א    🔗

בימים ההם ובני ישראל פרוּעים לשימצה. אין מלך ואין שופט בקירבם. שבט לדרכו פנה, שבט את שכנו שׂטם ואת מצוות מחוקקם זנחו.

פרוע מכל היה שבט בנימין. הנערים ועולי-הימים משלו, הזקנים נזורו ולא שמו לב לעצור בעם. מעשי פשע ונבלה היו נפוצים, שוועת עני, יתום ואלנה עלתה ויד החזק היתה תקיפה.

בימים ההם גרו בגבעה אשר לבנימין שני אחים. שם הבכור עכן ושם השני עלי. ויהיו שני האחים גלמוּדים ובוֹדדים בגבעה. כי לבדם נשארו מכל בית אביהם ולא היה להם קרוב וגואל בכל הגבעה ובכל שבט בנימין. ויהי עכן איש חזק, אביר-לב, עז-מצח, אוהב ריב ומדון, איש רע-מעללים. לא היה איש בגבעה אשר לא התקוטט אתו עכן. על החלש גבר באגרופיו החזקים ואת החזק ניצח בלשונו לשון רעל. וישנאוהו אנשי הגבעה ולא יכלו דברו לשלום. ועלי היה נער חלש, רפה ידיים, רך-לב, שוגה בדמיונות ובעל חלומות, ויהי צעיר מעכן אחיו בשתים עשרה שנים, וישמע לקולו כלקול אב, כי מסור מסרו אביו לפני שבע שנים ביום מותו בידי עכן ויבקשהו בדמעות על עיניו לשמור ולגדל את בן-זקוניו הרך ולהיות לו לאב. ולא שמר עכן מצוות אביו ויענה את אחיו בכל עבודה קשה ויך אותו באכזריות וירעיבהו ללחם ויחרפהו ויקלל אותו בכל האלות והקללות. וישא עלי דום את כל העינוּיים אשר יענהו אחיו וישנאהו בלבו ויקווה ליום היגאלו מידיו, ויהי הוא בשדה עם הצאן ויאמר בלבו לברוח מפני אחיו ולעזוב את בית אביו ואת צאנו ואת נחלתו ולא מצא עוז בנפשו לעשוֹת את הדבר, כי היה רפה-ידיים מעשות דבר לרווחתו וגם ירא את עכן.

וגם נערי גבעה, בחורי בנימין גיבורי-החיל, עזי-הנפש ואבירי-הלב, הכעיסו את עלי תמרורים. ויהי הוא עובר בחוץ ויתקלסו בו וילעגו לרפיון ידיו ורוך-לבו ויתעללו בו וישימו מכשול לרגליו למען יפול ויהיה לצחוק ויפיצו פתאום את צאנו מעליו למען התענג על עמלו בהתאמצו לשוב לאספם, ויפילוהו אל הבוֹץ למען יתגאל מכף רגלו עד קדקדו ויהיה לזוועה לכל רואיו. שחקו לאידו בהכות אותו עכן אחיו וזרו מלח על פצעיו. את כל אלה עשו לו לשעשע את נפשם ולהוכיח לעיני כל את רפיון ידיו ורוך לבו. כי לחרפה נחשב איש כזה לבחורי גבעה ראשית גבורת בנימין. בכל גבעה לא היה איש רפה-ידיים ורך-לב כמוהו וישנאוהו אנשי גבעה יותר מאת עכן אחיו. וישא עלי דום גם את העינויים אשר עינוהו נערי גבעה. ויהי הוא בשדה רועה את הצאן ויעמק שאלה: למה ירדפוני חינם? למה ישנאוני ואני לא עשיתי רעה לאיש? למה יריעו לעכן בהכותו אותי וילעגו על משבַּתי? מה אשמתי אם חלש אני? למה ישלוט החזק בחלש להרע לו? למה אכזר מכובד ונרדף בזוּי? וישווע לבו למשפט ולצדקה ולא מצא. ויש אשר קינא במעניו, בגבורתם ועוז רוחם ויחשק להיות כמוהם.

ויהי הוא יושב עם הצאן הוזה ושוגה כדרכו בדמיונות וירא והנה הוא גיבור חיל כבני בנימין, תופש חרב, קולע חץ אל המטרה ולא יחטיא. ויעור מדמיונותיו וידע את רפיונו וחולשתו ויָקץ בחייו ויצר לו ויחר לו מאד.

ולעכן אשה ותהי עקרה, לא ילדה. וישא עכן נפשו לקחת אשה עליה, בחפצו להיכבד בין אנשי גבעה כאב לבנים וראש-משפחה למען הסיר חרפת אנשי גבעה מעליו, אשר בדו עליו דברים אשר חרפה הם לכל גבר; ויאמר פעמיים ושלוש לשאת אשה מבנות בנימין ומהר-אפרים. ויצר לו לשלם בכסף מלא בעד האשה. ויהי הוא דן ונושא עם אבי האשה בדבר המוֹהר והמשׂאת ויבוא אחר ויקחנה וישאנה לו לאשה.

ויהי היום וישב עכן מהר-אפרים ופניו זועפים והוא מלא זעם עד להשחית, ויפן כה וכה וירא את עלי יושב ואוכל את פתו ויתנפל עליו ויך אותו מכות אכזריות ויגרשהו מבית-אביו ויאמר לו אם ישוב הביתה ויהכהו נפש. והמון נערים נאסף בגרש עכן את עלי ויהתלו בו ויצחקו עליו ויאמרו אליו: מה לך עלי! הבצדק גרש אותך אחיך מבית אביך? הנשמעה כנבלה הזאת? האין שופטים בגבעה ואין אלוהים בבנימין? ויתחפשו כרבים את ריבו ויצעקו חמס וכל השומע צחק והתענג על המראה. ועלי יצא חוצה לעיר וילך בשדה ויחיה את נפשו בעשב השדה ובעלי ירק. ועכן לקח עשרים עזים ועשרים כבשים מצאן אחיו, כי חמל לקחת מצאנו וינהגם ויביאם הרי-אפרים אל פלט בן עבדי לתתם לו מוהר חלף בתו אשר אמר לשאת לאשה. ויהי הוא עולה במשעול אל אחוזת פלט, ויפגוש את עזריאל זרוע-דם איש-אפרים, ועזריאל עומד לו לשטן בדבר יעל בת פלט בחפצו גם הוא לשאתה לו לאשה על שלוש נשיו הראשונות. והאיש עזריאל אביר בכל אפרים ויך גם את בן אחי אמו וגם את בן ראש שופטי אפרים ולא ברח אל עיר מקלט לשופכי דם, כי איש זרוע היה, וייראו אותו כל בני אפרים. ובראות אותו עכן יורד מרמת פלט ותבער כאש חמתו וילך לקראתו ויקללהו וינאצהו כאת אחד המצורעים ויינצו שניהם בחזקה. ויחר לעזריאל על איש בנימין המבזהו ומנאצהו ויך אותו ולא שנה לו; ויפול עכן וימות.

והשמועה באה אל גבעה הקרובה כי נרצח עכן, ולא האמין איש לשמועה, כי אמרו: היירצח עכן? רצוח ירצח עכן, אבל לא יירצח. וישלחו אנשים אל הר-אפרים לראות הכשמועה הבאה אליהם כן הוא, וישובו האנשים עם גוויית עכן, וייאספו כל אנשי גבעה לראות את עכן הנרצח וילעגו ויתלוצצו ויניעו ראש ויחללו את כבוד המת. וזקן אחד, איש נכבד, נשוא-פנים, התייצב לפני העם ויאמר: אל-נא אחי, אל-נא תרעו. אם שנאתם אותו בחייו – היום הוא מת. איש בליעל, איש דמים משבט אפרים רצחו על לא חמס בכפו, והוא מאנשי גבעה משבט בנימין, אין לו קרוב וגואל מלבד אח קטן אחד. נעשה נא אתו חסד ואמת ונביאהו בכבוד אל קבר אבותיו. שלושה אנשים יקרעו את בגדיהם לכבודו והנשים תקוננה עליו כקונן על מת. ויקרע השׂב את בגדיו לכבודו ויפזר אפר על ראשו ועוד שני אנשים קרעו את בגדיהם והנשים קוננו קינות ונהי, ספקו כף ותפרענה את שׂערות ראשיהן.

ושלושה נערים, גיבורי-חיל בגבעה, שם האחד עמיהוד ושם השני טובאל ושם השלישי שובב, ניגשו וירימו קול צוחה; איש מבני בנימין מאנשי גבעה נרצח היום ע"י איש-דמים משבט אפרים. הנחריש לנבלה הזאת? היהי דם איש-בנימין כדומן חוצות, אשר כל השופכו יינקה? איה עלי, אחי המת, גואל-דמו ושאר-בשרו האחד? איה עלי? לכו בקשו את עלי והביאוהו הנה ונדע את אשר לפנינו. בלעדיו לא נוכל לעשות קטנה או גדולה. ויפוצו עשרה נערים לבקש את עלי ויבקשוהו בכל גבעה וימצאוהו במורד אשר מאחרי הגורן יושב על אבן וראשו בין ברכיו. ויבהילוהו ויחזיקו בו וימשכוהו אחריהם, ועשרת הנערים והמון הילדים אשר התלקטו מסביב בדרך הובילוהו כהוביל את הגנב הנמצא במחתרת. ועלי הלך בברכים כושלות ופניו חַורים כפני מת והוא רועד בכל גופו ויקרא בבעתה: מה פשעי? חטאתי? מה הרעה אשר אתם אומרים לעשות לי? כי חשב אשר אומרים לסקלהו באבנים או להכותו נפש בחרב ובחנית. ולא ענו אותו נערי גבעה דבר וימשכוהו אתם בחזקה. וייבהל עלי בראותו את המון האנשים לפני בית אחיו ולא יכול לשאת רגל, ויעמוד, כי לא יכול ללכת, ויקרא: בשם יהוה! מה הרעה אשר אתם אומרים לעשות לי? רחמו עלי! וידחפוהו נערי גבעה ויקראו אליו: בוא, עצב-נבזה! לא יאכלו אותך על כרעיך ועל קרבך. ויהי בגשת עלי אל ביתו ויפנה אליו הזקן ויאמר: נרצח אחיך עכן… ויהי כשמוע עלי את הדברים האלה ויתחלחל ויקרא: אבל לא אני רצחתיו! בשם יהוה, רחמו עלי! ויצחקו העומדים עליו והזקן אמר אליו: אל תפחד, עלי בן אבימלך! לא אתה רצחת את אחיך, כי אם איש-בליעל, איש דמים, עזריאל זרוע-דם, הנה אחיך המת לפניך ואתה אחיו וגואלו היחידי. עוץ עצה מה לעשות לנבל ההוא רוצח אחיך. מי יעוץ לנו עצתו ומי יחוה לנו דעתו, אם לא אתה? שב פה בינינו בראש והורנו דעת. ויהי עלי נבוך לשבת בראש זקני העיר, כי לא ניסה לשבת גם עם נערים נקלים וגם לא ידע מה לדבר ולענות ויעמוד אובד-עצות ושפל ברך, ויאמר: לא אדע… לא אדע מה ליעץ… ויוסף ויעמוד רועד בכל גופו. ויגש אליו עמיהוד ראש בני-החיל בגבעה ויאמר: בוא, עלי! עזריאל זרוע דם נראה בנחלת שבט בנימין, נמהרה נא נרדוף אחרי רוצח אחיך, כי גואל-דם אתה, ומי יצא בראשנו אם לא אתה? ויחרד עלי למשמע דברי עמיהוד ולמראה החרב והקשת והחצים, כי מעולם לא קלע חץ ולא חגר חרב. ויאמר אל עמיהוד: לא אדע לקלוע בחצים ולתפוש חרב, אנא הניחו לי. ולא שמעו לו עמיהוד וטוביאל ושובב ויחגרו את החרב על מתניו וישימו את הקשת בידיו וימשכהו אתם ויגערו בו: הוי, תולעת לא-איש! מי ינקום את נקמת דמי אחיך משופכם, אם לא אתה? וירעד עלי בכל גופו, בשים עמיהוד וטובאל את החרב והקשת עליו ויתחנן אליהם ולא שמעו לו ויוסיפו ויגערו בו: בוא, רמש נבזה! למה תפחד? אנחנו איתך! האתה תעשה קטנה או גדולה? אנחנו נעשה! מי אתה? – רמש! וימשכו אותו בחזקה וילך אתם ויבקשו את עזריאל זרוע-דם ולא מצאוהו עוד.

ב    🔗

ויהי אחרי מות עכן, וישב עלי אל בית אביו ואל נחלתו אשר גזל ממנו אחיו ויירש גם את נחלת המת וישב בשלום בביתו וידע חיים טובים כאשר לא ידע מיום מות אביו ותהי הארץ לו כעדן-אלהים. גן פורח גבעה עיר אבותיו, עמק עכור בחיי אחיו – עתה נוף חמד. מעון צוקה ועקה – נוה שלום ושלוה. מעוּנה, מושפל עד עפר, מוכה כל היום, רעב ללחם – עתה אדון לנחלתו ואחוזתו. עבד לעכן – כל הישר בעיניו עמה יעשה. האירו לו שמים, זהרה שמש לו, צהל פני כל היקום לקראתו, ציפרי שחר למענו נשאו רינה. ויתפלא עלי לשלומו ואשרו הרב וידמה לו כי חלום נעים הוא חולם. ויכהו לבו על שלות נפשו, נחת רוחו, כי אמר: הככה יהי לב אח על אחיו המת? הישמח אח על רצח אחיו כמוני? למה לא אתעבר על רצח אחי, לא אתאבל ולא אלך קודר בלחץ יגוני? וינסה עלי התאבל על אחיו, וילבש יגון ועצב כמדו, ויאפיל את אור פניו ויתהלך קודר ונכה-רוח – ולא יכול, ויהי אבלו אבל שוא ויגונו יגון שקר, נתגברה עליצות-נפשו על עצבון רוחו וששונו על יגונו ויאמר בלבו: עכן הכה אותי, הרעיבני ללחם, גרשני מבית אבי, את צאני נתן מוהר לאשתו – איך אוכל ואתעצב על מותו? ויישלֵו מהיום ההוא והלאה ולא הוסיף התאבל על עכן.

ושלושת הנערים עמיהוד, טובאל ושובב, ראשי הפוחזים בגבעה סיכסכו את אנשי העיר בעלי ויקימו עליו את הכול, כי אמרו: לא נשמעה כנבלה הזאת בישראל, כי יירצח איש ואחיו יירשהו ולא ינקום את נקמת דמו השפוך. ויקומו עליו ואחוזת מרעיהם וידרשו ממנו לגאול את דמי אחיו, כי הוא גואל הדם. אין זולתו, ויסיר חרפה מגבעה ומכל שבט בנימין ולא יהיה דם איש בנימין כמים המוגרים ארצה אשר כל שופכם יינקה. ולא שעה עלי אל דברי אנשי גבעה וישב שאנן ובטח בביתו, ויקצפו עליו וירדפוהו וידריכוהו מנוחה ויעפרו עליו בעפר בחוצות העיר ויידו בו אבנים ויקללוהו וירדפוהו ויקראו אחריו תולעת לא איש, מוג לב; וישב עלי בביתו, שבעה ימים תמימים. לא יצא חוצה ולא דיבר עם איש, כי מעולם לא היה לעלי איש רע אשר יתרועע אתו ולא בא אליו איש לנחמו ולחזקו בצרתו. ויוסיפו נערי בנימין להציק לעלי וישליכו אבנים אל ביתו וירגזוהו בלילה על משכבו ויוציאוהו חוצה ויהפכוהו על גל הזבל וישפכו נאד מים על ראשו ויתעללו בו בכל תעלוליהם. ותלך הסערה נגד עלי בגבעה הלוך וחזוק ועלי לא זע ולא הלך לעשות את דבר אנשי גבעה, כי אמר בלבו: עכן היה איש אכזר, קשה-לב, איש ריב ומדון לכל סביבותיו ויָשַׂר עם עזריאל זרוע-דם האביר בכל אפרים ויוכה וימת – ועתה, האני החלש ורפה-הידים, אשר לא אחזתי חרב מעודי, אלך לגאול את דמו ולנקום את נקמתו מעזריאל זרוע-דם? הלא באפס יד ימיתני, כאשר המית את עכן. ויאמר עוד בלבו: עמיהוד שנא את עכן מכל איש-גבעה, והוא ראש המסכסכים בי לשלחני לגאול את דמו, רק מרוע לב ידרשו ממני כדבר הזה.

שׂנא שׂנאוני תמיד, רדפוני על לא חמס בכפי, עינוני חנם, השפילוני עד עפר ויבזוני כאת השרץ השורץ ורק משנאתם לי ישלחוני למות מידי זרוע-הדם האכזר. שקר בפיהם באמרם כי חרפה אמיט על גבעה ועל שבט בנימין ואת מנהגי אבותינו אחלל. המסכנים הם את נפשם למות מידי עזריאל זרוע-דם? הזאת קנאתם לכבוד שבטנו ולמנהיגי אבותינו לשלוח איש חלש, רך-לב ורפה-ידים להיכרת מידי איש אכזר, איש דמים? הלא תולעת אני בעיניהם כל הימים. היישלח איש כזה להילחם באיש האביר בכל אפרים? ויוסף עלי התלונן בלבו על אנשי גבעה: כאשר הרים עלי איש חזק ממני אגרוף ואני פחתדי מפניו – חרפוני; כאשר גזל עכן את נחלת אבותי ויגרשני מבית אבי – לעגו לי, שמחו לאידי, איש בכל בנימין לא קם לריב את ריבי ולדרוש את משפטי. האם דרכי עדת אנשים רעים כאלה אכבד? הלכבוד שבטם אקנא? ויוסף עלי ויהגה יום ולילה ברצח אחיו ובגאולת הדם ובכל אשר נערי גבעה דורשים ממנו ויזכור את אשר סיפר לו אביו אודות משה איש-האלהים ולוחות העדות ועשרת הדברים אשר ציוה את בני ישראל ויזכור גם את מצוָתו: לא תרצח. ויהי כאשר זכר את מצות יהוה ולא עוד מצותו מלבּו וישאל את נפשו: הגאולת-דם רצח וגואל-דם רוצח? ויעמוק חקור ותהי נפשו נבוכה. ויהגה שבעה ימים וידע מקץ שבעה ימים כי גאולת דם וכל שפך וכל מוות אשר ימית איש את איש רצח הוא וכל שופך דם רוצח.

ויהי מקץ שבוע ימים ויָקץ עלי בבדידותו, ויאמר: אצא נא אל רחוב העיר, אעלה אל גרני ואדוש את דישי. ויצא אל רחוב העיר ויתנפלו עליו עדת נערים פוחזים ויעפרו עליו בעפר ויידו בו אבנים כדרכם. ולא שם עלי לב להם ויאמר: כהנה וכהנה התעללו בי כל ימי, ומה היום, כי אירתע מפני מציקי? וישא שלושה ימים כל חרפה וכל מצוקה וכל עינוי, ויהי ביום השלישי בערב, לעת שוב הרועים ועובדים השדה העירה, וירא עלי את כל נערי גבעה מתאספים ומתגודדים על-יד הבאר ורוגנים ומתחרשים ועיניהם מפיצות זעם, ויבן עלי כי עליו הם חורשים רעה, ויפחד מאוד ולא ידע אנה מפניהם יברח ואיפה יימלט מזעמם. עוד הוא עומד נבוך ותוהה, ואיש אחד ניגש אליו ויושט את ידו על זרוע ימינו ויאמר אליו: בשם כל נערי גבעה באתי אליך. וזה דברם אליך: מחר עם אור הבוקר וקמת והלכת הרה-אפרים לגאול את דמי אחיך עכן אשר נרצח על ידי עזריאל זרוע-דם מהר-אפרים, ואם מחר יאיר השחר ואתה לא תעש כדברינו, ראה מרה תהיה אחריתך, ויעזבהו וילך לו ועלי שב אל ביתו. ותדד שנתו בלילה, כי פחד פחד גדול מפני נערי גבעה. ויהי ממחרת האיר היום, ועלי לא הלך בדבר אנשי גבעה ויישב בביתו מפחד ליום הבא.

ויעברו עוד שני ימים. ויהי ביום השלישי והמון אנשים נסבו פתאם על בית עלי, ושלושה מהם, עמיהוד, טובאל ושובב, באו נכנסו אליו הביתה. ומאכלת פיפיות נתנו אנשי גבעה לעמיהוד ולטובאל ושובב בבואם אל עלי. ויאמר עמיהוד אל עלי: כל אנשי גבעה נאספו אל שער ביתך, ראה לא תימלט היום מידינו. הנה המאכלת הזאת ואבן-הקלע אשר שלחו לך כל אנשי גבעה לאמר: קח המאכלת ואת אבן-הקלע ועלית הרה-אפרים ונקמת מעזריאל זרוע-דם את נקמת דמי אחיך אשר שפך, והבאת לנו את ראש עזריאל לאות, כי ביצעת את מעשיך ברוצח אחיך. בזאת שוב אלינו גבעתה וישבת בשלום בביתך ועל נחלת אביך. ואם אין ראש עזריאל זרוע-דם אתך אל תשוב אל עיר אבותיך, לך באשר תלך, לא תיראה ולא תימצא בכל גבול בנימין לעולם. ויושט עמיהוד את המאכלת ואבן-הקלע לעלי ויאמר: קח. וירעד עלי בכל גופו ולא לקח. ויתן עליו עמיהוד בקולו: קח, ולא לקח. ויאחז טובאל בערפו וינערהו כנער שק לפני רוח וירעם עליו בקול: קח, רמש נבזה! ויחרד עלי וישלח את ידיו הרועדות ויקח את המאכלת ואבן-הקלע. ויאמר אליו עמיהוד קום והיה לאיש, עלי. לך וגאלת את דמי אחיך והיית לבן-חיל בגבעה והסירות חרפה ממך ומבית אביך ומכל גבעה ובנימין, וישבת על נחלת אבותיך ויכבדך כל איש ולא תהיה עוד לחרפה ולבוז בקרב בני עירך. קומה ונצאה אל העם הצובא פתח ביתך. ויצאו עלי ועמיהוד וטובאל ושובב אל ההמון החונה שער הבית. ויהי בראות העם את עלי ויהם לקראתו: הנה האיש העוטה חרפה על כל גבעה ועל כל שבט בנימין! ועמיהוד הציב את עלי לפני העם ויאמר אליו: קלע חץ. ויאמר עלי לקלוע את חצו ותרעדנה ידיו ותפול החץ מידיו ארצה. וירע כל העם: הוי לחרפה אשר איש מאנשי בנימין לא ידע לקלוע חץ. ויוסף עמיהוד ויאמר אל עלי: קח את המאכלת ועפפת אותה ואימנת את ידך לתקוע אותה בלב איש. ותרעדנה ידיו ויפל גם את המאכלת ארצה, ויריע כל העם: הוי לחרפה אשר איש מאנשי בנימין לא ידע לעופף חרב. הוי חדל-אישים, מוג לב! ויקרא אליו עמיהוד בחמתו: הרם את המאכלת! וירימנה עלי, וישאלהו עמיהוד באזני כל העם: ההלוך תלך לגאול את דמי אחיך? וידום עלי. לא ענה, וירעם עליו עמיהוד בקולו: הגאול תגאל את דמי אחיך? ויען עלי בקול כאוֹב מארץ: לא אוכל. וירע העם תרועה גדולה: לא יוכל לגאול את דמי אחיו! הוי לחרפה אשר איש משבט בנימין לא יוכל לגאול את דמי אחיו. ועמיהוד שאלהו: לא תוכל? מדוע? ויען: לא אוכל לרצוח איש. לא אוכל לשפוך דם. ויקרא כל ההמון: הוי לחרפה אשר איש כזה מקרבנו יצא. גרוש ייגרש האיש הזה מגבעה ומכל נחלת בנימין. ואיש זקן נשוא פנים ניגה ויהס את ההמון ויאמר אל עלי: עלי בן אבימלך. איש דמים, בליעל קם על אחיך ורצחו. אחיך יחידך וקרובך האחד היה עכן. עתה אין לך עוד קרוב וגואל בכל ישראל. ואיש הדמים ההוא יושב עתה שלֵו ושאנן בביתו. הנקום לא תנקום את דמי אחיך הצועקים אליך מן האדמה. אלהים יברך את מעשיך, לך! ועמיהוד ענה גם הוא אחרי הישיש: לך! וכל העם קרא קול אחד: לך! לך! לך! ועלי עמד נבעת ורועד כל גופו ויאמר: לא אוכל. ויאחזו בו עמיהוד וטבאל ויוליכוהו בחזקה וכל העם קרא: לך! לך! יצליח יהוה את דרכך, ויוליכוהו בחזקה. וילך לפניהם בפיק-ברכים ובנפש-מרה.

עלי יצא את גבעה וידד סביבה שלושה ימים וירעב וייעף. ויהי בלילה השלישי וישכב בשדה בקוצים והימים ימי סוף החודש הרביעי ורוח קרה נשבה מצפון ומים, וילט עלי את פניו בכפות ידיו ויבך ויאמר: מי יתנני יליד מדבר, ארץ צלמוות אפלה, שם אשְלַו לא אדע רע. לא אראה פני איש ולא ירדפוני נצח ולא יענוני חנם. ויוסף ויאמר: מי יתן לילה נצח, לא יאיר יום, טוב לי הלילה מהיום. חושך סביבי, דומיית שאול, אין איש – ומי יאמר לי: לך ורצחת נפש? מי יכלימני ומי ירדפני נפש? ויתן חמס בלילה. לא חמס ושוד ותועבה הוא היום, אוי לי אם יאיר יום. תזרח לי שמש ואפול בידי אויבי מבקשי נפשי, בידי בני האדם רודפי חנם. וישכב עלי מול פני הרוח ויחדור הקור אל בשרו ותהי עלטה סביבו ויירדם ויישן. ויחלום חלום והנה הוא נושא בידיו את ראש עזריאל זרוע-דם והוא הולך קרב אל עיר-אבותיו הלוך ולכת קוממיות, נטוי גרון. ואנשי גבעה יוצאים לקראתו ומחצצרים ומתופפים מורעים¹ לו וקוראים: יחי עלי! ומובילים אותו העירה בכבוד גדול ומספרים את כל מעשי תקפו וגבורתו ואת הריגתו את עזריאל זרוע-דם, פחד שבטי אפרים ובנימין, ומביאים אותו אל בית אביו וכל נערי בנימין ועמיהוד וטובאל ושובב נותנים לו כבוד ויקר וקוראים לפניו: יחי עלי גיבור בנימין! וייקץ עלי ותיפעם רוחו, כי חזקה עליו יד החלום, וישכב עוד ויאמר בלבו: למה אמנע מהרוג את עזריאל זרוע-דם רוצח אחי? למה לא אעשה את עצת אנשי גבעה ושוב אל עירי וייטב לי? עד מתי אהיה חדל-אישים ובזוי-אדם ומורדף ונידח ולעג וקלס לכל רואי? עד מתי אפלל לחושך ואפלה ואפחד את אור היום ובני אדם יהיו לי לזעוה? אעשה נא מעשה רצח ואהיה ככל אחד ואסיר ממני את קללת חיי, ואשוב אל עירי ואשב בשלום ובשלוה על נחלת אבותי ויכבדני כל איש. ויאמץ לב עלי בקרבו ויקם וילך פניו מועדות הרה-אפרים ויבוא עד בית-עזריאל זרוע-דם. ועזריאל ישן את שנת הצהרים ואיש אין אתו בבית. ויבוא עלי הביתה ויוציא את המאכלת מחגורתו ויגש בלט אל עזיראל. והאיש עזריאל רחב וגבוה כאחד בני הענקים וישכב על גבו מרוב שמנו ויישן תרדמה עמוקה וינחר בחזקה. ויך לב עלי אותו להמית איש חי ובריא זה ויעמוד ויתבונן בעזריאל ויזכור את מצות המחוקק: לא תרצח. ויאחז במאכלת וישליכה החוצה, ויאמר: לא אשוב עוד לכסלה ללכת לשפוך דמי איש.

וייעור עזריאל משנתו וירא את עלי עומד עליו, וישאלהו מה לו פה ויגד לו עלי, כי אחי עכן הוא וכי שלחוהו אנשי עירו לגאול את דמי אחיו והוא ירא את דבר יהוה וכל שופך דם תועבה לו, ויצר לו להמיתו וישלך את המאכלת החוצה, ויקם עזריאל ויך את עלי פעמיים ושלוש ויגרשהו מביתו. וייודע הדבר לאנשי אפרים וייאספו על עלי ויאמרו: הזה יהיה לגואל דם? ויצחקו וילעגו לו. ונערים פוחזים סובבוהו ויקראו אחריו מלא ויתעללו בו עד הימלטו מידיהם. ויהי בערב וישכב באחת האחוזות ויראוהו אנשי אפרים וישאלוהו: מי לו פה ומה לו פה. ויאמרו: לא פה מקום ללון לכל ריק ופוחז; ויגרשוהו מעל פניהם. וימר לעלי מאוד על החרפה אשר השביעוהו עזריאל ואנשי אפרים על נקיון נפשו. וגם חרה לו מאוד על כל העינויים אשר עינוהו אנשי גבעה כל ימיו ועל אשר אילצוהו ללכת לגאול את דמי עכן וגירשוהו מגבעה לשאת רעב וקור ועוני. והרעב הציק לו והקור חדר אל עצמותיו והוא תועה באפלה ולא יכול עוד נשוא. ויאמר באפו לשוב אל עזריאל ולהמיתו ויימלך ויאמר: לא ארצח, לא אגאל את ידי בדם. והחרפה אשר השביעוהו עזריאל ואנשי אפרים וכל הכלימות אשר נשא מידי אנשי גבעה עוד בערו בעצמותיו ויצמא ויהי שוקק לנקום על חרפותיו ולמרק את כלימותיו ולגול את קלונו ויקם וישב גבעתה ולפני שובו גבעתה הלך אל אחוזת עזריאל ויקח אתו את המאכלת אשר השליך כי הנה מזימה בחוּבּוֹ.

ויבוא גבעתה עם אור הבוקר ויעל אל הבאר ויקרא באוזני הנאספים אליו: לא גאלתי את דמי עכן. ותעבור השמועה בגבעה, כי שב עלי ריקם וכי הוא עומד ע "י הבאר וקורא באזני עם ועדה בעזוז מצח: לא גאלתי את דמי עכן. וייאספו המונים ועמיהוד וכל בני הבליעל באו שמה. ועלי התרוצץ הנה והלום וקרא: לא גאלתי את דמי עכן, לא נקמתי את נקמת הכלב אחי. ויוצא לעיני ההמון את המאכלת ויאמר: לא גאלתיה בדם, וירא את אבן -הקלע ויאמר: הנה היא אתי, לא שלחתיה אל רקת רוצח עכן, ויהום ההמון ועמיהוד ומרעיו ניגשו אל עלי ויקראו: הוי מוג -לב! הלהתהלל במורך -נפשך באת הלום? ויוסף עלי ויאמר: באתי אל בית עזריאל והוא ישן את שנתו והמאכלת בידי להמיתו ואחמול עליו ולא הרגתיו. ויספוק עמיהוד כף אל כף ויקרא: הוי אויל! השלחת את המאכלת על עזריאל וחמלת עליו? הוי שערוריה! ולא יכול דבּר, כי לבו דאב מאד. וטובאל קרא אל עלי: הלא ציוינוך: אם אין ראש עזריאל אתך, אל תשוב גבעתה, ולמה שבת אלינו? ויען עלי: אמרתי אעזבה את נחלת אבותי ואלך אל אשר ישאוני רגלי, ואתן את לבי ואשוב אליכם למען הודיעכם והראותכם, כי לא גאלתי את דמי עכן וכי שבתי אליכם בלי ראש עזריאל. ועלי ענה קשות את ההמון למען הרעימו ולמען הינקל בו על החרפה אשר השביעהו כל ימין. וידע כי דבריו הקשים שילומים לנפשו על כל הכלימות אשר נשא. ועיניו יקדו ופניו זעו בדבּרו ויהי נבהל לענות דברים כמדקרות חרב. ויחרף ויגדף את אנשי גבעה ויוקע את חטאותיהם ויגלה את כל תועבותיהם על פניהם ויאמר: הלא פריצי -חיות אתם, הלא איש בשר זרוע רעהו תאכלו. הלא מעשי עוול ונבלה וחמס נפרצים ביניכם כמוות בדֶבֶר. תדכאו עני, תעשקו גר, יתום ואלמנה, תציקו לאומלל וקשה -יום. היש צדיק בגבולותיכם? הלא לאנשי סדום ועמורה דמיתם. ילל יתום ואלמנה אשר גזלום גואליהם ושארי -בשרם עלה באזני. קול דמי אחיכם אשר שפכתם כמים לרוב אשמע צועק מן האדמה. קול עולליכם צורח -מר אשר הקרבתם למולך שומעת אזני. האם תרצחו איש בנימין את איש אפרים, ואיש בנימין את אחיו איש בנימין – ואני אהיה לגואל דם? ויוכח עוד את אנשי גבעה ויהיו דבריו כזרם שוטף וחמתו עוד לא שככה וישאף נקם. ואנשים מאנשי גבעה אחזו בערפו וזרועו וכנפי בגדיו ובבשר חזהו ויניעוהו כהניע קנה -רך. ואיש מאנשי גבעה אמר: נתנה שופטים ושפטוהו כדת מה לעשות בו. ויאמרו אנשים אחרים: כל העדה תשפוט. ויהי כדבריהם: ותשפטהו כל העדה. והוא לא ידע ויוסף לחצוב להבות אש תוכחתו ויאמר, כי סר פחדם מנגד עיניו וגם כי ירגמוהו באבנים לא יחת. ויַכלֵם את כל אנשי גבעה ואת עמיהוד ומרעיו וישפוך עליהם קיקלון. ויסחבוהו אנשי גבעה ויניעוהו ככברה, ויכוהו והוא לא שת לבו ויוסף הוכיח להם את פשעיהם. וישפטוהו לרגמו באבנים על אשר המרה את פי העדה והכלימה וחירפה וגידפה ועולל על זקניה עלילות שקר. ויסחבוהו על מקום ההרגה ותהי התכונה רבה. ועלי נושא את תוכחותיו ודברי -מוסרו. וירגמוהו כל אנשי גבעה אבן וימת.