו, כי במידה שישנו שם גשר מצרי – יש לצלוח עליו, ואם אין – אין צולחים. מעט מאוחר יותר, כאשר התבררו קשייה של אוגדת ברן, הורה לו ששון להחזיר את האוגדה לגזרה המרכזית, כדי לבלום את הלחץ המצרי, לסייע לברן ולייצב מחדש קו הגנה. זהו עוד אחד מסיפורי רשומון של אותו יום, שבהם ניכר חוסר התיאום בין הכוחות התוקפים של אוגדת ברן לעבר “חזיון” לבין כוחות אוגדת שרון הערוכים באותה הגזרה. אין ספר זה המקום לפירוט כל מסכת אי־ההבנות, חילוקי הדעות וההתנגשויות בין אלוף הפיקוד לבין האלופים אדן ושרון, ובין שניים אלה לבין עצמם, אפילו היה הדבר לפי כוחי.)

את הפקודה לחזור מקבל שרון מעט אחרי השעה 14:00, אך דדו יעיר לאחר זמן, כי גם באותה שעה אין עדיין הידיעות מאוגדת ברן מדאיגות, וכי “אין קשר בין החזרת מפקדת שרון לבין מצב אוגדת ברן.” בשעה זו מטרידים את הפיקוד דברים אחרים: המצרים נערכים למתקפת נגד גדולה לכל אורך החזית, ומתברר, כי אף שהפקודה לאוגדת שרון ניתנה לפני קרוב לארבע שעות, עודנה רחוקה מאוד מן האזור שבו הייתה אמורה ללחום ולצלוח “בין ארבע לשש אחר הצהריים.” מטעמים אלה ניתנת ההוראה לאוגדת שרון לחזור. בתוך כך נפתחת מתקפת הנגד המצרית, ואוגדת אריק מופנית לעבר “מיסורי” ו“אמיר”.

בשעה 14:33 שומעים בקשר, כי מח“ט החטיבה התוקפת (נתקה) אינו יכול לומר בוודאות “אם הגדוד שתקף זה עתה נמצא בצד שלנו או כבר בצד השני.”¹¹⁷ רק מאוחר יותר יתברר, כי גדוד זה – בפיקודו של סא”ל אסף יגורי – הגיע עד כדי 800 מטרים מקו התעלה, מול “חזיון”, הותקף ב“אר־פי־ג’י” ובטילי “סאגר”, 32 מאנשיו נפלו, 18 טנקים נפגעו או אבדו, והמג"ד עצמו ועוד שלושה חיילים נפלו בשבי המצרים.

שעה 13:25

בעוד ערפל־קרב בחזית הדרום מקיים את ההרגשה ש“שולטים במצב והעניינים מתארגנים”, שוהה דדו בחפ"ק של האלוף חופי.

התקפת־הנגד נפתחה הבוקר, בשעה 08:30, ואוגדת פלד, בצירוף עוד שתי חטיבות שריון, תוקפת מדרום, בכיוון צפון־מזרח, לעבר רפיד וכודנה. אוגדת דן לנר תוקפת הן בציר יהודייה־חושנייה והן את הכוח הסורי המאיים על בית המכס, מדרום לנאפח. אוגדת רפאל (רפול) איתן בולמת התקפת־נגד סורית, מצפון לקונייטרה. עם שחר פתחה חטיבת גולני בהתקפה מחודשת על מוצב החרמון. ניסיון ראשון – באיגוף מימין – נכשל, וכמוהו גם הניסיון השני, בשעה 13:00, באיגוף משמאל. בהתקפה זו נפלו 25 לוחמים ובהם מפקד הגדוד, וכן נפצעו 57 לוחמים.

דדו מעריך, כי מתקפת הנגד והבלימה מניחות את הדעת, אבל הכוחות שלנו מאומצים עד קצה כוחם, ואילו בידי הסורים מצויים עדיין כוחות שריון ניכרים – דיביזיה אחת שלמה ועוד דיביזיה, שאומנם נפגעה, אך עודנה כשירה לקרב. אף אם מהלך הקרבות בחלקו האחרון של היום יוסיף להניח את הדעת – עלול הלילה להביא עמו סכנות חדשות. אף שחטיבת יאנוש לוחמת בגבורה מראשית המלחמה וכבר חיסלה את הדיביזיה הסורית השביעית, “היא כבר קטנטונת, ואילו בציר קונייטרה־דמשק מתרכזת דיביזיה משוריינת, ואם תנסה זו לפרוץ בלילה, עם טנקי ‘טי־62’ מצוידים באינפרא־אדום, יהיה המצב די חמור,” יסכם דדו את רשמיו מאוחר יותר, בשובו אל המטה הכללי, “ואם ייכנסו כוחות טריים בלילה – אני יכול לתת להם רק מטוסים ועצות…”

אולם את הביקור הזה זוכרים כמה מפקדים אחרת. מתאר תא“ל יששכר (ישכה) שדמי, מג”ד בחטיבת “הראל” בקרבות מלחמת השחרור, את שתי היממות הראשונות, כאשר שטפו הסורים את דרום רמת הגולן:

“אני ראיתי את המלחמה כאבודה. מעולם לא ראיתי את צה”ל במצב כזה. ואחר כך, כשבא דדו ונתן את התדריך הראשון, וכאשר שמעתי אותו משוחח בטלפון עם האלוף – הוא שואל, נותן תשובה, מחליט – אתה מרגיש שלא הכול אבוד. וזה מה שנתן דדו במלחמה הזאת – הייתה לו תחושה באותה שעה, שגורל מדינת ישראל ועם ישראל מונח על כתפיו לבדן. ולכן, כשיש לאדם הרגשה כזאת, אפילו אינו דדו – או שהוא נשבר, או שהוא לוקח. ודדו לא נשבר – הוא לקח!… יחד איתו עברתי את ימי מלחמת השחרור, עד נפילת גוש עציון, עם צביקה זמיר, עם שיירת נבי דניאל – ואז היה ברור לכולנו, המפקדים, כי אנחנו משחקים את משחק מצדה: נותר לנו עוד שבוע, נותרו עוד חמישה ימים – אין תחמושת, אין מזון, וצריך לדפוק את הירדנים כמה שנוכל לפני שהם יהרגו אותנו, לגמור בכבוד!… אז, בירושלים, היה דדו בין אלה שלא נפלו ברוחם. וכשראיתי אותו בחפ“ק צפון, חשבתי שהוא משחק משחק דומה, ולא הייתי בטוח, כי אכן מאמין הוא במה שהוא עצמו אומר.”¹¹⁸

ואילו מוטי הוד, מפקדו לשעבר של חיל האוויר, זוכר אותו יום שני, או אולי "שלישי,

או רביעי, באחת השעות הקשות" – בשעה שצריך היה לקבל החלטה גורלית: “הוא עשה אז שיקול מאוד מאוד קשה ומאוד נכון – וזה היה אחד הגילויים שלו כמפקד במלחמה. אותו דיון הוא דוגמה לאופן שפיקד על הצבא לאחר שקרתה הקטסטרופה.”¹¹⁹

באותו ביקור, ב־8 באוקטובר, מתרכז דדו בצפוי בלילה ובמה שניתן יהיה לבצע למחרת. כיוון שלא נותרו עוד כמעט עתודות טנקים, הורה – בשובו למטכ"ל – לרכז כל טנק וכל נשק נגד טנקי שניתן “לגרד”, ולערוך ברמת הגולן קו שני, על כל צרה שלא תבוא. את המראות שראה באותו ביקור בפניהם של מפקדים ולוחמים לא הזכיר אלא כעבור ימים אחדים – כאשר החלו השמים להתבהר מעט. את הכאב החזיק בתוכו, ורק אותו אגרוף בגרונו, כפי שעתיד היה לומר לאשתו, שם לו מחנק.

שעה 15:10

בנחות המסוק בתל־אביב, ממתין לדדו סגנו, האלוף טל, ומפיו הוא שומע לראשונה על מה שקרה לאחר שאישר את הצעת גונן – שאוגדת שרון תנוע לעבר “ניסן” בפיתחה הדרומי של התעלה. הוא שומע, כי כאשר ביטל גונן את תוכניתו, היה עדיין רוב כוחה של האוגדה בקרבת טסה. בינתיים השתלטו כוחות מצריים על אזור “מיסורי” ו“אמיר”, וכוח רב מרוכז כנראה גם ב“לקקן”, במפגש הכבישים “עכביש” ו“לכסיקון”. התקפת־נגד מצרית לאורך התעלה נפתחה לפני כשלושת־רבעי שעה.

שעה 15:30

דדו מתקשר עם גונן, ומשוחח איתו. רק בהדרגה הוא מבין, שתוכניתו שונתה באורח

קיצוני וכי שיבושים קשים חלו במהלך ההתקפה של אוגדת ברן. הוא מגיב ברוגז רב כשמתברר לו, שמתחדשת התקפה נוספת לעבר “חזיון”:

“לא! לא! אני לא רוצה שהוא יגש לסוללה!” מרים דדו את קולו. הוא חוזר על מה שאמר שוב ושוב: על השריון להימצא מחוץ לטווח טילי הנ.ט.. הוא מבקש לדעת מה היקף ההצלחה של אוגדת ברן בהשמדת השריון המצרי. “אני מציע לך, אני לא רוצה להיכנס לך לפרטים – אני רק מציע, שתערוך את ברן כך: הוא צריך לעשות שלושה דברים: להשמיד כוח, אם ישנו בסביבה; למנוע צליחה, הוא לא צריך לעלות על התעלה בשום מקום. ואם יש לו מספיק כוח – תבדוק גם את זה – הוא צריך להפנות חלק ממנו כלפי ‘מילאנו’, לסייע לכוחות של קלמן, שבולמים שם, כי אחרת יכול להתפתח שם כוח גדול מדי שיאגוף אותו.”

בעיקר כועס דדו על עצמו, על שהתפתה לתוכנית של גונן, ששרון יתקוף מדרום, ולא מצפון:

“הפסדנו יום! הפסדנו יום! אריק יתקוף בחמש. אולי לא בחמש. לפנות ערב. אני לא מבין אותו…”

את המצב לאשורו באוגדת ברן עדיין אינו יודע. נאמר לו, כי לא בצליחת כוח שלנו אל הגדה המערבית מדובר, כי אם בבלימת המצרים. התרשמותו הכוללת מן המידע שלפניו היא, ש“ברן בסדר. השמיד כאן די הרבה כוחות. הם מעל ל’חזיון', מול פירדאן, והוא חושב שהוא מונע פה צליחה.”

על היום שאבד לאוגדת שרון צר לו. “חבל, אבל כך זה קורה לפעמים. אריק כבר זז לעבר החווה הסינית. יש שם ריכוז מצרי ומשם ילך דרומה…” ואף־על־פי־כן חורה לו על יום הקרב שהלך לאוגדת שרון לאיבוד. הוא מספר על כך לשר הביטחון, המציץ שוב לחדרו. אבל דיין אינו שותף לתסכולו של דדו: גם מחר – בוקר. לא תקפו היום – יתקפו מחר. לא כדאי לבכות על זה.¹²⁰

שעה 17:00

הרמטכ"ל סוקר באוזני שר הביטחון את ההנחיות שנתן לפיקוד צפון, להיערך להגנה כדי לבלום כל ניסיון סורי לשוב ולפרוץ לתוך הרמה. הוא חושש מפני אותה דיביזיה משוריינת “טרייה” בציר דמשק־קונייטרה, המהווה איום על הכוחות המעטים והעייפים שנותרו מחטיבתו של יאנוש.

תמונת מצב מעודכנת מאלוף פיקוד־דרום – אינו מצליח לקבל. מה עלה בידי ברן לבצע במשך היום עדיין אין דדו יודע. להוציא אותו דיווח בבוקר, שליד קנטרה פגעו ב־30 טנקים. הקשר בין הפיקוד לבין האוגדה אינו פועל בשעות האחרונות, וגונן אינו יודע אלא זאת, שהאוגדה נלחמה כל היום, והוא סומך עליהם שהדליקו הרבה טנקים, אבל אינו יודע לא כמה ולא מה קרה לאוגדה עצמה. עכשיו מתארגנים כוחותיה להגנה, לקראת הערב היורד במהירות.

דבר אחד כבר ברור לדדו: לכל אותן ידיעות כאילו נסוגים המצרים, אין יסוד. אדרבה, הם מוסיפים להזרים גם עכשיו כוחות בשלוש ארבע נקודות. בסואץ בולמת אותם אוגדת אלברט. ברן מוסר עכשיו על ריכוז מצרי גדול בחווה הסינית. ריכוז שלישי הוא בפירדאן, והרביעי בקנטרה.

“אי־אפשר להגיד שהם נשברו,” מסכם דדו את היום, ועם זאת הערכתו המבוססת היא, שהמצרים יוותרו על מטרות יומרניות יותר ויסתפקו בביסוסו של קו שעומקו כשמונה קילומטרים.

דיין, כנגד זה, זוכר את דברי סאדאת, שהוא מוכן להקריב אפילו מיליון מצרים לשם שחרור סיני. הוא סבור, כי הם ישובו ויתקפו, שוב ושוב.

ישנה ציפייה למה שיקרה במועצת הביטחון, המתכנסת הערב. אם תתקבל החלטה על הפסקת אש, יוקפא המצב השורר בשעה זו בחזית, ופירוש הדבר – מתן תוקף להישגיהם של המצרים.

שוב נופל הברומטר – שוקע מצב הרוח. לאחר זמן יתאר דדו את הצעתו של דיין באותה שיחה כחזרה אל הרעיון שהעלה שר הביטחון בבוקר, “לנסות לבנות איזה כוח קטן, משהו בשביל יצירת עובדות – כאילו – בצד השני,” כלומר הוא מבקש אחיזה בגדה המערבית בפיתחה הצפוני של התעלה, או מבצע דומה בפיתחה הדרומי. לא שום דבר יומרני, “שיהפוך את העולם,” אומר דיין, כי אם איזו פשיטה קטנה של יחידת חי"ר מובחרת. אפילו המצרים מנחיתים כוחות במסוקים, מעיר דיין, אפשר לחיות גם בלי טנקים.

“ולֵך תראה איך הם חיים,” אומר דדו, “הורגים אותם בכל מקום.”¹²¹

אבות ובנים (קטע ביניים)

אחד המאפיינים הפסיכולוגיים העיקריים של מלחמת יום הכיפורים הוא המפגש בין דור האבות לבין דור הבנים. מלחמת השחרור הייתה מלחמתו של דור הצברים הראשון, ובצדם לוחמי הגח“ל, ניצולי השואה, וכן מתנדבים מארצות המערב (מח"ל). עשרים וחמש שנים אחרי כן היו עדיין בני השמונה־עשרה והעשרים־וחמש של תש”ח בכוחות המילואים של צה"ל וקצתם בצבא הקבע – בהם בפיקוד הבכיר. בניהם, בני השמונה־עשרה והעשרים והעשרים־וחמש היו עכשיו לוחמי הקו הראשון, שריונאים, טייסים, צנחנים. אבות החרדים לבניהם – לא אחת, עוקבים אחר הנעשה ביחידות שלהם – זהו מצב חדש, ניסיון ללא תקדים במלחמות ישראל.

לרגע פורץ המצב הזה – והוא יישנה כמה וכמה פעמים, בצורות שונות, במהלך המלחמה – לתוך החדר התת־קרקעי, צומת העצבים של המלחמה. אל תוך צקצוקי האלקטרוניקה, הגרפים, מפות הזירות, מספרי הכוחות, הקווים הכחולים והאדומים, נכנס כאבו הפרטי מאוד של האלוף טל, שבנו נפצע, והוא שב עכשיו מביקור חטוף אצלו, בבית החולים. הבן היה באחד מגדודי האוגדה הקבועה בסיני, ונפצע במוצאי יום הכיפורים.

“מה עם הבן שלך?” שתיקה.

"נו?! "

"בסדר – " “מה קרה לו?”

“קרה לו. נפגע. הוא פצוע. כמו שכל הנוער פצוע,” ובהמשכה של שיחה קטועה זו, “הטען־קשר נהרג. הנהג נהרג.”

“וידיים ורגליים יש לו כולם?” – שואל מישהו בהומור המיוחד לו. כן?! – אז טוב.

וכן הלאה. וכמו באלפי בתים בישראל יחזור גם כאן, במטה הכללי, החיזיון הזה: האב מול בנו האחד. אלא שכאן, תוך כדי כך, יוסיפו לדבר בחזיתות, במסות, בסימנים קטנים המייצגים אלפי בני אדם, ועל תנועתם של מאות טנקים ידובר בלשון “ברן יתארגן להגנה” ו“לא לדחוף את אריק קדימה”.

שעה 17:10

התקפה מצרית גדולה מאיימת על חטיבת נתק’ה, מדווח גונן, הוא “לא יכול לעמוד מול זה.” כוח מצרי גדול מתקדם מכיוון “מיסורי” אל “ציונה” – ממערב לציר החת"ם – באזור שבבוקר הייתה פרושה בו האוגדה של שרון. עדיין יש מעט אור, ורדו מציע לעבור עכשיו להגנה, לא להזניק את אריק להתקפה על החווה הסינית, להחזיק אותו מאחור כדי שיעזור לנתק’ה – ויחד ישתדלו לבלום.

אותה שעה טרם העריך במלואם את ממדי ההשתבשות היום, אבל ברור לו שבין הציפיות של שעת הבוקר לבין קרב הבלימה עכשיו, אין צל של דמיון.

אך כבר אז מעריך הוא באופן מאוזן יותר את המצב בחזית הדרום, וכנגד זה מבקש הוא להוסיף וללקט כל גרגר של כוח, שניתן לגלותו באזורים שונים שמחוץ לשתי החזיתות, ולשגרו מיד לצפון. “לי יש שתי חזיתות – האחת רחוקה ממדינת ישראל, האחת קרובה למדינת ישראל. בתעלה – נילחם כך, נילחם אחרת, ניסוג עשרה קילומטרים, נתקדם, הם יגיעו לטסה, אנחנו נחזור לתעלה – כשיש לי שם כמה מאות טנקים, אני סומך על החבר’ה האלה, שהם יתמרנו ויחזרו. ברן יחזור לאחור, יתארגן וישוב ויתקוף עם חצי מספר הטנקים. שם יש לי יותר אורך נשימה. ברמת הגולן אין לי. די שתישבר חוליה אחת – וכהרף עין הם בבית המכס העליון. הבוקר אמרו לי כבר: ‘הופ, הנה הם עם טנקים בבית המכס העליון!…’ כלומר, אם שם חלילה אין לנו קו אחורי טוב – הם נשפכים לי. עד חיפה אין טנקים. ומחיפה לתל־אביב גם כן נוסעים מהר. בקיצור, קחו את עשרות הטנקים האלה, וקודם כול יַצבו שם קו: בית המכס העליון – אל על – ווסט. אני רוצה לבסס מדרגה ברמת הגולן.”¹²²

הוא כבר מאחר למסיבת העיתונאים שנקבעה – בצהריים, כזכור – לראשית הערב.

ממש בצאתו מדווח לו האלוף טל: אוגדת אלברט נסוגה בגלל מחסור בתחמושת. המצרים יודעים – ולוחצים.

שעה 18:00

לראשונה מאז פרצה המלחמה – לפני חמישים ושתיים שעות – עומד הרמטכ"ל מול עם רב של עיתונאים זרים ומקומיים, באולם הגדול שבקומה השנייה של בית סוקולוב. קולו בוטח, קצוב, ולאוזניים רבות נשמעת נימתו דיסוננטית – בהשוואה לידיעות ולשמועות הרוחשות. כאשר שבים וקוראים את דבריו, קשה להבין מדוע.

הרמטכ"ל במסיבת העיתונים הראשונה

הוא אמר: “אני רוצה לפנות לעם ישראל ולחיילי צה”ל אשר עומדים כעת במלחמה. זוהי מלחמה אשר פרצה ביוזמתן של מצרים וסוריה והתחילה בהתקפה מתואמת, בעת ובעונה אחת, של צבאות מצרים ושל סוריה. אנחנו נערכנו באמצעות הצבא הסדיר, היינו בכוננות מלחמה והתחלנו בקרב הגנה ובלימה. הכוחות התוקפים – גם הצבא הסורי וגם הצבא המצרי – היו כוחות עדיפים במספר; הם תקפו בכוחות שהיו יותר גדולים מהצבא הסדיר שעמד בשתי החזיתות. וכתוצאה מזה, בשלב הראשון של ההתקפה של צבאות מצרים וסוריה, היו להם הישגים. הם הצליחו לחדור לרמת הגולן והמצרים הצליחו לחצות את תעלת סואץ. כוחותינו בלמו ביעילות רבה והסבו אבדות גדולות לאויב; הצבא הסדיר לחם בצורה בלתי רגילה; החיילים לוחמים בצורה יוצאת מהכלל, ובזכות לחימה זו הצלחנו לבלום את התקדמותם של שני הצבאות. השלב הראשון של שבת אחר הצהריים, של מוצאי־שבת ושל יום ראשון היה שלב ההתקדמות שלהם. בינתיים התגייסו המילואים. מאתמול בלילה נכנסו כוחות המילואים לקרב; נערכנו אתמול בלילה והבוקר עברנו להתקפת־נגד. עברנו להתקפת־נגד בעת ובעונה אחת בשתי החזיתות והיום לחמנו כל היום בהתקפת־נגד. אני יכול לספר לכם בשמחה שהיא מצליחה. אנחנו הצלחנו להדוף את הצבא הסורי מרמת הגולן; כוחותינו חזרו ברוב המקומות, ובכמה מקומות עדיין חוזרים, לקו הפסקת האש. התקפת־הנגד שלנו גרמה להם אבדות גדולות; חלק מהיחידות הסוריות כותרו ברמת הגולן והושמדו כליל, ואנחנו ממשיכים להתקדם בהתקפת־הנגד. כוחותינו בתעלה גם הם פתחו היום בהתקפת־נגד, ובהתקפה הזו התחלנו בהשמדת הצבא המצרי. בחלק מן המקומות חזרנו לתעלה; בחלק מהמקומות עדיין מתנהלת התקפת־נגד שלנו; אנחנו נמצאים כעת בשלב ההתמודדות שמתקדם באופן טוב. בכל החזיתות אנחנו נמצאים בהתקדמות. חיל האוויר שלנו תרם תרומה גדולה לקרב. בקרבות אוויר־אוויר, בכל המפגשים, נופלים מטוסים מצריים וסוריים. הם לא מצליחים להפיל את מטוסינו בקרבות אוויר־אוויר. עשרות מטוסים נפלו היום בסיני בניסיונות שלהם לתקוף את כוחותינו, ניסיונות שאינם מצליחים. בשום מקום לא מצליחים המטוסים המצריים והסוריים בתקיפת הכוחות. חיל האוויר שלנו תקף את חיל האוויר המצרי וגם את חיל האוויר הסורי וגרם להם אבדות, פגיעות בַּשדוֹת ואבדות במטוסים. חיל האוויר מסייע לכוחות היבשה, ובעצם אני יכול לומר, שהיום התקפות־הנגד הן שלנו; בכל התקפות־הנגד יש תיאום של השריון ושל חיל האוויר המסייע לו.

“המלחמה הזו היא מלחמה רצינית. זהו קרב רציני. אבל אני שמח לומר לכם היום, שאנחנו כבר נמצאים בתפנית ואנחנו נמצאים כבר בהתקדמות.”

“נשבור להם את העצמות” – השאלה והתשובה

לאחר הודעת הפתיחה, הוצגו לרמטכ"ל מספר שאלות. הראשונה הייתה כפולה: כמה אבדות יש לנו והאם אתה יכול לחזות מועד של סיום הקרבות? על כך השיב, במונחים כלליים, כי “אינני יכול בשלב זה לסכם שום דבר” וכי “ככל שנתקדם יותר מהר, ככל שנתקוף יותר חזק, כן יהיו יותר אבדות להם ופחות לנו.”

האם תחילת השלב החדש – ביקש שואל אחר לדעת – פירושה שהמצרים והסורים הפסיקו להחדיר כוחות חדשים? “השלב החדש” – השיב הרמטכ"ל – “פירושו שאנחנו עברנו להתקפה והם עברו להתגוננות. בהתגוננות יש תנועות של כוחות מצריים וסוריים, אבל אלה כולם מהלכים של התגוננות ואנחנו במהלך התקפה.”

רמז לבאות היה בשאלה אם “היה הכרח שההתגוננות תהיה מאוחרת כל־כך?” – ספק אם עמדו רבים על כוונתו כשהשיב, כי “השיקולים הדומיננטיים בהיקף גיוס המילואים ובמועד הפעולה שלנו – הם שהכריעו. השיקולים היו מדיניים; צה”ל היה מוכן וערוך בכוחות הסדירים וקיבל את פתיחת האש לא בהפתעה ועשה את מה שניתן היה לעשות." ובאשר לטיב הלחימה, העיר דדו כי “מוקדם עדיין לספר סיפורים” אבל עוד יתגלה כי “הדור של 1973 עולה על הדור של 1967, שעלה על הדור של 1956, שעלה על הדור של 1948.”

כל שנקלט בציבור מדברי הרמטכ"ל באותה מסיבת עיתונאים, היה הביטוי “נשבור להם את העצמות”, כדוגמה לזחיחות דעת ויוהרה. למרבה התמיהה, הייתה זו אולי הזהירה והשקולה שבכל הערכותיו ותחזיותיו באותו מעמד. העיתונאי ששאל את השאלה הראשונה – “האם אתה יכול לחזות מועד של סיום הקרבות?” – ולא קיבל עליה תשובה, חזר והציגה. על כך השיב דדו: “אני חוזה דבר אחד: שאנחנו נוסיף לתקוף ולהכות ונשבור להם את העצמות, ואני לא רוצה להתחייב כמה זמן זה יימשך.”

כלומר, הוא לא הבטיח סיום מהיר וקל של הקרבות, אבל גם לא חזה חזות שחורה, וכיוון שלא הניח, כי היום־מחר תחליט מועצת הביטחון על הפסקת אש, הבטיח שתימשך הלחימה העיקשת, בלי שהתחייב כמה זמן, ובסופו של דבר “נשבור להם את העצמות.”

היו ביטויים חשופים יותר לביקורת: “היינו בכוננות מלחמה”, “כוחותינו בלמו ביעילות רבה”, ובעיקר זה ש“בחלק מן המקומות חזרנו לתעלה”. בחוכמה לאחור, אפשר לטעון שהיה עליו לשמוע בעצתו של יצחק רבין. אך כלום היה זה נכון שלא למסור כל הודעה? וכלום נכון היה לקום באותה שעה ולשבור את לב הציבור בתיאור היממה הקודרת הראשונה של המלחמה, במקום להפיח תקווה על ידי הבלטת סימני מפנה ונחישות החלטה להוסיף להילחם, מבלי להתחייב כמה תארך המלחמה?

שעה 20:00

בשובו אל ה“בור”, מקבל דדו דיווח נוסף – אף הוא לא שלם – על אירועי היום בחזית הדרום מפי האלוף גונן. דדו מנחה אותו לגבי ארגון הכוח להמשך הלילה, אך הוא מודיעו, שסמוך לחצות – לאחר שיסיים את השתתפותו בישיבת הממשלה – יֵצא אליו לסיני. ברמז מכין הוא את גונן לקראת הוצאת מפרץ סואץ וכל דרום־סיני מתחום פיקודו והפיכתו לפיקוד נפרד: “אותך אשאיר פנוי לתעלה בלבד, ואוריד לך מהראש את הטיפול באגף,” אומר לו דדו. עד שיגיע דדו לדרום, יסייר גונן אצל מפקדי האוגדות.

דדו מספר על כך טלפונית לשר הביטחון: מפקדי האוגדות נשארים בחפ“קים שלהם, שכן עלולים להיות להם קרבות במשך הלילה. לכן נתן לו הנחיות להתארגנות האוגדות במשך הלילה. בגזרה הדרומית ערוכה אוגדת אלברט על ציר הרוחב, והיא מחזיקה טנקים על ציר החת”ם. אוגדת ברן ערוכה גם היא על ציר החת"ם, מול הארמייה השנייה. אוגדת שרון, שלחמה היום מעט, במצב טוב יותר, וניתן יהיה להפעילה מחר בהתקפת־נגד זו או אחרת, בעוד שתי האוגדות הנותרות תעמודנה בהגנה.

שר הביטחון מביע רצונו להצטרף לביקור החצות בפיקוד הדרום.¹²³

שחיקת חיל האוויר מדאיגה את דדו

הנחתו של דדו מוסיפה להיות – ובכך, יסביר לאחר זמן, היה הבדל עיקרי בינו לבין דיין באותו יום – שאין לצפות להחלטה בדבר הפסקת אש במועצת הביטחון. כל עוד הערבים במצב טוב, לא תתקבל החלטה כזאת, ולכן צריך להתארגן ולשמור את הכוחות לשלב מכריע יותר במלחמה.¹²⁴

מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, מדווח על פעילות חיל האוויר: יחסית למאמצים הגדולים שעשה החיִל, מספר הגיחות המבצעיות בשתי החזיתות, כמות הפצצות וסוגי המבצעים – העולים לאין ערוך על מה שנתבע ממנו במלחמת ששת הימים – היו האבדות במטוסים מועטות.

אבל במספרים מוחלטים – עד עכשיו אבדו 44 מטוסים, ונוספו עליהם מטוסים הטעונים תיקון וטיפול בטרם יוחזרו לפעילות מבצעית.

מספר זה מכה את דדו בתדהמה, שכן בקצב זה יגיע חיל האוויר בתוך ימים לא רבים אל הקו האדום.¹²⁵

רב־אלוף אלעזר – אומר מוטי הוד – ראה בחיל האוויר את המשענת הרצינית ביותר שלו, להבדיל משני הרמטכ“לים שקדמו לו, שבראשית כהונתם הייתה להם הסתייגות מכושרו ומן המידה שיהיו מוכנים להישען עליו, עד שהגיעו גם הם למסקנה שאין דרך אחרת. אצל רבין – אומר הוד – חל המפנה בסוף מלחמת ששת הימים, ואילו אצל בר־לב בקרב כראמה. לדדו, לאחר מלחמת ההתשה, לא היו עוד ספיקות, ויש להוסיף כי באותה תקופה השתנה כליל צביונו של החיִל, והמטוסים הצרפתיים תוגברו בסקייהוקים ובפנטומים אמריקניים. לא משום המעטה מחשיבות התפקיד שמילא החיִל בנסיבות החמורות של שלושה ימים ראשונים אלה באה התדהמה; מטעמים אלה ואחרים נשתבשו התכנונים המקוריים שהוכנו למצבים זהים לאלה שנקלע לתוכם צה”ל ביום הכיפורים, ובימים הקרובים יוסיף החשש מפני שחיקתו המהירה של חיל האוויר ללוות את הרמטכ"ל ולהשפיע על מחשבותיו.¹²⁶

שעה 20:45

רב־אלוף חיים בר־לב שב מן הצפון. בתוך כך מגיעות ידיעות המאמתות את חששותיו של דדו, כי בלילה יכניסו הסורים לפעולה את כוחות השריון ה“טריים” שלהם. זה, וכן השיבושים הקשים בהתקפת־הנגד היום בחזית הדרום – רובצים כצל כבד.

השאלה העיקרית ברגע זה היא: האם צפויה החלטה של מועצת הביטחון להפסיק את האש כבר בשלב זה, ואם כן – האם אין צורך למהר ולקבוע עובדות – כגון היאחזות סמלית במערב התעלה, בין קנטרה לפורט־סעיד – לצורך המיקוח המדיני שיבוא מאוחר יותר?

נקודת המוצא של דדו היא, שהפסקת־אש לא תהיה עכשיו, ועובדה – כבר הועלתה במועצת הביטחון הצעה להסיר עניין זה מסדר יומה. עלינו להניח, שכל עוד ירצו בכך הערבים – תימשך המלחמה.

המסקנה: יש להימנע עכשיו, במידת האפשר, משחיקת הכוחות בקרבות מיותרים. “יצאנו למלחמה ישר מהימ”חים, והכול קרעים־קרעים… יקחו בסיני קילומטר פחות, קילומטר יותר – זה לא חשוב." אוגדות השריון צריכות שהות להתארגנות, כדי שתוכלנה להיכנס לקרב במלוא עוצמתן. חיל האוויר יצטרך להמשיך – לפרק זמן זה – בפעילות שתיתן לכוחות היבשה מרווח נוסף זה להתארגנותם.

בשעה שיוצא דדו לישיבת הממשלה, אומר לו בני פלד, כי חיל האוויר יעשה את המוטל עליו, החיִל במצב טוב. “אני אופטימי, אני רוצה שתדע.”

“גם אני,” אומר דדו. “הכול יהיה בסדר גמור.”¹²⁷

שעה 21:00

את ישיבת הממשלה, המתכנסת לבקשת שר הביטחון, תיאר דדו לאחר זמן באוזני מראיין, ובדבריו הבליט את מה שבעיניו, כרמטכ"ל, היה עיקרה:

"פתח את הישיבה שר הביטחון והציע, כי הדיון על המגמות בקשר לפעולות מעבר לקווים הקודמים של הפסקת האש יידחה למחר, שכן טרם הגיע הזמן: בשום מקום עדיין לא עברנו את התעלה. הגשרים, שהמצרים הקימו ומקימים, ישמשו להם לתגבור כוחותיהם. בצפון – הסורים נמצאים פחות או יותר מעבר לקו הסגול. שם תהיה ההכרעה מחר.

“כלומר, בדיונים קודמים שהיו בינינו, טענתי אני כי זה אך התחלנו את התקפת־הנגד, וכאשר מתחילים בהתקפה וזו טרם הצליחה – מוקדם לדבר על הישגים ולתכנן את הצעדים הבאים. במשך היום לא קיבל כל־כך את דעתי, אבל כשהתחילה הישיבה, וכבר ידוע היה לנו כי את התעלה לא עברנו בשום מקום, מבין גם הוא, כי דיון זה עודנו מוקדם מדי. לכן הוא מציע, שאני אמסור דו”ח על המבצעים."

דדו מדגיש גם הוא, כי מוקדם עדיין מאוד לקיים דיון, והואיל והוא עסוק ביותר ועליו לטוס עוד מעט לפיקוד הדרום, יספר רק בקצרה מה שהתרחש מאז הבוקר, כאשר נוצר רושם כאילו הצליחה ההתקפה “מעבר לציפיות”. עכשיו מבקש הוא להדגיש, כי שלב התקפות־הנגד עודנו בראשיתו, והרושם שלו עכשיו הוא, כי התפנית טרם באה וטרם יצאנו משלב ההגנה. ברמת הגולן הצליחה התקפת־הנגד, אבל טרם חצינו את קו הפסקת האש. בשעה זו מתנהלים עדיין קרבות עם הדיביזיות המשוריינות, וצפוי המשכם של קרבות אלה קודם שנחצה קו זה.

את המצב בדרום הוא מתאר על־פי המידע שבידיו באותה שעה, והוא אומר, כי האוגדה של ברן תקפה והשמידה שריון מצרי, אבל המצרים הוסיפו כוחות וברן ערוך עכשיו בהגנה מול התעלה. למצרים ישנם גשרים “פה ושם”, ועדיין הם צוברים כוח. “מה שלא ידעתי אז,” העיר דדו עצמו לאחר זמן, “הוא שגם אותה התקפה אוגדתית אחת של ברן לא הייתה מוצלחת במיוחד.”

לא היה זה הדיווח היחיד, שהייתה בו סטייה ניכרת מן ההתרחשויות הממשיות בשטח. באותו ערב מוסיף דדו לחשוב, כי אוגדת שרון לא יצאה כלל מסביבות טסה, ורק מאוחר יותר מתגלה לו שהוטעה, “והאמת היא שהוא יצא לגידי וחזר משם,” כפי שיעיר לאחר זמן.

התמונה כולה על פעילותן של אוגדות שרון ואדן, כפי שהצטיירה במטה הכללי באותו יום, מתבססת על דיווחים לא מדויקים, והיא כולה משובשת.

זה אינו ידוע לדדו בשעה שהוא מדווח לממשלה. הוא אומר, כי עליו לצאת כדי לעבד את התוכניות למחר, לטוס לפיקוד הדרום ולתכנן את הקרב של מחר, שאף הוא לא יהיה קרב הכרעה. זה לא שמחר אנחנו צולחים את התעלה. זה עוד קרב. השריון זקוק ל“שהות ונשימה”, ומחר יוסיף חיל האוויר לסייע בשתי החזיתות לכוחות הקרקע, כדי להקל מעליהם לחצים אפשריים מצד האויב.¹²⁸

שעה 21:30

לקראת יציאתו לדרום, מקיים הוא דיון עם עמיתיו, בהם האלופים טל וזעירא.

חמתו בוערת בו, למען האמת, על מה שאירע היום בחזית הדרום: “התוכנית שלי לא יצאה אל הפועל. אמרתי בבוקר: אריק שיֵלך מצפון ויֵרד לסואץ. התפתיתי, כי הזינו אותי באינפורמציה אופטימית מדי – הסכמתי, שיִסע ככה ויבוא לסואץ… אילו יצאה התוכנית שלי אל הפועל – הייתי יושב היום עם אריק בסואץ!”

הוא הדין במה שאירע עם אוגדת ברן. הוא סבור היה, כי אם אכן תתבצע בהצלחה התנועה מצפון לדרום, יסולק איום השריון שבגדה המזרחית, אבל בלי להתקרב אל החי"ר – או אז ינסו להתקרב אל המעוזים וכן לתפוס גשר מצרי, לשם צליחה. ואולם, המידע שקיבלתי אני, ואולי זה מה שהיה גם בידי גונן, גם בידי ברן – אומר דדו – היה שהכול מתנהל על הצד היותר טוב: הוא גומר את הקו. הוא מגיע עד דוור־סואר. חשבתי, שכל זה בוצע עד הצהריים – ברן שטף את התעלה עד דוור־סואר, נתק’ה תפס גשר, שמוליק מבקש רשות לעבור את התעלה. אני חי בהרגשה, שראש גשר אחד חיסלתי, כי ברן שטף אותו מלמעלה עד למטה, כמו במלחמת ששת הימים… הוא חוזר ונזכר בפתק שהוכנס אליו ובו בקשה לאשר את כיבוש סואץ בין ארבע לשש אחר הצהריים. בן אדם שעוד לא יצא מטסה – לא מבקש רשות לכבוש את סואץ!…¹²⁹

בדיון זה, לפני היציאה לדרום, נוכחים גם שלושה רמטכ“לים לשעבר: צור, רבין וידין, וכן ראש אמ”ן לשעבר, אהרן יריב, ששב זה עתה מישיבת ועדת החוץ והביטחון, ובה שמע ביקורת קשה על הפער בין המצב האמיתי בחזיתות לבין ההודעות והשמועות על “מיגור המצרים” ועל “צליחת התעלה”.

בלחצים הללו, מכל הצדדים יצטרך דדו לא רק לעמוד – אלא לנהל את העניינים. כאשר מועלים רעיונות מבצעיים שונים, הוא מגלה קוצר רוח, שכן עכשיו יתרכז רק “בדברים, שאני חושב שאני צריך לעסוק בהם.”

התארגנות להגנה והכנות לצליחה

בסופו של דיון הוא מסכם לעצמו את הקו שינחה אותו בפיקוד הדרום. בהתאם למה שכבר הלך והתגבש אצלו מוקדם יותר: ההנחה שדיביזיות השריון – 4 ו־ 21 – כבר צלחו, או נמצאות בתהליך צליחה, אינה נכונה כנראה. אם כך הדבר, ואותם שני אגרופים אדירים, 600 טנקים בסך הכול, עודם מעבר לתעלה, לא היה המהלך של היום – אפילו הצליח במלואו – מכריע את המלחמה. האם תצלחנה הדיביזיות? האם יעברו המצרים לשלב השני של המתקפה! ינסו להגיע עד למעברי ההרים? ושמא יתבססו במקום שהם עומדים עכשיו, שהוא פחות מ־12 הקילומטרים המתחייבים מן הדוקטרינה הסובייטית, יוותרו על פריצה נוספת וימתינו להפסקת אש?

כיוון שההנחה של דדו היא, כי הפסקת אש אינה קרובה וכי דיביזיות השריון עתידות עדיין לתקוף, יציע שאוגדת אלברט תתארגן מול גזרת הארמייה השלישית להגנה מפני התקפת דיביזיה 4, אוגדת ברן תתפרס גם היא למקרה של תקיפה דומה בגזרת הארמייה השנייה, ואילו אוגדת אריק תהיה ערוכה בעתודה. מחר ישתדלו להימנע מקרבות, משחיקה, יתארגנו לקראת קרבות ההכרעה, העתידים לבוא בימים הקרובים. איך תראה ההכרעה: מבצעים קטנים לערך, של צליחות בקצות התעלה, או צליחה בכוחות גדולים, אם בצפון – באזור ג’סר א־חריש, או בדוור־סואר וצפונה משם, לעבר איסמעיליה? נראה, כי כבר אז נוטה דדו בבירור לעבר האלטרנטיבה השנייה, אך הוא מרוכז במה שלפניו עכשיו, כלומר מחר.

כן, המלחמה שלפנינו לא תהיה קצרה. לעוזר שר הביטחון, רב־אלוף צבי צור, אומר דדו בעניין אספקת ציוד חיוני מארה"ב, “שאני משנה את דעתי. אתמול אמרתי, כי יש להבחין בין פריטים קריטיים, הדרושים בהקדם, לבין דברים שלא יספיקו להגיע במהלך המלחמה, אבל זו נעשית יותר ויותר ארוכה. יכול להיות, שישנם דברים שכן יגיעו בעוד המלחמה נמשכת – ויש דברים שמתחילים להיות רציניים לנו. הרשימות יותר גדולות. אני מדבר על טנקים, על מטוסים.”¹³⁰

השאלה היא אם להעמיד את האמריקנים על מלוא חומרת המצב, לספר על מאות הטנקים שאבדו, או נפגעו, על עשרות המטוסים שנפלו או טעונים תיקון, ושמא להשאירם ברושם, שהשד לא נורא כל־כך ויהודים אלה יסתדרו. יש לתת תיאור נאמן של המצב, פוסק דדו.

קצת קודם לכן הגיע אל ה“בור” האלוף במילואים ישעיהו גביש, ממנהלי “כור” ובעבר אלוף פיקוד הדרום, שהיה – בצד דדו – מועמד לכהונת הרמטכ"ל התשיעי. עכשיו הוא מתייצב לשירות פעיל, מקבל מינוי כמפקד מרחב שלמה (מרש"ל).¹³¹

שר הביטחון והרמטכ“ל ממריאים לסיני, ויגיעו אל החפ”ק של גונן בחצות הלילה.

יום שלישי – 9 באוקטובר

שעה 01:00 – שעה 03:00

בחפ“ק דרום מתכנסים המפקדים הבכירים של חזית הדרום לפגישה עם שר הביטחון ועם הרמטכ”ל. התמונה המצטרפת מתיאוריהם של האלופים גונן, אדן ושרון – ובעיקר ממהלך הקרבות שניהלה היום אוגדת ברן – מדכדכת ביותר. חילוקי הדעות על כל שלב ושלב עוד יסעירו את הרוחות ימים רבים לאחר המלחמה, אבל לא זה המקום לתיאור ולניתוח המהלכים – שספק אם כבר התפזר מעליהם כל ערפל המלחמה – ודי ברושם שנשאו עמם, בשובם צפונה, שר הביטחון מכאן והרמטכ"ל מכאן. הרושם – ומסקנותיו של דדו לגבי מה שצריך להיעשות – מכאן ואילך.

התמונה היא, ששלוש החטיבות המצומקות של אוגדת ברן (חטיבת גבי, שני גדודים, ובסך הכול – 37 טנקים; חטיבת נתק’ה – 63 טנקים; חטיבת אריה – 75), לחמו באופן מפורד ומפוצל. התנועה דרומה, לעבר חזיון, הייתה קלה – משום שלא נתקלו בשריון מצרי. התקיפה לעבר חזיון – ממזרח למערב – מתנהלת למעשה על ידי גדוד אחד בלבד, ובהתקרבו לתחום החי"ר והטילים, נגרמות לו אבדות כבדות. שבעה מן הטנקים נשארים בשטח האויב, ורק שמונה טנקים כשירים נותרים לגדוד, שמפקדו, חיים, נפצע. זו ההתקפה של 10:30. לאוגדה אין ארטילריה במידה מספקת, ולא סיוע אווירי.

התקפה שנייה מתוכננת לשעה 14:30 עם הכוחות הקטנים של חטיבות גבי ונתק’ה, שינועו מצפון ומדרום לציר “חביבה” לעבר “חזיון”. ברן משהה את ההתקפה בציפיית שווא לסיוע אווירי, וכאשר היא מתבצעת – שוב בכוח של גדוד אחד בלבד – סובל הגדוד אבדות מרובות ומאבד 18 טנקים. המג"ד, אסף יגורי, וכמה מאנשיו, נופלים בשבי.

החטיבה השלישית, זו של אריה, פעלה דרומה משם, לאורך ציר “טליסמן”, ועל אחד מגדודיה מוטל להגן על אזור “חמוטל”, החולש על צומת ציר החת“ם וכביש טסה־איסמעיליה (“טליסמן”). בהתקפת־הנגד המצרית של אחר הצהריים, ובניסיונות לשוב ולהדוף את התוקפים, משתתף גם כוח מחטיבת גבי – ובמהלכו נהרג מג”ד, דן ספיר.

במהלך היום הזה נוצרת מערכת של שיבושים, אי־הבנות ופקודות אומללות, הגורמות לכך, שאוגדת שרון, הפרוסה באזור “הברגה” ודרומה משם, עד “כישוף”, לא השתתפה בקרבות אלה, כי אם קיבלה פקודה לנוע במהירות דרומה, לעבר הגידי, שבאוזני אחד המח“טים נשמעה כאזעקה “להציל את מדינת ישראל”, וכך גם מח”ט שני. בשובם אחר הצהריים מן המסע המתיש והמיותר דרומה, כבר היה שטח חיוני מצפון לציר “עכביש” (“מיסורי”, “טלוויזיה”, “מכשיר” ו“חמוטל”) תפוס בידי המצרים. אזור זה יוסיף להיות כקוץ ממאיר בצלעם של כוחות צה"ל עד היום האחרון של הלחימה.

דדו מגלה, כי היום הסתיים בתוצאות חמורות. היו הרבה מאוד אבדות, ואבדו לפחות חמישים טנקים. לפי הדיווחים, התבצעה כביכול התוכנית שהוסכם עליה אמש, “וזו לא הייתה האמת.” עוד לפני הטיסה לדרום, ידע שהכול שם השתבש, אבל כפי שהסתבר שם – לא השמידה האוגדה שריון מצרי רב, כי אם ספגה אבדות וחזרה לאחור, וראש הגשר המצרי עודנו יציב – מוגן בחי“ר רב המצויד בנשק נ.ט.. הטנקים שלנו רצו לקרב ישר מהימ”חים – ואילו הארטילריה לא הספיקה עדיין להגיע. רק רבע ממספר הסוללות באוגדות – פעל.¹³²

שינוי יחסי הכוחות קודם להכרעה

עם זאת, אין הרשמים הקשים מן הנעשה בפיקוד הדרום – ובזאת יעסוק בנפרד בשובו ל“בור” – מבטלים את הצורך להוסיף להמשיך בקרב. ההנחיות, בעיקרן, הן אלו שהחליט עליהן בטרם עמד על עוצמת המהלומה שהונחתה היום. הגזרה הצפונית נחלקת מעתה לשתי גזרות – ומציר “טלטול” צפונה יעמוד תא"ל קלמן מגן בראש הגזרה. אוגדת אריק, הגדולה והפחות פגועה בשלוש, תעשה הכנות לצליחה, אבל ההחלטה לא תתקבל אלא מחר. במקרה הטוב ביותר, לא תחל אלא אור ליום חמישי, בלילה שבין 10 ל־11 באוקטובר. בניגוד למה שנראה היה בערב – לא יוכל עדיין חיל האוויר לסייע לכוחות בדרום, שכן הקרב בצפון עודנו קשה. מסיים דדו את הנחיותיו: “צריך לקחת בחשבון שאנו עלולים להתכתש בצורה כזאת עוד ימים, עד שנביא לשינוי יחסי הכוחות, לקראת ההכרעה.”

בשעה 03:00 ממריא המסוק, הנושא את דיין ואת דדו בחזרה לצפון.

מצב הרוח, לאחר שהובררו תוצאות הקרב בחזית הדרום, קודר ביותר. אשר להערכת חומרתו של המצב בחזיתות – ובעיקר בסיני – אין הבדל רב בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל. ההבדל הוא בהדגשים – ובמסקנות.

דיין נמצא שוב בהלוך־רוח פסימי, במידה ידועה אפילו יותר מאשר בצהרי יום ראשון.

כל מה שהוא חש, ואת המשתמע מתחושה זו – שנשקפת עכשיו סכנה ללבה של מדינת ישראל – ישמיע באוזני שומעיו במטה הכללי.

שעה 04:30

באוזני המפקדים המכונסים בלשכתו של הרמטכ“ל, ב”בור", משמיע דיין את דבריו, הן כחומר למחשבה, והואיל והוא שר הביטחון ושומעיו הם קצינים – “גם כהוראה”.

מה שאירע אתמול בחזית הדרום, הוא אומר, נראה לו חסר תכלית. בין התוכנית שהציג לפניו הרמטכ"ל בלילה שעבר, לבין מה שביצעה אוגדת ברן למעשה – אין צל של דמיון. גם אם לא הבין גונן, מתוך דיווחיו של ברן, את המתרחש והוסיף להניח, כי ההוראות שלא להתקרב לתעלה נשמרות והכול מתנהל כשורה – אין כבר לכל זאת חשיבות עכשיו. חשוב שיובן המצב. כבר בפרוץ המלחמה, עוד לפני ביקורו הראשון בסיני, הייתה דעתו שיש להיערך בקווים חדשים בסיני. כאשר דיבר על המצב עם גולדה – “קיבלה שוֹק”. השרים אינם יודעים את העובדות – וחלקם אינו מבין לא אותן ולא את משמעותן הצבאית.

אם שלשום שמעו אותו כמה אנשים מדבר על “חורבן בית שלישי”, הנה עכשיו מדבר שר הביטחון על הצורך לגייס את “כל היהדות בארץ” ולצייד אותם בנשק נגד טנקי, שמא ייפרצו קווי ההגנה וטנקים של האויב יפרצו ללב המדינה. הוא מציע להתחיל בגיוסי חירום, הן של קשישים ושל אנשים שעד עכשיו שוחררו מגיוס מטעמים שונים, והן של נערים מתחת לגיל הגיוס. ואשר לאותם קווי הגנה: ברמת הגולן אין נסיגה, אפילו לא של סנטימטר אחד. לוחמים עד האיש האחרון. לעומת זאת יש להכין בסיני, כבר בימים הקרובים, קווי נסיגה עמוקה, לערך כך: משארם א־שייח', עם או בלי סנטה קתרינה, לעבר המְצרים, עם או בלי אום־חשיבה על מתקניה, עם או בלי רפידים.

בסיימו את דבריו, שרוח “מצדה” מרחפת עליהם, יוצא דיין את החדר ומשאיר את הרמטכ"ל ואת המפקדים הבכירים האחרים מוכי תדהמה.¹³³

שעה 05:00

אכן, כך הייתה השעה. שחר יום שלישי, 9 באוקטובר, לאחר יותר משבעים ושתיים שעות של עירנות כמעט רצופה ושל מתיחות עליונה. את האווירה באותו שלב של המלחמה מתאר הרמטכ“ל השישי של צה”ל ועוזר שר הביטחון, רב־אלוף צבי (צ’רה) צור:

"ברור, שדדו היה ב’שוֹק' בימים הראשונים, והיה תחת נטל אותה מועקה, שהעיקה על כולם, ועם זאת שמר על קור־רוח ושקל כל הזמן ובדק מה צריך לעשות. הוא עשה זאת בתנאים לגמרי לא קלים. המידע לא היה ברור. הטעות הלא־סימפטית של דדו, כשהוא קיבל ביום שני את הידיעה על צליחת ברן – הוא היה כולו נרגש, ונתן את הנאום המפורסם של ‘נשבור להם את העצמות’. אז כבר הייתה הקטסטרופה גדולה, אך הוא לא ידע. טעות זו פגעה בו יותר מהרבה דברים אחרים. וכשחזר ל’בור' – כבר נודע המצב. הוא עבד בתנאים קשים, בגלל המצב האובייקטיבי הקשה; שנית – חוסר האינפורמציה מהשטח, המפקדים עצמם לא ידעו מה קורה; שלישית – הצרות של פיקוד דרום שהשפיעו לא מעט, התככים, המריבות; רביעית – איני חושב שהמטה שלו, המטה הכללי, תיפקד כל־כך טוב. בעצם, כשדדו לא היה – המטה הכללי לא־כל־כך תיפקד. במקום ניהול נשמעו הרצאות והסברים. כשהיה דדו חוזר – צריך היה להתחיל בתיאום המטה, והוא עבד יומם ולילה. בתוך זה צריך לזכור גם את גישתו של שר הביטחון, שהייתה פסימית מאוד, והוא היה משוכנע שהעניין חצי אבוד וצריך לנקוט בנסיגות גדולות. היום זה נראה יפה, כי בסופו של דבר אכן נסוגונו – בהסכם הביניים – לקו שהוא הציע…

“דדו עבד בתנאים קשים ביותר, אך אין ויכוח על כך, שהוא ניהל את הקרב, הוא ניהל את המלחמה, דיין היה די מעורער, וגולדה – שהחזיקה את עצמה – נשענה בעיקר על דדו, על הדיווחים, על הביטחון שבסופו של דבר נעשה את המלאכה, זה ייקח עוד יום – אבל נעשה את זה. התנאים היו קשים באמת – ה’בור' היה מלא גנרלים, ומלא רמטכ”לים ומלא עוזרים. בחדר קטן ישבו תמיד עשרים איש, לא יכולת לחשוב, כל אחד נתן עצות. רק בסוף המלחמה גירש את כולם, אבל לקח זמן עד שאזר חוצפה ועוז לגרש רמטכ"לים מהחדר.¹³⁴

תקיפה בצפון, עמידה בדרום

באותו בוקר, מתאר דדו את המצב בצבעים קודרים לא פחות מאשר דיין, אך את ההבדל היסודי ביניהם הגדיר לאחר זמן בזו הלשון:

"בהבדל מדבריו על קו הגנה אחרון בסוריה וקו הגנה בסיני, שהוא קו של ויתורים, הייתה עמדתי של לחץ בסוריה – כדי לשבור אותם – ולא התגוננות בקו אחרון, על המדריגה של רמת הגולן; ואילו בחזית המצרית – עמידה במקומות שאנחנו נמצאים בהם, ובלי נסיגה לקו עורפי, בהנחה שלהיסוג עוד נספיק, אם אכן תתאמת ההנחה הפסימית – אבל למהר ולעשות זאת מרצוננו החופשי לא כדאי.¹³⁵

את הקו שמציע דיין לפני המטה הכללי ומתכוון להביאו על דעת הפורום אל הממשלה, מגדיר דדו לעצמו כמסתכם ב“עזיבת כל מפרץ סואץ, כולל אבו רודס וסביבתה ועזיבת עמדות שבינתיים אנחנו מחזיקים בהן. תפיסתו היא הגנתית מוחלטת – קיצור קווים והיערכות לטווח זמן ארוך ביותר. הצעתו, מעריך דיין, תביא למשבר בעם, למשבר בממשלה, אבל במלחמה צריך לדעת לעשות את הצעד הנכון. יש לקצר את הקווים – ועל כך יש להתעקש.” דדו, כנגד זה, אף שהוא שותף בראיית המצב כחמור, אומר לעמיתיו:

"זהו. זו מלחמת קיום – צריך עכשיו להילחם. כאשר קשה לך, ואתה נלחם – הסיכוי שלך הוא, שהמצב יתהפך ולאויב יהיה רע יותר מאשר לך. אם אנחנו רוצים לנצח, צריך שמצבם יהיה גרוע ממצבנו. ואם אני לא יכול לעשות זאת בו־זמנית בשתי החזיתות, ואם מצבם של הסורים ברמת הגולן פחות טוב ממצבם של המצרים – אני צריך לקחת עכשיו אויב אחד, את הסורים.¹³⁶

בדיון היסודי, שמשתתפים בו, בין השאר, האלופים זאבי, זעירא וטל, ניכרת היטב השפעתה של אותה רוח “מצדה” שהישרה דיין. האם הדרך הנכונה ביותר במצב הקיים היא באמת נסיגה עמוקה, למְצרי ההרים, התחפרות בקו עצירה, אשר אליו תתנפץ ההתקפה המצרית הבאה, הצפויה אולי היום או מחר – מתוך ציפייה לאיזושהי הפסקת אש שתבוא לאחריה?!

ציפייה זו להפסקת אש, כל עוד ידמה לערבים שהם הצד החזק במלחמה – אינה מתקבלת על דעתו של דדו. בכלל, הוא מבקש לא לעסוק באפשרויות המדיניות, ולהתרכז במהלך הצבאי הקרוב. עלינו לשבור את הסורים בעשרים וארבע השעות הקרובות, הוא אומר, ואז ניתן יהיה להתפנות למצרים. במהלכה של יממה זו ייערכו בהגנה הכוחות שבסיני, ויימנעו מייזום התקפות בתנאי הנחיתות המספרית השוררים כרגע.

אכן, “ברמת הגולן אף אחד לא נסוג יותר לאחור. הסורים ימצאו צבא, שכל אחד בו נלחם עד הכדור האחרון. נראה אם ישברו הסורים כוח כזה. יש לנו שם 400 טנקים, שנלחמים כמו המכבים, נקווה שלא יישברו ורמת הגולן תישאר בידינו.”

במקביל, יפעל חיל האוויר באורח מסיבי נגד מטרות אסטרטגיות שונות בלבה של סוריה, עד שמישהו שם יצעק “געוואלד! סטופ! תפסיקו את האש!”

פיקוד הדרום יתחיל אומנם גם הוא לתכנן פעילויות התקפיות: אוגדות ברן ואלברט תיערכנה עכשיו בהגנה. כוח קלמן מגן, בגזרה הצפונית, מתכנן פעולה לעבר פורט פואד ופורט סעיד, אם דרך בודפשט אם בצליחה בג’סר א־חרש. אוגדת שרון תתרכז ביומיים הקרובים בהתארגנות. וייתכן שבמוצאי יום רביעי תעבור לצליחה, אם בעקבות כוח קלמן אם דרומה משם – באזור קנטרה, או באי אל־בלח. אבל כל זה עודנו בחזקת עתיד.

“אינני ממהר לוותר על שטח”

בעיקרו של דבר, מוסכם שעדיף להמתין עד אשר ישובו המצרים ויתקפו את קו ההגנה של השריון הישראלי. אם אכן יוסבו לתוקפים אבדות כבדות – כמשוער – ישתנו גם יחסי הכוחות במידה ניכרת. בעניין זה יש תמימות דעים בין הרמטכ"ל לבין סגנו. הבדלים מסתמנים ביניהם בשתי נקודות, שלאחר זמן, בראייה לאחור, ייחס להן דדו חשיבות: אין דדו מאמין, כי בשלב זה יסכימו המצרים להפסקת אש. הסכמה כזאת מצדם פירושה: בשלב ראשון נוסעים אנחנו מרצוננו החופשי חזרה עד לקו הירוק, והם מגיעים לשם בלי קרבות, וכעבור שבוע – הפרת הפסקת האש והתחדשות הלחימה על הקו הירוק. הבדל שני: ייצוב קו ההגנה במְצרי ההרים, כלומר – לאחר נסיגה עמוקה.

“קשה לומר, כי זו מחלוקת משמעותית בינינו,” יאמר דדו לאחר זמן, “אם כי יש פה הבחנה. היום – במבט לאחור – אני סבור, כי טוב עשינו שלא ויתרנו על שטח מרצוננו החופשי. איני יודע כמה היינו מצליחים – אילו נסוגונו – לשוב ולכבוש.” 

וסיכומו של הקו שמגבש דדו עם מטהו, לקראת קבלת ההחלטות בדרג המדיני על השלב הבא במלחמה: "באותה שעה אני מחליט על קו הגנה, על הימנעות משחיקה, אבל אינני ממהר לוותר על שטח – לא לפי הצעת דיין ולא לפי הצעת טליק.¹³⁷

יש להעיר כאן עוד, כי גם את קרב ה־8 בחודש עתיד היה דדו לשוב ולהעריך מחדש במרוצת הזמן, ולא להסתפק בצדדים השליליים של מה שקרה. במלאות שנתיים למלחמת יום הכיפורים, בסימפוזיון הבינלאומי על הלקחים הצבאיים של המלחמה,¹³⁸ אמר בהרצאתו על התקפות־הנגד של ה־8 באוקטובר: “בצפון הושגו המשימות והיעדים האופרטיביים, אך לא כן היה הדבר בדרום. עם זאת, השיגו כל התקפות־הנגד את מטרותיהן האסטרטגיות – בלימת היוזמה ההתקפית של האויב והכתבת תנאים נוחים לצה”ל להמשך הלחימה."

אגב: כבר בשובו אל ה“בור”, בשעה 04:30, מדווח לו האלוף זאבי על כמה הצלחות: חיל הים טיבע 3 סטי"לים מצריים ליד דמיה, ורביעי טובע על ידי חיל האוויר במפרץ סואץ. בחזית הסורית בולם יאנוש היטב את הדיביזיה המשוריינת. מאותה חזית מוסרים, כי בשטח פזורים כ־300 טנקים סוריים נטושים וכבר מתארגנים להוציאם מאזור החזית.

שעה 06:00

את הדיון הארוך מסכם הרמטכ"ל בהנחיות על מיקומו של כל אחד מן הכוחות בחזית הדרום. מאשר הכנתו של קו עצירה במְצרי ההרים – על כל צרה שלא תבוא. מסכם את מגמות השלב הבא של הלחימה בחזית הסורית – הכוונה היא לפגוע קשה בכוחה הצבאי, וכן להנחית מהלומות אוויריות כבדות על מטרות אסטרטגיות שונות, שבחלקן לא אושרו על ידי ראש הממשלה. הפגישה אצל גולדה נקבעה לשעה 07:30.

שעה 06:45

לקראת הדיון אצל ראש הממשלה משוחח דדו טלפונית עם מזכירהּ הצבאי, תא"ל ליאור. הוא למד, שיועמדו בו להחלטה – זו מול זו – הצעתו של דיין והצעתו שלו, והוא מתאר בקצרה את ההתפתחויות החזויות על ידו. אין הוא חולק על ההערכה, שהמצב חמור ביותר, שכן הכישלון אתמול הרע את מצבנו. המצרים מוסיפים להעביר שריון אל הגדה המזרחית, ואם יצלחו גם הדיביזיות 4 ו־21 המשוריינות, במלוא עוצמתן, יעלה מספר הטנקים ל־1,000, 1,200, 1,500. או אז – אולי היום, אולי מחר – יפתחו בהתקפה. למרות תחזית זאת, מבקש הוא להדגיש, אין לקבל את האלטרנטיבה היותר חמורה שמציע דיין. הוראה להכנת קווים כבר ניתנה – אבל לא זו בלבד שלא ניסוג, כי אם, אדרבה – נתקוף את הסורים במלוא העוצמה האפשרית.¹³⁹

כאילו עמד במנזר סן סימון, באותו קרב אכזרי שהכריע את גורל דרום־ירושלים בתש"ח, אומר דדו: “ניסיון חיי אומר לי, כי אם הקרב קשה עליך, הסיכוי היחיד שלפניך הוא זה, שהאויב יישבר ראשון – ואז יהיה לך טוב. יש לנו שני אויבים: אני צריך, שהאחד יישבר ראשון – ואז יישבר גם השני.” שוב ושוב, בוואריאציות שונות, יחזור על מה שציטט בני מרשק בסן סימון משמו של יצחק שדה: זכור, כאשר יורד הגשם עליך – נרטב גם האויב. “זו חוכמת החיים שלי – אני נאחז בה כמו בולדוג, בשיניים, ובסוף היא מוכיחה את עצמה.”

נימוק נוסף להכרח לתקוף בעוצמה את סוריה: "אם נעשה זאת לדמשק ולסוריה – נרתיע את ירדן. אני לא רוצה, שחוסיין ייקח 400 טנקים ונצטרך להילחם 30 קילומטרים מירושלים. זה מאוד מיותר לנו.¹⁴⁰

שעה 07:00

שיחה עם האלוף חופי, הנשמע הבוקר בטוח הרבה יותר ביכולת כוחות הצפון להילחם מעמדותיהם הקיימות. “אינני נותן לו פקודה להיסוג לקו אחורי. אני נותן פקודה להילחם לכל אורך הקו – בלי לסגת. אני אומר לו, כי אתן פקודה למפקד חיל האוויר, לעזור לו בשיניים…”

השיחה עם חקה מחזקת את רוחו של דדו, ועכשיו הוא משוכנע, כי את תוכניתו ליציאה מן המצוקה ניתן לבצע על ידי ריכוז כל המאמץ נגד הסורים. הוא מתקשר מיד עם שר הביטחון, לדווח לו, כי המצב ברמה “לא רע” – ומבקש אישורו לפעולה אווירית מסיבית נגד מטרות צבאיות אסטרטגיות שונות בסוריה. דיין מציע להצטמצם במטרות צבאיות מובהקות.¹⁴¹

שעה 07:30

הדיון אצל ראש הממשלה. את המצב בחזית הדרום מצייר דיין בצבעים קודרים. אין עכשיו סיכוי להתקרב אל התעלה, וכל מי שעודנו במעוזים צריך להשתדל להיחלץ בכוחות עצמו.

אשר לחזית הצפון, יסכם לאחר זמן דדו את עמדתו של דיין: “בעקבות הדיווח האופטימי שלי – לאחר שיחתי עם חקה – שוב אינו מדבר, כפי שדיבר בשעה ארבע וחצי, על כך שעלינו לעמוד בהגנה במדרגה התחתונה של הרמה ולהחזיק מעמד עד לאיש האחרון.” עמדתו עכשיו היא, שיש להגיע לקרב הכרעה עם הסורים ולחסל את חזית הצפון. אם לא תוכה סוריה – עלולות גם ירדן ועיראק להצטרף למלחמה. הוא ממליץ לאשר תקיפה אווירית של מטרות בדמשק – מפקדות, מחנות וכיוצא באלה.

החששות המלווים החלטה על הפצצת דמשק גוררים ויכוח לא קצר עם גולדה, המודאגת מתגובה אמריקנית שלילית. אמש, היא מגלה, הכריע הנשיא ניקסון עקרונית בעד אספקת מטוסי פנטום נוכח האבדות הכבדות של חיל האוויר. היא מעלה את הרעיון שתטוס “אינקוגניטו”, באופן חשאי, אל ניקסון כדי לבקש עזרה רבה ומיידית, וחששה הוא שהפצצת דמשק תביא לכך שלא יתנו לנו טנקים. היא גם מציעה לא לתת פומבי להצלחות האוויריות בחזית הצפון ולחיסול הטילים, שלא יביא הדבר למחשבות שניות אצל ניקסון.

גלילי: מה תרצי ממנו?

גולדה: שייתן כאילו זו חזית שלו, צבא אמריקני. שייתן מה שצריך.¹⁴²

להכות בעורף הסורי

דדו עומד על ההבדל בין המצב בשתי החזיתות. בדרום – מצבנו קשה, המצרים טרם הטילו למערכה את דיביזיות השריון שלהם ואבדותיהם מעטות לערך. לא כן בצפון: חרף הלחץ הכבד שהפעילו הסורים בלילה – שוררת שם עכשיו אופטימיות. מוסה פלד דיווח על פגיעה בכ־150 טנקים. רפול דיווח גם הוא על השמדת 100 טנקים על ידי אוגדתו. התקפה אווירית על דמשק חיונית להוצאת סוריה מהמלחמה.

השר ישראל גלילי תומך בעמדת הרמטכ"ל, שיש לפעול בחזית הסורית במלוא העוצמה, ובסופו של דבר – יסכם דדו – “נותנים לי אישורים מוגבלים” להפצצת מטרות צבאיות.

אשר לחזית הדרום, אין הבדלי דעות בינו לבין שר הביטחון וסגן הרמטכ"ל בכל הנוגע לצורך בהכנת קו הגנה אחורי: “השוני הוא בזה, שאצלי קרב הגנה אינו מותנה בוויתורים נוספים על שטח, והוא מבוסס על כך שיש להכין צליחה – ולהכריע את המצרים ממערב לתעלה. מצד שני – וזה בניגוד לדעתו של אריק, למשל – דעתי היא, שאין לצלוח מוקדם מדי, כי אם להמתין להתקפה מצרית, לתת להם לאבד כוח, ורק אז, כהתקפת־נגד, לבצע את הצליחה. רעיון זה, המונח ביסוד דברי ב־9 באוקטובר, מנחה אותי עד הסוף.”

את הצעתו של דיין לסגת לקו שארם א־שייח’־אל־עריש, הוא שולל. נכון הדבר, ש“הרבה אמיתות התבדו” בכל הנוגע ליכולתו של צה"ל, כפי שקובע דיין, אבל יש אמיתות רבות, שבשל הנסיבות לא הועמדו במבחן. “במצב של עכשיו – לא טוב. במצב אחר – אולי כדאי לקחת סיכון ולצלוח. אם יעלו עלינו עם טנקים, ואנחנו נשבור את ההתקפה שלהם, אולי מחר, יעבור אז אריק להתקפת־נגד ולצליחה.”

גם בבוקר קשה זה אין דדו מוכן לקבל את המצב כבלתי הפיך. בכוחה של אוגדת צה"ל להדוף ולסלק ראש גשר מצרי, לא היום – אבל אולי במוצאי יום רביעי, או ביום חמישי – או שישי. במלחמה זו, כפי שנתפתחה, צריך לשוב לנסות, ובלי שנוכל לערוב מראש, שנצליח לבלום כל התקפה מצרית. אך גם בנסיבות קשות ביותר – לא בנקל, ורק אחרי ימים רבים, ניסוג אל הקו האחורי – שפירושו ויתור על אום־חשיבה ועל רפידים.

באותה שיחה עולה אותו עניין, הטורד גם את דדו, אף שטרם נמצא לו פתרון של ממש: הצורך בתגבור הפיקוד הבכיר, ובעיקר בחזית הדרום – שנתהווה שם למן הרגע הראשון הרה־הפורענות: הכפפת שני אלופים בכירים, אדן ושרון, לאלוף צעיר, שאך לפני חודשים ספורים הוצב בראש הפיקוד – שמואל גונן. דיין מעלה את הצורך בהחזרתם לשירות פעיל של מפקדים מעולים, שבלשונו הציורית הוא מדבר עליהם כעל “הגוורדיה הישנה” ו“ותיקי התנועה”, ודדו מתרשם כי גולדה לא רק תומכת בכך, אלא שדיין כבר הקדים ונועץ בה. לעניין זה עוד נשוב.

כאשר מרמז דיין על כוונתו להופיע הערב בשידור טלוויזיה ולהעמיד את העם על המצב לאשורו, מעיר דדו: “במלחמה אסור להגיד את האמת.”¹⁴³

שעה 09:50

בעוד כשעה ימסור הרמטכ"ל על המצב למליאת הממשלה. עכשיו שב למוצב הפיקוד העליון, לתכנון המתקפה האווירית על סוריה – כפי שאושרה – ולעדכון על הנעשה בשתי החזיתות.

באותו שטח מועד לפורענות – וחיוני מכמה בחינות – שבין צירי האורך “עכביש” ו“טליסמן” לבין ציר החת“ם ומערבה – תיבה שקודקודיה הם צמתי “כישוף” ו”חמוטל" במזרח והמעוזים “מצמד” ו“פורקן” במערב – כבר רחשה באותה שעה פעילות עירנית ביחידות האוגדה של שרון, אך אל הרמטכ"ל אין מגיעה תמונת המתרחש כהווייתו אלא מאוחר יותר. לפיכך יסופר בזה רק בהמשך.

כיוון שגמלה בלבו החלטה – מרוכז הוא כולו מאז הבוקר בנעשה בצפון. על ההחלטה ועל זו שקדמה לה, שיגור אוגדת מוסה לצפון, אומר טליק:

"הדילמה, לאן לשלוח את אוגדת מוסה, הייתה נוראה – וזה מאפיין אותן החלטות קשות שהתקבלו במלחמה. אני, למשל, באותו זמן לא חשבתי כך. – – – אי־אפשר לדעת מה היה קורה אילו לא הוחלט כך, אבל את ההחלטה שכן התקבלה אפשר לבחון – ולעולם לא יוכל לקום אדם ולטעון, שהייתה זו החלטה אסטרטגית לא נכונה. זו דוגמה קלאסית לדילמה ולהחלטה אסטרטגית, ולניהול מלחמה ברמה לאומית.

"כך גם ההחלטה של יום שלישי בבוקר. ה־9 בחודש היה היום השחור ביותר של המלחמה, כי בו התגלה לנו כל כישלון ה־8, ולא נותרו לנו עוד עתודות, לא היה יותר שום דבר, והמלחמה נתפסה באותו רגע לא רק כמצב קריטי וכמעט לאחר ייאוש, כי אם כמלחמה על עצם הקיום הלאומי והפיסי שלנו, ולא על שום דבר אחר. באותו בוקר נתקבלו החלטות נועזות מאוד, ולדעתי באותו יום שלישי בבוקר הוחלט על הדבר הכי אופטימלי שניתן לעשותו.¹⁴⁴

לא להתקדם לעבר התעלה!

בעוד דדו מצפה לידיעה על תוצאות המתקפה הגדולה שמבצע עכשיו חיל האוויר על מערך טילי הנ.מ. בחזית הסורית, הוא מקבל דיווח מן הדרום. אלוף הפיקוד מעריך, שאצל המצרים ישנה עכשיו “התמוטטות מורל” ומבשר כי חטיבת טוביה (אוגדת שרון) ערוכה על ציר החת“ם, ב”כישוף“־”חמדיה". דדו מזהיר, שלא לנהל קרבות טנקים תוך תנועה. “שיילך לאחור, ישפר עמדות ויעבוד ביתרון של טנק בעמדה שדופק טנקים שבאים אליו בתנועה,” שכן רק במצב זה מקיימים אנחנו יתרון על עדיפותו המספרית של השריון המצרי. הוא מזהירו מפני הליכה לעבר התעלה: “אל תלך לשם! – – – אנחנו נשארים בפרינציפ זה של קרב הגנה, ובלי הרבה תמרונים, כדי שהם ישתחקו תוך כדי התקדמות.” על המצב בדרום בכללו, חוזר דדו ואומר: “שמוליק, תזכור, כשאצלך יורד גשם – נרטב גם האויב!”¹⁴⁵

שעה 10:00

איש בשורה הפעם מפקד חיל האוויר: נפרצה חומת טילי הנ.מ. בחזית הסורית.

דדו אינו עוצר עוד ברגשותיו, והוא מדבר בעת ובעונה אחת עם האלוף חופי, טלפונית, ועם עמיתיו המצופפים בחדר. “אין טילים, פשוט, אין טילים!” הוא מכריז באוזניו של חקה, ולאחר שהוא שומע מפיו על הנעשה עכשיו בצפון – מדווח דדו: “יאנוש עבר התקפה של ‘טי־62’, עם יוסי בן־חנן. ועוד דבר: חיל האוויר תוקף את הטנקים שלהם לאורך הציר – משמיד טנקים!” ושוב בטלפון: "תשמע, חקה, אם הם באמת גמרו את הטילים, אנחנו נותנים לך את חיל האוויר באופן חופשי! ¹⁴⁶

בניגוד קוטבי לרוח “מצדה” לפני כשש שעות – נראה עכשיו הכול אפשרי. בלי הגנת טילי הנ.מ., מצבם של הסורים קשה מאוד. בצהריים תבוצע התקפה על מפקדות הצבא הסורי בדמשק, וכבר רואים את הסורים מבקשים הפסקת אש. אנחנו עוד רחוקים מזה, אומר דדו.

האלוף יריב – בראש ההסברה

הבוקר מקבל האלוף אהרן יריב תפקיד כ“מרכז שאלות הסברה” – שהוא גם מעין דובר על, המופקד גם על דובר צה"ל.

לדדו היו תמיד חושים מחודדים – ולא פחות מכך, סגולות טבעיות, חזות נאה, קול ערב, כושר ביטוי מעולה – ליחסי ציבור טובים. לא מעטים אף ביקרוהו על כך. בתקופת כהונתו כרמטכ“ל עבר כמה ניסיונות קשים בביקורת ציבורית – כאשר הופל מטוס הנוסעים הלובי, כאשר הוחלט לבטל את קיצור השירות, בעת ניסיון הנפל לתפוס את ג’ורג' חבש. כל זה היה כאין וכאפס לעומת הביקורת הגואה מאז צהרי יום הכיפורים, שהדיה רועמים באוזניו. הכול יחד מסתכם ב”משבר אמינות“, כשהביטוי “נשבור להם את העצמות”, אמש, לעומת הכישלון בדרום – נהפך לדוגמה הבולטת ביותר לפער זה שבין המציאות לבין התבטאויות באמצעי התקשורת. יריב, בעל חזות ה”אינטליגנט" והקול האזרחי, שיש בו מזיגה של היסוס וסמכות מקצועית, מופקד על החזרת האמינות.

ביסודו, צריך הקו להיות – האמת, אין יריב מסתיר את דעתו, אם גם לא כל האמת. דעתו של דדו שונה. אין לזלזל בשיקולי מורל: מכאן, המורל של החייל הישראלי,

הצריך לשמוע כי ברמת הגולן משתפר המצב וחיל האוויר פועל שם זו הפעם הראשונה באין מפריע; מכאן – השפעתן של ידיעות רעות על המורל של האויב, אפילו על עצם ההחלטה של ירדן אם להצטרף למלחמה אם לאו. ואיך תשפיע ידיעה טובה כזאת על החלטה של האמריקנים בדבר אספקת מטוסים.

דובר צה“ל, תא”ל להב, טוען כי בימי מלחמה פרסום הוא נשק בידי הדובר. כזכור, הפעיל אהרן יריב בו בערב את השקפתו שלו במשדר טלוויזיה, וההערכה

הכללית הייתה, שלדבריו נודעה השפעה חיובית ביותר על מורל הציבור.

הערותיו של ראש ה“מוסד”

קודם צאתו לישיבת הממשלה, נכנס אליו ראש ה“מוסד”, צביקה זמיר. נראה היה לזמיר, וכך גם אמר בבואו אל ראש הממשלה – בר־לב, ששב משהייתו בצפון, נכח גם הוא בפגישה בלשכתה – ש“רצים עם הראש לקיר” ואין הוא מבין מדוע. תוכנית המלחמה המצרית היתה בידינו לפני חודשים רבים ואילו התעמקו בה היו מגיעים למסקנה, כי “זה בדיוק מה שרוצים המצרים”. בבואו עכשיו אל הרמטכ"ל, מתרשם זמיר, שאין תוכנית זו ידועה לו.¹⁴⁷ (שאלה אחת, שתעורר ויכוח גם לאחר המלחמה: האם הייתה בכלל למצרים כוונה, מלכתחילה, לעבור לשלב שני – התקפת שריון כדי לתפוס את מעברי ההרים, ואולי, כפי שטענו כמה מפקדים, לא התכוונו אלא לכבוש אותה רצועה צרה ממזרח לתעלה, שנאחזו בה בפועל? האם הכניסו, לאחר השמונה והתשעה באוקטובר, שינויים בתוכנית המקורית וויתרו על השלב השני? ושמא עומדת בתוקפה הסברה, שאותו שלב שני היה גם מתוכנן וגם בוצע חלקית ב־14 באוקטובר, כאשר תקף חלק משתי הדיביזיות המשוריינות, איבד טנקים רבים, ובכך איפשר לצה“ל לעבור ממגננה למתקפה ביחסי כוחות נוחים יותר? שאלות אלה מוזכרות כאן בלי שים לב למה שנתגלה, או לא נתגלה, לאחר זמן, כי אם כדי להאיר את השיקולים שהשפיעו על מקבלי ההחלטות בימי המלחמה. דדו ביקש להמתין “עד שישברו המצרים את הראש” בהתקפה נוספת, בטרם יעבור צה”ל להתקפת־נגד גדולה, אלא שבצד שיקול מרכזי זה – שבסופו של דבר גם הכריע – פעלו בכיוון מנוגד לחצים מדיניים וצבאיים כבדי משקל.)

בבוקר הציע סגן הרמטכ“ל לטוס לסיני, לקבל ליום אחד את הפיקוד כדי לארגן קו הגנה וקו בלימה. כעת מציע לו דדו, כי אכן ייצא לשם, אך במעמד של מי ש”נמצא ליד" המפקד, כבר־לב ביום הקשה בפיקוד הצפון. החלטה מרחיקת לכת יותר כבר מבשילה במוחו של דדו.

שעה 10:45

“אני נואם נאום ארוך בממשלה,” יגדיר דדו עצמו את הופעתו באותה ישיבה. המציאות שונה מאוד מזו שצייר לפני עשרים וארבע שעות, ובדרום לא זו בלבד שהדיבורים על צליחה התגלו כדמיוניים, אלא המצב היום קשה הרבה יותר. אף־על־פי־כן מתעקש הוא לצייר תמונה מאוזנת – את הסיכויים בצד הקשיים.

על הצפון יש בפיו בשורות טובות בהחלט בשעה זו, והאחרונה שבהן – השמדת מערך טילי הנ.מ. של הסורים. זה שעתיים אין הסורים יורים טילים, וחיל האוויר פועל באין מפריע, תוקף שיירות בכביש דמשק, פוגע בטנקים. בלילה פתחו הסורים בהתקפת־נגד עם דיביזיות שריון 1 ו־3. זו האחרונה מצוידת בטנקי “טי–62” ובנגמ"שים אמפיביים – הציוד הסובייטי החדיש ביותר. חטיבה 7, בפיקודו של יאנוש, לחמה כל הלילה, ואף הבוקר זכו להתקפה נוספת של “טי־62”, שבמהלכה השמידו 30–50 טנקים. זו היממה השלישית של לחימה רצופה, ובכל זאת לא זזו מן הקו. בפועל, לא התקדמה האוגדה של מוסה פלד כפי שהיה חזוי, אומר דדו, והיו לו טענות על כך. הבוקר הוברר לו מדוע: היא נתקלה בשתי חטיבות שריון ופגעה ב־150 טנקים. לרפיד הגיעה, אך את הקו הסגול לא חצתה, שכן נאלצה ללחום בכוח נוסף שתקף אותה מאחור.

קו הגנה ללא נסיגה – בדרום

ברגע זה נפסקה המתקפה הסורית כליל. אנו עומדים בקו הפסקת האש ועוסקים ב“ניקוי השטח”. ההצלחה עדיין אינה מלאה; אולם “כאשר יורד הגשם עליך – זכור, גם האויב נרטב”. את מצרים ואת סוריה יש לראות כאויב אחד, שיש לשברו בחוליה החלשה, וזו סוריה. בצהריים תיפתח התקפה אווירית על מפקדות ומטרות אחרות. בסופו של דבר, חוזר דדו ואומר, נגיע להצלחה “בכל מאת האחוזים”.

בחזית המצרית קשה המצב יותר. אתמול בצהריים הייתה תמונה מוטעית, הן בפיקוד הדרום והן אצל הרמטכ“ל. מה שדווח מן השטח לא היה נכון, והמהלכים שתוכננו על ידינו – לא הובנו. לפני המלחמה לא הערכנו מספיק את טילי הנ.ט. של דיביזיות החי”ר המצריות, הוא אומר, וכתוצאה מכך אבדו לנו אתמול כחמישים טנקים וראש הגשר לא נכבש.

את המגמה הכללית של דבריו באותה ישיבה, יתאר דדו כך: “אני אומר, כי אני מסכים ומזדהה עם הערכת שר הביטחון, שצריך להיות מוכן עם אלטרנטיבה קשה. אינני רוצה להישמע באוזניהם אופטימי מדי, אבל אני מדגיש, כי מרצוני לא אבצע נסיגה עמוקה – אך אהיה מוכן לה למקרה שלא תיוותר לי דרך אחרת.” להדוף אותם עכשיו אל ממערב לתעלה אין אפשרות, כי כבר עכשיו יש להם בגדה המזרחית כ־800 טנקים, יותר מאשר עומדים שם היום לרשותנו. אפשרות נוספת – זו “הקשה” – פירושה לא רק נסיגה אל ההרים, כי אם ויתור על רפידים ועל אום־חשיבה. מהלך כזה יהיה חמור ויאריך את המלחמה, והוא יעשה ככל יכולתו שלא להגיע למצב זה. הדרך השלישית – זו שהוא הולך בה – פירושה עמידה בהגנה, אך בלי ויתור על התקפה. ייתכן שכבר הלילה ייעשה ניסיון לתקוף לכיוון פתחה הצפוני של התעלה, פורט פואד ופורט סעיד, אם כי טרם נתקבל אישור, וגם הוא עצמו עדיין לא החליט על כך סופית. ואפילו תתבצע – לא היא תשנה באורח מהפכני את המצב. זו מלחמה קשה, אבל קשייו של האויב יחמירו. אם ננהג נכון, יגיע השריון המצרי לקצה כוחו.¹⁴⁸

שעה 11:55

דדו הולך אל ה“בור” של חיל האוויר, שכן עכשיו מותקפת דמשק. פצצות פוגעות במשרד המלחמה, במפקדת חיל האוויר, בבית השידור. אך בגלל השתנות מזג האוויר, נאלצת “שמינייה” אחת של פנטומים לחזור בלי לבצע את משימתה.

מוטי הוד, שאותה שעה היה עדיין בצפון, מספר: “משעה עשר בבוקר, לא היו לסורים טילי קרקע־אוויר. הם גמרו את כל המלאי, ואנחנו הפצצנו את המסלול כדי שלא יוכלו הסובייטים לחדשו – וכך הבטחנו לעצמנו ‘חור’ של עשרים וארבע שעות לפעולה חופשית למטוסינו. אותה שעה הגיעו למצב קיפאון כוחות היבשה של שני הצדדים – לא להם ולא לנו נותר כוח להתקפה נוספת. אצלנו כבר גויס כל צה”ל והוכנסו כל המילואים וכל הטנקים, ואילו הם עמדו לקבל תגבורת רצינית – הדיביזיה העיראקית נעה ממזרח, הלכה והתקרבה. כאשר נאלצה ‘שמיניית’ הפנטומים לחזור, נאמר לי: ‘הם שלך – אם תצליח להכניס אותם.’ ואז נכנסה אותה שמינייה – כל פנטום היה טעון ארבע טונות וחצי פצצות – בצומת רפיד, לתוך ריכוז שמבחינתנו היה נקודת תורפה. זה שבר את הסורים, האוגדות של דן לנר ומוסה פלד קיבלו עוד תנופה – ושטפו אותם."¹⁴⁹

שעה 12:10

דדו מתדרך שוב את גונן: לא נותן לו להיכנס לרדיפה, להתקפות קטנות, מזהירו מפני איבוד טנקים.

לחיל הים מאשר טיבוע ספינות בע’רדקה עם אנשי הקומנדו הימי.

שעה 12:20

קד“ם רמטכ”ל.¹⁵⁰

בחזית הצפון מסתמן מפנה של ממש. ההערכה של סא"ל אבי יערי, שגם לפני המלחמה וגם במהלכה הצטיין בראייה נאמנה של המציאות, מוסרת כי עד עכשיו איבדו הסורים 700 טנקים, מתוך 1,300 שהיו להם בחזית. היום ניתן לומר, זו הפעם הראשונה – סבור אלי זעירא – כי לצבא הסורי אין עוד אופציה להתקפה נוספת, ויחידות שלמות שוב אינן קיימות. חיסול הטילים מסכן אותם מאוד. הכיס שנותר באזור חושנייה־סינדיאנה־כפר נאפח, הולך ומתחסל גם הוא.

לא הכול שמח כל־כך. אדרבה, דדו מודע היטב לרוח הנמוכה השוררת בימים אלה בסביבתו הקרובה: הדיבורים על מחסור בסוגים מסוימים של תחמושת ארטילרית; וכן הטנקים הרבים שנפגעו; הקמת מערכת להכשרה מהירה של לוחמים נוספים, בהם צוותי טנקים במקום הנפגעים, שמספרם יילך ויגדל; הצעדים שננקטו כבר להקמת כוח משימה מיוחד, בראשות האלוף מנחם (מנדי) מרון, שיכין קו־עצירה במעברי ההרים בסיני וכן משימות נוספות בעלות אופי דומה – כל אלה ודברים רבים אחרים מעמיקים מעין תחושה כבדה, שדדו מנסה לפזרה.

כמו באוזני השרים, מנתח הרמטכ"ל גם בסיומו של דיון זה, באריכות, את מהלכה של המלחמה עד עכשיו ואת ראשית המעבר מבלימה להתקפת־נגד. “זה שאני חוזר על כך פעמים רבות כל־כך,” יאמר לאחר זמן, “זה לא רק משום שאני רוצה שיידעו זאת, כי אם גם כאמצעי לקיום המורל ב’בור', שהוא בשפל, ובדברי אני מעודד אותם.”¹⁵¹

בסוריה זה עבד יופי, אומר דדו, ודבר דומה יקרה גם במצרים. אומנם, כולנו עוברים מ“אפ” ל“דאון”, אבל יש לראות שה“דאון” לא יהיה נמוך מדי וה“אפ” לא גבוה מדי. בדרך כלל, אתה יודע כמה קשה לך – ואינך יודע כמה קשה לו. לסורים כבר קשה מאוד, ואנחנו נמשיך להפציץ ולתקוף.

לאחר שהוא שב ומנתח את סיבות אי־ההצלחה אתמול בסיני, הוא מחווה דעתו שאי־אפשר עוד לחזור בשעה זו על מהלך כזה. מספר הטנקים המצריים בגדה המזרחית גדול, לדעתו, מן האומדנים. גם ההערכות על מספר הגשרים שיקימו המצרים ועל יכולתנו להרסם – לא עמדו במבחן המציאות. מצויים שם עדיין כוחות חי“ר רבים מצוידים בנשק נ.ט. – ו”ללכת עוד פעם קדימה ולשחוט טנקים", יהיה משגה. יש להמתין עד שתצלחנה, כצפוי, שתי דיביזיות השריון, לחכות להן בהגנה, ולא להתיש את הכוח בתקיפת ראשי הגשר, “לכן אנחנו לא נתקוף פה”. הוא שב ומנתח את שלוש האפשרויות, שאפילו הגרועה שבהן, נסיגה עמוקה אל קו עצירה במעברי ההרים, עודנה נסבלת, שכן זו “לא תהיה רחובות, ולא אל־עריש ולא ג’בל ליבני. ברוך השם יש לנו את סיני – ויש לנו איפה לעצור את האויב ולדפוק אותו.”

אלא שאלטרנטיבה זו פירושה התמשכות המלחמה לשבועות ארוכים, וזמן זה יפעל לשינוי יחסי הכוחות לטובת האויב. לא כן הדבר אם קו זה שאנחנו עומדים בו עכשיו, ציר החת"ם, יהיה גם קו ההתחלה להתקפות־הנגד, שיש לפתוח בהן מיד עם התגלות הזדמנות ראשונה. אף שאמש אישר דדו אישית לפיקוד דרום להכין את אוגדת שרון לצליחה בלילה שבין יום רביעי לבין יום חמישי, “כרגע אני חושב שזה אופטימי מדי.” יש להמתין עד לאחר שיעבירו המצרים את הדיביזיות המשוריינות 4 ו־21, יתקפו את כוחותינו הערוכים בהגנה, יסבלו אבדות וכך ישתנו יחסי הכוחות לטובתנו. אומנם יש סיכון מסוים בתוכנית זו, המחייבת המתנה, שכן קיימת אפשרות שהמצרים יהססו ובסופו של דבר לא יעבירו כלל את שתי הדיביזיות הללו – וכך תקפא החזית בקווים הנוכחיים, ובכל זאת היא הרצויה ביותר לנו. כך יש סיכוי למלחמה קצרה, שכן ככל שתהיה ארוכה יותר – כן תלך ותיעשה גם קשה יותר.

שעה 13:10

גונן מוסר על התוכנית לשגר כוח מתוך היחידות שתחת פיקודו של קלמן מגן, לתקיפה לעבר פורט פואד. הכוח ינוע על “דרך הפלסטיק” שנסללה במלחה הטובענית של חוף הים, על לשון היבשה הצרה, לעבר מעוז “בודפשט”. ההתקפה על פורט פואד מתוכננת לשעה 16:00. הרמטכ"ל מנחה את גונן: אל להם להתקדם אלא בחיפוי ארטילרי כבד. על כך עוד יסופר בהמשך.

שעה 14:00

עזר ויצמן – המפקד לשעבר של חיל האוויר, מי שדדו בא במקומו כראש אג“ם שעה שהוא “צנח” לשולחן הממשלה – מתייצב אצל דדו, מציע את עזרתו. על תחושתו של עזר באותם ימים ניתן ללמוד מספרו, “לך שמים לך ארץ”, שאין הוא מסתיר בו ביקורת על חיל האוויר, אשר “היה מוכן לקרב הזה, אבל לא היה מוכן למלחמה.” כשלושה חודשים לפני המלחמה, מספר עזר, אמר לדדו, כי לשם הצלחה במלחמה “המכרעת ביותר בתולדות ישראל,” שייפול בחלקו להנהיג, לדעתו, עליו “לעבוד עם חיל האוויר בצורה מדויקת איך המטוסים ינחיתו את המהלומה על כוחות היבשה המצריים, ואיך מפוצצים את ראש הגשר, שהמצרים ינסו לבנות בצד המזרחי של התעלה.” חיל האוויר, סבור עזר, לא הצליח לחסל את מערך הטילים במועד הדרוש וכך נאלץ “להקצות זמן רב, יחסית, לטיפול במערכי הטילים ולא יכול היה לשתף עצמו בעוצמה הראויה בבלימת האויב בשתי החזיתות.” מכל מקום עכשיו הוא כאן, והוא יפעל בקרבת הרמטכ”ל, ישתדל לעמוד לימינו, עד להפסקת האש.¹⁵²

חיים בר־לב, ששב מן הצפון, מציע גם הוא את עצמו לכל עזרה שתידרש. אכן, כבר היום, בשעה מאוחרת יותר, יטיל עליו דדו משימה נכבדה ביותר. על פעילותו של בר־לב במלחמה, יכתוב ויצמן: “רק השנים יתנו לנו את הממד האמיתי של הצלחתו. השקט שלו, האופטימיות, קור הרוח, הסמכות הגדולה והשיקולים הנכונים שלו – עמדו לצה”ל, בשתי החזיתות, בימים הקשים מאוד של המלחמה."¹⁵³

לא שואה – אבל מלחמה קשה

לאחר שהוא מחליף איתם מילים מספר, יוצא דדו – לראשונה מאז פרצה המלחמה – לישיבת ועדת החוץ והביטחון. באותה ישיבה תהיה נוכחת גם ראש הממשלה.

שוב סוקר הרמטכ"ל את הנסיבות הקשות של מצב הפתיחה, את הכניסה למלחמה בצורה “שאף לא תיכננו שניכנס” – ואת כל שהיה כרוך בהתראה קצרה כל־כך ובוויתור על מכת־מנע. לאחר שהוא מתאר את שלב הבלימה הקשה, את הישגי הכוחות בצפון, אשר – להוציא את החרמון – מתייצבים כבר מחדש בקווי הפסקת האש, וכן את המצב בחזית הדרום ואת התוכניות לימים הקרובים – מדגיש דדו את חשיבותו הרבה של קיצור משך המלחמה, גורם המשפיע על העדפת תוכנית מסוימת על תוכניות אחרות. הוא מדבר על כך, שזו “מלחמה מרה”, מזכיר את ריבוי האבדות, אך מבקש שהדברים ייראו באופן מאוזן – “בלי להשלות אתכם באופטימיות ובלי להדאיג אתכם בשואה, כי שואה זו איננה. אבל זו מלחמה קשה מאוד, ואם תהיה ממושכת – תהיה קשה יותר.” ניתן במשפט אחרון זה גם ביטוי מוצנע להתנגדותו לנסיגה עמוקה בסיני.¹⁵⁴

שעה 15:00

בצאתו מדיון זה – שמבחינתו, היה מלווה מתיחות פנימית – חש דדו עייפות. הלילה הוא מתכוון לבקר שוב בפיקוד הדרום, וקודם לכן – בצד הדיונים וההחלטות הבאים דחופים בזה אחר זה – עליו לקבל החלטה קשה, שהוא דוחה אותה, אף שהיא בלתי נמנעת: לפני שיצא טליק לדרום, הסכימו שניהם כי היחסים במפקדת הפיקוד ובין האלוף לבין אדן ושרון אינם ניתנים לתיקון. דדו מעריך מאוד את גונן כלוחם וכמפקד נועז, ומאז ראשית דרכו בשריון שמורה בלבו פינה חמה לאיש שהיה מורה דרכו למסתרי הטנק, אך במלחמה כזאת, זמן קצר כל־כך לאחר מינויו, ספק אם יוכל לפקד על חזית המלחמה העיקרית ולהטיל מרותו על עמיתיו. החלטה זו אינה פשוטה משום בחינה שהיא, והוא יקבל אותה לאחר שיחטוף שינה קצרה. לאחר כשמונים ושלוש שעות של מתח רב ופעילות בלתי נפסקת, הוא נרדם – ישן כמעט שלוש שעות רצופות.

שעה 18:00

בשובו לחדרו, מעדכן אותו האלוף זאבי, שהיה באותן שעות המפקד האחראי ב“בור”: המצב בצפון – מצוין. אנחנו ערוכים על הקו הסגול, לכל אורכו, אף כי ברפיד ובחושנייה מתנהלים עדיין חילופי אש. הפעולה שתוכננה לעבר מעוז “בודפשט” והלאה משם, לפורט פואד, נבלמה. הטור עלה על מארב של קומנדו מצרי, שהיה מחופר בצדי הדרך, ולא הצליח לעוקרו ולנוע קדימה. טל הציע לבצע פשיטה בדרך הים באזור זה. שר הביטחון – הנמצא אף הוא בשעה זו בסיני – מתנגד לשחיקת טנקים במשימה זו.

הבעיה הרצינית שהתעוררה: כוחות מצריים נעים דרומה, לעבר אבו רודס. האלוף גביש, שקיבל את הפיקוד על מרחב שלמה, מתארגן להגנה בשטח ההררי שבין ראס סודאר לבין אבו רודס. התוכנית שלו היא לבלום שם את הטור המצרי בשני גדודי חי"ר, תותחי נ.ט. ו־30 מכלל 40 הטנקים שבפיקודו. כל השטח משם צפונה נמצא מחוץ למטריית טילי הקרקע אוויר המצריים, וחיל האוויר יוכל להכות בו קשה גם בשעות הלילה.

בתוך כך מאזין דדו לדיווח של סגנו, האלוף טל, הנמצא בפיקוד הדרום. הנוכחים צופים – באחד מאותם רגעים, אשר בהם – בלשונו של טליק – מתחיל לרתוח “הדם המונטנגרי” של דדו. לתדהמתו, שומע דדו, כי בניגוד להנחיותיו המפורשות, היו היום מהלכים התקפיים של אוגדת שרון. כוח סיור של אוגדה זו הגיע לשפת האגם המר הגדול, נע מ“לקקן” ל“מצמד”, ומועלית הצעה לצלוח אל הגדה המערבית.

“תוציא אותו החוצה!” מתפרץ דדו. “תוציא אותו!”

עכשיו מדבר איתו גונן, והוא חוזר ופוקד, וחמתו בוערת בו:

“אני אומר לך שלא צולח! לא צולח! לא צולח!”¹⁵⁵

קרבות ה־9 של אוגדת שרון

כדי להבין איך התגלגלו הדברים, עלינו לחזור עכשיו לשעות הבוקר. כזכור, היה השינוי שהוכנס בתוכנית המקורית של מתקפת ה־8 באוקטובר כרוך בשאיפה לחלץ את האנשים הלכודים במעוזים מאז יום הכיפורים. ניסיון זה נכשל, והכוחות לא הגיעו אף לאחד משלושת המעוזים – “מצמד”, “פורקן” “חזיון”. בלילה יצאו אנשי “פורקן” – 33 איש – מזרחה, לעבר הדיונות. המח“ט אמנון – שחטיבתו הייתה פרוסה בקו בפרוץ המלחמה ושרידיה היו נתונים מאז במלחמה בלתי פוסקת – ירד עם הטנקים שלו ב־8 לעבר הגידי, חזר והתארגן באזור “יוקון”. בשעה 02:30, לאחר ששקע הירח, יצא אחד המג”דים שלו, שאול שלֵו, עם כמה טנקים ונגמ“שים לעבר אנשי “פורקן”. אף שכל הנגמ”שים נפגעו באש המצרית, הצליח להוציא את האנשים (“יער של אנשים”, תיאר המח“ט את מראה טנק המג”ד המתקרב). כוח מחטיבת חיים, שיצא לחלץ את הנפגעים שבאותם נגמ“שים, הותקף ב”חמוטל" על ידי חי“ר המצויד בנשק נ.ט., ולאחר קרב ממושך, שנפגעו במהלכו מפקדי הכוח ורוב הטנקים, נאלץ להיסוג להתארגנות באזור “ציונה”. אזור “חמוטל”, החולש על צומת הכביש טסה־איסמעיליה (טליסמן) וציר החת”ם נשאר מאז בידי המצרים. זה קרה בשעה 14:00. בשעה מוקדמת הרבה יותר, ב־09:30, תקפו כ־60 טנקים מצריים, וכן נושאי גייסות, את מתחם “חמדיה”, השולט על צומת הכביש “עכביש” וציר החת“ם, שאחד מגדודי חטיבת טוביה היה ערוך בו. המצרים התוקפים איבדו 35 טנקים, ובשעה 10:30 החלו נסוגים. האלוף שרון מבקש מאלוף הפיקוד רשות “לנצל את ההצלחה” וללחוץ על הנסוגים. גונן פועל בהתאם להוראות החוזרות של הרמטכ”ל, להיערך בהגנה, לא לתקוף, לא “להישחק”. בכל זאת מתפתחת פעילות התקפית לכיוון מערב – “טלוויזיה”, “מיסורי”, “אמיר”. בשעה 14:00 מגיע גונן אישית אל החפ“ק של שרון ומורה לו שלא לתקוף. באותה שעה לערך מקבלים המח”טים אמנון וטוביה פקודה לתקוף. חטיבת אמנון התקדמה אחר הצהריים, בהתאם לסיכום עם מפקד האוגדה, שיעשו כן בכל מקום שאין נתקלים בתגובת אויב. כל המרחב שמדרום לציר “עכביש”, מ“כישוף” עד “לקקן” – כלומר כל השטח של “חורבה” ו“בוצר” – נראה פנוי מכוחות אויב. ואכן, בלילה החזיקה החטיבה ב“חורבה” מדרום לציר “עכביש”, וב“חמדיה” ו“טלוויזיה” מצפונו (בקרב על “טלוויזיה” נהרג המג"ד שאול שלֵו, שעל גבי הטנק שלו חולצו אנשי “פורקן”). זאת ועוד, גדוד הסיור נע מדרום לציר “עכביש” לעבר “לקקן” שלחוף האגם המר הגדול, ומשם הגיע עד “נחלה” וכן עד צומת הצירים “טרטור” ו“לכסיקון”. את “מצמד” כבשו בבוקר המצרים ו־32 לוחמיו נשבו.

חטיבת טוביה, שבקרב הבוקר פגעה ב־35 טנקים מצריים בלי שנגרמו לה עצמה אבדות, מקבלת בשעה 15:00 פקודה לתקוף לכיוון מערב, מצפון ל“מכשיר” וכן ממערב ל“טלוויזיה” ודרומה לה. במהלך הקרב נפגעים טנקים רבים בטילי נ.ט., שבידי החי“ר הרב. מבין 22 הטנקים שנפגעו, נותרים 12 בשטח והחטיבה שבה ונערכת מזרחה יותר, ב”כישוף", “חמדיה” ובשיפוליו הדרומיים של “מכשיר”.

בסך הכול אבדו לאוגדת שרון באותו יום כ־50 טנקים, בהם 20 שנותרו בשטח.¹⁵⁶

אנחנו שבים אל ה“בור”, בשעה 18:00, כאשר שומע הרמטכ“ל מפי גונן את שהתרחש היום. הוא מספר, כי כאשר שמע ברשת הקשר, כי אוגדת שרון עברה מבלימה לתקיפה, הורה למפקדה לחדול מיד, אך לאחר מכן שמע שוב פקודות. הוא יצא במסוק לטסה ומשם בג’יפ אל החפ”ק של שרון, לפנים, ושוב סוכם, לדבריו, שההתקפה נפסקת…

“אני לא הולך לצלוח!”

דדו יוצא ממש מכליו: בניגוד לפקודה, אומר הוא באוזני דיין, בר־לב, זאבי, יריב ואחרים – בניגוד לפקודה, לקח את האוגדה, תקף פה (מצביע על המפה), הגיע פה לקו המים. את החווה הסינית לא כבש. את מיסורי לא כבש – ורצה לצלוח לצד השני. אמרו לו, שלא מתכוונים לצלוח – והוא העביר אוגדה לשם!…

ב“בור” נסערות הרוחות. כל שחזר והשתבש בדרום מאז יום הכיפורים מביא סוף סוף את דדו להתפוצצות של ממש. גנדי, שהוטרד דווקא אז על ידי טלפון, מבקש לדעת מה סיבת המהומה.

אנחנו נמצאים שם עם כל האוגדה הזאת, כאשר מימינו, בחווה הסינית ישנו כוח אויב, והוא מבקש לצלוח, אומר לו ידין.

גנדי: מֶען רֶעדט אוּן מֶען רֶאדט, אוּן מֶען שוּשְקֶעט זִיך… (אנחנו אומרים את שלנו – והם עושים את שלהם).

דדו מבקש, ששר הביטחון – הנמצא בשעה זו אצל ראש הממשלה – יוזמן לכאן. כאשר אומר לו זעירא, כי זה היום הראשון שאנחנו יכולים להיות רגועים, משיב דדו:

“אולי. ואני רוצה להגיד לך – זה היום הראשון שאני מודאג.” הוא שב ומדבר עם גונן, וכשזה מנסה להסביר לו משהו, רועם דדו: “תוציא אותו החוצה. אני לא הולך לצלוח!”

מדאיגה אותו הידיעה על הכוח המצרי הנמצא בתנועה דרומה, לא שיגיע לראס סודאר, אלא שינסה לעלות אל המיתלה: “אני סומך על הבלימה שלך, שמוליק, אך אם יאגפו אותך – יהיו לך צרות!…”¹⁵⁷

שעה 19:15

כאשר מגיע שר הביטחון, מבקש דדו את כולם לפנות את החדר. אין עוד לברוח משאלת פיקוד הדרום. מלכתחילה הייתה ביקורת בצמרת צה“ל על מינויו של גונן למפקד החזית העיקרית של ישראל, ורבים ראו בו את אחד המינויים המוטעים ביותר של דדו כרמטכ”ל. כל פרשת המינויים תוארה למעלה, ויש רק לשוב ולהזכיר כאן, כי חרף כוונתו המוצהרת להזרים דם צעיר בעורקיו המסתיידים של הצבא, לא היה עושה כן בקצב מזורז אילו נחזתה מלחמה כוללת כבר ב־1973. חרף הביקורת על אישיותו ועל כישוריו לתפקיד רם כל־כך, החשיב דדו את יכולתו. את תפקידו הראשון בדרגת אלוף, ראש מה"ד, מילא גונן בהצלחה מרובה, ונראה היה, כי לוחם אמיץ זה, שבמלחמת ששת הימים יצא שמו לתהילה כמפקד חטיבה, “יצמח” גם עם תפקידו החדש.

כל זה – טענו מפקדים בכירים – איבד את משקלו בבוקר יום הכיפורים. לא זו בלבד שהמלחמה פרצה שלושה חודשים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, אלא שמפקדי שתי אוגדות המילואים, מנוסים ממנו, בכירים ממנו, יתקשו לקבל מרות. מה היה על הרמטכ"ל לעשות באותו בוקר?

על כך נשמעות דעות שונות מפיהם של מפקדים בכירים. כמה מהם, רמטכ"לים לשעבר ואלופים, סבורים כי אפילו שגה מלכתחילה במינוי זה, הנה “עד שלא הוברר לו מה קרה – לא הייתה לו סיבה לחשוב על החלפתו.” אלוף בכיר אחר, כנגד זה, אומר, כי בו ביום צריך היה להעמיד בראש חזית הדרום אחד ממפקדיה הקודמים – את אריאל שרון, שאך בראשית יולי פרש מתפקידו כאלוף הפיקוד, או את קודמו, ישעיהו גביש, אך גם איש זה מבין, כי “אם האמין בו – לא יכול היה למחוק אותו.” דדו חשש בוודאי מן ההשפעה המורלית של צעד כזה – החלפת מפקד החזית העיקרית – הן על הציבור בישראל והן על האויב. שמואל גונן עצמו אמר, בראיון עיתונאי, כי “זו הייתה שגיאה. אני רוצה לומר כאן, שלא כל המריבות היו מוצדקות, ולא כולן חייבות היו לקרות – אבל אני חושב, שאם מציבים אלוף צעיר על מפקדי אוגדות – צריך לצפות לזה.”

שיחה בין דדו לדיין על גונן, שרון ובר־לב

מכל מקום, באותה שעת ערב, כאשר נותרים שר הביטחון והרמטכ“ל לבדם בחדר, נפלה כבר בלבו של דדו ההחלטה: לאחר מה שקרה היום ואתמול, אין מפלט ממינויו של המפקד הבכיר והסמכותי ביותר שניתן למצוא, כדי שזה ישליט מרותו על חבורה זו – המקצועיים, המנוסים והנועזים שבמפקדי השריון של צה”ל. כרבע־שעה לפני בוא דיין, החליף דדו מילים מספר עם בר־לב, וזה הביע נכונות – בתנאים מסוימים – לקבל עליו את הפיקוד על חזית הדרום.

מתוך אי־נוחות שקל להסבירה, פותח דדו ואומר, כי הרגשתו עכשיו אינה טובה: אמש סיכם במפורש עם אלוף הפיקוד ועם מפקדי האוגדות – ושר הביטחון היה הפעם עד שמיעה – שאוגדת שרון אינה תוקפת, אינה בולמת, אלא יוצאת לאחור ומתארגנת היטב לקראת האפשרות שהלילה – אם יעלה יפה ניסיון הכוח של קלמן – תצלח בעקבותיו. והנה – זה מה שאירע. אריק – בניגוד לפקודה – פרץ קדימה והגיע עד קו המים, וכל זאת קודם שכבש את החווה הסינית.

“אני שואל את שמוליק: ‘בשביל מה הלכת לשם?’ – אז הוא אומר: ‘הוא הלך בניגוד לפקודה. אני אמרתי לו לא ללכת, הוא הלך לשם’.” ובהמשך, מספר עוד דדו לדיין: “הוא (גונן) אומר: ‘שאלתי אותו (את שרון) כמה שאלות – אז הוא ענה לי. לא האמנתי לו. אז האזנתי לרשת שלו וראיתי שהוא משקר. זה בדיוק ההפך’.”

מגיב דיין: “זה לא הפתעה שאריק משקר.”

דדו: “אבל תשמע, זה, זה מוציא מן הדעת.”

מה רוצה שם אריק?

“מה הוא רוצה? לצלוח!”

איך לצלוח? איך הוא יצלח?

“הוא עוד רוצה לדחוף ולכבוש את החווה הסינית בלילה.” יש שם אומנם המון חי"ר, עם טילי הסאגר האלה, אבל אם נחליט שזה הדבר הכי חשוב – נכבוש!… יש לו שם גשר גלילים, אני לא יודע איך הגיע לשם גשר גלילים! והוא רוצה לצלוח. הלילה.

לא הפרת הפקודה מתמיהה, אלא הגיונה של הפעולה המתוכננת: גם לכבוש את החווה הסינית, גם להניח את הגשר וגם לצלוח?!

התוכנית – אומר דדו – כוללת יצירת פיתחה בחומת טילי הקרקע־אוויר, כדי לאפשר השתתפות מרבית של חיל האוויר, וכתוצאה מזה נסיגה מצרית. השאלה היא – מוסיף דדו ושואל – מה יקרה אם המצרים לא ייסוגו, וראש הגשר שלנו יישאר תקוע בין הדיביזיות המשוריינות 21 ו־4, ויתחיל כרסום, ובתוך שבוע ילך כוחה של האוגדה וייחלש? ועוד: איך יאובטח הציר לתחמושת, דלק, אספקה וכדומה? התוכנית היא, שאוגדת ברן תיערך מול דוור־סואר להגנת ראש הגשר, “אבל אם ברן יֵשב וישמור לו על הציר – יֵצאו להם המצרים מקנטרה וילכו לארץ ישראל. אני נכנס להרפתקה – להימור שאני לא יכול להסתכן בו. אמרתי לו: ‘התכונן, ואם תחול התפתחות חיובית – אולי נצלח בלילה שבין ה־10 ל־11’.”

דיין: “כשהסתכלתי אתמול על אריק, חשבתי לעצמי: הלוא הוא שואל את עצמו, לא רק מתוך הלב, כמו כל אחד מאיתנו, אלא ממש, מה ייצא לי מהעסק הזה? אני אעמוד פה, בשהייה, בלימה, אַהין אוּן אַהעֵר, יחד עם אלברט, אני, יחד עם קלמן, גורודיש, וזה – – – ואיפה ‘אריק בא לתעלה לעשות סדר’?!.. אז, בבקשה, קדימה, עם עובד! יצליח – טוב! לא יצליח – ילכו לעם ישראל 200 טנקים, והוא עשה ‘פריצת רומל’ כזאת!!…”

ומכאן מגיע דיין להרהור על החלפת אלוף פיקוד הדרום: “חשבתי רגע, נגיד שנשים את טליק על פיקוד הדרום – בשם אחר, סגן הרמטכ”ל יורד לפיקוד דרום, קומה נוספת – – – יש לי תמיד הרגשה לא בטוחה עם טליק – שלא ייכנס לו איזה ריבוע לראש, שהוא יסביר לך איך העולם מסתובב, מה אפשר ומה אי־אפשר, וכשהוא נעול על משהו, אז – – – טליק יכול להוכיח לך, שבלי שאתה נותן לו עוד עשר דיביזיות, כל דבר זה איבוד לדעת. – – – צריך מישהו שבכל־זאת רואה משהו טוב עם קצת סיכון. – – – כמו שאריק הוא סופר־אוונטוריסט, ככה טליק יכול להיות פעם נעול על מצב, שאנחנו אף פעם לא נוכל להשיג שום דבר. – – – "

וכך הם מגיעים אל הצורך הבוער להוריד לדרום מפקד בכיר וסמכותי, חיים בר־לב. אלא שלדדו קשה לגרום להדחתו האכזרית של גונן, ויותר מטעם אחד. “גורודיש הוא לוחם יוצא מהכלל – – – אבל, ההיקף שלו הוא אוגדתי… על האוגדות הוא מפקד כמו על חטיבות… אין לו חשיבה יוצרת.”

יש הכרח במפקד בכיר, שיימצא לצדו של גונן – מסכימים שניהם – לא “במקומו”

וגם לא “מעליו”, כי אם “נוסף עליו”. הרמטכ“ל עצמו אינו יכול להתפנות לתפקיד, ומן ה”בור" אי־אפשר לנהל את חזית הדרום, אבל זה מה שנדרש – מפקד ברמה של רמטכ"ל. בשלב זה מעלה דדו את שמו של חיים בר־לב. כן, משיב הוא לשאלתו של דיין, זה עתה דיבר איתו, והוא מוכן.

תגובתו של שר הביטחון נלהבת. לא זו בלבד שהוא מבין את הסכמתו של הרמטכ“ל לשעבר ושר המסחר והתעשייה בהווה לקבל תפקיד צבאי בכפיפות לרמטכ”ל, אלא הוא עצמו היה מוכן ומזומן לעשות זאת, אפילו עכשיו. זה הרגע שמתגלה בו המכנה המשותף לדיין ולדדו, חרף ההבדלים המרובים והגדולים: שניהם אינם קציני מטה, ביסודם, כי אם לוחמים, ואל המקום שהוא מוקד הלחימה יוצאת נפשם.

דיין אומר לבר־לב בטלפון: "אני יותר ממתפעל, אבל אני רוצה לדעת בבירור: אתה מוכן לקבל עליך את פיקוד דרום, לקחת את העניינים בידיים – – – אלה שנמצאים שם, אם זה גורודיש, אם זה אריק, וכן הלאה, אינני סומך עליהם – – – "

כן, מינויו של בר־לב הוא הטוב שבפתרונות האפשריים, גם האיש גם השיטה – שלא יבוא במקום המפקד, כי אם יימצא לידו. אך כלום מבורר ומסוכם הדבר סופית?¹⁵⁸

“רעידת אדמה” (קטע ביניים)

זה המקום להציב, בקצרה, את רקעה של השעה הזאת – קצת אחרי השעה 19:15, יום שלישי בערב:

בין צהרי יום הכיפורים, כשהתנפצו באחת כל הנחותיו, לבין שעה זו, כמו היה שר הביטחון, משה דיין, לאיש אחר. מאותו ביטחון מופרז, שמצא ביטויו בעניין גיוס המילואים, נקלע לחרדה ולפסימיות עמוקה. כאשר בא ביום ראשון אל ראש הממשלה, בגמר אותה ישיבה שבה נתקבלה הצעתו של דדו בדבר התקפת־נגד למחרת היום, והציע לגולדה נכונות להתפטר – דחתה היא את הרעיון. אולם כבר באותו יום התברר, כי “הקבינט” (גולדה, גלילי, אלון, נוסף על דיין – ויועציהם) נוטה אחר שיקוליו ויציבותו הפנימית של הרמטכ“ל, ואילו מעמדו הסמכותי העליון של דיין, הן כלפי הצבא והן כלפי הדרג המדיני, כמו נגוז בן־לילה. עד לפרוץ המלחמה, מקובל היה משה דיין כפוסק אחרון בכל שאלה שבחר לעסוק בה. עכשיו נתן “עצות מיניסטריאליות” לאלופי הפיקוד – והן לא נתקבלו. החרדה לגורל המדינה ותחושת אחריות עמוקה הריצוהו מחזית אל חזית – אבל את המלחמה ניהל הרמטכ”ל.

עכשיו, אל ה“בור”, הגיע מפגישה עם נציגי העיתונות הישראלית – “ועדת העורכים”

– שהייתה אחוזה, בעיקר מאז ששת הימים, בחבלי קסמו. הייתה זו פגישתו הראשונה עם מעצבי דעת הקהל מאז התקפת הפתע של יום הכיפורים. הוא סקר באוזני העורכים את מהלך ארבעת ימי המלחמה הראשונים, ואת הסכנה שנשקפה בשלב הראשון לצפון המדינה מן הצבא הסורי, ואיזן בתיאור המצב בשעה זו – שיבה אל קווי הפסקת האש, השמדת שריון רב, שיתוק מערכת טילי הקרקע־אוויר, הפצצת מפקדות בדמשק. לסוריה, אמר, תעלה מלחמה זו ביוקר.

לא כן – חזית הדרום. בשלב זה, אמר בבהירות, אין לנו כוח לזרוק את המצרים אל מעבר לתעלה. קו המעוזים אינו קיים ואנחנו עומדים בהגנה, כשאין נראים הדברים שבימים הקרובים נוכל לשנות מצב זה. הוא אף מגלה, כי בכוונתו להופיע הערב בטלוויזיה ולומר לציבור, בלשון זהירה יותר, את האמת. אותה אמת עודנה זו, שיהיה עלינו לסגת לקווים קצרים יותר, עם מכשולים טופוגרפיים, אי שם בין מְצרי ההרים לבין תעלת סואץ, ושם לעמוד. אפשרית גם נסיגה גדולה בדרום, לעבר שארם א־שייח'.

האפקט שמשאירים דבריו מוגדר על ידי אחד משומעיו, עורכו הראשי של “הארץ”, מר גרשום שוקן, כ“רעידת אדמה”, ולא רק תיאור המצב הצבאי גורם לכך, כי אם רוחם הקודרת של הדברים. את המצרים נצליח לבלום, מביע דיין את ביטחונו, אבל בקווים חדשים. אין הוא מאמין שהמלחמה עומדת להסתיים בתוך עשרה ימים, וספק אם כדאי אף לשקול היום את כיבושו מחדש של קו התעלה (ומן הדין להעיר, שדברים אלה מנותקים מן הסיכום אשר על פיו פועל הרמטכ“ל ומנחה את התכנונים, שיש לדבוק במידת האפשר בקו החת”ם ויש לעבור להתקפת־נגד ולצליחה ברגע שיבשילו התנאים). הרוח הפסימית בדברי דיין היא הגורמת ל“רעידת האדמה” אצל שומעיו, שכמה מהם היו עד לרגע זה מבין חסידיו.¹⁵⁹

בתום הישיבה נחפז אחד העורכים להתקשר עם ראש הממשלה, מתאר את הרושם הקשה שהותירו הדברים בלבו ובלב חבריו, ומפציר בה שלא תניח לדיין להופיע הערב בטלוויזיה.

באותה שעה יושבים דיין ודדו לבדם ודנים במינויו של בר־לב. תוך כדי שיחה גם מתקשרת גולדה, החרדה מן ההשפעה שתהייה לחזות קודרת כל־כך על מורל הציבור, ושר הביטחון מגיע איתה להסכמה, שיבטל את הופעתו בטלוויזיה. במקומו הופיע אותו ערב, כזכור, האלוף אהרן יריב, שהצליח הן להיות נאמן לאמת הקשה והן להימנע מהטלת מרה שחורה, ובכך היה ל“כוכב ההסברה” של המלחמה.

כמו להדגיש את חומרת המצב ואת דחיפות הצורך במינוי, מתקשר מן הדרום האלוף טל, השוהה שם עדיין, ומתאר את השתלשלות הקרבות הרבים שניטשו שם היום, בניגוד לכל ההוראות המורשות, ומונה את האבדות בנפש ובטנקים.

כך, בחוסר משמעת כזה, מסכימים ביניהם השר והרמטכ"ל, “לא נצא מזה”.

עדיין צפויים במהלך הלילה כולו בירורים שונים עד אשר יתבצע מינויו של חיים בר־לב, אך מעתה יהיה דדו רגוע מעט יותר בכל הנוגע לחזית הדרום. בצהריים קבע עם טליק, כי בערב יבוא גם הוא לחפ"ק דרום – ובחצות ישובו יחד.¹⁶⁰

שעה 20:20

“סגן אלוף שמועתי”, היו אומרים בימים ההם, “עלה שוב בדרגה, ועכשיו קיבל רב־אלוף”. עוד שר הביטחון יוצא את לשכתו של דדו, ואילו קציני המטה הכללי נכנסים –

וכבר נושא מישהו מבחוץ את הסיפור על “רעידת האדמה” ועל השידור הצפוי בטלוויזיה. “ליהודים יהיה דונקירק,” אומר מישהו.

הרמטכ“ל מרוכז כבר כולו בשאלות שיידונו מעט יותר מאוחר בקד”ם – תוכניות המלחמה למחר.

מן הדרום מגיעות גם ידיעות טובות: במשך היום נפגע שריון מצרי רב. אבל אין דדו שותף לשמחה. בקרבות אתמול והיום אבדו לנו חמישים טנקים ועוד חמישים טנקים, ואם יימשכו קרבות כאלה עוד ימים אחדים – נמצא עצמנו בשעה שיצלחו דיביזיות השריון 21 ו־4 “עם שריון עייף ודליל מול שריון טרי. ולכן הישגים אלה שלנו מדאיגים אותי ממש כשם שהם משמחים אותי. אילו בצפון עמדו כבר כוחותינו קרוב יותר לדמשק, הייתי יורד עכשיו לפיקוד דרום, פורש מפה, עושה ניתוח קרקע, מחליט איפה אני רוצה להתנגש, מכין לי ריכוזים, מצבורי דלק ותחמושת – ונערך לקרב נגד שתי הדיביזיות, הרביעית והעשרים ואחת. לא הייתי מתפתה עכשיו לכל הקרבות הקטנים האלה. על זה הרציתי באוזניהם אתמול. אני חוזר ואומר זאת להם בטלפון. אמרתי זאת לטליק לפני שירד לשם.”

מה עם שתי הדיביזיות המשוריינות?

שתי הדיביזיות המשוריינות הן המכוונות מאז פרוץ המלחמה את המחשבה התכנונית: האם קרובות הן לצלוח, כפי שמתחייב מן הדוקטרינה הסובייטית וכפי שאנשי אמ"ן חזו – כמעט ראו אותן צולחות – או לא? עם 600 טנקים אלה עדיף לנהל קרב בגדה המזרחית, ולצלוח רק לאחר מכן. אלא שהיום מבחין דדו בשינוי שחל בהיערכות: ספק רב אם אכן יצלחו הלילה, או אף בשני הימים הבאים (10 ו־11 באוקטובר), ואם כך נצטרך להוסיף ולהמתין להן – והמלחמה תתמשך, ולכן, “בשביל שיהיה גם להם חבל על כל יום,” צריך אולי להפעיל את חיל האוויר באורח מסיבי נגד מטרות במצרים.

בתוך כך מאשרת ראש הממשלה את מינויו של בר־לב.

“אני שמח מאוד, חיים,” ממהר דדו לדבר איתו טלפונית לביתו. “אז תלבש מדים, תתייצב פה, נקיים שיחה על הנושא ותרד למטה.” באוזני חברו מן הילדות הרחוקה בזאגרב ומפקדו לשעבר, חוזר דדו על מה שאמר עזר ויצמן, כשהתייצב ב“בור” בבוקר: “המעניין במלחמה הזאת, אומר עזר, הוא שבני (פלד) מפקד על מוטי (הוד), וגורודיש (גונן) מפקד על אריק (שרון).” ומוסיף דדו: “אז יש עוד אחד – ואני מפקד עליך!”

יציאתו הצפויה של בר־לב לדרום מעוררת מחדש את הרוגז שחשים הכול כלפי שרון. לפני שעה קצרה אמר דיין, כ' שום דבר לא הרגיז אותו במלחמה הזאת כמו מה שעשה אריק היום. אלופי המטה רותחים גם הם. מישהו מציע שבר־לב יקבל את הפיקוד, ואילו גונן יקבל את אוגדת שרון. ואולם זו אחת מאותן החלטות שמעתה יצטרך לקבל בר־לב עצמו, לאחר שיגיע לסיני.

אשר לתגובתו של גונן עצמו להצעה כזאת, סבור דדו, כי הוא יהיה מאושר: “בינינו לבין עצמנו, לו יכולתי אני להיות מפקד אוגדה, הייתי מרגיש הרבה יותר טוב. אני לא מצטער – אבל אין טוב מזה. אתה לוקח את הטנקים ו – ‘קֶה סֶרה סֶרה’…”¹⁶¹

שעה 20:45

עם אלוף פיקוד הצפון משוחח הרמטכ"ל לקראת הדיון על המלחמה מחר.

היום, ה־9, המשיכו שלוש חטיבות האוגדה של מוסה פלד לתקוף כלפי צפון, וברדת

הערב נמצאו מדרום לציר רפיד־חושנייה (“רשת”) ובשליטה עליו.

אוגדת דן לנר – שתי חטיבות שריון שהצטמקו וכללו שתיהן יחד פחות טנקים מאשר חטיבה תקנית אחת (!) – נמצאו בערב בעמדות החולשות על חושנייה באזור תל־רמתנייה ועל גבעות מצפון מערב לחושנייה, מזרחה לציר הנפט.

אוגדת רפול עמדה בבוקר ה־9 במצב חמור ביותר, וכל כולה הייתה חטיבת גולני ומה שנותר מחטיבת יאנוש. אותו בוקר פתחו 160 טנקים סוריים בהתקפה עזה בפיתחת קונייטרה, ובשעה 11:00 בא על חטיבת יאנוש, שהייתה זה שלוש יממות בקרב כמעט רצוף – אותו רגע, סף השבירה. לעזרתה הגיע אז כוח של 11 טנקים, בפיקודו של סא"ל יוסי בן־חנן, שחזר למלחמה מירח דבש במזרח הרחוק – ותגבורת זו, וכן דיווחים של מוצב 107 כי נראית ראשית נסיגתו של האויב, מנעו החלטה לנסיגת החטיבה. הקרב כולו נגמר בנסיגת הסורים.

עכשיו מצטט דדו את יאנוש: “הוא אומר, שהסורים לוחמים כמו מסוממים. מעודם לא ראו דבר כזה – הסתערויות טירוף של רגלים על טנקים, כמו מתאבדים. קרבות טנקים עם רגלים מטווח חמישים מטרים. הסורים לא נשברו ולא ברחו…”

בגמר הקרב נותרה חטיבת יאנוש (שבע) עם 32 טנקים כשירים בלבד. ואותו יום ספגה החטיבה מכה קשה נוספת: יחידת הסיור עלתה על מארב של שתי פלוגות קומנדו סוריות דרומה־מערבה לבוקעתא, באותו מקום עצמו שמעט קודם לכן סבלו אנשי “גולני” אבדות מרובות. בקרב קשה, בטווחים קצרים, הושמד אומנם בחלקו הכוח הסורי, אבל עשרים וארבעה מאנשי הסיירת, ומפקדם איתם, נפלו.

גנרי מעיר, כי תיאור זה של לחימת הסורים יפה למה שהתרחש בבוקר. אבל אחר הצהריים נטשו הסורים טנקים חדשים ובלתי פגועים – ונמלטו. חיל האוויר הלם בהם קשה, וגם מחר יש להמשיך בכך.

להמשיך מחר בקרב השריון בצפון יהיה קשה, שכן למעלה ממחצית הטנקים של כוחותינו אינם כשירים בשעה זו – מוסיף הרמטכ"ל – צריך להמשיך בהפצצות האסטרטגיות, לא להניח לסורים להתאושש.

מישהו שואל את מפקד חיל האוויר, אם בהפצצות על הגשרים המצריים היום “הפסיד” מטוסים. גם בחזותו גם באורח דיבורו של בני פלד, יש משהו מן הסטריאוטיפ של הטייס הבריטי. הוא מסנן:

“כן, היום הפסדתי את הבן שלי. אספו אותו. בגשר. אש נ.מ..”

ברגע זה שב ונכנס דיין, מפטיר: “לא תיפטרו ממני!”

דדו נרעש ממה ששמע זה עתה. כמו אתמול, כאשר סיפר האלוף טל על פציעת בנו השריונאי, מיתרגמת המלחמה כולה לגורלו של האיש האחד שלפניך. בנשימה אחת מספר הוא, כי דנים במבצעי חיל האוויר למחר, ושואל את דיין אם הוא יודע “שהבן שלו קפץ היום?”

יודע. במהלכה של אותה פגישה עם עורכי העיתונים, שנכח בה גם מפקד חיל האוויר, נמסר פתק לידיו של בני פלד, והוא סיפר לעורכים מה כתוב בו: טייס שנטש את מטוסו, נאסף על ידי אנשינו בריא ושלם. ואילו דיין רק העיר: מדובר בבנו של הדובר אליכם.

עכשיו שואל דיין את פלד: ואתה תשים אותו עוד פעם על מטוס?

“בטח אשים אותו,” אומר האב ושב על העניין שלפניהם. נוסף לעשרות המטוסים שאבדו, או זקוקים לתיקונים ממושכים, יצאו מפעילות מבצעית, לפחות ליומיים הקרובים, מטוסים נוספים. במהירות מתקרבים אל הקו האדום. ואילו המערכה העיקרית בחזית המצרית – טרם החלה.

האלוף פלד מפרט: “יצאתי עם 320 מטוס והיום מצבי – שמישים למחר בבוקר, [אבדו לנו] כולל נפגעים, כאלה שלא ישתתפו במלחמה, כאלה שהלכו לאיבוד בכלל – – – כלומר, היום יש 220 מטוסים – – – אני מחר יכול עוד לעבוד – – – אני לא יודע מה יהיה מצב הכלים, אולי יהיה יותר טוב – – – אולי כמו היום – – – מחרתיים אני יכול לטפס בחזרה ל־200, וזה 120 פחות ממה שהיה.”

מן ההכרח לצמצם קצב זה, אבל באיזה אופן? לאלוף פיקוד הצפון הבטיח הרמטכ"ל, שמחר תהיה פעילות אווירית נרחבת, אשר תאפשר לאוגדות המותשות אתנחתה של שלושים ושש שעות לארגון כוחן לקראת המתקפה המכרעת. וישנו אותו טור שריון, הנע מן התעלה דרומה, אם לעבר אבו רודס, אם דרך ואדי סודאר לעבר המיתלה, ורק חיל האוויר יוכל לבולמו.¹⁶²

ה“פנטומים” המובטחים – אינם מגיעים; מחר תצומצם פעילות חיל האוויר

למרות ההבטחות, טרם אישרו האמריקנים את משלוח מטוסי ה“פנטום” במקום אלה שאבדו. דיין תומך הן בהפצצות על מטרות במקומות שונים בסוריה והן בלכידת הטור המצרי.

ואכן, מחליטים, כי מחר יצמצם חיל האוויר את פעילותו בעיקר למטרות אלו. בשלב זה רוצה הרמטכ"ל לצמצם במידת האפשר את הפעילות הקרבית היבשתית בסיני, וכתוצאה מזה תוגבל ביותר גם הפעילות האווירית. הגבלה זו כוללת הפסקת ההפצצות על גשרי התעלה. הוא אינו מסתיר את אכזבתו: הרסו להם שבעה גשרים – והכול שמחו – ולמחרת פעלו כולם מחדש. הרסו להם כל גשר פעמיים, ובשעה זו מתוחים על התעלה אחד־עשר גשרים. מטילים פצצה של טונה, ונהרס אחד מפרקיו של גשר. כעבור שעה מביאים פרק חדש – והגשר שב ועומד.

בינתיים מגיע בר־לב, במדיו ובדרגתו הצבאית, לקראת יציאתו לדרום. דדו חוזר באוזני דיין על ההברקה של עזר: “מה שמעניין במלחמה זו הוא, שבני מפקד על מוטי, גורודיש על אריק ואני על חיים…”

זה מעניין לגורודיש לפקד על אריק – מגיב דיין – כל השאר – יסתדר…¹⁶³

כל השאר – זו המלחמה. גונן מוסר – אומר דדו לבר־לב – כי נגרמו היום למצרים אבדות מרובות, הם נהדפו סמוך אל הסוללה שבשפת התעלה והם צמודים אליה. אין לדבר כלל על ראשי גשר. כיוון שכך, מציע גונן לשקול מחדש את התוכנית – לוותר על הצליחה ולכבוש את הגדה המזרחית.

דדו עצמו מפקפק באפשרות זו, אלא שאת ההחלטה הוא משאיר לבר־לב. אבל אם יקבל את ההנחה הבסיסית שלו עצמו, שאין להוסיף ולאבד טנקים בלי להשיג דבר, כדאי להחזיק בינתיים קו הגנה, להימנע משחיקה – “אני אחסוך חיל אוויר לקרב שלך ואתה תחסוך את האוגדות לקרב ההכרעה.”

האלוף מרון (“מנדי”) עם מפקדת אותה אוגדה – שהוחלט על הקמתה אבל המלחמה הקדימה את הביצוע – מכין קו עצירה במְצרי ההרים. למקרה הגרוע ביותר. “קו מצדה,” אומר דדו.

שעה 22:30

עכשיו מודיע הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הדרום על ההחלטה לשגר אליו את רב־אלוף בר־לב, ואף שדדו עושה זאת בזהירות ובטקט מרבי, מתפתח מיד משבר.

בשעה 22:30 הוא משוחח עם גורודיש טלפונית: “שמוליק, יש לי הודעה לא נעימה בשבילך. חיים בר־לב יורד אליך – ומעליך. הוא יבדוק גם את כל העניינים עם אריק היום – הוא ישוחח איתך והוא יחליט. גם ישמע, לפי רצונך, אם אתה רוצה להישאר איתו, או בעצם אגדיר אחרת: אם הוא רוצה שאתה תיקח את 143 ואריק ילך הביתה – או שאתה תישאר סגנו ואריק יישאר. – – – תראה, אילו זה היה אלוף, לא הייתי עושה את זה, אבל זה רב־אלוף, רמטכ”ל, ואתם יחד – זה יהיה מצוין. – – – אני ממליץ שתישאר – – – שמוליק, אני חושב שיש שם בעיות עם מפקדי האוגדות – – – תדע לך שאין פה הבעת אי־אמון, לפי דעתי, עד עכשיו זה היה טוב, וזה עוד יהיה טוב – – – תחשוב על זה, ואתה צריך להישאר שם. חיים ישמע את אריק וישמע אותך, ויכול להיות שהוא יחליט להוציא את אריק ולתת לך את האוגדה – – – את זה אתה תרצה? – – – טוב, בסדר – – – "¹⁶⁴

האלוף טל עודנו בפיקוד הדרום, ודדו מבקש לשכנע את גונן, שאין כל פחיתות כבוד בזה שהרמטכ"ל הקודם יימצא על ידו, וכי אם יקום וייסע הביתה, יעשה את טעות חייו. הוא מבקש את טל לא לצאת את הפיקוד עד אשר יגיע בר־לב.

טל מעלה הצעה, שהוא עצמו יישאר בפיקוד הדרום, שכן היחסים בינו לבין גונן מתוקנים, אבל דדו אומר שאינו יכול לוותר עליו כסגן רמטכ“ל וכראש אג”ם, במוצב הפיקוד העליון. הוא שב ומבקש לומר לגונן, כי “אני חושב שהוא מפקד אל”ף־אל“ף ועוד פעם אל”ף…" כן, הוא מודע היטב לתלונות נגד גונן וסגנונו, “פה מישהו מעביר פתק ושם מישהו מעביר פתק,” אבל הוא מוסיף להחזיק בדעתו, שגונן מפקד מעולה – אלא שהמלחמה פרצה סמוך מדי לכניסתו לתפקיד.

עכשיו נכנסת ללבו של דדו חרדה כפולה, שגונן יתפטר, דבר החלפת הפיקוד יסעיר עוד יותר את הציבור המבוהל, וגרוע מכול – בשיחה עם בר־לב, מביע דדו חרדה מפני מה שעלול גונן לעשות לעצמו. כך אמר לדדו: “אני גמרתי עם המלחמה, אם לא יותר מזה.” והרמז נורא – שישלח יד בנפשו. כל אלה יחד חוברים למאמץ הגדול שהשקיע דדו בשכנוע גונן להישאר פורמלית על כנו, הוא לא יחליף את אריק שרון כמפקד 143, ויפעל בצלו של מפקד החזית האחד והיחיד, חיים בר־לב. סיפור עצוב.¹⁶⁵

הפתרון, שתחילה נדמה היה שהכול מברכים עליו, עדיין אינו פתרון: שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, חיווה דעתו באוזני ראש הממשלה, שאין אדם יכול לשמש שר בממשלה וקצין בצבא בעת ובעונה אחת – קבלת המינוי בחזית מחייבת את התפטרותו של בר־לב מן הממשלה. בר־לב מוכן לכך, אבל כיוון שתצטרך להתפרסם הודעה פומבית על ההתפטרות, יהיה צורך גם להגדיר את תפקידו הצבאי. מן ההצעה שגונן יישאר בתפקידו הנוכחי, ואילו מעמדו שלו בהיררכיה הפיקודית לא יוגדר בבהירות – אין בר לב מתלהב. הרמטכ"ל חש, שלפניו דילמה כפולה – אישית וציבורית גם יחד. אישית, קשה לו לעשות מעשה, שיטיל צל כבד על האלוף: “יגידו: אלה מתו היום, כי הוא עשה שגיאה.” ציבורית – הוא חושש שעצם השינוי בתוך המלחמה פירושו “שאני גורם בזה נזק כבד לעם ישראל.”

השעה מתאחרת ועדיין אין נוסחה מסוכמת. הפתרון האפשרי – בר־לב יפעל בדרום במעמד של סגן רמטכ"ל, אבל גונן אומר: “תודה רבה! ואני – קצין מנהלה!” בר־לב מוכן להקל עליו, לא להתמנות לאלוף הפיקוד, אבל שסמכויותיו תהיינה ברורות. ובינתיים – עוד יממה.¹⁶⁶

יום רביעי ־ 10 באוקטובר ¹⁶⁷

בסיפור־המאורעות מותחים אנחנו קו דמיוני בזמן ואומרים: עד כאן השלב הראשון במלחמה – שלב הבלימה. מכאן – שלב התקפת־הנגד. המציאות לא התארגנה בצורה מסודרת כל־כך, כפי שכבר ראינו למעלה, אך בלילה זה, כשיוצא ה־9 ונכנס ה־10 באוקטובר, זו התמונה המצטיירת בשתי חזיתות המלחמה: אותה תנופה – שהשיגו צבאות מצרים וסוריה מכוח ההפתעה ומעצם העובדה שמולם לא עמד צבא ערוך ומגויס – נבלמה. בחזית הדרום כבר נוהלו כמה התקפות־נגד – תחילה כמין תגובות־רפלקס, ולאחר מכן כמאמצים מתוכננים – אך אף שמטרתן לא הושגה, ובראשי הגשר מוסיפים הכוחות המצריים להתבסס, לא יצליחו עוד להתקדם מזרחה. בצפון יש כבר עכשיו הישג גדול יותר – ולא זו בלבד, שהכוחות הסוריים נהדפו חזרה אל מעבר לקו הסגול, תוך אבדות כבדות, אלא בשעה זו אין מגינה עליהם חומת הטילים הנגד־מטוסיים.

כלומר, מעתה עומדות לשיקול ולהחלטה שאלות, המבטאות את המעבר אל השלב הבא: האם יש להסתפק במה שכבר הושג, ולהשלים עם הפסקת האש הצפויה במצב הקיים, כאשר המצרים מחזיקים בגדה המזרחית של התעלה, צבאם כמעט שלם, הסורים מחזיקים במוצב החרמון, ואף הם טרם “נשברו”? האם יש לעבור מיד להתקפה רבתי, במגמה להגיע להכרעה צבאית ברורה? ואם כן, באיזו חזית תתנהל מתקפה זו ראשונה, ומה תהיינה מטרותיה?

זה יהיה העניין העיקרי – בצד אלף ואחד דברים קטנים וגדולים – שיתרכז בו הרמטכ"ל ביום הנכנס עכשיו, קצת אחר חצות הלילה.

שעה 00:50

לאחר זמן יספרו עוזריו הקרובים של דדו, כי בימי המלחמה השתדל שלא לשמוע – והם השתדלו שלא ישמע – שמות של הנופלים בקרב, אשר רבים מהם עמיתים, חברים, פקודים, וקשה מכול – בנים. בעיקשות לא נכנעת מוסיף הוא להיות “נעול” על המשימה שלפניו – ניהול המלחמה. מהו ניהול המלחמה? קודם כול קבלת הכרעות ברמה מטכ“לית או לאומית על מהלכים צבאיים חשובים, שחלקו בהן – כפי שראינו – היה רב, אולי גורלי: ההחלטה שלא להיסוג לקו המְצרים, כי אם להיאחז עד קצה גבול היכולת הרבה יותר מערבה, בציר החת”ם ובציר הרוחב; ההחלטה לרכז את כל פעילות חיל האוויר ביום ראשון בבלימת הסורים ברמת הגולן; ההחלטה להעביר את אוגדת מוסה פלד לחזית הצפון; ההחלטה לצאת להתקפת־נגד אוגדתית בחזית התעלה, ביום שני; לאחר הכישלון באותו יום – החלטה להמשיך ולהיאחז בציר החת"ם או סמוך לו, במגמה לעבור בתוך ימים אחדים – לאחר צליחתן הצפויה של שתי הדיביזיות המשוריינות – להתקפת־נגד ולצליחה אל הגדה המערבית.

קבלת החלטות אינה כל הסיפור. תפקידו הרצוף של הרמטכ“ל – כפי שביטא זאת אחד האלופים במילואים, בשיחה לצורך ספר זה – הוא לפקד על הצבא: “אין הרמטכ”ל יכול להתנתק מכל הזירות ולהתלוות לקרב אחד, כי לא יהיה מי שיפקד על הצבא. אם הוחלט, למשל, על בלימה בצפון – מתואמת בלימה זו בהקצאת כוחות, בקביעת עדיפויות, בתיאום עם אלוף הפיקוד, באישור תוכניות לחיל האוויר. אלוף הפיקוד יכול, וצריך, להשפיע באישיותו על נקודת הכובד במערכה המתנהלת בחזית שלו. נקודת הכובד של הרמטכ”ל היא ארצית. זאת עושה הוא בהקצאת כוחות, לוגיסטיקה, תיאום חיל האוויר, יצירת תמונת מודיעין מהימנה."

אלא שכל זה מתרחש ברצף לא נפסק כמעט של דיונים וסיכומים ברמות שונות, מן הפיקוד שמדובר בו, דרך המטה הכללי ועד ל“קבינט” ולממשלה כולה, שבידיהם לא רק ההחלטה על מהלכים מכריעים, אלא אף הוטל עליהם לא אחת להכריע בין שתי דעות שהונחו לפניהם – על ידי הרמטכ"ל מכאן ושר הביטחון (ואחרים) מכאן. מהלך ממושך ומתיש כזה צפוי ביממה הנכנסת עתה.

אבל ישנם גם הדברים האחרים. הנופלים בשלושת הימים הראשונים למלחמה, דרך משל.

לעכב את ההודעות למשפחות

ראש אכ“א, האלוף הרצל שפיר, מעלה – בדיון ראשי האגפים המתקיים אצל הרמטכ”ל בשעה זו – את הכאובה בשאלות: איך ומתי נודיע למשפחות על נפילת יקיריהן?

מן המספרים המתרכזים באכ"א – ויש יסוד להשערה, שהמספרים האמיתיים גדולים יותר – הולך ומתגלה מחיר הדמים. עד צהרי יום שלישי, ה־9 באוקטובר, הגיע מספר ההרוגים בשתי החזיתות ל־310 ועוד 100 הוכרזו כנעדרים. מספר הפצועים – 1,150.

השעה היא אחת אחר חצות. האלוף שפיר מזכיר, שהיום – יום רביעי – הוא ערב סוכות. החג ייכנס הערב, ולאחר החג – ערב שבת ושבת. לדעתו, אין להודיע למשפחות על נפילת יקיריהן לפני יום ראשון, ומן הראוי לשקול אם גם אז יש להיחפז ולהודיע למשפחות.

דעתו של דדו חדה וברורה: אילו היה הדבר אפשרי, היה מעדיף להשהות את ההודעות למשפחות עד תום הלחימה. מכל מקום, לפני יום ראשון ודאי שאין להודיע דבר למשפחות – וגם אז, רק לאחר שישובו ויבקשו את אישורו.

הוא אוטם עצמו, מסרב לשמוע – מרוכז כולו במלחמה, שעודנה רחוקה מסיום. הלחימה הקשה בשתי החזיתות והאבדות מחייבות כבר עכשיו לקלוט מגויסים חדשים. אלפי ישראלים השוהים בחוץ לארץ מבקשים לשוב ולהצטרף ליחידותיהם. ההוראה היא להעדיף יוצאי גייסות השריון, וכבר מטיסים אותם מכל המקומות שהם נמצאים שם. מיד בהגיעם לישראל מתייצבים הם לשירות, וטנקיסטים מופנים ישר מנמל התעופה לחזיתות המלחמה, נהפכים לצוותי טנקים. בזה – בצוותים שיחליפו את הנפגעים, או יאיישו טנקים נוספים – מתרכז עכשיו המאמץ העיקרי. בגיוסם של אנשי מילואים השוהים בחוץ לארץ ונמנים עם חילות אחרים – אין דחיפות דומה. להבדיל מדברים שנאמרו בבוקר ה־9 על גיוס תלמידי תיכון בארץ ונוער יהודי בעולם, אין האלוף הרצל שפיר רואה מחסור חמור בכוח אדם, ועל הצרכים – כפי שהם נראים בשעה זו – יענה הגיוס הרגיל של בני השמונה־עשרה. מתנדבים מחוץ לארץ אינם דרושים בשלב זה, ואדרבה – “זה רק צרות!” מעיר מישהו.

אין מחסור בפגזי טנקים

גם הדיבורים המתחילים להישמע על מצב “קטסטרופלי” בכל הנוגע לפגזים לתותחי הטנקים – סבור ראש אג"א, האלוף נחמיה קין – מבטאים מחסור מדומה בלבד, והם נובעים מהיעדר דיווחים מן היחידות. תחמושת מרובה “תקועה” – בלי צל של ספק – אי שם בין המחסנים לבין היחידות הלוחמות. אשר לתחמושת מסוגים רבים אחרים – התעשייה הצבאית עובדת בקצב מלא ומספקת אלפי פגזים ליום. להערכתו של האלוף קין, קיים מחסור אך ורק בפגזים לתותחים הכבדים ובפריטים בודדים. אין מחסור בדלק – אף לא לשימוש האזרחי הרגיל. מחר יוחל בחלוקת חבילות אישיות לחיילים – גופיות, גרביים, תחתונים, בגדי עבודה, אולי מעילי רוח, שינֶלים – “מה שיש לנו”.

בסיכומו של דיון זה מורה הרמטכ“ל – בעניין המתנדבים מחו”ל – לקבל יפה כל מי שיתייצב באחת מנציגויות ישראל, לרשום את שמו, לומר לו “תודה” ולהסביר לו, כי רק “במצב חירום נוראי” – תידרש עזרתו.¹⁶⁸

שעה 01:30

בקד“ם המוקדש למבצעים מיוחדים – פעולות נועזות בלבה של מצרים – מציג תא”ל עמנואל (“מאנו”) שקד, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תכנונים שונים.

הקשרים בינו לבין דדו החלו בפיקוד הצפון, מן הימים שלפני מלחמת ששת הימים ועד לימי מלחמת ההתשה בעמקי הירדן ובית־שאן, כאשר נפצע מאנו קשה בפעולה. מאוחר יותר, משהחלים, שב ומצא עצמו במחיצתו של דדו, הפעם כראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי. כאשר נתמנה דדו לרמטכ“ל, בחר במאנו כקחצ”ר.

כעמיתיו הצנחנים, חובשי הכומתות האדומות, צפה גם הוא בדאגה ובחשד על המטכ"ל “השחור”: “ודאי, הטנק וקרב התנועה הם הגורם הדומיננטי, שיכריע את המלחמה,” יטען שקד, "אלא שכל השאר גוּמד, ולא הושם דגש על הגישה העוקפת, על הורדת עוצבות בעורף.¹⁶⁹

מן הדין להעיר כאן, שכנגד טענות אלה נשמעת ביקורת חדה לא פחות על כך, שלפני המלחמה לא השמיע שקד באותו תוקף את תביעותיו לצייד בדחיפות את החי“ר בכל אותם אמצעים שחסרונם פגע קשה ביכולת להוציא אל הפועל כל אותם “תכנונים”. במהלך המלחמה הייתה ביקורת – צריך להוסיף עוד – גם מצדו של דדו על הקחצ”ר. כאשר המלחמה כבדה, מתייתמים הכישלונות.

מכל מקום, בשעה זו – 01:30 – הוא מציע בין השאר פשיטות לעומק מצריים ותפיסת ג’בל עתקה. שני מבצעים מאשר הרמטכ"ל, אבל העלייה לג’בל עתקה טעונה אישור של שר הביטחון. אשר לחזית הסורית, מוצעת פשיטה בעומק. כיוון שדדו החליט בלבו כבר עכשיו – עוד בטרם החלו אותם דיונים יגעים – כי מחר, ה־11, תיפתח התקפה גדולה אל מעבר לקו הסגול, מבקש הוא לשלב בה פשיטות שונות, וכן לתכנן את כיבושו מחדש של החרמון על ידי הצנחנים.

מספר פעולות מוצעות – אין דדו מאשר. ההצעה לכבוש את ג’בל עתקה בכוח של גדוד צנחנים – שהועלתה שוב ושוב – לא תבוצע אלא בסוף המלחמה. בוצעה פשיטה קטנה: בהליקופטרים הונחתו שני תותחים, שירו לעבר הכביש, פגעו במחסן תחמושת, ברכב, "עשו קצת מהומות והתפנו. זה לא שינה את פני המערכה.¹⁷⁰

שעה 02:15

בתום הדיון עם הקחצ“ר, מטלפן דדו – זו הפעם הראשונה מאז שבת – אל ביתו, לומר שלום לרעייתו ולילדיו. תלמה מעירה את גידי, הבן הגדול, הלומד בכיתה י”א, ודדו מספר לו בקצרה על מצב המלחמה. לאחר אותו לילה – כאשר הונח לו מעט – היה דדו מתקשר בשעות אלה, לרוב בין שתיים לשלוש לפנות בוקר, תלמה הייתה מעירה את גידי – והאב היה סוקר בקצרה את מצב המלחמה ואת הישגי צה“ל באותו יום. בחדרו נתלו מפות צבאיות, מצופות ביריעות פלסטיות שקופות, ומעליהן היה גידי מסמן, ב”צ’יינוגראף“, את מצב המלחמה בשתי החזיתות, בהתאם להנחיותיו האישיות של הרמטכ”ל. חשוב היה מאוד לדדו, שבנו יֵדע ויבין איך שב ומתהפך לטובה גלגל המלחמה. האם חש במשב הרוחות הרעות?¹⁷¹

שעה 03:30

הדיון הממושך והעדין על הצבתו של רב־אלוף בר־לב בראש חזית הדרום – בלי שייגרם נזק מורלי כבד – עתיד להתמשך לתוך הבוקר. אך כבר בשעה זו מוסר ראש לשכתו של הרמטכ“ל, סא”ל שלֵו, לגונן: בכל פתרון שלא יימצא – אתה נשאר אלוף הפיקוד. בבוקר יקיים הרמטכ“ל שיחה מסכמת כאן, ב”בור", בהשתתפות שר הביטחון ובר־לב.¹⁷²

שעה 07:00

האלוף טל חזר מחזית הדרום, ודדו מבקש לשמוע מפיו איך קיבל גונן את ההחלטה להציב בראש החזית את בר־לב.

מספר טל: לגונן אמר, כי הוא נהנה מאמונו המלא של הרמטכ“ל, אבל זו החזית העיקרית. בעמים אחרים היו לוקחים בשעה כזאת גיבורים לאומיים ומצביאים מנוסים. בפיקוד העליון, סיפר לגונן, היו שני משברים ביחס ליכולת עמידתנו בדרום, והוצע אז שהרמטכ”ל עצמו יֵרד לסיני כדי לקבל החלטה, ואיש לא יראה בזה גילוי של אי־אמון. טל מצטרף לדעה, שבנסיבות הקיימות מוצדק בהחלט מינויו של בר־לב, ושניהם תמימי דעים, שבשום אופן אין להניח לגונן להסתלק מן הפיקוד. “זה באמצע הקרב, מה יגיד עם ישראל?” – וטל מעתיר דברי הערכה מקצועיים על גונן, העולה בעיניו על כמה מבכירי מפקדי השריון.

בצד כל זה – כך נדמה – יש בלבו של טליק על דדו: אתמול, בצאתו לפיקוד הדרום, לא גילה לו הרמטכ“ל שהוא מתכוון להציע לבר־לב את האחריות העליונה על החזית, אף ש”כבר התבשל אצלי בראש שצריך לעשות משהו." ושמא נפגע על שלא קיבל הרמטכ"ל את הצעתו, שהוא יהיה האיש “בצדו” של אלוף הפיקוד?¹⁷³

אם כך ואם כך, ברור שגונן עצמו טרם השלים. דדו משוחח איתו טלפונית, להודיעו כי בר־לב כבר נמצא בדרכו לדרום. ההודעה לציבור תהיה, כי רב־אלוף בר־לב גויס ויקבל תפקידים מיוחדים לעזרת הרמטכ"ל. אחד התפקידים האלה – שעכשיו ירד לחזית הדרום. בעוד שמונה ימים ישוב ויעלה צפונה. גם אצל חקה ישב כל זמן הקרב.

גונן מוסיף לאיים בהתפטרות, ודדו – באורך רוח לא־נלאה – מנסה עליו את כל קסמיו, ובלבד שיימנע משבר פומבי: בעצם, לא משתנה דבר. אתה נשאר אלוף הפיקוד. תאר לעצמך, שאני מצליח להתפנות, בא אליך, יושב אצלך למטה – ואנחנו עובדים יחד. הן מדובר ברמטכ"ל הקודם. תעבוד איתו ברוח טובה.

עם זאת, מבהיר לו דדו את המצב ההיררכי שייווצר: אבל הוא המפקד – וכך תעבוד איתו. הוא אף מרמז על הלחצים המופעלים עליו מלמעלה, לחצים שהיו עלולים “להביא אותי לפתרונות יותר גרועים – בשבילך.”

בסופו של דבר, מסתיימת שיחה זו ברוח טובה ובהסכמה. דדו מבקש לקשרו מיד עם בר־לב, כדי להגיע להבנה שלמה. לחדרו נכנס באותה שעה מזכירהּ הצבאי של ראש הממשלה, תא“ל ליאור, ודדו מעיר: “חיים הוא יותר ג’נטלמן מכל אחד מאיתנו. יש פה איזו אי־נוחות לחיים, שהוא ישמש עוזר לרמטכ”ל…”

פרשה זו מגיעה, לפי שעה, לסיומה.

אחרי צאתו, שב ומתקשר מזכירהּ הצבאי של ראש הממשלה, תא“ל ישראל ליאור, ובפיו בשורה חשובה: “הלילה אישר הנשיא את כל הבקשות שלנו”. מעט אחר־כך מתקשר רא”ל צור, עוזר שר הביטחון, ולפי תגובתו המוקלטת של דדו יש לשער שצ’רה בישר אותה בשורה. דדו: "הלו, צ’רה, יוצא מן הכלל – לי אין בשורה, המצב של אתמול בערב.¹⁷⁴

שעה 07:30

הנושא העיקרי העומד היום להכרעה – המתקפה הגדולה בחזית הצפון מחר – אם לקיימה ואיך. בכל הנוגע לקושי בקבלת ההחלטה הנכונה מבין כמה אפשרויות – יהיה זה יום מתוח ביותר. עד עכשיו, חרף חומרת המצב הצבאי, שמר דדו על מידה גבוהה של יציבות – אך העייפות המצטברת מתחילה לתת את אותותיה גם בו, והלחצים המופעלים עליו ברציפות “מלמעלה, מלמטה ומהצדדים”, מקבלים עכשיו גם ביטויים מילוליים. כל פרשת פיקוד הדרום מתחה גם היא את עצביו. גוברת בתוכו תחושת בדידות – שאנשים שונים תיארו את הנסיבות שבהן נתהוותה – והולך וכבד העומס המוטל כולו על כתפיו, בלי שיוכל לחלקו עם עמיתיו הקרובים.

הרמטכ"ל משוחח עם אלוף פיקוד הצפון, לקראת ביקורו שם – בשעה מאוחרת יותר הבוקר. לאחר שהוא שומע את תוכניותיו של חופי, מציע דדו “למשש היום את החזית”, לחפש אחר נקודות תורפה. דדו מייחס חשיבות מרובה לקיום הלחץ על הסורים בכל דרך אפשרית. מצבם החמור של הסורים מדאיג את המצרים, ולהערכתו – אם תיאלץ התמוטטותה של סוריה גם את המצרים להקדים ולבקש הפסקת אש, אפשר מאוד שינסו להשיג תחילה מה שאפשר, ואולי ינסו עוד היום לפרוץ דרומה, כדי להשתלט על הנפט של אבו־רודס, וכן להגיע עד למְצרי המיתלה.

(לחצם של הסורים על המצרים לסייע להם היה כנראה גורם מכריע בהחלטת מצרים להעביר את שתי הדיביזיות המשוריינות אל הגדה המזרחית, ובכך נתמלאה, אם גם באיחור, ציפייה זו של דדו.)

שדה התעופה הבינלאומי של דמשק שימש למטוסי “סוחוי 20” ומטוסים צבאיים אחרים, שהמריאו ממנו לפעילות התקפית. לפיכך מבקש הרמטכ"ל את אישורו של שר הביטחון להפצצת השדה – ומקבלו.

לפני שיוצא רב־אלוף בר־לב לסיני, נפגשים איתו הרמטכ"ל וסגנו. טל מעריך, שהייתה הגזמה מרובה בהערכת מספר הטנקים שנפגעו אתמול באוגדת שרון – לא 50 אלא 23 – וגם רבים מתוך טנקים אלה יחזרו מהר לכשירות מבצעית. המצרים, כנגד זה, איבדו אתמול – לפי הערכה – 100 טנקים. ראשי הגשר המצריים, אומר טל, חלשים מאוד, דחוקים בשפת קו המים. גונן אומר, שאינם מגיבים בעוצמה ראויה על הניסיונות ההתקפיים שלנו.

הסיכום שמגיעים אליו הרמטכ“ל והמפקד החדש (בפועל, אם גם לא בתואר) של חזית הדרום: יש לבדוק היטב את מצב הדברים לאשורו. את התוכנית שלו יקבע בר־לב לאחר שיתברר לו איזו משתי האלטרנטיבות אכן מתבצעת על ידי המצרים: הדיביזיות המשוריינות חוצות את התעלה; המצרים מסתפקים ברצועה הצרה שנאחזו בה היום. אשר לתוכנית המצומצמת בצפון התעלה: היום ינסה שנית כוח להבקיע ל”בודפשט" ולבדוק אם ניתן להמשיך הלאה משם.

לקראת המתקפה בצפון

הבוקר יפרסם דובר צה“ל הודעה על מינויים של אלופים במילואים שנקראו חזרה לשירות פעיל: אלוף גביש – מפקד מרחב שלמה; האלופים זאבי ויריב – עוזרי הרמטכ”ל; אלוף הוד – לתפקידים מיוחדים בחיל האוויר; אלוף עמוס חורב – עוזר סגן הרמטכ"ל.

העייפות והמתיחות מקבלות עכשיו ביטוי בעניין המינויים. האלוף טל קובל על כך באוזני דדו: מינוי עוזרים בכפיפות ישירה לרמטכ“ל – ובייחוד אלו של זאבי ויריב – יש בו משום פיחות במעמדו כסגן רמטכ”ל וראש אג“ם. הוא גם סבור שמשתבש הסדר הטוב, ואין הקפדה שכל פקודה תעבור דרך אגף המטה הכללי. חרף מתיחות פתאום זו, קיים בין דדו לבין טליק קשר חברי קרוב זה יותר מעשרים ושלוש שנים, מאז “קורס המג”דים”, ודדו מנסה לפטור את העניין ברוח טובה:

“טליק, אתה טועה. חוץ מזה – תיגמר המלחמה הזאת, ינַתחו אותה, ינַסרו אותה על השולחן הכירורגי. יראו שהרמטכ”ל וסגן הרמטכ“ל עשו את המלחמה מתואם יפה מאוד. אין לזה שום חשיבות, תאמין לי.”

טל: “אזי אני מבקש אותך להקפיד על דבר אחד שלא אמרתי לך: שתעבוד דרכי.”

דדו: "אני אשתדל.¹⁷⁵

מה שחשוב לו ברגע זה – להגיע לצפון, לעשות שם שעות אחדות, לתכנן את הקרב של מחר.

בשעה 09:00 נפגש דדו עם דיין, לפני קביעת התוכנית עם אלוף פיקוד הצפון. אמש נורו מן הפתחלנד 30 טילי קטיושה, והרמטכ"ל היה רוצה לשגר כוח ניכר לפתחלנד. לאחר שיקול, דוחה שר הביטחון את התוכנית. הלילה אישר הנשיא ניקסון את כל בקשותיה של ישראל – וההרגשה היא, שהנה מופעלת סוף סוף הרכבת האווירית.

יחד עם זאת, בשעה זו תומך שר הביטחון במהלך התקפי, גדול ומהיר, נגד הסורים. אם נכה מהר וחזק – נקבל גם את מה שדרוש לנו.¹⁷⁶

בשעה 10:00 עתידה להתכנס ישיבת ממשלה. דדו עולה לצפון ולא יבוא לישיבה. ובכלל, הוא מוסיף, “אני מרצה יותר מדי – – – נשבר לי!” זו גם הרגשתו של דיין. אמש היה בחזית הצפון, ועכשיו הוא יורד לדרום, מתכוון לבקר את מפקד מרחב שלמה, האלוף גביש.

שעה 10:00

לפני צאתו, מקיים דדו דיון קצר עם ראש אג"א, האלוף קין. הידיעות הטובות מוושינגטון הן המעודדות ביותר ברגע זה ומועילות להתגבר על העייפות ועל המתיחות. הוא מבקש לשמוע מה עומד להגיע ברכבת האווירית ולפי איזה סדר עדיפות.

“אתה ראש אג”א הכי מאושר שהיה אי פעם בצה“ל, יש לך משאבים בלתי מוגבלים – – – עם תובלה של ‘גלקסי’, איפה היה דבר כזה?!” אומר לו דדו. “נחמיה, אתה פשוט בר מזל. אחר כך יגידו: נחמיה קין היה ראש אג”א טוב. הכול הגיע!"

בקומו לצאת את החדר, מבקש גנדי להצטרף אליו: “שישים שעות לא יצאתי מפה, לא ראיתי שמש.”

דדו, שביקש מסוק “בל” כדי לנצל את הטיסה לשינה, אומר: “אני עשיתי שגיאה, ואני מזהיר אתכם לא לחזור עליה: לא חלצתי נעליים ולא התקלחתי מאז התחלת המלחמה. לי זה מפריע לחשוב.”¹⁷⁷

שוב הוא מתעכב: בדיביזיה הסורית שבאזור פריד פרץ כנראה מרד.¹⁷⁸ בעקבות ידיעה זו פתח אלוף הפיקוד במתקפה, והכוח כבר הגיע אל הקו הסגול – וחוצה אותו. הרי זה כאילו אותה התקפה – שביקשו לפתוח בה מחר – מתנהלת כבר עכשיו. חרף ההתלהבות האוחזת את הכול, מציע דדו לאהרל’ה יריב לא לתת לכך בינתיים כל פרסום. הנכווה ברותחין נושף על צוננין: “אתה תגיד שפתחנו בהתקפה – ואז כולם יחכו שמחר נהיה בדמשק.”

את טל, שייצג אותו בישיבת הממשלה, מבקש דדו: לא לעורר בשרים ציפיות מוגזמות לגבי ההתקפה שנפתחה הבוקר. וכן, בשום אופן – לא לנקוב במספרי האבדות שהיו לנו עד כה.

תוך כדי יציאה בא מולו מאיר עמית, ששב הבוקר מחוץ לארץ והתייצב, מבקש תפקיד מועיל:

“נחפש לך,” אומר דדו. “נקווה שנמצא.”

שעה 11:25

דדו הגיע לחפ"ק של פיקוד הצפון. ראש המטה, תת־אלוף יקותיאל (קותי) אדם, מצייר את תמונת המצב. כל הרמה – להוציא את החרמון – בידינו. מסתמנת ראשיתה של מנוסה רבתי.

בשיחות עם מפקדי האוגדות ועם אנשים שומע דדו, לראשונה, רשמים בלתי אמצעיים על מה שאירע כאן בשלב הראשון של הלחימה. “היו כאן רגעים, שעוד לא עברתי כמותם בחיים,” אומר יקותיאל (קותי) אדם. “אתה מרגיש, שזה פורץ כמו זרם של מסוממים, מטורפים – שאינם נעצרים. יורד לך לקיבה, מתייבש לך בגרון ובראש. בקשר שמעו סורי אחד קורא: ‘אני עוזב אותם והולך לבדי לטבריה!’…”

חיל האוויר הפיל היום 6 מטוסים סוריים והוא תוקף את צירי התנועה שלהם – אבל היום הופיעו מחדש טילי הקרקע־אוויר, מוסר לו האלוף חופי. אומנם, אפשר היה לנוע – אבל ציר אחד ממוקש ויש להיזהר.

ועוד: הרכבת האווירית שהחלו להפעיל הסובייטים תנחת היום אחר הצהריים, וכדי שלא יוכלו לנחות – צריך לתקוף מסלולים, ובו־בזמן להיזהר שלא ייפגעו המטוסים עצמם. דדו תומך בתוכנית זו, אך לזה עליו לקבל אישור משר הביטחון, או מראש הממשלה.

שעה 12:55

בניגוד לרושם שנוצר מוקדם יותר – טרם נפתחה ההתקפה אל מעבר לקו הסגול, חוץ מיוסי בן־חנן, שבשעת החצייה עלה על מוקשים – ונעצר. אין תמונה בהירה כל צורכה על המתרחש בקו – ודדו מפקפק אם אכן התמוטט כבר המערך הסורי.

חופי עצמו סבור, שטרם חלה התמוטטות. יתרה מזו: עוד מעט תסתיים היממה הרביעית שכוחותינו נלחמים בלי מנוחה, והם עייפים מאוד. יאנוש אומר, כי העיניים נעצמות וכל מי שנעצר – נרדם מיד. מוסה פלד תומך ביציאה מיידית למתקפה לאורך אחד הצירים. דן לנר, כנגד זה, אומר גם הוא שהאנשים עייפים מאוד.

נוכח כל זה מתעוררת השאלה: האם להמשיך ולקיים את הלחץ על הסורים ולא להרפות – או להניח לכוחות מעט זמן להתארגנות, לשינה ולתכנון מדוקדק של התקפת מחר.

בשעה 13:25 מוסר האלוף חופי משמו של מפקד האוגדה – רפאל איתן – כי היום לא יוכל להבקיע בגזרתו את הקו עם החטיבה של יאנוש, ולפיכך ניתן אישור ליציאת החטיבה לאחור לשם התארגנות למתקפה מחר.

לאחר מכן ניתנת לרמטכ"ל סקירה מלאה של התפתחות המערכה ברמת הגולן, ובעקבותיה בוחנים הוא וחופי את שיטת הקרב מחר ואת מגמתו.

שאלה עיקרית היא: האם לפרוץ בציר קונייטרה־דמשק, שהוא הדרך היותר קצרה, או להעדיף ציר דרומי וארוך יותר, הנראה קל יותר לפריצה. ואולם כל טעמה של פריצה אל מעבר לקו הסגול הוא יצירת איום על דמשק – וספק אם הליכה בציר הדרומי תאפשר את מימושה של מגמה זו.

שאלה נוספת – ציר אחד, גם לדעת דדו, לא יביא לבדו להתמוטטות החזית כולה, ולכן יש אולי להבקיע גם בכודנה, בציר שני. אלא שהכוח שבידינו היום – אומר חופי – מספיק בקושי להבקעה בציר אחד. המפקדים, הוא אומר, הם לא חבר’ה שצריך לדחוף אותם – הם לוחצים. מחר כבר יעמדו לרשות הפיקוד עוצבות שריון גדולות יותר, אבל היום – שלוש האוגדות אינן אלא אוגדות על פי שְׁמן בלבד.

שעה 14:25

סגן הרמטכ"ל מתקשר ומוסר על לחץ רציני שנתהווה בחזית הדרום. אוגדת ברן נלחמת קשה, וחיל האוויר נתבקש לסייע בדחיפות. טל צופה שתיפתח מתקפה דומה גם בגזרה של אלברט, מצד כוחות הארמייה השלישית. מוקדם יותר הורה דדו להעלות לצפון עוצבת שריון מצומצמת, לחיזוק כוח ההלם מחר. נוכח התנגדותו של טל, משהה דדו החלטה זו.

כוונתו הייתה לצאת מחפ"ק הפיקוד לרמת הגולן, אבל עכשיו הוא מחליט לשוב מיד למוצב הפיקוד העליון: האם מעידות התקפות אלה בדרום על כך, שאותן דיביזיות משוריינות כבר החלו בצליחתן אל הגדה המזרחית?

בכל מקרה, אומר דדו לפני שהוא חוזר, יש לפתוח מחר במתקפה. על עוצמתה יצטרך להחליט אלוף הפיקוד מחר. ואשר לצירי התנועה של הכוחות הפורצים: אוגדת רפול תפרוץ בציר הצפוני, במורדות החרמון, שיבטיחו את אגפה הצפוני מפני הפתעות. אחריה בדירוג, תבקיע אוגדת דן לנר לאורך כביש קונייטרה דמשק, בגזרה צרה אחת, מרכזית, מול כוחות שלא לחמו.¹⁷⁹

שעה 15:50

הרכבת האווירית הרוסית תנחת בשעה הקרובה בשדה התעופה של חאלב. לפי שעה יודעים על 14 מטוסי “אנטונוב” הענקיים, נוסף ל־11 שכבר זוהו, וה“קבינט” אישר הפצצת המסלולים – מעדכן האלוף טל את הרמטכ“ל בשובו אל ה”בור". ההפצצה תהיה בעוד שעה קלה. המטוסים הרוסיים נושאים טילי קרקע אוויר, ומניעת נחיתתם תשהה את הצבת הטילים ותאפשר את המשך פעילותם של מטוסינו.

בחזית סיני – ממשיך טליק – נלכד כוח מצרי, כנראה חטיבה ממוכנת, שהייתה בדרכה לסואץ, והופצץ על ידי חיל האוויר, בהתאם לתוכניתו של האלוף גביש. מעריכים, שהושמדו להם 80 טנקים.

זרימה רבה של כוחות מצריים נמשכת בגזרת הארמייה השלישית, ואלה מאיימים על אוגדת אלברט. קרבות היו גם לאוגדת ברן, בגזרת הארמייה השנייה, בצפון, והם טוענים שהסבו למצרים אבדות מרובות.

ניסיון הימים האחרונים לימד את דדו לקבל בהסתייגות את הדיווחים האלה: “דפקנו מאה טנקים… מאתיים טנקים… שלוש מאות טנקים… אתמול היה קרב גדול! שלשום היה קרב גדול!”

בינתיים חזר שר הביטחון גם הוא מביקורו אצל מפקד מרש“ל, והוא נדבר עם הרמטכ”ל שייוועדו שניהם בעוד כשעה.

שעה 16:45

רב־אלוף בר־לב מוסר לדדו סיכום ראשון של רשמיו על פיקוד הדרום: הרושם העיקרי

– אלה הן הסתערויות החי"ר המצרי, החמוש בטילי נ.ט.. אלה הן התקפות מתאבדים. קוצרים בהם במקלעים, והם שבים ובאים, גלים גלים, גלים גלים, כמו הסינים.

דדו חוזר באוזני עמיתיו על מה שאמר בר־לב: במקום טנקים – אולי כדאי שיהיו לנו, פשוט, מרגמות 81 מ"מ.

ומן הצפון ידיעה מדאיגה: דיביזיית השריון העיראקית מתגלגלת לעבר הגבול הסורי. יש לעכב אותה ולפגוע בה במידת האפשר. “אין עכשיו דבר חשוב מזה,” אומר דדו ומבקש לקרוא לקחצ"ר, מאנו שקד.¹⁸⁰

תא"ל שקד נסער כולו – הנה האפשרות לפעול: “בחזית נלחמים – ואני ב’בור'. אבל ככה זה בחיים – לפעמים אתה רץ כמו פרד קדימה, ולפעמים אתה תקוע,” יתאר מאנו את רגשותיו באותם ימים. “אני לא יכול, אישית, עם המפקדה שלי בלבד, להילחם! – התסכול היותר גדול הוא שאני משוכנע, כי בכוחי ובכוח התכנונים שבידי, ועם קבוצות קטנות של לוחמים מעולים שהיו בידי – אולי לא הייתי משנה את פני המלחמה, אבל יכולתי לסייע…”

והנה שעה כזאת. הכוונה: להנחית כמה הליקופטרים עם לוחמים, בלב המדבר, בקרבת הכביש שעליו נעים כוחות הדיביזיה העיראקית.

זה מבטל כל פעולה אחרת, אומר דדו, וזה הלילה.

רק תגיד, מתלהב מאנו. אנחנו כבר עבדנו על זה. אני יוצא אישית לשם!

“רילאקס, רילאקס, צריך ראש צלול עכשיו!” – אומר דדו.

“יש, המפקד!”

“זה חשוב, כי זה מבצע שיש לו השפעה אסטרטגית!”

את מה שבוצע, למעשה, מתאר לאחר זמן שקד כמצומצם יותר מכפי שניתן היה לעשות:

“הגענו לשם, ללב המדבר, והכוח התקרב אל הכביש ושם מארב. הגיעה אורחה קטנה – כמה נושאי טנקים, כמה משאיות, כמה ג’יפים. כל האורחה נפגעה – והכוח התפנה וחזר בשלום הביתה. איזה אושר היה במטה הכללי! סוף סוף משהו הלך!…”¹⁸¹

שעה 18:00

מאז שב הרמטכ“ל מן הצפון, לפני יותר משעתיים, מתנהל דיון – לקראת החלטה שיקבל הדרג המדיני בשעה מאוחרת יותר – על השלב הבא של המלחמה. לשלביו השונים של דיון זה עוד נשוב. מן הראוי להקדים ולהאיר, בקצרה, את מה שמחוללות כנראה העייפות, המתיחות ואותה התנפצות אמיתות – ו”כריזמות" מנהיגותיות – שגרמה לה המלחמה בעצם פריצתה. ביטוי לאותן מתיחויות ניתן בשיחה צדדית לכאורה בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל בעניין המעוזים של קו בר־לב.

משה דיין מגיע – כפי שכבר הוזכר – מן הדרום, ובין השאר מביקור אצל האלוף גביש. שוב נשנה מה שחוזר וקורה מאז שפרצה המלחמה – ובניגוד דרמטי למעמדו עד יום הכיפורים, מעמד של סמכות בלתי מעורערת. “עצותיו המיניסטריאליות” פשוט אינן מתקבלות, ובדיוני הקבינט מתקבלת שוב ושוב ההכרעה בהתאם לקו שממליץ עליו הרמטכ“ל. כך מתאר קצין בכיר את הביקור במפקדת מרחב שלמה, שנוכחים בו גם קציני המטה של האלוף גביש: שר הביטחון מגיע וגוער באלוף על שהורה לפנות מאבו־רודס את הצנחנים, את צוותי חיל הים ואת סוללת טילי ה”הוק" הנגד־מטוסיים, הוא מצייר תמונה קודרת של זרימת השריון המצרי דרומה, לעבר ראס־סודאר. גביש, שאינו אדם יהיר, משיב:

“שיבואו הנה כל הדיביזיות האלה!”

“משה דיין! שיבואו הנה כל הדיביזיות האלה – זה לטובת עם ישראל. זה לטובת הלחץ על גורודיש. – – – ושנית, משה דיין, אין להם סיכוי ולכבוש את אבו־רודס, עם שדות הנפט! יש לי שבעים קילומטרים, לרשותי עומד כל חיל האוויר, הם אינם מוגנים כאן על ידי הטילים – אבן על אבן לא תישאר מהם.” ¹⁸²

אותו מפקד בכיר, המתאר את המעמד ההוא, ש“היכה בתדהמה את כל הנוכחים”, מוסיף ומספר כי שר הביטחון פנה אל האלוף פלד, מפקד חיל האוויר, שהיה גם הוא באותו מעמד, ושאל: “אז לא אכפת לך, ששייקה יזיז את הטילים שלך?” השיב פלד: “שיחליט שייקה מה שהוא רוצה. אני מקבל את זה…” ומוסיף אותו מפקד: “ושר הביטחון לא אמר עוד דבר – קם ונסע.” ואנחנו, היום, יודעים, שתוכניתו של גביש פעלה היטב, הכוח המצרי הוכה קשה וכל הניסיונות המצריים לנוע דרומה נכשלו כישלון חרוץ.

מכל מקום, אותה שיחה של שעה 18:00 מתנהלת בשוב דיין מן הדרום.

בשיחה עם דדו, מעלה דיין – לתדהמת הרמטכ“ל – את פרשת מעוזי התעלה ורמת הגולן. נשמע בדבריו רמז על ועדת חקירה, והוא מבקש הסבר בכתב, כדי שאפשר יהיה להביאו לממשלה ולהבהיר לה את השתלשלות העניינים במעוזי התעלה. אין הוא מסתיר את ביקורתו החריפה על כך, שבמוצאי יום הכיפורים, עם נסיגת הטנקים, לא פונו גם המעוזים. הרמטכ”ל מעיר, כי מונה קצין חוקר, אבל דיין חוזר ומבקש “נייר”, כדי שידע מה להשיב, אבל כבר עכשיו הוא מביע תמיהה: אם ניתנה התראה ערב יום הכיפורים, והרמטכ"ל הטיס לשם צוותי טנקים – מדוע לא פונו המעוזים ברגע שהוברר, כי הולכים לנתק מגע?¹⁸³

דדו מגיב בשתיקה, אך ניתן לשער, כי אותו יום החריפה מאוד אותה תחושה, שמעידים עליה רבים, של בדידות “מלמעלה, מלמטה, מהצדדים”. אולי אף עברה בו מחשבה, שיש מי שמכין עצמו, כבר בשעה זו – כשאת המלחמה עוד צריך לנהל ולנצח בה – לאותה שעה שלאחר המלחמה, כאשר “ינתחו אותה, ינסרו אותה על השולחן הכירורגי”, כפי שאמר הבוקר לטליק.

לתקוף בצפון ולבלום בדרום – או להפך?

נשוב אל הדיון עצמו, שהחל מוקדם יותר והשתתפו בו האלופים טל, זעירא, זאבי, יריב וכן ראש ה“מוסד”, צבי זמיר. האלטרנטיבות שביניהן יש להכריע, הן שתיים:

הראשונה, להמשיך בבלימה בחזית התעלה יום נוסף – ולרכז כל כוח אפשרי, ביבשה ובאוויר, בצפון, כדי להביא את המלחמה בסוריה לידי הכרעה;

השנייה, להתארגן בהגנה בקו הפסקת האש – להעביר אחת האוגדות לחזית הדרום, וכעבור שלושה ימים לעבור להתקפת־נגד בסיני.¹⁸⁴

להתקפה בצפון יש טעם, ידגיש הרמטכ"ל, אם ניתן יהיה להשלים אותה בתוך יומיים, להעמיק מזרחה, להיערך בקו חדש, נוח יותר מזה שעומדים בו עכשיו, ובכך לאיים על דמשק. לקו הפסקת האש יש יתרונות, שדדו מונה אותם: לאורכו יש מוצבים, ישנה תעלת נ.ט. וניתן להחזיקו בשתיים מתוך שלוש האוגדות. אם אין קו טוב יותר – אולי מוטב לחסוך דם ושריון ולעמוד על עומדנו. זו הדילמה.

בשעה 18:00, כאשר מצטרף שר הביטחון, נפתח למעשה מחדש הדיון בשתי אלטרנטיבות אלו.

המצב בחזית הצפון – אומר דדו – אינו זה של התמוטטות המערך הסורי. מערך זה עודנו חי ולוחם. נעשו היום ניסיונות פריצה לאורך החזית כולה, על ידי כוחות שלוש האוגדות. מתברר, כי ההתקפה הסורית נערכה על ידי החטיבות הממוכנות והמשוריינות של דיביזיות החי“ר, ואילו חטיבות החי”ר מוסיפות לשבת במערכים כמקודם, על ה“סטרלות” וה“סאגרים” ותותחי הנ.ט. וגדודי הטנקים מטיפוס “טי־34” שלהן. אף כי חטיבות השריון נהרסו, כנראה, לגמרי – מצבן של חטיבות החי"ר טוב, כנראה, ונוסף על כך ערוכות מאחור עתודות השריון של הסורים.

ואילו בצד שלנו, בסוף היום, לא נותרו לשלוש האוגדות טנקים אלא כשלוש חטיבות תקניות. בכל פעם שנעצרים – נרדמים כולם. אי־אפשר להזיז טנקים באלחוט, אומר דן לנר, משום שאת הפקודה “נוע” אין איש שומע. ישנים…

כבר בשעה 14:30, מספר דדו, אמרתי להפסיק כל קרב, כל מגע: דממה! תישנו, תנוחו, תגרזו, תתקנו – תעשו הפסקה!… כיוון שבראשית הבוקר – ממש מול השמש – לא טוב לפתוח בהתקפה, נוכל להתחיל מחר באחת־עשרה. במשך הלילה יצליחו להחזיר לשְמִישוּת עד חמישים עד מאה טנקים, ועם כוח כזה אפשר יהיה לתקוף ולהבקיע, וברגע שנבקיע – נתחיל לרוץ.

דדו מוסיף ומסביר את תוכנית ההתקפה, שתתבצע בגזרה הצפונית של החזית ובציר קונייטרה־דמשק. במורדות ההרים תנוע אוגדת רפול, שתגן על האגף השמאלי של אוגדת לנר, ואילו האגף השמאלי שלה עצמה יוגן על ידי הרכסים הגבוהים. בדירוג, אחריה, תתקוף אוגדת דן לנר, שתסתייע בארטילריה, וכיוון שמחר כבר יהיו מוצבים מחדש טילי קרקע־אוויר – יהיה הסיוע האווירי מוגבל יותר.

אם יסתיים המהלך בכך, שיהיה איום ממשי על דמשק, והסורים יבקשו הפסקת אש, הריהו כדאי. אבל אם יסתיים באיזושהי הפסקת אש שלאחריה תיפתח מלחמת התשה – זה יהיה רע.

כנגד אפשרות זו מציג דדו את האלטרנטיבה – המעבר להגנה בצפון, הורדת אחת האוגדות לסיני. אותה אוגדה תוכל להצטרף למלחמה בסיני בעוד ארבעה חמישה ימים.

שר הביטחון שב עכשיו מן הדרום. הוא שמע את דעתם של בר־לב ושל גונן – הוא אומר – ואין להם בשעה זו כל אפשרות לצלוח את התעלה. הוא עצמו אינו מאמין בצליחה רבתי, כי אם רק בהיאחזות באיזו נקודת מפתח קטנה – והכוונה היא לפיתחה הצפוני של התעלה – מבצע שמשקלו יהיה בעיקר מדיני. להערכתו, ספק אם ניתן יהיה להגיע בשבועיים הקרובים למצב, שאפשר יהיה להדוף את המצרים אל הגדה המערבית. הוא מצדד באלטרנטיבה השנייה – התארגנות בהגנה ברמת הגולן, על “הקו הסגול”, והורדת אוגדה אחת דרומה. המצרים ינסו בוודאי לשוב ולכבוש את אבו־רודס ולהשתלט על הנפט, יאבדו בניסיונות אלה שריון רב, ובתוך ימים אחדים ישתנה שם המאזן לטובתנו, וניתן יהיה לבצע אותה צליחה מוגבלת.

ניתוח המוליך להעדפת האלטרנטיבה הראשונה מציג דדו: העברת אוגדה מחזית הצפון לחזית הדרום בשעה זו, פירושה ארבעה חמישה ימים אשר במהלכם יהיה קיפאון בצפון, ואילו בדרום תימשך אותה שחיקה איטית של כוחותינו. אפילו נכונה ההנחה, שבשל לחצם ההולך וכבד של מדינות אירופה המערבית, יפאן וחברות הנפט הגדולות על וושינגטון להביא להפסקת אש בתוך יום־יומיים, ואפילו אין לצה"ל ברגע זה אפשרות להדוף גם את המצרים לקווים הקודמים, האלטרנטיבה היא “לגמור עם קו שונה דו־צדדית – אנחנו שינינו את הקו בסוריה, ואתם במצרים שיניתם.” כיוון שכך, וכיוון שכל יום נוסף של מלחמה אינו לטובתנו – יש להילחם מיד, ובמלוא העוצמה, ואת זה ניתן לעשות – בלי לבזבז ימים בהסעת כוחות מחזית לחזית – רק בצפון.

מכל מקום, אומר דדו, שאינו זז מדעתו עד סוף הדיון, בכוונתו לטוס לדרום עוד הערב. ניתן להניח, שהואיל ואת עמדתו הסמיך דיין על חוות דעתם של בר־לב וגונן, ביקש גם הוא לעמוד מקרוב על המצב כפי שהוא נראה משם.¹⁸⁵

שעה 20:40

עד עכשיו לא יצא דדו לסיני, כפי שאמר שיעשה. לכאורה, דחה את טיסתו עד לאחר שיסוכם “דיון הערכת המצב” ותיפול ההכרעה – תוקפים מחר בסוריה או אין תוקפים.

“לא היה לו כוח לנסוע,” אומר קצין מטה זוטר, המבחין בעייפותו של הרמטכ"ל, אך לא במצוקתו הפנימית.

“הוא יֵצא מפה בעוד שלושת רבעי שעה,” אומר אחד האלופים ממטהו המצומצם של דדו.

ההכרעה קשה כשאול, ואילו לראש הממשלה וחבריה לקבינט יש להביא המלצה חד משמעית: ממתינים וצוברים כוח – או מקיימים מחר לחץ התקפי בחזית הצפון. דעתו של שר הביטחון בשעה זו, וכך אמר בלשון ברורה, שיש להיערך להגנה על “הקו הסגול” בחזית הסורית – אף שאת ההכרעה עצמה נצטרך להביא אל גולדה, ואילו היא – “לממשלה, או למי שהיא תרצה.”

דדו עצמו אינו מתעלם מחומרת המצב. כאשר הוא שב ומנתח את האלטרנטיבות יחד עם מטהו המצומצם (הכולל את האלופים טל, זעירא, יריב ואולי עוד קצינים בכירים), מציג הוא “תחזית שחורה” ומבקש שיתקפוה, שינסו לחשוף ליקויים במחשבתו.

תחזית “שחורה” אחת – ושתי “ורודות”

בצד האפשרויות שכבר נשקלו, מועלית אפשרות שלישית: שאחת מאוגדות הדרום – אוגדת שרון – תועבר לחזית הצפון כדי שהעוצמה שתרוכז שם תאפשר הישג משמעותי יותר מזה שניתן לחזותו מהפעלת האוגדות המצומקות הפועלות בחזית זו עכשיו. אך הצעה זו גרועה אף מזו ההפוכה – העברת אוגדה מן הצפון לדרום. במהלך אותם ארבעה־חמישה ימים, שאוגדת שרון תימצא “בין החזיתות”, ילך ויגבר הלחץ המצרי – ייתכן, שתועברנה לסיני גם שתי הדיביזיות המשוריינות – וכוחותינו יאלצו לסגת, צעד אחר צעד, ולהתבצר במעברי ההרים.

“זו מצדה שלנו, ואת זה הצבא המצרי לא ייקח,” אומר דדו, אבל במהלכם של אותם ארבעה־חמישה ימים תספיק הדיביזיה העיראקית, הנעה כבר עכשיו מערבה, לחצות את המדבר ולהיערך בקו ההגנה עם כל 300 הטנקים שלה, והמלחמה בצפון תהיה אז קשה הרבה יותר מאשר היום.

להכרעה לא נצליח להגיע אף לא באחד משני המהלכים האלה, מגיע הרמטכ“ל למסקנה, כי אם, אדרבה, בדרך זו נביא ל”סטטוס קוו של התשה, וכאשר כל עם ישראל מגויס בקווים הכי אידיוטיים שאפשר לצייר במזרח התיכון."

ומכאן מגיע הוא להצגה פרובוקטיבית של אותה “תחזית שחורה”, שהוא מבקש מעמיתיו שיקעקעו אותה, והיא זו שהציע מוקדם יותר דיין: הואיל ושיפור המצב בחזיתות אינו צפוי בימים הקרובים, צריך להיענות להפסקת אש – ואם תשהה מועצת הביטחון את החלטתה, יש להיערך בקווים הנוחים ביותר להגנה, כדי להבטיח שלא ילך המצב ויורע עוד יותר – וכך לעמוד ולהמתין להפסקת האש. “זו האלטרנטיבה השחורה.”

כנגדה, מתווה דדו שתי אלטרנטיבות “ורודות”:

האחת היא זו שתיכנן למעשה כבר בצהריים, בפיקוד הצפון – אוגדת דן לנר תוקפת בציר קונייטרה־דמשק, במלוא העוצמה, תוך שהיא נעזרת באגפה השמאלי באוגדת רפול, ומביאה את הסורים לכך, שהם יבקשו הפסקת אש. כתוצאה מהתקפה זו שלנו, תיווצר סימטריה מסוימת: המצרים כבשו רצועה בסיני, אנחנו כבשנו שטח בסוריה – נסכים להיסוג לקווי הפסקת האש, בתנאי שכך יעשו גם המצרים.

השנייה: בתוך יום־יומיים פותחים בהתקפה על פורט־סעיד, צולחים את התעלה עם האוגדות המצויות היום בסיני (בלי העברת כוחות מחזית לחזית), חיל האוויר פועל במלוא עוצמתו במצרים, סאדאת מבקש הפסקת אש בקו התעלה, ואנחנו מסכימים לכך.

דיון זה אינו עיוני. יש להכריע – הערב – בין שלוש האלטרנטיבות האלה, וביתר דיוק, אם תוקפים מחר בסוריה – או אם אין תוקפים.

זהו כבר הסיבוב השלישי של דיון קשה זה, שהחל בבוקר, והדעות במטהו המצומצם חלוקות, וסגן הרמטכ“ל, האלוף טל, נוקט עמדה מנוגדת לזו של הרמטכ”ל. כנגד התומכים במאמץ מרבי להגיע להכרעה בחזית הסורית, נשמעת הדעה, שיש להמתין “בתקווה שיהיה שינוי במצב.”

דדו מכאן – דיין וטל מכאן

בפתיחת דיון מכריע זה – בשעה 20:40 – נתן דדו ביטוי לתמורה שחלה במחשבת הימים האחרונים בהערכת המצב ובהגדרת מטרת המלחמה, שעד היום הייתה לסיים אותה בקווים יותר טובים ולגרום לאויב אבדות. אלא שעכשיו “אנחנו עומדים במצב, שיש לי ספק אם אפשר לסיים אותה בלי הפסד טריטוריאלי כלשהו – עם קווים טובים יותר מאלה שמתוכם התחלנו.”

אך בסופו של הדיון שב ומתחזק הוא בדעתו, שיש לדחות את “התחזית השחורה” ויש ללכת בדרך שגיבש לעצמו כבר בצהריים. אלא שהוא מבודד: גם שר הביטחון וגם סגן הרמטכ"ל אינם מקבלים קו זה ומציעים מהלך שונה.

דדו מבקש להתקשר עם שר הביטחון ולבקש פגישה נוספת איתו – מיד.

אל פני השטח עולים שוב – כמו בבוקר – סימני המתיחות והעייפות, המוצאים ביטויים לא רק בחילוקי הדעות בין הרמטכ“ל לבין סגנו, כי אם בתחושתו של האלוף טל, שאין דעתו נשמעת בדרגים שבהם מתקבלות ההחלטות; שהוא מנוטרל. כוונתו בעיקר לכך, שלאותן ישיבות של ה”קבינט" והממשלה שמשתתף בהן הרמטכ"ל אין גם הוא מוזמן ולא ניתן לדרג המדיני לשקול גם השקפה אחרת, אבל עכשיו – כדבריו – לא היה רוצה, שאת דעתו ישמע דיין רק לאחר שתיפול ההכרעה.¹⁸⁶

עייף וכעוס מפסיק אותו דדו: “אני מפסיק אותך, כי אני רוצה שתבוא איתי אל דיין.” באוזני שר הביטחון ישמיע טל את תוכניתו האלטרנטיבית: בסוריה – מתקפה מוגבלת, ליצור איום על דמשק; בסיני – נסיגה עמוקה, למשיכת המצרים לתוך מרחבי המדבר, ורק אז להפעיל נגדם את מלוא עוצמת חיל האוויר והשריון.

שעה 21:00

לקראת ההחלטה הצפויה – מתקיים אצל שר הביטחון סיבוב נוסף. הכול חוזרים ומבססים את טיעוניהם ואת התוכניות להמשך המלחמה, ועדיין קיים ועומד הבדל יסודי בין הקו שמציע הרמטכ"ל לבין זה שמצדד בו שר הביטחון.

דדו אינו שוגה באשליות, והערכתו היא שהכוח המרוכז עכשיו בפיקוד הצפון אינו מספיק בשביל להביא את הצבא הסורי לידי התמוטטות גמורה ולפריצת הדרך לדמשק. ואף על פי כן, זו הטובה שבאלטרנטיבות, ויתרונה העיקרי הוא: אין ממתינים – אלא תוקפים מחר.

ולעומתו שולל דיין את התבונה שבמתקפה בצפון מחר.

במצב דברים זה עוברים למשרדה של ראש הממשלה.¹⁸⁷

שעה 21:30

אל דדו נלווים הפעם בכירי מטהו המצומצם: האלופים טל, זעירא, בני פלד, זאבי, יריב. אצל ראש הממשלה נמצאים, נוסף לשר הביטחון משה דיין, השרים יגאל אלון וישראל גלילי.

הרמטכ"ל פותח בתיאור המצב בסופו של אותו יום – “היום המכריע” במלחמה עד עתה. ארבעה ימים פעלנו לפי קונספציה מסוימת: בחזית המצרית בולמים את ההתקפות, ואילו בחזית הסורית עוברים להתקפת־נגד, שרק לאחר שנגיע בה למצב טוב – ניתן יהיה אולי לרכז את מרב המאמץ בדרום. היום הגענו בצפון לקו הפסקת האש, ולהגנה – אין טוב ממנו. אם נתארגן בקו זה בהגנה – ניתן יהיה להעביר אחת האוגדות לדרום, אבל זו תוכל להצטרף למלחמה בחזית רק כעבור ארבעה־חמישה ימים. יהיו אלה ימים מסוכנים מאוד – שכן המצרים מוסיפים לתקוף ועלינו להתגונן. גם בלי אותה תגבורת, מעריך דדו, ניתן להחזיק שם מעמד עוד יומיים־שלושה.

הנימוקים בעד מתקפה בחזית הסורית מחר

ואשר להתקפה המוצעת בצפון מחר: אין הוא יכול לנבא בביטחון שנצליח להגיע למבואות דמשק ולהביא להכרעת המלחמה, שכן שישים קילומטרים מפרידים עדיין בין כוחותינו לבין בירת סוריה. הצבא הסורי יוסיף להילחם – אפילו נפגע מאוד בקרבות – ולהתמוטטותו הגמורה אין לצפות. זאת ועוד: בינתיים עלולים להצטרף העיראקים ולסייע בייצובו של קו־הגנה, וכך נישאר אנחנו תקועים בקו־לא־קו, בלי להגיע להכרעה – 15 עד 20 ק"מ מזרחה לקו הסגול. נוסף על כך יעלה קרב זה בקורבנות, ולצורך המלחמה בדרום ייוותרו לנו פחות טנקים. אם תשתבש מתקפה זו באופן רציני יותר, ייתכן אפילו שלא נוכל עוד להפריש כל טנקים מחזית זו לחזית המצרית, וכנגד זה – אם נערכים מחר בהגנה, ניתן להעביר דרומה 200 עד 250 טנקים, אשר יהיו תוספת משמעותית לכוחות הנלחמים שם.

אך לאחר שמנה את כל הנימוקים נגד הצעתו שלו, הוא חוזר ומציע אותה. למאזיניו מזכיר הוא את הספקות הכבדים שהיו במלחמת ששת הימים. אף הוא עצמו העריך אז את כושר הלחימה של הסורים באופן מוגזם, אומר דדו. הקרב שניהלו היה נוקשה, וכאשר דווח לו שהסורים פתחו במנוסה – סירב להאמין. אז טעה, ואולי יהיה גם מחר יום של הכרעה: אם יישברו מחר, ונמצא עצמנו במרחק של 40 ק"מ מדמשק, בטווח התותחים – פותחים אנחנו בזה סיכוי עצום לסיים את המלחמה טוב.

דדו מבקש להזכיר כי הזמן אינו פועל לטובתנו, לא צבאית ולא מדינית. מחר יוכל עדיין חיל האוויר לפעול בעוצמה טובה – אלא שזו פוחתת והולכת, ובעוד ארבעה־חמישה ימים שוב לא תהיה כמו מחר. נרכז מחר את כל עוצמת השריון שבצפון ובשעה 11:00 נפתח במתקפה הגדולה ביותר שבכוחנו לעשות, ביבשה ובאוויר, ותהיינה לה תוצאות.

בתוצאות, מדגיש דדו, מתכוון הוא בראש ובראשונה לחשיבותו המדינית של מהלך התקפי כזה. בעולם כולו מצפים להתקפת־הנגד של ישראל, ואם זו תתמהמה, יתחילו הכול לשאול שאלות – הן בבית, הן הרוסים, הן האמריקנים. התוכנית האלטרנטיבית, העברת אוגדה לסיני, פירושה עמידה בבלימה במשך עוד ארבעה או חמישה ימים נוספים. אומנם, נעמוד בזה, נחזיק שם מעמד, אבל תהיה לכך השלכה שלילית – ולא רק צבאית, כי אם מדינית. ימים נוספים אלה יאפשרו לסורים להתאושש, סאדאת יבקש מהם שיסייעו לו, וכך תלך המלחמה ותתארך, עם ישראל יהיה מגויס כולו, ואנחנו נלך ונותש. את המצרים צריך להכריח לקבל הפסקת אש.

סיכומו של דבר: הרמטכ"ל ממליץ לפתוח מחר בהתקפה בחזית הסורית – ובמלוא העוצמה.

מופעל “הקו האדום” מוסקבה־וושינגטון

כאן צריך להזכיר, כי באותן שעות מתחילה פעילות מדינית בינמעצמתית נמרצת, וזו לא הייתה, כמובן, בתודעה בשעות הצהריים כאשר תיכנן, יחד עם אלוף פיקוד הצפון, את מתקפת ה־11 באוקטובר. התנגדותו לכל הצעה, שיש עמה משום אובדן של ארבעה־חמישה ימי לחימה, מקורה לא רק בחשש מפני משמעות השחיקה המהירה של חיל האוויר והשריון, כי אם מתוך ההערכה שהפסקת האש תוצע ברגע שיתחיל הגלגל להתהפך, אך בעוד הערבים נהנים מיתרון. גם בשעה שנפתח הדיון אצל ראש הממשלה, אין המתרחש בקו האדום מוסקבה־וושינגטון ידוע עדיין למשתתפיו. רק במהלכה מתחמם והולך גם הקו וושינגטון־ירושלים.

אורות הסכנה נדלקו בקרמלין כבר ב־9, ברגע שהושמד מערך טילי הקרקע־אוויר, שתחתיו פעל הצבא הסורי והוא שהגן על בירת סוריה ועל מתקנים חיוניים במקומות אחרים. מיד הוחל בארגונה של רכבת אווירית של מטוסי “אנטונוב”, שמטענם הדחוף ביותר היה – טילי קרקע־אוויר. כדי למנוע את נחיתתם של 14 מטוסי “אנטונוב”, הופצץ אחר הצהריים מסלול שדה התעופה של חאלב. בתוך זמן קצר – כפי שנודע לאחר מכן – התקשר ברז’נייב במישרין עם ניקסון והציע להגיש במשותף למועצת הביטחון נוסח החלטה להפסקת אש בתנאים של הקפאת המצב השורר בשעה זו בחזיתות המלחמה. ניקסון השיב, כי לא יוכל להגיב על ההצעה באורח מיידי, ויענה למחרת היום. השגריר דיניץ, שנמסר לו על כך, הציע לראש הממשלה, כי תשגר מברק מיידי לניקסון ותפרט בו את הסכנות הטמונות במהלך סובייטי־אמריקני משותף כזה, בשעה זו.

כאמור, כל זה ישפיע רק מאוחר יותר במהלכה של ישיבה זו אצל ראש הממשלה, שנפתחה בשעה 21:30.

לאחר שסיים דדו את דבריו והבהיר על איזו מן האלטרנטיבות ממליץ הוא, העיר שר הביטחון, כי דדו הביא עמו את חבר המפקדים הבכירים, כדי שיוכלו השרים לשקול בין הדעות השונות.

סגן הרמטכ"ל מנמק ההתנגדות לתוכנית

דעה שונה מבטא סגן הרמטכ"ל. בחזית הסורית אין סכנה צבאית מיידית, אומר טל, אך היא קיימת בחזית המצרית. אפילו נצליח להכריע את הסורים, לא יביא הדבר לסיום המלחמה עם המצרים, ולעומת זאת – תגרור הצטרפות הצבא הירדני ללחימה בגולן, ובמצב השורר שם תהיה לכניסת שתי חטיבות השריון הירדניות משמעות רצינית.

באחת – טל אינו מצדד בהתקפה רבתי בחזית הסורית מחר, ומסקנתו היא שאת המאמץ יש לרכז בחזית המצרית. את הקרב בדרום אין לנהל בקרבת התעלה, או ממערב לה, כי אם הרחק ממטריית הטילים, בעומק סיני. פירושו של דבר, שעל כוחות צה"ל להיסוג מזרחה מן הקו שהם ערוכים בו עכשיו. אם יחדרו המצרים לעומק סיני, ניתן יהיה לנהל קרבות שריון בשריון ולהפעיל נגדם את חיל האוויר. אפילו ייכנסו למלכודת זו רק באופן חלקי, או לא ייכנסו לתוכה כלל – איננו מפסידים דבר, ומרוויחים שהות לנשימה לניתוק מגע בחלק מן החזית.

דעה מנוגדת לזו, תוך הבלטת הזווית המיוחדת לו, מבטא האלוף פלד. בדומה לרמטכ“ל, סבור גם מפקד חיל האוויר, כי הקדמת המערכה נגד מצרים היא טעות יסודית. בשעה זו טרם שוקם מערך טילי הקרקע־אוויר בחזית הסורית, והעיראקים לא יספיקו גם הם להשתתף מחר במערכה. חיל האוויר הסורי שרוי בפאניקה גמורה – והיום בלבד הופלו להם 17 מטוסים. כן פגע היום חיל האוויר במפקדת חיל הים, בעוד תחנת כוח חשמלית, בנפט, בנמל התעופה של חאלב. מחר יוכל חיל האוויר לבצע התקפה נוספת בצפון, ולהערכתו תרתיע את חוסיין מהצטרפות למלחמה רק סוריה מובסת – ולא להפך. לדחיית התקפת־הנגד בארבעה עד חמישה ימים הוא מתנגד גם מנקודת המבט של חיל האוויר. חרף אבדותיו הכבדות של החיל, עדיין מסוגל הוא להשתתף מחר, בעוצמה ניכרת, במערכה בצפון – ולמחרת היום בדרום. אם יִקְדמו ארבעה־חמישה ימי שחיקה נוספים לשלב התקפות־הנגד, עלול חיל האוויר להגיע לגבול הקריטי, ולפיכך מצדד הוא בתוכניתו של הרמטכ”ל – לפתוח מחר במתקפה בחזית הסורית.

האלוף זאבי, המצדד גם הוא בתוכנית זו, מבקש להזכיר, כי אובדן שטח בסיני פירושו אובדן מדבר, ואילו נסיגה בחזית הסורית מהווה איום על לבה של ישראל. אף הוא עושה הקבלה עם מלחמת ששת הימים, שלרגעים נדמה היה כי הגענו לקצה כוחנו, ודווקא אז נשבר האויב. גם בשעה זו ניצבים שני הצבאות במצב – האופייני לקרבות רבים בהיסטוריה – ודרושה עוד דחיפה אחת, או שתיים, כדי להטות את כפות המאזניים. הישג בצפון הוא גם התנאי לניצחון על מצרים.

ברז’נייב תובע הפסקת אש מיידית

ובתוך כך מגיעות הידיעות על תביעת ברז’נייב לקרוא להפסקת אש מיידית. אפילו ירצו האמריקנים – ויצליחו – להשהות את קבלת ההחלטה במועצת הביטחון, הנה מרגע זה מתחיל לפעול מחוג השניות. מעתה תהיה פעילותה של וושינגטון מושפעת גם היא מיכולתה של ישראל לנצל ביעילות את הזמן הקצר שנותר לה לשינוי פני המלחמה.

עכשיו נוטה גם האלוף זעירא מעט יותר מאשר בשלבים קודמים, לתמוך בתוכניתו של הרמטכ"ל. הוא מתאר את מצבו של האויב הצפוני: שני שלישים מכלל הטנקים שהיו לסורים בחזית אבדו לו – וכמעט כולם נפלו לידינו. בדיביזיה המשוריינת הראשונה שלהם פרצה מרידה. כל מה שנותר להם אינו מצטרף ליותר 350 עד 400 טנקים. אפילו יוציאו מדמשק את כוח השריון – שבראשו עומד אחיו של הנשיא אסד והמגן על המשטר ויחידות מפוזרות באזורים אחרים של המדינה – לא יצליחו להפעיל יותר מ־600 טנקים. כלומר, בהתקפה מחר הוא מצדד, ואם יושגו בה הישגים משמעותיים, יגבר עד מחר בערב הלחץ מצדם של הסורים להפסקת אש מהירה. אפילו יהיו ההישגים במתקפה זו מוגבלים – שב ומפתח זעירא את שאמר דדו מוקדם יותר – חשוב שתהיה לנו אחיזה ממזרח לקו הסגול, שתהיה – לקראת השלב המדיני שיבוא עכשיו – משקל נגד לאחיזה של המצרים ממזרח לתעלת סואץ.

את הצד המדיני של המהלך הצבאי שממליץ עליו הרמטכ"ל רואה ראש הממשלה, ועומדת על מלוא חשיבותו, שכן עשוי הוא ליהפך למנוף: אם יצליח, שוב לא יהיה משקל לתביעה שבתעלה “יוקפא” המצב השורר ברגע זה, ואילו ברמת הגולן יוחזר הכול אל המצב ששרר בטרם נפתחה האש בצהרי יום הכיפורים.

דיין ממַתֵן התנגדותו; אלון משנה דעתו – גולדה תומכת בדדו

שלא כמו בדיונים קודמים, אין שר הביטחון שולל עכשיו את המתקפה מחר באורח חד־משמעי. גם עד עכשיו לא מנע איש בעד כוחותינו בצפון מלהתקדם; גם היום נעצרו רק משום קשיי הלחימה. אבל אם אוגדת דן לנר והפיקוד מסוגלים להכות מחר בבוקר את הסורים מכה רבתי – הוא תומך במתקפה כזאת בכל לב. יתרה מזו, אם יש לכוחותינו נשימה לתת עוד מכה טובה לצבא הסורי – סבור עכשיו דיין – אין דרושה לכך החלטת ממשלה. אשר למצב בדרום, אומנם, מה שהפסדנו – הפסדנו, ואל התעלה לא נשוב, אבל דעתו אופטימית יותר מרוב הדעות שהוא שומע על סיכויינו להתמודד שם. גם בלי שיגור כוחות נוספים לדרום, אין לדעתו סכנה של התמוטטות הקו.

בחלקו הראשון של הדיון נטה יגאל אלון אחר טיעוניו של סגן הרמטכ"ל נגד ריכוז המאמץ כולו בחזית הצפון, אך הידיעה על היוזמה הסובייטית להפסקת אש מיידית מעוררת גם בו הרגשה של מירוץ נגד הזמן. כיוון שאין לדעת כמה ימי לחימה – או שעות – לפנינו, יש לפעול במהירות, להימנע מאסטרטגיה המחייבת תכנון לשבוע ויותר.

את תמיכתה בתוכניתו של דדו מנמקת ראש הממשלה, בראש ובראשונה, בצורך לפעול במהירות. אילו היו מוצעות שתי התוכניות האלטרנטיביות לביצוע מחר – היו טיעוניו של טליק מכניסים אותה להתלבטות קשה, היא אומרת, אך לשבת בחיבוק ידיים בצפון ולהמתין ארבעה־חמישה ימים בדרום, דרך זו נראית לה בלתי אפשרית. ישראל חייבת לנצח במלחמה, וקיסינג’ר כבר אמר זאת לשגריר דיניץ בפה מלא. ואם יש בכוחנו להנחית על הסורים מכה הגונה ולאלצם לבקש הפסקת אש – יהיה זה הישג עצום.

ישראל גלילי מעיר, כי כבר הגיעה שעת חצות ויש לשחרר את הפיקוד העליון – כדי שייגשו למלאכה. הייתה זו קביעה – בדרכו שלו – כי הפור נפל.

הדיונים על התוכנית שגיבש דדו בצהריים בחפ“ק של האלוף חופי נמשכו – משעת שובו אל ה”בור" – תשע שעות, בארבעה או חמישה סיבובים מתישים, אך גם הפעם, כמו ביום ראשון, ניצחה דעתו. בהחלטה על התקפה מעבר לקו הסגול ב־11 באוקטובר ראה דדו – וכמותו רבים מבכירי המפקדים – את אחת ההכרעות האסטרטגיות הקשות – אולי הגורליות – של המלחמה.¹⁸⁸

יום חמישי – 11 באוקטובר

שעה 01:00 ¹⁸⁹

מלשכתה של ראש הממשלה חוזר דדו ל“בור”, ומיד הוא מתקשר עם האלוף חופי כדי להודיעו, כי ב“קבינט” נפלה ההכרעה בעד המתקפה היום בחזית הצפון. האלוף הוד, שניצח על הפעילות של חיל האוויר בשלב הקריטי ברמת הגולן, נמצא בשעה זו בחדרו של הרמטכ"ל. בעוד דדו משוחח טלפונית עם חופי, מעדכן אבנר שלֵו את מוטי הוד בעניין ההחלטה שנתקבלה.

אלוף פיקוד הצפון מתווה את קוויה של תוכניתו, ודדו בוחן איתו – נקודה נקודה – את המהלכים המתוכננים. “אני לא מתווכח איתך,” הוא מעיר. “בינתיים אני רק רוצה לשמוע במדויק את תוכניתך כדי ללמוד אותה.”

כוונתו של דדו להגיע עוד במשך הלילה למפקדתו של חופי, וכן רוצה היה להיפגש עם מפקדי האוגדות ועם מפקדי החטיבות בכל שעה “שתחשוב שזה טוב.” אלוף הפיקוד מציע לקיים את הפגישה עם המפקדים בבוקר, ולפיכך מודיעו דדו, כי בשעה חמש בוקר יבוא אליו לשם אישורן הסופי של התוכניות, ולאחר מכן – בשעה 06:20 – יֵצאו יחד לרמה, אל החפ"ק של רפול בנפאח.

“אבל אני רוצה גם את כל מפקדי החטיבות. אהיה אצלך בחמש. אולי קודם.” ובנימה קלילה יותר מוסיף דדו: “אתה לא הולך הערב לסינימה?!… נלך יחד לראות את המח”טים, נחזור ונעשה מלחמה, יצחק!"¹⁹⁰

הפכים הקטנים האלה, של אותם ימים, נחקקו היטב בזיכרונו של חקה, שכדבריו “לא היה בהם מצב רוח להלצות. במין חצי הלצה היה קורא לי יצחק… אבל אותה שלווה ואותו ביטחון אינם רק בדיבורים, אלא אתה רואה שיש שיקולים, יש החלטות שמשפיעות על גורל הקרב.” חופי מעיר, כי בחירת הגזרה אשר בה תתבצע ההבקעה “הייתה יוזמה שלנו, שהיו לה הרבה נימוקים.” החלטת הרמטכ"ל לאשר מתקפה זו, לדעתו, היא אחת מאותן הכרעות “שהשפיעו – למעשה, קבעו את גורל המערכה בצפון,” אותה החלטה וכן החלטתו של דדו בדבר “הסיוע המסיבי, שניתן לנו במשך שבוע ימים, עד ה־12 בחודש – עד שהשתלטנו על המובלעת.”¹⁹¹

מוטי הוד, מחזק את ידיו של דדו: הוא תומך בתוכנית בכל לב, מאמין שניתן יהיה לתקוף מחר מן האוויר בעוצמה מרובה וכי מזומנת לה הצלחה.

עכשיו, לאחר שעמד על פרטי התוכנית שגובשה בפיקוד הצפון, אומר דדו: “נרגעתי!”

מתקפה בדרום – אולי בעוד יומיים

ומיד הוא מתקשר עם חיים בר־לב, המפקד העליון בחזית הדרום. בשעה מוקדמת יותר הודיע לו דדו, שהוא עתיד לבקר אצלו במרוצת הלילה. כעת הוא מעדכן אותו ומסביר בכך גם מדוע לא יגיע: אנחנו אחרי הערכת מצב רצינית, אומר דדו לחברו, ובכללה דיון בקבינט המלחמה. הוחלט לפתוח מחר במתקפה גדולה ברמת הגולן, והחלטה זו הושפעה מן האיום הסובייטי ומן החשש מפני הקפאת המצב בחזיתות על ידי החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש.

דדו לבר־לב: “זה מהלך כזה, שיש ידיעות שניקסון וברז’נייב מדברים על הפסקת אש על בסיס הסטטוס־קוו. זה עוד לא ודאי. האמריקאים אומרים לנו שהם עוד יכולים לדחות את זה – להם נדמה בכלל, שהנה עוד יום ואנחנו נכבוש את העולם, והם צריכים לתת לנו עוד יום־יומיים – ויתנו לנו גם ציוד, אגב, זה מתחיל לבוא במטוסים – זה הרוח שם.”

אין הוא מאמין, שנצליח להגיע עד מבואות דמשק – אומר הרמטכ“ל התשיעי לרמטכ”ל השמיני – אבל “ניתן הבקעה לכיוון” בירת סוריה, והשיטה תהיה – ריכוז כוחות ותקיפה בגזרה צרה בציר לדמשק: “אם הם יילחמו בכל כיס ובכל כיתור ובכל עמדה, יהיה לנו קרב קשה מאוד, נעשה הבקעה, ניצור מובלעת,” חוזה דדו בדייקנות את העתיד לקרות. “נילחם כל היום, נשתדל לייצב את הישגינו בלילה – ואם נרגיש שהדבר ייתן לנו ‘פוש’ יותר גדול – נילחם אולי עוד יום אחד…”

חזית הדרום, אומר דדו, תצטרך להמשיך גם מחר בבלימת האויב, וחיל האוויר לא יוכל להושיט לה עזרה מרובה. הוא מציע לבר־לב לא לעשות מחר כל פעולות יזומות. “אם יהיה שקט אצלך יומיים, ייתכן שנוכל לעשות שם דבר רציני.”

במשך היום, מספר בר־לב, תקפו ושבו ותקפו המצרים את כוחותיו של ברן – ב“זרקור” ו“הברגה”, גלים גלים של רגלים. התקפות־נגד של כוחות האוגדה הניסו את החי"ר המצרי. ניסיון נוסף לתקוף את “זרקור”, עם טנקים ורגלים, היה ברדת הערב, ב־17:30, אך בר־לב אינו נשמע מודאג. אדרבה, הייתה לו תוכנית להתקפה, למחר.

אולי אחרי מחרתיים, אומר דדו, כלומר אחרי ה־12. הלילה, כְּרֶמֶז, בוצעה פשיטה לג’בל עתקה, הפושטים פגעו במפקדות אחוריות ממערב לסואץ – וכבר שבו בשלום: "לידיעתך, אנחנו עוזרים לך! ¹⁹²

אגב כך מתלקח ויכוח חדש – העברת הטנקים מחזית המזרח (ירדן) כתגבורת למערכה מחר בצפון. “יגאל ידין נכנס עם טליק – התחיל שוב לדבר נגד הוצאת 30 טנקים מיריחו לטובת סוריה. טליק אמר שכל המטה שלו נגד. גנדי נגד.” ההקלטה:

האלוף טל: הייתה כאן התייעצות בנושא ירושלים. – – – אמרו לי היועצים שלי, שלפי הדוקטרינה הירדנית, זו הזדמנות היסטורית לתפוס את ירושלים. אנו עושים דבר חמור בהפקרת ירושלים.

הרמטכ"ל: – – – כמה זמן לוקח להעביר את 30 הטנקים לרמה. גנדי: 4 עד 5 שעות.

הרמטכ"ל: – – – אם אני מוציא אותם הלילה ומתחיל לנסוע, אני נותן לסורים התרעה – – – אם ארצה אותם – אקח אותם לקראת הלילה – – – נגיע לאן שנגיע, ואני רוצה בלילה להביא תגבורות. [טנקים אלה צורפו למחרת בצהריים לאוגדה המכווצת של דן לנר – ח. ב.] ¹⁹³

שעה 01:32

בעקבות השיחה עם בר־לב, מבקש דדו את מפקד חיל האוויר להבטיח “שמים נקיים” מעל לכוחותינו בסיני, לחסום בכוח אווירי כל ניסיון של טור מצרי לנוע דרומה, למפרץ סואץ – חרף ההתרכזות בצפון מרגע שיעלה השחר.¹⁹⁴

שעה 01:40

מפקד חיל הים מדווח על הקרב הימי שהתחולל בקרבת לטקייה בין סטי“לים שלנו לבין סטי”לים סוריים. עד עכשיו טובעו שתיים מן הספינות הסוריות.

“כבר 8 סטי”לים," מתלהב הרמטכ"ל, “ואנחנו לא הפסדנו אף אחד!”

דדו ממשיך לבחון עם חיל האוויר את הפעילות האווירית, אשר תיפתח עם אור ראשון

בסוריה – שיתוק סוללות הטילים על צירי התנועה; תקיפת שדות התעופה; פגיעה במסלולים – למניעת המראתם של מטוסים. וכן: מטרות אסטרטגיות, בהן מצבורי דלק.

“געמאכט!” חותם דדו.

מאנו שקד, הקחצ"ר, נכנס – והפעם הוא נשמע מרוצה: הפשיטה בג’בל עתקה, הוא מודיע, הצליחה “יפה מאוד”.

דדו מורה לו לרדת לפיקוד הדרום, כדי להתחיל בתכנון מספר מבצעים, שבשעה זו אין לומר לא מתי ולא אם בכלל יבוצעו.

מתקרבת השעה שתיים אחר חצות. נמסר על הצלחת ספינות חיל הים להצית את חוות הדלק בבניאס, וכי הכוונה היא לבצע אותו דבר עצמו גם בטארטוס. דדו נמצא עתה באחד מאותם רגעים, שהוא עצמו אוהב להגדירם כ“אפ” – כלומר באופטימיות גדולה – לקראת המתקפה הגדולה של מחר. על התוכנית לתקוף בטארטוס, הוא מגיב בהתלהבות:

“חיובי!” אותה שעה נפתח בחדר המלחמה דיון מבצעי, והוא אינו מתאפק ומודה, כי כושרו של חיל הים לא הוערך כראוי: "אני אגיד לכם: חיל הים הזה – תורם להכרעה! תורם להכרעה! משחרר לי מחר מטוסים מחוות באניאס, מחוות לאטאקייה – – – "¹⁹⁵

שעה 02:00

את מתקפת מחר – “סליחה, היום,” מתקן דדו את עצמו – רואה הרמטכ"ל כקרב המכריע במלחמה הזאת. יהיו עוד קרבות, אומר הוא בפתיחת הדיון המבצעי, אך ברמת הגולן היה לנו עד היום קרב מכריע אחד בלבד – כשהצלחנו לבלום את הסורים ולהדוף אותם חזרה אל מעבר לקו הסגול. קרב ההכרעה השני יהיה מחר, וככל שתהיה ההצלחה בו גדולה יותר – כן תהיה השפעתו על המשך המלחמה ניכרת יותר. אוגדת דן לנר תבקיע בציר קונייטרה דמשק, ואוגדת רפול בציר צפוני יותר, במורדות החרמון, לעבר מזרעת בית ג’אן. לפעולת חיל האוויר, שתחל עם שחר, נועד תפקיד נכבד.

בהתקפת מחר ישתתפו – בצד חטיבות השריון – חטיבת “גולני” וכוחות צנחנים. לא צפוי קרב קל, ועל תוצאותיו תשפיע התנהגות הצבא הסורי – והערכתו של דדו, בסכמו דיון זה, היא שצבא זה “חטף הרבה, אך כנראה לא מספיק. אם יתנהגו הסורים לא כמו בהתחלת מלחמה זו, אלא כמו בסוף מלחמת ששת הימים – ההצלחה תהיה יותר גדולה.”

כדרכו מקיף דדו גם הפעם – בדיון זה של האשמורת השלישית, קודם שהוא ממריא לצפון – את המכלול כולו, משתדל לצייר תמונה ברורה של נתוני המערכה, המהלכים החזויים והתוצאות המסתברות. יש להניח, כי תיתכן התארכות הלחימה ליום נוסף, הן לחיל האוויר והן לכוחות היבשה. עם זאת, אין הוא מסתיר את תקוותו, כי ההצבר של כל הפעילויות ההתקפיות יביא לתפנית.¹⁹⁶

הוא יוצא את ה“בור” בדרכו אל המסוק.

שעה 05:00

עם האלוף חופי, בחמ“ל פיקוד צפון, סוקר דדו פעם נוספת את המתקפה העתידה להתפתח – במהלומה של עשרות מטוסים – בעוד כשעה.¹⁹⁷ יש לראות את מצב הכוחות בפיכחון: הסורים איבדו אומנם כשני שלישים מן הטנקים שהיו להם בחזית בפרוץ המלחמה, אך לאחר המאמצים הרצופים של האוגדות שלנו, דלל גם כוחן מאוד – ובשעה זו מגיע מספר הטנקים של שלושתן גם יחד לפחות מתקן הטנקים של אוגדה משוריינת אחת בצה”ל.

ובכל זאת, כאותו מורה שלעולם אינו מתעייף מהרבצת לִקחו, שב ומסביר דדו את חשיבותה האסטרטגית הראשונה במעלה של המתקפה שתתנהל היום – העשויה אולי ליהפך למפתח למלחמה כולה.

שעה 06:30

אל החמ“ל של הפיקוד מגיע גם מפקד האוגדה הנלחמת בדרום הרמה, משה (“מוסה”) פלד. קצת מאוחר יותר יוצאים הרמטכ”ל ואלוף הפיקוד – ועמם יצחק רבין – לנאפח. שם נאספים מפקדי שתי האוגדות האחרות ומפקדי החטיבות. זוהי שיחתו הראשונה של דדו איתם מאז שהחלה המלחמה, והמראה ילווה אותו. ספק אם זכר מי מהם, שזהו בוקר היום הראשון של חג הסוכות. הכוחות סחוטים מעייפות, בלתי מגולחים, חסרי שינה, משתדלים לדחוק מן הזיכרון את חבריהם הרבים שנפלו בחמשת הימים הראשונים, כוחות שלא אורגנו כהלכה למלחמה, הכול טלאים טלאים. תחילה דיבר אליהם אלוף הפיקוד ואחריו הרמטכ"ל, “וגם בשיחה איתם,” מספר חקה, “שיחה מאוששת, הסביר את חשיבות הדבר, שהמלחמה לא תסתיים בקו שבו פרצה.”¹⁹⁸ הוא התרכז במלחמה שלפניהם, ובה חזר ודיבר. כשעה וחצי הוא עושה במחיצת מפקדים אלה, מדבר – ומאזין. לרגשותיו ייתן ביטוי רק מאוחר יותר, בשובו לתל־אביב. את השעות הבאות יעשה עם אלוף הפיקוד. המתקפה עתידה להיפתח ב־11:00.

שעה 07:00

אצל מפקד אוגדה 36, רפול איתן, מקיים דדו קבוצת פקודות. השריון הסורי הוכה קשות ואיבד כשני שלישים מן הטנקים שלו, אבל כוחו עדיין נאמד ב־250 עד 500 טנקים. מצב השריון הישראלי רחוק מאוד מן הכתוב ב“תקן” לחטיבות ולאוגדות. אוגדת רפול – 95 טנקים (פחות מתקן חטיבתי); אוגדת דן לנר – 70 טנקים (בלי אותם 30 שבדרך מיריחו!); אוגדת מוסה פלד – 90 טנקים. ובסך־הכול 255, פחות מאוגדה תקנית אחת!

עם כוחות אלה מתוכנן מבצע יומרני ונועז, כיבוש שטחים ממזרח לקו הסגול, עמוק ככל הניתן. דדו שב ומנתח באוזני האוגדונרים והמח"טים את המצב בחזית הדרום ואת נימוקי ההחלטה לפתוח היום במתקפה כאן (מפה!). “כאן הנקודה היותר חלשה בחזית זו, צריך להכריע בגזרה זו, לכן החלטנו לשבור את סוריה, לא רק את הצבא.” דדו מרחיב את הדיבור על התמונה הכוללת של המלחמה, על תנועת העירקים, על הלחץ האמריקני להפסקת אש, “יום יומיים נוכל להחזיקם בלחץ,” הוא הדין עם ירדן, שתתרום חטיבה למלחמה, עם השהיה של יום־יומיים, ובסיכום: “יוצאים לקרב שהתפתחותו מכרעת למלחמה זו. עובדה של חציית הקו ומעבר לדמשק. לא חושב שיש לכם כוח להגיע לדמשק, אך יש לכם התנאים לזכות בתפנית להפסקת המלחמה – היום זה קרב הכרעה, וזה מוכרח ללכת.”¹⁹⁹

שעה 08:50

“שלחנו את הכוחות ללחימה,” הוא אומר לחופי, בשובם אל חמ"ל הפיקוד, “ועכשיו, בואו נחשוב הלאה, מה אנחנו עושים הלילה – ומחר.” מוכרחים “לגרד” כל טנק שרק ניתן למצוא ולהרכיב צוות קרב חטיבתי נוסף, שיוטל בנקודה שתידרש בה עוד מהלומה נוספת אחת…

שעה 10:00

מעט קודם הגיעו ידיעות על רכבת אווירית נוספת ששיגרו הסובייטים, לאחר שאתמול – כתוצאה מהפצצת מסלולים בשדה של חאלב – נאלצו להחזיר חלק ממטוסיהם לבודפשט.

וידיעה שנייה: אחת מחטיבות הדיביזיה העיראקית כבר חצתה את הגבול ונכנסה לתחומי סוריה, ואולי היא נמצאת כבר בשעה זו בין דמשק לבין אזור החזית.

דדו מנהל שיחה עם האלוף טל, היושב עכשיו ב“בור”. הטנקים של חטיבה 7 לא יתחילו לנוע מזרחה אלא בעוד שעה. זו השעה למצוא איזו פינה ולישון. שעה וחצי.²⁰⁰

שעה 11:55

לאחר שחזר לחדר המלחמה, הוא שומע שהכוח של יוסי בן־חנן כבר חצה את שדות המוקשים הזרועים לאורך הקו שנמתח ביוני 67' ונפרץ על ידי הסורים לפני חמש יממות.

התכנון להמשך הלחימה בלילה ומחר, שביקש לפני כשעתיים שיוכן בפיקוד, מוצג עכשיו לפניו על ידי קצין האג“ם, תא”ל יקותיאל אדם. התכנון מיוסד על ההנחה, שעדיף להתקדם בגזרה צרה – וככל האפשר יותר צפונה, כדי להיות מאובטחים משמאל על ידי מורדות החרמון. מחשש פגיעתם של טנקים מצוידים בכוונות אינפרא־אדום, לא יתקדמו הטנקים בלילה. אך אם תעלה ההתקפה יפה, ומחר לפני הצהריים יגיעו בגזרה זו הכוחות לטווח ארטילרי יעיל – ניתן יהיה להציב תותחים ולהפגיז את מבואות דמשק.

כעבור רבע שעה מתחילות להגיע ידיעות ראשונות על מתקפת חטיבה 7 ועל מנוסה כללית של הסורים מאחד המתחמים שלהם.

שעה 12:15

בעוד הוא עוקב אחר מהלך ההבקעה של כוחות אוגדת רפול בציר הצפוני, מגיעות אל הרמטכ"ל ידיעות ראשונות על החרפה מהירה ביחסים הבינמעצמתיים: המרחב האווירי של גרמניה המזרחית נסגר, והדבר מעלה בזיכרון את קיץ 68', ערב הפלישה הרוסית לצ’כוסלובקיה. ההערכה היא, שראשית ההסלמה באה בעקבות אי־היענותו המיידית של הנשיא ניקסון, אתמול, לתביעתו של ברז’נייב לכפות הפסקת אש תוך הקפאת המצב הקיים בחזיתות. נוכח התפתחות מדאיגה זו נראה עכשיו, כי אפילו תושהה החלטת מועצת הביטחון ארבעים ושמונה שעות נוספות, ואפילו יישאר גם לאחרי קבלתה מרווח זמן מצומצם, אין להחמיץ מעתה אפילו שעה אחת. מה שניתן להשיג בשדה הקרב – יש להשיג במהירות המרבית.

התפתחות מדאיגה נוספת – בוושינגטון עצמה. מוקדם מדי בירך דדו את האלוף קין על הרכבת האווירית האמריקנית, שבזכותה ייזכר הוא כראש אג“א המוצלח ביותר של צה”ל… שר ההגנה האמריקני שלזינג’ר מתכוון להטיל וטו על הטסת הציוד במטוסים אמריקניים.

כתוצאה מכל זה, תכנס הערב הממשלה לדיון מיוחד. מה וכמה, תוהה דדו, נשיג בחזית הסורית עד השעה 20:00?

שעה 12:40

לא קשה לשער מה עובר במוחו של דדו, בשעה שהוא מלווה – ליד אלוף הפיקוד – את התפתחות הקרב לעבר מזרעת בית־ג’אן. כאן, בפיקוד הצפון, עשה חמש שנים, ששיאן היה כיבוש הרמה. את הצפון הוא מכיר כאת כף ידו. וכאן – חש הוא, כפי שאמר לפני ימים אחדים – אפשר להנחית על האויב מכה רבה, שתהיה לה השפעה מוחצת על המלחמה כולה. כאן, חש אולי דדו, ישוב וייטיב עמו מזלו – כמו בבוקר ה־9 ביוני 67', כאשר חרף חששות דומים ניתן פתאום היתר לפתוח בהתקפה, ובתוך ארבעים ושמונה שעות נשתנה המצב בגבול הצפון מן הקצה אל הקצה.

אם אכן תתאמת הידיעה על מנוסת הסורים מפני הכוח התוקף בצפון – סבור דדו – יש להחיש גם את כניסת אוגדת דן לנר לקרב. לפי התוכנית המקורית צריכה הייתה אוגדה זו לפתוח במתקפה שלה שעתיים לאחר אוגדת רפול, אבל עכשיו מקדים האלוף חופי את הפקודה ומורה לאלוף לנר להניע את אוגדתו בציר “אמריקה” (כביש קונייטרה־דמשק).

הזמן האוזל במהירות מכַוון עכשיו את המחשבה הצבאית. אם אכן יחישו צעדי ההפחדה של הרוסים את הפעילות המדינית הבינלאומית, מעריך דדו, עלולים גם המצרים להקדים ולפעול כדי לקבוע עובדות נוספות בסיני, ואולי גם כדי להקל את הלחץ מעל הסורים. ייתכן, סבור הוא, שהלילה יעבירו סוף סוף את שתי הדיביזיות המשוריינות ויפתחו בלחץ מזרחה.

בינתיים, היום, הקרב הוא כאן. באחת השיחות הטלפוניות שביניהם, מציע דיין לדדו להקדים את העברת מוטי הוד לחזית הדרום, לתפקיד כמו זה שהוא ממלא בצפון, אך דדו סבור, שעדיין הוא דרוש כאן. הקרב זה אך החל.

שעה 13:50

תחושת הזמן המדיני האוזל מחריפה נוכח הקשיים המסתמנים אצל הכוחות הנעים באגף הצפוני. “הולך בסדר – אבל לאט,” הוא חוזר ואומר, חצי שעה מאוחר יותר, לסגנו שב“בור”, האלוף טל, ולא משום שעוצמתו של האויב רבה כל־כך, כי אם בשל תנאי קרקע וקשיים נוספים, המשהים את התקדמות כוחותינו.

שעה 14:45

כוח קדמי של אוגדת דן לנר, התוקפת בציר “אמריקה” – יחידת הסיור בחטיבת רן שריג – עלה על מיגנן נגד־טנקי במבואות חאן ערנבה, נמסר עכשיו ונפגעו לו כלים רבים.

דדו, המלווה את מהלכי הקרב, מבקש לפעול במהירות לחילוצו. לקרב נכנס גדוד מחטיבה שנייה של אוגדה זו – חטיבת אורי בר־און – ובה בשעה מצליחים שני טנקים קדמיים מגדוד אחר של חטיבת רן – אשר שב ופיתח מתקפה – להגיע לצומת חאן־ערנבה. מפקד האוגדה מורה עכשיו להפוך את פעולת החילוץ להתקפה. אף שבינתיים יעברו כוחות נוספים על פני חאן־ערנבה, ואחת החטיבות מאוגדת מוסה פלד תכבוש את ג’בא ואת תל־שער, מדרום לצומת, יוסיף להתנהל גם כל אותו הלילה קרב קשה עם כוח סורי שהחזיק בכביש הראשי, סמוך לצומת.

שעה 15:50

תא“ל ישראל ליאור מספר לרמטכ”ל: הדיבור הראשון [עם האמריקנים – ח. ב.] היה על 48 שעות [עד להחלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש – ח. ב.] חושב שיהיה לנו עד מחר בערב.

הרמטכ"ל מוסר, שברמה יכול להיות בסדר [הארכה עד מחר בערב – ח. ב.], לא בטוח לגבי הדרום. אין לו מספיק תחושה מה אצל בר־לב.

שעה 16:15

דיין לדדו: כשנגיע לקרבה מקסימלית לדמשק – לירות פגזי תותחים 1.5 ק"מ לפני דמשק.

קותי אדם מעיר, שאם יתייצב קו בסאסא, ניתן יהיה להגיע בתותח 175 מ"מ לפרברי העיר.

שעה 16:20

דיין מציע, על דעת ראש הממשלה, להנחות את דובר צה"ל למסור הודעה [שתותחינו מרעישים את פרברי דמשק – ח. ב.].

הרמטכ"ל מציע לא לצאת עם הודעה לפני השעה 20:00.

דיין: אם יתברר שנעצרה התקדמות כוחותינו – להוציא הודעה. לקדם ארטילריה ולירות לעבר דמשק.

באותה שעה מודיע אלוף פיקוד הצפון שאינו זקוק עוד ל־30 טנקי ה“שוט” שהובהלו מיריחו. שואל: “האם אתם רוצים את גדוד ה”שוטים" לתעלה? הוא עדיין על מובילים."

הרמטכ"ל: חיובי. לשנות הפקודה. להוציא הגדוד.

האם צריך הדגמה חותכת יותר למהפך בחזית הצפון?²⁰¹

שעה 16:40

הערב קרוב לרדת, אך גם בשעה זו מוסיף דדו לקוות – וכך הוא מדווח לשר הביטחון – שקודם לכניסת הלילה יתבססו כוחותינו בקו חדש: חאן־ערנבה־מזרעת בית ג’אן־החרמון הישראלי (שחטיבת “גולני” מנסה שוב לכובשו בחזרה). בין קו זה לבין צומת סעסע – שאליו ישאפו להגיע במהלך הלילה – פרוסה, משני עברי הכביש, כמחסום נגד טנקי ענקי, ה“ליג’ה”, שטח נרחב המכוסה כולו לבה שחורה, אבנים זיזניות, שאין השריון יכול לנוע עליהן.

היעד הוא סעסע. אזור זה הוא כבר בתוך הטווח הארטילרי למבואות דמשק. איום ממשי על בירתה של סוריה ועל המשטר – רק הוא יכאיב לאסד ויוציא מגרונו צעקת: הצילו! זו דעתו של דדו – וגם דיין דוחק בו לעשות כל מאמץ כדי שייווצר איום כזה בהקדם.

יתרה מזו: כבר באותה שעה מעלה דיין הצעה, שמטעם דובר צה“ל – ועל דעת ראש הממשלה – תימסר הודעה לכלי התקשורת, כי צה”ל מאיים על מבואות דמשק. יש לקדם את הארטילריה עד לנקודה שאליה יגיעו הכוחות, לירות לעבר הבירה – ולזה לתת פרסום.

דדו סבור, כי יש להמתין עד לערב ממש, לכשתיפסק לוחמת השריון ותתבהר התמונה, והודעה לעיתונות אין למסור אלא משעה 20:00 ואילך.

בסוף היום נמצאים הכוחות תוקפים: צפונה־מזרחה לג’וברא־אל־חשב, בצומת חַדר וכן בצומת “יאיר”, בכביש קונייטרה־דמשק (“אמריקה”).

שעה 18:00

בשובו אל מוצב הפיקוד העליון, מתעדכן דדו על מאורעות היום בחזית הדרום. לכאורה, הייתה זו החזית השקטה, שצריכה הייתה להימנע מ“שחיקה” ולהסתפק ב“בלימה”. בכל זאת, נפלו בחזית זו היום 37 איש, נפצעו 154, ועוד שניים נשבו ושניים נעדרים, וכן נפגעו טנקים נוספים. אף־על־פי־כן, מוסר גונן, מניח היום את הדעת מצב הטנקים בסיני. הסדנאות מחזירות טנקים רבים לכְשִירות – ובמהלך המלחמה יעברו טנקים רבים תהליך זה שלוש, ארבע וחמש פעמים.

הפיקוד עוסק בתכנון התקפת־הנגד הגדולה, במגמה לצלוח בעוצמות אוגדתיות בשני מקומות – בג’סר א־חרש שמצפון לקנטרה, ובדוור־סואר (“מצמד”).

בשעה זו אין הרמטכ"ל רואה אפשרות להחליט. הישגי מתקפת־הנגד היום בחזית הצפון היו מצומצמים יותר מכפי שציפה וקיווה. אבל התחזית שלו אופטימית: “בסך הכול הלך לנו טוב, ונדמה לי, שכללית מתחיל המצב להתהפך לטובה. בלילה לא יילחמו. עדיף שישנו הלילה שעות אחדות – ובבוקר ייקחו ‘שוונג’…”

אשר לתוכנית לעבור להתקפת־נגד בדרום – זה אך הגיעה, ועודנו רוצה להרהר בה. אך כמחשבה ראשונית, אם אכן מניח הפיקוד שיש בכוחו לעבור להתקפה, רואה הוא בעדיפות ראשונה, כתוכנית מזערית – ואפילו לא נוכל לשוב ולכבוש מחדש את כל קו התעלה – צליחה בג’סר א־חרש. מטרותיה יהיו שתיים: כיבוש פורט סעיד ותנועה דרומה, לעבר החיץ החקלאי. עדיפות שנייה יש לתת – ושוב, אם הדבר בר ביצוע – לצליחה בפיתחה הדרומי של התעלה, לעבר העיר סואץ.

את התוכנית לצלוח בדוור־סואר מציב דדו בתחילה בעדיפות שלישית בלבד, אך לאחר שהוא מאזין לנימוקיו של גונן, הוא אומר כי בכוונתו להגיע בבוקר לפיקוד הדרום ולעשות שם את היום כולו. בסיכומו של בירור זה מציע דדו: שיתכנן הפיקוד את התקפת־הנגד לפי ראות עיניו, ומחר, בהגיעו לדרום, ידונו בתוכנית. גונן מבקש לפתוח במתקפה בלילה, אור ל־13.

“או־קיי,” אומר דדו, “אז – להתראות מחר.”²⁰²

כשם שלא הצליח להגיע בלילה הקודם, משום שהיה עליו לעלות לצפון, כך יקרה גם מחר: ה־12 באוקטובר יהיה יום של דיונים ממושכים, קשים אפילו מאלה שקדמו להחלטה על מתקפת ה־11 בחזית הצפון. הוא לא יֵרד לדרום. המאבק על ההחלטה יתנהל כאן, ב“בור” ואצל ראש הממשלה.

שעה 18:30

האלוף חופי מעדכן את דדו על התפתחות המערכה בפרק הזמן שחלף מאז יצא את פיקוד הצפון.

דדו סבור שרצוי למסור הודעה פומבית על יעד ההתקפה שהתנהלה היום, אולם לוויכוח זה אין כבר בשעה זו אלא חשיבות אקדמית בלבד. שר הביטחון כבר אמר לכתבי חוץ – מדווחים עכשיו לדדו – כי כוחות צה"ל נמצאים בדרכם לדמשק. מנסחים עכשיו ידיעה המיועדת למהדורת החדשות של השעה שבע בערב, ברדיו. איך לנהוג?

אני רוצה שייאמר בה, כי אנחנו מתקדמים בציר קונייטרה־דמשק, אומר דדו. “כל היתר – לא אכפת לי.”

מצב הרכבת האווירית האמריקנית מוסיף להדאיג. שלזינג’ר מסרב להטיס את הציוד המובטח במטוסי חיל האוויר האמריקני. ה“סטייט דיפרטמנט” מנסה כל מיני התחכמויות – להשיג לנו מטוסי תובלה, שישכירו לנו חברות אמריקניות אזרחיות. שלזינג’ר הוא המונע את השימוש במטוסי ה“גלקסי” הענקיים, נמסר.

“ניקסוץ עסוק עכשיו באגניו, לא בשום דבר אחר,” מפטיר דדו.

עשרה מטוסים נוספים אבדו במהלך היום לחיל האוויר, כלומר – צעד נוסף לעבר הקו האדום. ולמרות זאת ולמרות עיכוב הרכבת האווירית, שונה לחלוטין מצב הרוח, לעומת שלשום ואתמול. אומר דדו:

“מצבנו בצפון – טוב עד טוב מאוד. ההבקעה הזאת הצליחה. בציר הצפוני – הייתה אפילו קלה. במרכזי – הייתה הבקעה בקרב. היו לנו אבדות, נפגעים, נפל לנו מפקד פלוגה – אבל זה הלך. עם זאת, במערך הקדמי, על ציר קונייטרה־דמשק, נשאר מערך נ.ט. – וצריך לפצחו.”

הוא מתווה את המערכה – שתהיה קשה הרבה יותר – לעבר קו כנכר־סעסע. התוכנית היא, שאוגדת פלד תנוע דרומה־מזרחה, לעבר שייח’־מסכין, בקרבת גבול ירדן, על כביש דמשק־עמאן. בצפון נשתדל להגיע לטווח 40 ק"מ מדמשק.

ההערכה היא, כי המהלומה שספגו הסורים היום תאלץ סוף סוף את המצרים להעביר אל הגדה המזרחית את דיביזיות השריון 4 ו־21. כוחותינו שם במצב טוב הרבה יותר, והתמונה מתחילה להיות מעודדת גם שם.

עם מטהו המצומצם מתחיל דדו להתוות את כיוון השלב הבא של המלחמה. הוא מזכיר את התוכנית, ששירטט קודם לכן גונן – צליחה של אוגדה אחת בג’סר א־חרש ואחת בדוור־סואר – ובנסיבות הצבאיות והמדיניות של אותה שעה, זו נראית לו מוזרה ויומרנית מדי. בעיניו נראה המהלך הבא כך: מחר תתחדש המתקפה בצפון, במגמה להרחיב את המובלעת בכיוון מזרח, ואילו בערב יש לפתוח במתקפה בדרום. הוא מתווה את התוכנית הפחות יומרנית: צליחה בג’סר א־חרש בלבד, במגמה להבטיח אחיזה בגדה המערבית, לכבוש את פורט סעיד – וכהישג גדול יותר, לתקוף כלפי דרום בשתי הגדות: במערבית, עד לאזור החיץ החקלאי, ואילו במזרח לסלק את ראש הגשר של הארמייה השנייה, מן החווה הסינית צפונה.

כיוון שעכשיו הוא יוצא להתייעצות אצל ראש הממשלה ולאחריה לישיבת הממשלה, מבקש הרמטכ"ל את האלוף טל לבדוק היטב עם רב־אלוף בר־לב את התוכניות המתגבשות אצלו להמשך הלחימה בחזית הדרום.

חיילי המילואים מגיעים מחו"ל – ונשלחים לחזית

ראש אכ“א, האלוף הרצל שפיר, מדווח לו, ממש לפני צאתו, כי גיוסם של חיילי המילואים שהתייצבו בחו”ל מתנהל מצוין – הם מגיעים, מרכיבים מיד צוותי טנקים ומשגרים אותם ליחידות. ברגע זה אין מחסור בצוותים. גם מרפאת השיקום לפצועי הקרבות פועלת היטב – וכבר ישנם ביניהם מחלימים, שמקווים לצוותם במהרה ולהחזירם אל הטנקים. כבר הוחל בהדרכתם של מדריכים אשר יאמנו לוחמים בטילי ה“לאו” וה“טאו” – שלפני המלחמה סירבה אמריקה למכור לישראל, ועכשיו, סוף סוף, נאותה לתיתם לנו.

אשר לאספקה המובטחת מאמריקה, שורר עדיין אצל ראש אג“א, האלוף קין, ביטחון כי הנה־הנה ממריאה רכבת מטוסי ה”גלקסי" ומישהו כבר רואה בדמיונו שמתחילים להיות “צפופים בתחמושת”, וכי ייתכן ש“נגמור את המלחמה במצב טוב, שכמותו לא ידע צה”ל."

אף כי לא זו התמונה המצטיירת בשעה זו – נמשכת התביעה מן החזיתות לתחמושת, ובעיקר לפגזי תותחים – משוכנע הרמטכ"ל, כי זהו מחסור מדומה, בשל הארגון המשובש של האספקה והתובלה, וכי תחמושת רבה חייבת להימצא בנקודות שונות בדרך.²⁰³

לפי הנתונים האחרונים שבידי המטה הכללי – שומע דדו, ועם מספרים אלה יוצא הוא אל הממשלה – היו עד לשעת השקיעה היום, ראשון של סוכות, 11 באוקטובר: 445 הרוגים, ועוד 255 הרשומים כנעדרים. מתוך 1,797 הפצועים, מתחילים לצאת, כ־100 מדי יום, למרכזי השיקום.²⁰⁴

שעה 20:30

ל“קבינט” – אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר – מדווח דדו על תוצאות ההחלטה, שנתקבלה אמש בשעה מאוחרת, בסופה של התדיינות ממושכת, וכן על תוכניותיו למחר:

היום התחלנו להבקיע לתוך השטח שממזרח לקו הסגול. ההתחלה הייתה יפה מאוד – ובשל התנגדות מועטת, אפילו מעט אופטימית מדי. פתחה בלחימה אוגדת רפול, עם חטיבה 7 – הלוחמת מפרוץ המלחמה, ובראשה “מפקד בלתי רגיל”. חיל האוויר פעל מראשית הבוקר, ומשום אותה אופטימיות – הוקדמה הכנסת אוגדת דן לנר לכביש קונייטרה־דמשק. למרות חיל האוויר, הייתה שם התנגדות של ממש מצד אנשי מיגנן הנ.ט. הסורי. הייתה זו החטיבה של רן שריג, שנפצע בקרב הבלימה וחזר היום – בניגוד להוראות הרמטכ"ל, למען האמת – להילחם. לחטיבתו היו אבדות ונפגעו לו טנקים לא מעטים, מספר דדו.

חברי ה“קבינט” אינם אנשים רכים, וכל אחד מארבעת הגברים שבחדר – וכמותם האישה שבראשם – מעורב כל ימיו בנושאי ביטחון. כך ישראל גלילי, ממעצבי ה“הגנה” ומראשיה, ראש המטה הארצי בשלביה הראשונים של מלחמת העצמאות; כך יגאל אלון ומשה דיין אנשי מלחמה מנעוריהם; כך גולדה עצמה, שכמו בכל המאבקים – נוטה גם במלחמה קשה זו לתמוך בקו ה“אין ברירה”, בלחימה עיקשת ולא־נשברת; כך דדו, שעמידה זו אל מול “המצב הישראלי” שבה ובאה לכלל ביטוי בתוכניות המלחמה שהוא מביא לאישור, בעצם הופעתו הבוטחת. אבל כולם הם גם אנשי ארץ ישראל הקטנה, ושמות שנזכרים מקדירים לרגע את הפנים העייפות, מציפים את העיניים נטולות השינה. רק לרגע.

כבר הלילה יגיע טווח התותחים לכדי שישה ק"מ מדמשק

אלה אינם אנשים רכים, והמלחמה טרם החזירה את מדינת ישראל לקו גובה, שמותר להיעצר בו, לרפות את האברים, לספוד.

אנחנו מתקדמים – ממשיך דדו את דבריו ב“קבינט” – אבל אין עדיין אפשרות לדבר על התמוטטות המערך הסורי. בציר הצפוני יותר, למרגלות החרמון, מצאו אומנם אנשינו טנקים שלמים, חדשים, שצוותיהם נטשום ונמלטו – וזה סימן. אך גם יש מקומות, שאנשינו נתונים תחת אש ארטילרית בלתי נפסקת, ויש מקומות שבהם יורים הטנקים ונשק הנ.ט.. בשעה מסוימת כבר היינו בטוחים, שעוד הלילה נגיע עד האוואג', 40 ק“מ מדמשק, אבל הסורים מחזיקים שם מערך טנקים, ובמקום אחד הכניסו במפתיע עשרה הליקופטרים עם אנשי קומנדו. הבאנו לשם אנשי “גולני” ונחזיק במקום עד הבוקר. התקדמנו היום 10 ק”מ בלבד – אבל אלה היו היותר קשים.

ואשר לתוכנית למחר: אם תתמוטט ההגנה הסורית – נגיע כדי 30–40 ק"מ מדמשק. נתקדם גם בציר המקביל, לעבר האוואג‘. ישנה מחשבה לתקוף גם בציר הדרומי – מצומת רפיד לעבר שייח’ מסכין – אבל ספק אם ניתן יהיה להפריש כוחות לפריצה בציר נוסף. משיעלה היום – נגלה את הצפוי, אולי גם את הבלתי צפוי: שאותה חטיבה עיראקית ראשונה שנכנסה לסוריה, תוטל ישר לחזית. הסורים עצמם מרכיבים בחיפזון צוותים מכל אנשי המילואים שלהם ומתאמצים לאייש כל טנק שנותר להם – וייתכן שינסו לפתוח מחר במתקפת־נגד.

אם כך ואם כך: כבר הלילה תגיע האש הארטילרית שלנו עד לטווח שישה־שבעה קילומטרים מדמשק ותישמע היטב בפרבריה – כך, מכל מקום, מעריך דדו בשעה זו – ומחר נתקרב יותר, נקצר את הטווח הזה.

גם המצב בחזית הדרום מוצג עכשיו באור בהיר יותר: אותן הסתערויות המוניות של חי"ר אינן חוזרות עוד, וההנחה היא שבשל אבדות כבדות – הם מתנהגים עכשיו ביתר זהירות. ואילו אצלנו – השהות שניתנה לאוגדות להתארגן הועילה להן מאוד – ועכשיו הן מוכנות פחות או יותר, ועוצמתן גוברת בהדרגה.

והתוכנית לעתיד?

התזה שלנו, כל הזמן – אומר דדו – הייתה: אם יצלחו דיביזיות השריון ויתנהל קרב הכרעה בסיני, נכה בהם היטב ולאחר מכן יֵקל עלינו לצלוח. אם אכן יפתחו הם מחר בהתקפה – יש סיכוי שכך נעשה. הלילה, מכל מקום, עומד הוא לטוס לפיקוד הדרום, לסכם שם תוכנית – “ומחר בלילה אפשר יהיה להתחיל לצלוח את התעלה.”

גולדה לקיסינג’ר: “תוציאו לכם מהראש נסיגה שלנו בלבד!”

“מחר בלילה” – אור ל־13 באוקטובר. נוכח הלחץ המדיני הגובר במהירות – אלה הן בשורות משמחות. השאלה המרכזית היא כמה ימים, כמה שעות, נוכל לא רק אנחנו – אלא גם האמריקנים – לעמוד מול הלחץ לכפות הפסקת אש שתגן על ההישג המצרי. אי לכך, יש עכשיו לגורם הזמן חשיבות עליונה – וכל הישג נוסף, ובמהירות מרבית, יועיל בעת המשא והמתן על קביעת קווי הפסקת האש. אפילו נניח אפשרות, שמועצת הביטחון תקבל החלטה מחר בבוקר – לפי שעון ישראל – לא תיכנס זו לתוקפה, לכל המוקדם, אלא בסוף אותו יום, ה־12 באוקטובר.

לקרב של מחר בסוריה אין מטרה להגיע לדמשק עצמה ואף לא לכבוש שטחים לשם החזקה בהם. יש לשאוף לשיפור הקו, כלחץ על הסורים לצאת מן המלחמה לקראת המשא והמתן המדיני. טוב היה אילו עמדנו במרחק 20 ק“מ מדמשק. האפשרות הפחות טובה, להתקדם עד האוואג', כ־37 ק”מ מן הבירה. ראש הממשלה כבר הבהירה למזכיר המדינה, ד"ר קיסינג’ר, “שיוציאו להם מהראש,” שבסוריה ניסוג אנחנו חזרה אל הקווים של בוקר יום הכיפורים, ואילו במצרים יישאר הקו כפי שהוא ברגע זה.

במהלך הדיון מתארת גולדה מאיר את המציאות המדינית: “ניקסון קנה את הרעיון של ברז’נייב, שהבריטים יבקשו הפסקת־אש במועצת הביטחון והאמריקאים והסובייטים יימנעו [לא ישתמשו בזכות ה”וטו" – ח. ב.]. זה צריך היה להתרחש כבר היום – – – קיסינג’ר רצה מאוד לדעת כמה זמן נחוץ לנו, שסוף־סוף נעשה איזה דבר. אמש שלחנו מברק לשמחה [דיניץ, השגריר בוושינגטון] על מה שאנחנו מקווים להגיע. על כך שמח מאוד, והדיבורים היו על Grab as much as you can (חטוף כפי יכולתך). אבל כמה זמן? – – – ביקשנו 48 שעות. זה היה השכם בבוקר. – – – כרגע אנחנו לא יודעים עדיין אם הולכים לעשות זאת. – – – אמרנו עוד שני דברים: (א) שיוציאו מראשם, שנפריד בין מצרים וסוריה בצורה כזאת, שלנו יאמרו לחזור הביתה ולמצרים יאמרו לעמוד במקום שהם עומדים. (ב) בעניין השבויים – – – גולדה מביעה חשש, שקיסינג’ר לא יצליח לדחות זאת יותר מאוחר מאשר עד מחר בבוקר. כלומר, לפי שעוננו, מחר בבוקר יתחיל ויכוח."

דיין מעיר, כי מזמן ההחלטה ועד לכניסתה לתוקף עוברות 12 שעות – – –

בסיכום הדיון: מחר להמשיך בתנועה על דמשק. לא להפציץ בעיר. לא לכבוש העיר. להתעכב במרחק מה מן העיר. תמשך פעילות חיל־האוויר להריסת תשתית הצבא הסורי.²⁰⁵

ואכן, את מחשבת הרמטכ“ל מנחה באותו ערב הציפייה, שההחלטה על הפסקת אש תתקבל בעוד כשתי יממות, או קצת יותר מכך, משך הזמן המינימלי הדרוש לצה”ל כדי להבטיח עוד שני הישגים של ממש: מחר יחדשו הכוחות בצפון את תנועתם מזרחה, ובלילה – אם יסתייע הדבר – תיפתח מתקפת־נגד מצומצמת בצפון בחזית התעלה, במגמה להיאחז בגדה המערבית.

שעה 21:30

מן ההתייעצות אצל גולדה, עוברים הכול לישיבת מליאת הממשלה, ולפניה שב הרמטכ"ל ומתאר בפירוט רב את מהלך הקרב שהתנהל היום בצפון, ואת הצפוי שם הלילה ומחר. בין השאר, אינו שוכח להדגיש, כי מחר ייעשה ניסיון נוסף לשוב ולהיאחז על החרמון – לכבוש תחילה את החרמון הסורי – ורק לאחר מכן לקחת בחזרה את “החרמון הישראלי”, כלומר את המוצב שנכבש מידינו ביום הכיפורים.

לאחר מכן הוא מתווה את שתי התוכניות החלופיות לחזית הדרום: זו שתבוצע אם אכן יעבירו סוף סוף המצרים את הדיביזיות המשוריינות 4 ו־21 לתוך סיני, וזו שמתכוונים לבצע אור ל־13 אם לא יעשו כן. הוא נזהר עכשיו מחתימה על שטרות, ואינו יכול להבטיח בשלב זה, כי אכן נצליח להשתלט מחדש על כל קו בר־לב, אבל אם בחלקים מסוימים נימצא אנחנו בגדה המערבית, בעוד שהם מוסיפים להחזיק בחלקים אחרים בגדה המזרחית, ייווצר איזון מסוים.

איך תסתיים המלחמה בחזית המצרית?

הפגישה עם השרים – והשאלות המוטחות כלפיו, שיש בהן לא אחת יותר מרמז של ניגוח והאשמות – אינה קלה, ומתיחות פנימית זו גורמת אולי גם היא לתחושת העייפות היורדת עליו פתאום. זהו דיון חשוב, הצריך להסתיים בהחלטה, ולקראת סיומו משרטט הרמטכ"ל שלושה מצבים אפשריים, שניתן לסיים בהם את המלחמה בחזית הדרום:

מצב ראשון – להשלים עם נפילת קו בר־לב ועם התבססות הצבא המצרי ממזרח לתעלת סואץ לכל אורכה. אפשרות זו תעלה לנו פחות קורבנות מאשר שני המצבים הבאים, ואם יוחלט עליה – ניתן להבטיחה.

מצב שני – לרכז את כל מאמצי צה"ל בלחימה בשני ראשי הגשר, של הארמייה השנייה והשלישית, להדוף את מה שייוותר מהם בתום הקרב אל מעבר לתעלה, ולהחזיר את המצב לזה ששרר בבוקר יום הכיפורים. מספר הקורבנות החזוי בקרב כזה הוא גבוה ביותר – ואין הוא יכול להבטיח שמטרה זו תושג בשלמותה.

מצב שלישי – וזה הקו שהוא דבק בו – שאנחנו נשתלט על חלק מן הגדה המערבית, ואילו המצרים יוסיפו להחזיק בחלק מן הגדה המזרחית. גם זאת אי־אפשר להבטיח בשעה זו בוודאות גמורה, אך מהלך זה מבטיח הישג רב יותר מאשר בקרב שיתנהל כמתואר ב“מצב ראשון” ויהיה כרוך בפחות אבדות.

בסופה של ישיבת ממשלה זו מתקבלת החלטה, שאין מחליטים עכשיו סופית בעניין צליחת התעלה, ואף אין הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה להחליט. בטרם ייגשו, בפועל ממש, לביצוע פעולה כזאת – תתכנס הממשלה פעם נוספת כדי להחליט.²⁰⁶

כפועל־יוצא מהחלטת הממשלה שלא יוחלט על צליחה אלא בישיבת ממשלה נוספת, מועברת “הודעה בעניין ההחלטה בממשלה – שעניין הצליחה יובא לממשלה”. המזכר נושא תאריך ושעה 02:05 12 באוקטובר 1973, והוא מאת מרדכי גזית, מנכ“ל משרד ראש הממשלה אל תא”ל ישעיהו רביב, מזכירו הצבאי של שר הביטחון:

“ראש הממשלה מבקשת להביא לידיעת שר הביטחון, כי בישיבת הממשלה ב־11 דנא, בחלקה השני של הישיבה, ממנו נעדר שר הביטחון, נתגבשה הדעה, כי בעניין צליחת התעלה ע”י צה"ל, על הממשלה לדון ולהחליט בטרם תבוצע פעולה כזו. כלומר, הנטייה בדיון הייתה שלא להשאיר הדבר לשיקול דעתה של ראש הממשלה אם להביא עניין זה לממשלה אם לאו.

" – – – ראש הממשלה מבקשת משר הביטחון והרמטכ"ל שיהיו מודעים לכך, שעניין הצליחה לשם מאחז יצטרך להיות מובא לממשלה – – – "²⁰⁷

בו בלילה מועברת החלטה זו – בכתב – לידיעת שר הביטחון וראש המטה הכללי.

שעה 23:15

דדו שב אל חדרו שב“בור”, והעייפות אינה מרפה ממנו: “גם אצל גולדה – שלוש פעמים פיהקתי!”

לפי מה שסיכם בראשית הערב עם האלוף גונן, עליו לצאת מיד לדיון בפיקוד הדרום. הוא מבקש להכין לו הליקופטר לשעה 00:15.

“אם אצא מפה עכשיו, כלומר – במקרה הטוב ביותר – בחצות, ארד לאום־חשיבה, נניח שאשב שם שעתיים,” מחשב דדו את שארית הלילה, “אהיה פה בחזרה בשעה חמש בבוקר.”

לפניו כארבעים דקות לעניינים דוחקים אחרים. עם האלופים זאבי וטל הוא מתייעץ על תוכנית ההתקפה של מחר בחזית הצפון, מעלעל תוך כדי כך בעוד גל של “ניירות חשובים מאוד”, שנערם בינתיים על שולחנו. עיניו בוערות מעייפות, וקשה לו להתרכז. הוא מבקש מעמיתיו – “שמישהו יקרא ויסמן לי באדום דברים חשובים.”

רגע של עייפות

אבל לפתע מבחין טליק, שאיזה חיוורון הופיע בפניו של דדו, והוא נראה קרוב לעילפון. “אסנת!” קורא טליק בהתרגשות לאחראית על המזכירות של לשכת הרמטכ"ל.

“אני לא רוצה כדור!” אומר דדו.

“לא כדור. חס וחלילה!” מרגיעו טליק. כרגע אין הם שני גנרלים, הרמטכ"ל וסגנו – ששוררים ביניהם יחסים קרובים מאוד, סבוכים מאוד, המתמשכים לאורכו של מסלול עשרים ושלוש שנים לעבר צמרת הפיקוד – כי אם שני חברים. טליק, כדרכו, נוהג בחברו עכשיו כמו אם דאגנית: “זו עייפות מצטברת… אסנת – כוס קוקה קולה!”

אסנת זוכרת את דדו לראשונה משירות החובה שלה, בהיותו אלוף פיקוד הצפון, אבל הייתה זו היכרות מרחוק. כאשר עמדה לפני השחרור, בסתיו 1970, הוצע לה תפקיד בלשכת ראש אג“ם, האלוף אלעזר, והיא “חתמה קבע”, בלשון הצבא. זו הייתה ראשיתו של קשר, שנמשך בלשכת הרמטכ”ל. העבודה בלשכה, אומרת אסנת, נמשכת עשר־שתים־עשרה שעות ביום, “והמכונה הזאת, המשומנת היטב, עובדת בלי הרף, ואתה רץ ואינך מתפנה לחשוב, שכאן – בעצם – מתהווה ההיסטוריה, ואתה חלק מן המתרחש כאן.” כפי שמתגלה אצל כל מי שעבדו במחיצתו, התקשרותה של אסנת אל דדו עמוקה מאוד. בימים אלה – השבוע הראשון למלחמה – חצויה אסנת בתוכה. רמי, בעלה, משרת בחטיבת השריון הנלחמת בגזרת קלמן מגן, מול קנטרה. באותם ימים קשים – זוכרת אסנת – כאשר דדו לא עצם כמעט עין והיה בתנועה מתמדת, היה נעצר לא פעם לידה ושואל: “ומה שלום רמי?” וכך בכל אשר פנה – שאל, חייך, ניחם. באותן שעות, סבורה אסנת, לא נתגלה לה כאיש שונה מזה שבמחיצתו עבדה כבר אז שלוש שנים: אדרבה, עוצמתו נתגלתה רק ביתר שאת, וכמותה גם תכונותיו האחרות.

תוכנית הצליחה שמגבשים בדרום בר־לב וגונן

לרגע אחד – העייפות המצטברת. החולשה. “כוס קוקה קולה!” וכבר חוזר הכול אל קצבן הלא נפסק, השוחק, של התרחשויות המלחמה, של ההכרח החוזר להחליט, ולא אחת – בין אפשרות רעה לבין אפשרות פחות רעה. רק פלא הוא איך בכל זאת נקלטים כל אותם פרטים רבים הזורמים בלי הרף מזירות המלחמה, מזרועות האוויר והים, מאגפי המטה הכללי, הידיעות המדיניות – ובתוך מהומת ה“בור” הם מתעכלים ונהפכים להרצאות דברים בהירות, מאורגנות, שהוא משמיע שוב ושוב בתהליכים הנפתלים של הערכות המצב, הדיונים המבצעיים, בשלבים השונים של קבלת ההחלטות.

מעתה, למשל, ייפתח תהליך נוסף – ההחלטה על הקרב בחזית הדרום.

בשעות שעשה דדו עם הדרג המדיני, קיים טליק בירור עם פיקוד דרום, ולפניו התוכנית המוצעת על ידי בר־לב, גונן ועוזריהם: שוב אין מדובר בשני אזורי צליחה. זו הפעם הראשונה בנויה התוכנית המוצעת על אזור אחד, דוור־סואר, אשר בו תצלחנה שתי האוגדות. באזור זה, מעיר דדו, יש להביא בחשבון את האחיזה הרצינית שיש למצרים בסביבות “החווה הסינית”, ומן הראוי היה לעלות עליה בכוח רב ולכובשה, כדי להסיר את האיום מעל אזור הצליחה המוצע. אך העיקרון המנחה אותו עכשיו הוא זה שהרצה קודם לכן, בתגובה לדברי אחד השרים: יש לבחור בין שלושה מצבים אלטרנטיביים – ויש לשקול אותם לא רק במונחים של הישג צבאי, כי אם במונחים של מחיר, כמה לוחמים ישלמו בחייהם בכל אחת משלוש התוכניות החלופיות, החל בזו “הזולה ביותר” – וכלה בזו “היקרה ביותר”.²⁰⁸

בינתיים הגיעה שעת חצות – ודדו אינו יוצא את ה“בור” בדרכו לדרום. ישנו עוד בירור חשוב אחד, עם מפקד חיל האוויר, שיש לקיימו תחילה. יממה נוספת נכנסת.

יום שישי – 12 באוקטובר

שעה 00:0 ²⁰⁹

להחלטה הצפויה במועצת הביטחון מצטרף שיקול מרכזי נוסף, המחייב להשלים במהירות מרבית כל מהלך צבאי שיש בו כדי להביא את ישראל לשלב המשא והמתן המדיני בקווי הפסקת אש נוחים יותר:

מדיון עם מפקד חיל האוויר, שמקיים דדו בשעה זו, עולה מסקנה ברורה: הציפייה לכל אותם מטוסים שהבטיחה וושינגטון במקום אלה שאבדו בששת ימי הלחימה הראשונים – ומטוסים מוסיפים להיפגע – אינה מתגשמת עדיין. “הקו האדום” מבחינת חיל האוויר קרוב עכשיו מאוד. התקפות גדולות בעוצמה על אוגדתית, הן בחזית הצפון והן בחזית הדרום, שתוכלנה להתנהל מתוך ביטחון בסיוע נרחב של חיל האוויר – חייבות להתבצע בתוך שתי היממות הבאות.²¹⁰

אלה הן שתי החרבות התלויות מעל לראש: בתוך ארבעים ושמונה שעות צפויה החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש; בתוך ארבעים ושמונה שעות עלול חיל האוויר להגיע אל “הקו האדום”.

כיוון שכך, משתהה דדו לשיחה דחופה נוספת – עם אלוף פיקוד הצפון. הוא מונה באוזני חופי את האילוצים, ואומר: לפניך, לכל הפחות, כל יום מחר, אולי גם הלילה, ליל שבת. יש להגיע לפחות עד סעסע. אם יתברר, שהתמוטט המערך הסורי, להמשיך בציר הצפוני, ממזרעת בית־ג’אן, ובכל מקרה לתקוף את החרמון הסורי, ומעברו לרדת לחרמון הישראלי. אשר לאזור שמדרום לכביש קונייטרה־דמשק: אוגדת דן לנר תנוע דרומה, בכיוון “יאיר”־“ציריך”־“קרלוס”, ולאורכו של ציר זה דרומה עד “רננה” (נווה) שבציר “רשת” (הדרך מצומת רפיד לשייח' מסכין). אוגדת מוסה פלד תבקיע מצומת רפיד, בציר “רשת” – ושני הכוחות ייפגשו ב“רננה” ושם יעמדו. אך אלוף פיקוד הצפון אומר, שאוגדת פלד לא תוכל להתקדם דרומה־מזרחה בכיוון זה, וכיוון שכך חוזר הרמטכ"ל ומורה לו לנסות ולפרוץ עם אוגדת דן לנר ככל האפשר דרומה יותר מכביש קונייטרה־דמשק. הוא מדגיש, שמחר יקבל סיוע אווירי מצומצם, ואת צעדיו על האלוף חופי לכלכל בהתאם לכך.²¹¹

שעה 00:25

שאלה מרכזית נוספת: האם יעברו המצרים מחדש להתקפה – ושמא יעדיפו להתבסס ברצועה הצרה שהם מחזיקים בה ולהתכונן להגנה מפני מהלך התקפי של צה"ל, בדומה למתרחש עכשיו בחזית הסורית? ואם אכן יצאו להתקפה – שכן הסורים לוחצים עליהם לתקוף בחזית הדרום – האם ינסו שנית לנוע לאורך המפרץ, לעבר ראס סודאר, או שיתקפו בשתי הדיביזיות המשוריינות, לעבר מְצרי הגידי והמיתלה?

הציפייה להחלטת מועצת הביטחון קיימת בוודאי גם אצל המצרים, ויש להניח, כי אף הם יבקשו לנצל את שתים־עשרה השעות האחרונות להישגים נוספים. מצד שני – מעיר אחד האלופים שעמהם מקיים דדו דיון זה (זעירא, זאבי, בני פלד) – הם יודעים גם זאת, כי המלחמה עלולה להתמשך גם קצת מעבר לאותן שתים־עשרה שעות, “וכבר היו דברים מעולם, והם גם יודעים איפה – אצל דדו, בצפון, בששת הימים!… משכו את זה פעם אחת שתים־עשרה שעות, ופעם שנייה שתים־עשרה שעות,” ואם אכן כך יקרה – עלול השריון המצרי למצוא עצמו ממזרח לתעלה “במצב הכי אידיוטי”.

בסופו של ניתוח זה – שמועלות בו מחשבות שונות, בכללן הרתעת המצרים מהעברת הדיביזיות המשוריינות – מסכם דדו: המסקנה מכל מה שנאמר – אין תוקפים מחר מן האוויר את הגשרים המצריים ואין יוזמים מחר כל מבצע התקפי. קיימות שתי אפשרויות: הראשונה, צליחה מצומצמת אור ל־13. אך אם לא ניתן לבצע מחר בערב מתקפה זו – וכן אם אין המצרים מעבירים מחר את כוחות השריון מזרחה, ואם בינתיים לא תחליט מועצת הביטחון על הפסקת אש – תתבצע הצליחה מחרתיים, אור ל־14, בעוצמה של אוגדה אחת עד שתיים.

משהגיע לכך, משנה דדו את החלטתו: לא הוא יֵצא עכשיו לסיני – אלא בר־לב יוזמן לכאן, למחר בבוקר – וכאן, בתל־אביב, גם תיפול ההכרעה על הצליחה.²¹²

מה גרם לו לשנות את החלטתו: האם ישיבת הממשלה האחרונה, שנסתיימה בזה, שכל עניין הצליחה יוחזר בטרם ביצוע לשולחנה לשם החלטה? האם העדיף לקיים את הדיון במטה הכללי, ובמנותק מן היריבויות והחיכוכים בין המפקדים הבכירים בפיקוד הדרום? האם צפה התלקחות מחודשת של חילוקי דעות – בדומה למה שאירע לקראת התקפת־הנגד בחזית הסורית ורצה לשתף בדיון את בר־לב? ואולי פעלה גם עייפותו, כפי שגם אמר כאשר האריך אחד האלופים בדברים והפליג בניתוחיו: “אני עייף, ואתם פשוט גומרים אותי עכשיו. כל הדיבור הזה הוא לא תכליתי!”

שעה 00:52

הוא מקיים שיחה ממושכת (כל השיחות הללו, אגב, מתנהלות באופן שאין לאויב אפשרות לצותת להן) – עם חיים בר־לב. לאחר שהוא מעדכנו, בתכלית הקיצור, על מה שבוצע היום, ומתוכנן²¹³ למחר, בחזית הצפון, אומר דדו לחברו (איך ומתי נודע הדבר לו עצמו?):

“הבן שלך השתתף שם בקרב – והוא כבר חזר לסִירקִין בשלום.” שוב ושוב נשמע אותו מוטיב לוואי של מלחמת יום הכיפורים – האבות והבנים.

ושוב – מנקודת המבט של הפיקוד העליון: בראש ובראשונה, האילוץ המדיני – הדיון במועצת הביטחון. הצעה שתונח על שולחן המועצה עלולה ליהפך להחלטה כבר מחר – אך דיון כזה יכול גם להתמשך ימים אחדים. כל תכנון יהיה חייב להתחשב בגבולות זמן אלה.

לאחר בירור של שתי האפשרויות הפתוחות בשעה זו, כפי שמציג אותן גם מצדו מפקד חזית הדרום, שב דדו ומגדיר אותן: היום, ה־12, לא יעסוק הדרום אלא בהתארגנות ובהגנה. אם עד למועד המתוכנן תצלחנה הדיביזיות המשוריינות, מניחים להן לתקוף – “שוברים להן את העצמות” ואז עוברים להתקפת־נגד. אם אין התפתחות כזאת, מתכננים התקפה ללילה שבין ה־13 לבין ה־14.

העיקר הוא כמובן, באותה “שאלה ארגונית” – האם יוכל בר־לב להגיע לתל־אביב בשעה 05:00 – או 06:00 – ולהביא עמו כל מי שימצא לנכון להביא, וכאן, בניחותא, יעשו הערכת מצב? דדו מסביר מדוע מעדיף הוא, שהדיון יתקיים בתל־אביב: ראשית, יש כאן “כמה בעיות” המצריכות את נוכחותו. והשנית – "אם אתה תבוא, ונחליט על מדיניות, לא ארצה לסכם אותה לבדי, אלא ארצה יותר מזה – לשתף גם את השר, ואולי גם את גולדה. מה שנחליט עליו – יהיה מהלך בעל אופי אסטרטגי מובהק.²¹⁴

המפנה מתחיל להיראות בהתקרב שחר היום השביעי של המלחמה. מי יאמין, כי אך לפני פחות משלוש יממות נשמעו דיבורים על “חורבן הבית השלישי” ועל “מצדה”? בסופו של יום זה, ה־12 באוקטובר, יהיו תותחי צה"ל מטווחים למבואות דמשק ומתקפת הנגד בדרום תיהפך לכמעט ודאית.

ובכל זאת: ב“מסרק” (הוא גם ה“מזח” – המעוז הקיצוני במבואה הדרומי של התעלה), מול פורט איברהים, נצורים 32 לוחמים, בהם פצועים רבים. הלילה מנסה כוח ישראלי קטן, בסירות גומי, לחבור עמו בדרך הים – אך הוא מתגלה וסוללות החוף המצריות מאלצות אותו להיסוג. לאנשי המעוז אין עוד יכולת להחזיק מעמד – והיום יהיה צורך להורות להם להיכנע.

שעה 07:00

ההערכה – שכבר הבוקר תחליט מועצת הביטחון על הפסקת אש – התבדתה. חוזרת השאלה, שעלתה כבר בראשית המלחמה: האם לא תושלט הפסקת אש אלא לאחר שיוכה אחד הצדדים מכה אנושה כל כך, שיצעק “הצילו” – או שאחד הצדדים ישיג את כל מטרותיו?

במצב זה מקיים הרמטכ“ל התייעצות עם סגנו וראש אג”ם, האלוף טל, ראש אמ"ן, האלוף זעירא ומפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, לקראת הדיון עם בר־לב, שהתעכב בדרום ולא יגיע אלא בעוד כשעתיים.

אם אכן לא צפויה בתוך “12 שעות, או 24 שעות” הפסקת אש, האם מן התבונה להיחפז ולבצע גם עכשיו מתקפות גדולות, העלולות גם להיכשל, וכל זה בשל ההרגשה שמוכרחים למהר ו“לחטוף משהו”? בסוריה כבר הושג הישג מסוים, בסיני מאורגנות עכשיו האוגדות היטב, מצבנו בחזית הולך ומשתפר מיום ליום – וכיוון שכך, מצטמצמת גם יכולתם של האמריקנים להפעיל עלינו לחצים – ואם כך, מה החיפזון?

התמונה המצטיירת באותה שעה – וכך היא מוצגת בדיון על ידי האלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל – הינה, שמצב כוחותינו בדרום טוב מאוד, “דומה למערך רגיל שהיינו מעמידים אילו לא היינו מופתעים.” הכוחות אינם מותשים. כך גם המצב הלוגיסטי – הדרגים הלוחמים אינם חסרים דבר.

התמונה המצטיירת על המצב בצפון, לעומת זאת, אופטימית פחות מזו שנתקבלה אמש: אבדות הסורים בטנקים הן כנראה רק 600, בהם 540 טנקים שהשאירו אחריהם בנסיגתם מן הרמה. אם כך, נותרו להם בכל האזור שבין קו החזית לבין דמשק כ־900 טנקים, אף שרבים מתוכם הם מדגמים ישנים (טי־34), או שאינם מסוגלים לנוע ומשמשים כעמדות תותחים משוריינות. למספר זה יש להוסיף את החטיבה העיראקית, העשויה להיכנס היום לקרב.

אין להשהות את התקפת־הנגד

את ההערכה המוצעת בדיון זה – שאין להיחפז בהתקפות־הנגד – דוחה דדו. כשם שעד לפרוץ המלחמה – ובראשיתה – נסמכה תורת צה"ל הרבה על הזרוע האווירית, שהושקעה בה מחצית תקציב ההתעצמות כולו – הנה עכשיו מודאג הוא מן השחיקה הרבה של חיל האוויר. הפנטומים המובטחים אינם מגיעים עדיין, אבל אפילו יגיעו עשרות מטוסים מטיפוס זה בבת אחת – לא יתהפך המצב לטובה בן לילה, שכן מספר הטייסים המאומנים להפעילם מוגבל והכשרת טייסים חדשים היא תהליך ממושך ביותר.

מסקנתו של דדו הפוכה: כל יום נוסף, שיחלוף לאחר 48 השעות הבאות, לא יפעל לטובתנו ולפיכך חייב הלחץ על האויב להיות כבד ורצוף, כדי שימהרו הם לבקש הפסקת אש. לסוריה אין להניח, כדי שלא תהיה לה אפשרות לשוב ולהתארגן ללחימה במועד ובתנאים נוחים יותר לה. ואילו בחזית המצרית, בתנאים הקיימים, לחץ מרבי פירושו – תקיפה מוגבלת בלילה, אור ל־14, וצליחה אל הגדה המערבית, שתהיה מלווה הפצצות.

את התוכנית עצמה מתכוון הרמטכ"ל להתוות יחד עם בר־לב, ולהגיע עד לצהריים לסיכום. האפשרויות הן, כאמור למעלה: צליחה בגזרה הצפונית, בג’סר א־חרש, או במרכזית, בדוור־סואר, בעוצמה של אוגדה אחת עד שתיים. עכשיו הוא מדגיש רק את תפיסתו העקרונית: אם מבקשים שהפסקת האש תוכרז בתנאים נסבלים מבחינתנו, אין להמתין. אדרבה, את ההישג בחזית הסורית חובה לבסס ולהרחיב ככל האפשר, ואילו בסיני יש לפתוח, אור ל־14, במתקפה “מרבית, האזארדית – כדי להשיג הישג מקסימלי.”

כלום תביא מתקפה כזאת להודיה מצרית בכישלון ולהפסקת אש?

שלוש תוכניות אפשרויות

בעניין זה מסתמנים כבר עכשיו חילוקי דעות. מבין שלוש תוכניות אפשריות, שמציג האלוף זעירא, מאמין הוא פחות מכול בהשפעת הצליחה המצומצמת בגזרה הצפונית וההשתלטות על המשולש שבין התעלה, קנטרה ופורט־סעיד. מכולן נראית לו הצליחה בדוור־סואר ועד לחיץ החקלאי, ואיגוף גדול כלפי דרום, באופן שיכותרו חלק מן הארמייה השנייה וכל הארמייה השלישית. מהלך כזה יכניס למלכודת גם את רוב הצבא המצרי שממזרח לתעלה. השאלה הצבאית היא – האם יש בכוחנו לבצע מהלך גדול כל כך בזמן קצר כל כך – עד מוצאי ה־14 באוקטובר? אם נתעלם משתי מגבלות אלה, הכוחות שלרשותנו בדרום והפסקת האש, הסיכוי המרבי לסיום המלחמה הוא בפריצה בדוור־סואר, בעוצמה של שתי אוגדות, “קיפול” החזית מן החיץ החקלאי ועד ג’בל עתקה והשמדת הדיביזיות המשוריינות 21 ו־4. אפילו כשמדובר במועד המוצע, אור ל־14, יש סיכוי מסוים – אם אכן קיימת ממערב לתעלה “בטן רכה” של דרגים, ארטילריה וטילים, ואילו רוב הכוח הלוחם הועבר אל הגדה המזרחית.

בין השאלות שמעוררת תוכנית זו – המושכת את לבו של דדו – מידת הסיוע שיוכל להושיט חיל האוויר. בגזרה הצפונית הירבה חיל האוויר לתקוף את מערכי הטילים ואף נהנה מגישה נוחה יותר, ושם מובטח לכוחות היבשה סיוע יעיל. לא כן הדבר, אם יתקוף אריק שרון במרכז: רק אם יצליחו הטנקים תחילה לפרוץ לתוך מערך טילי הקרקע־אוויר, לשתקו ולמוטטו – יוכל חיל האוויר לפעול גם שם בחופשיות.

את התוכנית לתקוף ולצלוח בדוור־סואר מבקר גם האלוף טל, סגן הרמטכ“ל, אך מטעמים שונים מאלה של מפקד חיל האוויר. את הסברה – שקיימת בשעה זו “בטן רכה” ממערב לתעלה – הוא דחה. עד מהרה ימצאו עצמם הכוחות הצולחים מול יותר מ־500 טנקים מאורגנים היטב, ולא מ”ליגה ב“', כי אם מ”ליגה א’־א'", מצויות שם עוצבות שריון שטרם הריחו אבק שריפה במלחמה זו והן במלוא עוצמתן: נוסף למשוריינות – 4 ו־21 – חונים ממערב לתעלה הדיביזיה הממוכנת השלישית, חטיבת טנקים ועוד 4 גדודי טנקים. כלומר, יחד עם הכוחות המצויים עדיין באזור קהיר, עשויים לעמוד נגדנו בין 600 ל־700 טנקים.

המסקנה מניתוחו המפורט: את המתקפה יש אומנם להקדים, אולי ללילה זה, אור ל־13, אבל בצפון התעלה, ורק בכוחות מוגבלים. מבצע כזה, שפירושו לא הרחבת החזית במתקפה רבתי, כי אם קיצורה, ניתן היה להוציא אל הפועל – כפי שגם נשקל אמש – כבר היום אחר הצהריים.

הגיונם של הדברים שנאמרו כבר קודם – ומטרתה היסודית של התקפת־הנגד, להביא לסיום מהיר ככל האפשר של המלחמה – מחזק את דדו בדעתו, שמבצע מוגבל כזה בצפון, ורק זה לבדו, אינו מספיק ויהיה הכרח בעוד מבצע גדול אחד של היאחזות בגדה המערבית, אך ההכרעה תבוא רק לאחר שיגיע רב־אלוף בר־לב. לצליחה בגזרה הצפונית יש טעם רק אם תבוא ממש לפני הפסקת האש.

שעה 09:00

תוך כדי מהלכו של דיון זה, הולכות ומצטברות ידיעות על התפתחות יום הקרב השני של המתקפה הגדולה בצפון – עד עתה מתנהלת לחימה קשה, ואף שישנה התקדמות, היא איטית. אוגדת דן לנר מתקדמת בציר “יאיר”, מג’בע לנסג', כדי להמשיך משם, בציר “ציקן” לעבר כנכר. מהלך זה – בציר דרומי יותר לכביש קונייטרה־דמשק – מקביל לתנועתה של אוגדת רפול, מצפון לאותו כביש, לעבר סעסע. דומה, שהסורים מבוהלים, מפעילים את מטוסיהם בלי לשקול את התוצאות – ועד לשעה זו הופלו 6 מטוסי “מיג 21”.

אוגדת פלד נמצאת עדיין באזור רפיד. כוונתו של הרמטכ"ל הייתה, כזכור, שאוגדה זו תתקוף דרומה־מזרחה, בציר “רשת”, אך עכשיו נמסר לו, כי שר הביטחון, העושה בחזית הצפון אינו מרוצה מתוכנית זו וסבור, כי אוגדה זו צריכה לסייע לכוחות התוקפים בצפון הרמה. אין אפשרות להסיע את כוחות האוגדה צפונה – מוסרים מן הפיקוד – בגלל פקקי התנועה בכל הדרכים.

התקדמות איטית זו מעוררת דאגה בפיקוד העליון, אך לא מסקנות זהות. אם יתמשך הקרב ויצטרפו גם העיראקים, חושש אחד האלופים, נמצא עצמנו מול כ־1,000 טנקים, ואז לא תהיה אפילו הפסקתו תלויה בנו לבדנו, ואנו עלולים להיות כאותו צייד ש“תפס דוב”. אחרים סבורים, כי אין להרפות מן המאמץ עד שנגיע לטווח תותחים מדמשק.

דדו מצטער על שאתמול צומצם הלחץ הישיר על בירת סוריה, דמשק. דרמטיזציה של מצבו הקשה הייתה מאלצת את הנשיא אסד לפעולה דחופה, ומועצת הביטחון לא הייתה מתפזרת אמש בלי החלטה. ה־14 באוקטובר נראה לו כמועד הטוב ביותר, מבחינתנו, לסיום הלחימה – אם עד אז תתבצע צליחה, בנקודה אחת או שתיים, אל הגדה המערבית. התמשכות המלחמה מעבר ליום זה מדאיגה הבוקר את הרמטכ"ל.²¹⁵

שעה 09:30

מחזית הדרום הגיע חיים בר־לב, ואליו נלווה מוטי הוד, שמעתה ימלא שם תפקיד דומה לזה שמילא בימים הראשונים בחזית הצפון.

האווירה ב“בור” מתוחה הבוקר, ובשעות הקרובות תיעשה דחוסה יותר ויותר. הכול מודעים היטב למשקלה של ההכרעה שתתקבל הבוקר בדבר המשך המלחמה בחזית המצרית, שכן משגה שיֵעשה היום – אולי לא יזדמן עוד לתקנו במלחמה זו ותוצאותיו עלולות להיות ארוכות טווח.

בר־לב ביקש מראש לקצר את שהייתו בתל־אביב, שכן מתחזקת הסברה, שאותה מתקפה גדולה של דיביזיות הטנקים – המהווה “שלב ב'” בתוכנית המלחמה המצרית – תתבצע, ואפשר שתיפתח עוד היום. לפיכך הקדימה לשכת הרמטכ“ל ותיאמה פגישה אצל ראש הממשלה לשעה 11:00, מיד בגמר הדיון המבצעי ב”בור“, כדי שההחלטה תתקבל בשעה מוקדמת ככל האפשר וניתן יהיה לגשת מיד להכנת המבצע. אלא שעכשיו מתברר, כי שר הביטחון לא יספיק לשוב מפיקוד הצפון עד לשעה 11:00. בשמו נמסר לדדו, כי אם רוצה זאת הרמטכ”ל – “שילכו אל גולדה – בלעדי.” דדו אינו מסתיר את כעסו. אין הוא מסכים, בפירוש, לפטור את שר הביטחון מנטילת חלק בהכרעה בעלת חשיבות עליונה כל כך. הוא מבקש להחזיר מיד שדר אל משה דיין: הוא מבקשו לבוא – ועכשיו יקרה כל שעה.²¹⁶

בסופו של דבר, יתקיים הדיון עם שר הביטחון בשעה 12:00, ואילו אצל ראש הממשלה בשעה 14:30. לרתיעתו של דיין, מותר לשער, היה רקע אישי עמוק יותר, ומכל מקום – הוא יבקש היום את ראש הממשלה לשוב ולומר לו, שאינה רוצה בהתפטרותו. אך כל זה – בשעה מאוחרת יותר.

בשעה שפותח הרמטכ"ל את “הסיבוב הראשון” של הדיון עם רב־אלוף בר־לב ועם אלופי המטה ועוזריהם הבכירים, נמסר כי נשיא המדינה הגיע לביקור במוצב הפיקוד העליון.

נשיא המדינה ב“בור”

נשיא המדינה, הפרופסור אפרים קציר, נכנס לחדר המלחמה. הרמטכ"ל וכל המפקדים הבכירים נעשים לשעה קלה טקסיים מאוד, מקבלים אותו בקימה.

“כבוד הנשיא, ברוך הבא,” פותח הרמטכ"ל. "אנחנו עושים ברגע זה הערכות מצב ומכינים את המהלכים הבאים, ולכן אני מצטער מאוד על שלא אוכל להתפנות עכשיו לשיחה ארוכה איתך על המלחמה הזאת כולה – – – "

"השעות המכריעות אולי במלחמה כולה – – – " נענה כהד קולו של אחד האלופים. “כן,” מסכים איתו דדו. “אנחנו עוסקים עכשיו בשלב הבא, שהוא רציני מאוד, ואנחנו מקווים שאלה הם שלבים סופיים פחות או יותר. אני רק יכול לספר לך, כי ברמת הגולן עודנו משלימים בשעה זו את הישגי המתקפה, ואני מקווה שנעבור לשלב מכריע קצר גם בדרום.”

“אז נאחל לכם בהצלחה,” אומר הנשיא. “תודה,” אומר הרמטכ"ל.

ברקע נשמעת אמירה של אחד האלופים, שכוונתה בוודאי רצינית: “ומה מצב העם – בסדר?”

“תלוי בכם במידה מרובה,” אומר הנשיא.

"מה שאנחנו יכולים – עושים.²¹⁷

שעה 10:00

בצאת הנשיא, מחזיר דדו את הדיון אל “השורה התחתונה של הערכת המצב”. הוא חוזר ומפתח את השיקולים שהעלה מוקדם יותר, בדיון עם מטהו המצומצם. עכשיו הוא מבקש את הנוכחים להשמיע את השגותיהם. שוב נשקלים כל המרכיבים, הצבאיים והמדיניים גם יחד. האם באמת סביר להניח, כי בעוד יומיים יבקשו הערבים – ואיתם, כמובן, הרוסים – הפסקת אש? וכלום באמת זקוקים אנחנו להפסקת אש במועד זה דווקא, ואיננו יכולים להמשיך ולהילחם?

דדו מבקש את האלופים, בחוותם את דעתם, לא להתעלם ממה שנתגלה מאז יום הכיפורים, ששוב אין הטנקים אלמנט יחיד שבו עלינו להתחשב, כי אם במשקל נשק הנ.ט. הרב שבידי החי"ר, במערך טילי הקרקע־אוויר, שצימצם את כושר הפעולה של חיל האוויר, ובמצבו של החיל בשעה זו. הוא אומר זאת משום שהוא מבקש להעלות על פני השטח את כל טיעוניהם של החולקים על האפשרות לבצע צליחה בעוצמה מרובה, מוקדם ככל האפשר: “אין פה מי שלא רוצה לעשות מחר התקפה נגד מצרים. אני המצאתי שצריך לתקוף מחר התקפה נוראית – אז אל תשכנעו אותי לעשות את זה!”

בשהותו הקצרה בדרום, גיבש לעצמו רב־אלוף בר־לב הערכת מצב שאינה שונה משל המטה הכללי. הוא אינו מאמין, כי מבצעים סמליים קטנים יביאו את סאדאת לידי בקשת הפסקת אש. התוכנית להילחם בגדה המזרחית, ולהרחיק את המצרים, אינה נראית גם לו. ניתן אומנם לבצעה, אך היא תעלה בקורבנות רבים ולא תפגע בכל העוצמה המרוכזת ממערב לתעלה – ובכלל זה במערך הטילים – וביכולתם של המצרים לפתוח מחדש במלחמה ברגע שיחשבו, כי הגיעה השעה. חרף מאמציהם העל אנושיים לא הצליחו המצרים, ברוב המקומות, לבצע את תוכניתם – לחצות את התעלה עם דיביזיות חי“ר וחטיבות שריון עצמאיות ובתוך שישה ימים להשתלט על קו החת”ם. הם תוקפים בגלים, כמו הסינים: שלשום, ב־10, היו חמש התקפות באזור “זרקור הברגה” – נפגעו בוודאי אלפי מצרים, שלא לדבר על טנקים, נגמ"שים וכיוצא באלה. אך אף שהצבא המצרי נלחם לא כמו ב־56' ולא כמו ב־67' – לא הייתה אתמול אלא התקפה אחת. וגם הבוקר הייתה התקפה אחת.

בר־לב: לצלוח בדוור־סואר – ועם שתי אוגדות

בסיכומו של דבר, לפתוח במתקפה בגדה המזרחית, נגד אותו חי“ר, הוא רעיון רע, לדעת בר־לב. מה שקרה באוגדת שרון ב־9 בחודש – לאחר כל מה שהתרחש בימים הקודמים – יוכיח. מכל האפשרויות, נראית לו ביותר הצליחה בדוור־סואר, עם שתי אוגדות, וכאשר באגפו הדרומי של ראש הגשר יימצא האגם המר הגדול. יצלחו אוגדות שרון ואדן. אוגדת אלברט, הכוח של קלמן וכל הכוחות האחרים יהיו ערוכים בהגנה ממזרח לתעלה. קודם לצליחה עצמה יש לתפוס ראש גשר ברוחב מניח את הדעת, להגנה מפני הנשק הנגד־טנקי. נקודה אחת, שיש לזכור אותה היטב – הגשרים. לרשותנו יעמוד שם גשר גלילים אחד, ודי שייפגע בשעת הגרירה, או באש ארטילרית לאחר שיונח על התעלה – כדי שתשתבש הצליחה כולה. קיימים גם אמצעי צליחה נוספים – הדוברות המתחברות לגשר ואסדות ה”ג’ילואז" – אבל מן הדין לזכור, ש“לוקחים צ’אנס” ועלולים להיווצר שיבושים, אף שהוא מצדד בהסתכנות זו, למרות הכול.

החשש מפני קשיים במהלך הצליחה עצמה, בשל המחסור באמצעי צליחה – פרשה שתוארה בחלקו הראשון של הספר – ניצב לנגד עיני המשתתפים בדיון זה, שכן “יכול להיות לך ראש גשר הכי טוב, והכול טוב” – ולא יהיה במה לצלוח את התעלה.

ואולם הרמטכ"ל ומפקד חזית הדרום תמימי דעים, כי אפילו יתברר לאחר שנכבשה החווה הסינית והוקם ראש גשר, ואילו אותו גשר יחיד יצא מכלל שימוש ואין אפשרות לצלוח – כדאי המאמץ.

נותרה שאלת העיתוי. גם עכשיו מוסכם, כי עדיף היה להמתין עד לאחר שתצלחנה שתי הדיביזיות המשוריינות ויתנהל עמן הקרב בגדה המזרחית – אך הואיל ובשעה זו מעריכים, שספק אם אכן יבצעו המצרים את “שלב ב'” – מגיע הרמטכ"ל לכלל דעה, שיש לפתוח בהתקפה. על כל אלטרנטיבה אחרת שהועלתה – עדיפה צליחת שתי אוגדות בדוור־סואר. נוכל, לפחות, לומר, שעשינו כל מה שיכולנו ולא ישבנו וחיכינו ליוזמתו של האויב.²¹⁸

שעה 12:00

בשוב שר הביטחון מביקורו בצפון, נפתח “הסיבוב השלישי” של הדיון הנוקב, המתנהל ברציפות מאז שבע בבוקר.

לאחר שחוזר דדו על ההנחות, שמושתתת עליהן התוכנית המוצעת, הוא מוסיף: האופטימיסטים סבורים, שהצליחה תביא להתפוררות הצבא המצרי, אך לדעתו סביר להניח, כי לא תהיה התפוררות, אך אם ייפתח המבצע אור ל־14, נהיה ערוכים בתוך יומיים “חצי חצי – חצי אנחנו אצלם, חצי הם אצלנו.” מכל מקום, יש להחליט – ואם יוחלט לצלוח מחר בלילה, לגשת להכנות “בטורים גבוהים”.

שוב נבחנת בעיית הגשרים, ואף שניתן להבטיח רק גשר גלילים אחד וגשר דוברות אחד, סבור בר־לב שאין דחייה בכמה ימים רצויה וכי אפילו תשתבש הצליחה עצמה, אבל הכוחות יישארו מבוססים בשפת התעלה – כדאי המהלך. אך אם תעלה יפה, ושתי אוגדות תפעלנה ממערב לתעלה – ייפגע או יינטש חלק מסוללות הטילים. לא מובטח קרב קל, אך האופציות האחרות אינן קוסמות יותר. קרב הבלימה, המתנהל זה היום השביעי, הולך ושוחק את כוחותינו. “החבר’ה שלנו נלחמים – לנַשֵק להם את הידיים – בקור רוח, בקצת הומור, בלי פאניקות, דיווח זה דיווח, מפקדים – אריות, ונלחמים,” – אבל עוד ימים אחדים כאלה, והם יגיעו לקצה גבול כוחם.

שר הביטחון אינו מתלהב – ולא יצביע נגד

שר הביטחון מגיב בחוסר התלהבות על התוכנית המוצעת, אף כי גם לדעתו לא טוב לעמוד כפי שעומדים הכוחות היום בבוא הפסקת האש. הוא מפקפק אם יביא מהלך זה להכרעה, ובשבועות הקרובים אינו רואה נכונות מצרית – וודאי לא סורית – להפסקת אש. המלחמה תתמשך – מנבא משה דיין – יזרמו תגבורות, עיראקים, מארוקנים, ירדנים, וחודשים יעברו עד שנצבור מחדש עוצמה מספקת להכרעה בקרב. מתוך מה ששמע עד עכשיו, אינו רואה איזו תועלת תצמח מכל ההתקפה הזאת, אך מצד שני הוא גם “לא מוכן לצאת בג’יהאד” נגד תוכנית המטה הכללי, וכשזו תובא לפני הממשלה – לא יתלהב, אבל ספק אם יצביע נגדה. כאיש צבא לא יוכל לחוות את דעתו אלא לאחר שילמד היטב את האפשרויות, ולכך דרושים לו יומיים שלושה. כשר הביטחון, אם יקום הרמטכ"ל ויאמר, כי יש בתוכנית זו פתרון צבאי של ממש – יצביע בשתי ידיו. אף אם יקום מישהו ויטען, שביסודו של מבצע זה מונחת ההנחה, שיביא לפתרון מדיני, או להפסקת אש – בזה אינו מאמין.

הבדלה זו שמבדיל דיין בין מעמדו כרמטכ“ל לשעבר, מי שהוזעק ערב מלחמת ששת הימים לראשות משרד הביטחון מכוח יוקרתו הצבאית, לבין מעמדו כשר הביטחון, המקבל “המלצת הצבא”, בלי להיות שותף להכרעה – מביכה את הרמטכ”ל ואת המפקדים הבכירים האחרים. דבריו אינם מותירים כל ספק בלבם: הוא מבין, שהזעיקוהו מן הצפון מפני שרוצים בנוכחותו בשעה שתתקבל ההחלטה אצל ראש הממשלה. ולכן, בכל הנוגע לצד הצבאי של התוכנית, יצביע אומנם בעד – אך בלי שיוסיף להצעה את משקל סמכותו הצבאית. בכל הנוגע לתועלת המדינית שיצמיח המבצע – תהיה דעתו שלילית. יתר על כן, לדעתו תהיה נכונות המצרים לקבל הפסקת אש גדולה יותר במצב הקיים בשעה זו, מאשר בשעה שנשב בגדה המערבית.

גורל אנשי מעוז ה“מזח”

במקום זה משתרבב לתוך הדיון – כמין מזכרת עוון – גורלם של אנשי מעוז ה“מזח”, שבלילה נכשל ניסיון היחידה המיוחדת להגיע אליהם בדרך הים. אנשי המעוז מוכנים להיכנע, אבל בנוכחות הצלב האדום, שכן אינם בוטחים במצרים שלא יפגעו בהם לרעה.

את המצב בשעה זו בחזית התעלה לא יוכל שום דבר להמחיש ביתר חריפות מאשר פנייה נואשת זו של אנשים, שקצרה ידו של צה"ל להושיעם.

אכן תהיה פנייה ברוח זו אל הצלב האדום. אך אם לא יסכימו המצרים להסדר כזה?

“נגיד להם להיכנע למצרים,” אומר דדו.

גורלם של אנשי ה“מזח” עוד יהיה מוטל כצל על השעות הבאות, אך בינתיים חוזרים אל תוכנית הצליחה הגדולה. דדו עושה ניסיון אחרון לקבל את תמיכתו של דיין. אכן, אין לצפות להתמוטטות גמורה של הצבא המצרי, אבל קיים סיכוי שהצליחה תביא הן להיערכות טובה יותר של כוחותינו והן להנחתת מהלומה על המצרים, ומכל מקום – השאלה המיידית היא: האם מסייעת הצליחה לסיום מהיר של הלחימה, אם לאו?

יומיים קודם, הסתייג דיין מן התוכנית לתקוף מזרחה לקו הסגול ברמת הגולן. עכשיו הוא משיב לשאלתו של דדו:

הפסקת אש, רק אם נשאיר המצב בתעלה כמות שהוא

אם אתה באמת רוצה הפסקת אש, דבר ראשון ברגע זה הוא להורות לכוחות בצפון, שיתקדמו עוד חמישה עד שבעה קילומטרים לעבר דמשק. אם יפלו הפגזים שלנו בדמשק – זה יביא את הרוסים לבקש, בשם הסורים, הפסקת אש. ואילו בדרום – רק אם נסכים להשאיר את המצב בתעלה כמות שהוא, אפשר יהיה להגיע להפסקת אש. וגם זו לא תתמיד אלא עד אשר ירגישו המצרים, שבכוחם לתקוף פעם נוספת. אותם לא תחייב שום הפסקת אש…

ולאחר שהוא אומר את הדברים האלה, קם שר הביטחון ויוצא.

דדו וחבר המפקדים נשארים יושבים במקומם, נדהמים. חמור מזה – בלי החלטה,

לא לכאן ולא לכאן.²¹⁹

אם הייתה כוונת יציאה זו להשאיר את ההחלטה, ואת האחריות, על ראשו של המטה הכללי לבדו – הנה לזה אין דדו מוכן להסכים.

בחדר נשאר גם תת־אלוף רביב, מזכירו הצבאי של שר הביטחון. זוהי החלטה גורלית, בעלת אופי צבאי־מדיני, אומר לו דדו, והרמטכ"ל יעשה כל מה שיחליט עליו שר הביטחון – להביא את התוכנית להחלטתו הוא, לקבינט המלחמה, לכל פורום שירצה בו הוא!

פעולה אפשרית רק לאחר אישור הדרג המדיני

לא רק אופיה הגורלי של ההחלטה מביא את הרמטכ"ל לתבוע עמדה חד־משמעית מצד השר; אין לו עצמו כל אפשרות להחליט. הממשלה קיבלה החלטה מפורשת, שקודם להכרעה יוחזר העניין לשולחנה – ורק היא, הממשלה, תחליט על הצליחה.

הכול מפנים את החדר, לבקשתו של דדו, להוציא את בר־לב, טל, יריב ורביב. לאחר בירור כאוב, וקצר, מבקש הרמטכ“ל את תא”ל רביב להביא את עמדתו לפני שר הביטחון:

צה“ל מוכן לפתוח בהתקפה, בהנחה שבתוך זמן קצר ביותר לאחריה תושג הפסקת אש. לכבוש חלק מן הגדה המערבית של התעלה ולשבת שם תקופה ממושכת, לא יוכל. לפיכך מבקש הוא להביא את ההצעה לדיון, ובהתאם להערכה שישמיע שר הביטחון ב”קבינט“, יגבש הרמטכ”ל את המלצתו הסופית. אם יאמר שם, כי השגת הפסקת אש בלתי סבירה לחלוטין – לא ימליץ הרמטכ“ל על הצליחה, ואין טעם שיצא לסיני לבדיקת התוכניות. אך אם יאמר בממשלה, שטמון בה סיכוי – יֵרד עם בר־לב אחר הצהריים, יבדוק, יגבש תוכנית וישוב עם המלצה צבאית, חיובית או שלילית. קיימת אפשרות שלישית, שלדעת שר הביטחון אין השאלה דחופה ואינו רוצה לקיים את הדיון היום. אם כן, מבקש הרמטכ”ל, שתשובה זו תינתן במפורש – ואז יֵצא הוא לסיני, יבדוק את התוכניות, ואילו הדיון יקוים לא היום, כי אם מחר.

“ואת אישורו של הדרג המדיני,” מוסיף דדו ואומר לרביב, "אני רוצה היום, לפני שאני נוסע לדרום. טלפן אלי מיד חזרה. ואם יתקיים דיון, אני ממליץ מאוד שישתתף בו חיים בר־לב.²²⁰

שעה 14:20

בצפון מתנהלת לחימה איטית וקשה. אוגדת דן לנר מוסיפה להתקדם בצירים “יאיר” ו“ציריך” לעבר כפר נסג', ואילו כוחות מאוגדת רפול נעים מצומת מעץ לעבר תל שמאס. כוחות אחרים של אוגדה זו, בציר הצפוני, נעים – לאחר שהושלם כיבוש הכפר חדר – לעבר מזרעת בית ג’אן.

הרמטכ"ל מורה לפיקוד הצפון לדחוף בכוח ומהר לעבר קו כנכר־סעסע.

מצב רוחו של עוזר שר הביטחון, רב־אלוף צבי צור – המטפל באספקת הציוד החיוני שהוזמן באמריקה – קשה למדי. רשימה ראשונה הוגשה מיד בפרוץ הלחימה, וכעבור יומיים הוגשה רשימה שנייה, גדולה יותר. רק שלשום הובהר, כי הציוד יימסר. מטוסי פנטום הוזמנו עוד לפני המלחמה, ועוד פנטומים וכן סקייהוקים במהלכה. לומר במלוא הוודאות כי בקשות אלה אושרו, ניתן רק הבוקר – ובכל זאת, המכשולים טרם הוסרו. הספקתם של המטוסים, בקצב ההולם את צורכי חיל האוויר, טרם הוסדרה עד לשעה זאת. בוושינגטון מוסיפים להציע להטיס את הפנטומים בקצב של שניים ביום, ואילו את הסקייהוקים מבקשים להסיע באוניות. לחץ נמשך מופעל על הממשל בוושינגטון עצמה, וראש המשלה שיגרה גם היא שדר נוסף אל הנשיא ניקסון, והיום – ממש עכשיו – עומדת להתקיים פגישה עם מזכיר המדינה קיסינג’ר ועם פקידי הפנטגון.

עם זאת, אפשר שבכל זאת תתחיל הרכבת האווירית לפעול עוד היום.²²¹

שעה 14:30

לשדר שהועבר מן הרמטכ“ל אל שר הביטחון הייתה השפעה, והדיון אצל ראש הממשלה מתקיים, שלוש וחצי שעות לאחר המועד המקורי. נוסף לשרים דיין, אלון וגלילי, משתתף הפעם גם ראש ה”מוסד“, האלוף צבי זמיר, ועם הרמטכ”ל באים רב־אלוף בר־לב (כאיש צבא, שכן התפטר מן הממשלה) והאלופים טל, זעירא, זאבי, יריב, בני פלד ועוזרים.

שר הביטחון פותח את הדיון במשפט אחד, המרמז על הדיון הקשה שקדם לכך: “דדו ביקש פגישה זו, ואיני יודע אם רק בנושא זה. תציג את מה שאתה רוצה להציג.”

ודדו מבהיר היטב מהו “מה שאתה רוצה להציג”, משפתח בפתיחה שלו: “אני רוצה להציג את השלב הבא של המלחמה.”

את התוכנית המוצעת מציג דדו בצורה מאוזנת, ומדגיש כי את דעתו הצבאית, אם לתקוף ואם לאו, יביע בלשון חד־משמעית, אך רק בתום התייעצות זו, לאחר חילופי דעות יסודיים וחשבון נפש חברי ככל האפשר. זוהי החלטה מאוד־מאוד גורלית, ולאחר שעות ארוכות של דיונים, מאז שבע בבוקר, טרם הגיעו לכלל מסקנה סופית. לאחר שיישקלו כל הנתונים, יקבל על עצמו לתת המלצה צבאית חד־משמעית, ולא יימלט מן האחריות, אך רק לאחר ההתייעצות.

שיקול מכריע – שבירת הקיפאון והרצון לקצר את המלחמה

לעמידה ממושכת בקווים הקיימים, במצב של קיפאון צבאי, שתהיה מעין מלחמת התשה בגבולות קשים ובתנאים של גיוס מלא – חוזר ומדגיש דדו – תהיה משמעות חמורה. אומנם, אם יוחלט על פתרון כזה – יעשו כל שניתן לעשותו ויעמדו במלחמת ההתשה הזאת, אבל אחד השיקולים המכריעים בעד התוכנית המוצעת הוא הרצון לקצר את המלחמה.

אותם לבטים עצמם היו גם שלשום, בעניין הפריצה מזרחה לקו הסגול – מזכיר דדו – שם מוסיף להתנהל קרב קשה, ואפילו נגיע אל הקווים שאנו רוצים בהם, ספק אם תיפסק האש. בדרום עלול להתפתח קרב קשה מאוד, נגד כוחות רבים ובעוצמה מרובה, ואף כי ייתכן שנצליח להפתיע את המצרים, עלולות להיות לנו אבדות מרובות. לאחר שהוא מתאר את תוכנית הצליחה בקווים כלליים, מביע הוא את ביטחונו, כי תונחת על המצרים מכה רצינית – אבל בזה שצבאם יתמוטט כליל אינו בטוח.

בר־לב, המשתתף בהמשך הדיון, מוסר את רשמיו העיקריים משלושת הימים שהוא עשה בחזית הדרום, מנתח את האלטרנטיבות האפשריות האחרות – לחימה בשני ראשי הגשר שבגדה המזרחית, או נסיגה לקו המְצרים והתבצרות בהם – מצביע על חסרונותיהן הבולטים ומציין שאימוץ כל אחת מהן ייחשב בעיניו למשגה חמור, והוא מתנגד לכך בכל התוקף.

הצליחה ־ אפשרות יחידה

נותרו שתי אלטרנטיבות נוספות: להמתין עד לצליחת הדיביזיות המצריות המשוריינות, או לרכז עכשיו את האגרוף החזק הזה – אוגדת שרון ואדן – ולצלוח. בפועל, עומדת היום על הפרק רק האפשרות האחרונה. להערכתו, נוכל לפגוע קשה בצבא המצרי שבגדה המערבית – בשריון, בארטילריה, בטילים ובמפקדות, ובכללן במפקדת הארמייה השלישית. סיכונים ישנם, ואף קרו במלחמה זו כמה דברים שצריכים היו להתרחש אחרת – ובכללן עצם הפתיחה של המלחמה – אך בעיניו ובעיני הפיקוד הבכיר בדרום, סביר שהצבא המצרי שממערב לתעלה ינוצח, וכך תינטל ממנו היכולת לנסות לפרוץ לעבר המְצרים, ואילו בכל אותו אזור שנחדור לתוכו, למן האגם המר הגדול דרומה, ייוותרו כוחות הארמייה השלישית שחצו אל הגדה המזרחית בלי אספקה, מים ותחמושת, וצבאית יהיו משותקים. הצלחה צבאית מרבית של הכוחות הצולחים – פגיעה בטנקים רבים, בסוללות ארטילריה, סוללות טילי קרקע־אוויר ומפקדות – וכוחותינו יְיַצבו קו בין התעלה לבין קאהיר.

הקושי הגדול – מיעוט אמצעי הצליחה: גשר גלילים אחד וגשר דוברות אחד. הסיכון קיים, אבל הוא כדאי. אם ייהרס גשר כזה לפני שהחלה הצליחה – זו לא תוכל להתבצע. אם בראשיתה – לא נגרם כל נזק. אם לאחר שצלחו 100 טנקים – ניתן יהיה לתקוף גשר שלהם, בשתי הגדות, ולהשתלט עליו. מכל מקום, אם אכן תעלה הצליחה יפה – יש בה כדי לשנות את פני המערכה נגד מצרים. עד עכשיו הנחנו להם לפעול “לפי הספר”, כלומר להיצמד לתוכנית שלהם, שתרגלוה לאין קץ, ואילו מהלך בלתי צפוי כזה יוציא אותם משיווי משקלם.

באוזני ראש הממשלה והשרים מבקש בר־לב להדגיש, כי התרשמותו מן המצב בדרום היא, שהכוחות טובים ומפקדיהם – מפקדי החטיבות, הגדודים והפלוגות – מעולים, וזה בסדר. רק בשובו לתל־אביב, החלו הדברים להיראות לו באור קודר יותר, ועכשיו נעשה גם הוא שותף להתלבטויות. ולמרות הכול, ולאחר כל ההתלבטויות – זהו המהלך היזום היחיד, שיש עמו סיכוי סביר להוציא את המצרים משיווי משקלם, וככל שנקדים לעשותו – כן ייטב. ניאלץ להבקיע בלי חיפוי אווירי – ורק לאחר שיגיעו הטנקים אל הגדה המערבית, נשתק בעזרתם ובאש ארטילרית חלק ממערך הטילים, ובפרוזדור שייווצר יוכל גם חיל האוויר להיכנס ולבוא לעזרתנו. מפקד חיל האוויר, האלוף פלד, תומך בעמדתו של בר־לב.

לא כן האלוף טל, סגן הרמטכ"ל, השב ונותן ביטוי גם עכשיו לספקותיו הכבדים. אין הצליחה המוצעת עכשיו דומה לזו שתוכננה בשעתה – אז ראינו אותה נפתחת משפת התעלה, שהייתה בשליטתנו, מקו בר־לב. לא כן עכשיו. תחילה יהיה צורך להבקיע את קווי האויב, לצלוח עם ציוד מועט מדי ועם גייסות שלא אומנו במידה מספקת להפעלתו. אומץ לבם ונכונותם להקרבה של לוחמינו לא יהפכו אותם למומחים בנושא זה, ובשעה זו אינם מומחים בו. התוכנית המוצעת מקפלת בתוכה לא סיכון אחד ולא הימור אחד בלבד. אפילו יעלה בידינו לצלוח (כאן קורא דיין קריאת ביניים: “הוא לא עשה משאל עם. הוא שאל את אריק!”), תושג מטרת הצליחה רק בהתמוטט הצבא המצרי ובהישבר רוח הלחימה שלו, אך יש חשש שהמצרים יוסיפו ויילחמו ממש כשם שמוסיפים הסורים ונלחמים עד עצם הרגע הזה. בשלב זה של המלחמה ונוכח מצבו הקשה של חיל האוויר – אינו ממליץ על תוכנית זו, שהוא חרד מתוצאותיה.

דרמה היסטורית ־ ומהפך מרעיש

זוהי מערכה באמצעה של דרמה היסטורית גדולה – ברגע שנקלעו הנפשות הראשיות הפועלות בה לאחת מאותן “דילמות אכזריות”. אך כמו הייתה זו עלילה, שנרקמה בידי מומחה ל“מחזות בנויים היטב”, נמסר לנוכחים על שתי התפתחויות מרעישות:

הראשונה – כוחותינו, המתקדמים בחזית הסורית, הגיעו לטווח תותחים משדה התעופה מאזע, שבמבואות דמשק.

השנייה – והיא זו המטה בבת אחת את כל כיוונו של הוויכוח הקשה הנמשך בכמה מחזורים זה יותר מתשע שעות – ראש ה“מוסד” נקרא אל מחוץ לחדר ובשובו יש בפיו ידיעה מרעישה ממקור חשוב: המצרים עומדים לפתוח ב“שלב ב'” של תוכנית המלחמה. מחר (מוצאי שבת, ה־13 באוקטובר), או מחרתיים, קרוב לוודאי, יפתחו במתקפה לעבר המעברים עם אותן שתי דיביזיות שמדברים בהן כל השבוע – הדיביזיות המשוריינות 4 ו־21.

כיוון שכך, אין עוד טעם להמשיך בדיון ולהחליט על אלטרנטיבה, שהכול מסכימים שבחרו בה רק משום שלא ציפו עוד לצליחתן של אותן דיביזיות משוריינות. עכשיו נראה הכול אחרת: אם מכינים המצרים התקפה בעוד יום יומיים, לא צפויה בפרק זמן זה הפסקת אש יזומה על ידם. אין גם צורך לקבל כל החלטה, ואפשר שיש שרים הנושמים לרווחה על שהוסרה מהם, לפחות לשעה, אחריות כבדה כל כך.

יש מי שיציין, כי מפנה בלתי חזוי זה מנע מצב חמור – צליחת שתי האוגדות ממש בשעה שנמצאות שתי הדיביזיות בתנועתן לעבר קו המים, ובמלוא עוצמתן. אם כך ואם כך, עכשיו חייבים לחכות ולראות. הרמטכ“ל והמפקדים האחרים יוצאים את החדר ושבים אל ה”בור". השעה היא 16:35²²².

באותו זמן, מספר משה דיין (אף שבספרו מציין הוא שעה שונה, 3:30 אחה"צ), מחליט הוא “ללכת אל ראש הממשלה ולומר לה, שאם היא סבורה שיש מישהו היכול לנהל את המלחמה, בתור שר הביטחון, טוב ממני, אגיש לה מיד את התפטרותי.” הוא מוסיף ומעיר, כי לו עצמו לא היה ספק ביכולתו להוסיף לכהן בתפקידו. תשובתה של גולדה מאיר, כותב הוא, הייתה, ש“היא רוחשת לי אמון מלא ורואה עצמה שותפה לאחריות בכל הנוגע למלחמה.” גולדה מאיר עצמה מתעכבת גם היא על פרשת פניותיו של דיין אליה בשאלה אם היא מבקשת את התפטרותו, ומציינת שלוש פעמים כאלה: בפעם הראשונה, ב־7 באוקטובר, “אמרתי לו – ומעולם לא התחרטתי על כך – שהוא חייב להמשיך בתפקידו כשר הביטחון.” בפעם השנייה, בין הפסקת האש הראשונה, זו של ה־22 באוקטובר, לבין זו של ה־25, בעקבות תביעתו של שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא מאת דיין שיתפטר. גולדה מספרת, כי כאשר בא שפירא אל לשכתה, לפי דרישתה, להסביר את תביעתו, אמר, “מכיוון שאני יודע שאת לא תבקשי את דיין ללכת, באתי להגיש את התפטרותי,” ואכן – את התפטרותו של שפירא קיבלה, ואולם כאשר בא באותו יום גם דיין אל לשכתה, ואמר: “את רוצה שאני אתפטר? אני מוכן,” מספרת גולדה מאיר, “שוב אמרתי לא.” והייתה גם פעם שלישית, מוסיפה היא ומספרת, כאשר התפרסם דו“ח ועדת אגרנט. “אני מנעתי אותו מלהתפטר בימי המלחמה, אבל אני חושבת שאולי היה צריך לעשות זאת מיד אחרי שפירסמה ועדת אגרנט את הדו”ח המוקדם שלה ב־2 באפריל 1974. הדו”ח ההוא טיהר את דיין (ואותי) מכל אחריות ישירה לחוסר הכוננות של ישראל ביום הכיפורים, אבל הוא החמיר כל כך עם הרמטכ“ל ועם ראש אמ”ן עד שדדו התפטר מיד. תמיד היה בי חשד, שדיין אולי היה שומר על הדימוי ה“כריזמטי” שלו – או לפחות על חלק ממנו – אילו עמד, בפומבי, לימין חבריו לנשק. הוא קרא את הדו“ח ההוא המוקדם (והחלקי בלבד) בלשכתי, ובפעם השלישית שאל אותי אם הוא צריך להתפטר. ‘הפעם,’ אמרתי, ‘המפלגה צריכה להחליט.’ אבל הוא נהג לפי היגיון משלו…”

כל אחד מגיבוריה של אותה עלילה, צריך להוסיף, נהג לפי היגיון משלו.²²³

שעה 17:00

בשוב המפקדים אל ה“בור”, מתקשר בר־לב עם גונן כדי למסור לו על השיקול שהביא לדחיית ההחלטה.

אחריו משוחח דדו עם גונן: אחת האפשרויות שניתן לחזותן עכשיו היא זו – את הצנחנים ינחיתו המצרים במוצאי שבת ומתקפת השריון הגדולה תיפתח ביום ראשון, ה־14. אס אכן זו התוכנית, עלולה כבר הערב להתחדש התקפת דיביזיות החי"ר, כהכנה לאותו מהלך, ויש להיות דרוכים לקראת אפשרות זו. מכל מקום – מוסיף דדו ומדריך את גונן – לפיקוד הדרום ניתנה עכשיו שהות עד ליום שני, ועד אז יֵעשה ניסיון להעביר, לאט לאט, לקרבת אזור הצליחה את גשר הגלילים השני, הנמצא בגזרה הצפונית. דדו סבור, שיש לנסות ולעשות זאת, אף כי בר־לב העריך, כי בשעה זו – כאשר אלפי כלי רכב לסוגיהם פזורים בצדי הדרכים ובעיקר לכל אורכו של כביש הרוחב, מבאלוזה עד טסה – אין הסעת הגשר ניתנת לביצוע.

בשיחה נוספת, עם חקה, מתעדכן דדו על המצב בחזית הצפון: אותה חטיבה עיראקית ראשונה, אשר חצתה את הגבול הסורי, המשיכה ישר לעבר החזית והיא תוקפת עכשיו מדרום־מזרח, מכיוון צנמין, לעבר הצירים “יאיר” (הדרך מצנמין לנסג' ומשם לצומת מעץ) ו“קרלוס” (הדרך מאל־מל דרומה, לעבר אל־חרה). הכוחות הקדמיים של אוגדת דן לנר, שנמצאו בדרכם מנסג' לעבר כנכר, יֵיאלצו להסתלק בינתיים מן הכוונה להגיע לטווח התותחים מדמשק ולהתארגן להתמודדות עם העיראקים המאיימים על האוגדה מדרום.²²⁴

לפני דדו ערב ארוך, והוא מבקש לחטוף תנומה. בחדרו ניצבת מיטת שדה, אבל אחד המפקדים נרדם עליה. דדו מחפש מיטה פנויה באחד החדרים הסמוכים – זה של שר הביטחון, או של סגן הרמטכ"ל – וגונב לעצמו שתי שעות שינה.

שעה 20:30

שוב מול המפות הענקיות בחדר המלחמה הגדול, להתעדכנות על מה שאירע בצפון במהלך אותן שעתיים. דיווח עדכני יותר ישמע בשעה 21:30 מפי ראש המטה של פיקוד הצפון, תא"ל יקותיאל אדם.

אוגדת דן לנר נערכת עכשיו לקבלת פני חטיבת הטנקים העיראקית שהופיעה מדרום – כוחותיה ערוכים בצורת ח בין נסג', צומת מעץ, ג’בע ותל־מסחרה, וארבע החטיבות של האוגדה ממתינות לכניסת העיראקים לתוך מלכודת זאת. אוגדת רפול תקפה בצומת הצירים “אמריקה” (כביש קונייטרה־דמשק) ו“יריד”, לעבר תל־שמאס. בציר הצפוני כבשה את מזרעת בית ג’אן, ועכשיו היא נמצאת על ציר “צין” (המושך, צפונה־מזרחה, דרך הינָה וביתימָה, אל קַטנָה). את הרמה הסורית מיטיב דדו להכיר, וכשהוא עוקב על המפה אחר התיאורים מן הצפון נהפכים הסימנים המוסכמים, מילות הצופן והמספרים השונים, לרכסים, ערוצים, אגמי לבה שנתאבנה ונתנפצה לרסיסים. את ההתקדמות לעבר סעסע מעכבת חסימת שריון, ואם לא ישותק זה בלילה, “מספיק שיהיו שם חמישה טנקים שיצלפו. עליו לעלות מן העמק למעלה – והוא לא יעבור, וזה חבל.” הוא שואל אם ניתן לשגר בלילה גדוד של “גולני”, ואפילו כוח קטן ביותר, “חבר’ה עם ררנ”טים, עם באזוקות, יבואו לשם בשתיים בלילה, מאחור, ידליקו חמישה טנקים – ורפול עובר בבוקר." הוא מאזין לתיאור התוכנית שהכין פיקוד הצפון למחר. מן הכול – חשוב בעיניו כיבוש סעסע. אם ניקח אותה ואת הינה – די לו בזה. “תתעקשו ממש, תתעקשו!”

כאן כבר הקדמנו מעט את המאוחר. נשוב לשעה מוקדמת יותר:²²⁵

שעה 20:45

דיון עם מפקד חיל האוויר על פעילות מטוסינו מחר. האלוף בני פלד: “המפקד, אני רק רוצה לדווח, שההזרמה של ציוד מארצות הברית היא מצחיקה.” את דדו ואת אלופי המטה מוסיפה להטריד השאלה, האם לתקוף מחר מן האוויר את ההליקופטרים המצריים.

שעה 22:00

רב־אלוף צור מוסר, כי הרכבת האווירית – שציפו לה כבר הערב – אינה מתחילה עדיין לפעול, והציוד מוסיף להגיע טיפין טיפין.

דדו גומר בדעתו, שהלילה יישן – ובבוקר יֵצא לסיני. הוא הולך לחדרו של טליק, בכוונה להוציא החלטה זו אל הפועל…

שעה 22:20

דדו נקרא בדחיפות לשוב ללשכתו. מסוקים מצריים נוחתים באזורים שונים בסיני. האם זוהי ראשית ההתקפה הגדולה של השריון המצרי אשר נחזתה, אלא שהוקדמה בלילה אחד?

דדו מחליף הערכות עם חיים בר־לב, ששב לאום־חשיבה. בר־לב "לא בטוח שזהו זה.²²⁶

שעה 23:45

כלום כבר משיגים הלחץ הכבד שמפעיל צה"ל ביומיים האחרונים על הצבא הסורי והאיום הגובר על דמשק עצמה את השפעתם? לעומת הציפייה להפסקת אש שיבקשו הסורים, מגיעה ידיעה מסוג שונה: הרוסים מרכזים שלוש דיביזיות לשם הטסתן לזירת המזרח התיכון, והמרחב האווירי של גרמניה המזרחית נסגר לתעופה אזרחית. למשקיפים מזכירה סגירת המרחב האווירי את ימי אוגוסט 1968, ערב הפלישה הסובייטית לצ’כוסלובקיה.²²⁷

עימות בינמעצמתי – או כפיית הפסקת אש?

איך לפרש ידיעה זו? – האם יש לראות בה עלייה בשלב אחד ממשא ומתן על נוסחה סובייטית־אמריקנית מוסכמת לעימות בינמעצמתי? האם תהיה גם התגובה האמריקנית במישור הצבאי, ומזכיר המדינה קיסינג’ר יודיע לשגריר דוברינין, כי אמריקה “תתייחס בחומרה” לכל ניסיון סובייטי לערב את כוחותיה המזוינים במלחמה הישראלית־סורית? ושמא זה הרגע, שבו תחלטנה שתי מעצמות העל, כי יש צורך בצינון מיידי של הטמפרטורה המדינית, וקיסינג’ר ודוברינין ישאלו זה את זה: למה לנו לסבך עצמנו בסכסוך בין העמים המזרח־תיכוניים האלה? הבה ננהג ברוח הסכמי מוסקבה וסאן קלמנטה ונכפה – כל מעצמה על בת חסותה – את הפסקת האש; האמריקנים יכפו על הישראלים להסכים להפסקת אש, בקו הקיים ברגע זה, כלומר להוציא את דמשק מתחום הסכנה – וכן ינהגו הסובייטים בסורים.

אצל ראש הממשלה מתכנס בחצות – בין אם התקיימו אותן שיחות בין אם לאו – ה“קבינט”, להוציא את שר הביטחון, השוהה בחזית הדרום, אך בנוכחות הרמטכ"ל. בדיון מתקבלת החלטה, כי אם אכן כך יתגלגלו עכשיו המאורעות, ותועלה הצעה להפסקת אש נפרדת בחזית הסורית, ובקווים שיעמדו בהם הכוחות באותה שעה – תיענה ממשלת ישראל.

בפרוס היממה השמינית למלחמת יום הכיפורים, הופיע באופק הן האיום בהתערבות סובייטית ישירה והן סיכוי ממשי לסיומם המהיר של הקרבות, בתנאים שיותירו בידי ישראל קלפים למשא ומתן מדיני על בסיס של הדדיות. הערכת מישכה של המלחמה, יודעים אנחנו היום, הייתה אופטימית מדי – אבל השינוי בהלכי הרוח היה ממשי מאוד. הלחימה העיקשת החלה נושאת פרי מדיני.

שבת ־ 13 באוקטובר

שעה 00:10 ²²⁸

משה דיין שב מביקור בפיקוד הדרום, ובשעה זו הוא נכנס לחדרו של הרמטכ"ל, לדיון עמו ועם אלופי המטה הכללי.

המאזינים לדבריו עכשיו²²⁹, רושמים לעצמם בפליאה: בניגוד לעמדתו מלפני שתים־עשרה שעות, כאשר סירב לחוות דעה על תוכנית הצליחה כאיש צבא, ושלל אותה כמדינאי, מביא הוא מן הדרום מסקנה זו – צליחה עדיפה על המצב הנוכחי, זה של קרבות קטנים ושוחקים.

אם דברים אמורים בצליחה מיידית – לא זו דעתו של דדו. הוא דבק עכשיו ברעיון המבצעי המקורי, לא לעשות כן אלא לאחר שתצלחנה שתי הדיביזיות המשוריינות, להכות בהן כאשר הטנקים שלהן נמצאים בתנועה ושלנו בעמדות ירי; ורק לאחר שיְאבדו המצרים, כפי שהוא חוזה, טנקים רבים – לצלוח. הסימנים שנתגלו בדבר ההתקפה הגדולה, שתיפתח מחר או מחרתיים, וכן ביסוס צליחתן של שתי האוגדות על גשר אחד בלבד, שזהו הימור קיצוני – אומר דדו – הביאוהו להסתלקות מן התמיכה בצליחה מיידית, בניגוד לנטייתו בבוקר. הסיכוי שאותם 600 טנקים יֵצאו את הגדה המערבית ויחצו את התעלה מזרחה שווה את הסיכון שבדחיית הצליחה שלנו – אומר דדו – ואותם שניים־שלושה ימי המתנה ינוצלו לעשיית כל ההכנות לצליחה, ובכלל זה מאמץ להעביר את גשר הגלילים השני לקרבת אזור הצליחה, בגזרה המרכזית של החזית.²³⁰

בדיון אצל ראש הממשלה (ובנוכחות שר הביטחון, השרים אלון וגלילי, הרמטכ"ל והאלוף יריב, המופקד עכשיו על ההסברה) מסכימים להפסקת־אש בסוריה, על בסיס הקווים הקיימים (Stand Still). כפי שנראה להלן, הסכמה זו מלווה בלחץ בלתי־נלאה מצד הרמטכ"ל על פיקוד צפון להוסיף ולהרחיב את “המובלעת” לעבר דמשק.²³¹

שעה 00:30

אל הפיקוד העליון מגיעה שוב קריאתם הנואשת של אנשי המעוז המכותר בפיתחה הדרומי של התעלה – ה“מזח”.

בדרכי עקיפין מוסיף עדיין להתנהל משא ומתן בין צה“ל לבין המצרים על מתן אפשרות לאנשי ה”מזח" להיכנע במישרין לנציגי “הצלב האדום”. בשעה זו מוסר “הצלב האדום”, כי המצרים מסכימים לכך עקרונית, אך לטענתם לא יוכלו לערוב לשלום אנשי “הצלב האדום” עצמם בתוך קווי החזית. לפיכך מציעים הם, שלוחמי ה“מזח” ימסרו עצמם לידי החיילים המצרים, ואילו אנשי “הצלב האדום” ימתינו להם בגדה המערבית של התעלה.

שר הביטחון והרמטכ“ל מקבלים הצעה זו ומורים למסור למפקד ה”מזח", שיכלכל את צעדיו בהתאם להנחיה זו כדי שיושם קץ לסבלם של הפצועים.

שעה 01:30

בשיחה שהייתה לדדו עם אלוף פיקוד הצפון כבר לפני שעה ויותר, העמידו על החשיבות העליונה שיש להתקדמות כוחותינו בבוקר – ובלי לחסוך במאמצים – עד לסעסע.

עכשיו עוקב הוא על המפה, בחדר המלחמה, אחר תמונת המצב שמצייר חקה. בתוכניתו של האלוף לנר לנפץ את מערך החטיבה העיראקית, המאיימת מדרום, בין תל ענתר לבין תל אל־מל, תולה דדו תקוות מרובות. אם יונסו העיראקים – בסיוע מן האוויר – יש לשוב אל התוכנית המקורית, להתקדם במהירות לעבר סעסע. אפשרות אחת היא – לעבור מציר “ציקן” לציר “קיראון” (כלומר, צפונה־מערבה, עד תל שמאס) ושם לחזור ל“אמריקה” (כביש קונייטרה־דמשק) לתקיפת סעסע. יתרונו של מהלך זה, סבור דדו, בכך שאיננו מרחיבים את חזית הלחימה. האלוף חופי, לעומתו, אינו שש להיכנס לקרב־הבקעה כנגד המערך המבוצר היטב בתל שמאס, ומעדיף את הגישה העקיפה – להגיע לסעסע דרך כנכר. מכל מקום, קודם לביצועה של תוכנית זו – יתנהל הקרב עם החטיבה העיראקית.

עוד כמה קילומטרים

דדו מציע שוב להפעיל כוחות קטנים של חי"ר חמוש בנשק נגד טנקי כנגד המתחמים המבוצרים – הן בכביש קונייטרה־דמשק, והן זה החוסם את ההתקדמות ממזרעת בית ג’אן לעבר הינה – בשעות הלילה. גם בציר הצפוני דרושה עוד התקדמות קטנה כדי להגיע לטווח ארטילרי מדמשק. גם אם התקדמות כוחות השריון קשה, אומר דדו, יש לתכנן פשיטות ליליות מרובות ככל האפשר לכיוון כנכר וסעסע, וכן פעולות הטעיה והטרדה לכיוונים נוספים, ובכלל זה לגמרי בדרום – לכיוון שייח' מסכין שעל ציר דמשק־עמאן. אם מתברר שאין אפשרות להרחיב את המובלעת כלפי מזרח – אומר דדו – יש להרחיבה כלפי דרום. הרחבה כזאת גם תצמצם את סכנת ההתקפה כלפי צומת רפיד מצד כוחות עיראקיים וירדניים.

אוגדת רפול, בצפון החזית, מתחילה היום, שבת, את יום הלחימה השמיני, ודדו מציע לנסות להחליפה באוגדת מוסה פלד, שביומיים האחרונים הייתה מעורבת פחות בלחימה.

בסך הכול, אין עוד קצב הפריצה וההתקדמות בחזית הסורית מניח את הדעת. לאחר יומיים של לחימה – ובניגוד לכל הבשורות – אין הכוחות מצליחים לעבור קילומטרים מעטים אלה, המפרידים עדיין בינם לבין אותם מקומות, סעסע והינה, שרק שם ניתן יהיה להפעיל את תותחינו ארוכי הטווח לעבר דמשק. הצלחה בזה עשויה להיות לה השפעה רבה ביותר על ההתפתחויות המדיניות, ובכלל זה על המשא והמתן הבינמעצמתי, המלווה איומים מן הצד הרוסי. הכול יֵראה אחרת אם פגזים יתפוצצו במבואות דמשק ויישמעו ברחובותיה.

דדו מציע לאלוף חופי לבחון אפשרות של כיבוש סעסע בלילה, אך ורק על ידי חי“ר מצויד בנשק נגד טנקי. כלום לא הייתה זו תמיד דרכו של צה”ל, “כי בתחבולות תעשה לך מלחמה”?²³²

שעה 02:00

דדו מתקשר עם ביתו. רעייתו מעירה את גידי, הבן הגדול, משנתו. הבן עומד ליד המפה הגדולה שתלה בחדרו, ועל היריעה השקופה מצייר בצ’יינוגראפים את תמונת המצב בחזיתות, כפי שהוא שומע אותה מפי הרמטכ"ל, אבא.

תלמה, רעייתו, אמרה לי, כי הייתה לדדו הסגולה להעניק לביתו וילדיו – בשעות הקצרות שהותירה לו עבודתו כראש המטה הכללי – מנות גדושות ומרוכזות של אהבה. לתמונה לילית זו, שתישנה כל אימת שייווצר איזה “חור” בשעון המלחמה, אין מה להוסיף.²³³

שעה 07:10

בוקר היום השמיני מתחיל בדיווחים משמחים מאוד. שבעת הימים הראשונים – שהיו בהם רגעים לא מעטים, שהכול נראה כמעט לאחר יֵאוש – נסתיימו, ועכשיו ניתן לראות בבירור בהתהפכות גורל המלחמה.

האלוף חופי מדווח לרמטכ"ל על הצלחתו המלאה של מארב הטנקים שהניחה אוגדת דן לנר לחטיבה העיראקית. בשעה שנכנסה אותה חטיבה עיראקית ממוכנת מדרום לקרבת החזית, היו כוחותינו בתנועה מזרחה, לעבר כנכר, ופגיעותם מן האגף הייתה מרובה. לפיכך שינו בערב את היערכותם, ובשעה 03:00 – כאשר נעו העיראקים לתוך אותו ח של אוגדת לנר (בינתיים הצטרפה אליה גם החטיבה המשוריינת מס' 2 של אותה דיביזיה, בעוד שהחטיבה המשוריינת מס' 1 נעה צפונה משם, למניעת התקדמות כוחותינו אל כנכר ומזרחה ממנה) – נפלו לתוך מלכודת מושלמת.

היה זה בסופו של ליל ה־י"ז בתשרי, לילה שהירח עמד בו במלואו. הטנקים הישראליים פתחו באש מטווחים קצרים, והאלוף חופי מוסר עכשיו את הערכת הפיקוד – העיראקים איבדו בקרב זה יותר מחמישים טנקים, אף שבוודאות גמורה אי־אפשר לקבוע זאת. אנשינו התרשמו, כי העיראקים נכנסו לקרב בהמשך ישיר למסעם הארוך דרך המדבר, בלי שלמדו את השטח, בלי שהתארגנו תחילה – ושורר אצלם עכשיו תוהו ובוהו גמור.

בשעת בוקר זו, מוסיף ומספר חקה, נעים כוחות אוגדת משה פלד דרומה, ומגמתם כיבוש תל נסג' ותל מסחרה. להתקדמות נוספת דרומה – כדי לקדם פני הפתעות אפשריות בהחלט, כגון הצטרפות חטיבת השריון הירדנית בדרעא למלחמה – נודעת חשיבות, אך מגמתו המרכזית של הקרב עודנה: ייצובו של קו במזרח, בין סעסע להינה.

וידיעה טובה נוספת, ששומע דדו ממפקד חזית הדרום: הלילה החלו סוף סוף לצלוח, בגזרת הארמייה השלישית, כוחות הטנקים של הדיביזיה המשוריינת מס' 4. מעתה מצפים גם לצליחה דומה בגזרת הארמייה השנייה, של הדיביזיה המשוריינת מס' 21.

“בשעה טובה ומוצלחת!” קורא דדו.²³⁴

שעה 07:40

הדיון המבצעי שמקיים הרמטכ"ל בשעה זו בחדר המלחמה מתנהל בסימן אותה ידיעה מהדרום:

“כפי ששמעתם מפי בכל הדיונים הקודמים,” אומר דדו, "דעתי היא, כי לנו רצויה התקפה מצרית. כל הזמן אני מצפה לכך, שבחזית המצרית נוכל לחזור על מה שקרה בחזית הסורית – הם תוקפים, שוברים את הראש ומקלים עלינו לתקוף נגד ולנצל את הצלחתנו. החל ביום שלשום, הדאיגה אותי יותר ויותר העובדה, שצליחה זו שלהם אינה יוצאת אל הפועל. מכאן אותה דילמה שהייתה לנו אתמול ואותם דיונים מרתוניים, שהחלו השכם בבוקר ונמשכו עד לדיון שנערך בדרג מיניסטריאלי. לפני שהגענו לפתרון הדילמה – נראו סימנים, כי אכן הם עומדים לתקוף. סימנים אלה סיכמו את הדיון. אנחנו מחכים שיתקפו – ואחרי כן נעבור אנחנו להתקפת־נגד.

"האפשרויות הן שתיים: הראשונה – שהלילה יונחתו הצנחנים, ובבוקר תיפתח ההתקפה, אך גם אם לא יונחתו הצנחנים, אין ביטחון מוחלט שמחר לא יתקיפו; השנייה – שמחר בבוקר ייפתח השלב הראשון של התקפת השריון, ורק בלילה שלאחריו יונחתו הצנחנים, ולמחרת היום יבוצע השלב השני של ההתקפה – ההתחברות עם הצנחנים. אני מקווה שהסימנים הנראים ברגע זה, הם לקראת אותה התקפה.

“אם זו התוכנית – אנחנו מוכנים יפה מאוד. מספר הטנקים שלנו בדרום גדל. הפיקוד ער לעניין הזה, והכוחות ערוכים מאתמול לאפשרות זו. כשאנחנו ערוכים בהגנה קל יהיה גם יותר להפעיל את חיל האוויר.”

דדו, החש את ההתמודדות הקרבה, אינו מסתיר את התפרצותו לקראתה. אותו “פרד מונטנגרי”, כפי שמגדיר אחד מעמיתיו את עיקשותו הבלתי־נלאית, אומר: “החזיקו אצבעות. אנחנו צריכים התקפה מסיבית, גדולה, יפה, של הרבה טנקים מצריים – לחסל אותם פה, ממזרח לתעלה, ואחר כך לצלוח. זו התוכנית להיום.”

לרגע הוא מהסס, ספק שואל ספק משיב: "אם אני לא טועה – שבת היום?! ²³⁵

“יושב פה מיטב הנוער העברי”

כשם שחזר והציע להפעיל יחידות רגלים – בחדירות נועזות בחסות הלילה – כדי להתגבר על מתחמים סוריים המונעים את התקדמות השריון, כך קובל הוא עכשיו על כך, שאין מפעילים בדרום את כוחות הצנחנים לשיבוש מערכי המצרים ולפגיעה בשריון שלהם: “יושב פה מיטב הנוער העברי, יש לנו תול”רים בערימות. פה שחור מטנקים. תעלו בלילה על תול“רים, ותיסעו לשם!”

פנייה זו מופנית כלפי הקחצ“ר, תא”ל שקד, שכבר הוזכרה לעיל ביקורתו שלו על אי־הפעלתם המספקת, והנכונה, של יחידות החי"ר המעולות במלחמת יום הכיפורים. הביקורת היא הדדית, יש להוסיף.

כאשר מעיר גם עכשיו מישהו, כי המצרים “לוחמים ורצים ברגל”, דוחה דדו בתוקף השוואה זו. לא לצורה כזאת של הפעלת רגלים הוא מתכוון: “אנחנו לא מפעילים קומנדו כמו הערבים – ובצדק. לדפוק שני טנקים, כמו שעשו הערבים ביום ראשון ליד רומאני – ולאבד על כך שישים לוחמים – זה לא מתאים לעם ישראל. אני רוצה פעולות קומנדו נקיות כמו עצירת ההתקדמות של הכוח העיראקי, כמו עלייה על ג’בל עתקה. אני מבקש עוד פעולות כאלה, בהחלט – תציגו לי כל מה שאפשר, כל יעד בעומק – זה כן, אבל לא דברים שבהם אתה מסכן אנשים על לא כלום. ביצועים עם חוסר ביטחון בפינויים ועם סיכון בלתי סביר, אני לא מאשר.”

שעה 08:30

פרשת הלוחמים הנצורים במעוז ה“מזח” טרם נסתיימה. האלוף גונן משמיע באוזני דדו הסתייגות מן ההיתר שניתן ללוחמים ישראלים לחתום על כתב כניעה.

דדו אינו מקבל את טיעוניו של גונן, והוא חוזר ומורה לו, חוזר ומשסע אותו: “תן לאנשים לצאת!… האנשים האלה מכותרים כבר שבעה ימים… לא, אני בעד לתת להם ללכת… תן להם לצאת! תן להם לצאת! אז יחתמו כמה אנשים שהם נכנעים!… לא, חבל לי עליהם!”

בסופו של דבר מועברת האחריות לפקודת הכניעה מן הפיקוד הגבוה אל היחידה הנצורה עצמה. שעתיים מאוחר יותר יורה שר הביטחון לאנשי ה“מזח” כי ההחלטה אם ימסרו עצמם בשבי מסורה בידם. המעוז מחליט להיכנע – אבל בלי שקיבלו הוראה מפורשת, אלא היתר.

שר הביטחון נמצא בשעה זו ב“בור”. עיקרה של השיחה בין דדו לבין גונן: ההתקפה הצפויה מצד הדיביזיות המשוריינות. דדו מודיע לו, כי הוא מתכוון להגיע אל החפ"ק של פיקוד דרום בתוך שעתיים, וסבור כי כדאי לספר ללוחמים מה עלה בגורל התקפת־הנגד העיראקית, שנכנסה לתוך מלבן של שלוש חטיבות וחוסלה כליל. “גם כאן נעשה להם תרגיל כזה.” אכן, קרב זה רומם מאוד את רוחו של דדו. לעיראקים הוסבו אבדות כבדות – ואילו לנו לא נפגע אפילו טנק אחד. ובכל זאת, המטרה – ייצוב קו בטווח תותחים מדמשק – עודנה לפנינו. הכוח הלוחם מועט ועייף עד מאוד, שטחי הליג’ה משני עברי הדרך בלתי עבירים לשריון.²³⁶

בשעה זו מציע שר הביטחון את האלוף מאיר עמית לתפקיד מקשר בינו לבין המטה הכללי, למגע שוטף. ואחרי כן שב והירהר: אולי למנות את גנדי, לא את מאיר. מכאן ימעט הוא עצמו להיראות כאן.²³⁷

שעה 08:45

בדיון המתקיים בחמ“ל של חיל האוויר, מבקש הרמטכ”ל לנהוג חיסכון מרבי בהפעלת החיל. חרף כל ההבטחות החוזרות ונשנות זה ימים אחדים – טרם הוחל בהספקתם הסדירה של המטוסים.

מישהו מגדיר את הפיגור בהספקת מטוסי פנטום במקום אלה שאבדו בקרבות, או אינם שמישים בשעה זו, כ“קטסטרופה”. אם לא תבוא התערבות ישירה של הנשיא ניקסון – נשמעת עכשיו הדעה – לא יסתדר דבר.

אך כבר בשעה זו מגיעה ידיעה המאירה באור שונה את יחסו של הממשל בוושינגטון. תא"ל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, מדווח כי הלילה נתקיימה פגישה שנייה בין מזכיר המדינה קיסינג’ר לבין השגריר דוברינין, וניתן לשער, כי גם במהלכה הובהר היטב, כי על צעדי המלחמה הרוסיים יגיב הנשיא ניקסון באותו אופן עצמו: התערבות צבאית ישירה של הרוסים תגרור התערבות אמריקנית. ראש הממשלה הבהירה לוושינגטון, כי אם אכן תושג הפסקת אש, אלה התנאים שלא נוותר עליהם: הפסקת אש כוללת בשתי החזיתות תיכנס לתוקפה רק בתנאים של סימטריה; הקפאת המצב בחזית המצרית פירושה גם הקפאת המצב בחזית הסורית; נסיגה שלנו אל הקווים הקודמים בחזית הסורית פירושה גם נסיגתם של המצרים אל ממערב לתעלה.

מכל מקום, תוצאות ישיבתה הצפויה של מועצת הביטחון לא ייוודעו לפני שעות הבוקר של מחר, ה־14 באוקטובר.

אגב, מן ה“בור” נעדרים הבוקר שני החברים הבכירים במטהו המצומצם של הרמטכ“ל: האלוף טל – שבנו נפצע במוצאי יום הכיפורים בתעלה, ו”ברח" חזרה אל החזית – יצא לברר באיזה מצב יצא את בית החולים; האלוף זעירא חלה – והוא שוהה בביתו. כאן צריך רק להעיר, כי כמעט ללא יוצא מן הכלל – שהו המפקדים הבכירים ב“בור” יומם ולילה, עד להפסקת האש.

כיוון שדדו יורד עכשיו לסיני – יקבל את הפיקוד ב“בור” האלוף זאבי.²³⁸

שעה 09:25

סוף סוף ייפסקו הסידורים העראיים להטסת התחמושת וציוד דחוף אחר, מדווח רב־אלוף צור: היום תתחיל לפעול הרכבת האווירית האמריקנית במטוסי הענק “גלקסי”.²³⁹

שעה 09:30

מתקפת טנקים רצינית מתפתחת באזור הגידי, מודיע גונן לרמטכ“ל. התקפות מצריות מצומצמות יותר מתנהלות בגזרת הארמייה השנייה. בשעת בוקר מוקדמת חדרו מטוסים מצריים ותקפו סוללת תותחי 175 מ”מ בסביבות טסה. נפגעו אנשי הצוות והתותחים.

עם ידיעה זו יוצא דדו לחזית הדרום.

שעה 11:30

המסוק נוחת בחפ"ק של פיקוד הדרום. בר־לב וגונן מתארים את מצב הדברים בחזית ואת התוכנית של הפיקוד, זו שכבר נדונה יום אחד קודם. ההנחה היא, כי הקרבות שהחלו בבוקר יתפתחו למתקפת שריון נרחבת, אך אם זה לא יקרה, לא היום ולא מחר – סבור בר־לב – יש לשוב להצעתו מיום אתמול ולבצע את הצליחה בלא כל המתנה נוספת.

אמש בשעה 23:30 הגיעו לפיקוד טילי־לאו ראשונים – טילים נגד שריון.

אל דדו נלווה בסיורו זה עזר ויצמן. עכשיו מצטרפים גם בר־לב וגונן, ויחד הם יוצאים במסוק לטסה. בדרך מנסה גונן להתקשר עם האלוף מנדלר, אך קריאותיו אינן נענות.

“אלברט נפגע!” אומר גונן.

“מה איתך – השתגעת?!” מגיב דדו ברוגזה.²⁴⁰

שעה 12:10

מתוך המסוק נראית, בצדי דרכי המדבר, מבאלוזה ומרפידים לעבר טסה ודרומה משם, אותה עוצמה שהלכה ונצטברה שם בשבוע האחרון – אלפי טנקים, זחל“מים, משאיות, אוטובוסים, סדנאות, אמבולנסים, וביניהם רכב אזרחי רב וססגוני שגויס למלחמה – וכך גם כל הצבא המיוחד הזה, רבבות ישראלים שיצאו ישר מבתי הכנסת או מבתיהם אל המלחמה. כך גם באזור שנוחת בו המסוק, בטסה – כאן סדנת שריון העוסקת יומם ולילה בהחזרת טנקים לכשירות; כאן בית חולים של שדה, כאן יחידות מטה ושירותים. מצד אחד אותו מבנה תת־קרקעי, המוגן בשכבות מרובות של אבן וברזל – ה”בור" של אוגדת שרון – ומזרחה משם, בדיונות, פזורות יחידות מפקדת האוגדה של אדן. כאן הכול רחב ופתוח ומשרה ביטחון – וזוהי תחושה השונה תכלית שינוי מן המועקה הקלסטרופובית שבמוצב הפיקוד העליון, שימים ולילות עוברים שם בשיקולים צבאיים ומדיניים סבוכים, בהאזנה למהומה הלא־נפסקת של מכשירי הקשר, בהתבוננות במפות, בהוויה הנוטה להתנתק מן המציאות הממשית המתגלית במרחבים האלה. מה קל להבין כאן את להיטותם של מפקדי החזית לא להמתין עוד, כי אם לאגרף את כל העוצמה הזאת – ולהכות! אילו אך ניתן היה להתעלם מן העול השובר של האחריות על המלחמה כולה, להתייצב בראש טור טנקים – ולרוץ…

במחילות המדופנות של החמ“ל יורדת פמליית הרמטכ”ל לדיון על השלב הבא של המלחמה. שם מדביקה אותם הידיעה, כי אלברט נהרג מפגיעת פגז בנגמ"ש שלו, באזור “מצווה” (מערבה לגידי). מותו של אלברט זיעזע את דדו. ראשית הקשר בינו לבין אלברט היה בגייסות השריון, שבע־עשרה שנים קודם, ואילו ב־67' עמד אלברט בראש החטיבה שהבקיעה את קווי ההגנה הסוריים והגיעה לקונייטרה. דדו חיבב והעריך מאוד מפקד ישר דרך ואמיץ לב זה; הוא שמינהו לפקד על האוגדה הקבועה בסיני, העלה אותו לדרגת אלוף – ואלמלא פרצה המלחמה ביום הכיפורים היה נכנס למחרתו לתפקידו כמפקד גייסות השריון, במקום ברן, שהיה פורש מן הצבא – וקלמן היה מחליפו, בטכס חגיגי, כבר אז. לא כך אירע.

קלמן מגן מועלה לדרגת אלוף

־ בחמ"ל של טסה

דדו אינו מניח לרגשותיו להשתלט עליו, ולאחר התייעצות קצרה עם בר־לב וגונן, מחליט למנות את קלמן מגן כמפקד אוגדת אלברט. דדו מקבל את המלצתו של גונן להעלות מיד את קלמן לדרגת אלוף, מתקשר עם שר הביטחון, מודיעו על נפילת אלברט בקרב ומבקש – כמקובל – את אישורו להענקת הדרגה לקלמן.

קלמן הוא לוחם מצטיין, מאותם מפקדי חי“ר שעברו לאחר מלחמת קדש לגייסות השריון. קודם ליום הכיפורים ישב בסיני ארבע שנים רצופות, ונפצע מפגיעת פגז מצרי בזחל”ם שלו במלחמת ההתשה, שמיעתו נפגמה וכף ידו האחת נפגעה. מי שראה אותו בימים הראשונים, והקשים, של המלחמה, בחמ"ל של באלוזה, לא יוכל לשכוח את הגבר בעל הרגליים הארוכות מדי, המרבה לשתוק, יושב במחילה הצרה, לפניו המפות, סביבו מכשירי הקשר ומהומה מתמדת של יוצאים ונכנסים, אינו עוצם כמעט עין, מרגיע את חרדת המפקדים האחרים בעצם נוכחותו השלווה והכוחות השופעים מתוכו, מנחה בשיקול דעת את הגייסות המעטים והמפוררים שלפקודתו, מבטיח וחוזר ומבטיח, כי הגלגל קרוב להתהפך.

“קָראו לקלמן במכשיר הקשר שיגיע אלינו,” מספר אריק שרון – בספר שיצא לזכרו של קלמן מגן. “שלחנו אליו הליקופטר להביאו. בינתיים הגיעה ידיעה – שמאוחר יותר נתגלתה כבלתי נכונה – שאלברט רק נפצע. אני זוכר את קלמן מגיע. הוא לא ידע לשם מה נקרא לבוא. אני זוכר את הרגע בדיוק. זה היה בתא צדדי ליד הבונקר – שם נאמר לו, שאלברט נהרג. הוענקו לו הדרגות. אני חושב, שהייתה זו הענקת הדרגות העצובה ביותר שאני ראיתי אי פעם. נעשתה בדממה ובשקט. רק עזר ויצמן נתן מילת עידוד, גם תרם דרגותיו לקלמן, כי לא נמצאו לו דרגות. קלמן יצא מיד לדרכו.”²⁴¹

הענקת הדרגה באה מאוחר יותר – בשעה 14:20.

בינתיים מתנהל הדיון שלשמו התכנסו המפקדים בחמ"ל של טסה. בפתיחה, מגלה דדו את לבו: את חזית הצפון מכיר הוא כאת כף ידו, יודע בדיוק באיזה מקום ובאילו תנאים קרקעיים ערוך ופועל כל כוח. את הקרב בדרום, כנגד זה, מתקשה הוא לקרוא בשבתו במוצב הפיקוד העליון – והתמונה של היערכות החטיבות המצטיירת לעיניו אינה בהירה כל צורכה.

לפיכך, פותחים בתיאור הכוחות הערוכים להגנה: הכוח הצפוני, שמעתה יעמוד בראשו תא"ל ששון; והאוגדה הקבועה, בפיקודו של קלמן, שתבלום את הארמייה השלישית מול הגידי והמיתלה, אך לא בדרום, לעבר מפרץ סואץ.

ההתקפה שפתחו בה המצרים הבוקר מכוונת להרחבת ראשי הגשר של שתי הארמיות – מעריך פיקוד הדרום – על ידי השתלטות על צמתי דרך החת"ם. נראה, שאת המאמץ העיקרי מרכזים המצרים במרכז החזית.

לתקוף ־ או להמתין

עיקרו של הדיון: ציור דגמים אפשריים שונים של קרב השריון בשריון, שמצפים לו ממזרח לתעלה היום, או מחר.

האלוף שרון אינו שותף להנחה של הרמטכ"ל, רב־אלוף בר־לב והאלוף גונן, כי בקרב הגנה יהיה לכוחותינו יתרון. להערכתו, פועלת השחיקה לטובת המצרים – ולרעתנו. מכאן החשש, כי אם נניח למצרים לחדור לעומק שטחנו – שוב לא נצליח לרכז עוצמה מספקת לדחיקתם חזרה מערבה. מבין שתי האפשרויות שמעדיף שרון על פני קרב הגנה, הריהו מצדד בתקיפה מיידית של חלקים מתוך המערך המצרי ממזרח לתעלה, וכיבושם.

האפשרות השנייה: לא לנגוס באויב בצד שלנו, אלא לעבור לצד השני (של התעלה ־ ח. ב.).

דדו אינו סבור, שלחץ הזמן מחייב פעולה מיידית – במצב שאנו עומדים בו ניתן להמשיך עוד ימים אחדים, ובכל מקרה תעמוד לרשותנו יממה לפעולה אחרונה בטרם הפסקת האש.

אך האם יספיק לנו באותה שעה הכוח שיעמוד לרשותנו? – מקשה שרון. שנייה בסולם העדיפויות לטיהור חלק מן הגדה המזרחית: תקיפה וצליחה מיידית, בלא כל דחייה נוספת.

את תפיסתו שלו מוסיף דדו להשתית על הדוקטרינה המצרית־רוסית – כל תוכניות המלחמה שלהם כוללות שלב, שהן תוקפות בו עם שתי הדיביזיות המשוריינות, ולשלב זה עדיף להמתין במערך הגנה. נמתין עוד היום ומחר, ואם יוברר, כי ברגע האחרון נרתעו ממהלך זה – נשנה את תוכניותינו גם אנחנו.

אם כך ואם כך, מוסיף דדו, יש לתכנן את הצליחה שלנו ללילה שבין ה־14 לבין ה־15.

בר־לב דוחה גם הוא את ערעוריו של שרון: אם אכן יינתן לנו לנהל כאן, בסיני, את קרב השב"ש – ולפי הידיעות שבידינו, תבוא ההתקפה היום או מחר – תהיה הקדמת הצליחה משגה. כאן אנחנו מאורגנים היטב, מכירים את השטח, נהנים מסיוע ארטילרי וכיוצא באלה.

אמצעי הגישור: “בדיחה”; הצליחה: “חוצפה”

בר־לב מוסיף לראות בצליחה עצמה את נקודת התורפה של התוכנית כולה: את אמצעי הגישור שלרשותנו הוא מגדיר כ“בדיחה”, ואת ביצועה המוצלח כ“חוצפה”. את הגשר שנקים יהיה צורך לאבטח היטב מפני תקיפה ארטילרית ואווירית, משום שדי בעשרה פגזים, שיטביעו את הגשר היחיד הזה, לשיבושו של כל המאמץ האדיר שיעשה צה"ל.

בשעת הדיון נמסרת לדדו ידיעה, כי בדרכי מצרים, ממערב לתעלה, נראו טורי טנקים נעים לעברה – והכול נעשה יותר ויותר ממשי ומיידי. אף ששלל את הקדמת הצליחה בשל לחץ הזמן, מדגיש דדו את חשיבותו הצבאית והמדינית של ניצול הצלחת מבצע הצליחה מחרתיים, שכן צפויים בעקבותיה לחצים מדיניים.

אם אכן יתנהל קרב שריון בשריון מחר – מעיר בר־לב – ספק אם כבר מחרתיים יעלה בידי הכוחות לפתוח בצליחה.

לקראת השלב הראשון, תפיסתו של ראש הגשר באזור הצליחה, מחליטים להעביר מיד לטסה את מפקדת חטיבת הצנחנים של דני מט, כדי שתתחיל בתכנון.²⁴²

שעה 14:45

זה אך נתקבלה החלטה, שהשפעתה על המשך המלחמה בחזית המצרית תהיה מכרעת. האווירה אינה קלה. האלוף קלמן מגן יצא דרומה, לעמוד בראש אוגדת האלוף מנדלר, שנפל לפני פחות משלוש שעות. אחת האפשרויות הנדונות, שגם אוגדה זו תנסה לצלוח מול העיר סואץ.

הרמטכ"ל ופמלייתו שבים לתל־אביב. שעת המפנה מגיעה, והפקודה היא – להיות מוכנים למבצע “אבירי לב” אור ל־15 באוקטובר.

שעה 16:30

בשובו אל ה“בור” שומע דדו על מה שהתרחש במשך היום – הקשיים הגדולים במלחמות עם הערבים והקשיים הקטנים ב“מלחמות היהודים”.

הרושם המצטבר הוא, שתנופת ההתקפה של הכוחות בחזית הצפון נבלמה. מאמץ עיקרי של כוחותינו – הדיפת התקפות־הנגד של העיראקים ושל הסורים, שבמהלכה פגעו בטנקים רבים של האויב. הלחימה התנהלה בעיקר בגזרת האוגדה של דן לנר, הן נגד העיראקים והן נגד הסורים.

המצב בחזית הצפון עתיד לשוב ולהידון במהלך הערב, גם עם שר הביטחון וגם במטהו של הרמטכ"ל. סמוך לחצות יצא דדו לצפון.

אך עכשיו, עם כניסתו, שומע הוא גם על הבעיות הקטנות. מפקדת הקחצ"ר תיכננה מספר פשיטות בעומק שטחו של האויב, והנה הודיע שר הביטחון לאלוף טל, כי לא יאשר כל תוכנית, אלא לאחר שתוצג לפניו והוא יבחן אותה.

דדו מבחין היטב במה שעולה מתביעה זו של דיין: בניגוד לאותן “עצות מיניסטריאליות” או לעמדתו בדיוני אתמול על תוכנית הצליחה – שהופיע בהן לא כבעל סמכות צבאית גבוהה, כי אם כשר המקבל את המלצת הצבא – מתגלה עכשיו מחדש השר שמלפני יום הכיפורים, זה אשר בלי אישורו לא תלחץ אצבע אחת על הדק.

כיוון שבעוד שעה קצרה עתיד הוא להיוועד עם השר, מבקש דדו שיקדימו ויציגו לו עצמו את התוכניות שמדובר בהן.

אין הוא מאשר פשיטה של יחידה מובחרת לג’בל עתקה – ללא ודאות פינוי; פשיטה על כביש מצפון לדמשק – מאשר; פשיטה על כביש ביירות־דמשק – מאשר.²⁴³

שעה 17:40

את הדיון עם הרמטכ"ל זימן דיין לקביעת מדיניות להפעלת חיל האוויר מכאן ואילך. מנחה אותו ההקפדה, שלא יסוכנו עוד מטוסיו המתמעטים של החיל אלא למטרות החיוניות ביותר.

זאת ועוד – שר הביטחון דורש בסופו של דיון זה, כי מעתה יוגשו לו מראש – ובכתב – לשם אישור, תכנוני חיל האוויר ופירוט המטרות.

כך לגבי רשימת הפשיטות המתוכננות להלילה, אור ל־14, הן בצפון והן בדרום.

שר הביטחון לא מאשר: 1) חבלה בכביש דמשק־ביירות על־ידי צנחנים; 2) חבלה בכביש סוריה לבנון על־ידי שייטת 13; 3) חבלה בכביש החוף במפרץ סואץ, כנ"ל.

וכנגד זה מאשר הוא שלוש פשיטות בדרום (תקיפת סוללות טילים על ידי סטי"לים בפורט סעיד; פשיטה לג’בל עתקה; פשיטה על סוללות טילים בחזית התעלה) ושתיים בצפון (חבלה בכביש דמשק־חומס; ירי מן הים לעבר החוף בדמייט).

להבא, דורש דיין, יובאו לפניו לאישור, ומוקדם ככל האפשר, גם רשימת מטרות מתוכננות מראש, עם הסברים על סכנות ותוצאות.

דיין קובל על שאין פיקוד הצפון – האלוף ומפקדי האוגדות – מגלים מידה מספקת של תוקפנות, וכי אין נעשה מאמץ עליון להתקדם עד לטווח ארטילרי מדמשק. עניין זה מטריד כבר יומיים גם את דדו, והוא מדווח: הוא כבר הורה לחופי לתקוף הלילה את המתחמים הסוריים הבולמים את התקדמות כוחותינו לעבר סעסע והינה. יהיו אלה התקפות של יחידות חי"ר מובחרות, והוא עצמו יֵצא לשם הלילה כדי להשתתף בניהול הפעולות.²⁴⁴

שעה 18:30

בשעה זו קיים דדו דיון עם ראשי האגפים (המטה הכללי; מודיעין; אפסנאות; כוח אדם), ומיד לאחריה יקיים דיון מבצעי.

בדיון ראשי האגפים, אומר האלוף אלי זעירא:

“– – – לאמריקה יש עניין רב שהגרורה שלה תנצח, ולרוסיה יש עניין רב שהגרורות שלה ינצחו. – – – ארה”ב מעוניינת שהיא תיכנס למו"מ על הפסקת האש כשישראל במצב תקין ותוקפת. חשוב מאוד, לפחות לבית הלבן – ואני פה אומר איך האמריקאים רואים את זה – שאנחנו פה נצליח, ומהר, או, לפחות, נגרום נזק משמעותי לצבא המצרי. – – – אני עובר לנקודה הכי חשובה ליהודים. – – – [עלינו] להיות מוטרדים מנשק רוסי שיכול להיות מופעל נגדנו מחר בבוקר. וזה בדיוק מה שהרוסים עושים – – – "

הרמטכ“ל: “– – – מישהו צריך להגיד לאמריקאים, שככה לא מטפלים בגרורות. אחד דוחף לגרורה שלו כמו שד, והשני מתווכח עם הגרורה שלו על מטוסי “אל על” [הכוונה לעמדת הפנטגון, שאת הציוד אין להטיס במטוסי ה”גלאקסי” האמריקניים הענקיים אלא רק במטוסי “אל על” – ח. ב.] – – –

זעירא: “– הפנטגון מטרפד את העניין. ממש מטרפד את העניין. חוץ משר ההגנה, כולם נגדנו.”

אהרן יריב: “חוץ משר ההגנה?!”

הרמטכ"ל: “הוא טירפד את ההטסה במטוסי 5C – אני רוצה לקבל את התמונה הכללית.”

זעירא: “זו התמונה הכללית. האמריקאים קצת יותר מתגייסים – – – בלחץ קשה מאוד של הבית הלבן נגד הפנטגון. זהו!”

חרף כל ההבטחות האמריקניות החוזרות ונשנות – מוסיף הפנטגון להשהות את הפעלתה של הרכבת האווירית.

כנגד זה מושיטים הרוסים סיוע רב ביותר לסורים. עד עתה הגיעה הרכבת האווירית הסובייטית לכדי 100 מטוסים גדולים עמוסי ציוד – ובכלל זה מספר רב של טילי קרקע־אוויר חדישים מטיפוס “סאם 6”. ציוד לחימה כבד יותר – ובכללו טנקים במספרים גדולים – מגיע באוניות.

הסיוע הסובייטי לסורים מתבטא גם באיומים בהתערבות צבאית – אותה ידיעה שסוננה כדי שתגיע לאוזני האמריקנים, ששלוש דיביזיות מוטסות הועמדו בכוננות. הם פתחו גם במתקפת תעמולה חריפה נגד ישראל: על שמטוסיה תקפו יעדים אזרחיים, פגעו באונייה רוסית שנשאה ציוד לסכר הפרת, הפציצו את מרכז התרבות הרוסי בדמשק…

תל־אביב – חוזרים הרוסים ומאיימים – עתידה לתת את הדין. האמריקנים, כנגד זה, רבים עדיין בינם לבין עצמם, ורק כתוצאה מלחצו של הבית הלבן על הפנטגון, מתחילה להסתמן איזו תזוזה.

אשר לכוננות המצרים: הרושם הנוצר בשעת ערב זו הוא, שבדומה לדיביזיה המשוריינת הרביעית בגזרת הארמייה השלישית, צלחה כבר גם הדיביזיה המשוריינת ה־21 בגזרת הארמייה השנייה.

בחזית הסורית נותרו מכלל 1,700 טנקים סוריים שהיו בזירת המלחמה, לפי הערכה, רק כ־500, ומתוכם כ־200 בקו ההגנה הראשון. לעומת זאת, קרבה לאזור החזית חטיבה משוריינת נוספת של הדיביזיה העיראקית, וגם הירדנים החליטו כנראה להתערב במלחמה: חטיבת השריון ה־40 חצתה כבר, ככל הנראה, את הגבול והיא נעה לעבר החזית.

שעה 19:45

דדו אינו מרוצה מדרך עבודת המטה, והוא אומר זאת. אמש צריכות היו להתבצע פשיטות בחזית הצפון, ונראה לו שהוראותיו לא בוצעו. דרך העבודה היא, שסיכומי הרמטכ“ל בדיונים מבצעיים צריכים להיתרגם לפקודות על ידי אג”ם/מבצעים, “אבל אמרתי עוד כמה דברים שאינם מתבצעים,” הוא מעיר. הבוקר הורה לבדוק מדוע לא בוצעו הפשיטות אמש, לבצען הלילה, וכן להפעיל את תותחי 175 מ"מ בטווח המרבי שלהם, אך עכשיו שוב אינו “יודע אם זה מתבצע.”

בצפון הגיעו הכוחות למצב, שדברים גדולים כבר יקשה על הכוחות שם לבצע – מעריך דדו באותה שעה. אומנם, לרשות הפיקוד עומדים עכשיו טנקים רבים, אלא שהללו נלחמים ללא הרף, החל בבלימה הראשונה, דרך התקפת־הנגד וההבקעה אל ממזרח לקו הסגול. לפתוח במתקפה גדולה עם כוחות עייפים אלה – אי־אפשר. כנגד זה ניתן לקיים פעילויות התקפיות מוגבלות יותר ולהרחיב הישגים שכבר הושגו. זו תכליתן של פעולות החי"ר המתוכננות להלילה. התוכנית שהוא רואה לפניו עכשיו – מעיר דדו – אינה זהה לזו, שהעביר בבוקר ואשר כללה, בפירוש, גם התקפה על סעסע, וכיוון שאת היום עשה בחזית הדרום – אינו יודע איך קרה הדבר.

ביקורת על אג"ם מבצעים

דדו תמה עכשיו – בקול רם – מדוע אין אג“ם/מבצעים שב ובודק אם אכן מתכנן הפיקוד את מבצעיו בהתאם להוראות המועברות אליו מן המטה הכללי. אומנם, על פיקוד הצפון הוא סומך, שאם הכניס שינוי, היו לו סיבות טובות לכך, אבל חייב להתקיים פיקוח מצד אג”ם/מבצעים.

יתרה מזו: את הפקודה נתן אומנם לאלוף הפיקוד בשיחתם הטלפונית, אבל המסרים הושמעו בנוכחות אנשי אג"ם/מבצעים בדיון הבוקר, ומתפקידם היה לפעול על פיהם. ובסיכום, כיוון שסעסע לא תיכבש הלילה – אינו מתיר תנועת טנקים. לצורך השגת המטרה – התקרבות כדי טווח תותחים לדמשק – יש לנסות ולנוע הלילה לאט ובזהירות: “נזחל למעלה, ברגליים, בטנק בודד, כי ככל שעולים גבוה יותר – כן מקבלים טווח טוב יותר מזרחה.”

הלילה יעלה דדו לצפון, שכן הוא מוסיף להאמין, כי מחר יעלה בידינו לרכז כוח ולבצע מתקפה אל מחוץ לשטחי הליג’ה, הבלתי־עבירים. מצד שני: העיראקים והירדנים נזעקו אומנם לשם הגנת דמשק, אך הם עלולים לשתף עצמם בניסיון שני של תקיפה לעבר רמת הגולן. לכן יש להיערך להגנה בקו הסגול, שהוא מערך מצוין, ותיק, ויש להכינו עכשיו היטב לקראת אפשרות כזאת.

על ההחלטה להחזיר את הגברים ליישובי רמת הגולן סומך דדו את ידיו, אבל החזרת נשים וילדים לא תותר אלא באישורו המפורש.

"שלושה גשרי גלילים?! איפה

המצאתם את זה?!"

ומכאן – להכנות לקראת צליחה, שאפשר ותתבצע מחרתיים, במוצאי ה־15. דדו שומע עכשיו מפי האחראים על פעילותו של קצין הנדסה ראשי, כי שלושה גשרי הסתערות (הידועים כ“גשרי גלילים”) יהיו מוכנים להפעלה בצליחה.

“שלושה גשרי גלילים?! איפה המצאתם את זה?!” – אומר דדו, הזוכר היטב את חששותיו של בר־לב, אתמול והיום, מפני אותה נקודת תורפה – דלות אמצעי הגישור – שהגדירם כ“בדיחה”.

מניחים את דעתו: גשר שני נמצא, כידוע, בגזרה הצפונית – ושלישי במקום שבו יוצר, ושני הגשרים יועברו לאזור הצליחה…

לפני צאתו, בסיכומו של דיון ארוך וחשוב זה, מצייר דדו תמונה של מצב המלחמה. ערב ההבקעה בצפון, לפני שלושה ימים, ראה בה הזדמנות למעבר ממעמד של מתגוננים לזה של תוקפים. עכשיו הוא משוכנע כי למהלך זה אכן היה אפקט של הכרעה, וכי אלמלא המצב בחזית הדרום – הייתה כבר עכשיו מבקשת סוריה הפסקת אש.

“אנחנו הולכים לקראת הקרב המכריע בדרום, ובתנאים טובים מאוד,” מעריך אותו ערב דדו. “לפני הקרב המכריע ברמת הגולן, הלכתי לדבר עם החבר’ה, ועם מפקדים ועם מח”טים. הם הלכו עייפים – הלכו בשיניים – מבינים שמוכרחים כאן להכריע. בתחושה דומה הולכים גם בסיני – אבל שם הייתה להם שהות לתקן טנקים, לנוח, להתארגן, והם במצב מצוין – ששים לקרב. לאחר כל ההתלבטויות שלנו אתמול – טוב שהחלטנו לחכות למצרים, לא להקדים ולצלוח."

אשר למבצע, שהוא מניח כי ייפתח במוצאי יום שני (הלילה שבין ה־15 ל־16) בעוצמה של שתי אוגדות, השעה עדיין מוקדמת מכדי להיכנס לפרטים, וגם “הקהל כאן רב”. הוא מעדיף להמתין לתוצאות הקרב הצפוי מחר, שכן התוכנית תהיה מותנית בתוצאותיו.

הפעם מסיים דדו בנימה נרגשת, חגיגית כלשהו:

“אלה שעצוב להם כאן – שיֵרדו לשדה”

“היום ביליתי בפיקוד דרום. ראיתי גם מפקדים – גם כוחות. אלה שעצוב להם כאן – במסדרונות האפלים – שיֵרדו לשדה, יראו את החבר’ה ויחזרו במצב רוח מצוין. הם – שם – במורל גבוה. בכלל, אנחנו עומדים שמונה ימים לאחר פרוץ המלחמה. אתה פוגש את השריונרים – והם מדברים כאילו זו השנה השלישית של מלחמת העולם השנייה. פיתחו טכניקה חדשה! יודעים שהמצרים עשו כך וכך! הגש”חים עובדים. הטנקים בסדר. יש שם תחמושת. מרוכז שם הכוח המעולה ביותר, שיש לעם ישראל. אם ייכנסו המצרים מחר כפי שאנחנו מצפים – אני בטוח, שתהיינה תוצאות טובות. אם ייכנסו עמוק יותר, ועם שריון – אפשר יהיה לעשות קרב טוב."

במין תזמון מפליא, לאחר מה שנאמר זה עתה על הפנטגון, מתקשר עם דדו רא“ל צבי (“צ’רה”) צור להודיעו, כי מחר מגיעים שלושה מטוסי התובלה הענקיים 5C, ובלילה יגיעו 20 מטוסים שכורים (צ’רטרים), ואם אין די בידיעה זו, מדווח ראש אג”א, האלוף נחמיה קין, שכבר הלילה ינחתו 13 מטוסי “גלאקסי” עמוסים (בין השאר?!) בפגזי טנקים לתותחי 105 מ"מ.

הרכבת האווירית כבר בדרך.

בטרם יֵצא יום המלחמה השמיני, שלמחרתו מצפים לראשית השלב המכריע, אולי האחרון של מלחמה קצרה, אך בכל הנוגע לאינטנסיביות הלחימה, עוצמת האש ומספר הנפגעים – אכזרית וקטלנית – מוטל על דדו, כהצעתו של ראש אכ"א, האלוף הרצל שפיר, לקבל עוד החלטה אחת:

כזכור, הוחלט להשהות את ההודעות למשפחות הנופלים עד לאחר החג הראשון של סוכות ושבת חול המועד. עכשיו, במוצאי השבת, מחליטים כי במהלך יום מחר תימסר למשפחת כל אחד מן הנופלים שזהותם ידועה הודעה בנוסח זה: נפל במערכה בזירת הצפון (או – הדרום) והובא לקבורות בבית קברות ארעי. על מקום הקבורה יימסר למשפחות במועד מאוחר יותר. הודעה פומבית תימסר לציבור מחר בערב, בשעה שבע. ההודעות תימסרנה גם למשפחות השבויים.²⁴⁵

עד עתה נפלו בקרבות כ־600 לוחמים, ומספר הפצועים מגיע ל־2,400.

שעה 23:45

דדו ממריא לחזית הצפון.

יום ראשון – 14 באוקטובר

שעה 00:45 ²⁴⁶

דדו מגיע לחפ"ק פיקוד הצפון. את מה שנותר מן הלילה יעשה כאן ובטיסה חזרה. התקפת “גולני” על המיגנן הנגד־טנקי שבין מזרעת בית ג’אן לבין הינה – מתברר

לדדו – לא יצאה אל הפועל. המערך הגדול של קַטנה, אומר האלוף חופי, מתמלא במהירות בכוחות תגבורת וצפויה הרעשה ארטילרית כבדה ביותר על כוחותינו, ולפיכך לא יהיה ערך של ממש לכיבושו של אותו מתחם.

אוגדת דן לנר, מדרום לציר “אמריקה”, ספק אם תוכל גם היא לשוב ליעדה המקורי – להתקדם לעבר סעסע, אם דרך תל־שאמס ואם דרך כנכר. היום לחמה מחושך עד חושך, ואף שהנחיתה מהלומה כבדה על הכוחות העיראקיים, לא נותרו לאוגדה כולה אלא 70־80 טנקים, וגם עכשיו לא תוכל להפקיר את אגפה הדרומי ולעבור למתקפה כלפי מזרח, בציר “ציקן”.

להתקדמות עד לטווח יעיל מדמשק, חוזר דדו ומדגיש, ישנה חשיבות עצומה. גלגל המלחמה כבר מתהפך: היום צפויה תחילתה של התמורה בחזית הדרום, וציוד רב עומד להגיע ברכבת האווירית מאמריקה. יש להחליף את היחידות המותשות של אוגדת רפול באוגדת מוסה פלד – ולעשות מאמץ עליון נוסף לחילוצו של הפקק בדרך לסעסע – מתחם תל־שאמס.

“תן להם לנוח,” אומר דדו, “אבל שיתמידו בלחץ.”

מעיר תא"ל אדם, ראש המטה: דבריך על המשך הלחץ מחר אינם מתיישבים עם דבריך על מנוחה והתארגנות. נותר לנו מספיק כוח בשביל להתיש אותם – אבל לא בשביל להכריע אותם. פגענו היום בשמונים עד תשעים טנקים שלהם, ואנחנו לא איבדנו אפילו טנק אחד.

לאחר בירורים נוספים, מקבל הרמטכ"ל את דברי הפיקוד, שלאחר שמונה ימים של מלחמה בחזית, שהייתה פעילה כל הזמן, זקוקים כוחות שלוש האוגדות להפוגה מסוימת.

ובכל זאת, הלילה יש לעשות הכול כדי לכבוש את תל־שאמס, להציב תותחים ולפתוח בהפגזה. את יום המחר יש לנצל להתארגנות, ואז –

"תוך ארבעים ושמונה שעות אתם מסוגלים לתת ‘פוש’ נוסף עם 300 טנקים! ²⁴⁷

בעוד דדו מסיים את ביקורו בצפון, מסתיימת פרשת ההשערות בדבר כוונות המצרים בחזית הדרום:

בשעה 02:25 תוקף חי"ר מצרי את כוח הצנחנים שלנו מדרום לעיון מוסא.

בשעה 03:20 מונחתות יחידות קומנדו מצריות בנקודות שונות בעומק החזית.

אלה הם הצעדים הראשונים לקראת התקפת הטנקים הגדולה שתיפתח עם שחר.

בין זה לזה, חוזר דדו מן הצפון, מוצא לעצמו מיטה ונרדם לשעתיים

התקפת הטנקים של בוקר ה־14

מעט אחרי 06:00 פותחים המצרים – כמעט לכל אורכה של החזית – בהפצצות מן האוויר, בהרעשה ארטילרית כבדה ובהסתערויות של חי"ר חמוש בנשק נ.ט., וכן של מאות טנקים.

הארמייה השלישית, הפרושה מציר “עכביש” דרומה, כוללת את דיביזיית החי“ר ה־19, ועמה הדיביזיה הממוכנת ה־6; את דיביזיית החי”ר ה־7, ועמה חטיבת הטנקים העצמאית ה־25, ועוד חטיבת טנקים אחת מן הדיביזיה המשוריינת ה־4. לארמייה מאות קני ארטילריה, וכן הוצבו מזרחה לתעלה 14 סוללות טילי קרקע־אוויר, בהם 6 סוללות “סאם 6”.

מציר “עכביש” צפונה פרושה הארמייה השנייה: דיביזיית החי“ר ה־2, ועמה חטיבת טנקים מן הדיביזיה הממוכנת ה־23; דיביזיית החי”ר ה־16, ועמה הדיביזיה המשוריינת ה־21; דיביזיית החי"ר ה־18 וחטיבת הטנקים העצמאית ה־15.

מספרם הכולל של הטנקים המצריים ממזרח לתעלה נאמד אותו בוקר ב־650 עד 1,000. בשעה 06:10 נפתח קרב השריון בשריון בהפצצה אווירית מצרית באזור האגם המר הגדול וצפונה לו, ומיד לאחריה בהרעשה ארטילרית בצומת הצירים “עכביש”־חת“ם. בשעה 06:30 תוקפים כמאה טנקים מן הדיביזיה ה־21 באזור חמדייה־טלוויזיה. גל ראשון של התקפה זו מוכה על ידי חטיבת אמנון (אוגדת שרון), הערוכה מצפון ומדרום לצומת זה – ב”חמדיה“, “כישוף” ו”חורבה". בקרבות נוספים שינהלו כוחות אוגדה זו, יגיע מספר הטנקים המצריים שיושמדו ל־100. תודות לעירנות באוגדה נתפסה בטרם אור יחידת הקומנדו שהונחתה בארבעה מסוקים מדרום לציר “עכביש”, באזור “אלתרן”, והוצאה כליל מפעולה.

בשעה 06:50 נערכה התקפת חי"ר מצרי – באזור “טלטול” – על חטיבת נתק’ה (אוגדת ברן). התקפה זו נהדפה, אך בשעה 09:25 נערכה התקפה נוספת, כבדה יותר, על חטיבה אחרת של אותה אוגדה, באזור “הברגה”, ועד לצהריים נהדפה גם היא. בגזרה של אוגדת ברן איבדו המצרים 30 טנקים.

צפונה משם, נערכה בשעה 09:00 התקפה על חטיבת פדל’ה (אהרן פלד) – באזור “יורם” – ואף היא נהדפה תוך אבדות כבדות בשריון.

גם מול הארמייה השלישית, בגזרת האוגדה של קלמן, נערכו כל אותו בוקר קרבות כבדים, בציר הגידי ובציר הגונדי, ואף כאן התוצאות דומות.

מאז השחר הייתה מערכת שריון וחי“ר זו מלווה בניסיונות לפגוע מן האוויר במתקנים ובכוחות צה”ל, והשתתפו בהם הפעם מטוסי “האנטר” עיראקיים ומטוסי “מיראז”' לוביים בצד המטוסים המצריים. הצלחתן של תקיפות אלו היו מזעריות, וכנגד זה הייתה קשה פגיעתו של חיל האוויר הישראלי גם בהם וגם בשריון התוקף.

“יום שחור” ראשון לצבא המצרי

לצבא המצרי היה זה יומו השחור הראשון, מספר הטנקים שאבדו לו בקרבות השב"ש נאמד ב־200 עד 250, ועוד כמה עשרות נפגעו על ידי חיל האוויר.²⁴⁸ לכל אורך החזית ראו המפקדים בהתהפך גלגל המלחמה. הדבר התגלה לא רק במהלכם של הקרבות עצמם, כאשר התגלתה מחדש נחיתותן של יחידות הטנקים המצריות בקרבות תנועה, כי אם בדיווחי הקשר על הצלחות כביכול, שהתרחבו והלכו ככל שעלו לדרגי הפיקוד הגבוהים יותר של הצבא המצרי: באותו יום דווח לפיקוד הגבוה, כי נכבשו באלוזה בצפון והמיתלה בדרום. הצטבר רושם ברור, כי משעה שלא ניתן עוד לכוחות לפעול בהתאם לתוכנית שתורגלה היטב במשך שנים, והתעורר ההכרח באלתורים מהירים במהלכם של קרבות תנועה, אבדה למפקדים השליטה על ניהול הקרבות.

היפוכו של דבר אצל כוחות פיקוד הדרום, שכמו התעוררו היום סופית מהלם ההפתעה. באוגדת שרון, למשל, תחושה זו שהכוח התוקף קרב להתפוררות, מביאה אותו לכך שהוא מבקש לעבור מיד מהגנה להתקפת־נגד לעבר “טלוויזיה” ו“מכשיר”. אל סגנו, אל“מ יעקב (ג’קי) אבן, היושב בחמ”ל בטסה, מודיע אריק מן החפ"ק שלו, סמוך לשעה 09:00, כי "מערבה מחמדיה ישנו גוש רציני של טנקים, שאפשר לדפוק אותו ולעשות חגיגה.²⁴⁹

הוא מבקש אישור לשוב ולתקוף את האזור שנשמט מידי צה“ל בקרבות ה־8 וה־9 בחודש – מרחב “אמיר־מיסורי־טלוויזיה” – שכן ההשתלטות עליו תסלול את הדרך לצליחה עצמה. להדגשת ממדי ההצלחה, הוא מספר, כי עד עתה “נפגעו 40 טנקים של האויב ונגמ”ש אחד שלנו.”

כוחות אותה דיביזיה משוריינת נמצאים עכשיו בנסיגה. אומר אריק: “חבל שאתה לא יכול לראות את המראה הזה!”

ידיעות דומות זורמות גם מן הגזרות האחרות, ובאותה שעה עצמה מגיעה ידיעה על הצלחה גם בחזית הסורית: כוחותינו עומדים עכשיו בריחוק שלושה קילומטרים בלבד מן האוואג'.

לג’קי אין עכשיו ספק: “שבירת הצבא המצרי וצליחת התעלה – בעוד ארבעים ושמונה שעות!” וכבר מתבקש קצין ההנדסה לבוא לדיון על ביצוע הצליחה עצמה.

למעלה שורטט בקצרה מהלכו של הדיון שהתנהל כאן, בטסה, אתמול: מול התוכנית של הרמטכ“ל ושל מפקד החזית הציע שרון לא להמתין, כי אם לעבור מיד להתקפה – אם לכיבושה החלקי של הגדה המזרחית של התעלה, אם לצליחה מערבה. כל דחייה, טען, אינה משרתת את צה”ל. מדעתו זו לא זז גם לאחר שנפלה ההחלטה. אמש, במוצאי שבת, ישב עם חבורת כתבים צבאיים בפתח הקרון שלו, ניתח וביסס את עמדתו: כל יום שמתבזבז בלי תקיפה הוא משגה כבד, אמר. מטרותיה של מלחמה זו, לדעתו – השמדת כוחו של האויב וחידוש אמינותה של ההרתעה הישראלית, וזו תושג רק מכוחו של ניצחון צבאי ברור: שיבה – לפחות – לקו התעלה. בטריטוריה המצרית ממערב לתעלה אינו רוצה, אבל היה רוצה להחזיק בכמה נקודות – באזור הביצות בצפון ובהרים בדרום – כדי שתהיה לנו שליטה על התעלה. הסדר מדיני אינו כלול בְּמטרות המלחמה, שכן אינו מאמין שייתכן עכשיו הסדר כזה.

כך אמש, באורו הכישופי של הירח המלא.

עכשיו, בבוקר, הוא מנסה בכל הדרכים לעבור מהגנה להתקפה. שעה ארוכה ניסתה, בלי הצלחה, מפקדת הפיקוד, להתקשר במישרין עם חוליית הפיקוד הקדמית של אריק, אם משום תקלת קשר אם מתוך הרצון להשלים מהלך התקפי שלם – כפי שמתרשם הצופה מן הצד – קודם שייאסר עליו הדבר במפורש. מכל מקום, עכשיו – שרון חזר אל ה“בור” של טסה, והוא משוחח בקשר עם מפקד החזית, רא"ל חיים בר־לב:

“לפי דעתי, דפקנו עד עכשיו לפחות 80 טנקים, בהם 25 על ציר ‘טליסמן’, באזור ‘חמוטל־ניצנה’, והשאר ב’טלוויזיה־טרטור־מכשיר'. נוסף על כך נחתו בלילה הליקופטרים כדי לתקוף את הארטילריה שלנו. גילינו זאת – ויחידתו של פצי הסתערה עליהם, והרגה למעלה משישים. הם כולם בנסיגה, ולפי דעתי אפשר עכשיו – בהמשך של תנופה – להביא אותם עד הסוף ולדפוק אותם שם.” הוא משדל את מפקד החזית, מנסה לשכנעו באותו שטף דיבור אופייני: “אתה שומע, חיים – אני לא מסתכן בשום דבר. אני מיד דוחק אותם כלפי מעלה, ואנחנו כבר עם חלק של התעלה חופשי…” ולהלן: “אני רוצה עכשיו להיכנס לשטח שמדרום ל’כישוף' באזור ‘גרפיט’ – ולגמור. אני לא צריך להיכנס כרגע למגע אש, אבל להיות מוכן – מפני שאני חושב שהם בסך הכול התמוטטו שם, וכמות המדורות היא עצומה!” ונוכח הסתייגויותיו של בר־לב ואזהרותיו מפני החי"ר המחופר היטב ומצויד בנשק נ.ט.: "אני אהיה זהיר, אני נמצא שם בעצמי. ראיתי היום את דיביזיה עשרים ואחת, ראיתי אותם – ואם אפשר להשתמש בשיחה עם שר בביטוי גס – זה אותם החארות – הם באו, הם נדפקו, הם התחילו לברוח…²⁵⁰

ובערב – פֶדֶלֶ’ה

וכדי להאיר מעוד זווית אחת את מה שאירע באותו יום לאורך החזית כולה, מן הדין להביא מדברים שהשמיע במוצאי ה־14, במפקדת כוח ששון שבבאלוזה אל"מ פֶדֶלֶ’ה (אהרן פלד), ציפור מדברית כחושה, מכוסת אבק המדבר המר, שקיפאונה המסוגף ייהפך

בעוד רגע לצלילה קטלנית. אך בשעה שהוא מדבר, בלשון ציורית, כמו כל חטיבת המילואים שלו, הלוחמת בשרמנים מיושנים, דיברה מגרונו:

– – – “עייפים דווקא לא היינו. אתמול היה יומנו השקט ביותר – לא היה לנו אפילו נפגע אחד, פעילות מיוחדת לא הייתה ואת הלילה ניצלנו למנוחה, אם גם לא במתכונת ה’הילטון'. אני ישנתי חמש שעות, ולא העירו אותי אפילו פעם אחת – וזה הרבה… עם אור ראשון קיבלנו מהם דרישת שלום חזקה, וצריך להכיר אותי כדי לדעת למה אני מתכוון כשאני אומר – חזקה. אי־אפשר היה להרים ראש. לא אגזים אם אומר שנפלו פגזים – ובכמויות – במרחק של מטרים אחדים ממני. ואחר כך התחילה תנועת הטנקים. אנחנו אמרנו: טוב, בבקשה, שיתקרבו. ואכן, עם הגל הראשון הגיעו אל האגף הימני שלי, על ציר ‘עלקת’ (כביש קנטרה־באלוזה). השיטה שלהם – פשוטה: החי”ר שלהם פרוש במרחק 2.5–3 ק“מ מן העמדות שלנו, הטנקים מגיעים מאחור, וכאשר הם עוברים את קו החי”ר – מתרוממים החיילים ומתלווים אליהם. הטנקים נעים לאט, כדי לקיים קצב משותף לזה של החי“ר. כדי לקבל מושג על מספר הטנקים שלי, אציין שאת האגף הימני שלי תיגברתי בקצין האג”ם שלי וטנק אחד… את עתודת המח“ט שמרתי למצב הקריטי ביותר, והיא כללה רק את המח”ט לבדו – את הטנק שלי. מן הטנקים של הגל הראשון, כולם ‘טי־62’ – פגענו בתשעה… לאחריו בא הגל השני. נתתי הוראה לנצור את האש. התחלנו לירות כשהגיעו לטווח 1,200. באזור שלי פגענו בסך הכול ב־21 טנקים. גדוד שני שלי, דרומה יותר, פגע ב־10. גדוד שלישי, שלא בא מולו כוח גדול, פגע רק בשניים. בסך הכול פגענו אנחנו ב־34 טנקים והארטילריה בשמונה נוספים. בטנק אחד שלנו פגע טיל נ.ט. ועוד שניים עלו על מוקשים שהינחנו אנחנו אמש."

את יום הקרב ואת הסיכויים לעתיד מצייר פדל’ה בו בערב בזה הלשון: “למצרים מגיע צל”ש על הניסיון לתקוף אותנו היום פעמיים – אבל רק על זה. לי יש חיילים מכל הסוגים – ערב רב – שרמנאים, פאטונאים, חרמ"שאים, אנשים שהגיעו למלחמה מחוץ לארץ. הרגשת החיילים היא – לתקוף ולסיים מהר את המלחמה. ואילו אני – יכולתי בהחלט להגיע היום לקנטרה, אבל אינני משוכנע, שהייתי גם יוצא מתוכה.

"אנחנו אומרים: על הגבעה עומדים אנחנו – וכל העדר כולו שם, למטה. ואנחנו לא רק את זו הצעירה והיפה, אלא פרה פרה – את כולן, את כולנה. הרי אנחנו יודעים כולנו כמה יקרה לנו כל אבדה. בחטיבה שלי נפלו גם היום שלושה לוחמים ושלושה־עשר נפצעו. לא נילחם בנוסח של ‘עוד ניצחון כזה – ואבדנו’, כי אם ניצחון אחד כזה, ועוד אחד, ועוד אחד – נפעיל את הראש, ונתקדם לאט. כולנו, גם אני, התרגלנו יותר מדי ל’הופ, הולכים וגומרים!'… אני – אפילו את מברשת השיניים שלי לא לקחתי, ומשפשף אותם במברשת של אלוש…²⁵¹

שעה 08:00

אף שהקדמנו את המאוחר – עודנו עומדים במוצב הפיקוד העליון בשעת בוקר זו, כאשר מתעורר דדו משנתו החטופה.

אל החדר נכנס משה דיין. הוא מודיע לדדו, כי הערב הוא מתכוון להופיע בטלוויזיה וכבר ניתנה לו הסכמתה של ראש הממשלה. הוא ירואיין במהדורת הערב העיקרית.

שעתיים קודם לכן תימסר הודעתו של דובר צה"ל על האבדות בשמונת הימים הראשונים של המערכה – 656 חללים.

יהיה זה ערב של עצב עמוק במדינה כולה, אף שההודעה הרשמית תסייע לפיזור שמועות פרועות הנלחשות מפה לאוזן. עד לערב יוכל אולי שר הביטחון לצרף לבשורות הטובות על חזית הצפון גם חדשות על הישגי היום הזה בחזית הדרום. קשה להאמין, כי פחות מחמש יממות עברו מאז שעת הערבית של ה־9 באוקטובר, כאשר היכה בתדהמה את עורכי העיתונים היומיים בתיאור המצב הצבאי החמור והסתלק – לבקשת ראש הממשלה – מכוונתו להופיע בטלוויזיה.

האם מעריך הרמטכ"ל, כי מה שמתרחש בתעלה מאז עלות השחר היא היא אותה “התקפה גדולה” שציפו לה, מבקש שר הביטחון לדעת.

כן, זו הערכתו של דדו, וכך סבור גם האלוף יריב, הנמצא לידו. אין הרמטכ"ל יכול לומר ברגע זה אם גם פיקוד דרום מעריך כך את ההתקפה, שכן “התעוררתי לא מזמן.”

אם ישנת – מעיר דיין ביובש – זה סימן טוב.

קודם שהוא שב ויוצא, אומר דיין כי הוא יורד עכשיו לחזית הדרום, וכי הוא מבקש שבישיבת הממשלה בשעה עשר ישתתף הרמטכ"ל.

הסכמה בדבר מגמותיו האפשריות של הנשיא סאדאת אין עדיין, לאמיתו של דבר, בשעת בוקר זו. כך גם בדבר סיכוייו לצבור היום הישגים נוספים, לפרוץ – בהתאם לכוונתו – דרך קו ההגנה של כוחותינו, להתייצב בבאלוזה, בגידי ובמיתלה, ורק אז לבקש, ולקבל, ממועצת הביטחון הפסקת אש.

“אתה יודע מה, את המלחמה הזאת הכריע סאדאת רק בסצנאריו שהכין,” אומר גנדי. ודדו מוסיף: “אתה יודע מה, אובֶר מַיי דֶד בַּאדִי!” (על גופתי יעבור).²⁵²

שעה 09:10

האלוף טל נלווה הבוקר אל שר הביטחון בסיוריו, וב“בור” נמצאים בשעה זו האלופים ויצמן, זאבי, זעירא, יריב ועמית – שהחל למלא תפקיד של מקשר בין השר לבין המטה הכללי.

איש בשורה הוא הפעם צ’רה: לאחר כל הפעמים, שבהם הובטחה “סופית” הרכבת האווירית, מתחילים סוף סוף לזוז הדברים באמת ובתמים. היום, בשעה 16:30 מגיעים

10 פנטומים. ישנן התפתחויות נוספות – ניתן לקבל מיד טנקים אמריקניים מן הטיפוס הפחות חדיש, האם לקחת?

“ניקח – ובכמויות,” אומר דדו. לזיכרונו חוזרים הדיונים על “אופק”, כאשר מטעמים תקציביים ומטעמים שונים לגמרי – נמנעה רכישתם של סוגים שונים של ציוד לחימה, שהיום חשים בחסרונו בחריפות, ובכלל זה אותם טנקים־גרוטאות שניתן היה לקנותם באירופה בפחות משווי הפלדה שלהם. לא – זה לא יחזור עוד. “ניקח – ובכמויות.”

לשעה קלה ניגש דדו לחדר המלחמה של חיל האוויר, ובשובו – עומד אהרל’ה יריב לפני המפה הגדולה ומתאר את המתרחש בדרום. עכשיו הוא מתאר את הקרב שניהלה חטיבת אמנון עם כוחות הדיביזיה ה־21 באזור “חמדיה־טלוויזיה”.

“כבר היה?!”

כבר היה. הידיעות הזורמות ומיתרגמות לסימנים כחולים ואדומים על המפה מתחברות לתמונה של מאמץ מצרי נרחב ומשולב לרוחב החזית כולה. “זה שהכניסו את כל המאסה פנימה,” מעריך דדו את המאמץ המרבי הזה, “אם זו תידפק – ייתן לנו דיבידנדות יותר גדולות. ההימור גדול יותר, הסיכון גדול יותר – אבל כך גם הסיכוי.”

בתוך כך מגיעה ידיעה, כי עשרות טנקים נוספים של הדיביזיה ה־21 נפגעו על ידי חטיבת אמנון.

התמונה משתנה במהירות ומלהיבה את הרמטכ"ל ואת אלופי המטה. אם עד שעה עשר בבוקר נפגעה יותר מעשירית כוח הטנקים של מצרים ממזרח לתעלה – "עוד שמונה שעות ונגמר הקרב! ²⁵³

הרל"ש, אבנר שלו, מזכיר לדדו, כי בעשר מתקיימת אומנם ישיבת ממשלה, אך הואיל ואין מתבקש שם אלא דיווח בלבד – אין הוא חייב ללכת אישית.

אך אף שזמנו נקרע בין מאה ואחד עניינים דחופים, אין דדו מוכן לוותר הפעם, לא על דיווח כזה. הדיון על הצליחה יתקיים בערב, אבל עכשיו הוא מבקש להיכנס לחמש דקות ללשכת ראש הממשלה, כדי לעדכן אותה – ואז יוכל להסתפק בדיווח קצרצר בישיבה עצמה.²⁵⁴

שעה 10:00

“אני מבקש רק מספר דקות,” אומר דדו לשרי הממשלה, "כי עכשיו אנחנו נכנסים לקרב גדול. שלשום, כאשר הערכנו את המצב, הגענו למסקנה, שאנו עומדים לפני התקפה מצרית, והחלטנו להיערך להגנה. הייתי רוצה להגיע גם בחזית זו – אמרתי – למודל דומה לזה שהיה לנו בחזית הסורית: לספוג התקפה רבתי, לשבור אותה ולעבור להתקפה בתנאים יותר טובים. שלשום הייתי במשבר קטן, שכן היה לי חשש, כי התקפה זו לא תבוא. אני שמח שהמצרים החליטו לתקוף.

"להגנה נערכנו במצב טוב. את ארבעים ושמונה השעות שהיו להם, ניצלו כוחותינו והתאוששו היטב. הסדנאות שלנו פעלו במלוא התנופה וחזרנו בסיני לעוצמה רבה – ל־750 טנקים. אפילו חילופים בין היחידות הספקנו לבצע – להוציא לטיפול ולמנוחה יחידות שנלחמו ולהעביר קדימה יחידות שנהנו ממנוחה מסוימת.

“אתמול כמעט לא היה מגע עם האויב, וכך הספיקו לנוח גם הכוחות שהיו בקו הקדמי – להוציא אבדות שהיו לנו בתקיפות אוויריות ובכמה אירועים. לכן הייתה לכולם אפשרות להתארגן היטב לקרב ההגנה. לי היה רק חשש אחד – שההתקפה תבוא טיפין טיפין, קצת חי”ר, קצת טילים, ולא יינתן לנו להגיע לקרב שריון של ממש.

“עכשיו אני יכול לומר, שהצבא המצרי יצא לקרב הגדול. כרגע אנחנו מבחינים בשניים־שלושה מאמצים התקפיים בגזרה הדרומית, שמשתתפת בהם אותה דיביזיה משוריינת מס' 4, שחיכינו לה, שרידי דיביזיה ממוכנת מס' 6, שפגענו בה קשה בקרבות קודמים – ודיביזיית חי”ר 19.

"במרכז תוקפת הדיביזיה ה־21 באזור איסמעיליה. אנחנו עוקבים אחר מהלכיה ברשתות הקשר. הם עלו על כוחותינו ומתנהל שם קרב חריף. אנחנו משמידים שם טנקים רבים, מכל מקום עשרות – וכבר חישבו שמספרם מגיע ל־90. אבדותינו בקרב שריון זה היו מעטות מאוד.

"בגזרה צפונית יותר תוקפת הדיביזיה הממוכנת ה־23. פה אני מאבחן לחץ די קשה – ואנחנו מחזיקים מאחור עתודה לשם תמרון והקלה על הכוח הלוחם. מאמץ משני עשו המצרים באזור קנטרה – וגם כאן הושמדו עד עכשיו טנקים מצריים, ובשעה זו המצב הוא – נדמה לי – שהמאמץ המצרי משתהה.

“זהו הקרב הגדול. אנחנו נתנגש איתם, ואני מעריך, שקרב זה יימשך כל היום. היום אנחנו גם מפנים דרומה את כל עוצמת חיל האוויר.”

בהמשך היתווה דדו באוזני השרים את ה“סצנאריו” המשוער של כוונות סאדאת, אך להערכתו צפוי לו כישלון. אם נעריך את מספר הטנקים ממזרח לתעלה ב־900, שחלקם כבר הוצא מכלל פעולה וחלקם יישאר מאחור לשמירת ראשי הגשר – נראה ששוב אינם נהנים מכל יתרון כמותי בשעה שהם מנהלים התקפה ואנחנו ערוכים בהגנה.

מכאן הוא עובר לתיאור המצב בחזית הסורית. עכשיו הוא יכול לבשר, שאותה תוכנית שלחץ לביצועה שני ימים – התקפת המתחמים הסוריים שבלמו את התקדמות השריון לעבר סעסע – בוצעה הלילה כלפי תל־שאמס. “היה שם לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הליג’ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו. לפי הידוע לי עכשיו – נפל בקרב לוחם אחד ואחדים נפצעו.”

כתוצאה מהישג זה, כבר מוקמו בקו הקדמי תותחים ארוכי טווח, שכתוצאה מהבדלי גובה וגורמים נוספים, נוספים עוד שניים־שלושה קילומטרים לטווח המרבי שלהם, “ואנחנו מפגיזים את שדה התעופה מאזע, במבואות דמשק. אנחנו עומדים היום בקו הגנה המרוחק 15 ק”מ מקו הפסקת הנשק, ואנחנו עוסקים במרץ בביצורו. כל עוד עומד מולנו אויב ואנחנו מבוצרים היטב – זהו הקו, ואין לנו כל כוונה להיסוג ממנו."

קל להבין לרגשותיו של דדו באותה שעה – אותו מהלך, שלפני ארבעה ימים התנהל עליו ויכוח קשה, הביא להישג נכבד, ואפילו הושגו מטרותיו רק בחלקן, יש ערך רב הן לקולם של הפגזים המתפוצצים במבואות דמשק והן למובלעת זו, שבמשא ומתן מדיני יהיה לה מחיר של ממש.²⁵⁵

שעה 10:42

מעט קודם כבר חזר דדו אל ה“בור”, מטפל, בזה אחר זה, בנושאים דחופים המחייבים החלטת הרמטכ"ל, ובאחד מהם – החלטת ראש הממשלה.

עכשיו הוא מורה לפיקוד הצפון להכין תוכניות הגנה בקווים החדשים, לטווח ארוך, ולהגיש אותן לאישורו של המטה הכללי.

שעה 11:50

מפי חיים בר־לב מקבל דדו תיאור מלא של האירועים בחזית הדרום מאז השחר. הנקודה הקשה ביותר הייתה במקום שהייתה ערוכה בו – בגזרה של אוגדת ברן – חטיבת טנקי ה“טיראן” (טנקי שלל רוסיים) של יואל. בהתקפה עליה נפגעו לה מספר טנקים. אך הואיל ועיקרה של האוגדה אינו ערוך עכשיו בקו, תוכל אחת החטיבות האחרות לבוא לעזרת יואל אם יותקף שנית.

בגזרה הדרומית, מול הארמייה השלישית, לא תקפה הדיביזיה המשוריינת הרביעית בעוצמה רבה, ולפיכך לא ניתן היה להכותה מכה נאמנה, כפי שנעשה לאחותה, הדיביזיה ה־21.

דדו ובר־לב מתכננים ביניהם תחבולות שונות כדי לעורר את המצרים שיגבירו את עוצמת ההתקפה ויטילו לקרב את הדיביזיה הרביעית מול אוגדת קלמן.

ניסיונותיו של שרון לעבור מהגנה לתקיפת המערך המצרי מצפון לציר “עכביש” ומדרום לו (“מיסורי” ו“טלוויזיה” עד “גרפיט” ו“חורבה”), כשלב לקראת הצליחה – אינם מתקבלים על דעתו של בר־לב, הרואה בשרון “מפקד אוגדה שהוא פוליטיקאי שרוצה לכבוש קדימה את ‘מיסורי’, כדי שיוכל לבצע צליחה.” חיים אמר שזו שגיאה. הרמטכ"ל מצטרף להערכתו של מפקד החזית, שיציאה לקרב עכשיו תהיה משגה.²⁵⁶

שעה 13:30

הצלחת התפישה, שהעדיפה להקדים התמודדות בסיני – במערך הגנה מול המצרים התוקפים – מתבררת יותר ויותר מן הדיווחים המצטברים והולכים מכל החזית. ברוב המקומות נסוגים עכשיו המצרים, ודדו מורה למושכם ככל האפשר ולפתותם לנסות את מזלם שנית אחר הצהריים. על הישגי השעות האחרונות הוא מדווח טלפונית לראש הממשלה: עד עכשיו הושמדו בין 150 ל־200 טנקים, בכללם כמעט חטיבה שלמה של “טי־62”. להוציא טנקים שלנו בחטיבת ה“טיראנים”, היו אבדותינו קלות.

“בכל אופן, רציתי שתדעי כי בינתיים זה הולך לפי הציפיות שלנו, בדיוק.” ובשמץ של שובבות, שהוא מתיר לעצמו אולי בפעם הראשונה במלחמה, הוא מוסיף: “כשיהיו לי שוב ידיעות טובות – אודיע לך.”²⁵⁷ ולעמיתיו הוא אומר, בתוך שיחה זו: “זה נעים לשמוע, לא?”

“יותר טוב – יותר מהר!” מחרה מחזיק אחריו עזר ויצמן מהיר הלשון.

ואולם – הגל השני של ההתקפה המצרית הגדולה משתהה, ומפעילים תחבולות שונות כדי ליצור אצל המצרים רושם, שבבוקר היו להם הצלחות גדולות ודרושה עוד מהלומה אחת כדי למוטט את קווי ההגנה של צה"ל.

בין השאר מנהל דדו שיחה ממושכת עם בר־לב, שמצטיירת מתוכה תמונה קטסטרופלית על תוצאות קרב הבוקר. מדברים על "נסיגה למְצרים – כדי למשוך פנימה את דיביזיות השריון המצרי…

את השיחה מנהלים דדו ובר־לב לא במערכות הקשר, שלא להפחיד באמת את כוחותינו, אלא ברדיו־טלפון גלוי, בתקווה שהאויב יאזין. אומר דדו, בין השאר: " – – – מה מצבך, חיים? (מאזין, ודאי לדיווח על כישלונות – – – כן, לא טוב? מה קרה לך? – – – (מאזין שוב, ודאי לאסונות) – – – ההתקפה שלהם קצת נחלשה. אז יכול להיות שיהיה לנו מזל והם יפסיקו, לא ילחצו יותר. אם לא יהיה מזל, והם יחדשו את ההתקפה, מצדי אתה יכול להתקפל [אחורה – ח. ב.] לכביש הרוחב. תעלה למְצרים. אין עוד הרבה שעות אור – – – תגיד לאלוף הפיקוד שאני לא לוקח את זה ללב. הוא יכול לעלות למְצרים. הוא יכול להתקפל. – – – אני לא חושב שאוכל לעזור לך עם חיל האוויר – – – " וכן הלאה. כשדדו מסיים, קורא עזר ויצמן:

“הקאמרי הפסיד! אני מודיע לך!”

ככל שמתארכות שעות אחר הצהריים, כן הולך ומתברר שאותה התקפה לא תתחדש עוד. הדיביזיה ה־ 21, שהוכתה קשה, נסוגה ומתארגנת להגנה. לדדו נראה, שטוב היה יותר אילו הניחו להם בבוקר להתקדם הרבה יותר מזרחה ורק אז תוקפים אותם מן האגפים, ולא ממהרים לבלום אותם. לפתוח במתקפה על כוחותיה של דיביזיה זו, שנעצרה והיא מתחפרת, מתנגד דדו, וכיוון שעוצמתו של השריון שנותר למצרים עודנה גדולה מדי, נראה לו באותה שעה כי ייתכן ויהיה צורך בעוד יום קרב, ובתוצאות דומות, קודם לצליחה.²⁵⁸

שעה 16:55

שר הביטחון מקיים שיחה עם דדו, ומעלה בה שלושה נושאים: ישיבת הממשלה הערב, שתצטרך להחליט על הצליחה; מסיבת עורכי העיתונים עם הרמטכ"ל שתתקיים בעוד כשעה; היעצרות המתקפה של כוחותינו בחזית הצפון.

אין חילוקי דעות בדבר היעדים שיש עוד להשיג: לכבוש מחדש את מוצב החרמון ולהגיע עד סעסע. בצפון, אומר דדו, “היהודים שלנו לוחמים גם ביום וגם בלילה, והם עייפים – הם באמת עייפים.” אין גם צורך בהתקדמות גדולה נוספת מזרחה – די לו בשלושה קילומטרים נוספים, ואף כי גם הוא חזר ולחץ – מערך סעסע הוא בעל עומק רב וספק אם היתרון שיקנה כיבושה מצדיק את המאמץ. לדיין יש גם השגות על מידת תוקפנותו של הפיקוד הבכיר בצפון, ואילו הוצבו בראש האוגדות “פילפלים אחד אחד” – היו הם “מבקשים ממך אישורים כל בוקר.”

אם בהערכת המצב בצפון, יש מעין הסכמה לכאורה, ואילו אי־ההסכמה מוצנעת, הנה ביחס למה שאירע היום בדרום, סבור דיין – בניגוד להערכה ששמע מפי דדו בבוקר, לפני שירד לסיני – שלא הייתה זו אותה “התקפה גדולה”, כלומר “שלב ב'” של תוכנית המלחמה המצרית, עם שתי הדיביזיות המשוריינות, במטרה להגיע למְצרים. דדו סבור, כי הניסיון נעשה – אלא שבפועל התנהלה מתקפה מצומצמת יותר.

העיקר הוא במסקנה שהביא עמו דיין מביקורו היום בחזית הדרום. בניגוד לאותו דיון שלשום בצהריים – כאשר היה מוכן לכל היותר לקבל את “המלצת הצבא” ולא היה מוכן לצרף חוות דעת חיובית משלו, לא כאיש צבא ולא כמדינאי – הנה עכשיו שב בהכרה, כי אין להמתין עוד והוא בכל לבו בעד הצליחה.

אף הוא התרשם מן הרוח השוררת בדרום. “כולם שמחים וטובי לב ורעננים,” רוצים להילחם ומצטערים על ה“בְּרוך שקרה לגורודיש – זה לא כל כך נורא…” בחזית הדרום הגיעו הדברים לכלל קיפאון ולפיכך אין להמתין עוד, ויש לצאת להתקפה. יש גם להפעיל את חיל האוויר נגד מטרות אסטרטגיות בלב מצרים.

השינוי החד הזה, צריך לומר, אינו מזיז את דדו מן התוכנית שנתגבשה ולובנה כבר אתמול, בטסה. אם ההבקעה אל קו המים והקמת ראש הגשר לקראת הצליחה תתבצע בשעות הלילה של ה־15, יש לאפשר לחיל האוויר לנוח הלילה ומחר. "אני מתרכז רק בדבר אחד – במאמץ העיקרי. מחר בערב – הבקעה. מחרתיים – יום קרב. רק כאשר נימצא בצד השני – נכביד ידנו, בכל הכוח האפשרי, על מצרים.²⁵⁹

שעה 18:20

הרמטכ"ל נפגש לשיחה עם עורכי העיתונים היומיים.

שעה 20:00

בהמשך להערכת מצב הדברים בצפון – והצלחת הפעולה הלילית בתל־שאמס – מורה הרמטכ"ל לכבוש בהתקפת לילה את תל חרה ואת תל כודנה, כדי לחזק את האגף הדרומי, וכן להכין תוכנית חדשה לכיבוש החרמון הסורי והישראלי.²⁶⁰

סגן הרמטכ"ל, האלוף טל, חוזר גם הוא מן היום שעשה בחזית הדרום, וגם עליו הייתה לפגישה עם המפקדים והלוחמים שם השפעה מחזקת. הוא סבור, כי המפנה בדרום החל כבר היום.

דדו מציג עמדה מרוסנת, שכן “בינתיים אנחנו מצליחים כל הזמן פחות מן המצופה.” אמת הדבר, שהתנפצות ההתקפה המצרית היום היא ראשית המפנה, אך השאלה עודנה מה יהיה שיעור ההצלחה, ולפיכך יש אולי לתכנן מבצעים נוספים לצליחה הגדולה. האם יכולים אנחנו לצפות מחר לניסיון תקיפה נוסף, אשר בעקבותיו ינחל תבוסה שתוצאותיה תהיינה גדולות מאשר האירוע עצמו, כלומר יהיה לו גם “מוצר לוואי”, התמוטטות המערך המצרי ולאחריה קרב ההכרעה? הוא הדין בצפון: האם נצליח מחר להתקדם עד סעסע?

זהו דיון יסודי שמתלבנות בו שאלות רבות – החל בהקצאת כוחות צנחנים נוספים למבצע הצליחה, דרך בחינת הכוחות שיופרשו לאותם מבצעים נוספים, משניים, הנשקלים עכשיו, ועד אותן שאלות קטנות, שאפילו ברגעים שנדונות בהן סוגיות שעתידה של אומה שלמה כרוך בהן אין הן מוותרות על נוכחותן – כגון איזו “בעיה אישית עדינה” של מפקד בכיר שלא הוטל עליו עכשיו תפקיד ההולם את דרגתו ואת יכולתו…

לגשת בזריזות להכנת הצליחה הגדולה

ותוך כדי כך מניח אחד העוזרים לפני הרמטכ"ל את נוסח ההודעה המצרית הרשמית על הקרב:

"לאחר קרבות אכזריים, שהתנהלו היום על מנת להשמיד את השריון של האויב, הצליחו כוחותינו להשתלט על שטחים חדשים בחזית סיני – – – כוחותינו הצליחו להגשים את מטרתם לאחר שהשמידו לאויב 150 טנקים. 100 טנקים שלנו נפגעו –– – "

בהודעה יש חידוש מפתיע ביותר – המצרים מודים באובדן טנקים שלהם בקרב – ובמספר רב כזה. מה הניע אותם לכך? דדו מעריך, כי הצבא המצרי הרב שממזרח לתעלה צפה במתרחש, והיה הכרח באיזושהי פשרה: לומר, כי לא איבדנו טנקים – יהיה זה שקר גס ובלתי אמין. מנחמים את הצבא במספר סביר לכאורה, המלמד על אבדות גדולות בהרבה.

המסקנה של דדו מכל זה: לגשת בזריזות להכנת הצליחה הגדולה – את כל הכלים האמפיביים המצויים במקומות אחרים (רפידים, במפרץ סואץ, בבאלוזה) להתחיל להסיע לעבר טסה, כדי שיהיו מרוכזים שם מחר אחר הצהריים. וכן לפתוח מיד בכל ההכנות האחרות, כדי שמחר בערב “לא ייכנסו כמו אידיוטים לתוך המים,” בלשונו של דדו.

דדו מסויג מן התכנונים החליפיים (כפשיטה אל החוף המערבי של מפרץ סואץ) ולא אחת נדמה שהוא רק מניח לרעיונות אלה, החוזרים ומועלים מראשית המלחמה ועד סופה, להתגלגל מיום אל יום.

לקחצ"ר – מאנו שקד – שנתמנה לסגנו למשימות מיוחדות של מנחם (“מנדי”) מרון, תינתן הוראה לשוב אל המטה הכללי. דדו מודע היטב לתסכולו של מאנו במלחמה זו, והוא אומר:

"אני אתן למאנו לפקד על קרב טוב. בסופו של דבר נצטרך לכבוש את החרמונים בכוחות משולבים, מהליקופטרים. הוא יפקד על זה.²⁶¹

שעה 21:15

בסוף ישיבתה שלשום, החליטה הממשלה – והדבר הובא לידיעת הרמטכ"ל – כי בטרם תתבצע צליחה, תשוב הממשלה לדון בדבר. ישיבה זו מתקיימת עכשיו.

הרמטכ“ל סוקר את ההתפתחויות מאז הישיבה של ה־12 באוקטובר. היום התנהלה ההתקפה לפי התחזית – הוא אומר – ואם אינו מרוצה ממשהו, הרי זה מִמְמַדיה. נעשה כל מאמץ לעורר בלבם רושם שהם מצליחים ואילו אנחנו נסוגים – אך זה לא הועיל. הדיווח המצרי הרשמי מחזק את המתקבל מדיווחי כוחותינו. מתוך 700 עד 800 טנקים שהשתתפו בקרב, הושמדו 250. הוא מקווה שיתקפו מחר, אך ביטחון בזה אין, שכן ייתכן שהוכו היום קשה כל כך, שלא ירצו לחזור על ניסיונם זה. אם ישובו ויתקפו – הצעתו היא – אומר הרמטכ”ל – שהצליחה תבוצע מחר בלילה.

יתר על כן, אפילו לא ישובו ויתקפו מחר – ניתן יהיה לפתוח מחר בצליחה, וכיוון שחבל על כל יום, היה מעדיף זאת. אך כיוון שעלולים להתגלות קשיים טכניים, אינו מתחייב בכל מאת האחוזים, ותיתכן דחייה של יום נוסף. מכל מקום, מכל האפשרויות – זהו המהלך האופרטיבי היחיד שיש עמו סיכוי למפנה חריף ולהכרעה רבתי בחזית המצרית. “אנו מתכוונים לצלוח בחזית צרה. קרה לנו המזל הזה, שאת כל הטנקים העבירו לצד הזה, ואילו מן העבר השני נשארו טנקים מעטים לערך – ומרוכזים שם כל הדלק, התחמושת, הסדנאות.”

אם נטען כנגדו שהוא משרה על הממשלה רוח של אופטימיות בלתי מבוססת, הנה היום יכול הוא להצביע על השינוי ההדרגתי החל ביחסי הכוחות. ברגעים הקשים לחמנו בתנאי נחיתות רבה, והנה עכשיו הולך השריון שלנו וגדל ואילו השריון שלהם הצטמק – ובסיני, ממזרח לתעלה, שוב אין להם כל יתרון בטנקים.

דדו לממשלה: תוכנית הצליחה – הטובה באפשרויות

באוזני שרים ספקנים, הוא חוזר וטוען כי תוכנית זו היא הטובה בכל האפשרויות וסיכויי הצלחתה טובים. בשלב הראשון תצלח אוגדה אחת בלבד, ואם תבצע זו את משימתה – תפתח את הדרך לאוגדה השנייה. הכוחות הניכרים שיישארו בסיני יהיו מסוגלים לבלום כל ניסיון של תקיפה שם.

אנחנו בונים תוכניות על חוכמת מלחמה סבירה – אומר דדו – אילו חשבתי שיקרה כאן אסון, לא הייתי מציע זאת. ואולם, תוצאות של קרב אפשר רק לשער – לא לנחש בוודאות מוחלטת.

איך מעבירים מאות טנקים ורבבות חיילים על רכבם וציודם המגוון, ובכלל זה חימוש, דלק ואספקה?

הכוונה היא לכבוש תחילה ראש גשר רחב למדי ממזרח לתעלה, אשר יאובטח באגפיו ויבטיח לאזור הצליחה מרחב הגנה סביר. ראש הגשר הזה יקבל סיוע ארטילרי ואווירי. כאשר יצלחו הטנקים את התעלה ויתחילו לנוע מערבה, יהיה תפקידם לשתק את סוללות התותחים הנגד־מטוסיים ואת סוללות טילי הקרקע־אוויר, ובכך ייפתח מסדרון אווירי, שיילך ויתרחב, למטוסינו. בעקבות הכוחות הראשונים יצלחו גם סוללות התותחים שלנו, וטורי השריון ינועו וינתקו את הכוחות המצריים בשני ראשי הגשר שממזרח לתעלה מבסיסי האספקה שלהם במערב. את הפירצה שבעדה ניכנס, נוכל לאבטח – וננוע אל המרחבים העורפיים של האויב, לעבר מצבורי הדלק והתחמושת, המפקדות, קווי הטלפון אל החזית, הסדנאות, המתקנים, אספקת המזון והמים.

ברחבי מצרים נותרו 700 טנקים

כבר בשעה זו – מדגיש הרמטכ"ל – אין מצבם של המצרים טוב. מתוך 2,000 טנקים לערך, שהיו להם בפרוץ המלחמה – העבירו כ־1,300 ועד עתה איבדו כ־600 מתוכם. בכל מצרים – כולל עמק הנילוס, משמר הרפובליקה בסביבות קאהיר והכוחות בדרומה של מצרים – פזורים 700. אלה אינם כוחות גדולים, ומצבנו שם יהיה טוב יותר מאשר במובלעת הסורית, כשהיה עלינו להבקיע מערך, אשר בבנייתו עסקו למעלה מעשר שנים. רק אם יחזירו את השריון אל הגדה המערבית, עלולים הם להיות איום על הכוחות הצולחים, אולם אז ייווצר מצב עדיף על זה ששרר בפתיחת המלחמה, מדגיש דדו. “הלוואי ונגיע לכך.”

אשר לשאלת אמצעי הגישור, אותה “נקודת תורפה” שהטרידה רבים, הוא מתאר את דרך הנחתם של “גשרי הגלילים” – פיתוח ישראלי מקורי – ומביע ביטחונו, שאפילו ייפגע גשר, ואפילו שניים או שלושה – עדיין יעמוד לרשותנו גשר או שניים. “זה לא בנוי על מזל, ששמים גשר – ואם הוא נפגע, נגמר העסק.”

על אף הביטחון המופגן, אין דדו מוכן להבטיח הצלחה. כיוון שהמבצע יתנהל בשלבים, ניתן יהיה להחליט בכל שלב ושלב להימנע מסיכון נוסף. אפילו יבוא הרע מכול: כוח קטן צלח אל הגדה המערבית ורק לאחר צליחתו נפגעו הגשרים – גם אז ניתן יהיה לחלץ כוח זה ולהחזירו לגדה המזרחית, אך סבירותו של כישלון כזה נמוכה. “מתוך הערכתי וידיעתי את הנתונים, אני סבור שסיכויי הכישלון זעירים מאוד. וסיכויי ההצלחה טובים. מה יהיה גודלה אינני יכול לשער – אך עשויה להיות הצלחה גדולה.”

זהו דיון ארוך מאוד, המתמשך עד לאחר חצות, לתוך ה־15 באוקטובר, ואין פלא – ההכרעה הצריכה ליפול היא הנועזת – יש הסבורים בלבם, שהיא הימור מסוכן – אולי הגורלית ביותר במלחמה. בספרו מעיר משה דיין: “אף שיש כמה דעות של ‘איך ומתי’, הרי עקרונית כל המפקדים העוסקים בנושא – הרמטכ”ל, בר־לב, שרון וברן – תומכים בכך." הפעם מתייצב גם הוא עצמו לימין מחייבי הצליחה.

השעה היא 00:26. ראש הממשלה מסכמת את הדיון ומביעה תמיכתה – כדרכה כמעט בכל משך המלחמה – בתוכניתו של הרמטכ"ל. ארבעה־עשר שרים מחייבים את הצליחה. יגאל אלון משהה את הקביעה הסופית של עמדתו, וזה נימוקו: בבוקר הוא מתכוון לטוס לסיני, להתרשם במישרין מן הדברים שישמע בסיני, ורק אז יגבש עמדתו. כך גם יעשה, ומסיני יתקשר עם ראש הממשלה ויצטרף אל המחייבים.²⁶²

אולם ההחלטה נתקבלה בלי להמתין לתוצאות שיקול דעתו. מאז אמש מתחילה הפעילות לביצוע “אבירי לב”, ואף שרק בצהריים ייקבע סופית לוח הזמנים, כבר גמלה בלבו של הרמטכ"ל ההחלטה, כפי שאמר לממשלה, שבצליחה יוחל בלילה שבין ה־15 לבין ה־16 באוקטובר.

יום שני – 15 באוקטובר

שעה 01:00 ²⁶³

כאשר יתפזר ערפל הקרב, יתגלה ששתי הדיביזיות המשוריינות לא הועברו במלואן אל הגדה המזרחית, ממדי קרב השריון בשריון לא היו בהיקף הצפוי – ובכל זאת, הערכה שקולה אומדת את מספר הטנקים שאבדו אתמול למצרים ב־280, לעומת כעשרה שאבדו לצה"ל, רובם טנקים רוסיים מוסבים שהשתתפו בקרב בחטיבת יואל. יחסי הכוחות שוב אינם נוטים במידה מדאיגה כל כך לרעתנו, אף שטוב יעשו המצרים אם ישובו ויתקפו גם היום – ובעוצמה רבה – לעבר המְצרים. אם יעשו כן ויחסי האבדות יהיו כמו אתמול, תהיה ההחלטה הסופית שעליו לקבל היום – אומר דדו – קלה יותר.

בינתיים, הצפון:

חרף ההצלחות האחרונות – עדיין אין סימנים להתמוטטות המערך הסורי. מוסיפות להגיע, גם בשעת לילה זו, ידיעות על מאמצים סוריים נמשכים לבנות יחידות חדשות. לנמל לאטקייה מחישים הרוסים טנקים רבים – על מובילים מסיעים אותם לעבר דמשק ושם מאיישים אותם בצוותים מאולתרים. כוחות עיראקיים נעים לעבר החזית, וכן נמצאת בתנועה צפונה חטיבת השריון הירדנית ה־40.

בשיחה איתו, מורה הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הצפון לתכנן לימים הקרובים את היערכות הכוחות באופן כזה, שהמערכה הקרובה להיפתח בחזית המצרית – ותחייב ריכוז כל מאמץ – לא תופרע בשל התקפה מצד הסורים ובעלי בריתם בחזית הצפון. זוהי שיחה מקדימה לקראת דיון, השכם בבוקר, בתל־אביב.²⁶⁴

שעה 07:30

האלוף חופי מגיע לדיון עם הרמטכ“ל. הוא מתאר את התוכנית המוצעת על ידו: אוגדת דן לנר תתקוף היום אחר הצהריים – אך לא כדי לכבוש שטחים נוספים, כי אם במגמה להכות בשריון העיראקי בטרם יתוגבר באותן חטיבות שריון וחי”ר הקרֵבות לאזור הלחימה.

דדו מטיל על פיקוד הצפון את כיבושו של החרמון הסורי – וכמובן, את כיבושו מחדש של מוצב החרמון שאבד ביום הכיפורים. אף שההנחיה החוזרת היא לתכנן ולבצע בהקדם האפשרי, לא יסתייע הדבר אלא ממש ערב הפסקת האש.²⁶⁵

“כך אני ממשיך לנהל את המלחמה”

סמוך לכך בא אל דדו האלוף מאיר עמית, “בשליחות עדינה”. שלשום, כזכור, כבר מימש שר הביטחון את תביעתו להיות פוסק אחרון לגבי תכנונים של פשיטות בעומק שטחו של האויב ותקיפות אוויריות על מטרות אסטרטגיות. עמית, המשמש עכשיו נציג אישי של דיין במטה הכללי, אומר: אתמול כעס השר מאוד על שרק ברגע האחרון הובאו לאישורו תכנונים לפשיטות. כיוון שבעוד שעה קלה עומד דיין לצאת לסיור באבו־רודס – הוא דורש שתכנונים אלה, לפשיטות ולהפצצות, יובאו אליו עכשיו.

פעמים רבות – וכך נהג גם שלשום – נמנע דדו מן התגובה החריפה, מן העימות החזיתי, ואת רצונו הוא מעביר בדרכים משלו. הפעם אינו עוד המורה ארך־הרוח והמאופק:

“על זה אני לא הולך. מצטער. תקיפות חיל האוויר במשך היום אני לא מביא לאישורים. רק אם נבקש לבצע משהו יוצא דופן. אבל אישור לתקוף שדה תעופה או סוללות ארטילריה – אני לא הולך לבקש. זו מלחמה!”

עמית מנסה למתן את משמעות המסר שהביא, והוא מציע שתיקבע “שיטה למתן אישורים”.

“אנחנו כבר עשרה ימים במלחמה!” הטיח דדו, ונשמעת מקולו התמיהה על שכל משך השבוע הראשון, החמור, לא נשמעו אלא עצות מיניסטריאליות. “לא ביקשתי רשות אלא כשחשבתי שיש לזה משמעות מדינית יוצאת דופן. כך אני ממשיך לנהל את המלחמה. השר רוצה לדעת – אתה פה. כל ערב ישנה תוכנית למחר – תראה לו. אני לא אנהל מלחמה עם מערכת אישורים על כל מהלך שלי. לא עשיתי זאת עשרה ימים, ולא אעשה זאת… יבוא שר הביטחון, יֵשב פה, יקבל תוכנית, יאשר, ינהל את המלחמה. כך זה לא יכול ללכת. כל תכנון שישנו – אתה רואה אותו – תעביר אליו!”

שיחת בוקר זו, ערב ההחלטה על הצליחה, ממחישה את הדבר – שניתן היה לשומעו שוב ושוב מפי מפקדים בכירים, שהיו בקרבתו של דדו בימי המלחמה – על אותה תחושה של היעדר עזרה “מלמעלה, מלמטה ומהצדדים” שהעיקה עליו.²⁶⁶ ימים מעטים לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש בחזית המצרית, ישב דדו בלשכתו עם כמה מאנשי מטהו המצומצם ונועץ בהם על מה שיאמר לראש הממשלה, גולדה מאיר, שעמדה לשוב למחרת היום מביקורה בוושינגטון, כלפי התביעות שהושמעו אז להקמתה של ועדת חקירה ולהדחתו של הרמטכ"ל. בין השאר, אמר לחבריו:

“ראש המטה הכללי מקבל הצעות מפקודים – מאשר או לא מאשר. האחריות, בסופו של דבר, נשארת עלי – להכרעות גדולות הביא הרמטכ”ל את ההמלצות שלו לפני הדרג המדיני, ונדמה לי, שכמעט בלי יוצא מן הכלל, הן אושרו." ובאותה שעה קשה, כמו התווכח עם עצמו, המשיך ואמר: "למה אני מתכוון? – למקומי ההיסטורי. עם כל הצניעות, מוגזמת או לא מוגזמת, אני חושב שכל ההחלטות האופרטיביות שלי במלחמה הזאת היו נכונות – ובתנאים לא פשוטים, מלמעלה, מלמטה, מימין ומשמאל.²⁶⁷

גיבוש קו לקראת הצליחה

נשוב אם כן לאותה שעת בוקר, ב“בור”, אל הדיון המבצעי שמקיים הרמטכ"ל עם עוזריו הבכירים לשם גיבוש הקו של המטה הכללי, לקראת יציאתו לפיקוד הדרום וההחלטה שיקבל שם בצהריים. בסכמו את הדיון, הוא חוזר וסוקר את שיקולי הימים האחרונים בדבר דחיית הצליחה עד לאחר התקפת השריון המצרית. “אילו הייתה ההתקפה גדולה יותר, היו גם הישגינו שלמים יותר. במהלך הקרב עשינו כל מאמץ למשוך אותם מזרחה, אבל בזה לא הצלחנו וההתקפה לא הייתה כל כך ‘מזעזעת’ – אבל התוצאות מצדיקות בהחלט את ההחלטה שנתקבלה שלשום לדחות את הצליחה.”

בשלב זה כבר הגיע דדו לכלל מסקנה, שהיום לא ישובו המצרים ויתקפו, אך גם כך “בשלים התנאים לפיתוח מתקפה שלנו, שמתפקידה ליהפך למהלך מכריע, אשר ישנה הן את יחסי הכוחות והן את מצבנו בחזית הדרום.”

להערכתו, תיפתח התקפה זו כבר הלילה, “אלא אם כן יתפתח אחר הצהריים עוד קרב הגנה, אשר יגרום לשיבושים, כגון פגיעה בציוד צליחה, שיחייבו דחייה נוספת.”

במקביל לצליחה עצמה, או מאוחר יותר, “נתפוס את ג’בל עתקה, נפעל ממנו בעורפם של הכוחות המצריים, נציב תותחים ונצא לפשיטות על צירים, חניונים וכיוצא באלה.”

אף שכל הלוך־הרוח באותו בוקר אופטימי, “עלינו לחזות גם אפשרות, שאמנם צלחנו, ביססנו ראש גשר, פגענו בכוחות מצריים גדולים, אבל הצבא לא התמוטט ולא ברח, ונוצרו קווים חדשים – והמלחמה מתארכת.” לקראת אפשרות זו מנחה דדו באותו בוקר את ראשי האגפים “להיערך גם לאפשרות הזאת – גם באימון לוחמים חדשים, גם בהחזרת פצועים שהחלימו ליחידותיהם, גם בתיקון טנקים שנפגעו, גם בקליטת טנקים חדשים. כל אלה צריכים ליהפך לחלק משגרת חייו של צבא, שעליו להיות מוכן גם למלחמה ממושכת.”

בצפון: תקיפת העיראקים

הוא גם שב ומסכם, באותה שיטתיות בהירה המאפיינת אותו, את התוכנית שגיבש בשעה מוקדמת יותר עם האלוף חופי: “בשעה זו מכין פיקוד הצפון תוכנית לתקיפת הכוחות העיראקיים, ואם נצליח לפגוע בעוד כמה עשרות טנקים, ייתכן שהחטיבה הנוספת, הנמצאת עכשיו בדרך, לא תמצא כבר את הדיביזיה שלה. על ביצועה של התוכנית אחליט סופית בצהריים.” והמשימה השנייה: “בהזדמנות ראשונה נחזיר לעצמנו את החרמון שלנו וניקח גם את החרמון שלהם – וקצין חי”ר וצנחנים ראשי, יחד עם פיקוד צפון, מתחיל בתכנון זה. כיוון שאנו יושבים במזרעת בית ג’אן, מצטייר בצפון־החזית מערך נוח מאוד.²⁶⁸

בגמר אותו דיון מבצעי מקיים דדו דיון נפרד עם מפקד חיל האוויר, ויוצא לדרום.²⁶⁹ בשעה 11:50 הוא מגיע לחפ"ק של גונן, וכעבור שעה קצרה יוצא לדיון המכריע בטסה.

“על רעיון הצליחה אין זכויות יוצרים לשום מפקד בודד,” אמר דדו באחת ההזדמנויות, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, “וגם אני לא מאמץ אותו לעצמי… אין פה לא הברקה ולא רעיון חדש, כי רעיון הצליחה היה קיים שנים, היה מונח אצלנו במחשבת היסוד.”²⁷⁰ בחלקו הראשון של ספר זה גם נזכרו תרגילי הצליחה ותרגילים אחרים – עם ובלי גייסות – שנתנו ביטוי לתפיסה העקרונית, שבמקרה של התקפה מצרית יש לעבור במרב המהירות למתקפת־נגד ולשאוף להעתקת המלחמה אל הגדה המערבית של התעלה.

השתלשלות רעיון הצליחה – ומיקומה

כל המפקדים הבכירים, המתכנסים בצהרי ה־15 באוקטובר בחמ“ל של האלוף שרון בטסה, היו מעורבים בכל התכנונים ובכל התרגילים הללו – דיונים יסודיים אחרונים נערכו באפריל־מאי 1972, בימי כוננות “כחול לבן” – אדן כמפקד גייסות השריון; גונן כמפקד אוגדה, ראש מה”ד ומאוחר יותר כאלוף פיקוד הדרום; מגן כאחד המפקדים הבכירים באוגדה הקבועה בסיני; שרון כאלוף פיקוד הדרום עד לפני שלושה חודשים, וכמובן – דדו עצמו והרמטכ"ל שקדם לו, חיים בר־לב. בשלוש וחצי שנות כהונתו, צריך להזכיר עוד, פעל שרון לסלילת דרכי גישה אל התעלה וכן להכשרת אותה “חצר”, בתחום “מצמד”, המעוז מול דוור־סואר – אשר ייהפך הלילה לחודו של ראש הגשר.

בימי “כחול לבן” גובשה תוכנית שונה לצלוח אל ממערב לתעלה – “חתול מדבר”.

אז דובר על ראש גשר אחד שיוקם מצפון לקנטרה, בג’סר א־חרש, ולקרבת אותה נקודה גם הובא גשר הגלילים הראשון שהושלם. מאז שנכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הדרום, בראשית יולי 1973, התגבשה במפקדת האלוף גונן הצעה שונה, ששתי האוגדות תצלחנה בגזרה המרכזית – אחת מעט דרומה לאיסמעיליה והשנייה קילומטרים מעטים דרומה לשם, בדוור־סואר. תוכנית זו לא הספיקה לעבור את תהליכי הדיון במטה הכללי, שכן המלחמה פרצה בינתיים.

במהלך הקרב שניהלה בגזרה המרכזית אוגדת שרון ביום שלישי, ה־9 בנובמבר – זה שהשתלשל מן המאמץ לצאת לקראת אנשי מעוז “פורקן”, שנחלצו בלילה ונעו בתוך הדיונות שבידי המצרים: בין “חמוטל”, “מכשיר” ו“חמדיה” – עברה כזכור אוגדת שרון מהגנה להתקפה. לא נחזור על מה שתואר כבר למעלה, ונזכיר רק זאת: גדוד הסיור האוגדתי, שנע באיגוף דרומי עמוק, דרך “גרפיט” וחופו המזרחי של האגם המר הגדול, הגיע עד צומת “לכסיקון”־“נחלה”, ומסקנתו של שרון הייתה כי זהו מעין “תפר” רופף בין מערכי ההגנה של שתי הארמיות, והציע לצלוח שם, אך לא זו בלבד שתוכניתו נדחתה מטעמים שתוארו גם הם בפרק על אותו יום, אלא שהכוח שבאזור “לקקן”־“נחלה” קיבל בבוקר ה־10 פקודה לחזור מזרחה.

קיומו של אותו “תפר” – גורס גונן – נתגלה לו תוך בדיקת צילומי אוויר, בבוקר ה־11, וכך נולדה התוכנית הסופית לצליחתן של שתי האוגדות באותו ראש גשר עצמו, ב“מצמד”.

בינתיים מגיע רב־אלוף בר־לב לחזית הדרום, ולדברי גונן “שינה, תיקן וקיבל” את תוכניתו. במוצאי ה־11, כאשר נדונה תוכנית “אבירי לב” עם מפקדי האוגדות – עתיד גונן לספר – צידד האלוף שרון בהקמת ראש הגשר בג’סר א־חרש, מצפון לקנטרה, ונימוקו הרציני עמו: בקרבת אותה נקודה מצוי היה גשר הגלילים מותקן לגרירה על ידי טנקים ולמרחק קצר הרבה יותר מאשר זה שבין “יוקון” לבין “מצמד” בגזרה המרכזית (ואגב, ל“יוקון”, נקודה על ציר “עכביש”, בחצי הדרך בין טסה לבין ציר־החת"ם, הובאו באורח פלא, חלקיו של גשר הגלילים שלושה ימים בלבד לפני יום הכיפורים!). הצעה זו אינה מתקבלת, וב־12, כאשר מביא בר־לב את התוכנית לאישור המטה הכללי, מדובר בצליחה ב“מצמד”, בתוכנית “אבירי לב”. אור ל־14 כבר הוחל בהכנות מעשיות.²⁷¹

שעה 12:20

גונן מציג את התוכנית, כפי שהותוותה בפקודה למבצע “אבירי לב”, שהוציא הפיקוד אור ל־14.

“אבירי לב”

כל הקשור בענייני הגישור ואמצעי הצליחה הוטל על אוגדת שרון, ובמישרין מופקד על כך אל“מ יעקב (ג’קי) אבן. 16 אסדות נחיתה, המכונות “תמסחים” (ג’ילואז), וכן 8 דוברות כבר נעו מרפידים אל מדרום לטסה. מבאלוזה החלו לנוע הבוקר עוד 12 דוברות כאלה, נישאות על גבי “עגלות” בעלות גלגלי גומי. כיוון שלאורך יותר מ־50 ק”מ שבין באלוזה לטסה מצופפים היו אותו יום אלפי כלי רכב מכל הגדלים והסוגים, היה יסוד רב לחשש מפני “פקק” או תקלה אחרת, שיביאו להשתבשות לוח הזמנים כולו.

על פי תוכנית “אבירי לב” ייפתח המבצע על ידי אוגדת שרון, שתכבוש באזור מצמד־דוואר־סואר ראש גשר משני עברי התעלה, אשר ינוחו עליו לפחות שני גשרים. ראש הגשר יאובטח על ידי כוחות שריון, חי“ר, נשק נגד־מטוסי, ורוחבו יהיה לפחות כזה, שהתנועה בשתי הדרכים לעבר התעלה, “עכביש” ו”טרטור“, תוכל להתנהל בלי חשש מפגיעתם של טילי הנ.ט.. פירושו של דבר, שבאזור הצליחה צריך ראש הגשר להגיע עד לכדי 4 ק”מ צפונה לציר “טרטור”. רק לאחר שלב ראשון זה, תיפתח צליחתן של האוגדות – תחילה אוגדת שרון ולאחריה אוגדת ברן.

אריק שרון מציג את התפתחות הקרב

עכשיו מציג אריק שרון את התפתחות הקרב, כפי שהוא חוזה אותה:

היום, בשעה 17:00 תפתח חטיבת השריון של טוביה, הפרושה על רכס “חמדיה” עד “מכשיר”, בהתקפת הסחה כלפי מערב ותכבוש את המתחם המצרי ב“טלוויזיה”. חטיבת אמנון, יחד עם חרמ“ש וחטיבת הצנחנים של דני מט, תנוע על פני הדיונות, מדרום לציר “עכביש” – בדומה למסלול שנע בו גדוד הסיור לפני שישה ימים – עם רדת החשיכה, ותתקדם כלפי צפון ומערב בשפת האגם המר הגדול, שיהיה באגפה השמאלי. חטיבת אמנון תמשיך צפונה, בציר לכסיקון, לעבר “אושה” (כעשרה ק"מ מצפון לצומת לכסיקון־נחלה, בשוליו הצפון מערביים של מתחם מיסורי), כדי להבטיח את ראש הגשר מהתקפה מצד הארמייה השנייה מכיוון זה. באותה שעה – 20:30 – יתחילו הצנחנים לצלוח את התעלה, בסירות גומי, וליצור רצועה מאובטחת ראשונה בגדה המערבית. בשעה 21:30 יחליקו אל המים ה”תמסחים" ועליהם הטנקים הראשונים שיעברו אל הגדה המערבית. תוך כדי כך ימשיכו כוחות השריון האחרים של האוגדה בהשתלטות על מרחב “אמיר־מיסורי”, שכיבושו יסתיים בשעה 23:00. מעתה יהיה ראש הגשר מאובטח כולו מצפון, וצירי “טרטור” ו“לכסיקון” ייפתחו לתנועה בלתי מופרעת של רכב כבד. בציר “עכביש” ינועו הדוברות לאזור הצליחה על ה“עגלות”, ויוחל עכשיו בחיבורן לגשר. בציר “טרטור” ייגרר גשר הגלילים על ידי טנקים של חטיבת חיים, שעה שיתר הטנקים של חטיבה זו יחפו על הגשר ועל הטנקים הגוררים אותו.

ההנחה היא, שלא רק הנחת שני הגשרים תסתיים במשך הלילה, כי אם עד לשעה 05:00, שחר ה־16 באוקטובר, תסתיים צליחתן של שתי אוגדות השריון, זו של שרון וזו של ברן. משימתן המרכזית בשלב הראשון של החדירה תהיה להמשיך בתנועה מערבה, אל האזור שמוצבות בו סוללות טילי הקרקע־אוויר ולהוציאן מכלל פעולה. בכך יפתחו מעין מסדרון אווירי שיאפשר הצטרפות מהירה ככל האפשר של חיל האוויר למערכה מעבר לתעלה.

“התוכנית נראית לי טובה,” עתיד הרמטכ"ל לומר לאחר זמן, “אם כי לוח הזמנים נשמע לי אופטימי מדי. קשה היה לי להאמין, שבשעה אחת־עשרה בערב יעמדו כבר שני גשרים. אבל אמרתי: אם לבוקר יהיה גשר אחד – גם כן טוב. אני קונה!”²⁷²

שעה 13:10

דדו מגיע לחפ"ק של ברן. אוגדה זו צריכה, בהתאם לתוכנית, לצלוח בעקבות אוגדת אריק, לעבור על פניה, לנוע מערבה עד לרכס ג’ניפה, ולאורך הרכסים להמשיך בתנועה דרומה, ותוך כדי פעולת איגוף רחבה זו לשתק את סוללות טילי הקרקע־אוויר, להציב חסימות על הצירים מקאהיר כדי לא להניח לכוחות תגבורת להצטרף אל הקרב שבאזור התעלה, וכן להשתלט על המחנות העורפיים המרובים – מג’ניפה דרומה.

שוב ושוב מדגיש דדו, ששיתוקן של סוללות הטילים הוא תנאי לפעילות חופשית של חיל האוויר, למען סיוע לכוחות הקרקע ולהעברת תחמושת, דלק ואספקה לגייסות.

עניין זה – חומת הטילים – וכן החשש מפני תקלות, שיעכבו את קירובם של גשר הגלילים ושל הדוברות לשפת התעלה, יוסיף להדאיג אותו כל שעות אחר הצהריים.

שעה 14:10

בחפ"ק של פיקוד דרום.

בשעה זו מחליט הרמטכ“ל סופית – חרף החששות – להתחיל הערב, בהתאם לתכנון, ב”אבירי לב".

לרגע מתפנה דדו דווקא עכשיו לטקס, הטעון משמעות סמלית מסוימת: הוא מעניק לאורי בן־ארי דרגת תת־אלוף. אורי היה המ“פ של דדו בשלב הראשון של שבעים ימי הקרב, שידע הגדוד הרביעי – “הפורצים” – בירושלים בתש”ח, והייתה זו הזדמנות נאותה מאין כמוה להביע הוקרתו למפקדו לשעבר, שלדעת רבים היה אולי האמיץ ו“החיילי” במפקדי חטיבת “הראל”.

שעה 15:10

לוח הזמנים הצפוף מדאיג יותר ויותר. בשעה זו ניכרים קשיים בריכוזם של אמצעי הגישור. ה“עגלות” – אותן פלטפורמות ענקיות, שהדוברות נישאות על גבן – מתנהלות לאיטן בדרך הצרה מבאלוזה, ששפתותיה מתפוררות במהירות תחת עומס הטנקים, הזחל“מים, המשאיות הכבדות. מפעם לפעם נעצרת תנועתן. מפעם לפעם מחליקות הן מן האספלט אל החול הטובעני. האם תגענה אל ה”חצר" במועד הקבוע בלוח הזמנים, דוברות במספר הדרוש להרכבתו של הגשר הראשון?

בר־לב וגונן סבורים, כי אפילו תתעכב הנחתו של הגשר, יש לפתוח במבצע, כמתוכנן. לאמיתו של דבר, המבצע כבר החל: חיל האוויר פועל בעוצמה בחזית זה שעות אחדות. מרוכזים סביב טסה כוחות אדירים, וקיים חשש שמא הבחינו המצרים במתרחש והם יתחילו להחיש תגבורות לגזרה זו. בשלב זה עדיף אפילו הישג מצומצם על דחיית המבצע למועד מאוחר יותר.

ושיבוש נוסף: תוכניתו המקורית של דדו הייתה, שבמקביל לצליחה יונחת כוח צנחנים על ג’בל עתקה, וזה יטיל מהומה בעורפה של הארמייה השלישית, בציר קאהיר־סואץ, אבל עכשיו ברור, שהלילה לא תוכל תוכנית זו לצאת אל הפועל.

כנגד זה טובות הידיעות מחזית הצפון: ניתן אישור לתוכנית שהותוותה הבוקר – ועכשיו מוסרים, כי אוגדת דן לנר פגעה בטנקים עיראקיים רבים, היא התקדמה דרומה ודרומה־מזרחה וכבשה את תל אל־קרין ואת תל־ענתר, והשיגה בכך שליטה טובה על השטח שממזרח לתילים, וזו תחייב גם את הכוח העיראקי הנותר להיסוג לאחור.

“רק הגשרים עושים לי דפיקות לב,” אומר דדו לעמיתיו.

שעה 16:30

אורי בן־ארי טס במסוק מעל לצירים, והוא מדווח כי 10 דוברות ראשונות נמצאות כבר מדרום לטסה.

שעה 17:50

שר הביטחון מגיע לאום־חשיבה.

בין היתר, מספר לו דדו על ההצלחות בצפון: דן לנר דפק חטיבה עיראקית ורפול (חטיבת יאנוש) הדף התקפת־נגד סורית ופגע ב־27 טנקים.

אומר דיין: את המלחמה הזאת מנהל יאנוש – ואחר כך כל עם ישראל.

הלילה לא יזוזו מכאן לא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל, וכאן – בפיקוד הדרום – תתנהל למעשה פעולת הפיקוד העליון.

מבצע “אבירי לב” נפתח.

השעות הראשונות, ה־15 בערב

עם רדת הערב, נפתחים על ידי כוחות שונים המהלכים העתידים להתגלגל במרוצת אותו לילה ובימים שלאחריו, וליהפך למערכה הנרחבת, הסבוכה, העקובה מדם אך גם המכרעת במלחמת יום הכיפורים. עשרה ימים לאחר שהחלו יחידות החלוץ לנוע לעבר אותו “תפר” שבשפתו הצפונית של האגם המר הגדול, תיראה מפת חזית הדרום אחרת לגמרי. מחציתו של הצבא, שחצה את התעלה בהפתעה כמעט מוחלטת ביום הכיפורים, תהיה מכותרת וצפויה לחיסול גמור, ואילו אוגדות המילואים, שגויסו בבהילות וכך גם הוטלו לקרב, יחנו בריחוק של עשרות קילומטרים ממערב לתעלה, על הדרכים המוליכות ממזרח לקאהיר.

דבר זה צריך להיזכר כאן, בטרם נשוב לתיאור מהלכם של המאורעות, כפי שנראו מעמדת התצפית של הרמטכ"ל. חזית הדרום הייתה, בראש ובראשונה, רבבות ישראלים אשר בתוך שעות היו מאזרחים לחיילים, החל בטוראים וכלה במפקד החזית כולה. המלחמה, הדיפת התוקף והפיכת ההפתעה והאיום על גבולות ריבונותה של המדינה – שלרגעים כמעט והיה לאיום על עצם כושרה להתקיים כמדינה ריבונית מצד המאיימים עליה בהשמדה – מלחמה זו היא עיקרו של המסופר בכרך זה, ומן הזווית של מי שהיה בפועל, אף שהדבר לא נקבע בחוק, המצביא. במידת היכולת, ותוך הישענות מרבית על עדויות ועל חומר ארכיוני, משוחזר כאן סיפור המעשה מן הזווית המסוימת הזאת, אך אין כאן יומרה להכריע במחלוקות, שלא רק העכירו את היחסים בקרב הפיקוד הבכיר בחזית, אלא אף זכו לפרסום רב, אם תוך כדי הלחימה ואם מיד לאחר שוך הקרבות. אי־אפשר לפסוח לגמרי על צד זה, שכן הסיפור הוא על ראש המטה הכללי, שיקוליו, רשמיו, הכרעותיו.

לפיכך, בטרם נשוב לסיפור המעשה, מן הראוי להביא כאן דברים שאמר בהזדמנות אחת, לאחר המלחמה, אחד המעורבים במחלוקות אלה, האלוף שרון, דברים שכמותם יכול היה בוודאי להשמיע כל אחד ממפקדי האוגדות, החטיבות והגדודים שהשתתפו במערכה זו:

“אשר לחלקי האישי, איני יודע איך להגן עליו. אך מאחר שהוטחו האשמות קשות, ברצוני לומר: במלחמה היו לאוגדה זו כ־400 הרוגים, כ־1,300 פצועים, ויש לנו 209 נעדרים. זו אוגדה שעמדה בקרבות קשים מאוד מתחילת המלחמה ושילמה מחיר כבד.”

בקרב ראשון זה לבדו, צריך להוסיף, שהחל ב־15 ונמשך לתוך בוקר ה־16, נפלו בעוצבות השונות שפעלו במסגרת אוגדת שרון – 200 לוחמים.

תוכנית שרון: לצלוח – בלי קרב הבקעה

תוכניתו של שרון הייתה לבצע את הצליחה עצמה בלי קרב הבקעה. לאחר שנעו באיגוף דרומי מ“כספי 56” (ציר החת“ם, מדרום לציר “עכביש”, בין “כישוף” ל”אורה") ל“גרפיט”, בקרבת האגם המר הגדול, המשיכו הכוחות צפונה־מערבה: גדוד הסיור ל“מצמד” ולאותה “חצר” – משטח נרחב מוגן בסוללות עפר גבוהות, שהוכשרה בימים ששימש שרון אלוף הפיקוד לאפשרות של צליחה – ואילו גדוד טנקים אחד מחטיבת אמנון נע בציר “לכסיקון” צפונה, חלף על פני צומת “נחלה” והמשיך עד “אושה”, בלי שייתקל בכל התנגדות.

בשעה 19:00 החלו 16 הטנקים מחטיבת חיים של אותה אוגדה בגרירת הגשר לעבר ציר “טרטור”. היה זה גדוד שלא תירגל גרירה כזאת, וכעבור שעה קצרה אירעה תקלה וחל עיכוב ראשון במהלך זה.

אזור הצליחה והדרך אליה היו עדיין מחוץ לשימת לבו של האויב, אך צליחת הצנחנים, שצריכה הייתה להתבצע בשעה 20:30, השתהתה מסיבות אחרות: אותו כוח החל לנוע על זחל"מים מאזור המיתלה בשעות הבוקר, אך עד שהגיע לטסה, קיבל את סירות הגומי, התארגן והחל לנוע לעבר התעלה – כבר נוצר פיגור ניכר.

בינתיים התעורר האויב בצומת “טרטור־נחלה”. פלוגת טנקים מגדוד שני של חטיבת אמנון, שנעה בציר “לכסיקון”, נתקלה במיגנן של 15 טנקים מצריים וחי“ר מצויד בנשק נ.ט.. התפתח קרב בצומת, שהלך וחזק – והוברר שנשקפת סכנת ניתוק לאותו גדוד שנערך ב”אושה“, כ־8 ק”מ צפונה משם. לפיכך החליט המח“ט, שנמצא יחד עם אותו גדוד, להיסוג כמה קילומטרים דרומה, ויחד עם הגדוד השני נערך באזור “שיק”, כארבעה קילומטרים מצפון לאזור הצליחה. במשך הלילה יהיו ניסיונות חוזרים ונשנים לפתוח את צומת “טרטור־נחלה”. רוב הטנקים המצריים ייפגעו, אך גם לכוחותינו ייגרמו אבדות מרובות, ועד לבוקר לא ייפתח לתנועה ציר “טרטור” וייוותרו שם אנשי חי”ר מצריים מצוידים בנשק נ.ט..

בשל פקקי תנועה לאורך הצירים, תתמשך גם התקדמותן של הדוברות לעבר אזור הצליחה.

עוד נשוב אל השעות המאוחרות של הלילה. נחזור עכשיו אל החפ“ק של פיקוד הדרום, שמצויים בו שר הביטחון והרמטכ”ל.

התמונה המתקבלת בפיקוד בראשית הערב היא, שהכול מתנהל בהתאם לתוכנית. בשעה 21:00 מתואר האיחור הקל בצליחת הצנחנים כסביר. דיין מעיר: זה שבע־עשרה שנה אני מתעסק עם תעלת סואץ, אך זו הפעם הראשונה שאני רוצה מאוד להגיע אליה.

שעה 22:00

האלוף טל, המשתתף בישיבת הממשלה, כנציגו של הרמטכ"ל, יצא מתוכה והתקשר עם דדו, כדי להתעדכן.

אריק מדווח, שהכול מתנהל בסדר – מוסר לו דדו. חל אומנם איחור של שעה, שכן צליחת הצנחנים כבר צריכה הייתה להתחיל, אך ההערכה היא, שגשר הגלילים יונח בשעה 02:00 ו“בינתיים תקין, סביר.” עם זאת, מבקש הוא את טליק להימנע מלעורר אצל השרים ציפיות מוגזמות – “לעבוד בפרופיל נמוך מאוד.”

ראשון מגלה סימני דאגה דיין. אם לא יגיע ציוד הגישור אל אזור הצליחה – מחווה הוא את דעתו – יש לשנות את התוכנית.

דדו מציע להמתין עוד שעה אחת ולראות מה קורה לגשרים ולצנחנים.

לאחר דיון מסכימים הכול, כי אין לוותר על ההישג שכבר הושג. ובלשונו של דדו:

“גם אם לא נצלח – נרחיב את ראש הגשר.”

שעה 23:00

עדיין אין חדש: הצנחנים טרם הגיעו אל התעלה. הדוברות טרם הגיעו. גשר הגלילים לא קודם. ציר טרטור אינו פתוח.

בר־לב מעלה עכשיו לראשונה הצעה לשקול הכנסת שינוי בתוכנית המקורית: אם יתברר, כי אין ההתפתחות תואמת את המתוכנן, תוכנס כבר בשלב זה גם האוגדה השנייה, והמשימה שהייתה מוטלת בתוכנית המקורית על אוגדת שרון לבדה, תחולק עכשיו בינה לבין אוגדת ברן – זו הראשונה תישאר כולה לפי שעה בגדה המזרחית ותרכז את כל עוצמתה בהבטחת ראש הגשר ובהרחבתו, ואילו אוגדת ברן היא שתצלח ראשונה.

אין זו אלא מחשבה, לא החלטה. אך כבר עכשיו, סמוך לחצות הלילה, מקבל ברן פקודה להניע את אוגדתו מערבה מציר הרוחב, בציר “רביכה” (מדרום לציר “עכביש”) – לעבר “כישוף” (אזור צומת “עכביש־כספי”).

ומוסיף הרמטכ“ל: כיוון שכבר עכשיו ברור, שהגשר לא יגיע ל”מצמד" עד לבוקר, הריהו מפקפק אם יש להניח לצנחנים לצלוח אל הגדה המערבית.

ואולם בר־לב, חרף שורת השיבושים, מוסיף לצדד בעקביות בקיום מבצע “אבירי לב”.

יום שלישי ־ 16 באוקטובר

שעה 01:32 ²⁷³

כבר בחצות הלילה, משנוכח לדעת שאין הדוברות מצליחות להתגבר על הפקקים ולהתקדם, הורה אריק שרון לקדם במהירות לאזור הצליחה את ה“תמסחים”. באותו זמן לערך החלו גם הצנחנים לנסוע מטסה לעבר התעלה.

בשעה זו מתחילים הצנחנים לצלוח את התעלה בסירות הגומי, בשקט גמור, ולעלות לחופה המערבי בלי שאיש יבחין בהם.

מיד מגיעה ידיעה זו אל המפקדים בחפ"ק הפיקוד: הצנחנים נמצאים מעבר לקו־המים ממערב לתעלה

שעה 03:00

האלוף שרון עם החפ“ק שלו מגיע אל ה”חצר" שממזרח לתעלה. בסך הכול יש עמו שם 10 טנקים.

הרמטכ“ל מתקשר עם מח”ט הצנחנים הצולחים, דני מט, ומברך אותו.

שעה 04:00

מגיעים ה“תמסחים”, מלווים בעוד 10 טנקים. כן מגיעים שני דחפורים הפותחים מיד בפריצת אותו קטע של הסוללה, שמראש הוכן באופן כזה שפריצתו תהיה מהירה וקלה.

בפיקוד העליון – בחפ"ק דרום – הולכת ומתגבשת החלטה: אוגדת ברן תצלח ראשונה.

שעה 06:00

בפיקוד מתבהרת רק עכשיו התמונה: הצנחנים חצו; ה“תמסחים” מרוכזים בצד הסוללה, מוכנים לצליחה; בסוללה הולכת ונפרצת פירצה; בצומת הצירים “טרטור־לכסיקון” מוסיף להתנהל הקרב נגד מיגנן הנ.ט., והיו לנו כנראה אבדות מרובות.

אריק שרון מבקש סיוע לקרב על פתיחת ציר “טרטור” – חטיבה אחת מאוגדת ברן. למרות התקלות, מחליט הפיקוד לא להחזיר את הצנחנים מן הגדה המערבית ולהמשיך בביצוע התוכנית. אם יצליחו עוד היום להקים את הגשרים – מה טוב; ולא – יקימו אותם מחר. זו החלטה לא קלה, שכן עד לשעה זו לא התנהל שום דבר בהתאם ללוח הזמנים המקורי ולא הושלם כל מהלך.

שעה 06:15

שר הביטחון מדבר עם ראש הממשלה ואומר לה, כי אינו חושש מפני ניתוקם של הצנחנים שבגדה המערבית. “לי אין ספק, שהדבר הדרוש לנו יותר מכול הוא הניצחון על הצבא המצרי. הדרך לכך – צליחת התעלה.”

שעה 06:52

הטנק הראשון הגיע אל הגדה המערבית של התעלה. לאחריו צולחים – על גבי “תמסחים” – טנקים נוספים, אך בעינה מוסיפה לעמוד בעיית אותו “מיגנן” בצומת “נחלה־טרטור” והגשרים שאינם מגיעים. לפיקוד מתברר רק עכשיו, שאירעה תקלה נוספת לגשר הגלילים – נשבר אחד החיבורים ויחלוף זמן מה עד לתיקונו.

לפיקוד מתברר עכשיו עוד: אוגדת ברן חייבת להיכנס לקרב בראש הגשר – כדי לבלום התקפות מצריות, החוסמות לא רק את ציר “טרטור”, כי אם מונעות תנועה גם בציר “עכביש”. אוגדת ברן תקבל על עצמה מעתה גם את הסעת הדוברות לעבר ה“חצר” כדי שיוקם גשר ראשון.

שעה 09:00

הרמטכ"ל מחליט לחזור למוצב הפיקוד העליון. על מצב רוחו הקודר ילמדו עמיתיו בעת הדיון שיתקיים בשובו.

שעה 10:00

יממה שלמה – גדושה ציפיות, מתיחות רבה, חרדה ורוגז – חלפה בין צאתו את ה“בור” לבין שובו. אך אף שהסקירה שהוא משמיע באוזני עמיתיו מסודרת ובהירה כתמיד, הוא לא רק עייף מאוד, כי אם מתקשה הפעם להצניע את חמתו על מה שאירע במשך הלילה – היעדר הערכה נכונה של הזמן, אופן ניהולו של הקרב ויותר מכול – הדיווחים הבלתי מדויקים שהגיעו מאזור הצליחה, “סגנון, שאני בכל מלחמותי, לא שמעתי – בקשר, במשך כל הלילה.”

“התוכנית שלנו הייתה טובה מאוד,” יתאר דדו את התרשמויותיו, "להוציא ליקוי אחד – שעמדתי עליו בראשית הלילה – הכול היה בנוי על כך, שאריק תופס את ראש הגשר וצולח. כבר בראשית הלילה אמרתי לחיים ולשמוליק: ‘חבר’ה פה יֵלך הרבה יותר מהר אם כוחותיו של אריק יישארו דבקים בהרחבת ראש הגשר.’ זה הלך בסדר, וליותר מזה אי־אפשר היה לצפות. המצרים לא הבינו מה קורה, לא קראו נכון את ההתקפה, חשבו שזו איזו פשיטה. לא הזעיקו תגבורת, לא סתמו את הפירצה.

הם לא תפסו את זה עם חי"ר. לא עם טילים. לא הביאו לשם טנקים. וכך זה הלך שעות על שעות. ואנחנו – אחרי איחור גדול – סוף־סוף הכנסנו את דני [חטיבת הצנחנים בפיקודו של דני מט], ודני בא לשם, ולא היו מצרים והגדה הייתה ריקה – – – ואחר־כך סוף־סוף בבוקר, אור ראשון, ושם עוד לא היו טנקים – – –והתחילו להעביר טנק־טנק – – – ואף אחד לא הפריע לנו, ולא היה מולנו מערך ולא היה מולנו כלום. – – – אבל בכל הסַמַטוֹחָה' הזו היה באמצע איזה פקק קטן. בהתחלה קראו לו מארב, אחר־כך מיגנן, קודם מיגנן נ.ט., איזה דבר שהסתבכנו איתו – עד הרגע הזה אני לא יודע אם הוא גדול או קטן, כי כוחותינו היו בפלונטר של לילה, והיה צריך בוקר כדי להתירו, וכשהתירו את זה בבוקר, התברר שזה יותר חזק משחשבו. יש לו (לאויב) גם נ.ט., וטילים, וטנקים, ואז צריך היה להתיר את הפלונטר ולחזור וללכת ולתקוף. לא חשוב שזה הכול הולך עם המון זמן, כל הזמן. כשאומרים לאריק: ‘תגמור את זה’, הוא אומר: ‘אני צריך חטיבה של ברן’… וכשסוף־סוף מכריחים אותו לעשות את זה ואומרים לו: ‘תפתח (את הציר) לברן, ברן יבוא’, הוא אומר: 'לא, לא, יש לי מספיק כוח לצלוח. ועוד דברים, שאני בכל מלחמותי, לא שמעתי ברדיו, במשך כל הלילה, כל הדיווחים היו שחצניים, הם לא היו אינפורמטיביים. באיזשהו שלב, שאלתי: ‘תגיד לי, מה המצב?’ אז הוא אומר: ‘אל תדאגו, אין לכם מה לפחד. הכול ילך.’ מי שאל אותך, מי מפחד? פשוט תגיד לי מה הולך. הוא עונה: ‘יהיה בסדר. בבוקר נהיה שם’. לא שומע הערכת זמן, אינפורמציה, הקרב מתנהל בצורה מרושלת, שחצנית – – – אז כך אכלנו את זה כל הלילה. בקיצור, עם פלונטרים על פלונטרים, אנחנו לא לחמנו נגד אויב. האויב לא הבין עד תשע בבוקר מה הולך, ואולי גם עכשיו [הדברים נאמרים בשעה עשר – ח. ב.) לא מבין. האויב הזה לא מבין, לא סתם את הגזרה.

וכשעזבתי, כבר היו לנו ראש גשר – צנחנים פלוס 12 טנקים."

מספר הטנקים בגדה המערבית גדל בינתיים והוא מגיע ל־28 – מעיר מישהו. כן הועברו זחל“מים ונגמ”שים.

“אם יש דבר שקוראים לו הזדמנות־פז – זהו זה!”

את הרמטכ"ל מדאיגה הגדה המזרחית – אותו “פקקון”, שטרם נחלץ ובגללו סגור ציר “טרטור” וכל התנועה מתנהלת בציר אחד, בשפת האגם המר:

הרמטכ"ל (ממשיך) "יופי, ושם [בגדה המערבית] עדיין פתוח! ועדיין זה פרוץ ואפשר לשטוף, אבל בגלל הפקקון הזה – אין לי גשר!. התקווה שלי שבכל מחיר תפתח את הפקק, שמישהו יפתח את הפקק – אם יתקנו את גשר הגלילים, אז ברן נמצא במצב, שגשר הגלילים יכול להיות במים בסדר־גודל של שעה וחצי. יש לו נסיעה, ואחריו נמצא גשר הגלילים שבינתיים יצא, ואחריו נמצא גשר דוברות שבשביל להביא אותו צריך שלוש־ארבע שעות. אם שניהם יסעו. בסדר, כלומר, יש סיכוי שבסדר־גודל של ארבע שעות אחרי פתיחת הפקק ינועו הגשרים לתעלה – – – יש לנו שני גשרים שיכולים אחר־הצהרים להיות שם. ועדיין בוכה הנביא: פה עוד לא מבינים את העניין, פה עוד ריק, פה עוד פרוץ, ואנחנו כבר יושבים פה, על תעלת המים המתוקים, ומחכים, משהו כזה – – – "

ולשואל מדוע לא הפציץ חיל האוויר את הפקק, משיב דדו: "לא. זה בפלונטר בתוך כוחותינו – – –

בקיצור, זו הייתה הסיטואציה. ועדיין כואב הלב, כי העסק הזה פרוץ. לו עמד הגשר עד עשר – ברן היה נכנס ועושה שם שמות לא נורמליות!"

“זה עוד יהיה,” אומר טליק.

“חכה, אני עוד לא הפסדתי את המלחמה. סתם כואב לי הלב – אם יש דבר שקוראים לו הזדמנות פז, זה זה!”

עוד מעט תהיה השעה אחת־עשרה, ויסוד ההפתעה הגמורה – אשר אילו חדרו כבר אמש כוחות גדולים לאזור ה“תפר” הריק שבין שתי הארמיות, ניתן היה לנצלו בצורה מוחצת – הולך ואובד במהירות. אילו רץ כוח טנקים מאוגדת ברן, מיד לאחר צליחתו, הלאה מערבה, לעבר אותה חומת הטילים הקרקע־אווירית, תוקף אותה בטנקים, מרעיש אותה בארטילריה – היה "אז פתוח הכול לחיל האוויר, ממש כל התקוות…²⁷⁴

הקרב העקוב מדם ב“פקקון” שבראש הגשר

ועדיין, חרף תחושת ההחמצה הגדולה של “הזדמנות־הפז”, דדו מלא אופטימיות ובטוח שבתוך שעה־שעתיים יחול מפנה דרמטי לטובה. וכך הוא אומר לראשי האגפים שבאוזניהם הוא מנתח את המצב:

" – – – אבל 'איל פאת־מאת“, מה שהיה – היה, לא צריך לנחם אותי. אני רק אומר לכם מה הולך פה. כרגע יש לנו פה את כוח הנחתים שלנו – – – פה יהיה דני עם עשרה טנקים ככוח מוצק ואליו יצטרף כוח שיש לו 16 טנקים, קצת נגמ”שים ועוד איזה דברים. – – – כתוצאה מזה אני מעריך שמשך שעות אחה“צ יתחילו (כוונתו לצבא המצרי, ובדברו הוא מצביע על נקודות במפה, שיכבשו – ח. ב.) ויתפסו פה משהו, ויתפסו פה איזה מערך, וינסו לתקוף אותנו, אנחנו נתקפל פנימה, ויהיה לנו פה ראש גשר, ומישהו יחשוב שהוא יכול לתקוף אותנו בנהר פנימה, והוא יתקוף, וכבר נשרפו להם כמה טנקים, ואני מקווה שהיום אחה”צ – את הפקק לא פתחו עד לרגע זה, נניח שזה ייקח להם עוד חצי שעה, ואם נניח שבעוד חצי שעה יפתחו את הפקק, וזה יהיה 11:30, זה אומר שהיום, בין שלוש לארבע אחה“צ – אני מוסיף מקדם ביטחון – האוגדה של ברן תצלח ותיכנס לכאן. היא לא תמצא שטח פרוץ, כפי שהייתה מוצאת בלילה. אי־לזאת, היא לא תעשה בשוונג אחד דבר כזה (מצביע על המפה), אבל אני מקווה שתעשה בשוונג אחד דבר כזה (מצביע על המפה) – – – ומחר נתעורר בבוקר כאשר יש לצה”ל פה מאחז גדול – – – ²⁷⁵

ב“בור” מאזינים לרשתות פיקוד דרום. גם שם – ציפייה דרוכה לחליצת אותו “פקקון”, תקווה שעד לשעות אחר הצהריים כבר יהיו שני הגשרים מתוחים מעל לתעלה. ספק אם לפיקוד ולמטה הכללי ישנו מושג ברור על היקף האבדות ועל עוצמת הלחימה בראש הגשר, וודאי שאין משערים אילו קרבות צפויים עדיין על הצירים לאזור הצליחה ביממה הקרובה. עד עכשיו, יתברר מאוחר יותר, נפלו בקרב זה 200 לוחמים ואבדו 50 טנקים. ודאי שאין משערים, כי המתחמים המאיימים מצפון על ראש הגשר – “מיסורי־טלוויזיה” – לא יֵעקרו עד להפסקת האש ועוד יישפך עליהם דם רב.

בסך הכול מצפים ב“בור” להתהפכות דרמטית של פני הדברים, ובתוך כמה שעות, אולם: עדיין תקוע גשר הגלילים בדרך המחברת את “עכביש” ל“טרטור”, ומעריכים שתיקונו יצריך עוד יממה. ועוד: בטוסו חזרה מסיני לצפון הבוקר, מילא את דדו דאגה מראה טורי הרכב הצפופים לאורך הצירים המעטים, מטרה מצוינת למטוסי האויב, והוא הנחית את המסוק, הזעיק מפקדים בכירים והורה להם להתפרס ככל האפשר כדי למנוע אסונות כבדים. ובתוך “פלונטר” זה, הנמשך לאורך קילומטרים רבים, תקועות עדיין הדוברות ואינן מצליחות לפלס את דרכן.

אוגדת ברן מוכנסת לקרב

באותה שעה עצמה הגיע גונן אל החפ“ק של ברן ומשם נסע בג’יפ – הוא וסגן מפקד האוגדה, אל”מ דוביק תמרי – כדי לעמוד אישית על מצבו של גשר הגלילים. מצד אחד, שמח לשמוע, שבעוד חצי שעה יושלם התיקון. מצד שני – גילה שהשטח כולו תחת אש טנקים. ברגל צעדו שניהם מערבה, וכך גילו המוני מצרים מחופרים באזור “החווה הסינית” (“אמיר”), וכי עכשיו חסומים באש גם ציר “טרטור” וגם “עכביש”. בעודם עומדים ומשקיפים מערבה, בא לעומתם טנק בודד, שצריחו הועף בפגיעה ישירה. שניים מאנשי הצוות היו הרוגים ושלישי פצוע. הנהג סיפר, כי זה עתה פגע בו – בציר “עכביש” – טיל נ.ט..

בשעה זו מגיע גונן למסקנה, כי על אוגדת ברן להיכנס לקרב על פתיחתו מחדש של ציר “עכביש”, וכן לקבל לידיה את האחריות על הסעת הדוברות אל ה“חצר” – וכל זה בלי כל שהייה נוספת. בשובו לחפ"ק דרום, מסר לבר־לב על התרשמותו – סיפר גונן לאחר זמן – ואז ניתנה לאלוף שרון פקודה, שעד להוראה חדשה לא יוסיף להשיט על “תמסחים” טנקים אל הגדה המערבית. נמסר לו עוד, כי חלק מעולה של המערכה הוסר מעל האוגדה שלו ומעתה תילחם אוגדת ברן על פתיחת שני הצירים ותדאג לקידום הדוברות לשפת התעלה.

הוראה זו – שקיבל אריק שרון בשעה 11:00 – זכתה לביקורת חריפה מצדו, הוא ראה בה משגה צבאי מן המדרגה הראשונה, ואת דעתו זו לא שמר בלבו. כבר באותו ערב סיפר עזר ויצמן לרמטכ“ל – בשובו אל ה”בור" – כי מפקדים זוטרים באוגדת שרון התלוננו באוזניו, כי ב“תמסחים” ניתן היה להעביר מאות טנקים, אך מעכבים בעדם.

“מלחמות היהודים” נמשכו אפילו בשעות אלו – והן עוד תחרפנה בימים הקרובים.

שעה 11:00

אם אכן תיצור עד הבוקר אוגדת ברן מאחז גדול בגדה המערבית – ממשיך דדו – לא יֵהנה עוד המערך המצרי המחופר מזרחה לתעלה, מ“מיסורי” צפונה, ממטריית הטילים וחיל האוויר יוכל לפעול מעליו בלי כל הפרעה, ו“ייתכן שנצליח לחסל את כל המאחז שלהם בגזרה זו של הארמייה השנייה.”

הכול אופטימיים. מתקפת אוגדת לנר על הכוחות העיראקיים, אתמול אחר הצהריים, הביאה להשגת שליטה טובה על השטח שממזרח לתל ענתר ותל קרין. שארית הטנקים העיראקיים נאלצה להיסוג הרחק מטווח השריון הישראלי.

אומנם, הרוסים מוסיפים להחיש ציוד לסורים, ואתמול כבר הופעלו טילי קרקע־אוויר מן המשלוחים החדשים נגד מטוסינו, אבל אין זו “חבית ללא תחתית”, מעיר אחד האלופים.

“זו חבית עם חורים,” אומר דדו.

אם תצלח אוגדת ברן היום אחר הצהריים “ואם תתייצב מחר החזית באופן, שישנו כאן ראש גשר יהודי ושם ראש גשר מצרי,” אומר דדו, "שינינו את החזית – אולי לא בצורה מהפכנית ומזהירה כפי שרצינו, אבל שינינו אותה.²⁷⁶

שעה 11:30

בלשכת ראש הממשלה. דדו מדווח לגולדה מאיר ולשרים אלון, הלל וקול, הנמצאים אצלה, על מהלכו של שלב זה בהקמת ראש הגשר והצליחה, ועל תחזיתו לגבי שעות אחר הצהריים.

בשובו, הוא מקבל דיווח של ראש אמ"ן על המתרחש “מעברה השני של הגבעה”. המצרים טרם עמדו על משמעותו של מהלך זה, העתיד להפוך את גורל המלחמה בדרום.

בלילה הקודם לא ישן אלא כשלוש שעות, ולמן השעה 07:00, אתמול, זה יותר משלושים שעות רצופות – מן המתוחות ביותר במלחמה – הוא בפעילות. עכשיו הוא עורך לעצמו לוח זמנים לשעות המאוחרות של אחר הצהריים והערב. עד היום התיר לעצמו, בקושי, לאכול מפעם לפעם כריך, שהיו אנשי הלשכה מכינים במטבחון זעיר הצמוד ללשכתו של הרמטכ"ל. היום מופיע נעים ומביא מיני “חטיפים” שקנה באחת המסעדות שבעיר. זה היום הראשון – יספר אחד הקצינים המקורבים לו – שדדו נהנה מן האכילה. אבל יותר מכך – היה זקוק לשינה קצרה. בחדר סמוך הוא מוצא מיטה פנויה ונרדם עליה.

יסוד ההפתעה הולך ואובד

בשעות אלה של אחר הצהריים מתחילים לקלוט רמזים ראשונים, שהמצרים מתחילים לחשוד כי משהו אינו כשורה – אולי איזו פשיטה עם מספר טנקים. גם מעל לאזור הצליחה מופיעים עכשיו מטוסים מצריים, ובקרבות אוויר מופלים 3 מהם.

אם אכן מאתרים הם את אזור הצליחה, מובעת הדאגה, עלולים הם לרכז במהרה לעברו אש ארטילרית כבדה. יסוד ההפתעה הולך ואובד במהירות.

רק מאוחר יותר יתברר, כי ההחלטה לדחות את הצליחה עד לאחר קרב ה־14 הייתה מוצלחת גם תודות למקרה, שאיש לא יכול היה לחזותו מראש: מפקד הארמייה השנייה לקה בהתקף לב, ואילו מחליפו – מייג’ר ג’נרל חלילי – לא הגיע למפקדתו אלא ממש ערב המבצע.

נתגלה עוד, כי מפקד מקומי אחד הבחין אומנם בצליחה כבר בראשיתה, אך הואיל וחשש שמא ייראה מוג לב, תיארה בלשון המעטה, וכך לא ננקטה כל פעולה. לידיעת מפקד הארמייה החדש הגיעה ידיעה זו באיחור ניכר.

שעה 17:20

בשוב דדו לחמ“ל אחרי שחטף שינה קצרה, מדווח לו האלוף רחבעם זאבי על תוכנית של האלוף גונן לתקוף את מה ששוב אינו נקרא בזלזול “פקקון”, כי אם שטח “החווה הסינית” שבין צירי עכביש וטרטור: “הוא התקשר הנה ואמר, שהוא מכין התקפה משולבת של עוזי יאירי (גדוד מחטיבת הצנחנים בפיקודו – ח. ב.) בסיוע ברן, שינקו את צירי טרטור ועכביש, כלומר את המשולש הזה, ויעשו את מה שאריק צריך היה לעשות. אבל לוח הזמנים של גדוד הצנחנים לא היה חביב: הם הגיעו לרפידים לפני חצי שעה. שעתיים הם ייסעו ועוד שעתיים לביצוע ההתקפה.” אלא שבינתיים העביר אמ”ן ידיעה שלפיה עומדים המצרים לפנות את החווה הסינית, ולפיכך (זו מסקנה המבטאת משאלת־לב, לא את הצפוי באמת): "היא תשנה את הקונספציה.²⁷⁷

לסורים, לעיראקים ולירדנים ־ אבדות כבדות

הידיעות מן הצפון בסוף היום – טובות. כצפוי, פתחו הסורים, בסיועם של העיראקים והירדנים, עם שחר, בהתקפות לכל רוחב החזית. באזור מזרעת בית ג’אן הייתה הרעשה ארטילרית כבדה ונפצעו בה כמאה מחיילי “גולני”, ולאחריהם פתח קומנדו סורי, מלווה בטנקים רבים, בהתקפה. זו נהדפה, רבים מאנשי שני גדודי הקומנדו נפגעו, וכן הוצאו מפעולה 24 טנקים. בציר “יאיר” תקפו בבוקר העיראקים – מכפר שאמס לעבר כפר נאסג' – בעוצמה של יותר מחטיבת טנקים. הקרב נמשך יותר מארבע שעות ומצדנו השתתפו בו כוחות מאוגדות לנר ורפול, ובמהלכו הושמדו עשרות טנקים עיראקיים.

החטיבה הירדנית ה־40 נכנסה גם היא היום למלחמה: היא נעה מדרום, בשני טורים – בצירי “קרלוס” ו“צלבון” – לעבר תל אל־מל ותל־מסחרה – אך בטרם נכנסו הירדנים לעמדות ירי, פגעו בהם תותחי הטנקים של חטיבת צה"ל, שתפסו עמדות למרגלות תל אל־מל. הירדנים איבדו 30 טנקים.

אותו בוקר הרעישו תותחי ה־175 מ"מ את מחנות הצבא הסוריים בכיסווה, בואכה דמשק.

“עשיתם היום קרבות מרשימים,” אומר עכשיו דדו לאלוף הצפון. "בקצב הזה, תוך עשרה ימים תגמרו להם את הכול.²⁷⁸

בימים הבאים יֵלך ויתברר, כי המובלעת תתייצב בקווים אלה. כל הניסיונות המרובים שינסו הסורים ובעלי בריתם להדוף את כוחות צה“ל מערבה למובלעת ייכשלו, אך הכוחות המעטים בחזית הצפון של צה”ל לא יוכלו מצדם אלא לעמוד בהגנה, שכן מעתה יידרש מרב הכוח לקרב במצרים. עוד משימה חיונית אחת בצפון – כיבושו מחדש של מוצב החרמון.

שעה 18:00

רב־אלוף בר־לב מעדכן את הרמטכ“ל. טנקים עברו אומנם על גבי “תמסחים” לגזרת דוור־סואר, ובשעה 13:30 צלח גם האלוף שרון עם החפ”ק שלו, ובמשך היום כולו היו הישגים של ממש – הורחב המאחז בגדה המערבית, נתפס שדה תעופה והושמד בסיס טילי קרקע־אוויר – אך נכזבה התקווה, שעד לפנות ערב תפתח אוגדת ברן את צירי “עכביש” ו“טרטור”, תסיע את הגשרים ותניח אותם על התעלה.

“הרמטכ”ל אינו מתפקד"

פניו של דדו קודרות. אך לא רק משום שהוחמצה אותה “הזדמנות פז” אמש להניח את הגשרים במהירות ולהעביר אוגדה שלמה ללא קרב אל הגדה המערבית. לאוזניו הגיעו רינונים מרושעים, כאילו הרמטכ"ל לקה בהתקף לב ואינו מתפקד כלל, וניהול המלחמה אינו בידיו. עוד נשוב לעניין זה.

שעה 18:30

לקראת דיון מבצעי שנקבע לשעה 19:00, מקיים דדו התייעצות עם מטהו המצומצם – סגנו, האלוף טל; ראש אמ"ן, האלוף זעירא; מפקד חיל האוויר, האלוף פלד – והאלוף זאבי.

“כואב לי הלב,” הוא חוזר ואומר, “משום שלמבצע הזה היו נתונים מזהירים.” עם זאת, אין יסוד לתחושה שהוחמצה ההצלחה. עד לשעה זו אין המצרים מבינים ממש את המתרחש, “ולכן אם נצליח לצלוח עוד הלילה בכוחות גדולים, יש פה סיכויים טובים.”

“יש סיכוי שיהיה הלילה גשר”

מן הזירה עצמה מגיע הרושם, שכתוצאה מן הלחץ המופעל עליו, עומד הכוח המצרי המחופר באזור החווה הסינית – לפנות את השטח. חששו העיקרי של דדו מוסיף להיות מפני הכוחות המצריים הגדולים בשני ראשי הגשר שממזרח לתעלה. למחר צופה הוא שתי התפתחויות – חיובית ושלילית. הסיכוי הטוב ביותר הוא, שמחר ינסו הארמיות, השנייה והשלישית, לתקוף את אזור ראש הגשר והן תספוגנה אבדות כבדות. החשש הגדול ביותר הוא, שבהתקפה כזאת יצליחו המצרים לנתק את אזור הצליחה ואת הכוח המצומצם שבגדה המערבית מעיקר הכוחות שלנו בדרום.

“יש סיכוי טוב, שיהיה פה הלילה גשר,” מעריך דדו את מה שיקרה, “וזה יהיה יופי.” אוגדת שרון תגן על אזור הצליחה, ואם יפתחו הצנחנים הלילה את הצירים – יועברו בהם הדוברות ועד הבוקר כבר יעמוד גשר אחד. אם כל זה יקרה, “נעביר מחר לפחות אוגדה אחת, עם שלוש חטיבות, ואם יתברר שהקרב מתנהל טוב, נכניס עוד חטיבה – עוד אוגדה.” אומנם, אותה הצלחה גדולה, שקיווה לה אמש – לא התממשה, אבל הצלחה מצומצמת היֹה הייתה ויש סיכוי להרחיבה, "ובכל אופן, אני מקווה – "²⁷⁹

התייצבות המצב בצפון מתבטאת בעוד החלטה: ליישובי רמת הגולן מתיר עכשיו הרמטכ"ל החזרת ארבע חברות ליישוב. זה מטעמים מורליים וענייניים – בישול, כביסה…

“אני מסכים, בהחלט,” אומר דדו. “אבל בלי ילדים.”

שעה 19:00

לפני שעה קצרה נאמה ראש הממשלה, גולדה מאיר, במליאת הכנסת. בנאומה נכלל משפט אחד בלבד, שנוסח לאחר התייעצויות, אך בלי ששותפו בהן לא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל:

“בשעה זו, כשהננו מכונסים בישיבת הכנסת, פועל כוח של צה”ל גם בעבר המערבי של התעלה." בתוך שעות אחדות – בעוד ניטש הקרב המר של הצנחנים ובטרם נפתחו הצירים והובטחה יציבותו של ראש הגשר – ירעיש משפט זה את כלי התקשורת בעולם.

נשיא מצרים, אנוור סאדאת, נשא לפני זמן קצר גם הוא נאום ארוך, אך התמורה המתרגשת עכשיו ממערב לתעלה לא נזכרה בו אפילו ברמז, ומותר להניח, שאינו מעלה אותה על דעתו.

נשיא סוריה, חאפז אסר, נאם גם הוא היום, ונימת נאומו הייתה תוקפנית ופניו היו לא להפסקת אש, כי אם ללחימה “עד לניצחון”.

קוסיגין – בדרכו לקאהיר

ובכל זאת, המהלך הפוליטי הבולט ביותר היום הוא מסעו המפתיע של ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, הנמצא בשעה זו בדרכו לקאהיר. לאחר איומיו של ברז’נייב מלפני ימים אחדים והידיעות על העמדת שלוש דיביזיות סובייטיות בכוננות, ותגובתה הבלתי נמנעת של וושינגטון, אולי מלמד מסע זה על כך, שהרוסים מעריכים את התמורות בשתי החזיתות ביממות האחרונות באורח מציאותי יותר ומבקשים להזהיר את סאדאת מפני אסון קרב?

בשעה זו מקיים הרמטכ"ל דיון מבצעי.

ברקע הדיון, ראשיתה של הרכבת האווירית – מטוסי ה“גלקסי” הטסים מאז שלשום בזה אחר זה ומביאים ציוד לחימה חיוני בכמויות גדולות ובלי כל “חשבונות”, תרתי משמע. גם מן הטנקים המרובים שנלקחו שלל ברמת הגולן, ניתן יהיה לבנות – אך רק אם יגיעו מים עד נפש – עוצבת שריון שלמה.

את הרכבת האווירית הזאת – יאמר כעבור שעה צ’רה, עוזר שר הביטחון, לכתבים צבאיים בלשכת הרמטכ“ל – יכולים אזרחי ישראל לראות. אף שמגיע ציוד רב ומגוון ולידידינו האמריקנים אפשר לתת “ציון טוב”, מבקש הוא להדגיש, כי בניגוד לשמועות הנפוצות בציבור, הנה נסתיים עכשיו היום האחד־עשר של לחימה קשה בשתי החזיתות, ואיננו משתמשים עד עתה אלא בציוד ובתחמושת שהיו בידינו בפרוץ המלחמה, להוציא “לאו” ו”טאו" שעד עתה סירבו האמריקנים לספק לישראל.

עיקרו של הדיון המבצעי – הצפוי בתעלה מחר.

צליחת כוחות גדולים – רק על גשר יציב ובטוח

תוכנית הצליחה הייתה טובה – חוזר ואומר דדו – אבל לוח הזמנים היה אופטימי מדי, ואוגדת שרון נכנסה לקרב לא מספיק מוכנה ומאורגנת. במשך היום ניתן היה אומנם להעביר על “תמסחים” כוחות נוספים, אך החלטתו שלו היא, כי כל עוד לא יהיה לנו גשר יציב ובטוח על התעלה – נחזיק בגדה המערבית רק כוח מוגבל בלבד. לפי דיווחים אחרונים, כבר שיתק כוח זה כמה סוללות טילים, ובלילה יפשוט על עוד שתי סוללות, וכך יבטיח לחיל האוויר חופש פעולה מסוים. זה עצמו הישג נכבד – ואין לומר שהיה כאן כישלון. אבל גם מה שניתן היה לצפות לו – לא הושג.

משיתפסו המצרים במה מדובר, יבינו שעליהם לנתק – בגדה המזרחית – את ראש הגשר, ולכן צריכים להימצא שם כוחות מספיקים להגנה עליו. זו הנחת היסוד – קובע דדו – שעליה יש להשתית את ההיערכות מחר.

ישנה אפשרות, שהמצרים ינסו לתקוף את ראש הגשר עוד הלילה. אם כך יעשו, יספגו אבדות, ומצד שני – אם יעלה בידי הצנחנים, בסיוע טנקים, לפתוח את הצירים “ובבוקר יהיו לנו גשרים – נעביר עוד שתי חטיבות, נתחיל להרחיב את ראש הגשר, נעלה על ההרים, נשתק סוללות טילים בארטילריה, נבטיח חופש פעולה לחיל האוויר ונקעקע את המערך המצרי. הואיל ואבד לנו הסיכוי לחדירה ולשבירה חד פעמית – נקעקע אותם לאט לאט,” אומר דדו, שלעולם אינו אומר נואש, אינו מוותר, כי אם “נאחז בשיניים, כמו בולדוג,” כפי שמתארים אותו חבריו.

מאחז רציני מעבר לתעלה – מחר בערב

הערכתו בשעת ערב זו היא, שעד למחרת בערב – ה־17 באוקטובר – נשיג אנחנו שליטה על מאחז רציני ממערב לתעלה ועל כל מרכז הגזרה מזרחה לה. זהו “האופטימום. ייתכן, שהקרבות יהיו קשים יותר וגם מחר נילחם באזור הצליחה, והישגינו יהיו צנועים יותר,” אך את דרכי הגישה אל התעלה שוב לא יצליחו המצרים לכבוש מחדש. "גם אם אין קרבות אלה מביאים עדיין להכרעה, הולך הצבא המצרי ומאבד את היתרון, שנהנה ממנו. ביממות האחרונות איבד כ־300 טנקים, ולצבא שהחל את המלחמה עם 2,000 טנקים וחלק ניכר מהם מפוזר במצרים כולה, זה מספר רציני. המצב כבר השתפר לטובתנו, הלילה נוסיף ונשפר – וכך נעשה גם מחר.²⁸⁰

בצפון: הכישלון החרוץ של ההתקפה היום, מוכיח כי מצב כוחותינו מניח את הדעת וקו ההגנה שלהם טוב. המגמה: להישאר ערוכים עם שתי אוגדות. אוגדת לנר, שהייתה נתונה בימים האחרונים בקרבות רבים, תצא להתארגנות ובמקומה תוכנס מחר אוגדת מוסה פלד.

ראש אג"א, האלוף נחמיה קין, מוסר כי הכוחות בקו הלחימה קיבלו מעילי רוח, כפפות, מצנפות. החורף מתקרב במהירות.

גם היום נעשה חשבון האבדות. עד לצהריים – קובעים המספרים שבידי ראש אכ“א, האלוף הרצל שפיר, בשעה זו – נפלו במלחמה 842 חיילי צה”ל, 251 רשומים כנעדרים, 62 נפלו בשבי. מכלל 3,669 הפצועים, כבר יצאו 1,600 מבתי החולים. קצתם אפילו שבו כבר ליחידותיהם.²⁸¹

שעה 20:00

בעקבות הודעתה של ראש הממשלה בכנסת, מצפים הכתבים הצבאיים, המתכנסים עכשיו בלשכת הרמטכ"ל, לפרטים על הכוח הנמצא ממערב לתעלה.

דדו סוקר רק את מה שכבר התרחש, אבל על מה שעתיד לקרות, אומר הוא, לא יוכל לספר דבר. “מהלך דרמטי, שיש בו תפנית חד־פעמית ומהפכנית בשדה הקרב,” אינו מוכן להבטיח, “אבל אנחנו משתדלים להכשיר את הקרקע להישגים יותר משמעותיים ויותר מהפכניים בחזית המצרית.”

לכתבים מוסר דדו את המספרים המעודכנים שבידיו על אבדות צה"ל.

שעה 21:30

במה שעובר בשעות אלה בראשו של דדו קשה להבחין. חברים קרובים ידעו תמיד כי אותו חיוך המזומן אצלו תמיד לכל אדם, אותו מבט חם בעיניו, הפתיחות אל הזולת, נימת הדיבור המתונה ויכולת ההאזנה – כל אלה סימני האדם החברתי – אל להם להטעות. בעיקרו היה אדם סגור, ומספר חבריו הקרובים באמת מצומצם ביותר. בתקופת כהונתו כרמטכ"ל, עוד לפני המלחמה, העמיקה בו איזו תחושה של בדידות – ואפילו מספר קטן זה של מי שנחשבו בעיניו לידידי אמת הצטמצם.

בקולו אין להבחין גם הערב בכל שינוי, אף שאותם רינונים – ששמע עליהם מפי ידיד או שניים – מציקים לו. הם יעצו לו להיראות ברבים, כדי שיידעו שהרמטכ"ל מתפקד, שהוא קיים…²⁸²

שעה קלה לאחר ששב דדו אל ה“בור” מפגישתו עם הכתבים הצבאיים, נכנס לחדר שר הביטחון. שלא כדדו, שהה דיין בדרום רוב היום, אף ניסה – בלי הצלחה – להצטרף אל הכוח בראשותו של אריק שרון בדוור־סואר. קודם לכניסתו אל ה“בור” – היה אצל ראש הממשלה.

דיין: הודעת גולדה בכנסת – הייתה מוקדמת מדי

המצב בשעה זו – משמיע דיין הערכתו באוזני הרמטכ“ל והאלופים שבחדר – מלא סימני שאלה. הצליחה אל הגדה המערבית בעוצמה גדולה מוטלת עדיין, לדעתו, בספק רב. אוגדת ברן עשתה היום ניסיונות חוזרים לפתוח את הצירים ולקדם את הדוברות, אך החי”ר המצרי, המחופר בחולות וחמוש בטילי נ.ט., בלם אותם. אפילו יצליחו הלילה הצנחנים לפתוח את צירי “טרטור” ו“עכביש” – ספק רב אם יעלה בידם לטהר את השטח כולו מהמוני החי"ר. משיאיר היום – יתעוררו מחדש כל אותן צרות, שהביאו היום לסתימת הצירים. שוב אין ספק, מעריך דיין, כי המצרים יודעים שכוח של ממש נאחז ממערב לתעלה. ישנן הוכחות ממשיות להתארגנות כללית של הצבא המצרי שכבר החלה, ואולי צפויה כבר הלילה התקפה על אזור הצליחה, הן מצפון והן מדרום.

עמדתו של שר הביטחון בדיון שהוא מקיים בשעה זו עם הרמטכ"ל ואלופי המטה, מוּנעת על ידי חששות אלה. הודעת ראש הממשלה בכנסת אחר הצהריים הייתה מוקדמת מדי, לדעתו, שכן מה שהושג עד עכשיו – הוא אומר – אינו יותר מאשר פשיטה, ואם עד הבוקר לא יחול מפנה רציני – כלומר, לא יוקם גשר ולא יובטח כהלכה אזור הצליחה – מן הראוי היה לפנות את הטנקים ואת הצנחנים באותם “תמסחים”, אשר עליהם צלחו מערבה. ואולם פרסום זה שניתן לצליחה – ועוד מפי ראש הממשלה, בהודעה לכנסת, מונע צעד כזה. החזרתו המיידית של הכוח תהווה מהלומה נוספת ליוקרתה של ישראל, עילה לעוד צהלת ניצחון מצרית: זה אך הודענו על צליחה – ופתאום אנחנו נאלצים להיסוג!

והמאזינים – שוב הם עדים לאותו מפנה קיצוני מ“אַפ” ל“דאון”, בלשונו של דדו, או ל“יו־יו” בלשונם של אחרים, ביחס למבצע הצליחה וסיכוייו.

אכן, ישנן כבר בשעה זו ידיעות על תכונה רבה בארמייה השנייה והשלישית, שהתעוררה לאחר שעמד כנראה הפיקוד העליון המצרי לפני שעה קצרה על המתרחש. כוחות הארמייה השנייה נתבעים לתקוף את ראש הגשר מצפון, ואילו הארמייה השלישית משגרת כנראה כבר הלילה את חטיבת הטנקים העצמאית ה־25, כדי שזו תנוע בשפתו המזרחית של האגם המר ותתקוף מדרום.

הוכנה מלכודת לחטיבת הטנקים ה־25

בתגובתו על הערכתו הפסימית של שר הביטחון, אומר דדו: אף שהוא שותף לאותם חששות עצמם, רואה הוא גם סיכויים טובים להצלחה. מפני תקיפה מצד הארמייה השלישית אין לחשוש. עובדה תוכנית – עם אוגדת ברן – ליצירת מלכודת לחטיבה ה־25, אם אכן תנוע זו בשפת האגם צפונה. תוכנית זו מתקבלת גם על דעתו של דיין. אשר להתקפה מצפון, סבור דדו כי אם אכן יפתחו הטנקים של הארמייה השנייה בהתקפה ויספגו במהלכה מהלומה כבדה, נצא נשכרים מכל העניין כולו.

קיימת גם אפשרות פחות טובה, מוסיף דדו, שנוסיף להחזיק רק באותה רצועה צרה בשפתו הצפונית של האגם המר הגדול, את קו “מצמד־לקקן”, שהגישה אליו אפשרית רק מדרום לציר “עכביש” הפקוק – אך גם במצב זה יוכל הכוח שמעבר לתעלה להחזיק מעמד לפחות עוד יממה אחת.

אם יבוא הרע מכול ועד לסוף הלילה יתברר, כי אין כוח הצנחנים של עוזי יאירי מצליח לפתוח את שני הצירים ואין הגשרים מגיעים לשפת התעלה, ואילו אותו “פקקון” מתפתח לקרב שריון נרחב – ניתן יהיה, קודם לעלות השחר, להחזיר את הכוח את הגדה המזרחית.

אלא שהצלחה מצרית גמורה כזאת אינה מתקבלת על דעתו של איש מן המשתתפים באותו דיון.

יתרה מזו, הסתלקות מן המאחז בדוור־סואר עכשיו – לאחר הפרסום המיותר בנאומה של ראש הממשלה – נראית לדיין כביטוי לכישלון אשר ינוצל היטב על ידי התעמולה המצרית.

“הדרג הצבאי נפגש יותר מדי עם הדרג המדיני”

אגב כך, מטיח דיין שתי טענות כלפי “הדרג הצבאי”: הדרג הצבאי, הוא אומר, נפגש לעתים קרובות מדי עם הדרג המדיני, נכנס לתיאורים מפורטים מדי…

והטענה השנייה: בפגישות אלה מגלים חברי “הדרג הצבאי” אופטימיות גדולה מדי… הרמטכ"ל ואותם אלופים הכלולים בקטגוריה זו של הנפגשים עם הדרג המדיני (סגן הרמטכ“ל, שמילא את מקומו של דדו בדיווחים לממשלה; אהרן יריב, שהופקד על ההסברה ונפגש עם ועדת החוץ והביטחון וגורמים מדיניים אחרים; רחבעם זאבי, עוזר הרמטכ”ל) מגיבים בתדהמה.

הן פגישות אלה – אומר אחד האלופים – קוימו בהתאם להוראותיו הישירות של השר.

“אשמח לא ללכת,” אומר דדו, שאותן ישיבות מכלות חלק נכבד מזמנו היקר. “תגיד לי אתה באיזו רציפות יש לדווח.”

כאשר מסתיים שלב או פרק במלחמה – מנחה עכשיו השר את הדרג הצבאי. ובנימה שונה לגמרי, בהומור שנון, הוא מוסיף: ואשר למנהיג האופוזיציה, הוא יקבל דיווח מאריק, אל דאגה…

אזכור שמו של שרון אינו מקרי, ומכל מקום אצל דדו עורר מחדש את אחת משאלות הפיקוד הקשות ביותר שהיו לו במלחמת יום הכיפורים. מה שקרה אמש, מה ששמע היום, מה שסיפר לו בשעה מוקדמת יותר עזר ויצמן, כל זה אינו נותן לו מנוח.²⁸³

השעה קרבה לחצות. הדיון הסתיים והשר קם לצאת, אבל כאן פונה דדו אל עמיתיו ומבקש אותם לפנות את החדר. הוא רוצה לשוחח עם השר ביחידות.

שיחה עם דיין, בלי עדים

כאשר הם נותרים שניהם לבדם בחדר, פותח דדו בעצם העניין: הצרות עם אריק נמשכות, הוא אומר. כאשר הסתבך הקרב באזור ראש הגשר, היה זה אך טבעי שאוגדת שרון תתרכז כולה במאמץ גדול זה – שמירתו והרחבתו של ראש הגשר – ואילו אוגדת ברן תצלח ראשונה ותתחיל לפעול בצד השני. אריק לא רצה לוותר על זכות זו, ובסופו של דבר החליט בר־לב על פשרה: בבוקר התחיל חלק מן הטנקים לעבור על “תמסחים” ולנהל פעילות נמרצת באזור דוור־סואר, ואילו עיקר כוחה של האוגדה מוסיף לנהל קרב קשה על עצם קיומו של ראש הגשר במזרח. בשל אי־הוודאות, נתן בשעה אחת־עשרה בר־לב פקודה לשרון לא להעביר טנקים נוספים.

עד כאן תיאור הבעיה. אך האם ישנה איזו תכלית לשיחה לילית זו? האם ביקש לבחון את תגובתו של דיין בטרם יאמר מה הוא מציע? האם זכר את הימנעותו של השר מנקיטת עמדה בימי המשבר הראשונים, ובייחוד ב־9 באוקטובר, כאשר תבע גונן במפגיע את הדחת שרון? הן אחת הסיבות העיקריות למינויו של בר־לב הייתה אותה אווירה עכורה ביחסי האלופים גונן־שרון־אדן, שהפכה את הפיקוד למין משולש, הניצב על קדקודו. עכשיו אין גם בר־לב מצליח להשתלט ונולדות “פשרות”, המשבשות את הגיונה של המערכה.

התחדשה התביעה להחליף את שרון

אולי משום שלא באה התגובה שציפה לה, אולי משום שרק ביקש להציג את הבעיה, מוסיף דדו: המתיחות בפיקוד אינה נפסקת, והתחדשה התביעה להחליף את שרון במפקד אחר. “אני עצמי איני נוטה לשום מלחמת יהודים בשעה זו.”

שר הביטחון מסכים. גם הוא סבור, שעכשיו אי־אפשר לעשות דבר.

כאן מספר דדו על מה ששמע בשעה מוקדמת יותר מפיו של עזר ויצמן. קצין זוטר אמר הבוקר לעזר, כי “אריק ביקש להכניס מאות טנקים – ולא נתנו לו.” ומודה עכשיו דדו ואומר: “וזה אוכל אותי.”

אם יש כאן רמיזה מחודשת, שיש להחליף את שרון – אין דיין נרמז. אדרבה, הוא סבור כי כרגע אין לעשות כל צעד מסוג זה, אף שהוא מבין להרגשתו של דדו – “במובן זה אנחנו באמת מדינה אומללה.” 

ויש כאן, כך נדמה, דבר נוסף: יחסו של דיין אל שרון הוא גם של הערכה מרובה מאוד ליכולתו כמפקד. ימים אחדים קודם לכן השווה אותו לאלוף ישראל טל, שאפילו “תיתן לו עשר דיביזיות” יסביר למה המבצע בלתי אפשרי, ואילו אריק ירוץ קדימה.

משהו בדומה לזה אומר הוא גם עכשיו; הוא מעריך מאוד את רב־אלוף בר־לב, אבל הוא מציע להיזהר מאיזו חד־משמעות שבו, מזה שאינו מסוגל לחשוב באלטרנטיבות. כשהוא בטוח במשהו – לא יזיז אותו איש. ואילו החיים – הם אינם חד־משמעותיים.

“שיידעו שאני חי!”

אם כדי לשים קץ לעניין זה אם מטעם אחר, נותן לפתע דיין כיוון בלתי צפוי ומדהים לשיחתם: בדרכו אל ה“בור” צפה בחדשות בטלוויזיה. הייתה שם ידיעה, שהרמטכ“ל ביקר היום בחזית הדרום. זו ידיעה משונה – אומר דיין – איזו חדשה היא זו, שבזמן מלחמה מבקר הרמטכ”ל בחזית?

תגובתו של דדו, יש לשער, מדהימה את דיין לא פחות משהדהימה הערתו שלו את דדו. הן הוא ידע, שהרמטכ"ל לא “ביקר היום בחזית”, אלא יצא לשם אתמול לפני הצהריים כדי להחליט סופית על ביצוע הצליחה, לאשר את התוכנית, ללוות את מהלכיה הראשונים – וחזר היום לפני הצהריים. מדוע, בעצם, טעונה הסבר, או התנצלות, ידיעה בטלוויזיה?

דדו מסביר: התקשרו איתו אנשים, מ“מעט הידידים שנותרו לי” ומפיהם התגלה לו, שאינו רק “האדם המושמץ ביותר במדינה”, אלא שמתהלכות שמועות, כי אין רואים ואין שומעים את הרמטכ"ל, שהוא אינו מתפקד, שלקה בהתקף לב…

זה לא נראה עליך – משיב דיין. הייתי אומר, שאתה עושה התקפות לב לאחרים.

אלא שראשו של דדו אינו נתון בשעה זו לא להלצות ולא לעקיצות. משהו מן הכאב שאינו מרפה ממנו, נחשף פתאום:

“אני לא מקיף את עצמי בכתבים שיכתבו עלי ולא בצלמים שידאגו שתמונתי תופיע בעיתונים,” הוא משיב. "אבל כאשר באו אלי אתמול ואמרו לי, שאלה הן השמועות

המופצות על ראש המטה הכללי, הוריתי לדובר צה“ל לתת פרסום לדבר – כדי שיידעו שאני חי”²⁸⁴

יום רביעי – 17 באוקטובר ²⁸⁵

אולי יותר מאשר ביממות אחרות, צוין המעבר באותה שעת חצות, המעבר מן ה־16 אל ה־17, רק ברישומיהם של יומנאים. לגבי דדו עצמו, בתום אותה שיחת שניים יצא שר הביטחון את החדר וחזרה אליו המערכה השנייה של הקרב על ראש הגשר. מה קורה עם גדוד הצנחנים? האם יצאו כבר לעבר “טרטור”?

שעה 00:30

חיים בר־לב מעדכן את דדו: מסתבר, שלאותו כוח טנקים קטן שבגדה המערבית – פחות מ־30 – יש עדיין כמות מספקת של דלק. לפיכך החליט בר־לב, כי אפילו תשתבש הלילה שוב פעולת הצנחנים ועד עלות השחר לא יהיה גשר בטוח על התעלה – יוסיפו שרון והטנקיסטים שלו ודני מט והצנחנים להחזיק במאחז בדוור־סואר.

והכוח מחטיבת עוזי יאירי? – המח“ט עצמו הגיע לטסה לפני שעתיים, וקצת אחריו הגיע הגדוד במסוקים ממרש”ל. בשעה זו הם יוצאים לדרך. תחילה יסרקו הצנחנים את צירי “טרטור” ו“עכביש” – ולאחר שיוודאו שניתן לנסוע בהם תתחיל אוגדת ברן להסיע את הדוברות.

“תחזיקו אותי בתמונה,” אומר לו דדו. “אני יושב פה, ובעוד שעה שעתיים נעשה הערכת מצב.”

שעה 02:30

ידיעות ראשונות על התקדמות הגדוד מוסרות, כי הצנחנים שנעו בציר “עכביש” נוכחו לדעת שהוא פתוח לתנועה וכלי רכב של צה“ל נוסעים בו, לכן פנו – בהיותם כבר בחצי הדרך מציר החת”ם לציר התעלה – ימינה, כדי לעבור אל הציר האחר, “טרטור” – בשפתו של אותו אזור שהוחל בו במפעל השקיה ניסיוני ואשר נצמד לו הכינוי "החווה

הסינית" (ובמפת הצופן – “אמיר”) – הגיעו אל הכביש, בנקודה שציונה היה “טרטור 42”. פתאום נפתחה על כוחות הגדוד אש כבדה. למפקדים ולאנשים לא הייתה שהות להכיר את השטח, לא ניתן להם כלל לפתח קרב התקפי, ומשעה זו נתון הגדוד, למעשה, במאמץ לחלץ בשלום לפחות חלק מן האנשים. במהלכו של אותו יום בלהות יפלו 40 מאנשי הגדוד ועוד כ־100 ייפצעו.

שעה 02:40

בעוד המצרים מרכזים את אישם לעבר “טרטור 42”, נעה פלוגת נגמ“שים מחטיבת גבי מערבה בציר “עכביש” ושבה ומדווחת – אכן, אין נראה אויב לאורך הדרך. כיוון שכך, החלה אוגדת ברן לחפות על תנועתן של הדוברות, בדרך הארוכה והנפתלת יותר, דרך “לקקן”, “לכסיקון” ו”נחלה" – לנקודת הצליחה.

ובמקביל לכך, מוסיפה חטיבת אמנון, הערוכה קילומטרים אחדים צפונה לאזור הצליחה, לנהל קרב הגנה נגד שריון ורגלים מצריים, השבים ומנסים להבקיע ולנתק את ראש הגשר. כוח מצרי אחד עתיד להגיע בבוקר עד לצומת “נחלה־לכסיקון” – שפירושו ניתוקה של ה“חצר” – ואולם חוליית הפיקוד של האלוף שרון תהדוף אותו.

ממוצב הפיקוד העליון מלווה הרמטכ"ל את המתרחש בחזית הדרום, וכן מקיים הוא קשר עם הצפון. קיימת עדיין אפשרות, שירדן – אשר עד אתמול עמדה מן הצד, ואילו אתמול הוכתה חטיבת הטנקים ה־40 שלה מכה רבה – תיכנס בכל זאת למלחמה.

שעה 06:00

הדוברות מתחילות להגיע אל ה“חצר”. מתחילה פעולה איטית וקשה להורדתן לתעלה, כדי להתחיל בהקמת גשר ראשון.

שעה 07:00

ממש עם הורדת הדוברה הראשונה אל המים, מתחילים המצרים לטווח תותחים לעבר ה“חצר”, ועד מהרה תכוסה כולה באש ארטילרית כבדה ביותר. 144 קני תותחים למיניהם מוצבים בטווח יעיל מראש הגשר, לבד ממרגמות ו“קטיושות”. הפגזה קטלנית זו עתידה להימשך כל אותו יום, ותחת אִשה יעבדו אנשי חיל ההנדסה ויעסקו בהקמת אותו גשר ראשון, עורק החיים של מבצע גדול זה. גם ה“חצר” תתבע קורבנות רבים.

ובתוך הקרב הגדול הזה – שככל שמדובר בחייהם של הלוחמים, הוא מן הקשים בעשרים הימים – שוב מתמקדים המספרים בחייו של אדם אחד, בשם אחד, בגורל אחד.²⁸⁶

אגב דיון שמנהל בבוקר דדו עם אלוף הצפון – שמועלית בו שאלת מינויו של מפקד חדש לאחת מחטיבות השריון – מזכיר חקה, כדבר הידוע כבר, שיוסף, אחיו הצעיר של המח"ט רן שריג, נפל בחזית התעלה, במוצאי יום הכיפורים.

ב“בור” כבר ידעו על כך כמה מעמיתיו של דדו, כמו על בנים ועל חברים רבים אחרים שנפלו. אך היה כמין “קשר שתיקה”, שדדו נענה לו. הוא כמו נעל את רגשותיו וסירב לשמוע.

עכשיו הוא מפטיר: אַי־אַי־אי…

ומיד, כמבקש לסלק מעליו כל רגש המסיחו ממה שלפניו, הוא שב אל המפות הגדולות, אל הסימנים הכחולים והאדומים, אל המרובעים, המלוכסנים, הקווקווים, בוחן את תוכניות הפיקוד לימים הבאים, ובעיקר את המשימה האחת הנזכרת שוב ושוב: כיבושו של החרמון.

אך בין זה לזה, הוא אומר: “אי־אפשר לגמור את המשפחה. צריך להחליף את רן.” ושוב – עוצמות, מספרים, קווים, סימנים כחולים ואדומים, ודדו חוזר ואומר: “בן אחד נפצע קשה בתאונה. רן נפצע כבר פעם אחת. מספיק!”²⁸⁷

והרגע האחד הזה נשטף על ידי גליה הגבוהים של המלחמה הניטשת בשעות אלה

במדבר סיני וברצועה החקלאית הצרה שבין התעלה לבין המדבר המצרי.

הקרב על ראש הגשר

האלוף גונן מדווח על גדוד הצנחנים הנמצא עדיין בשטח שבו נפתחה עליו האש, בין “טרטור 42” לבין “עכביש 52”, ולו נפגעים רבים. “טרטור” חסום לתנועה, ואילו ב“עכביש” נוסעים, אך מכיוון החווה הסינית אין הציר מאובטח כהלכה.

אותה התקפה מצרית גדולה על ראש הגשר, מצפון ומדרום, לא באה בלילה, אך הטנקים של הדיביזיה ה־21 והחי"ר מוסיפים ללחוץ לכיוון “מיסורי” לעבר “טרטור”. לפי סימנים שונים מכינים המצרים את ההתקפה הזאת – הארמייה השנייה מרכזת כוחות מאגפה הצפוני, ואילו חטיבת הטנקים העצמאית ה־25 תתחיל לנוע צפונה, בראש הגשר של הארמייה השלישית, לאורך האגם המר הגדול. גם במערב ישנה תכונה רבה, וממרכזה של מצרים מועברים עכשיו כוחות מזרחה, לעבר החזית.

אכן, הצבא המצרי עודנו קיים – והיום יש לצפות לקרבות נרחבים.

לפני דיון הערכת מצב עם ראשי האגפים, מקיים דדו התייעצות “אופרטיבית” בהשתתפות זעירא, טל, יריב, וכן מצטרף עזר ויצמן. לדיון הערכת המצב מוזמנים סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם, ראש אמ“ן, מפקד חיל האוויר, עוזר ראש אג”ם, רמ"ח מבצעים.

התכנון הראשוני של הצליחה השתבש – ועד לרגע זה טרם הונח אפילו אחד הגשרים. אומנם, הבוקר כבר הוּחַל בהורדת הדוברות אל המים, אך האש הארטילרית העזה המונחתת על ה“חצר” מכבידה מאוד. בשעה זו מגיעה אל ה“בור” ידיעה, שאחת הדוברות נפגעה פגיעה ישירה והיא עולה באש. פירוש הדבר: עיכוב נוסף בהקמת הגשר. פיקוד הדרום הורה לאוגדת ברן להצטרף אל הלחימה בראש הגשר, ולסייע לאוגדת אריק הנתונה בקרב רצוף וקשה.

הידיעה הטובה ביותר באותו בוקר באה מפיו של צ’רה: הרכבת האווירית פועלת במלוא התנופה. עד עכשיו הגיעו כבר 14 פנטומים, ועוד 11 – אולי יותר – צפויים היום. מחר מצפים לבואם של 26 מטוסי “סקייהוק”. ה“גלקסי” הענקיים הביאו בבטנם גם מספר טנקים – וכן פגזים לתותחים ארוכי טווח. אף שלא כל הציוד המגיע דרוש כבר בשעה זו ללחימה, הוא מעניק מרחב נשימה – שחיקת הציוד במלחמה זו היא בקצב חסר תקדים בתולדות המלחמות.

הרמטכ"ל מחליט לטוס לסיני, כדי לקבל שם החלטות בדבר השלב הבא של הלחימה בחזית המצרית.

שעה 11:30

באום־חשיבה.

האלוף גונן מתאר את מצב הדברים בחזית זו ומציג את תוכניות הפיקוד להמשך “אבירי לב”. הדיון יתקיים בחפ“ק של ברן, ב”כישוף".

שעה 13:00

ב“כישוף” נמצאים כבר שר הביטחון, בר־לב ושרון.

בשעה זו טרם הושלמה הנחת גשר הדוברות. כבר לפני הצהריים אומנם היו תשע דוברות במים, אבל השטח כולו נתון תחת הפגזה ארטילרית כבדה. כוחות מצריים מנסים שוב ושוב לפרוץ מצפון־מזרח לעבר אזור הפריצה. גם מן האוויר מותקף אזור ראש הגשר, וכבר הופלו כמה מטוסים מצריים. בצד קרבות עם שריון וחי"ר מתנהלים משני עברי התעלה קרבות ארטילריים רצופים, וחיל האוויר הישראלי מבצע מאות גיחות נגד השריון המצרי, נגד סוללות טילים, תוקף את שדה התעופה כותמייה ומושיט סיוע לכוחות הקרקע.

הקרב שלתוכו נקלעו הצנחנים בלילה בשפתה הצפונית של החווה הסינית, נהפך בעלות היום לקרב שריון, שמעורבים בו כוחות האוגדות של שרון ושל ברן. כבר בשעה 08:00 דיווח גונן לרמטכ“ל, כי תקיפת ברן מצליחה, ו”אם תהיה התמוטטות – הוא יעלה על ‘מיסורי’." משגבר הלחץ על כוחות שרון בראש הגשר – מכיוון החווה הסינית דרומה – הופנו כוחות ברן לסייע באזור זה. מאוחר יותר מתחילה לנוע, כצפוי, חטיבת הטנקים העצמאית ה־25 בציר “לכסיקון”, מראש הגשר של הארמייה השלישית צפונה. חטיבה אחת (של נתק’ה) תיערך בעמדות המתנה ב“גרפיט” ו“יחפן”, ממזרח ל“לכסיקון”, שבאזור זה הוא קרוב לשפת האגם. חטיבה שנייה של אוגדת ברן (זו של אריה קרן) תיחפז להגיע ממזרח ולהיערך ב“צחצוח” ותנתק את דרך נסיגתם של המצרים דרומה. זה יקרה מעט יותר מאוחר.

דדו: “הטענה היחידה שלי נגד בר־לב”

עכשיו, בהגיעו ל“כישוף” – יספר דדו מאוחר יותר – “באתי בדיוק כאשר סיכם חיים בר־לב פשרה, שברן יצלח אל הגדה המערבית עם חטיבה אחת, או חטיבה פלוס, ואריק יצלח עם חטיבה, או חטיבה פלוס; האפשרויות הן – שאחת תנוע צפונה, והאחרת דרומה – או שכוחות שתי האוגדות ינועו לכיוון דרום. שני סגניהם של מפקדי האוגדות – ג’קי אבן ודוביק תמרי – יישארו בגדה המזרחית, לשמור על ראש הגשר.”

על פשרה זו, שהעניקה לשתי האוגדות “זכות ראשונים” בצליחה, אך במחיר פיצול שתיהן בין שני עברי התעלה, היה דדו חלוק: "זו הייתה הטענה היחידה שלי נגד בר־לב במלחמה. הבינותי היטב את הלחצים שהופעלו עליו. אני מבין, שכולם רצו להיות באפריקה, ויש עוד כל מיני מערכות שיקולים. אבל באותו דיון אמרתי לחיים: לא! – לי יש מערכת שיקולים אחת: שהמלחמה תתנהל בסדר.²⁸⁸

הדיון עצמו הביא לכלל ביטוי הן את התפישות השונות, הן את המתח האישי הרב בין האלופים בפיקוד הדרום, כמו גם בין שרון לבין בר־לב ודדו.²⁸⁹

שרון: אין להמתין לגשרים

שרון חזר וטען, שהכול חייב להתבצע במהירות מרובה יותר ובתנופה, ואילו לדעתו אין שום דבר מתבצע – מאז ראשית המלחמה – בתנופה מספקת. עכשיו עמדתו היא, שאין להמתין עד שיעמדו הגשרים, אלא יש להעביר כוחות טנקים על ה“תמסחים” ועל הדוברות הנמצאות כבר במים. להבטחת ראש הגשר במזרח, הוא מציע להשאיר את חטיבת טוביה מן האוגדה שלו, וכן חטיבה אחת מאוגדת ברן, בפיקודו של דוביק תמרי, סגנו של ברן. אם יתקדמו חטיבות השריון במהירות בגדה המערבית, משוכנע שרון, יתמוטט המערך המצרי כולו, ולפיכך אין טעם לנהל מלחמה בכוחות המצריים שבגדה המזרחית.

עמדתו של ברן שונה באורח קוטבי: על קיומו של ראש גשר אין כלל לדבר, שכן “ראש גשר” – במילון הצבאי – פירושו שטח שאינו פרוץ לחדירות ולהפגזות. ואילו מה שיש בידינו אינו אלא מאחז רופף. את פתיחת ציר “טרטור” על ידי הצנחנים ואת גשר הגלילים מגיע לשפת התעלה – עדיין אינו רואה. אפילו ציר “עכביש” אינו בטוח עדיין מאש האויב. ובסיכומו של דבר: כל עוד אין אנו בטוחים שבכוחנו לאבטח את ראש הגשר הקטן הזה – אין להעביר כוחות גדולים אל מעבר לתעלה. ועוד סבור ברן: אוגדת שרון צריכה לעסוק באבטוחו של ראש הגשר ואילו האוגדה שלו צריכה לצלוח ראשונה.

בר־לב: אין דמיון בין השאיפות – לבין המציאות

לתסריט שצייר שרון, בדבר התמוטטות מהירה של המערך המצרי, אין שותפים. מפקד החזית, חיים בר־לב, אומר: אין דמיון בין השאיפות לבין מה שאירע במציאות.

אני לא מקבל את התיאור הזה, שהציפיות לא התגשמו – מגיב שרון.

מה אומַר – מגיב בר־לב – הכול לא התבצע. לא הוקם ראש גשר ולא הייתה התמוטטות. בדומה לברן, מתנגד גם הוא להעברת כוחות גדולים נוספים לפני שיובטח היטב ראש הגשר, והוא מדגיש: הבעיה מוסיפה להתקיים – המצרים המאיימים מצפון על ציר “עכביש”, באזור “מיסורי”, שאותם יש להרחיק. עם זאת, מציע הוא את מה שיגדיר דדו כ“פשרה”: לאחר שיוקם גשר ראשון – תישאר בגדה המזרחית חטיבה אחת מאוגדת שרון ואחת מאוגדת ברן, ומפקד ראש הגשר יהיה דוביק תמרי.

שר הביטחון אינו צופה גם הוא התמוטטות מהירה של המערך המצרי, בניגוד להערכת שרון. אדרבה – להערכתו, צפויות התקפות־נגד נרחבות מצדם. לעומת זאת, הוא מצדד בהעברה מהירה של כוחות אל הגדה המערבית ברגע שיעמוד גשר.

ובשלב זה, כאשר העלה בר־לב את הצעתו, הצטרף אל הדיון גם הרמטכ"ל, וכמסופר למעלה, סבור היה, כי לא “פשרה” בין עמדות ברן לשרון היא העיקר, אלא צורכי המלחמה:

“ראש הגשר לא מספיק פתוח. מוכרחים עדיין להרחיבו. צפויות עדיין התקפות־נגד מצריות,” חזר וציטט לאחר זמן את הסיכום שסיכם הוא את הדיון בחולות “כישוף”, בצהרי ה־17 באוקטובר. “לכן – את ראש הגשר תחזיק אוגדת שרון. יש לנו מאחז בצד השני – אז שתעבור האוגדה השנייה. זה מה שסיכמתי אז בשטח.”²⁹⁰

שעה 14:55

דדו שב לאום־חשיבה, לחפ"ק פיקוד הדרום.

אומנם, סיכומו היה חד־משמעי, אך אוגדת ברן נתונה לפי שעה בקרבות. לפני 20 דקות

נוצר המגע בין חטיבות נתק’ה ואריה קרן לבין חטיבת הטנקים ה־25, שנכנסה למארב שהוכן לה בשפת האגם המר הגדול. גשר הדוברות אף הוא טרם הוקם.

בחדר המלחמה אווירה של ספקנות בדבר מידת הגשמתו בפועל של הסיכום שהוחלט עליו: הכול משתוקקים להיות הראשונים שינהלו את הקרב ב“אפריקה”, ותשוקה זו – להיות שם ולנהל את קרב ההכרעה – לא תרפה מאריק, מעריכים עכשיו בפיקוד. כיוון שהיחסים בין שרון לבין הפיקוד משובשים, יש בהסדר שהחליט עליו הרמטכ"ל הזמנה לקשיים נוספים.

בר־לב מוסיף להחזיק בדעתו, כי הצעת הפשרה שלו הייתה טובה יותר, וכי בכל הנוגע לאחריות על ראש הגשר ממזרח לאזור הצליחה – עדיף היה אילו הופקד עליו דוביק

תמרי. למפקד זה רוחש בר־לב אמון רב: עובדה היא, הוא מדגיש, כי גם את הדוברות הצליח תמרי להעביר עד לבוקר.

שעה 15:45

בעוד הכול עוקבים אחר מהלך הקרב ממזרח לתעלה, תוך האזנה לרשתות הקשר וצפייה בסימנים הנרשמים בצ’יינוגראף – בכחולים ואדומים – על ידי קציני המטה, מגיעות ידיעות על התעוררות גוברת של המצרים בגדה המערבית. סוף סוף עמדו על ממדי האיום והם מנסים להרחיקו. גובר הלחץ על הצנחנים, המנסים להרחיב את המאחז כלפי צפון, שכן המגמה היא יצירת קטע רחב ככל האפשר של התעלה, שיהיה בידינו משתי גדותיה. כוח הטנקים של חיים נע במהירות מערבה אל מחוץ לחיץ החקלאי, ולעבר צומת “צח” (צומת מפתח של כביש איסמעיליה־סואץ, הוא “חבית”, והכביש מדוור־סואר מערבה, למרכז מצרים, הוא “סקרנות”), שלא הרחק ממנו מוצבים טילי הקרקע־אוויר. המצרים אירגנו כוח טנקים, ובמגע ראשון איבדו 22 טנקים.

והנה, בשעה זו מתחילה להתגלות תמונת הקרב עם החטיבה ה־25. זו נהגה בדיוק כפי שקיוו שתנהג, והכוחות של ברן לכדוה בדיוק כפי שתיכננו.

“שווה זהב, הברן הזה,” אומר דדו.

“שום תירוצים, שום בעיות, שקט, מבצע הכול,” אומר בר־לב. “ממש בעל מקצוע.”

לא יוצאת רבע שעה ומתחיל להתבהר גם היקף ההצלחה. מאותה חטיבה המונה כ־100 טנקים, לא יצליח להיחלץ כל כוח של ממש.

“זהו ממש הישג אסטרטגי. יש לו חשיבות בלתי רגילה,” נתפס דדו להתלהבות. לאחר

ההישג הגדול בקרב השריון של ה־14 ולאחר ההיאחזות בגדה המערבית, בא הישג זה, המצמק באורח משמעותי את עוצמת השריון המצרי בגדה המזרחית ומבטיח עתיד בטוח יותר לראש הגשר.

שעה 17:40

לאום־חשיבה מגיע משה דיין – ישר מ“אפריקה”. הוא מספר, כי הגשר עומד החל משעה 16:00, וכי הוא אישית נסע עליו ועבר אל השטח החקלאי שבמערב.

להערכתו, עדיין אין המצרים עומדים על מלוא משמעותו של המתרחש. ואולם, מוסיף דיין:

“הגשר ממתין לנוסעים משעה ארבע – ואין טנקים!”

המצב השורר בשעה זו בראש הגשר מוגדר עדיין כ“פלונטר”.

שרון חוזר ומציג את עמדתו: המלחמה לפתיחת ציר “טרטור” ולכיבושו של מתחם “מיסורי” המאיים עליו מצפון – אין בה צורך. אפשר להסתפק בציר “עכביש” – ולרוץ מערבה.

דדו שולל דעה זו. אי־אפשר לוותר על “טרטור” ועל העברת הגשר הנוסף, גשר הגלילים.

כיוון שחטיבת טוביה (אוגדת שרון) נתונה בקרב כנגד “מיסורי” – מכיוון מזרח – אין גונן מאשר את בקשתו של שרון לצרפה לכוחותיו ממערב לתעלה.

ואילו אוגדת ברן (חטיבות נתק’ה וקרן) נתונה עדיין בקרב. החטיבה השלישית – זו של גבי – הייתה צריכה לצלוח ראשונה, אולם בתנועתה מערבה תיקלע לתוך הפקקים העצומים שנוצרו לכל אורכו של הכביש היחיד (“עכביש”), ורק שש שעות לאחר שנפתח הגשר – ב־22:00 – יתחילו הטנקים שלה לעבור עליו. צליחתה משתהה גם משום שהוטל עליה להמתין עד אשר תוחלף באזור החווה הסינית על ידי חטיבת טוביה.

המחלוקת על ההמתנה לגשרים ועל הקרב לכיבוש “מיסורי”

חילוקי הדעות בין האסכולות השונות עתידים להתקיים גם לאחר המלחמה ולשוב ולהתלקח בעת הדיונים שנערכו בכנסי מפקדים לסיכום ולהפקת לקחים באותה תקופה מוזרה, שבין ראשית נובמבר 73' לבין פברואר 74' – בעוד מתנהל המשא והמתן הקשוח, מלווה צחצוח חרבות, בק"מ ה־101; בעוד מתעצמת מלחמת ההתשה במובלעת הסורית; בעוד יושבת ועדת אגרנט וחוקרת את מפקדי הצבא; בעוד הגוף הצבאי החבול והפצוע נתון בחבלי שיקום והתרחבות נוכח אפשרות של התלקחות המלחמה מחדש.

אריק שרון לא זז מאמונתו – כי הן עיכוב הצליחה עד להקמת הגשר והן הקדמת צליחתה של אוגדת ברן היו מוטעות. את הדבקות ברעיון החיוניות של ציר “טרטור” וכיבוש “מיסורי” להבטחת ראש הגשר מצפון יְיַחס לכך, שלפיקוד הדרום – “ואולי גם לדרגים יותר גבוהים” – חסר ידע מהכרת השטח עצמו. לא היה הכרח להשתמש גם בציר “עכביש”, יוסיף ויטען אריק, שכן ניתן היה לנוע שני קילומטרים דרומה ממנו. נוצר מצב, שכל היום כולו, וחלק מן הערב, עמדו דוברות במים – וקודם לכן, יממה שלמה, ה“תמסחים” – בלי שיעבירו טנקים וכוחות מערבה. כל סכנה לא נשקפה, לדעתו, לראש הגשר, אולם “רק מי שהגיע אל המקום עצמו יכול היה לקבל רושם אמיתי” – טען – וכמה מפקדים נפגעו עמוקות מן המשתמע מטיעון זה. בסיכומו של דבר: הצליחה יכולה הייתה להתחיל בבוקר ה־16, משהגיעו ה“תמסחים” הראשונים – טען שרון. איבדנו שלושים ושש שעות מיותרות, ניהלנו קרב מיותר על הרחבת ראש הגשר ואיבדנו במהלכו כ־50 טנקים.²⁹¹

כנגד טיעון זה יזכיר גונן: על המוסיפים לטעון שלא היה צורך בגשרים של ממש אל לשכוח, כי מכלל ה“תמסחים” שעמדו לרשות הכוחות הצולחים (ולא היו נוספים!) – טבעו תשעה במהלך הקרב, וכן צללו עמם לקרקע התעלה גם שלושה טנקים על צוותיהם.²⁹²

תא"ל אורי בן־ארי, סגנו של גונן, אומר, כי משש ההחלטות החשובות שקיבל, להערכתו, דדו בחזית הדרום בולטת במיוחד החלטה זו – "שלא להמשיך ולצלוח את התעלה בכוחות גדולים עד אשר יהיה ציר התנועה פתוח. הייתה זו החלטה מחושבת – סיכון מחושב היטב – אחת ההחלטות הגדולות של דדו במלחמת יום הכיפורים.²⁹³

ואילו דדו עצמו סיכם את כל הפרשה כולה בזה הלשון:

“בדיעבד, אני לא מצטער על העיכוב. טוב שהיה ברן ממזרח לתעלה כאשר באה מדרום חטיבת הטנקים ה־25, ונתק’ה ואריה קרן חיסלו אותה יפה מאוד. טוב שהיה ברן במזרח כאשר באה עלינו התקפה מצפון, מצד הארמייה השנייה. אילו הקדמנו וצלחנו – היינו משיגים הישג טוב יותר במערב – אבל אולי היינו מפסידים במזרח.”²⁹⁴

שעת ערב – לערך עד 21:00

לפי סימנים שונים, גוברת המהומה בפיקוד המצרי, ומן המטה הכללי – אולי מן הנשיא סאדאת עצמו – מגיעות תביעות נמרצות לתקוף את כוחותינו. יֵעשה כנראה ניסיון מצד הארמייה השנייה לתקוף עוד הערב את ראש הגשר מכיוון צפון, ואילו בגדה המערבית עשויים המצרים לתקוף מן הדרום (בחטיבת טנקים של הדיביזיה הרביעית, הנמנית עם הארמייה השלישית) והן מצפון (בשתי חטיבות טנקים של הדיביזיה הממוכנת ה־23, הנמנית עם הארמייה השנייה).

אכן, בשלב מאוחר יותר יתגלה, כי בשלב זה כבר נתקף סאדאת בהלה ונטל לידיו את הפיקוד.

את שעות הערב המוקדמות עושה דדו – יחד עם פיקוד הדרום – בתכנון השלב הבא. לפני שובו למטה הכללי, הוא מסכם עם בר־לב:

ברן יפעל ממערב לתעלה, בהתאם לתכנון המקורי של “אבירי לב”. בפעילותה של אוגדת שרון בגדה המזרחית, הודגש עכשיו: האוגדה תתקוף צפונה, לאורך התעלה, בניסיון להרחיב את ראש הגשר. רק אם יהיה ביטחון, שאין נשקפת סכנה לדרכי הגישה אל התעלה – “טרטור” ו“עכביש” – יותר לחטיבת אמנון לצלוח מערבה. כן תנסה אוגדת שרון לתכנן התקפה על מתחם “מיסורי”, ואם יימשך הלחץ מאותו כיוון – יש לכבוש את המתחם.

אלא שהחלטה על פעילותה של אוגדת שרון בגדה המזרחית לחוד – והרגשתו של מפקד החזית, שצפויים קשיים בביצועה, לחוד. בשעת פרידה אומר בר־לב לדדו, בחצי חיוך:

“אם אתה עולה צפונה בלי לפתור את בעיית אריק – אני עולה איתך.”

לדדו, שמצב משובש זה לוחץ עליו בלי־הרף, אך זכורה לו שיחתו אמש עם שר הביטחון, ברור בתכלית – הוא לא יוכל לאחוז בכל אמצעי להעברתו של שרון מתפקידו בטרם תסתיים המלחמה. חששו העיקרי, כך נדמה, אינו רק היעדר תמיכה מצד השר, כי אם מפני תגובת דעת הקהל, מפני ההשפעה המורלית שתהיה להעברתו של מפקד בעל דימוי חיובי כל כך, הן על הציבור האזרחי והן על הצבא. דדו לא יעשה דבר.

“במקומך, הייתי מדיח אותו,” אומר בר־לב.

בלב כבד, אך בהחלטה שלא להחליף את שרון במפקד שיציית להוראות הרמטכ"ל ומפקד החזית, חוזר דדו לתל־אביב. בר־לב נשאר בדרום.

יום חמישי – 18 באוקטובר ²⁹⁵

שעה 00:07

מעט אחרי חצות הלילה, בדיון להערכת מצב שמקיים הרמטכ"ל עם מטהו המצומצם, מעריך הוא את פני המערכה בשעה זו ומתווה את התוכניות ליום הבא.

חרף כל הקשיים בארבעים ושמונה השעות הראשונות למתקפת־הנגד הגדולה בדרום – התקלות באמצעי הגישור, הפיגורים בלוח הזמנים, האבדות הכבדות בקרב על “הצומת”, בחווה הסינית ובהפגזה הממושכת על אזור הצליחה עצמו – מסתמנת בשעה זו תמורה בגורל המלחמה.

בשתי הארמיות המצריות לא הבינו המפקדים עד לצהרי ה־17 את משמעות המהלך הישראלי, ומפקד הדיביזיה ה־21 היה בטוח, שהחטיבה ה־25, המגיעה אליו מן הארמייה השלישית, היא לבדה תחסל את ראש הגשר. אבל הידיעות המצטברות הלכו ויצרו בפיקוד העליון תמונה של שואה צבאית קרובה. הנשיא סאדאת התקשר אישית בשעה 16:30 עם מפקד הדיביזיה ה־21 המשוריינת, ולאחר מכן שר המלחמה, והורו לו לסתום – בכל מחיר – את ה“פירצה”.

ואולם, לא רק חטיבת הטנקים ה־25 חדלה להתקיים כעוצבה של מיטב השריון – טנקי “טי 62” – אלא גם מצבה של דיביזיית החי"ר ה־16 הוא, כנראה, קשה. הפיקוד התחייב אומנם לרכז כל כוח העומד לרשותו לשם ביצוע פקודת סאדאת ושר המלחמה, אך ספק אם עוד נותר לארמייה השנייה כוח למתקפה נרחבת.

ולעומת זאת: חטיבת גבי החלה כבר בשעה 22:00 לצלוח מערבה, וחטיבת נתק’ה תצלח מיד אחריה. הלילה ינסו שנית לפתוח – בכוח צנחנים מחטיבת עוזי יאירי – את ציר “טרטור”, וברגע שייפתח – יוסע בו גשר הגלילים אל התעלה.

ומכאן – אל מה שיתרחש מחר:

“נתקוף בצורה זהירה מאוד. לא נעלה על מערכים עם חי”ר ועם הרבה טילי נ.ט.. אנו לא רוצים אבדות – אלא לירות מרחוק, יפה, בזהירות," אומר דדו. “הניסיון המתגבש אצל כוחותינו – להגיע לקרב שריון בשריון, ולפסוח על מתחמי החי”ר שבדרך. שני המאמצים של מחר יבוצעו במגמה להיכנס אך ורק לקרבות טנקים."

השינויים בתוכנית “אבירי לב”

שעה קצרה לפני כן אירעה תקלה בגשר הדוברות, אחת הדוברות ניתקה, ומעבר הטנקים נעצר. הפעם ההוראה היא – לא להשתהות עוד, כי אם להמשיך ולצלוח על גבי הדוברות.

“הכוונה היא, שהאוגדה של ברן – החטיבות של גבי ושל נתק’ה – תהיה היום בגדה המערבית. כרגע קשה מאוד לקבוע תוכנית, כי המצב האידיאלי ששרר מבחינתנו לפני ארבעים ושמונה שעות – כשאתה נכנס למרחב פרוץ וקובע לאן אתה נע – שוב אינו קיים. עכשיו אתה נוסע באותו כיוון, שתוכל ‘לחטוף’ בו רק שטחים, שכוחות אויב, אשר הוזרמו לשם בינתיים, טרם תפסו אותם. הכוונה הייתה, מכל מקום, שמאמץ חטיבתי אחד ינוע מערבה, אל האזור שיש בו סוללות קרקע־אוויר, ישמיד אותן, יעלה על רכסי ג’ניפה, יתפוס שטח גבוה ויֵאחז. חטיבה שנייה צריכה הייתה לנוע דרומה כדי ליצור קו קדמי רחוק ככל האפשר בדרום, לפני שייתפס על ידי המצרים. לנבא קשה – אבל אפילו כבר הגיע לשם האויב, ייתכן שיצליחו. אם יֵלך לנו טוב, ייכנס אריק עם חטיבה נוספת – אבל זה יהיה כבר בבוקר. חטיבה אחת שלנו כבר נמצאת במערב, ואם יתייצב במזרח ראש גשר – יוכל אריק להשאיר שם את סגנו, ואילו הוא יצלח עם כוח נוסף וינוע צפונה – במגמה לתקוף סוללות קרקע־אוויר.”

החלטה זו הייתה שינוי מן התכנון המקורי של “אבירי לב”, וסיבת השינוי – השיבוש החמור בשתי היממות הראשונות, שהביא להקדמת צליחתה של אוגדת ברן וללחימת אוגדת שרון במזרח. על פי התכנון המקורי, צריכות היו שתי האוגדות לתקוף דרומה – אוגדת שרון באזור הקרוב לאגם המר הגדול, ואוגדת ברן מערבה משם, ברכסי ההרים ובאזור המדברי; עכשיו יתעורר הצורך לצרף כוח שלישי. על כך יוחלט בהתאם למהלך יום הלחימה הקרוב.

“אני לא מניח שהצלחתנו תהיה מלאה וכי נשתק את כל תשע סוללות הטילים, אך חלק בוודאי ישותק. רק אז נדע באיזו מידה יהיה עלינו להפעיל את חיל האוויר לשיתוקן של סוללות נוספות – ועד כה נוכל להימנע מהסתכנות בזה… המגמה הכללית היא, שברן ינוע מערבה, לאזור הרכס, שהוא גם שטח שולט וגם מלא מחנות ומחסנים. אותם כוחות שייוותרו בקרבת התעלה – יישארו לכודים שם, או יתחילו להיסוג מערבה. אם נשתק את טילי הקרקע־אוויר, יישארו בגזרה המרכזית דיביזיית השריון ה־ 21 ודיביזיית החי”ר ה־16, יוכל חיל האוויר מחר לתקוף אותן בלי חשש מפני הטילים."

“נתפוס את ‘מיסורי’ – יהיה לנו ראש גשר של צבא מכובד”

גם בשעת לילה מאוחרת זו, מוסיפה להטריד את הרמטכ“ל רפיפותו של ראש הגשר. בינתיים תוקן גשר הדוברות, וכל הלילה הוסיפו לצלוח הכוחות – הן עליו והן על גבי דוברות ו”תמסחים“. משעברה כל חטיבת גבי, החלה לצלוח – בשעה 03:00 – חטיבת נתק’ה, ובשעה 05:30 כבר הייתה כולה בגדה המערבית. חטיבת גבי נעה מערבה, לעבר צומת “צח”, ואילו חטיבת נתק’ה מעט יותר צפונה, לשדה התעופה דוור־סואר. עד מהרה ייתקלו בתגבורות מצריות, שהוחשו לעבר החזית – מתוך מצרים הגיעו הכוחות של הדיביזיה המשוריינת השלישית והדיביזיה הממוכנת ה־23, ואילו מצפון שוגרה חטיבת צנחנים לעבר סרפאום, האזור שנמצאו בו הצנחנים של חטיבת דני מט. גם בגדה המזרחית הייתה הזזת כוחות – ומצפון ראש הגשר של הארמייה השנייה מוחשים, ככל הנראה, כוחות מן הדיביזיה המשוריינת ה־24 לעזרת הדיביזיה ה־21 ב”מיסורי".

החשש מפני “מיסורי” הוא שהביא להטלת עוד משימה חשובה על אוגדת שרון: "ביקשתי, שיבצעו זאת הלילה, אך כיוון שהלילה אינם יכולים – אני מקווה שיעשו זאת מחר בבוקר, ולא מחר בלילה: לנוע עם הצנחנים לאורך תעלת המים עד לגשר מצרי, כלומר להתקדם בגדה המערבית צפונה עוד שלושה־ארבעה קילומטרים. בזה לא רק נסתום להם את אחד הגשרים, ואולי גם ננתק את צינור המים ואת צינור הדלק – אלא נתפוס את הרמפות הנוראיות שהקימו כאן, בגדה המערבית של התעלה. אם נצליח להציב על רמפות אלה – לא הרבה, שתי מחלקות טנקים – נתחיל לירות ממערב על ‘מיסורי’, פלוס סיוע אווירי מסיבי, יש לנו סיכוי למוטט אותו; ואם נתפוס את ‘מיסורי’, שהוא השטח הגבוה מצפון־מזרח לראש הגשר, יהיה לנו סוף סוף ראש גשר של צבא מכובד.

“מה שאנחנו עושים בינתיים,” מדגיש דדו, “אינו אלא עוצבה – עוצבה צה”לית טיפוסית. ראש הגשר הזה הוא עדיין פצפון."

האם מאמין הוא, ש“מיסורי” ייכבש מחר? אין הוא בטוח בכך. הצלחה תהיה אולי חלקית בלבד. “דבר אחד בטוח: עד הבוקר יהיו לנו בצד השני 100 טנקים – ואילו המצרים, אפילו יגלו הרבה אומץ לב ויעילות לא נורמלית, לא יוכלו לרכז יותר מ־400. ואז – יש להם בעיה. אנחנו פה מתחילים בקרבות שריון בשריון, ויש לנו ראש גשר של ברזל. אבל אנחנו חייבים להרחיב אותו ב’מיסורי' ולהוסיף כוח במערב, מפני שרגל אחת כבר תקענו – ורגל בריאה!”

“אין למסור הצהרות לעיתונות”

אותה פיסקה בהודעת ראש הממשלה מן ה־16, בכנסת, שבישרה על פעילות צה“ל “גם בעבר המערבי של התעלה”, הרגיזה את שר הביטחון, כמסופר לעיל, וזו הייתה גם דעתו של דדו. האלוף טל ומפקדים אחרים סיפרו, שהדרג המדיני הוא שיזם הכללת פיסקה זו, ואילו הם מיתנו את הנוסח המקורי, אך גם הבהרה זו לא היה בה כדי למנוע השפעה אפשרית של הידיעה על פעילות נרחבת של צה”ל בתוך מצרים. החשש מפני ההכרח להחזיר את הכוח אל הגדה המזרחית, צעד שינוצל על ידי התעמולה המצרית, אולי נעלם, אבל עדיין רצוי היה להמעיט בפרסום הישגים, גם כדי לקיים את “ערפל המלחמה” וגם כדי לא להזמין דווקא עכשיו עזרה מדינית לצבא המצרי. על השלטת מדיניות זו הקשתה ה“דבֶּרת” של מפקדים בכירים ולהיטותם לפרסם מעשיהם באוזני כתבים צבאיים. לפיכך יצאה כבר בצהרי ה־17 פקודה בחתימת הרמטכ"ל, שהופנתה אל אלופי הפיקודים ואל מפקדי האוגדות:

אין למסור כל הצהרות, או ראיונות לעיתונות, פרט למתואם עם דובר צה"ל.

בשעת לילה זו חוזר דדו ומדגיש:

"בינתיים אני מקפיד מאוד, וכך גם הוריתי לפינייה (תת־אלוף להב, דובר צה"ל), לומר אך ורק, ‘כוחותינו לוחמים בצד השני.’ אנחנו לא אומרים: ראש גשר. לא אומרים: מתקפה. מדברים בטון צנוע. יהיה לנו מחר מאחז רציני, נתחיל לפתח מתוכו התרחבות – אז אפשר יהיה להודיע, שהתחלנו לפעול ביתר רצינות בצד השני. בינתיים זה עוד לא זה. אני מקווה שנשתלט על שדה פאיד, שאומנם לא היה מאויש, אבל הוא שדה תקין, שיאפשר לנו לתחזק את הכוחות שלנו. כשנקים סוף סוף את גשר הגלילים ואת גשר היוניפלוט, נעמוד עם ראש גשר רחב, שדה תעופה וכוח גדול – אז נפרסם. אבל זה לא יקרה כנראה גם היום, כי אם רק מחר, ב־19.²⁹⁶

שעה 08:37

בשעה זו כבר ברור למצרים, כי המתרחש בגדה המערבית חמור הרבה יותר, והצליחה אינה פשיטה של טנקים ספורים, כפי שניסו לתארה תחילה. חרדת המפקדים הבכירים – בעקבות התערבותו האישית של סאדאת – הגיעה לכך, שמפקד הדיביזיה ה־16 יצא אישית בראש פלוגה לחסום את ציר “טרטור”. לשעה קצרה אף עלה הדבר בידו, אבל הבוקר שוב פתוח הציר ומתחילה גרירת גשר הגלילים אל התעלה. רואים תנועה גדולה ממזרח למערב בראש הגשר של הארמייה השנייה – מפַנים טנקים, חרמ"ש וצנחנים.

מאז עלות השחר תוקפות חטיבת חיים (אוגדת שרון) וחטיבות גבי ונתק’ה (אוגדת ברן), ולפי התמונה בשעה זו נכבשו מתחמי “צח”, “ערל” ו“גשירה”. עד עכשיו נפגעו בין שלושים לארבעים טנקים מצריים. חטיבת חיים נמצאת בתוך מרחב ארטילריה, וכבר שותקו רבים מקני התותח היורים בלי הרף על אזור הגשרים. כוחות גבי נעים בשעה זו לעבר בסיסי הטילים ב“סנסון”, קרוב לשדה התעופה של פאיד.

דיון על מטרות המלחמה בתום “שלב מלחמת הקיום”

בשעה זו מתקיים ב“בור” הראשון בשורת דיונים, להערכת המצב, שייערכו היום, בגמר “שלב מלחמת הקיום” של מלחמת יום הכיפורים, בלשונו של האלוף טל. משתתפים גם האלופים ויצמן, זאבי, זעירא, יריב, עמית וקצינים נוספים.²⁹⁷

“עד לאותו יום,” אמר האלוף טל, בשיחה לצורך כתיבת ספר זה, “לא נתקבלה כל החלטה אסטרטגית, ברמה לאומית, על מטרות המלחמה. אם עד עכשיו לחמנו על עצם הקיום, ואת השלב הזה עברנו – צריכה מטרת המלחמה להיות, הפסקתה מהר ככל האפשר וביתרון הגדול ביותר שניתן להשיג. כשעשיתי את חשבון הפוטנציאל של המשאבים, שלנו ושלהם, בראייה של שנה אחת קדימה, הגעתי לכלל דעה, שלהפוך את הגלגל האסטרטגי־מדיני, כאילו יום כיפור לא היה, אין ביכולתנו. אני הערכתי, כי כבר עכשיו יש לנו 1,000 אבדות, ובקריאת ביניים אמר דדו, כי לדעתו המספר גבוה יותר. לפיכך, המלצתי אני על אחד משני המהלכים: פורט סעיד, או כיתור הארמייה השלישית. דדו הסכים להנָחותַי, אבל לא קיבל את המסקנה. הוא טען, כי עלינו לחזור למטרות המקוריות, המונחות ביסוד תורת הלחימה שלנו וכל התכנונים האופרטיביים שמלפני המלחמה. פה הייתה אי־הסכמה בינינו. אבל הייתה זו החלטה אסטרטגית – ומה שסיכם דדו באותה הערכת מצב, הייתה החלטה על המשך המלחמה, כפי שבפועל אכן התנהלה בימים הבאים – והיא התנהלה נכון.”

וכמין סיכום של כל אותו פרק, למן הימים שקדמו למלחמה, הוסיף טל ואמר: "לי לא ידועה דוגמה בדברי הימים של ניהול מלחמה בלי אף שגיאה אסטרטגית, ברמה זו של ניהולה הכולל, כמו מלחמת יום הכיפורים. הערבים, לעומת זאת, ממש כשם שהיו מצוינים במה שקדם ליום הכיפורים ובתוכנית, הנה משנורתה הירייה הראשונה, הפסיקו לנהל מלחמה, וכאשר אני מדבר על הרמה האסטרטגית־הלאומית ועל הדרג הצבאי – אני מדבר על איש אחד, על דדו.²⁹⁸

שעה 10:50

חרף הבשורות הטובות – מוסיף דדו לחשוש מפני התפתחויות שליליות מצפון לראש הגשר, בגדה המזרחית. ב“סרוק”, כ־4 ק"מ מצפון לאזור הצליחה ולגשר היחיד, ניצבת בהגנה חטיבת אמנון, ולה פחות מ־30 טנקים. הואיל וכ־70 טנקים מצריים עומדים לפתוח בהתקפה לעבר “סרוק”, מורה דדו לתגבר מיד את אמנון:

“אם בולמים עכשיו התקפה שלהם ומשמידים הרבה טנקים, זה הדבר הכי חשוב לטובת ראש הגשר.” כך גם חשובה התקדמות מקבילה צפונה, בגדה המערבית של התעלה.

באותה שעה – קרוב לאחת־עשרה – מעלה גונן הצעה לתגבר את הכוח הלוחם במערב בחלק מאוגדת קלמן, שכן עוצמת ראש הגשר של הארמייה השלישית נחלשה ביותר עם חיסול חטיבת הטנקים ה־25.

לא יוצאות דקות אחדות, ובר־לב מזהיר מפני הסכנה האורבת מ“מיסורי” – אותו קוץ ממאיר באגפו הצפוני של אזור הצליחה. לדעתו, אין להעביר כל כוח משתי החטיבות (של טוביה ושל אמנון) אל הגדה המערבית לחיזוקה של אוגדת שרון. יש לקיים את האחיזה ב“סרוק” ואת הכוח המאיים על “מיסורי” ממזרח. יש להפעיל על “מיסורי” את חיל האוויר ולהרחיב את ראש הגשר כלפי צפון, כדי לצמצם ככל האפשר את יעילות התקפותיו – מורה עכשיו הרמטכ"ל לפיקוד הדרום. אם יצליחו כוחות הארמייה השנייה, הלילה ומחר בבוקר, לרכז צוותי קרב, עלולים הם לנתק את כוחותינו במצרים.

פרשת “מיסורי” – צריך להקדים ולומר – לא תרפה מדדו עד להפסקת האש.

בהמשך אותו דיון, מעיר עזר ויצמן לרמטכ"ל: תשתדל לקחת את פאיד [הכוונה לשדה התעופה שם – ח. ב.]. יהיה לך ראש גשר נהדר – – –

הרמטכ"ל: – – – בשביל להשתמש בפאיד, צריך לנקות פה סוללות [של טילי נ.מ. –ח. ב.]. בלי זה לא נטוס לפאיד. – – – ברן רץ כרגע לשתי סוללות. הוא רץ להשמיד אותן.

שעה 12:00

הדיון הממושך קרב לסיכום.

על פיסת נייר רושם דדו ראשי פרקים:

"מטרות המלחמה:

1. מניעת הישג צבאי ופוליטי.

2. השמדת כוחות אויב.

3. לסיים במצב צבאי ופוליטי טוב יותר משהתחילה.

הרמטכ“ל סבור, שגם כיום ניתן עדיין לעמוד על אותן המטרות. חושש מכך שלא תהיה הפסקת אש וייווצר מצב של מלחמת התשה חדשה. לכן, השאיפה – להשמיד את הצבא המצרי.”

בשולי הפתק רשום – שעה 12:40 ²⁹⁹.

האם יש תכלית להמשך הלחימה? – מעלה האלוף טל שאלה עקרונית.³⁰⁰ עד לשעה זו הגיעו אבדות צה“ל ל־906 הרוגים, 266 הרשומים כנעדרים, 77 שבויים ו־4,204 פצועים. ספק אם תוך כדי לחימה יש ביכולתנו לבנות כוח שיאפשר הכרעה צבאית, כלומר הכתבת תנאים לאויב או השמדת צבאותיו. מאידך גיסא, ניכרים כבר עכשיו סימני התפכחות אצל הערבים, ואם תסתיים המלחמה בכך, שיספגו מהלומות רציניות, יוחזר לישראל כושר ההרתעה. מטרה מרבית לסיום המלחמה יכולה להיות הארמייה השלישית, אך גם כיבוש פורט סעיד ותפיסת מאחז בחופו המערבי של מפרץ סואץ יהיו מבצע־סיום מרשים. מכלל “הן” של טליק ניתן לשמוע את ה”לאו" – הסתייגות מן החדירה בכוחות גדולים לתוך מצרים, מערבה, דרומה וכן צפונה, לעבר איסמעיליה.

שונה ראייתו של דדו בשעה זו, בתום היממה השתים־עשרה למלחמה: “בימים הראשונים היה לנו קשה מאוד, ואני פיקפקתי מאוד אם ניתן יהיה להשיג מטרות מלחמה שהוגדרו על ידינו, כאשר חשבנו שתיפָתח כאשר אנחנו ערוכים ומגויסים,” הוא אומר. “בינתיים נמשכה המלחמה. בסוריה – כבר השגנו את מטרותינו, ואנו נמצאים היום במצב צבאי טוב יותר משהיינו לפני המלחמה. ואילו בתעלה – בינתיים מצבנו כזה, שיש בו סיכוי. לכן איני רואה כל צורך בשלב זה לשנות את המטרה, כי אם לעשות מאמץ עליון להשגתה.” פירושו של דבר – פגיעה מרבית בצבא המצרי, כדי שמצרים תצא מן המלחמה בלי שתוכל להצביע על הישג כלשהו, שיצדיק את כניסתה לתוכה. אך יש שיקול נוסף להכרח בהמשך המלחמה.

יש לשאוף להכרעה, מחשש מלחמת התשה

“מה שהתחדש לי במלחמה זו – הסכנה שלא תושג הפסקת אש, אלא נמצא עצמנו במלחמת התשה ממושכת. כדי להימנע מאפשרות כזאת, יש לשאוף להכרעה, וזוהי כרגע משימה הקונקרטית, ובה אני מציע להצטמצם. כשנגיע למצב מבצעי טוב – נוסיף גם מאמצים אסטרטגיים. אם יימצא ראש גשר בעוד יום יומיים במצב יותר טוב, תהיה נשקפת סכנה לארמייה השלישית וכדומה – נוסיף לחצים אחרים.”

הפסקת אש על בסיס נסיגה הדדית, בשתי החזיתות, אל הקווים של בוקר יום הכיפורים היה דדו מעדיף גם היום, אלא שסיכוי לכך אין הוא רואה, ורק פגיעה נוספת בצבאם תאלץ את המצרים להסכים להפסקת אש. מכאן המסקנה: את המלחמה בגדה המערבית יש להמשיך, ובמלוא העוצמה.³⁰¹

בשעה שנתקבלה אותה “החלטה אסטרטגית” – התקיים מעין “דיון אסטרטגי” גם בקאהיר. כפי שנודע לאחר זמן, הניח ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, לפני סאדאת – באותו 18 באוקטובר – תצלומי אוויר רוסיים, שגילו את ממדיה של הצליחה הישראלית. סאדאת עצמו סיפר, כי הרמטכ“ל המצרי הציע לו – כנראה אור ל־19 – להחזיר את כל הצבא המצרי לגדה המערבית. בטרם האיר היום, נתן סאדאת את הסכמתו לכך, שהסובייטים יתבעו הפסקת אש מיידית. כלומר, תוצאותיו המדיניות של אותו מהלך צבאי, שסוכם ב”בור" בצהרי ה־18, היו דרמטיות אף יותר ממשיער דדו באותה שעה.

שעה 13:05

לאחר התייעצות עם בר־לב, מתקבלת החלטה להעביר כוחות נוספים לגדה המערבית. המצרים תפסו את המתרחש – יסביר דדו מעט יותר מאוחר את החלטתו לראש הממשלה – הם מחישים כוחות אל הגדה המערבית, הן מראשי הגשר של שתי הארמיות והן מלבה של מצרים, ומעתה המירוץ הוא על “מי יתפוס יותר מהר יותר שטח.”

הלילה יועבר חלק גדול מאוגדת קלמן, בראשותו של מְפקדָהּ. היחידות שתישארנה בגדה המזרחית, מול הארמייה השלישית, תתארגנה כעוצבה נפרדת, בפיקודו של אל"מ ישראל גרנית.

שתי החטיבות של אוגדת ברן לוחמות היטב – זה הרושם המתקבל ב“בור” – אך בניגוד לידיעות קודמות, טרם נכבש צומת “צח”, וקרבות כבדים מוסיפים להתנהל שם. כמה סוללות של טילי קרקע אוויר כבר שותקו על ידי שתי חטיבות אלה. עכשיו מחליטים להעביר אל הגדה המערבית גם את חטיבת אריה קרן.

הרמטכ"ל דוחה הצעה שינהל אישית את חזית הדרום

מאז אמש יושב דדו ב“בור” – עובר מדיון לדיון, מהחלטה להחלטה. בשל החיכוכים הנמשכים בפיקוד הדרום – הציע לו אחד האלופים, שיֵשב הוא עצמו בחפ"ק ומשם ינהל את המלחמה.

“כשאני יושב שם כל היום,” אומר דדו, “אני מנהל אומנם את הקרב, אבל אינני מתפנה לחשוב על יום המחר, אני לא עושה הערכת מצב. לניהול החזית הורדתי את חיים.”

“אתה מדבר על הפרינציפ – ואני מדבר על המצב,” חוזר וטוען אותו אלוף. “ביחסים שהתפתחו שם – זה לא עובד. ובייחוד עכשיו – כשראשון עבר ברן את התעלה!”

גם אם יֵשב הוא עצמו בדרום – אומר דדו – לא תמיד יוכל לתת פקודות. כשטוען מפקד אוגדה שפקודה מסוימת אינו יכול לבצע, אי־אפשר לומר לו סתם, “פקודה!” – “אלא אם כן אהיה אני בעצמי למפקד אוגדה.”

הוא מודע היטב לטענה, שאין מפקדים בכירים מבקרים מספיק בקווי החזית ואין להם התרשמות ישירה מן המתרחש שם, טענות שנשמעו בדיונים ושניתן להן ביטוי בכלי התקשורת. בהזדמנות אחת, לאחר המלחמה, אף הגיב על רמיזה כזאת:

“אני חולק במפורש על אחת התיזות של אריק [שרון], שהבעיה של הפיקוד היותר גבוה – אם בדרום ואם במטה הכללי – הייתה חוסר התרשמות מן השטח עצמו. אנחנו כולנו סוסי מלחמה ותיקים. ואני עוד לא פיספסתי אף מלחמה. הייתי בשטח – בכל המלחמות ובכל הדרגים, ואני יודע בדיוק למה צריך לבוא לשטח – לראות מפקד, להחליף מילה, להתרשם, לקבל את תמונת המקום המסוים, הרגע המסוים – אבל בתצפית אי־אפשר להתרשם מחזית שרוחבה 180 קילומטרים. ואם יודע הדרג הגבוה מה קורה, או אינו יודע – זו תוצאת דבר אחד בלבד, הדיווח של הדרגים הכפופים, אמיתות הדיווח, ההזדהות עם המשימה.” הוא אף הצביע על דוגמה: "אפשר לתקוף את ‘מיסורי’ ולהעמיק לתוך הארמייה השנייה – ואפשר להחליט שזה מיותר ובמקום זאת לנוע לגדה המערבית, לאורך התעלה, צפונה. אלה הם שני רעיונות טובים – אבל צריך להחליט על אחד מהם, ובו להשקיע את כל המאמצים. אך כשמחליט מישהו על מאמץ אחד ומישהו מחליט על מאמץ שני – ומתפשרים – לא משיגים לא את זה ולא את זה.³⁰²

שעה 14:45

מוצגים תכנונים לאותם “הישגי מינימום”, שנדונו בשעה מוקדמת יותר, כגון כיבוש פורט פואד ופורט סעיד בצפון.

דדו מבהיר היטב את עמדתו, שעכשיו יש לרכז את כל כוחות היבשה ואת חיל האוויר בהבטחת הצלחתו של המאמץ הגדול האחד. “אני רואה את הסיכויים שלנו להכריע את הצבא המצרי. לזה אנחנו מרכזים הכול. התוכניות המוצגות היו טובות למצב, שבפרוץ המלחמה הייתה היוזמה בידינו. לא זו המלחמה הזאת. במלחמה הזאת אנחנו מבקיעים לעצמנו דרך בכוח. בכוח ובשחיקה. ואנחנו צריכים להיזהר שלא לעשות שום דבר מיותר.”

שעה 15:50

בבוקר תקף חיל האוויר בסיסי טילים בגזרה הצפונית של חזית התעלה, ונפגעו כמה ממטוסינו. בחילופי דברים בין שר הביטחון לבין דדו, גילו שניהם מורת רוח מפעילות זו, שלא הייתה חלק מן המאמץ העיקרי – הצליחה.

עכשיו – בדיון שהוא מקיים עם מפקד חיל האוויר – שב דדו לעניין זה: ההכרח לרכז את כל הכוחות במשימה הגדולה שלפני צה"ל.

בקולו יש הפעם איזו נימה של קוצר רוח. האם רוגז הוא על היעדרותו של האלוף פלד מדיון ראשי האגפים שהתקיים הבוקר, ושמא זהו אותו כאב על היפגעותם של המטוסים?

לרכז המאמץ האווירי על “מיסורי” והגזרה הדרומית

“אני חושש, שאנחנו לא מספיק מרושתים. קנטרה, למשל, מעניינת היום את זְקֶנְתִּי – לא הסוללות של טילי קרקע־אוויר ולא סיוע קרוב. אני צריך סיוע ל’מיסורי' ולגזרה הדרומית.”

ההצעה לפעילות נוספת בגזרה הצפונית – מטעם זה או אחר – אינה אקטואלית, אומר דדו, וזה אף לא ישתנה – ודאי לא בארבעים ושמונה השעות הקרובות. הוא תובע תיאום מלא והכפפת כל תוכניות חיל האוויר לאותו מאמץ עיקרי.

וכך – בזה אחר זה – בשיחות עם האלוף חופי ועם האלוף גביש.

וכך – עד שמורה השעון – ארבע־ארבעים־וחמש אחר הצהריים. בעוד כשעה וחצי תתקיים בלשכת שר הביטחון פגישה עם עורכי העיתונים היומיים. כמעט ישר משם יֵלך לישיבת הממשלה. פעם ראשונה מאז העירו הטלפון האדום – לפני שלוש מאות שעות – מתעורר בו הדחף: לקפוץ לביתו, לומר שלום, להתקלח, להחליף בגד, לחזור. עד רמת אביב וחזרה – עשר דקות הלוך ועשר חזור.³⁰³

שעה 16:50

“הרמטכ”ל יצא לביתו (פעם ראשונה מאז תחילת המלחמה)" – כך הנציח קצין תורן את הביקור הזה ביומן האירועים.

שעה 18:15

“הרמטכ”ל חזר" – הקפיד היומנאי להנציח גם זאת.

85 דקות ברוטו.

רק זאת שכח לציין – שזהו האחרון של סוכות, שמיני עצרת, שמחת תורה.

"עם חבר’ה כאלה – "

בדרום שוהה היום סגן הרמטכ"ל – והוא מעדכן עכשיו את דדו במפורט על מהלך הלחימה בגדה המערבית.

מעט מוקדם יותר סיפר לו האלוף גונן, בין השאר, על גדוד הטנקים בפיקודו של עמיר יפה, שליד פאיד השמיד 40 טנקים מצריים, ודדו לא התאפק וצהל: “עם חבר’ה כאלה אי־אפשר להפסיד את המלחמה!”

כך עכשיו, כשהוא שומע מפי טליק על ההישגים ביום הראשון שלחמו בגדה המערבית עוצבות שריון אחדות.

ובכל זאת: עדיין יש צורך להשלים את המשימה הראשונה במעלה – שיתוקן של סוללות הטילים. הטנקים והארטילריה ופשיטות של חי"ר יפלסו על היבשה נתיב למטוסים בשמים. וככל שישותקו יותר סוללות עד לבוקר – כן ייהנה מחר חיל האוויר מיתר חופש פעולה, והתקדמותם של כוחות היבשה תהיה קלה יותר.

עכשיו נפגש דדו עם אנשי חיל האוויר לתכנון פעילות החיל מחר.

מחר – מדגיש דדו – כבר יפעלו במצרים כוחות של שלוש אוגדות (בלילה יעבור קלמן), אשר יחד ימנו כ־300 טנקים. חיל האוויר יצטרך לבלום את התקדמותם של כוחות התגבורת שמחיש הצבא המצרי לחזית – בצירים מקאהיר – וכן לסייע לחטיבות הטנקים לפרוץ מתחמים מבוצרים, הנתפסים והולכים עכשיו בגדה המערבית.

ולאחר מכן, דיווחו של אלוף פיקוד המרכז, יונה אפרת, על הכנות הנעשות למקרה שהירדנים יחליטו – למרות הכול – להצטרף למלחמה: דדו עצמו מניח, כי למרות שהתקפה כזאת עודנה אפשרית, לכאורה – אין היא סבירה ביותר. (כזכור, כבר בראשית המלחמה “הימר” על כך, והעביר אוגדה מן המרכז לחזית הצפון.)

ולאחר מכן: הפגישה עם עורכי העיתונים בלשכת שר הביטחון, אשר שב לפני שעה קצרה משהייה נוספת בחזית הדרום.

" – ועם חבריה כאלה"

מן הפגישה עם ועדת העורכים – יֵלך דדו לישיבת הממשלה. אך קודם לכן, יש ליישר איזו סוגיית צנזורה – שאפשר לראותה כשאלה של קונפליקט בין “מדיניות פרסום” לבין “יֵצר פרסום”.

רשות השידור עומדת לשדר את הידיעה הבאה:

“שר הביטחון דיבר היום, בדרום, באוזני כתבי חוץ ואמר, כי תפסנו את היוזמה בחזית המצרית, נוסף על היוזמה שהישגנו בחזית הסורית. בתשובה על שאלה, אמר דיין, כי צפויות הפתעות הן למצרים והן לאלה שעוקבים אחר מהלך המלחמה – המצרים לא העריכו כהלכה את יכולתנו לעבור ממגננה להתקפה והסתמכו יותר מדי על מתקניהם הדפנסיביים.”

ידיעה זו – טוענת הצנזורה – נוגדת את המדיניות שהוחלט עליה שלשום לפי דרישתו הנמרצת של שר הביטחון: להמעיט מחשיבות הצליחה ולא למסור כל הודעות ולא לתת כל ראיונות.

בטרם יּותר שידורה, טעונה ידיעה זו אישור מיוחד של הרמטכ"ל.

נוסח זה של הידיעה מתמיה את דדו, דווקא משום הביקורת שמתח שלשום שר הביטחון על הודעת ראש הממשלה בכנסת וכן על דיבורים מיותרים מצד “הדרג הצבאי”, והוא משגרו אל משה דיין, בצירוף פתק:

“זה לא תואם את הקו של ה־’down>', שאנו נוקטים עד לרגע זה. אם אכן התכוונת שהדברים יפורסמו, עלי לדעת זאת – אלעזר.”

על אותה פיסת נייר רשם דיין בתגובה:

"לא אכפת לי שהדברים יצונזרו, אבל אמרתי אותם לכתבים זרים וחוששני שלא ניתן למנוע.³⁰⁴

שעה 21:00

זוהי הופעתו הראשונה של הרמטכ"ל בישיבת הממשלה מאז ה־14 בלילה, כאשר הוחלט – לאחר דיון ממושך וקשה – על הצליחה. עכשיו – בתום שלוש היממות הראשונות ללחימה בשתי הגדות והיום הראשון להצטרפות אוגדת ברן בטנקים רבים – יכול הוא להגדיר את המבצע כהצלחה. בימים אלה עברה בחזית הדרום היוזמה כולה לידינו. אנו יוזמים את מהלכינו שלנו, וכתוצאה מכך גם מכתיבים את מהלכיו של הצד השני.

דדו מצביע על המפה שנתלתה בחדר הישיבות הארוך של הממשלה בקריה, תוך שהוא סוקר את קרבות הימים האחרונים ומדגיש את התרחבות אחיזתנו בגדה המערבית מאז הבוקר.

“עכשיו אפשר לקרוא לכך ראש גשר מבוסס. מחר, אני מעריך, יהיו לנו במצרים 250 טנקים, וזהו כוח רציני, שיהווה בעיה מן המדרגה הראשונה למצרים.”

ואכן, באותה שעה עצמה כבר עמדה במדרגה גבוהה כל כך, עד שהנשיא סאדאת יצא אל המפקדה הקדמית של הארמייה השנייה, כדי לפקח אישית על ניהול המערכה.

גשר הגלילים הונח, הלילה תצלח אוגדת קלמן

לאחר שנכשלו, גם אתמול וגם היום, התקפות הנגד הראשונות שלהם, החלו המצרים להטיל לקרב כל כוח שנמצא להם – סיפר הרמטכ"ל לשרים. מאמצים אלה לא הפריעו להרחבת ראש הגשר, ובשעת ערב זו כבר מונחים על התעלה שני גשרים – גשר הדוברות וגשר הגלילים, שהעברתו נסתיימה בראשית הערב.

הלילה יצלחו גם כוחות מאוגדת קלמן, ומחר כבר יילחמו שלוש אוגדות בגדה המערבית: אוגדת ברן תפעל במרחב ג’בל ג’ניפה ותנוע דרומה; אוגדת קלמן תפעל בתיאום עם אוגדת ברן – בעקבותיה וממערב לה; אוגדת שרון תפעל מצפונו של ראש הגשר, בשתי הגדות, ומשימתה העיקרית: הרחבת ראש הגשר כלפי צפון וכלפי מערב.

מחר אנו מתכוונים לעשות מאמץ אווירי עליון, וכדי להבטיח לחיל האוויר חופש פעולה, תקפו כוחות היבשה סוללות טילים. מתוך 54 סוללות טילי קרקע־אוויר שהיו שם עד לפני ימים אחדים, לא נותרו עתה אלא 20. אך אף שהמצב השתפר בהרבה – עלולים אנחנו גם מחר לאבד מטוסים.

ובסכמו את דבריו בממשלה באותו לילה, מוצאי שמחת־תורה, אמר דדו:

"כאשר הקדמתי ותיארתי את המבצע הצפוי, הצגתי מודל פסימי ומודל אופטימי. אין הקרב מתנהל בפועל על פי המודל היותר אופטימי, זה שצפה התמוטטות מוחלטת של הצבא המצרי, כי אם על פי מודל ריאלי וטוב. מדי יום אנו משפרים את מצבנו ומגיעים להשמדה רצינית של כוחות אויב. היום איבדו המצרים לפחות 150 טנקים ו־19 מטוסים, בהם 9 מיראז’ים. נוסף על כך, היפלנו להם 6 מסוקים. הם לא הצליחו בניסיונם לחסל את ראש הגשר – – –

"הצבא המצרי שוב אינו זה של 67'. אך מתחילות להגיע לאוזנינו זמירות מוכרות – הן ממטוסים מצריים, שפשוט זורקים את המטען ובורחים, הן ממפקדים היורים בחיילים נסים – – –

"אף־על־פי־כן, אין זה מה שהיה ב־67', כאשר הייתה אצלם פאניקה והצבא כולו התמוטט וברח. לנו יש שחיקה ואבדות. על מה שנגרם לנו היום אין לי עדיין נתונים מדויקים – אבל נפגעו לנו כמה עשרות טנקים. אך הואיל וכל הטנקים שנפגעו נשארו בשטחים הנמצאים בידינו, מתקנים חלק מהם. יש וטנק שנפגע חוזר לפעולה בתוך שעתיים.

"אני מעריך שמחר ישתפר המצב, אך התפתחויות דרסטיות אין עדיין. יש התפתחויות ריאליות – קרבות שיש לנו בהם הצלחה, ואולם זו הצלחה איטית, שאנו משלמים תמורתה.³⁰⁵

יום שישי – 19 באוקטובר

שעה 00:0 ³⁰⁶

היום שיצא – שמחת תורה. היום שנכנס – ערב שבת. פה, ב“בור”, אין הבדל בין יום לבין לילה, בין חול לבין מועד.

בשובם מזירות המלחמה, מספרים מפקדים על חזיונות סוריאליסטיים – על רכב קרבי שכוסה בסכך, זכר לסוכה; על איש חב“ד המגיש אתרוג ולולב ללוחם, שיֵברך עליהם, בטרם יניע את הנגמ”ש; על הערב הזה, ברקע רעמם של התותחים, שעמדו בו אנשי מילואים בדיונות ורקדו עם ספר תורה של הרבנות הצבאית.

פה – הכול בְּרצף לא פוסק. דדו חזר מישיבת הממשלה, טליק מן השהייה בחזית הדרום.

טליק מספר, כי הוחלט להעביר את חטיבת אמנון, זו שהגנה על ראש הגשר מצפון, אל הגדה המערבית: לאריק יש “קֵייז”, אמנון והמג"דים שלו לחמו כמו אריות.

“פה מחלקים כיבודים?! לחמו טוב?!” – מטיח דדו – “לחמו ולוחמים הלאה, במקום שצריך!”

חסר לי, שמחר יסגרו לי את ראש הגשר"

בהתרגשות מתאר טל את הקרב שעומדת בו חטיבת אמנון זו היממה הרביעית, שלא לדבר על מה שהתנסתה בו בפרוץ הלחימה, שהרי זו החטיבה שהייתה פרושה לכל רוחב התעלה: “התפוצצו טנקים, עומדים טנקים שרופים ומפויחים ובהם הרוגים. בשדה מוטלים הרוגים שלא הובאו לקבורה. היה כאן שדה קטל, שלא היה כדוגמתו – גם חטיבת אמנון דפקה טנקים מצריים רבים. פה נשרפו והתפוצצו. אז עכשיו רוצים אמנון והמג”דים לצלוח אל הגדה המערבית. בדרום סוכם, שאוגדת אריק תתקדם עוד כשלושה קילומטרים צפונה, ממערב לתעלה, תשתלט על מתחמי “פוקסטרוט” ו“דרכון”, תתפוס את הרמפות שלהם ותירה בטנקים מזרחה, לתוך “מיסורי”. חטיבת טוביה תתוגבר בעוד כ־10 טנקים מאוגדת קלמן – וזה יאפשר לה להגן על כל האגף הצפוני של ראש הגשר, מ“סרוק” עד ציר החת“ם.”

דילול נוסף זה של הכוח בגדה המזרחית והעברתו מערבה – מדאיגים את דדו. הרמטכ“ל המצרי באופן אישי מארגן התקפה. בבוקר מתכוונים המצרים לפתוח בהתקפה על ראש הגשר, לרכז את כל הטנקים שברשותם – לפחות 100 – וכן חי”ר רב מצויד בטילים. “חסר לי, שמחר יסגרו לי את ראשי הגשר, יעיפו לי את שני הגשרים ולא אוכל לחזור!”

טל מוסיף ומציג את תוכנית הפיקוד למחר. “אוגדת ברן לא הצליחה היום לכבוש את צומת “צח” (כביש איסמעיליה־סואץ דוור־סואר־קאהיר) – ואוגדת קלמן, הצולחת הלילה, תכבוש אותו. בגלל ההפגזות הנמשכות על ראש הגשר, מוסיף בר־לב לחשוש מפני היוותרות הכוחות הגדולים המתרכזים במצרים בלי כמויות מספיקות של תחמושת, דלק, מזון.”

דדו: ראש הגשר מופגז כל הזמן?

טליק: כן. – – – עכשיו יש כבר שני גשרים… כשאני עזבתי, היה כבר גשר־הגלילים במים – – –

אבנר שלֵו, רל“ש הרמטכ”ל: הוא בָּאַלַכנוֹס נכנס.

דדו: את זה לא שמעת?

“הגשר יְיוּצב,” אומר טל, “ומבחינה זו אין מקום לדאגה – הכוחות בגדה המערבית רבים וחזקים, והמורל בעלייה, אף כי האנשים גם עייפים מאוד ויש שחיקה מתמדת של ציוד.” זו הנקודה שמבליט טל: “אם לא יתמוטט הצבא המצרי לגמרי, ניתן יהיה – במקרה הטוב ביותר – לכתר את הארמייה השלישית, וגם זה בספק. בר־לב מפקפק אפילו בזה,” מוסיף טל, “ואת הפעילות במצרים הוא מוסיף לראות כפשיטה בלבד וסבור, כי ניאלץ להסתפק במובלעת מצומצמת, שתשתרע משדה התעופה של פאיד צפונה. השאיפה צריכה להיות להרחיב במידת האפשר מסדרון שיתרחב בשתי גדות התעלה, הן כלפי צפון והן כלפי דרום.”

דדו מבקש לדעת איך מעריך אריק את הסיכויים.

המצרים יברחו, אין להם כוח, הם לא יכולים לעשות שום דבר – מביא טליק בשמו של האלוף שרון – אך הוא מצרף לכך את התרשמותו מן הלוחמים שלנו: רחמנות. יש אנשים שעברו חוויות נוראות.

כל אותה שעה – עכשיו כבר אחת אחר חצות – מוזרמים אל הרמטכ"ל דיווחים, הצעות, מידע מודיעיני, ותוך שהוא מעיר, עובר בשתיקה, מאשר, פוסל – ממוקד הוא בעיקר, בתוכנית של פיקוד הדרום.

“אני פוחד מאסיה – לא מאפריקה!”

“עשיתם תוכנית – יפה מאוד. שיילכו. מחר יהיה כבר חופש פעולה רב יותר לחיל האוויר. ההוראה לחיל: לסתום את ציר קאהיר־סואץ ואת ציר אסמעיליה־קאהיר, ולתת סיוע קרוב לכוחותינו. מחר נימנע מקרבות שב”ש גדולים. יֵלך יותר טוב – נלך יותר רחוק; לא יֵלך – אני בעד זה שנהיה יומרניים פחות. ברן יעלה לג’בל ג’ניפה וקלמן יתבסס באזור שבין ‘צח’ לבין פאיד. ואריק, שלא יעשה את ה’טור־דה־פראנס', אלא שיבסס לנו את האגף הצפוני מול מה שעלול לרדת עלינו מצפון. אין סכנה, שאנחנו – עם שלוש אוגדות קטנות, יותר מ־250 טנקים – ניהדף על ידי המצרים. יש לנו נקודת תורפה אחת ומפניה אני מפחד: הפשרה עם אריק אינה מוצאת חן בעיני."

בסדר הקדימויות שהוא קובע בשעות הלילה המאוחרות, הראשונה – להישמר “שלא ייקחו לנו את ראש הגשר. אני פוחד מאסיה – לא מאפריקה!”

דדו מבקש לדבר עם מפקד חזית הדרום: "אפשר להעיר אותם באחת בלילה?³⁰⁷

שעה 01:35

מפיקוד הדרום מדוּוחת לדדו החלטה ברורה: חטיבת אמנון לא תועבר אל הגדה המערבית, כי אם תתקדם צפונה מ“סרוק”, לאורך הגדה המזרחית, הן לשם הרחבת ראש הגשר והן במגמה לתקוף את “מיסורי” גם ממערב.

גונן חוזר וקובל: שלשום ניתנה לאוגדה זו פקודה לנסוע צפונה – והדבר לא בוצע. גם בקשת הרמטכ"ל אתמול, שמהלך זה יבוצע לכל המאוחר בבוקר אתמול – לא נתמלאה.

השעה קרובה לשתיים. בחדרו של דדו, בעמקי מוצב הפיקוד העליון, דחק עשן הסיגריות את החמצן. לשעה קלה יוצא הוא החוצה, לשאוף את אוויר הלילה. הכול מסביב אובד באפלה.

איזה יום היום? כלומר אתמול, או אולי – מחר?³⁰⁸

שעה 07:30

היום נפתחת פעילות בינמעצמתית בהולה לכפיית הפסקת־אש על ישראל. הבוקר יוצא קוסיגין את קאהיר ובכיסו הסכמה מצרית להפסקת־אש מיידית – והשגריר הסובייטי בוושינגטון, אנטולי דוברינין, יוצא לפעולה: מעביר שדרים דחופים אל הבית הלבן. 

ההנחה: הפסקת האש תתחיל ב־22

אומר דדו: "הרוסים התחילו לדבר בתוקף רב עם האמריקאים והתחילו דורשים הפסקת־אש דחופה, והולך להיות מפגש ביניהם. – – – זה נותן לנו נורה אדומה, שהפסקת־אש עלולה ליפול עלינו תוך שלושה ימים (כנראה לא לפני יום ראשון, ה־21. עם החלטות אפשריות ביום ראשון – לביצוע יום שני. אם תדחה ישיבה – יש אולי יום רביעי וחמישי – – – יכול להיות שיהיה לנו גם חמישה־שישה ימים [הכוונה אינה לימות השבוע אלא לתאריכים: ה־23, ה־24, ואולי גם ה־25 באוקטובר, כפי שאכן עתיד היה להתרחש בפועל – ח. ב.]³⁰⁹

מעתה יהיה הזמן שנותר לצה"ל לסיום מהלכיו המבצעיים – קצר ביותר. ואף שהחלטה של מועצת הביטחון אינה צפויה לפני יום ראשון, צריך הכול להתנהל בהנחה, שהפסקת האש תיכנס לתוקפה כבר ביום שני, ה־22 באוקטובר. אפילו תשתהה, מטעם זה או אחר, ההצבעה במועצת הביטחון, לא תידחה הפסקת האש יותר מאשר בעוד יומיים שלושה.

בשעה זו מתקיים אצל שר הביטחון “מטה שר”. הפעם נדונה התוכנית הסופית של הקרבות ושל היערכות כוחותינו בשטח בהיכנס הפסקת האש לתוקפה.

בתוך כמה ימים, סבור דיין, יש להגיע למצב, שנחזיק בתעלה הן במזרח והן במערב. אריק נע עכשיו עם טור משוריין, בגדה המערבית, צפונה – וזו הייתה הצעתו שלו, של דיין, לאריק אתמול. אף ששטח זה, בשפת התעלה, קשה לתנועה, מלא צמחייה ומים, ניתן הדבר לביצוע. תוך כדי התקדמות יתפסו את הרמפות הגבוהות השולטות על המתחם המצרי בגדה המזרחית. אף כי אין רע ביצירת רושם של התקדמות לעבר קאהיר, כדי שירכזו כוחות להגנת הבירה, מתנגד דיין באותו בוקר להתקדם באמת לכיוון קאהיר.

משטוהרו חלקית סוללות הטילים הקרקע־אוויריים, סבור הרמטכ"ל, ייכנס חיל האוויר לפעילות בעוצמה גדולה יותר ובה תהיה מותנית מידת ההצלחה של כוחות היבשה. הקרבות שהתנהלו עד עכשיו שחקו את השריון, והלוחמים עייפים.

עיקר המאמץ: כיתור הארמייה השלישית

אך בסופו של הדיון אומר דדו: הכוחות נמצאים עכשיו בתנועה – וההישג שיצברו הוא שיקבע.

ואחד האלופים מנסח את המטרה המיידית: בשלב הראשון אנחנו פועלים כנגד הארמייה השלישית, כדי לכתר אותה.

הגדרה זו מתקבלת, למעשה, ובכך מתמעט משקלן של הצעות אחרות, כגון הפניית המאמץ כולו צפונה, לכיבוש הגדה המזרחית והמערבית של התעלה לכל אורך הגזרה של הארמייה השנייה.

המאמץ הוא דרומה, בעיקרו בגדה המערבית, וכנגד הארמייה השלישית.

שעה 09:35

בשעה זו מתקיים בחמ"ל דיון מבצעי.

כדי שיהיה לכם מצב רוח טוב – אומר הרמטכ“ל לנוכחים – כרגע הולך לנו טוב. חטיבת דן שומרון (אוגדת קלמן) פרצה מערבה וכבר כבשה את מתחם “מקצרה” (כשמונה ק"מ מערבה לכביש איסמעיליה־סואץ, מצפון לכביש דוור־סואר־קאהיר), ואילו “צח” עומד להיכבש על ידי כוח אחר מאותה אוגדה. כוחות ברן חלפו על פני “חושני”, שנמצאה ריקה, הגיעו אל מול שדה התעופה של פאיד, נעו מערבה כ־15 ק”מ, השמידו בסיסי טילים. היום נהנה חיל האוויר מחופש פעולה של ממש.

“דופקים הרבה כוחות במרחב העורפי, ואני בהחלט רואה שזה מתחיל להסתדר לא רע. הבעיה עודנה אספקת דלק ותחמושת. נבדוק אפשרות של הטלת אספקה ממטוסים, בטיסה נמוכה, כדי להתחמק מטילים.” כבר אמש הציע עזר ויצמן להפעיל את שדה פאיד במהירות, אלא שתחילה יש להבטיח נתיב אווירי מוגן היטב מפגיעתם של הטילים.

“מיסורי” מוסיף להדאיג

עד עכשיו איבדו הארמייה השנייה והשלישית בגדה המזרחית, לפי נתונים, כ־700 טנקים, ומעריכים שנותרו להם כ־530 טנקים, בהם 250 בראש הגשר של הארמייה השנייה. מתוכם מסוגלים הם עדיין לרכז צוות קרב, שיתקוף את הכוחות המעטים בגזרה זו – “כוח ששון” וחטיבת טוביה. המחסור בעתודת שריון נוספת אחת – שאפשר היה לחזק בה את ראש הגשר או את האגרוף שממערב לתעלה – מורגש היטב בחזית הדרום. מאין עתודה כזאת, אפשר להעביר לסיני חלק מן הכוח שבחזית הצפון, אך כלום מותר להסתכן בזה כבר עכשיו?

למרות כל מה שאיבד הצבא הסורי, למרות הפגזים הישראליים המתפוצצים במבואות דמשק, עוד תשוב ותתעורר שאלת הצפון. ציוד רוסי רב – ובו טילים וטנקים – מוסיף להגיע, וכך גם יחידות צבא ממדינות ערביות שונות. אמש הורה הרמטכ“ל שלא לבצע את התוכנית לכיבוש תל כודנה על ידי כוח צנחנים. בימים האחרונים – מאז החל הקרב על ראש הגשר – רבו הנפגעים. אף שדדו הוא שקָבַל וחזר וקָבַל על שאין מפעילים צנחנים וחי”ר בפשיטות ובתקיפות ליליות נועזות, הרתיע אותו החשש מפני עוד אבדות. אין לשגר חטיבת צנחנים אלא למשימה האחת הנחשבת לחיונית ביותר – וכבר נשפך עליה דם רב – כיבוש החרמון, ואילו כל מבצע אחר יאושר רק אם הסיכון יהיה מזערי. אשר לחרמון, עכשיו נקבע סופית, כי בעוד יום־יומיים, “כשפיקוד צפון יהיה מוכן,” יתנהל קרב אחרון זה.

הבוקר מטריד את דדו “מיסורי”. על חיל האוויר הוטל לשוב ולהפציץ הבוקר מתחם זה, ומרגע שיכבשו הצנחנים את הרמפות באזור “פוקסטרוט”, ומעליהן ישלטו טנקים שלנו לטווח שלושה קילומטרים ויותר מזרחה, יסולק סוף־סוף איום תמידי זה מצפון על אזור הצליחה ועל הכוחות הגדלים והולכים ממערב לתעלה.

והרי “המפתח לגורל המלחמה ממש” הוא בהגברת הלחץ שם – לאורך רכס ג’ניפה והלאה דרומה, לעבר הכבישים לקאהיר, וכן בהרחבת האחיזה משתי גדות התעלה – מן האגם המר הגדול ועד לאגם תמסח.

אם יֵלך טוב מאוד ממש – אומר דדו – נשתדל לנתק את הארמייה השלישית מאחור. ייתכן שלא נצליח להתגבר עליה לגמרי ונגיע “רק לפגיעה רצינית בה,” אך בזה ובעקירת הכוחות הגדולים המחופרים בין “מיסורי” ל“חמוטל” יש להתרכז היום, ה־19 באוקטובר.³¹⁰

שעה 11:05

הרמטכ"ל ממריא לדרום.

שעה 12:50

בחמ"ל דרום.

מצב הכוחות בשעה זו: אוגדת ברן מוסיפה לנוע דרומה, לעבר מתחם “מצילה”. לאחר שיפעל חיל האוויר נגד “ראמה” – מערבה מ“צח” ו“מקצרה” – תתחיל גם אוגדת קלמן לנוע דרומה.

חטיבת חיים נעה צפונה מערבה ופגעה בבסיס טילים ליד ציר “חבית”.

כנגד זה מוצא דדו, כי מוסיף להעמיק משבר היחסים בפיקוד הבכיר: ההוראה לאוגדת שרון “לדחוף” צפונה, לשם טיהור התעלה בשתי גדותיה ולהרחבת ראש הגשר בכיוון “מיסורי” – אומר אלוף הפיקוד – אינה מתבצעת. גונן מבקש, שימונה מפקד אחר על האוגדה במקום אריק.³¹¹

דדו אומר, כי הוא רוצה למנוע זעזועים תוך כדי מהלכה של המלחמה, אך הוא יֵצא מיד אל אריק, מעבר לתעלה, כדי לעמוד מקרוב על המתרחש – ורק לאחר מכן יחליט.³¹²

שעה 14:40

בטיסה נמוכה מאוד, מחשש הטילים, חוצה המסוק את אזור הצליחה ונוחת ממערב לחיץ החקלאי באזור מחנות אבו סולטאן – בחפ"ק של שרון.

אריק מתאר, ורוחו נסערת, את מצב אוגדתו ביום הרביעי למלחמה הכבדה על ראש הגשר ומערבה לו, בתום השבוע השני למלחמה. כבר עשרים וחמש שנים הוא לוחם, בכל מלחמות ישראל – אומר אריק – אך זו המלחמה הראשונה, שהיא מלחמה ממש. בבוקר אתה מפקד על אוגדה, על שלוש חטיבות, ופתאום אתה מוצא עצמך עומד, עם המקלע שלך, אישית, מול טנקים מצריים. מטוסים מצריים תוקפים אותנו – הוא מספר – ואנו מתגוננים במקלעים ומפילים אותם.

התוכנית של שרון

דעתו של שרון היא, שיש ליצור לחץ התקפי כלפי חלקה הצפוני של התעלה במערב וכל ראש הגשר של הארמייה השנייה במזרח. המגמה צריכה להיות שהמלחמה תסתיים עם הרחקת המצרים כליל מן הגדה המזרחית. התוכנית שלו היא, שהאוגדה תתקדם צפונה לאורך התעלה ו“תקפל” את המערכים המצריים שבגדה המערבית, עד איסמעיליה וממנה צפונה. להערכתו, יוכל להשתלט על כל חציה הצפוני של התעלה – מכאן ועד פורט סעיד – בשבוע עד עשרה ימים, ואם תהיה לחימתם של המצרים עקשנית פחות, תסתיים הלחימה אף יותר מהר. האוגדה – אומר אריק – תוסיף להיות אחראית גם לקיומו של ראש הגשר.

הרמטכ“ל חוזר ומפרש את תפיסתו: הסכנה העיקרית האורבת לאזור הצליחה היא מכיוון “מיסורי”, וכל עוד אורבת סכנה זו – קיים איום על כל הכוחות שממערב לתעלה, שהם חלק נכבד מכל עוצמתנו הצבאית. את “מיסורי” יש לתקוף – אומר דדו – ולעשות כן גם ממזרח, מכיוון “חמוטל” שעל ציר החת”ם.

אריק חוזר ומביע את ביטחונו, כי את המלחמה ניתן לסיים בהדיפת הצבא המצרי כולו מן הגדה המזרחית.³¹³

שעה 16:35

בחזרה לחפ“ק הפיקוד טסים בגובה נמוך, מעל למסדרון שנפתח בין ראשי הגשר של הארמייה השנייה והשלישית. טייס המסוק טעה מעט בניווט, ובמסעף ציר הגידי (פוֹרֶרת) וציר לכסיקון, חלף ממש מעל המתחם המצרי ב”עפרה“. אבנר שלֵו, הרל”ש של דדו, ראה פתאום, ממש מתחתיהם, את מדיהם של המצרים, הבהירים הרבה יותר ממדי צה"ל – בגון הדיונות… וכבר נפתחה על המסוק אש חזקה, כמו ירה לעברם המוצב כולו. מתחום ראש הגשר המצרי הצליחו להיחלץ ולהגיע עד לאום־חשיבה. אבל מערכת הידראולית אחת של המסוק נפגעה, והייתה עכשיו סכנה בנחיתה עצמה.

הטייס הנחית בשלום את הרמטכ"ל ואת מלוויו.³¹⁴

שעה 16:55

רושם עז נשא איתו דדו מביקורו אצל שרון, והוא ישוב ויתאר זאת גם בשעה מאוחרת יותר, בשובו אל המטה הכללי. בראש ובראשונה התרשם מן “הלחימה הקשה והעיקשת שמנהלת האוגדה של אריק משני צדי התעלה, במאמץ להגיע במערב עד אגם תמסח ובמזרח להסיר סכנת הניתוק מאזור הגשרים. ההתקדמות בשטח החקלאי הסבוך, שהוצף מים, אל מול חטיבת הקומנדו המצרית (מספרה 150) שהוחשה לשם – נמשכת לאיטה. כיבושם של שלושה קילומטרים אלה עלול להתארך ליום נוסף. אני לא יכול להאשים אותו – הוא אומר, שזה הולך להיות קשה.”

עכשיו, באום־חשיבה, נמצא גם שר הביטחון. ליד המפות, בחמ"ל, מאלתרים דיון להערכת מצב.

רב־אלוף בר־לב מעריך, כי הכוחות בגדה המערבית מאורגנים עכשיו כהלכה, וכי הבעיה המרכזית היא – תדלוקם וחימושם של כוחות ברן, הנמצאים בתנועה מזורזת כלפי דרום.

מקווים, כי הלילה יגיעו לשני הכבישים הראשיים שבין קאהיר לסואץ (ציר “עשור”, המתחבר לכביש איסמעיליה־סואץ; ודרומה יותר הציר העיקרי, “סרג”– ויחסמו אותם.

בחדרו של גונן נדון המשך המלחמה מחר. בכל הנוגע לפעילות אווירית, כבר קרב היום הזה לסופו, והרושם עכשיו הוא, כי שותקו פחות בסיסי טילים מכפי שציפו, ולפיכך הייתה פעולת חיל האוויר מוגבלת והתקדמות כוחות היבשה איטית מן המתוכנן.

בר־לב מעלה מחדש את פרשת “מיסורי”: חרף ההוראה לתקוף מתחם זה כבר אתמול – החלה תנועת הכוחות רק היום אחר הצהריים. מכיוון שהארטילריה המצרית באותו אזור מופעלת לעבר אזור הצליחה, יהיה צורך לתקוף גם מחר את “מיסורי” מן האוויר – אלא אם כן ייכבש המתחם עד מחר.

הרמטכ"ל קובע קדימויות לימי המלחמה האחרונים

את הקדימויות בחזית הדרום מונה דדו בסיכומו של דיון זה:

עדיפות ראשונה – להרחבת ראש הגשר, משני עברי התעלה, משפת האגם המר ועד שפת אגם תמסח.

עדיפות שנייה – המשך התנועה דרומה, לאורך הרכסים, לעבר העיר סואץ, חיסול מספר רב ככל האפשר של בסיסי טילים וכיתורה של הארמייה השלישית.

את העדיפות השלישית – תנועה כלפי צפון, מאיסמעיליה לקנטרה, במגמה לכתר את הארמייה השנייה – אין דדו מקבל כלל בשלב זה של הלחימה.

עדיפות אחרונה – להתקדמות מקנטרה צפונה, לפורט פואד.

כלומר, שוב מכריע הרמטכ"ל בכיוון זה שהוחלט עליו גם בבוקר, לתקוף בגדה המערבית, לא צפונה, כי אם דרומה. ואילו בגדה המזרחית – הרחבת ראש הגשר, ובעדיפות ראשונה.³¹⁵

שעה 20:30

אל ה“בור” חוזר הרמטכ“ל מן היום בחזית הדרום, ובפיו ההערכה, שאף כי המערכה מתנהלת היטב – טרם החלה ה”התמוטטות" של הצבא המצרי. שום דבר אינו הולך “מעצמו”.

אוגדת ברן התפרשה היום על פני אזורים נרחבים – מערבה ודרומה – ותוך כדי תנועה השמידה כעשרים בסיסים של טילי קרקע־אוויר, וכן נפלו לידינו אזורים של מחנות צבא מלאים וגדושים ציוד צבאי רב ומגוון. ואולם: במקום שנתקלים באויב – מתנהלים קרבות קשים. כך אצל ברן, כך אצל אריק, כך קרה ל“כוח ששון”, כאשר יצא לתקוף את מערך הארמייה השנייה בקנטרה.

למצרים מחוור היטב, שצה"ל ביסס מאחז נרחב ממערב לתעלה, וכבר ניכרת גם מגמתם למהר לאייש מערכי הגנה השומרים באזורי ההרים על הדרכים הראשיות ללבה של מצרים (מצפון לדרום – ב“מצלמה”, “ראמה”, “מצנפת”, מערבה ל“בולוניה” וכץ ב“דרורית” על כביש סואץ־קאהיר).

ב“מצלמה” יוצב מערך של כוחות הדיביזיה הממוכנת השלישית. ב“ראמה” – כוחות הדיביזיה ה־23. דרומה משם, לחסימת צירי “עשור” ו“סרג'” לקאהיר, שוגרו כוחות מן הדיביזיה המשוריינת הרביעית ומן הדיביזיה השישית.

לדיביזיה המשוריינת הרביעית יש כנראה משימות נוספות: חטיבת הטנקים השלישית שלה הוחזרה אל הגדה המערבית, וייתכן שהכוונה היא להפעילה בהתקפת־נגד. מהלך דומה – החזרת כוחות מערבה, אפשרי גם בגזרת הארמייה השנייה.

ומכל מקום: לחימה רבה צפויה עדיין – ואילו הזמן המדיני ניגר עכשיו במהירות רבה יותר.

שעה 21:15

ב“קבינט”, אצל ראש הממשלה, סוקר הרמטכ"ל את הישגי שני הימים האחרונים ואת התוכנית למחר, ואגב כך שב ומונה את סדר הקדימויות שקבע לפיקוד הדרום.

דיון זה – בליל שבת, ה־19 – מתקיים ברקע המגעים הבינמעצמתיים, הלחץ הסובייטי להחלטה מיידית על הפסקת אש ויציאתו הפתאומית של קיסינג’ר למוסקבה, למשא ומתן בדרג העליון.

השאלה העיקרית, שכל המהלכים הבאים מותנים בתשובה עליה: האם יניח משא ומתן מדיני זה לצה"ל עוד כמה ימי לחימה, שבלעדיהם אי־אפשר יהיה להשלים את המהלך דרומה, את כיתורה של הארמייה השלישית? האם משהה נסיעתו של קיסינג’ר את החלטת מועצת הביטחון, או מחישה אותה?

שעה 22:00

בחדרו של הרמטכ“ל ב”בור" מכונסים האלופים טל, זעירא, בני פלד, בני תלם, זאבי, יריב, עמית ועוזריהם הבכירים.

על דיון זה רובץ צִלם המאיים של הלחצים הרוסיים על וושינגטון, שתסכים להפסקת אש מיידית, אשר רק היא תציל את הצבא המצרי מתבוסה גמורה.

דדו מקווה עדיין, שהרוסים טרם עמדו על ממדי חדירתו של צה"ל לגדה המערבית: "אנחנו ממעיטים מערכה, אומרים רק: יש לנו כוח משימה, עדיין אין זו התקפה גדולה, אלא יצירת התנאים – – – "

לא שאינו חש בכובד לחצו של הזמן הכלה במהירות. מאוחר יותר יצטט באוזניו יגאל ידין את מה שאמרה ראש הממשלה, כי להערכתה צפויה הפסקת אש בתוך שלושה עד חמישה ימים.

“זה נכון, יגאל,” יגיב על כך דדו. "בכל פעם שואלים אותי: כמה עוד זמן אתה צריך? אם יש משהו שמציק לי במלחמה זו, יגאל, הרי זה שאנחנו לא מצליחים, בשום מקום, להביא אותם להתמוטטות מוחלטת – – – "

כי אין לנו מספיק כוח – יעיר דיין.

ובזה כלולים המספרים העצומים של ציוד הלחימה המתכלה במלחמה זו – מאות הטנקים, עשרות המטוסים, אלפי הטונות של פצצות, מאות אלפי הפגזים למיניהם, מיליוני הכדורים.

סיוע בהיקף חסר־תקדים בצד לחץ להפסקת־אש

אומנם היום, ה־19, משגר הנשיא האמריקני שדר אל הקונגרס ומבקש בו לאשר סיוע ביטחוני לישראל בסכום חסר תקדים – 2.2 מיליארד דולר. “כדי לקיים מאזן כוחות ולהשיג באורח זה יציבות,” נאמר באיגרתו של הנשיא, “מספקת עכשיו ממשלת ארה”ב ציוד צבאי לישראל למלא בו מה שאיבדה במלחמה: בתריסר ימי הלחימה אישרה ארה“ב לישראל משלוחים של ציוד בסך 825 מיליון דולר, לרבות תובלה, תחמושת קונבנציונלית מסוגים שונים, טילי אוויר־אוויר ואוויר־קרקע, תותחים, כלי נשק אישיים וציוותיים וחימוש תקני של מטוסי קרב. כן מספקת ארה”ב לישראל טנקים, מטוסים, מכשירי אלחוט וציוד צבאי אחר חלף זה שאבד בפעולה."

שדר זה יפורש גם כרמז לאותם לחצים שהחלו כבר על ישראל, שתיענה להפסקת אש מיידית (“ארצות הברית עושה כל מאמץ – נאמר בו עוד – לשים קץ לסכסוך זה במהירות ובכבוד, בימים ולא בשבועות”).

את דדו אין מעסיקה במוצאי ה־19 אלא שאלה אחת בלבד: צורכי הלחימה הנמשכת בעוצמה רבה. חרף הדברים הנאים, אין פעילות הרכבת האווירית מניחה את דעתו:

“אני צריך שיכפילו וישלשו אותה. אני לא רוצה טנקים – אני רוצה תחמושת. הרכבת האווירית לא פועלת – היום הגיעו כמויות מצחיקות – זה מספיק לפחות משעתיים! וצריך שיֵדעו זאת בדרג הכי עליון: אני צועק געוואלד! בתוך יומיים אעמוד בלי תחמושת – לתותחים וגם לטנקים – – –”

ואומנם, לאחר זמן הוברר שוב, שהמצב לאמיתו היה חמור הרבה פחות וכי הנתונים שהונחו לפניו לא כללו את הכמויות העצומות שהצטברו ב“סתימות” שבדרך – אולם באותה שעה הייתה להערכה זו השפעה על הלוך הרוח ועל השיקולים של מקבלי ההחלטות.

והיה עניין חמור יותר, שהטיל את צלו הקודר – האבדות.

החשש מפני אבדות נוספות משפיע על החלטות מבצעיות שונות – וכבר הוזכר ביטול ההתקפה על תל כודנה. אגב התוויית התוכניות לימים הבאים – בסדר הקדימויות הנזכר למעלה – עולה שוב המחיר. חוזר אותו דיון, שנתקיים בבוקר ה־18, אלא שבינתיים גדלו המספרים באורח קיצוני. האלוף טל מעריך, כי מספר החללים גבוה הרבה מזה המצטרף מן הדיווחים היומיים המצטברים באכ"א.

עכשיו יש לנו כבר 1,400 הרוגים, ובהם רבים המוטלים עדיין בשדות הקרב – אומר טל.

“אני מעריך,” אומר הרמטכ"ל, “שיש לנו כ־1,500 הרוגים, ובהם חלק מן השבויים.”

והמלחמה עוד לא נגמרה – אומר טל. – זה אסון כבד מאין כמוהו לעם ישראל.

“בקצב כזה נוכל להילחם רק עוד כמה ימים”

אבל הדיון, כאמור, אינו על כך, כי אם על התוכניות לימים הבאים – ועל אותן ארבע קדימויות שמפרט הרמטכ“ל לפני חבורת מפקדים בכירים אלה. הוא מבהיר היטב, כי עיקר המאמץ של צה”ל יכוון להרחבת האחיזה בשתי גדות התעלה – בין האגם המר לבין אגם תמסח – וכן לתנועה המסיבית דרומה, במגמה לכתר את הארמייה השלישית, ולאחר מכן לתקוף אותה באחד האגפים – התקפה העשויה להביא לדחיקתה מן הגדה המערבית ולחיסולה ככוח צבאי.

את הדעה – שניתן לערוך התקפה גם בגזרת קנטרה ובלא שייפגעו עוצמת ההתקפה בדרום וההגנה על ראש הגשר – דוחה הרמטכ"ל.

השקפה שונה מעלה מחדש אחד האלופים: יש להקנות חשיבות ראשונה במעלה לכיבושה מחדש של כל הגדה המזרחית של התעלה. אפילו יישאר בגדה זו מצרי אחד – השיגה מצרים את מטרתה במלחמה זו.

פירושה של מחשבה זו, אם תתורגם למבצעים – תקיפת מתחמי החי“ר – המצוידים בטילים רבים – שעה שיתרונו הגדול של צה”ל מתגלה מחדש בקרבות תנועה של שריון בשריון במרחבים פתוחים. אין מהלך כזה נראה לדדו כלל ועיקר: פירושו אבדות מרובות, בלי שום ספק, והישגים מסופקים מאוד.

“אנחנו – בלי קשר להפסקת האש – אתמול, היום, מחר, נלחמים, הולכים ב’טורים' הכי גבוהים. אבל עד לרגע זה עלינו לשפוך דם על כל מטר. כל הישג בא לנו בכוח. בקצב כזה נוכל להילחם רק עוד ימים מעטים, ובשלב כלשהו נגיע לשחיקה ואולי ניאלץ להיעצר.” ובכל זאת, מתוך התעקשות אופיינית בעניין שהוא מכריע בעיניו, חוזר דדו ועומד על ההכרח שבעקירת מתחם “מיסורי”: “היום היו עליהם מאות גיחות אוויריות. לדיביזיה ה־21 נותרו רק 21 טנקים. אנחנו צריכים להמשיך, לכתוש ולקוות שתבוא תפנית.” בגזרה זו יש להדוף אותם חזרה אל ממערב לתעלה. היום כבר החזירו גם טנקים וגם חי"ר, “אלא שאני מסופק אם יוציאו את כל הכוח. צריך לשבש להם, בעורפם, את הסדנאות, האספקה – הכול. ואם יוכל חיל האוויר לפעול מחר בלי לחשוש מפני הטילים – יהיה קל יותר להכותם מחרתיים.”

כבר היום נתאפשר לחיל האוויר לפעול באותם אזורים שהוסרה בהם אימת הטילים, ולו גם באורח חלקי. בפי דדו ביקורת על חיל האוויר, שלא מנע את איושם של אותם מערכים החולשים על הצירים לקאהיר: “מצלמה”־“ראמה”־“מצנפת”־“בולוניה”. אמש הינחה את חיל האוויר לעשות זאת, שכן הוא “חש את המלחמה הזאת. יש דברים שאני אומר בדיון בלילה – ולמחרת אני רואה אותם מתממשים.” משעה שהעריך כי המצרים עמדו על משמעות ההתקפה, היה משוכנע כי “הם הולכים לבנות סביבנו מערך… אבל הייתה שם סוללת טילים אחת!… היינו מאבדים מטוס או שניים – ופה לא היה מערך. זו פעם ראשונה שאמרתי להם: לא עשיתם בדיוק מה שביקשתי.”

עוצבת שריון – מהרמה הסורית לחזית הדרום

אך אפילו יתנהל מחר הכול על הצד היותר טוב – גם באוויר וגם ביבשה – נותר קושי עיקרי, ודווקא בשלב זה – אולי האחרון והמכריע של המלחמה: לא נותרו למטה הכללי כל עתודות שריון, וכבר היו אוספים כאסוף ביצים עזובות כל יחידה קטנה שניתן היה לשים עליה יד באיזשהו בסיס.

עכשיו חוזר דדו אל הרעיון, שעלה כבר בבוקר – העברת עוצבה אחת מן הצפון. “אם מחר אני מחליט להוריד אותם לדרום, יוכלו כבר ביום שני בבוקר להשתתף בלחימה. ואם נכונה ההנחה שלי והפסקת האש תיכנס לתוקפה ביום שני בערב, יתנו כתף למאמץ של היום האחרון.”

“זה חשוב מאוד, אריה!” – פונה הוא אל עוזר ראש אג"ם, תת אלוף אריה לוי. משנפלה ההחלטה, היא צריכה להיתרגם מיד להליכי ביצוע.

וכבר מבקש דדו לדבר עם אלוף פיקוד הצפון. הוא מעדכנו בכל מהלכי היום בדרום, חוזר ומדגיש כי בצפון יש להימנע מכל פעילות התקפית, להוציא אחת: “את החרמון אני רוצה עוד ארבעים ושמונה שעות, כלומר ביום ראשון בלילה.” זה יהיה, כך הוא מניח, הלילה האחרון של הלחימה.

עכשיו מנסה הוא לרכך את חופי לקראת הבשורה הרעה – שהוא מעביר אחת מעוצבות הטנקים לחזית המצרית. “זה רק אם אראה שהמצב למטה רע – ולך יש יותר מ־400 טנקים,” משיב הוא למחאותיו של אלוף הפיקוד. “לך אגיד: לך תיכנס להגנה עם מה שיש לך – וזהו זה – ואקח כמה עשרות טנקים כדי לצאת בכבוד בתעלה.”

ובסופו של דין ודברים, אומר דדו: “תבוא אלי מחר, בשעה אחת, ונסכם. אתה מוזמן אצלי לארוחת צהריים, יצחק!”

מן הדיון הקודם ממשיך דדו ישר לקיים קד“ם בחדר המלחמה של אג”ם מבצעים. בסקירת הערכות האויב בשעה זו נאמר, כי במשך היום הצליחו המצרים להקים מערך בלימה סביב כוחותינו, הכולל כוחות ממוכנים־משוריינים, בקשת רחבה, מהחיץ החקלאי ועד צפונית לציר קהיר־סואץ – – – לבלימת כוחותינו כלפי ציר קהיר־סואץ. היום יש למצרים 200 טנקים בגדה המזרחית. קיים גשר ליד קנטרה, ואותרה תנועת כוחות שריון שעברו ממזרח למערב. לצה"ל היו אתמול בגדה המזרחית 560 טנקים, ולאחר שמחסירים את הטנקים שצלחו מערבה, נותרו 350–400 ממזרח לתעלה.

בצפון היו במשך היום קרבות בעיקר עם העירקים והירדנים. פגעו להם ב־40 טנקים והם נסוגו למערך המקורי. בלילה דפקו צנחנים בבזוקות 10 טנקים…

בדברי הסיכום שלו, מציין הרמטכ"ל, כי “המאמץ שלנו באפריקה התקדם בסדר, אף כי הכול אנו צריכים לעשות בכוח, וכי אין עדיין דברים שהולכים מעצמם. – – – האויב נלחם. – – – יש לו הרבה ארטילריה, הרבה הנדסה. נגרמו להם אבדות, נזקים, השמדה, אבל במקומות בהם נתקלנו בכוח – צריך היה ללכת בכוח.”

הוא מנתח את האפשרויות השונות להמשך המתקפה מחר ובימים הבאים, ומעיר: “מה שאמרתי, אינני יודע על פני כמה ימים ישתרע. יכול להיות שזה יום, יומיים, שלושה, ארבעה, ויכול להיות גם חמישה ושישה. זו הכוונה. השאלה היא איך ילך לנו. עד הרגע הזה אנחנו צריכים כל הישג לקחת בכוח ועל כל מטר לשפוך דם. – – – יחד עם זה, יכול להיות שתהיה להם נקודת שבירה – – – צריך להמשיך ללכת ולקוות שתהיה תפנית. בינתיים זה הולך לנו – – –”

על ממדיה חסרי־התקדים של הלחימה, גם בהשוואה לקרבות הגדולים של מלחמת העולם השנייה, יעיד מספר זה. אומר האלוף טל: "מתחילת המלחמה הזרמנו לפיקוד דרום 1,300 טנקים, היום יש לנו שם 580 טנקים כשירים.³¹⁶

שבת – 20 באוקטובר ³¹⁷

יום זה יעמוד בסימן ההתרחשויות המדיניות, שבשעה זו עודן כולן מתחת לפני השטח. בשבת אין יוצאים עיתונים בישראל – ולמסעו של קיסינג’ר למוסקבה לא ניתן פרסום, אך שגריר ישראל בוושינגטון וראש ממשלת ישראל “היו בתמונה” משעה שיצא קוסיגין את קאהיר והשגריר דוברינין החל פועל להשגת הפסקת אש מיידית. היום שוב אין נשאלת השאלה “אם”, כי אם “מתי” צפויה הפסקת אש: היום, מחר, והסביר מכול – מחרתיים. מִדבָרים שאמר מזכיר המדינה עצמו נתקבל הרושם, שלא תיכנס הפסקת האש לתוקפה אלא אחרי יום שלישי. כלומר, יום נוסף.

שעה 08:00

בלילה עתידה להתכנס הממשלה, ואפשר שלפניה כבר תהיה מונחת טיוטה של הצעת החלטה להפסקת אש.

עכשיו מתקיים בחדרו של הרמטכ“ל – ב”בור" – דיון עם שר הביטחון. מתחיל ה“פיניש” – ושלב זה מעורר שאיפה להישגים מרביים, אך גם חשש מפני מהלכים דומים שינסה האויב, ויש להיערך היטב בהגנה כדי לקדם פני התקפות־פתע כאלה.

דיין – להקים עוד ראש גשר; דדו – להרחיב ראש הגשר הקיים

בשלב אחרון זה רואה דדו, כהישג מרבי אפשרי, השלמת תנועתה של אוגדת ברן דרומה בקו הרכסים המדבריים וכיתור הארמייה השלישית גם מדרום לעיר סואץ.

אפשרות נוספת – צליחה גם מדרום לאגם המר הקטן, יצירת ראש גשר שני וחיבור כוחותינו שבשתי הגדות.

הגרועה באפשרויות – שתיבלם ההתקדמות דרומה וקו הפסקת האש יתמשך מאמצע האגם המר הגדול מערבה, לקו הרכסים. במצב זה יחבר רק ראש הגשר הצר את שתי הגדות. להבטחת ראש הגשר יש להוסיף ולתקוף ממזרח – מכיוון “חמוטל” – את מערך הארמייה השנייה ולכבוש את “מיסורי”.

מכל אלה נראה לדיין חשוב ביותר ראש גשר שני זה שיוקם מדרום לאגם המר הקטן, שכן בלי ראש גשר כזה עלול מצב הכוחות בגדה המערבית לחייב נסיגה גמורה אל ממזרח לתעלה.

אחד המשתתפים באותו דיון מספר, כי דדו “נכנס לעצבנות עצומה, שכן דברי השר נאמרו בשביל ההצגה להיסטוריה וללא קשר עם המצב בשטח באותה שעה.” פתיחת מאמץ מרבי חדש הייתה מחוץ להישג ידם של כוחות הפיקוד, ובוודאי שלא היה זה ריאלי להתנות את הישארות שלוש האוגדות בגדה המערבית באותו ראש גשר שני, הרצוי כמובן לדעת הכול.

לביצוע המתקפה על “מיסורי” – אומר דדו – אין כוונה לרכז כוחות נוספים. בצד חטיבת טוביה, ניתן יהיה להפעיל את כוח ששון, הערוך בלאו־הכי בהגנה מן הגזרה המרכזית צפונה.

הסיכום: המאמץ כולו ירוכז בגזרת הארמייה השנייה, לעבר “מיסורי”.³¹⁸

שעה 09:00

האלוף גונן מדווח: שוחח עמו שר הביטחון והינחה אותו לפעילות מבצעית בחזית הדרום, לקראת הפסקת האש. קיבל טלפון משר הביטחון להפסיק את ההתקפה על “מיסורי”.

“פקודות תקבל רק ממני”

“הדם המונטנגרי” – כפי שהיו מכנים את התפרצויות הזעם הנדירות של דדו – מתחיל לרתוח. גם אמש – בשובו מן הדרום – נמסר לו, כי השר נתן במישרים הוראות למפקדים. סגנון חדש זה – מעיר דדו – אינו נראה לו. לגונן הוא אומר:

“מה שאומר לך השר מעניין מאוד, אבל אני מבקש, שפקודות תקבל רק ממני.”

שעה 11:30

מתקיים קד“ם רמטכ”ל בחמ“ל/אג”ם/מבצעים. דדו מתאר את הלחימה בדרום, כפי שהתרשם בביקורו שם אתמול (בגמר הקד"ם ירד שוב לדרום עד לערב). ברן עלה על כל רכס ג’ניפה אך לא הגיע עד סופו, כי סופו היה תפוס. בינתיים לא הגענו לחיץ החקלאי [בין הרכסים והשטחים המדבריים לבין התעלה – ח. ב]. "אם זה ילך – אני לא אעצור אף אחד, אבל אני חושש שזה לא ילך "– – –

בדברו על חזית הצפון ועל התוכנית לכיבוש החרמון למחרת בלילה או הלילה שלאחריו, מעיר דדו: "אני בהחלט יוצא מתוך הנחה, שאם תהיה התפתחות פוליטית – ומחר צפויים כל מיני מהלכים פוליטיים – אם הסורים יחשבו שמתקרבת הפסקת אש בסדר גודל של יומיים שלושה, יקחו את כל הכוח ויזרקו לעוד קרב "– – –.

וזה הקושי הגדול בשלב סופי זה של הלחימה, כפי שמספר דדו על המח“ט נתק’ה מאוגדת ברן הנלחמת בגדה המערבית של הסואץ, ב”אפריקה": “שמעתי את נתק’ה צועק: ‘יש פה אלפי כלי־רכב. אני לא יכול להרוג את כולם’. והוא קיבל תשובה: ‘הרוג כמה שאתה יכול’.”

ומכאן מגיע דדו אל הפקודות, שפיקוד הדרום יקבל “רק ממני”, כפי שאמר לגונן.³¹⁹

והפקודות הן:

ברכס ג’ניפה על ברן להמשיך בתנועה דרומה, כאילו אין קרובה הפסקת אש, לכבוש את המתחמים החולשים על כביש איסמעיליה־סואץ (ציר “חבית”) ועל מסעף הכביש לקאהיר (ציר “עשור”). המתחמים הם: “עודדה־מצילה” ו“סם”. שם יֵרדו כוחות האוגדה מן הרכסים וינועו מזרחה לעבר שפת האגם והתעלה מדרום לו. משתתברר יותר מידת ההצלחה של אוגדת ברן, תנוע אוגדת קלמן בין “עשור” לבין כביש סואץ־קאהיר (“סרג'”) כדי לחסום את שניהם. בגדה המזרחית ינסה כוח גרנית לתקוף לעבר “בוצר” או “חבקוק”, כדי שניתן יהיה ליצור קשר בין שתי הגדות – אם על פני האגם, אם על התעלה עצמה, מדרום לאגם המר הקטן.

המינימום: יצירת קו ברור ברכס ג’ניפה ועד לחוף האגם. עדיף, כמובן, להגיע אל “ליטוף” במזרח ו“צידון” במערב – שניהם מדרום לאגמים.

ומן הדין להזכיר: בשעה זו מרוכזים עדיין כוחות מצריים גדולים בשטחים הירוקים שבקרבת התעלה, ואילו כוחות צה"ל פועלים מערבה יותר – בשטחים המדבריים הרמים והפתוחים.

הרמטכ“ל מגיע לחמ”ל של פיקוד דרום.

את המצב בחזית בשעה זו מתאר רב־אלוף בר־לב. שונתה חלוקת הגזרות לשלושת הכוחות האוגדתיים: גזרת אריק היא עכשיו מציר “סקרנות” צפונה. בגזרה המרכזית יפעל קלמן. אוגדת ברן תתפנה לתנועה כלפי דרום.

את “ההזמנה לארוחת צהריים” ששיגר אמש ליצחק חופי נאלץ לבטל, אך את עוצבת הטנקים מורה עכשיו דדו להוריד לחזית הדרום.

כל שעות אחר הצהריים יעשה בחמ"ל דרום ויעקוב אחר מהלך הקרבות.

במערב, מול מערכי “מצנפת” ו“בולוניה”, החליפה אוגדת קלמן את אוגדת ברן. אותו יום יכבוש קלמן גם את שדה התעופה של פאיד, שבחודשים הבאים ימלאוהו המוני בית ישראל, בבואם ל“אפריקה” ובצאתם אותה.

אגב תנועתה דרומה, הוסיפה אוגדת ברן לשתק בשעות הבוקר בסיסי טילים. בצהריים פנתה חטיבת גבי מזרחה והחלה נעה בציר “ויטמין” לעבר האגם המר הגדול. בציר דרומי יותר נעו חטיבות קרן ונתק’ה לעבר “מצילה־עודדה”. חטיבת קרן הגיעה ל“עודדה”, שכבר התבצרה בו חטיבה של דיביזיית השריון הרביעית, ואילו חטיבת נתק’ה הדרימה, עברה על פני מחנות צבא, מתקנים ושיירות ארוכות וחסמה את צומת “עשור־עריש”.

אוגדת שרון לחמה באזורים שונים: חטיבת אמנון והצנחנים הצליחו לתפוס את הרמפות ב“פוקסטרוט” וב“דרכון” שמעליהן נראה כל מרחב “מיסורי”. כוח הצנחנים של עוזי יאירי טיהר את תעלת המים המתוקים עד “מסכה 22”. חטיבת חיים הרחיבה שליטתה כלפי מערב, על ציר “ודאות”.

על “מיסורי” – בגדה המזרחית – עוד יסופר.

שעה 15:05

במצב רוח מרומם מגיע דיין אל החמ"ל, לאחר שסייר אצל ברן ואצל אריק.³²⁰

ברן הוא “האיש העליז והשמח בעולם,” מספר דיין, וכבר עכשיו הוא מוכן להוריד מן הרכסים שני כוחות טנקים ולהפנותם מזרחה, לעבר התעלה.

לעומת הבוקר – כאשר חשש לגורל הכוחות במערב, באין ראש גשר שני – שופע עכשיו דיין אופטימיות. לברן אמר, שהמגמה היא לתפוס את כל שפת התעלה, עד לעיר סואץ. גם על הישגי אוגדת שרון יש בפיו בשורות טובות: לאחר שנכבשו הרמפות, יש לאוגדה שליטה עד אגם תמסח. לדעתו יוכל אריק להגיע עוד היום במערב, לאיסמעיליה.

בר־לב מאופק הרבה יותר: בשל תנאיו הטופוגרפיים של החיץ החקלאי, לא תוכל אוגדת ברן להתקדם אל התעלה – סבור הוא – קודם שתוחלף על ידי כוחות קלמן וכל עוד לא יובטחו לה סיוע אווירי ויחידות רגלים.

את מחשבתו של דיין מכוונת משמעותו המדינית של מהלך כזה: מכל בחינה שהיא חשוב, שכוח כלשהו יגיע עוד היום לשפת התעלה, מדרום לאגמים. זה חשוב ליהודים. זה חשוב לקיסינג’ר. שברן ידפוק כמה פגזים – כדי שישמעו בקאהיר, שהגענו!…

בר־לב ודדו תמימי דעים, וההחלטה המתקבלת היא פשרה בין שתי העמדות: כוח אחד של ברן ינוע לעבר שפת התעלה, ואילו כוח שני יישאר במורדות הרכסים, בשטח הפתוח.

ליתר ביטחון, יוצא הרמטכ“ל אל החפ”ק של ברן – קילומטרים אחדים ממערב לכביש איסמעיליה־סואץ (“חבית”) בציר “ויטמין”.³²¹

שעה 16:40

אכן, מצבה של אוגדת ברן טוב – אבל ורוד פחות מן התמונה שהצטיירה באום־חשיבה. חטיבת הטנקים המצרית תפסה את מתחמי “מצילה־עודדה” כדי למנוע את מעבר האוגדה מן הרכסים אל הרצועה הירוקה שבשפת התעלה. אף כאן מוקדם לדבר על התמוטטות.

בשובו במסוק מן הגדה המערבית, רואה דדו טיל “קלט”, המתקדם לעבר טסה. אש נגד מטוסית הנורית לעבר הטיל האיטי, פוגעת בו והוא מתפוצץ באוויר.³²²

שעה 18:55

בחדרו הצר של גונן שבחמ"ל מצטופפים המפקדים הבכירים לדיון בתוכניות הפיקוד. בדברי דדו בישיבת הממשלה – בשעה מאוחרת יותר – ניתן ביטוי למה שסוכם באותו דיון.

שעה 21:45

לישיבת הממשלה מגיע דדו, 45 דקות אחרי שנפתחה, ישר משדה דוב.³²³

את סקירתו של עוזר השר, רב־אלוף צור, על הרכבת האווירית ומצב הרכש, משלים דדו בכמה הערות. הוא מדגיש, כי המלחמה עודנה נמשכת ודרושה תחמושת רבה – בעיקר לתותחים ארוכי טווח.

“מצבנו בתחמושת מתחיל להיות די קריטי. בעיקר בתחמושת ארטילרית ובתחמושת לטנקים. – – – ברמת הגולן אנו יורים בתחמושת סורית שמצאנו, בתותחים 130 מ”מ, שלקחנו מהם במלחמה הקודמת. אנו יורים שם רק מה שמצאנו. אם זה יסתדר כך גם בחזית המצרית, יהיה מצבנו יותר נוח. ביקשנו עכשיו רק תחמושת, וכמובן – מטוסים – אך התחמושת היא הנושא הקריטי ממש".

את עיקר דבריו מייחד הוא לתיאור המצב בחזית הדרום במוצאי שבת, בתום היום החמישה־עשר למלחמה.

הרמטכ"ל סוקר בישיבת הממשלה את המצב בחזית הדרום

השינוי הבולט ביותר הוא טיהורם של אזורים מסוימים מאימת הטילים: באזור שבין קנטרה לבין האגם המר, יכול חיל האוויר לפעול בלי הפרעה.

באגם המר הורחב היום ראש הגשר. ניכרות תנועות בריחה ונסיגה, אך על התפוררות כללית של הצבא המצרי מוקדם עדיין לדבר; התקדמות כוחותינו מוסיפה להיות איטית והיא מלווה באבדות.

"אני מקווה, כי עוד חריש אחד של חיל האוויר ועוד תקיפה אחת של השריון – ונוכל להגיע ליכולת התקדמות מהירה יותר. אנו מתקרבים לאגם תמסח, אך לצערי פוצצו שם דרכי המים, ויש בוץ, וההתקדמות איטית למדי.

"האוגדה של אריק שלחה כוח לניתוק ציר קאהיר־איסמעיליה. הכוח של ברן ביצע פריצה יפה מאוד, עמוקה, ממש עבודת שריון קלאסית. הם עלו על רכס ג’ניפה, נעים משם דרומה ומזרחה, משמידים טילים ומטהרים את השטח. פאיד בידינו. באזור הרכסים רצינו להגיע יותר דרומה, כדי לקנות שליטה על הרכב של הארמייה השלישית ולאיים בניתוקה ובהשתלטות על העורף שלה. כוח אחד ירד דרומה, השמיד כמה סוללות, חסם את כביש סואץ־קאהיר ופגע בכלי רכב רבים שנסעו לעבר קאהיר. באלחוט שמעתי טייס אחד אומר, כי הוא רואה אלפי כלי רכב. הוא קיבל פקודה לבצע חסימה זמנית על הכביש הדרומי יותר לקאהיר – רק כדי לגרום צרות למצרים ולחזור. אין לנו כוונה לחסום כביש זה – ואם ירצו לנצל את הלילה כדי להוציא כוחות של הארמייה השלישית – שיעשו זאת.

“אוגדה שלישית, קטנה יחסית, בפיקודו של קלמן, נמצאת במרכז הגזרה, כעתודה. האויב עשה היום מה ששיערנו אתמול שיעשה – הדיביזיה השלישית, שחנתה ליד קאהיר, כעתודה, וכן הדיביזיה המשוריינת הרביעית, ערוכות בקו הגנה, לאורך הרכסים. לכל הכוח הזה נותרו – לאחר האבדות שסבל – לא יותר מ־200 טנקים, אין הוא מסכן את ראש הגשר שלנו, ואני מעריך שיסתפק בהגנה ובניסיונות להשיג הישגים מקומיים. את ההישגים על ההרים ננסה לבסס מחר בגיחות מזרחה, כלפי מטה, במגמה לנקות את האזור שלאורך האגם המר, שמרוכזים בו מחסני דלק ותחמושת. המפתח להצלחתנו מחר – שיתוקן של סוללות הטילים הנותרות.”

קרבות תנועה משנים יחסי הכוחות לטובתנו

קרבות תנועה אלה וחדירתנו לעומק שטחו של האויב – אומר הרמטכ"ל – הולכים ומשנים לטובתנו את יחסי הכוחות. כוחות ברן נמצאים זה היום השלישי בתנופה, ולדברי מפקד האוגדה יוכלו להמשיך בה גם מחר. “מבחינה זו איננו במצב קריטי. אנו יכולים להוסיף ולתקוף, ואם נמוטט את מערך ההגנה הנגד מטוסית, יפעל חיל האוויר במלוא העוצמה. אתמול היפלנו 20 מטוסים והיום 11 מטוסים. הסורים איבדו כשני שלישים ממטוסיהם והמצרים כשליש. אך גם הכוח האווירי שנותר למצרים אינו מגלה עוד כל פעילות משמעותית. הם מתקיפים לפנות ערב, תקיפותיהם מאוד לא יעילות – ובכל תקיפה אנו מפילים להם ארבעה־חמישה מטוסים.”

מאז החלה – בבוקר שלשום – החדירה העמוקה, התרחבה המובלעת שבידינו לשטח, שעומקו ממערב לתעלה הוא בין 20 ל־30 ק“מ ואורכו, מצפון לדרום, הוא כ־60 ק”מ. המצרים כבר מבינים שמצבם קשה. מכוונתם המקורית להדוף את כוחותינו מזרחה הסתלקו – ועברו לטקטיקה הגנתית. עוד יומיים יידרשו להשלמת כיתורה של הארמייה השלישית, הן בתנועה דרומה בגדה המערבית והן בתקיפת ראש הגשר שבגדה המזרחית, וייתכן שלא יעלה בידינו להשלים את המהלך כולו אלא בשלושה־ארבעה ימים.³²⁴

שעה 23:05

דדו יושב עכשיו עם “פורום החכמים” – הכינוי שדבק לחבורה של בכירי האלופים: טל, זעירא, יריב, בני פלד, ויצמן. אל בין אותן מילים, החוזרות ונשנות בדיונים אלה – גייסות, שמות צופן, מערכים, תנועות, השמדה, טיהור, קיפול – משתרבב פתאום שמו של קצין, איש המטה הכללי, שהמטוס שטס בו אתמול בשמי מצרים, “חטף” טיל ונפל. הטייס נהרג, ואילו אותו קצין – שנוקבים בשמו – יצא בריא ושלם, צנח ושב לעבודתו.

“זה הבחור?!” נדהם דדו. “ראיתי אותו אתמול. שאלתי: ‘ואיך אתה מבלה פה?’ – אז הוא אומר לי: ‘רק עכשיו הגעתי לכאן!’ – חיכה כנראה שאשאל: ‘ואיפה היית עד עכשיו?’ – אבל אני לא שאלתי…”

“היות וחזר חי,” אומר טליק, “קיבל בקבוק ויסקי…” וכבר: “נחזור לביזנס.”

“בחור צנוע” – משהה דדו לרגע קל את ה“ביזנס”: "ואני עוד שואל אותו: ‘איך אתה מבלה פה!’³²⁵

התוכנית לכיבוש החרמון

את ארוחת הצהריים שהבטיח לו דדו – לא קיבל חופי. הוא היה – והביא את התוכנית. עכשיו מציג אותה האלוף טל, סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם.

מחמת הכישלון הצורב – הן נפילת המוצב ביום הכיפורים והן האבדות המרובות בניסיון לשוב לכובשו – נדחה הקרב על “העיניים של המדינה” עד אשר ניתן היה לרכז כוחות מתאימים: חטיבת צנחנים, וכן – כחובת כבוד – “גולני”; סיוע ארטילרי רב; מסוקים ועוד. התוכנית כוללת את כיבוש החרמון הסורי, אולם גם בשעה זו מתעוררות שאלות, ועד שתבוררנה היטב – מחר – לא תיפתח הפעולה, שממילא לא יבצעוה אלא סמוך ככל האפשר למועד הפסקת האש הצפויה.

יום ראשון – 21 באוקטובר ³²⁶

שעה 01:00

דיון מבצעי שקיים הרמטכ"ל גולש לתוך היממה הנכנסת ונסתיים בשעה זו.³²⁷

הפעלתו היעילה יותר של חיל האוויר בפיקוד הדרום – זה הנושא הנדון עכשיו עם מפקד החיל, האלוף פלד ובהשתתפות עזר ויצמן, טל, זאבי, יריב ועוזרים.

“היות והזמן חולף, ואת הכוח יש להפעיל בצורה חסכונית,” אומר דדו, "אנסה להתרכז

יותר בפעילות נגד ראשי הגשר ממזרח לתעלה."

“אני לוחץ על פיקוד דרום לעבור את ‘מיסורי’!”

כמו בדיון קודם, מבקש הוא שלא “לפזר את המאמץ” בתקיפת מטרות ובכל פעילות שאין בה משום סיוע מובהק למתקפה הגדולה. בשלב זה כוונתו לפעילות אווירית על “מיסורי” – אותו קוץ באגפו הצפוני של ראש הגשר, המוסיף להדאיג את מפקד חזית הדרום ואת הרמטכ"ל.

“מאז התחלנו בהקמת ראש הגשר אני לוחץ על פיקוד דרום לעקור את ‘מיסורי’, ואני, אישית, רץ כמו יו־יו אל בני פלד ואומר: תכניס עוד אוויר ל’מיסורי'!”

זה עתה שב והורה לגונן לפתוח בבוקר במתקפה על “מיסורי”, והוא מבקש שיובטח סיוע אווירי יעיל וצמוד.

בדרום נמצא מוטי הוד, המפקד הקודם של חיל האוויר. לבקשת דדו, יטוס עזר ויצמן – מפקד לשעבר של מוטי הוד ושל בני פלד – לפיקוד הדרום, כדי להבהיר את תוכניתו של חיל האוויר למחר ואת שיטת הפעולה שינקוט.

שמועה: במוצב החרמון מבוצרים אנשים

מבצע משולב בהיקף נרחב לכיבוש החרמון עתיד להיפתח מחר, ברדת הערב. בדרכי עקיפין מגיעה עכשיו איזו ידיעה (כלום להאמין בה?), שארבעים מאנשי המוצב מוסיפים להתבצר בקומתו התחתונה – זו היממה החמש־עשרה – ואין הסורים מצליחים להתגבר עליהם.

ידיעה תמוהה, ובכל זאת מגבירה היא עכשיו את המתחים הרגשיים, הכרוכים במבצע זה, שלכל הדעות יהיה קשה. לחרמון – שבמלחמת ששת הימים צורף לגבול הפסקת האש אחרי השעה השתים־עשרה – ערך התראתי עצום. היו כמה נקודות שליטה חשובות – תל חרה, תל כודנה, כנכר וסעסע – שלא עלה בידינו לכובשן, ואולם כנגד העמידה על החרמון, שממנו נפרשת הרמה כולה, בלי כל שטחים מתים, הרחק ללבה של סוריה, אין שקולה אפילו אחת מהן.

את החרמון הסורי – סוכם – יכבשו הצנחנים, שכן ההיאחזות עליו תחסוך אבדות רבות בעתיד.

מתקבלת החלטה, שכיבושו של החרמון הישראלי יֵעשה בו בלילה – ואפילו רק בשל התקווה שאנשינו עודם נלחמים שם, כלשון השמועה, ואולי ניתן להצילם.

וזכות זו – חוזר ומדגיש אחד האלופים – חייבת להינתן לחטיבת “גולני”, שכיבוש החרמון הוא לה עניין של כבוד.

את התוכנית הסופית אשר יְעבד פיקוד הצפון, יאשר הרמטכ"ל מחר בבוקר – וכוונתו היא להימצא בצפון בשלב האחרון של ההכנות ובמהלכו של מבצע נועז ומורכב זה.³²⁸

שעה 08:00

לשעה זו זימן שר הביטחון את הרמטכ"ל, ראשי משרד הביטחון ואלופי המטה הכללי, לדיון על המבצעים המתוכננים לשלב זה – האחרון – במלחמת יום הכיפורים. “אין זה מענייננו לבקש הפסקת אש; עתה – כל יום לחימה הוא לטובתנו,” יאמר דיין (לפי ספרו, “אבני דרך”).

משעה זו ואילך, יש לצפות בכל רגע להכרעה בדבר הפסקת הלחימה. במוסקבה ינסה בוודאי מזכיר המדינה קיסינג’ר לצנן את כעסם של הרוסים על שאין וושינגטון נענית במהירות מספקת לפנייתם ואינה מקבלת כלשונה את טיוטת הצעת ההחלטה שלה – אך בטרם יצא ה־21 באוקטובר, תפעיל וושינגטון לחצים על ישראל להיענות בלא שהיות לתביעה שתסמוך ידיה על נוסח שמנהיגי שתי מעצמות העל כבר הסכימו עליו ביניהם לבין עצמם, בלא להיוועץ תחילה עם ישראל.

שני מבצעי “הרגע האחרון” שדדו שולל

עכשיו, בבוקר, השאלה היא: מה עוד ניתן לבצע בטרם יסתיים אותו משא ומתן בינמעצמתי בקרמלין?

מאז יומה הראשון של המלחמה חוזר ומעלה דיין אותם “מבצעי מינימום”, מעין “קלפים למיקוח” במהלך המשא והמתן המדיני שלאחר הפסקת האש: האחד מהם – היאחזות בגדה המערבית של התעלה בקרבת פיתחה הצפוני. לקראת מבצע זה, שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל, הותקף שוב ושוב, כל משך המלחמה, מערך ההגנה הנגד מטוסי באזור שבין קנטרה לפורט סעיד. אפשרות זו – ופעולה דומה בפיתחה הדרומי של התעלה – היה שר הביטחון חוזר ומעלה, אך בשעה זו, לפני ה“פיניש”, נותן הוא ביטוי לחששות מפני תוצאות מדיניות שליליות.

וכמסופר למעלה, אין מבצע זה מתוכנן אלא למוצאי ה־22. ההכנות אינן מניחות את הדעת, ומותר להוסיף: מלכתחילה לא התלהב דדו מתוכניות מינימום אלה, ומשהחלה הצליחה הגדולה, מרכז הוא את כל הכוח במאמץ עיקרי זה.

הצעה נוספת, העולה בדיון זה – שאוגדת שרון, המפלסת דרכה, בקשיים גדולים, בתוך הצמחייה הסבוכה ובקרקע הבוצית במבואות איסמעיליה, תבצע איגוף מערבי גדול, תעקוף את איסמעיליה, תעלה צפונה, עד קנטרה, ותכתר את הארמייה השנייה.

דדו שולל מהלך זה, שגם יפצל מאמץ עיקרי שאנו נתונים בו, וגם סיכויי הצלחתו קלושים ביותר. יש להתמיד בתוכנית המקורית – לדחוק את הארמייה השנייה ממזרח לתעלה, וכלפי צפון. פעולה זו צריכה להיעשות הן ממערב ל“מיסורי”, בשפתה המזרחית של התעלה, הן על ידי כוח ששון, מכיוון “חמוטל”. כיבושו של “מיסורי” חשוב בעיני דדו עד כדי כך, שמן הראוי אפילו לשקול לצורך זה את החזרת הכוח של קלמן אל הגדה המזרחית.

שעה 09:45

עם שחר, כמדי יום ביומו, התלקחה המלחמה מחדש. בצפון, באזור שמדרום לתל־שאמס, פתחו הסורים בהתקפת־נגד. פרס בסך עשרת אלפי לירות סוריות והעלאה בדרגה הובטחו לשיריונאים הסורים על כל טנק ישראלי מושמד.

במהלך היום יתגלה, כי גם תמריץ זה לא הועיל הרבה לשינוי מזלו של הצבא הסורי – ואף התקפה זו הסתיימה בלא כל הישג.

מדוע אין תוקפים את “מיסורי”?

מפי האלוף גונן שומע עכשיו דדו: ההפצצות האוויריות אינן יעילות.

דדו מגיב ברוגזה: על איזה יסוד נסמכת הטענה, שהפצצות אלה – הנמשכות זה היום

השישי – אינן מספיקות. “האם צריך ליצור שם בפצצות אגם – כדי שהמצרים יטבעו בו?!” לפי כל הנתונים – מוסיף דדו ואומר – דיביזיית החי"ר ה־16 הרוסה, דיביזיית השריון ה־21 נותרה כמעט בלי טנקים, המפקדים איבדו את השליטה על כוחותיהם, והם רק מחכים שנמציא להם תירוץ טוב לנסיגה. באוזני הפיקוד העליון הם טוענים שמצבם קשה – אבל לא תוקפים אותם.

שוב עולים הדיו של אותו קצר בין גונן לבין שרון. המגע בין השניים כמעט בלתי־אפשרי.

עזר ויצמן, שכמוסכם יצא לדרום, מעריך כי ההפצצות הביאו לתזוזה במצב ב“מיסורי”, אך סבור, שעל הרמטכ"ל לבוא אישית לדרום.

שעה 10:00

מפי האלוף חופי שומע דדו את התוכנית הסופית לכיבוש החרמונים, שכינויה – “קינוח”. יהיה זה מבצע מורכב ביותר, ונוסף על חטיבת הצנחנים ו“גולני”, ישותפו בו מסוקים, שריון וארטילריה. שיטת הפעולה נועזת: אחר הצהריים יוטסו הצנחנים במסוקים לנקודה בגובה 1,900 מטרים במרום החרמון, כשני קילומטרים מצפון למוצב ה“פיתולים” כשני קילומטרים צפונה־מזרחה ממוצב החרמון הסורי (שגובהו יותר מ־2,300 מטרים). התקפה מכיוון בלתי צפוי זה תכה את הסורים בהפתעה גמורה.

במקביל, ינועו כוחות “גולני” לעבר החרמון הישראלי. סיירת החטיבה תשתלט על “הרכבל התחתון”. טור ממונע יתקדם בכביש, אף הוא אל הרכבל התחתון. גדוד “גולני” ינוע ממזרח לכביש זה ברגל, ותוך כדי התקדמותו “יטהר” את הרכסים שבדרכו, והוא שיתקוף את עמדות החרמון הישראלי.

כוח צנחנים יֵאחז גם בשיא החרמון.

התוכנית נראית לדדו – והוא מאשר אותה. טליק וגנדי ממליצים שניהם, שדדו יעלה לצפון ויפקח באורח אישי על כל מהלכו של מבצע מורכב זה. אף שהכול מסכימים כי רבים סיכוייו להסתיים בהצלחה, ניתן לשער שהסורים יעשו כל מאמץ אפשרי לסיכולו, והקרב עלול שלא להסתיים בלילה, כי אם להתמשך עד לאחר עלות היום, על כל המשתמע מכך.

טליק סבור, כי עדיף להקדים ולכבוש הלילה את החרמון הישראלי, ואילו את כיבוש החרמון הסורי לדחות למחר בערב – לבצעו ב“דירוג”. לעניין זה ישובו מיד. בינתיים…

שעה 10:30

גונן מוסר: לשרון ניתנה הוראה לתקוף את “מיסורי”, ואפילו יהיה צורך להחזיר אל הגדה המזרחית אחת מחטיבות הטנקים, הפועלות בגדה המערבית. ההפצצה האווירית – מוסיף גונן – תימשך בשעתיים הבאות, והתקפת אוגדת שרון תחל בשעה 14:00. ממזרח יתקוף כוח ששון את “חמוטל”.

שעה 10:35

גונן שב ומתקשר. שר הביטחון הודיעו, כי הוא עומד להגיע לפיקוד הדרום ולקיים שם דיון עם הפיקוד הבכיר של חזית הדרום.

דדו מופתע. את האלוף מאיר עמית – ה“מקשר” שבין השר לבין המטה הכללי – שואל דדו:

האם מוזמן גם ראש המטה הכללי לדיון זה, ובאיזו שעה יתקיים?

אכן, נצחים עברו מאז ימי הבלימה ומתן “עצות מיניסטריאליות” בלבד.

שעה 11:00

את דדו חוזר ומעסיק המבצע המתוכנן לשעות האחרונות שלפני הפסקת האש. המצדדת ההנהגה המדינית ברעיון – אם לאו? שר הביטחון העדיף עד היום – והדבר קיבל ביטוי בולט בדיון של צהרי ה־12 ב“בור” – מבצע מצומצם צבאית, אך בעל ערך כ“קלף מיקוח” מדיני, ואילו הבוקר הסתייג ממבצע כיבוש בצפון התעלה, ומטעמים מדיניים דווקא. האם בכך ביטא גם את עמדת ראש הממשלה?

עכשיו מוסר לדדו מזכירה הצבאי של גולדה מאיר, תא“ל ליאור, שאין חששות מדיניים אלה מדאיגים את ראש הממשלה כלל ועיקר. אם יראה הרמטכ”ל לנכון להביא תוכנית כזו לפני “קבינט המלחמה” – מובטח לו, כבמקרים קודמים במלחמת יום הכיפורים, שתאושר.

אך כפי שיתגלה להלן, היו ההתפתחויות המדיניות במהלך ה־21 באוקטובר מהירות יותר מכפי שהעריכו בשעות הבוקר ראש הממשלה וחבריה. יגאל אלון, למשל, שוחח אותו בוקר עם אריק שרון בחפ"ק שלו בגדה המערבית והבטיחו, כי לרשותו עומד כל הזמן שיצטרך לו.

בשל היחסים המשובשים בפיקוד הדרום ובעקבות שיחתו עם עזר ויצמן, מחליט עכשיו דדו לטוס דרומה. בכוונתו לעבור משם ישר לפיקוד הצפון, ולהימצא בחפ“ק קודם לשעת ה”ש" של מבצע “קינוח” – 19:00. הרמטכ"ל ועמיתיו האלופים בוחנים תצלומי אוויר אחרונים של מוצבי החרמון ושוקלים מה עדיף: כיבוש החרמון הסורי והחרמון הישראלי בדירוג, או בו זמנית?

חקה תומך בפעולה בו זמנית, הלילה, וזו גם דעתו של רחבעם זאבי. דדו, שהחזיק בדעה זו גם בסיבוב הקודם של הדיון, מכריע: לכבוש את שני החרמונים – במקביל.

קצת אחרי השעה 12:30 יוצא דדו לדרום.

שעה 14:20

הדיון על השלב האחרון של המלחמה, שיזם שר הביטחון ואשר הרמטכ“ל שמע עליו מפיו של גונן, מתקיים בחפ”ק דרום.

בשעה מוקדמת יותר ביקר דיין אצל אריק שרון בחפ"ק שלו – ממערב לחיץ החקלאי ומעבר לכביש איסמעיליה־סואץ (“חבית 36”). על תגובתו של מפקד האוגדה לשמע הפקודה שניתנה לו זה עתה פעם נוספת, לתקוף את “מיסורי”, כותב דיין בספרו: “אריק רותח!” אריק הציע לעקוף את איסמעיליה ממערב, לנוע צפונה, לקנטרה, ולנתק את הארמייה השנייה מעורפה, אלא שהפיקוד שלל את תוכניתו. כזכור, העלה הבוקר דיין רעיון דומה. עכשיו מוסיף דיין ואומר:

“אריק סבור, שההתקפה על ‘מיסורי’ אין לה תכלית והיא תעלה בדם רב.”

הרמטכ"ל, מפקד החזית ואלוף הפיקוד שבים ומתארים את ההשתלשלויות בפרשת “מיסורי” מאז הלילה שבין ה־15 ל־16 באוקטובר. בהתאם לתוכנית “אבירי לב”, צריך היה מתחם “מיסורי” להיכבש בשלב הראשון, קודם לצליחת התעלה. הוויכוחים על כך נמשכים מאז ועד היום הזה.

אחרי שעה 10:30, כאשר נוכח לדעת שאין נעשות כל הכנות לתקיפה – מספר גונן – שב והתקשר עם שרון. זה השיב ואמר, כי פקודה זו אינה הגיונית, וחזר והציע את תוכניתו שלו. בתגובה, אמר גונן: אם לא השתכנעת – יבוא אליך חיים בר־לב עצמו.

ואכן, בר־לב יצא אל החפ"ק של אריק במסוק. שרון שב והדגיש באוזני בר־לב את האפקט האדיר שיהיה לכיבושה – או לכיתורה – של איסמעיליה, ואילו את תקיפת “מיסורי” כמשגה.

הזמן הקצר שנותר עד להפסקת האש הצפויה, שב בר־לב ומסביר, מחייב לאבטח את אגפו הצפוני של ראש הגשר. לכך יש חשיבות עליונה, מדגיש בר־לב וחוזר על הפקודה.

החלטה על המהלך האחרון במלחמה

את הדיון בחפ"ק דרום זימן דיין לקביעת המהלך האחרון בחזית המצרית, קודם שתיכנס הפסקת האש לתוקפה. לוח הזמנים הותיר רק שתי אפשרויות, שצריך היה להכריע ביניהן: תקיפה לכיוון צפון, לשם כיתורה של הארמייה השנייה: המשך התקיפה לכיוון דרום, לעבר העיר סואץ ודרומה ממנה – שאולי תסתיים בכיתורה הגמור של הארמייה השלישית. האפשרות השנייה כללה גם את הגברת הלחץ, בגדה המזרחית, על “מיסורי” – דחיקת הארמייה השנייה מתוך דרומו של ראש הגשר שהקימה.

בשעה זו נתונים הכוחות העיקריים של פיקוד הדרום – ושל צה“ל כולו – בתנועה דרומה, הן באזורי הרכסים במערב והן בשטח המישורי, הסמוך לחופו המערבי של האגם המר הגדול, ולשפת התעלה. לדרום ירד הרמטכ”ל בהחלטה, שאין להעלות על הדעת הכנסת שינויים קיצוניים כל כך בתוכנית, המחייבים העברת כוחות גדולים צפונה או מזרחה, בזמן שנותר עד להפסקת האש.

“גם אני אינני חושב שהיא טובה,” כותב דיין בספרו על תוכניתו של אריק לתקוף צפונה. בעורפה של הארמייה השנייה. והוא מוסיף: “עכשיו. יומיים־שלושה לפני הפסקת האש, אנחנו צריכים ליצור קו חזית תכליתי, קומפקטי כמה שאפשר.”

ואשר להתקפה על “מיסורי”, כותב דיין, כי “השאלה היא מעשית־אופרטיבית,” ואם זו דעת הפיקוד הבכיר, לא ראה עצמו מוסמך להטיל עליה וטו, מה גם שעקרונית לא התנגד למהלך זה.

את הוויכוח בין שתי האפשרויות מסכם הרמטכ"ל בפקודה:

הפקודה: לתקוף את “מיסורי”

“לתקוף את ‘מיסורי’. זו פקודה. ששון יתקוף את ‘חמוטל’ חצי שעה אחרי פתיחת ההתקפה.”

נשוב ונציין: אותו יום היה הצבא המצרי ערוך להגנה על לבה של מצרים בקו היורד ממרחב רידן אל־חאמה (“מצלמה־ראמה”) כלפי דרום אל הרכסים המבותרים וג’בל ג’ניפה (“מצנפת־בולוניה”), ועד כביש סואץ־קאהיר (“דרורית”). מזרחה משם החזיק מערך טנקים בצמתי כביש אסמעיליה־סואץ והדרכים לקאהיר (מתחמי “מצהלה־עודדה” ו“מרזח” ו“ערוב”).

ביום ה־21 מצאו עצמם אוגדת ברן וכוח קלמן עומדים בקרבות בלימה מול ניסיונות מצריים לתקוף נגד, ולפיכך הייתה ההתקדמות מועטת באותו יום.

כנגד זה נמשך חיסולן של סוללות הטילים באזור שמדרום לאגם המר הגדול ועד למפרץ סואץ. שיתוקם של טילי הקרקע־אוויר היקנה חופש רב יותר למטוסי חיל האוויר, ובקרבות האוויר הופלו היום 15 מטוסים מצריים ועוד 5 הופלו בנשק נ.מ..

אף שבמהלך ה־21 התנהלו קרבות כבדים, שנפלו בהם תשעים חיילים ומפקדים, הנה ברדת הרמטכ"ל לסיני שררה בפיקוד הרגשה שטרם אירעה ההתמוטטות הצפויה של הצבא המצרי.

שעה 15:15

ההתקפה על “מיסורי” החלה.

אותה שעה לא מנתה חטיבת טוביה אלא כ־40 טנקים, וכן תוגברה ב־5 טנקים נוספים. כוח אחד של חטיבה זו נע לעבר “מיסורי” ממזרח, מצא עצמו לכוד בשדה מוקשים, אך בקרב שריון בשריון הוציא מכלל פעולה כ־20 טנקים מצריים.

כוח שני נע לעבר “מיסורי” בציר “אושה”, ממערב, אך עד מהרה נלכד בין מחפורות חי"ר חמוש בטילי נ.ט.. שוב חזרו הניסיונות המרים של ראשית המלחמה – בתוך זמן קצר נפגעו כמעט כל הטנקים של כוח זה, ורק כמה מהם הצליחו להיחלץ ולהיסוג.

אלא שכל זה לא התברר אלא בשעה מאוחרת.

שעה 16:10

פיקוד הדרום מקבל דיווח: המצרים – חלקם במנוסה. חלקם מוסיף להילחם, והכוח התוקף כבר מחזיק בחלק מ“מיסורי”.

כעבור דקות אחדות פותח כוח ששון במתקפה לכיוון “חמוטל” ו“מכשיר” – אף הוא בסיוע ארטילרי ואווירי רב, ואף הוא נתקל בהתנגדות עזה של חי“ר חמוש בנשק נ.ט.. בתום הקרב יחזיק כוח ששון בשלישו המזרחי של מתחם “חמוטל” – זה החולש על צומת “טליסמן” (כביש טסה־איסמעיליה) וציר החת”ם – שכבשו המצרים ב־8 באוקטובר.

הפיקוד דבֵק בתוכניתו המקורית ומוסיף לחשוב, כי אילו אך תוגברה חטיבת טוביה ביותר טנקים. היו גם תוצאות הקרב שונות. אחרי המלחמה יטען גונן, כי לשאלתו מדוע לא ביקש מן האוגדה תגבורת, השיב המח"ט, כי ביקש – אך לא נענה. שרון, לעומת זאת, יוסיף ויטען, בהזדמנויות שונות, כי כל רעיון המתקפה על “מיסורי” היה מוטעה מעיקרו – וכי כל ניסיון נוסף היה רק גורר עוד אבדות בנפש ובטנקים.

באותו יום, ה־21 באוקטובר, אין גונן מוותר. בערב ינסה שוב להתקשר עם שרון ולהורות לו, שיחזיר כוחות אל הגדה המזרחית ויֵערך, לקראת שחר ה־22, למתקפה נוספת על “מיסורי”. “השיחה שלי הייתה קודם עם קצין הקשר, אחר כך עם קצין האג”ם ואחר כך עם מפקד האוגדה, שעד אז לא נמצא בחפ“ק שלו.” יטען גונן. משייווצר הקשר בין אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה – סמוך לחצות הלילה – שוב תתלקח המחלוקת ביניהם. שוב יתערב רב־אלוף בר־לב – ושוב יתחייב שרון להחזיר טנקים אל הגדה המזרחית, כתגבורת. אלא ששוב³²⁹ הקדמנו אנחנו את המאוחר.³³⁰

שעה 22:15

תנועת הכוחות לעבר החרמונים תתחיל בשעה 19:00, ובטרם יתקרבו אל יעדיהם – תחלופנה שעות אחדות. כך סבור היה דדו, שבסיני השתהה יותר משתיכנן מראש, וטס ישר צפונה.

המכבש המדיני פועל

כאשר היה המסוק שלו מעל למגדל העמק – בשעה 22:15 – נקרא באלחוט לשוב על עקביו ולהגיע בכל ההקדם ללשכת ראש הממשלה.

אותה שעה כבר פעל המכבש המדיני במלוא עוצמתו.

כל אותו יום הוסיף הנרי קיסינג’ר לשבת בקרמלין ולהתמקח עם מנהיגי ברית המועצות על נוסח מוסכם של החלטה להפסקת אש, שיגישו שתי מעצמות העל במשותף למועצת הביטחון.

הנוסח הרוסי שיקף את רוח נאומו של הנשיא סאדאת בפרלמנט המצרי ב־16 באוקטובר, בטרם נתגלה לו, שכבר החלה מתקפת נגד של צה"ל, זו שבתוך ימים אחדים תשנה באורח דרמטי את קווי החזית ואת מצבם היחסי של הצבאות. באותו נאום, הצהיר אומנם במפורש, כי הוא מוכן לדון על השכנת שלום, אך הוסיף שלא יסכים להפסקת אש אלא “על בסיס נסיגת הכוחות הישראליים לאלתר מכל האדמות הכבושות – וזאת תחת פיקוח בינלאומי – אל הקווים שמלפני ה־5 ביוני.”

ב־ 21 באוקטובר הבינו הרוסים היטב, כי בחמישה ימים אלה התהפך מזלו של הצבא המצרי, ועם כל דחייה נוספת של הפסקת האש רק יחמיר מצבו. מעתה ייחסה מוסקבה חשיבות עליונה לא לתנאי הפסקת האש, כי עם לעיתויה – מיד. ההנחה היא, כי מטעם זה קיבלו הרוסים את הצעתו של קיסינג’ר, שהצעת ההחלטה החדשה תאזכר את החלטה 242 כלשונה; שלא תותנה בה הפסקת אש בנסיגה, וכי תכלול קריאה למשא ומתן על שלום “בחסות מתאימה”. אותה החלטה – שתירשם בדברי הימים כ“החלטה 338” – תהיה לראש פינה בכל המהלכים המדיניים של השנים הבאות, אם במסגרת ועידת ג’נבה עצמה ועם בכל מה שאירע מאז מחוץ לג’נבה.³³¹

ישראל נתבעת להסכים מיד להצעה האמריקנית־סובייטית

דקות ספורות לאחר שסוכם במוסקבה, הועבר הנוסח המשותף של הצעת ההחלטה אל הבית הלבן – ואילו ראש לשכת הנשיא, הגנרל סקוקרופט, העבירו מיד אל השגריר שמחה דיניץ, וזה לראש ממשלת ישראל.

הקווים “החמים”, בין מוסקבה לוושינגטון ובין וושינגטון לבין לשכתה של גולדה מאיר בתל־אביב, החלו מתלהטים.

השדר הראשון, שהגיע לשולחנה של ראש הממשלה בשעה 22:15, כלל תביעה שישראל תסכים מיד לנוסח המוצע – שכן מועצת הביטחון כבר זומנה לישיבה בו בערב.

בשעה 16:00 העביר שגריר ישראל בוושינגטון, שמחה דיניץ, למנכ“ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית, את הדברים שהקריא לו סקוקרופט, מברק ששיגר ממוסקבה מזכיר המדינה, הנרי קיסינג’ר, ובו נוסח ההחלטה שהסכימו ארה”ב ובריה"מ להביא במשותף לפני מועצת הביטחון:

1. כל הכוחות הישראליים יישארו במקומם.

2. לא תהיה כל התייחסות לנסיגה, כי אם התייחסות כללית בלבד להחלטה 242.

3. קריאה למשא ומתן ישיר בין הצדדים בחסות משותפת של ארה“ב ובריה”מ לקידום (to facilitate) המו"מ, אם יתגלה בכך צורך.

4. נוסף על כך, ישנו הסכם אמריקני־סובייטי להפעלת השפעה מרבית להביא לידי חילופי שבויים.

הקריאה המוצעת לכינוס מועצת הביטחון תימסר בשעה 19:00, שעון ניו יורק, הלילה, לכינוס המועצה ב־21:00, שעון ניו יורק.³³²

את תשובתה הראשונה של ראש הממשלה מסר השגריר דיניץ לגנרל סקוקרופט כעבור חצי שעה (15:45 שעון וושינגטון, 22:45 שעון ישראל). “גברת מאיר רגזה מאוד לשמע הנוסח והשדר, שכן לא נועצו בה מראש ועתה העמידוה בפני עובדה מוגמרת,” כותב בספרו ויליאם קוואנדט, מן המקורבים לחצרות הפנימיות של וושינגטון ומי שצורף גם לסגל מקורביו של הנשיא קרטר.

בעצם תוכנו של השדר – אמר דיניץ לסקוקרופט – טרם הספיקה ראש הממשלה לעיין, ולפי שעה מצטמצמת תגובתה לשאלת לוח הזמנים. אין ראש ממשלת ישראל נהנית מסמכויות דומות לשל נשיא ארצות הברית – מבקשת ראש הממשלה להבהיר לנשיא – השיטה הקונסטיטוציונית של ישראל מחייבת להביא מסמך כזה לפני מליאת הממשלה, ורק היא מוסמכת לקבל החלטה. כיוון שכמה מן השרים חייבים להגיע מירושלים, לא תוכל הממשלה להתכנס לפני חצות הלילה, ולגופו של השדר תוכל להגיב רק בגמר דיון זה.³³³

זו השעה, שנכנס הרמטכ"ל ללשכת ראש הממשלה ומעיין בשדר ובטיוטת הצעת ההחלטה.

מיד לאחר מכן מתקיים בלשכתו של שר הביטחון דיון על הפעילות בחזיתות המלחמה עד להפסקת האש.

לפי המשוער, תתקבל החלטת מועצת הביטחון לא יאוחר מן השעה 22:00, שעון ניו־יורק, שהיא 05:00 בישראל, וכיוון שתיכנס לתוקפה כעבור שתים־עשרה שעות, תיפסק האש מחר, בשעה 17:00.

המשימות שיש להשלים קודם להפסקת האש

בדיון זה אצל שר הביטחון מגיעים לכלל סיכום, כי בשעות שנותרו עד אז, יש לשאוף להשלמת המשימות הבאות:

אוגדת ברן תמשיך בתנועתה דרומה ותשתדל להגיע לתעלת סואץ ולהשלים את ניתוקה של הארמייה השלישית.

חטיבת טוביה וכוח ששון יחדשו את המאמץ לכבוש את מתחמי “טלוויזיה” ו“מיסורי” ולחזק את אגפו הצפוני של ראש הגשר.

בחזית הסורית, מקווים, יסתיים בהצלחה המבצע המתנהל הלילה – כיבוש החרמונים. כן ייעשה ניסיון לכבוש בדרום המובלעת הסורית את תל חרה.

שעה 23:24

הרמטכ“ל שב אל ה”בור" – לתיאום הפעילויות השונות שהוחלט עליהן – קודם שישוב ויצטרף לישיבת הממשלה, המתכנסת בחצות.

בדיון, שמשתתפים בו בין השאר האלופים טל, זעירא, זאבי ויריב, מצביע דדו על שתי המשימות המרכזיות של צה"ל בשלב זה, ערב הפסקת האש:

הראשונה – לבחון מה עוד ניתן לבצע עד מחר לפנות ערב, בטרם תיכנס הפסקת האש לתוקפה, הן לשם הרחבת אחיזתנו בנקודות חיוניות, והן להיערכות הגנתית מפני ניסיונות מצד האויב “לחטוף” שטחים ברגע האחרון.

השנייה – מקורה בחשש, שהפסקת אש זו לא תהיה אלא הפוגה קצרה, ליומיים או לשבוע, מעין שאיפת אוויר. “איך אנחנו מארגנים את הצבא הזה, כמו שדים, כדי שכל יממה שתחלוף תשאיר אותנו במצב טוב יותר?” – מנסח דדו משימה זו.

רצוי היה – מעיר אחד האלופים – לצמצם מחר את הלחימה בגדה המערבית, ובמידת האפשר לדחוק את המצרים מן הגדה המזרחית.

להמשיך המאמץ בגדה המערבית

אין מחלוקת על כך, שטוב היה לשוב לקו בר־לב לכל אורכו, אך הלחימה הועברה אל הגדה המערבית משום הקושי שבלחימה נגד מערכי החי“ר המחופרים בקרבת התעלה. רק לפני שעה קלה הוברר לרמטכ”ל, כי בהתקפה שנערכה היום על “מיסורי” איבדה חטיבת טוביה את מחצית הטנקים שנותרו לה – למעלה מעשרים!

“כואב לי הלב,” אומר דדו לעמיתיו, “אבל זה קשה מאוד.” כל הצעה הכרוכה בהזזת עוצבות מקווי החזית ממערב לתעלה – אינה מתקבלת על דעתו. זה מאוחר מדי. מחר יש להמשיך בלחץ כלפי דרום.

לפני צאתו מקבל הוא דיווח מעודכן מפי האלוף חופי. “מוצב הפיתולים” נמצא בידי הצנחנים. “הרכבל התחתון” בידי סיירת “גולני”. אך התנועה לעבר החרמון הסורי והישראלי עודנה נמשכת. דדו מוסר לו על הפסקת האש הצפויה ובוחן את המבצעים המוצעים למחר בחזית הסורית. לגבי שתיים מן ההצעות, מעלה חופי שאלה: האם יהיה זה נכון לנהל קרבות קשים, ובמחיר גבוה, ערב הפסקת האש?³³⁴

עם בר־לב הוא שב ומסכם את המשימות למחר בחזית המצרית: אוגדת ברן תרד מרכסי ההרים ותנוע דרומה לאורך האגם המר. הפיקוד אישר את בקשת ברן לפרוץ ולחסום את שני הצירים לקאהיר (“עשור” ו“סרג'”), אך דדו מפקפק אם אכן יצליחו כוחות האוגדה לעמוד במשימה זו. בתנועתה לאורך האגם, תיעזר האוגדה בחיל האוויר.

שוב מדגיש הוא את המשימה הנוספת – כיבוש “מיסורי־מכשיר־טלוויזיה”.

יש לבצע את מה שהלך ונדחה מאז הוחל בהתקפת־הנגד – יחידת חי"ר נבחרת תונחת בג’בל עתקה.

יום שני – 22 באוקטובר³³⁵

שעה 00:20

לישיבת הממשלה, העתידה להתמשך שעות ארוכות, מגיע דדו באיחור קל. הקווים החמים – מוסקבה־וושינגטון וושינגטון־תל־אביב – מתלהטים והולכים. מידת הבהילות, שבלחצה נתבעת ממשלת ישראל לסמוך ידה על הצעת ההחלטה האמריקנית־סובייטית, גררה תגובה נעלבת מצד חברות שונות במועצת הביטחון. המשלחת הסינית מוחה בטענה, שלא נשמע כדבר הזה, שנציג של מדינה ייתבע להצביע על הצעת החלטה בלא שתינתן לו שהות להיוועץ תחילה בממשלתו. נציגי מדינות בלתי מזדהות מצהירים, כי “לא יהיו למרמס” לרגלי מעצמות העל.

היוכל קיסינג’ר לחנות בישראל בדרכו לוושינגטון?

אכן, גם ממשלת ישראל מבקשת שתינתן לה שהות לשיקול הדעת. קוסיגין ישב שלושה ימים בקאהיר קודם שקיבל את הסכמת סאדאת למהלך זה – טוענת ירושלים באוזני וושינגטון – ויש היגיון בתביעת ישראל להקדים התייעצות אמריקנית־ישראלית, בדרג בכיר, לגיבושה הסופי של הצעה משותפת לשתי מעצמות העל ולהעמדתה להצבעה במועצת הביטחון. ראש הממשלה דורשת, כי בדרכו חזרה ממוסקבה, יתעכב מזכיר המדינה קיסינג’ר בישראל, להתייעצויות.

במהלך ישיבת הממשלה מגיע שדר אישי מן הנשיא ניקסון אל ראש הממשלה. אך התשובה בעניין ביקורו המוצע של קיסינג’ר בישראל מתמהמהת – לטענת האמריקנים – מחמת שיבושים ב“קו החם” שבין וושינגטון למוסקבה. כיוון שארצות הברית עומדת על תביעתה מישראל לאמץ בלי כל שהיות את הצעת ההחלטה האמריקנית־סובייטית, מבקשים לבדוק עם ד"ר קיסינג’ר, ובלי להתנות בביקורו את החלטת הממשלה, שטרם סיימה את הדיון, אם יוכל לעבור דרך ישראל, שכן רוצים לברר עמו “כמה עניינים”.

הרמטכ"ל מדווח על הפעולות המתוכננות למחר, ואינו משמיע – בשלב ראשון זה של הישיבה – המלצות כלפי הצעת ההחלטה ועמדת ממשלת ישראל. הוא רק מעיר, כי מטרידה אותו האפשרות, שהפסקת האש תתגלה כהפוגה קצרה בלבד. כן מבקש הוא את האלוף יריב להכין ניתוח של כל הנקודות, הטעונות “כיסוי” בהסכם כזה להפסקת אש. בעיקר משווה הוא לנגד עיניו את לקח ההסכם להפסקת מלחמת ההתשה, בקיץ 1970, ששאלת קידומם של הטילים הקרקע־אוויריים לא הובהרה בו במידה מספקת – ואת ההשפעה החמורה שהייתה למחדָל זה במלחמת יום הכיפורים.

שעה 02:15

דדו כבר יצא את ישיבת הממשלה והיה בדרכו חזרה אל ה“בור”. לחששותיו נתן אומנם ביטוי בישיבה, אך עכשיו גוברת דאגתו מפני אותה אפשרות חמורה – שהפסקת אש זו כל תכליתה לתת למדינות ערב שהות להתארגנות ולצבירת כוחות, בעוד אשר מצה"ל תיטול את תנופת ההתקפה שהוא נתון עכשיו בעיצומה. לא יֵצאו ימים רבים – והערבים יחדשו את הלחימה במלוא עוצמתם – ובתנאים גרועים לנו.

הוא שב על עקביו, חוזר לישיבה – ומבקש את רשות הדיבור.

הסכנה שבהפסקת האש בקווים הקיימים

החשש העיקרי שהוא מבליט בדבריו – שלאחר הפוגה קצרה, שבוע או עשרה ימים, תתחדש הלחימה. השטח שנמצא עצמנו ערוכים בו היום לפנות ערב, אינו טוב כקו מגננה, שכן את הקו שלנו ממערב לתעלה טרם השלמנו. ב־22 באוקטובר עשויים הישגינו להיות טובים יותר משהיו ב־21, אבל על כל מטר אנחנו נלחמים – מדגיש דדו – ושום דבר אינו נופל לידינו בקלות.

כיוון שבאותה שעה הוא מאמין, כי מחר (כלומר היום – 22 באוקטובר) ייכבש “מיסורי” – נחזיק בראש גשר, שבשפת התעלה יגיע רוחבו ל־15, ק“מ ועל התעלה עצמה יהיו לפחות שלושה גשרים המתוחים עליה כבר היום. ביטחון שכך יקרה – אין לו. על דעתו מתקבלת יותר האפשרות – מסייג עצמו הרמטכ”ל – שנצליח לכבוש רק חלק מ“מיסורי”. מדרום לאזור הצליחה – יש להוסיף – מחזיקים אנחנו בשדה התעופה פאיד, המוכן לתפעול ומוגן מפני אש נגד מטוסית וארטילריה לטווחים סבירים. המאמץ העיקרי מחר – מול מערך מצרי חזק – מכוון להגיע לפיתחה הדרומי של התעלה. גם בזה אין ביטחון גמור – אך הכוחות יעשו הכול לסיים מהלך זה קודם לכניסת הפסקת האש לתוקפה.

מכאן החרדה מפני ההפוגה, שאם לא תישמר, עלולות תוצאותיה להיות חמורות ביותר לכוחותינו. עשרה ימי הפוגה יאפשרו לסורים לאייש את 400 הטנקים החדשים, ששיגרו להם הרוסים מאז פרצה המלחמה, וכץ יצטרפו למלחמה דיביזיה עיראקית נוספת ועוד חטיבה ירדנית. תהיה להם שהות להציב מערך חדש של טילי קרקע־אוויר.

כך גם בחזית המצרית: התקווה לסיומו המוצלח של הקרב בגדה המערבית – ולניתוק הארמייה השלישית – מותנית בהצלחת ברן להשמיד עשרות סוללות טילים. מטוסינו פועלים מאז יומיים־שלושה נגד הצבא המצרי ונגד בסיסי הטילים, ואלה שוב אינם מסוגלים לסכן את חיל האוויר שלנו. היום (כלומר: אתמול) ביצענו למעלה מ־500 גיחות ואבדו לנו “פנטום” אחד, “סקייהוק” אחד ו“כפיר” אחד. זהו מצב שונה לגמרי מזה ששרר קודם שהושמדו הטילים. במלחמה זו איבדנו 102 מטוסים.

בתום הפוגה כזאת עלולים אנחנו למצוא עצמנו מחדש בקרב בלימה קשה – ממש כמו ביום הכיפורים.

מועצת הביטחון מקבלת החלטה 338

השעה קרובה לשלוש לפנות בוקר. בשעה זו מתכנסת בניו־יורק מועצת הביטחון. ובשעה זו מסכם הרמטכ"ל את דעתו:

"רציתי לומר לכם שני נתונים:

"האחד, אנו נמצאים כרגע בעיצומה של מתקפה, והימים הקרובים – אם תימשך בהם המלחמה – ישפרו את מצבנו. כלומר, איני רואה אפשרות, שמצבנו יחמיר בשניים שלושה הימים הקרובים. הוא ילך וישתפר.

"השני, הפוגה קצרה יכולה להיות עבורנו חמורה ביותר, הפוגה קצרה, ובעקבותיה חידוש לחימה, לא תמצא אותנו במצב שאנו נמצאים בו היום, גם אם יהיו עוד שניים־שלושה, או ארבעה־חמישה ימי לחימה נוספים. אני אפילו רוצה לומר, שאפשרות כזאת יכולה להיות כמעט פטאלית עבורנו. כי מה זו בעצם הפוגה קצרה? זו הפוגה של שבוע או עשרה ימים. מה שיכול לקרות במשך עשרה ימים הוא, שלסוריה תבוא עוד דיביזיה עיראקית ועוד חטיבה ירדנית. הם קלטו עד כה 400 טנקים רוסיים חדשים, וירכיבו להם צוותים. יהיו להם 1,200 טנקים, טילי קרקע־אוויר נוספים וסוללות הטילים תוחלפנה בחדשות, ושוב נעמוד בפני קרב בלימה קשה, כפי שעמדנו לפני שבועיים וחצי.

"הסכמתנו להפסקת אש חייבת להיות מותנית בביטחון, בערובות שלא נמצא עצמנו, לאחר הפוגה קצרה, במלחמה ממושכת. מבחינה צבאית, אני חייב להזהיר מפני משמעות חידוש האש לאחר הפוגה קצרה.³³⁶

אפילו קיבלה ממשלת ישראל את הערכת הרמטכ“ל, שהקדמת הפסקת האש להשלמת המהלך המכריע נגד הארמייה השלישית אינה לטובתנו – ספק אם הייתה החלטתה שונה. עד לרגע האחרון שבה ראש הממשלה וניסתה להבטיח לישראל שהות נוספת בטרם תתכנס מועצת הביטחון, אך הנשיא ניקסון לא זז מדעתו. כתוצאה מעמדה אמריקנית נחרצת זו – ונוכח אזהרותיו של הרמטכ”ל – הודיעה הממשלה לוושינגטון, כי תיענה לכָלוּל בהצעת ההחלטה האמריקנית המשותפת כאשר זו תיהפך להחלטת מועצת הביטחון.

בשעה זו אין עדיין ידיעה בתל־אביב אם אכן יחנה קיסינג’ר בישראל בדרכו חזרה ממוסקבה לוושינגטון.

ובשעה 06:20, לפי שעון ישראל, קיבלה מועצת הביטחון את החלטתה, שמספרה הסידורי היה 338 וכלולה הייתה בה החלטה 242, זו שנתקבלה בעקבות הניצחון הגדול של צה"ל ב־67'.

בהחלטה 338 נקבע, בין היתר, שהאש תיפסק בשעה 18:52. בלי שהיות מחליטה ממשלת ישראל לקבל את ההחלטה ומודיעה על כך לארגון האומות המאוחדות.

אותו לילה – הקרב על החרמונים

באותן שעות עצמן מתלקח במרומי החרמון קרב, שיתבע שוב קורבנות כבדים מקרב אנשי “גולני”. כמסופר למעלה, הוחלט כי החרמון הסורי והחרמון הישראלי יותקפו על ידי שני כוחות שונים, מכיוונים שונים, בו בלילה. פעולת הצנחנים התנהלה כמתוכנן – הם הונחתו במסוקים למרחק של כשני קילומטרים מ“מוצב פיתולים”. בשעה 18:20 כבר הקדים ועלה כוח קטן – בנפרד – לשיא החרמון. הצנחנים התקדמו לאיטם – ולאחר שהשתלטו על “מוצב הפיתולים” – ואגב לחימה על עמדות שהחזיקו הסורים בינו לבין “החרמון הסורי”, קרבו אליו מצפון. בהגיעם אל המוצב המגודר, הממוקש והמלא בונקרים, זומנה להם שם הפתעה – המוצב היה ריק, ובשעה 03:30 נכבש בלא קרב.

לא כך אירע בחרמון הישראלי, שהסורים ציפו, בכוחות ניכרים, לניסיון הישראלי לכובשו מידיהם. תא“ל שקד, הקחצ”ר, אומר, כי “אחרי המלחמה דרשתי, שתוקמנה ועדות חקירה על שלושה קרבות: על החרמון, על החווה הסינית ועל הסואץ.” כבר ראינו, כי במהלך המלחמה אחוז היה מאנו תחושה מתמדת של תסכול, וכי דדו, מצדו, לא נטה לאשר תכנונים שהצטיינו, לדעתו, במידה מרובה של סיכון ובמידה מועטה של מקוריות. אם כך ואם כך, הזכרנו למעלה, כי ערב ההחלטה על הצליחה הגדולה הוקפאה תוכנית אחת, ודדו הטיל על שקד לתכנן יחד עם פיקוד הצפון את כיבוש החרמונים.

“כן,” אומר מאנו, “ולצערי הרב – לא אני ביצעתי. הכוונה הייתה לכיבוש בשני שלבים: הראשון – בדיוק כמו האופן שבו נכבש בפועל החרמון הסורי. וכאן בא השלב השני: בלילה שכובשים הצנחנים את החרמון הסורי, עולה גדוד של “גולני” ל”מצפה שלגים“, צפונה מזרחה לחרמון הישראלי. עם שחר, לאחר שכבשו הצנחנים את החרמון הסורי, עושים הערכת מצב – ועדיפות ראשונה ניתנת להמשכת תנופת ההתקפה מן הכיוון הבלתי צפוי, מצפון לדרום, על ידי הצנחנים. רק אם אין מהלך זה מסתייע, ובעדיפות שנייה, יתקוף ‘גולני’ מלמטה למעלה.” תוכנית זו אושרה, אומר שקד, והוא שב וירד לסיני, לתכנון פעולה – שעלתה שוב על הפרק – של פעולת כיבוש במערב התעלה. כשהוברר לו כי מבצע זה בוטל שוב, "לקחתי מטוס וטסתי מיד לפיקוד צפון.³³⁷ זה היה כבר בשעה שהמבצע התגלגל.

שעתיים לאחר שהשתלטה סיירת “גולני” על “הרכבל התחתון” של אתר הסקי, החל לנוע הטור הממונע. ב“מצפה שלגים” היה כוח קטן כבר מאז הלילה הקודם, ובמשך היום תוגבר לכדי פלוגה – ומשימתו הייתה לצפות לעבר האויב, לדווח ולחסום את הציר שבין שני “החרמונים”, הישראלי והסורי.

השעה – 02:00. כמתוכנן, עברה הסיירת מן הרכבל התחתון לנקודה שמצפון לחרמון הישראלי – “אוכף 800”. הטור הממונע הגיע עד ל“עיקול הטנק”. כל אותן שעות נתונים הסורים להרעשה ארטילרית.

הגדוד שנע מזרחה לכביש, מדרום לצפון, מגיע לאזור המוצב. מאז יום הכיפורים הספיקו הסורים להתבצר גם מערבה למוצב – ב“גבעה 17” וב“גבעה 16”. מ“גבעה 16”, שהתבססו בה היטב, שלטו הסורים על הקטע העליון של הציר, מ“עיקול הטנק” צפונה.

בשעה שהיה הגדוד בתנועה, אירעה תקלה – פגז אחד של אותו “מסך ארטילרי” על המוצב הסורי, שבחסותו התקדם הגדוד, נפל בתוך הכוח. ליתר ביטחון, ניתנה לתותחנים הוראה להכפיל את מרחק הביטחון בין ה"מסך' לבין הגדוד הנע לעבר המוצב. כתוצאה מכך, לא הייתה “גבעה 16” נתונה תחת אש ארטילרית דווקא בשלב המכריע – בשעת ההסתערות.

פעמים אחדות חזר הגדוד והסתער על “גבעה 16” והן על זו שממזרחה – “גבעה 17” – ובכל פעם נורתה עליו אש כבדה והיו לו נפגעים רבים, בהם מפקד החטיבה, אמיר דרורי, ומפקד הגדוד, יודקה.

בינתיים החל השחר עולה – בחיפוי האש הארטילרית הוחל בפינוי הנפגעים ובחילוץ הגדוד כולו. עכשיו גברה ההרעשה – ובתוך זמן לא רב התמוטטה ההתנגדות הסורית. כבר לפני השעה 09:00 ניתן היה להשתלט על המוצב. אך רק כעבור שעתיים, לאחר שהייתה ההתמוטטות מושלמת – נכנסו אנשי גולני לתוך מוצב החרמון הישראלי.

גם בקרב זה על “העיניים של המדינה” אבדו לחטיבת גולני רבים מלוחמיה – 55 איש נפלו על כיבוש החרמון מחדש, ועוד 79 נפצעו. אך בזכות נחישותם וגבורתם נפקחו עיניים אלה שוב.

סוף פרשת “מיסורי”

סמוך לשעה 04:00, לאחר שנפלה ההכרעה בממשלה ובטרם התקבלה ההחלטה במועצת הביטחון, מצא דדו מיטה בחדר סמוך ושכב לחטוף תנומה. כעבור זמן לא רב העירו טליק משנתו:

פרשת “מיסורי” מסתבר, מגיעה מחדש לנקודת רתיחה. אחר חצות טילפן אריק שרון אל שר הביטחון ועירער על הפקודה שניתנה לו לפתוח בבוקר במתקפה נוספת על מתחם “מיסורי” – מהלך שראה בו כל הזמן טעות מיותרת. לאחר המלחמה אף יאמר שרון בפה מלא, כי הוא מצטער על שביום 21 באוקטובר מילא את הפקודה ויצא לאותה התקפה של אחר הצהריים, שנסתיימה באובדן יותר מ־20 טנקים, מחצית כוחה של חטיבת טוביה.

לאחר שהאזין לטיעוניו של שרון, התקשר דיין עם ה“בור” וביקש מן האלוף טל, שיֵרד לחקר הדברים וייתן הוראות מתאימות. “מפנייה כזאת של אריק,” אמר, “אי־אפשר להתעלם.”

את מה שהתרחש לאחר מכן, תיאר דדו כעבור זמן:

"בסופו של דבר העיר אותי טליק בבוקר ואמר לי: המצב שם לא טוב. אריק חושב, שזה לא יֵלך. ובכן, כמה אתה יכול להגיד למפקד בכיר – אם אותו מפקד, בשטח, חושב שהוא לא מסוגל ויהיו לו אבדות?! ואני – באותו בוקר – חשבתי שמספיק! ³³⁸

ואכן, טליק התקשר עם גונן והורה לו לבטל את ההתקפה הנוספת על “מיסורי”, שעמדה להיפתח בבוקר.

הבוקר האחרון של המלחמה?!

בבוקר ה־22 מתפרסמת הידיעה על החלטת מועצת הביטחון בדבר הפסקת האש, הצריכה להיכנס לתוקפה הערב, וסמוך לכך – הודעת ממשלת ישראל, הנענית לפניית המועצה.

אף־על־פי־כן, כבד “ערפל הפסקת האש” בבוקר זה, ולו רק מטעם זה בלבד: אין כל תגובה רשמית מקאהיר ומדמשק. כיוון שכך, אין ההנחה שהפסקת האש ודאית רשאית להנחות לפי שעה את פעולות צה"ל.

אתה שעה הצטיירה כבר ב“בור” תמונה על ההתרחשויות בחרמון הישראלי – על ההצלחה, אך גם על האבדות הרבות. לא קל לקבל, שעות לפני הפסקת האש, החלטות על מבצעים הכרוכים בסיכונים גבוהים, אך כלום צפויה הפסקת אש?

כאמור, לדדו יש ספקות כבדים, אם תיכנס הפסקת האש לתוקפה ואם תכובד על ידי הערבים – ומציקה לו התחושה, שצה"ל לא השלים את המהלך הגדול, שיש בו כדי להטות במידה מכרעת את כפות המאזניים בחזית הדרום.

את ספקותיו הוא משמיע באוזני האלוף חופי, שעמו הוא מחליף דברים בשעה 03:30 לפנות בוקר. כך הוא גם אומר למפקדי חיל האוויר, בשעה שהוא מבקר בחמ"ל של החיל.

דדו מחליט לא לצאת היום את תל־אביב ולא לסייר בחזיתות. הוא מגדיר לעצמו את המאמץ העיקרי של הצבא בשעה זו: התארגנות – וכוננות לאפשרות שבתוך ימים ספורים תתחדש המלחמה.

כיוון שהתחדשות הקרבות נראית לו בעלת סבירות גבוהה בקווים הקיימים – מעדיף דדו, שהפסקת האש לא תיכנס לתוקפה אלא בתום שלב זה, שבו יש לצה"ל הצלחות גדולות.

תחושה כזאת מבטא גם – דרך משל – האלוף שרון. מן החפ“ק שלו, בדיונות שממערב לכביש איסמעיליה־סואץ, מתקשר הוא – לעיני קציני מטהו וכתבים צבאיים³³⁹ – עם מר מנחם בגין, ראש האופוזיציה, ומפציר בו להפעיל לחץ על הממשלה, שלא תיחפז לקבל את החלטת מועצת הביטחון, המכוונת כולה, להערכתו, למניעת ניצחון צבאי מצה”ל ולהצלת הצבא המצרי המובס.

שונה הערכתו של האלוף טל. תודות להזרמה המסיבית של משאבים מרוסיה וממדינות ערב, יש בידי הערבים בהיכנס הפסקת האש לתוקפה יותר גייסות ויותר אמצעי לחימה מאשר בפרוץ המלחמה. בעיית המשאבים ובעיית האבדות הרבות שהיו לצה“ל, סבור טל, הן שהכריעו באותה שעה. להערכתו, לא היה צה”ל מסוגל אז לכתר גם את הארמייה השנייה וגם את השלישית – וחשוב היה יותר לכתר את השלישית, כי פירוש הדבר היה גם איום על קאהיר. “אופציה צבאית נוספת – לא הייתה. כשנכנסה הפסקת האש לתוקפה, היו לערבים יותר גייסות ויותר אמצעי־לחימה מאשר כשהם התחילו את המלחמה. כי התחיל זרם בלתי פוסק של משאבים מבעלות הברית – מהמדינות הערביות האחרות ומרוסיה. כלומר, בסופו של דבר זו שאלה של משאבים. שלא לדבר על בעיית האבדות ובעיית הרוח. רוח הגייסות לא הייתה כל־כך איתנה כמו שמנסים היום לתאר אותה. וכל אדם, מטוראים ועד מ”פים, מג“דים, מח”טים, התחילו לשאול שאלות על טעמה של כל פקודה שהם מקבלים. והם התחילו לערער על כל פקודה, אם זה הכרחי ליהרג על דבר כזה או על דבר אחר. שוכחים את העניין. ולפי דעתי, לא הייתה לנו אופציה צבאית נוספת.

“דיין ודדו חשבו, שזו ישנה,” אומר טל. "בסוף המלחמה – ומיד לאחריה – רצו דיין ודדו בעוד צ’אנס אחד.³⁴⁰

שעה 08:30

דדו משוחח עם בר־לב. ההחלטה שנכפתה עליו בעניין “מיסורי” נוגדת את כל הניתוחים וההחלטות שנתקבלו אמש. במצב הקיים, יימשך האיום המתמיד על ראש הגשר מאגפו הצפוני, וודאי שכך – נוכח ההערכה, שייתכן והפסקת האש לא תיכנס כלל לתוקפה.

הסיכום ביניהם הוא – לנסות ולתקוף את “טלוויזיה־מיסורי” ממזרח, אך אם יחזור מה שהיה אתמול – פגיעות רבות בטנקים – לוותר על כיבוש המתחם.³⁴¹

שעה 09:10

בדיון על היערכות לקראת הפסקת האש, משתתפים האלופים טל, ויצמן, זאבי, זעירא, יריב, עמית וקציני מטה בכירים.

כשלוש שעות עברו מאז נתקבלה “החלטה 338”, וחרף היענותה המיידית של ישראל, מוסיפים המצרים והסורים לשמור על שתיקה. חובה לתכנן הכול לשתי האפשרויות, אומר דדו.

"אני בכלל לא אצטער אם תידחה הפסקת האש לעוד עשרים וארבע שעות או ארבעים ושמונה שעות, ולא מפני שאני להוט לשרוף עוד דונם, אלא יש לי פחד אחד – שאנחנו מפסיקים את תנופת ההתקפה שלנו, תהיה הפוגה קצרה ולהתחיל אחר כך את ההתקפה מחדש יהיה קשה. ככל שנספיק יותר עכשיו – כן יקטן הסיכוי שתופר הפסקת האש.³⁴²

“בלי לשבור את הראש”

ושוב מנחה הרמטכ“ל את מפקד חזית הדרום, רב־אלוף בר־לב: יש להשיג היום כל מה שאפשר – אוגדת ברן תתקדם דרומה, לאורך קו המים של האגמים, ותכבוש את מתחמי “מצילה־עודדה” החולשים על צומת הצירים “חבית” ו”עשור“; אוגדת שרון תתקדם בציר “עצוב” (כ־15 ק"מ ממערב לאיסמעיליה, והוא המשכו של ציר “ודאות”, לעבר תעלת המים המתוקים) עד לחיץ החקלאי; כוח גרנית, בגדה המזרחית, ינוע דרומה ל”צחצוח־חבקוק־עופרה" (האגף הצפוני של הארמייה השלישית, החוצץ עדיין בין כוחות צה"ל לבין שפתו הדרומית של האגם המר הקטן, שאתמול הוצע להקים שם ראש גשר שני).

ואשר ל“מיסורי־טלוויזיה־מכשיר”: למרות הכול, חוזר דדו ומנחה את הפיקוד לנסות להרחיב את אחיזתנו שם – “אבל בלי לשבור את הראש. שיהיה לי מוצב אחד יותר או מוצב אחד פחות – ובלבד שלא יהיו לנו עוד מאה הרוגים ביום האחרון.”

כוח ששון צפונה יותר, ינסה לכבוש את תעוז “מרור”.³⁴³

קיסינג’ר קרב ובא

הכול עדיין אפוף סימני שאלה, אף כי בינתיים – ומכל מקום, כך מבשרת וושינגטון – הוקם מחדש הקשר עם ד"ר קיסינג’ר. מטוסו נמצא בדרך לישראל והוא עתיד לנחות בשעה 13:00.

אם לא תיפסק האש – יש מספר מבצעים, בכללם המשך התנועה אל מדרום לעיר סואץ וכיבוש ג’בל עתקה, שמחליטים לבצעם.

אם תיפסק – יוסיפו הכוחות לקיים כוננות גבוהה ביותר, כדי למנוע מן האויב כל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו החדש בקווי הפסקת האש.

וכדי שיידע העולם היכן אנחנו עומדים, ולא ישאלו שאלות – תתפרסם היום, זו הפעם הראשונה, הודעה מטעם דובר צה“ל, שיפורטו בה ההישגים בגדה המערבית: צה”ל מחזיק בשטח של כמה אלפי קילומטרים מרובעים.

ומכינים שתי פקודות:

טיוטה לפקודת יום של הרמטכ"ל, שתתפרסם בהיכנס הפסקת האש לתוקפה.

“פקודה מס' 1” לכוחות בדבר כללי ההתנהגות והכוננות בקווים בתקופת הפסקת האש. הניסוח הוא של הרמטכ"ל, עם הערות האלופים טל, ויצמן, זאבי:

"1. בשעה 18:52 תופסק האש בחזית המצרית.

2. כל כוחותינו יירו אש נ.מ. על כל מטוס אויב שיטוס מעל למרחבים המוחזקים על־ידי כוחותינו.

3. יש למנוע בכוח, לרבות על־ידי אש, מן האויב הסתננות לתוך השטח המוחזק על־ידינו.

4. יש להשיב באש על כל אש אויב ולפעול באופן חופשי בכל מקום בו האויב לא מקבל את הפסקת האש."³⁴⁴

שעה 13:30

זה ימים אחדים טורדים את דדו נזלת ושיעול קשה – אם בשל הסיגריות שהוא מעשן בשרשרת, אם בגלל האוויר בחדר התת־קרקעי הזה, שעשה בו מאז יום הכיפורים. שוב מנסה הוא לחטוף תנומה קלה, ושוב מעירים אותו כעבור שעה: מטוסו של קיסינג’ר נחת, וכבר החלו שיחות הדרג המדיני איתו, בבניין מבודד – לא הרחק מתל־אביב.

שעה 14:30

הרמטכ"ל מוזמן לשיחה עם קיסינג’ר בעוד שעה וחצי, והוא יבוא בחברת האלופים טל, זעירא ובני פלד.

עד לשעה זו טרם השמיעו קאהיר ודמשק מילה רשמית אחת בעניין היענותן להחלטת מועצת הביטחון, ולפיכך אין כלל ודאות שהפסקת האש תיכנס לתוקפה במועד. ובמלחמה – כמו במלחמה. ישנם מבצעים שתוכננו להלילה, וכדי להשלים את ההכנות ולגשת לביצוע – דרוש אישור מיידי של ראש הממשלה.

גולדה מאיר ומשה דיין עומדים בעיצומו של דיון עם קיסינג’ר. דדו דוחק במזכירה הצבאי, תא"ל ליאור: “אם לא אומר עכשיו, ‘פעל!’ – לא נספיק. ותעשה את זה מהר – כי כולם על קוצים!”

בשעה זו ממש מודיע רדיו קאהיר: סאדאת נתן פקודה להפסיק את האש במועד שקבעה מועצת הביטחון.

“חסרים לי עוד כמה ימים: יומיים־שלושה־ארבעה!” – אין דדו מסתיר את הרגשות המתרוצצים בתוכו – “זה עושה לי מצב רוח רע. עוד קצת!”

ההצטננות מעכירה גם היא את רוחו. הוא משתעל, גורף בלי הפסק את אפו, גרונו יבש. “תן לי את חיים, או את גורודיש!” – קורא דדו. נותרו עדיין שעות אחדות של אור יום, ואולי ניתן להשלים איזשהו מהלך.

דדו, עד לרגע האחרון, אינו מרפה – “כמו בולדוג.”³⁴⁵

שעה 16:00

הרמטכ“ל, סגנו, ראש אמ”ן ומפקד חיל האוויר סוקרים את המצב הצבאי בשעה זו. אין דדו מסתיר מפני מזכיר המדינה, ד“ר קיסינג’ר, כי לא זו בלבד שאין הפסקת האש משרתת את האינטרסים של צה”ל – אלא היא מצילה את המצרים ממהלומה כבדה. בשובו לוושינגטון יישא עמו קיסינג’ר את רישומם העז של דברי הרמטכ"ל – והוא יזכיר זאת לא פעם.

ומעניין להביא את פרשנותו של ויליאם ב' קוואנדט על התרשמותו של קיסינג’ר מן הפגישה עם צמרת צה“ל – דוד אלעזר, צבי צור, ישראל טל, יצחק עירוני [מנכ”ל משרד הביטחון], אלי זעירא, בנימין פלד, בנימין תלם, אהרן יריב, רחבעם זאבי, מאיר עמית וישעיהו גביש. הוא כותב:

" – – – כל הנוכחים ידעו שישנה החלטה על הפסקת־אש, אולם קשה היה להם לנטוש את קו־המחשבה של המשך המלחמה ולעבור לתכנון סטאטי של גמר המלחמה. אולם גם מי שחשב (והיו כאלה בין המשתתפים) שאני טועה בהנחתי שהמלחמה הסתיימה, גם מי שהניח כי תוך זמן קצר תתלקח האש מחדש – ידע כי דיון זה, להבדיל מכל קודמיו, בא לפתוח את הדף שלאחר המלחמה".³⁴⁶

הפסקת האש תישמר; הפרות מצריות – יֵענו באש

לאחר פגישה זו, מקיים דדו שיחה נפרדת עם ראש הממשלה. הוא מוסר לה על הסידורים שנעשו לקראת הפסקת האש. הכוחות הנתונים בשעה זו בעיצומו של מהלך התקפי יורשו להשלים את תנועתם. הדברים אמורים בעיקר בכוחות האוגדה של ברן, המתקרבים אל התעלה, מדרום לאגם המר. בהתאם להחלטת מועצת הביטחון, תיפסק האש באורח מוחלט בשעה 18:52. עם זאת, תינתן הוראה להפעיל נשק בתגובה על יוזמות מצריות – טיסות מעל לשטחים שבידינו ופתיחה באש על כוחותינו.

קיסינג’ר – מוסרת ראש הממשלה – קיבל “התחייבות של כבוד” מן הרוסים, שיפעלו לחילופי־שבויים מהירים, ואף הוא ימסור התחייבות פומבית לפעול לשחרור השבויים שלנו. משיחותיו עם המנהיגים הסובייטים התרשם, כי יחסם אל ה“קליינטים” הערבים שלהם מלא זלזול. הם מבינים היטב, כי מצבם הצבאי של המצרים היה חמור מאוד וכבר שקלו מעורבות צבאית ישירה כדי להציל את מצרים מהתמוטטות גמורה.

על שיחותיו של קיסינג’ר עם ההנהגה המדינית של ישראל באותה שהייה קצרה, כותב – בהשראתו של מזכיר המדינה – ויליאם קוואנדט:

“קיסינג’ר הפציר בגברת מאיר לעבור לעמדות מגננה ולא להפר את הפסקת האש. כעבור זמן סיפר, כי בנקודה זו השמיע דברים כדרבונות באוזני הישראלים – וכי דיין ואבן הודו באוזניו, כי לישראל אין עוד מה להרוויח מהמשך הקרבות – – – כעבור חמש שעות עזב בהרגשה, שישראל תקיים את הפסקת האש. שעה לאחר המראתו נדַמו התותחים – אך לא לזמן רב.”³⁴⁷

שעה 17:40

בשובו אל ה“בור”, משוחח דדו עם בר־לב ומקבל תמונה על מצב המלחמה בשעה זו:

כביש איסמעיליה־סואץ (“חבית”) פתוח עכשיו עד צומת “עקל” (דרך המושכת

דרומה־מערבה, מתחברת עם ציר “עשור” ומסתיימת בדרך הדרומית יותר לקאהיר – “סרג'”). מתחם “מצילה־עודדה” – שהיו מבוצרים בו כוחות דיביזיית השריון הרביעית – נכבש. כוחות ברן, שהמשיכו מזרחה – כך נראים הדברים בשעה זו – כבשו את שפת התעלה מקצהו הדרומי של האגם המר הקטן (“צידון”) ועד ל“מינה”, כ־15 ק"מ דרומה משם. חיבור בין הגדות לא ייווצר, שכן כוח גרנית לא הצליח להתקדם לעבר “ליטוף” שבגדה המזרחית – מול “צידון”.

(מאוחר יותר יתברר, כי אותו גדוד טנקים, שהגיע אל הרמפות, הותקף בנשק נ.ט. של החי"ר, נפגעו לו תשעה טנקים וניתנה לו הוראה להיסוג ולהיערך מחדש ממערב לתעלת המים המתוקים למשך הלילה.)

“עכשיו אנחנו צריכים עוד יום־יומיים!”

בשעה זו אומר דדו: “יש לכם עוד שעה. אולי עוד קצת. תצליחו.”

ובשיחה עם מפקד מרש"ל, האלוף גביש: "עכשיו אנחנו צריכים עוד יום־יומיים,

שייקה! "

על הערותיו החוזרות של דדו, המגלות אי־נחת מהפסקת הלחימה בשעה זו, מגיב אחד מעמיתיו:

“מה תשיג בעוד שעות אחדות? עוד חמישה בחורים הרוגים?”

“כמה שעות – לא,” אומר דדו. “אבל יום־יומיים אני צריך!”

“לארמייה השנייה יספיק יום אחד,” מוסיף אלוף שני.

ועזר ויצמן, בסגנונו המחודד, שואל: “מתי אתה רוצה שנפשוט מדים? מחר בבוקר?”

“וואס ברענט?” משיב דדו, שאידיש קלט בארץ ישראל, “עוד תהיה מלחמה. סמוך על הערבים.”

ובכל זאת, עכשיו מאשר הוא את נוסח אותה “פקודה מס' 1”, המועברת לחזיתות המלחמה:

גם כאשר תיכנס לתוקפה הפסקת האש, “מבחינת כוננות יש לפעול כאילו המלחמה נמשכת. אין להוציא לחופשה ואין לרפות את המתח – אלא לחמש, לתדלק ולהמשיך בנוהלי הקרב ובתכנונים הטקטיים והאופרטיביים, בהנחה שהמלחמה נמשכת.”³⁴⁸

שעה 18:52

במבואות איסמעיליה נתון כוח צנחנים בקרב קשה, מטווחים קצרים, עם כוח קומנדו מצרי. על דרך צרה – שמשמאלה נמשכות תעלת המים ומסילת הברזל ומימינה פרדס, שדה תירס, דקלים ובתי פרברים – חונה החפ"ק של האלוף שרון. וכך נראו אותם רגעים, כפי שהתרשם מהם, בשעת מעשה, מחברו של ספר זה:

שעת הפסקת האש, במבואות איסמעיליה

"השעה 18:52 – ודווקא עכשיו מתגברת הרעשת התותחים בקרבתנו. זמן קצר לפני כן נפתחה אש ארטילרית כבדה על אזור הצליחה. התותחים שלנו עושים מאמץ לשתק את מקורות הירי, גם ממערב לאיסמעיליה וגם מאזור "מיסורי'. שעה שעברה מן המועד שקבעה מועצת הביטחון, ונדמה כי מאז הולך וגובר סביבנו דו־קרב התותחים. במקום זה ניכר היטב היתרון המצרי בקני הארטילריה, מה גם שמחמת אופיו הטופוגרפי של השטח, משתרך כל הכוח, כחוט דק, על הציר הצר והיחיד הזה. ואי שם, בראש הטור, מרותקים הצנחנים באש התותחים, ואינם מצליחים לפרוץ קדימה.

"ואז, בשעה 19:50, מגיעה הפקודה אל אחת מיחידות התותחנים:

" – ל‘קצה אחד’, הפסק אש. סוף!'

“וכך, פתאום, לא היו עוד יריות. יצאתי מתוך הנגמ”ש והתרחקתי לעבר השדה – מחוץ לרעש המנועים הכבדים. אל השמים מוסיפים להתעופף – מרחוק – צרורות אילמים של נותבים. אש אדומה של איזו שריפה מוסיפה לבעור בין העצים, בכיוון הצומת שעליו התנהל הקרב, אבל הדממה כמעט מוחלטת.

"קול מתכתי עולה מאחד ממכשירי הקשר: ‘כאן קצה אחד. המולדת לא תשכח לך את זה – ולהתראות בשעה שש אחרי המלחמה…’

"בשעה זו – בצד הרכב הקרבי ובעוד חלק מן הלוחמים עושה דרכו על הדרך הצרה בכיוון ההפוך – אומר האלוף שרון אל הרשמקולים של כתבים צבאיים:

“' – – – המהלך הזה שהייתם עדים לו עכשיו, שהוא אחד הקרבות המרים שניהלנו, הקרב לכיבוש איסמעיליה, אפשר היה לבצעו עוד שלשום, ואותם הכוחות שביצעו זאת עכשיו היו מוכנים לבצעו במשך ארבעים ושמונה השעות האחרונות. אילו ניגשנו לביצועו, היינו משנים את המצב מיסודו: אל”ף, היינו כובשים את העיר; היינו מנתקים את דרכי האספקה של הכוחות המצריים, הנמצאים בגזרה המרכזית והצפונית של התעלה, מבסיסיהם האחוריים בעבר המערבי של התעלה – – – '

"בשעה מאוחרת יותר צועק איזה קול: ‘להדליק את האורות!’

“הטנקים והנגמ”שים מפעילים את זרקוריהם העזים, ובאורות מלאים עושים דרכם חזרה, דרומה ומערבה, דרך כפרי החיץ החקלאי ועיירותיו העלובות – אל המדבר הפתוח."³⁴⁹

שעה 19:00

הרמטכ"ל משתתף בפגישה עם עורכי העיתונים בלשכת שר הביטחון.

לאחר מכן – דיון עם האלוף חופי. עד עתה לא קיבלה סוריה את החלטת מועצת הביטחון, וכיוון שכך – יש לתכנן את המשך הפעילות המבצעית בחזית זו.

אשר לחזית המצרית – מתעוררת שאלה טכנית לכאורה: אם מתכוונים הכול, באמת ובתמים, לקיים את הפסקת האש, איך ייקבעו בין הצדדים ההסדרים להבטחת קיומה? להחלטת מועצת הביטחון לא צורפו הנחיות בדבר הסידורים המעשיים, וכיוון שכך – האם יטפלו בזה המנגנונים הקיימים של האו"ם, ושמא ניתן להקים מגע ישיר בין הצדדים הלוחמים?

“כאן המטה הכללי של צה”ל – – – "

אבל כיצד? האם יֵצא לעבר קווי האויב – כמו בסיפורים – קצין ודגל לבן בידו? ואולי נכנסים לרשת האלחוט של הארמיות ומודיעים: “כאן המטה הכללי של צבא הגנה לישראל – הבה ניפגש…”

אבל באיזה מקום? “יהיה זה מעליב אם נגיד, בואו ניפגש במצרים, בדרך לקאהיר,” אומר דדו. יש להציע נקודה בחצי הדרך, הוא סבור, אולי בקרבת התעלה.

“הטוב ביותר,” אומר מאיר עמית, “לקבוע את המפגש בנקודה המערבית ביותר שעל הכביש לקאהיר.”

דדו, שעודנו מוסיף לפקפק אם אכן תחזיק הפסקת האש מעמד, אומר: "נחכה עד לבוקר. בלילה אי־אפשר לעשות דבר.³⁵⁰

שעה 22:40

בישיבת הממשלה, כארבע שעות לאחר המועד שקבעה מועצת הביטחון, מוסר הרמטכ"ל מידע על המצב בקווי החזית, שיש בו כדי לחזק את חששותיו:

“באופן כללי, החזית [המצרית – ח. ב.] די רגועה, והכוונה היא לא לירות, ובכל־זאת יש עוד די מוקדי אש. ישנם מארבים מצריים. היו יריות על שיירת אספקה. באיזה מקום טנקים פתחו באש. בינתיים הפסקת האש היא די מוזרה. אמנם, יש הסכם על הפסקת אש, אבל אין מנגנון פיקוח שישמור על כך. אין מגע בין הצדדים. נראה בבוקר איך זה עובד. כרגע עדיין יורים פה ושם – – –.”

הרמטכל עובר מכאן לתיאור ההישגים הנכבדים שהושגו בגזרות שונות של החזית, בהם כיתור כמעט מלא של הארמייה השלישית:

"כרגע – שתי הדרכים סואץ קהיר חסומות להם. – – – נותר להם רק ציר אחד בדרך לקהיר. הם יכולים לצאת מהעיר סואץ ולנסוע רק למטה למפרץ ולעלות פה למעלה (מצביע על המפה) לכביש קהיר – – –

"ראש הממשלה: אני רוצה לשאול את שר הביטחון, אמרת שאם הם ימשיכו מחר לירות, נמשיך בפעולה שהתחלנו בה. האם מה שאתה מציע זו פעולה גדולה?

"דיין: זהו המשך הפעולה שהתחלנו בה.

"אלעזר: זו תהייה פעולה גדולה. זה המשך הפעולה שהתחלנו בה, אבל מדובר רק על גזרה אחת, לא על כל החזית. אבל במקום זה, זו תהייה פעולה גדולה. – – – השטח פה אינו ברור עדיין לגמרי. – – – אולי ישנם כוחות בתוך כוחות. מה שהם מנסים לעשות הלילה הוא לגרש אותנו מכאן. הם יורים. – – – אם יירו עד הבוקר, נרצה לנקות את השטח.

"כל הזמן אפילו ברגע זה, אני מקבל ידיעות על יריות מצד המצרים. הנה כעת מובאת אלי ידיעה, שישנו לחץ כבד על כוח שלנו – בקצה הדרומי של האגם המר הקטן. זה קורה גם במקומות אחרים. אם ייווצרו מוקדי קרב נוספים, נצטרך להילחם.

“ניתנה הוראה לצאת מהשטח הירוק (מצביע על המקום במפה). זה קורה גם במספר מקומות אחרים. אם יהיו עוד מוקדי־קרב, נצטרך להילחם – – – לא נתחיל בפעולה יזומה. לא ניתנה לפיקוד דרום הוראה לקום ולתקוף, אבל אם תהייה אש מצדם, נהיה מוכנים לתקוף.”

אם תימשך האש המצרית – נשלים כיתור הארמייה השלישית

בשלב מוקדם יותר מסר שר הביטחון – לפי ספרו “אבני דרך” – כי אם ימשיכו המצרים בהפרות ו“לא יגשימו את הפסקת האש (בינתיים הם יורים כאילו אין הפסקת אש), נראה אנחנו להשלים את הפעולה שלא סיימנו בחלק הדרומי, ממערב לתעלה.”

דדו מתאר את המצב בשעה זו: כוחותינו יושבים על שני הכבישים מסואץ לקאהיר (“עשור” ו“סרג'”), והארמייה השלישית מנותקת מעורפה. עדיין פתוחה להם דרך עקיפין – מסואץ, לאורך המפרץ, לערבייה, מדרום לג’בל עתקה – וממערב לעתקה יכולים הם לשוב ולהתחבר אל הכביש לקאהיר. בראש הגשר של הארמייה תלויות מעתה שתי דיביזיות חי"ר וחטיבה משוריינת, בכל הנוגע לאספקה ולציוד, בציר יחיד זה. בגדה המערבית מכותרים – בכיסים – כוחות נוספים. בקרב שניהלה אוגדת אריק לעבר איסמעיליה, הושגה התקדמות, אבל בשל התנגדות כבדה – לא הושלמה המשימה. בשטח שבידינו בגזרה הדרומית, יש עדיין מאחזים מצריים, וייתכן שהם יורים בניסיון להדוף את כוחותינו. אם תימשך האש עד הבוקר – נצטרך לנקות את השטח כולו.

“אנחנו על החרמון,” מוסר דדו, ואותה שעה מהרהר הוא בוודאי לא רק בכישלונות הצורבים שקדמו להצלחה היום, כי אם בשימוש שנעשה בפרשת החרמון כדי לתקוף אותו אישית. שום דבר לא בא בקלות במלחמה הזאת, נוהג דדו לומר, וגם בקרב זה נתנו את חייהם חמישים וחמישה לוחמים ועוד עשרות רבות נפצעו. אבל בתום המלחמה – “אנחנו על החרמון.”³⁵¹

בתום המלחמה? מעט אחרי חצות, בשובו אל ה“בור”, מראים כל הסימנים שבבוקר עתידים הקרבות להתלקח מחדש.

יום שלישי – 23 באוקטובר

שעה 00:55 ³⁵²

האלוף גונן מוסר על הפרות הפוגה בשעות הערב באזורים השונים של חזית הדרום – האויב יורה על כוחותינו בנשק קל ובנשק ארטילרי. כן היו פשיטות על חניוני טנקים. הגדוד שחדר מדרום לאגם המר הקטן לתוך החיץ החקלאי והגיע אל הרמפות ב“ליטוף” – איבד את מחצית כוחו, תשעה טנקים.

גונן מבקש אישור לשוב לתקוף, כדי לחזור ל“ליטוף”.

אם יתברר בבוקר, שאין המצרים מקיימים את הפסקת האש – תאושר התוכנית.

עד עכשיו לא קיבלו הסורים את הפסקת האש. אדרבה. סימנים שונים מרמזים על כוונתם לפתוח מחר במתקפת שריון נרחבת, והרמטכ"ל בודק עם אלוף פיקוד הצפון את ההיערכות ההגנתית עם כוחות השריון שנותרו לו. לפני יומיים – נזכיר כאן – הועברה אחת העוצבות מן הצפון לחזית הדרום, והחל מהבוקר כבר השתתפה בקרבות בגדה המערבית.

כמו כן מאשר דדו תוכניות למחר, שמציג מפקד חיל האוויר, ולאחר מכן תוכניות של חיל הים.

בשעה מאוחרת לאחר חצות מטלפן דדו לביתו, והבן, גידי, מעדכן את מפת המלחמה בחדרו. האם תשתנה המפה גם מחר?³⁵³

שעה 08:00

התמונה המצטיירת בבוקר היא, שבגזרת הארמייה השלישית נעשו במשך הלילה ניסיונות לשוב “לחטוף” שטחים שנכבשו על ידי כוחות צה"ל, והיו בגזרה זו גם הפרות נוספות של הפסקת האש.

בר־לב מתאר את המצב בחזית, ותגובתו של דדו היא – לא ייתכן שהמצרים יילחמו רק במקומות נוחים להם. אם אין הפסקת האש נשמרת, יש להשיב מלחמה. מלכתחילה העריך, כי הפסקת אש זו תופר – אומר דדו – שכן בחזית זו לא הושגה עדיין הכרעה ברורה. הסכמת ישראל באה רק מתוך היענות ללחץ האמריקני, אך אם יצרו המצרים עצמם מצב חדש – יש לנצלו להשלמת המהלכים שאנו מעוניינים בהם.

“בגזרת ארמייה שלוש – חופש פעולה!”

בשעה מוקדמת יותר כבר החל בחדרו של הרמטכ“ל דיון הבוקר ובין המשתתפים בו – טל, זאבי, יריב ועמית. תחושה זו משותפת לכל האלופים ב”בור" – וכן גם למפקדים בחזית הדרום.

את הבוקר ההוא זוכר – מן הזווית המיוחדת שלו – האלוף מרדכי הוד, שהיה אז במפקדת פיקוד הדרום. כאשר הגיעו מן היחידות עוד ועוד ידיעות, שיורים עליהן, אמר לגונן:

“אני כבר בקיא בהיסטוריה של מלחמה אחרת. ההיסטוריה לא תסלח לנו, אם כך נגמור את המלחמה הזאת. אנחנו כאן – במקום הזה – יכולים לקחת על עצמנו את האחריות. אם מפרים המצרים את הפסקת האש, נסגור אנחנו את הארמייה השלישית, ואחר כך – שיצעקו עד לב השמים!”³⁵⁴

הרמטכ"ל מתקשר עם שר הביטחון: “בגזרת ארמייה שלוש לא מקבלים את הפסקת האש – מסואץ ועד לאגם המר. בלילה השמידו לנו תשעה טנקים ועכשיו הם תוקפים במקומות אחדים, מנסים לחטוף מאיתנו שטחים. אני רוצה לתת לפיקוד דרום פקודה: 'בגזרת ארמייה שלוש – חופש פעולה!”'

דיין מאשר מתן פקודה כזאת. דדו מבקש להזעיק אליו מיד את דובר צה"ל, כדי להכין הודעה פומבית, ואגב כך הוא שב לדבר עם בר־לב:

“אנחנו ‘פול’ מלחמה בגזרת ארמייה שלוש. חיל האוויר ייתן לך סיוע מלא.”

דדו מציע לבר־לב, שיסכם את התוכנית עם גונן ויעלה מיד לתל־אביב, לדיון העומד להתקיים בלשכת שר הביטחון בשעה 10:00.

שעה 08:30

יחד עם דובר צה"ל מנסח דדו הודעה שתתפרסם בשעה 11:00:

"לאחר שהכוחות המצריים הפרו ברציפות את הפסקת האש במשך הלילה ובשעות הבוקר בגזרת סואץ, ממערב לתעלה, ממשיכים כוחותינו בלחימה בגזרה זו באוויר וביבשה, כאשר מטוסי חיל האוויר תוקפים את ריכוזי הכוחות המצריים בשני עברי התעלה, וכוחות השריון שלנו תוקפים את המערכים המצריים שממערב לתעלה.³⁵⁵

במקביל – או מיד אחרי ניסוח הודעה זו, מתבקש הרמטכ"ל לעבור על הטיוטה הסופית של פקודת היום, שתתפרסם היום, לציון גמר הקרבות.

פקודת יום של רב־אלוף דוד אלעזר ראש המטה הכללי

אחי הלוחמים, מפקדים וחיילים,

לאחר שבעה־עשר ימי לחימה, לאחר שהיינו בעיצומה של המתקפה, נפלה החלטת מועצת הביטחון שקראה להפסקת אש.

כל עוד היו הערבים בהתקפה, כל עוד האמינו הם ותומכיהם כי יוכלו להביס אותנו, לא התכנסה מועצת הביטחון אפילו לצורך דיון בתוקפנותם – אולם משנוכחו לדעת כי תבוסתם קרובה, מיד נזעקו אויבינו וידידיהם ותבעו את הפסקת הקרבות.

אנחנו עומדים בקשה שבמלחמות ישראל. היא נכפתה עלינו ללא התראה מספקת, כאשר הסורים והמצרים נעזרים בברית המועצות כמייעצת, מאמנת ומספקת ציוד אדיר.

בלמנו את האויב, עברנו להתקפת־נגד והעברנו את המלחמה לאדמת האויב. צבאה של סוריה הוכה קשות וצבאה של מצרים עומד לפני תבוסה. אלפי

חלליהם ופצועיהם, ומאות המטוסים והטנקים אשר השמדנו בשדה המערכה, הם עדות למכה האנושה אשר צה"ל הנחית על המבקשים להשמידנו.

האויב הסורי אשר יצא להביס אותנו נהדף מכל רמת הגולן ואיבד משטחיו. הצבא המצרי נאחז בסיני, אך עלה בידינו לפרוץ אל אדמת מצרים ולהשמיד רבים מכוחותיו. אף כי קו החזית השתנה – שליטתנו בחזית לא פחתה. אנו חולשים עתה על הדרכים המוליכות אל בירות האויב. עוד אין אנו יודעים את מהותה של הפסקת האש ואת כוונות אויבינו.

למודי ניסיון העבר – נישאר בכוננות, מוכנים להמשך הקרב.

אחי הלוחמים,

יצאנו מנצחים מן הקרב, אף כי טרם השלמנו את הניצחון.

נשאנו על כתפינו את הנורא במשאות ונותרנו זקופים. בזכותכם, בזכות רעינו אשר נפלו במערכה, בזכות חברינו הפצועים אשר לא זעקו, בזכות כל אלה אשר מילאו את תפקידם עד תום – עמד העם במלחמה. בזכות גבורתכם ואמונתכם תזכה מדינת ישראל בביטחון ובשלום.

דוד אלעזר, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

כ“ז תשרי תשל”ד

(23 אוקטובר 73)

הפקודה מנוסחת בזהירות מרובה, ואיץ מדובר בה על כך שהמלחמה נסתיימה – אדרבה, בשעה שעמד צה“ל “בעיצומה של המתקפה, נפלה החלטת מועצת הביטחון שקראה להפסקת אש.” לא נאמר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, כי אם זה ש”עוד איננו יודעים את מהותה של הפסקת האש ואת כוונות אויבינו." הפנייה אל הצבא היא – “נישאר בכוננות, מוכנים להמשך הקרב.”³⁵⁶

שעה 10:00

יום זה יעמוד כולו בסימן המתקפה הגדולה של אוגדות ברן וקלמן דרומה ומערבה, במגמה להשלים את ניתוקה של הארמייה השלישית ולתפוס שטחים נוספים על מתקניהם ומחסניהם הגדושים ומלאים ציוד ואספקה.

בהיפתח הדיון אצל שר הביטחון, כבר יש בפי הרמטכ“ל מידע על הצלחות גדולות. אוגדת ברן תוקפת את ה”כיס" לחופם המערבי של האגמים ודרומה משם, בשפת התעלה, עד “מינה”. אוגדת קלמן מתקדמת מערבה, כדי לתפוס את הכבישים לקאהיר ודרומה משם, למרגלות ג’בל עתקה. ממזרח לתעלה ינסה כוח גרנית פעם נוספת לכבוש את מתחם “עופרה”, להתחבר עם אוגדת ברן ולהקים ראש גשר שני מדרום לאגמים. היום מתקדמים הכוחות בסיוע אווירי מסיבי (עד תום היום יבצעו מטוסי חיל האוויר, ובעיקר בגזרה זו – 354 גיחות). חיילים מצרים רבים מוסרים עצמם לשבי.

שעה 11:00

בר־לב מגיע אל ה“בור”. בדיון המיוחד שזימן דדו משתתפים האלופים: בני פלד, חיים בר־לב, מאיר עמית, אהרן יריב, ישראל טל, אלי זעירא, רחבעם זאבי, עזר ויצמן, ישעיהו גביש. הוא מדגיש את הקווים העיקריים של הקרבות המתנהלים היום, שלסיוע האווירי – עם סילוק אימת הטילים – יש בהם חשיבות מכרעת. עם זאת – אין להיחפז בראיית התמוטטות קרובה של הצבא המצרי: “אני לא רוצה להתעסק עכשיו עם תעלת סואץ,” אין הוא מן החושבים, כי “הצבא המצרי כבר מתייבש מחוסר מים, או מרים דגלים לבנים. אלה שבורחים – הם אנשי דרגים עורפיים.” יש גם לזכור את ההבדל המכריע בהפעלת חיל רגלים בשני הצבאות.

לעומת כוחות החי“ר המצומצמים הפועלים בפיקוד הדרום, אין מספר לחיילים המצרים. “אצלם זה צומח – וכמה שאתה לא מצליח לפגוע בהם, למחרת בבוקר יש להם אותו מספר.” אומנם, היום צורפו יחידות חי”ר מובחרות לאוגדות השריון, אבל נזהרים ביותר שלא להפעיל יחידות אלה בקרבות, שעלולים להיות במהלכם אבדות מרובות. המלחמה צריכה להתפתח במקומות שבהם יש מרחב לפעילות שריון – ברכסים, במתחמים שעל כביש סואץ, וכן בעתקה. האלוף גביש, מפקד מרש“ל, המשתתף גם הוא בדיון זה, סבור שאת החי”ר והצנחנים שבפיקודו ניתן להעביר עכשיו לזירת הקרבות.

ובינתיים – חולפות שעות ובעונת שנה זו מקדים לרדת הערב. אומר עזר ויצמן:

"כל יום – פחות אור. היום אמרתי: שמונה שעות עבודה – הסתדרות! בבוקר – ערפל. בערב – חושך.³⁵⁷

המכבש המדיני פועל שוב

שעה קצרה לאחר שנפתחה המתקפה בגזרת הארמייה השלישית, משגרת מצרים קריאות “אס־או־אס” אל הרוסים – ומתחיל סיבוב חדש של לחצים מדיניים מצד הרוסים על האמריקנים, תביעה לכינוס דחוף של מועצת הביטחון – ולחצים אמריקניים על ישראל.³⁵⁸

שונים רשמי המשתתפים אתמול אחר הצהריים בשיחות עם קיסינג’ר. כלום הוא הוא הידיד הנאמן ביותר שיש לישראל בשעה זו, וכלום יש קשר בין הימנעות ישראל מהנחתת מכה מקדימה בצהרי יום הכיפורים לבין העזרה המסיבית המושטת – באיחור ניכר – לישראל? האם מתחזקות עכשיו מחדש בוושינגטון המגמות הפרו ערביות וצפויה הפסקת הסיוע הצבאי? ואולי מותר להניח, שאמריקה תשלים עם המהלך הצבאי שנפתח הבוקר, וכן גם עם חסימת פיתחה הים־תיכוני של תעלת סואץ?

על שיקולי הדרג המדיני ועל אישור מבצעים שונים משפיעות היום מאוד שאלות אלה ודומות לאלה. השדרים התכופים מוושינגטון מתארים את המתיחות הבינמעצמתית הגוברת, ועם כל שדר גוברים ההיסוסים.

בהגיע לוושינגטון הידיעות הראשונות על חידוש ההתקפה, התקשר גנרל סקוקרופט עם השגריר דיניץ ותבע הסבר מיידי.³⁵⁹

קיסינג’ר מזהיר מפני השמדת הארמייה השלישית

לפי ספרו של קוואנדט, נשא איתו קיסינג’ר משיחותיו בתל־אביב רושם ש“צמרת צה”ל ממורמרת על שניטל ממנה הניצחון." בהגיבו על ההסבר הישראלי, כי המצרים הם שהפרו את הפסקת האש בגזרת הארמייה השלישית, אומר עכשיו מזכיר המדינה: השאלה אינה מי חידש את האש – ולדידו חשובה רק העובדה, שהישראלים הם המתקדמים אל מעבר לקווי ה־22 באוקטובר. הוא מזהיר מפני השמדת הארמייה השלישית, שכן יהיה בזה כדי להרוס את אמינותה של אמריקה בעיני הערבים.

שעה 18:00

ובינתיים – חולפות השעות. בניו־יורק עומדת להתכנס מועצת הביטחון. הרוסים יתבעו חזרת כוחות צה"ל אל הקווים שעמדו בהם אמש, וכן הצבת משקיפים, אשר יבטיחו כי הפסקת האש לא תופר שוב.

ומי יוכל לדעת היכן היו אותם קווים של אמש? – מקשה דיניץ. – לא נעשו כל סימונים בשטח, לא הושג הסכם על מפות הפסקת האש, ובינתיים התפתחה הלחימה כתוצאה מיוזמות מצריות. כיצד תבוצע החלטה על החזרת הכוחות לעמדותיהם – כשאין איש יודע היכן בדיוק היו עמדות אלה?

הבית הלבן תובע להפסיק את האש מיד

כעסם של הרוסים הולך וגובר – וגם האמריקנים מגלים נוקשות וקוצר רוח. מחדרו (“הסגלגל”) של הנשיא בבית הלבן, מטלפן שוב גנרל סקוקרופט אל השגריר דיניץ, מעיר כי מזכיר המדינה קיסינג’ר נמצא גם הוא בחדר ומוסר הודעה: ישראל נתבעת להפסיק את האש באורח מיידי.

אין לצפות מיחידות צה“ל, שישמשו כ”מטרות חיות" – משיב השגריר – ולא ישיבו באש על היורים בהם בלי הרף.

הגנרל משנה את נוסח התביעה: על צה“ל להימנע לפחות מפעילות התקפית. נראים הדברים, ששתי מעצמות העל הסכימו ביניהן על נוסח החלטה, אשר יקבע כי המעצמות תפסוקנה מה הם הקווים שאליהם יצטרכו כוחות צה”ל לסגת.

כך ייראו הנסיבות המדיניות בשעה 21:00. חילופי שדרים יימשכו עד התכנסות מועצת הביטחון (22:00, שעון ישראל) וקבלת "החלטה 339.³⁶⁰

נשוב אל המצב בחזית הדרום ברדת הערב.

שעה 18:40

בשעה מוקדמת יותר, אחר הצהריים, הציע האלוף טל שימונה מפקד חדש ל“כוח גרנית”. בנו של אל"מ ישראל גרנית – סגן מיכה – נפל בקרב. מן הדין לשחרר את האב.

בראש “כוח גרנית” מתמנה מנחם (“מנדי”) מרון, שעליו הוטל להכין במְצרי־ההרים “קו עצירה אחרון” למקרה שיתאמתו התחזיות הקודרות של שלושת ימי המלחמה הראשונים ויתמוטטו קווי ההגנה בחזית התעלה.

בלא הצלחה ניסה “כוח גרנית” לכבוש את ראש הגשר של הארמייה השלישית באגפו הצפוני (“עופרה” – בצומת ציר התעלה וציר הגידי), את “בוצר” בשפת האגם ואת “צידון” על התעלה, ולהתחבר עם כוחות ברן. עכשיו מחליט הרמטכ“ל להסתלק מן הניסיונות לתקוף את “עופרה”, מחשש הסתבכות עם החי”ר המחופר שם.

היינו מסוגלים וצריכים, לכתר גם את הארמייה השנייה; קיבלנו הפסקת האש,

בגלל תלותנו בארצות הברית

בדיון המתקיים בשעה זו ב“בור” אומר דדו: לפי מצבנו הצבאי, אנחנו מסוגלים – ואף היינו צריכים – להילחם עוד ימים אחדים, ואז היינו מנתקים גם את הארמייה השנייה, ותבוסת מצרים הייתה שלימה.

נכונותנו להסכים להפסקת אש, אומר דדו, מקורה בתלותנו בארצות הברית. “אנחנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב. כך גם במטוסים. במלחמה איבדנו 102 מטוסים – ועד עכשיו סופקו לנו 40 פנטומים ו־32 סקייהוקים. והציוד ממשיך להגיע. כתוצאה מתלות זו נוצרה בינינו לבין ארצות הברית מערכת יחסים, המחייבת אותנו במידה מסוימת. זו הסיבה, שקיבלנו את הפסקת האש, אשר ארצות הברית היא שהחליטה עליה.”

הישגינו בדרום היום, מוסיף דדו, באו לנו בזכות המאמץ המשותף של הטנקים והמטוסים. אוגדת שרון ביססה את אחיזתה בכל החלק הצפוני של המובלעת, ובמזרח לאורך קו הנמשך – ממערב למזרח – מצומת לכסיקון־אושה, דרך מרכז “מיסורי”, לעבר “חמדיה”, אך ספק אם נוכל לעשות הרבה יותר.

מחר נשב על הרמפות שלהם בגדה המערבית, מדרום לאגם המר הקטן, ומשם נוכל להגיע לטווח של שלושה ק"מ בעומק ראש הגשר שממזרח לתעלה.

אם גם מחר יהיה לנו יום לחימה, אולי נצליח להתייצב על קו פחות מפותל, אך כפי שנראים הדברים בשעה זו – מסיים הרמטכ"ל – לא השלמנו אומנם את שובנו לקו התעלה, אבל אנחנו מסיימים בקו מכובד. עם חושך דיווחה אוגדת ברן, שהגיעה לפרברי סואץ. “כל הכבוד!” – לכוחות ניתנה הוראה: לנוע גם בלילה, בלי מנוחה, להגיע רחוק ככל האפשר ובבוקר נראה היכן אנחנו עומדים.³⁶¹

הושלם כיתור הארמייה השלישית

שר הביטחון שב מסיור בחזית הדרום, והוא נושא עמו רשמים קשים מן היחסים השוררים בין מפקדת פיקוד הדרום לבין האלוף שרון. אף שיכולות להיות טענות נגד אריק – אומר דיין – התנהגות הפיקוד כלפיו אינה “טלית שכולה תכלת”.

שרון מציע תוכנית – ודיין מביע את תמיכתו בה – לתפוס את צומת “טרדה־דמע” (כ־15 ק"מ מערבה לאיסמעיליה ומצפון לחיץ החקלאי).

דדו סבור, כי זוהי תוכנית הרפתקנית מדי לשלב זה של המלחמה – אותו אזור טרם טוהר מטילי קרקע־אוויר והוא מלא ארטילריה מצרית – אך כיוון שאינו מספיק בקיא בדבר, יש לבקש את חוות דעתם של בר־לב וגונן.

עניין זה הועלה בשעה מוקדמת יותר. בינתיים הפעילו האמריקנים את “המכבש” במלוא העוצמה: בערב נתקבלה מקיסינג’ר תביעה חד־משמעית להפסיק מיד כל פעילות התקפית.

עכשיו מצטרף גם דיין להצעתו של דדו, שאת ההחלטה בדבר ביצוע תוכניתו של אריק לתפוס את צומת “טרדה־דמע” יש להניח בידי פיקוד הדרום.

למעשה יורדת תוכנית זו מן הפרק כבר באותו ערב, שכן ההערכה הייתה שלא ניתן להכינה כהלכה קודם לכניסת הפסקת האש החדשה לתוקפה. אם אכן תהיה הפסקת אש חדשה!…

עד לשעות הערב המאוחרות מוסיפות אוגדות ברן וקלמן להתקדם דרומה. כוחות ברן – שנסתייעו עכשיו ביחידות חי"ר מובחרות – השתלטו על המובלעת בחיץ החקלאי, לחוף האגמים, ומשם המשיכה חטיבת אריה קרן עד לשדה התעופה במבואות סואץ (“שלופה”), וחטיבת גבי – שאת הלילה הנורא הראשון של המלחמה, מוצאי יום הכיפורים, עברה באזור קנטרה – הגיעה עכשיו עד לגבולה הדרומי־מערבי של סואץ, אל מפעל הדשנים. כוחות קלמן, שירדו בציר “עקל” עד לכביש סואץ־קאהיר (“סרג'”), פנו בכביש זה מזרחה, הדרימו בציר הנמשך למרגלות ג’בל עתקה, והגיעו לראס עדבייה שבחוף מפרץ סואץ בשעה 23:00.

כיתור הארמייה השלישית הושלם קודם לחצות הלילה.

“אומרים שלום – אז כולם צוחקים”

אגב כל ההתרחשויות הללו, נכנס לחדרו של דדו אלוף פיקוד המרכז, יונה אפרת. את הפיקוד קיבל, צריך להזכיר, ב־1 באוקטובר, בין כסה לעשור.

משך כל המלחמה, ובעיקר בימים הראשונים, הייתה שאלת הצטרפותה של ירדן לתוקפים תלויה כחרב. מכאן, נטל דדו סיכונים גדולים כאשר החליט על העברת אוגדת השריון של מוסה פלד לחזית הצפון – חרף הערכותיהם של אחרים, שירדן עלולה להתפתות ולנסות להבקיע לתוך השומרון, או לעבר ירושלים; מכאן, נערך הפיקוד, נגד אפשרות כזאת. בשלב זה כבר ניתן היה לסכם ולומר, שהחזית הירדנית נשארה רדומה, ואותן יחידות שריון ירדניות שצורפו למלחמה, עשו כן בחזית הסורית – ואף לקו על כך.

מפקדים בכירים בפיקוד המרכז חשו תסכול רב, ושני מפקדי־חטיבות אף כתבו מכתבים אישיים אל הרמטכ"ל – וביקשו שיוטלו עליהם תפקידי לחימה. אחד מהם הוסיף, שהוא מוכן להילחם בכל תפקיד שיוטל עליו – אפילו כמפקד כיתה.

בימי המלחמה המעיט האלוף אפרת להטריד את דדו. עכשיו תוהה הוא – בין היתר

– איזו משמעות יש לייחס לאותו חלק של החלטה 338, שנזכר בו ניהול משא ומתן בין הצדדים על שלום?

דדו: “אתה שואל אותי מה יהיה בעתיד?! – השד יודע…”

אפרת: “אבל ההידברות הזאת, נניח שאכן תהיה…”

דדו: “יהיה שלום!”

היושבים בחדר צוחקים.

דדו: "אומרים שלום – אז כולם צוחקים!… אולי יהיה שלום! מה אני יכול לומר – הסכם זה יש בו תקווה אחת, ויש בו סכנה אחת. התקווה – שיתחיל משא ומתן ישיר בינינו לבין הערבים… ³⁶²

יום רביעי – 24 באוקטובר ³⁶³

ממדיו של ההישג הישראלי בעורפה של הארמייה השלישית ומשמעותו נתחוורו למנהיגי מצרים כבר בשעות היום של ה־23, ואם אמרו להחזיר לעצמם במוצאי ה־22 חלק מן השטח אשר בהיכנס הפסקת האש לתוקפה היה בידי צה“ל, עומדים הם עכשיו על מחיר הפרתה: ממזרח לתעלה מכותר חלק נכבד של ארמייה שלמה – בין 20 ל־30 אלף חיילים, שתי דיביזיות חי”ר וחטיבת שריון, על יחידות העזר שלהן ועל נשקן וציודן הרב; ממערב לתעלה יגיעו כוחות צה"ל, בטרם תצא היממה, עד כדי שבעים־שמונים קילומטרים מפרברי הבירה במערב, בגזרה המשתרעת מנמל ערביה וג’בל עתקה עד למבואות איסמעיליה – ובתוך זה מתקנים וריכוזים עצומים של ציוד צבאי ואספקה.

עכשיו תבקש מצרים להפוך באמצעים מדיניים את התוצאות הצבאיות של ניסיונה להפר את הפסקת האש במועד שנקבע ב“החלטה 338”. כבר אחר הצהריים פונה מצרים למועצת הביטחון כדי שזו תאלץ את ישראל להיסוג אל מצפון לצירים הראשיים לקאהיר ולחלץ את הארמייה השלישית מן הכיתור.

אלא שעכשיו שוב אין סאדאת נשען על פטרונו הקודם בקרמלין לבדו. במאמציו להחזיר את הגלגל לאחור, מגלה נשיא מצרים מנוף יעיל יותר, וזאת בלי שיוותר על תוספת הלחץ מן המזרח: הצלה תבוא לארמייה השלישית מוושינגטון. באותה שעה יגלה הנרי קיסינג’ר, האדריכל הראשי של מדיניות החוץ האמריקנית, ובשעה טרגית זו בחייו של ריצ’רד ניקסון, האישיות הקובעת בבית הלבן, בעיצומה של “פרשת ווטרגייט”, כי דרך המלך לקאהיר ולעולם הערבי כולו עוברת את ירושלים.

מלוא המשמעות ההיסטורית של השתלשלות זו לא תתברר אלא במרוצת הזמן. פה קו ההתחלה.

שעה 03:30

בשעות הערב והלילה מתנהל מיקוח נוקשה, ובלתי נפסק, בין קיסינג’ר ושלוחיו לבין ממשלת ישראל. קיסינג’ר חוזר ותובע, שישראל תבטא בצורה כלשהי את נכונותה “לחזור” לקווי הפסקת האש של ה־22. זהו גם הנוסח של “החלטה 339”, שתתקבל בעוד שעה קצרה במועצת הביטחון: מאוזכרת בה החלטה 338 וכלולות בה שתי נקודות רציניות – “להחזיר את הכוחות של שני הצדדים לעמדות שהחזיקו בהן ברגע שהפסקת האש נכנסה לתוקף”, ולהסמיך את המזכיר הכללי “לנקוט באמצעים למען הצבה מיידית של משקיפי האו”ם לפיקוח והשגחה על הפסקת האש“, משימה שתוטל על הגנרל סילאסואו וצוות או”ם במזרח התיכון “ובראש ובראשונה הצוות הנמצא בקהיר.” השגריר בוושינגטון, שמחה דיניץ, מדווח על שיחה קשה עם קיסינג’ר.

את הרעיון, שישראל תחזיר כוחות – ואולי אפילו מאות אחדות של מטרים, באורח “סמלי” – כפי שמוצע בשלב מסוים – דוחה ישראל: כאשר פתחו המצרים ביום הכיפורים בהתקפה – לא פצה איש בעולם את פיו ולא תבע מן המצרים נסיגה מיידית. עכשיו, כאשר התהפך הגלגל, נחלץ המערב, יחד עם המזרח, לעזרתם?

בשעה 03:00 מתקיימת התייעצות אצל שר הביטחון.

כעבור חצי שעה מתכנסים אצל ראש הממשלה להתייעצות צבאית־מדינית השרים דיין וגלילי, הרמטכ"ל, האלופים זעירא ויריב – ועוזריהם. ישראל חייבת לנקוט עמדה כלפי ההחלטה המתקבלת בשעה זו.

גולדה: שקיסינגיר ישכח מזה!

אשר לתביעת הנסיגה, אומרת גולדה מאיר: שקיסינג’ר ישכח מזה! אנחנו איננו נסוגים. יתרה מזו: גם הפסקת אש לא תקוים אלא בתנאים של הדדיות גמורה. כל עוד יורים הם – נירה גם אנחנו.

בנאומה בכנסת, אתמול, חזרה ראש הממשלה והדגישה, כי “לא אנחנו פנינו בדבר הפסקת אש,” אלא “ראינו לנכון להיענות לפניית ארצות הברית ונשיאה” וכי “למרבה החומרה והצער איני יכולה לבשר לכם, כי אכן נראים סימנים שממשלת מצרים נכונה למלא את ההתחייבויות שהיא נטלה על עצמה בהסכימה להפסקת האש.” את נאומה חתמה במילים: “אם מצרים תמשיך בלחימה – ישראל לא תוכל להחשות.”

עכשיו, כשהחלטת מועצת הביטחון 339 היא עובדה, מסכימים הכול, כי אין להיכנע לתביעה להסתלק מן הקווים הנוכחיים. הכול גם מודעים לחומרת התוצאות האפשריות של עמדה זו. השר ישראל גלילי מעריך, כי צפוי לחץ בינלאומי כבד על ישראל, שכן כיתורה של ארמייה מצרית שלמה הוא מאורע עולמי.

למעשה, טרם נשלם כיתור הרמטי של הארמייה השלישית. דיין אומר, בהמשך לדברי גלילי, כי “עד עתה הספקנו לסגור את הארמייה השלישית באופן משמעותי.” הרמטכ"ל מוסיף: “מחר לא נעשה שינוי כבד, אלא תהיה התארגנות בפנים הכוחות.” ודיין מוסיף ואומר: “לארמייה לא ניכנס. אנו מגיעים עד אליהם – – – גם הים יהיה סגור, ונגיע עד העיר – – –.” הכוונה לעיר סואץ, ומשתמע בבירור מדבריו שלא ייכנסו לתוכה.

בינתיים, מכל מקום, נמשכת הלחימה. במקורה, כללה המתקפה של אוגדת ברן – ושל הצנחנים ויחידות החי"ר הנוספות שצורפו אליה – פקודה לכבוש את העיר סואץ עצמה. לפי הידיעות, לא היה אותה שעה בעיר אלא גדוד קומנדו מצרי אחד. אף־על־פי־כן, כאשר חזר האלוף גונן, בחצות, על הפקודה, הוסיף הערה, כי יש לכבוש את העיר “במידה שהדבר מסתייע.”

כלום ניתן למלא – באמצע הלילה – אחר הוראת החלטה 339, שתהיה “הפסקה מיידית” של הלחימה? וכלום לא עלול להישנות מה שקרה ב־22, אלא אם כן ייקבעו סידורים נאותים של פיקוח משקיפי או"ם (הנזכרים הפעם בהחלטה)?

הגנרל סילאסואו כבר הקדים והתקשר עם שר הביטחון, ונקבעה פגישה ביניהם לשעה 07:00.

גולדה מאיר מציעה טלפונית לדיניץ להודיע לקיסינג’ר, שאנחנו מוכנים להפסקת אש בשעה 08:00. “זה לא יכול להיות שגנרל סילאסואו יבוא בשעה 07:00 אל דיין וכבר תהיה הפסקת האש בתוקפה – קיבעו את הפסקת־האש לשעה 10, 12, או שלוש אחר־הצהריים – – –”

ובתוך זה מודיע ראש אמ“ן שהמצרים כבר הזמינו משקיפי או”ם לשעה 05:00. קיסינג’ר אינו מאפשר כל שינוי בהצעת ההחלטה המונחת על שולחן מועצת הביטחון.

עכשיו מחליט ה“קבינט”, כי ישראל תסכים, שהאש תיפסק בשעה 07:00, אך זו תהיה מותנית בכך, שתהיה אפשרות לקבוע בבירור היכן הקווים באותה שעה וכן בהסכמה מצרית מפורשת לכך, שהפסקת האש תהיה הדדית.

למה יש לצפות?

בסופו של אותו דיון מעריך הרמטכ"ל, שלמצרים לא תהיה ברירה אלה להשלים עם כיתורה של הארמייה השלישית, ובמצב זה לפתוח במשא ומתן. אם ינסו לפרוץ את הכיתור בכוח – יוכו קשה. כלומר, אם לא יפתחו במשא ומתן, תיאלץ הארמייה השלישית להיכנע בתוך זמן קצר.³⁶⁴

שעה 04:30

בתום הדיון אצל ראש הממשלה, שב דדו אל ה“בור”, לתיאום כל הסידורים לקראת הפסקת האש והמגעים העתידים עם גנרל סילאסואו ומשקיפי האו"ם.

שעה 05:55

נמסרת לפרסום הודעת דובר צה"ל:

בשעה 05:45 התקשר הקולונל הוגן מטעם מנגנון משקיפי האו“ם בירושלים אל שר הביטחון וביקש להודיע, כי 4 דקות קודם לכן התקבלה התשובה החיובית המצרית להצעתנו להפסיק האש ב־07:00. בהתאם לכך הורה המטה הכללי לכוחות צה”ל בחזית המצרית לנצור האש החל ב־07:00.

בשעה שבע בבוקר נפסקת פעולת חיל האוויר.

טרגדיה אחרונה – קרב סואץ

עם אור ראשון יוצאות שלוש חטיבות של אוגדת ברן להשלמת המשימה שהוטלה עליה: חטיבת גבי נעה בדרומה של העיר סואץ, מגיעה עד למזח וכובשת את האזור התעשייתי. חטיבת אריה קרן כובשת את מחנות הצבא שבמבואותיה המערביים של העיר, ובאותו זמן נעה חטיבת נתק’ה בחיץ החקלאי עד למבואות הצפוניים של סואץ.

שעה 09:30

עד כאן התנהל הכול למישרים, וכיוון שהמידע היה, שאין בסואץ כוחות צבא של ממש, אלא “רק גדוד קומנדו” – נע ברחובה הראשי של העיר – ממערב למזרח, בשעה 09:30 – טור ארוך, שכלל טנקים, נגמ“שים, זחל”מים וכן צנחנים שישבו באוטובוסים ובמשאיות, כמי שנכנסים לעיר רפאים.

וזו הייתה ראשיתה של הטרגדיה האחרונה – אומללה ומיותרת – במלחמת יום הכיפורים. מבתי הדירות הגבוהים, הניצבים משני עברי הכביש, כצומחים ישר מתוך המדבר, נפתחה אש בבת אחת, וכמעט כל מפקדי הטנקים נפגעו, אף שהטנקים עצמם הצליחו ברובם להמשיך ולהגיע אל המזח, בדרום־מזרח העיר. אנשי הצנחנים והסיירת, שהאש הצפופה כוונה כלפיהם, תפסו עמדות בכמה מן הבניינים באזור תעלת המים המתוקים.

מעתה ועד לשחר ה־25 יתנהל – בכמה שלבים – קרב חילוץ קשה. יותר מ־80 מבין המעולים שבחיילי צה"ל, בהם צנחנים שלחמו בירושלים בששת הימים, נפלו ביום הזה בסואץ. רבים מאלה היו הפצועים.

אבל עודנו עומדים באותה שעת בוקר.

שעה 10:00

אל הרמטכ“ל מגיעות ידיעות לא רק על קרב החילוץ הקשה בסואץ, כי אם על ניסיונות חוזרים של יחידות טנקים וחי”ר מצריות, לתפוס מאחזים באזורים אחרים שנכבשו על ידי צה"ל.

הפסקת האש הופרה שוב, וכיוון שכך – מורה הרמטכ"ל להשיב מלחמה.

לשגריר ישראל בוושינגטון מבקש דדו לומר, כי עליו להסביר, שאין מדובר כאן בהתקדמות נוספת של צה"ל, כי אם בתגובה על המשך הלחימה המצרית.

בוושינגטון עדיין לילה – אומר לו ישראל ליאור – דיניץ ישן עדיין.

חיל האוויר שב ומצטרף ללחימה

“כשיתעורר,” אומר דדו, “תגיד לו: בתוך השטח שלנו נמצא כוח טנקים מצרי, ואיתו מתנהל קרב. שנית – בשני מקומות עלו טנקים על רמפות בשפת התעלה והם יורים על כוחותינו. אנחנו משיבים קרב בשניים שלושה מקומות.”

היתקלויות אלה הופכות עד מהרה לקרבות של ממש. בצהריים מורה הרמטכ"ל לשוב להפעיל את חיל האוויר, שמאז השעה 07:00 לא השתתף בלחימה.³⁶⁵

המצרים מעלים גם הם מטוסים – ועד מהרה נפגעים 15 מתוכם.

הקרב בסואץ – על חילוצם של הצנחנים – מסתבך והולך. דדו מתקשר, וחוזר ומתקשר, עם פיקוד הדרום. הלחצים המדיניים גוברים משעה לשעה, אומר דדו ומבקש לסיים את הפעילות הקרבית במרב המהירות.

אבל לא רק בסואץ אין נראה הסיום. בין היעדים החיוניים לכיתור הארמייה השלישית, ג’בל עתקה, גם שם לא הושלם המבצע. ב“בור” מדווח האלוף רחבעם זאבי בשעה 12:00: “עתקה – לא בוצע. במקרה הטוב ביותר זה יהיה בשעה 13:30, כי הם לא כל־כך בדיוק – – –” דדו: "טוב. אחת וחצי זה עוד שעה וחצי.³⁶⁶

שעה 13:00

מפיקוד הדרום מדווחים – וחוזרים ומדווחים – כי הנה מגיע הקרב בסואץ לסיומו. דדו נקרע בין נטייתו להגיע להישגים מובהקים יותר – ולייצב קו נוח יותר – לבין

הכרתו שיש להיענות לצו הפסקת האש.

אך אפילו לא הסתבכו הדברים בסואץ, אין לפי שעה – כל עוד לא החלו המשקיפים בפעולתם ולא הושגה בין הצדדים הבנה בדבר נוהלי הפסקת האש – כל אפשרות טכנית להסדירה בשטח.

שעה 14:10

המצרים אינם מכבדים את הפסקת האש בגזרת הארמייה השלישית – חוזר דדו ומדגיש, בשיחתו עם שר הביטחון. מתוך ראש הגשר של הארמייה ממזרח לתעלה נעשים ניסיונות מצד המצרים להרחיבו כלפי מזרח וכן נע טור של טנקים מצריים צפונה, לעבר “בוצר” שלחוף האגם המר. קרב שריון רציני מתנהל בשעה זו גם בגדה המערבית, במתחם “סירוב”, בכביש סואץ־קאהיר (“סרג'”). המצרים הפעילו גם מטוסים רבים – ועד לשעה זו הופלו כבר 15 מטוסים מצריים.

פעילות מלחמתית זו מתנהלת על רקע הלחץ הגובר בשעות אחר הצהריים להפסקה מיידית של האש, בהתאם להחלטה 339.

סאדאת מבקש התערבות ניקסון

מאז הבוקר מפנה סאדאת שדרים דחופים לא רק אל הרוסים, כי אם במישרין אל הנשיא ניקסון. הוא מבקש מן הנשיא שיתערב וישיג את הסכמת הישראלים להעברת מזון וציוד רפואי לארמייה השלישית. הוא מבקש עוד – כפי שמספר ויליאם קוואנדט – שנספח צבאי מן השגרירות האמריקנית בתל־אביב ישוגר אל החזית ויוודא, שצה"ל מקיים את הפסקת האש הלכה למעשה.

בשעה זו נראה, כי יש הכרח להעמיד את האמריקנים על העובדות כהווייתן: אין זו מלחמה, אך גם לא הפסקת אש מלאה.

הסורים מסרו למזכיר האו"ם הודעה, שאת ההחלטה 338 – שכלולה בה החלטה 242 – אינם מקבלים, ובכל זאת משתמע מתוכה, כי בפועל יהיו מוכנים להפסיק את הלחימה.

במצב זה מבקש האלוף חופי אישור להחזיר לבתיהם את כל אנשי היישובים ברמת הגולן – והרמטכ"ל מאשר.

מתעוררת שאלה שנייה: האם אפשר כבר לבטל את ההאפלה במדינה, הנמשכת מאז מוצאי יום הכיפורים? הן הלחימה עודנה נמשכת.

“לא נלחמים,” פוסק דדו. “יש כיסי התנגדות קטנים, שאנו מחסלים.”

ושאלה שלישית: האם ימשיך המטה הכללי לפעול באותה מערכת תת־קרקעית מוגנת היטב, ושמא מותר כבר לחזור אל המשרדים והלשכות של ימים כתיקנם?

פוסק דדו: “אני מציע, שהיום נעבוד עוד מכאן.”³⁶⁷

ובין כל אלה – בנו של חבר

ובין כל אלה – כמו אתמול, כמו שלשום, כמו בכל אחד מן הימים האלה – שם אחד, מוכר מאוד, בנו של חבר, האלוף, אז תת־אלוף, מוסיק גדרון שזה אך, מתי, בעודם הם עצמם קצינים צעירים, נולד, ועכשיו נפל בקרב. אילן גדרון, אי שם במדבר מצרים, ליד “מקצרה”.

בין כל הדברים האלה, אומר טליק: “ברשותך, אני רוצה לרוץ אל מוסיק ולחזור.”

מדי יום ביומו מתארכת רשימת הנופלים בעשרות רבות. בשעה זו ממש נלחמים על חייהם הצנחנים הלכודים בסואץ. דדו נועל את עצמו, מסרב לשמוע.

“בסדר, טליק.”

בחדר עובר רחש, אבל דדו אינו אומר ולו מילה נוספת אחת. הוא עובר לעסקי המלחמה.³⁶⁸

* * *

ספר זה מתקרב לסופו. אגב מאמץ לשחזר את מאורעות עשרים הימים האלה בחייו של דוד אלעזר. השתדלתי מאוד לשים חיץ בין רשמי שלי, החלקיים והפרטיים מאוד, ממלחמת יום הכיפורים, שליוויתי כמה קטעים שלה מקרוב, אך מן הצד, לא כלוחם, כי אם כמדווח מעורב.

פה, קרוב לסוף, נוטל אני לעצמי רשות להערת ביניים קצרה: כאשר העליתי, במלאכת השחזור, את הרגע הזה, נעצרתי.

בבוקר יום שני, ה־8 באוקטובר, יצאתי מבאר שבע, בדרכי לבאלוזה. הוטל עלי להגיע אל מפקדתו של האלוף אדן (ברן). צריך הייתי לשמש מעין כתב צבאי צמוד לאותה אוגדה. לא זו בלבד, שמימי לא הייתי כתב צבאי ולא ידעתי מה מוטל עלי לעשות שם – לא לי ולא למי ששלח אותי לא היה צל של מושג באיזה קרב מר נתונה אוגדת ברן מאז הבוקר – אלא לא שיערתי מה קרה בחזית מאז צהרי יום הכיפורים. ברדת הערב הגעתי לבאלוזה, וכל הלילה שוטטתי, האזנתי, נדחקתי לתוך המחילות הצרות של החמ“ל, שישב שם קלמן מגן וכל אותם מפקדים למיניהם, שבתוך המולה בלתי נפסקת מרוכזים איש במלאכתו, הם ועוזריהם, ואנשי אג”ם, והמודיעין, והקשר, והחת"ם ועוד ועוד. במשך הלילה פגשתי גם כמה מן הלוחמים שנחלצו ממעוז “מילאנו” וממעוזים אחרים והתחלתי להבין מה קרה.

באחת השעות ההן, בלילה, התייצב קצין צעיר לפני מפקד הגזרה. בדוחק מצא קלמן מקום לרגליו הארוכות, הוא ישב ישיבה משונה לפני המפות, הגביה פניו וחייך חיוך עייף אל הסג"ם: “אני שומע שארגנת טנקים. כמה?”

“ארבעה, המפקד.”

“איך עשית את זה?”

“מפה ומשם. חבר’ה שהצליחו להגיע חזרה.”

“כל הכבוד, חביבי. תעלה למעלה, תתארגן. כבר יודיעו לך למי אתה מצטרף.”

וכשפנה הקצין לצאת, ראיתי את חצי פניו באור, מנוקד כולו נקודות שחורות של דם שהקריש. נדמה לי, שאני מבחין בנצנוץ רסיס פלדה זעיר מעל ללסת העליונה.

התמונה הזו נחקקה היטב בזיכרוני, לא משה מנגד עיני ימים רבים. ברשימות שפירסמתי על המלחמה, סיפרתי, במלוא הקיצור, גם על כך, אך בדרך זו נתגלה לי, שאותו קצין צעיר היה אילן, בנם של תמי ומוסיק גדרון. כאשר נודע לי הדבר, כבר לא היה בין החיים.³⁶⁹

במוצאי יום הכיפורים מיהר, עם יחידתו, לעבר התעלה, בטוח שהנה כבר מתחילים לצלוח אל העבר השני. בקנטרה נכנס ישר לתוך המלחמה, עם הטנק הפגוע שלו הצטרף אל אנשי “מילאנו”, ובמוצאי שבת נסוג יחד איתם דרך הכוחות המצריים – נסיגה שרק 24 מתוך 42 הלוחמים סיימוה בשלום בבאלוזה. עם אותה מחלקה שאירגן לעצמו מחדש, הסתפח לגדוד אחר, וכך עבר מטנק לטנק, מיחידה ליחידה, מגזרה לגזרה.

חבר אחד, מנחם, שעשה עם אילן את ארבעה־עשר ימי המלחמה, סיפר: “בזמן החצייה – הייתה מין שלווה כזאת, ממש פסטורלית, שקט, לא יורים, שום דבר. לא תפסנו: זה החצייה? אחרי זה, כשהאיר, התחלנו לחטוף שם ארטילריה, ואז הבנו שזה לא כל כך פסטורלי וזה לא ייגמר כל כך מהר. למחרת בבוקר, יום שישי, החלפנו טנק ונענו עם הגדוד כולו לעבר ‘מקצרה’. ירו עלינו בנ.ט.ים וירדה שם ארטילריה. פתאום היה מין שקט כזה מסביב. הייתה איזו הפוגה. לא ירו רגע, לא שמעתי כלום – רק פתאום הרגשתי שהוא נופל עלי, ואז הודעתי להם שאילן נפגע…” זה היה ב־19 באוקטובר, באוגדת ברן.³⁷⁰

דדו, טליק ומוסיק, צריך להוסיף, היו חברים – תקופה ארוכה, מאז נפגשו בקורס המג“דים, חברים קרובים מאוד. בשעה שנמסר לתת אלוף גדרון על נפילת בנו אילן, שהה ב”בור". טליק ליווה את מוסיק לביתו, ואילו דדו התקשר מיד עם תלמה, שיצאה לשבת עם האם, תמי.

במקום זה, כשאמר דדו, “בסדר, טליק,” נעצרתי.

* * *

שעה 14:20

דדו משתוקק מאוד לצאת – ולוא רק לגיחה קצרה – לאחת החזיתות: אולי אל הלוחמים שחזרו אל החרמון, אולי דרומה, לכביש סואץ־קאהיר, לנמל עדביה (ובשעה זו, ככל הנראה, כבר מחזיק כוח גם בג’בל עתקה). את התחושה הקלאוסטרופובית של ה“בור” מגביר השיעול הטורדני.

“לאן אתה הולך?” שואל אבנר, “לחרמון או לדרום?”

“אני רוצה לחרמון, אבל אני לא יכול לעזוב את הדרום.” מצד שני, איך יצא מכאן, כאשר מתרגש והולך משבר בינלאומי חמור.

“אז אולי לחרמון. זה סיפור הרבה יותר קצר.”

“אני חושש לצאת מכאן. כבר אחרי שתיים. ועוד מעט יתחילו צעקות ה’געוואלד' להגיע מוושינגטון… אני כבר חולה מהבור הזה. אתמול הייתה לי בחילה מהניקוטין, וגם לא ישנתי, שכבתי בחמש.”

רופאו של דדו דיבר על כך אתמול עם אבנר, והוא מספר זאת עכשיו לדדו:

“הוא בא אלי. פרפרים… ניקוטין…”

“אני בסדר גמור. אני לא אגמור את המלחמה הזאת על אלונקה.” “לא בבדיחה,” אומר אבנר, “ברצינות.”

הכול צוחקים, אבל לא עובר זמן ומתחיל להישמע אותו “געוואלד”.³⁷¹

על המצב בסוריה, מדינית וצבאית, שומע עכשיו הרמטכ“ל מפי סא”ל אבי יערי, המופקד על “השולחן” הסורי באמ"ן, ומן הבודדים שערב מלחמת יום הכיפורים התריעו מפני הצפוי, ואיש לא שמע להם. אומר יערי:

“הסורים הודיעו במפורש לוולדהיים [המזכיר הכללי של האו”ם באותה עת – ח. ב.] על כך שהם מקבלים את החלטת מועצת הביטחון. עקרונית, הם קיבלו את הפסקת האש, הודיעו על כך בשם כל הכוחות הפוליטיים, המאוגדים בחזית הלאומית בסוריה. יש לנו ידיעה, שגם העיראקים יקבלו. היה כנראה דין־ודברים קשה בינם לבין הסורים. הירדנים קיבלו מראש – הודיעו שהכוחות שלהם בסוריה כפופים לפיקוד הסורי. עד עכשיו לא הודיעו על כך, שהחרמון נכבש מחדש על־ידנו. ייתכן שינסו לשוב ולכבוש אותו בדרך כלשהי.

צבאית, יש לסורים טנקים בקו, אך הסיכום אינו משקף את המצב. יש יחידות שנפגעוקשה והתפרקו, וקשה להם לארגן את הכוחות מחדש. מתוך 1,700 טנקים שהיו פעילים בלחימה, נפגעו להם כאלף טנקים. קשה מאוד להעריך את מספר האבדות שלהם. מדיביזיית חי"ר אחת הלכו שני שלישים. משתי האחרות – שליש. מישהו נתן לנו הערכה: 20 אלף הרוגים ופצועים סוריים ו־40 אלף מצריים.

דדו: “נשמע לי יותר מדי.”

זאבי: “את המספר על 40 אלף מצרים, אני מקבל.”

דדו: “בכל־אופן, זה עשרות אלפי אבדות.”

יערי: “טנקים – חצי הכוח. ארטילריה – שליש. כוח אדם – הרבה אלפים. חיל אוויר – הפסידו 200 מטוסים, ויש להם היום, עם מה שקיבלו מהרוסים, 150 מטוסים. העיראקים הפסידו 150 טנקים. הירדנים 20.”

דדו: “שני שליש מהסד”כ הפעיל, ובעיקר בשריון, הכוח העיקרי. טוב, חברה, תודה רבה.³⁷²

שעה 16:00

דדו הוזעק אל ראש הממשלה. נמצאים אצלה אלון, דיין וגלילי, ראש ה“מוסד”, האלוף זמיר; מרדכי גזית ועוזרים.

הפעם ניכרת היטב ההתרגשות, והמתח רב. סאדאת פנה הן אל הרוסים והן אל האמריקנים וביקשם שישגרו חיילים אשר יגנו על ארצו מפני הישראלים.

אומנם, האמריקנים הודיעו, כי הם מתנגדים לשיגור יחידות צבא של המעצמות הגדולות, אבל ריחה של מעורבות צבאית סובייטית מתחיל לעלות.

האיום האמריקני בניתוק מישראל

מן הבית הלבן מטלפנים “כל חמש דקות”. קיסינג’ר מלא זעם: הישראלים אינם יודעים שובעה, הוא אומר. – יש להם הצלחות ואינם מסתפקים בהן. ואם אין די בכך – הרי הם מתרברבים ברדיו על “ניצחון פנטסטי”! איש לא יאמין, שניתוקה של ארמייה שלמה – 20 אלף חיילים – הושלם לפני הפסקת האש של ה־22.

מקורו של המתח בחדר אינו רק בפניית סאדאת לעזרה צבאית, כי אם ברמז גס למדי שכללה התגובה האמריקנית, בשמו של הנשיא, כי אם לא תיפסק האש מיד, עלול הוא לנתק עצמו (dissociate himself) מישראל. היה זה איום של ממש.

הרמטכ“ל חוזר על מה שכבר אמר קודם לכן לדיין: יש הוכחות, שהארמייה השלישית קיבלה הוראה להמשיך היום במלחמה, בניסיון לפרוץ את הכיתור. הדיביזיה המשוריינת ה־4 פועלת בהתאם להוראה זו. המצרים קידמו עוצבות טנקים, והחי”ר מנסה להתקדם ולתפוס עמדות חדשות. כל הפעילות האווירית והארטילרית שלנו כוונה אך ורק כנגד כוחות שתקפו אותנו. ב“סירוב” מתנהל בשעה זו קרב טנקים, ואנחנו מסתייעים במטוסים. ישנן עוד כמה פעולות (ובעיקר אותו קרב אומלל בסואץ, שעל מלוא המתרחש שם אינו עומד באותה שעה) – אבל עכשיו ייפסק הכול.

דיין: דדו מגלה להיטות יתרה להכות במצרים

שר הביטחון מעיר, כי דדו גילה להיטות יתרה להמשיך ולהכות במצרים “עד שירימו ידיים”, ואילו הוא עצמו ריסן אותו והגבילו לתגובות על התקפות שיזמו המצרים – ורק באותם מקומות עצמם. “אל נביא אותם לכך שהם ירימו דגל לבן.”

עכשיו – משהושמע אותו איום מרומז של הנשיא – נדרש הרמטכ"ל להורות, באורח חד־משמעי, שתופסק פעילות חיל האוויר.

דדו יוצא את החדר, מתקשר עם גונן, ואומר לו, כי “יש יללות בוושינגטון וצעקות בניו־יורק,” ולפיכך יש לצמצם את הפעילות היבשתית, ואילו את זו האווירית יש להפסיק מיד.

לבקשת הפיקוד, מאשר דדו המשך הסיוע האווירי לשני קרבות שריון הניטשים עדיין בכביש סואץ־קאהיר, האחד ב“סירוב” והשני מערבה משם. אך עד מהרה מגיע מוושינגטון גל זועף נוסף שהרים קיסינג’ר, והרמטכ"ל נדרש להורות על הפסקה מיידית של הפעילות האווירית.

דדו: אם יניחו להם לצאת מהכיתור – יהפכו זאת לניצחון

אך שאלת השאלות – מוקד העימות הבינמעצמתי הקרב – תהיה הארמייה המכותרת. אילו אך נאותו אנשי הארמייה השלישית להיסוג מעצמם מערבה – סבור דיין – צריך להניח להם ללכת, לא לקחת שבויים רבים ולהימנע מביזוי המצרים.

תחילה הייתה זו גם דעתו של דדו, אך עכשיו הוא חושב אחרת: “גנרל הארמייה, שהפציצו לו את המפקדה, והוא נמלט במכונית שלו, דפקו לו את מכוניתו והוא צעד ברגל עשרים קילומטרים והצליח להסתנן אל מעבר לקווים – עכשיו הוא מחוץ לתחום, נעשה גיבור והתחיל לדבר אחרת. שוב אינו מכותר!” אם יניחו להם לצאת סתם כך מהכיתור – יהפכו זאת עד מהרה לניצחון.³⁷³

שעה 20:00

בשובו מפגישה עם עורכי העיתונים היומיים, בלשכתו של שר הביטחון, מקיים הרמטכ"ל דיון עם אלופי המטה על הארמייה השלישית.

לצורך הדיון, בוחן דדו את האפשרויות השונות. הטובה בכולן – להניח לעשרים אלף אנשיה לקום וללכת, אך את נשקם ואת כל ציודם להשאיר אחריהם. “אעמיס את כולם על אלפיים אוטומובילים ושייסעו ישר בכביש סואץ־קאהיר.”

הגרועה מכולן – שהמעצמות הגדולות והאו"ם יפסקו, שהכניסה הדרומית לתעלה היא בחזקת נתיב ימי פתוח, שיבטיח לארמייה אספקה שוטפת ותנועה כאוות נפשם.

שלישית, וגרועה למדי – האו"ם והצלב האדום ישגרו אליהם יום יום אונייה עם מזון, מים ותרופות. הם בחזקת מכותרים – אין יוצא ואין בא – ואין מספקים להם לא תחמושת, לא ציוד ולא דלק, והפצועים קשה מועברים לטיפול – כשבויים.

אפשרי הסדר שונה לגמרי – תמורת הסתלקות צה"ל מן הגדה המערבית והסרת המצור על הארמייה השלישית, מסתלקת הארמייה השנייה מן הגדה המזרחית. יש בזה יתרון ברור לשני הצדדים, אך אין לכך סיכוי: לסאדאת יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להיסוג מרצונו אל הגדה המערבית. הן זהו הישגו העיקרי, ובו עתיד הוא לנפנף כדי לכסות את ערוותו בכל הגזרות האחרות…

מצור על הארמייה השלישית עד לנסיגתה מערבה

בסופו של דיון זה – אשר במהלכו נקרא הרמטכ“ל שוב ושוב אל ראש הממשלה ולישיבת מליאת הממשלה – חוזר דדו אל האלטרנטיבה הרצויה יותר, לדעתו, ואשר אליה יש לחתור: את הארמייה השלישית יש לאלץ שתיסוג אל הגדה המערבית, וכך תובטח סימטריה מסוימת: המצרים מחזיקים בחלק מן התעלה בשתי גדותיה, וצה”ל מחזיק בחלקה – בשתי גדותיה. תוצאה זו תושג אך ורק אם נתעקש – לא להניח לפעול בתחומי הארמייה השלישית, לא לצלב האדום ולא לאו"ם. “אני מוכן להניח לעשרים אלף החיילים לצאת – אך בלי נשק ובלי ציוד. כל הצעה אחרת – לאפשר להם שימוש בכביש חופשי משלהם, להביא להם אספקה – יש למנוע בכל מחיר, ואני מקווה, שלפשרה כזאת לא נלך.” אם נתעקש ונחזיק מעמד שלושה ימים – מאמין דדו – ואילו הם לא יחזיקו מעמד, נזכה בפתרון פשוט: הארמייה תסתלק מן הגדה המזרחית.

חרף המשבר החמור המתרגש ובא, מלווה את דדו באותו ערב ההרגשה, “שבזה גמרנו את השלב הזה של המלחמה, ומחר ישרור, קרוב לוודאי, שקט בכל החזיתות.”

“עכשיו עלינו לבנות צבא חדש”

וכבר הוא מציג לעמיתיו במטה הכללי לא שאלות כלפי מה שהיה, כי אם מטלות לעתיד: “לפנינו כמה בעיות: הראשונה – שלב ההתאוששות, יומיים־שלושה; השנייה – איך מארגנים את הצבא הזה לשבועיים־השלושה הקרובים; שלישית – איך אנחנו מחזיקים את הקווים החדשים, תוך התעצמות מהירה מאוד, כי הפסקת אש זו היא בלתי בהירה מבחינה מדינית ועלולה בהחלט לגרור אותנו למלחמה נוספת. – – – עכשיו עלינו לבנות צבא חדש, על הלקחים שלמדנו, לבנות אותו באופן שמדי חודש יהיה בעל עוצמה התקפית יותר גדולה.”

בפרוס היום העשרים למלחמה, שעמד בראשה כמעט בלא מנוחה למן רגעי ההפתעה של שחר יום הכיפורים ועד לשעת ערב מאוחרת זאת, אומר דדו לעמיתיו:

"מחר בבוקר אנחנו חוזרים לעבודה במטה הכללי, בצורה נורמלית, במקומות ובחדרים הנורמליים ומתחילים לעשות עבודת מטה, שהיא עצומה בשלבים אלה, אני מקווה שנעשה אותה טוב. – – –

"ובינתיים לא משתחררים – ולא משחררים. הצבא נשאר כמות שהוא, ובכוננות ללחימה מיידית. מוקדם עדיין לעסוק בסיכומים, אך אין ספק, שסיימנו שלב נכבד – ואני חושב שגמרנו אותו טוב.

"היו לנו הרבה ימים, שלא חשבנו, שנגמור כל כך טוב – אבל לסיכומים יש לנו עדיין שהות, ועוד ננתח הרבה, ונסכם הרבה ונלמד הרבה ממלחמה זו.³⁷⁴

שעה 20:45

ושוב מזעיקים את הרמטכ"ל להתייעצות דחופה אצל ראש־הממשלה, הכול בעניין הארמייה השלישית המכותרת. דדו דבק בעמדתו, שאין להקל בשום אופן את הכיתור, ואלה עיקרי דבריו, בקיצורים:

"בעניין הקו המצרי נתתי הלילה הוראות למנוע כל גישה, אם ינסו לגשת לארמייה השלישית באוויר ובים. אנו נראה בכל פעולה כזאת הפרת הפסקת האש ונירה בהם. עשינו הערכה. יש אצלנו חילוקי דעות, כמה הם מסוגלים להחזיק מעמד. ההערכה המקסימלית היא בסדר־גודל של שלושה־ארבעה ימים.

הם ינסו לטעון, שיש להם שליטה על נתיב־מים. הם עלולים לעשות ניסיון בטיסה נמוכה. האלטרנטיבה הבאה, שהם יכולים לדרוש מאיתנו שנספק להם אנחנו, או שהאו“ם או הצלב האדום, יביאו להם מזון ומים. הם יאמרו שזה עניין הומניטרי. הם מכותרים, אבל אוניות עם דגל או”ם או הצלב האדום, יוכלו להביא להם מים. חשוב למנוע זאת, כי הפתרון הטוב ביותר לנו הוא שהם פשוט יקומו וילכו. – – –

צריך להחזיק מעמד שלושה־ארבעה ימים. אם הדיונים יימשכו, הם לא ישמעו יותר לקולה של קהיר ובהמוניהם יתחילו להתמסר – – – ".³⁷⁵

יום חמישי ־ 25 באוקטובר ³⁷⁶

שעה 01:00

בטרם יֵצא הלילה, ימצא עצמו הרמטכ"ל נאבק לא רק על אישורן של תוכניות צבאיות התקפיות, כי אם על עמידה איתנה של ישראל בלחצים שיופעלו עליה, לוותר בלי קרב על מה שהושג במהלך שתי היממות האחרונות – כיתור הארמייה השלישית.

בשעה זו – בשובו מישיבת הממשלה – מקבל הוא דיווח עדכני נוסף על המצב בעיר סואץ. לפני למעלה משעה דיווח גונן, כי הכוחות הצליחו ברובם להיחלץ. עכשיו מתברר, כי באחד הבניינים שבמבואותיה המערביים של העיר לכודה עדיין יחידת הצנחנים, שאבדותיה רבות ובכוחות עצמה אינה מסוגלת להיסוג.

סגן המפקד של אוגדת ברן – אל“מ דוביק תמרי – סבור, כי בלי סיוע מן האוויר לא ניתן יהיה לפרוץ ולהגיע אל הכוח המכותר. ואולם החלטה על הפעלת מטוסים מתקשה הרמטכ”ל לקבל בנסיבות המדיניות של אותו לילה.

דדו מציע להמתין עד שיאיר היום, ואז לפרוץ לעבר אותו בניין.

בלי סיוע אווירי – אומר גונן – תהיה זו משימה קשה ביותר.

הצנחנים הלכודים בסואץ יחולצו ביום בסיוע אווירי

כיוון שכך, מוסר דדו לשר הביטחון על מצבם החמור של הצנחנים, מציע לתכנן פעולת חילוץ בסיוע אווירי – ודיין סומך ידיו על כך. מבצע החילוץ יתחיל בהאיר היום, ואשר לתגובה אמריקנית צפויה – דיה לצרה בשעתה.

לא רק כיבוש סואץ – גם הניסיון לדחוק כלפי דרום את ראש הגשר של הארמייה השלישית ולחבר את כוחות צה"ל בשתי הגדות מדרום לאגם המר הקטן, לא הצליח. מהלך נוסף, הקמת ראש גשר בפיתחה הדרומי של התעלה, הצליח רק בחלקו: עיון־מוסה נכבש, אבל לא פורט איברהים ופיתחה הדרומי של התעלה. אי הצלחה זו להיאחז בתעלה עצמה עלולה ליהפך למכשלה – תביעה להענקת תנועה חופשית מראש הגשר למפרץ סואץ ולנמלים מצריים.

כנגד זה מחזיקים כוחות צה"ל בפסגת ג’בל עתקה, החולש – למרחקים ארוכים – על המפרץ, מתחמי הארמייה, העיר סואץ והכביש לקאהיר. מחר יעשה כוח מצרי ניסיון לשוב ולכבוש את עתקה, אך בלא הצלחה. עד לחתימת הסכם ההפרדה ופינוי “אפריקה” כולה, יהיה רכס זה בידי ישראל.

גם הלילה מתקיפים המצרים חניון טנקים של חטיבת נתק’ה, מדרום לאגם המר, ובבוקר יתנהל קרב נוסף בין חטיבה זו לבין שריון מצרי. חטיבת פדל’ה, שהייתה ערוכה מול קנטרה, פרושה עכשיו במערב הרחוק – בין “מצנפת” לבין הכבישים מסואץ לקאהיר. אחר הצהריים ייסע גדוד קשר מצרי, על אנשיו וציודו, ישר לתוך שביה של חטיבה זו.

ובכל זאת, חרף העוויתות של המלחמה, העתידות להימשך בשבועות הבאים, ולאיים לא אחת בהתפרצות מחודשת של מלחמה טוטאלית – הנה בתום הלילה מועתקת הזירה העיקרית משדות הקרב לשולחנות הדיונים.

שעה 04:45

בין משבר למשבר חוטף דדו תנומה על המיטה שבחדרו. עכשיו מעירים אותו: הוא נקרא בדחיפות אל ראש הממשלה. לאחר שיחה בשניים, מתקיימת התייעצות צבאית־מדינית ולאחרי זו – ישיבת ממשלה.

הסובייטים הסלימו את איומיהם בשעות האחרונות – ועכשיו הגיעו הדברים לסף האימה.

בעקבות פניותיו הישירות של הנשיא סאדאת – בדחיפות גוברת – אל הנשיא ניקסון, העריך קיסינג’ר, בישיבת “קבוצת הפעולה” (צמרת הממשל שטיפלה במשבר המזרח תיכוני), כי אמריקה חזרה למרכזה של התמונה וכי מעתה משליכים עליה שני הצדדים את יהבם. לא יצאו שעות אחדות ובאה פנייתו הפומבית של סאדאת לשתי מעצמות העל לשגר כוחות צבא, ובהודעה מטעם הבית הלבן דחו האמריקנים רעיון זה. ויליאם קוואנדט מספר, כי בשיחה שקיים קיסינג’ר באותן שעות עם השגריר הסובייטי, דוברינין, שמע מפיו, כי אין ארצו מעוניינת בשיגור כוח אמריקני־סובייטי לזירת המלחמה. דובר בשיחה על ועידת שלום, ברוח ההחלטה 338, שתתכנס בג’נבה. אותה פגישה נסתיימה בלי צל־צלה של אווירת משבר.

מן ה“דטנט” אל סף העימות הגרעיני

עברו שלוש שעות, ובשיחה טלפונית מסר דוברינין למזכיר המדינה, כי אם יפנו המדינות הבלתי מזדהות בקריאה לשיגורו של כוח משותף זה – כן תתמוך בה מוסקבה.

התפתחות זו באה – לפי שעון ישראל – בשעות הקטנות של הלילה. לא יצאה שעה ארוכה – ודוברינין התקשר שנית בשביל למסור, כי ברית המועצות עצמה שוקלת הגשת הצעת החלטה כזאת למועצת הביטחון.

הודעה זו נתפרשה כריצה מזורזת לעבר עימות. האיום מכוון היה להביא את ארצות הברית לכך, שתאלץ את ישראל להסיר את המצור מעל הארמייה השלישית (שהרי זה עיקר תוכנה של הדרישה לשוב אל קווי הפסקת האש של ה־22 באוקטובר).³⁷⁷

בישראל קרב הלילה לסופו, ובאותה שעה קיבל נשיא ארצות הברית ממנהיג מעצמת העל היריבה, ליאוניד ברז’נייב, שדר אשר כמו בבת אחת הדף את היחסים הבינמעצמתיים מן ה“דטנט” אל סף התהום, אל העימות הגרעיני.

בשדר נכללה הצעה לשגר בדחיפות ובמשותף למזרח התיכון כוחות צבא אמריקניים וסובייטיים, שתפקידם יהיה להביא את ההחלטות 338 ו־339 לכלל ביצוע. אולם את האור האדום הדליק בוושינגטון המרכיב השני של אותו שדר: אם לא תפעל ארצות הברית בשיתוף עמה, יהיה על ברית המועצות לשקול בדחיפות נקיטת אמצעים מתאימים באורח חד־צדדי. הקרמלין לא יוכל לעבור בשתיקה על התנהגותה של ישראל, כתב ברז’נייב.³⁷⁸

התערבות צבאית רוסית – אולי אף במסווה של “כוח שלום מטעם האומות המאוחדות” ותוך הישענות על החלטות מועצת הביטחון – לא רק תיצור מצב חדש במזרח התיכון, כי אם תערער את מעמדה של ארצות הברית כמעצמה עולמית בעלת אינטרסים חיוניים ביותר באזור.

ניקסון – שהיה נתון בעיצומו של משבר ווטרגייט ובפועל חדל לתפקד כנשיא ארצות הברית והיה נתון כולו לסרטי ההקלטה – הסמיך את קיסינג’ר להכריז על כוננות עליונה בכוחותיה המזוינים של ארצות הברית. המועצה לביטחון לאומי כונסה בדחיפות. היא החליטה על מצב של כוננות עליונה – ביטול חופשות בכוחות המזוינים ויצירת רושם חד־משמעי של היערכות גלובלית, בים, ביבשה ובאוויר – בנשק קונבנציונלי ובלתי קונבנציונלי כאחד – לקראת הרע מכול.

להסיר ספק, הודיע ניקסון לברז’נייב, כי כניסת גייסות סובייטיים למזרח התיכון (ידיעות על סגירת מרחבים אוויריים, ריכוז גייסות לקראת הטסתם למזרח התיכון, תנועת אוניות נושאות ראשי חץ גרעיניים דרך המצרים אל הים התיכון ועוד – הלכו ותכפו) – תיחשב להפרה חמורה של הסכמי סאן קלמנטה ומוסקבה למניעת מלחמה גרעינית.

אמריקה מאיימת על ישראל כדי לקנות את לב מצרים

אלא שבעת ובעונה אחת הזעיק קיסינג’ר אל הבית הלבן גם את שגריר ישראל. כשנכנס דיניץ, ראה כי שר ההגנה שלזינג’ר, ראש סוכנות הביון המרכזית וראשי השירותים המזוינים כבר הקדימוהו. איגרתו של ברז’נייב לא הייתה טעונה פירושים. ואף כי מול האיום הסובייטי הציבו האמריקנים איום חמור לא פחות, היה גם השדר לישראל חד משמעי ובוטה:

אצבעה של ישראל על הנִצרה – היענות להחלטות מועצת הביטחון. רק זה ישים קץ לאיום על העולם כולו.

יתרה מזו: אם מצד אחד נשענה התביעה האמריקנית מישראל על אימה גרעינית, הנה מן הצד השני היה בהכרזת הכוננות משום ביטוי של נכונות להגיע עד כדי עימות עם מעצמת העל היריבה. כלומר, את ברית המועצות לא הייתה וושינגטון מוכנה לפייס על ידי הפיכת ישראל לטרף. לא כן הדבר – בכל הנוגע לערבים. הרחקתו של האיום הסובייטי מכוחו של איום אמריקני תשרת תכלית מדינית ארוכת טווח, אם בה בשעה תצליח וושינגטון לתת למצרים את מבוקשה. התביעה להסיר את הכיתור מעל הארמייה השלישית באה בעיקרה לא בשל החשש מפעולה סובייטית נגד ישראל, כי אם מתוך הרצון האמריקני לקנות את לב מצרים.

בשדר שהועבר בשעה זו אל ראש ממשלת ישראל היה כלול – לפי ספרו של קוואנדט – איום בהתערבות אמריקנית אם תנסה ישראל להשמיד את הארמייה השלישית.

הובטח לקיסינג’ר, שהממשלה מתכנסת מיד לדיון באלטרנטיבות החמורות הניצבות לפני ישראל.

זה היה מצב הדברים כאשר הוזעק דדו אל ראש הממשלה.

שעה 05:00

כדי לצאת מן הסבך, נשקלות הצעות שיהיה בהן משום צעד בדרך להסדר ביניים מקיף יותר, ולא רק היענות ללחץ, מדוע להיעצר בקווי ה־22 באוקטובר דווקא? מדוע לא לחזור לגמרי מן השטח המצרי שממערב לתעלה, אך בתנאים של הדדיות. בשלב מסוים של בירורים פנימיים אלה מוצע, שישראל תביע נכונות להיסוג עד לקו המְצרים ושהצבא המצרי יתייצב גם הוא במרחק ניכר מן התעלה – לאחר שייסוג כולו מן הגדה המזרחית.

אלון ודדו מזהירים מפני הצעה לנסיגה עמוקה בסיני

אף שעקרונית מקובלת גישה זו, מזהיר אלון מפני הצעה, הכוללת נסיגה ישראלית עמוקה כל כך. בעמדה זהה מצדד גם הרמטכ"ל. אין להיסוג יותר מאשר עשרה קילומטרים ממזרח לתעלה, ובתנאי שכל הצבא המצרי יפנה את הגדה המזרחית ויערך גם הוא, ממערב לתעלה, בטווח כזה. הסדר כזה יביא למצרים כמה הישגים חשובים: הארמייה השלישית תינצל, התעלה תוכל להיפתח לשיט, ובלי שחיילים ישראלים ישבו על שפתה ממש. מצד שני ייווצר בין שני הצבאות חיץ – שיפורז – ברוחב עשרים קילומטרים, אשר יצמצם את סכנת ההתלקחות בעתיד. מן הבחינה הישראלית, יהיה המרחק מן התעלה קצר דיו למקרים של הידרדרות מחודשת ביחסים בין שתי המדינות.

ראש הממשלה מאמצת הצעה זו, אך באותו שחר של משבר בינמעצמתי חמור, לא עברה ההצעה אפילו את המִסננת האמריקנית. קיסינג’ר דחה אותה על הסף, בנימוק שלא תהיה קבילה על הצד שכנגד. בלי לתהות במקום זה אחר שיקוליו של מזכיר המדינה, הנה זו הייתה הברירה שממשלת ישראל הועמדה עכשיו בפניה:

האם תקבל ישראל את התביעה האמריקנית לנסיגה לקווי ה־22 באוקטובר – או תדחה אותה?

המשתמע מכניעה ללחץ האמריקני

הרמטכ"ל מבקש את רשות הדיבור. הוא מבקש להזהיר מפני המשתמע מכניעה ללחץ האמריקני.

“קרה כאן משהו שאי־אפשר להשלים איתו,” אומר דדו. “המלחמה נפתחה בהתקפת פתע של האויב, ובשלב הראשון אף היו לו הצלחות. אלא שבסופו של דבר נבלמה ההתקפה. כל עוד התנהלו הדברים לרעתנו – לא כונסה מועצת הביטחון כלל. אנחנו יצאנו להתקפת נגד במטרה כפולה: לחזור לקווי הפסקת האש – ולהכות באויב מעבר לקווים אלה. שלא כמו בצפון, הנה בדרום נבצר מאיתנו לתקוף את שני ראשי הגשר ולהדוף את כל הצבא הגדול הזה, את שתי הארמיות, אל מעבר לתעלה. ניסינו לעשות זאת – אבל מערכיהם מבוצרים, וכל קילומטר עלה בדם רב של אנשינו. לכן בחרנו בצליחה אל הגדה המערבית כמהלך שנועד להביא בדרך שונה להכרעה אופרטיבית. איגוף הארמייה השלישית הוא שהביא להכרעה. תכליתו לא הייתה כיבוש שטחי במצרים – כי אם ביטול ערך הפלישה אל מעבר לתעלה. אלמלא הפסקת האש – היינו מכתרים גם את הארמייה השנייה.”

דדו מזכיר לשומעיו את החששות שהיו לו מפני הפסקת האש המקורית – זו של ה־22 – ומפני היענות לה, שכן זו בלמה את תנופת ההתקפה בהיותה בשיא עוצמתה. אז הזהיר גם מפני האפשרות, שהפסקת האש לא תהיה למעשה אלא הפוגה קצרה וכי בהתחדש האש יהיה מצבנו קשה הרבה יותר.

ומה משמעות הוויתור על כיתורה של הארמייה השלישית? – גם בקווים שהכוחות עומדים בהם עכשיו, אורבות לנו סכנות גדולות אם יתחדשו הקרבות. את ההפוגה ינצלו המצרים להצבת סוללות של טילי קרקע־אוויר, וכאשר תפרוץ הלחימה מחדש נעמוד שוב במצב שעמדנו ביום הכיפורים – שחיל האוויר לא ייהנה מ“שמים נקיים”. כך בקווים הקיימים – על אחת כמה וכמה אם ניסוג לקווים כלשהם, שיחליטו עליהם, כי אלה הם קווי ה־22.

ניסיון למנוע מישראל ניצחון ־ ואת המצרים להציל מקטסטרופה

הוויכוח אינו על תאריכים – אומר דדו – כי אם על הניסיון למנוע את הניצחון מאיתנו – ואילו את המצרים להציל מקטסטרופה! לא רק לחלץ את הארמייה השלישית מן הכיתור הם רוצים – כי אם להחזיר אותה לפעילות ככוח לוחם. “אסור לקבל תביעה זאת,” הוא מוסיף, “כי היא מאיימת עלינו בקטסטרופה. פתיחת צירי תנועה לארמייה השלישית תהפוך את כל הצליחה, המהלך שלא הושלם, למלכודת. לקחנו על עצמנו סיכון וחדרנו למצרים לא כדי למצוא עצמנו במלכודת, כי אם כדי שהכוח הזה יוכל להביא לידי הכרעה. ברגע שמוותרים על הכיתור הזה – נוצר מצב חמור. בהם לא נוכל אנחנו לגעת – כי הפסקת האש תחפה עליהם. בחסותה יפנו פצועים, יחליפו כוחות, יביאו תגבורות ממדינות ערב, יציבו טילים – ובתוך שבוע, נוסף לכוחות שיתארגנו ממערב, בתוך מצרים – תעמודנה באגפינו שתי ארמיות משוקמות, ואילו אנחנו נהיה מחזיקים בראש גשר שרוחבו 15 קילומטרים בלבד. להם מותר להפר הפסקות אש כרצונם, ואם ירצו – יתקפו את ראש הגשר גם מדרום וגם מצפון, ואז,” משמיע דדו אזהרה קודרת, “אינני יודע מה צפוי לכוחותינו.”

דברים לא פחות מחודדים חוזר דדו ומשמיע בחתימת אותו דיון, הראוי להתכנות “גורלי”: אין כל צורך בהתייעצויות ארוכות. מצבנו הצבאי פשוט. את הכוח ששימש לנו להכרעת האויב אנו הופכים במו ידינו לכוח לכוד. לדבר על קווי ה־22 באוקטובר, במונחים צבאיים, פירושו אחד בלבד: ליטול מידי ישראל את הישגיה ולהחזירה בדרך מדינית למצב צבאי בלתי נסבל, שיצאה מתוכו בכוחות עצמה ובלחימה מרה. זו הצעה שאין כל אפשרות לקבלה. ואשר להנחה, שהלחימה לא תתחדש, ומכאן ואילך יבואו מהלכים מדיניים, הנה גם בהיפתח משא ומתן מדיני – מדגיש דדו – יש משקל רב לשאלה: האם נכנסים לתוכו מתוך נחיתות צבאית, או מתוך יתרון צבאי? גם בתנאי העליונות הצבאית שהבטחנו לעצמנו, אין לדעת איך נעמוד במאבק המדיני שלפנינו – אך לא יכול להיות ספק בדבר גורלנו, אם נעמוד בפתח המשא והמתן במצב של נחיתות צבאית. “האפשרויות שלפנינו הן שתיים בלבד” – חותם הרמטכ"ל את המלצתו שלו, “התייצבות שני הצבאות כמו לפני פרוץ המלחמה – אך בריחוק מן התעלה; או – עמידה בקווים שאנו עומדים בהם.”³⁷⁹

גולדה: חזור על דבריך באוזני דיניץ, שיֵדע מה לומר לקיסינג’ר

טיעונו של הרמטכ"ל עושה על גולדה רושם רב, והיא מבקשת שיתקשר מיד עם דיניץ ויחזור על דבריו באוזני שגרירנו בוושינגטון, כדי שזה יוכל להעמיד את האמריקנים על מלוא המשמעות החמורה של הסרת הכיתור מעל הארמייה השלישית. ואכן, דדו שב ומרצה את השקפתו באוזני דיניץ.

אלה הן שעות קודרות. על הממשלה למצוא מוצא, שלא יביא לידי קרע – הרה תוצאות חמורות – בין ישראל לבין ארצות הברית, אך בלי נסיגה, שאת סיכוניה תיאר דדו.

הלחץ האמריקני אינו נפסק לשעה, ואילו ממשלת ישראל מתלבטת ומתקשה לקבל החלטה. בעקבות הכרזת הכוננות בכוחות המזוינים של ארצות הברית, מגיעות ידיעות על הגברת ההכנות הסובייטיות להנחתת כוחות במצרים. הרוסים מוסיפים לתבוע אנשי צבא אמריקנים ורוסים “בכוח לשמירת השלום” של האו"ם – ואילו המצרים תובעים אספקת מזון, מים וציוד רפואי לארמייה, המכותרת זה היום השלישי.

“נקרא לדברים בשמם הנכון,” מביאה גולדה מאיר בספרה דברים שאמרה באותו יום בישיבת הממשלה, "שחור הוא שחור ולבן הוא לבן. יש רק ארץ אחת, שאליה אנו יכולים לפנות ולפעמים עלינו לוותר לה – אפילו כשיודעים שאסור לנו. אבל היא הידידה היחידה שיש לנו, והיא חזקה מאוד. אין אנחנו מוכרחים להגיד כן לכל דבר – אבל הבה נקרא לדברים בשמם הנכון. אין מה להתבייש כאשר במצב הזה ארץ קטנה כמו ישראל מוכרחה לפעמים לוותר לארצות הברית.³⁸⁰

בשעת בוקר זו עדיין אין נכונות לוותר. הממשלה מפסיקה דיוניה בלי שתקבל החלטה.

שעה 08:30

ב“בור” מקיים הרמטכ"ל דיון – ומשתתפים בו, בין השאר, האלופים טל, זעירא, זאבי, יריב – לבחינה נוספת של האלטרנטיבות שלפנינו במצב מדיני חמור זה.

דדו מבטא בדיון את חששותיו מן התוצאות בשטח של פעילות מועצת הביטחון.

“אנחנו נכנסים להגנה בלתי־נסבלת. אני לא יודע אם לא ינסו לסגור את ראש הגשר, וכך לאיים על הכוח שלנו במצרים. לכן אני בעד לתת תשובה חד־משמעית ואולטימטיבית, שאנחנו לא זזים. אלטרנטיבית – שני הצדדים חוזרים לקווי ה־5 באוקטובר. גולדה ביקשה שאעביר את כל זה לשמחה. הסברתי לו כל זאת בטלפון, והוא אמר שיעביר זאת הלאה [לקיסינג’ר – ח. ב.]. הוא לא בטוח שיצליח, כי הם יושבים ומתייעצים עכשיו, אבל הוא ינסה.”

טל: “ואיפה דיין בכל הפרשה?”

דדו: “הוא ישן קצת בישיבת הממשלה. אבל לפניה דיבר עם גולדה. אמר לה, שלדעתו הפתרון הוא בחזרת שני הצדדים לקווים הקודמים. בדיון קטן שקדם לזה התבטא: 'עשרים ק”מ' [כלומר, ששני הצדדים ייסוגו כל אחד עשרים ק“מ מן התעלה – ח. ב.] אז גם אני וגם יגאל [אלון] אמרנו: 'לא צריך להגיד 20. נגיד בינתיים, 10 ק”מ' – – – אז הוא אמר לי: ‘כבר מזמן הייתי בעד זה. אף פעם לא חשבתי שהתעלה חשובה. מבחינתי זה יכול להיות 20’ – – –"

טל: “ומה בין שני הקווים?”

(בינתיים מדווח רל“ש הרמטכ”ל, אבנר שלֵו, על שיחה שקיים השגריר דיניץ עם מזכיר המדינה, וכי קיסינג’ר יביא את ההצעה לישיבה. יראה מה הם יכולים לעשות. אבל יש לו ספקות.)

דדו: “לאור זה, ישיבת הממשלה תכף תתחדש. לפני־הצהרים אני לא יורד לדרום. – – – מה שטוב זה שקבעו את המשך מועצת הביטחון למחר בבוקר. זה מרעיב את הארמייה לעוד 24 שעות.”

ברור שדחייה זו נועדה להגיע להצעת־החלטה מוסכמת על ארה“ב ובריה”מ, אלא אם יחליטו האמריקנים על עמדה נוקשה יותר, ברוח הדברים שהשמיע דדו באוזני דיניץ.

(ושוב מגיעה ידיעה, כי השגריר דיניץ “בדרך לבית הלבן לקבל תשובה”.)

גם בסופו של דיון זה, חוזר דדו אל הערכתו, שחזרה אל קווי ה־22 באוקטובר חמור מאוד – “ואני ממליץ לא לקבל אותה.”

רק בלית־ברירה, אם יגיעו מים עד נפש, ניתן יהיה להשלים עם אפשרות זו, אומר דדו, והוא ממהר להוסיף, כי גם במקרה כזה “לא אציע לנטוש את הארץ, להניף דגל לבן. אם זה מה שיקרה – נילחם!”³⁸¹

ובתוך כך הוא נקרא שוב לישיבת הממשלה, המתכנסת מחדש.

שעה 09:40

הגברת הזקנה – גולדה מאיר – לא עצמה כל הלילה עין. היא נמצאת במגע רצוף עם השגריר בוושינגטון – קולטת, שוקלת, מנווטת את ישראל הקטנה בין מִשברי הסערה הבינמעצמתית, אינה נכנעת. בחדר הישיבות שבבניין ראש הממשלה שוררת, כעדותו של אחד המשתתפים, “הרגשה של דרמה”.

המתיחות עתידה להסלים עוד יותר בשעות הקרובות: בתגובה על האיום הסובייטי בהנחתת כוחות צבא על אדמת מצרים, שוקלים האמריקנים תוכנית לשיגור כוחות משלהם לאזור. הלחץ האמריקני על ישראל להסיר את המצור מעל הארמייה השלישית אינו נחלש, אך הממשלה שואבת עידוד מנימתה התקיפה של וושינגטון, המזהירה את הרוסים מפני המשתמע מהתמוטטות הישגי ה“דטנט”, שניתן להם ביטוי בהסכמי מוסקבה וסן קלמנטה. האמריקנים מודיעים, שלא יסכימו לשיגורם של כוחות צבא לשֵׁם “שמירת השלום” כביכול, ודורשים להסתפק במשקיפים בלבד.

צה"ל יעמוד בקווי ה־25, תועבר אספקה לארמייה המכותרת

רק בהתקרב הערב – קרוב לשעת הצהריים בוושינגטון – תתחיל הטמפרטורה לרדת במהירות. הרוסים יסתלקו מן התביעה לשגר כוחות צבא לזירת הקרבות. במסיבת עיתונאים יבשר הנרי קיסינג’ר, שאל הארמייה השלישית כבר הגיע משלוח ראשון של אספקה – שהותר מטעמים הומניטריים.

כעבור שעה תאשר מועצת הביטחון את “החלטה 340”, שתקרא להפסקת אש לאלתר, לשיבה אל קווי ה־22 באוקטובר ולשיגור משקיפי או“ם. יהיה זה ניסיון לצאת בכבוד מן העימות: הרעיון לשיגור כוחות צבא סובייטיים ואמריקניים לא נזכר עוד, ואילו צה”ל הוסיף לעמוד בקווים שעמד בהם ב־25 באוקטובר, ולא זז מהם אלא כתוצאה מהסכם הפרדת הכוחות, שנחתם בקילומטר ה־101 כעבור שלושה חודשים – ב־24 בינואר 1974 – בין ראשי המשלחות של “קבוצת העבודה הצבאית של ועידת השלום למזרח התיכון”, היא ועידת ג’נבה. בראש המשלחת הישראלית עמד הרמטכ“ל, רב־אלוף דוד אלעזר, ובראש המשלחת המצרית הרמטכ”ל, מייג’ר־ג’נרל מוחמד עבד אל־גאני אל־גאמאסי. מפקד כוח החירום של האו"ם, לייטנאנט גנרל אנסיו סילאסואו חתם גם הוא. הסכם ההפרדה היה מרכיב נכבד באותו מבנה חדש, שהושתת על החלטה 338 ועל העיקרון שנקבע בה בדבר משא ומתן על שלום “בחסות מתאימה”.

הובטחו “תנאים של עליונות” למו"מ המדיני

כל זה קרה בתום חודשים ארוכים, ולא כל מה שהושג במהלכם היה כולו לרצונה של ישראל. אך ב־25 באוקטובר נפרצה פִרצה ראשונה. צה“ל לא נסוג לקווי ה־22, אך ניתנה הסכמה למעבר שיירות אספקה – דרך השטח המוחזק בידי צה”ל והאגם המר – אל הארמייה השלישית. ויתור זה היה מנוף ראשון להנרי קיסינג’ר, ובכוחו פתח באותם מהלכים מסחררים, הסכמי ההפרדה – ושיבתה של אמריקה, במלוא העוצמה, אל העולם הערבי. האחיזה בכל השטח, מנמל עדבייה, ג’בל עתקה, הקילומטר ה־101 ועד מבואות איסמעיליה, כל משך המו"מ, איפשרה לישראל לנהלו “בתנאים של עליונות”. השפעתו של דדו על החלטת הממשלה באותו בוקר הייתה אולי מכרעת.

שעה 10:15

מוצב הפיקוד העליון – ה“בור” – חדל לפעול.

זו הפעם הראשונה מאז ה־5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים, חוזרים הרמטכ"ל ועוזריו אל הלשכה.

דדו מקיים ישיבה ראשונה עם קציני הקשר של צה“ל לכוח משקיפי האו”ם, העתידים להגיע ולחצות את הקווים בקילומטר ה־101, בציר “סרג'”.

הספר שנכתב

עשרים הימים הארוכים – המרכזיים בחיי דדו – קצת יותר מארבעים ושמונה השנים שקדמו להם וקצת יותר משתי שנות חיים נוספות שהועיד לו גורלו לאחריהם – תמו.

מה שניסה ספר זה לספר – פעמים ברמז פעמים בפירוט רב ביותר – מגיע גם הוא לסופו במקום זה, כאשר עולה דדו מן ה“בור”.

לכאורה, צריך היה להשלים ולספר על כל החודשים הקשים, שקדמו ל־2 באפריל 1974 – היום שבו נדרש להתפטר, בהתאם להמלצות דו“ח הביניים של ועדת החקירה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, ד”ר שמעון אגרנט, אשר הונח על שולחנה של ראש הממשלה ב־1 באפריל. עם ישראל היה עדיין מגויס ברבבותיו, פרוש לאורך קווי החזית, ממפרץ סואץ ועד רמת סוריה – כאן תחת ההרעשות הכבדות של “מלחמת ההתשה” וכאן נתון לאיומים בהתלקחות מחודשת של המלחמה הכוללת. היו אלה ימים שבהם נדרש הצבא להתארגן מחדש ולקלוט ציוד רב וחדיש במסגרות מתרחבות במהירות – וכל זה אגב עוויתות התנערות מן ההלם הפסיכולוגי, שלקתה בו אומה שלמה ביום הכיפורים. היו אלה ימים של אבל אישי לאלפי אבות ואמהות, בנים, נשים, חברים וידידים, ואבל קיבוצי עמוק לציבור, שבהתנהגותו – לטוב ולרע – דומה הוא יותר למשפחה מאשר לאומה. היו אלה ימים של “הפקת לקחים”, שלא אחת מלווה הייתה גם התייסרות פנימית גם מלחמות יהודים – הן בתוך הצבא והן מחוצה לו.

כל אותם חודשים הוסיף דדו לעמוד בראש המטה הכללי, ולכאורה צריך היה לספר גם זאת. לאחר לבטים רבים הגעתי לכלל דעה, שכל מה שצריך היה להיאמר – נאמר למעלה. אביא רק מתוך מה שאמר דדו בסיכומו של אחד מאותם מפגשי קצינים שנערכו לסיכום המלחמה והפקת לקחיה – כנס פיקוד דרום. דברים אלה נאמרו ב־14 בפברואר 1974, בהיותו ממש בעין הסופה:

וזה מה שאני רוצה לומר בסוף דברי, חברים יקרים! הייתה זו מלחמה קשה מאוד. היה זה ניצחון בתחום הלחימה. אי־אפשר להפריד את הניצחון – אי־אפשר היה לומר, שהוא היה של הלוחמים. הוא היה של הלוחמים – וקודם כול של הנופלים, והוא היה של הפצועים, הוא שייך לחיילים – אבל הוא היה של המפקדים. הוא היה של המ“מים ושל המ”פים ושל המג“דים, והוא היה של המח”טים – ולפי דעתי נכנסנו אל המלחמה הזאת עם ליגה לאומית של מח"טים. ראיתי אותם. שמעתי אותם בקשר. נפלאים. אז אני יודע, שבשביל להכניס את הליגה הזאת למלחמה, יש ליגה אחרת שקופחה – מי יותר בצדק, מי פחות בצדק… הייתה זו מלחמה לא רק של הדרגים הלוחמים – הייתה זו מלחמה של מפקדות קציני חיל ראשיים, ומפקדות הפיקודים ומפקדות אוגדות. כולם – וכולם עשו עבודה טובה. פתחנו את המלחמה לא טוב – וחבל שפתחנו אותה כך. אבל התאוששנו מזה. היום ימים רעים בארץ – הרוח הרעה נושבת, נושבת גם בפורום הזה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רפיון, ולו רק ליום אחד, ואנחנו חייבים מהר מאוד להתארגן ולהשתקם ולהתעצם ולהיות מוכנים למלחמה… אני לא יודע אם צריך להתיז ראשים, ואיזה ראשים, אבל צריך מהר לעשות הכול. המלחמה נגמרה, הדיבורים נגמרו, חברים – לחזור אל הסדר הטוב… צריך ללכת לעבודה, וכל אחד בתחום שלו. הציבור הזה הוכיח את עצמו במלחמה באופן יוצא מן הכלל, ואני עבדכם אינני מתבייש באף שעה של המלחמה הזו, ויש לי תוקף מוסרי לעשות זאת איתכם – ונתחיל לעשות זאת ממחר.

דדו “הלך לעבודה”, כפי שיעץ גם למפקדים, כפי שביקש את גולדה מאיר שתאפשר לו ולעמיתיו לעשות – הוא התמסר לעבודת שיקום הצבא. אפשר היה – ויהיו מי שיאמרו, כי צריך היה – לספר על אותם חודשים של עבודה מאומצת, שנעשתה בתוך כדי העוויתות שאחזו בחברה הישראלית בעקבות אותה מלחמה שירדה על המדינה בהפתעה מוחלטת והיכתה אותה בהלם. העוויתות פקדו גם את הצבא, והן היו מלוות חילופי דברים, האשמות הדדיות, ראיונות שנתנו קצינים בכירים, בעודם בשירות פעיל, ואשר זכו לפרסום ולתהודה בעולם כולו, והתנגשויות במסגרות “סגורות” כביכול – במפגשי קצינים, בסיוריהם בחזית הדרום לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקפה. העוויתות כללו “העברת” או הדחת מפקדים בכירים. צריך היה לעקוב אחר המתיחות הנמשכת בין הרמטכ"ל ופיקוד הדרום לבין האלוף שרון, שנמשכה עד ערב החתימה על הסכם ההפרדה ונסתיימה רק משסיים שרון את שירותו הפעיל, ב־ 21 בינואר 1974. צריך היה לעקוב אחר אותה תקופה קצרה – למן ה־8 בנובמבר ועד ל־14 בינואר – שכיהן בה האלוף טל, במקום האלוף גונן, כאלוף פיקוד הדרום. היו אלה ימי “מסעות הדילוגים” של קיסינג’ר לקראת הסכם ההפרדה הראשון; באותם ימים נשקלה תגובה ישראלית רבתי על הפרות הפסקת האש המצריות, שהיו גם ביטוי למשברים במשא ומתן המדיני. באותם שבועות היו עימותים – בשאלת מדיניות התגמול הצבאי וממדיו – בין אלוף הפיקוד לבין שר הביטחון, אך במהלכם חל ביחסים שבין טליק לדדו שיבוש ששוב לא בא על תיקונו, ויהיו מי שיאמרו כי גם על כל הפרק הזה צריך היה להרחיב את הדיבור.

דדו “הלך לעבודה”, אבל הוא חש עצמו בודד יותר ויותר. כאשר הועלתה ההצעה – בניסיון לשכך את קול המון הזעם והביקורת על ההנהגה המדינית־ביטחונית ואת התביעה שתישא באחריות – להקים ועדת חקירה ממלכתית, התנגד לכך דדו בתוקף. ב־4 בנובמבר, ערב שובה של ראש הממשלה מביקורה בוושינגטון, נועץ בעמיתיו במטה הכללי בדבר העמדה שינקוט, וזו הייתה עמדתו: אינני רוצה כל ועדת חקירה על הצבא הזה, לא בעוד הוא במלחמה, לא קודם שבדק את עצמו, לא קודם שהוגשו ממצאיו לדרג המדיני.

עמדתו לא נתקבלה, וצריך היה אולי לנתח בהרחבה את המניעים לכך.

הוקמה ועדת חקירה, וצריך היה אולי להרחיב את הדיבור על כתב המינוי, על השיקולים שהיו לנגד המנסחים בשעה שכללו בין תפקידיה של ועדת אגרנט את “ההחלטות של הגורמים הצבאיים והאזרחיים”, שנתקבלו לקראת יום הכיפורים. כיוון שהחומר – והדין וחשבון המלא – של ועדת אגרנט יוסיפו להיות חסויים עוד שנים רבות, אין אפשרות לעסוק בו, ואף איני סבור שזו אחת מחובותי בספר זה. השתדלתי לספר כאן את סיפור המעשה, כפי שהצטרף מתוך מה ששמעתי וקראתי לצורך הכתיבה. שאלה אחת תוסיף לעמוד בעינה עד אשר תינתן לה תשובה שלמה:

אם אכן נשענה ועדת החקירה על החלטת הממשלה, ואם באותה החלטה נכללו הגורמים “האזרחיים” והחלטותיהם בין מושאי החקירה – גורמים, שיש למנות ביניהם הן שרים באותה ממשלה והן את הממשלה כולה כגוף – איך זה קיבלה הממשלה דו"ח, שכל אותו היבט חשוב חסר בו, ולא תבעה את מיצוי החקירה קודם שסמכה ידיה על מסקנות הוועדה?

שאלה זו אינה נחלשת, אלא מחריפה למקרא דברים שאמר ישראל גלילי:

"הייתי ער ופעיל כשדנו בממשלה בהגדרת הסמכויות של ועדת אגרנט. הקפדנו שלא

לגדור את ועדת אגרנט, חלילה, מלדון באחריותו, או באשמתו, או בזיכויו של הדרג המדיני. הייתי שם עם גולדה מאיר, כאשר הגישו לה את דו“ח הביניים. קראנו אותו, ושנינו נדהמנו שהוועדה ראתה לאפשרי לשחרר מכל פסק הלכה ומסקנה את שר הביטחון, את הממשלה ואת ראש הממשלה.” (בשיחה עם י' בן־פורת, “ידיעות אחרונות”, 27.10.78).

אין לי עדות ישירה של הפירוש שנתן דדו עצמו לנוסח כתב המינוי בשעה שקיבלה הממשלה את ההחלטה – אך יש עדויות מרובות, שלרגע אחד לא העלה על דעתו, כי תיתכן הפרדה בין אחריות הדרג שלו לבין אחריות הדרגים האזרחיים שמעליו. ובאחריות – לא כפר הוא עצמו לרגע. אלא שסבור היה, ובציור זה חזר והשתמש, שהכול נמצאים – לטוב ולרע – “בסירה אחת”. וכיוון שהוא עצמו ידע היטב – וידע שכל האחרים יודעים היטב – מה רב היה חלקו בניהול המלחמה ובסיומה בהצלחות צבאיות גדולות, אשר הן ורק הן היקנו בסיס מוצק למשא ומתן המדיני ולהישגים שהשיגה ישראל ב“הסכמי ההפרדה” בדרום ובצפון, האמין שכל חקירה יסודית תוליך למסקנות, אשר בהן תאזן מנהיגותו הצבאית משך כל ימי המלחמה את המחדלים שקדמו לה, וכי תגלה שגם כאן וגם כאן אין להפרדה – לטוב ולרע – בין הדרג הצבאי הבכיר לבין הדרג המדיני הבכיר על מה שתסמוך. להחלטות מדיניות היו השלכות צבאיות, ולהחלטות צבאיות היו השלכות מדיניות. לכן היה דדו – עד לבוקר ה־2 באפריל – משוכנע, שהישגיו הגדולים כמצביא וכבעל ההשפעה הדומיננטית על ה“קבינט” כל משך המלחמה, יביאו – למצער – למסקנות מאוזנות, ומכל מקום – לא יימצא לבדו באותה “סירה”.

לפיכך העדיף דדו “ללכת לעבודה”, שיקע עצמו בעבודת הצבא ואף לא טרח – ולא הטיל על עוזריו הנאמנים – לקבץ את כל החומר, וחומר זה היה רב ומהימן, כדי להשעין עליו את עדותו. בצד מה שסער בצבא עצמו – בדרגים הבכירים של הפיקוד ובקרב הפיקוד הזוטר – ובצד מלאכת השיקום, היה מעורה במישרין וברציפות במשא ומתן המדיני, שניצח עליו אז קיסינג’ר באותה דרמטיות מיוחדת של “הדיפלומטיה המעופפת”.

ובתוך כל זה החלה יורדת על דדו עייפות. לא אחת, מספרת תלמה, היה מתקשה ממש לקום ממיטתו מרוב עייפות, ובשל כך, ובשל אותה בדידות שהחלה צרה עליו כבר בימי המלחמה – “מלמעלה, מלמטה ומהצדדים” – החליט כבר אז – כך חזר ואמר לתלמה – שאפילו יתבקש, לא ירצה להאריך את כהונתו, ובתום שלוש שנים – יפרוש.

ואז בא אותו יום – שתיארתיו בפתיחת הספר, מאות רבות של עמודים לאחור – ה־2 באפריל. אין בפי תשובה, ואיני מנסה כלל לתיתה, לשאלה אחת: מדוע ביקשה וקיבלה ראש הממשלה את התפטרותו, בעוד הדרג המדיני נשאר על כנו?

ועומדת גם שאלה שנייה: האם באמת צריך היה רב־אלוף אלעזר להגיש כבר בו ביום, מרצונו – וקודם להתכנסות הממשלה – את התפטרותו?

השאלות עומדות.

קצת קודם, בטרם פרש לחיים האזרחיים, לשתי שנים קצרות – ביום לא ידוע, בשעה שלא נרשמה – ישב בלשכתו שבמטה הכללי. הוא היה זקוק למסמך כלשהו, ובמקום לקרוא אליו את הקצינה האחראית למזכירות בלשכתו, את אסנת, יצא את חדרו ועבר אל האגף האחר של הלשכה, אגף המזכירות, כדי לקחת בעצמו את המסמך. בחדר היה פתוח איזה טרנזיסטור, ועלה מתוכו שיר, שמשך אליו מיד את דדו, והוא עמד והאזין, נמשך אל קול הקינה של השיר, שרק אז – ימים רבים לאחר המלחמה – שמע בפעם הראשונה.

שם השיר הוא “לו יהי” – אמרה אסנת – וחיברה אותו נעמי שמר. וכמו שבששת הימים כבש את הציבור “ירושלים של זהב”, נכבש עכשיו כל הנוער אל “לו יהי”.

דדו עמד והאזין בשתיקה.

כשנסתיים השיר, הסתובב ויצא. את המסמך שביקש – שכח לקחת.

אסנת מצאה את המסמך המבוקש והלכה לחדרו של הרמטכ"ל. כאשר פתחה את דלת החדר, ראתה אותו יושב לשולחנו, פניו לוטות בידיו, והוא בוכה בכי חנוק. דדו לא שמע את הדלת נפתחת, ואסנת שבה וסגרה אותה חרש, והוא לא ידע, כי לאותו רגע שנסגר בודד בלשכתו – היה עד.

בעשרים ימי המלחמה נפלו בחזית הדרום 1,529 לוחמים, ועוד 18 נרשמו כנעדרים. בחזית הצפון נפלו 781 לוחמים. ואחד נרשם כנעדר.

הקטעים בכתב יד המשובצים בראשי הפרקים של הספר הראשון בכרך הראשון ובמקומות אחרים בספר, לקוחים מתוך ראשי פרקים לספר אוטוביוגרפי שרשם רב־אלוף דוד אלעזר בכתב ידו, ואשר נמצאו בארכיונו האישי. 

נספח

קץ עידן התמימות³⁸² מאת האלוף (מיל.) אילן שיף³⁸³

שלמי תודה

תודה נתונה לאישים ולמוסדות הבאים על שאיפשרו לנו את השימוש בתצלומים המופיעים בספר זה: או“ם – י' נגאטא; “אסושייטד פרס”; יעקב ארז; ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון; בני ביאנקו; אבי בן־גיאת; מיכה בר־עם; נחום גוטמן; דובר צה“ל, ארכיון התצלומים; אורי דן; חנניה הרמן; אברהם ורד; אריה ז’ולטי; “י.פ.פ.א.” בע”מ; ישמח יצחק; “ישראל סאן בע”מ", רחמים ישראלי; בוריס כרמי; לשכת העיתונות הממשלתית – מדינת ישראל; “מעריב”, ארכיון התמונות; משרד הביטחון, ההוצאה לאור, מעבדת הצילום; “ניוספוט”; “סטארפוט”; אבשלום סטרוד; ישראל סימיונסקי; יעקב סער; שלמה ערד; פוטו אריה; פוטו פוכס; פוטו ביקו; פוטו ארדה; יצחק פריידין; צבר; אסף קוטין; יוסף רוט. כן נתונה התודה לגב' תלמה אלעזר על שהעמידה לרשותנו את התצלומים שבידה.

בשולי המהדורה החדשה מבקש המחבר להודות לאהד זמורה על העידוד הרב, ולעורך נח איתן על העבודה הקפדנית והמסורה בעריכת הספר.

רשימת המקורות לסוגיהם

החומר, שעליו מיוסד כל הכתוב בספר, שאוב משלושה סוגים עיקריים של מקורות:

1. ראיונות מוקלטים עם כמאה אנשים, בהם מנהיגים פוליטיים, מפקדי צבא ואנשים שהיו קרובים אל דדו באחד מפרקי חייו, או בכולם. בכמה מקרים נמנה אותו מרואיין עם כמה מהסוגים, כמו, למשל, חיים בר־לב, שהיה חבר־נעורים בזגרב, היה רעו בפלמ“ח, מפקדו בצה”ל ושר בממשלה שנשלח לשוב וללבוש מדים ולשמש כמפקד העליון של חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

2. פיקדונו של הרמטכ“ל, רא”ל דוד אלעזר ז“ל, בארכיון צה”ל. בפרק־הזמן שבמהלכו כתבתי את הספר היה חלק נכבד מן החומר גנוז בארונות מוגנים בביתו של דדו, וחלק מסוים בארכיון צה“ל. כבר נזכר, שבהיתר מיוחד של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז”ל, שר הביטחון דאז שמעון פרס יבל“א והרמטכ”ל דאז, מרדכי גור ז"ל, ניתנה לי רשות, במגבלות סודיות מסוימות, לעיין בחומר הרב הזה ולהשתמש בו לכתיבת הספר. להוציא החובה המקובלת למסור כתב־יד כזה לאישורם של הצנזורה ובטחון שדה, לא הוטלה עליו כל מגבלה נוספת.

3. פרסומים פומביים – ספרים, מאמרים, ראיונות עם דוד אלעזר ואישים רבים נוספים שהתפרסמו בעיתונים ואשר המחבר מצא עניין רב בשימוש בהם.

בעת שהגשתי את “דדו” לאישור הצנזורה וביטחון שדה (שלהוציא מספר מצומצם ביותר של נתונים מספריים ועוד עובדה, שנחשבה בשעתה לרגישה ביותר, לא מחקו דבר!) – החלטתי לא לאזכר כלל מקורות, וזאת מחשש שהדבר יגרור פסילה טוטלית של הספר. בצאת המהדורה הרביעית, הגשתי את רשימת המקורות כפי שהיא מובאת כאן, והיא אושרה כולה, אך רק עכשיו, במהדורה זו, אוכל להכלילה. בכל מקום, שיש חשיבות מיוחדת לציון מקורן המדויק של עובדות ושל אמירות המובאות בדיבור ישיר, או עקיף (indirect speech), אנהג כך. בעשרים השנים האחרונות כבר נקבעו התקדימים בספרים שונים, ואיני רואה עוד כל סיבה להמשיך ולהוציא את ספרי מכלל זה. דוגמה אחרונה לשימוש רחב ומפרה במסמכים שטרם התפרסמו, ניתנת לנו בספרו המעולה של אורי בר־יוסף, הצופה שנרדם, המספר לפי תומו (עמ' 28) כי “חלק מן המסמכים המקוריים, שבהם נעשה כאן שימוש, הועמדו לרשותי על בסיס אישי על־ידי גורמים שונים. בעקבות השימוש שנעשה בהם במסגרת עבודה זו, אושרו מסמכים אלה לעיון הציבור על־פי החלטת ראש אמ”ן ומחלקת בטחון שדה." לא מעטים ממסמכים אלה שימשו גם אותי בספרי, ומכל מקום, מעתה אני רואה עצמי, על פי כלל עברי קדום, כלל “הגזירה השווה”, זכאי לציין מקורות חשובים במיוחד לאישוש אמיתות שהבאתי בספרי כבר לפני יותר מעשרים שנה.

ולעצם טיבם של המקורות: בהכללה אפשר לומר, שככל שהדברים אמורים בפרקי ילדותו ונעוריו של דדו, הפלמ“ח ומלחמת העצמאות, וכן השנים שלפני צירופו למטה הכללי של צה”ל, נשען הספר במידה רבה על ראיונות עם ידידיו, עמיתיו ומפקדיו ועל פרסומים שראו מכבר אור, או שאין עליהם עוד חסיון.

לא כן הדבר בכל הנוגע לפרקים המאוחרים, והחשובים בחייו, שנות כהונתו כמפקד גייסות השריון, כאלוף פיקוד הצפון בימי “המלחמה על המים”, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה שלאחריה, וכמובן לתקופת כהונתו כראש אג“ם ומראשית 1972 כראש המטה הכללי. בכל אלה שימשו לי מקור עשיר ובסיס עיקרי המסמכים הרבים והמגוונים שרוכזו בפיקדון רא”ל אלעזר, ואילו הראיונות, הספרים והמאמרים, שערכם של אחדים מהם התגלה גם הוא כחשוב ביותר, נועדו להשלמת החסר ולהענקת אותו משהו, שאין למוצאו בשום נייר, הרושם האישי שהותיר אחריו דדו אצל כל אחד מהאנשים הרבים שסיפרו עליו.

1. ראיונות מוקלטים³⁸⁴

תלמה אלעזר, אלמנתו של דדו, וכן ילדיו הלה, גדעון ויאיר.

צבי ארד, משורר וסופר, אביה של תלמה אלעזר.

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בשנים 1969–1974.

יצחק רבין, מפקדו של דדו בחטיבת הראל, בקורס המג“דים הראשון של צה”ל, רמטכ"ל בשנים 1964–1968 כשהיה דדו אלוף פיקוד הצפון, ראש הממשלה בשנים 1974–1977.

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אלוף, שר וסגן ראש הממשלה בשנים 1969–1977.

חיים בר־לב, חבר נעורים, פלמ“ח, רב אלוף ורמטכ”ל בשנים 1968–1971, מפקד חזית

הדרום במלחמת יום הכיפורים.

צבי צור (צ’רה), רב־אלוף, הרמטכ"ל בשנות כהונתו של דדו כמפקד גייסות השריון (1961–1964), עוזר (בפועל, סגן) שר הביטחון בשנים 1967–1974.

צבי זמיר, פלמ“ח, מפקד הגדוד השישי במלחמת העצמאות, עמיתו של דדו בקורס המג”דים הראשון, אלוף פיקוד הדרום, נספח צה“ל בלונדון בששת הימים, ראש ה”מוסד" בשנים 1968–1974.

ישראל טל, אלוף, מפקד גייסות השריון, בימי כהונת דדו כרמטכ“ל שימש כראש אג”ם (1972–1974), ומשלב מסוים גם כסגן הרמטכ"ל.

מוטי הוד, אלוף, מפקד חיל האוויר בשנים 1966–1973.

רחבעם זאבי, פלמ“ח, אלוף, במלחמת יום הכיפורים עוזר שר הביטחון ועוזר הרמטכ”ל (1968–1973)

יצחק חופי, פלמ"ח, אלוף פיקוד הצפון בשנים 1972–1974.

אברהם אדן (ברן), פלמ"ח, אלוף, מפקד גייסות השריון משנת 1969, במלחמת יום הכיפורים מפקד אוגדת שריון בחזית הדרום.

ישעיהו גביש, פלמ“ח, אלוף פיקוד הדרום בששת הימים, מפקד מרש”ל במלחמת יום הכיפורים.

שלמה להט, גבעתי במלחמת העצמאות, אלוף, מפקד אוגדת השריון הקבועה בסיני בימי מלחמת ההתשה.

דן לנר, פלמ"ח, אלוף, ראש המטה של דדו בפיקוד הצפון, מפקד אוגדת השריון הקבועה בסיני, מפקד אוגדת שריון בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים.

עוזי נרקיס, פלמ“ח, אלוף, מג”ד בחטיבת הראל וחטיבת הנגב במלחמת השחרור, מפקד חזית המרכז במלחמת ששת הימים (1965–1968).

מולא כהן, פלמ“ח, ניצב, מייסד המשמר האזרחי ומפקדו, מג”ד ומח"ט יפתח במלחמת העצמאות.

ישראל ליאור, תת־אלוף, מזכיר צבאי לראש הממשלה בשנים 1965–1974.

ישעיהו רביב, תת־אלוף, מזכיר צבאי לשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים.

אורי בן־ארי, פלמ"ח, תת־אלוף, ממפקדי חטיבת הראל במלחמת העצמאות, עם דדו בקרב

סן סימון, מפקד חטיבה במלחמת קדש, מפקד גייסות השריון, במלחמת יום הכיפורים סגנו של אלוף פיקוד הדרום.

יוסף (יוספלה) טבנקין, פלמ“ח, אל”מ, מפקד הגדוד הרביעי וחטיבת הראל בירושלים במלחמת השחרור.

יוחנן זריז, פלמ“ח, מג”ד בחטיבת הראל במלחמת העצמאות.

שלמה שילוח, פלמ“ח, סגן אלוף, מג”ד בחטיבת הראל במלחמת העצמאות

אורי ברנר, אורי יפה, זרובבל ארבל – מפקדים בכירים בפלמ"ח, חברי קיבוץ מעוז חיים. מרדכי בן־פורת, תת־אלוף; רפול שפר, אלוף משנה; “רעננה”, קצין המבצעים של “הראל”; אביבה; שושנה – קבוצת חברים מהגדוד הרביעי בקיבוץ כברי.

עדנה סולודר, חברת כנסת, מזכירת הקיבוץ המאוחד, חברת קבוצת “גשר”.

יששכר שדמי, פלמ“ח, תת־אלוף, עוזר בכיר לאלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים. אברהם ארנן, תת־אלוף, מפקד סיירת מטכ”ל ואיש המבצעים העלומים. מת בצעירותו ממחלה ממארת.

עמנואל (מאנו) שקד, תת־אלוף, קצין חי"ר וצנחנים ראשי בשנים 1972–1974.

אבנר שלו, תת־אלוף, ראש לשכתו של הרמטכ"ל בשנים 1972–1974.

רשימת המקורות לסוגיהם | 737

פנחס להב, תת־אלוף, במטהו של דדו בפיקוד הצפון, דובר צה"ל במלחמת יום הכיפורים (1972–1974).

שאול ביבר, פלמ"ח, סגן־אלוף, קצין חינוך של גייסות השריון בתקופת דדו.

מיקי כהן, סגן־אלוף, ראש לשכת אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר.

אסנת מרדור, רב סרן, פקידה ראשית בלשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר במלחמת יום הכיפורים. נעים כהן, נהגו וידידו של דדו במשך 17 שנים (1957–1974).

מולא בן־חיים, צייר, ידיד, פגש את אביו של דדו ביוגוסלביה.

ראדו, מוסקו, אסתר, רות – קבוצת חברי ילדות ונעורים מיוגוסלביה ומחברת הנוער בשער העמקים. קבוצת חברים מן ההשלמה היוגוסלבית בעין שמר.

דוד (דידי) גולדשטיין, פלמ"ח, הגדוד הרביעי, ידיד אישי של דדו.

מנחם פינקל, פלמ“ח, הגדוד הרביעי, איש גח”ל (עולים חדשים, גיוס חוץ לארץ).

וואליד חלייף, משורר ערבי מנצרת, מורהו של דדו לערבית.

2. פיקדון רא“ל אלעזר – ארכיון צה”ל מסמכים עיקריים תיק אישי, דוד אלעזר

ראשי־פרקים לאוטוביוגרפיה, שרשם דדו בכתב־ידו על נייר “צים”, 14 דפים.

לוח־המבצעים המשוחזר של חטיבה 10 (הראל 17.1.48–2.1.49).³⁸⁵

יומן ראש לשכת אלוף פיקוד הצפון, נובמבר 1964–דצמבר 1969.

המלחמה על המים, אירועים עיקריים, 1.64 13.1–14.6.66.

תקרית 7.4.67, לוח־שעות ופרוט אירועים.

מלחמת ששת הימים הרצאת האלוף אלעזר בכנס מפקדי פיקוד הצפון לסיכום המלחמה בחזית הצפון.

מלחמת ששת הימים עדות האלוף אלעזר לענף היסטוריה על חזית הצפון במלחמת ששת הימים.

החזית הסורית במלחמת ששת הימים, טיוטת הספר של ענף היסטוריה בצה"ל.

ראש אג"ם – לוח ראש אג"ם, החל ב־22.9.71 וכלה ב־31.12.71.

ראש המטה הכללי – לוח הרמטכ"ל מיום 2.1.72 עד 23.9.73.

דיוני פורום המטה הכללי, סטנוגרמות מדיוני 2.1.72; 10.1.72; 24.1.72.

דילול מעוזים

קד“ם³⁸⁶ ראש אג”ם,³⁸⁷ היערכות בקו התעלה 19.3.72.

סיכום מוגש לרמטכ"ל – 20.3.72.

מכתב האלוף אדן בענין דילול המעוזים – 26.3.72.

סיכום הרמטכ"ל בדיווח לשר הביטחון – 9.6.72.

דיון מטכ"ל בנושא המעוזים – 30.10.72.

סיכום פגישת הרמטכ“ל עם ראש אג”ם בנושא המעוזים – 3.1.73.

סיכום פגישת הרמטכ“ל עם ראש אג”ם – 5.1.73.

סיכום פגישת הרמטכ"ל עם אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון – 26.4.73.

אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, בפגישה עם סגן הרמטכ"ל בעניין המעוזים – 7.9.73.

מתכנון רב־שנתי “גושן” ל“אופק”

“תכנית־אב 10 שנתית לבניין צה”ל – תכנית עבודה" – הספר וסדרת דיונים על כך בין 27.10.70 ל־25.7.71³⁸⁸.

דיונים על תכנית “אופק” (1973–1981), בגלגוליה השונים, החל בינואר 1972.

דיון מטה שר הביטחון על “אופק מתוקן”, 20.7.73.

הרמטכ"ל מציג בממשלה “אופק א'”, 22.7.73, סטנוגרמה.

קונספצית ההגנה בסיני, דיון בלשכת הרמטכ"ל, סטנוגרמה, 29.5.72.

ספר משחק המלחמה “איל ברזל” (הסיכום התקיים ביום 3.8.72).

המטוס הלובי³⁸⁹ – השתלשלות הפרשה ודיווחי הרמטכ"ל בפורומים שונים, סטנוגרמות.

“אביב נעורים” ³⁹⁰ – תכנית המבצע והדיווח של הרמטכ"ל לאחר המבצע, סטנוגרמות.

כחול לבן (16.4.73–13.8.73)

דיון מטכ"ל, 16.4.73, סטנוגרמה.

התייעצות אצל ראש הממשלה, 18.4.73, סטנוגרמה.

דברי הרמטכ"ל בישיבת ועדת שרים לענייני ביטחון, 24.4.73, סטנוגרמה.

קד“ם רמטכ”ל, תכנונים אופרטיביים, פיקוד דרום, 24.4.73, סטנוגרמה.

קד“ם רמטכ”ל, תכנונים אופרטיביים, חיל האוויר, 25.4.73, סטנוגרמה.

קד“ם רמטכ”ל, תכנונים אופרטיביים, פיקוד צפון, 26.4.73, סטנוגרמה.

מטה שר, תכנונים אופרטיביים, 27.4.73, יומן רל“ש הרמטכ”ל.

מטה שר, תכנונים אופרטיביים, 30.4.73, יומן רל“ש הרמטכ”ל.

קד“ם ראש אג”ם, 1.5.73, סטנוגרמה.

סיכום התכנונים להערכות הגנתית, אצל הרמטכ"ל, 2.5.73, סטנוגרמה.

תכנונים אופרטיביים, פיקוד צפון, סיכום הרמטכ"ל, 8.5.73, סטנוגרמה.

תכנונים אופרטיביים, פיקוד דרום, סיכום הרמטכ"ל, 8.5.73, סטנוגרמה.

קד“ם רמטכ”ל, תכנונים אופרטיביים התקפיים לפיקודים צפון, מרכז ודרום, 8.8.73, סטנוגרמה.

הצגת תכניות “כחול לבן” לראש הממשלה, 9.5.73, סטנוגרמה.

פגישה עם הרמטכ"לים לשעבר, 14.5.73, סטנוגרמה.

דיון מטכ"ל, בהשתתפות שר הביטחון, 14.5.73, סטנוגרמה.

ישיבה אצל שר הביטחון, 17.5.73, סטנוגרמה.

הרמטכ“ל וראש אמ”ן בישיבת ועדת החוץ והביטחון, 18.8.73, סטנוגרמה.

דיון המטה הכללי, בהשתתפות שר הביטחון, 21.5.73, סטנוגרמה.

הצגת תכנונים אוויריים אצל שר הביטחון,22.5.73, סטנוגרמה.

דיון על תקציב 1974 אצל שר הביטחון, 8.6.73, סטנוגרמה.

מסמך לשכת סגן הרמטכ"ל על ביטול “כחול לבן”, 13.8.73.

ארגון ומבנה אוגדת השריון הקבועה בסיני

דיון, 25.6.73, סטנוגרמה.

האירועים מראשית ספטמבר 1973 עד 5 אוקטובר 1973

סטנוגרמות מדיוני מטכ"ל בימים 3.9.73; 10.9.73; 13.9.73.

דיון אצל שר הביטחון, 14.9.73, סטנוגרמה.

הרמטכ"ל מדווח על תקרית המטוסים,³⁹¹ 16.9.73, סטנוגרמה.³⁹²

דיון מטכ"ל, 17.9.73, סטנוגרמה.

לוח הרמטכ"ל לימים 24.9.73–5.10.73.

דיון מטכ"ל, 24.9.73, סטנוגרמה.

סיכום רל“ש הרמטכ”ל לצעדי תגבור הכוננות, 26.9.73.

דיון אצל הרמטכ“ל, רישום רל”ש הרמטכ"ל, 26.9.73.

דיון הרמטכ“ל ועוזריו, 30.9.73, רישום רל”ש הרמטכ"ל.

נוסח התשובה של ישראל לשאלת האמריקנים בדבר ידיעות על תכונת מלחמה, 1.10.73.

סיכום פגישת הרמטכ"ל עם אלוף פיקוד הדרום, 1.10.73.

דיון מטכ“ל, בהשתתפות שר הביטחון וראש ה”מוסד", 1.10.73, סטנוגרמה.

הערכות בצבא הסורי וכוחותינו בצפון, נייר הרמטכ"ל אל שר הביטחון, 1.10.73.

התייעצות צבאית מדינית אצל ראש הממשלה, 3.10.73, סטנוגרמה.

דיון בלשכת שר הביטחון עם אלוף פיקוד הצפון, 4.10.73. סטנוגרמה.

סיכום דיון אצל סגן הרמטכ"ל על מכשול רמת הגולן, 4.10.73.

ישיבה אצל שר הביטחון, 5.10.73, סטנוגרמה.

התייעצות אצל ראש הממשלה בשעה 10:00, יום 5.10.73, רישום רל“ש הרמטכ”ל.

התייעצות אצל ראש הממשלה בשעה 11:30, יום 5.10.73, סטנוגרמה.

דיון המטכ"ל בשעה 12:30, יום 5.10.73, סטנוגרמה.

יום כיפור – 6 באוקטובר – ועד לאחר ה־25 באוקטובר 1973

יומניו של רל“ש הרמטכ”ל, המלווים בצמוד את כל הדיונים וההחלטות של הרמטכ"ל.

33 קלטות רגילות, במכשיר־הקלטה ביתי רגיל, הקלטות שנעשו בחדר הרמטכ“ל שב”בור" החל ביום כיפור, בשעה 10:00, חלקן (בעיקר זה הנוגע לאירועים עד לסוף ה־8 באוקטובר, גבול כתב־הסמכות של ועדת אגרנט) הוגש לוועדת אגרנט ויתרן פוענח על־ידי המחבר (בעיקר הקלטות מיום 15.10.73 ועד ליום 5.11.73).

עדויות של הרמטכ"ל לענף היסטוריה, שנרשמו מפיו בשני מחזורים, החל ביום 24.5.74 וכלה ביום 13.4.76, שלושה ימים לפני מותו הפתאומי.

סיכומים שוטפים של מהלכי המלחמה שנעשו יום־יום על־ידי אג"ם/מבצעים.

פרוטוקולים, סטנוגרמות, סיכומים כל המלחמה בחזית הדרום ובחזית הצפון, ומסמכים שונים נוספים.

לוח פעילויות יומי של הרמטכ"ל

6.10.73

שעה 05:50, דיון אצל שר הביטחון, רישום רל“ש הרמטכ”ל.

שעה 07:15, קד“ם הרמטכ”ל, רישום רל“ש הרמטכ”ל.

שעה 08:05, התייעצות אצל ראש הממשלה, פרוטוקול.

שעה 22:00, ישיבת ממשלה, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

7.10.73

שעה 10:00, הרמטכ"ל בישיבת ממשלה, סטנוגרמה.

שעה 15:00, הרמטכ"ל בהתייעצות אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

8.10.73

שעה 10:00, הרמטכ“ל בישיבת ממשלה, סטנוגרמה ורישומי רל”ש הרמטכ"ל.

שעה 18:00, האלוף יריב בישיבת ועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

שעה 18:00 שר הביטחון בפגישה עם עורכי העיתונים היומיים, סטנוגרמה.

שעה 21:00 שר הביטחון והרמטכ"ל בישיבת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

האלוף גונן מסכם את מתקפת ה־8 באוקטובר על־פי סלילי־ההקלטה של פיקוד הדרום.

9.10.73

שעה 10:45, ישיבת ממשלה, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

שעה 12:20, קד“ם רמטכ”ל, סטנוגרמה.

שעה 14:00 – הרמטכ"ל בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

10.10.73

שעה 13:00, האלוף יריב בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

שעה 23:30, הרמטכ"ל והאלופים אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

11.10.73

שעה 20:30, התייעצות אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

שעה 21:30, הממשלה כוועדת שרים לענייני ביטחון, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

12.10.73

שעה 02:04, מיזכר מנכ“ל משרד ראש הממשלה בעניין צליחת צה”ל.

שעה 12:00, דיון עם שר הביטחון, סטנוגרמה.

רא"ל צבי צור והאלוף הרצל שפיר בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

שעה 14:30, התייעצות אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

14.10.73

שעה 10:15, ישיבת הממשלה, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

שעה 21:15, ישיבת הממשלה, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

15.10.73

האלוף נחמיה קין לפני ועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

האלוף ישראל טל בישיבת הממשלה, סטנוגרמה.

16.10.73

שעה 21:00, פגישת הרמטכ"ל עם עורכי העיתונים, סטנוגרמה.

17.10.73

מברק לאלופי הפקודים ומפקדי האוגדות, האוסר מתן הצהרות או ראיונות לעיתונות.

18.10.73

שעה 12:40, פתק בכתב ידו של הרמטכ"ל: מטרות המלחמה.

שעה 21:00, רמטכ"ל בישיבת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

20.10.73

רב־אלוף צבי צור והאלוף אלי זעירא בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

הרמטכ"ל בוועדת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

המגעים בין הבית הלבן, השגריר שמחה דיניץ בוושינגטון ולשכת ראש הממשלה ב־20.10, וכן חילופי השדרים ב־21.10.

21.10.73

אבא אבן בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

שעה 18:00, האלוף בנימין תלם בשם הרמטכ"ל בוועדת החוץ והביטחון.

שעה 21:30, הרמטכ"ל בוועדת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

22.10.73

הרמטכ"ל בוועדת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

23.10.73

טיוטת פקודת היום של הרמטכ"ל לסיום הקרבות.

חילופי שדרים וושינגטון־ירושלים בעניין חידוש הפסקת האש.

הרמטכ“ל ועוזריו אצל שר הביטחון, רישום רל”ש.

24.10.73

שעה 03:30, התייעצות צבאית־מדינית אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

שעה 16:00, התייעצות צבאית־מדינית אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

שעה 20:45, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

25.10.73

דברי הרמטכ"ל בוועדת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

סיכום אבדות כוחותינו

סיכום פרשת הקרב על “מיסורי”

הפקודות לאלוף אריאל שרון לכבוש את מיסורי – החל ביום 17.10 ועד ל־22.10.

סטנוגרמות של קד“מי רמטכ”ל

11.10, שעה 02:00; 13.10, שעה 07:40; 13.10, שעה 19:45; 15.10, שעה 08:40; 16.10, שעה 19:00; 8.10, שעה 00:07; 19.10, שעה 09:35; 19:10, שעה 23:10; 20.10, שעה 11:30; 23.10, שעה 18:40; 24.10, שעה 20:00.

סיור ועדת החוץ והביטחון בגדה המערבית, 12.11 סקירת האלופים גונן, מגן, שרון, אדן, סטנוגרמה.

סיור שרים בגדה המערבית של התעלה, 15.11, ושמיעת דברי האלופים גונן, אדן, שרון והרמטכ"ל. סטנוגרמה.

כנס מפקדים של פיקוד הדרום בימים 14.2.74–12. דברי האלוף טל, הרמטכ"ל ושר הביטחון. סטנוגרמה.

כנס מפקדי חזית הדרום, 19.3.74. דברי האלופים שרון, גונן, אדן ומפקדים נוספים. סטנוגרמה.

השגות הרמטכ“ל למסקנות שלחובתו בדו”ח החלקי של ועדת אגרנט, מיום 1.4.74

הערות הרמטכ“ל לעניינים נוספים הקשורים לדו”ח ועדת אגרנט.

3. פרסומים

ספרים:

אבן, אבא – אוטוביוגרפיה, הוצאת ספרית מעריב.

בר־יוסף, אורי – הצופה שנרדם, הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, זמורה־ביתן, 2001, 532 ע"ע.

דיין, משה – אבני דרך, הוצאת עידנים.

הרצוג, חיים – מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים.

ויצמן, עזר – לך שמים לך ארץ, הוצאת ספרית מעריב.

כהן, ירוחם – לאור היום ובמחשך.

יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת “מערכות”, 1986.

מאיר, גולדה – חיי.

סאדאת, אנואר – סיפור חיי.

שיף, זאב – רעידת אדמה באוקטובר, זמורה־ביתן־מודן.

ימי יוני 1967, תיאורים מן המלחמה – ליקטו והביאו לדפוס: מ. נאור וז. ענר, צבא הגנה לישראל, הוצאת “מערכות”.

מלחמת יום הכיפורים, חוברת מיוחדת, מערכות 233–232, נובמבר 1973 (מבחר תעודות).

ספר הפלמ"ח, כרך ב', הפרקים העוסקים בגדוד הרביעי ובחטיבת “הראל”.

קלמן מגן, ספר לזכרו – בעריכת אלי לנדאו, זאב שיף וישעיהו תדמור

תולדות מלחמת הקוממיות, סיפור המערכה, הוכן ע“י ענף היסטוריה במטכ”ל, צה"ל, “מערכות”.

לקסיקון לביטחון ישראל, איתן הבר וזאב שיף, זמורה־ביתן־מודן.

Quandt, William B. – Decade of Decision, American Policy Toward the Arab־Israeli Conflict, 1967־1974' University of California Press, 1977.

מאמרים:

אונא, משה – על סעיף 15 בחוק ועדות החקירה ופירושו, דבר, 17.5.74.

ארז, יעקב – “סיכום חמש שנים בפיקוד צפון”, מעריב, 26.12.69.

בר־כוכבא (בריל), משה, אלוף – “מערכת השריון נגד העיראקים במלחמת יום הכיפורים”, מערכות 9–258, אוקטובר־נובמבר 1977.

בר־לב, חיים (רא"ל, מיל.) – “לקח המלחמה”, מעריב 9.11.73

“ידענו היכן יתקיפו ואיך – אך טעינו במועד,” מעריב, 1.8.75.

“התקפת פתע – כיצד למנוע אותה?” ידיעות אחרונות, 21.9.77.

גולן, אביעזר – “אלברט”, ידיעות אחרונות.

דיין, משה – “ישראל תפעל כמעצמה” (הרצאה בבי“ס לפיקוד ומטה של צה”ל) דבר, 19.8.71

הרצאה בפו"מ, 9.8.73, נוסח לשכת העיתונות הממשלתית.

הדר, צבי (אל"מ, מיל.) “סמכותם הפיקודית של ראש המטה הכללי ושר הביטחון כלפי צה”ל“, הפרקליט, כרך ל”א, חוברת ג' (תמוז תשל"ז, יולי 1977)

הנדל, מיכאל, ד"ר – “ההערמה, ההטעיה וההסוואה לקראת מלחמת יום הכיפורים”, מעריב 2.11.73.

חשביה, אריה – “הקרב על מנזר סן סימון”, מערכות 250.

טל, ישראל (אלוף, מיל.) – “תורת הביטחון, רקע ודינמיקה” (על פי הרצאה באוקטובר 1975), מערכות 253, דצמבר 1976.

טמיר, אברהם (אלוף, מיל.) “איכות מול כמות”, מערכות 250.

לסקוב, חיים (רב־אלוף, מיל.) – “הרהורים על ההפתעה”, מערכות 2–251.

מפקדי גייסות שריון – “התפתחות גייסות השריון של צה”ל", מערכות 252–251, אוקטובר 1976

קורדובה, ישי, (סרן) – “הרקע המדיני לרכבת האווירית האמריקנית במלחמת יום הכיפורים”, מערכות 256, יוני 1977

רוז’נסקי, רחל, סגן – “מעוז המזח במלחמת יום הכיפורים”, מערכות –258, אוק.־נוב. 1977.

רשימת המקורות לסוגיהם | 745

שי, אבי, (סגן אלוף) – “מצרים לקראת מלחמת יום הכיפורים, מטרות המלחמה ותכנית ההתקפה”, מערכות 250.

(ערך והוסיף הערות) “חיל המשלוח העיראקי במלחמת יום הכיפורים”, מערכות 9־258, אוקטובר־נובמבר 1977

שיפטן, דן – “ממלחמת ששת הימים למלחמת ההתשה”, מערכות 257, אוגוסט 1977.

Elazar, David (Lt. Gen., Chief of General Staff, Rt.) – The Yom Kipur War Military Lessons, in: Military Aspects of the Israeli Arab Conflict, International Symposium, October 12־17 1975, Tel Aviv University Publishing Projects.

Gazith, Shlomo (Maj. Gen. Res.) – The Configuration of Forces in the Confrontation States (translated from the IDF Weekly, BAMAKHANEH, 22.October 1975.

Luttwak, Edward N. and Laqueur, Walter – Kissinger and the Yom Kippur War, Commentary, September 1974.

Rosen, Steven J. and Indyk, Martin. – The Temptation to Pre־empt in a Fifth Arab־Israeli War, – Orbis, Summer 1976, pp. 265־285.

ראיונות עיתונאיים ודברים מוקלטים:

אלעזר, דוד, ראיונות:

עדית זרטל, דבר השבוע, 6.12.68.

יצהר פורת, למרחב, 12.4.68.

רפאל בשן, ידיעות אחרונות, 29.3.72.

במחנה וגלי צה"ל, 6.9.72.

דב גולדשטיין, מעריב, 3.11.72.

דבר, ינואר 1973 (במלאות שנה לכהונתו כרמטכ"ל).

במחנה, 19.9.73.

אלעזר, דוד, דברים:

דברי מפקד גייסות השריון, ביום גייסות השריון, 29.10.61.

דברים בטכס הענקת ציונים לשבח (צל"שים), 8.12.64.

דברים ללוחמים החוזרים מהפשיטה לנוקייב, 6.1.66.

דברים בבימת הסברה, ערב יום העצמאות תשל"א, 1971.

דברים בכנס מרצים לאחר פעולת צה"ל בלבנון (14.1.72) וכן על ועדת החקירה על פיתחת רפיח.

הרצאה בפו"מ, 2.8.72.

דברים בקיבוץ לוחמי הגטאות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, 29 באפריל 1973.

דברים על מוסר הלוחמים, בטכס הענקת פרס יצחק שדה, 28.8.73.

דברים לזכרו של אל"מ עוזי יאירי, 5.3.75.

דברים מוקלטים

על קרב קטמון והפריצה לעיר העתיקה בירושלים (מתוך תכנית ששודרה); על הקרב בשומרון (6.6.67); על סוף הקרב על רמת הגולן (10.6.67); על מלחמת יום הכיפורים ועל התפטרותו.

קטעי־דברים על שחרור טייסים מן השבי הסורי בכנס חת“ם (3.6.73); בטכס בר־מצווה ליתומי צה”ל בכפר חב“ד; בחנוכת אנדרטה לחיל הים; לזכרו של אל”מ י. אלון, שנרצח בוושינגטון, יולי 1973; על חטיפת מטוסים, בכנס חטיבת מיעוטים, 15.8.73; בכנס חטיבה 7, 29.8.73.

בראיונות ערב ראשי שנה

ראש הממשלה גולדה מאיר, בראיון עם דב גולדשטיין, מעריב, ערב ראש השנה תשל"ג, 8.9.72.

עמית מאיר (אלוף, מיל.), בראיון עם דב גולדשטיין, מעריב, 9.11.73

לזכרו:

בר־לב, חיים (רא"ל, מיל.), בראיון עם רפאל בשן, ידיעות אחרונות, 3.10.76.

בראיון עם דב גולדשטיין, מעריב, 21.9.77.

גונן שמואל (אלוף, מיל.), בראיון עם איתן הבר, ידיעות אחרונות, 21.9.77.

טל, ישראל (אלוף, מיל.), בראיון עם רפאל בשן, ידיעות אחרונות, 21.9.77.

מאיר, גולדה, בראיון לעל המשמר, ערב ראש השנה תשל"ח, 1.10.78.

גלילי, ישראל, שר, בראיון עם ישעיהו בן־פורת, ידיעות אחרונות, 27.10.78.

דברים במשדר מיוחד של גלי צה"ל לזכרו של דוד אלעזר (האלוף דן לנר, רס"ן אסנת מרדור ועוד) ביום ה־30 למותו.

דברים בעצרת זיכרון לדוד אלעזר, בהשתתפות האלוף משה בר־כוכבא, יוסף (יוספלה) טבנקין, יצחק קינן ואחרים, 17.5.76.

רבין יצחק, דברים על קברו של דוד אלעזר, 18.4.76.

---

טל: "במפרץ."

דיין: "במפרץ. ואז אחת מן השתיים – או שנעשה bargaining, או, אם לא, יש
לנו מין דבר שמכניס רווחים. נניח שייקחו חטיבת שריון משארם א־שייח,
ואתה תוריד משהו ממקום אחר – – – אנחנו מדברים כאן על הפסקת אש. הם
יקבלו אותה רק כשאנחנו נהיה בצד שני – – – הם יושבים קצת אצלנו, אנחנו
נשב קצת אצלם – – –" על־פי ההקלטה ב"בור".

אלא שדדו אינו עוד ב"גל אחד" עם תוכניות אלה לפיזור נוסף של הכוחות,
וזה הרקע לדבריו המובאים במקום זה.