על מבנה הכרך השני

מתכונתו של כרך זה עוצבה, כמו מאליה, אגב איסוף החומר הרב ומתוך הניסיון להבינו ולארגנו בהתאם להגיון־חייו של דוד אלעזר. בלי מחשבה תחילה, נחלק הכרך הראשון, סיפור חייו עד לשחר יום הכיפורים, לשניים: מכאן – ארבעים וארבע השנים הראשונות; ומכאן – תקופת כהונתו כראש המטה הכללי, והשנתיים שקדמו להן, כראש אג"ם. ככל שמתקרב התיאור אל המלחמה, כן נעשה הוא מפורט יותר.

הכרך השני מבקש לעקוב – יום אחר יום, פעמים שעה אחר שעה – אחרי עשיותיו, ובראש ובראשונה אחר החלטותיו העיקריות של רב־אלוף אלעזר, החל בשחר יום הכיפורים ובמהלכם של עשרים הימים הארוכים, שבהם הגיעו לשיאם חייו, אשר הוקדשו לביטחון ישראל ושבהם התעלה למדרגת מצביא עליון, בקשה שבמלחמות ישראל. את מנהיגותו הצבאית במלחמה אי־אפשר שלא לראות על רקע הטרגדיה של הטעות בהערכה, של ההפתעה ושל הפתיחה המהממת. אמר על כך מי שהיה מפקדו ב“הראל” במלחמת השחרור, ואחר כך בפרקים שונים לכל אורך דרכו בצה"ל, ומאוחר יותר ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין:

“אם היה אדם, מכל האנשים שהיכרתי, שלא צָפיתי לו אי פעם, משך קרוב לשלושים שנות היכרותנו, סיום כזה – דדו הוא האיש. הסיום הזה, בטרגיות שלו, סותר בעצם את כל מהותו, כפי שנתגלתה בחייו.”

ואילו גולדה מאיר אמרה: “אם היה גיבור במלחמת יום הכיפורים – דדו היה האיש.” רבין מדגיש את האירועים שעמדו כביכול בסתירה לאופיו ולמזלו, הן במה שקדם למלחמה והן במה שבא לאחריה – תחילה התפטרותו בעקבות מסקנות ועדת אגרנט ומאוחר יותר מותו הפתאומי. גולדה מאיר מתכוונת למלחמה עצמה ולניהולה – לכך שהיא וחבריה לקבינט המלחמה שאבו כוח מעמידתו וראו בו סמכות צבאית עליונה, שכל המהלכים המכריעים במלחמה נקבעו – בכל מקרה של הבדלי דעות – בהתאם להמלצותיו של דדו.

כרך זה עוצב, כמו מאליו, בצורת יומן, בשל הרצון להניח לדברים לגלות עצמם, מנקודת המבט של זמן ההתרחשות. בכל מקום שהדבר היה דרוש, ועדויות וחומר אחר עמד לרשותי איפשרו זאת, שולבו לגוף היומן הארות שבהן האירו הרמטכ"ל ומפקדים אחרים – לאחר המלחמה – את האירועים.

לא רק במבנהו של הכרך שקולים עשרים ימי המלחמה (6–25 באוקטובר), כנגד ארבעים ושמונה השנים שקדמו להם. בעשרים הימים ההם כמו נצרפו כל חייו של דדו בכור המבחן העליון של המצביא. כל השנים שקדמו להם לא היו אלא בחינת מבוא, שלאחריהם לא באה אלא חתימה קצרה, טרגית.

מכאן ואילך ידבר היומן.

 

יום הכיפורים תשל"ד: 6 באוקטובר 1973    🔗

שעה 04:30    🔗

הטלפון האדום שליד מיטתו, בביתו שברמת־אביב, מעיר משנתו את רב־אלוף אלעזר. ראש לשכתו, סגן אלוף אבנר שלֵו, מוסר את הידיעה אשר קיבל זה עתה ממזכירו הצבאי של שר הביטחון, תת אלוף יהושע רביב: הידיעה אשר ציפו לה הגיעה, והיא חד משמעית – הצבא המצרי והצבא הסורי עומדים לפתוח היום, בשבת, בשעה 18:00 – במתקפה על ישראל. ההתקפה תיפתח בו זמנית בחזית הסואץ ובחזית הגולן.

לאבנר אמר דדו: אני מתלבש ויוצא אל המטכ“ל. זַמֵן לשעה 05:00 – או לשעה 05:15 – את המטה המצומצם: את סגן הרמטכ”ל, מפקד חיל האוויר, ראש אמ“ן, ראש מחלקת מבצעים באג”ם. את אלופי הפיקודים יש לזמן לשעה 06:00.¹

לרעייתו, תלמה, שהתעוררה גם היא, אמר דדו: זהו זה, זאת מלחמה.

תלמה זוכרת, כי בצאתו את הבית, הייתה לו הבעה מיוחדת, כמעט חגיגית. את ההבעה הזאת, בהתרגש המלחמה, הכירה היטב. מאוחר יותר, כאשר דפק על דלתה שכנם לבית וידידם, יששכר (ישכה) שדמי, ושאל לפשר המהומה בכביש החוף ובשדה דוב הסמוך, אמרה תלמה: זאת מלחמה.²

בעוד דדו לובש את בגדיו, צילצל הטלפון שנית. הפעם דיבר ראש אמ“ן, האלוף זעירא. גם לו נמסרה הידיעה, ובאוזני דדו נוקב גם הוא באותה שעה עצמה – 18:00 – כשעת ה”שין" לפרוץ האש.³ כעבור זמן, כאשר התבררה האמת לאשורה ביקש דדו להתחקות על מקור השיבוש הזה, והדבר לא עלה בידו. אי שם השתנה הנוסח מ“שעות אחר הצהריים” ל“שקיעת החמה” ולשעה שש בערב. על הטעויות בהערכת המידע שהצביע על מלחמה קרובה, נוספה עכשיו “ארכה” מדומה זו של ארבע שעות, אשר הוסיפה ושיבשה את ההערכות הפסיכולוגיות ואת המהלכים של מקבלי ההחלטות.⁴

שעה 04:40    🔗

הרמטכ“ל מטלפן אל מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, לביתו. עד לקבלת הידיעה, שהמלחמה תפרוץ היום, ובשתי החזיתות, הייתה מחשבת צה”ל מיוסדת על כך, שתהיה התראה מוקדמת של חמישה־שישה ימים, שניתן יהיה במהלכם לגייס את צבא המילואים ולעורכו למלחמה. אף אם יבוא “הרע מכול” – תקדים ההתראה את הפתיחה באש לפחות בארבעים ושמונה שעות. צה“ל שאף – ובעבר אף הצליח – להימנע ממלחמה התקפית בשני האויבים העיקריים, מצרים וסוריה, בעת ובעונה אחת. לפי הידיעה שהגיעה זה עתה, נותרו שלוש־עשרה שעות בלבד. האם ניתן עדיין, ובאיזו מידה, לשבש את תוכניותיהם של שני הצבאות ובדרך זו להבטיח לצה”ל – ולו גם באורח חלקי – מה שלא תקנה לו עוד ההתראה שלא באה ואשר בה בטח כל כך?

לאלוף פלד הוא אומר: אני רוצה, שנכין את עצמנו למכה אווירית מונעת. שניהם בודקים אפשרויות לתקוף את מערכי הטילים נגד־מטוסים ואת שדות התעופה, הן במצרים והן בסוריה. הנחתו היא, שגם אם תיפתח האש הקרקעית בשעה שש בערב, עשויים מטוסי האויב להקדים ולפעול, בטרם “אור אחרון”. פירוש הדבר שחיל האוויר צריך להיערך למכה המונעת, לבצע אותה וגם להיערך מחדש להגנת המרחב האווירי מפני התקפת האויב. הסיכום עם מפקד חיל האוויר הוא, שאת המכה יש לבצע בשעות הצהריים. דדו שואל את בני פלד מהו המועד האחרון למתן פקודה, והתשובה היא: “עכשיו. אני צריך להתחיל בהכנות מיד.”⁵ הרמטכ“ל נותן לו את הפקודה, והנחתו היא, כי אם לא תאושר המכה האווירית על ידי הממשלה, יישאר זמן בידי חיל האוויר להכין עצמו למשימות אחרות. בחלומו השחור ביותר, אמר דדו לאחר זמן, לא תיאר לעצמו מצב, שבו יהיה על הכוחות הסדירים לבדם לבלום התקפה בשתי החזיתות: הוא תלה תקוות גדולות ביכולתו של חיל האוויר להחזיר חלק מן הזמן האבוד, לשבש את תוכניות האויב ואולי להניאו, ברגע האחרון, מביצוען. חיל האוויר, אומר האלוף פלד, יהיה מוכן בשעה 11:00. גם בימים רגילים לא היה דדו מן המקפידים על נסיעה בכביש במהירות החוקית – עכשיו “טס” אל המטכ”ל.

בינתיים הספיק הרל“ש, אבנר שלֵו, להזעיק טלפונית את שבעת האנשים, אשר איתם ביקש דדו להיפגש מיד. אל המטכ”ל הגיע אבנר דקות אחדות אחרי הרמטכ“ל וקצת אחריו הגיע גם האלוף ישראל טל, סגן הרמטכ”ל וראש אג"ם.⁶

שעה 05:15    🔗

הרמטכ“ל מקיים התייעצות קצרה עם סגנו “בנושאים: הנחתת מכה מקדימה, גיוס מילואים, היערכותנו בחזית ובעומק, פינוי אוכלוסייה ברמת הגולן. סגן הרמטכ”ל הציג את הדילמה – מכאן ניסיון למנוע את המלחמה ומכאן הביטחון, שהמלחמה אכן תפרוץ והמהלכים הנדרשים כתוצאה מהנחה זו. אני יצאתי מתוך ההנחה, שהמלחמה ודאית, וכל מעשינו צריכים להתנהל בהתאם לכך.”⁷ כבר באותה שעה, זוכר אבנר שלֵו, “ננעל דדו על המלחמה – כמו בולדוג.” הגיע גם האלוף זעירא, ודדו החליף גם איתו דברים קצרים. זעירא הוסיף להחזיק בדעתו, שבסופו של דבר לא תפרוץ המלחמה וסאדאת לא ייתן את פקודת האש. דדו השיב על כך: בוא נתנהג כאילו תהיה מלחמה. אם הגיעו הערבים לכך, שהותירו לנו רק שתים־עשרה שעות עד פרוץ האש, זו מבחינתנו הפתעה מוחלטת. זה לא טוב, חזר ואמר, זה לא טוב! ⁸

שעה 05:30    🔗

מתקיים דיון ראשון.⁹ האלוף זעירא מוסר את הידיעות בדבר המלחמה הצפויה ומונה את הסימנים הצבאיים בשטח, בשתי החזיתות. עם זאת, חוזר הוא על הערכתו, שאין המלחמה נחוצה לסאדאת מן הבחינה המדינית, ולכן אין כל הסבר מדיני למלחמה.

נדונה שאלת המכה האווירית בסוריה, והרמטכ"ל שב ומסכם את התוכנית, שכבר הקדים והורה למפקד חיל האוויר להכין את ביצועה. את גיוס כל הטייסים אישר על דעת עצמו כבר בלילה, ועכשיו הוא מאשר גיוס כל הדרוש לכניסתו של חיל האוויר למלחמה: מערך ההגנה הנגד־מטוסית ומערך השליטה והבקרה.

בשעה זו מחליט הרמטכ“ל גם על גיוסם של אלפי אנשי מילואים – למטכ”ל, להשלמת מפקדות, לחיל הים. הוא מורה לעשות הכנות לגיוס פומבי, אף שטרם החליט אם הגיוס המלא ייעשה בשיטה זו – או שיהיה סמוי.

“מהרגע שהתברר, כי זו מלחמה,” אומר האלוף טל, שכראש אג“ם היה מופקד על ניהול תהליך הגיוס, “לא איבד דדו דקה אחת, הוא נתן לי אור ירוק להתחיל בגיוס צה”ל. לגייס בפועל אסור בלי אישור הדרג המדיני, אבל ניתן להתחיל בתהליך, וישנם שלבים שניתן להיסוג מהם בלי להתחיל בגיוס עצמו, ואילו לפסוח עליהם אי־אפשר. אפילו ניתנה בשש בבוקר הפקודה לגיוס כללי, דרושות היו מספר שעות לעבודת מטה לסוגיה.”¹⁰ את שיקוליו באותה שעה סיכם דדו עצמו לאחר זמן בזה הלשון: “פעילותי באותו בוקר התבססה בראש ובראשונה על הנחה, שהמלחמה אכן ודאית. הידיעה שקיבלתי באותו בוקר הייתה מספקת בעיני כדי שאחשוב כך. היא סיפקה גם תשובה לשאלות שהתעוררו בימים האחרונים. הידיעה נתנה לנו הסבר חד־משמעי לתזוזות של כוחות האויב, לתגבור הכוחות בחזית ולפינוי משפחות היועצים הסובייטים.”

את סדר העדיפויות לפעילותו בשעה זו קבע בהתאם לחשיבותם של הנושאים ולדחיפותם: גיוס נרחב ומהיר ככל האפשר; מכה אווירית מקדימה; הכנת הפיקודים לשלב הבלימה.

בנושאים אלה דן עם אלופי המטה הכללי שניתן היה לזמנם מיד. מעט יותר מאוחר יגיעו האלופים חופי וגונן – “כדי לדבר איתם על היערכות מיידית לבלימה.”¹¹

אבנר, שהתקשר עם שניהם לפני צאתו מביתו, אמר להם: “יש ידיעה שהערב, בשעה שש, תפרוץ מלחמה. בואו אל דדו.” כבר בערב יום הכיפורים הוכרז על “מצב כוננות ג”', ולפיכך לא צריך היה עוד להיוותר ספק בלבם בדבר מה שצריך להיעשות מיד לשם היערכות לבלימה.

ובכל זאת, כלום קלטו היטב מה ששמעו אוזניהם?

מפקד גייסות השריון, האלוף אדן, שהגיע מאוחר יותר, מעיד על עצמו: “חוסר האמונה בצבא, שהולכת מלחמה – כולל גם אותי. קראו לי בשש. אני מגיע בשבע. מתחיל דיון. דדו אמר לנו, שדיין אינו נותן לו עדיין לגייס מילואים. אני חושב עדיין, שאין זו מלחמה.” ועם זאת נושא עמו ברן מאותה ישיבה רושם ברור, שאצל הרמטכ"ל נעלם הספק האחרון. “דדו אמר: הערב מלחמה. הציג את זה כמלחמה. אמר שהוא הולך אל ראש הממשלה. לדבר על גיוס. דדו נעול כבר אז לגמרי על מלחמה. מדבר על מכה מונעת. אבל זה שהוא מספר, כי הדבר עודנו בוויכוח עם דיין, משפיע עלי לחשוב שזה עדיין לא מלחמה.”¹²

אך עוד לפני כן הולך דדו ללשכתו של שר הביטחון, לשם קבלת אישורו של הדרג המדיני לאותם צעדים, שהעמידם בראש סולם הקדימויות.

שעה 05:50    🔗

נוסף לרמטכ“ל, משתתפים בדיון אצל שר הביטחון גם עוזר השר, רב־אלוף במילואים צבי צור; המנכ”ל, י' עירוני; ראש אמ“ן, האלוף זעירא; תת אלוף שלמה גזית; מזכירו הצבאי של השר, תא”ל י' רביב; שלישו, סא“ל א' בראון; הרל”ש של דדו, סא“ל אבנר שלֵו, אולי אנשים נוספים. הדיון על הגיוס באותה ישיבה ייהפך לחלק מן הפולמוס שלאחר המלחמה. בשורות הבאות נעשה מאמץ לשחזר בדיוק מרבי, את מהלך הדיון ואת אשר הוחלט – ולא הוחלט – במהלכו. הדברים נשענים על רישומים ועל עדויות של כמה מן הנוכחים, ובראש ובראשונה על דברים שנרשמו מפי דדו עצמו ¹³ב־1974 וב־1976 על ידי אנשי מחלקת ההיסטוריה של צה”ל.

דדו יוצא מן ההנחה שהמלחמה ודאית, ולפיכך הוא מציע מכה מקדימה שינחית חיל האוויר. קיימות שתי אפשרויות: לתקוף את חילות האוויר של סוריה ומצרים ולהוציאם מכלל פעולה, או לרכז את כל העוצמה כנגד סוריה ולתקוף לא רק את שדות התעופה, כי אם לשתק את מערך הטילים הנגד־מטוסי. את תרומתו של חיל האוויר ביססו על כך, שתחילה עליו לזכות בחופש פעולה, בלי חשש מפני הטילים והמטוסים של האויב. “היות וזו קונספציה שאני חי איתה,” יסביר דדו לאחר המלחמה, “אני מחפש עכשיו איך לפתוח בהתאם למודל שאנו רוצים בו – לעלות על מערכות הטילים וחילות האוויר, כדי שחיל האוויר ישתחרר למתן סיוע טוב.”

ואולם, הוסיף דדו וסיפר: “שר הביטחון התנגד למכה מונעת, ‘אפילו אם נזכה לגן העדן’. הוא התבסס על מידע שמסר בישיבה אלי זעירא, כי המקורות הזרים אומרים: ‘הכול שקט. לא תהיה מלחמה.’ המכה המקדימה היחידה שהיה דיין מוכן לאשר ואף זה רק לאחר שיפתחו המצרים באש, הייתה תקיפה בסוריה. היה ברור לשר הביטחון, שההפרש בין פתיחת האש המצרית, לבין זו הסורית עלול להיות קטן מאוד, אבל הוא העריך, כי אפילו להפרש של ‘חמש דקות’ ישנה חשיבות. להפרש לא הייתה בעיני כל חשיבות, ואילו את המכה המונעת החשבתי מאוד. הצעתי שנעביר מיד את כל המידע שבידינו לידיעת האמריקנים, כדי שיידעו גם הם כי הערבים אכן עומדים לפתוח במלחמה. אולם, דעת שר הביטחון הייתה, כי האמריקנים לא יתנו לנו אור ירוק.”¹⁴

הערכתו של משה דיין באותה שעה היא, כי אפילו יהיה לאמריקנים ביטחון של מאה אחוזים, יגידו: מה יש? תנו להם לתקוף תחילה! הוא סבור, כי גם גולדה מאיר תתנגד למכה מקדימה.

אותה שעה עדיין האמין גם דדו, ששעת ה“שין” היא שש בערב, אך אפילו כך, שוב לא נותרו אפילו שתים־עשרה שעות. הדאיגו אותו התוצאות של היעדר התראה. רק מתקפה אווירית יש בה סיכוי לצמצם את היתרון ההתחלתי המובטח לצבאות מצרים וסוריה הערוכים למלחמה. מכה זו – בגלים – בהתאם לתוכניות הידועות, תשאיר לחיל האוויר שהות להתארגן מחדש כדי לקדם את פני המתקפה הערבית, אם אכן תיפתח, ואפילו תיפתח באור אחרון, בשעה חמש.

עניין זה יובא להכרעה אל ראש הממשלה, וכפי שיתברר, גם שאלת הגיוס.

כמה לגייס – 20 עד 30 אלף, או 200 אלף?    🔗

כזכור, הוחלט ערב יום הכיפורים, בהתאם להצעתו של השר ישראל גלילי, להסמיך את שר הביטחון ואת ראש הממשלה לגייס את כוחות המילואים, אם יתעורר הצורך קודם להתכנסות הממשלה ביום ראשון. לרמטכ“ל אין ספק שיש לגייס מיד כוחות גדולים. “הצעתי לשר הביטחון גיוס כמעט מלא, כ־200 אלף איש, והתכוונתי שהגיוס צריך להקיף את כל הכוחות הלוחמים ואת כל המערך המאפשר את הפעלתם. ב’כמעט מלא' התכוונתי, שאין הכרח לגייס, בשלב ראשון, את כל הג”א, ואולי לא את כל השירותים.”

שר הביטחון טוען, כי על סמך הידיעות שישנן עד שעה זו – אי־אפשר לקרוא גיוס מלא. יש לגייס את הכוחות החיוניים להגנת רמת הגולן. בשעה זו ישנם ברמה 177 טנקים, ו“זה לא סידור למלחמה.” בשלב זה מוכן השר לאשר את גיוסם של 20 עד 30 אלף איש מכוחות השריון, וכך להגיע לעוצמה של אוגדה בכל אחת משתי החזיתות.

בזה מתגלה ההבדל בהערכת המצב בין השר לבין הרמטכ"ל, כפי שתיאר אותו לאחר זמן דדו: “אני הייתי משוכנע, שאת המלחמה אין למנוע ואין להימנע ממנה, ומרגע זה צריכים כל מעשינו להיות מכוונים לאורו של קריטריון אחד – ההצלחה במלחמה. ואילו שר הביטחון – מתוך מה שאמר בדיון זה ומתוך מה שאמר מאוחר יותר, בשעה אחת־עשרה ב’בור', כאשר התעניין בשחרור המילואים במקרה שלא תהיה מלחמה – לא היה בטוח עדיין כי אכן המלחמה היא בלתי נמנעת. אני עמדתי על גיוס כל הכוחות הלוחמים, הווה אומר: כל האוגדות. ייחסתי חשיבות (א) לכניסת מרב הכוחות לקרב במועד מוקדם ככל האפשר, (ב) להתקפת־נגד במועד מוקדם ככל האפשר, שכן בהתקפת־נגד ראיתי את אחד האמצעים החשובים ביותר להצלחה גם בקרב ההגנה.”

ההנחה של דדו הייתה, כי אם תיפתח המתקפה בערב, והתוקפים יצליחו “פה ושם” גם לחדור, יש לעבור למתקפת־נגד במהירות המרבית במגמה להשמיד את הצבא הסורי. התוכנית הקיימת מחייבת הפעלתן של שלוש אוגדות במתקפת־נגד כזאת בחזית הסורית.

שואל דיין: מה ההבדל בין גיוסן של אוגדות אלה בערב – אם אכן תיפתח המלחמה – לבין גיוסן עכשיו, בבוקר?

“ההבדל הוא שתים־עשרה שעות,” אומר דדו.

למלחמה שלא התחילה, רוצה הרמטכ"ל לגייס כוחות לשם התקפת־נגד?! – תמה דיין. להגנת רמת הגולן מוכן הוא לאשר גיוס, אבל להתקפות נגד – “רק אחרי הירייה הראשונה.” חרף כל הידיעות, עודנו נתון, כך נראה, לאותה “טראומה” – לחשש מפני תפיסת שניים־שלושה יישובים ברמה, והוא ממאן לקבל כעובדה את המלחמה הכוללת, המתרגשת ובאה.

גם אם יוחל מיד בגיוס האוגדה המשוריינת המיועדת לצפון – מסביר הרמטכ"ל – היא לא תגיע לקו אלא מחר בבוקר. לשם הגנה בלבד, בצפון ובדרום, מוסיף דדו, יש הכרח בגיוסם של 50–60 אלף איש. הוא עומד על דעתו, שהגיוס צריך להיות נרחב הרבה יותר.

במהלך אותו מיקוח מוזר, מוכן השר לאשר גיוס נרחב יותר, אבל הוא מבקש שיוגדר לא במספרי מגויסים, כי בעוצבות.

הרמטכ"ל נכנס לפרצה זו ואומר: את כל המערך הלוחם, קרי: ארבע אוגדות.

כאן מתגנבת אל השיקול – אם לגייס ביום הכיפורים ובאיזה היקף – “השאלה הציבורית”. מאז יולי הוכרז מעל כל הבמות, שמלחמה כוללת אינה צפויה בשנים הקרובות. את ההרגשה הזאת ביטאה התביעה לקיצוצים בתקציבי הביטחון, שגררה את ההחלטה – שהוטלה על המטה הכללי – לקצר את משך השירות של מגויסי חובה. בעוד שבועות אחדים תתקיימנה בחירות לכנסת. היום הוא יום הכיפורים. אם יתגלה כל זה כאזעקת שווא, תהיה הממשלה, ובעיקר שר הביטחון, ללעג ולקלס בפי האופוזיציה. אפשר שבתוך־תוכו מסרב הוא להאמין שנתבדו כל נבואותיו, וכי מלחמה תפרוץ היום, בשעה שש. זו אותה “שאלה ציבורית” המרתיעה אותו מפני גיוס נרחב.

דדו מעיר, שהמצב בשעה זו אינו דומה ל־67', כאשר בשבועות ההמתנה גויס ואורגן הכוח והותקנו הכלים. צה"ל אינו ערוך באופן “אידיאלי”. אם אכן יתקפו הערבים היום, יש לשאול כיצד נעמוד מחר בבוקר. “מחר נרצה לתקוף, לנהל מלחמה, לגייס.”

אין אישור לגיוס כלשהו לפני הכרעת ראש הממשלה    🔗

בשלב זה מוכן שר הביטחון להרחיב במידה ידועה את מסגרת הגיוס. לעומת 20–30 אלף שהיה נכון לאשר תחילה, מציע הוא שיביאו לפני ראש הממשלה הצעה מוסכמת עליו ועל הרמטכ"ל – שיאושר גיוס כל חיל האוויר וכן אוגדת שריון לצפון ואוגדה לדרום, ובסך הכול בין 50 ל־60 אלף איש.

תת אלוף רביב, מזכירו הצבאי של השר, יוצא את החדר כדי להתקשר עם ראש הממשלה ולבקש אישור טלפוני. ובינתיים נמשכת ההתמקחות בין השניים. דדו חוזר וטוען, שיש לגייס מיד לפחות ארבע אוגדות. לא זו בלבד שאינו חושש מגיוס שווא, כי אם, אדרבה, “הייתי עושה גיוס כללי, שכל העולם יידע, שאנחנו מוכנים למלחמה.”

העולם יאמין לנו שאנחנו מוכנים גם אם לא נגייס איש, אומר דיין.

דדו: אני בעד גיוס האנשים. לא אכפת לי שהעולם יידע.

עוד הוויכוח נמשך ורביב חזר לחדר בלי שהצליח להתקשר עם ראש הממשלה ולהביא אישור, ומכל מקום על חילוקי הדעות לא תשמע אלא לכשיבואו לבקש את הכרעתה. כיוון שהוברר, שאין דדו מסכים לצרף את קולו להצעה של דיין, והוא עומד על כך שיש לגייס לפחות עוצמה כפולה, “הסתיימה השיחה הזו בלי סיכום על היקף הגיוס ובלי אישור שר הביטחון לגיוס כלשהו, תוך החלטה כי שתי הדעות תובאנה להכרעת ראש הממשלה, שהפגישה איתה עמדה להתקיים בעוד כשעה,” לדברי דדו.

כמו בדרמה, שב ברגע זה אל הבמה אלי זעירא ובפיו מידע חדש, שהיה בו כדי לחזק את ודאות המלחמה, אך גם הביא להטיית הדיון לאפיק שונה. אתמול פונו משפחות, ואילו עכשיו מפנים הסובייטים את היועצים עצמם ממצרים ומסוריה. ידיעות נוספות על היערכות צבאית גוברת מגיעות גם מן השטח עצמו, ומעל לכול – נמסר מידע חשוב ביותר על כוונת סוריה ומצרים לצאת למלחמה. “רק לאחר המלחמה נודע לי,” יאמר דדו לאחר זמן, “כי ידיעה זו נתקבלה כבר ביום שישי אחר הצהריים.” אלמלא מחדל מודיעיני זה, ומחדל שני שהועלם גם הוא מידיעתו – יטען דדו – היה הגיוס הגדול מתחיל כבר ביום שישי. אבל זהו סיפור לעצמו. כאן אין הוא מוזכר אלא בשביל להמחיש כיצד סטתה השיחה לעניין אחר, ואילו בשאלת הגיוס לא סוכם דבר.

הייתה זו ישיבה ארוכה מן הרגיל אצל שר הביטחון, שהדיונים איתו היו בדרך כלל קצרים ותכליתיים. דדו יצא ממנה בידיעה ברורה, שלא אושר כל גיוס ורק ראש הממשלה היא שתכריע. הוא נחפז להגיע לפגישה עם אלופי המטה הכללי, בכללם מפקדי חזיתות הדרום והצפון, שהגיעו והמתינו לו.¹⁵

שעה 07:15    🔗

את הדיון שהתקיים בלשכתו של הרמטכ“ל, בהשתתפות ראשי האגפים, מפקדי חילות האוויר והים, מפקד גייסות השריון ואלופי הצפון והדרום, תיאר דדו לאחר זמן. ראש אמ”ן מסר את הידיעות על הכוננות הגוברת של המערך הסורי והמצרי ועל יציאה כללית ומבוהלת של היועצים הרוסים, "אך למרות כל הידיעות הללו, הוסיף את דעתו שאין רואים את המהומה וההתרוצצות האופייניות למצב שלפני מלחמה, ולכן ייתכן שהם מסתירים כל זאת, או שזה באמת לא לקראת מלחמה. הוא הזכיר את אפשרויות התקיפה של שני הצבאות הערביים והוסיף, כי הסימנים בשטח אמנם מעידים על כך, אבל מבחינה מדינית אין הדבר נראה סביר.

“אני יצאתי מן ההנחה – לפי הידיעה שקיבלתי בבוקר – כי בשעה 18:00 אכן תתחיל מלחמה. מסרתי על הצעתי למכה מונעת וקבעתי, כי אף שלא אושרה על ידי שר הביטחון, לא נפסיק עדיין את ההכנות, שמא בכל זאת תאושר עד הצהריים.” ייתכן שצבאות האויב יקדימו לפתוח רשתות קשר ולנוע, ואם כך, אולי “נזכה לתקוף בשעה 17:00 או 16:00. נהיה מוכנים מהצהריים. אני ער למגבלה המדינית, אך כשהולכת מלחמה – חשוב לנצח, ובמהירות הגדולה ביותר.” שינוי במזג האוויר ברמת הגולן בשעות אחר הצהריים מביא לשינוי בפקודה שנתן דדו בבוקר למפקד חיל האוויר לגבי שיטת תקיפתם של שדות התעופה ומערך הטילים.

כן מוסר הוא לאלופים, כי “עדיין אין אישור להצעתי לגיוס כללי, סלקטיבי, של 200–250 אלף איש, וכן על הכוונה לאשר לנו גיוס מוגבל של 50–60 אלף איש. נתתי הנחיה, כי גם אם יאושר גיוס מוגבל, נגייס בפועל לא פחות מ־70 אלף איש. אגייס את כל האוגדות המשוריינות, את חיל האוויר וכוחות נוספים, ונגיע ל־70 עד 80 אלף איש. זו ההתראה הקצרה ביותר שהעלינו אי פעם על הדעת, אף שהצבא הסדיר נמצא בכוננות מאתמול. מה שיאשרו – נגייס. את היתר נגייס לאחר שתפרוץ האש.”

וכבר הוא מתווה גם את שלבי המלחמה, כפי שנחזתה בעיניו אותה שעה:

שלב הבלימה: יימשך בשבת וביום א', וביום זה תהיה מלחמה רבה של חיל האוויר.

ריכוזם וארגונם של הכוחות המתגייסים יתנהלו בימים ב‘, ג’ ו־ד'.

לאחר מכן יעבור צה"ל לשלב התקפת הנגד.

היערכות הפיקודים לא נבדקה    🔗

כן הורה, באותו דיון של שעה 07:15, לאגף המטה הכללי “לבדוק את כל התכנונים האופרטיביים של הכוחות הסדירים, ועוד לפני שמגייסים את המילואים.” כעבור זמן אמר דדו למראיין: “לפי הנחיה זו, חייב היה אג”ם לבדוק מיידית גם את היערכות הפיקודים, ודבר זה, למיטב ידיעתי, לא נעשה."¹⁶

הועלו נגד דדו טענות, שבאותו בוקר לא התרכז קודם כול בשבירת תנופת ההפתעה של ההתקפה הצפויה, וכי במקום זה עסק בתכנון מתקפת הנגד; כי לא הינחה את אלופי הפיקודים; כי לא ניתנה אותו בוקר הנחיה ברורה לאלוף פיקוד הדרום כיצד להיערך לקראת ההתקפה.

השיחה הקצרה עם אלופי הפיקודים בבוקר, אמר דדו, הייתה קצרה ביותר, והיא כללה הנחיה להתאים את התוכניות האופרטיביות למצב שנוצר.

לפי התכנונים הללו, היו בצפון ארבעה מוצבי הגנה: ביטחון שוטף, “חול ים” ו“גיר”,

וכן תוכנית “סלע”.

בדרום תוארו שלושה מצבי הגנה: ביטחון שוטף, “שובך יונים” ו"סלע".

הואיל ולא הייתה התראה, וברור היה, שמן הנמנע יהיה להיערך בשתי החזיתות בהתאם לתוכנית “סלע” עד לשעת הפתיחה באש, ייחס הרמטכ"ל חשיבות גדולה עוד יותר למכת המנע האווירית, “כי אנחנו ניערך ל’סלע' תוך כדי אש. ואני אומר באותו בוקר: אנחנו הולכים למלחמה קשה. מכה מונעת תחסוך הרבה חיים, כי נוכל לפחות בחזית אחת להתחיל טוב.”

בגמר השיחה הקצרה עם שני אלופי הפיקודים, וכדי לא לגזול מזמנם, הוא משחרר אותם “כדי שכל אחד יספיק לחזור לפיקוד, להוציא הוראות, לעשות את הדברים האלמנטריים, להפעיל את המטה, לשמוע מה הבעיות ולחזור אלי בצהריים לקבוצת פקודות מסכמת – כי אני רוצה להיות מתואם איתם לפני שמתחילה המלחמה.” התוכניות עצמן נדונו שוב ושוב, והיו מוכרות היטב. דדו סבור היה, כי הפירוט של הפריסה הטקטית הוא מתפקידו של אלוף הפיקוד, ולא של הרמטכ“ל, “ובתנאי לחץ הזמן של יום השבת לא היה הרמטכ”ל חייב להתעסק בזאת.”

ההכנות בחזית הצפון    🔗

לאלוף חופי היה ברור מדברי דדו, “שהמלחמה תפרוץ בשש בערב, ומדברים על גיוס מילואים, וכי נעשה הכנות. למעשה, כבר לפני כן השארנו במחנות את המפקדות הסדירות של יחידות המילואים, והם לא יצאו הביתה לחג. טסתי בחזרה לפיקוד, השלמתי פקודות שונות, ותוך כדי כך קיבלנו אישור לגיוס.”¹⁷ זה היה בשעה 09:30. כעבור רבע שעה הגיעה הוראה מן המטה הכללי להתחיל בפינוי נשים וילדים. חלקם פונו מיישובי דרום־הרמה קודם לפתיחה באש, וחלק עד שעה 15:25; מרמת מגשימים פונו משפחות עם חשיכה, וכן גם מיישובי צפון־רמת הגולן.

עד לפתיחת המלחמה כבר היו הכוחות פרוסים בשתי גזרות: ממוצב מסוים צפונה, ועד למוצב החרמון, היה אחד מגדודי גולני, וממוצב זה דרומה – גדוד צנחנים. כך גם שני גדודי טנקים מחטיבת בן־שוהם הקבועה שבקו, בריכוזים מחלקתיים ופלוגתיים – גדוד אחד פרוס דרומה, והגדוד האחר בגזרה הצפונית. חטיבת יאנוש הוחזקה כעתודה לחזית כולה, בריכוזים גדודיים – בסינדיאנה, בצומת כפר נפאח, בצומת ווסט ובמחנה נוסף. בפרוץ האש היו המעוזים מתוגברים (למעט מוצב החרמון) עד ל־16 לוחמים למעוז, ובאחד מהם – 20 לוחמים. אותה שעה היו לפיקוד הצפון 177 טנקים, 2 גדודי חי"ר, 11 סוללות ארטילריה. הייתה זו היערכות בהתאם לתוכנית “גיר”. אחר שפרצה האש חולקה החזית לשתי גזרות חטיבתיות, בפיקודה של אוגדת רפול.

ההכנות בחזית דרום    🔗

בחזית הדרום הוחל בנקיטת צעדי כוננות כבר במוצאי ה־1 באוקטובר, עם פתיחת התרגיל “תחריר 41” בצבא המצרי והידיעות על כוונה לפתיחת מלחמה. כמתואר למעלה, היה הכול באותם הימים ממוקד במתרחש בחזית הצפון ובחשש מפני תגמול על הפלת 12 מטוסים. את רמת הגולן מתגברים בצוותי שריון וביחידות תותחנים המיועדים לסיני. ביום חמישי, 4 באוקטובר, נוקט פיקוד הדרום כמה צעדים להקלת הכוננות. אין צוותי טנקים ותותחנים וחיילי הצבא הסדיר יוצאים לחופשת חג, אבל למעלה מעשירית כוח המילואים המצומצם יוצאת ביום הכיפורים לחופשה. עם קבלת תוצאות צילומי האוויר, אור ליום שישי, המגלים לאיזה ממדים הגיעה התעצמות המערך הארטילרי (“רק מהמספרים אפשר לקבל שבץ”) והמראים את הטנקים שנוספו בקו התעלה ואת המחפורות (במרחק של 30 ק"מ מן התעלה) המלאות ציוד צליחה – ועם הידיעות על יציאת המשפחות הרוסיות – ניתנות פקודות כוננות ותגבור. כבר בשעה 06:20, ביום שישי, מורה המטה הכללי להוריד לסיני חטיבת שריון, וזו תוטס במשך הלילה ותהיה מוכנה לפעולה, על גבי טנקים של האוגדה הקבועה, עד לצהרי יום הכיפורים. ביום שישי, בשעה 11:25, יקבל פיקוד הדרום את הפקודה לעבור למצב ג', שהוא מצב הכוננות הגבוה ביותר והמוכרז זו הפעם הראשונה מאז נכנס דדו לתפקידו. מאוחר יותר, בשעה שמונה בערב, מקבל הפיקוד מן המטכ"ל פקודה להתפרס בהתאם לתוכנית “אשור”: בהתאם לתוכנית זו – שעליה אמר גונן מאוחר יותר, “לא ראינו את ‘אשור’ כפתרון לפתיחת מלחמה” – נפרשה חטיבת השריון של אמנון לאורך התעלה כולה, מפקדת חטיבת דן שומרון הייתה בביר־תמדה וגדודיה באזור התעלה וחטיבת גבי הלכה והתארגנה ברפידים.

חלק מן המעוזים בקו “דולל” או נעזב בין אביב 1972 לבין קיץ 1973, כמסופר למעלה. גונן העלה דרישה להחיות מחדש כמה מהם, אבל לכלל ביצוע טרם הגיע הדבר. בבוקר יום הכיפורים היו במעוזים 451 איש, בהם 331 לוחמים, אנשי חי"ר, רבים מהם מגדוד מילואים ירושלמי. המעוזים ושמותיהם יהיו לחלק מן הפרק הטרגי ביותר של המלחמה, ואלה הם:

טרקלין – 6 אנשים; בודפשט – 63; אורקל א' – 20; אורקל ב' – 7; אורקל ג' – 20; לחצנית – 17; דרורה – 19; כתובה – 21; מילאנו ב' – 28; מפרקת – 16; חזיון ב' – 20; פורקן א' – 33; מצמד א' – 33; לקקן – 10; בוצר – 26; ליטוף – 29; מפצח ג' – 28; ניסן – 20; מסרק – 30; אגרופית – 5.

התוכנית מחייבת החלפת אנשי מילואים בסדירים מיחידות מובחרות, תוך היערכות ל“שובך יונים”, אבל בשל היעדר התראה מספקת, לא ניתן היה לבצע חילופים כאלה בבוקר יום הכיפורים.

תוכנית “שובך יונים”    🔗

כשם שלאחר ישיבת הבוקר הקצרה טס האלוף חופי צפונה להשלמת ההיערכות לפי תוכנית “גיר”, יצא האלוף גונן אל המפקדה שלו. בדברים שאמר ימים לאחר הפסקת האש – בראשית נובמבר – ציין כי “בשבת בבוקר תיכננו את “שובך יונים”. ב”שובך יונים" – חטיבה צריכה להיות בעורף בשביל לשמש עתודה להתקפות־נגד בסדר גודל חטיבתי. חטיבת דן שומרון, פחות גדוד אחד, פרוסה בגזרה הדרומית; חטיבת אמנון ועוד גדוד מחטיבת דן – בגזרה המרכזית; חטיבת החי“ר של אלוש – בגזרה הצפונית.”

מהו “שובך יונים” היה ברור לכל המפקדים הבכירים, העתידים להיות במרכז העלילה העומדת להיפתח. תוכנית זו נדונה בפירוט רב בעת הדיונים על התכנונים ההגנתיים שנערכו באביב 73', והוצגה על ידי האלוף שרון בקד“ם רמטכ”ל, ב־24 באפריל. אילו הייתה ניתנת התראה ארוכה יותר, צריכה הייתה ההיערכות בקו התעלה להגיע בתוך 36–48 שעות לסדר כוחות זה: 310 טנקים, 17 סוללות ארטילריה, 6 פלוגות חרמ“ש, 2 פלוגות סיור ועוד פלוגות אחרות, והיא תוארה על ידי האלוף שרון כמצב ה”מניח בהחלט את הדעת“. אין איש מצפה, ברצינות, לצליחה רבתי של חמש דיביזיות מצריות, בחמישה ראשי־גשר, ושהמצרים יגיעו בסוף היממה הראשונה לקו התעוזים, יעבירו את הדיביזיות המשוריינות, יוסיפו ויתקפו ויגיעו עד ציר הרוחב – כפי שמתכננים המצרים עצמם, אבל “אם תהיה שואה, והמצרים באמת חוצים את התעלה בכוחות גדולים, אפשר תמיד להשהות.” זה בהחלט מצב הנראה על ידי הכול כאפשרות רחוקה, קטסטרופלית. באביב אומר דדו, “אני סומך על אמ”ן שנדע לפחות 24–48 שעות קודם לפתיחה באש.” אל האפשרות הזאת מכוונת ההיערכות עם הכוח הסדיר בלבד, עד להצטרפותם, המהירה ככל האפשר, של כוחות המילואים, והשלב הראשון הזה של התוכנית להגנת סיני, “שובך יונים”, מוצג על ידי האלוף שרון ונעשה לתוכנית מאושרת על ידי אג“ם ב־2 במאי. כיוון שלמצרים עשויה להיות במלחמה לא כוונה לנצח את צה”ל, כי אם להשיג הישג קרקעי כלשהו מעבר לתעלה, כחלק ממהלך מדיני, שייתמך על ידי החלטה מהירה של מועצת הביטחון, חוזר הרמטכ“ל ומדגיש – ואין על כך ויכוח – שהיערכות האוגדה הקבועה לפי “שובך יונים” להגנה צריכה למנוע כל הישג מן המצרים. מן הבחינה הצבאית עדיף היה, לכאורה, אמר דדו פעמים רבות, להניח לצבא המצרי לחדור לתוך סיני ושם לנהל קרב, שייהפך לפרק חובה בלוחמת שריון, ל”רב מכר" בלשונו של דיין. אך יתרון זה היה מדומה, שכן הנחת יסוד הייתה, שמלחמה כזו צריכה להיות מוכרעת במהירות, ובלא לאפשר למצרים להיאחז בגדה המזרחית. לשיקול מדיני־צבאי זה היה משקל מכריע בהיערכות על קו המים.

כל זה תואר בהרחבה בפרק קודם, וכאן רק מאוזכרים הדברים כדי לצייר את מה שחשב בוודאי דדו באותו דיון חטוף, בשעה 07:15, וראה בו מוסכמה מובנת מעצמה.

האלוף גונן, כראש מה“ד, היה דמות מרכזית בתרגילים השונים, ובתוכם “איל ברזל”, בקיץ 72‘: משחק המלחמה שתורגלה בו – בלי גייסות – מתקפה מצרית רבת עוצמה ובהתראה קצרה לערך, של 48 שעות. עכשיו אין אלא 12 שעות, אבל בחמישה־עשר החודשים שחלפו מאז – ובמידה מרובה מאז “כחול לבן”, באביב־קיץ 73’ – גדלה עוצמתו של צה”ל, וההכרה בכך מצאה ביטוי בדברי אלוף שרון בקיץ: “בסך הכול יש לנו היום תוכניות, לדעתי, לכל מצב. עוד אלף טנקים למצרים ועוד 500 טנקים לסורים אינם מסכנים היום את קיום מדינת ישראל ואת יכולת ההגנה שלנו במקום שאנחנו יושבים היום.”

בתנאי, שהכול נעשה בזמן וכהלכה, צריך להוסיף.

ההתראה המינימלית, 24־48 שעות, נתגלתה עכשיו כהבטחת שווא, ובחלומו השחור ביותר – אמר דדו – לא צפה סיטואציה קשה כל כך, אבל לכך קיים “שובך יונים”, המקפל בתוכו את עוצמתו של חיל האוויר, שזו שעתו “לשלם את הדיבידנדה”. אם יצליח לשכנע עכשיו את ראש הממשלה לאשר מכה מונעת, ואם יפעיל חיל האוויר בהצלחה את התוכנית לחיסול מערכי הטילים וחילות האוויר של המצרים, יינטל מידם חלק נכבד מאותו יתרון התחלתי, שהשיגו במניעת ההתראה מצה"ל.

חיל האוויר והכוחות המצויים בעין; המלחמה לא תיפתח כשאנו ערוכים בתוכנית “סלע”, כי אם ב“גיר” בצפון וב“שובך יונים” בדרום – הכול תורגל ונותח לאין קץ, והמפקדים יודעים בדיוק במה מדובר. אם המלחמה אכן תהיה כוללת – צפויה לנו הפעם לחימה קשה. ולכן העיקר הוא להיערך מהר ולגייס מיד את כל המערך הלוחם, כדי שלפחות מחר יוכל להתחיל לצרף את עוצמתו אל הכוחות הסדירים המעטים, הערוכים למניעת “קטסטרופה”.

שעה 08:05    🔗

בדיון אצל ראש הממשלה השתתפו, נוסף לשר הביטחון ולרמטכ"ל, גם השר ישראל גלילי, עוזר שר הביטחון ורב־אלוף צבי צור, והאלוף אלי זעירא. השר יגאל אלון איחר לישיבה – אין שום צורך להחישו במסוק, נאמר לו, והוא יכול לנסוע מגינוסר בשקט במכוניתו.

גם דברי הפתיחה של שר הביטחון אין בהם תחושת בהילות. מוצע, שבשטחים יתנהל הכול כרגיל, וכן יישארו פתוחים גשרי הירדן. אשר לפינוי הילדים מרמת הגולן, מציע דיין, כי לפנות ערב, או אחר הצהריים, ערב הפעולה, יוסעו הילדים סתם כך, לטיול מן הרמה… ואם ייראו מטיילים ביום הקדוש ברמה – לא להתעסק איתם.

גולדה מאיר מכניסה נימה של דחיפות ומציעה, שאת הילדים יתחילו להוריד מיד, ולא “ערב הפעולה”.

“אנחנו כבר ערב הפעולה,” מעיר הרמטכ"ל.

שר הביטחון, החושש מתגובות הציבור אם יתברר שאין זו אלא אזעקת שווא, מעיר: אומרים להוריד – שיורידו. מחר – שיערערו בפניך…

ואשר לעצם סבירותה של המלחמה, מעיר דיין, כי עד עכשיו טוענים האמריקנים שאינם רואים הכנות למלחמה. ואילו ראש הממשלה מגלה, כי כבר הורתה ליצור מגע עם הבית הלבן.

ויכוח על ממדי הגיוס ועל מכה מקדימה    🔗

רק עכשיו נדונים המכה המונעת וגיוס המילואים. דיין שב ומנמק את התנגדותו למכה מונעת קודם שייפתחו הערבים ממש באש. אשר לגיוס המילואים, דעתו היא, שעכשיו יש לגייס 50–60 אלף איש, אף כי דדו רוצה בגיוס נרחב יותר. עד לשעה שש בערב די בגיוסה של אוגדה אחת לרמת הגולן ואחת לסיני. בדברי הפתיחה של שר הביטחון, אין עניין גיוסם של אותם “50–60 אלף” מובא כדיווח על מה שכבר אושר, כי אם כנושא לדיון ולהחלטה. אין גם רמז על כך, שעניין נכבד כל כך כהחלטה על גיוס רבבות אנשים שכבר נתקבלה, כביכול, הובא לידיעתה של ראש הממשלה. מדובר על מה שעומד עכשיו להכרעה: אילו היה שר הביטחון סבור שאין עוד מנוס – היה מגייס כבר עכשיו את כל צבא המילואים. נראה, שאין הוא סבור כן: אם יחמיר המצב ותיפתח אש, ובלילה נרצה להרחיב את ממדי הגיוס – אפשר יהיה אז לגייס כוחות נוספים.

הרמטכ“ל, כנגד זה, פותח בהנחה, שהידיעה שהגיעה בארבע בבוקר מהימנה וכי נותרה לצה”ל התראה קצרה ביותר. אם אכן תיפתח ההתקפה בעוד עשר שעות, אנו ערוכים “באופן מקסימלי עם הצבא הסדיר, אך מילואים לא גייסנו כלל,” וזה בשעה שברובה המכריע מושתתת עוצמת צה"ל על המילואים. מילואים שנגייס עתה, יוכלו להשתתף בקרב ביום א', אחרת יאבד יום לחימה. “לכן אני בעד גיוס גדול,” יתאר לאחר זמן את שיקוליו באותו בוקר. “ארבע אוגדות משוריינות פלוס תחזוקה וארטילריה – כמאתיים אלף איש. עם כוח זה נהיה ערוכים – עד מחר בבוקר, או בצהריים – באופן יותר יסודי. אם נגייס פחות מזה – נוכל רק לתגבר את מערכי ההגנה, לבלום, אבל לא לעבור להתקפות נגד, שהן בעיני מרכיב חשוב גם להצלחת ההגנה. גיוס שיתנהל לאחר פרוץ הלחימה עלול להשתבש כתוצאה מהפצצות. אם נגייס עכשיו וננוע הלילה, נהיה פחות חשופים.” אין הוא בטוח שדעתו זו תתקבל, ולכן הוא מנסה להשתמש במספרים שהביא דיין כבנקודת מוצא ולהרחיבם: “אם לא נעשה את הגיוס הגדול, אני לא רואה גיוס של פחות מאשר 70–80 אלף איש.” נימוק נוסף: לגיוס עצמו – שיגלה לערבים כי אבד להם יתרון ההפתעה – יהיה אולי ערך של הרתעה. ואם החשש הוא שמא הגיוס עלול לגרור האשמות כאילו היווה גורם של הסלמה – אין כל הבדל בין גיוסם של 70 אלף לוחמים, לבין גיוסם של 200 אלף.

שאלת המכה האווירית המקדימה    🔗

ומכאן לעניין המכה המקדימה, שהרמטכ“ל מייחס לה משקל רב: היא מקנה לישראל יתרון שכנגד, לעומת יתרון ההפתעה, והנחתת מכה זו “תחסוך הרבה חיים.” מלחמה, שהשלב הראשון שלה יהיה בלימת האויב – אף שהוא משוכנע, שנעמוד בה – ומעבר להתקפת־נגד רק בשלב השני, לאחר הבלימה, תהיה “מלחמה קשה”. כיוון שהוא מעריך שגם ראש הממשלה אינה נוטה לאשר בשעה זו מכה מקדימה, מבקש דדו לקיים בידיו את האופציה: הוא מציע לדחות את ההחלטה הסופית עד הצהריים, דחייה של כארבע שעות. בינתיים אולי יעמוד גם הבית הלבן על כך שמתרגשת מלחמה יזומה נגד ישראל, ושוב לא יהיה עוד תוקף לחשש שמא תוטל על ישראל האחריות על הפתיחה במלחמה. גולדה מאיר אינה נוטה – בשל היחסים עם אמריקה – לאשר מכה מקדימה, אף שהיא מוסיפה, כי זה מושך – והלב נמשך לאשר את הצעת הרמטכ”ל.

בסופו של דבר, כידוע, לא תאושר התוכנית, וחיל האוויר ייאלץ לחמש את המטוסים לקראת המשימה הצפויה לפנות ערב, הגנה על שמי ישראל. לאחר המלחמה יהיו מי שיטענו, כי מן הבחינה הצבאית עשויה הייתה תוכנית זו להכניס שיבוש נוסף בהיערכות צה“ל: אילו הוסיפה מכונת המלחמה המצרית והסורית להתגלגל בהתאם ללוח הזמנים, בלי שים לב למכה המקדימה, היה מוצא עצמו גם חיל האוויר בשעת ה”שין" האמיתית, שתיים אחר הצהריים, בלתי ערוך, בין משימה למשימה. ואולם, בבוקר יום הכיפורים, יש להדגיש, נדחתה התוכנית לא מנימוקים צבאיים, כי אם מדיניים. בספרה כותבת גולדה מאיר, כי כאשר החלה להגיע הרכבת האווירית, אמרה בלבה: “תודה לאל שצדקתי בזה שדחיתי את הרעיון של מהלומת מנע! אולי הייתה חוסכת קורבנות בהתחלה, אבל אני בטוחה שלא היינו מקבלים את הרכבת האווירית הזאת, שחוסכת עכשיו קורבנות כה רבים!”

דעתו של מפקד חיל האוויר, האלוף פלד, הוסיפה להיות, גם שנתיים לאחר המלחמה, שמכת מנע כזאת הייתה מביאה תועלת. אפשר רק להשמיע השערה, אמר,¹⁸ אך “לפחות התנהגותם של מקבלי ההחלטות, מצדו של האויב, הייתה מושפעת במידה ידועה, ואולי בצורה חריפה, על ידי עצם העובדה שנתגלתה מזימתם, וכי ההפתעה שלהם אינה הפתעה. אני משער, כי אמוציונאלית ופסיכולוגית, אולי היו משתנים כמה דברים באורח מחשבתם ובאופן שהיו הכוחות מבצעים את התוכניות המוכנות מראש. למצער, יסוד מסוים של בלבול היה מתערב. איני מעז לומר, שהיו מושכים ידיהם מן המלחמה. אינני יודע.”

ואילו דדו – שהוסיף להחזיק עד הסוף בדעתו, שמכה מונעת הייתה מביאה תועלת צבאית ברורה – טען באותו דיון, כי אף שבצדק “לא רצתה ראש הממשלה באחריות על פרוץ המלחמה,” הנה “קיים הבדל מכריע בין מלחמת מנע לבין מכת מנע. הפותח במלחמת מנע צריך להיחשב לאחראי מן הבחינה המדינית לתוצאה. אך זה שמצליח להכות ראשון, ואינו יוזמה של המלחמה, אינו יכול להיחשב לאחראי מן הבחינה המדינית.”

אף שההכרעה נפלה, ודעותיהם של המעורבים בהחלטה לא נשתנו, עומדת השאלה בעינה. מומחי חיל האוויר של ארצות הברית חישבו ומצאו, כי אילו ניתן האישור למכת המנע המתוכננת – רק נגד מערכי הטילים וחיל האוויר של סוריה – ניתן היה להרוס 90 אחוזים מבסיסי הטילים בתוך שלוש עד שש שעות, במחיר של פחות מ־10 מטוסים ישראליים.¹⁹ מוסיפים ואומרים המחברים, כי “ברור, שלכך הייתה השפעה מכרעת הן על אבדות חיל האוויר מאוחר יותר, וכן – וזה משמעותי עוד יותר – על יעילותן המשימתית של עשרת־אלפי הגיחות להתקפות אוויר־קרקע, שבוצעו במהלך המלחמה. האבדות הישראליות על הקרקע היו מצטמצמות, שחיקת הארטילריה הערבית, הטנקים ורק”ם אחר של צבאות ערב הייתה מוחשת, והפגיעות בגשרים המצריים על התעלה היו יעילות יותר." מהלומות מנע עשויות היו לשבש את המתקפה של האויב ואת אמצעי התקשורת שלו. להערכתם של בני סמכא, היה חיל האוויר מספיק להטיל שלושת־אלפי טונות פצצות על מטרות אויב קודם שתגיע המתקפה הערבית למלוא עוצמתה.²⁰

מחברים אלה סבורים שלהחלטה גורלית זו, שלא להקדים ולהלום, הייתה “השפעה ניכרת” על מהלך המלחמה, וספק אם הייתה לה השפעה על החלטת הבית הלבן, שנשתהתה בלאו הכי, להפעיל רכבת אווירית. גם דעתם של שני מומחים אחרים²¹ היא: “השאלה המוסרית, מי ירה ראשון, לא שינתה דבר. אדרבה, רוב הממשלות האשימו באורח חד משמעי את ישראל בתוקפנות. ודאי שרק לארצות הברית הייתה חשיבות, ועדיין פתוחה השאלה אם מהלומה אווירית ישראלית כנגד כוחות ערביים, שמתקפתם נכנסה לשלב האופרטיבי, הייתה לה השפעה על דעת הקהל האמריקנית.”

מכל מקום, טוענים המחברים, בעתיד לא יוכלו מנהיגי ישראל לכלול בשיקוליהם את ההשוואה בין תוצאות מלחמת ששת הימים, שבה הנחיתה ישראל מהלומה ראשונה, לבין מלחמת יום הכיפורים, שוויתרה בה על מכת מנע, ואף על פי כן מנעו ממנה המעצמות את פירות הניצחון.

שעה 09:00    🔗

הדיון בלשכתה של ראש הממשלה נמשך. גולדה מאיר שבה אל מה שהוא ברגע זה בעיניה העיקר – היקף הגיוס. היא מודעת לכך, שגיוס נרחב ישבש את כל חיי המדינה, ואם אכן יתברר שזו בהלת שווא, ייחשב הדבר למשגה כבד. הערכתו של האלוף זעירא – גם בשעה זו – כי אף שהכול ערוך למלחמה, טרם ניתנה הפקודה לצבא המצרי – וכי אם יֵדע סאדאת שצה"ל מוכן ומחכה, אולי יירתע ברגע האחרון. דעה זו מביאה לבחינת אמצעים שונים להרתעת נשיא מצרים בשעה אחרונה זו.

מצד שני, אם אכן עומדת מלחמה לפרוץ – קשה יהיה להסביר באותה מידה את עיכובו של הגיוס ב־12 שעות, כהצעת שר הביטחון.

השעה 09:00. אין סיכום פורמלי, אבל בשלב זה כבר יודע דדו, כי ראש הממשלה נוטה להרחבת היקף הגיוס, והוא רואה עצמו רשאי להפעיל את גיוסם של הכוחות שעליהם מסכים גם דיין. אבנר שלֵו קולט את הרמז של דדו, הוא יוצא את החדר, מטלפן אל האלוף טל ונותן לו “אור ירוק” לגיוסן המיידי של שתי אוגדות שריון, כ־70 אלף איש.

דיין אומנם אומר, כי אם תאשר ראש הממשלה גיוס מילואים גדול, “לא אשתטח על הכביש,” אבל מדעתו אינו זז: גיוס מלא בטרם נורתה ירייה אחת עלול להתפרש בעולם כאילו ישראל היא התוקפת. אם יחמירו הדברים, ניתן יהיה, לפנות ערב, להשלים את הגיוס. אין מצבה של ישראל דומה לזה שהיה ב־67' – המלחמה תתחיל בסואץ ובגולן, ואין לחשוש מפני הפצצות וסתימת עורקי תחבורה.

לאחר זמן תיאר דדו את השתלשלות הדיון בשלב זה ואת הצעת הפשרה שלו: “אמרתי שאני מוכן לגיוס לא מלא, אך אני רוצה לגייס את ארבע האוגדות המשוריינות ואת כל חיל האוויר.”

פירוש הדבר, מעיר עוזר השר, רב־אלוף במילואים צבי צור, גיוסם של 100–120 אלף איש, אלא שבין זה לבין 70 אלף כבר אין הבדל.

ראש הממשלה מקבלת פתרון זה.

שר הביטחון חוזר ומציע לגייס “פחות מהחצי”. נימוקיו אינם רק אלו שהזכיר קודם – ההשפעה בעולם. הוא תוהה אם נכון להכניס את המדינה לגיוס מלא בשעה זו, אם יש להטיל את העם למצב־רוח של מלחמה…

אומרת גולדה: אם תפרוץ מלחמה – מוטב שיכעס עלינו העולם, ואנחנו נימצא במצב הטוב ביותר.

שעה 09:20    🔗

ההחלטה נפלה. שר הביטחון מסכם: “על הרמטכ”ל לגייס את כל המערך כפי שהוצע על ידי הרמטכ“ל.”

סיכום זה – צריך להעיר – מבטא את הצעת הפשרה של דדו, לא את תביעתו המקורית לגייס 200–250 אלף, אך גם מספר זה גדול פי כמה מאותם 20–30 אלף שהציע שר הביטחון שלוש שעות קודם, כשהוחל במיקוח הממושך.

עכשיו יוחל בגיוסו המהיר של עם ישראל. האנשים יוצאו מבית הכנסת ומבתיהם. הזמן קצר, קצר אפילו יותר משמעלים על דעתם היושבים בלשכתה של ראש הממשלה.²²

שעה 09:25    🔗

בתום הדיון בלשכתה, מפַנים משתתפיו את החדר לשגריר האמריקני, קיטינג, הממתין כבר בחדר הסמוך. באמצעותו, תעשה גולדה מאמץ של הרגע האחרון להפעיל דרכים דיפלומטיות למניעת המלחמה. קודם לכן מדברת היא עם שמחה דיניץ, שגריר ישראל בוושינגטון, שהיה במקרה בארץ בשל אבל משפחתי, ומורה לו לשוב במהירות האפשרית למקום כהונתו. מעולם לא היה הקשר בין שתי הבירות חיוני כפי שיהיה בימים הקרובים. היא גם מזמינה אליה את ראש האופוזיציה, מר מנחם בגין.

לקיטינג היא מודיעה בין השאר על ההחלטה שלא להנחית מהלומת מנע, אף שהידיעות אומרות כי מלחמה תיפתח היום, בשעה מאוחרת. אין אפשרות – ולא נעשה גם ניסיון – להקדים ולבחון כיצד יגיבו האמריקנים על מהלומת מנע בנסיבות הקיימות. קיטינג שומע על החלטה שכבר נפלה.

הרמטכ“ל, כנגד זה, מוסיף לקוות שתיווצר אפשרות כזאת. הוא מקיים שיחה חטופה נוספת עם שר הביטחון, וגם כאשר אין דיין זז מדעתו, מוסיף דדו לצפות ל”איזושהי התפתחות או שגיאה של האויב, אשר בכל זאת תאפשר לנו לפתוח במכה אווירית על חיל האוויר הסורי. כאשר זה לא קרה, הוריתי בצהריים למפקד חיל האוויר להכין את המטוסים להגנה, במקום לתקיפה."

הוא שב ללשכתו ומעדכן את האלוף טל, סגנו, בכל מה שאירע בדיון אצל גולדה.

שעה 09:45    🔗

דיון קצר עם האלוף בני פלד, שנקבע בו המועד האחרון לשינוי ארגונם של המטוסים מהתקפה להגנה. דדו דן גם בתוכניות התקפיות שונות לחיל האוויר, שיבוצעו מחר. המלחמה, ככל הנוגע אליו, היא עובדה מוגמרת.

מטלפן אליו “גנדי”. רק לפני ימים אחדים, באותו 1 באוקטובר, פרש מן הצבא והעביר את פיקוד המרכז לידי יונה אפרת. ארבעה ימים היה אזרח, אב לשני חיילים – האחד בשירות סדיר. הבוקר נקראו שני בניו לשירות. הקריאה הזאת נראתה לאלוף זאבי כל כך רחוקה מן השכל, עד שאמר לבנו: “חכה עד מוצאי יום הכיפורים, ואז תתייצב.” שלושה ימים קודם לכן סעד גנדי בחברת שר הביטחון, וכששאל אותו דיין מדוע הוא “מצוברח”, אמר: “אני לא רוצה להיות מקרה יוסקה גבע. ארבע שנים היה גבע אלוף פיקוד המרכז, וסמוך לששת הימים בא במקומו עוזי נרקיס.” הוא זוכר את תגובתו של דיין על סיבת מצב רוחו: “אתה מדבר שטויות. לא תהיה מלחמה – לא בקיץ הזה ולא בקיץ הבא. בשנים הקרובות בכלל לא תהיה מלחמה בארץ ישראל.”

אבל הבן אינו נשמע לאביו האזרח, קם והולך. רק אז “הבנתי שהעניין רציני.” הוא מיהר לטלפן אל הרמטכ"ל.

בוא מיד, אמר לו דדו, הולכת להיות מלחמה.

הוא ממהר להתייצב. הוא ישמש עוזרו של דדו כל ימי המלחמה, יימצא כל הזמן או במחיצתו – או במקומו. בשלב מסוים יתמנה לראש אג"ם – כשיקבל טליק את פיקוד הדרום – ולא ישתחרר אלא ב־15 בינואר 74', הפעם סופית. “במלחמה זו נכרתה בינינו הברית החזקה, לטוב ולרע,” אומר גנדי.²³

שעה 10:00    🔗

באותן שעות עודנו פועל מתוך לשכתו הרגילה, אך בעוד ארבע שעות יעבור הכול לשם – אל המערכת התת קרקעית הענקית, המבוצרת, ממוכשרת, ממוזגת, שאליה מתנקזות כל רשתות העצבים של הצבא הגדול, המתגייס והולך. זהו מוצב הפיקוד העליון, הידוע בעגה בכינוי “הבור”, וכאן משמש את המוח של הצבא – הפיקוד העליון – סגל מגוון של קצינים מקצועיים ואנשי מטה, נציגי הזרועות והחילות, הנמצאים ברחש מתמיד. כאן אג“ם/מבצעים. כאן חדר המלחמה הגדול, המצויד במערכות של מפות ועזרים, והדיונים וההחלטות נשענים על תמונתה המשתנה בלי הרף של המערכה בשתי החזיתות. כאן חדר לא גדול, מצויד במינימום התפקודי הדרוש, גם במיטת שדה. בחדר זה יישב הרמטכ”ל ואיתו עוזריו הבכירים – הנכנסים ויוצאים – כל שעה שיהיה לא בחדר המלחמה, לא ב“בור” של חיל האוויר, לא אצל ראש הממשלה, לא בסיורים בחזיתות.

כל זה יהיה בעוד שעות אחדות.

עכשיו הוא יורד ל“בור” לדיון.²⁴ מטרתו: “לקבל תמונת מצב לקראת השעה 18:00 ולבדוק את האפשרויות שלנו ל־24 שעות הקרובות.”

שאלה ראשונה: מה יעמוד לרשותנו מחר בבוקר בפיקוד הצפון?

“האלוף טל מסר כי מחר ייתוספו ל־175 הטנקים שכבר נמצאים שם, עוד שתי חטיבות משוריינות. קבעתי, שכוחות אלה יעמדו תחת פיקודה של אוגדת רפול (האלוף איתן). תגויס האוגדה החדשה, שהוחל השנה בבנייתה, שמפקדה הוא דן לנר.” אוגדת מוסה פלד תגויס גם היא, זו מיועדת ללחימה במרכז. אלא שבשעה זו מדובר על מלחמה בצפון ובדרום – ולא בחזית הירדנית. אף שהאש טרם פרצה, שוקל דדו כבר עכשיו אפשרות שתצורף אל הכוחות שיילחמו בצפון, ולא לחזית הדרום, העיקרית, כפי שנדמה לאחרים. אם כך יוחלט, אומר ראש אג“א, האלוף נחמיה קין, תוכל האוגדה להיות מחר בצהריים בצפון. “הוריתי לאג”א לקבוע את תנועות כוחות המילואים, בסדר קדימויות זה: תחילה לפיקוד צפון, לאחר מכן אוגדות ברן ושרון לדרום. הערב, בפרוץ המלחמה, יהיו בדרום 300 טנקים. לאחר שיצטרפו שתי האוגדות, יהיו שם לרשותנו 950 טנקים. החטיבות היוצאות לצפון יסעו על שרשראות. הייתי רוצה שיגיעו כולם לחזית עד שעה חמש, היום, אבל זה לא יילך, כנראה.”

עד עכשיו, קצת אחרי עשר, כבר נקראו לגיוס קרוב ל־80 אלף איש. דדו מורה לגייס את כל יחידות השריון.

מחמת מחסור במובילי טנקים, לא יגיע פיקוד הדרום לסדר כוחות מלא – גם אם יתחילו לנוע הערב – אלא ביום ג'. כיוון שכך, יש לבנות את התכנון על שתי הנחות חלופיות: “שהלילה נצליח לבלום את האויב לגמרי בשתי החזיתות: שהלילה, או במשך יום מחר, יש לנו איזו חדירה פנימה, גם ברמה וגם בתעלה.” בכל מקרה, יעסקו כוחות היבשה ביום ראשון בעיקר בבלימה, ולא תתבצע כל מתקפת נגד, להוציא התקפות נגד מקומיות, במידה שיצטברו כוחות במשך הלילה.

הרמטכ"ל מכתיב נוהל קרב    🔗

כמו בדיון הראשון, בשעה 07:15, ביקש מאג“ם תכנונים אופרטיביים לפעולה עם הכוחות הסדירים בלבד, “בלי גיוסים”. עכשיו, בשעה 10:15, הוא מכתיב נוהל קרב, ובו הוראה לאלוף טל – סגן הרמטכ”ל וראש אג“ם – לקיים קד”ם בשעה 12:00, לראות מה עודנו מציאותי בתכנונים האופרטיביים הקיימים ומה טעון שינוי, “וזאת בשתי הנחות, שבמשך הלילה נצליח לבלום; שתהיינה לאויב הצלחות במשך הלילה. כמו כן קבעתי את סדר הפעולות של הפיקודים וחיל האוויר, והוא: שהלילה תתבצע בלימה עם פעילות אווירית במידת האפשר; ליום מחר – המשך בלימה בפיקודים ופעילות אווירית יזומה של חיל האוויר ליעדים הקבועים על ידינו; ורק בעדיפות שלישית – סיוע לכוחות היבשה, לפתרון בעיות חמורות, וזאת – תוך כדי ביצוע משימות חיל האוויר. ושוב קבעתי, שאני מעוניין לעבור להתקפות־נגד בימים ב' ו־ג'.”

דבריו אלה של דדו, שנאמרו שבועות ספורים לפני פטירתו, נשענים על התעתיק המלא של אותו דיון, שהיה מונח לפניו.²⁵ לשעה 16:00 ביקש לזמן דיון – שיתבסס על אותו קד“ם שיקדים ויקיים ראש אג”ם בשעה 12:00 – כדי לתכנן את הימים הבאים. הוא הזמין אליו את אלופי הפיקודים לשעת הצהריים, כדי לשמוע מפיהם מה הם עושים וכדי לסכם איתם איך לנהל את המלחמה למן הרגע שתיפתח האש ובמשך הלילה. מאותה שעה ואילך – “אצלי הלילה נגמר. אני רוצה להתפנות לניהול המלחמה של הימים א‘, ב’ ו־ג‘. ולזה אני צריך את הנתונים שתמציאו לי. עלי לדעת איזה כוח יעמוד לרשותי ביום א’, מה ביום ב' ומה ביום ג'.”

ואכן, בשעה 12:00 יתקיים אותו קד“ם, בהתאם לנוהל שהכתיב הרמטכ”ל, ובו יתאר האלוף טל מה אירע משעה שהוכרז מצב כוננות ג' אתמול, עם הגבלות חמורות של אי־גיוס מילואים. “הבוקר, בעקבות ידיעות שקיבלנו הלילה, התחיל התהליך, שבסופו – לפני כמה שעות – ניתן לנו אור ירוק לבנות את הכוחות של צה”ל." מטרת הקד"ם – להתחיל מיד בעבודת המטה, הקצאת הכוחות, לוח זמנים וסידורים אחרים הנוגעים רק לשלב אחד – שלב בלימה וספיגה.

טל ידגיש, כי המלחמה שתיפתח הערב, לא זו בלבד שלא אנחנו פותחים בה, אלא המצב, בכל הנוגע לכוחות המגויסים, הוא חסר תקדים. “יהיה עלינו לנהל קרב בלימה, במסגרת ספיגה רצינית של אש אויב, ואילו לתגבר את הכוחות הדלים לא ניתן יהיה אלא כעבור 48 שעות. יש להתרכז בבעיה הדוחקת ביותר, ולהיות מוכנים לגרוע ביותר: הפגזות ברמת הגולן עם מאות תותחים, עם ניסיון תקיפה ופריצה לרוחב החזית כולה, שיהיה מלווה עוצמות אש גדולות ביותר והפצצות אוויריות. כך גם בסיני – הפצצות והפגזות של כל המעוזים והמתקנים העורפיים. אנחנו הולכים למלחמה, בהתראה של 12 שעות, ובניגוד לתורה האומרת שהגיוס נעשה בלילה, אנחנו מגייסים ביום, מניחים שהכול נמצאים בבתיהם ודינו של יום הכיפורים הוא דינו של לילה…”²⁶

אבל כל זה – שעה מאוחר יותר. עודנו נמצאים ב“בור”, בקד“ם הרמטכ”ל.

שעה 11:00    🔗

שעה לאחר שהחל אותו דיון הנזכר לעיל, בהשתתפות ראשי האגפים, מפקד חיל האוויר וראש מחלקת מבצעים, נכנס שר הביטחון. “הפגישה עם שר הביטחון, גם בתוכנה וגם בכוונתה” – יאמר דדו כעבור זמן – “לא הייתה קד”ם, אלא פגישת עדכון. השיחה נפתחה במסירת מידע כללי ושאלות ותשובות, כדי להכניסו לתמונה."

תחילה מתאר האלוף זעירא את התפתחותה החזויה של ההתקפה המצרית, בהתאם למידע שהגיע לידיו בשעות האחרונות: ההתקפה המצרית תיפתח בהרעשה ארטילרית ובהפעלת מטוסים על מטרות בסיני, ולאחר מכן יוחל בצליחה. יוקמו חמישה או שישה גשרים, ורק על שלושה מהם – מול צירי המעברים, יצלחו ממש. בשלב הראשון ייעשה מאמץ לתפיסת שטח בעומק של עשרה ק"מ לערך. משיגיע הצבא המצרי לעומק זה, הקבוע בתוכנית, ינסה להחזיק מעמד ולהתבסס, וההמשך ייקבע בהתאם לתוצאות השלב הראשון. טילי קרקע אוויר – סאם 2, 3 ו־6 – יבטיחו הגנה מפני תקיפה מן האוויר. שארם א־שייח' תופצץ מן האוויר, ולאחר מכן יונחתו שם יחידות הקומנדו שינסו לכבוש את שארם.

בשעה שיתקפו המצרים, יפתח גם הצבא הסורי בהתקפה, וינסה לכבוש את רמת הגולן, או חלק מן הרמה. חיל האוויר הסורי יתקוף שלושה בסיסים של חיל האוויר הישראלי, בהם את רמת־דוד.

כאשר מתאר זעירא את כוונת המצרים לצלוח רק על שלושה מן הגשרים שיקימו, בעוד שהאחרים ישמשו להטעיה, שואל דיין: “האם גם אנחנו מקדמים את הטנקים לתעלה באותו זמן, או מחכים עד שנדע איפה הגשרים?”

דדו: “יהיו לנו למטה שלוש חטיבות. חטיבה אחת תהיה פרוסה, והיא פרוסה מראש…”

דיין: "כל חטיבה זה 100 טנקים בערך?

דדו: "כן, חטיבה אחת פרוסה בכל התעלה. בכל מקום יש לה טנקים, איפה שאנחנו ידועים ואיפה שאנחנו לא יודעים. שתי חטיבות יהיו מרוכזות. שתי החטיבות האלה ילכו לקראת – – – "

דיין: “וכל זה לקראת הערב?”

דדו: “עכשיו, מיד, כמו שמתחילה המלחמה…”

דיין: "אם המפקד יחשוב, שהוא יודע לאן לשלוח טנקים, אז הוא ישלח טנקים – – – "

דדו: "אז הוא ישלח טנקים – – – "

סוכם על היערכות “שובך יונים”    🔗

משיחה זו עולה לכאורה תמונה של היערכות כזאת: האוגדה מחזיקה חטיבה אחת לפנים, וזו פרוסה לכל אורך התעלה, ואילו שתי חטיבות מרוכזות מאחור. זו היערכות שונה מזו של “שובך יונים”, תוכנית המחייבת פריסת שתי חטיבות בין קו המים לציר הרוחב (מחלקות בקו המים; פלוגות בקו התעוזים; גדודים בציר הרוחב) וחטיבה אחת מאחור. כיוון שהתוכנית שהוחלט עליה למעשה בפיקוד דרום – זו שהגדירוה כ“שובך יונים קטן” – סטתה גם היא בצורה דומה מן התכנון המקורי, טענה ועדת אגרנט כלפי הרמטכ"ל, כי הואיל והוא “הסתפק בקבלת ידיעות חסרות בהירות אופרטיבית מאת אלוף פיקוד הדרום” לא הגיעו הכוחות לאותה מידה של כוננות ופריסה שאליה יכלו להגיע, ובפרוץ המלחמה לא היה כוח השריון בסיני “פרוס כראוי לא לפי התוכנית הקיימת ולא לפי איזו תוכנית מאולתרת ברורה, וכך זכה האויב ליתרון התחלתי.”

בשיחה לצורך כתיבת ספר זה, ניתח האלוף טל את דבריו של דדו בשיחה עם דיין כהוכחה, שאכן היה כאן שינוי מן הפריסה המתחייבת מ“שובך יונים” המקורי:

“דדו מציג, שחטיבה אחת קדימה, שתי חטיבות מאחור. וכשדיין שואל: למה? – מסביר דדו את האידיאולוגיה, שקודם הוא רוצה לראות איפה עושים המצרים את המאמץ, איפה הם שמים גשרים. לשם ינחית את הכוח… אני לא יודע מי יזם את זה: האם הייתה זו הצעה של גונן, שדדו אישר, או האם היה זה רעיון של דדו? זה גם לא חשוב, לדעתי. חשוב, שהרמטכ”ל ידע שזו הפריסה, בירך עליה, הסביר אותה אידיאולוגית לשר הביטחון… יחד עם זה אני אומר, ואתה רשאי לצטט אותי: אני חושב שזו הייתה פריסה נכונה. לא צריך להתבייש בה. לפי דעתי, בעניין זה ועדת אגרנט טועה."²⁷

דדו עצמו טען, שלא היו דברים מעולם. בהזדמנויות שונות חזר וטען, הן בכנס פיקוד דרום מיד לאחר המלחמה והן מאוחר יותר, כי גם בשיחה שהייתה בצהריים בינו לבין גונן “מוסכם ומסוכם, שפיקוד דרום נערך היערכות של שובך יונים, ושובך יונים – זה שובך יונים… אני לא מכיר בשלב ההוא את הטרמינולוגיה של שובך יונים ‘קטן’ או ‘גדול’. אני יודע בצהריים, שאנחנו הולכים לקבל את פני האויב בהיערכות של שובך יונים…”²⁸

את דבריו באותה שיחה, בשעה 11:00, עם שר הביטחון, הוא מסביר כך: לפני ההיערכות החדשה, מלכתחילה, פרוסה חטיבה אחת לכל אורך התעלה. כאשר הוא אומר, כי “שתי חטיבות יהיו מרוכזות ומוכנות להחלטת המפקד לשלוח טנקים,” “שהחטיבות אומנם ינועו קדימה כחטיבות, הן ייערכו לפי ‘שובך יונים’ – אבל היות והן נעות כחטיבות מרוכזות, זה מאפשר למפקד גמישות בהפעלתן.”

אותה שיחה, מוסיף ואומר דדו, מתנהלת בשעה 11:00, ו“אין פה לא תיאורו ולא פירוטו של תכנון אופרטיבי, וזו בהחלט אינה הוכחה לא לקיומו של תכנון אופרטיבי מסוים ולא לאי־קיומו – זה שבדיעבד תפסה אותנו המלחמה עם שתי חטיבות מרוכזות מאחור ורחוק מהתעלה, זה אינו תוצאה של איזשהו תכנון של מישהו, כי אם תוצאה של התקפת האויב ב־14:00, שתפסה את החטיבות ההן בראשית תנועתן.”²⁹

“מתי ישוחררו כל המילואים?”    🔗

אכן, השעה היא אחת־עשרה, והאפשרות שכל התכונה הזאת תתברר כאזעקת שווא עודנה מעסיקה את דיין והוא שואל:

“ואם לא יפתחו הערבים באש – מתי ישוחררו כל המילואים?”

“אם העניין לא יידחה ביום יומיים, אלא יבוטל ממש – נשלח את המילואים הביתה,” משיב דדו.

“תהליך שחרורם עלול להימשך שלושה עד ארבעה ימים,” מוסיף טליק.

“אך מה יקרה אם במוצאי יום הכיפורים, בחצות, יתברר שאין מלחמה,” חוזר ומקשה דיין.

“שחרורם של אנשי המילואים יבוא לפני שיחלפו 48 שעות,” אומר דדו.

דיין: “מאה אלף איש יסתובבו יום שלם לפני שיישלחו הביתה?”

דדו: “הם לא רק יסתובבו – אלא גם ירדו לחזית. אם יתברר שאין מלחמה, נשחרר אותם בתוך 48 שעות.”

בדו־שיח זה, פחות משלוש שעות לפני פרוץ האש, ראה דדו גם כעבור שנתיים, ביטוי מובהק ביותר להבדל ששרר אותו בוקר בינו לבין שר הביטחון. בעוד שהוא פעל מתוך ודאות שזו מלחמה, הוסיף דיין לקוות, שגם הפעם יחזור בו סאדאת מן האיום במלחמה.³⁰

בחלקו האחרון של הדיון, סוקר הרמטכ"ל באופן כללי את שלושת התכנונים ההתקפיים בפיקוד דרום, “אם כי אני מוסיף, שלמתקפה גדולה, חציית התעלה, נצטרך לימים אחדים, ומספרם מותנה במידת השתבשות כוחותינו בקרב ההגנה.” אין בשיחה פירוטים מדויקים של היערכות הכוחות בצפון ובדרום, אלא מתן מושג כללי על המלחמה וניהולה, והיא מסתיימת בשעה 11:45.

שעה 12:20    🔗

האלוף גונן שב אל המטכ“ל, כמוסכם מראש איתו ועם חופי, שכן דדו “רוצה להיות מתואם איתם לפני שמתחילה המלחמה.” דדו עולה מן ה”בור" ושב ללשכתו.

בבוקר, עוד לפני צאתו את המטה הכללי, התקשר גונן עם מפקד האוגדה, אלברט, הורה לו “להיכנס לקראת השעה 17:00 לשובך יונים ולספיגה, כדי לא להראות עירנות ולא לפתח אסקלציה.” אלברט ביקש להקדים את הכניסה לשעה 16:00, וגונן הסכים לכך. השיקול שלא להיכנס למצב “שובך יונים” אלא בשעה מאוחרת זו – השיב גונן לשאלת אחד האלופים בכנס מפקדים בראשית פברואר 1974 – היה שלו עצמו. באחד הדרגים, בין אלוף הפיקוד למפקדי החטיבות, נולד כבר קודם, ולכל המאוחר ב־5 באוקטובר בערב, מושג חדש – “שובך יונים קטן”, להבדיל מהתוכנית הידועה, שעכשיו כונתה משום מה “שובך יונים מורחב”. נראה, שרעיון זה קשור לתפיסה, שיש לפתוח בהקדם האפשרי במתקפת נגד: כבר בליל יום הכיפורים תוכננה במפקדת האוגדה של אלברט האפשרות, שחטיבת אמנון לבדה תהיה פרוסה בהגנה, חטיבת דן שומרון תנוע במהירות צפונה כדי לבצע את תוכנית הצליחה המצומצמת “צפניה”, ואילו חטיבת גבי תישאר מאחור כעתודה. אם תצליח “צפניה”, תצטרף גם חטיבה זו למתקפה, כ“ניצול הצלחה”, ותשתתף בביצוע התוכנית השנייה, הרחבה יותר, “בן חיל”.

אם כך ואם כך, בקבוצת הפקודות שנתקיימה באוגדה בשבת, בשעה תשע בבוקר לערך, הייתה הפקודה למפקדי החטיבות להיערך ל“שובך יונים קטן”.

כל זה, יטען דדו, לא נרמז כלל בדיון שקיים עם אלוף הפיקוד בשעה 12:20. מעט לפני כן העבירו משקיפי האו"ם ברשת שלהם את אות הצופן, שפירושו פתיחה מיידית באש ארטילרית – “ספשל צ’ק טיים”. גונן מוסר על כך לדדו, שסיפר על דיון זה.

“יצאתי מתוך הנחה, שהכוחות נעים קדימה – להיערכות שובך יונים”    🔗

“עברנו בקצרה על תוכנית ההיערכות, ובתום השיחה היה ברור לי, כי פיקוד דרום אכן יהיה ערוך ב’שובך יונים'.”

באותה שיחה מנסה הרמטכ“ל “להגיע איתו למחשבה משותפת – איך תיראה המלחמה בשלושת הימים הקרובים, כי אני לא יודע אם נתראה ונדבר הרבה בטלפונים.” רישום מאותה שיחה לא נשתמר, ודדו שיחזרה לאחר זמן. רישומים וסטנוגרמות מלאות נערכים רק בדיונים המתנהלים ב”בור“, לא כן בשיחות המרובות בלשכה. כשם שלא העלה על דעתו, שהוכנס שינוי ב”שובך יונים", כך לא שיער, שניתנה הוראה לא להזיז כוחות אלא סמוך למועד המשוער של הפתיחה באש:

"יצאתי מתוך הנחה, שהכוחות נעים קדימה, ייקח כמה זמן שייקח – שעד שעת ה’שין' יהיה הכול ערוך. את השיקול לדחות את תנועת הכוחות כדי שהמצרים לא יבחינו בה – לא העלה בפני. זו שיחה שניהל עם אלברט, ואני לא ידעתי עליה. איתו סיכם לוח זמנים לתנועה.

“אי־כניסתי לפרטים אלה נובעת מניסיוני ומגישה מאוד עקרונית שלי: ניסיוני כאלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים. אז – להיערכות הייתי אחראי אני; את הבדיקות ערכתי אני, הרמטכ”ל לא בא לבדוק לי את ההיערכות – הוא ידע את התוכנית הכללית – אבל היסעים, פריסה, תפיסת עמדות, מועדים, כל זה היה אז באחריותי, ואני חשבתי כי זו אחריותו של אלוף פיקוד. גישתי, שמפקד בדרג יותר בכיר צריך לחשוב על מהלך אחד קדימה, ובשיחתי עם אלוף הפיקוד סברתי, כי מה שיקרה בחמש השעות הקרובות אינו עוד בשליטתי: הפקודות ניתנו, המח“טים בנסיעה, על אותה היערכות שמתבצעת ברגע זה שוב אינני יכול להשפיע – – – אלא אם היה גונן מעלה בפני איזו בעיה שנתקל בה תוך כדי ביצוע ההיערכות והוא צריך את הכרעתי או את עזרתי. אילו נתקלתי אני בבעיה בפריסה – – – הייתי מצלצל אל הרמטכ”ל. אילו הייתה לי שאלה להכרעה, הייתי מצלצל – – – כיוון שלא עורר שאלות, לא חשבתי, כי כרמטכ“ל יש לי מה לעשות בהיערכות. וכי מה אומר לו? יש לך תוכנית היערכות, האויב אינו מפריע לך, הכוחות בידיך – היערך! כך נהגתי גם עם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי. בשיחתי זו עם גונן אני עוסק במה שיקרה הלילה, מחר בבוקר, ביום שני, בניהול המלחמה. אני מחליף איתו דעות – באיזה מקרה נעשה מה – כדי שפשוט יהיה לנו רקע משותף לקבלת החלטות תוך כדי קרב.”³¹

שעה 13:15    🔗

דיון עם מפקד חיל הים, האלוף בני תלם. מאשר תקיפות של סטי"לים על מתקנים בחוף הסורי ועל יעדים בחוף מפרץ סואץ. למכלית המתקרבת לבאב אל מנדאב, ניתנת הוראה לחזור על עקביה. מאשר תכנון של התקפה על מפקדת הצי הסורי. מאשר תוכניות לפעולות אפשריות של הקומנדו הימי.

הרמטכ“ל מקיים שיחה קצרה עם דובר צה”ל, פנחס להב, ומעבד יחד איתו נוסחים לשתי הודעות חלופיות: האחת, למקרה שתיפתח האש; השנייה, למקרה שלא תיפתח האש. מאשר שיגורם של כתבי העיתונות הזרה לאזורים שונים בחזית כדי שיוכלו לדווח במישרים מי הוא שפתח ראשון באש.

שעה 13:30    🔗

האלוף חופי מגיע מן הצפון אל הפגישה השנייה. את השעות מאז פגישת הבוקר, הוא אומר, “עשיתי בהשלמת פקודות שונות, ותוך כדי כך קיבלנו את האישור לגיוס. זה היה לערך בשעה 09:30. נקראתי שוב למטכ”ל בשתים־עשרה. דדו בדק איתי את התוכניות, את תהליך הגיוס.“³² דדו עצמו מתאר כך את השיחה עם אלוף פיקוד הצפון: “שוב – לא עסקתי איתו כלל בבעיות היערכותם של הכוחות, אלא תידרכתי אותו למלחמה: בלימה באופן הטוב יותר, תוך חיסכון באבדות ואפשרויות הפעלת חיל האוויר למחרת; סיוע אווירי לכוחות; תגבור כוחות במרוצת יום מחר; רעיונות מבצעיים שונים – כלומר, גם איתו דיברתי על כל התכנונים ההתקפיים לקראת יום ראשון, יום שני. – – – נאמר, כי בשלב הראשון עסק הרמטכ”ל יותר מדי בתכנונים התקפיים, ואילו אני סבור, שהרמטכ”ל עשה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בכל הנוגע למתרחש בשטח בשעות הקרובות – תרומתי אפסית, אם בכלל אפשרית, ולעומת זאת – אין מישהו אחר שיכול לעסוק במחשבה על המהלכים הבאים חוץ מן הרמטכ“ל…”³³

בגמר הדיון הקצר שב חופי וטס לצפון. מצטרף אליו, במסוק, האלוף במילואים מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר עד מחצית מאי 73'. הוא יימצא לימינו של אלוף הפיקוד וינהל את פעילות חיל האוויר בחזית הצפון. הם רצו להגיע אל החפ"ק ברמת הגולן עד שעה שלוש, משום שהניחו כי הפעילות המלחמתית – לפחות האווירית – תתחיל באור יום, בשעה ארבע. בעודם במסוק, מעל למחניים, נפתחה האש לאורך החזית הסורית. השעה – 13:55.

האלוף גונן הגיע גם הוא למפקדת פיקוד הדרום בשעה 13:50. לאחר שנקלט הצופן ששידרו משקיפי האו“ם – “ספשל צ’ק טיים” – ניתנה פקודה להיכנס ל”כוננות ספיגה" של הפגזות ארטילריות לאורך קו התעלה. עכשיו מבקש גונן להתקשר עם אלברט, מפקד האוגדה ונאמר לו שהוא נמצא בסיור. הקשר בין השניים נוצר בשעה 14:03. אומר גונן לאלברט: אני חושב שצריך להזיז כבר את החטיבות קדימה. משיב אלברט: ודאי שצריך. מפציצים את רפידים.

שעה 13:55    🔗

הרמטכ"ל מקבל הודעה ממפקד חיל האוויר, כי מסוריה המריאה רביעיית מטוסי “סוחוי”, ובו בזמן על מטוסים הממריאים ממצרים. “מפקד חיל האוויר מודיע לי, כי הוא מזניק מטוסים להגנת שמי המדינה. מתחילים להצטבר דיווחים, כי כוחות אויב יתחילו לתקוף אותנו בתעלה וברמה.”³⁴

מלחמת יום הכיפורים נפתחה, וההפתעה כפולה – גם עצם המלחמה שנהפכה לוודאות רק בשחר יום הכיפורים, וגם השעה. מאוחר יותר יתגלה אומנם, כי ההחלטה להקדים את ההתקפה בשעות אחדות נפלה רק ימים אחדים קודם, כמין פשרה בין חיל האוויר המצרי, התוקף ממערב למזרח, לבין חיל האוויר הסורי התוקף ממזרח למערב, אבל ללוחמים אין מועילים ההסברים. ההפתעה מוחלטת. יחסי הכוחות – חמורים ביותר.

בחזית הסורית נפתחת בשעה 13:55 תקיפה אווירית של מחנות ומתקנים והרעשה ארטילרית כבדה לאורך הקו כולו, ומתחילה תנועת דיביזיות החי“ר: כל חטיבת חי”ר מקדמת בגזרתה כוח־סער מיוחד למעבר תעלת הנ.ט., ובעקבותיו גדוד טנקים וכשני גדודי חי"ר.

עוצמת הצבאות התוקפים בשעת הפתיחה באש    🔗

בקו מחזיקים הסורים שלוש דיביזיות חי"ר מוגברות, ועוד שתי דיביזיות שריון בעתודה. בדרג האופרטיבי הראשון יש להם כ־1,000 טנקים, ועוד כ־400 טנקים בעתודה. לאורך החזית ערוכות 155 סוללות של תותחים ומרגמות כבדות. בין הקו הסגול לדמשק יש 31 סוללות טילים נגד־מטוסיים. לרשות סוריה עומדים בסך הכול 2,000 טנקים, בהם 1,700 בסדר הכוחות הפעיל, וכ־1,250 קני־ארטילריה.

מולם, בקו, ב־11 מוצבים, יחידות המונות 16 לוחמים כל אחת, שני גדודי שריון של חטיבה אחת פרוסים לאורך החזית כולה, ועוד חטיבה בעתודה, ובסך הכול 177 טנקים, וכן 11 סוללות ארטילריה.

בחזית התעלה מרוכז עיקר עוצמתו של הצבא המצרי – 5 דיביזיות חי"ר; 2 דיביזיות משוריינות; 2 דיביזיות ממוכנות; כוחות קומנדו. צבא זה כולל 1,700 מתוך 2,200 הטנקים של מצרים; כ־2,000 קני תותח לסוגיהם; 600 מערכות טילים נגד טנקים; סוללות טילי נ.מ. לסוגיהן; ציוד צליחה רב; חיל אוויר, שיפעיל מיד מטוסי תקיפה ויירוט ומסוקים.

מולו, ב־30 המעוזים, יהיו אותם מאות ספורות, כמצוין למעלה, בהם אנשי מילואים מבוגרים. לאורך חזית של כ־160 ק“מ, במקום 24 הטנקים הצריכים להימצא – בהתאם ל”שובך יונים" – בשמונה ריכוזים מחלקתיים, מבודפשט ועד למזח, נמצאים 3 בלבד, ב“אורקל”. כך בקו המים. בקו התעוזים ובקו הרוחב, בריכוזים פלוגתיים וגדודיים, צריכים להיות כשני שלישים מ־300 הטנקים של האוגדה. למעשה פזורים, בשלוש הגזרות, הטנקים של חטיבה אחת, 91 מספרם הכולל – בין התעלה לבין כביש הרוחב, מבאלוזה עד למיתלה. אלוש, מפקד הגזרה הצפונית, מקבל בשעה 13:22 פקודה לא להזיז טנקים לפני 16:00. יש בקו 7 סוללות ארטילריה וכוחות חרמ"ש קטנים ופזורים. שתי החטיבות האחרות – של דן שומרון ושל גבי – נמצאות אותה שעה בתנועה.

יתאר את הדקות הראשונות של המלחמה מפקד גדוד המילואים הירושלמי שבמעוזים, סא"ל עמיר. את הדברים הקלטתי מפיו בבאלוזה, כעבור ימים ספורים:

"ההתראה המעשית ניתנה לנו בשעה 12:00. נמסר לנו, כי ב־18:00 תתחיל אש ארטילרית, ואולי אש טנקים, לאורך הקו. עשיתי שיקול מהיר – האם אספיק לרוץ בג’יפ לאורך כל המוצבים? למעשה, כבר עליתי על הג’יפ, אלא שדווקא אז התקלקל. רצתי לטלפון. הספקתי להתקשר עם כל המוצבים ולתדרכם. קבעתי, כי ב־17:00 יימצאו הכול בכוננות מרבית לתחילת המלחמה. עוד אני מסיים את התדרוכים, והנה אני מקבל פקודה – בשעה 14:30, אם אינני טועה – את מילת הצופן ‘שובך יונים’, להיכנס מיד למערך מלחמה. עוד אנו חושבים איך לארגן את הדברים באורח מיידי, והטנקים מתחילים לרוץ כדי לחבור עם המעוזים – נפתחה המלחמה בהפצצה אווירית על בסיסים עורפיים ועל חלק מהמוצבים, וכן נפתחה הנחתה ארטילרית רבת עוצמה על כל המוצבים, בלי יוצא מן הכלל…³⁵

שעה 14:15    🔗

מגיע אל הרמטכ"ל דיווח, שסירות ומסוקים חוצים את תעלת סואץ.

בפיקוד הדרום מצטיירת באותה שעה תמונה של צליחות – מדרום לקנטרה, בין “מילאנו” ל“מפרקת”; צפונית לגשר הפירדאן; צליחת טנקים ב“חזיון”; דרומית לשם; מצפון לאגם המר הגדול.

שעה 14:26    🔗

האלוף טל מדווח לרמטכ“ל על המצב המצטייר מן הדיווחים הראשונים. לאורך הקו כולו מונחתת אש ארטילרית, וכן מותקפים המוצבים מן האוויר ובאש נק”ל. הופצץ השדה ברפידים, יש הפצצות והפגזות בביר־תמדה, באזור טסה, באלוזה, בודפשט ומפצח.

רק עכשיו הוברר, שלא היה יסוד לידיעה, ששעת ה“שין” לפתיחת האש היא 18:00. המחשבה על מכת מנע שייכת כבר לעבר. “ידעתי, כי מגיעה שעה, שבה צריך חיל האוויר להתארגן במהירות להגנה על שמי המדינה.” כבר בשעה מוקדמת יותר הוסכם בין הרמטכ"ל למפקד חיל האוויר שמטוסים יימצאו כל הזמן באוויר, ואכן, עכשיו מודיעו האלוף פלד, שמטוסי החיל כבר סוככים על שמי המדינה.

עתה, מאוחר מדי, מודיע שר הביטחון לרמטכ"ל, כי “יש אישור לתקוף כל מטרה,” בתנאי שהדבר לא ייעשה על חשבון ההגנה על שמי המדינה. בשלב הפתיחה החמור של המלחמה, לא ניתן היה לממש את התקוות הגדולות שדווקא בנסיבות כאלה יתחיל חיל האוויר להחזיר “את הדיבידנדות”.

שעה 15:05    🔗

הרמטכ"ל מורה לחיל האוויר לפעול נגד ריכוזי האויב בכל מקום שהדבר ניתן, ולהבטיח סיוע מרבי למעוז המבודד שבאזור הביצות, בצפון קו התעלה – “בודפשט”.

שעה 15:53    🔗

מגיע דיווח ראשון על הפלת מטוסי האויב – 19 מטוסים. יחד עם זה, ידיעה על שני מטוסים שלנו, שנפגעו ברמת־הגולן.

שעה 16:03    🔗

מטוסים מצריים הצליחו לחדור לעומק סיני. נפגע מסלול ברפידים. תקפו את אופירה, ואף שנפגעו 3 מטוסים על ידי נשק נגד־מטוסי, הוצאה כנראה תחנת המכ"ם מכלל שימוש. פצצות נפלו באום־חשיבה ובמקומות אחרים.

עם מפקד חיל האוויר דן הרמטכ"ל במבצעי החיל מחר, יום ראשון. אותו קו מחשבה, העתיד להנחותו בימים הקרובים ולהביא לאחת מאותן “החלטות גדולות” – אלה שהשפיעו על מהלך המלחמה כולה – מסתמן כאן בפעם הראשונה.

ההחלטה היא: מחר בבוקר יתרכז חיל האוויר בתקיפת סוללות טילי הנ.מ. ושדות התעופה בסוריה, ורק אחר הצהריים יתפנה לחיל האוויר המצרי. כנגד זה תושט היום – בשעה האחרונה של אור שנותרה עדיין – עזרה מרבית לפיקוד דרום על ידי תקיפת ריכוזי אויב. כך ייעשה גם מחר: עדיפות בסיוע לכוחות היבשה תינתן לפיקוד דרום.

לעצם הדבר, יתברר מחר בבוקר, כי אותן החלטות טעונות שינוי, שכן תלך ותחריף הדילמה המרכזית: היכן לרכז את המאמץ המרבי בשלב ראשון זה של המלחמה שתפסה אותנו לא ערוכים ולא מגויסים – בחזית המצרית, כפי שנדמה, או בחזית הסורית? בשאלה זו תיפול בבוקר אחד מאותן החלטות גדולות.

שעה 16:27    🔗

עם פרוץ המלחמה, עבר ניהולה אל מוצב הפיקוד העליון, עמוק מתחת לפני הקרקע, אל ה“בור”. עכשיו רוחש לבירינט ענק זה פעילות: לכאן זורם בלי הרף חומר מן הפיקודים, מן הזרועות, כאן משתדלים להרכיב תמונה ברורה ככל האפשר מן ההתרחשויות החמורות, ומכאן יוצאות הפקודות וההנחיות. המפקדים של הזרועות וקציני החילות הראשיים פועלים עכשיו כעוזרים ראשיים של המטה הכללי, הם וראשי האגפים וקציני מטה בכירים נוספים. ההפתעה – והתדהמה – מביאים לכאן גם מפקדים בכירים במילואים, שאין להם תפקיד קבוע מראש לעת מלחמה, רמטכ"לים ואלופים. בהדרגה ישתלבו רובם בתפקידים שונים. עכשיו מהווה התדהמה סימן היכר, וקשה מאוד להתארגן לתוך המציאות החדשה, שנראתה עד אתמול – ולרבים עד הירייה הראשונה – כסבירות “פחות מנמוכה” או “קרובה לאפס”.

חדרו של הרמטכ“ל ב”בור" צר למדי, מלבני, חסר חלונות, ממוזג, ואילו ישב בו לבדו, או עם קומץ אנשים – ניתן היה לעבוד בו. אולם עד מהרה ייטה הכול להתנקז לשולחנו של דדו, שחרף “מצב הלחץ” העליון שנקלע לתוכו, יהיה עליו להפגין יומם ולילה קור רוח, ריסון עצמי מרבי, ומעל לכול – לפעול בתוך המהומה המתמדת הזאת, מוקף בכל אותם האנשים “החשובים מאוד”, שנוכחותם מכבידה – לא רק נפשית, כי אם פיסית, פשוטו כמשמעו. בחדר זה, שהאוויר המוזרם לתוכו דחוס, ספוג עשן, ובו פעל דדו שעה אחר שעה, יום אחר יום, בעומס בלתי נפסק של החלטות קשות, לעתים גורליות, וכפי שהעידו רבים – בתחושה של בדידות, שלא נתן לה ביטוי חיצוני, אבל היא תלך ותעמיק בימים הבאים.

בשעה זו, למשל, עושה דדו הפוגה קצרה, ובין הידיעות הרעות, הזורמות בזו אחר זו, הוא מעדכן את שני חבריו הוותיקים, מי שקדמו לו בכהונת הרמטכ"ל, יצחק רבין וחיים בר־לב. רבין סיים את כהונתו בוושינגטון, ואף כי נראה שיצורף אל הממשלה אשר תוקם לאחר הבחירות (האם יתקיימו בחירות?) – מרחף סימן שאלה על עתידו הפוליטי. בר־לב הוא שר המסחר והתעשייה. בשעה זו אין איש מעלה בוודאי על הדעת לאן יטלטל מהלך המאורעות את המדינה. הכול נתונים עדיין בתוך מושגי העבר, אשר נשתנה לפני שעתיים.

העבר הוא גם כל הדרך הארוכה, יותר משלושים ושתיים שנה מיום שהגיע, כנער, לקיבוץ שער־העמקים, עשרים ושבע שנים מאז שהתנדב לפלמ"ח. רבים מן המפקדים שיימצא איתם עכשיו במגע מוכָּרים לו מן התחנות הקודמות בדרכו – חברים, עמיתים, פקודים. במלחמה זו יילחמו הפעם, בתוך תוכה של האש, רבים מדור הבנים – בהם בניהם של מפקדים בשירות פעיל, החל באלופי המטה הכללי וכלה באנשי המילואים.

שעה 16:37    🔗

מגיעים דיווחים על מעוזים ראשונים שנפלו – וכעבור זמן קצר, הכחשות. נפלו – “מפרקת”, “לחצנית”, וכן המעוז שהיה בלתי מאויש, “מילאנו א'”.

שעה 16:45    🔗

קצין חי“ר וצנחנים ראשי הוא תת אלוף עמנואל (מאנו) שקד. אתמול עמד לצאת לחופשה, ובצהריים דיווח לאלוף טל, כי בדיון אג”ם ביום ראשון הקרוב ישתתף במקומו סגנו. טל הוכה בתדהמה: היום?! – רק כך שמע, לדבריו, כי הוכרז מצב כוננות ג'. לחופשה לא יצא, והבוקר, בשש, הוזעק אל ה“בור”. עם זאת, הוסיף לדבוק בהערכה, שאין צפויה מלחמה. “גם אז לא נאמר לי, כי יש ידיעה חד־משמעית על מלחמה, וכך עד שעה שתיים – כאשר פרצה.” כקחצ“ר הוא גם ראש המפקדה למבצעים משולבים ולמבצעים מיוחדים, ובימי המלחמה ישמש כיועצו של הרמטכ”ל בנושאים אלה. בניגוד לתקופת העבודה המשותפת בפיקוד הצפון ובפשיטות הנועזות של ראשית השנה, יהיה מבצע מסוים שתוכנן ולא יצא אל הפועל, ראשון בשורה של תסכולים בימים הבאים.³⁶

שעה 17:00    🔗

האלוף חופי מדווח מן הצפון: המצב בחרמון אינו ברור. אין קשר עם המוצב.

אל החפ“ק שלו ברמת הגולן הגיע חופי בשעה ארבע. קודם לכן כבר הורה קצין האג”ם שלו לחטיבת יאנוש לנוע לעבר פיתחת קונייטרה. עד עכשיו אין לפיקוד תמונה ברורה על הנעשה בשטח, אך הולך ומתברר, שאין מדובר ב“יום קרב”, כי אם במלחמה גדולה. לפי שעה לא היה לסורים אלא הישג אחד – בחרמון, בשום מקום אחר לא חצו את הקו. רק ברדת החשיכה, מאוחר יותר, יתגלה כי הסורים מנסים לפרוץ לכל רוחב הגזרה, אך לחצם הכבד של הסורים הוא בדרום.

בעקבות דיווחו של אלוף הפיקוד, מודיע דדו לאג“ם, כי הוא “מאשר העברת חי”ר במסוקים לתגבור הכוח שעל החרמון, ואם נפל המוצב – לשוב ולכבוש אותו בלילה בהתקפת־נגד מיידית. בעקבות ידיעות על חדירת אויב לתך קונייטרה – הוריתי להקצות חי”ר לפיקוד צפון לשם טיהור העיירה מכוחות סוריים."

הידיעות מקו בר־לב רעות מאוד. גונן שב ומוסר על נפילת “לחצנית”, “מפרקת” ו“מילאנו א'” הריק, אך אינו בטוח במהימנות הדיווחים. ב“אורקל” מנהלים אנשי המעוז מלחמה. מצבו של “בודפשט” מניח את הדעת.

בתוך כך נקרא דדו לדווח לממשלה, שחבריה מכונסים באולם הישיבות שבבניין ראש הממשלה שבקריה. דדו חשש לצאת את ה“בור”, ולו רק לשעה קלה, בשל הידיעות הבאות דחופות, וביקש את עוזרו החדש, האלוף זאבי, ללכת במקומו. גנדי “לא היה מוכן וביקש שאבוא גם אני. הלכנו לשם. הם היו מאוד נרעשים. דיווחנו להם בקצרה על המצב.”³⁷

שעה 17:20    🔗

התייעצות בהשתתפות סגנו ומפקד חיל האוויר. “טליק סבור, שהמצב חמור – ובמיוחד בדרום, שכן המצרים חצו את התעלה ושם אין לנו מספיק כוח. הוא מציע, שהמאמץ העיקרי של חיל האוויר, גם היום וגם מחר, יהיה נגד המצרים. עמדה זו תאפיין את טליק גם באותו יום, גם בדיונים מאוחרים יותר. בני פלד, לעומתו, רואה בצפון סכנה גדולה יותר ומעדיף לתקוף מחר את חיל האוויר הסורי. אני מכיר ברגישות החזית הסורית ורמת הגולן ובקרבת האויב למרכזים חיוניים שלנו – ההתפתחויות אינן ברורות די עדיין, ולדעתי אין למהר במתן העדיפות לחזית המצרית. לפיכך אני דוחה את ההחלטה בנושא זה לשעה 21:00…”³⁸

לשר הביטחון מדווח דדו באותה שעה על הלחץ בחרמון ועל הוראותיו לשגר לשם תגבורת. “בשלב זה לא היה המצב ברמת הגולן חמור, וכך דיווחתי לשר הביטחון. הדיווח של אמ”ן היה, שמדובר בחדירתם של 6 גדודי טנקים מתוגברים – 240 טנקים – וכי אינם מהווים מאמץ מרוכז. היה זה אותו גל סורי ראשון, שלא היו לו עדיין הצלחות גדולות, ולכן שררה במטכ“ל ההרגשה, שברמת הגולן המצב אינו חמור.” זאת ועוד, בשעה 17:40 מודיע חופי, כי “הדבר הקריטי היחיד ברמת הגולן הוא מוצב החרמון. כל המוצבים האחרים החזיקו מעמד והצלחות האויב היו מוגבלות. ואכן, בדיעבד מתברר כי המוצבים החזיקו מעמד עד הסוף. להוציא את מוצב החרמון – לא נפל אפילו מוצב אחד.”

הערכת הרמטכ"ל שלקראת בוקר יום ראשון לא יהיה המצב ברמה חמור, נשענה על ההנחה, כי “במשך הלילה ישפר אומנם האויב את הישגי הדרג הראשון וינסה לתקוף באופן מסיבי החל בשעות הבוקר, אבל גם אנו נוכל לרכז יותר כוחות בהגנה ולחצות את הקווים. רק בשתיים־שלוש לפנות בוקר התחילה להתברר חומרת המצב שם, בעקבות גלי התקפה רציניים יותר במחצית השנייה של הלילה, וכן בבוקר. וכך יצא, שכוחותינו הנוספים, אשר נעו לעבר רמת הגולן, לא באו לחזק קו הגנה המחזיק מעמד – אלא במקומות אחדים בלבד. בדרום הרמה כבר נתקלו בכוחות אויב שחדרו פנימה.”³⁹

שעה 17:30    🔗

ברדת הערב על אותו יום כיפור ועל השעות הראשונות של המלחמה, מצטיירת תמונה זו לעיני ראש המטה הכללי:

“יש מטוסי אויב מעל לתל־אביב. הגיוס מתנהל בסדר. יש מעט דיווחים על אבדות. בפיקוד הדרום המצב עודנו מעורפל ומתקבלים דיווחים סותרים. על ‘מפרקת’ אומרים, כי הוא נפל – ושבים ומודיעים, שהמעוז בידינו. מדווחים על קרב ב’מילאנו ב', למרות שכבר דווח על נפילתו. במצר הגידי חדרו המצרים לעומק 10 ק”מ, ודן שומרון – עם שני גדודי טנקים – יצר מגע ונלחם בהם. מגיעה ידיעה, כי הדיביזיה המצרית המשוריינת מס' 4 עומדת לחצות את התעלה לפני המועד הצפוי על פי הדוקטרינה."⁴⁰ ידיעה זו תהיה ראשונה בשורת ידיעות על חציית הדיביזיות המשוריינות. התמונה עודנה מעורפלת.

מתקשר שר הביטחון. כאמור, במוצב הפיקוד העליון, נראה בשעה זו המצב ברמת הגולן טוב בהרבה מזה השורר בחזית התעלה. ולכן מחווה דיין את דעתו, כי לפי איך שנראים הדברים עכשיו, ואם אכן יתייצב המצב בצפון, “המאמץ יהיה מול מצרים.”

שעה 17:55    🔗

דדו מתקשר עם גונן, מנחה אותו לקראת הצפוי בבוקר. הוא מזהירו שלא לפזר את הכוחות ולא להסתבך ב“יותר מדי מאמצים”. את השריון של הפיקוד שיעלה על 270 טנקים – אומר דדו לגונן – עליו לרכז ולארגן ב“ארבעה מאמצים חטיבתיים”. הוא גם מנחה אותו בעניין המעוזים – “אפשר לפנות מעוזים שאינם נמצאים מול מאמצי האויב ואינם משתלבים בקרב נגד מאמצים אלה.”

מגיעות גם ידיעות טובות: שמונה מסוקים מצריים עם אנשי קומנדו הופלו באזור ראס־סודאר. קצת מאוחר יותר נמסר על טיבוע נושאי גייסות אמפיביים באגם המר על ידי מטוסי חיל האוויר.

שעה 18:35    🔗

לישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת משגר הרמטכ“ל את האיש העתיד להתגלות כמסביר האמין ביותר במלחמת יום הכיפורים – את האלוף במילואים אהרן יריב. אהרל’ה – בפי כול – עמד עשר שנים בראש אמ”ן, קנה לעצמו שם. לאחר פרישתו נתמנה יועץ לראש הממשלה למלחמה בטרור, ועמד להצטרף לכנסת הבאה – אולי גם לממשלה. הוא ייצג היטב את הרמטכ“ל, ובתוך כמה ימים יקבל עליו, בפועל, את האחריות לענייני הסברה ודוברות של צה”ל.

דדו מקיים אותה שעה קד“ם רמטכ”ל. זהו דיון ראשון הבא להעריך את מה שאירע בשעות הראשונות, עד לחשיכה, ולהתוות את קווי הפעולה למחר.

הערכות ראשונות    🔗

על התמונה המודיעינית שניתנה באותו דיון לגבי פעילות הצבא המצרי, אמר דדו לאחר זמן: “מה שידעו לא היה נכון, ומה שהיה נכון לא ידעו לומר לי באותו שלב – מי נמצא איפה.”⁴¹ אין תמונה נאמנה על מספר ראשי הגשר שכבר הוקמו, או מוקמים. נמסר, כי ישנה ידיעה כאילו כבר צלחה אחת משתי הדיביזיות המשוריינות, והשנייה מתחילה לצלוח. נמסר עוד, כי המצרים ישאפו להמשיך במתקפה עד אשר יתפסו את קו המעברים, יתארגנו שם להגנה, ורק אז יחליטו אם לנסות מהלך התקפי נוסף.

היום אנחנו יודעים, שאת דיביזיות השריון לא הפעילו ממזרח לתעלה – וגם אז באורח חלקי בלבד – אלא לאחר שהושלם השלב הראשון של הצליחה – ההתבססות של דיביזיות החי"ר (הכוללות גם הן עוצבות שריון) ברצועה צרה ממזרח לתעלה.

גם התמונה המצטיירת, על עמידת כוחות צה"ל המעטים, מסייעת להיווצרות אשליה שהכול קרוב להסתדר. על סמך נתונים שריכז עד אותה שעה, מוסר האלוף טל, כי לכוחותינו, בשתי החזיתות, 15 הרוגים ו־35 פצועים, וכן נפגעו לנו מספר טנקים. מעיר דדו, כי בהתחשב במצב הפתיחה החמור, “אבדותינו היו קלות יחסית.” נוסף על הפלת 8 המסוקים בראס־סודאר וטיבוע הכלים האמפיביים באגם המר, מוסרים עכשיו כי דן שומרון השמיד טנקים רבים באזור הגידי. הרגשה “לא רעה”.

מהלך הגיוס מתנהל גם הוא במזורז, מוסר סגן הרמטכ"ל. עד עכשיו גויסו כבר 150 אלף איש, וניתנה הפקודה לגייס את שאר הכוחות.

פירוש הדבר, כי לצהרי מחר יהיו ברמת הגולן כמעט כפליים ממספר הטנקים שהיו לנו שם בפרוץ המלחמה, 336 לעומת 177. בסיני היו 290 טנקים, ועד מחר תגדל עוצמתו הכוללת של השריון במחצית, והיא תוסיף ותגדל במשך הלילה ובמהלכו של יום שני.

על פעילות הצבא הסורי התמונה היא, כי בקרב מעורבות חטיבות החי“ר והשריון של שלוש דיביזיות החי”ר, וכי רק לאחר שיתקדמו כ־10 ק"מ ויבססו את אחיזתן, יצטרפו למערכה גם דיביזיות השריון. האלוף טל מעריך, על סמך המידע המצטבר, כי חרף העליונות הסורית כמעט חיסלו הטנקים שלנו את ההתקפה. מוצב החרמון הוא המקום היחיד, שספגנו בו מהלומה, והמצב שם אינו ברור בשעה זו.

על סמך כל אלה, מעריך דדו את המצב במלחמה זו, שכמותה טרם לחם צה"ל – “ניסיון ראשון שלנו להתחיל מלחמה במצב של התגוננות – – – אני חושב, שמצבנו סביר, ובשביל שלב בלימה – זו בלימה סבירה. אני מקווה שברמת הגולן יצליחו לסגור את הפרצה שבין המוצבים 116 ל־117, ואז נהיה שם במצב טוב מאוד. – – – יכול להיות, שיהיו בלילה ניסיונות לא רציניים, ודאי לא דיביזיה משוריינת. נוכל לתפור זאת גם עם הטנקים שישנם. ואם בבוקר יהיה לנו שם כוח גדול יותר – ואני מעריך שיהיה – אז מצבנו ברמת הגולן טוב. פרט למוצב החרמון – שאותו חובה לקחת חזרה.”

הרמטכ"ל פוקד לרכז את הכוחות    🔗

אף שאינו משער מה צפוי בתעלה במהלך הלילה, חש הוא איזו דאגה – גם מפני פיצול עוצמת הטנקים של האוגדה היחידה לכוחות זעירים, גם מפני שתי דיביזיות השריון המצריות 21 ו־4, שנמסר כי הן צלחו וצולחות. ההישג שהיה למצרים עד עכשיו גדול מן הרצוי, “אם כי זה עדיין סביר, וההתקפות שלהם בשלב זה אינן דרמטיות. מדאיג אותי יותר הגל השני, הלילה… אני חושש ממאמצים עיקריים של הדיביזיות 21 ו־4, שלא ישיגו בלילה הישגים משמעותיים.” לפיכך הוא חוזר ומנסח את העיקרון להתארגנות השריון, כפי שהינחה מוקדם יותר את אלוף פיקוד דרום. הוא מבקש לבדוק מה ניתן לעשות – “ואם אפשר, עוד במשך הלילה” – כדי להגיע לארבעה ריכוזים חטיבתיים, ולא להיות “מרוחים” לאורך התעלה: ריכוז הכוחות חיוני, שכן דדו “רואה את המשך הקרב כמרוכז יותר לאיתור המאמץ של האויב. – עכשיו אני לא רוצה להחזיק את כל התעלה במעוזים, אלא להחזיק בנקודות כובד, נגד המאמצים העיקריים שלו, ואם באיזשהו מקום תקוע מעוז, שמישהו תוקף אותו,” חוזר הוא ומבהיר את ההנחיות שנתן קודם לגונן, “ושם אין מאמץ משמעותי – הוא יהיה רשאי לפנות את המעוז.”

נאמן לתפיסה שנדונה וסוכמה מחדש בעת הדיונים על קונספציית ההגנה בסיני, רואה הוא טעם בהישארות במעוזים רק במקומות שימלאו תפקיד של “עיניים” בלחימתם של “אגרופי השריון” במאמצים העיקריים. על ארבעה מאמצים חטיבתיים שיאורגנו מתוך הטנקים של אוגדת אלברט, הסביר לאחר זמן, דיבר “מתוך ראייתי את מאמצי האויב. אומנם, לפי המודיעין צריכים היו להיות רק שני מאמצים עיקריים, אבל אני הנחתי שיהיו יותר משניים, ואילו המקסימום שנוכל אנחנו לארגן משלוש החטיבות שהיו לנו באותה עת בחזית התעלה – יהיו ארבעה מאמצים עיקריים.”

תפקידם של ארבעה מאמצים אלה, יבהיר דדו במהלכו של אותו קד"ם של מוצאי יום הכיפורים, הוא בעיקרו תפקיד בלימה. רק לאחר שיגיעו כוחות המילואים ניתן יהיה לעבור למתקפת נגד: “את הקרב של מחר אני רואה במודל של היום – אלא אם יוכל חיל האוויר להביא לשינוי משמעותי – כעוד יום של בלימה. – – – או שנצליח, או שנמצא מחר בבוקר שלושה ראשי גשר בתעלה. גם זה אינו בלתי־אפשרי. זה לא יהיה דרמטי, ונצטרך לחסל אותם כאשר נעבור למתקפה ביום שלאחריו. – – – יום ב' תלוי בתוצאות יום א‘… אם יהיו לאויב הישגים מחר, זה יחייב תוכנית שאין עליה תיק אופרטיבי: לקחת ביום ב’ 700 טנקים ולבצע התקפה על מאחזי האויב…”

היום אנחנו יודעים, כי עד לבוקר יֵצא מכלל פעולה חלק גדול מן הטנקים של האוגדה הקבועה, שלא רוכזו במאמצים חטיבתיים, כי אם “נמרחו” לאורך התעלה, וכי מחר יהיו לחיל האוויר משימות שונות, דחופות יותר.

אוגדת פלד – לדרום או לצפון    🔗

שאלה גדולה נוספת עולה בדיון זה – והיא תשוב ותישקל עד אשר יקבל הרמטכ"ל החלטה: אוגדת מוסה פלד [אוג' 146] – האם תישלח לסיני או לרמת הגולן?

כבר לפני הצהריים בחן דדו, כמסופר למעלה, אפשרות שאוגדה זו תופנה לצפון, וראש אג“א העריך, כי בצהרי יום א' כבר תוכל להימצא ברמה. עכשיו מעריך טליק הערכה אופטימית את ההתפתחויות ברמת הגולן מחר. עד לצהריים יוכפל השריון שלנו, ועד אז תהיה שם, להערכתו, “הכרעה יבשתית”. עד שלא יתבהר הדבר, אין הצדקה לשיגור אוגדת מוסה פלד לצפון. הנתונים אינם מלמדים, כי צפויה במהלך הלילה התקפה כבדה של השריון הסורי, אף שהיא עדיפה בעיניו על התקפת חי”ר סורי.

כעבור זמן העיר דדו על דברים אלה, כי “פה באמת הייתה הערכתו של טליק נכונה, שכן ראה כי החי”ר מהווה סכנה עיקרית." כנגד זה אין טליק יודע באותה שעה “כי הסורים טרם תקפו עם כוחות גדולים,” ולכן נראתה הבלימה “יותר אפקטיבית” ונוצר רושם מוטעה כאילו הצליחו הטנקים שלנו, בשעות אחר הצהריים של יום הכיפורים, לבלום את ההתקפה הסורית. גם הנחה זו, שלא צפויה מתקפת שריון בלילה, נתבדתה, ובאשמורת האחרונה פתח השריון של דיביזיות החי"ר במתקפה רבה, שהכוחות הדלים והמותשים – ובעיקר בדרום הגולן – התקשו לבלום.

כל זה מאוחר יותר. כאן מדובר בשאלת האוגדה של פלד, ובשעה זו עדיין חש דדו “באינסטינקט שלי, שהיא לא תלך לרמת הגולן, ואני מרגיש שנוכל להסתדר יופי עם הסורים,” בעזרת הכוחות המתגייסים והולכים של אוגדת דן לנר. עם זאת אינו מקבל החלטה להפנות מיד את אוגדת פלד לדרום.⁴² הוא מחליט להשהות את ההכרעה לשעת ערב מאוחרת יותר, כלומר אינו מסיר את האפשרות שהמצב בצפון יחייב את שיגורה לשם דווקא.

מטרתו של קד"ם יסודי וממושך זה, יאמר דדו לאחר זמן, היא “להתמקד במאמצים עיקריים.” כך גם באותו חלק הדן במשימות של חיל האוויר למחר: “מה שעשיתי קודם עם גורודיש, אני עושה עכשיו גם עם מפקד חיל האוויר. אני מנסה לרכז מאמצים.” אלא שהוא מודע לכך, שערפל המלחמה עודנו כבד. “בשלב זה אינני קובע תוכנית פעולה ומשאיר זאת לשעה מאוחרת יותר, כאשר אדע את מצבנו בשתי החזיתות, וזאת כדי שהתוכנית של חיל האוויר תהיה מתואמת ככל האפשר לצרכי שני הפיקודים.”

שעה 20:20    🔗

אל הקד"ם מצטרף שר הביטחון. שבים ומציגים לו – בלשון תמציתית – את מה שנדון במהלך השעתיים. “הערכת שר הביטחון את המצב בשלב זה הייתה אופטימית, כפי שגם הערכתנו שלנו הייתה אופטימית,” אמר דדו לאחר זמן. ביחס לרמת הגולן הוא אומר: “המצב טוב עד טוב מאוד, תלוי איך משקיפים – פונו נשים וילדים, נפל החרמון, דפקנו טנקים…”

מידע חדש: מצפון לאיסמעיליה אותרו ארבעה גשרים מצריים.

שר הביטחון רואה צורך לעשות מאמץ אווירי מרבי נגד הגישור, ואפילו יעלה הדבר

בחמישה־שישה מטוסים.

בשהייתו הקצרה ב“בור” מסכם דיין עם דדו “חלוקת עבודה” להערב, דיין יופיע בטלוויזיה וימסור לעם מה קרה, ואילו דדו יופיע בעשר בישיבת הממשלה, שרוב חבריה מופתעים – והמומים – לא פחות משאר אזרחי ישראל.

שעה 20:40    🔗

דיון עם מפקד חיל הים, האלוף בני תלם. הרמטכ“ל מסכם איתו משימות, הכוללות תקיפה על ידי סטי”לים מול טרטוּס, וכן סיור אלים לאורך החוף הסורי. חיל הים הוא הזוטר בזרועות, ורק במהלכה של המלחמה יתגלה כוחו החדש, הנשען גם על כלי שיט מהירים, מתוחכמים, גמישים בהפעלה, וגם על דמיון ותושייה מבצעיים. בדיון על “הלקחים הצבאיים”⁴³ של המלחמה, כעבור שנתיים, סיים דדו את הערותיו במילים אלה: “את דעתי על משימות הצי של ישראל שיניתי לאחר יום הכיפורים. עד אז האמנתי, כי הצי שלנו, שציי מדינות ערב עולים עליו בהרבה כמותית, יש לו משימה אחת בלבד: הגנה על החופים ומניעת זירה נוספת של קרב יבשתי. בשל הביצוע המעולה שלהם, הגעתי לכלל מסקנה, שבמקרה של מלחמה נוספת, יוכל הצי לעשות הרבה יותר.”

שעה 21:00    🔗

דיון עם מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, על מבצעי החיל מחר, בכללם תקיפת מערכי הנ.מ. ושדות התעופה של מצרים, שהוא מהלך מקדים – וחיוני – לקראת המעבר המתוכנן להתקפות נגד. עוד נראה, שבבוקר ייאלץ המצב החמור בצפון להפסיק תקיפה זו לפני השלמתה.

שעה 22:00    🔗

הרמטכ"ל מדווח לממשלה על מצב המלחמה. יש רק להזכיר כאן, שרוב שרי הממשלה לא היו בסוד הדיונים שהתנהלו מאז הימים שלפני ראש השנה בדבר משמעות הפעילות הצבאית בסוריה ובמצרים והידיעות על כוונות המלחמה. ביום רביעי, 3 באוקטובר, הוחלט

בהתייעצות אצל גולדה להביא ביום ראשון לממשלה את החשש מפני תגובה סורית על הפלת 12 המטוסים ולקבל אישור לתגמול אווירי. כל זה לא יצא, כמובן, לפועל. גם לישיבה ערב יום הכיפורים הגיעו רק שרים מעטים. היתר הופתעו, וניתן לשער שהיו מוכי תדהמה לאחר כל מה ששמעו בעבר מפי שר הביטחון, על כך שלא צפויה מלחמה כוללת בשנים הקרובות.

ישנו ערפל קרב, ואנחנו מנסים להסתדר בתוכו    🔗

בדברו באוזני השרים, ער דדו לכך, שהמידע שבידו אינו שלם, אולי לא מהימן. הוא גם אומר זאת: מה שחמור במלחמה, זה לא האויב – כי אם הדיווחים. ישנו ערפל קרב, ואנחנו מנסים להסתדר בתוכו. הוא מודה, כי בסיכומו של דבר, “אני די בערפל. בתעלה יש כמה הצלחות מצריות. יכול להיות שזה מגיע לארבעה גשרים. וכוחות צולחים. אינני יודע באיזו מידה אנחנו מצליחים לבלום את הצליחה הזאת במשך הלילה.”

ואכן, יש בדברים חלקים שיתגלו מאוחר יותר כבלתי נכונים. “אני מעלה את מה שקיבלתי קודם כהערכת אמ”ן, כי שתי הדיביזיות המשוריינות נכנסות לפעולה," במגמה לעבור דרך רצועת ההגנה הראשונה שנאחזות בה דיביזיות החי"ר, ולהגיע עד לקו המעברים.

את תיאור המצב בחזיתות – כשהוא נעזר במפות הגדולות הנפרשות על קיר חדר הישיבות המוארך של הממשלה בקריה, שכל חלונותיו אטומים ומואפלים הערב – פותח דדו בצפון. בהכללה הוא אומר: במקומות מסוימים היו לסורים הצלחות, ובמקומות אחרים לא – אך בסופו של דבר, כל ההתקפות הסוריות נבלמו. מספר טנקים הצליחו לעבור במקום אחד את תעלת הנ.ט., אך בהתקפת־נגד הדפו אותם הטנקים שלנו חזרה. ברגע זה נהדפו כל ההתקפות הסוריות, ואין להם כל הצלחה מהותית.

עוגמת נפש מרובה גרם מצבו של מוצב החרמון הסורי, אך בעודו עומד ומדווח לממשלה, נמסרת לידיו ידיעה חדשה, כאילו “מוצב זה לא נפל, ואני מקווה שבמשך הלילה נתחבר איתו.” המוצב הותקף מיד בפרוץ המלחמה, והוא מכותר. חטיבת גולני, ובראשה המח“ט, וכן כוח טנקים ונגמ”שים נמצאים עכשיו בתנועה לקראת כיבושו מחדש של החרמון, אומר הרמטכ"ל. זהו תיאור המבוסס על המידע שהגיע מן הצפון – אבל את האמת הקשה – כפי שתתגלה מאוחר יותר – אינו משקף נאמנה. הוא מוסיף, כי פונו הנשים והילדים מיישובי הרמה, אף כי עד לשעה זו לא נפל פגז אף לא על אחד מן היישובים. האבדות לפי דיווחי פיקוד הצפון, 10 הרוגים ו־30 פצועים, אף כי “המספרים עלולים להיות קצת יותר גבוהים,” מסייג הוא מידע זה.

במהלך הישיבה מגיע לידיעתו מידע מעודכן, והוא מוסר אותו, תוך שהוא מצביע על המפה: קרב טנקים רציני מתנהל בשעה זו, אבל הוא סבור, כי המצב טוב, כי רוכזו מספיק טנקים ובכל הגזרה כולה אין ניסיון של פריצה ממשית, אף כי “זה יכול להתחדש, כי הלילה עוד ארוך…” מחר ישתפר המצב, וכבר בבוקר תימצא ברמת הגולן חטיבה נוספת, ועד לסוף היום יהיו שם 450 טנקים. אם כל זה יתממש – “לא תהיה הבקעה רצינית יותר” – הריהו מניח, כי הסורים לא יצליחו להוסיף להתקדם.

למצרים יש הצלחה גדולה יותר, עובר הרמטכ"ל לחזית השנייה. הם הצליחו לחצות את התעלה בכמה מקומות. מעוז “בודפשט” היה במצב קשה מאוד, נוכח התקפות שריון חוזרות, וממש בעת כניסתו לישיבה – מספר דדו – נמסר לו, כי המעוז נמצא שוב תחת אש. מתנהלים קרבות על “אורקל”, ואינו יודע מה מצבו ברגע זה. “לחצניות” – נכבש. בשעה זו ממש מתבצעת צליחה באזור קנטרה – הוקמו מספר גשרים ועליהם עוברים כוחות. אומנם, ערוך מולו כוח שלנו – אבל תוצאות המגע אינן ידועות. המצרים צולחים גם דרומה יותר – באזור הפירדאן, באזור האגם המר הגדול. וכאמור – ערפל הקרב…

ואשר לכוחות צה"ל. נוסף לאוגדה הקבועה, יתחילו בבוקר לנוע לעבר החזית הכוחות שגויסו במשך יום הכיפורים. יש סיכוי, שברן (מפקד גייסות השריון, שבעת המלחמה נהפך למפקד אוגדה) יגיע עם 70 טנקים ראשונים כבר מחר, אולי עוד לפני הצהריים.

האבדות, לפי דיווח אחרון שלפניו – 50 הרוגים ו־110 פצועים.

תחזית הרמטכ"ל למשך הבלימה    🔗

אין זה סופו של השלב הקשה, מדגיש הרמטכ“ל, ואף שנראה לו כי עד עכשיו בלמנו לגמרי לא רע, לפנינו עוד 24 עד 30 שעות די קשות בתעלה – ו”אני מקווה שנעבור אותן בשלום." גם לאחר שיסתיים שלב הבלימה, נהיה זקוקים עוד ליומיים־שלושה, כי בבלימה משלמים וכבר יש לנו אבדות. ההתפתחות תלויה הן בחיל האוויר והן במצב השריון. חיל האוויר היה ערוך למכת מנע עד שעה 13:00 ועבר לכוננות של הגנה על שמי המדינה. קרבות אוויר נמשכו כל שעות אחר הצהריים – ואף שאזור התעלה מוגן היטב בטילים ובמטוסים, ניתן סיוע לכוחות בתעלה. במשך היום אבדו לנו בדרום 3 מטוסים, ובסוריה 2 מטוסים. אם יצליח מחר חיל האוויר בפעולתו נגד בסיסי הטילים ושדות התעופה, ואם יהיו לנו בדרום, עד יום שני בבוקר, 750 טנקים – יתחיל המצב להתבהר. אולם גם במצב הטוב ביותר, ניתן יהיה לעבור מבלימה למתקפת־נגד רק בהדרגה. את שלב המתקפה יתחיל צה“ל “באופן חלקי מאוד” ביום שני, ובאופן רציני יותר ביום שלישי, וההצלחה שתהיה – תנוצל בימים רביעי וחמישי – “ואם יהיה שבוע ימים כזה, אני מקווה שאפשר יהיה להפוך את המלחמה הזאת להישג, אבל כדי להגיע לכך דרושים לנו בהחלט עוד כמה ימים.” זו התמונה שמצייר הרמטכ”ל לממשלה במוצאי יום הכיפורים.⁴⁴

עמדתו של שר הביטחון באותו יום פסימית מאוד, והוא נותן לכך ביטוי בספרו. הוא מספר, כי לא היה שותף לתגובת הממשלה, שהייתה “שבויה בראייה האופטימית של הרמטכ”ל, ובעיקר – במשאלות לבה שלה." דיין לא הבטיח את הדיפת המצרים אל מעבר לתעלה, כי אם “דיברתי על קו שני ועל מלחמה במדבר סיני.” מאותה ישיבה חש, חדלו הממשלה ושר הביטחון “לשדר על אותו גל”, והשרים החלו תולים יהבם ברמטכ“ל. הוא מגלה, כי בו בערב הועברו הנחיות לשגרירות ישראל באו”ם, "עם תוספת האומרת, כי תוך ימים מספר ‘נעקור’ את המצרים מן הגדה המערבית של התעלה, וכי למרות הצלחות מקומיות – בייחוד של המצרים – המצב משביע רצון.⁴⁵

דדו עצמו הסביר את דבריו באותה ישיבת ממשלה באופן שונה:

“אני מסביר להם את הקשיים שבקרב הבלימה. יחד עם זאת אני אומר, כי אני מקווה, שנעבור את שלב הבלימה ובסופו של דבר נעבור להתקפות נגד – זו הייתה אמונתי, זו הייתה מחשבתי, אלה גם התוכניות שהיו לי כל הזמן. אני – בשלב זה – ניסיתי לעודד את חברי הממשלה. יכול להיות, שאני נשמע קצת יותר אופטימי מכפי שאני באמת באותה שעה, אבל אני בהחלט מנסה להישמע מעודד יותר, כדי לא לדכא אותם – – – אמרתי, כי להתקפות נגד נצטרך לחכות שבוע ימים, ובסיכום – – – כי אפשר יהיה להפוך את המלחמה הזאת להישג, וכמובן – לכך דרוש זמן.” ⁴⁶

 

יום ראשון ־ 7 באוקטובר⁴⁷    🔗

שעון המלחמה הוא שעון היממה השלמה, הארוכה לאין קץ, שלתוך שעותיה ודקותיה נדחסו מערכות צבאיות; שנתקבלו במהלכה החלטות החותכות גורלות. היממה שרק היומנאי מבחין בבואה ובצאתה. 062359 הוא היום היוצא, 070001 הוא היום הנכנס.

בחצות, בשוב דדו ל“בור”, מוסר לו האלוף חופי על פריצה סורית לעבר דרום הרמה, באזור מעוז 116. ההערכות שהושמעו בראשית הערב, כאילו אין צפויה מתקפת שריון הלילה וכי הסורים נבלמו – התבדו. בראשית הערב חולקה החזית לשתי גזרות, ממוצב 110 דרומה לחטיבתו של בן־שוהם, ומשם צפונה לחטיבת יאנוש. במהלך הלילה תעמוד חטיבת יאנוש מול לחצם של הדיביזיה הסורית השביעית ו־250 טנקים, והיא תצליח לבלום אותם. בגזרה הדרומית מצליח גדוד טנקים מפוצל אחד מחטיבת בן־שוהם להשהות את הסורים עד הערב. לאזור רפיד מגיע לפנות ערב גדוד מחטיבת יאנוש. האויב מרכז את לחצו על ציר הנפט. בשעת ערב מאוחרת יגיע לרמה כוח מילואים ראשון – 7 טנקים – שיתחבר בציר הנפט עם “כוח צביקה”, שכל כולו אינו אלא הטנק האחד שלו, ובשלב אחר – שני טנקים… בשעה 22:45 מתגלים טנקים סוריים בריחוק של 4 ק“מ מדרום לנאפח, מקום החפ”ק של אלוף הפיקוד ושל רפול, מפקד האוגדה. תמונה זו – בשלמותה, ובמלוא חומרתה – אינה ידועה בשעה זו למטה הכללי, וכנראה גם לא לפיקוד.

חופי מבקש לסייע מן האוויר ליחידות הלחוצות, בעיקר בדרום, שהלחץ בו גובר והולך, אבל אין אפשרות להיענות לבקשה.⁴⁸

דרישה לסיוע אווירי מגיעה בשעה זו גם מחזית התעלה. אלוף הפיקוד מדווח על ריכוזים מצריים גדולים מול איסמעיליה, ועל צליחתם של כוחות רבים. אך מה שמתרחש שם באמת, במהלך הניסיונות הנואשים להגיע אל קו התעלה ואל המעוזים, לא יתגלה אלא בבוקר. רק בשעה 02:00 ישלים אלוף הפיקוד את דילוג החפ“ק שלו מבאר־שבע לאום־חשיבה. בחצות עדיין שלטת ההערכה, כי נבלם המחץ ההתחלתי של ההפתעה וכי כוחות האוגדה הסדירה הגיעו אל המעוזים ו”חברו איתם".⁴⁹

שעה 00:40    🔗

שר הביטחון נכנס לחדרו של דדו. הוא מודאג מהמשך הצליחה המצרית בשעות הלילה, ומציע שחיל האוויר יפעל מיד כדי לבלום את חציית השריון, ואפילו תעלה פעילות זו, אל מול חומת טילי הנ.מ., בכמה מטוסים.

לאחר שהוא מתייעץ עם מפקד חיל האוויר, נוטה דדו להוסיף ולדבוק בתוכנית המקורית לפעילות מטוסינו: אם יצליחו לבצע בבוקר את התוכנית המעובדת היטב לשיתוק מערך הטילים, ייפתחו השמים לפעילות אווירית. ניסיון שעות אחר הצהריים של יום הכיפורים היה לא טוב: לא זו בלבד שהופלו שלושה מטוסים, אלא המטוסים נאלצו לשמור על מרחק ביטחון מן הטילים, ולפיכך היו ההפצצות על הכוחות הצולחים בלתי מדויקות והשפעתן קטנה. מה יוכלו לעשות בתנאים אלה למניעת צליחתם של טנקים?

את דעתו זו מחזקת האופטימיות של בני פלד בדבר הסיכוי לחסל את מערך הטילים, והוא אומר לדיין, כי לקראת הבוקר, בשעה חמש, יקיים התייעצות נוספת עם בני, ואז יחליט סופית.⁵⁰

שעה 01:15    🔗

האלוף גונן מדווח, כי המצב בתעלה משתפר. כוח אחד שלנו שב והגיע אל קו המים, בג’סר אל חרש, מצפון לקנטרה, אחת הנקודות המיועדות לצליחה אל הגדה המערבית ולביצוע תוכניות “צפניה” ו“בן חיל”.⁵¹

בהתייעצות נוספת, אומר מפקד חיל האוויר, כי בבוקר יוכלו מטוסינו לפגוע באופן רציני בשדות התעופה המצריים ומיד לעבור לתקיפת הטילים. עם זאת מתעוררת שאלה רצינית: שיתוק מערך הנ.מ. מחייב המשך מיידי מצד כוחות היבשה, שאם לא כן – יוחשו טילים חדשים ויהיה צורך לשוב ולתקוף אותם, אף זה במחיר בלתי נמנע במטוסים שייפגעו אגב תקיפה. האם יש טעם למאמץ מסיבי כל כך מצד חיל האוויר בטרם הגיעו אוגדות המילואים לסיני והתארגנו למתקפת־נגד⁵²

שעה 03:55    🔗

דדו, העוקב אחר הדיווחים הזורמים ומאזין למערכות הקשר החזיתיות, “מתחיל להיות מודאג מרמת הגולן. אין לנו תמונת מצב מספיק ברורה, אבל הרושם המתקבל הוא שהקרב נייד מאוד. האלוף חופי אומר לי, כי ייתכן שמספר מוצבים ימצאו עצמם מכותרים, והוא מקבל אישור לפינויו של כל מוצב שנשקפת לו סכנה.”

ואכן, טנקים של חטיבת ברק מתחילים לפַנות את מוצבי הגזרה הדרומית – את 111, 114, 115 – ופינוי זה יושלם עד לשעה 10:30. מוצב 116 – באזור הפריצה הסורית – יישאר מנותק עד יום ב', כשיגיעו אליו כוחות מאוגדת מוסה פלד. בגזרה הצפונית לא פונה כל מוצב.⁵³

שעה 04:15    🔗

דדו מדווח לדיין על המצב ברמה, ועל כך שאין מתקבלת מן הפיקוד – ואולי אין גם לפיקוד עצמו – תמונה ברורה על מהלך הקרבות ועל מצב הכוחות. הסורים הצליחו לחדור בכמה מקומות, מוסר דדו, אך אין לו ידיעה על מספר הטנקים שהחדירו. רבים מן הטנקים שלנו ברמה נפגעו. אולם כ־100 טנקים כבר נמצאים בתנועה אל קו החזית, ובעוד כשעתיים כבר יכנסו לקרב 60 הטנקים הראשונים של התגבורת.⁵⁴

למשה דיין – כפי שניתן ללמוד מספרו – ביקורת קשה על הנעשה ב“בור” ועל דרך עבודתו של הרמטכ“ל. אף שה”בור" פעיל ככוורת, קולט דיווחים, מסמן מפות וכיוצא באלה, כותב דיין – “מבחינת השליטה והפיקוד – ומה שחשוב עוד יותר, מבחינת המחשבה השקולה – חדר המלחמה והצוות המפעיל אותו רחוק מלהשביע רצון. ניהול המלחמה למעשה הוא בפיקודים – במצב זה יש למטכ”ל מעט מאוד השפעה על ניהול המלחמה. הדבר הטוב ביותר שהרמטכ“ל יכול לעשות הוא לצאת מפעם לפעם לפיקודים, ושם – לקבל החלטות בדיון משותף עם אלוף הפיקוד.”⁵⁵

לדדו הוא אומר באותה שעה, כי היה רוצה לצאת לחפ“ק של פיקוד צפון – עם גבור הלחץ הסורי, יצאה חוליית הפיקוד של האלוף באחת אחר חצות מנאפח ושבה לחפ”ק – ולראות מקרוב, אם אכן עומדים אנחנו לאבד את רמת הגולן. חששותיו נובעים בין היתר מכך, ש"הבעיה עם חקה היא, שהוא לא מפקד שריון.⁵⁶ ואכן, בשעה חמש טס דיין צפונה.

הרמטכ“ל נשאר צמוד ל”בור", ובניגוד לנטיית לבו, משוכנע הוא, כי בשעה זו אַל לו להתרוצץ בין החזיתות, כי אם ליצור לעצמו תמונה כוללת ועדכנית של הנעשה בשתי החזיתות גם יחד, שכן זו השעה האחרונה לקבלת שתי החלטות חשובות: כיצד יופעל חיל האוויר? ואוגדת מוסה פלד, שמעתה מתייחסים אליה כאל אוגדת השריון היחידה היכולה לשמש בשעה מכריעה זו כמכריעה – לאיזו משתי החזיתות תוטל?

שעה 05:30    🔗

המצב ברמה קשה ביותר, מודיע חופי לרמטכ"ל. בפיתחת קונייטרה, מול חטיבת יאנוש, פרושה דיביזיה סורית משוריינת.

דדו וטליק עוברים לחדר המלחמה של חיל האוויר. ההוראה היא לתת סיוע אווירי מרבי לכוחות הדלים הבולמים את עוצמות השריון החדשות.

אך לא בגזרה הצפונית, כי אם דווקא בדרומית, נמצא מוקד הסכנה אותו בוקר, ולא לרמה לבדה, כי אם לכל צפון מדינת ישראל. שם ימלא חיל האוויר את מקום השריון שטרם הגיע לחזית.

מאז שבת בצהריים היה מוטי הוד, מפקדו לשעבר של חיל האוויר, צמוד אל אלוף הפיקוד. זו גרסתו שלו על אירועי הבוקר:

“בבוקר יום ראשון הצלחתי לשכנע את הרמטכ”ל ואת שר הביטחון, שיעמידו לרשותי עוד שתי טייסות. אמרתי להם: תנו לי שתי טייסות, ואני – את החלק הדרומי אחזיק עד שתגיע האוגדה של מוסה פלד. קיבלנו טייסת אחת של ‘סקייהוקים’, לא יותר מזה, ואת כל החלק הדרומי של הרמה החזקנו רק מהאוויר. לא נתנו להם לרדת לעין־גב. בגזרה שלנו לא היה טנק אחד…"⁵⁷

את המראה שנגלה לו בהגיעו בבוקר לצפון, מתאר משה דיין: “גם ישכה שדמי ודן לנר, שהיו בחפ”ק, שותפים לפסימיות של האלוף. לדברי ישכה המצב ‘חמור ביותר’, ואילו דן לנר הפטיר בשקט, ‘הלחימה בדרום נפסקה ואנחנו הפסדנו. אין לנו במה לעצור אותם’." ⁵⁸

אין מספר לסיפורי רשומון במלחמה זו, ולא ננסה כלל לפלס דרכנו ביניהם. כאן מקומו של אחד היוצאים מן הכלל, כפי שיתברר מאליו. את המעמד בחפ"ק מתאר ישכה שדמי כך:

"זה היה יום ראשון בבוקר, והסורים עברו את תל פארס, והתחיל ויכוח אם להפציץ אותם עם חיל האוויר כשיש שם אנשים שלנו… השריון מוסיף לנוע, ושם מתקדמות חטיבות אויב לעבר עין־גב ועמק הירדן. משה דיין מדבר עם מוטי, וחקה עומד, ואני עומד ליד חקה, ועוברת עוד חצי שעה, ועדיין מדברים…

“אם אני מעריך את משה דיין כל השנים, בזכות דבר אחד שיש בו ואין במדינאים רבים – היכולת להוציא עיקר מתפל. ופה, אני רואה, כל רגע בוער. קפצתי ואמרתי: ‘משה, תעזוב את העניין הזה. כן להפציץ, לא להפציץ – מוטי יחליט!… השאלה היא: מה יהיה בעמק הירדן?! בדגניה אין היום בקבוקי מולוטוב – יש בקבוקי אליקאנט, או בירה!’ הוא קצת נדהם ואמר: ‘אז מה אתה אומר, המצב?’ – ‘חמור!’ – ‘מה לעשות?’ – ‘לרדת ולארגן מיד קו שני – את היישובים!’ הוא חשב רגע ואמר: ‘רד ותארגן את עמק הירדן!’ הבטתי בחקה – יש מעלי אלוף, יש רמטכ”ל – ואז אמר חקה: ‘ישכה, סע לעמק הירדן!’ זו הייתה השיחה באותו בוקר."

ומוסיף שדמי: “את המלחמה, מרגע שהתחילה, הכרתי רק מחזית הצפון. מי שניהל את המלחמה ולקח אחריות למהלכים גורליים, שלדעתי הצילו את המדינה, היה דדו. בתוך זה ההחלטה ללכת תחילה לצפון – ורק אחר כך לדרום. הוא יכול היה לקבל גם החלטה הפוכה – אבל מישהו צריך היה להחליט! לא היה אז אחד בכל המדינה, שהיה מסוגל לקבל החלטה!”⁵⁹

הייתה זו החלטה לא קלה. התמונה השלמה על מה שאירע באותן שעות לאוגדת אלברט אינה עולה אפילו על הדעת במטה הכללי, ואדרבה – מן הפיקוד מועברת ההערכה, ש“הכול מסתדר”, ולגונן הייתה תמונה זו: בחצות לערך הייתה חבירָה לכל המעוזים, להוציא “בודפשט” ו“אורקל” – וכן “לחצנית”, שניתק הקשר עמו – בצפון וה“מזח” בדרום, ואף שלא התחברו עם “כתובה” ו“דרורה”, הגיעו לאזור. בשעה 02:00 הייתה לו הרגשה שההתקפה נבלמה, וזה לא נשתנה אצלו אלא בהדרגה, לאחר שנתחדשה ההתקפה המצרית עם שחר. רק בשעות הבוקר המאוחרות יתחיל להתברר, שהאוגדה איבדה שני שלישים מן הטנקים שלה.

אבל בשעות אלה כבר מצטברות ב“בור” ידיעות לא טובות על המתרחש לאורך התעלה. מושמע גם החשש מפני הצטרפות ירדן היום למלחמה, ואם כך יקרה – יישאר כל הגבול הירדני חשוף אם תוצא אוגדת פלד.

אומר דדו: “אני מחליט לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מיד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם.”⁶⁰

שעה 06:30    🔗

חומרת המצב בשתי החזיתות מתחילה להסתמן מבעד לערפל המלחמה. חזית התעלה חולקה כבר אתמול בהתאם לשלוש הגזרות של “שובך יונים” – חטיבת דן שומרון בדרומית, חטיבת אמנון במרכזית וחטיבת גבי בגזרה הצפונית, שמפקדה הוא אלוש. המצב מוגדר כ“רע עד רע מאוד”, וקשה במיוחד בגזרה הדרומית, הכוללת את צירי הגידי והמיתלה ואת הציר לדרום, למפרץ סואץ: חטיבת דן, שבלמה אתמול כוח שחדר עד לכדי 10 ק"מ, התקדמה והגיעה בערב לקו התעלה עם 96 טנקים, ובבוקר תיוותר עם 26 טנקים כשירים בלבד; חטיבת אמנון, זו שעמדה לבדה, אף היא לא בעמדות קרב, לאורך החזית כולה, בצהרי יום הכיפורים, סבלה אבדות כבדות ביותר; והגדוד בפיקודו של יומטוב, בגזרה הצפונית, נותר רק עם טנקים יחידים. לא שפר גורלה של החטיבה השלישית, בפיקודו של גבי, שהוחשה לגזרה הצפונית. בתום הבוקר ייוותרו לאוגדה כולה 103 טנקים. רבים חלליה ופצועיה. אך עדיין אין זו התמונה שמעביר הפיקוד אל מצפה הפיקוד העליון. אכן, בגזרה הדרומית קשה, ובצפונית רע, אבל – מדווח הפיקוד – כל המעוזים בידינו. הצליחות היו בין המעוזים. “אורקל” מוקף, אבל אנשיו מתגוננים. למרות הידיעות מאתמול, “לחצנית” עודנה בידינו. “בודפשט” מכותר.

חמור הרבה יותר נראה המצב ברמת הגולן. לא זו בלבד שמנותקים המוצבים 106, 109, 111 ו־114, וכוחות אויב חדרו ל־110, נראה כי הפריצה הסורית דרומה הייתה לזרם גואה. בשעה זו מורה הרמטכ"ל לפיקוד לייצב במורדות – “על שפת הרמה” – מעין קו שני עם כל כוח שניתן למצוא, ואם לא יעמדו אותם “פקקים” של כוחות שריון מעטים למנוע בעד התקדמות הסורים בצירי התנועה – להיסוג בהדרגה לשפת הרמה.

שעה 07:14    🔗

לקראת סוף הלילה סיכמו ביניהם דדו ובני פלד, כי בשביל להקנות למטוסים חופש פעולה לתקיפת הכוחות המצריים הצולחים, יש לשתק תחילה את טילי הנ.מ. הסובכים עליהם. עד לשעה 06:45 מנעו ערפילי הבוקר תקיפה יעילה של מטס גדול. עכשיו נמסר, כי המטס הראשון נסתיים, ואף שאבדו 2 מטוסים, נרשם כהצלחה. בשביל שהמשימה כולה תצליח, דרושים היו כמה מטסים רצופים כאלה, בזה אחר זה.

אולם עכשיו מחליט דדו – בהמשך להחלטה בעניין אוגדת מוסה פלד – להפוך את התוכנית מיסודה. לבקשותיו של גונן לתת סיוע צמוד לכוחות בגזרה הדרומית, מודיע דדו שיהיה עליהם להסתדר בלי סיוע, שכן הכול יופנה עכשיו לצפון. אומנם, קרב בלימה, במצב חמור כזה, מיוסד על סיוע אווירי, אבל מן התמונה שצייר הפיקוד נוצר רושם, ש“העניין מסתדר, לא נורא.” דדו מורה עוד לגונן – לתכנן קו שני, עם האוגדות של שרון וברן, העתידות להגיע במהלך היום, כדי שבמקרה של התמוטטות מוחלטת של מאמץ הבלימה, ניתן יהיה לעצור את המצרים בקו השני. כעבור יומיים, משיצטברו כוחות שריון גדולים וחיל האוויר ישתחרר ממשימותיו בחזית הצפונית, ניתן יהיה לעבור להתקפה.⁶¹

תקיפת מערך הטילים ממערב לתעלה נפסקה באמצעה. חיל האוויר מתרכז בעיקרו בחזית הצפון. “בראייה לאחור,” יאמר דדו, “הייתה החלטתי נכונה, כי רמת הגולן הייתה במצב קריטי, והפניית חיל האוויר לשם תרמה לכך שלא איבדנו את רמת הגולן.”

שעה 07:35    🔗

גולדה מאיר, ועמה יגאל אלון, מבקרים ב“בור”.

דדו סוקר את מצב המלחמה – מספר על פריצות הסורים ברמה, על ההוראה לתכנן קו אחורי, וכן על הפריצות “היותר משמעותיות” של המצרים בדרום ועל ההוראה לתכנן גם שם קו הגנה שני.

אלה הן השעות המרות ביותר של המלחמה, ובשעות המאוחרות של אותו יום ראשון, ולמחרת, תהיה החרדה עמוקה יותר. גם לגולדה יהיו רגעים קרובים לייאוש. את דדו לא רק העריכה, אלא, בלשונה, “באמת, למדתי לאהוב אותו, כאילו היה בני.” למן ישיבת הבוקר אתמול, וישיבת הממשלה אמש, הבחינה במה שיאפיין אותו כל ימי המלחמה, שאינו נשבר, שהוא “כמו סלע”. הוא היה בעיניה “הטיפוס הזה של הנוער, שאין ולא היו לו כל חשבונות צדדיים… אם להגיד משפט אחד עליו, דבר שהיה טמון באישיותו – הוא היה הנער הקולקטיבי שהציל אותנו.” ובזה יש יותר התייחסות לאופן ראייתה את אישיותו מאשר את מה שיתברר לה רק מאוחר יותר, לאחר שהחל גלגל המלחמה מתהפך: “לא כל הצעה שהביא לממשלה הייתה על דעת כל המטה, ודדו הביא איתו לישיבה את האנשים שחלקו עליו. תמיד הכרענו לטובת דדו, ואחדות מן ההצעות הללו היו באמת גורליות. על הכרעותיו לא שמעתי ערעור, לא בזמן המלחמה וגם לא אחריה. זה היה ניהול גאוני של המלחמה הזאת, עם כל הצרות שהיו לו.”⁶² אבל כאן הקדמנו, שוב, את המאוחר.

שעה 08:30    🔗

דדו מחליף דברים עם אלוף פיקוד הצפון.

ההנחיה החוזרת לחקה היא: להחזיק מעמד, למרות התחושה שאין עוד עם מי – עד שיגיעו כוחות המילואים. ולא להיכנס לקרבות, שכרוכה בהם שחיקה של השריון המעט. להסתפק בבלימה, ואפילו “לשפר לאחור” – כלומר, להיסוג מעט. מחר בבוקר, מבטיח דדו, יהיה מצבנו טוב יותר, ואז נוכל לפתוח בהתקפת־נגד מסודרת.

כך גם שיחה נוספת עם אלוף פיקוד הדרום. דדו חוזר ומדגיש את הצורך לארגן קו שני, שאפשר יהיה לעצור בו את המצרים במקרה שיתמוטט הקו הראשון, ואינו שוכח להוסיף, בקולו המיוחד, החם, המזדמר, “כדי לעבור שוב להתקפה.”

את השיחות הטלפוניות הללו – ובעיקר את הקול המרגיע, הבוטח – זוכרים מפקדים שונים מן הימים הראשונים, המהממים, של המלחמה. “במהלך המלחמה דיברתי איתו הרבה מאוד בטלפון,” מספר חופי. "דיווחתי לו והתייעצתי איתו. והוא היה אצלי, כמובן, מספר פעמים. בכל המגעים שלי בתקופה זו, במלחמה, הוא היה חזק בצורה בלתי רגילה, מבחינת ההופעה, ההתנהגות, ביטחונו העצמי. לא שלא היה מודאג, אבל היה שקט מאוד, שקול מאוד, ואיני צריך להסביר, כי במצב שהיינו נתונים בו, בעיקר בימים הראשונים, אין ספק שהופעה כזאת הייתה מחזקת. ביום ראשון לפנות־בוקר, אני זוכר, אמרתי לו בטלפון, כי יש לי ספק אם נוכל להחזיק ברמת הגולן. הייתה לי הרגשה שיש בעיה, בעיקר בגזרה הדרומית, כי העסק נשטף ולמעשה אין מי שיעצור בעדם. מה בדיוק ענה לי דדו – אינני זוכר. אבל אני זוכר, שהתשובה הייתה מאוד עניינית. כשעומדים במצב שעמדנו בו, ואתה רואה שישנו ביטחון, וישנו סיוע, ולא רק בדיבורים, אלא בהחלטות המשפיעות על גורל הקרב, אין ספק שזה משפיע.

“הייתה זו מלחמה, שאפשר היה להישבר בה. בכל מגעי איתו במשך כל המלחמה כולה, בכל ההחלטות, לא רק שלא היה רמז למצב כזה, כי אם בדיוק להפך.”⁶³

שעה 08:35    🔗

דיין חוזר מביקורו בחפ"ק צפון, ומוסר לדדו על רשמיו מן הפיקוד הבכיר – ומסיכויי העמידה מול הלחץ הסורי.

דדו חוזר ומוסר, כי בערב ניתן לגונן אישור לפנות כל מעוז, שמופעל עליו לחץ, או שסיים את תפקידו.

בעניין ייצובו של קו שני, עם אוגדות ברן ושרון, קיימת בין השניים הסכמה עקרונית. ובכל זאת, יש הבדל. אומנם הורה לגונן להכין קו שני, מוסיף דדו, אבל הקו הראשון מחזיק “לא רע”. זה כמו בפרדס, הוא אומר, לא יודעים מתי פורצים המים מהצלחת. את הקו הקדמי יש להוסיף ולהחזיק – טוען דדו – לשני המצבים גם יחד: אם יקרה הרע מכול, תוכל אוגדת אלברט להיסוג אל הקו השני, אבל אם תחזיק מעמד – תאפשר מאוחר יותר לאריק ולברן לעבור להתקפת־נגד.

כל זה בשעה שהידיעות המצטברות רעות יותר ויותר. האלוף טל מדווח על הצליחות באיסמעיליה, דוור־סואר, דרום־האגם המר, וכן על האבדות הכבדות של חטיבת דן שומרון. אך כאשר שואלו שר הביטחון, למתי מתוכננות התקפות נגד, אומר דדו: ברמת הגולן – ביום שני. בתעלה – ביום שלישי.

בגמר הדיון הקצר מודיע השר, כי הוא טס לחזית הדרום, לאום־חשיבה. מבקש שבישיבת הממשלה, בעשר, ישתתף הרמטכ"ל.

שעה 09:25    🔗

מלוא חומרתה של המהלומה שהונחתה על אוגדת אלברט מתגלה. גונן מוסר: מתוך 290 הטנקים שנכנסה איתם האוגדה למלחמה, נותרו עכשיו כמאה בלבד, והם מפוזרים – ממזרח לציר התעלה (לכסיקון) ובציר החת“ם. במשך הלילה הצליחה הארמייה השנייה להעביר אל הגדה המזרחית חלק מן הטנקים של דיביזיות החי”ר, והבוקר החלה הארמייה השלישית להעביר טנקים ראשונים של הדיביזיה ה־7.

(תחילה חוזר דדו ואומר לגונן, שיפנה כל מעוז “אם הלחץ כבד מדי”, ורק מאוחר יותר יסתבר מה חמורה המציאות, מה בלתי מציאותית התמונה שמצייר הפיקוד למטֶה הכללי – כל המעוזים מוקפים ומנותקים.)

מאז בוקר יום הכיפורים נעשו בפיקוד הדרום כמה מן השגיאות הטרגיות של המלחמה,

אף שהוויכוח על משמעות המהלכים העיקריים בשלב ראשון זה עודנו נטוש בין בכירי המפקדים בצה"ל.

“שובך יונים”, יטען הרמטכ"ל לשעבר – ששמו נקרא על הקו, חיים בר־לב – פשוט לא הופעל, לא נפרס במועד ולא בהתאם לדוקטרינה, ולפיכך אין לומר, שהקונספציה לא עמדה במבחן – כי אם שלא נבחנה כלל. לדעה זו שותפים מפקדים בכירים אחדים. זו דעתו של האלוף ישעיהו גביש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום בשעה שגובשה הקונספציה, הנשענת על אוגדת שריון קבועה ומעוזים כעמדות של נוכחות על קו המים, תצפית והתראה. כך הבין את משמעות “שובך יונים” אריאל שרון, מי שהיה אלוף הפיקוד אחרי גביש: מניעת הפתעה; כניסת הכוחות לקרב כשהם בלתי שבורים אלא מרוכזים, כדי שיימצאו במבנה שלהם, בקרבת מקום הפעולה; שהכוחות שלנו ממתינים בשטח לאויב – ולא להפך; המטרה – אמר שרון בכנס שנערך כחמישה חודשים לאחר המלחמה – הייתה לא קרב על קו המים, לא חילוץ מעוזים, לא פעולה לכניסה למעוזים – אלא ניהול קרב ברצועה שבין התעלה לבין דרך הרוחב.

הייתה גם דעה מנוגדת, כי בדיעבד טוב שלא הוטלה האוגדה כולה מיד בהתאם ל“שובך יונים”, כלומר שני־שלישים נמצאים מערבה לדרך הרוחב ושליש אחד מאחור, כעתודה – כי אם להפך. אילו פעלו בהתאם להגיונה של התוכנית, ייתכן שהיו לשריון אבדות כבדות כבר בשלב הפתיחה, בשעות אחר הצהריים של יום הכיפורים.⁶⁴

אולם האבדות לטנקים הוסבו בעיקרן לא בשלב הראשון, כי אם בלילה ובשחר ה־7 באוקטובר. בשעה 02:00 – יספר גונן – הייתה אצלו בחפ“ק הרגשה, כי נבלמו ההתקפות המצריות, ואילו בשעה 05:00 התחדשה המתקפה המצרית, ובתוך שעות אחדות נהדפו כוחותינו כדי 7 ק”מ מקו המים, באבדות מרובות. להערכתו, הייתה השגיאה היסודית – “אבי אבות הטומאה” – הערכה זלזלנית של עוצמת הצבא המצרי וכושר הצליחה שלו. זלזול זה הביא לכך, שנמנעו מן הגיוס של כוחות המילואים. אי־הגיוס גרם לתוצאות ההפתעה. אולם הוא עצמו מונה את השגיאות הגדולות שנעשו לאחר שעות ההפתעה הראשונות: שיגור השריון אל התעלה במוצאי יום הכיפורים להתקפות נגד מיידיות; החבירה למעוזים באותו לילה; ההישענות על חיל האוויר כגורם מכריע בשלב הבלימה; העוצמה הבלתי מספקת של הכוחות הבולמים.⁶⁵

סופר כבר למעלה, כי הרמטכ“ל הינחה את גונן בשלב מוקדם לרכז את כל השריון של האוגדה ב”ארבעה מאמצים", שיילחמו במאמצים העיקריים של האויב, לאחר שיאותרו. לא כך אירע – הכוחות נשלחו במפוזר, ולאורך כל הקו, לחבור עם המעוזים, ובמצב זה מצאו עצמם בשעה שהתחדשה ההתקפה המצרית עם שחר.

נראים הדברים, שאת גונן מניעה באותן שעות, בראש וראשונה, אותה מחשבה שהייתה מונחת ביסודה של ההכרעה שנתקבלה כאשר נדונה קונספציית ההגנה בסיני – שאין לאפשר לצבא המצרי כל אחיזה בגדה המזרחית. השיקול הקובע לא היה צבאי, כי אם מדיני – המחשבה, שמטרתו של סאדאת בפתיחת מלחמה לא תהיה הכרעת צה"ל, כי אם יצירת עובדה קרקעית מצומצמת, הפעלת מועצת הביטחון לשם השגת הפסקת אש מהירה במצב החדש, וכן מטרה מדינית רחבה יותר – הנעת מערכת הלחצים המדיניים על ישראל. אין הוא מעריך נכונה את ממדי ההתקפה המצרית ואת תוצאותיה הצבאיות החמורות של התגובה המהירה, המפוזרת והבלתי מוכנה.

בשעה 07:30 מגיע ברן לבאלוזה, והוא מקבל את הפיקוד על הגזרה הצפונית. בשעה 09:25 – אולי לאחר השיחה עם דדו, ומשמתברר מה אירע לאוגדת אלברט, מורה גונן לפנות מעוזים “אם אפשר”, אך מה שעוד ניתן היה לעשות בחצות הלילה שוב אינו אפשרי. עדיין מניע אותו, ככל הנראה, בראש ובראשונה – הסירוב לסגת והתקווה שברגע שיצטברו כוחות של אוגדות ברן ושרון, וחיל האוויר יתפנה ממשימותיו בצפון, יעברו להתקפת־נגד והמצב ישתנה מעיקרו. על כך הוא “נעול”.

כוחות המילואים נעים אומנם במהירות רבה – כפולה מזו שהובאה בחשבון בתכנונים הרגילים – אך כבר בשעה שמונה בבוקר נכנס הכוח הראשון של אוגדת ברן – החטיבה של נתקה – לתוך מארב של קומנדו מצרי, על הציר מאל־עריש, בין רומאני לבאלוזה. הקרב יימשך עד לצהריים. הכוח המצרי יובס והדרך לבאלוזה תיפתח, אבל גם לחטיבה יהיו 30 הרוגים וייפגעו 4 טנקים וכלים אחרים.

שעה 09:37    🔗

מחזית הצפון מגיעה ידיעה טובה ראשונה: המח"ט רן שריג, עם כוח מילואים, פרץ בציר הנפט, השמיד 15 טנקים והצליח לחבור עם בן־שוהם, מפקד חטיבת “ברק”, הנלחמת מאז צהרי יום אתמול וכוחותיה הולכים ואוזלים. ידיעה זו מעודדת את דדו.

מן הדרום מגיעה באותה שעה ידיעה על החמרה נוספת בגזרה המרכזית והדרומית: המצרים פורצים ב“חזיון” (גשר הפירדאן), ב“מצמד” (דוור־סואר) וב“ליטוף” (מדרום לאגם המר הקטן). אך מצד שני מגיעה ידיעה כאילו נטשו המצרים את “לחצנית” והם יוצאים את “אורקל”. האם ישנה אפשרות, שבהגיע 70 הטנקים הראשונים של אוגדתו, ינסה ברן לתקוף בגזרה הצפונית, לצלוח ולבצע את “צפניה”?

ברגע זה יש לנסות לבלום את שלושת הטורים הפורצים במרכז ובדרום, ולפני צאתו לישיבת הממשלה מורה הרמטכ"ל לחיל האוויר לרכז כל מאמץ אפשרי לעצירת טורים מצריים אלה.

שעה 10:18 ⁶⁶    🔗

בישיבת הממשלה מתאר דדו את המצב הקשה בחזיתות בשעה זו ואת תוכניותיו ליממה הקרובה. כבר אמש – מזכיר הוא לשרים – עמד על משמעותה של מלחמה הנפתחת בהגנה, בטרם גיוס והיערכות: שלב הבלימה פירושו קרבות קשים מאוד. אך אף שהמצרים השיגו הישגים מסוימים, מעריך הרמטכ"ל, נראה שהתעייפו והתקדמותם נבלמה. מדאיגה יותר הפריצה בדרום הרמה, שברגע זה היא חמורה יותר מכפי שהדברים נראים על המפה שנתלתה בחדר הישיבות. הוא מסביר את הסיבה לשינוי ההחלטה והעתקת פעילות חיל האוויר מחזית התעלה לצפון. ברמת הגולן מתנהלים קרבות מרים. מאות טנקים עולים באש. יש אנשים הנלחמים שם ללא הפסקה מאז אתמול בשעה שתיים. חיל האוויר הקטין את הלחץ הכבד על כוחותינו. עם כניסת כוחות המילואים נעשה מצבנו טוב יותר, אבל אזור שלם בדרום הרמה עודנו בידי הסורים – ומספר יישובים, כרמת מגשימים, הם עכשיו בעורף הכוחות הקדמיים של הסורים.

הוא מספר גם על נפילת מוצב החרמון ועל כישלון הניסיון לשוב ולכבשו. מספרים מדויקים אין בידיו עדיין, אך נדמה לו שמתוך 60 האיש שהיו במוצב, הצליחו 15 להימלט.

עם זאת אינו מניח לנימה הקודרת להשתלט על דבריו. כבר עכשיו, הוא אומר, יש לנו בצפון יותר מ־300 טנקים, ומחר יש סיכוי לפתוח – בסיוע חיל האוויר – בהתקפת־נגד.

גם תיאור המצב בחזית התעלה יש בו כדי ליצור רושם בקרב השרים, שהמצב פחות חמור מכפי שהוא באמת באותה שעת בוקר. למצרים היו הישגים חלקיים, הוא אומר, אבל הם נבלמו. הבוקר פרצו בשלושה מקומות, אבל לפני חצי שעה קיבל חיל האוויר פקודה לתקוף שלושה טורים אלה. הוא גם מתווה את התוכנית – זו שהורה לגונן לבצעה – לייצב קו שני עם אוגדות ברן ושרון – וקיימת אפשרות, שמחר יתארגנו הכוחות על קו הגנה זה. אם יאלצו להיסוג הכוחות העוסקים היום בבלימה, ייהפך בחלקו ל“קו חצי־ראשון”. עוד אומר הוא לממשלה, כי תחילה תיפתח התקפת הנגד ברמת הגולן, מחר, ואילו בחזית התעלה לא נעבור מהגנה להתקפה אלא ביום ג'.

המצב בחזית התעלה מחר, מסביר הרמטכ“ל, הנעזר במפה, יהיה כזה ש”נהיה ערוכים עם שתי אוגדות טנקים. מה שאני רוצה לנסות להבטיח הוא, ששתי האוגדות האלה, תתפוסנה מערך קדמי (מצביע על המפה), כך שלכוחות שיצטרכו לבלום את המצרים עד הלילה – אם יצטרכו לסגת – יהיה לאן לסגת ולהתייצב כאן (מפה) בקו בלימה שני – – – אני בטוח שדרושים עוד יומיים כדי לעבור למתקפה בשתי הגזרות. זה ייקח עוד יומיים, אם הכול ילך לפי הציפיות, שאמנם אנחנו נמשיך להילחם קשה ובסופו של דבר יישברו ראשונה הכוחות התוקפים."

בהצגת המצב בחזיתות, נקלע דדו בין המגמה לתת תיאור נאמן של המצב, קודר ככל שלא יהיה, לבין הצבעה על מגמת הדברים. אכן, ברגע זה יחסי הכוחות בשריון הם אחד לחמישה, או אחד לשישה, וזו נחיתות רבה – אבל זהו השלב הקשה ביותר של המלחמה, אומר הוא: לעמוד בהגנה, מול אויב הנהנה מעדיפות רבה כל כך, בלי מכה מונעת, בהכנה מוקדמת מצומצמת ביותר, בלי צבא המילואים. אבל במלחמה הזאת יש ‘ups and downs’. ועכשיו אנחנו ב־’down'. וטרם הגענו לסופו של המורָד. (זה תיאור שיחזור עליו פעמים רבות, ובאנגלית, לביטוי הצורך בשמירה על האיזון, הן כאשר אתה “למעלה”, שלא יסתחרר הראש, והן כאשר אתה “למטה”, שלא תגיע לכלל ייאוש.) החרמון נפל, כן. פונו יישובי הרמה, כן. המצרים צלחו את התעלה, כן. אולם, הלילה הזה שעבר היה הקשה ביותר – וכן גם היום שעודו לפנינו. אם יצליח השריון שלנו לעמוד עד הערב, ואם יעלה בידי חיל האוויר למלא את משימותיו, יחל הערב השינוי.

המגבלה המדינית קיימת היטב בתודעתו כבר בישיבת בוקר זו: כמה ימי לחימה עוד יתנו לנו בטרם יצליחו הערבים לגייס את מועצת הביטחון לכפות הפסקת אש? האם יכולים אנחנו להמתין בסבלנות עד אשר ישלים כל צבא המילואים את התארגנותו, יעבור להתקפת־נגד “ויעקור את האויב מן המאחזים” שתפס ממזרח לתעלה – ושמא תקדים אותנו הפסקת האש ותהפוך הישגים אלה להישג קיים לאויב? הנושא המדיני יוסיף להיות מרכיב מרכזי בכלל שיקוליו של הרמטכ"ל הן בקביעת היעדים המבצעיים של המלחמה, הן בהצבת סולם הקדימויות והן בכל הנוגע ללוח הזמנים. המלחמה התנהלה עם “סטופר” ביד. למאמץ לקצר ככל האפשר את משך הלחימה היו שיקולים עליונים נוספים, מהם בעלי אופי צבאי מובהק, מהם הנובעים ממשמעות הגיוס הכללי למשק המדינה. לכך עוד נשוב.

אך בשעה זו הייתה “עקירת” המצרים בגדר תקווה, שכן המגויסים זה אך החלו לנוע לעבר חזיתות המלחמה, והשאלה הבוערת היא מה יקרה בינתיים, כאשר מנקודת שפל זו שאנו ניצבים בה ברגע זה עלולים אנחנו לרדת במשך היום למדרגה נמוכה יותר? דדו חוזר על משל, שהוא דבק בו: למה הדבר דומה? להשקיה בפרדס – משקים את הצלחת, ופתאום היא נפרצת. אולי הלילה, כשיגיעו האוגדות, נצא מנקודת השפל, מחר נתייצב, אולי אף נצליח לעשות איזו התקפת־נגד קטנה. אם כך יקרה, מסיים הוא בתחזית אופטימית, נזדקק לעוד שלושה ארבעה ימים כדי שיתחיל גלגל המלחמה להתהפך.

דדו מדגיש: הוא בהחלט בעד הכנת קו שני, למקרה שיבוא הרע מכול, אבל הוא נגד התרחקות מקו התעלה. כיוון המחשבה שלו, כבר באותו בוקר, הוא התקפי.

שעה 11:00    🔗

בשובו אל ה“בור”, מדווח לו סגן הרמטכ“ל, האלוף טל: כל מוצבינו לאורך קו בר־לב מכותרים. המצרים מחזיקים ברצועה, שבכמה מקומות היא מגיעה עד ל־16 ק”מ מזרחה מן התעלה.

אולם הסיכויים לקראת הערב נראים טובים: עד הצהריים יגיעו לסיני שלוש חטיבות שריון, ובמהלך אחר הצהריים עוד שתיים. חרף ההפתעה והשיבושים הקשים, התקצרו מהלך הגיוס והתנועה לחזית לפחות בשתים־עשרה שעות לעומת החזוי בתכנונים. בערב יהיו לנו בסיני יותר מ־600 טנקים. ברמה – כ־240.

שעה 11:45    🔗

המצב בדרום מחמיר. התמונה המצטיירת היא, שהמצרים שולטים בכוחות חי“ר לכל אורך התעלה, המעוזים מנותקים לגמרי, והכוחות הבולמים נמצאים עכשיו על ציר החת”ם (שהוא הכביש המקביל, במרחק 10–15 ק"מ מן התעלה) ומזרחה ממנו.

מגיעה תביעה מפיקוד הדרום לסיוע אווירי מיידי נגד הטורים המצריים המאיימים להתקדם אף מזרחה משם, לעבר טסה ומעברי הגידי והמיתלה.

אותה שעה נמצא שר הביטחון אצל גונן בחפ“ק בדרום. התרשמותו המצטברת מביקורו השכם בבוקר בצפון, ועכשיו בדרום, קודרת. כותב דיין: “אני עומד על כך, שהפיקוד יכין קו שני. הצעתי את קו החת”ם. האלוף אמר, שבקו החת”ם לא יוכל להחזיק. אמרתי, כי בסמכותי להורות, במצב הנוכחי, להכין קו שני ולהחזיק בו ללא נסיגה. אשר למקום הקו – זו החלטה צבאית ועליו לסכם אותה עם הרמטכ“ל: אם אי־אפשר להחזיק בקו החת”ם, צריך להקים את הקו במצרים (המיתלה והגידי)."⁶⁷

בשעות אלה מחריפה תחושת אי־היכולת לעמוד בפני הלחץ המצרי, והיא תעמיק בשעות הקרובות.

אל ההחלטה בדבר נסיגה לקו שני, מתלווה חרדה לגורל מאות הלוחמים המכותרים במעוזים שלאורך התעלה. דיין יאמר, כי יש לעשות מאמץ עליון לפנותם, אבל “אם אי־אפשר להגיע אליהם, אולי הם יכולים לפרוץ החוצה בכוחות עצמם ולהתחבר עם כוחות שלנו, אשר יחכו להם בקרבת מקום.” היכן זה, “בקרבת מקום”?

כאשר ישחזר דדו מאוחר יותר את מהלכו של הדיון בין השר ואלוף הפיקוד בחפ“ק דרום, ישמע, כי גונן אמר, שאינו מתכוון להיסוג בינתיים לא לעומק סיני ואף לא לציר הרוחב, שבמקרה הגרוע ביותר ייהפך לקו הנסיגה. בינתיים יוסיפו הכוחות להחזיק מעמד בציר החת”ם, בתקווה שיצליחו לשוב ולהגיע אל האנשים שבמעוזים. מקווים שיצליחו להחזיק לפחות בטסה עד שיגיעו הכוחות של אריק שרון.

התקוות להצטברות כוחות שריון עולות. הרושם הוא, כי זו מהירה מן הצפוי, וכי עד הערב נגיע ל־600 טנקים “ברוטו”. שאלה אחת היא: מה יהיה מספרם “נטו”? ושאלה שנייה: איך עומדים בתנאי נחיתות כזאת עד הערב?

חיל האוויר פועל בעוצמה רבה בצפון, הן בבלימה של השריון הסורי בדרום־הגולן והן בתקיפה נרחבת של מערך טילי הנ.מ.. סמוך לצהריים מגיעה ידיעה קשה. מחיר הפעולה המסיבית הזאת היא – 6 פנטומים ו־3 סקייהוקים. טרם נסתיימה יממה ראשונה של המלחמה וכבר אבדו 20 מטוסים.

שעה 12:10    🔗

המח"ט רן שריג, אשר לפני פחות משלוש שעות הידיעה על הצטרפות הטנקים שלו ללחימתה של חטיבת “ברק” המוכה שימחה את דדו – נפצע. אלה הן המכות הקטנות, הפרטיות, אשר במלחמה זו הן עתידות להינחת בזו אחר זו. פעמים יבחינו חבריו של דדו בעווית כאב חולפת בפניו, אבל ליותר מכך יאטום עצמו לגמרי: אין להתמסר לרגשות, וודאי שאין לגלותן לסובבים אותך, לא בשעות קשות אלה.

דומה שאין מספר לטנקים הסוריים. הדיביזיה הסורית השביעית, שאיימה בבוקר על פיתחת קונייטרה, נפגעה קשה, אבל דיביזיה 9 ערוכה מדרום לקונייטרה, ואם גם אינה מצליחה להתקדם – אף אינה מתפוררת. ומאחורי זו ערוכה דיביזיה 3, והיא נעה עכשיו לעבר קו החזית. בגזרה הדרומית לוחצת דיביזיה 5, שתוגברה, והיא כוללת 300–400 טנקים.

ובכל זאת: מצטבר מידע המעיד, כי הסורים סובלים אבדות כבדות ועייפותם גוברת.

זה השלב, שבו יזכה בניצחון הכוח אשר בראשו עומדים מפקדים עזי נפש ולא נשברים. מצבה של חטיבת “ברק”, העומדת כמעט יממה תמימה בלחימה בלתי פוסקת, קשה ביותר. אלוף הפיקוד מורה לעוצבת המילואים של אורי לסייע לה, אך אף כי הרמטכ"ל מבין למניעיו, הוא חושש מהכנסת כוח נוסף זה “חזק למלחמה”. הוא מזהיר את חופי: “בערב תהיה שוב פעם בלי אף טנק רזרווי אחד.”⁶⁸

ואולם מי יכול לחשוב על הערב, כאשר את חדירת האויב צריך לבלום עכשיו, ברגע זה?

שעה 12:25    🔗

גונן מדווח, כי מאה הטנקים הראשונים של שרון הגיעו לרפידים. שרון היה אלוף פיקוד הדרום עד לפני שלושה חודשים, עת פרש משירות פעיל ונכנס לחיים הפוליטיים. התראה על מצב הכוננות הגבוה קיבלה האוגדה כבר בבוקר יום שישי, ואת פקודת הגיוס לאוגדה קיבל שרון ביום הכיפורים, בשעה 09:30. עם אלוף הפיקוד לא נפגש אלא דקות אחדות לאחר שנפתחה האש, במפקדת פיקוד דרום. ההוראה של האלוף שרון לאוגדתו הייתה, כי כל כוח, המגיע למסגרת פלוגתית, יתחיל “לרוץ” על שרשראות הטנקים. תנועת האוגדה לעבר החזית החלה במחצית השנייה של הלילה, אור ליום ראשון. בצהריים הוא מקבל פקודה מאלוף הפיקוד לערוך את האוגדה להגנה על קו הרוחב.

כאשר מודיע גונן על תנועת אוגדת שרון לעבר טסה, הוא גם מדווח על הלחץ המצרי על אוגדת אלברט, לחץ ההולך וכבד. הוא נזקק לסיוע אווירי מיידי, גדול ויעיל. דדו מתרשם קשה מן התמונה המצטיירת. הוא מעיר לעמיתיו בחדר: “המצב רע מאוד.
הוא נסוג למְצרים.”

שעה 13:10    🔗

דדו מתקשר עם גונן. אלוף הפיקוד מציע תוכנית לעבור להתקפת־נגד ברגע שיתרכזו בקרבת קו הרוחב 100 הטנקים הראשונים של שרון. הוא מציע שלוש משימות חלופיות לאוגדה, ואחת מהן – תקיפה במרכז החזית, במגמה להגיע לדוור־סואר, האזור המיועד לצליחה בתוכנית “אבירי לב”.

על תוכנית זו מגיב דדו, שלא כדרכו, ברוגז רב. הנוכחים בחדר נדהמים “מהצעקות שצעקתי לשמוליק,” אבל הם למדים באיזו עוצמה הוא דוחה את הרעיון למתקפת־נגד בשלב זה.

הפיקוד חייב קודם כול לייצב קו־הגנה חזק, כדי שהמצרים לא יצליחו לפרוץ מזרחה דרך מְצרי ההרים, אומר הרמטכ"ל. כל כוח המחזיק עדיין מעמד בקו הקדמי, ינהל קרב נסיגה “כמו בבית הספר: השהיה ונסיגה. אבל כל זאת בתנאי, שמאחור יהיה קו יציב של שתי האוגדות – של אריק ושל ברן – כדי שיהיה להם לאן לסגת.”

דדו מודאג מנטייתו של גונן – וכך של מי שקדם לו כאלוף הפיקוד, שרון – לעבור במהירות מרבית להתקפות נגד. עדיין זכור לו משחק המלחמה “איל ברזל”, בקיץ 72, שנוהל על ידי גונן וניכר בו לוח זמנים להתקפות נגד, שנראה לדדו מהיר מדי, בלתי־ריאלי. ההוראות שלו עכשיו לגונן הן לרכז כוחות ולא “לטפטף אותם, כי אם לצבור כוח לקראת ההתקפות של המצרים.” הנחיה שנייה: נלחמים במקום שעומדים עכשיו, ואין מוותרים על שטחים מרצוננו, בלי קרב. אוגדת שרון תיערך בגזרה המרכזית, ואוגדת ברן בצפונית.⁶⁹

שעה 13:50    🔗

האלוף שרון מתקשר עם הרמטכ"ל. הוא מצדו מודאג מן המגמה של אלוף הפיקוד לפצל את עוצמתה המרוכזת של האוגדה, לשלוח כוחות לעזרת כוחות אחרים, “פלוגה פה ופלוגה שם.” עם זאת מציע הוא לקחת את האוגדה שלו, ברגע שתתרכז כולה בסביבות טסה.

דדו אומר, כי בשעות אחר הצהריים ייצא לפיקוד דרום, ומציע, כי “נשקול את זה שם ונראה מה המצב.”

אך מצד שני, בשעה זו כבר החמיר מצב אוגדת אלברט עד כדי כך, שמכלל 270 הטנקים שהיו לה אתמול בצהריים נותרו בה רק כמה עשרות טנקים כשירים, ועל כל אחד משני צירי האורך מגינים עכשיו רק כ־15 טנקים. ולפיכך אומר דדו לגונן:

“אריק שיישאר פה מרוכז, אבל אם אתה צריך טנקים לתגבור – קח תגבור. עד שש בערב אנחנו מחזיקים כך, בסיוע חיל האוויר. ממילא לא תהיה כל האוגדה מרוכזת לפני הערב.” יתירה מזו, אפילו תתרכז כל האוגדה במועד, לא ייצא להתקפת־נגד “רק עם אוגדה אחת. כשנעבור להתקפת־נגד – נעבור בכוח יותר גדול.” הוא אומר לגונן: “בואו, קודם כול, נתארגן בהגנה.” עדיף לדחות את התקפת־הנגד עד לאחר “שהמצרים יתקפו וישברו את הראש.”⁷⁰

כאשר שב וניתח – זמן רב לאחר המלחמה – את צמיחת התוכנית, אשר בוצעה בסופו של דבר כעבור שבוע, אומר דדו: “כבר מתחילה הייתה אצלי מחשבה, שאחר כך הגשמנו אותה, שעלינו לתת למצרים לתקוף אותנו פעם נוספת – לשבור את הראש – ורק אחר כך נעבור להתקפת־נגד. מחשבה זו – שעדיין אין אנו במצב טוב להתקפה, שעלינו לעבור להגנה, להמתין להתקפה מצרית ורק לאחריה לעבור להתקפה – היא תוצאה של מצבנו ושל יחסי הכוחות בשטח. זו מחשבה, שאני מגיע אליה בצהרי ה־7 באוקטובר, ומאז אני דבק בה עד הסוף.”⁷¹

דיון קצר נוסף בשעת צהריים זו מקיים הרמטכ"ל עם עוזר השר, רב־אלוף צבי צור. הנושא הוא – רשימות הציוד שהוגשו לאמריקנים. בפרוץ המלחמה, שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ, היה בביקור פרטי, לרגל פטירת אביו, ועדיין הוא בדרכו חזרה למקום כהונתו. אספקת ציוד צבאי לסוגיו – עתידה לעמוד במרכז המאמצים שתעשה ישראל בוושינגטון בימים הבאים.

עם האלוף טל דדו דן בהפעלת אוגדת מוסה פלד, שעל העברתה לחזית הסורית החליט בבוקר. הוא מורה שלא תוכנס לקרב אלא לאחר אישור מפורש שלו. צה"ל רק פתח בלחימה בשתי חזיתות קשות, וכמעט כל גרגר של כוח כבר זורם לקווי החזית. יש להיזהר מפני שחיקה מהירה ולא מחושבת היטב של הכוח – שכן זה כל מה שיש לעם ישראל בשעה זו.

שעה 14:25    🔗

את תחושתו בשובו לתל־אביב מן הביקור אצל האלופים חופי וגונן, מבטא משה דיין בספרו: “אינני זוכר אי פעם בעבר דאגה וחרדה כזאת – ישראל עלולה להיות צפויה לתוצאות פטליות אם לא תדע להבין את המצב החדש בעוד מועד ולהיערך ללחום כפי שמתחייב ממנו.”

לתחושותיו נותן שר הביטחון גם ביטוי באותו יום עצמו, ועד מהרה עוברים דבריו מפה לאוזן, מדביקים מפקדים בכירים בהלוך רוח קודר, כמעט נטול תקווה. בצפון שמע אומרים: הלחימה בדרום הגולן נגמרה. אנחנו הפסדנו. ואילו בדרום ראה איך התנפצה לרסיסים אוגדת השריון, המעוזים מכותרים ובהם כ־450 איש, שאין לדעת כמה מהם חיים, ובשעה זו עומד רק קומץ לוחמים בין הצבא המצרי לבין ארץ ישראל.

בשדה דב ישמע אחד האלופים⁷² את דברי שר הביטחון: הפסדנו את הבית השלישי. במקומות אחרים – באותם “פורומים” שידבר באוזניהם מאוחר יותר – ישוב וישתמש במטבע זה, הטעון אסוציאציות היסטוריות טרגיות כל כך: זוהי מלחמה על הבית השלישי. בלבם של שומעיו נותר משקע כבד מאוד, שהנה זהו יום הדין הגדול למדינת ישראל.

בין שני סיורים אלה לבין הדיון העתיד להיפתח בעוד שעה קלה אצל ראש הממשלה, יורד דיין אל ה“בור”, נכנס לחדרו של הרמטכ"ל, המלא רבי־אלופים ואלופים, מי שיש להם תפקיד מוגדר ומי שאין דדו מוצא בעצמו כוח לבקשם לצאת את החדר, שאווירו דחוס ומקשה, פשוטו כמשמעו, על הנשימה, שלא לדבר על הבעות הפנים המשרות קדרות על מי שתפקידם הוא לנהל את המלחמה, לא להרפות עד שישוב הגלגל ויתהפך.

שר הביטחון אומר לרמטכ“ל מה הוא מתכוון להציע לראש הממשלה. הוא מבקש לשמוע תחילה את דעתו של דדו, ומניח שהדברים יהיו מוסכמים ביניהם. בדברו על הצורך בייצוב קו הגנה, כוונתו אינה לציר החת”ם, כי אם מזרחה משם, לקו הרוחב. מערבה משם לא יצליחו כוחותינו לייצב קו, ולכן יש לוותר על כל מה שעד לקו טסה־מיתלה. אשר לחילוץ המעוזים, כולל אלה המכותרים – אומר דיין – צריך לומר להם לצאת ולפרוץ בנשק אישי. מי שייהרג – ייהרג. את הפצועים שישאירו הנסוגים – ושיילכו בשבי. לעזוב את הטנקים, לעזוב הכול. לא להישחק על הקו הקדמי הזה.

דיין: זו המלחמה על ארץ ישראל    🔗

כאן מפתח דיין את הקונספציה, כי זו המלחמה על ארץ ישראל. המערכה לא תסתיים כאן. הם יסכימו להפסקת אש וכעבור חודש יתחילו מחדש – עם המרוקנים ועם הירדנים. ולכן, עד שיגיעו טנקים נוספים, המשימה היא להגן על מדינת ישראל, והשאלה היא – איך לקצר את הקווים. אין פירוש הדבר שצריך לקום ולברוח, אך יש לעשות הכנות, ואם ייווצר לחץ שלא נוכל לעמוד בו – נצטרך לפַנות בהדרגה את כל הקו הזה, כולל הנפט, ונבַצר קו קבוע, החל בשארם א־שייח' והמְצרים ממערב לה, עם – או בלי – סנטה קתרינה. הלוואי והדברים לא יגיעו לידי כך, ויש לעשות כל פעולת השהיה אפשרית, אבל ספק אם אפשר יהיה לבלום את המאסות המצריות הללו. כל כוח שבידינו צריך לרכז בצפון סיני – למנוע את הפלישה צפונה משם. גם ברמת הגולן צריך לייצב קו, ויהי מה. אלה גבולות לשמירה על מדינת ישראל – ולייצובו של קו כזה, מאמין דיין, יש סיכוי. אין הוא מעלים את חרדתו, שמדינת ישראל תישאר בלי יכולת להגן על עצמה – לא יהיו לה טנקים, לא יהיו מטוסים, לא יהיו אנשים. חשוב להגן על ארץ ישראל.

דומה כי גם בעל הדמיון העשיר ביותר לא יוכל להיכנס לעורם של השותפים למעמד זה, ביום ראשון ה־7 באוקטובר 1973, בשעה שתיים ושלושים אחר הצהריים. גם דברים שמספרים מי שהיו באותו מעמד מעבירים אך בדוחק את תחושת השעה ההיא, כאשר חזו בהתנפצותו של עולם מושגי שלם ושל דמות מנהיגה, שגילמה עולם זה בעוצמה כריזמטית. לא רק כל השנים מאז ימי יוני 67' נתן משה דיין ביטוי עקבי ומרשים לביטחון ביכולתה של ישראל להרתיע את אויביה, ליטול מהם לא רק כל תקווה להישג צבאי, כי אם את עצם היכולת הנפשית להסתכן בהתמודדות – אלא אפילו אתמול, לפני עשרים ושבע שעות, ב“בור”, שאל דיין את דדו מה יעשה במאה אלף מגויסים שיסתובבו לו “בין הרגליים”. היושבים בחדר, גם מי שלא היו חבריו או נאמניו, היו בשלב זה או אחר פקודיו, חניכיו, מעריצים – פעמים רבות למרות רצונם – את האיש, שהיה לא רק השר המופקד על משרד הביטחון, כי אם מנהיג צבאי עליון, שסמכותו הייתה בבחינת נוכחות מתמדת בתודעתו של הפיקוד הבכיר.

ופתאום: חורבן הבית השלישי. יום הדין הגדול, על כל המשמעויות הנוראות. אווירת מצדה.

בתגובתו על דברים אלה, מצטרף הרמטכ"ל לדעתו של שר הביטחון, כי יש להפסיק את המאמצים לשוב ולכבוש מחדש את קו המעוזים, ואף לא כדי כיבוש זמני לחילוץ הלוחמים המכותרים. גם דעתו היא, כי מן ההכרח לייצב קו הגנה באזור כביש הרוחב, שיתבסס על אוגדות ברן ושרון המתחילות להגיע.

אך, כדבריו, לאחר זמן, “ישנו הבדל, שבשיחה זו לא בא לידי ביטוי – שצריך יהיה לעבור להתקפות נגד. הוא ‘נעול’ על קווי הגנה עמוקים יותר, ואילו אני עדיין אינני רואה עצמי חייב לסגת למְצרים מרצוננו החופשי.” הוא אינו סבור, שיש להפקיר את אזור הנפט במפרץ סואץ, ולייצב קו בשארם א־שייח', כי אם להיערך בקרבת ראס־סודאר. “יש לי תקווה, שאם המצרים ינסו לתקוף אותנו מחר – נצליח להחזיק מעמד, וננסה לערער אותו. יש לנו שתי אוגדות – וננסה לצאת בהתקפת־נגד מסיבית.” הוא הדין ביחס לרמת הגולן. “אני התרשמתי שלסורים יש פחות הצלחה” מכפי שנדמה, ולכן הפעולה צריכה להיות, ייצוב קו, “להפעיל את חיל האוויר גם בצפון וגם בדרום, לרכז במשך הלילה עוד כוח ברמת הגולן.”⁷³

בעוד הדיון בראשיתו, מתבקש שר הביטחון אל ראש הממשלה, והוא מציע לדדו להצטרף אליו. עכשיו, בצאתו, חוזר דיין על הצעתו, אבל דדו מעדיף להישאר ב“בור” ולעסוק, יחד עם אלופי המטה, בגיבוש המחשבות האופרטיביות לשלב הבא של המלחמה.

את שר הביטחון ליווה, הן לצפון והן לדרום, האלוף רחבעם זאבי, שאחרי ארבעה ימים בחיים האזרחיים, נתמנה אתמול לעוזר הרמטכ"ל. גנדי חוזר גם הוא במצב רוח קודר. הדיווחים המגיעים אליך – אומר הוא לדדו – אופטימיים מדי, אינם משקפים את חומרת המצב. הדיבורים על התקפת־נגד ביום שני ברמת הגולן וביום שלישי בסיני, נראים לו מנותקים מן המציאות. דיביזיית השריון הרביעית זורמת אל מעבר לתעלה, ואם תופנה חטיבת טנקים אחת לעבר אבו־רודס, לא יהיה מי שיעצור בעדם. אין הוא פסימי כמו דיין, אומר גנדי, אבל “אתם כאן יותר מדי אופטימים.”⁷⁴

אומר דדו: “לפני שהגעתם ישבנו פה ועשינו בדיוק אותה תוכנית עצמה. כבר אתמול נתתי פקודה לגורודיש, ואמרתי לו: צריך לייצב קו על המעברים.”

גנדי מביע חשש, שאריק שרון עלול לגרור את גונן ליציאה קדימה מהמעברים. דדו: “אריק כבר ניסה לגרור גם אותי, אבל אין מה לעשות. הוא אמר לי, ‘תשמע, צריך קרב תנועה. אני לוקח את האוגדה ונוסע קדימה.’ אז אמרתי לו: ‘אני מתכוון לבוא לשם אחר הצהריים ונשמע רעיונות.’ אין לי ספק, שעכשיו אנחנו צריכים לעצור ולנסות לבלום אותם בהגנה טובה ככל האפשר. במה אני יותר אופטימי ממך? בזה, שאם יתייצב הכוח הזה, ויהיו לנו מחר עוד כמה טנקים – נוכל לתקוף אותם.”

בחדר יושב גם הרמטכ“ל השני של צה”ל, מי שעמד בראש המטה הכללי במלחמת השחרור, יגאל ידין. בימים אלה כמעט ואין הוא יוצא את ה“בור”, אבל בדרך־כלל הוא משתדל שלא להיות לטורח, מרבה להאזין בשתיקה.

הרעיון של אריק קוסם לו, מעיר ידין. תמיד טענו, כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ערפל הקרב קיים גם בצד השני, ואם נתקפל וניסוג רק נזמין לחצים נוספים.

אומר דדו: "זה רעיון טוב. בשלבים יותר מוקדמים חשבתי עליו – אבל אלו הן שתי האוגדות היחידות שיש לנו כאן. אילו היו לי חמש אוגדות, הייתי עושה הימור עם אוגדה אחת, אפילו עם שתיים. אבל עם שתי אוגדות יחידות שמפרידות בין סיני לבין תל־אביב, לא אעשה הימור – – – "

ייצוב קו והתקפת־נגד    🔗

זהו דיון גורלי – ולפני הרמטכ“ל ניצבת “דילמה אכזרית”, כפי שנאמר על דיון זה. משתתפים בו – בכולו או בחלקיו – שלושה רמטכ”לים לשעבר, רבי־האלופים ידין, צור ורבין, וכן האלופים זאבי, זעירא, טל, יריב ובני פלד. וכל זה על רקע ידיעות קשות מן הצפון – שריון סורי חדר והגיע עד נאפח, מקום מושבו של מפקד האוגדה, רפול. מול הצעה זו של אריק שרון, “אני לוקח את האוגדה ונוסע קדימה”, קיימת ההצעה שהעלה קודם דיין, לנסיגה עמוקה.

בסופו של הדיון הארוך, מתגבשת התפיסה שדגל בה הרמטכ"ל לאחר מכן – שהיא בין זו של שר הביטחון לבין זו של פיקוד הדרום – ייצוב קו ההגנה בעומק כנקודת מוצא להתקפת־נגד לאחר שיצטברו הכוחות, במגמה להשמיד את הכוח המצרי שצלח. הצליחה אל הגדה המערבית חייבת להידחות לשלב מאוחר יותר. את ההבדל בין הקו שהציע דיין לבין התפיסה המתגבשת אצלו, מנסח דדו כך:

“האם אנחנו עולים מיד להרים, ובכך עוזבים את רפידים ועוזבים את אום־חשיבה? זה יחליש אותנו מאוד. או שבכל זאת אנחנו נאחזים בקו קדמי יותר? את ההתייצבות בקו קדמי אני רואה כתנאי למעבר להתקפת־נגד, ואילו האפשרות השנייה פירושה ויתור על הסיכוי הזה.”

גונן שב ומתקשר עם הרמטכ"ל, כמו ביקש לצרף דעה לדיון. בתום השיחה, אומר דדו לגנדי: ואתה טוען שאנחנו כאן אופטימים מדי! שמע מה נעשה למטה: הוא רוצה לקחת הערב את אריק ולעשות התקפת־נגד על כל הכוח המצרי בדוור־סואר, לחסל אותו, לרדת דרומה חמישים קילומטר – בלילה, תוך קרב – לכבוש את סואץ, לנפנף ראש גשר שיש בו מאתיים עד ארבע מאות טנקים…

את הרעיון לתקוף הערב דוחה דדו מכול וכול. גם אם הכול יתנהל היטב, ולמצרים ייגרמו אבדות כבדות, יהיו אבדות גם לנו, ובבוקר נימצֵא בערבוביה, אריק יערוך את האוגדה כמו שהיה אתמול אלברט ערוך עם האוגדה שלו, וכעבור יומיים יישאר עם אותו מספר טנקים שיש לאלברט היום…

שעה 16:00    🔗

כשעה וחצי נמשך הדיון, שנשקלות בו אותן “דילמות אכזריות”. באותו זמן יושבים ראש הממשלה, השרים אלון וגלילי ועוזריהם, ומאזינים לדיווחו הקודר של שר הביטחון על מה שראה היום בחזיתות המלחמה, ולמסקנותיו. בצפון – אין לרדת בשום אופן מרמת הגולן. בדרום – יש לייצב קו קבוע טסה־גידי־מיתלה, במרחק של כשלושים וכמה קילומטרים מן התעלה, ולא בתקווה לשוב ולהגיע אל התעלה. קו התעלה אבוד. במפרץ סואץ יש להגן על עמדותינו, אך נפשית ופיסית יש להתכונן לפינויו של כל קו מפרץ סואץ ולהכין להגנה את אזור שארם א־שייח', אשר ממנו אין להיסוג בשום פנים ואופן.

תחזיותיו הקודרות של שר הביטחון מזעזעות את ראש הממשלה ואת השרים. בשיחות פרטיות אומרת גולדה מאיר, כי אם יתממש כל מה שצופה דיין, ייחרב עליה כל עולמה ולא תראה עוד טעם בחייה.⁷⁵ דיין אומר, כי אילו נאותו הערבים להפסקת אש במצב השורר בחזית ברגע זה – היה תומך בזה. ואולם, אין הוא מאמין שהערבים יסכימו להפסקת אש עד לגמר המערכה הזאת. ואולם אין הוא מאמין – וכך גם פיקוד הדרום והמטה הכללי – שניתן יהיה לשוב ולהדפם אל מעבר לתעלה, גם לא לכשיבואו הכוחות החדשים. ההערכה שלנו הייתה מבוססת על ניסיון מלחמת ששת הימים, אומר דיין, והייתה זו הערכה מוטעית.

זהו תיאור העומד בניגוד חריף למגמות שתיאר הבוקר הרמטכ“ל. השר ישראל גלילי מעביר פתק אל מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, תת־אלוף ישראל ליאור. הוא מבקש להזמין מיד את דדו לדיון. מליאת הממשלה עומדת להתכנס בשעה 17:00, וגלילי אומר בפירוש, שתחילה כדאי לשמוע את הרמטכ”ל. נראה, שדדו, מצדו, ביקש גם הוא לבוא ולהציע את התוכנית שהתגבשה אצלו בינתיים.

ההבדל העיקרי בינו לבין דיין – יאמר דדו לאחר זמן – הוא בעיקר משפט אחד, כי בשלב זה אין לקוות שנוכל לעשות התקפת־נגד. “אני בא לישיבה, ואני כן מציע התקפת־נגד ב־8 בחודש, כלומר מחר. אומנם, ההתקפה עצמה לא הצליחה, אבל הצלחתה הייתה בזה שלא נסוגונו אלא תקפנו, וכתוצאה מזה נשארנו בשטח.”

תוכניתו של דדו – מתקבלת    🔗

בדיון זה אצל גולדה מנתח דדו את שלוש האפשרויות הפתוחות עכשיו ומדגיש, כי ההחלטה שצריכה להתקבל היא גורלית ואפשר להגיע לכלל טעות. אלה האפשרויות:

הראשונה – להציב את הכוחות בקו הרוחב שממערב למְצרים, להחזיק אוגדה אחת בטסה ואחת צפונה משם, בהנחה שננסה לבלום, ומאוחר יותר לצאת להתקפת־נגד. יש לייצב קו הגנה, אבל כקו זמני שמתוכו יש לצאת, מחר או מחרתיים, להתקפות־נגד. לפי מה שאירע בחזית היום, אין הוא יכול לפסוק בביטחון שניתן יהיה להחזיק בקו זה בכוחות קטנים ומאוחר יותר לעבור להתקפה.

השנייה – להתייצב בקו המעברים, המהווה חסימה טובה ביותר. ואולם פירושו של קו כזה תשלום מחיר כבד – אום־חשיבה ורפידים – שלא יוכלו עוד להיות פעילים.

השלישית – שיש בה משום הימור רב: דדו מספר, כי נועץ באלופים גונן, אדן ושרון. עכשיו עדיין ערוכים הם שם עם כוח מצומצם, אבל בלילה תהיה האוגדה של אריק מרוכזת בטסה, ואילו אוגדת ברן תהיה בגזרה הצפונית. הצעת האלופים היא לפתוח במתקפה לעבר התעלה, לתפוס גשר, לצלוח עם שתי האוגדות ולנהל שם את הקרב לחיסול כוחות האויב. ההימור הוא בכך, שבין התעלה לבין תל־אביב – אלה הן שתי האוגדות היחידות. אפילו עולה ההתקפה יפה, וכך גם הצַליחה, אבל במחיר כבד – נותר כל דרום המדינה עם שלוש אוגדות שבורות, ואם יגיעו כוחות ערביים נוספים – אלג’יראים, עיראקים ואחרים – תתפתח בעוד יומיים שלושה המלחמה על ארץ ישראל.

ניתוח זה מוליכו להעדפת האלטרנטיבה הראשונה. הוא מצדד בהסתכנות בהתקפת־נגד,

אך במגמה מצומצמת – לא כדי לצלוח את התעלה ולנהל את המלחמה בגדה המערבית, כי אם כדי לתקוף את הכוחות שממזרח לתעלה. הוא מתכוון לרדת בעוד זמן קצר לאום־חשיבה ולבחון את המצב מקרוב. מתוך כוחות שתי האוגדות המתרכזות עכשיו, ייתכן וכבר מחר בבוקר ניתן יהיה להפעיל 200 עד 300 טנקים ולנסות – בסיוע אווירי – לשבור את הכוח המצרי שחצה את התעלה. אם תצליח ההתקפה – ונשוב לקו המים – הרינו חוזרים ומתייצבים בקו פתיחה טוב. אם לא תצליח – לא יהיו התוצאות פטליות. יעמוד גם אז לרשותנו כוח מספיק גדול לביצוע השנייה באלטרנטיבות, זו שהציע דיין, נסיגה לקו המעברים וחסימת הצירים.

בשעה מאוחרת זו – היום מתחיל להעריב – נראה המצב בחזית הצפון טוב מזה שהצטייר אך לפני שעות אחדות. הסורים נהדפו מנאפח, בצפון נבלמה הדיביזיה הסורית השביעית, ואילו במרכז אין הדיביזיה השלישית מצליחה לפרוץ קדימה. חיל האוויר תוקף את הסורים בלי הרף, וכבר שותקו 27 מתוך 36 סוללות טילי הנ.מ. שלהם. הלילה תצטרף אוגדת פלד, שתתמוך מאחור בקו ההגנה שהורה הרמטכ"ל לאלוף הפיקוד לייצב ברמה.

. שר הביטחון תומך ביציאת הרמטכ“ל עכשיו לפיקוד הדרום כדי לבדוק אם ניתנת התוכנית שהעלה עכשיו – אלטרנטיבה ראשונה – לביצוע. את השלישית – “הפטנט של אריק” – שולל גם הוא, ואילו את ההימור המוגבל שמציע דדו הוא מקבל. אם יגיע הרמטכ”ל להחלטה שיש לצאת מחר להתקפת־נגד – הוא בעד.⁷⁶

שעות אחר הצהריים של ה־7 באוקטובר – למן האמירה על “חורבן הבית השלישי”, שנשמעה בשדה דב, כאשר שב שר הביטחון מן הדרום, ועד להתייצבותו, יחד עם ראש הממשלה והשרים אלון וגלילי, לימין הרמטכ“ל והתוכנית לצאת מחר בבוקר להתקפת־נגד – הן מן החמורות במלחמת יום הכיפורים. אכן, הדילמות הן אכזריות, ומותר לשער אילו מחשבות חולפות במוחם של חברי “הקבינט” לשמע התיאור הקודר, ויותר מכך, לשמע תחזיותיו הפסימיות של דיין. הוא עצמו הסיק “מהשגותיהם ומהבעות פניהם” של ראש הממשלה והשרים, כי שוב אין הם בוטחים בהערכותיו. גולדה מאיר כותבת בספרה, כי “האזינה לו בחלחלה” ואז ביקשה שיקראו לרמטכ”ל. עוד היא כותבת, כי באותו יום נכנס דיין לחדרה, סגר אחריו את הדלת ושאל אם היא רוצה שיגיש את התפטרותו.⁷⁷

אכן, היו אלה שעות איומות.

סמכותו של הרמטכ"ל בעיני הממשלה    🔗

ואולם כבר ביום הכיפורים, ויותר מכך בישיבה זו של יום ראשון, נקבע מעמדו המיוחד של הרמטכ"ל כמי שדעתו הכריעה כמעט בכל מקרה בבוא הדרג המדיני לקבל החלטה על מהלכי המלחמה. את ההסבר – הפסיכולוגי – לתמורה זו הציע אחד המשתתפים בכל אותם דיונים בזה הלשון:

"הקבינט, והממשלה כולה, ניזונים מכלי שני. איש מהם לא ראה את השטח, לא ראה את המפקדים, לא התרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש בחזיתות. היה עליהם להחליט בהתאם למה שסופר להם. וגם כאשר סופרו העובדות – יש הבדל גדול בין העומדים בתוך האש, בקו החזית, לבין היושבים בתל־אביב, שאינה מופצצת, ויש רק זרם דיווחים ושמועות: ערבוביה גדולה של דברים פסימיים ואופטימיים. לכן קל היה להם הרבה יותר להיראות אמיצים: פה נתעקש, זה לא נעשה וכן הלאה. משה דיין, כנגד זה, התרוצץ כל הזמן בשטח, ראה את המתרחש, חי אותו, התרשם מן הדברים שראה. כאשר אתה רואה את הטנקים השרופים, נמצא תחת הפגזות, שומע את האנשים – אתה נהפך לאדם אחר לגמרי. ייתכן, שהפעם קרה לו מה שקורה למפקד בשטח, הרואה את התמונה המקומית – ולא מעבר לה. אדם הניצב בראש הגשר חוצה את התעלה בדוברה, והוא ראה איך מונחתת הפגזה, נופלים מטוסים, רואה את המלחמה אחרת ממפקד בכיר, היושב מעט מאחור, יודע היכן מצויים כוחות נוספים, רואה מה עוד מתרחש בחזית.

“האיש השלישי היה דדו. מצד אחד ראה – והבין מה קורה בשטח, אבל הוא גם ידע מה הפוטנציאל שלרשותו, ראה לא רק את מהומת המלחמה, את הדם ואת כל הכרוך בלחימה קשה כל כך, כי אם ידע שיש כוח היכול לעמוד. בשעת מעשה נראה אפילו אופטימי מדי, ובראשי עברה מחשבה: מה הוא מספר פה סיפורים?! אבל היום הרושם שלי הוא, שנהג באופן שהייתי מצפה שינהג הרמטכ”ל. הוא התאושש די מהר. ייתכן שהיה פסימי הרבה יותר משניתן היה לראות, אבל כלפי חוץ לא נתהווה מצב, שאני יכול לומר עליו: הנה כאן איבד את העשתונות במובן זה שהפסיק לתכנן ולתפקד ולמצוא פתרונות. אינני זוכר, שהייתה לי אפילו פעם אחת הרגשה כזאת." ⁷⁸

וגולדה מאיר, כבר לאחר שנפטר דדו, אמרה בראיון: “בוועדת אגרנט – וגם חברים שהיו איתי בחדר – יודעים, שכל ההכרעות הגדולות בזמן המלחמה, כאשר היו חילוקי דעות, למזלי (מפני שלא הייתי יכולה לחיות עם עצמי לו נהגתי אחרת), הייתה דעתי בהתאם להחלטות שבסופו של דבר נתקבלו. דרך אגב, אם היה גיבור במלחמה הזאת – זה היה דדו. כל ההחלטות היו חמורות מאוד, ולא קלות. קיבלנו אותן, ואין איש מערער, שהן היו נכונות. ואני אומרת, שלמזלי, באף אחת מההחלטות האלה לא הייתי עם אלה שהיו נגדו.”⁷⁹

שעה 16:30    🔗

בשובו אל ה“בור”, שומע הוא מפי מפקד חיל האוויר על הצלחות נוספות בתעלה. לשרים דיווח, כי שניים מן הגשרים המצריים על התעלה נפגעו. עכשיו מודיע האלוף פלד, כי במטס הראשון הצליחו לפגוע בשבעה מתוך ארבעה־עשר הגשרים שהניחו המצרים. בין אדמית, האגם המר ואגם תמסח – כל הגשרים בטלים ומבוטלים, ושאר הגשרים יושמדו “עד החושך ובחושך.”

את פלד, “שקודם הזמינו “דחוף לשתי דקות”, מזעיק עכשיו דדו באינטרקום: “אז בכל זאת בוא הנה מהר ותקבל גס נשיקה!” לרגע מתפזרים ענני הספק שהחלו מתקבצים אתמול על חיל האוויר. אחד הרמטכ”לים לשעבר קורא: “אני אומר לכם, שעכשיו יעשה חיל האוויר הכול – יפוצץ את הגשרים, ואחר כך הכול ייראה אחרת.” ואחד האלופים מוסיף: “אם שמעתי נכון – זה שינה את המלחמה!”

נקל לשער את ההתלהבות האוחזת עכשיו את סוסי המלחמה הוותיקים, רבי־אלופים ואלופים. היום ממלא חיל האוויר את תפקידו, ועכשיו גם מאמינים שניתן לשוב ולייצב את המערך. התוכנית להתקפות־נגד מחר בחזית התעלה, שהציע דדו, נראית עכשיו לכולם. אומר יצחק רבין: ביסודו של דבר, מה תפסיד על ידי זה? לתוכנית של משה – תוכל לחזור תמיד. וצ’רה אומר: עכשיו אתה נכנס בטח! ואילו גנדי מוסיף: עכשיו אפשר לעשות הכול!

דדו ממהר לבשר לגולדה, טלפונית, על הודעת חיל האוויר, כי “עד החושך ובחושך” לא ייוותרו גשרים על תעלת סואץ. מיד לאחר מכן הוא מבקש לקשרו עם חופי ועם גונן.

בצפון, למרות ידיעות קודמות, המצב עודנו חמור, והלחץ הסורי טרם נהדף. הרמטכ"ל מציע הקמת קו עצירה בשפתה המערבית של הרמה – “איזשהו קו מעל למדרגה, כמו ה’פקק' מעל פיק, בשביל להחזיק את הרצועה.” בלילה תצטרף אל הכוחות אוגדת מוסה פלד, והמצב ישתפר, מעודד דדו את אלוף הפיקוד.

חופי פסימי. אין הוא בטוח שגם בקו אחורי זה יצליחו להחזיק. כל היום פעל חיל האוויר בסיוע לכוחות השריון הדלים – והמתמעטים והולכים – אך אף זה כבר אין בו כדי לבלום את גלי ההתקפה הסוריים. נחיש את בואה של האוגדה ככל האפשר – מבטיחו דדו – ונבדוק מה עוד יכול חיל האוויר לעשות כדי להקל מעליכם את הלחץ.

עם גונן שיחתו קצרה: הוא יוצא לדרך בעוד שעה קצרה ומבקש לזמן לדיון בחפ"ק דרום את מפקדי האוגדות: אלברט, ברן, אריק.

לפני שהוא יוצא את ה“בור”, מקיים הרמטכ"ל קבוצת דיון קצרה לקראת הדיון – וההחלטה – בפיקוד הדרום, בדבר התקפת־הנגד מחר.

אלא שכמה דקות לפני כן חלה נפילה חדה במצב הרוח של ציבור הגנרלים המצטופף בלשכת הרמטכ"ל: עוד לא שככה ההתלהבות לשמע הידיעה על שבעת הגשרים שכבר הוצאו מכלל פעולה, והנה מתברר שמאתמול ועד עכשיו, בעשרים ושבע השעות הראשונות למלחמה, אבדו לחיל האוויר 30 מטוסים. יצחק רבין מבקש להקהות את חומרת הידיעה ומזכיר, כי ביום הראשון למלחמת ששת הימים אבדו לנו 40 מטוסים. מפקד חיל האוויר אינו נתפס להשוואה המרגיעה: בחמשת ימיה הנותרים של אותה מלחמה איבדנו רק עוד 6 מטוסים נוספים, ואילו עכשיו – המלחמה עודנה בראשיתה, קרבות ההכרעה עודם לפנינו, אופיה שונה.

אכן, בפתח הקד“ם שב ומדגיש דדו, כי “עודנו עומדים ב־’down' של קרב הבלימה הקשה, ועוד לא הגענו לתפנית.” באום־חשיבה יחליט החלטה זו או אחרת – אבל אם אכן יוחלט לתקוף מחר, הוא רוצה שעוזריו הראשיים יבינו “מה האידיאה ולמה, כי זהו קרב הכרעה חשוב.” הוא מנתח את שלוש הדרכים האלטרנטיביות ואת זו העדיפה בעיניו, ואשר נתונה לה כבר הסכמת ה”קבינט".

לא רק המצב החמור ברמת הגולן מדאיג את דדו, כי אם תחושתו של אלוף הפיקוד, שספק אם ניתן יהיה להיעצר ולהקים קו אחרון, ולו גם בשפת הרמה. את הצפון – “עם הג’אבלים ועם הצירים” – מכיר דדו כאת כף ידו, ואף שהטנקים לא מאורגנים, הצוותים מתמוטטים מעייפות, מסוגלים הם להחזיק מעמד עד לבוא התגבורת. יהיה אולי הכרח בנסיגה מסוימת, אך לא בירידה מן הרמה.⁸⁰

רב־אלוף בר־לב לחזית הצפון    🔗

כאן מבשילות שתי החלטות: הראשונה – יש צורך להציב לימינו של אלוף הפיקוד עוזר בכיר. חופי עלה עם החפ"ק שלו לרמה כבר ביום חמישי, ולמעשה לא עצם עין מאז – זו היממה הרביעית. דדו מורה לשגר מיד את יקותיאל (“קותי”) אדם, לשעבר מפקד חטיבת “גולני” וראש מטה פיקוד הצפון. לפני זמן קצר עבר לעבוד במשרד ראש הממשלה. איש אמיץ־לב ושתקן זה, בעל “עצבים חזקים” וניסיון בפיקוד הצפון, יהיה לעזר רב לחקה.

אך גם בכך אינו מסתפק. מלחמה כזאת לא ידע עם ישראל מאז תש“ח, וכיוון שהוא עצמו מתרכז עכשיו בהחלטות על המהלך הבא בחזית הדרום, רוצה הוא שיימצא גם בצפון, ליד אלוף הפיקוד, מפקד ברמה מקצועית ואישית גבוהה ביותר. האיש שהוא מבקש לשגר לצפון הוא לא רק הרמטכ”ל הקודם, כי אם היום שר בממשלה – חיים בר־לב. מדובר כאן לא בתפקיד פיקודי, כי אם במעמד של יועץ, אדם בעל סמכות ובעל “עצבים טובים”, שיימצא ליד המפקד. זו הצעה לא שגרתית, במציאות לא שגרתית: הכול מודעים לסכנה האורבת למדינת ישראל, שהיא מיידית יותר מכל מה שעלול להתפתח בסיני. אם לא יתייצב קו עצירה ב“מדרגה”, אי־אפשר יהיה להחזיק גם בקו הירדן, ואם אי־אפשר יהיה לבלום את הסורים על הירדן, אין מה שיעצור בעדם עד חיפה. אין להמעיט בהערכת חומרת המצב.

יצחק רבין תומך מיד בהצעה לשגר את חיים בר־לב לצפון.

סגן הרמטכ"ל, האלוף טל, מציע שהוא עצמו יעלה לצפון.

דדו אומר: זה היה בוודאי הפתרון הטוב ביותר, אך כיוון שאני יורד עכשיו לדרום, לא ייתכן שגם סגן הרמטכ“ל ייעדר ממוצב הפיקוד העליון. ומצד שני – חוזר דדו ומהרהר בקול רם – ב”בור" יוכל להישאר גנדי, כראש אג"ם, ועמו אהרן יריב.

אך אף שלכאורה מסתיים כך הדבר, חוזר דדו להערכת חומרתו של המצב ברמה ואל החשש מפני מה שעלול לקרות אם לא יחזיקו הכוחות שם מעמד על הרמה עצמה. בכל זאת יבקש גם את בר־לב לטוס מיד לצפון, לחזק את רוחו של אלוף הפיקוד – “לא כמפקד, רק על ידו.”

אלה הן אולי השעות המשבריות ביותר של המלחמה, ודדו אינו מוכן להשלים עם ניצחונות המצרים והסורים ביממה הראשונה. בשיחה המתנהלת באותה שעה קצרה, בין שובו מלשכתה של גולדה לבין צאתו לדרום, מגיב דדו על הערת אחד מעמיתיו:

“כן, זה הקרב על הבית השלישי! אבל,” – והוא מקמץ את שני אגרופיו – “ככה!!!”

באמצעות מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, בודק אבנר שלו אם יהיה בר־לב מוכן לקבל עליו את התפקיד המוצע. בר־לב מסכים ומודיע שיבוא מיד ויתייצב אצל דדו. כיוון שכך, מודיע טל, הוא חוזר בו ונשאר ב“בור”.⁸¹

רב־אלוף בר־לב יצא לצפון. רב־אלוף אלעזר – שאליו התלווה רמטכ"ל שלישי, יצחק רבין – יצא לדרום. את הטיסה ינצל לשינה קצרה ראשונה – כ־38 שעות לאחר שהעירו הטלפון האדום.

שעה 18:45    🔗

המסוק נוחת והרמטכ“ל ועמו יצחק רבין וכן הרל”ש, אבנר שלֵו, יורדים לחדר המלחמה של פיקוד הדרום. הוא מקבל תמונה מעודכנת של מצב החזית בשעה זו. אם בבוקר נותרו לאורך החזית כולה פחות מ־100 טנקים, הנה עכשיו מחולקת היא לשלוש גזרות אוגדתיות ומספר הטנקים הכולל מגיע הלילה ל־460. כוחותיו של ברן ערוכים בגזרה הצפונית שהייתה בפיקודו של קלמן מגן על ציר הרוחב, ובקרבת ציר החת“ם בכביש קנטרה־באלוזה. אוגדת אריק נערכה על ידו בקרבת ציר החת”ם, באזור “הברגה” ו“חמדיה” וכן בציר מטסה למצמד. הוא שאף להגיע במהירות למעוזים, במגמה לחלץ אותם. הגזרה הדרומית הייתה בידי שרידי החטיבה של דן שומרון, כוחות חי"ר מעולים שהחזיקו במעברים, כל זה תחת פיקודו של אלברט.

שעה 19:20    🔗

נפתח הדיון על תוכנית התקפת־הנגד.⁸² מבין מפקדי האוגדות נעדר אריק שרון, שהובטח לו כי יוטס לדיון במסוק, וזה איחר להגיע. חדר המלחמה מלא המון אדם ומהומה רבה. הרמטכ"ל מבקש למצוא פינה שקטה יותר. סגל המפקדים הבכירים נדחק לתוך חדר צר המשמש לגונן לשינה, וכך, ראש מול ראש, בעמידה, יתנהל דיון זה, במשך שעתיים, על מהלך התקפי גדול, כמעט “גורלי”.

גונן מתאר את ההשתלשלות מרגע שפרצה המלחמה ו“נכנסנו ל’שובך יונים'.” רישומים מן הדיון עורך ראש לשכתו של דדו, סא“ל שלֵו, ועל סמך רישומים אלה יסכם את הדיון, לאחר זמן, דדו עצמו, בעדות כתובה. התמונה שהייתה אמש לאלוף הפיקוד: חזרה לקו המים, כלומר למעוזים – להוציא “לחצנית” שנכבש על ידי האויב, אך במחיר הרבה אבדות. לאחר המטס הראשון של חיל האוויר, הבוקר ב־06:45, לא הייתה עוד פעילות אווירית. אילו הושט לפיקוד סיוע אווירי מלא, אומר גונן, ניתן היה לשוב ולהתייצב הבוקר מחדש ב”מצב פתיחה“, כלומר כמו לפני המלחמה. באין סיוע כזה, מצא עצמו הכוח חשוף לפגיעות מצד חי”ר מצרי רב, מצויד בטילי נ.ט.. למן השעה 11:00, כאשר שב חיל האוויר – גם אם באורח חלקי – לפעול גם בדרום – “כמעט אין לחצים גדולים.”

צליחת לילה בקנטרה ובסואץ    🔗

כעת מציע גונן לפני הרמטכ"ל את תוכניתו: הכוח שנותר מאוגדתו השחוקה של אלברט ועוד חטיבה אחת ייערכו בהגנה, ואילו האוגדות של ברן ואריק גם יחד תצאנה למתקפות־נגד: ברן יתקוף ממזרח למערב, בשני הצירים, לכל רוחב גזרתו, וכן יבצע את תוכנית הצליחה המצומצמת (“צפניה”), יכבוש את קנטרה, ואם יצליח לתפוס גשרים ודוברות של המצרים במצב טוב, יצלח עליהם. זו מתקפה אחת – על הארמייה השנייה. האוגדה של אריק תתקוף את הארמייה השלישית בדרום התעלה, ועל גשרים מצריים – באזור “המזח”, מול העיר סואץ – תחצה אל הגדה המערבית. כל זה יבוצע בלילה, ואילו מחר תנוע האוגדה, ממערב לתעלה, צפונה, תוך שהיא פוגעת בכוחות המצריים, ותשוב ותעלה עד לאזור החיִץ החקלאי.

שר הביטחון, אשר בצהריים המליץ על נסיגה עמוקה וניתוק מהיר מקו התעלה, בלי להתחשב במצב האנשים במעוזים – אומר עכשיו אלוף הפיקוד – התקשר לפני בוא דדו לאום־חשיבה והודיעו כי הוא מצדד במתקפת־נגד.⁸³

התוכנית המוצעת נראית לדדו, בלשונו, “פרטנציוזית מדי”. את עמדתו שלו סיכם הוא בזה הלשון:

“הייתי רוצה לתקוף, אם זה היה אפשרי. אבל תחילה עלינו לעמוד בהגנה – ובהגנה ניידת – כדי שהם יתקפו אותנו ראשונים. אנחנו נשבור את הכוח התוקף, וכאשר הם ייחלשו – נתקוף אנחנו אותם.”

בדיון זה, מציין דדו, נתן ביטוי לאותו רעיון אופרטיבי של המתנה להתקפה מצרית נוספת, אשר בה יאבדו התוקפים שריון, “ייצאו משיווי משקלם, וכך תיפתח לנו הדרך לצליחה.” לא כן התוכנית למחר – הוא אינו מדבר לא על צליחות ולא העתקת עיקר הלחימה אל הגדה המערבית, כי אם על תקיפת הכוחות המצריים שממזרח לתעלה. זו תהיה תוכנית בעלת מטרות מוגבלות, ואם תוכשל, יוכל אז הכוח להיסוג ולהקים קו הגנה חזק במעברי ההרים.

עוזרו של גונן הוא אלוף־משנה אורי בן־ארי. הפגישה בשעה משברית זו של מלחמת יום הכיפורים מתחברת אל ראשית דרכם הצבאית של השניים. בימי האביב של תש“ח, בקרב על ירושלים, היה בן־ארי (אז בַּנר), מפקדו של דדו. בקרב סן־סימון, שייזכר הרבה במלחמה זו, היה אורי מ”פ ודדו סגנו. דדו קיבל את הפיקוד על הגדוד הרביעי, שנמנע מאורי. אורי עמד בראש גייסות השריון לפני דדו, ואחר כך הייתה איזו פרשה, שבעטיה נקטעה הקריירה שלו – ורק במלחמת ששת הימים שבו ונפגשו במבואות קונייטרה: דדו כאלוף פיקוד ואורי בן־ארי כמפקד חטיבה ממוכנת הנושאת את השם “הראל”. עכשיו הם שבים ונפגשים, וכך יהיה עכשיו יום־יום, עם רבים – כמו סרט המוקרן בכיוון הפוך, ישוב הכול מן הסוף אל ההתחלות.

דעתו של בן־ארי היא כשל הרמטכ“ל: בנסיבות הקיימות אין לבצע צליחה. המצרים העבירו למזרח 400 טנקים, ולדעתו יש להתעלם מן החי”ר, לצאת עם עוצבות שריון גדולות ולתקוף ולחסל את הטנקים שבגדה הזאת.

האלוף אדן חושש אומנם מהצפון הביצתי, אבל בעיקרו של דבר תומך גם הוא בתוכנית. ברור לו, כי אין להתקרב אל קו המים, כיוון ש“אין לי חי”ר, אין לי ארטילריה, יש ביצות, טילים מוצבים על הסוללות," כפי שאמר בשיחה עם מחברו של ספר זה.

אלברט תומך בצליחה מיידית, ואפילו בלי להמתין עוד יממה, אבל לדעתו צריך לתקוף לא בשני מאמצים רחוקים, בצפון התעלה ובדרומה, כי אם במרכז – בגשר הפירדאן ודרומה ממנו – לאחר ששתי האוגדות “ינַקו במרכז, ואחת מהן תנצל אחרי כן את ההצלחה.”

לתקוף – עם שתי רגליים על הקרקע    🔗

בסיכום הדיון מנסח הרמטכ"ל את תוכנית ההתקפה, שתבוצע מחר, ה־8 באוקטובר. נקודת המוצא שלו היא, כי מתוך שלוש האוגדות (וזו של אלברט שבורה ומצומקת, ונועדה בשלב זה רק להגנה) תתקוף בזמן נתון רק אחת. כלומר, אוגדות אדן ושרון פועלות במדורג, לא בו־זמנית. כך מנסח דדו את ההוראות לפיקוד דרום:

התקיפה תהיה עם שתי רגליים על הקרקע. כשברן תוקף – יהיו שרון ואלברט על הקרקע. כשאריק תוקף – יהיו ברן ואלברט על הקרקע. שתי רגליים על הקרקע, כשאוגדה אחת תוקפת. ברן תוקף – ואינו מגיע אל התעלה, אלא במרחק מן הנשק נגד טנקי. אחרי שמתייצבת אוגדת ברן – פורץ אריק.

ואשר למעוזים, “יש לנסות להציל ככל שאפשר להציל.”

ואילו בכל הנוגע למרחב שלמה הוא מתנגד לנסיגה לעבר שארם א־שייח': יש להקים קו הגנה עם חטיבת הצנחנים שבמרחב, בראס־סודאר. “אין כוונתי שעל הצנחנים להתאבד – – – אבל להשתדל ולהגן על ראס־סודאר, ורק אם לא תהיה ברירה – לרדת למטה.” עוד לפני שהוא שב אל המסוק, כדי לטוס חזרה לצפון, מדווח הרמטכ“ל על התוכנית – אם אישית ואם באמצעות הרל”ש – לשר הביטחון. בלשונו: “הסיכום שלי הוא כזה: אוגדת שרון תהיה מרוכזת בטסה, והיא מהווה עתודה. אוגדת ברן תתקוף את הארמייה השנייה, מצפון לדרום, כאשר אוגדת שרון משמשת לה עתודה למשך זמן התקיפה. כל עוד אין אוגדת ברן נזקקת לעזרת אוגדת שרון, אין זו מופעלת. לא מפעילים את אוגדת שרון למשימה אחרת, אלא אם לאוגדת ברן הולך טוב – והיא משלימה את משימתה. אוגדת ברן זקוקה לסיוע – אוגדת שרון תוקפת את הארמייה השלישית מצפון לדרום. זאת התוכנית שאנחנו מסכמים באותו לילה.” יש תוכנית גם לחצות – אך רק כניצול הצלחה.

יצחק רבין, שהיה נוכח בדיון, סבור עד היום, כי התוכנית “הייתה הטובה ביותר האפשרית.”⁸⁴

אורי בן־ארי, בראיון לספר זה, אומר: “אני חושב, שהחלטה זו התקבלה נכון, אחרי בדיקה של המצב, אחרי אישור תוכנית מפורטת, ובתור כזו – הייתה זו תוכנית נכונה אשר יכולה הייתה להיגמר בהצלחה אילו בוצעה כמו שצריך. ולוּ נסתיימה בהצלחה – אין ספק, ששמו של דדו היה נכנס להיסטוריה כמצביא גדול.”⁸⁵

שעה 21:00    🔗

ממש בצאתו את ה“בונקר” – בפתח – פוגש דדו את אריק שרון, שהצליח להגיע לאחר שנסתיים הדיון כולו. על שיחה זו, שהייתה ארוכה למדי, סיפר דדו, כי שרון “הציע לי, כי הוא יעשה התקפה עם כמאה טנקים בשביל לחלץ שני מעוזים. שאלתי: ‘נניח שאני מאשר לך לצאת להתקפה זו הלילה, האם תוכל לתקוף גם בבוקר?’ התשובה הייתה: ‘לא.’ ואז אמרתי לו: ‘אני מקווה ששני המעוזים יחזיקו עד מחר, כי מחר נעשה התקפה רצינית’.”

שעה 23:20    🔗

הרמטכ“ל – ואיתו יצחק רבין – חוזר אל לשכתו שב”בור“. הוא מזמן דיון מיידי עם סגן הרמטכ”ל וראש אג“ם האלוף טל, ראש אמ”ן האלוף זעירא, עוזר ראש אג“ם תת־אלוף אריה לוי, ראש מחלקת מבצעים באג”ם תא"ל י' ועוד. המהומה הבלתי נפסקת בלבירינטים התת־קרקעיים, צקצוקי מכשירי הקשר, השיחות הטלפוניות, התנועה המתמדת של מי שיש להם מה לעשות ושל מי שסבורים שבעצם נוכחותם מחישים הם את הניצחון, נמשכת.

טל משתהה דקות אחדות. הייתה איזו בהלת שווא: בראס־סודאר נראו, כביכול, טנקים מצריים. היו אלה טנקי שלל שהוסבו על ידי צה"ל; זו צרה צרורה – החשש התמידי מטעות כזו בזיהוי ומתוצאותיה הטרגיות של התנגשות מקרית בין שתי יחידות.

בפיו של רב־אלוף ידין, היושב ב“בור” גם עכשיו, בשורה טובה מן הצפון: חיים בר־לב הגיע לפיקוד, בחן את פני הדברים שם, והוא מעריך את המצב בהרבה יותר אופטימיות. החלטתו היא שלא להכניס הלילה, בשום פנים ואופן, את האוגדה של מוסה פלד. היא תהיה האגרוף החזק בהתקפת הנגד הגדולה, המתוכננת בצפון למחר בבוקר.

כנגד זה יש בפי מפקד חיל האוויר בשורה פחות טובה מן הדרום: חלק מן הטנקים המצריים שצלחו בקצה הדרומי של התעלה, נראו נעים דרומה, אף שאין אפשרות לקבוע לפי שעה בוודאות את מגמתם המדויקת.

“טוב, זה כבר אבוד,” קורא אחד הנוכחים, הנוטה לקפוץ מן הקצה אל הקצה. כוונתו לומר, כי אין מה שימנע את התקדמות השריון המצרי עד לראס־סודאר והלאה עד לשארם א־שייח'.

קיימות שתי אפשרויות, מעיר טל. הטנקים יכולים אומנם לנוע לעבר שארם א־שייח', אבל הכוונה יכולה להיות גם תנועה דרך ואדי סודאר, כלומר – ניסיון לאיגוף מיצר המיתלה מדרום.

דדו מהסה את המהומה, מבקש דיווח קצר על מה שנתחדש בשש השעות שנעדר ממוצב הפיקוד העליון. הוא מאזין לדברי סגן הרמטכ"ל, אבל הפעם הוא קצר־רוח. התמונה המתוארת היא, כי בשעה זו “המצב מאוד מיוּצָב וָטוב.” מפקדי האוגדות, רפול ודן לנר, שולטים בכוחותיהם. בבוקר, כאשר תהיה אוגדת מוסה מוכנה – ולא לפני שעה שמונה־תשע – תיפתח מתקפת־הנגד. אם לא הכניסו בינתיים הסורים לקו את הדיביזיה המשוריינת הנוספת, המגמה היא – “לנפנף את כולם אל מעבר לקו הסגול, והיא מותנית – כמובן – בסיוע אווירי רציני.”

תוך כמה זמן, שואל דדו, שהתיאור נשמע באוזניו יומרני ביותר. ההערכה, ש“אם זה ילך – זה עסק של איזה שלוש שעות”, מתמיהה אותו.

“לא, פארדון!” אומר דדו. את רמת הגולן ואת קשיי הלחימה בה הוא מכיר היטב. הוא גם לא הספיק לשכוח מה שהתרחש אך היום: פריצת הסורים לעבר צומת נאפח אומנם נבלמה – אבל במחיר דמים. חטיבת “ברק” איבדה את מפקדה אל“מ יצחק בן־שוהם, את הסמח”ט דוד ישראלי ואת קצין האג"ם החטיבתי בני קצין. החטיבה כולה מפוררת. בגזרה הדרומית היה המצב קרוב לייאוש, ובאוזני דדו הידהדו עדיין הדברים שאמר לו לפני צאתו לסיני האלוף חופי. רק לא מצבי רוח של יו־יו, למעלה ולמטה, למעלה ולמטה. “לא, פארדון!”

ובכל זאת, מצבו של הצבא הסורי בהחלט לא טוב, מעריך האלוף זעירא. שתי דיביזיות – 7 ו־9 שוב אינן כשירות. גם דיביזיה 5, שהסבה היום את כל הצרות בגזרה הדרומית, הגיעה כנראה לקצה כוחה.

אשר לחזית המצרית, הנה בניגוד למה שנאמר בשעה מוקדמת יותר, נראה ששתי הדיביזיות המשוריינות – 21 ו־4 – טרם צלחו, ואפשר שעדיין אינן מתחילות לצלוח. המערך המצרי בגדה המזרחית כולל עכשיו: את חמש דיביזיות החי"ר; את שתי חטיבות הטנקים העצמאיות 25 ו־15, כולן או חלקן, המצוירות בטנקי “טי־62”, וכן חלקים משתי הדיביזיות הממוכנות – 6 ו־23. בסך הכול מגיע מספר הטנקים ממזרח לתעלה ל־400.

בניגוד להערכה קודמת, כי מיד לאחר התבססות דיביזיות החי“ר ברצועה של כ־10 ק”מ, יפתחו כוחות השריון בשלב שני – ניסיון להבקיע ולהגיע עד למְצרים – מעריך עכשיו ראש אמ"ן, כי אולי אין למצרים כוונה לחדש את ההתקפה, אלא התוכנית מעיקרה היא להחזיק בשתי הגדות, וכך להמתין להפסקת אש שתחליט עליה מועצת הביטחון. אם לא יתגלו במהלך הלילה סימנים לתכונה התקפית – ניסיונות פריצה נוספים מזרחה והנחתת כוחות קומנדו בעומק סיני – יהיה בזה משום חיזוק להנחה החדשה.

שעה 23:42    🔗

מיד עם כניסתו לחדרו, ביקש הרמטכ"ל לקשר אותו עם שר הביטחון. עכשיו הוא מקבל את השיחה. הוא מהסה את היושבים בחדר ומדווח על תוכנית המתקפה שסיכם עם פיקוד הדרום:

“סיכמתי איתם על שתי התקפות אוגדתיות. אין המתקפה המתוכננת כרוכה בחציית התעלה. מתקפות שתי האוגדות, של אדן ושרון, לא יבוצעו בו־זמנית. בכל מקרה תתקוף רק אוגדה אחת מתוך השלוש,” אומר דדו לשר, ומוסיף כי במשך הלילה והבוקר יתוספו עוד טנקים, ומחר כבר יהיו לשלוש האוגדות כ־600 טנקים, אך אוגדת אלברט תוסיף להיות קטנה יותר משתי האחרות. שעה מדויקת לפתיחת המתקפה לא קבע, שכן ירצה לתאם את הפעילות בדרום עם המתקפה המתוכננת בפיקוד הצפון, אך “הם ירצו לעשות זאת לפני הצהריים.” אוגדת אלברט ערוכה “בבלימה, מול המצרים. בכל מקרה: שתיים משלוש האוגדות בבלימה, ואילו השלישית תוקפת.” בתשובה לשאלת דיין, הוא שב ומדגיש: “לא יתקפו בו־זמנית!” אשר לכמות השריון המצרי ממזרח לתעלה, התמונה היא, כי הצליחה נמשכת גם בשעות הלילה, וייתכן כי בבוקר כבר יהיו ממזרח לתעלה 600 טנקים, בשניים שלושה ריכוזים. ובתשובה לשאלה נוספת, מבהיר דדו, כי אכן “יש גם תכנון לחצות את התעלה. אנחנו עושים תכנון כזה, אבל הוא מיועד לשלב מאוחר יותר.” מהו אותו שלב? הדבר יוכרע בהתאם לתוצאות המתקפות המדורגות של שתי האוגדות: “אם נעשה התקפה אחת, ונעשה התקפה שנייה, ונראה איך זה מסתדר – אז יש לנו שתי תוכניות אלטרנטיביות.” האלטרנטיבות שחושב עליהן הרמטכ“ל הן, כפי שניתן לשער, ברוח התוכניות שנדונו ותורגלו – אם בשטח ואם כמשחקי מלחמה – והועלו גם בראשית הערב בחפ”ק: אם מן האגפים, בצפון ובדרום, כהצעת גונן, ואם במרכז, כהצעת אלברט.

אבל כפי שמדגיש דדו באוזני דיין, אין הצליחה אקטואלית ברגע זה, ויוכרע עליה רק לאחר שתי ההתקפות האוגדתיות, כאשר “נראה איך זה מסתדר.”

בצאת היום השני של המלחמה נראים הדברים מעט יותר בהירים מאשר בשעות אחר הצהריים. היום עבר בלי שהצליחו הסורים להגיע אל הירדן, שלא לומר לצלוח אותו. בחזית התעלה, החלו האוגדות מתייצבות מערבה לקו הרוחב, ובמספר מקומות על ציר החת"ם.

ולקראת יום מחר, מעריך סגן הרמטכ"ל, יהיה מספר הטנקים בשתי החזיתות – “ברוטו” – מרשים באמת: כ־900 בסיני, ולמעלה מ־600 ברמת הגולן.

יצחק רבין מגיב בספקנות. דדו בקוצר רוח: “איפה יהיו תשע מאות?!”

לפי חישוביו של רבין, לא יהיו בסיני – גם לאחר שיגיעו כל הכוחות הנמצאים בתנועה – אלא קצת יותר מ־600. דדו מבקש לעשות חישוב מפוכח וכאוב של המציאות בשדה – של 200 טנקים שכבר אבדו או נפגעו ושל הטנקים שיתקלקלו אגב נסיעה של מאות קילומטרים על שרשראות – ומגיע למספר של 640 טנקים, שכבר מחר לפני הצהריים יהיו כשירים לקרב. טנקים רבים נוספים יתוקנו ומאוחר יותר יצורפו גם הם לכוח הלוחם.⁸⁶

ה־7 באוקטובר, הארוך ורווי הכישלונות והחרדות, מסתיים בתקווה טובה.

 

יום שני – 8 באוקטובר    🔗

שעה 00:01    🔗

קבוצת דיון מבצעית לקראת התקפות־הנגד מחר בשתי החזיתות, יקיים הרמטכ“ל בעוד חצי שעה. בהתייעצות מוקדמת, עם סגן הרמטכ”ל ועם ראש אמ“ן, מעלה זעירא חשש מפני הכמות העצומה של הנשק נגד־טנקי, ה”אר־פי־ג’י" וטילי ה“סאגר”, ובעיקר אלה האחרונים. מי לידינו יתקע, שמחר, בנועַ הטנקים לעבר החי"ר המחופר ולקרבת הסוללה שממערב לתעלה, לא תישנה תופעת בוקר יום ראשון, כאשר נפגעו טנקים רבים כל כך בטילי הנ.ט.?

בתשובתו על השגותיו של זעירא, יאמר דדו לאחר זמן, יש הסבר “מדוע אני כן הולך להתקפה ב־8 בחודש. תפיסה זו שאני מתאר באותו לילה, היא בדיוק הטכניקה המצרית. אני עמדתי עליה כבר ביום הראשון, ולכן אני מחליט על התקפת־הנגד הזאת.”⁸⁷

וזה ניתוחו באותה שעת חצות: “השיטה של המצרים היא – הם לא פורצים עם טנקים. הם הולכים עם הרבה חי”ר, הרבה טילי נ.ט., עם טנקים – מתקדמים לאט מאוד, ובאופן כזה הם מסוגלים לנוע לאט במשך שבועיים: מזיזים עצמם מעט קדימה – ומביאים עוד." מסקנתו היא, שדחייה רק תכביד: “אם כרגע יש טילי נ.ט., מחר יהיו גם מוקשים ומחרתיים גם חפירות קטנות ויבוא טרקטור ויעשו דיפונים, ויתוספו טילי נ.ט., וכך זה ילך ויגדל. וכשהמערך כולו יהיה מאורגן, יבואו – בעקבות הדיביזיות הממוכנות – הדיביזיות המשוריינות. את המערך הזה צריך פעם אחת לתקוף – למרות החי”ר והנ.ט.. השאלה היא: מתי? כשכל זה יהיה מאורגן, עם יותר טנקים, או כשזה יהיה מאורגן עדיין פחות – ועם הרבה פחות טנקים?"⁸⁸

כבר בדיון מקדים זה, מבהיר הוא חזור והבהר את שיטת ההתקפה שהוא מתכנן למחר בחזית הדרום. אין הוא צופה קרב קל, ומטרת הקרב אינה צליחה, כי אם שבירת השריון המצרי שממזרח לתעלה ובלימתו. אין תוקפים “בו־זמנית אלא עם אוגדה אחת, מרכזים מאמץ אווירי וארטילרי לאוגדה האחת. בקרב כזה, כשמתפרסים 200 טנקים של אוגדה ישראלית, ויש להם סיוע אווירי טוב, ידפקו הרבה מאוד טנקים. אם אני דופק להם מחר את שני ראשי הגשר האלה – שינינו את המצב.” הוא מודע לאפשרות, שהמחיר יהיה כבד: "יכול להיות שמחר נאבד מאה טנקים. אם זה יקרה – זה יהיה הרבה מאוד. אני

מקווה שתמורת זה נשמיד להם פי ארבעה – ובלמנו – זה מה שאנחנו יכולים לעשות מחר.⁸⁹

כך מנחה הוא גם את מפקד חיל האוויר – בשעה 00:10 – ומבהיר, כי בדברו על התקפה מדורגת, כוונתו לא רק שהדירוג יהיה בין האוגדות של ברן ושל אריק, כי אם בין המתקפה בחזית הדרום לבין זו של חזית הצפון – כל זאת כדי שניתן יהיה לרכז את מרב הסיוע האווירי לכל מאמץ עיקרי כזה.

כך בדברו באוזני סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם על מגמת המבצע בחזית התעלה והשיטה: "אנחנו לא צולחים – אנחנו נהיה ערוכים עם שלוש אוגדות – תמיד תוקפת רק אוגדה אחת. עכשיו, כשזו תוקפת, אותו כוח שיהיה לו מגע – או שברן יתקוף מצפון לדרום, או שאריק יתקוף מדרום לצפון.⁹⁰ (צריך להבהיר: אוגדת שרון הייתה ערוכה בגזרה המרכזית, בין “הברגה” ל“כישוף”, מדרום לאוגדת ברן. אם תזדקק אוגדת ברן, מטעם זה או אחר לסיוע, תתקוף אוגדת שרון – מן המרכז צפונה, ולכך התכוון במילים: “מדרום לצפון”.) איזו משתי האוגדות תתקוף ראשונה – נקודה זו תוכרע סופית רק משיתבררו סופית מצבו של השריון המצרי וכוונותיו. אין כל אי־בהירות בדבר העיקרון, שכאשר נמצאת אוגדה אחת בתנועה – שתי האחרות אינן זזות ממקומן.

לפני שמתחיל הקד“ם, אומר דדו לטליק, ראש אג”ם: שיישב איש אג“ם ויקבל מקצין אג”ם של פיקוד דרום את התוכניות "וישימו את זה על מפה – ויציירו את הכול – ואז אני יכול לדבר עם האלוף כשאני כבר רואה בדיוק את התוכנית שלו, וזה לא מֶנגֶ’ס לי.⁹¹

שעה 00:35    🔗

קד“ם הרמטכ”ל. במהלכו מתווה הוא בבירור את התוכנית להתקפת־הנגד:

“מחר אנחנו עוברים להתקפת־נגד. זה אינו כולל צליחה יזומה,” פותח דדו ומדגיש כי אין הוא נותן אלא “את הרעיון המבצעי. התוכנית תגובש במשך הלילה. הפרינציפ: אוגדת אלברט נשארת ערוכה, וברן תוקף מצפון לדרום. הכוונה אינה לגשת לתעלה ממש, ולא לטפל בחי”ר המצרי הרב, המצויד בהרבה מאוד טילי נ.ט.. החֶברֶה שלנו מעריכים, כי מרב האבדות שלנו היה מטילי נ.ט.. לכן, מחר לא נילחם בדיוק בקווי התעלה, כי אם תהיה תפיסת הכוח שבשטח, ובסיוע מאמץ אווירי מרוכז לאותה אוגדה, כדי שכל אזור השריונים המלא טילי נ.ט. יהיה נקי – והם יוכלו לפצח טנקים. זו האוגדה של ברן." מכאן הוא עובר להתוות את תפקיד האוגדה השנייה, של שרון. כל אותה שעה תימצא אוגדת שרון בגזרה המרכזית ותילחם בלי לנוע ממקומה, ורק כאשר תתייצב האוגדה של ברן, תתקוף האוגדה של אריק. “ההתקפות תהיינה מדורגות – אחת לפני הצהריים, ואחת אחר הצהריים.”

זוהי שעה רוויה התרגשות ותקוות. אתמול, אומר דדו, “ירדנו לשפל, ומחר, אני מעריך, אנחנו מתחילים להוציא את האף מן המים.” המשימות שהוטלו על האוגדות נראות סבירות. ואם יושגו תוצאות טובות, "אנחנו מתחילים לעבור את נקודת המפנה.⁹²

עכשיו פונה דדו אל נציגי אג"ם/מבצעים: “אני רוצה שיגיעו אליכם תוכניות פיקודיות, מפורטות ככל האפשר – גם של הצפון וגם של הדרום. אני אבדוק אותן – ועל פי תוכניות אלה אדבר עם האלופים.”

שעה 01:01    🔗

שר הביטחון נכנס לחדרו של דדו. אחת התוכניות שדובר בה הרבה הייתה זו ששם הצופן שלה היה “צפניה” – צליחה מוגבלת בגזרה הצפונית, כדי להחזיק במקום זה בשתי הגדות – בעיקר כקלף למיקוח מדיני. מהלך זה יועלה שוב על ידי דיין בימים הבאים.

עכשיו מסביר דדו כי צליחה באותו אזור ביצתי מרתיעה אותו, שכן הטנקים נוטים לשקוע שם, ומלבד זאת, אין מדובר כלל בצליחה אלא במקרה של הצלחה, “שאני קורה לה ‘מעבר לציפיות’, ואני לא חושב שאני פסימי.” דדו ישחזר שיחה זו כעבור זמן: “אני לא חושב שיעלה בידינו לצלוח וכי ההתקפה תתפתח ‘מעבר לציפיות’, אבל אם אכן כך יקרה, ותהיה תפנית, והמצרים יתחילו לברוח – הוא רשאי לנסות ולצלוח.”

האם הכוונה היא לצלוח על גשר מצרי, שואל דיין.

ננסה, אומר דדו. יש גם גשר שלנו, שמנסה אריק לגרור, אבל גם על גשר שלהם, “וזה רק בנסיבות של ניצול הצלחה. אני לא הולך א־פריורי לזה.” כל זאת, אם תבוצע אותה תוכנית (אחת משתי אלטרנטיבות), אשר על פיה תוקפת את הארמייה השנייה אוגדת ברן, שכן בגזרה הצפונית ישנו גשר מוכן לא רחוק מן התעלה, שניתן לגוררו, אולם כיוון שזו תהיה תקיפה אוגדתית ראשונה בלבד – “זה פחות נראה לי.”

אם תבצע האוגדה של אריק תקיפה של הארמייה השלישית, מדרום לצפון, תסיים זו, באותן נסיבות “שמעבר לציפיות”, בצליחה בדוור־סואר. אולם במקרה זה, רק אם יתפסו גשר מצרי שלם. לשם אי־אפשר לגרור מחר גשר. “הוא דורש ממני צליחה. אמרתי: טוב, תכנן, ויהיה לך גשר.” אגב כך מספר דדו לדיין על שיחתו הקצרה עם שרון בשעה שהיה בדרכו אל ההליקופטר, כדי לשוב לתל־אביב. “ההליקופטר שלו היה לא־בסדר, והוא בא כשסיימנו. אז את הדיון עשיתי עם כולם, אבל לא איתו. עמדתי איתו לחוד כעשר דקות.” הוא מספר על תוכניתו של שרון לערוך הלילה התקפה חטיבתית “ולחלץ את האנשים שבמעוזים המנותקים ‘חזיון’ ו’פורקן'. זה לא נראה לי. שאלתי: אם תלך עכשיו לעשות התקפה של 100 טנקים בשביל להוציא את שני המעוזים, האם תוכל לתקוף גם בבוקר? התשובה הייתה לא. אי־לזאת, הם לא הולכים לתקוף את שני המעוזים האלה – ונקווה שיחזיקו מעמד עד הבוקר.”⁹³

יש להזכיר כאן, כי בשעות אחר הצהריים של יום ראשון כבר הצליחו לוחמי “כתובה” ו“דרורה” להתפנות. לפנות ערב פתחו לוחמי “אורקל” בנסיגה, אבל רק שני אנשים הצליחו להגיע בשלום אל עמדות צה"ל. אותה שעה נפל “לחצניות” לידי המצרים. בשעה שמתנהל הדיון המתואר למעלה, עוברים לוחמי מעוז “מילאנו” ואנשים שהסתפחו אליהם, צוותי טנקים שנפגעו ואחרים – בסך הכול כארבעים איש – ניסיון קשה ביותר. הם חוצים בתוך הכוחות המצריים, בעיבורה של קנטרה, ולאחר לילה נורא, מצליחים להגיע בשלום לבאלוזה 24 איש.

השעות 01:15 עד 05:35    🔗

פרשת התקפת־הנגד של ה־8 באוקטובר מלאה אי־הבנות ובלבולים, הן בכל הנוגע לתוכנית כפי שניתרגמה הלכה למעשה בפיקוד הדרום – כפי שהובנה באוגדת שרון מכאן ובאוגדת ברן מכאן – והן בשיבושים שחלו במשך היום. אין בכוחי – ואין בכוונתי – לפסוק הלכה לא ביחס ליום זה ולא ביחס לאירועים אחרים, שערפל־המלחמה מוסיף לכסותם וסיפורי רשומון הופכים אותם לפקעת סבוכה. אנסה רק לצייר את הדברים כפי שנראו לדדו בשעת מעשה וכן קצת ממה שהתברר לאחר המלחמה.

בשעה מאוחרת זו – קרוב לשתיים אחר חצות – דדו בוודאי חש סיפוק רב: בתוך שתים־עשרה שעות של דיונים בלתי־נפסקים כמעט, מאז שב שר הביטחון מביקורו בחזית הדרום בבוקר וקינת “חורבן הבית השלישי” בפיו, נתהפך כליל כל כיוון המחשבה: לא זו בלבד, שאין נסוגים אל ההרים ומוותרים למעשה על הסיכוי להפוך את תוצאות ההפתעה ויום המלחמה הראשון, אלא שכבר בשעה זו נערכות שלוש האוגדות בקרבת ציר החת"ם ובציר הרוחב להתקפת־נגד גדולה ראשונה מחר. המפקדים בדרום אינם מקרינים חרדה, כי אם להפך: הלחץ מצדם השפיע עליו שלא לדחות את ההתקפה ליום שלישי, ה־9 באוקטובר, כפי שתיכנן תחילה (כדי שביום שני יהיה גם חיל האוויר פנוי כולו למתקפת הנגד בצפון): "הם רצו התקפת לילה במוצאי יום ראשון. זה שלא נתתי לאריק לתקוף באותו לילה – אני חושב גם היום להחלטה נכונה.⁹⁴ רבבות המגויסים, שכבר הגיעו ועודם בדרכם לסיני, מלאי רצון להילחם – ולהכות בתוקפים. חרף המהלומה הראשונה, יהיו מחר ערוכים בחזית קרוב ל־650 טנקים.

סיכום הרמטכ"ל למתקפת ה־8 באוקטובר    🔗

גם התוכנית נראתה לו מבטיחה, ולא זאת בלבד שהבהיר אותה היטב בפיקוד הדרום, אלא חזר על עקרונותיה לפחות ארבע פעמים מאז שובו, סמוך לחצות, אל ה“בור”: בשיחה טלפונית עם שר הביטחון, באוזני האלופים טל וזעירא, בקד“ם, ושוב באוזניו של דיין, ובלשונו: “בחפ”ק דרום היה איתי ראש הלשכה שלי, שרשם את הדברים. אמרתי את הדברים בשובי למטה הכללי, ב’בור', והם הוקלטו ברשמקול.” עקרונות תוכניתי היו: (1) ההתקפה תתנהל ממזרח לתעלה, נגד ריכוזי השריון בראשי הגשר של שתי הארמיות; (2) הכוחות התוקפים לא יתקרבו אל התעלה לטווח כזה, שיסתכנו בפגיעת טילי הנ.ט. שעל הסוללות וב“הסתבכות” לתוך מחפורות החי"ר המצרי; (3) ראשי הגשר יותקפו אגפית – מצפון לדרום, או מדרום לצפון בהתאם לתוכנית שתגובש סופית – ולא ממזרח למערב; (4) אין מטרת המתקפה צליחת התעלה, ורק אם תסתיים בהצלחה גדולה, כלומר בהשמדת עיקר השריון בשני ראשי הגשר, ניתן יהיה גם לצלוח, ובדומה לכך – אין מטרת ההתקפה חילוצם של האנשים שבמעוזים, והדבר ייעשה רק אם ישתנו הנסיבות; (5) בכל שלב, במשך היום כולו, תימצא רק אחת משלוש האוגדות בקרב־תנועה, ואילו שתי האחרות תהיינה ערוכות במקומן, לבלימה ולסיוע לאוגדה התוקפת.

הנוהל הוא, שלאחר שמשמיע הרמטכ“ל את דברי הסיכום שלו, “תפקידו של המטה להוציא פקודה כתובה.” והוסיף דדו ואמר לאחר זמן: “באחד המקומות ראיתי, כי טליק אומר אומנם, בתשובה לשאלה, שייתכן והטעות היא שלו. אני סבור, כי מבחינת אחריות המטה הכוללת, טליק צודק, אך אפילו בכך שזו טעות שלו, איני בטוח, כי באג”ם/מבצעים צריכים להיות ערים להוצאת פקודות מיד לאחר שהרמטכ”ל משמיע בקד“ם את דבריו.”

בשעה זו הלך הרמטכ"ל לנוח מעט, כדי לשוב ולאשר בשעה מאוחרת יותר את התוכנית הסופית של התקפות־הנגד בשתי החזיתות.

אולם בשעה זו כבר התפתחה בפיקוד הדרום סטייה חריפה כמעט בכל אחת מן הנקודות הנזכרות למעלה. איך קרה הדבר?

אי־הבנות בין מפקדי הכוחות    🔗

המפקדים בדרום, כפי שראינו, השתוקקו להקדים ככל האפשר את התקפת הנגד, הן משיקולים צבאיים צרופים והן בשל הרצון לחלץ מהר ככל האפשר את מאות הלוחמים הלכודים במעוזים. עניין זה רבץ על מצפונו של כל מפקד. למשל: אף כי 16 הטנקים הראשונים של אוגדת שרון עוברים את רפידים בדרכם לטסה רק בשעה 13:45, מציע אריק לגונן כבר בשעה 13:00 לפתוח עם חשיכה בהתקפת־נגד. גם גונן מציע באותה שעה – כמסופר למעלה – התקפה גדולה שתתנהל בגדה המערבית, לאחר צליחה – ודדו דוחה אותה כ“יומרנית”. הוא תובע מן הפיקוד לייצב תחילה קו הגנה עם אוגדות ברן ושרון. אך בשעה 15:44 שב שרון ומציע לגונן תוכנית להתקפת־נגד – והפעם לצליחתן של שתי האוגדות. תוכנית זו דוחה גונן, ומעלה תוכנית משלו לתקיפה, בו בלילה, של שתי האוגדות: אוגדת ברן תצלח בגזרה הצפונית, ואילו אוגדת אריק תנוע מציר “עכביש” (כביש טסה דוור־סואר) דרומה, ואם יינתן לה סיוע אוויר מספיק, תצלח גם היא בבוקר בסביבות פורט־תאופיק לעבר העיר סואץ. תוכנית נוספת, שמעלה שרון בשעה 18:07, היא זו של תקיפה בכוח של כמאה טנקים לחילוצם של המעוזים, ואז מציע גונן להמתין עד שיגיע הרמטכ"ל: “אז נקרא לך. אולי נעשה דבר יותר גדול…”

כל זה מוזכר רק כדי להאיר את הלוך הרוח, את התשוקה לתקוף, להציל את האנשים שבמעוזים, לצלוח מהר אל הגדה המערבית.

כל זה קדם לביקורו של הרמטכ“ל בחפ”ק של גונן. מה קרה לאחר ששב דדו לתל־אביב?

אומר האלוף אברהם אדן (“ברן”): “אני יכול לומר את הדברים, שאני חקרתי. כשמצטרף אלינו בחפ”ק אריק – אחרי שטס דדו חזרה צפונה – לא זו בלבד שגונן שומר על הסיכום של דדו, אלא כאשר אריק מנסה לערער, אין גונן מקבל. אבל מאוחר יותר הוא יוצא עם משהו חדש: ‘ניקוי קו המים’. כל הדברים שנדונו והוחלט שלא מבצעים. לפנות בוקר הוא מנסה להתקשר אלי, דרך קלמן מגן, ומעביר לו הוראה בשבילי, הכוללת צליחה…" לעניין ההשתלשלויות מסוף הלילה ואילך, עוד נשוב. כאן מובאים רק אותם דברים שאומר ברן על התוכנית שסוכמה בראשית הערב, לעומת מה שאירע מאוחר יותר.⁹⁵

גונן עתיד להסביר, לאחר המלחמה, את התוכנית כפי שהוא הבינה, הכינה והכניס בה שינויים: אכן, דובר על כך, שתהיה זו התקפה “מדורגת”, ולא שתי אוגדות בעת ובעונה אחת, כדי שאם תיכשל ההתקפה – תוכל האוגדה השנייה לסייע. כך קבע הרמטכ“ל, כך הציג את הדברים הוא עצמו, ועודנו סבור כי הייתה זו החלטה נכונה. הסיכון בריתוקן של שתי האוגדות, בבת אחת – בהיעדר עתודות נוספות לפיקוד הדרום ולצה”ל כולו – היה סיכון כבד מדי. לאחר שמסיים ברן בהצלחה את המתקפה מצפון לדרום – מקנטרה לעבר גשר הפירדאן ודוור־סואר, תוקפת אוגדת שרון בקצה הדרומי של התעלה (“ניסן”) כלפי צפון, ממזרח לתעלה, אך נעשה גם ניסיון להשתלט על גשר מצרי, ואם ניסיון זה עולה יפה – צולחת חטיבה אחת ותוקפת גם ממערב לתעלה.

(גם אז, אחרי המלחמה, יהיו המפקדים הבכירים חלוקים ביניהם בשאלה: האם הוחלט שאוגדת שרון תתקוף גם היא מכיוון צפון לעבר דרום – מ“מצמד” לעבר “ניסן” – או בכיוון ההפוך – מ“ניסן” ל“מצמד”. ברן יטען בעקשנות, כמוהו כדדו, כי בתוכנית שנתגבשה, צריכה הייתה אוגדת שרון לפתוח בהתקפה באותו אזור שהייתה ערוכה בו, בגזרה המרכזית, ולנוע דרומה; אורי בן־ארי סבור היה, שהסיכום היה, שתוקפים מדרום לצפון; גונן סבור היה, כי “אין הבדל עקרוני”.)

גונן יאשר – לאחר המלחמה – כי “הוטלה על אוגדת ברן מגבלה, אסור לה להתקרב יותר מ־3 ק”מ לקו המים."⁹⁶ זו הייתה הוראת הפיקוד.

סטייה מן התוכנית המקורית    🔗

אלא שכאן – לפי גונן – בא אותו שינוי מן התוכנית המקורית, ש“עשיתי בגלל מה שאריק הציע,” כלומר חילוץ האנשים מן המעוזים. אריק בא אליו עם התוכנית לחילוץ המעוזים – יספר גונן חודשים אחדים לאחר המלחמה, בכנס מפקדים – ותוכנית זו נראתה לו והוא אישר אותה.⁹⁷ ואז בא אותו שינוי בתוכנית המקורית, שההחלטה בדבר חילוץ מעוזים תיפול בהתאם למה שיקרה אצל המצרים – מידת הצטברותה של עוצמת שריון נוספת במרוצת הלילה. שרון לא יצא את חפ"ק דרום אלא בשעה 01:30 לערך, ואז – באותה שעה – החליט גונן, כי אם יישאר המצב בגזרה כמות שהוא, יתקוף תחילה אריק שרון כלפי המעוזים שמול כוחותיו (לחילוץ אנשי “חזיון”, “פורקן” ו“לקקן”), יחזור להיערך בקו הגנה, ורק אז יפתח ברן בהתקפה. אם יצטברו כוחות מצריים גדולים יותר – תעמוד בעינה התוכנית המקורית, ברן יתקוף ראשון, אריק יהיה ערוך בהגנה וכן הלאה וכן הלאה…

השינוי, צריך להדגיש, הוא כפול ומשולש: גם הכנסת שתי האוגדות, בזו אחר זו, לקרב בשעות הבוקר; גם התקרבות לקו המים; גם תקיפה – בלתי נמנעת – ממזרח למערב. בסופו של דבר, נוספו כוחות מצריים בגזרה, ובשעה 05:30 לערך הודיע גונן לשרון, שהתוכנית שבה למתכונתה המקורית, אוגדתו שלו עומדת בבלימה וברן תוקף בשעה 08:00. אלא שבינתיים נשארו שני האלמנטים האחרים, שהוצמדו עכשיו אל אוגדת ברן – חילוץ אנשי המעוזים, שפירושו היה גם התקרבות אל התעלה, וגם – כפי שיתברר – תקיפה ממזרח למערב, שפירושה גם ניסיון צליחה.

האם היה כל זה בידיעת המטה הכללי? האם הועמד הרמטכ"ל על שינויים אלה, שהוא חזר ושלל באורח חד משמעי בכל הדיונים הקודמים?

לפי גרסתו של גונן, קיבל בשעה 01:15 פקודה מן המטכ“ל להעביר עד לשעה 03:00 תוכנית פיקודית, וכי כבר בשעה 01:30 העביר את נוסח הפקודה, הכוללת מרכיבים אלה: “השמדת כוחות והוצאת אנשים. טיהור בין קו החת”מ לקו המים, תוך חילוץ הכוחות מהמעוזים, כוננות לצליחה.”

בינתיים משתבש הקשר בין הפיקוד לבין ברן, וגונן נאלץ להעביר אליו את ההוראות באמצעות מפקד הגזרה הצפונית, היושב בחמ"ל בבאלוזה, קלמן מגן. זה מגביר את הסיכוי לאי־הבנה גמורה. בשעה 03:54 מועברת בדרך זו פקודה אל ברן: “תכנן דרומה עם שלוש חטיבות בשני צירים – עד האגם המר. לתכנון שחרור המעוזים. לעבור בפורקן או במצמד.” בשעה 04:13 מועברת באותה דרך פקודה נוספת: “בטל המעבר בפורקן. במעבר במצמד – לעבור רק עם חטיבה. שחרור המעוזים יוטל על אריק.”

על הוראות חדשות אלו בדבר שחרור המעוזים והצליחה מספר ברן, כי כאשר הגיעה הפקודה הראשונה הייתה תגובתו של קלמן: “אני חושב שזה בלתי־אפשרי עכשיו. ברן פיזר את המח”טים…" מוסיף ברן: “אומר גונן: 'שיקרא את המח”ט הצולח.' תמה קלמן: ‘מח"ט צולח?! – בכדי להתחבר למעוזים, זה הרבה צוותים, הרבה הכנות. ברן לא יוכל לעשות את זה. הוא פיזר את כולם.’ אז גונן אומר: ‘המתן, אתה חושב שיהיה יותר קל אם למעוזים ילך אריק, יחזור, ואז ברן יתקוף?’… כלומר, לא רק שגונן שינה את הפקודה, אלא הוא מעביר לי, דרך מתווכים, פקודה שונה."⁹⁸

בינתיים שב ומתחדש הקשר, ובשעה 04:29 שואל הפיקוד את ברן: “האם תוכל לגשת אל המעוזים תוך כדי ביצוע המשימה? תהיה מוכן לשחרר מעוזים, או לרדת בכיוון דרום אחרי שאריק ייגש אל המעוזים.” שלוש דקות מאוחר יותר מקבל אריק פקודה מן הפיקוד: “תכנן גם את שחרור המעוזים בבוקר, כמו ברן, תלוי במצב האויב.”

אוגדת שרון נערכת לשחרור המעוזים    🔗

תגובתו של אריק היא: המעוזים במצב נואש!

עמדתו, משעה שהגיע לסיני ועמד על המתרחש, שאין להחמיץ זמן. אחר הצהריים, לאחר שיחה עם המח“ט אמנון, הוא מגיע למסקנה, שהמצב טוב יותר מכפי שנדמה, שמצויים עדיין טנקים רבים של החטיבה באזורים קדמיים, והוא עורך את האוגדה לא על קו הרוחב, כי אם מערבה יותר, על ציר החת”ם. מן הדיון הלילי עם גונן הוא שב לטסה בהנחה, כי בעלות הבוקר יוצאת אוגדתו להתקפה לעבר המעוזים. בשעה 02:00 הוא מקיים קבוצת פקודות, ולאחריה נערכת האוגדה לקראת התקפה זו: חטיבה אחת באזור “הברגה” – לשחרור אנשי “חזיון”; אחת באזור “מכשיר צידני” – לעבר “פורקן”; שלישית, וכן כוח הסיור האוגדתי, באזור “חמדיה־כישוף” – לעבר “מצמד”. החל בשעה 05:00 עומדת האוגדה – יטען שרון – וממתינה לפקודה לתקוף. שלא כפי שתיאר את הדברים לגונן, הנחתו היא, כי זו התוכנית ואינה תלויה ב“התפתחות המצב”. הוא מופתע כאשר מתקבלת בשעה 05:45 פקודה שלא לתקוף. הוא עתיד לטעון, כי על התוכנית המקורית שסיכם עם הרמטכ“ל בערב, בדבר התקפה ב”דרוג", לא נמסר לו. לגופו של דבר תהיה השקפתו – לאחר המלחמה – כי התוכנית צריכה הייתה להיבנות בצורה שונה: שתי האוגדות תוקפות יחד את ראש הגשר הצפוני, ולאחר מכן יותקף, בשיטה דומה, ראש הגשר הדרומי.

ברן, כנגד זאת, לא העלה כלל בדעתו, שנשתנתה התוכנית אשר סוכמה על ידי הרמטכ"ל בערב. כאשר שאל אותו אלוף הפיקוד, “האם אתה יכול לגשת למעוזים?” והוסיף, “כי סופית יסוכם הדבר בבוקר – לפי התפתחות המצב,” לא ראה בזאת פקודה, אלא שאלה. אומר ברן: “כשהוא ממשיך ללחוץ, אני מזכיר לו את הדברים שדיברנו עליהם אמש – שאין לי חי”ר, אין לי ארטילריה, יש ביצות, טילים בסוללות. אני לא מעלה על דעתי, שהוא עובד על תוכנית אחרת, וכך אני עובד עד סוף המלחמה, בלי לדעת שהוא שינה את התוכנית.⁹⁹

שעה 05:35    🔗

לרמטכ"ל מוצגות התוכניות של פיקוד צפון ופיקוד דרום להתקפות־הנגד היום.

מן התוכניות של פיקוד הצפון לאוגדת מוסה פלד מסתייג דדו באותה נקודה שהוכנס בה שינוי – ובמקום שהאוגדה תפנה ברפיד מזרחה וצפונה, מוצע שתנוע לאורך הקו הסגול כלפי צפון.

אשר לתוכנית ההתקפה בדרום, אין לו הערות, שכן לדידו מדובר בתוכניתו המקורית.

וכך אומר דדו על התוכנית המוצגת לו באותה שעה:

"אוגדת ברן לוחצת מצפון לדרום. אחרי כן עושה אותו דבר – מצפון לדרום – אוגדתו של אריק. אוגדת אלברט בבלימה. במידה ונשארות מעברות על התעלה – לחצות אותה. שעת ה’ש' – 08:00. חטיבת מילואים אחת, שהטנקים שלה יגיעו רק בערב – תושאר כעתודה ולא תופעל אלא באישור המטה הכללי.

“חציית התעלה – באישור המטה הכללי.”

שעה 06:07    🔗

דדו משוחח עם חופי, ובלשונו: “מנסה לשפר לו את התוכנית שלא הייתי מאושר ממנה.” אחרי כן הוא משוחח עם גונן. שלוות רוחו וחוש ההומור של דדו אינם נוטשים אותו גם בשעה זו. גונן מרעים בקולו הצרוד הידוע לכל שריונאי, ודדו מעיר לו: “שמוליק, דבר בשקט ולאט...”

אין דדו מבחין בשינוי בתוכנית שאישר, או שאין השינויים נזכרים כלל. תוך כדי שיחתו עם גונן, הוא מעיר לסגנו, טליק: “הוא מתחיל בשמונה, עם ברן. חיל האוויר כבר עובד. מתחיל בשמונה עם ברן – וחושב שאחר הצהריים עם אריק.” כאן מספר לו גונן על כוונתו – לכשיצליח לתפוס גשר מצרי ב“מצמד” (דוור־סואר) – לצלוח עם חטיבת שריון. “אני משחזר איתו בדיוק את תוכנית ההתקפה. הוא מסביר לי איך הוא עושה את זה – וזה יוצא בדיוק לפי התוכנית שלי מן ה־7.” אשר לצליחה, סבור כנראה דדו, שמדובר בניצול אותה הצלחה “שמעבר לציפיות”, לאחר שתכה אוגדת ברן את ראש הגשר של הארמייה השנייה ותתייצב. לאחר שהוא מברר איתו למה כוונתו (“ברן תוקף מצפון, מתחיל מ’מפרקת' – ועד ‘מצמד’… מעביר לא יותר מחטיבה אחת… מותנה בזה שנוכל לתפוס ‘טרמפ’ על גשר מצרי מ’מצמד'… הצליחה תהיה בגזרת מצמד, לעומק של שמונה קילומטרים, עד ציר ‘חבית’…”), אומר דדו לגונן:

“וזה מותנה, כמובן, בתוצאות שבין ‘מפרקת’ ל’מצמד‘. מה שאני פסימי, זה עניין ה’טרמפ’, כלומר, זה בנוי על כך שיהיה שם גשר או לא יהיה,” והוא שב ומדגיש: “שמוליק, צריך להיזהר עם החבר’ה, כשאתה הולך מצפון לדרום, לא יותר מדי קרוב לסוללה.”

בתום בירור זה, שב דדו ומתאר לעמיתיו ב“בור” את כיוון ההתקפה ואת שיטת הפעולה: “אגב, זה יוצא כמעט כמו שסיכמתי איתם בערב. המתקפה מתחילה עם ברן, והוא יתקוף מצפון לדרום – מן הקצה הצפוני של האי אל־בלאח ועד דוור־סואר.”¹⁰⁰

אין דדו מעלה כלל על הדעת באותה שעה, שכבר קיים קצר גמור – שכן לא נאמר לו דבר על ההתחברות למעוזים, שפירושה היה התקרבות אל התעלה ואל הסוללה. אין כל רמז לכך, שחל שינוי מהותי בתוכנית. בדומה לברן, אף הרמטכ"ל אינו מעלה על הדעת שמופעלת תוכנית שונה.

אדרבה, מצב הרוח מלא תקוות: חרף ההפתעה, המחסור במובילים, האבדות הכבדות לאוגדת אלברט ותקלות אחרות – עולה בשעה זו מספר הטנקים בחזית הדרום על הציפיות. כוחות השריון הגיעו במהירות שיא – שלושים ושש שעות בלבד. הכול מצפים ל“הוצאת האף מהמים”.

שעה 06:22    🔗

האלוף טל מחליט לעלות לפיקוד הצפון לקראת התקפת־הנגד המתחילה היום.

“שתיהנה!” אומר לו דדו. "שתיהנה גם אתה מהמלחמה הזאת. אגיד לך מה היתרונות:

שעה אחת אתה ישן בדרך לשם, שעה בדרך חזרה. בי“ת, אתה נושם אוויר צח, רואה אנשים בריאים – והכול בסדר.”

חיל האוויר כבר פועל בשתי החזיתות, ובקצב מטורף. מבצע מספר גיחות רב לאין שיעור מזה שבששת הימים, במטוסים בעלי עוצמה גדולה פי כמה – ומול חומות של טילי נ.ט. מתוחכמים. המחיר אינו נמוך. עד אמש אבדו לנו יותר מ־30 מטוסים, וכבר במטסים הראשונים הבוקר נפגעו 4 סקייהוקים.

על מצב הרוח המרומם מוטל צל כבד. המלחמה עודנה בראשיתה, ובקצב הזה יישחק חיל האוויר מהר מאוד. אין ברירה אלא לצמצם את הסיוע לכוחות היבשה, להושיטו רק בנסיבות מיוחדות. יש לזכור, שצבאות האויב טרם הוכו: כוחות עיראקיים עומדים להצטרף לחזית הסורית. הבוקר צולחת עוד חטיבת טנקים את התעלה ליד קנטרה.

בכל זאת אומר דדו: “עברנו את השלב הקריטי. אפקט ההפתעה הראשונית כבר חלף. למרות שהצבא בנוי על כוחות מילואים ועל כניסתם לקרב כעבור ארבעים ושמונה שעות, אנחנו מתחילים הבוקר – שלושים ושש שעות בלבד מאז תחילת המלחמה, בהתקפות־נגד עם המילואים.”¹⁰¹

שעה 07:00    🔗

תא"ל ישראל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, מתקשר ושואל את דדו לשלומו. “שלומי יותר טובי” אומר דדו. “הרבה יותר טוב!” מתקן גנדי. “הרבה יותר טוב!”

“אני אדם שקול. אני אמרתי רק – יותר טוב!” די בטלפון אחד מן הדרום ובטלפון אחד מן הצפון – אומר דדו לעמיתיו – שפה נתקעה ההתקפה ושם נתקעה ההתקפה, “כדי שזה כבר יהיה יותר גרוע מאשר אתמול.”

לשם השוואה, מזכיר דדו את הקרב על כיבוש רמת הגולן, לפני שש שנים. “היום תוקף מוסה את חצי רמת הגולן בכוח גדול פי שניים מן הכוח שהיה לי לכיבוש הרמה כולה. יש לו פה 250 טנקים. אז אפילו אם יש להם 1,000, הוא צריך לשבור אותם, והוא ישבור אותם!”

המעבר מן התדהמה של שלשום ומרוח הנכאים של אתמול בצהריים – חריף. האופטימיות אופפת את חבורת המפקדים שבמוצב הפיקוד העליון. אך יש בכך, בלא ספק, גם מעין תגובה על הזעזוע המתחיל לעבור את המדינה כולה עם הסתננות של ידיעות על מכות שהוכה צה"ל, ואשר עד עכשיו היו, בתודעת הציבור, מחוץ לגדר האפשר: השמועות שפשטו כאש קוצים על נפילת מוצב החרמון ועל כיתור מוצבים, על אבדות, על קרבות קשים.

מישהו מעיר: " – – – והיהודים כועסים!"

“היהודים כועסים והחבר’ה נלחמים,” אומר דדו. "תשמע, מכל מקום אני שומע סיפורים – – – "

‘"שבע’ ו’גולני' צריכים לקבל אות גבורה!"

“ו’ברק' לא?” משיב דדו. “איציק בן־שוהם היה שד!”

ובהמשך: " – – – אמיר ויאנוש הם חברים בלתי רגילים. הם צוות קרב גם בחיים, אז לא יהיו בעיות…"

"מי שלחם יפה בתעלה – תתפלא – זה חטיבת המילואים הירושלמית – – – "

“יוצא מן הכלל! יש לנו שם מעוז שאמרו להם לפנות,” מספר דדו, "ובחור אחד נשאר

שם עם מכשיר קשר. לא רצה להתקפל. יש לו מכשיר אלחוט… הוא מדווח מה קורה…" מין שיחה. סטייה לרגע.

מכשירי הקשר מצקצקים והידיעות מגיעות בקצב לא נפסק. נמסר, כי אוגדת מוסה פלד פרצה בכודנה ואל מעבר לקו הסגול.

כמעט כל המפקדים ידועים בכינויי חיבה, שהם נושאים מנעוריהם הרחוקים. ברגעים של מצב רוח מיוחד, משתמש דדו בשם העברי המלא. עכשיו הוא אומר לגנדי:

“רחבעם! כל עוד נשמה באפנו וכדורים בטנקים שלנו, אנחנו נדחוף קדימה, ואני לא שואל אפילו אף אחד לאן!…”¹⁰²

אכן, על הכול נסוך אותו בוקר שיכרון קל, אבל חוש המציאות לא ניטל מדדו גם בשעה זו. הוא אינו רואה מלחמה מהירה וקצרה. אגב דיון על הציוד הצבאי שהוזמן מאמריקה, מעלה מישהו שאלה אם יגיע ציוד זה בזמן כדי לסייע במלחמה. אומר דדו: “מישהו יודע כמה זמן תימשך המלחמה? אני לא. אולי עוד חודש…” הוא הדין במטרות המלחמה. בכל הנוגע לחזית המצרית, “אין לי פרטנזיות גדולות. אם מתייצב גורודיש חזרה על התעלה – אני לא צריך כלום.” לא כן בחזית הסורית: "שם, בצפון, דֶה סקַיי אִיז דֶה לִימִיט! "

שעה 08:15    🔗

ההתקפה של אוגדת ברן נפתחה, ובאיחור קל. הפקודה של אלוף הפיקוד ניתנה לברן בשעה 07:50: “תקוף, בהצלחה.” וברן משיב: “אני מניע את כולם.” נראה, כי אחד הכוחות, זה של המח"ט נתקה, נתון באיזשהו קרב שריון בסביבות קנטרה. בשלב זה אין דדו רושם בזיכרונו אלא דבר אחד, כפי שיאמר כעבור שעה קלה, כי “לברן זה לקח יותר מדי זמן.”

שעה 08:20    🔗

הקחצ“ר, תא”ל עמנואל שקד, מציג לאישורו של הרמטכ"ל מבצעים מיוחדים ליחידות נבחרות.

דיווח על מגע ראשון שקיים השגריר דיניץ, בשובו אתמול לוושינגטון, עם מזכיר המדינה קיסינג’ר בעניין הציוד הצבאי הדרוש בדחיפות.

שיחה עם שר הביטחון, לקראת ישיבת הממשלה המתכנסת בשעה יותר מאוחרת הבוקר: “דיין אומר לי את דעתו, שיש חשיבות שנהיה בצד השני של התעלה,” ישחזר דדו לאחר זמן את השיחה. שוב אינו מדבר על נסיגה עמוקה אל מעברי ההרים, כי אם אדרבה, מתוך ציפייה להתהפכות מהירה של גורל המלחמה. צליחה טעונה אומנם אישור הממשלה, אבל אם יתפסו הכוחות התוקפים גשר מצרי קודם לישיבה המתכנסת בשעה עשר – אומר דיין – שיצלחו, בלי להמתין לאישור מיוחד. הוא סבור, שאם אך יתאפשר הדבר מן הבחינה המבצעית – צריך לצלוח בגזרה הצפונית ולתפוס את הגדה המערבית של התעלה, ובכלל זה את פורט סעיד. אם אתמול אחר הצהריים היה מאוד “למטה” – הנה בשיחה זו הוא מאוד “למעלה”.¹⁰³

דדו מאופק וזהיר מאוד בשעה זו, וסיכויי הצליחה, להערכתו, אינם רבים: “אין לי בזה ביטחון. זה לא על גשר ברזל. זה על גשר ‘טרמפ’… אתה רוצה הערכה שלי? פחות מחמישים אחוז. אבל – זה מוכן, מתוכנן, מקווה.” ובכלל: “בשלב זה אינני רוצה לקבע את מידת הסבירות. זה מותנה בתוצאות היום. עדיין אינני – גם לא פסיכולוגית – במצב הרוח להשקיע את המחשבה שלי במה שמעבר לקרב, שהתחיל ממש עכשיו.” הוא מציין, כי ההתקפה של אוגדת ברן זה אך התחילה, זה לקח יותר מדי זמן, והיו אצל ברן קשיים: “זה שאנחנו יוצאים להתקפה, זו עוד לא סיבה להיות ב’אַפ‘. ב’אפ’ צריך להיות כשההתקפה מצליחה, ולא כשמתכננים,” אומר דדו.

הוא שב ומתאר את תוכנית ההתקפה: “כפי שהצגתי אתמול, ברן יתקוף לפני הצהריים את האזור הצפוני, ואריק אחר הצהריים את האזור הדרומי. כל אחד מהם יש לו אופציה. אם הולך לאחד מהם טוב, והוא השמיד פה את הכוחות, והוא רואה שיש פה גשר והוא יכול לצלוח עליו, הוא רשאי – כמובן – לקבל אישור ממני, ואז אני רוצה לתפוס פה ראש גשר, אם זה ילך.” על המפה שב הוא ומתווה את שיטת התקיפה: אוגדת ברן נעה מצפון לדרום – מהאי אל־בלח עד דוור־סואר, ואילו אחר הצהריים תתקוף אוגדת שרון מציר “עכביש” דרומה לעבר פורט תאופיק.

השאלה הנדונה היא – האם לבקש כבר בישיבת בוקר זו אישור מן הממשלה לצליחה אל הגדה המערבית של התעלה.

לכך מתנגד בשעה זו הרמטכ"ל, ואילו דיין מצדד בצליחה מהירה – פחות או יותר סמלית – בגזרה הצפונית. נימוקי שניהם רציניים. השיקול של שר הביטחון הוא מדיני: אין לדעת מה יתרחש במועצת הביטחון המתכנסת היום. אם תתקבל החלטה על הפסקת אש, יהיה מצבנו הרבה יותר נוח, מכל בחינה, אם באותה שעה תהיה לנו אחיזה בגדה המערבית.

דדו חושש מפני יצירת ציפיות מוגזמות בממשלה בשלב התחלי כל־כך של ההתקפה. האפשרות, שההצלחה תהיה גדולה כל־כך, שיתפסו “טרמפ” על גשר מצרי ויצלחו כבר היום, היא “פחות מחמישים אחוז”. אפשרות שנייה – שיובסו כוחות השריון המצריים בשני ראשי הגשר, “ואנחנו חזרנו להחזיק במרחבים האלה” עד לקו התעלה. אם כך יקרה, יתכנן הרמטכ"ל התקפה נוספת למחר, ובה כבר תוכל להשתתף גם האוגדה המשוקמת של אלברט. לקראת הערב גם ייוודע איך יצאו אוגדות ברן ושרון מקרבות היום, “ואז אבוא עם הצעה היכן לצלוח מחר.”

לממשלה, הבוקר, הוא רוצה לומר רק זאת, כי החלה התקפה וכי אלה הן האפשרויות “אם היא מצליחה, אבל לא להביא עדיין תוכניות לאישור.” זה מוקדם מדי. אומנם, הוא מקווה שהתקפת שתי האוגדות תצליח, “אך עוד לא דפקנו אותם. לא הייתי רוצה לבוא בשלב זה לממשלה ולהציג את כיבוש סואץ ואת הלחימה מעבר לתעלה, ולשוב ולבוא בישיבת הערב ולומר, אני עדיין באמצע התקפת־הנגד…”

המלחמה עודנה בראשיתה, ודדו מודע לכך היטב באותו בוקר. טליק, שיצא לפני שלוש שעות לצפון, מוסר לו טלפונית דיווח ראשון של מהלך ההתקפה. קודם לכן צפה דדו אפשרות, כי כבר הערב ייהדפו הסורים חזרה אל מעבר לקו הסגול, ובכמה מקומות אף יתוקן קו זה. עכשיו מצטיירת תמונת קרב פחות אופטימית. “יש פרנסה ליום ארוך,” אומר דדו. “עד שיכבוש מוסה את כודנה ואת עליקה, הלוואי וזה ייגמר עד סוף היום!”¹⁰⁴

בחזית המצרית נראים הקשיים מלכתחילה גדולים יותר. 600 הטנקים של שתי הדיביזיות המשוריינות, שמעבר לתעלה, טרם הוכנסו למערכה. מערכת צפופה זו של טילי נ.מ. עודנה קיימת, ואנו מאבדים מטוסים וטרם הבטחנו לעצמנו חופש פעולה אווירי. לכן נראית לו גם השאלה – אילו קווים חדשים רצוי שנעמוד בהם בבוא הפסקת האש? – מוקדמת מדי, אך אגב כך מגיב דדו, במוצנע, על הביקורת שהייתה בעבר ומתחילה לגאות עכשיו, על קו המעוזים. אילו יכול היה לבחור, היה “חוזר בדיוק לקו המעוזים.” דווקא עכשיו הוכח הצורך בעמידה על קו המים: “הנאומים הנלהבים האלה, שצריך לפוצץ את המעוזים, וזה רצח של בני אדם – כל הוויכוח הזה נגמר! היחידים שדיווחו אתמול מי עובר, והיו העיניים של התעלה – היו המעוזים!”

אל הדיון אצל ראש הממשלה יוצא הוא בתחושה, שהסיכויים שנפתחו עם התקפת־הנגד עודם בלתי ברורים, ואין לפזר שום הבטחות לניצחונות מהירים, ואין לדבר על צליחת התעלה. לפני צאתו מן ה“בור”, מגיעה ידיעה כי ברן מתקדם וכבר הוא שולח כוחות לבדיקת המעוזים “חזיון”, “פורקן” ו“מצמד”.

“זה טוב מדי מכדי שזה יהיה הגיוני,” מגיב דדו בתימהון מפורש. “מה?! הוא כבר הגיע לתעלה?!”

שעה 09:23    🔗

תוכנית התקיפה של אוגדת ברן הייתה, אומר דדו, ששתי חטיבות ינועו בין ציר החת“ם לבין ציר התעלה, ואילו השלישית תנוע על ציר החת”ם ומזרחה לו. אחת החטיבות נתונה מאז הבוקר בקרב עז עם חטיבה עצמאית של טנקים מטיפוס “טי־62”, שצלחה באזור קנטרה, ולפיכך היא מאחרת להשתלב במאמץ של האוגדה. ואשר למה שקורה לכוחות התוקפים, טוען ברן, כי “חש כל הזמן לחץ – לחץ ללכת מערבה, לחץ ללכת דרומה.”

את כוחותיו הוא מוביל לפי הנחיות פיקוד הדרום, אך הוא מעיר: “אני לא יודע איזה ידיעות יש לכם – מהשטח זה נראה אחרת.” לדבריו, “נתתי משקל כבד למה ששמעתי, כי זה הוכיח את עצמו הרבה פעמים. נכון, אנחנו תחת הפגזה. אנחנו מדשדשים ימינה ושמאלה. אני לא ממהר ללכת קדימה. אני מברר. מופעל עלי לחץ. אני מנסה להיענות ללחץ. אני מושפע מן הידיעות שעוד רגע מתפורר האויב.” הוא מסביר מה קורה למפקד בנסיבות כאלה, כאשר התמונה שיש לו על המתרחש בחזית היא, במקרה הטוב ביותר, חלקית, והוא מונחה על ידי מפקד החזית כולה:

“יכולתי להעלות על הדעת, שמפקד החזית, או סגן מפקד החזית, יאמרו לי – סתם ככה – שהכול מתפורר?! ודאי, שיש כאן גם אלמנט פסיכולוגי: 'מה אני, פחדן?! אין לי דחף לרוץ?!… מצד שני, אני רוצה להיות זהיר, לא סתם לרוץ. אני לא מתאר לעצמי, שהמידע לא מהימן. אני חוזר ומדגיש: אין לי חי”ר, אין לי ארטילריה. אני לא רוצה להגיד לו: ‘אני מפחד! אני לא מוכן!’ – אני מרמז לו, אני מאותת לו, אינני אומר שום דבר אופטימי…"¹⁰⁵

אם כך ואם כך, ככל שמתארכת השעה, מתעבה הערפל – בין החטיבות לאוגדה, בין האוגדה לפיקוד, בין הפיקוד למטה הכללי.

אשר לתנועת האוגדה עצמה – כלומר, שני הכוחות החטיבתיים, שנעו בנפרד ופעלו בנפרד, ותנועתם מצפון לדרום לא הייתה בין ציר התעלה לבין ציר החת"ם, כמתוכנן – “כך צריך היה לעשות,” העיר דדו לאחר זמן, כאשר היו לפניו כל פרטי ההתרחשויות, “ברן התכוון לזה – ולא הצליח להגיע לכך.”

יתרה מזו. אילו האזין הרמטכ"ל במהלך אותו יום רק לרשת הקשר של אוגדת ברן – אמר דדו לאחר שניתח את החומר המקורי, כולל הקלטות – לא היה מגלה על מה שהתרחש הרבה יותר משידע ביום ה־8 באוקטובר, לא היו מתגלים לו דברים שונים מאלה שהגיעו לידיעתם של ברן ושל קציני מטהו, ולא הייתה מצטיירת לפניו תמונת קרב שונה מזו שהצטיירה באותו יום בפיקוד הדרום. אפילו האזין לכל הדיווחים, אמר, “לא הייתה לי סיבה להיות מוטרד ממצב האוגדה של ברן עד לשעות אחר הצהריים. בעיותיה לא היו פיקודיות, כי אם ברמה אוגדתית – פרט לעניין הסיוע האווירי.”

“יש חשיבות לצליחה”    🔗

מכל מקום, כך אנו מגיעים אל השעה 09:23 ואל הקֶצר הגמור בין אוגדת ברן לבין הפיקוד. כעת מדובר על ביצוע ההוראה להגיע אל התעלה, לחלץ את אנשי המעוזים – ואם אפשר, לצלוח את התעלה. למעשה, מכוון כוח חטיבתי אחד לעבר “חזיון”, ואילו כוח חטיבתי שני מכין עצמו לנוע דרומה משם ומערבה, לעבר “מצמד”.¹⁰⁶

ברן: אם ילך טוב, מה אתם רוצים שנעשה ב“חזיון” – האם רק לפנות את המעוז,

או לעבור לצד השני?

אורי בן־ארי (סגן אלוף הפיקוד): לפני המעבר, אני רוצה להשמיד את כל כוחות האויב שחדרו.

ברן: תהליך הכניסה ל“חזיון” יהיה תהליך של השמדת כוחות.

בן־ארי: אני מתכוון, שאתה תשמיד את כל כוחות האויב שבגזרה, מ“מילאנו” דרומה

עד גבול הגזרה, עד “מצמד”. לאחר שתגמור להשמיד את כל הכוחות האלה, תעבור באחד המקומות.

ברן: הבנתי. אם כן, המתן.

בן־ארי: לכן חשוב מאוד, שהתנועה דרומה תימשך כמו זרם, בלי הפסקה, ושתגיע ל“מצמד”. התכוונתי שתעבור שם ותתייצב על ציר “חבית”…

ברן: הבנתי, אם כן. המשימה שאטיל – זה להוציא משם את האנשים מ“חזיון”, להשמיד כוחות בסביבה ההיא, אחזור לאחור ואמשיך להשמיד כוחות באזור… בינתיים אני מרכז כוחות ל“מצמד”.

בן־ארי: רות, חיובי. אם אפשר לעבור ב“חזיון” – היה טוב מאוד לעבור עם יחידה קטנה, הנאחזת בגדה השנייה.

במקום זה חוזר ברן ומזהיר, כי ניסיון להגיע למעוז “חזיון” מותנה בזה “שיש לי ארטילריה”, וכן הוא מוסיף, כי צליחת יחידה קטנה והשארתה “בצד השני”, תחליש את כוחותיו.

בן־ארי: בכל זאת, זה שווה. מאחז בצד השני – זה מצב חדש. ברן: בסדר, אשב על הרשת ואחליט לפי ההתפתחות.

בן־ארי מסכם שיחה זו בשתי הנחיות: האחת – לתפוס מאחזים קטנים, אחד או שניים, בצד השני; השנייה – לרדת מהר מאוד דרומה, לעבור את התעלה ב“מצמד”, ולהתייצב בציר “חבית”.

הנה כך, במין טלפון שבור, מתקבלות אצל ברן כמשימות מרכזיות ההתקרבות אל המעוזים וצליחת התעלה. בשעה 09:56 שבים ודוחקים בו לנוע דרומה, לעבר “החווה הסינית”: “זה חשוב. דבר שני – ב’חזיון', בכל זאת, כשתתחבר, תפוס עם כוח קטן את הצד השני – זה שינוי משמעי.” ושוב בשעה 10:19 – להגיע מה שיותר מהר לאזור דוור־סואר (מצמד), לחלץ את האנשים מן המעוזים – “וחשוב לי מאוד, שתתפוס מאחז קטן בצד השני.”¹⁰⁷

איך נענה ברן לפקודות אלה? הוא קיבל את התוכנית משום שהניח, כפי שהסביר לאחר זמן, כי התמונה הפיקודית נוחה יותר מן התמונה המצטיירת לו עצמו בשטח.

גם הדיווחים המגיעים מן החטיבה הנעה לעבר גשר הפירדאן (“חזיון”) אין בהם כדי להדאיג את מפקד האוגדה, וכך מגיע גם אלוף הפיקוד למסקנה, שאין כל שיבושים רציניים בהתפתחות הקרב בהתאם לתוכניתו.

נוכח תמונה “בהירה” כל־כך, מחליט גונן בשעה 09:38, כי אפשר להתחיל כבר עכשיו בהפעלת האוגדה השנייה, ולא בתנועה כלפי דרום, מצפון האגם המר הגדול ועד לפורט תאופיק, כי אם על ידי שהאוגדה תנוע במרחק של קילומטרים רבים מראש הגשר, בכביש הרוחב, לעבר המיתלה, ושם תפנה מערבה ותצלח לעבר העיר סואץ.

כעבור עשר דקות מקבל ברן דיווח מן החטיבה שבאזור הפירדאן, כי אינה זקוקה לתגבורת וכי את הכוח של אוגדת שרון, הערוך ב“הברגה”, אפשר לקחת.

תגובת האוגדה: אני מבין אם כך, שאתם מסתדרים לבד.

עוד נשוב אל מה שהתרחש באמת באותן שעות ואשר כוסה כליל ב“ערפל המלחמה”.

מה שהתרחש באמת לא התגלה – לא למפקד האוגדה, לא לפיקוד, ולא למטה הכללי אלא בשעה מאוחרת של אותו יום.

שעה 09:50    🔗

דדו בהתייעצות ה“קבינט” אצל ראש הממשלה. כיוון שתחזיתו היא, כי עד לשעות הערב ייהדפו הסורים מזרחה לקו הסגול, מציע השר גלילי להתיר לתושבים המפונים לחזור ליישוביהם ברמת הגולן. דדו סבור, כי טרם הגיעה השעה.

מועלית מחדש התוכנית, לקראת החלטה אפשרית במועצת הביטחון, של צליחה “קטנה” בגזרה הצפונית של התעלה, שתחזיר במידה ידועה את האיזון שהופר עם הצליחה המצרית לאורך התעלה, וניתן אישור להפעלת חיל האוויר נגד טילי נ.מ. באזור פורט־סעיד. ישנה ציפייה למפנה שיתרחש במרוצת הבוקר בחזית התעלה.

שעה 10:00    🔗

בישיבת הממשלה מתאר הרמטכ“ל את מצבו של צה”ל בשעה זו כעמידה בשלב ההתאוששות הראשונה. איננו באים היום עם בשורות גדולות, הוא אומר, אבל אם יסתיים שלב זה בהצלחה, יציין תפנית. עד הבוקר היינו בהמתנה ובנסיגה בכל החזיתות, ולכך איננו רגילים. זהו שלב לא נעים.

על המפה מראה דדו את מצב הכוחות ואת כיווני ההתקפות המתנהלות בשעה זו בשתי החזיתות. את הקרב מנהלים כוחות הנלחמים קרוב לארבעים ושמונה שעות רצופות, ועכשיו כבר נוספו אליהם גם כוחות המילואים. אומנם, הוא בטוח שנשוב אל הקו הסגול בצפון – אבל על המפה יפה יותר המצב מאשר בשדה הקרב. ברמה מצויה עדיין מובלעת ובה חטיבה סורית תוקפנית למדי, הלוחצת לעבר בית המכס – ומנסים לדחוק אותה לאחור באמצעות חיל האוויר. חדירה חדשה ישנה גם מצפון לקונייטרה, והבוקר החל שם קרב חדש, אבל במשך היום – מקווה הרמטכ"ל – ניישר פחות או יותר את הקו הקודם.

על המצב בחזית הדרום מדבר דדו בזהירות מרובה יותר. הוא מתאר את ביקורו אמש ומספר על אבדותיה הכבדות של אוגדת אלברט, שיותר משני שלישים מן הטנקים שלה אינם שמישים. זה מה שעלה לנו קרב הבלימה. לא כולם יצאו מכלל שימוש. יש ששקעו בבוץ, ויש טנקים הנמצאים בתיקון – ויוחזרו ליחידות.

שעה 10:15    🔗

בעוד דדו מתאר את תוכנית ההתקפה, שהחליט עליה אמש בפיקוד הדרום, מתקשר האלוף זאבי. דדו יוצא את החדר, שומע בטלפון מפיו של גנדי, כי בפירדאן ישנו גשר שלם, וכי כוחות של אוגדת ברן מתקרבים אל התעלה. אף שדדו מבקש את גנדי לבדוק היטב עם גונן מה קורה באמת, אין בשורה טובה זו עוברת בלא השפעה.¹⁰⁸

בשובו לישיבה, אין דדו אומר אלא זאת: היציאות שלי הן רק בשל בעיות של ניהול קרב, ולא שהתרחש משהו רציני. הוא שב לתאר את התוכנית, כפי שסיכמה אמש: ברן תוקף ראשון – מצפון לדרום. אם תצליח התקפת אוגדה זו והיא תתייצב היטב – ומקווים, שזה יקרה עד לצהריים – תצא אוגדת אריק להתקפה אחר הצהריים.

דדו מדגיש: אין מדובר בקו התעלה. המצרים יושבים על הסוללות שלנו – ממזרח לתעלה – עם המון חי"ר, ואיננו נחפזים להילחם בהם. חיסול ראשי הגשר אינו בהכרח חזרה אל התעלה ממש.

כאן אין דדו מתאפק ומוסר מה שנאמר לו זה עתה: כבר ישנם דיווחים טובים מן ההתקפה שנפתחה לפני שעתיים – כוחות של אוגדת ברן כבר הגיעו אל אחד המעוזים שלנו, שאנשינו היו לכודים בתוכו, ועכשיו הוא בידינו. האוגדה ממשיכה להתחבר עם המעוזים האחרים וממשיכה בתנועתה כלפי דרום.

אשר לאפשרות, שיצלחו אל הגדה המערבית, מדגיש דדו, כי אין לאוגדה גשרים משלה, אבל אם תצליח ההתקפה ואם ישתלטו על גשר מצרי – יהיה עליהם לבקש רשות לצלוח ולהקים ראש גשר משלנו בגדה המערבית. לפי ידיעה שנמסרה לו, מתקרב ברן כבר עכשיו לאחד הגשרים הללו. כאן נקרא דדו שנית אל הטלפון לשיחה עם גנדי.

שעה 10:32    🔗

את הציפייה הדרוכה ב“בור” – לאחר שני הימים המרים הראשונים – לא קשה לתאר.

ברשתות הקשר מאזינים למתרחש בחזיתות, נכונים לשמוע בשורה טובה באמת. מישהו – כנראה אחד מקציני הקשר הזוטרים – שמע כאילו דוּוח, כי כוח חלוץ ראשון של אוגדת ברן עומד לעבור – ושמא כבר עבר – אל הגדה המערבית של התעלה. ועוד ידיעה טובה: 56 מטוסים מצריים חדרו לתוך סיני, במגמה לתקוף את הבסיסים העיקריים שם – ומטוסי חיל האוויר הפילו מתוכם 16.

זאת מבשר עכשיו גנדי לדדו: הופלו 16 מטוסים מצריים. לכל שדות התעופה הסוריים נגרמו פגיעות קשות. והידיעה המשמחת ביותר: כוח החוד של ברן, הגיע למעוז “חזיון”. הדיווח הוא, שהאזור “נקי פחות או יותר”. הואיל ועומד שם גשר, מתכוון ברן לשגר כוח קטן. הכוונה היא לנוע כמאתיים מטרים מערבה לגשר. ועוד: את האוגדה של אריק מחזיק אלוף הפיקוד בעתודה, כדי שהיא תצלח אל הגדה המערבית.

דדו מורה לגנדי לבדוק עם גונן: האם אין זה צעד פזיז מדי? האם אין הכוח שהוא מבקש לשגר אל מעבר לתעלה קטן מדי? האם יהיו אגפיו מאובטחים?

גנדי מתקשר עם גונן ואומר לו: “בעניין הגשרים – דדו רוצה להיות בטוח שאינך עושה זאת עם כוח קטן שהגיע כחלוץ ויכול להיות מבודד, מנותק, כל דבר דומה – אלא אתה הולך על בטוח והשטח נקי משריון וטילים.”

בגמר השיחה הקצרה שב גנדי ומתקשר. את השיחה מקבל הרל“ש של דדו, סא”ל אבנר שלֵו. בשלב זה מבקש גונן רק אופציה לצליחה, אומר גנדי. לפי שעה נתן הוראת צליחה לגבי “חזיון” בלבד, ולא בשום נקודה אחרת.

אבנר שואל בתמיהה: מתי ניתן היתר לצלוח ב“חזיון”?

גנדי סבור, כי כבר בשיחתו הראשונה עם הרמטכ"ל, ניתן ההיתר לכך. לפני כמה דקות שב ודיבר איתו על כך. “הוא יודע, כי הודעתי לו והוא שמע זאת.” הבדיקה עם גונן לא הייתה על עצם הצליחה, אומר גנדי, כי אם כדי להבטיח “שלא עושים שטויות ושלא יהיה כוח קטן, שיסתבך וכן הלאה.” תוך כדי השיחה, אומרים לגנדי, כי הגיעה ידיעה שכבר צולחים בנקודה נוספת, אבל אין זו ידיעה ודאית. ובסיכומו של דבר: הפיקוד מבקש שתינתן לו אופציה לצליחה בעוד ארבעה־חמישה מקומות, וכמובן – בתנאי שיתפסו שם גשרים מצריים שלמים.¹⁰⁹

שעה 10:35    🔗

האלוף גונן מתקשר אל מוצב הפיקוד העליון, מדבר עם האלוף זאבי ומבקש אישור לתוכניתו: אוגדת שרון תועבר על ציר הגידי, כדי לקרבה אל הקצה הדרומי של התעלה

– שירצה לצלוח שם בארבע אחר הצהריים.

שוב מתנהלת שיחה אל לשכת ראש הממשלה, באמצעות אבנר שלֵו: בקשתו של אלוף פיקוד הדרום היא, שהרמטכ"ל יתן היתר לתנועתה של אוגדת שרון – לא לכניסתה לקרב – כדי שאם יתברר מאוחר יותר, כי נוצרו התנאים לכניסה לקרב, ייחסכו באופן כזה ארבע שעות.

כעבור דקות אחדות מודיע גנדי לאלוף פיקוד הדרום – בשם הרמטכ“ל – כי ניתנה לו אופציה לצליחה בעוד כמה מקומות, הכול בסייגים האמורים, שאין חשש מפני שריון וטילי נ.ט.. ניתן גם אישור להזיז את אוגדת שרון לקו הגידי – אבל לקרב אין להכניס את האוגדה אלא באישורו האישי של הרמטכ”ל.¹¹⁰

שעה 10:40    🔗

לאחר מתן האישורים לאותם שני מהלכים, שרק מאוחר יותר יתגלה כמה מוטעים ואומללים היו, שב דדו לדווח לממשלה. לא זו בלבד שדבריו נקטעו פעמים אחדות על ידי שיחות הטלפון, אלא שנימתן משתנה, והיא נעשית יותר ויותר אופטימית.

תחילה הוא מגלה, כי ברן מתקרב לאיזשהו גשר, מבקש כבר אופציה לצליחה, ואולם הוא לא נענה לפניית אלוף הפיקוד ולא נתן רשות כזאת מראש: “אני רוצה להיות בטוח, שזו אינה פריצה צרה מאוד ופזיזה מאוד. אני מעדיף השמדת ראש גשר על צליחה.” רק אם נחשוב, שכוחותיו של ברן התבססו מספיק – הוא אומר – יקבל רשות לחצות את התעלה. ובכל מקרה, בין אם יחצו כוחותיו של ברן את התעלה ובין אם יחסל את ראש הגשר של הארמייה השנייה ויישאר בגדה המזרחית –יֵצא אריק אחר הצהריים להתקפת ראש הגשר של הארמייה השלישית. צפוי שם קרב טנקים אדיר, שכן המצרים הספיקו להעביר לגדה המזרחית 500 עד 600 טנקים, והקרב עשוי להסתיים בהישג חלקי בלבד.

תוך שהוא מדבר, נמסר לידיו פתק, והוא מוסר לשרים את תוכנו: לפי מה שמנדנדים לי, יכול להיות, שיש כבר ראש גשר אחד בצד השני!

אכן, לרגע נשכחים מלבו כל הדברים הזהירים שזה אך השמיע, ואף הוא נסחף על ידי מה שהוא “מעבר לציפיות”. כמה ציפו ביומיים אלה לידיעה טובה באמת.

ומיד לאחריה, ידיעה שנייה: חטיבת השריון הסורית, אשר איימה על בית המכס התחתון, מדרום לנאפח, הושמדה על ידי החטיבה של אורי.

מצב הרוח מתחיל להיות מרומם. מרומם מדי.¹¹¹

שעה 11:00    🔗

בשובו ללשכתו שב“בור”, מוצא הוא את עמיתיו במצב רוח מרומם עוד יותר. הרושם המצטבר מן הדיווחים הוא, שאוגדת ברן ממשיכה בלחצה על ראש הגשר המצרי ובתנועתה דרומה. כעובדה, מוסרים לו: “במקום אחד התחיל אפילו לעבור את הגשרים לצד מערב… הוא יקבל אופציה לתפוס עוד גשרים.”

גונן שב ומתקשר: ההיתר שניתן לו לפני כחצי שעה – להזיז את אוגדת שרון לקו הגידי – אינו מספק אותו עוד. הוא רוצה שינועו דרומה יותר, אל המיתלה.

שואל הרמטכ"ל: “זה צריך לקחת ארבע־חמש שעות – האם כתוצאה מזה לא נפסיד את האור, ונגיע רק בחושך? יש סיכון בעסק הזה. אז אולי בכל זאת נישאר בתוכנית המקורית, שסיכמנו עליה – שאריק יתקוף מצפון לדרום, ובמשך ארבע שעות האור שנותרו לנו, הוא יוכל להשמיד כוחות אויב שם?”

הדיווחים מאוגדת ברן – מן הנעשה באזור הפירדאן – אופטימיים מאוד באותה שעה. מבקשים סיוע אווירי, שיתרכז בגדה המערבית. “מרבית הכלים המצריים כבר בוערים… צריך מהר הרבה מטוסים על הצד השני של התעלה בשביל לשחוק אותם” – מדווחת החטיבה לאוגדה.

בהלוך רוח זה משוכנע גונן, ומצליח לשכנע את הרמטכ"ל, שיאשר תוכנית חדשה זו. לעמיתיו אומר דדו, כי “היות וזה עניין גבולי – שיעשה מה שהוא אוהב יותר.”¹¹²

בחדר יושבים אותה שעה כל אותם גנרלים שיש להם ואין להם מה לעשות, ובכללם רמטכ"לים לשעבר – יגאל ידין ויצחק רבין. בעתיד יזכיר יצחק רבין, שעקב אחר אותה שיחה והיה בלילה הקודם בפיקוד הדרום עם דדו, כי השתומם מאוד על דדו, שהסכים לשינוי התוכנית הטובה שלו.¹¹³

אבל מצב הרוח המרומם גואה וסוחף את הכול. עד עכשיו היה הכול בסימנם של הכישלונות הגדולים שבפתיחת המלחמה – אובדן קו התעלה והמעוזים על רבים מאנשיהם; ריסוקה של אוגדת אלברט; נפילת מוצב החרמון; המטוסים הרבים שנפלו. עכשיו יש תחושה, כי הנה “כבר הוצאנו את האף מהמים”. בצפון מסתמנת כבר עכשיו תמורה מובהקת, וייתכן שעד הערב ייהדפו הסורים חזרה לנקודת הזינוק שלהם, וגם הידיעות מן הדרום הן “מעבר לציפיות”. עד עכשיו לא פירסם הרמטכ"ל כל פקודת יום, גם לא דיבר – באמצעות כלי התקשורת – אל הציבור. חברים ועוזרים קרובים משדלים אותו להופיע ברבים ולהסביר מה קרה ביום הכיפורים וגם מה מתרחש היום – כאשר נראה כי גלגל המלחמה מתחיל להתהפך.

דדו טרם ביקר בחזית הצפון מאז שנפתחה האש, והוא רוצה לעשות זאת היום, בשעות הצהריים. אחד מעוזריו מעלה הצעה, כי בהיותו שם יסכים להתראיין, ומה שיאמר – ישודר ברדיו ובטלוויזיה.

שני הרמטכ"לים לשעבר מחווים דעתם נגד התבטאות פומבית כלשהי בצהרי היום, בעת ביקור בצפון.

הכול עדיין פתוח, ויש לחכות עד שתהיה תפנית של ממש, ראש גשר שלנו בצד השני של התעלה, אומר רבין. תשמע עצה של אֶקס־רמטכ"ל.

יגאל ידין מצדד בקיומה של מסיבת עיתונאים רשמית, בתל־אביב, אבל רק בתום היום.

אם יקיים את המסיבה מוקדם יותר, אומר ידין, יש חשש שעוד עלול “להתפספס איזה דבר”.¹¹⁴

דדו מקבל את עצתו של ידין. הוא מורה לדובר צה“ל, תא”ל פנחס (“פינייה”) להב, לכנס מסיבת עיתונאים בראשית הערב.

שעה 11:25    🔗

ליתר ביטחון, שב ומבקש דדו מן האלוף גונן תמונת מצב. אותה חטיבת טנקים מטיפוס “טי־62”, שצלחה הבוקר באזור קנטרה, מוסיפה להעסיק את כוחות ברן, אומר גונן ומבקש להושיט להם סיוע אווירי.

נזהרים עכשיו מאוד בשיגור המטוסים, שכן מעל לתעלה פגעו טילים בשני מטוסים נוספים שלנו. לאחר שבעיה זו מוסברת לגונן, ולאחר שהוא מוזהר מפני האפשרות, שאותה “חטיבת ‘טי־62’” תתקוף את אוגדת ברן מאחור, כלומר מצפון, שואל דדו אם אכן נאחזו הטנקים של אוגדת ברן בגשר הפירדאן.

אכן, חוזר גונן ומאשר באוזניו, הוא בטוח שברן נאחז בגשר הפירדאן. עניין הצליחה עצמה עודנו בחזקת ספק בעיניו, אבל עכשיו הוא בטוח, כי “בערב נהיה על התעלה עם כמה ריכוזי חי”ר מצריים לכל האורך."

לפני צאתו לצפון, הוא מתווה בשיחה טלפונית עם האלוף חופי את תוכניתו לביצוע שתי התקפות מחר, ומוסר לו כי בהגיעו אליו, ירצה לדון בתכנונים אלה. “הקרב של היום נגמר בשבילי,” אומר דדו לחבריו. “עכשיו אני צריך לחשוב על הקרב של מחר. מה שעשיתי אתמול בדרום, אני עושה היום בצפון.”

ממש תוך כדי יציאה, מבשר לו קצין־מטה, כי המאזינים לרשת האוגדתית של ברן שמעו כאילו מוסר אחד המח"טים, כי הוא כבר ממערב לתעלה.

“קשה לי להאמין,” אומר דדו. “אילו היה כבר במצרים – היה בטח מצלצל.” ואף על פי כן קשה להתווכח עם הדיווחים החוזרים בעקשנות. בשעה 11:40 מדווחת החטיבה התוקפת לעבר “חזיון” למפקד האוגדה: “המצב טוב, רק עם הרבה נפגעים.” על סמך זה מדווח ברן לגונן: “אנחנו קרובים למים, ויש לנו הרבה נפגעים. אני אזיז לשם עוד הרבה כוחות, אבל אנחנו צריכים גם הרבה סיוע.” האם דרוש סיוע זה לגדה המערבית, מבקש הפיקוד לדעת. “כן, רק לגדה השנייה!”¹¹⁵

לאלוף טל, החוזר מן הצפון, מוסר דדו בקיצור נמרץ: “תפסו גשר אחד. אושַר. ניתן היתר להקמת מאחז בצד השני של הסוללה. אושר לאריק לעבור לדרום.”

יותר מזה: בשעה 12:40 מתקשר גנדי עם חפ“ק צפון ומוסר לרמטכ”ל הנמצא שם, כי פיקוד הדרום מבקש אישור לכיבוש העיר סואץ, היום, בין השעות ארבע לשש אחר הצהריים. דדו מאשר…

מצב רוח בלתי מציאותי זה מוסיף לשרור גם מאוחר יותר. בשעה 12:31 דיווחה אומנם החטיבה התוקפת למפקדת האוגדה, כי המצרים התחילו להסתער לכיוון הצומת, וכי הם יורדים מ“חזיון” ו“שחף” לעבר “חזיזית”, ומעט מאוחר יותר מוסרים, ש“יורדים עשרות כלים, בלוקים של כלים,” אבל בשעה 13:18 שבה החטיבה ומדווחת: “אני רואה שזה עכשיו די בסדר.” ברן מדווח לפיקוד: “תגיד שאנחנו שולטים במצב ודברים מתארגנים.” לרמטכ“ל, השוהה בחפ”ק של האלוף חופי בצפון, מדווחים, כי המפקדים באוגדת ברן “שולטים במצב והעניינים מתארגנים.”

כך גם ב“בור”. משה דיין מבקר, ואף הוא אחוז אופטימיות. הוא יודע היטב, שאריק שרון “נעול” מן ההתחלה על צליחה אל הגדה המערבית, ואם אכן יתפוס גשר ב“ניסן” ויצלח לעבר סואץ, ירוץ לכל מקום שאפשר – דרומה, צפונה, לקאהיר… ומכל מקום, מתבדח דיין, מה שבטוח – הוא ילך אל ה“ליכוד”…

ואולם, ברצינות, תמה דיין על השינוי בתוכנית – שאוגדת שרון אינה תוקפת מצפון לדרום, כי אם בקצה הדרומי של התעלה.

דדו התנגד, אומר ידין, אבל גונן שיכנע אותו, כנראה.

דיין מתקשר עם גונן, מבקש להבין מהלך זה, שמשמעותו מסע ארוך מאוד: לאן יגיע ומתי?

גונן מסביר, כי בקצה הדרומי הצליחו המצרים לפרוץ, והשערתו היא, כי המצרים מתכוונים לנוע דרומה, לעבר אבו־רודס. בשעה ארבע תגיע לשם אוגדת שרון – וגם בכוחות אלה תטפל.

עכשיו גם מגלה גונן, כי כוחותיו של ברן עוד לא צלחו ב“חזיון”, וכי תוקפים אותם מן האוויר.¹¹⁶

שעה 13:00    🔗

מבעד לערפל הכבד מתחילה לבצבץ, באורח חלקי, התמונה האמיתית, והקשה, של הקרב.

לאלוף גונן מתברר בשעה 13:00, כי חטיבת אריה קרן, שצריכה הייתה להגיע ל“מצמד” – לא תגיע לשם אלא בעוד ארבע שעות.

אותה שעה עצמה מתחוור לו עוד, כי האלוף שרון עצמו עודנו בטסה, עיקרה של האוגדה נע לאיטו וטרם עבר דרומה לטסה, ורק כוחות קדמיים של האוגדה פזורים בדרך לגידי.

(אף שאין לזה שייכות ישירה לתיאור הדברים כפי שהגיעו למטה הכללי, תהיה התמונה מנקודת מבטו של האלוף שרון: בשעה 10:30 לערך ניתנה לאוגדתו הפקודה לנוע דרומה, כדי לתקוף את הארמייה השלישית מדרום לצפון. בהיותו קצת מדרום לגידי, בכיוון המיתלה, הגיע אליו במסוק תא“ל ששון, בשם אלוף הפיקוד, והסביר לו את תוכנית הצליחה ב”ניסן". נאמר לו, כי במידה שישנו שם גשר מצרי – יש לצלוח עליו, ואם אין – אין צולחים. מעט מאוחר יותר, כאשר התבררו קשייה של אוגדת ברן, הורה לו ששון להחזיר את האוגדה לגזרה המרכזית, כדי לבלום את הלחץ המצרי, לסייע לברן ולייצב מחדש קו הגנה. זהו עוד אחד מסיפורי רשומון של אותו יום, שבהם ניכר חוסר התיאום בין הכוחות התוקפים של אוגדת ברן לעבר “חזיון” לבין כוחות אוגדת שרון הערוכים באותה הגזרה. אין ספר זה המקום לפירוט כל מסכת אי־ההבנות, חילוקי הדעות וההתנגשויות בין אלוף הפיקוד לבין האלופים אדן ושרון, ובין שניים אלה לבין עצמם, אפילו היה הדבר לפי כוחי.)

את הפקודה לחזור מקבל שרון מעט אחרי השעה 14:00, אך דדו יעיר לאחר זמן, כי גם באותה שעה אין עדיין הידיעות מאוגדת ברן מדאיגות, וכי “אין קשר בין החזרת מפקדת שרון לבין מצב אוגדת ברן.” בשעה זו מטרידים את הפיקוד דברים אחרים: המצרים נערכים למתקפת נגד גדולה לכל אורך החזית, ומתברר, כי אף שהפקודה לאוגדת שרון ניתנה לפני קרוב לארבע שעות, עודנה רחוקה מאוד מן האזור שבו הייתה אמורה ללחום ולצלוח “בין ארבע לשש אחר הצהריים.” מטעמים אלה ניתנת ההוראה לאוגדת שרון לחזור. בתוך כך נפתחת מתקפת הנגד המצרית, ואוגדת אריק מופנית לעבר “מיסורי” ו“אמיר”.

בשעה 14:33 שומעים בקשר, כי מח“ט החטיבה התוקפת (נתקה) אינו יכול לומר בוודאות “אם הגדוד שתקף זה עתה נמצא בצד שלנו או כבר בצד השני.”¹¹⁷ רק מאוחר יותר יתברר, כי גדוד זה – בפיקודו של סא”ל אסף יגורי – הגיע עד כדי 800 מטרים מקו התעלה, מול “חזיון”, הותקף ב“אר־פי־ג’י” ובטילי “סאגר”, 32 מאנשיו נפלו, 18 טנקים נפגעו או אבדו, והמג"ד עצמו ועוד שלושה חיילים נפלו בשבי המצרים.

שעה 13:25    🔗

בעוד ערפל־קרב בחזית הדרום מקיים את ההרגשה ש“שולטים במצב והעניינים מתארגנים”, שוהה דדו בחפ"ק של האלוף חופי.

התקפת־הנגד נפתחה הבוקר, בשעה 08:30, ואוגדת פלד, בצירוף עוד שתי חטיבות שריון, תוקפת מדרום, בכיוון צפון־מזרח, לעבר רפיד וכודנה. אוגדת דן לנר תוקפת הן בציר יהודייה־חושנייה והן את הכוח הסורי המאיים על בית המכס, מדרום לנאפח. אוגדת רפאל (רפול) איתן בולמת התקפת־נגד סורית, מצפון לקונייטרה. עם שחר פתחה חטיבת גולני בהתקפה מחודשת על מוצב החרמון. ניסיון ראשון – באיגוף מימין – נכשל, וכמוהו גם הניסיון השני, בשעה 13:00, באיגוף משמאל. בהתקפה זו נפלו 25 לוחמים ובהם מפקד הגדוד, וכן נפצעו 57 לוחמים.

דדו מעריך, כי מתקפת הנגד והבלימה מניחות את הדעת, אבל הכוחות שלנו מאומצים עד קצה כוחם, ואילו בידי הסורים מצויים עדיין כוחות שריון ניכרים – דיביזיה אחת שלמה ועוד דיביזיה, שאומנם נפגעה, אך עודנה כשירה לקרב. אף אם מהלך הקרבות בחלקו האחרון של היום יוסיף להניח את הדעת – עלול הלילה להביא עמו סכנות חדשות. אף שחטיבת יאנוש לוחמת בגבורה מראשית המלחמה וכבר חיסלה את הדיביזיה הסורית השביעית, “היא כבר קטנטונת, ואילו בציר קונייטרה־דמשק מתרכזת דיביזיה משוריינת, ואם תנסה זו לפרוץ בלילה, עם טנקי ‘טי־62’ מצוידים באינפרא־אדום, יהיה המצב די חמור,” יסכם דדו את רשמיו מאוחר יותר, בשובו אל המטה הכללי, “ואם ייכנסו כוחות טריים בלילה – אני יכול לתת להם רק מטוסים ועצות…”

אולם את הביקור הזה זוכרים כמה מפקדים אחרת. מתאר תא“ל יששכר (ישכה) שדמי, מג”ד בחטיבת “הראל” בקרבות מלחמת השחרור, את שתי היממות הראשונות, כאשר שטפו הסורים את דרום רמת הגולן:

“אני ראיתי את המלחמה כאבודה. מעולם לא ראיתי את צה”ל במצב כזה. ואחר כך, כשבא דדו ונתן את התדריך הראשון, וכאשר שמעתי אותו משוחח בטלפון עם האלוף – הוא שואל, נותן תשובה, מחליט – אתה מרגיש שלא הכול אבוד. וזה מה שנתן דדו במלחמה הזאת – הייתה לו תחושה באותה שעה, שגורל מדינת ישראל ועם ישראל מונח על כתפיו לבדן. ולכן, כשיש לאדם הרגשה כזאת, אפילו אינו דדו – או שהוא נשבר, או שהוא לוקח. ודדו לא נשבר – הוא לקח!… יחד איתו עברתי את ימי מלחמת השחרור, עד נפילת גוש עציון, עם צביקה זמיר, עם שיירת נבי דניאל – ואז היה ברור לכולנו, המפקדים, כי אנחנו משחקים את משחק מצדה: נותר לנו עוד שבוע, נותרו עוד חמישה ימים – אין תחמושת, אין מזון, וצריך לדפוק את הירדנים כמה שנוכל לפני שהם יהרגו אותנו, לגמור בכבוד!… אז, בירושלים, היה דדו בין אלה שלא נפלו ברוחם. וכשראיתי אותו בחפ“ק צפון, חשבתי שהוא משחק משחק דומה, ולא הייתי בטוח, כי אכן מאמין הוא במה שהוא עצמו אומר.”¹¹⁸

ואילו מוטי הוד, מפקדו לשעבר של חיל האוויר, זוכר אותו יום שני, או אולי "שלישי,

או רביעי, באחת השעות הקשות" – בשעה שצריך היה לקבל החלטה גורלית: “הוא עשה אז שיקול מאוד מאוד קשה ומאוד נכון – וזה היה אחד הגילויים שלו כמפקד במלחמה. אותו דיון הוא דוגמה לאופן שפיקד על הצבא לאחר שקרתה הקטסטרופה.”¹¹⁹

באותו ביקור, ב־8 באוקטובר, מתרכז דדו בצפוי בלילה ובמה שניתן יהיה לבצע למחרת. כיוון שלא נותרו עוד כמעט עתודות טנקים, הורה – בשובו למטכ"ל – לרכז כל טנק וכל נשק נגד טנקי שניתן “לגרד”, ולערוך ברמת הגולן קו שני, על כל צרה שלא תבוא. את המראות שראה באותו ביקור בפניהם של מפקדים ולוחמים לא הזכיר אלא כעבור ימים אחדים – כאשר החלו השמים להתבהר מעט. את הכאב החזיק בתוכו, ורק אותו אגרוף בגרונו, כפי שעתיד היה לומר לאשתו, שם לו מחנק.

שעה 15:10    🔗

בנחות המסוק בתל־אביב, ממתין לדדו סגנו, האלוף טל, ומפיו הוא שומע לראשונה על מה שקרה לאחר שאישר את הצעת גונן – שאוגדת שרון תנוע לעבר “ניסן” בפיתחה הדרומי של התעלה. הוא שומע, כי כאשר ביטל גונן את תוכניתו, היה עדיין רוב כוחה של האוגדה בקרבת טסה. בינתיים השתלטו כוחות מצריים על אזור “מיסורי” ו“אמיר”, וכוח רב מרוכז כנראה גם ב“לקקן”, במפגש הכבישים “עכביש” ו“לכסיקון”. התקפת־נגד מצרית לאורך התעלה נפתחה לפני כשלושת־רבעי שעה.

שעה 15:30    🔗

דדו מתקשר עם גונן, ומשוחח איתו. רק בהדרגה הוא מבין, שתוכניתו שונתה באורח

קיצוני וכי שיבושים קשים חלו במהלך ההתקפה של אוגדת ברן. הוא מגיב ברוגז רב כשמתברר לו, שמתחדשת התקפה נוספת לעבר “חזיון”:

“לא! לא! אני לא רוצה שהוא יגש לסוללה!” מרים דדו את קולו. הוא חוזר על מה שאמר שוב ושוב: על השריון להימצא מחוץ לטווח טילי הנ.ט.. הוא מבקש לדעת מה היקף ההצלחה של אוגדת ברן בהשמדת השריון המצרי. “אני מציע לך, אני לא רוצה להיכנס לך לפרטים – אני רק מציע, שתערוך את ברן כך: הוא צריך לעשות שלושה דברים: להשמיד כוח, אם ישנו בסביבה; למנוע צליחה, הוא לא צריך לעלות על התעלה בשום מקום. ואם יש לו מספיק כוח – תבדוק גם את זה – הוא צריך להפנות חלק ממנו כלפי ‘מילאנו’, לסייע לכוחות של קלמן, שבולמים שם, כי אחרת יכול להתפתח שם כוח גדול מדי שיאגוף אותו.”

בעיקר כועס דדו על עצמו, על שהתפתה לתוכנית של גונן, ששרון יתקוף מדרום, ולא מצפון:

“הפסדנו יום! הפסדנו יום! אריק יתקוף בחמש. אולי לא בחמש. לפנות ערב. אני לא מבין אותו…”

את המצב לאשורו באוגדת ברן עדיין אינו יודע. נאמר לו, כי לא בצליחת כוח שלנו אל הגדה המערבית מדובר, כי אם בבלימת המצרים. התרשמותו הכוללת מן המידע שלפניו היא, ש“ברן בסדר. השמיד כאן די הרבה כוחות. הם מעל ל’חזיון', מול פירדאן, והוא חושב שהוא מונע פה צליחה.”

על היום שאבד לאוגדת שרון צר לו. “חבל, אבל כך זה קורה לפעמים. אריק כבר זז לעבר החווה הסינית. יש שם ריכוז מצרי ומשם ילך דרומה…” ואף־על־פי־כן חורה לו על יום הקרב שהלך לאוגדת שרון לאיבוד. הוא מספר על כך לשר הביטחון, המציץ שוב לחדרו. אבל דיין אינו שותף לתסכולו של דדו: גם מחר – בוקר. לא תקפו היום – יתקפו מחר. לא כדאי לבכות על זה.¹²⁰

שעה 17:00    🔗

הרמטכ"ל סוקר באוזני שר הביטחון את ההנחיות שנתן לפיקוד צפון, להיערך להגנה כדי לבלום כל ניסיון סורי לשוב ולפרוץ לתוך הרמה. הוא חושש מפני אותה דיביזיה משוריינת “טרייה” בציר דמשק־קונייטרה, המהווה איום על הכוחות המעטים והעייפים שנותרו מחטיבתו של יאנוש.

תמונת מצב מעודכנת מאלוף פיקוד־דרום – אינו מצליח לקבל. מה עלה בידי ברן לבצע במשך היום עדיין אין דדו יודע. להוציא אותו דיווח בבוקר, שליד קנטרה פגעו ב־30 טנקים. הקשר בין הפיקוד לבין האוגדה אינו פועל בשעות האחרונות, וגונן אינו יודע אלא זאת, שהאוגדה נלחמה כל היום, והוא סומך עליהם שהדליקו הרבה טנקים, אבל אינו יודע לא כמה ולא מה קרה לאוגדה עצמה. עכשיו מתארגנים כוחותיה להגנה, לקראת הערב היורד במהירות.

דבר אחד כבר ברור לדדו: לכל אותן ידיעות כאילו נסוגים המצרים, אין יסוד. אדרבה, הם מוסיפים להזרים גם עכשיו כוחות בשלוש ארבע נקודות. בסואץ בולמת אותם אוגדת אלברט. ברן מוסר עכשיו על ריכוז מצרי גדול בחווה הסינית. ריכוז שלישי הוא בפירדאן, והרביעי בקנטרה.

“אי־אפשר להגיד שהם נשברו,” מסכם דדו את היום, ועם זאת הערכתו המבוססת היא, שהמצרים יוותרו על מטרות יומרניות יותר ויסתפקו בביסוסו של קו שעומקו כשמונה קילומטרים.

דיין, כנגד זה, זוכר את דברי סאדאת, שהוא מוכן להקריב אפילו מיליון מצרים לשם שחרור סיני. הוא סבור, כי הם ישובו ויתקפו, שוב ושוב.

ישנה ציפייה למה שיקרה במועצת הביטחון, המתכנסת הערב. אם תתקבל החלטה על הפסקת אש, יוקפא המצב השורר בשעה זו בחזית, ופירוש הדבר – מתן תוקף להישגיהם של המצרים.

שוב נופל הברומטר – שוקע מצב הרוח. לאחר זמן יתאר דדו את הצעתו של דיין באותה שיחה כחזרה אל הרעיון שהעלה שר הביטחון בבוקר, “לנסות לבנות איזה כוח קטן, משהו בשביל יצירת עובדות – כאילו – בצד השני,” כלומר הוא מבקש אחיזה בגדה המערבית בפיתחה הצפוני של התעלה, או מבצע דומה בפיתחה הדרומי. לא שום דבר יומרני, “שיהפוך את העולם,” אומר דיין, כי אם איזו פשיטה קטנה של יחידת חי"ר מובחרת. אפילו המצרים מנחיתים כוחות במסוקים, מעיר דיין, אפשר לחיות גם בלי טנקים.

“ולֵך תראה איך הם חיים,” אומר דדו, “הורגים אותם בכל מקום.”¹²¹

אבות ובנים (קטע ביניים)    🔗

אחד המאפיינים הפסיכולוגיים העיקריים של מלחמת יום הכיפורים הוא המפגש בין דור האבות לבין דור הבנים. מלחמת השחרור הייתה מלחמתו של דור הצברים הראשון, ובצדם לוחמי הגח“ל, ניצולי השואה, וכן מתנדבים מארצות המערב (מח"ל). עשרים וחמש שנים אחרי כן היו עדיין בני השמונה־עשרה והעשרים־וחמש של תש”ח בכוחות המילואים של צה"ל וקצתם בצבא הקבע – בהם בפיקוד הבכיר. בניהם, בני השמונה־עשרה והעשרים והעשרים־וחמש היו עכשיו לוחמי הקו הראשון, שריונאים, טייסים, צנחנים. אבות החרדים לבניהם – לא אחת, עוקבים אחר הנעשה ביחידות שלהם – זהו מצב חדש, ניסיון ללא תקדים במלחמות ישראל.

לרגע פורץ המצב הזה – והוא יישנה כמה וכמה פעמים, בצורות שונות, במהלך המלחמה – לתוך החדר התת־קרקעי, צומת העצבים של המלחמה. אל תוך צקצוקי האלקטרוניקה, הגרפים, מפות הזירות, מספרי הכוחות, הקווים הכחולים והאדומים, נכנס כאבו הפרטי מאוד של האלוף טל, שבנו נפצע, והוא שב עכשיו מביקור חטוף אצלו, בבית החולים. הבן היה באחד מגדודי האוגדה הקבועה בסיני, ונפצע במוצאי יום הכיפורים.

“מה עם הבן שלך?” שתיקה.

"נו?! "

"בסדר – " “מה קרה לו?”

“קרה לו. נפגע. הוא פצוע. כמו שכל הנוער פצוע,” ובהמשכה של שיחה קטועה זו, “הטען־קשר נהרג. הנהג נהרג.”

“וידיים ורגליים יש לו כולם?” – שואל מישהו בהומור המיוחד לו. כן?! – אז טוב.

וכן הלאה. וכמו באלפי בתים בישראל יחזור גם כאן, במטה הכללי, החיזיון הזה: האב מול בנו האחד. אלא שכאן, תוך כדי כך, יוסיפו לדבר בחזיתות, במסות, בסימנים קטנים המייצגים אלפי בני אדם, ועל תנועתם של מאות טנקים ידובר בלשון “ברן יתארגן להגנה” ו“לא לדחוף את אריק קדימה”.

שעה 17:10    🔗

התקפה מצרית גדולה מאיימת על חטיבת נתק’ה, מדווח גונן, הוא “לא יכול לעמוד מול זה.” כוח מצרי גדול מתקדם מכיוון “מיסורי” אל “ציונה” – ממערב לציר החת"ם – באזור שבבוקר הייתה פרושה בו האוגדה של שרון. עדיין יש מעט אור, ורדו מציע לעבור עכשיו להגנה, לא להזניק את אריק להתקפה על החווה הסינית, להחזיק אותו מאחור כדי שיעזור לנתק’ה – ויחד ישתדלו לבלום.

אותה שעה טרם העריך במלואם את ממדי ההשתבשות היום, אבל ברור לו שבין הציפיות של שעת הבוקר לבין קרב הבלימה עכשיו, אין צל של דמיון.

אך כבר אז מעריך הוא באופן מאוזן יותר את המצב בחזית הדרום, וכנגד זה מבקש הוא להוסיף וללקט כל גרגר של כוח, שניתן לגלותו באזורים שונים שמחוץ לשתי החזיתות, ולשגרו מיד לצפון. “לי יש שתי חזיתות – האחת רחוקה ממדינת ישראל, האחת קרובה למדינת ישראל. בתעלה – נילחם כך, נילחם אחרת, ניסוג עשרה קילומטרים, נתקדם, הם יגיעו לטסה, אנחנו נחזור לתעלה – כשיש לי שם כמה מאות טנקים, אני סומך על החבר’ה האלה, שהם יתמרנו ויחזרו. ברן יחזור לאחור, יתארגן וישוב ויתקוף עם חצי מספר הטנקים. שם יש לי יותר אורך נשימה. ברמת הגולן אין לי. די שתישבר חוליה אחת – וכהרף עין הם בבית המכס העליון. הבוקר אמרו לי כבר: ‘הופ, הנה הם עם טנקים בבית המכס העליון!…’ כלומר, אם שם חלילה אין לנו קו אחורי טוב – הם נשפכים לי. עד חיפה אין טנקים. ומחיפה לתל־אביב גם כן נוסעים מהר. בקיצור, קחו את עשרות הטנקים האלה, וקודם כול יַצבו שם קו: בית המכס העליון – אל על – ווסט. אני רוצה לבסס מדרגה ברמת הגולן.”¹²²

הוא כבר מאחר למסיבת העיתונאים שנקבעה – בצהריים, כזכור – לראשית הערב.

ממש בצאתו מדווח לו האלוף טל: אוגדת אלברט נסוגה בגלל מחסור בתחמושת. המצרים יודעים – ולוחצים.

שעה 18:00    🔗

לראשונה מאז פרצה המלחמה – לפני חמישים ושתיים שעות – עומד הרמטכ"ל מול עם רב של עיתונאים זרים ומקומיים, באולם הגדול שבקומה השנייה של בית סוקולוב. קולו בוטח, קצוב, ולאוזניים רבות נשמעת נימתו דיסוננטית – בהשוואה לידיעות ולשמועות הרוחשות. כאשר שבים וקוראים את דבריו, קשה להבין מדוע.

הרמטכ"ל במסיבת העיתונים הראשונה    🔗

הוא אמר: “אני רוצה לפנות לעם ישראל ולחיילי צה”ל אשר עומדים כעת במלחמה. זוהי מלחמה אשר פרצה ביוזמתן של מצרים וסוריה והתחילה בהתקפה מתואמת, בעת ובעונה אחת, של צבאות מצרים ושל סוריה. אנחנו נערכנו באמצעות הצבא הסדיר, היינו בכוננות מלחמה והתחלנו בקרב הגנה ובלימה. הכוחות התוקפים – גם הצבא הסורי וגם הצבא המצרי – היו כוחות עדיפים במספר; הם תקפו בכוחות שהיו יותר גדולים מהצבא הסדיר שעמד בשתי החזיתות. וכתוצאה מזה, בשלב הראשון של ההתקפה של צבאות מצרים וסוריה, היו להם הישגים. הם הצליחו לחדור לרמת הגולן והמצרים הצליחו לחצות את תעלת סואץ. כוחותינו בלמו ביעילות רבה והסבו אבדות גדולות לאויב; הצבא הסדיר לחם בצורה בלתי רגילה; החיילים לוחמים בצורה יוצאת מהכלל, ובזכות לחימה זו הצלחנו לבלום את התקדמותם של שני הצבאות. השלב הראשון של שבת אחר הצהריים, של מוצאי־שבת ושל יום ראשון היה שלב ההתקדמות שלהם. בינתיים התגייסו המילואים. מאתמול בלילה נכנסו כוחות המילואים לקרב; נערכנו אתמול בלילה והבוקר עברנו להתקפת־נגד. עברנו להתקפת־נגד בעת ובעונה אחת בשתי החזיתות והיום לחמנו כל היום בהתקפת־נגד. אני יכול לספר לכם בשמחה שהיא מצליחה. אנחנו הצלחנו להדוף את הצבא הסורי מרמת הגולן; כוחותינו חזרו ברוב המקומות, ובכמה מקומות עדיין חוזרים, לקו הפסקת האש. התקפת־הנגד שלנו גרמה להם אבדות גדולות; חלק מהיחידות הסוריות כותרו ברמת הגולן והושמדו כליל, ואנחנו ממשיכים להתקדם בהתקפת־הנגד. כוחותינו בתעלה גם הם פתחו היום בהתקפת־נגד, ובהתקפה הזו התחלנו בהשמדת הצבא המצרי. בחלק מן המקומות חזרנו לתעלה; בחלק מהמקומות עדיין מתנהלת התקפת־נגד שלנו; אנחנו נמצאים כעת בשלב ההתמודדות שמתקדם באופן טוב. בכל החזיתות אנחנו נמצאים בהתקדמות. חיל האוויר שלנו תרם תרומה גדולה לקרב. בקרבות אוויר־אוויר, בכל המפגשים, נופלים מטוסים מצריים וסוריים. הם לא מצליחים להפיל את מטוסינו בקרבות אוויר־אוויר. עשרות מטוסים נפלו היום בסיני בניסיונות שלהם לתקוף את כוחותינו, ניסיונות שאינם מצליחים. בשום מקום לא מצליחים המטוסים המצריים והסוריים בתקיפת הכוחות. חיל האוויר שלנו תקף את חיל האוויר המצרי וגם את חיל האוויר הסורי וגרם להם אבדות, פגיעות בַּשדוֹת ואבדות במטוסים. חיל האוויר מסייע לכוחות היבשה, ובעצם אני יכול לומר, שהיום התקפות־הנגד הן שלנו; בכל התקפות־הנגד יש תיאום של השריון ושל חיל האוויר המסייע לו.

“המלחמה הזו היא מלחמה רצינית. זהו קרב רציני. אבל אני שמח לומר לכם היום, שאנחנו כבר נמצאים בתפנית ואנחנו נמצאים כבר בהתקדמות.”

“נשבור להם את העצמות” – השאלה והתשובה    🔗

לאחר הודעת הפתיחה, הוצגו לרמטכ"ל מספר שאלות. הראשונה הייתה כפולה: כמה אבדות יש לנו והאם אתה יכול לחזות מועד של סיום הקרבות? על כך השיב, במונחים כלליים, כי “אינני יכול בשלב זה לסכם שום דבר” וכי “ככל שנתקדם יותר מהר, ככל שנתקוף יותר חזק, כן יהיו יותר אבדות להם ופחות לנו.”

האם תחילת השלב החדש – ביקש שואל אחר לדעת – פירושה שהמצרים והסורים הפסיקו להחדיר כוחות חדשים? “השלב החדש” – השיב הרמטכ"ל – “פירושו שאנחנו עברנו להתקפה והם עברו להתגוננות. בהתגוננות יש תנועות של כוחות מצריים וסוריים, אבל אלה כולם מהלכים של התגוננות ואנחנו במהלך התקפה.”

רמז לבאות היה בשאלה אם “היה הכרח שההתגוננות תהיה מאוחרת כל־כך?” – ספק אם עמדו רבים על כוונתו כשהשיב, כי “השיקולים הדומיננטיים בהיקף גיוס המילואים ובמועד הפעולה שלנו – הם שהכריעו. השיקולים היו מדיניים; צה”ל היה מוכן וערוך בכוחות הסדירים וקיבל את פתיחת האש לא בהפתעה ועשה את מה שניתן היה לעשות." ובאשר לטיב הלחימה, העיר דדו כי “מוקדם עדיין לספר סיפורים” אבל עוד יתגלה כי “הדור של 1973 עולה על הדור של 1967, שעלה על הדור של 1956, שעלה על הדור של 1948.”

כל שנקלט בציבור מדברי הרמטכ"ל באותה מסיבת עיתונאים, היה הביטוי “נשבור להם את העצמות”, כדוגמה לזחיחות דעת ויוהרה. למרבה התמיהה, הייתה זו אולי הזהירה והשקולה שבכל הערכותיו ותחזיותיו באותו מעמד. העיתונאי ששאל את השאלה הראשונה – “האם אתה יכול לחזות מועד של סיום הקרבות?” – ולא קיבל עליה תשובה, חזר והציגה. על כך השיב דדו: “אני חוזה דבר אחד: שאנחנו נוסיף לתקוף ולהכות ונשבור להם את העצמות, ואני לא רוצה להתחייב כמה זמן זה יימשך.”

כלומר, הוא לא הבטיח סיום מהיר וקל של הקרבות, אבל גם לא חזה חזות שחורה, וכיוון שלא הניח, כי היום־מחר תחליט מועצת הביטחון על הפסקת אש, הבטיח שתימשך הלחימה העיקשת, בלי שהתחייב כמה זמן, ובסופו של דבר “נשבור להם את העצמות.”

היו ביטויים חשופים יותר לביקורת: “היינו בכוננות מלחמה”, “כוחותינו בלמו ביעילות רבה”, ובעיקר זה ש“בחלק מן המקומות חזרנו לתעלה”. בחוכמה לאחור, אפשר לטעון שהיה עליו לשמוע בעצתו של יצחק רבין. אך כלום היה זה נכון שלא למסור כל הודעה? וכלום נכון היה לקום באותה שעה ולשבור את לב הציבור בתיאור היממה הקודרת הראשונה של המלחמה, במקום להפיח תקווה על ידי הבלטת סימני מפנה ונחישות החלטה להוסיף להילחם, מבלי להתחייב כמה תארך המלחמה?

שעה 20:00    🔗

בשובו אל ה“בור”, מקבל דדו דיווח נוסף – אף הוא לא שלם – על אירועי היום בחזית הדרום מפי האלוף גונן. דדו מנחה אותו לגבי ארגון הכוח להמשך הלילה, אך הוא מודיעו, שסמוך לחצות – לאחר שיסיים את השתתפותו בישיבת הממשלה – יֵצא אליו לסיני. ברמז מכין הוא את גונן לקראת הוצאת מפרץ סואץ וכל דרום־סיני מתחום פיקודו והפיכתו לפיקוד נפרד: “אותך אשאיר פנוי לתעלה בלבד, ואוריד לך מהראש את הטיפול באגף,” אומר לו דדו. עד שיגיע דדו לדרום, יסייר גונן אצל מפקדי האוגדות.

דדו מספר על כך טלפונית לשר הביטחון: מפקדי האוגדות נשארים בחפ“קים שלהם, שכן עלולים להיות להם קרבות במשך הלילה. לכן נתן לו הנחיות להתארגנות האוגדות במשך הלילה. בגזרה הדרומית ערוכה אוגדת אלברט על ציר הרוחב, והיא מחזיקה טנקים על ציר החת”ם. אוגדת ברן ערוכה גם היא על ציר החת"ם, מול הארמייה השנייה. אוגדת שרון, שלחמה היום מעט, במצב טוב יותר, וניתן יהיה להפעילה מחר בהתקפת־נגד זו או אחרת, בעוד שתי האוגדות הנותרות תעמודנה בהגנה.

שר הביטחון מביע רצונו להצטרף לביקור החצות בפיקוד הדרום.¹²³

שחיקת חיל האוויר מדאיגה את דדו    🔗

הנחתו של דדו מוסיפה להיות – ובכך, יסביר לאחר זמן, היה הבדל עיקרי בינו לבין דיין באותו יום – שאין לצפות להחלטה בדבר הפסקת אש במועצת הביטחון. כל עוד הערבים במצב טוב, לא תתקבל החלטה כזאת, ולכן צריך להתארגן ולשמור את הכוחות לשלב מכריע יותר במלחמה.¹²⁴

מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, מדווח על פעילות חיל האוויר: יחסית למאמצים הגדולים שעשה החיִל, מספר הגיחות המבצעיות בשתי החזיתות, כמות הפצצות וסוגי המבצעים – העולים לאין ערוך על מה שנתבע ממנו במלחמת ששת הימים – היו האבדות במטוסים מועטות.

אבל במספרים מוחלטים – עד עכשיו אבדו 44 מטוסים, ונוספו עליהם מטוסים הטעונים תיקון וטיפול בטרם יוחזרו לפעילות מבצעית.

מספר זה מכה את דדו בתדהמה, שכן בקצב זה יגיע חיל האוויר בתוך ימים לא רבים אל הקו האדום.¹²⁵

רב־אלוף אלעזר – אומר מוטי הוד – ראה בחיל האוויר את המשענת הרצינית ביותר שלו, להבדיל משני הרמטכ“לים שקדמו לו, שבראשית כהונתם הייתה להם הסתייגות מכושרו ומן המידה שיהיו מוכנים להישען עליו, עד שהגיעו גם הם למסקנה שאין דרך אחרת. אצל רבין – אומר הוד – חל המפנה בסוף מלחמת ששת הימים, ואילו אצל בר־לב בקרב כראמה. לדדו, לאחר מלחמת ההתשה, לא היו עוד ספיקות, ויש להוסיף כי באותה תקופה השתנה כליל צביונו של החיִל, והמטוסים הצרפתיים תוגברו בסקייהוקים ובפנטומים אמריקניים. לא משום המעטה מחשיבות התפקיד שמילא החיִל בנסיבות החמורות של שלושה ימים ראשונים אלה באה התדהמה; מטעמים אלה ואחרים נשתבשו התכנונים המקוריים שהוכנו למצבים זהים לאלה שנקלע לתוכם צה”ל ביום הכיפורים, ובימים הקרובים יוסיף החשש מפני שחיקתו המהירה של חיל האוויר ללוות את הרמטכ"ל ולהשפיע על מחשבותיו.¹²⁶

שעה 20:45    🔗

רב־אלוף חיים בר־לב שב מן הצפון. בתוך כך מגיעות ידיעות המאמתות את חששותיו של דדו, כי בלילה יכניסו הסורים לפעולה את כוחות השריון ה“טריים” שלהם. זה, וכן השיבושים הקשים בהתקפת־הנגד היום בחזית הדרום – רובצים כצל כבד.

השאלה העיקרית ברגע זה היא: האם צפויה החלטה של מועצת הביטחון להפסיק את האש כבר בשלב זה, ואם כן – האם אין צורך למהר ולקבוע עובדות – כגון היאחזות סמלית במערב התעלה, בין קנטרה לפורט־סעיד – לצורך המיקוח המדיני שיבוא מאוחר יותר?

נקודת המוצא של דדו היא, שהפסקת־אש לא תהיה עכשיו, ועובדה – כבר הועלתה במועצת הביטחון הצעה להסיר עניין זה מסדר יומה. עלינו להניח, שכל עוד ירצו בכך הערבים – תימשך המלחמה.

המסקנה: יש להימנע עכשיו, במידת האפשר, משחיקת הכוחות בקרבות מיותרים. “יצאנו למלחמה ישר מהימ”חים, והכול קרעים־קרעים… יקחו בסיני קילומטר פחות, קילומטר יותר – זה לא חשוב." אוגדות השריון צריכות שהות להתארגנות, כדי שתוכלנה להיכנס לקרב במלוא עוצמתן. חיל האוויר יצטרך להמשיך – לפרק זמן זה – בפעילות שתיתן לכוחות היבשה מרווח נוסף זה להתארגנותם.

בשעה שיוצא דדו לישיבת הממשלה, אומר לו בני פלד, כי חיל האוויר יעשה את המוטל עליו, החיִל במצב טוב. “אני אופטימי, אני רוצה שתדע.”

“גם אני,” אומר דדו. “הכול יהיה בסדר גמור.”¹²⁷

שעה 21:00    🔗

את ישיבת הממשלה, המתכנסת לבקשת שר הביטחון, תיאר דדו לאחר זמן באוזני מראיין, ובדבריו הבליט את מה שבעיניו, כרמטכ"ל, היה עיקרה:

"פתח את הישיבה שר הביטחון והציע, כי הדיון על המגמות בקשר לפעולות מעבר לקווים הקודמים של הפסקת האש יידחה למחר, שכן טרם הגיע הזמן: בשום מקום עדיין לא עברנו את התעלה. הגשרים, שהמצרים הקימו ומקימים, ישמשו להם לתגבור כוחותיהם. בצפון – הסורים נמצאים פחות או יותר מעבר לקו הסגול. שם תהיה ההכרעה מחר.

“כלומר, בדיונים קודמים שהיו בינינו, טענתי אני כי זה אך התחלנו את התקפת־הנגד, וכאשר מתחילים בהתקפה וזו טרם הצליחה – מוקדם לדבר על הישגים ולתכנן את הצעדים הבאים. במשך היום לא קיבל כל־כך את דעתי, אבל כשהתחילה הישיבה, וכבר ידוע היה לנו כי את התעלה לא עברנו בשום מקום, מבין גם הוא, כי דיון זה עודנו מוקדם מדי. לכן הוא מציע, שאני אמסור דו”ח על המבצעים."

דדו מדגיש גם הוא, כי מוקדם עדיין מאוד לקיים דיון, והואיל והוא עסוק ביותר ועליו לטוס עוד מעט לפיקוד הדרום, יספר רק בקצרה מה שהתרחש מאז הבוקר, כאשר נוצר רושם כאילו הצליחה ההתקפה “מעבר לציפיות”. עכשיו מבקש הוא להדגיש, כי שלב התקפות־הנגד עודנו בראשיתו, והרושם שלו עכשיו הוא, כי התפנית טרם באה וטרם יצאנו משלב ההגנה. ברמת הגולן הצליחה התקפת־הנגד, אבל טרם חצינו את קו הפסקת האש. בשעה זו מתנהלים עדיין קרבות עם הדיביזיות המשוריינות, וצפוי המשכם של קרבות אלה קודם שנחצה קו זה.

את המצב בדרום הוא מתאר על־פי המידע שבידיו באותה שעה, והוא אומר, כי האוגדה של ברן תקפה והשמידה שריון מצרי, אבל המצרים הוסיפו כוחות וברן ערוך עכשיו בהגנה מול התעלה. למצרים ישנם גשרים “פה ושם”, ועדיין הם צוברים כוח. “מה שלא ידעתי אז,” העיר דדו עצמו לאחר זמן, “הוא שגם אותה התקפה אוגדתית אחת של ברן לא הייתה מוצלחת במיוחד.”

לא היה זה הדיווח היחיד, שהייתה בו סטייה ניכרת מן ההתרחשויות הממשיות בשטח. באותו ערב מוסיף דדו לחשוב, כי אוגדת שרון לא יצאה כלל מסביבות טסה, ורק מאוחר יותר מתגלה לו שהוטעה, “והאמת היא שהוא יצא לגידי וחזר משם,” כפי שיעיר לאחר זמן.

התמונה כולה על פעילותן של אוגדות שרון ואדן, כפי שהצטיירה במטה הכללי באותו יום, מתבססת על דיווחים לא מדויקים, והיא כולה משובשת.

זה אינו ידוע לדדו בשעה שהוא מדווח לממשלה. הוא אומר, כי עליו לצאת כדי לעבד את התוכניות למחר, לטוס לפיקוד הדרום ולתכנן את הקרב של מחר, שאף הוא לא יהיה קרב הכרעה. זה לא שמחר אנחנו צולחים את התעלה. זה עוד קרב. השריון זקוק ל“שהות ונשימה”, ומחר יוסיף חיל האוויר לסייע בשתי החזיתות לכוחות הקרקע, כדי להקל מעליהם לחצים אפשריים מצד האויב.¹²⁸

שעה 21:30    🔗

לקראת יציאתו לדרום, מקיים הוא דיון עם עמיתיו, בהם האלופים טל וזעירא.

חמתו בוערת בו, למען האמת, על מה שאירע היום בחזית הדרום: “התוכנית שלי לא יצאה אל הפועל. אמרתי בבוקר: אריק שיֵלך מצפון ויֵרד לסואץ. התפתיתי, כי הזינו אותי באינפורמציה אופטימית מדי – הסכמתי, שיִסע ככה ויבוא לסואץ… אילו יצאה התוכנית שלי אל הפועל – הייתי יושב היום עם אריק בסואץ!”

הוא הדין במה שאירע עם אוגדת ברן. הוא סבור היה, כי אם אכן תתבצע בהצלחה התנועה מצפון לדרום, יסולק איום השריון שבגדה המזרחית, אבל בלי להתקרב אל החי"ר – או אז ינסו להתקרב אל המעוזים וכן לתפוס גשר מצרי, לשם צליחה. ואולם, המידע שקיבלתי אני, ואולי זה מה שהיה גם בידי גונן, גם בידי ברן – אומר דדו – היה שהכול מתנהל על הצד היותר טוב: הוא גומר את הקו. הוא מגיע עד דוור־סואר. חשבתי, שכל זה בוצע עד הצהריים – ברן שטף את התעלה עד דוור־סואר, נתק’ה תפס גשר, שמוליק מבקש רשות לעבור את התעלה. אני חי בהרגשה, שראש גשר אחד חיסלתי, כי ברן שטף אותו מלמעלה עד למטה, כמו במלחמת ששת הימים… הוא חוזר ונזכר בפתק שהוכנס אליו ובו בקשה לאשר את כיבוש סואץ בין ארבע לשש אחר הצהריים. בן אדם שעוד לא יצא מטסה – לא מבקש רשות לכבוש את סואץ!…¹²⁹

בדיון זה, לפני היציאה לדרום, נוכחים גם שלושה רמטכ“לים לשעבר: צור, רבין וידין, וכן ראש אמ”ן לשעבר, אהרן יריב, ששב זה עתה מישיבת ועדת החוץ והביטחון, ובה שמע ביקורת קשה על הפער בין המצב האמיתי בחזיתות לבין ההודעות והשמועות על “מיגור המצרים” ועל “צליחת התעלה”.

בלחצים הללו, מכל הצדדים יצטרך דדו לא רק לעמוד – אלא לנהל את העניינים. כאשר מועלים רעיונות מבצעיים שונים, הוא מגלה קוצר רוח, שכן עכשיו יתרכז רק “בדברים, שאני חושב שאני צריך לעסוק בהם.”

התארגנות להגנה והכנות לצליחה    🔗

בסופו של דיון הוא מסכם לעצמו את הקו שינחה אותו בפיקוד הדרום. בהתאם למה שכבר הלך והתגבש אצלו מוקדם יותר: ההנחה שדיביזיות השריון – 4 ו־ 21 – כבר צלחו, או נמצאות בתהליך צליחה, אינה נכונה כנראה. אם כך הדבר, ואותם שני אגרופים אדירים, 600 טנקים בסך הכול, עודם מעבר לתעלה, לא היה המהלך של היום – אפילו הצליח במלואו – מכריע את המלחמה. האם תצלחנה הדיביזיות? האם יעברו המצרים לשלב השני של המתקפה! ינסו להגיע עד למעברי ההרים? ושמא יתבססו במקום שהם עומדים עכשיו, שהוא פחות מ־12 הקילומטרים המתחייבים מן הדוקטרינה הסובייטית, יוותרו על פריצה נוספת וימתינו להפסקת אש?

כיוון שההנחה של דדו היא, כי הפסקת אש אינה קרובה וכי דיביזיות השריון עתידות עדיין לתקוף, יציע שאוגדת אלברט תתארגן מול גזרת הארמייה השלישית להגנה מפני התקפת דיביזיה 4, אוגדת ברן תתפרס גם היא למקרה של תקיפה דומה בגזרת הארמייה השנייה, ואילו אוגדת אריק תהיה ערוכה בעתודה. מחר ישתדלו להימנע מקרבות, משחיקה, יתארגנו לקראת קרבות ההכרעה, העתידים לבוא בימים הקרובים. איך תראה ההכרעה: מבצעים קטנים לערך, של צליחות בקצות התעלה, או צליחה בכוחות גדולים, אם בצפון – באזור ג’סר א־חריש, או בדוור־סואר וצפונה משם, לעבר איסמעיליה? נראה, כי כבר אז נוטה דדו בבירור לעבר האלטרנטיבה השנייה, אך הוא מרוכז במה שלפניו עכשיו, כלומר מחר.

כן, המלחמה שלפנינו לא תהיה קצרה. לעוזר שר הביטחון, רב־אלוף צבי צור, אומר דדו בעניין אספקת ציוד חיוני מארה"ב, “שאני משנה את דעתי. אתמול אמרתי, כי יש להבחין בין פריטים קריטיים, הדרושים בהקדם, לבין דברים שלא יספיקו להגיע במהלך המלחמה, אבל זו נעשית יותר ויותר ארוכה. יכול להיות, שישנם דברים שכן יגיעו בעוד המלחמה נמשכת – ויש דברים שמתחילים להיות רציניים לנו. הרשימות יותר גדולות. אני מדבר על טנקים, על מטוסים.”¹³⁰

השאלה היא אם להעמיד את האמריקנים על מלוא חומרת המצב, לספר על מאות הטנקים שאבדו, או נפגעו, על עשרות המטוסים שנפלו או טעונים תיקון, ושמא להשאירם ברושם, שהשד לא נורא כל־כך ויהודים אלה יסתדרו. יש לתת תיאור נאמן של המצב, פוסק דדו.

קצת קודם לכן הגיע אל ה“בור” האלוף במילואים ישעיהו גביש, ממנהלי “כור” ובעבר אלוף פיקוד הדרום, שהיה – בצד דדו – מועמד לכהונת הרמטכ"ל התשיעי. עכשיו הוא מתייצב לשירות פעיל, מקבל מינוי כמפקד מרחב שלמה (מרש"ל).¹³¹

שר הביטחון והרמטכ“ל ממריאים לסיני, ויגיעו אל החפ”ק של גונן בחצות הלילה.

 

יום שלישי – 9 באוקטובר    🔗

שעה 01:00 – שעה 03:00    🔗

בחפ“ק דרום מתכנסים המפקדים הבכירים של חזית הדרום לפגישה עם שר הביטחון ועם הרמטכ”ל. התמונה המצטרפת מתיאוריהם של האלופים גונן, אדן ושרון – ובעיקר ממהלך הקרבות שניהלה היום אוגדת ברן – מדכדכת ביותר. חילוקי הדעות על כל שלב ושלב עוד יסעירו את הרוחות ימים רבים לאחר המלחמה, אבל לא זה המקום לתיאור ולניתוח המהלכים – שספק אם כבר התפזר מעליהם כל ערפל המלחמה – ודי ברושם שנשאו עמם, בשובם צפונה, שר הביטחון מכאן והרמטכ"ל מכאן. הרושם – ומסקנותיו של דדו לגבי מה שצריך להיעשות – מכאן ואילך.

התמונה היא, ששלוש החטיבות המצומקות של אוגדת ברן (חטיבת גבי, שני גדודים, ובסך הכול – 37 טנקים; חטיבת נתק’ה – 63 טנקים; חטיבת אריה – 75), לחמו באופן מפורד ומפוצל. התנועה דרומה, לעבר חזיון, הייתה קלה – משום שלא נתקלו בשריון מצרי. התקיפה לעבר חזיון – ממזרח למערב – מתנהלת למעשה על ידי גדוד אחד בלבד, ובהתקרבו לתחום החי"ר והטילים, נגרמות לו אבדות כבדות. שבעה מן הטנקים נשארים בשטח האויב, ורק שמונה טנקים כשירים נותרים לגדוד, שמפקדו, חיים, נפצע. זו ההתקפה של 10:30. לאוגדה אין ארטילריה במידה מספקת, ולא סיוע אווירי.

התקפה שנייה מתוכננת לשעה 14:30 עם הכוחות הקטנים של חטיבות גבי ונתק’ה, שינועו מצפון ומדרום לציר “חביבה” לעבר “חזיון”. ברן משהה את ההתקפה בציפיית שווא לסיוע אווירי, וכאשר היא מתבצעת – שוב בכוח של גדוד אחד בלבד – סובל הגדוד אבדות מרובות ומאבד 18 טנקים. המג"ד, אסף יגורי, וכמה מאנשיו, נופלים בשבי.

החטיבה השלישית, זו של אריה, פעלה דרומה משם, לאורך ציר “טליסמן”, ועל אחד מגדודיה מוטל להגן על אזור “חמוטל”, החולש על צומת ציר החת“ם וכביש טסה־איסמעיליה (“טליסמן”). בהתקפת־הנגד המצרית של אחר הצהריים, ובניסיונות לשוב ולהדוף את התוקפים, משתתף גם כוח מחטיבת גבי – ובמהלכו נהרג מג”ד, דן ספיר.

במהלך היום הזה נוצרת מערכת של שיבושים, אי־הבנות ופקודות אומללות, הגורמות לכך, שאוגדת שרון, הפרוסה באזור “הברגה” ודרומה משם, עד “כישוף”, לא השתתפה בקרבות אלה, כי אם קיבלה פקודה לנוע במהירות דרומה, לעבר הגידי, שבאוזני אחד המח“טים נשמעה כאזעקה “להציל את מדינת ישראל”, וכך גם מח”ט שני. בשובם אחר הצהריים מן המסע המתיש והמיותר דרומה, כבר היה שטח חיוני מצפון לציר “עכביש” (“מיסורי”, “טלוויזיה”, “מכשיר” ו“חמוטל”) תפוס בידי המצרים. אזור זה יוסיף להיות כקוץ ממאיר בצלעם של כוחות צה"ל עד היום האחרון של הלחימה.

דדו מגלה, כי היום הסתיים בתוצאות חמורות. היו הרבה מאוד אבדות, ואבדו לפחות חמישים טנקים. לפי הדיווחים, התבצעה כביכול התוכנית שהוסכם עליה אמש, “וזו לא הייתה האמת.” עוד לפני הטיסה לדרום, ידע שהכול שם השתבש, אבל כפי שהסתבר שם – לא השמידה האוגדה שריון מצרי רב, כי אם ספגה אבדות וחזרה לאחור, וראש הגשר המצרי עודנו יציב – מוגן בחי“ר רב המצויד בנשק נ.ט.. הטנקים שלנו רצו לקרב ישר מהימ”חים – ואילו הארטילריה לא הספיקה עדיין להגיע. רק רבע ממספר הסוללות באוגדות – פעל.¹³²

שינוי יחסי הכוחות קודם להכרעה    🔗

עם זאת, אין הרשמים הקשים מן הנעשה בפיקוד הדרום – ובזאת יעסוק בנפרד בשובו ל“בור” – מבטלים את הצורך להוסיף להמשיך בקרב. ההנחיות, בעיקרן, הן אלו שהחליט עליהן בטרם עמד על עוצמת המהלומה שהונחתה היום. הגזרה הצפונית נחלקת מעתה לשתי גזרות – ומציר “טלטול” צפונה יעמוד תא"ל קלמן מגן בראש הגזרה. אוגדת אריק, הגדולה והפחות פגועה בשלוש, תעשה הכנות לצליחה, אבל ההחלטה לא תתקבל אלא מחר. במקרה הטוב ביותר, לא תחל אלא אור ליום חמישי, בלילה שבין 10 ל־11 באוקטובר. בניגוד למה שנראה היה בערב – לא יוכל עדיין חיל האוויר לסייע לכוחות בדרום, שכן הקרב בצפון עודנו קשה. מסיים דדו את הנחיותיו: “צריך לקחת בחשבון שאנו עלולים להתכתש בצורה כזאת עוד ימים, עד שנביא לשינוי יחסי הכוחות, לקראת ההכרעה.”

בשעה 03:00 ממריא המסוק, הנושא את דיין ואת דדו בחזרה לצפון.

מצב הרוח, לאחר שהובררו תוצאות הקרב בחזית הדרום, קודר ביותר. אשר להערכת חומרתו של המצב בחזיתות – ובעיקר בסיני – אין הבדל רב בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל. ההבדל הוא בהדגשים – ובמסקנות.

דיין נמצא שוב בהלוך־רוח פסימי, במידה ידועה אפילו יותר מאשר בצהרי יום ראשון.

כל מה שהוא חש, ואת המשתמע מתחושה זו – שנשקפת עכשיו סכנה ללבה של מדינת ישראל – ישמיע באוזני שומעיו במטה הכללי.

שעה 04:30    🔗

באוזני המפקדים המכונסים בלשכתו של הרמטכ“ל, ב”בור", משמיע דיין את דבריו, הן כחומר למחשבה, והואיל והוא שר הביטחון ושומעיו הם קצינים – “גם כהוראה”.

מה שאירע אתמול בחזית הדרום, הוא אומר, נראה לו חסר תכלית. בין התוכנית שהציג לפניו הרמטכ"ל בלילה שעבר, לבין מה שביצעה אוגדת ברן למעשה – אין צל של דמיון. גם אם לא הבין גונן, מתוך דיווחיו של ברן, את המתרחש והוסיף להניח, כי ההוראות שלא להתקרב לתעלה נשמרות והכול מתנהל כשורה – אין כבר לכל זאת חשיבות עכשיו. חשוב שיובן המצב. כבר בפרוץ המלחמה, עוד לפני ביקורו הראשון בסיני, הייתה דעתו שיש להיערך בקווים חדשים בסיני. כאשר דיבר על המצב עם גולדה – “קיבלה שוֹק”. השרים אינם יודעים את העובדות – וחלקם אינו מבין לא אותן ולא את משמעותן הצבאית.

אם שלשום שמעו אותו כמה אנשים מדבר על “חורבן בית שלישי”, הנה עכשיו מדבר שר הביטחון על הצורך לגייס את “כל היהדות בארץ” ולצייד אותם בנשק נגד טנקי, שמא ייפרצו קווי ההגנה וטנקים של האויב יפרצו ללב המדינה. הוא מציע להתחיל בגיוסי חירום, הן של קשישים ושל אנשים שעד עכשיו שוחררו מגיוס מטעמים שונים, והן של נערים מתחת לגיל הגיוס. ואשר לאותם קווי הגנה: ברמת הגולן אין נסיגה, אפילו לא של סנטימטר אחד. לוחמים עד האיש האחרון. לעומת זאת יש להכין בסיני, כבר בימים הקרובים, קווי נסיגה עמוקה, לערך כך: משארם א־שייח', עם או בלי סנטה קתרינה, לעבר המְצרים, עם או בלי אום־חשיבה על מתקניה, עם או בלי רפידים.

בסיימו את דבריו, שרוח “מצדה” מרחפת עליהם, יוצא דיין את החדר ומשאיר את הרמטכ"ל ואת המפקדים הבכירים האחרים מוכי תדהמה.¹³³

שעה 05:00    🔗

אכן, כך הייתה השעה. שחר יום שלישי, 9 באוקטובר, לאחר יותר משבעים ושתיים שעות של עירנות כמעט רצופה ושל מתיחות עליונה. את האווירה באותו שלב של המלחמה מתאר הרמטכ“ל השישי של צה”ל ועוזר שר הביטחון, רב־אלוף צבי (צ’רה) צור:

"ברור, שדדו היה ב’שוֹק' בימים הראשונים, והיה תחת נטל אותה מועקה, שהעיקה על כולם, ועם זאת שמר על קור־רוח ושקל כל הזמן ובדק מה צריך לעשות. הוא עשה זאת בתנאים לגמרי לא קלים. המידע לא היה ברור. הטעות הלא־סימפטית של דדו, כשהוא קיבל ביום שני את הידיעה על צליחת ברן – הוא היה כולו נרגש, ונתן את הנאום המפורסם של ‘נשבור להם את העצמות’. אז כבר הייתה הקטסטרופה גדולה, אך הוא לא ידע. טעות זו פגעה בו יותר מהרבה דברים אחרים. וכשחזר ל’בור' – כבר נודע המצב. הוא עבד בתנאים קשים, בגלל המצב האובייקטיבי הקשה; שנית – חוסר האינפורמציה מהשטח, המפקדים עצמם לא ידעו מה קורה; שלישית – הצרות של פיקוד דרום שהשפיעו לא מעט, התככים, המריבות; רביעית – איני חושב שהמטה שלו, המטה הכללי, תיפקד כל־כך טוב. בעצם, כשדדו לא היה – המטה הכללי לא־כל־כך תיפקד. במקום ניהול נשמעו הרצאות והסברים. כשהיה דדו חוזר – צריך היה להתחיל בתיאום המטה, והוא עבד יומם ולילה. בתוך זה צריך לזכור גם את גישתו של שר הביטחון, שהייתה פסימית מאוד, והוא היה משוכנע שהעניין חצי אבוד וצריך לנקוט בנסיגות גדולות. היום זה נראה יפה, כי בסופו של דבר אכן נסוגונו – בהסכם הביניים – לקו שהוא הציע…

“דדו עבד בתנאים קשים ביותר, אך אין ויכוח על כך, שהוא ניהל את הקרב, הוא ניהל את המלחמה, דיין היה די מעורער, וגולדה – שהחזיקה את עצמה – נשענה בעיקר על דדו, על הדיווחים, על הביטחון שבסופו של דבר נעשה את המלאכה, זה ייקח עוד יום – אבל נעשה את זה. התנאים היו קשים באמת – ה’בור' היה מלא גנרלים, ומלא רמטכ”לים ומלא עוזרים. בחדר קטן ישבו תמיד עשרים איש, לא יכולת לחשוב, כל אחד נתן עצות. רק בסוף המלחמה גירש את כולם, אבל לקח זמן עד שאזר חוצפה ועוז לגרש רמטכ"לים מהחדר.¹³⁴

תקיפה בצפון, עמידה בדרום    🔗

באותו בוקר, מתאר דדו את המצב בצבעים קודרים לא פחות מאשר דיין, אך את ההבדל היסודי ביניהם הגדיר לאחר זמן בזו הלשון:

"בהבדל מדבריו על קו הגנה אחרון בסוריה וקו הגנה בסיני, שהוא קו של ויתורים, הייתה עמדתי של לחץ בסוריה – כדי לשבור אותם – ולא התגוננות בקו אחרון, על המדריגה של רמת הגולן; ואילו בחזית המצרית – עמידה במקומות שאנחנו נמצאים בהם, ובלי נסיגה לקו עורפי, בהנחה שלהיסוג עוד נספיק, אם אכן תתאמת ההנחה הפסימית – אבל למהר ולעשות זאת מרצוננו החופשי לא כדאי.¹³⁵

את הקו שמציע דיין לפני המטה הכללי ומתכוון להביאו על דעת הפורום אל הממשלה, מגדיר דדו לעצמו כמסתכם ב“עזיבת כל מפרץ סואץ, כולל אבו רודס וסביבתה ועזיבת עמדות שבינתיים אנחנו מחזיקים בהן. תפיסתו היא הגנתית מוחלטת – קיצור קווים והיערכות לטווח זמן ארוך ביותר. הצעתו, מעריך דיין, תביא למשבר בעם, למשבר בממשלה, אבל במלחמה צריך לדעת לעשות את הצעד הנכון. יש לקצר את הקווים – ועל כך יש להתעקש.” דדו, כנגד זה, אף שהוא שותף בראיית המצב כחמור, אומר לעמיתיו:

"זהו. זו מלחמת קיום – צריך עכשיו להילחם. כאשר קשה לך, ואתה נלחם – הסיכוי שלך הוא, שהמצב יתהפך ולאויב יהיה רע יותר מאשר לך. אם אנחנו רוצים לנצח, צריך שמצבם יהיה גרוע ממצבנו. ואם אני לא יכול לעשות זאת בו־זמנית בשתי החזיתות, ואם מצבם של הסורים ברמת הגולן פחות טוב ממצבם של המצרים – אני צריך לקחת עכשיו אויב אחד, את הסורים.¹³⁶

בדיון היסודי, שמשתתפים בו, בין השאר, האלופים זאבי, זעירא וטל, ניכרת היטב השפעתה של אותה רוח “מצדה” שהישרה דיין. האם הדרך הנכונה ביותר במצב הקיים היא באמת נסיגה עמוקה, למְצרי ההרים, התחפרות בקו עצירה, אשר אליו תתנפץ ההתקפה המצרית הבאה, הצפויה אולי היום או מחר – מתוך ציפייה לאיזושהי הפסקת אש שתבוא לאחריה?!

ציפייה זו להפסקת אש, כל עוד ידמה לערבים שהם הצד החזק במלחמה – אינה מתקבלת על דעתו של דדו. בכלל, הוא מבקש לא לעסוק באפשרויות המדיניות, ולהתרכז במהלך הצבאי הקרוב. עלינו לשבור את הסורים בעשרים וארבע השעות הקרובות, הוא אומר, ואז ניתן יהיה להתפנות למצרים. במהלכה של יממה זו ייערכו בהגנה הכוחות שבסיני, ויימנעו מייזום התקפות בתנאי הנחיתות המספרית השוררים כרגע.

אכן, “ברמת הגולן אף אחד לא נסוג יותר לאחור. הסורים ימצאו צבא, שכל אחד בו נלחם עד הכדור האחרון. נראה אם ישברו הסורים כוח כזה. יש לנו שם 400 טנקים, שנלחמים כמו המכבים, נקווה שלא יישברו ורמת הגולן תישאר בידינו.”

במקביל, יפעל חיל האוויר באורח מסיבי נגד מטרות אסטרטגיות שונות בלבה של סוריה, עד שמישהו שם יצעק “געוואלד! סטופ! תפסיקו את האש!”

פיקוד הדרום יתחיל אומנם גם הוא לתכנן פעילויות התקפיות: אוגדות ברן ואלברט תיערכנה עכשיו בהגנה. כוח קלמן מגן, בגזרה הצפונית, מתכנן פעולה לעבר פורט פואד ופורט סעיד, אם דרך בודפשט אם בצליחה בג’סר א־חרש. אוגדת שרון תתרכז ביומיים הקרובים בהתארגנות. וייתכן שבמוצאי יום רביעי תעבור לצליחה, אם בעקבות כוח קלמן אם דרומה משם – באזור קנטרה, או באי אל־בלח. אבל כל זה עודנו בחזקת עתיד.

“אינני ממהר לוותר על שטח”    🔗

בעיקרו של דבר, מוסכם שעדיף להמתין עד אשר ישובו המצרים ויתקפו את קו ההגנה של השריון הישראלי. אם אכן יוסבו לתוקפים אבדות כבדות – כמשוער – ישתנו גם יחסי הכוחות במידה ניכרת. בעניין זה יש תמימות דעים בין הרמטכ"ל לבין סגנו. הבדלים מסתמנים ביניהם בשתי נקודות, שלאחר זמן, בראייה לאחור, ייחס להן דדו חשיבות: אין דדו מאמין, כי בשלב זה יסכימו המצרים להפסקת אש. הסכמה כזאת מצדם פירושה: בשלב ראשון נוסעים אנחנו מרצוננו החופשי חזרה עד לקו הירוק, והם מגיעים לשם בלי קרבות, וכעבור שבוע – הפרת הפסקת האש והתחדשות הלחימה על הקו הירוק. הבדל שני: ייצוב קו ההגנה במְצרי ההרים, כלומר – לאחר נסיגה עמוקה.

“קשה לומר, כי זו מחלוקת משמעותית בינינו,” יאמר דדו לאחר זמן, “אם כי יש פה הבחנה. היום – במבט לאחור – אני סבור, כי טוב עשינו שלא ויתרנו על שטח מרצוננו החופשי. איני יודע כמה היינו מצליחים – אילו נסוגונו – לשוב ולכבוש.” 

וסיכומו של הקו שמגבש דדו עם מטהו, לקראת קבלת ההחלטות בדרג המדיני על השלב הבא במלחמה: "באותה שעה אני מחליט על קו הגנה, על הימנעות משחיקה, אבל אינני ממהר לוותר על שטח – לא לפי הצעת דיין ולא לפי הצעת טליק.¹³⁷

יש להעיר כאן עוד, כי גם את קרב ה־8 בחודש עתיד היה דדו לשוב ולהעריך מחדש במרוצת הזמן, ולא להסתפק בצדדים השליליים של מה שקרה. במלאות שנתיים למלחמת יום הכיפורים, בסימפוזיון הבינלאומי על הלקחים הצבאיים של המלחמה,¹³⁸ אמר בהרצאתו על התקפות־הנגד של ה־8 באוקטובר: “בצפון הושגו המשימות והיעדים האופרטיביים, אך לא כן היה הדבר בדרום. עם זאת, השיגו כל התקפות־הנגד את מטרותיהן האסטרטגיות – בלימת היוזמה ההתקפית של האויב והכתבת תנאים נוחים לצה”ל להמשך הלחימה."

אגב: כבר בשובו אל ה“בור”, בשעה 04:30, מדווח לו האלוף זאבי על כמה הצלחות: חיל הים טיבע 3 סטי"לים מצריים ליד דמיה, ורביעי טובע על ידי חיל האוויר במפרץ סואץ. בחזית הסורית בולם יאנוש היטב את הדיביזיה המשוריינת. מאותה חזית מוסרים, כי בשטח פזורים כ־300 טנקים סוריים נטושים וכבר מתארגנים להוציאם מאזור החזית.

שעה 06:00    🔗

את הדיון הארוך מסכם הרמטכ"ל בהנחיות על מיקומו של כל אחד מן הכוחות בחזית הדרום. מאשר הכנתו של קו עצירה במְצרי ההרים – על כל צרה שלא תבוא. מסכם את מגמות השלב הבא של הלחימה בחזית הסורית – הכוונה היא לפגוע קשה בכוחה הצבאי, וכן להנחית מהלומות אוויריות כבדות על מטרות אסטרטגיות שונות, שבחלקן לא אושרו על ידי ראש הממשלה. הפגישה אצל גולדה נקבעה לשעה 07:30.

שעה 06:45    🔗

לקראת הדיון אצל ראש הממשלה משוחח דדו טלפונית עם מזכירהּ הצבאי, תא"ל ליאור. הוא למד, שיועמדו בו להחלטה – זו מול זו – הצעתו של דיין והצעתו שלו, והוא מתאר בקצרה את ההתפתחויות החזויות על ידו. אין הוא חולק על ההערכה, שהמצב חמור ביותר, שכן הכישלון אתמול הרע את מצבנו. המצרים מוסיפים להעביר שריון אל הגדה המזרחית, ואם יצלחו גם הדיביזיות 4 ו־21 המשוריינות, במלוא עוצמתן, יעלה מספר הטנקים ל־1,000, 1,200, 1,500. או אז – אולי היום, אולי מחר – יפתחו בהתקפה. למרות תחזית זאת, מבקש הוא להדגיש, אין לקבל את האלטרנטיבה היותר חמורה שמציע דיין. הוראה להכנת קווים כבר ניתנה – אבל לא זו בלבד שלא ניסוג, כי אם, אדרבה – נתקוף את הסורים במלוא העוצמה האפשרית.¹³⁹

כאילו עמד במנזר סן סימון, באותו קרב אכזרי שהכריע את גורל דרום־ירושלים בתש"ח, אומר דדו: “ניסיון חיי אומר לי, כי אם הקרב קשה עליך, הסיכוי היחיד שלפניך הוא זה, שהאויב יישבר ראשון – ואז יהיה לך טוב. יש לנו שני אויבים: אני צריך, שהאחד יישבר ראשון – ואז יישבר גם השני.” שוב ושוב, בוואריאציות שונות, יחזור על מה שציטט בני מרשק בסן סימון משמו של יצחק שדה: זכור, כאשר יורד הגשם עליך – נרטב גם האויב. “זו חוכמת החיים שלי – אני נאחז בה כמו בולדוג, בשיניים, ובסוף היא מוכיחה את עצמה.”

נימוק נוסף להכרח לתקוף בעוצמה את סוריה: "אם נעשה זאת לדמשק ולסוריה – נרתיע את ירדן. אני לא רוצה, שחוסיין ייקח 400 טנקים ונצטרך להילחם 30 קילומטרים מירושלים. זה מאוד מיותר לנו.¹⁴⁰

שעה 07:00    🔗

שיחה עם האלוף חופי, הנשמע הבוקר בטוח הרבה יותר ביכולת כוחות הצפון להילחם מעמדותיהם הקיימות. “אינני נותן לו פקודה להיסוג לקו אחורי. אני נותן פקודה להילחם לכל אורך הקו – בלי לסגת. אני אומר לו, כי אתן פקודה למפקד חיל האוויר, לעזור לו בשיניים…”

השיחה עם חקה מחזקת את רוחו של דדו, ועכשיו הוא משוכנע, כי את תוכניתו ליציאה מן המצוקה ניתן לבצע על ידי ריכוז כל המאמץ נגד הסורים. הוא מתקשר מיד עם שר הביטחון, לדווח לו, כי המצב ברמה “לא רע” – ומבקש אישורו לפעולה אווירית מסיבית נגד מטרות צבאיות אסטרטגיות שונות בסוריה. דיין מציע להצטמצם במטרות צבאיות מובהקות.¹⁴¹

שעה 07:30    🔗

הדיון אצל ראש הממשלה. את המצב בחזית הדרום מצייר דיין בצבעים קודרים. אין עכשיו סיכוי להתקרב אל התעלה, וכל מי שעודנו במעוזים צריך להשתדל להיחלץ בכוחות עצמו.

אשר לחזית הצפון, יסכם לאחר זמן דדו את עמדתו של דיין: “בעקבות הדיווח האופטימי שלי – לאחר שיחתי עם חקה – שוב אינו מדבר, כפי שדיבר בשעה ארבע וחצי, על כך שעלינו לעמוד בהגנה במדרגה התחתונה של הרמה ולהחזיק מעמד עד לאיש האחרון.” עמדתו עכשיו היא, שיש להגיע לקרב הכרעה עם הסורים ולחסל את חזית הצפון. אם לא תוכה סוריה – עלולות גם ירדן ועיראק להצטרף למלחמה. הוא ממליץ לאשר תקיפה אווירית של מטרות בדמשק – מפקדות, מחנות וכיוצא באלה.

החששות המלווים החלטה על הפצצת דמשק גוררים ויכוח לא קצר עם גולדה, המודאגת מתגובה אמריקנית שלילית. אמש, היא מגלה, הכריע הנשיא ניקסון עקרונית בעד אספקת מטוסי פנטום נוכח האבדות הכבדות של חיל האוויר. היא מעלה את הרעיון שתטוס “אינקוגניטו”, באופן חשאי, אל ניקסון כדי לבקש עזרה רבה ומיידית, וחששה הוא שהפצצת דמשק תביא לכך שלא יתנו לנו טנקים. היא גם מציעה לא לתת פומבי להצלחות האוויריות בחזית הצפון ולחיסול הטילים, שלא יביא הדבר למחשבות שניות אצל ניקסון.

גלילי: מה תרצי ממנו?

גולדה: שייתן כאילו זו חזית שלו, צבא אמריקני. שייתן מה שצריך.¹⁴²

להכות בעורף הסורי    🔗

דדו עומד על ההבדל בין המצב בשתי החזיתות. בדרום – מצבנו קשה, המצרים טרם הטילו למערכה את דיביזיות השריון שלהם ואבדותיהם מעטות לערך. לא כן בצפון: חרף הלחץ הכבד שהפעילו הסורים בלילה – שוררת שם עכשיו אופטימיות. מוסה פלד דיווח על פגיעה בכ־150 טנקים. רפול דיווח גם הוא על השמדת 100 טנקים על ידי אוגדתו. התקפה אווירית על דמשק חיונית להוצאת סוריה מהמלחמה.

השר ישראל גלילי תומך בעמדת הרמטכ"ל, שיש לפעול בחזית הסורית במלוא העוצמה, ובסופו של דבר – יסכם דדו – “נותנים לי אישורים מוגבלים” להפצצת מטרות צבאיות.

אשר לחזית הדרום, אין הבדלי דעות בינו לבין שר הביטחון וסגן הרמטכ"ל בכל הנוגע לצורך בהכנת קו הגנה אחורי: “השוני הוא בזה, שאצלי קרב הגנה אינו מותנה בוויתורים נוספים על שטח, והוא מבוסס על כך שיש להכין צליחה – ולהכריע את המצרים ממערב לתעלה. מצד שני – וזה בניגוד לדעתו של אריק, למשל – דעתי היא, שאין לצלוח מוקדם מדי, כי אם להמתין להתקפה מצרית, לתת להם לאבד כוח, ורק אז, כהתקפת־נגד, לבצע את הצליחה. רעיון זה, המונח ביסוד דברי ב־9 באוקטובר, מנחה אותי עד הסוף.”

את הצעתו של דיין לסגת לקו שארם א־שייח’־אל־עריש, הוא שולל. נכון הדבר, ש“הרבה אמיתות התבדו” בכל הנוגע ליכולתו של צה"ל, כפי שקובע דיין, אבל יש אמיתות רבות, שבשל הנסיבות לא הועמדו במבחן. “במצב של עכשיו – לא טוב. במצב אחר – אולי כדאי לקחת סיכון ולצלוח. אם יעלו עלינו עם טנקים, ואנחנו נשבור את ההתקפה שלהם, אולי מחר, יעבור אז אריק להתקפת־נגד ולצליחה.”

גם בבוקר קשה זה אין דדו מוכן לקבל את המצב כבלתי הפיך. בכוחה של אוגדת צה"ל להדוף ולסלק ראש גשר מצרי, לא היום – אבל אולי במוצאי יום רביעי, או ביום חמישי – או שישי. במלחמה זו, כפי שנתפתחה, צריך לשוב לנסות, ובלי שנוכל לערוב מראש, שנצליח לבלום כל התקפה מצרית. אך גם בנסיבות קשות ביותר – לא בנקל, ורק אחרי ימים רבים, ניסוג אל הקו האחורי – שפירושו ויתור על אום־חשיבה ועל רפידים.

באותה שיחה עולה אותו עניין, הטורד גם את דדו, אף שטרם נמצא לו פתרון של ממש: הצורך בתגבור הפיקוד הבכיר, ובעיקר בחזית הדרום – שנתהווה שם למן הרגע הראשון הרה־הפורענות: הכפפת שני אלופים בכירים, אדן ושרון, לאלוף צעיר, שאך לפני חודשים ספורים הוצב בראש הפיקוד – שמואל גונן. דיין מעלה את הצורך בהחזרתם לשירות פעיל של מפקדים מעולים, שבלשונו הציורית הוא מדבר עליהם כעל “הגוורדיה הישנה” ו“ותיקי התנועה”, ודדו מתרשם כי גולדה לא רק תומכת בכך, אלא שדיין כבר הקדים ונועץ בה. לעניין זה עוד נשוב.

כאשר מרמז דיין על כוונתו להופיע הערב בשידור טלוויזיה ולהעמיד את העם על המצב לאשורו, מעיר דדו: “במלחמה אסור להגיד את האמת.”¹⁴³

שעה 09:50    🔗

בעוד כשעה ימסור הרמטכ"ל על המצב למליאת הממשלה. עכשיו שב למוצב הפיקוד העליון, לתכנון המתקפה האווירית על סוריה – כפי שאושרה – ולעדכון על הנעשה בשתי החזיתות.

באותו שטח מועד לפורענות – וחיוני מכמה בחינות – שבין צירי האורך “עכביש” ו“טליסמן” לבין ציר החת“ם ומערבה – תיבה שקודקודיה הם צמתי “כישוף” ו”חמוטל" במזרח והמעוזים “מצמד” ו“פורקן” במערב – כבר רחשה באותה שעה פעילות עירנית ביחידות האוגדה של שרון, אך אל הרמטכ"ל אין מגיעה תמונת המתרחש כהווייתו אלא מאוחר יותר. לפיכך יסופר בזה רק בהמשך.

כיוון שגמלה בלבו החלטה – מרוכז הוא כולו מאז הבוקר בנעשה בצפון. על ההחלטה ועל זו שקדמה לה, שיגור אוגדת מוסה לצפון, אומר טליק:

"הדילמה, לאן לשלוח את אוגדת מוסה, הייתה נוראה – וזה מאפיין אותן החלטות קשות שהתקבלו במלחמה. אני, למשל, באותו זמן לא חשבתי כך. – – – אי־אפשר לדעת מה היה קורה אילו לא הוחלט כך, אבל את ההחלטה שכן התקבלה אפשר לבחון – ולעולם לא יוכל לקום אדם ולטעון, שהייתה זו החלטה אסטרטגית לא נכונה. זו דוגמה קלאסית לדילמה ולהחלטה אסטרטגית, ולניהול מלחמה ברמה לאומית.

"כך גם ההחלטה של יום שלישי בבוקר. ה־9 בחודש היה היום השחור ביותר של המלחמה, כי בו התגלה לנו כל כישלון ה־8, ולא נותרו לנו עוד עתודות, לא היה יותר שום דבר, והמלחמה נתפסה באותו רגע לא רק כמצב קריטי וכמעט לאחר ייאוש, כי אם כמלחמה על עצם הקיום הלאומי והפיסי שלנו, ולא על שום דבר אחר. באותו בוקר נתקבלו החלטות נועזות מאוד, ולדעתי באותו יום שלישי בבוקר הוחלט על הדבר הכי אופטימלי שניתן לעשותו.¹⁴⁴

לא להתקדם לעבר התעלה!    🔗

בעוד דדו מצפה לידיעה על תוצאות המתקפה הגדולה שמבצע עכשיו חיל האוויר על מערך טילי הנ.מ. בחזית הסורית, הוא מקבל דיווח מן הדרום. אלוף הפיקוד מעריך, שאצל המצרים ישנה עכשיו “התמוטטות מורל” ומבשר כי חטיבת טוביה (אוגדת שרון) ערוכה על ציר החת“ם, ב”כישוף“־”חמדיה". דדו מזהיר, שלא לנהל קרבות טנקים תוך תנועה. “שיילך לאחור, ישפר עמדות ויעבוד ביתרון של טנק בעמדה שדופק טנקים שבאים אליו בתנועה,” שכן רק במצב זה מקיימים אנחנו יתרון על עדיפותו המספרית של השריון המצרי. הוא מזהירו מפני הליכה לעבר התעלה: “אל תלך לשם! – – – אנחנו נשארים בפרינציפ זה של קרב הגנה, ובלי הרבה תמרונים, כדי שהם ישתחקו תוך כדי התקדמות.” על המצב בדרום בכללו, חוזר דדו ואומר: “שמוליק, תזכור, כשאצלך יורד גשם – נרטב גם האויב!”¹⁴⁵

שעה 10:00    🔗

איש בשורה הפעם מפקד חיל האוויר: נפרצה חומת טילי הנ.מ. בחזית הסורית.

דדו אינו עוצר עוד ברגשותיו, והוא מדבר בעת ובעונה אחת עם האלוף חופי, טלפונית, ועם עמיתיו המצופפים בחדר. “אין טילים, פשוט, אין טילים!” הוא מכריז באוזניו של חקה, ולאחר שהוא שומע מפיו על הנעשה עכשיו בצפון – מדווח דדו: “יאנוש עבר התקפה של ‘טי־62’, עם יוסי בן־חנן. ועוד דבר: חיל האוויר תוקף את הטנקים שלהם לאורך הציר – משמיד טנקים!” ושוב בטלפון: "תשמע, חקה, אם הם באמת גמרו את הטילים, אנחנו נותנים לך את חיל האוויר באופן חופשי! ¹⁴⁶

בניגוד קוטבי לרוח “מצדה” לפני כשש שעות – נראה עכשיו הכול אפשרי. בלי הגנת טילי הנ.מ., מצבם של הסורים קשה מאוד. בצהריים תבוצע התקפה על מפקדות הצבא הסורי בדמשק, וכבר רואים את הסורים מבקשים הפסקת אש. אנחנו עוד רחוקים מזה, אומר דדו.

האלוף יריב – בראש ההסברה    🔗

הבוקר מקבל האלוף אהרן יריב תפקיד כ“מרכז שאלות הסברה” – שהוא גם מעין דובר על, המופקד גם על דובר צה"ל.

לדדו היו תמיד חושים מחודדים – ולא פחות מכך, סגולות טבעיות, חזות נאה, קול ערב, כושר ביטוי מעולה – ליחסי ציבור טובים. לא מעטים אף ביקרוהו על כך. בתקופת כהונתו כרמטכ“ל עבר כמה ניסיונות קשים בביקורת ציבורית – כאשר הופל מטוס הנוסעים הלובי, כאשר הוחלט לבטל את קיצור השירות, בעת ניסיון הנפל לתפוס את ג’ורג' חבש. כל זה היה כאין וכאפס לעומת הביקורת הגואה מאז צהרי יום הכיפורים, שהדיה רועמים באוזניו. הכול יחד מסתכם ב”משבר אמינות“, כשהביטוי “נשבור להם את העצמות”, אמש, לעומת הכישלון בדרום – נהפך לדוגמה הבולטת ביותר לפער זה שבין המציאות לבין התבטאויות באמצעי התקשורת. יריב, בעל חזות ה”אינטליגנט" והקול האזרחי, שיש בו מזיגה של היסוס וסמכות מקצועית, מופקד על החזרת האמינות.

ביסודו, צריך הקו להיות – האמת, אין יריב מסתיר את דעתו, אם גם לא כל האמת. דעתו של דדו שונה. אין לזלזל בשיקולי מורל: מכאן, המורל של החייל הישראלי,

הצריך לשמוע כי ברמת הגולן משתפר המצב וחיל האוויר פועל שם זו הפעם הראשונה באין מפריע; מכאן – השפעתן של ידיעות רעות על המורל של האויב, אפילו על עצם ההחלטה של ירדן אם להצטרף למלחמה אם לאו. ואיך תשפיע ידיעה טובה כזאת על החלטה של האמריקנים בדבר אספקת מטוסים.

דובר צה“ל, תא”ל להב, טוען כי בימי מלחמה פרסום הוא נשק בידי הדובר. כזכור, הפעיל אהרן יריב בו בערב את השקפתו שלו במשדר טלוויזיה, וההערכה

הכללית הייתה, שלדבריו נודעה השפעה חיובית ביותר על מורל הציבור.

הערותיו של ראש ה“מוסד”    🔗

קודם צאתו לישיבת הממשלה, נכנס אליו ראש ה“מוסד”, צביקה זמיר. נראה היה לזמיר, וכך גם אמר בבואו אל ראש הממשלה – בר־לב, ששב משהייתו בצפון, נכח גם הוא בפגישה בלשכתה – ש“רצים עם הראש לקיר” ואין הוא מבין מדוע. תוכנית המלחמה המצרית היתה בידינו לפני חודשים רבים ואילו התעמקו בה היו מגיעים למסקנה, כי “זה בדיוק מה שרוצים המצרים”. בבואו עכשיו אל הרמטכ"ל, מתרשם זמיר, שאין תוכנית זו ידועה לו.¹⁴⁷ (שאלה אחת, שתעורר ויכוח גם לאחר המלחמה: האם הייתה בכלל למצרים כוונה, מלכתחילה, לעבור לשלב שני – התקפת שריון כדי לתפוס את מעברי ההרים, ואולי, כפי שטענו כמה מפקדים, לא התכוונו אלא לכבוש אותה רצועה צרה ממזרח לתעלה, שנאחזו בה בפועל? האם הכניסו, לאחר השמונה והתשעה באוקטובר, שינויים בתוכנית המקורית וויתרו על השלב השני? ושמא עומדת בתוקפה הסברה, שאותו שלב שני היה גם מתוכנן וגם בוצע חלקית ב־14 באוקטובר, כאשר תקף חלק משתי הדיביזיות המשוריינות, איבד טנקים רבים, ובכך איפשר לצה“ל לעבור ממגננה למתקפה ביחסי כוחות נוחים יותר? שאלות אלה מוזכרות כאן בלי שים לב למה שנתגלה, או לא נתגלה, לאחר זמן, כי אם כדי להאיר את השיקולים שהשפיעו על מקבלי ההחלטות בימי המלחמה. דדו ביקש להמתין “עד שישברו המצרים את הראש” בהתקפה נוספת, בטרם יעבור צה”ל להתקפת־נגד גדולה, אלא שבצד שיקול מרכזי זה – שבסופו של דבר גם הכריע – פעלו בכיוון מנוגד לחצים מדיניים וצבאיים כבדי משקל.)

בבוקר הציע סגן הרמטכ“ל לטוס לסיני, לקבל ליום אחד את הפיקוד כדי לארגן קו הגנה וקו בלימה. כעת מציע לו דדו, כי אכן ייצא לשם, אך במעמד של מי ש”נמצא ליד" המפקד, כבר־לב ביום הקשה בפיקוד הצפון. החלטה מרחיקת לכת יותר כבר מבשילה במוחו של דדו.

שעה 10:45    🔗

“אני נואם נאום ארוך בממשלה,” יגדיר דדו עצמו את הופעתו באותה ישיבה. המציאות שונה מאוד מזו שצייר לפני עשרים וארבע שעות, ובדרום לא זו בלבד שהדיבורים על צליחה התגלו כדמיוניים, אלא המצב היום קשה הרבה יותר. אף־על־פי־כן מתעקש הוא לצייר תמונה מאוזנת – את הסיכויים בצד הקשיים.

על הצפון יש בפיו בשורות טובות בהחלט בשעה זו, והאחרונה שבהן – השמדת מערך טילי הנ.מ. של הסורים. זה שעתיים אין הסורים יורים טילים, וחיל האוויר פועל באין מפריע, תוקף שיירות בכביש דמשק, פוגע בטנקים. בלילה פתחו הסורים בהתקפת־נגד עם דיביזיות שריון 1 ו־3. זו האחרונה מצוידת בטנקי “טי–62” ובנגמ"שים אמפיביים – הציוד הסובייטי החדיש ביותר. חטיבה 7, בפיקודו של יאנוש, לחמה כל הלילה, ואף הבוקר זכו להתקפה נוספת של “טי־62”, שבמהלכה השמידו 30–50 טנקים. זו היממה השלישית של לחימה רצופה, ובכל זאת לא זזו מן הקו. בפועל, לא התקדמה האוגדה של מוסה פלד כפי שהיה חזוי, אומר דדו, והיו לו טענות על כך. הבוקר הוברר לו מדוע: היא נתקלה בשתי חטיבות שריון ופגעה ב־150 טנקים. לרפיד הגיעה, אך את הקו הסגול לא חצתה, שכן נאלצה ללחום בכוח נוסף שתקף אותה מאחור.

קו הגנה ללא נסיגה – בדרום    🔗

ברגע זה נפסקה המתקפה הסורית כליל. אנו עומדים בקו הפסקת האש ועוסקים ב“ניקוי השטח”. ההצלחה עדיין אינה מלאה; אולם “כאשר יורד הגשם עליך – זכור, גם האויב נרטב”. את מצרים ואת סוריה יש לראות כאויב אחד, שיש לשברו בחוליה החלשה, וזו סוריה. בצהריים תיפתח התקפה אווירית על מפקדות ומטרות אחרות. בסופו של דבר, חוזר דדו ואומר, נגיע להצלחה “בכל מאת האחוזים”.

בחזית המצרית קשה המצב יותר. אתמול בצהריים הייתה תמונה מוטעית, הן בפיקוד הדרום והן אצל הרמטכ“ל. מה שדווח מן השטח לא היה נכון, והמהלכים שתוכננו על ידינו – לא הובנו. לפני המלחמה לא הערכנו מספיק את טילי הנ.ט. של דיביזיות החי”ר המצריות, הוא אומר, וכתוצאה מכך אבדו לנו אתמול כחמישים טנקים וראש הגשר לא נכבש.

את המגמה הכללית של דבריו באותה ישיבה, יתאר דדו כך: “אני אומר, כי אני מסכים ומזדהה עם הערכת שר הביטחון, שצריך להיות מוכן עם אלטרנטיבה קשה. אינני רוצה להישמע באוזניהם אופטימי מדי, אבל אני מדגיש, כי מרצוני לא אבצע נסיגה עמוקה – אך אהיה מוכן לה למקרה שלא תיוותר לי דרך אחרת.” להדוף אותם עכשיו אל ממערב לתעלה אין אפשרות, כי כבר עכשיו יש להם בגדה המזרחית כ־800 טנקים, יותר מאשר עומדים שם היום לרשותנו. אפשרות נוספת – זו “הקשה” – פירושה לא רק נסיגה אל ההרים, כי אם ויתור על רפידים ועל אום־חשיבה. מהלך כזה יהיה חמור ויאריך את המלחמה, והוא יעשה ככל יכולתו שלא להגיע למצב זה. הדרך השלישית – זו שהוא הולך בה – פירושה עמידה בהגנה, אך בלי ויתור על התקפה. ייתכן שכבר הלילה ייעשה ניסיון לתקוף לכיוון פתחה הצפוני של התעלה, פורט פואד ופורט סעיד, אם כי טרם נתקבל אישור, וגם הוא עצמו עדיין לא החליט על כך סופית. ואפילו תתבצע – לא היא תשנה באורח מהפכני את המצב. זו מלחמה קשה, אבל קשייו של האויב יחמירו. אם ננהג נכון, יגיע השריון המצרי לקצה כוחו.¹⁴⁸

שעה 11:55    🔗

דדו הולך אל ה“בור” של חיל האוויר, שכן עכשיו מותקפת דמשק. פצצות פוגעות במשרד המלחמה, במפקדת חיל האוויר, בבית השידור. אך בגלל השתנות מזג האוויר, נאלצת “שמינייה” אחת של פנטומים לחזור בלי לבצע את משימתה.

מוטי הוד, שאותה שעה היה עדיין בצפון, מספר: “משעה עשר בבוקר, לא היו לסורים טילי קרקע־אוויר. הם גמרו את כל המלאי, ואנחנו הפצצנו את המסלול כדי שלא יוכלו הסובייטים לחדשו – וכך הבטחנו לעצמנו ‘חור’ של עשרים וארבע שעות לפעולה חופשית למטוסינו. אותה שעה הגיעו למצב קיפאון כוחות היבשה של שני הצדדים – לא להם ולא לנו נותר כוח להתקפה נוספת. אצלנו כבר גויס כל צה”ל והוכנסו כל המילואים וכל הטנקים, ואילו הם עמדו לקבל תגבורת רצינית – הדיביזיה העיראקית נעה ממזרח, הלכה והתקרבה. כאשר נאלצה ‘שמיניית’ הפנטומים לחזור, נאמר לי: ‘הם שלך – אם תצליח להכניס אותם.’ ואז נכנסה אותה שמינייה – כל פנטום היה טעון ארבע טונות וחצי פצצות – בצומת רפיד, לתוך ריכוז שמבחינתנו היה נקודת תורפה. זה שבר את הסורים, האוגדות של דן לנר ומוסה פלד קיבלו עוד תנופה – ושטפו אותם."¹⁴⁹

שעה 12:10    🔗

דדו מתדרך שוב את גונן: לא נותן לו להיכנס לרדיפה, להתקפות קטנות, מזהירו מפני איבוד טנקים.

לחיל הים מאשר טיבוע ספינות בע’רדקה עם אנשי הקומנדו הימי.

שעה 12:20    🔗

קד“ם רמטכ”ל.¹⁵⁰

בחזית הצפון מסתמן מפנה של ממש. ההערכה של סא"ל אבי יערי, שגם לפני המלחמה וגם במהלכה הצטיין בראייה נאמנה של המציאות, מוסרת כי עד עכשיו איבדו הסורים 700 טנקים, מתוך 1,300 שהיו להם בחזית. היום ניתן לומר, זו הפעם הראשונה – סבור אלי זעירא – כי לצבא הסורי אין עוד אופציה להתקפה נוספת, ויחידות שלמות שוב אינן קיימות. חיסול הטילים מסכן אותם מאוד. הכיס שנותר באזור חושנייה־סינדיאנה־כפר נאפח, הולך ומתחסל גם הוא.

לא הכול שמח כל־כך. אדרבה, דדו מודע היטב לרוח הנמוכה השוררת בימים אלה בסביבתו הקרובה: הדיבורים על מחסור בסוגים מסוימים של תחמושת ארטילרית; וכן הטנקים הרבים שנפגעו; הקמת מערכת להכשרה מהירה של לוחמים נוספים, בהם צוותי טנקים במקום הנפגעים, שמספרם יילך ויגדל; הצעדים שננקטו כבר להקמת כוח משימה מיוחד, בראשות האלוף מנחם (מנדי) מרון, שיכין קו־עצירה במעברי ההרים בסיני וכן משימות נוספות בעלות אופי דומה – כל אלה ודברים רבים אחרים מעמיקים מעין תחושה כבדה, שדדו מנסה לפזרה.

כמו באוזני השרים, מנתח הרמטכ"ל גם בסיומו של דיון זה, באריכות, את מהלכה של המלחמה עד עכשיו ואת ראשית המעבר מבלימה להתקפת־נגד. “זה שאני חוזר על כך פעמים רבות כל־כך,” יאמר לאחר זמן, “זה לא רק משום שאני רוצה שיידעו זאת, כי אם גם כאמצעי לקיום המורל ב’בור', שהוא בשפל, ובדברי אני מעודד אותם.”¹⁵¹

בסוריה זה עבד יופי, אומר דדו, ודבר דומה יקרה גם במצרים. אומנם, כולנו עוברים מ“אפ” ל“דאון”, אבל יש לראות שה“דאון” לא יהיה נמוך מדי וה“אפ” לא גבוה מדי. בדרך כלל, אתה יודע כמה קשה לך – ואינך יודע כמה קשה לו. לסורים כבר קשה מאוד, ואנחנו נמשיך להפציץ ולתקוף.

לאחר שהוא שב ומנתח את סיבות אי־ההצלחה אתמול בסיני, הוא מחווה דעתו שאי־אפשר עוד לחזור בשעה זו על מהלך כזה. מספר הטנקים המצריים בגדה המזרחית גדול, לדעתו, מן האומדנים. גם ההערכות על מספר הגשרים שיקימו המצרים ועל יכולתנו להרסם – לא עמדו במבחן המציאות. מצויים שם עדיין כוחות חי“ר רבים מצוידים בנשק נ.ט. – ו”ללכת עוד פעם קדימה ולשחוט טנקים", יהיה משגה. יש להמתין עד שתצלחנה, כצפוי, שתי דיביזיות השריון, לחכות להן בהגנה, ולא להתיש את הכוח בתקיפת ראשי הגשר, “לכן אנחנו לא נתקוף פה”. הוא שב ומנתח את שלוש האפשרויות, שאפילו הגרועה שבהן, נסיגה עמוקה אל קו עצירה במעברי ההרים, עודנה נסבלת, שכן זו “לא תהיה רחובות, ולא אל־עריש ולא ג’בל ליבני. ברוך השם יש לנו את סיני – ויש לנו איפה לעצור את האויב ולדפוק אותו.”

אלא שאלטרנטיבה זו פירושה התמשכות המלחמה לשבועות ארוכים, וזמן זה יפעל לשינוי יחסי הכוחות לטובת האויב. לא כן הדבר אם קו זה שאנחנו עומדים בו עכשיו, ציר החת"ם, יהיה גם קו ההתחלה להתקפות־הנגד, שיש לפתוח בהן מיד עם התגלות הזדמנות ראשונה. אף שאמש אישר דדו אישית לפיקוד דרום להכין את אוגדת שרון לצליחה בלילה שבין יום רביעי לבין יום חמישי, “כרגע אני חושב שזה אופטימי מדי.” יש להמתין עד לאחר שיעבירו המצרים את הדיביזיות המשוריינות 4 ו־21, יתקפו את כוחותינו הערוכים בהגנה, יסבלו אבדות וכך ישתנו יחסי הכוחות לטובתנו. אומנם יש סיכון מסוים בתוכנית זו, המחייבת המתנה, שכן קיימת אפשרות שהמצרים יהססו ובסופו של דבר לא יעבירו כלל את שתי הדיביזיות הללו – וכך תקפא החזית בקווים הנוכחיים, ובכל זאת היא הרצויה ביותר לנו. כך יש סיכוי למלחמה קצרה, שכן ככל שתהיה ארוכה יותר – כן תלך ותיעשה גם קשה יותר.

שעה 13:10    🔗

גונן מוסר על התוכנית לשגר כוח מתוך היחידות שתחת פיקודו של קלמן מגן, לתקיפה לעבר פורט פואד. הכוח ינוע על “דרך הפלסטיק” שנסללה במלחה הטובענית של חוף הים, על לשון היבשה הצרה, לעבר מעוז “בודפשט”. ההתקפה על פורט פואד מתוכננת לשעה 16:00. הרמטכ"ל מנחה את גונן: אל להם להתקדם אלא בחיפוי ארטילרי כבד. על כך עוד יסופר בהמשך.

שעה 14:00    🔗

עזר ויצמן – המפקד לשעבר של חיל האוויר, מי שדדו בא במקומו כראש אג“ם שעה שהוא “צנח” לשולחן הממשלה – מתייצב אצל דדו, מציע את עזרתו. על תחושתו של עזר באותם ימים ניתן ללמוד מספרו, “לך שמים לך ארץ”, שאין הוא מסתיר בו ביקורת על חיל האוויר, אשר “היה מוכן לקרב הזה, אבל לא היה מוכן למלחמה.” כשלושה חודשים לפני המלחמה, מספר עזר, אמר לדדו, כי לשם הצלחה במלחמה “המכרעת ביותר בתולדות ישראל,” שייפול בחלקו להנהיג, לדעתו, עליו “לעבוד עם חיל האוויר בצורה מדויקת איך המטוסים ינחיתו את המהלומה על כוחות היבשה המצריים, ואיך מפוצצים את ראש הגשר, שהמצרים ינסו לבנות בצד המזרחי של התעלה.” חיל האוויר, סבור עזר, לא הצליח לחסל את מערך הטילים במועד הדרוש וכך נאלץ “להקצות זמן רב, יחסית, לטיפול במערכי הטילים ולא יכול היה לשתף עצמו בעוצמה הראויה בבלימת האויב בשתי החזיתות.” מכל מקום עכשיו הוא כאן, והוא יפעל בקרבת הרמטכ”ל, ישתדל לעמוד לימינו, עד להפסקת האש.¹⁵²

חיים בר־לב, ששב מן הצפון, מציע גם הוא את עצמו לכל עזרה שתידרש. אכן, כבר היום, בשעה מאוחרת יותר, יטיל עליו דדו משימה נכבדה ביותר. על פעילותו של בר־לב במלחמה, יכתוב ויצמן: “רק השנים יתנו לנו את הממד האמיתי של הצלחתו. השקט שלו, האופטימיות, קור הרוח, הסמכות הגדולה והשיקולים הנכונים שלו – עמדו לצה”ל, בשתי החזיתות, בימים הקשים מאוד של המלחמה."¹⁵³

לא שואה – אבל מלחמה קשה    🔗

לאחר שהוא מחליף איתם מילים מספר, יוצא דדו – לראשונה מאז פרצה המלחמה – לישיבת ועדת החוץ והביטחון. באותה ישיבה תהיה נוכחת גם ראש הממשלה.

שוב סוקר הרמטכ"ל את הנסיבות הקשות של מצב הפתיחה, את הכניסה למלחמה בצורה “שאף לא תיכננו שניכנס” – ואת כל שהיה כרוך בהתראה קצרה כל־כך ובוויתור על מכת־מנע. לאחר שהוא מתאר את שלב הבלימה הקשה, את הישגי הכוחות בצפון, אשר – להוציא את החרמון – מתייצבים כבר מחדש בקווי הפסקת האש, וכן את המצב בחזית הדרום ואת התוכניות לימים הקרובים – מדגיש דדו את חשיבותו הרבה של קיצור משך המלחמה, גורם המשפיע על העדפת תוכנית מסוימת על תוכניות אחרות. הוא מדבר על כך, שזו “מלחמה מרה”, מזכיר את ריבוי האבדות, אך מבקש שהדברים ייראו באופן מאוזן – “בלי להשלות אתכם באופטימיות ובלי להדאיג אתכם בשואה, כי שואה זו איננה. אבל זו מלחמה קשה מאוד, ואם תהיה ממושכת – תהיה קשה יותר.” ניתן במשפט אחרון זה גם ביטוי מוצנע להתנגדותו לנסיגה עמוקה בסיני.¹⁵⁴

שעה 15:00    🔗

בצאתו מדיון זה – שמבחינתו, היה מלווה מתיחות פנימית – חש דדו עייפות. הלילה הוא מתכוון לבקר שוב בפיקוד הדרום, וקודם לכן – בצד הדיונים וההחלטות הבאים דחופים בזה אחר זה – עליו לקבל החלטה קשה, שהוא דוחה אותה, אף שהיא בלתי נמנעת: לפני שיצא טליק לדרום, הסכימו שניהם כי היחסים במפקדת הפיקוד ובין האלוף לבין אדן ושרון אינם ניתנים לתיקון. דדו מעריך מאוד את גונן כלוחם וכמפקד נועז, ומאז ראשית דרכו בשריון שמורה בלבו פינה חמה לאיש שהיה מורה דרכו למסתרי הטנק, אך במלחמה כזאת, זמן קצר כל־כך לאחר מינויו, ספק אם יוכל לפקד על חזית המלחמה העיקרית ולהטיל מרותו על עמיתיו. החלטה זו אינה פשוטה משום בחינה שהיא, והוא יקבל אותה לאחר שיחטוף שינה קצרה. לאחר כשמונים ושלוש שעות של מתח רב ופעילות בלתי נפסקת, הוא נרדם – ישן כמעט שלוש שעות רצופות.

שעה 18:00    🔗

בשובו לחדרו, מעדכן אותו האלוף זאבי, שהיה באותן שעות המפקד האחראי ב“בור”: המצב בצפון – מצוין. אנחנו ערוכים על הקו הסגול, לכל אורכו, אף כי ברפיד ובחושנייה מתנהלים עדיין חילופי אש. הפעולה שתוכננה לעבר מעוז “בודפשט” והלאה משם, לפורט פואד, נבלמה. הטור עלה על מארב של קומנדו מצרי, שהיה מחופר בצדי הדרך, ולא הצליח לעוקרו ולנוע קדימה. טל הציע לבצע פשיטה בדרך הים באזור זה. שר הביטחון – הנמצא אף הוא בשעה זו בסיני – מתנגד לשחיקת טנקים במשימה זו.

הבעיה הרצינית שהתעוררה: כוחות מצריים נעים דרומה, לעבר אבו רודס. האלוף גביש, שקיבל את הפיקוד על מרחב שלמה, מתארגן להגנה בשטח ההררי שבין ראס סודאר לבין אבו רודס. התוכנית שלו היא לבלום שם את הטור המצרי בשני גדודי חי"ר, תותחי נ.ט. ו־30 מכלל 40 הטנקים שבפיקודו. כל השטח משם צפונה נמצא מחוץ למטריית טילי הקרקע אוויר המצריים, וחיל האוויר יוכל להכות בו קשה גם בשעות הלילה.

בתוך כך מאזין דדו לדיווח של סגנו, האלוף טל, הנמצא בפיקוד הדרום. הנוכחים צופים – באחד מאותם רגעים, אשר בהם – בלשונו של טליק – מתחיל לרתוח “הדם המונטנגרי” של דדו. לתדהמתו, שומע דדו, כי בניגוד להנחיותיו המפורשות, היו היום מהלכים התקפיים של אוגדת שרון. כוח סיור של אוגדה זו הגיע לשפת האגם המר הגדול, נע מ“לקקן” ל“מצמד”, ומועלית הצעה לצלוח אל הגדה המערבית.

“תוציא אותו החוצה!” מתפרץ דדו. “תוציא אותו!”

עכשיו מדבר איתו גונן, והוא חוזר ופוקד, וחמתו בוערת בו:

“אני אומר לך שלא צולח! לא צולח! לא צולח!”¹⁵⁵

קרבות ה־9 של אוגדת שרון    🔗

כדי להבין איך התגלגלו הדברים, עלינו לחזור עכשיו לשעות הבוקר. כזכור, היה השינוי שהוכנס בתוכנית המקורית של מתקפת ה־8 באוקטובר כרוך בשאיפה לחלץ את האנשים הלכודים במעוזים מאז יום הכיפורים. ניסיון זה נכשל, והכוחות לא הגיעו אף לאחד משלושת המעוזים – “מצמד”, “פורקן” “חזיון”. בלילה יצאו אנשי “פורקן” – 33 איש – מזרחה, לעבר הדיונות. המח“ט אמנון – שחטיבתו הייתה פרוסה בקו בפרוץ המלחמה ושרידיה היו נתונים מאז במלחמה בלתי פוסקת – ירד עם הטנקים שלו ב־8 לעבר הגידי, חזר והתארגן באזור “יוקון”. בשעה 02:30, לאחר ששקע הירח, יצא אחד המג”דים שלו, שאול שלֵו, עם כמה טנקים ונגמ“שים לעבר אנשי “פורקן”. אף שכל הנגמ”שים נפגעו באש המצרית, הצליח להוציא את האנשים (“יער של אנשים”, תיאר המח“ט את מראה טנק המג”ד המתקרב). כוח מחטיבת חיים, שיצא לחלץ את הנפגעים שבאותם נגמ“שים, הותקף ב”חמוטל" על ידי חי“ר המצויד בנשק נ.ט., ולאחר קרב ממושך, שנפגעו במהלכו מפקדי הכוח ורוב הטנקים, נאלץ להיסוג להתארגנות באזור “ציונה”. אזור “חמוטל”, החולש על צומת הכביש טסה־איסמעיליה (טליסמן) וציר החת”ם נשאר מאז בידי המצרים. זה קרה בשעה 14:00. בשעה מוקדמת הרבה יותר, ב־09:30, תקפו כ־60 טנקים מצריים, וכן נושאי גייסות, את מתחם “חמדיה”, השולט על צומת הכביש “עכביש” וציר החת“ם, שאחד מגדודי חטיבת טוביה היה ערוך בו. המצרים התוקפים איבדו 35 טנקים, ובשעה 10:30 החלו נסוגים. האלוף שרון מבקש מאלוף הפיקוד רשות “לנצל את ההצלחה” וללחוץ על הנסוגים. גונן פועל בהתאם להוראות החוזרות של הרמטכ”ל, להיערך בהגנה, לא לתקוף, לא “להישחק”. בכל זאת מתפתחת פעילות התקפית לכיוון מערב – “טלוויזיה”, “מיסורי”, “אמיר”. בשעה 14:00 מגיע גונן אישית אל החפ“ק של שרון ומורה לו שלא לתקוף. באותה שעה לערך מקבלים המח”טים אמנון וטוביה פקודה לתקוף. חטיבת אמנון התקדמה אחר הצהריים, בהתאם לסיכום עם מפקד האוגדה, שיעשו כן בכל מקום שאין נתקלים בתגובת אויב. כל המרחב שמדרום לציר “עכביש”, מ“כישוף” עד “לקקן” – כלומר כל השטח של “חורבה” ו“בוצר” – נראה פנוי מכוחות אויב. ואכן, בלילה החזיקה החטיבה ב“חורבה” מדרום לציר “עכביש”, וב“חמדיה” ו“טלוויזיה” מצפונו (בקרב על “טלוויזיה” נהרג המג"ד שאול שלֵו, שעל גבי הטנק שלו חולצו אנשי “פורקן”). זאת ועוד, גדוד הסיור נע מדרום לציר “עכביש” לעבר “לקקן” שלחוף האגם המר הגדול, ומשם הגיע עד “נחלה” וכן עד צומת הצירים “טרטור” ו“לכסיקון”. את “מצמד” כבשו בבוקר המצרים ו־32 לוחמיו נשבו.

חטיבת טוביה, שבקרב הבוקר פגעה ב־35 טנקים מצריים בלי שנגרמו לה עצמה אבדות, מקבלת בשעה 15:00 פקודה לתקוף לכיוון מערב, מצפון ל“מכשיר” וכן ממערב ל“טלוויזיה” ודרומה לה. במהלך הקרב נפגעים טנקים רבים בטילי נ.ט., שבידי החי“ר הרב. מבין 22 הטנקים שנפגעו, נותרים 12 בשטח והחטיבה שבה ונערכת מזרחה יותר, ב”כישוף", “חמדיה” ובשיפוליו הדרומיים של “מכשיר”.

בסך הכול אבדו לאוגדת שרון באותו יום כ־50 טנקים, בהם 20 שנותרו בשטח.¹⁵⁶

אנחנו שבים אל ה“בור”, בשעה 18:00, כאשר שומע הרמטכ“ל מפי גונן את שהתרחש היום. הוא מספר, כי כאשר שמע ברשת הקשר, כי אוגדת שרון עברה מבלימה לתקיפה, הורה למפקדה לחדול מיד, אך לאחר מכן שמע שוב פקודות. הוא יצא במסוק לטסה ומשם בג’יפ אל החפ”ק של שרון, לפנים, ושוב סוכם, לדבריו, שההתקפה נפסקת…

“אני לא הולך לצלוח!”    🔗

דדו יוצא ממש מכליו: בניגוד לפקודה, אומר הוא באוזני דיין, בר־לב, זאבי, יריב ואחרים – בניגוד לפקודה, לקח את האוגדה, תקף פה (מצביע על המפה), הגיע פה לקו המים. את החווה הסינית לא כבש. את מיסורי לא כבש – ורצה לצלוח לצד השני. אמרו לו, שלא מתכוונים לצלוח – והוא העביר אוגדה לשם!…

ב“בור” נסערות הרוחות. כל שחזר והשתבש בדרום מאז יום הכיפורים מביא סוף סוף את דדו להתפוצצות של ממש. גנדי, שהוטרד דווקא אז על ידי טלפון, מבקש לדעת מה סיבת המהומה.

אנחנו נמצאים שם עם כל האוגדה הזאת, כאשר מימינו, בחווה הסינית ישנו כוח אויב, והוא מבקש לצלוח, אומר לו ידין.

גנדי: מֶען רֶעדט אוּן מֶען רֶאדט, אוּן מֶען שוּשְקֶעט זִיך… (אנחנו אומרים את שלנו – והם עושים את שלהם).

דדו מבקש, ששר הביטחון – הנמצא בשעה זו אצל ראש הממשלה – יוזמן לכאן. כאשר אומר לו זעירא, כי זה היום הראשון שאנחנו יכולים להיות רגועים, משיב דדו:

“אולי. ואני רוצה להגיד לך – זה היום הראשון שאני מודאג.” הוא שב ומדבר עם גונן, וכשזה מנסה להסביר לו משהו, רועם דדו: “תוציא אותו החוצה. אני לא הולך לצלוח!”

מדאיגה אותו הידיעה על הכוח המצרי הנמצא בתנועה דרומה, לא שיגיע לראס סודאר, אלא שינסה לעלות אל המיתלה: “אני סומך על הבלימה שלך, שמוליק, אך אם יאגפו אותך – יהיו לך צרות!…”¹⁵⁷

שעה 19:15    🔗

כאשר מגיע שר הביטחון, מבקש דדו את כולם לפנות את החדר. אין עוד לברוח משאלת פיקוד הדרום. מלכתחילה הייתה ביקורת בצמרת צה“ל על מינויו של גונן למפקד החזית העיקרית של ישראל, ורבים ראו בו את אחד המינויים המוטעים ביותר של דדו כרמטכ”ל. כל פרשת המינויים תוארה למעלה, ויש רק לשוב ולהזכיר כאן, כי חרף כוונתו המוצהרת להזרים דם צעיר בעורקיו המסתיידים של הצבא, לא היה עושה כן בקצב מזורז אילו נחזתה מלחמה כוללת כבר ב־1973. חרף הביקורת על אישיותו ועל כישוריו לתפקיד רם כל־כך, החשיב דדו את יכולתו. את תפקידו הראשון בדרגת אלוף, ראש מה"ד, מילא גונן בהצלחה מרובה, ונראה היה, כי לוחם אמיץ זה, שבמלחמת ששת הימים יצא שמו לתהילה כמפקד חטיבה, “יצמח” גם עם תפקידו החדש.

כל זה – טענו מפקדים בכירים – איבד את משקלו בבוקר יום הכיפורים. לא זו בלבד שהמלחמה פרצה שלושה חודשים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, אלא שמפקדי שתי אוגדות המילואים, מנוסים ממנו, בכירים ממנו, יתקשו לקבל מרות. מה היה על הרמטכ"ל לעשות באותו בוקר?

על כך נשמעות דעות שונות מפיהם של מפקדים בכירים. כמה מהם, רמטכ"לים לשעבר ואלופים, סבורים כי אפילו שגה מלכתחילה במינוי זה, הנה “עד שלא הוברר לו מה קרה – לא הייתה לו סיבה לחשוב על החלפתו.” אלוף בכיר אחר, כנגד זה, אומר, כי בו ביום צריך היה להעמיד בראש חזית הדרום אחד ממפקדיה הקודמים – את אריאל שרון, שאך בראשית יולי פרש מתפקידו כאלוף הפיקוד, או את קודמו, ישעיהו גביש, אך גם איש זה מבין, כי “אם האמין בו – לא יכול היה למחוק אותו.” דדו חשש בוודאי מן ההשפעה המורלית של צעד כזה – החלפת מפקד החזית העיקרית – הן על הציבור בישראל והן על האויב. שמואל גונן עצמו אמר, בראיון עיתונאי, כי “זו הייתה שגיאה. אני רוצה לומר כאן, שלא כל המריבות היו מוצדקות, ולא כולן חייבות היו לקרות – אבל אני חושב, שאם מציבים אלוף צעיר על מפקדי אוגדות – צריך לצפות לזה.”

שיחה בין דדו לדיין על גונן, שרון ובר־לב    🔗

מכל מקום, באותה שעת ערב, כאשר נותרים שר הביטחון והרמטכ“ל לבדם בחדר, נפלה כבר בלבו של דדו ההחלטה: לאחר מה שקרה היום ואתמול, אין מפלט ממינויו של המפקד הבכיר והסמכותי ביותר שניתן למצוא, כדי שזה ישליט מרותו על חבורה זו – המקצועיים, המנוסים והנועזים שבמפקדי השריון של צה”ל. כרבע־שעה לפני בוא דיין, החליף דדו מילים מספר עם בר־לב, וזה הביע נכונות – בתנאים מסוימים – לקבל עליו את הפיקוד על חזית הדרום.

מתוך אי־נוחות שקל להסבירה, פותח דדו ואומר, כי הרגשתו עכשיו אינה טובה: אמש סיכם במפורש עם אלוף הפיקוד ועם מפקדי האוגדות – ושר הביטחון היה הפעם עד שמיעה – שאוגדת שרון אינה תוקפת, אינה בולמת, אלא יוצאת לאחור ומתארגנת היטב לקראת האפשרות שהלילה – אם יעלה יפה ניסיון הכוח של קלמן – תצלח בעקבותיו. והנה – זה מה שאירע. אריק – בניגוד לפקודה – פרץ קדימה והגיע עד קו המים, וכל זאת קודם שכבש את החווה הסינית.

“אני שואל את שמוליק: ‘בשביל מה הלכת לשם?’ – אז הוא אומר: ‘הוא הלך בניגוד לפקודה. אני אמרתי לו לא ללכת, הוא הלך לשם’.” ובהמשך, מספר עוד דדו לדיין: “הוא (גונן) אומר: ‘שאלתי אותו (את שרון) כמה שאלות – אז הוא ענה לי. לא האמנתי לו. אז האזנתי לרשת שלו וראיתי שהוא משקר. זה בדיוק ההפך’.”

מגיב דיין: “זה לא הפתעה שאריק משקר.”

דדו: “אבל תשמע, זה, זה מוציא מן הדעת.”

מה רוצה שם אריק?

“מה הוא רוצה? לצלוח!”

איך לצלוח? איך הוא יצלח?

“הוא עוד רוצה לדחוף ולכבוש את החווה הסינית בלילה.” יש שם אומנם המון חי"ר, עם טילי הסאגר האלה, אבל אם נחליט שזה הדבר הכי חשוב – נכבוש!… יש לו שם גשר גלילים, אני לא יודע איך הגיע לשם גשר גלילים! והוא רוצה לצלוח. הלילה.

לא הפרת הפקודה מתמיהה, אלא הגיונה של הפעולה המתוכננת: גם לכבוש את החווה הסינית, גם להניח את הגשר וגם לצלוח?!

התוכנית – אומר דדו – כוללת יצירת פיתחה בחומת טילי הקרקע־אוויר, כדי לאפשר השתתפות מרבית של חיל האוויר, וכתוצאה מזה נסיגה מצרית. השאלה היא – מוסיף דדו ושואל – מה יקרה אם המצרים לא ייסוגו, וראש הגשר שלנו יישאר תקוע בין הדיביזיות המשוריינות 21 ו־4, ויתחיל כרסום, ובתוך שבוע ילך כוחה של האוגדה וייחלש? ועוד: איך יאובטח הציר לתחמושת, דלק, אספקה וכדומה? התוכנית היא, שאוגדת ברן תיערך מול דוור־סואר להגנת ראש הגשר, “אבל אם ברן יֵשב וישמור לו על הציר – יֵצאו להם המצרים מקנטרה וילכו לארץ ישראל. אני נכנס להרפתקה – להימור שאני לא יכול להסתכן בו. אמרתי לו: ‘התכונן, ואם תחול התפתחות חיובית – אולי נצלח בלילה שבין ה־10 ל־11’.”

דיין: “כשהסתכלתי אתמול על אריק, חשבתי לעצמי: הלוא הוא שואל את עצמו, לא רק מתוך הלב, כמו כל אחד מאיתנו, אלא ממש, מה ייצא לי מהעסק הזה? אני אעמוד פה, בשהייה, בלימה, אַהין אוּן אַהעֵר, יחד עם אלברט, אני, יחד עם קלמן, גורודיש, וזה – – – ואיפה ‘אריק בא לתעלה לעשות סדר’?!.. אז, בבקשה, קדימה, עם עובד! יצליח – טוב! לא יצליח – ילכו לעם ישראל 200 טנקים, והוא עשה ‘פריצת רומל’ כזאת!!…”

ומכאן מגיע דיין להרהור על החלפת אלוף פיקוד הדרום: “חשבתי רגע, נגיד שנשים את טליק על פיקוד הדרום – בשם אחר, סגן הרמטכ”ל יורד לפיקוד דרום, קומה נוספת – – – יש לי תמיד הרגשה לא בטוחה עם טליק – שלא ייכנס לו איזה ריבוע לראש, שהוא יסביר לך איך העולם מסתובב, מה אפשר ומה אי־אפשר, וכשהוא נעול על משהו, אז – – – טליק יכול להוכיח לך, שבלי שאתה נותן לו עוד עשר דיביזיות, כל דבר זה איבוד לדעת. – – – צריך מישהו שבכל־זאת רואה משהו טוב עם קצת סיכון. – – – כמו שאריק הוא סופר־אוונטוריסט, ככה טליק יכול להיות פעם נעול על מצב, שאנחנו אף פעם לא נוכל להשיג שום דבר. – – – "

וכך הם מגיעים אל הצורך הבוער להוריד לדרום מפקד בכיר וסמכותי, חיים בר־לב. אלא שלדדו קשה לגרום להדחתו האכזרית של גונן, ויותר מטעם אחד. “גורודיש הוא לוחם יוצא מהכלל – – – אבל, ההיקף שלו הוא אוגדתי… על האוגדות הוא מפקד כמו על חטיבות… אין לו חשיבה יוצרת.”

יש הכרח במפקד בכיר, שיימצא לצדו של גונן – מסכימים שניהם – לא “במקומו”

וגם לא “מעליו”, כי אם “נוסף עליו”. הרמטכ“ל עצמו אינו יכול להתפנות לתפקיד, ומן ה”בור" אי־אפשר לנהל את חזית הדרום, אבל זה מה שנדרש – מפקד ברמה של רמטכ"ל. בשלב זה מעלה דדו את שמו של חיים בר־לב. כן, משיב הוא לשאלתו של דיין, זה עתה דיבר איתו, והוא מוכן.

תגובתו של שר הביטחון נלהבת. לא זו בלבד שהוא מבין את הסכמתו של הרמטכ“ל לשעבר ושר המסחר והתעשייה בהווה לקבל תפקיד צבאי בכפיפות לרמטכ”ל, אלא הוא עצמו היה מוכן ומזומן לעשות זאת, אפילו עכשיו. זה הרגע שמתגלה בו המכנה המשותף לדיין ולדדו, חרף ההבדלים המרובים והגדולים: שניהם אינם קציני מטה, ביסודם, כי אם לוחמים, ואל המקום שהוא מוקד הלחימה יוצאת נפשם.

דיין אומר לבר־לב בטלפון: "אני יותר ממתפעל, אבל אני רוצה לדעת בבירור: אתה מוכן לקבל עליך את פיקוד דרום, לקחת את העניינים בידיים – – – אלה שנמצאים שם, אם זה גורודיש, אם זה אריק, וכן הלאה, אינני סומך עליהם – – – "

כן, מינויו של בר־לב הוא הטוב שבפתרונות האפשריים, גם האיש גם השיטה – שלא יבוא במקום המפקד, כי אם יימצא לידו. אך כלום מבורר ומסוכם הדבר סופית?¹⁵⁸

“רעידת אדמה” (קטע ביניים)    🔗

זה המקום להציב, בקצרה, את רקעה של השעה הזאת – קצת אחרי השעה 19:15, יום שלישי בערב:

בין צהרי יום הכיפורים, כשהתנפצו באחת כל הנחותיו, לבין שעה זו, כמו היה שר הביטחון, משה דיין, לאיש אחר. מאותו ביטחון מופרז, שמצא ביטויו בעניין גיוס המילואים, נקלע לחרדה ולפסימיות עמוקה. כאשר בא ביום ראשון אל ראש הממשלה, בגמר אותה ישיבה שבה נתקבלה הצעתו של דדו בדבר התקפת־נגד למחרת היום, והציע לגולדה נכונות להתפטר – דחתה היא את הרעיון. אולם כבר באותו יום התברר, כי “הקבינט” (גולדה, גלילי, אלון, נוסף על דיין – ויועציהם) נוטה אחר שיקוליו ויציבותו הפנימית של הרמטכ“ל, ואילו מעמדו הסמכותי העליון של דיין, הן כלפי הצבא והן כלפי הדרג המדיני, כמו נגוז בן־לילה. עד לפרוץ המלחמה, מקובל היה משה דיין כפוסק אחרון בכל שאלה שבחר לעסוק בה. עכשיו נתן “עצות מיניסטריאליות” לאלופי הפיקוד – והן לא נתקבלו. החרדה לגורל המדינה ותחושת אחריות עמוקה הריצוהו מחזית אל חזית – אבל את המלחמה ניהל הרמטכ”ל.

עכשיו, אל ה“בור”, הגיע מפגישה עם נציגי העיתונות הישראלית – “ועדת העורכים”

– שהייתה אחוזה, בעיקר מאז ששת הימים, בחבלי קסמו. הייתה זו פגישתו הראשונה עם מעצבי דעת הקהל מאז התקפת הפתע של יום הכיפורים. הוא סקר באוזני העורכים את מהלך ארבעת ימי המלחמה הראשונים, ואת הסכנה שנשקפה בשלב הראשון לצפון המדינה מן הצבא הסורי, ואיזן בתיאור המצב בשעה זו – שיבה אל קווי הפסקת האש, השמדת שריון רב, שיתוק מערכת טילי הקרקע־אוויר, הפצצת מפקדות בדמשק. לסוריה, אמר, תעלה מלחמה זו ביוקר.

לא כן – חזית הדרום. בשלב זה, אמר בבהירות, אין לנו כוח לזרוק את המצרים אל מעבר לתעלה. קו המעוזים אינו קיים ואנחנו עומדים בהגנה, כשאין נראים הדברים שבימים הקרובים נוכל לשנות מצב זה. הוא אף מגלה, כי בכוונתו להופיע הערב בטלוויזיה ולומר לציבור, בלשון זהירה יותר, את האמת. אותה אמת עודנה זו, שיהיה עלינו לסגת לקווים קצרים יותר, עם מכשולים טופוגרפיים, אי שם בין מְצרי ההרים לבין תעלת סואץ, ושם לעמוד. אפשרית גם נסיגה גדולה בדרום, לעבר שארם א־שייח'.

האפקט שמשאירים דבריו מוגדר על ידי אחד משומעיו, עורכו הראשי של “הארץ”, מר גרשום שוקן, כ“רעידת אדמה”, ולא רק תיאור המצב הצבאי גורם לכך, כי אם רוחם הקודרת של הדברים. את המצרים נצליח לבלום, מביע דיין את ביטחונו, אבל בקווים חדשים. אין הוא מאמין שהמלחמה עומדת להסתיים בתוך עשרה ימים, וספק אם כדאי אף לשקול היום את כיבושו מחדש של קו התעלה (ומן הדין להעיר, שדברים אלה מנותקים מן הסיכום אשר על פיו פועל הרמטכ“ל ומנחה את התכנונים, שיש לדבוק במידת האפשר בקו החת”ם ויש לעבור להתקפת־נגד ולצליחה ברגע שיבשילו התנאים). הרוח הפסימית בדברי דיין היא הגורמת ל“רעידת האדמה” אצל שומעיו, שכמה מהם היו עד לרגע זה מבין חסידיו.¹⁵⁹

בתום הישיבה נחפז אחד העורכים להתקשר עם ראש הממשלה, מתאר את הרושם הקשה שהותירו הדברים בלבו ובלב חבריו, ומפציר בה שלא תניח לדיין להופיע הערב בטלוויזיה.

באותה שעה יושבים דיין ודדו לבדם ודנים במינויו של בר־לב. תוך כדי שיחה גם מתקשרת גולדה, החרדה מן ההשפעה שתהייה לחזות קודרת כל־כך על מורל הציבור, ושר הביטחון מגיע איתה להסכמה, שיבטל את הופעתו בטלוויזיה. במקומו הופיע אותו ערב, כזכור, האלוף אהרן יריב, שהצליח הן להיות נאמן לאמת הקשה והן להימנע מהטלת מרה שחורה, ובכך היה ל“כוכב ההסברה” של המלחמה.

כמו להדגיש את חומרת המצב ואת דחיפות הצורך במינוי, מתקשר מן הדרום האלוף טל, השוהה שם עדיין, ומתאר את השתלשלות הקרבות הרבים שניטשו שם היום, בניגוד לכל ההוראות המורשות, ומונה את האבדות בנפש ובטנקים.

כך, בחוסר משמעת כזה, מסכימים ביניהם השר והרמטכ"ל, “לא נצא מזה”.

עדיין צפויים במהלך הלילה כולו בירורים שונים עד אשר יתבצע מינויו של חיים בר־לב, אך מעתה יהיה דדו רגוע מעט יותר בכל הנוגע לחזית הדרום. בצהריים קבע עם טליק, כי בערב יבוא גם הוא לחפ"ק דרום – ובחצות ישובו יחד.¹⁶⁰

שעה 20:20    🔗

“סגן אלוף שמועתי”, היו אומרים בימים ההם, “עלה שוב בדרגה, ועכשיו קיבל רב־אלוף”. עוד שר הביטחון יוצא את לשכתו של דדו, ואילו קציני המטה הכללי נכנסים –

וכבר נושא מישהו מבחוץ את הסיפור על “רעידת האדמה” ועל השידור הצפוי בטלוויזיה. “ליהודים יהיה דונקירק,” אומר מישהו.

הרמטכ“ל מרוכז כבר כולו בשאלות שיידונו מעט יותר מאוחר בקד”ם – תוכניות המלחמה למחר.

מן הדרום מגיעות גם ידיעות טובות: במשך היום נפגע שריון מצרי רב. אבל אין דדו שותף לשמחה. בקרבות אתמול והיום אבדו לנו חמישים טנקים ועוד חמישים טנקים, ואם יימשכו קרבות כאלה עוד ימים אחדים – נמצא עצמנו בשעה שיצלחו דיביזיות השריון 21 ו־4 “עם שריון עייף ודליל מול שריון טרי. ולכן הישגים אלה שלנו מדאיגים אותי ממש כשם שהם משמחים אותי. אילו בצפון עמדו כבר כוחותינו קרוב יותר לדמשק, הייתי יורד עכשיו לפיקוד דרום, פורש מפה, עושה ניתוח קרקע, מחליט איפה אני רוצה להתנגש, מכין לי ריכוזים, מצבורי דלק ותחמושת – ונערך לקרב נגד שתי הדיביזיות, הרביעית והעשרים ואחת. לא הייתי מתפתה עכשיו לכל הקרבות הקטנים האלה. על זה הרציתי באוזניהם אתמול. אני חוזר ואומר זאת להם בטלפון. אמרתי זאת לטליק לפני שירד לשם.”

מה עם שתי הדיביזיות המשוריינות?    🔗

שתי הדיביזיות המשוריינות הן המכוונות מאז פרוץ המלחמה את המחשבה התכנונית: האם קרובות הן לצלוח, כפי שמתחייב מן הדוקטרינה הסובייטית וכפי שאנשי אמ"ן חזו – כמעט ראו אותן צולחות – או לא? עם 600 טנקים אלה עדיף לנהל קרב בגדה המזרחית, ולצלוח רק לאחר מכן. אלא שהיום מבחין דדו בשינוי שחל בהיערכות: ספק רב אם אכן יצלחו הלילה, או אף בשני הימים הבאים (10 ו־11 באוקטובר), ואם כך נצטרך להוסיף ולהמתין להן – והמלחמה תתמשך, ולכן, “בשביל שיהיה גם להם חבל על כל יום,” צריך אולי להפעיל את חיל האוויר באורח מסיבי נגד מטרות במצרים.

בתוך כך מאשרת ראש הממשלה את מינויו של בר־לב.

“אני שמח מאוד, חיים,” ממהר דדו לדבר איתו טלפונית לביתו. “אז תלבש מדים, תתייצב פה, נקיים שיחה על הנושא ותרד למטה.” באוזני חברו מן הילדות הרחוקה בזאגרב ומפקדו לשעבר, חוזר דדו על מה שאמר עזר ויצמן, כשהתייצב ב“בור” בבוקר: “המעניין במלחמה הזאת, אומר עזר, הוא שבני (פלד) מפקד על מוטי (הוד), וגורודיש (גונן) מפקד על אריק (שרון).” ומוסיף דדו: “אז יש עוד אחד – ואני מפקד עליך!”

יציאתו הצפויה של בר־לב לדרום מעוררת מחדש את הרוגז שחשים הכול כלפי שרון. לפני שעה קצרה אמר דיין, כ' שום דבר לא הרגיז אותו במלחמה הזאת כמו מה שעשה אריק היום. אלופי המטה רותחים גם הם. מישהו מציע שבר־לב יקבל את הפיקוד, ואילו גונן יקבל את אוגדת שרון. ואולם זו אחת מאותן החלטות שמעתה יצטרך לקבל בר־לב עצמו, לאחר שיגיע לסיני.

אשר לתגובתו של גונן עצמו להצעה כזאת, סבור דדו, כי הוא יהיה מאושר: “בינינו לבין עצמנו, לו יכולתי אני להיות מפקד אוגדה, הייתי מרגיש הרבה יותר טוב. אני לא מצטער – אבל אין טוב מזה. אתה לוקח את הטנקים ו – ‘קֶה סֶרה סֶרה’…”¹⁶¹

שעה 20:45    🔗

עם אלוף פיקוד הצפון משוחח הרמטכ"ל לקראת הדיון על המלחמה מחר.

היום, ה־9, המשיכו שלוש חטיבות האוגדה של מוסה פלד לתקוף כלפי צפון, וברדת

הערב נמצאו מדרום לציר רפיד־חושנייה (“רשת”) ובשליטה עליו.

אוגדת דן לנר – שתי חטיבות שריון שהצטמקו וכללו שתיהן יחד פחות טנקים מאשר חטיבה תקנית אחת (!) – נמצאו בערב בעמדות החולשות על חושנייה באזור תל־רמתנייה ועל גבעות מצפון מערב לחושנייה, מזרחה לציר הנפט.

אוגדת רפול עמדה בבוקר ה־9 במצב חמור ביותר, וכל כולה הייתה חטיבת גולני ומה שנותר מחטיבת יאנוש. אותו בוקר פתחו 160 טנקים סוריים בהתקפה עזה בפיתחת קונייטרה, ובשעה 11:00 בא על חטיבת יאנוש, שהייתה זה שלוש יממות בקרב כמעט רצוף – אותו רגע, סף השבירה. לעזרתה הגיע אז כוח של 11 טנקים, בפיקודו של סא"ל יוסי בן־חנן, שחזר למלחמה מירח דבש במזרח הרחוק – ותגבורת זו, וכן דיווחים של מוצב 107 כי נראית ראשית נסיגתו של האויב, מנעו החלטה לנסיגת החטיבה. הקרב כולו נגמר בנסיגת הסורים.

עכשיו מצטט דדו את יאנוש: “הוא אומר, שהסורים לוחמים כמו מסוממים. מעודם לא ראו דבר כזה – הסתערויות טירוף של רגלים על טנקים, כמו מתאבדים. קרבות טנקים עם רגלים מטווח חמישים מטרים. הסורים לא נשברו ולא ברחו…”

בגמר הקרב נותרה חטיבת יאנוש (שבע) עם 32 טנקים כשירים בלבד. ואותו יום ספגה החטיבה מכה קשה נוספת: יחידת הסיור עלתה על מארב של שתי פלוגות קומנדו סוריות דרומה־מערבה לבוקעתא, באותו מקום עצמו שמעט קודם לכן סבלו אנשי “גולני” אבדות מרובות. בקרב קשה, בטווחים קצרים, הושמד אומנם בחלקו הכוח הסורי, אבל עשרים וארבעה מאנשי הסיירת, ומפקדם איתם, נפלו.

גנרי מעיר, כי תיאור זה של לחימת הסורים יפה למה שהתרחש בבוקר. אבל אחר הצהריים נטשו הסורים טנקים חדשים ובלתי פגועים – ונמלטו. חיל האוויר הלם בהם קשה, וגם מחר יש להמשיך בכך.

להמשיך מחר בקרב השריון בצפון יהיה קשה, שכן למעלה ממחצית הטנקים של כוחותינו אינם כשירים בשעה זו – מוסיף הרמטכ"ל – צריך להמשיך בהפצצות האסטרטגיות, לא להניח לסורים להתאושש.

מישהו שואל את מפקד חיל האוויר, אם בהפצצות על הגשרים המצריים היום “הפסיד” מטוסים. גם בחזותו גם באורח דיבורו של בני פלד, יש משהו מן הסטריאוטיפ של הטייס הבריטי. הוא מסנן:

“כן, היום הפסדתי את הבן שלי. אספו אותו. בגשר. אש נ.מ..”

ברגע זה שב ונכנס דיין, מפטיר: “לא תיפטרו ממני!”

דדו נרעש ממה ששמע זה עתה. כמו אתמול, כאשר סיפר האלוף טל על פציעת בנו השריונאי, מיתרגמת המלחמה כולה לגורלו של האיש האחד שלפניך. בנשימה אחת מספר הוא, כי דנים במבצעי חיל האוויר למחר, ושואל את דיין אם הוא יודע “שהבן שלו קפץ היום?”

יודע. במהלכה של אותה פגישה עם עורכי העיתונים, שנכח בה גם מפקד חיל האוויר, נמסר פתק לידיו של בני פלד, והוא סיפר לעורכים מה כתוב בו: טייס שנטש את מטוסו, נאסף על ידי אנשינו בריא ושלם. ואילו דיין רק העיר: מדובר בבנו של הדובר אליכם.

עכשיו שואל דיין את פלד: ואתה תשים אותו עוד פעם על מטוס?

“בטח אשים אותו,” אומר האב ושב על העניין שלפניהם. נוסף לעשרות המטוסים שאבדו, או זקוקים לתיקונים ממושכים, יצאו מפעילות מבצעית, לפחות ליומיים הקרובים, מטוסים נוספים. במהירות מתקרבים אל הקו האדום. ואילו המערכה העיקרית בחזית המצרית – טרם החלה.

האלוף פלד מפרט: “יצאתי עם 320 מטוס והיום מצבי – שמישים למחר בבוקר, [אבדו לנו] כולל נפגעים, כאלה שלא ישתתפו במלחמה, כאלה שהלכו לאיבוד בכלל – – – כלומר, היום יש 220 מטוסים – – – אני מחר יכול עוד לעבוד – – – אני לא יודע מה יהיה מצב הכלים, אולי יהיה יותר טוב – – – אולי כמו היום – – – מחרתיים אני יכול לטפס בחזרה ל־200, וזה 120 פחות ממה שהיה.”

מן ההכרח לצמצם קצב זה, אבל באיזה אופן? לאלוף פיקוד הצפון הבטיח הרמטכ"ל, שמחר תהיה פעילות אווירית נרחבת, אשר תאפשר לאוגדות המותשות אתנחתה של שלושים ושש שעות לארגון כוחן לקראת המתקפה המכרעת. וישנו אותו טור שריון, הנע מן התעלה דרומה, אם לעבר אבו רודס, אם דרך ואדי סודאר לעבר המיתלה, ורק חיל האוויר יוכל לבולמו.¹⁶²

ה“פנטומים” המובטחים – אינם מגיעים; מחר תצומצם פעילות חיל האוויר    🔗

למרות ההבטחות, טרם אישרו האמריקנים את משלוח מטוסי ה“פנטום” במקום אלה שאבדו. דיין תומך הן בהפצצות על מטרות במקומות שונים בסוריה והן בלכידת הטור המצרי.

ואכן, מחליטים, כי מחר יצמצם חיל האוויר את פעילותו בעיקר למטרות אלו. בשלב זה רוצה הרמטכ"ל לצמצם במידת האפשר את הפעילות הקרבית היבשתית בסיני, וכתוצאה מזה תוגבל ביותר גם הפעילות האווירית. הגבלה זו כוללת הפסקת ההפצצות על גשרי התעלה. הוא אינו מסתיר את אכזבתו: הרסו להם שבעה גשרים – והכול שמחו – ולמחרת פעלו כולם מחדש. הרסו להם כל גשר פעמיים, ובשעה זו מתוחים על התעלה אחד־עשר גשרים. מטילים פצצה של טונה, ונהרס אחד מפרקיו של גשר. כעבור שעה מביאים פרק חדש – והגשר שב ועומד.

בינתיים מגיע בר־לב, במדיו ובדרגתו הצבאית, לקראת יציאתו לדרום. דדו חוזר באוזני דיין על ההברקה של עזר: “מה שמעניין במלחמה זו הוא, שבני מפקד על מוטי, גורודיש על אריק ואני על חיים…”

זה מעניין לגורודיש לפקד על אריק – מגיב דיין – כל השאר – יסתדר…¹⁶³

כל השאר – זו המלחמה. גונן מוסר – אומר דדו לבר־לב – כי נגרמו היום למצרים אבדות מרובות, הם נהדפו סמוך אל הסוללה שבשפת התעלה והם צמודים אליה. אין לדבר כלל על ראשי גשר. כיוון שכך, מציע גונן לשקול מחדש את התוכנית – לוותר על הצליחה ולכבוש את הגדה המזרחית.

דדו עצמו מפקפק באפשרות זו, אלא שאת ההחלטה הוא משאיר לבר־לב. אבל אם יקבל את ההנחה הבסיסית שלו עצמו, שאין להוסיף ולאבד טנקים בלי להשיג דבר, כדאי להחזיק בינתיים קו הגנה, להימנע משחיקה – “אני אחסוך חיל אוויר לקרב שלך ואתה תחסוך את האוגדות לקרב ההכרעה.”

האלוף מרון (“מנדי”) עם מפקדת אותה אוגדה – שהוחלט על הקמתה אבל המלחמה הקדימה את הביצוע – מכין קו עצירה במְצרי ההרים. למקרה הגרוע ביותר. “קו מצדה,” אומר דדו.

שעה 22:30    🔗

עכשיו מודיע הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הדרום על ההחלטה לשגר אליו את רב־אלוף בר־לב, ואף שדדו עושה זאת בזהירות ובטקט מרבי, מתפתח מיד משבר.

בשעה 22:30 הוא משוחח עם גורודיש טלפונית: “שמוליק, יש לי הודעה לא נעימה בשבילך. חיים בר־לב יורד אליך – ומעליך. הוא יבדוק גם את כל העניינים עם אריק היום – הוא ישוחח איתך והוא יחליט. גם ישמע, לפי רצונך, אם אתה רוצה להישאר איתו, או בעצם אגדיר אחרת: אם הוא רוצה שאתה תיקח את 143 ואריק ילך הביתה – או שאתה תישאר סגנו ואריק יישאר. – – – תראה, אילו זה היה אלוף, לא הייתי עושה את זה, אבל זה רב־אלוף, רמטכ”ל, ואתם יחד – זה יהיה מצוין. – – – אני ממליץ שתישאר – – – שמוליק, אני חושב שיש שם בעיות עם מפקדי האוגדות – – – תדע לך שאין פה הבעת אי־אמון, לפי דעתי, עד עכשיו זה היה טוב, וזה עוד יהיה טוב – – – תחשוב על זה, ואתה צריך להישאר שם. חיים ישמע את אריק וישמע אותך, ויכול להיות שהוא יחליט להוציא את אריק ולתת לך את האוגדה – – – את זה אתה תרצה? – – – טוב, בסדר – – – "¹⁶⁴

האלוף טל עודנו בפיקוד הדרום, ודדו מבקש לשכנע את גונן, שאין כל פחיתות כבוד בזה שהרמטכ"ל הקודם יימצא על ידו, וכי אם יקום וייסע הביתה, יעשה את טעות חייו. הוא מבקש את טל לא לצאת את הפיקוד עד אשר יגיע בר־לב.

טל מעלה הצעה, שהוא עצמו יישאר בפיקוד הדרום, שכן היחסים בינו לבין גונן מתוקנים, אבל דדו אומר שאינו יכול לוותר עליו כסגן רמטכ“ל וכראש אג”ם, במוצב הפיקוד העליון. הוא שב ומבקש לומר לגונן, כי “אני חושב שהוא מפקד אל”ף־אל“ף ועוד פעם אל”ף…" כן, הוא מודע היטב לתלונות נגד גונן וסגנונו, “פה מישהו מעביר פתק ושם מישהו מעביר פתק,” אבל הוא מוסיף להחזיק בדעתו, שגונן מפקד מעולה – אלא שהמלחמה פרצה סמוך מדי לכניסתו לתפקיד.

עכשיו נכנסת ללבו של דדו חרדה כפולה, שגונן יתפטר, דבר החלפת הפיקוד יסעיר עוד יותר את הציבור המבוהל, וגרוע מכול – בשיחה עם בר־לב, מביע דדו חרדה מפני מה שעלול גונן לעשות לעצמו. כך אמר לדדו: “אני גמרתי עם המלחמה, אם לא יותר מזה.” והרמז נורא – שישלח יד בנפשו. כל אלה יחד חוברים למאמץ הגדול שהשקיע דדו בשכנוע גונן להישאר פורמלית על כנו, הוא לא יחליף את אריק שרון כמפקד 143, ויפעל בצלו של מפקד החזית האחד והיחיד, חיים בר־לב. סיפור עצוב.¹⁶⁵

הפתרון, שתחילה נדמה היה שהכול מברכים עליו, עדיין אינו פתרון: שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, חיווה דעתו באוזני ראש הממשלה, שאין אדם יכול לשמש שר בממשלה וקצין בצבא בעת ובעונה אחת – קבלת המינוי בחזית מחייבת את התפטרותו של בר־לב מן הממשלה. בר־לב מוכן לכך, אבל כיוון שתצטרך להתפרסם הודעה פומבית על ההתפטרות, יהיה צורך גם להגדיר את תפקידו הצבאי. מן ההצעה שגונן יישאר בתפקידו הנוכחי, ואילו מעמדו שלו בהיררכיה הפיקודית לא יוגדר בבהירות – אין בר לב מתלהב. הרמטכ"ל חש, שלפניו דילמה כפולה – אישית וציבורית גם יחד. אישית, קשה לו לעשות מעשה, שיטיל צל כבד על האלוף: “יגידו: אלה מתו היום, כי הוא עשה שגיאה.” ציבורית – הוא חושש שעצם השינוי בתוך המלחמה פירושו “שאני גורם בזה נזק כבד לעם ישראל.”

השעה מתאחרת ועדיין אין נוסחה מסוכמת. הפתרון האפשרי – בר־לב יפעל בדרום במעמד של סגן רמטכ"ל, אבל גונן אומר: “תודה רבה! ואני – קצין מנהלה!” בר־לב מוכן להקל עליו, לא להתמנות לאלוף הפיקוד, אבל שסמכויותיו תהיינה ברורות. ובינתיים – עוד יממה.¹⁶⁶

 

יום רביעי ־ 10 באוקטובר ¹⁶⁷    🔗

בסיפור־המאורעות מותחים אנחנו קו דמיוני בזמן ואומרים: עד כאן השלב הראשון במלחמה – שלב הבלימה. מכאן – שלב התקפת־הנגד. המציאות לא התארגנה בצורה מסודרת כל־כך, כפי שכבר ראינו למעלה, אך בלילה זה, כשיוצא ה־9 ונכנס ה־10 באוקטובר, זו התמונה המצטיירת בשתי חזיתות המלחמה: אותה תנופה – שהשיגו צבאות מצרים וסוריה מכוח ההפתעה ומעצם העובדה שמולם לא עמד צבא ערוך ומגויס – נבלמה. בחזית הדרום כבר נוהלו כמה התקפות־נגד – תחילה כמין תגובות־רפלקס, ולאחר מכן כמאמצים מתוכננים – אך אף שמטרתן לא הושגה, ובראשי הגשר מוסיפים הכוחות המצריים להתבסס, לא יצליחו עוד להתקדם מזרחה. בצפון יש כבר עכשיו הישג גדול יותר – ולא זו בלבד, שהכוחות הסוריים נהדפו חזרה אל מעבר לקו הסגול, תוך אבדות כבדות, אלא בשעה זו אין מגינה עליהם חומת הטילים הנגד־מטוסיים.

כלומר, מעתה עומדות לשיקול ולהחלטה שאלות, המבטאות את המעבר אל השלב הבא: האם יש להסתפק במה שכבר הושג, ולהשלים עם הפסקת האש הצפויה במצב הקיים, כאשר המצרים מחזיקים בגדה המזרחית של התעלה, צבאם כמעט שלם, הסורים מחזיקים במוצב החרמון, ואף הם טרם “נשברו”? האם יש לעבור מיד להתקפה רבתי, במגמה להגיע להכרעה צבאית ברורה? ואם כן, באיזו חזית תתנהל מתקפה זו ראשונה, ומה תהיינה מטרותיה?

זה יהיה העניין העיקרי – בצד אלף ואחד דברים קטנים וגדולים – שיתרכז בו הרמטכ"ל ביום הנכנס עכשיו, קצת אחר חצות הלילה.

שעה 00:50    🔗

לאחר זמן יספרו עוזריו הקרובים של דדו, כי בימי המלחמה השתדל שלא לשמוע – והם השתדלו שלא ישמע – שמות של הנופלים בקרב, אשר רבים מהם עמיתים, חברים, פקודים, וקשה מכול – בנים. בעיקשות לא נכנעת מוסיף הוא להיות “נעול” על המשימה שלפניו – ניהול המלחמה. מהו ניהול המלחמה? קודם כול קבלת הכרעות ברמה מטכ“לית או לאומית על מהלכים צבאיים חשובים, שחלקו בהן – כפי שראינו – היה רב, אולי גורלי: ההחלטה שלא להיסוג לקו המְצרים, כי אם להיאחז עד קצה גבול היכולת הרבה יותר מערבה, בציר החת”ם ובציר הרוחב; ההחלטה לרכז את כל פעילות חיל האוויר ביום ראשון בבלימת הסורים ברמת הגולן; ההחלטה להעביר את אוגדת מוסה פלד לחזית הצפון; ההחלטה לצאת להתקפת־נגד אוגדתית בחזית התעלה, ביום שני; לאחר הכישלון באותו יום – החלטה להמשיך ולהיאחז בציר החת"ם או סמוך לו, במגמה לעבור בתוך ימים אחדים – לאחר צליחתן הצפויה של שתי הדיביזיות המשוריינות – להתקפת־נגד ולצליחה אל הגדה המערבית.

קבלת החלטות אינה כל הסיפור. תפקידו הרצוף של הרמטכ“ל – כפי שביטא זאת אחד האלופים במילואים, בשיחה לצורך ספר זה – הוא לפקד על הצבא: “אין הרמטכ”ל יכול להתנתק מכל הזירות ולהתלוות לקרב אחד, כי לא יהיה מי שיפקד על הצבא. אם הוחלט, למשל, על בלימה בצפון – מתואמת בלימה זו בהקצאת כוחות, בקביעת עדיפויות, בתיאום עם אלוף הפיקוד, באישור תוכניות לחיל האוויר. אלוף הפיקוד יכול, וצריך, להשפיע באישיותו על נקודת הכובד במערכה המתנהלת בחזית שלו. נקודת הכובד של הרמטכ”ל היא ארצית. זאת עושה הוא בהקצאת כוחות, לוגיסטיקה, תיאום חיל האוויר, יצירת תמונת מודיעין מהימנה."

אלא שכל זה מתרחש ברצף לא נפסק כמעט של דיונים וסיכומים ברמות שונות, מן הפיקוד שמדובר בו, דרך המטה הכללי ועד ל“קבינט” ולממשלה כולה, שבידיהם לא רק ההחלטה על מהלכים מכריעים, אלא אף הוטל עליהם לא אחת להכריע בין שתי דעות שהונחו לפניהם – על ידי הרמטכ"ל מכאן ושר הביטחון (ואחרים) מכאן. מהלך ממושך ומתיש כזה צפוי ביממה הנכנסת עתה.

אבל ישנם גם הדברים האחרים. הנופלים בשלושת הימים הראשונים למלחמה, דרך משל.

לעכב את ההודעות למשפחות    🔗

ראש אכ“א, האלוף הרצל שפיר, מעלה – בדיון ראשי האגפים המתקיים אצל הרמטכ”ל בשעה זו – את הכאובה בשאלות: איך ומתי נודיע למשפחות על נפילת יקיריהן?

מן המספרים המתרכזים באכ"א – ויש יסוד להשערה, שהמספרים האמיתיים גדולים יותר – הולך ומתגלה מחיר הדמים. עד צהרי יום שלישי, ה־9 באוקטובר, הגיע מספר ההרוגים בשתי החזיתות ל־310 ועוד 100 הוכרזו כנעדרים. מספר הפצועים – 1,150.

השעה היא אחת אחר חצות. האלוף שפיר מזכיר, שהיום – יום רביעי – הוא ערב סוכות. החג ייכנס הערב, ולאחר החג – ערב שבת ושבת. לדעתו, אין להודיע למשפחות על נפילת יקיריהן לפני יום ראשון, ומן הראוי לשקול אם גם אז יש להיחפז ולהודיע למשפחות.

דעתו של דדו חדה וברורה: אילו היה הדבר אפשרי, היה מעדיף להשהות את ההודעות למשפחות עד תום הלחימה. מכל מקום, לפני יום ראשון ודאי שאין להודיע דבר למשפחות – וגם אז, רק לאחר שישובו ויבקשו את אישורו.

הוא אוטם עצמו, מסרב לשמוע – מרוכז כולו במלחמה, שעודנה רחוקה מסיום. הלחימה הקשה בשתי החזיתות והאבדות מחייבות כבר עכשיו לקלוט מגויסים חדשים. אלפי ישראלים השוהים בחוץ לארץ מבקשים לשוב ולהצטרף ליחידותיהם. ההוראה היא להעדיף יוצאי גייסות השריון, וכבר מטיסים אותם מכל המקומות שהם נמצאים שם. מיד בהגיעם לישראל מתייצבים הם לשירות, וטנקיסטים מופנים ישר מנמל התעופה לחזיתות המלחמה, נהפכים לצוותי טנקים. בזה – בצוותים שיחליפו את הנפגעים, או יאיישו טנקים נוספים – מתרכז עכשיו המאמץ העיקרי. בגיוסם של אנשי מילואים השוהים בחוץ לארץ ונמנים עם חילות אחרים – אין דחיפות דומה. להבדיל מדברים שנאמרו בבוקר ה־9 על גיוס תלמידי תיכון בארץ ונוער יהודי בעולם, אין האלוף הרצל שפיר רואה מחסור חמור בכוח אדם, ועל הצרכים – כפי שהם נראים בשעה זו – יענה הגיוס הרגיל של בני השמונה־עשרה. מתנדבים מחוץ לארץ אינם דרושים בשלב זה, ואדרבה – “זה רק צרות!” מעיר מישהו.

אין מחסור בפגזי טנקים    🔗

גם הדיבורים המתחילים להישמע על מצב “קטסטרופלי” בכל הנוגע לפגזים לתותחי הטנקים – סבור ראש אג"א, האלוף נחמיה קין – מבטאים מחסור מדומה בלבד, והם נובעים מהיעדר דיווחים מן היחידות. תחמושת מרובה “תקועה” – בלי צל של ספק – אי שם בין המחסנים לבין היחידות הלוחמות. אשר לתחמושת מסוגים רבים אחרים – התעשייה הצבאית עובדת בקצב מלא ומספקת אלפי פגזים ליום. להערכתו של האלוף קין, קיים מחסור אך ורק בפגזים לתותחים הכבדים ובפריטים בודדים. אין מחסור בדלק – אף לא לשימוש האזרחי הרגיל. מחר יוחל בחלוקת חבילות אישיות לחיילים – גופיות, גרביים, תחתונים, בגדי עבודה, אולי מעילי רוח, שינֶלים – “מה שיש לנו”.

בסיכומו של דיון זה מורה הרמטכ“ל – בעניין המתנדבים מחו”ל – לקבל יפה כל מי שיתייצב באחת מנציגויות ישראל, לרשום את שמו, לומר לו “תודה” ולהסביר לו, כי רק “במצב חירום נוראי” – תידרש עזרתו.¹⁶⁸

שעה 01:30    🔗

בקד“ם המוקדש למבצעים מיוחדים – פעולות נועזות בלבה של מצרים – מציג תא”ל עמנואל (“מאנו”) שקד, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תכנונים שונים.

הקשרים בינו לבין דדו החלו בפיקוד הצפון, מן הימים שלפני מלחמת ששת הימים ועד לימי מלחמת ההתשה בעמקי הירדן ובית־שאן, כאשר נפצע מאנו קשה בפעולה. מאוחר יותר, משהחלים, שב ומצא עצמו במחיצתו של דדו, הפעם כראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי. כאשר נתמנה דדו לרמטכ“ל, בחר במאנו כקחצ”ר.

כעמיתיו הצנחנים, חובשי הכומתות האדומות, צפה גם הוא בדאגה ובחשד על המטכ"ל “השחור”: “ודאי, הטנק וקרב התנועה הם הגורם הדומיננטי, שיכריע את המלחמה,” יטען שקד, "אלא שכל השאר גוּמד, ולא הושם דגש על הגישה העוקפת, על הורדת עוצבות בעורף.¹⁶⁹

מן הדין להעיר כאן, שכנגד טענות אלה נשמעת ביקורת חדה לא פחות על כך, שלפני המלחמה לא השמיע שקד באותו תוקף את תביעותיו לצייד בדחיפות את החי“ר בכל אותם אמצעים שחסרונם פגע קשה ביכולת להוציא אל הפועל כל אותם “תכנונים”. במהלך המלחמה הייתה ביקורת – צריך להוסיף עוד – גם מצדו של דדו על הקחצ”ר. כאשר המלחמה כבדה, מתייתמים הכישלונות.

מכל מקום, בשעה זו – 01:30 – הוא מציע בין השאר פשיטות לעומק מצריים ותפיסת ג’בל עתקה. שני מבצעים מאשר הרמטכ"ל, אבל העלייה לג’בל עתקה טעונה אישור של שר הביטחון. אשר לחזית הסורית, מוצעת פשיטה בעומק. כיוון שדדו החליט בלבו כבר עכשיו – עוד בטרם החלו אותם דיונים יגעים – כי מחר, ה־11, תיפתח התקפה גדולה אל מעבר לקו הסגול, מבקש הוא לשלב בה פשיטות שונות, וכן לתכנן את כיבושו מחדש של החרמון על ידי הצנחנים.

מספר פעולות מוצעות – אין דדו מאשר. ההצעה לכבוש את ג’בל עתקה בכוח של גדוד צנחנים – שהועלתה שוב ושוב – לא תבוצע אלא בסוף המלחמה. בוצעה פשיטה קטנה: בהליקופטרים הונחתו שני תותחים, שירו לעבר הכביש, פגעו במחסן תחמושת, ברכב, "עשו קצת מהומות והתפנו. זה לא שינה את פני המערכה.¹⁷⁰

שעה 02:15    🔗

בתום הדיון עם הקחצ“ר, מטלפן דדו – זו הפעם הראשונה מאז שבת – אל ביתו, לומר שלום לרעייתו ולילדיו. תלמה מעירה את גידי, הבן הגדול, הלומד בכיתה י”א, ודדו מספר לו בקצרה על מצב המלחמה. לאחר אותו לילה – כאשר הונח לו מעט – היה דדו מתקשר בשעות אלה, לרוב בין שתיים לשלוש לפנות בוקר, תלמה הייתה מעירה את גידי – והאב היה סוקר בקצרה את מצב המלחמה ואת הישגי צה“ל באותו יום. בחדרו נתלו מפות צבאיות, מצופות ביריעות פלסטיות שקופות, ומעליהן היה גידי מסמן, ב”צ’יינוגראף“, את מצב המלחמה בשתי החזיתות, בהתאם להנחיותיו האישיות של הרמטכ”ל. חשוב היה מאוד לדדו, שבנו יֵדע ויבין איך שב ומתהפך לטובה גלגל המלחמה. האם חש במשב הרוחות הרעות?¹⁷¹

שעה 03:30    🔗

הדיון הממושך והעדין על הצבתו של רב־אלוף בר־לב בראש חזית הדרום – בלי שייגרם נזק מורלי כבד – עתיד להתמשך לתוך הבוקר. אך כבר בשעה זו מוסר ראש לשכתו של הרמטכ“ל, סא”ל שלֵו, לגונן: בכל פתרון שלא יימצא – אתה נשאר אלוף הפיקוד. בבוקר יקיים הרמטכ“ל שיחה מסכמת כאן, ב”בור", בהשתתפות שר הביטחון ובר־לב.¹⁷²

שעה 07:00    🔗

האלוף טל חזר מחזית הדרום, ודדו מבקש לשמוע מפיו איך קיבל גונן את ההחלטה להציב בראש החזית את בר־לב.

מספר טל: לגונן אמר, כי הוא נהנה מאמונו המלא של הרמטכ“ל, אבל זו החזית העיקרית. בעמים אחרים היו לוקחים בשעה כזאת גיבורים לאומיים ומצביאים מנוסים. בפיקוד העליון, סיפר לגונן, היו שני משברים ביחס ליכולת עמידתנו בדרום, והוצע אז שהרמטכ”ל עצמו יֵרד לסיני כדי לקבל החלטה, ואיש לא יראה בזה גילוי של אי־אמון. טל מצטרף לדעה, שבנסיבות הקיימות מוצדק בהחלט מינויו של בר־לב, ושניהם תמימי דעים, שבשום אופן אין להניח לגונן להסתלק מן הפיקוד. “זה באמצע הקרב, מה יגיד עם ישראל?” – וטל מעתיר דברי הערכה מקצועיים על גונן, העולה בעיניו על כמה מבכירי מפקדי השריון.

בצד כל זה – כך נדמה – יש בלבו של טליק על דדו: אתמול, בצאתו לפיקוד הדרום, לא גילה לו הרמטכ“ל שהוא מתכוון להציע לבר־לב את האחריות העליונה על החזית, אף ש”כבר התבשל אצלי בראש שצריך לעשות משהו." ושמא נפגע על שלא קיבל הרמטכ"ל את הצעתו, שהוא יהיה האיש “בצדו” של אלוף הפיקוד?¹⁷³

אם כך ואם כך, ברור שגונן עצמו טרם השלים. דדו משוחח איתו טלפונית, להודיעו כי בר־לב כבר נמצא בדרכו לדרום. ההודעה לציבור תהיה, כי רב־אלוף בר־לב גויס ויקבל תפקידים מיוחדים לעזרת הרמטכ"ל. אחד התפקידים האלה – שעכשיו ירד לחזית הדרום. בעוד שמונה ימים ישוב ויעלה צפונה. גם אצל חקה ישב כל זמן הקרב.

גונן מוסיף לאיים בהתפטרות, ודדו – באורך רוח לא־נלאה – מנסה עליו את כל קסמיו, ובלבד שיימנע משבר פומבי: בעצם, לא משתנה דבר. אתה נשאר אלוף הפיקוד. תאר לעצמך, שאני מצליח להתפנות, בא אליך, יושב אצלך למטה – ואנחנו עובדים יחד. הן מדובר ברמטכ"ל הקודם. תעבוד איתו ברוח טובה.

עם זאת, מבהיר לו דדו את המצב ההיררכי שייווצר: אבל הוא המפקד – וכך תעבוד איתו. הוא אף מרמז על הלחצים המופעלים עליו מלמעלה, לחצים שהיו עלולים “להביא אותי לפתרונות יותר גרועים – בשבילך.”

בסופו של דבר, מסתיימת שיחה זו ברוח טובה ובהסכמה. דדו מבקש לקשרו מיד עם בר־לב, כדי להגיע להבנה שלמה. לחדרו נכנס באותה שעה מזכירהּ הצבאי של ראש הממשלה, תא“ל ליאור, ודדו מעיר: “חיים הוא יותר ג’נטלמן מכל אחד מאיתנו. יש פה איזו אי־נוחות לחיים, שהוא ישמש עוזר לרמטכ”ל…”

פרשה זו מגיעה, לפי שעה, לסיומה.

אחרי צאתו, שב ומתקשר מזכירהּ הצבאי של ראש הממשלה, תא“ל ישראל ליאור, ובפיו בשורה חשובה: “הלילה אישר הנשיא את כל הבקשות שלנו”. מעט אחר־כך מתקשר רא”ל צור, עוזר שר הביטחון, ולפי תגובתו המוקלטת של דדו יש לשער שצ’רה בישר אותה בשורה. דדו: "הלו, צ’רה, יוצא מן הכלל – לי אין בשורה, המצב של אתמול בערב.¹⁷⁴

שעה 07:30    🔗

הנושא העיקרי העומד היום להכרעה – המתקפה הגדולה בחזית הצפון מחר – אם לקיימה ואיך. בכל הנוגע לקושי בקבלת ההחלטה הנכונה מבין כמה אפשרויות – יהיה זה יום מתוח ביותר. עד עכשיו, חרף חומרת המצב הצבאי, שמר דדו על מידה גבוהה של יציבות – אך העייפות המצטברת מתחילה לתת את אותותיה גם בו, והלחצים המופעלים עליו ברציפות “מלמעלה, מלמטה ומהצדדים”, מקבלים עכשיו גם ביטויים מילוליים. כל פרשת פיקוד הדרום מתחה גם היא את עצביו. גוברת בתוכו תחושת בדידות – שאנשים שונים תיארו את הנסיבות שבהן נתהוותה – והולך וכבד העומס המוטל כולו על כתפיו, בלי שיוכל לחלקו עם עמיתיו הקרובים.

הרמטכ"ל משוחח עם אלוף פיקוד הצפון, לקראת ביקורו שם – בשעה מאוחרת יותר הבוקר. לאחר שהוא שומע את תוכניותיו של חופי, מציע דדו “למשש היום את החזית”, לחפש אחר נקודות תורפה. דדו מייחס חשיבות מרובה לקיום הלחץ על הסורים בכל דרך אפשרית. מצבם החמור של הסורים מדאיג את המצרים, ולהערכתו – אם תיאלץ התמוטטותה של סוריה גם את המצרים להקדים ולבקש הפסקת אש, אפשר מאוד שינסו להשיג תחילה מה שאפשר, ואולי ינסו עוד היום לפרוץ דרומה, כדי להשתלט על הנפט של אבו־רודס, וכן להגיע עד למְצרי המיתלה.

(לחצם של הסורים על המצרים לסייע להם היה כנראה גורם מכריע בהחלטת מצרים להעביר את שתי הדיביזיות המשוריינות אל הגדה המזרחית, ובכך נתמלאה, אם גם באיחור, ציפייה זו של דדו.)

שדה התעופה הבינלאומי של דמשק שימש למטוסי “סוחוי 20” ומטוסים צבאיים אחרים, שהמריאו ממנו לפעילות התקפית. לפיכך מבקש הרמטכ"ל את אישורו של שר הביטחון להפצצת השדה – ומקבלו.

לפני שיוצא רב־אלוף בר־לב לסיני, נפגשים איתו הרמטכ"ל וסגנו. טל מעריך, שהייתה הגזמה מרובה בהערכת מספר הטנקים שנפגעו אתמול באוגדת שרון – לא 50 אלא 23 – וגם רבים מתוך טנקים אלה יחזרו מהר לכשירות מבצעית. המצרים, כנגד זה, איבדו אתמול – לפי הערכה – 100 טנקים. ראשי הגשר המצריים, אומר טל, חלשים מאוד, דחוקים בשפת קו המים. גונן אומר, שאינם מגיבים בעוצמה ראויה על הניסיונות ההתקפיים שלנו.

הסיכום שמגיעים אליו הרמטכ“ל והמפקד החדש (בפועל, אם גם לא בתואר) של חזית הדרום: יש לבדוק היטב את מצב הדברים לאשורו. את התוכנית שלו יקבע בר־לב לאחר שיתברר לו איזו משתי האלטרנטיבות אכן מתבצעת על ידי המצרים: הדיביזיות המשוריינות חוצות את התעלה; המצרים מסתפקים ברצועה הצרה שנאחזו בה היום. אשר לתוכנית המצומצמת בצפון התעלה: היום ינסה שנית כוח להבקיע ל”בודפשט" ולבדוק אם ניתן להמשיך הלאה משם.

לקראת המתקפה בצפון    🔗

הבוקר יפרסם דובר צה“ל הודעה על מינויים של אלופים במילואים שנקראו חזרה לשירות פעיל: אלוף גביש – מפקד מרחב שלמה; האלופים זאבי ויריב – עוזרי הרמטכ”ל; אלוף הוד – לתפקידים מיוחדים בחיל האוויר; אלוף עמוס חורב – עוזר סגן הרמטכ"ל.

העייפות והמתיחות מקבלות עכשיו ביטוי בעניין המינויים. האלוף טל קובל על כך באוזני דדו: מינוי עוזרים בכפיפות ישירה לרמטכ“ל – ובייחוד אלו של זאבי ויריב – יש בו משום פיחות במעמדו כסגן רמטכ”ל וראש אג“ם. הוא גם סבור שמשתבש הסדר הטוב, ואין הקפדה שכל פקודה תעבור דרך אגף המטה הכללי. חרף מתיחות פתאום זו, קיים בין דדו לבין טליק קשר חברי קרוב זה יותר מעשרים ושלוש שנים, מאז “קורס המג”דים”, ודדו מנסה לפטור את העניין ברוח טובה:

“טליק, אתה טועה. חוץ מזה – תיגמר המלחמה הזאת, ינַתחו אותה, ינַסרו אותה על השולחן הכירורגי. יראו שהרמטכ”ל וסגן הרמטכ“ל עשו את המלחמה מתואם יפה מאוד. אין לזה שום חשיבות, תאמין לי.”

טל: “אזי אני מבקש אותך להקפיד על דבר אחד שלא אמרתי לך: שתעבוד דרכי.”

דדו: "אני אשתדל.¹⁷⁵

מה שחשוב לו ברגע זה – להגיע לצפון, לעשות שם שעות אחדות, לתכנן את הקרב של מחר.

בשעה 09:00 נפגש דדו עם דיין, לפני קביעת התוכנית עם אלוף פיקוד הצפון. אמש נורו מן הפתחלנד 30 טילי קטיושה, והרמטכ"ל היה רוצה לשגר כוח ניכר לפתחלנד. לאחר שיקול, דוחה שר הביטחון את התוכנית. הלילה אישר הנשיא ניקסון את כל בקשותיה של ישראל – וההרגשה היא, שהנה מופעלת סוף סוף הרכבת האווירית.

יחד עם זאת, בשעה זו תומך שר הביטחון במהלך התקפי, גדול ומהיר, נגד הסורים. אם נכה מהר וחזק – נקבל גם את מה שדרוש לנו.¹⁷⁶

בשעה 10:00 עתידה להתכנס ישיבת ממשלה. דדו עולה לצפון ולא יבוא לישיבה. ובכלל, הוא מוסיף, “אני מרצה יותר מדי – – – נשבר לי!” זו גם הרגשתו של דיין. אמש היה בחזית הצפון, ועכשיו הוא יורד לדרום, מתכוון לבקר את מפקד מרחב שלמה, האלוף גביש.

שעה 10:00    🔗

לפני צאתו, מקיים דדו דיון קצר עם ראש אג"א, האלוף קין. הידיעות הטובות מוושינגטון הן המעודדות ביותר ברגע זה ומועילות להתגבר על העייפות ועל המתיחות. הוא מבקש לשמוע מה עומד להגיע ברכבת האווירית ולפי איזה סדר עדיפות.

“אתה ראש אג”א הכי מאושר שהיה אי פעם בצה“ל, יש לך משאבים בלתי מוגבלים – – – עם תובלה של ‘גלקסי’, איפה היה דבר כזה?!” אומר לו דדו. “נחמיה, אתה פשוט בר מזל. אחר כך יגידו: נחמיה קין היה ראש אג”א טוב. הכול הגיע!"

בקומו לצאת את החדר, מבקש גנדי להצטרף אליו: “שישים שעות לא יצאתי מפה, לא ראיתי שמש.”

דדו, שביקש מסוק “בל” כדי לנצל את הטיסה לשינה, אומר: “אני עשיתי שגיאה, ואני מזהיר אתכם לא לחזור עליה: לא חלצתי נעליים ולא התקלחתי מאז התחלת המלחמה. לי זה מפריע לחשוב.”¹⁷⁷

שוב הוא מתעכב: בדיביזיה הסורית שבאזור פריד פרץ כנראה מרד.¹⁷⁸ בעקבות ידיעה זו פתח אלוף הפיקוד במתקפה, והכוח כבר הגיע אל הקו הסגול – וחוצה אותו. הרי זה כאילו אותה התקפה – שביקשו לפתוח בה מחר – מתנהלת כבר עכשיו. חרף ההתלהבות האוחזת את הכול, מציע דדו לאהרל’ה יריב לא לתת לכך בינתיים כל פרסום. הנכווה ברותחין נושף על צוננין: “אתה תגיד שפתחנו בהתקפה – ואז כולם יחכו שמחר נהיה בדמשק.”

את טל, שייצג אותו בישיבת הממשלה, מבקש דדו: לא לעורר בשרים ציפיות מוגזמות לגבי ההתקפה שנפתחה הבוקר. וכן, בשום אופן – לא לנקוב במספרי האבדות שהיו לנו עד כה.

תוך כדי יציאה בא מולו מאיר עמית, ששב הבוקר מחוץ לארץ והתייצב, מבקש תפקיד מועיל:

“נחפש לך,” אומר דדו. “נקווה שנמצא.”

שעה 11:25    🔗

דדו הגיע לחפ"ק של פיקוד הצפון. ראש המטה, תת־אלוף יקותיאל (קותי) אדם, מצייר את תמונת המצב. כל הרמה – להוציא את החרמון – בידינו. מסתמנת ראשיתה של מנוסה רבתי.

בשיחות עם מפקדי האוגדות ועם אנשים שומע דדו, לראשונה, רשמים בלתי אמצעיים על מה שאירע כאן בשלב הראשון של הלחימה. “היו כאן רגעים, שעוד לא עברתי כמותם בחיים,” אומר יקותיאל (קותי) אדם. “אתה מרגיש, שזה פורץ כמו זרם של מסוממים, מטורפים – שאינם נעצרים. יורד לך לקיבה, מתייבש לך בגרון ובראש. בקשר שמעו סורי אחד קורא: ‘אני עוזב אותם והולך לבדי לטבריה!’…”

חיל האוויר הפיל היום 6 מטוסים סוריים והוא תוקף את צירי התנועה שלהם – אבל היום הופיעו מחדש טילי הקרקע־אוויר, מוסר לו האלוף חופי. אומנם, אפשר היה לנוע – אבל ציר אחד ממוקש ויש להיזהר.

ועוד: הרכבת האווירית שהחלו להפעיל הסובייטים תנחת היום אחר הצהריים, וכדי שלא יוכלו לנחות – צריך לתקוף מסלולים, ובו־בזמן להיזהר שלא ייפגעו המטוסים עצמם. דדו תומך בתוכנית זו, אך לזה עליו לקבל אישור משר הביטחון, או מראש הממשלה.

שעה 12:55    🔗

בניגוד לרושם שנוצר מוקדם יותר – טרם נפתחה ההתקפה אל מעבר לקו הסגול, חוץ מיוסי בן־חנן, שבשעת החצייה עלה על מוקשים – ונעצר. אין תמונה בהירה כל צורכה על המתרחש בקו – ודדו מפקפק אם אכן התמוטט כבר המערך הסורי.

חופי עצמו סבור, שטרם חלה התמוטטות. יתרה מזו: עוד מעט תסתיים היממה הרביעית שכוחותינו נלחמים בלי מנוחה, והם עייפים מאוד. יאנוש אומר, כי העיניים נעצמות וכל מי שנעצר – נרדם מיד. מוסה פלד תומך ביציאה מיידית למתקפה לאורך אחד הצירים. דן לנר, כנגד זה, אומר גם הוא שהאנשים עייפים מאוד.

נוכח כל זה מתעוררת השאלה: האם להמשיך ולקיים את הלחץ על הסורים ולא להרפות – או להניח לכוחות מעט זמן להתארגנות, לשינה ולתכנון מדוקדק של התקפת מחר.

בשעה 13:25 מוסר האלוף חופי משמו של מפקד האוגדה – רפאל איתן – כי היום לא יוכל להבקיע בגזרתו את הקו עם החטיבה של יאנוש, ולפיכך ניתן אישור ליציאת החטיבה לאחור לשם התארגנות למתקפה מחר.

לאחר מכן ניתנת לרמטכ"ל סקירה מלאה של התפתחות המערכה ברמת הגולן, ובעקבותיה בוחנים הוא וחופי את שיטת הקרב מחר ואת מגמתו.

שאלה עיקרית היא: האם לפרוץ בציר קונייטרה־דמשק, שהוא הדרך היותר קצרה, או להעדיף ציר דרומי וארוך יותר, הנראה קל יותר לפריצה. ואולם כל טעמה של פריצה אל מעבר לקו הסגול הוא יצירת איום על דמשק – וספק אם הליכה בציר הדרומי תאפשר את מימושה של מגמה זו.

שאלה נוספת – ציר אחד, גם לדעת דדו, לא יביא לבדו להתמוטטות החזית כולה, ולכן יש אולי להבקיע גם בכודנה, בציר שני. אלא שהכוח שבידינו היום – אומר חופי – מספיק בקושי להבקעה בציר אחד. המפקדים, הוא אומר, הם לא חבר’ה שצריך לדחוף אותם – הם לוחצים. מחר כבר יעמדו לרשות הפיקוד עוצבות שריון גדולות יותר, אבל היום – שלוש האוגדות אינן אלא אוגדות על פי שְׁמן בלבד.

שעה 14:25    🔗

סגן הרמטכ"ל מתקשר ומוסר על לחץ רציני שנתהווה בחזית הדרום. אוגדת ברן נלחמת קשה, וחיל האוויר נתבקש לסייע בדחיפות. טל צופה שתיפתח מתקפה דומה גם בגזרה של אלברט, מצד כוחות הארמייה השלישית. מוקדם יותר הורה דדו להעלות לצפון עוצבת שריון מצומצמת, לחיזוק כוח ההלם מחר. נוכח התנגדותו של טל, משהה דדו החלטה זו.

כוונתו הייתה לצאת מחפ"ק הפיקוד לרמת הגולן, אבל עכשיו הוא מחליט לשוב מיד למוצב הפיקוד העליון: האם מעידות התקפות אלה בדרום על כך, שאותן דיביזיות משוריינות כבר החלו בצליחתן אל הגדה המזרחית?

בכל מקרה, אומר דדו לפני שהוא חוזר, יש לפתוח מחר במתקפה. על עוצמתה יצטרך להחליט אלוף הפיקוד מחר. ואשר לצירי התנועה של הכוחות הפורצים: אוגדת רפול תפרוץ בציר הצפוני, במורדות החרמון, שיבטיחו את אגפה הצפוני מפני הפתעות. אחריה בדירוג, תבקיע אוגדת דן לנר לאורך כביש קונייטרה דמשק, בגזרה צרה אחת, מרכזית, מול כוחות שלא לחמו.¹⁷⁹

שעה 15:50    🔗

הרכבת האווירית הרוסית תנחת בשעה הקרובה בשדה התעופה של חאלב. לפי שעה יודעים על 14 מטוסי “אנטונוב” הענקיים, נוסף ל־11 שכבר זוהו, וה“קבינט” אישר הפצצת המסלולים – מעדכן האלוף טל את הרמטכ“ל בשובו אל ה”בור". ההפצצה תהיה בעוד שעה קלה. המטוסים הרוסיים נושאים טילי קרקע אוויר, ומניעת נחיתתם תשהה את הצבת הטילים ותאפשר את המשך פעילותם של מטוסינו.

בחזית סיני – ממשיך טליק – נלכד כוח מצרי, כנראה חטיבה ממוכנת, שהייתה בדרכה לסואץ, והופצץ על ידי חיל האוויר, בהתאם לתוכניתו של האלוף גביש. מעריכים, שהושמדו להם 80 טנקים.

זרימה רבה של כוחות מצריים נמשכת בגזרת הארמייה השלישית, ואלה מאיימים על אוגדת אלברט. קרבות היו גם לאוגדת ברן, בגזרת הארמייה השנייה, בצפון, והם טוענים שהסבו למצרים אבדות מרובות.

ניסיון הימים האחרונים לימד את דדו לקבל בהסתייגות את הדיווחים האלה: “דפקנו מאה טנקים… מאתיים טנקים… שלוש מאות טנקים… אתמול היה קרב גדול! שלשום היה קרב גדול!”

בינתיים חזר שר הביטחון גם הוא מביקורו אצל מפקד מרש“ל, והוא נדבר עם הרמטכ”ל שייוועדו שניהם בעוד כשעה.

שעה 16:45    🔗

רב־אלוף בר־לב מוסר לדדו סיכום ראשון של רשמיו על פיקוד הדרום: הרושם העיקרי

– אלה הן הסתערויות החי"ר המצרי, החמוש בטילי נ.ט.. אלה הן התקפות מתאבדים. קוצרים בהם במקלעים, והם שבים ובאים, גלים גלים, גלים גלים, כמו הסינים.

דדו חוזר באוזני עמיתיו על מה שאמר בר־לב: במקום טנקים – אולי כדאי שיהיו לנו, פשוט, מרגמות 81 מ"מ.

ומן הצפון ידיעה מדאיגה: דיביזיית השריון העיראקית מתגלגלת לעבר הגבול הסורי. יש לעכב אותה ולפגוע בה במידת האפשר. “אין עכשיו דבר חשוב מזה,” אומר דדו ומבקש לקרוא לקחצ"ר, מאנו שקד.¹⁸⁰

תא"ל שקד נסער כולו – הנה האפשרות לפעול: “בחזית נלחמים – ואני ב’בור'. אבל ככה זה בחיים – לפעמים אתה רץ כמו פרד קדימה, ולפעמים אתה תקוע,” יתאר מאנו את רגשותיו באותם ימים. “אני לא יכול, אישית, עם המפקדה שלי בלבד, להילחם! – התסכול היותר גדול הוא שאני משוכנע, כי בכוחי ובכוח התכנונים שבידי, ועם קבוצות קטנות של לוחמים מעולים שהיו בידי – אולי לא הייתי משנה את פני המלחמה, אבל יכולתי לסייע…”

והנה שעה כזאת. הכוונה: להנחית כמה הליקופטרים עם לוחמים, בלב המדבר, בקרבת הכביש שעליו נעים כוחות הדיביזיה העיראקית.

זה מבטל כל פעולה אחרת, אומר דדו, וזה הלילה.

רק תגיד, מתלהב מאנו. אנחנו כבר עבדנו על זה. אני יוצא אישית לשם!

“רילאקס, רילאקס, צריך ראש צלול עכשיו!” – אומר דדו.

“יש, המפקד!”

“זה חשוב, כי זה מבצע שיש לו השפעה אסטרטגית!”

את מה שבוצע, למעשה, מתאר לאחר זמן שקד כמצומצם יותר מכפי שניתן היה לעשות:

“הגענו לשם, ללב המדבר, והכוח התקרב אל הכביש ושם מארב. הגיעה אורחה קטנה – כמה נושאי טנקים, כמה משאיות, כמה ג’יפים. כל האורחה נפגעה – והכוח התפנה וחזר בשלום הביתה. איזה אושר היה במטה הכללי! סוף סוף משהו הלך!…”¹⁸¹

שעה 18:00    🔗

מאז שב הרמטכ“ל מן הצפון, לפני יותר משעתיים, מתנהל דיון – לקראת החלטה שיקבל הדרג המדיני בשעה מאוחרת יותר – על השלב הבא של המלחמה. לשלביו השונים של דיון זה עוד נשוב. מן הראוי להקדים ולהאיר, בקצרה, את מה שמחוללות כנראה העייפות, המתיחות ואותה התנפצות אמיתות – ו”כריזמות" מנהיגותיות – שגרמה לה המלחמה בעצם פריצתה. ביטוי לאותן מתיחויות ניתן בשיחה צדדית לכאורה בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל בעניין המעוזים של קו בר־לב.

משה דיין מגיע – כפי שכבר הוזכר – מן הדרום, ובין השאר מביקור אצל האלוף גביש. שוב נשנה מה שחוזר וקורה מאז שפרצה המלחמה – ובניגוד דרמטי למעמדו עד יום הכיפורים, מעמד של סמכות בלתי מעורערת. “עצותיו המיניסטריאליות” פשוט אינן מתקבלות, ובדיוני הקבינט מתקבלת שוב ושוב ההכרעה בהתאם לקו שממליץ עליו הרמטכ“ל. כך מתאר קצין בכיר את הביקור במפקדת מרחב שלמה, שנוכחים בו גם קציני המטה של האלוף גביש: שר הביטחון מגיע וגוער באלוף על שהורה לפנות מאבו־רודס את הצנחנים, את צוותי חיל הים ואת סוללת טילי ה”הוק" הנגד־מטוסיים, הוא מצייר תמונה קודרת של זרימת השריון המצרי דרומה, לעבר ראס־סודאר. גביש, שאינו אדם יהיר, משיב:

“שיבואו הנה כל הדיביזיות האלה!”    🔗

“משה דיין! שיבואו הנה כל הדיביזיות האלה – זה לטובת עם ישראל. זה לטובת הלחץ על גורודיש. – – – ושנית, משה דיין, אין להם סיכוי ולכבוש את אבו־רודס, עם שדות הנפט! יש לי שבעים קילומטרים, לרשותי עומד כל חיל האוויר, הם אינם מוגנים כאן על ידי הטילים – אבן על אבן לא תישאר מהם.” ¹⁸²

אותו מפקד בכיר, המתאר את המעמד ההוא, ש“היכה בתדהמה את כל הנוכחים”, מוסיף ומספר כי שר הביטחון פנה אל האלוף פלד, מפקד חיל האוויר, שהיה גם הוא באותו מעמד, ושאל: “אז לא אכפת לך, ששייקה יזיז את הטילים שלך?” השיב פלד: “שיחליט שייקה מה שהוא רוצה. אני מקבל את זה…” ומוסיף אותו מפקד: “ושר הביטחון לא אמר עוד דבר – קם ונסע.” ואנחנו, היום, יודעים, שתוכניתו של גביש פעלה היטב, הכוח המצרי הוכה קשה וכל הניסיונות המצריים לנוע דרומה נכשלו כישלון חרוץ.

מכל מקום, אותה שיחה של שעה 18:00 מתנהלת בשוב דיין מן הדרום.

בשיחה עם דדו, מעלה דיין – לתדהמת הרמטכ“ל – את פרשת מעוזי התעלה ורמת הגולן. נשמע בדבריו רמז על ועדת חקירה, והוא מבקש הסבר בכתב, כדי שאפשר יהיה להביאו לממשלה ולהבהיר לה את השתלשלות העניינים במעוזי התעלה. אין הוא מסתיר את ביקורתו החריפה על כך, שבמוצאי יום הכיפורים, עם נסיגת הטנקים, לא פונו גם המעוזים. הרמטכ”ל מעיר, כי מונה קצין חוקר, אבל דיין חוזר ומבקש “נייר”, כדי שידע מה להשיב, אבל כבר עכשיו הוא מביע תמיהה: אם ניתנה התראה ערב יום הכיפורים, והרמטכ"ל הטיס לשם צוותי טנקים – מדוע לא פונו המעוזים ברגע שהוברר, כי הולכים לנתק מגע?¹⁸³

דדו מגיב בשתיקה, אך ניתן לשער, כי אותו יום החריפה מאוד אותה תחושה, שמעידים עליה רבים, של בדידות “מלמעלה, מלמטה, מהצדדים”. אולי אף עברה בו מחשבה, שיש מי שמכין עצמו, כבר בשעה זו – כשאת המלחמה עוד צריך לנהל ולנצח בה – לאותה שעה שלאחר המלחמה, כאשר “ינתחו אותה, ינסרו אותה על השולחן הכירורגי”, כפי שאמר הבוקר לטליק.

לתקוף בצפון ולבלום בדרום – או להפך?    🔗

נשוב אל הדיון עצמו, שהחל מוקדם יותר והשתתפו בו האלופים טל, זעירא, זאבי, יריב וכן ראש ה“מוסד”, צבי זמיר. האלטרנטיבות שביניהן יש להכריע, הן שתיים:

הראשונה, להמשיך בבלימה בחזית התעלה יום נוסף – ולרכז כל כוח אפשרי, ביבשה ובאוויר, בצפון, כדי להביא את המלחמה בסוריה לידי הכרעה;

השנייה, להתארגן בהגנה בקו הפסקת האש – להעביר אחת האוגדות לחזית הדרום, וכעבור שלושה ימים לעבור להתקפת־נגד בסיני.¹⁸⁴

להתקפה בצפון יש טעם, ידגיש הרמטכ"ל, אם ניתן יהיה להשלים אותה בתוך יומיים, להעמיק מזרחה, להיערך בקו חדש, נוח יותר מזה שעומדים בו עכשיו, ובכך לאיים על דמשק. לקו הפסקת האש יש יתרונות, שדדו מונה אותם: לאורכו יש מוצבים, ישנה תעלת נ.ט. וניתן להחזיקו בשתיים מתוך שלוש האוגדות. אם אין קו טוב יותר – אולי מוטב לחסוך דם ושריון ולעמוד על עומדנו. זו הדילמה.

בשעה 18:00, כאשר מצטרף שר הביטחון, נפתח למעשה מחדש הדיון בשתי אלטרנטיבות אלו.

המצב בחזית הצפון – אומר דדו – אינו זה של התמוטטות המערך הסורי. מערך זה עודנו חי ולוחם. נעשו היום ניסיונות פריצה לאורך החזית כולה, על ידי כוחות שלוש האוגדות. מתברר, כי ההתקפה הסורית נערכה על ידי החטיבות הממוכנות והמשוריינות של דיביזיות החי“ר, ואילו חטיבות החי”ר מוסיפות לשבת במערכים כמקודם, על ה“סטרלות” וה“סאגרים” ותותחי הנ.ט. וגדודי הטנקים מטיפוס “טי־34” שלהן. אף כי חטיבות השריון נהרסו, כנראה, לגמרי – מצבן של חטיבות החי"ר טוב, כנראה, ונוסף על כך ערוכות מאחור עתודות השריון של הסורים.

ואילו בצד שלנו, בסוף היום, לא נותרו לשלוש האוגדות טנקים אלא כשלוש חטיבות תקניות. בכל פעם שנעצרים – נרדמים כולם. אי־אפשר להזיז טנקים באלחוט, אומר דן לנר, משום שאת הפקודה “נוע” אין איש שומע. ישנים…

כבר בשעה 14:30, מספר דדו, אמרתי להפסיק כל קרב, כל מגע: דממה! תישנו, תנוחו, תגרזו, תתקנו – תעשו הפסקה!… כיוון שבראשית הבוקר – ממש מול השמש – לא טוב לפתוח בהתקפה, נוכל להתחיל מחר באחת־עשרה. במשך הלילה יצליחו להחזיר לשְמִישוּת עד חמישים עד מאה טנקים, ועם כוח כזה אפשר יהיה לתקוף ולהבקיע, וברגע שנבקיע – נתחיל לרוץ.

דדו מוסיף ומסביר את תוכנית ההתקפה, שתתבצע בגזרה הצפונית של החזית ובציר קונייטרה־דמשק. במורדות ההרים תנוע אוגדת רפול, שתגן על האגף השמאלי של אוגדת לנר, ואילו האגף השמאלי שלה עצמה יוגן על ידי הרכסים הגבוהים. בדירוג, אחריה, תתקוף אוגדת דן לנר, שתסתייע בארטילריה, וכיוון שמחר כבר יהיו מוצבים מחדש טילי קרקע־אוויר – יהיה הסיוע האווירי מוגבל יותר.

אם יסתיים המהלך בכך, שיהיה איום ממשי על דמשק, והסורים יבקשו הפסקת אש, הריהו כדאי. אבל אם יסתיים באיזושהי הפסקת אש שלאחריה תיפתח מלחמת התשה – זה יהיה רע.

כנגד אפשרות זו מציג דדו את האלטרנטיבה – המעבר להגנה בצפון, הורדת אחת האוגדות לסיני. אותה אוגדה תוכל להצטרף למלחמה בסיני בעוד ארבעה חמישה ימים.

שר הביטחון שב עכשיו מן הדרום. הוא שמע את דעתם של בר־לב ושל גונן – הוא אומר – ואין להם בשעה זו כל אפשרות לצלוח את התעלה. הוא עצמו אינו מאמין בצליחה רבתי, כי אם רק בהיאחזות באיזו נקודת מפתח קטנה – והכוונה היא לפיתחה הצפוני של התעלה – מבצע שמשקלו יהיה בעיקר מדיני. להערכתו, ספק אם ניתן יהיה להגיע בשבועיים הקרובים למצב, שאפשר יהיה להדוף את המצרים אל הגדה המערבית. הוא מצדד באלטרנטיבה השנייה – התארגנות בהגנה ברמת הגולן, על “הקו הסגול”, והורדת אוגדה אחת דרומה. המצרים ינסו בוודאי לשוב ולכבוש את אבו־רודס ולהשתלט על הנפט, יאבדו בניסיונות אלה שריון רב, ובתוך ימים אחדים ישתנה שם המאזן לטובתנו, וניתן יהיה לבצע אותה צליחה מוגבלת.

ניתוח המוליך להעדפת האלטרנטיבה הראשונה מציג דדו: העברת אוגדה מחזית הצפון לחזית הדרום בשעה זו, פירושה ארבעה חמישה ימים אשר במהלכם יהיה קיפאון בצפון, ואילו בדרום תימשך אותה שחיקה איטית של כוחותינו. אפילו נכונה ההנחה, שבשל לחצם ההולך וכבד של מדינות אירופה המערבית, יפאן וחברות הנפט הגדולות על וושינגטון להביא להפסקת אש בתוך יום־יומיים, ואפילו אין לצה"ל ברגע זה אפשרות להדוף גם את המצרים לקווים הקודמים, האלטרנטיבה היא “לגמור עם קו שונה דו־צדדית – אנחנו שינינו את הקו בסוריה, ואתם במצרים שיניתם.” כיוון שכך, וכיוון שכל יום נוסף של מלחמה אינו לטובתנו – יש להילחם מיד, ובמלוא העוצמה, ואת זה ניתן לעשות – בלי לבזבז ימים בהסעת כוחות מחזית לחזית – רק בצפון.

מכל מקום, אומר דדו, שאינו זז מדעתו עד סוף הדיון, בכוונתו לטוס לדרום עוד הערב. ניתן להניח, שהואיל ואת עמדתו הסמיך דיין על חוות דעתם של בר־לב וגונן, ביקש גם הוא לעמוד מקרוב על המצב כפי שהוא נראה משם.¹⁸⁵

שעה 20:40    🔗

עד עכשיו לא יצא דדו לסיני, כפי שאמר שיעשה. לכאורה, דחה את טיסתו עד לאחר שיסוכם “דיון הערכת המצב” ותיפול ההכרעה – תוקפים מחר בסוריה או אין תוקפים.

“לא היה לו כוח לנסוע,” אומר קצין מטה זוטר, המבחין בעייפותו של הרמטכ"ל, אך לא במצוקתו הפנימית.

“הוא יֵצא מפה בעוד שלושת רבעי שעה,” אומר אחד האלופים ממטהו המצומצם של דדו.

ההכרעה קשה כשאול, ואילו לראש הממשלה וחבריה לקבינט יש להביא המלצה חד משמעית: ממתינים וצוברים כוח – או מקיימים מחר לחץ התקפי בחזית הצפון. דעתו של שר הביטחון בשעה זו, וכך אמר בלשון ברורה, שיש להיערך להגנה על “הקו הסגול” בחזית הסורית – אף שאת ההכרעה עצמה נצטרך להביא אל גולדה, ואילו היא – “לממשלה, או למי שהיא תרצה.”

דדו עצמו אינו מתעלם מחומרת המצב. כאשר הוא שב ומנתח את האלטרנטיבות יחד עם מטהו המצומצם (הכולל את האלופים טל, זעירא, יריב ואולי עוד קצינים בכירים), מציג הוא “תחזית שחורה” ומבקש שיתקפוה, שינסו לחשוף ליקויים במחשבתו.

תחזית “שחורה” אחת – ושתי “ורודות”    🔗

בצד האפשרויות שכבר נשקלו, מועלית אפשרות שלישית: שאחת מאוגדות הדרום – אוגדת שרון – תועבר לחזית הצפון כדי שהעוצמה שתרוכז שם תאפשר הישג משמעותי יותר מזה שניתן לחזותו מהפעלת האוגדות המצומקות הפועלות בחזית זו עכשיו. אך הצעה זו גרועה אף מזו ההפוכה – העברת אוגדה מן הצפון לדרום. במהלך אותם ארבעה־חמישה ימים, שאוגדת שרון תימצא “בין החזיתות”, ילך ויגבר הלחץ המצרי – ייתכן, שתועברנה לסיני גם שתי הדיביזיות המשוריינות – וכוחותינו יאלצו לסגת, צעד אחר צעד, ולהתבצר במעברי ההרים.

“זו מצדה שלנו, ואת זה הצבא המצרי לא ייקח,” אומר דדו, אבל במהלכם של אותם ארבעה־חמישה ימים תספיק הדיביזיה העיראקית, הנעה כבר עכשיו מערבה, לחצות את המדבר ולהיערך בקו ההגנה עם כל 300 הטנקים שלה, והמלחמה בצפון תהיה אז קשה הרבה יותר מאשר היום.

להכרעה לא נצליח להגיע אף לא באחד משני המהלכים האלה, מגיע הרמטכ“ל למסקנה, כי אם, אדרבה, בדרך זו נביא ל”סטטוס קוו של התשה, וכאשר כל עם ישראל מגויס בקווים הכי אידיוטיים שאפשר לצייר במזרח התיכון."

ומכאן מגיע הוא להצגה פרובוקטיבית של אותה “תחזית שחורה”, שהוא מבקש מעמיתיו שיקעקעו אותה, והיא זו שהציע מוקדם יותר דיין: הואיל ושיפור המצב בחזיתות אינו צפוי בימים הקרובים, צריך להיענות להפסקת אש – ואם תשהה מועצת הביטחון את החלטתה, יש להיערך בקווים הנוחים ביותר להגנה, כדי להבטיח שלא ילך המצב ויורע עוד יותר – וכך לעמוד ולהמתין להפסקת האש. “זו האלטרנטיבה השחורה.”

כנגדה, מתווה דדו שתי אלטרנטיבות “ורודות”:

האחת היא זו שתיכנן למעשה כבר בצהריים, בפיקוד הצפון – אוגדת דן לנר תוקפת בציר קונייטרה־דמשק, במלוא העוצמה, תוך שהיא נעזרת באגפה השמאלי באוגדת רפול, ומביאה את הסורים לכך, שהם יבקשו הפסקת אש. כתוצאה מהתקפה זו שלנו, תיווצר סימטריה מסוימת: המצרים כבשו רצועה בסיני, אנחנו כבשנו שטח בסוריה – נסכים להיסוג לקווי הפסקת האש, בתנאי שכך יעשו גם המצרים.

השנייה: בתוך יום־יומיים פותחים בהתקפה על פורט־סעיד, צולחים את התעלה עם האוגדות המצויות היום בסיני (בלי העברת כוחות מחזית לחזית), חיל האוויר פועל במלוא עוצמתו במצרים, סאדאת מבקש הפסקת אש בקו התעלה, ואנחנו מסכימים לכך.

דיון זה אינו עיוני. יש להכריע – הערב – בין שלוש האלטרנטיבות האלה, וביתר דיוק, אם תוקפים מחר בסוריה – או אם אין תוקפים.

זהו כבר הסיבוב השלישי של דיון קשה זה, שהחל בבוקר, והדעות במטהו המצומצם חלוקות, וסגן הרמטכ“ל, האלוף טל, נוקט עמדה מנוגדת לזו של הרמטכ”ל. כנגד התומכים במאמץ מרבי להגיע להכרעה בחזית הסורית, נשמעת הדעה, שיש להמתין “בתקווה שיהיה שינוי במצב.”

דדו מכאן – דיין וטל מכאן    🔗

בפתיחת דיון מכריע זה – בשעה 20:40 – נתן דדו ביטוי לתמורה שחלה במחשבת הימים האחרונים בהערכת המצב ובהגדרת מטרת המלחמה, שעד היום הייתה לסיים אותה בקווים יותר טובים ולגרום לאויב אבדות. אלא שעכשיו “אנחנו עומדים במצב, שיש לי ספק אם אפשר לסיים אותה בלי הפסד טריטוריאלי כלשהו – עם קווים טובים יותר מאלה שמתוכם התחלנו.”

אך בסופו של הדיון שב ומתחזק הוא בדעתו, שיש לדחות את “התחזית השחורה” ויש ללכת בדרך שגיבש לעצמו כבר בצהריים. אלא שהוא מבודד: גם שר הביטחון וגם סגן הרמטכ"ל אינם מקבלים קו זה ומציעים מהלך שונה.

דדו מבקש להתקשר עם שר הביטחון ולבקש פגישה נוספת איתו – מיד.

אל פני השטח עולים שוב – כמו בבוקר – סימני המתיחות והעייפות, המוצאים ביטויים לא רק בחילוקי הדעות בין הרמטכ“ל לבין סגנו, כי אם בתחושתו של האלוף טל, שאין דעתו נשמעת בדרגים שבהם מתקבלות ההחלטות; שהוא מנוטרל. כוונתו בעיקר לכך, שלאותן ישיבות של ה”קבינט" והממשלה שמשתתף בהן הרמטכ"ל אין גם הוא מוזמן ולא ניתן לדרג המדיני לשקול גם השקפה אחרת, אבל עכשיו – כדבריו – לא היה רוצה, שאת דעתו ישמע דיין רק לאחר שתיפול ההכרעה.¹⁸⁶

עייף וכעוס מפסיק אותו דדו: “אני מפסיק אותך, כי אני רוצה שתבוא איתי אל דיין.” באוזני שר הביטחון ישמיע טל את תוכניתו האלטרנטיבית: בסוריה – מתקפה מוגבלת, ליצור איום על דמשק; בסיני – נסיגה עמוקה, למשיכת המצרים לתוך מרחבי המדבר, ורק אז להפעיל נגדם את מלוא עוצמת חיל האוויר והשריון.

שעה 21:00    🔗

לקראת ההחלטה הצפויה – מתקיים אצל שר הביטחון סיבוב נוסף. הכול חוזרים ומבססים את טיעוניהם ואת התוכניות להמשך המלחמה, ועדיין קיים ועומד הבדל יסודי בין הקו שמציע הרמטכ"ל לבין זה שמצדד בו שר הביטחון.

דדו אינו שוגה באשליות, והערכתו היא שהכוח המרוכז עכשיו בפיקוד הצפון אינו מספיק בשביל להביא את הצבא הסורי לידי התמוטטות גמורה ולפריצת הדרך לדמשק. ואף על פי כן, זו הטובה שבאלטרנטיבות, ויתרונה העיקרי הוא: אין ממתינים – אלא תוקפים מחר.

ולעומתו שולל דיין את התבונה שבמתקפה בצפון מחר.

במצב דברים זה עוברים למשרדה של ראש הממשלה.¹⁸⁷

שעה 21:30    🔗

אל דדו נלווים הפעם בכירי מטהו המצומצם: האלופים טל, זעירא, בני פלד, זאבי, יריב. אצל ראש הממשלה נמצאים, נוסף לשר הביטחון משה דיין, השרים יגאל אלון וישראל גלילי.

הרמטכ"ל פותח בתיאור המצב בסופו של אותו יום – “היום המכריע” במלחמה עד עתה. ארבעה ימים פעלנו לפי קונספציה מסוימת: בחזית המצרית בולמים את ההתקפות, ואילו בחזית הסורית עוברים להתקפת־נגד, שרק לאחר שנגיע בה למצב טוב – ניתן יהיה אולי לרכז את מרב המאמץ בדרום. היום הגענו בצפון לקו הפסקת האש, ולהגנה – אין טוב ממנו. אם נתארגן בקו זה בהגנה – ניתן יהיה להעביר אחת האוגדות לדרום, אבל זו תוכל להצטרף למלחמה בחזית רק כעבור ארבעה־חמישה ימים. יהיו אלה ימים מסוכנים מאוד – שכן המצרים מוסיפים לתקוף ועלינו להתגונן. גם בלי אותה תגבורת, מעריך דדו, ניתן להחזיק שם מעמד עוד יומיים־שלושה.

הנימוקים בעד מתקפה בחזית הסורית מחר    🔗

ואשר להתקפה המוצעת בצפון מחר: אין הוא יכול לנבא בביטחון שנצליח להגיע למבואות דמשק ולהביא להכרעת המלחמה, שכן שישים קילומטרים מפרידים עדיין בין כוחותינו לבין בירת סוריה. הצבא הסורי יוסיף להילחם – אפילו נפגע מאוד בקרבות – ולהתמוטטותו הגמורה אין לצפות. זאת ועוד: בינתיים עלולים להצטרף העיראקים ולסייע בייצובו של קו־הגנה, וכך נישאר אנחנו תקועים בקו־לא־קו, בלי להגיע להכרעה – 15 עד 20 ק"מ מזרחה לקו הסגול. נוסף על כך יעלה קרב זה בקורבנות, ולצורך המלחמה בדרום ייוותרו לנו פחות טנקים. אם תשתבש מתקפה זו באופן רציני יותר, ייתכן אפילו שלא נוכל עוד להפריש כל טנקים מחזית זו לחזית המצרית, וכנגד זה – אם נערכים מחר בהגנה, ניתן להעביר דרומה 200 עד 250 טנקים, אשר יהיו תוספת משמעותית לכוחות הנלחמים שם.

אך לאחר שמנה את כל הנימוקים נגד הצעתו שלו, הוא חוזר ומציע אותה. למאזיניו מזכיר הוא את הספקות הכבדים שהיו במלחמת ששת הימים. אף הוא עצמו העריך אז את כושר הלחימה של הסורים באופן מוגזם, אומר דדו. הקרב שניהלו היה נוקשה, וכאשר דווח לו שהסורים פתחו במנוסה – סירב להאמין. אז טעה, ואולי יהיה גם מחר יום של הכרעה: אם יישברו מחר, ונמצא עצמנו במרחק של 40 ק"מ מדמשק, בטווח התותחים – פותחים אנחנו בזה סיכוי עצום לסיים את המלחמה טוב.

דדו מבקש להזכיר כי הזמן אינו פועל לטובתנו, לא צבאית ולא מדינית. מחר יוכל עדיין חיל האוויר לפעול בעוצמה טובה – אלא שזו פוחתת והולכת, ובעוד ארבעה־חמישה ימים שוב לא תהיה כמו מחר. נרכז מחר את כל עוצמת השריון שבצפון ובשעה 11:00 נפתח במתקפה הגדולה ביותר שבכוחנו לעשות, ביבשה ובאוויר, ותהיינה לה תוצאות.

בתוצאות, מדגיש דדו, מתכוון הוא בראש ובראשונה לחשיבותו המדינית של מהלך התקפי כזה. בעולם כולו מצפים להתקפת־הנגד של ישראל, ואם זו תתמהמה, יתחילו הכול לשאול שאלות – הן בבית, הן הרוסים, הן האמריקנים. התוכנית האלטרנטיבית, העברת אוגדה לסיני, פירושה עמידה בבלימה במשך עוד ארבעה או חמישה ימים נוספים. אומנם, נעמוד בזה, נחזיק שם מעמד, אבל תהיה לכך השלכה שלילית – ולא רק צבאית, כי אם מדינית. ימים נוספים אלה יאפשרו לסורים להתאושש, סאדאת יבקש מהם שיסייעו לו, וכך תלך המלחמה ותתארך, עם ישראל יהיה מגויס כולו, ואנחנו נלך ונותש. את המצרים צריך להכריח לקבל הפסקת אש.

סיכומו של דבר: הרמטכ"ל ממליץ לפתוח מחר בהתקפה בחזית הסורית – ובמלוא העוצמה.

מופעל “הקו האדום” מוסקבה־וושינגטון    🔗

כאן צריך להזכיר, כי באותן שעות מתחילה פעילות מדינית בינמעצמתית נמרצת, וזו לא הייתה, כמובן, בתודעה בשעות הצהריים כאשר תיכנן, יחד עם אלוף פיקוד הצפון, את מתקפת ה־11 באוקטובר. התנגדותו לכל הצעה, שיש עמה משום אובדן של ארבעה־חמישה ימי לחימה, מקורה לא רק בחשש מפני משמעות השחיקה המהירה של חיל האוויר והשריון, כי אם מתוך ההערכה שהפסקת האש תוצע ברגע שיתחיל הגלגל להתהפך, אך בעוד הערבים נהנים מיתרון. גם בשעה שנפתח הדיון אצל ראש הממשלה, אין המתרחש בקו האדום מוסקבה־וושינגטון ידוע עדיין למשתתפיו. רק במהלכה מתחמם והולך גם הקו וושינגטון־ירושלים.

אורות הסכנה נדלקו בקרמלין כבר ב־9, ברגע שהושמד מערך טילי הקרקע־אוויר, שתחתיו פעל הצבא הסורי והוא שהגן על בירת סוריה ועל מתקנים חיוניים במקומות אחרים. מיד הוחל בארגונה של רכבת אווירית של מטוסי “אנטונוב”, שמטענם הדחוף ביותר היה – טילי קרקע־אוויר. כדי למנוע את נחיתתם של 14 מטוסי “אנטונוב”, הופצץ אחר הצהריים מסלול שדה התעופה של חאלב. בתוך זמן קצר – כפי שנודע לאחר מכן – התקשר ברז’נייב במישרין עם ניקסון והציע להגיש במשותף למועצת הביטחון נוסח החלטה להפסקת אש בתנאים של הקפאת המצב השורר בשעה זו בחזיתות המלחמה. ניקסון השיב, כי לא יוכל להגיב על ההצעה באורח מיידי, ויענה למחרת היום. השגריר דיניץ, שנמסר לו על כך, הציע לראש הממשלה, כי תשגר מברק מיידי לניקסון ותפרט בו את הסכנות הטמונות במהלך סובייטי־אמריקני משותף כזה, בשעה זו.

כאמור, כל זה ישפיע רק מאוחר יותר במהלכה של ישיבה זו אצל ראש הממשלה, שנפתחה בשעה 21:30.

לאחר שסיים דדו את דבריו והבהיר על איזו מן האלטרנטיבות ממליץ הוא, העיר שר הביטחון, כי דדו הביא עמו את חבר המפקדים הבכירים, כדי שיוכלו השרים לשקול בין הדעות השונות.

סגן הרמטכ"ל מנמק ההתנגדות לתוכנית    🔗

דעה שונה מבטא סגן הרמטכ"ל. בחזית הסורית אין סכנה צבאית מיידית, אומר טל, אך היא קיימת בחזית המצרית. אפילו נצליח להכריע את הסורים, לא יביא הדבר לסיום המלחמה עם המצרים, ולעומת זאת – תגרור הצטרפות הצבא הירדני ללחימה בגולן, ובמצב השורר שם תהיה לכניסת שתי חטיבות השריון הירדניות משמעות רצינית.

באחת – טל אינו מצדד בהתקפה רבתי בחזית הסורית מחר, ומסקנתו היא שאת המאמץ יש לרכז בחזית המצרית. את הקרב בדרום אין לנהל בקרבת התעלה, או ממערב לה, כי אם הרחק ממטריית הטילים, בעומק סיני. פירושו של דבר, שעל כוחות צה"ל להיסוג מזרחה מן הקו שהם ערוכים בו עכשיו. אם יחדרו המצרים לעומק סיני, ניתן יהיה לנהל קרבות שריון בשריון ולהפעיל נגדם את חיל האוויר. אפילו ייכנסו למלכודת זו רק באופן חלקי, או לא ייכנסו לתוכה כלל – איננו מפסידים דבר, ומרוויחים שהות לנשימה לניתוק מגע בחלק מן החזית.

דעה מנוגדת לזו, תוך הבלטת הזווית המיוחדת לו, מבטא האלוף פלד. בדומה לרמטכ“ל, סבור גם מפקד חיל האוויר, כי הקדמת המערכה נגד מצרים היא טעות יסודית. בשעה זו טרם שוקם מערך טילי הקרקע־אוויר בחזית הסורית, והעיראקים לא יספיקו גם הם להשתתף מחר במערכה. חיל האוויר הסורי שרוי בפאניקה גמורה – והיום בלבד הופלו להם 17 מטוסים. כן פגע היום חיל האוויר במפקדת חיל הים, בעוד תחנת כוח חשמלית, בנפט, בנמל התעופה של חאלב. מחר יוכל חיל האוויר לבצע התקפה נוספת בצפון, ולהערכתו תרתיע את חוסיין מהצטרפות למלחמה רק סוריה מובסת – ולא להפך. לדחיית התקפת־הנגד בארבעה עד חמישה ימים הוא מתנגד גם מנקודת המבט של חיל האוויר. חרף אבדותיו הכבדות של החיל, עדיין מסוגל הוא להשתתף מחר, בעוצמה ניכרת, במערכה בצפון – ולמחרת היום בדרום. אם יִקְדמו ארבעה־חמישה ימי שחיקה נוספים לשלב התקפות־הנגד, עלול חיל האוויר להגיע לגבול הקריטי, ולפיכך מצדד הוא בתוכניתו של הרמטכ”ל – לפתוח מחר במתקפה בחזית הסורית.

האלוף זאבי, המצדד גם הוא בתוכנית זו, מבקש להזכיר, כי אובדן שטח בסיני פירושו אובדן מדבר, ואילו נסיגה בחזית הסורית מהווה איום על לבה של ישראל. אף הוא עושה הקבלה עם מלחמת ששת הימים, שלרגעים נדמה היה כי הגענו לקצה כוחנו, ודווקא אז נשבר האויב. גם בשעה זו ניצבים שני הצבאות במצב – האופייני לקרבות רבים בהיסטוריה – ודרושה עוד דחיפה אחת, או שתיים, כדי להטות את כפות המאזניים. הישג בצפון הוא גם התנאי לניצחון על מצרים.

ברז’נייב תובע הפסקת אש מיידית    🔗

ובתוך כך מגיעות הידיעות על תביעת ברז’נייב לקרוא להפסקת אש מיידית. אפילו ירצו האמריקנים – ויצליחו – להשהות את קבלת ההחלטה במועצת הביטחון, הנה מרגע זה מתחיל לפעול מחוג השניות. מעתה תהיה פעילותה של וושינגטון מושפעת גם היא מיכולתה של ישראל לנצל ביעילות את הזמן הקצר שנותר לה לשינוי פני המלחמה.

עכשיו נוטה גם האלוף זעירא מעט יותר מאשר בשלבים קודמים, לתמוך בתוכניתו של הרמטכ"ל. הוא מתאר את מצבו של האויב הצפוני: שני שלישים מכלל הטנקים שהיו לסורים בחזית אבדו לו – וכמעט כולם נפלו לידינו. בדיביזיה המשוריינת הראשונה שלהם פרצה מרידה. כל מה שנותר להם אינו מצטרף ליותר 350 עד 400 טנקים. אפילו יוציאו מדמשק את כוח השריון – שבראשו עומד אחיו של הנשיא אסד והמגן על המשטר ויחידות מפוזרות באזורים אחרים של המדינה – לא יצליחו להפעיל יותר מ־600 טנקים. כלומר, בהתקפה מחר הוא מצדד, ואם יושגו בה הישגים משמעותיים, יגבר עד מחר בערב הלחץ מצדם של הסורים להפסקת אש מהירה. אפילו יהיו ההישגים במתקפה זו מוגבלים – שב ומפתח זעירא את שאמר דדו מוקדם יותר – חשוב שתהיה לנו אחיזה ממזרח לקו הסגול, שתהיה – לקראת השלב המדיני שיבוא עכשיו – משקל נגד לאחיזה של המצרים ממזרח לתעלת סואץ.

את הצד המדיני של המהלך הצבאי שממליץ עליו הרמטכ"ל רואה ראש הממשלה, ועומדת על מלוא חשיבותו, שכן עשוי הוא ליהפך למנוף: אם יצליח, שוב לא יהיה משקל לתביעה שבתעלה “יוקפא” המצב השורר ברגע זה, ואילו ברמת הגולן יוחזר הכול אל המצב ששרר בטרם נפתחה האש בצהרי יום הכיפורים.

דיין ממַתֵן התנגדותו; אלון משנה דעתו – גולדה תומכת בדדו    🔗

שלא כמו בדיונים קודמים, אין שר הביטחון שולל עכשיו את המתקפה מחר באורח חד־משמעי. גם עד עכשיו לא מנע איש בעד כוחותינו בצפון מלהתקדם; גם היום נעצרו רק משום קשיי הלחימה. אבל אם אוגדת דן לנר והפיקוד מסוגלים להכות מחר בבוקר את הסורים מכה רבתי – הוא תומך במתקפה כזאת בכל לב. יתרה מזו, אם יש לכוחותינו נשימה לתת עוד מכה טובה לצבא הסורי – סבור עכשיו דיין – אין דרושה לכך החלטת ממשלה. אשר למצב בדרום, אומנם, מה שהפסדנו – הפסדנו, ואל התעלה לא נשוב, אבל דעתו אופטימית יותר מרוב הדעות שהוא שומע על סיכויינו להתמודד שם. גם בלי שיגור כוחות נוספים לדרום, אין לדעתו סכנה של התמוטטות הקו.

בחלקו הראשון של הדיון נטה יגאל אלון אחר טיעוניו של סגן הרמטכ"ל נגד ריכוז המאמץ כולו בחזית הצפון, אך הידיעה על היוזמה הסובייטית להפסקת אש מיידית מעוררת גם בו הרגשה של מירוץ נגד הזמן. כיוון שאין לדעת כמה ימי לחימה – או שעות – לפנינו, יש לפעול במהירות, להימנע מאסטרטגיה המחייבת תכנון לשבוע ויותר.

את תמיכתה בתוכניתו של דדו מנמקת ראש הממשלה, בראש ובראשונה, בצורך לפעול במהירות. אילו היו מוצעות שתי התוכניות האלטרנטיביות לביצוע מחר – היו טיעוניו של טליק מכניסים אותה להתלבטות קשה, היא אומרת, אך לשבת בחיבוק ידיים בצפון ולהמתין ארבעה־חמישה ימים בדרום, דרך זו נראית לה בלתי אפשרית. ישראל חייבת לנצח במלחמה, וקיסינג’ר כבר אמר זאת לשגריר דיניץ בפה מלא. ואם יש בכוחנו להנחית על הסורים מכה הגונה ולאלצם לבקש הפסקת אש – יהיה זה הישג עצום.

ישראל גלילי מעיר, כי כבר הגיעה שעת חצות ויש לשחרר את הפיקוד העליון – כדי שייגשו למלאכה. הייתה זו קביעה – בדרכו שלו – כי הפור נפל.

הדיונים על התוכנית שגיבש דדו בצהריים בחפ“ק של האלוף חופי נמשכו – משעת שובו אל ה”בור" – תשע שעות, בארבעה או חמישה סיבובים מתישים, אך גם הפעם, כמו ביום ראשון, ניצחה דעתו. בהחלטה על התקפה מעבר לקו הסגול ב־11 באוקטובר ראה דדו – וכמותו רבים מבכירי המפקדים – את אחת ההכרעות האסטרטגיות הקשות – אולי הגורליות – של המלחמה.¹⁸⁸

 

יום חמישי – 11 באוקטובר    🔗

שעה 01:00 ¹⁸⁹    🔗

מלשכתה של ראש הממשלה חוזר דדו ל“בור”, ומיד הוא מתקשר עם האלוף חופי כדי להודיעו, כי ב“קבינט” נפלה ההכרעה בעד המתקפה היום בחזית הצפון. האלוף הוד, שניצח על הפעילות של חיל האוויר בשלב הקריטי ברמת הגולן, נמצא בשעה זו בחדרו של הרמטכ"ל. בעוד דדו משוחח טלפונית עם חופי, מעדכן אבנר שלֵו את מוטי הוד בעניין ההחלטה שנתקבלה.

אלוף פיקוד הצפון מתווה את קוויה של תוכניתו, ודדו בוחן איתו – נקודה נקודה – את המהלכים המתוכננים. “אני לא מתווכח איתך,” הוא מעיר. “בינתיים אני רק רוצה לשמוע במדויק את תוכניתך כדי ללמוד אותה.”

כוונתו של דדו להגיע עוד במשך הלילה למפקדתו של חופי, וכן רוצה היה להיפגש עם מפקדי האוגדות ועם מפקדי החטיבות בכל שעה “שתחשוב שזה טוב.” אלוף הפיקוד מציע לקיים את הפגישה עם המפקדים בבוקר, ולפיכך מודיעו דדו, כי בשעה חמש בוקר יבוא אליו לשם אישורן הסופי של התוכניות, ולאחר מכן – בשעה 06:20 – יֵצאו יחד לרמה, אל החפ"ק של רפול בנפאח.

“אבל אני רוצה גם את כל מפקדי החטיבות. אהיה אצלך בחמש. אולי קודם.” ובנימה קלילה יותר מוסיף דדו: “אתה לא הולך הערב לסינימה?!… נלך יחד לראות את המח”טים, נחזור ונעשה מלחמה, יצחק!"¹⁹⁰

הפכים הקטנים האלה, של אותם ימים, נחקקו היטב בזיכרונו של חקה, שכדבריו “לא היה בהם מצב רוח להלצות. במין חצי הלצה היה קורא לי יצחק… אבל אותה שלווה ואותו ביטחון אינם רק בדיבורים, אלא אתה רואה שיש שיקולים, יש החלטות שמשפיעות על גורל הקרב.” חופי מעיר, כי בחירת הגזרה אשר בה תתבצע ההבקעה “הייתה יוזמה שלנו, שהיו לה הרבה נימוקים.” החלטת הרמטכ"ל לאשר מתקפה זו, לדעתו, היא אחת מאותן הכרעות “שהשפיעו – למעשה, קבעו את גורל המערכה בצפון,” אותה החלטה וכן החלטתו של דדו בדבר “הסיוע המסיבי, שניתן לנו במשך שבוע ימים, עד ה־12 בחודש – עד שהשתלטנו על המובלעת.”¹⁹¹

מוטי הוד, מחזק את ידיו של דדו: הוא תומך בתוכנית בכל לב, מאמין שניתן יהיה לתקוף מחר מן האוויר בעוצמה מרובה וכי מזומנת לה הצלחה.

עכשיו, לאחר שעמד על פרטי התוכנית שגובשה בפיקוד הצפון, אומר דדו: “נרגעתי!”

מתקפה בדרום – אולי בעוד יומיים    🔗

ומיד הוא מתקשר עם חיים בר־לב, המפקד העליון בחזית הדרום. בשעה מוקדמת יותר הודיע לו דדו, שהוא עתיד לבקר אצלו במרוצת הלילה. כעת הוא מעדכן אותו ומסביר בכך גם מדוע לא יגיע: אנחנו אחרי הערכת מצב רצינית, אומר דדו לחברו, ובכללה דיון בקבינט המלחמה. הוחלט לפתוח מחר במתקפה גדולה ברמת הגולן, והחלטה זו הושפעה מן האיום הסובייטי ומן החשש מפני הקפאת המצב בחזיתות על ידי החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש.

דדו לבר־לב: “זה מהלך כזה, שיש ידיעות שניקסון וברז’נייב מדברים על הפסקת אש על בסיס הסטטוס־קוו. זה עוד לא ודאי. האמריקאים אומרים לנו שהם עוד יכולים לדחות את זה – להם נדמה בכלל, שהנה עוד יום ואנחנו נכבוש את העולם, והם צריכים לתת לנו עוד יום־יומיים – ויתנו לנו גם ציוד, אגב, זה מתחיל לבוא במטוסים – זה הרוח שם.”

אין הוא מאמין, שנצליח להגיע עד מבואות דמשק – אומר הרמטכ“ל התשיעי לרמטכ”ל השמיני – אבל “ניתן הבקעה לכיוון” בירת סוריה, והשיטה תהיה – ריכוז כוחות ותקיפה בגזרה צרה בציר לדמשק: “אם הם יילחמו בכל כיס ובכל כיתור ובכל עמדה, יהיה לנו קרב קשה מאוד, נעשה הבקעה, ניצור מובלעת,” חוזה דדו בדייקנות את העתיד לקרות. “נילחם כל היום, נשתדל לייצב את הישגינו בלילה – ואם נרגיש שהדבר ייתן לנו ‘פוש’ יותר גדול – נילחם אולי עוד יום אחד…”

חזית הדרום, אומר דדו, תצטרך להמשיך גם מחר בבלימת האויב, וחיל האוויר לא יוכל להושיט לה עזרה מרובה. הוא מציע לבר־לב לא לעשות מחר כל פעולות יזומות. “אם יהיה שקט אצלך יומיים, ייתכן שנוכל לעשות שם דבר רציני.”

במשך היום, מספר בר־לב, תקפו ושבו ותקפו המצרים את כוחותיו של ברן – ב“זרקור” ו“הברגה”, גלים גלים של רגלים. התקפות־נגד של כוחות האוגדה הניסו את החי"ר המצרי. ניסיון נוסף לתקוף את “זרקור”, עם טנקים ורגלים, היה ברדת הערב, ב־17:30, אך בר־לב אינו נשמע מודאג. אדרבה, הייתה לו תוכנית להתקפה, למחר.

אולי אחרי מחרתיים, אומר דדו, כלומר אחרי ה־12. הלילה, כְּרֶמֶז, בוצעה פשיטה לג’בל עתקה, הפושטים פגעו במפקדות אחוריות ממערב לסואץ – וכבר שבו בשלום: "לידיעתך, אנחנו עוזרים לך! ¹⁹²

אגב כך מתלקח ויכוח חדש – העברת הטנקים מחזית המזרח (ירדן) כתגבורת למערכה מחר בצפון. “יגאל ידין נכנס עם טליק – התחיל שוב לדבר נגד הוצאת 30 טנקים מיריחו לטובת סוריה. טליק אמר שכל המטה שלו נגד. גנדי נגד.” ההקלטה:

האלוף טל: הייתה כאן התייעצות בנושא ירושלים. – – – אמרו לי היועצים שלי, שלפי הדוקטרינה הירדנית, זו הזדמנות היסטורית לתפוס את ירושלים. אנו עושים דבר חמור בהפקרת ירושלים.

הרמטכ"ל: – – – כמה זמן לוקח להעביר את 30 הטנקים לרמה. גנדי: 4 עד 5 שעות.

הרמטכ"ל: – – – אם אני מוציא אותם הלילה ומתחיל לנסוע, אני נותן לסורים התרעה – – – אם ארצה אותם – אקח אותם לקראת הלילה – – – נגיע לאן שנגיע, ואני רוצה בלילה להביא תגבורות. [טנקים אלה צורפו למחרת בצהריים לאוגדה המכווצת של דן לנר – ח. ב.] ¹⁹³

שעה 01:32    🔗

בעקבות השיחה עם בר־לב, מבקש דדו את מפקד חיל האוויר להבטיח “שמים נקיים” מעל לכוחותינו בסיני, לחסום בכוח אווירי כל ניסיון של טור מצרי לנוע דרומה, למפרץ סואץ – חרף ההתרכזות בצפון מרגע שיעלה השחר.¹⁹⁴

שעה 01:40    🔗

מפקד חיל הים מדווח על הקרב הימי שהתחולל בקרבת לטקייה בין סטי“לים שלנו לבין סטי”לים סוריים. עד עכשיו טובעו שתיים מן הספינות הסוריות.

“כבר 8 סטי”לים," מתלהב הרמטכ"ל, “ואנחנו לא הפסדנו אף אחד!”

דדו ממשיך לבחון עם חיל האוויר את הפעילות האווירית, אשר תיפתח עם אור ראשון

בסוריה – שיתוק סוללות הטילים על צירי התנועה; תקיפת שדות התעופה; פגיעה במסלולים – למניעת המראתם של מטוסים. וכן: מטרות אסטרטגיות, בהן מצבורי דלק.

“געמאכט!” חותם דדו.

מאנו שקד, הקחצ"ר, נכנס – והפעם הוא נשמע מרוצה: הפשיטה בג’בל עתקה, הוא מודיע, הצליחה “יפה מאוד”.

דדו מורה לו לרדת לפיקוד הדרום, כדי להתחיל בתכנון מספר מבצעים, שבשעה זו אין לומר לא מתי ולא אם בכלל יבוצעו.

מתקרבת השעה שתיים אחר חצות. נמסר על הצלחת ספינות חיל הים להצית את חוות הדלק בבניאס, וכי הכוונה היא לבצע אותו דבר עצמו גם בטארטוס. דדו נמצא עתה באחד מאותם רגעים, שהוא עצמו אוהב להגדירם כ“אפ” – כלומר באופטימיות גדולה – לקראת המתקפה הגדולה של מחר. על התוכנית לתקוף בטארטוס, הוא מגיב בהתלהבות:

“חיובי!” אותה שעה נפתח בחדר המלחמה דיון מבצעי, והוא אינו מתאפק ומודה, כי כושרו של חיל הים לא הוערך כראוי: "אני אגיד לכם: חיל הים הזה – תורם להכרעה! תורם להכרעה! משחרר לי מחר מטוסים מחוות באניאס, מחוות לאטאקייה – – – "¹⁹⁵

שעה 02:00    🔗

את מתקפת מחר – “סליחה, היום,” מתקן דדו את עצמו – רואה הרמטכ"ל כקרב המכריע במלחמה הזאת. יהיו עוד קרבות, אומר הוא בפתיחת הדיון המבצעי, אך ברמת הגולן היה לנו עד היום קרב מכריע אחד בלבד – כשהצלחנו לבלום את הסורים ולהדוף אותם חזרה אל מעבר לקו הסגול. קרב ההכרעה השני יהיה מחר, וככל שתהיה ההצלחה בו גדולה יותר – כן תהיה השפעתו על המשך המלחמה ניכרת יותר. אוגדת דן לנר תבקיע בציר קונייטרה דמשק, ואוגדת רפול בציר צפוני יותר, במורדות החרמון, לעבר מזרעת בית ג’אן. לפעולת חיל האוויר, שתחל עם שחר, נועד תפקיד נכבד.

בהתקפת מחר ישתתפו – בצד חטיבות השריון – חטיבת “גולני” וכוחות צנחנים. לא צפוי קרב קל, ועל תוצאותיו תשפיע התנהגות הצבא הסורי – והערכתו של דדו, בסכמו דיון זה, היא שצבא זה “חטף הרבה, אך כנראה לא מספיק. אם יתנהגו הסורים לא כמו בהתחלת מלחמה זו, אלא כמו בסוף מלחמת ששת הימים – ההצלחה תהיה יותר גדולה.”

כדרכו מקיף דדו גם הפעם – בדיון זה של האשמורת השלישית, קודם שהוא ממריא לצפון – את המכלול כולו, משתדל לצייר תמונה ברורה של נתוני המערכה, המהלכים החזויים והתוצאות המסתברות. יש להניח, כי תיתכן התארכות הלחימה ליום נוסף, הן לחיל האוויר והן לכוחות היבשה. עם זאת, אין הוא מסתיר את תקוותו, כי ההצבר של כל הפעילויות ההתקפיות יביא לתפנית.¹⁹⁶

הוא יוצא את ה“בור” בדרכו אל המסוק.

שעה 05:00    🔗

עם האלוף חופי, בחמ“ל פיקוד צפון, סוקר דדו פעם נוספת את המתקפה העתידה להתפתח – במהלומה של עשרות מטוסים – בעוד כשעה.¹⁹⁷ יש לראות את מצב הכוחות בפיכחון: הסורים איבדו אומנם כשני שלישים מן הטנקים שהיו להם בחזית בפרוץ המלחמה, אך לאחר המאמצים הרצופים של האוגדות שלנו, דלל גם כוחן מאוד – ובשעה זו מגיע מספר הטנקים של שלושתן גם יחד לפחות מתקן הטנקים של אוגדה משוריינת אחת בצה”ל.

ובכל זאת, כאותו מורה שלעולם אינו מתעייף מהרבצת לִקחו, שב ומסביר דדו את חשיבותה האסטרטגית הראשונה במעלה של המתקפה שתתנהל היום – העשויה אולי ליהפך למפתח למלחמה כולה.

שעה 06:30    🔗

אל החמ“ל של הפיקוד מגיע גם מפקד האוגדה הנלחמת בדרום הרמה, משה (“מוסה”) פלד. קצת מאוחר יותר יוצאים הרמטכ”ל ואלוף הפיקוד – ועמם יצחק רבין – לנאפח. שם נאספים מפקדי שתי האוגדות האחרות ומפקדי החטיבות. זוהי שיחתו הראשונה של דדו איתם מאז שהחלה המלחמה, והמראה ילווה אותו. ספק אם זכר מי מהם, שזהו בוקר היום הראשון של חג הסוכות. הכוחות סחוטים מעייפות, בלתי מגולחים, חסרי שינה, משתדלים לדחוק מן הזיכרון את חבריהם הרבים שנפלו בחמשת הימים הראשונים, כוחות שלא אורגנו כהלכה למלחמה, הכול טלאים טלאים. תחילה דיבר אליהם אלוף הפיקוד ואחריו הרמטכ"ל, “וגם בשיחה איתם,” מספר חקה, “שיחה מאוששת, הסביר את חשיבות הדבר, שהמלחמה לא תסתיים בקו שבו פרצה.”¹⁹⁸ הוא התרכז במלחמה שלפניהם, ובה חזר ודיבר. כשעה וחצי הוא עושה במחיצת מפקדים אלה, מדבר – ומאזין. לרגשותיו ייתן ביטוי רק מאוחר יותר, בשובו לתל־אביב. את השעות הבאות יעשה עם אלוף הפיקוד. המתקפה עתידה להיפתח ב־11:00.

שעה 07:00    🔗

אצל מפקד אוגדה 36, רפול איתן, מקיים דדו קבוצת פקודות. השריון הסורי הוכה קשות ואיבד כשני שלישים מן הטנקים שלו, אבל כוחו עדיין נאמד ב־250 עד 500 טנקים. מצב השריון הישראלי רחוק מאוד מן הכתוב ב“תקן” לחטיבות ולאוגדות. אוגדת רפול – 95 טנקים (פחות מתקן חטיבתי); אוגדת דן לנר – 70 טנקים (בלי אותם 30 שבדרך מיריחו!); אוגדת מוסה פלד – 90 טנקים. ובסך־הכול 255, פחות מאוגדה תקנית אחת!

עם כוחות אלה מתוכנן מבצע יומרני ונועז, כיבוש שטחים ממזרח לקו הסגול, עמוק ככל הניתן. דדו שב ומנתח באוזני האוגדונרים והמח"טים את המצב בחזית הדרום ואת נימוקי ההחלטה לפתוח היום במתקפה כאן (מפה!). “כאן הנקודה היותר חלשה בחזית זו, צריך להכריע בגזרה זו, לכן החלטנו לשבור את סוריה, לא רק את הצבא.” דדו מרחיב את הדיבור על התמונה הכוללת של המלחמה, על תנועת העירקים, על הלחץ האמריקני להפסקת אש, “יום יומיים נוכל להחזיקם בלחץ,” הוא הדין עם ירדן, שתתרום חטיבה למלחמה, עם השהיה של יום־יומיים, ובסיכום: “יוצאים לקרב שהתפתחותו מכרעת למלחמה זו. עובדה של חציית הקו ומעבר לדמשק. לא חושב שיש לכם כוח להגיע לדמשק, אך יש לכם התנאים לזכות בתפנית להפסקת המלחמה – היום זה קרב הכרעה, וזה מוכרח ללכת.”¹⁹⁹

שעה 08:50    🔗

“שלחנו את הכוחות ללחימה,” הוא אומר לחופי, בשובם אל חמ"ל הפיקוד, “ועכשיו, בואו נחשוב הלאה, מה אנחנו עושים הלילה – ומחר.” מוכרחים “לגרד” כל טנק שרק ניתן למצוא ולהרכיב צוות קרב חטיבתי נוסף, שיוטל בנקודה שתידרש בה עוד מהלומה נוספת אחת…

שעה 10:00    🔗

מעט קודם הגיעו ידיעות על רכבת אווירית נוספת ששיגרו הסובייטים, לאחר שאתמול – כתוצאה מהפצצת מסלולים בשדה של חאלב – נאלצו להחזיר חלק ממטוסיהם לבודפשט.

וידיעה שנייה: אחת מחטיבות הדיביזיה העיראקית כבר חצתה את הגבול ונכנסה לתחומי סוריה, ואולי היא נמצאת כבר בשעה זו בין דמשק לבין אזור החזית.

דדו מנהל שיחה עם האלוף טל, היושב עכשיו ב“בור”. הטנקים של חטיבה 7 לא יתחילו לנוע מזרחה אלא בעוד שעה. זו השעה למצוא איזו פינה ולישון. שעה וחצי.²⁰⁰

שעה 11:55    🔗

לאחר שחזר לחדר המלחמה, הוא שומע שהכוח של יוסי בן־חנן כבר חצה את שדות המוקשים הזרועים לאורך הקו שנמתח ביוני 67' ונפרץ על ידי הסורים לפני חמש יממות.

התכנון להמשך הלחימה בלילה ומחר, שביקש לפני כשעתיים שיוכן בפיקוד, מוצג עכשיו לפניו על ידי קצין האג“ם, תא”ל יקותיאל אדם. התכנון מיוסד על ההנחה, שעדיף להתקדם בגזרה צרה – וככל האפשר יותר צפונה, כדי להיות מאובטחים משמאל על ידי מורדות החרמון. מחשש פגיעתם של טנקים מצוידים בכוונות אינפרא־אדום, לא יתקדמו הטנקים בלילה. אך אם תעלה ההתקפה יפה, ומחר לפני הצהריים יגיעו בגזרה זו הכוחות לטווח ארטילרי יעיל – ניתן יהיה להציב תותחים ולהפגיז את מבואות דמשק.

כעבור רבע שעה מתחילות להגיע ידיעות ראשונות על מתקפת חטיבה 7 ועל מנוסה כללית של הסורים מאחד המתחמים שלהם.

שעה 12:15    🔗

בעוד הוא עוקב אחר מהלך ההבקעה של כוחות אוגדת רפול בציר הצפוני, מגיעות אל הרמטכ"ל ידיעות ראשונות על החרפה מהירה ביחסים הבינמעצמתיים: המרחב האווירי של גרמניה המזרחית נסגר, והדבר מעלה בזיכרון את קיץ 68', ערב הפלישה הרוסית לצ’כוסלובקיה. ההערכה היא, שראשית ההסלמה באה בעקבות אי־היענותו המיידית של הנשיא ניקסון, אתמול, לתביעתו של ברז’נייב לכפות הפסקת אש תוך הקפאת המצב הקיים בחזיתות. נוכח התפתחות מדאיגה זו נראה עכשיו, כי אפילו תושהה החלטת מועצת הביטחון ארבעים ושמונה שעות נוספות, ואפילו יישאר גם לאחרי קבלתה מרווח זמן מצומצם, אין להחמיץ מעתה אפילו שעה אחת. מה שניתן להשיג בשדה הקרב – יש להשיג במהירות המרבית.

התפתחות מדאיגה נוספת – בוושינגטון עצמה. מוקדם מדי בירך דדו את האלוף קין על הרכבת האווירית האמריקנית, שבזכותה ייזכר הוא כראש אג“א המוצלח ביותר של צה”ל… שר ההגנה האמריקני שלזינג’ר מתכוון להטיל וטו על הטסת הציוד במטוסים אמריקניים.

כתוצאה מכל זה, תכנס הערב הממשלה לדיון מיוחד. מה וכמה, תוהה דדו, נשיג בחזית הסורית עד השעה 20:00?

שעה 12:40    🔗

לא קשה לשער מה עובר במוחו של דדו, בשעה שהוא מלווה – ליד אלוף הפיקוד – את התפתחות הקרב לעבר מזרעת בית־ג’אן. כאן, בפיקוד הצפון, עשה חמש שנים, ששיאן היה כיבוש הרמה. את הצפון הוא מכיר כאת כף ידו. וכאן – חש הוא, כפי שאמר לפני ימים אחדים – אפשר להנחית על האויב מכה רבה, שתהיה לה השפעה מוחצת על המלחמה כולה. כאן, חש אולי דדו, ישוב וייטיב עמו מזלו – כמו בבוקר ה־9 ביוני 67', כאשר חרף חששות דומים ניתן פתאום היתר לפתוח בהתקפה, ובתוך ארבעים ושמונה שעות נשתנה המצב בגבול הצפון מן הקצה אל הקצה.

אם אכן תתאמת הידיעה על מנוסת הסורים מפני הכוח התוקף בצפון – סבור דדו – יש להחיש גם את כניסת אוגדת דן לנר לקרב. לפי התוכנית המקורית צריכה הייתה אוגדה זו לפתוח במתקפה שלה שעתיים לאחר אוגדת רפול, אבל עכשיו מקדים האלוף חופי את הפקודה ומורה לאלוף לנר להניע את אוגדתו בציר “אמריקה” (כביש קונייטרה־דמשק).

הזמן האוזל במהירות מכַוון עכשיו את המחשבה הצבאית. אם אכן יחישו צעדי ההפחדה של הרוסים את הפעילות המדינית הבינלאומית, מעריך דדו, עלולים גם המצרים להקדים ולפעול כדי לקבוע עובדות נוספות בסיני, ואולי גם כדי להקל את הלחץ מעל הסורים. ייתכן, סבור הוא, שהלילה יעבירו סוף סוף את שתי הדיביזיות המשוריינות ויפתחו בלחץ מזרחה.

בינתיים, היום, הקרב הוא כאן. באחת השיחות הטלפוניות שביניהם, מציע דיין לדדו להקדים את העברת מוטי הוד לחזית הדרום, לתפקיד כמו זה שהוא ממלא בצפון, אך דדו סבור, שעדיין הוא דרוש כאן. הקרב זה אך החל.

שעה 13:50    🔗

תחושת הזמן המדיני האוזל מחריפה נוכח הקשיים המסתמנים אצל הכוחות הנעים באגף הצפוני. “הולך בסדר – אבל לאט,” הוא חוזר ואומר, חצי שעה מאוחר יותר, לסגנו שב“בור”, האלוף טל, ולא משום שעוצמתו של האויב רבה כל־כך, כי אם בשל תנאי קרקע וקשיים נוספים, המשהים את התקדמות כוחותינו.

שעה 14:45    🔗

כוח קדמי של אוגדת דן לנר, התוקפת בציר “אמריקה” – יחידת הסיור בחטיבת רן שריג – עלה על מיגנן נגד־טנקי במבואות חאן ערנבה, נמסר עכשיו ונפגעו לו כלים רבים.

דדו, המלווה את מהלכי הקרב, מבקש לפעול במהירות לחילוצו. לקרב נכנס גדוד מחטיבה שנייה של אוגדה זו – חטיבת אורי בר־און – ובה בשעה מצליחים שני טנקים קדמיים מגדוד אחר של חטיבת רן – אשר שב ופיתח מתקפה – להגיע לצומת חאן־ערנבה. מפקד האוגדה מורה עכשיו להפוך את פעולת החילוץ להתקפה. אף שבינתיים יעברו כוחות נוספים על פני חאן־ערנבה, ואחת החטיבות מאוגדת מוסה פלד תכבוש את ג’בא ואת תל־שער, מדרום לצומת, יוסיף להתנהל גם כל אותו הלילה קרב קשה עם כוח סורי שהחזיק בכביש הראשי, סמוך לצומת.

שעה 15:50    🔗

תא“ל ישראל ליאור מספר לרמטכ”ל: הדיבור הראשון [עם האמריקנים – ח. ב.] היה על 48 שעות [עד להחלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש – ח. ב.] חושב שיהיה לנו עד מחר בערב.

הרמטכ"ל מוסר, שברמה יכול להיות בסדר [הארכה עד מחר בערב – ח. ב.], לא בטוח לגבי הדרום. אין לו מספיק תחושה מה אצל בר־לב.

שעה 16:15    🔗

דיין לדדו: כשנגיע לקרבה מקסימלית לדמשק – לירות פגזי תותחים 1.5 ק"מ לפני דמשק.

קותי אדם מעיר, שאם יתייצב קו בסאסא, ניתן יהיה להגיע בתותח 175 מ"מ לפרברי העיר.

שעה 16:20    🔗

דיין מציע, על דעת ראש הממשלה, להנחות את דובר צה"ל למסור הודעה [שתותחינו מרעישים את פרברי דמשק – ח. ב.].

הרמטכ"ל מציע לא לצאת עם הודעה לפני השעה 20:00.

דיין: אם יתברר שנעצרה התקדמות כוחותינו – להוציא הודעה. לקדם ארטילריה ולירות לעבר דמשק.

באותה שעה מודיע אלוף פיקוד הצפון שאינו זקוק עוד ל־30 טנקי ה“שוט” שהובהלו מיריחו. שואל: “האם אתם רוצים את גדוד ה”שוטים" לתעלה? הוא עדיין על מובילים."

הרמטכ"ל: חיובי. לשנות הפקודה. להוציא הגדוד.

האם צריך הדגמה חותכת יותר למהפך בחזית הצפון?²⁰¹

שעה 16:40    🔗

הערב קרוב לרדת, אך גם בשעה זו מוסיף דדו לקוות – וכך הוא מדווח לשר הביטחון – שקודם לכניסת הלילה יתבססו כוחותינו בקו חדש: חאן־ערנבה־מזרעת בית ג’אן־החרמון הישראלי (שחטיבת “גולני” מנסה שוב לכובשו בחזרה). בין קו זה לבין צומת סעסע – שאליו ישאפו להגיע במהלך הלילה – פרוסה, משני עברי הכביש, כמחסום נגד טנקי ענקי, ה“ליג’ה”, שטח נרחב המכוסה כולו לבה שחורה, אבנים זיזניות, שאין השריון יכול לנוע עליהן.

היעד הוא סעסע. אזור זה הוא כבר בתוך הטווח הארטילרי למבואות דמשק. איום ממשי על בירתה של סוריה ועל המשטר – רק הוא יכאיב לאסד ויוציא מגרונו צעקת: הצילו! זו דעתו של דדו – וגם דיין דוחק בו לעשות כל מאמץ כדי שייווצר איום כזה בהקדם.

יתרה מזו: כבר באותה שעה מעלה דיין הצעה, שמטעם דובר צה“ל – ועל דעת ראש הממשלה – תימסר הודעה לכלי התקשורת, כי צה”ל מאיים על מבואות דמשק. יש לקדם את הארטילריה עד לנקודה שאליה יגיעו הכוחות, לירות לעבר הבירה – ולזה לתת פרסום.

דדו סבור, כי יש להמתין עד לערב ממש, לכשתיפסק לוחמת השריון ותתבהר התמונה, והודעה לעיתונות אין למסור אלא משעה 20:00 ואילך.

בסוף היום נמצאים הכוחות תוקפים: צפונה־מזרחה לג’וברא־אל־חשב, בצומת חַדר וכן בצומת “יאיר”, בכביש קונייטרה־דמשק (“אמריקה”).

שעה 18:00    🔗

בשובו אל מוצב הפיקוד העליון, מתעדכן דדו על מאורעות היום בחזית הדרום. לכאורה, הייתה זו החזית השקטה, שצריכה הייתה להימנע מ“שחיקה” ולהסתפק ב“בלימה”. בכל זאת, נפלו בחזית זו היום 37 איש, נפצעו 154, ועוד שניים נשבו ושניים נעדרים, וכן נפגעו טנקים נוספים. אף־על־פי־כן, מוסר גונן, מניח היום את הדעת מצב הטנקים בסיני. הסדנאות מחזירות טנקים רבים לכְשִירות – ובמהלך המלחמה יעברו טנקים רבים תהליך זה שלוש, ארבע וחמש פעמים.

הפיקוד עוסק בתכנון התקפת־הנגד הגדולה, במגמה לצלוח בעוצמות אוגדתיות בשני מקומות – בג’סר א־חרש שמצפון לקנטרה, ובדוור־סואר (“מצמד”).

בשעה זו אין הרמטכ"ל רואה אפשרות להחליט. הישגי מתקפת־הנגד היום בחזית הצפון היו מצומצמים יותר מכפי שציפה וקיווה. אבל התחזית שלו אופטימית: “בסך הכול הלך לנו טוב, ונדמה לי, שכללית מתחיל המצב להתהפך לטובה. בלילה לא יילחמו. עדיף שישנו הלילה שעות אחדות – ובבוקר ייקחו ‘שוונג’…”

אשר לתוכנית לעבור להתקפת־נגד בדרום – זה אך הגיעה, ועודנו רוצה להרהר בה. אך כמחשבה ראשונית, אם אכן מניח הפיקוד שיש בכוחו לעבור להתקפה, רואה הוא בעדיפות ראשונה, כתוכנית מזערית – ואפילו לא נוכל לשוב ולכבוש מחדש את כל קו התעלה – צליחה בג’סר א־חרש. מטרותיה יהיו שתיים: כיבוש פורט סעיד ותנועה דרומה, לעבר החיץ החקלאי. עדיפות שנייה יש לתת – ושוב, אם הדבר בר ביצוע – לצליחה בפיתחה הדרומי של התעלה, לעבר העיר סואץ.

את התוכנית לצלוח בדוור־סואר מציב דדו בתחילה בעדיפות שלישית בלבד, אך לאחר שהוא מאזין לנימוקיו של גונן, הוא אומר כי בכוונתו להגיע בבוקר לפיקוד הדרום ולעשות שם את היום כולו. בסיכומו של בירור זה מציע דדו: שיתכנן הפיקוד את התקפת־הנגד לפי ראות עיניו, ומחר, בהגיעו לדרום, ידונו בתוכנית. גונן מבקש לפתוח במתקפה בלילה, אור ל־13.

“או־קיי,” אומר דדו, “אז – להתראות מחר.”²⁰²

כשם שלא הצליח להגיע בלילה הקודם, משום שהיה עליו לעלות לצפון, כך יקרה גם מחר: ה־12 באוקטובר יהיה יום של דיונים ממושכים, קשים אפילו מאלה שקדמו להחלטה על מתקפת ה־11 בחזית הצפון. הוא לא יֵרד לדרום. המאבק על ההחלטה יתנהל כאן, ב“בור” ואצל ראש הממשלה.

שעה 18:30    🔗

האלוף חופי מעדכן את דדו על התפתחות המערכה בפרק הזמן שחלף מאז יצא את פיקוד הצפון.

דדו סבור שרצוי למסור הודעה פומבית על יעד ההתקפה שהתנהלה היום, אולם לוויכוח זה אין כבר בשעה זו אלא חשיבות אקדמית בלבד. שר הביטחון כבר אמר לכתבי חוץ – מדווחים עכשיו לדדו – כי כוחות צה"ל נמצאים בדרכם לדמשק. מנסחים עכשיו ידיעה המיועדת למהדורת החדשות של השעה שבע בערב, ברדיו. איך לנהוג?

אני רוצה שייאמר בה, כי אנחנו מתקדמים בציר קונייטרה־דמשק, אומר דדו. “כל היתר – לא אכפת לי.”

מצב הרכבת האווירית האמריקנית מוסיף להדאיג. שלזינג’ר מסרב להטיס את הציוד המובטח במטוסי חיל האוויר האמריקני. ה“סטייט דיפרטמנט” מנסה כל מיני התחכמויות – להשיג לנו מטוסי תובלה, שישכירו לנו חברות אמריקניות אזרחיות. שלזינג’ר הוא המונע את השימוש במטוסי ה“גלקסי” הענקיים, נמסר.

“ניקסוץ עסוק עכשיו באגניו, לא בשום דבר אחר,” מפטיר דדו.

עשרה מטוסים נוספים אבדו במהלך היום לחיל האוויר, כלומר – צעד נוסף לעבר הקו האדום. ולמרות זאת ולמרות עיכוב הרכבת האווירית, שונה לחלוטין מצב הרוח, לעומת שלשום ואתמול. אומר דדו:

“מצבנו בצפון – טוב עד טוב מאוד. ההבקעה הזאת הצליחה. בציר הצפוני – הייתה אפילו קלה. במרכזי – הייתה הבקעה בקרב. היו לנו אבדות, נפגעים, נפל לנו מפקד פלוגה – אבל זה הלך. עם זאת, במערך הקדמי, על ציר קונייטרה־דמשק, נשאר מערך נ.ט. – וצריך לפצחו.”

הוא מתווה את המערכה – שתהיה קשה הרבה יותר – לעבר קו כנכר־סעסע. התוכנית היא, שאוגדת פלד תנוע דרומה־מזרחה, לעבר שייח’־מסכין, בקרבת גבול ירדן, על כביש דמשק־עמאן. בצפון נשתדל להגיע לטווח 40 ק"מ מדמשק.

ההערכה היא, כי המהלומה שספגו הסורים היום תאלץ סוף סוף את המצרים להעביר אל הגדה המזרחית את דיביזיות השריון 4 ו־21. כוחותינו שם במצב טוב הרבה יותר, והתמונה מתחילה להיות מעודדת גם שם.

עם מטהו המצומצם מתחיל דדו להתוות את כיוון השלב הבא של המלחמה. הוא מזכיר את התוכנית, ששירטט קודם לכן גונן – צליחה של אוגדה אחת בג’סר א־חרש ואחת בדוור־סואר – ובנסיבות הצבאיות והמדיניות של אותה שעה, זו נראית לו מוזרה ויומרנית מדי. בעיניו נראה המהלך הבא כך: מחר תתחדש המתקפה בצפון, במגמה להרחיב את המובלעת בכיוון מזרח, ואילו בערב יש לפתוח במתקפה בדרום. הוא מתווה את התוכנית הפחות יומרנית: צליחה בג’סר א־חרש בלבד, במגמה להבטיח אחיזה בגדה המערבית, לכבוש את פורט סעיד – וכהישג גדול יותר, לתקוף כלפי דרום בשתי הגדות: במערבית, עד לאזור החיץ החקלאי, ואילו במזרח לסלק את ראש הגשר של הארמייה השנייה, מן החווה הסינית צפונה.

כיוון שעכשיו הוא יוצא להתייעצות אצל ראש הממשלה ולאחריה לישיבת הממשלה, מבקש הרמטכ"ל את האלוף טל לבדוק היטב עם רב־אלוף בר־לב את התוכניות המתגבשות אצלו להמשך הלחימה בחזית הדרום.

חיילי המילואים מגיעים מחו"ל – ונשלחים לחזית

ראש אכ“א, האלוף הרצל שפיר, מדווח לו, ממש לפני צאתו, כי גיוסם של חיילי המילואים שהתייצבו בחו”ל מתנהל מצוין – הם מגיעים, מרכיבים מיד צוותי טנקים ומשגרים אותם ליחידות. ברגע זה אין מחסור בצוותים. גם מרפאת השיקום לפצועי הקרבות פועלת היטב – וכבר ישנם ביניהם מחלימים, שמקווים לצוותם במהרה ולהחזירם אל הטנקים. כבר הוחל בהדרכתם של מדריכים אשר יאמנו לוחמים בטילי ה“לאו” וה“טאו” – שלפני המלחמה סירבה אמריקה למכור לישראל, ועכשיו, סוף סוף, נאותה לתיתם לנו.

אשר לאספקה המובטחת מאמריקה, שורר עדיין אצל ראש אג“א, האלוף קין, ביטחון כי הנה־הנה ממריאה רכבת מטוסי ה”גלקסי" ומישהו כבר רואה בדמיונו שמתחילים להיות “צפופים בתחמושת”, וכי ייתכן ש“נגמור את המלחמה במצב טוב, שכמותו לא ידע צה”ל."

אף כי לא זו התמונה המצטיירת בשעה זו – נמשכת התביעה מן החזיתות לתחמושת, ובעיקר לפגזי תותחים – משוכנע הרמטכ"ל, כי זהו מחסור מדומה, בשל הארגון המשובש של האספקה והתובלה, וכי תחמושת רבה חייבת להימצא בנקודות שונות בדרך.²⁰³

לפי הנתונים האחרונים שבידי המטה הכללי – שומע דדו, ועם מספרים אלה יוצא הוא אל הממשלה – היו עד לשעת השקיעה היום, ראשון של סוכות, 11 באוקטובר: 445 הרוגים, ועוד 255 הרשומים כנעדרים. מתוך 1,797 הפצועים, מתחילים לצאת, כ־100 מדי יום, למרכזי השיקום.²⁰⁴

שעה 20:30    🔗

ל“קבינט” – אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר – מדווח דדו על תוצאות ההחלטה, שנתקבלה אמש בשעה מאוחרת, בסופה של התדיינות ממושכת, וכן על תוכניותיו למחר:

היום התחלנו להבקיע לתוך השטח שממזרח לקו הסגול. ההתחלה הייתה יפה מאוד – ובשל התנגדות מועטת, אפילו מעט אופטימית מדי. פתחה בלחימה אוגדת רפול, עם חטיבה 7 – הלוחמת מפרוץ המלחמה, ובראשה “מפקד בלתי רגיל”. חיל האוויר פעל מראשית הבוקר, ומשום אותה אופטימיות – הוקדמה הכנסת אוגדת דן לנר לכביש קונייטרה־דמשק. למרות חיל האוויר, הייתה שם התנגדות של ממש מצד אנשי מיגנן הנ.ט. הסורי. הייתה זו החטיבה של רן שריג, שנפצע בקרב הבלימה וחזר היום – בניגוד להוראות הרמטכ"ל, למען האמת – להילחם. לחטיבתו היו אבדות ונפגעו לו טנקים לא מעטים, מספר דדו.

חברי ה“קבינט” אינם אנשים רכים, וכל אחד מארבעת הגברים שבחדר – וכמותם האישה שבראשם – מעורב כל ימיו בנושאי ביטחון. כך ישראל גלילי, ממעצבי ה“הגנה” ומראשיה, ראש המטה הארצי בשלביה הראשונים של מלחמת העצמאות; כך יגאל אלון ומשה דיין אנשי מלחמה מנעוריהם; כך גולדה עצמה, שכמו בכל המאבקים – נוטה גם במלחמה קשה זו לתמוך בקו ה“אין ברירה”, בלחימה עיקשת ולא־נשברת; כך דדו, שעמידה זו אל מול “המצב הישראלי” שבה ובאה לכלל ביטוי בתוכניות המלחמה שהוא מביא לאישור, בעצם הופעתו הבוטחת. אבל כולם הם גם אנשי ארץ ישראל הקטנה, ושמות שנזכרים מקדירים לרגע את הפנים העייפות, מציפים את העיניים נטולות השינה. רק לרגע.

כבר הלילה יגיע טווח התותחים לכדי שישה ק"מ מדמשק    🔗

אלה אינם אנשים רכים, והמלחמה טרם החזירה את מדינת ישראל לקו גובה, שמותר להיעצר בו, לרפות את האברים, לספוד.

אנחנו מתקדמים – ממשיך דדו את דבריו ב“קבינט” – אבל אין עדיין אפשרות לדבר על התמוטטות המערך הסורי. בציר הצפוני יותר, למרגלות החרמון, מצאו אומנם אנשינו טנקים שלמים, חדשים, שצוותיהם נטשום ונמלטו – וזה סימן. אך גם יש מקומות, שאנשינו נתונים תחת אש ארטילרית בלתי נפסקת, ויש מקומות שבהם יורים הטנקים ונשק הנ.ט.. בשעה מסוימת כבר היינו בטוחים, שעוד הלילה נגיע עד האוואג', 40 ק“מ מדמשק, אבל הסורים מחזיקים שם מערך טנקים, ובמקום אחד הכניסו במפתיע עשרה הליקופטרים עם אנשי קומנדו. הבאנו לשם אנשי “גולני” ונחזיק במקום עד הבוקר. התקדמנו היום 10 ק”מ בלבד – אבל אלה היו היותר קשים.

ואשר לתוכנית למחר: אם תתמוטט ההגנה הסורית – נגיע כדי 30–40 ק"מ מדמשק. נתקדם גם בציר המקביל, לעבר האוואג‘. ישנה מחשבה לתקוף גם בציר הדרומי – מצומת רפיד לעבר שייח’ מסכין – אבל ספק אם ניתן יהיה להפריש כוחות לפריצה בציר נוסף. משיעלה היום – נגלה את הצפוי, אולי גם את הבלתי צפוי: שאותה חטיבה עיראקית ראשונה שנכנסה לסוריה, תוטל ישר לחזית. הסורים עצמם מרכיבים בחיפזון צוותים מכל אנשי המילואים שלהם ומתאמצים לאייש כל טנק שנותר להם – וייתכן שינסו לפתוח מחר במתקפת־נגד.

אם כך ואם כך: כבר הלילה תגיע האש הארטילרית שלנו עד לטווח שישה־שבעה קילומטרים מדמשק ותישמע היטב בפרבריה – כך, מכל מקום, מעריך דדו בשעה זו – ומחר נתקרב יותר, נקצר את הטווח הזה.

גם המצב בחזית הדרום מוצג עכשיו באור בהיר יותר: אותן הסתערויות המוניות של חי"ר אינן חוזרות עוד, וההנחה היא שבשל אבדות כבדות – הם מתנהגים עכשיו ביתר זהירות. ואילו אצלנו – השהות שניתנה לאוגדות להתארגן הועילה להן מאוד – ועכשיו הן מוכנות פחות או יותר, ועוצמתן גוברת בהדרגה.

והתוכנית לעתיד?

התזה שלנו, כל הזמן – אומר דדו – הייתה: אם יצלחו דיביזיות השריון ויתנהל קרב הכרעה בסיני, נכה בהם היטב ולאחר מכן יֵקל עלינו לצלוח. אם אכן יפתחו הם מחר בהתקפה – יש סיכוי שכך נעשה. הלילה, מכל מקום, עומד הוא לטוס לפיקוד הדרום, לסכם שם תוכנית – “ומחר בלילה אפשר יהיה להתחיל לצלוח את התעלה.”

גולדה לקיסינג’ר: “תוציאו לכם מהראש נסיגה שלנו בלבד!”    🔗

“מחר בלילה” – אור ל־13 באוקטובר. נוכח הלחץ המדיני הגובר במהירות – אלה הן בשורות משמחות. השאלה המרכזית היא כמה ימים, כמה שעות, נוכל לא רק אנחנו – אלא גם האמריקנים – לעמוד מול הלחץ לכפות הפסקת אש שתגן על ההישג המצרי. אי לכך, יש עכשיו לגורם הזמן חשיבות עליונה – וכל הישג נוסף, ובמהירות מרבית, יועיל בעת המשא והמתן על קביעת קווי הפסקת האש. אפילו נניח אפשרות, שמועצת הביטחון תקבל החלטה מחר בבוקר – לפי שעון ישראל – לא תיכנס זו לתוקפה, לכל המוקדם, אלא בסוף אותו יום, ה־12 באוקטובר.

לקרב של מחר בסוריה אין מטרה להגיע לדמשק עצמה ואף לא לכבוש שטחים לשם החזקה בהם. יש לשאוף לשיפור הקו, כלחץ על הסורים לצאת מן המלחמה לקראת המשא והמתן המדיני. טוב היה אילו עמדנו במרחק 20 ק“מ מדמשק. האפשרות הפחות טובה, להתקדם עד האוואג', כ־37 ק”מ מן הבירה. ראש הממשלה כבר הבהירה למזכיר המדינה, ד"ר קיסינג’ר, “שיוציאו להם מהראש,” שבסוריה ניסוג אנחנו חזרה אל הקווים של בוקר יום הכיפורים, ואילו במצרים יישאר הקו כפי שהוא ברגע זה.

במהלך הדיון מתארת גולדה מאיר את המציאות המדינית: “ניקסון קנה את הרעיון של ברז’נייב, שהבריטים יבקשו הפסקת־אש במועצת הביטחון והאמריקאים והסובייטים יימנעו [לא ישתמשו בזכות ה”וטו" – ח. ב.]. זה צריך היה להתרחש כבר היום – – – קיסינג’ר רצה מאוד לדעת כמה זמן נחוץ לנו, שסוף־סוף נעשה איזה דבר. אמש שלחנו מברק לשמחה [דיניץ, השגריר בוושינגטון] על מה שאנחנו מקווים להגיע. על כך שמח מאוד, והדיבורים היו על Grab as much as you can (חטוף כפי יכולתך). אבל כמה זמן? – – – ביקשנו 48 שעות. זה היה השכם בבוקר. – – – כרגע אנחנו לא יודעים עדיין אם הולכים לעשות זאת. – – – אמרנו עוד שני דברים: (א) שיוציאו מראשם, שנפריד בין מצרים וסוריה בצורה כזאת, שלנו יאמרו לחזור הביתה ולמצרים יאמרו לעמוד במקום שהם עומדים. (ב) בעניין השבויים – – – גולדה מביעה חשש, שקיסינג’ר לא יצליח לדחות זאת יותר מאוחר מאשר עד מחר בבוקר. כלומר, לפי שעוננו, מחר בבוקר יתחיל ויכוח."

דיין מעיר, כי מזמן ההחלטה ועד לכניסתה לתוקף עוברות 12 שעות – – –

בסיכום הדיון: מחר להמשיך בתנועה על דמשק. לא להפציץ בעיר. לא לכבוש העיר. להתעכב במרחק מה מן העיר. תמשך פעילות חיל־האוויר להריסת תשתית הצבא הסורי.²⁰⁵

ואכן, את מחשבת הרמטכ“ל מנחה באותו ערב הציפייה, שההחלטה על הפסקת אש תתקבל בעוד כשתי יממות, או קצת יותר מכך, משך הזמן המינימלי הדרוש לצה”ל כדי להבטיח עוד שני הישגים של ממש: מחר יחדשו הכוחות בצפון את תנועתם מזרחה, ובלילה – אם יסתייע הדבר – תיפתח מתקפת־נגד מצומצמת בצפון בחזית התעלה, במגמה להיאחז בגדה המערבית.

שעה 21:30    🔗

מן ההתייעצות אצל גולדה, עוברים הכול לישיבת מליאת הממשלה, ולפניה שב הרמטכ"ל ומתאר בפירוט רב את מהלך הקרב שהתנהל היום בצפון, ואת הצפוי שם הלילה ומחר. בין השאר, אינו שוכח להדגיש, כי מחר ייעשה ניסיון נוסף לשוב ולהיאחז על החרמון – לכבוש תחילה את החרמון הסורי – ורק לאחר מכן לקחת בחזרה את “החרמון הישראלי”, כלומר את המוצב שנכבש מידינו ביום הכיפורים.

לאחר מכן הוא מתווה את שתי התוכניות החלופיות לחזית הדרום: זו שתבוצע אם אכן יעבירו סוף סוף המצרים את הדיביזיות המשוריינות 4 ו־21 לתוך סיני, וזו שמתכוונים לבצע אור ל־13 אם לא יעשו כן. הוא נזהר עכשיו מחתימה על שטרות, ואינו יכול להבטיח בשלב זה, כי אכן נצליח להשתלט מחדש על כל קו בר־לב, אבל אם בחלקים מסוימים נימצא אנחנו בגדה המערבית, בעוד שהם מוסיפים להחזיק בחלקים אחרים בגדה המזרחית, ייווצר איזון מסוים.

איך תסתיים המלחמה בחזית המצרית?    🔗

הפגישה עם השרים – והשאלות המוטחות כלפיו, שיש בהן לא אחת יותר מרמז של ניגוח והאשמות – אינה קלה, ומתיחות פנימית זו גורמת אולי גם היא לתחושת העייפות היורדת עליו פתאום. זהו דיון חשוב, הצריך להסתיים בהחלטה, ולקראת סיומו משרטט הרמטכ"ל שלושה מצבים אפשריים, שניתן לסיים בהם את המלחמה בחזית הדרום:

מצב ראשון – להשלים עם נפילת קו בר־לב ועם התבססות הצבא המצרי ממזרח לתעלת סואץ לכל אורכה. אפשרות זו תעלה לנו פחות קורבנות מאשר שני המצבים הבאים, ואם יוחלט עליה – ניתן להבטיחה.

מצב שני – לרכז את כל מאמצי צה"ל בלחימה בשני ראשי הגשר, של הארמייה השנייה והשלישית, להדוף את מה שייוותר מהם בתום הקרב אל מעבר לתעלה, ולהחזיר את המצב לזה ששרר בבוקר יום הכיפורים. מספר הקורבנות החזוי בקרב כזה הוא גבוה ביותר – ואין הוא יכול להבטיח שמטרה זו תושג בשלמותה.

מצב שלישי – וזה הקו שהוא דבק בו – שאנחנו נשתלט על חלק מן הגדה המערבית, ואילו המצרים יוסיפו להחזיק בחלק מן הגדה המזרחית. גם זאת אי־אפשר להבטיח בשעה זו בוודאות גמורה, אך מהלך זה מבטיח הישג רב יותר מאשר בקרב שיתנהל כמתואר ב“מצב ראשון” ויהיה כרוך בפחות אבדות.

בסופה של ישיבת ממשלה זו מתקבלת החלטה, שאין מחליטים עכשיו סופית בעניין צליחת התעלה, ואף אין הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה להחליט. בטרם ייגשו, בפועל ממש, לביצוע פעולה כזאת – תתכנס הממשלה פעם נוספת כדי להחליט.²⁰⁶

כפועל־יוצא מהחלטת הממשלה שלא יוחלט על צליחה אלא בישיבת ממשלה נוספת, מועברת “הודעה בעניין ההחלטה בממשלה – שעניין הצליחה יובא לממשלה”. המזכר נושא תאריך ושעה 02:05 12 באוקטובר 1973, והוא מאת מרדכי גזית, מנכ“ל משרד ראש הממשלה אל תא”ל ישעיהו רביב, מזכירו הצבאי של שר הביטחון:

“ראש הממשלה מבקשת להביא לידיעת שר הביטחון, כי בישיבת הממשלה ב־11 דנא, בחלקה השני של הישיבה, ממנו נעדר שר הביטחון, נתגבשה הדעה, כי בעניין צליחת התעלה ע”י צה"ל, על הממשלה לדון ולהחליט בטרם תבוצע פעולה כזו. כלומר, הנטייה בדיון הייתה שלא להשאיר הדבר לשיקול דעתה של ראש הממשלה אם להביא עניין זה לממשלה אם לאו.

" – – – ראש הממשלה מבקשת משר הביטחון והרמטכ"ל שיהיו מודעים לכך, שעניין הצליחה לשם מאחז יצטרך להיות מובא לממשלה – – – "²⁰⁷

בו בלילה מועברת החלטה זו – בכתב – לידיעת שר הביטחון וראש המטה הכללי.

שעה 23:15    🔗

דדו שב אל חדרו שב“בור”, והעייפות אינה מרפה ממנו: “גם אצל גולדה – שלוש פעמים פיהקתי!”

לפי מה שסיכם בראשית הערב עם האלוף גונן, עליו לצאת מיד לדיון בפיקוד הדרום. הוא מבקש להכין לו הליקופטר לשעה 00:15.

“אם אצא מפה עכשיו, כלומר – במקרה הטוב ביותר – בחצות, ארד לאום־חשיבה, נניח שאשב שם שעתיים,” מחשב דדו את שארית הלילה, “אהיה פה בחזרה בשעה חמש בבוקר.”

לפניו כארבעים דקות לעניינים דוחקים אחרים. עם האלופים זאבי וטל הוא מתייעץ על תוכנית ההתקפה של מחר בחזית הצפון, מעלעל תוך כדי כך בעוד גל של “ניירות חשובים מאוד”, שנערם בינתיים על שולחנו. עיניו בוערות מעייפות, וקשה לו להתרכז. הוא מבקש מעמיתיו – “שמישהו יקרא ויסמן לי באדום דברים חשובים.”

רגע של עייפות    🔗

אבל לפתע מבחין טליק, שאיזה חיוורון הופיע בפניו של דדו, והוא נראה קרוב לעילפון. “אסנת!” קורא טליק בהתרגשות לאחראית על המזכירות של לשכת הרמטכ"ל.

“אני לא רוצה כדור!” אומר דדו.

“לא כדור. חס וחלילה!” מרגיעו טליק. כרגע אין הם שני גנרלים, הרמטכ"ל וסגנו – ששוררים ביניהם יחסים קרובים מאוד, סבוכים מאוד, המתמשכים לאורכו של מסלול עשרים ושלוש שנים לעבר צמרת הפיקוד – כי אם שני חברים. טליק, כדרכו, נוהג בחברו עכשיו כמו אם דאגנית: “זו עייפות מצטברת… אסנת – כוס קוקה קולה!”

אסנת זוכרת את דדו לראשונה משירות החובה שלה, בהיותו אלוף פיקוד הצפון, אבל הייתה זו היכרות מרחוק. כאשר עמדה לפני השחרור, בסתיו 1970, הוצע לה תפקיד בלשכת ראש אג“ם, האלוף אלעזר, והיא “חתמה קבע”, בלשון הצבא. זו הייתה ראשיתו של קשר, שנמשך בלשכת הרמטכ”ל. העבודה בלשכה, אומרת אסנת, נמשכת עשר־שתים־עשרה שעות ביום, “והמכונה הזאת, המשומנת היטב, עובדת בלי הרף, ואתה רץ ואינך מתפנה לחשוב, שכאן – בעצם – מתהווה ההיסטוריה, ואתה חלק מן המתרחש כאן.” כפי שמתגלה אצל כל מי שעבדו במחיצתו, התקשרותה של אסנת אל דדו עמוקה מאוד. בימים אלה – השבוע הראשון למלחמה – חצויה אסנת בתוכה. רמי, בעלה, משרת בחטיבת השריון הנלחמת בגזרת קלמן מגן, מול קנטרה. באותם ימים קשים – זוכרת אסנת – כאשר דדו לא עצם כמעט עין והיה בתנועה מתמדת, היה נעצר לא פעם לידה ושואל: “ומה שלום רמי?” וכך בכל אשר פנה – שאל, חייך, ניחם. באותן שעות, סבורה אסנת, לא נתגלה לה כאיש שונה מזה שבמחיצתו עבדה כבר אז שלוש שנים: אדרבה, עוצמתו נתגלתה רק ביתר שאת, וכמותה גם תכונותיו האחרות.

תוכנית הצליחה שמגבשים בדרום בר־לב וגונן    🔗

לרגע אחד – העייפות המצטברת. החולשה. “כוס קוקה קולה!” וכבר חוזר הכול אל קצבן הלא נפסק, השוחק, של התרחשויות המלחמה, של ההכרח החוזר להחליט, ולא אחת – בין אפשרות רעה לבין אפשרות פחות רעה. רק פלא הוא איך בכל זאת נקלטים כל אותם פרטים רבים הזורמים בלי הרף מזירות המלחמה, מזרועות האוויר והים, מאגפי המטה הכללי, הידיעות המדיניות – ובתוך מהומת ה“בור” הם מתעכלים ונהפכים להרצאות דברים בהירות, מאורגנות, שהוא משמיע שוב ושוב בתהליכים הנפתלים של הערכות המצב, הדיונים המבצעיים, בשלבים השונים של קבלת ההחלטות.

מעתה, למשל, ייפתח תהליך נוסף – ההחלטה על הקרב בחזית הדרום.

בשעות שעשה דדו עם הדרג המדיני, קיים טליק בירור עם פיקוד דרום, ולפניו התוכנית המוצעת על ידי בר־לב, גונן ועוזריהם: שוב אין מדובר בשני אזורי צליחה. זו הפעם הראשונה בנויה התוכנית המוצעת על אזור אחד, דוור־סואר, אשר בו תצלחנה שתי האוגדות. באזור זה, מעיר דדו, יש להביא בחשבון את האחיזה הרצינית שיש למצרים בסביבות “החווה הסינית”, ומן הראוי היה לעלות עליה בכוח רב ולכובשה, כדי להסיר את האיום מעל אזור הצליחה המוצע. אך העיקרון המנחה אותו עכשיו הוא זה שהרצה קודם לכן, בתגובה לדברי אחד השרים: יש לבחור בין שלושה מצבים אלטרנטיביים – ויש לשקול אותם לא רק במונחים של הישג צבאי, כי אם במונחים של מחיר, כמה לוחמים ישלמו בחייהם בכל אחת משלוש התוכניות החלופיות, החל בזו “הזולה ביותר” – וכלה בזו “היקרה ביותר”.²⁰⁸

בינתיים הגיעה שעת חצות – ודדו אינו יוצא את ה“בור” בדרכו לדרום. ישנו עוד בירור חשוב אחד, עם מפקד חיל האוויר, שיש לקיימו תחילה. יממה נוספת נכנסת.

 

יום שישי – 12 באוקטובר    🔗

שעה 00:0 ²⁰⁹    🔗

להחלטה הצפויה במועצת הביטחון מצטרף שיקול מרכזי נוסף, המחייב להשלים במהירות מרבית כל מהלך צבאי שיש בו כדי להביא את ישראל לשלב המשא והמתן המדיני בקווי הפסקת אש נוחים יותר:

מדיון עם מפקד חיל האוויר, שמקיים דדו בשעה זו, עולה מסקנה ברורה: הציפייה לכל אותם מטוסים שהבטיחה וושינגטון במקום אלה שאבדו בששת ימי הלחימה הראשונים – ומטוסים מוסיפים להיפגע – אינה מתגשמת עדיין. “הקו האדום” מבחינת חיל האוויר קרוב עכשיו מאוד. התקפות גדולות בעוצמה על אוגדתית, הן בחזית הצפון והן בחזית הדרום, שתוכלנה להתנהל מתוך ביטחון בסיוע נרחב של חיל האוויר – חייבות להתבצע בתוך שתי היממות הבאות.²¹⁰

אלה הן שתי החרבות התלויות מעל לראש: בתוך ארבעים ושמונה שעות צפויה החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש; בתוך ארבעים ושמונה שעות עלול חיל האוויר להגיע אל “הקו האדום”.

כיוון שכך, משתהה דדו לשיחה דחופה נוספת – עם אלוף פיקוד הצפון. הוא מונה באוזני חופי את האילוצים, ואומר: לפניך, לכל הפחות, כל יום מחר, אולי גם הלילה, ליל שבת. יש להגיע לפחות עד סעסע. אם יתברר, שהתמוטט המערך הסורי, להמשיך בציר הצפוני, ממזרעת בית־ג’אן, ובכל מקרה לתקוף את החרמון הסורי, ומעברו לרדת לחרמון הישראלי. אשר לאזור שמדרום לכביש קונייטרה־דמשק: אוגדת דן לנר תנוע דרומה, בכיוון “יאיר”־“ציריך”־“קרלוס”, ולאורכו של ציר זה דרומה עד “רננה” (נווה) שבציר “רשת” (הדרך מצומת רפיד לשייח' מסכין). אוגדת מוסה פלד תבקיע מצומת רפיד, בציר “רשת” – ושני הכוחות ייפגשו ב“רננה” ושם יעמדו. אך אלוף פיקוד הצפון אומר, שאוגדת פלד לא תוכל להתקדם דרומה־מזרחה בכיוון זה, וכיוון שכך חוזר הרמטכ"ל ומורה לו לנסות ולפרוץ עם אוגדת דן לנר ככל האפשר דרומה יותר מכביש קונייטרה־דמשק. הוא מדגיש, שמחר יקבל סיוע אווירי מצומצם, ואת צעדיו על האלוף חופי לכלכל בהתאם לכך.²¹¹

שעה 00:25    🔗

שאלה מרכזית נוספת: האם יעברו המצרים מחדש להתקפה – ושמא יעדיפו להתבסס ברצועה הצרה שהם מחזיקים בה ולהתכונן להגנה מפני מהלך התקפי של צה"ל, בדומה למתרחש עכשיו בחזית הסורית? ואם אכן יצאו להתקפה – שכן הסורים לוחצים עליהם לתקוף בחזית הדרום – האם ינסו שנית לנוע לאורך המפרץ, לעבר ראס סודאר, או שיתקפו בשתי הדיביזיות המשוריינות, לעבר מְצרי הגידי והמיתלה?

הציפייה להחלטת מועצת הביטחון קיימת בוודאי גם אצל המצרים, ויש להניח, כי אף הם יבקשו לנצל את שתים־עשרה השעות האחרונות להישגים נוספים. מצד שני – מעיר אחד האלופים שעמהם מקיים דדו דיון זה (זעירא, זאבי, בני פלד) – הם יודעים גם זאת, כי המלחמה עלולה להתמשך גם קצת מעבר לאותן שתים־עשרה שעות, “וכבר היו דברים מעולם, והם גם יודעים איפה – אצל דדו, בצפון, בששת הימים!… משכו את זה פעם אחת שתים־עשרה שעות, ופעם שנייה שתים־עשרה שעות,” ואם אכן כך יקרה – עלול השריון המצרי למצוא עצמו ממזרח לתעלה “במצב הכי אידיוטי”.

בסופו של ניתוח זה – שמועלות בו מחשבות שונות, בכללן הרתעת המצרים מהעברת הדיביזיות המשוריינות – מסכם דדו: המסקנה מכל מה שנאמר – אין תוקפים מחר מן האוויר את הגשרים המצריים ואין יוזמים מחר כל מבצע התקפי. קיימות שתי אפשרויות: הראשונה, צליחה מצומצמת אור ל־13. אך אם לא ניתן לבצע מחר בערב מתקפה זו – וכן אם אין המצרים מעבירים מחר את כוחות השריון מזרחה, ואם בינתיים לא תחליט מועצת הביטחון על הפסקת אש – תתבצע הצליחה מחרתיים, אור ל־14, בעוצמה של אוגדה אחת עד שתיים.

משהגיע לכך, משנה דדו את החלטתו: לא הוא יֵצא עכשיו לסיני – אלא בר־לב יוזמן לכאן, למחר בבוקר – וכאן, בתל־אביב, גם תיפול ההכרעה על הצליחה.²¹²

מה גרם לו לשנות את החלטתו: האם ישיבת הממשלה האחרונה, שנסתיימה בזה, שכל עניין הצליחה יוחזר בטרם ביצוע לשולחנה לשם החלטה? האם העדיף לקיים את הדיון במטה הכללי, ובמנותק מן היריבויות והחיכוכים בין המפקדים הבכירים בפיקוד הדרום? האם צפה התלקחות מחודשת של חילוקי דעות – בדומה למה שאירע לקראת התקפת־הנגד בחזית הסורית ורצה לשתף בדיון את בר־לב? ואולי פעלה גם עייפותו, כפי שגם אמר כאשר האריך אחד האלופים בדברים והפליג בניתוחיו: “אני עייף, ואתם פשוט גומרים אותי עכשיו. כל הדיבור הזה הוא לא תכליתי!”

שעה 00:52    🔗

הוא מקיים שיחה ממושכת (כל השיחות הללו, אגב, מתנהלות באופן שאין לאויב אפשרות לצותת להן) – עם חיים בר־לב. לאחר שהוא מעדכנו, בתכלית הקיצור, על מה שבוצע היום, ומתוכנן²¹³ למחר, בחזית הצפון, אומר דדו לחברו (איך ומתי נודע הדבר לו עצמו?):

“הבן שלך השתתף שם בקרב – והוא כבר חזר לסִירקִין בשלום.” שוב ושוב נשמע אותו מוטיב לוואי של מלחמת יום הכיפורים – האבות והבנים.

ושוב – מנקודת המבט של הפיקוד העליון: בראש ובראשונה, האילוץ המדיני – הדיון במועצת הביטחון. הצעה שתונח על שולחן המועצה עלולה ליהפך להחלטה כבר מחר – אך דיון כזה יכול גם להתמשך ימים אחדים. כל תכנון יהיה חייב להתחשב בגבולות זמן אלה.

לאחר בירור של שתי האפשרויות הפתוחות בשעה זו, כפי שמציג אותן גם מצדו מפקד חזית הדרום, שב דדו ומגדיר אותן: היום, ה־12, לא יעסוק הדרום אלא בהתארגנות ובהגנה. אם עד למועד המתוכנן תצלחנה הדיביזיות המשוריינות, מניחים להן לתקוף – “שוברים להן את העצמות” ואז עוברים להתקפת־נגד. אם אין התפתחות כזאת, מתכננים התקפה ללילה שבין ה־13 לבין ה־14.

העיקר הוא כמובן, באותה “שאלה ארגונית” – האם יוכל בר־לב להגיע לתל־אביב בשעה 05:00 – או 06:00 – ולהביא עמו כל מי שימצא לנכון להביא, וכאן, בניחותא, יעשו הערכת מצב? דדו מסביר מדוע מעדיף הוא, שהדיון יתקיים בתל־אביב: ראשית, יש כאן “כמה בעיות” המצריכות את נוכחותו. והשנית – "אם אתה תבוא, ונחליט על מדיניות, לא ארצה לסכם אותה לבדי, אלא ארצה יותר מזה – לשתף גם את השר, ואולי גם את גולדה. מה שנחליט עליו – יהיה מהלך בעל אופי אסטרטגי מובהק.²¹⁴

המפנה מתחיל להיראות בהתקרב שחר היום השביעי של המלחמה. מי יאמין, כי אך לפני פחות משלוש יממות נשמעו דיבורים על “חורבן הבית השלישי” ועל “מצדה”? בסופו של יום זה, ה־12 באוקטובר, יהיו תותחי צה"ל מטווחים למבואות דמשק ומתקפת הנגד בדרום תיהפך לכמעט ודאית.

ובכל זאת: ב“מסרק” (הוא גם ה“מזח” – המעוז הקיצוני במבואה הדרומי של התעלה), מול פורט איברהים, נצורים 32 לוחמים, בהם פצועים רבים. הלילה מנסה כוח ישראלי קטן, בסירות גומי, לחבור עמו בדרך הים – אך הוא מתגלה וסוללות החוף המצריות מאלצות אותו להיסוג. לאנשי המעוז אין עוד יכולת להחזיק מעמד – והיום יהיה צורך להורות להם להיכנע.

שעה 07:00    🔗

ההערכה – שכבר הבוקר תחליט מועצת הביטחון על הפסקת אש – התבדתה. חוזרת השאלה, שעלתה כבר בראשית המלחמה: האם לא תושלט הפסקת אש אלא לאחר שיוכה אחד הצדדים מכה אנושה כל כך, שיצעק “הצילו” – או שאחד הצדדים ישיג את כל מטרותיו?

במצב זה מקיים הרמטכ“ל התייעצות עם סגנו וראש אג”ם, האלוף טל, ראש אמ"ן, האלוף זעירא ומפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, לקראת הדיון עם בר־לב, שהתעכב בדרום ולא יגיע אלא בעוד כשעתיים.

אם אכן לא צפויה בתוך “12 שעות, או 24 שעות” הפסקת אש, האם מן התבונה להיחפז ולבצע גם עכשיו מתקפות גדולות, העלולות גם להיכשל, וכל זה בשל ההרגשה שמוכרחים למהר ו“לחטוף משהו”? בסוריה כבר הושג הישג מסוים, בסיני מאורגנות עכשיו האוגדות היטב, מצבנו בחזית הולך ומשתפר מיום ליום – וכיוון שכך, מצטמצמת גם יכולתם של האמריקנים להפעיל עלינו לחצים – ואם כך, מה החיפזון?

התמונה המצטיירת באותה שעה – וכך היא מוצגת בדיון על ידי האלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל – הינה, שמצב כוחותינו בדרום טוב מאוד, “דומה למערך רגיל שהיינו מעמידים אילו לא היינו מופתעים.” הכוחות אינם מותשים. כך גם המצב הלוגיסטי – הדרגים הלוחמים אינם חסרים דבר.

התמונה המצטיירת על המצב בצפון, לעומת זאת, אופטימית פחות מזו שנתקבלה אמש: אבדות הסורים בטנקים הן כנראה רק 600, בהם 540 טנקים שהשאירו אחריהם בנסיגתם מן הרמה. אם כך, נותרו להם בכל האזור שבין קו החזית לבין דמשק כ־900 טנקים, אף שרבים מתוכם הם מדגמים ישנים (טי־34), או שאינם מסוגלים לנוע ומשמשים כעמדות תותחים משוריינות. למספר זה יש להוסיף את החטיבה העיראקית, העשויה להיכנס היום לקרב.

אין להשהות את התקפת־הנגד    🔗

את ההערכה המוצעת בדיון זה – שאין להיחפז בהתקפות־הנגד – דוחה דדו. כשם שעד לפרוץ המלחמה – ובראשיתה – נסמכה תורת צה"ל הרבה על הזרוע האווירית, שהושקעה בה מחצית תקציב ההתעצמות כולו – הנה עכשיו מודאג הוא מן השחיקה הרבה של חיל האוויר. הפנטומים המובטחים אינם מגיעים עדיין, אבל אפילו יגיעו עשרות מטוסים מטיפוס זה בבת אחת – לא יתהפך המצב לטובה בן לילה, שכן מספר הטייסים המאומנים להפעילם מוגבל והכשרת טייסים חדשים היא תהליך ממושך ביותר.

מסקנתו של דדו הפוכה: כל יום נוסף, שיחלוף לאחר 48 השעות הבאות, לא יפעל לטובתנו ולפיכך חייב הלחץ על האויב להיות כבד ורצוף, כדי שימהרו הם לבקש הפסקת אש. לסוריה אין להניח, כדי שלא תהיה לה אפשרות לשוב ולהתארגן ללחימה במועד ובתנאים נוחים יותר לה. ואילו בחזית המצרית, בתנאים הקיימים, לחץ מרבי פירושו – תקיפה מוגבלת בלילה, אור ל־14, וצליחה אל הגדה המערבית, שתהיה מלווה הפצצות.

את התוכנית עצמה מתכוון הרמטכ"ל להתוות יחד עם בר־לב, ולהגיע עד לצהריים לסיכום. האפשרויות הן, כאמור למעלה: צליחה בגזרה הצפונית, בג’סר א־חרש, או במרכזית, בדוור־סואר, בעוצמה של אוגדה אחת עד שתיים. עכשיו הוא מדגיש רק את תפיסתו העקרונית: אם מבקשים שהפסקת האש תוכרז בתנאים נסבלים מבחינתנו, אין להמתין. אדרבה, את ההישג בחזית הסורית חובה לבסס ולהרחיב ככל האפשר, ואילו בסיני יש לפתוח, אור ל־14, במתקפה “מרבית, האזארדית – כדי להשיג הישג מקסימלי.”

כלום תביא מתקפה כזאת להודיה מצרית בכישלון ולהפסקת אש?

שלוש תוכניות אפשרויות    🔗

בעניין זה מסתמנים כבר עכשיו חילוקי דעות. מבין שלוש תוכניות אפשריות, שמציג האלוף זעירא, מאמין הוא פחות מכול בהשפעת הצליחה המצומצמת בגזרה הצפונית וההשתלטות על המשולש שבין התעלה, קנטרה ופורט־סעיד. מכולן נראית לו הצליחה בדוור־סואר ועד לחיץ החקלאי, ואיגוף גדול כלפי דרום, באופן שיכותרו חלק מן הארמייה השנייה וכל הארמייה השלישית. מהלך כזה יכניס למלכודת גם את רוב הצבא המצרי שממזרח לתעלה. השאלה הצבאית היא – האם יש בכוחנו לבצע מהלך גדול כל כך בזמן קצר כל כך – עד מוצאי ה־14 באוקטובר? אם נתעלם משתי מגבלות אלה, הכוחות שלרשותנו בדרום והפסקת האש, הסיכוי המרבי לסיום המלחמה הוא בפריצה בדוור־סואר, בעוצמה של שתי אוגדות, “קיפול” החזית מן החיץ החקלאי ועד ג’בל עתקה והשמדת הדיביזיות המשוריינות 21 ו־4. אפילו כשמדובר במועד המוצע, אור ל־14, יש סיכוי מסוים – אם אכן קיימת ממערב לתעלה “בטן רכה” של דרגים, ארטילריה וטילים, ואילו רוב הכוח הלוחם הועבר אל הגדה המזרחית.

בין השאלות שמעוררת תוכנית זו – המושכת את לבו של דדו – מידת הסיוע שיוכל להושיט חיל האוויר. בגזרה הצפונית הירבה חיל האוויר לתקוף את מערכי הטילים ואף נהנה מגישה נוחה יותר, ושם מובטח לכוחות היבשה סיוע יעיל. לא כן הדבר, אם יתקוף אריק שרון במרכז: רק אם יצליחו הטנקים תחילה לפרוץ לתוך מערך טילי הקרקע־אוויר, לשתקו ולמוטטו – יוכל חיל האוויר לפעול גם שם בחופשיות.

את התוכנית לתקוף ולצלוח בדוור־סואר מבקר גם האלוף טל, סגן הרמטכ“ל, אך מטעמים שונים מאלה של מפקד חיל האוויר. את הסברה – שקיימת בשעה זו “בטן רכה” ממערב לתעלה – הוא דחה. עד מהרה ימצאו עצמם הכוחות הצולחים מול יותר מ־500 טנקים מאורגנים היטב, ולא מ”ליגה ב“', כי אם מ”ליגה א’־א'", מצויות שם עוצבות שריון שטרם הריחו אבק שריפה במלחמה זו והן במלוא עוצמתן: נוסף למשוריינות – 4 ו־21 – חונים ממערב לתעלה הדיביזיה הממוכנת השלישית, חטיבת טנקים ועוד 4 גדודי טנקים. כלומר, יחד עם הכוחות המצויים עדיין באזור קהיר, עשויים לעמוד נגדנו בין 600 ל־700 טנקים.

המסקנה מניתוחו המפורט: את המתקפה יש אומנם להקדים, אולי ללילה זה, אור ל־13, אבל בצפון התעלה, ורק בכוחות מוגבלים. מבצע כזה, שפירושו לא הרחבת החזית במתקפה רבתי, כי אם קיצורה, ניתן היה להוציא אל הפועל – כפי שגם נשקל אמש – כבר היום אחר הצהריים.

הגיונם של הדברים שנאמרו כבר קודם – ומטרתה היסודית של התקפת־הנגד, להביא לסיום מהיר ככל האפשר של המלחמה – מחזק את דדו בדעתו, שמבצע מוגבל כזה בצפון, ורק זה לבדו, אינו מספיק ויהיה הכרח בעוד מבצע גדול אחד של היאחזות בגדה המערבית, אך ההכרעה תבוא רק לאחר שיגיע רב־אלוף בר־לב. לצליחה בגזרה הצפונית יש טעם רק אם תבוא ממש לפני הפסקת האש.

שעה 09:00    🔗

תוך כדי מהלכו של דיון זה, הולכות ומצטברות ידיעות על התפתחות יום הקרב השני של המתקפה הגדולה בצפון – עד עתה מתנהלת לחימה קשה, ואף שישנה התקדמות, היא איטית. אוגדת דן לנר מתקדמת בציר “יאיר”, מג’בע לנסג', כדי להמשיך משם, בציר “ציקן” לעבר כנכר. מהלך זה – בציר דרומי יותר לכביש קונייטרה־דמשק – מקביל לתנועתה של אוגדת רפול, מצפון לאותו כביש, לעבר סעסע. דומה, שהסורים מבוהלים, מפעילים את מטוסיהם בלי לשקול את התוצאות – ועד לשעה זו הופלו 6 מטוסי “מיג 21”.

אוגדת פלד נמצאת עדיין באזור רפיד. כוונתו של הרמטכ"ל הייתה, כזכור, שאוגדה זו תתקוף דרומה־מזרחה, בציר “רשת”, אך עכשיו נמסר לו, כי שר הביטחון, העושה בחזית הצפון אינו מרוצה מתוכנית זו וסבור, כי אוגדה זו צריכה לסייע לכוחות התוקפים בצפון הרמה. אין אפשרות להסיע את כוחות האוגדה צפונה – מוסרים מן הפיקוד – בגלל פקקי התנועה בכל הדרכים.

התקדמות איטית זו מעוררת דאגה בפיקוד העליון, אך לא מסקנות זהות. אם יתמשך הקרב ויצטרפו גם העיראקים, חושש אחד האלופים, נמצא עצמנו מול כ־1,000 טנקים, ואז לא תהיה אפילו הפסקתו תלויה בנו לבדנו, ואנו עלולים להיות כאותו צייד ש“תפס דוב”. אחרים סבורים, כי אין להרפות מן המאמץ עד שנגיע לטווח תותחים מדמשק.

דדו מצטער על שאתמול צומצם הלחץ הישיר על בירת סוריה, דמשק. דרמטיזציה של מצבו הקשה הייתה מאלצת את הנשיא אסד לפעולה דחופה, ומועצת הביטחון לא הייתה מתפזרת אמש בלי החלטה. ה־14 באוקטובר נראה לו כמועד הטוב ביותר, מבחינתנו, לסיום הלחימה – אם עד אז תתבצע צליחה, בנקודה אחת או שתיים, אל הגדה המערבית. התמשכות המלחמה מעבר ליום זה מדאיגה הבוקר את הרמטכ"ל.²¹⁵

שעה 09:30    🔗

מחזית הדרום הגיע חיים בר־לב, ואליו נלווה מוטי הוד, שמעתה ימלא שם תפקיד דומה לזה שמילא בימים הראשונים בחזית הצפון.

האווירה ב“בור” מתוחה הבוקר, ובשעות הקרובות תיעשה דחוסה יותר ויותר. הכול מודעים היטב למשקלה של ההכרעה שתתקבל הבוקר בדבר המשך המלחמה בחזית המצרית, שכן משגה שיֵעשה היום – אולי לא יזדמן עוד לתקנו במלחמה זו ותוצאותיו עלולות להיות ארוכות טווח.

בר־לב ביקש מראש לקצר את שהייתו בתל־אביב, שכן מתחזקת הסברה, שאותה מתקפה גדולה של דיביזיות הטנקים – המהווה “שלב ב'” בתוכנית המלחמה המצרית – תתבצע, ואפשר שתיפתח עוד היום. לפיכך הקדימה לשכת הרמטכ“ל ותיאמה פגישה אצל ראש הממשלה לשעה 11:00, מיד בגמר הדיון המבצעי ב”בור“, כדי שההחלטה תתקבל בשעה מוקדמת ככל האפשר וניתן יהיה לגשת מיד להכנת המבצע. אלא שעכשיו מתברר, כי שר הביטחון לא יספיק לשוב מפיקוד הצפון עד לשעה 11:00. בשמו נמסר לדדו, כי אם רוצה זאת הרמטכ”ל – “שילכו אל גולדה – בלעדי.” דדו אינו מסתיר את כעסו. אין הוא מסכים, בפירוש, לפטור את שר הביטחון מנטילת חלק בהכרעה בעלת חשיבות עליונה כל כך. הוא מבקש להחזיר מיד שדר אל משה דיין: הוא מבקשו לבוא – ועכשיו יקרה כל שעה.²¹⁶

בסופו של דבר, יתקיים הדיון עם שר הביטחון בשעה 12:00, ואילו אצל ראש הממשלה בשעה 14:30. לרתיעתו של דיין, מותר לשער, היה רקע אישי עמוק יותר, ומכל מקום – הוא יבקש היום את ראש הממשלה לשוב ולומר לו, שאינה רוצה בהתפטרותו. אך כל זה – בשעה מאוחרת יותר.

בשעה שפותח הרמטכ"ל את “הסיבוב הראשון” של הדיון עם רב־אלוף בר־לב ועם אלופי המטה ועוזריהם הבכירים, נמסר כי נשיא המדינה הגיע לביקור במוצב הפיקוד העליון.

נשיא המדינה ב“בור”    🔗

נשיא המדינה, הפרופסור אפרים קציר, נכנס לחדר המלחמה. הרמטכ"ל וכל המפקדים הבכירים נעשים לשעה קלה טקסיים מאוד, מקבלים אותו בקימה.

“כבוד הנשיא, ברוך הבא,” פותח הרמטכ"ל. "אנחנו עושים ברגע זה הערכות מצב ומכינים את המהלכים הבאים, ולכן אני מצטער מאוד על שלא אוכל להתפנות עכשיו לשיחה ארוכה איתך על המלחמה הזאת כולה – – – "

"השעות המכריעות אולי במלחמה כולה – – – " נענה כהד קולו של אחד האלופים. “כן,” מסכים איתו דדו. “אנחנו עוסקים עכשיו בשלב הבא, שהוא רציני מאוד, ואנחנו מקווים שאלה הם שלבים סופיים פחות או יותר. אני רק יכול לספר לך, כי ברמת הגולן עודנו משלימים בשעה זו את הישגי המתקפה, ואני מקווה שנעבור לשלב מכריע קצר גם בדרום.”

“אז נאחל לכם בהצלחה,” אומר הנשיא. “תודה,” אומר הרמטכ"ל.

ברקע נשמעת אמירה של אחד האלופים, שכוונתה בוודאי רצינית: “ומה מצב העם – בסדר?”

“תלוי בכם במידה מרובה,” אומר הנשיא.

"מה שאנחנו יכולים – עושים.²¹⁷

שעה 10:00    🔗

בצאת הנשיא, מחזיר דדו את הדיון אל “השורה התחתונה של הערכת המצב”. הוא חוזר ומפתח את השיקולים שהעלה מוקדם יותר, בדיון עם מטהו המצומצם. עכשיו הוא מבקש את הנוכחים להשמיע את השגותיהם. שוב נשקלים כל המרכיבים, הצבאיים והמדיניים גם יחד. האם באמת סביר להניח, כי בעוד יומיים יבקשו הערבים – ואיתם, כמובן, הרוסים – הפסקת אש? וכלום באמת זקוקים אנחנו להפסקת אש במועד זה דווקא, ואיננו יכולים להמשיך ולהילחם?

דדו מבקש את האלופים, בחוותם את דעתם, לא להתעלם ממה שנתגלה מאז יום הכיפורים, ששוב אין הטנקים אלמנט יחיד שבו עלינו להתחשב, כי אם במשקל נשק הנ.ט. הרב שבידי החי"ר, במערך טילי הקרקע־אוויר, שצימצם את כושר הפעולה של חיל האוויר, ובמצבו של החיל בשעה זו. הוא אומר זאת משום שהוא מבקש להעלות על פני השטח את כל טיעוניהם של החולקים על האפשרות לבצע צליחה בעוצמה מרובה, מוקדם ככל האפשר: “אין פה מי שלא רוצה לעשות מחר התקפה נגד מצרים. אני המצאתי שצריך לתקוף מחר התקפה נוראית – אז אל תשכנעו אותי לעשות את זה!”

בשהותו הקצרה בדרום, גיבש לעצמו רב־אלוף בר־לב הערכת מצב שאינה שונה משל המטה הכללי. הוא אינו מאמין, כי מבצעים סמליים קטנים יביאו את סאדאת לידי בקשת הפסקת אש. התוכנית להילחם בגדה המזרחית, ולהרחיק את המצרים, אינה נראית גם לו. ניתן אומנם לבצעה, אך היא תעלה בקורבנות רבים ולא תפגע בכל העוצמה המרוכזת ממערב לתעלה – ובכלל זה במערך הטילים – וביכולתם של המצרים לפתוח מחדש במלחמה ברגע שיחשבו, כי הגיעה השעה. חרף מאמציהם העל אנושיים לא הצליחו המצרים, ברוב המקומות, לבצע את תוכניתם – לחצות את התעלה עם דיביזיות חי“ר וחטיבות שריון עצמאיות ובתוך שישה ימים להשתלט על קו החת”ם. הם תוקפים בגלים, כמו הסינים: שלשום, ב־10, היו חמש התקפות באזור “זרקור הברגה” – נפגעו בוודאי אלפי מצרים, שלא לדבר על טנקים, נגמ"שים וכיוצא באלה. אך אף שהצבא המצרי נלחם לא כמו ב־56' ולא כמו ב־67' – לא הייתה אתמול אלא התקפה אחת. וגם הבוקר הייתה התקפה אחת.

בר־לב: לצלוח בדוור־סואר – ועם שתי אוגדות    🔗

בסיכומו של דבר, לפתוח במתקפה בגדה המזרחית, נגד אותו חי“ר, הוא רעיון רע, לדעת בר־לב. מה שקרה באוגדת שרון ב־9 בחודש – לאחר כל מה שהתרחש בימים הקודמים – יוכיח. מכל האפשרויות, נראית לו ביותר הצליחה בדוור־סואר, עם שתי אוגדות, וכאשר באגפו הדרומי של ראש הגשר יימצא האגם המר הגדול. יצלחו אוגדות שרון ואדן. אוגדת אלברט, הכוח של קלמן וכל הכוחות האחרים יהיו ערוכים בהגנה ממזרח לתעלה. קודם לצליחה עצמה יש לתפוס ראש גשר ברוחב מניח את הדעת, להגנה מפני הנשק הנגד־טנקי. נקודה אחת, שיש לזכור אותה היטב – הגשרים. לרשותנו יעמוד שם גשר גלילים אחד, ודי שייפגע בשעת הגרירה, או באש ארטילרית לאחר שיונח על התעלה – כדי שתשתבש הצליחה כולה. קיימים גם אמצעי צליחה נוספים – הדוברות המתחברות לגשר ואסדות ה”ג’ילואז" – אבל מן הדין לזכור, ש“לוקחים צ’אנס” ועלולים להיווצר שיבושים, אף שהוא מצדד בהסתכנות זו, למרות הכול.

החשש מפני קשיים במהלך הצליחה עצמה, בשל המחסור באמצעי צליחה – פרשה שתוארה בחלקו הראשון של הספר – ניצב לנגד עיני המשתתפים בדיון זה, שכן “יכול להיות לך ראש גשר הכי טוב, והכול טוב” – ולא יהיה במה לצלוח את התעלה.

ואולם הרמטכ"ל ומפקד חזית הדרום תמימי דעים, כי אפילו יתברר לאחר שנכבשה החווה הסינית והוקם ראש גשר, ואילו אותו גשר יחיד יצא מכלל שימוש ואין אפשרות לצלוח – כדאי המאמץ.

נותרה שאלת העיתוי. גם עכשיו מוסכם, כי עדיף היה להמתין עד לאחר שתצלחנה שתי הדיביזיות המשוריינות ויתנהל עמן הקרב בגדה המזרחית – אך הואיל ובשעה זו מעריכים, שספק אם אכן יבצעו המצרים את “שלב ב'” – מגיע הרמטכ"ל לכלל דעה, שיש לפתוח בהתקפה. על כל אלטרנטיבה אחרת שהועלתה – עדיפה צליחת שתי אוגדות בדוור־סואר. נוכל, לפחות, לומר, שעשינו כל מה שיכולנו ולא ישבנו וחיכינו ליוזמתו של האויב.²¹⁸

שעה 12:00    🔗

בשוב שר הביטחון מביקורו בצפון, נפתח “הסיבוב השלישי” של הדיון הנוקב, המתנהל ברציפות מאז שבע בבוקר.

לאחר שחוזר דדו על ההנחות, שמושתתת עליהן התוכנית המוצעת, הוא מוסיף: האופטימיסטים סבורים, שהצליחה תביא להתפוררות הצבא המצרי, אך לדעתו סביר להניח, כי לא תהיה התפוררות, אך אם ייפתח המבצע אור ל־14, נהיה ערוכים בתוך יומיים “חצי חצי – חצי אנחנו אצלם, חצי הם אצלנו.” מכל מקום, יש להחליט – ואם יוחלט לצלוח מחר בלילה, לגשת להכנות “בטורים גבוהים”.

שוב נבחנת בעיית הגשרים, ואף שניתן להבטיח רק גשר גלילים אחד וגשר דוברות אחד, סבור בר־לב שאין דחייה בכמה ימים רצויה וכי אפילו תשתבש הצליחה עצמה, אבל הכוחות יישארו מבוססים בשפת התעלה – כדאי המהלך. אך אם תעלה יפה, ושתי אוגדות תפעלנה ממערב לתעלה – ייפגע או יינטש חלק מסוללות הטילים. לא מובטח קרב קל, אך האופציות האחרות אינן קוסמות יותר. קרב הבלימה, המתנהל זה היום השביעי, הולך ושוחק את כוחותינו. “החבר’ה שלנו נלחמים – לנַשֵק להם את הידיים – בקור רוח, בקצת הומור, בלי פאניקות, דיווח זה דיווח, מפקדים – אריות, ונלחמים,” – אבל עוד ימים אחדים כאלה, והם יגיעו לקצה גבול כוחם.

שר הביטחון אינו מתלהב – ולא יצביע נגד    🔗

שר הביטחון מגיב בחוסר התלהבות על התוכנית המוצעת, אף כי גם לדעתו לא טוב לעמוד כפי שעומדים הכוחות היום בבוא הפסקת האש. הוא מפקפק אם יביא מהלך זה להכרעה, ובשבועות הקרובים אינו רואה נכונות מצרית – וודאי לא סורית – להפסקת אש. המלחמה תתמשך – מנבא משה דיין – יזרמו תגבורות, עיראקים, מארוקנים, ירדנים, וחודשים יעברו עד שנצבור מחדש עוצמה מספקת להכרעה בקרב. מתוך מה ששמע עד עכשיו, אינו רואה איזו תועלת תצמח מכל ההתקפה הזאת, אך מצד שני הוא גם “לא מוכן לצאת בג’יהאד” נגד תוכנית המטה הכללי, וכשזו תובא לפני הממשלה – לא יתלהב, אבל ספק אם יצביע נגדה. כאיש צבא לא יוכל לחוות את דעתו אלא לאחר שילמד היטב את האפשרויות, ולכך דרושים לו יומיים שלושה. כשר הביטחון, אם יקום הרמטכ"ל ויאמר, כי יש בתוכנית זו פתרון צבאי של ממש – יצביע בשתי ידיו. אף אם יקום מישהו ויטען, שביסודו של מבצע זה מונחת ההנחה, שיביא לפתרון מדיני, או להפסקת אש – בזה אינו מאמין.

הבדלה זו שמבדיל דיין בין מעמדו כרמטכ“ל לשעבר, מי שהוזעק ערב מלחמת ששת הימים לראשות משרד הביטחון מכוח יוקרתו הצבאית, לבין מעמדו כשר הביטחון, המקבל “המלצת הצבא”, בלי להיות שותף להכרעה – מביכה את הרמטכ”ל ואת המפקדים הבכירים האחרים. דבריו אינם מותירים כל ספק בלבם: הוא מבין, שהזעיקוהו מן הצפון מפני שרוצים בנוכחותו בשעה שתתקבל ההחלטה אצל ראש הממשלה. ולכן, בכל הנוגע לצד הצבאי של התוכנית, יצביע אומנם בעד – אך בלי שיוסיף להצעה את משקל סמכותו הצבאית. בכל הנוגע לתועלת המדינית שיצמיח המבצע – תהיה דעתו שלילית. יתר על כן, לדעתו תהיה נכונות המצרים לקבל הפסקת אש גדולה יותר במצב הקיים בשעה זו, מאשר בשעה שנשב בגדה המערבית.

גורל אנשי מעוז ה“מזח”    🔗

במקום זה משתרבב לתוך הדיון – כמין מזכרת עוון – גורלם של אנשי מעוז ה“מזח”, שבלילה נכשל ניסיון היחידה המיוחדת להגיע אליהם בדרך הים. אנשי המעוז מוכנים להיכנע, אבל בנוכחות הצלב האדום, שכן אינם בוטחים במצרים שלא יפגעו בהם לרעה.

את המצב בשעה זו בחזית התעלה לא יוכל שום דבר להמחיש ביתר חריפות מאשר פנייה נואשת זו של אנשים, שקצרה ידו של צה"ל להושיעם.

אכן תהיה פנייה ברוח זו אל הצלב האדום. אך אם לא יסכימו המצרים להסדר כזה?

“נגיד להם להיכנע למצרים,” אומר דדו.

גורלם של אנשי ה“מזח” עוד יהיה מוטל כצל על השעות הבאות, אך בינתיים חוזרים אל תוכנית הצליחה הגדולה. דדו עושה ניסיון אחרון לקבל את תמיכתו של דיין. אכן, אין לצפות להתמוטטות גמורה של הצבא המצרי, אבל קיים סיכוי שהצליחה תביא הן להיערכות טובה יותר של כוחותינו והן להנחתת מהלומה על המצרים, ומכל מקום – השאלה המיידית היא: האם מסייעת הצליחה לסיום מהיר של הלחימה, אם לאו?

יומיים קודם, הסתייג דיין מן התוכנית לתקוף מזרחה לקו הסגול ברמת הגולן. עכשיו הוא משיב לשאלתו של דדו:

הפסקת אש, רק אם נשאיר המצב בתעלה כמות שהוא    🔗

אם אתה באמת רוצה הפסקת אש, דבר ראשון ברגע זה הוא להורות לכוחות בצפון, שיתקדמו עוד חמישה עד שבעה קילומטרים לעבר דמשק. אם יפלו הפגזים שלנו בדמשק – זה יביא את הרוסים לבקש, בשם הסורים, הפסקת אש. ואילו בדרום – רק אם נסכים להשאיר את המצב בתעלה כמות שהוא, אפשר יהיה להגיע להפסקת אש. וגם זו לא תתמיד אלא עד אשר ירגישו המצרים, שבכוחם לתקוף פעם נוספת. אותם לא תחייב שום הפסקת אש…

ולאחר שהוא אומר את הדברים האלה, קם שר הביטחון ויוצא.

דדו וחבר המפקדים נשארים יושבים במקומם, נדהמים. חמור מזה – בלי החלטה,

לא לכאן ולא לכאן.²¹⁹

אם הייתה כוונת יציאה זו להשאיר את ההחלטה, ואת האחריות, על ראשו של המטה הכללי לבדו – הנה לזה אין דדו מוכן להסכים.

בחדר נשאר גם תת־אלוף רביב, מזכירו הצבאי של שר הביטחון. זוהי החלטה גורלית, בעלת אופי צבאי־מדיני, אומר לו דדו, והרמטכ"ל יעשה כל מה שיחליט עליו שר הביטחון – להביא את התוכנית להחלטתו הוא, לקבינט המלחמה, לכל פורום שירצה בו הוא!

פעולה אפשרית רק לאחר אישור הדרג המדיני    🔗

לא רק אופיה הגורלי של ההחלטה מביא את הרמטכ"ל לתבוע עמדה חד־משמעית מצד השר; אין לו עצמו כל אפשרות להחליט. הממשלה קיבלה החלטה מפורשת, שקודם להכרעה יוחזר העניין לשולחנה – ורק היא, הממשלה, תחליט על הצליחה.

הכול מפנים את החדר, לבקשתו של דדו, להוציא את בר־לב, טל, יריב ורביב. לאחר בירור כאוב, וקצר, מבקש הרמטכ“ל את תא”ל רביב להביא את עמדתו לפני שר הביטחון:

צה“ל מוכן לפתוח בהתקפה, בהנחה שבתוך זמן קצר ביותר לאחריה תושג הפסקת אש. לכבוש חלק מן הגדה המערבית של התעלה ולשבת שם תקופה ממושכת, לא יוכל. לפיכך מבקש הוא להביא את ההצעה לדיון, ובהתאם להערכה שישמיע שר הביטחון ב”קבינט“, יגבש הרמטכ”ל את המלצתו הסופית. אם יאמר שם, כי השגת הפסקת אש בלתי סבירה לחלוטין – לא ימליץ הרמטכ“ל על הצליחה, ואין טעם שיצא לסיני לבדיקת התוכניות. אך אם יאמר בממשלה, שטמון בה סיכוי – יֵרד עם בר־לב אחר הצהריים, יבדוק, יגבש תוכנית וישוב עם המלצה צבאית, חיובית או שלילית. קיימת אפשרות שלישית, שלדעת שר הביטחון אין השאלה דחופה ואינו רוצה לקיים את הדיון היום. אם כן, מבקש הרמטכ”ל, שתשובה זו תינתן במפורש – ואז יֵצא הוא לסיני, יבדוק את התוכניות, ואילו הדיון יקוים לא היום, כי אם מחר.

“ואת אישורו של הדרג המדיני,” מוסיף דדו ואומר לרביב, "אני רוצה היום, לפני שאני נוסע לדרום. טלפן אלי מיד חזרה. ואם יתקיים דיון, אני ממליץ מאוד שישתתף בו חיים בר־לב.²²⁰

שעה 14:20    🔗

בצפון מתנהלת לחימה איטית וקשה. אוגדת דן לנר מוסיפה להתקדם בצירים “יאיר” ו“ציריך” לעבר כפר נסג', ואילו כוחות מאוגדת רפול נעים מצומת מעץ לעבר תל שמאס. כוחות אחרים של אוגדה זו, בציר הצפוני, נעים – לאחר שהושלם כיבוש הכפר חדר – לעבר מזרעת בית ג’אן.

הרמטכ"ל מורה לפיקוד הצפון לדחוף בכוח ומהר לעבר קו כנכר־סעסע.

מצב רוחו של עוזר שר הביטחון, רב־אלוף צבי צור – המטפל באספקת הציוד החיוני שהוזמן באמריקה – קשה למדי. רשימה ראשונה הוגשה מיד בפרוץ הלחימה, וכעבור יומיים הוגשה רשימה שנייה, גדולה יותר. רק שלשום הובהר, כי הציוד יימסר. מטוסי פנטום הוזמנו עוד לפני המלחמה, ועוד פנטומים וכן סקייהוקים במהלכה. לומר במלוא הוודאות כי בקשות אלה אושרו, ניתן רק הבוקר – ובכל זאת, המכשולים טרם הוסרו. הספקתם של המטוסים, בקצב ההולם את צורכי חיל האוויר, טרם הוסדרה עד לשעה זאת. בוושינגטון מוסיפים להציע להטיס את הפנטומים בקצב של שניים ביום, ואילו את הסקייהוקים מבקשים להסיע באוניות. לחץ נמשך מופעל על הממשל בוושינגטון עצמה, וראש המשלה שיגרה גם היא שדר נוסף אל הנשיא ניקסון, והיום – ממש עכשיו – עומדת להתקיים פגישה עם מזכיר המדינה קיסינג’ר ועם פקידי הפנטגון.

עם זאת, אפשר שבכל זאת תתחיל הרכבת האווירית לפעול עוד היום.²²¹

שעה 14:30    🔗

לשדר שהועבר מן הרמטכ“ל אל שר הביטחון הייתה השפעה, והדיון אצל ראש הממשלה מתקיים, שלוש וחצי שעות לאחר המועד המקורי. נוסף לשרים דיין, אלון וגלילי, משתתף הפעם גם ראש ה”מוסד“, האלוף צבי זמיר, ועם הרמטכ”ל באים רב־אלוף בר־לב (כאיש צבא, שכן התפטר מן הממשלה) והאלופים טל, זעירא, זאבי, יריב, בני פלד ועוזרים.

שר הביטחון פותח את הדיון במשפט אחד, המרמז על הדיון הקשה שקדם לכך: “דדו ביקש פגישה זו, ואיני יודע אם רק בנושא זה. תציג את מה שאתה רוצה להציג.”

ודדו מבהיר היטב מהו “מה שאתה רוצה להציג”, משפתח בפתיחה שלו: “אני רוצה להציג את השלב הבא של המלחמה.”

את התוכנית המוצעת מציג דדו בצורה מאוזנת, ומדגיש כי את דעתו הצבאית, אם לתקוף ואם לאו, יביע בלשון חד־משמעית, אך רק בתום התייעצות זו, לאחר חילופי דעות יסודיים וחשבון נפש חברי ככל האפשר. זוהי החלטה מאוד־מאוד גורלית, ולאחר שעות ארוכות של דיונים, מאז שבע בבוקר, טרם הגיעו לכלל מסקנה סופית. לאחר שיישקלו כל הנתונים, יקבל על עצמו לתת המלצה צבאית חד־משמעית, ולא יימלט מן האחריות, אך רק לאחר ההתייעצות.

שיקול מכריע – שבירת הקיפאון והרצון לקצר את המלחמה    🔗

לעמידה ממושכת בקווים הקיימים, במצב של קיפאון צבאי, שתהיה מעין מלחמת התשה בגבולות קשים ובתנאים של גיוס מלא – חוזר ומדגיש דדו – תהיה משמעות חמורה. אומנם, אם יוחלט על פתרון כזה – יעשו כל שניתן לעשותו ויעמדו במלחמת ההתשה הזאת, אבל אחד השיקולים המכריעים בעד התוכנית המוצעת הוא הרצון לקצר את המלחמה.

אותם לבטים עצמם היו גם שלשום, בעניין הפריצה מזרחה לקו הסגול – מזכיר דדו – שם מוסיף להתנהל קרב קשה, ואפילו נגיע אל הקווים שאנו רוצים בהם, ספק אם תיפסק האש. בדרום עלול להתפתח קרב קשה מאוד, נגד כוחות רבים ובעוצמה מרובה, ואף כי ייתכן שנצליח להפתיע את המצרים, עלולות להיות לנו אבדות מרובות. לאחר שהוא מתאר את תוכנית הצליחה בקווים כלליים, מביע הוא את ביטחונו, כי תונחת על המצרים מכה רצינית – אבל בזה שצבאם יתמוטט כליל אינו בטוח.

בר־לב, המשתתף בהמשך הדיון, מוסר את רשמיו העיקריים משלושת הימים שהוא עשה בחזית הדרום, מנתח את האלטרנטיבות האפשריות האחרות – לחימה בשני ראשי הגשר שבגדה המזרחית, או נסיגה לקו המְצרים והתבצרות בהם – מצביע על חסרונותיהן הבולטים ומציין שאימוץ כל אחת מהן ייחשב בעיניו למשגה חמור, והוא מתנגד לכך בכל התוקף.

הצליחה ־ אפשרות יחידה    🔗

נותרו שתי אלטרנטיבות נוספות: להמתין עד לצליחת הדיביזיות המצריות המשוריינות, או לרכז עכשיו את האגרוף החזק הזה – אוגדת שרון ואדן – ולצלוח. בפועל, עומדת היום על הפרק רק האפשרות האחרונה. להערכתו, נוכל לפגוע קשה בצבא המצרי שבגדה המערבית – בשריון, בארטילריה, בטילים ובמפקדות, ובכללן במפקדת הארמייה השלישית. סיכונים ישנם, ואף קרו במלחמה זו כמה דברים שצריכים היו להתרחש אחרת – ובכללן עצם הפתיחה של המלחמה – אך בעיניו ובעיני הפיקוד הבכיר בדרום, סביר שהצבא המצרי שממערב לתעלה ינוצח, וכך תינטל ממנו היכולת לנסות לפרוץ לעבר המְצרים, ואילו בכל אותו אזור שנחדור לתוכו, למן האגם המר הגדול דרומה, ייוותרו כוחות הארמייה השלישית שחצו אל הגדה המזרחית בלי אספקה, מים ותחמושת, וצבאית יהיו משותקים. הצלחה צבאית מרבית של הכוחות הצולחים – פגיעה בטנקים רבים, בסוללות ארטילריה, סוללות טילי קרקע־אוויר ומפקדות – וכוחותינו יְיַצבו קו בין התעלה לבין קאהיר.

הקושי הגדול – מיעוט אמצעי הצליחה: גשר גלילים אחד וגשר דוברות אחד. הסיכון קיים, אבל הוא כדאי. אם ייהרס גשר כזה לפני שהחלה הצליחה – זו לא תוכל להתבצע. אם בראשיתה – לא נגרם כל נזק. אם לאחר שצלחו 100 טנקים – ניתן יהיה לתקוף גשר שלהם, בשתי הגדות, ולהשתלט עליו. מכל מקום, אם אכן תעלה הצליחה יפה – יש בה כדי לשנות את פני המערכה נגד מצרים. עד עכשיו הנחנו להם לפעול “לפי הספר”, כלומר להיצמד לתוכנית שלהם, שתרגלוה לאין קץ, ואילו מהלך בלתי צפוי כזה יוציא אותם משיווי משקלם.

באוזני ראש הממשלה והשרים מבקש בר־לב להדגיש, כי התרשמותו מן המצב בדרום היא, שהכוחות טובים ומפקדיהם – מפקדי החטיבות, הגדודים והפלוגות – מעולים, וזה בסדר. רק בשובו לתל־אביב, החלו הדברים להיראות לו באור קודר יותר, ועכשיו נעשה גם הוא שותף להתלבטויות. ולמרות הכול, ולאחר כל ההתלבטויות – זהו המהלך היזום היחיד, שיש עמו סיכוי סביר להוציא את המצרים משיווי משקלם, וככל שנקדים לעשותו – כן ייטב. ניאלץ להבקיע בלי חיפוי אווירי – ורק לאחר שיגיעו הטנקים אל הגדה המערבית, נשתק בעזרתם ובאש ארטילרית חלק ממערך הטילים, ובפרוזדור שייווצר יוכל גם חיל האוויר להיכנס ולבוא לעזרתנו. מפקד חיל האוויר, האלוף פלד, תומך בעמדתו של בר־לב.

לא כן האלוף טל, סגן הרמטכ"ל, השב ונותן ביטוי גם עכשיו לספקותיו הכבדים. אין הצליחה המוצעת עכשיו דומה לזו שתוכננה בשעתה – אז ראינו אותה נפתחת משפת התעלה, שהייתה בשליטתנו, מקו בר־לב. לא כן עכשיו. תחילה יהיה צורך להבקיע את קווי האויב, לצלוח עם ציוד מועט מדי ועם גייסות שלא אומנו במידה מספקת להפעלתו. אומץ לבם ונכונותם להקרבה של לוחמינו לא יהפכו אותם למומחים בנושא זה, ובשעה זו אינם מומחים בו. התוכנית המוצעת מקפלת בתוכה לא סיכון אחד ולא הימור אחד בלבד. אפילו יעלה בידינו לצלוח (כאן קורא דיין קריאת ביניים: “הוא לא עשה משאל עם. הוא שאל את אריק!”), תושג מטרת הצליחה רק בהתמוטט הצבא המצרי ובהישבר רוח הלחימה שלו, אך יש חשש שהמצרים יוסיפו ויילחמו ממש כשם שמוסיפים הסורים ונלחמים עד עצם הרגע הזה. בשלב זה של המלחמה ונוכח מצבו הקשה של חיל האוויר – אינו ממליץ על תוכנית זו, שהוא חרד מתוצאותיה.

דרמה היסטורית ־ ומהפך מרעיש    🔗

זוהי מערכה באמצעה של דרמה היסטורית גדולה – ברגע שנקלעו הנפשות הראשיות הפועלות בה לאחת מאותן “דילמות אכזריות”. אך כמו הייתה זו עלילה, שנרקמה בידי מומחה ל“מחזות בנויים היטב”, נמסר לנוכחים על שתי התפתחויות מרעישות:

הראשונה – כוחותינו, המתקדמים בחזית הסורית, הגיעו לטווח תותחים משדה התעופה מאזע, שבמבואות דמשק.

השנייה – והיא זו המטה בבת אחת את כל כיוונו של הוויכוח הקשה הנמשך בכמה מחזורים זה יותר מתשע שעות – ראש ה“מוסד” נקרא אל מחוץ לחדר ובשובו יש בפיו ידיעה מרעישה ממקור חשוב: המצרים עומדים לפתוח ב“שלב ב'” של תוכנית המלחמה. מחר (מוצאי שבת, ה־13 באוקטובר), או מחרתיים, קרוב לוודאי, יפתחו במתקפה לעבר המעברים עם אותן שתי דיביזיות שמדברים בהן כל השבוע – הדיביזיות המשוריינות 4 ו־21.

כיוון שכך, אין עוד טעם להמשיך בדיון ולהחליט על אלטרנטיבה, שהכול מסכימים שבחרו בה רק משום שלא ציפו עוד לצליחתן של אותן דיביזיות משוריינות. עכשיו נראה הכול אחרת: אם מכינים המצרים התקפה בעוד יום יומיים, לא צפויה בפרק זמן זה הפסקת אש יזומה על ידם. אין גם צורך לקבל כל החלטה, ואפשר שיש שרים הנושמים לרווחה על שהוסרה מהם, לפחות לשעה, אחריות כבדה כל כך.

יש מי שיציין, כי מפנה בלתי חזוי זה מנע מצב חמור – צליחת שתי האוגדות ממש בשעה שנמצאות שתי הדיביזיות בתנועתן לעבר קו המים, ובמלוא עוצמתן. אם כך ואם כך, עכשיו חייבים לחכות ולראות. הרמטכ“ל והמפקדים האחרים יוצאים את החדר ושבים אל ה”בור". השעה היא 16:35²²².

באותו זמן, מספר משה דיין (אף שבספרו מציין הוא שעה שונה, 3:30 אחה"צ), מחליט הוא “ללכת אל ראש הממשלה ולומר לה, שאם היא סבורה שיש מישהו היכול לנהל את המלחמה, בתור שר הביטחון, טוב ממני, אגיש לה מיד את התפטרותי.” הוא מוסיף ומעיר, כי לו עצמו לא היה ספק ביכולתו להוסיף לכהן בתפקידו. תשובתה של גולדה מאיר, כותב הוא, הייתה, ש“היא רוחשת לי אמון מלא ורואה עצמה שותפה לאחריות בכל הנוגע למלחמה.” גולדה מאיר עצמה מתעכבת גם היא על פרשת פניותיו של דיין אליה בשאלה אם היא מבקשת את התפטרותו, ומציינת שלוש פעמים כאלה: בפעם הראשונה, ב־7 באוקטובר, “אמרתי לו – ומעולם לא התחרטתי על כך – שהוא חייב להמשיך בתפקידו כשר הביטחון.” בפעם השנייה, בין הפסקת האש הראשונה, זו של ה־22 באוקטובר, לבין זו של ה־25, בעקבות תביעתו של שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא מאת דיין שיתפטר. גולדה מספרת, כי כאשר בא שפירא אל לשכתה, לפי דרישתה, להסביר את תביעתו, אמר, “מכיוון שאני יודע שאת לא תבקשי את דיין ללכת, באתי להגיש את התפטרותי,” ואכן – את התפטרותו של שפירא קיבלה, ואולם כאשר בא באותו יום גם דיין אל לשכתה, ואמר: “את רוצה שאני אתפטר? אני מוכן,” מספרת גולדה מאיר, “שוב אמרתי לא.” והייתה גם פעם שלישית, מוסיפה היא ומספרת, כאשר התפרסם דו“ח ועדת אגרנט. “אני מנעתי אותו מלהתפטר בימי המלחמה, אבל אני חושבת שאולי היה צריך לעשות זאת מיד אחרי שפירסמה ועדת אגרנט את הדו”ח המוקדם שלה ב־2 באפריל 1974. הדו”ח ההוא טיהר את דיין (ואותי) מכל אחריות ישירה לחוסר הכוננות של ישראל ביום הכיפורים, אבל הוא החמיר כל כך עם הרמטכ“ל ועם ראש אמ”ן עד שדדו התפטר מיד. תמיד היה בי חשד, שדיין אולי היה שומר על הדימוי ה“כריזמטי” שלו – או לפחות על חלק ממנו – אילו עמד, בפומבי, לימין חבריו לנשק. הוא קרא את הדו“ח ההוא המוקדם (והחלקי בלבד) בלשכתי, ובפעם השלישית שאל אותי אם הוא צריך להתפטר. ‘הפעם,’ אמרתי, ‘המפלגה צריכה להחליט.’ אבל הוא נהג לפי היגיון משלו…”

כל אחד מגיבוריה של אותה עלילה, צריך להוסיף, נהג לפי היגיון משלו.²²³

שעה 17:00    🔗

בשוב המפקדים אל ה“בור”, מתקשר בר־לב עם גונן כדי למסור לו על השיקול שהביא לדחיית ההחלטה.

אחריו משוחח דדו עם גונן: אחת האפשרויות שניתן לחזותן עכשיו היא זו – את הצנחנים ינחיתו המצרים במוצאי שבת ומתקפת השריון הגדולה תיפתח ביום ראשון, ה־14. אס אכן זו התוכנית, עלולה כבר הערב להתחדש התקפת דיביזיות החי"ר, כהכנה לאותו מהלך, ויש להיות דרוכים לקראת אפשרות זו. מכל מקום – מוסיף דדו ומדריך את גונן – לפיקוד הדרום ניתנה עכשיו שהות עד ליום שני, ועד אז יֵעשה ניסיון להעביר, לאט לאט, לקרבת אזור הצליחה את גשר הגלילים השני, הנמצא בגזרה הצפונית. דדו סבור, שיש לנסות ולעשות זאת, אף כי בר־לב העריך, כי בשעה זו – כאשר אלפי כלי רכב לסוגיהם פזורים בצדי הדרכים ובעיקר לכל אורכו של כביש הרוחב, מבאלוזה עד טסה – אין הסעת הגשר ניתנת לביצוע.

בשיחה נוספת, עם חקה, מתעדכן דדו על המצב בחזית הצפון: אותה חטיבה עיראקית ראשונה, אשר חצתה את הגבול הסורי, המשיכה ישר לעבר החזית והיא תוקפת עכשיו מדרום־מזרח, מכיוון צנמין, לעבר הצירים “יאיר” (הדרך מצנמין לנסג' ומשם לצומת מעץ) ו“קרלוס” (הדרך מאל־מל דרומה, לעבר אל־חרה). הכוחות הקדמיים של אוגדת דן לנר, שנמצאו בדרכם מנסג' לעבר כנכר, יֵיאלצו להסתלק בינתיים מן הכוונה להגיע לטווח התותחים מדמשק ולהתארגן להתמודדות עם העיראקים המאיימים על האוגדה מדרום.²²⁴

לפני דדו ערב ארוך, והוא מבקש לחטוף תנומה. בחדרו ניצבת מיטת שדה, אבל אחד המפקדים נרדם עליה. דדו מחפש מיטה פנויה באחד החדרים הסמוכים – זה של שר הביטחון, או של סגן הרמטכ"ל – וגונב לעצמו שתי שעות שינה.

שעה 20:30    🔗

שוב מול המפות הענקיות בחדר המלחמה הגדול, להתעדכנות על מה שאירע בצפון במהלך אותן שעתיים. דיווח עדכני יותר ישמע בשעה 21:30 מפי ראש המטה של פיקוד הצפון, תא"ל יקותיאל אדם.

אוגדת דן לנר נערכת עכשיו לקבלת פני חטיבת הטנקים העיראקית שהופיעה מדרום – כוחותיה ערוכים בצורת ח בין נסג', צומת מעץ, ג’בע ותל־מסחרה, וארבע החטיבות של האוגדה ממתינות לכניסת העיראקים לתוך מלכודת זאת. אוגדת רפול תקפה בצומת הצירים “אמריקה” (כביש קונייטרה־דמשק) ו“יריד”, לעבר תל־שמאס. בציר הצפוני כבשה את מזרעת בית ג’אן, ועכשיו היא נמצאת על ציר “צין” (המושך, צפונה־מזרחה, דרך הינָה וביתימָה, אל קַטנָה). את הרמה הסורית מיטיב דדו להכיר, וכשהוא עוקב על המפה אחר התיאורים מן הצפון נהפכים הסימנים המוסכמים, מילות הצופן והמספרים השונים, לרכסים, ערוצים, אגמי לבה שנתאבנה ונתנפצה לרסיסים. את ההתקדמות לעבר סעסע מעכבת חסימת שריון, ואם לא ישותק זה בלילה, “מספיק שיהיו שם חמישה טנקים שיצלפו. עליו לעלות מן העמק למעלה – והוא לא יעבור, וזה חבל.” הוא שואל אם ניתן לשגר בלילה גדוד של “גולני”, ואפילו כוח קטן ביותר, “חבר’ה עם ררנ”טים, עם באזוקות, יבואו לשם בשתיים בלילה, מאחור, ידליקו חמישה טנקים – ורפול עובר בבוקר." הוא מאזין לתיאור התוכנית שהכין פיקוד הצפון למחר. מן הכול – חשוב בעיניו כיבוש סעסע. אם ניקח אותה ואת הינה – די לו בזה. “תתעקשו ממש, תתעקשו!”

כאן כבר הקדמנו מעט את המאוחר. נשוב לשעה מוקדמת יותר:²²⁵

שעה 20:45    🔗

דיון עם מפקד חיל האוויר על פעילות מטוסינו מחר. האלוף בני פלד: “המפקד, אני רק רוצה לדווח, שההזרמה של ציוד מארצות הברית היא מצחיקה.” את דדו ואת אלופי המטה מוסיפה להטריד השאלה, האם לתקוף מחר מן האוויר את ההליקופטרים המצריים.

שעה 22:00    🔗

רב־אלוף צור מוסר, כי הרכבת האווירית – שציפו לה כבר הערב – אינה מתחילה עדיין לפעול, והציוד מוסיף להגיע טיפין טיפין.

דדו גומר בדעתו, שהלילה יישן – ובבוקר יֵצא לסיני. הוא הולך לחדרו של טליק, בכוונה להוציא החלטה זו אל הפועל…

שעה 22:20    🔗

דדו נקרא בדחיפות לשוב ללשכתו. מסוקים מצריים נוחתים באזורים שונים בסיני. האם זוהי ראשית ההתקפה הגדולה של השריון המצרי אשר נחזתה, אלא שהוקדמה בלילה אחד?

דדו מחליף הערכות עם חיים בר־לב, ששב לאום־חשיבה. בר־לב "לא בטוח שזהו זה.²²⁶

שעה 23:45    🔗

כלום כבר משיגים הלחץ הכבד שמפעיל צה"ל ביומיים האחרונים על הצבא הסורי והאיום הגובר על דמשק עצמה את השפעתם? לעומת הציפייה להפסקת אש שיבקשו הסורים, מגיעה ידיעה מסוג שונה: הרוסים מרכזים שלוש דיביזיות לשם הטסתן לזירת המזרח התיכון, והמרחב האווירי של גרמניה המזרחית נסגר לתעופה אזרחית. למשקיפים מזכירה סגירת המרחב האווירי את ימי אוגוסט 1968, ערב הפלישה הסובייטית לצ’כוסלובקיה.²²⁷

עימות בינמעצמתי – או כפיית הפסקת אש?    🔗

איך לפרש ידיעה זו? – האם יש לראות בה עלייה בשלב אחד ממשא ומתן על נוסחה סובייטית־אמריקנית מוסכמת לעימות בינמעצמתי? האם תהיה גם התגובה האמריקנית במישור הצבאי, ומזכיר המדינה קיסינג’ר יודיע לשגריר דוברינין, כי אמריקה “תתייחס בחומרה” לכל ניסיון סובייטי לערב את כוחותיה המזוינים במלחמה הישראלית־סורית? ושמא זה הרגע, שבו תחלטנה שתי מעצמות העל, כי יש צורך בצינון מיידי של הטמפרטורה המדינית, וקיסינג’ר ודוברינין ישאלו זה את זה: למה לנו לסבך עצמנו בסכסוך בין העמים המזרח־תיכוניים האלה? הבה ננהג ברוח הסכמי מוסקבה וסאן קלמנטה ונכפה – כל מעצמה על בת חסותה – את הפסקת האש; האמריקנים יכפו על הישראלים להסכים להפסקת אש, בקו הקיים ברגע זה, כלומר להוציא את דמשק מתחום הסכנה – וכן ינהגו הסובייטים בסורים.

אצל ראש הממשלה מתכנס בחצות – בין אם התקיימו אותן שיחות בין אם לאו – ה“קבינט”, להוציא את שר הביטחון, השוהה בחזית הדרום, אך בנוכחות הרמטכ"ל. בדיון מתקבלת החלטה, כי אם אכן כך יתגלגלו עכשיו המאורעות, ותועלה הצעה להפסקת אש נפרדת בחזית הסורית, ובקווים שיעמדו בהם הכוחות באותה שעה – תיענה ממשלת ישראל.

בפרוס היממה השמינית למלחמת יום הכיפורים, הופיע באופק הן האיום בהתערבות סובייטית ישירה והן סיכוי ממשי לסיומם המהיר של הקרבות, בתנאים שיותירו בידי ישראל קלפים למשא ומתן מדיני על בסיס של הדדיות. הערכת מישכה של המלחמה, יודעים אנחנו היום, הייתה אופטימית מדי – אבל השינוי בהלכי הרוח היה ממשי מאוד. הלחימה העיקשת החלה נושאת פרי מדיני.

 

שבת ־ 13 באוקטובר    🔗

שעה 00:10 ²²⁸    🔗

משה דיין שב מביקור בפיקוד הדרום, ובשעה זו הוא נכנס לחדרו של הרמטכ"ל, לדיון עמו ועם אלופי המטה הכללי.

המאזינים לדבריו עכשיו²²⁹, רושמים לעצמם בפליאה: בניגוד לעמדתו מלפני שתים־עשרה שעות, כאשר סירב לחוות דעה על תוכנית הצליחה כאיש צבא, ושלל אותה כמדינאי, מביא הוא מן הדרום מסקנה זו – צליחה עדיפה על המצב הנוכחי, זה של קרבות קטנים ושוחקים.

אם דברים אמורים בצליחה מיידית – לא זו דעתו של דדו. הוא דבק עכשיו ברעיון המבצעי המקורי, לא לעשות כן אלא לאחר שתצלחנה שתי הדיביזיות המשוריינות, להכות בהן כאשר הטנקים שלהן נמצאים בתנועה ושלנו בעמדות ירי; ורק לאחר שיְאבדו המצרים, כפי שהוא חוזה, טנקים רבים – לצלוח. הסימנים שנתגלו בדבר ההתקפה הגדולה, שתיפתח מחר או מחרתיים, וכן ביסוס צליחתן של שתי האוגדות על גשר אחד בלבד, שזהו הימור קיצוני – אומר דדו – הביאוהו להסתלקות מן התמיכה בצליחה מיידית, בניגוד לנטייתו בבוקר. הסיכוי שאותם 600 טנקים יֵצאו את הגדה המערבית ויחצו את התעלה מזרחה שווה את הסיכון שבדחיית הצליחה שלנו – אומר דדו – ואותם שניים־שלושה ימי המתנה ינוצלו לעשיית כל ההכנות לצליחה, ובכלל זה מאמץ להעביר את גשר הגלילים השני לקרבת אזור הצליחה, בגזרה המרכזית של החזית.²³⁰

בדיון אצל ראש הממשלה (ובנוכחות שר הביטחון, השרים אלון וגלילי, הרמטכ"ל והאלוף יריב, המופקד עכשיו על ההסברה) מסכימים להפסקת־אש בסוריה, על בסיס הקווים הקיימים (Stand Still). כפי שנראה להלן, הסכמה זו מלווה בלחץ בלתי־נלאה מצד הרמטכ"ל על פיקוד צפון להוסיף ולהרחיב את “המובלעת” לעבר דמשק.²³¹

שעה 00:30    🔗

אל הפיקוד העליון מגיעה שוב קריאתם הנואשת של אנשי המעוז המכותר בפיתחה הדרומי של התעלה – ה“מזח”.

בדרכי עקיפין מוסיף עדיין להתנהל משא ומתן בין צה“ל לבין המצרים על מתן אפשרות לאנשי ה”מזח" להיכנע במישרין לנציגי “הצלב האדום”. בשעה זו מוסר “הצלב האדום”, כי המצרים מסכימים לכך עקרונית, אך לטענתם לא יוכלו לערוב לשלום אנשי “הצלב האדום” עצמם בתוך קווי החזית. לפיכך מציעים הם, שלוחמי ה“מזח” ימסרו עצמם לידי החיילים המצרים, ואילו אנשי “הצלב האדום” ימתינו להם בגדה המערבית של התעלה.

שר הביטחון והרמטכ“ל מקבלים הצעה זו ומורים למסור למפקד ה”מזח", שיכלכל את צעדיו בהתאם להנחיה זו כדי שיושם קץ לסבלם של הפצועים.

שעה 01:30    🔗

בשיחה שהייתה לדדו עם אלוף פיקוד הצפון כבר לפני שעה ויותר, העמידו על החשיבות העליונה שיש להתקדמות כוחותינו בבוקר – ובלי לחסוך במאמצים – עד לסעסע.

עכשיו עוקב הוא על המפה, בחדר המלחמה, אחר תמונת המצב שמצייר חקה. בתוכניתו של האלוף לנר לנפץ את מערך החטיבה העיראקית, המאיימת מדרום, בין תל ענתר לבין תל אל־מל, תולה דדו תקוות מרובות. אם יונסו העיראקים – בסיוע מן האוויר – יש לשוב אל התוכנית המקורית, להתקדם במהירות לעבר סעסע. אפשרות אחת היא – לעבור מציר “ציקן” לציר “קיראון” (כלומר, צפונה־מערבה, עד תל שמאס) ושם לחזור ל“אמריקה” (כביש קונייטרה־דמשק) לתקיפת סעסע. יתרונו של מהלך זה, סבור דדו, בכך שאיננו מרחיבים את חזית הלחימה. האלוף חופי, לעומתו, אינו שש להיכנס לקרב־הבקעה כנגד המערך המבוצר היטב בתל שמאס, ומעדיף את הגישה העקיפה – להגיע לסעסע דרך כנכר. מכל מקום, קודם לביצועה של תוכנית זו – יתנהל הקרב עם החטיבה העיראקית.

עוד כמה קילומטרים    🔗

דדו מציע שוב להפעיל כוחות קטנים של חי"ר חמוש בנשק נגד טנקי כנגד המתחמים המבוצרים – הן בכביש קונייטרה־דמשק, והן זה החוסם את ההתקדמות ממזרעת בית ג’אן לעבר הינה – בשעות הלילה. גם בציר הצפוני דרושה עוד התקדמות קטנה כדי להגיע לטווח ארטילרי מדמשק. גם אם התקדמות כוחות השריון קשה, אומר דדו, יש לתכנן פשיטות ליליות מרובות ככל האפשר לכיוון כנכר וסעסע, וכן פעולות הטעיה והטרדה לכיוונים נוספים, ובכלל זה לגמרי בדרום – לכיוון שייח' מסכין שעל ציר דמשק־עמאן. אם מתברר שאין אפשרות להרחיב את המובלעת כלפי מזרח – אומר דדו – יש להרחיבה כלפי דרום. הרחבה כזאת גם תצמצם את סכנת ההתקפה כלפי צומת רפיד מצד כוחות עיראקיים וירדניים.

אוגדת רפול, בצפון החזית, מתחילה היום, שבת, את יום הלחימה השמיני, ודדו מציע לנסות להחליפה באוגדת מוסה פלד, שביומיים האחרונים הייתה מעורבת פחות בלחימה.

בסך הכול, אין עוד קצב הפריצה וההתקדמות בחזית הסורית מניח את הדעת. לאחר יומיים של לחימה – ובניגוד לכל הבשורות – אין הכוחות מצליחים לעבור קילומטרים מעטים אלה, המפרידים עדיין בינם לבין אותם מקומות, סעסע והינה, שרק שם ניתן יהיה להפעיל את תותחינו ארוכי הטווח לעבר דמשק. הצלחה בזה עשויה להיות לה השפעה רבה ביותר על ההתפתחויות המדיניות, ובכלל זה על המשא והמתן הבינמעצמתי, המלווה איומים מן הצד הרוסי. הכול יֵראה אחרת אם פגזים יתפוצצו במבואות דמשק ויישמעו ברחובותיה.

דדו מציע לאלוף חופי לבחון אפשרות של כיבוש סעסע בלילה, אך ורק על ידי חי“ר מצויד בנשק נגד טנקי. כלום לא הייתה זו תמיד דרכו של צה”ל, “כי בתחבולות תעשה לך מלחמה”?²³²

שעה 02:00    🔗

דדו מתקשר עם ביתו. רעייתו מעירה את גידי, הבן הגדול, משנתו. הבן עומד ליד המפה הגדולה שתלה בחדרו, ועל היריעה השקופה מצייר בצ’יינוגראפים את תמונת המצב בחזיתות, כפי שהוא שומע אותה מפי הרמטכ"ל, אבא.

תלמה, רעייתו, אמרה לי, כי הייתה לדדו הסגולה להעניק לביתו וילדיו – בשעות הקצרות שהותירה לו עבודתו כראש המטה הכללי – מנות גדושות ומרוכזות של אהבה. לתמונה לילית זו, שתישנה כל אימת שייווצר איזה “חור” בשעון המלחמה, אין מה להוסיף.²³³

שעה 07:10    🔗

בוקר היום השמיני מתחיל בדיווחים משמחים מאוד. שבעת הימים הראשונים – שהיו בהם רגעים לא מעטים, שהכול נראה כמעט לאחר יֵאוש – נסתיימו, ועכשיו ניתן לראות בבירור בהתהפכות גורל המלחמה.

האלוף חופי מדווח לרמטכ"ל על הצלחתו המלאה של מארב הטנקים שהניחה אוגדת דן לנר לחטיבה העיראקית. בשעה שנכנסה אותה חטיבה עיראקית ממוכנת מדרום לקרבת החזית, היו כוחותינו בתנועה מזרחה, לעבר כנכר, ופגיעותם מן האגף הייתה מרובה. לפיכך שינו בערב את היערכותם, ובשעה 03:00 – כאשר נעו העיראקים לתוך אותו ח של אוגדת לנר (בינתיים הצטרפה אליה גם החטיבה המשוריינת מס' 2 של אותה דיביזיה, בעוד שהחטיבה המשוריינת מס' 1 נעה צפונה משם, למניעת התקדמות כוחותינו אל כנכר ומזרחה ממנה) – נפלו לתוך מלכודת מושלמת.

היה זה בסופו של ליל ה־י"ז בתשרי, לילה שהירח עמד בו במלואו. הטנקים הישראליים פתחו באש מטווחים קצרים, והאלוף חופי מוסר עכשיו את הערכת הפיקוד – העיראקים איבדו בקרב זה יותר מחמישים טנקים, אף שבוודאות גמורה אי־אפשר לקבוע זאת. אנשינו התרשמו, כי העיראקים נכנסו לקרב בהמשך ישיר למסעם הארוך דרך המדבר, בלי שלמדו את השטח, בלי שהתארגנו תחילה – ושורר אצלם עכשיו תוהו ובוהו גמור.

בשעת בוקר זו, מוסיף ומספר חקה, נעים כוחות אוגדת משה פלד דרומה, ומגמתם כיבוש תל נסג' ותל מסחרה. להתקדמות נוספת דרומה – כדי לקדם פני הפתעות אפשריות בהחלט, כגון הצטרפות חטיבת השריון הירדנית בדרעא למלחמה – נודעת חשיבות, אך מגמתו המרכזית של הקרב עודנה: ייצובו של קו במזרח, בין סעסע להינה.

וידיעה טובה נוספת, ששומע דדו ממפקד חזית הדרום: הלילה החלו סוף סוף לצלוח, בגזרת הארמייה השלישית, כוחות הטנקים של הדיביזיה המשוריינת מס' 4. מעתה מצפים גם לצליחה דומה בגזרת הארמייה השנייה, של הדיביזיה המשוריינת מס' 21.

“בשעה טובה ומוצלחת!” קורא דדו.²³⁴

שעה 07:40    🔗

הדיון המבצעי שמקיים הרמטכ"ל בשעה זו בחדר המלחמה מתנהל בסימן אותה ידיעה מהדרום:

“כפי ששמעתם מפי בכל הדיונים הקודמים,” אומר דדו, "דעתי היא, כי לנו רצויה התקפה מצרית. כל הזמן אני מצפה לכך, שבחזית המצרית נוכל לחזור על מה שקרה בחזית הסורית – הם תוקפים, שוברים את הראש ומקלים עלינו לתקוף נגד ולנצל את הצלחתנו. החל ביום שלשום, הדאיגה אותי יותר ויותר העובדה, שצליחה זו שלהם אינה יוצאת אל הפועל. מכאן אותה דילמה שהייתה לנו אתמול ואותם דיונים מרתוניים, שהחלו השכם בבוקר ונמשכו עד לדיון שנערך בדרג מיניסטריאלי. לפני שהגענו לפתרון הדילמה – נראו סימנים, כי אכן הם עומדים לתקוף. סימנים אלה סיכמו את הדיון. אנחנו מחכים שיתקפו – ואחרי כן נעבור אנחנו להתקפת־נגד.

"האפשרויות הן שתיים: הראשונה – שהלילה יונחתו הצנחנים, ובבוקר תיפתח ההתקפה, אך גם אם לא יונחתו הצנחנים, אין ביטחון מוחלט שמחר לא יתקיפו; השנייה – שמחר בבוקר ייפתח השלב הראשון של התקפת השריון, ורק בלילה שלאחריו יונחתו הצנחנים, ולמחרת היום יבוצע השלב השני של ההתקפה – ההתחברות עם הצנחנים. אני מקווה שהסימנים הנראים ברגע זה, הם לקראת אותה התקפה.

“אם זו התוכנית – אנחנו מוכנים יפה מאוד. מספר הטנקים שלנו בדרום גדל. הפיקוד ער לעניין הזה, והכוחות ערוכים מאתמול לאפשרות זו. כשאנחנו ערוכים בהגנה קל יהיה גם יותר להפעיל את חיל האוויר.”

דדו, החש את ההתמודדות הקרבה, אינו מסתיר את התפרצותו לקראתה. אותו “פרד מונטנגרי”, כפי שמגדיר אחד מעמיתיו את עיקשותו הבלתי־נלאית, אומר: “החזיקו אצבעות. אנחנו צריכים התקפה מסיבית, גדולה, יפה, של הרבה טנקים מצריים – לחסל אותם פה, ממזרח לתעלה, ואחר כך לצלוח. זו התוכנית להיום.”

לרגע הוא מהסס, ספק שואל ספק משיב: "אם אני לא טועה – שבת היום?! ²³⁵

“יושב פה מיטב הנוער העברי”    🔗

כשם שחזר והציע להפעיל יחידות רגלים – בחדירות נועזות בחסות הלילה – כדי להתגבר על מתחמים סוריים המונעים את התקדמות השריון, כך קובל הוא עכשיו על כך, שאין מפעילים בדרום את כוחות הצנחנים לשיבוש מערכי המצרים ולפגיעה בשריון שלהם: “יושב פה מיטב הנוער העברי, יש לנו תול”רים בערימות. פה שחור מטנקים. תעלו בלילה על תול“רים, ותיסעו לשם!”

פנייה זו מופנית כלפי הקחצ“ר, תא”ל שקד, שכבר הוזכרה לעיל ביקורתו שלו על אי־הפעלתם המספקת, והנכונה, של יחידות החי"ר המעולות במלחמת יום הכיפורים. הביקורת היא הדדית, יש להוסיף.

כאשר מעיר גם עכשיו מישהו, כי המצרים “לוחמים ורצים ברגל”, דוחה דדו בתוקף השוואה זו. לא לצורה כזאת של הפעלת רגלים הוא מתכוון: “אנחנו לא מפעילים קומנדו כמו הערבים – ובצדק. לדפוק שני טנקים, כמו שעשו הערבים ביום ראשון ליד רומאני – ולאבד על כך שישים לוחמים – זה לא מתאים לעם ישראל. אני רוצה פעולות קומנדו נקיות כמו עצירת ההתקדמות של הכוח העיראקי, כמו עלייה על ג’בל עתקה. אני מבקש עוד פעולות כאלה, בהחלט – תציגו לי כל מה שאפשר, כל יעד בעומק – זה כן, אבל לא דברים שבהם אתה מסכן אנשים על לא כלום. ביצועים עם חוסר ביטחון בפינויים ועם סיכון בלתי סביר, אני לא מאשר.”

שעה 08:30    🔗

פרשת הלוחמים הנצורים במעוז ה“מזח” טרם נסתיימה. האלוף גונן משמיע באוזני דדו הסתייגות מן ההיתר שניתן ללוחמים ישראלים לחתום על כתב כניעה.

דדו אינו מקבל את טיעוניו של גונן, והוא חוזר ומורה לו, חוזר ומשסע אותו: “תן לאנשים לצאת!… האנשים האלה מכותרים כבר שבעה ימים… לא, אני בעד לתת להם ללכת… תן להם לצאת! תן להם לצאת! אז יחתמו כמה אנשים שהם נכנעים!… לא, חבל לי עליהם!”

בסופו של דבר מועברת האחריות לפקודת הכניעה מן הפיקוד הגבוה אל היחידה הנצורה עצמה. שעתיים מאוחר יותר יורה שר הביטחון לאנשי ה“מזח” כי ההחלטה אם ימסרו עצמם בשבי מסורה בידם. המעוז מחליט להיכנע – אבל בלי שקיבלו הוראה מפורשת, אלא היתר.

שר הביטחון נמצא בשעה זו ב“בור”. עיקרה של השיחה בין דדו לבין גונן: ההתקפה הצפויה מצד הדיביזיות המשוריינות. דדו מודיע לו, כי הוא מתכוון להגיע אל החפ"ק של פיקוד דרום בתוך שעתיים, וסבור כי כדאי לספר ללוחמים מה עלה בגורל התקפת־הנגד העיראקית, שנכנסה לתוך מלבן של שלוש חטיבות וחוסלה כליל. “גם כאן נעשה להם תרגיל כזה.” אכן, קרב זה רומם מאוד את רוחו של דדו. לעיראקים הוסבו אבדות כבדות – ואילו לנו לא נפגע אפילו טנק אחד. ובכל זאת, המטרה – ייצוב קו בטווח תותחים מדמשק – עודנה לפנינו. הכוח הלוחם מועט ועייף עד מאוד, שטחי הליג’ה משני עברי הדרך בלתי עבירים לשריון.²³⁶

בשעה זו מציע שר הביטחון את האלוף מאיר עמית לתפקיד מקשר בינו לבין המטה הכללי, למגע שוטף. ואחרי כן שב והירהר: אולי למנות את גנדי, לא את מאיר. מכאן ימעט הוא עצמו להיראות כאן.²³⁷

שעה 08:45    🔗

בדיון המתקיים בחמ“ל של חיל האוויר, מבקש הרמטכ”ל לנהוג חיסכון מרבי בהפעלת החיל. חרף כל ההבטחות החוזרות ונשנות זה ימים אחדים – טרם הוחל בהספקתם הסדירה של המטוסים.

מישהו מגדיר את הפיגור בהספקת מטוסי פנטום במקום אלה שאבדו בקרבות, או אינם שמישים בשעה זו, כ“קטסטרופה”. אם לא תבוא התערבות ישירה של הנשיא ניקסון – נשמעת עכשיו הדעה – לא יסתדר דבר.

אך כבר בשעה זו מגיעה ידיעה המאירה באור שונה את יחסו של הממשל בוושינגטון. תא"ל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, מדווח כי הלילה נתקיימה פגישה שנייה בין מזכיר המדינה קיסינג’ר לבין השגריר דוברינין, וניתן לשער, כי גם במהלכה הובהר היטב, כי על צעדי המלחמה הרוסיים יגיב הנשיא ניקסון באותו אופן עצמו: התערבות צבאית ישירה של הרוסים תגרור התערבות אמריקנית. ראש הממשלה הבהירה לוושינגטון, כי אם אכן תושג הפסקת אש, אלה התנאים שלא נוותר עליהם: הפסקת אש כוללת בשתי החזיתות תיכנס לתוקפה רק בתנאים של סימטריה; הקפאת המצב בחזית המצרית פירושה גם הקפאת המצב בחזית הסורית; נסיגה שלנו אל הקווים הקודמים בחזית הסורית פירושה גם נסיגתם של המצרים אל ממערב לתעלה.

מכל מקום, תוצאות ישיבתה הצפויה של מועצת הביטחון לא ייוודעו לפני שעות הבוקר של מחר, ה־14 באוקטובר.

אגב, מן ה“בור” נעדרים הבוקר שני החברים הבכירים במטהו המצומצם של הרמטכ“ל: האלוף טל – שבנו נפצע במוצאי יום הכיפורים בתעלה, ו”ברח" חזרה אל החזית – יצא לברר באיזה מצב יצא את בית החולים; האלוף זעירא חלה – והוא שוהה בביתו. כאן צריך רק להעיר, כי כמעט ללא יוצא מן הכלל – שהו המפקדים הבכירים ב“בור” יומם ולילה, עד להפסקת האש.

כיוון שדדו יורד עכשיו לסיני – יקבל את הפיקוד ב“בור” האלוף זאבי.²³⁸

שעה 09:25    🔗

סוף סוף ייפסקו הסידורים העראיים להטסת התחמושת וציוד דחוף אחר, מדווח רב־אלוף צור: היום תתחיל לפעול הרכבת האווירית האמריקנית במטוסי הענק “גלקסי”.²³⁹

שעה 09:30    🔗

מתקפת טנקים רצינית מתפתחת באזור הגידי, מודיע גונן לרמטכ“ל. התקפות מצריות מצומצמות יותר מתנהלות בגזרת הארמייה השנייה. בשעת בוקר מוקדמת חדרו מטוסים מצריים ותקפו סוללת תותחי 175 מ”מ בסביבות טסה. נפגעו אנשי הצוות והתותחים.

עם ידיעה זו יוצא דדו לחזית הדרום.

שעה 11:30    🔗

המסוק נוחת בחפ"ק של פיקוד הדרום. בר־לב וגונן מתארים את מצב הדברים בחזית ואת התוכנית של הפיקוד, זו שכבר נדונה יום אחד קודם. ההנחה היא, כי הקרבות שהחלו בבוקר יתפתחו למתקפת שריון נרחבת, אך אם זה לא יקרה, לא היום ולא מחר – סבור בר־לב – יש לשוב להצעתו מיום אתמול ולבצע את הצליחה בלא כל המתנה נוספת.

אמש בשעה 23:30 הגיעו לפיקוד טילי־לאו ראשונים – טילים נגד שריון.

אל דדו נלווה בסיורו זה עזר ויצמן. עכשיו מצטרפים גם בר־לב וגונן, ויחד הם יוצאים במסוק לטסה. בדרך מנסה גונן להתקשר עם האלוף מנדלר, אך קריאותיו אינן נענות.

“אלברט נפגע!” אומר גונן.

“מה איתך – השתגעת?!” מגיב דדו ברוגזה.²⁴⁰

שעה 12:10    🔗

מתוך המסוק נראית, בצדי דרכי המדבר, מבאלוזה ומרפידים לעבר טסה ודרומה משם, אותה עוצמה שהלכה ונצטברה שם בשבוע האחרון – אלפי טנקים, זחל“מים, משאיות, אוטובוסים, סדנאות, אמבולנסים, וביניהם רכב אזרחי רב וססגוני שגויס למלחמה – וכך גם כל הצבא המיוחד הזה, רבבות ישראלים שיצאו ישר מבתי הכנסת או מבתיהם אל המלחמה. כך גם באזור שנוחת בו המסוק, בטסה – כאן סדנת שריון העוסקת יומם ולילה בהחזרת טנקים לכשירות; כאן בית חולים של שדה, כאן יחידות מטה ושירותים. מצד אחד אותו מבנה תת־קרקעי, המוגן בשכבות מרובות של אבן וברזל – ה”בור" של אוגדת שרון – ומזרחה משם, בדיונות, פזורות יחידות מפקדת האוגדה של אדן. כאן הכול רחב ופתוח ומשרה ביטחון – וזוהי תחושה השונה תכלית שינוי מן המועקה הקלסטרופובית שבמוצב הפיקוד העליון, שימים ולילות עוברים שם בשיקולים צבאיים ומדיניים סבוכים, בהאזנה למהומה הלא־נפסקת של מכשירי הקשר, בהתבוננות במפות, בהוויה הנוטה להתנתק מן המציאות הממשית המתגלית במרחבים האלה. מה קל להבין כאן את להיטותם של מפקדי החזית לא להמתין עוד, כי אם לאגרף את כל העוצמה הזאת – ולהכות! אילו אך ניתן היה להתעלם מן העול השובר של האחריות על המלחמה כולה, להתייצב בראש טור טנקים – ולרוץ…

במחילות המדופנות של החמ“ל יורדת פמליית הרמטכ”ל לדיון על השלב הבא של המלחמה. שם מדביקה אותם הידיעה, כי אלברט נהרג מפגיעת פגז בנגמ"ש שלו, באזור “מצווה” (מערבה לגידי). מותו של אלברט זיעזע את דדו. ראשית הקשר בינו לבין אלברט היה בגייסות השריון, שבע־עשרה שנים קודם, ואילו ב־67' עמד אלברט בראש החטיבה שהבקיעה את קווי ההגנה הסוריים והגיעה לקונייטרה. דדו חיבב והעריך מאוד מפקד ישר דרך ואמיץ לב זה; הוא שמינהו לפקד על האוגדה הקבועה בסיני, העלה אותו לדרגת אלוף – ואלמלא פרצה המלחמה ביום הכיפורים היה נכנס למחרתו לתפקידו כמפקד גייסות השריון, במקום ברן, שהיה פורש מן הצבא – וקלמן היה מחליפו, בטכס חגיגי, כבר אז. לא כך אירע.

קלמן מגן מועלה לדרגת אלוף    🔗

־ בחמ"ל של טסה

דדו אינו מניח לרגשותיו להשתלט עליו, ולאחר התייעצות קצרה עם בר־לב וגונן, מחליט למנות את קלמן מגן כמפקד אוגדת אלברט. דדו מקבל את המלצתו של גונן להעלות מיד את קלמן לדרגת אלוף, מתקשר עם שר הביטחון, מודיעו על נפילת אלברט בקרב ומבקש – כמקובל – את אישורו להענקת הדרגה לקלמן.

קלמן הוא לוחם מצטיין, מאותם מפקדי חי“ר שעברו לאחר מלחמת קדש לגייסות השריון. קודם ליום הכיפורים ישב בסיני ארבע שנים רצופות, ונפצע מפגיעת פגז מצרי בזחל”ם שלו במלחמת ההתשה, שמיעתו נפגמה וכף ידו האחת נפגעה. מי שראה אותו בימים הראשונים, והקשים, של המלחמה, בחמ"ל של באלוזה, לא יוכל לשכוח את הגבר בעל הרגליים הארוכות מדי, המרבה לשתוק, יושב במחילה הצרה, לפניו המפות, סביבו מכשירי הקשר ומהומה מתמדת של יוצאים ונכנסים, אינו עוצם כמעט עין, מרגיע את חרדת המפקדים האחרים בעצם נוכחותו השלווה והכוחות השופעים מתוכו, מנחה בשיקול דעת את הגייסות המעטים והמפוררים שלפקודתו, מבטיח וחוזר ומבטיח, כי הגלגל קרוב להתהפך.

“קָראו לקלמן במכשיר הקשר שיגיע אלינו,” מספר אריק שרון – בספר שיצא לזכרו של קלמן מגן. “שלחנו אליו הליקופטר להביאו. בינתיים הגיעה ידיעה – שמאוחר יותר נתגלתה כבלתי נכונה – שאלברט רק נפצע. אני זוכר את קלמן מגיע. הוא לא ידע לשם מה נקרא לבוא. אני זוכר את הרגע בדיוק. זה היה בתא צדדי ליד הבונקר – שם נאמר לו, שאלברט נהרג. הוענקו לו הדרגות. אני חושב, שהייתה זו הענקת הדרגות העצובה ביותר שאני ראיתי אי פעם. נעשתה בדממה ובשקט. רק עזר ויצמן נתן מילת עידוד, גם תרם דרגותיו לקלמן, כי לא נמצאו לו דרגות. קלמן יצא מיד לדרכו.”²⁴¹

הענקת הדרגה באה מאוחר יותר – בשעה 14:20.

בינתיים מתנהל הדיון שלשמו התכנסו המפקדים בחמ"ל של טסה. בפתיחה, מגלה דדו את לבו: את חזית הצפון מכיר הוא כאת כף ידו, יודע בדיוק באיזה מקום ובאילו תנאים קרקעיים ערוך ופועל כל כוח. את הקרב בדרום, כנגד זה, מתקשה הוא לקרוא בשבתו במוצב הפיקוד העליון – והתמונה של היערכות החטיבות המצטיירת לעיניו אינה בהירה כל צורכה.

לפיכך, פותחים בתיאור הכוחות הערוכים להגנה: הכוח הצפוני, שמעתה יעמוד בראשו תא"ל ששון; והאוגדה הקבועה, בפיקודו של קלמן, שתבלום את הארמייה השלישית מול הגידי והמיתלה, אך לא בדרום, לעבר מפרץ סואץ.

ההתקפה שפתחו בה המצרים הבוקר מכוונת להרחבת ראשי הגשר של שתי הארמיות – מעריך פיקוד הדרום – על ידי השתלטות על צמתי דרך החת"ם. נראה, שאת המאמץ העיקרי מרכזים המצרים במרכז החזית.

לתקוף ־ או להמתין    🔗

עיקרו של הדיון: ציור דגמים אפשריים שונים של קרב השריון בשריון, שמצפים לו ממזרח לתעלה היום, או מחר.

האלוף שרון אינו שותף להנחה של הרמטכ"ל, רב־אלוף בר־לב והאלוף גונן, כי בקרב הגנה יהיה לכוחותינו יתרון. להערכתו, פועלת השחיקה לטובת המצרים – ולרעתנו. מכאן החשש, כי אם נניח למצרים לחדור לעומק שטחנו – שוב לא נצליח לרכז עוצמה מספקת לדחיקתם חזרה מערבה. מבין שתי האפשרויות שמעדיף שרון על פני קרב הגנה, הריהו מצדד בתקיפה מיידית של חלקים מתוך המערך המצרי ממזרח לתעלה, וכיבושם.

האפשרות השנייה: לא לנגוס באויב בצד שלנו, אלא לעבור לצד השני (של התעלה ־ ח. ב.).

דדו אינו סבור, שלחץ הזמן מחייב פעולה מיידית – במצב שאנו עומדים בו ניתן להמשיך עוד ימים אחדים, ובכל מקרה תעמוד לרשותנו יממה לפעולה אחרונה בטרם הפסקת האש.

אך האם יספיק לנו באותה שעה הכוח שיעמוד לרשותנו? – מקשה שרון. שנייה בסולם העדיפויות לטיהור חלק מן הגדה המזרחית: תקיפה וצליחה מיידית, בלא כל דחייה נוספת.

את תפיסתו שלו מוסיף דדו להשתית על הדוקטרינה המצרית־רוסית – כל תוכניות המלחמה שלהם כוללות שלב, שהן תוקפות בו עם שתי הדיביזיות המשוריינות, ולשלב זה עדיף להמתין במערך הגנה. נמתין עוד היום ומחר, ואם יוברר, כי ברגע האחרון נרתעו ממהלך זה – נשנה את תוכניותינו גם אנחנו.

אם כך ואם כך, מוסיף דדו, יש לתכנן את הצליחה שלנו ללילה שבין ה־14 לבין ה־15.

בר־לב דוחה גם הוא את ערעוריו של שרון: אם אכן יינתן לנו לנהל כאן, בסיני, את קרב השב"ש – ולפי הידיעות שבידינו, תבוא ההתקפה היום או מחר – תהיה הקדמת הצליחה משגה. כאן אנחנו מאורגנים היטב, מכירים את השטח, נהנים מסיוע ארטילרי וכיוצא באלה.

אמצעי הגישור: “בדיחה”; הצליחה: “חוצפה”    🔗

בר־לב מוסיף לראות בצליחה עצמה את נקודת התורפה של התוכנית כולה: את אמצעי הגישור שלרשותנו הוא מגדיר כ“בדיחה”, ואת ביצועה המוצלח כ“חוצפה”. את הגשר שנקים יהיה צורך לאבטח היטב מפני תקיפה ארטילרית ואווירית, משום שדי בעשרה פגזים, שיטביעו את הגשר היחיד הזה, לשיבושו של כל המאמץ האדיר שיעשה צה"ל.

בשעת הדיון נמסרת לדדו ידיעה, כי בדרכי מצרים, ממערב לתעלה, נראו טורי טנקים נעים לעברה – והכול נעשה יותר ויותר ממשי ומיידי. אף ששלל את הקדמת הצליחה בשל לחץ הזמן, מדגיש דדו את חשיבותו הצבאית והמדינית של ניצול הצלחת מבצע הצליחה מחרתיים, שכן צפויים בעקבותיה לחצים מדיניים.

אם אכן יתנהל קרב שריון בשריון מחר – מעיר בר־לב – ספק אם כבר מחרתיים יעלה בידי הכוחות לפתוח בצליחה.

לקראת השלב הראשון, תפיסתו של ראש הגשר באזור הצליחה, מחליטים להעביר מיד לטסה את מפקדת חטיבת הצנחנים של דני מט, כדי שתתחיל בתכנון.²⁴²

שעה 14:45    🔗

זה אך נתקבלה החלטה, שהשפעתה על המשך המלחמה בחזית המצרית תהיה מכרעת. האווירה אינה קלה. האלוף קלמן מגן יצא דרומה, לעמוד בראש אוגדת האלוף מנדלר, שנפל לפני פחות משלוש שעות. אחת האפשרויות הנדונות, שגם אוגדה זו תנסה לצלוח מול העיר סואץ.

הרמטכ"ל ופמלייתו שבים לתל־אביב. שעת המפנה מגיעה, והפקודה היא – להיות מוכנים למבצע “אבירי לב” אור ל־15 באוקטובר.

שעה 16:30    🔗

בשובו אל ה“בור” שומע דדו על מה שהתרחש במשך היום – הקשיים הגדולים במלחמות עם הערבים והקשיים הקטנים ב“מלחמות היהודים”.

הרושם המצטבר הוא, שתנופת ההתקפה של הכוחות בחזית הצפון נבלמה. מאמץ עיקרי של כוחותינו – הדיפת התקפות־הנגד של העיראקים ושל הסורים, שבמהלכה פגעו בטנקים רבים של האויב. הלחימה התנהלה בעיקר בגזרת האוגדה של דן לנר, הן נגד העיראקים והן נגד הסורים.

המצב בחזית הצפון עתיד לשוב ולהידון במהלך הערב, גם עם שר הביטחון וגם במטהו של הרמטכ"ל. סמוך לחצות יצא דדו לצפון.

אך עכשיו, עם כניסתו, שומע הוא גם על הבעיות הקטנות. מפקדת הקחצ"ר תיכננה מספר פשיטות בעומק שטחו של האויב, והנה הודיע שר הביטחון לאלוף טל, כי לא יאשר כל תוכנית, אלא לאחר שתוצג לפניו והוא יבחן אותה.

דדו מבחין היטב במה שעולה מתביעה זו של דיין: בניגוד לאותן “עצות מיניסטריאליות” או לעמדתו בדיוני אתמול על תוכנית הצליחה – שהופיע בהן לא כבעל סמכות צבאית גבוהה, כי אם כשר המקבל את המלצת הצבא – מתגלה עכשיו מחדש השר שמלפני יום הכיפורים, זה אשר בלי אישורו לא תלחץ אצבע אחת על הדק.

כיוון שבעוד שעה קצרה עתיד הוא להיוועד עם השר, מבקש דדו שיקדימו ויציגו לו עצמו את התוכניות שמדובר בהן.

אין הוא מאשר פשיטה של יחידה מובחרת לג’בל עתקה – ללא ודאות פינוי; פשיטה על כביש מצפון לדמשק – מאשר; פשיטה על כביש ביירות־דמשק – מאשר.²⁴³

שעה 17:40    🔗

את הדיון עם הרמטכ"ל זימן דיין לקביעת מדיניות להפעלת חיל האוויר מכאן ואילך. מנחה אותו ההקפדה, שלא יסוכנו עוד מטוסיו המתמעטים של החיל אלא למטרות החיוניות ביותר.

זאת ועוד – שר הביטחון דורש בסופו של דיון זה, כי מעתה יוגשו לו מראש – ובכתב – לשם אישור, תכנוני חיל האוויר ופירוט המטרות.

כך לגבי רשימת הפשיטות המתוכננות להלילה, אור ל־14, הן בצפון והן בדרום.

שר הביטחון לא מאשר: 1) חבלה בכביש דמשק־ביירות על־ידי צנחנים; 2) חבלה בכביש סוריה לבנון על־ידי שייטת 13; 3) חבלה בכביש החוף במפרץ סואץ, כנ"ל.

וכנגד זה מאשר הוא שלוש פשיטות בדרום (תקיפת סוללות טילים על ידי סטי"לים בפורט סעיד; פשיטה לג’בל עתקה; פשיטה על סוללות טילים בחזית התעלה) ושתיים בצפון (חבלה בכביש דמשק־חומס; ירי מן הים לעבר החוף בדמייט).

להבא, דורש דיין, יובאו לפניו לאישור, ומוקדם ככל האפשר, גם רשימת מטרות מתוכננות מראש, עם הסברים על סכנות ותוצאות.

דיין קובל על שאין פיקוד הצפון – האלוף ומפקדי האוגדות – מגלים מידה מספקת של תוקפנות, וכי אין נעשה מאמץ עליון להתקדם עד לטווח ארטילרי מדמשק. עניין זה מטריד כבר יומיים גם את דדו, והוא מדווח: הוא כבר הורה לחופי לתקוף הלילה את המתחמים הסוריים הבולמים את התקדמות כוחותינו לעבר סעסע והינה. יהיו אלה התקפות של יחידות חי"ר מובחרות, והוא עצמו יֵצא לשם הלילה כדי להשתתף בניהול הפעולות.²⁴⁴

שעה 18:30    🔗

בשעה זו קיים דדו דיון עם ראשי האגפים (המטה הכללי; מודיעין; אפסנאות; כוח אדם), ומיד לאחריה יקיים דיון מבצעי.

בדיון ראשי האגפים, אומר האלוף אלי זעירא:

“– – – לאמריקה יש עניין רב שהגרורה שלה תנצח, ולרוסיה יש עניין רב שהגרורות שלה ינצחו. – – – ארה”ב מעוניינת שהיא תיכנס למו"מ על הפסקת האש כשישראל במצב תקין ותוקפת. חשוב מאוד, לפחות לבית הלבן – ואני פה אומר איך האמריקאים רואים את זה – שאנחנו פה נצליח, ומהר, או, לפחות, נגרום נזק משמעותי לצבא המצרי. – – – אני עובר לנקודה הכי חשובה ליהודים. – – – [עלינו] להיות מוטרדים מנשק רוסי שיכול להיות מופעל נגדנו מחר בבוקר. וזה בדיוק מה שהרוסים עושים – – – "

הרמטכ“ל: “– – – מישהו צריך להגיד לאמריקאים, שככה לא מטפלים בגרורות. אחד דוחף לגרורה שלו כמו שד, והשני מתווכח עם הגרורה שלו על מטוסי “אל על” [הכוונה לעמדת הפנטגון, שאת הציוד אין להטיס במטוסי ה”גלאקסי” האמריקניים הענקיים אלא רק במטוסי “אל על” – ח. ב.] – – –

זעירא: “– הפנטגון מטרפד את העניין. ממש מטרפד את העניין. חוץ משר ההגנה, כולם נגדנו.”

אהרן יריב: “חוץ משר ההגנה?!”

הרמטכ"ל: “הוא טירפד את ההטסה במטוסי 5C – אני רוצה לקבל את התמונה הכללית.”

זעירא: “זו התמונה הכללית. האמריקאים קצת יותר מתגייסים – – – בלחץ קשה מאוד של הבית הלבן נגד הפנטגון. זהו!”

חרף כל ההבטחות האמריקניות החוזרות ונשנות – מוסיף הפנטגון להשהות את הפעלתה של הרכבת האווירית.

כנגד זה מושיטים הרוסים סיוע רב ביותר לסורים. עד עתה הגיעה הרכבת האווירית הסובייטית לכדי 100 מטוסים גדולים עמוסי ציוד – ובכלל זה מספר רב של טילי קרקע־אוויר חדישים מטיפוס “סאם 6”. ציוד לחימה כבד יותר – ובכללו טנקים במספרים גדולים – מגיע באוניות.

הסיוע הסובייטי לסורים מתבטא גם באיומים בהתערבות צבאית – אותה ידיעה שסוננה כדי שתגיע לאוזני האמריקנים, ששלוש דיביזיות מוטסות הועמדו בכוננות. הם פתחו גם במתקפת תעמולה חריפה נגד ישראל: על שמטוסיה תקפו יעדים אזרחיים, פגעו באונייה רוסית שנשאה ציוד לסכר הפרת, הפציצו את מרכז התרבות הרוסי בדמשק…

תל־אביב – חוזרים הרוסים ומאיימים – עתידה לתת את הדין. האמריקנים, כנגד זה, רבים עדיין בינם לבין עצמם, ורק כתוצאה מלחצו של הבית הלבן על הפנטגון, מתחילה להסתמן איזו תזוזה.

אשר לכוננות המצרים: הרושם הנוצר בשעת ערב זו הוא, שבדומה לדיביזיה המשוריינת הרביעית בגזרת הארמייה השלישית, צלחה כבר גם הדיביזיה המשוריינת ה־21 בגזרת הארמייה השנייה.

בחזית הסורית נותרו מכלל 1,700 טנקים סוריים שהיו בזירת המלחמה, לפי הערכה, רק כ־500, ומתוכם כ־200 בקו ההגנה הראשון. לעומת זאת, קרבה לאזור החזית חטיבה משוריינת נוספת של הדיביזיה העיראקית, וגם הירדנים החליטו כנראה להתערב במלחמה: חטיבת השריון ה־40 חצתה כבר, ככל הנראה, את הגבול והיא נעה לעבר החזית.

שעה 19:45    🔗

דדו אינו מרוצה מדרך עבודת המטה, והוא אומר זאת. אמש צריכות היו להתבצע פשיטות בחזית הצפון, ונראה לו שהוראותיו לא בוצעו. דרך העבודה היא, שסיכומי הרמטכ“ל בדיונים מבצעיים צריכים להיתרגם לפקודות על ידי אג”ם/מבצעים, “אבל אמרתי עוד כמה דברים שאינם מתבצעים,” הוא מעיר. הבוקר הורה לבדוק מדוע לא בוצעו הפשיטות אמש, לבצען הלילה, וכן להפעיל את תותחי 175 מ"מ בטווח המרבי שלהם, אך עכשיו שוב אינו “יודע אם זה מתבצע.”

בצפון הגיעו הכוחות למצב, שדברים גדולים כבר יקשה על הכוחות שם לבצע – מעריך דדו באותה שעה. אומנם, לרשות הפיקוד עומדים עכשיו טנקים רבים, אלא שהללו נלחמים ללא הרף, החל בבלימה הראשונה, דרך התקפת־הנגד וההבקעה אל ממזרח לקו הסגול. לפתוח במתקפה גדולה עם כוחות עייפים אלה – אי־אפשר. כנגד זה ניתן לקיים פעילויות התקפיות מוגבלות יותר ולהרחיב הישגים שכבר הושגו. זו תכליתן של פעולות החי"ר המתוכננות להלילה. התוכנית שהוא רואה לפניו עכשיו – מעיר דדו – אינה זהה לזו, שהעביר בבוקר ואשר כללה, בפירוש, גם התקפה על סעסע, וכיוון שאת היום עשה בחזית הדרום – אינו יודע איך קרה הדבר.

ביקורת על אג"ם מבצעים    🔗

דדו תמה עכשיו – בקול רם – מדוע אין אג“ם/מבצעים שב ובודק אם אכן מתכנן הפיקוד את מבצעיו בהתאם להוראות המועברות אליו מן המטה הכללי. אומנם, על פיקוד הצפון הוא סומך, שאם הכניס שינוי, היו לו סיבות טובות לכך, אבל חייב להתקיים פיקוח מצד אג”ם/מבצעים.

יתרה מזו: את הפקודה נתן אומנם לאלוף הפיקוד בשיחתם הטלפונית, אבל המסרים הושמעו בנוכחות אנשי אג"ם/מבצעים בדיון הבוקר, ומתפקידם היה לפעול על פיהם. ובסיכום, כיוון שסעסע לא תיכבש הלילה – אינו מתיר תנועת טנקים. לצורך השגת המטרה – התקרבות כדי טווח תותחים לדמשק – יש לנסות ולנוע הלילה לאט ובזהירות: “נזחל למעלה, ברגליים, בטנק בודד, כי ככל שעולים גבוה יותר – כן מקבלים טווח טוב יותר מזרחה.”

הלילה יעלה דדו לצפון, שכן הוא מוסיף להאמין, כי מחר יעלה בידינו לרכז כוח ולבצע מתקפה אל מחוץ לשטחי הליג’ה, הבלתי־עבירים. מצד שני: העיראקים והירדנים נזעקו אומנם לשם הגנת דמשק, אך הם עלולים לשתף עצמם בניסיון שני של תקיפה לעבר רמת הגולן. לכן יש להיערך להגנה בקו הסגול, שהוא מערך מצוין, ותיק, ויש להכינו עכשיו היטב לקראת אפשרות כזאת.

על ההחלטה להחזיר את הגברים ליישובי רמת הגולן סומך דדו את ידיו, אבל החזרת נשים וילדים לא תותר אלא באישורו המפורש.

"שלושה גשרי גלילים?! איפה    🔗

המצאתם את זה?!"

ומכאן – להכנות לקראת צליחה, שאפשר ותתבצע מחרתיים, במוצאי ה־15. דדו שומע עכשיו מפי האחראים על פעילותו של קצין הנדסה ראשי, כי שלושה גשרי הסתערות (הידועים כ“גשרי גלילים”) יהיו מוכנים להפעלה בצליחה.

“שלושה גשרי גלילים?! איפה המצאתם את זה?!” – אומר דדו, הזוכר היטב את חששותיו של בר־לב, אתמול והיום, מפני אותה נקודת תורפה – דלות אמצעי הגישור – שהגדירם כ“בדיחה”.

מניחים את דעתו: גשר שני נמצא, כידוע, בגזרה הצפונית – ושלישי במקום שבו יוצר, ושני הגשרים יועברו לאזור הצליחה…

לפני צאתו, בסיכומו של דיון ארוך וחשוב זה, מצייר דדו תמונה של מצב המלחמה. ערב ההבקעה בצפון, לפני שלושה ימים, ראה בה הזדמנות למעבר ממעמד של מתגוננים לזה של תוקפים. עכשיו הוא משוכנע כי למהלך זה אכן היה אפקט של הכרעה, וכי אלמלא המצב בחזית הדרום – הייתה כבר עכשיו מבקשת סוריה הפסקת אש.

“אנחנו הולכים לקראת הקרב המכריע בדרום, ובתנאים טובים מאוד,” מעריך אותו ערב דדו. “לפני הקרב המכריע ברמת הגולן, הלכתי לדבר עם החבר’ה, ועם מפקדים ועם מח”טים. הם הלכו עייפים – הלכו בשיניים – מבינים שמוכרחים כאן להכריע. בתחושה דומה הולכים גם בסיני – אבל שם הייתה להם שהות לתקן טנקים, לנוח, להתארגן, והם במצב מצוין – ששים לקרב. לאחר כל ההתלבטויות שלנו אתמול – טוב שהחלטנו לחכות למצרים, לא להקדים ולצלוח."

אשר למבצע, שהוא מניח כי ייפתח במוצאי יום שני (הלילה שבין ה־15 ל־16) בעוצמה של שתי אוגדות, השעה עדיין מוקדמת מכדי להיכנס לפרטים, וגם “הקהל כאן רב”. הוא מעדיף להמתין לתוצאות הקרב הצפוי מחר, שכן התוכנית תהיה מותנית בתוצאותיו.

הפעם מסיים דדו בנימה נרגשת, חגיגית כלשהו:

“אלה שעצוב להם כאן – שיֵרדו לשדה”

“היום ביליתי בפיקוד דרום. ראיתי גם מפקדים – גם כוחות. אלה שעצוב להם כאן – במסדרונות האפלים – שיֵרדו לשדה, יראו את החבר’ה ויחזרו במצב רוח מצוין. הם – שם – במורל גבוה. בכלל, אנחנו עומדים שמונה ימים לאחר פרוץ המלחמה. אתה פוגש את השריונרים – והם מדברים כאילו זו השנה השלישית של מלחמת העולם השנייה. פיתחו טכניקה חדשה! יודעים שהמצרים עשו כך וכך! הגש”חים עובדים. הטנקים בסדר. יש שם תחמושת. מרוכז שם הכוח המעולה ביותר, שיש לעם ישראל. אם ייכנסו המצרים מחר כפי שאנחנו מצפים – אני בטוח, שתהיינה תוצאות טובות. אם ייכנסו עמוק יותר, ועם שריון – אפשר יהיה לעשות קרב טוב."

במין תזמון מפליא, לאחר מה שנאמר זה עתה על הפנטגון, מתקשר עם דדו רא“ל צבי (“צ’רה”) צור להודיעו, כי מחר מגיעים שלושה מטוסי התובלה הענקיים 5C, ובלילה יגיעו 20 מטוסים שכורים (צ’רטרים), ואם אין די בידיעה זו, מדווח ראש אג”א, האלוף נחמיה קין, שכבר הלילה ינחתו 13 מטוסי “גלאקסי” עמוסים (בין השאר?!) בפגזי טנקים לתותחי 105 מ"מ.

הרכבת האווירית כבר בדרך.

בטרם יֵצא יום המלחמה השמיני, שלמחרתו מצפים לראשית השלב המכריע, אולי האחרון של מלחמה קצרה, אך בכל הנוגע לאינטנסיביות הלחימה, עוצמת האש ומספר הנפגעים – אכזרית וקטלנית – מוטל על דדו, כהצעתו של ראש אכ"א, האלוף הרצל שפיר, לקבל עוד החלטה אחת:

כזכור, הוחלט להשהות את ההודעות למשפחות הנופלים עד לאחר החג הראשון של סוכות ושבת חול המועד. עכשיו, במוצאי השבת, מחליטים כי במהלך יום מחר תימסר למשפחת כל אחד מן הנופלים שזהותם ידועה הודעה בנוסח זה: נפל במערכה בזירת הצפון (או – הדרום) והובא לקבורות בבית קברות ארעי. על מקום הקבורה יימסר למשפחות במועד מאוחר יותר. הודעה פומבית תימסר לציבור מחר בערב, בשעה שבע. ההודעות תימסרנה גם למשפחות השבויים.²⁴⁵

עד עתה נפלו בקרבות כ־600 לוחמים, ומספר הפצועים מגיע ל־2,400.

שעה 23:45    🔗

דדו ממריא לחזית הצפון.

 

יום ראשון – 14 באוקטובר    🔗

שעה 00:45 ²⁴⁶    🔗

דדו מגיע לחפ"ק פיקוד הצפון. את מה שנותר מן הלילה יעשה כאן ובטיסה חזרה. התקפת “גולני” על המיגנן הנגד־טנקי שבין מזרעת בית ג’אן לבין הינה – מתברר

לדדו – לא יצאה אל הפועל. המערך הגדול של קַטנה, אומר האלוף חופי, מתמלא במהירות בכוחות תגבורת וצפויה הרעשה ארטילרית כבדה ביותר על כוחותינו, ולפיכך לא יהיה ערך של ממש לכיבושו של אותו מתחם.

אוגדת דן לנר, מדרום לציר “אמריקה”, ספק אם תוכל גם היא לשוב ליעדה המקורי – להתקדם לעבר סעסע, אם דרך תל־שאמס ואם דרך כנכר. היום לחמה מחושך עד חושך, ואף שהנחיתה מהלומה כבדה על הכוחות העיראקיים, לא נותרו לאוגדה כולה אלא 70־80 טנקים, וגם עכשיו לא תוכל להפקיר את אגפה הדרומי ולעבור למתקפה כלפי מזרח, בציר “ציקן”.

להתקדמות עד לטווח יעיל מדמשק, חוזר דדו ומדגיש, ישנה חשיבות עצומה. גלגל המלחמה כבר מתהפך: היום צפויה תחילתה של התמורה בחזית הדרום, וציוד רב עומד להגיע ברכבת האווירית מאמריקה. יש להחליף את היחידות המותשות של אוגדת רפול באוגדת מוסה פלד – ולעשות מאמץ עליון נוסף לחילוצו של הפקק בדרך לסעסע – מתחם תל־שאמס.

“תן להם לנוח,” אומר דדו, “אבל שיתמידו בלחץ.”

מעיר תא"ל אדם, ראש המטה: דבריך על המשך הלחץ מחר אינם מתיישבים עם דבריך על מנוחה והתארגנות. נותר לנו מספיק כוח בשביל להתיש אותם – אבל לא בשביל להכריע אותם. פגענו היום בשמונים עד תשעים טנקים שלהם, ואנחנו לא איבדנו אפילו טנק אחד.

לאחר בירורים נוספים, מקבל הרמטכ"ל את דברי הפיקוד, שלאחר שמונה ימים של מלחמה בחזית, שהייתה פעילה כל הזמן, זקוקים כוחות שלוש האוגדות להפוגה מסוימת.

ובכל זאת, הלילה יש לעשות הכול כדי לכבוש את תל־שאמס, להציב תותחים ולפתוח בהפגזה. את יום המחר יש לנצל להתארגנות, ואז –

"תוך ארבעים ושמונה שעות אתם מסוגלים לתת ‘פוש’ נוסף עם 300 טנקים! ²⁴⁷

בעוד דדו מסיים את ביקורו בצפון, מסתיימת פרשת ההשערות בדבר כוונות המצרים בחזית הדרום:

בשעה 02:25 תוקף חי"ר מצרי את כוח הצנחנים שלנו מדרום לעיון מוסא.

בשעה 03:20 מונחתות יחידות קומנדו מצריות בנקודות שונות בעומק החזית.

אלה הם הצעדים הראשונים לקראת התקפת הטנקים הגדולה שתיפתח עם שחר.

בין זה לזה, חוזר דדו מן הצפון, מוצא לעצמו מיטה ונרדם לשעתיים

התקפת הטנקים של בוקר ה־14    🔗

מעט אחרי 06:00 פותחים המצרים – כמעט לכל אורכה של החזית – בהפצצות מן האוויר, בהרעשה ארטילרית כבדה ובהסתערויות של חי"ר חמוש בנשק נ.ט., וכן של מאות טנקים.

הארמייה השלישית, הפרושה מציר “עכביש” דרומה, כוללת את דיביזיית החי“ר ה־19, ועמה הדיביזיה הממוכנת ה־6; את דיביזיית החי”ר ה־7, ועמה חטיבת הטנקים העצמאית ה־25, ועוד חטיבת טנקים אחת מן הדיביזיה המשוריינת ה־4. לארמייה מאות קני ארטילריה, וכן הוצבו מזרחה לתעלה 14 סוללות טילי קרקע־אוויר, בהם 6 סוללות “סאם 6”.

מציר “עכביש” צפונה פרושה הארמייה השנייה: דיביזיית החי“ר ה־2, ועמה חטיבת טנקים מן הדיביזיה הממוכנת ה־23; דיביזיית החי”ר ה־16, ועמה הדיביזיה המשוריינת ה־21; דיביזיית החי"ר ה־18 וחטיבת הטנקים העצמאית ה־15.

מספרם הכולל של הטנקים המצריים ממזרח לתעלה נאמד אותו בוקר ב־650 עד 1,000. בשעה 06:10 נפתח קרב השריון בשריון בהפצצה אווירית מצרית באזור האגם המר הגדול וצפונה לו, ומיד לאחריה בהרעשה ארטילרית בצומת הצירים “עכביש”־חת“ם. בשעה 06:30 תוקפים כמאה טנקים מן הדיביזיה ה־21 באזור חמדייה־טלוויזיה. גל ראשון של התקפה זו מוכה על ידי חטיבת אמנון (אוגדת שרון), הערוכה מצפון ומדרום לצומת זה – ב”חמדיה“, “כישוף” ו”חורבה". בקרבות נוספים שינהלו כוחות אוגדה זו, יגיע מספר הטנקים המצריים שיושמדו ל־100. תודות לעירנות באוגדה נתפסה בטרם אור יחידת הקומנדו שהונחתה בארבעה מסוקים מדרום לציר “עכביש”, באזור “אלתרן”, והוצאה כליל מפעולה.

בשעה 06:50 נערכה התקפת חי"ר מצרי – באזור “טלטול” – על חטיבת נתק’ה (אוגדת ברן). התקפה זו נהדפה, אך בשעה 09:25 נערכה התקפה נוספת, כבדה יותר, על חטיבה אחרת של אותה אוגדה, באזור “הברגה”, ועד לצהריים נהדפה גם היא. בגזרה של אוגדת ברן איבדו המצרים 30 טנקים.

צפונה משם, נערכה בשעה 09:00 התקפה על חטיבת פדל’ה (אהרן פלד) – באזור “יורם” – ואף היא נהדפה תוך אבדות כבדות בשריון.

גם מול הארמייה השלישית, בגזרת האוגדה של קלמן, נערכו כל אותו בוקר קרבות כבדים, בציר הגידי ובציר הגונדי, ואף כאן התוצאות דומות.

מאז השחר הייתה מערכת שריון וחי“ר זו מלווה בניסיונות לפגוע מן האוויר במתקנים ובכוחות צה”ל, והשתתפו בהם הפעם מטוסי “האנטר” עיראקיים ומטוסי “מיראז”' לוביים בצד המטוסים המצריים. הצלחתן של תקיפות אלו היו מזעריות, וכנגד זה הייתה קשה פגיעתו של חיל האוויר הישראלי גם בהם וגם בשריון התוקף.

“יום שחור” ראשון לצבא המצרי    🔗

לצבא המצרי היה זה יומו השחור הראשון, מספר הטנקים שאבדו לו בקרבות השב"ש נאמד ב־200 עד 250, ועוד כמה עשרות נפגעו על ידי חיל האוויר.²⁴⁸ לכל אורך החזית ראו המפקדים בהתהפך גלגל המלחמה. הדבר התגלה לא רק במהלכם של הקרבות עצמם, כאשר התגלתה מחדש נחיתותן של יחידות הטנקים המצריות בקרבות תנועה, כי אם בדיווחי הקשר על הצלחות כביכול, שהתרחבו והלכו ככל שעלו לדרגי הפיקוד הגבוהים יותר של הצבא המצרי: באותו יום דווח לפיקוד הגבוה, כי נכבשו באלוזה בצפון והמיתלה בדרום. הצטבר רושם ברור, כי משעה שלא ניתן עוד לכוחות לפעול בהתאם לתוכנית שתורגלה היטב במשך שנים, והתעורר ההכרח באלתורים מהירים במהלכם של קרבות תנועה, אבדה למפקדים השליטה על ניהול הקרבות.

היפוכו של דבר אצל כוחות פיקוד הדרום, שכמו התעוררו היום סופית מהלם ההפתעה. באוגדת שרון, למשל, תחושה זו שהכוח התוקף קרב להתפוררות, מביאה אותו לכך שהוא מבקש לעבור מיד מהגנה להתקפת־נגד לעבר “טלוויזיה” ו“מכשיר”. אל סגנו, אל“מ יעקב (ג’קי) אבן, היושב בחמ”ל בטסה, מודיע אריק מן החפ"ק שלו, סמוך לשעה 09:00, כי "מערבה מחמדיה ישנו גוש רציני של טנקים, שאפשר לדפוק אותו ולעשות חגיגה.²⁴⁹

הוא מבקש אישור לשוב ולתקוף את האזור שנשמט מידי צה“ל בקרבות ה־8 וה־9 בחודש – מרחב “אמיר־מיסורי־טלוויזיה” – שכן ההשתלטות עליו תסלול את הדרך לצליחה עצמה. להדגשת ממדי ההצלחה, הוא מספר, כי עד עתה “נפגעו 40 טנקים של האויב ונגמ”ש אחד שלנו.”

כוחות אותה דיביזיה משוריינת נמצאים עכשיו בנסיגה. אומר אריק: “חבל שאתה לא יכול לראות את המראה הזה!”

ידיעות דומות זורמות גם מן הגזרות האחרות, ובאותה שעה עצמה מגיעה ידיעה על הצלחה גם בחזית הסורית: כוחותינו עומדים עכשיו בריחוק שלושה קילומטרים בלבד מן האוואג'.

לג’קי אין עכשיו ספק: “שבירת הצבא המצרי וצליחת התעלה – בעוד ארבעים ושמונה שעות!” וכבר מתבקש קצין ההנדסה לבוא לדיון על ביצוע הצליחה עצמה.

למעלה שורטט בקצרה מהלכו של הדיון שהתנהל כאן, בטסה, אתמול: מול התוכנית של הרמטכ“ל ושל מפקד החזית הציע שרון לא להמתין, כי אם לעבור מיד להתקפה – אם לכיבושה החלקי של הגדה המזרחית של התעלה, אם לצליחה מערבה. כל דחייה, טען, אינה משרתת את צה”ל. מדעתו זו לא זז גם לאחר שנפלה ההחלטה. אמש, במוצאי שבת, ישב עם חבורת כתבים צבאיים בפתח הקרון שלו, ניתח וביסס את עמדתו: כל יום שמתבזבז בלי תקיפה הוא משגה כבד, אמר. מטרותיה של מלחמה זו, לדעתו – השמדת כוחו של האויב וחידוש אמינותה של ההרתעה הישראלית, וזו תושג רק מכוחו של ניצחון צבאי ברור: שיבה – לפחות – לקו התעלה. בטריטוריה המצרית ממערב לתעלה אינו רוצה, אבל היה רוצה להחזיק בכמה נקודות – באזור הביצות בצפון ובהרים בדרום – כדי שתהיה לנו שליטה על התעלה. הסדר מדיני אינו כלול בְּמטרות המלחמה, שכן אינו מאמין שייתכן עכשיו הסדר כזה.

כך אמש, באורו הכישופי של הירח המלא.

עכשיו, בבוקר, הוא מנסה בכל הדרכים לעבור מהגנה להתקפה. שעה ארוכה ניסתה, בלי הצלחה, מפקדת הפיקוד, להתקשר במישרין עם חוליית הפיקוד הקדמית של אריק, אם משום תקלת קשר אם מתוך הרצון להשלים מהלך התקפי שלם – כפי שמתרשם הצופה מן הצד – קודם שייאסר עליו הדבר במפורש. מכל מקום, עכשיו – שרון חזר אל ה“בור” של טסה, והוא משוחח בקשר עם מפקד החזית, רא"ל חיים בר־לב:

“לפי דעתי, דפקנו עד עכשיו לפחות 80 טנקים, בהם 25 על ציר ‘טליסמן’, באזור ‘חמוטל־ניצנה’, והשאר ב’טלוויזיה־טרטור־מכשיר'. נוסף על כך נחתו בלילה הליקופטרים כדי לתקוף את הארטילריה שלנו. גילינו זאת – ויחידתו של פצי הסתערה עליהם, והרגה למעלה משישים. הם כולם בנסיגה, ולפי דעתי אפשר עכשיו – בהמשך של תנופה – להביא אותם עד הסוף ולדפוק אותם שם.” הוא משדל את מפקד החזית, מנסה לשכנעו באותו שטף דיבור אופייני: “אתה שומע, חיים – אני לא מסתכן בשום דבר. אני מיד דוחק אותם כלפי מעלה, ואנחנו כבר עם חלק של התעלה חופשי…” ולהלן: “אני רוצה עכשיו להיכנס לשטח שמדרום ל’כישוף' באזור ‘גרפיט’ – ולגמור. אני לא צריך להיכנס כרגע למגע אש, אבל להיות מוכן – מפני שאני חושב שהם בסך הכול התמוטטו שם, וכמות המדורות היא עצומה!” ונוכח הסתייגויותיו של בר־לב ואזהרותיו מפני החי"ר המחופר היטב ומצויד בנשק נ.ט.: "אני אהיה זהיר, אני נמצא שם בעצמי. ראיתי היום את דיביזיה עשרים ואחת, ראיתי אותם – ואם אפשר להשתמש בשיחה עם שר בביטוי גס – זה אותם החארות – הם באו, הם נדפקו, הם התחילו לברוח…²⁵⁰

ובערב – פֶדֶלֶ’ה    🔗

וכדי להאיר מעוד זווית אחת את מה שאירע באותו יום לאורך החזית כולה, מן הדין להביא מדברים שהשמיע במוצאי ה־14, במפקדת כוח ששון שבבאלוזה אל"מ פֶדֶלֶ’ה (אהרן פלד), ציפור מדברית כחושה, מכוסת אבק המדבר המר, שקיפאונה המסוגף ייהפך

בעוד רגע לצלילה קטלנית. אך בשעה שהוא מדבר, בלשון ציורית, כמו כל חטיבת המילואים שלו, הלוחמת בשרמנים מיושנים, דיברה מגרונו:

– – – “עייפים דווקא לא היינו. אתמול היה יומנו השקט ביותר – לא היה לנו אפילו נפגע אחד, פעילות מיוחדת לא הייתה ואת הלילה ניצלנו למנוחה, אם גם לא במתכונת ה’הילטון'. אני ישנתי חמש שעות, ולא העירו אותי אפילו פעם אחת – וזה הרבה… עם אור ראשון קיבלנו מהם דרישת שלום חזקה, וצריך להכיר אותי כדי לדעת למה אני מתכוון כשאני אומר – חזקה. אי־אפשר היה להרים ראש. לא אגזים אם אומר שנפלו פגזים – ובכמויות – במרחק של מטרים אחדים ממני. ואחר כך התחילה תנועת הטנקים. אנחנו אמרנו: טוב, בבקשה, שיתקרבו. ואכן, עם הגל הראשון הגיעו אל האגף הימני שלי, על ציר ‘עלקת’ (כביש קנטרה־באלוזה). השיטה שלהם – פשוטה: החי”ר שלהם פרוש במרחק 2.5–3 ק“מ מן העמדות שלנו, הטנקים מגיעים מאחור, וכאשר הם עוברים את קו החי”ר – מתרוממים החיילים ומתלווים אליהם. הטנקים נעים לאט, כדי לקיים קצב משותף לזה של החי“ר. כדי לקבל מושג על מספר הטנקים שלי, אציין שאת האגף הימני שלי תיגברתי בקצין האג”ם שלי וטנק אחד… את עתודת המח“ט שמרתי למצב הקריטי ביותר, והיא כללה רק את המח”ט לבדו – את הטנק שלי. מן הטנקים של הגל הראשון, כולם ‘טי־62’ – פגענו בתשעה… לאחריו בא הגל השני. נתתי הוראה לנצור את האש. התחלנו לירות כשהגיעו לטווח 1,200. באזור שלי פגענו בסך הכול ב־21 טנקים. גדוד שני שלי, דרומה יותר, פגע ב־10. גדוד שלישי, שלא בא מולו כוח גדול, פגע רק בשניים. בסך הכול פגענו אנחנו ב־34 טנקים והארטילריה בשמונה נוספים. בטנק אחד שלנו פגע טיל נ.ט. ועוד שניים עלו על מוקשים שהינחנו אנחנו אמש."

את יום הקרב ואת הסיכויים לעתיד מצייר פדל’ה בו בערב בזה הלשון: “למצרים מגיע צל”ש על הניסיון לתקוף אותנו היום פעמיים – אבל רק על זה. לי יש חיילים מכל הסוגים – ערב רב – שרמנאים, פאטונאים, חרמ"שאים, אנשים שהגיעו למלחמה מחוץ לארץ. הרגשת החיילים היא – לתקוף ולסיים מהר את המלחמה. ואילו אני – יכולתי בהחלט להגיע היום לקנטרה, אבל אינני משוכנע, שהייתי גם יוצא מתוכה.

"אנחנו אומרים: על הגבעה עומדים אנחנו – וכל העדר כולו שם, למטה. ואנחנו לא רק את זו הצעירה והיפה, אלא פרה פרה – את כולן, את כולנה. הרי אנחנו יודעים כולנו כמה יקרה לנו כל אבדה. בחטיבה שלי נפלו גם היום שלושה לוחמים ושלושה־עשר נפצעו. לא נילחם בנוסח של ‘עוד ניצחון כזה – ואבדנו’, כי אם ניצחון אחד כזה, ועוד אחד, ועוד אחד – נפעיל את הראש, ונתקדם לאט. כולנו, גם אני, התרגלנו יותר מדי ל’הופ, הולכים וגומרים!'… אני – אפילו את מברשת השיניים שלי לא לקחתי, ומשפשף אותם במברשת של אלוש…²⁵¹

שעה 08:00    🔗

אף שהקדמנו את המאוחר – עודנו עומדים במוצב הפיקוד העליון בשעת בוקר זו, כאשר מתעורר דדו משנתו החטופה.

אל החדר נכנס משה דיין. הוא מודיע לדדו, כי הערב הוא מתכוון להופיע בטלוויזיה וכבר ניתנה לו הסכמתה של ראש הממשלה. הוא ירואיין במהדורת הערב העיקרית.

שעתיים קודם לכן תימסר הודעתו של דובר צה"ל על האבדות בשמונת הימים הראשונים של המערכה – 656 חללים.

יהיה זה ערב של עצב עמוק במדינה כולה, אף שההודעה הרשמית תסייע לפיזור שמועות פרועות הנלחשות מפה לאוזן. עד לערב יוכל אולי שר הביטחון לצרף לבשורות הטובות על חזית הצפון גם חדשות על הישגי היום הזה בחזית הדרום. קשה להאמין, כי פחות מחמש יממות עברו מאז שעת הערבית של ה־9 באוקטובר, כאשר היכה בתדהמה את עורכי העיתונים היומיים בתיאור המצב הצבאי החמור והסתלק – לבקשת ראש הממשלה – מכוונתו להופיע בטלוויזיה.

האם מעריך הרמטכ"ל, כי מה שמתרחש בתעלה מאז עלות השחר היא היא אותה “התקפה גדולה” שציפו לה, מבקש שר הביטחון לדעת.

כן, זו הערכתו של דדו, וכך סבור גם האלוף יריב, הנמצא לידו. אין הרמטכ"ל יכול לומר ברגע זה אם גם פיקוד דרום מעריך כך את ההתקפה, שכן “התעוררתי לא מזמן.”

אם ישנת – מעיר דיין ביובש – זה סימן טוב.

קודם שהוא שב ויוצא, אומר דיין כי הוא יורד עכשיו לחזית הדרום, וכי הוא מבקש שבישיבת הממשלה בשעה עשר ישתתף הרמטכ"ל.

הסכמה בדבר מגמותיו האפשריות של הנשיא סאדאת אין עדיין, לאמיתו של דבר, בשעת בוקר זו. כך גם בדבר סיכוייו לצבור היום הישגים נוספים, לפרוץ – בהתאם לכוונתו – דרך קו ההגנה של כוחותינו, להתייצב בבאלוזה, בגידי ובמיתלה, ורק אז לבקש, ולקבל, ממועצת הביטחון הפסקת אש.

“אתה יודע מה, את המלחמה הזאת הכריע סאדאת רק בסצנאריו שהכין,” אומר גנדי. ודדו מוסיף: “אתה יודע מה, אובֶר מַיי דֶד בַּאדִי!” (על גופתי יעבור).²⁵²

שעה 09:10    🔗

האלוף טל נלווה הבוקר אל שר הביטחון בסיוריו, וב“בור” נמצאים בשעה זו האלופים ויצמן, זאבי, זעירא, יריב ועמית – שהחל למלא תפקיד של מקשר בין השר לבין המטה הכללי.

איש בשורה הוא הפעם צ’רה: לאחר כל הפעמים, שבהם הובטחה “סופית” הרכבת האווירית, מתחילים סוף סוף לזוז הדברים באמת ובתמים. היום, בשעה 16:30 מגיעים

10 פנטומים. ישנן התפתחויות נוספות – ניתן לקבל מיד טנקים אמריקניים מן הטיפוס הפחות חדיש, האם לקחת?

“ניקח – ובכמויות,” אומר דדו. לזיכרונו חוזרים הדיונים על “אופק”, כאשר מטעמים תקציביים ומטעמים שונים לגמרי – נמנעה רכישתם של סוגים שונים של ציוד לחימה, שהיום חשים בחסרונו בחריפות, ובכלל זה אותם טנקים־גרוטאות שניתן היה לקנותם באירופה בפחות משווי הפלדה שלהם. לא – זה לא יחזור עוד. “ניקח – ובכמויות.”

לשעה קלה ניגש דדו לחדר המלחמה של חיל האוויר, ובשובו – עומד אהרל’ה יריב לפני המפה הגדולה ומתאר את המתרחש בדרום. עכשיו הוא מתאר את הקרב שניהלה חטיבת אמנון עם כוחות הדיביזיה ה־21 באזור “חמדיה־טלוויזיה”.

“כבר היה?!”

כבר היה. הידיעות הזורמות ומיתרגמות לסימנים כחולים ואדומים על המפה מתחברות לתמונה של מאמץ מצרי נרחב ומשולב לרוחב החזית כולה. “זה שהכניסו את כל המאסה פנימה,” מעריך דדו את המאמץ המרבי הזה, “אם זו תידפק – ייתן לנו דיבידנדות יותר גדולות. ההימור גדול יותר, הסיכון גדול יותר – אבל כך גם הסיכוי.”

בתוך כך מגיעה ידיעה, כי עשרות טנקים נוספים של הדיביזיה ה־21 נפגעו על ידי חטיבת אמנון.

התמונה משתנה במהירות ומלהיבה את הרמטכ"ל ואת אלופי המטה. אם עד שעה עשר בבוקר נפגעה יותר מעשירית כוח הטנקים של מצרים ממזרח לתעלה – "עוד שמונה שעות ונגמר הקרב! ²⁵³

הרל"ש, אבנר שלו, מזכיר לדדו, כי בעשר מתקיימת אומנם ישיבת ממשלה, אך הואיל ואין מתבקש שם אלא דיווח בלבד – אין הוא חייב ללכת אישית.

אך אף שזמנו נקרע בין מאה ואחד עניינים דחופים, אין דדו מוכן לוותר הפעם, לא על דיווח כזה. הדיון על הצליחה יתקיים בערב, אבל עכשיו הוא מבקש להיכנס לחמש דקות ללשכת ראש הממשלה, כדי לעדכן אותה – ואז יוכל להסתפק בדיווח קצרצר בישיבה עצמה.²⁵⁴

שעה 10:00    🔗

“אני מבקש רק מספר דקות,” אומר דדו לשרי הממשלה, "כי עכשיו אנחנו נכנסים לקרב גדול. שלשום, כאשר הערכנו את המצב, הגענו למסקנה, שאנו עומדים לפני התקפה מצרית, והחלטנו להיערך להגנה. הייתי רוצה להגיע גם בחזית זו – אמרתי – למודל דומה לזה שהיה לנו בחזית הסורית: לספוג התקפה רבתי, לשבור אותה ולעבור להתקפה בתנאים יותר טובים. שלשום הייתי במשבר קטן, שכן היה לי חשש, כי התקפה זו לא תבוא. אני שמח שהמצרים החליטו לתקוף.

"להגנה נערכנו במצב טוב. את ארבעים ושמונה השעות שהיו להם, ניצלו כוחותינו והתאוששו היטב. הסדנאות שלנו פעלו במלוא התנופה וחזרנו בסיני לעוצמה רבה – ל־750 טנקים. אפילו חילופים בין היחידות הספקנו לבצע – להוציא לטיפול ולמנוחה יחידות שנלחמו ולהעביר קדימה יחידות שנהנו ממנוחה מסוימת.

“אתמול כמעט לא היה מגע עם האויב, וכך הספיקו לנוח גם הכוחות שהיו בקו הקדמי – להוציא אבדות שהיו לנו בתקיפות אוויריות ובכמה אירועים. לכן הייתה לכולם אפשרות להתארגן היטב לקרב ההגנה. לי היה רק חשש אחד – שההתקפה תבוא טיפין טיפין, קצת חי”ר, קצת טילים, ולא יינתן לנו להגיע לקרב שריון של ממש.

“עכשיו אני יכול לומר, שהצבא המצרי יצא לקרב הגדול. כרגע אנחנו מבחינים בשניים־שלושה מאמצים התקפיים בגזרה הדרומית, שמשתתפת בהם אותה דיביזיה משוריינת מס' 4, שחיכינו לה, שרידי דיביזיה ממוכנת מס' 6, שפגענו בה קשה בקרבות קודמים – ודיביזיית חי”ר 19.

"במרכז תוקפת הדיביזיה ה־21 באזור איסמעיליה. אנחנו עוקבים אחר מהלכיה ברשתות הקשר. הם עלו על כוחותינו ומתנהל שם קרב חריף. אנחנו משמידים שם טנקים רבים, מכל מקום עשרות – וכבר חישבו שמספרם מגיע ל־90. אבדותינו בקרב שריון זה היו מעטות מאוד.

"בגזרה צפונית יותר תוקפת הדיביזיה הממוכנת ה־23. פה אני מאבחן לחץ די קשה – ואנחנו מחזיקים מאחור עתודה לשם תמרון והקלה על הכוח הלוחם. מאמץ משני עשו המצרים באזור קנטרה – וגם כאן הושמדו עד עכשיו טנקים מצריים, ובשעה זו המצב הוא – נדמה לי – שהמאמץ המצרי משתהה.

“זהו הקרב הגדול. אנחנו נתנגש איתם, ואני מעריך, שקרב זה יימשך כל היום. היום אנחנו גם מפנים דרומה את כל עוצמת חיל האוויר.”

בהמשך היתווה דדו באוזני השרים את ה“סצנאריו” המשוער של כוונות סאדאת, אך להערכתו צפוי לו כישלון. אם נעריך את מספר הטנקים ממזרח לתעלה ב־900, שחלקם כבר הוצא מכלל פעולה וחלקם יישאר מאחור לשמירת ראשי הגשר – נראה ששוב אינם נהנים מכל יתרון כמותי בשעה שהם מנהלים התקפה ואנחנו ערוכים בהגנה.

מכאן הוא עובר לתיאור המצב בחזית הסורית. עכשיו הוא יכול לבשר, שאותה תוכנית שלחץ לביצועה שני ימים – התקפת המתחמים הסוריים שבלמו את התקדמות השריון לעבר סעסע – בוצעה הלילה כלפי תל־שאמס. “היה שם לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הליג’ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו. לפי הידוע לי עכשיו – נפל בקרב לוחם אחד ואחדים נפצעו.”

כתוצאה מהישג זה, כבר מוקמו בקו הקדמי תותחים ארוכי טווח, שכתוצאה מהבדלי גובה וגורמים נוספים, נוספים עוד שניים־שלושה קילומטרים לטווח המרבי שלהם, “ואנחנו מפגיזים את שדה התעופה מאזע, במבואות דמשק. אנחנו עומדים היום בקו הגנה המרוחק 15 ק”מ מקו הפסקת הנשק, ואנחנו עוסקים במרץ בביצורו. כל עוד עומד מולנו אויב ואנחנו מבוצרים היטב – זהו הקו, ואין לנו כל כוונה להיסוג ממנו."

קל להבין לרגשותיו של דדו באותה שעה – אותו מהלך, שלפני ארבעה ימים התנהל עליו ויכוח קשה, הביא להישג נכבד, ואפילו הושגו מטרותיו רק בחלקן, יש ערך רב הן לקולם של הפגזים המתפוצצים במבואות דמשק והן למובלעת זו, שבמשא ומתן מדיני יהיה לה מחיר של ממש.²⁵⁵

שעה 10:42    🔗

מעט קודם כבר חזר דדו אל ה“בור”, מטפל, בזה אחר זה, בנושאים דחופים המחייבים החלטת הרמטכ"ל, ובאחד מהם – החלטת ראש הממשלה.

עכשיו הוא מורה לפיקוד הצפון להכין תוכניות הגנה בקווים החדשים, לטווח ארוך, ולהגיש אותן לאישורו של המטה הכללי.

שעה 11:50    🔗

מפי חיים בר־לב מקבל דדו תיאור מלא של האירועים בחזית הדרום מאז השחר. הנקודה הקשה ביותר הייתה במקום שהייתה ערוכה בו – בגזרה של אוגדת ברן – חטיבת טנקי ה“טיראן” (טנקי שלל רוסיים) של יואל. בהתקפה עליה נפגעו לה מספר טנקים. אך הואיל ועיקרה של האוגדה אינו ערוך עכשיו בקו, תוכל אחת החטיבות האחרות לבוא לעזרת יואל אם יותקף שנית.

בגזרה הדרומית, מול הארמייה השלישית, לא תקפה הדיביזיה המשוריינת הרביעית בעוצמה רבה, ולפיכך לא ניתן היה להכותה מכה נאמנה, כפי שנעשה לאחותה, הדיביזיה ה־21.

דדו ובר־לב מתכננים ביניהם תחבולות שונות כדי לעורר את המצרים שיגבירו את עוצמת ההתקפה ויטילו לקרב את הדיביזיה הרביעית מול אוגדת קלמן.

ניסיונותיו של שרון לעבור מהגנה לתקיפת המערך המצרי מצפון לציר “עכביש” ומדרום לו (“מיסורי” ו“טלוויזיה” עד “גרפיט” ו“חורבה”), כשלב לקראת הצליחה – אינם מתקבלים על דעתו של בר־לב, הרואה בשרון “מפקד אוגדה שהוא פוליטיקאי שרוצה לכבוש קדימה את ‘מיסורי’, כדי שיוכל לבצע צליחה.” חיים אמר שזו שגיאה. הרמטכ"ל מצטרף להערכתו של מפקד החזית, שיציאה לקרב עכשיו תהיה משגה.²⁵⁶

שעה 13:30    🔗

הצלחת התפישה, שהעדיפה להקדים התמודדות בסיני – במערך הגנה מול המצרים התוקפים – מתבררת יותר ויותר מן הדיווחים המצטברים והולכים מכל החזית. ברוב המקומות נסוגים עכשיו המצרים, ודדו מורה למושכם ככל האפשר ולפתותם לנסות את מזלם שנית אחר הצהריים. על הישגי השעות האחרונות הוא מדווח טלפונית לראש הממשלה: עד עכשיו הושמדו בין 150 ל־200 טנקים, בכללם כמעט חטיבה שלמה של “טי־62”. להוציא טנקים שלנו בחטיבת ה“טיראנים”, היו אבדותינו קלות.

“בכל אופן, רציתי שתדעי כי בינתיים זה הולך לפי הציפיות שלנו, בדיוק.” ובשמץ של שובבות, שהוא מתיר לעצמו אולי בפעם הראשונה במלחמה, הוא מוסיף: “כשיהיו לי שוב ידיעות טובות – אודיע לך.”²⁵⁷ ולעמיתיו הוא אומר, בתוך שיחה זו: “זה נעים לשמוע, לא?”

“יותר טוב – יותר מהר!” מחרה מחזיק אחריו עזר ויצמן מהיר הלשון.

ואולם – הגל השני של ההתקפה המצרית הגדולה משתהה, ומפעילים תחבולות שונות כדי ליצור אצל המצרים רושם, שבבוקר היו להם הצלחות גדולות ודרושה עוד מהלומה אחת כדי למוטט את קווי ההגנה של צה"ל.

בין השאר מנהל דדו שיחה ממושכת עם בר־לב, שמצטיירת מתוכה תמונה קטסטרופלית על תוצאות קרב הבוקר. מדברים על "נסיגה למְצרים – כדי למשוך פנימה את דיביזיות השריון המצרי…

את השיחה מנהלים דדו ובר־לב לא במערכות הקשר, שלא להפחיד באמת את כוחותינו, אלא ברדיו־טלפון גלוי, בתקווה שהאויב יאזין. אומר דדו, בין השאר: " – – – מה מצבך, חיים? (מאזין, ודאי לדיווח על כישלונות – – – כן, לא טוב? מה קרה לך? – – – (מאזין שוב, ודאי לאסונות) – – – ההתקפה שלהם קצת נחלשה. אז יכול להיות שיהיה לנו מזל והם יפסיקו, לא ילחצו יותר. אם לא יהיה מזל, והם יחדשו את ההתקפה, מצדי אתה יכול להתקפל [אחורה – ח. ב.] לכביש הרוחב. תעלה למְצרים. אין עוד הרבה שעות אור – – – תגיד לאלוף הפיקוד שאני לא לוקח את זה ללב. הוא יכול לעלות למְצרים. הוא יכול להתקפל. – – – אני לא חושב שאוכל לעזור לך עם חיל האוויר – – – " וכן הלאה. כשדדו מסיים, קורא עזר ויצמן:

“הקאמרי הפסיד! אני מודיע לך!”

ככל שמתארכות שעות אחר הצהריים, כן הולך ומתברר שאותה התקפה לא תתחדש עוד. הדיביזיה ה־ 21, שהוכתה קשה, נסוגה ומתארגנת להגנה. לדדו נראה, שטוב היה יותר אילו הניחו להם בבוקר להתקדם הרבה יותר מזרחה ורק אז תוקפים אותם מן האגפים, ולא ממהרים לבלום אותם. לפתוח במתקפה על כוחותיה של דיביזיה זו, שנעצרה והיא מתחפרת, מתנגד דדו, וכיוון שעוצמתו של השריון שנותר למצרים עודנה גדולה מדי, נראה לו באותה שעה כי ייתכן ויהיה צורך בעוד יום קרב, ובתוצאות דומות, קודם לצליחה.²⁵⁸

שעה 16:55    🔗

שר הביטחון מקיים שיחה עם דדו, ומעלה בה שלושה נושאים: ישיבת הממשלה הערב, שתצטרך להחליט על הצליחה; מסיבת עורכי העיתונים עם הרמטכ"ל שתתקיים בעוד כשעה; היעצרות המתקפה של כוחותינו בחזית הצפון.

אין חילוקי דעות בדבר היעדים שיש עוד להשיג: לכבוש מחדש את מוצב החרמון ולהגיע עד סעסע. בצפון, אומר דדו, “היהודים שלנו לוחמים גם ביום וגם בלילה, והם עייפים – הם באמת עייפים.” אין גם צורך בהתקדמות גדולה נוספת מזרחה – די לו בשלושה קילומטרים נוספים, ואף כי גם הוא חזר ולחץ – מערך סעסע הוא בעל עומק רב וספק אם היתרון שיקנה כיבושה מצדיק את המאמץ. לדיין יש גם השגות על מידת תוקפנותו של הפיקוד הבכיר בצפון, ואילו הוצבו בראש האוגדות “פילפלים אחד אחד” – היו הם “מבקשים ממך אישורים כל בוקר.”

אם בהערכת המצב בצפון, יש מעין הסכמה לכאורה, ואילו אי־ההסכמה מוצנעת, הנה ביחס למה שאירע היום בדרום, סבור דיין – בניגוד להערכה ששמע מפי דדו בבוקר, לפני שירד לסיני – שלא הייתה זו אותה “התקפה גדולה”, כלומר “שלב ב'” של תוכנית המלחמה המצרית, עם שתי הדיביזיות המשוריינות, במטרה להגיע למְצרים. דדו סבור, כי הניסיון נעשה – אלא שבפועל התנהלה מתקפה מצומצמת יותר.

העיקר הוא במסקנה שהביא עמו דיין מביקורו היום בחזית הדרום. בניגוד לאותו דיון שלשום בצהריים – כאשר היה מוכן לכל היותר לקבל את “המלצת הצבא” ולא היה מוכן לצרף חוות דעת חיובית משלו, לא כאיש צבא ולא כמדינאי – הנה עכשיו שב בהכרה, כי אין להמתין עוד והוא בכל לבו בעד הצליחה.

אף הוא התרשם מן הרוח השוררת בדרום. “כולם שמחים וטובי לב ורעננים,” רוצים להילחם ומצטערים על ה“בְּרוך שקרה לגורודיש – זה לא כל כך נורא…” בחזית הדרום הגיעו הדברים לכלל קיפאון ולפיכך אין להמתין עוד, ויש לצאת להתקפה. יש גם להפעיל את חיל האוויר נגד מטרות אסטרטגיות בלב מצרים.

השינוי החד הזה, צריך לומר, אינו מזיז את דדו מן התוכנית שנתגבשה ולובנה כבר אתמול, בטסה. אם ההבקעה אל קו המים והקמת ראש הגשר לקראת הצליחה תתבצע בשעות הלילה של ה־15, יש לאפשר לחיל האוויר לנוח הלילה ומחר. "אני מתרכז רק בדבר אחד – במאמץ העיקרי. מחר בערב – הבקעה. מחרתיים – יום קרב. רק כאשר נימצא בצד השני – נכביד ידנו, בכל הכוח האפשרי, על מצרים.²⁵⁹

שעה 18:20    🔗

הרמטכ"ל נפגש לשיחה עם עורכי העיתונים היומיים.

שעה 20:00    🔗

בהמשך להערכת מצב הדברים בצפון – והצלחת הפעולה הלילית בתל־שאמס – מורה הרמטכ"ל לכבוש בהתקפת לילה את תל חרה ואת תל כודנה, כדי לחזק את האגף הדרומי, וכן להכין תוכנית חדשה לכיבוש החרמון הסורי והישראלי.²⁶⁰

סגן הרמטכ"ל, האלוף טל, חוזר גם הוא מן היום שעשה בחזית הדרום, וגם עליו הייתה לפגישה עם המפקדים והלוחמים שם השפעה מחזקת. הוא סבור, כי המפנה בדרום החל כבר היום.

דדו מציג עמדה מרוסנת, שכן “בינתיים אנחנו מצליחים כל הזמן פחות מן המצופה.” אמת הדבר, שהתנפצות ההתקפה המצרית היום היא ראשית המפנה, אך השאלה עודנה מה יהיה שיעור ההצלחה, ולפיכך יש אולי לתכנן מבצעים נוספים לצליחה הגדולה. האם יכולים אנחנו לצפות מחר לניסיון תקיפה נוסף, אשר בעקבותיו ינחל תבוסה שתוצאותיה תהיינה גדולות מאשר האירוע עצמו, כלומר יהיה לו גם “מוצר לוואי”, התמוטטות המערך המצרי ולאחריה קרב ההכרעה? הוא הדין בצפון: האם נצליח מחר להתקדם עד סעסע?

זהו דיון יסודי שמתלבנות בו שאלות רבות – החל בהקצאת כוחות צנחנים נוספים למבצע הצליחה, דרך בחינת הכוחות שיופרשו לאותם מבצעים נוספים, משניים, הנשקלים עכשיו, ועד אותן שאלות קטנות, שאפילו ברגעים שנדונות בהן סוגיות שעתידה של אומה שלמה כרוך בהן אין הן מוותרות על נוכחותן – כגון איזו “בעיה אישית עדינה” של מפקד בכיר שלא הוטל עליו עכשיו תפקיד ההולם את דרגתו ואת יכולתו…

לגשת בזריזות להכנת הצליחה הגדולה    🔗

ותוך כדי כך מניח אחד העוזרים לפני הרמטכ"ל את נוסח ההודעה המצרית הרשמית על הקרב:

"לאחר קרבות אכזריים, שהתנהלו היום על מנת להשמיד את השריון של האויב, הצליחו כוחותינו להשתלט על שטחים חדשים בחזית סיני – – – כוחותינו הצליחו להגשים את מטרתם לאחר שהשמידו לאויב 150 טנקים. 100 טנקים שלנו נפגעו –– – "

בהודעה יש חידוש מפתיע ביותר – המצרים מודים באובדן טנקים שלהם בקרב – ובמספר רב כזה. מה הניע אותם לכך? דדו מעריך, כי הצבא המצרי הרב שממזרח לתעלה צפה במתרחש, והיה הכרח באיזושהי פשרה: לומר, כי לא איבדנו טנקים – יהיה זה שקר גס ובלתי אמין. מנחמים את הצבא במספר סביר לכאורה, המלמד על אבדות גדולות בהרבה.

המסקנה של דדו מכל זה: לגשת בזריזות להכנת הצליחה הגדולה – את כל הכלים האמפיביים המצויים במקומות אחרים (רפידים, במפרץ סואץ, בבאלוזה) להתחיל להסיע לעבר טסה, כדי שיהיו מרוכזים שם מחר אחר הצהריים. וכן לפתוח מיד בכל ההכנות האחרות, כדי שמחר בערב “לא ייכנסו כמו אידיוטים לתוך המים,” בלשונו של דדו.

דדו מסויג מן התכנונים החליפיים (כפשיטה אל החוף המערבי של מפרץ סואץ) ולא אחת נדמה שהוא רק מניח לרעיונות אלה, החוזרים ומועלים מראשית המלחמה ועד סופה, להתגלגל מיום אל יום.

לקחצ"ר – מאנו שקד – שנתמנה לסגנו למשימות מיוחדות של מנחם (“מנדי”) מרון, תינתן הוראה לשוב אל המטה הכללי. דדו מודע היטב לתסכולו של מאנו במלחמה זו, והוא אומר:

"אני אתן למאנו לפקד על קרב טוב. בסופו של דבר נצטרך לכבוש את החרמונים בכוחות משולבים, מהליקופטרים. הוא יפקד על זה.²⁶¹

שעה 21:15    🔗

בסוף ישיבתה שלשום, החליטה הממשלה – והדבר הובא לידיעת הרמטכ"ל – כי בטרם תתבצע צליחה, תשוב הממשלה לדון בדבר. ישיבה זו מתקיימת עכשיו.

הרמטכ“ל סוקר את ההתפתחויות מאז הישיבה של ה־12 באוקטובר. היום התנהלה ההתקפה לפי התחזית – הוא אומר – ואם אינו מרוצה ממשהו, הרי זה מִמְמַדיה. נעשה כל מאמץ לעורר בלבם רושם שהם מצליחים ואילו אנחנו נסוגים – אך זה לא הועיל. הדיווח המצרי הרשמי מחזק את המתקבל מדיווחי כוחותינו. מתוך 700 עד 800 טנקים שהשתתפו בקרב, הושמדו 250. הוא מקווה שיתקפו מחר, אך ביטחון בזה אין, שכן ייתכן שהוכו היום קשה כל כך, שלא ירצו לחזור על ניסיונם זה. אם ישובו ויתקפו – הצעתו היא – אומר הרמטכ”ל – שהצליחה תבוצע מחר בלילה.

יתר על כן, אפילו לא ישובו ויתקפו מחר – ניתן יהיה לפתוח מחר בצליחה, וכיוון שחבל על כל יום, היה מעדיף זאת. אך כיוון שעלולים להתגלות קשיים טכניים, אינו מתחייב בכל מאת האחוזים, ותיתכן דחייה של יום נוסף. מכל מקום, מכל האפשרויות – זהו המהלך האופרטיבי היחיד שיש עמו סיכוי למפנה חריף ולהכרעה רבתי בחזית המצרית. “אנו מתכוונים לצלוח בחזית צרה. קרה לנו המזל הזה, שאת כל הטנקים העבירו לצד הזה, ואילו מן העבר השני נשארו טנקים מעטים לערך – ומרוכזים שם כל הדלק, התחמושת, הסדנאות.”

אם נטען כנגדו שהוא משרה על הממשלה רוח של אופטימיות בלתי מבוססת, הנה היום יכול הוא להצביע על השינוי ההדרגתי החל ביחסי הכוחות. ברגעים הקשים לחמנו בתנאי נחיתות רבה, והנה עכשיו הולך השריון שלנו וגדל ואילו השריון שלהם הצטמק – ובסיני, ממזרח לתעלה, שוב אין להם כל יתרון בטנקים.

דדו לממשלה: תוכנית הצליחה – הטובה באפשרויות    🔗

באוזני שרים ספקנים, הוא חוזר וטוען כי תוכנית זו היא הטובה בכל האפשרויות וסיכויי הצלחתה טובים. בשלב הראשון תצלח אוגדה אחת בלבד, ואם תבצע זו את משימתה – תפתח את הדרך לאוגדה השנייה. הכוחות הניכרים שיישארו בסיני יהיו מסוגלים לבלום כל ניסיון של תקיפה שם.

אנחנו בונים תוכניות על חוכמת מלחמה סבירה – אומר דדו – אילו חשבתי שיקרה כאן אסון, לא הייתי מציע זאת. ואולם, תוצאות של קרב אפשר רק לשער – לא לנחש בוודאות מוחלטת.

איך מעבירים מאות טנקים ורבבות חיילים על רכבם וציודם המגוון, ובכלל זה חימוש, דלק ואספקה?

הכוונה היא לכבוש תחילה ראש גשר רחב למדי ממזרח לתעלה, אשר יאובטח באגפיו ויבטיח לאזור הצליחה מרחב הגנה סביר. ראש הגשר הזה יקבל סיוע ארטילרי ואווירי. כאשר יצלחו הטנקים את התעלה ויתחילו לנוע מערבה, יהיה תפקידם לשתק את סוללות התותחים הנגד־מטוסיים ואת סוללות טילי הקרקע־אוויר, ובכך ייפתח מסדרון אווירי, שיילך ויתרחב, למטוסינו. בעקבות הכוחות הראשונים יצלחו גם סוללות התותחים שלנו, וטורי השריון ינועו וינתקו את הכוחות המצריים בשני ראשי הגשר שממזרח לתעלה מבסיסי האספקה שלהם במערב. את הפירצה שבעדה ניכנס, נוכל לאבטח – וננוע אל המרחבים העורפיים של האויב, לעבר מצבורי הדלק והתחמושת, המפקדות, קווי הטלפון אל החזית, הסדנאות, המתקנים, אספקת המזון והמים.

ברחבי מצרים נותרו 700 טנקים    🔗

כבר בשעה זו – מדגיש הרמטכ"ל – אין מצבם של המצרים טוב. מתוך 2,000 טנקים לערך, שהיו להם בפרוץ המלחמה – העבירו כ־1,300 ועד עתה איבדו כ־600 מתוכם. בכל מצרים – כולל עמק הנילוס, משמר הרפובליקה בסביבות קאהיר והכוחות בדרומה של מצרים – פזורים 700. אלה אינם כוחות גדולים, ומצבנו שם יהיה טוב יותר מאשר במובלעת הסורית, כשהיה עלינו להבקיע מערך, אשר בבנייתו עסקו למעלה מעשר שנים. רק אם יחזירו את השריון אל הגדה המערבית, עלולים הם להיות איום על הכוחות הצולחים, אולם אז ייווצר מצב עדיף על זה ששרר בפתיחת המלחמה, מדגיש דדו. “הלוואי ונגיע לכך.”

אשר לשאלת אמצעי הגישור, אותה “נקודת תורפה” שהטרידה רבים, הוא מתאר את דרך הנחתם של “גשרי הגלילים” – פיתוח ישראלי מקורי – ומביע ביטחונו, שאפילו ייפגע גשר, ואפילו שניים או שלושה – עדיין יעמוד לרשותנו גשר או שניים. “זה לא בנוי על מזל, ששמים גשר – ואם הוא נפגע, נגמר העסק.”

על אף הביטחון המופגן, אין דדו מוכן להבטיח הצלחה. כיוון שהמבצע יתנהל בשלבים, ניתן יהיה להחליט בכל שלב ושלב להימנע מסיכון נוסף. אפילו יבוא הרע מכול: כוח קטן צלח אל הגדה המערבית ורק לאחר צליחתו נפגעו הגשרים – גם אז ניתן יהיה לחלץ כוח זה ולהחזירו לגדה המזרחית, אך סבירותו של כישלון כזה נמוכה. “מתוך הערכתי וידיעתי את הנתונים, אני סבור שסיכויי הכישלון זעירים מאוד. וסיכויי ההצלחה טובים. מה יהיה גודלה אינני יכול לשער – אך עשויה להיות הצלחה גדולה.”

זהו דיון ארוך מאוד, המתמשך עד לאחר חצות, לתוך ה־15 באוקטובר, ואין פלא – ההכרעה הצריכה ליפול היא הנועזת – יש הסבורים בלבם, שהיא הימור מסוכן – אולי הגורלית ביותר במלחמה. בספרו מעיר משה דיין: “אף שיש כמה דעות של ‘איך ומתי’, הרי עקרונית כל המפקדים העוסקים בנושא – הרמטכ”ל, בר־לב, שרון וברן – תומכים בכך." הפעם מתייצב גם הוא עצמו לימין מחייבי הצליחה.

השעה היא 00:26. ראש הממשלה מסכמת את הדיון ומביעה תמיכתה – כדרכה כמעט בכל משך המלחמה – בתוכניתו של הרמטכ"ל. ארבעה־עשר שרים מחייבים את הצליחה. יגאל אלון משהה את הקביעה הסופית של עמדתו, וזה נימוקו: בבוקר הוא מתכוון לטוס לסיני, להתרשם במישרין מן הדברים שישמע בסיני, ורק אז יגבש עמדתו. כך גם יעשה, ומסיני יתקשר עם ראש הממשלה ויצטרף אל המחייבים.²⁶²

אולם ההחלטה נתקבלה בלי להמתין לתוצאות שיקול דעתו. מאז אמש מתחילה הפעילות לביצוע “אבירי לב”, ואף שרק בצהריים ייקבע סופית לוח הזמנים, כבר גמלה בלבו של הרמטכ"ל ההחלטה, כפי שאמר לממשלה, שבצליחה יוחל בלילה שבין ה־15 לבין ה־16 באוקטובר.

 

יום שני – 15 באוקטובר    🔗

שעה 01:00 ²⁶³    🔗

כאשר יתפזר ערפל הקרב, יתגלה ששתי הדיביזיות המשוריינות לא הועברו במלואן אל הגדה המזרחית, ממדי קרב השריון בשריון לא היו בהיקף הצפוי – ובכל זאת, הערכה שקולה אומדת את מספר הטנקים שאבדו אתמול למצרים ב־280, לעומת כעשרה שאבדו לצה"ל, רובם טנקים רוסיים מוסבים שהשתתפו בקרב בחטיבת יואל. יחסי הכוחות שוב אינם נוטים במידה מדאיגה כל כך לרעתנו, אף שטוב יעשו המצרים אם ישובו ויתקפו גם היום – ובעוצמה רבה – לעבר המְצרים. אם יעשו כן ויחסי האבדות יהיו כמו אתמול, תהיה ההחלטה הסופית שעליו לקבל היום – אומר דדו – קלה יותר.

בינתיים, הצפון:

חרף ההצלחות האחרונות – עדיין אין סימנים להתמוטטות המערך הסורי. מוסיפות להגיע, גם בשעת לילה זו, ידיעות על מאמצים סוריים נמשכים לבנות יחידות חדשות. לנמל לאטקייה מחישים הרוסים טנקים רבים – על מובילים מסיעים אותם לעבר דמשק ושם מאיישים אותם בצוותים מאולתרים. כוחות עיראקיים נעים לעבר החזית, וכן נמצאת בתנועה צפונה חטיבת השריון הירדנית ה־40.

בשיחה איתו, מורה הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הצפון לתכנן לימים הקרובים את היערכות הכוחות באופן כזה, שהמערכה הקרובה להיפתח בחזית המצרית – ותחייב ריכוז כל מאמץ – לא תופרע בשל התקפה מצד הסורים ובעלי בריתם בחזית הצפון. זוהי שיחה מקדימה לקראת דיון, השכם בבוקר, בתל־אביב.²⁶⁴

שעה 07:30    🔗

האלוף חופי מגיע לדיון עם הרמטכ“ל. הוא מתאר את התוכנית המוצעת על ידו: אוגדת דן לנר תתקוף היום אחר הצהריים – אך לא כדי לכבוש שטחים נוספים, כי אם במגמה להכות בשריון העיראקי בטרם יתוגבר באותן חטיבות שריון וחי”ר הקרֵבות לאזור הלחימה.

דדו מטיל על פיקוד הצפון את כיבושו של החרמון הסורי – וכמובן, את כיבושו מחדש של מוצב החרמון שאבד ביום הכיפורים. אף שההנחיה החוזרת היא לתכנן ולבצע בהקדם האפשרי, לא יסתייע הדבר אלא ממש ערב הפסקת האש.²⁶⁵

“כך אני ממשיך לנהל את המלחמה”    🔗

סמוך לכך בא אל דדו האלוף מאיר עמית, “בשליחות עדינה”. שלשום, כזכור, כבר מימש שר הביטחון את תביעתו להיות פוסק אחרון לגבי תכנונים של פשיטות בעומק שטחו של האויב ותקיפות אוויריות על מטרות אסטרטגיות. עמית, המשמש עכשיו נציג אישי של דיין במטה הכללי, אומר: אתמול כעס השר מאוד על שרק ברגע האחרון הובאו לאישורו תכנונים לפשיטות. כיוון שבעוד שעה קלה עומד דיין לצאת לסיור באבו־רודס – הוא דורש שתכנונים אלה, לפשיטות ולהפצצות, יובאו אליו עכשיו.

פעמים רבות – וכך נהג גם שלשום – נמנע דדו מן התגובה החריפה, מן העימות החזיתי, ואת רצונו הוא מעביר בדרכים משלו. הפעם אינו עוד המורה ארך־הרוח והמאופק:

“על זה אני לא הולך. מצטער. תקיפות חיל האוויר במשך היום אני לא מביא לאישורים. רק אם נבקש לבצע משהו יוצא דופן. אבל אישור לתקוף שדה תעופה או סוללות ארטילריה – אני לא הולך לבקש. זו מלחמה!”

עמית מנסה למתן את משמעות המסר שהביא, והוא מציע שתיקבע “שיטה למתן אישורים”.

“אנחנו כבר עשרה ימים במלחמה!” הטיח דדו, ונשמעת מקולו התמיהה על שכל משך השבוע הראשון, החמור, לא נשמעו אלא עצות מיניסטריאליות. “לא ביקשתי רשות אלא כשחשבתי שיש לזה משמעות מדינית יוצאת דופן. כך אני ממשיך לנהל את המלחמה. השר רוצה לדעת – אתה פה. כל ערב ישנה תוכנית למחר – תראה לו. אני לא אנהל מלחמה עם מערכת אישורים על כל מהלך שלי. לא עשיתי זאת עשרה ימים, ולא אעשה זאת… יבוא שר הביטחון, יֵשב פה, יקבל תוכנית, יאשר, ינהל את המלחמה. כך זה לא יכול ללכת. כל תכנון שישנו – אתה רואה אותו – תעביר אליו!”

שיחת בוקר זו, ערב ההחלטה על הצליחה, ממחישה את הדבר – שניתן היה לשומעו שוב ושוב מפי מפקדים בכירים, שהיו בקרבתו של דדו בימי המלחמה – על אותה תחושה של היעדר עזרה “מלמעלה, מלמטה ומהצדדים” שהעיקה עליו.²⁶⁶ ימים מעטים לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש בחזית המצרית, ישב דדו בלשכתו עם כמה מאנשי מטהו המצומצם ונועץ בהם על מה שיאמר לראש הממשלה, גולדה מאיר, שעמדה לשוב למחרת היום מביקורה בוושינגטון, כלפי התביעות שהושמעו אז להקמתה של ועדת חקירה ולהדחתו של הרמטכ"ל. בין השאר, אמר לחבריו:

“ראש המטה הכללי מקבל הצעות מפקודים – מאשר או לא מאשר. האחריות, בסופו של דבר, נשארת עלי – להכרעות גדולות הביא הרמטכ”ל את ההמלצות שלו לפני הדרג המדיני, ונדמה לי, שכמעט בלי יוצא מן הכלל, הן אושרו." ובאותה שעה קשה, כמו התווכח עם עצמו, המשיך ואמר: "למה אני מתכוון? – למקומי ההיסטורי. עם כל הצניעות, מוגזמת או לא מוגזמת, אני חושב שכל ההחלטות האופרטיביות שלי במלחמה הזאת היו נכונות – ובתנאים לא פשוטים, מלמעלה, מלמטה, מימין ומשמאל.²⁶⁷

גיבוש קו לקראת הצליחה    🔗

נשוב אם כן לאותה שעת בוקר, ב“בור”, אל הדיון המבצעי שמקיים הרמטכ"ל עם עוזריו הבכירים לשם גיבוש הקו של המטה הכללי, לקראת יציאתו לפיקוד הדרום וההחלטה שיקבל שם בצהריים. בסכמו את הדיון, הוא חוזר וסוקר את שיקולי הימים האחרונים בדבר דחיית הצליחה עד לאחר התקפת השריון המצרית. “אילו הייתה ההתקפה גדולה יותר, היו גם הישגינו שלמים יותר. במהלך הקרב עשינו כל מאמץ למשוך אותם מזרחה, אבל בזה לא הצלחנו וההתקפה לא הייתה כל כך ‘מזעזעת’ – אבל התוצאות מצדיקות בהחלט את ההחלטה שנתקבלה שלשום לדחות את הצליחה.”

בשלב זה כבר הגיע דדו לכלל מסקנה, שהיום לא ישובו המצרים ויתקפו, אך גם כך “בשלים התנאים לפיתוח מתקפה שלנו, שמתפקידה ליהפך למהלך מכריע, אשר ישנה הן את יחסי הכוחות והן את מצבנו בחזית הדרום.”

להערכתו, תיפתח התקפה זו כבר הלילה, “אלא אם כן יתפתח אחר הצהריים עוד קרב הגנה, אשר יגרום לשיבושים, כגון פגיעה בציוד צליחה, שיחייבו דחייה נוספת.”

במקביל לצליחה עצמה, או מאוחר יותר, “נתפוס את ג’בל עתקה, נפעל ממנו בעורפם של הכוחות המצריים, נציב תותחים ונצא לפשיטות על צירים, חניונים וכיוצא באלה.”

אף שכל הלוך־הרוח באותו בוקר אופטימי, “עלינו לחזות גם אפשרות, שאמנם צלחנו, ביססנו ראש גשר, פגענו בכוחות מצריים גדולים, אבל הצבא לא התמוטט ולא ברח, ונוצרו קווים חדשים – והמלחמה מתארכת.” לקראת אפשרות זו מנחה דדו באותו בוקר את ראשי האגפים “להיערך גם לאפשרות הזאת – גם באימון לוחמים חדשים, גם בהחזרת פצועים שהחלימו ליחידותיהם, גם בתיקון טנקים שנפגעו, גם בקליטת טנקים חדשים. כל אלה צריכים ליהפך לחלק משגרת חייו של צבא, שעליו להיות מוכן גם למלחמה ממושכת.”

בצפון: תקיפת העיראקים    🔗

הוא גם שב ומסכם, באותה שיטתיות בהירה המאפיינת אותו, את התוכנית שגיבש בשעה מוקדמת יותר עם האלוף חופי: “בשעה זו מכין פיקוד הצפון תוכנית לתקיפת הכוחות העיראקיים, ואם נצליח לפגוע בעוד כמה עשרות טנקים, ייתכן שהחטיבה הנוספת, הנמצאת עכשיו בדרך, לא תמצא כבר את הדיביזיה שלה. על ביצועה של התוכנית אחליט סופית בצהריים.” והמשימה השנייה: “בהזדמנות ראשונה נחזיר לעצמנו את החרמון שלנו וניקח גם את החרמון שלהם – וקצין חי”ר וצנחנים ראשי, יחד עם פיקוד צפון, מתחיל בתכנון זה. כיוון שאנו יושבים במזרעת בית ג’אן, מצטייר בצפון־החזית מערך נוח מאוד.²⁶⁸

בגמר אותו דיון מבצעי מקיים דדו דיון נפרד עם מפקד חיל האוויר, ויוצא לדרום.²⁶⁹ בשעה 11:50 הוא מגיע לחפ"ק של גונן, וכעבור שעה קצרה יוצא לדיון המכריע בטסה.

“על רעיון הצליחה אין זכויות יוצרים לשום מפקד בודד,” אמר דדו באחת ההזדמנויות, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, “וגם אני לא מאמץ אותו לעצמי… אין פה לא הברקה ולא רעיון חדש, כי רעיון הצליחה היה קיים שנים, היה מונח אצלנו במחשבת היסוד.”²⁷⁰ בחלקו הראשון של ספר זה גם נזכרו תרגילי הצליחה ותרגילים אחרים – עם ובלי גייסות – שנתנו ביטוי לתפיסה העקרונית, שבמקרה של התקפה מצרית יש לעבור במרב המהירות למתקפת־נגד ולשאוף להעתקת המלחמה אל הגדה המערבית של התעלה.

השתלשלות רעיון הצליחה – ומיקומה    🔗

כל המפקדים הבכירים, המתכנסים בצהרי ה־15 באוקטובר בחמ“ל של האלוף שרון בטסה, היו מעורבים בכל התכנונים ובכל התרגילים הללו – דיונים יסודיים אחרונים נערכו באפריל־מאי 1972, בימי כוננות “כחול לבן” – אדן כמפקד גייסות השריון; גונן כמפקד אוגדה, ראש מה”ד ומאוחר יותר כאלוף פיקוד הדרום; מגן כאחד המפקדים הבכירים באוגדה הקבועה בסיני; שרון כאלוף פיקוד הדרום עד לפני שלושה חודשים, וכמובן – דדו עצמו והרמטכ"ל שקדם לו, חיים בר־לב. בשלוש וחצי שנות כהונתו, צריך להזכיר עוד, פעל שרון לסלילת דרכי גישה אל התעלה וכן להכשרת אותה “חצר”, בתחום “מצמד”, המעוז מול דוור־סואר – אשר ייהפך הלילה לחודו של ראש הגשר.

בימי “כחול לבן” גובשה תוכנית שונה לצלוח אל ממערב לתעלה – “חתול מדבר”.

אז דובר על ראש גשר אחד שיוקם מצפון לקנטרה, בג’סר א־חרש, ולקרבת אותה נקודה גם הובא גשר הגלילים הראשון שהושלם. מאז שנכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הדרום, בראשית יולי 1973, התגבשה במפקדת האלוף גונן הצעה שונה, ששתי האוגדות תצלחנה בגזרה המרכזית – אחת מעט דרומה לאיסמעיליה והשנייה קילומטרים מעטים דרומה לשם, בדוור־סואר. תוכנית זו לא הספיקה לעבור את תהליכי הדיון במטה הכללי, שכן המלחמה פרצה בינתיים.

במהלך הקרב שניהלה בגזרה המרכזית אוגדת שרון ביום שלישי, ה־9 בנובמבר – זה שהשתלשל מן המאמץ לצאת לקראת אנשי מעוז “פורקן”, שנחלצו בלילה ונעו בתוך הדיונות שבידי המצרים: בין “חמוטל”, “מכשיר” ו“חמדיה” – עברה כזכור אוגדת שרון מהגנה להתקפה. לא נחזור על מה שתואר כבר למעלה, ונזכיר רק זאת: גדוד הסיור האוגדתי, שנע באיגוף דרומי עמוק, דרך “גרפיט” וחופו המזרחי של האגם המר הגדול, הגיע עד צומת “לכסיקון”־“נחלה”, ומסקנתו של שרון הייתה כי זהו מעין “תפר” רופף בין מערכי ההגנה של שתי הארמיות, והציע לצלוח שם, אך לא זו בלבד שתוכניתו נדחתה מטעמים שתוארו גם הם בפרק על אותו יום, אלא שהכוח שבאזור “לקקן”־“נחלה” קיבל בבוקר ה־10 פקודה לחזור מזרחה.

קיומו של אותו “תפר” – גורס גונן – נתגלה לו תוך בדיקת צילומי אוויר, בבוקר ה־11, וכך נולדה התוכנית הסופית לצליחתן של שתי האוגדות באותו ראש גשר עצמו, ב“מצמד”.

בינתיים מגיע רב־אלוף בר־לב לחזית הדרום, ולדברי גונן “שינה, תיקן וקיבל” את תוכניתו. במוצאי ה־11, כאשר נדונה תוכנית “אבירי לב” עם מפקדי האוגדות – עתיד גונן לספר – צידד האלוף שרון בהקמת ראש הגשר בג’סר א־חרש, מצפון לקנטרה, ונימוקו הרציני עמו: בקרבת אותה נקודה מצוי היה גשר הגלילים מותקן לגרירה על ידי טנקים ולמרחק קצר הרבה יותר מאשר זה שבין “יוקון” לבין “מצמד” בגזרה המרכזית (ואגב, ל“יוקון”, נקודה על ציר “עכביש”, בחצי הדרך בין טסה לבין ציר־החת"ם, הובאו באורח פלא, חלקיו של גשר הגלילים שלושה ימים בלבד לפני יום הכיפורים!). הצעה זו אינה מתקבלת, וב־12, כאשר מביא בר־לב את התוכנית לאישור המטה הכללי, מדובר בצליחה ב“מצמד”, בתוכנית “אבירי לב”. אור ל־14 כבר הוחל בהכנות מעשיות.²⁷¹

שעה 12:20    🔗

גונן מציג את התוכנית, כפי שהותוותה בפקודה למבצע “אבירי לב”, שהוציא הפיקוד אור ל־14.

“אבירי לב”    🔗

כל הקשור בענייני הגישור ואמצעי הצליחה הוטל על אוגדת שרון, ובמישרין מופקד על כך אל“מ יעקב (ג’קי) אבן. 16 אסדות נחיתה, המכונות “תמסחים” (ג’ילואז), וכן 8 דוברות כבר נעו מרפידים אל מדרום לטסה. מבאלוזה החלו לנוע הבוקר עוד 12 דוברות כאלה, נישאות על גבי “עגלות” בעלות גלגלי גומי. כיוון שלאורך יותר מ־50 ק”מ שבין באלוזה לטסה מצופפים היו אותו יום אלפי כלי רכב מכל הגדלים והסוגים, היה יסוד רב לחשש מפני “פקק” או תקלה אחרת, שיביאו להשתבשות לוח הזמנים כולו.

על פי תוכנית “אבירי לב” ייפתח המבצע על ידי אוגדת שרון, שתכבוש באזור מצמד־דוואר־סואר ראש גשר משני עברי התעלה, אשר ינוחו עליו לפחות שני גשרים. ראש הגשר יאובטח על ידי כוחות שריון, חי“ר, נשק נגד־מטוסי, ורוחבו יהיה לפחות כזה, שהתנועה בשתי הדרכים לעבר התעלה, “עכביש” ו”טרטור“, תוכל להתנהל בלי חשש מפגיעתם של טילי הנ.ט.. פירושו של דבר, שבאזור הצליחה צריך ראש הגשר להגיע עד לכדי 4 ק”מ צפונה לציר “טרטור”. רק לאחר שלב ראשון זה, תיפתח צליחתן של האוגדות – תחילה אוגדת שרון ולאחריה אוגדת ברן.

אריק שרון מציג את התפתחות הקרב    🔗

עכשיו מציג אריק שרון את התפתחות הקרב, כפי שהוא חוזה אותה:

היום, בשעה 17:00 תפתח חטיבת השריון של טוביה, הפרושה על רכס “חמדיה” עד “מכשיר”, בהתקפת הסחה כלפי מערב ותכבוש את המתחם המצרי ב“טלוויזיה”. חטיבת אמנון, יחד עם חרמ“ש וחטיבת הצנחנים של דני מט, תנוע על פני הדיונות, מדרום לציר “עכביש” – בדומה למסלול שנע בו גדוד הסיור לפני שישה ימים – עם רדת החשיכה, ותתקדם כלפי צפון ומערב בשפת האגם המר הגדול, שיהיה באגפה השמאלי. חטיבת אמנון תמשיך צפונה, בציר לכסיקון, לעבר “אושה” (כעשרה ק"מ מצפון לצומת לכסיקון־נחלה, בשוליו הצפון מערביים של מתחם מיסורי), כדי להבטיח את ראש הגשר מהתקפה מצד הארמייה השנייה מכיוון זה. באותה שעה – 20:30 – יתחילו הצנחנים לצלוח את התעלה, בסירות גומי, וליצור רצועה מאובטחת ראשונה בגדה המערבית. בשעה 21:30 יחליקו אל המים ה”תמסחים" ועליהם הטנקים הראשונים שיעברו אל הגדה המערבית. תוך כדי כך ימשיכו כוחות השריון האחרים של האוגדה בהשתלטות על מרחב “אמיר־מיסורי”, שכיבושו יסתיים בשעה 23:00. מעתה יהיה ראש הגשר מאובטח כולו מצפון, וצירי “טרטור” ו“לכסיקון” ייפתחו לתנועה בלתי מופרעת של רכב כבד. בציר “עכביש” ינועו הדוברות לאזור הצליחה על ה“עגלות”, ויוחל עכשיו בחיבורן לגשר. בציר “טרטור” ייגרר גשר הגלילים על ידי טנקים של חטיבת חיים, שעה שיתר הטנקים של חטיבה זו יחפו על הגשר ועל הטנקים הגוררים אותו.

ההנחה היא, שלא רק הנחת שני הגשרים תסתיים במשך הלילה, כי אם עד לשעה 05:00, שחר ה־16 באוקטובר, תסתיים צליחתן של שתי אוגדות השריון, זו של שרון וזו של ברן. משימתן המרכזית בשלב הראשון של החדירה תהיה להמשיך בתנועה מערבה, אל האזור שמוצבות בו סוללות טילי הקרקע־אוויר ולהוציאן מכלל פעולה. בכך יפתחו מעין מסדרון אווירי שיאפשר הצטרפות מהירה ככל האפשר של חיל האוויר למערכה מעבר לתעלה.

“התוכנית נראית לי טובה,” עתיד הרמטכ"ל לומר לאחר זמן, “אם כי לוח הזמנים נשמע לי אופטימי מדי. קשה היה לי להאמין, שבשעה אחת־עשרה בערב יעמדו כבר שני גשרים. אבל אמרתי: אם לבוקר יהיה גשר אחד – גם כן טוב. אני קונה!”²⁷²

שעה 13:10    🔗

דדו מגיע לחפ"ק של ברן. אוגדה זו צריכה, בהתאם לתוכנית, לצלוח בעקבות אוגדת אריק, לעבור על פניה, לנוע מערבה עד לרכס ג’ניפה, ולאורך הרכסים להמשיך בתנועה דרומה, ותוך כדי פעולת איגוף רחבה זו לשתק את סוללות טילי הקרקע־אוויר, להציב חסימות על הצירים מקאהיר כדי לא להניח לכוחות תגבורת להצטרף אל הקרב שבאזור התעלה, וכן להשתלט על המחנות העורפיים המרובים – מג’ניפה דרומה.

שוב ושוב מדגיש דדו, ששיתוקן של סוללות הטילים הוא תנאי לפעילות חופשית של חיל האוויר, למען סיוע לכוחות הקרקע ולהעברת תחמושת, דלק ואספקה לגייסות.

עניין זה – חומת הטילים – וכן החשש מפני תקלות, שיעכבו את קירובם של גשר הגלילים ושל הדוברות לשפת התעלה, יוסיף להדאיג אותו כל שעות אחר הצהריים.

שעה 14:10    🔗

בחפ"ק של פיקוד דרום.

בשעה זו מחליט הרמטכ“ל סופית – חרף החששות – להתחיל הערב, בהתאם לתכנון, ב”אבירי לב".

לרגע מתפנה דדו דווקא עכשיו לטקס, הטעון משמעות סמלית מסוימת: הוא מעניק לאורי בן־ארי דרגת תת־אלוף. אורי היה המ“פ של דדו בשלב הראשון של שבעים ימי הקרב, שידע הגדוד הרביעי – “הפורצים” – בירושלים בתש”ח, והייתה זו הזדמנות נאותה מאין כמוה להביע הוקרתו למפקדו לשעבר, שלדעת רבים היה אולי האמיץ ו“החיילי” במפקדי חטיבת “הראל”.

שעה 15:10    🔗

לוח הזמנים הצפוף מדאיג יותר ויותר. בשעה זו ניכרים קשיים בריכוזם של אמצעי הגישור. ה“עגלות” – אותן פלטפורמות ענקיות, שהדוברות נישאות על גבן – מתנהלות לאיטן בדרך הצרה מבאלוזה, ששפתותיה מתפוררות במהירות תחת עומס הטנקים, הזחל“מים, המשאיות הכבדות. מפעם לפעם נעצרת תנועתן. מפעם לפעם מחליקות הן מן האספלט אל החול הטובעני. האם תגענה אל ה”חצר" במועד הקבוע בלוח הזמנים, דוברות במספר הדרוש להרכבתו של הגשר הראשון?

בר־לב וגונן סבורים, כי אפילו תתעכב הנחתו של הגשר, יש לפתוח במבצע, כמתוכנן. לאמיתו של דבר, המבצע כבר החל: חיל האוויר פועל בעוצמה בחזית זה שעות אחדות. מרוכזים סביב טסה כוחות אדירים, וקיים חשש שמא הבחינו המצרים במתרחש והם יתחילו להחיש תגבורות לגזרה זו. בשלב זה עדיף אפילו הישג מצומצם על דחיית המבצע למועד מאוחר יותר.

ושיבוש נוסף: תוכניתו המקורית של דדו הייתה, שבמקביל לצליחה יונחת כוח צנחנים על ג’בל עתקה, וזה יטיל מהומה בעורפה של הארמייה השלישית, בציר קאהיר־סואץ, אבל עכשיו ברור, שהלילה לא תוכל תוכנית זו לצאת אל הפועל.

כנגד זה טובות הידיעות מחזית הצפון: ניתן אישור לתוכנית שהותוותה הבוקר – ועכשיו מוסרים, כי אוגדת דן לנר פגעה בטנקים עיראקיים רבים, היא התקדמה דרומה ודרומה־מזרחה וכבשה את תל אל־קרין ואת תל־ענתר, והשיגה בכך שליטה טובה על השטח שממזרח לתילים, וזו תחייב גם את הכוח העיראקי הנותר להיסוג לאחור.

“רק הגשרים עושים לי דפיקות לב,” אומר דדו לעמיתיו.

שעה 16:30    🔗

אורי בן־ארי טס במסוק מעל לצירים, והוא מדווח כי 10 דוברות ראשונות נמצאות כבר מדרום לטסה.

שעה 17:50    🔗

שר הביטחון מגיע לאום־חשיבה.

בין היתר, מספר לו דדו על ההצלחות בצפון: דן לנר דפק חטיבה עיראקית ורפול (חטיבת יאנוש) הדף התקפת־נגד סורית ופגע ב־27 טנקים.

אומר דיין: את המלחמה הזאת מנהל יאנוש – ואחר כך כל עם ישראל.

הלילה לא יזוזו מכאן לא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל, וכאן – בפיקוד הדרום – תתנהל למעשה פעולת הפיקוד העליון.

מבצע “אבירי לב” נפתח.

השעות הראשונות, ה־15 בערב    🔗

עם רדת הערב, נפתחים על ידי כוחות שונים המהלכים העתידים להתגלגל במרוצת אותו לילה ובימים שלאחריו, וליהפך למערכה הנרחבת, הסבוכה, העקובה מדם אך גם המכרעת במלחמת יום הכיפורים. עשרה ימים לאחר שהחלו יחידות החלוץ לנוע לעבר אותו “תפר” שבשפתו הצפונית של האגם המר הגדול, תיראה מפת חזית הדרום אחרת לגמרי. מחציתו של הצבא, שחצה את התעלה בהפתעה כמעט מוחלטת ביום הכיפורים, תהיה מכותרת וצפויה לחיסול גמור, ואילו אוגדות המילואים, שגויסו בבהילות וכך גם הוטלו לקרב, יחנו בריחוק של עשרות קילומטרים ממערב לתעלה, על הדרכים המוליכות ממזרח לקאהיר.

דבר זה צריך להיזכר כאן, בטרם נשוב לתיאור מהלכם של המאורעות, כפי שנראו מעמדת התצפית של הרמטכ"ל. חזית הדרום הייתה, בראש ובראשונה, רבבות ישראלים אשר בתוך שעות היו מאזרחים לחיילים, החל בטוראים וכלה במפקד החזית כולה. המלחמה, הדיפת התוקף והפיכת ההפתעה והאיום על גבולות ריבונותה של המדינה – שלרגעים כמעט והיה לאיום על עצם כושרה להתקיים כמדינה ריבונית מצד המאיימים עליה בהשמדה – מלחמה זו היא עיקרו של המסופר בכרך זה, ומן הזווית של מי שהיה בפועל, אף שהדבר לא נקבע בחוק, המצביא. במידת היכולת, ותוך הישענות מרבית על עדויות ועל חומר ארכיוני, משוחזר כאן סיפור המעשה מן הזווית המסוימת הזאת, אך אין כאן יומרה להכריע במחלוקות, שלא רק העכירו את היחסים בקרב הפיקוד הבכיר בחזית, אלא אף זכו לפרסום רב, אם תוך כדי הלחימה ואם מיד לאחר שוך הקרבות. אי־אפשר לפסוח לגמרי על צד זה, שכן הסיפור הוא על ראש המטה הכללי, שיקוליו, רשמיו, הכרעותיו.

לפיכך, בטרם נשוב לסיפור המעשה, מן הראוי להביא כאן דברים שאמר בהזדמנות אחת, לאחר המלחמה, אחד המעורבים במחלוקות אלה, האלוף שרון, דברים שכמותם יכול היה בוודאי להשמיע כל אחד ממפקדי האוגדות, החטיבות והגדודים שהשתתפו במערכה זו:

“אשר לחלקי האישי, איני יודע איך להגן עליו. אך מאחר שהוטחו האשמות קשות, ברצוני לומר: במלחמה היו לאוגדה זו כ־400 הרוגים, כ־1,300 פצועים, ויש לנו 209 נעדרים. זו אוגדה שעמדה בקרבות קשים מאוד מתחילת המלחמה ושילמה מחיר כבד.”

בקרב ראשון זה לבדו, צריך להוסיף, שהחל ב־15 ונמשך לתוך בוקר ה־16, נפלו בעוצבות השונות שפעלו במסגרת אוגדת שרון – 200 לוחמים.

תוכנית שרון: לצלוח – בלי קרב הבקעה    🔗

תוכניתו של שרון הייתה לבצע את הצליחה עצמה בלי קרב הבקעה. לאחר שנעו באיגוף דרומי מ“כספי 56” (ציר החת“ם, מדרום לציר “עכביש”, בין “כישוף” ל”אורה") ל“גרפיט”, בקרבת האגם המר הגדול, המשיכו הכוחות צפונה־מערבה: גדוד הסיור ל“מצמד” ולאותה “חצר” – משטח נרחב מוגן בסוללות עפר גבוהות, שהוכשרה בימים ששימש שרון אלוף הפיקוד לאפשרות של צליחה – ואילו גדוד טנקים אחד מחטיבת אמנון נע בציר “לכסיקון” צפונה, חלף על פני צומת “נחלה” והמשיך עד “אושה”, בלי שייתקל בכל התנגדות.

בשעה 19:00 החלו 16 הטנקים מחטיבת חיים של אותה אוגדה בגרירת הגשר לעבר ציר “טרטור”. היה זה גדוד שלא תירגל גרירה כזאת, וכעבור שעה קצרה אירעה תקלה וחל עיכוב ראשון במהלך זה.

אזור הצליחה והדרך אליה היו עדיין מחוץ לשימת לבו של האויב, אך צליחת הצנחנים, שצריכה הייתה להתבצע בשעה 20:30, השתהתה מסיבות אחרות: אותו כוח החל לנוע על זחל"מים מאזור המיתלה בשעות הבוקר, אך עד שהגיע לטסה, קיבל את סירות הגומי, התארגן והחל לנוע לעבר התעלה – כבר נוצר פיגור ניכר.

בינתיים התעורר האויב בצומת “טרטור־נחלה”. פלוגת טנקים מגדוד שני של חטיבת אמנון, שנעה בציר “לכסיקון”, נתקלה במיגנן של 15 טנקים מצריים וחי“ר מצויד בנשק נ.ט.. התפתח קרב בצומת, שהלך וחזק – והוברר שנשקפת סכנת ניתוק לאותו גדוד שנערך ב”אושה“, כ־8 ק”מ צפונה משם. לפיכך החליט המח“ט, שנמצא יחד עם אותו גדוד, להיסוג כמה קילומטרים דרומה, ויחד עם הגדוד השני נערך באזור “שיק”, כארבעה קילומטרים מצפון לאזור הצליחה. במשך הלילה יהיו ניסיונות חוזרים ונשנים לפתוח את צומת “טרטור־נחלה”. רוב הטנקים המצריים ייפגעו, אך גם לכוחותינו ייגרמו אבדות מרובות, ועד לבוקר לא ייפתח לתנועה ציר “טרטור” וייוותרו שם אנשי חי”ר מצריים מצוידים בנשק נ.ט..

בשל פקקי תנועה לאורך הצירים, תתמשך גם התקדמותן של הדוברות לעבר אזור הצליחה.

עוד נשוב אל השעות המאוחרות של הלילה. נחזור עכשיו אל החפ“ק של פיקוד הדרום, שמצויים בו שר הביטחון והרמטכ”ל.

התמונה המתקבלת בפיקוד בראשית הערב היא, שהכול מתנהל בהתאם לתוכנית. בשעה 21:00 מתואר האיחור הקל בצליחת הצנחנים כסביר. דיין מעיר: זה שבע־עשרה שנה אני מתעסק עם תעלת סואץ, אך זו הפעם הראשונה שאני רוצה מאוד להגיע אליה.

שעה 22:00    🔗

האלוף טל, המשתתף בישיבת הממשלה, כנציגו של הרמטכ"ל, יצא מתוכה והתקשר עם דדו, כדי להתעדכן.

אריק מדווח, שהכול מתנהל בסדר – מוסר לו דדו. חל אומנם איחור של שעה, שכן צליחת הצנחנים כבר צריכה הייתה להתחיל, אך ההערכה היא, שגשר הגלילים יונח בשעה 02:00 ו“בינתיים תקין, סביר.” עם זאת, מבקש הוא את טליק להימנע מלעורר אצל השרים ציפיות מוגזמות – “לעבוד בפרופיל נמוך מאוד.”

ראשון מגלה סימני דאגה דיין. אם לא יגיע ציוד הגישור אל אזור הצליחה – מחווה הוא את דעתו – יש לשנות את התוכנית.

דדו מציע להמתין עוד שעה אחת ולראות מה קורה לגשרים ולצנחנים.

לאחר דיון מסכימים הכול, כי אין לוותר על ההישג שכבר הושג. ובלשונו של דדו:

“גם אם לא נצלח – נרחיב את ראש הגשר.”

שעה 23:00    🔗

עדיין אין חדש: הצנחנים טרם הגיעו אל התעלה. הדוברות טרם הגיעו. גשר הגלילים לא קודם. ציר טרטור אינו פתוח.

בר־לב מעלה עכשיו לראשונה הצעה לשקול הכנסת שינוי בתוכנית המקורית: אם יתברר, כי אין ההתפתחות תואמת את המתוכנן, תוכנס כבר בשלב זה גם האוגדה השנייה, והמשימה שהייתה מוטלת בתוכנית המקורית על אוגדת שרון לבדה, תחולק עכשיו בינה לבין אוגדת ברן – זו הראשונה תישאר כולה לפי שעה בגדה המזרחית ותרכז את כל עוצמתה בהבטחת ראש הגשר ובהרחבתו, ואילו אוגדת ברן היא שתצלח ראשונה.

אין זו אלא מחשבה, לא החלטה. אך כבר עכשיו, סמוך לחצות הלילה, מקבל ברן פקודה להניע את אוגדתו מערבה מציר הרוחב, בציר “רביכה” (מדרום לציר “עכביש”) – לעבר “כישוף” (אזור צומת “עכביש־כספי”).

ומוסיף הרמטכ“ל: כיוון שכבר עכשיו ברור, שהגשר לא יגיע ל”מצמד" עד לבוקר, הריהו מפקפק אם יש להניח לצנחנים לצלוח אל הגדה המערבית.

ואולם בר־לב, חרף שורת השיבושים, מוסיף לצדד בעקביות בקיום מבצע “אבירי לב”.

 

יום שלישי ־ 16 באוקטובר    🔗

שעה 01:32 ²⁷³    🔗

כבר בחצות הלילה, משנוכח לדעת שאין הדוברות מצליחות להתגבר על הפקקים ולהתקדם, הורה אריק שרון לקדם במהירות לאזור הצליחה את ה“תמסחים”. באותו זמן לערך החלו גם הצנחנים לנסוע מטסה לעבר התעלה.

בשעה זו מתחילים הצנחנים לצלוח את התעלה בסירות הגומי, בשקט גמור, ולעלות לחופה המערבי בלי שאיש יבחין בהם.

מיד מגיעה ידיעה זו אל המפקדים בחפ"ק הפיקוד: הצנחנים נמצאים מעבר לקו־המים ממערב לתעלה

שעה 03:00    🔗

האלוף שרון עם החפ“ק שלו מגיע אל ה”חצר" שממזרח לתעלה. בסך הכול יש עמו שם 10 טנקים.

הרמטכ“ל מתקשר עם מח”ט הצנחנים הצולחים, דני מט, ומברך אותו.

שעה 04:00    🔗

מגיעים ה“תמסחים”, מלווים בעוד 10 טנקים. כן מגיעים שני דחפורים הפותחים מיד בפריצת אותו קטע של הסוללה, שמראש הוכן באופן כזה שפריצתו תהיה מהירה וקלה.

בפיקוד העליון – בחפ"ק דרום – הולכת ומתגבשת החלטה: אוגדת ברן תצלח ראשונה.

שעה 06:00    🔗

בפיקוד מתבהרת רק עכשיו התמונה: הצנחנים חצו; ה“תמסחים” מרוכזים בצד הסוללה, מוכנים לצליחה; בסוללה הולכת ונפרצת פירצה; בצומת הצירים “טרטור־לכסיקון” מוסיף להתנהל הקרב נגד מיגנן הנ.ט., והיו לנו כנראה אבדות מרובות.

אריק שרון מבקש סיוע לקרב על פתיחת ציר “טרטור” – חטיבה אחת מאוגדת ברן. למרות התקלות, מחליט הפיקוד לא להחזיר את הצנחנים מן הגדה המערבית ולהמשיך בביצוע התוכנית. אם יצליחו עוד היום להקים את הגשרים – מה טוב; ולא – יקימו אותם מחר. זו החלטה לא קלה, שכן עד לשעה זו לא התנהל שום דבר בהתאם ללוח הזמנים המקורי ולא הושלם כל מהלך.

שעה 06:15    🔗

שר הביטחון מדבר עם ראש הממשלה ואומר לה, כי אינו חושש מפני ניתוקם של הצנחנים שבגדה המערבית. “לי אין ספק, שהדבר הדרוש לנו יותר מכול הוא הניצחון על הצבא המצרי. הדרך לכך – צליחת התעלה.”

שעה 06:52    🔗

הטנק הראשון הגיע אל הגדה המערבית של התעלה. לאחריו צולחים – על גבי “תמסחים” – טנקים נוספים, אך בעינה מוסיפה לעמוד בעיית אותו “מיגנן” בצומת “נחלה־טרטור” והגשרים שאינם מגיעים. לפיקוד מתברר רק עכשיו, שאירעה תקלה נוספת לגשר הגלילים – נשבר אחד החיבורים ויחלוף זמן מה עד לתיקונו.

לפיקוד מתברר עכשיו עוד: אוגדת ברן חייבת להיכנס לקרב בראש הגשר – כדי לבלום התקפות מצריות, החוסמות לא רק את ציר “טרטור”, כי אם מונעות תנועה גם בציר “עכביש”. אוגדת ברן תקבל על עצמה מעתה גם את הסעת הדוברות לעבר ה“חצר” כדי שיוקם גשר ראשון.

שעה 09:00    🔗

הרמטכ"ל מחליט לחזור למוצב הפיקוד העליון. על מצב רוחו הקודר ילמדו עמיתיו בעת הדיון שיתקיים בשובו.

שעה 10:00    🔗

יממה שלמה – גדושה ציפיות, מתיחות רבה, חרדה ורוגז – חלפה בין צאתו את ה“בור” לבין שובו. אך אף שהסקירה שהוא משמיע באוזני עמיתיו מסודרת ובהירה כתמיד, הוא לא רק עייף מאוד, כי אם מתקשה הפעם להצניע את חמתו על מה שאירע במשך הלילה – היעדר הערכה נכונה של הזמן, אופן ניהולו של הקרב ויותר מכול – הדיווחים הבלתי מדויקים שהגיעו מאזור הצליחה, “סגנון, שאני בכל מלחמותי, לא שמעתי – בקשר, במשך כל הלילה.”

“התוכנית שלנו הייתה טובה מאוד,” יתאר דדו את התרשמויותיו, "להוציא ליקוי אחד – שעמדתי עליו בראשית הלילה – הכול היה בנוי על כך, שאריק תופס את ראש הגשר וצולח. כבר בראשית הלילה אמרתי לחיים ולשמוליק: ‘חבר’ה פה יֵלך הרבה יותר מהר אם כוחותיו של אריק יישארו דבקים בהרחבת ראש הגשר.’ זה הלך בסדר, וליותר מזה אי־אפשר היה לצפות. המצרים לא הבינו מה קורה, לא קראו נכון את ההתקפה, חשבו שזו איזו פשיטה. לא הזעיקו תגבורת, לא סתמו את הפירצה.

הם לא תפסו את זה עם חי"ר. לא עם טילים. לא הביאו לשם טנקים. וכך זה הלך שעות על שעות. ואנחנו – אחרי איחור גדול – סוף־סוף הכנסנו את דני [חטיבת הצנחנים בפיקודו של דני מט], ודני בא לשם, ולא היו מצרים והגדה הייתה ריקה – – – ואחר־כך סוף־סוף בבוקר, אור ראשון, ושם עוד לא היו טנקים – – –והתחילו להעביר טנק־טנק – – – ואף אחד לא הפריע לנו, ולא היה מולנו מערך ולא היה מולנו כלום. – – – אבל בכל הסַמַטוֹחָה' הזו היה באמצע איזה פקק קטן. בהתחלה קראו לו מארב, אחר־כך מיגנן, קודם מיגנן נ.ט., איזה דבר שהסתבכנו איתו – עד הרגע הזה אני לא יודע אם הוא גדול או קטן, כי כוחותינו היו בפלונטר של לילה, והיה צריך בוקר כדי להתירו, וכשהתירו את זה בבוקר, התברר שזה יותר חזק משחשבו. יש לו (לאויב) גם נ.ט., וטילים, וטנקים, ואז צריך היה להתיר את הפלונטר ולחזור וללכת ולתקוף. לא חשוב שזה הכול הולך עם המון זמן, כל הזמן. כשאומרים לאריק: ‘תגמור את זה’, הוא אומר: ‘אני צריך חטיבה של ברן’… וכשסוף־סוף מכריחים אותו לעשות את זה ואומרים לו: ‘תפתח (את הציר) לברן, ברן יבוא’, הוא אומר: 'לא, לא, יש לי מספיק כוח לצלוח. ועוד דברים, שאני בכל מלחמותי, לא שמעתי ברדיו, במשך כל הלילה, כל הדיווחים היו שחצניים, הם לא היו אינפורמטיביים. באיזשהו שלב, שאלתי: ‘תגיד לי, מה המצב?’ אז הוא אומר: ‘אל תדאגו, אין לכם מה לפחד. הכול ילך.’ מי שאל אותך, מי מפחד? פשוט תגיד לי מה הולך. הוא עונה: ‘יהיה בסדר. בבוקר נהיה שם’. לא שומע הערכת זמן, אינפורמציה, הקרב מתנהל בצורה מרושלת, שחצנית – – – אז כך אכלנו את זה כל הלילה. בקיצור, עם פלונטרים על פלונטרים, אנחנו לא לחמנו נגד אויב. האויב לא הבין עד תשע בבוקר מה הולך, ואולי גם עכשיו [הדברים נאמרים בשעה עשר – ח. ב.) לא מבין. האויב הזה לא מבין, לא סתם את הגזרה.

וכשעזבתי, כבר היו לנו ראש גשר – צנחנים פלוס 12 טנקים."

מספר הטנקים בגדה המערבית גדל בינתיים והוא מגיע ל־28 – מעיר מישהו. כן הועברו זחל“מים ונגמ”שים.

“אם יש דבר שקוראים לו הזדמנות־פז – זהו זה!”    🔗

את הרמטכ"ל מדאיגה הגדה המזרחית – אותו “פקקון”, שטרם נחלץ ובגללו סגור ציר “טרטור” וכל התנועה מתנהלת בציר אחד, בשפת האגם המר:

הרמטכ"ל (ממשיך) "יופי, ושם [בגדה המערבית] עדיין פתוח! ועדיין זה פרוץ ואפשר לשטוף, אבל בגלל הפקקון הזה – אין לי גשר!. התקווה שלי שבכל מחיר תפתח את הפקק, שמישהו יפתח את הפקק – אם יתקנו את גשר הגלילים, אז ברן נמצא במצב, שגשר הגלילים יכול להיות במים בסדר־גודל של שעה וחצי. יש לו נסיעה, ואחריו נמצא גשר הגלילים שבינתיים יצא, ואחריו נמצא גשר דוברות שבשביל להביא אותו צריך שלוש־ארבע שעות. אם שניהם יסעו. בסדר, כלומר, יש סיכוי שבסדר־גודל של ארבע שעות אחרי פתיחת הפקק ינועו הגשרים לתעלה – – – יש לנו שני גשרים שיכולים אחר־הצהרים להיות שם. ועדיין בוכה הנביא: פה עוד לא מבינים את העניין, פה עוד ריק, פה עוד פרוץ, ואנחנו כבר יושבים פה, על תעלת המים המתוקים, ומחכים, משהו כזה – – – "

ולשואל מדוע לא הפציץ חיל האוויר את הפקק, משיב דדו: "לא. זה בפלונטר בתוך כוחותינו – – –

בקיצור, זו הייתה הסיטואציה. ועדיין כואב הלב, כי העסק הזה פרוץ. לו עמד הגשר עד עשר – ברן היה נכנס ועושה שם שמות לא נורמליות!"

“זה עוד יהיה,” אומר טליק.

“חכה, אני עוד לא הפסדתי את המלחמה. סתם כואב לי הלב – אם יש דבר שקוראים לו הזדמנות פז, זה זה!”

עוד מעט תהיה השעה אחת־עשרה, ויסוד ההפתעה הגמורה – אשר אילו חדרו כבר אמש כוחות גדולים לאזור ה“תפר” הריק שבין שתי הארמיות, ניתן היה לנצלו בצורה מוחצת – הולך ואובד במהירות. אילו רץ כוח טנקים מאוגדת ברן, מיד לאחר צליחתו, הלאה מערבה, לעבר אותה חומת הטילים הקרקע־אווירית, תוקף אותה בטנקים, מרעיש אותה בארטילריה – היה "אז פתוח הכול לחיל האוויר, ממש כל התקוות…²⁷⁴

הקרב העקוב מדם ב“פקקון” שבראש הגשר    🔗

ועדיין, חרף תחושת ההחמצה הגדולה של “הזדמנות־הפז”, דדו מלא אופטימיות ובטוח שבתוך שעה־שעתיים יחול מפנה דרמטי לטובה. וכך הוא אומר לראשי האגפים שבאוזניהם הוא מנתח את המצב:

" – – – אבל 'איל פאת־מאת“, מה שהיה – היה, לא צריך לנחם אותי. אני רק אומר לכם מה הולך פה. כרגע יש לנו פה את כוח הנחתים שלנו – – – פה יהיה דני עם עשרה טנקים ככוח מוצק ואליו יצטרף כוח שיש לו 16 טנקים, קצת נגמ”שים ועוד איזה דברים. – – – כתוצאה מזה אני מעריך שמשך שעות אחה“צ יתחילו (כוונתו לצבא המצרי, ובדברו הוא מצביע על נקודות במפה, שיכבשו – ח. ב.) ויתפסו פה משהו, ויתפסו פה איזה מערך, וינסו לתקוף אותנו, אנחנו נתקפל פנימה, ויהיה לנו פה ראש גשר, ומישהו יחשוב שהוא יכול לתקוף אותנו בנהר פנימה, והוא יתקוף, וכבר נשרפו להם כמה טנקים, ואני מקווה שהיום אחה”צ – את הפקק לא פתחו עד לרגע זה, נניח שזה ייקח להם עוד חצי שעה, ואם נניח שבעוד חצי שעה יפתחו את הפקק, וזה יהיה 11:30, זה אומר שהיום, בין שלוש לארבע אחה“צ – אני מוסיף מקדם ביטחון – האוגדה של ברן תצלח ותיכנס לכאן. היא לא תמצא שטח פרוץ, כפי שהייתה מוצאת בלילה. אי־לזאת, היא לא תעשה בשוונג אחד דבר כזה (מצביע על המפה), אבל אני מקווה שתעשה בשוונג אחד דבר כזה (מצביע על המפה) – – – ומחר נתעורר בבוקר כאשר יש לצה”ל פה מאחז גדול – – – ²⁷⁵

ב“בור” מאזינים לרשתות פיקוד דרום. גם שם – ציפייה דרוכה לחליצת אותו “פקקון”, תקווה שעד לשעות אחר הצהריים כבר יהיו שני הגשרים מתוחים מעל לתעלה. ספק אם לפיקוד ולמטה הכללי ישנו מושג ברור על היקף האבדות ועל עוצמת הלחימה בראש הגשר, וודאי שאין משערים אילו קרבות צפויים עדיין על הצירים לאזור הצליחה ביממה הקרובה. עד עכשיו, יתברר מאוחר יותר, נפלו בקרב זה 200 לוחמים ואבדו 50 טנקים. ודאי שאין משערים, כי המתחמים המאיימים מצפון על ראש הגשר – “מיסורי־טלוויזיה” – לא יֵעקרו עד להפסקת האש ועוד יישפך עליהם דם רב.

בסך הכול מצפים ב“בור” להתהפכות דרמטית של פני הדברים, ובתוך כמה שעות, אולם: עדיין תקוע גשר הגלילים בדרך המחברת את “עכביש” ל“טרטור”, ומעריכים שתיקונו יצריך עוד יממה. ועוד: בטוסו חזרה מסיני לצפון הבוקר, מילא את דדו דאגה מראה טורי הרכב הצפופים לאורך הצירים המעטים, מטרה מצוינת למטוסי האויב, והוא הנחית את המסוק, הזעיק מפקדים בכירים והורה להם להתפרס ככל האפשר כדי למנוע אסונות כבדים. ובתוך “פלונטר” זה, הנמשך לאורך קילומטרים רבים, תקועות עדיין הדוברות ואינן מצליחות לפלס את דרכן.

אוגדת ברן מוכנסת לקרב    🔗

באותה שעה עצמה הגיע גונן אל החפ“ק של ברן ומשם נסע בג’יפ – הוא וסגן מפקד האוגדה, אל”מ דוביק תמרי – כדי לעמוד אישית על מצבו של גשר הגלילים. מצד אחד, שמח לשמוע, שבעוד חצי שעה יושלם התיקון. מצד שני – גילה שהשטח כולו תחת אש טנקים. ברגל צעדו שניהם מערבה, וכך גילו המוני מצרים מחופרים באזור “החווה הסינית” (“אמיר”), וכי עכשיו חסומים באש גם ציר “טרטור” וגם “עכביש”. בעודם עומדים ומשקיפים מערבה, בא לעומתם טנק בודד, שצריחו הועף בפגיעה ישירה. שניים מאנשי הצוות היו הרוגים ושלישי פצוע. הנהג סיפר, כי זה עתה פגע בו – בציר “עכביש” – טיל נ.ט..

בשעה זו מגיע גונן למסקנה, כי על אוגדת ברן להיכנס לקרב על פתיחתו מחדש של ציר “עכביש”, וכן לקבל לידיה את האחריות על הסעת הדוברות אל ה“חצר” – וכל זה בלי כל שהייה נוספת. בשובו לחפ"ק דרום, מסר לבר־לב על התרשמותו – סיפר גונן לאחר זמן – ואז ניתנה לאלוף שרון פקודה, שעד להוראה חדשה לא יוסיף להשיט על “תמסחים” טנקים אל הגדה המערבית. נמסר לו עוד, כי חלק מעולה של המערכה הוסר מעל האוגדה שלו ומעתה תילחם אוגדת ברן על פתיחת שני הצירים ותדאג לקידום הדוברות לשפת התעלה.

הוראה זו – שקיבל אריק שרון בשעה 11:00 – זכתה לביקורת חריפה מצדו, הוא ראה בה משגה צבאי מן המדרגה הראשונה, ואת דעתו זו לא שמר בלבו. כבר באותו ערב סיפר עזר ויצמן לרמטכ“ל – בשובו אל ה”בור" – כי מפקדים זוטרים באוגדת שרון התלוננו באוזניו, כי ב“תמסחים” ניתן היה להעביר מאות טנקים, אך מעכבים בעדם.

“מלחמות היהודים” נמשכו אפילו בשעות אלו – והן עוד תחרפנה בימים הקרובים.

שעה 11:00    🔗

אם אכן תיצור עד הבוקר אוגדת ברן מאחז גדול בגדה המערבית – ממשיך דדו – לא יֵהנה עוד המערך המצרי המחופר מזרחה לתעלה, מ“מיסורי” צפונה, ממטריית הטילים וחיל האוויר יוכל לפעול מעליו בלי כל הפרעה, ו“ייתכן שנצליח לחסל את כל המאחז שלהם בגזרה זו של הארמייה השנייה.”

הכול אופטימיים. מתקפת אוגדת לנר על הכוחות העיראקיים, אתמול אחר הצהריים, הביאה להשגת שליטה טובה על השטח שממזרח לתל ענתר ותל קרין. שארית הטנקים העיראקיים נאלצה להיסוג הרחק מטווח השריון הישראלי.

אומנם, הרוסים מוסיפים להחיש ציוד לסורים, ואתמול כבר הופעלו טילי קרקע־אוויר מן המשלוחים החדשים נגד מטוסינו, אבל אין זו “חבית ללא תחתית”, מעיר אחד האלופים.

“זו חבית עם חורים,” אומר דדו.

אם תצלח אוגדת ברן היום אחר הצהריים “ואם תתייצב מחר החזית באופן, שישנו כאן ראש גשר יהודי ושם ראש גשר מצרי,” אומר דדו, "שינינו את החזית – אולי לא בצורה מהפכנית ומזהירה כפי שרצינו, אבל שינינו אותה.²⁷⁶

שעה 11:30    🔗

בלשכת ראש הממשלה. דדו מדווח לגולדה מאיר ולשרים אלון, הלל וקול, הנמצאים אצלה, על מהלכו של שלב זה בהקמת ראש הגשר והצליחה, ועל תחזיתו לגבי שעות אחר הצהריים.

בשובו, הוא מקבל דיווח של ראש אמ"ן על המתרחש “מעברה השני של הגבעה”. המצרים טרם עמדו על משמעותו של מהלך זה, העתיד להפוך את גורל המלחמה בדרום.

בלילה הקודם לא ישן אלא כשלוש שעות, ולמן השעה 07:00, אתמול, זה יותר משלושים שעות רצופות – מן המתוחות ביותר במלחמה – הוא בפעילות. עכשיו הוא עורך לעצמו לוח זמנים לשעות המאוחרות של אחר הצהריים והערב. עד היום התיר לעצמו, בקושי, לאכול מפעם לפעם כריך, שהיו אנשי הלשכה מכינים במטבחון זעיר הצמוד ללשכתו של הרמטכ"ל. היום מופיע נעים ומביא מיני “חטיפים” שקנה באחת המסעדות שבעיר. זה היום הראשון – יספר אחד הקצינים המקורבים לו – שדדו נהנה מן האכילה. אבל יותר מכך – היה זקוק לשינה קצרה. בחדר סמוך הוא מוצא מיטה פנויה ונרדם עליה.

יסוד ההפתעה הולך ואובד    🔗

בשעות אלה של אחר הצהריים מתחילים לקלוט רמזים ראשונים, שהמצרים מתחילים לחשוד כי משהו אינו כשורה – אולי איזו פשיטה עם מספר טנקים. גם מעל לאזור הצליחה מופיעים עכשיו מטוסים מצריים, ובקרבות אוויר מופלים 3 מהם.

אם אכן מאתרים הם את אזור הצליחה, מובעת הדאגה, עלולים הם לרכז במהרה לעברו אש ארטילרית כבדה. יסוד ההפתעה הולך ואובד במהירות.

רק מאוחר יותר יתברר, כי ההחלטה לדחות את הצליחה עד לאחר קרב ה־14 הייתה מוצלחת גם תודות למקרה, שאיש לא יכול היה לחזותו מראש: מפקד הארמייה השנייה לקה בהתקף לב, ואילו מחליפו – מייג’ר ג’נרל חלילי – לא הגיע למפקדתו אלא ממש ערב המבצע.

נתגלה עוד, כי מפקד מקומי אחד הבחין אומנם בצליחה כבר בראשיתה, אך הואיל וחשש שמא ייראה מוג לב, תיארה בלשון המעטה, וכך לא ננקטה כל פעולה. לידיעת מפקד הארמייה החדש הגיעה ידיעה זו באיחור ניכר.

שעה 17:20    🔗

בשוב דדו לחמ“ל אחרי שחטף שינה קצרה, מדווח לו האלוף רחבעם זאבי על תוכנית של האלוף גונן לתקוף את מה ששוב אינו נקרא בזלזול “פקקון”, כי אם שטח “החווה הסינית” שבין צירי עכביש וטרטור: “הוא התקשר הנה ואמר, שהוא מכין התקפה משולבת של עוזי יאירי (גדוד מחטיבת הצנחנים בפיקודו – ח. ב.) בסיוע ברן, שינקו את צירי טרטור ועכביש, כלומר את המשולש הזה, ויעשו את מה שאריק צריך היה לעשות. אבל לוח הזמנים של גדוד הצנחנים לא היה חביב: הם הגיעו לרפידים לפני חצי שעה. שעתיים הם ייסעו ועוד שעתיים לביצוע ההתקפה.” אלא שבינתיים העביר אמ”ן ידיעה שלפיה עומדים המצרים לפנות את החווה הסינית, ולפיכך (זו מסקנה המבטאת משאלת־לב, לא את הצפוי באמת): "היא תשנה את הקונספציה.²⁷⁷

לסורים, לעיראקים ולירדנים ־ אבדות כבדות    🔗

הידיעות מן הצפון בסוף היום – טובות. כצפוי, פתחו הסורים, בסיועם של העיראקים והירדנים, עם שחר, בהתקפות לכל רוחב החזית. באזור מזרעת בית ג’אן הייתה הרעשה ארטילרית כבדה ונפצעו בה כמאה מחיילי “גולני”, ולאחריהם פתח קומנדו סורי, מלווה בטנקים רבים, בהתקפה. זו נהדפה, רבים מאנשי שני גדודי הקומנדו נפגעו, וכן הוצאו מפעולה 24 טנקים. בציר “יאיר” תקפו בבוקר העיראקים – מכפר שאמס לעבר כפר נאסג' – בעוצמה של יותר מחטיבת טנקים. הקרב נמשך יותר מארבע שעות ומצדנו השתתפו בו כוחות מאוגדות לנר ורפול, ובמהלכו הושמדו עשרות טנקים עיראקיים.

החטיבה הירדנית ה־40 נכנסה גם היא היום למלחמה: היא נעה מדרום, בשני טורים – בצירי “קרלוס” ו“צלבון” – לעבר תל אל־מל ותל־מסחרה – אך בטרם נכנסו הירדנים לעמדות ירי, פגעו בהם תותחי הטנקים של חטיבת צה"ל, שתפסו עמדות למרגלות תל אל־מל. הירדנים איבדו 30 טנקים.

אותו בוקר הרעישו תותחי ה־175 מ"מ את מחנות הצבא הסוריים בכיסווה, בואכה דמשק.

“עשיתם היום קרבות מרשימים,” אומר עכשיו דדו לאלוף הצפון. "בקצב הזה, תוך עשרה ימים תגמרו להם את הכול.²⁷⁸

בימים הבאים יֵלך ויתברר, כי המובלעת תתייצב בקווים אלה. כל הניסיונות המרובים שינסו הסורים ובעלי בריתם להדוף את כוחות צה“ל מערבה למובלעת ייכשלו, אך הכוחות המעטים בחזית הצפון של צה”ל לא יוכלו מצדם אלא לעמוד בהגנה, שכן מעתה יידרש מרב הכוח לקרב במצרים. עוד משימה חיונית אחת בצפון – כיבושו מחדש של מוצב החרמון.

שעה 18:00    🔗

רב־אלוף בר־לב מעדכן את הרמטכ“ל. טנקים עברו אומנם על גבי “תמסחים” לגזרת דוור־סואר, ובשעה 13:30 צלח גם האלוף שרון עם החפ”ק שלו, ובמשך היום כולו היו הישגים של ממש – הורחב המאחז בגדה המערבית, נתפס שדה תעופה והושמד בסיס טילי קרקע־אוויר – אך נכזבה התקווה, שעד לפנות ערב תפתח אוגדת ברן את צירי “עכביש” ו“טרטור”, תסיע את הגשרים ותניח אותם על התעלה.

“הרמטכ”ל אינו מתפקד"    🔗

פניו של דדו קודרות. אך לא רק משום שהוחמצה אותה “הזדמנות פז” אמש להניח את הגשרים במהירות ולהעביר אוגדה שלמה ללא קרב אל הגדה המערבית. לאוזניו הגיעו רינונים מרושעים, כאילו הרמטכ"ל לקה בהתקף לב ואינו מתפקד כלל, וניהול המלחמה אינו בידיו. עוד נשוב לעניין זה.

שעה 18:30    🔗

לקראת דיון מבצעי שנקבע לשעה 19:00, מקיים דדו התייעצות עם מטהו המצומצם – סגנו, האלוף טל; ראש אמ"ן, האלוף זעירא; מפקד חיל האוויר, האלוף פלד – והאלוף זאבי.

“כואב לי הלב,” הוא חוזר ואומר, “משום שלמבצע הזה היו נתונים מזהירים.” עם זאת, אין יסוד לתחושה שהוחמצה ההצלחה. עד לשעה זו אין המצרים מבינים ממש את המתרחש, “ולכן אם נצליח לצלוח עוד הלילה בכוחות גדולים, יש פה סיכויים טובים.”

“יש סיכוי שיהיה הלילה גשר”    🔗

מן הזירה עצמה מגיע הרושם, שכתוצאה מן הלחץ המופעל עליו, עומד הכוח המצרי המחופר באזור החווה הסינית – לפנות את השטח. חששו העיקרי של דדו מוסיף להיות מפני הכוחות המצריים הגדולים בשני ראשי הגשר שממזרח לתעלה. למחר צופה הוא שתי התפתחויות – חיובית ושלילית. הסיכוי הטוב ביותר הוא, שמחר ינסו הארמיות, השנייה והשלישית, לתקוף את אזור ראש הגשר והן תספוגנה אבדות כבדות. החשש הגדול ביותר הוא, שבהתקפה כזאת יצליחו המצרים לנתק את אזור הצליחה ואת הכוח המצומצם שבגדה המערבית מעיקר הכוחות שלנו בדרום.

“יש סיכוי טוב, שיהיה פה הלילה גשר,” מעריך דדו את מה שיקרה, “וזה יהיה יופי.” אוגדת שרון תגן על אזור הצליחה, ואם יפתחו הצנחנים הלילה את הצירים – יועברו בהם הדוברות ועד הבוקר כבר יעמוד גשר אחד. אם כל זה יקרה, “נעביר מחר לפחות אוגדה אחת, עם שלוש חטיבות, ואם יתברר שהקרב מתנהל טוב, נכניס עוד חטיבה – עוד אוגדה.” אומנם, אותה הצלחה גדולה, שקיווה לה אמש – לא התממשה, אבל הצלחה מצומצמת היֹה הייתה ויש סיכוי להרחיבה, "ובכל אופן, אני מקווה – "²⁷⁹

התייצבות המצב בצפון מתבטאת בעוד החלטה: ליישובי רמת הגולן מתיר עכשיו הרמטכ"ל החזרת ארבע חברות ליישוב. זה מטעמים מורליים וענייניים – בישול, כביסה…

“אני מסכים, בהחלט,” אומר דדו. “אבל בלי ילדים.”

שעה 19:00    🔗

לפני שעה קצרה נאמה ראש הממשלה, גולדה מאיר, במליאת הכנסת. בנאומה נכלל משפט אחד בלבד, שנוסח לאחר התייעצויות, אך בלי ששותפו בהן לא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל:

“בשעה זו, כשהננו מכונסים בישיבת הכנסת, פועל כוח של צה”ל גם בעבר המערבי של התעלה." בתוך שעות אחדות – בעוד ניטש הקרב המר של הצנחנים ובטרם נפתחו הצירים והובטחה יציבותו של ראש הגשר – ירעיש משפט זה את כלי התקשורת בעולם.

נשיא מצרים, אנוור סאדאת, נשא לפני זמן קצר גם הוא נאום ארוך, אך התמורה המתרגשת עכשיו ממערב לתעלה לא נזכרה בו אפילו ברמז, ומותר להניח, שאינו מעלה אותה על דעתו.

נשיא סוריה, חאפז אסר, נאם גם הוא היום, ונימת נאומו הייתה תוקפנית ופניו היו לא להפסקת אש, כי אם ללחימה “עד לניצחון”.

קוסיגין – בדרכו לקאהיר    🔗

ובכל זאת, המהלך הפוליטי הבולט ביותר היום הוא מסעו המפתיע של ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, הנמצא בשעה זו בדרכו לקאהיר. לאחר איומיו של ברז’נייב מלפני ימים אחדים והידיעות על העמדת שלוש דיביזיות סובייטיות בכוננות, ותגובתה הבלתי נמנעת של וושינגטון, אולי מלמד מסע זה על כך, שהרוסים מעריכים את התמורות בשתי החזיתות ביממות האחרונות באורח מציאותי יותר ומבקשים להזהיר את סאדאת מפני אסון קרב?

בשעה זו מקיים הרמטכ"ל דיון מבצעי.

ברקע הדיון, ראשיתה של הרכבת האווירית – מטוסי ה“גלקסי” הטסים מאז שלשום בזה אחר זה ומביאים ציוד לחימה חיוני בכמויות גדולות ובלי כל “חשבונות”, תרתי משמע. גם מן הטנקים המרובים שנלקחו שלל ברמת הגולן, ניתן יהיה לבנות – אך רק אם יגיעו מים עד נפש – עוצבת שריון שלמה.

את הרכבת האווירית הזאת – יאמר כעבור שעה צ’רה, עוזר שר הביטחון, לכתבים צבאיים בלשכת הרמטכ“ל – יכולים אזרחי ישראל לראות. אף שמגיע ציוד רב ומגוון ולידידינו האמריקנים אפשר לתת “ציון טוב”, מבקש הוא להדגיש, כי בניגוד לשמועות הנפוצות בציבור, הנה נסתיים עכשיו היום האחד־עשר של לחימה קשה בשתי החזיתות, ואיננו משתמשים עד עתה אלא בציוד ובתחמושת שהיו בידינו בפרוץ המלחמה, להוציא “לאו” ו”טאו" שעד עתה סירבו האמריקנים לספק לישראל.

עיקרו של הדיון המבצעי – הצפוי בתעלה מחר.

צליחת כוחות גדולים – רק על גשר יציב ובטוח    🔗

תוכנית הצליחה הייתה טובה – חוזר ואומר דדו – אבל לוח הזמנים היה אופטימי מדי, ואוגדת שרון נכנסה לקרב לא מספיק מוכנה ומאורגנת. במשך היום ניתן היה אומנם להעביר על “תמסחים” כוחות נוספים, אך החלטתו שלו היא, כי כל עוד לא יהיה לנו גשר יציב ובטוח על התעלה – נחזיק בגדה המערבית רק כוח מוגבל בלבד. לפי דיווחים אחרונים, כבר שיתק כוח זה כמה סוללות טילים, ובלילה יפשוט על עוד שתי סוללות, וכך יבטיח לחיל האוויר חופש פעולה מסוים. זה עצמו הישג נכבד – ואין לומר שהיה כאן כישלון. אבל גם מה שניתן היה לצפות לו – לא הושג.

משיתפסו המצרים במה מדובר, יבינו שעליהם לנתק – בגדה המזרחית – את ראש הגשר, ולכן צריכים להימצא שם כוחות מספיקים להגנה עליו. זו הנחת היסוד – קובע דדו – שעליה יש להשתית את ההיערכות מחר.

ישנה אפשרות, שהמצרים ינסו לתקוף את ראש הגשר עוד הלילה. אם כך יעשו, יספגו אבדות, ומצד שני – אם יעלה בידי הצנחנים, בסיוע טנקים, לפתוח את הצירים “ובבוקר יהיו לנו גשרים – נעביר עוד שתי חטיבות, נתחיל להרחיב את ראש הגשר, נעלה על ההרים, נשתק סוללות טילים בארטילריה, נבטיח חופש פעולה לחיל האוויר ונקעקע את המערך המצרי. הואיל ואבד לנו הסיכוי לחדירה ולשבירה חד פעמית – נקעקע אותם לאט לאט,” אומר דדו, שלעולם אינו אומר נואש, אינו מוותר, כי אם “נאחז בשיניים, כמו בולדוג,” כפי שמתארים אותו חבריו.

מאחז רציני מעבר לתעלה – מחר בערב    🔗

הערכתו בשעת ערב זו היא, שעד למחרת בערב – ה־17 באוקטובר – נשיג אנחנו שליטה על מאחז רציני ממערב לתעלה ועל כל מרכז הגזרה מזרחה לה. זהו “האופטימום. ייתכן, שהקרבות יהיו קשים יותר וגם מחר נילחם באזור הצליחה, והישגינו יהיו צנועים יותר,” אך את דרכי הגישה אל התעלה שוב לא יצליחו המצרים לכבוש מחדש. "גם אם אין קרבות אלה מביאים עדיין להכרעה, הולך הצבא המצרי ומאבד את היתרון, שנהנה ממנו. ביממות האחרונות איבד כ־300 טנקים, ולצבא שהחל את המלחמה עם 2,000 טנקים וחלק ניכר מהם מפוזר במצרים כולה, זה מספר רציני. המצב כבר השתפר לטובתנו, הלילה נוסיף ונשפר – וכך נעשה גם מחר.²⁸⁰

בצפון: הכישלון החרוץ של ההתקפה היום, מוכיח כי מצב כוחותינו מניח את הדעת וקו ההגנה שלהם טוב. המגמה: להישאר ערוכים עם שתי אוגדות. אוגדת לנר, שהייתה נתונה בימים האחרונים בקרבות רבים, תצא להתארגנות ובמקומה תוכנס מחר אוגדת מוסה פלד.

ראש אג"א, האלוף נחמיה קין, מוסר כי הכוחות בקו הלחימה קיבלו מעילי רוח, כפפות, מצנפות. החורף מתקרב במהירות.

גם היום נעשה חשבון האבדות. עד לצהריים – קובעים המספרים שבידי ראש אכ“א, האלוף הרצל שפיר, בשעה זו – נפלו במלחמה 842 חיילי צה”ל, 251 רשומים כנעדרים, 62 נפלו בשבי. מכלל 3,669 הפצועים, כבר יצאו 1,600 מבתי החולים. קצתם אפילו שבו כבר ליחידותיהם.²⁸¹

שעה 20:00    🔗

בעקבות הודעתה של ראש הממשלה בכנסת, מצפים הכתבים הצבאיים, המתכנסים עכשיו בלשכת הרמטכ"ל, לפרטים על הכוח הנמצא ממערב לתעלה.

דדו סוקר רק את מה שכבר התרחש, אבל על מה שעתיד לקרות, אומר הוא, לא יוכל לספר דבר. “מהלך דרמטי, שיש בו תפנית חד־פעמית ומהפכנית בשדה הקרב,” אינו מוכן להבטיח, “אבל אנחנו משתדלים להכשיר את הקרקע להישגים יותר משמעותיים ויותר מהפכניים בחזית המצרית.”

לכתבים מוסר דדו את המספרים המעודכנים שבידיו על אבדות צה"ל.

שעה 21:30    🔗

במה שעובר בשעות אלה בראשו של דדו קשה להבחין. חברים קרובים ידעו תמיד כי אותו חיוך המזומן אצלו תמיד לכל אדם, אותו מבט חם בעיניו, הפתיחות אל הזולת, נימת הדיבור המתונה ויכולת ההאזנה – כל אלה סימני האדם החברתי – אל להם להטעות. בעיקרו היה אדם סגור, ומספר חבריו הקרובים באמת מצומצם ביותר. בתקופת כהונתו כרמטכ"ל, עוד לפני המלחמה, העמיקה בו איזו תחושה של בדידות – ואפילו מספר קטן זה של מי שנחשבו בעיניו לידידי אמת הצטמצם.

בקולו אין להבחין גם הערב בכל שינוי, אף שאותם רינונים – ששמע עליהם מפי ידיד או שניים – מציקים לו. הם יעצו לו להיראות ברבים, כדי שיידעו שהרמטכ"ל מתפקד, שהוא קיים…²⁸²

שעה קלה לאחר ששב דדו אל ה“בור” מפגישתו עם הכתבים הצבאיים, נכנס לחדר שר הביטחון. שלא כדדו, שהה דיין בדרום רוב היום, אף ניסה – בלי הצלחה – להצטרף אל הכוח בראשותו של אריק שרון בדוור־סואר. קודם לכניסתו אל ה“בור” – היה אצל ראש הממשלה.

דיין: הודעת גולדה בכנסת – הייתה מוקדמת מדי    🔗

המצב בשעה זו – משמיע דיין הערכתו באוזני הרמטכ“ל והאלופים שבחדר – מלא סימני שאלה. הצליחה אל הגדה המערבית בעוצמה גדולה מוטלת עדיין, לדעתו, בספק רב. אוגדת ברן עשתה היום ניסיונות חוזרים לפתוח את הצירים ולקדם את הדוברות, אך החי”ר המצרי, המחופר בחולות וחמוש בטילי נ.ט., בלם אותם. אפילו יצליחו הלילה הצנחנים לפתוח את צירי “טרטור” ו“עכביש” – ספק רב אם יעלה בידם לטהר את השטח כולו מהמוני החי"ר. משיאיר היום – יתעוררו מחדש כל אותן צרות, שהביאו היום לסתימת הצירים. שוב אין ספק, מעריך דיין, כי המצרים יודעים שכוח של ממש נאחז ממערב לתעלה. ישנן הוכחות ממשיות להתארגנות כללית של הצבא המצרי שכבר החלה, ואולי צפויה כבר הלילה התקפה על אזור הצליחה, הן מצפון והן מדרום.

עמדתו של שר הביטחון בדיון שהוא מקיים בשעה זו עם הרמטכ"ל ואלופי המטה, מוּנעת על ידי חששות אלה. הודעת ראש הממשלה בכנסת אחר הצהריים הייתה מוקדמת מדי, לדעתו, שכן מה שהושג עד עכשיו – הוא אומר – אינו יותר מאשר פשיטה, ואם עד הבוקר לא יחול מפנה רציני – כלומר, לא יוקם גשר ולא יובטח כהלכה אזור הצליחה – מן הראוי היה לפנות את הטנקים ואת הצנחנים באותם “תמסחים”, אשר עליהם צלחו מערבה. ואולם פרסום זה שניתן לצליחה – ועוד מפי ראש הממשלה, בהודעה לכנסת, מונע צעד כזה. החזרתו המיידית של הכוח תהווה מהלומה נוספת ליוקרתה של ישראל, עילה לעוד צהלת ניצחון מצרית: זה אך הודענו על צליחה – ופתאום אנחנו נאלצים להיסוג!

והמאזינים – שוב הם עדים לאותו מפנה קיצוני מ“אַפ” ל“דאון”, בלשונו של דדו, או ל“יו־יו” בלשונם של אחרים, ביחס למבצע הצליחה וסיכוייו.

אכן, ישנן כבר בשעה זו ידיעות על תכונה רבה בארמייה השנייה והשלישית, שהתעוררה לאחר שעמד כנראה הפיקוד העליון המצרי לפני שעה קצרה על המתרחש. כוחות הארמייה השנייה נתבעים לתקוף את ראש הגשר מצפון, ואילו הארמייה השלישית משגרת כנראה כבר הלילה את חטיבת הטנקים העצמאית ה־25, כדי שזו תנוע בשפתו המזרחית של האגם המר ותתקוף מדרום.

הוכנה מלכודת לחטיבת הטנקים ה־25    🔗

בתגובתו על הערכתו הפסימית של שר הביטחון, אומר דדו: אף שהוא שותף לאותם חששות עצמם, רואה הוא גם סיכויים טובים להצלחה. מפני תקיפה מצד הארמייה השלישית אין לחשוש. עובדה תוכנית – עם אוגדת ברן – ליצירת מלכודת לחטיבה ה־25, אם אכן תנוע זו בשפת האגם צפונה. תוכנית זו מתקבלת גם על דעתו של דיין. אשר להתקפה מצפון, סבור דדו כי אם אכן יפתחו הטנקים של הארמייה השנייה בהתקפה ויספגו במהלכה מהלומה כבדה, נצא נשכרים מכל העניין כולו.

קיימת גם אפשרות פחות טובה, מוסיף דדו, שנוסיף להחזיק רק באותה רצועה צרה בשפתו הצפונית של האגם המר הגדול, את קו “מצמד־לקקן”, שהגישה אליו אפשרית רק מדרום לציר “עכביש” הפקוק – אך גם במצב זה יוכל הכוח שמעבר לתעלה להחזיק מעמד לפחות עוד יממה אחת.

אם יבוא הרע מכול ועד לסוף הלילה יתברר, כי אין כוח הצנחנים של עוזי יאירי מצליח לפתוח את שני הצירים ואין הגשרים מגיעים לשפת התעלה, ואילו אותו “פקקון” מתפתח לקרב שריון נרחב – ניתן יהיה, קודם לעלות השחר, להחזיר את הכוח את הגדה המזרחית.

אלא שהצלחה מצרית גמורה כזאת אינה מתקבלת על דעתו של איש מן המשתתפים באותו דיון.

יתרה מזו, הסתלקות מן המאחז בדוור־סואר עכשיו – לאחר הפרסום המיותר בנאומה של ראש הממשלה – נראית לדיין כביטוי לכישלון אשר ינוצל היטב על ידי התעמולה המצרית.

“הדרג הצבאי נפגש יותר מדי עם הדרג המדיני”    🔗

אגב כך, מטיח דיין שתי טענות כלפי “הדרג הצבאי”: הדרג הצבאי, הוא אומר, נפגש לעתים קרובות מדי עם הדרג המדיני, נכנס לתיאורים מפורטים מדי…

והטענה השנייה: בפגישות אלה מגלים חברי “הדרג הצבאי” אופטימיות גדולה מדי… הרמטכ"ל ואותם אלופים הכלולים בקטגוריה זו של הנפגשים עם הדרג המדיני (סגן הרמטכ“ל, שמילא את מקומו של דדו בדיווחים לממשלה; אהרן יריב, שהופקד על ההסברה ונפגש עם ועדת החוץ והביטחון וגורמים מדיניים אחרים; רחבעם זאבי, עוזר הרמטכ”ל) מגיבים בתדהמה.

הן פגישות אלה – אומר אחד האלופים – קוימו בהתאם להוראותיו הישירות של השר.

“אשמח לא ללכת,” אומר דדו, שאותן ישיבות מכלות חלק נכבד מזמנו היקר. “תגיד לי אתה באיזו רציפות יש לדווח.”

כאשר מסתיים שלב או פרק במלחמה – מנחה עכשיו השר את הדרג הצבאי. ובנימה שונה לגמרי, בהומור שנון, הוא מוסיף: ואשר למנהיג האופוזיציה, הוא יקבל דיווח מאריק, אל דאגה…

אזכור שמו של שרון אינו מקרי, ומכל מקום אצל דדו עורר מחדש את אחת משאלות הפיקוד הקשות ביותר שהיו לו במלחמת יום הכיפורים. מה שקרה אמש, מה ששמע היום, מה שסיפר לו בשעה מוקדמת יותר עזר ויצמן, כל זה אינו נותן לו מנוח.²⁸³

השעה קרבה לחצות. הדיון הסתיים והשר קם לצאת, אבל כאן פונה דדו אל עמיתיו ומבקש אותם לפנות את החדר. הוא רוצה לשוחח עם השר ביחידות.

שיחה עם דיין, בלי עדים    🔗

כאשר הם נותרים שניהם לבדם בחדר, פותח דדו בעצם העניין: הצרות עם אריק נמשכות, הוא אומר. כאשר הסתבך הקרב באזור ראש הגשר, היה זה אך טבעי שאוגדת שרון תתרכז כולה במאמץ גדול זה – שמירתו והרחבתו של ראש הגשר – ואילו אוגדת ברן תצלח ראשונה ותתחיל לפעול בצד השני. אריק לא רצה לוותר על זכות זו, ובסופו של דבר החליט בר־לב על פשרה: בבוקר התחיל חלק מן הטנקים לעבור על “תמסחים” ולנהל פעילות נמרצת באזור דוור־סואר, ואילו עיקר כוחה של האוגדה מוסיף לנהל קרב קשה על עצם קיומו של ראש הגשר במזרח. בשל אי־הוודאות, נתן בשעה אחת־עשרה בר־לב פקודה לשרון לא להעביר טנקים נוספים.

עד כאן תיאור הבעיה. אך האם ישנה איזו תכלית לשיחה לילית זו? האם ביקש לבחון את תגובתו של דיין בטרם יאמר מה הוא מציע? האם זכר את הימנעותו של השר מנקיטת עמדה בימי המשבר הראשונים, ובייחוד ב־9 באוקטובר, כאשר תבע גונן במפגיע את הדחת שרון? הן אחת הסיבות העיקריות למינויו של בר־לב הייתה אותה אווירה עכורה ביחסי האלופים גונן־שרון־אדן, שהפכה את הפיקוד למין משולש, הניצב על קדקודו. עכשיו אין גם בר־לב מצליח להשתלט ונולדות “פשרות”, המשבשות את הגיונה של המערכה.

התחדשה התביעה להחליף את שרון    🔗

אולי משום שלא באה התגובה שציפה לה, אולי משום שרק ביקש להציג את הבעיה, מוסיף דדו: המתיחות בפיקוד אינה נפסקת, והתחדשה התביעה להחליף את שרון במפקד אחר. “אני עצמי איני נוטה לשום מלחמת יהודים בשעה זו.”

שר הביטחון מסכים. גם הוא סבור, שעכשיו אי־אפשר לעשות דבר.

כאן מספר דדו על מה ששמע בשעה מוקדמת יותר מפיו של עזר ויצמן. קצין זוטר אמר הבוקר לעזר, כי “אריק ביקש להכניס מאות טנקים – ולא נתנו לו.” ומודה עכשיו דדו ואומר: “וזה אוכל אותי.”

אם יש כאן רמיזה מחודשת, שיש להחליף את שרון – אין דיין נרמז. אדרבה, הוא סבור כי כרגע אין לעשות כל צעד מסוג זה, אף שהוא מבין להרגשתו של דדו – “במובן זה אנחנו באמת מדינה אומללה.” 

ויש כאן, כך נדמה, דבר נוסף: יחסו של דיין אל שרון הוא גם של הערכה מרובה מאוד ליכולתו כמפקד. ימים אחדים קודם לכן השווה אותו לאלוף ישראל טל, שאפילו “תיתן לו עשר דיביזיות” יסביר למה המבצע בלתי אפשרי, ואילו אריק ירוץ קדימה.

משהו בדומה לזה אומר הוא גם עכשיו; הוא מעריך מאוד את רב־אלוף בר־לב, אבל הוא מציע להיזהר מאיזו חד־משמעות שבו, מזה שאינו מסוגל לחשוב באלטרנטיבות. כשהוא בטוח במשהו – לא יזיז אותו איש. ואילו החיים – הם אינם חד־משמעותיים.

“שיידעו שאני חי!”    🔗

אם כדי לשים קץ לעניין זה אם מטעם אחר, נותן לפתע דיין כיוון בלתי צפוי ומדהים לשיחתם: בדרכו אל ה“בור” צפה בחדשות בטלוויזיה. הייתה שם ידיעה, שהרמטכ“ל ביקר היום בחזית הדרום. זו ידיעה משונה – אומר דיין – איזו חדשה היא זו, שבזמן מלחמה מבקר הרמטכ”ל בחזית?

תגובתו של דדו, יש לשער, מדהימה את דיין לא פחות משהדהימה הערתו שלו את דדו. הן הוא ידע, שהרמטכ"ל לא “ביקר היום בחזית”, אלא יצא לשם אתמול לפני הצהריים כדי להחליט סופית על ביצוע הצליחה, לאשר את התוכנית, ללוות את מהלכיה הראשונים – וחזר היום לפני הצהריים. מדוע, בעצם, טעונה הסבר, או התנצלות, ידיעה בטלוויזיה?

דדו מסביר: התקשרו איתו אנשים, מ“מעט הידידים שנותרו לי” ומפיהם התגלה לו, שאינו רק “האדם המושמץ ביותר במדינה”, אלא שמתהלכות שמועות, כי אין רואים ואין שומעים את הרמטכ"ל, שהוא אינו מתפקד, שלקה בהתקף לב…

זה לא נראה עליך – משיב דיין. הייתי אומר, שאתה עושה התקפות לב לאחרים.

אלא שראשו של דדו אינו נתון בשעה זו לא להלצות ולא לעקיצות. משהו מן הכאב שאינו מרפה ממנו, נחשף פתאום:

“אני לא מקיף את עצמי בכתבים שיכתבו עלי ולא בצלמים שידאגו שתמונתי תופיע בעיתונים,” הוא משיב. "אבל כאשר באו אלי אתמול ואמרו לי, שאלה הן השמועות

המופצות על ראש המטה הכללי, הוריתי לדובר צה“ל לתת פרסום לדבר – כדי שיידעו שאני חי”²⁸⁴

 

יום רביעי – 17 באוקטובר ²⁸⁵    🔗

אולי יותר מאשר ביממות אחרות, צוין המעבר באותה שעת חצות, המעבר מן ה־16 אל ה־17, רק ברישומיהם של יומנאים. לגבי דדו עצמו, בתום אותה שיחת שניים יצא שר הביטחון את החדר וחזרה אליו המערכה השנייה של הקרב על ראש הגשר. מה קורה עם גדוד הצנחנים? האם יצאו כבר לעבר “טרטור”?

שעה 00:30    🔗

חיים בר־לב מעדכן את דדו: מסתבר, שלאותו כוח טנקים קטן שבגדה המערבית – פחות מ־30 – יש עדיין כמות מספקת של דלק. לפיכך החליט בר־לב, כי אפילו תשתבש הלילה שוב פעולת הצנחנים ועד עלות השחר לא יהיה גשר בטוח על התעלה – יוסיפו שרון והטנקיסטים שלו ודני מט והצנחנים להחזיק במאחז בדוור־סואר.

והכוח מחטיבת עוזי יאירי? – המח“ט עצמו הגיע לטסה לפני שעתיים, וקצת אחריו הגיע הגדוד במסוקים ממרש”ל. בשעה זו הם יוצאים לדרך. תחילה יסרקו הצנחנים את צירי “טרטור” ו“עכביש” – ולאחר שיוודאו שניתן לנסוע בהם תתחיל אוגדת ברן להסיע את הדוברות.

“תחזיקו אותי בתמונה,” אומר לו דדו. “אני יושב פה, ובעוד שעה שעתיים נעשה הערכת מצב.”

שעה 02:30    🔗

ידיעות ראשונות על התקדמות הגדוד מוסרות, כי הצנחנים שנעו בציר “עכביש” נוכחו לדעת שהוא פתוח לתנועה וכלי רכב של צה“ל נוסעים בו, לכן פנו – בהיותם כבר בחצי הדרך מציר החת”ם לציר התעלה – ימינה, כדי לעבור אל הציר האחר, “טרטור” – בשפתו של אותו אזור שהוחל בו במפעל השקיה ניסיוני ואשר נצמד לו הכינוי "החווה

הסינית" (ובמפת הצופן – “אמיר”) – הגיעו אל הכביש, בנקודה שציונה היה “טרטור 42”. פתאום נפתחה על כוחות הגדוד אש כבדה. למפקדים ולאנשים לא הייתה שהות להכיר את השטח, לא ניתן להם כלל לפתח קרב התקפי, ומשעה זו נתון הגדוד, למעשה, במאמץ לחלץ בשלום לפחות חלק מן האנשים. במהלכו של אותו יום בלהות יפלו 40 מאנשי הגדוד ועוד כ־100 ייפצעו.

שעה 02:40    🔗

בעוד המצרים מרכזים את אישם לעבר “טרטור 42”, נעה פלוגת נגמ“שים מחטיבת גבי מערבה בציר “עכביש” ושבה ומדווחת – אכן, אין נראה אויב לאורך הדרך. כיוון שכך, החלה אוגדת ברן לחפות על תנועתן של הדוברות, בדרך הארוכה והנפתלת יותר, דרך “לקקן”, “לכסיקון” ו”נחלה" – לנקודת הצליחה.

ובמקביל לכך, מוסיפה חטיבת אמנון, הערוכה קילומטרים אחדים צפונה לאזור הצליחה, לנהל קרב הגנה נגד שריון ורגלים מצריים, השבים ומנסים להבקיע ולנתק את ראש הגשר. כוח מצרי אחד עתיד להגיע בבוקר עד לצומת “נחלה־לכסיקון” – שפירושו ניתוקה של ה“חצר” – ואולם חוליית הפיקוד של האלוף שרון תהדוף אותו.

ממוצב הפיקוד העליון מלווה הרמטכ"ל את המתרחש בחזית הדרום, וכן מקיים הוא קשר עם הצפון. קיימת עדיין אפשרות, שירדן – אשר עד אתמול עמדה מן הצד, ואילו אתמול הוכתה חטיבת הטנקים ה־40 שלה מכה רבה – תיכנס בכל זאת למלחמה.

שעה 06:00    🔗

הדוברות מתחילות להגיע אל ה“חצר”. מתחילה פעולה איטית וקשה להורדתן לתעלה, כדי להתחיל בהקמת גשר ראשון.

שעה 07:00    🔗

ממש עם הורדת הדוברה הראשונה אל המים, מתחילים המצרים לטווח תותחים לעבר ה“חצר”, ועד מהרה תכוסה כולה באש ארטילרית כבדה ביותר. 144 קני תותחים למיניהם מוצבים בטווח יעיל מראש הגשר, לבד ממרגמות ו“קטיושות”. הפגזה קטלנית זו עתידה להימשך כל אותו יום, ותחת אִשה יעבדו אנשי חיל ההנדסה ויעסקו בהקמת אותו גשר ראשון, עורק החיים של מבצע גדול זה. גם ה“חצר” תתבע קורבנות רבים.

ובתוך הקרב הגדול הזה – שככל שמדובר בחייהם של הלוחמים, הוא מן הקשים בעשרים הימים – שוב מתמקדים המספרים בחייו של אדם אחד, בשם אחד, בגורל אחד.²⁸⁶

אגב דיון שמנהל בבוקר דדו עם אלוף הצפון – שמועלית בו שאלת מינויו של מפקד חדש לאחת מחטיבות השריון – מזכיר חקה, כדבר הידוע כבר, שיוסף, אחיו הצעיר של המח"ט רן שריג, נפל בחזית התעלה, במוצאי יום הכיפורים.

ב“בור” כבר ידעו על כך כמה מעמיתיו של דדו, כמו על בנים ועל חברים רבים אחרים שנפלו. אך היה כמין “קשר שתיקה”, שדדו נענה לו. הוא כמו נעל את רגשותיו וסירב לשמוע.

עכשיו הוא מפטיר: אַי־אַי־אי…

ומיד, כמבקש לסלק מעליו כל רגש המסיחו ממה שלפניו, הוא שב אל המפות הגדולות, אל הסימנים הכחולים והאדומים, אל המרובעים, המלוכסנים, הקווקווים, בוחן את תוכניות הפיקוד לימים הבאים, ובעיקר את המשימה האחת הנזכרת שוב ושוב: כיבושו של החרמון.

אך בין זה לזה, הוא אומר: “אי־אפשר לגמור את המשפחה. צריך להחליף את רן.” ושוב – עוצמות, מספרים, קווים, סימנים כחולים ואדומים, ודדו חוזר ואומר: “בן אחד נפצע קשה בתאונה. רן נפצע כבר פעם אחת. מספיק!”²⁸⁷

והרגע האחד הזה נשטף על ידי גליה הגבוהים של המלחמה הניטשת בשעות אלה

במדבר סיני וברצועה החקלאית הצרה שבין התעלה לבין המדבר המצרי.

הקרב על ראש הגשר    🔗

האלוף גונן מדווח על גדוד הצנחנים הנמצא עדיין בשטח שבו נפתחה עליו האש, בין “טרטור 42” לבין “עכביש 52”, ולו נפגעים רבים. “טרטור” חסום לתנועה, ואילו ב“עכביש” נוסעים, אך מכיוון החווה הסינית אין הציר מאובטח כהלכה.

אותה התקפה מצרית גדולה על ראש הגשר, מצפון ומדרום, לא באה בלילה, אך הטנקים של הדיביזיה ה־21 והחי"ר מוסיפים ללחוץ לכיוון “מיסורי” לעבר “טרטור”. לפי סימנים שונים מכינים המצרים את ההתקפה הזאת – הארמייה השנייה מרכזת כוחות מאגפה הצפוני, ואילו חטיבת הטנקים העצמאית ה־25 תתחיל לנוע צפונה, בראש הגשר של הארמייה השלישית, לאורך האגם המר הגדול. גם במערב ישנה תכונה רבה, וממרכזה של מצרים מועברים עכשיו כוחות מזרחה, לעבר החזית.

אכן, הצבא המצרי עודנו קיים – והיום יש לצפות לקרבות נרחבים.

לפני דיון הערכת מצב עם ראשי האגפים, מקיים דדו התייעצות “אופרטיבית” בהשתתפות זעירא, טל, יריב, וכן מצטרף עזר ויצמן. לדיון הערכת המצב מוזמנים סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם, ראש אמ“ן, מפקד חיל האוויר, עוזר ראש אג”ם, רמ"ח מבצעים.

התכנון הראשוני של הצליחה השתבש – ועד לרגע זה טרם הונח אפילו אחד הגשרים. אומנם, הבוקר כבר הוּחַל בהורדת הדוברות אל המים, אך האש הארטילרית העזה המונחתת על ה“חצר” מכבידה מאוד. בשעה זו מגיעה אל ה“בור” ידיעה, שאחת הדוברות נפגעה פגיעה ישירה והיא עולה באש. פירוש הדבר: עיכוב נוסף בהקמת הגשר. פיקוד הדרום הורה לאוגדת ברן להצטרף אל הלחימה בראש הגשר, ולסייע לאוגדת אריק הנתונה בקרב רצוף וקשה.

הידיעה הטובה ביותר באותו בוקר באה מפיו של צ’רה: הרכבת האווירית פועלת במלוא התנופה. עד עכשיו הגיעו כבר 14 פנטומים, ועוד 11 – אולי יותר – צפויים היום. מחר מצפים לבואם של 26 מטוסי “סקייהוק”. ה“גלקסי” הענקיים הביאו בבטנם גם מספר טנקים – וכן פגזים לתותחים ארוכי טווח. אף שלא כל הציוד המגיע דרוש כבר בשעה זו ללחימה, הוא מעניק מרחב נשימה – שחיקת הציוד במלחמה זו היא בקצב חסר תקדים בתולדות המלחמות.

הרמטכ"ל מחליט לטוס לסיני, כדי לקבל שם החלטות בדבר השלב הבא של הלחימה בחזית המצרית.

שעה 11:30    🔗

באום־חשיבה.

האלוף גונן מתאר את מצב הדברים בחזית זו ומציג את תוכניות הפיקוד להמשך “אבירי לב”. הדיון יתקיים בחפ“ק של ברן, ב”כישוף".

שעה 13:00    🔗

ב“כישוף” נמצאים כבר שר הביטחון, בר־לב ושרון.

בשעה זו טרם הושלמה הנחת גשר הדוברות. כבר לפני הצהריים אומנם היו תשע דוברות במים, אבל השטח כולו נתון תחת הפגזה ארטילרית כבדה. כוחות מצריים מנסים שוב ושוב לפרוץ מצפון־מזרח לעבר אזור הפריצה. גם מן האוויר מותקף אזור ראש הגשר, וכבר הופלו כמה מטוסים מצריים. בצד קרבות עם שריון וחי"ר מתנהלים משני עברי התעלה קרבות ארטילריים רצופים, וחיל האוויר הישראלי מבצע מאות גיחות נגד השריון המצרי, נגד סוללות טילים, תוקף את שדה התעופה כותמייה ומושיט סיוע לכוחות הקרקע.

הקרב שלתוכו נקלעו הצנחנים בלילה בשפתה הצפונית של החווה הסינית, נהפך בעלות היום לקרב שריון, שמעורבים בו כוחות האוגדות של שרון ושל ברן. כבר בשעה 08:00 דיווח גונן לרמטכ“ל, כי תקיפת ברן מצליחה, ו”אם תהיה התמוטטות – הוא יעלה על ‘מיסורי’." משגבר הלחץ על כוחות שרון בראש הגשר – מכיוון החווה הסינית דרומה – הופנו כוחות ברן לסייע באזור זה. מאוחר יותר מתחילה לנוע, כצפוי, חטיבת הטנקים העצמאית ה־25 בציר “לכסיקון”, מראש הגשר של הארמייה השלישית צפונה. חטיבה אחת (של נתק’ה) תיערך בעמדות המתנה ב“גרפיט” ו“יחפן”, ממזרח ל“לכסיקון”, שבאזור זה הוא קרוב לשפת האגם. חטיבה שנייה של אוגדת ברן (זו של אריה קרן) תיחפז להגיע ממזרח ולהיערך ב“צחצוח” ותנתק את דרך נסיגתם של המצרים דרומה. זה יקרה מעט יותר מאוחר.

דדו: “הטענה היחידה שלי נגד בר־לב”    🔗

עכשיו, בהגיעו ל“כישוף” – יספר דדו מאוחר יותר – “באתי בדיוק כאשר סיכם חיים בר־לב פשרה, שברן יצלח אל הגדה המערבית עם חטיבה אחת, או חטיבה פלוס, ואריק יצלח עם חטיבה, או חטיבה פלוס; האפשרויות הן – שאחת תנוע צפונה, והאחרת דרומה – או שכוחות שתי האוגדות ינועו לכיוון דרום. שני סגניהם של מפקדי האוגדות – ג’קי אבן ודוביק תמרי – יישארו בגדה המזרחית, לשמור על ראש הגשר.”

על פשרה זו, שהעניקה לשתי האוגדות “זכות ראשונים” בצליחה, אך במחיר פיצול שתיהן בין שני עברי התעלה, היה דדו חלוק: "זו הייתה הטענה היחידה שלי נגד בר־לב במלחמה. הבינותי היטב את הלחצים שהופעלו עליו. אני מבין, שכולם רצו להיות באפריקה, ויש עוד כל מיני מערכות שיקולים. אבל באותו דיון אמרתי לחיים: לא! – לי יש מערכת שיקולים אחת: שהמלחמה תתנהל בסדר.²⁸⁸

הדיון עצמו הביא לכלל ביטוי הן את התפישות השונות, הן את המתח האישי הרב בין האלופים בפיקוד הדרום, כמו גם בין שרון לבין בר־לב ודדו.²⁸⁹

שרון: אין להמתין לגשרים    🔗

שרון חזר וטען, שהכול חייב להתבצע במהירות מרובה יותר ובתנופה, ואילו לדעתו אין שום דבר מתבצע – מאז ראשית המלחמה – בתנופה מספקת. עכשיו עמדתו היא, שאין להמתין עד שיעמדו הגשרים, אלא יש להעביר כוחות טנקים על ה“תמסחים” ועל הדוברות הנמצאות כבר במים. להבטחת ראש הגשר במזרח, הוא מציע להשאיר את חטיבת טוביה מן האוגדה שלו, וכן חטיבה אחת מאוגדת ברן, בפיקודו של דוביק תמרי, סגנו של ברן. אם יתקדמו חטיבות השריון במהירות בגדה המערבית, משוכנע שרון, יתמוטט המערך המצרי כולו, ולפיכך אין טעם לנהל מלחמה בכוחות המצריים שבגדה המזרחית.

עמדתו של ברן שונה באורח קוטבי: על קיומו של ראש גשר אין כלל לדבר, שכן “ראש גשר” – במילון הצבאי – פירושו שטח שאינו פרוץ לחדירות ולהפגזות. ואילו מה שיש בידינו אינו אלא מאחז רופף. את פתיחת ציר “טרטור” על ידי הצנחנים ואת גשר הגלילים מגיע לשפת התעלה – עדיין אינו רואה. אפילו ציר “עכביש” אינו בטוח עדיין מאש האויב. ובסיכומו של דבר: כל עוד אין אנו בטוחים שבכוחנו לאבטח את ראש הגשר הקטן הזה – אין להעביר כוחות גדולים אל מעבר לתעלה. ועוד סבור ברן: אוגדת שרון צריכה לעסוק באבטוחו של ראש הגשר ואילו האוגדה שלו צריכה לצלוח ראשונה.

בר־לב: אין דמיון בין השאיפות – לבין המציאות    🔗

לתסריט שצייר שרון, בדבר התמוטטות מהירה של המערך המצרי, אין שותפים. מפקד החזית, חיים בר־לב, אומר: אין דמיון בין השאיפות לבין מה שאירע במציאות.

אני לא מקבל את התיאור הזה, שהציפיות לא התגשמו – מגיב שרון.

מה אומַר – מגיב בר־לב – הכול לא התבצע. לא הוקם ראש גשר ולא הייתה התמוטטות. בדומה לברן, מתנגד גם הוא להעברת כוחות גדולים נוספים לפני שיובטח היטב ראש הגשר, והוא מדגיש: הבעיה מוסיפה להתקיים – המצרים המאיימים מצפון על ציר “עכביש”, באזור “מיסורי”, שאותם יש להרחיק. עם זאת, מציע הוא את מה שיגדיר דדו כ“פשרה”: לאחר שיוקם גשר ראשון – תישאר בגדה המזרחית חטיבה אחת מאוגדת שרון ואחת מאוגדת ברן, ומפקד ראש הגשר יהיה דוביק תמרי.

שר הביטחון אינו צופה גם הוא התמוטטות מהירה של המערך המצרי, בניגוד להערכת שרון. אדרבה – להערכתו, צפויות התקפות־נגד נרחבות מצדם. לעומת זאת, הוא מצדד בהעברה מהירה של כוחות אל הגדה המערבית ברגע שיעמוד גשר.

ובשלב זה, כאשר העלה בר־לב את הצעתו, הצטרף אל הדיון גם הרמטכ"ל, וכמסופר למעלה, סבור היה, כי לא “פשרה” בין עמדות ברן לשרון היא העיקר, אלא צורכי המלחמה:

“ראש הגשר לא מספיק פתוח. מוכרחים עדיין להרחיבו. צפויות עדיין התקפות־נגד מצריות,” חזר וציטט לאחר זמן את הסיכום שסיכם הוא את הדיון בחולות “כישוף”, בצהרי ה־17 באוקטובר. “לכן – את ראש הגשר תחזיק אוגדת שרון. יש לנו מאחז בצד השני – אז שתעבור האוגדה השנייה. זה מה שסיכמתי אז בשטח.”²⁹⁰

שעה 14:55    🔗

דדו שב לאום־חשיבה, לחפ"ק פיקוד הדרום.

אומנם, סיכומו היה חד־משמעי, אך אוגדת ברן נתונה לפי שעה בקרבות. לפני 20 דקות

נוצר המגע בין חטיבות נתק’ה ואריה קרן לבין חטיבת הטנקים ה־25, שנכנסה למארב שהוכן לה בשפת האגם המר הגדול. גשר הדוברות אף הוא טרם הוקם.

בחדר המלחמה אווירה של ספקנות בדבר מידת הגשמתו בפועל של הסיכום שהוחלט עליו: הכול משתוקקים להיות הראשונים שינהלו את הקרב ב“אפריקה”, ותשוקה זו – להיות שם ולנהל את קרב ההכרעה – לא תרפה מאריק, מעריכים עכשיו בפיקוד. כיוון שהיחסים בין שרון לבין הפיקוד משובשים, יש בהסדר שהחליט עליו הרמטכ"ל הזמנה לקשיים נוספים.

בר־לב מוסיף להחזיק בדעתו, כי הצעת הפשרה שלו הייתה טובה יותר, וכי בכל הנוגע לאחריות על ראש הגשר ממזרח לאזור הצליחה – עדיף היה אילו הופקד עליו דוביק

תמרי. למפקד זה רוחש בר־לב אמון רב: עובדה היא, הוא מדגיש, כי גם את הדוברות הצליח תמרי להעביר עד לבוקר.

שעה 15:45    🔗

בעוד הכול עוקבים אחר מהלך הקרב ממזרח לתעלה, תוך האזנה לרשתות הקשר וצפייה בסימנים הנרשמים בצ’יינוגראף – בכחולים ואדומים – על ידי קציני המטה, מגיעות ידיעות על התעוררות גוברת של המצרים בגדה המערבית. סוף סוף עמדו על ממדי האיום והם מנסים להרחיקו. גובר הלחץ על הצנחנים, המנסים להרחיב את המאחז כלפי צפון, שכן המגמה היא יצירת קטע רחב ככל האפשר של התעלה, שיהיה בידינו משתי גדותיה. כוח הטנקים של חיים נע במהירות מערבה אל מחוץ לחיץ החקלאי, ולעבר צומת “צח” (צומת מפתח של כביש איסמעיליה־סואץ, הוא “חבית”, והכביש מדוור־סואר מערבה, למרכז מצרים, הוא “סקרנות”), שלא הרחק ממנו מוצבים טילי הקרקע־אוויר. המצרים אירגנו כוח טנקים, ובמגע ראשון איבדו 22 טנקים.

והנה, בשעה זו מתחילה להתגלות תמונת הקרב עם החטיבה ה־25. זו נהגה בדיוק כפי שקיוו שתנהג, והכוחות של ברן לכדוה בדיוק כפי שתיכננו.

“שווה זהב, הברן הזה,” אומר דדו.

“שום תירוצים, שום בעיות, שקט, מבצע הכול,” אומר בר־לב. “ממש בעל מקצוע.”

לא יוצאת רבע שעה ומתחיל להתבהר גם היקף ההצלחה. מאותה חטיבה המונה כ־100 טנקים, לא יצליח להיחלץ כל כוח של ממש.

“זהו ממש הישג אסטרטגי. יש לו חשיבות בלתי רגילה,” נתפס דדו להתלהבות. לאחר

ההישג הגדול בקרב השריון של ה־14 ולאחר ההיאחזות בגדה המערבית, בא הישג זה, המצמק באורח משמעותי את עוצמת השריון המצרי בגדה המזרחית ומבטיח עתיד בטוח יותר לראש הגשר.

שעה 17:40    🔗

לאום־חשיבה מגיע משה דיין – ישר מ“אפריקה”. הוא מספר, כי הגשר עומד החל משעה 16:00, וכי הוא אישית נסע עליו ועבר אל השטח החקלאי שבמערב.

להערכתו, עדיין אין המצרים עומדים על מלוא משמעותו של המתרחש. ואולם, מוסיף דיין:

“הגשר ממתין לנוסעים משעה ארבע – ואין טנקים!”

המצב השורר בשעה זו בראש הגשר מוגדר עדיין כ“פלונטר”.

שרון חוזר ומציג את עמדתו: המלחמה לפתיחת ציר “טרטור” ולכיבושו של מתחם “מיסורי” המאיים עליו מצפון – אין בה צורך. אפשר להסתפק בציר “עכביש” – ולרוץ מערבה.

דדו שולל דעה זו. אי־אפשר לוותר על “טרטור” ועל העברת הגשר הנוסף, גשר הגלילים.

כיוון שחטיבת טוביה (אוגדת שרון) נתונה בקרב כנגד “מיסורי” – מכיוון מזרח – אין גונן מאשר את בקשתו של שרון לצרפה לכוחותיו ממערב לתעלה.

ואילו אוגדת ברן (חטיבות נתק’ה וקרן) נתונה עדיין בקרב. החטיבה השלישית – זו של גבי – הייתה צריכה לצלוח ראשונה, אולם בתנועתה מערבה תיקלע לתוך הפקקים העצומים שנוצרו לכל אורכו של הכביש היחיד (“עכביש”), ורק שש שעות לאחר שנפתח הגשר – ב־22:00 – יתחילו הטנקים שלה לעבור עליו. צליחתה משתהה גם משום שהוטל עליה להמתין עד אשר תוחלף באזור החווה הסינית על ידי חטיבת טוביה.

המחלוקת על ההמתנה לגשרים ועל הקרב לכיבוש “מיסורי”    🔗

חילוקי הדעות בין האסכולות השונות עתידים להתקיים גם לאחר המלחמה ולשוב ולהתלקח בעת הדיונים שנערכו בכנסי מפקדים לסיכום ולהפקת לקחים באותה תקופה מוזרה, שבין ראשית נובמבר 73' לבין פברואר 74' – בעוד מתנהל המשא והמתן הקשוח, מלווה צחצוח חרבות, בק"מ ה־101; בעוד מתעצמת מלחמת ההתשה במובלעת הסורית; בעוד יושבת ועדת אגרנט וחוקרת את מפקדי הצבא; בעוד הגוף הצבאי החבול והפצוע נתון בחבלי שיקום והתרחבות נוכח אפשרות של התלקחות המלחמה מחדש.

אריק שרון לא זז מאמונתו – כי הן עיכוב הצליחה עד להקמת הגשר והן הקדמת צליחתה של אוגדת ברן היו מוטעות. את הדבקות ברעיון החיוניות של ציר “טרטור” וכיבוש “מיסורי” להבטחת ראש הגשר מצפון יְיַחס לכך, שלפיקוד הדרום – “ואולי גם לדרגים יותר גבוהים” – חסר ידע מהכרת השטח עצמו. לא היה הכרח להשתמש גם בציר “עכביש”, יוסיף ויטען אריק, שכן ניתן היה לנוע שני קילומטרים דרומה ממנו. נוצר מצב, שכל היום כולו, וחלק מן הערב, עמדו דוברות במים – וקודם לכן, יממה שלמה, ה“תמסחים” – בלי שיעבירו טנקים וכוחות מערבה. כל סכנה לא נשקפה, לדעתו, לראש הגשר, אולם “רק מי שהגיע אל המקום עצמו יכול היה לקבל רושם אמיתי” – טען – וכמה מפקדים נפגעו עמוקות מן המשתמע מטיעון זה. בסיכומו של דבר: הצליחה יכולה הייתה להתחיל בבוקר ה־16, משהגיעו ה“תמסחים” הראשונים – טען שרון. איבדנו שלושים ושש שעות מיותרות, ניהלנו קרב מיותר על הרחבת ראש הגשר ואיבדנו במהלכו כ־50 טנקים.²⁹¹

כנגד טיעון זה יזכיר גונן: על המוסיפים לטעון שלא היה צורך בגשרים של ממש אל לשכוח, כי מכלל ה“תמסחים” שעמדו לרשות הכוחות הצולחים (ולא היו נוספים!) – טבעו תשעה במהלך הקרב, וכן צללו עמם לקרקע התעלה גם שלושה טנקים על צוותיהם.²⁹²

תא"ל אורי בן־ארי, סגנו של גונן, אומר, כי משש ההחלטות החשובות שקיבל, להערכתו, דדו בחזית הדרום בולטת במיוחד החלטה זו – "שלא להמשיך ולצלוח את התעלה בכוחות גדולים עד אשר יהיה ציר התנועה פתוח. הייתה זו החלטה מחושבת – סיכון מחושב היטב – אחת ההחלטות הגדולות של דדו במלחמת יום הכיפורים.²⁹³

ואילו דדו עצמו סיכם את כל הפרשה כולה בזה הלשון:

“בדיעבד, אני לא מצטער על העיכוב. טוב שהיה ברן ממזרח לתעלה כאשר באה מדרום חטיבת הטנקים ה־25, ונתק’ה ואריה קרן חיסלו אותה יפה מאוד. טוב שהיה ברן במזרח כאשר באה עלינו התקפה מצפון, מצד הארמייה השנייה. אילו הקדמנו וצלחנו – היינו משיגים הישג טוב יותר במערב – אבל אולי היינו מפסידים במזרח.”²⁹⁴

שעת ערב – לערך עד 21:00    🔗

לפי סימנים שונים, גוברת המהומה בפיקוד המצרי, ומן המטה הכללי – אולי מן הנשיא סאדאת עצמו – מגיעות תביעות נמרצות לתקוף את כוחותינו. יֵעשה כנראה ניסיון מצד הארמייה השנייה לתקוף עוד הערב את ראש הגשר מכיוון צפון, ואילו בגדה המערבית עשויים המצרים לתקוף מן הדרום (בחטיבת טנקים של הדיביזיה הרביעית, הנמנית עם הארמייה השלישית) והן מצפון (בשתי חטיבות טנקים של הדיביזיה הממוכנת ה־23, הנמנית עם הארמייה השנייה).

אכן, בשלב מאוחר יותר יתגלה, כי בשלב זה כבר נתקף סאדאת בהלה ונטל לידיו את הפיקוד.

את שעות הערב המוקדמות עושה דדו – יחד עם פיקוד הדרום – בתכנון השלב הבא. לפני שובו למטה הכללי, הוא מסכם עם בר־לב:

ברן יפעל ממערב לתעלה, בהתאם לתכנון המקורי של “אבירי לב”. בפעילותה של אוגדת שרון בגדה המזרחית, הודגש עכשיו: האוגדה תתקוף צפונה, לאורך התעלה, בניסיון להרחיב את ראש הגשר. רק אם יהיה ביטחון, שאין נשקפת סכנה לדרכי הגישה אל התעלה – “טרטור” ו“עכביש” – יותר לחטיבת אמנון לצלוח מערבה. כן תנסה אוגדת שרון לתכנן התקפה על מתחם “מיסורי”, ואם יימשך הלחץ מאותו כיוון – יש לכבוש את המתחם.

אלא שהחלטה על פעילותה של אוגדת שרון בגדה המזרחית לחוד – והרגשתו של מפקד החזית, שצפויים קשיים בביצועה, לחוד. בשעת פרידה אומר בר־לב לדדו, בחצי חיוך:

“אם אתה עולה צפונה בלי לפתור את בעיית אריק – אני עולה איתך.”

לדדו, שמצב משובש זה לוחץ עליו בלי־הרף, אך זכורה לו שיחתו אמש עם שר הביטחון, ברור בתכלית – הוא לא יוכל לאחוז בכל אמצעי להעברתו של שרון מתפקידו בטרם תסתיים המלחמה. חששו העיקרי, כך נדמה, אינו רק היעדר תמיכה מצד השר, כי אם מפני תגובת דעת הקהל, מפני ההשפעה המורלית שתהיה להעברתו של מפקד בעל דימוי חיובי כל כך, הן על הציבור האזרחי והן על הצבא. דדו לא יעשה דבר.

“במקומך, הייתי מדיח אותו,” אומר בר־לב.

בלב כבד, אך בהחלטה שלא להחליף את שרון במפקד שיציית להוראות הרמטכ"ל ומפקד החזית, חוזר דדו לתל־אביב. בר־לב נשאר בדרום.

 

יום חמישי – 18 באוקטובר ²⁹⁵    🔗

שעה 00:07    🔗

מעט אחרי חצות הלילה, בדיון להערכת מצב שמקיים הרמטכ"ל עם מטהו המצומצם, מעריך הוא את פני המערכה בשעה זו ומתווה את התוכניות ליום הבא.

חרף כל הקשיים בארבעים ושמונה השעות הראשונות למתקפת־הנגד הגדולה בדרום – התקלות באמצעי הגישור, הפיגורים בלוח הזמנים, האבדות הכבדות בקרב על “הצומת”, בחווה הסינית ובהפגזה הממושכת על אזור הצליחה עצמו – מסתמנת בשעה זו תמורה בגורל המלחמה.

בשתי הארמיות המצריות לא הבינו המפקדים עד לצהרי ה־17 את משמעות המהלך הישראלי, ומפקד הדיביזיה ה־21 היה בטוח, שהחטיבה ה־25, המגיעה אליו מן הארמייה השלישית, היא לבדה תחסל את ראש הגשר. אבל הידיעות המצטברות הלכו ויצרו בפיקוד העליון תמונה של שואה צבאית קרובה. הנשיא סאדאת התקשר אישית בשעה 16:30 עם מפקד הדיביזיה ה־21 המשוריינת, ולאחר מכן שר המלחמה, והורו לו לסתום – בכל מחיר – את ה“פירצה”.

ואולם, לא רק חטיבת הטנקים ה־25 חדלה להתקיים כעוצבה של מיטב השריון – טנקי “טי 62” – אלא גם מצבה של דיביזיית החי"ר ה־16 הוא, כנראה, קשה. הפיקוד התחייב אומנם לרכז כל כוח העומד לרשותו לשם ביצוע פקודת סאדאת ושר המלחמה, אך ספק אם עוד נותר לארמייה השנייה כוח למתקפה נרחבת.

ולעומת זאת: חטיבת גבי החלה כבר בשעה 22:00 לצלוח מערבה, וחטיבת נתק’ה תצלח מיד אחריה. הלילה ינסו שנית לפתוח – בכוח צנחנים מחטיבת עוזי יאירי – את ציר “טרטור”, וברגע שייפתח – יוסע בו גשר הגלילים אל התעלה.

ומכאן – אל מה שיתרחש מחר:

“נתקוף בצורה זהירה מאוד. לא נעלה על מערכים עם חי”ר ועם הרבה טילי נ.ט.. אנו לא רוצים אבדות – אלא לירות מרחוק, יפה, בזהירות," אומר דדו. “הניסיון המתגבש אצל כוחותינו – להגיע לקרב שריון בשריון, ולפסוח על מתחמי החי”ר שבדרך. שני המאמצים של מחר יבוצעו במגמה להיכנס אך ורק לקרבות טנקים."

השינויים בתוכנית “אבירי לב”    🔗

שעה קצרה לפני כן אירעה תקלה בגשר הדוברות, אחת הדוברות ניתקה, ומעבר הטנקים נעצר. הפעם ההוראה היא – לא להשתהות עוד, כי אם להמשיך ולצלוח על גבי הדוברות.

“הכוונה היא, שהאוגדה של ברן – החטיבות של גבי ושל נתק’ה – תהיה היום בגדה המערבית. כרגע קשה מאוד לקבוע תוכנית, כי המצב האידיאלי ששרר מבחינתנו לפני ארבעים ושמונה שעות – כשאתה נכנס למרחב פרוץ וקובע לאן אתה נע – שוב אינו קיים. עכשיו אתה נוסע באותו כיוון, שתוכל ‘לחטוף’ בו רק שטחים, שכוחות אויב, אשר הוזרמו לשם בינתיים, טרם תפסו אותם. הכוונה הייתה, מכל מקום, שמאמץ חטיבתי אחד ינוע מערבה, אל האזור שיש בו סוללות קרקע־אוויר, ישמיד אותן, יעלה על רכסי ג’ניפה, יתפוס שטח גבוה ויֵאחז. חטיבה שנייה צריכה הייתה לנוע דרומה כדי ליצור קו קדמי רחוק ככל האפשר בדרום, לפני שייתפס על ידי המצרים. לנבא קשה – אבל אפילו כבר הגיע לשם האויב, ייתכן שיצליחו. אם יֵלך לנו טוב, ייכנס אריק עם חטיבה נוספת – אבל זה יהיה כבר בבוקר. חטיבה אחת שלנו כבר נמצאת במערב, ואם יתייצב במזרח ראש גשר – יוכל אריק להשאיר שם את סגנו, ואילו הוא יצלח עם כוח נוסף וינוע צפונה – במגמה לתקוף סוללות קרקע־אוויר.”

החלטה זו הייתה שינוי מן התכנון המקורי של “אבירי לב”, וסיבת השינוי – השיבוש החמור בשתי היממות הראשונות, שהביא להקדמת צליחתה של אוגדת ברן וללחימת אוגדת שרון במזרח. על פי התכנון המקורי, צריכות היו שתי האוגדות לתקוף דרומה – אוגדת שרון באזור הקרוב לאגם המר הגדול, ואוגדת ברן מערבה משם, ברכסי ההרים ובאזור המדברי; עכשיו יתעורר הצורך לצרף כוח שלישי. על כך יוחלט בהתאם למהלך יום הלחימה הקרוב.

“אני לא מניח שהצלחתנו תהיה מלאה וכי נשתק את כל תשע סוללות הטילים, אך חלק בוודאי ישותק. רק אז נדע באיזו מידה יהיה עלינו להפעיל את חיל האוויר לשיתוקן של סוללות נוספות – ועד כה נוכל להימנע מהסתכנות בזה… המגמה הכללית היא, שברן ינוע מערבה, לאזור הרכס, שהוא גם שטח שולט וגם מלא מחנות ומחסנים. אותם כוחות שייוותרו בקרבת התעלה – יישארו לכודים שם, או יתחילו להיסוג מערבה. אם נשתק את טילי הקרקע־אוויר, יישארו בגזרה המרכזית דיביזיית השריון ה־ 21 ודיביזיית החי”ר ה־16, יוכל חיל האוויר מחר לתקוף אותן בלי חשש מפני הטילים."

“נתפוס את ‘מיסורי’ – יהיה לנו ראש גשר של צבא מכובד”    🔗

גם בשעת לילה מאוחרת זו, מוסיפה להטריד את הרמטכ“ל רפיפותו של ראש הגשר. בינתיים תוקן גשר הדוברות, וכל הלילה הוסיפו לצלוח הכוחות – הן עליו והן על גבי דוברות ו”תמסחים“. משעברה כל חטיבת גבי, החלה לצלוח – בשעה 03:00 – חטיבת נתק’ה, ובשעה 05:30 כבר הייתה כולה בגדה המערבית. חטיבת גבי נעה מערבה, לעבר צומת “צח”, ואילו חטיבת נתק’ה מעט יותר צפונה, לשדה התעופה דוור־סואר. עד מהרה ייתקלו בתגבורות מצריות, שהוחשו לעבר החזית – מתוך מצרים הגיעו הכוחות של הדיביזיה המשוריינת השלישית והדיביזיה הממוכנת ה־23, ואילו מצפון שוגרה חטיבת צנחנים לעבר סרפאום, האזור שנמצאו בו הצנחנים של חטיבת דני מט. גם בגדה המזרחית הייתה הזזת כוחות – ומצפון ראש הגשר של הארמייה השנייה מוחשים, ככל הנראה, כוחות מן הדיביזיה המשוריינת ה־24 לעזרת הדיביזיה ה־21 ב”מיסורי".

החשש מפני “מיסורי” הוא שהביא להטלת עוד משימה חשובה על אוגדת שרון: "ביקשתי, שיבצעו זאת הלילה, אך כיוון שהלילה אינם יכולים – אני מקווה שיעשו זאת מחר בבוקר, ולא מחר בלילה: לנוע עם הצנחנים לאורך תעלת המים עד לגשר מצרי, כלומר להתקדם בגדה המערבית צפונה עוד שלושה־ארבעה קילומטרים. בזה לא רק נסתום להם את אחד הגשרים, ואולי גם ננתק את צינור המים ואת צינור הדלק – אלא נתפוס את הרמפות הנוראיות שהקימו כאן, בגדה המערבית של התעלה. אם נצליח להציב על רמפות אלה – לא הרבה, שתי מחלקות טנקים – נתחיל לירות ממערב על ‘מיסורי’, פלוס סיוע אווירי מסיבי, יש לנו סיכוי למוטט אותו; ואם נתפוס את ‘מיסורי’, שהוא השטח הגבוה מצפון־מזרח לראש הגשר, יהיה לנו סוף סוף ראש גשר של צבא מכובד.

“מה שאנחנו עושים בינתיים,” מדגיש דדו, “אינו אלא עוצבה – עוצבה צה”לית טיפוסית. ראש הגשר הזה הוא עדיין פצפון."

האם מאמין הוא, ש“מיסורי” ייכבש מחר? אין הוא בטוח בכך. הצלחה תהיה אולי חלקית בלבד. “דבר אחד בטוח: עד הבוקר יהיו לנו בצד השני 100 טנקים – ואילו המצרים, אפילו יגלו הרבה אומץ לב ויעילות לא נורמלית, לא יוכלו לרכז יותר מ־400. ואז – יש להם בעיה. אנחנו פה מתחילים בקרבות שריון בשריון, ויש לנו ראש גשר של ברזל. אבל אנחנו חייבים להרחיב אותו ב’מיסורי' ולהוסיף כוח במערב, מפני שרגל אחת כבר תקענו – ורגל בריאה!”

“אין למסור הצהרות לעיתונות”    🔗

אותה פיסקה בהודעת ראש הממשלה מן ה־16, בכנסת, שבישרה על פעילות צה“ל “גם בעבר המערבי של התעלה”, הרגיזה את שר הביטחון, כמסופר לעיל, וזו הייתה גם דעתו של דדו. האלוף טל ומפקדים אחרים סיפרו, שהדרג המדיני הוא שיזם הכללת פיסקה זו, ואילו הם מיתנו את הנוסח המקורי, אך גם הבהרה זו לא היה בה כדי למנוע השפעה אפשרית של הידיעה על פעילות נרחבת של צה”ל בתוך מצרים. החשש מפני ההכרח להחזיר את הכוח אל הגדה המזרחית, צעד שינוצל על ידי התעמולה המצרית, אולי נעלם, אבל עדיין רצוי היה להמעיט בפרסום הישגים, גם כדי לקיים את “ערפל המלחמה” וגם כדי לא להזמין דווקא עכשיו עזרה מדינית לצבא המצרי. על השלטת מדיניות זו הקשתה ה“דבֶּרת” של מפקדים בכירים ולהיטותם לפרסם מעשיהם באוזני כתבים צבאיים. לפיכך יצאה כבר בצהרי ה־17 פקודה בחתימת הרמטכ"ל, שהופנתה אל אלופי הפיקודים ואל מפקדי האוגדות:

אין למסור כל הצהרות, או ראיונות לעיתונות, פרט למתואם עם דובר צה"ל.

בשעת לילה זו חוזר דדו ומדגיש:

"בינתיים אני מקפיד מאוד, וכך גם הוריתי לפינייה (תת־אלוף להב, דובר צה"ל), לומר אך ורק, ‘כוחותינו לוחמים בצד השני.’ אנחנו לא אומרים: ראש גשר. לא אומרים: מתקפה. מדברים בטון צנוע. יהיה לנו מחר מאחז רציני, נתחיל לפתח מתוכו התרחבות – אז אפשר יהיה להודיע, שהתחלנו לפעול ביתר רצינות בצד השני. בינתיים זה עוד לא זה. אני מקווה שנשתלט על שדה פאיד, שאומנם לא היה מאויש, אבל הוא שדה תקין, שיאפשר לנו לתחזק את הכוחות שלנו. כשנקים סוף סוף את גשר הגלילים ואת גשר היוניפלוט, נעמוד עם ראש גשר רחב, שדה תעופה וכוח גדול – אז נפרסם. אבל זה לא יקרה כנראה גם היום, כי אם רק מחר, ב־19.²⁹⁶

שעה 08:37    🔗

בשעה זו כבר ברור למצרים, כי המתרחש בגדה המערבית חמור הרבה יותר, והצליחה אינה פשיטה של טנקים ספורים, כפי שניסו לתארה תחילה. חרדת המפקדים הבכירים – בעקבות התערבותו האישית של סאדאת – הגיעה לכך, שמפקד הדיביזיה ה־16 יצא אישית בראש פלוגה לחסום את ציר “טרטור”. לשעה קצרה אף עלה הדבר בידו, אבל הבוקר שוב פתוח הציר ומתחילה גרירת גשר הגלילים אל התעלה. רואים תנועה גדולה ממזרח למערב בראש הגשר של הארמייה השנייה – מפַנים טנקים, חרמ"ש וצנחנים.

מאז עלות השחר תוקפות חטיבת חיים (אוגדת שרון) וחטיבות גבי ונתק’ה (אוגדת ברן), ולפי התמונה בשעה זו נכבשו מתחמי “צח”, “ערל” ו“גשירה”. עד עכשיו נפגעו בין שלושים לארבעים טנקים מצריים. חטיבת חיים נמצאת בתוך מרחב ארטילריה, וכבר שותקו רבים מקני התותח היורים בלי הרף על אזור הגשרים. כוחות גבי נעים בשעה זו לעבר בסיסי הטילים ב“סנסון”, קרוב לשדה התעופה של פאיד.

דיון על מטרות המלחמה בתום “שלב מלחמת הקיום”    🔗

בשעה זו מתקיים ב“בור” הראשון בשורת דיונים, להערכת המצב, שייערכו היום, בגמר “שלב מלחמת הקיום” של מלחמת יום הכיפורים, בלשונו של האלוף טל. משתתפים גם האלופים ויצמן, זאבי, זעירא, יריב, עמית וקצינים נוספים.²⁹⁷

“עד לאותו יום,” אמר האלוף טל, בשיחה לצורך כתיבת ספר זה, “לא נתקבלה כל החלטה אסטרטגית, ברמה לאומית, על מטרות המלחמה. אם עד עכשיו לחמנו על עצם הקיום, ואת השלב הזה עברנו – צריכה מטרת המלחמה להיות, הפסקתה מהר ככל האפשר וביתרון הגדול ביותר שניתן להשיג. כשעשיתי את חשבון הפוטנציאל של המשאבים, שלנו ושלהם, בראייה של שנה אחת קדימה, הגעתי לכלל דעה, שלהפוך את הגלגל האסטרטגי־מדיני, כאילו יום כיפור לא היה, אין ביכולתנו. אני הערכתי, כי כבר עכשיו יש לנו 1,000 אבדות, ובקריאת ביניים אמר דדו, כי לדעתו המספר גבוה יותר. לפיכך, המלצתי אני על אחד משני המהלכים: פורט סעיד, או כיתור הארמייה השלישית. דדו הסכים להנָחותַי, אבל לא קיבל את המסקנה. הוא טען, כי עלינו לחזור למטרות המקוריות, המונחות ביסוד תורת הלחימה שלנו וכל התכנונים האופרטיביים שמלפני המלחמה. פה הייתה אי־הסכמה בינינו. אבל הייתה זו החלטה אסטרטגית – ומה שסיכם דדו באותה הערכת מצב, הייתה החלטה על המשך המלחמה, כפי שבפועל אכן התנהלה בימים הבאים – והיא התנהלה נכון.”

וכמין סיכום של כל אותו פרק, למן הימים שקדמו למלחמה, הוסיף טל ואמר: "לי לא ידועה דוגמה בדברי הימים של ניהול מלחמה בלי אף שגיאה אסטרטגית, ברמה זו של ניהולה הכולל, כמו מלחמת יום הכיפורים. הערבים, לעומת זאת, ממש כשם שהיו מצוינים במה שקדם ליום הכיפורים ובתוכנית, הנה משנורתה הירייה הראשונה, הפסיקו לנהל מלחמה, וכאשר אני מדבר על הרמה האסטרטגית־הלאומית ועל הדרג הצבאי – אני מדבר על איש אחד, על דדו.²⁹⁸

שעה 10:50    🔗

חרף הבשורות הטובות – מוסיף דדו לחשוש מפני התפתחויות שליליות מצפון לראש הגשר, בגדה המזרחית. ב“סרוק”, כ־4 ק"מ מצפון לאזור הצליחה ולגשר היחיד, ניצבת בהגנה חטיבת אמנון, ולה פחות מ־30 טנקים. הואיל וכ־70 טנקים מצריים עומדים לפתוח בהתקפה לעבר “סרוק”, מורה דדו לתגבר מיד את אמנון:

“אם בולמים עכשיו התקפה שלהם ומשמידים הרבה טנקים, זה הדבר הכי חשוב לטובת ראש הגשר.” כך גם חשובה התקדמות מקבילה צפונה, בגדה המערבית של התעלה.

באותה שעה – קרוב לאחת־עשרה – מעלה גונן הצעה לתגבר את הכוח הלוחם במערב בחלק מאוגדת קלמן, שכן עוצמת ראש הגשר של הארמייה השלישית נחלשה ביותר עם חיסול חטיבת הטנקים ה־25.

לא יוצאות דקות אחדות, ובר־לב מזהיר מפני הסכנה האורבת מ“מיסורי” – אותו קוץ ממאיר באגפו הצפוני של אזור הצליחה. לדעתו, אין להעביר כל כוח משתי החטיבות (של טוביה ושל אמנון) אל הגדה המערבית לחיזוקה של אוגדת שרון. יש לקיים את האחיזה ב“סרוק” ואת הכוח המאיים על “מיסורי” ממזרח. יש להפעיל על “מיסורי” את חיל האוויר ולהרחיב את ראש הגשר כלפי צפון, כדי לצמצם ככל האפשר את יעילות התקפותיו – מורה עכשיו הרמטכ"ל לפיקוד הדרום. אם יצליחו כוחות הארמייה השנייה, הלילה ומחר בבוקר, לרכז צוותי קרב, עלולים הם לנתק את כוחותינו במצרים.

פרשת “מיסורי” – צריך להקדים ולומר – לא תרפה מדדו עד להפסקת האש.

בהמשך אותו דיון, מעיר עזר ויצמן לרמטכ"ל: תשתדל לקחת את פאיד [הכוונה לשדה התעופה שם – ח. ב.]. יהיה לך ראש גשר נהדר – – –

הרמטכ"ל: – – – בשביל להשתמש בפאיד, צריך לנקות פה סוללות [של טילי נ.מ. –ח. ב.]. בלי זה לא נטוס לפאיד. – – – ברן רץ כרגע לשתי סוללות. הוא רץ להשמיד אותן.

שעה 12:00    🔗

הדיון הממושך קרב לסיכום.

על פיסת נייר רושם דדו ראשי פרקים:

"מטרות המלחמה:

1. מניעת הישג צבאי ופוליטי.

2. השמדת כוחות אויב.

3. לסיים במצב צבאי ופוליטי טוב יותר משהתחילה.

הרמטכ“ל סבור, שגם כיום ניתן עדיין לעמוד על אותן המטרות. חושש מכך שלא תהיה הפסקת אש וייווצר מצב של מלחמת התשה חדשה. לכן, השאיפה – להשמיד את הצבא המצרי.”

בשולי הפתק רשום – שעה 12:40 ²⁹⁹.

האם יש תכלית להמשך הלחימה? – מעלה האלוף טל שאלה עקרונית.³⁰⁰ עד לשעה זו הגיעו אבדות צה“ל ל־906 הרוגים, 266 הרשומים כנעדרים, 77 שבויים ו־4,204 פצועים. ספק אם תוך כדי לחימה יש ביכולתנו לבנות כוח שיאפשר הכרעה צבאית, כלומר הכתבת תנאים לאויב או השמדת צבאותיו. מאידך גיסא, ניכרים כבר עכשיו סימני התפכחות אצל הערבים, ואם תסתיים המלחמה בכך, שיספגו מהלומות רציניות, יוחזר לישראל כושר ההרתעה. מטרה מרבית לסיום המלחמה יכולה להיות הארמייה השלישית, אך גם כיבוש פורט סעיד ותפיסת מאחז בחופו המערבי של מפרץ סואץ יהיו מבצע־סיום מרשים. מכלל “הן” של טליק ניתן לשמוע את ה”לאו" – הסתייגות מן החדירה בכוחות גדולים לתוך מצרים, מערבה, דרומה וכן צפונה, לעבר איסמעיליה.

שונה ראייתו של דדו בשעה זו, בתום היממה השתים־עשרה למלחמה: “בימים הראשונים היה לנו קשה מאוד, ואני פיקפקתי מאוד אם ניתן יהיה להשיג מטרות מלחמה שהוגדרו על ידינו, כאשר חשבנו שתיפָתח כאשר אנחנו ערוכים ומגויסים,” הוא אומר. “בינתיים נמשכה המלחמה. בסוריה – כבר השגנו את מטרותינו, ואנו נמצאים היום במצב צבאי טוב יותר משהיינו לפני המלחמה. ואילו בתעלה – בינתיים מצבנו כזה, שיש בו סיכוי. לכן איני רואה כל צורך בשלב זה לשנות את המטרה, כי אם לעשות מאמץ עליון להשגתה.” פירושו של דבר – פגיעה מרבית בצבא המצרי, כדי שמצרים תצא מן המלחמה בלי שתוכל להצביע על הישג כלשהו, שיצדיק את כניסתה לתוכה. אך יש שיקול נוסף להכרח בהמשך המלחמה.

יש לשאוף להכרעה, מחשש מלחמת התשה    🔗

“מה שהתחדש לי במלחמה זו – הסכנה שלא תושג הפסקת אש, אלא נמצא עצמנו במלחמת התשה ממושכת. כדי להימנע מאפשרות כזאת, יש לשאוף להכרעה, וזוהי כרגע משימה הקונקרטית, ובה אני מציע להצטמצם. כשנגיע למצב מבצעי טוב – נוסיף גם מאמצים אסטרטגיים. אם יימצא ראש גשר בעוד יום יומיים במצב יותר טוב, תהיה נשקפת סכנה לארמייה השלישית וכדומה – נוסיף לחצים אחרים.”

הפסקת אש על בסיס נסיגה הדדית, בשתי החזיתות, אל הקווים של בוקר יום הכיפורים היה דדו מעדיף גם היום, אלא שסיכוי לכך אין הוא רואה, ורק פגיעה נוספת בצבאם תאלץ את המצרים להסכים להפסקת אש. מכאן המסקנה: את המלחמה בגדה המערבית יש להמשיך, ובמלוא העוצמה.³⁰¹

בשעה שנתקבלה אותה “החלטה אסטרטגית” – התקיים מעין “דיון אסטרטגי” גם בקאהיר. כפי שנודע לאחר זמן, הניח ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, לפני סאדאת – באותו 18 באוקטובר – תצלומי אוויר רוסיים, שגילו את ממדיה של הצליחה הישראלית. סאדאת עצמו סיפר, כי הרמטכ“ל המצרי הציע לו – כנראה אור ל־19 – להחזיר את כל הצבא המצרי לגדה המערבית. בטרם האיר היום, נתן סאדאת את הסכמתו לכך, שהסובייטים יתבעו הפסקת אש מיידית. כלומר, תוצאותיו המדיניות של אותו מהלך צבאי, שסוכם ב”בור" בצהרי ה־18, היו דרמטיות אף יותר ממשיער דדו באותה שעה.

שעה 13:05    🔗

לאחר התייעצות עם בר־לב, מתקבלת החלטה להעביר כוחות נוספים לגדה המערבית. המצרים תפסו את המתרחש – יסביר דדו מעט יותר מאוחר את החלטתו לראש הממשלה – הם מחישים כוחות אל הגדה המערבית, הן מראשי הגשר של שתי הארמיות והן מלבה של מצרים, ומעתה המירוץ הוא על “מי יתפוס יותר מהר יותר שטח.”

הלילה יועבר חלק גדול מאוגדת קלמן, בראשותו של מְפקדָהּ. היחידות שתישארנה בגדה המזרחית, מול הארמייה השלישית, תתארגנה כעוצבה נפרדת, בפיקודו של אל"מ ישראל גרנית.

שתי החטיבות של אוגדת ברן לוחמות היטב – זה הרושם המתקבל ב“בור” – אך בניגוד לידיעות קודמות, טרם נכבש צומת “צח”, וקרבות כבדים מוסיפים להתנהל שם. כמה סוללות של טילי קרקע אוויר כבר שותקו על ידי שתי חטיבות אלה. עכשיו מחליטים להעביר אל הגדה המערבית גם את חטיבת אריה קרן.

הרמטכ"ל דוחה הצעה שינהל אישית את חזית הדרום    🔗

מאז אמש יושב דדו ב“בור” – עובר מדיון לדיון, מהחלטה להחלטה. בשל החיכוכים הנמשכים בפיקוד הדרום – הציע לו אחד האלופים, שיֵשב הוא עצמו בחפ"ק ומשם ינהל את המלחמה.

“כשאני יושב שם כל היום,” אומר דדו, “אני מנהל אומנם את הקרב, אבל אינני מתפנה לחשוב על יום המחר, אני לא עושה הערכת מצב. לניהול החזית הורדתי את חיים.”

“אתה מדבר על הפרינציפ – ואני מדבר על המצב,” חוזר וטוען אותו אלוף. “ביחסים שהתפתחו שם – זה לא עובד. ובייחוד עכשיו – כשראשון עבר ברן את התעלה!”

גם אם יֵשב הוא עצמו בדרום – אומר דדו – לא תמיד יוכל לתת פקודות. כשטוען מפקד אוגדה שפקודה מסוימת אינו יכול לבצע, אי־אפשר לומר לו סתם, “פקודה!” – “אלא אם כן אהיה אני בעצמי למפקד אוגדה.”

הוא מודע היטב לטענה, שאין מפקדים בכירים מבקרים מספיק בקווי החזית ואין להם התרשמות ישירה מן המתרחש שם, טענות שנשמעו בדיונים ושניתן להן ביטוי בכלי התקשורת. בהזדמנות אחת, לאחר המלחמה, אף הגיב על רמיזה כזאת:

“אני חולק במפורש על אחת התיזות של אריק [שרון], שהבעיה של הפיקוד היותר גבוה – אם בדרום ואם במטה הכללי – הייתה חוסר התרשמות מן השטח עצמו. אנחנו כולנו סוסי מלחמה ותיקים. ואני עוד לא פיספסתי אף מלחמה. הייתי בשטח – בכל המלחמות ובכל הדרגים, ואני יודע בדיוק למה צריך לבוא לשטח – לראות מפקד, להחליף מילה, להתרשם, לקבל את תמונת המקום המסוים, הרגע המסוים – אבל בתצפית אי־אפשר להתרשם מחזית שרוחבה 180 קילומטרים. ואם יודע הדרג הגבוה מה קורה, או אינו יודע – זו תוצאת דבר אחד בלבד, הדיווח של הדרגים הכפופים, אמיתות הדיווח, ההזדהות עם המשימה.” הוא אף הצביע על דוגמה: "אפשר לתקוף את ‘מיסורי’ ולהעמיק לתוך הארמייה השנייה – ואפשר להחליט שזה מיותר ובמקום זאת לנוע לגדה המערבית, לאורך התעלה, צפונה. אלה הם שני רעיונות טובים – אבל צריך להחליט על אחד מהם, ובו להשקיע את כל המאמצים. אך כשמחליט מישהו על מאמץ אחד ומישהו מחליט על מאמץ שני – ומתפשרים – לא משיגים לא את זה ולא את זה.³⁰²

שעה 14:45    🔗

מוצגים תכנונים לאותם “הישגי מינימום”, שנדונו בשעה מוקדמת יותר, כגון כיבוש פורט פואד ופורט סעיד בצפון.

דדו מבהיר היטב את עמדתו, שעכשיו יש לרכז את כל כוחות היבשה ואת חיל האוויר בהבטחת הצלחתו של המאמץ הגדול האחד. “אני רואה את הסיכויים שלנו להכריע את הצבא המצרי. לזה אנחנו מרכזים הכול. התוכניות המוצגות היו טובות למצב, שבפרוץ המלחמה הייתה היוזמה בידינו. לא זו המלחמה הזאת. במלחמה הזאת אנחנו מבקיעים לעצמנו דרך בכוח. בכוח ובשחיקה. ואנחנו צריכים להיזהר שלא לעשות שום דבר מיותר.”

שעה 15:50    🔗

בבוקר תקף חיל האוויר בסיסי טילים בגזרה הצפונית של חזית התעלה, ונפגעו כמה ממטוסינו. בחילופי דברים בין שר הביטחון לבין דדו, גילו שניהם מורת רוח מפעילות זו, שלא הייתה חלק מן המאמץ העיקרי – הצליחה.

עכשיו – בדיון שהוא מקיים עם מפקד חיל האוויר – שב דדו לעניין זה: ההכרח לרכז את כל הכוחות במשימה הגדולה שלפני צה"ל.

בקולו יש הפעם איזו נימה של קוצר רוח. האם רוגז הוא על היעדרותו של האלוף פלד מדיון ראשי האגפים שהתקיים הבוקר, ושמא זהו אותו כאב על היפגעותם של המטוסים?

לרכז המאמץ האווירי על “מיסורי” והגזרה הדרומית    🔗

“אני חושש, שאנחנו לא מספיק מרושתים. קנטרה, למשל, מעניינת היום את זְקֶנְתִּי – לא הסוללות של טילי קרקע־אוויר ולא סיוע קרוב. אני צריך סיוע ל’מיסורי' ולגזרה הדרומית.”

ההצעה לפעילות נוספת בגזרה הצפונית – מטעם זה או אחר – אינה אקטואלית, אומר דדו, וזה אף לא ישתנה – ודאי לא בארבעים ושמונה השעות הקרובות. הוא תובע תיאום מלא והכפפת כל תוכניות חיל האוויר לאותו מאמץ עיקרי.

וכך – בזה אחר זה – בשיחות עם האלוף חופי ועם האלוף גביש.

וכך – עד שמורה השעון – ארבע־ארבעים־וחמש אחר הצהריים. בעוד כשעה וחצי תתקיים בלשכת שר הביטחון פגישה עם עורכי העיתונים היומיים. כמעט ישר משם יֵלך לישיבת הממשלה. פעם ראשונה מאז העירו הטלפון האדום – לפני שלוש מאות שעות – מתעורר בו הדחף: לקפוץ לביתו, לומר שלום, להתקלח, להחליף בגד, לחזור. עד רמת אביב וחזרה – עשר דקות הלוך ועשר חזור.³⁰³

שעה 16:50    🔗

“הרמטכ”ל יצא לביתו (פעם ראשונה מאז תחילת המלחמה)" – כך הנציח קצין תורן את הביקור הזה ביומן האירועים.

שעה 18:15    🔗

“הרמטכ”ל חזר" – הקפיד היומנאי להנציח גם זאת.

85 דקות ברוטו.

רק זאת שכח לציין – שזהו האחרון של סוכות, שמיני עצרת, שמחת תורה.

"עם חבר’ה כאלה – "    🔗

בדרום שוהה היום סגן הרמטכ"ל – והוא מעדכן עכשיו את דדו במפורט על מהלך הלחימה בגדה המערבית.

מעט מוקדם יותר סיפר לו האלוף גונן, בין השאר, על גדוד הטנקים בפיקודו של עמיר יפה, שליד פאיד השמיד 40 טנקים מצריים, ודדו לא התאפק וצהל: “עם חבר’ה כאלה אי־אפשר להפסיד את המלחמה!”

כך עכשיו, כשהוא שומע מפי טליק על ההישגים ביום הראשון שלחמו בגדה המערבית עוצבות שריון אחדות.

ובכל זאת: עדיין יש צורך להשלים את המשימה הראשונה במעלה – שיתוקן של סוללות הטילים. הטנקים והארטילריה ופשיטות של חי"ר יפלסו על היבשה נתיב למטוסים בשמים. וככל שישותקו יותר סוללות עד לבוקר – כן ייהנה מחר חיל האוויר מיתר חופש פעולה, והתקדמותם של כוחות היבשה תהיה קלה יותר.

עכשיו נפגש דדו עם אנשי חיל האוויר לתכנון פעילות החיל מחר.

מחר – מדגיש דדו – כבר יפעלו במצרים כוחות של שלוש אוגדות (בלילה יעבור קלמן), אשר יחד ימנו כ־300 טנקים. חיל האוויר יצטרך לבלום את התקדמותם של כוחות התגבורת שמחיש הצבא המצרי לחזית – בצירים מקאהיר – וכן לסייע לחטיבות הטנקים לפרוץ מתחמים מבוצרים, הנתפסים והולכים עכשיו בגדה המערבית.

ולאחר מכן, דיווחו של אלוף פיקוד המרכז, יונה אפרת, על הכנות הנעשות למקרה שהירדנים יחליטו – למרות הכול – להצטרף למלחמה: דדו עצמו מניח, כי למרות שהתקפה כזאת עודנה אפשרית, לכאורה – אין היא סבירה ביותר. (כזכור, כבר בראשית המלחמה “הימר” על כך, והעביר אוגדה מן המרכז לחזית הצפון.)

ולאחר מכן: הפגישה עם עורכי העיתונים בלשכת שר הביטחון, אשר שב לפני שעה קצרה משהייה נוספת בחזית הדרום.

" – ועם חבריה כאלה"    🔗

מן הפגישה עם ועדת העורכים – יֵלך דדו לישיבת הממשלה. אך קודם לכן, יש ליישר איזו סוגיית צנזורה – שאפשר לראותה כשאלה של קונפליקט בין “מדיניות פרסום” לבין “יֵצר פרסום”.

רשות השידור עומדת לשדר את הידיעה הבאה:

“שר הביטחון דיבר היום, בדרום, באוזני כתבי חוץ ואמר, כי תפסנו את היוזמה בחזית המצרית, נוסף על היוזמה שהישגנו בחזית הסורית. בתשובה על שאלה, אמר דיין, כי צפויות הפתעות הן למצרים והן לאלה שעוקבים אחר מהלך המלחמה – המצרים לא העריכו כהלכה את יכולתנו לעבור ממגננה להתקפה והסתמכו יותר מדי על מתקניהם הדפנסיביים.”

ידיעה זו – טוענת הצנזורה – נוגדת את המדיניות שהוחלט עליה שלשום לפי דרישתו הנמרצת של שר הביטחון: להמעיט מחשיבות הצליחה ולא למסור כל הודעות ולא לתת כל ראיונות.

בטרם יּותר שידורה, טעונה ידיעה זו אישור מיוחד של הרמטכ"ל.

נוסח זה של הידיעה מתמיה את דדו, דווקא משום הביקורת שמתח שלשום שר הביטחון על הודעת ראש הממשלה בכנסת וכן על דיבורים מיותרים מצד “הדרג הצבאי”, והוא משגרו אל משה דיין, בצירוף פתק:

“זה לא תואם את הקו של ה־’down>', שאנו נוקטים עד לרגע זה. אם אכן התכוונת שהדברים יפורסמו, עלי לדעת זאת – אלעזר.”

על אותה פיסת נייר רשם דיין בתגובה:

"לא אכפת לי שהדברים יצונזרו, אבל אמרתי אותם לכתבים זרים וחוששני שלא ניתן למנוע.³⁰⁴

שעה 21:00    🔗

זוהי הופעתו הראשונה של הרמטכ"ל בישיבת הממשלה מאז ה־14 בלילה, כאשר הוחלט – לאחר דיון ממושך וקשה – על הצליחה. עכשיו – בתום שלוש היממות הראשונות ללחימה בשתי הגדות והיום הראשון להצטרפות אוגדת ברן בטנקים רבים – יכול הוא להגדיר את המבצע כהצלחה. בימים אלה עברה בחזית הדרום היוזמה כולה לידינו. אנו יוזמים את מהלכינו שלנו, וכתוצאה מכך גם מכתיבים את מהלכיו של הצד השני.

דדו מצביע על המפה שנתלתה בחדר הישיבות הארוך של הממשלה בקריה, תוך שהוא סוקר את קרבות הימים האחרונים ומדגיש את התרחבות אחיזתנו בגדה המערבית מאז הבוקר.

“עכשיו אפשר לקרוא לכך ראש גשר מבוסס. מחר, אני מעריך, יהיו לנו במצרים 250 טנקים, וזהו כוח רציני, שיהווה בעיה מן המדרגה הראשונה למצרים.”

ואכן, באותה שעה עצמה כבר עמדה במדרגה גבוהה כל כך, עד שהנשיא סאדאת יצא אל המפקדה הקדמית של הארמייה השנייה, כדי לפקח אישית על ניהול המערכה.

גשר הגלילים הונח, הלילה תצלח אוגדת קלמן    🔗

לאחר שנכשלו, גם אתמול וגם היום, התקפות הנגד הראשונות שלהם, החלו המצרים להטיל לקרב כל כוח שנמצא להם – סיפר הרמטכ"ל לשרים. מאמצים אלה לא הפריעו להרחבת ראש הגשר, ובשעת ערב זו כבר מונחים על התעלה שני גשרים – גשר הדוברות וגשר הגלילים, שהעברתו נסתיימה בראשית הערב.

הלילה יצלחו גם כוחות מאוגדת קלמן, ומחר כבר יילחמו שלוש אוגדות בגדה המערבית: אוגדת ברן תפעל במרחב ג’בל ג’ניפה ותנוע דרומה; אוגדת קלמן תפעל בתיאום עם אוגדת ברן – בעקבותיה וממערב לה; אוגדת שרון תפעל מצפונו של ראש הגשר, בשתי הגדות, ומשימתה העיקרית: הרחבת ראש הגשר כלפי צפון וכלפי מערב.

מחר אנו מתכוונים לעשות מאמץ אווירי עליון, וכדי להבטיח לחיל האוויר חופש פעולה, תקפו כוחות היבשה סוללות טילים. מתוך 54 סוללות טילי קרקע־אוויר שהיו שם עד לפני ימים אחדים, לא נותרו עתה אלא 20. אך אף שהמצב השתפר בהרבה – עלולים אנחנו גם מחר לאבד מטוסים.

ובסכמו את דבריו בממשלה באותו לילה, מוצאי שמחת־תורה, אמר דדו:

"כאשר הקדמתי ותיארתי את המבצע הצפוי, הצגתי מודל פסימי ומודל אופטימי. אין הקרב מתנהל בפועל על פי המודל היותר אופטימי, זה שצפה התמוטטות מוחלטת של הצבא המצרי, כי אם על פי מודל ריאלי וטוב. מדי יום אנו משפרים את מצבנו ומגיעים להשמדה רצינית של כוחות אויב. היום איבדו המצרים לפחות 150 טנקים ו־19 מטוסים, בהם 9 מיראז’ים. נוסף על כך, היפלנו להם 6 מסוקים. הם לא הצליחו בניסיונם לחסל את ראש הגשר – – –

"הצבא המצרי שוב אינו זה של 67'. אך מתחילות להגיע לאוזנינו זמירות מוכרות – הן ממטוסים מצריים, שפשוט זורקים את המטען ובורחים, הן ממפקדים היורים בחיילים נסים – – –

"אף־על־פי־כן, אין זה מה שהיה ב־67', כאשר הייתה אצלם פאניקה והצבא כולו התמוטט וברח. לנו יש שחיקה ואבדות. על מה שנגרם לנו היום אין לי עדיין נתונים מדויקים – אבל נפגעו לנו כמה עשרות טנקים. אך הואיל וכל הטנקים שנפגעו נשארו בשטחים הנמצאים בידינו, מתקנים חלק מהם. יש וטנק שנפגע חוזר לפעולה בתוך שעתיים.

"אני מעריך שמחר ישתפר המצב, אך התפתחויות דרסטיות אין עדיין. יש התפתחויות ריאליות – קרבות שיש לנו בהם הצלחה, ואולם זו הצלחה איטית, שאנו משלמים תמורתה.³⁰⁵

 

יום שישי – 19 באוקטובר    🔗

שעה 00:0 ³⁰⁶    🔗

היום שיצא – שמחת תורה. היום שנכנס – ערב שבת. פה, ב“בור”, אין הבדל בין יום לבין לילה, בין חול לבין מועד.

בשובם מזירות המלחמה, מספרים מפקדים על חזיונות סוריאליסטיים – על רכב קרבי שכוסה בסכך, זכר לסוכה; על איש חב“ד המגיש אתרוג ולולב ללוחם, שיֵברך עליהם, בטרם יניע את הנגמ”ש; על הערב הזה, ברקע רעמם של התותחים, שעמדו בו אנשי מילואים בדיונות ורקדו עם ספר תורה של הרבנות הצבאית.

פה – הכול בְּרצף לא פוסק. דדו חזר מישיבת הממשלה, טליק מן השהייה בחזית הדרום.

טליק מספר, כי הוחלט להעביר את חטיבת אמנון, זו שהגנה על ראש הגשר מצפון, אל הגדה המערבית: לאריק יש “קֵייז”, אמנון והמג"דים שלו לחמו כמו אריות.

“פה מחלקים כיבודים?! לחמו טוב?!” – מטיח דדו – “לחמו ולוחמים הלאה, במקום שצריך!”

חסר לי, שמחר יסגרו לי את ראש הגשר"    🔗

בהתרגשות מתאר טל את הקרב שעומדת בו חטיבת אמנון זו היממה הרביעית, שלא לדבר על מה שהתנסתה בו בפרוץ הלחימה, שהרי זו החטיבה שהייתה פרושה לכל רוחב התעלה: “התפוצצו טנקים, עומדים טנקים שרופים ומפויחים ובהם הרוגים. בשדה מוטלים הרוגים שלא הובאו לקבורה. היה כאן שדה קטל, שלא היה כדוגמתו – גם חטיבת אמנון דפקה טנקים מצריים רבים. פה נשרפו והתפוצצו. אז עכשיו רוצים אמנון והמג”דים לצלוח אל הגדה המערבית. בדרום סוכם, שאוגדת אריק תתקדם עוד כשלושה קילומטרים צפונה, ממערב לתעלה, תשתלט על מתחמי “פוקסטרוט” ו“דרכון”, תתפוס את הרמפות שלהם ותירה בטנקים מזרחה, לתוך “מיסורי”. חטיבת טוביה תתוגבר בעוד כ־10 טנקים מאוגדת קלמן – וזה יאפשר לה להגן על כל האגף הצפוני של ראש הגשר, מ“סרוק” עד ציר החת“ם.”

דילול נוסף זה של הכוח בגדה המזרחית והעברתו מערבה – מדאיגים את דדו. הרמטכ“ל המצרי באופן אישי מארגן התקפה. בבוקר מתכוונים המצרים לפתוח בהתקפה על ראש הגשר, לרכז את כל הטנקים שברשותם – לפחות 100 – וכן חי”ר רב מצויד בטילים. “חסר לי, שמחר יסגרו לי את ראשי הגשר, יעיפו לי את שני הגשרים ולא אוכל לחזור!”

טל מוסיף ומציג את תוכנית הפיקוד למחר. “אוגדת ברן לא הצליחה היום לכבוש את צומת “צח” (כביש איסמעיליה־סואץ דוור־סואר־קאהיר) – ואוגדת קלמן, הצולחת הלילה, תכבוש אותו. בגלל ההפגזות הנמשכות על ראש הגשר, מוסיף בר־לב לחשוש מפני היוותרות הכוחות הגדולים המתרכזים במצרים בלי כמויות מספיקות של תחמושת, דלק, מזון.”

דדו: ראש הגשר מופגז כל הזמן?

טליק: כן. – – – עכשיו יש כבר שני גשרים… כשאני עזבתי, היה כבר גשר־הגלילים במים – – –

אבנר שלֵו, רל“ש הרמטכ”ל: הוא בָּאַלַכנוֹס נכנס.

דדו: את זה לא שמעת?

“הגשר יְיוּצב,” אומר טל, “ומבחינה זו אין מקום לדאגה – הכוחות בגדה המערבית רבים וחזקים, והמורל בעלייה, אף כי האנשים גם עייפים מאוד ויש שחיקה מתמדת של ציוד.” זו הנקודה שמבליט טל: “אם לא יתמוטט הצבא המצרי לגמרי, ניתן יהיה – במקרה הטוב ביותר – לכתר את הארמייה השלישית, וגם זה בספק. בר־לב מפקפק אפילו בזה,” מוסיף טל, “ואת הפעילות במצרים הוא מוסיף לראות כפשיטה בלבד וסבור, כי ניאלץ להסתפק במובלעת מצומצמת, שתשתרע משדה התעופה של פאיד צפונה. השאיפה צריכה להיות להרחיב במידת האפשר מסדרון שיתרחב בשתי גדות התעלה, הן כלפי צפון והן כלפי דרום.”

דדו מבקש לדעת איך מעריך אריק את הסיכויים.

המצרים יברחו, אין להם כוח, הם לא יכולים לעשות שום דבר – מביא טליק בשמו של האלוף שרון – אך הוא מצרף לכך את התרשמותו מן הלוחמים שלנו: רחמנות. יש אנשים שעברו חוויות נוראות.

כל אותה שעה – עכשיו כבר אחת אחר חצות – מוזרמים אל הרמטכ"ל דיווחים, הצעות, מידע מודיעיני, ותוך שהוא מעיר, עובר בשתיקה, מאשר, פוסל – ממוקד הוא בעיקר, בתוכנית של פיקוד הדרום.

“אני פוחד מאסיה – לא מאפריקה!”    🔗

“עשיתם תוכנית – יפה מאוד. שיילכו. מחר יהיה כבר חופש פעולה רב יותר לחיל האוויר. ההוראה לחיל: לסתום את ציר קאהיר־סואץ ואת ציר אסמעיליה־קאהיר, ולתת סיוע קרוב לכוחותינו. מחר נימנע מקרבות שב”ש גדולים. יֵלך יותר טוב – נלך יותר רחוק; לא יֵלך – אני בעד זה שנהיה יומרניים פחות. ברן יעלה לג’בל ג’ניפה וקלמן יתבסס באזור שבין ‘צח’ לבין פאיד. ואריק, שלא יעשה את ה’טור־דה־פראנס', אלא שיבסס לנו את האגף הצפוני מול מה שעלול לרדת עלינו מצפון. אין סכנה, שאנחנו – עם שלוש אוגדות קטנות, יותר מ־250 טנקים – ניהדף על ידי המצרים. יש לנו נקודת תורפה אחת ומפניה אני מפחד: הפשרה עם אריק אינה מוצאת חן בעיני."

בסדר הקדימויות שהוא קובע בשעות הלילה המאוחרות, הראשונה – להישמר “שלא ייקחו לנו את ראש הגשר. אני פוחד מאסיה – לא מאפריקה!”

דדו מבקש לדבר עם מפקד חזית הדרום: "אפשר להעיר אותם באחת בלילה?³⁰⁷

שעה 01:35    🔗

מפיקוד הדרום מדוּוחת לדדו החלטה ברורה: חטיבת אמנון לא תועבר אל הגדה המערבית, כי אם תתקדם צפונה מ“סרוק”, לאורך הגדה המזרחית, הן לשם הרחבת ראש הגשר והן במגמה לתקוף את “מיסורי” גם ממערב.

גונן חוזר וקובל: שלשום ניתנה לאוגדה זו פקודה לנסוע צפונה – והדבר לא בוצע. גם בקשת הרמטכ"ל אתמול, שמהלך זה יבוצע לכל המאוחר בבוקר אתמול – לא נתמלאה.

השעה קרובה לשתיים. בחדרו של דדו, בעמקי מוצב הפיקוד העליון, דחק עשן הסיגריות את החמצן. לשעה קלה יוצא הוא החוצה, לשאוף את אוויר הלילה. הכול מסביב אובד באפלה.

איזה יום היום? כלומר אתמול, או אולי – מחר?³⁰⁸

שעה 07:30    🔗

היום נפתחת פעילות בינמעצמתית בהולה לכפיית הפסקת־אש על ישראל. הבוקר יוצא קוסיגין את קאהיר ובכיסו הסכמה מצרית להפסקת־אש מיידית – והשגריר הסובייטי בוושינגטון, אנטולי דוברינין, יוצא לפעולה: מעביר שדרים דחופים אל הבית הלבן. 

ההנחה: הפסקת האש תתחיל ב־22    🔗

אומר דדו: "הרוסים התחילו לדבר בתוקף רב עם האמריקאים והתחילו דורשים הפסקת־אש דחופה, והולך להיות מפגש ביניהם. – – – זה נותן לנו נורה אדומה, שהפסקת־אש עלולה ליפול עלינו תוך שלושה ימים (כנראה לא לפני יום ראשון, ה־21. עם החלטות אפשריות ביום ראשון – לביצוע יום שני. אם תדחה ישיבה – יש אולי יום רביעי וחמישי – – – יכול להיות שיהיה לנו גם חמישה־שישה ימים [הכוונה אינה לימות השבוע אלא לתאריכים: ה־23, ה־24, ואולי גם ה־25 באוקטובר, כפי שאכן עתיד היה להתרחש בפועל – ח. ב.]³⁰⁹

מעתה יהיה הזמן שנותר לצה"ל לסיום מהלכיו המבצעיים – קצר ביותר. ואף שהחלטה של מועצת הביטחון אינה צפויה לפני יום ראשון, צריך הכול להתנהל בהנחה, שהפסקת האש תיכנס לתוקפה כבר ביום שני, ה־22 באוקטובר. אפילו תשתהה, מטעם זה או אחר, ההצבעה במועצת הביטחון, לא תידחה הפסקת האש יותר מאשר בעוד יומיים שלושה.

בשעה זו מתקיים אצל שר הביטחון “מטה שר”. הפעם נדונה התוכנית הסופית של הקרבות ושל היערכות כוחותינו בשטח בהיכנס הפסקת האש לתוקפה.

בתוך כמה ימים, סבור דיין, יש להגיע למצב, שנחזיק בתעלה הן במזרח והן במערב. אריק נע עכשיו עם טור משוריין, בגדה המערבית, צפונה – וזו הייתה הצעתו שלו, של דיין, לאריק אתמול. אף ששטח זה, בשפת התעלה, קשה לתנועה, מלא צמחייה ומים, ניתן הדבר לביצוע. תוך כדי התקדמות יתפסו את הרמפות הגבוהות השולטות על המתחם המצרי בגדה המזרחית. אף כי אין רע ביצירת רושם של התקדמות לעבר קאהיר, כדי שירכזו כוחות להגנת הבירה, מתנגד דיין באותו בוקר להתקדם באמת לכיוון קאהיר.

משטוהרו חלקית סוללות הטילים הקרקע־אוויריים, סבור הרמטכ"ל, ייכנס חיל האוויר לפעילות בעוצמה גדולה יותר ובה תהיה מותנית מידת ההצלחה של כוחות היבשה. הקרבות שהתנהלו עד עכשיו שחקו את השריון, והלוחמים עייפים.

עיקר המאמץ: כיתור הארמייה השלישית    🔗

אך בסופו של הדיון אומר דדו: הכוחות נמצאים עכשיו בתנועה – וההישג שיצברו הוא שיקבע.

ואחד האלופים מנסח את המטרה המיידית: בשלב הראשון אנחנו פועלים כנגד הארמייה השלישית, כדי לכתר אותה.

הגדרה זו מתקבלת, למעשה, ובכך מתמעט משקלן של הצעות אחרות, כגון הפניית המאמץ כולו צפונה, לכיבוש הגדה המזרחית והמערבית של התעלה לכל אורך הגזרה של הארמייה השנייה.

המאמץ הוא דרומה, בעיקרו בגדה המערבית, וכנגד הארמייה השלישית.

שעה 09:35    🔗

בשעה זו מתקיים בחמ"ל דיון מבצעי.

כדי שיהיה לכם מצב רוח טוב – אומר הרמטכ“ל לנוכחים – כרגע הולך לנו טוב. חטיבת דן שומרון (אוגדת קלמן) פרצה מערבה וכבר כבשה את מתחם “מקצרה” (כשמונה ק"מ מערבה לכביש איסמעיליה־סואץ, מצפון לכביש דוור־סואר־קאהיר), ואילו “צח” עומד להיכבש על ידי כוח אחר מאותה אוגדה. כוחות ברן חלפו על פני “חושני”, שנמצאה ריקה, הגיעו אל מול שדה התעופה של פאיד, נעו מערבה כ־15 ק”מ, השמידו בסיסי טילים. היום נהנה חיל האוויר מחופש פעולה של ממש.

“דופקים הרבה כוחות במרחב העורפי, ואני בהחלט רואה שזה מתחיל להסתדר לא רע. הבעיה עודנה אספקת דלק ותחמושת. נבדוק אפשרות של הטלת אספקה ממטוסים, בטיסה נמוכה, כדי להתחמק מטילים.” כבר אמש הציע עזר ויצמן להפעיל את שדה פאיד במהירות, אלא שתחילה יש להבטיח נתיב אווירי מוגן היטב מפגיעתם של הטילים.

“מיסורי” מוסיף להדאיג    🔗

עד עכשיו איבדו הארמייה השנייה והשלישית בגדה המזרחית, לפי נתונים, כ־700 טנקים, ומעריכים שנותרו להם כ־530 טנקים, בהם 250 בראש הגשר של הארמייה השנייה. מתוכם מסוגלים הם עדיין לרכז צוות קרב, שיתקוף את הכוחות המעטים בגזרה זו – “כוח ששון” וחטיבת טוביה. המחסור בעתודת שריון נוספת אחת – שאפשר היה לחזק בה את ראש הגשר או את האגרוף שממערב לתעלה – מורגש היטב בחזית הדרום. מאין עתודה כזאת, אפשר להעביר לסיני חלק מן הכוח שבחזית הצפון, אך כלום מותר להסתכן בזה כבר עכשיו?

למרות כל מה שאיבד הצבא הסורי, למרות הפגזים הישראליים המתפוצצים במבואות דמשק, עוד תשוב ותתעורר שאלת הצפון. ציוד רוסי רב – ובו טילים וטנקים – מוסיף להגיע, וכך גם יחידות צבא ממדינות ערביות שונות. אמש הורה הרמטכ“ל שלא לבצע את התוכנית לכיבוש תל כודנה על ידי כוח צנחנים. בימים האחרונים – מאז החל הקרב על ראש הגשר – רבו הנפגעים. אף שדדו הוא שקָבַל וחזר וקָבַל על שאין מפעילים צנחנים וחי”ר בפשיטות ובתקיפות ליליות נועזות, הרתיע אותו החשש מפני עוד אבדות. אין לשגר חטיבת צנחנים אלא למשימה האחת הנחשבת לחיונית ביותר – וכבר נשפך עליה דם רב – כיבוש החרמון, ואילו כל מבצע אחר יאושר רק אם הסיכון יהיה מזערי. אשר לחרמון, עכשיו נקבע סופית, כי בעוד יום־יומיים, “כשפיקוד צפון יהיה מוכן,” יתנהל קרב אחרון זה.

הבוקר מטריד את דדו “מיסורי”. על חיל האוויר הוטל לשוב ולהפציץ הבוקר מתחם זה, ומרגע שיכבשו הצנחנים את הרמפות באזור “פוקסטרוט”, ומעליהן ישלטו טנקים שלנו לטווח שלושה קילומטרים ויותר מזרחה, יסולק סוף־סוף איום תמידי זה מצפון על אזור הצליחה ועל הכוחות הגדלים והולכים ממערב לתעלה.

והרי “המפתח לגורל המלחמה ממש” הוא בהגברת הלחץ שם – לאורך רכס ג’ניפה והלאה דרומה, לעבר הכבישים לקאהיר, וכן בהרחבת האחיזה משתי גדות התעלה – מן האגם המר הגדול ועד לאגם תמסח.

אם יֵלך טוב מאוד ממש – אומר דדו – נשתדל לנתק את הארמייה השלישית מאחור. ייתכן שלא נצליח להתגבר עליה לגמרי ונגיע “רק לפגיעה רצינית בה,” אך בזה ובעקירת הכוחות הגדולים המחופרים בין “מיסורי” ל“חמוטל” יש להתרכז היום, ה־19 באוקטובר.³¹⁰

שעה 11:05    🔗

הרמטכ"ל ממריא לדרום.

שעה 12:50    🔗

בחמ"ל דרום.

מצב הכוחות בשעה זו: אוגדת ברן מוסיפה לנוע דרומה, לעבר מתחם “מצילה”. לאחר שיפעל חיל האוויר נגד “ראמה” – מערבה מ“צח” ו“מקצרה” – תתחיל גם אוגדת קלמן לנוע דרומה.

חטיבת חיים נעה צפונה מערבה ופגעה בבסיס טילים ליד ציר “חבית”.

כנגד זה מוצא דדו, כי מוסיף להעמיק משבר היחסים בפיקוד הבכיר: ההוראה לאוגדת שרון “לדחוף” צפונה, לשם טיהור התעלה בשתי גדותיה ולהרחבת ראש הגשר בכיוון “מיסורי” – אומר אלוף הפיקוד – אינה מתבצעת. גונן מבקש, שימונה מפקד אחר על האוגדה במקום אריק.³¹¹

דדו אומר, כי הוא רוצה למנוע זעזועים תוך כדי מהלכה של המלחמה, אך הוא יֵצא מיד אל אריק, מעבר לתעלה, כדי לעמוד מקרוב על המתרחש – ורק לאחר מכן יחליט.³¹²

שעה 14:40    🔗

בטיסה נמוכה מאוד, מחשש הטילים, חוצה המסוק את אזור הצליחה ונוחת ממערב לחיץ החקלאי באזור מחנות אבו סולטאן – בחפ"ק של שרון.

אריק מתאר, ורוחו נסערת, את מצב אוגדתו ביום הרביעי למלחמה הכבדה על ראש הגשר ומערבה לו, בתום השבוע השני למלחמה. כבר עשרים וחמש שנים הוא לוחם, בכל מלחמות ישראל – אומר אריק – אך זו המלחמה הראשונה, שהיא מלחמה ממש. בבוקר אתה מפקד על אוגדה, על שלוש חטיבות, ופתאום אתה מוצא עצמך עומד, עם המקלע שלך, אישית, מול טנקים מצריים. מטוסים מצריים תוקפים אותנו – הוא מספר – ואנו מתגוננים במקלעים ומפילים אותם.

התוכנית של שרון    🔗

דעתו של שרון היא, שיש ליצור לחץ התקפי כלפי חלקה הצפוני של התעלה במערב וכל ראש הגשר של הארמייה השנייה במזרח. המגמה צריכה להיות שהמלחמה תסתיים עם הרחקת המצרים כליל מן הגדה המזרחית. התוכנית שלו היא, שהאוגדה תתקדם צפונה לאורך התעלה ו“תקפל” את המערכים המצריים שבגדה המערבית, עד איסמעיליה וממנה צפונה. להערכתו, יוכל להשתלט על כל חציה הצפוני של התעלה – מכאן ועד פורט סעיד – בשבוע עד עשרה ימים, ואם תהיה לחימתם של המצרים עקשנית פחות, תסתיים הלחימה אף יותר מהר. האוגדה – אומר אריק – תוסיף להיות אחראית גם לקיומו של ראש הגשר.

הרמטכ“ל חוזר ומפרש את תפיסתו: הסכנה העיקרית האורבת לאזור הצליחה היא מכיוון “מיסורי”, וכל עוד אורבת סכנה זו – קיים איום על כל הכוחות שממערב לתעלה, שהם חלק נכבד מכל עוצמתנו הצבאית. את “מיסורי” יש לתקוף – אומר דדו – ולעשות כן גם ממזרח, מכיוון “חמוטל” שעל ציר החת”ם.

אריק חוזר ומביע את ביטחונו, כי את המלחמה ניתן לסיים בהדיפת הצבא המצרי כולו מן הגדה המזרחית.³¹³

שעה 16:35    🔗

בחזרה לחפ“ק הפיקוד טסים בגובה נמוך, מעל למסדרון שנפתח בין ראשי הגשר של הארמייה השנייה והשלישית. טייס המסוק טעה מעט בניווט, ובמסעף ציר הגידי (פוֹרֶרת) וציר לכסיקון, חלף ממש מעל המתחם המצרי ב”עפרה“. אבנר שלֵו, הרל”ש של דדו, ראה פתאום, ממש מתחתיהם, את מדיהם של המצרים, הבהירים הרבה יותר ממדי צה"ל – בגון הדיונות… וכבר נפתחה על המסוק אש חזקה, כמו ירה לעברם המוצב כולו. מתחום ראש הגשר המצרי הצליחו להיחלץ ולהגיע עד לאום־חשיבה. אבל מערכת הידראולית אחת של המסוק נפגעה, והייתה עכשיו סכנה בנחיתה עצמה.

הטייס הנחית בשלום את הרמטכ"ל ואת מלוויו.³¹⁴

שעה 16:55    🔗

רושם עז נשא איתו דדו מביקורו אצל שרון, והוא ישוב ויתאר זאת גם בשעה מאוחרת יותר, בשובו אל המטה הכללי. בראש ובראשונה התרשם מן “הלחימה הקשה והעיקשת שמנהלת האוגדה של אריק משני צדי התעלה, במאמץ להגיע במערב עד אגם תמסח ובמזרח להסיר סכנת הניתוק מאזור הגשרים. ההתקדמות בשטח החקלאי הסבוך, שהוצף מים, אל מול חטיבת הקומנדו המצרית (מספרה 150) שהוחשה לשם – נמשכת לאיטה. כיבושם של שלושה קילומטרים אלה עלול להתארך ליום נוסף. אני לא יכול להאשים אותו – הוא אומר, שזה הולך להיות קשה.”

עכשיו, באום־חשיבה, נמצא גם שר הביטחון. ליד המפות, בחמ"ל, מאלתרים דיון להערכת מצב.

רב־אלוף בר־לב מעריך, כי הכוחות בגדה המערבית מאורגנים עכשיו כהלכה, וכי הבעיה המרכזית היא – תדלוקם וחימושם של כוחות ברן, הנמצאים בתנועה מזורזת כלפי דרום.

מקווים, כי הלילה יגיעו לשני הכבישים הראשיים שבין קאהיר לסואץ (ציר “עשור”, המתחבר לכביש איסמעיליה־סואץ; ודרומה יותר הציר העיקרי, “סרג”– ויחסמו אותם.

בחדרו של גונן נדון המשך המלחמה מחר. בכל הנוגע לפעילות אווירית, כבר קרב היום הזה לסופו, והרושם עכשיו הוא, כי שותקו פחות בסיסי טילים מכפי שציפו, ולפיכך הייתה פעולת חיל האוויר מוגבלת והתקדמות כוחות היבשה איטית מן המתוכנן.

בר־לב מעלה מחדש את פרשת “מיסורי”: חרף ההוראה לתקוף מתחם זה כבר אתמול – החלה תנועת הכוחות רק היום אחר הצהריים. מכיוון שהארטילריה המצרית באותו אזור מופעלת לעבר אזור הצליחה, יהיה צורך לתקוף גם מחר את “מיסורי” מן האוויר – אלא אם כן ייכבש המתחם עד מחר.

הרמטכ"ל קובע קדימויות לימי המלחמה האחרונים    🔗

את הקדימויות בחזית הדרום מונה דדו בסיכומו של דיון זה:

עדיפות ראשונה – להרחבת ראש הגשר, משני עברי התעלה, משפת האגם המר ועד שפת אגם תמסח.

עדיפות שנייה – המשך התנועה דרומה, לאורך הרכסים, לעבר העיר סואץ, חיסול מספר רב ככל האפשר של בסיסי טילים וכיתורה של הארמייה השלישית.

את העדיפות השלישית – תנועה כלפי צפון, מאיסמעיליה לקנטרה, במגמה לכתר את הארמייה השנייה – אין דדו מקבל כלל בשלב זה של הלחימה.

עדיפות אחרונה – להתקדמות מקנטרה צפונה, לפורט פואד.

כלומר, שוב מכריע הרמטכ"ל בכיוון זה שהוחלט עליו גם בבוקר, לתקוף בגדה המערבית, לא צפונה, כי אם דרומה. ואילו בגדה המזרחית – הרחבת ראש הגשר, ובעדיפות ראשונה.³¹⁵

שעה 20:30    🔗

אל ה“בור” חוזר הרמטכ“ל מן היום בחזית הדרום, ובפיו ההערכה, שאף כי המערכה מתנהלת היטב – טרם החלה ה”התמוטטות" של הצבא המצרי. שום דבר אינו הולך “מעצמו”.

אוגדת ברן התפרשה היום על פני אזורים נרחבים – מערבה ודרומה – ותוך כדי תנועה השמידה כעשרים בסיסים של טילי קרקע־אוויר, וכן נפלו לידינו אזורים של מחנות צבא מלאים וגדושים ציוד צבאי רב ומגוון. ואולם: במקום שנתקלים באויב – מתנהלים קרבות קשים. כך אצל ברן, כך אצל אריק, כך קרה ל“כוח ששון”, כאשר יצא לתקוף את מערך הארמייה השנייה בקנטרה.

למצרים מחוור היטב, שצה"ל ביסס מאחז נרחב ממערב לתעלה, וכבר ניכרת גם מגמתם למהר לאייש מערכי הגנה השומרים באזורי ההרים על הדרכים הראשיות ללבה של מצרים (מצפון לדרום – ב“מצלמה”, “ראמה”, “מצנפת”, מערבה ל“בולוניה” וכץ ב“דרורית” על כביש סואץ־קאהיר).

ב“מצלמה” יוצב מערך של כוחות הדיביזיה הממוכנת השלישית. ב“ראמה” – כוחות הדיביזיה ה־23. דרומה משם, לחסימת צירי “עשור” ו“סרג'” לקאהיר, שוגרו כוחות מן הדיביזיה המשוריינת הרביעית ומן הדיביזיה השישית.

לדיביזיה המשוריינת הרביעית יש כנראה משימות נוספות: חטיבת הטנקים השלישית שלה הוחזרה אל הגדה המערבית, וייתכן שהכוונה היא להפעילה בהתקפת־נגד. מהלך דומה – החזרת כוחות מערבה, אפשרי גם בגזרת הארמייה השנייה.

ומכל מקום: לחימה רבה צפויה עדיין – ואילו הזמן המדיני ניגר עכשיו במהירות רבה יותר.

שעה 21:15    🔗

ב“קבינט”, אצל ראש הממשלה, סוקר הרמטכ"ל את הישגי שני הימים האחרונים ואת התוכנית למחר, ואגב כך שב ומונה את סדר הקדימויות שקבע לפיקוד הדרום.

דיון זה – בליל שבת, ה־19 – מתקיים ברקע המגעים הבינמעצמתיים, הלחץ הסובייטי להחלטה מיידית על הפסקת אש ויציאתו הפתאומית של קיסינג’ר למוסקבה, למשא ומתן בדרג העליון.

השאלה העיקרית, שכל המהלכים הבאים מותנים בתשובה עליה: האם יניח משא ומתן מדיני זה לצה"ל עוד כמה ימי לחימה, שבלעדיהם אי־אפשר יהיה להשלים את המהלך דרומה, את כיתורה של הארמייה השלישית? האם משהה נסיעתו של קיסינג’ר את החלטת מועצת הביטחון, או מחישה אותה?

שעה 22:00    🔗

בחדרו של הרמטכ“ל ב”בור" מכונסים האלופים טל, זעירא, בני פלד, בני תלם, זאבי, יריב, עמית ועוזריהם הבכירים.

על דיון זה רובץ צִלם המאיים של הלחצים הרוסיים על וושינגטון, שתסכים להפסקת אש מיידית, אשר רק היא תציל את הצבא המצרי מתבוסה גמורה.

דדו מקווה עדיין, שהרוסים טרם עמדו על ממדי חדירתו של צה"ל לגדה המערבית: "אנחנו ממעיטים מערכה, אומרים רק: יש לנו כוח משימה, עדיין אין זו התקפה גדולה, אלא יצירת התנאים – – – "

לא שאינו חש בכובד לחצו של הזמן הכלה במהירות. מאוחר יותר יצטט באוזניו יגאל ידין את מה שאמרה ראש הממשלה, כי להערכתה צפויה הפסקת אש בתוך שלושה עד חמישה ימים.

“זה נכון, יגאל,” יגיב על כך דדו. "בכל פעם שואלים אותי: כמה עוד זמן אתה צריך? אם יש משהו שמציק לי במלחמה זו, יגאל, הרי זה שאנחנו לא מצליחים, בשום מקום, להביא אותם להתמוטטות מוחלטת – – – "

כי אין לנו מספיק כוח – יעיר דיין.

ובזה כלולים המספרים העצומים של ציוד הלחימה המתכלה במלחמה זו – מאות הטנקים, עשרות המטוסים, אלפי הטונות של פצצות, מאות אלפי הפגזים למיניהם, מיליוני הכדורים.

סיוע בהיקף חסר־תקדים בצד לחץ להפסקת־אש    🔗

אומנם היום, ה־19, משגר הנשיא האמריקני שדר אל הקונגרס ומבקש בו לאשר סיוע ביטחוני לישראל בסכום חסר תקדים – 2.2 מיליארד דולר. “כדי לקיים מאזן כוחות ולהשיג באורח זה יציבות,” נאמר באיגרתו של הנשיא, “מספקת עכשיו ממשלת ארה”ב ציוד צבאי לישראל למלא בו מה שאיבדה במלחמה: בתריסר ימי הלחימה אישרה ארה“ב לישראל משלוחים של ציוד בסך 825 מיליון דולר, לרבות תובלה, תחמושת קונבנציונלית מסוגים שונים, טילי אוויר־אוויר ואוויר־קרקע, תותחים, כלי נשק אישיים וציוותיים וחימוש תקני של מטוסי קרב. כן מספקת ארה”ב לישראל טנקים, מטוסים, מכשירי אלחוט וציוד צבאי אחר חלף זה שאבד בפעולה."

שדר זה יפורש גם כרמז לאותם לחצים שהחלו כבר על ישראל, שתיענה להפסקת אש מיידית (“ארצות הברית עושה כל מאמץ – נאמר בו עוד – לשים קץ לסכסוך זה במהירות ובכבוד, בימים ולא בשבועות”).

את דדו אין מעסיקה במוצאי ה־19 אלא שאלה אחת בלבד: צורכי הלחימה הנמשכת בעוצמה רבה. חרף הדברים הנאים, אין פעילות הרכבת האווירית מניחה את דעתו:

“אני צריך שיכפילו וישלשו אותה. אני לא רוצה טנקים – אני רוצה תחמושת. הרכבת האווירית לא פועלת – היום הגיעו כמויות מצחיקות – זה מספיק לפחות משעתיים! וצריך שיֵדעו זאת בדרג הכי עליון: אני צועק געוואלד! בתוך יומיים אעמוד בלי תחמושת – לתותחים וגם לטנקים – – –”

ואומנם, לאחר זמן הוברר שוב, שהמצב לאמיתו היה חמור הרבה פחות וכי הנתונים שהונחו לפניו לא כללו את הכמויות העצומות שהצטברו ב“סתימות” שבדרך – אולם באותה שעה הייתה להערכה זו השפעה על הלוך הרוח ועל השיקולים של מקבלי ההחלטות.

והיה עניין חמור יותר, שהטיל את צלו הקודר – האבדות.

החשש מפני אבדות נוספות משפיע על החלטות מבצעיות שונות – וכבר הוזכר ביטול ההתקפה על תל כודנה. אגב התוויית התוכניות לימים הבאים – בסדר הקדימויות הנזכר למעלה – עולה שוב המחיר. חוזר אותו דיון, שנתקיים בבוקר ה־18, אלא שבינתיים גדלו המספרים באורח קיצוני. האלוף טל מעריך, כי מספר החללים גבוה הרבה מזה המצטרף מן הדיווחים היומיים המצטברים באכ"א.

עכשיו יש לנו כבר 1,400 הרוגים, ובהם רבים המוטלים עדיין בשדות הקרב – אומר טל.

“אני מעריך,” אומר הרמטכ"ל, “שיש לנו כ־1,500 הרוגים, ובהם חלק מן השבויים.”

והמלחמה עוד לא נגמרה – אומר טל. – זה אסון כבד מאין כמוהו לעם ישראל.

“בקצב כזה נוכל להילחם רק עוד כמה ימים”    🔗

אבל הדיון, כאמור, אינו על כך, כי אם על התוכניות לימים הבאים – ועל אותן ארבע קדימויות שמפרט הרמטכ“ל לפני חבורת מפקדים בכירים אלה. הוא מבהיר היטב, כי עיקר המאמץ של צה”ל יכוון להרחבת האחיזה בשתי גדות התעלה – בין האגם המר לבין אגם תמסח – וכן לתנועה המסיבית דרומה, במגמה לכתר את הארמייה השלישית, ולאחר מכן לתקוף אותה באחד האגפים – התקפה העשויה להביא לדחיקתה מן הגדה המערבית ולחיסולה ככוח צבאי.

את הדעה – שניתן לערוך התקפה גם בגזרת קנטרה ובלא שייפגעו עוצמת ההתקפה בדרום וההגנה על ראש הגשר – דוחה הרמטכ"ל.

השקפה שונה מעלה מחדש אחד האלופים: יש להקנות חשיבות ראשונה במעלה לכיבושה מחדש של כל הגדה המזרחית של התעלה. אפילו יישאר בגדה זו מצרי אחד – השיגה מצרים את מטרתה במלחמה זו.

פירושה של מחשבה זו, אם תתורגם למבצעים – תקיפת מתחמי החי“ר – המצוידים בטילים רבים – שעה שיתרונו הגדול של צה”ל מתגלה מחדש בקרבות תנועה של שריון בשריון במרחבים פתוחים. אין מהלך כזה נראה לדדו כלל ועיקר: פירושו אבדות מרובות, בלי שום ספק, והישגים מסופקים מאוד.

“אנחנו – בלי קשר להפסקת האש – אתמול, היום, מחר, נלחמים, הולכים ב’טורים' הכי גבוהים. אבל עד לרגע זה עלינו לשפוך דם על כל מטר. כל הישג בא לנו בכוח. בקצב כזה נוכל להילחם רק עוד ימים מעטים, ובשלב כלשהו נגיע לשחיקה ואולי ניאלץ להיעצר.” ובכל זאת, מתוך התעקשות אופיינית בעניין שהוא מכריע בעיניו, חוזר דדו ועומד על ההכרח שבעקירת מתחם “מיסורי”: “היום היו עליהם מאות גיחות אוויריות. לדיביזיה ה־21 נותרו רק 21 טנקים. אנחנו צריכים להמשיך, לכתוש ולקוות שתבוא תפנית.” בגזרה זו יש להדוף אותם חזרה אל ממערב לתעלה. היום כבר החזירו גם טנקים וגם חי"ר, “אלא שאני מסופק אם יוציאו את כל הכוח. צריך לשבש להם, בעורפם, את הסדנאות, האספקה – הכול. ואם יוכל חיל האוויר לפעול מחר בלי לחשוש מפני הטילים – יהיה קל יותר להכותם מחרתיים.”

כבר היום נתאפשר לחיל האוויר לפעול באותם אזורים שהוסרה בהם אימת הטילים, ולו גם באורח חלקי. בפי דדו ביקורת על חיל האוויר, שלא מנע את איושם של אותם מערכים החולשים על הצירים לקאהיר: “מצלמה”־“ראמה”־“מצנפת”־“בולוניה”. אמש הינחה את חיל האוויר לעשות זאת, שכן הוא “חש את המלחמה הזאת. יש דברים שאני אומר בדיון בלילה – ולמחרת אני רואה אותם מתממשים.” משעה שהעריך כי המצרים עמדו על משמעות ההתקפה, היה משוכנע כי “הם הולכים לבנות סביבנו מערך… אבל הייתה שם סוללת טילים אחת!… היינו מאבדים מטוס או שניים – ופה לא היה מערך. זו פעם ראשונה שאמרתי להם: לא עשיתם בדיוק מה שביקשתי.”

עוצבת שריון – מהרמה הסורית לחזית הדרום    🔗

אך אפילו יתנהל מחר הכול על הצד היותר טוב – גם באוויר וגם ביבשה – נותר קושי עיקרי, ודווקא בשלב זה – אולי האחרון והמכריע של המלחמה: לא נותרו למטה הכללי כל עתודות שריון, וכבר היו אוספים כאסוף ביצים עזובות כל יחידה קטנה שניתן היה לשים עליה יד באיזשהו בסיס.

עכשיו חוזר דדו אל הרעיון, שעלה כבר בבוקר – העברת עוצבה אחת מן הצפון. “אם מחר אני מחליט להוריד אותם לדרום, יוכלו כבר ביום שני בבוקר להשתתף בלחימה. ואם נכונה ההנחה שלי והפסקת האש תיכנס לתוקפה ביום שני בערב, יתנו כתף למאמץ של היום האחרון.”

“זה חשוב מאוד, אריה!” – פונה הוא אל עוזר ראש אג"ם, תת אלוף אריה לוי. משנפלה ההחלטה, היא צריכה להיתרגם מיד להליכי ביצוע.

וכבר מבקש דדו לדבר עם אלוף פיקוד הצפון. הוא מעדכנו בכל מהלכי היום בדרום, חוזר ומדגיש כי בצפון יש להימנע מכל פעילות התקפית, להוציא אחת: “את החרמון אני רוצה עוד ארבעים ושמונה שעות, כלומר ביום ראשון בלילה.” זה יהיה, כך הוא מניח, הלילה האחרון של הלחימה.

עכשיו מנסה הוא לרכך את חופי לקראת הבשורה הרעה – שהוא מעביר אחת מעוצבות הטנקים לחזית המצרית. “זה רק אם אראה שהמצב למטה רע – ולך יש יותר מ־400 טנקים,” משיב הוא למחאותיו של אלוף הפיקוד. “לך אגיד: לך תיכנס להגנה עם מה שיש לך – וזהו זה – ואקח כמה עשרות טנקים כדי לצאת בכבוד בתעלה.”

ובסופו של דין ודברים, אומר דדו: “תבוא אלי מחר, בשעה אחת, ונסכם. אתה מוזמן אצלי לארוחת צהריים, יצחק!”

מן הדיון הקודם ממשיך דדו ישר לקיים קד“ם בחדר המלחמה של אג”ם מבצעים. בסקירת הערכות האויב בשעה זו נאמר, כי במשך היום הצליחו המצרים להקים מערך בלימה סביב כוחותינו, הכולל כוחות ממוכנים־משוריינים, בקשת רחבה, מהחיץ החקלאי ועד צפונית לציר קהיר־סואץ – – – לבלימת כוחותינו כלפי ציר קהיר־סואץ. היום יש למצרים 200 טנקים בגדה המזרחית. קיים גשר ליד קנטרה, ואותרה תנועת כוחות שריון שעברו ממזרח למערב. לצה"ל היו אתמול בגדה המזרחית 560 טנקים, ולאחר שמחסירים את הטנקים שצלחו מערבה, נותרו 350–400 ממזרח לתעלה.

בצפון היו במשך היום קרבות בעיקר עם העירקים והירדנים. פגעו להם ב־40 טנקים והם נסוגו למערך המקורי. בלילה דפקו צנחנים בבזוקות 10 טנקים…

בדברי הסיכום שלו, מציין הרמטכ"ל, כי “המאמץ שלנו באפריקה התקדם בסדר, אף כי הכול אנו צריכים לעשות בכוח, וכי אין עדיין דברים שהולכים מעצמם. – – – האויב נלחם. – – – יש לו הרבה ארטילריה, הרבה הנדסה. נגרמו להם אבדות, נזקים, השמדה, אבל במקומות בהם נתקלנו בכוח – צריך היה ללכת בכוח.”

הוא מנתח את האפשרויות השונות להמשך המתקפה מחר ובימים הבאים, ומעיר: “מה שאמרתי, אינני יודע על פני כמה ימים ישתרע. יכול להיות שזה יום, יומיים, שלושה, ארבעה, ויכול להיות גם חמישה ושישה. זו הכוונה. השאלה היא איך ילך לנו. עד הרגע הזה אנחנו צריכים כל הישג לקחת בכוח ועל כל מטר לשפוך דם. – – – יחד עם זה, יכול להיות שתהיה להם נקודת שבירה – – – צריך להמשיך ללכת ולקוות שתהיה תפנית. בינתיים זה הולך לנו – – –”

על ממדיה חסרי־התקדים של הלחימה, גם בהשוואה לקרבות הגדולים של מלחמת העולם השנייה, יעיד מספר זה. אומר האלוף טל: "מתחילת המלחמה הזרמנו לפיקוד דרום 1,300 טנקים, היום יש לנו שם 580 טנקים כשירים.³¹⁶

 

שבת – 20 באוקטובר ³¹⁷    🔗

יום זה יעמוד בסימן ההתרחשויות המדיניות, שבשעה זו עודן כולן מתחת לפני השטח. בשבת אין יוצאים עיתונים בישראל – ולמסעו של קיסינג’ר למוסקבה לא ניתן פרסום, אך שגריר ישראל בוושינגטון וראש ממשלת ישראל “היו בתמונה” משעה שיצא קוסיגין את קאהיר והשגריר דוברינין החל פועל להשגת הפסקת אש מיידית. היום שוב אין נשאלת השאלה “אם”, כי אם “מתי” צפויה הפסקת אש: היום, מחר, והסביר מכול – מחרתיים. מִדבָרים שאמר מזכיר המדינה עצמו נתקבל הרושם, שלא תיכנס הפסקת האש לתוקפה אלא אחרי יום שלישי. כלומר, יום נוסף.

שעה 08:00    🔗

בלילה עתידה להתכנס הממשלה, ואפשר שלפניה כבר תהיה מונחת טיוטה של הצעת החלטה להפסקת אש.

עכשיו מתקיים בחדרו של הרמטכ“ל – ב”בור" – דיון עם שר הביטחון. מתחיל ה“פיניש” – ושלב זה מעורר שאיפה להישגים מרביים, אך גם חשש מפני מהלכים דומים שינסה האויב, ויש להיערך היטב בהגנה כדי לקדם פני התקפות־פתע כאלה.

דיין – להקים עוד ראש גשר; דדו – להרחיב ראש הגשר הקיים    🔗

בשלב אחרון זה רואה דדו, כהישג מרבי אפשרי, השלמת תנועתה של אוגדת ברן דרומה בקו הרכסים המדבריים וכיתור הארמייה השלישית גם מדרום לעיר סואץ.

אפשרות נוספת – צליחה גם מדרום לאגם המר הקטן, יצירת ראש גשר שני וחיבור כוחותינו שבשתי הגדות.

הגרועה באפשרויות – שתיבלם ההתקדמות דרומה וקו הפסקת האש יתמשך מאמצע האגם המר הגדול מערבה, לקו הרכסים. במצב זה יחבר רק ראש הגשר הצר את שתי הגדות. להבטחת ראש הגשר יש להוסיף ולתקוף ממזרח – מכיוון “חמוטל” – את מערך הארמייה השנייה ולכבוש את “מיסורי”.

מכל אלה נראה לדיין חשוב ביותר ראש גשר שני זה שיוקם מדרום לאגם המר הקטן, שכן בלי ראש גשר כזה עלול מצב הכוחות בגדה המערבית לחייב נסיגה גמורה אל ממזרח לתעלה.

אחד המשתתפים באותו דיון מספר, כי דדו “נכנס לעצבנות עצומה, שכן דברי השר נאמרו בשביל ההצגה להיסטוריה וללא קשר עם המצב בשטח באותה שעה.” פתיחת מאמץ מרבי חדש הייתה מחוץ להישג ידם של כוחות הפיקוד, ובוודאי שלא היה זה ריאלי להתנות את הישארות שלוש האוגדות בגדה המערבית באותו ראש גשר שני, הרצוי כמובן לדעת הכול.

לביצוע המתקפה על “מיסורי” – אומר דדו – אין כוונה לרכז כוחות נוספים. בצד חטיבת טוביה, ניתן יהיה להפעיל את כוח ששון, הערוך בלאו־הכי בהגנה מן הגזרה המרכזית צפונה.

הסיכום: המאמץ כולו ירוכז בגזרת הארמייה השנייה, לעבר “מיסורי”.³¹⁸

שעה 09:00    🔗

האלוף גונן מדווח: שוחח עמו שר הביטחון והינחה אותו לפעילות מבצעית בחזית הדרום, לקראת הפסקת האש. קיבל טלפון משר הביטחון להפסיק את ההתקפה על “מיסורי”.

“פקודות תקבל רק ממני”    🔗

“הדם המונטנגרי” – כפי שהיו מכנים את התפרצויות הזעם הנדירות של דדו – מתחיל לרתוח. גם אמש – בשובו מן הדרום – נמסר לו, כי השר נתן במישרים הוראות למפקדים. סגנון חדש זה – מעיר דדו – אינו נראה לו. לגונן הוא אומר:

“מה שאומר לך השר מעניין מאוד, אבל אני מבקש, שפקודות תקבל רק ממני.”

שעה 11:30    🔗

מתקיים קד“ם רמטכ”ל בחמ“ל/אג”ם/מבצעים. דדו מתאר את הלחימה בדרום, כפי שהתרשם בביקורו שם אתמול (בגמר הקד"ם ירד שוב לדרום עד לערב). ברן עלה על כל רכס ג’ניפה אך לא הגיע עד סופו, כי סופו היה תפוס. בינתיים לא הגענו לחיץ החקלאי [בין הרכסים והשטחים המדבריים לבין התעלה – ח. ב]. "אם זה ילך – אני לא אעצור אף אחד, אבל אני חושש שזה לא ילך "– – –

בדברו על חזית הצפון ועל התוכנית לכיבוש החרמון למחרת בלילה או הלילה שלאחריו, מעיר דדו: "אני בהחלט יוצא מתוך הנחה, שאם תהיה התפתחות פוליטית – ומחר צפויים כל מיני מהלכים פוליטיים – אם הסורים יחשבו שמתקרבת הפסקת אש בסדר גודל של יומיים שלושה, יקחו את כל הכוח ויזרקו לעוד קרב "– – –.

וזה הקושי הגדול בשלב סופי זה של הלחימה, כפי שמספר דדו על המח“ט נתק’ה מאוגדת ברן הנלחמת בגדה המערבית של הסואץ, ב”אפריקה": “שמעתי את נתק’ה צועק: ‘יש פה אלפי כלי־רכב. אני לא יכול להרוג את כולם’. והוא קיבל תשובה: ‘הרוג כמה שאתה יכול’.”

ומכאן מגיע דדו אל הפקודות, שפיקוד הדרום יקבל “רק ממני”, כפי שאמר לגונן.³¹⁹

והפקודות הן:

ברכס ג’ניפה על ברן להמשיך בתנועה דרומה, כאילו אין קרובה הפסקת אש, לכבוש את המתחמים החולשים על כביש איסמעיליה־סואץ (ציר “חבית”) ועל מסעף הכביש לקאהיר (ציר “עשור”). המתחמים הם: “עודדה־מצילה” ו“סם”. שם יֵרדו כוחות האוגדה מן הרכסים וינועו מזרחה לעבר שפת האגם והתעלה מדרום לו. משתתברר יותר מידת ההצלחה של אוגדת ברן, תנוע אוגדת קלמן בין “עשור” לבין כביש סואץ־קאהיר (“סרג'”) כדי לחסום את שניהם. בגדה המזרחית ינסה כוח גרנית לתקוף לעבר “בוצר” או “חבקוק”, כדי שניתן יהיה ליצור קשר בין שתי הגדות – אם על פני האגם, אם על התעלה עצמה, מדרום לאגם המר הקטן.

המינימום: יצירת קו ברור ברכס ג’ניפה ועד לחוף האגם. עדיף, כמובן, להגיע אל “ליטוף” במזרח ו“צידון” במערב – שניהם מדרום לאגמים.

ומן הדין להזכיר: בשעה זו מרוכזים עדיין כוחות מצריים גדולים בשטחים הירוקים שבקרבת התעלה, ואילו כוחות צה"ל פועלים מערבה יותר – בשטחים המדבריים הרמים והפתוחים.

הרמטכ“ל מגיע לחמ”ל של פיקוד דרום.

את המצב בחזית בשעה זו מתאר רב־אלוף בר־לב. שונתה חלוקת הגזרות לשלושת הכוחות האוגדתיים: גזרת אריק היא עכשיו מציר “סקרנות” צפונה. בגזרה המרכזית יפעל קלמן. אוגדת ברן תתפנה לתנועה כלפי דרום.

את “ההזמנה לארוחת צהריים” ששיגר אמש ליצחק חופי נאלץ לבטל, אך את עוצבת הטנקים מורה עכשיו דדו להוריד לחזית הדרום.

כל שעות אחר הצהריים יעשה בחמ"ל דרום ויעקוב אחר מהלך הקרבות.

במערב, מול מערכי “מצנפת” ו“בולוניה”, החליפה אוגדת קלמן את אוגדת ברן. אותו יום יכבוש קלמן גם את שדה התעופה של פאיד, שבחודשים הבאים ימלאוהו המוני בית ישראל, בבואם ל“אפריקה” ובצאתם אותה.

אגב תנועתה דרומה, הוסיפה אוגדת ברן לשתק בשעות הבוקר בסיסי טילים. בצהריים פנתה חטיבת גבי מזרחה והחלה נעה בציר “ויטמין” לעבר האגם המר הגדול. בציר דרומי יותר נעו חטיבות קרן ונתק’ה לעבר “מצילה־עודדה”. חטיבת קרן הגיעה ל“עודדה”, שכבר התבצרה בו חטיבה של דיביזיית השריון הרביעית, ואילו חטיבת נתק’ה הדרימה, עברה על פני מחנות צבא, מתקנים ושיירות ארוכות וחסמה את צומת “עשור־עריש”.

אוגדת שרון לחמה באזורים שונים: חטיבת אמנון והצנחנים הצליחו לתפוס את הרמפות ב“פוקסטרוט” וב“דרכון” שמעליהן נראה כל מרחב “מיסורי”. כוח הצנחנים של עוזי יאירי טיהר את תעלת המים המתוקים עד “מסכה 22”. חטיבת חיים הרחיבה שליטתה כלפי מערב, על ציר “ודאות”.

על “מיסורי” – בגדה המזרחית – עוד יסופר.

שעה 15:05    🔗

במצב רוח מרומם מגיע דיין אל החמ"ל, לאחר שסייר אצל ברן ואצל אריק.³²⁰

ברן הוא “האיש העליז והשמח בעולם,” מספר דיין, וכבר עכשיו הוא מוכן להוריד מן הרכסים שני כוחות טנקים ולהפנותם מזרחה, לעבר התעלה.

לעומת הבוקר – כאשר חשש לגורל הכוחות במערב, באין ראש גשר שני – שופע עכשיו דיין אופטימיות. לברן אמר, שהמגמה היא לתפוס את כל שפת התעלה, עד לעיר סואץ. גם על הישגי אוגדת שרון יש בפיו בשורות טובות: לאחר שנכבשו הרמפות, יש לאוגדה שליטה עד אגם תמסח. לדעתו יוכל אריק להגיע עוד היום במערב, לאיסמעיליה.

בר־לב מאופק הרבה יותר: בשל תנאיו הטופוגרפיים של החיץ החקלאי, לא תוכל אוגדת ברן להתקדם אל התעלה – סבור הוא – קודם שתוחלף על ידי כוחות קלמן וכל עוד לא יובטחו לה סיוע אווירי ויחידות רגלים.

את מחשבתו של דיין מכוונת משמעותו המדינית של מהלך כזה: מכל בחינה שהיא חשוב, שכוח כלשהו יגיע עוד היום לשפת התעלה, מדרום לאגמים. זה חשוב ליהודים. זה חשוב לקיסינג’ר. שברן ידפוק כמה פגזים – כדי שישמעו בקאהיר, שהגענו!…

בר־לב ודדו תמימי דעים, וההחלטה המתקבלת היא פשרה בין שתי העמדות: כוח אחד של ברן ינוע לעבר שפת התעלה, ואילו כוח שני יישאר במורדות הרכסים, בשטח הפתוח.

ליתר ביטחון, יוצא הרמטכ“ל אל החפ”ק של ברן – קילומטרים אחדים ממערב לכביש איסמעיליה־סואץ (“חבית”) בציר “ויטמין”.³²¹

שעה 16:40    🔗

אכן, מצבה של אוגדת ברן טוב – אבל ורוד פחות מן התמונה שהצטיירה באום־חשיבה. חטיבת הטנקים המצרית תפסה את מתחמי “מצילה־עודדה” כדי למנוע את מעבר האוגדה מן הרכסים אל הרצועה הירוקה שבשפת התעלה. אף כאן מוקדם לדבר על התמוטטות.

בשובו במסוק מן הגדה המערבית, רואה דדו טיל “קלט”, המתקדם לעבר טסה. אש נגד מטוסית הנורית לעבר הטיל האיטי, פוגעת בו והוא מתפוצץ באוויר.³²²

שעה 18:55    🔗

בחדרו הצר של גונן שבחמ"ל מצטופפים המפקדים הבכירים לדיון בתוכניות הפיקוד. בדברי דדו בישיבת הממשלה – בשעה מאוחרת יותר – ניתן ביטוי למה שסוכם באותו דיון.

שעה 21:45    🔗

לישיבת הממשלה מגיע דדו, 45 דקות אחרי שנפתחה, ישר משדה דוב.³²³

את סקירתו של עוזר השר, רב־אלוף צור, על הרכבת האווירית ומצב הרכש, משלים דדו בכמה הערות. הוא מדגיש, כי המלחמה עודנה נמשכת ודרושה תחמושת רבה – בעיקר לתותחים ארוכי טווח.

“מצבנו בתחמושת מתחיל להיות די קריטי. בעיקר בתחמושת ארטילרית ובתחמושת לטנקים. – – – ברמת הגולן אנו יורים בתחמושת סורית שמצאנו, בתותחים 130 מ”מ, שלקחנו מהם במלחמה הקודמת. אנו יורים שם רק מה שמצאנו. אם זה יסתדר כך גם בחזית המצרית, יהיה מצבנו יותר נוח. ביקשנו עכשיו רק תחמושת, וכמובן – מטוסים – אך התחמושת היא הנושא הקריטי ממש".

את עיקר דבריו מייחד הוא לתיאור המצב בחזית הדרום במוצאי שבת, בתום היום החמישה־עשר למלחמה.

הרמטכ"ל סוקר בישיבת הממשלה את המצב בחזית הדרום    🔗

השינוי הבולט ביותר הוא טיהורם של אזורים מסוימים מאימת הטילים: באזור שבין קנטרה לבין האגם המר, יכול חיל האוויר לפעול בלי הפרעה.

באגם המר הורחב היום ראש הגשר. ניכרות תנועות בריחה ונסיגה, אך על התפוררות כללית של הצבא המצרי מוקדם עדיין לדבר; התקדמות כוחותינו מוסיפה להיות איטית והיא מלווה באבדות.

"אני מקווה, כי עוד חריש אחד של חיל האוויר ועוד תקיפה אחת של השריון – ונוכל להגיע ליכולת התקדמות מהירה יותר. אנו מתקרבים לאגם תמסח, אך לצערי פוצצו שם דרכי המים, ויש בוץ, וההתקדמות איטית למדי.

"האוגדה של אריק שלחה כוח לניתוק ציר קאהיר־איסמעיליה. הכוח של ברן ביצע פריצה יפה מאוד, עמוקה, ממש עבודת שריון קלאסית. הם עלו על רכס ג’ניפה, נעים משם דרומה ומזרחה, משמידים טילים ומטהרים את השטח. פאיד בידינו. באזור הרכסים רצינו להגיע יותר דרומה, כדי לקנות שליטה על הרכב של הארמייה השלישית ולאיים בניתוקה ובהשתלטות על העורף שלה. כוח אחד ירד דרומה, השמיד כמה סוללות, חסם את כביש סואץ־קאהיר ופגע בכלי רכב רבים שנסעו לעבר קאהיר. באלחוט שמעתי טייס אחד אומר, כי הוא רואה אלפי כלי רכב. הוא קיבל פקודה לבצע חסימה זמנית על הכביש הדרומי יותר לקאהיר – רק כדי לגרום צרות למצרים ולחזור. אין לנו כוונה לחסום כביש זה – ואם ירצו לנצל את הלילה כדי להוציא כוחות של הארמייה השלישית – שיעשו זאת.

“אוגדה שלישית, קטנה יחסית, בפיקודו של קלמן, נמצאת במרכז הגזרה, כעתודה. האויב עשה היום מה ששיערנו אתמול שיעשה – הדיביזיה השלישית, שחנתה ליד קאהיר, כעתודה, וכן הדיביזיה המשוריינת הרביעית, ערוכות בקו הגנה, לאורך הרכסים. לכל הכוח הזה נותרו – לאחר האבדות שסבל – לא יותר מ־200 טנקים, אין הוא מסכן את ראש הגשר שלנו, ואני מעריך שיסתפק בהגנה ובניסיונות להשיג הישגים מקומיים. את ההישגים על ההרים ננסה לבסס מחר בגיחות מזרחה, כלפי מטה, במגמה לנקות את האזור שלאורך האגם המר, שמרוכזים בו מחסני דלק ותחמושת. המפתח להצלחתנו מחר – שיתוקן של סוללות הטילים הנותרות.”

קרבות תנועה משנים יחסי הכוחות לטובתנו    🔗

קרבות תנועה אלה וחדירתנו לעומק שטחו של האויב – אומר הרמטכ"ל – הולכים ומשנים לטובתנו את יחסי הכוחות. כוחות ברן נמצאים זה היום השלישי בתנופה, ולדברי מפקד האוגדה יוכלו להמשיך בה גם מחר. “מבחינה זו איננו במצב קריטי. אנו יכולים להוסיף ולתקוף, ואם נמוטט את מערך ההגנה הנגד מטוסית, יפעל חיל האוויר במלוא העוצמה. אתמול היפלנו 20 מטוסים והיום 11 מטוסים. הסורים איבדו כשני שלישים ממטוסיהם והמצרים כשליש. אך גם הכוח האווירי שנותר למצרים אינו מגלה עוד כל פעילות משמעותית. הם מתקיפים לפנות ערב, תקיפותיהם מאוד לא יעילות – ובכל תקיפה אנו מפילים להם ארבעה־חמישה מטוסים.”

מאז החלה – בבוקר שלשום – החדירה העמוקה, התרחבה המובלעת שבידינו לשטח, שעומקו ממערב לתעלה הוא בין 20 ל־30 ק“מ ואורכו, מצפון לדרום, הוא כ־60 ק”מ. המצרים כבר מבינים שמצבם קשה. מכוונתם המקורית להדוף את כוחותינו מזרחה הסתלקו – ועברו לטקטיקה הגנתית. עוד יומיים יידרשו להשלמת כיתורה של הארמייה השלישית, הן בתנועה דרומה בגדה המערבית והן בתקיפת ראש הגשר שבגדה המזרחית, וייתכן שלא יעלה בידינו להשלים את המהלך כולו אלא בשלושה־ארבעה ימים.³²⁴

שעה 23:05    🔗

דדו יושב עכשיו עם “פורום החכמים” – הכינוי שדבק לחבורה של בכירי האלופים: טל, זעירא, יריב, בני פלד, ויצמן. אל בין אותן מילים, החוזרות ונשנות בדיונים אלה – גייסות, שמות צופן, מערכים, תנועות, השמדה, טיהור, קיפול – משתרבב פתאום שמו של קצין, איש המטה הכללי, שהמטוס שטס בו אתמול בשמי מצרים, “חטף” טיל ונפל. הטייס נהרג, ואילו אותו קצין – שנוקבים בשמו – יצא בריא ושלם, צנח ושב לעבודתו.

“זה הבחור?!” נדהם דדו. “ראיתי אותו אתמול. שאלתי: ‘ואיך אתה מבלה פה?’ – אז הוא אומר לי: ‘רק עכשיו הגעתי לכאן!’ – חיכה כנראה שאשאל: ‘ואיפה היית עד עכשיו?’ – אבל אני לא שאלתי…”

“היות וחזר חי,” אומר טליק, “קיבל בקבוק ויסקי…” וכבר: “נחזור לביזנס.”

“בחור צנוע” – משהה דדו לרגע קל את ה“ביזנס”: "ואני עוד שואל אותו: ‘איך אתה מבלה פה!’³²⁵

התוכנית לכיבוש החרמון    🔗

את ארוחת הצהריים שהבטיח לו דדו – לא קיבל חופי. הוא היה – והביא את התוכנית. עכשיו מציג אותה האלוף טל, סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם.

מחמת הכישלון הצורב – הן נפילת המוצב ביום הכיפורים והן האבדות המרובות בניסיון לשוב לכובשו – נדחה הקרב על “העיניים של המדינה” עד אשר ניתן היה לרכז כוחות מתאימים: חטיבת צנחנים, וכן – כחובת כבוד – “גולני”; סיוע ארטילרי רב; מסוקים ועוד. התוכנית כוללת את כיבוש החרמון הסורי, אולם גם בשעה זו מתעוררות שאלות, ועד שתבוררנה היטב – מחר – לא תיפתח הפעולה, שממילא לא יבצעוה אלא סמוך ככל האפשר למועד הפסקת האש הצפויה.

 

יום ראשון – 21 באוקטובר ³²⁶    🔗

שעה 01:00    🔗

דיון מבצעי שקיים הרמטכ"ל גולש לתוך היממה הנכנסת ונסתיים בשעה זו.³²⁷

הפעלתו היעילה יותר של חיל האוויר בפיקוד הדרום – זה הנושא הנדון עכשיו עם מפקד החיל, האלוף פלד ובהשתתפות עזר ויצמן, טל, זאבי, יריב ועוזרים.

“היות והזמן חולף, ואת הכוח יש להפעיל בצורה חסכונית,” אומר דדו, "אנסה להתרכז

יותר בפעילות נגד ראשי הגשר ממזרח לתעלה."

“אני לוחץ על פיקוד דרום לעבור את ‘מיסורי’!”    🔗

כמו בדיון קודם, מבקש הוא שלא “לפזר את המאמץ” בתקיפת מטרות ובכל פעילות שאין בה משום סיוע מובהק למתקפה הגדולה. בשלב זה כוונתו לפעילות אווירית על “מיסורי” – אותו קוץ באגפו הצפוני של ראש הגשר, המוסיף להדאיג את מפקד חזית הדרום ואת הרמטכ"ל.

“מאז התחלנו בהקמת ראש הגשר אני לוחץ על פיקוד דרום לעקור את ‘מיסורי’, ואני, אישית, רץ כמו יו־יו אל בני פלד ואומר: תכניס עוד אוויר ל’מיסורי'!”

זה עתה שב והורה לגונן לפתוח בבוקר במתקפה על “מיסורי”, והוא מבקש שיובטח סיוע אווירי יעיל וצמוד.

בדרום נמצא מוטי הוד, המפקד הקודם של חיל האוויר. לבקשת דדו, יטוס עזר ויצמן – מפקד לשעבר של מוטי הוד ושל בני פלד – לפיקוד הדרום, כדי להבהיר את תוכניתו של חיל האוויר למחר ואת שיטת הפעולה שינקוט.

שמועה: במוצב החרמון מבוצרים אנשים    🔗

מבצע משולב בהיקף נרחב לכיבוש החרמון עתיד להיפתח מחר, ברדת הערב. בדרכי עקיפין מגיעה עכשיו איזו ידיעה (כלום להאמין בה?), שארבעים מאנשי המוצב מוסיפים להתבצר בקומתו התחתונה – זו היממה החמש־עשרה – ואין הסורים מצליחים להתגבר עליהם.

ידיעה תמוהה, ובכל זאת מגבירה היא עכשיו את המתחים הרגשיים, הכרוכים במבצע זה, שלכל הדעות יהיה קשה. לחרמון – שבמלחמת ששת הימים צורף לגבול הפסקת האש אחרי השעה השתים־עשרה – ערך התראתי עצום. היו כמה נקודות שליטה חשובות – תל חרה, תל כודנה, כנכר וסעסע – שלא עלה בידינו לכובשן, ואולם כנגד העמידה על החרמון, שממנו נפרשת הרמה כולה, בלי כל שטחים מתים, הרחק ללבה של סוריה, אין שקולה אפילו אחת מהן.

את החרמון הסורי – סוכם – יכבשו הצנחנים, שכן ההיאחזות עליו תחסוך אבדות רבות בעתיד.

מתקבלת החלטה, שכיבושו של החרמון הישראלי יֵעשה בו בלילה – ואפילו רק בשל התקווה שאנשינו עודם נלחמים שם, כלשון השמועה, ואולי ניתן להצילם.

וזכות זו – חוזר ומדגיש אחד האלופים – חייבת להינתן לחטיבת “גולני”, שכיבוש החרמון הוא לה עניין של כבוד.

את התוכנית הסופית אשר יְעבד פיקוד הצפון, יאשר הרמטכ"ל מחר בבוקר – וכוונתו היא להימצא בצפון בשלב האחרון של ההכנות ובמהלכו של מבצע נועז ומורכב זה.³²⁸

שעה 08:00    🔗

לשעה זו זימן שר הביטחון את הרמטכ"ל, ראשי משרד הביטחון ואלופי המטה הכללי, לדיון על המבצעים המתוכננים לשלב זה – האחרון – במלחמת יום הכיפורים. “אין זה מענייננו לבקש הפסקת אש; עתה – כל יום לחימה הוא לטובתנו,” יאמר דיין (לפי ספרו, “אבני דרך”).

משעה זו ואילך, יש לצפות בכל רגע להכרעה בדבר הפסקת הלחימה. במוסקבה ינסה בוודאי מזכיר המדינה קיסינג’ר לצנן את כעסם של הרוסים על שאין וושינגטון נענית במהירות מספקת לפנייתם ואינה מקבלת כלשונה את טיוטת הצעת ההחלטה שלה – אך בטרם יצא ה־21 באוקטובר, תפעיל וושינגטון לחצים על ישראל להיענות בלא שהיות לתביעה שתסמוך ידיה על נוסח שמנהיגי שתי מעצמות העל כבר הסכימו עליו ביניהם לבין עצמם, בלא להיוועץ תחילה עם ישראל.

שני מבצעי “הרגע האחרון” שדדו שולל    🔗

עכשיו, בבוקר, השאלה היא: מה עוד ניתן לבצע בטרם יסתיים אותו משא ומתן בינמעצמתי בקרמלין?

מאז יומה הראשון של המלחמה חוזר ומעלה דיין אותם “מבצעי מינימום”, מעין “קלפים למיקוח” במהלך המשא והמתן המדיני שלאחר הפסקת האש: האחד מהם – היאחזות בגדה המערבית של התעלה בקרבת פיתחה הצפוני. לקראת מבצע זה, שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל, הותקף שוב ושוב, כל משך המלחמה, מערך ההגנה הנגד מטוסי באזור שבין קנטרה לפורט סעיד. אפשרות זו – ופעולה דומה בפיתחה הדרומי של התעלה – היה שר הביטחון חוזר ומעלה, אך בשעה זו, לפני ה“פיניש”, נותן הוא ביטוי לחששות מפני תוצאות מדיניות שליליות.

וכמסופר למעלה, אין מבצע זה מתוכנן אלא למוצאי ה־22. ההכנות אינן מניחות את הדעת, ומותר להוסיף: מלכתחילה לא התלהב דדו מתוכניות מינימום אלה, ומשהחלה הצליחה הגדולה, מרכז הוא את כל הכוח במאמץ עיקרי זה.

הצעה נוספת, העולה בדיון זה – שאוגדת שרון, המפלסת דרכה, בקשיים גדולים, בתוך הצמחייה הסבוכה ובקרקע הבוצית במבואות איסמעיליה, תבצע איגוף מערבי גדול, תעקוף את איסמעיליה, תעלה צפונה, עד קנטרה, ותכתר את הארמייה השנייה.

דדו שולל מהלך זה, שגם יפצל מאמץ עיקרי שאנו נתונים בו, וגם סיכויי הצלחתו קלושים ביותר. יש להתמיד בתוכנית המקורית – לדחוק את הארמייה השנייה ממזרח לתעלה, וכלפי צפון. פעולה זו צריכה להיעשות הן ממערב ל“מיסורי”, בשפתה המזרחית של התעלה, הן על ידי כוח ששון, מכיוון “חמוטל”. כיבושו של “מיסורי” חשוב בעיני דדו עד כדי כך, שמן הראוי אפילו לשקול לצורך זה את החזרת הכוח של קלמן אל הגדה המזרחית.

שעה 09:45    🔗

עם שחר, כמדי יום ביומו, התלקחה המלחמה מחדש. בצפון, באזור שמדרום לתל־שאמס, פתחו הסורים בהתקפת־נגד. פרס בסך עשרת אלפי לירות סוריות והעלאה בדרגה הובטחו לשיריונאים הסורים על כל טנק ישראלי מושמד.

במהלך היום יתגלה, כי גם תמריץ זה לא הועיל הרבה לשינוי מזלו של הצבא הסורי – ואף התקפה זו הסתיימה בלא כל הישג.

מדוע אין תוקפים את “מיסורי”?    🔗

מפי האלוף גונן שומע עכשיו דדו: ההפצצות האוויריות אינן יעילות.

דדו מגיב ברוגזה: על איזה יסוד נסמכת הטענה, שהפצצות אלה – הנמשכות זה היום

השישי – אינן מספיקות. “האם צריך ליצור שם בפצצות אגם – כדי שהמצרים יטבעו בו?!” לפי כל הנתונים – מוסיף דדו ואומר – דיביזיית החי"ר ה־16 הרוסה, דיביזיית השריון ה־21 נותרה כמעט בלי טנקים, המפקדים איבדו את השליטה על כוחותיהם, והם רק מחכים שנמציא להם תירוץ טוב לנסיגה. באוזני הפיקוד העליון הם טוענים שמצבם קשה – אבל לא תוקפים אותם.

שוב עולים הדיו של אותו קצר בין גונן לבין שרון. המגע בין השניים כמעט בלתי־אפשרי.

עזר ויצמן, שכמוסכם יצא לדרום, מעריך כי ההפצצות הביאו לתזוזה במצב ב“מיסורי”, אך סבור, שעל הרמטכ"ל לבוא אישית לדרום.

שעה 10:00    🔗

מפי האלוף חופי שומע דדו את התוכנית הסופית לכיבוש החרמונים, שכינויה – “קינוח”. יהיה זה מבצע מורכב ביותר, ונוסף על חטיבת הצנחנים ו“גולני”, ישותפו בו מסוקים, שריון וארטילריה. שיטת הפעולה נועזת: אחר הצהריים יוטסו הצנחנים במסוקים לנקודה בגובה 1,900 מטרים במרום החרמון, כשני קילומטרים מצפון למוצב ה“פיתולים” כשני קילומטרים צפונה־מזרחה ממוצב החרמון הסורי (שגובהו יותר מ־2,300 מטרים). התקפה מכיוון בלתי צפוי זה תכה את הסורים בהפתעה גמורה.

במקביל, ינועו כוחות “גולני” לעבר החרמון הישראלי. סיירת החטיבה תשתלט על “הרכבל התחתון”. טור ממונע יתקדם בכביש, אף הוא אל הרכבל התחתון. גדוד “גולני” ינוע ממזרח לכביש זה ברגל, ותוך כדי התקדמותו “יטהר” את הרכסים שבדרכו, והוא שיתקוף את עמדות החרמון הישראלי.

כוח צנחנים יֵאחז גם בשיא החרמון.

התוכנית נראית לדדו – והוא מאשר אותה. טליק וגנדי ממליצים שניהם, שדדו יעלה לצפון ויפקח באורח אישי על כל מהלכו של מבצע מורכב זה. אף שהכול מסכימים כי רבים סיכוייו להסתיים בהצלחה, ניתן לשער שהסורים יעשו כל מאמץ אפשרי לסיכולו, והקרב עלול שלא להסתיים בלילה, כי אם להתמשך עד לאחר עלות היום, על כל המשתמע מכך.

טליק סבור, כי עדיף להקדים ולכבוש הלילה את החרמון הישראלי, ואילו את כיבוש החרמון הסורי לדחות למחר בערב – לבצעו ב“דירוג”. לעניין זה ישובו מיד. בינתיים…

שעה 10:30    🔗

גונן מוסר: לשרון ניתנה הוראה לתקוף את “מיסורי”, ואפילו יהיה צורך להחזיר אל הגדה המזרחית אחת מחטיבות הטנקים, הפועלות בגדה המערבית. ההפצצה האווירית – מוסיף גונן – תימשך בשעתיים הבאות, והתקפת אוגדת שרון תחל בשעה 14:00. ממזרח יתקוף כוח ששון את “חמוטל”.

שעה 10:35    🔗

גונן שב ומתקשר. שר הביטחון הודיעו, כי הוא עומד להגיע לפיקוד הדרום ולקיים שם דיון עם הפיקוד הבכיר של חזית הדרום.

דדו מופתע. את האלוף מאיר עמית – ה“מקשר” שבין השר לבין המטה הכללי – שואל דדו:

האם מוזמן גם ראש המטה הכללי לדיון זה, ובאיזו שעה יתקיים?

אכן, נצחים עברו מאז ימי הבלימה ומתן “עצות מיניסטריאליות” בלבד.

שעה 11:00    🔗

את דדו חוזר ומעסיק המבצע המתוכנן לשעות האחרונות שלפני הפסקת האש. המצדדת ההנהגה המדינית ברעיון – אם לאו? שר הביטחון העדיף עד היום – והדבר קיבל ביטוי בולט בדיון של צהרי ה־12 ב“בור” – מבצע מצומצם צבאית, אך בעל ערך כ“קלף מיקוח” מדיני, ואילו הבוקר הסתייג ממבצע כיבוש בצפון התעלה, ומטעמים מדיניים דווקא. האם בכך ביטא גם את עמדת ראש הממשלה?

עכשיו מוסר לדדו מזכירה הצבאי של גולדה מאיר, תא“ל ליאור, שאין חששות מדיניים אלה מדאיגים את ראש הממשלה כלל ועיקר. אם יראה הרמטכ”ל לנכון להביא תוכנית כזו לפני “קבינט המלחמה” – מובטח לו, כבמקרים קודמים במלחמת יום הכיפורים, שתאושר.

אך כפי שיתגלה להלן, היו ההתפתחויות המדיניות במהלך ה־21 באוקטובר מהירות יותר מכפי שהעריכו בשעות הבוקר ראש הממשלה וחבריה. יגאל אלון, למשל, שוחח אותו בוקר עם אריק שרון בחפ"ק שלו בגדה המערבית והבטיחו, כי לרשותו עומד כל הזמן שיצטרך לו.

בשל היחסים המשובשים בפיקוד הדרום ובעקבות שיחתו עם עזר ויצמן, מחליט עכשיו דדו לטוס דרומה. בכוונתו לעבור משם ישר לפיקוד הצפון, ולהימצא בחפ“ק קודם לשעת ה”ש" של מבצע “קינוח” – 19:00. הרמטכ"ל ועמיתיו האלופים בוחנים תצלומי אוויר אחרונים של מוצבי החרמון ושוקלים מה עדיף: כיבוש החרמון הסורי והחרמון הישראלי בדירוג, או בו זמנית?

חקה תומך בפעולה בו זמנית, הלילה, וזו גם דעתו של רחבעם זאבי. דדו, שהחזיק בדעה זו גם בסיבוב הקודם של הדיון, מכריע: לכבוש את שני החרמונים – במקביל.

קצת אחרי השעה 12:30 יוצא דדו לדרום.

שעה 14:20    🔗

הדיון על השלב האחרון של המלחמה, שיזם שר הביטחון ואשר הרמטכ“ל שמע עליו מפיו של גונן, מתקיים בחפ”ק דרום.

בשעה מוקדמת יותר ביקר דיין אצל אריק שרון בחפ"ק שלו – ממערב לחיץ החקלאי ומעבר לכביש איסמעיליה־סואץ (“חבית 36”). על תגובתו של מפקד האוגדה לשמע הפקודה שניתנה לו זה עתה פעם נוספת, לתקוף את “מיסורי”, כותב דיין בספרו: “אריק רותח!” אריק הציע לעקוף את איסמעיליה ממערב, לנוע צפונה, לקנטרה, ולנתק את הארמייה השנייה מעורפה, אלא שהפיקוד שלל את תוכניתו. כזכור, העלה הבוקר דיין רעיון דומה. עכשיו מוסיף דיין ואומר:

“אריק סבור, שההתקפה על ‘מיסורי’ אין לה תכלית והיא תעלה בדם רב.”

הרמטכ"ל, מפקד החזית ואלוף הפיקוד שבים ומתארים את ההשתלשלויות בפרשת “מיסורי” מאז הלילה שבין ה־15 ל־16 באוקטובר. בהתאם לתוכנית “אבירי לב”, צריך היה מתחם “מיסורי” להיכבש בשלב הראשון, קודם לצליחת התעלה. הוויכוחים על כך נמשכים מאז ועד היום הזה.

אחרי שעה 10:30, כאשר נוכח לדעת שאין נעשות כל הכנות לתקיפה – מספר גונן – שב והתקשר עם שרון. זה השיב ואמר, כי פקודה זו אינה הגיונית, וחזר והציע את תוכניתו שלו. בתגובה, אמר גונן: אם לא השתכנעת – יבוא אליך חיים בר־לב עצמו.

ואכן, בר־לב יצא אל החפ"ק של אריק במסוק. שרון שב והדגיש באוזני בר־לב את האפקט האדיר שיהיה לכיבושה – או לכיתורה – של איסמעיליה, ואילו את תקיפת “מיסורי” כמשגה.

הזמן הקצר שנותר עד להפסקת האש הצפויה, שב בר־לב ומסביר, מחייב לאבטח את אגפו הצפוני של ראש הגשר. לכך יש חשיבות עליונה, מדגיש בר־לב וחוזר על הפקודה.

החלטה על המהלך האחרון במלחמה    🔗

את הדיון בחפ"ק דרום זימן דיין לקביעת המהלך האחרון בחזית המצרית, קודם שתיכנס הפסקת האש לתוקפה. לוח הזמנים הותיר רק שתי אפשרויות, שצריך היה להכריע ביניהן: תקיפה לכיוון צפון, לשם כיתורה של הארמייה השנייה: המשך התקיפה לכיוון דרום, לעבר העיר סואץ ודרומה ממנה – שאולי תסתיים בכיתורה הגמור של הארמייה השלישית. האפשרות השנייה כללה גם את הגברת הלחץ, בגדה המזרחית, על “מיסורי” – דחיקת הארמייה השנייה מתוך דרומו של ראש הגשר שהקימה.

בשעה זו נתונים הכוחות העיקריים של פיקוד הדרום – ושל צה“ל כולו – בתנועה דרומה, הן באזורי הרכסים במערב והן בשטח המישורי, הסמוך לחופו המערבי של האגם המר הגדול, ולשפת התעלה. לדרום ירד הרמטכ”ל בהחלטה, שאין להעלות על הדעת הכנסת שינויים קיצוניים כל כך בתוכנית, המחייבים העברת כוחות גדולים צפונה או מזרחה, בזמן שנותר עד להפסקת האש.

“גם אני אינני חושב שהיא טובה,” כותב דיין בספרו על תוכניתו של אריק לתקוף צפונה. בעורפה של הארמייה השנייה. והוא מוסיף: “עכשיו. יומיים־שלושה לפני הפסקת האש, אנחנו צריכים ליצור קו חזית תכליתי, קומפקטי כמה שאפשר.”

ואשר להתקפה על “מיסורי”, כותב דיין, כי “השאלה היא מעשית־אופרטיבית,” ואם זו דעת הפיקוד הבכיר, לא ראה עצמו מוסמך להטיל עליה וטו, מה גם שעקרונית לא התנגד למהלך זה.

את הוויכוח בין שתי האפשרויות מסכם הרמטכ"ל בפקודה:

הפקודה: לתקוף את “מיסורי”    🔗

“לתקוף את ‘מיסורי’. זו פקודה. ששון יתקוף את ‘חמוטל’ חצי שעה אחרי פתיחת ההתקפה.”

נשוב ונציין: אותו יום היה הצבא המצרי ערוך להגנה על לבה של מצרים בקו היורד ממרחב רידן אל־חאמה (“מצלמה־ראמה”) כלפי דרום אל הרכסים המבותרים וג’בל ג’ניפה (“מצנפת־בולוניה”), ועד כביש סואץ־קאהיר (“דרורית”). מזרחה משם החזיק מערך טנקים בצמתי כביש אסמעיליה־סואץ והדרכים לקאהיר (מתחמי “מצהלה־עודדה” ו“מרזח” ו“ערוב”).

ביום ה־21 מצאו עצמם אוגדת ברן וכוח קלמן עומדים בקרבות בלימה מול ניסיונות מצריים לתקוף נגד, ולפיכך הייתה ההתקדמות מועטת באותו יום.

כנגד זה נמשך חיסולן של סוללות הטילים באזור שמדרום לאגם המר הגדול ועד למפרץ סואץ. שיתוקם של טילי הקרקע־אוויר היקנה חופש רב יותר למטוסי חיל האוויר, ובקרבות האוויר הופלו היום 15 מטוסים מצריים ועוד 5 הופלו בנשק נ.מ..

אף שבמהלך ה־21 התנהלו קרבות כבדים, שנפלו בהם תשעים חיילים ומפקדים, הנה ברדת הרמטכ"ל לסיני שררה בפיקוד הרגשה שטרם אירעה ההתמוטטות הצפויה של הצבא המצרי.

שעה 15:15    🔗

ההתקפה על “מיסורי” החלה.

אותה שעה לא מנתה חטיבת טוביה אלא כ־40 טנקים, וכן תוגברה ב־5 טנקים נוספים. כוח אחד של חטיבה זו נע לעבר “מיסורי” ממזרח, מצא עצמו לכוד בשדה מוקשים, אך בקרב שריון בשריון הוציא מכלל פעולה כ־20 טנקים מצריים.

כוח שני נע לעבר “מיסורי” בציר “אושה”, ממערב, אך עד מהרה נלכד בין מחפורות חי"ר חמוש בטילי נ.ט.. שוב חזרו הניסיונות המרים של ראשית המלחמה – בתוך זמן קצר נפגעו כמעט כל הטנקים של כוח זה, ורק כמה מהם הצליחו להיחלץ ולהיסוג.

אלא שכל זה לא התברר אלא בשעה מאוחרת.

שעה 16:10    🔗

פיקוד הדרום מקבל דיווח: המצרים – חלקם במנוסה. חלקם מוסיף להילחם, והכוח התוקף כבר מחזיק בחלק מ“מיסורי”.

כעבור דקות אחדות פותח כוח ששון במתקפה לכיוון “חמוטל” ו“מכשיר” – אף הוא בסיוע ארטילרי ואווירי רב, ואף הוא נתקל בהתנגדות עזה של חי“ר חמוש בנשק נ.ט.. בתום הקרב יחזיק כוח ששון בשלישו המזרחי של מתחם “חמוטל” – זה החולש על צומת “טליסמן” (כביש טסה־איסמעיליה) וציר החת”ם – שכבשו המצרים ב־8 באוקטובר.

הפיקוד דבֵק בתוכניתו המקורית ומוסיף לחשוב, כי אילו אך תוגברה חטיבת טוביה ביותר טנקים. היו גם תוצאות הקרב שונות. אחרי המלחמה יטען גונן, כי לשאלתו מדוע לא ביקש מן האוגדה תגבורת, השיב המח"ט, כי ביקש – אך לא נענה. שרון, לעומת זאת, יוסיף ויטען, בהזדמנויות שונות, כי כל רעיון המתקפה על “מיסורי” היה מוטעה מעיקרו – וכי כל ניסיון נוסף היה רק גורר עוד אבדות בנפש ובטנקים.

באותו יום, ה־21 באוקטובר, אין גונן מוותר. בערב ינסה שוב להתקשר עם שרון ולהורות לו, שיחזיר כוחות אל הגדה המזרחית ויֵערך, לקראת שחר ה־22, למתקפה נוספת על “מיסורי”. “השיחה שלי הייתה קודם עם קצין הקשר, אחר כך עם קצין האג”ם ואחר כך עם מפקד האוגדה, שעד אז לא נמצא בחפ“ק שלו.” יטען גונן. משייווצר הקשר בין אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה – סמוך לחצות הלילה – שוב תתלקח המחלוקת ביניהם. שוב יתערב רב־אלוף בר־לב – ושוב יתחייב שרון להחזיר טנקים אל הגדה המזרחית, כתגבורת. אלא ששוב³²⁹ הקדמנו אנחנו את המאוחר.³³⁰

שעה 22:15    🔗

תנועת הכוחות לעבר החרמונים תתחיל בשעה 19:00, ובטרם יתקרבו אל יעדיהם – תחלופנה שעות אחדות. כך סבור היה דדו, שבסיני השתהה יותר משתיכנן מראש, וטס ישר צפונה.

המכבש המדיני פועל    🔗

כאשר היה המסוק שלו מעל למגדל העמק – בשעה 22:15 – נקרא באלחוט לשוב על עקביו ולהגיע בכל ההקדם ללשכת ראש הממשלה.

אותה שעה כבר פעל המכבש המדיני במלוא עוצמתו.

כל אותו יום הוסיף הנרי קיסינג’ר לשבת בקרמלין ולהתמקח עם מנהיגי ברית המועצות על נוסח מוסכם של החלטה להפסקת אש, שיגישו שתי מעצמות העל במשותף למועצת הביטחון.

הנוסח הרוסי שיקף את רוח נאומו של הנשיא סאדאת בפרלמנט המצרי ב־16 באוקטובר, בטרם נתגלה לו, שכבר החלה מתקפת נגד של צה"ל, זו שבתוך ימים אחדים תשנה באורח דרמטי את קווי החזית ואת מצבם היחסי של הצבאות. באותו נאום, הצהיר אומנם במפורש, כי הוא מוכן לדון על השכנת שלום, אך הוסיף שלא יסכים להפסקת אש אלא “על בסיס נסיגת הכוחות הישראליים לאלתר מכל האדמות הכבושות – וזאת תחת פיקוח בינלאומי – אל הקווים שמלפני ה־5 ביוני.”

ב־ 21 באוקטובר הבינו הרוסים היטב, כי בחמישה ימים אלה התהפך מזלו של הצבא המצרי, ועם כל דחייה נוספת של הפסקת האש רק יחמיר מצבו. מעתה ייחסה מוסקבה חשיבות עליונה לא לתנאי הפסקת האש, כי עם לעיתויה – מיד. ההנחה היא, כי מטעם זה קיבלו הרוסים את הצעתו של קיסינג’ר, שהצעת ההחלטה החדשה תאזכר את החלטה 242 כלשונה; שלא תותנה בה הפסקת אש בנסיגה, וכי תכלול קריאה למשא ומתן על שלום “בחסות מתאימה”. אותה החלטה – שתירשם בדברי הימים כ“החלטה 338” – תהיה לראש פינה בכל המהלכים המדיניים של השנים הבאות, אם במסגרת ועידת ג’נבה עצמה ועם בכל מה שאירע מאז מחוץ לג’נבה.³³¹

ישראל נתבעת להסכים מיד להצעה האמריקנית־סובייטית    🔗

דקות ספורות לאחר שסוכם במוסקבה, הועבר הנוסח המשותף של הצעת ההחלטה אל הבית הלבן – ואילו ראש לשכת הנשיא, הגנרל סקוקרופט, העבירו מיד אל השגריר שמחה דיניץ, וזה לראש ממשלת ישראל.

הקווים “החמים”, בין מוסקבה לוושינגטון ובין וושינגטון לבין לשכתה של גולדה מאיר בתל־אביב, החלו מתלהטים.

השדר הראשון, שהגיע לשולחנה של ראש הממשלה בשעה 22:15, כלל תביעה שישראל תסכים מיד לנוסח המוצע – שכן מועצת הביטחון כבר זומנה לישיבה בו בערב.

בשעה 16:00 העביר שגריר ישראל בוושינגטון, שמחה דיניץ, למנכ“ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית, את הדברים שהקריא לו סקוקרופט, מברק ששיגר ממוסקבה מזכיר המדינה, הנרי קיסינג’ר, ובו נוסח ההחלטה שהסכימו ארה”ב ובריה"מ להביא במשותף לפני מועצת הביטחון:

1. כל הכוחות הישראליים יישארו במקומם.

2. לא תהיה כל התייחסות לנסיגה, כי אם התייחסות כללית בלבד להחלטה 242.

3. קריאה למשא ומתן ישיר בין הצדדים בחסות משותפת של ארה“ב ובריה”מ לקידום (to facilitate) המו"מ, אם יתגלה בכך צורך.

4. נוסף על כך, ישנו הסכם אמריקני־סובייטי להפעלת השפעה מרבית להביא לידי חילופי שבויים.

הקריאה המוצעת לכינוס מועצת הביטחון תימסר בשעה 19:00, שעון ניו יורק, הלילה, לכינוס המועצה ב־21:00, שעון ניו יורק.³³²

את תשובתה הראשונה של ראש הממשלה מסר השגריר דיניץ לגנרל סקוקרופט כעבור חצי שעה (15:45 שעון וושינגטון, 22:45 שעון ישראל). “גברת מאיר רגזה מאוד לשמע הנוסח והשדר, שכן לא נועצו בה מראש ועתה העמידוה בפני עובדה מוגמרת,” כותב בספרו ויליאם קוואנדט, מן המקורבים לחצרות הפנימיות של וושינגטון ומי שצורף גם לסגל מקורביו של הנשיא קרטר.

בעצם תוכנו של השדר – אמר דיניץ לסקוקרופט – טרם הספיקה ראש הממשלה לעיין, ולפי שעה מצטמצמת תגובתה לשאלת לוח הזמנים. אין ראש ממשלת ישראל נהנית מסמכויות דומות לשל נשיא ארצות הברית – מבקשת ראש הממשלה להבהיר לנשיא – השיטה הקונסטיטוציונית של ישראל מחייבת להביא מסמך כזה לפני מליאת הממשלה, ורק היא מוסמכת לקבל החלטה. כיוון שכמה מן השרים חייבים להגיע מירושלים, לא תוכל הממשלה להתכנס לפני חצות הלילה, ולגופו של השדר תוכל להגיב רק בגמר דיון זה.³³³

זו השעה, שנכנס הרמטכ"ל ללשכת ראש הממשלה ומעיין בשדר ובטיוטת הצעת ההחלטה.

מיד לאחר מכן מתקיים בלשכתו של שר הביטחון דיון על הפעילות בחזיתות המלחמה עד להפסקת האש.

לפי המשוער, תתקבל החלטת מועצת הביטחון לא יאוחר מן השעה 22:00, שעון ניו־יורק, שהיא 05:00 בישראל, וכיוון שתיכנס לתוקפה כעבור שתים־עשרה שעות, תיפסק האש מחר, בשעה 17:00.

המשימות שיש להשלים קודם להפסקת האש    🔗

בדיון זה אצל שר הביטחון מגיעים לכלל סיכום, כי בשעות שנותרו עד אז, יש לשאוף להשלמת המשימות הבאות:

אוגדת ברן תמשיך בתנועתה דרומה ותשתדל להגיע לתעלת סואץ ולהשלים את ניתוקה של הארמייה השלישית.

חטיבת טוביה וכוח ששון יחדשו את המאמץ לכבוש את מתחמי “טלוויזיה” ו“מיסורי” ולחזק את אגפו הצפוני של ראש הגשר.

בחזית הסורית, מקווים, יסתיים בהצלחה המבצע המתנהל הלילה – כיבוש החרמונים. כן ייעשה ניסיון לכבוש בדרום המובלעת הסורית את תל חרה.

שעה 23:24    🔗

הרמטכ“ל שב אל ה”בור" – לתיאום הפעילויות השונות שהוחלט עליהן – קודם שישוב ויצטרף לישיבת הממשלה, המתכנסת בחצות.

בדיון, שמשתתפים בו בין השאר האלופים טל, זעירא, זאבי ויריב, מצביע דדו על שתי המשימות המרכזיות של צה"ל בשלב זה, ערב הפסקת האש:

הראשונה – לבחון מה עוד ניתן לבצע עד מחר לפנות ערב, בטרם תיכנס הפסקת האש לתוקפה, הן לשם הרחבת אחיזתנו בנקודות חיוניות, והן להיערכות הגנתית מפני ניסיונות מצד האויב “לחטוף” שטחים ברגע האחרון.

השנייה – מקורה בחשש, שהפסקת אש זו לא תהיה אלא הפוגה קצרה, ליומיים או לשבוע, מעין שאיפת אוויר. “איך אנחנו מארגנים את הצבא הזה, כמו שדים, כדי שכל יממה שתחלוף תשאיר אותנו במצב טוב יותר?” – מנסח דדו משימה זו.

רצוי היה – מעיר אחד האלופים – לצמצם מחר את הלחימה בגדה המערבית, ובמידת האפשר לדחוק את המצרים מן הגדה המזרחית.

להמשיך המאמץ בגדה המערבית    🔗

אין מחלוקת על כך, שטוב היה לשוב לקו בר־לב לכל אורכו, אך הלחימה הועברה אל הגדה המערבית משום הקושי שבלחימה נגד מערכי החי“ר המחופרים בקרבת התעלה. רק לפני שעה קלה הוברר לרמטכ”ל, כי בהתקפה שנערכה היום על “מיסורי” איבדה חטיבת טוביה את מחצית הטנקים שנותרו לה – למעלה מעשרים!

“כואב לי הלב,” אומר דדו לעמיתיו, “אבל זה קשה מאוד.” כל הצעה הכרוכה בהזזת עוצבות מקווי החזית ממערב לתעלה – אינה מתקבלת על דעתו. זה מאוחר מדי. מחר יש להמשיך בלחץ כלפי דרום.

לפני צאתו מקבל הוא דיווח מעודכן מפי האלוף חופי. “מוצב הפיתולים” נמצא בידי הצנחנים. “הרכבל התחתון” בידי סיירת “גולני”. אך התנועה לעבר החרמון הסורי והישראלי עודנה נמשכת. דדו מוסר לו על הפסקת האש הצפויה ובוחן את המבצעים המוצעים למחר בחזית הסורית. לגבי שתיים מן ההצעות, מעלה חופי שאלה: האם יהיה זה נכון לנהל קרבות קשים, ובמחיר גבוה, ערב הפסקת האש?³³⁴

עם בר־לב הוא שב ומסכם את המשימות למחר בחזית המצרית: אוגדת ברן תרד מרכסי ההרים ותנוע דרומה לאורך האגם המר. הפיקוד אישר את בקשת ברן לפרוץ ולחסום את שני הצירים לקאהיר (“עשור” ו“סרג'”), אך דדו מפקפק אם אכן יצליחו כוחות האוגדה לעמוד במשימה זו. בתנועתה לאורך האגם, תיעזר האוגדה בחיל האוויר.

שוב מדגיש הוא את המשימה הנוספת – כיבוש “מיסורי־מכשיר־טלוויזיה”.

יש לבצע את מה שהלך ונדחה מאז הוחל בהתקפת־הנגד – יחידת חי"ר נבחרת תונחת בג’בל עתקה.

 

יום שני – 22 באוקטובר³³⁵    🔗

שעה 00:20    🔗

לישיבת הממשלה, העתידה להתמשך שעות ארוכות, מגיע דדו באיחור קל. הקווים החמים – מוסקבה־וושינגטון וושינגטון־תל־אביב – מתלהטים והולכים. מידת הבהילות, שבלחצה נתבעת ממשלת ישראל לסמוך ידה על הצעת ההחלטה האמריקנית־סובייטית, גררה תגובה נעלבת מצד חברות שונות במועצת הביטחון. המשלחת הסינית מוחה בטענה, שלא נשמע כדבר הזה, שנציג של מדינה ייתבע להצביע על הצעת החלטה בלא שתינתן לו שהות להיוועץ תחילה בממשלתו. נציגי מדינות בלתי מזדהות מצהירים, כי “לא יהיו למרמס” לרגלי מעצמות העל.

היוכל קיסינג’ר לחנות בישראל בדרכו לוושינגטון?    🔗

אכן, גם ממשלת ישראל מבקשת שתינתן לה שהות לשיקול הדעת. קוסיגין ישב שלושה ימים בקאהיר קודם שקיבל את הסכמת סאדאת למהלך זה – טוענת ירושלים באוזני וושינגטון – ויש היגיון בתביעת ישראל להקדים התייעצות אמריקנית־ישראלית, בדרג בכיר, לגיבושה הסופי של הצעה משותפת לשתי מעצמות העל ולהעמדתה להצבעה במועצת הביטחון. ראש הממשלה דורשת, כי בדרכו חזרה ממוסקבה, יתעכב מזכיר המדינה קיסינג’ר בישראל, להתייעצויות.

במהלך ישיבת הממשלה מגיע שדר אישי מן הנשיא ניקסון אל ראש הממשלה. אך התשובה בעניין ביקורו המוצע של קיסינג’ר בישראל מתמהמהת – לטענת האמריקנים – מחמת שיבושים ב“קו החם” שבין וושינגטון למוסקבה. כיוון שארצות הברית עומדת על תביעתה מישראל לאמץ בלי כל שהיות את הצעת ההחלטה האמריקנית־סובייטית, מבקשים לבדוק עם ד"ר קיסינג’ר, ובלי להתנות בביקורו את החלטת הממשלה, שטרם סיימה את הדיון, אם יוכל לעבור דרך ישראל, שכן רוצים לברר עמו “כמה עניינים”.

הרמטכ"ל מדווח על הפעולות המתוכננות למחר, ואינו משמיע – בשלב ראשון זה של הישיבה – המלצות כלפי הצעת ההחלטה ועמדת ממשלת ישראל. הוא רק מעיר, כי מטרידה אותו האפשרות, שהפסקת האש תתגלה כהפוגה קצרה בלבד. כן מבקש הוא את האלוף יריב להכין ניתוח של כל הנקודות, הטעונות “כיסוי” בהסכם כזה להפסקת אש. בעיקר משווה הוא לנגד עיניו את לקח ההסכם להפסקת מלחמת ההתשה, בקיץ 1970, ששאלת קידומם של הטילים הקרקע־אוויריים לא הובהרה בו במידה מספקת – ואת ההשפעה החמורה שהייתה למחדָל זה במלחמת יום הכיפורים.

שעה 02:15    🔗

דדו כבר יצא את ישיבת הממשלה והיה בדרכו חזרה אל ה“בור”. לחששותיו נתן אומנם ביטוי בישיבה, אך עכשיו גוברת דאגתו מפני אותה אפשרות חמורה – שהפסקת אש זו כל תכליתה לתת למדינות ערב שהות להתארגנות ולצבירת כוחות, בעוד אשר מצה"ל תיטול את תנופת ההתקפה שהוא נתון עכשיו בעיצומה. לא יֵצאו ימים רבים – והערבים יחדשו את הלחימה במלוא עוצמתם – ובתנאים גרועים לנו.

הוא שב על עקביו, חוזר לישיבה – ומבקש את רשות הדיבור.

הסכנה שבהפסקת האש בקווים הקיימים    🔗

החשש העיקרי שהוא מבליט בדבריו – שלאחר הפוגה קצרה, שבוע או עשרה ימים, תתחדש הלחימה. השטח שנמצא עצמנו ערוכים בו היום לפנות ערב, אינו טוב כקו מגננה, שכן את הקו שלנו ממערב לתעלה טרם השלמנו. ב־22 באוקטובר עשויים הישגינו להיות טובים יותר משהיו ב־21, אבל על כל מטר אנחנו נלחמים – מדגיש דדו – ושום דבר אינו נופל לידינו בקלות.

כיוון שבאותה שעה הוא מאמין, כי מחר (כלומר היום – 22 באוקטובר) ייכבש “מיסורי” – נחזיק בראש גשר, שבשפת התעלה יגיע רוחבו ל־15, ק“מ ועל התעלה עצמה יהיו לפחות שלושה גשרים המתוחים עליה כבר היום. ביטחון שכך יקרה – אין לו. על דעתו מתקבלת יותר האפשרות – מסייג עצמו הרמטכ”ל – שנצליח לכבוש רק חלק מ“מיסורי”. מדרום לאזור הצליחה – יש להוסיף – מחזיקים אנחנו בשדה התעופה פאיד, המוכן לתפעול ומוגן מפני אש נגד מטוסית וארטילריה לטווחים סבירים. המאמץ העיקרי מחר – מול מערך מצרי חזק – מכוון להגיע לפיתחה הדרומי של התעלה. גם בזה אין ביטחון גמור – אך הכוחות יעשו הכול לסיים מהלך זה קודם לכניסת הפסקת האש לתוקפה.

מכאן החרדה מפני ההפוגה, שאם לא תישמר, עלולות תוצאותיה להיות חמורות ביותר לכוחותינו. עשרה ימי הפוגה יאפשרו לסורים לאייש את 400 הטנקים החדשים, ששיגרו להם הרוסים מאז פרצה המלחמה, וכץ יצטרפו למלחמה דיביזיה עיראקית נוספת ועוד חטיבה ירדנית. תהיה להם שהות להציב מערך חדש של טילי קרקע־אוויר.

כך גם בחזית המצרית: התקווה לסיומו המוצלח של הקרב בגדה המערבית – ולניתוק הארמייה השלישית – מותנית בהצלחת ברן להשמיד עשרות סוללות טילים. מטוסינו פועלים מאז יומיים־שלושה נגד הצבא המצרי ונגד בסיסי הטילים, ואלה שוב אינם מסוגלים לסכן את חיל האוויר שלנו. היום (כלומר: אתמול) ביצענו למעלה מ־500 גיחות ואבדו לנו “פנטום” אחד, “סקייהוק” אחד ו“כפיר” אחד. זהו מצב שונה לגמרי מזה ששרר קודם שהושמדו הטילים. במלחמה זו איבדנו 102 מטוסים.

בתום הפוגה כזאת עלולים אנחנו למצוא עצמנו מחדש בקרב בלימה קשה – ממש כמו ביום הכיפורים.

מועצת הביטחון מקבלת החלטה 338    🔗

השעה קרובה לשלוש לפנות בוקר. בשעה זו מתכנסת בניו־יורק מועצת הביטחון. ובשעה זו מסכם הרמטכ"ל את דעתו:

"רציתי לומר לכם שני נתונים:

"האחד, אנו נמצאים כרגע בעיצומה של מתקפה, והימים הקרובים – אם תימשך בהם המלחמה – ישפרו את מצבנו. כלומר, איני רואה אפשרות, שמצבנו יחמיר בשניים שלושה הימים הקרובים. הוא ילך וישתפר.

"השני, הפוגה קצרה יכולה להיות עבורנו חמורה ביותר, הפוגה קצרה, ובעקבותיה חידוש לחימה, לא תמצא אותנו במצב שאנו נמצאים בו היום, גם אם יהיו עוד שניים־שלושה, או ארבעה־חמישה ימי לחימה נוספים. אני אפילו רוצה לומר, שאפשרות כזאת יכולה להיות כמעט פטאלית עבורנו. כי מה זו בעצם הפוגה קצרה? זו הפוגה של שבוע או עשרה ימים. מה שיכול לקרות במשך עשרה ימים הוא, שלסוריה תבוא עוד דיביזיה עיראקית ועוד חטיבה ירדנית. הם קלטו עד כה 400 טנקים רוסיים חדשים, וירכיבו להם צוותים. יהיו להם 1,200 טנקים, טילי קרקע־אוויר נוספים וסוללות הטילים תוחלפנה בחדשות, ושוב נעמוד בפני קרב בלימה קשה, כפי שעמדנו לפני שבועיים וחצי.

"הסכמתנו להפסקת אש חייבת להיות מותנית בביטחון, בערובות שלא נמצא עצמנו, לאחר הפוגה קצרה, במלחמה ממושכת. מבחינה צבאית, אני חייב להזהיר מפני משמעות חידוש האש לאחר הפוגה קצרה.³³⁶

אפילו קיבלה ממשלת ישראל את הערכת הרמטכ“ל, שהקדמת הפסקת האש להשלמת המהלך המכריע נגד הארמייה השלישית אינה לטובתנו – ספק אם הייתה החלטתה שונה. עד לרגע האחרון שבה ראש הממשלה וניסתה להבטיח לישראל שהות נוספת בטרם תתכנס מועצת הביטחון, אך הנשיא ניקסון לא זז מדעתו. כתוצאה מעמדה אמריקנית נחרצת זו – ונוכח אזהרותיו של הרמטכ”ל – הודיעה הממשלה לוושינגטון, כי תיענה לכָלוּל בהצעת ההחלטה האמריקנית המשותפת כאשר זו תיהפך להחלטת מועצת הביטחון.

בשעה זו אין עדיין ידיעה בתל־אביב אם אכן יחנה קיסינג’ר בישראל בדרכו חזרה ממוסקבה לוושינגטון.

ובשעה 06:20, לפי שעון ישראל, קיבלה מועצת הביטחון את החלטתה, שמספרה הסידורי היה 338 וכלולה הייתה בה החלטה 242, זו שנתקבלה בעקבות הניצחון הגדול של צה"ל ב־67'.

בהחלטה 338 נקבע, בין היתר, שהאש תיפסק בשעה 18:52. בלי שהיות מחליטה ממשלת ישראל לקבל את ההחלטה ומודיעה על כך לארגון האומות המאוחדות.

אותו לילה – הקרב על החרמונים    🔗

באותן שעות עצמן מתלקח במרומי החרמון קרב, שיתבע שוב קורבנות כבדים מקרב אנשי “גולני”. כמסופר למעלה, הוחלט כי החרמון הסורי והחרמון הישראלי יותקפו על ידי שני כוחות שונים, מכיוונים שונים, בו בלילה. פעולת הצנחנים התנהלה כמתוכנן – הם הונחתו במסוקים למרחק של כשני קילומטרים מ“מוצב פיתולים”. בשעה 18:20 כבר הקדים ועלה כוח קטן – בנפרד – לשיא החרמון. הצנחנים התקדמו לאיטם – ולאחר שהשתלטו על “מוצב הפיתולים” – ואגב לחימה על עמדות שהחזיקו הסורים בינו לבין “החרמון הסורי”, קרבו אליו מצפון. בהגיעם אל המוצב המגודר, הממוקש והמלא בונקרים, זומנה להם שם הפתעה – המוצב היה ריק, ובשעה 03:30 נכבש בלא קרב.

לא כך אירע בחרמון הישראלי, שהסורים ציפו, בכוחות ניכרים, לניסיון הישראלי לכובשו מידיהם. תא“ל שקד, הקחצ”ר, אומר, כי “אחרי המלחמה דרשתי, שתוקמנה ועדות חקירה על שלושה קרבות: על החרמון, על החווה הסינית ועל הסואץ.” כבר ראינו, כי במהלך המלחמה אחוז היה מאנו תחושה מתמדת של תסכול, וכי דדו, מצדו, לא נטה לאשר תכנונים שהצטיינו, לדעתו, במידה מרובה של סיכון ובמידה מועטה של מקוריות. אם כך ואם כך, הזכרנו למעלה, כי ערב ההחלטה על הצליחה הגדולה הוקפאה תוכנית אחת, ודדו הטיל על שקד לתכנן יחד עם פיקוד הצפון את כיבוש החרמונים.

“כן,” אומר מאנו, “ולצערי הרב – לא אני ביצעתי. הכוונה הייתה לכיבוש בשני שלבים: הראשון – בדיוק כמו האופן שבו נכבש בפועל החרמון הסורי. וכאן בא השלב השני: בלילה שכובשים הצנחנים את החרמון הסורי, עולה גדוד של “גולני” ל”מצפה שלגים“, צפונה מזרחה לחרמון הישראלי. עם שחר, לאחר שכבשו הצנחנים את החרמון הסורי, עושים הערכת מצב – ועדיפות ראשונה ניתנת להמשכת תנופת ההתקפה מן הכיוון הבלתי צפוי, מצפון לדרום, על ידי הצנחנים. רק אם אין מהלך זה מסתייע, ובעדיפות שנייה, יתקוף ‘גולני’ מלמטה למעלה.” תוכנית זו אושרה, אומר שקד, והוא שב וירד לסיני, לתכנון פעולה – שעלתה שוב על הפרק – של פעולת כיבוש במערב התעלה. כשהוברר לו כי מבצע זה בוטל שוב, "לקחתי מטוס וטסתי מיד לפיקוד צפון.³³⁷ זה היה כבר בשעה שהמבצע התגלגל.

שעתיים לאחר שהשתלטה סיירת “גולני” על “הרכבל התחתון” של אתר הסקי, החל לנוע הטור הממונע. ב“מצפה שלגים” היה כוח קטן כבר מאז הלילה הקודם, ובמשך היום תוגבר לכדי פלוגה – ומשימתו הייתה לצפות לעבר האויב, לדווח ולחסום את הציר שבין שני “החרמונים”, הישראלי והסורי.

השעה – 02:00. כמתוכנן, עברה הסיירת מן הרכבל התחתון לנקודה שמצפון לחרמון הישראלי – “אוכף 800”. הטור הממונע הגיע עד ל“עיקול הטנק”. כל אותן שעות נתונים הסורים להרעשה ארטילרית.

הגדוד שנע מזרחה לכביש, מדרום לצפון, מגיע לאזור המוצב. מאז יום הכיפורים הספיקו הסורים להתבצר גם מערבה למוצב – ב“גבעה 17” וב“גבעה 16”. מ“גבעה 16”, שהתבססו בה היטב, שלטו הסורים על הקטע העליון של הציר, מ“עיקול הטנק” צפונה.

בשעה שהיה הגדוד בתנועה, אירעה תקלה – פגז אחד של אותו “מסך ארטילרי” על המוצב הסורי, שבחסותו התקדם הגדוד, נפל בתוך הכוח. ליתר ביטחון, ניתנה לתותחנים הוראה להכפיל את מרחק הביטחון בין ה"מסך' לבין הגדוד הנע לעבר המוצב. כתוצאה מכך, לא הייתה “גבעה 16” נתונה תחת אש ארטילרית דווקא בשלב המכריע – בשעת ההסתערות.

פעמים אחדות חזר הגדוד והסתער על “גבעה 16” והן על זו שממזרחה – “גבעה 17” – ובכל פעם נורתה עליו אש כבדה והיו לו נפגעים רבים, בהם מפקד החטיבה, אמיר דרורי, ומפקד הגדוד, יודקה.

בינתיים החל השחר עולה – בחיפוי האש הארטילרית הוחל בפינוי הנפגעים ובחילוץ הגדוד כולו. עכשיו גברה ההרעשה – ובתוך זמן לא רב התמוטטה ההתנגדות הסורית. כבר לפני השעה 09:00 ניתן היה להשתלט על המוצב. אך רק כעבור שעתיים, לאחר שהייתה ההתמוטטות מושלמת – נכנסו אנשי גולני לתוך מוצב החרמון הישראלי.

גם בקרב זה על “העיניים של המדינה” אבדו לחטיבת גולני רבים מלוחמיה – 55 איש נפלו על כיבוש החרמון מחדש, ועוד 79 נפצעו. אך בזכות נחישותם וגבורתם נפקחו עיניים אלה שוב.

סוף פרשת “מיסורי”    🔗

סמוך לשעה 04:00, לאחר שנפלה ההכרעה בממשלה ובטרם התקבלה ההחלטה במועצת הביטחון, מצא דדו מיטה בחדר סמוך ושכב לחטוף תנומה. כעבור זמן לא רב העירו טליק משנתו:

פרשת “מיסורי” מסתבר, מגיעה מחדש לנקודת רתיחה. אחר חצות טילפן אריק שרון אל שר הביטחון ועירער על הפקודה שניתנה לו לפתוח בבוקר במתקפה נוספת על מתחם “מיסורי” – מהלך שראה בו כל הזמן טעות מיותרת. לאחר המלחמה אף יאמר שרון בפה מלא, כי הוא מצטער על שביום 21 באוקטובר מילא את הפקודה ויצא לאותה התקפה של אחר הצהריים, שנסתיימה באובדן יותר מ־20 טנקים, מחצית כוחה של חטיבת טוביה.

לאחר שהאזין לטיעוניו של שרון, התקשר דיין עם ה“בור” וביקש מן האלוף טל, שיֵרד לחקר הדברים וייתן הוראות מתאימות. “מפנייה כזאת של אריק,” אמר, “אי־אפשר להתעלם.”

את מה שהתרחש לאחר מכן, תיאר דדו כעבור זמן:

"בסופו של דבר העיר אותי טליק בבוקר ואמר לי: המצב שם לא טוב. אריק חושב, שזה לא יֵלך. ובכן, כמה אתה יכול להגיד למפקד בכיר – אם אותו מפקד, בשטח, חושב שהוא לא מסוגל ויהיו לו אבדות?! ואני – באותו בוקר – חשבתי שמספיק! ³³⁸

ואכן, טליק התקשר עם גונן והורה לו לבטל את ההתקפה הנוספת על “מיסורי”, שעמדה להיפתח בבוקר.

הבוקר האחרון של המלחמה?!    🔗

בבוקר ה־22 מתפרסמת הידיעה על החלטת מועצת הביטחון בדבר הפסקת האש, הצריכה להיכנס לתוקפה הערב, וסמוך לכך – הודעת ממשלת ישראל, הנענית לפניית המועצה.

אף־על־פי־כן, כבד “ערפל הפסקת האש” בבוקר זה, ולו רק מטעם זה בלבד: אין כל תגובה רשמית מקאהיר ומדמשק. כיוון שכך, אין ההנחה שהפסקת האש ודאית רשאית להנחות לפי שעה את פעולות צה"ל.

אתה שעה הצטיירה כבר ב“בור” תמונה על ההתרחשויות בחרמון הישראלי – על ההצלחה, אך גם על האבדות הרבות. לא קל לקבל, שעות לפני הפסקת האש, החלטות על מבצעים הכרוכים בסיכונים גבוהים, אך כלום צפויה הפסקת אש?

כאמור, לדדו יש ספקות כבדים, אם תיכנס הפסקת האש לתוקפה ואם תכובד על ידי הערבים – ומציקה לו התחושה, שצה"ל לא השלים את המהלך הגדול, שיש בו כדי להטות במידה מכרעת את כפות המאזניים בחזית הדרום.

את ספקותיו הוא משמיע באוזני האלוף חופי, שעמו הוא מחליף דברים בשעה 03:30 לפנות בוקר. כך הוא גם אומר למפקדי חיל האוויר, בשעה שהוא מבקר בחמ"ל של החיל.

דדו מחליט לא לצאת היום את תל־אביב ולא לסייר בחזיתות. הוא מגדיר לעצמו את המאמץ העיקרי של הצבא בשעה זו: התארגנות – וכוננות לאפשרות שבתוך ימים ספורים תתחדש המלחמה.

כיוון שהתחדשות הקרבות נראית לו בעלת סבירות גבוהה בקווים הקיימים – מעדיף דדו, שהפסקת האש לא תיכנס לתוקפה אלא בתום שלב זה, שבו יש לצה"ל הצלחות גדולות.

תחושה כזאת מבטא גם – דרך משל – האלוף שרון. מן החפ“ק שלו, בדיונות שממערב לכביש איסמעיליה־סואץ, מתקשר הוא – לעיני קציני מטהו וכתבים צבאיים³³⁹ – עם מר מנחם בגין, ראש האופוזיציה, ומפציר בו להפעיל לחץ על הממשלה, שלא תיחפז לקבל את החלטת מועצת הביטחון, המכוונת כולה, להערכתו, למניעת ניצחון צבאי מצה”ל ולהצלת הצבא המצרי המובס.

שונה הערכתו של האלוף טל. תודות להזרמה המסיבית של משאבים מרוסיה וממדינות ערב, יש בידי הערבים בהיכנס הפסקת האש לתוקפה יותר גייסות ויותר אמצעי לחימה מאשר בפרוץ המלחמה. בעיית המשאבים ובעיית האבדות הרבות שהיו לצה“ל, סבור טל, הן שהכריעו באותה שעה. להערכתו, לא היה צה”ל מסוגל אז לכתר גם את הארמייה השנייה וגם את השלישית – וחשוב היה יותר לכתר את השלישית, כי פירוש הדבר היה גם איום על קאהיר. “אופציה צבאית נוספת – לא הייתה. כשנכנסה הפסקת האש לתוקפה, היו לערבים יותר גייסות ויותר אמצעי־לחימה מאשר כשהם התחילו את המלחמה. כי התחיל זרם בלתי פוסק של משאבים מבעלות הברית – מהמדינות הערביות האחרות ומרוסיה. כלומר, בסופו של דבר זו שאלה של משאבים. שלא לדבר על בעיית האבדות ובעיית הרוח. רוח הגייסות לא הייתה כל־כך איתנה כמו שמנסים היום לתאר אותה. וכל אדם, מטוראים ועד מ”פים, מג“דים, מח”טים, התחילו לשאול שאלות על טעמה של כל פקודה שהם מקבלים. והם התחילו לערער על כל פקודה, אם זה הכרחי ליהרג על דבר כזה או על דבר אחר. שוכחים את העניין. ולפי דעתי, לא הייתה לנו אופציה צבאית נוספת.

“דיין ודדו חשבו, שזו ישנה,” אומר טל. "בסוף המלחמה – ומיד לאחריה – רצו דיין ודדו בעוד צ’אנס אחד.³⁴⁰

שעה 08:30    🔗

דדו משוחח עם בר־לב. ההחלטה שנכפתה עליו בעניין “מיסורי” נוגדת את כל הניתוחים וההחלטות שנתקבלו אמש. במצב הקיים, יימשך האיום המתמיד על ראש הגשר מאגפו הצפוני, וודאי שכך – נוכח ההערכה, שייתכן והפסקת האש לא תיכנס כלל לתוקפה.

הסיכום ביניהם הוא – לנסות ולתקוף את “טלוויזיה־מיסורי” ממזרח, אך אם יחזור מה שהיה אתמול – פגיעות רבות בטנקים – לוותר על כיבוש המתחם.³⁴¹

שעה 09:10    🔗

בדיון על היערכות לקראת הפסקת האש, משתתפים האלופים טל, ויצמן, זאבי, זעירא, יריב, עמית וקציני מטה בכירים.

כשלוש שעות עברו מאז נתקבלה “החלטה 338”, וחרף היענותה המיידית של ישראל, מוסיפים המצרים והסורים לשמור על שתיקה. חובה לתכנן הכול לשתי האפשרויות, אומר דדו.

"אני בכלל לא אצטער אם תידחה הפסקת האש לעוד עשרים וארבע שעות או ארבעים ושמונה שעות, ולא מפני שאני להוט לשרוף עוד דונם, אלא יש לי פחד אחד – שאנחנו מפסיקים את תנופת ההתקפה שלנו, תהיה הפוגה קצרה ולהתחיל אחר כך את ההתקפה מחדש יהיה קשה. ככל שנספיק יותר עכשיו – כן יקטן הסיכוי שתופר הפסקת האש.³⁴²

“בלי לשבור את הראש”    🔗

ושוב מנחה הרמטכ“ל את מפקד חזית הדרום, רב־אלוף בר־לב: יש להשיג היום כל מה שאפשר – אוגדת ברן תתקדם דרומה, לאורך קו המים של האגמים, ותכבוש את מתחמי “מצילה־עודדה” החולשים על צומת הצירים “חבית” ו”עשור“; אוגדת שרון תתקדם בציר “עצוב” (כ־15 ק"מ ממערב לאיסמעיליה, והוא המשכו של ציר “ודאות”, לעבר תעלת המים המתוקים) עד לחיץ החקלאי; כוח גרנית, בגדה המזרחית, ינוע דרומה ל”צחצוח־חבקוק־עופרה" (האגף הצפוני של הארמייה השלישית, החוצץ עדיין בין כוחות צה"ל לבין שפתו הדרומית של האגם המר הקטן, שאתמול הוצע להקים שם ראש גשר שני).

ואשר ל“מיסורי־טלוויזיה־מכשיר”: למרות הכול, חוזר דדו ומנחה את הפיקוד לנסות להרחיב את אחיזתנו שם – “אבל בלי לשבור את הראש. שיהיה לי מוצב אחד יותר או מוצב אחד פחות – ובלבד שלא יהיו לנו עוד מאה הרוגים ביום האחרון.”

כוח ששון צפונה יותר, ינסה לכבוש את תעוז “מרור”.³⁴³

קיסינג’ר קרב ובא    🔗

הכול עדיין אפוף סימני שאלה, אף כי בינתיים – ומכל מקום, כך מבשרת וושינגטון – הוקם מחדש הקשר עם ד"ר קיסינג’ר. מטוסו נמצא בדרך לישראל והוא עתיד לנחות בשעה 13:00.

אם לא תיפסק האש – יש מספר מבצעים, בכללם המשך התנועה אל מדרום לעיר סואץ וכיבוש ג’בל עתקה, שמחליטים לבצעם.

אם תיפסק – יוסיפו הכוחות לקיים כוננות גבוהה ביותר, כדי למנוע מן האויב כל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו החדש בקווי הפסקת האש.

וכדי שיידע העולם היכן אנחנו עומדים, ולא ישאלו שאלות – תתפרסם היום, זו הפעם הראשונה, הודעה מטעם דובר צה“ל, שיפורטו בה ההישגים בגדה המערבית: צה”ל מחזיק בשטח של כמה אלפי קילומטרים מרובעים.

ומכינים שתי פקודות:

טיוטה לפקודת יום של הרמטכ"ל, שתתפרסם בהיכנס הפסקת האש לתוקפה.

“פקודה מס' 1” לכוחות בדבר כללי ההתנהגות והכוננות בקווים בתקופת הפסקת האש. הניסוח הוא של הרמטכ"ל, עם הערות האלופים טל, ויצמן, זאבי:

"1. בשעה 18:52 תופסק האש בחזית המצרית.

2. כל כוחותינו יירו אש נ.מ. על כל מטוס אויב שיטוס מעל למרחבים המוחזקים על־ידי כוחותינו.

3. יש למנוע בכוח, לרבות על־ידי אש, מן האויב הסתננות לתוך השטח המוחזק על־ידינו.

4. יש להשיב באש על כל אש אויב ולפעול באופן חופשי בכל מקום בו האויב לא מקבל את הפסקת האש."³⁴⁴

שעה 13:30    🔗

זה ימים אחדים טורדים את דדו נזלת ושיעול קשה – אם בשל הסיגריות שהוא מעשן בשרשרת, אם בגלל האוויר בחדר התת־קרקעי הזה, שעשה בו מאז יום הכיפורים. שוב מנסה הוא לחטוף תנומה קלה, ושוב מעירים אותו כעבור שעה: מטוסו של קיסינג’ר נחת, וכבר החלו שיחות הדרג המדיני איתו, בבניין מבודד – לא הרחק מתל־אביב.

שעה 14:30    🔗

הרמטכ"ל מוזמן לשיחה עם קיסינג’ר בעוד שעה וחצי, והוא יבוא בחברת האלופים טל, זעירא ובני פלד.

עד לשעה זו טרם השמיעו קאהיר ודמשק מילה רשמית אחת בעניין היענותן להחלטת מועצת הביטחון, ולפיכך אין כלל ודאות שהפסקת האש תיכנס לתוקפה במועד. ובמלחמה – כמו במלחמה. ישנם מבצעים שתוכננו להלילה, וכדי להשלים את ההכנות ולגשת לביצוע – דרוש אישור מיידי של ראש הממשלה.

גולדה מאיר ומשה דיין עומדים בעיצומו של דיון עם קיסינג’ר. דדו דוחק במזכירה הצבאי, תא"ל ליאור: “אם לא אומר עכשיו, ‘פעל!’ – לא נספיק. ותעשה את זה מהר – כי כולם על קוצים!”

בשעה זו ממש מודיע רדיו קאהיר: סאדאת נתן פקודה להפסיק את האש במועד שקבעה מועצת הביטחון.

“חסרים לי עוד כמה ימים: יומיים־שלושה־ארבעה!” – אין דדו מסתיר את הרגשות המתרוצצים בתוכו – “זה עושה לי מצב רוח רע. עוד קצת!”

ההצטננות מעכירה גם היא את רוחו. הוא משתעל, גורף בלי הפסק את אפו, גרונו יבש. “תן לי את חיים, או את גורודיש!” – קורא דדו. נותרו עדיין שעות אחדות של אור יום, ואולי ניתן להשלים איזשהו מהלך.

דדו, עד לרגע האחרון, אינו מרפה – “כמו בולדוג.”³⁴⁵

שעה 16:00    🔗

הרמטכ“ל, סגנו, ראש אמ”ן ומפקד חיל האוויר סוקרים את המצב הצבאי בשעה זו. אין דדו מסתיר מפני מזכיר המדינה, ד“ר קיסינג’ר, כי לא זו בלבד שאין הפסקת האש משרתת את האינטרסים של צה”ל – אלא היא מצילה את המצרים ממהלומה כבדה. בשובו לוושינגטון יישא עמו קיסינג’ר את רישומם העז של דברי הרמטכ"ל – והוא יזכיר זאת לא פעם.

ומעניין להביא את פרשנותו של ויליאם ב' קוואנדט על התרשמותו של קיסינג’ר מן הפגישה עם צמרת צה“ל – דוד אלעזר, צבי צור, ישראל טל, יצחק עירוני [מנכ”ל משרד הביטחון], אלי זעירא, בנימין פלד, בנימין תלם, אהרן יריב, רחבעם זאבי, מאיר עמית וישעיהו גביש. הוא כותב:

" – – – כל הנוכחים ידעו שישנה החלטה על הפסקת־אש, אולם קשה היה להם לנטוש את קו־המחשבה של המשך המלחמה ולעבור לתכנון סטאטי של גמר המלחמה. אולם גם מי שחשב (והיו כאלה בין המשתתפים) שאני טועה בהנחתי שהמלחמה הסתיימה, גם מי שהניח כי תוך זמן קצר תתלקח האש מחדש – ידע כי דיון זה, להבדיל מכל קודמיו, בא לפתוח את הדף שלאחר המלחמה".³⁴⁶

הפסקת האש תישמר; הפרות מצריות – יֵענו באש    🔗

לאחר פגישה זו, מקיים דדו שיחה נפרדת עם ראש הממשלה. הוא מוסר לה על הסידורים שנעשו לקראת הפסקת האש. הכוחות הנתונים בשעה זו בעיצומו של מהלך התקפי יורשו להשלים את תנועתם. הדברים אמורים בעיקר בכוחות האוגדה של ברן, המתקרבים אל התעלה, מדרום לאגם המר. בהתאם להחלטת מועצת הביטחון, תיפסק האש באורח מוחלט בשעה 18:52. עם זאת, תינתן הוראה להפעיל נשק בתגובה על יוזמות מצריות – טיסות מעל לשטחים שבידינו ופתיחה באש על כוחותינו.

קיסינג’ר – מוסרת ראש הממשלה – קיבל “התחייבות של כבוד” מן הרוסים, שיפעלו לחילופי־שבויים מהירים, ואף הוא ימסור התחייבות פומבית לפעול לשחרור השבויים שלנו. משיחותיו עם המנהיגים הסובייטים התרשם, כי יחסם אל ה“קליינטים” הערבים שלהם מלא זלזול. הם מבינים היטב, כי מצבם הצבאי של המצרים היה חמור מאוד וכבר שקלו מעורבות צבאית ישירה כדי להציל את מצרים מהתמוטטות גמורה.

על שיחותיו של קיסינג’ר עם ההנהגה המדינית של ישראל באותה שהייה קצרה, כותב – בהשראתו של מזכיר המדינה – ויליאם קוואנדט:

“קיסינג’ר הפציר בגברת מאיר לעבור לעמדות מגננה ולא להפר את הפסקת האש. כעבור זמן סיפר, כי בנקודה זו השמיע דברים כדרבונות באוזני הישראלים – וכי דיין ואבן הודו באוזניו, כי לישראל אין עוד מה להרוויח מהמשך הקרבות – – – כעבור חמש שעות עזב בהרגשה, שישראל תקיים את הפסקת האש. שעה לאחר המראתו נדַמו התותחים – אך לא לזמן רב.”³⁴⁷

שעה 17:40    🔗

בשובו אל ה“בור”, משוחח דדו עם בר־לב ומקבל תמונה על מצב המלחמה בשעה זו:

כביש איסמעיליה־סואץ (“חבית”) פתוח עכשיו עד צומת “עקל” (דרך המושכת

דרומה־מערבה, מתחברת עם ציר “עשור” ומסתיימת בדרך הדרומית יותר לקאהיר – “סרג'”). מתחם “מצילה־עודדה” – שהיו מבוצרים בו כוחות דיביזיית השריון הרביעית – נכבש. כוחות ברן, שהמשיכו מזרחה – כך נראים הדברים בשעה זו – כבשו את שפת התעלה מקצהו הדרומי של האגם המר הקטן (“צידון”) ועד ל“מינה”, כ־15 ק"מ דרומה משם. חיבור בין הגדות לא ייווצר, שכן כוח גרנית לא הצליח להתקדם לעבר “ליטוף” שבגדה המזרחית – מול “צידון”.

(מאוחר יותר יתברר, כי אותו גדוד טנקים, שהגיע אל הרמפות, הותקף בנשק נ.ט. של החי"ר, נפגעו לו תשעה טנקים וניתנה לו הוראה להיסוג ולהיערך מחדש ממערב לתעלת המים המתוקים למשך הלילה.)

“עכשיו אנחנו צריכים עוד יום־יומיים!”    🔗

בשעה זו אומר דדו: “יש לכם עוד שעה. אולי עוד קצת. תצליחו.”

ובשיחה עם מפקד מרש"ל, האלוף גביש: "עכשיו אנחנו צריכים עוד יום־יומיים,

שייקה! "

על הערותיו החוזרות של דדו, המגלות אי־נחת מהפסקת הלחימה בשעה זו, מגיב אחד מעמיתיו:

“מה תשיג בעוד שעות אחדות? עוד חמישה בחורים הרוגים?”

“כמה שעות – לא,” אומר דדו. “אבל יום־יומיים אני צריך!”

“לארמייה השנייה יספיק יום אחד,” מוסיף אלוף שני.

ועזר ויצמן, בסגנונו המחודד, שואל: “מתי אתה רוצה שנפשוט מדים? מחר בבוקר?”

“וואס ברענט?” משיב דדו, שאידיש קלט בארץ ישראל, “עוד תהיה מלחמה. סמוך על הערבים.”

ובכל זאת, עכשיו מאשר הוא את נוסח אותה “פקודה מס' 1”, המועברת לחזיתות המלחמה:

גם כאשר תיכנס לתוקפה הפסקת האש, “מבחינת כוננות יש לפעול כאילו המלחמה נמשכת. אין להוציא לחופשה ואין לרפות את המתח – אלא לחמש, לתדלק ולהמשיך בנוהלי הקרב ובתכנונים הטקטיים והאופרטיביים, בהנחה שהמלחמה נמשכת.”³⁴⁸

שעה 18:52    🔗

במבואות איסמעיליה נתון כוח צנחנים בקרב קשה, מטווחים קצרים, עם כוח קומנדו מצרי. על דרך צרה – שמשמאלה נמשכות תעלת המים ומסילת הברזל ומימינה פרדס, שדה תירס, דקלים ובתי פרברים – חונה החפ"ק של האלוף שרון. וכך נראו אותם רגעים, כפי שהתרשם מהם, בשעת מעשה, מחברו של ספר זה:

שעת הפסקת האש, במבואות איסמעיליה    🔗

"השעה 18:52 – ודווקא עכשיו מתגברת הרעשת התותחים בקרבתנו. זמן קצר לפני כן נפתחה אש ארטילרית כבדה על אזור הצליחה. התותחים שלנו עושים מאמץ לשתק את מקורות הירי, גם ממערב לאיסמעיליה וגם מאזור "מיסורי'. שעה שעברה מן המועד שקבעה מועצת הביטחון, ונדמה כי מאז הולך וגובר סביבנו דו־קרב התותחים. במקום זה ניכר היטב היתרון המצרי בקני הארטילריה, מה גם שמחמת אופיו הטופוגרפי של השטח, משתרך כל הכוח, כחוט דק, על הציר הצר והיחיד הזה. ואי שם, בראש הטור, מרותקים הצנחנים באש התותחים, ואינם מצליחים לפרוץ קדימה.

"ואז, בשעה 19:50, מגיעה הפקודה אל אחת מיחידות התותחנים:

" – ל‘קצה אחד’, הפסק אש. סוף!'

“וכך, פתאום, לא היו עוד יריות. יצאתי מתוך הנגמ”ש והתרחקתי לעבר השדה – מחוץ לרעש המנועים הכבדים. אל השמים מוסיפים להתעופף – מרחוק – צרורות אילמים של נותבים. אש אדומה של איזו שריפה מוסיפה לבעור בין העצים, בכיוון הצומת שעליו התנהל הקרב, אבל הדממה כמעט מוחלטת.

"קול מתכתי עולה מאחד ממכשירי הקשר: ‘כאן קצה אחד. המולדת לא תשכח לך את זה – ולהתראות בשעה שש אחרי המלחמה…’

"בשעה זו – בצד הרכב הקרבי ובעוד חלק מן הלוחמים עושה דרכו על הדרך הצרה בכיוון ההפוך – אומר האלוף שרון אל הרשמקולים של כתבים צבאיים:

“' – – – המהלך הזה שהייתם עדים לו עכשיו, שהוא אחד הקרבות המרים שניהלנו, הקרב לכיבוש איסמעיליה, אפשר היה לבצעו עוד שלשום, ואותם הכוחות שביצעו זאת עכשיו היו מוכנים לבצעו במשך ארבעים ושמונה השעות האחרונות. אילו ניגשנו לביצועו, היינו משנים את המצב מיסודו: אל”ף, היינו כובשים את העיר; היינו מנתקים את דרכי האספקה של הכוחות המצריים, הנמצאים בגזרה המרכזית והצפונית של התעלה, מבסיסיהם האחוריים בעבר המערבי של התעלה – – – '

"בשעה מאוחרת יותר צועק איזה קול: ‘להדליק את האורות!’

“הטנקים והנגמ”שים מפעילים את זרקוריהם העזים, ובאורות מלאים עושים דרכם חזרה, דרומה ומערבה, דרך כפרי החיץ החקלאי ועיירותיו העלובות – אל המדבר הפתוח."³⁴⁹

שעה 19:00    🔗

הרמטכ"ל משתתף בפגישה עם עורכי העיתונים בלשכת שר הביטחון.

לאחר מכן – דיון עם האלוף חופי. עד עתה לא קיבלה סוריה את החלטת מועצת הביטחון, וכיוון שכך – יש לתכנן את המשך הפעילות המבצעית בחזית זו.

אשר לחזית המצרית – מתעוררת שאלה טכנית לכאורה: אם מתכוונים הכול, באמת ובתמים, לקיים את הפסקת האש, איך ייקבעו בין הצדדים ההסדרים להבטחת קיומה? להחלטת מועצת הביטחון לא צורפו הנחיות בדבר הסידורים המעשיים, וכיוון שכך – האם יטפלו בזה המנגנונים הקיימים של האו"ם, ושמא ניתן להקים מגע ישיר בין הצדדים הלוחמים?

“כאן המטה הכללי של צה”ל – – – "    🔗

אבל כיצד? האם יֵצא לעבר קווי האויב – כמו בסיפורים – קצין ודגל לבן בידו? ואולי נכנסים לרשת האלחוט של הארמיות ומודיעים: “כאן המטה הכללי של צבא הגנה לישראל – הבה ניפגש…”

אבל באיזה מקום? “יהיה זה מעליב אם נגיד, בואו ניפגש במצרים, בדרך לקאהיר,” אומר דדו. יש להציע נקודה בחצי הדרך, הוא סבור, אולי בקרבת התעלה.

“הטוב ביותר,” אומר מאיר עמית, “לקבוע את המפגש בנקודה המערבית ביותר שעל הכביש לקאהיר.”

דדו, שעודנו מוסיף לפקפק אם אכן תחזיק הפסקת האש מעמד, אומר: "נחכה עד לבוקר. בלילה אי־אפשר לעשות דבר.³⁵⁰

שעה 22:40    🔗

בישיבת הממשלה, כארבע שעות לאחר המועד שקבעה מועצת הביטחון, מוסר הרמטכ"ל מידע על המצב בקווי החזית, שיש בו כדי לחזק את חששותיו:

“באופן כללי, החזית [המצרית – ח. ב.] די רגועה, והכוונה היא לא לירות, ובכל־זאת יש עוד די מוקדי אש. ישנם מארבים מצריים. היו יריות על שיירת אספקה. באיזה מקום טנקים פתחו באש. בינתיים הפסקת האש היא די מוזרה. אמנם, יש הסכם על הפסקת אש, אבל אין מנגנון פיקוח שישמור על כך. אין מגע בין הצדדים. נראה בבוקר איך זה עובד. כרגע עדיין יורים פה ושם – – –.”

הרמטכל עובר מכאן לתיאור ההישגים הנכבדים שהושגו בגזרות שונות של החזית, בהם כיתור כמעט מלא של הארמייה השלישית:

"כרגע – שתי הדרכים סואץ קהיר חסומות להם. – – – נותר להם רק ציר אחד בדרך לקהיר. הם יכולים לצאת מהעיר סואץ ולנסוע רק למטה למפרץ ולעלות פה למעלה (מצביע על המפה) לכביש קהיר – – –

"ראש הממשלה: אני רוצה לשאול את שר הביטחון, אמרת שאם הם ימשיכו מחר לירות, נמשיך בפעולה שהתחלנו בה. האם מה שאתה מציע זו פעולה גדולה?

"דיין: זהו המשך הפעולה שהתחלנו בה.

"אלעזר: זו תהייה פעולה גדולה. זה המשך הפעולה שהתחלנו בה, אבל מדובר רק על גזרה אחת, לא על כל החזית. אבל במקום זה, זו תהייה פעולה גדולה. – – – השטח פה אינו ברור עדיין לגמרי. – – – אולי ישנם כוחות בתוך כוחות. מה שהם מנסים לעשות הלילה הוא לגרש אותנו מכאן. הם יורים. – – – אם יירו עד הבוקר, נרצה לנקות את השטח.

"כל הזמן אפילו ברגע זה, אני מקבל ידיעות על יריות מצד המצרים. הנה כעת מובאת אלי ידיעה, שישנו לחץ כבד על כוח שלנו – בקצה הדרומי של האגם המר הקטן. זה קורה גם במקומות אחרים. אם ייווצרו מוקדי קרב נוספים, נצטרך להילחם.

“ניתנה הוראה לצאת מהשטח הירוק (מצביע על המקום במפה). זה קורה גם במספר מקומות אחרים. אם יהיו עוד מוקדי־קרב, נצטרך להילחם – – – לא נתחיל בפעולה יזומה. לא ניתנה לפיקוד דרום הוראה לקום ולתקוף, אבל אם תהייה אש מצדם, נהיה מוכנים לתקוף.”

אם תימשך האש המצרית – נשלים כיתור הארמייה השלישית    🔗

בשלב מוקדם יותר מסר שר הביטחון – לפי ספרו “אבני דרך” – כי אם ימשיכו המצרים בהפרות ו“לא יגשימו את הפסקת האש (בינתיים הם יורים כאילו אין הפסקת אש), נראה אנחנו להשלים את הפעולה שלא סיימנו בחלק הדרומי, ממערב לתעלה.”

דדו מתאר את המצב בשעה זו: כוחותינו יושבים על שני הכבישים מסואץ לקאהיר (“עשור” ו“סרג'”), והארמייה השלישית מנותקת מעורפה. עדיין פתוחה להם דרך עקיפין – מסואץ, לאורך המפרץ, לערבייה, מדרום לג’בל עתקה – וממערב לעתקה יכולים הם לשוב ולהתחבר אל הכביש לקאהיר. בראש הגשר של הארמייה תלויות מעתה שתי דיביזיות חי"ר וחטיבה משוריינת, בכל הנוגע לאספקה ולציוד, בציר יחיד זה. בגדה המערבית מכותרים – בכיסים – כוחות נוספים. בקרב שניהלה אוגדת אריק לעבר איסמעיליה, הושגה התקדמות, אבל בשל התנגדות כבדה – לא הושלמה המשימה. בשטח שבידינו בגזרה הדרומית, יש עדיין מאחזים מצריים, וייתכן שהם יורים בניסיון להדוף את כוחותינו. אם תימשך האש עד הבוקר – נצטרך לנקות את השטח כולו.

“אנחנו על החרמון,” מוסר דדו, ואותה שעה מהרהר הוא בוודאי לא רק בכישלונות הצורבים שקדמו להצלחה היום, כי אם בשימוש שנעשה בפרשת החרמון כדי לתקוף אותו אישית. שום דבר לא בא בקלות במלחמה הזאת, נוהג דדו לומר, וגם בקרב זה נתנו את חייהם חמישים וחמישה לוחמים ועוד עשרות רבות נפצעו. אבל בתום המלחמה – “אנחנו על החרמון.”³⁵¹

בתום המלחמה? מעט אחרי חצות, בשובו אל ה“בור”, מראים כל הסימנים שבבוקר עתידים הקרבות להתלקח מחדש.

 

יום שלישי – 23 באוקטובר    🔗

שעה 00:55 ³⁵²    🔗

האלוף גונן מוסר על הפרות הפוגה בשעות הערב באזורים השונים של חזית הדרום – האויב יורה על כוחותינו בנשק קל ובנשק ארטילרי. כן היו פשיטות על חניוני טנקים. הגדוד שחדר מדרום לאגם המר הקטן לתוך החיץ החקלאי והגיע אל הרמפות ב“ליטוף” – איבד את מחצית כוחו, תשעה טנקים.

גונן מבקש אישור לשוב לתקוף, כדי לחזור ל“ליטוף”.

אם יתברר בבוקר, שאין המצרים מקיימים את הפסקת האש – תאושר התוכנית.

עד עכשיו לא קיבלו הסורים את הפסקת האש. אדרבה. סימנים שונים מרמזים על כוונתם לפתוח מחר במתקפת שריון נרחבת, והרמטכ"ל בודק עם אלוף פיקוד הצפון את ההיערכות ההגנתית עם כוחות השריון שנותרו לו. לפני יומיים – נזכיר כאן – הועברה אחת העוצבות מן הצפון לחזית הדרום, והחל מהבוקר כבר השתתפה בקרבות בגדה המערבית.

כמו כן מאשר דדו תוכניות למחר, שמציג מפקד חיל האוויר, ולאחר מכן תוכניות של חיל הים.

בשעה מאוחרת לאחר חצות מטלפן דדו לביתו, והבן, גידי, מעדכן את מפת המלחמה בחדרו. האם תשתנה המפה גם מחר?³⁵³

שעה 08:00    🔗

התמונה המצטיירת בבוקר היא, שבגזרת הארמייה השלישית נעשו במשך הלילה ניסיונות לשוב “לחטוף” שטחים שנכבשו על ידי כוחות צה"ל, והיו בגזרה זו גם הפרות נוספות של הפסקת האש.

בר־לב מתאר את המצב בחזית, ותגובתו של דדו היא – לא ייתכן שהמצרים יילחמו רק במקומות נוחים להם. אם אין הפסקת האש נשמרת, יש להשיב מלחמה. מלכתחילה העריך, כי הפסקת אש זו תופר – אומר דדו – שכן בחזית זו לא הושגה עדיין הכרעה ברורה. הסכמת ישראל באה רק מתוך היענות ללחץ האמריקני, אך אם יצרו המצרים עצמם מצב חדש – יש לנצלו להשלמת המהלכים שאנו מעוניינים בהם.

“בגזרת ארמייה שלוש – חופש פעולה!”    🔗

בשעה מוקדמת יותר כבר החל בחדרו של הרמטכ“ל דיון הבוקר ובין המשתתפים בו – טל, זאבי, יריב ועמית. תחושה זו משותפת לכל האלופים ב”בור" – וכן גם למפקדים בחזית הדרום.

את הבוקר ההוא זוכר – מן הזווית המיוחדת שלו – האלוף מרדכי הוד, שהיה אז במפקדת פיקוד הדרום. כאשר הגיעו מן היחידות עוד ועוד ידיעות, שיורים עליהן, אמר לגונן:

“אני כבר בקיא בהיסטוריה של מלחמה אחרת. ההיסטוריה לא תסלח לנו, אם כך נגמור את המלחמה הזאת. אנחנו כאן – במקום הזה – יכולים לקחת על עצמנו את האחריות. אם מפרים המצרים את הפסקת האש, נסגור אנחנו את הארמייה השלישית, ואחר כך – שיצעקו עד לב השמים!”³⁵⁴

הרמטכ"ל מתקשר עם שר הביטחון: “בגזרת ארמייה שלוש לא מקבלים את הפסקת האש – מסואץ ועד לאגם המר. בלילה השמידו לנו תשעה טנקים ועכשיו הם תוקפים במקומות אחדים, מנסים לחטוף מאיתנו שטחים. אני רוצה לתת לפיקוד דרום פקודה: 'בגזרת ארמייה שלוש – חופש פעולה!”'

דיין מאשר מתן פקודה כזאת. דדו מבקש להזעיק אליו מיד את דובר צה"ל, כדי להכין הודעה פומבית, ואגב כך הוא שב לדבר עם בר־לב:

“אנחנו ‘פול’ מלחמה בגזרת ארמייה שלוש. חיל האוויר ייתן לך סיוע מלא.”

דדו מציע לבר־לב, שיסכם את התוכנית עם גונן ויעלה מיד לתל־אביב, לדיון העומד להתקיים בלשכת שר הביטחון בשעה 10:00.

שעה 08:30    🔗

יחד עם דובר צה"ל מנסח דדו הודעה שתתפרסם בשעה 11:00:

"לאחר שהכוחות המצריים הפרו ברציפות את הפסקת האש במשך הלילה ובשעות הבוקר בגזרת סואץ, ממערב לתעלה, ממשיכים כוחותינו בלחימה בגזרה זו באוויר וביבשה, כאשר מטוסי חיל האוויר תוקפים את ריכוזי הכוחות המצריים בשני עברי התעלה, וכוחות השריון שלנו תוקפים את המערכים המצריים שממערב לתעלה.³⁵⁵

במקביל – או מיד אחרי ניסוח הודעה זו, מתבקש הרמטכ"ל לעבור על הטיוטה הסופית של פקודת היום, שתתפרסם היום, לציון גמר הקרבות.

פקודת יום של רב־אלוף דוד אלעזר ראש המטה הכללי    🔗

אחי הלוחמים, מפקדים וחיילים,

לאחר שבעה־עשר ימי לחימה, לאחר שהיינו בעיצומה של המתקפה, נפלה החלטת מועצת הביטחון שקראה להפסקת אש.

כל עוד היו הערבים בהתקפה, כל עוד האמינו הם ותומכיהם כי יוכלו להביס אותנו, לא התכנסה מועצת הביטחון אפילו לצורך דיון בתוקפנותם – אולם משנוכחו לדעת כי תבוסתם קרובה, מיד נזעקו אויבינו וידידיהם ותבעו את הפסקת הקרבות.

אנחנו עומדים בקשה שבמלחמות ישראל. היא נכפתה עלינו ללא התראה מספקת, כאשר הסורים והמצרים נעזרים בברית המועצות כמייעצת, מאמנת ומספקת ציוד אדיר.

בלמנו את האויב, עברנו להתקפת־נגד והעברנו את המלחמה לאדמת האויב. צבאה של סוריה הוכה קשות וצבאה של מצרים עומד לפני תבוסה. אלפי

חלליהם ופצועיהם, ומאות המטוסים והטנקים אשר השמדנו בשדה המערכה, הם עדות למכה האנושה אשר צה"ל הנחית על המבקשים להשמידנו.

האויב הסורי אשר יצא להביס אותנו נהדף מכל רמת הגולן ואיבד משטחיו. הצבא המצרי נאחז בסיני, אך עלה בידינו לפרוץ אל אדמת מצרים ולהשמיד רבים מכוחותיו. אף כי קו החזית השתנה – שליטתנו בחזית לא פחתה. אנו חולשים עתה על הדרכים המוליכות אל בירות האויב. עוד אין אנו יודעים את מהותה של הפסקת האש ואת כוונות אויבינו.

למודי ניסיון העבר – נישאר בכוננות, מוכנים להמשך הקרב.

אחי הלוחמים,

יצאנו מנצחים מן הקרב, אף כי טרם השלמנו את הניצחון.

נשאנו על כתפינו את הנורא במשאות ונותרנו זקופים. בזכותכם, בזכות רעינו אשר נפלו במערכה, בזכות חברינו הפצועים אשר לא זעקו, בזכות כל אלה אשר מילאו את תפקידם עד תום – עמד העם במלחמה. בזכות גבורתכם ואמונתכם תזכה מדינת ישראל בביטחון ובשלום.

דוד אלעזר, רב־אלוף

ראש המטה הכללי

כ“ז תשרי תשל”ד

(23 אוקטובר 73)

הפקודה מנוסחת בזהירות מרובה, ואיץ מדובר בה על כך שהמלחמה נסתיימה – אדרבה, בשעה שעמד צה“ל “בעיצומה של המתקפה, נפלה החלטת מועצת הביטחון שקראה להפסקת אש.” לא נאמר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, כי אם זה ש”עוד איננו יודעים את מהותה של הפסקת האש ואת כוונות אויבינו." הפנייה אל הצבא היא – “נישאר בכוננות, מוכנים להמשך הקרב.”³⁵⁶

שעה 10:00    🔗

יום זה יעמוד כולו בסימן המתקפה הגדולה של אוגדות ברן וקלמן דרומה ומערבה, במגמה להשלים את ניתוקה של הארמייה השלישית ולתפוס שטחים נוספים על מתקניהם ומחסניהם הגדושים ומלאים ציוד ואספקה.

בהיפתח הדיון אצל שר הביטחון, כבר יש בפי הרמטכ“ל מידע על הצלחות גדולות. אוגדת ברן תוקפת את ה”כיס" לחופם המערבי של האגמים ודרומה משם, בשפת התעלה, עד “מינה”. אוגדת קלמן מתקדמת מערבה, כדי לתפוס את הכבישים לקאהיר ודרומה משם, למרגלות ג’בל עתקה. ממזרח לתעלה ינסה כוח גרנית פעם נוספת לכבוש את מתחם “עופרה”, להתחבר עם אוגדת ברן ולהקים ראש גשר שני מדרום לאגמים. היום מתקדמים הכוחות בסיוע אווירי מסיבי (עד תום היום יבצעו מטוסי חיל האוויר, ובעיקר בגזרה זו – 354 גיחות). חיילים מצרים רבים מוסרים עצמם לשבי.

שעה 11:00    🔗

בר־לב מגיע אל ה“בור”. בדיון המיוחד שזימן דדו משתתפים האלופים: בני פלד, חיים בר־לב, מאיר עמית, אהרן יריב, ישראל טל, אלי זעירא, רחבעם זאבי, עזר ויצמן, ישעיהו גביש. הוא מדגיש את הקווים העיקריים של הקרבות המתנהלים היום, שלסיוע האווירי – עם סילוק אימת הטילים – יש בהם חשיבות מכרעת. עם זאת – אין להיחפז בראיית התמוטטות קרובה של הצבא המצרי: “אני לא רוצה להתעסק עכשיו עם תעלת סואץ,” אין הוא מן החושבים, כי “הצבא המצרי כבר מתייבש מחוסר מים, או מרים דגלים לבנים. אלה שבורחים – הם אנשי דרגים עורפיים.” יש גם לזכור את ההבדל המכריע בהפעלת חיל רגלים בשני הצבאות.

לעומת כוחות החי“ר המצומצמים הפועלים בפיקוד הדרום, אין מספר לחיילים המצרים. “אצלם זה צומח – וכמה שאתה לא מצליח לפגוע בהם, למחרת בבוקר יש להם אותו מספר.” אומנם, היום צורפו יחידות חי”ר מובחרות לאוגדות השריון, אבל נזהרים ביותר שלא להפעיל יחידות אלה בקרבות, שעלולים להיות במהלכם אבדות מרובות. המלחמה צריכה להתפתח במקומות שבהם יש מרחב לפעילות שריון – ברכסים, במתחמים שעל כביש סואץ, וכן בעתקה. האלוף גביש, מפקד מרש“ל, המשתתף גם הוא בדיון זה, סבור שאת החי”ר והצנחנים שבפיקודו ניתן להעביר עכשיו לזירת הקרבות.

ובינתיים – חולפות שעות ובעונת שנה זו מקדים לרדת הערב. אומר עזר ויצמן:

"כל יום – פחות אור. היום אמרתי: שמונה שעות עבודה – הסתדרות! בבוקר – ערפל. בערב – חושך.³⁵⁷

המכבש המדיני פועל שוב    🔗

שעה קצרה לאחר שנפתחה המתקפה בגזרת הארמייה השלישית, משגרת מצרים קריאות “אס־או־אס” אל הרוסים – ומתחיל סיבוב חדש של לחצים מדיניים מצד הרוסים על האמריקנים, תביעה לכינוס דחוף של מועצת הביטחון – ולחצים אמריקניים על ישראל.³⁵⁸

שונים רשמי המשתתפים אתמול אחר הצהריים בשיחות עם קיסינג’ר. כלום הוא הוא הידיד הנאמן ביותר שיש לישראל בשעה זו, וכלום יש קשר בין הימנעות ישראל מהנחתת מכה מקדימה בצהרי יום הכיפורים לבין העזרה המסיבית המושטת – באיחור ניכר – לישראל? האם מתחזקות עכשיו מחדש בוושינגטון המגמות הפרו ערביות וצפויה הפסקת הסיוע הצבאי? ואולי מותר להניח, שאמריקה תשלים עם המהלך הצבאי שנפתח הבוקר, וכן גם עם חסימת פיתחה הים־תיכוני של תעלת סואץ?

על שיקולי הדרג המדיני ועל אישור מבצעים שונים משפיעות היום מאוד שאלות אלה ודומות לאלה. השדרים התכופים מוושינגטון מתארים את המתיחות הבינמעצמתית הגוברת, ועם כל שדר גוברים ההיסוסים.

בהגיע לוושינגטון הידיעות הראשונות על חידוש ההתקפה, התקשר גנרל סקוקרופט עם השגריר דיניץ ותבע הסבר מיידי.³⁵⁹

קיסינג’ר מזהיר מפני השמדת הארמייה השלישית    🔗

לפי ספרו של קוואנדט, נשא איתו קיסינג’ר משיחותיו בתל־אביב רושם ש“צמרת צה”ל ממורמרת על שניטל ממנה הניצחון." בהגיבו על ההסבר הישראלי, כי המצרים הם שהפרו את הפסקת האש בגזרת הארמייה השלישית, אומר עכשיו מזכיר המדינה: השאלה אינה מי חידש את האש – ולדידו חשובה רק העובדה, שהישראלים הם המתקדמים אל מעבר לקווי ה־22 באוקטובר. הוא מזהיר מפני השמדת הארמייה השלישית, שכן יהיה בזה כדי להרוס את אמינותה של אמריקה בעיני הערבים.

שעה 18:00    🔗

ובינתיים – חולפות השעות. בניו־יורק עומדת להתכנס מועצת הביטחון. הרוסים יתבעו חזרת כוחות צה"ל אל הקווים שעמדו בהם אמש, וכן הצבת משקיפים, אשר יבטיחו כי הפסקת האש לא תופר שוב.

ומי יוכל לדעת היכן היו אותם קווים של אמש? – מקשה דיניץ. – לא נעשו כל סימונים בשטח, לא הושג הסכם על מפות הפסקת האש, ובינתיים התפתחה הלחימה כתוצאה מיוזמות מצריות. כיצד תבוצע החלטה על החזרת הכוחות לעמדותיהם – כשאין איש יודע היכן בדיוק היו עמדות אלה?

הבית הלבן תובע להפסיק את האש מיד    🔗

כעסם של הרוסים הולך וגובר – וגם האמריקנים מגלים נוקשות וקוצר רוח. מחדרו (“הסגלגל”) של הנשיא בבית הלבן, מטלפן שוב גנרל סקוקרופט אל השגריר דיניץ, מעיר כי מזכיר המדינה קיסינג’ר נמצא גם הוא בחדר ומוסר הודעה: ישראל נתבעת להפסיק את האש באורח מיידי.

אין לצפות מיחידות צה“ל, שישמשו כ”מטרות חיות" – משיב השגריר – ולא ישיבו באש על היורים בהם בלי הרף.

הגנרל משנה את נוסח התביעה: על צה“ל להימנע לפחות מפעילות התקפית. נראים הדברים, ששתי מעצמות העל הסכימו ביניהן על נוסח החלטה, אשר יקבע כי המעצמות תפסוקנה מה הם הקווים שאליהם יצטרכו כוחות צה”ל לסגת.

כך ייראו הנסיבות המדיניות בשעה 21:00. חילופי שדרים יימשכו עד התכנסות מועצת הביטחון (22:00, שעון ישראל) וקבלת "החלטה 339.³⁶⁰

נשוב אל המצב בחזית הדרום ברדת הערב.

שעה 18:40    🔗

בשעה מוקדמת יותר, אחר הצהריים, הציע האלוף טל שימונה מפקד חדש ל“כוח גרנית”. בנו של אל"מ ישראל גרנית – סגן מיכה – נפל בקרב. מן הדין לשחרר את האב.

בראש “כוח גרנית” מתמנה מנחם (“מנדי”) מרון, שעליו הוטל להכין במְצרי־ההרים “קו עצירה אחרון” למקרה שיתאמתו התחזיות הקודרות של שלושת ימי המלחמה הראשונים ויתמוטטו קווי ההגנה בחזית התעלה.

בלא הצלחה ניסה “כוח גרנית” לכבוש את ראש הגשר של הארמייה השלישית באגפו הצפוני (“עופרה” – בצומת ציר התעלה וציר הגידי), את “בוצר” בשפת האגם ואת “צידון” על התעלה, ולהתחבר עם כוחות ברן. עכשיו מחליט הרמטכ“ל להסתלק מן הניסיונות לתקוף את “עופרה”, מחשש הסתבכות עם החי”ר המחופר שם.

היינו מסוגלים וצריכים, לכתר גם את הארמייה השנייה; קיבלנו הפסקת האש,    🔗

בגלל תלותנו בארצות הברית

בדיון המתקיים בשעה זו ב“בור” אומר דדו: לפי מצבנו הצבאי, אנחנו מסוגלים – ואף היינו צריכים – להילחם עוד ימים אחדים, ואז היינו מנתקים גם את הארמייה השנייה, ותבוסת מצרים הייתה שלימה.

נכונותנו להסכים להפסקת אש, אומר דדו, מקורה בתלותנו בארצות הברית. “אנחנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב. כך גם במטוסים. במלחמה איבדנו 102 מטוסים – ועד עכשיו סופקו לנו 40 פנטומים ו־32 סקייהוקים. והציוד ממשיך להגיע. כתוצאה מתלות זו נוצרה בינינו לבין ארצות הברית מערכת יחסים, המחייבת אותנו במידה מסוימת. זו הסיבה, שקיבלנו את הפסקת האש, אשר ארצות הברית היא שהחליטה עליה.”

הישגינו בדרום היום, מוסיף דדו, באו לנו בזכות המאמץ המשותף של הטנקים והמטוסים. אוגדת שרון ביססה את אחיזתה בכל החלק הצפוני של המובלעת, ובמזרח לאורך קו הנמשך – ממערב למזרח – מצומת לכסיקון־אושה, דרך מרכז “מיסורי”, לעבר “חמדיה”, אך ספק אם נוכל לעשות הרבה יותר.

מחר נשב על הרמפות שלהם בגדה המערבית, מדרום לאגם המר הקטן, ומשם נוכל להגיע לטווח של שלושה ק"מ בעומק ראש הגשר שממזרח לתעלה.

אם גם מחר יהיה לנו יום לחימה, אולי נצליח להתייצב על קו פחות מפותל, אך כפי שנראים הדברים בשעה זו – מסיים הרמטכ"ל – לא השלמנו אומנם את שובנו לקו התעלה, אבל אנחנו מסיימים בקו מכובד. עם חושך דיווחה אוגדת ברן, שהגיעה לפרברי סואץ. “כל הכבוד!” – לכוחות ניתנה הוראה: לנוע גם בלילה, בלי מנוחה, להגיע רחוק ככל האפשר ובבוקר נראה היכן אנחנו עומדים.³⁶¹

הושלם כיתור הארמייה השלישית    🔗

שר הביטחון שב מסיור בחזית הדרום, והוא נושא עמו רשמים קשים מן היחסים השוררים בין מפקדת פיקוד הדרום לבין האלוף שרון. אף שיכולות להיות טענות נגד אריק – אומר דיין – התנהגות הפיקוד כלפיו אינה “טלית שכולה תכלת”.

שרון מציע תוכנית – ודיין מביע את תמיכתו בה – לתפוס את צומת “טרדה־דמע” (כ־15 ק"מ מערבה לאיסמעיליה ומצפון לחיץ החקלאי).

דדו סבור, כי זוהי תוכנית הרפתקנית מדי לשלב זה של המלחמה – אותו אזור טרם טוהר מטילי קרקע־אוויר והוא מלא ארטילריה מצרית – אך כיוון שאינו מספיק בקיא בדבר, יש לבקש את חוות דעתם של בר־לב וגונן.

עניין זה הועלה בשעה מוקדמת יותר. בינתיים הפעילו האמריקנים את “המכבש” במלוא העוצמה: בערב נתקבלה מקיסינג’ר תביעה חד־משמעית להפסיק מיד כל פעילות התקפית.

עכשיו מצטרף גם דיין להצעתו של דדו, שאת ההחלטה בדבר ביצוע תוכניתו של אריק לתפוס את צומת “טרדה־דמע” יש להניח בידי פיקוד הדרום.

למעשה יורדת תוכנית זו מן הפרק כבר באותו ערב, שכן ההערכה הייתה שלא ניתן להכינה כהלכה קודם לכניסת הפסקת האש החדשה לתוקפה. אם אכן תהיה הפסקת אש חדשה!…

עד לשעות הערב המאוחרות מוסיפות אוגדות ברן וקלמן להתקדם דרומה. כוחות ברן – שנסתייעו עכשיו ביחידות חי"ר מובחרות – השתלטו על המובלעת בחיץ החקלאי, לחוף האגמים, ומשם המשיכה חטיבת אריה קרן עד לשדה התעופה במבואות סואץ (“שלופה”), וחטיבת גבי – שאת הלילה הנורא הראשון של המלחמה, מוצאי יום הכיפורים, עברה באזור קנטרה – הגיעה עכשיו עד לגבולה הדרומי־מערבי של סואץ, אל מפעל הדשנים. כוחות קלמן, שירדו בציר “עקל” עד לכביש סואץ־קאהיר (“סרג'”), פנו בכביש זה מזרחה, הדרימו בציר הנמשך למרגלות ג’בל עתקה, והגיעו לראס עדבייה שבחוף מפרץ סואץ בשעה 23:00.

כיתור הארמייה השלישית הושלם קודם לחצות הלילה.

“אומרים שלום – אז כולם צוחקים”    🔗

אגב כל ההתרחשויות הללו, נכנס לחדרו של דדו אלוף פיקוד המרכז, יונה אפרת. את הפיקוד קיבל, צריך להזכיר, ב־1 באוקטובר, בין כסה לעשור.

משך כל המלחמה, ובעיקר בימים הראשונים, הייתה שאלת הצטרפותה של ירדן לתוקפים תלויה כחרב. מכאן, נטל דדו סיכונים גדולים כאשר החליט על העברת אוגדת השריון של מוסה פלד לחזית הצפון – חרף הערכותיהם של אחרים, שירדן עלולה להתפתות ולנסות להבקיע לתוך השומרון, או לעבר ירושלים; מכאן, נערך הפיקוד, נגד אפשרות כזאת. בשלב זה כבר ניתן היה לסכם ולומר, שהחזית הירדנית נשארה רדומה, ואותן יחידות שריון ירדניות שצורפו למלחמה, עשו כן בחזית הסורית – ואף לקו על כך.

מפקדים בכירים בפיקוד המרכז חשו תסכול רב, ושני מפקדי־חטיבות אף כתבו מכתבים אישיים אל הרמטכ"ל – וביקשו שיוטלו עליהם תפקידי לחימה. אחד מהם הוסיף, שהוא מוכן להילחם בכל תפקיד שיוטל עליו – אפילו כמפקד כיתה.

בימי המלחמה המעיט האלוף אפרת להטריד את דדו. עכשיו תוהה הוא – בין היתר

– איזו משמעות יש לייחס לאותו חלק של החלטה 338, שנזכר בו ניהול משא ומתן בין הצדדים על שלום?

דדו: “אתה שואל אותי מה יהיה בעתיד?! – השד יודע…”

אפרת: “אבל ההידברות הזאת, נניח שאכן תהיה…”

דדו: “יהיה שלום!”

היושבים בחדר צוחקים.

דדו: "אומרים שלום – אז כולם צוחקים!… אולי יהיה שלום! מה אני יכול לומר – הסכם זה יש בו תקווה אחת, ויש בו סכנה אחת. התקווה – שיתחיל משא ומתן ישיר בינינו לבין הערבים… ³⁶²

 

יום רביעי – 24 באוקטובר ³⁶³    🔗

ממדיו של ההישג הישראלי בעורפה של הארמייה השלישית ומשמעותו נתחוורו למנהיגי מצרים כבר בשעות היום של ה־23, ואם אמרו להחזיר לעצמם במוצאי ה־22 חלק מן השטח אשר בהיכנס הפסקת האש לתוקפה היה בידי צה“ל, עומדים הם עכשיו על מחיר הפרתה: ממזרח לתעלה מכותר חלק נכבד של ארמייה שלמה – בין 20 ל־30 אלף חיילים, שתי דיביזיות חי”ר וחטיבת שריון, על יחידות העזר שלהן ועל נשקן וציודן הרב; ממערב לתעלה יגיעו כוחות צה"ל, בטרם תצא היממה, עד כדי שבעים־שמונים קילומטרים מפרברי הבירה במערב, בגזרה המשתרעת מנמל ערביה וג’בל עתקה עד למבואות איסמעיליה – ובתוך זה מתקנים וריכוזים עצומים של ציוד צבאי ואספקה.

עכשיו תבקש מצרים להפוך באמצעים מדיניים את התוצאות הצבאיות של ניסיונה להפר את הפסקת האש במועד שנקבע ב“החלטה 338”. כבר אחר הצהריים פונה מצרים למועצת הביטחון כדי שזו תאלץ את ישראל להיסוג אל מצפון לצירים הראשיים לקאהיר ולחלץ את הארמייה השלישית מן הכיתור.

אלא שעכשיו שוב אין סאדאת נשען על פטרונו הקודם בקרמלין לבדו. במאמציו להחזיר את הגלגל לאחור, מגלה נשיא מצרים מנוף יעיל יותר, וזאת בלי שיוותר על תוספת הלחץ מן המזרח: הצלה תבוא לארמייה השלישית מוושינגטון. באותה שעה יגלה הנרי קיסינג’ר, האדריכל הראשי של מדיניות החוץ האמריקנית, ובשעה טרגית זו בחייו של ריצ’רד ניקסון, האישיות הקובעת בבית הלבן, בעיצומה של “פרשת ווטרגייט”, כי דרך המלך לקאהיר ולעולם הערבי כולו עוברת את ירושלים.

מלוא המשמעות ההיסטורית של השתלשלות זו לא תתברר אלא במרוצת הזמן. פה קו ההתחלה.

שעה 03:30    🔗

בשעות הערב והלילה מתנהל מיקוח נוקשה, ובלתי נפסק, בין קיסינג’ר ושלוחיו לבין ממשלת ישראל. קיסינג’ר חוזר ותובע, שישראל תבטא בצורה כלשהי את נכונותה “לחזור” לקווי הפסקת האש של ה־22. זהו גם הנוסח של “החלטה 339”, שתתקבל בעוד שעה קצרה במועצת הביטחון: מאוזכרת בה החלטה 338 וכלולות בה שתי נקודות רציניות – “להחזיר את הכוחות של שני הצדדים לעמדות שהחזיקו בהן ברגע שהפסקת האש נכנסה לתוקף”, ולהסמיך את המזכיר הכללי “לנקוט באמצעים למען הצבה מיידית של משקיפי האו”ם לפיקוח והשגחה על הפסקת האש“, משימה שתוטל על הגנרל סילאסואו וצוות או”ם במזרח התיכון “ובראש ובראשונה הצוות הנמצא בקהיר.” השגריר בוושינגטון, שמחה דיניץ, מדווח על שיחה קשה עם קיסינג’ר.

את הרעיון, שישראל תחזיר כוחות – ואולי אפילו מאות אחדות של מטרים, באורח “סמלי” – כפי שמוצע בשלב מסוים – דוחה ישראל: כאשר פתחו המצרים ביום הכיפורים בהתקפה – לא פצה איש בעולם את פיו ולא תבע מן המצרים נסיגה מיידית. עכשיו, כאשר התהפך הגלגל, נחלץ המערב, יחד עם המזרח, לעזרתם?

בשעה 03:00 מתקיימת התייעצות אצל שר הביטחון.

כעבור חצי שעה מתכנסים אצל ראש הממשלה להתייעצות צבאית־מדינית השרים דיין וגלילי, הרמטכ"ל, האלופים זעירא ויריב – ועוזריהם. ישראל חייבת לנקוט עמדה כלפי ההחלטה המתקבלת בשעה זו.

גולדה: שקיסינגיר ישכח מזה!    🔗

אשר לתביעת הנסיגה, אומרת גולדה מאיר: שקיסינג’ר ישכח מזה! אנחנו איננו נסוגים. יתרה מזו: גם הפסקת אש לא תקוים אלא בתנאים של הדדיות גמורה. כל עוד יורים הם – נירה גם אנחנו.

בנאומה בכנסת, אתמול, חזרה ראש הממשלה והדגישה, כי “לא אנחנו פנינו בדבר הפסקת אש,” אלא “ראינו לנכון להיענות לפניית ארצות הברית ונשיאה” וכי “למרבה החומרה והצער איני יכולה לבשר לכם, כי אכן נראים סימנים שממשלת מצרים נכונה למלא את ההתחייבויות שהיא נטלה על עצמה בהסכימה להפסקת האש.” את נאומה חתמה במילים: “אם מצרים תמשיך בלחימה – ישראל לא תוכל להחשות.”

עכשיו, כשהחלטת מועצת הביטחון 339 היא עובדה, מסכימים הכול, כי אין להיכנע לתביעה להסתלק מן הקווים הנוכחיים. הכול גם מודעים לחומרת התוצאות האפשריות של עמדה זו. השר ישראל גלילי מעריך, כי צפוי לחץ בינלאומי כבד על ישראל, שכן כיתורה של ארמייה מצרית שלמה הוא מאורע עולמי.

למעשה, טרם נשלם כיתור הרמטי של הארמייה השלישית. דיין אומר, בהמשך לדברי גלילי, כי “עד עתה הספקנו לסגור את הארמייה השלישית באופן משמעותי.” הרמטכ"ל מוסיף: “מחר לא נעשה שינוי כבד, אלא תהיה התארגנות בפנים הכוחות.” ודיין מוסיף ואומר: “לארמייה לא ניכנס. אנו מגיעים עד אליהם – – – גם הים יהיה סגור, ונגיע עד העיר – – –.” הכוונה לעיר סואץ, ומשתמע בבירור מדבריו שלא ייכנסו לתוכה.

בינתיים, מכל מקום, נמשכת הלחימה. במקורה, כללה המתקפה של אוגדת ברן – ושל הצנחנים ויחידות החי"ר הנוספות שצורפו אליה – פקודה לכבוש את העיר סואץ עצמה. לפי הידיעות, לא היה אותה שעה בעיר אלא גדוד קומנדו מצרי אחד. אף־על־פי־כן, כאשר חזר האלוף גונן, בחצות, על הפקודה, הוסיף הערה, כי יש לכבוש את העיר “במידה שהדבר מסתייע.”

כלום ניתן למלא – באמצע הלילה – אחר הוראת החלטה 339, שתהיה “הפסקה מיידית” של הלחימה? וכלום לא עלול להישנות מה שקרה ב־22, אלא אם כן ייקבעו סידורים נאותים של פיקוח משקיפי או"ם (הנזכרים הפעם בהחלטה)?

הגנרל סילאסואו כבר הקדים והתקשר עם שר הביטחון, ונקבעה פגישה ביניהם לשעה 07:00.

גולדה מאיר מציעה טלפונית לדיניץ להודיע לקיסינג’ר, שאנחנו מוכנים להפסקת אש בשעה 08:00. “זה לא יכול להיות שגנרל סילאסואו יבוא בשעה 07:00 אל דיין וכבר תהיה הפסקת האש בתוקפה – קיבעו את הפסקת־האש לשעה 10, 12, או שלוש אחר־הצהריים – – –”

ובתוך זה מודיע ראש אמ“ן שהמצרים כבר הזמינו משקיפי או”ם לשעה 05:00. קיסינג’ר אינו מאפשר כל שינוי בהצעת ההחלטה המונחת על שולחן מועצת הביטחון.

עכשיו מחליט ה“קבינט”, כי ישראל תסכים, שהאש תיפסק בשעה 07:00, אך זו תהיה מותנית בכך, שתהיה אפשרות לקבוע בבירור היכן הקווים באותה שעה וכן בהסכמה מצרית מפורשת לכך, שהפסקת האש תהיה הדדית.

למה יש לצפות?

בסופו של אותו דיון מעריך הרמטכ"ל, שלמצרים לא תהיה ברירה אלה להשלים עם כיתורה של הארמייה השלישית, ובמצב זה לפתוח במשא ומתן. אם ינסו לפרוץ את הכיתור בכוח – יוכו קשה. כלומר, אם לא יפתחו במשא ומתן, תיאלץ הארמייה השלישית להיכנע בתוך זמן קצר.³⁶⁴

שעה 04:30    🔗

בתום הדיון אצל ראש הממשלה, שב דדו אל ה“בור”, לתיאום כל הסידורים לקראת הפסקת האש והמגעים העתידים עם גנרל סילאסואו ומשקיפי האו"ם.

שעה 05:55    🔗

נמסרת לפרסום הודעת דובר צה"ל:

בשעה 05:45 התקשר הקולונל הוגן מטעם מנגנון משקיפי האו“ם בירושלים אל שר הביטחון וביקש להודיע, כי 4 דקות קודם לכן התקבלה התשובה החיובית המצרית להצעתנו להפסיק האש ב־07:00. בהתאם לכך הורה המטה הכללי לכוחות צה”ל בחזית המצרית לנצור האש החל ב־07:00.

בשעה שבע בבוקר נפסקת פעולת חיל האוויר.

טרגדיה אחרונה – קרב סואץ    🔗

עם אור ראשון יוצאות שלוש חטיבות של אוגדת ברן להשלמת המשימה שהוטלה עליה: חטיבת גבי נעה בדרומה של העיר סואץ, מגיעה עד למזח וכובשת את האזור התעשייתי. חטיבת אריה קרן כובשת את מחנות הצבא שבמבואותיה המערביים של העיר, ובאותו זמן נעה חטיבת נתק’ה בחיץ החקלאי עד למבואות הצפוניים של סואץ.

שעה 09:30    🔗

עד כאן התנהל הכול למישרים, וכיוון שהמידע היה, שאין בסואץ כוחות צבא של ממש, אלא “רק גדוד קומנדו” – נע ברחובה הראשי של העיר – ממערב למזרח, בשעה 09:30 – טור ארוך, שכלל טנקים, נגמ“שים, זחל”מים וכן צנחנים שישבו באוטובוסים ובמשאיות, כמי שנכנסים לעיר רפאים.

וזו הייתה ראשיתה של הטרגדיה האחרונה – אומללה ומיותרת – במלחמת יום הכיפורים. מבתי הדירות הגבוהים, הניצבים משני עברי הכביש, כצומחים ישר מתוך המדבר, נפתחה אש בבת אחת, וכמעט כל מפקדי הטנקים נפגעו, אף שהטנקים עצמם הצליחו ברובם להמשיך ולהגיע אל המזח, בדרום־מזרח העיר. אנשי הצנחנים והסיירת, שהאש הצפופה כוונה כלפיהם, תפסו עמדות בכמה מן הבניינים באזור תעלת המים המתוקים.

מעתה ועד לשחר ה־25 יתנהל – בכמה שלבים – קרב חילוץ קשה. יותר מ־80 מבין המעולים שבחיילי צה"ל, בהם צנחנים שלחמו בירושלים בששת הימים, נפלו ביום הזה בסואץ. רבים מאלה היו הפצועים.

אבל עודנו עומדים באותה שעת בוקר.

שעה 10:00    🔗

אל הרמטכ“ל מגיעות ידיעות לא רק על קרב החילוץ הקשה בסואץ, כי אם על ניסיונות חוזרים של יחידות טנקים וחי”ר מצריות, לתפוס מאחזים באזורים אחרים שנכבשו על ידי צה"ל.

הפסקת האש הופרה שוב, וכיוון שכך – מורה הרמטכ"ל להשיב מלחמה.

לשגריר ישראל בוושינגטון מבקש דדו לומר, כי עליו להסביר, שאין מדובר כאן בהתקדמות נוספת של צה"ל, כי אם בתגובה על המשך הלחימה המצרית.

בוושינגטון עדיין לילה – אומר לו ישראל ליאור – דיניץ ישן עדיין.

חיל האוויר שב ומצטרף ללחימה    🔗

“כשיתעורר,” אומר דדו, “תגיד לו: בתוך השטח שלנו נמצא כוח טנקים מצרי, ואיתו מתנהל קרב. שנית – בשני מקומות עלו טנקים על רמפות בשפת התעלה והם יורים על כוחותינו. אנחנו משיבים קרב בשניים שלושה מקומות.”

היתקלויות אלה הופכות עד מהרה לקרבות של ממש. בצהריים מורה הרמטכ"ל לשוב להפעיל את חיל האוויר, שמאז השעה 07:00 לא השתתף בלחימה.³⁶⁵

המצרים מעלים גם הם מטוסים – ועד מהרה נפגעים 15 מתוכם.

הקרב בסואץ – על חילוצם של הצנחנים – מסתבך והולך. דדו מתקשר, וחוזר ומתקשר, עם פיקוד הדרום. הלחצים המדיניים גוברים משעה לשעה, אומר דדו ומבקש לסיים את הפעילות הקרבית במרב המהירות.

אבל לא רק בסואץ אין נראה הסיום. בין היעדים החיוניים לכיתור הארמייה השלישית, ג’בל עתקה, גם שם לא הושלם המבצע. ב“בור” מדווח האלוף רחבעם זאבי בשעה 12:00: “עתקה – לא בוצע. במקרה הטוב ביותר זה יהיה בשעה 13:30, כי הם לא כל־כך בדיוק – – –” דדו: "טוב. אחת וחצי זה עוד שעה וחצי.³⁶⁶

שעה 13:00    🔗

מפיקוד הדרום מדווחים – וחוזרים ומדווחים – כי הנה מגיע הקרב בסואץ לסיומו. דדו נקרע בין נטייתו להגיע להישגים מובהקים יותר – ולייצב קו נוח יותר – לבין

הכרתו שיש להיענות לצו הפסקת האש.

אך אפילו לא הסתבכו הדברים בסואץ, אין לפי שעה – כל עוד לא החלו המשקיפים בפעולתם ולא הושגה בין הצדדים הבנה בדבר נוהלי הפסקת האש – כל אפשרות טכנית להסדירה בשטח.

שעה 14:10    🔗

המצרים אינם מכבדים את הפסקת האש בגזרת הארמייה השלישית – חוזר דדו ומדגיש, בשיחתו עם שר הביטחון. מתוך ראש הגשר של הארמייה ממזרח לתעלה נעשים ניסיונות מצד המצרים להרחיבו כלפי מזרח וכן נע טור של טנקים מצריים צפונה, לעבר “בוצר” שלחוף האגם המר. קרב שריון רציני מתנהל בשעה זו גם בגדה המערבית, במתחם “סירוב”, בכביש סואץ־קאהיר (“סרג'”). המצרים הפעילו גם מטוסים רבים – ועד לשעה זו הופלו כבר 15 מטוסים מצריים.

פעילות מלחמתית זו מתנהלת על רקע הלחץ הגובר בשעות אחר הצהריים להפסקה מיידית של האש, בהתאם להחלטה 339.

סאדאת מבקש התערבות ניקסון    🔗

מאז הבוקר מפנה סאדאת שדרים דחופים לא רק אל הרוסים, כי אם במישרין אל הנשיא ניקסון. הוא מבקש מן הנשיא שיתערב וישיג את הסכמת הישראלים להעברת מזון וציוד רפואי לארמייה השלישית. הוא מבקש עוד – כפי שמספר ויליאם קוואנדט – שנספח צבאי מן השגרירות האמריקנית בתל־אביב ישוגר אל החזית ויוודא, שצה"ל מקיים את הפסקת האש הלכה למעשה.

בשעה זו נראה, כי יש הכרח להעמיד את האמריקנים על העובדות כהווייתן: אין זו מלחמה, אך גם לא הפסקת אש מלאה.

הסורים מסרו למזכיר האו"ם הודעה, שאת ההחלטה 338 – שכלולה בה החלטה 242 – אינם מקבלים, ובכל זאת משתמע מתוכה, כי בפועל יהיו מוכנים להפסיק את הלחימה.

במצב זה מבקש האלוף חופי אישור להחזיר לבתיהם את כל אנשי היישובים ברמת הגולן – והרמטכ"ל מאשר.

מתעוררת שאלה שנייה: האם אפשר כבר לבטל את ההאפלה במדינה, הנמשכת מאז מוצאי יום הכיפורים? הן הלחימה עודנה נמשכת.

“לא נלחמים,” פוסק דדו. “יש כיסי התנגדות קטנים, שאנו מחסלים.”

ושאלה שלישית: האם ימשיך המטה הכללי לפעול באותה מערכת תת־קרקעית מוגנת היטב, ושמא מותר כבר לחזור אל המשרדים והלשכות של ימים כתיקנם?

פוסק דדו: “אני מציע, שהיום נעבוד עוד מכאן.”³⁶⁷

ובין כל אלה – בנו של חבר    🔗

ובין כל אלה – כמו אתמול, כמו שלשום, כמו בכל אחד מן הימים האלה – שם אחד, מוכר מאוד, בנו של חבר, האלוף, אז תת־אלוף, מוסיק גדרון שזה אך, מתי, בעודם הם עצמם קצינים צעירים, נולד, ועכשיו נפל בקרב. אילן גדרון, אי שם במדבר מצרים, ליד “מקצרה”.

בין כל הדברים האלה, אומר טליק: “ברשותך, אני רוצה לרוץ אל מוסיק ולחזור.”

מדי יום ביומו מתארכת רשימת הנופלים בעשרות רבות. בשעה זו ממש נלחמים על חייהם הצנחנים הלכודים בסואץ. דדו נועל את עצמו, מסרב לשמוע.

“בסדר, טליק.”

בחדר עובר רחש, אבל דדו אינו אומר ולו מילה נוספת אחת. הוא עובר לעסקי המלחמה.³⁶⁸

* * *

ספר זה מתקרב לסופו. אגב מאמץ לשחזר את מאורעות עשרים הימים האלה בחייו של דוד אלעזר. השתדלתי מאוד לשים חיץ בין רשמי שלי, החלקיים והפרטיים מאוד, ממלחמת יום הכיפורים, שליוויתי כמה קטעים שלה מקרוב, אך מן הצד, לא כלוחם, כי אם כמדווח מעורב.

פה, קרוב לסוף, נוטל אני לעצמי רשות להערת ביניים קצרה: כאשר העליתי, במלאכת השחזור, את הרגע הזה, נעצרתי.

בבוקר יום שני, ה־8 באוקטובר, יצאתי מבאר שבע, בדרכי לבאלוזה. הוטל עלי להגיע אל מפקדתו של האלוף אדן (ברן). צריך הייתי לשמש מעין כתב צבאי צמוד לאותה אוגדה. לא זו בלבד, שמימי לא הייתי כתב צבאי ולא ידעתי מה מוטל עלי לעשות שם – לא לי ולא למי ששלח אותי לא היה צל של מושג באיזה קרב מר נתונה אוגדת ברן מאז הבוקר – אלא לא שיערתי מה קרה בחזית מאז צהרי יום הכיפורים. ברדת הערב הגעתי לבאלוזה, וכל הלילה שוטטתי, האזנתי, נדחקתי לתוך המחילות הצרות של החמ“ל, שישב שם קלמן מגן וכל אותם מפקדים למיניהם, שבתוך המולה בלתי נפסקת מרוכזים איש במלאכתו, הם ועוזריהם, ואנשי אג”ם, והמודיעין, והקשר, והחת"ם ועוד ועוד. במשך הלילה פגשתי גם כמה מן הלוחמים שנחלצו ממעוז “מילאנו” וממעוזים אחרים והתחלתי להבין מה קרה.

באחת השעות ההן, בלילה, התייצב קצין צעיר לפני מפקד הגזרה. בדוחק מצא קלמן מקום לרגליו הארוכות, הוא ישב ישיבה משונה לפני המפות, הגביה פניו וחייך חיוך עייף אל הסג"ם: “אני שומע שארגנת טנקים. כמה?”

“ארבעה, המפקד.”

“איך עשית את זה?”

“מפה ומשם. חבר’ה שהצליחו להגיע חזרה.”

“כל הכבוד, חביבי. תעלה למעלה, תתארגן. כבר יודיעו לך למי אתה מצטרף.”

וכשפנה הקצין לצאת, ראיתי את חצי פניו באור, מנוקד כולו נקודות שחורות של דם שהקריש. נדמה לי, שאני מבחין בנצנוץ רסיס פלדה זעיר מעל ללסת העליונה.

התמונה הזו נחקקה היטב בזיכרוני, לא משה מנגד עיני ימים רבים. ברשימות שפירסמתי על המלחמה, סיפרתי, במלוא הקיצור, גם על כך, אך בדרך זו נתגלה לי, שאותו קצין צעיר היה אילן, בנם של תמי ומוסיק גדרון. כאשר נודע לי הדבר, כבר לא היה בין החיים.³⁶⁹

במוצאי יום הכיפורים מיהר, עם יחידתו, לעבר התעלה, בטוח שהנה כבר מתחילים לצלוח אל העבר השני. בקנטרה נכנס ישר לתוך המלחמה, עם הטנק הפגוע שלו הצטרף אל אנשי “מילאנו”, ובמוצאי שבת נסוג יחד איתם דרך הכוחות המצריים – נסיגה שרק 24 מתוך 42 הלוחמים סיימוה בשלום בבאלוזה. עם אותה מחלקה שאירגן לעצמו מחדש, הסתפח לגדוד אחר, וכך עבר מטנק לטנק, מיחידה ליחידה, מגזרה לגזרה.

חבר אחד, מנחם, שעשה עם אילן את ארבעה־עשר ימי המלחמה, סיפר: “בזמן החצייה – הייתה מין שלווה כזאת, ממש פסטורלית, שקט, לא יורים, שום דבר. לא תפסנו: זה החצייה? אחרי זה, כשהאיר, התחלנו לחטוף שם ארטילריה, ואז הבנו שזה לא כל כך פסטורלי וזה לא ייגמר כל כך מהר. למחרת בבוקר, יום שישי, החלפנו טנק ונענו עם הגדוד כולו לעבר ‘מקצרה’. ירו עלינו בנ.ט.ים וירדה שם ארטילריה. פתאום היה מין שקט כזה מסביב. הייתה איזו הפוגה. לא ירו רגע, לא שמעתי כלום – רק פתאום הרגשתי שהוא נופל עלי, ואז הודעתי להם שאילן נפגע…” זה היה ב־19 באוקטובר, באוגדת ברן.³⁷⁰

דדו, טליק ומוסיק, צריך להוסיף, היו חברים – תקופה ארוכה, מאז נפגשו בקורס המג“דים, חברים קרובים מאוד. בשעה שנמסר לתת אלוף גדרון על נפילת בנו אילן, שהה ב”בור". טליק ליווה את מוסיק לביתו, ואילו דדו התקשר מיד עם תלמה, שיצאה לשבת עם האם, תמי.

במקום זה, כשאמר דדו, “בסדר, טליק,” נעצרתי.

* * *

שעה 14:20    🔗

דדו משתוקק מאוד לצאת – ולוא רק לגיחה קצרה – לאחת החזיתות: אולי אל הלוחמים שחזרו אל החרמון, אולי דרומה, לכביש סואץ־קאהיר, לנמל עדביה (ובשעה זו, ככל הנראה, כבר מחזיק כוח גם בג’בל עתקה). את התחושה הקלאוסטרופובית של ה“בור” מגביר השיעול הטורדני.

“לאן אתה הולך?” שואל אבנר, “לחרמון או לדרום?”

“אני רוצה לחרמון, אבל אני לא יכול לעזוב את הדרום.” מצד שני, איך יצא מכאן, כאשר מתרגש והולך משבר בינלאומי חמור.

“אז אולי לחרמון. זה סיפור הרבה יותר קצר.”

“אני חושש לצאת מכאן. כבר אחרי שתיים. ועוד מעט יתחילו צעקות ה’געוואלד' להגיע מוושינגטון… אני כבר חולה מהבור הזה. אתמול הייתה לי בחילה מהניקוטין, וגם לא ישנתי, שכבתי בחמש.”

רופאו של דדו דיבר על כך אתמול עם אבנר, והוא מספר זאת עכשיו לדדו:

“הוא בא אלי. פרפרים… ניקוטין…”

“אני בסדר גמור. אני לא אגמור את המלחמה הזאת על אלונקה.” “לא בבדיחה,” אומר אבנר, “ברצינות.”

הכול צוחקים, אבל לא עובר זמן ומתחיל להישמע אותו “געוואלד”.³⁷¹

על המצב בסוריה, מדינית וצבאית, שומע עכשיו הרמטכ“ל מפי סא”ל אבי יערי, המופקד על “השולחן” הסורי באמ"ן, ומן הבודדים שערב מלחמת יום הכיפורים התריעו מפני הצפוי, ואיש לא שמע להם. אומר יערי:

“הסורים הודיעו במפורש לוולדהיים [המזכיר הכללי של האו”ם באותה עת – ח. ב.] על כך שהם מקבלים את החלטת מועצת הביטחון. עקרונית, הם קיבלו את הפסקת האש, הודיעו על כך בשם כל הכוחות הפוליטיים, המאוגדים בחזית הלאומית בסוריה. יש לנו ידיעה, שגם העיראקים יקבלו. היה כנראה דין־ודברים קשה בינם לבין הסורים. הירדנים קיבלו מראש – הודיעו שהכוחות שלהם בסוריה כפופים לפיקוד הסורי. עד עכשיו לא הודיעו על כך, שהחרמון נכבש מחדש על־ידנו. ייתכן שינסו לשוב ולכבוש אותו בדרך כלשהי.

צבאית, יש לסורים טנקים בקו, אך הסיכום אינו משקף את המצב. יש יחידות שנפגעוקשה והתפרקו, וקשה להם לארגן את הכוחות מחדש. מתוך 1,700 טנקים שהיו פעילים בלחימה, נפגעו להם כאלף טנקים. קשה מאוד להעריך את מספר האבדות שלהם. מדיביזיית חי"ר אחת הלכו שני שלישים. משתי האחרות – שליש. מישהו נתן לנו הערכה: 20 אלף הרוגים ופצועים סוריים ו־40 אלף מצריים.

דדו: “נשמע לי יותר מדי.”

זאבי: “את המספר על 40 אלף מצרים, אני מקבל.”

דדו: “בכל־אופן, זה עשרות אלפי אבדות.”

יערי: “טנקים – חצי הכוח. ארטילריה – שליש. כוח אדם – הרבה אלפים. חיל אוויר – הפסידו 200 מטוסים, ויש להם היום, עם מה שקיבלו מהרוסים, 150 מטוסים. העיראקים הפסידו 150 טנקים. הירדנים 20.”

דדו: “שני שליש מהסד”כ הפעיל, ובעיקר בשריון, הכוח העיקרי. טוב, חברה, תודה רבה.³⁷²

שעה 16:00    🔗

דדו הוזעק אל ראש הממשלה. נמצאים אצלה אלון, דיין וגלילי, ראש ה“מוסד”, האלוף זמיר; מרדכי גזית ועוזרים.

הפעם ניכרת היטב ההתרגשות, והמתח רב. סאדאת פנה הן אל הרוסים והן אל האמריקנים וביקשם שישגרו חיילים אשר יגנו על ארצו מפני הישראלים.

אומנם, האמריקנים הודיעו, כי הם מתנגדים לשיגור יחידות צבא של המעצמות הגדולות, אבל ריחה של מעורבות צבאית סובייטית מתחיל לעלות.

האיום האמריקני בניתוק מישראל    🔗

מן הבית הלבן מטלפנים “כל חמש דקות”. קיסינג’ר מלא זעם: הישראלים אינם יודעים שובעה, הוא אומר. – יש להם הצלחות ואינם מסתפקים בהן. ואם אין די בכך – הרי הם מתרברבים ברדיו על “ניצחון פנטסטי”! איש לא יאמין, שניתוקה של ארמייה שלמה – 20 אלף חיילים – הושלם לפני הפסקת האש של ה־22.

מקורו של המתח בחדר אינו רק בפניית סאדאת לעזרה צבאית, כי אם ברמז גס למדי שכללה התגובה האמריקנית, בשמו של הנשיא, כי אם לא תיפסק האש מיד, עלול הוא לנתק עצמו (dissociate himself) מישראל. היה זה איום של ממש.

הרמטכ“ל חוזר על מה שכבר אמר קודם לכן לדיין: יש הוכחות, שהארמייה השלישית קיבלה הוראה להמשיך היום במלחמה, בניסיון לפרוץ את הכיתור. הדיביזיה המשוריינת ה־4 פועלת בהתאם להוראה זו. המצרים קידמו עוצבות טנקים, והחי”ר מנסה להתקדם ולתפוס עמדות חדשות. כל הפעילות האווירית והארטילרית שלנו כוונה אך ורק כנגד כוחות שתקפו אותנו. ב“סירוב” מתנהל בשעה זו קרב טנקים, ואנחנו מסתייעים במטוסים. ישנן עוד כמה פעולות (ובעיקר אותו קרב אומלל בסואץ, שעל מלוא המתרחש שם אינו עומד באותה שעה) – אבל עכשיו ייפסק הכול.

דיין: דדו מגלה להיטות יתרה להכות במצרים    🔗

שר הביטחון מעיר, כי דדו גילה להיטות יתרה להמשיך ולהכות במצרים “עד שירימו ידיים”, ואילו הוא עצמו ריסן אותו והגבילו לתגובות על התקפות שיזמו המצרים – ורק באותם מקומות עצמם. “אל נביא אותם לכך שהם ירימו דגל לבן.”

עכשיו – משהושמע אותו איום מרומז של הנשיא – נדרש הרמטכ"ל להורות, באורח חד־משמעי, שתופסק פעילות חיל האוויר.

דדו יוצא את החדר, מתקשר עם גונן, ואומר לו, כי “יש יללות בוושינגטון וצעקות בניו־יורק,” ולפיכך יש לצמצם את הפעילות היבשתית, ואילו את זו האווירית יש להפסיק מיד.

לבקשת הפיקוד, מאשר דדו המשך הסיוע האווירי לשני קרבות שריון הניטשים עדיין בכביש סואץ־קאהיר, האחד ב“סירוב” והשני מערבה משם. אך עד מהרה מגיע מוושינגטון גל זועף נוסף שהרים קיסינג’ר, והרמטכ"ל נדרש להורות על הפסקה מיידית של הפעילות האווירית.

דדו: אם יניחו להם לצאת מהכיתור – יהפכו זאת לניצחון    🔗

אך שאלת השאלות – מוקד העימות הבינמעצמתי הקרב – תהיה הארמייה המכותרת. אילו אך נאותו אנשי הארמייה השלישית להיסוג מעצמם מערבה – סבור דיין – צריך להניח להם ללכת, לא לקחת שבויים רבים ולהימנע מביזוי המצרים.

תחילה הייתה זו גם דעתו של דדו, אך עכשיו הוא חושב אחרת: “גנרל הארמייה, שהפציצו לו את המפקדה, והוא נמלט במכונית שלו, דפקו לו את מכוניתו והוא צעד ברגל עשרים קילומטרים והצליח להסתנן אל מעבר לקווים – עכשיו הוא מחוץ לתחום, נעשה גיבור והתחיל לדבר אחרת. שוב אינו מכותר!” אם יניחו להם לצאת סתם כך מהכיתור – יהפכו זאת עד מהרה לניצחון.³⁷³

שעה 20:00    🔗

בשובו מפגישה עם עורכי העיתונים היומיים, בלשכתו של שר הביטחון, מקיים הרמטכ"ל דיון עם אלופי המטה על הארמייה השלישית.

לצורך הדיון, בוחן דדו את האפשרויות השונות. הטובה בכולן – להניח לעשרים אלף אנשיה לקום וללכת, אך את נשקם ואת כל ציודם להשאיר אחריהם. “אעמיס את כולם על אלפיים אוטומובילים ושייסעו ישר בכביש סואץ־קאהיר.”

הגרועה מכולן – שהמעצמות הגדולות והאו"ם יפסקו, שהכניסה הדרומית לתעלה היא בחזקת נתיב ימי פתוח, שיבטיח לארמייה אספקה שוטפת ותנועה כאוות נפשם.

שלישית, וגרועה למדי – האו"ם והצלב האדום ישגרו אליהם יום יום אונייה עם מזון, מים ותרופות. הם בחזקת מכותרים – אין יוצא ואין בא – ואין מספקים להם לא תחמושת, לא ציוד ולא דלק, והפצועים קשה מועברים לטיפול – כשבויים.

אפשרי הסדר שונה לגמרי – תמורת הסתלקות צה"ל מן הגדה המערבית והסרת המצור על הארמייה השלישית, מסתלקת הארמייה השנייה מן הגדה המזרחית. יש בזה יתרון ברור לשני הצדדים, אך אין לכך סיכוי: לסאדאת יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להיסוג מרצונו אל הגדה המערבית. הן זהו הישגו העיקרי, ובו עתיד הוא לנפנף כדי לכסות את ערוותו בכל הגזרות האחרות…

מצור על הארמייה השלישית עד לנסיגתה מערבה    🔗

בסופו של דיון זה – אשר במהלכו נקרא הרמטכ“ל שוב ושוב אל ראש הממשלה ולישיבת מליאת הממשלה – חוזר דדו אל האלטרנטיבה הרצויה יותר, לדעתו, ואשר אליה יש לחתור: את הארמייה השלישית יש לאלץ שתיסוג אל הגדה המערבית, וכך תובטח סימטריה מסוימת: המצרים מחזיקים בחלק מן התעלה בשתי גדותיה, וצה”ל מחזיק בחלקה – בשתי גדותיה. תוצאה זו תושג אך ורק אם נתעקש – לא להניח לפעול בתחומי הארמייה השלישית, לא לצלב האדום ולא לאו"ם. “אני מוכן להניח לעשרים אלף החיילים לצאת – אך בלי נשק ובלי ציוד. כל הצעה אחרת – לאפשר להם שימוש בכביש חופשי משלהם, להביא להם אספקה – יש למנוע בכל מחיר, ואני מקווה, שלפשרה כזאת לא נלך.” אם נתעקש ונחזיק מעמד שלושה ימים – מאמין דדו – ואילו הם לא יחזיקו מעמד, נזכה בפתרון פשוט: הארמייה תסתלק מן הגדה המזרחית.

חרף המשבר החמור המתרגש ובא, מלווה את דדו באותו ערב ההרגשה, “שבזה גמרנו את השלב הזה של המלחמה, ומחר ישרור, קרוב לוודאי, שקט בכל החזיתות.”

“עכשיו עלינו לבנות צבא חדש”    🔗

וכבר הוא מציג לעמיתיו במטה הכללי לא שאלות כלפי מה שהיה, כי אם מטלות לעתיד: “לפנינו כמה בעיות: הראשונה – שלב ההתאוששות, יומיים־שלושה; השנייה – איך מארגנים את הצבא הזה לשבועיים־השלושה הקרובים; שלישית – איך אנחנו מחזיקים את הקווים החדשים, תוך התעצמות מהירה מאוד, כי הפסקת אש זו היא בלתי בהירה מבחינה מדינית ועלולה בהחלט לגרור אותנו למלחמה נוספת. – – – עכשיו עלינו לבנות צבא חדש, על הלקחים שלמדנו, לבנות אותו באופן שמדי חודש יהיה בעל עוצמה התקפית יותר גדולה.”

בפרוס היום העשרים למלחמה, שעמד בראשה כמעט בלא מנוחה למן רגעי ההפתעה של שחר יום הכיפורים ועד לשעת ערב מאוחרת זאת, אומר דדו לעמיתיו:

"מחר בבוקר אנחנו חוזרים לעבודה במטה הכללי, בצורה נורמלית, במקומות ובחדרים הנורמליים ומתחילים לעשות עבודת מטה, שהיא עצומה בשלבים אלה, אני מקווה שנעשה אותה טוב. – – –

"ובינתיים לא משתחררים – ולא משחררים. הצבא נשאר כמות שהוא, ובכוננות ללחימה מיידית. מוקדם עדיין לעסוק בסיכומים, אך אין ספק, שסיימנו שלב נכבד – ואני חושב שגמרנו אותו טוב.

"היו לנו הרבה ימים, שלא חשבנו, שנגמור כל כך טוב – אבל לסיכומים יש לנו עדיין שהות, ועוד ננתח הרבה, ונסכם הרבה ונלמד הרבה ממלחמה זו.³⁷⁴

שעה 20:45    🔗

ושוב מזעיקים את הרמטכ"ל להתייעצות דחופה אצל ראש־הממשלה, הכול בעניין הארמייה השלישית המכותרת. דדו דבק בעמדתו, שאין להקל בשום אופן את הכיתור, ואלה עיקרי דבריו, בקיצורים:

"בעניין הקו המצרי נתתי הלילה הוראות למנוע כל גישה, אם ינסו לגשת לארמייה השלישית באוויר ובים. אנו נראה בכל פעולה כזאת הפרת הפסקת האש ונירה בהם. עשינו הערכה. יש אצלנו חילוקי דעות, כמה הם מסוגלים להחזיק מעמד. ההערכה המקסימלית היא בסדר־גודל של שלושה־ארבעה ימים.

הם ינסו לטעון, שיש להם שליטה על נתיב־מים. הם עלולים לעשות ניסיון בטיסה נמוכה. האלטרנטיבה הבאה, שהם יכולים לדרוש מאיתנו שנספק להם אנחנו, או שהאו“ם או הצלב האדום, יביאו להם מזון ומים. הם יאמרו שזה עניין הומניטרי. הם מכותרים, אבל אוניות עם דגל או”ם או הצלב האדום, יוכלו להביא להם מים. חשוב למנוע זאת, כי הפתרון הטוב ביותר לנו הוא שהם פשוט יקומו וילכו. – – –

צריך להחזיק מעמד שלושה־ארבעה ימים. אם הדיונים יימשכו, הם לא ישמעו יותר לקולה של קהיר ובהמוניהם יתחילו להתמסר – – – ".³⁷⁵

 

יום חמישי ־ 25 באוקטובר ³⁷⁶    🔗

שעה 01:00    🔗

בטרם יֵצא הלילה, ימצא עצמו הרמטכ"ל נאבק לא רק על אישורן של תוכניות צבאיות התקפיות, כי אם על עמידה איתנה של ישראל בלחצים שיופעלו עליה, לוותר בלי קרב על מה שהושג במהלך שתי היממות האחרונות – כיתור הארמייה השלישית.

בשעה זו – בשובו מישיבת הממשלה – מקבל הוא דיווח עדכני נוסף על המצב בעיר סואץ. לפני למעלה משעה דיווח גונן, כי הכוחות הצליחו ברובם להיחלץ. עכשיו מתברר, כי באחד הבניינים שבמבואותיה המערביים של העיר לכודה עדיין יחידת הצנחנים, שאבדותיה רבות ובכוחות עצמה אינה מסוגלת להיסוג.

סגן המפקד של אוגדת ברן – אל“מ דוביק תמרי – סבור, כי בלי סיוע מן האוויר לא ניתן יהיה לפרוץ ולהגיע אל הכוח המכותר. ואולם החלטה על הפעלת מטוסים מתקשה הרמטכ”ל לקבל בנסיבות המדיניות של אותו לילה.

דדו מציע להמתין עד שיאיר היום, ואז לפרוץ לעבר אותו בניין.

בלי סיוע אווירי – אומר גונן – תהיה זו משימה קשה ביותר.

הצנחנים הלכודים בסואץ יחולצו ביום בסיוע אווירי    🔗

כיוון שכך, מוסר דדו לשר הביטחון על מצבם החמור של הצנחנים, מציע לתכנן פעולת חילוץ בסיוע אווירי – ודיין סומך ידיו על כך. מבצע החילוץ יתחיל בהאיר היום, ואשר לתגובה אמריקנית צפויה – דיה לצרה בשעתה.

לא רק כיבוש סואץ – גם הניסיון לדחוק כלפי דרום את ראש הגשר של הארמייה השלישית ולחבר את כוחות צה"ל בשתי הגדות מדרום לאגם המר הקטן, לא הצליח. מהלך נוסף, הקמת ראש גשר בפיתחה הדרומי של התעלה, הצליח רק בחלקו: עיון־מוסה נכבש, אבל לא פורט איברהים ופיתחה הדרומי של התעלה. אי הצלחה זו להיאחז בתעלה עצמה עלולה ליהפך למכשלה – תביעה להענקת תנועה חופשית מראש הגשר למפרץ סואץ ולנמלים מצריים.

כנגד זה מחזיקים כוחות צה"ל בפסגת ג’בל עתקה, החולש – למרחקים ארוכים – על המפרץ, מתחמי הארמייה, העיר סואץ והכביש לקאהיר. מחר יעשה כוח מצרי ניסיון לשוב ולכבוש את עתקה, אך בלא הצלחה. עד לחתימת הסכם ההפרדה ופינוי “אפריקה” כולה, יהיה רכס זה בידי ישראל.

גם הלילה מתקיפים המצרים חניון טנקים של חטיבת נתק’ה, מדרום לאגם המר, ובבוקר יתנהל קרב נוסף בין חטיבה זו לבין שריון מצרי. חטיבת פדל’ה, שהייתה ערוכה מול קנטרה, פרושה עכשיו במערב הרחוק – בין “מצנפת” לבין הכבישים מסואץ לקאהיר. אחר הצהריים ייסע גדוד קשר מצרי, על אנשיו וציודו, ישר לתוך שביה של חטיבה זו.

ובכל זאת, חרף העוויתות של המלחמה, העתידות להימשך בשבועות הבאים, ולאיים לא אחת בהתפרצות מחודשת של מלחמה טוטאלית – הנה בתום הלילה מועתקת הזירה העיקרית משדות הקרב לשולחנות הדיונים.

שעה 04:45    🔗

בין משבר למשבר חוטף דדו תנומה על המיטה שבחדרו. עכשיו מעירים אותו: הוא נקרא בדחיפות אל ראש הממשלה. לאחר שיחה בשניים, מתקיימת התייעצות צבאית־מדינית ולאחרי זו – ישיבת ממשלה.

הסובייטים הסלימו את איומיהם בשעות האחרונות – ועכשיו הגיעו הדברים לסף האימה.

בעקבות פניותיו הישירות של הנשיא סאדאת – בדחיפות גוברת – אל הנשיא ניקסון, העריך קיסינג’ר, בישיבת “קבוצת הפעולה” (צמרת הממשל שטיפלה במשבר המזרח תיכוני), כי אמריקה חזרה למרכזה של התמונה וכי מעתה משליכים עליה שני הצדדים את יהבם. לא יצאו שעות אחדות ובאה פנייתו הפומבית של סאדאת לשתי מעצמות העל לשגר כוחות צבא, ובהודעה מטעם הבית הלבן דחו האמריקנים רעיון זה. ויליאם קוואנדט מספר, כי בשיחה שקיים קיסינג’ר באותן שעות עם השגריר הסובייטי, דוברינין, שמע מפיו, כי אין ארצו מעוניינת בשיגור כוח אמריקני־סובייטי לזירת המלחמה. דובר בשיחה על ועידת שלום, ברוח ההחלטה 338, שתתכנס בג’נבה. אותה פגישה נסתיימה בלי צל־צלה של אווירת משבר.

מן ה“דטנט” אל סף העימות הגרעיני    🔗

עברו שלוש שעות, ובשיחה טלפונית מסר דוברינין למזכיר המדינה, כי אם יפנו המדינות הבלתי מזדהות בקריאה לשיגורו של כוח משותף זה – כן תתמוך בה מוסקבה.

התפתחות זו באה – לפי שעון ישראל – בשעות הקטנות של הלילה. לא יצאה שעה ארוכה – ודוברינין התקשר שנית בשביל למסור, כי ברית המועצות עצמה שוקלת הגשת הצעת החלטה כזאת למועצת הביטחון.

הודעה זו נתפרשה כריצה מזורזת לעבר עימות. האיום מכוון היה להביא את ארצות הברית לכך, שתאלץ את ישראל להסיר את המצור מעל הארמייה השלישית (שהרי זה עיקר תוכנה של הדרישה לשוב אל קווי הפסקת האש של ה־22 באוקטובר).³⁷⁷

בישראל קרב הלילה לסופו, ובאותה שעה קיבל נשיא ארצות הברית ממנהיג מעצמת העל היריבה, ליאוניד ברז’נייב, שדר אשר כמו בבת אחת הדף את היחסים הבינמעצמתיים מן ה“דטנט” אל סף התהום, אל העימות הגרעיני.

בשדר נכללה הצעה לשגר בדחיפות ובמשותף למזרח התיכון כוחות צבא אמריקניים וסובייטיים, שתפקידם יהיה להביא את ההחלטות 338 ו־339 לכלל ביצוע. אולם את האור האדום הדליק בוושינגטון המרכיב השני של אותו שדר: אם לא תפעל ארצות הברית בשיתוף עמה, יהיה על ברית המועצות לשקול בדחיפות נקיטת אמצעים מתאימים באורח חד־צדדי. הקרמלין לא יוכל לעבור בשתיקה על התנהגותה של ישראל, כתב ברז’נייב.³⁷⁸

התערבות צבאית רוסית – אולי אף במסווה של “כוח שלום מטעם האומות המאוחדות” ותוך הישענות על החלטות מועצת הביטחון – לא רק תיצור מצב חדש במזרח התיכון, כי אם תערער את מעמדה של ארצות הברית כמעצמה עולמית בעלת אינטרסים חיוניים ביותר באזור.

ניקסון – שהיה נתון בעיצומו של משבר ווטרגייט ובפועל חדל לתפקד כנשיא ארצות הברית והיה נתון כולו לסרטי ההקלטה – הסמיך את קיסינג’ר להכריז על כוננות עליונה בכוחותיה המזוינים של ארצות הברית. המועצה לביטחון לאומי כונסה בדחיפות. היא החליטה על מצב של כוננות עליונה – ביטול חופשות בכוחות המזוינים ויצירת רושם חד־משמעי של היערכות גלובלית, בים, ביבשה ובאוויר – בנשק קונבנציונלי ובלתי קונבנציונלי כאחד – לקראת הרע מכול.

להסיר ספק, הודיע ניקסון לברז’נייב, כי כניסת גייסות סובייטיים למזרח התיכון (ידיעות על סגירת מרחבים אוויריים, ריכוז גייסות לקראת הטסתם למזרח התיכון, תנועת אוניות נושאות ראשי חץ גרעיניים דרך המצרים אל הים התיכון ועוד – הלכו ותכפו) – תיחשב להפרה חמורה של הסכמי סאן קלמנטה ומוסקבה למניעת מלחמה גרעינית.

אמריקה מאיימת על ישראל כדי לקנות את לב מצרים    🔗

אלא שבעת ובעונה אחת הזעיק קיסינג’ר אל הבית הלבן גם את שגריר ישראל. כשנכנס דיניץ, ראה כי שר ההגנה שלזינג’ר, ראש סוכנות הביון המרכזית וראשי השירותים המזוינים כבר הקדימוהו. איגרתו של ברז’נייב לא הייתה טעונה פירושים. ואף כי מול האיום הסובייטי הציבו האמריקנים איום חמור לא פחות, היה גם השדר לישראל חד משמעי ובוטה:

אצבעה של ישראל על הנִצרה – היענות להחלטות מועצת הביטחון. רק זה ישים קץ לאיום על העולם כולו.

יתרה מזו: אם מצד אחד נשענה התביעה האמריקנית מישראל על אימה גרעינית, הנה מן הצד השני היה בהכרזת הכוננות משום ביטוי של נכונות להגיע עד כדי עימות עם מעצמת העל היריבה. כלומר, את ברית המועצות לא הייתה וושינגטון מוכנה לפייס על ידי הפיכת ישראל לטרף. לא כן הדבר – בכל הנוגע לערבים. הרחקתו של האיום הסובייטי מכוחו של איום אמריקני תשרת תכלית מדינית ארוכת טווח, אם בה בשעה תצליח וושינגטון לתת למצרים את מבוקשה. התביעה להסיר את הכיתור מעל הארמייה השלישית באה בעיקרה לא בשל החשש מפעולה סובייטית נגד ישראל, כי אם מתוך הרצון האמריקני לקנות את לב מצרים.

בשדר שהועבר בשעה זו אל ראש ממשלת ישראל היה כלול – לפי ספרו של קוואנדט – איום בהתערבות אמריקנית אם תנסה ישראל להשמיד את הארמייה השלישית.

הובטח לקיסינג’ר, שהממשלה מתכנסת מיד לדיון באלטרנטיבות החמורות הניצבות לפני ישראל.

זה היה מצב הדברים כאשר הוזעק דדו אל ראש הממשלה.

שעה 05:00    🔗

כדי לצאת מן הסבך, נשקלות הצעות שיהיה בהן משום צעד בדרך להסדר ביניים מקיף יותר, ולא רק היענות ללחץ, מדוע להיעצר בקווי ה־22 באוקטובר דווקא? מדוע לא לחזור לגמרי מן השטח המצרי שממערב לתעלה, אך בתנאים של הדדיות. בשלב מסוים של בירורים פנימיים אלה מוצע, שישראל תביע נכונות להיסוג עד לקו המְצרים ושהצבא המצרי יתייצב גם הוא במרחק ניכר מן התעלה – לאחר שייסוג כולו מן הגדה המזרחית.

אלון ודדו מזהירים מפני הצעה לנסיגה עמוקה בסיני    🔗

אף שעקרונית מקובלת גישה זו, מזהיר אלון מפני הצעה, הכוללת נסיגה ישראלית עמוקה כל כך. בעמדה זהה מצדד גם הרמטכ"ל. אין להיסוג יותר מאשר עשרה קילומטרים ממזרח לתעלה, ובתנאי שכל הצבא המצרי יפנה את הגדה המזרחית ויערך גם הוא, ממערב לתעלה, בטווח כזה. הסדר כזה יביא למצרים כמה הישגים חשובים: הארמייה השלישית תינצל, התעלה תוכל להיפתח לשיט, ובלי שחיילים ישראלים ישבו על שפתה ממש. מצד שני ייווצר בין שני הצבאות חיץ – שיפורז – ברוחב עשרים קילומטרים, אשר יצמצם את סכנת ההתלקחות בעתיד. מן הבחינה הישראלית, יהיה המרחק מן התעלה קצר דיו למקרים של הידרדרות מחודשת ביחסים בין שתי המדינות.

ראש הממשלה מאמצת הצעה זו, אך באותו שחר של משבר בינמעצמתי חמור, לא עברה ההצעה אפילו את המִסננת האמריקנית. קיסינג’ר דחה אותה על הסף, בנימוק שלא תהיה קבילה על הצד שכנגד. בלי לתהות במקום זה אחר שיקוליו של מזכיר המדינה, הנה זו הייתה הברירה שממשלת ישראל הועמדה עכשיו בפניה:

האם תקבל ישראל את התביעה האמריקנית לנסיגה לקווי ה־22 באוקטובר – או תדחה אותה?

המשתמע מכניעה ללחץ האמריקני    🔗

הרמטכ"ל מבקש את רשות הדיבור. הוא מבקש להזהיר מפני המשתמע מכניעה ללחץ האמריקני.

“קרה כאן משהו שאי־אפשר להשלים איתו,” אומר דדו. “המלחמה נפתחה בהתקפת פתע של האויב, ובשלב הראשון אף היו לו הצלחות. אלא שבסופו של דבר נבלמה ההתקפה. כל עוד התנהלו הדברים לרעתנו – לא כונסה מועצת הביטחון כלל. אנחנו יצאנו להתקפת נגד במטרה כפולה: לחזור לקווי הפסקת האש – ולהכות באויב מעבר לקווים אלה. שלא כמו בצפון, הנה בדרום נבצר מאיתנו לתקוף את שני ראשי הגשר ולהדוף את כל הצבא הגדול הזה, את שתי הארמיות, אל מעבר לתעלה. ניסינו לעשות זאת – אבל מערכיהם מבוצרים, וכל קילומטר עלה בדם רב של אנשינו. לכן בחרנו בצליחה אל הגדה המערבית כמהלך שנועד להביא בדרך שונה להכרעה אופרטיבית. איגוף הארמייה השלישית הוא שהביא להכרעה. תכליתו לא הייתה כיבוש שטחי במצרים – כי אם ביטול ערך הפלישה אל מעבר לתעלה. אלמלא הפסקת האש – היינו מכתרים גם את הארמייה השנייה.”

דדו מזכיר לשומעיו את החששות שהיו לו מפני הפסקת האש המקורית – זו של ה־22 – ומפני היענות לה, שכן זו בלמה את תנופת ההתקפה בהיותה בשיא עוצמתה. אז הזהיר גם מפני האפשרות, שהפסקת האש לא תהיה למעשה אלא הפוגה קצרה וכי בהתחדש האש יהיה מצבנו קשה הרבה יותר.

ומה משמעות הוויתור על כיתורה של הארמייה השלישית? – גם בקווים שהכוחות עומדים בהם עכשיו, אורבות לנו סכנות גדולות אם יתחדשו הקרבות. את ההפוגה ינצלו המצרים להצבת סוללות של טילי קרקע־אוויר, וכאשר תפרוץ הלחימה מחדש נעמוד שוב במצב שעמדנו ביום הכיפורים – שחיל האוויר לא ייהנה מ“שמים נקיים”. כך בקווים הקיימים – על אחת כמה וכמה אם ניסוג לקווים כלשהם, שיחליטו עליהם, כי אלה הם קווי ה־22.

ניסיון למנוע מישראל ניצחון ־ ואת המצרים להציל מקטסטרופה    🔗

הוויכוח אינו על תאריכים – אומר דדו – כי אם על הניסיון למנוע את הניצחון מאיתנו – ואילו את המצרים להציל מקטסטרופה! לא רק לחלץ את הארמייה השלישית מן הכיתור הם רוצים – כי אם להחזיר אותה לפעילות ככוח לוחם. “אסור לקבל תביעה זאת,” הוא מוסיף, “כי היא מאיימת עלינו בקטסטרופה. פתיחת צירי תנועה לארמייה השלישית תהפוך את כל הצליחה, המהלך שלא הושלם, למלכודת. לקחנו על עצמנו סיכון וחדרנו למצרים לא כדי למצוא עצמנו במלכודת, כי אם כדי שהכוח הזה יוכל להביא לידי הכרעה. ברגע שמוותרים על הכיתור הזה – נוצר מצב חמור. בהם לא נוכל אנחנו לגעת – כי הפסקת האש תחפה עליהם. בחסותה יפנו פצועים, יחליפו כוחות, יביאו תגבורות ממדינות ערב, יציבו טילים – ובתוך שבוע, נוסף לכוחות שיתארגנו ממערב, בתוך מצרים – תעמודנה באגפינו שתי ארמיות משוקמות, ואילו אנחנו נהיה מחזיקים בראש גשר שרוחבו 15 קילומטרים בלבד. להם מותר להפר הפסקות אש כרצונם, ואם ירצו – יתקפו את ראש הגשר גם מדרום וגם מצפון, ואז,” משמיע דדו אזהרה קודרת, “אינני יודע מה צפוי לכוחותינו.”

דברים לא פחות מחודדים חוזר דדו ומשמיע בחתימת אותו דיון, הראוי להתכנות “גורלי”: אין כל צורך בהתייעצויות ארוכות. מצבנו הצבאי פשוט. את הכוח ששימש לנו להכרעת האויב אנו הופכים במו ידינו לכוח לכוד. לדבר על קווי ה־22 באוקטובר, במונחים צבאיים, פירושו אחד בלבד: ליטול מידי ישראל את הישגיה ולהחזירה בדרך מדינית למצב צבאי בלתי נסבל, שיצאה מתוכו בכוחות עצמה ובלחימה מרה. זו הצעה שאין כל אפשרות לקבלה. ואשר להנחה, שהלחימה לא תתחדש, ומכאן ואילך יבואו מהלכים מדיניים, הנה גם בהיפתח משא ומתן מדיני – מדגיש דדו – יש משקל רב לשאלה: האם נכנסים לתוכו מתוך נחיתות צבאית, או מתוך יתרון צבאי? גם בתנאי העליונות הצבאית שהבטחנו לעצמנו, אין לדעת איך נעמוד במאבק המדיני שלפנינו – אך לא יכול להיות ספק בדבר גורלנו, אם נעמוד בפתח המשא והמתן במצב של נחיתות צבאית. “האפשרויות שלפנינו הן שתיים בלבד” – חותם הרמטכ"ל את המלצתו שלו, “התייצבות שני הצבאות כמו לפני פרוץ המלחמה – אך בריחוק מן התעלה; או – עמידה בקווים שאנו עומדים בהם.”³⁷⁹

גולדה: חזור על דבריך באוזני דיניץ, שיֵדע מה לומר לקיסינג’ר    🔗

טיעונו של הרמטכ"ל עושה על גולדה רושם רב, והיא מבקשת שיתקשר מיד עם דיניץ ויחזור על דבריו באוזני שגרירנו בוושינגטון, כדי שזה יוכל להעמיד את האמריקנים על מלוא המשמעות החמורה של הסרת הכיתור מעל הארמייה השלישית. ואכן, דדו שב ומרצה את השקפתו באוזני דיניץ.

אלה הן שעות קודרות. על הממשלה למצוא מוצא, שלא יביא לידי קרע – הרה תוצאות חמורות – בין ישראל לבין ארצות הברית, אך בלי נסיגה, שאת סיכוניה תיאר דדו.

הלחץ האמריקני אינו נפסק לשעה, ואילו ממשלת ישראל מתלבטת ומתקשה לקבל החלטה. בעקבות הכרזת הכוננות בכוחות המזוינים של ארצות הברית, מגיעות ידיעות על הגברת ההכנות הסובייטיות להנחתת כוחות במצרים. הרוסים מוסיפים לתבוע אנשי צבא אמריקנים ורוסים “בכוח לשמירת השלום” של האו"ם – ואילו המצרים תובעים אספקת מזון, מים וציוד רפואי לארמייה, המכותרת זה היום השלישי.

“נקרא לדברים בשמם הנכון,” מביאה גולדה מאיר בספרה דברים שאמרה באותו יום בישיבת הממשלה, "שחור הוא שחור ולבן הוא לבן. יש רק ארץ אחת, שאליה אנו יכולים לפנות ולפעמים עלינו לוותר לה – אפילו כשיודעים שאסור לנו. אבל היא הידידה היחידה שיש לנו, והיא חזקה מאוד. אין אנחנו מוכרחים להגיד כן לכל דבר – אבל הבה נקרא לדברים בשמם הנכון. אין מה להתבייש כאשר במצב הזה ארץ קטנה כמו ישראל מוכרחה לפעמים לוותר לארצות הברית.³⁸⁰

בשעת בוקר זו עדיין אין נכונות לוותר. הממשלה מפסיקה דיוניה בלי שתקבל החלטה.

שעה 08:30    🔗

ב“בור” מקיים הרמטכ"ל דיון – ומשתתפים בו, בין השאר, האלופים טל, זעירא, זאבי, יריב – לבחינה נוספת של האלטרנטיבות שלפנינו במצב מדיני חמור זה.

דדו מבטא בדיון את חששותיו מן התוצאות בשטח של פעילות מועצת הביטחון.

“אנחנו נכנסים להגנה בלתי־נסבלת. אני לא יודע אם לא ינסו לסגור את ראש הגשר, וכך לאיים על הכוח שלנו במצרים. לכן אני בעד לתת תשובה חד־משמעית ואולטימטיבית, שאנחנו לא זזים. אלטרנטיבית – שני הצדדים חוזרים לקווי ה־5 באוקטובר. גולדה ביקשה שאעביר את כל זה לשמחה. הסברתי לו כל זאת בטלפון, והוא אמר שיעביר זאת הלאה [לקיסינג’ר – ח. ב.]. הוא לא בטוח שיצליח, כי הם יושבים ומתייעצים עכשיו, אבל הוא ינסה.”

טל: “ואיפה דיין בכל הפרשה?”

דדו: “הוא ישן קצת בישיבת הממשלה. אבל לפניה דיבר עם גולדה. אמר לה, שלדעתו הפתרון הוא בחזרת שני הצדדים לקווים הקודמים. בדיון קטן שקדם לזה התבטא: 'עשרים ק”מ' [כלומר, ששני הצדדים ייסוגו כל אחד עשרים ק“מ מן התעלה – ח. ב.] אז גם אני וגם יגאל [אלון] אמרנו: 'לא צריך להגיד 20. נגיד בינתיים, 10 ק”מ' – – – אז הוא אמר לי: ‘כבר מזמן הייתי בעד זה. אף פעם לא חשבתי שהתעלה חשובה. מבחינתי זה יכול להיות 20’ – – –"

טל: “ומה בין שני הקווים?”

(בינתיים מדווח רל“ש הרמטכ”ל, אבנר שלֵו, על שיחה שקיים השגריר דיניץ עם מזכיר המדינה, וכי קיסינג’ר יביא את ההצעה לישיבה. יראה מה הם יכולים לעשות. אבל יש לו ספקות.)

דדו: “לאור זה, ישיבת הממשלה תכף תתחדש. לפני־הצהרים אני לא יורד לדרום. – – – מה שטוב זה שקבעו את המשך מועצת הביטחון למחר בבוקר. זה מרעיב את הארמייה לעוד 24 שעות.”

ברור שדחייה זו נועדה להגיע להצעת־החלטה מוסכמת על ארה“ב ובריה”מ, אלא אם יחליטו האמריקנים על עמדה נוקשה יותר, ברוח הדברים שהשמיע דדו באוזני דיניץ.

(ושוב מגיעה ידיעה, כי השגריר דיניץ “בדרך לבית הלבן לקבל תשובה”.)

גם בסופו של דיון זה, חוזר דדו אל הערכתו, שחזרה אל קווי ה־22 באוקטובר חמור מאוד – “ואני ממליץ לא לקבל אותה.”

רק בלית־ברירה, אם יגיעו מים עד נפש, ניתן יהיה להשלים עם אפשרות זו, אומר דדו, והוא ממהר להוסיף, כי גם במקרה כזה “לא אציע לנטוש את הארץ, להניף דגל לבן. אם זה מה שיקרה – נילחם!”³⁸¹

ובתוך כך הוא נקרא שוב לישיבת הממשלה, המתכנסת מחדש.

שעה 09:40    🔗

הגברת הזקנה – גולדה מאיר – לא עצמה כל הלילה עין. היא נמצאת במגע רצוף עם השגריר בוושינגטון – קולטת, שוקלת, מנווטת את ישראל הקטנה בין מִשברי הסערה הבינמעצמתית, אינה נכנעת. בחדר הישיבות שבבניין ראש הממשלה שוררת, כעדותו של אחד המשתתפים, “הרגשה של דרמה”.

המתיחות עתידה להסלים עוד יותר בשעות הקרובות: בתגובה על האיום הסובייטי בהנחתת כוחות צבא על אדמת מצרים, שוקלים האמריקנים תוכנית לשיגור כוחות משלהם לאזור. הלחץ האמריקני על ישראל להסיר את המצור מעל הארמייה השלישית אינו נחלש, אך הממשלה שואבת עידוד מנימתה התקיפה של וושינגטון, המזהירה את הרוסים מפני המשתמע מהתמוטטות הישגי ה“דטנט”, שניתן להם ביטוי בהסכמי מוסקבה וסן קלמנטה. האמריקנים מודיעים, שלא יסכימו לשיגורם של כוחות צבא לשֵׁם “שמירת השלום” כביכול, ודורשים להסתפק במשקיפים בלבד.

צה"ל יעמוד בקווי ה־25, תועבר אספקה לארמייה המכותרת    🔗

רק בהתקרב הערב – קרוב לשעת הצהריים בוושינגטון – תתחיל הטמפרטורה לרדת במהירות. הרוסים יסתלקו מן התביעה לשגר כוחות צבא לזירת הקרבות. במסיבת עיתונאים יבשר הנרי קיסינג’ר, שאל הארמייה השלישית כבר הגיע משלוח ראשון של אספקה – שהותר מטעמים הומניטריים.

כעבור שעה תאשר מועצת הביטחון את “החלטה 340”, שתקרא להפסקת אש לאלתר, לשיבה אל קווי ה־22 באוקטובר ולשיגור משקיפי או“ם. יהיה זה ניסיון לצאת בכבוד מן העימות: הרעיון לשיגור כוחות צבא סובייטיים ואמריקניים לא נזכר עוד, ואילו צה”ל הוסיף לעמוד בקווים שעמד בהם ב־25 באוקטובר, ולא זז מהם אלא כתוצאה מהסכם הפרדת הכוחות, שנחתם בקילומטר ה־101 כעבור שלושה חודשים – ב־24 בינואר 1974 – בין ראשי המשלחות של “קבוצת העבודה הצבאית של ועידת השלום למזרח התיכון”, היא ועידת ג’נבה. בראש המשלחת הישראלית עמד הרמטכ“ל, רב־אלוף דוד אלעזר, ובראש המשלחת המצרית הרמטכ”ל, מייג’ר־ג’נרל מוחמד עבד אל־גאני אל־גאמאסי. מפקד כוח החירום של האו"ם, לייטנאנט גנרל אנסיו סילאסואו חתם גם הוא. הסכם ההפרדה היה מרכיב נכבד באותו מבנה חדש, שהושתת על החלטה 338 ועל העיקרון שנקבע בה בדבר משא ומתן על שלום “בחסות מתאימה”.

הובטחו “תנאים של עליונות” למו"מ המדיני    🔗

כל זה קרה בתום חודשים ארוכים, ולא כל מה שהושג במהלכם היה כולו לרצונה של ישראל. אך ב־25 באוקטובר נפרצה פִרצה ראשונה. צה“ל לא נסוג לקווי ה־22, אך ניתנה הסכמה למעבר שיירות אספקה – דרך השטח המוחזק בידי צה”ל והאגם המר – אל הארמייה השלישית. ויתור זה היה מנוף ראשון להנרי קיסינג’ר, ובכוחו פתח באותם מהלכים מסחררים, הסכמי ההפרדה – ושיבתה של אמריקה, במלוא העוצמה, אל העולם הערבי. האחיזה בכל השטח, מנמל עדבייה, ג’בל עתקה, הקילומטר ה־101 ועד מבואות איסמעיליה, כל משך המו"מ, איפשרה לישראל לנהלו “בתנאים של עליונות”. השפעתו של דדו על החלטת הממשלה באותו בוקר הייתה אולי מכרעת.

שעה 10:15    🔗

מוצב הפיקוד העליון – ה“בור” – חדל לפעול.

זו הפעם הראשונה מאז ה־5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים, חוזרים הרמטכ"ל ועוזריו אל הלשכה.

דדו מקיים ישיבה ראשונה עם קציני הקשר של צה“ל לכוח משקיפי האו”ם, העתידים להגיע ולחצות את הקווים בקילומטר ה־101, בציר “סרג'”.

הספר שנכתב    🔗

עשרים הימים הארוכים – המרכזיים בחיי דדו – קצת יותר מארבעים ושמונה השנים שקדמו להם וקצת יותר משתי שנות חיים נוספות שהועיד לו גורלו לאחריהם – תמו.

מה שניסה ספר זה לספר – פעמים ברמז פעמים בפירוט רב ביותר – מגיע גם הוא לסופו במקום זה, כאשר עולה דדו מן ה“בור”.

לכאורה, צריך היה להשלים ולספר על כל החודשים הקשים, שקדמו ל־2 באפריל 1974 – היום שבו נדרש להתפטר, בהתאם להמלצות דו“ח הביניים של ועדת החקירה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, ד”ר שמעון אגרנט, אשר הונח על שולחנה של ראש הממשלה ב־1 באפריל. עם ישראל היה עדיין מגויס ברבבותיו, פרוש לאורך קווי החזית, ממפרץ סואץ ועד רמת סוריה – כאן תחת ההרעשות הכבדות של “מלחמת ההתשה” וכאן נתון לאיומים בהתלקחות מחודשת של המלחמה הכוללת. היו אלה ימים שבהם נדרש הצבא להתארגן מחדש ולקלוט ציוד רב וחדיש במסגרות מתרחבות במהירות – וכל זה אגב עוויתות התנערות מן ההלם הפסיכולוגי, שלקתה בו אומה שלמה ביום הכיפורים. היו אלה ימים של אבל אישי לאלפי אבות ואמהות, בנים, נשים, חברים וידידים, ואבל קיבוצי עמוק לציבור, שבהתנהגותו – לטוב ולרע – דומה הוא יותר למשפחה מאשר לאומה. היו אלה ימים של “הפקת לקחים”, שלא אחת מלווה הייתה גם התייסרות פנימית גם מלחמות יהודים – הן בתוך הצבא והן מחוצה לו.

כל אותם חודשים הוסיף דדו לעמוד בראש המטה הכללי, ולכאורה צריך היה לספר גם זאת. לאחר לבטים רבים הגעתי לכלל דעה, שכל מה שצריך היה להיאמר – נאמר למעלה. אביא רק מתוך מה שאמר דדו בסיכומו של אחד מאותם מפגשי קצינים שנערכו לסיכום המלחמה והפקת לקחיה – כנס פיקוד דרום. דברים אלה נאמרו ב־14 בפברואר 1974, בהיותו ממש בעין הסופה:

וזה מה שאני רוצה לומר בסוף דברי, חברים יקרים! הייתה זו מלחמה קשה מאוד. היה זה ניצחון בתחום הלחימה. אי־אפשר להפריד את הניצחון – אי־אפשר היה לומר, שהוא היה של הלוחמים. הוא היה של הלוחמים – וקודם כול של הנופלים, והוא היה של הפצועים, הוא שייך לחיילים – אבל הוא היה של המפקדים. הוא היה של המ“מים ושל המ”פים ושל המג“דים, והוא היה של המח”טים – ולפי דעתי נכנסנו אל המלחמה הזאת עם ליגה לאומית של מח"טים. ראיתי אותם. שמעתי אותם בקשר. נפלאים. אז אני יודע, שבשביל להכניס את הליגה הזאת למלחמה, יש ליגה אחרת שקופחה – מי יותר בצדק, מי פחות בצדק… הייתה זו מלחמה לא רק של הדרגים הלוחמים – הייתה זו מלחמה של מפקדות קציני חיל ראשיים, ומפקדות הפיקודים ומפקדות אוגדות. כולם – וכולם עשו עבודה טובה. פתחנו את המלחמה לא טוב – וחבל שפתחנו אותה כך. אבל התאוששנו מזה. היום ימים רעים בארץ – הרוח הרעה נושבת, נושבת גם בפורום הזה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רפיון, ולו רק ליום אחד, ואנחנו חייבים מהר מאוד להתארגן ולהשתקם ולהתעצם ולהיות מוכנים למלחמה… אני לא יודע אם צריך להתיז ראשים, ואיזה ראשים, אבל צריך מהר לעשות הכול. המלחמה נגמרה, הדיבורים נגמרו, חברים – לחזור אל הסדר הטוב… צריך ללכת לעבודה, וכל אחד בתחום שלו. הציבור הזה הוכיח את עצמו במלחמה באופן יוצא מן הכלל, ואני עבדכם אינני מתבייש באף שעה של המלחמה הזו, ויש לי תוקף מוסרי לעשות זאת איתכם – ונתחיל לעשות זאת ממחר.

דדו “הלך לעבודה”, כפי שיעץ גם למפקדים, כפי שביקש את גולדה מאיר שתאפשר לו ולעמיתיו לעשות – הוא התמסר לעבודת שיקום הצבא. אפשר היה – ויהיו מי שיאמרו, כי צריך היה – לספר על אותם חודשים של עבודה מאומצת, שנעשתה בתוך כדי העוויתות שאחזו בחברה הישראלית בעקבות אותה מלחמה שירדה על המדינה בהפתעה מוחלטת והיכתה אותה בהלם. העוויתות פקדו גם את הצבא, והן היו מלוות חילופי דברים, האשמות הדדיות, ראיונות שנתנו קצינים בכירים, בעודם בשירות פעיל, ואשר זכו לפרסום ולתהודה בעולם כולו, והתנגשויות במסגרות “סגורות” כביכול – במפגשי קצינים, בסיוריהם בחזית הדרום לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקפה. העוויתות כללו “העברת” או הדחת מפקדים בכירים. צריך היה לעקוב אחר המתיחות הנמשכת בין הרמטכ"ל ופיקוד הדרום לבין האלוף שרון, שנמשכה עד ערב החתימה על הסכם ההפרדה ונסתיימה רק משסיים שרון את שירותו הפעיל, ב־ 21 בינואר 1974. צריך היה לעקוב אחר אותה תקופה קצרה – למן ה־8 בנובמבר ועד ל־14 בינואר – שכיהן בה האלוף טל, במקום האלוף גונן, כאלוף פיקוד הדרום. היו אלה ימי “מסעות הדילוגים” של קיסינג’ר לקראת הסכם ההפרדה הראשון; באותם ימים נשקלה תגובה ישראלית רבתי על הפרות הפסקת האש המצריות, שהיו גם ביטוי למשברים במשא ומתן המדיני. באותם שבועות היו עימותים – בשאלת מדיניות התגמול הצבאי וממדיו – בין אלוף הפיקוד לבין שר הביטחון, אך במהלכם חל ביחסים שבין טליק לדדו שיבוש ששוב לא בא על תיקונו, ויהיו מי שיאמרו כי גם על כל הפרק הזה צריך היה להרחיב את הדיבור.

דדו “הלך לעבודה”, אבל הוא חש עצמו בודד יותר ויותר. כאשר הועלתה ההצעה – בניסיון לשכך את קול המון הזעם והביקורת על ההנהגה המדינית־ביטחונית ואת התביעה שתישא באחריות – להקים ועדת חקירה ממלכתית, התנגד לכך דדו בתוקף. ב־4 בנובמבר, ערב שובה של ראש הממשלה מביקורה בוושינגטון, נועץ בעמיתיו במטה הכללי בדבר העמדה שינקוט, וזו הייתה עמדתו: אינני רוצה כל ועדת חקירה על הצבא הזה, לא בעוד הוא במלחמה, לא קודם שבדק את עצמו, לא קודם שהוגשו ממצאיו לדרג המדיני.

עמדתו לא נתקבלה, וצריך היה אולי לנתח בהרחבה את המניעים לכך.

הוקמה ועדת חקירה, וצריך היה אולי להרחיב את הדיבור על כתב המינוי, על השיקולים שהיו לנגד המנסחים בשעה שכללו בין תפקידיה של ועדת אגרנט את “ההחלטות של הגורמים הצבאיים והאזרחיים”, שנתקבלו לקראת יום הכיפורים. כיוון שהחומר – והדין וחשבון המלא – של ועדת אגרנט יוסיפו להיות חסויים עוד שנים רבות, אין אפשרות לעסוק בו, ואף איני סבור שזו אחת מחובותי בספר זה. השתדלתי לספר כאן את סיפור המעשה, כפי שהצטרף מתוך מה ששמעתי וקראתי לצורך הכתיבה. שאלה אחת תוסיף לעמוד בעינה עד אשר תינתן לה תשובה שלמה:

אם אכן נשענה ועדת החקירה על החלטת הממשלה, ואם באותה החלטה נכללו הגורמים “האזרחיים” והחלטותיהם בין מושאי החקירה – גורמים, שיש למנות ביניהם הן שרים באותה ממשלה והן את הממשלה כולה כגוף – איך זה קיבלה הממשלה דו"ח, שכל אותו היבט חשוב חסר בו, ולא תבעה את מיצוי החקירה קודם שסמכה ידיה על מסקנות הוועדה?

שאלה זו אינה נחלשת, אלא מחריפה למקרא דברים שאמר ישראל גלילי:

"הייתי ער ופעיל כשדנו בממשלה בהגדרת הסמכויות של ועדת אגרנט. הקפדנו שלא

לגדור את ועדת אגרנט, חלילה, מלדון באחריותו, או באשמתו, או בזיכויו של הדרג המדיני. הייתי שם עם גולדה מאיר, כאשר הגישו לה את דו“ח הביניים. קראנו אותו, ושנינו נדהמנו שהוועדה ראתה לאפשרי לשחרר מכל פסק הלכה ומסקנה את שר הביטחון, את הממשלה ואת ראש הממשלה.” (בשיחה עם י' בן־פורת, “ידיעות אחרונות”, 27.10.78).

אין לי עדות ישירה של הפירוש שנתן דדו עצמו לנוסח כתב המינוי בשעה שקיבלה הממשלה את ההחלטה – אך יש עדויות מרובות, שלרגע אחד לא העלה על דעתו, כי תיתכן הפרדה בין אחריות הדרג שלו לבין אחריות הדרגים האזרחיים שמעליו. ובאחריות – לא כפר הוא עצמו לרגע. אלא שסבור היה, ובציור זה חזר והשתמש, שהכול נמצאים – לטוב ולרע – “בסירה אחת”. וכיוון שהוא עצמו ידע היטב – וידע שכל האחרים יודעים היטב – מה רב היה חלקו בניהול המלחמה ובסיומה בהצלחות צבאיות גדולות, אשר הן ורק הן היקנו בסיס מוצק למשא ומתן המדיני ולהישגים שהשיגה ישראל ב“הסכמי ההפרדה” בדרום ובצפון, האמין שכל חקירה יסודית תוליך למסקנות, אשר בהן תאזן מנהיגותו הצבאית משך כל ימי המלחמה את המחדלים שקדמו לה, וכי תגלה שגם כאן וגם כאן אין להפרדה – לטוב ולרע – בין הדרג הצבאי הבכיר לבין הדרג המדיני הבכיר על מה שתסמוך. להחלטות מדיניות היו השלכות צבאיות, ולהחלטות צבאיות היו השלכות מדיניות. לכן היה דדו – עד לבוקר ה־2 באפריל – משוכנע, שהישגיו הגדולים כמצביא וכבעל ההשפעה הדומיננטית על ה“קבינט” כל משך המלחמה, יביאו – למצער – למסקנות מאוזנות, ומכל מקום – לא יימצא לבדו באותה “סירה”.

לפיכך העדיף דדו “ללכת לעבודה”, שיקע עצמו בעבודת הצבא ואף לא טרח – ולא הטיל על עוזריו הנאמנים – לקבץ את כל החומר, וחומר זה היה רב ומהימן, כדי להשעין עליו את עדותו. בצד מה שסער בצבא עצמו – בדרגים הבכירים של הפיקוד ובקרב הפיקוד הזוטר – ובצד מלאכת השיקום, היה מעורה במישרין וברציפות במשא ומתן המדיני, שניצח עליו אז קיסינג’ר באותה דרמטיות מיוחדת של “הדיפלומטיה המעופפת”.

ובתוך כל זה החלה יורדת על דדו עייפות. לא אחת, מספרת תלמה, היה מתקשה ממש לקום ממיטתו מרוב עייפות, ובשל כך, ובשל אותה בדידות שהחלה צרה עליו כבר בימי המלחמה – “מלמעלה, מלמטה ומהצדדים” – החליט כבר אז – כך חזר ואמר לתלמה – שאפילו יתבקש, לא ירצה להאריך את כהונתו, ובתום שלוש שנים – יפרוש.

ואז בא אותו יום – שתיארתיו בפתיחת הספר, מאות רבות של עמודים לאחור – ה־2 באפריל. אין בפי תשובה, ואיני מנסה כלל לתיתה, לשאלה אחת: מדוע ביקשה וקיבלה ראש הממשלה את התפטרותו, בעוד הדרג המדיני נשאר על כנו?

ועומדת גם שאלה שנייה: האם באמת צריך היה רב־אלוף אלעזר להגיש כבר בו ביום, מרצונו – וקודם להתכנסות הממשלה – את התפטרותו?

השאלות עומדות.

קצת קודם, בטרם פרש לחיים האזרחיים, לשתי שנים קצרות – ביום לא ידוע, בשעה שלא נרשמה – ישב בלשכתו שבמטה הכללי. הוא היה זקוק למסמך כלשהו, ובמקום לקרוא אליו את הקצינה האחראית למזכירות בלשכתו, את אסנת, יצא את חדרו ועבר אל האגף האחר של הלשכה, אגף המזכירות, כדי לקחת בעצמו את המסמך. בחדר היה פתוח איזה טרנזיסטור, ועלה מתוכו שיר, שמשך אליו מיד את דדו, והוא עמד והאזין, נמשך אל קול הקינה של השיר, שרק אז – ימים רבים לאחר המלחמה – שמע בפעם הראשונה.

שם השיר הוא “לו יהי” – אמרה אסנת – וחיברה אותו נעמי שמר. וכמו שבששת הימים כבש את הציבור “ירושלים של זהב”, נכבש עכשיו כל הנוער אל “לו יהי”.

דדו עמד והאזין בשתיקה.

כשנסתיים השיר, הסתובב ויצא. את המסמך שביקש – שכח לקחת.

אסנת מצאה את המסמך המבוקש והלכה לחדרו של הרמטכ"ל. כאשר פתחה את דלת החדר, ראתה אותו יושב לשולחנו, פניו לוטות בידיו, והוא בוכה בכי חנוק. דדו לא שמע את הדלת נפתחת, ואסנת שבה וסגרה אותה חרש, והוא לא ידע, כי לאותו רגע שנסגר בודד בלשכתו – היה עד.

בעשרים ימי המלחמה נפלו בחזית הדרום 1,529 לוחמים, ועוד 18 נרשמו כנעדרים. בחזית הצפון נפלו 781 לוחמים. ואחד נרשם כנעדר.

הקטעים בכתב יד המשובצים בראשי הפרקים של הספר הראשון בכרך הראשון ובמקומות אחרים בספר, לקוחים מתוך ראשי פרקים לספר אוטוביוגרפי שרשם רב־אלוף דוד אלעזר בכתב ידו, ואשר נמצאו בארכיונו האישי. 

 

נספח    🔗

קץ עידן התמימות³⁸² מאת האלוף (מיל.) אילן שיף³⁸³

שלמי תודה    🔗

תודה נתונה לאישים ולמוסדות הבאים על שאיפשרו לנו את השימוש בתצלומים המופיעים בספר זה: או“ם – י' נגאטא; “אסושייטד פרס”; יעקב ארז; ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון; בני ביאנקו; אבי בן־גיאת; מיכה בר־עם; נחום גוטמן; דובר צה“ל, ארכיון התצלומים; אורי דן; חנניה הרמן; אברהם ורד; אריה ז’ולטי; “י.פ.פ.א.” בע”מ; ישמח יצחק; “ישראל סאן בע”מ", רחמים ישראלי; בוריס כרמי; לשכת העיתונות הממשלתית – מדינת ישראל; “מעריב”, ארכיון התמונות; משרד הביטחון, ההוצאה לאור, מעבדת הצילום; “ניוספוט”; “סטארפוט”; אבשלום סטרוד; ישראל סימיונסקי; יעקב סער; שלמה ערד; פוטו אריה; פוטו פוכס; פוטו ביקו; פוטו ארדה; יצחק פריידין; צבר; אסף קוטין; יוסף רוט. כן נתונה התודה לגב' תלמה אלעזר על שהעמידה לרשותנו את התצלומים שבידה.

בשולי המהדורה החדשה מבקש המחבר להודות לאהד זמורה על העידוד הרב, ולעורך נח איתן על העבודה הקפדנית והמסורה בעריכת הספר.

רשימת המקורות לסוגיהם

החומר, שעליו מיוסד כל הכתוב בספר, שאוב משלושה סוגים עיקריים של מקורות:

1. ראיונות מוקלטים עם כמאה אנשים, בהם מנהיגים פוליטיים, מפקדי צבא ואנשים שהיו קרובים אל דדו באחד מפרקי חייו, או בכולם. בכמה מקרים נמנה אותו מרואיין עם כמה מהסוגים, כמו, למשל, חיים בר־לב, שהיה חבר־נעורים בזגרב, היה רעו בפלמ“ח, מפקדו בצה”ל ושר בממשלה שנשלח לשוב וללבוש מדים ולשמש כמפקד העליון של חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

2. פיקדונו של הרמטכ“ל, רא”ל דוד אלעזר ז“ל, בארכיון צה”ל. בפרק־הזמן שבמהלכו כתבתי את הספר היה חלק נכבד מן החומר גנוז בארונות מוגנים בביתו של דדו, וחלק מסוים בארכיון צה“ל. כבר נזכר, שבהיתר מיוחד של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז”ל, שר הביטחון דאז שמעון פרס יבל“א והרמטכ”ל דאז, מרדכי גור ז"ל, ניתנה לי רשות, במגבלות סודיות מסוימות, לעיין בחומר הרב הזה ולהשתמש בו לכתיבת הספר. להוציא החובה המקובלת למסור כתב־יד כזה לאישורם של הצנזורה ובטחון שדה, לא הוטלה עליו כל מגבלה נוספת.

3. פרסומים פומביים – ספרים, מאמרים, ראיונות עם דוד אלעזר ואישים רבים נוספים שהתפרסמו בעיתונים ואשר המחבר מצא עניין רב בשימוש בהם.

בעת שהגשתי את “דדו” לאישור הצנזורה וביטחון שדה (שלהוציא מספר מצומצם ביותר של נתונים מספריים ועוד עובדה, שנחשבה בשעתה לרגישה ביותר, לא מחקו דבר!) – החלטתי לא לאזכר כלל מקורות, וזאת מחשש שהדבר יגרור פסילה טוטלית של הספר. בצאת המהדורה הרביעית, הגשתי את רשימת המקורות כפי שהיא מובאת כאן, והיא אושרה כולה, אך רק עכשיו, במהדורה זו, אוכל להכלילה. בכל מקום, שיש חשיבות מיוחדת לציון מקורן המדויק של עובדות ושל אמירות המובאות בדיבור ישיר, או עקיף (indirect speech), אנהג כך. בעשרים השנים האחרונות כבר נקבעו התקדימים בספרים שונים, ואיני רואה עוד כל סיבה להמשיך ולהוציא את ספרי מכלל זה. דוגמה אחרונה לשימוש רחב ומפרה במסמכים שטרם התפרסמו, ניתנת לנו בספרו המעולה של אורי בר־יוסף, הצופה שנרדם, המספר לפי תומו (עמ' 28) כי “חלק מן המסמכים המקוריים, שבהם נעשה כאן שימוש, הועמדו לרשותי על בסיס אישי על־ידי גורמים שונים. בעקבות השימוש שנעשה בהם במסגרת עבודה זו, אושרו מסמכים אלה לעיון הציבור על־פי החלטת ראש אמ”ן ומחלקת בטחון שדה." לא מעטים ממסמכים אלה שימשו גם אותי בספרי, ומכל מקום, מעתה אני רואה עצמי, על פי כלל עברי קדום, כלל “הגזירה השווה”, זכאי לציין מקורות חשובים במיוחד לאישוש אמיתות שהבאתי בספרי כבר לפני יותר מעשרים שנה.

ולעצם טיבם של המקורות: בהכללה אפשר לומר, שככל שהדברים אמורים בפרקי ילדותו ונעוריו של דדו, הפלמ“ח ומלחמת העצמאות, וכן השנים שלפני צירופו למטה הכללי של צה”ל, נשען הספר במידה רבה על ראיונות עם ידידיו, עמיתיו ומפקדיו ועל פרסומים שראו מכבר אור, או שאין עליהם עוד חסיון.

לא כן הדבר בכל הנוגע לפרקים המאוחרים, והחשובים בחייו, שנות כהונתו כמפקד גייסות השריון, כאלוף פיקוד הצפון בימי “המלחמה על המים”, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה שלאחריה, וכמובן לתקופת כהונתו כראש אג“ם ומראשית 1972 כראש המטה הכללי. בכל אלה שימשו לי מקור עשיר ובסיס עיקרי המסמכים הרבים והמגוונים שרוכזו בפיקדון רא”ל אלעזר, ואילו הראיונות, הספרים והמאמרים, שערכם של אחדים מהם התגלה גם הוא כחשוב ביותר, נועדו להשלמת החסר ולהענקת אותו משהו, שאין למוצאו בשום נייר, הרושם האישי שהותיר אחריו דדו אצל כל אחד מהאנשים הרבים שסיפרו עליו.

1. ראיונות מוקלטים³⁸⁴    🔗

תלמה אלעזר, אלמנתו של דדו, וכן ילדיו הלה, גדעון ויאיר.

צבי ארד, משורר וסופר, אביה של תלמה אלעזר.

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בשנים 1969–1974.

יצחק רבין, מפקדו של דדו בחטיבת הראל, בקורס המג“דים הראשון של צה”ל, רמטכ"ל בשנים 1964–1968 כשהיה דדו אלוף פיקוד הצפון, ראש הממשלה בשנים 1974–1977.

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אלוף, שר וסגן ראש הממשלה בשנים 1969–1977.

חיים בר־לב, חבר נעורים, פלמ“ח, רב אלוף ורמטכ”ל בשנים 1968–1971, מפקד חזית

הדרום במלחמת יום הכיפורים.

צבי צור (צ’רה), רב־אלוף, הרמטכ"ל בשנות כהונתו של דדו כמפקד גייסות השריון (1961–1964), עוזר (בפועל, סגן) שר הביטחון בשנים 1967–1974.

צבי זמיר, פלמ“ח, מפקד הגדוד השישי במלחמת העצמאות, עמיתו של דדו בקורס המג”דים הראשון, אלוף פיקוד הדרום, נספח צה“ל בלונדון בששת הימים, ראש ה”מוסד" בשנים 1968–1974.

ישראל טל, אלוף, מפקד גייסות השריון, בימי כהונת דדו כרמטכ“ל שימש כראש אג”ם (1972–1974), ומשלב מסוים גם כסגן הרמטכ"ל.

מוטי הוד, אלוף, מפקד חיל האוויר בשנים 1966–1973.

רחבעם זאבי, פלמ“ח, אלוף, במלחמת יום הכיפורים עוזר שר הביטחון ועוזר הרמטכ”ל (1968–1973)

יצחק חופי, פלמ"ח, אלוף פיקוד הצפון בשנים 1972–1974.

אברהם אדן (ברן), פלמ"ח, אלוף, מפקד גייסות השריון משנת 1969, במלחמת יום הכיפורים מפקד אוגדת שריון בחזית הדרום.

ישעיהו גביש, פלמ“ח, אלוף פיקוד הדרום בששת הימים, מפקד מרש”ל במלחמת יום הכיפורים.

שלמה להט, גבעתי במלחמת העצמאות, אלוף, מפקד אוגדת השריון הקבועה בסיני בימי מלחמת ההתשה.

דן לנר, פלמ"ח, אלוף, ראש המטה של דדו בפיקוד הצפון, מפקד אוגדת השריון הקבועה בסיני, מפקד אוגדת שריון בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים.

עוזי נרקיס, פלמ“ח, אלוף, מג”ד בחטיבת הראל וחטיבת הנגב במלחמת השחרור, מפקד חזית המרכז במלחמת ששת הימים (1965–1968).

מולא כהן, פלמ“ח, ניצב, מייסד המשמר האזרחי ומפקדו, מג”ד ומח"ט יפתח במלחמת העצמאות.

ישראל ליאור, תת־אלוף, מזכיר צבאי לראש הממשלה בשנים 1965–1974.

ישעיהו רביב, תת־אלוף, מזכיר צבאי לשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים.

אורי בן־ארי, פלמ"ח, תת־אלוף, ממפקדי חטיבת הראל במלחמת העצמאות, עם דדו בקרב

סן סימון, מפקד חטיבה במלחמת קדש, מפקד גייסות השריון, במלחמת יום הכיפורים סגנו של אלוף פיקוד הדרום.

יוסף (יוספלה) טבנקין, פלמ“ח, אל”מ, מפקד הגדוד הרביעי וחטיבת הראל בירושלים במלחמת השחרור.

יוחנן זריז, פלמ“ח, מג”ד בחטיבת הראל במלחמת העצמאות.

שלמה שילוח, פלמ“ח, סגן אלוף, מג”ד בחטיבת הראל במלחמת העצמאות

אורי ברנר, אורי יפה, זרובבל ארבל – מפקדים בכירים בפלמ"ח, חברי קיבוץ מעוז חיים. מרדכי בן־פורת, תת־אלוף; רפול שפר, אלוף משנה; “רעננה”, קצין המבצעים של “הראל”; אביבה; שושנה – קבוצת חברים מהגדוד הרביעי בקיבוץ כברי.

עדנה סולודר, חברת כנסת, מזכירת הקיבוץ המאוחד, חברת קבוצת “גשר”.

יששכר שדמי, פלמ“ח, תת־אלוף, עוזר בכיר לאלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים. אברהם ארנן, תת־אלוף, מפקד סיירת מטכ”ל ואיש המבצעים העלומים. מת בצעירותו ממחלה ממארת.

עמנואל (מאנו) שקד, תת־אלוף, קצין חי"ר וצנחנים ראשי בשנים 1972–1974.

אבנר שלו, תת־אלוף, ראש לשכתו של הרמטכ"ל בשנים 1972–1974.

רשימת המקורות לסוגיהם | 737

פנחס להב, תת־אלוף, במטהו של דדו בפיקוד הצפון, דובר צה"ל במלחמת יום הכיפורים (1972–1974).

שאול ביבר, פלמ"ח, סגן־אלוף, קצין חינוך של גייסות השריון בתקופת דדו.

מיקי כהן, סגן־אלוף, ראש לשכת אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר.

אסנת מרדור, רב סרן, פקידה ראשית בלשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר במלחמת יום הכיפורים. נעים כהן, נהגו וידידו של דדו במשך 17 שנים (1957–1974).

מולא בן־חיים, צייר, ידיד, פגש את אביו של דדו ביוגוסלביה.

ראדו, מוסקו, אסתר, רות – קבוצת חברי ילדות ונעורים מיוגוסלביה ומחברת הנוער בשער העמקים. קבוצת חברים מן ההשלמה היוגוסלבית בעין שמר.

דוד (דידי) גולדשטיין, פלמ"ח, הגדוד הרביעי, ידיד אישי של דדו.

מנחם פינקל, פלמ“ח, הגדוד הרביעי, איש גח”ל (עולים חדשים, גיוס חוץ לארץ).

וואליד חלייף, משורר ערבי מנצרת, מורהו של דדו לערבית.

2. פיקדון רא“ל אלעזר – ארכיון צה”ל מסמכים עיקריים תיק אישי, דוד אלעזר

ראשי־פרקים לאוטוביוגרפיה, שרשם דדו בכתב־ידו על נייר “צים”, 14 דפים.

לוח־המבצעים המשוחזר של חטיבה 10 (הראל 17.1.48–2.1.49).³⁸⁵

יומן ראש לשכת אלוף פיקוד הצפון, נובמבר 1964–דצמבר 1969.

המלחמה על המים, אירועים עיקריים, 1.64 13.1–14.6.66.

תקרית 7.4.67, לוח־שעות ופרוט אירועים.

מלחמת ששת הימים הרצאת האלוף אלעזר בכנס מפקדי פיקוד הצפון לסיכום המלחמה בחזית הצפון.

מלחמת ששת הימים עדות האלוף אלעזר לענף היסטוריה על חזית הצפון במלחמת ששת הימים.

החזית הסורית במלחמת ששת הימים, טיוטת הספר של ענף היסטוריה בצה"ל.

ראש אג"ם – לוח ראש אג"ם, החל ב־22.9.71 וכלה ב־31.12.71.

ראש המטה הכללי – לוח הרמטכ"ל מיום 2.1.72 עד 23.9.73.

דיוני פורום המטה הכללי, סטנוגרמות מדיוני 2.1.72; 10.1.72; 24.1.72.

דילול מעוזים

קד“ם³⁸⁶ ראש אג”ם,³⁸⁷ היערכות בקו התעלה 19.3.72.

סיכום מוגש לרמטכ"ל – 20.3.72.

מכתב האלוף אדן בענין דילול המעוזים – 26.3.72.

סיכום הרמטכ"ל בדיווח לשר הביטחון – 9.6.72.

דיון מטכ"ל בנושא המעוזים – 30.10.72.

סיכום פגישת הרמטכ“ל עם ראש אג”ם בנושא המעוזים – 3.1.73.

סיכום פגישת הרמטכ“ל עם ראש אג”ם – 5.1.73.

סיכום פגישת הרמטכ"ל עם אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון – 26.4.73.

אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, בפגישה עם סגן הרמטכ"ל בעניין המעוזים – 7.9.73.

מתכנון רב־שנתי “גושן” ל“אופק”

“תכנית־אב 10 שנתית לבניין צה”ל – תכנית עבודה" – הספר וסדרת דיונים על כך בין 27.10.70 ל־25.7.71³⁸⁸.

דיונים על תכנית “אופק” (1973–1981), בגלגוליה השונים, החל בינואר 1972.

דיון מטה שר הביטחון על “אופק מתוקן”, 20.7.73.

הרמטכ"ל מציג בממשלה “אופק א'”, 22.7.73, סטנוגרמה.

קונספצית ההגנה בסיני, דיון בלשכת הרמטכ"ל, סטנוגרמה, 29.5.72.

ספר משחק המלחמה “איל ברזל” (הסיכום התקיים ביום 3.8.72).

המטוס הלובי³⁸⁹ – השתלשלות הפרשה ודיווחי הרמטכ"ל בפורומים שונים, סטנוגרמות.

“אביב נעורים” ³⁹⁰ – תכנית המבצע והדיווח של הרמטכ"ל לאחר המבצע, סטנוגרמות.

כחול לבן (16.4.73–13.8.73)

דיון מטכ"ל, 16.4.73, סטנוגרמה.

התייעצות אצל ראש הממשלה, 18.4.73, סטנוגרמה.

דברי הרמטכ"ל בישיבת ועדת שרים לענייני ביטחון, 24.4.73, סטנוגרמה.

קד“ם רמטכ”ל, תכנונים אופרטיביים, פיקוד דרום, 24.4.73, סטנוגרמה.

קד“ם רמטכ”ל, תכנונים אופרטיביים, חיל האוויר, 25.4.73, סטנוגרמה.

קד“ם רמטכ”ל, תכנונים אופרטיביים, פיקוד צפון, 26.4.73, סטנוגרמה.

מטה שר, תכנונים אופרטיביים, 27.4.73, יומן רל“ש הרמטכ”ל.

מטה שר, תכנונים אופרטיביים, 30.4.73, יומן רל“ש הרמטכ”ל.

קד“ם ראש אג”ם, 1.5.73, סטנוגרמה.

סיכום התכנונים להערכות הגנתית, אצל הרמטכ"ל, 2.5.73, סטנוגרמה.

תכנונים אופרטיביים, פיקוד צפון, סיכום הרמטכ"ל, 8.5.73, סטנוגרמה.

תכנונים אופרטיביים, פיקוד דרום, סיכום הרמטכ"ל, 8.5.73, סטנוגרמה.

קד“ם רמטכ”ל, תכנונים אופרטיביים התקפיים לפיקודים צפון, מרכז ודרום, 8.8.73, סטנוגרמה.

הצגת תכניות “כחול לבן” לראש הממשלה, 9.5.73, סטנוגרמה.

פגישה עם הרמטכ"לים לשעבר, 14.5.73, סטנוגרמה.

דיון מטכ"ל, בהשתתפות שר הביטחון, 14.5.73, סטנוגרמה.

ישיבה אצל שר הביטחון, 17.5.73, סטנוגרמה.

הרמטכ“ל וראש אמ”ן בישיבת ועדת החוץ והביטחון, 18.8.73, סטנוגרמה.

דיון המטה הכללי, בהשתתפות שר הביטחון, 21.5.73, סטנוגרמה.

הצגת תכנונים אוויריים אצל שר הביטחון,22.5.73, סטנוגרמה.

דיון על תקציב 1974 אצל שר הביטחון, 8.6.73, סטנוגרמה.

מסמך לשכת סגן הרמטכ"ל על ביטול “כחול לבן”, 13.8.73.

ארגון ומבנה אוגדת השריון הקבועה בסיני

דיון, 25.6.73, סטנוגרמה.

האירועים מראשית ספטמבר 1973 עד 5 אוקטובר 1973

סטנוגרמות מדיוני מטכ"ל בימים 3.9.73; 10.9.73; 13.9.73.

דיון אצל שר הביטחון, 14.9.73, סטנוגרמה.

הרמטכ"ל מדווח על תקרית המטוסים,³⁹¹ 16.9.73, סטנוגרמה.³⁹²

דיון מטכ"ל, 17.9.73, סטנוגרמה.

לוח הרמטכ"ל לימים 24.9.73–5.10.73.

דיון מטכ"ל, 24.9.73, סטנוגרמה.

סיכום רל“ש הרמטכ”ל לצעדי תגבור הכוננות, 26.9.73.

דיון אצל הרמטכ“ל, רישום רל”ש הרמטכ"ל, 26.9.73.

דיון הרמטכ“ל ועוזריו, 30.9.73, רישום רל”ש הרמטכ"ל.

נוסח התשובה של ישראל לשאלת האמריקנים בדבר ידיעות על תכונת מלחמה, 1.10.73.

סיכום פגישת הרמטכ"ל עם אלוף פיקוד הדרום, 1.10.73.

דיון מטכ“ל, בהשתתפות שר הביטחון וראש ה”מוסד", 1.10.73, סטנוגרמה.

הערכות בצבא הסורי וכוחותינו בצפון, נייר הרמטכ"ל אל שר הביטחון, 1.10.73.

התייעצות צבאית מדינית אצל ראש הממשלה, 3.10.73, סטנוגרמה.

דיון בלשכת שר הביטחון עם אלוף פיקוד הצפון, 4.10.73. סטנוגרמה.

סיכום דיון אצל סגן הרמטכ"ל על מכשול רמת הגולן, 4.10.73.

ישיבה אצל שר הביטחון, 5.10.73, סטנוגרמה.

התייעצות אצל ראש הממשלה בשעה 10:00, יום 5.10.73, רישום רל“ש הרמטכ”ל.

התייעצות אצל ראש הממשלה בשעה 11:30, יום 5.10.73, סטנוגרמה.

דיון המטכ"ל בשעה 12:30, יום 5.10.73, סטנוגרמה.

יום כיפור – 6 באוקטובר – ועד לאחר ה־25 באוקטובר 1973

יומניו של רל“ש הרמטכ”ל, המלווים בצמוד את כל הדיונים וההחלטות של הרמטכ"ל.

33 קלטות רגילות, במכשיר־הקלטה ביתי רגיל, הקלטות שנעשו בחדר הרמטכ“ל שב”בור" החל ביום כיפור, בשעה 10:00, חלקן (בעיקר זה הנוגע לאירועים עד לסוף ה־8 באוקטובר, גבול כתב־הסמכות של ועדת אגרנט) הוגש לוועדת אגרנט ויתרן פוענח על־ידי המחבר (בעיקר הקלטות מיום 15.10.73 ועד ליום 5.11.73).

עדויות של הרמטכ"ל לענף היסטוריה, שנרשמו מפיו בשני מחזורים, החל ביום 24.5.74 וכלה ביום 13.4.76, שלושה ימים לפני מותו הפתאומי.

סיכומים שוטפים של מהלכי המלחמה שנעשו יום־יום על־ידי אג"ם/מבצעים.

פרוטוקולים, סטנוגרמות, סיכומים כל המלחמה בחזית הדרום ובחזית הצפון, ומסמכים שונים נוספים.

לוח פעילויות יומי של הרמטכ"ל

6.10.73

שעה 05:50, דיון אצל שר הביטחון, רישום רל“ש הרמטכ”ל.

שעה 07:15, קד“ם הרמטכ”ל, רישום רל“ש הרמטכ”ל.

שעה 08:05, התייעצות אצל ראש הממשלה, פרוטוקול.

שעה 22:00, ישיבת ממשלה, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

7.10.73

שעה 10:00, הרמטכ"ל בישיבת ממשלה, סטנוגרמה.

שעה 15:00, הרמטכ"ל בהתייעצות אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

8.10.73

שעה 10:00, הרמטכ“ל בישיבת ממשלה, סטנוגרמה ורישומי רל”ש הרמטכ"ל.

שעה 18:00, האלוף יריב בישיבת ועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

שעה 18:00 שר הביטחון בפגישה עם עורכי העיתונים היומיים, סטנוגרמה.

שעה 21:00 שר הביטחון והרמטכ"ל בישיבת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

האלוף גונן מסכם את מתקפת ה־8 באוקטובר על־פי סלילי־ההקלטה של פיקוד הדרום.

9.10.73

שעה 10:45, ישיבת ממשלה, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

שעה 12:20, קד“ם רמטכ”ל, סטנוגרמה.

שעה 14:00 – הרמטכ"ל בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

10.10.73

שעה 13:00, האלוף יריב בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

שעה 23:30, הרמטכ"ל והאלופים אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

11.10.73

שעה 20:30, התייעצות אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

שעה 21:30, הממשלה כוועדת שרים לענייני ביטחון, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

12.10.73

שעה 02:04, מיזכר מנכ“ל משרד ראש הממשלה בעניין צליחת צה”ל.

שעה 12:00, דיון עם שר הביטחון, סטנוגרמה.

רא"ל צבי צור והאלוף הרצל שפיר בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

שעה 14:30, התייעצות אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

14.10.73

שעה 10:15, ישיבת הממשלה, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

שעה 21:15, ישיבת הממשלה, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

15.10.73

האלוף נחמיה קין לפני ועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

האלוף ישראל טל בישיבת הממשלה, סטנוגרמה.

16.10.73

שעה 21:00, פגישת הרמטכ"ל עם עורכי העיתונים, סטנוגרמה.

17.10.73

מברק לאלופי הפקודים ומפקדי האוגדות, האוסר מתן הצהרות או ראיונות לעיתונות.

18.10.73

שעה 12:40, פתק בכתב ידו של הרמטכ"ל: מטרות המלחמה.

שעה 21:00, רמטכ"ל בישיבת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

20.10.73

רב־אלוף צבי צור והאלוף אלי זעירא בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

הרמטכ"ל בוועדת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

המגעים בין הבית הלבן, השגריר שמחה דיניץ בוושינגטון ולשכת ראש הממשלה ב־20.10, וכן חילופי השדרים ב־21.10.

21.10.73

אבא אבן בוועדת חוץ וביטחון, סטנוגרמה.

שעה 18:00, האלוף בנימין תלם בשם הרמטכ"ל בוועדת החוץ והביטחון.

שעה 21:30, הרמטכ"ל בוועדת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

22.10.73

הרמטכ"ל בוועדת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

23.10.73

טיוטת פקודת היום של הרמטכ"ל לסיום הקרבות.

חילופי שדרים וושינגטון־ירושלים בעניין חידוש הפסקת האש.

הרמטכ“ל ועוזריו אצל שר הביטחון, רישום רל”ש.

24.10.73

שעה 03:30, התייעצות צבאית־מדינית אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

שעה 16:00, התייעצות צבאית־מדינית אצל ראש הממשלה, סטנוגרמה.

שעה 20:45, דברי הרמטכ"ל, סטנוגרמה.

25.10.73

דברי הרמטכ"ל בוועדת שרים לענייני ביטחון, סטנוגרמה.

סיכום אבדות כוחותינו

סיכום פרשת הקרב על “מיסורי”

הפקודות לאלוף אריאל שרון לכבוש את מיסורי – החל ביום 17.10 ועד ל־22.10.

סטנוגרמות של קד“מי רמטכ”ל

11.10, שעה 02:00; 13.10, שעה 07:40; 13.10, שעה 19:45; 15.10, שעה 08:40; 16.10, שעה 19:00; 8.10, שעה 00:07; 19.10, שעה 09:35; 19:10, שעה 23:10; 20.10, שעה 11:30; 23.10, שעה 18:40; 24.10, שעה 20:00.

סיור ועדת החוץ והביטחון בגדה המערבית, 12.11 סקירת האלופים גונן, מגן, שרון, אדן, סטנוגרמה.

סיור שרים בגדה המערבית של התעלה, 15.11, ושמיעת דברי האלופים גונן, אדן, שרון והרמטכ"ל. סטנוגרמה.

כנס מפקדים של פיקוד הדרום בימים 14.2.74–12. דברי האלוף טל, הרמטכ"ל ושר הביטחון. סטנוגרמה.

כנס מפקדי חזית הדרום, 19.3.74. דברי האלופים שרון, גונן, אדן ומפקדים נוספים. סטנוגרמה.

השגות הרמטכ“ל למסקנות שלחובתו בדו”ח החלקי של ועדת אגרנט, מיום 1.4.74

הערות הרמטכ“ל לעניינים נוספים הקשורים לדו”ח ועדת אגרנט.

3. פרסומים

ספרים:

אבן, אבא – אוטוביוגרפיה, הוצאת ספרית מעריב.

בר־יוסף, אורי – הצופה שנרדם, הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, זמורה־ביתן, 2001, 532 ע"ע.

דיין, משה – אבני דרך, הוצאת עידנים.

הרצוג, חיים – מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים.

ויצמן, עזר – לך שמים לך ארץ, הוצאת ספרית מעריב.

כהן, ירוחם – לאור היום ובמחשך.

יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת “מערכות”, 1986.

מאיר, גולדה – חיי.

סאדאת, אנואר – סיפור חיי.

שיף, זאב – רעידת אדמה באוקטובר, זמורה־ביתן־מודן.

ימי יוני 1967, תיאורים מן המלחמה – ליקטו והביאו לדפוס: מ. נאור וז. ענר, צבא הגנה לישראל, הוצאת “מערכות”.

מלחמת יום הכיפורים, חוברת מיוחדת, מערכות 233–232, נובמבר 1973 (מבחר תעודות).

ספר הפלמ"ח, כרך ב', הפרקים העוסקים בגדוד הרביעי ובחטיבת “הראל”.

קלמן מגן, ספר לזכרו – בעריכת אלי לנדאו, זאב שיף וישעיהו תדמור

תולדות מלחמת הקוממיות, סיפור המערכה, הוכן ע“י ענף היסטוריה במטכ”ל, צה"ל, “מערכות”.

לקסיקון לביטחון ישראל, איתן הבר וזאב שיף, זמורה־ביתן־מודן.

Quandt, William B. – Decade of Decision, American Policy Toward the Arab־Israeli Conflict, 1967־1974' University of California Press, 1977.

מאמרים:

אונא, משה – על סעיף 15 בחוק ועדות החקירה ופירושו, דבר, 17.5.74.

ארז, יעקב – “סיכום חמש שנים בפיקוד צפון”, מעריב, 26.12.69.

בר־כוכבא (בריל), משה, אלוף – “מערכת השריון נגד העיראקים במלחמת יום הכיפורים”, מערכות 9–258, אוקטובר־נובמבר 1977.

בר־לב, חיים (רא"ל, מיל.) – “לקח המלחמה”, מעריב 9.11.73

“ידענו היכן יתקיפו ואיך – אך טעינו במועד,” מעריב, 1.8.75.

“התקפת פתע – כיצד למנוע אותה?” ידיעות אחרונות, 21.9.77.

גולן, אביעזר – “אלברט”, ידיעות אחרונות.

דיין, משה – “ישראל תפעל כמעצמה” (הרצאה בבי“ס לפיקוד ומטה של צה”ל) דבר, 19.8.71

הרצאה בפו"מ, 9.8.73, נוסח לשכת העיתונות הממשלתית.

הדר, צבי (אל"מ, מיל.) “סמכותם הפיקודית של ראש המטה הכללי ושר הביטחון כלפי צה”ל“, הפרקליט, כרך ל”א, חוברת ג' (תמוז תשל"ז, יולי 1977)

הנדל, מיכאל, ד"ר – “ההערמה, ההטעיה וההסוואה לקראת מלחמת יום הכיפורים”, מעריב 2.11.73.

חשביה, אריה – “הקרב על מנזר סן סימון”, מערכות 250.

טל, ישראל (אלוף, מיל.) – “תורת הביטחון, רקע ודינמיקה” (על פי הרצאה באוקטובר 1975), מערכות 253, דצמבר 1976.

טמיר, אברהם (אלוף, מיל.) “איכות מול כמות”, מערכות 250.

לסקוב, חיים (רב־אלוף, מיל.) – “הרהורים על ההפתעה”, מערכות 2–251.

מפקדי גייסות שריון – “התפתחות גייסות השריון של צה”ל", מערכות 252–251, אוקטובר 1976

קורדובה, ישי, (סרן) – “הרקע המדיני לרכבת האווירית האמריקנית במלחמת יום הכיפורים”, מערכות 256, יוני 1977

רוז’נסקי, רחל, סגן – “מעוז המזח במלחמת יום הכיפורים”, מערכות –258, אוק.־נוב. 1977.

רשימת המקורות לסוגיהם | 745

שי, אבי, (סגן אלוף) – “מצרים לקראת מלחמת יום הכיפורים, מטרות המלחמה ותכנית ההתקפה”, מערכות 250.

(ערך והוסיף הערות) “חיל המשלוח העיראקי במלחמת יום הכיפורים”, מערכות 9־258, אוקטובר־נובמבר 1977

שיפטן, דן – “ממלחמת ששת הימים למלחמת ההתשה”, מערכות 257, אוגוסט 1977.

Elazar, David (Lt. Gen., Chief of General Staff, Rt.) – The Yom Kipur War Military Lessons, in: Military Aspects of the Israeli Arab Conflict, International Symposium, October 12־17 1975, Tel Aviv University Publishing Projects.

Gazith, Shlomo (Maj. Gen. Res.) – The Configuration of Forces in the Confrontation States (translated from the IDF Weekly, BAMAKHANEH, 22.October 1975.

Luttwak, Edward N. and Laqueur, Walter – Kissinger and the Yom Kippur War, Commentary, September 1974.

Rosen, Steven J. and Indyk, Martin. – The Temptation to Pre־empt in a Fifth Arab־Israeli War, – Orbis, Summer 1976, pp. 265־285.

ראיונות עיתונאיים ודברים מוקלטים:

אלעזר, דוד, ראיונות:

עדית זרטל, דבר השבוע, 6.12.68.

יצהר פורת, למרחב, 12.4.68.

רפאל בשן, ידיעות אחרונות, 29.3.72.

במחנה וגלי צה"ל, 6.9.72.

דב גולדשטיין, מעריב, 3.11.72.

דבר, ינואר 1973 (במלאות שנה לכהונתו כרמטכ"ל).

במחנה, 19.9.73.

אלעזר, דוד, דברים:

דברי מפקד גייסות השריון, ביום גייסות השריון, 29.10.61.

דברים בטכס הענקת ציונים לשבח (צל"שים), 8.12.64.

דברים ללוחמים החוזרים מהפשיטה לנוקייב, 6.1.66.

דברים בבימת הסברה, ערב יום העצמאות תשל"א, 1971.

דברים בכנס מרצים לאחר פעולת צה"ל בלבנון (14.1.72) וכן על ועדת החקירה על פיתחת רפיח.

הרצאה בפו"מ, 2.8.72.

דברים בקיבוץ לוחמי הגטאות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, 29 באפריל 1973.

דברים על מוסר הלוחמים, בטכס הענקת פרס יצחק שדה, 28.8.73.

דברים לזכרו של אל"מ עוזי יאירי, 5.3.75.

דברים מוקלטים

על קרב קטמון והפריצה לעיר העתיקה בירושלים (מתוך תכנית ששודרה); על הקרב בשומרון (6.6.67); על סוף הקרב על רמת הגולן (10.6.67); על מלחמת יום הכיפורים ועל התפטרותו.

קטעי־דברים על שחרור טייסים מן השבי הסורי בכנס חת“ם (3.6.73); בטכס בר־מצווה ליתומי צה”ל בכפר חב“ד; בחנוכת אנדרטה לחיל הים; לזכרו של אל”מ י. אלון, שנרצח בוושינגטון, יולי 1973; על חטיפת מטוסים, בכנס חטיבת מיעוטים, 15.8.73; בכנס חטיבה 7, 29.8.73.

בראיונות ערב ראשי שנה

ראש הממשלה גולדה מאיר, בראיון עם דב גולדשטיין, מעריב, ערב ראש השנה תשל"ג, 8.9.72.

עמית מאיר (אלוף, מיל.), בראיון עם דב גולדשטיין, מעריב, 9.11.73

לזכרו:

בר־לב, חיים (רא"ל, מיל.), בראיון עם רפאל בשן, ידיעות אחרונות, 3.10.76.

בראיון עם דב גולדשטיין, מעריב, 21.9.77.

גונן שמואל (אלוף, מיל.), בראיון עם איתן הבר, ידיעות אחרונות, 21.9.77.

טל, ישראל (אלוף, מיל.), בראיון עם רפאל בשן, ידיעות אחרונות, 21.9.77.

מאיר, גולדה, בראיון לעל המשמר, ערב ראש השנה תשל"ח, 1.10.78.

גלילי, ישראל, שר, בראיון עם ישעיהו בן־פורת, ידיעות אחרונות, 27.10.78.

דברים במשדר מיוחד של גלי צה"ל לזכרו של דוד אלעזר (האלוף דן לנר, רס"ן אסנת מרדור ועוד) ביום ה־30 למותו.

דברים בעצרת זיכרון לדוד אלעזר, בהשתתפות האלוף משה בר־כוכבא, יוסף (יוספלה) טבנקין, יצחק קינן ואחרים, 17.5.76.

רבין יצחק, דברים על קברו של דוד אלעזר, 18.4.76.

---

טל: "במפרץ."

דיין: "במפרץ. ואז אחת מן השתיים – או שנעשה bargaining, או, אם לא, יש
לנו מין דבר שמכניס רווחים. נניח שייקחו חטיבת שריון משארם א־שייח,
ואתה תוריד משהו ממקום אחר – – – אנחנו מדברים כאן על הפסקת אש. הם
יקבלו אותה רק כשאנחנו נהיה בצד שני – – – הם יושבים קצת אצלנו, אנחנו
נשב קצת אצלם – – –" על־פי ההקלטה ב"בור".

אלא שדדו אינו עוד ב"גל אחד" עם תוכניות אלה לפיזור נוסף של הכוחות,
וזה הרקע לדבריו המובאים במקום זה.