יֵשׁ סִכּוּי לֹא קָטָן שֶׁיַּחֲזֹר,

אָמַר הָאוֹנְקוֹלוֹג,

וְלֹא הִתְכַּוֵּן לַמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.

אֲבָל הַחֻצְפָּה מְשַׂגְשֶׂגֶת,

הַיֹּקֶר מַאֲמִיר,

בֵּן מְנַבֵּל אָב, וְכוּ'

אוּלַי בְּכָל זֹאת?

אוּלַי הוּא מְנַסֶּה לְדוֹבֵב

אֶת שְׂפָתָיו הַיְשֵׁנוֹת

שֶׁל כַּסְפּוֹמַט?

אוּלַי הוּא רוֹבֵץ בְּאַחַת הַסִּמְטָאוֹת

עִם חֲמוֹרוֹ הָרָעֵב —

הַחֲמוֹר יִנְעַר וְהֶעָנִי יֵעוֹר?

רַק בִּזְכוּת הַשִּׁכְחָה

חַיֵּינוּ הֵם חַיִּים,

וְהֵם חַיִּים בִּזְכוּת הַזִּכָּרוֹן.

עַכְשָׁו אֲנִי מְלוֹן־אוֹרְחִים:

רֵיק לְפִי שָׁעָה,

לְפִי דַּקָּה, לְפִי שְׁנִיָּה,

אֲבָל בָּרוּר

שֶׁהַתְּפוּסָה תִּהְיֶה מְלֵאָה.

מַה לַּעֲשׂוֹת בֵּינְתַיִם:

לְהַשְׁאִיר אוֹר בַּכְּנִיסָה?

לְהַצִּיעַ אֶת הַמִּטּוֹת?

עֵת לִזְכֹּר

(אֶת טַעַם הַקָּפֶה)

וְעֵת לִשְׁכֹּחַ

(אֶת טַעַם הֶעָפָר)

עֵת לָמוּת

(כִּי בּוֹא יָבוֹא)

וְעֵת לָמוּת

(כִּי בָּא).

כָּל הַיִּלּוֹד — אוֹת אַיִן בְּמִצְחוֹ

אֲבָל הָאוֹת עָלוּם מֵעֵין־רוֹאִים,

סָתוּם, חָתוּם, מֻטְבָּע בִּכְתַב־סְתָרִים

שֶׁרַק הַזְּמַן יֵדַע לְפַעְנְחוֹ.

הַמֵּצַח הַגָּדֵל לְאַט מוּרָם

אֶל הָאָבוֹת, אֶל הַבָּנִים בְּתֹם,

אֶל אַהֲבוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם,

כְּאִלּוּ אֵין שָׁם אוֹת בַּמַּאֲרָב.

טִפּוֹת מָרוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם וְגָפְרִית,

לְשׁוֹן חֲלַקְלַקּוֹת נוֹטֶפֶת רִיר,

וּבְעִקָּר דְּמָעוֹת, דְּמָעוֹת צוֹרְבוֹת

יוֹצִיאוּ אֶת הַכְּתָב מִן הַבָּשָׂר

לָאוֹר וְלִשְׂפָתַיִךְ אוֹהֲבוֹת,

שֶׁיִּטְעֲמוּ אֶת טַעַם הֶעָפָר.

הַיּוֹם נוֹדַע לִי שֶׁאֲנִי סוֹפָנִי.

לֹא סוּפִי —

מִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט, מִתְמַכֵּר, מִתְנַזֵּר.

לֹא סַיִף —

לַהַט מִתְהַפֵּךְ וּמְסַנְוֵר.

לֹא סֵיפָן —

שָׁנִי תָּמִיר וּמִתְקַמֵּר.

וְלֹא סוּפָה —

רוּחַ גְּדוֹלָה, לְבַעֵר וּלְטַהֵר.

אֶלָּא סוֹפָנִי.

סוֹף אֲנִי.

12.1.94

הַתּוּת אָדֹם מִשֶּׁהָיָה.

הַתַּפּוּחַ יָרֹק מִשֶּׁהָיָה.

הַבָּנָנָה צְהֻבָּה מִשֶּׁהָיְתָה.

הַצַּלַּחַת הַלְּבָנָה שֶׁשּׁוּלֶיהָ כְּחֻלִּים

בּוֹהֶקֶת כְּאֶבֶן הַסַּפִּיר.

אֵיזֶה מָחוֹל דּוֹמֵם בַּלָּבָן וּבַכָּחֹל!

אֵיזֶה בֹּשֶׂם אָצוּר בַּפֵּרוֹת הָאֵלֶּה!

(אִם יִנָּשְׁכוּ.)

תַּן סָר אֶל מְעוֹנִי.

לֹא מָחָה אֶת הַלֵּחָה מֵחַרְטוֹמוֹ,

לֹא נִגֵּב אֶת כַּפּוֹתָיו הַלַּחוֹת,

לֹא צִלְצוּל, לֹא שָׁלוֹם,

נִכְנַס עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר

בִּטְנוֹ צְבוּיָה מִילָלוֹת,

עֵינָיו זָבוֹת לַיְלָה.

עַכְשָׁו אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא.

עָלַי לְהוֹדִיעַ לְכָל מָאן

כִּי סָר תַּן אֶל מְעוֹנִי.

לְאַט־לְאַט אֲנִי הוֹפֵךְ לְנֶשֶׁר.

עֲטֶרֶת רֹאשִׁי נוֹפֶלֶת.

וַי, מֶה הָיָה לָנוּ,

מַה יִּהְיֶה לָנוּ,

אָנָה אָנוּ בָּאִים?

לַמָּקוֹם שֶׁהָיִינוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בּוֹ

מִלְּכַתְּחִלָּה.

עֵירֹם (וְשָׂעִיר) בָּאתִי,

עֵירֹם (וְקֵרֵחַ) אֵצֵא.

אֲנִי מוֹרִישׁ לַחֶלֶד

כָּךְ וְכָךְ שִׁירִים

וּבְלוֹרִית לְהַשְׁתָּלָה.

הִיא רָעֲדָה.

מַה יָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת?

כִּסִּיתִי אוֹתָהּ.

קַר מִדַּי, אָמְרָה.

אֲנִי יוֹדֵעַ, אָמַרְתִּי,

עָשִׂיתִי מַה שֶּׁיָּכֹלְתִּי,

הָיָה יוֹתֵר קַר מִקֹּדֶם.

שׁוּב כִּסִּיתִי אוֹתָהּ.

כֵּן, הִיא מִלְמְלָה,

בֶּאֱמֶת הָיָה יוֹתֵר קַר מִקֹּדֶם.

וְשׁוּב נָדַרְתִּי לֹא לִכְתֹּב שִׁירִים

וְלֹא לְהִתְגָּרֵד מוּל פְּנֵי רֵעַי.

הַהַכָּרָה הַמְקַרְקֶרֶת: וַי,

וּמִתְפּוֹרֶרֶת בְּמִלִּים שֶׁל דְּוַי;

הַגּוּף הַמְיֻסָּר, שָׁר: אַלְלַי,

אֶל מַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים —

כָּל אֵלֶּה כְּבָר הָיוּ לִי לְזָרִים.

לָכֵן נָדַרְתִּי לֹא לִכְתֹּב שִׁירִים

וְלֹא לְהִתְגָּרֵד מוּל פְּנֵי רֵעַי.