א.

הכל יודעים: ברֶנר שולל היה, פסימיסטן היה, מחריב־עולמות היה. זוהי הגדרת־השלילה, שהגדירוהו בה זה כמה בספרותנו. ברנר ראה כל ימיו רק את התהומות של חיינו. ואולם לא הכל יודעים, שברנר היה מלא מאז את החיובים הגדולים. חיובי־הגאולה נשא הוא בנפשו כל הימים, למן “נבוכה”, העיירה הרוסית שב“בחורף”, ועד לכּבישים שעל הרי הגליל. גם בַקַּר לו, ב“בחורף”, בתוך שממון־החיים שב“נבוכה”, וגם בַּחַם לו, בארץ־ישראל, ב“בין מים למים”, בשוררו: “אנעים זמירות לקרירות ושירים אארוג למים קרים”, – בכל התקופה הארוכה הזאת, שבה ביקש הישראלי הצעיר אחר ה“נקודה” החיוביות של חייו, היה הוא, ברנר, אחד מ“שוללי־הגלות” הגדולים ביותר, שקמו לספרותנו החדשה. כי לידי היאוּש הריקן, האפסי, לא הגיע לעולם. להפך: הוא, ברנר, אשר ה“עבריה החיתה והעשירה את נפשו” (דוקא הבטוי הרומאנטי: עבריה!), יודע עוד בשעה שהוא מהלך “מסביב לנקודה”, לדבר אל נפשו מתוך פאתוס של סימני־קריאה: “אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה!”.

כי ברנר, כלומר: פייארמן־אברמסון, שאול גמזו־אובד־עצות, יוסף־וחיים־חפץ – ברנר בכל גלגוליו אלה, הארוכים־הקשים, הלך בדרך האחת והגדולה שלו – אל עצמו. בדרך זו היו תחנות. אבל על התחנות הללו, תחנות־חייו, לא היו אף פעם כתובות זרות, “גוייוֹת”. בזרמים שלהם, גם הסוציאליים־האנארכיים וגם הקולטוריים־החיצוניים, לא נסחף מעולם, וכבודד עברי גדול הרגיש חמימות נפשית רק “תחת טליתו של אבא”, כבטויו שלו עצמו. תחנה היתה לו לונדון, שבה הוציא, בשעה שנסתם חזון מישראל אחר הפוגרומים של תרס“ו, את “המעורר”; תחנה היתה לו גאליציה, שבה הוציא את ה”רביבים“; עד שהגיע, כבטויו, אל “התחנה האחרונה” שבחייו – לארץ־ישראל. בכל הימים הרבים האלה היו לו הספרות העברית ורעיון־התחיה ערכים חיוביים גדולים, תכני־חיים; עד שהגיע ל”תחנה האחרונה" ובה בא אל ההכרה העמוקה בעיקר־העבודה, שגידלהו בימיו האחרונים ונישאהו על פני כל העיקרים. “העובד העברי” – זו היתה האמונה האחרונה, אשר דבק בה, ואחריו, אחרי העובד, הלך לגליל וליהודה עד רגע־חייו האחרון. – הדרך היתה אמנם אפלה, שוממה וגלמודה, ואף־על־פי־כן ניצנץ לו כוכב־נקודה מרחוק, שהיה מאיר על פני כל הגשרים ועל פני כל התהומות…

והראיה: הפאתוס. זה סימן הוא למחייבים, למאמינים, לנביאים. בין סימני־הקריאה שלו המרובים והקוים המאוזנים עם סימני־ההפסק המרובים, שכמעט מגובבים הם זה על גב זה, מהלך הפאתוס המיוחד שלו. ו“החיים” – כמה אהב הוא מלה זו! בכל ספריו הוא נוגע בפרובלימת־בראשית זו. ואילו לפרקי־שירה על החיים הגיע ביחוד בספורו האחרון “שכול וכשלון” על כל תהום־היאוש שבו. הנה שירת־הברבור בפיו של יחזקאל חפץ:

“בתורתנו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים… החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם. כדי שיהיו טובים ביחוד, טובים מאד, נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית, נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן, “תוכן־החיים המצוי”, שבלעדיו אין תוכן”…

ולהלן:

“החיים טובים לא רק מפני שאפשר למלאותם במעשים טובים, לא רק מפני שיש בהם אהבה, אושר, אידיאלים וכו‘, וכו’, בקצרה, לא רק מפני תוכן זה או אחר שבהם ומילואו, כי אם טובים הם כשהם לעצמם. אמנם, יש שהמכאובים משחיתים את פניהם עד לבלי ראותם כמעט, ואז אומרים: לא כדאי! אבל גם אמירה זו – חיים הם; ורק מן השפה ולחוץ יאמר האדם “לא כדאי”. ומי שמבין, שהכל כדאי – הכל, גם כשאין כל תוכן – הוא ידע באמת להוקיר כל גלוי החיים, לעשות “תוכן” מהכל, לברך על כל בת־צחוק מזהירה לפניו, על כל דשא ועל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי רעה היא ומכאיבה, מאחר שגם היא חיים”.

ועוד ראיה: היחס. דומה, את המלה “אינדיפירנטיות” לא ידע ברנר מעולם. הוא אהב להשתמש במלה זו: “היחס הנפשי”. כי אמנם ידע, שרק מתוך היחס הנפשי אל הכל, אל אשר מסביבנו ואל אשר בתוכנו ומחוצה לנו, תעלה על שפתותינו גם המלה הנכונה, מלת־האמת. ומלת־האמת – זו אור־חייו היתה. עליה היה נותן את נפשו. זו היתה לו קודש־הקדשים. ולעומתה ראה כמפצלת את המלה המרמה, את המלה המזייפת. ומפחד מפני ה“מלה המרמה” השליך מעליו, למן הרגע הראשון, שבו טבל עטו בקסת־הסופר, את המליצה העברית, שתחתיה אפשר היה בנקל להתחבא ולדבר בלא “היחס הנפשי”. הוא התאכזר עוד בראשיתו, בספריו הראשונים שבקובץ “מעמק עכור”, על המלה העברית, פשט את עדיה מעליה ויציגנה ערומה, ז’ארגונית כמעט. וזו היתה מלחמה פנימית, שהרי את ה“מליצה” העברית ידע היטב, כמו שהוכיח בחקוֹתוֹ מכתבים נמלצים ברבים מספוריו.

מתוך “יחס” חי וער חָיָה את חייו, מתוך “יחס” כתב ורשם כל הימים, מתוך “יחס” קרא בכתבי־יד של סופרים עבריים, מתוך “יחס” היה מרטט משמחה לקראת כל שורה עברית ואמתית – – ומתוך “יחס” נשאר בודד עם משפחה בודדה בין הפרדסים המרוחקים שבסביבת יפו, ויצאה נשמתו ב“תחנת־החיים האחרונה” אשר לו, אשר לנו, לכולנו – –

ב.

ואיזוהי הדרך, שעבר בה?

מ“נבוכה”, העיירה היהודית, הוליך גשר על פני חיי־הגלות לתוך חיים אחרים, שהם מרמזים לנו כימי דור שלם. כיום אנו יודעים כבר כמעט לקרוא בשם את החיים האלה, שעדיין הם לוטים בערפל: התחיה העברית על אדמת־ישראל. ואולם אז, לפני עשרים שנה ויותר, התפצלו עדיין השבילים מן העיירה לתוך החיים הזרים, הגדולים והמרמים של החוץ, עף־על־פי שכבר התחילו אז להכיר בתרועת־השקר של ה“חוץ” המפתה – וביאליק כבר נמלט אז אל בית־המדרש ושיווע מתוך פסוקים ופאתּוֹס: “באו מים עד נפש, אך היא בם לא באה”… כן, ב“נבוכה” וגם בעיר “N” שב“בחורף” חגגו אז את חגן מלות־החירות הגדולות, “סוציאליות” ו“ריבולוציה”, עם ההטפה המשיחית של הזקן מיאַסנאיה פוליאנה, ובחורי־ישראל “נבוכים” הרגישו עצמם פתאום עומדים לפני תורות חדשות ולקחו לקח והטיפוּ וביארו – ודברו ודברו…

וחיימוביץ, בורסיף והאחרים שב“בחורף” עוסקים בעיקר בביאור החיים, שהם עצם אינם חיים אותם. כל החזיונות והמעשים, שבעצם אין לגבורי־ישראל אלה, לאינטיליגנטים העבריים, כל הלק בהם, כאילו עומדים ותובעים מהם, שהם יבארו אותם, יקבעו אותם בתוך מסגרת ו“יפתרו” את ה“שאלות”… זה היה הסוּרוֹגאט האיום לחיים הממשיים, שלא היו, שלא יכלו להיות. ול“חיים” אלה התיחס פייארמן־ברנר בבקורת פנימית עמוקה למן רגע־ההכרה שלו הראשון ועד רגעו האחרון בארץ. ומכאן הבוז האיום שלו לכל התורות המוטפות מגבוה – גם תורות־ציון הפנימיות וגם תורות־הסוציאליות החיצוניות. פייארמן־ברנר אינו מרגיש שום חמימות באוּר התורות החדשות. אמנם עדיין אין הוא יודע את החיוב לקראו בשם. אבל הוא מרגיש, שחיוב זה אינו כאן; שכאן אין פתרון לאשר מציק לנפשו. והוא מתהלך בין “המפרשים והמבארים” ומשתעמם ומשתעמם… פייארמן־ברנר עדיין לא הגיע אז לתקופת־חיים ברורה ומסוימת, והוא מדקלם לעצמו את הפסוקים משירתו הנפלאה של ביאליק “ביום־קיץ, יום־חום”:

“בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת”. – –

שממון מסביב לו. חורף. אין מקום לצמיחה.

– כלום ראה הוא בכלל “אביבים”?

אבל פייארמן־ברנר, הספקן השומם, אינו ננהה אחריהם כלל. ברי לו: מאורוֹת גדולים לא יחזה בחייו. ואולם נקודות מאירות ודאי ישנן. פייארמן מוכן עוד ב“בחורף” לתת את נפשו לעמו: “לאיש כמוני אין דרך אחרת אלא להקריב את עצמי כולי לטובת העם”. אבל הספקן חושש, שמא הכרה זו, חלילה, רק פראַזה היא… והנה הוא מרגיש לאחר זמן־מה, שאף־על־פי־כן הגיע לאיזו נקודה – הוֵי אומר לאיזה חיוב, והוא מהלך “מסביב לנקודה” ומתחיל להאמין. ומתוך חדוה הוא מתחיל להאמין.

אברמסון־ברנר מחייב בכל כחות־נפשו, בהתאמצות, את הלאומיות העברית. והוא מדקלם שוב שורות מביאליק – ועכשיו שורות אחרות, מן השיר: “תחזקנה ידי כל אחינו, המחוננים עפרות־ארצנו באשר הם שם”… לעבוד צריך, לעשות, לא לדבר בעלמא ולא להסתכל. לעשות בעד הכלל, בעד כלל־ישראל הפשוט. הדברים אמנם אינם ברורים שם כמו שהם נאמרים כאן, שהרי רק מסביב לנקודה זו מהלך אברמסון; ואולם הוא מחזיק באון בנקודה, אף־על־פי שבעצם אין לה מקום־אחיזה בחיים שבגולה. שהרי המעשה, העבודה, שהטיפו לה שם, היתה סוף־סוף אף היא רק הטפה. לידי בגרות־ההכרה בערך העבודה והמעשה היום־יומי הפשוט, המעשים של ימי־הקטנות, למרות כל השאלות וההסוסים, לא הגיע עוד ברנר בימים ההם, בגלגולו של אברמסון. בימים ההם עוד יתן רק האינדיווידואליסטן קולו, או כמו שהיה ברנר אוהב לומר: הבודד העברי. “מעבר לגבולין”, “שנה אחת”, "מא' עד מ' " – את כל תהומות־החיים ראה, וערך מוקדי־עולם, שנפשו עלתה עליהם תמיד לראשונה באש. ואף באלה לא נעדרו האמת והאמונה, וגם אֵילו מסתורין חפו, כאילו שלא במתכוון, על פני כל הדברים – ובעיקר על דברי־הפובליציסטיקה שלו והרשימות – אותם המסתורין, שבהם מתאַדים קילוחי־הנפש הרותחים בתוך אֵדי־הערפל, שסודות־ההוויה לוטים בהם…

הישראלי הצעיר, העברי הבודד – כראות המסתורין של ה“יהודי הנצחי” ראהו ברנר בימים ההם. ואז באו הקונטרסים למחשבה ולפיוט מלונדון עם אותה המזוזה המשונה, הדבוקה לפתחם, לאמר: “כי לעוררך אני בא, לעוררך לאמר: שאל, בן־אדם, לנתיבות־עולם, שאל: אֵי הדרך, אֵי?…”

הוא, ברנר, בא לעורר. לעורר – הוי אומר: הפאתוס בפיו, האמונה, חיובי־החיים. לעורר – יש כחות בעם, יש את מי לעורר. יש נקודה. כן. היתה נקודה בנפש עוד מאז, מ“נבוכה” ועד לונדון.

ואז הולך ברנר־אברמסון לארץ־ישראל. דומה, נתיגע פייארמן־אברמסון־ברנר ללכת “מסביב” לכל הנקודות שבנפשו. יש חפץ באיזו אחיזה, בנסיון של אחיזה ממש. ולא, חלילה, לשם טובת־הכלל. עכשיו רחוק הוא מזה – עכשיו, אחרי ככלות הכל. והעברי הבודד מגיע לגלגולו האחרון – לתחנת־החיים האחרונה, לארץ־ישראל…

ג.

עכשיו נקרא הגלגוּל בשם חדש, עברי, שאול גמזוֹ. פייארמן־אברמסון התחיל מרגיש עצמו כמעֵבר לכל אותן ה“שאלות”, שהיו פעם כובשות את הנפש עד אפס נשימה. דומה, רוצה הוא לבקש רק אותה “אחיזת־כל־שהיא”, שֶׁלִשְמָהּ הלך לארץ־ישראל. גמזו – רמז יש בכך. הרי ברנר אוהב לרמז בשמות גבוריו (“דיאספורין”, “אובד־עצות”, “נבוכה”, ועוד): גמזו – גם זו לטובה. אין מצב, שאין בו טוב. מקצת מן הטוב יש גם בחיים, בחיים כמו שהם. והוא לא יגיע עוד לידי יאוש. כבר צוֹרַף בכור־החיים, ובת־הצחוק הסולחת מהלכת מסביב לשפתותיו. שאול גמזו מורה הוא בארץ־ישראל ומרגיש את עצמו בטוב. ואולם רק לכאורה. בין האידיאלים שבנפשו של ברנר־פייארמן־אברמסון־גמזו (והרי האידיאלים מקננים תמיד בנפשו, אף אם בעטו הוא מלעיג בהם…) ובין ה“מציאות הארצישראלית”, כבטוּינו, יש תהום – שוב תהום. ולתוך תהום זו צופה הוא במבטי־אימים חדשים בארץ. ואף־על־פי שאין לו שיור אלא “נקודה” זו.

והיחיד העברי, הבודד העברי, נותן שוב בעוז קולו – ביתר עוֹז; ואז מופיעות אותן הרשימות החזקות “בפעם המאה” והמאמרים הרבים ב“הפועל הצעיר” וב“אחדות” עם הפולמוס על הדת ועל ספרי־הנביאים, שניעור בימים ההם לרגלי מאמריו החריפים ב“הפועל הצעיר”. “משכילוּת” – התריסו אז כנגדו. ואף אמנם היה בזה מקצת מן האמת, אבל לא כל האמת. גאולת האדם העברי של היום היתה לו עיקר. בעצמוּת ההיסטורית שלנו ובגדלות־הירושה של ה“עם הנבחר” לא האמין. להיפך: אף אלה כבלים הם. הקדושה מתחלת מהיום, מאתנו, אם קדושים אנו. וכאן, בארץ־ישראל, בארץ־הנביאים, ודאי שיש להשתחרר מאבק־הדורות – – אם אמנם נשתחרר. ואולם לא זה העיקר. העיקר, עיקר־העיקרים, יבא אחר־כך, בהמשך־הימים. העיקר הוא לא “במועל־כפים”, אלא ב“הורדת־הכפים”. כלומר, בהורדת הכפים אל האדמה, אל העבודה. הפועל העברי, החלוץ העברי – אם נוושע, כי אז בהם נִוָּשֵעַ. וכשנתגברה בו הכרה זו דומה היה, שנמצא פתאום גם מעבר לכל החטוטים של “אובד־עצות” באותה היצירה המוזרה והעמוקה “מכאן ומכאן”, שהגיע סוף־סוף, לאחר כל הגלגולים, אל “הנקודה”, – ובנקודה זו התחזק ובה החזיק ולה הקדיש את עצמו עד רגעוֹ האחרון.

וזכה ברנר לאשר לא זכו “מהפכנים” גדולים ממנו: את האדם מצא, כמו ששאף לראותו במשאו ומתנו, בחייו היום־יומיים. הוא לא היה אנוס לברוח ולהמלט על נפשו ב“אחרית ימיו”. להיפך: אילו היה מאריך ימים, דומני, היה משבר את עטו לגמרי והיה מתכנס לתוך חיי האהלים, אהלי יעקב הצעיר, שעל הכבישים בגליל – והיה מלמד לנערי־הגולה, פליטי רבולוציות ותיאוריות קומוניסטיות, “מעט עברית”…

כי, אמנם, רמזו לו לברנר בארץ־ישראל, בקצה אפקיו המעורפלים, גם ניצוצות מהבהבים ודועכים של חיים חדשים. ב“מכאן ומכאן” וב“שכול וכשלון” – יצירותיו הגדולות ביותר בארץ ישראל – אנו מוצאים יסוד חדש, שלא היה קודם־לכן בספוריו: הילד. הילדים אמנם, – גם ב“מכאן ומכאן” וגם ב“שכול וכשלון” – יתומים הם; אבל ביתומים העבריים האלה יש כבר רמז לחיים חדשים. נכדו של ר' יוסף חפץ, בנו של חנוך, שנהרג באיזו טחנה רחוקה שבסביבות צפת, ונכדו של לפידות הזקן, אלה, שאבותיהם נהרגו על ידי ערביים על אדמת־ישראל, ודאי ימשיכו את חייהם על אדמה זו “בכל אופן”. כאן, על אדמה זו של חיים חפץ הסתּת ושל לפידות הזקן, בעל “הידים הנחושות, השבורות, הדלות והפועלות”, ייצמד סוף־סוף מבטנו אל הקרקע, אל האדמה – אל “האֵם האדמה”, במובנן הפרימיטיבי של מלות אלו. ואז מתחיל “אובד־עצות” להוציא בארץ את הירחון “האדמה”, שהיה על כל מגרעותיו, האורגאן הראשון של העובד העברי בכל מלוא משמעו. ריח־האדמה, “ריח השדה, אשר ברכו ה' “, – ידוֹע ידע ברנר, שאת אלה לא יתן ירחונו. ואולם “ידיהם הנחושות, הדלות והפועלות” של העובדים העבריים אף־על־פי־כן כבר התחילו מסתמנות בתוך הרבה דפים מן “האדמה”. ואף בלשון העברית, בהרבה מקומות בירחון זה, היה כבר משהו מריח־האדמה, מן הפשטות והטבעיות הכפרית ו”הכבישית”.

בַדְרַאמָה שלו “מעבר לגבולין” קורא ברנר לכתיבתו הספרותית יצירה. הוא אומר שם: “לי, העברי מארץ העברים, לי היא נחוצה”. בימי־חייו האחרונים, דומה, לא היה גורס כך: יצירה היתה לו היצירה בה“א הידיעה, העבודה. זו היתה המלה האחרונה, שעוד יכול להקדיש לה את כל כחו ואת כל חייו. ביצירות הספרותית כבר התחיל לזלזל קצת. זו לא היתה עוד תכלית לעצמה כאז, ב”בחורף" ו“מסביב לנקודה”, אלא אמצעי. וטיפוסית היא מבחינה זו, התכנית ל“האדמה”, שפרסם ברנר באחת מחוברות ה“קונטרס” של מפלגת “אחדות העבודה”. היתה זו מעין קריאת־תגר על הספרות. ומכאן הסיבה, שב“האדמה” נתפרסמו במדור הספרותי הרבה יצירות קלות־ערך ובלתי־שלמות, וביחוד – בלתי־אמנותיות. אין זה העיקר. אמנות – למי יש צורך בכגון זה? פועל רעב מספּר את מצוקות־נפשו – הרי זו ספרות, אם לא למעלה מספרות. הוא לא התהלך עוד מסביב לנקודה, אלא להיפך: כל אשר מסביב לא מעניין עוד, לא חשוב. “הנקודה” היתה עיקר.

ואף עיקרי המפלגה, שהחזיק בה, מפלגת־העובדים, נעשו טפלים. במאמרו “עליות וירידות”, בחוברת הראשונה של “האדמה”, הוא אומר:

“זהו הסוציאליסמוס היהודי: ישוב ארץ־ישראל על יסודות קוליקטיביים. המושבות הללו לא תהיינה מושבות סוציאליסטיות אוטופיות לשם בקשת אלוהים או לשם נוי של בעלי קפריסים ופנטסיות, או בכדי ללמד את העולם דעה והשכל ולהיות למופת למי שהוא, הכרח־החיים באלה הקבוצים, אשר עלינו לעשות, שאלת חיים ומות, ובזעה ובדם יטהרו לשם הקיום העצמי־העממי”.

זו היתה “דת־העבודה” הפשוטה: זעה ודם, בלי שאלות יתרות: מי קודם למי?

וזוהי ה“נקודה”, נקודת־החיים האחרונה, ש“בתחנה האחרונה” של הגלגוּל האחרון.

ד.

והדרך הוליכה בהכרח אל הפובליציסטיקה – אל הרשימה שלו, שהיא אָפינית בטמפו שבה ובחיוניות שבה. בכלי השעשועים הספרותי, בספור ההסתכלותי־האובייקטיבי, נתיגע עד מהרה. גם מ“מעמק עכור” ועד “בחורף” כבר היתה קפיצת־דרך גדולה. הוא, תלמידו של ר' מנדלי, בעצמו התחיל מסתכל בחיים הפשוטים והתחיל מצייר תמונות מן החיים כמו שהם. והמסתכל העמקן נראה עד מהרה לכל עין בוחנת. ואולם ברנר, בהפך ממנדלי, ראה רק את האיש הישראלי, את הפרט; הוא עניין אותו בעצם, בשעה שאצל ר' מנדלי הפך עד מהרה גם הפרט והיה ל“כלל־ישראל”. ומשום כך לא אמר ברנר שירה, כמו שאמר לפעמים קרובות ר' מנדלי: על הטבע, על הבהמה, ועוד. ברנר לא ראה כל ימיו אלא את האדם בלבד. ארצות וימים עבר וראה ודאי (או לא ראה כלל) שמים רבגונים פרושים על ראשו (עד כמה שהגביה ראשו בכלל), אבל כל אלה לא היו מענינו. ולא עוד, אלא שלא הרגיש בנפשו את היחס האמתי־הנפשי, שיש בין האדם – מובן, בין האדם שלו של ברנר – ובין הטבע, בין כל אשר מחוצה לו. ומשום כך בא לו עד מהרה השחרור הפנימי מכל סגנון “נשגב” ומכל אבק־מליצה – עד שהגיע לשחרור הגמור, גם מן הצורה הספרותית החיצונית, ב“מכאן ומכאן”. כל ימיו חרג ממסגרותיו, ובאויר זה, שיצר לו ב“חוברות והעלים עם המלואים” שבספר זה, הרגיש את עצמו משוחרר לגמרי. הדרך אל הרשימה הקטנה, העצבנית, הברנרית, היתה סלולה, והוא הקדיש את עטו עוד רק לה: ב“ציונים” שלו בכל חוברות “האדמה”, ב“מפנקס” שב“הפועל הצעיר” ו“הקונטרס” וברשימות־הבקורת המרובות.

שכֵּן מראשיתו היה ברנר לא מספר אמן – במובן המוגבל של מלה זו – אלא אישיות מוסרית, שנפשה כלתה אל ההטפה. אילו יכול היה להקהל קהילות ברבים ואילו היה כחו בפיו, היה עולה על הבמה ומטיף, ומטיף, ומטיף… כי בפובליציסטיקה שלו יש מקצת מן ה“מגידות” העתיקה שלנו. מלאה היא ליריות נפשית עם אטמוספירה מיוחדת, כבושה־חנוקה, כמו שהיתה פעמים האטמוספירה שב“נבוכה”, בקלויז, בשעה שדרש המגיד ב“שעות מרוממות”… ומי שראה את ברנר מרצה הרצאה פומבית בקהל, הרגיש עד מהרה בליריות עברית זו העתיקה¹. מעין ברוך היה בנפשו, אלא שחתמו עליו החיים, ומשום כך ודאי היה אוהב את המימרות הטפוסיות, שהיה מפליטן פעם בפעם: “מחנק”, “אין מוצא”…

ומהתאבּקות נפשית־פנימית זו עד השירה רק צעד אחד. לאולימפוס לעג ברנר; אבל במעמקי־נפשו היתה הערצה גדולה לאמנות היצירתית המשחררת, זו שהוא לא הגיע עדיה. ומכאן ההערצה הגדולה לביאליק – ובעיקר לשופמן. לכאורה מה ראה ברנר בו, באמן־הנובילה שלנו, ומדוע הלך לבו שבי כל־כך אחריו? – את היתרון האמנותי הקר העריץ בו, בשופמן. אותו, אמנם, לא תוליך ספרותו אל תחנתנו שלנו האחרונה; אף־על־פי־כן הוא האמן האמתי, המסתכל המשוחרר, שכוחו אז, ברשימותיו הראשונות, ככוחו עתה, ובלי הגלגולים היתרים… דומה היה, לפרקים, לברנר, שחסר־יכולת הוא בעצם, שהרי אף הוא התחיל, כשופמן, בציור ההסתכלותי ולא המשיך, ועבר ותעה בדרכים שונות, עד אשר – כך ודאי חושב היה הוא לפרקים – נתמזמזה יצירתו הספרותית לגמרי ונהפכה לרשימה, לפובליציסטיקה²… ובפני ביאליק הגיע לידי “ביטול־היש”. הנה בעל היכולת הגדול. וכשביאליק בא לירושלים והכינו לו קבלת־פנים “בבית־העם”, עלה אף הוא על הבמה והכריז עשרות פעמים: “הוא בעל־יכולת!” – ובאחד ממאמריו על “הבדידות העברית” בעתון ה“אחדות” הוא קורא על שירו של ביאליק “צנח לו זלזל”: “תפלה קדושה, תחינה טהורה!” –

הנה יכול ביאליק וצרף לו את כל אֵבל־חייו בארבע דלתות:

צָנַח לוֹ זַלְזָל עַל גָּדֵר וַיָּנָם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי;

נָשַׁל הַפֶּרִי, אַף נָשְׁרוּ הֶעָלִים, –

מַה־לִּי וּלְגִזְעִי, מַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?

וזכורני, שברנר התהלך בירושלים ימים תמימים, כשנתקבלה אותה חוברת־היובל של “השלוח” עם שירה זו, ושפתיו לחשו את השורות הללו במבטא האשכנזי שלו בלי הרף:

צָנַח לוֹ זַלְזָל עַל גָּדֵר וַיָּנָם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי.

דרכי־אנוש מי ידע? – אולי היתה גם הרגשה זו של אי־היכולת האמנותית שותף לצערו העמוק?

… והנה צוֹרף האיש בכמה כורים, נתנסה בנסיונות הפנימיים העמוקים ביותר, ונהפך לאישיות נזירית בפנימיות־נפשו וגם בחיצוניותו הפשוטה, בזקנו ובבגדיו, עד שהגיע להכרה העמוקה ביותר של הרוסי הגדול מיאַסנאיה פוליאַנה, להכרה במפעל־החיים היום־יומי על אדמת ישראל. ומבחינה זו היה ברנר ודאי האישיות העברית השלמה ביותר בדור האחרון. נטש לגמרי את כל ה“חוץ” הגדול והמרמה והתכנס לתוך ה“אוהל” שלנו בכל רוחו ונפשו. “היה יהודי באהלך ואדם באהלך” – היתה תורתו. את “החוץ לא גרס כלל. הוא הטיף רק למבפנים, רק ל”מעמקים" – ובעמק־החיים, מעבר לגדר דחויה בין הפרדסים שביפו, מצאו את ה“זלזל” כשהוא שוכב ונם מתוך אגרוף קמוצה ובת־צחוק סולחת…

אדם כי ימות באוהל.

[תרפ"א]

כשהתהלך בתוכנו נתחמקנו מפניו. פחדנו קצת קרבתו. הוא הלך תמיד כאילו חוט־שדרתו היה עשוי עשת. דיבורו היה חותך, חד ומוטעם ומודגש בכל שולי המשפט במלים בלשון אידית חזקה, בֶסֶרבית, ובתוספת גווני־קול, שבאו אי־שם מבין לשפם ולשפתים. לי כשאני לעצמי היה תמיד הרושם, שחיתוך־דיבור זה מורשה הוא לו לא מאבא ואמא, אלא מרבו הנערץ, מר' מנדלי מו"ס. גם העמדת־הגוף בהכרת ערך, בטוחני ממנדלי באה לו. ואני את ר' מנדלי לא ראיתי מימי, אבל תמיד נשמע לי בקולו (וביחוד בשנותיו הראשונות בארץ, לפני ט"ו־כ' שנים) קולו שלו, של אותו סבא, וביחוד כשנשא מדברו על מלאכת הכתיבה ועל ספרות ועל סופרים. המטבעות, שהיה מגולל אותן אז אגב משחק שבשיחה, היו ממטבועותיו שלו וההשפעה העיקרית באה, כניכר, ממנו. וביחוד – האחריות.

ידוע בתוכנו מאז, שש. בן־ציון קפדן היה והיה יוצק דיו אדומה על כל כתבי היד שנמסרו לו, ועד לר' יהודה הלוי הגיע. אפילו אותו “תיקן”. זו, כמובן, בדיחה שבהגזמה היא. אבל בעיני ראיתי אותו בעבודתו וראיתי על שולחנו כתבי־יד של סופרים ידועי־שם בתוכנו בשעה שערך את ה“שי” (ההוספה ל“חדשות הארץ”, שיצאה בהוצאת הממשלה בקהיר של מצרים) וראיתי אותם מועתקים מחדש באורך־רוח של עלם כתבן מתחיל מכתָבָם לכתבו עד היות להם הצורה, שהוא חפץ בה, כלומר – צורתו שלו. אחרת לא הבין. הוא לא הכיר ולא הודה במחוספס שביצירת אחרים. הוא חשב גם את גבעול־הקש הפורח לתבן והכה בו וחבט בו להוציא מתוכו אך את הבר – ואם עד לידי יציאת נשמתו של הסופר המחבר ושל יצירתו גם יחד.

ובדידי הוה עובדה. עלם צעיר הייתי וכתבתי את רומני הראשון. הוא קראו פה ושם ובחר ממנו פרק אחד ל“שי”. בעצם ידו העתיקו מחבילת־הניירות של כתב־היד והדפיסו באחד הגליונות הראשונים. אני ידעתי את ספרי כמעט כולו בעל־פה. כל שנוי קל היה ניכר לי מיד. ואפילו שנוי מלה אחת. והנה נתקבל אותו גליון ה“שי” באחד מבתי־מסחר־הספרים שבירושלים. ואני עומד באותה חנות ופותח את הגליון – ומוכר־הספרים נחפז אלי ושואלני: מה היה לך? מה נחוורת כל כך? איזו בשורה רעה הגיעתך? ואני ניצב וקורא באותו פרק מספרי ואיני מבין מה כתוב בו. פסוקי תהלים ותנ“ך הוסיף והפך את הזמן מעבר להווה והוסיף ווי־היפוך וגרע – ושרט שרטת בנפשי עד כדי כך, שלא הוספתי עוד לבוא אל מעונו (הוא התגורר אז בירושלים) ולא יכולתי לראות פניו. עוּל־ימים הייתי והיה לי הרושם, כאילו גזל אותי, או כאילו נטל ושרף לעיני בהנאת מחבלים את כל השעשועים שלי, שהתקנתים לי בעמל רב כל־כך. ולאחר שנדפס הספר כולו, כעבור שנים, ניגשתי והתבוננתי שנית ושלישית בתיקוניו – וגם אז לא קבלתי אף אחד מהם. לא. הוא היה מתרבות עולם אחר. בכרמו שלו חפץ לראות רק ענבי־מאכל בשלים, בכּורות נאות, טפוחות ואדוּמות ומזינות. וכשנגש למחוק ולהעביר את הדיו האדומה, היתה לו בזה מאותה ההנאה של הגנן־האכר, המשקיע את עצמו רק בחלקתו הצרה לבער ולנכש ואינו רואה כל עיקר את הנוף כולו ואת היפה והנאה שבפַרְעוֹת־שיחים ואפילו ב”שמיר ושית"…

ומשום כך לא גרס כל עיקר את ספרותו של ברנר, שנפשנו ננהתה דוקא אליו ואל לבטיו שבחיים ובספרות. ואם איני טועה, לא הדפיס הוא מעולם דבר של ברנר. הוא לא יכול היה להדפיסו בלא־תיקונים בשום פנים, וברנר לא היה נותן לתקן. וכשהיה קורא בכתבי־יד שלי ושל חברי באותם הימים, היה מציץ בנו במבטו הקשה ואומר לא אחת: “ברנר”. ואף אמנם לא היה אז בעינינו ניגוד גדול יותר מאשר שני סופרים אלה בארץ: הוא, הג’נטלמן, המצוחצח, המהדר בלבושו, הצועד נכבדות, כשואף להגביה עוד יותר את קומתו משכמו ומעלה, והלָה, הצדיק־הנזיר, המשרך צעדיו לצדי דרכים אבלות ומשקיע מבטו בקרקע, שלא לדחוק, חלילה, רגלי שום שכינה.

אבל ברנר אהב אותו והיה מביט אליו לא אחת “מלמטה למעלה”, כמי שמובטח לו אף־על־פי־כן, שהמפתחות של היצירה האמתית לא בידו הם, אלא בידיו שלו, של היוצר האמן, מונה האותיות ומתייג התגים לספרותו היפה…

כי אכן היה הוא וחבריו, ולא ברנר וחבריו שבאו אחריו, מנושאי האחריות של הספרות העברית החדשה. הוא היה מאלה, שהוטל עליהם תפקיד, או שנטלו תפקיד לעצמם להשגיח על הספרות העברית החדשה, שתהיה ראויה בשעת תחיתה, בריניסאנסה החדשה שלה, לתחית האומה בכלל. הדף העברי הנדפס היה עוד יקר בימים ההם. כל מלה עברית נקראה על ידי כל קוראי עברית. וכל הכותב עברית היה רואה עצמו כחורז מרגליות אחת לאחת, מצחצחן ומשפשפן, לוטש בהן גבישים ומשתעשע בהן ונהנה מעצם השעשוע. ספרות חיה ושוטפת, שלא המלה הבודדה בה העיקר אלא חפץ־היצירה שביריעה השלמה, שלא תמיד ראוי לה שתהיה מגוהצת למשעי דוקא – ספרות כזאת לא גרסו עוד אז. מנדלי השתעשע על פני דפים ארוכים־ארוכים בתיאורי־טבע (נפלאים אמנם ומקוריים ובלשון נפלאה ומקורית) והלך עקב בצד אגודל אחר גבוריו ונהנה בעצמו מ“טיוליו” אלה, שהם כיום משעממים אותנו, וביחוד את הדור החדש הבא אחרינו, מחוסר תנועה מצד אחד ומרוב פרטים ופרטי־פרטים, חשובים ובלתי חשובים, מצד אחר. וש. בן־ציון יצא בעקבותיו וראה כל דבר שביצירה מתוך אספקלריא ספרותית אחת – האידיליה, שהיתה עד ברשדסקי וברנר הסוג הספרותי הפרוזאי היחיד בספרות העברית. (אידיליה במשמעה הרחב, בהשתעשעות בפרטים ובצמצום האישים המתוארים). ואף אמנם היה בזה מעין צורך הכרחי, “היסטורי”. השיר והאידיליה הם המקדמים את בואה של ספרות חדשה. באלה ניתן לצקת דפוסים מהוקצעים שלמים ואחראיים. ודוק ותראה, שעדיין יצירת “האידיליה” הזאת נמשכת עד עתה בספרות העברית, ואף הנובילה הגדולה עדיין לא הגיעה כמעט ליריעה הרחבה של הרומן האירופי הרחב אלא במקרים בודדים בלבד.

ועוד יותר מזה: הצמצום היה האידיאל, משאת־הנפש העיקרית של עבודת היצירה. אך לצמצם. כאילו הצמצום עצמו מראה על כוח, וכאילו אי אפשר שגם דף מצומצם אחד יהיה פחות מצומצם מעשרות או מאות דפים רחבים וארוכים. אבל בזה היה משום חינוך, משום הטלת אחריות – והדמויות השלמות של חכמי־החרשים הנפלאים, העקשנים, מנדלי ואחד־העם, עמדו לפני אותם היוצרים־האידיליקים ודרשו אך אחריות, אך מלה נאמנת ומהוקצעה, אך מילוי תפקיד היסטורי בהחיאת הרוח העברית בתקופה החדשה (ואם גם לא הגיעו הדברים עד לידי הכרה ממש באופן ברור כזה).

ולחבורת מבַשְּׂרים זו שייך גם ש. בן־ציון, ומכאן קפדנותו, שבאה לו מאותו מקור “האחריות”.

לפני כ“ד שנים, בבואי לארץ, התחיל להוציא את “העומר”, והוא אז בעצם פריחתו ובטחונו – הבטחון בימים הטובים, אשר יבוֹאוּהו, והבטחון בהתחדשות הכוחות על האדמה החדשה. והישוב החדש עודו קטן והאנוש היחיד עוד בעל־ערך, ורוח התחיה עדיין אין לה תקציבים של ממון, והסופר היוצר העברי שייך בעצם מפעלו ליוצרי המולדת החדשה, ודיזנגוף וש. בן־ציון הם ממיסדי העיר העברית הראשונה, תל־אביב. סמל נאה. ובימים ההם מתבסס גם בית־הספר העברי החדש, וש. בן־ציון הוא “נותן־הטון” גם כאן. ספריו, ספרי “בן־עמי”, שאף הם היו פרי עבודתו של נושא־אחריות, כובשים את בית־הספר, והוא מוציא גם את ה”מולדת“, אותו ירחון נאה, שבכל גלגוליו עמד תמיד טעמו בו וי”א כרכיו הם עד היום מן הנאה ביותר שבספרות העברית. “ה’מולדת' יהיה יוצא” היה כתוב במודעות שנדבקו ברחובות תל־אביב החדשה – “יהיה יוצא” דוקא, והקהל יודע, שזהו סגנונו שלו, של ש. בן־ציון… והחוברת הראשונה, שנדפסה בירושלים, מבלי היות עוד אז דפוס ביפו ובת"א, יצאה מלוטשת ונקיה וכולה, כמובן, – ש. בן־ציון… והוא עובד תמיד, כותב, עורך ומתרגם (הופעת “הרמן ודורותיאה” ביום גרוש יפו היה כמעט מאורע בתוכנו) עד בוא – כמובן, לא לפתע פתאום – ימים אחרים־אחרים, שבהם גדל ההיקף מסביב והאיש נהיה פתאום בודד, מוקצה, מרוחק, מבית ומחוץ, ועד בוא המחלה הסמלית אף היא – וקוססה בו ואכלתו כליל.

ואנחנו היינו מרוחקים קצת ממנו. פחדנו קרבתו. והנה הלך והשאיר בלבנו חלל ריק, והשאיר אחריו סימני־שאלה קשים: מה כאב הוא? ומדוע טולטל כה כאן, על אדמה חררה קדושה זו, האוכלת את נפש הטהורים דוקא? ומדוע השאיר אחריו מען התראה קשה, שהנה גורלו שלו אינו אך גורלו הפרטי בלבד?

והסרטן, שבמת בו? הסרטן? – –

[תרצ"ג]

א.

הַתּוֹפָעָה כְשׂלְּעַצְמָהּ

כן, התופעה כשלעצמה, ולאו דוקא בספרות, כחזיון שערכו נתון בתוך מסגרת פלונית והגדרה אלמונית, אלא באישיות כמות־שהיא היה משהו חדש, שלא היה לפניו – על־כל־פנים לא באותה תקופה ואולי גם לא באותה מאה, שהוא קם בה ובתוך הקיבוצים הישראליים האלה, שמתוכם הופיע ובא לפתע והביא עמו ריח־מרחבים ושוועת־אונים והלמות לשון כזאת, שהיתה כחצובה מחדש מתוך אילו סלעים, שנתגלגלו עזובים מן הצד ואיש לפניו לא שם לבו אליהם. הוא בא כיורד מאיזה הר רחוק, זר ונכרי, שלפסגתו לא העיזו כלל באותם הימים להרים את הראש מתוך אֵבל הרחובות הצרים והמחנק והגלות והדלות. ולא עוד, אלא כשפתח פיו בשירה שלנו, העברית, היה הרושם, כאילו הוא פותח ומדבר מחדש בלשון הזאת, שלימדוהו אותה לפנים, בעודו נער יהודי קטן, קדמון, ושנשתכחה ממנו בעזבו אותנו ובשהותו כמה שנים – מאות בשנים! – אי־שם בין זרים, בין נכרים, בין “אצילים”, ללא דעת כלל את אשר נעשה עם אחיו שם למטה, בסמטאות של הגיטו הגשמי והרוחני כאחד. “נטע זר” – אבל אפילו אילמלא אמר זאת בעצמו, היינו רואים זאת בעין. ולא “נטע זר” בלבד, אלא “נכרי לכל”, כלשונו, היה הוא בעצם הופעתו. ואף אמנם זו חידה היא, שלא נמצא לה עוד פתרון עד היום. אילו לפחות היינו שומעים מתוך פרטי תולדותיו, כי יליד ארץ אחרת הוא ולא יליד אותם המקומות עצמם, שבהם קמו גם ישראליים אחרים, סוחרים וחנוונים, כבשאר כל תפוצות ישראל, לא היינו תמהים. בתוך היהדות הספרדית שבתור הזהב קמו יהודים שונים כאלה, אחרים מן האשכנזים, ובדורות מאוחרים יותר היו תופעות כאלוּ בתוך היהדות האיטלקית. אבל כי יקום מתוך פלך פלוני ופלוני של תחום המושב, או גם אפילו שלא מתחום־המושב הרוסי, אישיות יהודית כגון זו, שכמעט קשה להאמין, שראתה וטעמה גלות במובן הפשוט־ההמוני, פלא זה אינו מסתבר ולא הסתבר עוד עד היום בשום מאמר מרוב המאמרים שנכתבו עליו ובשום סיפור קורות חייו. מה מקורה של תופעה זו? מהיכן נשתמר בתוך היהדות הדוויה הכוח והלשד הזה, שיוכלו לקום מתוכה טיפוסים כגון אלה? ומנין הבריאות הזאת, שהיא כמחאה חיה כנגד אותן ה“תורות”, שהקימו כל מיני מלומדים וחוקרים? פלא הוא. חידה היא. ולפני הפליאה־החידה הזאת יש לעמוד תמיד מחדש בשעה שאנו רואים אותו, את האנוש היהודי השלם, כשהוא בא בכל “אביב מחודש” ומביא אל תוך הרחובות שלנו, כאותם הגויים בעיירות ישראל, אלומות רעננות וריחניות ומטיל אותן אל תוך רחובנו. ולא אלומות בלבד – את עצם האביב הוא נוטע בתוכנו; חושף שרווליו וחורש וזורע, ובשעת הצורך יש ויעלה ברצונו גם חפץ מוזר מאוד – מרוב אונים ואמיץ־כוח! – והוא מעתיק לנו ומביא לתוך תחומנו הר שלם, אולימפוס שלם, על כל אליליו המתגוששים, כאומר: הא לכם! – ומסתלק והולך לו, כאילו לא נתיגע כלל…

ב.

בְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת

כן, נס מן השמים. ופירוש של הנס הוא זה:

ממערב וממזרח קמו הם בבת אחת אותם מבַשְּׂרֵי־התחיה הגדולים, שההיסטוריה שלנו זיכתה אותנו בהם בדור אחרון. בפטישים גדולים בידיהם הופיעו הם ובזרוע חשופה, על מנת לחשל את היצירה הזאת, שמתקראית בלשוננו בשם “תחית־ישראל”, על הסדן הגדול, שהקיפו עליו מכל עברים בבת אחת, מי בפאתוס הנבואי שלו, מי בשכלו הקר; מי בחרון ובזעף של משאות־קודש ומי במבט העין הבהירה עם צחוק הבריאות בארשת־השפתים… חבר־הַלְמָנים היה זה, שעמדו בקצוותיו של הסדן מזה ומזה והלמו והלמו: הרצל ונורדו¹, אחד־העם וביאליק, ואתם החברה הצעירה, כל אלה שנתנו ידם לעזרה – ומן הצד, מואר באש הזאת של המפוח, עמד גם הוא, טשרניחובסקי, ושריריו דרוכים כנכון לכל פקודה להביא גרזינים ואש־פלדות ולהעתיק סלעים, כי ראו: יש עוד גם בתוך התחום אנשי־כוח ורבי־עצמה, ולא דלוֹנו עוד. כלל לא. והוא אף נוטל חלקו ועומד והולם: לנוכח פסל אפולו, שמש, תמוז, נביאים קדמונים – בריאות, בריאות, בריאות! –

ביאליק וטשרניחובסקי – לא נשוב לכל תלי־תלי הדרשות, שכבר נערמו על נושא זה. גיטה אמר לאקרמן איש־שיחו בשעה שדיבר עמו בשאלה, שעמדה אז על־הפרק בגרמניה: מי גדול ממי: גיטה או שילר? – “הוי, גרמנים שוטים, ישמחו נא, שיש להם שנַים כאלה!” –

וגם אנו “שמחים”, כלשונו, שקמו לנו שנַים כאלה משני הקטבים, וחישלו לנו את היצירה הזאת החדשה. כי לאמיתו של דבר המסגרת אחת היא, ואפילו הכוונה היא אחת: ביאליק מזה וטשרניחובסקי מזה. האחד שר מתוך האשמנים “תלו שמש על ראשכם!” והאחר בא במלוא־מהלכו האיתן ותלה את השמש הזאת מעל לראש והראה, שהיא מאירה; כבר היא מאירה… כי העיקר היו השמש, הגעגועים לאור, לזוהר לאויר; כליון־הנפש לנשימה מלאה.

ובכוח זה באו שניהם ובכוח זה הלמו שניהם על ראשינו מעברים שונים.

ג.

מְשׁוֹרֵר־פַּסָּל

אבל ההלמות הולמת אותו, את טשרניחובסקי ביחוד, כי אמן־הפטיש הוא; פַסָּל הוא בעל מפסלת, שחוצב במלים במקום בסלעים. האם לא התבוננתם וראיתם, שטשרניחובסקי – וביחוד בסוניטות שלו, וביחוד באלו של השנים האחרונות – נפתל נפתולי־אלהים עם המלים והוא חוצב שורות, טורים־טורים, כבתוך אבן קדומה וכבכתב־קדומים, כתב־היתדות, מתוך איזו התאבקות קשה לכבוש את המלה ולעשותה תמונה – בשעה שלבו יוצא לתמונה עצמה, לעיצוב צורות ולפיסול. והאם לא הרגשתם, כי יש הרושם, שבמקום פלונית הסוניטה, טוב היה לו לקחת את המפסלת ביד ולפסל בגוש־שיש או בגוש־אבן את הציור הזה, המרחף לפני עיניו ובדמיונו אותה שעה? – נפתולי־אלוהים. ופעם, בקראי את הסוניטה “עוד בלבי לן הטל”, ראיתי במו עיני היאך הוא יושב ומפסל שורה אחר שורה כאחד רוֹדֶן ואמרתי: מי יודע, אם לא רב כוח־שריריו על המלה, שנשתעבד לה בהכרח? מי יודע? וגם בזה מצער היצירה.

לפני כמה שנים, בעוד תל־אביב קטנה היתה וחוף הים רחוק מן הישוב, טיילתי שם, על חופו של הים, עם ש. בן־ציון ז“ל; אני לימינו והוא משוחח ומשוחח. על טשרניחובסקי שוחח אותה שעה. “כליל־הסוניטות” הראשון שלו נדפס באותם הימים ב”השלוח“, והוא דיבר על טשרניחובסקי – הפַּסָּל. מובטח היה לו, וכך הביע את דעתו, שאילו לא היה עלינו ה”הסגר־של־המלה“, ואילו לא היתה כל רוחנו כבושה בתוך ה”פאתוס של המלה" (כי בעצם הרי כל האמנות שלנו נצטמצמה מאז ומעולם במלה המופשטת מעצם ה“איסור” לעסוק באמנוּיות אחרות, וד"ל), היה אנוש בעל כח כטשרניחובסקי בועט במלה וחוצב בסלעים… ראה, קרא, אם אין כל הכתיבה הזאת של הסוניטות “גמגום איום” (הכוונה היתה, כמובן, לא לגמגום, אלא להתלבטות שבבטוי), תוצאה ברורה של התכווצות בתוך המלים בשעה שהדמיון דוחף את דם־השרירים לעַצֵב, למתן־צורה ונוי.

– והאידיליות? –

ועל כך באה התשובה, שבוודאי היו גם בין האמנים הקדמונים של יון כאלה, ש“בשעות־המנוחה” שלהם נשטפו במי־מנוחות אלה של הסיפור האידילי, שהאירו בו את חיי־עצמם ומצאו בזה את סיפוקם לתת גם לאמנות זו, של המלה, את הראוי לה וכו'.

אלא שבהמשך הדיבור הלכו השאלות ונתרבו, וכאשר נגולה לפנינו כל הפרובלימה הזאת, טשרניחובסקי, ואנו עומדים בתוך הדמדומים של הערב היורד, אמר הוא, המשוחח ז“ל: כן, מספרים, שיבוא ויביא עמו את ה”אודיסיה" וה“איליאס” – ואל נוכח הים סח כאל נפשו:

– תמיד הוא מביא עמו… כמרחוק… כמרחוק…

[תרצ"ה]

מן המדף העליון של ארון־הספרים שלי מציצים אלי זה ימים מועטים אותם הכרכים הנפלאים שלו, שיצאו בהדור שאין כדוגמתו אצלנו, והם מלחשים לי ומרמזים לי – וכל־אימת שאני עובר על פניהם אני מתעכב על ידם, פותח את שתי דלתות הארון, מתיצב בינותן, ופותח וקורא בהם פה ושם, כדוגמת אבא וסבא, שהיו עומדים רגע לעיין באחד הספרים רק על מנת להחיות שוב את אשר נשתכח מהם בהמשך הימים ובטרדות־הימים.

ואין הפרש בדבר היכן אני פותח – אם בשני הכרכים הגדולים של “הכנסת כלה”, או בכרך “מאז ומעתה”, או ב“ספורי אהבים” וכו' וכו'. – בכל אלה אני חייב לקרוא רק שתים דלתות או ארבע, ואני זוכר היטב את כל היצירות הללו בהתהוותן ובהוצאותיהן הראשונות בעתונים העברים ובהוצאות העבריות השונות.

זה לי כ“ה שנים שאני עוקב, עקב בצד אגודל, אחר יצירתו שלו, ודומני, ששורה אחת לא נתעמלה ממני למן “והיה העקוב למישור” ו”עגונות" ועד יצירתו האחרונה.

ועוד יותר: אני יודע את עגנון עוד לפני היותו לעגנון (שם זה, עגנון, קרא הוא לעצמו על שם יצירתו הראשונה, שנכתבה לפני כ“ה שנים בא”י בשם “עגונות” ונדפסה ב“העומר” של ש. בן־ציון). אני יודע את עגנון־טשאטשקיס עוד מן “המצפה” בקראקא של שנת תרס“ו־תרס”ז, ועדיין שמור בזכרוני אחד השירים התמימים, שפירסם שם, שראוי יהיה ל“ביוגראף” שלו לרשום אותו לזכרון:

אַהֲבָה נֶאֱמָנָה עֲדֵי־שְׁאוֹלָה

אִשָּׁבַע לָךְ, אָרִים יָדִי הַשָּׁמַיִם –

כָּל אֲשֶׁר לִי פֹה בַּגּוֹלָה

אֶתֵּן בַּעֲדֵךְ, יְרוּשָלָיִם!

ומאותו השיר ועד למחרוזת־הפנינים שלו “פולין”, “ספורים קטנים”, “הנדח” וכו' – “רחוקה הדרך ועליזה”, כפי שאהב ברנר ז"ל לומר על כגון זה.

ומכיון שנזכר כאן ברנר – ובודאי מתוך “אסוציאציה” פנימית נזכר – יש לרשום בזה לזכרון, שברנר ז“ל, אשר בעָצמו של דבר היה רחוק מרחק רב מכל עולמו של עגנון, היה מתרפק באהבת־אלם גדולה ועמוקה על יצירותיו שלו, והיה ממתין למוצא־עטו כמי שמובטח לו, שמכאן, ממקוד עברי ראשוני זה, על־כרחה תבוא גם היצירה העברית המקורית והשלמה. ועדיין זכור לי היטב, היאך ישב ברנר בחדרו על ספת־הקרשים, שהיתה עשויה מתיבות־נפט (הפירמה “נובל ואחיו” הצהירה גלויה מתחת למעילו, ששמש לו כסות־לילה), ובידיו כתב־היד של “והיה העקוב למישור”, שמסרו אחר־כך לדפוס ב”הפועל הצעיר“, והוא יושב וקורא לפני שורה אחר שורה: “מעשה באדם אחד ושמו מנשה־חיים מיושבי ק”ק בוצץ”, והוא מטעים בנגון כמי שקורא בתורה.

“עגונות” והספור “והיה העקוב למישור” היו ההתחלה, ראשית־האונים – ובשניהם, וביחוד ב“והיה העקוב למישור”, היתה כבר בגרות שלמה, מוגמרת, שלא נוספה עליה כמעט מאומה בהמשך השנים. ועגנון אז עלם בן י"ט־כ'.

אותו הריתמוס המבורך של הלשון על כל צירופיה הנפלאים – זו אמנות המוזאיקה שלו, המצרפת לה צירופים מן הצרורות הקטנים, המשובצים כאבנים טובות בכל הספרות העברית הגדולה – אותו ריתמוס, שהוא איזה המשך, טמיר ונעלם, לדופקו הפנימי, המקורי, של היהדות על כל גלגוליה – בו היתה המקוריות הברוכה של עגנון, שקשר שוב את חוט החן, שחונן בו, אל מסכת האגדות, שנוצרו בגלות־החל הזאת.

הוא היה למן הרגע הראשון מן הזוכים הגדולים, שאינם מהלכים רוב ימיהם במדבר אחר “מחזות־כזב” מתעים, בשעה שהם מבקשים את המעין הטהור – אלא התציב תיכף ומיד אל המעין, בלא חציצה, ושאב מן הבאר ההיא, שממנה השקו את הספרות העברית כל הזוכים הגדולים, שחוננו במתת הגדולה – היא ראש לכל הספוקים הגדולים אשר ליוצר: – לתת ספר לעמו.

כל יצירתו של עגנון יצירה עברית מקורית היא. מרקמת־חיים זו הגדולה, שנרקמה במשך דורות ויובלות בעיירות ישראל, שהשכינה נתלבטה בהן בלא הפסק ונתגוונה שם ונתלבשה בלבושים חדשים – “פולין הקדומה לתורה ולתעודה למיום סור אפרים מעל יהודה” – מרקמה זו זכה הוא לקטוף לו את הציצין הנאין ביותר, את השירה הגדולה, תמצית־החיים הפנימית, ולארוג מהם מסכת גדולה וחדשה זו שלו, המשתערת על פני תתשע"ג דפים אלה של ארבעת כרכיו.

וכשאתה קורא בספוריו של עגנון, ועוֹבר מספור לספור כעברך בין חפצים יקרי־ערך ועתיקים, אשר לך הם ולא ידעת, או שהורישו אותם לך ולא ידעת – אתה נפתע פתאום לראות את המשך־הדורות כשהוא חי לפניך – – ולא היית גולה מעולם ולא הוטלת מעולם לבין נכרים, ואתה, אף אתה, כדברי־ימי עמך, אך המשך הנך, חוליה חיה בשלשלת¹ זו של נפסקה לעולם ולא תיפסק לעולם.

וספרי־עגנון הם במובן זה ספרי־יהודים אמיתיים. מלאים הם את “האופטימיות”, או כפי שיהא נכון יותר לומר כאן – את “הבטחון”. ומתוך אופטימיות זו, העליונה, שנותנת לו ליוצר לראות את הכל “נאה כביומו הראשון”, בא, באין ספק, גם אותו ההומור, המשתפך כאן על כל גדותיו כנחל־ברכה. הומור יהודי־מקורי הוא, ששמש לנו מאז “שמירה בפני כל המזיקין” ושעל־ידו יכולנו לעמוד ולא ליפול בכל אשר עבר עלינו לכלותנו…

ההוּמוֹר הטוב (לא הלעג) יודע להפוך את האסימונים למטבעות נוצצים, וההומור הטוב מברכת־החיים הוא, וגם – מברכת־היצירה. וספרי עגנון מלאים את ההומור² הטוב הזה. ודומני שמן הראוי היה כבר לעמוד על טיבו של הומור זה, שאינו, לפיע"ד, דומה כלל להומוֹר של מנדלי, כפי שטועים רבים להאמין.

ורק קו אחד יוטעם כאן: מנדלי מלעיג ביהודים, באחיו בני־עמו, ועגנון – לא. לעולם לא. כל כתבי עגנון שזורים יחד חוט־של־חן אחד של אהבה, אהבת־ישראל.

וראש לכל היצירות – שני הכרכים הגדולים “הכנסת־כלה” (תתק"ה עמודים), שבהם מסופרים “נפלאות החסיד ר' יודל מבראד וג' בנותיו הצנועות ופרשת גדולת אחינו בני ישראל יושבי מדינת הקיר”ה".

באלה רואה עגנון את הספר שלו בה“א הידיעה. כחות הרבה שוקעו כאן. לתפארת ה”מוזאיקה" של הלשון באה תפארת־הצירופים של המעשיות והספורים, שהשתעשע בה כמה וכמה שנים (בגלגול ראשון נדפסה יצירה זו, “הכנסת־כלה”, בהמשכים אחדים בירחון “מקלט”, שיצא בניו־יורק) עד היות לה צורה זו של אפופיאה, או של אפוס גדול, שרבים מן המבקרים ביקשו להשוותו ליצירות־עממיות קדומות, כגון “דון־קישוט” ועוד.

ברם אני איני גורס כן. “הכנסת־כלה” אינה, לדעתי, הרֹאשָה ביצירותיו של עגנון, ואף־על־פי שכמות־היריעה והיקף־הרקע גדולים כאן ורחבים. כי לא לדלות אבני־מחצב אנו צוללים ימים, אלא להעלות אבנים קטנות ומרגליות. ואלה מפוזרות לרוב בכל יצירותיו הגדולות עם הקטנות. ואילו נשארו גם כל היצירות ההן, שחוברו כאן יחדיו (ולפעמים גם ביד מלאכותית, שלא כדרכו של יוצר־אמת) בצורתן הראשונה, לפני היות “הכנסת כלה” למה שהוא עתה, היינו גם אז רואים את השמים משתקפים בטיפת־המים כאשר בים־הגדול…

ומשום כך אני עומד כפעם בפעם לפני ארון־הספרים שלי, זן עיני בתפארת הכרכים הללו ומוציא מהם אחד־אחד, כפי שנהג סבא ע“ה, וקורא מתוכם – וגם ב”הכנסת־כלה" – פרק פה ופרק שם, מעשיה אחת הכה ומעשיה אחת התם, ונפשי עולזת עלי להיות נעתק בבת־אחת אל עולמו של עגנון, שהוא עולמו שלי ושל כולנו יחד, הקשורים ומהודקים בשלשלת החיים ובשלשלת המסורת, שלא ינתקו לעולם.

[תרצ"ב]

בעצם אין היא כותבת “ספורים”. הללו אידיליות קטנות הם, הנכתבות לא לפי חוקי האידיליה. גם שופמן כותב אידיליות כאלה. ספוריה ברובם (יש גם אחדים יוצאים מן הכלל) אין בהם כמעט פאבולה מסוימה. ודומה: אין לה כל צורך בה. אותו לואי, המהלך כמנגינת־שקט, מעציבה או עולזה – אצלה לרוב מעציבה – סביב הטפוסים והפאבולות השונים שבספוריהם ורומניהם של מספרים אחרים – בבעלי כשרון הכתוב מדבר – לואי זה נעשה כאן עיקר. רק הוא ישנו כמעט. עלי החבלבל הרכים, עשירי הגוונים, המטפסים ועולים על כל עמודי־יצירה טובים ולופתים אותם, נעשה כאן גוף הענין; הענין עצמו.

“על יד הארגז, המוכן לנסיעה, נמצאה גם צנצנת של ריבה, אשר שנתה והחליפה את צבעיה בהתאם לתנועת השלהבת, שהציצה אליה מן הכירה”.

“בעוד זמן מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הקרובה ועל פני ארון־הספרים של אבא זע כתם בודד של אור ורועד חולף על גבי הש”ס, על כריכות ה“פוסקים” וספרי המחקר. זה יורדים הקצבים אל בית המטבחים ופנס נפט בידיהם; הולכת ומתקרבת השעה השלישית"…

ואהבת הפרטים עם הקטנות מסימני היצירה האידילית היא. ואולם עיקר העיקרים הוא המעטה המיוחד העוטה על פני כל הדברים. הקורא לאט־לאט בספוריה, כאשר נכתבו לאט־לאט “פסיק” אחר “פסיק”, מרגיש כי הכותבת משחקת לה במאמריה הספורים, המסוגננים והמלוטשים, כאשר ישחקו באותה שעה בנפשה אותם זכרונות הילדות, הנוגים והאורים, שהיא מספרת עליהם. ואף מלת הקריאה “הוי” הנפלטת פעם בפעם (אגב: מלת־קריאה־אנחה זו משַוה על הדברים מן האשה המספרת, אם נלך ונבקש אחריה דוקא) באה כלואי ללואי רחוק, והד מיוחד לה בנפשנו, כקול ענות חלושה מזכרונותינו שלנו: “הוי, לילה זה!” – “הו, מה גדולה היתה הקדרות!” – “הו, בקיאותה של הרבנית הזקנה!” –

ברנר כתב פעם על סגנונו של ר' בנימין, כי סגולה מיוחדת לו לסגנון זה, שעם קריאת המשפט השני עדיין נלוה אליו ההד מן המשפט שקדם לו, הראשון.

בסגנונה של דבורה בארון, כמעט בכל משפט ומשפט בפני עצמו, נבלעים בבת אחת כמה הדים, העוברים מ“פסוק” אחד לחברו ומצטרפים יחד – וכאן ודאי הסיבה לאינטרפונקציה שלה, המיוחדת, המגובבת והמפרשת.

בעיקר היא מספרת זכרונות. ומכאן גם השלוה המיוחדת אשר לה, החולנית־המתחלה במקצת – שלוה זו, היורדת ונחה עלינו באותם הרגעים, שבהם נאמר להתפרנס מזכרונות עברו. רק אז נשתעשע¹ כך ב“בובות הזכרונות” ונחיה בתוך כל הפרטים, הנשכחים ולא־נשכחים. ואף גם באלה – ובמשחק המיוחד אשר לה באלה – יש לראות את האשה המספרת. כי אכן: אשה זו שב“נילס לינה”, המתפנקת ומשחקת בצערה, באספה לתוך קונכית צעצועים את דמעותיה בעמדה לפני הראי, כשאוהבה נפרד ממנה, – אשה זו, דומה, חיה בלב כל אשה וביחוד בלב כל אשה מספרת. דבורה בארון – אף ספוריה דמעות פנינים כאלה הם, שנאספו אחת לאחת אגב רטוטי־נפש מתפנקים.

“כובע הלבד הישן העיר בתוך הלב זכרונות נוגים”. וכשמסוּפר כאן על ארגז־הרווקים של רחל פיינברג ועל השביסים הטהורים של הרבנית מז’וז’יקובקה ומטוחנובקה – יש גם באלה ובכל ה“שטימונג” המהלך סביב אלה, צער מיוחד, מתפנק, שרק לב אשה יכילנו כמו.

ועוד גם זאת: העצבות שבספוריה – לא עצבות כמעט, אלא שלוה נוגה – שאינה בעצם אלא טון גוונים מיוחד, שהחיים מוארים בו, – אף זו מן האשה בה.

חיים יש, שחמתם מרובה מצלתם, וחיים יש, שצלתם מרבה מחמתם. כאן הצל מרובה, אבל לא בזה הכאב.

והכאב אינו מכאיב בכלל (“כאב יפעה” נאמר פעם באחד מספוריה); מעין זה ודאי ישנו. ובכאב זה צורך לנפש, כי הרי מישהו תקע אותו פעם בלבנו:

“נפלא ומושך את הלב היה גם הבורג, אשר הזדקר, עקום ומחלד, בקורה מנגדי, ואשר בעריתו הגדולה בכל מרחב התקרה, מבוטל, ללא כל צורך (אף על פי שהן תקע אותו מישהו פעם במקום זה), היה לי במשך הרבה שנים כסמל כל מיותר ואומלל בחיים”.

וזו כבר השקפת עולם היא. הרגשת העולם המיוחדת שלה.

*

בשנה

האחרונה החלה היא מפרסמת הרבה ספורים על בית הרב מז’וז’יקובקה (“בראשית”, “לילות”, “גניזה”, “היום הראשון” וכו'). באלה נתוסף עוד קו חן מיוחד על קוי חן קודמים: “היהדותיות” המיוחדת. איזו “אידישקייט” טהורה בתוך הספורים האלה – ובשפתם העברית! ולא זו של שלום אש, הבאה כמתוך כוונה “להגדיל ולהאדיר” (וביחוד בספוריו האחרונים – כמו ב“ר' שלמה נגיד” – שהדברים מגיעים בו עד לידי זיוף־חיים ממש). זו אחרת היא; פנימית, כלפי עצמה, כ“משיחה לפי תומה”. ויעוין נא, לדוגמא, בספורה האחרון “גניזה”, ויקומו אז חיי העיירות – אותם החיים שכל־כך הרבה הפכו בהם – כשהם מוארים באור חדש, באורה המיוחד של מספרת עברית, “תלמידת־חכם”, בעלת כשרון מיוחד והסתכלות מיוחדת. דיאלוג אין כמעט, אבל הד הדבור המיוחד עולה ונשמע בלא הפסק אפילו מנעלי הלבד של הרבנית הזקנה. והדברים נאמנים תמיד וכנים. החיים עצמם ניתנים בזה.

בספורה “בראשית” (לדעתי זו מגלת חיים גדולה היא ושלמה, מעין אלה אשר רק שופמן יתן לנו בנובילה קטנה אחת) הגיעה “יהדותיות” זו לידי שלמות הבטוי. יזכר נא היאך משתלבות שם פרשות השבוע לתוך חיי העירה בליטא: “פרעה בחלומו ראה את פרותיו על שפת היאור, רועות עדיין באחו, בארץ כנען לא היה שבר, אזל הלחם מן המקום, והרעב היה כבד ומציק – וכאן בז’וז’יקובקה ירד השלג יומם ולילה”.

ולהלן: “נקראת שירת דבורה: מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה'. ובשעת ארוחת הצהרים, כאשר פתחו את הדלת לזרוק את הדיסא לצפרים, התפרץ קול צפצופן והפיץ רוח חדשה מסביב, רוח של אביב, אשר אף־על־פי שהוא מתמהמה בוא יבוא, במהרה בקרוב יבוא”.

ואולם לא זה העיקר. כל אותה פרשת החיים, שבין לפרשות השבוע, עם תאורי הרבנית הצעירה, שהובאה מפולין המדינה, ממרחקים, והיא הולכת ומסתגלת לחיי העיירה הקטנה ומשלימה מתוך איזו הכרת־חיים עמוקה, פיוטית־ריאלית, עד שהיא יוצאת לבסוף “בכבודה ובעצמה” ומסמנת במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל יבוש עוגות גבינה, ככל שתעשינה כל נשי ז’וז’יקובקה – בזה יש לא רק כוח תיאור והסתכלות בלבד. יש אור אחר, חדש. החיים נצחו… נצחו… ולבסוף בא אותו לואי מוסיקאלי:

“בחוץ נטפו הגגות בצהלה”. –

*

איני יודע את הדרך, בה עבר כשרונה הספורי של דבורה בארון. אם כך התחילה מבראשית. קשה היה למצוא את כל ספוריה הפזורים (כך, למשל, נשתמר בזכרוני ספור אחד משלה, נובילה, אשר כמותה לשלמות אזכור רק בנובילות צ’חוב: “שומן”, שנדפסה לפני כמה שנים ב“הפועל הצעיר”). ואולם אחת ברי: מעצם ראשיתה לקחה לה למופת את בחירי הנוביליסטים שלנו, את שופמן ואת גנסין. לאלה היא שייכת. (ושוב, אם יורשה ייאמר: היא האשה שבמשפחה זו). יוקח נא דף אחד מדפי הספורים של שני אלה, וימצאו עד מהרה את הטון העיקרי השוה בשלשתם. ואולם ביחוד נערץ כאן אופן הכתיבה של שופמן. הוא שמש מופת. אבל כבכל כשרון בעל עצמיות מיוחדת, הפכו הכלים השאולים והיו כאן לרכוש. ומאחר שהעצמיות שונה בתכלית, היתה ההשפעה רק חיצונית בלבד – באופי הסגנון ובאפני התאור. הראייה אחרת היא; פעמים עמוקה כשלו ותמיד שירית יותר. ואין הכוונה להציב זה מול זה. אבל ההשואה עולה כמאליה. שופמן יקרע מגבוריו את כל בגדיהם אשר יעטפום ויציגם ערומים ויחוג נצחונו: הנה הם בעריתם! – ודבורה בארון תעטה בכוונה ערפלים שקופים על הכל, ותאחה הקרעים בידה החורה – “עד כמה שאפשר”. סנדר זיו – מטפוסיו של שופמן הוא בעצם, אלא שאצל דבורה בארון הוא “ניזון בירקות וצמחים, ולא אכל שום דבר מן החי”. וכשהיה מהרהר פעם בזה, כי טוב־טוב היה אילו פרצה מלחמה בעולם, מעין מלחמת רוסיה־יפוניה, ובמלחמה זו היה נהרג האופיצר הקרוב של “בת האלמנה” האהובה – הוא מרגיש, כי עבר “עברה” במוחו ואינו ראוי עוד להנות עצמו ממבטיה של האהובה… ואולם ביחוד קו זה: היא אינה מלעיגה בו, בסנדר זיו, אף כי בעצם נלעג הוא יותר מאשר טפוסיו הכושלים של שופמן; והיא אינה “מתאכזרת”… אורות יש בחיים וצללים יש. והאור זורח שם, במקום ש“בת האלמנה” יושבת… ומאחר ששם, למול האור, בת־האלמנה עומדת, נופל ממילא הצל על רחל פיינברג… כך. אבל אין ללעוג. –

ואולם הומור יש בספוריה.

רוזה לוכסמבורג כותבת באחד ממכתביה “מבית־הסוהר” על אודות ספר, שקראה ולא מצא חן בעינה משום הלעג שבו, לאמור: “האמן האמיתי לא ישפוך לעולם את האירוניה שלו על ברואיו, שברא בעצמו”. וספרותנו העברית – ובטובה שבה הכתוב מדבר – מלאה דוקא את האירוניה הזאת, הפקחית־הפכחית; את הלעג הממית, הבא מן השעמום, הממלא אותנו על כל גדותינו. שלוֹם־עליכם לא לעג. הוא היה אמן אמיתי. הוא היה הומוריסט. וההומור אינו ממית. הוא מאיר את פני הדברים ומחַים ומאַמתם, כי אף הוא בן־לואי הוא לכל תופעות חיינו. לגבי כשרון אמיתי – ההומור הוא אחד מסממניו הבריאים. בספוריה של דבורה בארון אין לעג; לגמרי לא. אבל יש הומור אמת. הוא חופף על כל ספור מספוריה.

בימים האחרונים קראתי בספרי הרמן באהר על אודות אשה־אֳמן כדברים האלה: “הקולות הפראים נדמו. עתה תנוח רק השלוה הענוגה של האמנים בלבד. והאמצעים הפשוטים ביותר מספיקים למדי: צל קל על גבי המצח הלבן, זעזוע כל־שהוא מסביב לפה”. – –

משהו מזה גם בדמותה הספרותית, השלֵוה והנוגה, של דבורה בארון.

[תרפ"ב]

לא יובל לו ולא חג. הוא אינו “מסדר” לו את אלה, והאחרים בוודאי שלא יקומו ויפשפשו בדפתראות ובתאריכים למצוא אימתי נולד פלוני סופר, כדי שיקומו ויחוגגוהו “על־דעת־עצמם”. והוא גם אינו זקוק ל“הערכות” של האחרים. את אשר עם לבבו להגיד על עצמו הוא מגיד בכל שעת־כושר. והרי כל סופר אמת מגיד רק את עצמו במשך כל ימי חייו. הוא הנושא והוא הנשוּא. הנה מדבר הוא, למשל, על “הערכת־עצמו” בספרו האחרון “פרצופים” במלים כאלה: “יש ובשעה שאינה לא יום ולא לילה, ברדת עיפות כעופרת על חלל־העולם, ובתי ראי־הנוע עוד סגורים על מסגר והעתונים כבר נלעסו וכבר מתגוללים באשפות, והשעמום הולך ורב ואין סנסציה לשובב את הנפש, – אז יתרחש באחד הימים, כי גם אחד מבניך או מבני בניך יושיט את ידו לקראת ספרך וקרא בו שעה ושתים ושלוש, ואחר יגחן וילחש באזנך: אבא, יודע אתה, לא רע, לגמרי לא רע”…

כלומר, ספרו שֶלוֹ לא רע. כלומר: אפשר עוד להתחזק ולעמוד מעט – ואף־על־פי שלהלן, שורות אחדות לאחר־מכן, נאמר בלשון של קינים והגה והי: “העמל למה? המית־הלב למה? הנה הלם, המה הלב, רעד, פזז העט, שקל, איזן המבקר, קרא, נהנה הקורא, ובעוד יום או יומים, או שנה או שנתים, והכל נשכח והיה כלא היה, כלא־מציאות, כלא־חלום… הבל הבלים”.

אבל לא. את ר' בנימין אסור לצטט. אם תתחיל – לא תגמור. ועוד גדולה מזו: אפילו כשאתה מתחיל לכתוב עליו, על־כרחך אתה נשטף בתוך סגנונו שלו, נעימתו שלו, ולא תימלט עוד. כלומר: אתה מרגיש עצמך נתון בתוך אתמוספירה מיוחדת; משל כאילו האפילו עליך בטלית, ואתה מסתתר תחתיה ומציץ מתוך ה“אווירה” שלה (ובינתים יש כאן ריח מיוחד, נושן, של הטלית עצמה עם כל ה“אסוציאציות”, שמתקשרות אליה) אל תוך העולם – אל תוך כל העולמות, שהוא, כותב־המסות, מכניס אותך לתוכם: מקדונלד והרב קוק, אוסישקין והרצברג ובן־יהודה וכו' וגומ'. וזה כוחו: אתמוספירה יש כאן בכל שורה ושורה משלו וריתמוס מיוחד במינו; הריתמוס של עצמו, שהוא כוח־כוחו והוא כולו שלו, “לא שאלוֹ מאיש ולא גנבו, כי ממנו ובו הוא”…

ברנר, שחיבה יתרה נודעה מהם, מאחד לשני, כתב פעם על סגנונו של ר' בנימין (אני מביא את הדברים על־פי הזכרון), שהריתמוס המיוחד שבו הוא זה, שבשעה שכבר הפלגת משורה אחת לשניה או לשלישית, ממאמר אחד לשני או לשלישי, עוד מלווה אותך ההד של השורה הראשונה, או של המאמר הראשון. כלומר: בין השורות ומעל למלים מהלך אותו משהו, שהוא כל־עָצמוֹ של הסופר הזה, שאינו חייב כלל להיות “מקורי” בנושאיו, אלא שהנושאים, שבאים לידו, נעשים ממילא שלו, ואפילו אם הוא אך מצטט (וכך דרכו באמנות שלו) משֵֶל אחרים וזורה על הציטטות הללו ובינותן מסממניו שלו, מ“אבקת הקסמים” שלו, שלא הוא ולא אנו יודעים את צירופה הכימי… מליצה אחת כאן; פסוק תנ“כי שלם; פסוק אחר לגמרי, עכו”מי, שם; מלה פשוטה עד תכלית, עממית, כאן, ומלה שניה, מרוממת, מספר איוב או מפרקי־תהלים שם, וכל זה על נושא, הרחוק מעולם זה ומאתמוספירה זו – ו“הניגון” שלם; ניגונו שלו המיוחד, שעליו יבורך תמיד ועליו גאוותנו בו.

היפוליט טֶן אמר על המסה הספרותית, שהיא חייבת להַנות את הקורא כטיול אגב טיפוס בהרים: לכאורה אתה עולה ומסתכל רק באותה כברת־האדמה הקטנה שלפניך, שאתה צריך להתחזק בה בשעת העליה להר, אבל בלבך כבר מתרוננת השמחה על מה שנכון וממתין לך בהגיעך למעלה־למעלה – האפקים הנרחבים והמבט החפשי לסביבה המתגלה, כלומר – “הפתעת־הנופים”, כפי שקורא לזה פעם סטיפאן צווייג בספרו על רומן רולאן.

ור' בנימין אמנם מפתיע אותנו תמיד ב“הפתעת־נופים” זו, היא היקרה שבסגולות המסה הספרותית. אתה פותח וקורא על ענין פלוני רגיל, ואולי גם ידוע, אלא שאגב קריאה (ואינך יודע כלל לסבר לעצמך מאין ההרגשה־התחושה הזאת) מובטח לך, שעוד אחת־מעט תגיע לאיזה פסוק, או לאיזה דיבור, או לאיזו מליצה, או אפילו למלה אחת, שאינך יכול לדעת מראש מה יהיה טיבם והיאך יועמדו כאן… וחילופיהן של ההרגשות הללו באותו המאמריסטיקה הרגילה שלנו, שלמִן השורה הראשונה ועד לאחרונה אתה מפליג באותה רכבת ובאותו קרון ועל פני אותו נוף ידוע, קבוע ומשעמם ללא־כל־חילופים, ובעיקר ללא־כל־תקוה של אפשרות־חילופים…

וחבל, שהעתונות שלנו אינה יודעת זאת, וחבל, שגם הוא, ר' בנימין, מתעלם ומתאלם כפעם בפעם לכמה שבועים וירחים ואינו משמיע לנו את דבריו אלה, שיש בהם תמיד (ואפילו אם אנחנו מתקוממים כנגדם בהיותם לעתים “אבסורדיים” מעצם התאווה של הסופר להיות, לעתים, “אבסורדי”; ומכאן מתנגדיו ו“שונאיו” של ר' בנימין, שחושבים אותו ל“מפלגתי” או למדלג ממפלגה למפלגה…), כן, שיש בהם תמיד מן ההארה ללב הקורא ומן ההפתעה בתוך הנוף המשעמם והרחב והגדול של העתון. (וביחוד בשנים האחרונות, שהאותיות בעתונינו נתרבו והיו לעשות אלפים בכל גליון וגליון; מעשה־מוכני). כן, כן, על הפיליטון שלו אין אנחנו יכולים לוותר עדיין. עוד לא קמו אחרים במקומו, והרבה פעמים אנו מתגעגעים עליו ושואלים: היכן נעלם בחדשים האחרונים?…

ומשום כך אין להסכין בשום פנים גם ל“הספד” זה, שהוא מספיד עצמו בספרו זה האחרון, “פרצופים”, שיצא לפני ימים אחדים – גם בראש הספר וגם בסופו – ואנו יודעים, שאם אמנם “הר־הזיתים” גבוה ונישא מעל לראשנו כל הימים ומצמיד אליו מבטנו מיום־ליום, הנה אף־על־פי־כן יש גם הנאה בצירופי־האותיות – או בסגנונו שלו באותו “הספד”: “בינתים אני בא במגלת־ספר, מדביק דף לדף ושורה לשורה” – ודברי־הפייטן, שהוא מצטט בשביל אחרים בספרו (במסה שלו, הקטנה, על סמולנסקין): “מי שפעל לדורו, זה פעל בעד כל הדורות!” נאמנים גם לגבי עצמו. כה לחי.

[תרצ"ה]

א.

ראשית כל משהו מהשתפכות הנפש. אני אוהב אותו את י. ד. ברקוביץ. זה שנים רבות, שאני חוזר והוגה בו לעתים. וביחוד בשעת כתיבה. לפנים, כשהתהלך אתנו בארץ ברנר ז"ל, היינו הוגים בו בשעת כתיבה ואומרים: הנה הוא, ברנר, יקרא את השורות הללו; הוא יעיין בהן – ומה יאמר? והיאך תוכל להפליט מלה־בדיה או מלה־תפל ולא תיבוש מפניו ולא תפחד ממבט עינו הבוחן והמחשיך? כי אמנם מחנך היה הוא. בעצם אישיותו ומתוך האחריות הכבדה הזאת (קנטרין של אחריות נשא הוא על גבו), שבני דורו כולם היו כשקועים ומעורים בתוכה עד לידי פחד להניע יד או רגל – היה הוא מחנך ומאיים, כאומר תמיד: ספרות זו קודש־קדשים היא ושבע טבילות תטבול עד שתכנס לתוכה – ואם תכנס אך לפני ולפנים תכנס. כי מי שלא נכנס לפני ולפנים לא נכנס כל עיקר, ושל נעליך ושל כל אשר נטפל לך. כי האחריות גדולה, האחריות…

כן, האחריות – היא המלה, שקיבלהּ מורשה אותו דור ראשון לסופרים הצעירים שמימיו של אחד־העם: שופמן, ברקוביץ ואחרים. ואין ספק שמאחד־העם, האחראי שבאחראים, באה היא להם, והוא הִרְצִין עליהם את העולם ואת החיים ואת – הספרות. ומגזירת הגורל היה בזה: אילולא הוא, אפשר שהיינו עומדים עוד עד היום במזל הטוב של הפטפוט הספרותי, מורשת המשכילים והמליצים. הוא חישל לעיני כל הבחורים הטובים הללו – ביאליק ש. בן־ציון ואחרים – את המלה העברית על סדנו הקשה (ואפילו את הלהט החביא, לבל יתעו “הצעירים” לחשוב, שהוא יודע להבהיק באורות ובאִשים, חלילה…) והראה להם את הדרך הגדולה, הגדולה שבכל הדרכים, זו שמוליכה אל הפשטות, אל האמת, שיודעת רק תפילה אחת: “נא, כל מלה נכונה”…

ולחבורת אחראים זו, באין ספק, שייך גם י“ד ברקוביץ. הוא אחד מאותה הקבוצה של המשוררים והסופרים העברים, שעדיין נראים כעומדים תמיד מתחת לאותו ההר של מתן־תורה, מרעידים מפחד, שמא אם לא יקיימו, חלילה, את אשר נטלו עליהם ב”נעשה ונשמע", יכפה עצמו ההר עליהם כגיגית, ושם תהא קבורתם.

ואין צורך במראה מקומות ובציאטאטים. כל שורה ושורה שיצאה מעטו – אם חשובה השורה או שאינה חשובה, תמיד הוא נכון לתת עליה את הדין ולהראות ולהוכיח, שלא במקרה נפלטה, חלילה, אלא במחשבה תחילה ובכוונת מכוון – ובאחריות…

וכאן מקור גבורתם של כל אותם הסופרים והמשוררים בני דורו, וכאן, לעתים, גם מקור חולשתם.

ב.

ברקוביץ מספר הוא. שורה של נובילות נבחרות כתב בחייו. מחרוזת של נובילות, שחוּט אחד מקשרן יחד: העצב עם ההוּמוֹר הטוב, נחלת כל הטובים שבמספרים. אלא שברקוביץ תמיד כתב את הנובילה הנבחרת, ומכאן, כאמור, גם כמה מן החולשות. לכאורה אתה פותח וקורא את הסיפור ורואה, שכאן מקום לתנועה רחבה של גיבורים וליריעה רחבה של מעשים, אלא שהכותב כמו מתאכזר עליהם ומתאכזר על עצמו ומכווץ ומצמצם את עולמם ואת עולמו מפחד בפני ההיקף, בפני הכמות ובפני תנופת־היד חחפשית.

מספרים על מנדלי, שאמר על “אריה בעל גוף” של ביאליק בלעג שנון כדרכו: חי ראשו של אריה זה, אם הייתי נותן לו לבעל־גוף שכמותו כל־כך הרבה חוברות של “השלוח”. בג’־ד' דפים הייתי מצמצם אותו (או מעין זה אמר; איני זוכר ברגע הזה את לשונו). אבל כמדומני, שאילו באו ונתנו לברקוביץ ולחבריו גם את ספריו של טולסטוי ל“צמצם במקצת” בוודאי שהיו מכווצים אותם עד כדי שליש ורביע…

כי אמנם יש צמצום וכיווץ עד לידי יציאת הנשמה. ומשהו בדומה לזה אני מרגיש לא אחת בסיפוריו של ברקוביץ (שופמן לא כן הוא, זה כוחו, כי בעצם אין הוא פאבוליסטן והאפיקה הסיפורית לא נתגלתה אף פעם ביצירותיו). וראיה לכך אתה מוצא בעובדה זו בלבד, שהסופר עצמו כמו הרגיש ב“התכווצות” זו של גיבוריו, ולפיכך חזר אליהם ועיצבם לעתים מחדש. (“משקילה חזיר” בחזיונו “אותו ואת בנו”).

ועוד זאת: גם התלישות והכריתות של סיפוריו (שם סיפור אחד “תלוש” והאחר “כרת” ועוד), אם תדוק ותעיין תמצא, שרק מתוך אותה ה“מסורת” של הדור ההוא, שלבו נטה אחר התלושים והקרועים, נשטפו גם מספרינו בהן, בשעה שבעצם יכלו לשיר שירים לכוח, וביקשו לשיר שירים לבריאות ולאונים ולספר גבורת גבורים.

וצריך, שייאמרו פעם הדברים הללו. ביאליק, ש. בן־ציון ועוד אחרים, וביניהם גם ברקוביץ, מלאי כחות נכנסו ובאו לספרות. אפשר שלא היו פחות בריאים מאשר הגויים, שמעיירותיהם באו. אלא שבמקום לפרוץ אל היער העבות, לפרוע תלתליהם ולהכות בברזִלם לימין ולשמאל עד לסיפוק המאוויים, פרשו אל פינות החיים הללו, שברחו ונמלטו מהן, ובכו.

“תלושים” – בשעה שכל ישותם שיוועה לבריאים, לאיתנים; “כרותים” ומעונים – בשעה שביקשו לחשל עולמות חדשים של חיים בריאים ותנועה בריאה. (דוק וראה: ביאליק התנקם בסוף ימיו, וכגזלן הכה על ימין ועל שמאל בלשון העברית של הקצבים, הזלילה והגסות – הוי, כמה צחק בודאי בכל שריריו אותה שעה!…) וברקוביץ אף הוא אך בריא ואיתן הוא, ויכול היה ל“הכות על ימין ושמאל”, והוא צמצם עצמו וצמצם עולמו ועולם גיבוריו – ומכאן הוי, מי יודע, אותה העצבות שביצירה וגם – שבאישיות…

רק היום קראתי שוב אחדים מסיפוריו, וכמו גילוי היה לי הדבר: לא התפרצות הכוחות וסיפוק של חישוף האונים יש כאן, אלא כבישת היצרים בלבד והתאפקות.

אבל התאפקות על שום מה? – כן, זו היתה קללת הדור; וזהו הצד השני של אותו מטבע.

אבל ברקוביץ הוא אך בן חמישים, והכוחות גדולים, הרבה יותר גדולים מאשר נתגלו לעין עד עתה, והוא יכול עוד להרים בכתפיו את הסלעים ההם, שנפגשים לו בדרך הילוכו, בשעה שהוא אך מחפש תחתיהם את הדשאים ואת הרחש הרוחש מתחתם.

[תרצ"ה]

בורלא הוא כיום אחד המעטים בספרותנו הפרוזאית החדשה, שחננו האלוהים לספר, כלומר שעצם הספור – או כמאמר גֶטֶה: “Die Lust zu fabulieren” – הוא אחד הכוחות העיקריים של נשמתו, של כשרונו; המניע העיקרי שביצירתו. ואף הוא, ככל אותם המספרים נקובי־השם שבכל העמים, יודע רק תוכן אחד, נושא אחד: גורל האדם.

מה שמענין אותו בעיקר הוא ההתאבקות, שהאדם נאבק בכחותיו עם הכחות האחרים, שקמים עליו, עם היצָרים, עם מעללי האדם באדם לרע לו – ועם עצמו. ביחוד עם עצמו. אלא שיש כאן, לא אחת ולא שתים, מן הכוח הפרימיטיבי, גם לשבח וגם לגנאי, בכל היחס הזה לאותה התאבקות, שהוא מגוללה לפנינו במגילות ספוריו – כאילו היה הוא הראשון, שרואה כל אלה ומספר על כל אלה. אין לו כל “אימתא־דספרותא” לִקרב אל תכנים כאלה, שנדושו כבר בכל הספרויות שבעולם, ואין כל פליאה בעיניו למראה “המהדורה החדשה” שלו להַמְלֶט או לפואסט וכו'…

ואולם בזה גם הכוח. כאן אתה מוצא שבחו העיקרי. תוכן ספוריו והגישה שלו לנושאיו, הם התוכן של ספורי כל גדולי המספרים אשר מעולם, וגם הגישה היא אותה גישה. הוא חפץ לספר. הוא הסתכל ברע וראה,ויש לו הצורך למסור את אשר ראה. אפילו מנדלי הוא יותר מודרני ממנו. מנדלי, וכולנו אחריו, עוסקים בספרות “יפה”, באמנות־הספור – ובורלא הוא האחד בספרותנו, שמספר. רק בראשוני המספרים האנגלים והצרפתים, שהפאבולה היתה להם העיקר, שעצם הספור היה להם עיקר, יש למצוא אותם האלימנטים אשר לרומן־ההיקף, כפי שנותנו לנו כיום בורלא “בתמימותו”. ואף גם אותה אריכות־דברים יש למצוא כאן, עם השיעמום, מעין אריכות־הדברים והשיעמום של באלזאק ואחרים – אותו השיעמום, שיש לדמותו לשיעמום, שתוקף עלינו בשעה שאנו מאריכים לטפס אל הר נישא למען הגיע אחר כך למראה־נוף ומרחבי־אופקים.

ואין להסס כל־עיקר: גם אצל בורלא יש מראה־נוף ומרחב־אופקים לאחר השיעמום ולאחר אריכות־הדברים. ודוקא בשעה שהדברים מתחילים לרדת עד כדי “פרוטוקוליות” – ואף גם לידי באנאליות, שאינה מגיעה לפעמים אפילו למדרגת כתיבה עתונאית יומית – מתחילה כמעט תמיד העליה מאותו השפל, והדברים מתעלים כמעט תמיד לידי גובה של אנושיות טהורה, של אותו תום־המבט, שהוא נחלת המספר האמיתי, ושל הסמל – הוא התכלית העליונה של היצירה האמנותית, הדפים הטובים ש“בנפתולי אדם” והדפים הטובים שב“בת ציון”. אין ספק, מתדפקים לא אחת גם על “שערי־הנצח” (כפי התביעה הענוותנית של אחד המבקרים) ובחיבוקי זרועותיהם של רבים מגבוריו יש גם מחיבוק־זרועות־עולם…

אלא ש“הפרימיטיב” הוא כאן בזה, שיש לא אחת הרושם, שהמספר עצמו אינו יודע היכן היא עליתו והיכן היא ירידתו. רק ב“סייעתא דשמיא”, בכוח הכשרון הפנימי, התמים, הוא מגיע ועולה ומנצח את החומר שלו. רק פסיעה אחת קטנה אחור – והנה התהום של הספור הריקן, האפקטי, האכסוטי, האוריינטאלי וכו'. “תופיק” זה, המאהב הערבי של רוזה, יחד עם כל האהבה הזאת, שבעצם היא “באנאלית כמות” – כל הבנין הזה יכול היה להתפורר לאפס, אילולא אותה העליה הגדולה, אותם מרחבי־האופקים, שלתוך מסגרתם ניתנו הדברים. וזה העיקר.

כי בורלא שייך לסוג מספרים אחר, שלא היה ידוע עד כאן בתוכנו. אצלנו שימשה מאז דוגמא אחת: שופמן, גנסין וחבריהם. ובורלא שייך – למאפו. שופמן וחבריו עסקו בליטוש אבנים טובות ומרגליות ונהנו בעצמם מן “הגבישים” הנאים ומן ה“צעצועים”, שהתקינו מהן – וגם בשעה שהיתה בידם אך אבן לסיתוּת. אבל הם לא חפצו להקים בתי־מושב, בתי־חומר; זה לא היה מענינים. הם אך לטשו אבנים טובות ומרגליות. והיפוכם בבורלא. אף כשאבן טובה בידו, מרגלית אחת, הוא ניגש אליה בכלי־הסיתוּת, ולפעמים גם בכלי־סיתות גסים – ואינו יודע כל עיקר את מלאכת־“הגבישים”…

ואף כאן גנותו ושבחו. על כל־פנים בדורנו ובחיינו כיום, כבר יש לנו הצורך גם בספרותנו בבתי־חומר ובאבני־סיתות. וברוך יהיה לנו על־כך.

[תרצ"א]