– העוד רב הדרך אל המושבה “עמק הברכה”?
בשאלה הזאת פנה אליהו אל האיכר היהודי, אשר בא לקראתו בעגלה.
– עוד מהלך חצי שעה, – ענה האיכר.
– והדרך עולה ישר אל המושבה, בלי להתעקל ולנטות ימינה או שמאלה? – הוסיף העלם לשאול, בחפצו להשתמש במקרה זה, אשר נקרה לפניו איכר יהודי בכבודו ובעצמו, ולהוציא מזה את כל התועלת האפשרית.
– הדרך עולה ישר – ענה האיכר מענה קצר, כדרך איכרים, בעברו עם עגלתו על פני העלם.
כוחות חדשים באו בקרב העלם, אשר היה עיף ויגע מרוב הליכה. הלא-הדברים יצאו לא מפי איזה ערבי, אשר רק מתנועות ידיו יכול היה אליהו לשפוט על דבריו, כי אם מפי איכר יהודי ובשפה מובנת לו! גם מראה האיכר וגם צלצול השפה עוררו בו רגשות קרבה אל הדרך אשר הוא הולך בה ואל השדות אשר הוא עובר על פניהם.
איכר יהודי! את אשר ראה עד כה בתמונות ועל גליונות מצוירים, את אשר ראה עד כה בדמיונו ובעיני-רוחו – ראה עתה במציאות, בעיני בשרו! את אחד מאלה האנשים אשר נחשבו תמיד בעיניו לאנשי-מופת, לבחירי העם העברי, לבחירי האנושות – איש כזה ראה עתה בעיניו! את המראה הנחמד אשר נחשב עד כה בעיניו לסגולת כל מראות הקסמים – איכר עברי הנוסע בעגלת-איכרים בארץ העברים – ראה עתה בהקיץ ולא בחלום! והאם רימה אותו דמיונו? לא! האין המראה הזה מתאים אל חזון לבו? הפנים האלה עם הזקן הקצר והשחור הסובב אותם והמביעים תבונה וכובד ראש – האין אלה פני איכר יהודי? העגלה הפשוטה הזאת, עגלת-איכרים, הרתומה לסוס אביר ויפה, – האין על טובי העם העברי, אשר בכל העולם, לעלות ולקחת להם סוס ועגלה כזאת ולנסוע נסוע ושוב על פני השדות, למען קשט את העולם במראות נחמדים כאלה?…
רגעים אחדים עוד עמד העלם והביט אחרי האיכר המתרחק בעגלתו, ואחרי כן פנה גם הוא ללכת לדרכו.
האיכר היה לאליהו כציר מבשר, ציר מבשר את קרבת המושבה. בהופעתו כאילו “ייהד” האיכר את כל המקום אשר מסביב, “ייהד” את שדרת ארץ-ישראל… האיכר שפך איזה אור על המקום, יצר בו איזה חן. והעלם החל לחוש את קרבת המושבה.
גם יחסו של אליהו לשמש ולחום הנורא אשר שרר, נשתנה אחרי הפגישה עם האיכר. לפני זמן-מה קילל את השמש קללות נמרצות. היא נחשבה בעיניו כחיית טרף רעה ונוראה, השופכת את חמתה על הכול בלי חמלה, באכזריות-חימה. אבל עתה הייתה בעיניו כמלאך השחוק והשעשועים אשר במשחקו יצא שעה קלה מגדרו והוא מראה לילדי-שעשועיו את כל עוצם תקפו וגבורתו.
“הנקל הוא לשבת בארץ הקור והכפור ולחלום על דבר החום והשרב. אבל לא נקל לשאת החום והשרב הזה” – כן אמר אליהו בלבו לפני שעה קלה. אולם עתה אמר: “מה אדיר ונורא-הוד הוא השמש בארץ הזאת! המציאות אשר פה עוברת את כל גבולות הדמיון. ‘החלום’ הוא כאין לעומת ‘ההקיץ’ הזה! אך זאת היא ארץ נפלאה, ארץ הקדם, ארץ הנביאים, אשר גם בדבריהם חצבו להבות אש…”
"להטי, שמש! – הוסיף העלם לקרוא בקול, בהתלהב בו נפשו עד כדי לחצוב בעצמו להבות אש – להטי! בערי! יקדי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזפי; השחירי את אור פני כעור בן-המזרח מלידה ומבטן. חום! חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד! צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום! הנה פני, הנה ידי, הנה אני חושף את זרועותי, הנה אני פותח את סגור-חזי, הנה אני חולץ את נעלי. להטי, שמש!
עוד בהיותו בארץ מגוריו שמע אליהו את שמע “המושבה המשכלת את יושביה”, את שמע הקדחת הצהובה השוררת בה והעושה בה שמות והדורשת מיושביה קרבנות רבים. הרבה קרא על מושבות הארץ ותולדותיהן וקורותיהן מיום הוסדן. בצמאון קרא כל ידיעה אשר באה מן הארץ וכל מאמר אשר נכתב על אודותיהן. אולם במשנה-תאוה בלע כל שורה, כל מלה אשר נגעה במושבה ההיא, ב“עמק ברכה”. פעמים אין מספר קרא את “הסיפורים המעציבים” על “הקרבנות” ו“החללים” אשר נפלו מכבר ומחדש. ומדי קראו נדמה לו כי הוא בעצמו חי במושבה ורואה את כל הנעשה בה. וחוטים נעלמים נטוו ונארגו בינו ובין המושבה בשעת קריאה, חוטים מאגדים ומקשרים. למראית-עין היה חי וגר בעירו ההומיה – אבל באמת הלך והתאזרח במושבה ההיא הרחוקה ממנו ת“ק פעמים ת”ק פרסה… שם המושבה “עמק ברכה” אם נזכר באיזה מקום בעתון או בספר – משך עליו את עיני העלם כבחבלי-קסם. כמשוך המלים: “נערה יפה-פיה”, “עלמה יעלת חן”, “אילת אהבים” את עיני עלם-צעיר, עד אשר יצמיד זה את מבטו את האותיות הנדפסות שחור על גבי לבן ולא יסיר אותו מהן במשך עשרה רגעים… כן משך השם “עמק ברכה” את עיני אליהו. כאילו איזה קסם היה שפוך על השם, כאילו איזה חן הוצק בו.
בשנה האחרונה לפני צאתו לארץ-ישראל, קרא פעם בפעם על דבר “העובדה המעציבה”, אשר הפועלים העברים פוסחים על המושבה היקרה והם נמנעים מבוא אליה ומעבוד בה. וקנאה גדולה למושבתו האהובה התעוררה בלב העלם, וצער גדול הצטער ודאגה גדולה מילאה את לבו ולא אחת קם בימים ההם על רגליו וביד מורמת למרום ובאש-קודש בעיניו קרא: “לעמק-ברכה! לעמק-בכה!” וזרם כוח ואון עבר ברגעים ההם בכל גופו.
הרבה קרא אליהו על שני מיני הקדחת, הפשוטה וה,צהובה“. ידע את כל עוצם תקפן, ידע את מספר החללים אשר הפילו שתיהן… אבל הוא לא חל ולא חת מפניהן, לא מפני הקדחת הפשוטה ואף לא מפני הצהובה!… אמנם הוא לא התברך בלבבו כי יגיר בכל יום לפי חרב “תריסר” ערביים ו”חצי-תריסר" בדואים, אבל להילחם בכוחות-הטבע מצא די און בקרבו…
כאשר בא אליהו אל רחוב המושבה, פגש בצעיר אחד, אשר היה לבוש כולו לבנים, פניו היו שזופים מאוד, אדומים-שחרחרים, וכובע של קש, בעל שולים רחבים, היה חבוש לראשו.
הצעיר הכיר מיד באליהו כי “חדש” הוא וימצא לנכון לקדם את פניו בברכת שלום ובתקיעת כף.
– שלום!
שלום! – ענה אליהו כבקי ורגיל בכך, כי לא אחת ולא שתים כבר השיב ברכה זאת לצעירי ערי-החוף.
אתה בא היום מעיר-החוף?
כן. מעיר-החוף, אנכי בא. אך אתמול ירדתי מן האניה.
ובאת ל“עמק ברכה” לעבוד בה בתור פועל?
כן. אני חפץ לעבוד בה בתור פועל. ואתה עובד זה כבר במושבה הזאת?
לא, גם אני באתי הנה אך בשבוע שעבר, ממושבה אחרת באתי. ואתה אינך ירא מהשתקע במושבה הזאת ומעבוד בה בימי סכנה כאלה? האם לא קראת והאם לא שמעת דבר על הקדחת הצהובה השוררת פה בירחי הקיץ?
הרבה קראתי על דבר הקדחת הצהובה השוררת ב“עמק ברכה” וגם הזהר הזהירו אותי למן הרגע הראשון אשר ירדתי מן האניה. אבל מה לי ולאזהרות האלה? אינני ירא מן הקדחת!
הצעיר בעל שיחתו של אליהו, עמד והחל לשאת משא 1גדול, תוכחת-מוסר ארוכה על דבר הצעירים קלי-הדעת הבאים אל הארץ ואינם מתחשבים עם תנאי המקום והם פורחים על כנפי הדמיון, מרקיעים שחקים ומתברכים בלבם כי יכבשו פה עולם ומלואו. אבל כעבור זמן-מה באה המציאות ומקצצת את כנפי דמיונם ומפילה אותם משמי רום אל עמקי תהום. וכאשר כילה הצעיר את תוכחת מוסרו, נאלם דום ופניו לבשו גאות, גאוה של איש מומחה, בקי ורגיל העומד לפני איש אשר אינו יודע בענין הנדון בין ימינו לשמאלו, גאוה של פועל העובד כבר בארץ כשנה או כשנתיים בעמדו לפני פועל אשר זה מחדש בא אל הארץ…
– אם כן, למה באת אתה לעבוד במושבה הזאת? – הקשה אליהו לשאול.
איך אתה אומר להידמות אלי, אשר כבר חי אני בארץ יותר משלוש שנים וכבר התאזרחתי בארץ, כבר התאקלמתי בה? איך אתה אומר להידמות אלי, אתה אשר כמעט דרכה כף רגלך על אדמתה?
אבל כפי אשר קראתי ושמעתי, אין הקדחת הצהובה מפלה בין אנשים חדשים ובין אלה החיים מכבר בארץ, – ענה אליהו.
רגע החריש הצעיר ולא ענה. מחשבה ריחפה במוחו: אם ראוי בכלל עול-ימים זה שיגלה לו הוא את כל לבו? ובכל זאת אמר בעוד רגע:
דע לך, כי למן היום הראשון אשר אני עובד בארץ, עבדתי במושבה אשר סכנת הקדחת גדולה בה לא פחות מבמושבה הזאת. שלוש שנים עבדתי במושבה ההיא, הפועל העברי היחידי הייתי בה. הרבה סבלתי מן הקדחת, הרבה חליתי, חליתי, חליתי – עד אשר נרפאה המושבה. ועתה באתי הנה – להילחם בקדחת ולנצח אותה גם פה. בלי סכנת הקדחת אין חיי בארץ חיים. בלי סכנת-הקדחת, אין עבודתי בארץ עבודה. אבל אתה מי, כי תרהיב להתגרות מלחמה בקדחת?
למשמע הדברים האלה, לטש אליהו את עינו אל הצעיר. “אם כן, לא כצעקתה הבאה מפיך כן הוא. אם כן, אין אתה אומר באמת ובתמים לאסור עלי את הישיבה במושבה הזאת. אם כן, איש כלבבי אתה”. כן אמר אליהו בלבו. ובפיו החל לדבר בהתלהבות עצומה:
– ואני אוהב את המושבה הזאת! אנוכי אוהב אותה כאשר יאהב איש את כפר מולדתו, כאשר יאהב איש את המקום אשר עמדה שם עריסתו. קשור אני אל המושבה הזאת בכל נימי נפשי, אינני יכול עוד לחיות מחוץ למושבה הזאת, מחוץ ל“עמק ברכה”. “עמק ברכה”! – המושבה הזאת היא בעיני בחירת כל המושבות העבריות, היא בעיני המקום הנבחר שבכל העולם!
הצעיר השלים גם הוא עם אליהו, למשמע דברים כאלה, ואמר אליו:
– הבה ונכרות ברית בינינו, להתחזק פה יחדיו בפני הקדחת, עד אשר ננצח אותה ונכשיר את המושבה לקליטת המון פועלים עברים. בוא נא אתי אל “בית המלון” ועל כוס יין מיין-יהודה הטוב, נכרות ברית רעים.
הרעים באו אל בית המלון, זה היה “בית מלון” אשר פעם או שתים בשנה בא שמה אורח והתארח שם ימים אחדים. הרעים ישבו אל השולחן ומסכו להם כוסות יין מן הבקבוק אשר הושם לפניהם.
– לשם המלחמה בקדחת! – קרא הצעיר באחזו כוס יין בידו השמאלית ובהניעו ביד ימינו תנועה חזקה את ימין אליהו.
– אויה! – קרא אליהו, בהוציאו את ידו מכף יד הצעיר.
– מה לך? – שאל הצעיר.
– כאב עצום אני חש בזרועי – ענה אליהו, בהפשילו את שרוולו.
– סימני צריבה אנוכי רואה בעור זרועך, סימני צריבה מלהט השמש – אמר הצעיר. – מאין לך אלה?
אליהו הודה כי ברוב התלהבותו חשף את זרועות ידיו בשעה אשר השמש יקדה ובערה. הצעיר מילא שחוק פיו ואמר:
– האם אל הסרת גם את מצנפתך מעל ראשך?
– לא, זאת לא עשיתי.
– חבל! כי אז היית עומד לפני או שוכב לפני הלום-להט-השמש וכל עוד נפשך בך… הנה לך תוצאות אי-ידיעתך את טבע הארץ. על כל צעד ושעל תיכשל באבני נגף כאלה. אולם נשוב נא לעניינינו: לשם המלחמה בקדחת! – והצעיר הריק את כוסו אל פיו.
– לשם המלחמה בקדחת! – קרא גם אליהו בהריקו גם הוא את כוסו.
– וכאשר יעבור הקיץ ואנחנו נשב עוד הפעם במקום הזה ונהיה בריאים ושלמים – אז נריק כוס יין לכבוד נצחוננו את הקדחת. בעוד שלושה-ארבעה ירחים יהיה האות הזה.
הרעים שתו את שארית היין אשר בבקבוק.
– ראשי סובב הולך, אמר אליהו.
הצעיר שתק ואמר:
– נטעם נא מפרי-הזיתים האלה. ערבים הם לחיך אחרי כוס יין.
אליהו שם בפיו שנים שלושה זיתים. אולם כמו ששם אותם אל פיו, כן שב והקיא אותם. הצעיר פרץ בשחוק אדיר ואמר:
– ואם נשב פה בעוד שלושה-ארבעה ירחים ואתה תאכל זיתים לתיאבון – אז יהיה זה לאות כי לאזרח היית בארץ, כי התאקלמת בארץ.
עבר כחודש ימים. הקדחת שררה במושבה בכל עוצם תקפה. היא מילאה את כל חלל המושבה, ריחפה באויר, שכנה בביתם, היתה בלב האנשים, היתה על שפת לשונם, אתה התחשבו בשעת מאכל ומשתה ובכל תנאי חיי יום-יום.
חלו בקדחת גם זקני האיכרים וגם הערביים ילידי הארץ. לא היה בית אשר אין שם חולה קדחת. האחד חלה וקם מחליו, והשני שכב, נפל למשכב. עד אשר הספיקו כל בני הבית לחלות ולקום מחלים, שב הראשון וחלה עוד פעם. ויש אשר בא האחד לבקר את רעהו השוכב על ערש-דווי ויתלוצץ בקדחתו. בחולשת-גופו ובחוסר-אונו, ושב אל ביתו – ושכב וחלה גם הוא את חליו… ויש אשר יצא איש אל עבודתו בריא וחסון – ושב אל ביתו בראש כואב ובגוף שבור ורצוץ והוא קודח את קדחתו. ויש אשר יאכל איש את חצי-ארוחתו והשאיר את חציה השני, ושתה כוס תה ומצא כי טעמו לא כתה, כי אם כעץ ואיזו ליאות תתקוף אותו ואיזה כובד-אבנים יחוש בראשו ובכל אבריו – וידע כי הקדחת הולכת ותוקפת אותו.
והמושבה נהפכה לבית-חולים אחד גדול, לא היה יום אשר שליש מיושבי המושבה לא היו בין הקודחים. שדרות החולים הלכו והתרוקנו ושבו והתמלאו מחדש. אלה קמים מחלים ויוצאים לפעלם, ואלה עוזבים את שדותיהם, את סוסיהם ואת כל עבודתם ובאים למלאות את שדרות חולי-הקדחת. בערבים, בערבים נראו בחוצות קבוצות-קבוצות של חולי-קדחת אשר יצאו לשאוף אוויר צח ולהחיות את אבריהם אשר עייפו מרוב שכיבה. הם התקבצו והתלקטו, התאוננו זה באזני זה על הקדחת או התלוצצו בה, ושבו והתפזרו בגררם את רגליהם לאט-לאט.
ידי הרופא היו מלאות עבודה, ובית המרקחת, אשר שם קיבל הרופא חוליו וחילק להם בעצמו את תרופותיהם, היה מלא תמיד אנשים, אנשים שונים: איכרי המושבה, פועלים ערביים, נשים ערביות צבועות שפתיים וידיים, ילדים ערביים נפוחי-בטן. וכולם חיכו לעצת הרופא ולתרופתו, ובייחוד לתרופת ה“חינין”, זאת התרופה היחידה והמיוחדה למחלת הקדחת, אשר מצאה לה בימים האלה קופצים, לפי דיברת האיכרים, יותר מפרי כרמי יהודה… פה בבית-המרקחת הוציאו החולים-האיכרים את כל רוחם במהתלותיהם על חשבון הקדחת. פה שרו הצעירים את שיר-הקדחת המפורסם:
אתמול קדחת – היום קדחת –
שלשום קדחת – מחר קדחת –
וקדחת גם לפני יומיים! וקדחת גם למחרתיים!
– הגם אתה פה? – שאל איש אחד אשר ישב בבית המרקחת מכבר, את שכנו, שבא מחדש.
– למצוא אותך פה לא פיללתי! – עונה השני.
– מקומך הוא אצל צמד הסוסים, ולא פה! – אומר הראשון.
– ומקומך אתה הוא אצל פועליך, העושים בפרדסך לא כאנשים העושים בתוך שלהם, כי אם כאנשים העושים בתוך של אחרים…
עשרה קבים קדחת ירדו לעולם – אומר אחד היושבים – ותשעה מהם קיבלה “עמק ברכה”…
– לא כן הוא – אומר איכר אחד, – אמנם רק עשרה קבים קדחת ירדו לעולם. אבל בדרך פלא, ישנם ב“עמק ברכה” מאה קבים!
– לא לחינם שמה “עמק ברכה”, כי ברוכה היא בקדחת… אומר שלישי.
– ואמנם זאת היא ברכתה היחידה… אומר הרביעי.
– לו היינו יודעים אותה כאשר יסדנו אותה היינו קוראים לה לא בשם “עמק ברכה” כי אם בשם “עמק רזון”.
– את “הרזון” לקחנו לנו ואת הברכה השארנו לשכנינו הערביים…
כן הלכו ונמשכו שיחות האיכרים, אשר דברי הלצה ודברי אמת מרה היו כרוכים בהן יחד.
אליהו קיבל עבודה תיכף בבואו אל המושבה, כי הוא והצעיר היו הפועלים העברים היחידים במושבה.
עבר חודש ימים – ואליהו עוד לא חלה בקדחת.
בימים הראשונים ציפה לקדחת, כאשר יצפה איש לדבר גדל-ערך ובלתי רגיל. הקדחת – עניין הוא, כדאי להכיר אותה פנים אל פנים. הדבר היותר נכבד במושבה היתה בימים האלה – הקדחת. היא היתה עניין נכבד ממצב הקציר, משאלת ה“עשר”, 2מכל עניין גדול וחשוב במושבה. בכל אשר פנה אליהו – קדחת, קדחת. הוא בא אתה במגע יום-יום, שעה-שעה. שתה מים יותר מן המידה הדרושה. – סכנת קדחת. אכל אבטיח גדול, במשקל חצי-כיכר – קדחת. עבר על פני ביצה – קדחת. ואיך לא תעורר הקדחת את תשומת לבו? איך לא יתאווה להכיר ולדעת את הבריה הזאת?
כאשר עברו שלושה-ארבעה שבועות והוא עוד לא חלה בקדחת, אמר אל רעהו, הפועל השני, כי הוא בטוח, שהוא, אליהו, לא יחלה כלל בקדחת. כי גופו איתן הוא, ולא תשלוט בו הקדחת. כי מעולם לא חלה באיזו מחלה, ולא יחלה גם במחלה זו. כי הרבה עוד נשאר בדמו מדמי היהודים הקדמונים, ילידי הארץ מדור-דור, ולא יפעל עליו אוויר הארץ לרעה.
– ובכל זאת, אני מייעץ לך שלא תרבה לאכול את האבטיחים, כי מזיקים הם לבריאותך – אמר אליו הפועל.
– על אף הקדחת ועל חמתה אוכל אבטיחים די שבעי, די השקט את תיאבוני! האבטיחים האלה כה טובים הם ומחירם כה זול, עד שכדאי לקדוח יום-יום, ובלבד אשר אוכל אותם. איך אראה בהוביל את האבטיחים לאלפיהם ולרבבותיהם לערים ולארצות אחרות – ואני לא אוכל מהם לכל הפחות עשרה ליום? אני מבטיח לך עוד פעם כי בי לא תשלוט הקדחת!
אולם באחד הימים הקרובים תקפה אותו איזו עצלות ואי-חשק לעבוד. הוא התעודד כפעם בפעם, התאזר עוז ואמר לעבוד בכל כוחו. אך לשווא! אבריו לא נשמעו לו. “אכן, ישנם ימים אשר תגדל בהם תשוקתו לעבוד וישנם ימים אשר עצלות מיוחדה תוקפת את גופו. היום אין לו עוד תקנה”. התיאש אליהו באחרונה, והפקיד את עצמו בידי העצלות.
בערב, בשובו אל המושבה ממקום עבודתו, גרר את רגליו לאט-לאט מדי לכתו, כאילו לא בשר חי ודם חם היו ברגליו, כי אם עופרת ומתכות נוזלים. “לעזאזל! – קרא אליהו – רגלי כבדות היום יותר מבכל הימים. יש אשר אנוכי עובד כל היום בכל עוז ואני עייף רק מעט. ויש אשר עבודתי כאין היא, ובבוא הערב אנוכי עייף וייגע כאילו פירקתי הרים והסעתי סלעים ממקומם”.
בבואו אל בית-המלון קידמה אותו בת בעלת-הבית בדברים:
– פניך אינם כתמול שלשום.
אליהו ענה לעלמה את אשר ענה ובלבו אמר: האומנם ניכרים סימני העצלות גם בפני?
בהחלו לאכול את ארוחתו, עמד וחשב רגע – ומצא, כי התבשיל אינו ממולח די-צרכו.
– לא ממולח? – התפלאה העלמה, אשר ישבה ואכלה גם היא – אפשר לסמוך על אמי כי אינה מוציאה מתחת ידה תבשיל שאינו מתוקן כל צרכו. ומלבד זאת, הלא גם אני וגם מר אפרת אוכלים ואיננו מוצאים בתבשיל כל מחסור במלח.
“מר אפשרת”, קיים את דברי העלמה.
– ובכל זאת אוסיף לי מעט מלח – אמר אליהו, ועשה כן.
הוא אכל עוד מספר כפות ועמד מחדש וקימט עוד הפעם את מצחו, לחקור ולדעת את סיבת חוסר-טעמו של התבשיל. לאחרונה הרחיק מאתו את הקערה ואמר:
– אכן, אין לי תיאבון.
– זה הדבר! זה הדבר! – הריעה העלמה – לשווא יבקש איש מגרעת בתבשיל אשר יצא מתחת ידי אמי. אולם כוס תה הלא תשתה?
– מדוע אתה שותה את התה כאיש אשר כפאו שד? – שאלה העלמה אחרי רגעים אחדים. – הגם התה איננו ממולח די צרכו?…
אליהו צחק לדברי העלמה. אולם בלבו חרה לו על שאלתה. אמנם קשה היה לו לשתות את כוס התה עד גמירה, אבל לא חפץ להראות שוב את חוסר-תאבונו, ויגמור אומר לגמא את התה עד הטיפה האחרונה.
– מזל טוב! מזל טוב, אליהו! – קרא פתאום “מר אפרת” – הנה בשורה לך בפי: הקדחת תקעה לה יתד נאמן בקרבך! הקדחת! הקדחת!
– מה התרועה הזאת ומה השמחה? – קראה בת בעלת-הבית. – הזאת היא בשורה בשביל ידיד ורע? אנוכי מקווה כי לדבריך אין כל יסוד!
– לך לעזאזל עם הקדחת שלך! – קרא אליהו – אין לבי אל מהתלותיך! – ובפנותו אל העלמה אמר אליהו: – סלחי לי על פני הזועפים ועל קור-רוחי ועל מיעוט-דברי היום בשעת הארוחה. כה עייף וייגע אני, עד כי גם הדיבור כעבודת-פרך הוא לי. אשכב נא ואישן וירוח לי.
– סימניה הנאמנים של הקדחת – אמרה העלמה אל אפרת, כאשר התרחק אליהו.
אליהו שכב במיטה, אבל ישון לא ישן. הוא שכב כנדהם, חושיו נרדמו והוא היה ער. ראשו היה שקוע בכר כאבן כבדה השקועה בביצת-טיט, וכל גופו רבץ על המיטה לא כמשא של גוף אדם, כי אם כמשא של שני אלפים ליטרא. בקדקדו שאן שאון, שאון קל ובלתי פוסק, כעין הד של שאון גדול הבא מרחוק.
אפרת הביא “חינין” והוכיח לאליהו, אשר התייחס אל כל העניין בשוויון נפש גמור, כי עליו לבלוע מחצה מזה עוד בערב הזה ואת הנשאר ממחרת בבוקר. אפרת יצא לזמן מה והשאיר את אליהו לבדו. לזה היו ידיעות בלתי ברורות על דבר אופן וסדר בליעת ה“חינין”. הוא ירד מעל מיטתו, ערב את מחצית החינין בכף מים ושתה בלגימה אחת.
“ברר… זז… לעזאזל! – קרא אליהו אחרי הריקו את הכף אל גרונו – האם לא אלה המים המאררים אשר עליהם מדובר בתורה? והאם לא תינפח בטני ממשקה-הלענה הזה? ועלי לבלוע מחר עוד מידה של חינין? לא! לא! ובדברו רץ על פני החדר ורקק בלי הרף, שטף את פיו במים, שתה כוס מים אחת אחרי השנית – אך ללא הועיל! כל האמצעים האלה לא הועילו להשקיט אף במעט את המרירות הנוראה אשר חש בפיו ובגרונו. פתאום אחז בידו את יתר ה”חינין" אשר נשאר לו, ובקללה נמרצה השליך אותו דרך החלון החוצה.
שב אפרת ואליהו שפך לפניו את מרי-שיחו. חרף וגדף ונאץ את החינין, את זה המרור אשר לא אכלוהו היהודים בלילות פסח בכל אלפי שנות גלותם… אולם את דבר זרקו את יתר החינין בעד החלון, כיחד מאת רעהו.
– הסכלת לעשות בהיחפזך לבלוע את החינין לפני שובי. כל מעשיך נמהרים ונעשים בקלות-דעת. הנה יש לי אמצעי אשר על ידו תפיג מרירות “החינין”.
למחרת שכב אליהו כל היום במצב של חצי-תרדמה. גופו הזיע הרבה והוא רבץ על משכבו באין-אונים. חולשתו הגופנית הליטה בערפל גם את חושיו. בחלל לבו ומוחו השלך הס. אין רעיון ואין רגש ואין הרהור קל, רק שכב והזיע וריח הזיעה בא באפו ונעים היה לו וטוב לו. הקדחת לא התגברה ביום זה, כי רק בכל יום שני תוקפת הקדחת את גוף החולה.
כאשר בא אפרת בערב אל חדר רעו, מצא את בת בעלת-הבית בחבשה לראש החולה תחבושות קרות.
– הנה אנוכי ממלאה בפעם הראשונה תפקיד של אחות רחמניה – אמרה העלמה אל אפרת בבואו – ומה נעים הוא תפקיד זה!
– אבל למה לו תחבושות קרות? חומו אינו רב ואין לו כל צורך בתחבושות. הרבה נסיונות נוסיתי בקדחת, ולא חבשתי מעולם תחבושות לראשי.
– אם כן, היה זה לנו רק משחק ושעשוע. הוא היה “החולה המסוכן” ואני הייתי “האחות הרחמניה” – אמרה הנערה.
– יקחך אופל יחד עם נסיונותיך! קרא אליהו חרש. היטב חרה לו על זה האיש אשר בא והשבית את האילוזיה היפה שלו. – לולא אתה עם נסיונותיך, היתה העלמה מוסיפה לעמוד על-יד מיטתי וידה הרכה היתה מחליקה על מצחי ואני הייתי מרגיש את קרבתה הנעימה. מה נעים כל זה לאיש חולה וחלש ונדכא כמוני. ועין האיש הרע הזה צרה באשרי המעט!
– קום עצל! – קרא אפרת – למה תשכב פה למעצבה! קום ורד מעל מיטתך, וצא החוצה לשאוף אוויר צח. אם תשכב פה לא יתחזק גופך לעולם.
– יקחך אופל! – קרא אליהו – למה לי לקום! אם חולה אני – מקומי פה ולא בחוץ! די לי להתהלך ברחובות המושבה ולגרור את רגלי בחול העמוק. יותר מחודש ימים עבדתי את עבודתי הקשה, – ועתה אינני מוצא כל רע בזה אם חולה אני יום או יומיים או שלושה ימים, ואם אשכב במיטה ימים אחדים.
אפרת חשב כי רעו כבר נרפא מחליו, כי הוא לא ידע שהשליך אליהו את מחצית החינין החוצה וכי נכון לו מחר יום-איד, כאשר תשוב אליו הקדחת ביתר עוז. גם אליהו לא שם לב ליום מחר. בבוקר שתה את האמצעי המפיג את מרירות החינין, והוא ערב לחכו מאד ואליהו היה שבע רצון, כילד – בממתקים שערבו לחכו.
למחרת שבה הקדחת. בחמת חיה טורפת התנפלה הפעם הקדחת על טרפה, בעברת-זדון, באכזריות-חימה. התגנבה, התגנבה הערומה אל הגוף הבריא, בערמה עשתה בראשונה, התהלכה אתו במישור, להוליך אותו שולל, למען לא ישים אליה לב. ועתה, כאשר נפל כולו בידה, הסירה את המסווה על פניה, לטשה לו את מבטי זעמה, חרקה לעומתו, בשיניה החדות, גילתה לו מלתעותיה.
“ראשי, ראשי! אנה אמלט את ראשי!?” – קרא העלם, בשכבו כהלום רעם על משכבו. כאילו עדת תולעים ורמשים היו רומשים ושורצים בקדקדו ואוכלים שם את מוחו ומכרסמים את עורקיו ומוצצים את לשדו ויונקים את ליחו.
בא הרופא ואשאל את החולה אם בלע את כל החינין אשר קיבל שלשום, ואליהו לא מצא את לבבו לכחד את האמת. הרופא התרגז והתקצף, כאשר יתרגז רופא על חולה אשר אינו ממלא את פקודותיו.
– מדוע לא בלעת את כל החינין? האם ילד קטן אתה, אשר נחוץ להשגיח עליו כי יבלע את סמי-תרופתו? הלא תיבוש, איש צעיר!
– מעתה נכון אנוכי לעשות את כל היוצא מפיך, אדוני הדוקטור! שתי ליטרות חינין אני נכון לבלוע עתה. רק הצילני נא מן הקדחת המרה הזאת, אדוני הדוקטור.
– הירגע נא, מחלתך אינה יוצאת מגדר הרגיל, ואם תבלע את סמי-התרופה בכמות ובמידה אשר אתן לך, תשוב במהרה לאיתנך.
– העוד לא ניחמת על אשר באת לעבוד במושבה הזאת? – שאל אפרת את רעו אחרי צאת הרופא.
– האני אנחם? ואם גם ימצאוני פה כל פגע ונגע, האנחם? אני איני יודע נוחם מה הוא!
למחרת הלך אל בית-המרקחת והרופא נתן לו סם-תרופה לריפוי הקיבה, כי הקדחת קילקלה גם את קיבתו.
כאשר שב אל חדרו, זרק את הסם אל כוס ממולאה חציה במים, וערב היטב את הסם, עד אשר נמס כולו במים – והחל לשתותו. אבל עוד לא כילה לשתותו, והוא העמיד את הכוס על השולחן וקפץ ממקומו כנשוך-נחש.
“אל אלוהי הרוחות!” – קרא, ברוצו אל פינת-חדרו להקיא שם את קיאו. – "האם לא רוח-משחית היה במשקה הזה ויחד אתו בא אל קרבי? האם לא חומר מפוצץ היה באבק הסם הזה?
רגעים אחדים עמד בפינה בחושבו, כי עוד מעט ויקיא את כל אשר בלע, ולא רק את אשר בלע, כי גם את כליותיו וקרביו יקיא. ונדמה לו כי לא רק דרך גרונו יתפרץ הקיא, כי גם מכל מקום בגופו. פרצים-פרצים ייצא כל אשר בקרבו, דרך הבקיעים והסדקים אשר יפרוץ ה“חומר-המפוצץ” בגופו. אבל הוא עמד-עמד – ולא הקיא מאומה. ולאט, לאט שככה הסערה אשר בתוך בני-מעיו.
כאשר בא למחרת אל הרופא, שאל אותו זה, אם בלע את כל החינין ואת סם-המרפא אשר לקיבה.
– את כל החינין כולו בלעתי וגם את הסם אשר לקיבה! – אמר אליהו במעט גאווה, כנער המשתבח לפני מורו, כי למד בעל-פה את השיעור כולו. אולם בלבו קילל קללות נמרצות את ה“חומר המפוצץ” העשוי לרפאות את הקיבה, ונשבע כי לא יוסיף לבלוע אותו עוד, ולו גם יהיו תלויים בזה כל חייו. “על הרופאים להמציא סם אחר, אם הם חפצים לרפא את קיבותיהם של אנשים” – אמר אליהו בלבו.
– בריא אני! אין קדחת! אין מחלה! – קרא אליהו אל רעו אפרת, בשוב זה בערב מעבודתו – בעוד שני ימים אצא לעבודתי.
– אבל הישמר לך, היזהר בדרכי חייך. אם אך מצאה הקדחת את הדרך אליך פעם אחת, על נקלה תמצא אותך גם בפעם השניה.
– בריא אני, ומה לי עוד? הנה גרשתי את הקדחת במטאטא-השמד מתוך ראשי, ומי ומה היא לי כי אפחד מפניה? ברחי, דודתי, נוסי והימלטי על נפשך!
כן פרחה לה הדאגה מלב העלם, יחד עם הקדחת אשר פרחה מגופו.
עברו שלושה שבועות. במשך העת הזאת חי אליהו בלי דאגה. היה עליז ושמח. פעל ועבד והריע והצריח. אכל אבטיחים וענבים לרוב, והקדחת היתה בעיניו כמחלה השוררת מעבר לימים רחוקים. אבל מקץ שלושה שבועות, השליך פעם את כלי-עבודתו מידו וקרא: “לא! אין כוח לעבוד”! ושב אל ביתו ושכב במיטתו וקדח את קדחתו.
קשה היתה הפעם הקדחת שבעתיים מאשר בפעם הראשונה. באין-אונים רבץ העלם תחת כובד-יד המחלה. הלום ומחוץ היה, רצוץ ומדוכא.
“אין כוח, אין אונים”, לחש העלם, תמו אפסו כוחותי. מצצה הקדחת את לשד חייתי, את מוח-עצמותי.
– העוד לא ניחמת על אשר באת לעבוד במושבה הזאת? – שאל אפרת את החולה.
– אל נא תשאל אותי כזאת ברגע הזה. עתה אני נכון להינחם על הכול. עתה אני נכון לקלל את הכול, את הקדחת, את המושבה, את הארץ.
אחרי שלושה ימים קם עוד פעם ממחלתו. וכעבור עוד שני ימים הלך לעבוד את עבודתו בשדה. אבל כוחו לא היה עוד אתו כבראשונה. כוחות גופו היו רעועים, בריאותו היתה הרוסה עד היסוד. לעבודה, לעבודה קשה בשדה תחת קרני השמש הלוהטות לא צלח עוד, ורק בכבדות עשה את עבודתו, בעליו נותן-העבודה הביט עליו בעין רעה.
– פועלי הערביים עובדים כפליים מאשר אתה עובד – אמר אליו פעם אחת.
“הערביים האלה! מדוע הם הנם מילידי הארץ ולא אני?!” – אמר אליהו אל לבו.
הפעם עברו רק שני שבועות מאז קם מחליו ועד אשר חלה מחדש. והקדחת השלישית הזאת היתה קשה מהקודמת עוד יותר.
– הלאה מן המושבה הזאת! – קרא הרופא, כאשר בדק את החולה – צא מן המושבה, ברח מפה! ואם לא תעשה כן – מרה תהיה אחריתך. הקדחת תכריע אותך לאט, לאט.
– שמע לעצת הרופא – אמר אחרי כן גם אפרת. – צא אל אחת המושבות אשר אווירה טוב מאוויר המושבה הזאת, והיית שם עד ימי הגשמים ואחרי כן תשוב הנה.
– לא, לא! – קרא אליהו – לא אעזוב את המושבה! עד סוף הקיץ אשב פה!
גם הפעם קם אליהו מחליו. אבל כאשר הלך אל מקום העבודה, אמר אליו בעל העבודה:
– מקומך הוא בבית-החולים ולא בשדה-העבודה. הלא כל גופך הוא כגל עצמות, פניך הוריקו, וכמדומה לי, אינך יכול גם לעמוד הכן על רגליך.
“צדק האיש הזה בדבריו” – אמר אליהו אל לבו – “למה אנוכי מבקש עבודה? הלא רק משחק ושעשועים היא כל עבודתי. האומנם עבודה היא ה”עבודה" הזאת אשר אנוכי עובד בין קדחת לקדחת? אחלה נא יפה-יפה בקדחת, ואל אבקש עבודה. אתגדר נא במקצוע המיוחד שלי, בקדחת, ואל אכנס ברשות שאינה שלי. קדחת, קדחת! למה עזבת אותי ליום או ליומיים? עלי למלאו את תעודתי לקדוח!"
הוא בא אל הגינה אשר על-יד בית מגוריו. שכב שם על הארץ, הביט השמימה.
“הוי השרב הזה! – קרא – הוי חום בלי קץ וגבול, חום בלי ראשית ובלי אחרית! – קצתי בשמי תכלת אלה, קצתי באוויר צח זה! שמי תכלת ואוויר צח יומם ולילה, שבועות וירחים, בלי שינוי ותמורה!”
ובדברו את הדברים האלה, ראה אליהו בדמיונו שמים מעוננים, שם, מעבר לים. ומטר סוחף ראה, ועיניו נסגרו ונפשו יצאה מכמהון.
"הוי ארץ העננים והערפילים, ארץ העננים והערפילים! הוי ארץ הדובדבניות! ליטרא דובדבניות! קנטר ענבים בעד ליטרא דובדבניות!
ברגע זה עבר ברחוב על פני הגינה איכר צעיר. אליהו ידע את האיכר. אם עמדו שני אנשים ברחוב והאיכר הצעיר עבר על פניהם, החלו הם להתלחש עליו. לאמר: “מכל משפחתו הגדולה, אשר באה לפני שנים רבות לעבוד במשובה, נשאר בחיים אך הוא לבדו. אחד, אחד קטף אותם המוות במושבה ‘המשכלת את יושביה’, זה אחר זה נכרתו מתגרת-יד הקדחת הצהובה”. כעין אגדה חיה ומעציבה היה האיכר הצעיר. במקום אשר התהלך ואשר עמד, שם התהלכה ושם עמדה האגדה.
אליהו עמד על רגליו והביט זמן מה אחרי האיכר הצעיר, עד אשר נעלם הלז.
“לא! לא אעזוב את המושבה”! – קרא אליהו בקול רם. והוא התחזק והלך לטייל דרך המושבה. הוא בא אל אחד הפרדסים וטש אל בריכת-מים לרחוץ בה.
“הוי מים, מים! מים חיים! אתם המקור היחידי בארץ הזאת להשיב נפש איש. ברוכים אתם לי, לעולמי עד!” וכדג שחה ושט במים, טבל ופזז. אבל חולשתו לא נתנה לו לשחות במים זמן רב והוא שב ויצא מן הבריכה.
הפעם עבר רק שבוע ימים מאז קם מחליו ועד אשר חלה מחדש.
– סימני הקדחת הצהובה! – קרא הרופא, כאשר סיפר לו אפרת על אודות אליהו החולה, כי הוא מקיא כל מאכל ומשתה אשר הוא בולע, ואף את סמי-המרפא.
– הקדחת הצהובה? – נבהל אפרת – זאת אומרת, כי אין עוד תקווה לחיי העלם?
– לא אמרתי “הקדחת הצהובה”, אמרתי רק “סימני” הקדחת הצהובה. ובכל אופן עלי לבדוק את גוף החולה, ואז אדע עד כמה פשטה הקדחת הצהובה בגוף החולה.
ואליהו שכב במיטתו שבור ורצוץ, כחרס נשבר, בפישוט גו כעגל שחוט. והוא גונח ונאנק לרגעים.
– מים, מים! מעט מים להשיב את נפשי!
וכאשר אפרת מושיט לו כוס מים מעורבים ביין חזק, הוא שותה אותם בצימאון. אולם כמעט הוא שותה אותם, הוא שב ומקיא אותם.
– הסם אשר זרקתי מתחת לעורו יפעל עליו כמו שפועל ה,חינין" על החולה בקדחת הפשוטה – אמר הרופא אל אפרת, כאשר יצאו שניהם מחדר החולה. – אבל יישמר נא לנפשו! עוד מחלה אחת כזאת – והוא אבד!
הפעם עברו רק חמישה ימים מאז קם אליהו מחליו ועד אשר חלה מחדש…
אליהו לא נעתר להפצרות אפרת ולא נאות בשום אופן לעזוב את המושבה.
– עוד רק חודש ימים עד הגשמים הראשונים. אתחזק נא עוד שבועות אחדים, ויהי מה! – אמר אליהו.
ביום הראשון אשר חלה מחדש, באו פתאום אל חדרו אפרת וצעיר אחד מבני האיכרים, והם ניגשו שניהם אל מיטתו ואחזוהו בידיו וברגליו והוציאוהו החוצה והשכיבוהו בעגלה והם ישבו בה גם הם, והאיכר הצעיר כבר אמר לדפוק בסוסים. אליהו התנגד כל העת בשארית כוחותיו הרפים לחפץ שני האנשים.
– אינני חפץ! אינני חפץ! קרא בלי הרף בלטשו את עיניו ובשלחו את זרועותיו, כאילו אמר לאחוז בקרקע המושבה.
ברגע זה עבר על פניהם הרופא, והוא אמר, כי כבר עבר המועד, כי על החולה היה לעזוב את המושבה, לפני ימים אחדים, וכי עתה מוטב לו להישאר במושבה ולא להיטלטל בדרך הארוכה. אליהו הושב אל חדרו.
– בלילה הזה יבוא המשבר, רק תקווה מעטה יש לחייו.
למחרת בבוקר הקיץ אליהו מתרדמתו בתלונה, כי הוא חש כעין עקיצת-יתושים בכל גבו. אפרת שם עיניו בגב החולה, ותרועת שמחה התפרצה מפיו:
– חררה!
ואפרת החל לבאר לאליהו את עניין ה“חררה”:
אם יקבל איש החולה בקדחת את ה“חררה”, היא צרעת דקה כגרגירי החול המתפשטת בכל הגב, ולפעמים גם בחלקים אחרים של הגוף, יהיה זה לאות כי נרפא לגמרי מן הקדחת ולא יוסיף עוד לחלות בה. ותרופתה האחת של ה“חררה” היא: לרחוץ יום יום בירדן או במים. ואם לא ירחץ האיש את בשרו, ועברה החררה מעצמה, אחרי עבור ימי הקיץ.
– מעז יצא מתוק. מן הקדחת הצהובה יצאה החררה שלך… – אמר אפרת אחרי כן.
– אני נכון להריק כוס יין אל פי ולירות יריה אחת באוויר לכבוד החררה שלך…
– ואני נכון לשתות שלוש כוסות יין ולירות יריות לדברים שבצדקה… אם אפטר מן החררה הנעימה הזאת – אמר אליהו, והחל להתגרד בגבו…
"גשם, גשם!, – צווחה נפש כל בעל חיים. וכל היקום כמו פתח את לועו וצפה בכליון עיניים ובתשוקה בוערת לנחלי מטר שיירדו ויגיחו אל קרבו. מלאה הסאה ופקעה הסבלנות, ולא עצר היקום כוח להוסיף ולשאת את החורב העז והשרב הנורא אשר שורר זה שבעה ירחים.
לא קראו האנשים צום, לא התכנסו בבתי כנסיות להתפלל על הגשם, אך כל ישותם הביעה תפילה אחת: גשם! גשם! עד כה נשאו את בשרם בשיניהם ולא דיברו סרה בשמש, מלך החום והשרב, לא התאוננו ולא התלוננו. הם ידעו כי ללא הועיל הוא, כי לא ירד גשם, לא תרד טיפת גשם אחת לפני תום ששה-שבעה ירחים. אך עתה ניתן להם פתחון-פה. עבר הזמן המוגבל – והתשוקה הבוערת לגשם, אשר נעצרה בחובם במשך חצי שנה, פרצה עתה בעל עוז, ויצמאו ויתאוו וישתוקקו לגשם בכל רמ“ח איבריהם ובכל שס”ה גידיהם.
ובאחד הימים נפתחו ארובות השמים וירד גשם, מטר סוחף. ויצאו האנשים מבתיהם לראות את הגשם, לראות את פלאות השמים, ויפחד וירחב לבבם למראה הגשם, למראה מטרות-העוז היורדים משמים ארצה. הוסר המשא הכבד מעל לבם, הוסר להט החרב מעל ראשם. קיץ ארוך ונורא עבר – ואיננו!
בערב של אותו היום, ישבו בחדר-האוכל אשר ב“בית-המלון”, כעשרה צעירים, פועלים במושבה “עמק ברכה”. שנים מהם היו אפרת ואליהו, ויתרם היו פליטי מושבות אחרות, אשר נתמעטה שם העבודה עם כלות הקיץ, ויבואו וימצאו להם בין כה מפלט ב“עמק ברכה”.
האנשים הצעירים אכלו ושתו והיטיבו את לבם ושוחחו על טבע הארץ ועל הקדחת ועל האוויר הרע של מושבה זו ואחרת. ואליהו היה טוב-לב ועליז, עליז נצחון. הוא דיבר גבוהה-גבוהה על המלחמה בקדחת ועל הנצחון עליה.
אפרת שם לפני אליהו את פרי עצי הזית, ויצע לפניו לטעום ולאכול מהם. ואליהו שם אותם בפיו בלי-חמדה, כי זכר את טעמם המשונה לפני ירחים אחדים. אבל כאשר החל לאכול אותם, ערבו לחיכו מאד, והוא אכל אותם בתיאבון גדול.
– האם זוכר אתה את הדברים אשר דיברתי אליך לפני ירחים אחדים? – אמר אליו אפרת – “אם נשב פה בעוד שלושה-ארבעה ירחים, ואתה תאכל זיתים לתיאבון, אז יהיה זה לאות, כי לאזרח היית בארץ, כי התאקלמת בארץ”.
– הבה לי עוד מן הפרי הטוב הזה – קרא אליהו – הבה ואהנה ממנו את כל ההנאה אשר לא נהניתי ממנו עד כה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.