שְׁנֵי צַיָּדִים סִפְּרוּ אִישׁ לַחֲבֵרוֹ מִמַּעֲשֵׂי הַגְּבוּרָה שֶׁל כַּלְבֵיהֶם. אָמַר הָרִאשׁוֹן: “בִּהְיוֹתִי בְּאֶרֶץ הֹדּוּ, הִצִּילַנִי כַּלְבִּי מִשִּׁנֵּי אַרְיֵה. תָּעִיתִי בְּסִבְכֵי יַעַר־בְּרֵאשִׁית, וּפִתְאֹם אַרְיֵה עוֹמֵד לְהִתְנַפֵּל עָלַי וּלְטָרְפֵנִי. אוּלָם כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן לֹא נִפְחַד כְּלָל וְנָבַח בְּעֹז בִּפְנֵי הַחַיָּה הָרָעָה. וְתָאֵר לְעַצְמְךָ! מֶלֶךְ־הַחַיּוֹת, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא קָמָה שׁוּם בְּרִיָּה נֶגְדּוֹ, נִרְתַּע הַפַּעַם וְהִרְפָּה מֵאִתָּנוּ, חָזַר לוֹ לִמְעָרָתוֹ וְנִצַּלִתִּי!”

עָנָהוּ הַצַּיָּד הַשֵּׁנִי וְאָמַר: “וְעַכְשָׁו אֲסַפֵּר לְךָ מַעֲשֶׂה, כֵּיצַד כַּלְבִּי שֶׁלִּי הֵנִיס אַרְיֵה אַכְזָר, וְאַף הֱמִיתָהוּ. לַיְלָה אֶחָד, וַאֲנִי שׁוֹכֵב עַל מִשְׁכָּבִי בְּחַדְרִי, וְכַלְבִּי הַנֶּאֱמָן שׁוֹכֵב לְמַרְגְּלוֹתַי, וְהִנֵּה אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹם: אַרְיֵה אָיֹם נִרְאָה לְפָנַי וְהוּא עוֹמֵד לְטָרְפֵנִי. צוֹעֵק אֲנִי צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, וַאֲנִי עוֹדֶנִּי בַּחֲלוֹמִי; לְקוֹל צַעֲקָתִי נֵעוֹר הַכֶּלֶב וְהִתְחִיל לִנְבֹּחַ בְּהָקִיץ; וּמִקּוֹל־נְבִיחָתוֹ הֱקִיצוֹתִי גַם אֲנִי, נָגוֹז הַחֲלוֹם, וְהָאַרְיֵה אֵינֶנּוּ!”

בַּמָּלוֹן לְיַד הָרַכֶּבֶת גָּדְלָה הַצְּפִיפוּת וְלֹא הָיוּ מִטּוֹת בִּשְׁבִיל כָּל הַדּוֹרְשִׁים מְקוֹם לִינָה; נֶאֱלַץ בַּעַל־הַבַּיִת לְהַשְׁכִּיב שְׁנֵי אוֹרְחִים בְּמִטָּה אַחַת. הָאוֹרְחִים הִשְׁתַּדְּלוּ בְּכָל מִינֵי הִשְׁתַּדְּלֻיּוֹת לִזְכּוֹת כָּל אֶחָד בְּמִשְׁכָּב מְיֻחָד לֹו לְעַצְמוֹ.

פַּעַם נִתְגַּלְגְּלוּ שָׁם שְׁנֵי בַּחוּרִים לֵצִים, שֶׁלֹּא יָדְעוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְדַוְקָא בְּחֶלְקָם נָפַל הַדָּבָר לִישֹׁן בְּמִטָּה אַחַת. חָשַׁב הָאֶחָד לְהַפְחִיד אֶת הַשֵּׁנִי וּלְאַלְּצוֹ שֶׁיְּוַתֵּר עַל הַמִּשְׁכָּב הַמְשֻׁתָּף, וְאָמַר לוֹ, לִפְנֵי שֶׁהָלְכוּ לִישֹׁן: “דַּע לְךָ, אֲנִי אַלּוּף בְּכַדּוּרֶגֶל, אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה אֲנִי חוֹלֵם אַךְ וְרַק עַל מִשְׂחָקִים, וּמְאֹד יִתָּכֵן כִּי בַּחֲלוֹמִי אֶבְעַט בְּךָ בְּרַגְלִי, בְּחָשְׁבִי אֶת גוּפְךָ כְּכַדּוּר וְאֶת מִטָּתֵנוּ כְּמִגְרַשׁ־מִשְׂחָקִים, וְאִתְּךָ הַסְּלִיחָה מֵרֹאשׁ!”

עָנָהוּ הַשֵּׁנִי: “תּוֹדָה לְךָ שֶׁהִקְדַּמְתָּ לְהַזְהִירֵנִי וּמֵחוֹבָתִי לְהַזְהִירְךָ גַּם אֲנִי. אֲנִי פָּרָשׁ נִלְהָב, רוֹכֵב עַל סוּס, וְאַף בִּשְׁנָתִי אֲנִי עוֹרֵךְ מֵרוֹצִים. וּמִכֵּיוָן שֶׁנִּתְנַסֵּיתָ בְּנִסָּיוֹן דּוֹמֶה לְנִסְיוֹנִי, וַדַּאי תָּבִין וְתִסְלַח לִי, אִם בְּמִקְרֶה יִתְגַּבֵּר חֲזוֹן־הַלַּיְלָה עָלַי, אַחֲלִיפְךָ בְּסוּס וַאֲזָרֶזְךָ בַּדָּרְבָנוֹת אוֹ בַּמַּצְלֵפָה!”

שְׁנֵיהֶם שָׁכְבוּ לִישֹׁן וְעָשׂוּ כְּאִלּוּ הֵם נִרְדָּמִים. הָרִאשֹׁון לֹא חָלַץ נְעָלָיו; הַשֵּׁנִי קָשַׁר לִנְעָלָיו דָּרְבָנוֹת, וַיְהִי בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, פָּתַח הַכַּדּוּרַגְלָן בְּהַתְקָפָתוֹ, אוּלָם הַפָּרָשׁ הֲדָפוֹ בְּקַלּוּת, הֵשִׁיב מִלְחָמָה שַׁעְרָה וְנִצַּח אֶת יְרִיבוֹ.

בִּכְפָר אֶחָד הִשְׁתַּלֵּט אָרִיס אַכְזָרִי, שֶׁעִנָּה אֶת עוֹבְדֵי־הָאֲדָמָה וּבַהֲמוֹתֵיהֶם, וְאַף אֶחָד לֹא הֵעֵז לְהִתְנַגֵּד לוֹ. פַּעַם עָבַר חֲמוֹרוֹ שֶׁל חַמָּר עָנִי בְּגַנּוֹ שֶׁל הָאָרִיס; חָרָה אַפּוֹ שֶׁל הָאַכְזָר וְחָתַךְ בְּסַכִּינוֹ אֶת שְׁתֵּי אָזְנָיו שֶׁל הַחֲמוֹר.

בַּעַל הַחֲמוֹר לֹא פָּג לִבּוֹ; הִגִּישׁ קֻבְלָנָה לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט. אֲבָל הַשּׁוֹפֵט, שֶׁהָיָה מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר הַשֹּׁחַד מְעַוֵּר אֶת עֵינֵיהֶם, גָּעַר בַּתּוֹבֵעַ וְאָמַר לוֹ: “מָה הָרַעַשׁ? כְּלוּם הַחֲמוֹר שֶׁלְּךָ זָקוּק לְאָזְנַיִם? הֵן לְגַמְרֵי מְיֻתָּרוֹת!”

הַחַמָּר עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּתָם, הוֹצִיא אֶת הַסַּכִּין מִכִּיסוֹ, הִתְקָרֵב לַשּׁוֹפֵט וְעָנָה אוֹתוֹ בְּפַשְׁטוּת: “אִם כֵּן, יַרְשֵׁנִי נָא כְּבוֹדוֹ לַחְתֹּךְ גַּם אֶת אָזְנָיו הוּא. אִם מַעֲלָתוֹ אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ אֶת צַעֲקַת הֶעָנִי, אֵין לוֹ צֹרֶךְ בְּאָזְנַיִם כְּלָל!”

בִּמְסִבַּת רֵעִים הָיָה פַּעַם חָבֵר אֶחָד, בַּעַל דִּמְיוֹן עֵר, וְאוֹהֵב לְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ; וְהוּא הִרְצָה אָז עַל קוֹרוֹת חַיָּיו בְּאֶרֶץ מוּזָרָה שֶׁתָּר אוֹתָהּ. “יוֹם אֶחָד”, אָמַר, “רָאִיתִי מֵרָחוֹק כַּדּוּר יָרֹק עֲנָקִי בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וּכְשֶׁנִּגַּשְׁתִּי לְשָׁם, וְהִנֵּה זֶה רֹאשׁ־כְּרוּב, וְגָדְלוֹ לֹא פָּחוֹת מֵהַכִּכָּר אֲשֶׁר בְּאֶמְצַע עִיֵרנוּ, וּמִי שֶׁרָצָה לְסוֹבֵב אוֹתוֹ כְּרוּב כֻּלוֹ, לֹא הִסְפִּיק לַעֲשׂוֹת זֹאת אֶלָּא בְּשָׁעָה שְׁלֵמָה!”

וְהָיָה בֵּין הָאוֹרְחִים גַּם לֵץ אֶחָד, שֶׁבְּדַעְתּוֹ הָיָה לָשִׂים אֶת הַשַּׁקְרָן לִצְחוֹק בַּקָּהָל. הוּא אָמַר: “וַאֲנִי, בִּהְיוֹתִי בִּמְדִינַת הַכּוּשִׁים, בִּקַּרְתִּי גַם בְּמִטְבַּח הַמֶּלֶךְ, וּמִשָּׁם הוֹלִיכוּנִי לְאַרְמוֹן מְיֻחָד, בָּנוּי אַךְ וְרַק לְשֵׁם זֶה, כְּדֵי לִשְׁמֹר בּוֹ דּוּד גָּדוֹל וְרַב הַהֶקֵּף, אֲשֶׁר אָמְנָם נִסִּיתִי לְסוֹבֵב אוֹתוֹ, אֲבָל אַחַר שָׁבוּעַ יָמִים עוֹד לֹא הִגַּעְתִּי עַד הָאֶמְצַע וְנִמְנַעְתִּי מִלְּהַמְשִׁיךְ אֶת דַּרְכִּי!”

“אֲבָל שְׁמַע נָא”, הִפְרִיעַ אוֹתוֹ הַמַּגְזִים הָרִאשׁוֹן, “לְתַכְלִית מָה הָיָה צָרִיךְ לָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה דּוּד שֶׁכָּזֶה?”

“פָּשׁוּט מְאֹד”, עָנָהוּ הַלֵּץ. כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ אֶת הַכְּרוּב שֶׁלְּךָ!"

שְׁלשָׁה בַּחוּרִים לֵצִים טִיְּלוּ לָהֶם לַהֲנָאָתָם בְּדֶרֶךְ־הַמֶּלֶךְ בֵּין עִיר לְעִיר. בְּכָל עוֹבֵר וָשָׁב הִתְלוֹצְצוּ; לָזֶה שָׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת צְחוֹק שֶׁאֵין לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן, לָזֶה קָרְאוּ בְּשֵׁם־לִגְלוּג, וְהָלְכוּ הָלְאָה הָלוֹךְ וְצָחוֹק.

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ נִפְגְּשׁוּ בְּעוֹבֵר־אֹרַח זָקֵן שֶׁיָּשַׁב לוֹ בְּצֵל דֹּלֶב וְאָכַל אֶת פִּתּוֹ. וּמַרְאֵה הָאִישׁ כְּמַרְאֵה אַחַד הַקַּדְמוֹנִים הָרְאוּיִים לְיִרְאַת־כָּבוֹד. שְׁלשֶׁת הַשּׁוֹבָבִים לֹא הֵעֵזּוּ לזַלְזֵל בּוֹ כְּדַרְכָּם, אֲבָל לִבָּם לֹא נָתַן לָהֶם לְהַנִּיחַ לוֹ וְלִדְרשׁ בִּשְׁלוֹמָם כַּיָּאוּת.

וּבְכֵן פָּנָה הָרִאשׁוֹן אֶל הַסָּב בִּבְרָכָה זוֹ: “שָׁלוֹם לְךָ, אַבְרָהָם אָבִינוּ!” עָנָה הַזָּקֵן: “שְׁמִי לֹא אַבְרָהָם!”

הִתְקָרֵב אֵלָיו הַשֵּׁנִי וְאָמַר: “שָׁלוֹם לְךָ, יִצְחָק אָבִינוּ!” הֵשִׁיב הַזָּקֵן גַּם לוֹ: “שְׁמִי לֹא יִצְחָק!”

אָמַר הַשְּׁלִישִׁי: “שָׁלוֹם לְךָ, יַעֲקֹב אָבִינוּ!” עָנָה הַזָּקֵן וְאָמַר: “שְׁמִי לֹא אַבְרָהָם, לֹא יִצְחָק וְלֹא יַעֲקֹב. שְׁמִי שָׁאוּל. יָצָאתִי מִבֵּית אָבִי לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹתוֹנוֹת אֲשֶׁר אָבְדוּ לוֹ, וְהִנֵּה מָצָאתִי בִּמְקוֹמָן שְׁלשָׁה חֲמוֹרִים!”

אִכָּר פְּלוֹנִי אָמַר לַעֲלוֹת לַבִּירָה וּלְהָבִיא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מִמֵּיטַב פֵּרוֹת גַּנּוֹ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: “הָבֵא לוֹ סַל חַבּוּשִׁים”. עָנָה הוּא: “לֹא, אֲנִי אָבִיא לוֹ תְּאֵנִים!” וְכֵן עָשָׂה.

הַמֶּלֶךְ הָיָה בַּעַל מֶזֶג הֲפַכְפַּךְ; יוֹם אֶחָד הֵאִיר פָּנָיו לַבְּרִיּוֹת, וּבְיוֹם הַמָּחֳרָת חָרָה אַפּוֹ בְּכָל בָּאֵי אַרְמוֹנוֹ וְלֹא יָדַע – לֹא צֶדֶק וְלֹא רַחֲמִים.

קָרָה הַמִּקְרֶה, שֶׁהָאִכָּר הַתָּם הִגִּישׁ לוֹ אֶת מִנְחָתוֹ בְּיוֹם שֶׁרוּחַ רָעָה בִּעֲתָה אֶת הַמֶּלֶךְ, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לִזְרֹק אֶת הַתְּאֵנִים אַחַת אַחַת בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן. עֲבָדָיו עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אוֹתָם; אוּלָם הַנֶּעֱנָשׁ לֹא הֶרְאָה סִמָּן שֶׁל כְּאֵב, לְהֵפֶךְ, הוּא צָחַק וְהָיָה כְּאִלּוּ שְׂבַע־רָצוֹן בִּמְאֹד מְאֹד.

שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: “כְּלוּם לֹא אִכְפַּת לְךָ מַה שֶּׁאָנוּ עוֹשִׂים בְּךָ? מָה הַשִּׂמְחָה שֶׁאֲחָזַתְךָ?”

עָנָה אוֹתָם: “אִשְׁתִּי יְעָצַתְנִי לְהָבִיא חַבּוּשִׁים לַמֶּלֶךְ וְלֹא תְּאֵנִים – וּמֶה הָיְתָה אַחֲרִיתִי, לוּ שָׁמַעְתִּי בְּקוֹלָהּ?”

מוֹשֵׁל עָרִיץ הִשְׁתַּלֵּט בַּמְּדִינָה וְעָשָׂה בִּנְתִינָיו כַּטּוֹב בְּעֵינָיו לְלֹא מִשְׁפָּט וּלְלֹא צֶדֶק, יוֹמָם וָלַיְלָה.

פַּעַם יָצָא לָרְחוֹב, תָּפַס בְּאַחַד הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ בְּדַרְכּוֹ וְשָאַל אוֹתוֹ; “לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?” הַלָּה נִפְעַם, נִתְבַּלְבֵּל וְגִמְגֵּם: “אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ!”

תְּשׁוּבָה זֹאת הִכְעִיסָה אֶת הַמּוֹשֵׁל הָרָשָׁע וְצִוָּה לֶאֱסֹר אֶת הָאִישׁ וּלְשִׂימוֹ בְּבֵית־הַכֶּלֶא. שָׁם נִשְׁאַר יוֹם שָלֵם וּלְמָחֳרַת הַיּוֹם הוּבָא שׁוּב לִפְנֵי הַמּוֹשֵׁל.

שָׁאַל הֶעָרִיץ: “הֲתָעֵז שֵׁנִית לַהֲשִׁיבֵנִי תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא כָּעִנְיָּן וּלְהַסְתִּיר מִפָּנַי אֶת מַטְּרַת דַּרְכֶּךָ?”

עָנָה הָאָסִיר בַּעֲדִינוּת: “מִשֶּׁשְּׁאֵלַנִי כְּבוֹדוֹ, לְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ, אָמְנָם בֶּאֱמֶת לֹא יָדַעְתִּי, כִּי הִנְנִי צוֹעֵד יָשָׁר לְבֵית־הַסֹּהַר”.

בְּמִשְׂרָד אֶחָד עָבְדוּ כַּמָּה לַבְלָרִים בְּפִקּוּחוֹ שֶׁל מַזְכִּיר קַפְּדָן וְנוֹחַ לִכְעֹס. יוֹם אֶחָד תְּקָפוֹ הָרֹגֶז עַל פְּקִידָיו וְכָתַב בְּגִיר עַל דֶּלֶת חֲדַר־הַסּוֹפְרִים: “כָּאן שׂוֹרֵר אִי־סֵדֶר גָּמוּר”. בְּמִקְרֶה עָבַר הַמְמֻנֶּה עַל אוֹתוֹ הַמַּזְכִּיר דֶּרֶךְ הַפְּרוֹזְדוֹר, קָרָא אֶת הַכְּתֹבֶת וְהִכִּיר אֶת כְּתָב־יָדוֹ שֶׁל הַמַּזְכִּיר. הוֹצִיא גַם הוּא גִיר מִכִּיסוֹ וְכָתַב: “מִי הָאָשֵׁם בָּזֶה? הַמַּזְכִּיר בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ!” לְמָחֲרַת הַיוֹם קָרָא הַמַּזְכִּיר אֶת הַתּוֹסֶפֶת לִכְתָבְתּוֹ, הִתְרָעֵם עַל הַלֵּיצָן הָאַלְמוֹנִי וּבְלִי לְהַרְהֵר הַרְבֵּה כָּתַב מִתַּחַת לְדִבְרֵי יְרִיבוֹ: “יָּד מְלֻּכְלֶכֶת רָשְׁמָה זֹאת”.

הַמְמֻנֶּה בָּא כָּעֵת בְּכַוָּנָה לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, לִרְאוֹת אִם הֶעָרָתוֹ הִשְׁפִּיעָה עַל הַמַּזְכִּיר, וְנוֹכַח לְצַעֲרוֹ, כִּי לִבּוֹ שֶׁל הַלָּה עוֹד נִתְקַשָּׁה. מֶה עָשָׂה? מָחַק אֶת הַשּׁוּרָה הַתִּיכוֹנָה, אֶת פְּסוּקוֹ הוּא, וְנִשְׁאֲרוּ שְׁנֵי פְּסוּקָיו שֶׁל הַמַּזְכִּיר כְּתוּבִים זֶה אַחַר זֶה: “כָּאן שׂוֹרֵר אִי־סֵדֶר גָּמוּר”, וְ“יָד מְלֻכְלֶכֶת רָשְׁמָה זֹאת”.

וְהַפַּעַם הֵבִין הַמַּזְכִּיר לְחָכְמָתוֹ שֶׁל בַּעַל דְבָרוֹ הַנֶּעְלָם: אֵין תּוֹעֶלֶת בְּרִיב מְמֻשָּׁךְ! וּמָחַק אֶת הַכְּתֹבֶת כֻּלָּהּ.