עולה נשאר עולה, אם חדש הוא, אם ותיק; במשהו, לגבי מישהו תתגלה, גם אחרי עשר, גם אחרי עשרים שנים של שהות בארץ, זהותו האמיתית. לגבי קופת חולים אתה בגדר עולה למשך תשעים יום, לגבי הסוכנות שנה אחת, בעיני שלטונות המכס שלוש שנים, ובעיני ילדיך כל ימי החיים. עצם העובדה, שאתה קשור למקום המעורפל ששמו גולה, מלא יהודים לבושי קאפוטות ושטריימלך, אוכלי גפילטע פיש וצ’ולנט, כשגויים אוחזי שוטים רודפים אחריהם, מפחיתה מערכך כהורה. ואין זה משנה אם לגביך הגולה היא המגדלים המוזהבים של כנסיות פראג או תזמורת כלי־הנשיפה בגן העיר, המנגנת את הדאנובה הכחולה, או שיט בסירת קאיאק לאורך פלג הרים בין יערות אשוח. ילדים להורים שלא מן הישוב נושאים את אות הקלון בשקט, כדבר מעציב שיש להשלים עמו, ולפעמים, אחרי מסיבת יום הולדת או שי לחנוכה, אף מוכנים לסלוח להם על כך. אילו רק היטיבו ההורים הללו לדעת תנ"ך, והיו מסוגלים למסור אינפורמציה מפורטת יותר על כתבי פיירברג או פיכמן, לולא היו מתגלים לפתע בנוכחות ילדי הכיתה ובני השכונה בכל חולשתם, במבטא לקוי, בשגיאות דקדוק, בפנייה בנוסח הגולה, במלת־חיוב לועזית מצחיקה.
יש הורים המצליחים ממש להידמות לישראלים. העברית שלהם ללא דופי, המבטא הזר לא מורגש כמעט, הם מתלבשים כאילו נולדו כאן. אבל די לראות אותם מפצחים גרעינים כדי לדעת את טיבם האמיתי. הם לוקחים גרעין ליד, מפצחים אותו בציפורן, מוציאים את הגרעין מתוך הקליפה בשתי אצבעות יד ימין ומכניסים אותו לפה כאילו היה זה בונבון של שוקולד. לפצח גרעינים לא מלמדים בשום אולפן, ומי שלא למד לירוק קליפות ולבלוע גרעינים בלי שימוש באצבעות בימי ילדותו, שום משרד קליטה לא יעזור לו.
השליטה בעברית איננה משחררת מסטאטוס של עולה; יש ותיקות הישוב, הקוראות גם אחרי חמישים שנות שהות בארץ רק ספרים בראסית ויש עולים, שלמדו עברית עוד בימי ילדותם במונקאץ' או בברנוביץ', ויודעים ניבים ששום ישראלי ראוי לשמו לא שמע עליהם. ובכל זאת, ותיק זה ותיק ועולה זה עולה ולא יכולה להיות כאן טעות. כל זמן שאינך יודע גסויות בערבית וקללות ברוסית ושמות חלקי המכונית באנגלית ובדיחות באידיש, אינך יודע עברית של ישראלי.
בהתלהבות של השתקעות ראשונה מחליט העולה, כי מוטב לו לדבר בעברית מגומגמת ודלה מאשר בשפת מוצאו, כדי להראות ליושבי המקום את רצונו להתקרב אליהם. רק מאוחר יותר הוא מבין שאין דבר העושה אותו לפגיע יותר מאשר נסיונו להשתלט על שפת הילידים. מי שממשיך לדבר בשפתו – בעיקר אם זאת שפת בני תרבות, כאנגלית, צרפתית או גרמנית, ולא ניבים נחשלים כרומנית או פולנית – ודורש מאחרים שיבינו אותו, מעמיד את הצד שכנגד בעמדת הגנה; אך ברגע שהוא מתחיל בפזמונו “לא מדבר עברית טוב, אבל רצון לומד” הוא חשף את עצמו, הנמיך את קומתו, היה לננס ואילץ את הבריות לדבר אליו כאל ילד מפגר. לא העברית הופכת עולה לתושב. בת־שבע דה רוֹטשילד יכולה לדבר אנגלית כאוות נפשה ואיש לא יחשוב אותה לעולה. ד"ר גיאורג וייז, מייסד אוניברסיטת תל־אביב, לא היה אף פעם עולה ולא יהיה עולה, כי כל אחד יודע שהוא מיליונר ויכול לצפצף על מדינת ישראל בכל רגע שרצונו בכך. עולה מי שכבר לא יכול אחרת.
אומרים שהמדינה זקוקה לעולים, אבל כיוון שהיא אינה יודעת לדבר, על הישראלים להיות לה לפה; ובכן, שיהיה ברור: לנו, באופן פרטי, העולים לא חסרים. אולי טובים העולים למושבים חדשים, לאזורי פיתוח, הרחק מחיי הישוב האמיתי, אבל הם מטרד נוראי כשהם נכנסים לחיי היומיום כקרובים, כמכּרים, כקרובי מכּרים או כמכּרי קרובים. להזמין אותם פעם בשבת לקפה – ניחא, אפשר לסבול. נותנים להם כמה עצות מעשיות, מבהירים להם כמה טוב להם עכשיו, מוסרים להם כמה כתובות שכדאי לפנות אליהן, אבל רק לא לשאת באחריות הנוראה הזאת, שהאנשים הללו מנסים להטיל עלינו. אנחנו ביקשנו מהם לבוא? כנראה שהיו להם סיבות. יש להם מוסדות משלהם: הסוכנות, משרד הקליטה, מלב"ן, עליית הנוער, משרד השיכון. יש אנשים שמשלמים להם משכורת על מנת שיטפלו בעולים. כיום עליה זה מקצוע, כמו טקסטיל או בולאות – אין זה עסקו של איש מן הישוב.
היחסים בין עולה לבין ותיק, אם יש יחסים בכל, הם יחסי קנאה; קנאת הוותיק, הזוכר כמה משנות חייו הטובות הלכו עד שהשיג אותם הדברים שנופלים עתה בחלקו של עולה כמובנים מאליהם – דירה, מקום־עבודה, רהיטים, כלים; וקנאת העולה החש בשובע, באדישות ובעליונות, אין מה שיקשר ביניהם אלא בואו של עולה חדש עוד יותר, מיוחס עוד יותר. כזאת היא דרך הארץ: ישוב החלוקה הביט בחשדנות על הביל“ויים, הביל”ויים לא הבינו לרוחה של העליה השניה. אנשי העליה השניה הביטו מגבוה על באי העליה השלישית, בני העליה השלישית בזו לעליית גראבסקי מפולין, עולים מימי גראבסקי התייחסו בזלזול לפליטי גרמניה, פליטי גרמניה לא התלהבו מיוצאי המחנות, יוצאי המחנות לא רחשו חיבה לעולי מארוקו, עולי מארוקו בזו לעולי רומניה, עולי רומניה אינם מבינים לרוחם של עולי דרום־אמריקה, עולי דרום־אמריקה מסתייגים מעולי ברית־המועצות. כל העולם אוהב אוהבים, אבל אף אחד לא אוהב עולים.
כאותם סמלים בצבא, היורדים לחיי הטירונים, כיוון שגם לחייהם ירדו, ועובדה היא שזה לא הזיק להם בסופו של הדבר, גם אנחנו, עולים לשעבר, לא רואים בעין יפה את תפנוקי העולים החדשים, בעיקר מארצות הרווחה, כלשון הסוכנות. כיצד אפשר לבקש מאתנו הבנה לטענות עולים על היעדר בית־ספר תיכון בטירת הכרמל או על מרחק הנסיעה בין שיכון ג’סי כהן ומקום העבודה ברמת־גן, או על המס הגבוה ליבוא מכונית, כשנגד עינינו אוהלים ומעברות וחוסר עבודה ובתים ערביים נטושים, בלי מים ובלי חשמל ושתי לירות כסיוע הסוכנות? רק שסבל ימים־עברו לא ניתן להעברה. עולה מארגנטינה לא יסבול פחות מדוחק התורים ליד תחנת האוטובוס למשמע הטענה, שלנו בכלל לא היה כסף לנסוע באוטובוס והלכנו ברגל מתל־אביב לתל־ליטוינסקי. השנים הראשונות בארץ הן קשות ואכזריות. כאז כאן עתה, וכל אחד נושא את סבלו כאילו הוא הוא העולה הראשון.
עוד מזל, שכיום אתה יכול לחיות בחיפה, בתל־אביב, או ברמת־גן עד מאה ועשרים ולא להיתקל בעולה מארצות המצוקה, בעיקר כשאינך נוסע באוטובוס ולא משרת בצבא. לפעמים, על סיפון אניה, בשובך הביתה מסיור בחוץ־לארץ, בנמל תעופה, שבאת אליו כדי ללוות אורחים מחוץ־לארץ, אתה יכול לראות אותם עמוסים חבילות, לבושים בגדים כהים מדי וכבדים מדי, עצבניים, נרגשים, חשדניים, חסרי בטחון, מנסים לפתוח בשיחה כאילו מחפשים אישור לנכונות החלטתם לבוא ארצה, ואחר־כך הם נעלמים מן האופק, נבלעים במפת הארץ. רואים אותם, בשעת טיול של שבת, על שפת הים, במשחק כדורגל, ליד הכניסה ל“אהל שם”, בערב זכרון ללנדסמנשאַפט זה או אחר, אבל אין חייבים לשים לב אליהם.
מזהים אותם בנקל על־פי הלבוש, בעיקר את עולי מזרח־אירופה. הגברים במכנסיים רחבים מדי וכתפיים מרופדות מדי, עונדים עניבת פסים עם קשר עבה וחובשים מגבעת ישר על המצח; הנשים עם גבות עיניים דקות וגוון שפתון סגול וצווארוני פרווה על מעילי החורף, ופנינים גדולות סביב הצוואר. בבגדי החג מתגלה הגלות ביתר שאת: בימי החול לובשים בגדי עבודה, שהם זולים ושהכל לובשים אותם, אבל בבגדי שבת מנסים להגשים חלומות נעורים, להיראות כמו שנראתה גרטה גארבו או ריטה הייוורת, בעל האחוזה או מנהל המחוז. בשבת העולים יותר עולים מאשר בימי חול, כי בימות השבוע הם נבלעים במקומות העבודה, נדחסים בין נוסעי האוטובוס, נעלמים בחשכת הקולנוע. יום של תעסוקה מגן עליהם מפני תלישות מהרהורים, אך בשבת האדם (כל אחד, ותיק ועולה, ישראלי וגולה) פגיע יותר, חשוף יותר בחולשתו, בבדידותו, או בדבקותו למשפחתו. בימי חול האדם הוא מה שהמציאות הכריחה אותו להיות, אבל בשבת הוא מנסה להיות כפי שהיה רוצה לראות את עצמו, וזה הרבה יותר גרוע.
בשנים הראשונות חיים באשליה: רק אדע עברית, רק אלמד כמה ביטויים צבריים, רק אתלבש כמו כולם, רק תהיה לי דירה מרוהטת ומסודרת, ולא ירגיש עוד איש את ריח הגולה. במרוצת הזמן יודעים: בעיני אלה שרצית כל כך להידמות אליהם תישאר תמיד איש שבא מן החוץ, שאינו משתייך. בנימת הצחוק, בשגיאת כתיב, בדרך שבה אתה מבטא שם לועזי, בשפה שבה אתה סופר, ברגע שישאלו: “אתה זוכר את המצור הגדול על יגור?” או יאמרו: “נו כן, אתה לא יכול לזכור את מקמייקל”.
הכל תלוי בין מי אתה חי ולמי אתה מנסה להתקרב. בדימונה תהיה לוותיק מהר יותר מאשר בגדרה, ברמת מגשימים מוקדם יותר מאשר בתל־יוסף, במשרד החוץ מהר יותר מאשר במשרד החינוך, בין פועלות נקיון מהר יותר מאשר בין שחקנים. כל עולה חדש מנסה להתאים את עצמו לוותיק, הוותיק מנסה להיות כבני השכבה השלטת ואלה מנסים להידמות לגבירי העולם הרחב. בכיוון אחד נוסעים מגלות לחירות, בכיוון שני מהפּרוֹבינציה לעולם הגדול.
איש הגלות נבדל מן הישראלי האמיתי קודם כל בציוניותו. כל זמן שהוא משתמש בביטויים ציוניים כמו “רצוני להביא תועלת לחברה הישראלית” או “אני מאושר לחיות על אדמת ישראל”, כל זמן שיחסו למדינת ישראל רווּי רגשות, כל זמן שהוא מסוגל לבטא את המלה ציוני בלי לגחך, כל זמן שהוא מחזיק תיק מלא תעודות ומכתבים, המעידים על פעולתו הברוכה למען קרן־יסוד או הקרן־הקיימת או ויצ“ו בחו”ל, כל זמן שהוא חי באשליה, שמישהו כאן בארץ יכיר לו טובה על כך, חותמת העולה החדש טבועה בו. עבר ציוני ארוך חשוד בעיני ישראלי יותר מהתבוללות: אז למה, אם היית ציוני כזה גדול זמן רב כל־כך, הגעת ארצה רק עכשיו?
הדוור יכול לומר לך מיד, מיהו עדיין בגדר עולה ומי מן הישוב. מכתבים רבים מחוץ־לארץ, מעטפות דואר אויר עם בולים גדולים של ספורטאים או חיות ומלים עבריות כתובות בכתב יד לטיני, חבילות כתבי־עת ארוזות נייר עבה, כל אלה הם עדות, שמקבלם השאיר משהו בגלות: שרשים, אהבה, סנטימנטים, זכרונות. ישראלי אינו מרבה להתכתב עם חוץ־לארץ, חוץ מקשר מקרי עם גוי, או חבר־למקצוע.
אם אתה מייחס עדיין חשיבות למוסדות הקליטה, אם הסוכנות ממלאה עדיין תפקיד כלשהו בחייך, אם אתה בא עדיין בדרישות לארגונים, אם יש לך עדיין יחס של כבוד למכתב המלצה, אם אתה חושב עדיין שהבטחה זו הבטחה, אם אתה רץ עדיין אחרי פרוֹטקציה – אתה בגדר עולה. ברגע שמתחילים לחפש פרוטקציה אצלך, סימן מובהק הוא שאתה בדרך להיות איש מן הישוב. אם אתה נמשך עדיין אחרי להקות רומניות או סרטים פולניים מתוך סנטימנט, אם אתה מזמזם לעצמך, כשמנגנים ברדיו שיר של לאֶהאר או כשמשמיעים את קולו של ריכארד טאובר, אם אתה הולך לראות את “לה בוֹהם” באופרה הישראלית, אם אתה מסוגל להשתתף בנשף של יוצאי עירך – סימן שאתה בסתר־נפשך עדיין עולה.
רק בשטח אחד מותרת הגלותיות: במאכלים. ולא רק שהיא מותרת, היא אפילו רצויה. דירתך מוטב שתהיה דירת ישראל – פורמייקה, טיק וכל השאר – ואת צילומי בני המשפחה, שהן תעודה נאמנה לשנת העליה, מוטב להשאיר בחדר־השינה (ולסגור את הדלת); אך איש מן הישוב לא יראה פגם, אם יוגשו לו דגים בנוסח ספרדי או כופתאות מישמיש או קוסקוס או קולביאק או כל תבשיל אקסוטי לא־ישראלי מיוחד אחר. מותר אפילו לומר: “ככה בישלו אצלנו בבית”, אך אין לפתח את הנושא. זכרונות על תל־אביב הקטנה וגירוש יפו בימי התורכים ולילות חומה־ומגדל וטיולים לאלכסנדריה ובעל־בק, יש בהם ערך רב ומשמעות היסטורית; זכרונות על מלך יוגוסלאוויה או על נעורים בהרי הקארפאטים, על עיירה בשלג או על איסוף פטריות ביערות־לבנה, הם ענינו הפרטי של האדם ומוטב שישמרם לעצמו ולבני עירו. הסיסמה: היה עולה באהלך וישראלי בצאתך. בשעת שמחות, בר־מצווה וחתונות, ימי הולדת וטקסי ברית־מילה, אתה יכול מיד לקבוע מאַין בא האדם ולאן פניו מועדות. הדודים, הדודות, השכנים מימים עברו, בני העיר, הזקנים, יאמרו לך איפה צמחה המשפחה; מנהגי הטקס, לבושם של בעלי השמחה, המאכלים, האולם – יגידו אל מי הם רוצים להגיע.
פעם היה הישוב הוותיק יודע על הנעשה בקרב העליה החדשה הודות לעוזרת, ששׂכרה היה תרומתה הנאה של בעלת־הבית לקליטת עולות חדשות. בתוספת עצות, זכרונות ומלבושים ישנים. כיום חלק גדול מן העוזרות ותיקות בארץ יותר ממעבידיהן. עולות חדשות שוב אינן הולכות באופן אוטומטי לעבוד בבתים, כמו בזמנים הטובים ההם, וצבא העוזרות מורכב בחלקו הגדול מדוברות עברית, ותיקות, ילידות הארץ, מבנות אותן שכבות (ולא רק מעדות המזרח) שתקופת השפע פסחה עליהן. המצב הכלכלי חדל להיות מודד. דירה, מכונית, פּטיפון, טבעת יהלום, פרווה, נסיעה לחוץ־לארץ, כל אותם סממנים של מעמד צרכני, אינם עדות למידת השתרשות האדם בארץ. יש ועולה זוכה בהם תוך שנים מעטות, ואין הם משחררים אותו מגלותו. להיפך, ככל שמצבו טוב יותר הוא חוזר יותר לווארשה או לבוקרשט.
חי לו אדם בארץ עשרים שנה ושלושים שנה, ועדיין לא הגיע אליה; וכשהוא מסתלק לעולם הבא יודעים על־פי מודעת האבל איפה נותר חלק מנפשו:
ורק עם מותו נאחזים כל השרשים באדמת ישראל.
הם ששה מיליונים ואנחנו שניים. הם הרוב ואנחנו המיעוט, ואף־על־פי־כן הותרנו להם רק יום אחד בלוח־השנה של מדינת היהודים, כי יש הבדל גדול, בסיסי, מכריע ביניהם ובינינו; הם מתים ואנחנו חיים, וכל מגע בינינו נותק מאז הסלקציה הסופית המסכמת.
מי שדעתו לא היתה די צלולה כדי להיטרף ומי שלא הלך מרצונו בעקבותיהם, סימן שאהב את החיים יותר משיוכל לאהוב ששה מיליוני מתים, והוא חייב להבליג, פן תתגלה הרגשת הרווחה על נצחונו. הנה חיים, משאירים עקבות בחול הלח, רואים חגלות בין עצי הפרדסים, שוקעים בכורסה וספר בידינו.
כל הודעה על טקס האזכרה השנתית של הלנדסמנשאַפטים למיניהם מעידה על כך: טקס הזכרון מתקיים בשעה שמונה בערך, אך דלתות האולם נפתחות כבר משעה שש, למפגש רעים. נפגשים, שמחים לחברים משנים עברו, מתעניינים במשפחה, בבריאות, בגובה הפיצויים, וכל שנה נראים המתים רחוקים ובלתי־מציאותיים יותר, והכאב דוהה בשמש החמה והופך לדקירה בלב מדי פעם בפעם, מול תצלום שהצהיב ואמרה מוכּרת, וגם הדקירה נחלשת במרוצת השנים.
פעם בשנה עורכים אצלנו בישראל אסיפות לכבודם, עם רמקולים וכיסוי בעתונות ונאומי לא־נשכח־לנצח מסוגננים היטב, עם תכנית אמנותית, מאופקת כמובן. פעם בשנה מפנים להם כמה דפים בעתונים, בלי להתחשב באבדן אינצ’ים יקרים. לא בהתלהבות אמנם, כי למען האמת קשה מאוד להוציא שנה אחרי שנה מוסף מוקדש לשואה, כיוון שזה שנים רבות אין חדש בנושא זה, תמיד אותם הסיפורים, אותה העלילה ואותו הסוף. וקוראי העתונים בין־כה־וכה לא ששים לקראת דפי השואה, אם מפני שהדבר מטריד את מנוחתם וגורם להם סיוטי־לילה ונדודי־שינה, דבר המכביד על איש שיומו לפניו, ואם מפני שכבר די, דיינו. כמה פעמים אפשר לחזור על אותם הדברים?
פעם בשנה סוגרים את בתי הקולנוע לכבודם ומשאירים את אולמי התיאטראות ריקים, על אף ההפסד והשיעמום, ובשידורי ישראל לא משמיעים פזמונים ולא מוסיקה קלה אלא רק קינות ומיני קנטטוֹת, ואין ברירה אלא להעביר את הכפתור, למרבה הצער. הנה לכם יומכם, המתים, ותנו לחיות כל שאר ימות השנה.
מאמר על השואה, הנקרא בין קפה של מנחה וארוחה של ערב, שמנת, סלט, גבינה לבנה וביציה אחת, ומוגדר כ“מזעזע” או “כתוב בכשרון”, הנכתב לפי הזמנה אצל מומחה (ויש ספּציאליסטים לשואה, המתפרנסים על בקיאותם בה, כשם שיש סינולוגים או מומחים לספרות צרפת) ששקל היטב מלים, אפקטים, מבנה משפט ופיסוק, והרהר אם מוטב לכתוב “שבעת מדורי הגהינום” או “תופת עלי אדמות” והחליט להימנע מזוועות־יתר – הקוראים אינם אוהבים זאת – הוא דו־שיח בין החיים, כתוב בשם החיים, למען החיים, והמתים ניצבים מן הצד. מי שרוצה לדבר בשמם, המלים לא ישרתו אותו. אולי יללה, כשל תן, אולי שריקה קורעת עננים. אבל לעולם לא מלים.
אלבום בלזן מהודר, בכריכת עור ואותיות זהב, מודפס על ניייר כרוֹם משובח; פרס לרומן המזעזע מתקופת השואה, שהיה לרב־מכר; תערוכת ציורים על נושא השואה, עם עיגולים אדומים מודבקים על אלה שנמכרו – עיסוקי החיים הם, ולמתים אין ממשלה. אין זאת אשמת החיים: אין דרך לבטא ששה מיליוני מקרי רצח, לא בכתב, לא בציור ולא בשירה. אפשר לתאר את אימת הדברים שהיו עתידים לבוא, את שולי המאורעות, את פתיתי הפיח, לא את האש עצמה. אין דרך לבטא דבר שאין בו כל משמעות, כל הגיון, כל לקח, כל מסקנה. חורבן הבית השני בא עלינו, לפחות על חטאינו, אבל על מה מתו ששה מיליונים? על שהאמינו באדם? סמכו על אלהים? דבקו בחיים? לא למען עולם טוב יותר, לא למען בניהם – כי הבנים מתו עמם – ואף לא למען תקום מדינת ישראל, גם אם היא קמה על נקיפות מצפון העולם האדיש למותם. לא טעם, לא עונש, לא קרבן, רק חידוש היה במותם: לא מתוך יצר הרג נרצחו, ולא מצמאון דם הטבוע באדם, אלא מתוך הגיון וסדר ומחשבה קרה. סימן מעודד לעתיד האדם: הנה לכם, אין הוא דומה עוד לחיה.
אילו רק לא היו ששה מיליונים, אתה יכול לשתף את עצמך בגורל תשע מאות וששים מורדי מצדה, כי אתה רואה אותם לפניך במקום מחבואם, הם השאירו במקום סלי קש, שברי חרס ואיגרות. אבל ששה מיליונים הם למעלה מכוח תפיסתנו. ששה מיליונים הם רק סיפרה, חסרת כל משמעות. לכן דבקנו באַנה פרנק, לא מפני שהיתה אמיצה מאחרים ולא מפני שהיתה אומללה מאחרים, אלא מפני שיש לה דמות, יומן, קלסתר פנים, שם, מקום מחבוא, הורים. אל אנה פרנק אנחנו מסוגלים להתייחס כאילו היתה אחת מאתנו, בשר־ודם, אבל ששה מיליונים שייכים לעולם אחר, מפלצתי ועל־אנושי, לזרם חסר צורה.
אין אהבה למתים, כשם שאין אהבה למצורעים ולמוכּי מגיפה. לפעמים רחמנות – הדו־פרצופית מכל המידות – ולפעמים פּחד, לפעמים שאט־נפש ולפעמים תחושה: גם בהם האשמה. לכן יום השואה הוא קודם כל יומם של מורדים, לוחמים ופרטיזנים, גם אם היו רק כיתה אחת בתוך לגיונות, כי להם אהדתנו והבנתנו, אבל הנהר האלמוני העצום והאילם – שהלך אל השחיטה מפני שקיווה, מפני שהאמין, מפני שדבק במשפחתו, מפני שפיגר אחרי התפתחות האדם העליון, מפני שלא העלה על הדעת – עובר מחוץ לתחומנו.
המתים חייבים להילחם על זכותם למות, כי מופנית אליהם אצבע מאשימה: מדוע לא לחמתם? מדוע שיתפתם פעולה? מדוע חפרתם את קבריכם במו ידיכם? מדוע הלכתם בשקט? מבקשים לדעת בני הדור החדש, כדי לאשר לעצמם כי להם דבר כזה לא יכול לקרות, כי הם עשויים מחומר אחר. לכן מצביעים על זקני הגטו ועל משתפי פעולה ועל הקאפּוֹ ועל המשטרה היהודית ועל מלשינים, כי יש בהם נקודת אחיזה, הסבר, סיבה. אילו הם נהגו אחרת…
*
תחילה אמרנו: ננקום את דמם. והיו שיצאו בלילות הראשונים לשיחרור וביקשו את נקמתם, הרגו גרמני, והרגו שניים, והרגו שלושה וראֵה: למתים לא הוקל. ואז אמרנו: לא נקמה אלא צדק ומשפט. האחראים, האשמים חייבים לתת את הדין. והיו שעמדו לדין, בנירנברג ובמאגדבורג, בווארשה ובפראג, הוצאו להורג לפעמים, ולפעמים הושבו במאסר לחמש, עשר, חמש־עשרה שנים וראה: משפטם נחרץ והצדק לא נעשה. ושעה שישב מולנו אייכמן הביורוקראט החיוור בתא הזכוכית שלו חרד לחייו, כמעט שנתנו לו אותם במתנה, כל־כך חסרי חשיבות נראו. מותו היה סמלי, אך צדק לא היה בו. זוג משקפיים אחד מול ערימה של רבבות, זוג נעליים אחד תמורת מיליונים. ובזהב השיניים לא נגענו.
מנהלי מכונים לחיפוש אחרי הנאצים מפרסמים ספרים רבי־מכר ומצטלמים מתחת למקלחות היבשות של אושוויץ, ואנשי כבוד הם; מנהלי מוסדות לתיעוד נלחמים על מעמד מפעלם ועורכים סיורים לאורחים מבני העמים, ואנשי כבוד הם; חוקרי שואה בעלי אמביציות שקועים בעבודת הדוקטור להם, ואנשי כבוד הם; אך רק האלמונים שיצאו לדרום־אמריקה כדי לחפש אחרי מנגלה ובורמן יוכלו לעמוד בפני המתים זקופי קומה, גם אם אין צדק ואין דין והדיין הסתלק מזמן.
אשרי האיש השונא תמיד. אבל אנחנו בקושי למדנו לשנוא, ומה שלמדנו שכחנו מהר, כי שונא מתחייב בשנאתו, ואנחנו רוצים לחיות חיים ככל האדם, כבימים ששואה לא היתה עוד בעולם; לגדל ילדים, להתקדם בעבודה, להשתכר כדי צרכינו, לראות את העולם. השנאה היא מעבידה קפדנית, דורשת את כל החיים. לא עמד לנו הכוח לשנוֹא, לכן אין לנו גם על מה לסלוח. אבל לגרמנים יש סיבה לשנוא אותנו, כי הם עשו לנו עוול, כי אנחנו עדות, חיה עדיין, למה שרצוי למחוק מן הזכרון. ואם רק החלק העשרים מהם בוחר בניאו־נאצים, זהו סימן אמיתי שקם דור חדש בגרמניה, ושהדור הישן למד זהירות וחכמת־חיים. מוכרחה להיות גרמניה אחרת, כי לא ייתכן שאותן הרגליים דורכות עכשיו על גבעולי דשא ואותן הידיים מלטפות עכשיו ראשי ילדים ואותן העיניים מביטות עכשיו על גלי הים המתנפצים. לולא היתה גרמניה אחרת, היינו חייבים ליצור אותה, כי היא דרושה לנו יותר מאשר לגרמנים.
כל יהודי עשה הסכם עם שנאתו, כמנהג שומר־מסורת מול תביעות הדת: עד כאן, אבל לא יותר. שילומים למדינה כן, אבל פיצויים אישיים לא. פיצויים בעד עבודת־פרך כן, אבל בעד מות ההורים לא. לקבל פיצויים כן, כי חטא להשאיר גזל בידי הגרמנים, אבל לנסוע לגרמניה לא. לנסוע לגרמניה כן, אבל לא לשם הנאה. קשרים דיפלומטיים כן, אבל תרבותיים לא. סרטים גרמניים לא, אבל תותחים כן. ואגנר לא, אבל מרצדס כן. פולקסוואגן לא, אבל מכונות שאיבה כן. מערב־גרמנים כן, אבל מזרח־גרמנים לא. מזרח־גרמנים כן, אבל רק עד גיל שלושים. חילוקי הדעות בינינו – בין המוחים פה ושם ועורכים הפגנה מעת לעת, ובין האומרים “הן” מיד – הם רק שאלה של עיתוי. כעסנו על מרטין בובר שנסע לגרמניה ארבע שנים אחרי תום המלחמה, והוא רק מדד את הזמן אחרת. התרעמנו על בן־גוריון בגלל גרמניה האחרת שלו, וזמנו רק הקדים מעט. לכל אחד שעון־סליחות משלו ולעתים מתוצרת גרמניה.
אמרנו, לנקמה אין כוח ולצדק אין תקווה, אבל לספר חייבים עד צאת הנשמה. אבל איש לא רצה לשמוע. רק סיפורים על בתי־בובות מצאו אוזן קשבת, לכל שאר הזוועות, מי מסוגל להאזין? השומעים השפילו את עיניהם, כאילו סיפרו להם דבר אישי מדי, פרטי מדי, שלא נאה לנערו בפומבי. למדנו מהר: היה ישראלי בצאתך ואיש־מחנות בביתך, וגם לא בביתך – למה להטיל מועקה על היקרים לך – אלא רק בלבך. וגם לא בלבך, כי מה כבר גדלוֹ, ודברים רבים מתבקשים להידחס לתוכו.
וגם אם ניסית לספר, וגם אם למדת להתגבר על החנק בקולך, המלים היו רק מלים, נכונות על פי המילון וחוקי הלשון, ובכל זאת חסרות כל משמעות. לא עמד בהן הכוח לשאת את המעמסה, והן התפוררו בין שפתיים. רק הצילומים מסוגלים לספר, רק הם עדות נאמנה, בלי תיווך מלים ופירושים אמנותיים. אילו נוצרה המצלמה רק על מנת שתתן דמות למה שאירע בשואה, היתה חייבת להיות בעיני העולם ההמצאה החשובה של המאה האחרונה. מיד אחרי ציקלון ב.
לפחות לילדים חייבים לספר – לא הכל. רק סיפור עם מוסר־השכל. בערך ככה: מה שהיה היה, אך אתם במדינת ישראל. אז הלכו בשקט, אבל עכשיו יש לנו טנקים ומטוסים. זה היה בגולה, אך כאן בישראל לוחמים כולם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.