לכבוד
האחים היקרים והישרים, הסוחרים הנכבדים הנדיבים והידידים החכמים והמיוחסים הלא המה ר' אברהם פישׁל ור' זלמן למשפּחת פישׁער נ"י.
מאת
מכבדם ומוקירם כחין ערכם.
המחבר
(או האשה המבישה)
א.
הנסיך [קורפירסט] יאָאַכים השני שישב על כסא המלוכה בבראנדענבורג [משנת 1535 עד שנת 1571] נתן הרשיון להיהודים שגרשו מארצו בשנת 1510 לשוב לערי ממלכתו והבטיחם על דברתו כי כל רע לא יאונה להם וכי ישבו במנוחה שלמה תחת צל כנפיו; ורק בתנאי כי ישלמו מס לגלגלת כאשר ישים עליהם. והיהודים אף אם ידעו מכבר כי הארץ הזאת ארץ משכלת היא וכי כל יד עמל וחלאה מצאום במשך שבתם בה בטרם נגרשו מקרבה ולא באשמת עם הארץ אך ורק באשמת המושלים או השואפים לדמי נקיים. בכ“ז נחמו את נפשם כי עת לחננה באה להם, וכי ארץ בראנדענבורג היא רחבת ידים ויוכלו לעסוק בעסקים גדולים וירויחו ויעצמו מאד מאד וגם ימצאו מרגוע לנפשם במל מושל חסיד כאשר הבטיחם, ואשר ע”כ שבו יהודים רבים לארץ בראנדענבורג, וישבו בעיר ברלין ויאחזו בכל ענפי המסחר וידם היתה בכל ענין וחפץ ואין מכלים דבר מן הארץ.
הכל יודעים והכל מודים כי היהודים בטבעם המה אנשים חרוצים ונבונים וכל רז לא אנס להם ובשכלם החד וחריצותם הרבה החלו לעלות מעלה מעלה ובכל אשר פנו הצליחו וימצאו מאה שערים, ואף אם נטל עליהם לשלם מס כבד לאוצר המלוכה, בכ"ז גדלו והצליחו ויעשו פרי ויאספו כסף רב, ולא ארכו הימים וכל עניני מסחר בראנדענבורג לקחו היהודים בידם, וידם היתה על העליונה בכל ענין ובכל קנין.
והנסיך יאָאַכים השני אהב מאד לבנות מבצרים חזקים גדולים כמו המבצר ספאנדוי וגם יצא לעזרת הקיסר בהלחמו נגד התוגרמים ולא ידע כי עי"ז חסר יבואנו, כי הריק את אוצרו מבלי חשבון, רק מאהבתו את עמו וארצו. נוסף על כל אלה בנה לו בתים גדולים בברלין ובכל ערי ממלכתו ויטע כרמים ויעש לו גנות ופרדסים ובהם כל עץ נחמד למראה ועושה פרי למינהו, ופזר נתן על זה. וכל אשר שאלו עיניו לא אצל ממנו ולא מנע את לבו מכל שמחה ומכל תענוגות בני האדם, עד כי באחרונה נפקחו עיניו לראות כי אוצרו נתדלדל מאד עד פרוטה אחרונה ולא ידע מאין יבא עזרו ומוצא לכסף איה למלא תאות נפשו.
ויהי היום והנסיך ישב תפוש ברוב שרעפיו בקרבו ולא ידע לשית עצות בנפשו. ובימים ההם שר האוצרות (פינאנסמיניסטער) טרם היה בארץ לקחת עצה מפיו בעניני כסף, ועל המלך לבדו היה לדאוג ע"ד הכנסות והוצאות המדינה. וישב הנסיך על כסאו ויחשוב מחשבות רבות וידבר אל לבו לאמר: “והיהודים אים אפוא? הלא המה יאספו כסף למכביר וכל המסחרים הקטנים והגדולים בידם המה, וההצלחה תאיר פניה אליהם ואין איש מכלים אותם, הארץ פתוחה לפניהם לעשות כטוב וכישר בעיניהם ולא נפקד להם מאומה, ומדוע לא יעשו המה פעם אחת לטובת המדינה? הלא עליהם לעמוד בצרתה לי לחלצני מן המצר, הבה אנסה נא לדבר אליהם דבר ולהעיר להם אזן כי עליהם לצאת לעזרתי, הנסיון הזה – ואם גם לא יועיל לי – הלא לא אפסיד בזה מאומה, עתה אראה אולי רוח והצלה יעמוד לי ממקום זה”?
בפיו דבר, ובו ביום החל להוציא לאור את מחשבתו הטובה על אוצרו הריק.
ב.
איש יהודי היה בעיר ברלין ושמו ליפפאלד אשר הגלה מהעיר פראג ויבא לחסות בצל הנסיך הבראנדענבורגי, והאיש ההוא היה משכיל בכל דרכיו, וחכם לבב ונבון דבר בכל מעשיו, ועל ידי סבות שונות הכיר את הנסיך, והנסיך שמע את שמעו וישלח ויקרא לו ויבא ויעמוד לפניו, וימצא חן וחסד לפניו, ויושט לא את ידו ואות כבוד ויאמר: שמעתי עליך לאמר: כי איש חכם ונבון אתה, ועתה הראני נא את חכמתך והוציאני מן המצר למרחב, הגד נא היש בכחך לאסוף כסף למען מלאות חרבן אוצרי?
יש ויש! הוד מלכות, ענה ליפפאלד, רק אם תתן לי כח והרשאה לעשות כטוב וכישר בעיני, אז אדע כי עשה אעשה ויכול אוכל ואמלא את אוצרך כסף וזהב וכל יקר תראינה עיניך.
– הרשות בידך לעשות בה כטוב בעיניך, דבר הנסיך בקול מושל, ואתה עשה ככל אשר תמצא ידך לטובת המדינה כאשר דברת, ובידך אפקיד את סודי ואוצרי ואיש לא יהרהר אחרי מדותיך ומעשיך.
– יהי נא לבך סמוך ובטוח, הוד מלכות! ענה ליפפאלד, ואם ככה אתה עושה לי אבטיחך נאמנה כי בעוד ימים אחדים תראינה עיניך את אוצרך מלא כל טוב.
– אם כדברך כן יקום אז תהיה כחותם על יד ימיני, לפני תעמוד, ועל פיך ישק כל ביתי, וידעת כי באור פני מלך כמוני חיים, ורבים יקנאו בך על הכבוד הגדול הזה.
ביום ההוא, יום העשירי לחדש החמישי, בשנת 1558 למספרם עזב ליפפאלד את ביתו אשר על הרחוב סטראלויא, ויבא לגור בחצר הנסיך לעמוד לימינו ולהיות לעזר כנגדו לאסוף כסף רב. ויהי יוצא ובא בבית המלכות ואין מכלים דבר.
היהודי ליפפאלד הלך הלוך וגדל וכל אשר הוסיף לעמוד לימין הנסיך וכל אשר התאמץ להיות לו לעזר להקל מעליו משא חובותיו ולמלא את אוצרותיו כל סגלות מלכים, כן הוסיף הנסיך לכבדהו והוקיר את שמו, ואך כי הנסיך ידע היטב כי מגמת פני ליפפאלד להקל מעט עֹל היהודים מעל צואריהם ולחשבם כאזרחים גמורים וכי עליהם לשאת בעֹל המלך חלק כחלק ככל יושבי בראנדענבורג, וחקה אחת ומשפט אחד יהיה לגר ולאזרח הארץ, בכ“ז הוסיף המושל לאהוב אותו, ומעשה צדקה הזאת הוסיף לוית חן על ליפפאלד בעיני כל אוהבי אדם ויכבדוהו וינשאוהו למעלה ראש ותהלתו מלאה פיהם, בידעם כי רק מאהבתו לכל הנברא בצלם אלהים יעשה זאת. אבל גם שונאים בנפש רכש לו ע”י מעשהו זה כי לא רבים יחכמו להבין דבר לאשורו, רק הנסיך ועוד יחידי סגלה מעטים מאד ידעו להוקיר את מפעיליו הטובים לטובת ארצו בכלל ולאנשים פרטים בפרט.
ג.
בשנת 1564 עלתה ביד היהודי ליפפאלד להוציא פקודת המלך אשר בה יתן הרשות בידו לאמר: העניים והאביונים מבני ישראל פטורים לשלם המס הגדול הקצוב על כל איש יהודי, רק מעט מעט כפי יכלתם וכפי אשר תשיג ידם למען לא ירבצו תחת משא המס ויוכלו לפרנס את בני ביתם ולנהלם בלחם לרעבון נפשם, ובדבר הזה הוסיף ליפפאלד לקנות לו אוהבים רבים ויותר מהמה אויבים בנפש, ומה גם בראותם כי ליפפאלד השתדל לאסוף כסף לאוצר הממשלה וזהב למכביר בשומו עין על כל מפעלי עבדי הנסיך ויעש סדרים נכונים באוצר הממשלה, ובקש ומצא מקורים חדשים לצבור כסף אשר לא שער הנסיך מימיו, שונאיו הרבים חרקו שן בראותם כי בכל מקום אשר ילך ליפפאלד וכל אשר יעשה ה' מצליח בידו ובכל אשר יפנה ישכיל. ליפפאלד חקר ודרש ומצא ענינים רבים ושונים למלא חורי אוצר הממשלה זהב וכסף, והשרים אשר קנאו בגדולתו ואשר חתרו תחת כסא כבודו להורידה דומה ולהביא עליו שואה לא ידע והוה לא יוכל כפרה. ראשית מעשיהם היו להוציא דבתו רעה ולרנן אחריו כי ההוצאה המרובה אשר יוציא ליפפאלד בשם הנסיך כבר עלתה למעלה ראש, וכי כבר נלאו נשוא, ואחר, לא בושו לגלות דעתם בפומבי כי היהודי ליפפאלד יַראה את חשבון ההוצאה, אבל את ההכנסה יסתיר מעיני כל ובכפו דבק מאום, וגם בבית חרשת המעשה אשר בחצר בית התפלה [גרויען קלאָסטער] גם שמה אי סדרים, ורק חשבון ההוצאה יראה לדעת ולא ההכנסה.
השנאה הגדולה הלכה הלוך וגדול ויבזו השרים בלבם לנקום בליפפאלד לבדו, ויצא הקצף על כל היהודים להשמידם או לגרשם מן הארץ, ויאמרו איש אל רעהו יבא יומם ונפלו בידינו ואז נכלה בם חצי חמתנו, לא נחמול עליהם, והעת ההיא בא תבוא ולא תאחר.
וליפפאלד ראה והבין כי השרים ישנאוהו וישטמוהו ומנוחה ידריכוהו ויבז אותם בלבו, ולמען הקניטם ולהעלות חמתם לא נתנם לִיפפאלד לבוא להתיצב לפני הנסיך בבואם לראות את פניו, ועליהם היה לחכות איזה שעות עד שיקרא אותם הקורפירסט, כי לא היה להם הרשות לראות את פני הנסיך טרם הודיע ליפפאלד אותם כי יכולים לבוא לפניו ולדבר באזניו את דבריהם או לשמוע את פקודת הנסיך עליהם.
ליפפאלד פתח בית מלוה גדול (Lombard Gesehäft) כי מעבודתו לטובת המדינה לא ראה שכר בעמלו, ויבקש לו אמצעים שונים למצוא מחיתו. ולא ארכו הימים ובית מסחרו עלה והצליח ורבים מגדולי הארץ האצילים וראי פני המלך לקחו מידו כסף רב בערבון ועד היום נמצאו שִטְרֵי החוב (וועכסלען) שנתנו לו חורי הארץ, ובתוכם גם ראש השופטים בברלין.
זאת ועוד אחרת, ליפפאלד העלה עליו חמת האצילים ע“י מעשהו זר מעשהו. וזה הדבר: המלך חפץ להוציא מטבעות זהב וכסף ויוציא פקודה לאמר: כל אש ואשה הנמצא בידו כלי כסף וכלי זהב עליהם להביא אליו והוא ישלם להם כפי המחיר הקצוב, וכל אשר ימאן לשמוע ענוש יענש, האצילים חשדו את ליפפאלד כי ע”י עצתו עשה הקורפירסט את הדבר הזה, ואשר ע"כ רק מעט מזער הביאו אל אוצר המלך כלי הזהב והכסף ורוב העם החביאו את כליהם במסתרים, ובראות הקורפירסט כי העם ימאן להביא, צוה על ליפפאלד לחפש בבתי האצילים ולקחת כלי הזהב והכסף בחזקה. וליפפאלד מלא את רצון המלך באופן מאד נעלה, ויקח אנשי חיל מזוינים מעבדי הקורפיסט וילכו מבית לבית וכל הכלים היקרים אשר מצאו לקחו בידם וילכו והאצילים נבהלו מפניהם וייראו לדבר דבר באזניהם רק חשבו בלבם: קחו לכם הרכוש, והנפש תנו לנו. ויברכו על הרעה כשם שמברכין על הטובה.
הנבלה ההיא לקחת בחזקה מידי אנשים תמימים את רכושם אשר רכשו בזעת אפים, עשתה רושם גדול, והיד החזקה אשר הראה ליפפאלד לשמונה עשר אצילים נשמעה בכל הארץ. וכלם פה אחד ענו ואמרו, כי היהודי אשם בדבר הזה. ואף כי יראו על נפשם להשמיע במרום קולם, אבל שמרו את הדבר בלבם ויחכו ליום פקודה לפקוד עליו את עונו, ורבים ידעו כי בקרוב תבעיר אש השנאה עד אבדון תאכל ונצוץ אחד יצא ללהבה ואכל אותו ואת כל אשר לו.
ד.
והיהודים הגרים בבראנדענבורג, האם ידעו המה להוקיר ולהכיר את חסדי ליפפאלד אשר עשה למענם, ואשר פעל לטובתם? על השאלה הזאת נענה באנחה: “לא ולא”! הוא אהב את עמו אהבה עזה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ופעמים הרבה עשה יותר מכפי כחו, והמה שלמו לו רעה תחת טובה וישנאוהו ויבזוהו ולא יכלו דברו לשלום, וליפפאלד ראה עון אחיו ולא התבונן, יען כי הוא ידע את אחיו כי לא מרוע לבבם ורק מקנאתם לאלהים עשו זאת, כי עינם הטעתם לחשוב עליו תועה כי לבו איננו שלם עם אלהיו ותורתו, אשר על כן לא שם לבו על כל אלה ויוסף ללכת בדרכו הישרה אשר הלך. בידו האחת מלא את רצון הקורפירסט לאסוף כסף, ובידו השניה עשה לטובת עמו, ובראותו כי מטו ידי העניים לשלם מס לגלגלת כחק וכמשפט, שלם ליפפאלד מכיסו לאוצר המלך ונתן כתב קבלה בידי העניים להיות להם לעד כי כבר שלמו חובתם למלכם. ויכר ליפפאלד את אחיו, והם לא הכירוהו, ושנאתם וקנאתם עברו למעלה ראש, וליפפאלד ראה את כל זאת ולא נתן לבו להם, ויאמר: שגגתם היא חטאתם, וטעותם היא כפרתם.
ה.
ויהי ביום השני לחדש הראשון בשנת 1571 למספרם וילך המלך בחברת סגניו ושלשיו לצוד ציד ביער, ובבואו הביתה עשה להם משתה ויאכלו וישתו וישמחו עד חצות הלילה וילכו לביתם שמחים וטובי לב, והקורפירסט טרם עלה על מטתו לנוח מעבודתו אשר עבד ביום ההוא קרא אליו את ליפפאלד ויתלוצץ הקורפירסט כטוב לבו ביין, ויאמר: מדוע לא תבקש שטר קבלה על המס אשר תאסוף מאחיך? האם באמת תאמין לי על דברתי? האם לא מצאת בי החסרון הגדול המכונה “שכחה”? וגם לא תחשדני בדבר שיש בי לבקש שתי פעמים; וכאשר ראה המלך כי ליפפאלד בא במבוכה ואין מענה בפיו, הוסיף לדבר בשפתיו חן ויאמר: שכב במנוחה וערבה לך שנתך עליך ובטח בי כי לא אעשה דבר בליעל כזה: האם פי המדבר אליך לא די לך במקום שטר קבלה? הלא יותר טוב תעשה אם תתן על ידי כוס יין מלא לשתות למען אוכל לישון כי כבר עבר חצות הלילה; ליפפאלד נתן את הכוס על ידו, והמלך שתה מצה עד תמו וישכב ויישן, וגם ליפפאלד נעלם מעיניו.
ו.
ויהי לראש האשמורה השלישית וייקץ המלך פתאום משנתו ויצעק צעקה גדולה ומרה ויאמר: כי היין בא אל קרבו כמו רעל ומות, וקדחת נוראה וחום גדול התלקחו בכל עצמותיו, ובטרם הספיקו עבדיו לקרוא אליו ולהביא לפניו את הרופאים ותפח נפשו ותצא נשמתו וימת מיתה חטופה; עבדיו הרופאים ובראשם הד“ר לוטהער בן הד”ר הגדול מארטין לוטהער פתחו את גויתו וינתחוהו לגזרים כמשפט חכמת הרפואה הטובה עליהם והכירו לדעת, כי סבת מיתתו היתה הנגע הצרעת אשר פרח ברגלו הימנית ובידו השמאלית, ובהיותו ביער נגע בעשב הארץ והנגע בא אל קרבו – וימת.
יועצי המלך ושריו ועבדיו נבהלו מאד וילכו אל ביתם סרים וזועפים בראותם כי רעה נגד פניהם, וכי המלך החדש יבקש מהם דין וחשבון על כל מעשיהם, ועליהם לעמוד לפני כסא המשפט להראות צדקתם ותמתם אם לא עוו עד היום משפט ואם לא עקשו את הישרה, ויותר מכלם נבהל ליפפאלד בידעו כי בלילה אחד בשעה אחת אבד את כל אשר רכש לו בכל ימי חייו, וכי המלך החדש הוא שונא לו מתמול שלשום והוא שונא את כל היהודים; ויותר מזה ראה ליפפאלד כי אויביו אשר יראו עד היום מפניו לדבר דבר ירימו ראשם נגדו וינקמו את נקמתם ויצעידוהו לבאר שחת, ולא לשוא פחד פחד ומגורתו באה לו, ותחת שלוה בא רגז ותחת השקט – אי מנוחה, כי המלך החדש יאהאן געארג אשר עלה לשבת על כסא יאאכים השני צוה לתפוש את כל היועצים והשרים וראי פני הנסיך ויתנם בבית הסהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, וגם את ליפפאלד אסר בכלא. אבל – אין מזל לישראל – כל האסורים יצאו לחפשי אחרי כי המה יכלו להראות את צדקתם לעיני השופטים, כי דבריהם היו נשמעים וכל אחד תמך יסודותיו על אוהביו רעיו וידידיו, והמלך החדש הטה אזן לשמוע טענותיהם ואמתלאותיהם ואשר ע“כ יצא משפטם לאור וחפשה נתן להם. לא כן היה גורל היהודי ליפפאלד, בכל המקום אשר פנה מצא מכשולים על דרכו. שערי הצדק והאמת ננעלו בפניו. השופטים שנאוהו, ויזכרו לו את שנאתם הישנה, והמלך החדש שמע את דבת מלשיניו ויצו להביאו בפלילים ולשפטו ע”פ שלשה שופטים [בית דין של שלשה], בראשם היועץ סתרים פאָן אַרנים (Geheim-Rath von arnim)
ז.
וההמון בשמעו את המקרה אשר קרה את הנסיך יאאכים השני וכי היהודי אשר עמד על יד ימינו נתפש בכף והוא שוכב למעצבה בבית האסורים וכי ידו היתה במעל – בני האספסף האלה, בני הבליעל, אשר שנאתם להיהודים הסתירו עד כה בקרב לבבם וייראו על נפשם להראות ולהוציא לפעולה את מחשבתם הרעה על היהודים, כל בני הערב-רב הזה התעוררו ביום ההוא ויקהלו במקום אחד ויקראו חרב ומות לכל היהודים; בפיהם דברו ובידם מלאו ויקימו כלם כאיש אחד לבוז את היהודים ולקחת את רכושם וגם את נפשם. ראשית מעשיהם שלחו את ידם בבית הכנסת הגדול אשר ברחוב בית התפלה (Klostetstrasse) ובכלותם את מעשיהם ובראותם כי אין איש מוחה בידם, והממשלה עומדת מרחוק ולא שמה את לבה למעשיהן המתועבים, הלכו מבית לבית ויבאו בבתי עשירי היהודים וגם את העניים לא הוציאו מהכלל ויבוזו וישללו שלל ויקחו מכל הבא בידם. את נשיהם ובנותיהם ענו, ואת טפם בזזו להם ואשר לחרב לחרב אשר לשבי לשבי, וכל המלאכה הנמבזה שלחו באש או ברו לשברים והכו לרסיסים ואיש לא עמד לפניהם כי המליץ האחד ליפפאלד, אשר שלמו לו רעה תחת דרשו טובתם, האיש הטוב המטיב הזה נעצר בחצר המטרה ואין איש בלעדיו שיעמוד בפרץ, אשר על כן כל החפץ שלח ידו ויך את היהודים הכה ופצוע ויקח את רכושם ואת כל אשר להם ואין אומר השב, ותהי עת צרה לעדת בני ישראל בבראנדענבורג אשר כמוה לא היתה מיום גלות בני ישראל מעל אדמתם.
ח.
וליפפאלד ידע את כל אשר נעשה בחצר המושל החדש, ויבן לדעת כי אין לחכות על חסד מאת שופטיו והמה לא יתנו לו חנינה, ואשר על כן התיאש לצאת מחצר המטרה ויתפלל לה' שיפקח את עיני השופטים לראות כי לא חטא להנסיך וכי נקי הוא מכל עון ומכל פשע ואין עולתה בו, ונהפוך הוא כי את המלך אהב בכל לבבו ועבדו באמונה בתם לבבו ובנקיון כפיו, ומדוע לא יעמדו לו ביום צרתו, האם יאבד בצדקתו, האם ימיתו צדיק עם רשע, השופטי כל ארץ בראנדענבורג לא יעשו משפט? והנה תפלתו שיצאה מקירות לבו לא שבה ריקם, והמלך יאהאן געארג הושיב שופטים כסאות למשפט, והמה נקיי כפים ולא לקחו שוחד, אנשים ישרים ותמימים בדורותם… שכל ישעם וחפצם רק לשפוט משפט אמת וצדק ולא לעות את הדין. השופטים חקרו ודרשו היטב את כל ספרי החשבונות אשר מצאו בבית ליפפאלד – אף אם היו כתובים בשפת עברית – אבל אחד היהודים תרגם לפניהם את כל הכתוב שמה ויראו השופטים את כל החשבונות וימצאו חשבון צדק, והשופטים הוציאו משפט צדק לעיני השמש ויודו בפה מלא כי ספרי החשבונות יראו לדעת – וכן יעידו הכותבים והסופרים בדור ההוא – כי ליפפאלד ידע עת לכל חפץ והכיר את מקומו וכי נהל את המושל בדרך הישרה, ולא הוציא אף פרוטה אחת לבטלה, ואין דבר אשר עליו יוכלו לאמר כי עשה ליפפאלד שלא כהוגן. נוסף על אלה ראו השופטים והתבוננו, כי לא לבד שלא לקח משל אחרים כי אם עוד הוציא אלף ושבע מאות גולדען מאמתחתו לטובת הממשלה, ועדים נאמנים – המה סריסי המלך אשר עמדו לשרת לפניו הלא המה פאנטעל טהומב ומאטטהיאס העירו והגידו בפה מלא כי יודעים הם בברור שכמה פעמים נתן ליפפאלד כסף להמלך ולא לקח מידו תעודה, ופעם אחת נתן להמלך שמונת אלפים גולדען והמלך לא הספיק להסגיר לידו את שטר הקבלה וכי באמת הכין את השטר אחרי אשר נמצא השטר בגנזי המלך ערוך בכל על שם ליפפאלד, ואם כן הוא נקי האיש הזה מכל עון ומכל חטא.
השופטים באו במבוכה ולא ידעו להוציא משפטו אם לשבט או לחסד, יען לא יכלו לרדת לסוף מעשי ליפפאלד ולא ראו בו כל און, רק בזאת נכתם עונו כי יהודי הוא וחטאתו זו לא יכלו כפר לו, ואף אם השופטים היו אנשים כנים ונאמנים אבל קנאת הדת בימים ההם גברה מאד ותחדור בלבות אנשים גדולים וטובים ותעש שמות בארץ, ומי יוכל לעמוד לפניה כי היא עד אבדון תאכל, ובכל זאת הוציאוהו לחפשי, ויצוו אותו לאמר: שב בביתך ולא תצא מהעיר אנה ואנה עד אשר תנתן לך הרשות מידינו, והשופטים שלחו אחריו אנשים מרגלים בסתר ויצוו אותם לאמר: לכו וראיתם את כל מעשי ליפפאלד ושמעתם את כל אשר ידבר הוא ואשר ידברו אחרים אתו ותשמיעו זאת באזני השופטים ותהיו רואים ואינם נראים, אתם תראו ותשמעו והוא לא ידע כי האורב יושב לו בחדר.
ט.
ליפפאלד ישב בביתו אשר ברחוב סטראלויא, ימים רבים התענג על רב טוב ולא ידע כי המות יארוב לו וכי עוד מעט ונלכדו רגליו בחרמו, וכי ביד אשה מכרו השטן.
המרגלים סבבו ביום ובלילה סביב משכנו, ויחפשו ויאזינו ויקשיבו ויטו אזנם לשמוע, אבל אין קול ואין קשב, וכבר נואשו למצוא עליו עון אשר חטא ויאמרו איש אל אחיו: לחנם נחפשה עלילות על זה האיש, וכנראה אדם כשר הוא ואין עולתה בו, קומו ונעלה אל השופטים או אל המלך ונשמיעהו את הדבר הזה, ויתן לנו חפשה ממשמרתנו זאת, ובדברם הקשיבו רב קשב, קול אשה מבישה, אשת ליפפאלד צעקה על אישה ותקללהו קללה נמרצת וכה אמרה במר רוחה: צא צא איש הדמים ואיש רע ובליעל, הלא מכשף אתה ובכשפיך הולכת שולל את השופטים להראותם ספר חשבון שכל דבריו שקר וכזב, ובכשפיך טמטמת את לבביהם וכח בכשפיך לעור את עיניהם, ובאמת בן מות אתה, לו ידעו השופטים כי עשית חוזה עם הרוחות הרעות השדים ולילית כי אז אחרת דברו אליך ולא נקוך מעון ולא נמלטת מידם.
הדברים יצאו מפיה והמרגלי מהרו ויחלטו הממנה ויספרו באזני המושל ובאזני השופטים את כל הדברים אשר שמעו מפי אשת ליפפאלד. ויצו המלך את עבדיו לאמר: מהרו ואסרו את ליפפאלד והביאוהו בנחשתים ושימו כבלי ברזל על ידיו ועל רגליו והשליכו אותו אל הבור ומחר תמסרוהו בידי השופטים החרוצים היודעים לכלכל דבריהם במשפט ולהוציא מלים מצור חלמיש.
האשמה על דבר הכשוף היתה די והותר לפני השופטים לנסות את ליפפאלד ע"י ענוים קשים ומרים אולי יתודה על עונו, ואם כי השופטים לא מצאו ראיה לדבר אבל זכר להאשמה מצאו, כי כל עסקיו וחשבונותיו כתב בספר בשפת עברית לשון שאין שופטים כמוהם נזקקים לה, אשר על כן האמינו כי דבר סתר ודבר בליעל יצוק בו, ויענו אותו ביסורים קשים כמשפט המועקה (פאלטער) בימים ההם.
י.
כאשר שכב ליפפאלד למעצבה תחת יד מעניו ולא יכול נשוא את הענוים הגדולים והמכאובים הקשים הוציא מפיו תשובות ברורות כאשר איתה נפש מעניו, הודה על פשעים שלא פשע, על חטאים שלא חטא על אשמות שלא אשם, הודה: כי על פי כשפיו מצא חן בעיני המלך המת, גם הודה כי הוליך שולל את המלך, וכי גנב וכחש ושם בכליו וחיל זרים בלע, ואף אם השופטים כבר ראו כי כל החשבונות אמת וצדק, בכ“ז נתנו אמון בדבריו האחרונים שדבר באונס, גם הודה כי בידו נמצאו אוצרות מלך ומאשר להמלך עשה את כל הכבוד הזה, וכאשר הרפו ממנו ובקשו שיחזור על דבריו עוד הפעם, כחש בהם ואמר: חי ה' וחי נפשי כי לא שלחתי ידי בגנבה וכי נפשי נקיה מעון וכשוף. והשופטים צוו להוסיף לענותו ביתר שאת וביתר עז הודה על חטאים ועונות שכלם ידעו כי שקר ידבר וכי לא עשה הנבלה ההיא. הוא הודה למשל כי השרשרת של זהב שנתן לו המלך להביאה בכור ולעשות ממנה מטבעות (מערדאיללע) קטנות לתת מתנה ליועציו ביום ר”ה לאות אהבה וכבוד, השרשרת הזאת גנב ושם בכליו. ואף אם השופטים ידעו בברור כי המטבעות של זהב נתחלקו בין היועצים כפי ערך משקל השרשרת, בכ"ז די היה להם כי הודה על פשעיו הרבים ובתוכם גם על העון הזה ונכתם שמו, יען כי הוא בעצמו הודה בפה מלא כי גנב ומה להם כי הלא הודאת בעל הדין כמאה עדים דמי.
יא.
והשופטים בראותם כי על נבלות רבות הודה כי עשה וכי ע“י הענוים הקשים יפתח את פיו וידבר דברים נוראים, עלה במחשבה לפניהם לשאול את פיו על דבר מות המלך, אולי ידו היתה במעל הזה, אולי השקהו סם מות וישם קץ לחייו, ואחרי זה המה ידעו כי ליפפאלד לא יודה על החטא הגדול הזה, ע”כ השכילו לשאול את פיו ע“י המועקה, ויענוהו ויציקוהו עד כי הודה כי הוא הסב במיתתו וכי על ידיו מת המלך, ואף אם הד”ר פאול [ ]הער1 נתן עדותו כי סבת מיתתו היתה ע“י עשב השדה אשר נגע בידו ומבלעדי זאת הלא כל איש שיש מוח בקדקדו יענה ויאמר כי ליפפאלד אהב את אדונו אהבה בלי מצרים וכי הוא ידע מראש כי מבלעדי המלך, גם חייו אינם חיים, וגדולתו קשורה בגדולת הנסיך, ואם יפול הקיר ואיה הטיח, וכאשר ימות המלך אז ישאו אויביו את ראשם ויפילוהו לבאר שחת צרה יגון ואנחה, א”כ על מה ולמה יסבב במיתתו של המלך? הלא כל חיי המלך יקרים לו מאד כמו חייו ממש, כל שערי התשובות האמתות האלה היו סגורות לפני השופטים, ודע היה להם לשפטו משפט מות אחרי אשר הוא בעצמו הודה על הדבר הזה, והשופטים לא נתנו עין לראות כי הַתַּלְיָן הגדול בימיו הנקרא באלצער עשה מלאכתו באמונה לענות את היהודי ליפפאלד, וע“י יסורים מרים הודה על פשעיו. ובאלצער בעצמו התפאר על מעשי ידיו, כי על ידו גם עם קשה ערף כאין, והוא ע”י ידו החזקה יפתח פה לאלם להגיד כחפץ השופטים אף אם לא ידע מה.
לא פעם ולא שתים ולא שלש הובא ליפפאלד תחת כלי המועקה ומדי פעם בפעם פתח את פיו למלאת רצון השואלים באופן מאד נעלה, אז הוציאו השופטים משפטם להמיתו ע“י הגלגל הידוע בימיהם, וע”פ עדות הסופרים מעיר קאֶלן מיום 28 יאנואר 1573 קרעו את בשרו בצבת לוהטת ע“י האש, ואח”ז גלגלוהו ע“י הגלגל מלמטה למעלה וינתחוהו לארבעה חלקים ויתלו את החלקים בארבעה שערים אשר בארבע פנות העיר וקרביו ואת ספר החשבון שכתב ע”י כשפים (לפי דבריהם) שרפו באש, וממקום ההוא מקום השרפה ברח עכבר אחד ויאמינו כי השד הזה בתמונת עכבר נס מקרבו ולא חפץ לבא אתו באש. כה הו שקועים ביון הבערות והחשך כסה את כל ארץ בראנדענבורג.
את כל רכושו של ליפפאלד ואת כל אשר לו החרים המלך החדש ואוצר הממשלה, באמרו כי הוצאות המשפט יעלה לערך לסכום הזה, ורק אלף טהאלער נתן לאשת ליפפאלד.
יב.
האשה המבישה הזאת מהרה לנסוע לעיר המלוכה במקום אשר ישב הקיסר מאקס השני ותפול לרגליו ותבך ותתחנן לו להעיר רחמיו עליה ולדבר האזני המלך הבראנדענבורגי להשיב לה את כל רכוש בעלה, והקיסר היה איש טוב לבב ובעל חסד ויכתוב מכתב להמלך, בו ידרוש ממנו להשיב את כל הכסף הנשאר מהיהודי ליפפאלד לאשתו לחק וכמשפט, ולא יגזול דלה ועניה, ואם הוא חטא היא לא אשמה בדבר, אחרי כי היא לא חטאה ולא פשעה, אבל המלך ענה אותו דברים קצרים כי אין ברצונו לבוא בדברים עמו ע“ד אשה מבישה אשר מצח נחושה לה, הלא היא האשה מאגדאלענא ליפפאלד שהעידה בפה מלא לפני עדים כשרים ונאמנים כי ע”י כשפים עשה בעלה את כל הכבוד הזה, ובעלה הודה על דבריה כי כנים המה ומה לה עוד? סוף דבר בקשתה השיב ריקם ולא הועיל לה גם מליצת הקיסר:
יג.
חק לישראל הוא מימי קדם: אם איש אחד יחטא יצא הקצף על כל עדת בני ישראל, וכן היה גם הפעם, הכוס התרעלה ששתה ליפפאלד מצו גם עדתו, היהודים שבאו שמה לבקשת יאאכים השני עליהם יצא הגזר דין לקחת מקלות בידיהם וללכת לנוע ולבקש להם מקום מנוחה באשר ימצאו, ובמשך עשרים וארבע שעות עליהם לעזוב את כל ארץ בראנדענבורג בלי אמר ומבלי דברים, באין חנינה ורחמים.
בכתב הפקודה נאמר: היהודים המה מלוי ברבית (ואף אם המה לא אשמים בדבר הזה, יען המלך החדש גזר עליהם שלא להתעסק בענינים אחרים) ועוד ועוד, ולמלך אין שוה להניחם בארצו.
כתב הפקודה הזאת נמצא גם היום בבית עקד המלכות בעיר קאֶלן, וכל איש יהודי הקורא אותה יענה ויאמר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה לחסות תחת כנפי מלכים ושרים אשר למשפט ישורו ויברך את ה' המשנה עלים והמחליף את הזמנים.
-
מקור אינו ברור. הערת פב"י. ↩
א.
הנוסע במסלת הברזל העוברת מהאנאווער לברעמען יפגע במקומות רבים בלינעבורג אשר שמה יגורו אכרים עניים העובדים בזעת אפם את האדמה ועוד מלאכות רבות ושונות להחיות את נפשם ואת נפש בני ביתם. האכרים אשר יולדו במחוז ההוא לא נסו מעודם לעזוב את מקומם ולבקש להם מקום טוב ממנו, כי בעבותות אהבה נפשם קשורה אל אדמת מגורם, וחן המקום עליהם, ואכרים רבים נמצאו שמה אשר לא ראו מעודם עיר קטנה או גדולה זולת עיר מגורם, יען כל מחסורם ימציא להם היהודי מרדכי וכל הדרוש להם יקנו מידו, ואף אם האכרים ידעו כי מרדכי ירויח ומכל אשר להם עשה לביתו כי יקח שכר טרחתו להחיות את נפשו ונפש ב“ב, בכ”ז לא חפצו האכרים לנסוע העירה לקנות שמה את חפציהם, ראשית: יען כי אין עתותיהם בידיהם לעזוב את מלאכתם ועבודתם, והשנית: אם יקנו בעיר את חפציהם בידיהם אז עליהם לשלם כסף מזומן מיד ליד, לא כן אם יקנו מיד מרדכי יקחו בהקפה עד אשר תשיג ידם לשלם לו, היינו בעת אספו תבואות אל תוך ביתו שנה שנה, ובהורידו את הדבש והדונג, ואחרי גזזו את צאנו, ומה יעשה עד העת ההיא? וגם בדבר הזה – היינו למכור את דבשו ואת צמרו וכו' היה יהיה מרדכי לאיש הבינים בשכר ריוח מועט, ובו בטח לב האכרים כי כל אשר יעשה מרדכי יהיה לטובתם, והוא יבקש להם קונים סוחרים עשירים ונאמנים שישלמו להם כסף מזומן למפרע, ואשר ע"כ אהבוהו האכרים מאד; ואף אם קרה לפעמים כי אחד האכרים מכר את סחורתו בלי עזרת מרדכי והשתדלותו, גם אז קבל שכרו משלם כי האכר לא שכח את חובתו ליהודי וזכה לו שלא בפניו, למען אשר לא ינעל דלתיו בפניו בעת רעה לו. ככה חי מרדכי בכפר בקרב האכרים וככה יעשה כל הימים.
ב.
ויהי היום ומרדכי ישב בחברת האכר קארל וישקף בעד החלון אל החצר, וירא לשמחת לבבו כי ידים חרוצות עבדו בבית ובחצר ובשדה. בכל פנות החצר לא יראה מדמנה ולא ימצא רפש וחלאה, וכל הכלים הנמצאים בבית ובחצר יעידו ויגידו כי בעל הבית יבין לשמור את הלכות הבית וסדריו. האכר הוא כבן שלשים וארבע שנים איש בריא וחזק חסון כאלון, ובדברו קולו נשמע מרחוק, רק בפעם הזאת דבר בקול נמוך ושפל מאד… “לא אנכי אשם בדבר הזה” אמר קארל, “הלא ידעת מרדכי ידידי כי בשלש שנים האחרונות לא הוציאו שדותי אף שליש הזרע אשר זרעתי ואשר ע”כ נשבר מטה לחמי, ואם בעוד שמונה ימים לא אשלם את נשיי לאדון הכפר אז ימכור את ביתי ואת נחלתי ואת כל אשר לי.
בדברו את דבריו אלה נחר גרונו ולא יכול לגמור את דבריו. דמעותיו שטפו עברו על לחייו, וקול מליו נחבאו. מרדכי שמע ויניע את ראשו הנה והנה ויאמר: זאת לא אוכל להאמין כי הבארון ימכור את ביתך ואת נחלתך, ועתה הגידה נא לי: הראית את פני הבארון? האם ספרת לו את כל הדברים כאשר ספרתי לי ע"ד שדותיך? ומה ענך ומה דבר? האם לא יחפוץ לחכות לך עוד מעט עד אשר תמצא ידך לשלם לו?!
לא פעם ולא שתים ולא שלש התנפלתי ואתפלל לפניו, ענה האכר, אבל לשוא, כעני בפתח התחננתי אליו והוא כפתן חרש אטם את אזניו, וישחק על משבתי. ביום הראשון העבר פגשתי אותו על אם הדרך העולה לבית תפלתנו, וגם רעיתי הלכה בחברתי, ויהי כראותו אותה קרץ בעיניו ויור באצבעו ויקרא בשמי לגשת אליו, אנכי רצתי אליו בחפזה ואעמד לפניו כעבדא קמי מריה והוא אמר אלי בלעגי שפה: “שלח לי היום אחרי הצהרים את רעיתך ואני אשתדל למלאת רצונך ואעשה אתך את החסד אשר את מבקש, ולמענה אעשה זאת ואמחול לך את נשיי” – לו לא יראתי מחמת המשפט כי אז לקחתי אבן גדולה מאבני המקום ואשליכנה על ראשו וארוצץ את גלגלתו; אנכי לא עניתיו דבר, והוא חזר על דבריו הראשונים וגם הזהירני כי אם לא אעשה כדברו אז מרה תהיה אחריתי. רעיתי נשארה בביתי לא הלכה אנה ואנה, וכעבור שלשת ימים נתן פקודה למכור את ביתי ושדותי וכל אשר לי.
– כמה כסף הוא נושה בך? – שאל מרדכי.
– אלף שקל כסף, השיב קארל.
– וכמה יחסרו לך? שאל מרדכי. – אלף שקל, השיב קארל, יען בידי אין כל הלא ידעת מרדכי כי בשנים האחרונות עלו ההוצאות על ההכנסות וע"י חלאים רעים נפל מעדרי רב; וגם הדבורים, עזבו את קניהם וגגות ועברו ובעמל רב השיבותי אותם למקומם, ומי כמוך יודע כי שלש שנים האחרונות היו שנות רעה ויגון.
“זאת ידעתי” השיב מרדכי, “ואשר ע”כ החובה עלי להושיעך ביום צרתך ואשתדל לשלם להבארון את נשיך אשר הוא נושה לבל יעשה עמך רעה להונות אותך מנחלתך ואחוזתך.
בדבר מרדכי את הדברים האלה עמד ממקומו ויברך את קארל ויצא. ויהי בצאתו והנה אשת האכר לנגדו בפתח, אשה יפה וטובת טעם כאחת מבנות הכפרים ותאמר אליו: הלקנות את ביתנו באת אלינו איש טוב? הלא טוב לנו למכרו לך מנפלו ביד אנשים זרים אכזרים.
הבל הבלים! השיב מרדכי, הבית נתון לך ולאישך ולא ימכר לכל איש, ואתם תשבו בו בשובה ובנחת עד זקנה ושיבה.
אשת האכר הביט על אישה ועל מרדכי חליפות ולא האמינה למשמע אזנה.
כן הדבר, אמר האכר, מרדכי ידידנו לא יחפוץ לקנות את ביתנו כמו שאנחנו לא נאבה למכרו, הבה נראה אולי רוח והצלה יעמוד לנו ע"י המלאך הזה.
לו נמצא בידי אלף שקל, ענה מרדכי, אז בלי אמר ודברים נתתי לך הכסף אבל בידי אין פרוטה – ואולם אנכי אשתדל להשיג כסף מידי אחרים בתורת הלואה.
ג.
כמלאך השלוח ממרום לגאול אותנו מכל רע נדמית בעיני, לא רבים ידעו לעשות חסד כמוך, אמרה אשת האכר ומאד נעלית גם על אחינו אשר יקשיחו לבם מאחיהם בעת צר להם.
לא מלאך אנכי, השיב מרדכי, גם לא הטוב מכל בני האדם, רק לטובת ידידי קארל ובשם אהבת אדם הנני מוכן ומזומן לעשות לטובתו ככל אשר תשיג ידי.
כן הדבר, השיב האכר, זה ימים רבים ראיתי כי הנך דורש טובתי, ואהבתך אלי כאח ורע ועתה הגידה נא לי מדוע זה מצאתי חן בעיניך יותר מכל האכרים אשר בכפר.
– אמנם, השיב מרדכי, רק אותך ידעתי מכל האכרים לאיש ישר ונאמן רוח, ובדבר אחד נעלית על כל בני גילך כי אביך עשה חסד עם אמי ועלי לשלם לך טובה תחת טובתו.
– כבר שמעתי הדבר מפי אבי, ענה האכר כי הוא הציל את אמך מיד מרעים וכי לקח מידה את אחד מבניה ויאמצהו כבן לו, כבר לקחתי מיד אמך ז"ל תודה וברכה כפלים בכל הטוב ההוא, וכפעם בפעם מדי בואה לראות את פני אבי נשקה לי מנשיקות פיה ותבא לי ברכה ממתקים ומגדנות וכו' וכו' ודבר אין לי עליך עוד.
– טעית קארל, השיב מרדכי, בעד חסד וטוב לא נוכל לשלם בפעם אחת, אם איש עשה טובה לרעהו אז חוב מוטל על מקבל הטוב להשיב למטיבו טובות רבות עד אין מספר, והחסד ממקומו לא ימוש ומה גם לאיש כאביך…
– אל תזכר לי חסדי אבי, אמר האכר, הואילה ושוב אתי הביתה ונאכל ונשתה מאשר חנני ה'.
– למרות חפצי לא אוכל עתה לעשות רצונך, השיב מרדכי, יען עתותי אינן בידי, הבה אראה מה יהיו חלומותי, והאלהים הרועה אותי מעודי הוא יעמוד לימיני גם בפעם הזאת והבא לטהר מסייעין אותו, ובדברו הושיט את ידו להאכר ולאשתו ויברכם וילך לדרכו.
ד.
ויסבב מרדכי בבתי רבים ממיודעיו ויבקש מהם ללות כסף להאכר וכלם השיבו את פניו ריקם, ומרדכי ידע כי עוד מעט יבא יום השִׁלום – והבארון יקח לו את בית האכר וצמיתות ואין מידו מציל, וירע הדבר בעיניו, ויעזוב את כל עסקיו וישם כל מעיניו רק בדבר הזה; בין כה וכה הגיע יום הדין להאכר ויאמר מרדכי בלבו: מה יעשה לי הבארון אם אבא לבקש רחמים מלפניו על האכר, הן לא יקטלני, ואם גם יצוה על משרתיו לגרשני החוצה אין רע, הבה אנסה נא ואלכה אליו – מרדכי דבר ויעש. ועוד ביום ההוא התיצב לפני הוד כבוד הבארון וישתהו לפניו אפים ארצה וישק את מנעליו, והבארון קבל את מרדכי היהודי כאשר יקבלו כל האצילים פני יהודי כי נבזה וחדל אישים היהודי בעיניהם, ובגאוה ובגדל לבב ובלעגי שפה שאל את מרדכי, הגידה נא לי, יהודי, מה הנה החדשות שנעשו בעולם המסחר?
– חדשות טובות לא שמעתי, השיב מרדכי, רק עתים רעות אנשים רעים ומסחרים רעים.
– אל תתן תפלה לאלהים, השיב הבארון בלעג, הלא השדות עטפו בר והארץ תתן יבולה ועוד מעט תרויח כסף מעסקך.
– אדוני הבארון אוהב מהתלות, השיב מרדכי, הלא תדע אדוני הבארון כי אין כסף להסוחרים, ובלי כסף ואיככה אפוא אוכל להרויח.
הלא תוכל להלוות להם כסף, השיב הבארון ותקח מאתם נשך.
רחוק אנכי מעסקים כאלה, השיב מרדכי, אנכי רק כאיש הבינים הנני בין המוכר והקונה, ובלעדי זאת לא ארויח מאומה.
– ומה תחפוץ היום ממני? – שאל הבארון.
– מעט והרבה, השיב מרדכי, מעט – כי לא כבד ממך אדוני לעשות הדבר אשר אבקש ממך, והרבה – כי הדבר נוגע בנפש משפחה כלה, הלא מדברי אלה תבין כי על דבר משפחת קארל האמלל באתי אליך לחלות פניך באדון נכבד.
הכן הוא? השיב הבארון מהתלות, עסקים כאלה תחפוץ להציע לפני? צר לי כי לא אוכל לתת לך רוחים מעסק כזה, ובדברו קם ממקומו וישם לחדר השני פניו.
ה.
הבארון היה זקן ושבע ימים והכרת פניו ענתה בו על חטאת נעוריו… ידיו הרזות והיבשות רועדות, והוא הלך לאטו עקב בצד אגודל, כי לא יכול לפסוע פסיעות גסות, ומרדכי עמד במקומו ויתבונן בו, ובראותו כי עוד מעט יגש אל פתח חדר השני יצא מרדכי לפניו ויתיצב לנגדו אצל הפתח ויחסום את הדרך בעדו ויאמר: אדוני! הנני חפץ לדבר באזניך דבר גדול ונכבד מאד, ואתה הואילה נא להטות אזן קשבת לדברי.
אפונה מאד, ענה הבארון, אם נמצא בעולם אף יהודי אחד שיש לו דבר גדול וענין נכבד לדבר באזני, וע"כ אשיב לך תודה על כי הודעתני כי יש לך ענין נכבד להציע לפני – ואנכי אינני חפץ לשמוע דבריך.
– בעל כרחך תשמע את דברי, אדון! השיב מרדכי בקול אדיר וחזק, בקול מושל נגיד ומצוה, בעל כרחך!
– בעל כרחי? ענה הבארון בשצף קצף, בעל כרחי? איכה העזת פניך לדבר באזני כדברים האלה?? איכה… מי?…
– אנכי! אנכי! אכריחך השיב מרדכי ברעדה.
– הבה נראה נא במה כחך גדול? השיב הבארון בחמת אפו ובדברו הרים את ידו אל הכפתור אשר בדלת לתת אות למשרתיו לבוא החדרה ולעשות שפטים ביהודי הנבזה, ובראות מרדכי כי כלתה אליו הרעה, ענה ואמר: מרים טעדעסקא תכריחך לשמוע את דברי. כחזיז ורעם ביום בהיר נגעו ביד הבארון, את ידו אשר הרים הוריד לארץ עד קרסוליו, ובשפתים רועדות אמר; הגידה נא לי יהודי האם ידעת את מרים ומה תדע אודותיה? אל תכחד דבר, כי בנפשי הוא.
ו.
האמנם אדני הבארון, השם מרים פעל פעולה עזה בלבך אף אם זה כיובל שנים לא ראית את פניה, עוד זכרה לא מש מלבך. האין זאת?…
– מרים אהובתי! אַיֵךְ? למה נחבאת לברוח ממני? דבר הבארון רתת. השם מרים; שם קדוש וטהור זכרון ימי ילדותי! זכרונך מרים זכרון קדש לא יסולה בכתם אופיר, מרים! מרים, נצר נחמד, יפה נוף, משוש לבי! מיום נחבאת לברוח מפני חשך השמש בעדי, לשמך ולזכרך ארד אבל שאולה. הבארון התעורר כאיש אשר יעור משנתו, ויפן אל מרדכי ויאמר; הגידה נא לי מה ידעת אודותיה, ומה אתה לה? אל תכחד ממני דבר.
– את אשר שמעתי מפיה אותה אספר לך, ענה מרדכי, כי פעם אחת ספרה לי כדברים האלה לאמר: בהיותי נערה תמה ותמימה נלכדתי ברשת הבארון בעל הכפר NoNo… ובראותי כי יאהבני באמת בתמים, וכאשר הסכנתי עמו החלה האהבה לפעם בלבי, והבארון בראותו כי כבר נלכדתי במצודתו חפץ להביאני בבריתו כדת, אבל ע“פ חקי המדינה היה עלי להמיר דתי ויפתני ליסע עמי יחד העירה לבוא שם בברית עמו. ויהי בדרך מסענו וירד הבארון לבית המלון לקנות שמה ממתקים, והנחם החל לפעמני כהולם פעם בעים עזו, ואמהר וארד מעל המרכבה מעבר השני לבל תשורני עין הרכב. פשטתי מעלי את בגדי העליון והליטותי ראשי ופני במטפחת גדולה ולאשרי פגשתי אכר עובר על עגלתו ויביאני אל הכפר. שמה שכרתי עגלה ואבוא אל העיר הסמוכה. באתי לבית הרב ואספר לו כי אשת איש אנכי והנני הרה מאישי אשר עזבני ויסע למרחקים וכי אנכי ארגיש הנפשי כי בעוד ימים אחדים אבואה עד המשבר… הרב שמע לדברי ויצו את אשתו לפנות לי חדר בבית המקלט ליולדות עניות וכעבור שני שבועות ילדתי בן ואקרא את שמו “מרדכי”. גם כתבתי מכתב להבארון בו הודעתיו את שם בני וכי סימן מובהק יש על זרועו השמאלית כעין אבעבוע למען יכיר את בנו לעת מצוא, גם הודעתיו כי היום אעזוב את העיר ואשים לדרך פעמי. לא עברו ימים רבים והבארון בעצמו ובכבודו הופיע אל עיר מושבי ותהום כל העיר, ואנכי ידעתי כי בשלי הסער הגדול הזה, ע”כ באותה שעה לקחתי את הילד ואצא את העיר. הבארון חפש ובקש דרש וחקר אבל לשוא, ואנשי המקום אמרו לו כי אמנם היתה בזה אשה הרה גם ילדה בן ונסעה מפה ואין איש יודע אנה נסעה. הבארון שב לביתו בפחי נפש, ואנכי גדלתי את הילד ולא הייתי לאיש אחר, יען אהבתי להבארון כאש עצורה בעצמותי, אפס כי להמיר את דתי לא יכלתי וע"כ ישבתי כאלמנה חיה כל ימי חיי חבלי עלי אדמות…
ז.
– הנני רואה כי כל רז לא אגיס לך, אמר הבארון, וכי ידעת נסתרות אשר לא פללתי, ועתה הגידה נא לי איך לא יראה מרים לגלות לפניך מצפוני לבבה?
מרדכי הוריד לארץ ראשו ויגל את זרועו, ויאמר: הכר נא בארון נכבד את האות אשר על ידי, ואם לא תאמין לקול האות הראשון והאמנת לקול האות האחרון, כי במכתבה שמה לך אמי נ"ע אות שני והוא כי על לוח לבבי כעין כוכב אדום, ובדברו גלה לפניו את לבו ויעמוד ערום נגדו בלי אמר ובלי דברים.
ולא כל עט סופר מהיר לתאר את מבוכת הבארון באותה שעה. שמחה ואנחה גילה ואבל נראו על פניו. אשרו והצלחת כי מצא את בנו מאשתו אהובתו מעבר אחד, והיהודי הנבזה מעבר השני… רגעים אחדים התלקחה בלבו מלחמה כבדה ועזה מאד, ובאחרונה גברו עליו רחמי אב על בנו אהובו ויפול בזרועותיו ויבך בלי אמר ובלי דברים, וגם מרדכי חבקהו בזרועותיו ויבך גם הוא, ותעבור עת בביתם, וישב הבארון על מקומו ויקח את בנו ויושיבהו אצל יד ימינו ויבט עליו בעיני אהבה, ויאמר; עתה אכיר את תמונת מרים אהובתי, ומרוב שמחתי וחרדתי, אמר הבארון, שכחתי לשאול איה כעת אמך היקרה?!
– זה שלש שנים, השיב מרדכי, שבקה חיים לכל חי בעיר הקטנה צילנדינהאלץ.
– ומדוע לא גלית לי את הסוד הזה עד היום? שאל הבארון.
– יען, אמרתי בלבי, כי תכריחני לשוב אל דתך ולשכוח את עמי ישראל אשר אהבתי מאד.
– ומי הכריחך לעשות עתה הדבר הזה.
– האכר קארל, השיב מרדכי, למענו גליתי לך את הסוד למען אוכל להציל אותו ואת משפחתו מחרפת רעב.
– שמע נא בני, אמר הבארון, אם תחפוץ תוכל לגלות ברבים כי בני אתה, ואז עליך יהיה לבוא בברית החדשה כמוני. ואם לא תחפוץ לעשות כזאת הרשות בידך, רק בל יודע לאיש מאומה.
מרדכי השתחוה לפניו אפים ארצה וישקהו בכנף מעילו כדרכו עד היום, אבל הבארון הקימו מעל הארץ ויאמר: מעתה מנשיקות פיך תנשק לי בפי ולא במנעלי כי בני אתה.
ביום ההוא נתן הבארון למרדכי בית חומה גדול ושדות וכרמים בחכירה, על משך שנים רבות ושטר תעודה נתן לו כי שלם לו כל כסף השכירות בשלמות למפרע, ויפקדהו גם על ביתו ועל כל אשר לו, כי בן יחיד היה מרדכי להבארון כי גם הוא לא לקח לו אשה אחרת כדת כי התאבל על מרים כל הימים.
ח.
ובבית קארל נאספו הקונים לשנות את ביתו, וקארל ורעיתו יושבים ובוכים על נחלתם כי תפול בידי זרים, והנה פתאם הופיע מרדכי אל ביתם ובידו שטר קבלה מהבארון כתוב וחתום בעצם ידו כי קבל אלף השקל מיד קארל במזומנים ואין לא עליו טו“מ ורו”ד עד היום. קארל חבק את מרדכי כאח ורע, וגם רעיתו נשקה את ידיו ותברכהו. ובבית קארל אורה שמחה וששון ויקר, ויספר קארל לכל הקונים כי מרדכי הוא המלאך הגואל אותם מכל רע. אנשי העיר צילנדינהאלץ חרדו לשמוע הנפלאה כי הבארון והיהודי מרדכי בקרו את בית הקברות ליהודים וישתטחו על קבר מרים ויבכו בכי הרבה וגם כי צוה הבארון להציב מצבת אבן שיש גדולה על קברה ויצו לחרות על המצבה את הדברים האלה: פה נקברה, אשה יקרה, אוהבת עמה אשר מסרה נפשה על קדושת דתה תהא נשמתה צרורה בצרור החיים עם נשמת האמהות “הצדקניות זכרונן לברכה” ואין איש מכל אנשי העיר יודע את פירוש המלים האלה עד היום הזה.
ויקרבו ימי הבארון למות, ויקרא לכהן הכפר ויתודה לפניו ויספר באזניו את כל אשר קרהו וכי מרדכי היהודי הוא בנו מאשתו אהובתו מרים, ויגוע הבארון וימת בשיבה טובה.
והכהן גלה את הדבר להשופטים ויודע הדבר למרדכי היהודי ויקח מן הבא בידו כאשר יכול שאת, ויברח וימלט הוא ואשתו ובניו ובנותיו אל ארץ הוללאנד ומשם עבר באניה עד ארץ אמעריקא, ויכונן שמה בית מלוה גדול ואת אחד מבני בניו ראיתי בימים האלה ומפיו שמעתי את כל הדברים האלה ואכתוב בספר זכרון לדור אחרון.
המלך הומבאר בלכתו ברחוב בעיר הבירה פגש את אחד החכמים הנודע בשערים, וישאל אותו המלך לאמר: הגידה נא לי אנה תלך? ויען החכם ויאמר: אדוני המלך! שאלה גדולה שאלת ואינני יודע מה להשיב לך, יען אנכי בעצמי לא אדע אנה אלך.
ויחר אף המלך בו ויצו את עבדיו להושיבו בכלא. ויהי כשך חמת המלך צוה את עבדיו להביא את החכם ולהעמידו לפניו ויהי בבואו שאל אותו המלך לאמר: איך מלאך לבך להוציא דבר שקר מפיך ולהגיד לי כי אינך יודע באיזה מקום תלך, איך יוכל היות כי ההולך בדרך לא יודע אנה ילך? – ויען החכם ויאמר: הלא עיניך, אדוני המלך, רואות כי לא ידעתי אנה יובילוני רגלי, אנכי חפצתי ללכת למקום פלוני, ואתה צוית להוליכני בדרך אחרת. – דבריו אלה מצאו חן בעיני המלך ויתן לו מתנות וישלחהו לשלום.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.