מאת: איציק מאנגער. לחן עממי

שרה: חוה אלברשטיין (1974)

בּוֹאוּ וְנָשִׁיר יַחְדָּו

אַי־דִידְל־דוּדְל־דָאם,

עַל טַוָּס, טַוַּס זָהָב,

הָעָף עַל פְּנֵי הַיָּם.

הִנֵּה קָרֵב!

הִנְּהוּ בָּא!

בְּפִיו – מִכְתָּב שֶׁל אַהֲבָה

לְרַבֵּנוּ תָּם, לְרַבֵּנוּ תָּם.

מִי כָּתַב אֶת הַמִּכְתָּב?

אַי־דִידְל־דוּדְל־דוּל.

כָּתְבָה אוֹתוֹ הַקֵּיסָרִית

אֲשֶׁר בְּאִיסְטַנְבּוּל.

כָּתְבָה בַּדְּיוֹ הָאֲדֻמָּה,

וּבְשָׁלוֹשׁ דְּמָעוֹת חָתְמָה:

דִּמְעָה בִּמְקוֹם כָּל בּוּל.

מָה שָׁם כָּתוּב? זֶה סוֹד גָּמוּר.

אַי־דִידְל־דִידְל־דּוּ.

רַבֵּנוּ תָּם, אוֹ מוֹן אָמוּר,

זֵ’טֶם, זֵ’טֶם בּוּקְוּ!

רַבֵּנוּ תָּם, זֵ’טֶם טוּז’וּר!

גַּם בְּטוּרְקִית זֶה דֵּי בָּרוּר;

אַךְ בְּעִבְרִית זֶה: “נוּ!”

כֵּן, בְּעִבְרִית זֶה: “נוּ!”

וְאֵיךְ הֵגִיב רַבֵּנוּ תָּם?

אַי־דִידְל־דִידְל־דֶה.

הֶחְלִיק פֵּאוֹת, הֶחְלִיק זָקָן,

"זֵ’טֶם־שְׁמֶעטֶם. אֶה, פֶע!

מַלְכָּה־שְׁמַלְכָּה,

סְטַמְבּוּל־שְׁטַמְבּוּל."

וּגְדִי קָטָן לְיַד הַלּוּל

עוֹנֶה לָרַבִּי: “מֶה!”

עוֹנֶה לָרַבִּי: “מָה!”

אַךְ מָה אָמְרָה הָרַבָּנִית?

אַי־דִידְל־דִידְל־דוֹךְ.

נָתְנָה לָרַבִּי עַל הָרֹאשׁ –

וְעִם הַמַּעֲרוֹךְ!

"חוֹלֵם עַל שִׁיקְסֶעס? בְּבֵיתִי?

וּמָה אִתִּי־אִתִּי־אִתִּי?"

"וּמָה אִתְּךָ, אַ־בְּרוֹךְ!

'וּמָה אִתְּךָ, אַ־בְּרוֹךְ! '"

וּמִי כָּתַב אֶת זֶה הַשִּׁיר

אַי־דִידְל־דִידְל־דִים?

כָּתַב אוֹתוֹ בָּחוּר צָעִיר,

שׁוּלְיָה שֶׁל חַיָּטִים.

כָּתַב לִכְבוֹד רַבֵּנוּ תָּם.

וְלֵץ קָטָן צִחְקֵק אֵי־שָׁם.

זֶה מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים

צוֹחֵק: “אַי־דִידְל־דִים”.

עַל הַר מֻשְׁלָג צְבָאִים תְּמוּרֵי-קוֹמָה.

נוֹגְשׁוֹת קַרְנֵי הַכֶּסֶף בְּשׁוּלֵי הַלְּבָנָה

וְהַלְּבָנָה טוֹבָה וּמֵיטִיבָה לָהֶם.

אִמִּי תִּשְׁמֹר בָּהֶם צַעֲדֵיהֶם תִּמְנֶה.

לְבַל יָרִיחוּ בָּם טוֹרְפֵי מִיַּעַר

תִּמְחֶה אֶת עִקְבֵיהֶם בַּשֶּׁלֶג.

מִזֶּה שָׁנִים אֵינֶנָּה עוֹד אִמִּי,

אַהֲבָתָהּ בִּלְבַד רוֹחֶפֶת בֶּחָלָל

פְּרוּשַׂת זְרוֹעוֹת אֶל רוּחַ.

הִיא מְיַשְּׁנָה חֶרְדַּת הַדֶּרֶךְ הָרוֹגֶשֶׁת,

מִפַּחַד עַיִן הָרָעָה לָאַרְנָבוֹת לוֹחֶשֶׁת,

וְלַקָּטֹן בַּתּוֹלָעִים תִּקְרָא לוֹ “יֶלֶד”.

בַּקֶּבֶר לֹא תַּנַּח לָהּ, לְאִמִּי, הָאַהֲבָה.

פּוֹתְחָה הִיא סֵפֶר הַתְּחִנּוֹת לַכּוֹכָבִים,

שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת תְּפִלָּתָהּ שָׁמַיִם מַקְשִׁיבִים.

בַּחֲלוֹמִי טְלָלֵי עֵינֶיהָ מְהַבְהֲבִים…