“שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ”
א
מאתעמנואל בן גריון
גַּרְגֵּר הַחַרְדָּל - הקדמה
מאתעמנואל בן גריון
“שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ…”
*
אֶת הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא הִמְצֵאתִי מִלְּבִּי אֶלָּא מָצָאתִי. מֵהֶם שֶׁשָׁמַעְתִּי בִּנְעוּרַי, וּמֵהֶם שֶׁקָּרָאתִי, וְהִנֵּה חָזַרְתִּי וְסִפַּרְתִּי אוֹתָם בְּמִלִּים שֶׁלִּי.
הַסִּפּוּרִים, שִׁשִּׁים וְאַרְבָּעָה בְּמִסְפָּרָם (כְּמִסְפַּר־הַמִּשְׁבְצוֹת בְּלוּחַ הַשַּׁחְמָט), שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה לֹא לְבַד בַּתֹּכֶן, הַמְיֻחָד לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אֶלָּא גַם לְפִי מַהוּתָם וְכַוָּנָתָם. מֵהֶם דִּבְרֵי־צְחוֹק וּמֵהֶם דְּבָרִים שֶׁל כֹּבֶד־רֹאשׁ, שֶׁיֵּשׁ לְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶם; מֵהֶם מַעֲשֵׂי יוֹם־יוֹם, כִּבְיָכוֹל, רְגִילִים וּמְצוּיִים, וּמֵהֶם דְּבָרִים מְשֻׁנִּים מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא כָּל אֶחָד יִהְיֶה מוּכָן לְקַבֵּל אוֹתָם כִּלְשׁוֹנָם. אַךְ צַד שָׁוֶה, דּוֹמַנִי, לְכֻלָּם; סִפּוּר־הַמַּעֲשֶׂה, כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ, וְהָ“עֹקֶץ” שֶׁלּוֹ, יִשָּׁאֵר תָּקוּעַ בַּזִּכָּרוֹן.
אייר תשל“ב עב”ג
הָעוּגָה
מאתעמנואל בן גריון
שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מַטְבֵּעַ שֶׁל כֶּסֶף. אָמְרוּ לִקְנוֹת בִּמְחִירוֹ אֵיזֶה מַאֲכָל טוֹב וְטָעִים וְקָנוּ לָהֶם עוּגַת דְּבַשׁ. וְהַדֻּבְשָׁן הָיָה נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, עַד שֶׁנִּתְמַלֵּא כָּל אֶחָד מֵהֶם תַּאֲוָה גְדוֹלָה לֶאֱכֹל אֶת הַמָּתוֹק כֻּלּוֹ בְּעַצְמוֹ. הִתְיָעֲצוּ יַחְדָּו וּבָאוּ לִידֵי פְּשָׁרָה: אָמְרוּ לִשְׁכַּב תַּחַת אִילָן אֶחָד, וּמִי שֶׁיַּחֲלֹם אֶת הַחֲלוֹם הַפִּלְאִי בְּיוֹתֵר, הָעוּגָה תִּהְיֶה לוֹ.
וַיַּעֲשׂוּ כֵּן וַיִּשְׁכְּבוּ שְׁלָשְׁתָּם, וּשְׁנַיִם מֵהֶם עָצְמוּ אֶת עֵינֵיהֶם וְנִרְדְּמוּ, בְּעוֹד שֶׁהַשְּׁלִישִׁי, הַפִּקֵּחַ שֶׁבַּחֲבוּרָה, לָקַח לוֹ בַּחֲשַׁאי אֶת הָעוּגָה וְאָכַל אוֹתָהּ בְּלִי לְהַשְׁאִיר מִמֶּנָה אַף פֵּרוּר. מִשֶּׁהֵקִיצוּ חֲבֵרָיו, אַף הוּא עָשָׂה עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁמֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ.
פָּתַח הָרִאשׁוֹן בְּסִפּוּרוֹ וְאָמַר, שֶׁבַּחֲלוֹמוֹ הֶעֱלוּהוּ הַשָּׁמַיְמָה, דֶּרֶךְ שַׁעַר גַּן־הָעֵדֶן, רָאָה אֶת מְעוֹנוֹת הַצַּדִּיקִים וְטָעַם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מִכָּל תַּעֲנוּגוֹת הָעוֹלָם הַבָּא – חֲלוֹם נִפְלָא וּבִלְתִּי־רָגִיל בֶּאֱמֶת.
פָּתַח הַשֵּׁנִי בְּסִפּוּרוֹ וְאָמַר, שֶׁבַּחֲלוֹמוֹ הוֹרִידוּהוּ מַטָּה, לַגֵּיהִנֹּם, וְהִתְחִיל לְתָאֵר אֶת יִסּוּרֵי הָרְשָׁעִים שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו – חֲלוֹם נוֹרָא וּבִלְתִּי מָצוּי לְלֹא שׁוּם סָפֵק.
אָמַר הַשְּׁלִישִׁי: “אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה מַלְאָךְ נִצָּב לְפָנַי וַיֹּאמַר: אַל תְּחַכֶּה לְרֵעֶיךָ, אֶחָד מֵהֶם נִסְתַּלֵּק לְגַן־עֵדֶן, וְאָחִיו נָחַל אֶת הַגֵּיהִנֹּם. שְׁנֵיהֶם לְעוֹלָם לֹא יָשׁוּבוּ לָאָרֶץ, וְעַל כֵּן קַח אֶת הָעוּגָה וֶאֱכֹל אוֹתָהּ, כִּי הִיא קִנְיָנְךָ. וְשָׁמַעְתִּי בְּקוֹל הַמַּלְאָךְ וְעָשִׂיתִי כִּדְבָרָיו”.
מַעֲשֶׂה בְּטִפֵּשׁ
מאתעמנואל בן גריון
אָדָם אֶחָד טִפֵּשׁ עָלָה פַּעַם בְּאִילָן גָּבוֹהַּ, וְגַרְזֶן בְּיָדוֹ; יָשַׁב עַל עָנָף, פָּנָיו מְכֻוָּנוֹת כְּלַפֵּי גֶזַע הָעֵץ, וְהִתְחִיל מִתּוֹךְ טִפְּשׁוּתוֹ לִנְסֹר אֶת הַשּׁוֹכָה סָמוּךְ לְגִזְעָהּ. עָבַר בַּמָּקוֹם הַזֶּה זָקֵן חָכָם, נָשָׂא עֵינָיו לְמַעְלָה וְרָאָה מָה הַזָּר עוֹשֶׂה. צָעַק: “אִם תּוֹסִיף לַחְטֹב אֶת הָעֵץ, תִּפֹּל אַרְצָה וְתָמוּת!” – וְהָלַךְ לוֹ.
הַפֶּתִי לֹא שָׂם לֵב לָאַזְהָרָה, הִמְשִׁיךְ בִּפְעֻלָּתוֹ – וַיִּפֹּל לָאָרֶץ, אוּלָם לְהַצְלָחָתוֹ נִשְׁאַר שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. אָמַר בְּלִבּוֹ: אִישׁ חָכָם שֶׁכָּזֶה! הוּא יָדַע תְּחִלָּה כִּי אֶפֹּל אַרְצָה, וְאָמַר גַּם שֶׁאָמוּת; מִכֵּיוָן שֶׁנִּתְאַמְּתָה נְבוּאָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, וַדַּאי שֶׁגַּם דְּבָרוֹ הַשֵּׁנִי נִתְקַיֵּם, וְהִנְנִי מֵת! פָּשַׁט אֶת יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו וְנִשְׁאַר שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ כְּאִישׁ שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ מִגּוּפוֹ.
בָּאוּ לְשָׁם בְּנֵי עִירוֹ, וְגַם הֵם לֹא חֲכָמִים, חֲשָׁבוּהוּ לְנִפְטָר וְהוֹבִילוּהוּ לִקְבָרוֹת,
וְשׁוּב עָבַר אוֹתוֹ זָקֵן בַּדֶּרֶךְ, הִסְתַּכֵּל הֵיטֵב בִּפְנֵי הַמֵּת הַמְדֻמֶּה, הִכִּיר כִּי עוֹדֶנּוּ חַי וַיִּקְרָא: “כְּלוּם מְקַבְּרִים לְמִי שֶׁהוּא חַי וּבָרִיא?” שָׁמַע הַכְּסִיל אֶת דִּבְרֵי הֶחָכָם, קָפַץ מֵעַל הַמִּטָּה וְעָמַד עַל רַגְלָיו. אָמַר לְאֵלֶּה שֶׁהָיוּ מְלַוִּים אוֹתוֹ: “כָּל מַה שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה מוֹצִיא מִפִּיו אַךְ דִּבְרֵי אֱמֶת הֵם. תְּחִלָּה הִגִּיד לִי מֵרֹאשׁ, שֶׁאֶפֹּל וְאָמוּת, וְכֵן נָפַלְתִּי וְכֵן מַתִּי; אֲבָל עַכְשָׁו, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהִנְנִי חַי, הֲרֵי אֲנִי חַי!”
דְּמֵי רַחְצָה
מאתעמנואל בן גריון
בְּעִיר אַחַת בָּנָה אִישׁ בֵּית־מֶרְחָץ, פָּתוּחַ לִרְוָחָה לְכָל דּוֹרֵשׁ וְשָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ.
אֲפִלּוּ הַמְפֻנָּק שֶׁבַּמְפֻנָּקִים יִמְצָא בּוֹ הֲנָאָה שְׁלֵמָה וְלֹא יֶחְסַר לוֹ דָבָר, וְאַף הַמִּסְכֵּן שֶׁבַּמִּסְכֵּנִים יַרְגִּישׁ עַצְמוֹ בּוֹ, כְּאִלּוּ לֹא טָעַם מֵעוֹדוֹ טַעַם עֹנִי וָדֹחַק. כָּזֹאת הָיָה כָּתוּב וְרָשׁוּם בְּתַקָּנוֹת הַבַּיִת, אוּלָם לְמַעֲשֶׂה הִפְלוּ הַבַּלָּנִים בֵּין עָשִׁיר לְעָנִי הַפְלָיָה גְמוּרָה: מִי שֶׁקִּוּוּ לְקַבֵּל מִמֶנּוּ מָנָה יָפָה, קִבְּלוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וּמִי שֶׁנִּרְאָה בְּעֵינֵיהֶם כְּקַבְּצָן, לֹא הִרְבּוּ בּוֹ כָּבוֹד, וְלֹא טִפְּלוּ בּוֹ כָּרָאוּי.
יוֹם אֶחָד בִּקֵּר בְּבֵית־הַמֶּרְחָץ אָדָם עָנִי, בְּגָדָיו קְרוּעִים וּבְלוּיִים, אֻמְלָל וּבָזוּי בְּעֵינֵי הַשּׁוֹמְרִים וְהַמְשָׁרְתִים. בְּעַיִן צָרָה הִקְצוּ לוֹ מְקוֹם רַחְצָה בְּפִנָּה, לֹא דָאֲגוּ כְּלָל לְרַוֵּחַ לוֹ וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ סְמַרְטוּט בִּמְקוֹם מַגֶּבֵת.
הָאוֹרֵחַ שָׁתַק לְמַעֲשֵׂיהֶם, הִתְרַחֵץ בִּמְתִינוּת וּמִשֶּׁגָמַר הִתְקָרֵב לַבַּלָּן וּמָסַר לְיָדוֹ מַטְבֵּעַ הָגוּן, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ עָשִׁיר לֹא יוֹצִאוֹ מֵאַרְנָקוֹ אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת.
לְאַחַר יָמִים מִסְפָּר חָזַר וְנִכְנַס אוֹתוֹ הָאִישׁ לְאוֹתוֹ הַמּוֹסָד. הִכִּירוּהוּ הַמְשָׁרְתִים וְקִדְּמוּהוּ לְשָׁלוֹם, פִּנּוּ לוֹ מָקוֹם נוֹחַ בְּיוֹתֵר, טִפְּלוּ בִּמְיֻחָד בָּאַמְבַּטֵּי שֶׁלּוֹ וְהִשְׁתַּדְּלוּ לְהַנּוֹתוֹ הֲנָאָה יְתֵרָה.
כְּתֹם הָרַחְצָה, הוֹצִיא פְּרוּטָה שְׁחוּקָה מִכִּיסוֹ וּזְרָקָהּ לַחֲלַל בֵּית־הַמֶּרְחָץ.
הִשְׁתּוֹמְמוּ הַמְשָׁרְתִים וּשְׁאֵלוּהוּ לְפֵשֶׁר הִתְנַהֲגוּתוֹ הַמּוּזָרָה גַם אָז וְגַם עַכְשָׁו. עָנָה וְאָמַר: “מַה שֶּׁנָּתַתִּי לָכֶם הַיּוֹם זֶהוּ תַּשְׁלוּם שֵׁרוּתְכֶם בַּפַּעַם שֶׁעָבְרָה; וְהַשָּׂכָר שֶׁקִּבַּלְתֶּם מִמֶּנִּי לִפְנֵי שְׁבוּעַיִם הֲרֵי זֶה גְמוּל טִרְחַתְכֶם שֶׁעֲתִידִים הֱיִיתֶם לִטְרֹחַ בִּי הַיּוֹם. שָׁלוֹם לָכֶם, נִכְבָּדַי!”
שְׂכַר חִנָּם
מאתעמנואל בן גריון
קַבְּצָן אֶחָד חוֹזֵר עַל הַפְּתָחִים אָסַף לוֹ בְּמֶשֶׁךְ חֲצִי־יוֹם כַּמָּה פְּרוּטוֹת וְכִכַּר לֶחֶם. לְעֵת־הַצָּהֳרַיִם עָמַד לִפְנֵי בֵּית־הַמַּרְזֵחַ וְנֶהֱנָה מֵרֵיחַ הַתַּבְשִׁילִין שֶׁנָּדַף וְיָצָא הַחוּצָה, וְהָיָה לוֹ כְּאִלּוּ סָעַד סְעֻדַּת עֲשִׁירִים בְּעֵת שֶׁאָכַל אֶת לַחְמוֹ הַיָּבֵשׁ.
יָצָא בַּעַל הַמִּסְּעָדָה וְנָזַף בָּרָשׁ: “אַתָּה אוֹמֵר לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמְךָ חִנָּם? קוּם וְשַׁלֵּם לִי אֶת דְּמֵי רֵיחַ תַּבְשִׁילִי שֶׁחָדַר לְחָטְמְךָ וְשָׁבַר אֶת רַעֲבוֹנְךָ!”
בְּלִי לְסָרֵב הוֹצִיא הֶעָנִי פְּרוּטָה מִכִּיסוֹ, הֶרְאָה אוֹתָהּ לְאוֹהֵב הַבֶּצַע וְאָמַר לוֹ: “הִנְּךָ רוֹאֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הַזֶּה?” הָרָשָׁע עָנָה: “הֵן”. הֶחֱזִיר הָאֶבְיוֹן אֶת הַפְּרוּטָה לְכִיסוֹ וְנִעֲנַע אוֹתוֹ, עַד אֲשֶׁר צִלְצְלוּ הַפְּרוּטֹות הַמְּעַטּוֹת. אָמַר: “גַּם רָאִית, גַּם שָׁמַעְתָּ אֶת הַכֶּסֶף; וּבֶזֵה שִׁלַּמְתִּי לְךָ כִּפְלַיִם, כִּי אַתָּה נָתַתָּ לִי רַק לְהָרִיחַ”.
בְּרֹחַב שֶׁל שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת
מאתעמנואל בן גריון
גַּנָּב חָדַר לְבֵית גְּנָזָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְגָנַב גָּבִיעַ שֶׁל זָהָב. הַבַּלָּשִׁים חִפְּשׂוּ אַחֲרֵי הַגְּנֵבָה וּמָצְאוּ אֶת הַכּוֹס טְמוּנָה בִּצְרִיף, מְקוֹם לִינָתָם שֶׁל שְׁנֵי בַּחוּרִים עֲנִיִּים. שְׁנֵיהֶם נִתְפְּשׂוּ כַּחֲשׁוּדִים בַּגְנֵבָה, וּשְׁנֵיהֶם הִכְחִישׁוּ אֶת הַמַּעֲשֶׂה. בַּחֲקִירָה נִתְגַּלָּה, כִּי הַגְּנֵבָה נֶעֶשְׂתָה בִּידֵי אִישׁ אֶחָד; אוּלָם אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְגַלּוֹת, מִי מִשְּׁנֵיהֶם הָיָה הַגַּנָב וּמִי הַנָּקִי מִן הַפֶּשַׁע.
הַשּׁוֹפֵט דָּחָה אֶת הַמִּשְׁפָּט לְיוֹם הַמָּחֳרָת וְאָמַר: “הַבֹּקֶר בָּהִיר מִן הָעֶרֶב”. אַךְ צִוָּה עַל שְׁנֵי הַחֲשׁוּדִים לָלוּן הַלַּיְלָה בַּצְּרִיף שֶׁלָּהֶם, וּמָסַר בִּידֵיהֶם שְׁנֵי מַקְלוֹת עֵץ שָׁוִים בְּאָרְכָּם, מַקֵּל לְאִישׁ. וְכָךְ אָמַר: “מָחָר, כְּשֶׁתָּקוּמוּ מִמִּשְׁכַּבְכֶם, מַקְלוֹ שֶׁל הַגַּנָּב יִתְאָרֵךְ בְּרֹחַב שֶׁל שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, בְּעוֹד שֶׁמַּקְלוֹ שֶׁל נְקִי־הַכַּפַּיִם יִשָּׁאֵר כְּמוֹת שֶׁהוּא”.
הַבֹּקֶר אוֹר, וְהֵבִיאוּ אֶת הַנֶּאֱשָׁמִים שֵׁנִית לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט. הֶחֱזִירוּ לוֹ אֶת הַמַּקְלוֹת, וְהִנֵּה מַקְלוֹ שֶׁל הָאֶחָד קָצָר מִן הַשֵּׁנִי בְּרֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת! בְּעֵת שֶׁהַתָּם לֹא טִפֵּל בְּמַקְלוֹ כְּלָל, חָתַךְ הַגַּנָּב, הַיָרֵא לְנַפְשׁוֹ, קֶטַע מִן הַמַּקֵּל שֶׁלּוֹ, וּבָזֶה הִסְגִּיר אֶת עַצְמוֹ.
שְׂכַר מִצְוָה – מִצְוָה...
מאתעמנואל בן גריון
אֶחָד עַצְלָן וְהוֹלֵךְ בָּטֵל אִמֵּן אֶת יָדָיו בָּאֳמָנוּת בִּלְתִּי רְגִילָה: לִמֵּד אֶת עַצְמוֹ לִזְרֹק עֲדָשִׁים דֶּרֶךְ קֹף שֶׁל מַחַט, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד מְרֻחָק מִמַּטְּרָתוֹ הַזְּעִירָה. מִשֶּׁשָּׁלַט בָּאֳמָנוּת זוֹ שִׁלְטוֹן גָּמוּר, הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בָּאָרֶץ וּלְהַרְאוֹת לִבְנֵי־הָאָדָם אֶת לְהָטָיו. כֹּה הִגִּיעַ עַד חֲצַר רוֹזֵן הַמְּדִינָה וְזָכָה לְהַצִּיג אֶת הַצָּגָתוֹ לִפְנֵי הוֹד מַעֲלָתוֹ הַשַּׁלִּיט בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. לִבּוֹ מָלֵא תִּקְוָה, כִּי הָרוֹזֵן הַיָדוּעַ כִּנְדִיב־לֵב, יוֹאִיל לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ.
כְּתֹם הַצָּגָתוֹ, נִגַּשׁ אֵלָיו שַׂר הָאוֹצָר וּמָסַר לְיָדָיו כִּיס־עוֹר מָלֵא וְגָדוּשׁ. שָׂמַח הָאֳמָן שִׂמְחָה גְדוֹלָה וּבְאִי־סַבְלָנוּת מִהֵר לְבֵיתוֹ לְהִוָּכַח מָה רַב הָעֹשֶׁר שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקוֹ. אוּלָם מַה גָּדְלָה הִשְׁתּוֹמְמוּתוֹ אַחֲרֵי שֶׁפָּתַח אֶת הַכִּיס וּבוֹ אַךְ עֲדָשִׁים, עֲדָשִׁים… וְלַמַּתָּנָה צֹרַף מִכְתָּב, כָּתוּב עַל קְלָף, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: “יְקַבֵּל נָא אֶת הַתְּשׁוּרָה הַזֹּאת כְּאוֹת הַעֲרָצָה וּלְשֵׁם עִדּוּד, לְמַעַן יוּכַל גַּם לְהַבָא לְהִתְמַכֵּר לָאֱמְנוּתוֹ הַחֲשׁוּבָה וּלְהִשְׁתַּלֵּם בָּהּ”.
שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת
מאתעמנואל בן גריון
תַּיָּר אֶחָד, שֶׁסָּבַב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, נִפְגַּשׁ בְּאַחַת הַמְּדִינוֹת בְּאִישׁ זָקֵן, כְּבֶן שִׁשִּׁים, שֶׁבָּכָה מָרָה. שָׁאַל אֶת הַבּוֹכֶה: “מַה קָּרָה לְךָ?” עָנָה הַזָּקֵן וְאָמַר: “אַבָּא הִפְלִיא אֶת מַכּוֹתַי וְסָטַר לִי עַל לֶחְיִי!”
תָּמַהּ הַתַּיָּר לְשֵׁמַע אָזְנָיו, כִּי אִישׁ בְּגִיל זֶה עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד תַּחַת שִׁבְטוֹ שֶׁל אָבִיו; לִוָּה אֶת הַזָּקֵן לְבֵיתוֹ, וְנִכְנַס אִתּוֹ לַדִּירָה. שָׁם מָצָא זָקֵן מֻפְלָג, שֶׁהִגִּיעַ זֶה עַתָּה לִגְבוּרוֹת, אֲבָל כֹּחוֹ עוֹד אִתּוֹ וְרָגְזוֹ עַל בְּנוֹ לֹא פָּסַק עֲדַיִן. שָׁאַל הָאוֹרֵחַ אֶת הָאָב: “מַדּוּעַ הִכִּיתָ אֶת בִּנְךָ הַמְבֻגָּר?” עָנָה הַיָּשִׁישׁ וְאָמַר: “הַפּוֹחֵחַ הַזֶּה לֹא הִשְׁגִּיחַ בְּסָבָא שֶׁלּוֹ, וְהַלָּה נִכְשַׁל בְּלֶכְתּוֹ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וְנָפַל וְנִגְרַם לוֹ כְּאֵב!”
נָשָׂא הָאוֹרֵחַ אֶת עֵינָיו וְרָאָה בַּפִּנָּה, עַל יַד הַתַּנּוּר, אִישׁ סָב יוֹשֵׁב עַל כֻּרְסָה וּפָנָיו אֵינָם זוֹעֲפִים כְּלָל. וּבִרְאוֹת הַסָּב אֶת הַזָּר, קְרָאוֹ לָגֶשֶׁת אֵלָיו, וּבְעוֹד חִיּוּךְ רַךְ עַל שְׂפָתָיו אָמַר לוֹ: “אוֹרֵחַ נִכְבָּד! צַר לִי שֶׁנַּעֲשֵׂיתָ עֵד לְרִיב מִשְׁפַּחְתִּי. בְּנִי עוֹדֶנּוּ קַפְּדָן בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁצְּרִיכִים לְחַנֵּךְ אֶת הַדּוֹר הַצָּעִיר בְּחִבָּה וּבִמְתִינוּת!”
הַ“נֶּכֶד”, כָּאָמוּר, הָיָה לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה, הָאָב לְמַעְלָה מִשְּׁמוֹנִים, הַסָּב לְמַעְלַה מִמֵּאָה.
שְׁגָגָה
מאתעמנואל בן גריון
פְּלוֹנִי הַלֵּיצָן נִפְגַּשׁ בְּאַלְמוֹנִי הַתָּם וְאָמַר לוֹ: עָרֵב אֲנִי לְךָ מֵאָה כְּנֶגֶד אֶחָד, שֶׁאֵין בִּיכָלְתְּךָ לַחֲזֹר בְּדִיּוּק עַל שָׁלֹש מִלִּים שֶׁאַגִּיד לְךְ. הֱשִׁיבוֹ הַתָּם: “אַתָּה חוֹשֵׁב אוֹתִי טִפֵּשׁ? הָבָה, נַסֵּה אֶת כֹּחִי”.
פָּתַח הַלֵּץ וְאָמַר: “אַרְנָק”. חָזַר הַתָּם וְאָמַר: “אַרְנָק”. הִמְשִׁיךְ הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: “אַסְמַכְתָּא”. חָזַר הַשֵּׁנִי וְאָמַר “אַסְמַכְתָּא”. חִיֵּךְ הַלֵּץ וְהִכְרִיז בְּקוֹל רָם: “טָעוּת!” – נָפְלוּ פְּנֵי חֲבֵרוֹ, שָׁקַע בְּמַחֲשָׁבוֹת, הִרְהֵר אִם טָעָה וּבַמֶּה טָעָה. וְלֹא יָדַע לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ דָבָר. לַסּוֹף נִכְנַע וְאָמַר: “נְנַסֶּה עוֹד פַּעַם!”
אָמַר הָרִאשׁוֹן: “כְּדָרְלָעֹמֶר”. חָזַר הַשֵּׁנִי עַל הַשֵּׁם בְּמִלּוּאוֹ וְאָמַר: “כְּדָרְלָעֹמֶר”. הִמְשִׁיךְ הָרִאשׁוֹן בַּמִּשְׂחָק וְאָמַר: “תִּגְלַת־פִּלְאֶסֶר”. אָמַר הַשֵּׁנִי אַף הוּא: “תִּגְלַת־פִּלְאֶסֶר”. שׁוּב חִיֵּךְ הָרִאשׁוֹן וְהִכְרִיז: “שְׁגָגָה!” נִשְתַּתֵּק הַשֵּׁנִי. אָמַר הַלֵּץ: “נֻצַּחְתָּ פַּעֲמַיִם”.
אָמַר הַתָּם: “נָכוֹן אֲנִי לְשַׁלֵּם לְךָ כֵּפֶל דְּמֵי הִתְעָרְבוּתִי, אִם תּוֹכִיחֵנִי בַּמֶּה טָעִיתִי”. עָנָהוּ הַלֵּיצָן: “לֹא טָעִיתָ כְּלָל, אֶלָּא שֶׁלֹּא חָזַרְתָּ עַל הַמִּלָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁהִשְׁמַעְתִּי בְּאָזְנֶיךָ. בְּאָמְרִי לְךָ טָעוּת – הָיָה עָלֶיךָ לְהַגִּיד מִיָּד: טָעוּת! וּבְאָמְרִי לְךָ שְׁגָגָה – הָיָה עָלֶיךָ לְהַגִּיד: שְׁגָגָה! אֲבָל כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָזַרְתָּ אֶלָּא עַל שְׁתַּיִם מִשָּׁלשׁ הַמִּלִּים שֶׁהִגַּדְתִּי, נִמְצֵאתָ מַפְסִיד וְכָזֹאת קָרָה לְךָ פַּעֲמַיִם!”
נִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו. שִׁלְשֵׁל בִּידֵי יְרִיבוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְנָדַר בְּלִבּוֹ – מֵעַתָּה וְאֵילָךְ יִהְיֶה פִּקֵּחַ.
ב
מאתעמנואל בן גריון
פִּתְגָּם חָקוּק
מאתעמנואל בן גריון
בְּיָמִים קַדְמוֹנִים הוֹפִיעַ בִּמְדִינָה אַחַת רוֹכֵל מוּזָר שֶׁהִתְגָּאָה בִּסְחוֹרָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ:
– חָכְמָה אֲנִי מוֹכֵר – אָמַר כְּשֶׁחָזַר עַל הַפְּתָחִים – מִי שֶׁיִּקְנֶנָּה מִיָּדִי, יִקְנֶה לוֹ סַם־חַיִּים!
צָחַק לוֹ הָעָם, אוּלָם שַׁלִּיט הַמְּדִינָה הִזְמִין אֶת הַזָּר לְאַרְמוֹנוֹ וְאָמַר לוֹ:
– הֵא לְךָ אֶלֶף זְהוּבִים וְלַמְּדֵנִי אֶת חָכְמָתֶךָ!
– עָלַי לְהַנְחִיל לְךָ עֵצָה טוֹבָה – עָנָהוּ הַזָּר הַבָּא מִמֶּרְחַקִּים – וְהִיא: אַל נָא תָּחֵל בְּשׁוּם דָּבָר, טֶרֶם תַּחְשֹׁב הֵיטֵב לְאַחֲרִיתוֹ!
אָמַר הַשַּׁלִּיט בְּלִבּוֹ: לֹא בְּזוֹל עָלָה לִי הַפִּתְגָּם הַזֶּה שֶׁרָכַשְׁתִּי לִי; וּבְכֵן עָלַי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּרָאוּי, שֶׁלֹּא אֶהְיֶה בַּזְבְּזָן בְּעֵינַי וּבְעֵינֵי עַמִּי – וְהוּא צִוָּה לִכְתֹּב אֶת הָאַזְהָרָה הַפְּשׁוּטָה הַזֹּאת עַל דַּלְתוֹת הַבַּיִת, עַל הַקִּירוֹת, בְּכָל מָקוֹם שֶׁעֵין אָדָם מַבֶּטֶת בּוֹ, לַחֲרֹת אוֹתָהּ בְּכָל הַכֵּלִים וּלְשַׂרְטֵט אוֹתָהּ בַּצַּלָּחוֹת וּבַסְּפָלִים, כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב שֶׁמֵּהֶם אָכַל וְשָׁתָה.
וַיְהִי הַיּוֹם, וְשׂוֹנְאֵי הַשַּׁלִּיט קָשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר לַהֲמִיתוֹ; נָתְנוּ שֹׁחַד לְרוֹפֵא־הַפְּנִים, וְנִדְבְּרוּ בֵּינֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ לְהַקִּיז לַמֶּלֶךְ, יַרְעִיל אוֹתוֹ בְּאִזְמֵל מֻרְעָל. אֲבָל כְּשֶׁהִגִּישׁוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לָרוֹפֵא אֶת הַקְּעָרָה שֶׁבָּהּ אָמַר לֶאֱסֹף אֶת דַּם הַמֶּלֶךְ לְאַחַר הַהַקָּזָה, רָאָה וְהִנֵּה בְּקַרְקָעִית הַסֵּפֶל כְּתוּבִים הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
– אַל נָא תָּחֵל בְּשׁוּם דָּבָר, טֶרֶם תַּחְשֹׁב הֵיטֵב לְאַחֲרִיתוֹ!
נִזְדַּעְזַע הָרוֹפֵא, לִבּוֹ פָּג בְּקִרְבּוֹ, הוּא הִתְחָרֵט חֲרָטָה גְמוּרָה וְלֹא בִּצַּע מַה שֶּׁזָּמַם.
מִרְמָה לְשֵׁם מִצְוָה
מאתעמנואל בן גריון
בְּמַלְכוּת קְדוּמָה הוֹצִיאוּ פַּעַם אָדָם לַהוֹרֵג עַל אֲשֶׁר חָטָא לַמֶּלֶךְ, וְהָאִישׁ הַזֶּה הָיָה בֶּן עַם אַחֵר וְזָר בָּאָרֶץ. הִתְחִיל לְקַלֵּל בִּשְׂפָתוֹ אֶת הַמֶּלֶךְ עַל פְּסַק דִּינוֹ הָאַכְזָרִי, וּמִכֵּיוָן שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן עַמּוֹ לֹא הֵבִין הַמֶּלֶךְ אֶת פֵּשֶׁר דְּבָרָיו. שָׁאַל הַמֶּלֶךְ אֶחָד מִזְּקֵנָיו, יוֹעֲצוֹ תָּמִיד, לְפֵרוּשָׁן שֶׁל הַמִּלִּים הָאֵלּוּ. וְהַלָּז, הַיּוֹעֵץ, אִם כִּי הֵבִין הֵיטֵב אֶת גִּדּוּפָיו שֶׁל הָאֻמְלָל, לֹא הִגִּיד אֶת הָאֱמֶת אֶלָּא אָמַר: “הָאָדָם הַזֶּה אוֹמֵר, כִּי לַמֶּלֶךְ נָאֶה לִסְלֹחַ!” אֲבָל זָקֵן אַחֵר מִיּוֹעֲצֵי הַמֶּלֶךְ, יוֹדֵעַ שְׂפַת הַחוֹטֵא גַם הוּא, הִכְחִישׁ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר: “יֵדַע נָא הַמֶּלֶךְ, כִּי יוֹעֲצוֹ שִׁקֵּר לוֹ; לְהֵפֶךְ, הַפּוֹשֵׁעַ חֵרֵף וּגִדֵּף אוֹתְךָ!” אָז פָּנָה הַמֶּלֶךְ אֶל אוֹמֵר הָאֱמֶת וַיֹּאמֶר לוֹ: “הָאֱמֶת שֶׁהוֹצֵאתָ מִפִּיךָ גְרוּעָה בְּעֵינַי מִדִּבְרֵי הַמִּרְמָה שֶׁיָּצְאוּ מִפִּי חֲבֵרְךָ”. וַיִּקְרַע אֶת גְּזַר הַדִּין וַיְצַו לִשְׁלֹחַ אֶת הַנֶּאֱשָׁם לְבֵיתוֹ.
מַיִם חַיִּים
מאתעמנואל בן גריון
מִי לֹא שָׁמַע עַל גְּבוּרָתוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ? יָדַע דָּוִד לִכְבּשׁ אֶת יֵצֶר צִמְאוֹנוֹ וְלֹא שָׁתָה מִן הַמַּיִם אֲשֶׁר שְׁלֹשָׁה גִבּוֹרָיו שָׁאֲבוּ בִּשְׁבִילוֹ, בְּסַכָּנַת נַפְשָׁם, מִן הַבְּאֵר בְּשַׁעַר בֵּית־לֶחֶם. אֵלֶּה לֹא מַיִם – אָמַר – כִּי אִם דָּם, דַּם הָאֲנָשִׁים הָהֵם! וַיִּשְׁפְּכֵם אַרְצָה, קֹדֶשׁ לֶאֱלוֹהַּ.
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בַּאֲלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדוֹן שֶׁעָרַךְ מַסָּע בְּאֶרֶץ־צִיָּה, וְהָיָה רָעֵב מְאֹד לְלֶחֶם, הוּא וְכָל אֲנָשָׁיו. וְהִנֵּה מָצָא אֶחָד מִפָּרָשָׁיו בַּחוֹל יַעֲרַת־דְּבַשׁ וּנְתָנָהּ שַׁי לַמֶּלֶךְ. הַמֶּלֶךְ לֹא רָצָה לִטְעֹם מִן הַדְּבַשׁ וְלִרְאוֹת בִּגְוֹעַ חַיָּלָיו בָּרָעָב, וְזָרַק אוֹתוֹ מֵאִתּוֹ וְחִכָּה יַחַד עִם גְּדוּדָיו לִשְׁעַת גְּאֻלָּה לְכֻלָּם.
אֶת שְׁנֵי אֵלֶּה יַזְכִּירְךָ מִקְרֶה שֶׁאֵרַע בִּימֵי קֶדֶם מְאֻחָרִים, עֵת כִּבּוּשׁ פָּרַס עַל יְדֵי הַיִּשְׁמְעֵאלִים, לִפְנֵי אֶלֶף וּמָאתַיִם שָׁנָה, אוֹ יוֹתֵר; מֶלֶךְ פָּרַס כְּבָר נֶהֱרַג, צִבְאוֹתָיו פֻּזְּרוּ, רַק אֶחָד מִמַּצְבִּיאָיו עוֹד הֶחֱזִיק מַעֲמָד, יָחִיד, עַד שֶׁהִתְגַּבְּרוּ גַם עָלָיו. הַכּוֹבְשִׁים אֲסָרוּהוּ וֶהֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בְּנֵי־יִשְׁמָעֵאל. לְפִי חֻקֵּי הַיָּמִים הָהֵם צָפוּי הָיָה לוֹ מִשְׁפַּט־מָוֶת, וְאָמְנָם הַמֶּלֶךְ הַמְנַצֵּחַ הוֹדִיעָהוּ נִמְרָצוֹת, כִּי לֹא יִזְכֶּה לַחֲנִינָה וְיוּמַת לְפִי הַדִּין. אֶפֶס כָּל הַנִּדּוֹן לְמִיתָה רַשַּׁאי לִשְׁאֹל מִשְׁאָלָה אַחַת וְתִנָּתֵן לוֹ. אָז בִּקֵּשׁ הַמַּצְבִּיא כּוֹס יַיִן. הַמֶּלֶךְ פָּקַד עַל שַׂר־הַמַּשְׁקִים לְהַגִּישׁ לַחֲתַן־הַמָּוֶת כּוֹס־יַיִן. שַׂר־הַמַּשְׁקִים, שֶׁהָיָה אֳמָן־מוֹזֵג, מָזַג לוֹ כּוֹס־יְשׁוּעוֹת מַמָּשׁ. אֲבָל שְׁהִיָּתוֹ הַיְתֵרָה בְּסִדּוּר הַמַּשְׁקֶה עוֹרְרָה חֲשָׁד בְּלֵב הָאֻמְלָל: פֶּן שָׂמוּ רַעַל לְתוֹךְ הַכּוֹס וְאוֹמְרִים לִסַלְּקוֹ מִבְּלִי לִשְׁלֹף חֶרֶב. עוֹד הוּא מְהַסֵּס לְקָרֵב אֶת הַכּוֹס אֶל פִּיו, וְהַמֶּלֶךְ שֶׁהֵבִין לִמַחְשְׁבוֹתָיו, נִמְלָא כַּעַס רַב וְאָמַר: בֶּן־בְּלִיַּעַל, “אַתָּה מֵעֵז לַחְשֹׁד בְּשׁוֹפְטֶיךָ שֶׁיִּרְצָחוּךָ נֶפֶשׁ לִפְנֵי שֶּׁתִּשָּׁפֵט כַּדִּין? חֵי־נַפְשִׁי, כִּי לֹא תֵּהָרֵג, אֶלָּא אִם כֵּן עָבְרָה יְמָמָה לְאַחַר שֶׁשָּׁתִיתָ אֶת הַיַּיִן הַזֶּה!”
מִי שֶעָמַד עַל סַף הַמָּוֶת, נָשַׁם לִרְוָחָה וְאָמַר אֶל הַמֶּלֶךְ: “אֲדוֹנִי, אָזְנְךָ תִּשְׁמַע־נָא מַה שֶּׁפִּיךָ נִשְׁבַּע לִי זֶה עַתָּה: לֹא אֵהָרֵג אֶלָּא לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתֶּה אֶת הַיַּיִן הַזֶּה. וְהִנֵּה אֲנִי לֹא אֶשְׁתֵּהוּ לְעוֹלָם!” אָמַר וְהָפַךְ אֶת כּוֹסוֹ וְשָׁפַךְ אֶת הַיַּיִן עַל הַקַּרְקַע.
מַה נִּשְׁאַר לַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת? עָמַד בְּדִבּוּרוֹ, וְהֶחֱזִיר אֶת אוֹיְבוֹ לַחַיִּים.
וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה
מאתעמנואל בן גריון
בִימֵי קֶדֶם הָיָה לְבַעַל אֲחֻזָּה נִכְבָּד עֶבֶד יָשָׁר וּפִקֵּחַ וְזָרִיז. אַךְ הַטֶּבַע לֹא חֲנָנוֹ בְּיֹפִי: גַּמָּד וְגִבֵּן הָיָה, פָּנָיו מְכֹעָרוֹת, פִּסֵּחַ בְּרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ מְגַמְגֶּמֶת. הַמְשָׁרְתִים הָאֲחֵרִים שָׂנְאוּ אוֹתוֹ וְנִסּוּ לְהַכְשִׁילוֹ עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל; אֲבָל חָכְמָתוֹ הַיְתֵרָה עָמְדָה לוֹ לְסַכֵּל כָּל מְזִמּוֹתֵיהֶם.
יוֹם אֶחָד שָׁלַח הַשָּׁכֵן מִנְחָה לְבַעַל הָאֲחֻזָּה: בִּכּוּרֵי־תְּאֵנָיו שֶׁהִבְשִׁילוּ. שְׁנֵי מְשָׁרְתִים מֵאוֹיְבֵי הַגִּבֵּן קִבְּלוּ בְּיָדָם אֶת הַמַּתָּנָה לִמְסֹר אוֹתָהּ לַאֲדוֹנֵיהֶם. בְּדַרְכָּם גָּבְרָה עֲלֵיהֶם תַּאֲוָתָם וְאָכְלוּ אֶת הַתְּאֵנִים. הָלְכוּ לַאֲדוֹנֵיהֶם וְהֵעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר לֵאמֹר: הַשָּׁכֵן שָׁלַח לְךָ תְּאֵנִים, בָּא הַגִּבֵּן הָאָרוּר וּמִלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶן.
חָרָה אַף הָאָדוֹן בְּעַבְדּוֹ וְאָמַר לְהַלְקוֹתוֹ לְעֵינֵי יֶתֶר הָעֲבָדִים. הַמִּסְכֵּן שָׁמַע אֶת הָעֲלִילָה שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו וְהֵבִין בְּשִׂכְלוֹ כִּי מַלְשִׁינָיו הֵם הֵם שֶׁחָטְאוּ אֶת הַחֵטְא. מֶה עָשָׂה? בִּקֵּשׁ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ שָׁהוּת־מָה לְהוֹכִיחַ אֶת צִדְקָתוֹ וּמִשֶּׁנֶּעְתַּר אֵלָיו אֲדוֹנוֹ נָטַל מַיִם חַמִּים מִן הַכִּירָה, שָׁתָה כּוֹס מְלֵאָה וְשָׂם אֶצְבָּעוֹ בְּתוֹךְ גְּרוֹנוֹ וְהֵקִיא אַךְ אֶת הַמַּיִם, כִּי אוֹתוֹ יוֹם לֹא בָּא עוֹד אֹכֶל אֶל פִּיו. בִּקֵּשׁ הַנֶּאֱשָׁם שֶׁמַּאֲשִׁימָיו יִשְׁתּוּ גַּם הֵם מִן הָרוֹתְחִים וְיַעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂהוּ. נִצְטַוּוּ עַל זֹאת וְנִשְׁמְעוּ לַפְּקֻדָּה – וְהִנֵּה קֵיבָתָם הֶחֱזִירָה אֶת הַגְּנֵבָה, אֶת הַתְּאֵנִים…
הָרְשָׁעִים בָּאוּ עַל עָנְשָׁם וְהָעֶבֶד הַיָּשָׁר זָכָה לְשִׁחְרוּר וְהָיָה אָדָם חָפְשִׁי.
שׁוֹאֲלִים אַתֶּם לִשְׁמוֹ? הוּא אֶזוֹפּוּס הַיְּוָנִי הַבָּרוּךְ בְּחָכְמָה, מִי שֶׁעָתִיד הָיָה לְהַנְחִיל לָעוֹלָם מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מְפֻרְסָמִים אֲשֶׁר זִכְרָם לֹא מָשׁ עַד יָמֵינוּ.
שָׁלֹשׁ שְׁאֵלוֹת
מאתעמנואל בן גריון
בְּנֵי עִיר אַחַת נִמְצְאוּ חַיָּבִים לִפְנֵי מַלְכָּם הַקַּפְּדָן, עַל שֶׁלֹּא סִלְּקוּ בַּמּוֹעֵד הַקָּבוּעַ אֶת הַמַּס הַשְּׁנָתִי לְאוֹצָרוֹ: הֶעֱנִישׁ אוֹתָם עֳנָשִׁים קָשִׁים, אַךְ לֹא דַי בָּזֶה, אָמַר לְהִנָּקֵם בְּרֹאשׁ הָעִיר וּלְשִׂימוֹ לִצְחוֹק כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה. פָּקַד הַמֶּלֶךְ עַל רֹאשׁ הָעִיר שֶׁיּוֹפִיעַ לְפָנָיו מִיָּד וְיַעֲנֵהוּ עַל שָׁלֹשׁ שְׁאֵלוֹת שֶׁיִּשְׁאָלֵהוּ; יֵדַע לְהָשִׁיב, יִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת פְּנֵי הָעִיר הַנִּדַּחַת, אוּלָם אִם לֹא יַעֲנֵהוּ כְּהֹגֶן יוֹרִיד אוֹתוֹ מִמִּשְׂרָתוֹ וִימַנֶּה בִּמְקוֹמוֹ שַׂר־עִיר אַחֵר, שֶׁיְּיַסֵּר אֶת הַתּוֹשָׁבִים בְּעַקְרַבִּים.
הַמְצֻוֶּה לְהוֹפִיעַ לִפְנֵי מַלְכּוֹ אָדָם הָגוּן הָיָה, בַּעַל צוּרָה, נְדִיב לֵב וְעַז נֶפֶשׁ, אָהוּב עַל הַבְּרִיּוֹת, אוּלָם לֹא חוֹנַן בְּכֹחַ דִבּוּר וּבְחוּשׁ לִפְתֹּר חִידוֹת. אִם יָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַדַּאי לֹא יֵדַע לַעֲנוֹת דָּבָר וְדִינוֹ נֶחֱרַץ מֵרֹאשׁ. טִכְּסוּ עֵצָה הוּא וְחַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעִיר וְהֶחְלִיטוּ לִשְׁלֹחַ אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ וּלְהַלְבִּישׁוֹ בִּגְדֵי שַׂר הָעִיר, כִּי הַמֶּלֶךְ לֹא הִכִּיר אֶת רֹאשׁ הָעִיר פָּנִים־אֶל־פָּנִים. בִּקְשׁוּ וּמָצְאוּ מֻכְשָׁר לַשְּׁלִיחוּת הַמְסֻכֶּנֶת – אֶת שַׁמַּשׁ בֵּית־הַמּוֹעָצָה, בֶּן אָדָם פָּשׁוּט וּבִלְתִּי מְחֻנָּךְ אֲבָל בַּעַל שֵׂכֶל חָרִיף, חָכָם מִלֵּדָה.
הַמֶּלֶךְ קִבֵּל אֶת פְּנֵי שַׂר הָעִיר הַמְדֻמֶּה בְּנוֹכְחוֹת כָּל בְּנֵי חֲצֵרוֹ וְהִתְחִיל מִיָּד לְשָׁאֳלוֹ אֶת שְׁאֵלוֹתָיו.
שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה: מָה עֵרֶךְ הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי נְתִינוֹ? תְּשׁוּבַת הַנִּשְׁאָל: תִּשְׁעָה־עָשָׂר שֶׁקֶל. הִשְׁתּוֹמְמוּ כָּל הַמְסֻבִּים. בִּקְשׁוּ אֶת הַשָּׁלִיחַ לִפָרֵשׁ אֶת תְּשׁוּבָתוֹ. עָנָה בְּפַשְׁטוּת: בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף מָכְרוּ הָאַחִים אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְדוֹמַנִי שֶׁכְּבוֹד הַמֶּלֶךְ, עַל אַף גְּדֻלָּתוֹ וִיקָרוֹ, לֹא יִשְׁתַּוֶּה לְיוֹסֵף הַצַּדִּיק וְיֵשׁ אֵפוֹא לְהַפְחִית מִמְּחִירוֹ שֶׁקֶל אֶחָד – וְיֵצְאוּ י"ט שְׁקָלִים.
שְׁאֵלָה שְׁנִיָּה: כַּמַָּה זְמַן דָּרוּשׁ לִסוֹבֵב אֶת כַּדּוּר־הָעוֹלָם? הַנִּשְׁאָל הֵשִׁיב: אִם תַּעֲלֶה עַל סוּסְךָ עִם זְרִיחַת הַחַמָּה וּתְלַוֶּה אוֹתָהּ, כְּשֶׁהִנְּךָ רָכוּב עַל סוּסְךָ, בְּדַרְכָּהּ מֵעֵת לִעֵת, וְתִגְמֹר אֶת סִבּוּבְךָ בְּמֶשֶׁךְ יְמָמָה אַחַת בִּלְבַד.
שְׁאֵלוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁאֵלָתוֹ הַשְּׁלִישִׁית: הַגֵּד לָנוּ, מָה אֲנִי סָבוּר כָּעֵת? עָנָה הַנִּשְׁאָל: כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ סָבוּר, שֶׁאֲנִי הִנְנִי שַׂר הָעִיר, וְאֵין הוֹד מַלְכוּתוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, כִּי אֲנִי אַךְ הַקָּטָן שֶׁבְּבֵית אֲדוֹנִי…
וְכָךְ נֻצַּח הַמֶּלֶךְ.
חֵלֶק כְּחֵלֶק
מאתעמנואל בן גריון
שְׁנֵי בַּחוּרִים יְדִידִים הִגִּיעַ תּוֹרָם לַעֲזֹב אֶת בָּתֵּי־הוֹרֵיהֶם וְלָצֵאת לָעוֹלָם הָרָחָב, זֶה יִפְנֶה לַמִּזְרָח, וְזֶה יִפְנֶה לַמַּעֲרָב. כָּרְתוּ בְּרִית בֵּינֵיהֶם וְנִשְׁבְּעוּ אִישׁ לְאָחִיו: כְּתֹם עֲשֶׂרֶת שָׁנִים שׁוּב יִפָּגְשׁוּ בִּמְקוֹם צֵאתָם וְכָל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ אִתָּם מִמַּסָּעָם יְחַלְּקוּ בֵּינֵיהֶם בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר חֵלֶק כְּחֵלֶק, וְיִהְיֶה מַזָּלָם בֶּעָתִיד אֲשֶׁר יִהְיֶה. נִדְבְּרוּ יַחַד וְהָלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ.
הַבָּחוּר שֶׁפָּנָה מִזְרָחָה לֹא עָשָׂה גְדוֹלוֹת, הִשְׁתַּקַּע בָּעִיר הַקְּרוֹבָה, שָׁלַח יָדָיו בַּמִּסְחָר, וּבִהְיוֹתוֹ בִּלְתִּי מְנֻסֶּה בּוֹ, כָּשַׁל וְנִסְתַּבֵּךְ בְּחוֹבוֹת, וּמִכֵּיוָן שֶׁהַשָּׁעָה לֹא שִׂחֲקָה לוֹ הַפַּעַם נִתְיָאֵשׁ לְגַמְרֵי מִן הַהַצְלָחָה וְטָמַן יָדוֹ בְּכִיסוֹ. אַחַת תִּקְוָתוֹ בְּכָל שְׁנוֹת מַחְסוֹרוֹ: כְּשֶׁיְּדִיד נְעוּרָיו יָשׁוּב לִמְקוֹמָם, וְהוּא וַדַּאי יַעֲשֶׁה חַיִל – וְיַעֲנִיק לוֹ אֶת מַחֲצִית שְׁלָלוֹ.
בֵּינָתַיִם הָלַךְ חֲבֵרוֹ לְמֶרְחַקִּים וְהִגִּיעַ לִמְדִינָה הַנִּלְחֶמֶת עַל נַפְשָׁהּ וְאוֹיְבִים סְבָבוּהָ. נִצְטָרֵף מֵרְצוֹנוֹ לִגְדוּדֵי הַהֲגַנָּה וְהִצְטַיֵּן כְּגִבּוֹר בַּקְּרָב וּכְיוֹדֵעַ טַכְסִיסִים: הֶעֱלוּ אֶת דַּרְגָּתוֹ, מִנּוּהוּ לְקָצִין, לְרֹאשׁ גְּדוּד, לְשַׂר אֶלֶף. הִשְׁתַּתֵּף בְּמֵאוֹת קְרָבוֹת וּמַעֲרָכוֹת, נִפְצַע פְּעָמִים רַבּוֹת וְגוּפוֹ נִזְרַע צַלָּקוֹת; וּכְתֹם הַמִּלְחָמָה וְהָאוֹיְבִים נֶהֶדְפוּ כָּלִיל וְרָוַח לָהּ לַמְּדִינָה – מִנּוּ הָאֶזְרָחִים, אֲנָשִׁים מַכִּירֵי טוֹבָה, אֶת הַגִּבּוֹר הַנָּכְרִי לִמְפַקֵּד צִבְאוֹת־הַשָּׁלוֹם שֶׁלָּהֶם, הֶעֱנִיקוּ לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד וַיִּתְגָּאוּ בּוֹ.
לַמּוֹעֵד הַמְדֻבָּר בֵּין שְׁנֵיהֶם חָזְרוּ הַבַּטְלָן וְהַגִּבּוֹר, אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, לִמְקוֹם מוֹלַדְתָּם. צָהַל הֶחָבֵר חֲסַר הַפְּעֻלּוֹת לִקְרַאת יְדִידוֹ מֵאָז וְאָמַר אֶל לִבּוֹ: זֶה יְנַחֲמֵנִי. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר. מִי שֶׁעָלָה לִגְדֻלָּה מָסַר לִידִיד נְעוּרָיו אֶלֶף זְהוּבִים, סְכוּם אֲשֶׁר הַלָּה לֹא רָאָה אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹם; גַּם סִפֵּר לַחֲבֵר־נְעוּרָיו הַהוֹלֵךְ וּמִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּל הָעשֶׁר הַבִּלְתִּי־פּוֹסֵק שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקוֹ, נִמְלָא קִנְאָה וְאָמַר: “לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר רִמִּיתַנִי, נָתַתָּ לִי אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֵהוֹנְךָ הֶעָצוּם וְיֵשׁ לִי זְכוּת לִתְבֹּעַ אֶת מַחֲצִית רְכוּשְׁךָ וּכְבוֹדֶךָ. וּבְכֵן הוֹסֵף מָנוֹת עַד שֶׁמִּלֵּאתָ אֶת נֵדֶר נְעוּרֶיךָ!”
הַמַּצְבִּיא לֹא הִתְרִיעַ נֶגְדּוֹ; פָּשַׁט אֶת בִּגְדוֹ וְאֶת חֻלְצָתוֹ וְהֶרְאָה לַחֲבֵרוֹ כְּפוּי הַטּוֹבָה אֶת גּוּפוֹ שֶׁנַעֲשָׂה לוֹ כִּכְבָרָה מִכַּדּוּרֵי הָאוֹיֵב. “אִם רְצוֹנְךָ בְּמַחֲצִית שְׂכָרִי, קַח נָא מֵעָלַי גַּם מַחֲצִית עֲמָלִי; מִשֶּׁתִּשְׁתַּוֶּה לִי בִּפְצָעִים, נִשְׁתַּוֶּה אִישׁ אֶל אָחִיו בְּפִצּוּיִים!”
גַּרְגִּר הַחַרְדָּל
מאתעמנואל בן גריון
בִּמְדִינָה רְחוֹקָה מֵאִתָּנוּ הָיָה חָכָם אֶחָד זָקֵן וּבַעַל שֵׂיבָה, שֶׁכָּל הַתּוֹשָׁבִים בָּאוּ אֵלָיו לִשְׁפֹּךְ אֶת שִׂיחַ נַפְשׁוֹתֵיהֶם לְפָנָיו, לְתַנּוֹת אֶת עֹמֶק עָנְיָם, וְהוּא הָיָה מוֹשִׁיט עֵזֶר לְכָל נִצְרָךְ וּמַמְצִיא עֵצָה וְנֶחָמָה אַף לְאוֹבְדֵי תִּקְוָה.
פַּעַם הוֹפִיעָה בְּאָהֳלוֹ אִשָּׁה אַחַת אֻמְלָלָה, עֲצוּבָה וּבוֹכָה מָרָה, כִּי מֵתָה עָלֶיהָ יַלְדָּתָהּ הַקְּטַנָּה
הַיְחִידָה לָהּ. סִפְּרָה אֶת כָּל לִבָּהּ וְאָמְרָה לוֹ: “אֲנִי יוֹדַעַת כִּי מַפְתְּחוֹת הַחַיִּים מְסוּרִים בְּיָדֶיךָ; עֲשֵׂה אִתִּי חֶסֶד וְהַחֲיֵה אֶת יַלְדָּתִי!”
“בִּתִּי”, עָנָה לָהּ הֶחָכָם, “כְּדֵי לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמַת יַלְדָּתֵךְ לַחַיִּים, אֲנִי צָרִיךְ רַק גַּרְגֵּר אֶחָד שֶׁל חַרְדָּל; אוּלָם עָלַיִךְ לִשְׁאֹל אוֹתוֹ מֵאַחַד הַדָּרִים אִתָּנוּ בָּעִיר הַזֹּאת. וְזֶהוּ הַתְּנַאי אֲשֶׁר עָלַיִךְ לִשְׁמֹר אוֹתוֹ, לְמַעַן הַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתָה שֶׁלָּךְ: לָקַחַת אֶת גַּרְגֵּר הַחַרְדָּל רַק מִידֵי בֶּן־אָדָם, שֶׁמִּיָּמָיו לֹא קָרָה שׁוּם מִקְרֵה מָוֶת בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ!”
הָלְכָה הָאִשָּׁה מִבַּיִת לְבַיִת וְמֵרְחוֹב לִרְחוֹב. אֲבָל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אָמְרוּ לָהּ: “סָבָא מֵת!” בְּמָקוֹם אַלְמוֹנִי: “יְתוֹמִים אֲנַחְנוּ!” בְּמָקוֹם שְׁלִישִׁי: “נִתְאַלְמַנְתִּי!” בְּמָקוֹם רְבִיעִי: “שְׁכוּלַת־בָּנִים אָנִי!”
אָז הִכִּירָה, כִּי לְעוֹלָם לֹא תִּמְצָא גַרְגֵּר חַרְדָּל כָּזֶה, וְדַעְתָּהּ נִתְקָרְרָה.
הַגַּנָּן וְהַיּוֹצֵר
מאתעמנואל בן גריון
תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה מַרְאָן שׁוֹנֶה בְּכָל אֵזוֹר מֵאֲזוֹרֵי הָאָרֶץ. אֶצְלֵנוּ לֹא יֵרֵד גֶּשֶׁם בְּחָדְשֵׁי הַקַּיִץ, וּמִי שֶׁיֵּלֵךְ בִּימוֹת סִיוָן עָטוּף מְעִיל גֶּשֶׁם, מִטְרִיָּה בְּיָדוֹ וְעַרְדָּלַיִם עַל נְעָלָיו, יִהְיֶה לִצְחוֹק. לֹא כֵן בְּאַרְצוֹת הַמַּעֲרָב. שָׁם יוֹרֵד גֶּשֶׁם גַּם בִּימוֹת הַקַּיִץ וְגַם בִּימוֹת הַחֹרֶף; אַתָּה קָם בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד וְהוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְאֵין אַתָּה בָּטוּחַ כִּי הַשָּׁמַיִם לֹא יִתְקַדְּרוּ וְיַמְטִירוּ גֶשֶׁם.
הָיָה בַּמַּעֲרָב אִישׁ כְּפָר, אָב לִשְׁתֵּי בָּנוֹת מְבֻגָּרוֹת אֲשֶׁר הִתְחַתְּנוּ בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת: זוֹ עִם גַּנָּן, זוֹ עִם יוֹצֵר חֶרֶשֹ, וּשְׁנֵיהֶם מְלָאכְתָּם בָּעִיר. יוֹם אֶחָד אָמַר הָאָב לְבַקֵּר אֵצֶל בְּנוֹתָיו. נָסַע אֶל בִּתּוֹ הַבְּכִירָה, אֵשֶׁת הַגַּנָּן, וְהֶרְאֲתָה לוֹ אֶת נָוָהּ: גַּן לְתִפְאֶרֶת. אָמְרָה אֶל אָבִיהָ: “הִנְנוּ הַמְאֻשָּׁרִים בִּבְנֵי אָדָם, אֶלָּא שֶׁכָּל עֲתִידֵנוּ תָּלוּי בְּחַסְדֵּי שָׁמַיִם. כְּשֶׁתַּחֲזֹר אֶל בֵּיתְךָ, שָׂא נָא תְּפִלָּה בַּעֲדֵנוּ, שֶׁיּוֹאִיל הָאֵל לִשְׁלֹחַ גֶּשֶׁם לְהַשְׁקוֹת אֶת אַדְמָתֵנוּ לְבַל תֵּחָרֵב”.
חָזַר וְהָלַךְ אֶל בִּתּוֹ הַצְּעִירָה, אֵשֶׁת הָאֻמָּן. הֶרְאֲתָה לוֹ סִדְרָה שֶׁל קְדֵרוֹת וְכַדִּים, מַעֲשֵׂי יְדֵי בַּעְלָהּ הַיּוֹצֵר, פְּתוּחִים לְקַרְנֵי הַחַמָּה שֶׁיִּתְיַבְּשׁוּ וְיִהְיוּ רְאוּיִים לְשִׁמּוּשׁ. “אַחַת תְּפִלָּתֵנוּ, אָמְרָה הַבַּת, שֶׁהָאֵל לֹא יִשְׁלַח גֶּשֶׁם. שֶׁכֵּן אִם יֵרֵד גֶּשֶׁם וְיַרְטִיב אֶת הַכֵּלִים, וְהָיָה כָּל עֲמָלֵנוּ לַשָּׁוְא. וְאַתָּה, אָבִי הַטּוֹב, עִם שׁוּבְךָ הַבַּיְתָה הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ”. שָׁמַע הָאָב וְחִיֵּךְ.
שׁוֹנִים פְּנֵי הַשָּׁמַיִם בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אַךְ לֹא שׁוֹנִים בְּנֵי־הָאָדָם וּתְכוּנוֹתֵיהֶם: שְׂכָרוֹ שֶׁל זֶה הוּא הֶפְסֵדוֹ שֶׁל זֶה, חַסְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא שִׁבְטוֹ שֶׁל אַלְמוֹנִי. אָכֵן טוֹב הַדָּבָר כִּי מַפְתְּחוֹת הַגֶּשֶׁם אֵינָם נְתוּנִים בִּידֵי אָדָם.
ג
מאתעמנואל בן גריון
הַוָּזִיר הַנֶּאֱמָן
מאתעמנואל בן גריון
בִּימֵי קֶדֶם, בְּמַמְלָכָה אַחַת רְחוֹקָה, קָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. הַמֶּלֶךְ לֹא דָאַג לִנְתִינָיו כְּלָל וְאַךְ חָשַׁב יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵיךְ לְהֵיטִיב לְעַצְמוֹ וְלֵהָנוֹת מֵהַחַיִּים. אוּלָם לְמַזָּלָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה הָיָה לָהּ וָזִיר יָשָׁר וְחָכָם, אֲשֶׁר כְּבָר שֵׁרֵת לִפְנֵי אֲבִי הַמֶּלֶךְ וְהוֹסִיף לְשָׁרֵת גַּם לִפְנֵי הַבֵּן וְנִהֵל אֶת עִנְיְנֵי הָאָרֶץ בְּיֹשֶׁר וּבְצֶדֶק.
וְהִנֵּה הִלְשִׁינוּ עַל הַוָּזִיר הַצַּדִּיק לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי הוּא דוֹרֵשׁ אַךְ טוֹבַת עַצְמוֹ וּמַזְנִיחַ אֶת עִנְיְנֵי הַמְּדִינָה. הַמֶּלֶךְ הִטָּה אֹזֶן לְדִבְרֵי הַמַּלְשִׁינִים וְהִדִּיחוֹ מִיָּד מִמִּשְׂרָתוֹ וְגֵרֵשׁ אוֹתוֹ מֵעַל פָּנָיו. אוּלָם מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ אֶת אַשְׁמָתוֹ, לֹא יָכֹל הַמֶּלֶךְ לְהוֹסִיף גַּם עֹנֶשׁ עַל הַפִּטּוּרִים; לְהֵפֶךְ, מֻכְרָח הָיָה לְהַצִּיעַ לַוָּזִיר הַמְפֻטָּר, שֶׁיִּקְבַּע אֶת שְׂכָרוֹ הַמַּגִּיעַ לוֹ בְּעַד פְּעֻלּוֹתָיו בְּשֵׁרוּת הַמְּדִינָה. מִי שֶׁהָיָה וָזִיר עָנָה קְצָרוֹת: “כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ יוֹאִיל נָא לָתֵת לִי חֶלְקַת אֲדָמָה שׁוֹמֵמָה וְאֶבְנֶה אוֹתָהּ וְתְהִי לִי לַאֲחֻזָּה – וּבָזֶה אֶסְתַּפֵּק”.
הַמֶּלֶךְ צִוָּה לִמְסֹר לַוָּזִיר לְשֶׁעָבַר חֶלְקַת אֲדָמָה שׁוֹמֵמָה שֶׁיַּעַבְדֶנָּה וְיִשְׁמְרֶנָּה – אֲבָל רְאֵה זֶה פֶּלֶא: בְּכָל הַמַּמְלָכָה לֹא נִמְצָא אַף שַׁעַל אֲדָמָה בִּלְתִּי מְעֻבֶּדֶת; כָּל הָאָרֶץ – שָׂדוֹת פּוֹרִיִּים, גִּנּוֹת מוֹרִיקוֹת, פַּרְדֵסִים נוֹשְׂאֵי פְּרִי; וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְמַלֵּא אַחֲרֵי מְבֻקָּשׁוֹ שֶׁל הָאִישׁ רַב־הַפְּעָלִים. סִפְּרוּ זֹאת לַמֶּלֶךְ. צִוָּה עַל הַמְפֻטָּר לְהִתְיַצֵּב לְפָנָיו, שֶׁיְּבַקֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אַחֵר. עָנָה הָאָדָם הַיָּשָׁר: “כָּל דְּרִישׁוֹתַי כְּבָר נִתְמַלְּאוּ. כִּי עַל כֵּן הוּכַח בְּעַל כָּרְחֲךְ, כִּי עָבַדְתִּי אוֹתְךָ בְּתָמִים. אָמְנָם דַּנְתָּנִי לְכַף חוֹבָה אַחֲרֵי שֶׁהֵעִידוּ בִּי עֵדֵי שֶׁקֶר, לָכֵן בִּקַּשְׁתִּי לִי מְגִנִּים מִשֶּׁלִּי. מַעֲשַׂי יָעִידוּ בִּי, נִהַלְתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מֶשֶׁךְ דּוֹר שָׁלֵם וְלֹא נִשְׁאֲרָה בָּהּ אַף פִּנָּה אַחַת בִּלְתִּי־בְּנוּיָה וּבִלְתִּי־מְעֻבֶּדֶת”.
עֹשֶׁר תַּחַת אֹכֶל
מאתעמנואל בן גריון
אִישׁ אֶחָד, שָׁבָּרַח מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ לְאֶרֶץ זָרָה, נִתְגַּלְגֵּל לְמִדְבָּר שָׁמֵם לְלֹא דֶרֶךְ. לַשָּׁוְא שָׁאַף לְהַגִּיעַ לְיִשּׁוּב שֶׁל בְּנֵי־אָדָם – סְבִיבוֹ רַק סְלָעִים וְחוֹלוֹת, וּמֵעַל לְרֹאשׁוֹ הַשֶּׁמֶשׁ לוֹהֶטֶת בְּאַכְזְרִיּוּת וּלְלֹא רַחֲמִים. נַפְשׁוֹ כָּלְתָה מֵרָעָב וּמִצִּמָּאוֹן, וְאֵין מָזוֹן וְאֵין מַיִם וְאֵין צֵל!
בְּלֶכְתּוֹ מְיֹאָשׁ הָלוֹךְ וְתָעֹה, נִתְקְלוּ רַגְלָיו לְפֶתַע בְּשַׂק מֻשְׁלָךְ עַל הָאֲדָמָה. הָאִישׁ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “וַדַּאי אֶמְצָא פֹּה מַשֶּׁהוּ לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי, תְּמָרִים אוֹ תְּאֵנִים!”
פָּתַח אֶת הָאַמְתַּחַת, אֲבָל אוֹי וַאֲבוֹי לוֹ! הַשַּׂק הָיָה מָלֵא – זְהוּבִים וַאֲבָנִים יְקָרוֹת!
הַמְאֻשָּׁר בְּיוֹתֵר
מאתעמנואל בן גריון
אֶחָד מִמַּלְכֵי קֶדֶם נָפַל לְמִשְׁכָּב וְחָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ. הַרְבֵּה רוֹפְאִים טִפְּלוּ בּוֹ, אֲבָל לְלֹא הוֹעִיל; הוּא שָׁלַח שְׁלִיחִים לְכָל יַרְכְּתֵי תֵּבֵל לְבַקֵּשׁ סַם חַיִּים לוֹ, אוּלָם כָּל הַמֻּמְחִים אָמְרוּ נוֹאָשׁ לְחַיָּיו.
פָּנוּ נֶאֶמְנֵי הַמּוֹשֵׁל לַחַרְטֻמִּים, לַיִּדְּעוֹנִים וּלְרוֹאֵי־הַנּוֹלָד. וְהֶחָכָם אֲשֶׁר בָּהֶם אָמַר: “אֵין תְּרוּפָה לַמֶּלֶךְ אֶלָּא אִם כֵּן יִמְצְאוּ אָדָם אֶחָד מְאֻשָּׁר בְּחֶלְקוֹ, וְיִקְחוּ מֵעָלָיו אֶת הֶחָלוּק שֶׁלּוֹ וְיַלִבִּישׁוּהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ!”
הִתְחִילוּ עֲבָדָיו הַמְּסוּרִים שֶׁל הַשַּׁלִּיט לָשׁוּט בָּאָרֶץ וּלְהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, לְחַפֵּשׂ בְּמֶרְכְּזֵי הַיִּשּׁוּב וּבְפִנּוֹת נִדָּחוֹת אַחֲרֵי הַמְאֻשָּׁר הָאַלְמוֹנִי, שֶׁיִּתְרֹם אֶת כֻּתָּנְתּוֹ לְמַעַן הַצָּלַת נֵפֵשׁ הַמֶּלֶךְ. אוּלָם לֹא מָצְאוּ אֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. הָיָה אֶחָד עָשִׁיר, אֲבָל מֵת עָלָיו מֵת, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם; אַחֵר הָיָה בָּרִיא בְּגוּפוֹ, אֲבָל הָיְתָה לוֹ אִשָּׁה מָרָה מִמָּוֶת; לַשְּׁלִישִׁי שִׂחֵק הַמַּזָּל בְּכָל עֲסָקָיו, אֲבָל בְּנוֹ הַיָּחִיד יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה; לָרְבִיעִי לֹא חָסֵר שׁוּם דָּבָר, אוּלָם הוּא סָבַל מֵרְדִיפוֹתָיו שֶׁל שָׁכֵן רַע־מַעֲלָלִים.
מִשֶּׁעָמְדוּ לָשׁוּב בְּיָדַיִם רֵיקוֹת לַאֲדוֹנֵיהֶם הָאֻמְלָל, נִזְדַּמֵּן לָהֶם לִשְׁמֹעַ מֵאֲחוֹרֵי עֵץ גָּדוֹל וּרְחַב־עֲנָפִים שִׂיחַת־יָחִיד שֶׁל אָדָם, אֲשֶׁר דִּבֵּר אֶל עַצְמוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: “אָכַלְתִּי פִּתִּי, שָׁתִיתִי מַיִם מִן הַמַּעְיָן, וְעַכְשָׁו אֶשְׁתַּטַּח עַל הָאֲדָמָה בִּצִלּוֹ שֶׁל אִילָן זֶה; מַה יֶּחְסַר לִי עוֹד מִכָּל הַטּוֹב? אֵין לְךָ בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל מְאֻשָּׁר מִמֶּנִּי!”
קָפְצוּ הָאֲנָשִׁים מִן הַמַּאֲרָב, תָּפְשׂוּ אֶת הָאִישׁ וְאָמְרוּ לְהַפְשִׁיט מֵעָלָיו אֶת חֲלוּקוֹ אִם מֵרְצוֹנוֹ וְאִם לֹא מֵרְצוֹנוֹ. אֲבָל רְאֵה זֶה פֶּלֶא: יָחִיד בְּדוֹרוֹ זֶה הָיָה רָשׁ וְאֶבְיוֹן וְלֹא הָיָה לוֹ אֲפִלּוּ חָלוּק לְעוֹרוֹ!
הָאוֹצָר
מאתעמנואל בן גריון
כֶּרֶם הָיָה לְאִישׁ, וְדָאַג לוֹ כָּל יָמָיו וּמָצָא כַּלְכָּלָתוֹ בּוֹ, לוֹ וְלִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ. אוּלָם הָיוּ לוֹ צָרוֹת מִבָּנָיו. הֵם לֹא רָצוּ לַעֲבֹד, אַף כִּי הָיוּ אוֹהֲבִים מְאֹד כֶּסֶף וְשׁוֹאֲפִים לְעֹשֶׁר בְּלִי יְגִיעָה.
וְהִנֵּה נָטָה הָאִישׁ לָמוּת, קָרָא לְבָנָיו סָבִיב לְמִטָּתוֹ וְאָמַר לָהֶם: “לִפְנֵי מוֹתִי אֲגַלֶּה לָכֶם סוֹד: בְּכַרְמֵנוּ טָמוּן אוֹצָר גָּדוֹל!” שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: “בְּאֵיזוֹ פִּנָּה הֶחְבֵּאתָ אוֹתוֹ?” אֲבָל לֹא הִסְפִּיק לַעֲנוֹתָם וְנִשְׁתַּתֵּק לָנֶצַח.
אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה הִזְדָּרְזוּ הַבָּנִים וְהִתְחִילוּ לַחְפֹּר אֶת הַכֶּרֶם וְלַהֲפֹךְ אֶת אַדְמָתוֹ חָפוֹר וְהָפוֹךְ; לֹא נִשְׁאַר גּוּשׁ עָפָר שֶׁלֹּא עָדְרוּ אוֹתוֹ, לֹא פָּסְחוּ אַף עַל הַפִּנּוֹת הַנִּדָּחוֹת וְהַמֻּזְנָחוֹת, אֲשֶׁר אֲבִיהֶם מֵרֹב טִרְדָּתוֹ לֹא טִפֵּל בָּהֶן – אֲבָל הַמַּטְמוֹן לֹא נִתְגַּלָּה.
עוֹד הֵם חוֹשְׁבִים כִּי כָּל עֲמָלָם עָלָה בַּתֹּהוּ, וְהִנֵּה שִׂגְשֵׂג הַכֶּרֶם פְּלָאִים וְהִפְרִיחַ לְתִפְאֶרֶת, הַגְּפָנִים נָתְנוּ חֵילָן וְהִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֵיהֶן עֲנָבִים, וְהַשָּׁנָה הָיְתָה לָהֶם שְׁנַת־בְּרָכָה מֵאֵין כָּמוֹהָ.
אָז הֵבִינוּ הַבָּנִים, מָה רָמַז לָהֶם אֲבִיהֶם בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, וּמִן הַיּוֹם הַזֶּה שִׁנּוּ אֶת דַּרְכָּם.
אֲבָנִים טוֹבוֹת
מאתעמנואל בן גריון
אִישׁ־כְּפָר הָיוּ לוֹ עֲסָקִים בָּעִיר וְשָׁם מָצָא לוֹ יָדִיד, אַחַד הָאֶזְרָחִים הָעֲשִׁירִים; הַלָּה הֶרְאָה לְאוֹרְחוֹ, אִישׁ הַכְּפָר, אֶת בֵּיתוֹ הַיָּפֶה וְהַמְרֻוָּח וְגַם גִּלָּה לְפָנָיו אֶת קִנְיָנוֹ הַיָּקָר לוֹ בְּיוֹתֵר: אֹסֶף נֶהְדָּר שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת, אַבְנֵי חֵן, שֶׁרָכַשׁ לוֹ בְּמֵיטַב כַּסְפּוֹ, וְהָיָה מִתְגָּאֶה בָּהֶן לִפְנֵי יְחִידִים נִכְבָּדִים שֶׁהִכְנִיס לְבֵיתוֹ. אָמַר הָאוֹרֵחַ: “הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָפוֹת הֵן עַד מְאֹד, אַךְ אֶחָד חֶסְרוֹנָן: הֵן אוֹכְלוֹת אֶת עָשְׁרְךָ. מִשֶּׁתְּבַקֵּר פַּעַם בְּבֵיתִי, אַרְאֶה לְךָ שְׁתֵּי אֲבָנִים טוֹבוֹת וְהֵן מַאֲכִילוֹת אוֹתִי וְאֶת בְּנֵי בֵּיתִי”.
הָאִישׁ הָעִירוֹנִי נִמְלָא סַקְרָנוּת וְנָסַע לַכְּפָר לְהִתְבּוֹנֵן בָּאֲבָנִים הָאֵלֶּה. אִישׁ הַכְּפָר קִבֵּל אֶת הַבָּא אֵלָיו בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְהוֹלִיכָהוּ לַטַּחֲנָה שֶׁלְּיַּד בֵּיתוֹ. מִשֶּׁנִּכְנְסוּ הֶרְאָה אִישׁ־הַכְּפָר בְּאֶצְבָּעוֹ עַל שְׁתֵּי אַבְנֵי הָרֵחַיִם – הָאֲבָנִים הַיְקָרוֹת, אֲשֶׁר בְּעֶזְרָתָן טָחַן אֶת לַחְמוֹ, נִזּוֹן וְהִתְפַּרְנֵס.
כְּלִי מְיֻתָּר
מאתעמנואל בן גריון
נָזִיר אֶחָד עָזַב אֶת בְּנֵי־הָאָדָם וְהָלַךְ לִחְיוֹת בַּיַּעַר עַל יַד מַעְיַן מַיִם, בְּפַשְׁטוּת וּבַעֲנִיּוּת גְּמוּרָה. לִמֵּד אֶת עַצְמוֹ לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט שֶׁבְּמוּעָט, מַאֲכָלוֹ אַךְ פֵּרוֹת גְּדֵלִים בְּאִילָנוֹת־בָּר וְעִשְּׂבֵי הַשָּׂדֶה, מַשְׁקֵהוּ מַיִם חַיִּים מִן הַבְּאֵר, וּמִשְׁכָּבוֹ כַּר הָאָרֶץ תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם. אֵין לוֹ כֵּלִים מִלְּבַד שֶׁבֶר־חֶרֶס אֶחָד בּוֹ שָׁאַב מַיִם וּמִמֶּנּוּ שָׁתָה.
פַּעַם עָבַר נַעַר מִבְּנֵי הָעִיר לְיַד מְקוֹם שִׁבְתּוֹ שֶׁל הַמִּתְבּוֹדֵד, וּבִהְיוֹתוֹ צָמֵא מְאֹד כָּרַע עַל בִּרְכָּיו לְשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַבְּאֵר: שָׁאַב בְּכַפּוֹת יָדָיו מִן הַמַּיִם וְגָמַע אֶת מַה שֶּׁנִּשְׁאַר בָּהֶן עַד אֲשֶׁר רִוָּה צִמְאוֹנוֹ.
רָאָה הֶחָכָם אֶת מַעֲשֵׂהוּ, הִשְׁתּוֹמֵם – וְזָרַק אֶת שֶׁבֶר כּוֹסוֹ מִיָּדוֹ. “הַנַּעַר הַזֶּה – קָרָא – בִּיֵּשׁ אוֹתִי וְהֶרְאַנִי עַד כַּמָּה מְפֻנָּק הָיִיתִי וְכָפוּף לְשִׁמּוּשׁ בְּמוֹתָרוֹת”.
עוֹבֵר יָם וְעוֹבֵר יַבָּשָׁה
מאתעמנואל בן גריון
הָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁשָּׁאַל סַפָּן אֶחָד בֶּן סַפָּן מִמִּשְׁפַּחַת סַפָּנִים: “אֱמֹר נָא, חֲבִיבִי, כֵּיצַד מֵת אָבִיךָ?” הַלָּז עָנָהוּ: “טָבַע בַּיָּם”. שָׁאַל הַשּׁוֹאֵל: “וְכֵיצַד מֵת אֲבִי אָבִיךָ?” – טָבַע אַף הוּא". – “וַאֲבִי זְקֵנְךָ?” – “אַף הוּא מֵת אוֹתָהּ מִיתָה”. פָּסַק בֶּן־הַיַּבָּשָׁה לִשְׁאֹל וַיִּלָּפֵת וַיִּקְרָא: “כְּלוּם אֵינְךָ מִתְיָרֵא לַעֲבֹר עוֹד בַּיָּם?”
הִתְחִיל הַסַּפָּן לִשְׁאֹל אַף הוּא: “עֲנֵנִי, יְדִידִי, כֵּיצַד מֵת אָבִיךָ?” הֵשִׁיב בֶּן־הַיַּבָּשָׁה אֶת בֶּן־הַיָּם וַיֹּאמַר: “אַבָּא מֵת בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ”. – “וַאֲבִי אָבִיךָ?” – “אַף הוּא נִפְטַר בְּשַׁלְוָה עַל מִטָּתוֹ”. – “וַאֲבִי זְקֵנְךָ?” – “נֶאֶסַף בִּמְנוּחָה אֶל עַמָּיו עַל עַרְשׂוֹ”. תָּמַהּ הַסַּפָּן וְשָׁאַל בְּפַשְׁטוּת: “וְאַתָּה, כֵּיצַד אֵין אַתָּה מִתְיָרֵא לְהַשְׁכִּיב אֶת עַצְמְךָ לַיְלָה לַיְלָה עַל מִטָּתְךָ ?!”
הָאֶבֶן בַּכִּיס
מאתעמנואל בן גריון
אָדָם עָשִׁיר, קְשֵׁה־לֵב, גֵּרֵשׁ פַּעַם אִישׁ עָנִי, צָנוּעַ, בְּדִבְרֵי נְזִיפָה גַסִּים מֵעַל פָּנָיו; וְלֹא הִסְתַּפֵּק בָּזֶה וְרָדַף אַחֲרָיו, הֵרִים אֶבֶן מִן הָאֲדָמָה וּזְרָקָהּ בּוֹ. אוּלָם הֶחֱטִיא אֶת הַמַּטָּרָה, וְהָאֶבֶן נָפְלָה לְיַד הָאִישׁ הֶעָנִי. הַנֶּעֱלָב לֹא הֵשִׁיב דָּבָר, נָטַל בִּמְתִינוּת אֶת הָאֶבֶן וְשָׂם אוֹתָהּ בְּכִיסוֹ. וּמִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה הָיְתָה הָאֶבֶן מֻנַּחַת בְּכִיס בִּגְדוֹ וְהָיְתָה לוֹ לְמִשְׁמֶרֶת.
וַיִּקֶר מִקְרֵהוּ וְהֶעָשִׁיר נִסְתַּבֵּךְ בִּדְבַר־מִרְמָה וְנִמְצָא אָשֵׁם; וְדָנוּ אוֹתוֹ לְהַעֲמִידוֹ אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן, לְגַלּוֹת חֶרְפָּתוֹ בָּרַבִּים.
כָּל עוֹבֵר קָרָא בּוּז בִּפְנֵי הַפּוֹשֵׁעַ, הָיוּ שֶׁקִּלְלוּהוּ קְלָלוֹת נִמְרָצוֹת, אַף הָיוּ שֶׁרָקְקוּ בְּפָנָיו. וְהִנֵּה גַם הֶעָנִי, אֲשֶׁר גֵּרְשׁוֹ מֵעַל פָּנָיו, נִקְלַע לַמָּקוֹם הַהוּא וְרָאָה אֶת אוֹיְבוֹ בְּעֶלְבּוֹנוֹ. מִבְּלִי הַרְהֵר שָׂם יָדוֹ בְּכִיסוֹ וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן, לִנְקֹם אֶת נִקְמָתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר בְּלִבּוֹ יָמִים רַבִּים. אוּלָם עוֹדֶנוּ אוֹחֵז בָּאֶבֶן, וְרֶגֶשׁ שֶׁל חֶמְלָה נֵעוֹר בְּקִרְבּוֹ; הִסְתַּכֵּל רֶגַע בָּאֶבֶן וְהֶחֱזִירָהּ לְכִיסוֹ, בְּלִי אֹמֶר.
ד
מאתעמנואל בן גריון
קַיִן וְהֶבֶל
מאתעמנואל בן גריון
אֳמָן רַב כִּשְׁרוֹן אֶחָד נָתַן דַּעְתּוֹ לְצַיֵּר תְּמוּנָה מֵחַיֵּי בָּנָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן: הַוִּכּוּחַ בֵּין קַיִן לְהֶבֶל. מִנְהָג הָיָה בְּיָדוֹ לְחַפֵּשׂ לוֹ בֵּין הַחַיִּים אֶת דְּמֻיּוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם וְתָאֳרָם הִתְאִימוּ לַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר חָזָה בְּדִמְיוֹנוֹ. יוֹם אֶחָד נִפְגַּשׁ בְּעֶלֶם תָּם וְיָשָׁר, שֶׁפָּנָיו קָרְנוּ מִטֹּהַר נַפְשׁוֹ. שָׂמַח הָאֳמָן וְאָמַר: “הִנֵּה הֶבֶל!” צִיֵּר אֶת הָעֶלֶם, וְהַצִּיּוּר עָלָה יָפֶה, וּבְכֵן הָיָה עָלָיו עוֹד לִמְצֹא דֻגְמָה חַיָּה לְקַיִן. אֲבָל לַשָּׁוְא עָמַל, בִּקֵּשׁ וְחָקַר. אָמְנָם רָאָה אֲנָשִׁים לָרֹב, וּפְעָמִים רַבּוֹת חָשַׁב: הָאִישׁ הַזֶּה מְסֻגָּל לַהֲרֹג אֶת אָחִיו; וְכֵן רָאָה בְּנֵי־אָדָם עַזֵּי פָּנִים הַיְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִפִּיהֶם אֶת הָאִמְרָה הַנּוֹרָאָה: “הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי?” אֲבָל אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא נִרְאָה לוֹ כְּאוֹתוֹ פּוֹשֵׁעַ אֻמְלָל שֶׁקָּרָא בְּיֵאוּשׁ לִבּוֹ הַמְדֻכָּא: “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא!”
כֹּה עָבְרוּ עָלָיו, עַל הָאֳמָן, עֶשֶׂר שָׁנִים. וְהִנֵּה קָרָה מִקְרֶה, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ בֶּן אָדָם אֶחָד מוּזָר וּמְשֻׁנֶּה, אֲשֶׁר בְּפָנָיו הָיוּ חֲרוּתוֹת תּוֹלְדוֹת קַיִן וְלֹא חָסֵר אַף קַו אֶחָד: קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְרֶצַח וּמְרִי – וְגַם מַפַּח נֶפֶשׁ וּמוּסַר כְּלָיוֹת וַחֲרָטָה. הִזְמִין אֶת הַנּוֹדֵד לְבֵיתוֹ וְאָמַר לְצַיְּרוֹ וְלִגְמֹר אֶת תְּמוּנָתוֹ. וַיְהִי כִּרְאוֹת הַזָּר אֶת דְּמוּת הָעֶלֶם הָרַךְ הַמְצֻיָּר עַל הַבַּד פָּרַץ בִּבְכִי. הִתְפַּלֵּא הָאֳמָן, הִסְתַּכֵּל בַּבּוֹכֶה וְנִדְהַם. וּבְרֶגַע זֶה פָּתַח קַיִן אֶת פִּיו וְאָמַר: “אֲנִי הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ, כְּבָר לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים עָמַדְתִּי לְפָנֶיךָ. אָז צִיַּרְתַּנִי בְּתוֹר הֶבֶל הַנָּקִי, וּבֵינָתַיִם נִהְיֵיתִי לְקַיִן!”
הָאַלוּף, שְׁנֵי הַצְּרִיחִים וְהַנַּעַר
מאתעמנואל בן גריון
אֶחָד אֳמַן מִשְׂחַק־הַשַּׁחְמָט עָלָה לִגְדֻלָּה. מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק בָּאוּ הַמְשַׂחֲקִים הַמְּהִירִים לְהִתְמוֹדֵד אִתּוֹ – וְנָחֲלוּ תְּבוּסָה. וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד רָאָה אֶת עַצְמוֹ וְהִנּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם לְכֹחַ הַמִּשְׂחָק; אַף הָאַלּוּף שֶׁבָּאַלּוּפִים, מְנֻסֶּה בְּכָל נִסְיוֹנוֹת הַשַּׁחְמָט וּבָקִי בְּכָל תַּחְבּוּלוֹת שֶׁהֵן, לֹא יַשְׂכִּיל לְהַכְשִׁילוֹ. הָיָה מֶלֶךְ הַשַּׁחְמָט בְּכָל רַחֲבֵי תֵּבֵל וְשָׁלַט שִׁלְטוֹן גָּמוּר.
הִתְחִיל מִשְׁתַּעֲמֵם. אֵין עוֹד הַפְתָּעוֹת צְפוּנוֹת לוֹ; מֵרֹאשׁ יֵדַע אֶת כָּל הַמַּהֲלָכִים, וּמִתּוֹךְ הַפְּתִיחָה מַמָּשׁ כְּבָר הֵבִין אֶת כָּל הַהִתְפַּתְּחֻיּוֹת. הֶחְלִיט אֵפוֹא לְשַׁנּוֹת אֶת תְּנָאֵי הַמִּשְׂחָק לְרָעָתוֹ, לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ מֵרֹאשׁ, כְּדֵי שְׁיִטְעַם שׁוּב מִן הַנִּשְׁכָּח שֶׁל מְתִיחוּת הַקְּרָב. הַקִּצּוּר, לְסוֹף נָהַג לְוַתֵּר לְכָל מִתְחָרֶה מִלְּכַתְּחלָּה עַל שְׁנֵי הַצְּרִיחִים, בְּשָׁעָה שֶׁהַנִּלְחָם בּוֹ יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל כֵּלָיו עַל מִסְפָּרָם הַמָּלֵא; וּמִתּוֹךְ מַצָּב שֶׁל יֵאוּשׁ תְּחִלָּה יָדַע בְּכָל פַּעַם וּפַעַם לַהֲפֹךְ אֶת מַצָּבוֹ לְטוֹבָה, וּלְאַט־לְאַט לִגְבֹּר וְלַעֲלוֹת עַל הַשֵּׁנִי, עַד שֶׁנִּצְחוֹ. הִגִּיעַ לְמִדָּה מֻחְלֶטֶת שֶׁל אֳמָנוּת הַמִּשְׂחָק, וְעַתָּה אֵין שֵׁנִי לוֹ, לֹא בְּדוֹרוֹ בִּלְבַד, כִּי אִם גַּם בְּדִבְרֵי הַיָּמִים.
וְהִנֵּה נִזְדַּמֵּן לוֹ פַּעַם לְשַׂחֵק, דֶּרֶךְ צְחוֹק, עִם יֶלֶד בֶּן שֵׁשׁ, אֲשֶׁר אַךְ זֶה עַכְשָׁו לָמַד אֶת הַכְּלָלִים שֶׁל הַשַּׁחְמָט, וְלֹא יָדַע כִּי הָאִישׁ הַמְשַׂחֵק עִמּוֹ הוּא הַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים. תְּחִלָּה סִדְּרוּ אֶת הַכֵּלִים עַל הַלּוּחַ, וְהַקָּטָן הֻפְתַּע מְאֹד לְמַרְאֶה הַדָּבָר, שֶׁהַמְבֻגָּר הֶחְסִיר מִתּוֹךְ מַעֲרֶכֶת הַכֵּלִים שֶׁלוֹ אֶת שְׁנֵי הַצְּרִיחִים וְהִשְׁאִיר מְקוֹמָם רֵיק… הֵעִיר לוֹ הַיֶּלֶד עַל טָעוּתוֹ, אַךְ הָאַלּוּף הֵשִׁיב, כִּי כָּךְ דַּרְכּוֹ לְשַׂחֵק, וְ“אֵין דָּבָר”. אֲבָל הַיֶּלֶד סֵרַב. הוּא לֹא יְשַׂחֵק בִּתְנָאִים בִּלְתִּי שָׁוִים. אֵין זֶה כִּי אִם הָאִישׁ הַמְבֻגָּר מְהַתֵּל בּוֹ וְאֵינוֹ מַחְשִׁיב אוֹתוֹ כְּשַׂחֲקָן.
הִתְחִיל הַיֶּלֶד בּוֹכֶה מֵעֶלְבּוֹן וּמִצַּעַר – וְהָאֳמָן נָבוֹךְ וְהִכִּיר כִּי הַפַּעַם עָלָיו לַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו, שֶׁלֹּא לְהַלְבִּין אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד. נַעֲנָה לוֹ – וּשְׁנֵיהֶם שִׂחֲקוּ אֶת הַמִּשְׂחָק הַזֶּה לְפִי כָּל הַכְּלָלִים וְעִם כָּל הַכֵּלִים…
מִי נִצַּח אֶת מִי? הַיֶּלֶד אֶת הָאֳמָן! כִּי הַלָּה כָּל־כָּךְ מֻרְגָּל הָיָה בַּמִּשְׁחָק הַמְחֻכָּם, הָעַרְמוּמִי, עַד שֶׁנִּשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ לַחֲלוּטִין דַּרְכֵי הַמִּשְׂחָק הַפָּשׁוּט וְהַתָּמִים. עֹדֶף־כֹּחַ זֶה, שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקוֹ שֶׁלֹּא כַּצָּפוּי, הָיָה לוֹ לְשָׂטָן.
צְחוֹק וּבֶכִי
מאתעמנואל בן גריון
אֵצֶל רוֹפֵא אֶחָד, מֻמְחֶה לְמַחֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ, בִּקֵּר פַּעַם אָדָם עָצוּב מְאֹד וְאָמַר:
־ הַצִּילֵנִי מִמָּרָה שְׁחוֹרָה! זֶה כְּבָר חָדַלְתִּי לִצְחֹק; לַמְּדֵנִי שׁוּב לִשְׂמֹחַ!
־ לְמַחֲלָתְךָ יֵשׁ תְּרוּפָה פְּשׁוּטָה – עָנָהוּ הָרוֹפֵא – שְׁתֵה יַיִן, הֲרֵי יַיִן מְשַׂמֵּחַ אֶת לֵב הָאָדָם!
־ אֲבָל לֹא אֶת לִבִּי אֲנִי – הֱשִׁיבוֹ הַמְדֻכָּא – הָיָה לִי אָח זוֹלֵל וְסוֹבֵא, וְרָאִיתִי אוֹתוֹ מִתְגּוֹלֵל בָּאַשְׁפָּה בְּשִׁכְרוֹנוֹ, וּמָאַסְתִּי בַּיַּיִן.
־ וּבְכֵן לֵךְ נָא לְגַן הַחַיּוֹת וְתַבִּיט בַּקּוֹפִים, כֵּיצַד הֵם מְשַׂחֲקִים, וּמִמֵּילָא תִּצְחַק!
הַחוֹלֶה עָנָה:
־ מִי שֶׁהִרְהֵר פַּעַם בְּגוֹרָלָם הַנּוּגֶה שֶׁל הַכְּלוּאִים לִצְמִיתוּת מֵאֲחוֹרֵי רֶשֶׁת בַּרְזֶל, מֻכְרָח לִבְכּוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לְהִתְמַכֵּר לְעַלִּיזוּת.
־ אִם כֵּן, אָבִיא אוֹתְךָ לְמָקוֹם, שֶּׁשָּׁם פּוֹרֵץ בִּצְחוֹק אַף מִי שֶׁלֹּא חִיֵּךְ מֵעוֹלָם! בַּקִּרְקָס הַגָּדוֹל מוֹפִיעַ עַכְשָׁו עֶרֶב עֶרֶב בַּדְחָן מְעֻלֶּה, לֵץ שֶׁבַּלֵּצִים, אֲשֶׁר חִדּוּדָיו וְהַעֲוָיוֹתָיו מְחֲיִּים מֵתִים מַמָּשׁ!
אֲבָל מַה מְּשֻׁנָּה הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה שֶׁקִּבֵּל הָרוֹפֵא הַפַּעַם מִפִּי אִישׁ הַמַּכְאוֹבוֹת:
־ הָאִישׁ שֶׁשְּׁמוֹ קָרָאתָ בְּאָזְנַי, יָדוּעַ לִי יָפֶה יָפֶה, וַדַּאי שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לְהָסִיר מִמֶּנִּי דַוְקָא אֶת מַשָּׂא הַסֵּבֶל: כִּי אֻמְלָל זֶה, הוּא הוּא הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ!
עַיִן טוֹבָה
מאתעמנואל בן גריון
הָיָה אִישׁ אֶחָד מַלְוֶה בְּרִבִּית וּקְשֵׁה לֵב וְסוּמָא בְּעֵינוֹ הָאַחַת; וְהָיְתָה לוֹ בִּמְקוֹם זֶה עַיִן מְלָאכוּתִית, עֲשׂוּיָה זְכוּכִית, מַעֲשֵׂה יְדֵי אֳמָן מֻפְלָג, וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְדִיל בֵּין עֵינוֹ הָרוֹאָה וּבֵין הָאַחֶרֶת.
פַּעַם אַחַת הִתְחַנֵּן לְפָנָיו בֶּן־אָדָם מִסְכֵּן וּמְדֻלְדָּל וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ תְּמִיכָה לְמַעַן הַחֲיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ. עָנָהוּ הֶעָשִׁיר: “מִן הַנִּמְנָע הוּא לְהַלְווֹת כֶּסֶף לְאָדָם שֶׁכְּמוֹתְךָ, כִּי מָתַי זֶה תּוּכַל לַהֲשִׁיבֵנִי אֶת הַחוֹב? אוּלָם, אֲנִי נָכוֹן לָתֵת לְךָ מַה שֶּׁשָּׁאַלְתָּ מִבְּלִי לְהַקְצִיב לְךָ זְמַן הַפֵּרָעוֹן – אִם תּוּכַל לְהַכִּיר אֵיזוֹ מִשְׁתֵּי עֵינַי הִיא הָעַיִן הָעֲשׂוּיָה”.
מִבְּלִי לְפַקְפֵּק אַף רֶגַע הֶרְאָה הֶעָנִי בְּאֶצְבַּע עַל אַחַת מֵעֵינֵי הַשּׁוֹאֵל וְאָמַר לוֹ: “הָעַיִן הַזֹּאת עַיִן שֶׁל זְכוּכִית הִיא!”
“מָצָאתָ”, אָמַר הַמַּלְוֶה, “אֲבָל הַגִּידָה נָא: כֵּיצַד נוֹדַע לְךָ זֹאת?”
וְהֶעָנִי אָמַר: “עֵינְךָ הַטִּבְעִית אֵינָהּ מַבֶּטֶת בְּחֶמְלָה, אֲבָל בְּזֹאת הָעַיִן מָצָאתִי נִיצוֹץ שֶׁל רַחֲמִים, וְנוֹכַחְתִּי שֶׁהִיא הִיא אֲשֶׁר לֹא שֶׁלְךָ”.
הַתְּשׁוּבָה
מאתעמנואל בן גריון
שַׂחֲקָן מְפֻרְסָם, שֶׁקָּרְאוּ לוֹ מֶלֶךְ־הַבָּמָה, כִּשְׁרוֹנוֹ הַגְּאוֹנִי עָמַד לוֹ לְהוֹפִיעַ בְּתַפְקִיד מַלְוֶה בְּרִבִּית, אַכְזָר וַחֲסַר כָּל רֶגֶשׁ שֶׁל רַחֲמִים. וְהָאֳמָן הַזֵּה הָיָה גַם לֵץ גָּדוֹל, וּבְכָל פַּעַם הִפְתִּיעַ אֶת הַקָּהָל מִלְּבַד בְּמִשְׂחָקוֹ הָאֲמִתִּי גַם בְּכֹחוֹ לִלְבּשׁ צוּרוֹת בְּנֵי אָדָם יְדוּעִים כְּדֵי לְלַגְלֵג עֲלֵיהֶם מֵעַל הַבָּמָה וּלְשִׂימָם לִצְחוֹק בְּפֻמְבִּי. וְכֵן כְּשֶׁהוּא אָמַר לְגַשֵּׁם אֶת דְּמוּת הַמַּלְוֶה, הַגְשָׁמַת הָרֹעַ הַמֻּחְלָט, בָּחַר לוֹ לְדֻגְמָא קַוֵּי פָּנָיו וְחִיצוֹנִיּוּתוֹ הָאָפְיָנִית שֶׁל אֶחָד מֵאֲמִידֵי הָעִיר, אָדָם נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בִּגְלַל הוֹנוֹ הֶעָצוּם, אֲבָל בּוֹ בַּזְּמַן גַּם אֲצִיל הַלֵּב וּנְדִיב הַיָּד לְהַפְלִיא.
הַהַצָּגָה הִתְקַיְּמָה. בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הָאוּלָם הַמָּלֵא אֲנָשִׁים יָשְׁבוּ לָהֶם פְּנֵי הָעִיר, וּבְתוֹכָם הֶעָשִׁיר; וְעַל הַבָּמָה הִתְיַצֵּב מִשְׁנֵהוּ, דּוֹמֶה לוֹ בְּצַלְמוֹ וּבִדְיוֹקְנוֹ כְּאָח מִלֵּדָה. דּוֹמֶה לוֹ אֲפִלּוּ בְּגִזְרַת הַחֲלִיפָה וּבְצֶבַע הָעֲנִיבָה… הַקָּהָל נִדְהַם. כֻּלָּם הִכִּירוּ וְהֵבִינוּ גַם אֶת הַמָּשָׁל וְגַם אֶת הַנִּמְשָׁל. וּבְקֹצֶר רוּחַ הִמְתִּינוּ לְאֵיזֶה צַעַד מִצַּד הַנֶּעֱלָב. שֶׁמָּא יָקוּם וְיַעֲזֹב אֶת הָאוּלָם? שֶׁמָּא יַפְרִיעַ בִּקְרִיאַת מְחָאָתוֹ אֶת הֶמְשֵׁךְ הַמַּחֲזֶה וְיִדְרֹשׁ אֶת הַפְסָקָתוֹ מִיָּד? לֹא! כְּלָל וּכְלָל לֹא! הוּא אֵינוֹ מַרְאֶה שֶׁמֶץ שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת וְאִי מְנוּחָה. כְּשֶׁהַמָּסָךְ יוֹרֵד, אַחֲרֵי כָּל מַעֲרָכָה, גַם הוּא מוֹחֵא כַּף.
הוּא אִכְזֵב אֶת כָּל הָאוֹהֲבִים לִשְׂמֹחַ לְאֵיד חֲבֵרָם. כְּתֹם הַהַצָּגָה, כְּשֶׁהִתְחִיל הַקָּהָל לְהִתְפַּזֵּר, נִכְנַס הֶעָשִׁיר לַחֲדַר הַשַּׂחֲקָנִים, נִגַּשׁ אֶל הָאֳמָן, לָחַץ אֶת יָדָיו וְאָמַר לוֹ: “זֶה כְּבָר יְדַעְתִּיךָ כָּאֳמָן בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן, אֲבָל הַפַּעַם עָלִיתָ עַל עַצְמְךָ! קָלַעְתָּ אֶל הַשַּׂעֲרָה מִבְּלִי הַחֲטִיא! חָסֵר רַק קַו קְטַנְטַן כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת הַתְּמוּנָה, וּבִרְצוֹנִי לְתַקֵּן זֹאת”. אָמַר וְהוֹצִיא מֵעֲנִיבָתוֹ סִכָּה שֶׁל זָהָב מְשֻבֶּצֶת אַבְנֵי חֵן וְקָבַע אוֹתָהּ בַּעֲנִיבַת אָחִיו־תְּאוֹמוֹ.
הַמֵבִין בָּאֳמָנוּת
מאתעמנואל בן גריון
אֶחָד מִמַּלְכֵי קֶדֶם, אַבִּיר וְעָרִיץ, נָתַן לִפְלוֹנִי הָאֳמָן לְצַיֵּר אֶת דְּמוּתוֹ, כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בִּגְדֵי מַלְכוּת וְרָכוּב עַל סוּסוֹ הַיָּקָר. הַצַּיָּר הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת וְהוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת: תְּמוּנָה שֶׁאֵין דֻּגְמָתָהּ לְיֹפִי וּלְנֶאֱמָנוּת, יְצִירָה לְמוֹפֵת.
מָלֵא שִׂמְחָה עַל שֶׁהִצְלִיחַ הִגִּישׁ הַצַּיָּר אֶת הַתְּמוּנָה לְמַלְכּוֹ וְצִפָּה לְתוֹדָתוֹ. אַךְ הַמֶּלֶךְ, גַּס־הָרוּחַ מִטִּבְעוֹ, לֹא יָדַע לְכַבֵּד אֶת זוּלָתוֹ וּלְהוֹדוֹת בִּזְכוּת זוּלָתוֹ. הֵעִיף מַבָּט עַל הַתְּמוּנָה וְנִשְׁאַר שׁוֹתֵק. וּמִיָּד רָמַז לִמְשָׁרְתוֹ שֶׁיָּבִיא לוֹ אֶת הַסּוּס, כִּי חָפֵץ לַעֲרֹךְ טִיּוּל כְּמַעֲשֵׂהוּ יוֹם־יוֹם.
הָאֳמָן עָמַד עָצוּב וּמְדֻכָּא בִּמְקוֹמוֹ, וְהִנֵּה בָּא הַסּוּס, הִתְבּוֹנֵן בִּ“תְאוֹמוֹ” זֶה הַמְצֻיָּר עַל הַבַּד, צָהַל לִקְרָאתוֹ, אָמַר לִקְרוֹעַ מֵעָלָיו אֶת הָרֶסֶן וּלְנַשֵּׁק אֶת בָּבוּאָתוֹ זוֹ וְלֹא נִרְגַּע וְלֹא נָתַן לְרוֹכְבוֹ לַעֲלוֹת עַל גַּבּוֹ מֵרֹב שִׂמְחָה.
הַצַּיָּר לֹא יָכֹל לְהִתְאַפֵּק וְאָמַר אֶל הַמֶּלֶךְ: “דּוֹמֶה שֶׁסּוּסוֹ הַתָּם מֵבִין בָּאֳמָנוּת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הוֹד מַלְכוּתוֹ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ”.
הָרוֹעֶה
מאתעמנואל בן גריון
לְרוֹעֶה בָּקָר אָבַד עֵגֶל מֵעֶדְרוֹ. הָיָה הָרוֹעֶה מְהַלֵּךְ בְּכָל הַמִּדְבָּר הָלוֹךְ וּבַקֵּשׁ אֶת אֲבֵדָתוֹ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֶעֱלָה כְּלוּם, נָדַר נֵדֶר לֵאלֹהִים לֵאמֹר: “אִם תַּקְרֶה לְפָנַי אֶת גּוֹנֵב הָעֵגֶל אָבִיא לְךָ גְּדִי עִזִּים לְקָרְבָּן”.
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בָּא אֶל חֻרְשַׁת אַלּוֹנִים וְהִנֵּה שָׁם אֲרִי טוֹרֵף אֶת הָעֵגֶל. נָמַס לִבּוֹ וַיְהִי לְמַיִם. פָּרַשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמַיְמָה וְאָמַר: “אֲדוֹנָי אֱלֹהִים, נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לְךָ גְּדִי־עִזִּים אִם אֶמְצָא אֶת הַגַּנָּב וְעַתָּה הֲרִימוֹתִי יָדִי לְהַקְרִיב לְךָ שׁוֹר אִם אֶמָּלֵט מִיָּדוֹ”.
עָבָר, הֹוֶה וְעָתִיד
מאתעמנואל בן גריון
כּוֹרֵם אֶחָד וּבַעַל יֶקֶב גָּדוֹל הִזְמִין לְבֵית־הַיַּיִן שֶׁלּוֹ בַּעַל “טַעַם” מְפֻרְסָם, מִי שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם בְּכָל הַמְּדִינָה כִּמְחוֹנָן בְּחֵךְ טוֹעֵם, הַיּוֹדֵעַ לְהַבְחִין בֵּין יַיִן לְיַיִן, בֵּין טוֹב לְרַע, בֵּין מְשֻׁבָּח לִמְגֻנֶּה, בֵּין טָהוֹר לְטָמֵא. אוּלָם בַּעַל הַיֶּקֶב לֹא רָצָה לִסְמֹךְ עַל מַה שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיּוֹת עַל הַמֻּמְחֶה וְאָמַר לְנַסּוֹת אוֹתוֹ, אִם אָמְנָם כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא – מֵבִין גָּדוֹל בְּמַשְׁקָאוֹת. לָכֵן מָזַג לוֹ בְּעָרְמָה כּוֹס וְהִכְנִיס בָּהּ מִשְּׁלֹשָׁה גִּלְגּוּלָיו שֶׁל עֲסִיס פְּרִי הַגֶּפֶן תִּירוֹשׁ, יַיִן, וְחֹמֶץ; קִדֵּם אֶת פְּנֵי אוֹרְחוֹ בִּבְרָכָה וּבִקְשָׁהוּ לִטְעֹם רִאשׁוֹנָה מִיֵּינוֹ זֶה, הֶחָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר וְלַחֲרֹץ עָלָיו מִשְׁפָּטוֹ, אִם לְשֵׁבֶט וְאִם לְחֶסֶד.
הַמֻּמְחֶה לָגַם מִן הַמַּשְׁקֶה לְגִימָה קַלָּה וְאָמַר מִיָּד אֶל בַּעַל הַכֶּרֶם: “הַמַּשְׁקֶה הַזֶּה הוּא טוֹב, גַּם טוֹב הָיָה וְגַם עָתִיד לִהְיוֹת טוֹב”.
וּבִתְשׁוּבָתוֹ־חָכְמָתוֹ גִלָּה כִּי הִבְחִין בִּשְׁלֹשֶׁת יְסוֹדוֹת־הַמַּשְׁקֶה גַם יַחַד: טוֹב הִנּוֹ הַיַּיִן, טוֹב הָיָה הַחֹמֶץ בִּהְיוֹתוֹ עֲדַיִן יַיִן, טוֹב יִהְיֶה הַתִּירוֹשׁ כְּשֶׁיֵהָפֵךְ לְיַיִן.
ה
מאתעמנואל בן גריון
ו
מאתעמנואל בן גריון
ז
מאתעמנואל בן גריון
הֶחָתוּל הַנֶּעְלָם
מאתעמנואל בן גריון
אִישׁ אֶחָד הִזְמִין אֶת כָּל יְדִידָיו לִסְעֻדָּה וְצִוָּה אֶת הַמְמֻנֶּה עַל הַמִּטְבָּח לְהָכִין צָלִי, עֶשְׂרִים אוֹקִיָּה בָּשָׂר, לִכְבוֹד אוֹרְחָיו. אֲבָל הַמְבַשֶּׁלֶת הָיְתָה אִשָּׁה בִּלְתִּי נֶאֱמָנָה וְגָנְבָה אֶת כָּל הַבָּשָׂר וְשָׂמָה אוֹתוֹ בַּסֵּתֶר, כְּדֵי לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ בְּעַצְמָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַסְּעֻדָּה, בָּאָה בּוֹכָה לִפְנֵי אֲדוֹנֶיהָ וְאָמְרָה לוֹ, כִּי חֲתוּל־הַבַּיִת חָטַף אֶת כָּל הַבָּשָׂר וַאֲכָלוֹ וְאֵינֶנּוּ!
הָאָדוֹן נִכְנַס לַמִּטְבָּח, תָּפַשׂ אֶת הֶחָתוּל וְשָׂם אוֹתוֹ עַל הַמֹּאזְנַיִם בְּאָמְרוֹ: “כַּמָּה בָּשָׂר אָבַד לָנוּ? עֶשְׂרִים אוֹקִיָּה? עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹקֵל אֶת הֶחָתוּל כְּדֵי לִרְאוֹת, אִם מִשְׁקָלוֹ גָדַל בְּעֶשְׂרִים אוֹקִיָּה”. אָמַר וְעָשָׂה, וְהִנֵּה הַפְתָּעָה: מִשְׁקַל הֶחָתוּל יָצָא עֶשְׂרִים אוֹקִיָּה בְּדִיּוּק, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.
“יָפֶה”, אָמַר הָאָדוֹן, “הֲרֵי לְךָ הַבָּשָׂר הַנֶּחְטָף בּשְׁלֵמוּת מִשְׁקָלוֹ – אֲבָל הֶחָתוּל לְאָן נֶעֱלָם?”
שָׁאַל בָּעֵץ וְהַמַּקֵּל הִגִּיד לוֹ
מאתעמנואל בן גריון
צָעִיר אֶחָד הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ וְעָבַר לְיַד פַּרְדֵּס שֶׁל פְּרִי הָדָר, וְהַפֵּרוֹת בְּשֵׁלִים, וְהוּא חָמַד אוֹתָם בְּלִבּוֹ. וּמִכֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לַעֲבֹר עַל “לֹא תִּגְנֹב” וְלֹא יָכוֹל הָיָה לִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ, נִכְנַס לְפִי תֻּמּוֹ לַגַּן, נִצַּב לִפְנֵי אַחַד הָאִילָנוֹת וְאָמַר: “אִילָן טוֹב, נוֹשֵׂא פֵּרוֹת אֵלּוּ, הֲתִתְנַגֵּד כִּי אֶקְטֹף לִי מִפֵּרוֹתֶיךָ?”
הָאִילָן לֹא עָנָה לוֹ דָבָר, וְהַבַּחוּר הֵשִׁיב לְעַצְמוֹ: “שְׁתִיקָה מַשְׁמָעָהּ הַסְכָּמָה!” נִגַּשׁ לָעֵץ, לָקַח מִן הַזַּהֲבוֹנִים וְנֶהֱנָה מִמִּיצָם הֶעָרֵב לַחֵךְ.
בּוֹ בָּרֶגַע בָּא לְפָנָיו בַּעַל הַפַּרְדֵּס וּמַקְלוֹ בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: “מַה לְּךָ פֹּה, גּוֹנֵב פֵּרוֹת מִפַּרְדֵסִי?” הַצָּעִיר עָנָה: “שָׁאַלְתִּי אֶת פִּי הָאִילָן, אִם מַסְכִּים הוּא שֶׁאֶקַּח מִפִּרְיוֹ, וְהוּא לֹא אָמַר לִי: לָאו”.
אָז פָּנָה בַּעַל הַפַּרְדֵּס לַמַּטֶּה שֶׁלּוֹ וּשְׁאֵלוֹ: “כְּלוּם אַתָּה מִתְנַגֵּד שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בְּךָ לְהַרְבִּיץ מַכּוֹת לְאוֹרְחִי הַנִּכְבָּד?” – וְאַחֲרֵי הַפְסָקָה קְצָרָה הִמְשִׁיךְ אֶת דְּבָרוֹ: “מַקֵּל שֶׁלִּי, הִנְּךָ שׁוֹתֵק? זֹאת אוֹמֶרֶת: אַתָּה נָכוֹן לְלַטֵּף אֶת גַּבּוֹ שֶׁל זֶה!”
הַצַּמָּה
מאתעמנואל בן גריון
לְאָצִיל סִינִי אֶחָד נִשְׁאֲרוּ מִפְּאֵר רֹאשׁוֹ שָׁלֹשׁ שְּׂעָרוֹת, וּבְכָל בֹּקֶר טִפֵּל בָּהֶן מְשָׁרְתוֹ, מְשָׁרֵת־הַפָּנִים, וְקָלַע אוֹתָן בְּאֹפֶן אֳמָנוּתִי לְצַמָּה, אָמְנָם דַקָּה שֶׁבַּדַּקּוֹת, אוּלָם צַמָּה עַל פִּי הַדִּין.
אֲבָל לַמְרוֹת זְהִירוּתוֹ הַיְתֵרָה בִּשְׂרִידֵי תַּלְתַּלָּיו שֶׁל אֲדוֹנָיו, קָרָה יוֹם אֶחָד הַמִּקְרֶה הַנּוֹרָא, כִּי נִתְלְשָׁה אַחַת מִשָּׁלשׁ הַשְּׂעָרוֹת הַיְקָרוֹת שֶׁל הָאָצִיל. וְהַלָּז, בִּמְנוּחַת נַפְשׁוֹ, לֹא הִזְדַּעֲזַע כְּלָל, אֶלָּא צִוָּה אֶת עַבְדּוֹ: “קְלַע לִי הַפַּעַם אֶת הַצַּמָּה מִשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת!”
אָכֵן, אֵין רַחֲמִים בַּדִּין. גַּם הַשַּׂעֲרָה הַשְּׁנִיָּה הָלְכָה לְאִבּוּד. אָמַר בַּעַל הַשַּׂעֲרָה הַיְחִידָה לִמְשָׁרְתוֹ: “יְדִידִי, הֶחְלַטְתִּי בְּנַפְשִׁי לְשַׁנּוֹת אֶת הַתִּסְרֹקֶת שֶׁלִּי תַּכְלִית שִׁנּוּי; מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה אֲשַׁחְרֵר אֶת שְׂעָרִי מִכַּבְלֵי הָאָפְנָה”.
לְדֻגְמָה
מאתעמנואל בן גריון
בַּשּׁוּק הַמֶּרְכָּזִי שֶׁל עִיר גְּדוֹלָה עָמְדוּ לָהֶם הַתַּגָּרִים, זֶה לְצַד זֶה, לְיַד סְחוֹרוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת. נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד, שֶׁהֵבִיא אִתּוֹ אַךְ לְבֵנָה אַחַת, שֶׁהוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ נִדְבָּךְ שֶׁל בִּנְיָן.
בָּאֵי־הַשּׁוּק הַשּׁוֹנִים עָבְרוּ לְפָנָיו וּשְׁאֵלוּהוּ: “מַה יֵּשׁ לְךָ לִמְכֹּר? מַה פֵּשֶׁר הַלְּבֵנָה אֲשֶּׁר בְּיָדֶיךָ?” עָנָה וְאָמַר: “הִנְנִי מִתְכּוֹנֵן לִמְכֹּר אֶת בֵּיתִי, בֶּן שְׁתֵּי קוֹמוֹת, בַּיִת יָפֶה וּמְרֻוָּח. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, שֶׁהוֹצֵאתִיהָ מִתּוֹךְ קִירוֹתָיו, הִיא לְדֻגְמָה!”
הַפְּרוּטָה
מאתעמנואל בן גריון
יַלְדָּה קְטַנָּה חִפְּשָׂה דְבַר־מָה בַּחוֹל וּבָכְתָה בְּכִי מַר. עָבַר אִישׁ טוֹב־לֵב וּשְׁאֵלָהּ: “עַל מָה אַתְּ בּוֹכָה?” עָנְתָה הַיַּלְדָּה: “אִמָּא נָתְנָה לִי פְּרוּטָה, וְהַפְּרוּטָה נָפְלָה מִיָּדִי, שָׁקְעָה בַּחוֹל וְאֵינֶנָּה!” פָּתַח הָאִישׁ אֶת כִּיסוֹ, הוֹצִיא מִמֶּנּוּ פְּרוּטָה, מְסָרָהּ לַיַּלְדָּה וְאָמַר: “הֵא לָךְ פְּרוּטָה אַחֶרֶת, וְאַל תִּבְכִּי עוֹד!”
הָאִישׁ הָרַחֲמָן פָּנָה לְדַרְכּוֹ, לַעֲסָקָיו, וּבְחָזְרוֹ הַבַּיְתָה עָבַר שׁוּב בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְהִנֵּה הַיַּלְדָּה עוֹדֶנָּה מְחַטֶּטֶת בֶּעָפָר וְדִמְעוֹתֶיהָ עַל לֶחְיָהּ. שְׁאֵלָהּ הָאִישׁ: “הַאִם אָבְדָה מִמֵּךְ גַּם הַפְּרוּטָה הַשְּׁנִיָּה?” הֵשִׁיבָה הַיַּלְדָּה: “לֹא אָבְדָה מִמֶּנִּי, לֹא, אֲבָל אִלְמָלֵא אָבְדָה הַפְּרוּטָה הָרִאשׁוֹנָה, הָיוּ עַכְשָׁו בְּיָדִי שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת”.
טָעוּת
מאתעמנואל בן גריון
מַעֲשֶׂה בִּשְׁלשָׁה הוֹלְכֵי־דֶּרֶךְ, שֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם לָלוּן בַּשָׂדֶה, בִּמְקוֹם סַכָּנָה; הָרִאשׁוֹן הָיָה אִכָּר וּבַעַל תַּלְתַּלִּים יָפִים, הַשֵּׁנִי מוֹרֶה הָיָה וְרֹאשׁוֹ קֵרֵחַ לְלֹא שֵׂעָר, הַשְּׁלִישִׁי הָיָה סַפָּר מֻמְחֶה. הֻתְנָה בֵּינֵיהֶם כִּי בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה יִשְׁמֹר הַסַּפָּר עַל שְׁנַת חֲבֵרָיו, וּבְסוֹף הָאַשְׁמֹרֶת הָרִאשׁוֹנָה יְעוֹרֵר אֶת הָאִכָּר שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹמְרָם בָּאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה.
וַיְהִי כֵן. וְהַסַפָּר, כַּאֲשֶׁר גָּבַר עָלָיו הַשִּׁעֲמוּם וְחָשַׁשׁ פֶּן יִתְנַמְנֵם גַּם הוּא, הוֹצִיא מִכִּיסוֹ אֶת הַמִּסְפָּרַיִם שֶׁלּוֹ, הִתְקָרֵב בַּחֲשַׁאי לַחֲבֵרוֹ הָאִכָּר וְגָזַז אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ בְּלִי לְהַשְׁאִיר בּוֹ אַף פֵּאָה; וְהַלָּז, מִי שֶׁהָיָה מְתֻלְתָּל, לֹא הִרְגִּישׁ בִּשְׁנָתוֹ, כֵּיצַד הִשְׁתַּנָּה מַרְאֵה גֻלְגָּלְתּוֹ. בֵּינְתַיִם הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמֶרֶת הַשְּׁנִיָּה, וְהַסַּפָּר הֵנִיעַ אֶת כְּתֵפָיו שֶׁל הָאִכָּר שֶׁיִּיקַץ מִתַּרְדֵּמָתוֹ. אֲבָל הָאִכָּר, בִּהְיוֹתוֹ שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה, הֵרִים אֶת זְרוֹעוֹתָיו וְאָחַז בְּקָדְקֳדוֹ וַיִּתְמַהּ לִמְצֹא אֶת רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ וַיִּקְרָא: “סַפָּר שׁוֹטֶה! הָיָה עָלֵיךָ לְהָעִיר אוֹתִי, וְהֵעָרְתָּ בִּמְקוֹמִי אֶת הַקֵּרֵחַ!”
מִי אָנִי?
מאתעמנואל בן גריון
טִפֵּשׁ אֶחָד לֹא הָלַךְ מֵעוֹדוֹ אֶל בֵּית־הַמֶּרְחָץ הַמְּשֻׁתָּף לִגְבָרִים הַמִּתְרַחֲצִים בִּכְפָרוֹ, כִּי פָּחַד… פֶּן יִתְחַלֵּף גּוּפוֹ בֵּין יֶתֶר הַגּוּפִים הַמִּתְרַחֲצִים וְלֹא יִמְצָא עוֹד אֶת עַצְמוֹ. אַךְ בְּלִבּוֹ הִשְׁתּוֹקֵק מְאֹד לֵהָנוֹת מֵהָרְחִיצָה אַף הוּא; לָכֵן הִרְהֵר הַרְבֵּה עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד מָצָא תַּחְבּוּלָה: אַחֲרֵי שֶׁפָּשַׁט בְּגָדָיו קָשַׁר אֶל קַרְסֻלָּיו חוּט שָׁנִי, סִמָּן מֻבְהָק בּוֹ יִתְבַּדֵּל מִשְּׁאָר הַמִּתְרַחֲצִים.
אֲבָל בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד הָיָה לֵץ אֶחָד, שֶׁהִתְבּוֹנֵן יָפֶה בְּמַעֲשֶׂה הַטִּפֵּשׁ וְאָמַר לְהַכְשִׁילוֹ. מִשֶּׁעָמַד הַכְּסִיל חֶצְיוֹ מְכֻסֶּה מֵי־הַמֶּרְחָץ, קָרַב אֵלָיו בַּחֲשַׁאי, הִתִּיר אֶת הַחוּט מִקַּרְסֻלֵּי הָאִישׁ בְּלִי שֶׁהַלָּה יָחוּשׁ בּוֹ, וְקָשַׁר אֶת חוּט הַשָּׁנִי אֶל רַגְלוֹ הוּא.
הַכֹּל יוֹצְאִים מִן הַמַּיִם, וְהַכְּסִיל הִסְתַּכֵּל בְּרַגְלָיו וְנִדְהַם – הַחוּט אֵינֶנּוּ! בִּמְבוּכָתוֹ הִבִּיט אָנֶה וָאָנָה, וּמָה עֵינָיו רוֹאוֹת? חוּט שָׁנִי קָשׁוּר אֶל רַגְלֵי פְּלוֹנִי הַמִּתְרַחֵץ. כָּל אֲבָרָיו הִתְחִילוּ רוֹעֲדִים, וּבִמְצוּקַת־נֶפֶשׁ פָּנָה אֶל הַמְאֻשָּׁר הַזֶּה, הַמְסֻמָּן בַּחוּט, וְשָׁאַל אוֹתוֹ: “יוֹדֵעַ אֲנִי מִי אַתָּה, הֲרֵי הַחוּט מֵעִיד עָלֶיךָ, אֲבָל מַלֵּא נָא אֶת בַּקָּשָׁתִי וְגַלֵּה נָא אֶת אָזְנִי: מִי אַנִי?!”
הַכֹּל צוֹדְקִים
מאתעמנואל בן גריון
אִישׁ אֶחָד הָיָה לוֹ רִיב עִם שְׁכֵנוֹ וּפָנָה אֶל הַשּׁוֹפֵט. הוֹפִיעַ לְפָנָיו וְטָעַן אֶת טַעֲנוֹתָיו שֶׁלֹּא בִּפְנֵי אִישׁ רִיבוֹ. שָׁמַע הַשּׁוֹפֵט הַטְּעָנוֹת וְהַהַסְבָּרוֹת וְאָמַר אֶל הַטּוֹעֵן: “בָּרוּר כַּשְֶּׁמֶשׁ! הַצֶּדֶק אִתְּךָ!”
לְמָחֳרַת הַיּוֹם הִתְיַצֵּב הַנִּתְבָּע לְדִין לִפְנֵי אוֹתוֹ שׁוֹפֵט וְטָעַן אֶת טַעֲנוֹתָיו הוּא. אַף הוּא יָדַע לְכַלְכֵּל אֶת דְּבָרָיו בְּטוּב טַעַם. וּמִשֶּׁסִּיֵּם, אָמַר הַשּׁוֹפֵט גַּם לוֹ: “הָעִנְיָן בָּרוּר! אַתָּה הַצּוֹדֵק!”
מִשֶּׁיָּצָא בַּעַל הַדִּין מִבֵּית הַמִּשְׁפָּט נִשְׁאֲרוּ הַשּׁוֹפֵט וְהַשַּׁמָּשׁ לְבַדָּם. הַשַׁמָּשׁ שֶׁהָיָה זָקֵן וְשִׁמֵּשׁ גַּם לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט הַקּוֹדֵם וְהֵעֵז לְהָעִיר הֶעָרוֹת אַף לַמְמֻנֶּה עָלָיו, פָּתַח וְאָמַר: “כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט יִסְלַח לִי, אֲבָל מִשְׁפָּטִים כָּאֵלֶּה בַּל יֵעָשׂוּ! לֹא יִתָּכֵן, כִּי שְׁנֵי הַצְּדָדִים יִזְכּוּ בַּדִּין אוֹ שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד יִהְיוּ חַיָּבִים בַּדִּין. רַק אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמַעְתָּ טַעֲנוֹתֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי בַּעֲלֵי־הַדִּין אַתָּה יָכוֹל לַחֲרֹץ מִשְׁפָּט וּלְהַצְדִּיק אֶת הַצַּדִּיק וּלְהַרְשִׁיעַ אֶת הָרָשָׁע”.
עָנָהוּ הַשּׁוֹפֵט: “דְּבָרֵיךָ נִרְאִים לִי מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם! צוֹדֵק אַתָּה צֶדֶק גָּמוּר!”
ח
מאתעמנואל בן גריון
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.