אִישׁ אֶחָד הִזְמִין אֶת כָּל יְדִידָיו לִסְעֻדָּה וְצִוָּה אֶת הַמְמֻנֶּה עַל הַמִּטְבָּח לְהָכִין צָלִי, עֶשְׂרִים אוֹקִיָּה בָּשָׂר, לִכְבוֹד אוֹרְחָיו. אֲבָל הַמְבַשֶּׁלֶת הָיְתָה אִשָּׁה בִּלְתִּי נֶאֱמָנָה וְגָנְבָה אֶת כָּל הַבָּשָׂר וְשָׂמָה אוֹתוֹ בַּסֵּתֶר, כְּדֵי לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ בְּעַצְמָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַסְּעֻדָּה, בָּאָה בּוֹכָה לִפְנֵי אֲדוֹנֶיהָ וְאָמְרָה לוֹ, כִּי חֲתוּל־הַבַּיִת חָטַף אֶת כָּל הַבָּשָׂר וַאֲכָלוֹ וְאֵינֶנּוּ!
הָאָדוֹן נִכְנַס לַמִּטְבָּח, תָּפַשׂ אֶת הֶחָתוּל וְשָׂם אוֹתוֹ עַל הַמֹּאזְנַיִם בְּאָמְרוֹ: “כַּמָּה בָּשָׂר אָבַד לָנוּ? עֶשְׂרִים אוֹקִיָּה? עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹקֵל אֶת הֶחָתוּל כְּדֵי לִרְאוֹת, אִם מִשְׁקָלוֹ גָדַל בְּעֶשְׂרִים אוֹקִיָּה”. אָמַר וְעָשָׂה, וְהִנֵּה הַפְתָּעָה: מִשְׁקַל הֶחָתוּל יָצָא עֶשְׂרִים אוֹקִיָּה בְּדִיּוּק, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.
“יָפֶה”, אָמַר הָאָדוֹן, “הֲרֵי לְךָ הַבָּשָׂר הַנֶּחְטָף בּשְׁלֵמוּת מִשְׁקָלוֹ – אֲבָל הֶחָתוּל לְאָן נֶעֱלָם?”
צָעִיר אֶחָד הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ וְעָבַר לְיַד פַּרְדֵּס שֶׁל פְּרִי הָדָר, וְהַפֵּרוֹת בְּשֵׁלִים, וְהוּא חָמַד אוֹתָם בְּלִבּוֹ. וּמִכֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לַעֲבֹר עַל “לֹא תִּגְנֹב” וְלֹא יָכוֹל הָיָה לִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ, נִכְנַס לְפִי תֻּמּוֹ לַגַּן, נִצַּב לִפְנֵי אַחַד הָאִילָנוֹת וְאָמַר: “אִילָן טוֹב, נוֹשֵׂא פֵּרוֹת אֵלּוּ, הֲתִתְנַגֵּד כִּי אֶקְטֹף לִי מִפֵּרוֹתֶיךָ?”
הָאִילָן לֹא עָנָה לוֹ דָבָר, וְהַבַּחוּר הֵשִׁיב לְעַצְמוֹ: “שְׁתִיקָה מַשְׁמָעָהּ הַסְכָּמָה!” נִגַּשׁ לָעֵץ, לָקַח מִן הַזַּהֲבוֹנִים וְנֶהֱנָה מִמִּיצָם הֶעָרֵב לַחֵךְ.
בּוֹ בָּרֶגַע בָּא לְפָנָיו בַּעַל הַפַּרְדֵּס וּמַקְלוֹ בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: “מַה לְּךָ פֹּה, גּוֹנֵב פֵּרוֹת מִפַּרְדֵסִי?” הַצָּעִיר עָנָה: “שָׁאַלְתִּי אֶת פִּי הָאִילָן, אִם מַסְכִּים הוּא שֶׁאֶקַּח מִפִּרְיוֹ, וְהוּא לֹא אָמַר לִי: לָאו”.
אָז פָּנָה בַּעַל הַפַּרְדֵּס לַמַּטֶּה שֶׁלּוֹ וּשְׁאֵלוֹ: “כְּלוּם אַתָּה מִתְנַגֵּד שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בְּךָ לְהַרְבִּיץ מַכּוֹת לְאוֹרְחִי הַנִּכְבָּד?” – וְאַחֲרֵי הַפְסָקָה קְצָרָה הִמְשִׁיךְ אֶת דְּבָרוֹ: “מַקֵּל שֶׁלִּי, הִנְּךָ שׁוֹתֵק? זֹאת אוֹמֶרֶת: אַתָּה נָכוֹן לְלַטֵּף אֶת גַּבּוֹ שֶׁל זֶה!”
לְאָצִיל סִינִי אֶחָד נִשְׁאֲרוּ מִפְּאֵר רֹאשׁוֹ שָׁלֹשׁ שְּׂעָרוֹת, וּבְכָל בֹּקֶר טִפֵּל בָּהֶן מְשָׁרְתוֹ, מְשָׁרֵת־הַפָּנִים, וְקָלַע אוֹתָן בְּאֹפֶן אֳמָנוּתִי לְצַמָּה, אָמְנָם דַקָּה שֶׁבַּדַּקּוֹת, אוּלָם צַמָּה עַל פִּי הַדִּין.
אֲבָל לַמְרוֹת זְהִירוּתוֹ הַיְתֵרָה בִּשְׂרִידֵי תַּלְתַּלָּיו שֶׁל אֲדוֹנָיו, קָרָה יוֹם אֶחָד הַמִּקְרֶה הַנּוֹרָא, כִּי נִתְלְשָׁה אַחַת מִשָּׁלשׁ הַשְּׂעָרוֹת הַיְקָרוֹת שֶׁל הָאָצִיל. וְהַלָּז, בִּמְנוּחַת נַפְשׁוֹ, לֹא הִזְדַּעֲזַע כְּלָל, אֶלָּא צִוָּה אֶת עַבְדּוֹ: “קְלַע לִי הַפַּעַם אֶת הַצַּמָּה מִשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת!”
אָכֵן, אֵין רַחֲמִים בַּדִּין. גַּם הַשַּׂעֲרָה הַשְּׁנִיָּה הָלְכָה לְאִבּוּד. אָמַר בַּעַל הַשַּׂעֲרָה הַיְחִידָה לִמְשָׁרְתוֹ: “יְדִידִי, הֶחְלַטְתִּי בְּנַפְשִׁי לְשַׁנּוֹת אֶת הַתִּסְרֹקֶת שֶׁלִּי תַּכְלִית שִׁנּוּי; מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה אֲשַׁחְרֵר אֶת שְׂעָרִי מִכַּבְלֵי הָאָפְנָה”.
בַּשּׁוּק הַמֶּרְכָּזִי שֶׁל עִיר גְּדוֹלָה עָמְדוּ לָהֶם הַתַּגָּרִים, זֶה לְצַד זֶה, לְיַד סְחוֹרוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת. נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד, שֶׁהֵבִיא אִתּוֹ אַךְ לְבֵנָה אַחַת, שֶׁהוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ נִדְבָּךְ שֶׁל בִּנְיָן.
בָּאֵי־הַשּׁוּק הַשּׁוֹנִים עָבְרוּ לְפָנָיו וּשְׁאֵלוּהוּ: “מַה יֵּשׁ לְךָ לִמְכֹּר? מַה פֵּשֶׁר הַלְּבֵנָה אֲשֶּׁר בְּיָדֶיךָ?” עָנָה וְאָמַר: “הִנְנִי מִתְכּוֹנֵן לִמְכֹּר אֶת בֵּיתִי, בֶּן שְׁתֵּי קוֹמוֹת, בַּיִת יָפֶה וּמְרֻוָּח. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, שֶׁהוֹצֵאתִיהָ מִתּוֹךְ קִירוֹתָיו, הִיא לְדֻגְמָה!”
יַלְדָּה קְטַנָּה חִפְּשָׂה דְבַר־מָה בַּחוֹל וּבָכְתָה בְּכִי מַר. עָבַר אִישׁ טוֹב־לֵב וּשְׁאֵלָהּ: “עַל מָה אַתְּ בּוֹכָה?” עָנְתָה הַיַּלְדָּה: “אִמָּא נָתְנָה לִי פְּרוּטָה, וְהַפְּרוּטָה נָפְלָה מִיָּדִי, שָׁקְעָה בַּחוֹל וְאֵינֶנָּה!” פָּתַח הָאִישׁ אֶת כִּיסוֹ, הוֹצִיא מִמֶּנּוּ פְּרוּטָה, מְסָרָהּ לַיַּלְדָּה וְאָמַר: “הֵא לָךְ פְּרוּטָה אַחֶרֶת, וְאַל תִּבְכִּי עוֹד!”
הָאִישׁ הָרַחֲמָן פָּנָה לְדַרְכּוֹ, לַעֲסָקָיו, וּבְחָזְרוֹ הַבַּיְתָה עָבַר שׁוּב בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְהִנֵּה הַיַּלְדָּה עוֹדֶנָּה מְחַטֶּטֶת בֶּעָפָר וְדִמְעוֹתֶיהָ עַל לֶחְיָהּ. שְׁאֵלָהּ הָאִישׁ: “הַאִם אָבְדָה מִמֵּךְ גַּם הַפְּרוּטָה הַשְּׁנִיָּה?” הֵשִׁיבָה הַיַּלְדָּה: “לֹא אָבְדָה מִמֶּנִּי, לֹא, אֲבָל אִלְמָלֵא אָבְדָה הַפְּרוּטָה הָרִאשׁוֹנָה, הָיוּ עַכְשָׁו בְּיָדִי שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת”.
מַעֲשֶׂה בִּשְׁלשָׁה הוֹלְכֵי־דֶּרֶךְ, שֶׁנִּזְדַּמֵּן לָהֶם לָלוּן בַּשָׂדֶה, בִּמְקוֹם סַכָּנָה; הָרִאשׁוֹן הָיָה אִכָּר וּבַעַל תַּלְתַּלִּים יָפִים, הַשֵּׁנִי מוֹרֶה הָיָה וְרֹאשׁוֹ קֵרֵחַ לְלֹא שֵׂעָר, הַשְּׁלִישִׁי הָיָה סַפָּר מֻמְחֶה. הֻתְנָה בֵּינֵיהֶם כִּי בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה יִשְׁמֹר הַסַּפָּר עַל שְׁנַת חֲבֵרָיו, וּבְסוֹף הָאַשְׁמֹרֶת הָרִאשׁוֹנָה יְעוֹרֵר אֶת הָאִכָּר שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹמְרָם בָּאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה.
וַיְהִי כֵן. וְהַסַפָּר, כַּאֲשֶׁר גָּבַר עָלָיו הַשִּׁעֲמוּם וְחָשַׁשׁ פֶּן יִתְנַמְנֵם גַּם הוּא, הוֹצִיא מִכִּיסוֹ אֶת הַמִּסְפָּרַיִם שֶׁלּוֹ, הִתְקָרֵב בַּחֲשַׁאי לַחֲבֵרוֹ הָאִכָּר וְגָזַז אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ בְּלִי לְהַשְׁאִיר בּוֹ אַף פֵּאָה; וְהַלָּז, מִי שֶׁהָיָה מְתֻלְתָּל, לֹא הִרְגִּישׁ בִּשְׁנָתוֹ, כֵּיצַד הִשְׁתַּנָּה מַרְאֵה גֻלְגָּלְתּוֹ. בֵּינְתַיִם הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמֶרֶת הַשְּׁנִיָּה, וְהַסַּפָּר הֵנִיעַ אֶת כְּתֵפָיו שֶׁל הָאִכָּר שֶׁיִּיקַץ מִתַּרְדֵּמָתוֹ. אֲבָל הָאִכָּר, בִּהְיוֹתוֹ שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה, הֵרִים אֶת זְרוֹעוֹתָיו וְאָחַז בְּקָדְקֳדוֹ וַיִּתְמַהּ לִמְצֹא אֶת רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ וַיִּקְרָא: “סַפָּר שׁוֹטֶה! הָיָה עָלֵיךָ לְהָעִיר אוֹתִי, וְהֵעָרְתָּ בִּמְקוֹמִי אֶת הַקֵּרֵחַ!”
טִפֵּשׁ אֶחָד לֹא הָלַךְ מֵעוֹדוֹ אֶל בֵּית־הַמֶּרְחָץ הַמְּשֻׁתָּף לִגְבָרִים הַמִּתְרַחֲצִים בִּכְפָרוֹ, כִּי פָּחַד… פֶּן יִתְחַלֵּף גּוּפוֹ בֵּין יֶתֶר הַגּוּפִים הַמִּתְרַחֲצִים וְלֹא יִמְצָא עוֹד אֶת עַצְמוֹ. אַךְ בְּלִבּוֹ הִשְׁתּוֹקֵק מְאֹד לֵהָנוֹת מֵהָרְחִיצָה אַף הוּא; לָכֵן הִרְהֵר הַרְבֵּה עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד מָצָא תַּחְבּוּלָה: אַחֲרֵי שֶׁפָּשַׁט בְּגָדָיו קָשַׁר אֶל קַרְסֻלָּיו חוּט שָׁנִי, סִמָּן מֻבְהָק בּוֹ יִתְבַּדֵּל מִשְּׁאָר הַמִּתְרַחֲצִים.
אֲבָל בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד הָיָה לֵץ אֶחָד, שֶׁהִתְבּוֹנֵן יָפֶה בְּמַעֲשֶׂה הַטִּפֵּשׁ וְאָמַר לְהַכְשִׁילוֹ. מִשֶּׁעָמַד הַכְּסִיל חֶצְיוֹ מְכֻסֶּה מֵי־הַמֶּרְחָץ, קָרַב אֵלָיו בַּחֲשַׁאי, הִתִּיר אֶת הַחוּט מִקַּרְסֻלֵּי הָאִישׁ בְּלִי שֶׁהַלָּה יָחוּשׁ בּוֹ, וְקָשַׁר אֶת חוּט הַשָּׁנִי אֶל רַגְלוֹ הוּא.
הַכֹּל יוֹצְאִים מִן הַמַּיִם, וְהַכְּסִיל הִסְתַּכֵּל בְּרַגְלָיו וְנִדְהַם – הַחוּט אֵינֶנּוּ! בִּמְבוּכָתוֹ הִבִּיט אָנֶה וָאָנָה, וּמָה עֵינָיו רוֹאוֹת? חוּט שָׁנִי קָשׁוּר אֶל רַגְלֵי פְּלוֹנִי הַמִּתְרַחֵץ. כָּל אֲבָרָיו הִתְחִילוּ רוֹעֲדִים, וּבִמְצוּקַת־נֶפֶשׁ פָּנָה אֶל הַמְאֻשָּׁר הַזֶּה, הַמְסֻמָּן בַּחוּט, וְשָׁאַל אוֹתוֹ: “יוֹדֵעַ אֲנִי מִי אַתָּה, הֲרֵי הַחוּט מֵעִיד עָלֶיךָ, אֲבָל מַלֵּא נָא אֶת בַּקָּשָׁתִי וְגַלֵּה נָא אֶת אָזְנִי: מִי אַנִי?!”
אִישׁ אֶחָד הָיָה לוֹ רִיב עִם שְׁכֵנוֹ וּפָנָה אֶל הַשּׁוֹפֵט. הוֹפִיעַ לְפָנָיו וְטָעַן אֶת טַעֲנוֹתָיו שֶׁלֹּא בִּפְנֵי אִישׁ רִיבוֹ. שָׁמַע הַשּׁוֹפֵט הַטְּעָנוֹת וְהַהַסְבָּרוֹת וְאָמַר אֶל הַטּוֹעֵן: “בָּרוּר כַּשְֶּׁמֶשׁ! הַצֶּדֶק אִתְּךָ!”
לְמָחֳרַת הַיּוֹם הִתְיַצֵּב הַנִּתְבָּע לְדִין לִפְנֵי אוֹתוֹ שׁוֹפֵט וְטָעַן אֶת טַעֲנוֹתָיו הוּא. אַף הוּא יָדַע לְכַלְכֵּל אֶת דְּבָרָיו בְּטוּב טַעַם. וּמִשֶּׁסִּיֵּם, אָמַר הַשּׁוֹפֵט גַּם לוֹ: “הָעִנְיָן בָּרוּר! אַתָּה הַצּוֹדֵק!”
מִשֶּׁיָּצָא בַּעַל הַדִּין מִבֵּית הַמִּשְׁפָּט נִשְׁאֲרוּ הַשּׁוֹפֵט וְהַשַּׁמָּשׁ לְבַדָּם. הַשַׁמָּשׁ שֶׁהָיָה זָקֵן וְשִׁמֵּשׁ גַּם לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט הַקּוֹדֵם וְהֵעֵז לְהָעִיר הֶעָרוֹת אַף לַמְמֻנֶּה עָלָיו, פָּתַח וְאָמַר: “כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט יִסְלַח לִי, אֲבָל מִשְׁפָּטִים כָּאֵלֶּה בַּל יֵעָשׂוּ! לֹא יִתָּכֵן, כִּי שְׁנֵי הַצְּדָדִים יִזְכּוּ בַּדִּין אוֹ שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד יִהְיוּ חַיָּבִים בַּדִּין. רַק אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמַעְתָּ טַעֲנוֹתֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי בַּעֲלֵי־הַדִּין אַתָּה יָכוֹל לַחֲרֹץ מִשְׁפָּט וּלְהַצְדִּיק אֶת הַצַּדִּיק וּלְהַרְשִׁיעַ אֶת הָרָשָׁע”.
עָנָהוּ הַשּׁוֹפֵט: “דְּבָרֵיךָ נִרְאִים לִי מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם! צוֹדֵק אַתָּה צֶדֶק גָּמוּר!”
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.