לחג הפסח עלה ספיר ברגל ירושלימה. עשרים וארבע שעות הלך שמה ועשרים וארבע שעות הלך בשובו אל המושבה. ובעל הפרדס, אשר אצלו עבד ספיר, ואשר התמעטה אצלו העבודה, השתמש במקרה זה ולא קיבל את פועלו לעבודה בשובו.
כארבעה שבועות נשאר ספיר בלי עבודה קבועה ולא עזב את המושבה באהבתו אותה ובקוותו לימים יותר טובים. רק עבודות קלות, ליום אחד וליומים בגינות הירק אשר בחצרות האיכרים, השיג. הוא עבד יום, ויומים הלך בטל ולא הספיק לו שכר המוּעט לפרנסתו.
לאָשרו נשאו את פניו בחנויות המכולת ונתנו לו צרכי אוכל בהקפה, כי הוא היה מן הנכבדים בין פועלי המושבה ונחשב לאיש נאמן. גם עונת הביצים והחלב היתה, ובעונה זו עולים המזונות בזול. ביום עבודה חי על ארבע ליטרות לחם, שתי כוסות חלב, וחמש שש ביצים, ובימי הבטלה בישל לו תבשילי אורז בחלב. הוא היה בעל חשבון ומצא כי האורז מזין יותר מן הלחם, ומלבד זה את האורז הוא מקבל עוד בהקפה, בעוד שאצל האופה כבר הגדיש את הסאה…
כאשר גבר עליו השעמום בימי הבטלה, כי הוא לא היה רגיל ללכת בטל, יצא אל הפרדסים ורחץ בם את בשרו במי הברֵכות אשר בהם ייקוו המים להשקות את הפרדס. הוא גם ניסה לקרוא באיזה ספר כדי להפיג את שעמומו, וכאשר לא עלה לו הדבר בין כתלי חדרו יצא אל החצר ואל הגינה וקרא באיזה ספר ששאל מאת המורה אשר במושבה.
בין כה וכה החלו הכל לדבר בימי הקציר הקרובים, ימי הקציר אשר בהם ייושעו הפועלים מכל צרותיהם. נדברו ע“י איזה שכר “אגדי”, שכר של חמישה בשליק ליום בעד עבודה קלה בקלשון בין אלומות תבואה נותנות ריח נעים. ועוד היו מספרים כי לא יהיה בימי הקציר במושבה פועל הולך בטל, ואחזו שבעה איכרים בכנף בגד פועל אחד, לאמר, פועל תהיה לנו. כי עוד מעט ושבו האיכרים בתשובה שלמה, ולא יבכרו עוד את הפועל הערבי על העברי וקיבל כל אחד פועל עברי לעבודת שדהו ול”פלחה" שלו במקום ה“חרת” ( = פועל חקלאי ערבי, בדרך כלל עובד כאריס) הערבי, ונושעו הפועלים ב“פלחה” ונגאלו מעבודת הפרדסים ומן המעדר הנורא. וה“פלחה” היא משאת נפש הפועלים, כי אפשר להיות על ידה בזמן מן הזמנים לאיכר, אם תפרוש איזו חברה את כנפיה עליהם להושיבם על הקרקע. ובדַבַּר זקני הפועלים ובני האיכרים הקרובים אל חוגי הפועלים על הימים הטובים הקרובים לבוא, היו כל הפיות פעוּרים והעיניים הבריקו מתאווה.
שבוע אחרי שבוע עבר בציפייה. הנה באו ימי הקציר הראשונים, ותשועות בארץ עוד לא נעשו. אמנם נדרשו פועלים היודעים לקצור במגל, אבל כאלה לא היו בקרב הפועלים העברים. ושכר הפועל הקוצר במגל היה באמת גדול פני שנַים משכר פועל פשוט.
אבל הנה החלו הערביים להיעלם אחד אחד מן המושבה, כי מצאו עבודה בכפרם הם, וחסרון בפועלים הורגש בכל מקצועות העבודה.
זה שבוע היתה לספיר עבודה קבועה, אבל לא ב“פלחה”, כי אם בפרדס ולא בשכר חמישה בשליק, כי אם בשלושה, כי בעלי העבודה טענו שאין על הפועל העברי לדרוש בימי הקציר שכר יותר גבוה, מפני שגם בחורף כשיש פועלים ערביים זולים די והותר, הם משלמים לפועל העברי שכר יותר גדול משכר הערבי.
עברו עוד כשני שבועות והעבודה בשדות התבואה הגיעה למצב הרתיחה. גם הפרדסים דרשו פועלים רבים, כי שמש ארץ-ישראל הלוהטת עשתה את שלה והיכתה בחורב כל עץ והובישה את לשד האדמה, וידיים חרוצות דרושות היו להשקות את הפרדסים. אז החלו התקוות הגדולות להתקיים מעט. בכל יום נודע בקרב הפועלים על דבר פועל אחד או שנַים אשר “נושעו” במשרה חדשה בעבודת השדה והפועלים שמחו לאושר חבריהם והתעודדו בתקוה כי ישיגו גם הם משׂרות כאלה. שורות הפועלים ה“יומיים” הלכו והתרוקנו והתמלאו שוב ע"י פועלים חדשים אשר מקרוב באו אל הארץ. המושבה התמלאה פועלים עבריים והערביים נראו רק מעט מזער.
והמושבה עוד לא שׂבעה והיתה נכונה לקלוט לתוכה כל פועל אשר שתי ידיים ושתי רגליים לו, ושמה הטוב יצא בכל המושבות השכנות ובערי החוף והיה בדרוֹך רגל צעיר יהודי על חופי הארץ ושאל לעבודה וענוהו: יש שבר, יש עבודה במושבה – – והפועלים אהבו עוד יותר את מושבתם ויתכבדו בה וישתבחו באהבת איכרי המושבה לפועלים העברים
ספיר היה מן הראשונים אשר קיבלו משרות בעבודת השדה.
באחד הערבים, בשובו מן הפרדס אל המושבה, פגש את מר ברזילי, איכר צעיר, בשוב זה עם עגלתו מן הגורן אל המושבה.
– שלום!
– שלום!
ובלי לשאול את פי העגלון קפץ ספיר ועלה על העגלה. הוא היה עייף מאד מעבודת היום הקשה ומן הדרך הארוכה בחול העמוק, וישמח מאד להזדמנות זו ותיחשב לו הנסיעה בעגלה על השטח ההגון אשר עוד היה עליו לעבור עד המושבה כ“קפיצת הדרך”.
דוד ברזילי היה איש צעיר כבן שלושים, בעל אחוזת שדה בשטח של שלוש מאות דונם והיו לו שני זוגות סוסים ומכונה לקצירה ולאלימת התבואה. בחורף עזב את עבודת החרישה והזריעה בידי פועליו הערביים, אבל בקיץ, עבד בעצמו מן הבוקר ועד הערב.
– מבקש אני פועל חרוּץ אשר אוכל לבטוח בו בעבודתו. אמר ברזילי אל ספיר מדרך מסעם אל המושבה. פועל כזה היה מוצא אצלי משרה טובה, תנאי חיים טובים ויחס טוב מצדי. האין אתה יודע, מר ספיר, צעיר כזה אשר יהיה איש כלבבי?
בדברו את הדברים האחרונים התכוון ברזילי אל ספיר בעצמו.
– משרה כזאת אצלך הייתי מקבל גם אנוכי בחפץ לב – נפל ספיר על המציאה. אמנם יש לי עבודה די והותר, אבל קצתי בעבודה במעדר וזה כבר חפץ אני להקדיש את עצמי לעבודה בשדות.
– טוב הדבר. פועל טוב ממך אין לי לבקש וגם אתה לא תמצא משרה טובה מאשר אצלי בבית שום איכר. הלא מכיר אתה אותי מכבר. – אמר ברזילי.
ועל דבר השכר? – שאל ספיר.
חמישה עשר פרנק עם מזונות. מעון וכביסת לבנים כנהוג.
ועשרים פרנק לחודש אי-אפשר לך לתת לי? איך זה אהיה נשכר לך היום בחמישה עשר פרנק?
שים אל לבך, ספיר, כי המשרה אצלי אינה לחודש אחד או לשנַים, היא משרה לשנה ויותר, עד כמה שנהיה שבעי רצון איש מרעהו. אני גמרתי את חשבונותי עם הערבים וחפץ אני לראות פועלים עברים באחוזתי.
ספיר שמח מאד למשמע דברי בעל-תשובה זה ולא עמד עוד על המקח. ובאמת גמרו הערביים את חשבונותיהם עם מר ברזילי, ולא שהוא גמר את חשבונותיו אתם.
אם טוב הדבר בעיניך, תוכל עוד מחר להתחיל בעבודתך אצלי, ועוד היום אתה יכול לקבוע את משכנך בביתי.
אבל ספיר נבהל לשמע ההצעה האחרונה הזאת. עד כה חפץ בכל לבו לעבור אל עבודת השדה, אבל ברגע המכריע נבהל מפני השינוי הגדול אשר יבוא לפתע פתאום בכל דרכי חייו. הוא זכר את החופש הגדול אשר נהנה [ממנו] עד כה בעובדו בפרדסים בתור פועל יומי, ובעתה יהיה משועבד תמיד אל אדוניו, אל סוסיו ואל הרפת, ביום ובלילה, בשבת וביו"ט. אמנם טובה רבה יש במשרה כזאת. מזונות קבועים, מעון ומשכב טוב וחוסר כל דאגה בעניינים ביתיים. אבל חופשתו, אשר כל כך אהב אותה, מה תהא עליה? אמנם הוא לא יעזוב עוד את ההזדמנות הטובה אשר באה לידו ולא ישיב עוד את פני ברזילי, אבל לא ברגע הזה! עליו עוד להתישב בדעתו, עליו לבַכּות לכל הפחות יום אחד את חופשתו.
עלי עוד לעיין בדבר. אם יכול אתה לחכות לי עוד מחר בערב, טוב? אז אתן לך תשובה ברורה.
העגלה עברה ועמדה אצל באר המושבה. ברזילי ירד להשקות את הסוסים וספיר נפרד ממנו והלך לביתו.
כל אותו הערב חשב ושקל ספיר בדעתו את שני מיני העבודות מכל צדדיהם הרעים והטובים ובא לידי החלטה וקיבל את הצעת ברזילי. ובכל זאת דאב לבו על חופשתו אשר תילקח ממנו. עד כה ידע את חובתו לאדוניו ולעבודתו רק במשך יום העבודה, ובערב היה חפשי לנפשו, לעבוד או לחדול מעבודה בכל יום. ומעתה יהי קשור אל בעליו בכל שעה משעות היום והערב, וגם בלילה לא ימצא מנוחה ועליו יהיה לצאת פעם ושתים במשך הלילה להשקות את הסוסים ולהכין להם מספוא. וכל יום המחרת היה “מבכה” את חופשתו, כאשר תבכה אשה את ימי נעוריה לפני היותה לאיש… ועד בואו אל בית ברזילי עוד נלחם בנפשו וספקות עוד מילאו אל לבו.
עוד בזה הערב, אחרי אשר אמר את ההן שלו למר ברזילי, הכניס ספיר את מטלטליו המעטים אל דירתו החדשה.
כניסת הפועל העברי עשה רושם בבית. כי זו הפעם הראשונה שפועל עברי נכנס לגור בבית ברזילי. אשתו הצעירה של ברזילי עמדה והסתכלה בשחוק בכל אחד מ“רהיטיו” של הפועל, והיא עזרה לו בעצותיה איך לסדר את אלה בחדרו. הילדה הקטנה, בת ברזילי, עמדה והשתוממה לאורח זה ולחדשה זו הנעשה בביתם, באבל ברגע זה נהיו הפועל והילדה החביבה לידידים טובים והם פיטפטו עברית והילדה ביקשה אותו לבחון אותה בשיעורים שקיבלה מאת המורה ללמוד בביתה. הגבירה מצאה בין חפצי הפעול גם שחמט ותביע את שמחתה לקבל שכן היודע לשחוק בשחמט והיא גם היא בהולה אחרי המשחק הזה ועוד באותו ערב ישבו שניהם לפני המיחם העומד על השולחן ושיחקו את ה“פארטיה” (=יחידת משחק) הראשונה שלהם בשתותם כוסות תה, זו אחר זו. ספיר היה שמח מאד לקבלת פנים זו מצד הגבירה ובתה הילדה הנחמדה והוא חזה לו עתידות טובות בבית זה.
ספיר חשב את עצמו למאושר שבא לעבוד בבית ברזילי. מגורתו מפני השעבוד אמנם באה לו, זה שבוע אשר לא היה לברזילי כל פועל אשר יעזור לו בעבודתו והעבודה היתה עתה מרובה מאד. מאור הבוקר עד בוא הלילה עבדו שני האנשים ולא הספיקו לעשות את כל העבודה הדרושה.
הגורן שלי תימשך עד אחרי חג הסוכות. השנה שנת ברכה היא ואנחנו שנינו לא נספיק לגמור את העבודה המרובה. – אמר כפעם בפעם ברזילי אל פועלו.
על ספיר היה עוד לשים עין על כל עניני החצר והרפת, כלי העבודה והסוסים. בערב היה חפשי לנפשו, ואז נדרש לחפץ הגבירה לשחק אתה בשחמט. אבל הוא לא הרגיש כלל בשעבוד הגדול. הוא התמכר בשמחה ובחדוה לעבודה הרבה אשר לפניו, השתקע בה בראשו ורובו ולא חשך עמל וכוח לטובת בעליו הטוב והמטיב. הוא חי בימים האלה כאיש אשר בא במים רבים ופירש את כפיו בשטף הגדול ושׂחה במשובת גיל בפרכוס כל אברים ובהסתערות כל הגו הקל. נעים היה לעבוד את העבודה החדשה, כי היא לא היתה כעבודה במעדר, עבודה בעלת צורה אחת אלא מרובת צדדים ומלאה ענין, ונעים היה לו לעשות כל היום בין ערמות התבואה הנותנות ריח טוב. לבו פחד ורחב למראה ברכת-אלהים אשר סביבו ויימלא חדות אושר. לפעמים תקף אותו שכרון-גיל ותשוקה עזה באה בלבו להשליך את הקלשון מידו, לעזוב את העגלה והסוסים לנפשם ולהתנפל על גלי התבואה ולהשתולל ולהשתובב כילד קטן, לקפוץ, לרקוד, להתגולל מגל אל גל ומערמה לערמה ולטבול בראשו ורובו בקש וגבבא ולמצות את ריח התבואה העז עד לשכרה. ורק מפני שלא נאה היה לו הדבר לעיני אדוניו השתער ביתר עוז על העבודה ויַשקט את תשוקתו העזה וישכיח את משובת קרביו.
הוא שמח בתבואה הרבה של אדוניו ובברכה אשר ראה זה בעמלו, כאילו שלו היתה כל התבואה הרבה הזאת וכאילו בשדותיו הוא באה הברכה. ועוד גדלה שמחתו, כאשר נזכר בדבר, שבשנה הבאה ישתתף הוא בכל העבודה והעמל, הדאגות והתקוות מראשית השנה עד אחריתה. הוא יחרוש, יזרע, יקצור, יעביר את התבואה אל הגורן, ידוש ויזרה את התבואה מן הקש.
מה נעים הוא לראות שדות מלאים תבואה ולדעת כי כל אלה ידי עשתה ומזיעת אפי באתה כל הברכה הזאת, – אמר ספיר פעם אל בעליו. וכי הוא יעבוד גם בשנה הבאה אצל ברזילי גם בחורף וגם בשנה הבאה, בזה לא היה מסופק כלל. הלא ברזילי שבע רצון ממנו ומעבודתו, ושניהם חיים באהבה ובשלום.
ספיר מצא, כי ברזילי הוא איש ישר בעל דעות ישרות, ובשאלות הישוב והפועלים לא היתה דעתו שונה, לפי הדברים אשר דיבר ברזילי אל ספיר, מדעת זה האחרון והעלם הפועל מסור היה בכל לבו ונפשו לעניני האיש הטוב הזה ויאהב את רכושו כרכושו הוא וירגיש בנפשו שהוא מוכשר למסור את עצמו בעד רכוש בעליו כאילו היה זה רכוש-הקודש.
ובכל זאת נשא את נפשו להיות בעצמו בעל אחוזה בארץ. מה מאושר היה לוּ היתה לו בארץ האהובה הזאת אחוזת שדה! לוּ רק חמישים דונם אדמה! עתה הלא מרגיש הוא את עצמו לפעמים כזר בארץ, אין דבר אשר אליו יהיה קשור כקשר אמיץ, אין לו אחוזה בארץ, אין לו מעמד, אין לו גם משפחה, אין אח ואחות, אין קרוב וגואל, רק האהבה הזאת לארץ אבותיו…. ולו היתה לו נחלת שדה ובית, כי אז היו אלה לו במקום אב ואם, אח ואחות, ונפשו היתה קשורה בארץ לעולמי עד. חלק באדמת ארץ האבות! מה משונים האנשים שאינם שמחים בחלקם זה… מה נעים הוא לעבור על ככרות השדה הרחבים ולדעת כי כל אלה שלו הם! ובאיזה שמחה וחדוה היה עובד אז את עבודתו! אבל הוא שולח מבט על העתיד שלו ופניו נעשים נזעמים. אין תקוה, אין תקוה! לעולם לא תהיה לו אחוזה, ואפילו היותר קטנה, בארץ הזאת! אמנם בחו“ל עשה חשבונות ומצא כי במשך שנים מספר יקמץ לו לאינוונטר “חי” ו”מת" ואדמה “יקבל בחכירה” מאיזו חברה. אבל אין המציאות בארץ-ישראל מתחשבת עם החשבונות הנעשים בחו"ל….
יש אשר הוא יושב על מושבו הרם במרומי העגלה המלאה תבואה. השמש האכזרית צולה את בשרו ודמיונו עושה לו כנפים והוא הוגה והוזה ב“מאה דונם אדמה” אשר לו, כמה דונם יטע בזיתים, כמה בשקדים ובגפנים, על כמה דונם יזרע תבואת חיטה ושעורה ועל כמה יגדל אבטיחים ותפוחי אדמה ושאר ירקות. ויש אשר הוא עובר על שדה המכוסה כולו אבטיחים גדולים וירוקים והוא מחליט לגדל באחוזתו רק אבטיחים, וכאשר הוא עובר על כרם, הוא מחליט לטעת כרם, וכאשר הוא עובר על גן גדול הנטוע בעצי פרי שונים, הוא החליט לנטוע גם הוא גן מעורב כזה אשר יגדלו בו כל עצי פרי למיניהם. ופתאום הוא מתעורר מהזיותיו, מסיר מעליו את חבלי הדמיון ושולח לעזאזל את החום הנורא ומצליף בשוט אשר בידו על גבי הסוסים וממהר לנסוע אל הגורן. ויש שהוא נשאר בערב יחידי על הגורן ולפני דפקו בסוסיו לנסוע אל המושבה, הוא מעביר את מבטו על הגורן רחבת הידים ושואף אל קרבו את האויר הרענן ונושם באפו את ריח התבואה המפוזרת על פני הגורן, ואז עולה באפו ריח מגילת רות וריח הגורן של בית-לחם יהודה….
דבר אחד קשר את ספיר ביחוד אל בית ברזילי. זה היה המשחק בשחמט עם גברת הבית הצעירה. בערב, בערב ישבו שניהם לפני כוס תה חמה המעלה הבל והתחרו ונלחמו בשכלם ובתבונתם. כל משחק ומשחק היתה להם כספר מלא חכמה הזרוע פניני השכל. דרך ספיר במשחקו היה ברעם וברעש ובהשתערות כל כלי משחקו, ודרך האשה הצעירה לשחוק בנחת והיא הכתה אחור בצעדיה המחוכמים את השתערות אויבה והכריחה אותו להיות גם הוא מתון יותר. היא פתחה את מעמד כלי משחקה באופן כל כך נפלא עד שהיו כמבצר חזק שלשוא יערה האויב את כל גבורתו וחכמתו. היא השכילה לסתום כל פרץ בין כלי משחקה בתנועה מהירה ונפלאה של אחד הכלים. וספיר יש ושתה את התה והוא חש כי גופו הולך וקל עליו, כי יוצא, יוצא כל החום אשר נספג בגופו במשך כל היום הבוער והלוהט.
והיחס בין משפחת ברזילי ובין הפועל ספיר היה טוב מאין כמוהו.
ברזילי היה איש מעש במלוא מובן המלה. הוא הכיר את ערכו של פועלו הנאמן בימים אלה שהעבודה רבה בהם והידים העובדות כל כך מעטות. לולא פועל יהודי זה, היה עליו לנסוע אל אחד הכפרים ולשכור שם בשכר כפול איזה ערבי אחד או שנים.
ברזילי היה גם הוא גלמוד בארץ כספיר. הוא בא אל הארץ לפני חמש עשרה שנים עם משפחתו, אביו, אמו ושלושת אחיו הגדולים. זו היתה משפחה אשר כולה אידיאליסטים ובעלי רצון כביר. האב ושלושת הבנים הגדולים החלו מיד לעבוד את אדמתם במושבה החדשה אשר נוסדה אז, והבן הצעיר נשלח למקוה ישראל להשתלם בעבודת האדמה. אבל אויר המושבה היה רע מאד ועוד בקיץ הראשון מת אחד הבנים בקדחת הצהובה וכן נפל בכל שנה קרבן חדש. אבל בני המשפחה המסורים אל רעיונם לא נסוגו אחור ובקשיות עורף נלחמו על כל המכשולים. כאשר מלאו לדוד ברזילי עשרים שנה לא נשארו עוד בחיים, לא אביו, לא אמו ולא אחד מאחיו. אז אמר הוא למכור את נחלתו במושבה המשכלת את ישוביה, אבל לא נמצא לו קונים אשר יחפצו להתיצב במושבה אשר אוירה כל כך רע הוא, ובעל כרחו נשאר ברזילי הצעיר במושבתו. אחר כן הוטב אויר המשובה ומצבה, אשר היה פרוע עד כה, הלך הלוך וטוב. ברזילי היה לאחד האיכרים היותר חרוצים במושבה. הוא שם את כל לבו להשבחת אדמתו ולרבוי הכנסותיו. כל האידיאַליות של אביו ואחיו פגה מלב הבן הצעיר; הוא היה נכון לעזוב את הארץ בכל שעה, אבל המצב הטוב של אחוזתו הוא שקשר אותו בקשר אמיץ אל מקומו. נפשו היתה ריקה מכל רגש אהבה אל הארץ אשר אביו ואחיו הקריבו עליהם את נפשם, ולא שם לב בכלל לעניני הישוב ולטובתו, תחת זאת היו שגורות על פיו כל הפרזות של האנשים המסורים בלבם ונפשם לעניני הישוב וידע להשתמש בהם בשעת הצורך. כאשר בא בחברת המורים העברים והם דיברו לטובת הפועלים העברים והראו על התועלת הרבה שהפועלים העברים מביאים למושבה, הסכים הוא לכל דבריהם, ובעוד שהם התאמצו להראות ביחוד על התועלת החמרית שהם מביאים, התאמץ הוא להוכיח כי חובה לאומית היא להעסיק פועלים עברים וכי האיש מחויב גם להביא איזה קרבנות חמריים לטובת הדבר ואין עליו לשום לב לאיזו גרוש שהוא משלם לפועל העברי יותר מאשר לפועל הערבי. ובעצמו העסיק באחוזתו רק פועלים ערביים.
ספיר היה, להיפך, מסור בכל לבו אל עניני אדוניו ומחל על השכר שהיה יכול להשתכר במקום אחר יותר מאשר השתכר אצל ברזילי. הוא, ככל איש אשר דבר אין שלו הוא, לא יכול להיות אגואיסט כברזילי. לו לא היו כלל ענינים אשר להם עליו לדאוג ובהם עליו לשום את כל מעינו. על כן התנפל בכל מסירות הנפש על עניני אחרים ודאג לעניני ברזילי כלעניניו הוא. הוא נקשר באהבה אל כל אשר לברזילי, אדמתו של זה יקרה היתה לו כאדמתו הוא, הבית נחשב לו כביתו הוא, את הסוסים אהב כאילו היו סוסיו הוא ואביו הנחיל אותם לו. בדברו על עניני המשק היה מדבר רק בלשון “אנחנו”, “אדמתנו”, “סוסנו”, “פרותינו”, “גנתנו”, תבואתנו". הוא כבר חשב על עצמו כבן בית אצל משפחת ברזילי, וביחס המשפחה הזאת אליו, לא מצא דבר אשר יוכיח לו כי לא כן הוא, והוא היה כשיכור מאושר.
עבר חודש אב והקיץ האכזרי נטה להגיע אל קצו, וככל אשר קרב קצו לבוא, כן גדלה אכזריותו וכן כבדה ידו על הטבע והחיים, כמו מלך עריץ, אשר יזקין כן יתאכזר, יתאכזר לעמו וכן יכבד עליו מנשוא.
עיפה נפש היקום והתעלף הטבע, השתרעו השדות ערומים, עזובים ומופקרים ללהט-השמש הנורא. עמדו העצים אשר בגנים עלובים, דלים וריקים מכל עשרם מלפנים, זה פריָם, חרבים היו והתעלפו משרב וניקו את יתר לשד האדמה, אשר היתה כאם אמללה אשר צמקו שדיה. עמדו עטופים גם הבתים במושבה, חרבה האדמה סביבם, נבל כל ירק והיו הבתים כמו במתי מדבר וציה. צמקו שדי הפרה, ביקשה מרעה באחו ולא מצאה. דבקה לשון הסוס לחיכו, נשא סבל גם החמור ונאנק תחת משאו הכבד. נחבא הכלב במסתרים, נמלט מפני השמש אל המרתפים, אל הרפתים ואל בתי המחראות וייקץ בחייו. רק הגמל לא חת מפני כול. הוא רבץ במנוחה על החול הבוער, צעד על הסלעים הלוהטים וספג אל קרבו את החום הנושא ויהי השרב בעיניו כלא היה. וגם האדם נשא את בשרו בשניו וילך קוממיות, וישא דום את מכת השמש, זה השליט היחידי בכל הטבע, אשר השתרר זה ששה חדשים על היקום ולא נלאה ולא עיפה נפשו מערוץ ארץ ויושביה.
קרבה אל קצה גם העבודה בכל המקצועות, הגורן כבר החלה להתרוקן. בפרדסים התמעטה העבודה. עברה עונת השמירה בכרמים ובשדות האבטיחים, נראה היה כי עיפה גם נפש הטבע וגם נפש האדם מן העבודה הרבה בירחי הקציר והם שואפים אל המנוחה ואל המרגוע בימים החגים הקרובים.
ובמושבות החלו להיראות הערביים, אלה ציפורי החורף, המעופפות להן בקיץ ושבות בחורף… והפועלים העברים החלו להתפכח מן השכרון אשר נסך עליהם הקיץ והקציר הטוב, ויביטו סביבם ויראו כי הם בכל רע ויהיו כאנשים אשר נפלו מגבעה רמה לתהום עמוקה… ויתיאשו רבים מהם ויעזבו במר נפשם את הארץ…
בעצם הימם האלה קרה לספיר מקרה רע. הוא חלה בקדחת.
בשנה שעברה הסבה לו הקדחת עינויים רבים ורעות רבות. לא עבר חודש אשר לא קדח, וזה הכשיל מאד את כוחו והפריע אותו מעבודתו. אבל בשנה הזאת לא חלה כל ימי הקיץ, וכבר שמח בחשבו כי אין עוד לקדחת כל שליטה עליו. אבל הוא טעה בחשבו כן. אחרי אשר עמד גופו בפני הטבע האכזרי במשך כל ימי הקיץ, כשל כוחו בסוף הקיץ ולא יכול עוד לעמוד בפני המחלה. והיא, הקדחת, התנפלה עתה על אויבה אחרי כרעו נפלו לפניה ונקמה בו את כל נקמתה, על אשר לא נכנע מפניה עד כה.
שלשה ימים לא יכול ספיר לצאת לעבודתו. וכאשר יצא ועבד כשני שבועות חלה עוד הפעם. זו דרך המחלה הזאת, ימים רבים יעמוד גוף האדם בפניה ושליטה לא תהיה לה עליו, אבל כמעט ינוגע בה פעם אחת, לא על נקלה יירפא ממנה.
מקץ שלושה ימים יצא ספיר עוד הפעם לעבודתו. בצאתו פגש בחצר את שני הערביים אשר עבדו אצל ברזילי עד ימי הקציר…
מַרחַבה חַוַדז’ה (שלום אדוני ) – בירך האחד את ספיר.
מרחבה – השיב זה מן השפה ולחוץ, כדי לצאת ידי חובתו.
למראה פני הערביים האלה התקומם דבר מה בלב ספיר. כל קרביו היו כמחאה עזה. בפני הערביים ובעיניהם הכיר כעין לעג ושמחה לאיד. גם ברכתו של האחר אשר לא היה כלל ממכיריו של ספיר ובשעה אחרת לא היה מברך אותו כלל, היתה מעין לעג לרש… אחרי כן נודע לו כי הערביים עבדו במקומו במשך ימי מחלתו וגם את משכנם כבר קבעו בחצר ברזילי.
בגורן עוד היתה די עבודה גם לו וגם לערביים. ותחת זה נח עתה ברזילי לגמרי מעבודה.
קבלת הערביים עשתה על ספיר רושם קשה מאד. הוא הרגיש בחוש טבעי כי קֵץ אָשרו המעט בבית ברזילי הנה זה בא… כל חשקו לעבוד גז ועבר, רק עתה הרגיש עיפות וליאות נוראה מעבודתו הרבה במשך ארבעת הירחים. את חברת הערביים לא יכול לסבול, כצנינים הם בעיניו בהיותם בקרבתו ולא יכול לדברם לשלום. הוא הביט בהם כעל גוזלי חלקו, כעל משביתי אָשרו. רגש של עלבון נורא תקף אותו: באו שני ערביים אלה וניצחוהו… גרשו אותו מבית האיכר היהודי, אחיו עצמו ובשרו – אבל עוד יותר בערה בו חמתו על ברזילי, השתמש בו זה כל עוד שהיה לו צורך בו ועתה ישליך אותו כנצר נתעב… על פני ברזילי שכנה כעין מבוכה. בכל פעם אשר נדבר עם פועלו היהודי נשמר מהיפגש עם מבט עיניו ובכלל השתמט מפניו בכל פעם. לא היתה עוד ביניהם אותה הקרבה ואותו היחס הטוב כמקודם, בימים אשר עבדו שניהם ביחד והיו שוים זה לזה בכל, וכל הבדל לא היה בין בעל העבודה ובין פועלו.
ספיר חשב בדבר אם לבוא בתרעומות על ברזילי, בתרעומות על אשר השלה זה את נפשו בשוא בימי הקציר הטובים, ובתביעות לתת לו עבודה גם בחורף, או ללכת בלי התנגדות ולעזוב את ביתו בגאון ובשאט נפש. והוא מצא כי אי אפשר לו עוד להישאר בבית אשר הוא נחשב שם כמיותר. הוא הכיר עתה את נפש האיש הזה, את כל שפלות נפש האיש הדואג רק לכיסו. את איש כזה אי אפשר לו עוד לדור בכפיפה אחת!
אחרי שבוע ימים החליט לשים קץ למצב הבלתי ברור.
מן הראוי היה לנו לדבר על משׂרתי אצלך בעתיד.
ברזילי העמיד עליו את מבטו התמה והנבוך כאחד. השאלה הזאת, אשר מילאה את לבו פקפוקים בימים האחרונים הביאה אותו במבוכה גדולה ולא ידע איך יתחיל בדבר, כי הפועל בעצמו אינו שבע-רצון ממשרתו.
ומה, האם לא מצאה המשרה אצלי חן בעיניך? – שאל ברזילי.
לא זאת, אבל… עתה בא ספיר במבוכה. – הנה שנת עבודה חדשה באה ועלינו לברר את יחוסנו איש אל רעהו לרגל התנאים החדשים…
טוב הדבר כי פתחת לדבר בענין זה. עלינו לברר את הדבר – מצא עתה ברזילי את לבו לדבר דברים ברורים. אתה יודע כי קשה הדבר למשפחה של שלוש נפשות להחזיק פועל בביתה… במשפחה הגדולה הדבר נקל… אני נכון לשלם לך בעד עבודתך במיטב כספי…
ספיר תמה רגע. האומנם זה כל הדבר ואין ברזילי חושב כלל לפטור אותו ממשמרתו? אבל ברגע השני כבר חשד, כי רק תואנה הוא מבקש, וכדי לברר את הדבר אמר:
טוב הדבר. אני נכון להסכים לתנאי זה, לצאת מביתך ולקבל את שכרי רק בכסף. אבל, מה השכר אשר אתה אומר לתת לי לחודש?
ארבעים פרנק לחודש. אמר ברזילי בקור רוח ובחן בעיניו את איש שיחו, לדעת את הרושם אשר יעשו עליו הדברים.
“הנה כי כן” חשב ספיר בלבו, “רק ערמומיה היתה זו מצדו, רק תואנה”.
לא, מר ברזילי. לו הציע איש אחר לפני משרה לימי החורף בארבעים פרנק לחודש, אז הייתי מקבל את הצעתו. אבל אצלך, אשר באמונה עבדתיך כל ימי הקציר בעד שכר מועט איני יכול לעבוד בשכר כזה.
אין המשק הכפרי מרשה לשלם יותר לפועלים.
למה לך להגיד כי אין המשק הכפרי מרשה לשלם יותר? אמור ישר, כי אתה משיג פועלים ערביים בשלושים וחמישה פרנק לחודש, וגם אלה חמשת הפרנקים, אשר אתה מוסיף לפועל העברי נחשבים בעיניך כקרבן גדול.
פני ברזילי התאדמו, כאילו נתפש בגניבה.
לא, ספיר, באמת ובתמים אני חפץ לתת עבודה לפועל עברי אחד, ואם יכול אתה להסתפק בשכר אשר הצעתי לפניך…
לא! אמר ספיר ויצא מן הבית.
עוד באותו ערב הלך לבקש לו עבודה אצל אחד מבעלי הפרדסים. בעל הפרדס ענה לו כי לעת עתה אין צורך לו בפועלים, אולי לאחר זמן מה.
אחרי חדשים אחדים? – שאר ספיר בלעג מר.
בעל הפרדס נעלב ולא ענה דבר.
עוד באותו ערב החל להוציא את מטלטליו מבית ברזילי. זה הפציר בו להשאר לכל הפחות עד סוף החודש, אבל ספיר לא שמע לו. הוא נשא את מטלטליו אל חדר אחד מחבריו הפועלים.
בהוציאו את החפץ האחרון מבית ברזילי, נכנס אל החורשה הקרובה. הוא חפץ להיות שעה אחד בודד ורחוק מבני אדם, להיות נשכח בחושך ובאפלה. הוא ישב על האדמה החרבה והזרועה עלים יבשים נובלים. הוא נתמך בגבו אל אחד העצים. עיניו תעו בחושך. מר ומר היה לו. איזה מועקה חש בנפשו. הרגיש צורך לבכות, ולא יכול. עתה הרגיש את כל הבדידות, את כל הערירות שלו בארץ בזאת. אבל לאט החלה להשתרר עליו איזו חולשה גופנית, וכאשר גברה החולשה הגופנית כן נחלשה המרירות אשר בנפשו. ראשו הלך הלוך וכבד וליאות נוראה חש בכל גופו. הוא נלחץ אל העץ בראשו הכבד ובגבו, כאיש אשר עיפה נפשו מנדודי שינה והוא נלחץ בכובד אבנים אל הכר אשר למראשותיו. אחרי כן אי אפשר היה לו עוד לשבת על מקומו, וישתרע וישכב על הארץ. וכאשר שכב, דבק גופו באדמה כאבן כבדה, כאילו גדל פתאום משקל גופו כפלים. הוא שכב בלי הכרה שלמה. בקדחת!– – –
מילדותו התנכר יואש במעשיו.
עוד כשהיה בן שלוש שנים היה אוהב לצאת בימות־הגשמים־בחורף הארצישראלי בשעת המטר הסוחף והיה רץ ומפזז כסייח קל־רגלים זה, שפורץ פתאום מחצרו ורץ במרוצה פראית ושובבה לאורך המושבה ולרחבה. קסם היה למטר למשוך את הילד החוצה, ובשום אופן אי־אפשר היה לעצרו בבית בשעת ירידת־גשמים.
כשגדל מעט היה רובץ ימים תמימים על יד הביצה שמחוץ למושבה וצד שם צפרדעים ותולעים. לפעמים היה יוצא אל הפרדסים והגנים בשעה שהפועלים עובדים בהם, מוטל שם בסבלנות אין־קץ ובהרבצה כחתול – ומצפה. השמש בוערת על ראשו – והוא מוטל ומצפה. ופתאום הוא קופץ ממקומו – ובעוד רגע הוא שב בקריאת נצחון ובידו מפרפרת קרפדה. שנים, שלושה רגעים הוא מתעמר ביצור הנבעת – ושולח אותו לחופשי. הקרפדה עומדת רגע וכולה רועדת, כאילו מסופקת היא, אם באמת נקרא לה דרור, והיא נמלכת בדעתה אם ראוי לה להימלט על נפשה ולהזיז אבר בכלל: שמא מצודה פרשׂוּ לרגליה לצוּדה למדחפות, – ופתאום היא קופצת ונסה מנוּסת־חרב אל אחד מן החורים. ויואש הוא שבע־רצון: הוא זן עינו בחרדתה של הקרפדה ובמנוסתה הפתאומית, – והוא מסתפק בזה. לעשות לה רעה לא רצה כלל וכלל. פעמים שעולה בידו נחש, שנמלט מחורו נבהל מהלמוּת־המעדר. אז אוחז יואש בקצה־זנבו של הנחש ומגלגל אותו באוויר כרצועה. מתפתל הנחש, לשונו מַזה רעל, עינו – עין־זעם ובמבטו הקר והקפוּא הוא מודד את אויבו, אבל חסר־אונים הוא לעשות לו רעה. מתקבצים הפועלים וקוראים בבהלה אל הנער להרפות מן הנחש ושלא לסכן את עצמו, והם עצמם עומדים מרחוק מוכנים להתנפל על הנחש במעדריהם. אבל יואש עומד במנוחה, כאילו לא לו נוגע הדבר. וכשהאנשים הסובבים אותו מביעים את פחדם בקול גדול הוא נותן בהם עין מלגלגת; ובאותה שעה הוא מודד את הנחש במבט קר ואכזרי כמבטו של הנחש עצמו. דומה, ששני האויבים מודדים זה את זה במבטיהם. אחר־כך הוא ניגש אל צינור־הברזל, המוכן בפרדס להעביר בו את המים, וכשהוא מגלגל את הנחש הוא מכַוֵן, שיפגע ראשו בצינור־הברזל. הנחש רואה עין בעין את הסכנה הצפויה לו, והוא חוגר את שארית־כוחו, פיו מַזה קצף, כל גופו מפרפר, – אבל לשוא כל עמלו! עוד שתים שלוש פגיעות בצינור – והוא מוטל מת וראשו רצוץ. עיניה של הבריה המסוכנת קמו בחוריהן כמו בחייה, ונדמה, שבכל רגע עתידה היא להתעורר ולהתנפל מחדש על אויבה. אבל ראשה הרצוץ מעיד עליה, שאין בה רוח־חיים. ויואש הקטן עומד ומציץ עמוק, עמוק לתוך עיניו של הנחש, כאילו מבקש הוא שם את סוד החיים והמוות.
וכשהיה יואש בן שמונה כבר היה מטפס ועולה על גבי הסוסים ורוכב בלי רסן ואוכף ברחובות המושבה כסופה וסערה, כשהוא מעלה ענני עפר ואבק. ובני־המושבה היו עומדים אז תמהים ומשתוממים, כיצד מצליח הילד הקטן לעלות על הסוס הגבוה ממנו כמעט פי שנים. וכשהיו הסוסים שבים בערב מן השדה, עייפים ויגעים מעבודת היום, כמעט עמדו על יד האבוּס לנוח והשקיט את רעבונם, – וכבר התגנב ובא בן־אדם קטן זה, תפס ברעמת הסוס, נאחז ברגליו הקדומות והעלה את גופו הקל למעלה – למעלה, עד שהגיע אל גבו. נאנק הסוס מקצף אין אונים, מדהר מרגל אל רגל ומתאמץ להפיל את הבריה הקטנה, שדבקה בבשרו כמו שהעלוּקה מדבקת בבשר החי. אבל דבר לא יועיל לו, והסוס, כמה שהוא עייף, כמה שהוא רעב, מוכרח הוא להתרחק מאבוסו ולגמא ארץ ברחובות המושבה. רק פעם אחת התחכם סוס אחד, שטיפס ועלה עליו האדם הקטן, וכרע על הארץ, כדרכו לעשות בשעה שהוא מרגיש צורך להתגרד בגבו – והשליך את יואש על הארץ ואך בדרך־נס נמלט אז הנער ולא נתמעך תחת כובד־משאו של הסוס המורד.
על חמור לא רכב יואש מעולם. גנאי הוא לו. פעם אחת ישב על האתון של אביו, ששמעה יצא בכל המושבה לקלת־הרגלים בכל החמורים והאתונות שבמושבה; אבל כשהתחיל לרכוב עליה וכשהתלהב ונפשו התלהטה בשאיפה על המרחקים, נראתה לו מרוצת האתון הטובה כזחילת השבלול – והוא קפץ וירד מעליה ונשבע, שלא יוסיף לרכוב על חמור־חמורתיים שכזה.
הוא היה בודד במושבה ורחוק מחברת בני־גילו. הם חשבוהו לפרא־אדם והוא לא מצא עניין וחפץ בעבודתם. על־פי רוב התהלך יחידי ועשה את מעשיו בחשאי, או היה שוכב בשדות העזוּבים בין סבכי השמיר והשית והיה חולם חלומות על פעולות ומעשים כבירים; על מלחמות גדולות, ועל כיבוּשים עצוּמים. אבל פעמים שהיה קץ בבדידותו, ואז היה מדבר עם כל אדם שפגש בהתעוררות מרובה ובקול חוצב להבות, כדרך הערביים אפילו בשיחת־רעים. בימי הקציר היה בוחר לרבצו אחת מן הרמות וממנה היה משקיף על פני כל השדה מסביב, על התנועה המרובה של הקוצרים ועל טעינת התבואה על העגלה, – ופתאום היה עוזב את מקום־רבצו, יורד ובא אל אחת מן העגלות ועוזר בידיים חרוצות לטעון את האלומוֹת. או היה שם פניו אל הגורן ואז לא היה הולך בדרך הסלולה, אלא היה עובר בצעדים מהירים בשדות ובגנים, מדלג על גדרות ועל חוט־ברזל, נדחק לעבור בין סבכי הקוצים הדוקרים, הסובבים כגדר שניה את הגן, וכל אלה – כדי לקצר מעט את דרכו. וכשהיה בא אל הגורן היה אוחז בערפו של הנער הערבי הראשון, שמצא דש את דישו, מזיזו מן הקרש ומקופת־התבואה ועומד על מקומו לדוש שעה קלה.
עם הנערים הערביים התרועע יותר משהתרועע עם הנערים העבריים, כי בין הערביים מצא נערים כלבבו. אל חבריו העבריים היה מתייחס בלעג והיה בז לכל דרכי חייהם. ביחוד לא היה יכול לסבול אותם אם היו לבושים הדר במלבושיהם האירופיים. כאילו הרגיש בזה דיסהרמוניה ביחס להטבע הפשוט שמסביב או התהדרות וכוונה להיות מן המתמיהים.
בחפץ לב היה מבלה את עתותיו באהלי הבדואים שמחוץ למושבה. שם היה יכול להוציא את כל רוחו. שם ידע, שלא ילעגו לו, לחלומותיו ולדבריו. לפעמים היה בא עמו בדברים איזה זקן, שהיה שופך לפניו את כל לבו, היה משתפך בגעגועים על איזה מרחב, שנשאר בזכרונו מימי־נעוריו ושנפשו כלתה אליו בימי־זקנתו, ובדברו לא היה גורע את עיניו מעיני הילד הגדולות והשחורות, והנערים הערביים העריצו את הנער העברי על עוז נפשו ועל חוּמה. הוא היה מוליכם יום יום לצוּד ציד־שוּעלים ותנים מיללים בלילות, ואף־על־פי שלא צדו אף לא שועל אחד, היו מכבדים אותו בתור גיבור ציד. וכשהיתה פורצת לפעמים מריבה ביניהם, היה יואש מכה אותם לעיני אבותיהם ואחיהם הגדולים, ואלה היו משתוממים על עוז־רוחו. לפעמים היה מתחיל לדבר אליהם עברית באמצע השיחה הערבית החיה ובחיתוך־הדיבור ובסער הפורץ מן הגרון של הערביים. וכשהיו פוערים פה מפני שלא הבינו את דבריו היה מתקצף ומתרגז ומדבר דווקא עברית, כאילו חובה עליהם להבין כל לשון שהוא מדבר.
בבית־הספר לא הכירו מקומו. הוא לא היה יכול להיכנע לסדר ומשמעת ולא רצה לקבל מרוּת. המורה, אחד מן הפדגוגים המומחים, שהיה מכיר את תכוּנת־נפשו, נטיותיו וכשרונותיו הטבעיים של כל אחד מתלמידיו וגם היה נותן לכל אחד מהם להתפתח על־פי נטיותיו וכשרונותיו, לא ירד לסוף תכונתו של הנער יואש, שהיה כחידה בעיניו. המורה הטוב לא בא מעולם במגע עם ערבי וכל חיי הערביים וטבעם כספר החתום היו לו. באהבתו הגדולה לארץ־ישראל וללשון העברית ראה רק עברים יושבים בארץ, עברים המדברים עברית ושרים שירים עבריים. אמת־המידה, שבה היה מודד נפש כל ילד, היה “הילד האירופי” או “הילד העברי הקדמון” שהתפאר, שיש לו מושג נכון ממנו. ואולם ביואש לא מצא לא את “הילד האירופי” ולא את “העברי הקדמון”, לפי מושגו שלו. אבל בכלל הכיר ביואש כוח טבעי ופראי, שאינו נכנע לכול.
כשהכניס אותו אביו בשנה השישית לימי־חייו אל בית־הספר הביעו עיני הילד תמיהה גדולה. מה לו ולבית־הספר? כל הלימודים המשעממים האלה, שהמורה מלמדו, למה הם? – רק כששמע, שהמורה מקריא לפני התלמידים סיפור קטן על גיבור גדול וכשראה את בית־הנכות הקטן של המורה, שהיו בו תולעים, שרצים ורמשים ובעלי־כנף שונים, חיתה רוחו של יואש.
הוא פצר בהמורה, שיראה לו את בית־הנכות עוד הפעם ועוד הפעם, ובמקום להעשיר את עצמו בלימוד קריאה וכתיבה, העשיר את בית־הנכות במיני בריות משונות, שהמורה לא ידע אותן עד עתה, ורק על־ידי זה רכש לו יואש את ברית־שלומו ואת אהבתו של המורה כל הימים. הוא לא נכנע גם בפני החוק, ששרר בבית־הספר לדבר רק עברית, והיה מדבר עברית וערבית בערבוביה וכורך את המלוֹת והמאמרים של שתי הלשונות באופן נפלא, כאילו לשון אחת היתה בפיו. אבל ב“ז’רגון” לא היה מדבר מעולם. לשון זו היה מתעב, כאילו לא היתה כלל הלשון, שאותה שמעו אוזניו בפעם הראשונה כשיצא לאוויר־העולם…
מלאו ליואש שלוש עשרה שנה.
את יואש, בהבדל משאר בניו, הקדיש אביו לעבודה, שהרי הכיר בו, של“מלומד” ול“אגרונום” לא יהיה. אבל רוח אחרת היתה את יואש. הוא החליט להיות ל“שומר”. השמירה היתה משאת־נפשו. חלום חלם, שיהיה הוא עצמו שומר עברי ושיכונן חבורת שומרים עבריים, שיעמוד בראשה.
באחד מן הערבים נכנס אל בית־הועד של המושבה בשעה שנכנס הועד לישיבה, במחשבה תחילה להציע לפניו, שימסור את שמירת הגורן בידיו.
ישבו חמשת חברי־הועד, ביניהם אנשים זקנים בעלי זקן לבן ואנשים צעירים מגולחי לחי וסנטר, – ישבו ודנו בכובד־ראש על עניני המושבה. נכנס הנער בצעדיו הבטוחים ועמד מרחוק. הרימו האנשים הרצינים את עיניהם – ותמכו את ראשם על כפות־ידיהם. החליק הזקן את זקנו הארוך וסילסל הצעיר את שפמו העב – וכולם נתנו עיניהם ביואש.
צעיר אחד כבן שלושים, בעל פנים רחבים וכתפים רחבות, שכל שריריו “מעשה־מקשה”, פנה אל יואש בצחוק קל, שהתחיל לשחק בשפתיו ואחר־כך השתפך על כל פניו:
– ומה חדשות, יואש?
– באתי להוציא את שמירת הגורן מידי אבו־קאסים ולהיות לשומר במקומו – השיב יואש ברצינות ובמנוחה.
אורו פני המסובים.
– אם “בידי” אבו־קאסים היא, לך והוציאה “מידיו” – אמר האיש הצעיר.
– “הלצה” זו שלא במקומה היא – אמר יואש – אני רוצה להיות מהיום והלאה לשומר הגורן!
– טוב הדבר, עלם! התערב עתה בשיחה הזקן שבחבורה – צדקת מאד.
– אל נא באפך, עלם! – אמר הזקן, ראש הועד.
– כן, כן, יואש. אין טוב ממך לשומר בגורן. – אמר גם האיש הצעיר. – עוד לפני בואך היינו דנים עליך להעמידך לשומר בגורן. לך עתה את ביתך והיה אך שמח.
יואש הרגיש את הלעג שבדברי האנשים, ראה את הצחוק הקל על פני שאר חברי הועד – והיו הדברים כמדקרות־חרב בלבו. פניו אדמו ועיניו רבו ברקים.
– ואני אומר, שבידי תמסרו את שמירת־הגורן! הרעים יואש.
– אל נא באפך, עלם! – אמר הזקן, ראש הועד.
אבל יואש לא נשתתק עוד והוסיף להרעים בקולו:
– ומי מילא את ידכם לעשות במושבה כהעולה על רוחכם? אני נולדתי במושבה זו ולא אבו־קאסים הכושי! אני אוהב את האדמה הזאת ואת הגורן ולא אבו־קאסים! אני אהיה שומר בגורן, אני ולא אחר!
למשמע דברים כאלה התרומם הצעיר, ניגש במנוחה אל הנער, אחזו בערפו וטילטל אותו טלטלה אל מאחרי הדלת – וסגר אותה אחריו.
מאז שנא יואש את חברי הועד, וביחוד את הצעיר, שהעטה עליו חרפה, שנאת מוות.
עבר הקיץ ונתרוקנה הגורן מתבואותיה – ויואש לא היה לשומר.
כשבא החורף הציע לפני אביו, שיתן לו צמד סוסים וכל הכלים הדרושים לחרישה ולזריעה ויקציע לו חלקת־שדה מיוחדת לעבדה בשכר ה“חומש”. אביו שמח להצעתו. הוא היה בטוח, שבנו החרוץ יעבוד את שדהו באופן היותר טוב, ועל כן הבטיח לתת לו את חלקת האדמה בחכירה, אם ייטיב לעבדה.
יואש היה רגיל מכבר בכל עבודות־השדה. עוד בשנים הקודמות היה בא פעם בפעם אל השדות ועושה בכל מלאכה: תשוקה עזה היתה בו לעבודה מפרכת את הגוף. הוא התמכר אל עבודתו החדשה בכל נפשו, כי דרכו היתה להתמכר לכל דבר בקנאה מרובה. הוא היה שם לבו גם לבהמותיו: לא היה מעבידן בפרך, היה דואג להן, שלא תדענה מחסור במספוא ובעשבים טובים, היה קם בחצות־הלילה להשקותן ולהכין להן מספוא חדש, היה רוחץ בכל יום את בשרן במים חיים וסורק את שערן: הוא היה דואג לא רק לבריאותן, אלא גם למראן החיצוני.
העבודה ברשות עצמו ועל אחריותו השפיעה הרבה על יואש. עם עבודתו נכנס לתקופה חדשה בחייו. דאגות חדשות נולדו בלבו ומחשבות חדשות העסיקו את מוחו. הוא התחיל לדאוג איך להרבות את הכנסותיו, במה להיטיב את שדהו ולהשביח את אדמתו ואיך לשמור אותה מפני העכברים הבאים לאכול את זרע השדות. במשך שבועות אחדים גדל העלם בכמה וכמה שנים. בכובד־ראש של גדול התחיל לשפוט על כל חזיונות־החיים של המושבה, ובייחוד על הנהגתו של ועד־המושבה. ברוחו הכביר, שאינו משלים עם כול, חיטט וניקר בכל עניין ציבורי ולא עזב אותו עד שהוציא עליו משפט מוות. כאשר העמיקה המחרשה לעדור באדמה כן העמיק הוא לעדור במחשבותיו בענייני המושבה והנהגתה, וכאשר הפכה המחרשה את האדמה על פניה, כן הפך הוא כל סדר ומשטר במושבה על פניו. מיום ליום גילה עוונות וחטאים חדשים. והוא היה נכון לבוא מיד בריב עם כל בני המושבה על כל אחת מדעותיו. אבל הוא ידע, שכוחו כאין הוא ובני־המושבה רק ילעגו לו, ואפילו אם דעתו תהא הישרה שבדעות, גם אז לא ישמעו לו. כי איך ישגיחו בדבריו ויקבלו את דעתו ועדיין הוא תלוי כולו בדעת אביו וגם סוס וגם רובה אין לו עוד משלו? – על־כן שקד על עבודתו יותר מבתחילה ובה הוציא את עודף הכוח, שנצטבר בקרבו ולא מצא לו מוצא אחר.
כשהרבו הגשמים לרדת והאדמה נעשתה יותר רכה ואפשר היה לחרוש בסוס אחד למחרשה, לקח לו יואש לעזר פועל אחד, שבא זה לא כבר מרוסיה. בפועל זה בחר מפני ששמע אותו נושא נאום נלהב, שרעיונות אחדים שהובעו בו מצאו חן בעיניו. הוא הציע לפני הפועל תנאים טובים: לא אמר לשלם לו שכר־יום או חודש, אלא לחלק עמו חלק כחלק את הרוַח, שיביא השדה, שקיבל מאביו בחכירה. וטעמו היה פשוט: אם הפועל עובד עמו חלק כחלק צריך הוא לקבל גם שכר כשכרו. וכשניסה אחיו הגדול של יואש להוכיח לו, שלא טוב המעשה אשר הוא עושה לחלק עם פועלו את הרוַח שלו, וכן לא יעשה כל איש־מעשה, השיב לו יואש בעקימת־שפתים, שאין הוא משגיח במעשי אחרים.
דוד הפועל היה כבן תשע־עשרה, ואף־על־פי־כן נראה כילד תמים בפני יואש הצעיר ממנו הרבה. יואש היה חרוץ וזריז במעשיו, רגיל בעבודה ויודע כל דבר לפרטיו, בעוד שדוד נכנס לחיים חדשים ולסביבה חדשה, שהכל היה בה זר לו, מן הטבע עד נפש האנשים, שבא עמהם במשא ומתן. על כן היה גם רפה־ידיים ובכל אשר פנה לא הצליח. לפני בואו אל הארץ חשב למצוא בארץ־אבות טבע שוחק ואדמה אם ושמים־אורים ואנשים־אחים. והנה טפחה לו המציאות על פניו. כשירד מעל הספינה לא נפל על פניו ולא נשק את עפר־הארץ ומעיניו לא ירדה דמעה. רק אחרי שבועות אחדים גבר עליו פעם הרגש הגדול, וכברק חלף במוחו הרעיון: “הזאת הארץ? ארצי? ארץ אברהם, משה, שלמה, יהודה המכבי, בר־כוכבא וארצי שלי?” – ואז נפל על פניו ופרש רגע את כפיו כאילו אמר לחבק בזרועותיו את הארץ האהובה. אבל קם והלך לדרכו כאילו לא קרה דבר… ודווקא בימים הראשונים גברו עליו הרשמים והכוהו בתמהון. על־כן היה לבו סגור בפני כל רגש חם ובפני כל רעיון מפריא.
וכשהתחיל דוד לעבוד, קשה היה לו בייחוּד להתרגל אל הסוס. הוא התהלך עמו בזהירות יתרה, כאילו היה זה ארי, והביט אל רגליו האחוריות בחשד גדול. גם הבטחתו של יואש, שבהמה מקשיבה זו לא תבעט בו ברגליה לעולם, לא הועילה להוציא מלבו את החשד בישר שבסוסים זה. כשהיה מטפל בסוס היו עיניו חשכות ונשימתו מתקצרת וזיעה קרה היתה מכסה את מצחו מתוך המתנה, שעוד מעט יכבדהו הסוס בבעיטה יפה בבטנו או בראשו. וכשהיה עומד לחרוש לא היו שתי ידיו מספיקות לו לאחוז גם במחרשה וגם במושכות־הסוס וגם בשוט, ובפעם הראשונה בימי־חייו הרגיש צורך בחמש ידיים: שתיים כדי לאחוז במחרשה, שתיים כדי לתפוס במושכות ואחת כדי להחזיק בשוט. פעם בפעם היה מתבלבל ובמקום להטות את המחרשה היה מושך במושכות והסוס היה יוצא ממסילתו, וכשהיה רוצה לתקן את המעוות, היה מכה בשוט על גבי הסוס – וזה היה מעלה את המחרשה על פני האדמה ואחר־כך, כשהיה מרגיש, שהוּקל משׂאוֹ, היה מתחיל לרוץ – והמחרשה היתה נשמטת מידיו של דוד, שהיה מוכרח לרוץ אחרי הסוס עד שיתפשנו. אולם לאחר זמן מה התרגל דוד אל עבודת החרישה וגם מפני הסוס חדל לפחוד והתחיל לחבב אותו ולהחליק את צווארו בשעות המנוּחה.
ונפשותיהם של יואש ודוד נקשרו באהבה. כל אחד מצא בחברו איש כלבבו. דוד מצא ביואש צעיר עברי ראוי למופת, חרוץ, אוהב־עבודה ועז־נפש, כראוי ליליד “הרי־יהודה”. שמו “יואש” בלבד שפך עליו קסם בעיני דוד. ורק על זה הצטער: שאין יואש יודע לשיר שירים עבריים ואינו מרבה לשבח את ארץ־ישראל. אין חלקת־אדמה זו, שהוא ויואש עובדים אותה, מסומנת ב“מגן־דוד” כלל, והעובד אותה, כשהוא מרטיבה בזיעת אפו, פעמים שהוא שוכח, ש“ארץ־ישראל” היא, אדמת אבות… ויואש אהב את דוד מפני שראה בו צעיר אידיאלי ובעל־נפש טהורה. חוץ מזה היה לו לדוד מקור חי לדעת על פיו את החיים מחוץ לארץ, ובייחוּד את חיי היהודים בארצות הללו. דוד אהב לשמוע את סיפורי יואש מחיי הערביים ומחיי היהודים במושבות, ויואש שמע בעניין רב את סיפורי דוד על החיים ברוסיה ועל מעשיהם של גיבורי־הריבולוציה.
פעם אחת, כשדיבר דוד על כל מיני ההגבלות ליהודים השוררים ברוסיה, העיר יואש על דבריו:
– ומה התלונה? – הלא גם לי אין זכות־הבחירה לועד המושבה!
דוד העמיד עליו את עיניו התמהות:
– אין לך זכות־הבחירה לועד־המושבה? ואיך יתנו לך להשתתף בבחירות ואתה רק כבן חמש־עשרה שנה!
– ובכן גם דעתך כדעת כל בני־המושבה, המחליטים, שבבחירות יכולים להשתתף רק הגדולים?
– כך היא דעתי – השיב דוד והסב את פניו כדי שלא להביט אל עיניו של יואש.
יואש עיקם את שפתיו לדברי דוד, כדרכו תמיד לעקם את שפתיו ולהשיב במבט־בוּז על דברי אדם, שדעתו שונה מדעתו שלו. אבל אחרי רגעים אחדים של מחשבה כאילו ויתר משלו מפני הכבוד, שכיבד את דוד ואמר:
– ולאנשים שאין מוח בקדקדם ואין לב להם אפשר לתת, שיכריעו בעניינים חשובים?
– אבל גם בארצות היותר דימוקראטיות והיותר נאורות אין זכות־הבחירה לאנשים שלא בגרו! – השיב דוד.
– מה לי דימוקראטיות ומה לי ארצות נאורות! כלום אין אני מבין בענייני המושבה יותר מ“יָקטן” הטיפש, אף־על־פי שהוא בן חמישים?
– ובכן, יש הזכות לכל ילד בעריסה להשתתף בבחירות?
– כן, יש לו הזכות. אבל כל זמן שאין הילד בן־דעת ואינו יודע לדרוש בעצמו את זכות־הבחירה – אין לו זכות זו. יש שידרוש איש את זכותו כשהוא בן חמש־עשרה, ויש שלא יבוא לעולם לבקש את זכותו.
– ואף בזכות הרוב כנגד המועט אינך מודה?
– בכלל “אחרי רבים להטות” אני מודה, כי אין דרך אחרת. אבל אם הרוב הם קטנים – על פיהם יקוּם דבר, כמו שאם הרוב הם פתאים – יקום הדבר על פיהם.
דוד הכיר בלבו, שדעתו של יואש מקורית היא, אבל לא הודה לו וניסה לבטל את דעתו על־ידי ראיות הגיוניות. אך יואש לא זז מדעתו. כשהיה בא אחר העיון לידי איזו מסקנה, לא היה שם לב לשום ראיות שבעולם. רק אמת אחת היתה לו בעולם – האמת שלו.
– ואף־על־פי־כן – אמר דוד – אפילו צדקת, אינה דומה שלילת זכותך לשלילת זכותם של היהודים ברוסיה. היהודים שם אינם בני חמש־עשרה, אלא אנשים מיושבים בדעתם ומפותחים ברוחם יותר מעם־הארץ.
– אבל יהודים הם!
– יהודים? – נבהל דוד – דעתך היא, איפוא, שהיהודים הפסידו את זכותם בשביל שהם יהודים?
– לא דעתי היא זו, אלא דעתם של הגויים.
– ואתה אינך מוצא כל עוול בזה ומצדיק על היהודים את הדין?
– איני מצדיק עליהם את הדין ויודע אני, שעוול גדול נעשה להם; אבל העוול הנעשה להם אינו גדול מן העוול הנעשה לי. כי גדול ההבדל בין היהודים ובין הגויים מן ההבדל שבין אנשי־המושבה וביני, שכולנו יהודים.
מדבריו אלה של יואש נתבלבל דוד ולא מצא את ידיו ורגליו לצאת מן המבוּכה.
פעם אחרת סיפר דוד על הפוגרום, שהיה בעיר מולדתו לפני שנים אחדות.
– באר נא לי מַזה “פוגרום” – אמר יואש. – וכי זהו כעין מלחמה של שני אויבים? וגם קטטת שני אנשים זה עם זה “פוגרום” הוא?
דוד לטש על יואש את עיניו. יהודי – ואינו יודע מה זה “פוגרום”!… אולם כרגע אורו עיניו והביט על יואש כאל יציר נעלה ממנו. אכן זהו “עברי חפשי”, שלא טעם טעם־גלות מימיו ואינו יודע אפילו פוגרום מהו!
– בשם “פוגרום” נקראה התנפלות של חלק אחד מן התושבים על החלק השני להכות בו ולפרוע בו פרעות – ביאר דוד בקצרה.
– פוגרומים כאלה יקרו לעתים גם בארצנו. לפני זמן־מה נהרג בכפר הקרוב אל מושבתנו בן כפר אחר, ובאו בני הכפר הראשון לגאול את דם בן־כפרם, ואז יצאו לקראתם בני הכפר הקרוב והיכוּם אחוֹר, אבל אלה שבו להתנפל עליהם שנית ושלישית, ודם רב נשפך משני הצדדים, עד שנלאו להילחם וקראו לנכבדי מושבתנו ולנכבדי כפרים אחרים להשלים ביניהם.
– אין להשוות התנפלות זו אל הפוגרומים הנעשים ביהודי־רוסיה. כאן היתה מלחמה של שני אויבים והמתנפלים העמידו את עצמם בסכנת־מוות.
– ושם, ברוסיה, לא כן הוא? וכי היהודים אינם מכים לעולם מכה רבה באויביהם?
– הם אינם מתיצבים כלל בפני אויביהם, כי גדול פחד הגויים עליהם.
ודוד התחיל לתאר לפני יואש את כל פרשת הפוגרום, שהיה בעירו, מהחל עד כלה.
יואש שמע במנוחה ובשוויון־נפש את סיפורי דוד, כאילו אירעו המאורעות הנוראים הללו לשבטי הדרוזים הרחוקים ולא ליהודים אחיו ובני עמו. ודוד לא קימץ בסיפורי עובדות נוראות ומחרידות על מוחות רצוצים, כרסות רטוּשים, שדים כרותים וגופות ילדים גזוּרים לגזרים. אבל פתאום קרא יואש בקול מלא זעם:
– חרפה! חרפה! לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו אנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כמו שרוצצים את גולגלות הנחשים! ואתה משתתף בצערם של אלה? בריות נבזות כאלו אינן ראויות להשתתפות בצער!
– אבל, יואש, אילו היית ברוסיה וידעת את מצב היהודים שם – –
– אחת היא! – קרא יואש בחימה עזה – הלא גם הנחש מגן על עצמו! ויהודי רוסיה הלא בני־אדם הם, יהודים הם! אילו, לכל הפחות, לא היו יהודים! אוי לחרפה זו! אוי ליהודים כאלה!
דוד עמד נרעש ופניו היו חיוורים מאד.
– מפני־מה גדולה החרפה ביותר משום שהם יהודים?
– משום שגם אני יהודי!
– אבל היהודים בגלות הלא אינם יושבים על אדמתם…
– אין אני מוצא הבדל בין ארצות־הגלות ובין ארץ־ישראל – נכנס יואש לתוך דבריו – גם שם יושבים היהודים על אדמתם. כל מקום, שהאדם יושב בו, הוא ארצו והוא אדמתו. הנה אני אוהב את ארץ־ישראל ולעולם לא אעזוב אותה, מפני שבה נולדתי ובה גדלתי – והורגלתי בה ואני אוהב אותה. אבל אילו נולדתי וגדלתי בארץ אחרת, אין ספק, שהייתי אוהב אותה כמו שאני אוהב עתה את ארצנו. אמנם, בארץ־ישראל נולדו וחיו אבותינו ועליה שפכו את דמם, אבל עם כל האהבה, שירחש לבו של האדם לארץ, שבה נולדו אבותיו הקדמונים, יאהב עוד יותר את הארץ, שבה נולד הוא. ועל הרדיפות, שרודפים את היהודים בארצותיהם, חייבים היהודים להשיב במלחמה על כבודם ועל זכותם על האדמה, שהם יושבים עליה. ואם לא – אסור לרחם עליהם, כי כתולעים הם הנרמסים ברגל!
דוד פתח את פיו והתחיל ללמד ליואש פרק באהבת ארץ־אבות ופרק בענייני־גלות וארץ־ישראל, אבל יואש לא השיב כלום ונראה היה, שהדברים ממנו והלאה.
כל אותו יום נשבה רוח צפונית־מערבית חזקה ועבים כבדים כיסו את פני השמים. בערב פסק הרוח, וכאילו נחפזו העבים להשתמש בשעת הכושר, מיהרו להריק את מבוּל גשמיהם על הארץ.
יואש רתם את הסוסים אל העגלה עוד קודם שירד הגשם: הוא ידע, שאם ייפסק הרוח לא יאחר הגשם מרדת. ואמנם, בדרך אל המושבה ניתך על הצעירים מטר סוחף. דוד לא לקח עמו בבוקר את מעיל־החורף שלו, שהביא עמו מרוסיה, ויואש הציע לפניו, שיתעטף גם הוא בעביה הרחבה שלו. חבוקים זה בזה ישבו שני החברים תחת מחסה העביה, זרמי מים ירדו עליהם ועגלה נישאה הלאה, הלאה. יואש דיבר על טיבה של העביה, שאין טובה ממנה באדרות לימות־הגשמים. הוא הגיד לדוד, שהגשם עומד לרדת מחר כל היום, ואולי גם למחרתיים, והוא אומר להשתמש בימי החופש מעבודה ולצאת לטייל בסביבה רכוב על סוסו והציע לדוד, שילווה אותו על דרכו.
למחרת הרשו יואש ודוד לעצמם לשכב שעה יתרה על מיטותיהם. נבואתו של יואש נתקיימה. כל הלילה ירד הגשם בזעף והוא פסק רק לפני הצהרים.
כשראה דוד, כי טהרו השמים, העיר את יואש, שמן הראוי לנסוע אל השדה לעבודה. אבל יואש כבר הכין את הסוסים לרכיבה והשיב:
– לא, דוד. אל תראה את השמים שהם טהורים, שטיהר אותם הרוח העז, שפיזר לשעה קלה את העננים: עוד ירדו היום גשמים מרובים מאד. ומלבד זה, אפילו הגשם היה פוסק לגמרי אי־אפשר היה לי לעבוד היום, כי מכיוון שכבר החלטתי לצאת ולטייל רכוּב על סוס, שוב איני יכול לעצור ברוחי ולעסוק בעבודה. זה כבר לא יצאתי אל המרחב על גבי סוסי וכבר צמאתי מאד לזה. במקום עבודת־היום נעבוד בימים הבאים במשנה־חריצות.
החברים ישבו על סוסיהם. יואש התעטף בעבּיה שלו ואת הרובה של אביו שם על שכמו. דוד תלה על כתפיו את מעילו וקשר את השרוולים העבים מסביב לצווארו. הם מיהרו לדפוק את סוסיהם. וסוסי־עבודה אלה, הרובצים כל הימים תחת העוֹל ועמלים מן הבוקר עד הערב, היו עתה לאחרים. גם הם הריחו ריח חירות ומרחב, והתנער בהם הרוח הסוער של סוסי־ערב, וכשני סוסי־מלחמה אבירים עמדו נכונים לגמא ארץ.
וברגע זה יצאה מפתח־הבית אחותו הקטנה של יואש כשהיא מתיפחת ובוכיה, ודרשה בחזקה לקחת גם אותה על הסוס.
– שובי, שובי, פתיה! – אמר יואש – שובי אל ביתך, לא לך לרכוב עמנו על הסוס.
– מה לי ולך, רשע? – ענתה הילדה – לא אליך דיברתי את דברי! האדון דוד יקחני עמו. – ובדברה הביטה בתחנונים ובתוחלת אל דוד, שישב על סוסו והביט אליה ממרום מושבו במבט מלא רחמים.
– האדון דוד ימכרך בעד מאה גרוש לאשה לאחד מן הערביים!
– אותך ימכור לאשה לאחד מן הערביים ולא אותי! האדון דוד אוהב אותי! – השיבה הקטנה.
הרעים פרצו בצחוק עליז.
– לכי, פתיה! סגרי את הדלת מבפנים! כשתגדלי ותלמדי לרכוב על סוס אקח אותך עמי – אמר יואש ודפק את סוסו, ואחריו עשה כן גם דוד.
הילדה הביטה אחרי הרוכבים המתרחקים, ורק אחרי שנעלמו מעיניה פרצה בבכי מחדש.
כרבע שעה רכבו החברים במרוצה קלה עד שנעלמה המושבה מעיניהם. הם באו אל כיכר רחבת־ידיים, שהיתה משמשת מקום־מרעה לעדר של המושבה. הכיכר היתה מלאה עשבים, שביניהם היו גם קוצים וגם פרחים יפים. מכל עבריה סגרו על הכיכר רמות וגבעות קטנות.
יואש עצר בסוסו ועמד גם סוסו של דוד, שכבר התרגל לעשות כל מה שיעשה הסוס של יואש ונטה אל כל מקום שנטה הוא.
– עתה, דוד, – פנה יואש אל רעו בקול עמוּם מתחילתו, שהלך ורם מעט־מעט – עתה אני נפרד ממך לשעה קלה. שוּר: כל המרחב הזה בלבי. רחוקים אנו מכל העולם, מעולם־האנשים. גם שדה־חרישה גם עץ עושה פרי וכל דבר, שיכול להזכיר לנו את מציאותו של האדם, אין לנגד עינינו. חפשים אנו מחיי יום־יום, בני־חורין אנו מעבודה ומעול, גם אנו וגם סוסינו. בן־חורין אני כחיית־השדה, כעוף־השמים וכרוח־הים. שוּר: השמים התקדרו בעבים, עוד מעט ויינתך מטר סוחף – גם הוא ברוך לי, גם הוא אחד מכוחות־הטבע, ואת כוחות־הטבע כה אוהב אני! הנה טעמתי עוד הפעם טעם חירות ומרחב – והאדם הפרא קם לשחק בי. גשם, סער מתחולל! התקבצו כולכם והסתובבו והשתוללו – ואני בתוככם!
דוד כמעט שנבהל מפני יואש ולטש עליו את עיניו. בסביבה זו, הבּדֵלה מן העולם, היה יואש בקולו המוּזר של איש־המדבר, בעיניו השחורות והבוערות באש פראית וזרה, בפניו, שהיו קודרים כסלעים ביום סער, אדם נורא ומאויים בעיני דוד, וסוסו של יואש – כאילו דבק גם בו מצב־רוחו של רוכבו ונתעוררה בו החיה הפראית – רעד בכל גופו ושאף למרחקים.
– סלח לי, דוד רעי! – חינן יואש רגע את קולו – בשעה זו גם אתה מיותר לי. יחידי, יחידי עם סוסי ועם הטבע צריך אני להישאר עתה. והלא אתה גם לא תוכל למהר ולרכוב כמוני. רכב לך במרוצה קלה בסביבות המקום הזה והמתן עד שאשוב. אז נצא לתייר את הכפרים הערביים הסמוכים. הנה עוד מעט ונפתחו ארובות השמים. אל תפחד מן הגשם: אם תרכב שעה קלה בגשם תמצא גם בזה עונג מיוחד.
ועם טיפות המטר הראשונות הסתער הסוס כגור־אריות וגמא ארץ. דוד לא עצר בסוסו, וזה רץ בסערה אחרי סוסו של יואש וכמעט שהפיל את רוכבו אחור. דוד הוכרח למשוך בחזקה ברסן־הסוס, הסוס הסתובב במעגל, עמד על שתים ודוד נשמט פעם בפעם, לחרדתו העצומה, ממושבו הנכון. אבל הוא התחזק ועד מהרה נרגע הסוס ועמד תחתיו רועד בכל גופו. במשך רגעים אחדים לא נועז דוד לזוז ממקומו, אולם אחר־כך רכב במרוצה קלה עד שעבר את הרמות שממולו. שם נגלתה לפניו כיכר שניה ככיכר הראשונה, אבל עקבות יואש לא נודעו עוד.
מעבר לרמות השניות נגלה לעיני דוד עולם חדש. על שטח של מאה צעדים עוד היתה כיכר ירוקה, אבל משם והלאה כבר נתגלו מבעד לסבכי השמיר והשית, הגבוהים כאמה אחת, רצועות לבנות של חול־הים. שאון־הים עלה באזניו, – והוא שמח מאד. בוודאי ימצא שם גם את יואש, כי לאן הלך העלם אם לא אל חוף הים? –. וכששקעו רגלי סוסו בחול העמוק ונדחקו לעבור בין סבכי השמיר והשית, התחיל לפעם גם אותו רגש של קרבה יתרה אל הטבע הזה והפראי הזה. מרחב גדול לא נגלה כאן לעין, כי מכל צד התרוממו הרים וגבעות־חול. כשעמד לפני רמה אחת חשב, שאך רמה זו מפרדת בינו ובין הים. אבל כמעט עבר עליה – והנה עוד בקעה ורמות חדשות מנגד. שאון הים נשמע מקרוב, כאילו רק צעדים אחדים מפרידים בינו ובין הים. אבל הוא רכב זמן ארוך למדי עד שהגיע אל הים. לסוף עמד לפני גבעת־סלעים. הוא לא נועז לעלות עם סוסו על הסלע הגדול, ועל־כן נטה הצידה וסובב את הגבעה עד שבא אל החוף.
פנים אל פנים עם הים עמד דוד. הוא – והים הגדול והנורא, הסוער והזועף, שכאילו עמד בקשרי מלחמת־השׂתערות עם האדמה. לאורך כל החוף שלח הים גל עצום אחד, שכגדוד צבא מהוּדק השׂתער על החוף ברעם וברעש ובכוח מהרס ומחריב. אבל האדמה מבטת במנוחת־נפש על מלחמת הים, הנעשית בחימה שפוכה. מכרת היא בחיל־הים, – אלה הגלים הכבירים, שחמתם גדולה רק עד שהם מגיעים אל קצה האדמה, ואז נהפך לבם לבגוד בים ובהכנעה הם מתרפסים לפני הארץ ומלחכים את עפרה, והים מתמרמר על בגידת חייליו והוא מוסיף לשלוח גלים כבירים מן הראשונים לכבוש בסערה את החוף. ולעולם לא ייעף הים במלחמותיו הקשות ולעולם לא ייתמו כוחותיו.
מה נפלא הוא ים זה! שעות רצופות אפשר לעמוד ולהסתכל בו כהסתכל בדבר־פלא. כל־כך פשוט הוא ומראהו כאילו אחד הוא. אבל סוד גדול טמון בו. סוד נצחי קבור במעמקיו וכוח־מושך לו להציד אליו את העיניים המרחפות על פני המים ולמשוך את לב האדם, שמפחד מפניו ומעריצו כאחד. דומה, כאילו ים זה בעל חיים גדול הוא, וגם הכרה יש לו וגם רצון חפשי, – ומה האדם לעומת חיה גדולה זו? מה האדם כי יעיז לעמוד יחידי במרחק עשרה צעדים מן הים הזה? ומה אם יעלה פתאום הרצון מלפניו לעלות על גדותיו ולהשתפך על עוד קילומטר אחד? הלא אז לא יידע כי בא דוד יחד עם סוסו אל קרבו… ורגש של הכנעה, של ביטול־עצמו בפני כוח־הטבע הגדול, תקף את דוד. אכן, רגש כזה, כהרגשת הטבע בכל יפיו והדרו בכלל, יכול לתקוף את האדם אך כשהוא יחידי, כשאין עמו אדם אחר, שיראה באצבע: “מה נאה אילן זה! מה נהדר מראה זה!.”
הגשם חדל, דוד פרש את מעילו על החול ושכב עליו למחצה, כשהוא אוחז בידו את רסן־סוסו.
בלי כל מחשבה ורעיון בלבו רבץ העלם ונהנה מהדר המקום במלואו. מסתכל ונהנה – ודיו. אבל מעט־מעט הוא מתחיל לחשוב גם מחשבות. על לבו עולים החלומות היפים והדמיונות המזהירים, שהיו לו ברוסיה ארץ־מולדתו בכל הנוגע לארץ־ישראל. ונפלא הדבר: שום תקוה לא נכזבה, שום חלום לא נעשה לדברים בטלים מיום שבא אל הארץ, ואף־על־פי־כן קוצצו כנפי־דמיונו. אהבתו לארץ, – זו האהבה, שיקדה בלבו בגלות כיקוד אש ושאכלה את נפשו מהמון געגועים וכליון נפש, – כאילו עברה ואיננה. כמעט שבשויון־נפש גמור הוא מתיחס אל הארץ. מחשבות ודאגות מרות על גורל הארץ והישוב אינן מחרידות אותו יום־יום ולשאלות בוערות אין מקום בלבו. ולעומת זה יודע ומרגיש הוא בעמקי־לבו, גם בלי שישוב להבטיח דבר זה לעצמו בכל עת ובכל שעה, כי בן הוא לארץ זו, בה קשורה נפשו ובה יחיה עד יום מותו. מרגיש הוא, שכאן מצא את החוף הבטוח. כאן מצאה נפשו מנוח, ואין לו להעמיק חקר בזה. מצבו בתור פועל? העתיד? מרירות־הבדידות של אדם, שעזב את כל בני משפחתו מעבר לימים רחוקים, – זו המרירות, שהוא חש לפעמים? אבל כל אלה אינם נוגעים בשאלה הגדולה: “ארץ־ישראל או גלות?” –. שאלה זו אינה עומדת על הפרק. בשויון־נפש גמור הוא מתיחס אל כל הפלפולים והויכוחים בשאלות הבוערות, המגיעים אליו על־ידי העתונים והירחונים שבגלות. בגלות היה בולע כל מלה ומלה שבהם, וכאן, בתוך הטבע היפה, בתוך העבודה המרובה, בתוך האויר החפשי, אינו צריך להם כלל. מה רב השממון שבכתבי העתים האלה! השעמום נודף מכל שורה, אף המעניין שבסיפורים קשה הוא למקרא…
פתאום נשא דוד את עיניו וראה שני ערביים הולכים וקרבים. הערביים הלכו לתומם. מקלותיהם הגדולים על שכמם ובפניהם אי־אפשר היה להכיר שום מחשבה זרה. כשעברו על פני דוד עמדו.
– מאין, חוג’ה, 1 ולאן? – שאל האחד ושניהם מדדו בעיניהם את דוד מכף רגלו ועד קדקדו.
דוד גמגם דברים אחדים בערבית. הערביים הכירו מיד במהותו של בן־אדם שלפניהם, והשואל הוסיף:
– יש סיגרה?
דוד אמר להוציא את קופסת־הטבק שלו. אבל ברגע זה ניגש הערבי השני, שעמד עד עתה דומם כאבן, ובסכין הקצר שבידו אמר לגזור את רסן הסוס, שקצהו היה בידי דוד. דוד קפץ על רגליו כדי להתנגד למעשהו של הערבי וגימגם בקצף מלות אחדות בערבית. הערבי אחז עוד הפעם ברסן ואמר לחתוך אותו, ודוד הדף את ידו של הערבי. ברגע זה קיבל מכה גדולה במקל מידי הערבי הראשון ושני הערביים הרימו מקלותיהם להכותו שנית. אבל פתאום נשמעה צהלת סוס וסוסו של דוד צהל גם הוא את קולו. הערביים הביטו בתמהון לצדדים, ובעוד רגע עמד לפניהם יואש.
– חוג’ה יואש! – קראו הערביים בתמהון.
– עיסה! חליל! מה אמרתם לעשות!? – קרא יואש ונתן עינו העזה בפני הערביים.
הערביים ברכוהו במאור־פנים והתחילו לדבר עמו בהתעוררות על ענינים שונים כדי להסיח את דעתו מכל המקרה. יואש לא מצא פתחון פה לחרף אותם על המעשה שאמרו לעשות, כי מדי פעם, שאמר להזכיר דבר בענין זה נכנסו לתוך דבריו והרבו לדבר אליו דברי ידידות ואהבה, סיפרו לו על הסייחים, שנולדו בכפרם לסוסות ה“המיוחסות” וה“אצילות”, ודבּרו על לבו לקנות לו סייחה אחת, אחרי שידעו, שהוא שואף מכבר לרכוש לו סוסה טובה.
יואש פצר בדוד ללכת עמו אל הכפר ולבחור שם באחת מן הסייחות ודוד הלך עמו למרות חפצו.
בכל הדרך וגם בכפר לא הוציא דוד אף מלה מפיו והתבייש להרים את עיניו ולהביט בפני איש. קשה היה מצבו בקרבת שני האנשים, שזה לא כבר הכוהו במקלותיהם, ונדמה לו, שכל יושבי הכפר יודעים את קלונו ואת חרפתו.
וכששבו שני החברים אל המושבה נודע לדוד מפי יואש, ששני הערביים היו זה שנים אחדות פועלים אצל אביו והם, יואש ודוד, ממלאים עתה את מקומם בעבודה. ויואש התחיל ללמד לדוד פרק בהלכות פגישה עם ערביים בדרך. העיקר הוא – לשאת איזה כלי־זין. אילו היה לו כלי־זין לא היו הערביים מעיזים להתנפל עליו. מלבד זה דרוש להתיצב לעומתם כבן־חיל ולהשיב להם בפקחות יתרה, כי את הפיקח חושבים הערביים גם לגיבור.
כברת־ארץ אחת, על גבול אדמת המושבה, היתה זה שתי שנים לסלע־המחלוקת בין בני־המושבה ובין חלק מתושבי הכפר הערבי הסמוך.
כברת־הארץ נקנתה ביחד עם כל אדמת המושבה לפני חמש־עשרה שנה. אולם בעליה החדשים מסרו אותה בחכירה לבעלים הישנים בתור שדה־מרעה, שהחוכרים רשאים לרעות עליו את בהמתם, אבל לא לחרוש אותו ולעבדו. אך החוכרים “שכחו” תנאי זה במרוצת־הזמן וחרשו את החלקה ועבדו אותה. וגם בני המושבה לא הקפידו על הדבר: הלא הם מקבלים דמי־חכירה בעד אדמת־מרעה ולא בעד שדה תבואות…
בשנים האחרונות הורגש במושבה חוסר־אדמה. אז נזכרו בכברת־הארץ הגדולה שנתנו בחכירה לערביים בלא־מחיר, וניסו לקחת אותה מידי החוכרים. אולם לתמהונם הגדול לא מיהרו הערביים לקחת את מקלם – ה“נבוט” הגדול – ואת תרמילם ולעזוב את האדמה החכורה, אלא עמדו והחליטו בכל תוקף, שהאדמה שלהם היא, הם בעליה ואין לאחרים חלק בה. בני המושבה הכירו את עיווּתם שעוו במה שהחכירו את אדמתם לבעלים הקודמים ועוד נתנו להם לחרוש אותה ולעבדה במשך הרבה שנים. הם נוכחו, שלא דבר נקל הוא להוציא עתה את האדמה מידי המחזיקים בה. אמנם, סוף־סוף יעלה הדבר בידם על־ידי בית־המשפט, אבל הענין יעלה להם בהוצאות מרובות.
ואמנם, עברו שתי שנים והענין לא התקדם אף במעט. ובין כה וכה הלכו הסכסוכים בין הכפר ובין המושבה הלוך והתדרדר. ריב־תמיד שרר ביניהם, ומתוך כך – גם איבה, חשד ועין רעה. יותר משנה עברה מיום שבאה הקומיסיה הראשונה מעיר הפלך, ביקרה את השדה, שמה עיניה בשטרי־המכירה, מדדה את הגבולים, שמעה את טענותיהם של שני הצדדים וכתבה וחתמה את הדברים בספר – ושבה כלעומת שבאה. ומאז נשתקע הדבר. ובינתים משתמשים בני־הכפר בחלקת־האדמה, עובדים אותה ונהנים מפירותיה – וזכותם עליה הולכת וגדולה בתורת “חזקה”: הרי הם מחזיקים בה זה כמה וכמה שנים. אמנם, בני־המושבה מערערים פעם בפעם על “חזקה” זו במה שהם יוצאים כמה פעמים בחורף וחורשים את החלקה: אבל אחריהם באים בני הכפר ו“מבטלים” את זכותם של בני־המושבה במה שהם חורשים את החלקה מחדש. בני־המושבה יוצאים לחרוש עוד הפעם את החלקה ואחריהם באים שוב בני־הכפר, וחוזר חלילה, עד שנלאים בני־המושבה והערביים עומדים בחזקתם.
בימים האחרונים הבטיחו בפקידות־הפלך לבני־המושבה, אחרי השתדלות מרובה מצדם, שתישלח קומיסיה שניה; וזה שבועות אחדים, ששני הצדדים מתכוננים לקבל את פני הקומיסיה. בני־הכפר הקדימו לחדש את “חזקתם” לפני בוא הקומיסיה, ובני־המושבה לא טמנו גם הם את ידם בצלחת ועירערו זה שתי פעמים על “חזקת” הערביים, – ואז שבו אלה וקנו את “חזקתם” באתם ובמחרשתם.
באחת מן השבתות שלח הועד אל כל בעלי־הבתים שבמושבה את שליחו, את ר' יהושע דוכנא. ר' יהושע זה הוא יהודי כבן שלושים וחמש, שכל הימים הוא פועל עם הפועלים ועובד בפרדס ובגן, ובערב ובשבתות וימים־טובים הוא ה“פקידות” של המושבה, בין “פקידות” של חול, בצורת “נושא־המכתבים” ושליחו של הועד לכל דבר ציבורי, ובין “פקידות” של קדושה, בצורת שמש בבית־הכנסת וכיוצא בזה. ומלבד כל אלה הוא גם צייר אמן והוא סד בערבי־פסחים את כתלי־הבתים בסיד, גם מדבר “אך ורק עברית” בלשון “אחד איש”, “אחד פרה”, ותוך כדי דיבורו הוא מעשיר את לשוננו במלות חדשות לעשרות. את ר' יהושע דוכנא זה שלח הועד אל בעלי־הבתים שבמושבה בהזמנה שבכתב לבוא אל ה“אסיפה כללית היוצאת מן הכלל”, שנועדה להיות במוצאי השבת הבאה, להתיעץ כדת מה לעשות ל“חזקה” “ביום שידובר בה”, כלומר, ביום בוא הקומיסיה. ולעורר את בני־המושבה, ובעלי־הבתים הנכבדים, לבוא אל האספה לא דבר נקל הוא. על־כן הוציא ראש־הועד מנרתיקו את כל הדברים הרמים והנשגבים ואת כל המלות היפות על גודל ערך הענין, שתכליתם היתה לפעול על לבותיהם של בעלי־הבתים ולפתותם לבוא אל האספה. ואמנם, בני־המושבה הכירו בחשיבות הענין, נאספו בבית־הועד, העמידו פנים רצינים ודנו בכובד־ראש, כאילו עמדו להרצות תורה שלמה על הנהגת משק־הכפר.
ובאחת מפינות־החדר עמד עלם צעיר. יואש היה העלם, שבא אל האספה בלי הזמנה ובלי שמצא ראש־הועד לנחוץ להשחית על אזנו את דבריו הרמים והנשגבים. ואמנם, הלא האספה נועדה רק ל“בעלי־הבתים” שבמושבה, ויואש רק נדחק לתוך “בני־עליה”. ובכן לא ייפלא הדבר, שחברי הועד קיבלוהו לא בפנים מסבירות. אבל לא מצאו את לבם לפטור את העלם מן הבית, כי לא היה חוק האוסר על בחורים צעירים לבוא אל האספות של בעלי־הבתים. אחרי כן נשכח יואש לגמרי, כי נדחק אל קרן־זוית.
ראש הועד של המושבה “נאם” ב“טון דיפלומאטי”:
…רק מפני שלא ידענו את תנאי הארץ ואת טבע שכנינו בראשית התישבותנו עשינו מעשה רע כזה. עתה אי־אפשר עוד למעשה מעין זה להישנות בקרבנו. אבל את הנעשה לפני הרבה שנים אין להשיב, ועלינו לתקן את המעוות איך שאפשר. ואם קשה לתקן בדרך הישרה, עלינו לבקש אמצעים אחרים… הועד כבר אחז באותם האמצעים. הוא כבר עשה את הצעדים הדרושים בעיר־הפלך ויכול אני להבטיחכם, שהענין הולך וקרב אל קצו ועוד מעט ועמדו ה“חרתים” 2 שלנו על חלקת־השדה ויחרשו אותה ויזרעו עליה באין מפריע. אבל עוד דבר קשה עלינו לעשות… חברי הקומיסיה התנו תנאי, שכשיבואו אל כברת־האדמה, ימצאו את בני־המושבה כשהם עובדים אותה. בתנאי זה תלוי פתרון השאלה לטובתנו… חברי הקומיסיה הם בעצה אחת עמנו. לנו ייודע יום בוא הקומיסיה בעוד מועד, בעוד שלשכנינו ישלחו לקרוא כשכבר תהיה הקומיסיה במושבה. אבל בימים האחרונים אנו רואים בקרב שכנינו איזו התעוררות. בודאי נכונים הם להגן על כברת־האדמה בכל האמצעים שבידיהם. במרוצת־השנים כבר למדנו לדעת את שכנינו, ואם אנו יוצאים באיזה מעשה כנגדם, חייבים אנו לדעת איך ובאיזה אופן אנו צריכים לעשות את המעשה. אנו חייבים להתחכם להם כמו שהתחכמו הם לנו. אל לנו להתגרות בהם בגלוי! רק בתחבולות נעשה עמהם מלחמה. עד יום בוא הקומיסיה אנו חייבים להעמיד פנים, כאילו לא נודע לנו כלום. אנו צריכים לשקוט במכוננו ולא לצאת מגדרנו. עלינו לשמור גם את פינו, כי האורב יושב לנו בחדרנו… ורק ביום הנועד נצא באתינו ובמחרשותינו, וכשתבוא הקומיסיה תמצא אותנו עובדים את חלקת־אדמתנו…" –
יואש עמד כל הזמן בפינתו והקשיב לדברי ראש־הועד. פניו הלכו וחורו ועיניו הלכו והשחירו ורעידה קלה עברה בגופו. נראה היה, שהוא נלחם בנפשו. פתאום עמד באמצע החדר, קומתו נזדקפה וכאילו גדלה מאד, את ידו שלח לפניו כנגיד ומצוה ועיניו הגדולות שפכו את ממשלתן על החדר ועל הנאספים כמבטו של מפקד צבא־מלחמה על שדה־המערכה. והוא דיבר משפטים עם הועד ועם כל בני־המושבה. הוא דיבר על החרפה, שהם ממיטים על עצמם במה שהם משיבים אליהם את אדמתם לא ביד רמה, אלא בדרכי שקר ותרמית. ובלי משים נתפשטו תוכחותיו על כל הענינים הנוגעים למושבה, שזה כבר קשר עליהם מלחמה במחשבתו וחרץ עליהם משפט מוות. מענין כברת־האדמה עבר על ענין ה“שמירה”, מענין זה – אל “זכות הבחירה” ואל “שאלת־הפועלים”, ודבריו בשאלה זו היו דברי דוד רעו כלשונו. ובדברו היתה לשונו כמעין המתגבר והדברים פרצו מפיו כאילו הבהילם לצאת מלבו וכאילו דחפה מלה אחת את השניה בהיחפזה לצאת לאויר־העולם.
רוב הנאספים רעמו פנים לדברי יואש. אבל אחדים שבעו נחת מדבריו. אלה היו האנשים, שעסקי פרדסים וכרמים לא בילבלו את מוחם וחיו על ה“פלחה” שלהם. ועל־כן זחה עליהם דעתם מרוב מנוחה. שום דבר לא היה יכול להוציא את האנשים האלה מכליהם. להם אחת היתה, אם את דברי ראש הועד הם שומעים או את דברי יואש. הם ניענעו בראשם ליואש ושמעו ברצון גם את דברי־התוכחה הקשים, שהיו מכוונים נגדם ביחוד, והעמידו פנים כאילו מלבם הוציא מלים, אף־על־פי – או דוקא – מפני שעליהם פעלו דברי־מוסר מעין אלה פחות מעל כל שאר בני־המושבה. ר' חיים גודין, מי שנושא גם משרת קצב וטבח במושבה ואין איש יודע כמוהו להרויח כסף מכל דבר, מן הביצה של תרנגלתו עד הקטן שבירקות־גינתו, ר' חיים גודין, שמתיחס אל כל דבר, שאינו נוגע אל כיסו, בצחוק קל של פיקח גדול, – הוא שאימץ פעם בפעם את לבו של יואש, כי ניענע לו בראשו ונתן לו אותות־הסכמה בעיניו הצוחקות.
אביו של יואש היה גם הוא בין הנאספים. מתחילה נהנה מאד מדברי בנו והתגאה לשמוע אותו מדבר משפטים עם כל המושבה. אבל אחר־כך מצא, שגדש יואש את הסאה, ולא ידע לשית עצות בנפשו. אבל אחרי שלא רצה לנסות ולהשפיע עליו, שיחדל לדבר, שהרי ידע, שהשפעתו על בנו אינה רבה מהשפעת כל אדם מן השוק, על־כן קם ויצא בחשאי מן הבית.
האיש הצעיר, חבר־הועד, שמע זמן־מה את דברי יואש ונשך את בשרו בשניו. אבל פתאום הסב את פניו מן החלון, שעמד על־ידו והביט בעדו החוצה, והכה באגרופו על השלחן עד שרעש כל הבית… ואולם כרגע עצר ברוחו וכאילו התבייש על שהוציא את כעסו בפני נער כיואש, עזב גם הוא את האספה.
לסוף עמד איש אחד והשתיק את יואש. הוא אמר, שאך למותר הוא לשאול את כל בני־המושבה. אפשר לבטוח בועד, שידע לעשות את הדרוש. והדברים יצאו מפי האיש – וכל הנאספים קמו ממקומותיהם. הם קיבלו ברצון את ההצעה. כל אחד זכר את עניניו הפרטיים. האחד זכר את ההלואה, שהוא אומר לקבל לשם נטיעת פרדסו החדש ושהיום הוא צריך לגמור את המשא־והמתן עליה. השני – את פרתו הכורעת ללדת ואחדים – את מערכת־האישקוקי המענינת, התלויה ועומדת ממוצאי־שבת שעבר.
יואש הביט בשתיקה, איך הנאספים יוצאים אחד־אחד מבית הועד. ופתאום רקק רקיקה עזה ארצה – ונס מן הבית…
הוא רץ אל ביתו, בא אל הרפת והוציא את סוסו. בביתו ישבו דוד ועוד צעירים אחרים. הם שאלוהו לסיבת התרגשותו, אבל הוא לא שעה אליהם. עלה על סוסו והסתער משם והלאה. הוא אמר להשכיח את שאון קרביו בסערת־הרכיבה…
ועוד בשעה מאוחרת בערב שמעו יושבי־המושבה שעטת פרסות־סוס לפני בתיהם.
היה יום בהיר, אחד מן הימים היפים של סוף החורף, שבהם נהפכת ארץ־ישראל לגן־עדן. האויר היה רענן, האדמה היתה מושקה מי־גשמים לרויה ובתאוה ספגה את קרני־השמש החמות. עשבים גבוהים רוויי־לשד וספוגי־אויר נראו בכל מקום.
על כר נרחב, בצפונה של אדמת־המושבה, חרשו כחמש־עשרה מחרשות. ובין האנשים הנוהגים במחרשות היו גם יואש ודוד.
אחרי שנסגרה “האספה הכללית היוצאת מן הכלל” במוצאי־שבת, “אחז” הועד ב“אמצעים הדרושים” וה“נצחון” היה ודאי. מעיר־הפלך הודיעו לועד את היום, שבו תבוא הקומיסיה, ובני־המושבה התכוננו להתנפל באותו יום באתם ובמחרשתם על כברת־הארץ ולחרוש אותה. הם הבטיחו לועד, שילכו בעצמם ביום הנועד לחרוש את החלקה ולא ישלחו את פועליהם הערביים. אבל כשבא היום הנועד לא עמדו בדיבורם. בשעת־הדחק אמר הועד לגייס את הפועלים העבריים, ובלבד שלא ישלחו ערביים. אבל נתגלה הסוד, שכל הפועלים העבריים הם פועלי הפרדסים והגנים ולא פועלי־השדה, והם, איפוא, אנשי־המעדר ולא אנשי את ומחרשה. רק ארבעה יהודים נמצאו לחפץ הועד: יואש ודוד ועוד שנים מבני־האיכרים. את שאר הפועלים הדרושים לקחו מן הערביים, מן הטובים שבהם, שאפשר לסמוך עליהם.
האדמה היתה רכה. פעמים אחדות כבר נחרשה בחורש זה גם במחרשה האירופית וגם ב“יתד” של הערביים. ממעל להחרישה העמוקה של מעדרי־היהודים נראו סימניה של ה“יתד” הערבית. יואש היה שמח מאד, שסוף־סוף תעבור החלקה לרשות־המושבה. דוד השתבח גם הוא בלבו, שהוא גואל בזיעת־אפו את אדמת־ארצו מידי זרים. הוא קיים את הפסוק: “לא בחרב ולא בחנית, אלא בעבודה ובזיעת־אפים”. הסוסים משכו את המחרשות בלי כל עמל וגם לפועלים לא היתה העבודה קשה. הצעירים העבריים הרבו לדבר מהתלות על עבודה זו: כמשחק היה הדבר בעיניהם לחרוש את האדמה, שכבר נחרשה כמה פעמים. רק פני הערביים לא היו כתמול שלשום. דומם הלכו אחרי מחרשתם, פניהם היו נזעמים ואל דברי הצעירים היהודיים לא שעו. איש מהם לא פתח את פיו בשיר ובזמר, כדרכם תמיד. איזה סוד מעורר־חשד אפשר היה להכיר בכל ישותם. אולם הצעירים היהודיים לא שמו לב לזה ושום חשד לא עלה על לבם.
– לעזאזל! – אמר אחד משני בני־האיכרים – זה שלוש שעות אנו מעבירים לשוא את מחרשותינו – ופני הקומיסיה עוד לא ייראו. הפועלים והסוסים בטלים מעבודתם הנצרכת. היום בהיר והשדות מחכים למחרשה ולזרע, – וכאן עלינו לבטל את זמננו על לא־דבר.
ובן־האיכר רקק בחמתו.
– הקומיסיה! – אמר בן האיכר השני – איני מאמין, שתבוא בכלל קומיסיה זו, ואם תבוא, תבוא רק ביום, שלא נדעהו מראש.
– כבר אבדתי גם אני את האמונה בקומיסיה – אמר דוד. – כל עבודתנו לשוא! מחר יבואו הערביים ויגרדו את האדמה מעט ב“יתדותיהם” – ואת עמלנו ישא הרוח!
– לא! קרא יואש – אל לנו לתת לאנשי דמים אלה – יחרב ביתם! – לבוא עלינו ביתדותיהם! אם לא תבוא הקומיסיה היום, חייבים אנו לעמוד ולשמור על אדמתנו, שלא תהיה בה יד בני־השדה 3 האלה. בכלל חרפה היא לנו, שאנו משתמשים באמצעים מחפירים כאלה כדי להשיב לנו את שדותינו. מה לנו ולקומיסיה? שלנו היא האדמה ולנו תהיה גם בלי קומיסיה! הערביים – יחרב ביתם! – יכלו לאחוז באדמת־זרים בלי שאול את פי הקומיסיה, ואנו אין אנו יכולים להשיב לנו את אדמתנו בלי קומיסיה!
כמובן, לא הסכימו שני הצעירים לדעתו של יואש. וגם דוד החזיק על ידם. הוא הריח סכנה להפסוק: “לא בחיל ולא בכוח” ואמר:
לא לנו, היהודים, לבוא בסכסוכים עם שכנינו על כל דבר. הם יכולים לעשות גם מעשה־אלמות בלי שתמצא אותם רעה, אבל אנו, שמארצות־הגולה באנו להיאחז בארץ־הנביאים, רק בכוח־המשפט יכולים אנו לעמוד ולהתחזק בארץ.
– מה לי ולארצות־הגולה שלכם? – קרא יואש בכעס גדול – דבר אין לי ו“לגלות” וליהודים שבגלות! כאן נולדתי וארץ־מולדת אחרת לא ידעתי! אם יהודי רוסיה בגלות הם, מה זה נוגע לי, כי אפחד תמיד ואחרד על כל צעד ושעל ואמחל על זכותי ועל כבודי לעיני פראי־אדם אלה!? ואתם – פנה אל שני בני־האיכרים – איך אתם מדברים בשם הגלות, שלא ידעתם ולא ראיתם? למה מלא לבכם הכנעה של גלות ולמה אין בו אף ניצוץ של גאון־מולדתכם? במה נופלים אתם מן הערביים האלה?
פני הצעירים קדרו לשמוע את דבריו העולבים של יואש. הם לא ידעו להשיב דבר, כי מעולם לא העמיקו חקר בשאלת הכנעה של גלות וגאון לאומי, ואולם דוד מצא את דברי־יואש יפים ומרהיבים מאוד. אילו היה הוא מוכשר להרגיש מה שמרגיש העלם הצעיר הזה! אילו לא היתה קופה של עלבונות, של רגשות־הכנעה ושל פחד גלותי, שבאה לו בירושה מדורי־דורות, תלויה לו מאחוריו!
עברה עוד שעה אחת. יואש ודוד הגיעו אל קצה־השדה. גבעה קטנה הפרידה ביניהם ובין שאר הפועלים. דוד עצר בסוסו, הרים את עיניו אל השמש והסתכל בו רגע:
– כמדומה לי, שכבר הגיעה שעת־הצהרים. השמש הגיעה אל מרום הרקיע. אם אשפוט על־פי קיבתי, הגיעה שעת ארוחת הצהרים עוד לפני שעה שלמה…
– טוב הדבר! – אמר יואש – נגיעה נא אל קצה־השדה ואז נשוב אל העגלה. אנו נאכל היום תחת כיפת־השמים ולא בצל סוכתנו, העומדת היום עזובה בשדה שלנו. ולעומת זה נאכל בחברת אנשים הרבה. אתה לא ראית עוד את הערביים כשהם אוכלים את ארוחתם. מיושבים בעגול, הם משתפים את המצות וכל מאכל, שהביא כל אחד עמו, ואוכלים ביחד. גם את טעם המצות שלהם, זה ה“חובס” (הלחם) של הערביים, לא טעמת עוד.
עוד לא עלו הצעירים עם מחרשותיהם על הגבעה – והנה הבהיל אותם רעם של יריות, שנשמע מן הקצה השני של השדה… בקפיצה אחת הגיעו אל ראש־הגבעה. שם נגלה לעיניהם מחזה מבהיל. על השדה התפשטו ערביים מזוינים וכשדים התרוצצו ברגליהם הקלות הנה והנה. בידים מהירות התירו את הסוסים מן המחרשות, העלו את אלו על העגלות ורתמו אליהן את הסוסים. אחדים מהם עמדו וירו אחרי הפועלים הערביים, שנסו ונמלטו במהירות, אף־על־פי שאך באויר ירו הערביים ולא באחיהם. מלבד הערביים הנסים נראו גם שני הצעירים היהודיים מרחוק. הם הספיקו להתיר סוסיהם מן המחרשות ונמלטו, האחד אל המושבה והשני אל פרדס גדול שבסביבות־המקום.
ברגע הראשון עמדו יואש ודוד כנדהמים, לטשו את עיניהם ופערו את פיהם למראה הנפלא. פתאום עבר זעזוע חזק בכל גופו של יואש. זרם של דם פרץ אל פניו וכל קרביו כאילו התלקחו באש בוערה.
– מהרה! מהרה! – צעק יואש, ובטיסה אחת היה אצל המחרשה ובידים מהירות התיר את הסוס וישב עליו. דוד עשה גם הוא כמעשהו ורכב אחריו אל העגלה, שעמדה לא רחוק מן הגבעה. יואש הוציא את הרובה שלו והשׂתער אל המקום, שהיו שם הערביים. דוד רכב על־ידו. בשמאלו אחז ברעמת־הסוס ובימינו – באקדח. הוא לא ידע עתה שום פחד. עם יואש ילך גם לקראת כדורי הערביים! במקום ששם יואש אין יראה ואין פחד!
הערביים עמדו רגע, תמהים להופעת־פתאום של שני הצעירים הרוכבים על סוסים. יואש ודוד ישבו בקומה זקופה על סוסיהם. פני הראשון היו נוראים כפני רוצח ובעיניו כאילו אמר לאכול את הערביים על ראשם ועל רגליהם. גם סוסו, שהיה בלי רסן ואוכף, רעמתו פרועה וכל מראהו פראי מהתרגשות־פתאום, הוסיף לפני העלם אימה מיוחדת.
– הוי אנשי־בליעל! מה לכם פה ומי לכם פה? – אל בתיכם שובו, חבר־גנבים, עדר־חמורים, בני הכלבים והחזירים! ערביים טמאים! יבוא הרוח הטמא באבי־אביכם! יחרבו בתיכם, תקולל אמונתכם, נגועי־הצרעת! הלאה! הלאה, עבדים נבזים! אל יגעו עקבותיכם הטמאים באדמתי!
פני עשרות האנשים להטו ועיניהם ירו זיקי־רצח למשמע דברי־חרפה. עשרות נציבים של רובים הורמו. ברגע זה ראו הערביים כולם רק את יואש ורק הוא היה המטרה לנקמתם הנוראה. אבל דוד, שאיש לא שם אליו לב, ראה, שהגיעה עת לעשות, ועל־כן ירה באקדחו ופצע אחד מן הערביים… וברגע זה קרה עוד מקרה אחד: סוסו של יואש, שנבהל מפני נציבי הרובים, התגעש כשעבר כדור האקדח על פניו, קפץ קפיצה גדולה, הפיל את רוכבו מעליו ועוד שני ערביים הפיל ארצה – ונס במשובה פראית.
המבוכה, שקמה בין הערביים, נתנה ידים ליואש לקום ולהתנפל ברובהו על אויביו. עשרה ערביים הקיפו אותו והתחילו להכותו בנציבי רוביהם. אבל הוא נלחם בגבורה והכה בכוח גדול ובחימה שפוכה על כל סביביו. הערביים רק עמדו לשטן זה לזה והכו לפעמים איש את אחיו.
גם על דוד התנפלו כעשרה ערביים, הורידו אותו מעל הסוס ואמרו לשלול ממנו את אקדחו. אבל הוא עמד על נפשו, ואף־על־פי שכרע תחת אויביו וכל גופו כאילו ניתן בסד, התחזק ביד־ימינו החפשית והכה את אויביו באקדחו בכוח גדול. על ראשו ועל פניו ירד מטר־מהלומות, אבל הוא כאילו לא חש ולא הרגיש כלום. וכל כוחו עבר אל ידו האחת, עד ששום אדם לא היה יכול לעמוד בפניו.
כי רגש כביר מילא את לבו ברגעים האלה. הנה הגיע הרגע הגדול בימי־חייו, שבו הוא נלחם עם אויביו בארץ־אבותיו כבן־חורין, כמו שנלחמו קנאי־יהודה עם אויביהם לפנים. הנה עתה המיש מעל צוארו את סבל־הירושה הנורא, ירושת אלפים שנות־גלות, שהכבידה על כתפיו מיום היולדו ועד עתה. בקפיצה אחת עבר על אלפי־השנים הללו ורגליו עומדות בקרב היהודים העזים, אשר את הגלות לא ידעו ועול־עבדים על צוארם לא עלה וחולי־רוח לא היו. הוא כאשר אבד אבד, אבל חובתו היא לנקום באויביו את נקמת כל הדורות, – את נקמת חרפתם וקלונם, שדבקו גם בבשרו. חובתו היא לטהר את נפשו מחרפת־הגלות ולמות כעברי וכאדם בן־חורין!
מצבו של יואש היה יותר טוב ממצבו של דוד חברו. הוא העביר את נציב הרובה הכבד על ראשי אויביו, שמבוכה גמורה שררה ביניהם מרוב התרגזות והתרגשות. ויתנגשו רובים ברובים, ויתנגחו אנשים באנשים, ותלך המבוכה הלוך וגדול. ויואש עמד בקומה זקופה וגאיונה, פניו הנלהבים לא היו לו עוד ורק עיניו בערו באש פנימית, ובבטחה הוריד את מכותיו הנאמנות על כל ראש שמצא. למכות, שקיבל הוא, לא שם לב וכאילו לא חש אותן כלל.
פתאום בא עלם ערבי אחד, שעמד עד עתה מרחוק, ואחרי שפינה לו דרך בין האנשים המקיפים את יואש, התנפל על זה בסכינו – ותקע אותו בלבו…
בו ברגע נשמעו קריאות וצעקות של חבורת־אנשים מן הצד האחד ושעטת פרסות סוסים מן הצד השני… באו כחמישה־עשר פועלים עבריים מן הפרדס הקרוב, ששמה נמלט אחד משני הצעירים. כששמעו הפועלים את דבר ההתנפלות מיהרו אל המקום ומעדריהם בידיהם. והרוכבים היו שלושה חברי קומיסיה, חמישה חיילים ושלושה מחברי־הועד, שבאו מן המושבה.
כשנפל יואש לארץ והערביים התעוררו משכרונם, שנסכה עליהם קנאתם, ראו את חבורת הפועלים המתקרבים אליהם במעדרים מורמים ואת פלוגת הרוכבים, שנראתה מרחוק. ואחרי שכבר שפכו את כל חמתם על ראש העלם, לא קמה בהם עוד רוח, ועל־כן נשאו את רגליהם וברחו. דוד רדף אחרי האנשים שהכוהו ועתה עזבוהו לנפשו, אבל אחר שרץ צעדים מספר נפל בלא כוח והתעלף. הוא היה פצוע כולו. בפניו ובראשו לא היה מתום וכולו זב דם. הצעירים שלחוהו בעגלה אל המושבה.
יואש שכב בלי רוח־חיים בפישוט ידים ורגלים, כאילו אמר להגן בגופו על אדמתו גם אחרי מותו. בחצי־עיגול אחד עמדו הצעירים העבריים ובחצי־העיגול השני – חברי הקומיסיה ואנשי־הועד. את החיילים שלח ראש הקומיסיה לרדוף אחרי הערביים. עמדו האנשים והסתכלו דום בפני העלם המת, ונראה היה, שבלבו של כל אחד ואחד מן המסתכלים מקננת מחשבה מיוחדת. מי יודע? אפשר שלמראה הדם היוצא מחזה העלם המת ושוטף ויורד ומרטיב את עפר הארץ, עלתה מחשבה על לבו של האחד, שהדם החדש מתערב במעמקי־האדמה עם הדם, שנשפך במקומות האלה לפני שנות אלפיים… ואולם מחשבה אחרת חשב האיש הצעיר, חבר ועד־המושבה. כך היה נראה מדיבור זה, שנפלט מפיו בלי משים:
– נער פחז כמים!
בדיבור זה הורגשו נזיפה וצער כאחד.
האדמה קמה לצמיתות למושבה. אם לא מצאה הקומיסיה על האדמה יהודים עובדים מצאה יהודי מת עליה, ואם לא קנו בני־המושבה, “חזקה” עליה בזיעת־אפיהם, קנו אותה בדמי אחד מאחיהם.
דוד שכב כשני חדשים בבית־החולים ויצא משם בריא ושלם.
א
זה שני ימים כיסו עבים כבדים את השמים, בכל שעה ושעה עמד המטר להינטש ממרומיו ולהשתער בעברה ובזעף גדול על האדמה ויושביה. איזה “מאורע” היה תלוי על העולם, מאורע גדול אשר כל הטבע והחי חשו את קרבתו ועצרו את נשימתם בצפותם לו מרגע לרגע. האנשים אשר עבדו בשדות היו נכונים בכל רגע, לאות הראשון אשר יתנו השמים, לרתום את הסוסים על העגלות ולשוב אל המושבה. הריחו הפועלים ריח מנוחה ובטלה, ויתגעגעו אל הגשם אשר יפטור אותם מעבודתם במשך שניים שלושה ימים, הם ידעו כי רבים יהיו הגשמים אשר ירדו הפעם, הלא זה היה הגשם הראשון אחרי היורה הדל! והגשם ישקה את האדמה, וירטיב אותה, וישתיק את צמאונה הגדול, ויעשה אותה רכה ונוחה להיחרש.
והשמים החרישו, סתר פנים שמו להם, להעלים את פעולתם מאת בני האדם, המתברכים בלבבם, כי יודעים הם את האותות בשמים על פי הרוח ועל פי העננים ועל פי הקור. והתכונה היתה רבה בשמים. מארבע כנפותיהם נתגייסו ונועדו כל האדים והעננים, ויכסו את השמים עננים על עננים ועבים על עבים. רוחות צפון וים התרוצצו באויר העולם ויעברו בטיסות גדולות מכנף מערב עד מזרח ומכנף צפון ועד דרום. ויתחזקו השמים, הלוך והתחזק, בחיל עננים כבד מאוד, כאילו עמדו להביא מבול על הארץ. ויתחילו צבא השמים את מלחמתם הגדולה באדמה בחשכת הלילה, באמרם בלבם: אל תדע הארץ בהתנפלנו עליה בחשכה ובאפלה. וירדו גשמים רבים מאוד בלילה ההוא וגם ממחרת היום.
שלמה התעורר בלילה משנתו, וישמע את קול המים הרבים, קול הגשם היורד בזעף, ויהי הרעיון האחד אשר עבר במוחו, כי לא יהיה עליו להשכים מחר לקום לעבודתו, ורגש נעים, רגש אשר מרגיש איש העבודה באמש חג, כבש את לבו ויירדם ויישן עד השעה העשירית לפני הצהרים. ויתעורר משנתו ויחלוץ את עצמותיו ויהי רענן ובריא-נפש אחרי השינה הערבה והנעימה. ויקם וילך אל בית התבשיל להשביע את רעבונו בארוחת בוקר שמנה.
בבית התבשיל קידמה אותו המבשלת הצעירה בתרעומותיה, על אשר ערבה לו שנתו ואִחר לבוא אל משתה התה. אבל שלמה לא היה האחד אשר “אִחר לבוא אל משתה התה”, כחמישה עשר צעירים עמדו ורבו עם המבשלת הצעירה, זו “האם הטובה והחביבה” של כל הפועלים ויקנטרו אותה בדברים על אשר הצפינה את “המיחם”, זה סיר-הפח הענקי בתור עונש על אשר לא השכימו לקום עם אור היום. ורק מן הצד עמדו כחמישה פועלים ולעגו לאלה העצלים והנרפים. התחבר גם שלמה אל חבריו ובמהרה עלתה לו להרך את לב הנערה, עד אשר הוציאה ממסגר את הסיר הגדול, את סיר הפח הענקי, את המיחם.
על פי עצתו של שלמה ועל פי עצת כל אחד מחבריו, הוצתה אש במיחם, להרתיח בו את נחל המים אשר נשפך לתוכו. אבל קיבת הצעירים לא עצרה כוח לחכות עד כחצי שעה עד אשר ירתחו המים בסיר, וישבו אל השולחן הארוך ויאכלו את לחמם ואת תאניהם ואת תמריהם ואת זיתיהם ואת תפוח-זהבם. וכאשר הוכן התה נבוכו הצעירים מאד, כי לא נשאר בכפם מאום מכל לחמם, אכלו ולא הותירו! אולם שלמה הוציאם מיד ממבוכתם. הוא מצא כי בין כה וכה רק כשעה אחת עד הצהרים, וטוב להם להיפטר פעם אחת מעול זה, עול “האכילה”.
כרגע השתערו הפועלים על ה“חנות המשותפת” לקנות צרכי אוכל ל“ארוחת הצהרים”. וידי המנהלים היו מלאות עבודה ב“חנות” ויעמלו ויזיעו כמו ביום קיץ בכרם, זה אצל המאזנים וזה אצל הארגזים והשקים וזה אצל “פנקס-הרשימות”.
וישבו הצעירים עוד הפעם אל השלחן ויאכלו עוד הפעם את לחמם ואת תאניהם ותמריהם וזיתיהם ותפוח-זהבם, וישתו לרויה את התה. ויהי ככלותם לאכול, ויזכרו את התבשיל ואת המרק אשר תבשל להם המבשלת בערב ויאמרו בלבם, מי יתן ועמד התבשיל לפנינו, עומד ומעלה הבל, ובלענו אותו בעודו בקערתנו…
הגשם פסק לשעה קלה. הריקו השמים את גשמיהם, עיפה נפשם וינוחו מזעפם, להחליף כח ולחדש אחרי כן את המלחמה ביתר שאת.
– מי ומי ההולכים אל פרדסו של בן-טובים? – פנה שלמה אל חבריו בשאלתו.
אבל לא נמצא איש אשר יחפוץ ללכת בשעה זו בדרך הרחוקה. אחדים מהם עבדו שם בתור פועלים והיו הולכים שמה ושבים משם בכל בוקר ובכל ערב. אחרים אמרו ללכת איש אל ביתו לעשות שם את צרכיו. מי לגמור את מכתבו אשר התחיל לכתוב לפני חודש ימים, [מי] לתקן את מלבושיו ומי לכבס את המטפחת אשר לאפו.
ולשלמה אח היה בפרדסו של בן-טובים. ושמו יהודה, והוא היה נוטר-פרדס. וילך שלמה לראות את פני אחיו בכל שבת ובכל יום חג ובכל יום אשר בטל היה מעבודתו ולא עצר אותו היום גם הגשם החזק מלכת לראות את פני אחיו. וילך אל חצר ביתו ויחבוש את חמורו וירכב ויצא לדרכו.
והפרדס של בן-טובים רחוק מן המושבה כמהלך שעה, וחלק מן האדמה אשר בין המושבה ובין הפרדס אדמת ערביים היא. וירכב שלמה ויעבור את אדמת העברים ויבוא על אדמת הערביים. ופני המקום נשתנו מאז עבר עליו שלמה בפעם האחרונה. עברה על המקום “המחרשה” הערבית. זה ה“יתד” המגרד מעט את האדמה ומשחית רק את פניה. ולא הכיר שלמה בחלקת האדמה כי חרשו אותה וזרעוה ולא נטה הצדה ויעבור עם חמורו על הזרע.
פתאום עמד לפני שלמה, כאלו צמח מתוך האדמה, נער ערבי כבן שלוש-עשרה. זה החל לחרף אותו ולהפחידו במקל אשר בידו. שלמה, אשר לא ידע לדבר כן בשפה הערבית, השיב לנער הערבי כחרפתו בעברית. ואז החל זו לידות בו גושי עפר ואבני אלגביש.
שלמה רדף אחרי הנער לתפוש אותו, או להבריחו מפניו, וזה נס ונמלט בקול צורח מר. אז הפנה שלמה את פניו, דבק בחמורו ורכב לדרכו. אבל הנער שב לעשות את מעשהו כבראשונה וככל אשר הבריח אותו מפניו שב, ברח ושב, נס ונמלט ושב לרדוף, והתרוצץ ברגליו היחפות והקלות על פני השדה כשד וצרח מר בקולו החודר כקול האווז אשר כלבים רודפים אחריו.
פתאום ראה שלמה עוד שני ערביים, אשר רצו אליו בחמת כוחם ומקלותיהם בידיהם כחרבות שלופות. דמו קפא בעורקיו. הוא עוד יכול להימלט על חמורו קל הרגליים, אבל חרפה כזאת, חרפת “מנוסה מפני ערביים”, לא חפץ להמיט על עצמו. איך ישא את חרפתו אל אחיו יהודה? איך ימיט חרפה כזאת על כל חבריו הפועלים ועל כל יהודי הארץ?…
לא עברו רגעים הרבה ומטר הכאות כבר ירד על ראש שלמה. הוא אמנם הגן על עצמו באגרופיו, אבל כרגע נסחב מן החמור והושלך ארצה והוכה במקלות ונרמס ברגלים. וכאשר שב רוחו אליו לא מצא עוד לא ערביים ולא חמור ולא כל נפש חיה. הוא עמד סר וזעף, נכלם ומדוכא, מלא חבורות ופצעים ומלוכלך בטיט. הוא עמד וחשב בדבר, אנה לשאת את חרפתו. אם אל המושבה ואל חבריו הפועלים או אל הפרדס, אל אחיו יהודה.
ב
יהודה היה איש צעיר כבן שלושים, בעל גוף כביר, רחב הכתפים ואמיץ כוח. בעמדו על מקומו ורגליו, הנעולות בסנדלים גבוהים, פשוטות לצדדים וידיו תחובות עמוק, עמוק בכיסי מכנסיו, חזהו הכביר בולט, אז דומה היה לסלע מוצק אשר שרשו בקרקע או לפסל שיש איתן. והאנשים אשר סבבוהו לא יכלו להסיר את עיניהם מן התמונה הזאת אשר כולה מביעה כוח ואון רבים. כאשר ישב לרכוב על סוס היה זה רועד בכל גופו מכובד המשא אשר עליו, וכאילו התפלא על כובד גוף רוכבו הפנה את ראשו אליו והעמיד עליו את עינו התמהה ומדד אותו מכף רגלו עד קדקדו, וכאשר לא יכול בשום אופן לפתור את החידה הוריד את עיניו לארץ ונאנק דום.
וליהודה זה היו שתי עינים שחורות וגדולות, רכות וטובות, אשר מהן נשקפה נשמה זכה, נפש טהורה ולב טוב. מפיו יצאו תמיד דברים טובים ונעימים נכנסים אל הלב ומושכים את הלב, דברים של טעם ודברים של בינה, שלא היתה חסרה בהם גם הליצה רבה. מעולם לא נשמעה בקולו רגזה וכעס, מעולם לא מלאו מבטיו זעם ומעולם לא עברה מעל פניו החביבות והרוח הטוב. הוא עמד ממעל לכל ריב ומדון, לכל סכסוך ומחלוקת. הוא ידע רק לפשר ולהשלים, לשכת חימה ולהאריך אף. ודבריו נשמעו יותר ופעלו יותר מדבר כל ה“אינטליגנטים”, מי שהיו “אקסטרנים” “גימנזיסטים” ו“מנהלי מפלגה”.
יהודה היה גם עצל קצת בעבודתו ולא הרויח יותר מכל פועל רגיל. אמנם הוא עשה בנקל את העבודה אשר עלתה לאחרים בזעת אפם. אבל כאשר הכיר כי כבר הרויח את שכר יומו אבד ממנו כל חשקו לעבוד. הוא לא סבל את השעבוד ולא יכול להשתעבד לסוסים ולמחרשה ולא יכול גם להתקשר אל משרה חודשית או שנתית. הוא אהב את החופש בלי קץ וגבול, כאילו בחופש הרב היה כל תוכן חייו. והוא בחר רק בעבודה לימים ובעבודה הניתנת בקבלנות. כדי שיהיה חפשי תמיד לנפשו ויוכל לנדוד ממקום למקום, ממושבה למושבה ומחבל-ארץ אחד אל החבל השני. מיהודה לשומרון ומשומרון לגליל התחתון ומהגליל התחתון לגליל העליון.
יותר מכל עבודה אחרת אהב את השמירה, ולא שמירת-המושבה, שהיא שמירה שנתית, כי אם שמירת גרנות, כרמים ושדות, אבטיחים ופרדסים. ככלות זמן שמירת הכרמים ביהודה בא אל אחת המושבות בגליל לשמור שם את הגורן או שדה-אבטיחים ואחרי חג הסוכות שב אל יהודה להיות לשומר באחד הפרדסים.
עשרות פעמים כבר עבר ברגליו את הארץ לאורכה ולרוחבה. רגליו שקעו עשרות פעמים באותו החול העמוק והבוער וצעדו על אותם הסלעים הלוהטים, כעצום חום היום. לא עברה שנה אחת אשר לא ראה לכל הפחות פעם אחת כל מושבה, כל נהר, כל ים וכל הר. הוא לבדו נחשב, בנדדו על פני הארץ, כ“אורחה” שלמה. בעברו על פני אחת המושבות ושמע אחד האנשים אשר גם עליו לעבור ממושבה אחת אל השניה והתירא ללכת יחידי, ודבק אחרי יהודה והלך אתו, ובאו אל המושבה השניה ונפרד זה ובא אחר במקומו, ובאו אל המושבה השלישית ונפרד גם זה ובא שלישי. ויש שהימים ימי חג הפסח או חג הסוכות ורבו אז הצעירים התיירים ועולי הרגל ודבקו בכל מקום צעירים וצעירות אחרי יהודה העובר בארץ ובא אל מקומו עם מחנה אנשים גדול מאוד.
בשנה האחרונה עיפה נפשו מן הנדודים התמידיים, וימצא לו משרה שנתית בפרדסו הגדול של בן-טובים. ובן-טובים קיבל אותו בשמחה לשומר בפרדסו, בידעו כי יש לסמוך עליו.
בפרדס כונן לו יהודה מעין משק ביתי. זרע מעט ירקות וגידל תרנגולים ותרנגולות ויונים וחשב מחשבות לקנות לו פרה אשר תיתן לו את חלבה ותלד עגלים. וסוסה אשר תלד סוסות. אתון כבר היתה לו והיא כבר נשאה עוּבּר במעיה ועמדה ללדת בקרוב. את האתון נתן בידי אחיו שלמה שישתמש בה זה לרכוב בכל יום אל מקום עבודתו הרחוק מן המושבה. והיא נפלה כיום, יחד עם הולד אשר במעיה, בידי הערביים.
על הפרדס הביט יהודה כעל אוצר יקר וקדוש אשר נמסר בידו לשמור אותו ולנצור אותו, והוא ערב בעדו בגופו ובנפשו, בחייו ובכבודו ובכבוד כל השומרים העברים, ישמור אותו וינצור אותו כבבת עינו. והערביים אשר מסביב למדו לכבד את השומר העברי ולא נגעו לרעה לא בו ולא בפרדס. מראה יהודה לבדו עורר בלבם אליו יראת הכבוד. באשר ראוהו נתנו בו את עיניהם ודבקו בגופו במבטיהם הבוערים, מדדו ובחנו כל אבר וכל שריר אשר בגופו ולא שבעו מהביט בו עד היעלמו מעיניהם; ויחד עם רגש יראת הכבוד לפני איש כביר כוח זה, קמה בקרבם הקנאה וצרות-העין, כאילו היה כוחו רכוש גדול שהוא נושא אתו לעיניהם.
בבוא שלמה אל הפרדס מצא את הבנין הקטן, אשר בו גר יהודה, סגור על מסגר. הוא עמד רגעים מספר ככלי מלא בושה, כבש את פניו בכותל וחשב על מצבו הנורא. אחר כן ניגש אל אחד העצים, עמד בינות לענפיו וקטף לו כשישה תפוחי-זהב גדולים זה אחר זה ואכל אותם לתיאבון. הפירות הרעננים החיו את רוחו. “טוב הדבר כי לא פגש אותי איש בדרכי ולא ראני איש בחרפתי”. אמר אל לבו. “יעבור זמן-מה והוא יתהלך בין אנשים ואיש מהם לא ידע את קלונו… יתרועע אל חבריו במושבה ועל לב אחד מהם לא יעלה כי שלמה זה לחרפה ולדראון עולם היה… צריך להתיעץ עם יהודה, הוא בודאי ימצא מוצא. גם האתון עוד לא אבדה”.
יד גדולה נגעה בו.
– בלי כובע? ופניך מלאים חבורות ופצעים וכולך ברפש ובטיט? מה קרה לך?
ויספר שלמה לאחיו את כל הקורות אותו ויתחטא לפניו כהתחטא בן קטן לפני אביו. ובאחרונה קרא: עלי לקנות לי אקדח! אין לחיות בלי אקדח! לו היה לי אקדח כבר הייתי ממית את הערביים האלה ככלבים.
שלמה רחץ את פניו, ניקה את בגדיו מן הרפש אשר דבק בהם בהתגוללו על הארץ ולבש את הכובע אשר נתן לו יהודה.
– בוא ונלכה, אמר יהודה בשימו את רובהו על שכמו.
הם יצאו מן הפרדס. יהודה צעד בצעדיו הרחבים והכבדים ויהי דמיונו כמגדל איתן ההולך ומתנועע. שלמה צעד בצדו ויהי בעיני עצמו כילד רך ההולך בדרך תחת חסות אביו הגדול והחזק. עם אח גיבור כזה ילך גם לקראת מאה ערביים מזוינים! את מי יפחד ואת מי יירא, אם אחיו הגיבור אתו? לבו רטט ברטט גיל, כלב נער קטן אשר הכוהו ופצעוהו חבריו ואביו הולך אתו לנקום את נקמתו.
הם באו אל מקום המעשה, אבל לא מצאו שם איש, כרבע שעה נדדו ממקום למקום עד אשר ראו עדר של פרות המתפזרות באחו לבקש את העשבים המעטים אשר [החלו] לצמוח. כאשר קרבו יותר אל המקום ראו חמשה ערביים, ביניהם הכיר שלמה את הנער אשר התנפל עליו ראשונה.
יהודה שאל את הערביים בדברים אשר בנחת נשמעים על דבר האתון השדודה. אבל הם העמידו פנים כל כך תמימים עד שלולא ידע יהודה את נפש הערביים האלה היה מאמין לדבריהם למראה פניהם התמימים. הוא עזב אותם והתרחק במנוחה. אבל בבואו אל קצה העדר, הניס שתי פרות מן העדר והחל להבריח אותן בדרך העולה אל הפרדס. הערביים קמו והעמידו קול זוועות והחלו לרדוף אחרי יהודה ושלמה, עד שהתיצב יהודה, ובצוותו לאחיו להוסיף ולהניס את הפרות, עמד לחכות לערביים.
קרבו אליו הערביים ויסובבו אותו כעדת כלבים את הדוב האיום, שלחו בו את מקלותיהם הארוכים וקיללו אותו קללות נמרצות. הוא יכול להעמיד עליהם את רובהו ולגרשם בזה. אבל חפץ להראות להם את נחת זרועו. ראו הערביים כי כן, כי לא תעמוד להם כל גבורת מקלותיהם ויאמרו לאחוז באמצעי השני של גבורה, היא המנוסה, הנחשבת בעיניהם גם היא לגבורה גדולה וישאו את רגליהם הקלות וינוסו. ויהודה שב אל פרדסו.
ג
באותו יום באו אל המושבה שני אורחים נכבדים, שני שומרים צעירים מן הגליל.
הצעירים האלה היו מפורסמים בכל המושבות בגבורתם ובאומץ לבם. חיי השמירה הטביעו את חותמם עליהם ועל כל הליכותיהם. קומתם הייתה גאיונה ואת מבט עיניהם העז נשאו תמיד למרחקים, כאילו ביקשו שם את אויבם אשר עליהם להתנפל עליו. הם היו מזוינים מכף רגלם עד קדקדם, לא כבני-יהודה שאינם נושאים אתם כלי נשק, ובכל הופעתם עשו על אלה רושם כאילו באו זה עתה משדה המלחמה, או כי מנהיגי מרד גדול הם העוברים בערים ובכפרים לקומם את שאר העם.
לכבוד האורחים נערך משתה בבית התבשיל והרבה כוסות יין הורקו לחיי שני חלוצי השמירה העברית אמיצי הלב והרבה נאומי ברכה נשאו לכבודם.
אחרי המשתה הביעו הגלילים את חפצם ללכת לראות את יהודה, אשר היה ידידם הנאמן. וילך אתם עוד אחד מן הפועלים להראותם את הדרך אל הפרדס.
ולשמחת יהודה למראה פני ידידיו לא היה קץ וגבול. כמעט שנה כבר עברה מאז ראה אותם בפעם האחרונה, ואת נפש האנשים קשרו יחד זכרונות רבים מימים עברו.
– טוב הדבר כי באתם אלי היום ולא חיכיתם בפגישה עד מחר – אמר יהודה אל רעיו אחרי-כן – הנה הידידות הנאמנה לעולם טובה היא מביאה ולא רעה.
ויספר יהודה לרעיו את כל הקורות אותו ואת אחיו ביום הזה, ויאמר כי בטוח הוא אשר יבואו הלילה ערביים להתנפל על הפרדס. ושני הצעירים הגלילים וגם הפועל אשר בא מן המושבה הבטיחו ליהודה לעמוד לימינו בהילחמו עם הערביים ולהגן על הפרדס בכל כוחם.
– ומה – הערביים פה? – שאל אחד הגלילים – האם עזי נפש הם כערביים אשר בגליל?
– כולם רכי לב – ענה יהודה – לא הם כערביי הגליל העזים והפראים. ויעברו הצעירים בפרדס לאָרכו לדעת את כל מוצאיו ומבואיו. והפרדס היה מוקף גדר של חוטי ברזל ומחוצה לו כעין חומה בצורה של דרדרים וברקנים גבוהים. ובכל זאת חשב יהודה כי הערביים יפרצו אל הפרדס דרך הגדר באחת הפינות הנידחות לא דרך השער.
וחצות הלילה הגיעה. אפלה וחשכה שררה מסביב. לא נראה בשמים לא ירח ולא גם כוכב אחד, ועצי תפוחי-הזהב בעלי הענפים העבותים, ושורת הארזים הגבוהים עוד הגדילו את חשכת הלילה. הגשם ירד בזעף והרוח גם הוא יִלל לפרקים.
ובאותה שעה עבר יהודה עם עוד צעיר אחד לאורך הגדר ועשו אָזנם כאפרכסת להקשיב רב-קשב, והתאמצו לחדור בעיניהם אל החושך. אבל לשווא! באפלה הגדולה לא יכלו לראות דבר גם במרחק אמה אחת, ואי-אפשר היה גם להקשיב ולשמוע דבר-מה. הגשם הקים שאון רב בדפקו על עלי העצים ומרחוק נשמעה יללת השוּעלים והתנים, יללה מחרידה בחשכת הלילה וקורעת לב, אשר רגע ידמה לשמוע כי יללת-הרשעים הנוסרים במוסר אכזרי בגיהנום היא, ורגע משנהו נדמה לו כי יללת כל ההוויה היא הקורעת שערי שמים בצעקתה המרה על העוול הנצחי הנעשה בעולם. ויהיו יהודה והצעיר השני כחרשים וכעוורים לכל אשר סביבם.
ובבית הקטן אשר בפרדס ישנו את שנתם שני הצעירים הגלילים, אשר היו עייפים מעמל הדרך. ושלמה עמד על גבם להעירם משנתם לכל אות אשר יבוא מן הפרדס ולהובילם ולהראות להם את הדרך, כי נהירים היו לו שבילי הפרדס כשבילי חצר ביתו.
פתאום שמע שלמה דפיקה בדלת הבית, ובפתחו ראה את הצעיר אשר ליווה את יהודה בעברו בפרדס.
– הנה הם בפרדס. – אמר הצעיר – כעשרה ערביים. יהודה שומר את עקבותיהם. מהרו! מהרו!
– כרגע התנשאו גם הגלילים ממשכבם ויזדיינו ויתחמשו כאילו יצאו למלחמה כבדה. ויצאו כולם את הבית.
באותה שעה עמד יהודה ושמר את עקבות הערביים, אשר השׂתערו בקרבתו על עצי הפרדס ועקרו אותם משרשם. הוא שמע את דפיקת המעדרים באדמה ובשרשי העצים, שמע מעין ריקוד של שדים ורוחות רעות בהתרוצץ הערביים במהירות בינות לעצים. שמע גם בנפול כפעם בפעם אחד העצים. באפלה הגדולה אפשר היה להאמין כי איזה כוח נעלם עוקר את העצים משרשם. ולב יהודה כאב למשמע נפילת כל עץ ועץ, נדמה לו כי עוד מעט וכל עשרת אלפי העצים אשר בפרדס ייעקרו משרשם. הוא כבר חפץ להתנפל על הערביים, אבל עצר ברוחו בכל מאמצי כוחו, בידעו כי אם יגרשם לבדו ישובו בלילות הבאים להתנפל על הפרדס, ואם יחד עם חבריו יכה אותם ויַכְּתֵם לא יעיזו עוד לבוא להתנפל.
יד קרה נגעה בשכמו וקול לחש באזנו: “יהודה”!
– האתם פה, אחי? – אמר יהודה – בשם ה', אפוא, על האויב!
– בשם עמנו ובשם ארצנו, על האויב!
– בשם התבור הגבוה ובשם החרמון הגאיוני, אשר השקיפו ממרומיהם על יואב בן צרויה ועל יהודה המכבי בהילחמם באויביהם, והמשקיפים היום גם עלינו, על האויב! על האויב!
ויתנפלו הצעירים על הערביים הנבהלים וישלחו בם את נציבי קני רוביהם ויכוּם ויהממוּם.
– זכרו, אחים, את העצים אשר נעקרו משרשם! קרא יהודה.
– זכרו את ימי כפר-תבור! זכרו את ימי סג’רה! – קרא אחד הגלילים.
– זכרו את עינוּיי היהודים מימי החרבן ועד היום – קרא הגלילי השני.
– הכוּ, הכו, אחים! אל תחמוֹלוּ! – קרא עוד הפעם יהודה – קול נשמות העצים, אשר נעקרו משרשם בלא עת, הומה באָזני!
כל עוד נפשם בם נמלטו הערביים ונעלמו בחשכה. והשלושה מהם חיפש יהודה והשליך אותם מעל לגדר אל מחוץ הפרדס.
–עתה לא ישובו עוד להתנפל על הפרדס – אמר יהודה וישב עם הצעירים אל הבית הקטן.
למחרת קמו הצעירים הגלילים בבוקר השכם ללכת לדרכם. וילווה אותם יהודה עד כמטחווי-קשת, מחוץ לפרדס, ובהיפרדם אמר אליהם:
– זכרו את ליל ראש חודש טבת, ונוסף גם הוא על כל זכרונותינו מכבר.
– להתראות על הר תבור! אמר אחד הגלילים.
– להתראות בסירה על ים כנרת! אמר השני.
– להתראות בתוך גלי הירדן! אמר עוד הפעם הראשון.
– חדלו רֵעים – אמר יהודה – רק את נפשי אתם מענים. זה כשנה לא ראיתי את הירדן, זה כשנה לא שטתי בסירה על פני הכנרת, זה כשנה לא עליתי על ראש התבור. איני עוצר כוח עוד לחיות בפינה הנידחת הזאת. פטור אתפטר מן השמירה בפרדס הזה וראו עיני עוד הפעם את מחמדי נפשי.
בדבר יהודה את דבריו לחצו הידידים איש את יד רעהו, ובהיפרדם קרא יהודה:
להתראות בגליל! הביאו את ברכתי שלום לחברי ורעי! בשׂרו להם כי בקרוב אבוא לראות את פניהם!
– העוד רב הדרך אל המושבה “עמק הברכה”?
בשאלה הזאת פנה אליהו אל האיכר היהודי, אשר בא לקראתו בעגלה.
– עוד מהלך חצי שעה, – ענה האיכר.
– והדרך עולה ישר אל המושבה, בלי להתעקל ולנטות ימינה או שמאלה? – הוסיף העלם לשאול, בחפצו להשתמש במקרה זה, אשר נקרה לפניו איכר יהודי בכבודו ובעצמו, ולהוציא מזה את כל התועלת האפשרית.
– הדרך עולה ישר – ענה האיכר מענה קצר, כדרך איכרים, בעברו עם עגלתו על פני העלם.
כוחות חדשים באו בקרב העלם, אשר היה עיף ויגע מרוב הליכה. הלא-הדברים יצאו לא מפי איזה ערבי, אשר רק מתנועות ידיו יכול היה אליהו לשפוט על דבריו, כי אם מפי איכר יהודי ובשפה מובנת לו! גם מראה האיכר וגם צלצול השפה עוררו בו רגשות קרבה אל הדרך אשר הוא הולך בה ואל השדות אשר הוא עובר על פניהם.
איכר יהודי! את אשר ראה עד כה בתמונות ועל גליונות מצוירים, את אשר ראה עד כה בדמיונו ובעיני-רוחו – ראה עתה במציאות, בעיני בשרו! את אחד מאלה האנשים אשר נחשבו תמיד בעיניו לאנשי-מופת, לבחירי העם העברי, לבחירי האנושות – איש כזה ראה עתה בעיניו! את המראה הנחמד אשר נחשב עד כה בעיניו לסגולת כל מראות הקסמים – איכר עברי הנוסע בעגלת-איכרים בארץ העברים – ראה עתה בהקיץ ולא בחלום! והאם רימה אותו דמיונו? לא! האין המראה הזה מתאים אל חזון לבו? הפנים האלה עם הזקן הקצר והשחור הסובב אותם והמביעים תבונה וכובד ראש – האין אלה פני איכר יהודי? העגלה הפשוטה הזאת, עגלת-איכרים, הרתומה לסוס אביר ויפה, – האין על טובי העם העברי, אשר בכל העולם, לעלות ולקחת להם סוס ועגלה כזאת ולנסוע נסוע ושוב על פני השדות, למען קשט את העולם במראות נחמדים כאלה?…
רגעים אחדים עוד עמד העלם והביט אחרי האיכר המתרחק בעגלתו, ואחרי כן פנה גם הוא ללכת לדרכו.
האיכר היה לאליהו כציר מבשר, ציר מבשר את קרבת המושבה. בהופעתו כאילו “ייהד” האיכר את כל המקום אשר מסביב, “ייהד” את שדרת ארץ-ישראל… האיכר שפך איזה אור על המקום, יצר בו איזה חן. והעלם החל לחוש את קרבת המושבה.
גם יחסו של אליהו לשמש ולחום הנורא אשר שרר, נשתנה אחרי הפגישה עם האיכר. לפני זמן-מה קילל את השמש קללות נמרצות. היא נחשבה בעיניו כחיית טרף רעה ונוראה, השופכת את חמתה על הכול בלי חמלה, באכזריות-חימה. אבל עתה הייתה בעיניו כמלאך השחוק והשעשועים אשר במשחקו יצא שעה קלה מגדרו והוא מראה לילדי-שעשועיו את כל עוצם תקפו וגבורתו.
“הנקל הוא לשבת בארץ הקור והכפור ולחלום על דבר החום והשרב. אבל לא נקל לשאת החום והשרב הזה” – כן אמר אליהו בלבו לפני שעה קלה. אולם עתה אמר: “מה אדיר ונורא-הוד הוא השמש בארץ הזאת! המציאות אשר פה עוברת את כל גבולות הדמיון. ‘החלום’ הוא כאין לעומת ‘ההקיץ’ הזה! אך זאת היא ארץ נפלאה, ארץ הקדם, ארץ הנביאים, אשר גם בדבריהם חצבו להבות אש…”
"להטי, שמש! – הוסיף העלם לקרוא בקול, בהתלהב בו נפשו עד כדי לחצוב בעצמו להבות אש – להטי! בערי! יקדי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזפי; השחירי את אור פני כעור בן-המזרח מלידה ומבטן. חום! חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד! צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום! הנה פני, הנה ידי, הנה אני חושף את זרועותי, הנה אני פותח את סגור-חזי, הנה אני חולץ את נעלי. להטי, שמש!
עוד בהיותו בארץ מגוריו שמע אליהו את שמע “המושבה המשכלת את יושביה”, את שמע הקדחת הצהובה השוררת בה והעושה בה שמות והדורשת מיושביה קרבנות רבים. הרבה קרא על מושבות הארץ ותולדותיהן וקורותיהן מיום הוסדן. בצמאון קרא כל ידיעה אשר באה מן הארץ וכל מאמר אשר נכתב על אודותיהן. אולם במשנה-תאוה בלע כל שורה, כל מלה אשר נגעה במושבה ההיא, ב“עמק ברכה”. פעמים אין מספר קרא את “הסיפורים המעציבים” על “הקרבנות” ו“החללים” אשר נפלו מכבר ומחדש. ומדי קראו נדמה לו כי הוא בעצמו חי במושבה ורואה את כל הנעשה בה. וחוטים נעלמים נטוו ונארגו בינו ובין המושבה בשעת קריאה, חוטים מאגדים ומקשרים. למראית-עין היה חי וגר בעירו ההומיה – אבל באמת הלך והתאזרח במושבה ההיא הרחוקה ממנו ת“ק פעמים ת”ק פרסה… שם המושבה “עמק ברכה” אם נזכר באיזה מקום בעתון או בספר – משך עליו את עיני העלם כבחבלי-קסם. כמשוך המלים: “נערה יפה-פיה”, “עלמה יעלת חן”, “אילת אהבים” את עיני עלם-צעיר, עד אשר יצמיד זה את מבטו את האותיות הנדפסות שחור על גבי לבן ולא יסיר אותו מהן במשך עשרה רגעים… כן משך השם “עמק ברכה” את עיני אליהו. כאילו איזה קסם היה שפוך על השם, כאילו איזה חן הוצק בו.
בשנה האחרונה לפני צאתו לארץ-ישראל, קרא פעם בפעם על דבר “העובדה המעציבה”, אשר הפועלים העברים פוסחים על המושבה היקרה והם נמנעים מבוא אליה ומעבוד בה. וקנאה גדולה למושבתו האהובה התעוררה בלב העלם, וצער גדול הצטער ודאגה גדולה מילאה את לבו ולא אחת קם בימים ההם על רגליו וביד מורמת למרום ובאש-קודש בעיניו קרא: “לעמק-ברכה! לעמק-בכה!” וזרם כוח ואון עבר ברגעים ההם בכל גופו.
הרבה קרא אליהו על שני מיני הקדחת, הפשוטה וה,צהובה“. ידע את כל עוצם תקפן, ידע את מספר החללים אשר הפילו שתיהן… אבל הוא לא חל ולא חת מפניהן, לא מפני הקדחת הפשוטה ואף לא מפני הצהובה!… אמנם הוא לא התברך בלבבו כי יגיר בכל יום לפי חרב “תריסר” ערביים ו”חצי-תריסר" בדואים, אבל להילחם בכוחות-הטבע מצא די און בקרבו…
כאשר בא אליהו אל רחוב המושבה, פגש בצעיר אחד, אשר היה לבוש כולו לבנים, פניו היו שזופים מאוד, אדומים-שחרחרים, וכובע של קש, בעל שולים רחבים, היה חבוש לראשו.
הצעיר הכיר מיד באליהו כי “חדש” הוא וימצא לנכון לקדם את פניו בברכת שלום ובתקיעת כף.
– שלום!
שלום! – ענה אליהו כבקי ורגיל בכך, כי לא אחת ולא שתים כבר השיב ברכה זאת לצעירי ערי-החוף.
אתה בא היום מעיר-החוף?
כן. מעיר-החוף, אנכי בא. אך אתמול ירדתי מן האניה.
ובאת ל“עמק ברכה” לעבוד בה בתור פועל?
כן. אני חפץ לעבוד בה בתור פועל. ואתה עובד זה כבר במושבה הזאת?
לא, גם אני באתי הנה אך בשבוע שעבר, ממושבה אחרת באתי. ואתה אינך ירא מהשתקע במושבה הזאת ומעבוד בה בימי סכנה כאלה? האם לא קראת והאם לא שמעת דבר על הקדחת הצהובה השוררת פה בירחי הקיץ?
הרבה קראתי על דבר הקדחת הצהובה השוררת ב“עמק ברכה” וגם הזהר הזהירו אותי למן הרגע הראשון אשר ירדתי מן האניה. אבל מה לי ולאזהרות האלה? אינני ירא מן הקדחת!
הצעיר בעל שיחתו של אליהו, עמד והחל לשאת משא 1גדול, תוכחת-מוסר ארוכה על דבר הצעירים קלי-הדעת הבאים אל הארץ ואינם מתחשבים עם תנאי המקום והם פורחים על כנפי הדמיון, מרקיעים שחקים ומתברכים בלבם כי יכבשו פה עולם ומלואו. אבל כעבור זמן-מה באה המציאות ומקצצת את כנפי דמיונם ומפילה אותם משמי רום אל עמקי תהום. וכאשר כילה הצעיר את תוכחת מוסרו, נאלם דום ופניו לבשו גאות, גאוה של איש מומחה, בקי ורגיל העומד לפני איש אשר אינו יודע בענין הנדון בין ימינו לשמאלו, גאוה של פועל העובד כבר בארץ כשנה או כשנתיים בעמדו לפני פועל אשר זה מחדש בא אל הארץ…
– אם כן, למה באת אתה לעבוד במושבה הזאת? – הקשה אליהו לשאול.
איך אתה אומר להידמות אלי, אשר כבר חי אני בארץ יותר משלוש שנים וכבר התאזרחתי בארץ, כבר התאקלמתי בה? איך אתה אומר להידמות אלי, אתה אשר כמעט דרכה כף רגלך על אדמתה?
אבל כפי אשר קראתי ושמעתי, אין הקדחת הצהובה מפלה בין אנשים חדשים ובין אלה החיים מכבר בארץ, – ענה אליהו.
רגע החריש הצעיר ולא ענה. מחשבה ריחפה במוחו: אם ראוי בכלל עול-ימים זה שיגלה לו הוא את כל לבו? ובכל זאת אמר בעוד רגע:
דע לך, כי למן היום הראשון אשר אני עובד בארץ, עבדתי במושבה אשר סכנת הקדחת גדולה בה לא פחות מבמושבה הזאת. שלוש שנים עבדתי במושבה ההיא, הפועל העברי היחידי הייתי בה. הרבה סבלתי מן הקדחת, הרבה חליתי, חליתי, חליתי – עד אשר נרפאה המושבה. ועתה באתי הנה – להילחם בקדחת ולנצח אותה גם פה. בלי סכנת הקדחת אין חיי בארץ חיים. בלי סכנת-הקדחת, אין עבודתי בארץ עבודה. אבל אתה מי, כי תרהיב להתגרות מלחמה בקדחת?
למשמע הדברים האלה, לטש אליהו את עינו אל הצעיר. “אם כן, לא כצעקתה הבאה מפיך כן הוא. אם כן, אין אתה אומר באמת ובתמים לאסור עלי את הישיבה במושבה הזאת. אם כן, איש כלבבי אתה”. כן אמר אליהו בלבו. ובפיו החל לדבר בהתלהבות עצומה:
– ואני אוהב את המושבה הזאת! אנוכי אוהב אותה כאשר יאהב איש את כפר מולדתו, כאשר יאהב איש את המקום אשר עמדה שם עריסתו. קשור אני אל המושבה הזאת בכל נימי נפשי, אינני יכול עוד לחיות מחוץ למושבה הזאת, מחוץ ל“עמק ברכה”. “עמק ברכה”! – המושבה הזאת היא בעיני בחירת כל המושבות העבריות, היא בעיני המקום הנבחר שבכל העולם!
הצעיר השלים גם הוא עם אליהו, למשמע דברים כאלה, ואמר אליו:
– הבה ונכרות ברית בינינו, להתחזק פה יחדיו בפני הקדחת, עד אשר ננצח אותה ונכשיר את המושבה לקליטת המון פועלים עברים. בוא נא אתי אל “בית המלון” ועל כוס יין מיין-יהודה הטוב, נכרות ברית רעים.
הרעים באו אל בית המלון, זה היה “בית מלון” אשר פעם או שתים בשנה בא שמה אורח והתארח שם ימים אחדים. הרעים ישבו אל השולחן ומסכו להם כוסות יין מן הבקבוק אשר הושם לפניהם.
– לשם המלחמה בקדחת! – קרא הצעיר באחזו כוס יין בידו השמאלית ובהניעו ביד ימינו תנועה חזקה את ימין אליהו.
– אויה! – קרא אליהו, בהוציאו את ידו מכף יד הצעיר.
– מה לך? – שאל הצעיר.
– כאב עצום אני חש בזרועי – ענה אליהו, בהפשילו את שרוולו.
– סימני צריבה אנוכי רואה בעור זרועך, סימני צריבה מלהט השמש – אמר הצעיר. – מאין לך אלה?
אליהו הודה כי ברוב התלהבותו חשף את זרועות ידיו בשעה אשר השמש יקדה ובערה. הצעיר מילא שחוק פיו ואמר:
– האם אל הסרת גם את מצנפתך מעל ראשך?
– לא, זאת לא עשיתי.
– חבל! כי אז היית עומד לפני או שוכב לפני הלום-להט-השמש וכל עוד נפשך בך… הנה לך תוצאות אי-ידיעתך את טבע הארץ. על כל צעד ושעל תיכשל באבני נגף כאלה. אולם נשוב נא לעניינינו: לשם המלחמה בקדחת! – והצעיר הריק את כוסו אל פיו.
– לשם המלחמה בקדחת! – קרא גם אליהו בהריקו גם הוא את כוסו.
– וכאשר יעבור הקיץ ואנחנו נשב עוד הפעם במקום הזה ונהיה בריאים ושלמים – אז נריק כוס יין לכבוד נצחוננו את הקדחת. בעוד שלושה-ארבעה ירחים יהיה האות הזה.
הרעים שתו את שארית היין אשר בבקבוק.
– ראשי סובב הולך, אמר אליהו.
הצעיר שתק ואמר:
– נטעם נא מפרי-הזיתים האלה. ערבים הם לחיך אחרי כוס יין.
אליהו שם בפיו שנים שלושה זיתים. אולם כמו ששם אותם אל פיו, כן שב והקיא אותם. הצעיר פרץ בשחוק אדיר ואמר:
– ואם נשב פה בעוד שלושה-ארבעה ירחים ואתה תאכל זיתים לתיאבון – אז יהיה זה לאות כי לאזרח היית בארץ, כי התאקלמת בארץ.
עבר כחודש ימים. הקדחת שררה במושבה בכל עוצם תקפה. היא מילאה את כל חלל המושבה, ריחפה באויר, שכנה בביתם, היתה בלב האנשים, היתה על שפת לשונם, אתה התחשבו בשעת מאכל ומשתה ובכל תנאי חיי יום-יום.
חלו בקדחת גם זקני האיכרים וגם הערביים ילידי הארץ. לא היה בית אשר אין שם חולה קדחת. האחד חלה וקם מחליו, והשני שכב, נפל למשכב. עד אשר הספיקו כל בני הבית לחלות ולקום מחלים, שב הראשון וחלה עוד פעם. ויש אשר בא האחד לבקר את רעהו השוכב על ערש-דווי ויתלוצץ בקדחתו. בחולשת-גופו ובחוסר-אונו, ושב אל ביתו – ושכב וחלה גם הוא את חליו… ויש אשר יצא איש אל עבודתו בריא וחסון – ושב אל ביתו בראש כואב ובגוף שבור ורצוץ והוא קודח את קדחתו. ויש אשר יאכל איש את חצי-ארוחתו והשאיר את חציה השני, ושתה כוס תה ומצא כי טעמו לא כתה, כי אם כעץ ואיזו ליאות תתקוף אותו ואיזה כובד-אבנים יחוש בראשו ובכל אבריו – וידע כי הקדחת הולכת ותוקפת אותו.
והמושבה נהפכה לבית-חולים אחד גדול, לא היה יום אשר שליש מיושבי המושבה לא היו בין הקודחים. שדרות החולים הלכו והתרוקנו ושבו והתמלאו מחדש. אלה קמים מחלים ויוצאים לפעלם, ואלה עוזבים את שדותיהם, את סוסיהם ואת כל עבודתם ובאים למלאות את שדרות חולי-הקדחת. בערבים, בערבים נראו בחוצות קבוצות-קבוצות של חולי-קדחת אשר יצאו לשאוף אוויר צח ולהחיות את אבריהם אשר עייפו מרוב שכיבה. הם התקבצו והתלקטו, התאוננו זה באזני זה על הקדחת או התלוצצו בה, ושבו והתפזרו בגררם את רגליהם לאט-לאט.
ידי הרופא היו מלאות עבודה, ובית המרקחת, אשר שם קיבל הרופא חוליו וחילק להם בעצמו את תרופותיהם, היה מלא תמיד אנשים, אנשים שונים: איכרי המושבה, פועלים ערביים, נשים ערביות צבועות שפתיים וידיים, ילדים ערביים נפוחי-בטן. וכולם חיכו לעצת הרופא ולתרופתו, ובייחוד לתרופת ה“חינין”, זאת התרופה היחידה והמיוחדה למחלת הקדחת, אשר מצאה לה בימים האלה קופצים, לפי דיברת האיכרים, יותר מפרי כרמי יהודה… פה בבית-המרקחת הוציאו החולים-האיכרים את כל רוחם במהתלותיהם על חשבון הקדחת. פה שרו הצעירים את שיר-הקדחת המפורסם:
אתמול קדחת – היום קדחת –
שלשום קדחת – מחר קדחת –
וקדחת גם לפני יומיים! וקדחת גם למחרתיים!
– הגם אתה פה? – שאל איש אחד אשר ישב בבית המרקחת מכבר, את שכנו, שבא מחדש.
– למצוא אותך פה לא פיללתי! – עונה השני.
– מקומך הוא אצל צמד הסוסים, ולא פה! – אומר הראשון.
– ומקומך אתה הוא אצל פועליך, העושים בפרדסך לא כאנשים העושים בתוך שלהם, כי אם כאנשים העושים בתוך של אחרים…
עשרה קבים קדחת ירדו לעולם – אומר אחד היושבים – ותשעה מהם קיבלה “עמק ברכה”…
– לא כן הוא – אומר איכר אחד, – אמנם רק עשרה קבים קדחת ירדו לעולם. אבל בדרך פלא, ישנם ב“עמק ברכה” מאה קבים!
– לא לחינם שמה “עמק ברכה”, כי ברוכה היא בקדחת… אומר שלישי.
– ואמנם זאת היא ברכתה היחידה… אומר הרביעי.
– לו היינו יודעים אותה כאשר יסדנו אותה היינו קוראים לה לא בשם “עמק ברכה” כי אם בשם “עמק רזון”.
– את “הרזון” לקחנו לנו ואת הברכה השארנו לשכנינו הערביים…
כן הלכו ונמשכו שיחות האיכרים, אשר דברי הלצה ודברי אמת מרה היו כרוכים בהן יחד.
אליהו קיבל עבודה תיכף בבואו אל המושבה, כי הוא והצעיר היו הפועלים העברים היחידים במושבה.
עבר חודש ימים – ואליהו עוד לא חלה בקדחת.
בימים הראשונים ציפה לקדחת, כאשר יצפה איש לדבר גדל-ערך ובלתי רגיל. הקדחת – עניין הוא, כדאי להכיר אותה פנים אל פנים. הדבר היותר נכבד במושבה היתה בימים האלה – הקדחת. היא היתה עניין נכבד ממצב הקציר, משאלת ה“עשר”, 2מכל עניין גדול וחשוב במושבה. בכל אשר פנה אליהו – קדחת, קדחת. הוא בא אתה במגע יום-יום, שעה-שעה. שתה מים יותר מן המידה הדרושה. – סכנת קדחת. אכל אבטיח גדול, במשקל חצי-כיכר – קדחת. עבר על פני ביצה – קדחת. ואיך לא תעורר הקדחת את תשומת לבו? איך לא יתאווה להכיר ולדעת את הבריה הזאת?
כאשר עברו שלושה-ארבעה שבועות והוא עוד לא חלה בקדחת, אמר אל רעהו, הפועל השני, כי הוא בטוח, שהוא, אליהו, לא יחלה כלל בקדחת. כי גופו איתן הוא, ולא תשלוט בו הקדחת. כי מעולם לא חלה באיזו מחלה, ולא יחלה גם במחלה זו. כי הרבה עוד נשאר בדמו מדמי היהודים הקדמונים, ילידי הארץ מדור-דור, ולא יפעל עליו אוויר הארץ לרעה.
– ובכל זאת, אני מייעץ לך שלא תרבה לאכול את האבטיחים, כי מזיקים הם לבריאותך – אמר אליו הפועל.
– על אף הקדחת ועל חמתה אוכל אבטיחים די שבעי, די השקט את תיאבוני! האבטיחים האלה כה טובים הם ומחירם כה זול, עד שכדאי לקדוח יום-יום, ובלבד אשר אוכל אותם. איך אראה בהוביל את האבטיחים לאלפיהם ולרבבותיהם לערים ולארצות אחרות – ואני לא אוכל מהם לכל הפחות עשרה ליום? אני מבטיח לך עוד פעם כי בי לא תשלוט הקדחת!
אולם באחד הימים הקרובים תקפה אותו איזו עצלות ואי-חשק לעבוד. הוא התעודד כפעם בפעם, התאזר עוז ואמר לעבוד בכל כוחו. אך לשווא! אבריו לא נשמעו לו. “אכן, ישנם ימים אשר תגדל בהם תשוקתו לעבוד וישנם ימים אשר עצלות מיוחדה תוקפת את גופו. היום אין לו עוד תקנה”. התיאש אליהו באחרונה, והפקיד את עצמו בידי העצלות.
בערב, בשובו אל המושבה ממקום עבודתו, גרר את רגליו לאט-לאט מדי לכתו, כאילו לא בשר חי ודם חם היו ברגליו, כי אם עופרת ומתכות נוזלים. “לעזאזל! – קרא אליהו – רגלי כבדות היום יותר מבכל הימים. יש אשר אנוכי עובד כל היום בכל עוז ואני עייף רק מעט. ויש אשר עבודתי כאין היא, ובבוא הערב אנוכי עייף וייגע כאילו פירקתי הרים והסעתי סלעים ממקומם”.
בבואו אל בית-המלון קידמה אותו בת בעלת-הבית בדברים:
– פניך אינם כתמול שלשום.
אליהו ענה לעלמה את אשר ענה ובלבו אמר: האומנם ניכרים סימני העצלות גם בפני?
בהחלו לאכול את ארוחתו, עמד וחשב רגע – ומצא, כי התבשיל אינו ממולח די-צרכו.
– לא ממולח? – התפלאה העלמה, אשר ישבה ואכלה גם היא – אפשר לסמוך על אמי כי אינה מוציאה מתחת ידה תבשיל שאינו מתוקן כל צרכו. ומלבד זאת, הלא גם אני וגם מר אפרת אוכלים ואיננו מוצאים בתבשיל כל מחסור במלח.
“מר אפשרת”, קיים את דברי העלמה.
– ובכל זאת אוסיף לי מעט מלח – אמר אליהו, ועשה כן.
הוא אכל עוד מספר כפות ועמד מחדש וקימט עוד הפעם את מצחו, לחקור ולדעת את סיבת חוסר-טעמו של התבשיל. לאחרונה הרחיק מאתו את הקערה ואמר:
– אכן, אין לי תיאבון.
– זה הדבר! זה הדבר! – הריעה העלמה – לשווא יבקש איש מגרעת בתבשיל אשר יצא מתחת ידי אמי. אולם כוס תה הלא תשתה?
– מדוע אתה שותה את התה כאיש אשר כפאו שד? – שאלה העלמה אחרי רגעים אחדים. – הגם התה איננו ממולח די צרכו?…
אליהו צחק לדברי העלמה. אולם בלבו חרה לו על שאלתה. אמנם קשה היה לו לשתות את כוס התה עד גמירה, אבל לא חפץ להראות שוב את חוסר-תאבונו, ויגמור אומר לגמא את התה עד הטיפה האחרונה.
– מזל טוב! מזל טוב, אליהו! – קרא פתאום “מר אפרת” – הנה בשורה לך בפי: הקדחת תקעה לה יתד נאמן בקרבך! הקדחת! הקדחת!
– מה התרועה הזאת ומה השמחה? – קראה בת בעלת-הבית. – הזאת היא בשורה בשביל ידיד ורע? אנוכי מקווה כי לדבריך אין כל יסוד!
– לך לעזאזל עם הקדחת שלך! – קרא אליהו – אין לבי אל מהתלותיך! – ובפנותו אל העלמה אמר אליהו: – סלחי לי על פני הזועפים ועל קור-רוחי ועל מיעוט-דברי היום בשעת הארוחה. כה עייף וייגע אני, עד כי גם הדיבור כעבודת-פרך הוא לי. אשכב נא ואישן וירוח לי.
– סימניה הנאמנים של הקדחת – אמרה העלמה אל אפרת, כאשר התרחק אליהו.
אליהו שכב במיטה, אבל ישון לא ישן. הוא שכב כנדהם, חושיו נרדמו והוא היה ער. ראשו היה שקוע בכר כאבן כבדה השקועה בביצת-טיט, וכל גופו רבץ על המיטה לא כמשא של גוף אדם, כי אם כמשא של שני אלפים ליטרא. בקדקדו שאן שאון, שאון קל ובלתי פוסק, כעין הד של שאון גדול הבא מרחוק.
אפרת הביא “חינין” והוכיח לאליהו, אשר התייחס אל כל העניין בשוויון נפש גמור, כי עליו לבלוע מחצה מזה עוד בערב הזה ואת הנשאר ממחרת בבוקר. אפרת יצא לזמן מה והשאיר את אליהו לבדו. לזה היו ידיעות בלתי ברורות על דבר אופן וסדר בליעת ה“חינין”. הוא ירד מעל מיטתו, ערב את מחצית החינין בכף מים ושתה בלגימה אחת.
“ברר… זז… לעזאזל! – קרא אליהו אחרי הריקו את הכף אל גרונו – האם לא אלה המים המאררים אשר עליהם מדובר בתורה? והאם לא תינפח בטני ממשקה-הלענה הזה? ועלי לבלוע מחר עוד מידה של חינין? לא! לא! ובדברו רץ על פני החדר ורקק בלי הרף, שטף את פיו במים, שתה כוס מים אחת אחרי השנית – אך ללא הועיל! כל האמצעים האלה לא הועילו להשקיט אף במעט את המרירות הנוראה אשר חש בפיו ובגרונו. פתאום אחז בידו את יתר ה”חינין" אשר נשאר לו, ובקללה נמרצה השליך אותו דרך החלון החוצה.
שב אפרת ואליהו שפך לפניו את מרי-שיחו. חרף וגדף ונאץ את החינין, את זה המרור אשר לא אכלוהו היהודים בלילות פסח בכל אלפי שנות גלותם… אולם את דבר זרקו את יתר החינין בעד החלון, כיחד מאת רעהו.
– הסכלת לעשות בהיחפזך לבלוע את החינין לפני שובי. כל מעשיך נמהרים ונעשים בקלות-דעת. הנה יש לי אמצעי אשר על ידו תפיג מרירות “החינין”.
למחרת שכב אליהו כל היום במצב של חצי-תרדמה. גופו הזיע הרבה והוא רבץ על משכבו באין-אונים. חולשתו הגופנית הליטה בערפל גם את חושיו. בחלל לבו ומוחו השלך הס. אין רעיון ואין רגש ואין הרהור קל, רק שכב והזיע וריח הזיעה בא באפו ונעים היה לו וטוב לו. הקדחת לא התגברה ביום זה, כי רק בכל יום שני תוקפת הקדחת את גוף החולה.
כאשר בא אפרת בערב אל חדר רעו, מצא את בת בעלת-הבית בחבשה לראש החולה תחבושות קרות.
– הנה אנוכי ממלאה בפעם הראשונה תפקיד של אחות רחמניה – אמרה העלמה אל אפרת בבואו – ומה נעים הוא תפקיד זה!
– אבל למה לו תחבושות קרות? חומו אינו רב ואין לו כל צורך בתחבושות. הרבה נסיונות נוסיתי בקדחת, ולא חבשתי מעולם תחבושות לראשי.
– אם כן, היה זה לנו רק משחק ושעשוע. הוא היה “החולה המסוכן” ואני הייתי “האחות הרחמניה” – אמרה הנערה.
– יקחך אופל יחד עם נסיונותיך! קרא אליהו חרש. היטב חרה לו על זה האיש אשר בא והשבית את האילוזיה היפה שלו. – לולא אתה עם נסיונותיך, היתה העלמה מוסיפה לעמוד על-יד מיטתי וידה הרכה היתה מחליקה על מצחי ואני הייתי מרגיש את קרבתה הנעימה. מה נעים כל זה לאיש חולה וחלש ונדכא כמוני. ועין האיש הרע הזה צרה באשרי המעט!
– קום עצל! – קרא אפרת – למה תשכב פה למעצבה! קום ורד מעל מיטתך, וצא החוצה לשאוף אוויר צח. אם תשכב פה לא יתחזק גופך לעולם.
– יקחך אופל! – קרא אליהו – למה לי לקום! אם חולה אני – מקומי פה ולא בחוץ! די לי להתהלך ברחובות המושבה ולגרור את רגלי בחול העמוק. יותר מחודש ימים עבדתי את עבודתי הקשה, – ועתה אינני מוצא כל רע בזה אם חולה אני יום או יומיים או שלושה ימים, ואם אשכב במיטה ימים אחדים.
אפרת חשב כי רעו כבר נרפא מחליו, כי הוא לא ידע שהשליך אליהו את מחצית החינין החוצה וכי נכון לו מחר יום-איד, כאשר תשוב אליו הקדחת ביתר עוז. גם אליהו לא שם לב ליום מחר. בבוקר שתה את האמצעי המפיג את מרירות החינין, והוא ערב לחכו מאד ואליהו היה שבע רצון, כילד – בממתקים שערבו לחכו.
למחרת שבה הקדחת. בחמת חיה טורפת התנפלה הפעם הקדחת על טרפה, בעברת-זדון, באכזריות-חימה. התגנבה, התגנבה הערומה אל הגוף הבריא, בערמה עשתה בראשונה, התהלכה אתו במישור, להוליך אותו שולל, למען לא ישים אליה לב. ועתה, כאשר נפל כולו בידה, הסירה את המסווה על פניה, לטשה לו את מבטי זעמה, חרקה לעומתו, בשיניה החדות, גילתה לו מלתעותיה.
“ראשי, ראשי! אנה אמלט את ראשי!?” – קרא העלם, בשכבו כהלום רעם על משכבו. כאילו עדת תולעים ורמשים היו רומשים ושורצים בקדקדו ואוכלים שם את מוחו ומכרסמים את עורקיו ומוצצים את לשדו ויונקים את ליחו.
בא הרופא ואשאל את החולה אם בלע את כל החינין אשר קיבל שלשום, ואליהו לא מצא את לבבו לכחד את האמת. הרופא התרגז והתקצף, כאשר יתרגז רופא על חולה אשר אינו ממלא את פקודותיו.
– מדוע לא בלעת את כל החינין? האם ילד קטן אתה, אשר נחוץ להשגיח עליו כי יבלע את סמי-תרופתו? הלא תיבוש, איש צעיר!
– מעתה נכון אנוכי לעשות את כל היוצא מפיך, אדוני הדוקטור! שתי ליטרות חינין אני נכון לבלוע עתה. רק הצילני נא מן הקדחת המרה הזאת, אדוני הדוקטור.
– הירגע נא, מחלתך אינה יוצאת מגדר הרגיל, ואם תבלע את סמי-התרופה בכמות ובמידה אשר אתן לך, תשוב במהרה לאיתנך.
– העוד לא ניחמת על אשר באת לעבוד במושבה הזאת? – שאל אפרת את רעו אחרי צאת הרופא.
– האני אנחם? ואם גם ימצאוני פה כל פגע ונגע, האנחם? אני איני יודע נוחם מה הוא!
למחרת הלך אל בית-המרקחת והרופא נתן לו סם-תרופה לריפוי הקיבה, כי הקדחת קילקלה גם את קיבתו.
כאשר שב אל חדרו, זרק את הסם אל כוס ממולאה חציה במים, וערב היטב את הסם, עד אשר נמס כולו במים – והחל לשתותו. אבל עוד לא כילה לשתותו, והוא העמיד את הכוס על השולחן וקפץ ממקומו כנשוך-נחש.
“אל אלוהי הרוחות!” – קרא, ברוצו אל פינת-חדרו להקיא שם את קיאו. – "האם לא רוח-משחית היה במשקה הזה ויחד אתו בא אל קרבי? האם לא חומר מפוצץ היה באבק הסם הזה?
רגעים אחדים עמד בפינה בחושבו, כי עוד מעט ויקיא את כל אשר בלע, ולא רק את אשר בלע, כי גם את כליותיו וקרביו יקיא. ונדמה לו כי לא רק דרך גרונו יתפרץ הקיא, כי גם מכל מקום בגופו. פרצים-פרצים ייצא כל אשר בקרבו, דרך הבקיעים והסדקים אשר יפרוץ ה“חומר-המפוצץ” בגופו. אבל הוא עמד-עמד – ולא הקיא מאומה. ולאט, לאט שככה הסערה אשר בתוך בני-מעיו.
כאשר בא למחרת אל הרופא, שאל אותו זה, אם בלע את כל החינין ואת סם-המרפא אשר לקיבה.
– את כל החינין כולו בלעתי וגם את הסם אשר לקיבה! – אמר אליהו במעט גאווה, כנער המשתבח לפני מורו, כי למד בעל-פה את השיעור כולו. אולם בלבו קילל קללות נמרצות את ה“חומר המפוצץ” העשוי לרפאות את הקיבה, ונשבע כי לא יוסיף לבלוע אותו עוד, ולו גם יהיו תלויים בזה כל חייו. “על הרופאים להמציא סם אחר, אם הם חפצים לרפא את קיבותיהם של אנשים” – אמר אליהו בלבו.
– בריא אני! אין קדחת! אין מחלה! – קרא אליהו אל רעו אפרת, בשוב זה בערב מעבודתו – בעוד שני ימים אצא לעבודתי.
– אבל הישמר לך, היזהר בדרכי חייך. אם אך מצאה הקדחת את הדרך אליך פעם אחת, על נקלה תמצא אותך גם בפעם השניה.
– בריא אני, ומה לי עוד? הנה גרשתי את הקדחת במטאטא-השמד מתוך ראשי, ומי ומה היא לי כי אפחד מפניה? ברחי, דודתי, נוסי והימלטי על נפשך!
כן פרחה לה הדאגה מלב העלם, יחד עם הקדחת אשר פרחה מגופו.
עברו שלושה שבועות. במשך העת הזאת חי אליהו בלי דאגה. היה עליז ושמח. פעל ועבד והריע והצריח. אכל אבטיחים וענבים לרוב, והקדחת היתה בעיניו כמחלה השוררת מעבר לימים רחוקים. אבל מקץ שלושה שבועות, השליך פעם את כלי-עבודתו מידו וקרא: “לא! אין כוח לעבוד”! ושב אל ביתו ושכב במיטתו וקדח את קדחתו.
קשה היתה הפעם הקדחת שבעתיים מאשר בפעם הראשונה. באין-אונים רבץ העלם תחת כובד-יד המחלה. הלום ומחוץ היה, רצוץ ומדוכא.
“אין כוח, אין אונים”, לחש העלם, תמו אפסו כוחותי. מצצה הקדחת את לשד חייתי, את מוח-עצמותי.
– העוד לא ניחמת על אשר באת לעבוד במושבה הזאת? – שאל אפרת את החולה.
– אל נא תשאל אותי כזאת ברגע הזה. עתה אני נכון להינחם על הכול. עתה אני נכון לקלל את הכול, את הקדחת, את המושבה, את הארץ.
אחרי שלושה ימים קם עוד פעם ממחלתו. וכעבור עוד שני ימים הלך לעבוד את עבודתו בשדה. אבל כוחו לא היה עוד אתו כבראשונה. כוחות גופו היו רעועים, בריאותו היתה הרוסה עד היסוד. לעבודה, לעבודה קשה בשדה תחת קרני השמש הלוהטות לא צלח עוד, ורק בכבדות עשה את עבודתו, בעליו נותן-העבודה הביט עליו בעין רעה.
– פועלי הערביים עובדים כפליים מאשר אתה עובד – אמר אליו פעם אחת.
“הערביים האלה! מדוע הם הנם מילידי הארץ ולא אני?!” – אמר אליהו אל לבו.
הפעם עברו רק שני שבועות מאז קם מחליו ועד אשר חלה מחדש. והקדחת השלישית הזאת היתה קשה מהקודמת עוד יותר.
– הלאה מן המושבה הזאת! – קרא הרופא, כאשר בדק את החולה – צא מן המושבה, ברח מפה! ואם לא תעשה כן – מרה תהיה אחריתך. הקדחת תכריע אותך לאט, לאט.
– שמע לעצת הרופא – אמר אחרי כן גם אפרת. – צא אל אחת המושבות אשר אווירה טוב מאוויר המושבה הזאת, והיית שם עד ימי הגשמים ואחרי כן תשוב הנה.
– לא, לא! – קרא אליהו – לא אעזוב את המושבה! עד סוף הקיץ אשב פה!
גם הפעם קם אליהו מחליו. אבל כאשר הלך אל מקום העבודה, אמר אליו בעל העבודה:
– מקומך הוא בבית-החולים ולא בשדה-העבודה. הלא כל גופך הוא כגל עצמות, פניך הוריקו, וכמדומה לי, אינך יכול גם לעמוד הכן על רגליך.
“צדק האיש הזה בדבריו” – אמר אליהו אל לבו – “למה אנוכי מבקש עבודה? הלא רק משחק ושעשועים היא כל עבודתי. האומנם עבודה היא ה”עבודה" הזאת אשר אנוכי עובד בין קדחת לקדחת? אחלה נא יפה-יפה בקדחת, ואל אבקש עבודה. אתגדר נא במקצוע המיוחד שלי, בקדחת, ואל אכנס ברשות שאינה שלי. קדחת, קדחת! למה עזבת אותי ליום או ליומיים? עלי למלאו את תעודתי לקדוח!"
הוא בא אל הגינה אשר על-יד בית מגוריו. שכב שם על הארץ, הביט השמימה.
“הוי השרב הזה! – קרא – הוי חום בלי קץ וגבול, חום בלי ראשית ובלי אחרית! – קצתי בשמי תכלת אלה, קצתי באוויר צח זה! שמי תכלת ואוויר צח יומם ולילה, שבועות וירחים, בלי שינוי ותמורה!”
ובדברו את הדברים האלה, ראה אליהו בדמיונו שמים מעוננים, שם, מעבר לים. ומטר סוחף ראה, ועיניו נסגרו ונפשו יצאה מכמהון.
"הוי ארץ העננים והערפילים, ארץ העננים והערפילים! הוי ארץ הדובדבניות! ליטרא דובדבניות! קנטר ענבים בעד ליטרא דובדבניות!
ברגע זה עבר ברחוב על פני הגינה איכר צעיר. אליהו ידע את האיכר. אם עמדו שני אנשים ברחוב והאיכר הצעיר עבר על פניהם, החלו הם להתלחש עליו. לאמר: “מכל משפחתו הגדולה, אשר באה לפני שנים רבות לעבוד במשובה, נשאר בחיים אך הוא לבדו. אחד, אחד קטף אותם המוות במושבה ‘המשכלת את יושביה’, זה אחר זה נכרתו מתגרת-יד הקדחת הצהובה”. כעין אגדה חיה ומעציבה היה האיכר הצעיר. במקום אשר התהלך ואשר עמד, שם התהלכה ושם עמדה האגדה.
אליהו עמד על רגליו והביט זמן מה אחרי האיכר הצעיר, עד אשר נעלם הלז.
“לא! לא אעזוב את המושבה”! – קרא אליהו בקול רם. והוא התחזק והלך לטייל דרך המושבה. הוא בא אל אחד הפרדסים וטש אל בריכת-מים לרחוץ בה.
“הוי מים, מים! מים חיים! אתם המקור היחידי בארץ הזאת להשיב נפש איש. ברוכים אתם לי, לעולמי עד!” וכדג שחה ושט במים, טבל ופזז. אבל חולשתו לא נתנה לו לשחות במים זמן רב והוא שב ויצא מן הבריכה.
הפעם עבר רק שבוע ימים מאז קם מחליו ועד אשר חלה מחדש.
– סימני הקדחת הצהובה! – קרא הרופא, כאשר סיפר לו אפרת על אודות אליהו החולה, כי הוא מקיא כל מאכל ומשתה אשר הוא בולע, ואף את סמי-המרפא.
– הקדחת הצהובה? – נבהל אפרת – זאת אומרת, כי אין עוד תקווה לחיי העלם?
– לא אמרתי “הקדחת הצהובה”, אמרתי רק “סימני” הקדחת הצהובה. ובכל אופן עלי לבדוק את גוף החולה, ואז אדע עד כמה פשטה הקדחת הצהובה בגוף החולה.
ואליהו שכב במיטתו שבור ורצוץ, כחרס נשבר, בפישוט גו כעגל שחוט. והוא גונח ונאנק לרגעים.
– מים, מים! מעט מים להשיב את נפשי!
וכאשר אפרת מושיט לו כוס מים מעורבים ביין חזק, הוא שותה אותם בצימאון. אולם כמעט הוא שותה אותם, הוא שב ומקיא אותם.
– הסם אשר זרקתי מתחת לעורו יפעל עליו כמו שפועל ה,חינין" על החולה בקדחת הפשוטה – אמר הרופא אל אפרת, כאשר יצאו שניהם מחדר החולה. – אבל יישמר נא לנפשו! עוד מחלה אחת כזאת – והוא אבד!
הפעם עברו רק חמישה ימים מאז קם אליהו מחליו ועד אשר חלה מחדש…
אליהו לא נעתר להפצרות אפרת ולא נאות בשום אופן לעזוב את המושבה.
– עוד רק חודש ימים עד הגשמים הראשונים. אתחזק נא עוד שבועות אחדים, ויהי מה! – אמר אליהו.
ביום הראשון אשר חלה מחדש, באו פתאום אל חדרו אפרת וצעיר אחד מבני האיכרים, והם ניגשו שניהם אל מיטתו ואחזוהו בידיו וברגליו והוציאוהו החוצה והשכיבוהו בעגלה והם ישבו בה גם הם, והאיכר הצעיר כבר אמר לדפוק בסוסים. אליהו התנגד כל העת בשארית כוחותיו הרפים לחפץ שני האנשים.
– אינני חפץ! אינני חפץ! קרא בלי הרף בלטשו את עיניו ובשלחו את זרועותיו, כאילו אמר לאחוז בקרקע המושבה.
ברגע זה עבר על פניהם הרופא, והוא אמר, כי כבר עבר המועד, כי על החולה היה לעזוב את המושבה, לפני ימים אחדים, וכי עתה מוטב לו להישאר במושבה ולא להיטלטל בדרך הארוכה. אליהו הושב אל חדרו.
– בלילה הזה יבוא המשבר, רק תקווה מעטה יש לחייו.
למחרת בבוקר הקיץ אליהו מתרדמתו בתלונה, כי הוא חש כעין עקיצת-יתושים בכל גבו. אפרת שם עיניו בגב החולה, ותרועת שמחה התפרצה מפיו:
– חררה!
ואפרת החל לבאר לאליהו את עניין ה“חררה”:
אם יקבל איש החולה בקדחת את ה“חררה”, היא צרעת דקה כגרגירי החול המתפשטת בכל הגב, ולפעמים גם בחלקים אחרים של הגוף, יהיה זה לאות כי נרפא לגמרי מן הקדחת ולא יוסיף עוד לחלות בה. ותרופתה האחת של ה“חררה” היא: לרחוץ יום יום בירדן או במים. ואם לא ירחץ האיש את בשרו, ועברה החררה מעצמה, אחרי עבור ימי הקיץ.
– מעז יצא מתוק. מן הקדחת הצהובה יצאה החררה שלך… – אמר אפרת אחרי כן.
– אני נכון להריק כוס יין אל פי ולירות יריה אחת באוויר לכבוד החררה שלך…
– ואני נכון לשתות שלוש כוסות יין ולירות יריות לדברים שבצדקה… אם אפטר מן החררה הנעימה הזאת – אמר אליהו, והחל להתגרד בגבו…
"גשם, גשם!, – צווחה נפש כל בעל חיים. וכל היקום כמו פתח את לועו וצפה בכליון עיניים ובתשוקה בוערת לנחלי מטר שיירדו ויגיחו אל קרבו. מלאה הסאה ופקעה הסבלנות, ולא עצר היקום כוח להוסיף ולשאת את החורב העז והשרב הנורא אשר שורר זה שבעה ירחים.
לא קראו האנשים צום, לא התכנסו בבתי כנסיות להתפלל על הגשם, אך כל ישותם הביעה תפילה אחת: גשם! גשם! עד כה נשאו את בשרם בשיניהם ולא דיברו סרה בשמש, מלך החום והשרב, לא התאוננו ולא התלוננו. הם ידעו כי ללא הועיל הוא, כי לא ירד גשם, לא תרד טיפת גשם אחת לפני תום ששה-שבעה ירחים. אך עתה ניתן להם פתחון-פה. עבר הזמן המוגבל – והתשוקה הבוערת לגשם, אשר נעצרה בחובם במשך חצי שנה, פרצה עתה בעל עוז, ויצמאו ויתאוו וישתוקקו לגשם בכל רמ“ח איבריהם ובכל שס”ה גידיהם.
ובאחד הימים נפתחו ארובות השמים וירד גשם, מטר סוחף. ויצאו האנשים מבתיהם לראות את הגשם, לראות את פלאות השמים, ויפחד וירחב לבבם למראה הגשם, למראה מטרות-העוז היורדים משמים ארצה. הוסר המשא הכבד מעל לבם, הוסר להט החרב מעל ראשם. קיץ ארוך ונורא עבר – ואיננו!
בערב של אותו היום, ישבו בחדר-האוכל אשר ב“בית-המלון”, כעשרה צעירים, פועלים במושבה “עמק ברכה”. שנים מהם היו אפרת ואליהו, ויתרם היו פליטי מושבות אחרות, אשר נתמעטה שם העבודה עם כלות הקיץ, ויבואו וימצאו להם בין כה מפלט ב“עמק ברכה”.
האנשים הצעירים אכלו ושתו והיטיבו את לבם ושוחחו על טבע הארץ ועל הקדחת ועל האוויר הרע של מושבה זו ואחרת. ואליהו היה טוב-לב ועליז, עליז נצחון. הוא דיבר גבוהה-גבוהה על המלחמה בקדחת ועל הנצחון עליה.
אפרת שם לפני אליהו את פרי עצי הזית, ויצע לפניו לטעום ולאכול מהם. ואליהו שם אותם בפיו בלי-חמדה, כי זכר את טעמם המשונה לפני ירחים אחדים. אבל כאשר החל לאכול אותם, ערבו לחיכו מאד, והוא אכל אותם בתיאבון גדול.
– האם זוכר אתה את הדברים אשר דיברתי אליך לפני ירחים אחדים? – אמר אליו אפרת – “אם נשב פה בעוד שלושה-ארבעה ירחים, ואתה תאכל זיתים לתיאבון, אז יהיה זה לאות, כי לאזרח היית בארץ, כי התאקלמת בארץ”.
– הבה לי עוד מן הפרי הטוב הזה – קרא אליהו – הבה ואהנה ממנו את כל ההנאה אשר לא נהניתי ממנו עד כה…
א
בימים ההם ובני ישראל פרוּעים לשימצה. אין מלך ואין שופט בקירבם. שבט לדרכו פנה, שבט את שכנו שׂטם ואת מצוות מחוקקם זנחו.
פרוע מכל היה שבט בנימין. הנערים ועולי-הימים משלו, הזקנים נזורו ולא שמו לב לעצור בעם. מעשי פשע ונבלה היו נפוצים, שוועת עני, יתום ואלנה עלתה ויד החזק היתה תקיפה.
בימים ההם גרו בגבעה אשר לבנימין שני אחים. שם הבכור עכן ושם השני עלי. ויהיו שני האחים גלמוּדים ובוֹדדים בגבעה. כי לבדם נשארו מכל בית אביהם ולא היה להם קרוב וגואל בכל הגבעה ובכל שבט בנימין. ויהי עכן איש חזק, אביר-לב, עז-מצח, אוהב ריב ומדון, איש רע-מעללים. לא היה איש בגבעה אשר לא התקוטט אתו עכן. על החלש גבר באגרופיו החזקים ואת החזק ניצח בלשונו לשון רעל. וישנאוהו אנשי הגבעה ולא יכלו דברו לשלום. ועלי היה נער חלש, רפה ידיים, רך-לב, שוגה בדמיונות ובעל חלומות, ויהי צעיר מעכן אחיו בשתים עשרה שנים, וישמע לקולו כלקול אב, כי מסור מסרו אביו לפני שבע שנים ביום מותו בידי עכן ויבקשהו בדמעות על עיניו לשמור ולגדל את בן-זקוניו הרך ולהיות לו לאב. ולא שמר עכן מצוות אביו ויענה את אחיו בכל עבודה קשה ויך אותו באכזריות וירעיבהו ללחם ויחרפהו ויקלל אותו בכל האלות והקללות. וישא עלי דום את כל העינוּיים אשר יענהו אחיו וישנאהו בלבו ויקווה ליום היגאלו מידיו, ויהי הוא בשדה עם הצאן ויאמר בלבו לברוח מפני אחיו ולעזוב את בית אביו ואת צאנו ואת נחלתו ולא מצא עוז בנפשו לעשוֹת את הדבר, כי היה רפה-ידיים מעשות דבר לרווחתו וגם ירא את עכן.
וגם נערי גבעה, בחורי בנימין גיבורי-החיל, עזי-הנפש ואבירי-הלב, הכעיסו את עלי תמרורים. ויהי הוא עובר בחוץ ויתקלסו בו וילעגו לרפיון ידיו ורוך-לבו ויתעללו בו וישימו מכשול לרגליו למען יפול ויהיה לצחוק ויפיצו פתאום את צאנו מעליו למען התענג על עמלו בהתאמצו לשוב לאספם, ויפילוהו אל הבוֹץ למען יתגאל מכף רגלו עד קדקדו ויהיה לזוועה לכל רואיו. שחקו לאידו בהכות אותו עכן אחיו וזרו מלח על פצעיו. את כל אלה עשו לו לשעשע את נפשם ולהוכיח לעיני כל את רפיון ידיו ורוך לבו. כי לחרפה נחשב איש כזה לבחורי גבעה ראשית גבורת בנימין. בכל גבעה לא היה איש רפה-ידיים ורך-לב כמוהו וישנאוהו אנשי גבעה יותר מאת עכן אחיו. וישא עלי דום גם את העינויים אשר עינוהו נערי גבעה. ויהי הוא בשדה רועה את הצאן ויעמק שאלה: למה ירדפוני חינם? למה ישנאוני ואני לא עשיתי רעה לאיש? למה יריעו לעכן בהכותו אותי וילעגו על משבַּתי? מה אשמתי אם חלש אני? למה ישלוט החזק בחלש להרע לו? למה אכזר מכובד ונרדף בזוּי? וישווע לבו למשפט ולצדקה ולא מצא. ויש אשר קינא במעניו, בגבורתם ועוז רוחם ויחשק להיות כמוהם.
ויהי הוא יושב עם הצאן הוזה ושוגה כדרכו בדמיונות וירא והנה הוא גיבור חיל כבני בנימין, תופש חרב, קולע חץ אל המטרה ולא יחטיא. ויעור מדמיונותיו וידע את רפיונו וחולשתו ויָקץ בחייו ויצר לו ויחר לו מאד.
ולעכן אשה ותהי עקרה, לא ילדה. וישא עכן נפשו לקחת אשה עליה, בחפצו להיכבד בין אנשי גבעה כאב לבנים וראש-משפחה למען הסיר חרפת אנשי גבעה מעליו, אשר בדו עליו דברים אשר חרפה הם לכל גבר; ויאמר פעמיים ושלוש לשאת אשה מבנות בנימין ומהר-אפרים. ויצר לו לשלם בכסף מלא בעד האשה. ויהי הוא דן ונושא עם אבי האשה בדבר המוֹהר והמשׂאת ויבוא אחר ויקחנה וישאנה לו לאשה.
ויהי היום וישב עכן מהר-אפרים ופניו זועפים והוא מלא זעם עד להשחית, ויפן כה וכה וירא את עלי יושב ואוכל את פתו ויתנפל עליו ויך אותו מכות אכזריות ויגרשהו מבית-אביו ויאמר לו אם ישוב הביתה ויהכהו נפש. והמון נערים נאסף בגרש עכן את עלי ויהתלו בו ויצחקו עליו ויאמרו אליו: מה לך עלי! הבצדק גרש אותך אחיך מבית אביך? הנשמעה כנבלה הזאת? האין שופטים בגבעה ואין אלוהים בבנימין? ויתחפשו כרבים את ריבו ויצעקו חמס וכל השומע צחק והתענג על המראה. ועלי יצא חוצה לעיר וילך בשדה ויחיה את נפשו בעשב השדה ובעלי ירק. ועכן לקח עשרים עזים ועשרים כבשים מצאן אחיו, כי חמל לקחת מצאנו וינהגם ויביאם הרי-אפרים אל פלט בן עבדי לתתם לו מוהר חלף בתו אשר אמר לשאת לאשה. ויהי הוא עולה במשעול אל אחוזת פלט, ויפגוש את עזריאל זרוע-דם איש-אפרים, ועזריאל עומד לו לשטן בדבר יעל בת פלט בחפצו גם הוא לשאתה לו לאשה על שלוש נשיו הראשונות. והאיש עזריאל אביר בכל אפרים ויך גם את בן אחי אמו וגם את בן ראש שופטי אפרים ולא ברח אל עיר מקלט לשופכי דם, כי איש זרוע היה, וייראו אותו כל בני אפרים. ובראות אותו עכן יורד מרמת פלט ותבער כאש חמתו וילך לקראתו ויקללהו וינאצהו כאת אחד המצורעים ויינצו שניהם בחזקה. ויחר לעזריאל על איש בנימין המבזהו ומנאצהו ויך אותו ולא שנה לו; ויפול עכן וימות.
והשמועה באה אל גבעה הקרובה כי נרצח עכן, ולא האמין איש לשמועה, כי אמרו: היירצח עכן? רצוח ירצח עכן, אבל לא יירצח. וישלחו אנשים אל הר-אפרים לראות הכשמועה הבאה אליהם כן הוא, וישובו האנשים עם גוויית עכן, וייאספו כל אנשי גבעה לראות את עכן הנרצח וילעגו ויתלוצצו ויניעו ראש ויחללו את כבוד המת. וזקן אחד, איש נכבד, נשוא-פנים, התייצב לפני העם ויאמר: אל-נא אחי, אל-נא תרעו. אם שנאתם אותו בחייו – היום הוא מת. איש בליעל, איש דמים משבט אפרים רצחו על לא חמס בכפו, והוא מאנשי גבעה משבט בנימין, אין לו קרוב וגואל מלבד אח קטן אחד. נעשה נא אתו חסד ואמת ונביאהו בכבוד אל קבר אבותיו. שלושה אנשים יקרעו את בגדיהם לכבודו והנשים תקוננה עליו כקונן על מת. ויקרע השׂב את בגדיו לכבודו ויפזר אפר על ראשו ועוד שני אנשים קרעו את בגדיהם והנשים קוננו קינות ונהי, ספקו כף ותפרענה את שׂערות ראשיהן.
ושלושה נערים, גיבורי-חיל בגבעה, שם האחד עמיהוד ושם השני טובאל ושם השלישי שובב, ניגשו וירימו קול צוחה; איש מבני בנימין מאנשי גבעה נרצח היום ע"י איש-דמים משבט אפרים. הנחריש לנבלה הזאת? היהי דם איש-בנימין כדומן חוצות, אשר כל השופכו יינקה? איה עלי, אחי המת, גואל-דמו ושאר-בשרו האחד? איה עלי? לכו בקשו את עלי והביאוהו הנה ונדע את אשר לפנינו. בלעדיו לא נוכל לעשות קטנה או גדולה. ויפוצו עשרה נערים לבקש את עלי ויבקשוהו בכל גבעה וימצאוהו במורד אשר מאחרי הגורן יושב על אבן וראשו בין ברכיו. ויבהילוהו ויחזיקו בו וימשכוהו אחריהם, ועשרת הנערים והמון הילדים אשר התלקטו מסביב בדרך הובילוהו כהוביל את הגנב הנמצא במחתרת. ועלי הלך בברכים כושלות ופניו חַורים כפני מת והוא רועד בכל גופו ויקרא בבעתה: מה פשעי? חטאתי? מה הרעה אשר אתם אומרים לעשות לי? כי חשב אשר אומרים לסקלהו באבנים או להכותו נפש בחרב ובחנית. ולא ענו אותו נערי גבעה דבר וימשכוהו אתם בחזקה. וייבהל עלי בראותו את המון האנשים לפני בית אחיו ולא יכול לשאת רגל, ויעמוד, כי לא יכול ללכת, ויקרא: בשם יהוה! מה הרעה אשר אתם אומרים לעשות לי? רחמו עלי! וידחפוהו נערי גבעה ויקראו אליו: בוא, עצב-נבזה! לא יאכלו אותך על כרעיך ועל קרבך. ויהי בגשת עלי אל ביתו ויפנה אליו הזקן ויאמר: נרצח אחיך עכן… ויהי כשמוע עלי את הדברים האלה ויתחלחל ויקרא: אבל לא אני רצחתיו! בשם יהוה, רחמו עלי! ויצחקו העומדים עליו והזקן אמר אליו: אל תפחד, עלי בן אבימלך! לא אתה רצחת את אחיך, כי אם איש-בליעל, איש דמים, עזריאל זרוע-דם, הנה אחיך המת לפניך ואתה אחיו וגואלו היחידי. עוץ עצה מה לעשות לנבל ההוא רוצח אחיך. מי יעוץ לנו עצתו ומי יחוה לנו דעתו, אם לא אתה? שב פה בינינו בראש והורנו דעת. ויהי עלי נבוך לשבת בראש זקני העיר, כי לא ניסה לשבת גם עם נערים נקלים וגם לא ידע מה לדבר ולענות ויעמוד אובד-עצות ושפל ברך, ויאמר: לא אדע… לא אדע מה ליעץ… ויוסף ויעמוד רועד בכל גופו. ויגש אליו עמיהוד ראש בני-החיל בגבעה ויאמר: בוא, עלי! עזריאל זרוע דם נראה בנחלת שבט בנימין, נמהרה נא נרדוף אחרי רוצח אחיך, כי גואל-דם אתה, ומי יצא בראשנו אם לא אתה? ויחרד עלי למשמע דברי עמיהוד ולמראה החרב והקשת והחצים, כי מעולם לא קלע חץ ולא חגר חרב. ויאמר אל עמיהוד: לא אדע לקלוע בחצים ולתפוש חרב, אנא הניחו לי. ולא שמעו לו עמיהוד וטוביאל ושובב ויחגרו את החרב על מתניו וישימו את הקשת בידיו וימשכהו אתם ויגערו בו: הוי, תולעת לא-איש! מי ינקום את נקמת דמי אחיך משופכם, אם לא אתה? וירעד עלי בכל גופו, בשים עמיהוד וטובאל את החרב והקשת עליו ויתחנן אליהם ולא שמעו לו ויוסיפו ויגערו בו: בוא, רמש נבזה! למה תפחד? אנחנו איתך! האתה תעשה קטנה או גדולה? אנחנו נעשה! מי אתה? – רמש! וימשכו אותו בחזקה וילך אתם ויבקשו את עזריאל זרוע-דם ולא מצאוהו עוד.
ב
ויהי אחרי מות עכן, וישב עלי אל בית אביו ואל נחלתו אשר גזל ממנו אחיו ויירש גם את נחלת המת וישב בשלום בביתו וידע חיים טובים כאשר לא ידע מיום מות אביו ותהי הארץ לו כעדן-אלהים. גן פורח גבעה עיר אבותיו, עמק עכור בחיי אחיו – עתה נוף חמד. מעון צוקה ועקה – נוה שלום ושלוה. מעוּנה, מושפל עד עפר, מוכה כל היום, רעב ללחם – עתה אדון לנחלתו ואחוזתו. עבד לעכן – כל הישר בעיניו עמה יעשה. האירו לו שמים, זהרה שמש לו, צהל פני כל היקום לקראתו, ציפרי שחר למענו נשאו רינה. ויתפלא עלי לשלומו ואשרו הרב וידמה לו כי חלום נעים הוא חולם. ויכהו לבו על שלות נפשו, נחת רוחו, כי אמר: הככה יהי לב אח על אחיו המת? הישמח אח על רצח אחיו כמוני? למה לא אתעבר על רצח אחי, לא אתאבל ולא אלך קודר בלחץ יגוני? וינסה עלי התאבל על אחיו, וילבש יגון ועצב כמדו, ויאפיל את אור פניו ויתהלך קודר ונכה-רוח – ולא יכול, ויהי אבלו אבל שוא ויגונו יגון שקר, נתגברה עליצות-נפשו על עצבון רוחו וששונו על יגונו ויאמר בלבו: עכן הכה אותי, הרעיבני ללחם, גרשני מבית אבי, את צאני נתן מוהר לאשתו – איך אוכל ואתעצב על מותו? ויישלֵו מהיום ההוא והלאה ולא הוסיף התאבל על עכן.
ושלושת הנערים עמיהוד, טובאל ושובב, ראשי הפוחזים בגבעה סיכסכו את אנשי העיר בעלי ויקימו עליו את הכול, כי אמרו: לא נשמעה כנבלה הזאת בישראל, כי יירצח איש ואחיו יירשהו ולא ינקום את נקמת דמו השפוך. ויקומו עליו ואחוזת מרעיהם וידרשו ממנו לגאול את דמי אחיו, כי הוא גואל הדם. אין זולתו, ויסיר חרפה מגבעה ומכל שבט בנימין ולא יהיה דם איש בנימין כמים המוגרים ארצה אשר כל שופכם יינקה. ולא שעה עלי אל דברי אנשי גבעה וישב שאנן ובטח בביתו, ויקצפו עליו וירדפוהו וידריכוהו מנוחה ויעפרו עליו בעפר בחוצות העיר ויידו בו אבנים ויקללוהו וירדפוהו ויקראו אחריו תולעת לא איש, מוג לב; וישב עלי בביתו, שבעה ימים תמימים. לא יצא חוצה ולא דיבר עם איש, כי מעולם לא היה לעלי איש רע אשר יתרועע אתו ולא בא אליו איש לנחמו ולחזקו בצרתו. ויוסיפו נערי בנימין להציק לעלי וישליכו אבנים אל ביתו וירגזוהו בלילה על משכבו ויוציאוהו חוצה ויהפכוהו על גל הזבל וישפכו נאד מים על ראשו ויתעללו בו בכל תעלוליהם. ותלך הסערה נגד עלי בגבעה הלוך וחזוק ועלי לא זע ולא הלך לעשות את דבר אנשי גבעה, כי אמר בלבו: עכן היה איש אכזר, קשה-לב, איש ריב ומדון לכל סביבותיו ויָשַׂר עם עזריאל זרוע-דם האביר בכל אפרים ויוכה וימת – ועתה, האני החלש ורפה-הידים, אשר לא אחזתי חרב מעודי, אלך לגאול את דמו ולנקום את נקמתו מעזריאל זרוע-דם? הלא באפס יד ימיתני, כאשר המית את עכן. ויאמר עוד בלבו: עמיהוד שנא את עכן מכל איש-גבעה, והוא ראש המסכסכים בי לשלחני לגאול את דמו, רק מרוע לב ידרשו ממני כדבר הזה.
שׂנא שׂנאוני תמיד, רדפוני על לא חמס בכפי, עינוני חנם, השפילוני עד עפר ויבזוני כאת השרץ השורץ ורק משנאתם לי ישלחוני למות מידי זרוע-הדם האכזר. שקר בפיהם באמרם כי חרפה אמיט על גבעה ועל שבט בנימין ואת מנהגי אבותינו אחלל. המסכנים הם את נפשם למות מידי עזריאל זרוע-דם? הזאת קנאתם לכבוד שבטנו ולמנהיגי אבותינו לשלוח איש חלש, רך-לב ורפה-ידים להיכרת מידי איש אכזר, איש דמים? הלא תולעת אני בעיניהם כל הימים. היישלח איש כזה להילחם באיש האביר בכל אפרים? ויוסף עלי התלונן בלבו על אנשי גבעה: כאשר הרים עלי איש חזק ממני אגרוף ואני פחתדי מפניו – חרפוני; כאשר גזל עכן את נחלת אבותי ויגרשני מבית אבי – לעגו לי, שמחו לאידי, איש בכל בנימין לא קם לריב את ריבי ולדרוש את משפטי. האם דרכי עדת אנשים רעים כאלה אכבד? הלכבוד שבטם אקנא? ויוסף עלי ויהגה יום ולילה ברצח אחיו ובגאולת הדם ובכל אשר נערי גבעה דורשים ממנו ויזכור את אשר סיפר לו אביו אודות משה איש-האלהים ולוחות העדות ועשרת הדברים אשר ציוה את בני ישראל ויזכור גם את מצוָתו: לא תרצח. ויהי כאשר זכר את מצות יהוה ולא עוד מצותו מלבּו וישאל את נפשו: הגאולת-דם רצח וגואל-דם רוצח? ויעמוק חקור ותהי נפשו נבוכה. ויהגה שבעה ימים וידע מקץ שבעה ימים כי גאולת דם וכל שפך וכל מוות אשר ימית איש את איש רצח הוא וכל שופך דם רוצח.
ויהי מקץ שבוע ימים ויָקץ עלי בבדידותו, ויאמר: אצא נא אל רחוב העיר, אעלה אל גרני ואדוש את דישי. ויצא אל רחוב העיר ויתנפלו עליו עדת נערים פוחזים ויעפרו עליו בעפר ויידו בו אבנים כדרכם. ולא שם עלי לב להם ויאמר: כהנה וכהנה התעללו בי כל ימי, ומה היום, כי אירתע מפני מציקי? וישא שלושה ימים כל חרפה וכל מצוקה וכל עינוי, ויהי ביום השלישי בערב, לעת שוב הרועים ועובדים השדה העירה, וירא עלי את כל נערי גבעה מתאספים ומתגודדים על-יד הבאר ורוגנים ומתחרשים ועיניהם מפיצות זעם, ויבן עלי כי עליו הם חורשים רעה, ויפחד מאוד ולא ידע אנה מפניהם יברח ואיפה יימלט מזעמם. עוד הוא עומד נבוך ותוהה, ואיש אחד ניגש אליו ויושט את ידו על זרוע ימינו ויאמר אליו: בשם כל נערי גבעה באתי אליך. וזה דברם אליך: מחר עם אור הבוקר וקמת והלכת הרה-אפרים לגאול את דמי אחיך עכן אשר נרצח על ידי עזריאל זרוע-דם מהר-אפרים, ואם מחר יאיר השחר ואתה לא תעש כדברינו, ראה מרה תהיה אחריתך, ויעזבהו וילך לו ועלי שב אל ביתו. ותדד שנתו בלילה, כי פחד פחד גדול מפני נערי גבעה. ויהי ממחרת האיר היום, ועלי לא הלך בדבר אנשי גבעה ויישב בביתו מפחד ליום הבא.
ויעברו עוד שני ימים. ויהי ביום השלישי והמון אנשים נסבו פתאם על בית עלי, ושלושה מהם, עמיהוד, טובאל ושובב, באו נכנסו אליו הביתה. ומאכלת פיפיות נתנו אנשי גבעה לעמיהוד ולטובאל ושובב בבואם אל עלי. ויאמר עמיהוד אל עלי: כל אנשי גבעה נאספו אל שער ביתך, ראה לא תימלט היום מידינו. הנה המאכלת הזאת ואבן-הקלע אשר שלחו לך כל אנשי גבעה לאמר: קח המאכלת ואת אבן-הקלע ועלית הרה-אפרים ונקמת מעזריאל זרוע-דם את נקמת דמי אחיך אשר שפך, והבאת לנו את ראש עזריאל לאות, כי ביצעת את מעשיך ברוצח אחיך. בזאת שוב אלינו גבעתה וישבת בשלום בביתך ועל נחלת אביך. ואם אין ראש עזריאל זרוע-דם אתך אל תשוב אל עיר אבותיך, לך באשר תלך, לא תיראה ולא תימצא בכל גבול בנימין לעולם. ויושט עמיהוד את המאכלת ואבן-הקלע לעלי ויאמר: קח. וירעד עלי בכל גופו ולא לקח. ויתן עליו עמיהוד בקולו: קח, ולא לקח. ויאחז טובאל בערפו וינערהו כנער שק לפני רוח וירעם עליו בקול: קח, רמש נבזה! ויחרד עלי וישלח את ידיו הרועדות ויקח את המאכלת ואבן-הקלע. ויאמר אליו עמיהוד קום והיה לאיש, עלי. לך וגאלת את דמי אחיך והיית לבן-חיל בגבעה והסירות חרפה ממך ומבית אביך ומכל גבעה ובנימין, וישבת על נחלת אבותיך ויכבדך כל איש ולא תהיה עוד לחרפה ולבוז בקרב בני עירך. קומה ונצאה אל העם הצובא פתח ביתך. ויצאו עלי ועמיהוד וטובאל ושובב אל ההמון החונה שער הבית. ויהי בראות העם את עלי ויהם לקראתו: הנה האיש העוטה חרפה על כל גבעה ועל כל שבט בנימין! ועמיהוד הציב את עלי לפני העם ויאמר אליו: קלע חץ. ויאמר עלי לקלוע את חצו ותרעדנה ידיו ותפול החץ מידיו ארצה. וירע כל העם: הוי לחרפה אשר איש מאנשי בנימין לא ידע לקלוע חץ. ויוסף עמיהוד ויאמר אל עלי: קח את המאכלת ועפפת אותה ואימנת את ידך לתקוע אותה בלב איש. ותרעדנה ידיו ויפל גם את המאכלת ארצה, ויריע כל העם: הוי לחרפה אשר איש מאנשי בנימין לא ידע לעופף חרב. הוי חדל-אישים, מוג לב! ויקרא אליו עמיהוד בחמתו: הרם את המאכלת! וירימנה עלי, וישאלהו עמיהוד באזני כל העם: ההלוך תלך לגאול את דמי אחיך? וידום עלי. לא ענה, וירעם עליו עמיהוד בקולו: הגאול תגאל את דמי אחיך? ויען עלי בקול כאוֹב מארץ: לא אוכל. וירע העם תרועה גדולה: לא יוכל לגאול את דמי אחיו! הוי לחרפה אשר איש משבט בנימין לא יוכל לגאול את דמי אחיו. ועמיהוד שאלהו: לא תוכל? מדוע? ויען: לא אוכל לרצוח איש. לא אוכל לשפוך דם. ויקרא כל ההמון: הוי לחרפה אשר איש כזה מקרבנו יצא. גרוש ייגרש האיש הזה מגבעה ומכל נחלת בנימין. ואיש זקן נשוא פנים ניגה ויהס את ההמון ויאמר אל עלי: עלי בן אבימלך. איש דמים, בליעל קם על אחיך ורצחו. אחיך יחידך וקרובך האחד היה עכן. עתה אין לך עוד קרוב וגואל בכל ישראל. ואיש הדמים ההוא יושב עתה שלֵו ושאנן בביתו. הנקום לא תנקום את דמי אחיך הצועקים אליך מן האדמה. אלהים יברך את מעשיך, לך! ועמיהוד ענה גם הוא אחרי הישיש: לך! וכל העם קרא קול אחד: לך! לך! לך! ועלי עמד נבעת ורועד כל גופו ויאמר: לא אוכל. ויאחזו בו עמיהוד וטבאל ויוליכוהו בחזקה וכל העם קרא: לך! לך! יצליח יהוה את דרכך, ויוליכוהו בחזקה. וילך לפניהם בפיק-ברכים ובנפש-מרה.
עלי יצא את גבעה וידד סביבה שלושה ימים וירעב וייעף. ויהי בלילה השלישי וישכב בשדה בקוצים והימים ימי סוף החודש הרביעי ורוח קרה נשבה מצפון ומים, וילט עלי את פניו בכפות ידיו ויבך ויאמר: מי יתנני יליד מדבר, ארץ צלמוות אפלה, שם אשְלַו לא אדע רע. לא אראה פני איש ולא ירדפוני נצח ולא יענוני חנם. ויוסף ויאמר: מי יתן לילה נצח, לא יאיר יום, טוב לי הלילה מהיום. חושך סביבי, דומיית שאול, אין איש – ומי יאמר לי: לך ורצחת נפש? מי יכלימני ומי ירדפני נפש? ויתן חמס בלילה. לא חמס ושוד ותועבה הוא היום, אוי לי אם יאיר יום. תזרח לי שמש ואפול בידי אויבי מבקשי נפשי, בידי בני האדם רודפי חנם. וישכב עלי מול פני הרוח ויחדור הקור אל בשרו ותהי עלטה סביבו ויירדם ויישן. ויחלום חלום והנה הוא נושא בידיו את ראש עזריאל זרוע-דם והוא הולך קרב אל עיר-אבותיו הלוך ולכת קוממיות, נטוי גרון. ואנשי גבעה יוצאים לקראתו ומחצצרים ומתופפים מורעים1 לו וקוראים: יחי עלי! ומובילים אותו העירה בכבוד גדול ומספרים את כל מעשי תקפו וגבורתו ואת הריגתו את עזריאל זרוע-דם, פחד שבטי אפרים ובנימין, ומביאים אותו אל בית אביו וכל נערי בנימין ועמיהוד וטובאל ושובב נותנים לו כבוד ויקר וקוראים לפניו: יחי עלי גיבור בנימין! וייקץ עלי ותיפעם רוחו, כי חזקה עליו יד החלום, וישכב עוד ויאמר בלבו: למה אמנע מהרוג את עזריאל זרוע-דם רוצח אחי? למה לא אעשה את עצת אנשי גבעה ושוב אל עירי וייטב לי? עד מתי אהיה חדל-אישים ובזוי-אדם ומורדף ונידח ולעג וקלס לכל רואי? עד מתי אפלל לחושך ואפלה ואפחד את אור היום ובני אדם יהיו לי לזעוה? אעשה נא מעשה רצח ואהיה ככל אחד ואסיר ממני את קללת חיי, ואשוב אל עירי ואשב בשלום ובשלוה על נחלת אבותי ויכבדני כל איש. ויאמץ לב עלי בקרבו ויקם וילך פניו מועדות הרה-אפרים ויבוא עד בית-עזריאל זרוע-דם. ועזריאל ישן את שנת הצהרים ואיש אין אתו בבית. ויבוא עלי הביתה ויוציא את המאכלת מחגורתו ויגש בלט אל עזיראל. והאיש עזריאל רחב וגבוה כאחד בני הענקים וישכב על גבו מרוב שמנו ויישן תרדמה עמוקה וינחר בחזקה. ויך לב עלי אותו להמית איש חי ובריא זה ויעמוד ויתבונן בעזריאל ויזכור את מצות המחוקק: לא תרצח. ויאחז במאכלת וישליכה החוצה, ויאמר: לא אשוב עוד לכסלה ללכת לשפוך דמי איש.
וייעור עזריאל משנתו וירא את עלי עומד עליו, וישאלהו מה לו פה ויגד לו עלי, כי אחי עכן הוא וכי שלחוהו אנשי עירו לגאול את דמי אחיו והוא ירא את דבר יהוה וכל שופך דם תועבה לו, ויצר לו להמיתו וישלך את המאכלת החוצה, ויקם עזריאל ויך את עלי פעמיים ושלוש ויגרשהו מביתו. וייודע הדבר לאנשי אפרים וייאספו על עלי ויאמרו: הזה יהיה לגואל דם? ויצחקו וילעגו לו. ונערים פוחזים סובבוהו ויקראו אחריו מלא ויתעללו בו עד הימלטו מידיהם. ויהי בערב וישכב באחת האחוזות ויראוהו אנשי אפרים וישאלוהו: מי לו פה ומה לו פה. ויאמרו: לא פה מקום ללון לכל ריק ופוחז; ויגרשוהו מעל פניהם. וימר לעלי מאוד על החרפה אשר השביעוהו עזריאל ואנשי אפרים על נקיון נפשו. וגם חרה לו מאוד על כל העינויים אשר עינוהו אנשי גבעה כל ימיו ועל אשר אילצוהו ללכת לגאול את דמי עכן וגירשוהו מגבעה לשאת רעב וקור ועוני. והרעב הציק לו והקור חדר אל עצמותיו והוא תועה באפלה ולא יכול עוד נשוא. ויאמר באפו לשוב אל עזריאל ולהמיתו ויימלך ויאמר: לא ארצח, לא אגאל את ידי בדם. והחרפה אשר השביעוהו עזריאל ואנשי אפרים וכל הכלימות אשר נשא מידי אנשי גבעה עוד בערו בעצמותיו ויצמא ויהי שוקק לנקום על חרפותיו ולמרק את כלימותיו ולגול את קלונו ויקם וישב גבעתה ולפני שובו גבעתה הלך אל אחוזת עזריאל ויקח אתו את המאכלת אשר השליך כי הנה מזימה בחוּבּוֹ.
ויבוא גבעתה עם אור הבוקר ויעל אל הבאר ויקרא באוזני הנאספים אליו: לא גאלתי את דמי עכן. ותעבור השמועה בגבעה, כי שב עלי ריקם וכי הוא עומד ע "י הבאר וקורא באזני עם ועדה בעזוז מצח: לא גאלתי את דמי עכן. וייאספו המונים ועמיהוד וכל בני הבליעל באו שמה. ועלי התרוצץ הנה והלום וקרא: לא גאלתי את דמי עכן, לא נקמתי את נקמת הכלב אחי. ויוצא לעיני ההמון את המאכלת ויאמר: לא גאלתיה בדם, וירא את אבן -הקלע ויאמר: הנה היא אתי, לא שלחתיה אל רקת רוצח עכן, ויהום ההמון ועמיהוד ומרעיו ניגשו אל עלי ויקראו: הוי מוג -לב! הלהתהלל במורך -נפשך באת הלום? ויוסף עלי ויאמר: באתי אל בית עזריאל והוא ישן את שנתו והמאכלת בידי להמיתו ואחמול עליו ולא הרגתיו. ויספוק עמיהוד כף אל כף ויקרא: הוי אויל! השלחת את המאכלת על עזריאל וחמלת עליו? הוי שערוריה! ולא יכול דבּר, כי לבו דאב מאד. וטובאל קרא אל עלי: הלא ציוינוך: אם אין ראש עזריאל אתך, אל תשוב גבעתה, ולמה שבת אלינו? ויען עלי: אמרתי אעזבה את נחלת אבותי ואלך אל אשר ישאוני רגלי, ואתן את לבי ואשוב אליכם למען הודיעכם והראותכם, כי לא גאלתי את דמי עכן וכי שבתי אליכם בלי ראש עזריאל. ועלי ענה קשות את ההמון למען הרעימו ולמען הינקל בו על החרפה אשר השביעהו כל ימין. וידע כי דבריו הקשים שילומים לנפשו על כל הכלימות אשר נשא. ועיניו יקדו ופניו זעו בדבּרו ויהי נבהל לענות דברים כמדקרות חרב. ויחרף ויגדף את אנשי גבעה ויוקע את חטאותיהם ויגלה את כל תועבותיהם על פניהם ויאמר: הלא פריצי -חיות אתם, הלא איש בשר זרוע רעהו תאכלו. הלא מעשי עוול ונבלה וחמס נפרצים ביניכם כמוות בדֶבֶר. תדכאו עני, תעשקו גר, יתום ואלמנה, תציקו לאומלל וקשה -יום. היש צדיק בגבולותיכם? הלא לאנשי סדום ועמורה דמיתם. ילל יתום ואלמנה אשר גזלום גואליהם ושארי -בשרם עלה באזני. קול דמי אחיכם אשר שפכתם כמים לרוב אשמע צועק מן האדמה. קול עולליכם צורח -מר אשר הקרבתם למולך שומעת אזני. האם תרצחו איש בנימין את איש אפרים, ואיש בנימין את אחיו איש בנימין – ואני אהיה לגואל דם? ויוכח עוד את אנשי גבעה ויהיו דבריו כזרם שוטף וחמתו עוד לא שככה וישאף נקם. ואנשים מאנשי גבעה אחזו בערפו וזרועו וכנפי בגדיו ובבשר חזהו ויניעוהו כהניע קנה -רך. ואיש מאנשי גבעה אמר: נתנה שופטים ושפטוהו כדת מה לעשות בו. ויאמרו אנשים אחרים: כל העדה תשפוט. ויהי כדבריהם: ותשפטהו כל העדה. והוא לא ידע ויוסף לחצוב להבות אש תוכחתו ויאמר, כי סר פחדם מנגד עיניו וגם כי ירגמוהו באבנים לא יחת. ויַכלֵם את כל אנשי גבעה ואת עמיהוד ומרעיו וישפוך עליהם קיקלון. ויסחבוהו אנשי גבעה ויניעוהו ככברה, ויכוהו והוא לא שת לבו ויוסף הוכיח להם את פשעיהם. וישפטוהו לרגמו באבנים על אשר המרה את פי העדה והכלימה וחירפה וגידפה ועולל על זקניה עלילות שקר. ויסחבוהו על מקום ההרגה ותהי התכונה רבה. ועלי נושא את תוכחותיו ודברי -מוסרו. וירגמוהו כל אנשי גבעה אבן וימת.
-
כפי הנראה צריך להיות “מריעים”. ↩
אל בית המטבחים הלך ברגליו – עם החמור שכם אל שכם. עוד לא מצאו לנחוץ להטילו על גב החמור, עוד אפשר היה להשתמש בשביל זה אשר נידון לו בכוח רגליו.
הוא הלך בדרך הארוכה כמנהגו תמיד, בעצלות, בטמטום, רק מתוך הכרת “ההכרח” בצורת בעליו המחמר אחריו. נראתה לו רק בלתי מובנה הדרך, ששטח אחד דומה בה למשנהו. הוא הלא רגיל רק ללכת מרפתו אל השדה. להתהלך בו כל היום הנה והנה, למשוך את המחרשה ולשוב אחרי כן אל הרפת. ופה הליכה רבה כזאת בלי שום מטרה – לשם מה?
אצל בית המטבחַים ראה המון אדם וגם שוורים ועגלים, וזה הביאו במבוכה. לא קמה בו רוח להתרוצץ כמו שהתרוצץ לפעמים באון-הפרים שלו באחו, או לצנוח ארצה בעקשות מָחלטת, כאשר נהג לעשות בהיותו נתון בעוּלו בשדה. עתה עמד על מקומו כנטוע.
דממה חרישית שׂררה, למרות קריאותיהם של האחד והשני מבני המזרח. ההולכים על ארבע נראו עצובים ביותר. בני היהודים הלכו לאט. פה ושם התגוללו שוורים בני גיל שונים חסרי תנועה, מבוקעי בטן. במרחק עשרה צעדי-בקר מן השור שכב כפוּת-ארבעתים עגל מגודל, שחי את דקי חייו האחרונים: בעל-המאכלת כבר התכונן. במוחו המטומטם של השור, החל מתחוור דבר מה… איזה אי-שלום לעצמותיו הריח. באנשים שעמדו פה ושם זקופים מכף רגלם ועד קדקדם, ראה כעין משמרות, הניצבים לשמור את צעדיו ותנועותיו.
ופתאום הסב את ראשו ואחרי כן את כל גופו – במתינות של בריה, שאין כל מזימה בלבה – אל העבר אשר משם אפשר היה להשתמט אל מחוץ לחוג האנשים. כיכר רחבה, מנוקה למשעי שטופת שמש ומוקפה בתים קטנים, נקיים, משכה אליה את מבטו. מה רב היה אושר-החיים על הכיכר הזאת!
באותה מתינות, אבל בהחלט, עבר בין האנשים, שלא עצרוהו – מתינות מאומצת והחלט שבהליכת ברירה, האומרת להתחמק ממבקשי רעתה אבל לא לעורר תשומת-לבם, ואף-על-פי שכבר התרחק מן האנשים ולבו הוקל במקצת, עוד היה בכל זאת בצעדיו הפקפוק של אי-בטחון מסכנה, וכאשר הרגיש בעליו בדבר והחל לרוץ אחריו בנטיית-עקיפין ובקריאות הידועות לו כל כך, הממריצות אותו לעמוד, הוריד קמעה את ראשו כנתפס במזימה, והקטין את צעדיו, ובכל גופו חילחל הפקפוק – הנטיה לעמוד לקול קריאת אדוניו והרצון ללכת קדימה. אבל עמוד לא עמד, ונהפוך הוא, כשהחיש בעליו את צעדיו, שלח גם הוא את גופו במרוצה, אבל לא כמו באחו, כי קול בעליו היה לו כחבל ברגליו.
הוא שב מספר צעדים אחוז ביד בעליו. אבל לבוא עוד פעם אל המקום המסוכן כבר לא רצה בהחלט. אדונו קשר חבל ברגלו וסחבו, ושני נערים עליזי-עלילות נסבו עליו והרדיפוהו מאחוריו בתנופות ידים וצעקות. השאון שהקימו סביבו הגדיל בו את הכרת הסכנה, ועל כל שעל נלחם ככל אשר הורהו מוחו המטומטם להילחם. אולם בקרבו אל מקום ההרגה געה בגעיה ארוכה, חנוקה, מתוך שליחת לשון ועינים מעורפלות בפחד-טירוף – ואי-אפשר היה עוד להזיזו.
הפילוהו. כפתו את רגליו. הוא נכנע, ושכב דום, מקוצר דעת מאי-ראיית הנולד. הוא שכב ולא ידע כי לא יעמוד עוד על ארבע רגליו, ולא ידע כי אם הוא מלא עתה חיים כבריא שבבעלי החיים, הנה עוד מעט ויהיה מת כחפץ שלא היה בו רוח חיים מעודו. למה לא פירפר עתה בכל גופו, כל עוד היה כוחו אתו? למה לא מחה בכל תוקף?
לא רחוק ממנו רבץ החמור, בכל המנוחה האוילית של חמור חמורתים! בעל חיים מאושר אשר ניתן לו לחיות עלי אדמות עד בוא חליפתו.
האנשים אשר עזבוהו רגע שבו אליו בהמון יותר גדול, כשמעיניהם מציצה החלטה חרישית. ביניהם עמד בעל המאכלת עם העינים הנוחות, הפנים השוחקים. הנה משך אחד בעור צוארו. זה פצעו במאכלת, החדה מתער הגלבים, במקום הכי עדין בגופו. זרם דם שטף. הלהב הבהיק באויר, אדום כפאתי שמי שקיעה. הנה הפסיקו את פתיל חייו לנצח, לא ירפאוהו עוד כל רופאים. הנה גם הרגיש בכאב העצום בצוארו. ובכל גופו פרפר פרפור עצום. שחטוהו בצואר! – איזה אסון! – אבל לא הרשו לו לפרפר! לא נתנו לו להראות ברגעי חייו האחרונים – אות חיים. הנה רגעי חייו ספורים, עוד מעט, עוד מעט, לו נתנו לו להתאבק עם גורלו המר, עם מר המוות. הנה יאמרו כל אבריו וגידיו להתעוות ויכולת אין. מי שהוא פתח את סגור חזהו כדי להחיש את שטף הדם, שני מעך את בטנו שעבתה מהתעוותות פנימית באין יכולת לזעזוע אברים, ועוד מעט וכל הדם אשר היה בגידיו – מוטל לפניו על העפר.
החמור צעד בדרך שבא, בעקבות זה המוטל עתה עליו מחוסר חלק מקרביו. בעודו חי נמכר בכסף בהמה מתה. סוחר בשר מצא בו פרנסת שבוע ימים לו ולביתו. איש עני קנה את הזול שבמעיו ועיניו נוצצו. נשים צפו לחלקי בשרו. אם באה אל ילדיה עם חתיכות בשר אדומות, טריות ובמאור פנים בישרה להם על הארוחה הטובה. פני הילדים, אורו גם הם למראה הבשר הבריא, שעורר בלבם זכר של צלי המפיץ הבל וריח נעים.
מעשיה
היה היה גזלן גדול אחד. ימים רבים ארב בדרך וביער לאנשים עוברי-אורח וחמס את כל אשר להם. היה האיש יליד כפר אחד בקצה המדינה. מאס לעבוד את אדמתו כאביו וכאבי אביו ובחר בחיים שאין בהם עמל ועול ויהי חפשי כציפור ביערות, בדרכים הרחבות. ראה ערים רבות וכפרים במספר גדול והזיל מכיסו כסף לתענוגות ככל אשר חמד לבו – תענוגות של פוחזים וריקים. אמנם גם מרים וקשים היו חייו כל הימים. לן בשדות, ביערות. לא היו לו רעים כלכל בני אדם, כי ירא שמא יגלו רעיו את צפונותיו, כאשר בא אל אחת הערים ירא פן ייתפס על ידי השוטרים, ויחרד מקול עלה נדף. אבל אהוב אהב הגזלן את חייו שאין בהם לא עול שמים ולא עול בני-אדם. ורק לפעמים הכיר את מצבו ונעצב מאד אל לבו. אז ניחם על מעשיו הרעים ונפשו כלתה אל בני אדם אשר בערים הגדולות ובכפרים השקטים. בימים ההם התחפש בבגדים נאים ובא אל אחת הערים והתהלך בין המון בני-אדם, ואנשים האירו לו פנים ולא ידעו מי ומה הוא המתהלך ביניהם. היה בא ביום חג לבית-תפלה וינעם לו לעמוד בין האנשים הצפופים והנלחצים סביב לו והוא דחוק בינותם וייחשב כאחד המתפללים.
ואולם כאשר גברו בו הרהורי תשובה וגמר לעזוב את מעשיו הרעים, שבה מיד ונעורה בו רוח ההוללות לפעמו וישב אל היערות לגזול ולרמוס כחיה רעה ולהיות גם נרדף כחיית היער.
פעם בא אל כפר אחד, לגזול מעשיר גדול את הונו. בינתים שכב במארב בגורן ויאמר להתנפל על העשיר בחצות לילה כאשר ייצא האיש לדרכו.
ויהי הוא שוכב על ערימת-חיטים רכת אלומות ואורב לטרפו, ויזכר את כפר אבותיו, את ימי עלומיו, את חייו הטובים בבית-אבא ואמא, את שעשועיו בגורן ואת ימי העבודה העליזים בגדלו – ובזכרו את ימי ילדותו וילט את פניו בכפות ידיו ובשיבלים, ולבו המה בקרבו: הוי, ערימת חיטים רכה וטובת ריח! מה נעימה מנוחתי עליך וסוֹבּיני בגבעוליך, רככי את שבליך תחתי.
והגזלן נלחץ אל בין האלומות וגבעולי הקש, כאשר התעטף לפנים יפה-יפה בשמיכתו הרכה בבית אבא. ויוסיף ויהגה בהמון לבו: כה טוב לי וכה נעים לי בשכבי פה. מה לי כסף ומה לי שוד – אשכב פה עד אור הבקר, ואריח את ריח השיבלים הטוב ואתרפק על האלומות.
וידע האיש פתאום מה גלמוד הנהו וכי אין אומלל ודל ממנו בארץ. אף כי כיסו מלא מאשר גזל מאנשים. ובאותה שעה ראה בדמיונו את שדמות כפר מולדתו, שדות רטובים, חרושים תלמים תלמים רעננים, ואיכרים עובדים ומזמרים מטוב-לב.
פתאום קם וילך באפלת הליל בצעדים מהירים אל הכפר הקרוב, כי נפשו כלתה לדבר, אשר יזכירהו את מקום המולדת. ויתהלך חרש בין בתי הכפר, נכנס אל החצר של אותו עשיר, שאמר לגזול את כספו, בא אל הרפת, החליק לעגל רך בראשו, העביר בידו על חלקת צוארה של אחת הפרות והריח בריח הזבל החם. וישכב על החציר היבש ולבו הומה בו ולא ידע מה.
בינתים יצא לו העשיר מביתו ונסע לדרכו בשלום.
אז יאמר הגזלן אל לבו: אשובה נא אל כפר אבי, אשק את עפר השדה. אעבוד את אדמתי בזיעת אפי ולא אהיה נודד כציפור אשר אין לה קן.
והגזלן גמר אומר לשוב, כמעט ייאור היום, אל כפר אבותיו. כל הלילה עשה כה וכה, התהלך ושר ומעולם לא היה מאושר כהיותו בלילה ההוא.
(קטע מסיפור)2
עיר היתה בנחלת בנימין על גבול נחלת שבט יהודה, ושמה נֶפתֹּחַ, על שם מעין מי נֶפתֹּחַ אשר הקיר את מימיו בה. והעיר בנויה אוהלים, כי עניים יושבי העיר נפתח מכל בני-בנימין ומכל בני-יהודה. יושב העיר יחייה שתי פרות ומעט צאן. את צמר כבשותם וחמאת פרותם יתנו בקמח שעורים וממי המעין ישתו ומפרי התמרים אשר בפתחי אהלם יאכלו ועור כבשים יכסה את מערומיהם ואכל השרב את בשרם אשר לא ימצא לו לבושם בקיץ והגשם יכה אותם בסתיו. והאנשים עזי נפש כחיית השדה, בבולי עץ יריעו אף יצריחו על הדוב, אף יכוהו נפש. והם לא יעשו מקטנה עד גדולה מבוקר עד ערב. נחלת אבותיהם שוממה, מאכל לצאנם ופרותם, יתהלכו לארכה ורחבה כאשר יקוצו שבת אוהל, לא יצאו מגבול נחלתם שבוע ואף ירח ימים, ויש אשר ישכבו בין הקוצרים בפינת שדותיהם הרחוקים ויישנו עד נטות השמש לבוא.3
אל אנשי העיר לאמר: מכרו לנו נחלותיכם. ויפצרו בהם ויאמרו, ארבע שמיטות שנים עד שנת היובל ושבה אליכם נחלת אבותיכם ביובל, וישקלו על יד כל אחד ואחד שקלי כסף צרוף. ואנשי נפתח תמימי לב וישתאו לתמורה ולחילופים, ויקומו וימכרו את נחלת אבותיהם בלי בצע רב. וישבו באהליהם, לראות את אשר ייעשה בשדותיהם. והנה חורשו, גם הצמיחו עשב, גם גידלו קמה. ויהי כי קצו מהתבונן מאהלם לכל אשר יעשו העובדים מהַחִוִי ומהר אפרים בשדותיהם, ויתהלכו על גבול נחלותיהם וישבו תחתיהם על הגבול, ימים תמימים ישבו תחתם ויביטו בפנים גרושות ובעינים קמות אל הנעשה בנחלתם ואליה לא באו. ויש אשר יצאו אל שדותיהם בלילה ועמדו בין החריש ולא יטו ימינה ושמאלה, פן ישחיתו את ברכת ה', ועמדו כצמודים שעה ואף שתים ונשאו את פניהם אל כוכבי מרום.
ויהי לתקופת שנתים ולא יכלו עוד בני בנימין להתאפק ויאמרו אל אנשי אפרים, אל האפרתים: קחונו אותנו ואת בנינו לעבדים ולא נימק עוד באהלינו, צר לנו המקום בעיר, כמהה נפשנו לנחלת אבותינו אשר היינו עליה מיום דעתנו ללכת על שתים. וישקלו אפרתי אפרים על ידם את כסף עבודתם ויאמרו, גם לחם חיטים תאכלו כאוות נפשכם. ויעלו אנשי נפתח על שדותיהם ויחרשום, ותדבק נפשם באדמה ויעלצו, וכי ירד גשם רצו כשעירים ויריעו בגיל, הפכו פנים כעין פרא, ישורו סביבותם, סביבות שטופי גשם וישבו באהליהם והשקיפו וישישו בני-מעיהם. ויעבור חורף, עבר אביב, בא קיץ. ותעבור שנה וגם שנתים ותבוא שנת השמיטה, ויצאו חפשים בשמיטה וישובו ויימכרו ממחרת השמיטה ויעבדו הם ונשיהם וטפם את האפרתים ימים רבים.
ואפרתי אפרים בנו בתים רמים בנפתח, תחתיים ושניים, שלוש-עשרה אמה גובה הבית. ויהי הדבר לנס בכל נפתח ובכל ערי יהודה ובנימין סביב.
ולאיש אחד מן האפרתים, שפט שמו, היה בן, ושמו יותם. ויתנכר יותם בכל דרכיו כל הימים. וילך יום-יום אחרי החורשים ואחרי הקוצרים בשדה ואחרי כל עושי בעבודה, והצמיד את עיניו בשוורים ובכל אשר יטו ויפנו ובכל אשר יט העבד הנוהג בם במלמד הבקר שבידו. וידבק לבו בכל עבודה ובכל מעשה אשר יעשה ובכל אשר יראֶה וינוע ויפרח סביבותיו ולא עשה מקטנה עד גדולה כל ימיו. לא היה איש בכל עירו ובכל אפרים ובנימין אשר לא יעשה מקטנה עד גדולה כל הימים כמוהו.
והעיר נפתח שינתה את טעמה בשבת אנשי אפרים בה. אנשי בנימין יחרשו ויזרעו, יקצרו וידושו ויעשו כל עבודה, ובני-אפרים ירכבו על פרדות, ויפקחו עין על עבדיהם, ידחקו אותם ויאיצו בהם. וכי בא קציר מלאו עבודה כל הידים: אנשי בנימין יעבדו מאור בוקר עד חשוך היום, ואדוניהם גם הם יחפזו, יכבירו מילים, יניעו יד וישלחו זרוע בעבודה ויחדלו. רק יותם לבדו לא יעשה בכל עבודה. מבוקר עד ערב ישור לאשר תחזה עינו, יתהלך באין מטרה, ירבץ ופניו למטה. אביו לא כיהה בו. וכי קץ מחבק את ידיו בעצלתים והשכים לעבוד עבודה, קרהו אסון, רפו ידיו. כי חבט חטים צחקו הנערים בני האפרתים. כי נהג בשוורים פרקו את עוּלם מעל צוארם, וכי הלך כזרוח השמש לבצור ענבים עם העבדים שב ריקם בנטותה לערוב. ולא רק כל עבודה לא יעבוד, כי גם לא התגודד עם עוּלי הימים בעירו ולא נתן את ידו למעלליהם. וכי קץ מהתהלך לנפשו וצמאה נפשו לאנשים בצלמו ובדמותו, בא אל מעין נפתח ויתגודד עם הנערים שעה ואף שעתים וילאה רוחו וילך לו אל אשר נשאוהו רגליו, והנערים הלכו להם גדודים גדודים.
ופלשתים פשטו בארץ יהודה. ויגדל יותם ויקנא לעמו. ויאמר אל לבו, למה לא אושיע את עמי, ויחזה לנפשו משאות גבורה וישועה וזרוע שלוחה. ויארכו הימים. ויקם יותם ויעבור בערי אפרים וידבר אל לב נערי שבטו להיזעק גדודים ולהכות את פלשתים. ויאמרו אליו: האתה תכה את פלשתים אשר לא הצלחת עד כה מכל אשר יצליח אדם תחת השמש? ולא שעה אליהם יותם ויוסף השמיע את דבר השכם והערב. והוא לא ידע דבר צחות ויצחקו נערי אפרים כי הלך מהם. ויעש את מעשהו שבועות וירחים וייפלא ממנו להוציא את זממו לאור. וישב יום-יום תפוס שרעפיו הוגה ברוח קשה, למה לא אוכל להזעיק את בני-אפרים להכות בפלשתים? וארבע מאות איש ביהודה גורשו מאת פלשתים מנחלותיהם ויתגודדו ביער בתע, ויבוא אליהם יותם ויעל את חמתם על פלשתים. ויקומו מזוינים ויעלו ארבע מאות איש לגרש את פלשתים, ויותם בן שפט בראשם. ולא יכלו הילחם, כי היו בהם פרעות ולא סדרים. ויותם לא יכול לעמוד בראש. ויהי כי באו בלילה על פלשתים להכותם בעודם נמים, כי העמיק יותם עצה להשחיתם במתי מעט בעודם שוכנים בטח – ויעורו מקצה מחניהם ויכום ויהומום ויניסום מנוסת מוות ובלהה.
וישב יותם אל בית אביו ויצא שמו בכל אפרים ובנימין “יותם גבור צלצח”. וישב בביתו, שישה חדשים, היה קודר ומשמים, אוכל לא טעם לחיכו, פניו נפלו, לא דיבר עם איש, היה כאיש אשר מתה עליו אשתו מחמד עיניו. ויהי כפעם בפעם וימר לו מאד, כי פלשתים השתררו על שבטי ישראל, ויאמר אל לבו, למה אתהלך בחיבוק ידים כל הימים ופלשתים מכים את בני עמי? והוא התהלך שעות רבות כווּץ-גו כחיה לפני נפלה על טרפה, ויחרוק שן, קמץ אגרוף ועיניו נעכרו.
בעת ההיא קם אבצן בית-הלחמי ויאסוף אליו כל שולפי חרב ביהודה ויך את פלשתים מכה גדולה. וגם יותם בן שפט בא אל אבצן. ואחד מזקני עם המלחמה רעה עינו בו ויאמר: הניסית מימיך לחגור חרב על ירכך וחנית? ויחם לבב יותם מאד ויען אותו ויאמר: “ייכרת זכרו מישראל אם לא ראשון בקרב עם-המלחמה אהיה.” ויחשל יותם. כי הלך בגדוד פגר, גם היה בראש, היה בדל מכל אנשי-החיל. כי לבש קנאה – היה קצר-יד. ויהי לקלסה וישׂטמוהו, וישימוהו יושב על הכלים. ויקם ויעבדם ברוח נעכרת.
וישב אל בית אביו ויפול על משכבו וינוע גופו ויחרק לבו כשער אשר יסוב על צירו ותיבך במסתרים נפשו. לא יכול הירגע וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וינדנד גופו ותפרפר נפשו כי אחזוה חבלים כיולדה וכליותיו היו כצבוטות במלקחים.
ויצא אל מרחבי-השדה ויצעק במר-נפשו: אהה אלהים! אמרתי להושיע את עמי, ולא הצלחתי גם כאחרון אנשי-החיל. ויגוז את שער ראשו ויאמר עוד: אמרתי להיות תפארת לשבטי, ונקלה אני מכל איש-ישראל. ויחרד בשרו כי הגה לאמר: אהה אלהים! לא עשיתי דבר כל הימים.
ואפרתי אפרים העבידו את אנשי נפתח עבודה קשה. אכלו את משמני הארץ. לבם הלך אחרי הבצע. מגמתם כל היום לאסוף הון. ואנשי בנימין אשר בנפתח עבדו בזיעת אף, ולא שאפו רוח. חיטתם לא ניתנה להם, לחם שעורים היה מאכלם בעבדותם ובשנת השמיטה לא מצאו אוכל לנפשם. ויאמרו אלה אל אלה: מה שכרנו כי נמכרנו לעבדים ונחלות אבותינו בידי זרים? ויהי היום וישכב יותם בשדה, והקוצרים קצרו בשדה חיטים, ובנות בנימין נשאו את העמרים הגורנה ואפרתי אפרים ונעריהם האיצו בעבדים. וישכב יותם עד הצהרים. ויקח חרמש ויקצור. וישלך את החרמש מפניו. וישא עיניו אל ההרים. וישועוּ עיניו אל הרי יהודה, נאקה נפשו להם למרחוק.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.