איציק מאנגער, משורר, סופר, מחזאי ומסאי בשפת היידיש נולד בצ׳רנוביץ, רומניה (כיום בתחומי אוקראינה), בי״ב בסיון תרס״א, 30 במאי 1901 להורים שהגיעו מגליציה. אביו היה חייט ובעל זיקה עמוקה לפולקלור היידי. חינוכו המסורתי היהודי היה מצומצם בהיקפו. למד בבית ספר כללי גרמני עד לשלבי הגימנסיה, אך לא סיים אותה. מסלול חינוכי זה הצמיח את זיקתו העמוקה לשירה ולספרות הגרמניות, ובייחוד למשוררי התקופה הרומנטית. ההשפעות התרבותיות בשנותיו הפורמטיביות עמדו בסימן האווירה הייחודית של עיר מולדתו: הגרמנית כלשון התרבות הרשמית והגבוהה, והיידיש כלשון הבית וכביטוי לעממיות היהודית, שאחד מסימניה המובהקים היה הפעילות התיאטרונית התוססת והזיכרונות על שורשיה ועברה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר לעיר יאסי, שאחר כך היתה לחלק מרומניה. ב־1921 התפרסם שירו הראשון, ובמשך שנות העשרים נדפסו שיריו בביטאונים ביידיש בצ׳רנוביץ, בבוקרשט ובוורשה. הוא התקבל כקול הספרותי המבטיח ביותר שצמח ברומניה. ב־1929 הוציא לאור בבוקרשט את ספר שיריו הראשון, ״שטערן אויפן דאך: ליד און באלאדע״ (כוכבים על הגג: שיר ובלדה), ובשנה זו עבר לוורשה. עשור השנים שחי בבירת פולין, כמעט עד לכיבוש הגרמני, היה התקופה הפורייה ביותר ביצירתו.

בעשור זה נבנה מעמדו הייחודי בספרות יידיש בפולין, מעמד שנשמר לו עד יום מותו. הוא גיוון את אפיקי כתיבתו, ואף שהשירה היתה עמוד התווך של יצירתו הוא הוסיף עליה כתיבת פרוזה, מחזאות, ביקורת ספרותית ותרגום. ב־1929–1930 הוציא לאור כמה גיליונות של כתב העת הצנום ״געציילטע ווערטער: ליטעראטור, טעאטער און קונסט״ (מילים ספורות: ספרות תיאטרון ואמנות), שבהם נבנה דיוקנו כיוצר אנין טעם ונון-קונפורמיסט, משום שהשמיע ביקורת חריפה על מצבה של תרבות יידיש המודרנית. מאמריו על המשוררים הגרמנים בני זמנו ותרגומיו משירתם סייעו למקם את יצירתו כמזיגה מיוחדת בין הניב העממי של אוצרות הפולקלור היהודי ובין העידון של הליריקה האירופית לדורותיה. בספרי שיריו משנות השלושים, ״לאמטערן אין ווינט״ (פנס ברוח, 1933) ו״דעמערונג אין שפיגל״ (דמדומים במראה, 1937), התמיד בכתיבת בלדות והפך למשורר הבולט ביידיש שטיפח את הז’אנר הזה. בשירתו הלירית נזקק לקשת תמטית מגוונת: דמויות מן ההווי החסידי המזרח-אירופי לצד מוטיבים נוצריים, תפאורה כפרית טרום-מודרנית ואידילית כביכול לצד מציאות של עוני ודיכוי. רוב הדמויות בשיריו, בייחוד בבלדות, עומדות בסימן הסיוט ואף השיגעון; הן נעות בעולם דמוני, שהשפעתו ההרסנית מתמתנת מעט בשל נימה דקה של אירוניה או הומור עממי שהוא שוזר בהן.

אופי שונה נודע לשתי סדרות השירים שכתב על נושאים מקראיים: ״חומש־לידער״ (שירי החומש, 1935) ו״מגילה־לידער״ (שירי המגילה, 1936). הן העצימו את הפופולריות שלו בקרב קבוצות שונות של קוראים, ומאוחר יותר גם בקרב קוראי העברית בישראל. בסדרות אלה הועתקו הדמויות המקראיות למציאות המזרח־אירופית בת הזמן, ואנכרוניזם תרבותי זה הפך את גיבורי המקרא לדמויות יהודיות עממיות החיות באווירה של פשטות יומיומית, מדומה או אמיתית. העמדה ההומוריסטית כלפי ההוויה היהודית המסורתית בולטת גם בספרו עתיר הדמיון בפרוזה ״דאס בוך פון גן־עדן״ (1939), שתורגם לעברית על ידי ק״א ברתיני בשם ״סיפור גן־העדן״ (1982). הספר מסופר מפיו של ילד שכביכול לא שכח את תקופת חייו בגן העדן בטרם הולדתו.

מאנגר החשיב מאוד את טיפוח תודעת הרצף ההיסטורי של ספרות יידיש, וברוח התפישות הנפוצות בימיו הדגיש בה את מרכיביה העממיים וה״חילוניים״ כביכול ואת היסודות החתרניים של שבירת המוסכמות החברתיות. ב״שירי המגילה״ מתגלה זיקתו העמוקה למסורת התיאטרונית היהודית בכלל ול״פורים שפיל״ בפרט. בספרו ״נאענטע געשטאלטן״ (1939), שתורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי בשם ״דמויות קרובות״ (1941), שירטט בלשון סיפורית קולחת את דיוקנם של יוצרים מספרות יידיש הקדומה ומתקופת ההשכלה. משורר ההשכלה היה לגיבורה של סדרת השירים ״וועלוול זבארזשער שרייבט בריוו צו מלכה׳לע דער שיינער״ (וולוול זבארז’ר כותב מכתבים למלכה׳לה היפה, 1937). הוא גם עיבד את החומרים התיאטרליים של גולדפאדן לשני מחזות שזכו להצלחה בימתית, וכתב פזמונים לסרטים ביידיש. הוא הוציא לאור קובץ עיבודים משירי הפולקלור האירופי בשם ״פעלקער זינגען״ (עמים שרים, 1936). שיריו הולחנו, והפופולרי ביותר הוא ״אויפן וועג שטייט א בוים״ (על הדרך עץ עומד), אחד הטקסטים הייצוגיים של הפזמונאות ביידיש.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה שהה בצרפת, ואחרי טלטולים רבים הגיע ללונדון, שם חי עד 1950. בשני ספרי השירה שפירסם בה מסתמנת, מצד אחד, הנאמנות למעגל הנושאים המרכזי שלו, ומצד אחר השתנה הדגש מבחינה ז׳אנרית: הוא התמסר עתה לכתיבת סונטות, על סממניהן הקלאסיים. ב־1951 היגר לניו־יורק, וכעבור שנה הופיע שם מבחר מקיף של שירתו. היבול השירי המצומצם יחסית משנות חייו בניו־יורק כונס בספר השירים האחרון שהופיע בחייו, ״שטערן אין שטויב״ (כוכבים בעפר, 1967), ובפתחו הכריז המשורר ששנותיו באמריקה היו ״התקופה העקרה ביותר בחייו״. ב־1958 ביקר מאנגר לראשונה בישראל והתקבל בחמימות יוצאת דופן, כנציגה המובהק של ספרות יידיש בכלל ושירת יידיש המודרנית בפרט. בזכות פועלו ומאמציו של שלום רוזנפלד היה מאנגר לסופר החי הראשון ביידיש שזכה להכרה ולפופולריות בקרב שכבות רחבות בישראל. פופולריות זו הגיעה לשיאה עם העלאת המופע ״די מגילה״ (1965), המבוסס על שירי המגילה שלו, שאיפשר לקהל הצופים העברי בארץ להתוודע לראשונה למסורת התיאטרון היידי בלבוש מודרני ומסוגנן. בעקבות הצלחה כבירה זו הועלו על הבמה בארץ גם ״שירי החומש״ ו״סיפור גן־העדן״.

מאנגר עלה לישראל ב־1966, ושנותיו האחרונות עברו עליו בצל מחלתו הקשה. מבחר מיצירתו הופיע ב־1962 במהדורה דו־לשונית, במקור ובתרגומו העברי של שמשון מלצר. לאחר מותו הופיע מבחר מקיף של שירתו בתרגומו של בנימין טנא, ועליו נוספו מבחרים בתרגומם של יעקב אורלנד, נתן יונתן ואחרים. חלקים מיצירתו הופיעו בכמה שפות אירופיות. ב־1969 חולק לראשונה הפרס היוקרתי הנושא את שמו, פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש, והזוכים הראשונים בו היו אברהם סוצקבר ואהרן צייטלין.

קולו הספרותי המסוגנן מיזג בין אוצרות הפולקלור היהודי הנאיבי כביכול מחד גיסא, ובין האירוניה הספקנית ותחושות הביעותים, שהן מנת חלקו של האדם המודרני, מאידך גיסא. בכך טמון ההישג הבולט של יצירתו, שהבטיח לו את מקומו הייחודי על המפה של ספרות יידיש בת הזמן וגם בקרב הקהל שהכירו בתרגום, בייחוד בעברית.

איציק מאנגר נפטר בג׳ באדר תשכ״ט, 21 בפברואר 1969.

המגילה - סרטון

איציק מאנגר בספריה הלאומית ארכיון איציק מאנגר בספריה הלאומית

נכתב על־ידי אברהם נוברשטרן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
מקורות נוספים: ויקיפדיה, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור,
The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe