עולה נשאר עולה, אם חדש הוא, אם ותיק; במשהו, לגבי מישהו תתגלה, גם אחרי עשר, גם אחרי עשרים שנים של שהות בארץ, זהותו האמיתית. לגבי קופת חולים אתה בגדר עולה למשך תשעים יום, לגבי הסוכנות שנה אחת, בעיני שלטונות המכס שלוש שנים, ובעיני ילדיך כל ימי החיים. עצם העובדה, שאתה קשור למקום המעורפל ששמו גולה, מלא יהודים לבושי קאפוטות ושטריימלך, אוכלי גפילטע פיש וצ’ולנט, כשגויים אוחזי שוטים רודפים אחריהם, מפחיתה מערכך כהורה. ואין זה משנה אם לגביך הגולה היא המגדלים המוזהבים של כנסיות פראג או תזמורת כלי־הנשיפה בגן העיר, המנגנת את הדאנובה הכחולה, או שיט בסירת קאיאק לאורך פלג הרים בין יערות אשוח. ילדים להורים שלא מן הישוב נושאים את אות הקלון בשקט, כדבר מעציב שיש להשלים עמו, ולפעמים, אחרי מסיבת יום הולדת או שי לחנוכה, אף מוכנים לסלוח להם על כך. אילו רק היטיבו ההורים הללו לדעת תנ"ך, והיו מסוגלים למסור אינפורמציה מפורטת יותר על כתבי פיירברג או פיכמן, לולא היו מתגלים לפתע בנוכחות ילדי הכיתה ובני השכונה בכל חולשתם, במבטא לקוי, בשגיאות דקדוק, בפנייה בנוסח הגולה, במלת־חיוב לועזית מצחיקה.
יש הורים המצליחים ממש להידמות לישראלים. העברית שלהם ללא דופי, המבטא הזר לא מורגש כמעט, הם מתלבשים כאילו נולדו כאן. אבל די לראות אותם מפצחים גרעינים כדי לדעת את טיבם האמיתי. הם לוקחים גרעין ליד, מפצחים אותו בציפורן, מוציאים את הגרעין מתוך הקליפה בשתי אצבעות יד ימין ומכניסים אותו לפה כאילו היה זה בונבון של שוקולד. לפצח גרעינים לא מלמדים בשום אולפן, ומי שלא למד לירוק קליפות ולבלוע גרעינים בלי שימוש באצבעות בימי ילדותו, שום משרד קליטה לא יעזור לו.
השליטה בעברית איננה משחררת מסטאטוס של עולה; יש ותיקות הישוב, הקוראות גם אחרי חמישים שנות שהות בארץ רק ספרים בראסית ויש עולים, שלמדו עברית עוד בימי ילדותם במונקאץ' או בברנוביץ', ויודעים ניבים ששום ישראלי ראוי לשמו לא שמע עליהם. ובכל זאת, ותיק זה ותיק ועולה זה עולה ולא יכולה להיות כאן טעות. כל זמן שאינך יודע גסויות בערבית וקללות ברוסית ושמות חלקי המכונית באנגלית ובדיחות באידיש, אינך יודע עברית של ישראלי.
בהתלהבות של השתקעות ראשונה מחליט העולה, כי מוטב לו לדבר בעברית מגומגמת ודלה מאשר בשפת מוצאו, כדי להראות ליושבי המקום את רצונו להתקרב אליהם. רק מאוחר יותר הוא מבין שאין דבר העושה אותו לפגיע יותר מאשר נסיונו להשתלט על שפת הילידים. מי שממשיך לדבר בשפתו – בעיקר אם זאת שפת בני תרבות, כאנגלית, צרפתית או גרמנית, ולא ניבים נחשלים כרומנית או פולנית – ודורש מאחרים שיבינו אותו, מעמיד את הצד שכנגד בעמדת הגנה; אך ברגע שהוא מתחיל בפזמונו “לא מדבר עברית טוב, אבל רצון לומד” הוא חשף את עצמו, הנמיך את קומתו, היה לננס ואילץ את הבריות לדבר אליו כאל ילד מפגר. לא העברית הופכת עולה לתושב. בת־שבע דה רוֹטשילד יכולה לדבר אנגלית כאוות נפשה ואיש לא יחשוב אותה לעולה. ד"ר גיאורג וייז, מייסד אוניברסיטת תל־אביב, לא היה אף פעם עולה ולא יהיה עולה, כי כל אחד יודע שהוא מיליונר ויכול לצפצף על מדינת ישראל בכל רגע שרצונו בכך. עולה מי שכבר לא יכול אחרת.
אומרים שהמדינה זקוקה לעולים, אבל כיוון שהיא אינה יודעת לדבר, על הישראלים להיות לה לפה; ובכן, שיהיה ברור: לנו, באופן פרטי, העולים לא חסרים. אולי טובים העולים למושבים חדשים, לאזורי פיתוח, הרחק מחיי הישוב האמיתי, אבל הם מטרד נוראי כשהם נכנסים לחיי היומיום כקרובים, כמכּרים, כקרובי מכּרים או כמכּרי קרובים. להזמין אותם פעם בשבת לקפה – ניחא, אפשר לסבול. נותנים להם כמה עצות מעשיות, מבהירים להם כמה טוב להם עכשיו, מוסרים להם כמה כתובות שכדאי לפנות אליהן, אבל רק לא לשאת באחריות הנוראה הזאת, שהאנשים הללו מנסים להטיל עלינו. אנחנו ביקשנו מהם לבוא? כנראה שהיו להם סיבות. יש להם מוסדות משלהם: הסוכנות, משרד הקליטה, מלב"ן, עליית הנוער, משרד השיכון. יש אנשים שמשלמים להם משכורת על מנת שיטפלו בעולים. כיום עליה זה מקצוע, כמו טקסטיל או בולאות – אין זה עסקו של איש מן הישוב.
היחסים בין עולה לבין ותיק, אם יש יחסים בכל, הם יחסי קנאה; קנאת הוותיק, הזוכר כמה משנות חייו הטובות הלכו עד שהשיג אותם הדברים שנופלים עתה בחלקו של עולה כמובנים מאליהם – דירה, מקום־עבודה, רהיטים, כלים; וקנאת העולה החש בשובע, באדישות ובעליונות, אין מה שיקשר ביניהם אלא בואו של עולה חדש עוד יותר, מיוחס עוד יותר. כזאת היא דרך הארץ: ישוב החלוקה הביט בחשדנות על הביל“ויים, הביל”ויים לא הבינו לרוחה של העליה השניה. אנשי העליה השניה הביטו מגבוה על באי העליה השלישית, בני העליה השלישית בזו לעליית גראבסקי מפולין, עולים מימי גראבסקי התייחסו בזלזול לפליטי גרמניה, פליטי גרמניה לא התלהבו מיוצאי המחנות, יוצאי המחנות לא רחשו חיבה לעולי מארוקו, עולי מארוקו בזו לעולי רומניה, עולי רומניה אינם מבינים לרוחם של עולי דרום־אמריקה, עולי דרום־אמריקה מסתייגים מעולי ברית־המועצות. כל העולם אוהב אוהבים, אבל אף אחד לא אוהב עולים.
כאותם סמלים בצבא, היורדים לחיי הטירונים, כיוון שגם לחייהם ירדו, ועובדה היא שזה לא הזיק להם בסופו של הדבר, גם אנחנו, עולים לשעבר, לא רואים בעין יפה את תפנוקי העולים החדשים, בעיקר מארצות הרווחה, כלשון הסוכנות. כיצד אפשר לבקש מאתנו הבנה לטענות עולים על היעדר בית־ספר תיכון בטירת הכרמל או על מרחק הנסיעה בין שיכון ג’סי כהן ומקום העבודה ברמת־גן, או על המס הגבוה ליבוא מכונית, כשנגד עינינו אוהלים ומעברות וחוסר עבודה ובתים ערביים נטושים, בלי מים ובלי חשמל ושתי לירות כסיוע הסוכנות? רק שסבל ימים־עברו לא ניתן להעברה. עולה מארגנטינה לא יסבול פחות מדוחק התורים ליד תחנת האוטובוס למשמע הטענה, שלנו בכלל לא היה כסף לנסוע באוטובוס והלכנו ברגל מתל־אביב לתל־ליטוינסקי. השנים הראשונות בארץ הן קשות ואכזריות. כאז כאן עתה, וכל אחד נושא את סבלו כאילו הוא הוא העולה הראשון.
עוד מזל, שכיום אתה יכול לחיות בחיפה, בתל־אביב, או ברמת־גן עד מאה ועשרים ולא להיתקל בעולה מארצות המצוקה, בעיקר כשאינך נוסע באוטובוס ולא משרת בצבא. לפעמים, על סיפון אניה, בשובך הביתה מסיור בחוץ־לארץ, בנמל תעופה, שבאת אליו כדי ללוות אורחים מחוץ־לארץ, אתה יכול לראות אותם עמוסים חבילות, לבושים בגדים כהים מדי וכבדים מדי, עצבניים, נרגשים, חשדניים, חסרי בטחון, מנסים לפתוח בשיחה כאילו מחפשים אישור לנכונות החלטתם לבוא ארצה, ואחר־כך הם נעלמים מן האופק, נבלעים במפת הארץ. רואים אותם, בשעת טיול של שבת, על שפת הים, במשחק כדורגל, ליד הכניסה ל“אהל שם”, בערב זכרון ללנדסמנשאַפט זה או אחר, אבל אין חייבים לשים לב אליהם.
מזהים אותם בנקל על־פי הלבוש, בעיקר את עולי מזרח־אירופה. הגברים במכנסיים רחבים מדי וכתפיים מרופדות מדי, עונדים עניבת פסים עם קשר עבה וחובשים מגבעת ישר על המצח; הנשים עם גבות עיניים דקות וגוון שפתון סגול וצווארוני פרווה על מעילי החורף, ופנינים גדולות סביב הצוואר. בבגדי החג מתגלה הגלות ביתר שאת: בימי החול לובשים בגדי עבודה, שהם זולים ושהכל לובשים אותם, אבל בבגדי שבת מנסים להגשים חלומות נעורים, להיראות כמו שנראתה גרטה גארבו או ריטה הייוורת, בעל האחוזה או מנהל המחוז. בשבת העולים יותר עולים מאשר בימי חול, כי בימות השבוע הם נבלעים במקומות העבודה, נדחסים בין נוסעי האוטובוס, נעלמים בחשכת הקולנוע. יום של תעסוקה מגן עליהם מפני תלישות מהרהורים, אך בשבת האדם (כל אחד, ותיק ועולה, ישראלי וגולה) פגיע יותר, חשוף יותר בחולשתו, בבדידותו, או בדבקותו למשפחתו. בימי חול האדם הוא מה שהמציאות הכריחה אותו להיות, אבל בשבת הוא מנסה להיות כפי שהיה רוצה לראות את עצמו, וזה הרבה יותר גרוע.
בשנים הראשונות חיים באשליה: רק אדע עברית, רק אלמד כמה ביטויים צבריים, רק אתלבש כמו כולם, רק תהיה לי דירה מרוהטת ומסודרת, ולא ירגיש עוד איש את ריח הגולה. במרוצת הזמן יודעים: בעיני אלה שרצית כל כך להידמות אליהם תישאר תמיד איש שבא מן החוץ, שאינו משתייך. בנימת הצחוק, בשגיאת כתיב, בדרך שבה אתה מבטא שם לועזי, בשפה שבה אתה סופר, ברגע שישאלו: “אתה זוכר את המצור הגדול על יגור?” או יאמרו: “נו כן, אתה לא יכול לזכור את מקמייקל”.
הכל תלוי בין מי אתה חי ולמי אתה מנסה להתקרב. בדימונה תהיה לוותיק מהר יותר מאשר בגדרה, ברמת מגשימים מוקדם יותר מאשר בתל־יוסף, במשרד החוץ מהר יותר מאשר במשרד החינוך, בין פועלות נקיון מהר יותר מאשר בין שחקנים. כל עולה חדש מנסה להתאים את עצמו לוותיק, הוותיק מנסה להיות כבני השכבה השלטת ואלה מנסים להידמות לגבירי העולם הרחב. בכיוון אחד נוסעים מגלות לחירות, בכיוון שני מהפּרוֹבינציה לעולם הגדול.
איש הגלות נבדל מן הישראלי האמיתי קודם כל בציוניותו. כל זמן שהוא משתמש בביטויים ציוניים כמו “רצוני להביא תועלת לחברה הישראלית” או “אני מאושר לחיות על אדמת ישראל”, כל זמן שיחסו למדינת ישראל רווּי רגשות, כל זמן שהוא מסוגל לבטא את המלה ציוני בלי לגחך, כל זמן שהוא מחזיק תיק מלא תעודות ומכתבים, המעידים על פעולתו הברוכה למען קרן־יסוד או הקרן־הקיימת או ויצ“ו בחו”ל, כל זמן שהוא חי באשליה, שמישהו כאן בארץ יכיר לו טובה על כך, חותמת העולה החדש טבועה בו. עבר ציוני ארוך חשוד בעיני ישראלי יותר מהתבוללות: אז למה, אם היית ציוני כזה גדול זמן רב כל־כך, הגעת ארצה רק עכשיו?
הדוור יכול לומר לך מיד, מיהו עדיין בגדר עולה ומי מן הישוב. מכתבים רבים מחוץ־לארץ, מעטפות דואר אויר עם בולים גדולים של ספורטאים או חיות ומלים עבריות כתובות בכתב יד לטיני, חבילות כתבי־עת ארוזות נייר עבה, כל אלה הם עדות, שמקבלם השאיר משהו בגלות: שרשים, אהבה, סנטימנטים, זכרונות. ישראלי אינו מרבה להתכתב עם חוץ־לארץ, חוץ מקשר מקרי עם גוי, או חבר־למקצוע.
אם אתה מייחס עדיין חשיבות למוסדות הקליטה, אם הסוכנות ממלאה עדיין תפקיד כלשהו בחייך, אם אתה בא עדיין בדרישות לארגונים, אם יש לך עדיין יחס של כבוד למכתב המלצה, אם אתה חושב עדיין שהבטחה זו הבטחה, אם אתה רץ עדיין אחרי פרוֹטקציה – אתה בגדר עולה. ברגע שמתחילים לחפש פרוטקציה אצלך, סימן מובהק הוא שאתה בדרך להיות איש מן הישוב. אם אתה נמשך עדיין אחרי להקות רומניות או סרטים פולניים מתוך סנטימנט, אם אתה מזמזם לעצמך, כשמנגנים ברדיו שיר של לאֶהאר או כשמשמיעים את קולו של ריכארד טאובר, אם אתה הולך לראות את “לה בוֹהם” באופרה הישראלית, אם אתה מסוגל להשתתף בנשף של יוצאי עירך – סימן שאתה בסתר־נפשך עדיין עולה.
רק בשטח אחד מותרת הגלותיות: במאכלים. ולא רק שהיא מותרת, היא אפילו רצויה. דירתך מוטב שתהיה דירת ישראל – פורמייקה, טיק וכל השאר – ואת צילומי בני המשפחה, שהן תעודה נאמנה לשנת העליה, מוטב להשאיר בחדר־השינה (ולסגור את הדלת); אך איש מן הישוב לא יראה פגם, אם יוגשו לו דגים בנוסח ספרדי או כופתאות מישמיש או קוסקוס או קולביאק או כל תבשיל אקסוטי לא־ישראלי מיוחד אחר. מותר אפילו לומר: “ככה בישלו אצלנו בבית”, אך אין לפתח את הנושא. זכרונות על תל־אביב הקטנה וגירוש יפו בימי התורכים ולילות חומה־ומגדל וטיולים לאלכסנדריה ובעל־בק, יש בהם ערך רב ומשמעות היסטורית; זכרונות על מלך יוגוסלאוויה או על נעורים בהרי הקארפאטים, על עיירה בשלג או על איסוף פטריות ביערות־לבנה, הם ענינו הפרטי של האדם ומוטב שישמרם לעצמו ולבני עירו. הסיסמה: היה עולה באהלך וישראלי בצאתך. בשעת שמחות, בר־מצווה וחתונות, ימי הולדת וטקסי ברית־מילה, אתה יכול מיד לקבוע מאַין בא האדם ולאן פניו מועדות. הדודים, הדודות, השכנים מימים עברו, בני העיר, הזקנים, יאמרו לך איפה צמחה המשפחה; מנהגי הטקס, לבושם של בעלי השמחה, המאכלים, האולם – יגידו אל מי הם רוצים להגיע.
פעם היה הישוב הוותיק יודע על הנעשה בקרב העליה החדשה הודות לעוזרת, ששׂכרה היה תרומתה הנאה של בעלת־הבית לקליטת עולות חדשות. בתוספת עצות, זכרונות ומלבושים ישנים. כיום חלק גדול מן העוזרות ותיקות בארץ יותר ממעבידיהן. עולות חדשות שוב אינן הולכות באופן אוטומטי לעבוד בבתים, כמו בזמנים הטובים ההם, וצבא העוזרות מורכב בחלקו הגדול מדוברות עברית, ותיקות, ילידות הארץ, מבנות אותן שכבות (ולא רק מעדות המזרח) שתקופת השפע פסחה עליהן. המצב הכלכלי חדל להיות מודד. דירה, מכונית, פּטיפון, טבעת יהלום, פרווה, נסיעה לחוץ־לארץ, כל אותם סממנים של מעמד צרכני, אינם עדות למידת השתרשות האדם בארץ. יש ועולה זוכה בהם תוך שנים מעטות, ואין הם משחררים אותו מגלותו. להיפך, ככל שמצבו טוב יותר הוא חוזר יותר לווארשה או לבוקרשט.
חי לו אדם בארץ עשרים שנה ושלושים שנה, ועדיין לא הגיע אליה; וכשהוא מסתלק לעולם הבא יודעים על־פי מודעת האבל איפה נותר חלק מנפשו:
ורק עם מותו נאחזים כל השרשים באדמת ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.