הם ששה מיליונים ואנחנו שניים. הם הרוב ואנחנו המיעוט, ואף־על־פי־כן הותרנו להם רק יום אחד בלוח־השנה של מדינת היהודים, כי יש הבדל גדול, בסיסי, מכריע ביניהם ובינינו; הם מתים ואנחנו חיים, וכל מגע בינינו נותק מאז הסלקציה הסופית המסכמת.
מי שדעתו לא היתה די צלולה כדי להיטרף ומי שלא הלך מרצונו בעקבותיהם, סימן שאהב את החיים יותר משיוכל לאהוב ששה מיליוני מתים, והוא חייב להבליג, פן תתגלה הרגשת הרווחה על נצחונו. הנה חיים, משאירים עקבות בחול הלח, רואים חגלות בין עצי הפרדסים, שוקעים בכורסה וספר בידינו.
כל הודעה על טקס האזכרה השנתית של הלנדסמנשאַפטים למיניהם מעידה על כך: טקס הזכרון מתקיים בשעה שמונה בערך, אך דלתות האולם נפתחות כבר משעה שש, למפגש רעים. נפגשים, שמחים לחברים משנים עברו, מתעניינים במשפחה, בבריאות, בגובה הפיצויים, וכל שנה נראים המתים רחוקים ובלתי־מציאותיים יותר, והכאב דוהה בשמש החמה והופך לדקירה בלב מדי פעם בפעם, מול תצלום שהצהיב ואמרה מוכּרת, וגם הדקירה נחלשת במרוצת השנים.
פעם בשנה עורכים אצלנו בישראל אסיפות לכבודם, עם רמקולים וכיסוי בעתונות ונאומי לא־נשכח־לנצח מסוגננים היטב, עם תכנית אמנותית, מאופקת כמובן. פעם בשנה מפנים להם כמה דפים בעתונים, בלי להתחשב באבדן אינצ’ים יקרים. לא בהתלהבות אמנם, כי למען האמת קשה מאוד להוציא שנה אחרי שנה מוסף מוקדש לשואה, כיוון שזה שנים רבות אין חדש בנושא זה, תמיד אותם הסיפורים, אותה העלילה ואותו הסוף. וקוראי העתונים בין־כה־וכה לא ששים לקראת דפי השואה, אם מפני שהדבר מטריד את מנוחתם וגורם להם סיוטי־לילה ונדודי־שינה, דבר המכביד על איש שיומו לפניו, ואם מפני שכבר די, דיינו. כמה פעמים אפשר לחזור על אותם הדברים?
פעם בשנה סוגרים את בתי הקולנוע לכבודם ומשאירים את אולמי התיאטראות ריקים, על אף ההפסד והשיעמום, ובשידורי ישראל לא משמיעים פזמונים ולא מוסיקה קלה אלא רק קינות ומיני קנטטוֹת, ואין ברירה אלא להעביר את הכפתור, למרבה הצער. הנה לכם יומכם, המתים, ותנו לחיות כל שאר ימות השנה.
מאמר על השואה, הנקרא בין קפה של מנחה וארוחה של ערב, שמנת, סלט, גבינה לבנה וביציה אחת, ומוגדר כ“מזעזע” או “כתוב בכשרון”, הנכתב לפי הזמנה אצל מומחה (ויש ספּציאליסטים לשואה, המתפרנסים על בקיאותם בה, כשם שיש סינולוגים או מומחים לספרות צרפת) ששקל היטב מלים, אפקטים, מבנה משפט ופיסוק, והרהר אם מוטב לכתוב “שבעת מדורי הגהינום” או “תופת עלי אדמות” והחליט להימנע מזוועות־יתר – הקוראים אינם אוהבים זאת – הוא דו־שיח בין החיים, כתוב בשם החיים, למען החיים, והמתים ניצבים מן הצד. מי שרוצה לדבר בשמם, המלים לא ישרתו אותו. אולי יללה, כשל תן, אולי שריקה קורעת עננים. אבל לעולם לא מלים.
אלבום בלזן מהודר, בכריכת עור ואותיות זהב, מודפס על ניייר כרוֹם משובח; פרס לרומן המזעזע מתקופת השואה, שהיה לרב־מכר; תערוכת ציורים על נושא השואה, עם עיגולים אדומים מודבקים על אלה שנמכרו – עיסוקי החיים הם, ולמתים אין ממשלה. אין זאת אשמת החיים: אין דרך לבטא ששה מיליוני מקרי רצח, לא בכתב, לא בציור ולא בשירה. אפשר לתאר את אימת הדברים שהיו עתידים לבוא, את שולי המאורעות, את פתיתי הפיח, לא את האש עצמה. אין דרך לבטא דבר שאין בו כל משמעות, כל הגיון, כל לקח, כל מסקנה. חורבן הבית השני בא עלינו, לפחות על חטאינו, אבל על מה מתו ששה מיליונים? על שהאמינו באדם? סמכו על אלהים? דבקו בחיים? לא למען עולם טוב יותר, לא למען בניהם – כי הבנים מתו עמם – ואף לא למען תקום מדינת ישראל, גם אם היא קמה על נקיפות מצפון העולם האדיש למותם. לא טעם, לא עונש, לא קרבן, רק חידוש היה במותם: לא מתוך יצר הרג נרצחו, ולא מצמאון דם הטבוע באדם, אלא מתוך הגיון וסדר ומחשבה קרה. סימן מעודד לעתיד האדם: הנה לכם, אין הוא דומה עוד לחיה.
אילו רק לא היו ששה מיליונים, אתה יכול לשתף את עצמך בגורל תשע מאות וששים מורדי מצדה, כי אתה רואה אותם לפניך במקום מחבואם, הם השאירו במקום סלי קש, שברי חרס ואיגרות. אבל ששה מיליונים הם למעלה מכוח תפיסתנו. ששה מיליונים הם רק סיפרה, חסרת כל משמעות. לכן דבקנו באַנה פרנק, לא מפני שהיתה אמיצה מאחרים ולא מפני שהיתה אומללה מאחרים, אלא מפני שיש לה דמות, יומן, קלסתר פנים, שם, מקום מחבוא, הורים. אל אנה פרנק אנחנו מסוגלים להתייחס כאילו היתה אחת מאתנו, בשר־ודם, אבל ששה מיליונים שייכים לעולם אחר, מפלצתי ועל־אנושי, לזרם חסר צורה.
אין אהבה למתים, כשם שאין אהבה למצורעים ולמוכּי מגיפה. לפעמים רחמנות – הדו־פרצופית מכל המידות – ולפעמים פּחד, לפעמים שאט־נפש ולפעמים תחושה: גם בהם האשמה. לכן יום השואה הוא קודם כל יומם של מורדים, לוחמים ופרטיזנים, גם אם היו רק כיתה אחת בתוך לגיונות, כי להם אהדתנו והבנתנו, אבל הנהר האלמוני העצום והאילם – שהלך אל השחיטה מפני שקיווה, מפני שהאמין, מפני שדבק במשפחתו, מפני שפיגר אחרי התפתחות האדם העליון, מפני שלא העלה על הדעת – עובר מחוץ לתחומנו.
המתים חייבים להילחם על זכותם למות, כי מופנית אליהם אצבע מאשימה: מדוע לא לחמתם? מדוע שיתפתם פעולה? מדוע חפרתם את קבריכם במו ידיכם? מדוע הלכתם בשקט? מבקשים לדעת בני הדור החדש, כדי לאשר לעצמם כי להם דבר כזה לא יכול לקרות, כי הם עשויים מחומר אחר. לכן מצביעים על זקני הגטו ועל משתפי פעולה ועל הקאפּוֹ ועל המשטרה היהודית ועל מלשינים, כי יש בהם נקודת אחיזה, הסבר, סיבה. אילו הם נהגו אחרת…
*
תחילה אמרנו: ננקום את דמם. והיו שיצאו בלילות הראשונים לשיחרור וביקשו את נקמתם, הרגו גרמני, והרגו שניים, והרגו שלושה וראֵה: למתים לא הוקל. ואז אמרנו: לא נקמה אלא צדק ומשפט. האחראים, האשמים חייבים לתת את הדין. והיו שעמדו לדין, בנירנברג ובמאגדבורג, בווארשה ובפראג, הוצאו להורג לפעמים, ולפעמים הושבו במאסר לחמש, עשר, חמש־עשרה שנים וראה: משפטם נחרץ והצדק לא נעשה. ושעה שישב מולנו אייכמן הביורוקראט החיוור בתא הזכוכית שלו חרד לחייו, כמעט שנתנו לו אותם במתנה, כל־כך חסרי חשיבות נראו. מותו היה סמלי, אך צדק לא היה בו. זוג משקפיים אחד מול ערימה של רבבות, זוג נעליים אחד תמורת מיליונים. ובזהב השיניים לא נגענו.
מנהלי מכונים לחיפוש אחרי הנאצים מפרסמים ספרים רבי־מכר ומצטלמים מתחת למקלחות היבשות של אושוויץ, ואנשי כבוד הם; מנהלי מוסדות לתיעוד נלחמים על מעמד מפעלם ועורכים סיורים לאורחים מבני העמים, ואנשי כבוד הם; חוקרי שואה בעלי אמביציות שקועים בעבודת הדוקטור להם, ואנשי כבוד הם; אך רק האלמונים שיצאו לדרום־אמריקה כדי לחפש אחרי מנגלה ובורמן יוכלו לעמוד בפני המתים זקופי קומה, גם אם אין צדק ואין דין והדיין הסתלק מזמן.
אשרי האיש השונא תמיד. אבל אנחנו בקושי למדנו לשנוא, ומה שלמדנו שכחנו מהר, כי שונא מתחייב בשנאתו, ואנחנו רוצים לחיות חיים ככל האדם, כבימים ששואה לא היתה עוד בעולם; לגדל ילדים, להתקדם בעבודה, להשתכר כדי צרכינו, לראות את העולם. השנאה היא מעבידה קפדנית, דורשת את כל החיים. לא עמד לנו הכוח לשנוֹא, לכן אין לנו גם על מה לסלוח. אבל לגרמנים יש סיבה לשנוא אותנו, כי הם עשו לנו עוול, כי אנחנו עדות, חיה עדיין, למה שרצוי למחוק מן הזכרון. ואם רק החלק העשרים מהם בוחר בניאו־נאצים, זהו סימן אמיתי שקם דור חדש בגרמניה, ושהדור הישן למד זהירות וחכמת־חיים. מוכרחה להיות גרמניה אחרת, כי לא ייתכן שאותן הרגליים דורכות עכשיו על גבעולי דשא ואותן הידיים מלטפות עכשיו ראשי ילדים ואותן העיניים מביטות עכשיו על גלי הים המתנפצים. לולא היתה גרמניה אחרת, היינו חייבים ליצור אותה, כי היא דרושה לנו יותר מאשר לגרמנים.
כל יהודי עשה הסכם עם שנאתו, כמנהג שומר־מסורת מול תביעות הדת: עד כאן, אבל לא יותר. שילומים למדינה כן, אבל פיצויים אישיים לא. פיצויים בעד עבודת־פרך כן, אבל בעד מות ההורים לא. לקבל פיצויים כן, כי חטא להשאיר גזל בידי הגרמנים, אבל לנסוע לגרמניה לא. לנסוע לגרמניה כן, אבל לא לשם הנאה. קשרים דיפלומטיים כן, אבל תרבותיים לא. סרטים גרמניים לא, אבל תותחים כן. ואגנר לא, אבל מרצדס כן. פולקסוואגן לא, אבל מכונות שאיבה כן. מערב־גרמנים כן, אבל מזרח־גרמנים לא. מזרח־גרמנים כן, אבל רק עד גיל שלושים. חילוקי הדעות בינינו – בין המוחים פה ושם ועורכים הפגנה מעת לעת, ובין האומרים “הן” מיד – הם רק שאלה של עיתוי. כעסנו על מרטין בובר שנסע לגרמניה ארבע שנים אחרי תום המלחמה, והוא רק מדד את הזמן אחרת. התרעמנו על בן־גוריון בגלל גרמניה האחרת שלו, וזמנו רק הקדים מעט. לכל אחד שעון־סליחות משלו ולעתים מתוצרת גרמניה.
אמרנו, לנקמה אין כוח ולצדק אין תקווה, אבל לספר חייבים עד צאת הנשמה. אבל איש לא רצה לשמוע. רק סיפורים על בתי־בובות מצאו אוזן קשבת, לכל שאר הזוועות, מי מסוגל להאזין? השומעים השפילו את עיניהם, כאילו סיפרו להם דבר אישי מדי, פרטי מדי, שלא נאה לנערו בפומבי. למדנו מהר: היה ישראלי בצאתך ואיש־מחנות בביתך, וגם לא בביתך – למה להטיל מועקה על היקרים לך – אלא רק בלבך. וגם לא בלבך, כי מה כבר גדלוֹ, ודברים רבים מתבקשים להידחס לתוכו.
וגם אם ניסית לספר, וגם אם למדת להתגבר על החנק בקולך, המלים היו רק מלים, נכונות על פי המילון וחוקי הלשון, ובכל זאת חסרות כל משמעות. לא עמד בהן הכוח לשאת את המעמסה, והן התפוררו בין שפתיים. רק הצילומים מסוגלים לספר, רק הם עדות נאמנה, בלי תיווך מלים ופירושים אמנותיים. אילו נוצרה המצלמה רק על מנת שתתן דמות למה שאירע בשואה, היתה חייבת להיות בעיני העולם ההמצאה החשובה של המאה האחרונה. מיד אחרי ציקלון ב.
לפחות לילדים חייבים לספר – לא הכל. רק סיפור עם מוסר־השכל. בערך ככה: מה שהיה היה, אך אתם במדינת ישראל. אז הלכו בשקט, אבל עכשיו יש לנו טנקים ומטוסים. זה היה בגולה, אך כאן בישראל לוחמים כולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.