רקע
דן אלמגור
הרב שהבטיח להמתין

סיפר: שלמה ניצן בהצגה “איש חסיד היה” (1968)


חָסִיד צָעִיר

הֻזְמַן בְּעֶרֶב שַׁבָּת

לְבֵית הָרַבִּי

לִסְעֹד –

כָּבוֹד שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ.

לְיַד הַשֻּׁלְחָן –

הָרַב.

זָקָן

לָבָן.

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

הַכֹּל מוּכָן

לִסְעוּדַת הַשַּׁבָּת.


"רֶגַע אֶחָד,

בְּנִי.

אֲנַחְנוּ פֹּה.

אֲבָל הַסּוּסִים שָׁם,

בַּחוּץ.

הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם מִסְפּוֹא?

צֵא.

אֲנִי אַמְתִּין.

צֵא, תֵּן לָהֶם לֶאֱכֹל.

הָרָעָב גָּדוֹל,

וְהֵם וַדַּאי קוֹפְאִים מִקֹּר."


"מִיָּד אֶחְזֹר, רַבִּי,

מִיָּד אֶחְזֹר!"

"אַל דְּאָגָה.

אֲנִי מַמְתִּין.

אֲנִי מַבְטִיחַ לְהַמְתִּין."


יוֹצֵא הַבָּחוּר הַחוּצָה

לֶחָצֵר.

"אֵיפֹה הַסּוּסִים?!

רַק לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה…

אֵיפֹה הַסּוּסִים?!

מָה זֶה?

הַצִּי…! " [=הצילו]

הַחוֹטְפִים!

לַצָּבָא.

לְאַרְבָּעִים שָׁנָה!


הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ קָשִׁים.

וְאַחֲרֵיהֶם הַשָּׁבוּעוֹת,

וְהֶחֳדָשִׁים…

שָׁנָה אַחַת…

שַׁבָּת?

מִי זֶה שׁוֹמֵר שַׁבָּת

בִּצְבָא הַצָּאר?

גַּם לֹא תְּפִלָּה.

וּמִן הַבַּיִת – אַף מִלָּה.

רַק בַּזִּכָּרוֹן

לְכָל פְּרָטֶיהָ

הַתְּמוּנָה:

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

זָקָן

לָבָן.

יָדַיִם

לְבָנוֹת.

דַּקּוֹת כָּאֵלֶּה,

אֲרֻכּוֹת.

עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת

עֲמֻקּוֹת, עֲמֻקּוֹת.

הָרַב

שֶׁהִבְטִיחַ לְחַכּוֹת.


חָמֵשׁ שָׁנִים.

עֶשֶׂר שָׁנִים.

כָּשֵׁר?

מִי עוֹד זוֹכֵר

מָה זֶה כָּשֵׁר

בִּצְבָא הַצָּאר?

בְּסִיבִּיר –

שֶׁיִּתְּנוּ חֲזִיר,

רַק שֶׁיִּתְּנוּ מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל!


רֹב הַתְּפִלּוֹת כְּבָר נִשְׁכְּחוּ.

אַךְ לִפְעָמִים,

דֶּרֶךְ אַגַּב,

הוּא נִזְכַּר:

הָרַב…

כַּמָּה זְמַן יָשַׁב?

כַּמָּה זְמַן הִמְתִּין?

מָה חָשַׁב?

מָה חָשַׁב הָרַב

עַל הָאוֹרֵחַ שֶׁיָּצָא וְלֹא חָזַר?


עֶשְׂרִים שָׁנָה.

עֶשְׂרִים שָׁנָה בִּצְבָא הַצָּאר.

הַזְּמַן עוֹבֵר

כָּל כָּךְ מַהֵר.

הַזְּמַן עוֹבֵר לְאַט כָּל כָּךְ

בִּצְבָא הַצָּאר.

“שְׁמַע…”

אֵיךְ זֶה הָיָה,

לִפְנֵי הַשֵּׁנָה?


“שְׁמַע יִשְׂ…רָ…אֵל!”

וּמִבַּעַד לַעֲרָפֶל

בִּמְטֻשְׁטָשׁ

הוּא זוֹכֵר:

מַשֶּׁהוּ לָבָן…

זָקָן?

מַשֶּׁהוּ לָבָן…


שְׁלוֹשִׁים,

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

בִּצְבָא הַצָּאר.

חַיָּל רוּסִי.

גּוֹי.

גּוֹי גָּמוּר.

"יְהוּדִי?

מָה זֶה יְהוּדִי?

יְהוּדִי שָׁוֶה רַק דָּבָר אֶחָד –

מַכּוֹת!"

אֲבָל לְעִתִּים רְחוֹקוֹת־רְחוֹקוֹת,

בַּחֲלוֹם,

עוֹד מְהַבְהֵב

מַשֶּׁהוּ חִוֵּר,

כְּמוֹ נֵר.

נֵר?…

נֵר לָבָן,

כָּזֶה

קָטָן…

מְהַבְהֵב.

פִּרְפּוּרִים אַחֲרוֹנִים,

וְדָעַך.

גַּם זֶה נִשְׁכַּח.

עָבַר.


שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה בִּצְבָא הַצָּאר…


וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה,

לֵיל חֹרֶף גָּשׁוּם, קַר,

תָּעָה בַּיַּעַר,

אֵי־שָׁם בַּיַּעַר,

חַיָּל רוּסִי זָקֵן.

וְשֶׁלֶג.

וְסוּפָה.

וְחשֶׁךְ.

וְדֶרֶךְ אֵין.

וּזְאֵבִים.

וּזְאֵבִים!!!

וּפֶתַע –

נְבִיחוֹת כְּלָבִים.

כְּפָר קָטָן.

בֶּאֱמֶת קָטָן.

אֵיזֶה קֹר!

בַּיִת יָשָׁן,

מָט מִזֹּקֶן.

אוֹר!

אֵשׁ!

נִצַּלְתִּי!

"פִּתְחוּ!

פִּתְחוּ לִי, לְכָל הָרוּחוֹת!

קַר לִי!"


מָה זֶה?

מַפָּה

לְבָנָה.

נֵרוֹת

לְבָנִים גַּם הֵם.

לְיַד הַשֻּׁלְחָן –

אִישׁ.

זָקָן

לָבָן.

וְהָאִישׁ אוֹמֵר בְּחִיּוּךְ:

"הִתְמַהְמַהְתָּ קְצָת, בְּנִי.

מָה עִם הַסּוּסִים בַּחוּץ?

הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם מִסְפּוֹא?

אֲנַחְנוּ פֹּה,

אֲבָל הֵם שָׁם קוֹפְאִים מִקֹּר.

טוֹב, בְּנִי,

טוֹב שֶׁעוֹד לֹא הִתְקָרֵר הַחַמִּין.

מָה אַתָּה מַבִּיט בִּי כָּכָה?

הֲרֵי הִבְטַחְתִּי לְךָ

שֶׁאַמְתִּין!"


את “הרב שהבטיח להמתין”, המטלטל את מושגי הזמן, עיבד לפנַי (בפרוזה) גם הסופר מיכה־יוסף ברדיצ’בסקי, שעל אמנות הסיפור שלו כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת קליפורניה. את הבלדה “הרבי מצפת” (ראו עמ' 171) שהולחנה בידי גיל אלדמע בשנת 1959 שרה, כאמור, הזמרת יעל שרז ב“מועדון השעות הקטנות” בצפת. גם בהצגה “איש חסיד היה” כללתי סיפור חסידי זה, אבל בפרוזה חרוזה ובנוסח שונה במקצת.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות