הקדמה
אֶשְׁקֳטָה ואביטה במעוני – אמרתי בצאת החלק הראשון ממסתרי פאריז לאור – אשקטה ואביטה מה אחרית החָזון החָדש הזה אשר נראה בליטעראַטור העברית? אשמעה מה יענו משכילי בני עמנו, ומה ידברו על פֹּעַל ידי זה? לפי משְׁפְּטֵי צדקם אשר יחרצו, אם לחסד ואם לשבט, אדעה אם אוסיף עוד להפיץ ביעקב גם את יתר החלקים הספונים אתי בכתובים, או אחדלה. והנה נִגְלֹה נִגְלָה החלק הראשון מהמסתרים בשפתנו הברורה, ראיתי את אשר לא קויתי, והתבוננתי את אשר לא האמנתי: שוחרי שפת עֵבר קִדמו פניו בתודה, בזמירות הֵרִיעוּ לו. האנשים אשר שפה זרה, להם מוּזרה, ששו עליו בשמחה בהגלות נגלות לעיניהם חדשות ונצורות אשר נסתרו מהם במסתרים. והמבינים גם לשונות אחֵרות, עָלְזוּ בכל לב בראותם כי עוד שפתנו אִתנו, ולשוננו נגביר להביע בה אֹמֶר ולנוֹבֵב ניב שפתים כאחת הלשונות המתהלכות בארץ החיים. ומשכילים רבים החוקרים לתכלית שפת עֵבר ולשון צרפת, הרהיבו בנפשי עֹז וַיַשְׂגִיאוּ פָעלי באמרם אלי “כי ההעתקה הזאת תוכל להתחרות את הַצוּר אשר ממנו חֻצבה, ובמקומות רבים עלתה עוד עליו במתק שפתה וצחות לשונה”. ומכל העָרים ומכל עֲבָרִים נָהרו אלי מכתבים רבים מלֵאים תודה וברכה על עֲמַל נפשי להגדיל שפתנו המסֻלאה והנהלָאה, ולהאדירה, וכלם יבעניון כי אוסיף עוד להוציא לאור גם את יתר חלקי מסתרי פאריז אשר עודם אתי בכתובים.
ועתה הֵא לכם, קוראים נכבדים! גם את החלק השני, קחוהו ושימו נא לבכם אליו, ותֵדעו ותִראו כי לא נופל הוא מהחלק הראשון, ועוד יתר שאת לו בְּבֹר נְאֻמוֹ והגיונו, ובטֹהר ניבו ולשונו, במרוצת דבריו וחֶלקת אמָריו, גם לא נספחו אליו שגיאות רבות בבית הדפוס כבחלק הראשון – אפס גם על השגיאות ההן לא יזעף לבי, מדעתי כי רק נבער מדעת יתאמר: “זך פָעלי בלי כל מגרעת” ורק אויל אדם יתקצף בְּהֵעָוֵה מעט מעשה ידיו על ידי הדפוס, וכל מֵבִין יֵדַע ויָבן כי כאשר לא יתָּכן בר בלי תבן, כן לא יתכן מעשה אנוש בתכלית היֹפי, ומעשה הדפוס בלי כל משגה וָדֹפִי –. גם לא אֵחַת מגערת שנים שלשה בעלי לָשׁוֹן אשר נתנו עלי בקולם לאמר: "למה זה חָדלת מֵחַפֵּשׂ בַּנֵרוֹת את סתרי ארץ הצבי, והלכת לָנוּעַ על ארץ צרפת לחפש את מסתרי פאריז בנר הַמֹרִיָה, היא השפה העבריה –. מגערתם לא אֵחַתָּה! יען כי כל ישעי וכל חפצי רק להרים קרן לשוננו הנָוה והמעֻנגה, ולהוכיח לכל עוּלֵי הימים כי גם אחרי אשר תַּמָה נכרתה מפי החיים זה כאלפַיִם שנה, עוד היא שָׂפָה יָפָה במאד מאד, “ובכח זְקוּנֶיהָ, ובמעט מלותיה, תעש נפלאות ככל אשר תעשינה השפות הנדברות בחזקת כח עלומיהן, ובהמון מלותיהן הרבות והעצומות”. ועל ידי המסתרים אקוה כי נחשפו גם המון נסתרות בשפתנו העברית, וזאת כל חשק לבבי! וה' אלהים יהי עמדי, ויאמץ את ידי, לבצע את מעבדי, יתן לנפשי העיפה כח, עד אשר אמציא מנוח, גם תקוה וָשֵׁבֶר, ללשון עֵבר.
כב: אָדָם הָעִיר
חֹדֶשׁ ימים חָלף עבר מהלילה ההוא אשר בו נִקַר רודאלף את עיני המורה. עתה אנהגך אביאך, קורא יקר! אל עיר קטנה הנקראת בשם אִילע-אָדָם, עיר יפה בנויה בנָוָה על מֵי מנוחות ונשענת אֶל יער צומח עצים.
בערים הקטנות יְדֻבַּר גם על כל מקרה קטן כעל ענין יקר ונכבד, וגם באדם העיר נִדברו שֹּאֲפֵי חדשות איש אל רעהו, ויִתחַקוּ על שרשי האיש אשר בָּנה שם בֵּית מִטבחים גדול ורחב ידים, אלה לאלה שואלים מי הוא זה ואי זה הוא האיש העשיר אשר ידיו רב לו לבנות לו בית גדול ונחמד למראה כזה? וכֻלם יענו ויאמרו: “נסתרה דרכו מאתנו!” וגם לאחרונה בראותם את שֵם האיש “דניאל הַטַבָּח” כָתוב על פח מרקע התלוי על משקוף בית המטבחים, גם אז לא הפיקו עוד המשחרים לחדשות את זְמָמָם, ויתאוו תאוה לרדוף ולדעת גם את תולדות האיש ההוא עִם כל הליכותיו ועלילותיו. ואחד מִצְמאֵי חדשות לא יָכוֹל עוד להתאפק ויקפוץ בראש וישאל את פי הנער העושה מלאכה בבית ההוא “מי הוא אדוניך? מה מעשהו עד הֵנה? וְאֵי מִזֶה עַם הוא?” אך לדאבון נפשו השיב לו הנער אמרים כי גם הוא איננו יודע עוד את אדוניו, ולא ראה עוד את פניו, יען כי איש אחר ימלא מקומו כל הימים, והוא צופה גם הליכות הבית הזה תחתיו.
מקץ שתי שעות באה עגלת צב רתומה לשני סוסים אבירים, ותעמוד בחצר בית המטבחים, ושני אנשים ירדו מהעגלה, האחד מורף אשר נרפא מן המכות אשר הִכָּהוּ המורה ויָשָב לאיתנו, והשני חרבונה אשר החליף את בגדיו הצואים וילבש מחלצות עד כי נהפך לאיש אחר ומורף הביא אותו אל חדר יפה, ולפי הנראה לא היה מורף מוּזָר שם, כי מִהר ויפתח אֲרון עצי לוּז ויוציא מתוכו צנצנת יין וכוסות. ויאמר אל חרבונה: “התשתה כוס יין להחם את בשרך בקָרה?”
“סלח נא אדוני מורף! לא אחפוץ כעת ביין”.
“יען מה?”
"יען כי גם רִשפי השִׂמחה יָחֵמו לב אדם כמו יין – ".
"ומה שִמחתך, ידידי!?
“שִמחתי הלא היא, כי אתה אדוני שִחרת את פני אתמול על חוף הנהר אשר אנכי עֹבד שם את עבודת הרפסודות, ועיני לא רָאתך למן הלילה ההוא אשר עִוֵּר בו הכושי את עיני המורה – חֲזיז ורעם! שַׁמָה החזיקתני אז – ומה גם כי פני רודאלף המפיקים תמיד רצון וחסד, נֶהפכו אז לזועה ולמשחית עד כי נִבהלה נפשי מפניו…..”
“כַּלֵה נא ראשית דבריך, ידידי!”
“הלא כֹה דברי כי אתמול שִמחתני אדוני בהִגָלותך אלי בהדר כבודך, ובאָמרך אלי כי הִנך בריא ואולם גם האדון רודאלף שָב לאיתנו. אפס כי הֶעצבתני בְהַגֵדְךָ כי האדון רודאלף שְכֵחָנִי – אך בראותך כי נפלו פני, אמרת אלי כי לא בַּנְתִּי לְרֵעך, וכי דמית בדבריך כי הוא שכח לשלם לי כגמול ידי, אך חלילה לו לשכוח את האיש אשר פָּדָה נפשו מִמָוֶת. לַדָבָר הזה צָהלי פני, ואמרתי כי גם אנכי לא שכחתיו ולא אשכחהו לנצח בגלל אמָריו הנעימים אשר אמר אלי " כי לב אדם לי ורגשי כבוד בחֻבי.”
“צר לי מאד – אמרת אלי – – כי ענינים רבים הִכבידו אַכפם על האדון רודאלף לנסוע מזה ימים אחדים אחרי הלילה הנורא באלוני בכות, ועל כן שכח להשיב לך כעל כל תגמוליך עליו, ולי אני ידידך אין-כֹּל בלתי אם משכֻּרתי דֵי החיות נפשי ונפשות אנשי ביתי, ובמה אשלם לך על חסדך ועל אמתך –.”
“אל תוסף הָתֵל בי, אדוני! – אמרתי אליך – כי במה הגדלתי חסדי לך?.”
" כי חִלצת נפשי ממות – השיבות אלי – נפשי ונפש רודאלף אדוני ואלופי. ומאד יפָּלֵא בעיני מדוע לא שִחַרְתָּ בית האדון רודאלף מהלילה ההוא אשר עִוֵּר בו הכושי את עיני המורה, כי אז לא שכח רודאלף מִשַׁלֵם לך כגמול ידך –."
“איכה ארהיב בנפשי עז לרמוס חצֵרו ואנכי לא נִקראתי אליו? גם האמנתי כי לא דָרוּש אני עוד לחפצו.”
“איך האמנת כסבר הזה? שאלת את פי, הלא לַמִצְעָר היית דָרוש לו לקחת מפיו תודה ותשואות חן על אשר עָבדת אותו בתמים –.”
“המעט ממני, מורף אדוני, אמרתי אליך, המעט ממני נְעִים דִברי האדון רודאלף כי לב אדם ורוח נכון בקִרבּי…”
“רב לנו דַבֵּר מזה עוד – אמר מורף אל חרבונה ולא נְתָנו לבַצע את אמָריו – ועתה דע לך כי יגעתי אתמול כל היום לבקשך. עד אשר מצאתיך פה – ההוֹקַרְתָּ רגליך מבית עלוקה הנקרא בשֵם “שְפַן הַלָבָן” כי לא מצאתיך שם אמש?.”
מיום אשר נודעתי אל האדון רודאלף לא יתנני לבי בוא שמה –."
“אך כַּלֵה נא ראשית דבריך במה השמחתי לבך אתמול?”
"בהודיעך כי תתן לי מקום בבית איש עשיר להִשְׂתַּכֵּר ארבעה פֿראנקים ליום – ארבעה פֿראנקים ליום! חֲזִיז ורעם! – לא האמנתי למשמע אזני, אך אחת הִבטחתני על דִברתך כי הָיֹה תהיה כזאת, גם אמרת אלי כי יגורת פן אהי לבוז בעיני האיש העשיר ההוא בבואי לביתו לבוש קרעים, ובמחסדך הגדול הבאתני בית אוצר בגדים ובָרֹתָ למעני בגדי תפארה, והיום בבקר שבת אלי ותושיבני אִתך בעגלת צב ותביאני אל העיר היפה הזאת –.
“היֵרע לך כי לקחתיך מאת אדוניך בעל הרפסודות?”
“יראתי פן לא יספחני האדון החדש לעבודתו, ואדוני הראשון יקח לו איש אחר תחתי, והייתי כמתעתע – אך מי יגור פֹּה בבית? אדַמה כי בית מטבחים הוא זה….”
“כן הדבר, ואחד מִידִידַי הוא בעל בית במטבחים. היש את נפשך לבַקר את הבית?”
“יש ויש אדוני! כי מִדֵי אראה בית מַטבחים, אזכור את ימי ילדותי, ימים אשר טָבחתי את הסוסים במאָנטפויקאָן. לוּ היה לאֵל ידי לבחור לי עבודה, כי אז בחרתי רק את עבודת הטבחים – כי נִכספה נפשי לרכוב על סוס אַבִּיר בשוָקים לקנות שם פרים וכבשים ועתודים, ולהובילם לבית המטבחים – ולהורידם לטבח –.”
“אך לכה ונלכה לבַקר את הבית עד אשר יאכלו הסוסים את המספוא אשר בּאֵבוס.”
מורף וחרבונה באו אל בית המטבחים, ויבקרו את הָרֶפֶת אשר שלשה פרים אבירים אסורים שם, וגם כעשרים כבשים נמצאים בו, משם באו אל אֻרְוַת הסוסים,אל בית העגלות, אל בית המטבח, ואל כל חדרי הבית הנקיים והמשוחים בַּשָׁשַּר.
אחרי ראותם את כל הבית ההוא ומלואו, אמר מורף: “מאשר הוא ידידי בעל בית מטבחים כזה, האין זאת חרבונה?! הבית וכל אשר בו ועוד אלפַּיִם שקלי כסף הם נַחלתו ואחוזתו, גם הוא רק כבן שלשים ושמנה שנה, בריא אולם וכביר כֹּחַ ואוהב מאד את מלאכתו. והנער ההוא אשר ראית בבית במטבח, הוא נער יְשַּר לב, ובכל פעם אשר יִסַע אדוניו לעשות מקנה וקנין, הוא מְמַלֵא את מקומו באמונה – הלא מאשר הוא ידידי זה?”
“כֵּנים דבריך, אדוני מורף! מאֻשר הוא האיש אשר אלה לו! ולא רבים יאֻשרו כמוהו – אך מה רב גם אָשְרִי כי אשתכר ארבעה פֿראנקים ליום!”
“עתה ידיד נעל נא אֶל עֲלִיַת הבית, כי שם יִמָצֵא כעת האיש העשיר אשר בביתו תמצא מקום להשתכר ארבעה פֿראנקים ליום.”
“ומדוע לא הודעתני זאת עד כֹּה?.”
“עוד מעט וְתֵדַע שֹׁרֶש הדבר.”
“חַכֵּה נא רגע קטן! אמר חרבונה בפנים זֹעפים – שמע נא וְאַגֵדְך דָבָר אשר אולי הֶעלים ממך האדון רודאלף, ואשר טוב לי אם יֵדע זאת האדון החדש בטרם יספחני אל עבודתו, כי אם לא יחפוץ בי בגלל הדבר הזה, טוב לי כי לא יִקָחֵני עתה אל ביתו מאשר ישלחנו אחרי כן מעל פניו….”
“ומה הוא הדבר?.”
“כי הייתי אֲסִיר-אֳנִי”, ענהו חרבונה בלחש. מורף נאנח בשמעו זאת, וחרבונה הוסיף לדַבר: אך לא על דְבַר גנֵבה אֻסרתי באניה, כי מעודי לא גָנבתי מיד איש מאומה אף כי הייתי רעב ללחם…. אפס כי הרעותי לעשות גם מִדְבַר בליעל זה, הה! כי רצחתי – בקִצפי – ואדם אַיִן אשר יְסַפֵּחַ איש כמוני בנַחלתו, ורק האיש אשר אני משֶׁה את רַפסודותיו, רק הוא יודע את אשר הייתי, ובכל זאת יתן לי מקום להשתכר אצלו פת לחם, ואתה מורף אדוני! הלא אתה ידעת את דרכי האיש אשר תביאני אל ביתו, ואם תֵּדַע כי תִבחל נפשו בי אחרי הִוָּדְעוֹ מי אנכי, טוב לי כי אחדל ממנו, כי אני אגיד לו האמת…."
“בוא נא אתי, ואל תירא רע”. ענהו מורף, ושניהם עָלו אֶל עֲלִיַת הבית. מורף פתח את דלת העליה, והנה – רודאלף לקראתם.
“מורף ידידי! הניחה נא אותי לבדי עִם חרבונה”. אמר רודאלף.
כג: הַגְּמוּל
“יחי האגרוף!” קרא חרבונה, שָׂשׂ אנכי בשובי לראות פניך, אדוני רודאלף, או הוד מַלכות!"
ובאמת שָׂמח לבו בשובו לראותו, כי לִבּוֹת ישרים יִקָשְרו יחד על ידי הטוב אשר עָשׂוּ, כעל ידי הטוב אשר קִבלו –.
“ברוך בואך, ידידי!” אמר רודאלף אליו, “גם אני שָׂמֵחַ לראות את פניך.”
אם כן שָׂחַק לי האדון מורף באָמרו כי הלכת בדרך רחוקה. ועתה שָׂא נא לי כי לא שַבְתִּי אֶל ביתך מהלילה ההוא אשר בו נענש המורה. הִסכלתי עֲשׂה, ואתך הסליחה!".
“סלחתי כדבריך!” ענהו רודאלף בפנים שׂחקים, ויוסף דַבֵּר: “הראית את תורת הבית הזה?.”
“האדון מורף הֶראני את הבית עם כל הליכותיו, ומה טוּבו ומה יפיו! אך אנכי אֵשב מעתה בבית איש עשיר כל פי תעודת האדון מורף, ואשתכר שם ארגעה פֿראנקים ליום –.”
“אך אנכי אֹבֶה לעשות עמך עוד יִתְרָה….”
“להשתכר יותר עוד מארבעה פֿראנקים ליום? סלח נא אדוני אם אנכי פֹסֵחַ על שתי הַסְעִפִּים…. יותר מארבעה פֿראנקים ליום!….”
"שמעני ידידי! הבית הזה עם כל אשר בו, ועוד אלפַיִם שקלי פֿראנק אשר במלתחה הזאת, אנכי נותן לך לאחוזת
עולם – ".
חרבונה שָחק בקרבו ברוח נבוכה, ולא הֵבִין את דברי רודאלף אף כי דִבר בשפה ברורה ולא בחידות.
“ידעתי, – אמר רודאלף ברגשי ידידות – ידעתי את מבוכתך על כן אֶשְנֶה את דְבָרַי כי הבית הזה ומלואו ועוד אַלְפַּיִם שקלי פֿראנק, אני נותן לך לצמיתות.”
פני חרבונה הִתאדמו, אגלי זֵעה הִתגלגלו מִמְרוֹם מִצחו, וידבר בלשון עִלגים וברעדה: " הבית – והכסף – לִי המה…"
“כן הדבר – ענהו רודאלף – הבית עִם המַטבחים גם הכסף נתונים המה לך מִיָדִי, הַהֵבַנְתָּ את דְבָרַי?”
חרבונה התנודד על הכִסא הֵנה והֵנה, וַיְגָרד בלי חֵפץ את אחורי בְּדַל אזנו, וַיִדֹם. רעיוניו נבוכו, נפשו נבהלה ולא האמין למִשמע אזניו – כי כגבוה שמים מארץ, כן גָבה ממנו הדבר להאמין כי בפתע פתאֹם יוקם מֵעֲפַר דלותו, וֱיוּרַם מאשפות שפלותו לָשֶבֶת כתפארת אדם בבית נחמד מלא כל טוב וכל יְקָר. גם צִדקתו אשר עשה לרודאלף, לא נֶחשבה בעיניו מאומה, ולא יָכֹל האמין כי בַעדה ישֻלם לו שֶׂכֶר רב וכביר כזה. ורודאלף לא אץ להָעיר את חרבונה מתרדמת מבוכתו, ויתבונן בו בעינים מפיקות גילה ותוגה, וַיִוָדַע לו כי ימָצאו בתבל בני עֹנִי וְיִלְדֵי אסון אשר לא יאמינו כי יבא טוב להם לֵאור גם בְּאוֹר הצלחה קטנה אשר לא יָקרה בעיני רבים מעמי הארץ.
אחרי רגעים מעטים אמר רודאלף אל חרבונה: “אדַמה כי הֵמַתָּנָה הנקלה אשר אנכי נותן לך, גדולה היא במאד מאד בעיניך עד כי רוח בינתך מֵאנה הַאמין בדברי –.”
“הוד מלכות!” ענהו חרבונה וַיִתַּר ממקומו, “הוד מלכות!” לבי ידמה כי רק לְהַתְעוֹת אותי אתה נותן לי את הבית ואת הכסף – אך אנכי לא אוּכַל…."
“לְהַתְעוֹתְךָ? שאל רודאלף בתמהון, להתעותך? בָּאֵר נא דבריך.” פני חרבונה נהפכו לפני לְהָבים, וַיַעַן ברוח עז ויאמר: “למען אשלח בגנֵבה את ידי, למען זאת לא תתן לי כסף רב כזה, זאת ידעתי: – ומה גם כי מעודי לא גָנבתי – אך אולי תחפוץ לעשרני לבעבור עֲשׂוֹת רֶצַח ולשפוך דמי אדם – הה! זאת לא אוּכַל! כי רבת שבעה לה נפשי מרורות פתנים. על דְמֵי שר האלף אשר שפכתי בקִצפי –.”
“הה לי על קְשֶׁה יום כמוך!” קרא רודאלף במר רוחו, “האם כֹה יקשיחו בני האדם את לבם מִתֵּת לִקְשֵי יום תחנה, עד כי לא יֵאָמֵן להם כי ייטיב להם איש בלתי עם בַעבור הַתְעוֹתָם על ידי זה לגנוב או לשפוך דמים? –.” אחרי כן שם אל חרבונה את פניו, ויאמר: “שוא יחשוב לבך עלי, ידידי! חי ה' כי כל ישעי וכל חפצי במתנת ידי זאת היא רק למען תלך בדרך תמים אם תִשבע לחם ותלבש מחלצות, ולא אחשוב בזה דבר זולת שַלם לך על החסד אשר עשית עִמדי! –.”
“החסד אשר עשיתי? הלא חסדי כציץ השדה, ובמה נחשב הוא?”. “שמע נא, אמר רודאלף אליו, הן אמת כי עוד לא תוכל להבדיל בין טוב ובין רע, יען כי מעודך אָרחת לחֶברה עִם פועלי און, חמש עשרה שנה גַרְתָּ עִם אסירי אֳני אשר הִתמכרו לכל תועבת ה', אך בכל זאת לא נִפתה לבך לגנוב מיד איש מאומה, גם נִחמת בכל נפשך על אשר הֶעוית, ואָסרת אִסָר לבלתי שוב עוד לכִסלה…..”
הדברים האלה יָספו עוד שִמָמוֹן בלב חרבונה, ויאמר: “הבגלל זאת תתן לי בַּיִת והון? – אין זאת, אין זאת, אדוני!”
“על דברתי, ידידי! כי רק בגלל תּוֹם דרכיך וְישׁר לבבך אשר נגלו מעת אשר סִפרת לי תולדותיך בבית המרזח ולא הֶעלמת ממני גם עוָתתך גם צדקתך – כי בהתחפשי אז בבגדי עִדים ודברתי שפת השודדים, האמנת כי גם אנכי כאחד מִבָּאֵי בית המרזח, ולא כחדת דבר תחת לשונך – רק בגלל אלה הנני נותן לך את הַמַתַּת הזאת.”
“אמנם אדוני הלא יֶשְׁנָם שכירי יום רבים אשר מעודם הם ישרי לב ותמימי דרך, ומה ישֶׁר מצאת בי יותר מִבָּהֶם כי תתן לי יתר שאֵת עליהם? –.”
“מי הִגיד לך כי לא הגדלתי לעשות גם לרבים מהם כאשר עשיתי אתך? אפס כי גם לאיש היושב בין אזרחים נכבדים והוא נכבד גם בעיניהם, יֵאות לנו לעשות חסד ואמת אם נפֹל יפֹּל פלָאים בתגרת ידי עוני וָחוֹסֶר, הלא יֵאות לנו להגדיל עוד חסדנו שבעתים להאיש היושב במערת פריצים כל ימי חייו בין בנים משחיתים אשר לא יישנו אם לא יָרֵעוּ ונגזלה שנתם אם לא ישחיתו, ובכל זאת לא יאלף ארחותם, וגורלו לא יפיל בתוכם! ואתה הוא האיש! –. זאת לא זאת כי עוד הפלאת לעשות עמדי חיים וחסד בהצילך את נפשי ואת נפש מורף ידידי מבאֵר שחת. כי על כל אלה עָלַי החובה לחלץ נפשך מטיט היון, ולתת לך מהלכים בין אנשים ישירים, כי עוד לא אבדה תוחלתך להיות איש ישר ותוֹם דרך. גם בזה הפקת מאתי רצון בְשַׁלֶמְךָ להמורה טובה תחת רעה, וחֶמלה תחת אכזריות. ותחת אשר הוא הִרבה פצָעיך חִנָם וְיָזַם לקחת את נפשך בבית מגורי, היית אתה לו למשענת ביום צרתו, וַתְּנַהגהו וַתְּנַהגהו וַתְּבִיאֵהו אל אֹהֶל ביתך הצר אשר במגרש נאָטר-דאַם מספר תשעה.”
“איכה ידעת מקום מגורי, אדוני רודאלף?”
“בלילה ההוא אשר יצאתי מביתי עם המורה, שלחתי את נערי לצאת בעקבותיך עד בית מושבך –.”
“אך האדון מורף הלא הגיד לי כי אתה אדוני לא ידעת את מקום מגורי.”
“לנסותך עשיתי זאת, לדעת אם גם כֹּה יָקרה רוחך לבלתי זָעוֹף עלי על אשר נשיתי טובך הגדול אשר עשית עמדי, ולא שלמתי לך כמעשיך בכסף מלא, לבל תוסיף עוד עבוֹד את אדוניך עבודת פרך בעד פתותי לחם העצבים – ומורף ידידי הודיעני אתמול כי אתה לא הלינות עָלַי ולא התאוננת, אך הנתת לו אלף תודות על אָמרו לתת לך מקום להשתכר ארבעה פֿראַנקים ליום.”
“שמע נא, אדוני! ארבעה פֿראנקים ליום, דבר גדול הוא מאד לאיש ריק ונקלה כמוני –. אך על הטוב אשר עשיתי אני אתך, יאות לי להודות עוד לך, אדוני רודאלף!”
“יען מה?”
“יען כי מעת אשר גלית את אזני כי עוד לב האדם ורוח נכון בקרבי, מהעת ההיא נהפכתי לאיש אחר, נפלאת היא בעיני איך דברים מעטים כאלה כַּבִּירֵי כֹּח הם להצמיח על תלמי לבבי שְׂעִפִּים לא שערום מורשי לבי מעולם, אך הלא גם שני גרעינים קטנים אשר יטמנו בחיק האדמה, יציצו ויפרחו ויעשו שבלים גדולות מלֵאות וטובות –.”
הדברים האלה והדמיון הזה לפלא היו בעיני רודאלף, אך באמת פעלו דברי רודאלף ההם פעולה עזה בלב חרבונה, ויעירו בו את רגשותיו הטובות אשר היו צפונות בסתרי חדרי לבו.
“ראה נא, אדוני!” הוסיף חרבונה לדַבר, “ראה נא, הן אמת כי הצלתי את נפשך ואת נפש מורף מרֶדת שחת, אך לעומת זה הורדתי גם נפשות נקיים שאולה, ומֵתַי אלה לא יחיו, הה! רְפָאַי בל יקומון…..” ובדברו הוריד לארץ ראשו ויאנח בשברון מתנים.
“הַנֹחַם הזה רפאות לנפש הוא, ובעד הטוב אשר עשית, הנה שכרך הרבה מאד.”
“וזולת זה, אדוני! ירעמו עוד באזני הדברים הנוראים אשר דברת אז אל המורה על דְמֵי אדם אשר שָׁפַךְ, כי גם אנכי…..”
להַעביר את מחשבת חרבונה, הֵסַב רודאלף את פני הדבר וישאלהו: "הגידה נא לי ההֵבאת את המורה אל סט-מאנדע?
“כן, אדוני רודאלף! – גם החלפתי את שטרותיו בכסף וקניתי לי אֵזוֹר עוֹר ואשים את הכסף בתוכו וחגרתיו על מתניו, ומני אז הוא בבית איש ישר אשר ינַהלהו בלחם אבירים.”
“עוד שאלה לי אליך, ידידי!”
“דַבֵּר, כי שומע עבדך!”
כי תלך בעוד שלשת ימים אל המורה, ותביא לו את אגרתי זאת אשר ערכתי את סוֹכְנֵי בית אספי דלים, והוא יתן להם 4500 פֿראַנקים, ובעד הכסף הזה יכלכלוהו כל ימי חייו, כי כן נדברתי אִתם. לבבי יחשוב כי ייטב אז מעתה, כי אז ישב בנוה שאנן, ודבר עם אדם לא יהיה לו עוד בלתי אם לחשוב מחשבות נֹחַם כל הימים, נִחמתי כי לא עשיתי זאת בתחלה – אך אם ימאן המורה בזה, נִוָעֵץ אז עצה אחרת. התבטיח לי, ידידי! למלא את שאלתי זאת?"
“בכל לבבי אמִלא משאלותיך אם אך תהיינה עתותי בידי, כי האדון מורף הבטיח לי בחסדו להביאני אל אדון חָדש אשר אשתכר בביתו דֵי מִחיתי….”
לדברים האלה השתאה רודאלף, ויאמר: “ואיה ביתך? איה חנותך וכַספך אשר נתת לי?”
“רב לך אדוני הָתֵל בי! – הטרם אדע כי בקרבך תלעג לְרֵישִי, ותחשוב “אנַסה נא ואראה אם יאמין ראש חמור כחרבונה בדברי מַהתלותי?”. רב לך אדוני לצחוק….”
“לא ידידי! לא מצחק אנכי….”
“אדוני רודאלף! לא נוסיף עוד דַבר דָבר לא יֵאָמֵן – ואף כי גם חסד האדון מורף פליאה דעת ממני, בכל זאת יָכל אוכל לשערו בנפשי, אך כי יִנָתֵן לי בית, הון וָעשֶׁר בלי מחיר ובלי כסף – מה רב הלעג הז! – חזיז ורעם! לעג הרבה! –.” ובדַברו מלא שחוק פיהו.
“על דִברתי, ידידי! על דברתי כי לא אלעג לך….”
“שמעני נא אדוני! זה מעט נואלתי ודמיתי כי ברב כֹּפֶר כזה תאבה להטות לבי לדָבר רע, להתעולל עלילות ברֶשע, ואחרי כן נִחמתי ואמרתי חלילה לאדוני רודאלף מֵחשוב מַחשבת און כזאת, ובכן נפקחו עיני לראות כי רק מצַחק אתה לי לדעת אם נִמשלתי כבהמה… אפס כי גם אנכי אינני נִבער מדעת לבלתי הַבדיל בין צחוק ובין דבר אמת.”
אָבדה עֵצה מרודאלף איך יאמנו דבריו בעיני חרבונה? על כן נתן עליו בקול נָגיד ומצַוה, ויאמר: “מעודי לא צחקתי לאיש חסדי! ובכל לבבי נתתי לך את הבית וכל אשר בו עם אלפים שִקלי פֿראנק הלוּטים במלתחה הזאת, אך אתה תַּקשה לבבך ותמָאן האמין בי וְתַכביד עלי אכפך לְהִשָׁבֵעַ באלהי השמים והארץ כי באמת ובתמים ובכל אַוַּת נפשי נתתי לך את הבית והכסף לצמיתות! –.”
כשמוע חרבונה את דברי רודאלף אלה אשר דִבֵּר ברוח רֶגש, ובראותו את חֲזוּת פניו המפיקות תלונה על איש לא אֹמֶן כמוהו, לא פָסַח עוד על שתי הסעפים ויאמן בדּברי רודאלף ובמתנת ידו, וַיִדום רגעים אחדים, ואחרי כן אמר בקול חרדה: "אני מַאמין, הוד מלכות! אני מאמין בטובך הגדול – רבבות תודות לך – הה! אש רָש ונבזה כמוני אין בו כֹחַ להודות כאשר יאתה לך, אדוני! – ומִלה אין בלשוני רק להבטיחך כי מעתה אהי מָעוֹז לַדָל, מִשען לנקשה ורעב, ומושיע לבני עוֹנִי אשר הָטבּעו בַבּוֹץ כהזמירה וכֹחַ אַיִן לעלות מבור שאון….
"הַתּוֹדָה הזאת עלתה על כל תודה – אתה בַּנְתָּ לְרֵעי –. שם בָּאָרון תמצא את ספר המקנה ואת ספר החתום והגלוי אשר כתבתי לך על שם דניאל הטבח,
“דניאל”? שאל חרבונה בשממון.
“יען כי בן בלי שֵׁם אתה, על אקרא לך בשם זה, ואתה תתן כבוד לְהשֵׁם הזה – זאת ידעתי נאמנה –.”
“חי נפשי כי אלך במעגלי צדק –.”
“רק חזק ואמץ, ידידי! ותהי עֵד מְמַהֵר בהמַטים עקלקלותם כי לא אבד נִצחם ותוחלתם – כי אתה אחרי עשותך חטא משפט מָוֶת, ואחרי אשר נשאת עֹנֶשׁ איום ונורא על חטאת נפשך, וְשָׁבְתָּ אל ה' בכל לבבך ולא שַבת עוד לכסלה, אתה – אתה יושב עתה בסוד ישרים ולא יחסר כֹל לך, אתה הולך נכוחות בדרך צדקה ויש שָכר לפעולתך, ואת דרכיך ילַמדו פושעים וחטאים, יכירו וידעו כי ימין ה' פשוטה לקבל שָׁבים אף כי הֶעוו דרכם וּשְׁאוֹל חטאו –. ועתה ידידי אנהגך אביאך אל שר העיר ואל הכהן ואודיעם את הליכותיך – כי היום או מחר יִוָדַע להם אָרחך מפי אנשים זולתי – וטוב לך כי ישמעו זאת מִפִּי, ואנכי אתן להם עֲרֻבָּתִי בעדך כי מהיום והלאה תִּתַּמָם והיית יְשַׁר לב ונָבָר – ועוד יִתְרָה אעשה לך והרימותי תרומה מכספי אלף פֿראנק לחֹדש עד מֶשך שתי שנים, ואתה תקבל מידי את מכסת הכסף מִדֵי חֹדש בחדשו, ותחַלק אותו לעניי עָם עם השר והכֹהן, ובזה תפיק מאתם רצון, ויתנו לך מהלכים ביניהם, גם יתנו לך כבוד נגד הֶהָמוֹן אם אך אתה תכין לבך לקנות אהבתם במחיר יָשרך ותֹם דרכיך…..”
“אדוני הנכבד! עתה ידעתי את הָגוּת לבך –. כי לא רק למעני עשית חסד אלהים, אך הצגתני לִמְשֹׁל קְשׁי-יום, ולהיות לאות ולמופת לכל האֹבדים והנדחים אשר כמוני ירדו פלאים בשחת העֹני והחטאה, וכמוני – לפי דבריך – גִבּרו חֲיְלִים להיטיב דרכיהם, ודרכך אדוני כדרכי המלך עם אנשי צבאותיו. אם חמש מאות גבורים יְחָרפו נפשם על מרומי שדה מלחמה וידיהם בעֹרף אויביהם, אז לא יֻחַנו בִּרְבִיד זהב כי אם ארבעה מהם, ויתרם יאמר בלבבם: גם אותנו יָחֹן המלך בְּאוֹת כבוד בפעם אחרת.” והיה כי תקראנה מלחמה, ויוסיפו עוד לחָרף נפשם על מרומי שדה בית אֹמץ וָעֹז –.
רודאלף שמח מאד בשמעו את הדברים האלה מפי חרבונה אשר התגולל עד כֹּה באשפתות שפלותו, והֶראה לדעת כי עוד לב אדם לו, ורוח נבון מתנוסס בו.
“עתה דניאל ידידי!” אמר רודאלף אליו, “עתה נֵלכה נא לבַקר את ביתך; כי אנכי לא ידעתי עוד מוצאיו ומובאיו.”
רודאלף וחרבונה ירדו מהעליה, והנה נער בית המַטבחים נִגש אל חרבונה ביראת כבוד, ויאמר: “אדוני! רבים מבקשים בְּשַׂר צאן אשר יחסר עוד בחנות, על כן נזבח כיום בני צאן.”
“עתה ידידי!” אמר רודאלף אל חרבונה, עתה באה העת אשר תַּרְאֵנִי את כִּשרונך בתנופת המאכלת, זְבַח נא כעת בני-צאן ואנכי אֹכַל מראשית זִבחך, כי הרוח הצח הֵעִיר בי כּוֹסֶף הָאֹכֶל."
“מה רב טובך, אדוני!” ענה חרבונה בשמחת כל לבב. “מהרה קל אמַלא מִשאלות לבך.”
“האוביל שני כבשים לבית המטבח?” שאל הנער את פי חרבונה. “הביאה ואֶזבח!” ענהו חרבונה, “גם מאכלת חדה תביא אֵלַי.”
“הא לך אדני מאכלת חדה כתער הגלָבים!”
“חֲזִיז ורעם!” קרא חרבונה בהביטו פני המאכלת, חזיז ורעם! – רודאלף אדני! – הוסיף חרבונה דַבֵּר ויתפשט מהרה קל את מעילו מעליו, “רודאלף אדוני! זֶכֶר ימי נעורי חִדש כעת כנשר נעוריו – עתה זכרתי ימי קדם ההם ואת בית מַטְבְּחֵי הסוסים – עתה תראה ותדע את כשרוני לנופף מאכלת! – נער, הב לי את המאכלת, הב! – האח, היא הוּחדה גם מוֹרָטָה לַטָבַח! –.” ככל הדברים האלה דִבּר חרבונה בלב בֹּער כתנור, ויאחז את המאכלת בידו וַיְנִיפֶנָה וַיְעופפנה הֵנה והֵנה פעמים רבות, עד כי נהֶפכו פניו לפני להָבים, עיניו הִתאדמו כדם, וכל קְרָבָיו הִתאוו תאוה לשפוך דמים כבימי נעוריו.
בית המטבח רצוף הוא במרצפת אבני חצץ, וערפל חתולו, כי לא נִקרע שם רק חלון קטן בַּסִפּוּן ובעדו יִבָּקַע שְּבִיב אוֹר כֵּהֶה.
הנער הביא כבש אל פתח בית המטבח.
“האעקוד את הכבש בעבותים?” שאל הנער את חרבונה.
“בעבותים?” קרא חרבונה, “בעבותים? חזיז ורעם! – ואיה ברכי? הֵרָגַע נא, בין ברכי אלחץ את הכבש עד כי לא יוכל הָניד רגל – הגישה אלי את הכבשה ושוב נא הַחֲנוּתָה.”
הנער הלך לו וַיִוָתֵר רק רודאלף עם חרבונה ויאמר אליו: “עְשֵׂה מלאכתך” ובדברו זעפו פניו.
“ברגע תראינה עיניך את מִפְלְאוֹתַי במאכלת! – חזיז ורעם! – ידי בּוֹעֲרוֹת כָאֵשׁ – קול שריקות באזני – עורקי מתרוצצים בקרבי כבימי נעורי בזָבחי את הסוסים – עיני ממֻלָאות בַּדָם – בואי כִּבְשָׂה! בואי הֵנה, כַּבְשָׂה! –”.
עיני חרבונה התלקחו כאש פלדות, וַיִשכח את רודאלף ואת כל התבל. בידים מהירות הֵרִים את הכבשה, וכזאב טורף הנושא את טַרְפּוֹ אל מְעָרַת רִבצו, כן נשא הוא את הכבשה אל מקום המטבח.
רודלף הלך אחריו וַיִשָׁען אל אֲגַף הבית, ואת הדלת סגר אחריו.
שְׁבִיב אור השמש הֵגִיחַ מחלון סִפּוּן הבית וַיָאֶר פני חרבונה – והוא הֵשַׁח את גְוִיָתוֹ, ואת לַהֶבֶת המאכלת הֶחזיק בין שִׁנָיו, ובחֵמה שפוכה לָחַץ את הכבש בין ברכיו, ויאחז בראשו וַיִפשוט את צוארו – וישחטהו.
ברגע אשר נגעה המאכלת עד נפש הכבש, נָאק הכבש נאקת מָוֶת, וישא את עיניו הכֵּהות על איש מְרַצְחו, ודָמיו החַמים פָרצו וַיִזוּ על פני חרבונה.
אֶנקת הכבש, מַבְּטֵי עיניו, ודָמיו אשר נִטשו על פני חרבונה, הרעישו את מורשי לבבו במאד מאד ויחרידו את נפשו. המאכלת נפלה מידו, פניו חָוָרוּ, ברכיו פָּקוּ, עיניו יצאו מֵחוֹרֵיהֶן, שערות ראשו סמרו כמשמרות נטועים, ובחֶרדת מָוֶת נִתַּר ממקומו ויזעק מנהמת לבו: שר האלף! שר האלף! –.
רודאלף מִהר וַיִגש אליו ויאמר: “הֵרָגַע נא! כי מה לך?”
“פֹּה, פֹּה – שר האלף! – האינך רואה? –”. הוסיף חרבונה לדבר וַיִסֹג אחֹרנית וַיוֹרֶה על צלם דמות שר האלף אשר רָצח אותו לפָנים במאכלת ואשר נראה אליו כָּעת. ולאחרונה התמלטה שאגה איומה מקירות לבו, כאלו נָגעה בו יד הַנִרְצָח, וַיָשב אחור וַיַסֵב פניו אל קיר הבית השוכן בערפל, וַיִלָחֵץ אל הקיר בְּרוֹב אונים ואמיץ כֹּחַ, כמו יחפוץ להפיל את הקיר ולברוח ולהִמָלט על נפשו מבלהות דמות צלמות אשר נֹכַח פניו ויוסף לזעוק זעקה גדולה ומרה: “שר האלף! – שר האלף! – שר האלף! –”.
כד: הַמַּסָּע
רַבּוֹת יגע רודאלף גם מורף להשביח שְׁאוֹן לבב חרבונה עד אשר הצליח חֶפצם בידם, ונפש חרבונה שבה למנוחתה.
"אֲדון החסד! – " אמר חרבונה בזלעפות רוח אל רודאלף אחרי אשר הֶעלהו אל עלית הבית – "אדון החסד! חסדך גדול עלי בתִתך לי בית והון בלי מחיר ובלי כסף, אך אנכי קָטֹנְתִּי מהחסד הזה, ואֶבחר מַחנק לנפשי וזלעפות רעב מעבוד עוד את עבודת הטבחים וּמִשֶׁבֶת בבית הזה – ".
“אך הגידה לי מה היה לך בזָבחך את הכבש?” שאלהו רודאלף.
“דע נא אדוני כי בהאזיני את נַאקת הכבש אשר הוא לא התקומם לי בכלי נשק, ובחושי את דָמוֹ על פָּנַי, את דָמו החם – הה, אתה לא ידעת מה זאת! – אז שב החלום הנורא לבעתני כבימי קדם – אך בפעם הזאת בא החלום בהקיץ – שר האלף עם אנשיו נראו אֵלי בלי כל נשק ומגן כברגע אשר רצחתי את נפשם, ויביטו בי בעינים חדרות חדרי לבב – הה, נהפך לבי בקרב! – נורא הוא המראה הזה! – מאין כמוהו!! –”.
כֹּה סִפר האומלל ויספוק כַּפּיו, ועל עפעפיו צלמות.
“שובה למנוחתך, ידידי!” אמר רודאלף אליו.
שָאֵני נא אדני! – הוי, כל עצמותי תרעדנה! – מהיום הזה והלאה לא אוסיף עוד רְאוֹת פני מאכלת ודמים, כי הם יוסיפו להַראני את מראה החלום הנורא הזה, לא אוסיף עוד שְׁפוֹךְ גם דמי פרים וכבשים ועתודים אשר לא יוכלו נגדי בכל קרב ואשר אין להם משפט מָוֶת – טוב לי להיות עִוֵּר כהמורה מעבוד את עבודת הטבחים! – ".
כל עֵט סופר יֵלא לתאר את חֲזות פני חרבונה ואת תנודת גֵווֹ בדברו את הדברים האלה.
הדבר הזה הִרעיד את לבב רודאלף, ובכל זאת שָמח בראותו כי רק רגע קטן גברה תשוקת חרבונה לשפוך דמים כפריץ חַיות, ועד מהרה העיז הַנֹחַם את ידו על התשוקה הנִתעבה הזאת אשר הִכְּתָה שורש בלבו כימי נעוריו, והנֹחם הזה עז מאד ומי יכילנו; ורודאלף ראה מראשית אחרית, ורק למען נסוֹתוֹ הכין לו את הַטֶבַח בית המַטבחים ככל אשר סִפרנו בזה.
“סלח נא לי אֲדון חסדי!” עמא חרבונה אל רודאלף ברוח רגש, “סלח נא לי כי לא אחפוץ בחסדרך אשר הפלאת לי….”
“סלחתי, ידידי!” ענהו רודאלף, “ודע נא כי למען נַסוֹתְךָ נתתי לך את בית המטבחים ובחרתי את עבודת הטבחים למענך, יען כי ידעתי מה עזה תאות נפשך אל העבודה הזאת מנעוריך, וחפצתי לראות אם תוכל עוד שְׁפָךְ דם… והנה למַראה דָם התעוררו רִגשי נֹחַם בקרבך… אות הוא כי מתעב אתה שפוך עוד דמים… ובכן יָקרת בעיני, נכבדת ביתר שאֵת… עתה ידידי, אתה הָראת לדעת כי אנכי שִלמתי לך כְּבֹר לבך נגד עיני: הרימותיך מן העפר, הֶעלתיך ממערת פריצים, הִצגתיך לִמְשֹׁל חטאים כי ישובו מדרכיהם כמוך וייטב להם, גם הנחלתיך בית והון למען תמצא חַיַת ידך בלי עֲמַל נפש. אך מה אעשה כי אין לאל ידך לקבל את הטוב אשר הטיבותי לך, וגם אנכי חלילה לי להכבִיד אַכפי עליך לשבת בבית זה אשר הוא לך למזכיר עון ולמכשול לב להָעיר בקרבך את הצפעונים הישנים – כי רק לגמלך טוב ולא רע כל ישעי וכל חפצי; –. אמנם עוד לא אבדה עצה ממני, עוד לי תקוה לשלם לך כעל כל תגמוליך עלי, וידיעתי נאמנה כי אתה בכל אַוַּת נפשך תקח את ברכתי. הנה זה מעט קניתי לי בית גדול ורחב ידים עם שדות מלֵאים כל טוב, כָּרִים לוֹבְשִׁים צאן ועמקים עוֹטְפִים בָּר. את כל אלה קניתי במִגרש אלגיר מיד איש אפרתי, וכֻלם אתן לך למנה, אתה תהיה אֲדוֹן הבית, אתה תהיה המוציא והמביא, ועל פיך ישק כל הבית ההוא. אל לא אכַחד ממך כי לאֲדוֹן הבית ההוא יֵאות להיות איש חַיִל, יען כי גדודי ערביאים משחרי לטרף משוטטים שם, ולפעמים יעלו כשואה לשלול שלל ולבוז בז, ועל כן עליך הדבר להתאזר עוֹז ולגָרשם מהסתפח בנחלתך, גם להיות זרוע לכל שכֵניך החלָשים להצילם מיד שוסיהם ובוזזיהם, ואז תצליח דרכיך ותהיה ברכה בארץ –. ועתה אם יש את נפשך אכתוב לך ספר מקנה וספר גלוי כי קנית מידי את הבית ומלואו ואת השדות ואת הכרים בכסף מלא לאחֻזת עולם, ולמחר תשים לדרך פעָמיך אל מנוחתך ואל נחלתך. ולבבי סָמוך ובטוח כי לא תִתרפה בעבודתך, לא תקפוץ ידך מהושיע לעני ונכה רוח, ותוסיף אֹמֶץ בכל טוב ותושיה. אך בכל זאת לא אֶפָּרד מעליך לנצח, ובכל עת אשר תתנני עבודתי לעזוב את ביתי, אבוא אליך וברכתיך, ואם ארחיק לֶכֶת מארצי, אריץ אליך מכתבים תמיד, ואתה בבואך אל ביתך תלמד ידך למשוך בעט סופר למען תוכל השיב לי אמָרים, וזה יהיה חסדך האחרון עמדי. עתה הָרימה נא פעָמיך ידידי אל משכנות מבטחיך, וה' אלהים יעזר לך בכל אשר תעשה, רק חזק ואמץ להתהלך לפניו באמת ובתמים, לרדוף צדק ולהיות עינים לְעִוֵּר, רגלים לְפִסֵחַ, מִשען לַדָל, מָעוֹז לַחַלָש, וזרוע לכל נִקשה וְאֹבֵד – שלום לך, ידידי! נֹכַח ה' דרכך! –”.
שִׂמחת חרבונה אין דֵי בָאֵר, כי בפתע פתאום הוּרַם מעמק שחת אל גן עֵדן וָנַחַת, והמתנה אשר נתן לו רודאלף, עלתה בעיניו על כל סגֻלות המדינות ועל כל שכיות החמדה.
ביום המחרת נסע חרבונה אלגירה אל נחלתו.
כה: הִתְחַקּוּת
רודאלף לא ישב תמיד בַּבַּיִת אשר שָׂכַר לו באלוני בָּכות, כי אם במבחר כל היכלי חֶמד אשר בְּפַרְור סט-גערמען בקצה רחוב פלומעט. כל ימי שבתו בפאַריז הסתתר מעיני כל שרי המלוכה לבל יִכָּבֵד בכבוד מלך – אשר יאות לו – ורק בשֵם “אחיעזר איש אפרתי” נודע להאנשים המעטים אשר באו לְשַחֵר את פניו. ובכל זאת הגדיל את כבוד ביתו וַיְפָארהו בכל פאֵר והדר, ואל הבית הנחמד הזה נוביל את הקורא.
מורה השעות ישמיע את השעה העשירית לפני הצהרים.
בחדר רחב ידים ישב מורף על יד השֻׁלחן ויחתום מִכתבי פקֻדה רבים. שומר הפתח פתח את אגף הדלת, ויאמר: “השר פֿאָן גרוין עומד במסדרונה.” “יבוא!” ענהו מורף. ויבוא השר, ומורף ברכהו בשלום מבלי הָסֵב עיניו ממעשהו, ויאמר: “שְׁבָה נא אדוני! עד כְּלוֹת מלאכתי.” ככלותו את מעשהו, נדברו איש אל רעהו כדברים האלה:
“לא אפונה –” אמר השר פֿאָן גרוין – “לא אפונה כי הוֹד מלכותו כָּתב את מִכתבי פקודתו עד חֲצִי הלילה, כי מכתבים רבים צבורים פֹּה על השלחן.”
"עד ראש האשמורה האחרונה לא נתן שנת לעיניו, " ענה מורף, “עד כלותו לכתוב את המכתבים הרבים האלה.”
“האחַכה בזה עד כי יקום אדונינו משנתו?” שעל פֿאָן גרוין.
“לא אדוני!” ענהו מורף, כי הוא צִוַּנִי לבל אעירהו משנתו לפני השעה השניה אחר הצהרים, והחדשות אשר בפיך, אדוני, תגלה את אזני, ואנכי אודיען לו בקומו משנתו."
“טוב הדבר! – אקוה כי תעלוזנה כליותיו בַּחדשות אשר אתי.”
“אך בטרם כֹּל” – אמר מורף בבהלה – “בטרם כֹּל תודיעני אם נִגלה שמץ דָבָר מִמִסְתְּרֵי אדונינו לאֹזן שומעת” –.
“מִסְתָּרָיו נִסתרו מעיני כל חי, יען כי אדונינו לא יתערב בין חוֹרֵי העיר רק לעתים רחוקות, וכל יודעיו יאמינו כי אֹהֵב הוא לשֶׁבת בדד בביתו או לנסוע בִמְסִבֵּי העיר וטוב כי שלח את רואי פניו ושָריו לארצו, ולא נשאר איש אשר יֵדִע את אדונינו זולתי שָׂרָה וְתָם אָחִיהָ עם רפאל איש סודָם, ומה זה יַמריצם לגַלות את מַצפוניו?”
“הוי יקירי!” אמר מורף ויאנח, “צר לי מאד כי לעת כזאת אשר מֵתה אשת אדונינו – מנוחתה כבוד – מֵת גם איש שרה! –.”
“אם לא אֶשגה באה שרה במסורת הברית בשנת 1827 או 1828 עם בעלה אשר מֵת לפני חדשים אחדים.”
“בשנת 1827 אחרי אשר – לפני ימים מעטים – מֵתה עליה בִּתָּהּ אשר ילדה לאדונינו, ואשר היתה בת שש עשרה או שבע עשרה, אם לא קטָפָהּ המָות בימי ילדותה לדאבון נפש אדונינו אשר יתאבל עליה כל הימים וִימָאֵן להתנחם, כי כאשר הוא מתָעב את שרה, כן יאהב את זֶכֶר בתו אשר ילדה לו המרשעת הזאת, ואיננה –.”
“ועוד יגדל כאֵבו כי אשתו הכבודה היתה עקרה לא ילדה –.”
“וזאת היא – לדעתי – הנסִבה אשר אדונינו מִתאמץ להצליח את הנערה האומללה אשר בשֵׁם “זמירה” תכֻנה, יען כי בת גילה היא בשָׁנים, כי גם היא בת שבע עשרה שנה כבִתּו החמודה אשר אם היתה בחיים חיָתה עד כֹּה.”
“יגורתי” – אמר השר פֿאָן גרוין – “יגורתי כי שרה תוסיף לְיַחֵל כעת בְּמוֹת אישה כי יִקָחנה לו אדונינו לעֵזר כנגדו והיא כנֶגע לו בביתו, וכמאֵרת אלהים בחצרו….”
“הוי, יראה ורעד יבוא בי בזָכרי את אשר עוללה המרשעת הזאת לאדונינו! – הלא היא הזידונה אשר בעבורה הניף אדונינו את חרבו על האיש אשר עליו המִצוה לכבדו כאלהים… ומני אז היא כָעָש בלבבו וכרקב בעצמותיו, ואף כי היא יודעת זאת, לא תחדל מִיַחֵל עוד כי תהי עוד נְוַת ביתו… יואל נא אֱלוֹהַּ לבל תַּפּיל המרשעת הזאת עלינו תלאות חדשות! –.”
“אך מדוע נירא מפניה? היש עוד לאֵל ידה להדיח את אדונינו בחלקת שפתיה? העוד היא בעלת כשפים, טובת חן ומתחפשת במסוה הצדק, אשר מחבלי שוא כאלה אָרגה לפָנים רֶשֶת ללכוד את רגלי אדונינו בהיותו רך וצעיר לימים ולא יָדע עוד רמיה ותרמית? – הלא הוא כעת גבר חכם בָּעֹז מאין כמוהו, רוב ימים הודיעוהו דעת אנשים, מחשבות אדם ותחבולותיו וֱיִצְרֵי מעללי איש ומזמותיו הרבות, ושרה כבר נודעת לסוררה וְסָרַת טעם, ותרמית לבה נגלתה לעיני אדוננו – ומה גם בזָכרו את אשר העוה בגלל אהבתו אותה…..”
“הס, הס ידידי!” אמר מורף פתאם “הלא עתה הוא החֹדש החמישי אשר בשבעה עשר בו הֵסית השטן את אדונינו לנופף חרבו…. הוי, מִדֵי יגיע זה היום, לבי חָרֵד על אדונינו….”
“העוד לא נִרצה עונו זה? הלא זה ימים רבים אשר הוא מעַנה בצום נפשו ובבכי ובמספד, ובחרף נפשו יעשה חסד לאלפים ..”
“רב לך דַבֵּר מזה, כי רוח רעה תבעתני כל היום אם נוסיף עוד דַבֵּר.”
“נפיד נא פחד שוא מלבנו! מה תעשה שרה לאדונינו? הלא בְּמוֹת בִּתָּהּ נִתַּק הָרַתּוֹק אשר רֻתַּק בו אדונינו להאשה המבישה הזאת, ורק רוח עועים יוכל להעיר עוד בה תִּקוה כי תוסיף לגנוב את לב אדונינו עוד – נִחמתי כי האמנתי בתחִלה בהבל נדף כזה –.”
“הוי יקירי! אני ידעתי את פרי גֹדֶל לבב שרה, ונכלי תם אָחִיהָ לא נכחדו ממני, ואף כי נֶהפך הגלגל בימים האלה מאשר היה לפני שנה עשרה שנה, בכל זאת לא ייעפו המרֵעים ההם ולא ייגעו לבקש תחבולות ולקנות מזמות רבות להשיב האופן על מקומו הראשון –.”
“הם ייגעו לריק, אפס וָאַיִן כל תחבולות נִכליהם, ותוחלתם נכזבה –. אך הגידה נא לי אדוני מה היה לְהַכֹּהֵן פאלידארע מעת אשר נִגרש מבית אדונינו? אַיוֹ? מה מעשהו? ומה יֵעֲשֶׂה בו?”.
"כאשר סֻפּר לי יָגוּר הנָבל הזה בפאריז זה שנה או יותר, ולא אפונה כי הוא מתגולל באשפות הָעוֹנִי וְהַחוֹסֶר, או ישְׁגֶה באהבת החטאים והפשעים כבימים הראשונים –.”
“מה רב נִפְלוֹ! ואיך ירד פלאים איש רוח וחכם לבב כמוהו!”
“כגמול ידיו יֵעָשֶׂה לו, כי זוֹרֵעַ רוֹשׁ יִקְצוֹר לַענה – ומי יתן ולא יִוָדַע לו כי גם שרה מתגוררת בעיר הזאת! כי אם ימתיקו שני חרשי משחית כמוהם סוד, יָרֵעוּ וישחיתו בכל אשר יפנו, וגם לאדונינו יגורתי פן יבֻלע לו….”
“עוד הפעם אֹמַר לך אדוני כי שרה לא תוסיף עוד סרה לפרוש שַחַת רִשתה לרגלי אדונינו, יען כי נפשה יודעת מאד כי היא מוֹרַת רוחו ותועבת נפשו –.”
“לו יהי כדברך, ידידי! – ומהֻלל שֵׁם ה' כי מָנע את המורה מעשות רעה לאדונינו בעצת שרה! אך עוד לבי חָרֵד פן יִוָּדַע המשפט אשר שָפט אדונינו את המורה בלי דעת שופטי העיר הזאת.”
“גם זה פחד שוא, הלא כל שומעי שֵמע המרצח הנורא כהמורה אשר חִיַב ראשו לַמִשְפָט על שָׁפְכוֹ דְמֵי אדם גם אחרי בָרחו מהאניה, ואשר חָתר בחשֶׁך בית אדונינו, ויביא את להבת חניתו בלבבך; הלא כל שומעי הדבר הזה יענו ויאמרו כי אף אם שֻפכו דמי הַמְרַצֵחַ בידי האיש אשר עָמַד על נפשו לבל יֵרָצַח בידו, הלא גם אז היה הוא הצדיק, כי “הבא להרגך הַשׁכֵּם להָרגו” משפט נודע הוא לכל העמים, ומה גם עתה אשר אדונינו לא הוֹרִדוֹ דוּמָה כגמול ידיו, רק לקח ממנו את כֹּחו ואונו מהשחית עוד לחֶברת האדם בנקרו את עיניו, ומי זה ירשיעהו על משפט צדק כזה? ודבר שפתי אל למותר להגיד לך כי המשרה אשר על שכם אדונינו תהי סתרה עליו לבל תאֻנה אליו רעה –.”
“אדונינו אמר אלי כי אם דָרוש ידרשו השופטים את עיני המורה מידו, אז יֵט שִכמו לסבול עוֹנֶשׁ ולא יָגֵן במָגן המשרה אשר לו –. אל מי יַכֵּהו בלשון? ומי ירשיענו? הלה דָוִד הרופא נודע לנו לאיש צדיק ומכַסה סוד, גם ארבעה אנשים הַהַגְרִים המשרתים את אדונינו, שומרים הם פיהם ולשונם, גם חרבונה – אשר אדונינו הפליא חסדיו לו – הִצדיק את הַדִין אשר דן אדונינו את המורה, ואתמול בטרם הלך אלגירה, נשבע לו בשֵם ה' כי לא יוציא הֶגה מפיהו על אֹדות הדבר הזה, והמורה יודע כי אם יֵרָאֶה אל השופטים, אחת דתו להמית ולכן יחבא במחבואואו אשר בסט-מאַנדע…. ומי יגלה את הסוד הזה האם אדונינו או אתה או אנכי? ובכן יִסָתֵר הדבר במסתרים. ואף אם נאמין את אשר לא יֵאָמֵן כי עוף השמים ובעל כנפים יגלה את הסוד לאזני השופטים, הלא אז יִגָלוּ גם הֲמון צִדְקוֹת אדונינו ורוב חסדיו הנִפלאים והנעלמים מעיני השמש, ובגללם יְבוֹרַךְ שמו ויקדש זכרו בפי רבבות עָם……”
"נִחמתני, ידידי! וַתַּרגיע את לבבי, עתה הגידה נא לי החדשות אשר אִתך, ואנכי אודיען לאדונינו, בקומו משנתו.
על פי המכתבים אשר לֻקחו מהמורה, ועל פי דברי לילית בהיותה בבית אספי דלים, נודעו לי חדשות ונצורות על אֹדות אֲבוֹת הזמירה ועל אדות בן המורה. וכל אלה בעֵזר האיש באַדינאָט אשר ישָרתני להתחקות על שרשי הדברים האלה, והוא חֲכִם לבב וכביר שֶׂכֶל גם נאמן רוח ומכסה סוד אַחֵר. ומאשר נָתנה לו פקֻדָתו מהלכים בין כל יושבי פאריז, על כן יֶארח לחברה גם עם חֶברת פועלי און להוציא מלבם את אשר לו לדעת, כיד המזִמה הטובה עליו – והוא, אף כי נעלם ממנו מדוע יחרד אדונינו לדעת ולהוציא את התעלומות ההן לאור, חָקר ודָרש וימצא את משאלת לבב אדונינו, ויכתוב במגלת ספר לְפָנַי. ושמע נא אדוני את הרשום בכתב אמת ההוא:
"עִקְבוֹת אֲבוֹת הַזְמִירָה.'
“בשנת 1827 סִגר איש אחד אשר שמו פֶּרֶץ טורנעמינע ואשר בגלל עֲשׂוֹתוֹ כסף סיגים הוא כָּעֵת אֲסִיר-אֲנִי, בשנה ההיא סִגר האיש הזה יַלדה קטנה בת חמש או שש שנה ליד האשה דלילה אשר תכֻנה בשֵׁם לילית, לְגַדְלָהּ בביתה ולכלכלה בעד אלף פֿראנק עד כי תִגדל ותוכל למצוא חית ידה….”
“בשנת 1827?” שאל מורף פתאֹם. הלא בשנה ההיא באה השמועה הרעה לאדונינו כי מֵתה עליו בִּתּוֹ אשר ילדה לו שרה, הה! שנת רעה היתה לאדונינו, כי גם עוד חִצִים רבים נִתנו אז בו –."
"מי גבר ולא יראה שְׁנות רעה? אך נשוב לעניננו.
"האשה לילית לקחה את הילדה הזאת אל ביתה, אך בזדונה התעמרה בה וַתְּעַנֶהָ עד כי מקץ שתי שנים בָּרחה מביתה ונעלמה מעיניה עד לפני ששה שבועות אשר מצאה אותה בבית מרזח אשר בתוך הסיטע, והילדה ההיא – אשר כעת היא כבת שבע עשרה שנה – תכֻנה בשֵׁם “זמירה”.
"ימים אחדים בטרם מצאה לילית את הזמירה בבית המרזח, נתן הפריץ הָאַסִיר פֶּרץ טרנעמינע – חבר, להמורה בהאניה – מכתב רְחַב ידים אל חֲמוּץ-זְרוֹעַ – אשר שיח ושיג לו בסתר עם אֲסִירֵי-אֳנִי – ובמכתב ההוא כתובות תולדות השמירה עד תֻּמָן, ודברי המכתב נקראו גם באזני לילית. על פי המכתב ההוא, גם על פי דברי לילית, נודע מוצא הדבר, כי אשה אחת, שִׁפרה שְׁמָהּ, אשר היא סֹכנת בית הסופר יעקב פֿערראַנד, בִּקשה בשנת 1827 את האיש פרץ הנזכר כי יבקש לה אשה אחת אשר תאבה לגַדל את הילדה הנזכרת במחיר אלף פֿראַנק, והוא בִּקש וימצא את לילית אשר לקחה את הילדה ההיא אל ביתה בִמחיר ההוא. פרץ שלח את המכתב ההוא אל חמוץ-זרוע למען יַכביד על ידו את אכפו על האשה שפרה, להזיל לו זהב מכיס לבל יְגַלֶה את סודה בדבר הילדה אשר נֶאבדה ונֶעלמה מעיני כל חי –. חמוץ הזרוע גִלה זאת את אֹזֶן לילית ויתן לה את המכתב, והיא נתנה אותו ליד המורה – ועל כן אמרה לילית אל הזמירה בבית שְׁפַן-הַלָבָן כי היא יודעת את אבותיה אך לא תגיד לה שמץ דבר מזה למען הרעימה, והאיש באַדינאָט חָקר ודָרש אם אמת דְבַר המכתב ההוא, וימצא כי כֵּנים דבריו, כי נודע לו כי הִמָצֵא תִמָצֵא עוד האשה שפרה בבית הסופר יעקב פֿערראַנד ברחוב הנקרא Rue du Sentier במספר 41; והאיש יעקב פֿערראַנד יֵחָשֵׁב לאיש צדיק תמים, כי הוא הולך ברֶגש לבית התפִלה ערב ובֹקר וצהרים ומַרבה להתפלל ולשפוך שם שיח, אך הליכות ביתו ומאכל שֻלחנו יתנו עֵדיהם כי איש כֵּלַי הוא. הוא היה עני ודל ובעֵרום וְחֹסֶר כֹל, אך שר אחד אשר שמו קאַרל ראָבערט לוה לו מכסת שמנה אלפי שקלים לקנות לו את הפקֻדה להיות סופר הקהל, וחצי הַמַשְׂכֹּרֶת אשר יִשְתַּכֵּר יתן להשר ראָבערט אשר לא יֵאוֹת לו לשָרת את הקהל במשרה הזאת. אנשי לשון יעידו כי יעקב פֿערראַנד זה עָשַק עֹשק וְגָזַל גם חמס עם ראָבערט יחד, אפס כי צדקת הסופר בדבר אלהים תְּכַזֵב את דברי אנשי לשון ההם, ובלי כל שֶׂפֶק יודעת האשה שפרה סֹכֶנֶת בית יעקב זה את אֲבוֹת הזמירה וכל הליכות דרכיהם, כי היא קִבלה את הילדה מידם –.
“טוב הדבר, ידידי!” אמר מורף אל השר פֿאָן גרוין, “לבבי יחשוב כי בעֵזר הסופר יעקב פֿערראַנד נוכל להוציא תעלומות אֲבוֹת הזמירה לאור, ואז תגלנה עצמות אדונינו וְיַעלוז לבו. ועתה הגידה נא לי, ידידי! הגם תולדות המורה מצאת תּוֹצָאות עד כי נוכל לבא עד תכונתו?”
"דרך סלולה לא מצאתי עוד, רק נתיב ומשעול צר אשר אדונינו בחכמתו ילך בו בֶּטַח ויגיע אל מחוז חֶפְצוֹ' –.
“עתה ידעתי כי חֹפַשׂ מטמונים הוא האיש באַדינאָט וַחֲכַם לבב בגַלותו את העמוקות האלה מני חשֶׁךְ.”
הלא כֹּה דְבָרַי כי איש חכם הוא, אך גם חמוץ-זרוע עָזַר לו עֵזֶר לא-מעט בדברים הנסתרים האלה, כי בידו עתות כל באי הסיטע – כאשר גלה זאת בּאַדינאָט את אזני אדונינו, בטרם הציג כף רגלו על הסיטע לבקש שם את בן נעמי והמורה.
“כֵּנים דבריו – ועל כן הִטביע אדונינו את נפשו בִּיוֵן מצולת הסיטע לבקש שם את חמוץ-זרוע, ובהיותו ברחוב הַפּוּל מצא שם את חרבונה ואת הזמירה וִיוֹצִיאֵם ממערת פריצים ההיא לֵאוֹר באור חיי ישרים, כי גם זאת היתה מגמת פניו בלכתו בגיא צלמות ההוא, להוציא משם יקר מזולל ולמלט נפשות נקיות משערי שאול – אך אהה! איך חרֵף את נפשו עד עשותו ועד הקימו את מחשבתו הטובה”!–.
“גם אתה, אדוני! גם אתה שַׂמְתָּ נפשך בכפך כמוהו, וכמוהו תחָשב הפעולה הטובה ההיא גם לך לצדקה –. עתה אשובה נא ואקרא באזניך את הרשום במגלה הזאת על דבר בן המורה.” –––––––––––––––
כו: עִקבות יוסף זערמען
השר פֿאָן גרוין הוסיף לקרוא כדברים האלה:
זה כשמנה עשר חֹדש בא לפאריז איש צעיר לימים ושמו יוסף זערמען, אשר היה סֹכֵן בבית סוחר גדול בעיר נאנטעס, ועל פי תודת המורה, גם על פי המכתבים אשר נמצאו בצלחתו, נודע הדבר כי האיש הבליעל אשר בידו סגר המורה את בנו לגדלהו לבעבור ישחית את נפשו וְיַטֵהוּ לעולל עלילות ברֶשע, האיש הבליעל גִלה את מחשבות אוֹנוֹ ליוסף זערמען חניכו, ויסיתהו לשדוד את אוצר בעליו, גם לְזַיֵף שטרי חובות על שמו. אך יוסף זערמען נִעֵר כַּפיו מתמוך בְשֹׁד וחמס כזה, אפס כי לא אבה להודיע לאדוניו כי האיש אשר גדלהו מתנכל עליו מזִמת עָוֶל כאלה, על כן שלח לאדוניו מכתב בלי שֵׁם וַיִגֶל את אזנו כי עדת מרֵעים נועצו לב יחדו לשַדד כספו והונו, והוא נָס ברגליו בדִממת ליל מעיר נאנטעס לְהִסָתֵר בפאריז מפני אנשי חמס ההם, החפֵצים להפיק את זממם ואת מאויי לבם הרע על ידו.
כשמוע המורה והנבל ההוא כי ברח יוסף וַיִסָתֵר בפאריז, אָרְבוּ לו ימים רבים, גם בקשו את חמוץ-זרוע לחַפשו בכל המחבואים עד כי כמעט נִבעו מצפוניו, לולי מהר זערמען ויעזוב את בית מגורו. אך כי בכל זאת לא מָנעו עוד הנבלים ההם עם חמוץ-זרוע לבקשו בכל עֵבר ופנה, וזה כששה שבועות נודע להם בית מגוריו ברחוב הַהֵיכָל (רוע דו טעמפלע) מספר 17; אפס כי גם בפעם הזאת ידע זערמען לְהִזָהֵר ויברח גם מבית מושבו ההוא, ומני אז לא נודעו עִקבותיו עד היום הזה. ככל הדברים האלה יודע גם אדונינו, וחדשות אני מגיד מעתה כי זערמען יָשב כשלשה חדשים ברחוב ההיכל מספר 17 הנזכר, בַבַּיִת אשר יושביו ינהגו בדרכים מוזָרים מאד, והוא מצא חן בעיניהם בגלל ישרת לבבו וצהלת פניו; ואף כי לא הִשְׂתַּכֵּר בלתי אם דֵי שבר רעבון נפשו, בכל זאת אָצַל ממעט כספו להחיות משפחה עניה אשר בּעֲלִיַת קיר קטנה ממעל לבית מגורו. מכל שכֵניו אין איש יודע איה מקום מושבו מן היום אשר יצא מהבית ההוא, ורק נערה אחת אשר היתה שכֵנה קרובה אליו, ןכל רָזָיו לא אָנסו לה, רק היא יודעת איפה מקום מגורו כעת. הנערה ההיא יפת תֹּאַר היא וטובת לבב, וחית ידה תמצא ממלאכת התפירה, ושמה “יוֹנַת-צְחוֹק”. בית מגורה הוא על יד החדר אשר גָר שם זערמען, והחדר הוא הנהו כעת ריק מבלי יושב, ובאַדיאָנט ראהו ויתבונן בו באמרו לְהשֹׁעֵר כי חפץ הוא לשכור אותו לִמְעוֹנוֹ, ועל פי התחבולה הזאת נודעו לו כל הדברים האלה.
“יוֹנַת צְחוֹק?” אמר מורף פתאם אחרי חשבו רגעים אחדים, “יוֹנַת-צְחוֹק? השֵׁם הזה לא מוזָר הוא לי –.”
“האתה יודע את הנערה הזאת מִבְּנוֹת דלת העם? אתה צָפְנַת פענח1 לְהוֹד הנשיא רודאלף, אתה יודע נערה כזאת?” שאל השר פֿאָן גרוין בפנים שוחקים.
“על ידי אדונינו נודעתי לאנשים רבים אשר לא ידעתים גם לא שערתי להתודע להם – אך חַכֵּה נא מעט – עתה זָכרתי כי בסַפֵּר לי אדונינו את תולדות הזמירה לא יָכֹל הִתאפק משחוק בנשאו על שפתיו את השֵׁם “יונת-צחוק”, ואם לא אֶשגה סִפר לי, כי הנערה הזאת היתה ימים רבים בבית האסורים עם הזמירה וֹתִּהיינה רַעיות אהובות אשה אל אחותה.”
"העלמה יונת-צחוק תהי עֶזרתה לנו לדעת תעלומות רבות אם ישכור אדונינו את החדר אשר גָר בו זערמען לפנים ואשר הוא אצל חֲדַר יונת-צחוק. כי אם יש נכונה בפי אשת הַשֹׁעֵר אשר בחצר ההוא, אשר סִפרה לתֻמה דברים נפלאים עלי אֹדות גרי החצר, אז יִוָּדְעו לאדונינו עוד המון נִסתרות אשר תּכסוף נפשו לדעת אותם, והעולה על כֻּלם אֹרַח בֵּית אב אחד בחצר ההוא אשר יד הָעֹנִי קשתה עליו עד מאד, ואשר תסמר שערת בשר השומע לשמוע עָנְיוֹ ומרודו.
כז: הַשַּׂר האַרווילע
“אתה הָראת לדעת” אמר האדון גרוין אל מורף, “כי יֵאוֹת לנו לחַפּש בבית הסופר יעקב פֿערראַנד את עקבות אֲבות הזמירה, גם לנו לחקור ולהוציא מלב העלמה יונת-צחוק מלים על אֹדות מְקוֹם שֶׁבֶת זערמען. ולבי יחשוב כי הגדיל האיש באַדינאָט לעשות במָצאו מסלול ודרך לחשוף מסתרים כאלה –.”
“גם לך, אדוני! נאוה תהלה בהיותך זרוע לו בדברים רבים גם אתה, ואני ידעתי נאמנה כי אדונינו ישכור לו לְמָעוֹן את החדר ההוא אשר הִתְוִיתָ, ואז יגַלה עמוקות מני חֹשֶך – עתה הגידה נא לי החקרת ודרשת גם הליכות השר פֿאָן הארווילע כאשר צֻוית מפי אדונינו?”
"חִפּשתי דרכיו וחקרתי, וראה זה מצאתי כי לא כאשר שָׁעַר אדונינו בנפשו כן הוא, ונהפוך הוא כי דרך השר פֿאָן הארווילע צלחה בימים האלה יתר הרבה מאד מבימי קדם, והנסבה אשר הוא עצב ונכה רוח כל הימים, נֶעלמה היא מאתנו –
צר לי מאד – אמר מורף ויאנח – צר לי מאד סִבת יגונו נִסתרה מעיני אדונינו, אשר על כן אין לאֵל ידו להושיע לו. –! ואדונינו אוהב את השר הזה אהבת נפש מִנֹעַר ועד היום הזה."
ידעתי כי אדונינו יאהב מאד את הארווילע, כי לא שכח את החסד אשר עשה אֲבִי השר הזה לאביו נְשִׂיא געראָלשטיין בשנת 1815 בְּהִוָסֵד הליכות ממלכות איירופא ומלכיה, והוצב גבולותיה על פי מלכי הברית, כי אז נועצו כל מלכי איירופא לב יחדו להדיח את אֲבִי אדונינו משאֵתו ולקרוע ממלכתו מידו, ועוד מעט בִּצעו את אשר יזמו לעשות אם לא עָמַד אֲבִי השר הארווילע להיות עליו מלאך מליץ ולהָגן בעדו בכל מאמצי כֹּחוֹ, ובעֶזרת הקיסר אלכסנדר גְדָל-החסד ורב העליליה הֵשׁיב את אֲבִי אדונינו אל ממלכתו ויושיבהו על כַּנוֹ ועל כִּסאו."
זֹרֵעַ צדקה יקצר חסד, כי בשנת 1792 הִפליא אֲבִי אדונינו צדקתו לאבי השר הארווילע בבָרחו אז מארצו בתִגרת יד הממשלה, והוא אסָפוֹ אז אל היכלו וַיגַדל חסדיו הנאמנים לו ולבנו השר הארווילע הצעיר, ואחרי שִבתו בהיכלו שלש שנים, נסע השר הארווילע לארץ רוסיא, ובטובת לבב הקיסר החסיד אלכסנדר הֻקם עָל להיות נָגיד ומצַוה לצבאות הרוסים."
“אדַמה כי משנת 1815 נקשרה נפש אדונינו בנפש הארווילע הצעיר אשר היה אז בחצר אדונינו.”
“כן הדבר ושניהם יזכירו בשמָחות וגיל את ימי אשֶׁר ההם, ימי אֲבִיב יַלדותם. ומני אז יאהב אדונינו את כל בני משפחת הארווילע ויעשה אִתָּם חסד ואמת, ועל כן הִגדיל לעשות גם עם האשה נעמי, אשר נוסף על צִדקת נפשה וימי עניה, עוד היא גם ממשפחת הארווילע.”
האשה נעמי אשת בִּרשע? ההיא ממשפחה רמה כזאת?".
"היא, היא מהמשפחה הזאת, והיא אשת בִרשע אשר בשֵּם מורה יכֻנה, ואֵם יוסף זערמען אשר אנחנו מבקשים, בעוד השר הארווילע הזקן חי, היתה היא נאמנת בכל ביתו וכבודה מאד בעיניו.
“נפלאת היא בעיני, מי נתן לה לאיש את איש משחית, חרפת אדם ובהמה, כהמורה המרצח הנורא? הלא זֻלוּת ודראון עולם הוא למשפחה גדולה כזאת להִתחתן עם בן פר כזה”! –.
“שמע נא פשר דבר! אֲבִי נעמי היה איש עשיר מאד לפני ימי השִּנוים אשר התחוללו בצרפת, ויהי אך ספו תמו הקושים מן הארץ, בִּקש איש אשר כלבבו לתת לו את נעמי בתו לאשה, והנה האיש בִרשע לקראתו! איש אשר הוא חֹטֶר מגזע היחש, ונצר משרשי משפחה רוממה, גם עשיר מאד, מתקדש מטומאתו לעיני הרואים, ומתחפש בַּאֲפֵר הצֶדק קֳבל עָם, עד כי האמין בו אֲבִי נעמי ויתן לו אותה לעֵזר כנגדו, אך לא היו ימים מעטים וְהַנוֹכֵל הזה בִלע פתאֹם את פני הַלוט על הָרֶצַח העָצור בעצמותיו, ותהי ראשית הליכתו עם בנים שובבים המאבדים הון בצחוק הקאַרטי, והצחוק הנתעב הזה הוליך אותו מדחי אל דחי, ויצא מרעה אל רעה, וַיְמָרֵר את חיי נעמי אשת נעוריו. אך היא בגֹדל נפשה לא התאוננה ולא התלוננה, וַתִּקבור את עצבונה ויגונה בחדרי לבבה. אחרי מות אביה, עָזבה הֶמְיַת קריה ותבחר נחלת שדה ובית אבנים למושב לה, וַתֵּט שִׁכמה לסבול את עבודת הבית והשדה לגָרש את מְרִי יגונה ביגיע כפיה. אך לא ארכו הימים ובעלה הַזֵד אִבֵּד את כל הונה, גם מכר את נחלת אביה בחֹזק יד למלא תאות נפשו ושרירות לבו הרע. אז חשבה נעמי בלבה לקחת את בנה יחידה ולחכות בבית השר הארווילע, אך בטרם הֵפיקה את זממה, הוסיף בעלה סרה בעשותו כסף סיגים, גָנב, חָמס, ורָצח עד אשר נִתפש בכף וַיֵאָסֵר באניה כל ימי חייו, ואז – לפני הֵאָסרו – שדד את בנו מחיק נעמי ויתנהו ביד איש משחית כמוהו ללמדו מלאכת המסחור למען ישלח הוא בעַוְלָתה ידיו וְיִתֵּן לו – ויתר תולדותיו הלא נודעו לך, אדוני!”
“אך איפה מצא אדונינו את נעמי? ולמה לא החישה מפלט לה בבית הארווילע”?
“חֶרפה שָׁברה לבה לשקוד על דלתות השר אחרי כי נאֶסר בעל נעוריה לנצח, אך פעם אחת חָלתה מאד, ונפשה התעטפה בזלעפות רעב, אז שלחה רסן הבושה מפניה, ותלך על משענתה לבית השר הארווילע, ובעת ההיא בא גם אדונינו לבַקר בֵּית השר הזה, וישא את עיניו וירא והנה אשה עניה לבושה קרעים ופניה כַּמֵת חורו, באה עד פתח בית השר ופתאֹם הפכה פניה ותלך לה. אז חָש אדונינו ויצא בעקבותיה, כי חֲזות פניה אשר תֹּם וצֶדק נשקפים בעדם, וּמַבָּטֵי עיניה המפיקים תוגה חרישית, נגעו עד לבו. וימהר ויחקור מכל שכֵניה על אֹדותיה, וכֻלם הֵעידו כי אשה יראת ה' היא, ועד אשר נפלה למשכב אָכלה יגיע כַּפיה, ועתה היא מתעטפת ברעב ואין עוזר לה. ביום השני הלכתי עם אדונינו אל בית מושבה, ולוּ לא חַשנו לעזרתה כי אז מֵתה ברעב. אחרי אשר כִלכל אדונינו את מַחלתה ימים רבים, שָׁבה לאיתנה ותסַפר לו את כל תולדותיה. ומני אז קנה אדונינו למענה את הנחלה אשר בכפר בוקוועפֿאַל לצמיתות, ובמנוחות שאננות ההן מצאה לה האומללה מנוח לנפשה העגומה. ועד כֹּה לא גִלה אדונינו את אזני הארווילע כי הפליא חסדו לנעמי בת משפחתו, וגם לנעמי לא הודיע מי הוא בלתי אם כי שמו רודאלף”.
אכן נודע לו הדבר על מה זה שָׂם אדונינו את נפשו בכפו לחַפש את בנה הָאֹבד בהסיטע ולשאול את פי חמוץ-הזרוע על אֹדותיו –.
“הנך רואה מה עזה אהבת אדונינו לכל בית הארווילע, ואיך יתחמץ לבבו בראותו כי השר הארווילע ידיד נפשו מִנֹעַר הוֹלך קוֹדֵר כל הימים בלחץ עצֶבֶת נוראה אשר נסתרה דַרכה מעיניו ולא יֵדע במה יוכל להושיע לו –.”
“גם בעיני יפָּלא סבת עצבותו ותוגתו, הלא הוא מאֻשר בארץ, הוא מגדולי היחש, לו הון וָעשֶׁר, רוח חכמה מתנוססת בו, והוא צעיר לימים, ובעל אשה יְפֵה-פִיָה מאד וטבת שכל! –.”
“לשוא הִרבה אדונינו לחקור ולדרוש שֹׁרֶשׁ דבַר עִצבון רוחו, ולשוא הפציר בהשר וַיָאֶץ בו לגלות לו פשר הדבר – אך מי יודע אולי עָבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו….”
“למשמע אֹזן דָבקה נפשו באשת נעוריו, והיא גם היא אֹהֶבֶת אותו, גם היא אשה יראת ה', וכל שמץ דבר לא נמצא בה אשר בעבורו יעיר השר קנאה עליה…..”
"נכון הדבר, השר מתהלל בה תמיד, ורק פעם אחת גָער בה על אשר תֶּארח לחֶברה עם שרה אחות תָּם –.
“מֵאַיִן תֵּדַע אשת השר את בת הבליעל?”
“לפני שבע עשרה שנה נודעה שרה גם תָּם אחיה להשר הארווילע בסבות רחוקות, והוא נתן להם מכתבי תעודה לַאֲבִי אדונינו – זכרו לברכה – וַיְחַל את פניו כי יקבלם בביתו וְיֵט חסדו להם, ומעת בּוֹא בת נעות המרדות שרה אל היכל אבי אדונינו, הֵסַבָּה רעות רבות לאדונינו אשר בעבורן יתאבל וילך קְדֹרַנִית בלחץ עצבונו עד היום הזה –. וכאשר שבה שרה עם תָּם פאריזה, שָׁקדה תמיד על דלתות בית השר הארווילע לבעבור רְאוֹת שם את פני אדונינו הַשֹׁקֵד גם הוא על בית השר הזה, כי היא מתאמצת לגֶשת אל אדונינו כאשר יתאמץ הוא לְהִסוֹג מעליה.”
“למה זה הֵעֵזָה עַזַת מֵצַח זאת ללבוש שמלת גבר ולדלוק אחרי אדונינו ברחובות הסיטע? –.”
“אולי עשתה זאת להדיח אותו בחלקות ולעשות תחבולות כי יעשה אדונינו שלום לה וְיֵאָסֵר אִתָּה במָסורת האהבה… אך נשובה נא אל השר הארווילע: השר הזה יודע תכונות נפש שרה הסוררה כפי אשר סִפר לו אדונינו, ועל כן צִוה על אשת נעוריו במִפגיע לבל תֶארח אִתָּהּ לחֶברה ותֵשט מעליה, אך היא דברה אתו קשות להצדיק את שרה, והוא התאנף בה רגעים מעטים על אדות הדבר הזה, אך לא יִתָּכֵן כי בגלל נְקַלות וקטנות כאלה תתחולל רוח רעה בחדרי לבבו תמיד כל הימים –.”
“צר לי על אשת השר היפה והישרה בנשים כי דָבקה נפשה בבת בליעל זאת חֶלְאַת מין האדם! –.”
“בנשאך את שֵׁם “חלאת אדם” על שפתיך, זָכרתי כי בתוך מכתבי הפקֻדה אשר כתב אדונינו בלילה הזה, יִמָצא גם מכתב אחד על דבר צִלָה חֶלאת מין האדם, אשת דוד הרופא –.”
“על דִברתי, מורף אדוני! כי גם לאשת בליעל כצלה יֵאות המשפט אשר שָפט אדונינו את המורה, כי גם היא שָפכה דמי נקיים בזדונה –.”
“נפשי יָרעה לי מִדֵי אזכרה כי על בת נָבל זאת שפוכה רוח חן, וְיִפְעָה לה וְיֹפִי לה. – ובכל עת אשר אראה נפש לא טהורה מְשֻׁבֶּצֶת בִּגְוִיָה יְפֵה-פִיָה, יאחזני שָׂער, נפשי תבחל בה שבעתים מבכל הנפשות הַחוֹטְאוֹת אשר תראינה עיני.”
“כֵּנִים דבריך, אדוני! – וַאקוה כי במכתב הזה כִּלה אדונינו את כל חִצֵי זעמו בצלה אשת הזמה” –.
“נַהפוך הוא, אדני! –.”
“העוד יאבה אדונינו לתת לה ידים לנוס מֵהַמַסְגֵר אשר הסגיר אותה כל ימי חייה”?.
“כן הדבר”.
“וְדוֹדָהּ אשר יאהב אותה המרמה, יביאנה הֵנה פאריזה?”
“כן הדבר, ועוד פקד אדונינו ההוא למַהר ולהָחִיש את מנוסת צלה לבעבור תמַהר היא את דרכה לבוא הֵנה בעוד ארבעה עשר יום.”
“עָמָל הוא בעיני –, הלא אדונינו מתָעב אותה מאד, ומדי דברו בה תעלה חמתו עליה עד להשחית –.”
“כן הוא כי עזה כמות שנאתו עליה”.
“ובכל זאת יאבה כי תבוא היא הֵנה! אפס כי לפי דִברת אדונינו נקל לו לתפשה בכף תמיד אם לא תמלא את אשר נָטל עליה לעשות – ובן שר בית האסורים צֻוָה כי יתחפש חֵפש מחֻפש כאוהב וְדוֹד נאמן לצִלה, ועל ידי אהבתו תִּמצא היא תּוֹצָאוֹת לברוח אתו מבית האסורים ולבוא פאריזה. ובכל זאת היא עוד בְּתור בֹרַחַת ובת עֹנֶש, ובכל עת אשר יחפוץ אדונינו יש לאֵל ידו לבקש אותה מיד שופטי העיר ולהשיבה אל בית כִּלאה אשר בגעראָלשטיין ארץ ממשלתו”.
“עינינו תראינה אשר אשר תִּקראנה” –. וְדָוִד הרופא כאשר שמע את אשר צִוה אדונינו, חָרַד חרדה גדולה ויאמר: “אקַוה כי הוד מלכותו לא יציקני לראות את פני בת בליעל הזאת!” “הֵרָגַע נא!” ענהו אדונינו, “הֵרָגַע נא! עיניך לא תראינה אותה, אך היא תהי כְּלִי מַפָּץ בְּיָדִי לשפוט את איש תככים וּמְרַצֵחַ….” הדברים האלה הרגיעו את לבב הרופא, אך הכרת פניו ענתה בו כי זִכְרוֹן תוגה התעורר אז בחֻבּוֹ –."
"אולי אֹהֵב הוא עוד את צִלה, כי לפי הנשמע היא יפת תֹּאַר ויפת מראה מאד.
“יָפְיָהּ הִדיח אותה ללכת שוֹבֵבָה בשרירות לבה, ואף כי הוֹרָתָהּ היתה בת כושית מארץ אמעריקע, בכל זאת יָפָה היא עד מאד, ועלתה בִיפִי צַלְמָהּ גם על יְפוֹת עַיִן אשר בפאריז.”
“אנכי הייתי פֹה בעת אשר הביא אדונינו את דוד הרופא ואת צלה חֲבֶרְתּוֹ אל היכלו, אך נעלם ממני ולא אדע איפה לקח אותם אדונינו”.
“ואנכי יודע זאת, יען כי אנכי הייתי אז באמעריקע עם אדונינו, ואם תאבה אספר לך את תולדות הרופא וצלה”.
“סַפר נא, אדוני! כי נפשי אִוְתָה לדעת את תולדותיהם”.
כח: תּוֹלְדוֹת דָּוִד וְצִלָּה
איש היה באמעריקע בגליל פֿלאָרידאָ – אמר מורף – שֵׁם האיש נמרוד, איש רע מעללים, נפש רחָבה וּמְהִיר רֶשָׁע, על עבדיו הכושים הכביד מאד אכפו וַיִרְדֵם בפרך ובאכזריות, גם שָׁגה תמיד באהבת היין. בין העבדים ההם, היה עבד כושי צעיר לימים, ושמו דָוִד, אשר שֵרֵת את העבדים השוכבים על ערש דוי. האדון נמרוד התבונן בעבדו דוד זה כי הוא חֲכַם לבב, מכלכל החולים בתבונה, ופקֻדת הרופאים יעשה בהשכל ובינה, גם עִקבות הַכְשֵׁר דעת לחכמת הרפואה בו נוֹדַעוּ, כי בלי לִמוד הרופאים אָסַף עִשבות הרים ושרשי אָחוּ וירקח סַמֵי מרקחת ויעש מהם שקוי לרפאות תעָלה, וירפא חולים רבים ברוח החכמה המתנוסת בו. ויען כי מקום שֶׁבת נמרוד רחוק הוא מעיר מושב, ורופאי העיר ההיא רופאי אֱלִיל הם, גם יבקשו כסף רב בכל עת אשר יבואו ממרחק לְבַקֵר את העבדים החולים; על כן נוֹעַץ האדון נמרוד לשלח את דוד עבדו לעיר פאריז ללמוד שם את חכמת הרפואה, וִיְקַו כי על ידי רופא חֲכַם לבב כזה תֵּעָצַרְנָה המחלות המתדבקות אשר הליכות עולם להן בארץ ההיא. בלב שמח הֵרִים דוד את פעמיו פאריזה; ואדוניו שִלם בעד מעונו וארֻחתו ובעד למודו. מקץ שמונה שנים שב דוד לבית אדוניו ולאמריקע בְּתוֹר רופא אֳמָן וירפא את העבדים הכושים אשר נפלו למשכב."
“הלא בשבתו בצרפת, ארץ החפשים, ימים רבים, קנה לנפשו את משפט הַחֹפש, ובכל זאת שב להיות עבד בבית אדוניו!”
"דוד הוא ישר באדם, ולא אבה להָסיר את דברו אשר דִבר לאדוניו, גם קִוָה להיות עוזר ומושיע להעבדים החולים גם הבריאים לרפאות מִחלת גֵוָם ונפשם. והאדון נמרוד משך עליו קַו חסד, ארֻחתו ארֻחת תמיד על שלחנו, ויעש לו בית לשבתו, גם קצב לו מַשְׂכֹּרֶת שש מאות פֿראַנקים לשנה. מקץ חדשים אחדים לִהֲטָה מחלת הקדחת בכל בית נמרוד, כל עבדיו כָּרעו נפלו בתגרת ידי המחלה העזה הזאת, וגם נמרוד לא נמלט מידה ויגיע עד שערי מות. אז חשף דוד הרופא את זְרוֹעוֹ, לא נתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה, עד אשר רִפא את אדוניו עם עבדיו, ונמרוד אף כי הוא איש נָבָל, כֵּלַי, סכל, אכזר, וצר עין, בכל זאת לא יָכול לקפוץ לבו וידו ויוסף ויתן עוד שכר קטן להרופא הנפלא הזה – כי גם אז לא נתן לו את משפט הדרור – ויתן כבוד לשמו ולְזִכרו, ויחשב זאת לו לצדקה לעשות כן לעבדו מקנת כספו –. לבב דוד הרופא פִּחד ורָחב ושָׂמח בהיותו משענת מַטֵה לאחיו העבדים, כי בכל כֹּחוֹ פָּרק מעט מעט את עֹל האדון הקשה מעל צואריהם, ויקו כי במֶשך הימים תהי לאֵל ידו להיטיב להם יותר. כל העבדים כִבדוהו ויאהבוהו. ויהי להם לאב ולכֹהן, וַיַנְחֵם בדרכי אמונה, וידבר על לבם לבל יאמרו נואש, כי עֵין ה' פקוחה על כל בני האדם, וגם בני כושיים בניו המה – גם הודיעם אֹרַח חיי עולם, וַיוֹרֵם דרך נתיבות אַל-מָוֶת ונעימות חיי הנצח בעדן גן אלהים –. מני אז הִטוּ העבדים האומללים את שכמם לשאת ולסבול את משא אדונם ואת סִבלו הקשה, וַיִהְיוּ שמחים וטובי לב בתקותם העזה להתענג על ה' אחרי צאת נפשם מבית חָמרם לדרור עולמים –. כה חלפה שנה תמימה.
בין השפחות אשר בבית נמרוד האכזר, היתה שפחה רכה בשנים, בת חמש עשרה שנה, ושמה צלה, אביה היה מבני איירופא הלבָנים, ואִמה מבנות כושיים. ונמרוד נשא עיניו אל הנערה הזאת, כי יפת תֹּאַר היא אך בפעם ההיא בָּלַם תשוקתו במתגורסן עד עת מְצוֹא –. וצלה אָהבה את דוד הרופא אשר הצילה ממחלה עזה מאד, והוא גם הוא אֲהֵבָהּ אהבה בלי מצָרים, ויען כי פיו ולבו תֹּאֲמִים המה, דִבר בפיו את אשר יהגה בלבו, ויגל את אזני יודעיו כי בעוד שנה יקח לו את צלה לעֵזר כנגדו. נמרוד אשר לא ידע עוד דְבַר אהבת דוד וצלה, קֵרַב כתנור לבו, וידבר על לב צלה למלאות את תאות נפשו, אך היא התחמקה מפניו ותספר לדוד את חֶשקת נמרוד אליה. דוד הרגיע את לבבה, וילך אל אדוניו לחלות את פניו כי יתן את צלה לו לאשה, אך האדון הקשה הזה דִבר אתו קשות לאמר: “הנערה הזאת מצאה חן בעיני, והיא שפחתי מקנת כספי, ובידי לעשות לה כטוב וכישר בעיני, ואם תוסיף הסוררה עוד הָתֵל בי, הלא שפטים נכונו לשפחה נחרפת כמוה! –.” אך דוד לא הרפה ממנו וישנה וישלש את שאֵלתו, והבליעל ההוא התאנף בו וישב את פניו. אז נכלם דוד מהתרפס עוד לרגלי זֵד ארור כזה, וַיַזכירהו את כל הגדולות אשר עשה לו ולעבדיו, כי הצילם ממות וַיְרַפְּאֵם מכל תחלואיהם, ואת כל העבודה הקשה ההיא עָבַד בלי מְחִיר ובלי כסף וְשָׂכָר כאשר יֵאוֹת לרופא אֳמן כמוהו. אך הבליעל ענהו עזות ויאמר: לא עבדי אתה, עבדי מקנה כספי, ומה לעבד ולשָׂכר רב!! –." אז דִבר הרופא בפעם הראשונה כי אין לו כל צדקה להחזיקו בְּתוֹר עבד אחרי שִׁבתו שמונה שנים בצרפת. כשמוע הבליעל את הדברים האלה, עלה עשן באפו, וירעם עליו בקול זעמו: “עוד מעט ותדע את משפט עבד סורר המתפרץ מפני אדוניו!! –.” ויפן ויצא בחרי אף, ויצו לאסור את דוד אל עמוד ברזל וְלָדוּשׁ את בשרו בשוטים ועקרבים עד כי פרץ נחל דם מִגְוִיָתוֹ, ובעוד אשר נָהרוּ דְמֵי פצָעיו, צוה לסחוב את צלה לעיניו אל בית הנשים ולהשליכה הַהַרְמוֹנָה2.
“עלילות רֶשע כאלה עשה הבליעל הזה בלי דֵעָה ובאכזריות, בסכלות לבב וזדון כאחד, כי איך לא השכיל כי מהרופא הזה תוצאות חיים לו ולכל עבדיו, ומה יעשה בנפול מחלה בביתו ובחצרו? –.”
“הטרם תדע כי פתיות ואכזריות אחיות הֵן! –. עוד בעצם היום ההוא אכל נמרוד הבליעל מפרי דרכו, כי אחרי אשר רֻתּחוּ דָמיו בו מקצף וזעם, הוסיף עוד להרתיחם בדם ענבים אשר שתה למכביר, ושני המשחיתים האלה “קצף ויין” התלכסו להשחית את נפשו, ויציתו בו קדחת עצָבים3, וַיִסָכן וַיֵאָנש מאד, וימהר וישלח מלאכים קלים להביר רופאים אליו, אך הדרך רב מאד, ועד אשר יבואו המלאכים אל הרופאים, והרופאים אל החולה, בין כֹה וכֹה יֵרד החולה שאולה.”
"גמול אלהים הוא! כי העֶמיק השחית דרכו…
“מרגע לרגע העֵזה מחלתו, ורופא אחר זולת דוד אַיִן, אך הוא לא האמין עוד בו, ויירא על נפשו פן ישקהו סף רעל להנקם מאתו על אשר שִיחת רחמיו כָנמר אכזרי וַיַכֵּהוּ מכות נוראות וישליכהו אחרי כן לבור צלמות עם אהובת נפשו יחד. אפס כי בהגיע נמרוד עד שערי מות, אמר הנבל בלבו “הן אנכי הולך למות, ומה יעשה לי דוד עוד? אנסה נא לדרוש רִפאותי מאתו, ואולי יפליא חסדו לי לסלוח לעוני ולהציל ממות נפשי.” ויצו לְפַתֵּח לְמוֹסֵרָיו, להריצו מהבור ולהביאו אליו –.”
“ודוד רפא את הַזֵד הארור מֵחליו”?
“שש ימים וששה לילות לא נתן דוד שנת לעיניו, ולא עזב את ערש החולה רגע קטן, וכבן את אביהו כִּלכל את מַחלתו במועצות ודעת, ובגֹדל חכמתו העלה ארֻכה לו, עד כי היֹה היה דבַר דוד למופת ולפלא גדול בעיני הרופא אשר בא ביום הששי מהעיר הרחוקה לבית נמרוד –.”
“ומה עשה הבליעל לדוד אחרי שובו לאיתנו?”
"למען לא יֶחורו פניו בכל עת אשר יראה את פני האיש אשר גמלהו טוב תחת רע, שב ויאסור את דוד בבית האסורים. גם רוח הקנאה אשר קִנא לצלה, עָברה עליו ויעבור ואשם –. ועל כלם פחד לבל תאנה אליו רעה על ידי דוד בימים הבאים, כי ראה מה עזה אהבת עבדיו אליו, גם שמע את תלונותיהם אשר הם מלינים עליו על דְבַר הנבָלה אשר עשה לרופא נפשו, וַיֵחשב לו הדבר הזה לאותות הַקֶשֶׁר, ויירא אל נפשו פן יסיתם דוד כי יתפרצו מפני אדוניהם, והם בכל אַוַת נפשם יעשו כן, וישימו להם את דוד לראש ולקצין–.
"אחרי הדברים האלה בא אדונינו לאמעריקא וַיְשַׁחֵר שם את כל בַּעלי יַערות הדבש, וגם את זה האיש נמרוד שִׁחר בביתו, והוא קִדם את פנינו בפנים צוהלים. לעת ערב כטוב לב נמרוד ביין, סִפר לאדונינו – אשר הִתחפש לאיש סוחר – בלעג וקלסה את כל אשר עשה לדוד ולצלה, אך אדונינו האמין כי רוח היין דֹבֵר בו, ולא האמין בדבריו, אז הוליך אותנו העריץ הזה אל בית האסורים להראותנו כי לא הפיח כזבים. הה! מעודי לא ראיתי מראה נורא כזה! כצלמי בלהות נדמו דוד וצלה בעינינו, תָּארם חשך משחור, גְוִיוֹתֵיהֶם מלֵאות פצָעים וחבורות זָבות דם, רגליהם לִנְחֻשְתַּיִם כִּבדי המִשקל הֻגשו, ועל עפעפיהם צלמות. דוד לא דִבר דָבר, רק הביט בעינים חשֵּכות על הנחשתים אשר ברגליו, ונמרוד מִלא שחוק פיהו, ויהתל ותעלל בדוד לאמר: “השלום אתה רופא חֲכַם לב?! – ומדוע לא תחבֹשׁ את פצעיך האנושים? –.”
לדברים האלה דַלו עיני דוד למרום, רוֹם ידיהו נשא, וברשפי רגש קרא “אהה ה' אלהים!” וַיִדֹם. ונמרוד הוסיף עוד הָתֵל בו וַיְמַלֵא שחוק פיהו ושפתיו תרועה, ויאמר: חַלֵה נא את פני אלהיך כי יצילך מידי! – אנכי נֹתֵן לו כתף סוררת! –. ובגאוה ובוז הֵניִף אגרוף רֶשַׁע השמימה, וַיְחָרף את אלהי השמים לאמר: “יקום נא אלהים וְיַתֵּר את בני תמותה אלה מחרצובותיהם! ואם קצור קצרה ידו להציל לקוחים למות, אכַחש בו וְאֹמַר לא הוא! –.”
“רוח עִועים נוססה בלבב הבליעל הזה!”
“בתועבת נפש פָּנִינו שכמנו ושַבנו אל בית מלוננו. בחצות הלילה לקח אדונינו שמונה אנשים חמֻשים אתו וַיְּנַהגם אל המשמר אשר דוד וצלה אסורים שם, וַיְשַׁבֵּר את דלתות בית האסורים, וַיְפַתּח חרצובות רֶשַׁע מהאומללים ההם, ויביאם אל האניה העומדת הָכֵן על חוף הים, ואותי קרא אדונינו ללכת אל בית העריץ, וַנָבוֹא בלט לחדר משכבו, ויקץ משנתו ויבט כֹּה וכֹה כאיש נפעם. אז דִבר אליו אדונינו ברגש: בערב הזה גִדַפת את אלהי עולם – והנך בן מָוֶת! – באָמרך כי אין בו כֹּחַ להציל את דוד וצלה מידך, עתה יִוָדַע לך כי הוא שָלח את מלאכו וַיֵצילם מיד זֵד עריץ וּמְרַצֵחַ כמוך –.” ובדברו לָקח מידו את צרור הכסף – 25000 פֿראַנקים – ןישליכהו על מִטת נמרוד, ויוסף דַבּר: “הא לך הכסף הזה כֹּפֶר נפש דוד וצלה – אתה מָחַצְתָּ בחֶזקת יד, ואני בזרוע נטויה אֶרפא את מַחַץ מַכַּת ידך – וה' אלהים, לו זרוע עם גבורה, ומלכותו בּכֹּל משֶׁלֶת –. וַנֵפֶן וַנֵצֵא החוצה, והזֵד הארור נשאר משומם ונבהל וּבְלִי-נוֹעַ כְּבוּל עץ, ויאמן כי חלום חזיון לילה הוא, ואנחנו יָרדנו באניה וַנָשֶׂם לַדרך פָּנֵינו.”
"אך מדוע הזיל אדונינו זהב רב להנָבל ההוא? הלא דוד לא נחשב עוד לעבד לו מעת שובו מצרפת! –.”
“אדונינו שִׁלם לו מִכסת הכסף אשר פזר לדוד במֶשך ימי למודו בפאַריז, גם פי שלשה כמחיר עבד ושפחה נתן לו בעד דוד וצלה. לכַחד כי לא כפי חֻוקי המדינה עשה אדונינו הדבר הזה; אך לוּ ראו עיניך את שני האֹבדים ההם אשר התעתדו לרדת שחת חנם בזדון לבב האכזר והעריץ ההוא, לוּ שמעו אזניך את החרָפות אשר חֵרף הזֵד הארור ההוא את אלהים חיים; אז נתת צדק לאִמרת פי אדונינו אשר אמר אז כי הוא לָבַשׁ בגדי נָקם, נִקמת ה', להנקם ממנאצי שֵׁם כְּבוֹד אלהי עולם –.”
“צדיק הוא אדונינו במשפט הזה כצדקתו במשפטו אשר חרץ על המורה. אך מה היתה אחרית הדבר?”
“אנחנו הִגענו למחוז חֶפצנו, וְכֶלֶב לא חָרץ לשונו עלינו, כי אדונינו הִתחפש ויתנַכר אז, עד כי לא יָדע נמרוד על מי יגיש משפטו וריבו – אמנם אף אם היה נשפט את אדונינו, גם אז יצא רָשָע בְהִשָׁפְטוֹ, יען כי רופא נפש אדונינו נתן עֵדָיו בכתב מְפֹרָשׁ כי לוּ התמהמהו דוד וצלה עוד יום או יומים בבור צלמות ההוא, אז שָׁכנה דוּמָה נפשם –. ומני אז הֻקַם דוד עָל להיות רופא בהיכל אדונינו, והוא ישיב רב תודה ואהבה אל אדונינו אשר פָּדָה את נפשו ממָות.”
“אחרי בואכם לאיירופא לקח דוד את צלה לאשה?”
"הוא לקחה לו לאשה, אך לא כאשר דִמה אדונינו כן היה! כי אחרי אשר באה צלה במָסורת הברית עם דוד, סָררה כפרה סוררה, הלכה שׁוֹבֵבָה בשרירות לבה הרע, וַתְּתַעֵב את יָפיה –. כי כאשר יצאה ממַחשכים לֵאוֹר בְּאוֹר הַחֹפֶש והדרור, בשבתה בבתים ספונים בעדי עדיים, ובאָרחה לחֶברה עם נְשֵּי בְּנֵי מְרוֹם עַם הארץ; אז כִּסתה כְּלִימָה פניה להיות אשה לאיש כושי אשר לא תֹּאַר ולא הדרת בני איירופא לו, וַתְּפַזֵר דרכיה לזרים הָעֹגְבִים על חמדת הוד יפעתה –.
מקץ שתי שנים נפקחו גם עיני דוד בעלה – אשר האמין באהבתה עד העת ההיא – וַיַרְא את זנוניה אשר על פניה, ובחמת רוח קִנאתו הֵרִים בה יד להכותה נפש, אך אדונינו הֵשִׁיב ידו מִבַּלֵעַ, ויפצר בדוד להַשפיק במשפט אשר יחרוץ הוא עליה לְהֵאָסֵר בבית האסורים אשר בגעראָלשטיין כל ימי חייה – וכאשר זמם כן עשה – ועתה פָּתַח אדונינו את דלתות בית כִּלְאָה למען תִּברח משם וְתִמָלֵט על נפשה לבוא פאריזה – נפלאת היא בעיני! וגם בעיני כֹל יִפָּלֵא הדבר הזה –."
“ויותר יִפָּלֵא בעיני מדעתי כי צלה לא עָזבה עוד את דַרכה, גם אין תוחלת ותקוה כי תיטיב עוד את דרכיה כל הימים – ובכל זאת יְצַוֶה אדונינו להביאה הנה! למה זה? ועל מה זה –.”
“גם אנכי לא ידעתי! –. עתה, ידידי! עתה הגיעה העת אשר תשלח את הָרָץ לגעראָלשטיין כמצֻוה עליך מפי אדונינו….”
“הנני להָקים את מִצְוָתוֹ – וזכור נא, מורף אדוני כי בערב הזה קָרוּא אדונינו אל המשתה אשר תעשה אשת השר…..”
"אך אנכי אדַמה כי אדונינו יְאַחֵר בנשף הזה עד כי יְבַצֵע את מעשהו לשַחר את הבית אשר ברחוב ההיכל למען הוציא לאור את המסתרים אשר בתוכו –.”
כט: בַּיִת בִּרְחוֹב הַהֵיכָל
רודאלף נָטל עליו לבל תֵּת שְׁנָת לעיניו עד כי יַשלים חֻקו לבַקר את בֵּית יעקב פֿערראַנד למען הוציא מלב שִׁפְרָה סֹכֶנֶת בֵּיתוֹ את תעלומות תולדות הזמירה, אך בטרם עשותו זאת הואיל לשכור לו את החדר אשר גר זערעמן בן נעמי והמורה בתוכו, למען חקור ודרוש את פי הנערה יונת-צחוק על אֹדות זערמען ואיה מקום מושבו בימים אלה.
עוד ביום ההוא – אשר בו נדברו האדון מורף והשר גרוין – בשעה שלישית אחרי הצהרים, הִתחפש רודאלף כפעם בפעם, וישא את רגליו אל הבית אשר ברחוב ההיכל. להבית ההוא תַּחְתִּיִם, שְנִיִם, וּשְׁלִישִׁים, וּבְפִנָה שְׁאִיָה, מקום שֶׁפֶךְ הַדֹמֶן, תֵּרָאֶה מסִלָה צרה ואפֵלה, וּמְאוּרָה קטנה על ידה. במאורה ההיא יֵרָאֶה בַּיִת קטן אשר בו יגור שֹׁעֵר החצר ואל בית המאורה החשֵכה ההיא ירד רודאלף, אך לא מצא את השׁוֹעֵר בביתו, כי אם את אשתו אשר הניח למלא את מקומו, והיא נִצֶבֶת על יד התנור ואזניה קשובות לשיר הסירים אשר תחת הסיר. האשה הזאת כבת ששים שנה היא, לחייה קֻמטו מִזֹקֶן, וְיִקְהַת פניה גם קמטי מִצחה מפיקים גֹעַל נפש, וכֻלה מֹראה ונִגאלה, נִמבזה ונִמאסה, ודִמיונה כמפלצת הגן מורה מאד. והיא כראותה את פני רודאלף, שאלה בלזות שפתים:
“מה חפצך בביתי?”
“גברתי! אדַמה כי יֶשנו חדר אחד להַשכיר בחצר הזה.”
לשֵמע שֵׁם “גבירה” צָהלו פני האשה הזקנה ותשב אמריה לו בלשון רַכָּה:
“יֶשנו חדר אחד ריק בין החדרים הַשְׁנִיִם, אך האדון אלפֿרעד איננו בביתו כעת –.”
“האדון אלפֿרעד הלא הוא אדון החצר או סֹכְנוֹ?”
“לא כן!” ענתה הזקנה בתלונה, הלא הוא בעלי! מדוע לא יקָרא פיפילעט בעלי גם בשֵם אַלפֿרעד? –."
“יש לו צדקה להקָרא גם בשֵּם הזה. ומה שׁמֵך, גבירה?!”
“שמי הלא הוא בַּצְלוּת הַצְלֶלְפּוֹנִי פיפילעט!”
“עתה גברתי! תְּנִי נא אותי לחַכות בזה עד שוב בעלך הֵנה, ואִמרי נא לי מה מחיר החדר ההוא לשָנה.”
“מחירו הוא הלא מאה וחמשים פֿראַנק ולא יִבָּצֵר מזה קשיטה אחת – הַסֹכֵן אשר על החצר הזה איש כֵּלַי הוא מאד.”
“ומה שמו?”
“שמו חֲמוּץ-זְרוֹעַ.”
לשמע השֵּם הזה חָרד רודאלף וַיָנַע לבבו בקרבו.
ההוא יגור פֹה בֶּחָצר?" שאל רודאלף למען דעת אם הוא האיש הבליעל חָבֵר להמורה ולילית, או אולי הוא איש אחר.
“לא!” ענתה הזקנה, מקום מגורו הוא ברחוב הפול במספר שלשה עשר, גם יש לו בֵית יין בִמְאוּרוֹת שְׂדוֹת אֵלִיָה."
רודאלף לא פסח עוד על שתי הסעפים, וידע על נכון כי הוא חמוץ הזרוע אשר בבית המרתף הידוע לו, ויתפלא מאד על המִקרה הזה.
“אם חמוץ-זרוע הוא הַסֹכֵן, מי הוא אדון החצר?” שאל רודאלף.
"אדון החצר הוא האדון בֻּרְדוֹן; אך שיח ושיג אין לנו אִתּוֹ בלתי אם עם חמוץ-זרוע הַסֹכֵן. ואם תתן לי עשרים פֿראַנק לחֹדש, אז אשָׁרת אותך בהליכות הבית.
“כדבריך כן יהי, גבירה!” ענה רודאלף.
ולמען תְּפוֹשׂ את הזקֵנה בלבה, אמר רודאלף אליה:
“ראי נא, גבירה! אנכי עָיֵף גם נִקשה מִקֹר וקרח, על כן הואילי נא בטובך להביא לי צִנצנת יין מבית המרזח אשר בחצר הזה עם שתי כוסות או שלש, כי גם בעלך ישוב בלי התמהמה הֵנה וְיֵשְׁתְּ אתנו כוס יין.” ובדַברו נתן להזקנה מאה קשיטה.
“באחד מדבָריך לבבתני, אדני!” השיבה הזקנה, וחוטמה המָלא אֲבַעְבֻּעוֹת הִתנוצץ לזֵכֶר שֵׁם היין.
"ישמח לבי. – אמר רודאלף אליה – “ישמח לבי כי לבבתיך בדברי.”
“אנכי לא אביא רק שתי כוסות – אמרה הזקנה – כי אני ואַלפֿרעד שותים תמיד מִכּוֹס אחת. חֵךְ האיש האהוב הזה יִטְעַם טעם כִּפלים ואם יִשְׁתֶּה מהכוס אשר נָגעה בה יד רעיתו –.”
“עתה גברתי! אחַכה עד בוא אישך הֵנה.”
“אתה תחכה פה? – ואם יבוא איש הביתה? –.”
“אז אדע לכלכל דברי במשפט, על דִברתי!”
הזקנה הָלכה לה, ורודאלף חשב מחשבות על המקרה הזה אשר הוֹבִילוֹ עוד הפעם אל מקום מִדרך רגל חמוץ הזרוע; ויותר מזה הִתפלא איך יָשַׁב זערמען בחצר הזה שלשה חדשים, מבלי הֵרָאוֹת אל חמוץ-זרוע חָבֵר המורה.
ברגע ההוא דָפק איש עִתִּי נושֵׂא מכתבים על החלון, וישלח ידו אל חוֹר החלון ויושט שני מכתבים באָמרו “שתי אגורות!”
“שתי אגורות?” שאל רודאלף, “הלא שני מכתבים פֹּה!”
“מכתב אחד חפשי מִשִׁלוּם”, ענה נושא המכתבים.
אחרי אשר שִׁלם רודאלף בעד המכתב, התבונן בשני המכתבים ולבו הגיד לו כי הם יכילו בקרבם דברים אשר לו לדעת אותם. המכתב האחד הערוך אל אשת פיפילעט מֻקְטָר הוא מור ואהלים, על הַחֹתָם האדום אשר עליו, יֵרָאוּ שני ראשי מלים האלה ק.ר. ועליהם כֹּבַע שר הצבא, וְהַמִכְתָּב אשר על הַכְּתֹבֶת יעיד כי מִכְתָּב גֶבֶר הוא, ולא יד אשה כְּתָבַתּוּ –. והמכתב השני אשר חוֹתָמוֹ מראה תכֵלת ערוך הוא לאיש אחד אשר שמו “צעזאַר בראַדאַמאַנטי, רופא שִׁנַיִם.” רודאלף חָשב את המכתב הזה, על פי קֶסֶם לבבו או על פי רוח דמיונו, למכתב מלא יגון ועצב. אך ברגע הזה שָבה האשה פיפילעט עם צנצנת היין ושתי כוסות אל ביתה.
“אנכי הִתמהמהתי – האין זאת? אך מִדֵי בואי אל חנות יוסף בעל בית היין, לא אֶפטר מפניו עד מהרה… התאמין כי מצחק הוא גם באשה זקנה כמוני?”
לו ּידע זאת אַלפֿערד!"
“הס, הס! ראשי סחרחר אך לזֵכר הדבר הזה. אלפֿערד בעל קנאות הוא כישמעאלי, אף כי יוסף לא יחשוב רע בלתי אם מצַחק הוא –.”
“איש עתי הביא שני מכתבים הֵנה, ואחד מהם ערוך הוא אליך, גבירה! והוא נותן ריח ניחוח כמִכתב אהָבים.”
“אמת דברת.” אמרה הזקנה בתמהון, אמת דִברת כי ריח לו כריח מִכתב אוֹהֵב לאהובתו, ומי זה עָרב את לבו לגשת אלי במכתב אהבה?"
“לוּ ראה אלפֿערד את המכתב הזה!”
“הס, או אנכי אֶפֹּל מִתעלפת בזרועותיך.”
“לא אוסיף עוד דבר על אדות הדבר הזה.”
“אך איך נואלתי!” אמרה הזקנה פתאֹם, “איך נואלתי! הלא הוא מכתב – שר האלף –.”
“הא לך, גבירה! גם המכתב השני הערוך אל האדון צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי.”
“הוא רופא הַשִנַיִם הגָר במכפֵּלה שלישית בחצר הזה.”
אחרי כן פתחה הזקנה את המכתב הערוך אליה וַתְּהַפְּכֵהו הֵנה והנה ותהי כִּמְתַעְתָּעַת, ותאמר לאמר:
“אַלפֿערד איננו בביתו, ואנכי אינני יודעת ספר, על כן יהי נא טובך עמדי, אדוני, לקרוא באזני את המכתב הזה.”
"רודאלף לקח את המכתב – אשר על חותמו יֵרָאוּ שני ראשי מלים ק.ר. ועליהם דמות כובע ככובעי שרי האלפים, וריח לו כמכתב אהבים, ויקרא בו כדברים האלה: “למחר בעשתי עשרה שעה לפני הצהרים תבערי אש בשני החדרים אשר לי, גם תטַהרי את מראות הצובאות ואת השֻלחנות והכסאות, אך הזהרי לבל תשחיתי את צִפוי זהבם! ואם אולי לא אבוא אל ביתי עד השעה הראשונה אחר הצהרים, ואשה כבודה תבוא הנה בעגלת צב ותשאל לשמי – קארל –; אז תַראי לה את מְבוֹא חֲדַר משכני, ואחרי בואה החדרה, תקחי את המפתח בידך ותתני אותו לידי בבואי הנה.”
רודאלף הֵבין אל מה ירמזון דברי המכתב הזה, ויאמר אל הזקנה:
“מי זה יגור שם במכפֵּלה הראשונה? ומי הוא האיש קארל שר האלף אשר שלח את המכתב הזה אליך?”
“רֵעַ אֹהֵב ואהוב יגור שמה –.” השיבה הזקנה בשחוק.
“כי תגלי לי סודו, לא אֹבֶה, אך אחפוץ לדעת מי הוא האיש אשר אנכי אהי שכֵנו –.”
“צדקת בדביך, גם חלילה לי לגלות סוד אחר, רק אסַפֵּר לך הליכות דרכו מיום אשר הוא גר בחצר הזה: דע לך כי לפני ששה שבועות בא איש רם קומה, צעיר לימים וִיפֵה תֹאַר אשר – לפי דבריו – הוא שר אלף, וישכור לו בזה שני חדרים במכפֵלה הראשונה מאת חמוץ-זרוע הסֹכן על החצר הזה, ואחרי כן באו שני אנשיו ויפָארו את החדרים ההם בכל פאֵר וָיֹפִי. ביום השני בא שר האלף אל אלפֿערד ויאמר לאמר: התחפוץ לשום עינך על חדָרַי? כי אנכי לא אבוא הֵנה רק לעתים רחוקות, אך בטרם בואי אשלח אליך מכתב בכל פעם, כי תבער אש בחדָרַי ותנַקם גם תְּיַפֵם.” –
“בכל לבבי אחפוץ לשָרת את אדוני!” ענהו אלפֿערד, “ומה תהי משכֻּרתך?” שאלהו שר האלף. “עשרים פֿראנק לַחֹדֶש –.´ שרים פֿראנק! המצחק אתה?” אמר השר אשר הוא איש כֵּלַי מאד. ואחרי אשר נִחר גְרוֹן אלפֿערד מרוֹב דברים, גָבַר שר האלף לבלתּי תֵּת לאלפֿערד כי אם שנים עשר פֿראנק לַחֹדֶש. בּוּז לו לעג לו לאיש כֵּלַי כזה! לא כן אתה אדוני! הוסיפה הזקנה דַבֵּר בשומה פניה אל רודאלף, אתה לא שנית אחרי דְבָרַי לתת לי עשרים פֿראַנק לַחֹדֶש אף כי אינך שר אלף גם לא תעגב על אשה כבודה–."
“ההָיה השר בביתו מעת אשר שָׂכַר לו מָעון בחצר הזה?”
“שמע נא! זה שלש פעמים היה בזה: בפעם הראשונה בא הנה בפנים שמחים, וילך הָלֹךְ ורנן אל חדָריו, וַיְחַכה על אהובתו שתי שעות רצופות, אך תוחלתו נכזָבה –. ויהי בעָברו על פני בֵית מגורנו זה, נִצבתי אני ואלפֿערד על יד החלון לראות איך נפלו פניו ואיך יֵרַע לו על אשר התלה בו אהובתו, ולמען הִרעימו אמרנו אליו: אדונינו! לא היתה בזה אִשה לבַקש את פניך –.” “ידעתי זאת!” עָנה בפנים נזעמים ובחרון אף וירץ כברק ויצא החוצה. בפעם השנית הביא אלי איש עתי מכתב ערוך לקארל שר האלף הזה, ויהי כבוא השר הֵנה שַמתי את ידי אל פְּאַת הנָכרית אשר על ראשי כדרך איש צבא, ואמרתי אליו: “הֵא לך מכתב, אדוני! אך אדמה כי גם בפעם הזאת תִּכָּזֵב תוחלתך –. והוא הביט בי בעינים חודרות, ויפתח את המכתב, ויקראהו, ופניו הִתאדמו כתולע, אך התאפק ויחפש במַסוה מנוחה, ויאמר: “גם אנכי ידעתי זאת – ולא באתי הֵנה רק לְצַוֹת עליך כי תשימי עיניך על ביתי.” אחרי כן הָלַך מזה הָלֹך ורַנן, אך הַכָּרַת פניו עָנתה בו כי כאֵבו נעכר, ואנכי שמחתי לאידו על כי איש כֵּלַי הוא ולא יתן לנו רק שנים עשר פֿראַנק לַחֹדֶש –?”
“ומה היתה אחרית דבר בפעם השלישית?”
“בפעם השלישית האמנתי כי יפיק השר את זְמָמוֹ, כי הוא בא הֵנה ופניו נָהָרו, ויאמר אלינו בגאון ושמחת לבב: “בבוא האשה הכבודה, תאמרו לה כי פתח חדרי נכַח השער הוא.” אז עמדתי אני ואלפֿערד על המִשמר לצַפות ולראות מי היא אהובת השר הזה, והנה עגלת צב באה ותעמוד בחצר. “היא האשה!” אמרתי אל אלפֿערד; נִסוֹג נא אחור לבל תִּבָּהֵל האשה מפנינו.” הָרַכָּב פָּתח את דלת מרכבתו, וראינו כי אשה יושבת במרכבה, והיא מתעלפת בצעיף שחור, ומטפחת תשים על פיה כְּבֹכִיָה, וכמעט אשר פָתח הרַכב את דלת המרכבה, ותהי רוח אחרת את האשה, וַתְּצַו להרכב להפוך את המרכבה ולשוב אחור."
“והיא לא ירדה מהמרכבה?”
"לא; היא ישבה בתוכה וידה על עיניה כְּבֹכִיָה. אז לא יכולתי לעמוד עוד במחבואי, וָאָרוּץ וָאֵצֵא החוצה ואמרתי אל הרַכב בטרם הָפך את מרכבתו, לאמר: “התשוב אחור? –.” “כן הדבר –.” ענה הרַכב. “ואנה אתה נוסע?” הוספתי לשאול את פיהו. “אל המקום אשר באתי משם –” הֵשִׁיב לי. “ומאיזה מקום בָּאת? –” “מרחוב סט-דאָמיניק מחצר שר המצֻדה אשר במקצוע הרחוב –.” ענני הרכב.
לדבר הזה התפלץ רודאלף מאד, כי השר פֿאָן הארווילע ידידו אשר רוח עצבת נוססה בו – כאשר ספרנו בזה – הוא יושב ברחוב סט-דאָמיניק בחצר שר המצֻדה אשר במקצוע הרחוב ההוא, ואולי האשה אשר באה זה שלש פעמים לְשַׁחֵר את פני קארל שר האלף, אולי היא אשת השר הארווילע, כי בָּגדה מֵרֵעָהּ ותעגב על איש זר, והשר הארווילע אולי יחוש וְיָבִין את הבֶּגד אשר בָגדה בו אשת נעוריו אשר נפשו קשורה באהבתה, ועל כן נָחָה עליו רוח עצבת, ובתגרת ידה ילך קֹדֵר כל הימים –. אך בזָכרו כי בכל מיודעי אשת השר הארווילע אין אחד אשר יִדְמֶה להאיש קארל הזה, נחה שקטה סערת לבבו מעט. גם חשב בלבו כי יִתָּכֵן כי אשה אחרת תָּגוּר גם היא ברחוב ההוא ובחצר ההוא, או אולי לא תגור גם היא שמה רק שָכרה לה שם את המרכבה. סוף דבר כי אין מקום לִנְטוֹת קו חֶשֶׁד על אשת הארווילע, ובכל זאת לא יָכֹל רודאלף להתנער מרעיוני עצב המתרוצצים בקרבו על אדות הדבר הזה, ולמען גרש את עצבותו, הוסיף דַבֵר אל אשת הַשועֵר פיפילעט ויאמר:
“מה עשה שר האלף בְּהִוָדַע לו כי אהובתו רִמִתְהוּ גם בפעם השלישית?”
“שמע נא!” ענתה הזקנה, “שמע נא אחרית הדבר”! כנסוע המרכבה מזה, שמחתי בכל לבב על אֲסוֹן שר האלף הַכֵּלַי וצר העין. ראש דבר נתתי אותו לְחַכּוֹת כשעה וָחֵצִי ולא הודעתיו כי אהובתו כאשר בָּאָה כן נָסָעָה. מקץ שעה וחצי נעלתי נַעֲלֵי גֹמֶא לבל יִשָׁמע קול צְעָדִי בלֶכתי, ובכן התחמקתי וָאֵלֵךְ אט אל המדרגה. גם פָתחתי את דלת בית שר האלף –. חֹשֶׁךְ אפֵלה על המדרגה גם בחדר הראשון–. ויהי אך צָעד צעדתי שלשה צעדים בתוך החדר, והנה שר האלף קָפַץ וַיִתֵּר ממקומו וַיְחַבְּקֵנִי בזרועותיו ויאמר בקול נעים: “מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אַתְּ חַיי רוחי ואור חַיָי! –.”
רודאלף אשר רעיוני יגון מתנוססים בו, לא יכָל להתאפק מִשְׂחוק על שגגת שר האלף, ומה גם כי אז נִמשכו עיניו לְתֻמִם על פְּאַת הנָכרית הבָּלה והנמבזה אשר על ראש הזקנה הזאת, על הָאֲבַעְבֻּעוֹת אשר על חוטמה המעֻקל. ועל הקמטים הרבים אשר על פני האשה הנתעבת והנֶאלחה הזאת. והיא הוסיפה דַבֵּר בשחוק מורה מאד אשר הוסיף עוד להשליך עליה שִׁקֻצִים.
“הע, הע, הע! שגגה יצאה מפני השליט הזה… אך אנכי לא השיבותי דבר. לא שאפתי רוח גם לא הייתי סֹרֵבָה. אולם פתאֹם לפתע הָדַף אותי בזעם אפו כאלו תָּפַשׂ שְׂמָמִית בידו. “מי זה בא הֵנה?” שאל בחרי אף, “אני, אני הוא, אשת פיפילעט הַשׁוֹעֵר!” עניתיו, “הוֹ הוֹ אדני!” הוספתי דַבֵּר, “לא לך לחַבקני בזרועותיך, לא לך לקרוא לי חיי רוחך ואור חייך, גם לא לך לאמר לי כי אֵחַרְתִּי לבוא – לוּ בא אלפֿערד הנה! –.” “אך מה חֶפצך בביתי, אשת פתיות?!” שאל בשצף קצף – “אדני שר האלף”, אמרתי אליו “האשה הכבודה באה בעגלת צב הנה –.” “אם כן הביאי אותה חֲדָרַי. מה רבה אולתך! הלא אמרתי כי תובילי את האשה הֵנה? –.” ואנכי לא השיבותיו דָבר עד אשר כִּלָה הוא לדַבר דברים הרבה, ואז אמרתי: “צָדקת, אדני! אתה צויתנו להוביל את האשה אל חדרך”–. “ומדוע לא עשית את מצותי”?–. “יען כי…..” “דַבְּרִי נא, דַבֵּרִי! –” “יען כי האשה כאשר באה כן נָסָעָה –”. “לא אפונה כי אַתְּ דִבַּרְתְּ דברי בָלַע באזניה ועל כן הלכה לה מזה! הוסיף לדַבר אלי וחמתו מתלקחת כאש לֹהֵט –. “לא אדוני! היא לא ירדה מהמרכבה; כי כאשר פתח הָרַכָּב את דלת המרכבה, אמרה אליו כי ישוב יהפוך ידו וְיוֹלִיכֶנָה אל המקום אשר לקח אותה משם”–. “היא לא הִרחיקה עוד לנסוע!” אמר שר האלף וירץ על מול הפתח, “הה אדוני”! אמרתי אליו, “המרכבה נסעה מזה לפני שעה וָחֵצִי”!–. “לפני שעה וחצי”! – צעק השר מנהמת לבו – לפני שעה וחצי! ומדוע אֵחַרְתְּ מהגיד לי זאת עד כֹּה”? –. דִבר השר אלי עוד וחמתו בערה בו עד להשחית, “יען כי יגורתי פן יחר לך על אשר נכזבה תוחלתך גם בפעם השלישית –.” חַכֵּה נא! אמרתי אז בלבי, חכה נא איש אי-כבוד! אנכי אשלם לך על אשר בָחלה נפשך בי בחבקך אותי בזרועותיך –. “צאי טמֵאת הַשֵׁם!” הרעים עלי בקול זעמו ואנכי יראתי פן ישליכני החוצה בתגרת ידו, על כן מהרתי ויצאתי מביתו.”
“ומעת ההיא לא בא עוד השר גם האשה הנה?”
“לא הוא ולא היא נראו מני אז בחצר הזה, אך שמע נא את אחרית הדבר הזה!” אמרה אשת פיפילעט הַשׁׂעֵר.
ל: שָׁלשׁ הַמַּכְפֵּלוֹת
“אחרית הדבר – הוסיפה אשת פיפילעט לסַפר – אחרית הדבר היתה כי אנכי שבתי אל אלפֿערד ומצאתי בביתי את אַסְנָה הַסֹחֶרֶת בבגדי עִדִים ואת דַבְּרִית המוכרת תפוחים, וספרתי להן כי שר האלף חבקני בזרועותיו ויאמר לי כי אני חיי רוחו ואור חייו. לוּ שמעת את השחוק הגדול אשר הִתפרץ בביתי לשֵמע הספור הזה!… גם אלפֿערד לא עצר כֹּחַ להתאפק משחוק, אלפֿערד – אשר רוח רעה הנקראת בשם מעלאַנ…. מעלאַנכֿאָליע תבעתהו כל הימים בתגרת ידי לא-אדם קאַבְּרִיאָן –.”
“מי הוא האיש קאבריאן?” שאל רודאלף בתמהון.
"אם נִתְוַדַע יותר, אסַפר לך גם זה –. ברגע ההוא יצא שר האלף מחדרו וינעל את הדלת ויאבה ללכת לדרכו; אך בהאזינו קול רעש-השחוק בביתי – ואין לו דרך אחרת לנטות מביתי ימין ושמאל – לא ערב את לבו לרדת מהמדרֵגה, כי יָרֵא פן נְמַלֵא פניו שחוק. והנה אַסְנָה הַסֹחֶרֶת בבגדי עִדִים וקולה כקול רעם בגלגל, צָהֲלָה קולה ותקרא: “פיפילעט! מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אַתְּ חיי רוחי ואור חיי!” אז שב שר האלף לחדר מושבו ויסגור הדלת בעדו בזעם נורא. עשר פעמים פָּתַח את הדלת, ועשר פעמים שב ויסגור את הדלת בשָמעו את קול מצהלותינו, עד כי לאחרונה הרהיב בנפשו עֹז וירד מהמדרגה ויזרוק לי את המפתח מבלי דַבר דָבר וירץ בחרי אף לקול שחוק גדול אשר שָחקנו לו, ולקול אַסְנָה אשר הרימה בַּכֹח קולה ותקרא: “מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אֹתְּ חיי רוחי ואור חיי”! –.
“איך לא יָראת פן לא יתן לך עוד מקום לְהִשְתַּכֵּר”? –.
הוא לא יָעוֹז לעשות כן, ביָדעו כי אנחנו יודעים מקום משכן יָפָתו, ואם יַמְרֶה עינינו בדבר קטן, אזי נלך וּנְסַפֵּר לבעל האשה היפה ההיא את אשר ראינו…. ומה גם כי גם ביום המחרת תבוא יפתו הֵנה…. אך אז אתיצבה אני וְאַסְנָה להתבונן בהאשה ההיא למען דעת חֲזוּת פניה וצֶבע עיניה חֶרף הצעיף אשר תתעלף בו –. האשה הזאת רַכַּת לב היא, ואין בה כח להוציא את חֵשק לבבה לפָעלו, כי מִדֵי בואה למחוז חפצה, תנָחם בכל פעם ותסוג אחור… אך סלח לי, אדוני אם אלך ואסיר את הסיר מעל האש; הסיר לא ישיר עוד, אות הוא כי בָשַׁל הבשר אשר בתוכו –".
הזקנה הלכה אל התנור, ורודאלף חָשב מחשבות על דְבַר הסִפור הזָר אשר סִפרה לו האשה פיפילעט ונפשו ירעה לו בזכרו כי אולי בגדה אשת הארווילע ידידו באלוף נעוריה והוא יֵלך תֶּמם על דְבַר הבֶגד הזה…. ואחרי חשבו מחשבות כאלה רגעים אחדים, שָׁבָה אשת פיפילעט וַתְּשִׂיחֵהוּ.
“מי יגור במכפֵּלה השניה?” שאל רודאלף את פי הזקנה.
“הָאֵם בְּרִיעָה – השיבה הזקנה – והיא אשת חיל ומשכלת, יודעת מראשית אחרית וּמַגֶדֶת לאדם מה שֵׂחוֹ ואת אשר תִּקראנה לו בימים יֻצָרוּ, וכל אלה היא יודעת על פי חכמת היד וחכמת הפרצוף, ועל פי הדברים האלה צָברה כסף רב, כי גם אנשים נכבדים ועשירים יבואו לשאול עתידות מפיה. אמנם לא זאת היא עבודתה כל הימים, כי היא שולחת ידה גם במסחר.”
“ומה היא סחורת ידה?.”
“היא תַּלְוֶה כסף לכל יבוא אם אך יביא עֵרָבוֹן, והיא לא תקח שטרות וספרי ערֻבה, אך אם תִּתֵּן לה מעיל אשר הוא שׁוֶֹה חמשים שקלים, תַּלוה לך עשרים אגורות עליו, ומקץ שמנה ימים תתן לה ארבעים אגורות ותשיב לך את מעילך, ואם אַיִן, תִּקח היא את המעיל לצמיתות, כי היא ברוב חכמתה לא תבקש חשבונות רבים. אך היא לֹקַחַת בכל פעם פי שנים על הכסף אשר תלוה. ומה לה ולחשבונות? אם תלוה לאיש עשר אגורות, ישיב לה האיש עשרים אגורות אחרי כלות שמנה ימים, ואם תלוה עשרים, ישיב לה הלוֶֹה ארבעים, ואם תלוה ארבעים, ישיב לה שמנים, וכן עד מאות ועד אלפים, ואם אַיִן, תקח לה היא את הָעֵרָבון לצמיתות. אשה חכמה היא! האין זאת, אדוני?!”
“מי יוכל לכַחש בחכמתה? אך אדַמה כי הממשלה אָסרה אִסר להלות כסף על עֵרָבון….”
“חַא, חַא, חַא!” שָׂחקה הזקנה; “הבן כפר אתה, עוּל ימים?! – הן אמת כי הממשלה אָסרה זאת, אך אם נִחיה רק על מוצא פי הממשלה, אזי יֵאוֹת לנו לטמון ידינו בצלחת כל הימים –. וְהָאֵם בְּרִיעָה לא תכתוב גם לא תקח שטרי חובות וספרי ערֻבה, ומי יעיד בה, גם מי יוכל להרשיעה? –”
“לא –. כי את אשר היא עֹשָׂה בחדרי מַשכיתה, עַיִן לא ראתה, ואין איש יודע את מעשיה זולת האדון חמוץ-זרוע גם אשה זקנה עִורת עין אשר תִּקרא בשם לילית.”
רודארלף השתומם למשמע אזניו.
“היפָּלא בעיניך שֵׁם לילית? אמת הדבר כי שֵם מוּזָר הוא!”
“כן הוא, והאשה לילית תבוא תמיד הֵנה?”
“זה כששה שבועות לא היתה בזה, אך שלשום ראיתיה בחצר והיא צֹלַעַת על רגל אחת.”
“ומה חֶפצה בבית בּרִיעָה?”
“זאת לא אדע, רק בכל פעם תראינה עיני כי האשה לילית גם האדון חמוץ-זרוע יביאו תחת מעילם חפצים רבים, ואת חפציהם יניחו בבית בריעה וישובו מביתה ריקם –.”
“ומה הם החפצים ההמה?”
"גם זאת לא אדע. הָאֵם בריעה גם חמוץ-זרוע ולילית, כֻּלם כאחד כָּרתו ברית עם השטן, כי מדי בואם בחדר בריעה יריח שם ריח גפרית גם גחלי רתמים ובדיל, ואז ישמע בחדר ההוא קול מַפּוּחַ הַ נֹפֵחַ באש פֶּחָם… אני ואלפֿערד נאמין כי בעת ההיא תקסום בריעה קסם וְתַעַל את השעירים ילדי השטן מִשְׁאוֹל תחתיה לשאול את פיהם מה יֵלד יום…. וכן יאמר לנו תמיד גם האדון צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי הגָר במכפֵּלה השלישית. האדון הזה איש לִמוד הוא מאד! ואף כי יְלִיד ארץ איטאַליע הוא, בכל זאת תמהר לשונו דַבֵּר צחות גם בשפת צרפת כאחד מבני פאַריז. גם הוא רופא אמן להִלֵל, כי הוא יודע הליכות כל עִשְׂבוֹת הרים המַעלים רִפאות תעלה, וידיו רב לו לְעִקֵר שֵׁן רֹעָה ולהפכה מִשֹׁרֶשׁ, ולא בגלל בצע כסף יעשה זאת בלתי אם בעבור הכבוד אשר יִכָּבֵד בעיני כל יודעיו, וזה פתגם דברו לכל איש: “אם יכאבו לך שש שִׁנַיִם, אעקור לך חמש מהן חנם אין כסף, ורק בעבור הִשֵׁן השִׁשית תשלם לי –.” הלא איש טוב הוא האדון הזה! –. "
“מה רב טובו!”
“גם הוא ימכור סמים טובים מאד אשר יעצרו לבל יִמָרְטוּ שערות ראש, אשר ירַפאו עינים כואבות, אשר יחִזקו את הַקֵבָה ואשר ימיתו את העכברים אשר בבתים בלי אַרזעניק.”
“הסמים ההם אשר יחזקו את הקבה, מָוֶת הם להעכברים?”
“כן הדבר! ומדוע תִּתמה על החפץ? הטם תדע כי כל הדברים אשר יַבריאו את האדם, ימיתו את החיות!”
“חדשה השמעתִּני, גברתי! ועד הֵנה לא ידעתי זאת.”
“וְעֵד נאמן כי הסמים ההם טובים מאד, הלא הוא כי האדון צאֶזאר בראדאמאנטי רָקח אותם מעשבים וירקות אשר אסף בהר הלבנון ובאמעריקע, ומאמעריקע הֵביא גם את סוסו אשר כמראה נָמֵר מראהו, כי הוא לבן ומלא חברבורות שחורות, וזה כחדש ימים לקח לביתו את הַפִּסֵחַ הקטן בן חמוץ-זרוע לבעבור ישים עינו על הסוס היקר הזה. וְהַפִּסֵחַ הלז בן בליעל הו ורע מעללים, וגם חמוץ-זרוע אביו יאמר תמיד כי הוא ימות על בָּמַת הַמַטְבֵּחַ מקום המשפט, ופעמים רבות עשה מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ להאדון צאֶזאר בראדאמאנטי, והאדון הזה יקר הוא בעיני על דבר אשר רִפא את אלפֿערד ממחלת הפאָדאַגרא. הן אמת כי אנשים רבים יביעו ידברו עליו עתק כי הוא – אך לא – תסמר שערת ראי בזָכרי זאת. אלפֿערד יאמר כי בן מִוֶת הוא אם אמת נכון הוא הדבר –.”
“ומה הוא הדבר,”
“לא אערוב את לבי לדבר דברים כאלה….”
“אם כן לא נדַבר עוד אֹדות הדבר הזה, גברתי!”
“ומה גם באזני עוּל ימים כמוך, לא אוכל דַבֵּר….”
“לא נדבר עוד מִזה.”
“אך יען כי אתה חפץ להיות שכן אצלנו, על כן יֵאוֹת לך לדעת כי שקר הוא הדבר הזה –. וידעתי כי באָרחך לחֶברה עם האדון הזה תשבע שמחות וָעֹנֶג, אך אם תאמין בדבר הרע הזה אשר יביעו ידברו עליו אנשי לשון, אז תִּזהר מפניו ותברח ממנו כמפני הארי.”
“אם תאבי הגידי לי מה ידַברו בו אנשי לשון.”
“הם יאמרו כי אם תֵּשְטְ נערה בתולה וְתַעַשׂ נבָלָה… והיא יְרֵאה את אחרית דבַר נַבלותה… אז….”
“דַבְּרִי נא!”
“לא אוכל להוציא הדבר מפי –.”
“אמרי נא!”
ז – אך לֹא אֹמַר – "
“אמרי נא אֱמֹרִי!”
“שקר הוא הדבר”.
“בכל זאת השמיעיני אותו”
“אנשים רעים יקַנאו את האדון צאֶזאר בראדאמאנטי כי יש לו סוס יקר כמראה הַנָמֵר, הם יאמרו….”
“מה הם אומרים?”
“בושתי גם נכלמתי להגיד זאת.”
“אך מה לנערה בתולה אשר עשתה נבלה ולצאֶזאר בראדאמאנטי?”
"אנכי לא אאמין בדברי אנשי לשון ההם – "
“אך אִמרי נא, אֱמֹרִי!” קרא רודאלף אשר נלאה נשוא עוד את דברי הזקֵנה הסֹרֵבָה הזאת.
“שמע נא, אדוני!” אמרה האשה ברָגש, השָׁבעה נא לי כי לא תגיד את דברי לאיש! התחפוץ בזה?."
“אם אשמע הדבר, אז אגיד לך אם אִשָׁבֵעַ או לא.”
“ראה נא, לא בגלל הששה פֿראנק אשר הִבטחת לתת לי, כי אם יען אשר האמנתי בך כי בעל סוד אתה, ויען כי יש את נפשי להיטיב בזה להאדון צאֶזאר בהודיעי את דֵעִי להצדיק אותו –.”
“מחשבותיך טובות הן, גבירה! ולא אפונה בטובת לבבך. ועתה גלי לי מה ידברו האנשים הרעים על האדון צאֶזאר? –”
“הם יאמרו כי… אך בל יִוָּדַע זאת החוצה…”
“לא אגַלה סודך לאזני איש!”
“ראה נא, אדוני! גם הפעם לא אוכל להוציא הדבר הזה מפי – הַטֵה נא אלי אזנך ואדַבר מפה לאֹזֶן – לבל יִשָׁמַע הדבר לאזני איש אחר –.”
והזקנה דברה דברים מעטים באזני רודאלף אשר התפלץ במאד מאד למשמע אזנו –.
“הלא עֲוֹן חרב וְעָוֹן פלילי הוא!!” קרא רודאלף ובלי רצונו נִתֵּר ממקומו ויבט ברעדה כֹּה וָכֹה כאלו רֹבֶצֶת מֵאֵרַת ה' לפתח הבית ההוא."
“אֵלי! אֵלי!” אמר בקול דממה – מי האמין כי יֵעָשֶה עֲון מות כזה בדור הזה, עון אשר יגדל גם מחטאת סדום! – והזקנה הנתעבה הלזו ספרה זאת במנוחת לבב ורוח שקטה? –."
הזקנה לא האזינה את דברי רודאלף אלה ותוסף דַבֵּר:
“האין זאת אדוני כי שקר ענו המלשינים בהאדון צאֶזאר הזה? הגד נא אתה אם יִתָּכֵן כי איש אשר רִפּא את אלפֿערד ממחלת הפאדאגרא יעשה עָוֶל? היתכן כי איש אשר סוס יקר כמראה נָמֵר ומארץ מרחקים, איש אשר יְעַקֵר חמש שִׁנַיִם חנם אין כסף ורק בעד הַשֵׁן הששית ישֻלם לו – איש אשר לו מכתבי תעודה מכל גדולי בני איירופא ואשר שַׁלֵם ישַׁלם בעד מעונו מִדֵי חֹדש בחדשו עד קשיטה אחת; היתכן כי איש כזה יעשה מעשים אשר לא יֵעָשׂוּ? אנכי לא אאמין בדבר הזה אף עם יוסר ראשי מעלי! –.”
ורודאלף לא הטה אזנו לדברי הזקנה, אך חָשׁב מחשבות על דבר המכתב אשר שֻלח אל רופא אֱלִיל זה, מכתב אשר לא יְנַכֵּר אותותיו כי יד רֹעֶדֶת כְּתָבַתּוּ, ואשר על כְּתֹבָתוֹ נודעו עקבות נטפי דמע – ובלי קְרוֹא הֶבִין רודאלף את הכתוב במכתב ההוא, ולבו אמר לו כי יש נכונה בפי האנשים הדוברים סרה על צאֶזאר בראדאמאנטי האיטלקי –.
“הנה אלפֿערד בא!” קראה הזקנה, וגם הוא יגיד לך כי שקר ידברו המלשינים על האדון צאֶזאר! –."
לא: פיפילעט הַשֹּׁעֵר
פיפילעט צעד דוּמָם וכאיש מֻרדף על סך ביתו, והוא כבן ששים שנה. חוטמו גדול וְשָׂרוּעַ, כְּרֵשׂוֹ רבה ורחבה, ופניו עָבים ומסֻבלים בבשר. על ראשו תֵּרָאֶה מִגבעת רַחבת ידים אשר מרוב ימים נהפך מַרְאֶהָ למראה אֹדֶם. מְעִיל ירוק ילבש על בשרו, והוא משֻׁלָב בלולאות וכפתורים גדולים מכף רגלו ועד קדקדו, ומתנוצץ מֵחֵלֶב וזפת. בְּכֹבֶד ראש ובפנים שוחקים בֵּרַךְ את רודאלף בראותו אותו בביתו, אך רִשמי עצב ויגון נִכָּרִים על עיניו, כי הוא בעל רוח רעה כאשר סִפרה אשתו.
“אלפֿערד”! אמרה האשה אליו, “אלפֿערד! האדון הזה חָפֵץ לשכור למושב לו את החדר אשר במכפלה הרביעית, גם הוא קנה צנצנת יין, ועד בואכה הֵנה שתינו כוס אחת”.
על פי הדברים האלה מצא רודאלף חֵן בעיני פיפילעט, וימהר וישם ידו על שפת מִגבעתו ויאמר בקול עב:
“אנכי אֲשָׁרֵת את אדוני כשֹׁעֵר נאמן, ואקוה כי אדוני יגמלני כאמונתי” –.
אחרי כן עָצר במלים רגעים מעטים, ויאמר בנפש מרה: “אך יראתי פן צַיָר את” –.
“אינני צַיָר, כי אם משרת בבית מַרְכֹּלֶת”.
“אם כן הדבר אֶרְחָמְךָ, אדוני! גם אברך צור עולמים כי לא הפיל גורלך בתוך חרשי צירים פליטי מין האדם”.
“חרשי צירים פליטי אדם המה?” שאל רודאלף.
תחת הָשיב אמָרים, נשא פיפילעט את ידיו השמימה, ומעמקי לבבו הֵגִיחַ אנָחה מְמֻשָכָה.
“הַצַיָרִים מֵררו את חיי אלפֿערד וְנָסְכו בקרבו רוח מעלאַנכֿאָליע כאשר ספרתי לך,” אמרה אשת פיפילעט בלאט אל רודאלף. אחרי כן הוסיפה דַבֵּר בקול רם ובשפתי חֹנֶף: “שובה למנוחתך, אלפֿערד! וּמְחֵה מלוח לבבך את שם הַצַיָר הנבל וזכרו –.”
“צָדַקְתְּ רעיתי”! ענה פיפילעט ברוח נכֵאה ויתאמץ להצהיל פניו, “אנכי ארהיב בנפשי עוז ואשיב למנוחתי – הוא השביעני במרורים – הוא רָצַח את נפשי – אך עתה לא אירא עוד מפניו, ומתָעב אנכי אותו –. “הַצַיָרִים”. הוסיף עוד דַבֵּר בשומו אל רודאלף פניו. “הַצַיָרִים”, הה אדוני! הצַיָרים הם דֶבֶר בַּבַּיִת, וּשְׁאִיָה יַכּוּ את שער החצר אשר הם יושבים בו” –.
“הֲיָשַׁב צַיָר בבית הזה”? שאלהו רודאלף.
“אויה! כי כן הדבר”, ענהו פיפילעט, צַיָר יָשַׁב לפנים בבית אשר אתה חָפֵץ לגור בו, ועוד זאת כי שְמו הלא הוא קאַבריאָן"!.
פיפילעט אף כי התחזק להרגיע את רוחו, נשא אגרוף זעם לזֵכר שֵּם קאַבריאָן.
“ההוא היה הַשָׁכֵן האחרון בחדר אשר אני חפץ לָשֶׁבֶת בו”? שאלהו רודאלף.
"לא, השכן האחרון היה איש ישר ויקר, צעיר לימים ושמו זערמען; ולפָניו גָר קאַבריאָן בחדר ההוא. אהה אדוני! זה האיש קאַבריאָן דִכּא לארץ חיָתי עד כי קָצְתִּי בחיי ובחרתי במות! ומה אֹמַר ומה אדבר? אין מלה בלשוני לספר אך אפס קְצֵה מַעלליו אשר עולל לי! התאמין אדוני כי כֹה השחית הבליעל ההוא את דרכו על הארץ, עד כי גם האדון חמוץ-זרוע לא לקח מידו כל מְחִיר וכסף בעד חצי שנת מגורו בחדר מושבו ויגרשהו מהחצר הזה –. לא תאמין אדוני אם אספר לך את כל עלילות רֶשַׁע אשר עולל הרָשע הזה לנו. ורק אחת אספר לך: הוא תָּקַע בשופרות, הֵריע בחצוצרות, חלל בחלילים. וינגן בכל מיני כלי תרועה למען הַכְעיס את לב כל גרי החצר הזה; כן אדוני, הוא תקע מן קרן הצַיָדים עד הַסִמְפֹּנְיָא, וכֹה העמיק סרה עד כי לא נתן שְׁנָת לעיניו גם בלילות אך לבעבור הָניד שֵׁנָה מעיני יושבי החצר הזה. עשרים פעמים התנפלנו לפני האדון חמוץ-זרוע לגָרש לֵץ וזֵד ארור זה מהסתפח בחצר הזה, עד כי לאחרונה צלחה זאת בידנו, ולא לקח מידו כסף בעד חצי שְׁנת מגורו בחדש מושבו, ויגרשהו ויצא מהחצר הזה וישכור לו בית ברחוב אחר רחוק מִפֹּה. הוא יצא מזה, אך התדַמה בנפשך כי לא הוסיף עוד להרגיזני? לא, הה לא אדוני! כי למחרת בשעה עשתי עשרה בלילה בשָׁכבי על משכבי, והנה קול צעדים באזני! קמתי ואפתח את דלת ביתי, והנה קול קורא אלי: “שלום לך שוער! התאבה לתת לי קְוֻצָה אחת מִקְבֻצוֹת ראשך לזכרון אהבה וידידות בעד קאַבריאָן? חושה נא, פיפילעט! וַעֲשֵׂה את שאֵלת אוהבך ורֵעך קאַבריאָן, כי הוא לא ינוח ולא ישקוט עד תִּתּוֹ לו קְוֻצָה אחת”.
פיפילעט החֶשה ויבט בפני רודאלף בעיני עֶצֶב, וינע בראשו.
“בִּינה נא זאת, אדוני!” הוסיף אחרי כן לדבר, ממני אשר אני שונא לו מתמול שלשום תכלית שנאה, ואשר הוא טָפל עלי גדֻפים ולעג רבות פעמים, ממני ישאל קְוֻצָה מִקְוֻצוֹת ראשי לזכרון אהבה, דבר אשר לפעמים תִּמְנַע גם רעיה אהובה לתת זאת לאוהבה היקר…."
"וְלוּ היה קאַבריאָן שָׁכֵן טוב “כזערמען”! אמר רודאלף במנוחת לב.
“לוּ גם היה שָׁכֵן טוב כמוהו, גם אז לא אָצלתי לו קְוֻצָתִי”.
“זאת לא זאת, אמרה אשת הַשׁוֹעֵר, עוד לא הֻגד לך הַחֵצִי! שַׁוֵה נא נגד עיניך כי מהיום ההוא והלאה שָׁלַח הַצַיָר הנורא קאַבריאָן הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ משלחת מלאכי רעים, גם בצהרים ובלילה ובכל שעה שָׁלַח את מַלאכיו הרעים אל בית מושבנו זה, והם באו זה אחר זה לשאול מאת אלפֿערד קְוֻצָה משערות ראשו – ובעד מי? בעד קאַבריאָן”?
“אך אנכי לא אָביתי שְׁמוֹעַ לשאֵלתם”! אמר פיפילעט בלב חזק, מקץ שלשה או ארבעה הקשיתי לו כגבור משכיל, גָברה ידי. והוא עם כל שפעת משחיתיו ראו כי עם איש אשר גִיד ברזל עָרְפּוֹ הם לֹחֲמִים, וַיסוגו אחור. “אך פֹּה, פֹּה תבער כמו אש”! הוסיף פיפילעט דַבֵּר וַיוֹר באצבעו על לבו – ומני אז נִגזלה שנָתי יותר מאשר אם עשיתי כל תועבת ה'. לרגעים איקץ משנתי ברעד וָרֹגֶז ואאמין לשמוע קול קאַבריאָן הארור. כל יושבי תבל כאויבים נחשבו לי, גם אנשי שלומי אשר בָטחתי בם מעודי, כאנשי מַצֻתִי הם בעיני, וכן רָחקה ממני מנוחת לבבי עד כי מִדֵי אראה פני אדם מבעד חלום ביתי תאחזני פלצות ממגור פן הוא אחד מחֶבל הרשע קאַבריאָן –. וגם עתה לא אוכל עוד דַבר שלום עם איש, פָּנַי נזעמים תמיד, תלונה וזעף בקִרבי, וכעס ומכאובים ההם גורלי כל הימים, גם חִכִּי לא יטעם עוד אֹכֶל לוֹ.
לַדָבָר הזה שָׂמה אשת פיפילעט את אצבעה על עינה השמאלית, כאִלו היא חפצה למחות אגל דמעה מעל עינה ותנע בְּמוֹ ראשה.
ואלפֿערד הוסיף עוד דבר בפנים זֹעפים ובקול בֹּכִים ויאמר: “הלא צָדקתי באָמרי אליך אדוני כי קאַבריאָן הארור הֵמַר את חיי”?
“עתה אבינה למה זה תִשנא את הַצַיָרִים”, אמר רודאלף, “אך האדון זערמען היטיב לך את הרעה אשר הֵרע לך קאַבריאָן”?
“כן הדבר, הוא היה איש בר לבב ויקר רוח, לא הִתגאה ופניו צהלו גם לבו שָׂמֵחַ תמיד, אך בצָהלת פניו ושמחת לבבו לא הכעיס לב אדם כקאַבריאָן – בדור אחרון יִמַח שמו”! –.
“עתה הֵרָגַע נא, ואל תשא עוד את שֵׁם הַצַיָר על שפתיך. אך הגידה נא לי מי הוא האיש המאֻשר אשר בביתו אִוָה כעת האדון זערמען למושב לו”?
“לא אדע זאת, גם אין איש, זולת העלמה יונת-צחוק יודעת מקומו אַיֵה.”
“מי היא העלמה יונת-צחוק”?
“היא תופרת בגדים” השיבה אשת פיפילעט, “וגם משכנה במכפלה הרביעית על יד החדר אשר ישב שם זערמען לפי הֵעָלמו. וגם היא ישרת לב, מְשַׁלֶמֶת לראשונה בעד מְעוֹנָהּ, פניה צֹהֲלִים ושמֵחים תמיד, מבקר לערב לא תניח את המחט מידה, ולפעמים תִּשְׂתַּכֵּר עד שני פֿראנק ליום, בה בטח לב זערמען. ולפני עָזבו את בית משכנו אשר בזה, אמר אלי: “ידעתי נאמנה כי לא יבוא מכתב אלי, אך אולי יבוא, אזי תתני אותו ליד יונת-צחוק”. כי הוא יודע אל-נכון, כי אף אם ישֻלח לו במכתב שטרי כסף למכביר, תשיבם העלמה ההיא לידו, האין זאת אלפֿערד?! –.”
“גם אנכי אחשוב אותה לתמימת לב, אך בכל זאת יזעף לבי עליה כי היא קבלה ברצון דברי חלקות מפי קאַבריאָן המשחית” –.
“בזאת שגית, אלפֿערד”! אמרה האשה. “לא קַלוּת דעתה עשתה זאת, ולא בה האשם, רק כי החֶדר אשר על יד חֲדַר משכנה, הוה הוא היה נסבה לדבר הזה – כי כן דִבר אליה דברי חֵן גם האיש אשר גָר בחדר ההוא לפני קאַבריאָן, גם קאַבריאָן וגם זערמען לא יכלו לעצור ברוח הקסם המרחף בחדר ההוא, וידברו גם הם דברי ידידות על העלמה יונת-צחוק. ומי יכחש בזה כי רק החדר ההוא היה הסבה הנכונה לזאת”? –.
“אם כן”, אמר רודאלף, “אם כן יִקְסֹם החדר, אשר אחפוץ לגור בו, קְסָמִים על כל יושביו להביע דברי חן להעלמה יונת-צחוק? –.”
“כן הדבר, ולא ישֻׁנה לעולם! וגם אתה תראה כי כן הוא –.”
“גם האדון זערמען – לפי דבריך – היה שָׁכֵן טוב להעלמה ההיא בגלל הקסם אשר בחדר ההוא”? שאל רודאלף את האשה.
"כן, וכל הרואה את האדון זערמען ואת העלמה יונת צחוק, יאמין כי תאמי צְבִיָה הם, יען כי שניהם יפים ונעימים, שניהם ישרי לב ותמימי דרך…. שניהם אָצלו מלחם חֻקָם לְיַלְדֵי עֹנִי ההם העטופים ברעב ובראש העליה הקטנה אשר במכפלה הרביעית, ואשר בעוד שלשה או ארבעה ימים יגרשם האדון חמוץ-זרוע מזה.
“היגור איש עני כזה פֹה בבית העליון?” שאל רודאלף.
“הה! איש עני ונכֵה רוח מאד – איש אשר לו חמשה בנים קטנים, אשתו שוכבת על ערש דוי וּמָטָה לַמָוֶת. ואֵם אשתו הֻכְּתָה בשגעון ותשתגע עליו כל הימים – איש אשר גם בעבדו עבודת פרך כעבד כושי לא יִשְׂתַּכֵּר אף דֵי לחם יבש לפי הטף, הוא לא יישן רק שלש שעות מעת לעת, ומה היא גם הִשֵׁנָה הזאת אשר תִּשָׁבֵת לרגעים מאנקת ילדים השואלים לַלֶחֶם, מאנחות אשה המתהפכת בְצִירֵי מָוֶת על ערש קרשים, וּמִיִלְלַת אשה מִשְׁתַּגֵעָה אשר תְיַלֵל כזאֵבה רעֵבה בלילות – ועת אשר יציק לה הרעב עד מאד יִשָמַע קול יללתה גם פֹּה בבית”.
“נורא הוא עֱנות האיש ההוא!” אמר רודאלף פתאֹם, “האין איש אשר יתמוך את ידו בצָרתה לו”?
“אנחנו עושים ככל אשר תשיג יד עניים כמונו לעשות למן היום אשר יתן לי שר האלף שנים עשר פֿראנק לחֹדש, למען אישם עיני על חדריו, למן היום ההוא אבַשל בשר פעם אחת בשבוע, ואת המרק אתן להעניים המרודים ההם. העלמה יונת-צחוק תגזול שֵנה מעיניה ותתפור כתנות בד לבני הֶעָנִי ההוא, וחגורות פשתן לבנותיו הקטנות, גם האדון זערמען לא הִכביד את לבו כל ימי שִבתו בזה, ולא קפץ את ידו מהושיע להאובדים ההם ככל אשר היה בכֹחו להושיעם, ולפעמים הִשׁקה כוס יין לְהָאָב הָאֹבֵד מאָרל (זה שם האיש העני ההוא) למען הָחֵם את בשרו וְחַזֵק את רוחו הכֵּהָה”.
“וצאֶזאַר בראדאמאנטי לא יושיע לבני אביון ההם ברב או במעט”?
“צאֶזאר”? אמר פיפילעט; הוא רִפא אותי מהטחורים ועל כן אכַבדהו, אך בראותי כי הוא אביר לב ורחוק מצדקה וחמלה, מני אז אני עוֹיֵן אותו" –.
“ומה דִבר האיש בסַפרך לו את אֲסון בית מארעל”?
“בתחלה התאונן באזני כי לא יָכֹל לִישון כל הלילה מקול יללת האש הַמְשֻׁגָעָה, ואחרי כן אמר אלי בלזות שפתים דולקים, לאמר: “יען כי בני בית מאָרעל הולכים תמיד בְּנִקְיוֹן שִׁנַיִם, על כן בכל עת אשר תכאבנה שִׁנֵיהֶם, אֲעַקֵר להם שֵשׁ שִׁנַיִם שם שנים חִנָם אין כסף גם בעד הִשֵׁן הששית, וגם את הסמים אשר לי אמכור להם בעד חֲצִי מחירם” –.”ראה נא, אדוני! אף כי הוא רִפא אותי מהטחורים, בכל זאת יזעף לבי עליו על המהתלות אשר הֵתל בבני עֹנִי ההם המתעלפים ברעב"–.
“יִסָעֵר לבי על קְשֵׁה לב כזה”! אמר רודאלף אל אשת פיפילעט, “ולא אֶארח לחֶברה עם לב אבן כמוהו. אך אדַמה כי הָאֵם בְּרִיעָה איננה קְשַׁת לב כצאֶזאר הזה, האין זאת, גבירה”?!
“גם היא תַּקְשִׁיחַ לבה כמוהו, ואף גם זאת כי היא נִצלה את כל בית מאָרעל בְּהַלְוֹתָה אותוֹ מעט כסף וִתִּקַח לה את כל אשר בביתו לצמיתות, אחרי כי הִקיפו שמונה ימים ולא שִׁלֵם לה פי שְׁנַיִם על כספה אשר הִלְוְתָה לו – כמשפטה כל הימים” –.
מעת אשר התבונן רודאלף כי אשת פיפילעט תחונן דלים. לא היתה עוד נִתעבה ונֶאלחה בעיניו כבתחילה.
“מה מלאכת האיש מאָרעל”? שאל רודאלף.
“הוא מְפִתֵּחַ אבנים, ומרוב יגיעו, רופפו עמודי גְוִיָתוֹ, כי להביא טרף לשבעה אנשים, יִדָרֵשׁ עֲמַל נפש ויגיעת בשר – אפס כי גם בתו הבכירה תֹמֶכֶת אל ידו כפי אשר תשיג ידה.”
“כמה שְׁנֵי חַיֵי העלמה ההיא”?
“היא כבת שֱבַע עשרה שנה ויפה כלבנה – והיא אָמָה בבית איש זקן ושמו יעקב פֿערראַנד הסופר”.
“יעקב פֿערראַנד”? קרא רודאלף וישתומם בזכרו כי הוא האיש אשר לו לשאול את פיהו או את פי סֹכנת ביתו על דבר אֲבות הזמירה.
“יעקב פֿערראַנד”? הוסיף רודאלף דַבֵּר, “הלא הוא יושב ברחוב הנקרא רוע די סעניטער”!.
“הוא האיש! הֲיָדֹעַ תֵּדַע אותו”?
“ידעתיו, כי הוא הסופר בבית הסוחר אשר אנכי משָׁרֵת אותו.”
“אם כן הדבר, הלא ידעת כי איש כֵּלַי הוא מאד וצַר עין מאין כמוהו – אך גם איש צדיק תמים הוא, כי הוא מַרבה תפלה, ושֵׁם ה' קרוב מאד בפיו ובלבבו כל הימים. וּבָשְׂמַת בת מאָרעל, היא אָמָה בביתו זה שנתים וחצי, והיא רַכָּה וענֻגה כבתד נדיב, והוא יעַבידנה בפרך כבת עבד כושי, ובכל זאת לא יתן שכרה כי אם שמונה עשר פֿראנק לַחֹדֶש, ששה פֿראנק תִּקַח היא לה לְמִחְיָתָהּ, שנים עשר תתן לאביה; אך מה זאת לשבעה אנשים”? –.
“אך הלא גם מאָרעל יוכל להשתכר אם היה חרוץ במלאכתו”!
“איש חרוץ כמוהו במלאכתו אָיִן; הוא לא היה שִׁכּוֹר מימיו, גם הוא יקר רוח וטוב לב כמלאך אלהים, ולוּ דמע ה' לקול תפילתו, כי אז הוסיף עוד עשרים וארבע שעות לכל יום לבעבור יוסיף להשתכר עד כדי חַיַת אנשי ביתו” –.
“ואיש חרוץ כמוהו יִסבֹּל רעב”?
“הוא שכב שלֹשה חדשים על ערש דְוַי, וזה היה בעוכריו. אשתו לא נָתנה לעפעפיה תנומה, וַתִסעדנו על ערש דְוַי, וכל משכבו הָפכה בחָליו עד כי שִׁחֲתה לה. והנה היא הולכת למות –. במֶשך ימי חָליו נָתן כל אשר לו לְעֵרָבוֹן אל הָאֵם בריעה, כי שנים עשר פֿראנק לַחֹדֶש אשר נתנה לו בשמת בתו, גם מעט הכסף אשר נתנה לו האשה אשר למַענה הוא מְפַתֵּחַ האבנים, לא הִשפיקו דֵי מִחְיַת אנשי הבית וְדֵי קְנוֹת סַמֵי מרקחת וְשַלֵם להרופא –. לוּ ראית אדוני את הבית אשר המשפחה העניה מתגוררת בו! – אך לא נוסיף עוד דַבֵּר על אודות הדבר הזה, כי עֵת הָאֹכֶל הגיעה, ובזָכרנו את עֳנִי העניים האלה, לא יטעם חִכֵּנוּ כל אֹכֶל לו. אך לאָשְׁרֵנוּ יְגָרֵש האדון חמוץ-זרוע את בית אב זה מֵהָסְתַּפֵּחַ בחצֵרנו, אֶפס כי באָמרי “לְאָשְׁרֵנוּ” לא אחשוב רע. כי אם נֶחתך על בני בית מאָרעל להיות עֲנִיִים מרודים. וקצור קצרה ידנו מהושיע למו, מה יתן ומה יוסיף להם אם ישאו חרפת רעב בחצר הזה או בחצר אחר, ובהיותם רחוקים מעינינו, לא ידאב כֹה לִבֵּנוּ על ימי עָנְיָם” –.
“אך מי יְאַסֵף אותם הַבַּיְתָּה אם יְגֹרְשׁוּ מִזֶה”?
“זאת לא ידעתי גם אני”!
“כמה יש לאל יד מאָרעל להשתכר ליום”?
“אם לא נָטַל עליו לִסְעֹד את אשתו על ערש דְוָי ולשרת את בניו הקטנים, כי אז היה לאֵל ידו להשתכר ארבעה או חמשה פֿראנק ליום, יען כי איש חרוץ ואיש מָהִיר במלאכתו הוא; אך כעת אשר שלשת רִבְעֵי היום והלילה ישביתו אותו אנשי ביתו מעבודתו, לא יוכל להשתכר רק חֲצִי פֿראנק ליום”.
“צר לי עליכם, עניים אֹבְדִים”!
“עניים אֹבדים הם, אמת הדבר! אפס כי הִמָּצֵא יִמָצְאוּ עוד עניים מרודים גם מהם, ואנחנו מָה לעזור להם? וזאת נֶחָמָתֵנוּ – אך לזֵכר שֵׁם “נחמה” זכרתי גם את היין אשר עוד לנו בצנצנת; התשתה אדוני מיינך אשר קָנִיתָ”? –
“לא, גבירה! כי בשָמעי את אֲסוֹן בית מאָרעל, יֵמַר היין לי; שְׁתִּי אַתְּ עם האדון פיפילעט”.
“מה רב טובך”! ענהו השוער, “אך הגידה נא לי אם יש את נפשך לעלות אחרי ולראות את החדר אשר תחפוץ לָשֶבֶת בו”?
“אֵלך ואֶראנו, ואם ייטב בעיני ונתתי לך מחירו בעד רֶבַע שנה”.
השועֵר יצא מביתו ורודאלף הלך אחריו.
לב: אַרְבַּע הַמַּכְפֵּלוֹת
רודאלף עלה אחרי פיפילעט על מדרֵגה חשֵכה ורטובה לראות את החדר אשר יאבה לָשֶׁבֶת בו, ופיפילעט הֶראהו את מבוא בית שר האלף, גם את מבוא רופא האליל צאֶזאַר בראדאמאנטי. אך ברגע ההוא, הֶאזין אנחה מְמֻשָכָה בבית ההוא כאנחות לב נשבר, ופתאֹם נשמע זעקת שׁוֹד ושבר נורא מאד, רודאלף נַעֲוָה משמוע, וכמהר חֵץ מקשת, עָף ויצלצל בפעמון אשר לפתח הבית ההוא. “מה תעשה, אדוני?” שאלהו פיפילעט בתמהון. “הלא שמעת”? ענהו רודאלף, “הלא שמעת אנקת בן תמותה בבית הזה”? – “שמעתי” – ענהו פיפילעט – “אך אאמין כי הרופא צאֶזאַר יְעַקֵר שֵׁן רעה או שתים, והוא קול הצעקה אשר בבית” –. הדָבר הזה יֵרָאֶה כִדְבַר אמת, אך רודאלף לא האמין בזה, יען כי הזעקה ההיא הֵעִידָה כי לא בת כְּאֵב בְּשָרִים היא, כי אם יליד כאב נפש, ויצלצל בכל עוז בפעמון, והנה דלתות רבות סֻגרו פתאֹם, ואז ראה רודאלף על יד אחד החלונות תמונת איש רזה אשר לִבְנַת-מָוֶת שׁוֹכֶנֶת עליה, שערות צהובות ולבנות יורדות מעל ראשו וסובבות את פניו הנמבזים, וזקן ארוך וצהוב יורד על פי מדותיו. אחרי רגע קטן נעלמה תמונת האיש ההוא, ופלצות אָחזה את בְּשַר רודאלף, וידַמה כי הִכִּיר מי הוא זה האיש ההוא, ויאמן כי הוא הַכֹּהֵן פאָלידארי אשר זכר מורף את שְׁמוֹ בדַברו עם השר פֿאָן גרוין, והכהן פאָלידאָרי זה שִּנה את שמו לשֵׁם צאֶזאַר בראדאמאנטי. אולם לדעת אל-נכון אם לא שָׁגה ברואה, שאל רודאלף את פי השוער פיפילעט:
“כמה שָנִים יגור צאֶזאר בבית הזה?”
“זה כשנה אחת – הוא משַׁלם בעד מְעוֹנוֹ ולא יְאַחֵר רגע מן המועד המיועד, גם רִפָּא אותי ממחלת הטחורים. אך לזאת הוא לא יִזְכֶּה בעינַי על כי דִברי פיו אך שחוק ולעג הם, והוא מַלְעִיב באלֹהים ואדם ואין נסתר מִממהֲתַלוֹתָיו.”
“ההוא שָׂמֵחַ וטוב לב תמיד וממלא שחוק פיהו כל הימים?”
“לא, הוא איננו שמח, ונהפוך הוא כי פניו דומים כפני מת; גם לא ישמיע קול שחוק בדַברו מהתלות –. תחת שֵבט פיו יעברו אב ואם, מלאכי אלהים וְשֵׁדֵי שחת, וגם על חטאות נפשו כי התגברו, ילעג וישחק בדברי פיהו –. לא אכַחד ממך אדוני כי רבות פעמים עת תַּצְמִיד לשונו דברי לעג וקלס, יאחזני שער וֱדָמִי יִקְפָּא בעוֹרְקָי. ראה נא, אדוני! כל בָּאֵי שער העיר הזאת יודעים נאמנה כי אנכי שונא את קאבריאן שנאת מָוֶת, והשנאה זאת אקח אִתִּי גם בְּמוֹתִּי אך בכל זאת לא יתחמץ כה לבבי על הַזֵד הארור הזה, בגלל אשר כְּהָתֵל באיש משֻגע יהתל בי כל הימים, כאשר יִסָעֵר לבי על זה צאֶזאר האיש אשר גם באלהים חיים יהתל, במלאכיו ישים תּהלה, על כל הקדושים אשר היו בארץ ישפוך לעג וָבוּז, ועל גן עדן וגֵיהִנֹם ישחק בלי הפוגות. ואף גם זאת כי במַלאו פיהו דברי לָצון כאלה, לא ישמיע קול שחוק, כי אם יְעֲקֵם את פיו וְיָלִיז את שפתיו, ואז אזכור את מות דודי הזקן אשר כמותו עִקם את פיהו וְעִוָה את שפתיו כזה האיש צאֶזאר –.”
כשמוע רודאלף את הדברים האלה, לא פָּסַח עוד על שתי הַסְעִפִּים ויאמן כי זה צאֶזאר האיש פאלידארי הַכֹּהֵן, אשר מאת בַּלְעוֹ אֶת מַסְוֵה הַקֹדֶש מעל פניו ויתיצב בלי לבוש הצדק קְבָל עָם, מני אז דרכו כסל לו לשחוק לכל יושבי תבל, לשפוך לעג כמים על כל קשְׁטְ דברי אמת, ולשאת משל ושנינה על כל קֹדֶש בשמים ובארץ. פני רודאלף נפלו מאד לזֵכר האיש פאלידארי אשר הִרבה להרע לו בימי נעוריו, אשר בתִגרת ידו הוא הולך קֹדֵר זה ימים רבים, ואשר גם עתה היה יהיה לו לאבן נגף בדרך אשר הוא הולך לחשוף ספונות ולגלות מסתרים בחדר ההוא אשר יאבה לשֶבת בו. אך בכל זאת אמץ את לבבו, וירם פעמיו אל המכפֵּלה העליונה לראות את החדר אשר יבחר למָעוֹן לו.
רודאלף הִכִּיר את חֲדַר יונת-צחוק על פי הצִיורים היפים והנעימים אשר על הדלת מעשי ידי קאבריאן הַצַיָר אשר פיפילעט ישנאהו שנאה עזה כמות.
“אדַמה” – אמר רודאלף וַיוֹר באצבעו על דלת החדר ההוא – “אדַמה כי הציורים האלה מעשי ידי קאבריאן הם”.
“הה אדוני! כן הדבר – הבליעל הזה נועז לְשַׁקֵץ את הדלת הזאת בששר תפל וליורי תעתועים כאלה! ולולי חִלתה יונת-צחוק את פָּנַי וגם האדון חמוץ-זרוע, כי אז כבר מחיתי את צַלְמֵי בבלהות אלה” –.
רודאלף הגיע אל החדר אשר אוה למושב לו, והנה הוא גדול ורחב ידים. ויתן על יד השוער ארבעים קשיטות כסף, ויאמר:
"החדר הזה מצא חן בעיני, וְהֵא לך כסף הקדימה, ולמחר אביא את כלי ביתי הנה, היש לי לדבר עוד גם עם חמוץ-זרוע?
“לא, הוא לא יבוא הנה רק לעתים רחוקות עת שיח ושיג לו עם הָאֵם בריעה – וכל השכֵנים דבר אין להם אליו כי אם אֵלָי – ועתה הגידה נא לי מה שְׁמֶךָ?”
“רודאלף”
“רודאלף – ועוד”?
“רק רודאלף, אדוני פיפילעט”.
“יהי כדבריך, אדוני”! –.
“הגידה נא לי האֵלך ביום מחר לבַקֵר את בית מאָרעל ולשאול את פיהו אם אולי יָכֹל אוכל להושיע לו ברב או במעט, כאשר עשה כן גם האדון זערמען”? –.
“אך אפונה אם תוכל להועיל לי, יען כי בעוד שלשה או ארבעה ימים יגרש האדון חמוץ-זרוע את מארעל מהחצר הזה, אך כי בכל זאת תשַׂמח את לבבו בבַקרך בביתו” –.
כדַבר רודאלף עם השוער, פָּתחה העלמה יונת-צחוק את דלת חדרה ותושט את ראשה לראות מי הוא הַשָׁכֵן החדש אשר יֵשב בבית ההוא אשר יָשב בו זערמען הַשָׁכֵן הטוב, ורודאלף ראה את העלמה הזאת אשר יקַוה לגלות על ידה מסתרים רבים.
“עתה אדוני”! אמר השוער, “עתה אעלה במעלות הסֻלּם הזה אל עֲלִיַת הגג אשר מאָרעל וביתו מתגוררים בה – אֵי שמים! מראש הָעֲלִיָה הזאת מוּסַר תוכֵחה הוא לי לשמוח בחֶלקי, כי מְעוֹנִי הצר, כגן עֵדן הוא מול העליה ההיא, ולחם לחץ אשר בביתי, כלחם אבירים הוא מול חֹסר הלחם אשר בבית ההוא –. ואתה אדוני! רֵד נא אל ביתי ואני אבוא אחריך בעוד רגעים מעטים”.
בלֶכת רודאלף על פני בית צאֶזאר, שמע קול צעדים כצעדי אשה, ורודאלף הִסְתַּתֵּר עד כי עָברה האשה ההיא, ואחרי כן יצא מִמִסְתָּרוֹ, וברדתו ממדרגת המכפלה שניה, מצא שם מטפחת, ויחפוץ לרוץ ולהשיג את האשה ההיא אשר בלי תפונה אבדה את המטפחת ההיא, אך עד מהרה נִחם פן יבֻלע לו בהיותו נִמהר במעשהו, ויתבונן בהמטפחת והנה היא רטובה מזרם דמעות, ועל כְּנַף האחת מְשֻׁזָרות בחוטי זהב אות נ ואות ל ממעל להן עטרה כעטרת ההערצאגים, וכל אלה יעידו כי האשה ההיא מִבְּנוֹת שרים היא ואשת הערצאָג. רודאלף שם את המטפחת בצלחתו, ועל ידה נִגלו לו סודות כמוסים במֶשך הימים כאשר תשמענה אזני הקורא במרוצת הספור הזה.
בהגיע רודאלף אל בית פיפילעט, שאל את פי אשת השוער:
“העָברה אשה אחת על פני חלון ביתך”?.
“כן הוא, והיא אשה יָפָה מאד אשר קומתה דמתה לתמר, וצעיף שחור על פניה. היא ירדה מחדר צאֶזאַר, והפִסח הקטן הֵביא לה עגלת צָב, אך הוא יָשַׁב אחורי העגלה לראות אנה היא נוסעת, כי הוא שואף לדעת כל דבר חדש, גם הוא מָהיר במרוצתו אף כי פִסח הוא” –.
אולי צִִוה צאֶזאַר את הפִסח לעשות כן לבעבור הַגִיד לו איפה בית האשה ההיא – כֹּה חָשב רודאלף בלבו.
“הייטב בעיניך החדר ההוא”?! שאלה אשת פיפילעט.
“טוב מאד! ואנכי הקדמתי ונתתי כסף כמשפט השכֵנים ליד בעלך, וביום מחר אביא את כְּלֵי ביתי הֵנה”.
“הָאֵל הטוב יברך אותך תחת אשר באת לחסות בצֵל קורת ביתנו; ולבי יאמר לי, גם תֹּאַר פניך יָעיד כי איש טוב וישר אתה, וגם את פני אלפֿערד תַּצהיל בדברים טובים ודברים נחומים כאשר עשה כן גם האדון זערמען, ואני אֶחגור בעוז מתני ואאמיץ זרועותי לשָׁרת אותך באמת ובתמים כאשר יֵאוֹת לאיש טוב ויקר כמוך אדוני”!.
רודאלף עָזב את בית פיפילעט וילך לדרכו, ולבו שָׂמח על החדָשות והנצורות אשר יִגָלוּ לו בשִבתו בחדר ההוא אשר על יד חדר יונת-צחוק. ומוצאי הדברים אשר לו להתחקות על שרשיהם לבעבור שַׁלֵם שָׂכָר טוֹב לַטוֹבִים ולישרים בלבותם, ולענוש את החוטאים והמטים עקלקלותם, הלא המה: "לחקור ולדרוש את פי העלמה יונת-צחוק איפה מקום משכן זערמען בן נעמי והמורה –. למנוע את האשה הצעירה לימים, אשר לפי ראות עיניו היא אשת השר האַרווילע ידיד נפשו מִנֹעַר, למנוע אותה מֵעֲשׂוֹת חֹזֶה ביום המחרת עם האיש קאַרל ראָבערט אשר בסִכלותו יְכַנֶה את נפשו בשם “שר אלף”. ובמָנעו אותה מעשות כדבר הרע הזה, אזי יַציל את כבודה ואת כבוד בעל נעוריה לבל יוּמַר בקלון –. להושיע את איש חרוץ במלאכתו אשר לו חמשה בנים ואשה חוֹלָה גם חֹתנת זקֵנה ומשֻגעה, להושיע מֵעָנְיוֹ, לתמוך את ידו ולהיות בסומכי נפשו כי ימצא חַיַת ידו וטרף לביתו בכבוד –. לחִפש ולמצוא את האיש פאָלידאָרי הכֹהן אשר העוה את דרכו ועשה כל תועבת ה', גם לדעת מי היא האשה הגדולה אשר היתה בביתו וַתֵּבְךְּ מנהמת לבה –. ולחקור את הֲלִיכוֹת האשה בריעה הַמַגֶדֶת עתידות ומַלְוָה על ערֻבּוֹת בְּרֶצַח, אשר שיח לה עם לילית המרשעת אשריצאה מבית החולים לפני ימים מעטים וַתִּתְרַפֵּא מן המכות אשר הֻכְּתָה בבית אלוני בכות מיד חרבונה –.
רודאלף שָׁב לבית מושבו, וִיִגְמוֹר אֹמר לשַחר ביום השני את בית יעקב פֿערראנד הסופר. ובערב ההוא היה רודאלף קרוא אל משתה השר…. כאשר סִפרנו כבר. אך בטרם נספר הליכות רודאלף במשתה ההוא, נטיף דברים מעטים על תולדות תָּם ושרה אשר גם הם פִּנוֹת הסִפור הזה.
לג: תָּם וְשָׂרָה
שרה היתה חֹטֶר מגזע אצילים בארץ השוטים4, אביה היה שר נכבד בארץ הלזו, ואִמה שָׂרָתִי כְבוּדָה במדינה ההיא. לפני מלֹאת לשרה שבע עשרה שנה, מתו עליה אבותיה, ואז עזבה היא עם תם אחיה את ארץ מולדתם, וילכו לנוע בארצות נכריות. וזה פֵשר דְבַר הליכתם: אשה זקֵנה – אֹמֶנת שרה – נִבְּאָה בשקר כי שרה צפויה היא אֱלֵי כֵּס מלוכה, ועל מִצחה יציץ נֵזֶר מלכות בימים יֻצָרוּ. הנבואה ההיא הֵעירה גֵאה וגאון בלבב שרה, וכל הימים הִלכה בגדולות ונפלאות ממנה, וגם תם אחיה, איש נתעה בהבלי שוא, גם הוא הֶאמין אמונה אֹמֶן בַּחֲזוֹן שוא וּמִקְסַם כזב הוא, וישם על לבו לבל ינוח ולבל ישקוט עד אשר יראה את שרה אחותו בכתם אופיר ובכתר מלוכה. ואם יִפָּלֵא בעיני הקורא איכה נוֹאֲלָה שרה להאמין דָבָר לא יֵאָמֵן כזה? על זאת נשיב אמָרים: כי בְּהִתְפָּרֵץ תאוַת הכָּבוֹד בנפש האדם באין מעַצר ובלי-מצָרים, ואמונה כֹּזֵבָה תִּלָוֶה אליה גם היא ותתן לה עוד עֹז ותעצומות; אז תִּשְׁעֶינָה גם עיני חֲכַם לבב, וגם בקרב איש תבונות תִּתנוסס רוח עִוְעים ורוח שִׁגָעוֹן עד כי יחָרף נפשו לְהִכָּבֵד בְּכָבוֹד אשר הוא מָרום מנגדו כרום שמים מארץ – ומה גם כי שרה לָקחה לה גם את יָפְיָהּ לְמָעוֹז, ואת חֶמדת יפעתה למשענת בדרך אשר היא הולכת – כי היתה יפת תֹּאַר ויפת מראה, ורוח חן והדרת חסד חופפת עליה – וַתְּדַמֶה בנפשה כי אין זה דבר חדש תחת השמש אשר עַלְמָה יָפָה תִּקַח ביפיה גם את לב מלך עד כי יושיבנה אתו לַכִּסֵא וישם כתר מלכות בראשה. ותָם בִּקֵש בדברי הימים לכל עם ועם וימצא כתוב כי בארץ אשכנז יִמָצְאו בני מלכים רבים צעירי ימים ויורשי עֶצֶר אשר לא באו עוד במָסורת החתונה, ועל כן יָעַץ לשרה אחותו לנסוע אל הארץ ההיא ולפרוש שם רשת האהבה לרגלי אחד מבני מלכים הצעירים ההם –. אך בטרם הֵחלו לעשות את מעשה תרמיתם, הֵביא תם את שרה צָרְפַתָּה אל פאַריז הבירה, למען תִּלמד שם שרה דַרכי בְּנוֹת נדיבים, מערכות הליכותיהן בסוד עליזים וּקְהַל בני מְרום עם הארץ, וכל תהלוכותיהן בהיכלי רוזנים ובמחול משַׂחקים –. מקץ ששה חדשים אשר ישבה שרה בפאריז, לָמדה את כל הדברים הנזכרים עד כי היתה לאֵל ידה להִתחרות את כל בָּנוֹת בֹּטְחוֹת בכל אלה, כי היא עָלתה על כֻּלנה –.
אז לקחו שרה ותם מכתבי תעודה ותהִלה מאת שרים נִכבדים אשר היו להם מַהלכים ביניהם במֶשך ששה חדשים ההם, וגם השר הזקן מאַרקיז פֿאָן הארווילע – אֲבי השר הארווילע הצעיר – גם הוא נתן להם מכתב תעודה אל ההערצאָג הגדול מאַקסימיליאָן רודאלף הַמֹלֵךְ בגעראָלשטיין – אֲבִי רודאלף אשר הוא פִּנת הסִפור הזה –. ואחרי כן נסעו תם ושרה מפאריז אל ארץ אשכנז, ותהי ראשית דרכם לגעראָלשטיין ארץ ממשלת ההערצאָג הגדול אשר זכרנו, יען כי תם קרא בדברי הימים וימצא כתוב כי רודאלף בן ההערצאָג הגדול הזה, הוא צעיר לימים עדנה – ורוב צעירי ימים אינם יודעים להזהר עוד – והוא יורש העֶצר בגעראָלשטיין, והיה גם לבב תם סָמוך ובטוח כי ההערצאָג הגדול הזה יקַבלם בהיכלו באהבה וחסד, בגלל מכתב התעודה אשר כתב השר הארווילע אליו, ואשר הלל מאד את שרה על יפעת הודה ועל חכמת לבבה ותֹם דרכיה.
בעת אשר באו תם ושרה בהיכל הנשיא הזה, היה אז רודאלף כבן שמנה עשרה שנה, ואביהו השר הישר באדם וְהַמלֵךְ לצדק, שמח מאד לקראת האֹרחים הנכבדים ההם, כי שרת לבבו וצִדקת נפשו לא נתנוהו לִנְטוֹת עליהם אף קו חֶשֶׁד ולהעלות על רוחו פן יש את לבב שמץ דְבַר בליעל – ומה גם בראותו את מכתב התעודה אשר בידם אשר כתב אליו השר הארווילע אוהבו הנאמן ואשר הִרבה בו לסַפר תהִלות תם ושרה ולבזור להם מלֹא הפנים כבוד ותפארת. ושרה רדפה לדעת את תכונת נפש הנשיא הגדול אֲבִי רודאלף ולהתחקות על שרשי הליכותיו, ובחכמת לבבה רָאתה כי הוא איש צדיק תמים, לבו רַך כקנה לכל שואל מאִתו חסד, וקשה כארז לכל עַוָל וזד יהיר. בידו מקבל נֹעַם לכל יְשַׁר דרך והולך תֹּם, ומקל חֹבְלים לכתף סוררת ולכל נלוזי דרך ונעוי לב. הוא אֹהֵב את רודאלף בנו תכלית אהבה, אך אם יֵט מְלֹא השערה ממעגלי צדק, לא יכַסה עליו באהבה, יוכיחנו ולא יַרפּנו עד שובו המעגלה – את כל אלה ראתה שרה ברוב חכמתה, ונפשה ירעָה לה. אפס כי בהוָדע לה גם תכונות רודאלף וארחות דרכו, כי הוא טְהָר לב ויקר רוח, בעל דמיונות עָזִים ורגשות נשגבות, ורוחו מרחפת תמיד על כנפי חלומות וחזיונות; אז הרהיבה שרה בנפשה עֹז לרדוף ולהשיג ולהפיק את זממי לבה וכל מאויי רוחה וַתִּתְבָּרֵךְ בלב לְדַמוֹת כי אם יבוא אִתה רודאלף במָסורת ברית החתונה בלי ידיעת אביהו הנשיא ובלי רצונו, לא יעוז הנשיא להדוף את בנו ממעמדו ולהדיחו משׂאֵתוֹ בגלל דבר כזה את חייו תלואים בו –. ולמען הַגדיל את אהבתם בעיני הנשיא, חפצו תם ושרה פעמים רבות לעזוב את היכלו ולנסוע למסעיהם, ובכל פעם חִלה הנשיא את פניהם לבל יעשו כדבר הזה, ויותר מזה חִלה את פני שרה לבל תעזוב את אשתו הגבירה הכבודה יהודית אשר נפשה נקשרה בנפש שרה בעבותות אהבה. אך כראות הנשיא כי הם מתאמצים ללכת, שָׂם על שכם תָּם מִשְרה גדולה להיות שר הָאֻרְוָה ושר הפרשים בגעראָלשטיין, וכבודו גדול גם שכרו הרבה מאד. אחרי אשר מֵאֵן תָּם ימים רבים, נֵאות לאחרונה להָפיק את רצון הנשיא ולקחת את המשרה הזאת, ויהי לו לעֵזר ולהועיל כיד חריצותו ותבונתו הטובה עליו בדבר הזה. גם שרה הוסיפה עוד קְנוֹת אהבת הגבירה המפֹארת יהודית אֵם הנשיא הגדול, כי ידיה רב לה לְנַצֵחַ בנגינות עֲלֵי נֵבֶל ולשיר שירי נֹעַם, גם שפתותיה נוטפות מֹר, ודבש וחלב תחת לשונה, וכל אִמרי פיה מפיקים חן ונעימות, וכל הדברים האלה קָנתה את כִּליות הגבירה, לקחה את לבבה, ותהי לה כבת. סוף דבר כי תם בהפיקו רָצון מאת הנשיא, הֵפיק גם רְצון כל שריו ועבדיו, ושרה במָצאה חן בעיני הגבירה, מצאה חן גם בעיני כל השָׂרות ובנות נדיבים הישרות בלִבותן. ולמַלאוֹת כל מערכי לב האָח והָאָחוֹת האלה, נָסע רודאלף בן הנשיא עם השר מורף מורו ומַדריכו לְפַקֵד אנשי הצבא, וזה הֵסַב כי שרה יכלה להכין מזִמות רבות ולעשות תחבולות שונות לפרוש רשת לרגלי רודאלף, מבלי אשר יבין ויחוש זאת לב כל אדם – כאשר יראה הקורה במֶשך הסִפור הזה –.
החסד הגדול והאהבה הנאמנה עם כל שִפעת הטובות אשר פִּזר הנשיא הגדול לתם ושרה, לא עָצְרו כֹּחַ להָפר את המחשבות הרעות הצפונות בעמקי לבבם, ונהפוך הוא כי כל אלה הָיֹה היו עוד אבני פִּנָה ביד חרשי משחית אלה ליסד עליהם את היכלי נִכליהם ומזִמותיהם הנִשחתות, לשַלח מדנים בין האב והבן, וְלַשְׁבִּית השלום והמנוחה מהיכל הנשיא הזה מֱעוֹן השלום וּנְוֶה הצדק מעולם.
לד: הַשַּׂר מורף וְהַכֹּהֵן פאָלידאָרי
רודאלף היה מִנֹעַר חַלָשׁ וּרְפֵה ידים, ועל כן נועץ אביהו לחַזק רִפיון גֵווֹ ולהָקים הריסות בַּדיו ולחַנכהו בדרך הזאת: להעתיק אותו מהיכליו, היכלי עֹנֶג, ולמנוע ממנו כל מַנעמי בני מלכים ותענוגותיהם, ולהושיבו בנאות דשא באחד הכפרים היפים אשר סביבות געראָלשטיין, ושם יחנך אותו איש אפרתי מארץ בריטאניא על פי דרכי החִנוך אשר לאצילי בני ארצו היושבים על שדותיהם בחצריהם ובטירותיהם, אשר כרֻבם כן הם חזקים ומצוקים, בריאי בשר גם בריאי אולם על ידי החִנוך אשר להם. וימהר הנשיא וישלח לארץ בריטאניא לָבֹר לו משם איש אפרתי כזה אשר ידיו רב לו לגַדֵל את בנו בדרך הזה, וַיִפֹּל הגורל על איש שׁוֹעַ ושר נכבד היוש על שדי אחֻזתו תמיד, ושמו מורף, והוא מִלא אחרי הנשיא וימלא את משאלות לבו בדבר חנוך בנו.
מורף עם חֲנִיכוֹ ישבו ימים רבים בחצר יפה אף נעים בֵּינוֹת לשדות נחמדים, הרים וגבעות מחמדי בת עַיִן הרחוקים מהלך שלש שעות מעיר געראָלשטיין בִּירת ההערצאָג הגדול.. ושם בִּנְאוֹת חמד ומנוחות שאננות, חי רודאלף חיי איש שדה, וַיְבַלֶה ימיו בעבודה ומשא לפי כֹּחוֹ, ושעשועיו יום יום היו להִתחרות את קַלֵי המֵרוץ לָרוּץ אֹרַח ולהעבירם, לְהֵאָבֵק עם ילדים בריאי אולם אשר כגילו, ולהראות עֹצֶם ידו במלחמת האגרוף, לרכוב על סוס קַל, ולצוד צַיִד, אשר כל אלה מבריאים את הגוף ומוסיפים אֹמֶץ לְבַדֵי עוֹר ויצורי הגֵו, וגם הרוח הצח אשר יפוח משפיים וְגַנֵי עדָנים, הִרבו כּחַ ועָצמה לרודאלף, עד כי נהפך וַיְהִי בריא אולם ורב אוֹנים. חִוְרַת פניו סרה מעליו, ואֹדֶם שושנים הופיע על לחָייו, שביב אש באישון בת עינו ינוצצו, ורוח עֹז וְחֶדְוָה מרחפת עליו כל הימים. כֹּה חלפו לו ימיו בטוב ובנעימים עד היותו כבן שש עשרה שנה. אפס כי כל אלה לקחו כל עתותי רודאלף כמעט, עד כי לא נותר לו כי אם זמן מִצער ללמוד חכמה ודעת וללכת בדרך תבונות. הנשיא הגדול ידע זאת, אך לא שת לבו לזה, באָמרו: כי אם יסֻבל רוח הנער החלש בַּלִמוּדִים והליכות החכמה, יֵהָרְסוּ אָשְׁיוֹת גְוִיָתוֹ עד כי תִּרפינה גם כנפי רוחו, אך אם יהיה גֵווֹ איתן ומוצק, אז יחזק גם רוחו, ולאט לאט יצעד בנתיבות החכמה, עד כי ברבות הימים יצעד מצעדי גבר ויעבור את הנערים אשר בגילו –.
השר מורף לא היה איש לִמוד, ולא היה בכחו לְלַמֵד את רודאלף כי אם ראשית לִמודים; אך לעומת זה לא היה איש כמוהו אשר יש בו כחַ לָטַעַת על תלמי לבב רודאלף נִטעי נעמנים, להַפריח בקרבו פִרחי תושיה לבחור בטוב ולמאוס ברע. וּמַטָּעֵי קֹדֶש אלה הִשרישו בנפשו פנימה, וַיָצִיצוּ ויפרחו ויעשו פרי הִלולים; ואף כי ברבות הימים הִתחוללה רוח תַּאוה עזה וברב אוֹנִים הֵנִיעָה את נֵצֶר מַטָעָיו אלה, אך לא יָכלה להַסיע את גִזעיהם ולשָרש את שרשיהם מקרב לבו. הברק יַפגיע, יֱשַׁבֵּר ויפוצץ עץ מַשְׁרִיש ומִתערה, אך ברַהטי גִזְעוֹ סובב סובב הולך הַלֵחַ ולא ימיש מִיצוֹ וּלְשַׁדוֹ, ואלפי יניקות רַעננות יציצו מהגזע אשר מֵת בַּעֲפַר מָוֶת למראה עינים –.
אחרי אשר מִלא השר מורף את משאלות לב הנשיא בדבר חנוך בנו, נדרש השר הזה לשוב לארצו ולמולדתו, והדבר היה נחוץ מאד ואין להשיב; ולדאבון נפשו גם למֹרת רוח רודאלף שב השר הזה בריטאניאה. אמנם קִוָה כי מקץ שנים עשר חדש, אחרי מַלאוֹ את אשר נָטַל עליו הזמן, ישוב אל ארץ אשכנז וְיֵשֵׁב הוא וכל בני ביתו בגעראָלשטיין כל הימים. והנשיא הגדול אחרי אשר הִרְגִיעַ את לבבו בדבר רִפאות בנו, אשר נִהיה בריא, אולם דָאג לרִפאות נפשו, וישם על לבו ללמדהו דעת ולהודיעו דרך תבונות למען יוכל שֶׁבֶת על כסאו אחריו ולנַהל עַמוֹ בחכמה וְלַנְְחוֹתָם בתבונות לבב –. וישם את הדבר הגדול הזה על שכם איש כֹּהֵן אשר הוא חֲכַם לבב ואיש תבונות, בעל לשון למודים ויודע בינה לעִתים, ושמו פאָלידאָרי. האיש החכם והנבון הזה הֻקם עָל להורות את רודאלף וללמדו להועיל בכל דבר חכמת בינה ובכל מַדָע וְהַשְׂכֵּל, אבל בפעם הזאת שגה הנשיא ברואה, ויביא רעה ומאֵרה בתוך ביתו, כי הכהן הזה היה איש בליעל מאין כמוהו, מכַחש בה‘, מַלעיב בקדושיו ומתעתע בכל קֹדש, חָנֵף וּמֵרָע, ובנִכלי מזִמותיו ותחבולות ערמָתו כִּסה על זדונו וֱרוֹעַ לבבו, על כַּחשו וּמִרְיוֹ, במַסוה קדושה וצעיף צדקה, וַיֵרָא לעינים כאיש עָניו מאד, איש אשר אהבת ה’ ויראתו מתנוססות במשכיות חדרי לבבו, וכל ישעו וכל חֶפצו רק להשכיל להיטיב ולהפליא חסדים נאמנים לכל בני האדם, ורודאלף אשר לַמְרות חֵשֶק לבבו לֻקח מִמִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים אשר חי שם חיי דרור, לְהִסְתַּפֵּחַ בהיכל אביהו ולהטות שכמו לסבול עֹל וסֵבל לִמודים מיַגעי רוח ונפש; לא אָהב בראשונה את הכֹּהֵן פאָלידאָרי מוֹרוֹ ומלמדו, וּכְמַשְׂטֵמָה היה לו בבית אביהו הנשיא.
השר הישר מורף דמה את רודאלף חניכו, לְעַיִר לְמוד נְאוֹת מדבר אשר באות נפשו ישאף רוח צח שפיים, ישיש בכֹחַ עלומיו לדַלג על פִרחי אָחוּ ונצני שדה, וברוב אוֹנוֹ ישוטט אל כל אשר יהיה את רוח החֹפש ללכת, ועתה – עתה הכביד עליו הזמן את אַכפו וַיִבלום פיו במתג ורסן גם העֶמיס עליו משא כבד אשר לא נִסָה עוד נְשׂוֹא –.
רודאלף הִגיד להכֹהן פאָלידאָרי מראש כי אין את נפשו לבַלות ימי נעוריו בלמודים, ותכונות רוחו מסֻגלות יותר להיות איש גבור צַיִד ותופש קשת מהיות איש לִמוּד וּמְשֻׁלָם בנתיבות החכמה, והכֹהן הִצדיק את דבריו אלה באָמרו כי רְקַב עצָמות הוא לנער בן נדיב לבַלות ימיו בַּעֲמַל לִמוּדֵי החכמות וקריאת ספרים רבים ושונים – אפס כי לשֶׁבת בִּנְאוֹת שדה ולשאוף רוח כתנים, לצוד צַיִד כאיש פרא, ולרכוב על סוס כאחד מבני האכרים השפלים, גם אלה לא יֵאוֹתוּ לבֶן נדיב, וחֶרפה הם לו יתר הרבה עוד מֵהֵאָסֵר בבית הספר וללכת שְׁבִי ביד לִמודים ודברים יְגֵעִים. סוף דבר כי הכהן הִבְזָה וַיְשַׁקֵץ חיי איש שדה ותענוגותיו ומשוש דרכיו, עד כי נִכלם רודאלף בזָכרו את הימים אשר התענג בם גם הוא בתענוגות האִכרים הנִבזים, ובתם לבבו שאל את פי הכהן במה יבלה את ימיו מבלישְׁגוֹת בלמודים גם מבלי חֲיוֹת חיי איש עובד אדמה, והכהן ענָהו בסֵתר, כי בימים יֻצָרו יְחַוֶה לו דעת וילמדהו ארחות חיי נֹעַם אשר יֵאוֹתוּ לבן נשיא גדול כמוהו –.
מהיום ההוא והלאה הִתאמץ הכהן בכל מאמצי כּחַ להַבזות את מורף בעיני רודאלף, ובחנף ושפתי חלקות חתר למצוא בעיניו חן ולהפיק מאתו רצון, ויְקַו כי יְיַשֵׁן את חניכו בחֵיק התענוגים עד כי לא ישים לבו אל הֲלִיכות ממלכתו בשִׁבתו על כסא המלוכה אחרי אביהו הזקן, וכל מוצאי ומובאי ארצו ישים על שם מורו ואלופו –. שֶׁבַע ביום הִלל רודאלף אל אביהו הנשיא, וַיַבְטִיחהו כי שִׂכלו הוא כמעין אשר לא יכזבו מימיו, ובחֵשק לבב הוא שֹׁגֶה תמיד באהבת החכמה, עד כי אָסף בחָפניו רוח דעת במֶשך הימים המעטים אשר הוא בהיכל הנשיא –. מעט מעט נסה הכהן ומורה שקר הזה לשפוך לעג על הליכות היכל הנשיא אשר הַסכן הִסכין לְהִנָזַר מכל שעשועי נֹעַם וחמדת חיי בשרים, וַיַרְאֵהוּ לדעת כי כח איש חכם יש לאֵל ידו לשבוע שמָחות ונעימות אין קץ תחת השמש מבלי הַזִיק בזה לכל אדם, ומה גם נְשִׂיא ראש בארץ חֶמדה, הוא הוא יָכח יוכל לִרְוֹת בדשן נפשו ולהתעלס בכל מחמדי התבל מבלי הפוגה, וכל שריו ועבָדיו יאהבוהו עוד בלל אלה מִשנה אהבה –. בשפה ברורה ולשון מְמַהֶרֶת דַבֵּר צַחות שִׁנֵן הכהן הזה לרודאלף כי תעודת האדם בחלד ותכליתו הלא היא לשמוח אֱלֵי גיל, למשוך בְּעֹנֶג את בשרו, לרדוף תענוגות בשרים ולראות חיים מאֻשרים, כי לא לחנם ברא ה' את רבבות השעשועים והתענוגים אשר תחת כל השמים, לא לתֹהו יְצָרָם כי אם למען הַצְלִיחַ את האדם בחיר יצוריו בתבל למען הַשְׂמִיחַ את לבבו ונפשו, דברי בָלַע כאלה הנדברים בלשון למודים ומליצה צחה על לב נער אשר לא יֵדַע עוד הִזָהֵר, ישרישו רוש ולענה בקרבו וְיִבְשִילוּ ענבי רעל ואשכולות מרורות, ומה גם בקרב לב נער כרודאלף אשר רוח דמיונו עַז מאד, ורגשי לבו יגביהו עוף, רוחו אש ונפשו תלהט גחלים –. סוף דבר כי מורה שקר וּמְאַשֵׁר מַתְעֶה זה, צָרר בלב חניכו את הלמוד הזה: כי נשיא חכם לבב יכל יוכל לחיות חיי נועַם ולהשתעשע בחיק התענוגות בלי הפוגות, ולהיטיב גם את דרכי בני עמו על ידי תענוגים אשר יבזור להם תמיד, להדריכם במעגלי צדק על ידי שעשועים אשר ישפיע למו, ולהעיר רוח אמונה גם בלב בנים לא אֹמן בם, בהַטותו את לבבם להודות לשם ה' על רב טובו אשר צפן לבני האדם בתבל ארצו –. גם הָרְאָהוּ לדעת כי נְשִׂיא ארץ קטנה כגעראָלשטיין אשר דבר אין לה עם המלכים הגדולים אשר בכל איירופא – ומה גם כי שלום אמת בכל הארץ – נשיא כזה יֵאות לו לבלות ימיו ושנותיו בנעימים. ומשא המשרה ישים על שכם משנהו אשר יָבֹר לו ואשר עֹז בידו לעצור בעם הארץ. ורודאלף פתח אֹזֶן לקול מְלַחֵש זה, גם הטה לבו לדברים נעימים כאלה אשר לפי ראות עיניו אין בהם כל רע, ולא רחוקים מדרך השכל הישר, ויחרוץ משפו מעֻקל כי אחרי אשר יקרא ה' את אביו הנשיא אל עָל, אז יִתְנַעֵר מכל עֲמַל המִשרה אשר תהי על שִׁכמו, וְיִמְשׁוֹךְ אך בתענוגים את בשרו כל הימים ככל אשר הורהו מורהו החכם במועצות ודעת, ואת מורהו זה יעשה למשנה, והוא ישא ויסבול את כל מעשה המשרה וסִבלה. אפס כי כל מערכי לבו אלה, צפן רודאלף בלבו, לבל יִוָדַע שמץ דבר מִנְהֶם לאביהו הנשיא אשר לא מחשבותיו כמחשבותיו.
כה חלפו הלכו להם ששה חדשים, ומורף לא שב עוד אל היכל הנשיא, אף כי הודיע כי קרובה עת בואו שמה, ובין כה וכה לקח רודאלף גם לקח טוב מפי הכהן פאָלידאָרי, וילמוד ידיעות שונות אשר תפארת הן ליודעיהן, ואז שב השר מורף מבריטאניא אל היכל הנשיא הוא וכל בני ביתו, ויבך בכי השמחה בשובו לראות את פני רודאלף יקירו. אחרי ימים מעטים ראה מורף כי פני רודאלף איננו אתו כבראשונה, ובהזכירו לו את דרכי הימים הראשונים אשר חָיו שניהם בִּנְאוֹת התולדה, עצר רודאלף בחזקה בחפץ הצחוק המופיע על פתחי פיהו. ומורף אשר נעלם ממנו ולא ידע למה זה ועל מה זה חָלַץ לבב רודאלף ממנו, הבין ברוח בינתו כי רק יד מורו הכהן היתה במעל הזה, ויהי עוֹיֵן אותו מהיום ההוא והלאה. גם הכהן ראה כי מורף הוא יְשַר לב וּתְמִים דֵעִים, גם כביר שכל ורב תבונות, וישנאהו בלבו, ויכסה שנאתו בְּמַשָׁאוֹן, גם גִבֵּר חילו להבזות עוד את מורף בעיני רודאלף ולהסיא מעליו לבו.
בעת ההיא באו תם ושרה בהיכל נשיא געראָלשטיין, והנשיא קבלם ברצון ובחן אהבה, וימים אחדים לפני בואם נסע רודאלף עם נושא כלי הנשיא ועם השר מורף לפַקד את אנשי הצבא אשר במחנה גראָלשטיין, והכהן פאָלידאָרי לא נלוה אליהם, כי מה למורה ולפקֻדת אנשי מלחמה"? אמר הנשיא אליו, וַיֵצֶר מאד להכהן בראותו כי שב רודאלף להיות עם מורף יחד ימים אחדים. ומורף נסה במַסָע הזה לחקור את רודאלף ולדעת מדוע זָרה רוחו לו? ומה עָוֶל מצא בו כי רחק מעליו? אך רודאלף כבר למד להתחפש ולהתנכר בדבריו ובדרכיו, ולא גִלה את מצפוניו לבל יבֻלע לו, ובשפתים נוטפות מֹר הבטיחהו כי נפשו קשורה נפשו כבימי קדם, וכל עצמותיו תפרחנה כדשא בזָכרו את הימים הראשונים אשר היה באָמנה אִתּוֹ בנאות שדה – ובזה הרגיע את לב מורף כמעט, אפס כי בכל זאת לא יָכֹל לגרש מקרבו את מחשבותיו הנוגות על דבר הליכות רודאלף מיום אשר בא המורה החדש בבית הנשיא –. והכהן פאָלידאָרי לא חבק את ידיו במשך ימי המַסָע הזה, וַיִתְוַדַע אל תָּם וַיִוָדַע לו כי מחשבת עָרמה ספונה בלב הָאֹרֵחַ הזה וְיֵכְחִידֶנָה מפניו, ותם הבין גם הוא כי הכהן ילבש צדק אך לעיני רואים – ובכן התחברו שני הנחשים הערֻמים האלה ויהיו לאגֻדָה אחת. אפס כאשר שאל תם את פי הכהן על אֹדות רודאלף והליכותיו, אז נפקחו עיני הכהן וירא כי יש את נפש תם להתעות את רודאלף ולהוליכו שולל בתגרת ידי אהבת שרה אחותו –. והכהן מצא את האהבה הזאת דרושה לחפצו, לשום על ידה רסן מתעה לְחָיֵי רודאלף ולהטותו אל כל אשר יחפוץ –. בלשון ערֻמים ושפת נוכלים נתן הכהן בינה לתם ושרה, כי בידו הפקיד הנשיא את עִתּוֹת רודאלף, ורק עליו נטל לתת חשבון על כל דרכיו ומעלליו, כי על כן ישליכו הם את יהבם עליו, והוא יַנְחֵם בעצתו וִימַלֵא את משאלותיהם, רק יִשָׁמְרוּ מפני מורף אשר היה מְאֵשֵׁר רודאלף לפָנים ואשר עינו על כל דרכיו. וּבְהַעֲוֹתוֹ ימהר ויודיע עותתו להנשיא –. תם ושרה הבינו אל מה ירמזיון דברי הכהן, אף כי הם לא גָלוּ עוד את אזנו שמץ דבר ממערכי לבם הכמוסים בחֻבּם. מקץ שְבֻעַיִם שב רודאלף עם מורף מִמַסָעָם, ושלשה חרשי משחית הנזכרים שמרו לפיהם מחסום בעוד מורף לנגדם, ויעלימו ממנו את מחשבות אונם –.
לה: הָאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה
רודאלף ראה יום יום את פני שרה היפה בבנות, ותדבק נפשו בה, ויאהב אותה אהבה עזה כמות. ושרה נָתנה לו תודה כי גם היא אֹהבת אותו אהבה בְּלִי-מְצָרִים, אף כי נפשה יודעת מאד כי נכונו לה ולו ימי עצב וימי תלאות רבות בגלל אשר הוא מרומם עליה כרום שמים מארץ, ואביהו לא יאבה ולא יחפוץ באהבה הזאת בעד כל כֹפר. אך לבל יניא אותו הנשיא לראות פניה יום יום, צִוְתָה שרה את רודאלף להסתיר את אהבתו מעיני הנשיא ומעיני כל בני היכלו –.
ימים רבים טָמן רודאלף את אהבתו בחֻבּוֹ, אך לאחרונה עלתה האהבה עד מרום קִצה, ותם ושרה פָחדו פַחד פן יפרוץ רודאלף את גדר הצנע לכתו וחִבל את מערכי לבבם כרגע –. ועל כן גלה תם את אֹזֶן הכהן בפעם הראשונה כי נחוץ הדבר להביא את רודאלף במסורת ברית החתונה עם שרה, כי היא תבחר בַּמָוֶת מהיות לו אך סֹכֶנֶת או שֵׁגָל ופלגש, ואם לא יקחנה לו לאשה וגבירה, כי אז לא תוכל היא שבת עוד בהיכל הנשיא, וכרגע תִּסַע מגעראָלשטיין –.
הכהן השתומם מאד בשמעו את הדבר הזה, כי לא האמין עוד כי שרה תרהיב בנפשה גאה וגאון כזה להיות מְלֶכֶת געראָלשטיין וּגְבֶרֶת ממלכה זאת. ולא אֵחַר הכהן להודיע לתם את כל הנסבות הנצבות לשִטנה בדרך הזאת ואת כל אבני הנגף וצורי המכשול אשר יתנגפו עליהם רגלי תם ושרה אחותו אם ינַסוּ לכת במשעול הצר הזה –. ותם שמע במנוחת לבב את דברי הכהן ועצומותיו, ויען ויאמר: “כדעתך ידעתי את כל אלה גם אני, על כן עצתי כי יִסָתֵר דְבַר החתונה הזאת מעיני כֹל על מות הנשיא, ואז כשבת רודאלף על כסא אביו, אז יִגָלֶה הדבר לעיני השמש –.”
ולבלתי הלאות את הקורא בדברים רבים, אספר אך ראש מלים כי הכהן פאָלידאָרי נלחץ בין המצרים, ולא מצא לו כל מוצָא בִּדְבַר חתונת רודאַלף עם שרה; אך לאחרונה, גברה אהבת נפשו ותשוקתו העזה למצוא חן בעיני רודאלף בְּמַלְאו את חשק לבבו, ויעש תחבולות רבות ושונות להוציא את דבר החתונה הזאת לאור. לפנות בֹקר בא הכהן לחדר רודאלף ויאמר לו: “בְּחַר לך אחת משתי אלה, או לְהִפָּרֵד לנצח מעל הנערה היפה בבנות, או לבוא אִתָּהּ במסתרים במסורת ברית החתונה.” אז נפל רודאלף על צואר הכהן וישקהו ויאמר לו כי אם יְקַשֵר את המעדנות האלה, תחָשב לו זאת לצדקה וחסד אלהים. לעת ערב נסע הנשיא עם מורף בדרך, ואז מהר הכהן ויביא עדים גם סופר וַיָכֶן הַכֹּל בסתר, ובמסתרים הובא רודאלף במסורת ברית החתונה עם שרה כדת וכדין וככל הליכות עולם.
אז באה ונהיתה הנבואה אשר נבאה האשה הזקנה לשרה, כי שרה לֻקחה לאשה לבן מלך יורש עצר.
בשלשה חדשים הראשונים ראה רודאלף חיים נעימים עם רעיתו היפה ביפות, ועוד נעמה לו אהבתו בהיותה מסֻתרת מעיני כֹּל – כי לחם סתרים ינעם – ויתברך בלבבו כי מאֻשר כמוהו לא יִמָצֵא בארץ החיים, כי כל סגֻלות המדינות במה נחשבו מול אהבת רעיה נעימה ויפה כלבנה וחכמת לבב כשרה? גם כְּשֹׁךְ סערת האהבה הראשונה, ושׁלהבת אִשָׁהּ שקעה מעט מעט במשכיות כליותיו ולבו, גם אז לא נחם רודאלף על מעשהו, ובמנוחת לב ועשתות שאנן התבונן כי כל ימי צבאו על הארץ לא היתה לאל ידו לָבֹר מכל בנות מלכים ורגעי ארץ אשה יפֵה-פִיָה וטובת טעם ושכל טוב כשרה אהובתו. במשתה היין ובשעשועי אהבה גִלה רודאלף את מערכי לבב לפני שרה, ויערוך לעיניה את הליכותיו בארץ ממלכתו אחרי מות אביהו בשבתו על כסאו, אך שרה חִשבה מחשבות איך ובמה תְּיַשְׁנֵהוּ על ברכי תענוגות בני אדם, ותשקיע את רוחו בִּיוֵן מצולות השעשועים, עד אשר ישליך מידו את שרביט הזהב, והיא תחזיק ברסן הממשלה כיד תאות המשרה החזקה עליה –.
אחרי עֲבור שלשה חדשים הראשונים, נהפכה מנוחת לבב רודאלף לרוח סֹעָה וסער, וְעֹנֶג נפשו לנגע. כי שרה הָרָה, והריונה – תאות נפשה ותכלית אהבתה את רודאלף – הוליד בה משאלות חדשות אשר הרגיזו את לב רודאלף מבלי הפוגה; בדִמעת שוא בָּכתה עליו שרה באָמרה כי קָצרה נפשה בחיי סְתָרִים כאלה, וכי בגלל הלחץ הזה יבֻלע גם להריונה, וַתָּצֶק לו בדבריה כל הימים, ותאלצהו כי יִגְלֶה אֹזֶן הנשיא את דְבַר חתונתם, “לא נעלם ממני” הוסיפה שרה לדַבר, “לא נעלם ממני כי בְּהִוָדַע דְבַר חתונתנו לאביך הנשיא, יתרגז אף יתקצף בתחלה, אך בזאת אני בטוחה כי לאחרונה תתגבר אהבת בנו, יורש העצר, על קצפו וזעם אפו, עד כי ישוב ירחמהו ויוסיף אהבתו, ומה גם ביָדעו כי עוד מעט יְחַבֵּק נכד יקיר בזרֹעותיו, וישעשע ילד שעשועים על ברכיו –.”
“הֵן צָדַקְתְּ, רעיתי!” ענה רודאלף, “הן צָדקת בדָברך כי אבי יאהבני אהבה עזה פי שנים מכל אהבת אב לבנים, אפס כי בדבר כזה אשר הוא נגד חֻקֵי מלכי ארץ ורוזנים, לבבו חזק כחלמיש צור, וגם סערת אהבת אב לא תסערהו ממקומו –.”
על הדברים האלה ענתה שרה באכזריות לבה ותאמר: “הלא אנכי חֲבֶרְתְּךָ ואשת בריתך אשר ארשתני לעיני ה' ולעיני אנשים, ולמה זה אַסתיר זאת עוד? ואף גם זאת כי עוד מעט ולא אוכל להצפין עוד את הריוני! ומי זה יַמריצני להעלים מעיני כל, דבר אשר הוא לי לְחֶרְפָּה וקלסה, כי לכבוד ולגֵאה ולגאון, אשר בו אתפָּאר נֶגדה נא לכל נשֵׁי שועים ונגידים? –.”
רודאלף נלחץ בין המצרים, אהבתו לשרה – עוד בגלל הריונה – הכבידה עליו אַכְפָּהּ למלא את שאֵלתה, ויראתו מאביו עצרתהו מהפיק את זממה, ויהי כמתעתע. ותם מלא את דברי שרה אחותו, ויאמר: “הן ידעת אדוני רודאלף גיסי כי אין איש אשר יוכל לְפַתֵּחַ את חרצובות ברית חתונתך עם שרה אחותי, וגם אביך הנשיא לא יוכל לעשות כזאת בלתי אם לגרש אותך ואת רעיתך מעל פניו, אך הוא אֹהב אותך אהבה רבה ולא יעשה כדבר הרע הזה, וְיִבְחַר לשאת ולסבול דבר כזה אשר לא ישֻנה ואין חליפות לו –.”
אמנם כל אלה לא הרגיעו עוד את לבב רודאלף, ולא יכלו להָפיג את אימת אביהו וזעמו מקרבו. בין כה וכה צֻוה תם לנסוע בדרך, מהלך ארבעה עשר יום, לפקוח עינו על אֻרְוֹת הסוסים אשר להנשיא. הַמַלְאָכוּת הזאת היתה לשִׂכִּים בעיני תם, וַיֵצֶר לו לעזוב את שרה במבוכה רבה כזאת. ושרה התעצבה גם שָמחה בלבה על מַהֲלָכוֹ זה, כי אף אם רחק ממנה אָחִיהָ איש עצָתה בצר לה, בכל זאת טוב הדבר כי עיניו לא תראינה את זעף הנשיא, ואזניו לא תשמענה את ריבות שפתיו ורעם קול קִצפו בהגלות נגלות לו התעלומה הגדולה הזאת –.
שרה הבטיחה את אחיה לכתוב לו יום יום מכל החדשות אשר תצמחנה בהיכל הנשיא על אֹדותיה, גם נדברו שניהם לכתוב בכתב מוּזָר אשר לא יבינהו איש אחר זולתם. והדבר הזה יעיד לנו כי שרה כתבה דברים רבים לאחיה גם מבלעדי אהבתה את רודאלף – כח באמת לא עָצרה גם שלהבת האהבה כּחַ לחָמם את הקרח הנורא אשר בלב האשה המבישה הזאת, אשר כל ישעה וכל חפצה רק לְהִכָּבֵד ולשאוף הון בלי הפוגות. הריונה לא הֵרַךְ את לב האבן אשר בקרבה, אך היה עוד כלי חפץ בידה להטות על ידו את לב רודאלף לכל אשר תחפוץ. עלומי רודאלף וימי נעוריו, אהבתו אליה כי עזה כמות, ותלאותיו העצומות אשר מצאוהו לרגלי שרה ונִכלי עָרמותיה, הן כל אלה לא הֵעירו רחמים בלבב שרה, ונהפוך הוא, כי היא התאוננה תמיד במכתביה הערוכים אל תם, כי רודאלף הוא יָרֵא ורך לבב כשפן, וַתִּלְעַג לו על אשר הוא חָרֵד תמיד כנער קטן מפני זעם אביהו המאריך ימים עד בלי די. סוף דבר כי המכתבים אשר הריצו האח והאחות ביניהם, נתנו עֵדֵיהֶם כי כל עָרמת לבבם ונכלי תחבולותיהם בדבר החתונה עם רודאלף, כל אלה היו רק בַּעֲוֹן בִּצעם ואהבת המִשרה הטמונה בחֻבּם, לנחול כְּבוֹד מלכים, ולמלאות בתיהם אוצרות רבות ומטמונים גם אם באלה יחַבלו נפשות ידַכאו ישר לב וירמסו לארץ חיָתם –.
ימים מעטים אחרי אשר נסע תם לדרכו, נִקראה שרה אל משתה יהודית הגבירה אֵם רודאלף, אשר עָשתה בהיכלה לכל נְשֵׁי האפרתים אשר בגעראָלשטיין. נשים רבות ראו את שרה ותִּשתוממנה, ובקול דממה הִתלחשו אשה באזנני רְעוּתָהּ. והגבירה יהודית אשר גם לעת זקנתה לא כָהֲתָה עינה ולא כָּבדה אזנה, רָאתה את המבוכה אשר בהיכלה על דבר שרה, גם האֶזינה את קול מְלַחֲשות ההנה. ותקרא אליה את אחת מאַמהותיה, ותשאל את פיה על אֹדות הדבר הזה, והיא הִגידה לה כי אותות הֵרָיון נִראו בהנערה שרה ידידת נפשה. הגבירה הניעה בראשה ולא הֶאמינה כי נערה ישרה ויקרה כשרה תעשה דבר בליעל כזה, והיטב חרה לה על הדֹברת על שרה עתק וסרה, ומִפִּנַת הבית אשר ישבה שם הֵרימה קולה ותקרא: “שרה אהובתי! קִרבי נא הֵנה”. ובתחבולה עשתה זאת לבעבור תעבור שרה על פני כל הנשים עד הגיעה אליה, ולבעבור תראינה עיניהן כי שקר עָנוּ בְשָׂרָה לְבֹשֶת פניהן –. אך בפעם הזאת שָׁגְתָה הגבירה בתחבולתה זאת, כי נָתנה את שרה ידידת נפשה לְרַאֲוָה ולְדֵרָאוֹן כאחת הנבָלות – ולולי יראת כְּבוֹד הגבירה, כי אז לא יכלו כל הנשים להתאפק מקול קַלָסָה וָדֹפִי בַּעֲבוֹר שרה על פניהן, והיא גם כי היתה עוד לאֵל ידה להצפין את הֵרוֹנָה מעיני רֹאִים. עשתה בְ זָדוֹן וַתְּגַל זאת לעיני כֹל, למען הַכביד בזה את ידה על רודאלף ולאַלצהו לבַל יסתיר עוד את דְבַר חתונתו –. והגבירה יהודית אשר אָהבה מאד את שרה, ואשר הֶאמינה עד כֹּה כי היא עָלתה על הבָּנות בתֹם דרכיה וישרת מעלליה, השתוממה במאד מאד בראותה כי אמת תדַברנה כל הנשים ההן, וכי הנערה שרה הרה.
– – – – –
במֶשך הסִפור הזה נסַפר את אחרית דְבַר הַהֵרָיוֹן הזה אשר הֵסֵב צרות רבות ורעות בהיכל הנשיא. אך זאת נַגיד ונסַפר כעת כי הַזְמִירָה אשר נודעת היא להקורא, היתה בת רודאלף ושרה, אשר נולדה מהֵרָיוֹן זה, ואשר שניהם הֶאמינו כי מֵתה עליהם בִּתָּם זאת.
– – – – – –
יזכור נא הקורא כי רודאלף אחרי בַּקְרוֹ את הבית אשר ברחוב ההיכל, שָׁב אל הֵיכָלוֹ, ובלילה ההוא היה קרוא אל המשתה אשר עשתה לכבודו הגבירה המפֹארה… אשת השר…. ואל המשתה ההוא נִלַוֶה את הוד מלכותו, נְשִׂיא ראש בגעראָלשטיין, גוסטאַף רודאלף, אשר בבואו צָרפתה התחפש לאיש אפרתי אשר שמו אחיעזר.
לה: הַמִּשְׁתֶּה
בנשף בערב יום, בהגיע ראש אשמורה השניה, פָּתַח שֹעֵר, עול ימים לָבוש בגדי תפארה, את שער היכל נחמד ברחוב פלומעט, ומרכבה מרקֵדה רתומה לשני סוסים דֹהֲרִים, יצאָה דרך שערה ההיכל ההוא. על פִּנַת המרכבה מלפָניה, ישב רַכָּב רם קומה אשר ילבש על בשָׂרו אדרת שֵׂעָר מעֻלפת פַּחֵי זהב; ועל פִּנת המרכבה מאחריה, יעמוד מְשָׁרֵת גְדָל כֹּחַ וּגְבַהּ קוֹמָה כבן ענק, והוא לבוש אֶדר תכֵלת עם זֵרֵי כסף סביב לצוארו, ועל ידו נִצָב גִבּוֹר צַיִד אשר שְׂפָמוֹ יורה אֵימָה, וְאָדֹם ללבושו. לְנֹגַהּ הלפידים אשר בשני עֶברי המרכבה, יֵרָאֶה הנשיא הגדול רודאלף בהדרת יפעת הודו, על שמאלו יֵשב השר פֿאָן גרוין, וממולו השר הישר מורף אלופו ומיודעו מִנֹעַר.
“שָׂמַח לבי” אמר רודאלף, "שמח לבי בהבשורה אשר בִּשְׂרָה לי נעמי על דְבַר הזמירה האומללה אשר בכפר בוקעפֿאַל. דָוִד הרופא עשה נפלאות גדולות בְּרַפְּאוֹ את הנערה האֹבֶדֶת הזאת מִכֹּבֶד יד המחלה אשר נָגעה אל לבה, אפס כי אָבדה עוד עֵצה ממנו במה יסיר מעליה את רוח העצבת המתנוססת בה. “הַגֵד נא מורף אלופי”, הוסיף רודאלף דַבֵּר בפנים שוחקים, “הגד נא אם לא השתוממו בני הסיטע אשר האמניו כי נושא פחמים אתה, בראותם אותך כָּעֵת יושב במִרכבת כבוד ולבוש בגדי פּאֵר כאחד השרים הגדולים אשר בארץ….”
“אדַמה”, ענהו מורף, “אדַמה כי גם הוד מלכותו הֵעִיר השתוממות כזאת, לוּ הופיע כעת בהדר יפעת הודו לעיני בַּצְלוּת הַצְלֶלְפּוֹנִי אשת אלפֿערד פיפלעט הַשׁוֹעֵר, לבעבור חַלֵץ את נפש בעלה ממצולות המעלאַנכֿאָליע”….
“הוד מלכותו”, אמר השר גרוין, “הוד מלכותו שִׁוָה לנגדנו את תמונת הַשֹׁעֵר פיפילעט וכל הליכות דרכו, עד כי אדַמה לראותו פנים אל פנים בשִבתו בביתו המָלא עשן, ומִגבעתו הַבָּלָה – אשר לא יסירנה כל הימים – יורדת על עיניו. ולבי יאמר לי כי אנכי מִלאתי את מַלְאֲכוּת הוד מעלתו בהַמציאי לו את הבית אשר ברחוב ההיכל, ואשר אקַוה כי שם יִגָלו לעיני הוד מלכותו ספוני תולדות אֲבוֹת הזמירה גם עקבות זערמען בן נעמי” –.
“רב תודות לך, ידידי”! אמר רודאלף אליו, “כי בבית ההוא מצאתי יותר מאשר קויתי” –.
“שָׂאֵנִי, הוד מלכות”! אמר מורף, “כי אשאלה את פיך אם נודע לך אל נכון כי רופא האליל צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי הוא פאָלידאָרי כֹּהֵן אוֹן” –.
“לא אֶפסח על שתי הסעפים כי הוא האיש הבליעל, ולפֶלא בעיני מדוע לא הגדת לי עד כֹּה כי הוא יושב בפאַריז ימים רבים” –.
“אנכי לא חָפצתי להעציב את רוחך בְּזֵכֶר הנָבל הזה…” ענהו מורף, ופני רודאלף נפלו מאד, על חלקת מִצחו נִקווּ קמטים, ועל אור עיניו שָׁכנה ענָנה, וַיִדֹם עד הגיעו אל היכל הגבירה אשר בו המשתה בלילה הזה.
כל החלונות אשר להיכל הגדול ההוא, נוצצים לאור הלפידים הרבים וְהָאוֹרִים העצומים אשר בתוך ההיכל פנימה. משרתים רבים לבושים בגדי כָבוד, נצבים על יד הַמִסְדְרוֹנָה וְהָאוּלמים עד ההיכל הראשון אשר הגבירה….. ובעלה השר… חִכּוּ שם לְקַדֵם את פני רודאלף. עד מהרה באה מרכבת רודאלף בחצר ההיכל, ואחד הסריסים מִהֵר ויגד זאת להגבירה, והיא עם בעלה חרדו לקראת נְשִׂיא געראָלשטיין וַיְקַדְמו פניו בתודה.
“הוד מלכות”! אמרה הגבירה אליו, “תִּקְצֹרְנָה שפתי להביע לך תודות על הכבוד הגדול הזה אשר כִבדתני לבוא על המשתה אשר הכינותי בלילה הזה”.
“הטרם תדעי, גבירה! כי מגַמת פני תמיד לעשות רְצוֹנֵךְ וכי יעלוץ לבי להודיע לבעל נעוריך מה רַבָּה אהבָתי אליו, כי ידיד נעורי הוא,”
“מה רב טובך, הוד מלכות!” ענהו השר… “מה רב טובך כי לא שָכחת עוד אהבת נעורים, ומִמְרוֹם שִׁבתך תַּשפיל עוד להתעלס בִידִידוּתִי –.”
“יְהִי זִכְרוֹנִי ברוך כי הוא אֹצֵר בתוכו רק הדברים אשר נעימים הם לנפשי”.
“מה רב אָשרך, הוד מלכות!” אמרה הגבירה, “כי נֵחַנְתָּ בזִכָּרוֹן טוב כזה –.”
“האין זאת, גבירה? על פי זכרוני המאֻשא, אהי שָׂמֵחַ גם אחרי שנים רבות בזָכרי את הָעוֹנֶג הכביר אשר נָחלתי במשתה הזה, אשר עשתה אשה חכמה וטובת טעם וָשֶׂכֶל כמוך, גבירה!”
“קטֹנתי מכל התהִלות האלה, הוד מלכות!” ענתה הגבירה.
“שִׁמעי נא, שָׂרָתִי! לשֵׁמע אֹזֶן שמעתי כי אַתְּ בתבונות כפיך ובחכמתך כי רבה נָטַעְתְּ גן עדָנים מלא פִּרחי חמד וכל שְׂכִיוֹת החמדה, אשר גם בַּחֹרֶף יתן הוד והדר כבימי האביב – ונפשי אִוְתָה להתענג בחֹדש יאַנוּאַר הקר הזה, כבחֹדש מאַי המֵשיב רוח כל חי – על כן הואילי נא, גבירה, לַנְחֵני ולהַראני את הפֶלא הגדול הזה –.”
הגבירה ורודאלף הלכו אל גן החרף, ובעל הגבירה לקח דברים עם האדון מורף והשר פֿאָן גרוין יודעיו ומַכִּירָיו מאז.
לו: הַפְּגִישָׁה
גן החֹרף אשר כוננו ידי הגבירה…. הוא אחד מִמִפְלְאוֹת מעשי ידי אדם, ורודאלף התפלא מאד לראות הֲדַר יפעת האביב בעִתותי החֹרף, ונפשו נִמלאה עליצות וגילה נִצחת בהתבוננו הוד פִּרחי חמד וערוגות בשָׂמים בגן עדָנים ההוא, חֶמדת עֵצָיו המעֻלפים עָלִים ועפאים ומסֻבּלים תפוחי זהב ופרי הִלולים הנותנים ריח ומַרהיבים עִיִן בִּיפִי הדרת זִיוָם….. רודלף לא יָכל להתאפק, ויקרא בתמהון לבב: “לולי רָאתה עיני את פלאי גן החֹרף הזה, כי עתה לא האמנתי כי יד אדם לעצר כֹּחַ לָטַעת גן עֵדֶן כזה שחֻברו לו יחדו כל משכיות לבב וכל שכיות החמדה –. יִקָבְצוּ נא הנה ראשי המליצים וְהַצַיָרִים ויראו אם יוכלו לְהַתְוֹת על הגליון בעט סופר וְשָׁשַׁר, מחמדי בת עין כאלה אשר עשתה ידך ביתרון הַכשר דעת וטוב טעם ושכל! –.”
ברגע ההוא נִראתה שרה אחות תם עם אשת השר הארווילע בגן חֹרף השה, ותשאנה עיניהן ותראינה את הנשיא רודאלף מְדַבֵּר עם הגבירה… אך רודאלף הֵסַב עיניו מהן כאילו לא התבונן אותן.
“הנשיא מַרבה שִׂיחה עם הגבירה”, אמרה אשת הארווילע אל שרה, “עד כי לא הִתבונן בָּנוּ”.
“אך תאמיני זאת יְמִימָה”, הֵשיבה שרה לִרְעוּתָהּ אשת הארווילע, “הנשיא ראה אותנו היטב; אך הוא ירא אותי; רוחו זרה לי תמיד”.
"נפלאת היא בעיני למה זה ועל מה זה זרה רוחו לך? ואני הוכחתיו פעמים רבות על אֹדות הדבר הזה, אך הוא ענָני בכל פעם לאמר: “אני ושרה נִשנא זה את זה שנאת מָוֶת”, ובדברו שָׂחַק וְרָגז, ויוסף לדבר: “אנכי נָדרתי לבלתי דַבֵּר אִתָּהּ כל ימי חיי, והנֶדר הזה קֹדֶש הוא לי!. ולא אכחד כי עָמָל הוא בעיני למצוא את החידה הזאת5”.
“על דברתי כי הנסבה להשנאה הזאת קטנה ונְקַלה היא, ולולי יגגורתי לגַלות על ידה גם סןד איש אחר, כי אז כבר הודעתיך הנסבה הזאת –. אך מה לך, חמדת לבי! כי תעמיקי חֲשׁוֹב מחשבות נוּגוֹת”? –.
“אין דבר, שרתי! זולת כי חֹם הבית אשר יצאנו משם הִכאיב את ראשי, נשב נא פֹה רגעים אחדים – וכאב ראשי יֶחדל ממני”.
“צָדקת ידידת נפשי! נשב במקום סֵתר הזה, והאיש אשר נפשו כלתה לך, יסֹל לו מסלות וימצא אותך גם במסתר הזה” –.
“חדלי לך, שרתי, מִדַבֵּר דָבר על אֹדות האיש ההוא!” ענתה ימימה בְּבֹשֶת פנים, וַתּוֹרֶד ראשה ארצה.
“העוד לא תאמיני בי, מחמד עיני”! שאלה שרה בתלונה.
“האנכי לא אאמין בך”? ענתה ימימה בפנים זועפים; “הלא אנכי גִליתי לפניך רזי לבי ומסתרי בתי נפשי! האין זאת”? –.
“אם כן הדבר, למה זה תמָאני דבר על אֹדות האיש הנכבד קאַרל ראָבערט, היש את נפשך לענותו ולהציק לו עד רדתו אָבֵל שאולה”?
“חלילה לי מעשות כדבר הרע הזה”!
“אַתְּ לא תדעי תכונות נפשו – אם תוסיפי עוד להחלות את לבו בתוחלת ממֻשכה, כי אז תִּגְוַע נפשו, וְחַיָתוֹ בעצבת! הוא אֹבֵד ואומלל מִנֹעַר, אך עוז רוחו יקמהו ויעודדהו מעודו – אפס כי עתה… עתה כי תַשְׁלִי אותו זה שלש רגלים… עתה יפול שדוד!… ורק אַתְּ, בתי! רק אַתְּ הֲסִבֹּת בנשפו… אי שמים! למי תָּרֵעִי אם תֵּרָאִי פני איש טהר עינים ובר לבב כזה? הלא זה האיש קארל ראָבערט, איש מכֻבד הוא, איש אשר שְׁאָר רוח לו, תמים דעות ובעל נפש ישרה”! –.
“לא אפונה בתכונותיו היקרות, אך הלא ידעת כי לא הן כי אם עצבָתו העזה ומחלת לבבו הֵעירו בי חסד וחמלה…”
“ומה יקר חסדך זה אשר תפליאי לְגֹוֵעַ וְאֹבֵד ומר נפש כזה! – תני תודה אם לא יאות למשוך חסד לאיש כזה, איש אשר עיניו היפות והטהורות, מַראות מלֻטשות הן אשר בעדן תשקפנה תכונות נפשו הישרות והיקרות”….
“בי שרתי! נַחדלה נא מִדַבר על אֹדות האיש הזה”.
“ומדוע”?
“יען כי לבי עלי דוי בספרך לי איך שחה לעפר נפשו בתגרת יד עצבתו העזה”.
“האמיני לי כי איש כזה אם תתקפנו יד יגונו, ישלח יד בנפשו ובחשך יְרַפֵּד יצועו” –.
“השבעתי אותך, שרתי, לבל תוסיפי עוד דַבר אֹדות זה! – נדבר נא על דבר האיש אשר שונא הוא לך שנאת מָוֶת” אמרה ימימה ותתחזק להצהיל פניה, נדברה נא אֹדות הנשיא רודאלף אשר לא ראיתיו זה ימים רבים. התדעי, שרתי! כי הוא נושא חן בעיני כל רואיו, ולא אכחד כי גם אנכי, אשר כנויי הכבוד ופקֻדת בני מרום עם הארץ, לא ירהיבו בנפשי כל רגש יְ קָר, גם אנכי אכבד מאד את הנשיא הזה, ואדם אַיִן אשר מצא חן בעיני כמוהו."
שרה לטשה בסתר עין חֹדֶרֶת על אשת הארווילע, ותוסף לדבר:
“תני תודה, ימימה יקירתי, כי רוחך ינוד תמיד כנוד הקנה במים, כי אַתְּ תתפלאי ותכבדי הוד הנשיא, גם תברחי מפניו חליפות. לפני חדשים מעטים בבוא הנשיא פאריזה, דבקה נפשך בו, עד כי לא אכחד האמת תחת לשוני – עד כי יגורתי רגע קטן לבל תִּשָׁבֵת מנוחת לבבך על ידי הנשיא הזה….”
“תשואות חן לך, שרתי!” הֵשיבה אשת הארווילע בפנים שוחקים, “תשואות חן לך כי אַתְּ פקחת אז את עיני לראות כי שגיתי ברואה – בסַפרך לי ענינים רבים על דבר הנשיא הזה, אשר בשָמעי אותם נהפך הנשיא בעיני לאיש מָשְחָת אשר איננו שֹׁוֶה את הַחֵן והחסד אשר אָצלתי לו – אך זאת לא אוכל כַּחֵד כי הנשיא לא צָדָה להפריע את מנוחת לבבי, כי מהיום ההוא אשר גִלִית לי את הֲליכות דרכו, הוֹקִיר הוא את רגליו מִשַׁחֵר את פָּנַי בחדר מושבי אף כי מַהלכים לו בבית בעלי תמיד –.”
“לזֵכר בעלך, אשאלה אם גם הוא פה בבית המשתה!.”
“לא! הוא לא אבה לעזוב את ביתו.” ענתה יְמִימָה ברוח נבוכה.
“למראה עיני לֹא יֵשב בעלך בסוד עליזים רק לעתים רחוקות.”
“כן, לפעמים יבחר לָשֶבת בית מהתערב בשמחת עליזי לב.” ענתה אשת השר הארווילע והכרת פניה ענתה בה כי רוחה זרה לזכר שם בעלה. שרה הֵבינה את הטמון בחֻבה, ותאמר: "בראותי את בעלך בפעם האחרונה נפלאתי מאד על חִוְרַת פניו וְלִבְנַת לְחָיָיו, ולא ידעתי מה זה היה לו?.''
“הוא” – הֵשיבה ימימה – “הוא איננו בריא אולם כמשלש חדשים.”
“סִלחי נא לי ידידתי אם לא אוכל להעלים ממך דְבַר אמת: כי מִדֵי ידֻבר באזניך על דְבר בעלך, יֵרָאוּ אותות חרדה ותמָהון על פניך – האין זאת חמדת לבי?.”
פני ימימה לא שֻׁנוּ לדברים האלה, כי בכל עוז הסתירה את מבוכתה מעיני שרה, אך שרה, היטיבה לראות כי בכל זאת אָחֲזָה זלעפה חרישית את ימימה ושפתיה נעות לְאִטִי. אפס כי שרה יראה מהפציר עוד בה, פן תִּגָלֶה מזמתה הרעה לעיניה, ותאמר בחָפזה: “חי נפשי, ימימה, כי מדי ידֻבַּר אֹדות בעלך, יִפֹּל אור פניך, וְגֹעַל נפש גם מֹרַת רוח יִוָדְעוּ בכל יְצוּרֵי גִוֵךְ. אין זאת כי אם הוא איש קַנָא כערבי במדבר, גם איש זַעַף ובעל תלונה כל הימים! –.”
“אין זאת, גבירה!” השיבה ימימה, “בעלי איננו בעל קנאה ובעל זַעַף ותלונה –.” אך פתאם עָצרה במלים רגע קטן, ואחרי כן קראה בקול פחדים: “אהה! כי ההערצאָג פֿאָן לוצענאי, איש נבער מדעת, אשר למשא הוא בכל מקום הֵרָאותו, ואשר הוא רֵעַ ומודע לבעלי, האיש הזה – הנה הוא הולך שם מנגד! ומי יתן ולא יראה אותנו בזה! עמל הוא בעיני לדעת מֵאַיִן הוא בא הֵנה? אנכי הֶאמנתי כי רחוק הוא מזה מרחק רב מאד! –.”
“גם אנכי”, אמרה שרה, "גם אנכי שמעתי כי לפני חמשה חדשים הרים פעמיו לארצות המזרח וִיאַחֵר שם שנה או שנתים, ולמה זה מהר לשוב לביתו? הה, נפשי יודעת כי תשובתו הנמהרה הלזו, מחלת לב היא ודאבון נפש לאשת נעוריו, אף כי הוא לא יָנִיא אותה מעשות כל מה שלבה חפץ, גם בשבתו בביתו – אמנם לא לה לבדה הֵרַע ההערצאָג בתשובתו אל ביתו, כי אם גם להאדון פֿאָן סאינט רֶעמִי " –. זה דברה שרה ותשחק שחוק אכזרי מאד.
“אל נא, שרתי, אַל נא תַרבי לדַבר דברי בלע כאלה, אך אִמרי כי ההערצאָג הֵרַע בתשובתו לכל בני אדם בהיותו עליהם לְמַשָׂא בדרכיו הַנְלוֹזִים ובמשחקיו הנפתלים ודבריו המלאים הוללות וסכלות מרבה להכיל –.”
“צר לי כי אַתְּ, חמדת לבי, תְּדַמִי כי אנכי דֹבֶרֶת דברי בלע על אשת ההערצאָג ועל האדון סט-רעמי אהובה – האמיני לי, ידידתי, כי רק הֵד קול כל באי שער פאריז דֹבר בי! והם יוסיפו עוד דַבר כי האדון סט-רעמי, אשר הוא נִצָב לִמְשֹׁל בנים שובבים מְפַזְרֵי הון בעיר הזאת, ואשר על מרבית פזרונו יתפלאו כל עשירי עם, הוא הוא איש עני ואביון, ורק אשת ההערצאָג פֿאָן לוצעני, אשר היא עשירה מאד וְרַבַּת אוצרות, רק היא תֹמֶכת ידו…..”
“יִסָכרו פיות דברי שקרים!” אמר ימימה בתלונה.
"לא עלי קללתך, בתי! כי לא אנכי בָּדיתי זאת מלבי, רק – כאשר אמרתי לך – הֵד קול יושבי פאריז דֹבֵר בי –. אך אהה! כי ההערצאָג ראה אותנו. הנה הוא בא – ועלינו להטות שכמנו לסבול כל אִוֶלֶת האויל הזה! אנכי לא ידעתי ילוד אשה אשר יהיה למעמסה על כל יודעיו, כהאיש הזה: הוא ישמח בְּאִוַלְתּוֹ תמיד, פיו ידַבר לפעמים נבָלה, ישחק בהַביעו פתַיות וסכלות, וקול שַחקו ירעם כרעם בגלגל עד כי אזני שומעיו תחרשנה. בראותו כלי יקר או בגד תפארה, לא ינוח ולא ישקוט עד כי יְשַברם, יקרעם וירמסם ברגליו וישמח עוד במעשיו אלה.
ההערצאָג פֿאָן לוצעני, אשר הוא נֵצֶר מאחת המשפחות הָרָמוֹת וְהַנִשָׂאות בצרפת, ואשר הוא עוד צעיר לימים, ולולי חוטמו הארוך והמעֻקל וְהַשָׂרוּעַ, היה בעל פנים יפים. ההערצאג הזה הלֹך ילך תמיד כרוח סער מתחולל ויגעש וירעש בכל מדרך כף רגלו, יריע, יצריח, ישחק, יֵהוֹם, גם ידַבר לפעמים דברי נבָלה וְלָצוֹן כֶּאֱוִיל שֹׁגֶה וָפֶתִי, עד כי לרגעים ישים רק כבוד שְמו מֶתֶג וָרֶסן בפי כל רואיו לבלתי יָרוק בפניו ולבלתי שַׁבֵּר כל עצמותיו, ומה גם לתת בפי לו מהלכים בין רוזנים ונדיבים ובני מרום צרפת –. כל רואיו, ינוסו מפניו כמפני הארי, ואוי לאיש אשר נפל בעצומיו! אפס כי ברוב דבריו ולהגו הרב, לא אָצַל מפיו לפעמים גם דְבַר אמת –.
עוד אחת מדרכי ההערצאג הזה, היתה לבדות מלבו חליים רעים ונאמנים ולטפול אותם על אנשי בריתו ומיודעיו, ולהעיר על ידי זה זעוה וזוָעה בלבות כל שומעיהם, והוא הֵעִיר רחמיו לָנוּד למֻכֵּי אלהים וּמְעֻנִים ההם בפני קהל ועדה, גם היה אמיץ לב לבלתי יְרָא אחרית דְבַר המַהתלות הנמבזות ההן אשר יהתל באנשי שלומו, ופעמים רבות ערכו האנשים ההם אִתּוֹ קְרָב6 על כי הֵתַל בם, אך הוא באחד ואין מי ישיבנו מדרכו.
וההערצאָג הזה בראותו את הגבירה שרה ואת ימימה אשת השר האַרווילע, הִצהיל את קולו בשחוק מורה מאד, ובטרם קָמו ממושבן לנוס, הקדים הוא לרוץ לקראתן, ויתיצב עליהן ויקרא בקול רם:
“הוֹ! הוֹ! מה כל אלה? מה זה תראינה עיני? ימימה היפה בנשים ברחה לה מבית המשתה? היתכן דַרכך זאת? הידד! מה נעים גורלי כי שַׁבְתִּי מאחרית ים לרפאות את משובת אשת הארווילע! שובי, שובי השולמית! שובי נא לבית המשתה ומחזה בך! ואם תמָאני ותהי סֹרֵבָה, אזי אקומה ואסובבה בּשוָקים וברחובות, ואקרא בגדון בלי חָשָׂךְ כאיש אשר רוח רעה תְּפַרְפְּרֵהוּ, גם אָרים כשופר קולי כי נאבד ממנו אוצר כל כלי חמדה” –.
אחרי דַבְּרוֹ את הדברים האלה בקול המולה ורעש גדול, התנפל על היריעה אשר ימימה יושבת עליה, וַיִשָעֵן על קיר הבית, וינח רגלו השמאלית על ברכו הימנית, ויאחזנה בידו.
“הֲשַׁבְתָּ מקאָנסטאַנטינאָפאָל, אדוני?” שאלה ימימה בְּהִנָזְרָהּ אחור.
“הגם לך חָרָה על דבר תשובתי הנה כאשר חרה זאת לאשתי עד כי לא חָפצה ללכת אתי יחד על המשתה הזה…”
“בי אדוני! אל נא תרימה כה קולך בכח, וּשְׁבָה נא במנוחה!”
“הוֹ! הוֹ! הנחר גרוני או אם אין בי כח להרים במרום קולי?” הוסיף ההערצאָג לדַבר בשְׁאוֹן והמולה גדולה, בחלצו את רגלו מידו, ויתופף באצבעותיו על גב מִגבעתו בקול רעש.
“אחלי, שֵׁב נא במנוחה, אל תִּגַע בצרור הפרחים אשר בפארי, אל תשלח ידך אל בָּתֵּי הנפש, ואל נא תּנַתקם ותשברם כמשפטך תמיד.”
“אם אך שאלה קטנה כזאת אַתְּ שואלת ממני, הֵרָגְעִי נא! ודעי לך כי צרורות פרחים רבים נִתַּקְתִּי, ובתי נפש למכביר נפצתי לרסיסים, וזה מעט הפיצותי לכל רוח את אגֻדות הפרחים אשר היו בפארי השביסים אשר לאשתי –.”
ובדַבר ההערצאג את הדברים הטובים והנחומים האלה, שלח את ידו ויחזק באחד הפרחים אשר בראש אשת הארווילע וינַתקהו ויפילהו ארצה בקול שחוק אדיר וחזק, עד כי חשבה ימימה לנוס מפניו, לולי ראָתה כי קאַרל ראָבערט (שר האלף בפי אשת פיפילעט) הולך למולה מקצה הגן, ותירא פן יחשוב הרואה כי היא תְּקַדֵם את פניו, ובכן נשארה על מקומה אצל ההערצאג.
וקאַרל ראָבערט הֹלֵךְ הָלֹךְ וקרוב; והוא רם קומה ויפה תֹאר, עיניו כעין תכלת השמים ויושבות על מִלֵאת, ושערות ראשו צהובות ותלתלות וכעגילי זהב תתגלגלנה סביבות צוארו הַלָבָן כלבנת הבדֹלח, אך הליכותיו ותנועותיו תעידינה כי חֲסַר לב הוא ואיש נבוב. כראותו את ימימה שִנָה פתאם את חֲזוּת פניו, ויתחפש כאיש נַענה ונִדכּה אשר רוח עצבת מתחוללת בחֻבוֹ וְחִצֶיהָ השנונים נִחתו בכליותיו, וימימה האמינה כי באמת איש גֹוֵעַ ומר נפש הוא כאשר סִפרה לה שרה, ותחמול עליו מאד כטובת לבה וכיקרת רוח נדיבתה.
ברגע ההוא ראה ההערצאָג את קאַרל ראָבערט, וישא קולו ויקרא: “שלום לך, ידידי! זה ימים רבים, מעת אשר היינו שנינו בבתי הרַחצה, לא שבעתי שמחות את פניך – אך מה לך, ידידי? מדוע אתה ככה דל? הלא תגיד לי”!.
קארל ראבערט הֵעִיף עַיִן מפיקה עצב על אשת השר הארווילע, וישב לההערצאָג פֿאָן לוצענאי אמריו: אהה אדוני כי הָחליתי"…..
“אי ידידי”! צעק ההערצאָג, העוד לא נִרְפֵּאתָ עד כה מֵחֹלַת הַשִׁלְשׁוּל? הה, הֲרֹפֵא אין בפאריז לעצור מִפְתח בָּטֶן?"
השאֵלה הנתעבה והנֶאלחה הזאת היתה כמהלומת רעם ללב קארל ראבערט עד כי עָמַד מְשׁוֹמֵם ונפעם, וַיִדֹם; אחרי רגע קטן נהפכו פניו לפני לְהָבִים מִקֶצֶף וָרֹגֶז, ויתן על ההערצאג בקול עֹז, ויאמר: “אם דעת שלומי תחפוץ, נתראה פנים למחר בבקר, ואקוה כי יִוָדַע לך כי בָּרִיא אולָם אנכי”! –.
“כן, ידידי”. ענהו ההערצאג בתם לבבו, “מחר אשלח אליך לדרוש שלומך”.
קארל ראבערט לא ענהו דבר, וילך לו.
“ראי נא, שרתי”! אמר ההערצאג אל שרה, “ראי נא, אנכי לא ידעתי מה היא מחלת קארל ראבערט, אך בחכמתי שערתי גם לא שָגיתי כי מִפְתַּח כֶּרֶשׂ הוא חָלְיוֹ – הגידי נא, שרתי! אם אַתְּ נבוּנות כה לדעת כדבר הזה? הלא הכרת פניו לא ענתה בו כי מחלת השלשול תציקהו!” –.
שרה הֵסַבָּה פניה מנגדו, ובחָזקה יָכלה להתאפק משחוק, אך נפש ימימה יָרעה לה בראותה כי חרפה שָברה לב האיש קארל ראבערט אשר נקלה לעיני אהובת נפשו, גם חרדה לאחרית הדבר פן יערוך הֶעָלוּב קְרָב עם ההערצאג אשר בָּזָה לו די בזיון וקצף. אחרי כן קמה ימימה בחפזון, ותקח את יד שרה, ותלך אחרי קארל ראבערט ותשיגהו, ותאמר אליו בלחש בעברה על פניו, לאמר: “למחר בשעה הראשונה אבוא אליך” –. אחרי הדברים האלה שבה היא ושרה אל בית המשתה, ומשָם שבה אל ביתה.
לז: אֵחַרְתְּ לָבוֹא
רודאלף שם על לבו להתחקות בבית המשתה על שרשי דבר עצבָתו אֹדות ימימה אשת השר הארווילע ידידו, ולדעת אם נכונה השערתו אשר שָעַר בנפשו על דברת האשה הזאת עם קאַרל ראָבערט. ועל כן הלך רודאלף – אחרי עָזבו עם הגבירה…. את גן החֹרף – לבקש את ימימה בכל חדרי בית המשתה, אך לא מצא אותה, וַיָשָב שנית אל הגן ויעמוד רגעים מעטים על המעלה הראשונה אשר בגן, ועיניו ראו את כל הנעשה בקאַל ראָבערט אחרי אשר הִכְלִימוֹ ההערצאָג פֿאָן לוצעני. ויתבונן כי ימימה הביטה בעיני אהבה וחמלה אחרי האיש הנכלם ההוא, ולבו אמר לו כי האיש היפה ההוא, הוא שר האלף. אך למען דעת אם לא שגה ברואה, קרא אל מורף, ויאמר לו: "שור נא את האיש ההוא העומד ממולנו בפנים צֹהלים ואשר משכמו ומעלה הוא גבוה על כל הנצבים שם, והיה כאשר יָחֵלו המנגנים לנַגן וְהַמְחֹלות לָחֹל, תתחמק ותתיצב בלאט אחורי האיש ההוא, ותאמר בלחש את הדברים האלה: “מאד אֵחַרְתְּ לבוא, אַתְּ חַיֵי רוחי ואור חַיָי!. ואם יַסֵב האיש את פניו, אזי תתנכר לו כיד חכמתך לבל יכיר כי מפיך יצאו הדברים האלה”.
“עמל הוא בעיני למצוא פתרון החידה הזאת, אך פקודתך, הוד מלכות! אשמור לעשות” אמר מורף וילך ויעש ככל אשר צוהו רודאלף, והאיש ההוא – הלא הוא קארל ראבערט, שר האלף בפי אשת פיפלעט – מִהַר וַיַסֵב פניו כשמעו את הדברים האלה אשר דִבֶּר בַּבַּיִת אשר ברחוב ההיכל באזני אשת השוער פיפילעט, וישתומם במאד מאד למשמע אזניו. אך מורף לא הֵנִיעַ יד ורגל ולא הֵנִיד עפעף, עד כי לא האמין האיש קארל ראבערט כי מפי שר נכבד ונשוא פנים כזה יצאו הדברים האלה. ומורף שב אל רודאלף ויאמר: “הוד מלכות! דבריך אשר שַׂמְתָּ בפי לדַבר באזני האיש ההוא, הרגיזו את לבבו עד מאד, וַיִפֶן כה וכה בפנים לְהָבִים ובתמהון לבב – אין זאת כי אם קסמים ביד לשונך, הוד מלכות”!.
“כן הוא, ידידי! הם גִלו לי רָז נעלם אשר לי לדעת אותו”.
רודאלף לא פסח עוד על שתי הסעפים כי ימימה בָגדה בבעל נעוריה ותעגב על האיש אשר פי פיפילעט יקבנו בשם שר האלף, ועל כן תְּבַעֵת רוח רעה את השר הארווילע ידיד נעוריו, כי עזה קנאתו לאשת חֵיקו הַבֹּגֵדָה, גם נִחש כי יד שרה הסוררה היתה במעל הזה להתעות את ימימה רְעוּתָהּ מני דרך –.
בהיות רודאלף אחוז בסבכי רעיונות כאלה, נגש אליו השר פֿאָן גרוין, ויאמר: עשיתי כאשר ציויתני, הוד מלכות! ודרשתי וחקרתי לדעת מי היא אשת ההערצאג אשר ראשי אותות שְׁמָה הם אות' ג ואות ל? וַיִוָדַע לי כי היא הגבירה ממשפחת נ ערמאנט אשת ההערצאג פֿאָן לוצענאי, היא איננה בבית משתה הזה, אשר לפני חמשה חדשים נסע מזה לארצות המזרח מהלך שנה או יותר, ולפני שלשה ימים שב לביתו פתאֹם לפתע אשר לא שָׁעַר זאת לב כל יודעיו ומכיריו".
הקורא הנעים יזכור נא כי בעת אשר היה רודאלף במעלות הבית אשר ברחוב ההיכל על יד בית צֶזאַר בראַדאַמאַנטי, מצא שם מטפחת אשה רטובה מזרם דמעות ועל כנפה משֻזרות אות נ ואות ל, וממעל להן עטרה כעטרת ההערצאגים. והשר פֿאָן גרוין חקר ודרש, על פי פקֻדת רודאלף ומבלי דעת למה זה ועל מה זה, וימצא כי היא אשת ההערצאג פֿאָן לוצענאי, כאשר ספרנו בזה. ורודאלף, אף כח מוּזָרָה לו האשה ההיא, התפלץ מאד בלי רצונו בשומו על לבו כי אם המתיקה היא עם רופא אליל ההוא סוד – אשר הוא למראה עַיִן הכהן פאָלידאָרי – אזי היא ברעה גדולה לא תדע שַׁחרה, כי להבליעל ההוא נודע, על פי הַפִּסֵחַ הקטן אשר יצא בעקבותיה, מי היא, והוא יעשה על ידי הסוד אשר גִלתה לו, מעשים אשר לא יֵעָשׂו –.
“עוד דבר לי אליך, הוד מלכות”! אמר השר פֿאָן גרוין.
“דַבר נא, ידידי”!.
“השר… אשר גָלָה את אזני מי היא אשת ההערצאָג אשר אִוִיתָ לדעת, הוסיף עוד סַפֵּר כי תשובת ההערצאג לוצענאי לביתו היתה לדאבון נפש ולמֹרת רוח לאשת בריתו ההיא. גם לאיש צעיר לימים וראש כל בחורי חמד בפאריז אשר שמו הוא הגביר פֿאָן סאַינט רעמי, ולזֵכר שֵם הגביר הזה, שאלני השר… ידידך אם ייטב בעיני הוד מלכותך כי יַצִיג הוא לפניך את הגביר פֿאָן סט-רעמי אשר חָבֵר הוא למלאכי צרפת בגעראָלשטיין, ואשר הוא מתאמץ לְהֵרָאוֹת פני כבוד מלכותך בעת הזאת”.
“לא ינעם לנפשי לראות פני הנער ההוא… אך לעשות את רצון השר… ידיד, יָאבתי, לכן אֱמוֹר לו כי נֶעתרתי לשאֵלתו”.
אחרי רגעים מעטים בא השר פֿאָן סט-רעמי עם השר… ויעמוד לפני רודאלף.
השר פֿאָן סט-רעמי הוא כבן חמש ועשרים שנה, קומתו דָמתה לתמר ומחֻטבה תבנית היכל. דלת ראשו, כתם פז, וּבִמְרוֹם קדקדו תִּפָּרֵד והיתה לִקְוֻצות תלתלות הסובבות את מפרקתו סביב. בָּבוֹת עיניו השחורות, נוצצו בתוך מראה התכלת אשר סביב להן, כשני אבני חן בתוך מִשבצת לִבְנַת הספיר. וכשני כוכבי זֹהַר המזהירים בתכלת הרקיע בליל אביב. על גִזרת בַּדֵי עורו שֻׁפַּךְ רוח חן, ועל יצורי גֵווֹ רֻפַּד הוד והדר, וכל רואהו פעם אחת לא יכול לשכוח עוד את צלם דמות תבניתו אשר אין דומה לו בין רבבות בחורי חמד. הוא הרבה לו סוסים יקרים, ואין קֵצֶה לכבוד מרכבותיו, כל הימים התערב את נדיבי עם ובני חורים לָרוּץ על סוס קל ולהעהיר אותם במרוצתם על סוסיהם, ובכל פעם צלחה לו להגיע בראשונה אל המטרה ולקחת מידם את המחיר אשר יִנָתֵן לקל מֵרוֹץ כזה, עד כי אסף מדי שנה בשנה כשלשת אלפים שקלי כסף בגלל כִּשְׁרוֹנוֹ זה. ביתו היפה ונהדר בכל שְׂכִיוֹת החמדה, היה בית וַעַד לכל בני התענוגים ועליזי לב, מאכל שֻלחנו וּמעֲמַד משרתיו ומלבֻשיהם ומַשקיו, היו כיד אחד הרוזנים הגדולים אשר בארץ. מדי יום אחרי משתה הצהרים, צָחַק עם אוכלי שֻלחנו בצחוק הקאַרטי, ובכל פעם אִבּד הון רב במנוחת לבב. המקנאים ואנשי לשון אשר ידעו כי הוא אָכל כבר את הירושה אשר לו בנחלת אבותיו, התחקו על מוצא כספו כי רב הוא, ונפלגו בדֵעותיהם, רבים אמרו כי אשת ההערצאָג פֿאָן לוצענאי פתחה לו את אוצרותיה בגלל אהבָתה אותו, אך הם לא ידעו כי ההערצאָג בעלה לא נְתָנָהּ להוציא כסף מאוצרותיו רק דֵי מַכֹּלֶת ביתו – ואחרים האמינו כי הוא לֹוֶה כסף רק מִמַלְוֶה בתַרבית, אך גם הם לא הצילו מפיהם דבר אמת, כי כל המלוים ידעו כי הוא כִּלה כבר את ירושתו בחיי אבותיו – ועוד אנשים רבים דִמוּ כי מכסף בני השרים אשר הוא מתַחרה אִתָּם במרץ הסוסים, עשה את כל החיל הזה, כי הוא מְשַׁחֵד את הרַכָּבים לעַכֵּב את סוסי אדוניהם ברוּצָם לבעבור יעבור הוא את סוסיהם ויקח מהם התערובות אשר התנו ביניהם – אך רבים עוד מהם לא שָׂמוּ לבם אל מוצא כספו ואל המקום אשר יָזֹק לו זהב, רק התענגו ויפושו על רב טובו ועל המשמנים והממתַּקים אשר ערך לפניהם על שלחן מלא דשן –. הוא היה חֹטֶר מגזע אצילים ואפרתים; אך כצאת הקול כי הוא שָׂם על שכמו פקֻדה וְשֵׁרוּת בהיכל נשיא געראָלשטיין, האמינו אנשים רבים כי הוא נִחַם על דרכיו הרעים ויש את נפשו ללכת במעגלי ישֶׁר מן הוא והלאה.
השר… הביא את האיש סט-רעמי זה אל רודאלף, ויאמר:
“אִכָּבדה נא בעיני כבוד הוד מלכותך להציב לפניך את השר פֿאָן סט-רעמי חָבֵר לְמַלְאֲכוּת צָרפת אשר בגעראלשטיין.”
השר סט-רעמי השתחוה ביראת הכבוד לרודאלף, ויאמר:
“יִשָׂאֵנִי הוד מלכותו כי אַצְתִּי לֵרָאוֹת פניו בלא עת! –.”
“בשמחת לבב אקוה לשוב ולראותך בגעראלשטיין – היש את נפשך לנסוע בקרב הימים געראלשטיינה?”
“שבתך, הוד מלכות, בפאריז, היא הנסבה אשר לא אמהר לנסוע שמה.”
“אמנם לזרא תהיה המנוחה אשר בחצרות נסיכי אשכנז לאיש כמוך אשר הסכן הִסְכַּנְתָּ תמיד להֲמולת פאריז העיר העליזה–.”
“חסדך, הוד מלכות, אשר תפליא לי בבירת מלכותך, הוא יַשְׁכִּיחֵנִי את עליצות פאריז קרית משושי –.”
“אקוה כי תֹּם דרכיך ימשוך חסדי אליך –.”
רודאלף הניד בראשו לתת אות להשר סט-רעמי ללכת לו.
השר השתחוה בהדרת כבוד מול רודאלף, ויצא מעל פניו.
רודאלף היה איש נעלה אשר רוח בו להבחין בין צדיק לרשע על פי חֲזוּת פני איש וגִזרת צלם דמות תבניתו, ובראותו את פני השר פֿאָן סט-רעמי, הִכִּיר וַיֵדַע כי איש מִרמה וְעַוְלָה הוא וּפשֵׁעַ מבטן, ובלי רצונו תִעבהו, כנֵצר נתעב.
במרוצת הספור אשר לפניך, קורא משכיל! תראינה עיניך כי השר סט-רעמי זה השחית את דרכו על הארץ והעמיק סרה, ואז תצדיק את רודאלף על משפטו אשר חָרַץ עליו –.
– – – – – –
אחרי הדברים האלה הלך רודאלף בגן החורף אחת הֵנה ואחת הֵנה, ולבו השתומם בקרבו על הקורות הנפלאות אשר נקרו ויאתיון בגן הזה. ובמָצאו פִּנָה מסֻתרה בתוך הגן, יָשב לנוח שם, והנה פתאֹם שמעה אזנו קול קורא בשמו, וַיֵט את אזנו ויקשב וישמע כי קול שרה הוא, כי שרה עם תם אָחִיהָ ישבו גם הם אצל המקום אשר ישב שם רודאלף ורק דלת מסֻגרה ביניהם. רודאלף חפץ לדעת מה שיחם, וישמע כי שרה מדברת אל תם בשפת בריטאנית כדברים האלה:
“עתה באה עת להודיעך דְבַר סתר אֹדות אשת השר הארווילע צָרָתִי, אשר היא הֵסַבָּה את לב רודאלף ממני ביפיה ותֻמתה, ואשר היא לי לשטנה בדרך לשובב את לבו אלי. אך בטרם אגַלה לך סודי, יִוָדַע לך כי אנכי כריתי שוחה עמוקה לרגלי אשת הארווילע, ובלי מֵשִׂים תִּפֹּל בה ולא תהי לי עוד לפוקה ולמכשול לב –.”
“חדשות תשמיעִני. אחותי, ונצורות לא ידעתין”.
“שמע נא, אחי! מעת אשר בא רודאלף הֵנה, אמר לי לבי כי הוא הֵעִיר רוח אהבה בלב אשת הארווילע, אשר לפני בואו, לא ידעה עוד מה זאת אהבה, כי בעלה הוא שְנוּא נפשה מסבה לא אדע שחרה. על כן זחלתי ואירא פן תשפוך האשה היפה והנעימה הזאת את רוח אהבתה על רודאלף, והוא גם הוא ישיב אהבה אל חיקה, אך כי הוא אוהב וָרֵעַ להשר הארווילע מִנֹעַר, כי מי יעמוד לפני האהבה? לפַנות דַרכי ולהרים מכשול מהמסלה אשר סַלֹתִי לפני, עשיתי בתחבולותי להסיר לב יְמִימָה מן רודאלף, ולב רודאלף ממנה, ושמע נא אך קצות דרכי תחבולתי: בהִוָדע לי כי גמלה אהבת ימימה, וסוף סוף תאהב את רודאלף, החִלותי לְתָעֵב אותו ולשקצו בעיניה בסַפרי עליו מעשי תעתועים ונבָלות אשר לא עשה מעולם, ותחת זה הִללתי שֶׁבַע ביום את האיש קאַרל ראָבערט נאמן ביתי, והוא יפה תאר ויפה קומה ועיניו מפיקות רוח חן הַמשֵׁךְ את לב רואהו אחריו, ומדעתי את החמלה והרחמים הספונים בלב ימימה לכל נקשה ומר נפש, על כן צויתי לקארל ראבערט כי יתחפש כל הימים לאיש אֹבֵד וקשה יום, בשברון מתנים ובמרירות יאנח באזני ימימה תמיד, יִתְיַפֵּחַ, יקלל את יומו, ויאמר כי טוב לו מותו מחייו, מדי יום ביומו ראתהו ימימה בביתי, הטתה אזניה לקול שירי זמרותו – כי הוא מֵיטִיב נַגֵן וקולו ערב – ועיניה פקוחות על צבי תפארתו ויפעת תארו, ועל עצבתו הנוראה והעזה ממות; על פי הדברים האלה, גם על פי תחבולות אחרות רבות ושונות עשיתי, צלחה בידי להעיר רגשי אהבת האיש היפה והאומלל הזה בנפש אשת הארווילע. ולבלתי הַלאותך בלהג הרבה, אודיעך במלים מעטים כי כה גברה יד מְזִמָתי הרַבה, עד כי הבטיחה אשת הארווילע לעשות חֹזֶה עם קאַרל ראָבערט בביתו, ולא יד האהבה עשתה זאת, כי אם יד החמלה והחנינה, אשר חמלה ימימה עליו לבל ימות לשחת אם לא תמלא את שאֵלתו זאת – כאשר נשבע קארל ראבערט רבות פעמים –. זה שלש פעמים נסתה ימימה לְשַׁחֵר את פני האֹהב האֹבד והנדח, לנחמו בדברים טובים ונחומים, אך בכל פעם נסוגה אחור ולא הקימה את הבטחתה; אפס כי בערב הזה בראות ימימה את נפש האיש היפה הזה כי שָׁחָה לעפר וּמָטָה לַמָוֶת, ובשמעה איך התל בו ההערצאָג פֿאָן לוצענאי כהָלת באחד הנבזים, התרוצצו בקרבה רגשי אהבה וחמלה ותבטיחהו נאמנה, כי למחר בשעה הראשונה תעשה עמו חֹזֶה בביתו אשר ברחוב ההיכל, ולבי סמוך ובטוח כי בפעם הזאת לא תַשלה עוד אותו. והיה כשמוע רודאלף את הדבר הזה – והוא איננו יודע כי לא בחבלי האהבה כי אם בעבותות החמלה נמשכה ימימה אחרי קארל זה – וכשמעו כי שטתה ימימה ובגדה בְּרֵעָהּ, אזי יתעבנה לנצח, ולא יוסיף עוד לראותה עד עולם –. ואני אשלח עוד בלילה הזה מכתב קטן אל השר הארווילע להודיעו כי למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים תעשה אשתו חֹזה עם איש זר ברחוב ההיכל בבית אשר במספר שבע עשרה. והשר הזה איש קַנא הוא מאד וְקִנֵא לאשת בריתו”….
“צר לי על אשת הארווילע אשר היא אֹבֶדֶת בחֶמלתה – שערורית מאד תעשי, אחותי”! אמר תם בפנים נזעמים.
“התמָאן לתת ידך עמדי”? שאלה שרה בתלונה.
“אנכי אמלא משאלותיך, ועוד בלילה הזה אכתוב להשר הארווילע את אשר תחפוצי – אך עוד הפעם הנני מגיד לך כי מעשה אשר לא יֵעָשֶׂה תעשי אחותי!… אך אדַמה כי שמעתי כקול אנחה אחורי הדלת”. אמר תם ויעצור במלים.
“לך וראה מי עומד שם” אמרה שרה אליו.
תם הלך ויפן כֹה וכֹה וירא כי אין איש, כי רודאלף חלף הלך לו ברגע ההוא ולא נודע כי היה שם.
“מִשְׁגֶה הוא, אחותי”! אמר תם בשובו, “כי לא ראיתי בזה תמונת כַּל. אך שמעי נא, שרה! אנכי לא אאמין כי אשת הארווילע נצבת לך לשטנה בדרך כאשר תאמיני אַתְּ, יען כי רודאלף לא יחמוד אשת רעהו אף אם תאכלהו אש האהבה –. ואשר אֶחזה אני כי לשטנה לך בדרך, הלא היא הנערה אשר הביא רודאלף לפני ששה שבועות אל הכפר בוקעפֿאל, ואשר כל ישעו וכל חפצו להצליח אותה. כי להשמעות אזנים היא נערה יפה עד מאד מאין כמוה, ולא יִפָּלא בעיני כי היא ביפעת חמדתה לקחה את נפש רודאלף גם קנתה כליותיו ולבו לאהבה אותה אהבה נצחת –. על כן קדמתי – וְאַתְּ לא יָדַעַתְּ – להרים גם המכשלה הזאת מדרכך. כי על פי מקרה שבתי לראות פני האשה הזקנה וסתומת העין אשר היא ובעלה שודד התנפלו עלינו ברחוב הסיטע ברדפנו אחרי רודאלף. ואת האשה ההיא הבטחתי כי אשקול לה חמשים שקלים אם יצלח לה לגנוב את הנערה ההיא מכפר בוקעפֿאל ולהסתירה במסתרים ואיש לא יֵדע זה. הזקנה ההיא הבטיחה לי כי היא עם בעלה – אשר שדד אותנו בתוך הסיטע – ימַלאו את שאלתי – וכבר הֻכַן הַכֹּל – ומחר יהיה האות הזה” –.
“במה אקדם פניך, אחי! כי הקדמת לעשות אִתִּי החסד הזה בטרם שאלתיו ממך? –. ואחרי אשר נְפַנֶה את שתי אבני נגף האלה מדרכנו, אז נלך לבטח ונגיע למחוז חפצנו” –.
“אפונה אם תהי הדרך הזאת צָלֵחָה, ובכל זאת – אולי תצלח”!
“שמע נא, אחי! עוד בלילה הזה אשלח מכתב אל השר הארווילע ואודיעהו כי למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תעשה אשתו חֹזה עם בן פריץ ושובב, ברחוב ההיכל מספר 17. והשר בראותו כי אחר חצות לַיִל שֻׁלַח אליו מכתב כזה, ישים לבו אליו ויאמין בו –. ואתה תאזור כגבר חלציך ביום המחרת ותתאמץ כי תְּגֻנַב הנערה ההיא מכפר בוקעפֿאל לבל תוסיף עוד לקחת את לב רודאלף ביפיה –. והיה כי תבצע אחי את מעשיך זה, אז תִּנָקֶה מהאָלה אשר האליתיך….”
אחרי הדברים האלה עזבו תם ושרה את גן החורף ואת בית המשתה וישובו למעונתם.
לח: הַחֹזֶה
רודאלף, אשר כלתה נפשו להציל את אשת הארווילע מרעתה, ואשר עזב את בית החורף לבקש את האשה הזאת ולהזהירה כי תזהר מהרשת הפרושה לרגליה; לא שמע את סוף דברי תם ושרה, ולא ידע את הסוד אשר הערימו שניהם על הזמירה, ואת השוחה אשר כָּרוּ לְלָכְדָה. אמנם כאשר כלתה נפשו להציל את אשת הארווילע מהרעה הנשקפת עליה, כן עגמה נפשו בראותו כי קצור קצרה ידו מהושיע לה, יען כי היא חמקה עברה לה, והוא לא מצא אותה לגלות אזנה את העצה אשר התיעצה שרה עליה – וכבר עבר המועד! כי בשעה הראשונה אחרי חצות לילה, הגיע מכתב שרה אל יד השר הארווילע –.
למחר בבֹקר הלך השר הארווילע בחדר משכבו הֵנה והֵנה, ובחדר ההוא רק מטה כבודה, שֻׁלחן עֲצֵי שִׁטים, עם יְדוֹת שן, ומנורת כסף בעלת שלשה קנים, גם ארון הספרים וארון כלי הנשק.
המטה היתה עוד ערוכה כביום אתמול, ורק יריעותיה היו קרועות וסרוחות ארצה: השלחן והכסא היו הפוכים על פניהם על יד האח; על מִפְרְשֵׂי הרצפה מתגוללים חרשי כוס זכוכית שבורה, לפידי דונג נרמסים, ומנורת הכסף אשר בנפלה התגלגלה עד פתח הבית.
כל הרואה יכיר כי תגרת יד עזה היתה נסבה ללא סדרים אשר בחדר משכב השר הארווילע.
והשר הזה כבן שלשים שנה הוא, עיניו מאירות תמיד, ופניו צֹהלים כל הימים, אפס כי בפעם הזאת רָעמו פניו, חִוְרַת מָוֶת על לחייו, על מרום מצחו שֹּכֶנֶת עננה, ועל עפעפיו צלמות, קוֻצותיו התלתלות פרועות ויורדות על צוארו הערום בלי מטפחת; מעילו פתוח מול עבר פניו וְכֻתָּנתו קרועה ומגוללה בדם.
אחרי לכתו בחדר משכבו רבות פעמים הֵנה והֵנה, עמד פתאום ויוציא מארון הספרים את המכתב אשר שֻלח אליו אמש, ויקראהו שנית:
"למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תעשה אשתך חַזה עם נער שובב, ברחוב ההיכל מספר 17. צא נא בעקבותיה, ועיניך תראינה כי כֵנים דברי המכתב הזה – אִי לך בעל אשה מבישה כזאת! –.”
פני השר הלבינו, שִניו צללו וכל עצמותיו רחפו מקצף ורֹגז.
ברגע ההוא נפתחה הדלת ואחד מסריסי השר בא הביתה. הסריס איש זקן הוא, ופניו יעידו כי יְשַׁר לבב הוא.
השר הסב פתאום את פניו, וידבר את הסריס קשות:
“מה לך פה?”
תחת השיב לו אמָרים, התבונן הסריס את ההפכה ולא סדרים אשר בבית, ואת פני השר כי הלבינו כפני מת, ויקרא:
“כֻּתָּנתך נְגֹאֲלָה בדם! – אֵי שמים! – אהה אדוני! בנָפלך הִרבית את פצעיך – כי בדד ישבת בחדר משכבך – מדוע לא צִלְצַלְתָּ בפעמון כפעם בפעם בהודע לך עקבות השבץ? –.”
“צֵא!”
“אהה אדוני! אור האח כבה, והקֹר עז מאד ורע הוא לך, ומה גם עתה אחרי אשר אחָזך…”
“דֹם – וּבְרַח לך מִזֶה!”
הסריס יצא מהחדר, והשר קרא עוד פעם שנית את המכתב הארור ההוא, ואחרי כן פתח אל ארון כלי נשקו ויקח משם קנה שרפה בעל שתי פיות וישימהו בצלחתו מתחת לְמַדָיו, ויאמר:
“אוי לי אֹבד ומר נפש! מדוע אך בי ישוב הזמן יהפוך ידו כל הימים? מדוע אך בכליותי כִלה את בני אשפתו? – וְלַגְדִיל עוד שִברי, מִלא ביתי כל טוב, הִרבה לי כסף וזהב, כל שכיות החמדה וכל משכיות לבב! דמיוני כִּגְוִיַת מֵת קבורה בקבר מְפֹאָר בפטורי ציצים, ומעֻלפת במִשבצות זהב וכתם פז –. מה יועיל לי הוני? מה יִסְכֹּן לי זהבי כי רב הוא? וכל אוצרותי הרבים מה יצלחו לי? ביש בהם כֹח למלטני מרעתי, ולהסיר ממני את החלי הנורא אשר לֶחֳדָשִׁים יאחז בערפי ולעפר מות ישפתני? – גם חֲבֶרְתִּי ואשת בריתי, אשר אהבת עולם אהבתיה, וכל טובי נתתי בידה, גם היא תתעבני, רוחי זרה לה, וְתִתֵּן אהבתה לזר, ודודיה לבן מֵביש ונבל! –. הה! היא תעט עלי בושה, תכסני חרפה נצחת. גם תתן את שמי לבוז, וזכרי לְדֵרָאוֹן….”
ובדברו הוציא השר את קנה השרפה מחיקו ויתבונן בו, ויאמר:
“בכלי משחית זה אנקום את נקמת חרפתי מיד אשתי הבֹּגֵדָה! – נקם אקח, לא אחמול ולא ארחם! – דמיה ודם אֹהבה ישפכו על ידי, וכפרו את חרפתי ובשתי! –.”
רגעים אחדים עצר במלים, וַיַסתר את קנה השרפה תחת לְמַדָיו כבראשונה, ויוסף לְדַבֵּר:
“הן את כי מֻכֵּה אלהים אנכי – אך התחת זה תשטמני אשתי ותשטה מאחרי? הה! תחת כי יאתה לה לתת לי רחמים, לחמול עלי ולנחמני, תחת זאת תשנאני באכזריות רֶצַח ותשפוך את תזונתה על בן בליעל!! – הה, נקם, נקם! נקם אקח!!! –.”
וברגע ההוא לקח השר את פעמון הזהב ויצלצל, והסריס הזקן בא החדרה.
“יוסף!” אמר השר אליו, “לך וראה מה תעשה אשתי כעת? ואם היא תלך במרכבה או ברגל לשוח אחר הצהרים –.”
“זה מעט שמעתי, כי הגבירה תלך לשוח ברגל כחצות היום.”
“לך ואמרת לה כי שיח ושיג לי עם סֹכני אחר הצהרים – ואם אתמהמה – לא תחכה עלי לאכול לחם צהרים –.”
השר יצא מביתו וילך אל המקום אשר המרכבות נצבות שם, וישכור לו אחת מהנה, ויאמר אל הָרַכָּב:
“נְהַג וָלֵךְ והתיצבת שם מול ההיכל הָאָדֹם ההוא.”
השר סגר את דלת המרכבה, והמרכבה נסעה עד נֹכַח היכלו, אחרי רגעים אחדים השקיף הזר בעד החלון והנה אשתו יצאה מהיכלה, וַיִשַּח אל הָרַכָּב, ויאמר:
“הראית את האשה ההולכת שם בצעיף מֶשִׁי ובמעטפה שחורה?”
“ראיתי, אדוני!” ענהו הרַכב.
“נהג את המרכבה אחריה בדרך אשר היא הולכת, ואם תלך האשה אל מקום מצב המרכבות וְתִקַח לה מרכבה לנסוע, אזי תֵּסַע את מרכבתך אחרי מרכבתה –.”
“טוב הדבר –.”
אשת השר אָחזה דרכה אל מקום מצב המרכבות, ותשכור לה אחת מהן, ותשב בה, והרכב אשר להשר נסע אחר מרכבתה, אך פתאֹם השתומם השר בראותו כי רַכָּבו התיצב מול פתח בית תפלה אשר בדרך ההיא.
“מה לך כי התיצבת?”
“האשה ההיא באה אל בית התפלה –.”
אלפי רעיונים שונים הסתערו בלבב השר; בתחלה האמין כי אשתו בהתבוננה כי איש רודף אחריה במרכבה, הערימה להחיש מפלט לה בבית התפלה; אך אחרי כן עלה על לבו אולי חַפָּה אשתו מפשע, ורק מוציא דִבָּה שָׂם עליה עלילות דברים וישלח אליו את המכתב הארור ההוא, רגע קטן הִגִיהַּ שביב תקוה בנפש השר וַיְקַו כי זַכָּה אשת בריתו בלי עון – אך עד ארגיעה נכזבה תוחלתו, כי רכבו הֵשַׁח אליו ויאמר:
“האשה יצאה מבית התפלה וַתֵשב שנית במרכבה.”
“נהג ולך אחריה!”
“טוב הדבר!” ענהו הרכב, ויסע אחרי אשת השר עד רחוב ההיכל, ושם בבית אשר במספר 17 נצבה מרכבתה.
“אדוני! מרכבת האשה עמדה במספר 17, ואנחנו על יד מספר 13, האתיצב גם אנכי?”
“עמוד!” קרא השר.
“האשה באה אל החצר, אדוני!”.
“פתח את דלת המרכבה.”
אחרי רגעים מעטים הלך השר בלאט אחרי אשתו אל תוך הבית.
לט: הַפְּגִישָׁה
בבוא אשת השר הארווילע בחצר הבית, התיצב השוער פיפילעט ואשתו וגם אַסְנָה הסֹחרת בבגדי עִדִים, על יד פתח בית השוער.
המדרֵגה היתה לוטה בעלטה, עדי כי לא נִראתה לעיני האנשים הבאים מהחוץ, על כן פנתה אשת השר אל אשת השוער ותשאל את פיה בקול דממה ובלב חָרֵד: “איה בית קארל, גבירה! –” “בית מי?” ענתה הזקנה בלזות שפתים כאלו לא שָׁמעה את שאֵלתה, לבעבור הֶרב אמָרים אִתָּה ובין כה וכה יתבוננו בה פיפילעט ואסנה.
“את האיש קארל אני מבקשת, גבירה!” הוסיפה אשת השר דַבֵּר בשפתים נָעות ורוח נפעמת וַתּוֹרֶד לארץ ראשה, למען הַסתיר את פניה מעיני האנשים המתבוננים בה בְּאַוַת נפשם.
“את האדון קארל אַתְּ מבקשת, גבירה?” השיבה אשת השוער, “אנכי כִּבְדַת אֹזֶן, ואִמרתך, גברתי, תִּשַׁח מעפר, על כן לא שמעתי את דבריך – ועתה בהוָדע לי כי את האדון קארל תבקשי, עתה אודיעך כי האדון הזה מתגורר פה, וְאַתְּ עלי נא על המדרגה הזאת, ופֶתח בית מושבו יֵרָאה אליך נֹכח פניך.”
בלי חמדה ובנפש נבוכה נסתה אשת השר להציג רגלה על מעלת המדרגה הראשונה.
“הַא! הַא! הַא!” שחקה הזקֵנה; “אדַמה כי תוחלת שר האלף לא תִּכָּזֵב בפעם הזאת, ועיני לא תצר בו אם יתעלס באהבים ככל אַות נפשו –.”
“לא חֲסַר טעם הוא שר האלף”, נתנה אסנה בקול רעמה, “לא חֲסַר טעם הוא כי בחר באשה יפה כזאת.”
אשת השר, אשר חרפה שברה לבה ופלצות בעתוה, חפצה לשוב אחור ברגע ההוא, אך האנשים החשֻׁכִּים ההם נצבו לה לשטנה בדרך אשר לה ללכת, ובלי רצונה ובברכים כושלות התנודדה לעלות במעלות המדרגה, ומה רבה חֶרדת נפשה בפגשה שם את רודאלף אשר בידים מהירות הושיט לה צרור כסף ויאמר אליה בקול דממה ובחפזון: “בעלך – יודע כֹּל – והוא אחריך!”.
ברגע ההוא נשמע קול המולת אשת פיפילעט בחצר, לאמר: “אנה פניך מועדות, אדוני?”
“בעלך בא!” קרא אז רודאלף אל אשת השר, “ועתה עֲלִי נא אל המכפלה החמידית ושם תחַלקי את הכסף בבית איש עני אשר שמו מאָרעל.”
“אדוני!” דברה אשת פיפילעט קשות, "אם לא תגיד לי אנה פניך מועדות לא אניחך
למוש מזה והלאה." ובדַברה סגרה לפניו את מבוא המדרגה.
“אנכי בעל האשה אשר באה הֵנה כעת.” ענה השר הארווילע.
“אם כן הדבר!” אמרה אשת פיפילעט בנחת, “לך לשלום!”.
וקארל ראבערט! בשמעו את קול השעון, פתח מעט את דלת חדרו, ואז התפרץ רודאלף ויבוא החדרה ויסגור הדלת בעדו, כי ירא פן יראהו השר הארווילע גם בחשכת המדרגה בעברו על יד החדר ההוא.
“אדוני!” קרא קארל ראבערט בתמהון לבב בראותו את פני רודאלף אשר לא יְדָעוֹ פנים אל פנים, כי אמש בבית המשתה לא התבונן בו ולא שת לבו אליו, ועתה הוא לָבוּשׁ כאיש אמן, ובחזקת היד הרס לבוא אל חדר מושבו, “אדוני! מה לך פה?…..” “הס” ענהו רודאלף בלחש בדאגה וְרָגְזָה עד כי לא נועז עוד קארל לפצות פיו, והנה פתאֹם לפתע נשמע כקול מפלת גְוִיָה כבֵדה המתגלגלת מהמדרגה ארצה, “הוא רָצַח את האומללה!” קרא רודאלף, “רָצַח?” שאל קארל בחרדה, “מי רצח? ואת מי? הה! מה כל אלה? –.”
רודאלף לא ענהו דבר ויפתח מעט את הדלת, וירא והנה הַפִּסֵחַ בן חמוץ-זרוע צוֹלֵעַ בחפזה ומתגלגל מהמדרגה ובידו צרור הכסף אשר נתן רודאלף לאשת הארווילע, ועד ארגיעה נעלם הַפִּסֵח ואיננו.
קול צעדי אשת הארווילע ובעלה נשמעו בעלותם על המכפלה החמישית. ורודאלף אף כי לא ידע איך בא צרור הכסף לידי הפסח הקטן, בכל זאת נח לבבו מעט, ויאמר אל קארל: “אל תצא מפתח ביתך החוצה, כי מרה תהיה באחרונה –.” "אך אדוני – " שאל קארל בתלונה ובחרדה, “אך אדוני, מה כל אלה? מי אתה? ומי נתָנך לבוא אל ביתי אשר לא כדת? –.” “אנכי אגדלך”, ענהו רודאלף, “דע לך כי השר הארווילע יודע כל אשר נעשה, והוא דָלַק אחרי אשתו עד פתח ביתך, ןעתה הוא עָלָה אִתָּה אל המכפלה החמישית –.” “אויה! אויה!” צעק קארל מנהמת לבו וַיְפָרֵשׂ בידיו, “ומה לה במכפלה ההיא?” “לא לך לדעת זאת!” ענהו רודאלף. “אך אתה הִסָגֵר בתוך ביתך ואל תצא החוצה עד אשר תגיד לך אשת השוער כי עבר זעם –.” לדברים האלה התפלץ קארל וישתומם מאד, ורודאלף ירד אל אשת פיפילעט.
“צחוק עשה לנו שר האלף”, אמרה אשת פיפילעט בפנים מאירים אל רודאלף, “בעל האשה – אהובת שר האלף – דלק אחרי אשתו, והוא ינקום בחרב נוקמת מאת שר האלף הַכֵּלַי וצר העין…..”
“גברתי!” אמר רודאלף אליה בהושיטו לה חמשה שקלי זהב. “גברתי! התאבי עשות אִתִּי אות לטובה? כראותך את האשה ההיא יורדת מהמדרגה, אז תשאלי את פיה מה שלום מאָרעל המתעלף ברעב עם בניו, ותאמרי לה כי ה' ישַלם לה שָׂכָר טוב בעד החסד הגדול אשר הוא עֹשָׂה להאיש היקר מאָרעל למן היום אשר נודע לה עָנְיו הנורא.”
אשת פיפילעט התבוננה בחמשה שקלי הזהב ובפני רודאלף, ותשאל בְתִמָהוֹן: “הזהב – אדוני – לי הוא –? והאשה היפה ההיא – איננה כעת בחדר של שר האלף?”
“האיש אשר דלק אחריה, בעל נעוריה הוא. ואני הזהרתיה בטרם מעדו קרסֻליה, ובעצתי עלתה לבית מאָרעל לתמוך את ידו בנדבת כסף – התביני זאת?”
“אָבִינָה!” ענתה אשת פיפילעט, “אבינה כי תיפוץ להוליך בידי את בעל האשה שולל, לבל יוָדַע לו כי שָטתה אשתו…. הנני אדוני! למען תדע ובָחנת כי גם בלבי שֹׁכֶנֶת ערמת נשים…. ואתה הֵחָבֵא פֹּה תחת היריעה ותשמע איך נְבוּנוֹתִי! כי אני שומע קול צעדיהם –.”
רודאלף נחבא תחת היריעה, והשר הארווילע עם אשתו ירדו מהמדרגה, האנשים אשר בבית השוער התבוננו כי פני השר הארווילע צוהלים ומאירים משמחות וגיל, ופני אשתו לבנים מאד ומפיקים עצב ורֹגז.
“שלום לך, גברתי טובת הלב ויקרת הרוח!” אמרה אשת פיפילעט בצאתה מפתח ביתה, הראית את האיש מאָרעל ואת בני ביתו העטופים ברעב? הה! יִשָׁבֵר לב אדם למראה בני עֹני ההם! – ומה רב טובך כי תְחַיִי את נפשות טהורות כאלה! – ואני אמרתי לך שִלשום בשָאלך לשלום העניים האלה, כי עורם כתנור נכמָרו מפני זלעפות רעב – ולולי חַשְׁתְּ לעזרתם, כי עתה הגיעו עד שערי מות – ישַלם לך ה' כצדקתך וכנדבת לבך, אַתְּ גבירה יקרה וישרה בנשים!".
השר הארווילע הביט בהשתוממות את פני אשתו ויאמר:
“מלאך מושיע אַתְּ! ואני הטיתי אזני לקול מלחשים ומלשני בסתר!”
“כן אדוני!” אמרה אשת פיפילעט, “היא מלאך מושיע להושיע לבני אביון אשר נפשם בכָפן תתמוגג – ומי יתן והיו כל נשי השרים כמוה!”.
“נלכה נא”, אמרה אשת השר אשר נלאתה נשוא עוד את כֹבֶד משא רגשותיה, וברכיה רופפו מפחד ובלהות.
“נלכה” ענה השר אליה, ובעברם על פני בית הַשֹׁעֵר, הוסיף השר דַבר אליה: "סלחי נא לי ##, רעיתי! וחמתי עלי – ".
רודאלף יצא ממחבואו בלב נֹקֵף ורוח סוערת, ואשת פיפילעט אמרה אליו: "השמעת אדוני איך הולכתי את בעל האשה תֹּעֶה? אקוה כי הֲשִׁכֹּתִי את חמת המקנא והנֹקם הזה מעל רעיתו! – אדוני רודאלף? עוד לא הובאו לחדר מושבך.
“היום יובאו הֵנה –. עתה לכי ואמרי לשר האלף כי חפשי הוא ויוכל לצאת מביתו החוצה.”
“מי לא יצחק לשר האלף? לשוא שכר לו את ביתו, ולשוא שָׁקַד… אך אנכי שׂמֵחה לאֵידו, כי מדוע לא יתן לבעלי ולי רק שנים עשר פֿראנק לחֹדֶש?”
אחרי הדברים האלה הלך רודאלף לדרכו, ואשת פיפילעט עלתה אל בית השר ותאמר לו: “אדוני! אנכי מבשרת לך כי חפשי אתה – הבעל ואשתו עברו שלום ושלובי זרוע לפני פתח ביתך, ואתה הִנך מאֻשר כי נמלטת כצפור מיד יקוש – ורק להאדון רודאלף יאה לך להודות, כי לולי הוא, כבר שכנה דומה נפשך –.”
“ההוא איש רם הקומה אשר זקנו יִסֹב את לֶחיו?”
“הוא האיש!”
“מי האיש הזה?”
“מי הוא? בחיר כל השכנים אשר בחצר הזה – הוא אֹרֵחַ נטה לשבת פה, ואיננו כֵּלַי וצר עין, רק נדיב רוח וזורע צדקות, ובלב טוב יתן לי כסף משכורתי כאיש עשיר.”
“טוב הדבר – הֵא לך המפתח.”
“התבוא הֵנה ביום המחרת?”
“לא.”
“וביום השלישי?”
“גם לא ביום הרביעי –.”
“הלא אנכי הגדתי לך מראש כי חָזוּתְךָ עם האשה ההיא לא תקום –.”
קארל ראבערט הבריק עין בוז וזעם על אשת פיפילעט, וילך לו, וברגע ההוא פגש את הַפִּסֵחַ הקטן הַצֹלֵעַ על רגלו באולם הבית.
“מה חפצך בזה, נבל?” שאלה אשת פיפלעט את הפסח.
“ההיתה בזה סתומת העין?” שאל אותה הנער בלי השיב על דבריה.
“לילית? לא! היא לא היתה עוד בזה אך מה לך ולה?”
“היא תובילני היום לשוח בשדה,” ענה הנער בשמחה, “כי אבי חִלה את פני בראַדאַמאַנטי אדוני לתת לי חֹפֶשׁ ביום הזה – האח, איך יעלוץ לבי בצאתי את העיר לשוטט בשדות וכרים! – אך הנה עגלה באה – עגלת לילית היא! – האח, האח!”
העגלה נצבה על יד המדרגה ומחלונה נשקפת תמונת לילית האיומה. הפסח רץ לקראתה בצהלה, העגלון פתח את דלת העגלה, והפסח עלה וישב תוכה. בפנת העגלה, ישב עוד איש אחד מעֻלף באדרת שֵׂעָר ומצנפת שחורה יורדת על פניו. האיש הזה היה – המורה. בֵּנות לגַבות עיניו האדֻמות, נשקפות שתי עינים לְבָנות, בלתי נָעות ובלי בבות, והן תוספנה להבזות עוד את פניו הנבזים המגֹאלים מאד.
“שְׁכַב, בני, על הֲלִיכֵי7 בעלי לְהָחֵם את בשרו”, אמרה לילית אל הפסח הקטן אשר רבץ ככלב בין רגלי המורה.
“עתה נסעה אל הכפר בוקעפֿאל”, אמר העגלון, “האין זאת, לילית? עתה תראי איך יִשְעַט שׁוּעָלִי8 ויגמא ארץ.”
“דפוק את השועָל להרים שָׁעַל!” נָהַם המורה מבעד אדרת הַשֵׂעָר.
“הֵרָגַע, אין-עינים! שׁוּעָלִי רץ כברק.” ענהו העגלון,
“שמע נא!” אמר המורה אליו, “בעָברך על פני חוֹפְשֵׂי מטמונים9 תסתיר את פניך לבל יכירו אותך –.”
“אני אקרע חַלוֹנָי10, וְאֵיטִיבָה לראות.” אמר העגלון, וישב על מושב העגלה.
ניב שפתי העגלון יענה בו כי גם הוא איש משחית ושורר ככל גרי הסיטע מקום מושב המורה ולילית.
העגלה נסעה מרחוב ההיכל, ומקץ שתי שעות הגיעה אל המקום אשר משם יִפָּרֵד מִשְׁעוֹל הדרך ההולכת אל הכפר בוקעפֿאל אשר שם הזמירה בבית הגבירה נעמי.
לעת ערב ירד המורה, לילית והפסח מהעגלה על חד משעול הדרך.
מ: הָאוֹרֵב
לעת ערב הובילה מרים את כהן הכפר לביתו, כמשפטה תמיד מדי בואו לבקר את בית נעמי. ויהי בהגיעם אל קְצֵה הַמִשְׁעוֹל11 אשר התחבא שם המורה ולילית עם הפסח, וַיֵשְׁבוּ לְמוֹ אָרֶב, ותאמר לילית אל המורה: “הס, אישי! כי הנה הָרָחָמָה12 עם השָׁחור13 עברו זה מעט את המסלה אשר בקצה המשעול, ואנכי הִכַּרְתִּי את הנערה על פי האותות אשר הגיד לנו האיש הלָבוש בגדי אֵבל: כי בגדיה כבגדי בנות הכפרים, מְעִיל שחרחר יעט את בַּדֵי עורה, מטפחת אדֻמה מתנוססת על ראשה, ומעטפת שֵׂעָר על חֶלקת צוארה, והיא הולכת לשַלח את הכהן לביתו לִפְנוֹת ערב, ותגיע אל קצה המשעול, ואז נתנפל עליה פתאֹם ונשליכנה אל העגלה מחכה עלינו בזה. –.”
“אך אם תצעק הנערה?” נָהַם המורה מתוך אדרתו, “הלא אז יִשָׁמַע קול צעקתה בתוך הכפר אשר קרוב הוא אלינו לפי ראות עיניך ועיני הפסח – אתם מֵיטִיבֵי רֹאִי!” – הוסיף המורה דַבר ברוח עצבת וַיִדוֹם רגעים מעטים, ואחרי כן ענה ואמר: “על כן לא מצאתי טוב לנו כי אם להעמיד את הפסח על המשמר במקום הזה, ואם רָאֹה יראה את הנערה מרחוק, אזי ירוץ לקראתה ויאמר אליה בקול בּוֹכִים, כי אמו העניה והזקנה כשלה נפלה בתוך המשעול ואין בו כח להקימה, והיא מחַלה את פניה כי היא תמהר ותחיש לעזרת אמו הנופלת –.”
“טוב יָעצת זקן! – האשה העניה והזקנה, הלא היא לילית רעיתך – הנך יועץ פלא! – וכמאז כן עתה חכם חרשי משחית אתה! – אך מה לעשות בעת ההיא?”
אַתְּ תרבצי בִּמְאוּרַת המשעול על יד הדרך הַמָפְנָה אל המקום אשר חֲצַר-מָוֶת מְצַפֶּה שם עלינו עם העגלה – וגם אנכי אֶשְׂתָּרֵע במחבוא ההוא לא רחוק ממך – והיה במשוך הפסֵח את הנערה בחַכּה אל תוך המשעול הזה. אז תחדלי מֵהִתְיַפֵּחַ וּמִיַבֵּב, ותמהרי ותחזיקי בימינך בְּמִגְדַל14 הרחמה, ובשמאלך תִּסְתְּמִי את רִסְנָהּ15 לבל תריע בחצוצרתה16–."
“הלא כתחבולה הזאת עשינו גם להאשה הבריאה אשר למדנו אותה לִשְחוֹת בַּנָהָר17 אחרי אשר הֲקִילוֹנוּ מעליה את משא נפשה18 – האין זאת, אישי?”
“כן הדבר – ואם תחזיקי בחזק יד את הנערה, אז ימהר הפסח ויובילני אֵלַיִךְְ וְנָלִיט את הנערה באדרתי ונשאנה ונשליכנה אל העגלה, ואחרי כן נסע לבקעת סט-דעניש אל המקום אשר שם מחכה לנו האיש הלבוש בגדי אבל –.”
“כאשר יעצת כן תקום! הנה ערום אתה מכל חית השדה, ולך נאוה להיות ראש לשועלים – אך זה איש מזמות!” אמרה לילית בגאות לב בפנותה אל הפסח, ואחרי כן שמה אל המורה דברתה ותאמר: “כמעט שכחתי לסַפר לך כי חצר-מות ירעד ככלב מפני חרב האנשים המתעברים על ריב לא להם 19 –.”
“ומה עשה חצר-מות כי צָפוי הוא אֱלי חרב?”
“הוא הִכָּה מכת כַּפָּרוֹת20 את בעל האשה המוכרת חָלב ברחוב הפול על יד השפן הלבן.”
הפסח בן חמוץ-זרוע פער פיו ויתאוה תאוה להבין את דברי המורה ולילית, כי הוא לא שמע עוד את לשון המרצחים.
“היש את נפשך, פסח! לשמוע את שפתנו?” שאלה לילית.
“יש ויש!” ענה הפסח.
“אם תהיה בן מקשיב, אלמדך את השפה היפה הזאת – וכבר הגיעה העת אשר השפה הלזו תהיה לך סוכנת – החפץ אתה פסח?!”
נפשו חפצה להסתפח בחברתך מעבוד עוד את צעזאר אדוני – יקחהו אפל וצלמות! – ומי יתן וידעתי את המחבואים אשר יחביא שם את סַם העכברים אש הִתְעַתֵּד להמית אנשים, מי יתן וידעתי זאת, כי אז שַמתי מלא כף מהסם הזה בִּמְרַק קערתו למען יישן שנת עולם! –."
לילית מלאה שחוק פיה ותאמר אל הפסח בחבקה אותו בין זרועותיה: “תן לי מיץ פֶּה, כי הנך ילד שובב וערום כנחש! – אך מֵאַיִן ידעת כי אדונך ימכור סַם המות להמית בני אדם וְיֹאמַר לַכֹּל כי סם עכברים הוא”?
"פעם אחת נֵחבאתי בחדר אשר אדוני שוחק שם את הסממנים, ושמעתי כי הוא מדבר אל איש אחד לאמור: “אם יטעם איש את הסם הזה שלש פעמים, אזי יבוא בתחתיות ארץ מבלי אשר ידע כל אדם מי השיא עליו מות, וגם רופא אֳמָן לא יכיר כל אות וְרֹשֶם בִּגְוִיַת הַמֵת, מִבַּיִת ומחוץ –.”
“ומי היה האיש אשר קנה את הסם הזה?” שאל המורה?
“איש צעיר לימים ופה תאַר מאד – ובבוא האיש הזה שנית אל בית אדוני, אז צִוַנִי אדוני להתחמק ולצאת בעקבותיו למען דעת את בית מושבו. ואנכי חַשְׁתִּי ומלאתי את מצות אדוני – עד כי נודע לי שמו ומגורו.”
“ואיכה יכולת לדעת זאת?” שאלהו המורה.
שמע נא! אנכי יצאתי בעקבות האיש ההוא, ובראותי כי הוא בא בחצר יפה ורחב ידים ברחוב שאַילאָט, מהרתי ואבוא אל החצר ההוא ושאלתי את פי השוער לאמר: “איה בית האדון נמרוד בחצר הזה? כי אנכי נֹשֶה בו מאה אגורות בעד כַּלבו הָאֹבֵד אשר השיבותיו לו” – והאדון הזה אמר לי כי ביתו ברחוב שאַילאָט במספר עשתי עשר, ושמו נמרוד –. כה אמרתי, והשוער ענני קָשוֹת בזעם אפו, לאמר: בחצר הזה לא יגור איש זולתי אדוני השר פֿאָן סט-רעמי וכלב אחר זולתך אין בזה, ועתה ברח לך מזה אם אין את נפשך לשאת מפֹּה מאה מהלומות תחת מאה הקשיטות אשר בְּדָאת מלבך, נבל!" ובדַברו בָּעַט בי ברגל גאוה, אך אנכי לא שמתי לבי לזאת, ושמחתי כי נודע לי כי האיש אשר קנה סם מות בבית אדוני, הוא יושב ברחוב שאַילאָט, ושמו השר פֿאָן סט-רעמי."
“קרב הנה ואנַשכֵך בנשיקותי, ילד שובב!” קראה לילית אל הפסח, "כי מאד נְבוּנוֹתָ, בן פריץ! ובדברה הֶחזיקה בו וְנָשְׁקָה לו מנשיקות פיה.
“גם אני אהבתיך, לילית! כי מעת אשר נשקתני בפעם הראשונה בקחתך אותי מבית אבי, בית לב הדמים, מני אז דבקה נפשי בך, כי מעת אשר מתה עלי אמי, לא יחָנני ילוד אשה. אך כל מוצאי יִבְזֵנִי וְיַכֵּנִי ככלב, וגם אשת פיפילעט תַּכּני תמיד במאמא זעם.”
“אנכי אריב את יריבך!” קראה לילית בחרי אף, כי מדוע יֻכֶּה ילד חכם כמוך?" ובדַברה הוסיפה לחבקו ולנשקו.
הפסח, אשר אהבת לילית נגעה עד לבו, קרא בחועל ידיו וברגשי תודה, ויאמר: “הה לילית! תחת אהבתך אותי, אעבדך בכל לבבי, וכל אשר תְּצַוִינִי אעשה בחרף נפשי! –.”
“אם כה תעשה, תסֻפח בחֶברתי ובחברת המורה תמיד, אל כל אשר נלך, תלך גם אתה, וכיס אחד יהיה לכלנו! –.”
“כן יהי!” ענה המורה חלקו גם הוא, “אתה, פסח, אתה תנהגני תמיד ותאמר כי אני אביך העני וְהָעִוֵר, ובכן נבוא פתחי נדיבים, ואם תִּלָוֶה גם לילית אלינו, אז יֵלך לפָנינו רֶצַח וָדָם! –. ואני אַרְאֶה את רודאלף הבליעל לדעת כי אף אם עִוֵר את עיני, לא רפו עוד ידי מעשות חמס ושֹׁד – הוא לקח את אור עיני, אך לא את מזמתי להרע ולהשחית –. אנכי אהיה הראש, הפסח העינים! וְאַתְּ לילית, אַתְּ תהיי הַיָד – התתני את יָדֵךְ אתנו, לילית?”
“הטרם תדע כי חבֶרתך אני לבוא אִתך באש ובמים? הלא אני היא לילית רעיתך הנאמנה, אשר כצאתי מבית החולים, רַצתי אל מקום מגורך אשר בסט-מאַנדע, אחרי אשר שלחת לקרוא לי מבית עלוקה, וברוח נאמנה הבטחתיך כי רעיתך וחבֶרתך אני.”
לדברים האלה רעמו פני המורה פתאֹם, דְמֵי רֶצַח פרצו וַיְכַסו את חלקת צוארו, וַיִנְהַם בשצף קצף על לילית: "אהה! אַתְּ, לילית! אַתְּ הכרעתני וְהָיית בעוכרי! – אַתְּ – כי בשִבתי חֹדש ימים בכפר מסט-מאַנדע בין ישרי לב, אָרכה לי העת ושלחתי לקרוא לך אֵלָי – ומה היתה אחרית דבר? כי ביום השני אחרי בואך את אֹהל ביתי, גֻנֹב גֻנַב כספי – כספי אשר נתן לי רודאלף המשחית בבית אלוני בכות, מחיר אור עיני! – ומי עשה לי הרעה הגדולה הזאת אם לא אִתְּ לילית? ועתה אחרי כי גָזַלְתְּ את הוני, עתה הנני בידך – הה רעם וסופה! מִדֵי אזכרה זאת תבער חמתי עד להשחית, ובכל אַוַת נפשי אֹבֶה לְנַפֵּץ את גולגלתך, הוי בת השחת!! – ".
ובדברו קפץ וַיִתַּר ממקומו, ויט אָרבות ידיו על לילית להכותה נפש.
“אל תשלח ידך אל לילית!” קרא הפסח, “השָמר לך, אֵין-עינים!”.
“גם אותך אכַלה ברגע עם לילית יחד!” נָהַם המורה בעברתו, “את שניכם אנַפץ על הסלע, הוי נחשים צפעונים!” הוסיף המורה לצעוק בזעם נורא, ובהאזינו את קול הפסח וַיֵדַע כי הוא ניצב על ידו, הניף את אגרופיו האיומים ויך סביב סביב בחמה שפוכה, ולולי מהר הפסח וַיִסב מפניו, כי אז שִׁבַּר המורה את עצמותיו בתגרת ידו הקשה. ברגע ההוא הֵרִים הפִסח אבן מאבני השדה וַיְקַלַע ויך את המורה אל מצחו. האבן לא נִטבעה במצח המורה, כי נִתְּרָה אחור, אך הֵסַבּה לו כאֵב אָנושׁ וחבורה במצחו. המורה התקומם בקצף גדול ונורא, וינהם כנהמת שור פר אשר חֵץ מָוֶת מָחַץ וְחָלַף רַקָתו, ויצעד צעדים אחדים, אך רגליו התנגפו באבני נגף ויפל אחורנית ארצה.
“תִּשָׁבר מַפרקתך”! קראה לילית בקול שחוק גדול, אשר אף כי היא היתה חֲבֶרתּוֹ ויחדו המתיקו סוד וַיִתְיָעֲצו על כל דבר שֹׁד וָרֶצַח, בכל זאת שָחקה על מִשְׁבַּתָּיו, ותשמח בלבה בראותה כי הענק אשר היה לפָנים נורא על כל סביביו, הוא עתה חסר כח ואין אונים, ונער קטן מֹשֵל בו. והפסח הנמבזה והשובב, התערב גם הוא בשמחת לילית השמֵחה לְאֵיד המורה ומפלתו, ובהכשלו שנית, מחא הפסח כף, ויקרא: “פְּקַח נא עיניך, זקן! וראה כי חתחתים בדרך – האינך רואה את אבני הנגף אשר תחת רגליך? האינך רואה? –”
בְּהִוָדַע להמורה כי קצור קצרה ידו להשיג את הפסח, התיצב פתאֹם וברעש וָרוֹגֶז רָקַע ברגליו וַיְגַמא ארץ, וַיַנַח את שני אגרופיו הַשְׂעִירִים על חורי עיניו הַמְמֻלָאִים בדמים, וישאג שאגה גדולה ככפיר אריות אשר הוּשַׂם מחסום בכֶפל רִסְנוֹ.
“הנה אחָזך הַשִעוּל21!” קרא אליו הפסח, “הֵא לך סמים למַרפא! הֵא לך, זקן! וישקוט השִׁעוּל –.” ובדַברו לקח מלא קֻמצו חול וְחָצָץ ויזרוק על פני המורה בכח. החֶרפה הזאת שברה לב המרצח יתר הרבה ממכאוב אבן הקלע אשר ירה במצחו, ומרוב כעסו התאדמו פניו כדם, וכרגע חָורו כשיד, ועד ארגיעה שבו ויאדימו כתולע, ויספוק כפיו בשב רוח ונפש נפעמה, וישא פניו הנוראים מול השמים, ויצעק מנהמת לבו: "אֵלִי! אֵלִי! אֵלִי!'. הקריאה הזאת אשר קרא רוצח עריץ כזה בלי רצונו, תרגיז את נפש השומע, אך לילית מלאה שחוק פיה ותאמר: “אָח, המרצח קורא לֵאלוֹהַּ… שגית, זקן! קְרָא אל השטן ויענך –.”
“מאכלת! מאכלת!” קרא המרצח, "הָבִי לי מאכלת ואטרוף את נפשי בכפי! כי טוב מותי מחיי! ובדברו נשך בְּשִׁנָיו את בשר זרֹעוֹ.
“מאכלת?” אמרה לילית, “הלא לך מאכלת חדה מתחת לְמַדֵיך, ואנכי שַׁנֹתִיהָ בידי, האיש הזקן אשר מצאנו ברחוב רולע, גם הַנֹקֵד יודעים כי המאכלת הזאת הוּחַדָה גם מֹרָטָה לטבח, ואתה – אתה שָחַטְתָּ את שניהם בלהבת המאכלת הלזו –.”
המורה, אשר ידיו לא היו אסורות לשלוח יד בנפשו לוּ לא חָרַד מֵהַמָוֶת, הֵסַב את פני הדבר, וַיְשַׁנֶה את קול רעמו, ויאמר בקול דממה: “חרבונה זכור לטוב! כי הוא איש ישר, הוא לא גָנַב את כספי – גם חָמל עלי בצר לי.”
“ומדוע פָּשַׂקְתָּ שפתיך ואמרת כי אנכי גנבתי את כספך?” שאלה לילית ובחָזקה עצרה בשחוק.
“יען כי רק אַתְּ היית בחדר משכבי.” אמר השודד, “ובאישון לילה גָנַבְתְּ את כספי, כי מי זה גְנָבָם זולתך? הלא אנשי בית מגורי ישרי לב הם, ולא ישלחו בגנבה את ידם.”
“מֵאַיִן ידעת כי לא גנבים הם? הבעבור כי הם מרבים תפלה וְיָצומו כל ימי הצומות, בעבור זאת הם נקיי כפים מגנבה? –.”
“יהי איך יהי! אך כספי גֻנַב ממני –.”
“ומה אֲשֵמָה רעיתך לילית? הַחֲסַר לב אתה ולא תבין כי לו גנבתי את כספך, כי אז לא שַׁבְתִּי אל אֹהֶל ביתך? – חטָפש כחלב לבך ונסרחה חכמתך? – אמנם לא אכחד כי אם היתה לאל ידי לגנוב ממך את כספך, כי אז עשיתי זאת בכל אַוַת נפשי, אפס כי אז לא שַּבְתִּי לראות את פניך ימים רבים עד אשר אכלתי את הכסף, ואחרי כן רַצְתִּי אליך להסתפח בחֶברתך, כי מצאת חן בעיני, אתה לבֶן-עינים – שודד! הסר איפוא כעס מלבבך, ואל תחרוק עוד בְּשִׁנֶיךָ כארי זועם.”
“ראי נא, הנה הזקן מְפַצֵחַ אגוזים!” אמר הפסח אל לילית בראותו כי הוא חורק שִׁנָיו בזעמו וקצפו.
“חַ! חַ! חַ!” שחקה לילית, “הילד צָדַק בדבריו –. הֵרָגַע נא, אִישׁוֹן! 22 והניח לילד לשחוק כמשפט הילדים, אך תן תודה כי רָשעת הרבה בְחַסֶדְךָ אותי חנם. ואיך לא נוֹכַחְתָּ כי אני נאמנת אִתך? הלא באמור אלי האיש הלבוש בגדי אֵבל, לאמר: “אני אתן לך אלף פֿראנק אם תגנבי נערה אחת מכפר בוקעפֿאל ותביאנה אל לבקעת סט-דעניש,” הלא אז חשתי וָאָבוא אליך ואמרתי לך כי תתן גם אתה את ידך אתי, וחלק כחלק תקח, אף כי אתה באין עינים –. וממוצא דבר תשכיל ותדע כי רק חסד אני עושה עמך, כי מה לי ולעזרתך? הן עזרת סְתוּם העין כמוך הלא היא כאופן חמישי לַעֲגָלָה! על כן לך לדעת כי לילית רעיתך תעניקך מטובה חנם –. אנחנו נְשַׁלֵם לחצר-מות מאתים פֿראנק בעד טָרְחוֹ אשר הֵבִיא את העגלה הֵנָה זה פעמים, כי גם אתמול היה פה עם משרת האיש הלָבוש בגדי אֵבל למען תּוּר את המקום הזה, ולנו הלא יִוָתְרוּ עוד שמונה מאות פֿראנק בעד שנינו. היש לך עוד צדקה להתלונן עלי? העוד יזעף לבך ותתקוטט עם לילית רעיתך הזקנה?”
“אך מי זה לכפי יתקע כי תתני לי מאומה אחרי כי נבצע את מעשינו?” שאל המורה.
“הן אמת”, ענתה לילית. “הן אמת כי יש לאֵל ידי לבלתי תֵּת לך מאומה, כי עתה אתה יושב בביתי כהזמירה לפָנים, ועליך לשאת ולסבול בדומיה את כל אשר אני נוטל עליך כל ימי חייך עד אשר יקחך בכור מות… העוד תתאונן ותתקצף על לילית חבֶרתך?” הוסיפה לילית דַבֵּר ותדפוק על שכם המורה הנצב דומם כאבן.
“צָדקת בדבריך!” אמר המורה ויאנק דום; “כן נָטל עלי קְשִׁי יומי! – הה! אנכי – אשר לפָנים טרפתי זרוע אף קדקוד גבורי כח ועצמותיהם גֵרַמְתִּי – אנכי הנני משחק כעת לאשה רפת ידים ולילד נכה רגלים אשר יכולתי להכותם חרם בתנופת יד אחת! –. הוי לולי יגורתי מפני המות, כי עתה שלחתי יד בנפשי!” כה דבר השודד וישב ארצה.
“בוז לך, לעג לך, מרצח!” אמרה לילית בבוז וקלסה, “איך נֶהפכת לגבר אין אֱיָל, ולבך כלב אשה מצֵרה! – קְרָא נא עוד הפעם לֵאלוֹהַּ, ועשה לי עוד הפעם שחוק! – ואם אין בך עוד עוז פנים ואומץ לב, כי עתה אשליכך פה בדד, ואנכי אלכה לי לדרכי.”
“ובכל זאת לא אמית נפשי בטרם אנקמה נקם אחת משתי עיני מאת המשחית הנקרא רודאלף!” קרא המרצח בזעם אפו, “הן אמת כי נפשי נבהלה מאד מפי המָות; אך לוּ הבטיחני איש להסגיר בידי את המשחית ההוא, ולהפיל אותי אחרי כן ואותו אל תחתיות תהום ואבדון, כי אז חפצתי בזה בכל חשק לבבי, ואז החזקתי באיש חרמי בכל מאמצי כחי ובשאֵרית חֵמות, ועד אשר נפזרו עצָמֵנו לפני שאול, נקרתי את שתי עיניו באצבעותי, קרעתי בצפרני את סגור לבו, וכעסיס שכרתי את דמיו החמים….”
“אם ככה אתה מדבר, מצאת חן בעיני! – הֵרָגַע נא, עוד נמצא את הנבל ההוא, את רודאלף, גם חרבונה לא יִמָלֵט מתחת ידנו. כצאתי מבית החולים, הלכתי בלאט סביבות הבית אשר באלוני בכות – אך הבית סֻגַר מִבּוֹא, ודלתותיו נעולות – ובשובי לראות את האיש הלבוש בגדי אֵבל שאלתי את פיהו אם יש עוד את לבבו לעשות רעה להבליעל אשר בשם רודאלף, והוא ענני כי אחרי אשר נגנוב את הנערה מהכפר הזה, אז יוכל היות כי ינַסה אלינו דבר גם על אֹדות הארור הזה, השמעת? השמעת כי יוכל היות עוד כי נַפִּיל על הַזֵד הזה שֹׁד פתאֹם? – חזק איפוא, אישי! וְקַוֵה כי היום או מחר תפול הצפור החיה ברשתנו, ואז…. האח! אז נְשַׁלֵם להמשחית הזה שבעתים אל חיקו! –.”
“אם כן לא תשליכיני עוד מלפניך, לילית?” שאל המורה בלב נִכנע ובנפש שפָלה. “כי אוי לעזבך אותי בעת צרתי!”
“כנים דבריך כי אוי לך בְּשׂוּרִי מעליך, אך לוּ הואלתי לעשות לי שחוק, כי עתה נסעתי אני והפסח בעגלה, ואותך השלכתי בזה על פני השדה התוך חשכת הלילה ובצנת שלג וכפור! האח, הלא עשיתי לי בשאת שחוק נחמד ונעים! –.”
המורה חָרַד חרדה גדולה בשמעו את הדברים האלה, ויקרב אל לילית ויאמר אליה בחלחלה: “לא, לא! לא אאמין כי תעשי לי כדבר הרע הזה! –.”
“חַ! חַ! חַ! דבר רע ובליעל? ובהרגך את הזקן ברחוב די רולע אין זה רע? וברצחך את נפש הַנֹקֵד אין זה דבר בליעיל? ובהשליכך את האשה העשירה באפיק נהר זיינע, גם בהביאך את להבת חניתך בלב הסוכן אשר באלוני בכות, כל אלה אינם דברים רעים? ומדוע זה לא יֵעָשֶׂה לך אף שחוק כזה לעזבך בדד פה על פני השדה?”
“הנני נותן תודה” אמר המורה ברעדה, הנני נותן תודה כי חטאתי לך לילית באָמרי כי אַתְּ גָנבת כספי; גם הֶעויתי בחָפצי להכות את הפִסח – ועתה אני מחַלה את פניך כי תסלחי לַעֲוֹנִי, התשמעי לילית? – גם אותך, פִּסֶחַ! אבקש כי תעביר את עֲוֹן חטאתי – את שניכם אבקשה כי תשאו לפשעי!".
“לא נסלח לך”, ענה הפסח בשמחת לבב, “לא נסלח לך עד אשר תכרע על ברכיך לפנינו, אפים ארץ תשתחוה לנו, ותתחנן כי נסלח לעונך!”
“אֶרחמך בן-חכם!” קראה לילית אל הפסח, “דבריך טובים מיין! ונפשי אִוְתָה לראות איך יכרע המורה על ברכיו כמו רֵעַ אֹהֵב לרעיותו האהובה – הַבְרֵךְ, זקן! כָּרֹעַ תכרע על חטאתך הגדולה! מהר! חושה! – ואם מָאֵן אתה, נעזוב אותך לבדד באישון לילה….”
“יום ולילה נִשְׁתַּוו לו!” קרא הפסח, “ולילה כיום יאיר לו –.”
“הנני כורע על ברכי – סלח נא לי לילית, גם אתה פסח –” אמר המורה בכָרעו על ברכיו בתוך המשעול, “ההֵפקתי מאתכם רצון? הסלחתם לעוני כי רב הוא? האם לא תעזבו אותי? ולא תוסיפו עוד להשליכני מלפניכם? –.”
גְוִיַת המרצח הנתעב והנֶאלח, היתה לזעוה וְגֹעַל נפש בְּהִשְׂתָּרְעָה ארצה! כל רואה אל הַשֵׁד הארור הזה, יתפלץ וְיִדֹד ממנו בנפש נבהלה. שם בתוך המִשעול הוא מְשַׁטֵחַ את כפיו החזקות והנוראות אל לילית אשת בליעל וְחֶלְאַת מין האדם, ואל הפִסח ילד שובב ופושע מבטן; מבעד גַבּוֹת עיניו האדֻמות, נִשְׁקָפוֹת שתי בָבוֹת אשר עָששו וַיַלְבינו ובלתי נָעוֹת כעיני מֵת, שתי כְתֵפָיו הרחָבות, כפופות ומעֻקלות בכנעה ורעדה, ולילית מבטת בצהלה ובגאון על מפלת הענק העִזוז והעריץ, עינה הירקרקת, מתנוצצת כעין צפעוני; פניה השחורים והנבזים אשר קֻמטו מִזֹקֶן ומפיקים תועבת נפש, התאדמו מעט משמחות וגיל; צחוק בליעל וקלסה התראו על שְׂפָמָהּ המלא שער לָבן, ושתים או שלש שִנַיִם בָּלוֹת ויקרקות נראו מִפִּתְחֵי פיה החוצה, והפסח החגור באזור עור ולָבוש בגדים צואים, נצב על רגל אחת וְנִשְׁעַן על זרוע לילית, ועל פניו הלבָנים המלאים ערמה ומזמה, תֵּרָאֶה שמחה וצחוק רֶצַח.
“התַבטיחו לי כי לא תעזבו אותי?” הוסיף המורה דִבר בתחנונים, וכל עצמותיו רחפו ממגור כי לא שמע קול דברים, ויאמן כי לילית והפסח עזבוהו וילכו למו; ההלכתם מזה? העזבתם אותי? הוסיף המורה לשאול בנשאו את ראשו וימשש בידו הֵנה והֵנה.
“אנחנו עוד פה – אל תירא מרצח!” ענתה לילית אחרי אשר עצרה במלים רגעם אחדים. “האותך אעזוב? טוב לי מותי מעזוב אותך! ושמע נא פשר הדבר! כי עתה אגיד לך את כל לבבי למען הרגיע את לבבך: דע נא כי אנכי זה דרכי מעודי לִכְלוֹא בביתי נפש אדם או נפש בהמה, חיה ועוף, ולהציב אותן מטרה לחצי זעמי. בטרם אִנָה השטן לידי את הזמירה (אשר אקוה עוד למצוא אותה ולהשחית פניה ברעל הפֿיטריאָל), בטרם אִנָה השטן אותה לידי, גִדלתי בביתי נער קטן אשר יום יום העמסתי עליו מהלומות רצח ומכות חדרי בטן, עד אשר נפחה נפשו תחת שבט אפי, אפס כי בגלל זה נענשתי כי שש שנים לא סִגר בכור מָוֶת נפש אדם לידי –. אך גם במשך השנים האלה לא טמנתי ידי בצחלת, כי משכתי ברשתי צִפֳּרִים חיות ומרטתי את נוצותיהן, או טבלתי אותן עד חצי גְוִיָתָן בסיר נָפוח וְדוּד רותח; אפס כי הן לא מִלאו את סִפְקִי, יען כי לא עצרו כח לנשוא את מכאובן רק יום או יומים וימותו –. בצאתי לחפשי מבית האסורים, נפלה הזמירה בידי, בה כִליתי את חִצַי, אך היא ברחה מפָּני אחרי כי עָיְפָה נפשה לסבול את תגרת ידי הקשה; ואז לקחתי לי כלב תחתיה, ובכל אַוַת נפשי בָרֹתִי למענו מכות ממכות שונות, עד כי לאחרונה קַצֹתִי את כף רגלו האחרונה וכף רגלו הראשונה, ובכל פעם אשר נִסָה הַפִּסֵחַ ונְכֵה רגלים הזה לָרוּץ אֹרַח, מלאתי שחוק פי ושפתי תרועה על המראה הזה –.”
“כן אעשה גם אני להכלב אשר בבית צאֶזאַר” חשב הפסח בלבו.
“בעת אשר הכַרתי אותך, זקן!” הוסיפה לילית דִבֵּר, “בעת ההיא חפצתי לחפש לי חתול ולענות אותו כמשפטי כל הימים. אך עתה, עתה תמַלא אתה את מקום החתול, כי אתה תהיה לי תחת חתולי, גם תחת כלבי, ותחת חולדתי, סוף דבר, כי אתה תהיה מעתה השעיר הַמִשְׁתַּלֵחַ לעזאזל… התָבין את אֲמָרַי, אישון!? לענות אותך, נָמֵר עריץ, יֶערב עלי יותר הרבה מאד מֵעַנות צפור חַיָה את מֵהִתְעַמֵר ולחבול נפש ילד וילדה! –.”
“הוי בת נעות השחת!” צעק המורה, ואש חמתו מתלקח מאד.
העוד יֶעשן אַפך בלילית רעיתך? – אם כן אתה עמדי לך לך אל אשר יהיה רוחך ללכת, כי חֻפשתך בידך, ואנכי לא אסרתיך באזיקים –.
“הדלת פתוחה לפניך, גבר אין עינים! לך אל כל אשר תראינה עיניך!” אמר הפסח הקטן בשחוק גדול.
“הוי, לוּ יכולתי למות! – מי יתן מותי!” קרא המורה בפרשו את ידיו.
“האתה תמות? לא, לא! כי הנך עוד בריא אולם כשור פר – ימים רבים תחיה עוד לשמחת לבב לילית רעיתך –. ואף כי אנכי אכעיסך גם כעת לבעבור הרעימך כל הימים, בשבט עֶברתי אענה אותך, ואתעמר בך בתגרת ידי הקשה, יען כי זאת לי לשעשוע נפש ולעֹנג אין-קץ, ויען כי אל אֹבֶה להאכילך לחם עֹנִי חִנם; בכל זאת אם שָמֹע תשמע בקולי והיית לעבד מקשיב, אז תהי לי לעזר לעשות חיל כהיום הזה, ועוד לדברים גדולים מאלה תתן את ידך עמדי –. אתה תהיה כַלְבִּי; באָמרי אליך “נְשוך!” אז תִּשַׁח בשניך, ואם כה אומר אליך “דום!” אז תכרע תרבץ ותלקט תחת שולחני –. אפס כי בכל זאת לא אחפוץ לשדוד את חֻפשתך ממך, ואם מָאֵן אתה לבַלות בביתי בְּרָע ימיך, יש לאל ידך לעזבני וללכת אל כל אשר רוחך ללכת, ראה כי רחבי תבל לפניך, האין זאת, פסח –?”
“כן הדבר, הוא יוכל ללכת עד אפסי ארץ, כי נר לרגליו עיניו, ועפעפיו אור לנתיבו!” ענה הפסח הקטן וישחק, אך פתאם הֵשַח הפסח ארצה ויאמר בלחש: “קול צעדים אנכי שומע – נִסָתֵר נא – אך שגיתי ברואה! כי לא הנערה אשר אנחנו מחכים לה, הולכת לקראתנו –.”
אחרי רגעים מעטים נראתה עלמה כְּפָרִית אשר כלב גדול ירוץ אחריה ועל ראשה סל רחב ידים, והיא כוננה צעדיה מול המסלה אשר הלכה בה הזמירה עם הכהן.
עתה נשובה נא וְנָטִיף אמרים על הזמירה והכהן, ונעזוב את המורה ולילית עם הפסח בתוך המשעול אשר על יד הדרך.
מא: מִרְיָם וְהַכֹּהֵן
קוי השמש האחרונים אָספו נגהם, ורק ראשי היערים ותועפות ההרים מצֻפים עוד בשביבי זְהַב החרסה. על כל עבָרים ישתָּרעו בקָעות גדולות אשר תַּלְמֵיהֵן קָדרו מִנִי קרה, וקָפאו מכפור ומוצקים כחדודי אבנים. תֹהוּ וישימון סביב סביב, ובתוך הערבה יֵרָאֶה הכפר בוקעפֿאל כנאות מדבר23 –. השמים הטהורים והצחים לבשו זֹהַר ארגמן בפאתי ים, אות הוא כי יֶאתה קור וכפור, לאט לאט כסו ערפלי אֹפֶל את הזֹהַר הנעים, חֲצִי אַגַן הסהר, אשר דמיונו כחצי טבעת כסף, הופיע ביפעת אורו בֵּינוֹת לערפלי הנשף ותכלת הרקיע, דומיה דקה שוררת תחת כל השמים, וחֶרדת קֹדש מרחפת בחדרי לבב איש הרוח. הכהן התיצב רגעים אחדים על ראש הגבעה אשר בדרך מהָלכו ואשר עליה התעלם שלג, לבעבור התענג על נֹעַם הערב ונֹגַהּ הירח, אחרי כן נשא את ידו הרוֹעֶדֶת של שְׁמֵי מרום אשר חֶצְיָם לוּטִים בערפלי נשף וחֶצים מַזהירים מִזָהרי הירח, ויאמר אל מִרְיָם הנצבת דומם על ידו במחשבות עמוקות: “בִּינִי נא, בתי! אל מרחבי הרקיע, מרחבי אין-קץ, ורוממים לאין תכלית; אין קול ואין קשב סביב סביב; הדומיה הקדושה הזאת, והמרחב בלי-מְצָרִים הזה, יְשַׁוו וְיַעַרְכו לנגדנו את הַנמח –. והנני מגיד לך זאת, מרים! יען כי מורשי לבבך ינועו תמיד מִדֵי ראותך יפי חמדת התולדה והדר גאונה, ומִדֵי הטיפך אמרי שֶׁפר על הוד יפעתה יתעוררו כל רגשי אֲבִיב עלומי בחֻבי –. הגידי נא לי, בתי! האם לא הֵעִירָה הדממה השלטת כעת, רעיונות נשגבות בבתי נפשך? –.”
מרים לא הֵשיבה לו דבר, רק אֶגלי דמע הִתגלגלו מִגֻלוֹת עיניה על לֶחֳיָהּ, הכהן הביט בה בשממון, וישאל את פיה “מרים למה תבכי? מה לך, בתי?!”
“אהה! אבי! הנני מערה קְשַת רוח –.”
“קשת רוח? אַתְּ? ועתה?.”
“ידעתי כי אין לי צדקה להתאונן כָּעֵת על מצָבי אחרי החסד הגדול אשר הפליא לי האדון רודאלף והגבירה נעמי – אך בכל זאת – הוי מר לי מר!”.
“ומדוע זה, בתי?!”
“סלח נא, אבי, על מְרִי שיחי וכעסי והוָּתי אשר אולי אֵחָשֵׁב בעיניך כִמְנַכֶּרֶת טובה לאנשי חסדי –.”
“פעמים רבות שאלנו את פיך מדוע אַתְּ עצובת רוח, ונפשך מרה לך תמיד, אך בכל פעם מנעת את תשובתך בתוך לבך, ואנחנו לא אַצנו לאַלצך כי תגַלי לנו סודך, אף כי צר לנו מאד על אשר לא נוכל לנַחמך בהַסתירך ממנו סִבַּת אֶבְלֵךְ ויגונך העז.”
“אהם, אבי! אין מלה בלשוני להביע לך הָגות רוחי – מראה הערב הזה, העיר בי רעיוני עצב עד כי נשבר לבי בקרבי וָאֵבְךְּ.”
“אך מה יחסר לך, מרים? – הטרם תדעי כי נעמי תתעצב אל לבה על כי אַתְּ עצובת רוח תמיד, גם האדון רודאלף ידאג כל הימים בהאזינו הדבר הזה.”
“האדון רודאלף? הוא מלאך מושיעי ומרוממי משערי שאול! הה, יגורתי פן לא אַכִּיר לו את הטוב אשר עשה עמדי –.”
“אַתְּ? אַתְּ מרים? אַתְּ לא תַכִּירִי טובה? ומדוע?”
“לא אוכל להגיד לך פֵּשֶׁר הדבר הזה בלתי אם בסַפרי לך את אשר רָחַש לבי למן היום אשר הביאני האדון רודאלף הֵנה ועד היום הזה.”
“סַפרי נא, בתי! ואזני קשובות לכל הֶגה היוצא מפיך; סַפרי נא בלֶכתנו עד אֹהֶל ביתי.”
“בהִוָדע לי בדרך מַסָעִי עם האדון רודאלף הֵנה, כי לא אשוב עוד לבית עלוקה אשר בשפן הלָבן בתוך הסיטע, אך יָשֹׁב אֵשב בכפר הזה כל הימים; האמנתי אז כי אך חלום טוב חלמתי –. בתחלה הייתי כשכורה מרוב אָשרי; לרגעים הֶעליתי על לבי את זכר רב טוב רודאלף וחסדו אשר גָבַר עלי. פעמים רבות בהיותי לבדי בחדר מושבי, דַלו עיני למרום, כאלו חפצתי לבקש שם את איש חסדי, אשר עשה עמדי חסד אלהים כזה, אשר לא יעשה אותו בן אדם כי אם מלאך ה' צבאות המלונן בצל שדי –; ואז הייתי מאשרה במאד מאד כאיש אשר עָלֹה עָלָה מתחתיות שאול ושַחת בְּלִי, לֵאור באור שבעת הימים ולחויות חיי עולם בעדן גן ה'. אתה, אבי! ונעמי גברתי הִרְאִיתֶם לי חסדרכם וְיֶשְׁעֲכֶם נתתם לי, עד כי האמנתי כי יֵאוֹת לָנוּד לי יותר מלטפול עלי עון אשר חֵטְא –. מעט מעט הסכנתי לראות חיי נוֹעַם כאלה; לבי לא חרד עוד פן אשובה שנית אל בית עלוקה אשר בתוך הסיטע; שמחתי בהיותי עזר להגבירה נעמי בעבודת הבית והשדה, וַיַעלוץ לבי בקחתי חכמה ומוסר מפיך, איש חכם לבב והולך נכוחות! –. ואף כי לפעמים כִסתה כלִימה פָני בזכרי הימים הראשונים, אך כרגע חלפה כלימתי, והייתי אני בעיני כאחת מבנות הכפר אשר כֻּלנה תאהבנה אותי בטובת לבבן – אך הנה בא היום אשר וכחתי כי לא כאשר דמיתי כן הוא….”
פה לא יכלה מרים להתאפק מבֶּכי, וְעָצרה במלים.
“הֵרָגְעִי נא, בתי! וְכָלִי את דבריך.”
מִרים התאפקה ותמח את דמעתה מעל פניה ותוסף לספר: “התזכור עוד, אבי, את היום אשר באה האשה דבורה, סֹכֶנֶת חצר ההערצאָג פֿאָן לוצעניי, עם אביגיל בתה, לבית הגבירה נעמי?”
“זכור אזכור – ואני התאמצתי אז לְקַשֵׁר מעדנות אהבה ביניך ובין אביגיל בת דבורה; והנערה אביגיל יקרה היא.”
"היא ישרת לב ותמימת דרך מאין כמוה! ואני שמחתי מאד בהִוָדַע לי כי היא תשב פה עם אמה ימים אחדים. ואחרי אשר צִפִּיתִּי עליה שבעה ימים, באה הנערה היקרה הזאת לבית הגבירה נעמי –. אני ישבתי בדד בחדרי אשר נוֹעַד גם לאביגיל, והנה נִקרֹא נִקראתי לְקַדֵם את פני הנערה הזאת, ולבבי פָּחַד וְרָחב מִבַּלְהוֹת שָׂשׂון פתאֹם הזה, ונעמי החזיקה בימיני ותובילני וַתַּצִיבֵנִי לפני אביגיל באמרה: “הנערה מרים תהי לך לרעיה –.” ודבורה מִלאה את דבריה ותאמר: “אקוה כי בשבת אחיות גם יחד תשבנה מרים ואביגיל.” אז נגשה אלי אביגיל וֹתִּשָׁקֵנִי –. אויה! והנה פתע פתאם נהפכתי לנערה אחרת – כי כגַעת שִׂפתי הנערה הטהורות על שפָתי הטמאות, ועיניה הבהירות חדרו בתוך עיני אשר אנכי השבַּתי מטהרן, אז לקו שפתי כלפידים בֹּעֲרִים, ועיני חָשכו מראות, ונֹחם עז כמסס נֹסֵס התנוסס במשכיות לבבי בזכרי את אשר הייתי לפָנים, ואיך נועזתי להגיש פי לנשיקות פה נערה תמימה וטהורת עינים כמוה! – האין זה מעשה תרמית מִיוֵן מצולת הסיטע, לא הֵבנתי עוד מה עמוק נִפְלִי, ומה רבה הוָתי – אך בלָקחי מפיך, אבי, לֶקַח טוב ותורת חסד, ובהתבונני צדקת נפש נעמי ותֹם דרכיה, אז נפקחו עיני פתאֹם וָאֶראה כי חטָאתי כָבדה על צרתי, ובכל זאת, בטרם הופיעה אביגיל הֵנה, הַמוֹתִי את הֶמְיַת לבי, הֵמַתִּי את הֲמות רִגשי רוחי, ובשֶׁת עלומי לא כסתני כי אם לעתים רחוקות בשבתי בדד בחדרי. אפס כי בראותי את פני אביגיל אשר היא בת גילי ויפה כלבנה, טהורת עינים וישרת לב, רוח יקרה ונפש עדינה, הוי! אז התעורר רוח זִכרוני וַיִנָער מתרדמתו, בחֹזק יד הִצִיב נֹכח פני את כל הליכות הימים הראשונים, גם שִׁוָה לנגדי תמיד את התהום הנורא אשר ביני ובין אביגיל כל הימים. בפעם הראשונה נודע לי אז כי הִמָצֵאיִ מָצֵא עֲוֹן נֶצַח אשר הוא אות עולם על מֵצַח כאות אשר שָׂם ה' לקין – ומהים ההוא חרות הרעיון הזה על לו לבבי – לילה ויום לא אנוח ולא אשקוט רגע קטן – בלילה הראשון אשר באה אביגיל הֵנה, בנפול תנומה על עפעפיה, חָמקתי וָאָקום ממשכבי וַאֶתיצב מראשותי הנערה הישרה הזאת, והתבוננתי בפניה הדומים לפני מלאך השלום, ואמרתי בלבי: “הנה היא ישֵׁנה בחדר אחד אִתִּי – אִתִּי אשר נמצאתי במערת פריצים, בבית עלוקה, בין שודדים ומרצחים –.” ואז התפלצה נפשי, וכל עצמותי רעדו כאשר תרעד נפש החוטאת מפני שופטי צדק – זְוָעָה ובלהות צַלְמָוֶת התקיפוני ולא הרפוני – ולבי אמר לי כי יַסֹר יְיַסְרֵנִי יה על אשר אֶתחפש ואֶתנכר לעיני אנשים –. אחרי כן שַׁבתי ושכבתי ואישנה, אך שנתי לא ערבה לי. חלומות נוראים חַתּוּנִי, וחזיונות מבהילים בעתוני; צלמי האנשים אשר סבוני תמיד בתוך הסיטע, נראו אלי בחלומי, חרבונה, המורה, ולילית – היא המרשעת אשר מררה את חיי ימי ילדותי – אהה! – מה נורא החזיון הזה! אלי, אלי! מה איום הלילה ההוא! מה נוראים החלומות ההם! אֵיד אֵל וְחִתַּת אלהים יאחזוני מדי אזכרמו! ביום המחרת העירתני אביגיל בנשיקות פיה, ולבעבור הָעִיר בי רוח אהבה, ספרה לי את כל תולדותיה, ותאמר: “ראי נא מרים! אנכי חשפתי לך את כל תעלומות לבבי, ועתה ספרי נא לי גם את תולדותיך –.” אז האמנתי כי בָשְׁתִּי תמיתני, וכלמתי תקברני – פני התאדמו, עיני חשכו, ולשוני לחכי דָבֵקָה – כי אני לא ידעתי מה סִפרה נעמי על אֹדותי, ויראתי פן לא ישתוו דברי עם דבריה, ואהי כמתעתעת – על כן הֵשבתי לה דברים מעטים ואמרתי כי יתומה אנכי, ואנשים קשים ורעים הֵרֵעו אותי מאד, והייתי בכל רע עד אשר לקחתני נעמי לה לבת –. אז שאלתני אביגיל בתם לבבה איפה גֻדלתי? ומי היו אֹמְנַי? מה שֵם אבי ואם אזכרה עוד את תמונת פני אמי? הה! השאֵלות האלה נחתו כחצים שנונים בחדרי לבבי, ובחֶזקת יד יכולתי לבדות מלבי אמרי שקר, ואביגיל האמינה בדברי, ותאנח לאידי ותָּנד לי בטובת לבבה, וכל הגה היוצא מפיה, שִבר את לבי בקרבי. הוי! אבי, אתה לא תוכל לשער מה רבה עצבָתי והוָתי, אז, ואיך יכבד עלי לְהָפִיחַ כזבים! –.”
“אוי לי עליך קְשַׁת יום!” קרא הכהן אשר נכמרו נחומיו עליה, “ירדוף ה' באף וישמיד את הרשעים אשר הטביעו בבוץ את נפשך, אשר עוללו באשפות החטאת את רוחך, ואשר הִפִּלו עליך הֹוָה לא תוכלי כפרה כל ימי חייך!”
“כן אבי! האנשים ההם היו רעים וחטאים, כי בשתי וכלימתי לא תִמָחֶינָה לנצח. זאת לא זאת, כי כאשר הוסיפה אביגיל לספר לי את הָאשֶׁר השמור לה, ואת רב טוב הצפון לה בחיק העתיד, כן יספה תוגת נפשי להתגבר בזכרי אחריתי – כי בכל הטובות אשר ייטיבו לי טובי לב, אחריתי מרה כלענה! ואתה אבי בְּלַמֶדְךָ אותי דרכי ישֶׁר ומעגלי צדק, לִמַדְתַּנִי גם דעת השוחה העמוקה ובאר וצרה אשר טֻבעה נפשי בְּקִצְבֵי תהומותיהן. לעד לא יזח מלבי הרעיון הנורא כי אנכי חֶלְאַת מין האדם וחרפת כל בני איש תחת השמש. אויה נא לי! מדוע נֶחלצתי משחת הסיטע מבית עלוקה מערת פריצים, אם ארחות ישֶׁר ונתיבות צדקה כחרבות שנונות וְחִצֵי מָוֶת הן ללבבי בהזכירן אותי כי יְלִידַת פשע אני ותושיה נדחה ממני לנצח!! –.”
“מרים! מרים!” קרא הכהן, “מה זה תבענה שפתיך?”
“ידעתי, אבי, כי אחטא בלשוני אם אגלה תעלומות יגוני לאֹזן שומעת, כי על כן כסיתיו בתוך סתר לבבי כל ימי שבתי בזה –. הה! פעמים רבות אני מְנַכֶּרֶת טובה, ואומר לנפשי: אם לא חֻלצתי מבור שאון ומטיט היון אשר התגוללתי בתוכם מעודי, כי אז מַתִּי כבר תחת סבלוּת עָנְיִי ומרודי ותחת מהלומת נוגשַׂי ולא ידעתי יְקַר תפארת חיי מֵישרים, ונעימות דרכי ישרים אשר אני לא אשיגם כל הימים –.”
“הוי מרים! מה נורא הדבר הרע אשר טפלו זֵדִים עליך! – הלא גם נפש זַכָּה וטהורה כעצם השמים, אם הטבעה אך יום או יומים ביון מצולה ההיא אשר נֶחְלַצְתְּ ממנה. הלא גם בה דבקה חטאה גדולה לא תוכל כפרה כל הימים…”
“הנך רואה, אבי, כי אין לי תוחלת ותקוה לְטַהֵר נפשי וּלְזַכּוֹת לבי מגללי חטאות נעורי כל ימי צבאי עֲלֵי ארץ! –.”
“הן אמת כי קצרה ידך להלבין ולְצָרֵף את נפשך פה בתבל ארצה, אמר הכהן בפנים נזעמים מאד, אך בכל זאת אל תאמרי נואש, כי חסדי ה' לא תָמנו, ורחמיו על כל מעשיו – ואם פֹה בארץ מנת כוסך אך יגון ואנחה, נֹחם ודמעות, הלא שם בשמים ממעל” הוסיף הכהן דַבֵּר בְּנופפו את ידיו הרועדות אל השמים אשר הכוכבים הֵחלו להתנוצץ בהם, “שם בשמים ממעל, שם תמצאי יֶשׁע, אשֶׁר ונעימות אֵין-קֵץ….”
“אוי לִימֵי עֲלוּמַי! כי הנני עוד צעירה לימים, ומי יודע עד מָתַי יִמָשכו ימי חיי פֹה בגיא צלמות?” כה צעקה מרים בלב נשבר ונדכה וַתִּתנפל ארצה וַתִּכרע על ברכיה תחת אֹהֶל השמים לרגלי הכהן העומד דוּמָם על ראש הגבעה על יד מְעוֹנוֹ. מְעִילו השחור, פניו הנכבדים, זקנו הארוך והלבן כשלג, שערות ראשו הארוכות ומצנוצצות ככסף טהור לְנֹגַהּ
הירח והכוכבים, כל אלה שִׁווּ עליו הוד והדרת כבוד, ומה גם בנשאו רום יָדֵהוּ, ועיניו דַלוּ לראש כוכבי נשף, ומרים מתופפת על לבה, ופלגי מים תֵּרַדְנָה עיניה מבלי הפוגה.
המראה היקר והנכבד הזה, נהיה ברגע ההוא אשר בו כָּרַע גם המורה לרגלי לילית והפסח. ומה רב הַהַבְדֵל בין שני המראות האלה! פֹה על ראש פִסגת הגִבעה כּוֹרַעַת נערה קשת רוח ובעלת נפש יקרה לרגלי איש ישר והולך תמים, ומבַקשת רחמים וּסְלִיחָה מאלהי השמים על משוגת ימי יַלדותה אשר רק ידי זרע מרֵעים היו במעל הזה – ושם בתחתיות עמק המשעול יכרע מְרַצֵחַ עריץ אשר נפשו הארורה מגֹאֶלֶת בִדְמֵי נפשות נקִיות, הוא יכרע לרגלי אשת בליעל וַחֲבֶרְתּוֹ במעללי רשעתו, אשר היא שְׂמֵחָה לאידו, תגיל במפַלתו, תציקהו בכל מצוקות מָוֶת, ותכביד עליו אכפה להוסיף עוד עֲון חרב על עונותיו כי התגברו – לרגלי אשה מְרַצַחַת אשר היא היתה הראשונה לְהָרַע ולהשחית למרים המשתפכת כעת בדמעות נחַם לפני ה'.
“אויה, אויה לי!” קראה מרים בקול בּוֹכִים ובנפש מרה, “אויה, לוּ אאריך ימים כמוך, אבי! וכל יָמַי יהיו חשוכים מכל שמץ עון ופשע כימי חייך! גם אז יציקני הַנֹחַם כל הימים, וחרפת ימי עלומי תשַׁבר מורשי לבבי – אוי לי!”
“נהפוך הוא, בתי! כי אם יתנוססו רגשי נֹחם בקרבך, אז אשריך וטוב לך כל הימים! ורוח טהורה כזאת המתנוססת בחֻבך, עֵדה היא לך כי נפשך ערוכה ומֻכֶנֶת לעשות גם הטוב והישר בעיני האלהים ואדם –. בָּנות רבות אשר בגילך, לוּ היתה נפשן תחת נפשך, כי עתה שכחו כבר את זֶכר הימים הראשונים, ויתענגו על רוב שלום אשר אִנה הזמן לידן –. ודעי נא, בתי, כי כל רגע מֵרִגְעֵי עצבונך על בּשֶׁת עלומיך, יֵחָשֵׁב לך לצדקה בשמים ממעל. וה' אלהים נְתָּנֵךְ להתהלך רגע קטן בדרך חטאים, לבעבור תשובי אליו תשובה נצחת ותעמדי במקום אשר גם צדיקים תמימים אינם יכולים לעמוד שם –. חִזקי ואַמצי לבך, בתי! וגם אנכי חלילה לי מֵחדול להורותך בדרך תבחרי כל הימים אשר נשמת שדי תְּחַיֵנִי, ואחרי כן אישן המָות – כי אנכי זקנתי ושבתי – אז תַּנְחֵךְ ותנהלך הגבירה נעמי גם האדון רודאלף במסלות ישרים וארחות צדיקים, וסמוך לבי ובטוח בך, בתי, כי אַתְּ תודי לה' חסדו על אשר שלח לך את רודאלף מלאך פניו להושיעך תשועת עולמים –.”
מרים חָפצה להשיב לו אמרים, והנה העלמה הכפָרית אשר זָכרנו, באה עם סַלָהּ, ותעפיל עֲלות על הגבעה אשר שם הכהן ומרים, כי העלמה ההיא היתה אחת מֵאַמְהות נעמי.
“סלח נא, אבי!” אמרה העלמה אל הכהן, “הנה נעמי גברתי שְׁלָחַתְנִי להביא אליך את סל פרי עץ הזה ולהשיב את מרים לביתה, כי אתא לילה – גם לקחתי אִתִּי את כַּלְבִּי זה אשר יוכל להִתחרות גם את הדוב גם את הארי, יען כי בלי דעת למה זה ועל מה זה, יחרד לבבי בפעם הזאת ללכת דרך המשעול בלילה הזה –.”
“צָדקת בדבריך, זלפה!” אמר הכהן. “כי אשרי אדם מְפַחֵד תמיד. ועתה תני לי את סַלֵךְ, כי אנכי על יד פתח ביתי ודרשי נא בשמי את שלום הגבירה נעמי.” אחרי כן פָּנה אל מרים ויאמר בלחש: “למחר בואי נא אל ביתי, כי עוד מלאתי דברי נחומים לנחמך ולשַמחך מיגונך, גם לשום עצות בנפשך לטוב לך כל ימי חייך –.”
“רב תודות לך, אבי!” אמרה מרים, למחר אשובה אליך.
“הניחי את סַלֵךְ, זלפה, על יד פתח גני, ונערתי תביאנו הביתה – ועתה שובי עם מרים לבית נעמי, כי חשֶׁךְ וָקוֹר על פני ארץ, למחר בשעה החמישית אחר הצהרים תבואי הֵנה, מרים!”
“אבוא, אבי!”
הכהן בא אל ביתו, ומרים וזלפה שבו לביתן וכלב גדול הולך אחריהן.
מב: הַפְּגִישָׁה
הלילה עם קָרָתו ורבבות כוכבי אורו, פרש כנפיו תחת כל השמים. על פי עצת המורה, הִסְתַּתְּרָה לילית בתוך מְאורת המשעול הרחוק מהמסִלה וקרוב אל המקום אשר שם מחכה חצר-מות עם העגלה. הפסח העומד על המשמר, מצַפה לראות בשוב הנערה לביתה למען מְשׁוֹךְ אותה ברשת עָרמתו אל האורב, בהתחננו אליה כי תהי עֵזר להורתו העניה והזקנה אשר כשלה ונפלה תוך המשעול. הפסח צעד צעדים אחדים במסלה דרך הָלכה מרים, ואזנו, אשר היא רַבת קָשֶׁב, הקשיבה מרחוק כי מרים מדברת עם האָמָה ההולכת אִתָּהּ.
מרים לא הלכה אפוא לבדה, ומזִמת לילית והמורה אשר יָזמו לחטוף אותה, נשארה מָעל. הפסח מִהַר וַיָשָב אל המשעול להגיד ללילית את אשר הקשיבה אזנו. “הנערה הולכת עם עוד נערה כְּפָרִית.” אמר הפסח אליה בדממה וכמעט לא יָכֹל להשיב את רוחו. “יִקְרֻהָ עֹרְבֵי-נָחַל!” קללה לילית את נערה בזעם אפה. “מי הוֹלֶכֶת אִתה?” שאל המורה. “לפי דֵעִי היא האָמָה עם כַּלְבָּהּ אשר עברה זה מעט עלינו”. אמר הפסח בלחש, “התשמעו את הַלְמוּת סנדליהן?”
וברגע ההוא נשמע שעטות סנדלים על חַדוּדֵי רגבי הקרח.
“ראו נא”, אמרה לילית, “הנה הן שתים – את הנערה קטנה אכניע אני, אך האָמה הגדולה? מה נעשה בה? המורה הוא באין עינים, והפסח הוא חלש ורפה ידים, ומה נעשה אפוא?”
“הן אמת”, ענה הפסח, “כי חלש אני, אך אם תאבי אהיה כנחש עֲלֵי אֹרַח וכשפיפון עלי דרך וַאֲנַשֵׁךְ את עִקבי האָמה בעלת הכלב, גם אחזיק ברגליה בכל מאמצי כחי עד אשר תסחבי את הקטנה מזה.”
“אך הן תצעקנה, וקוֹלן יִשָׁמַע בתוך הכפר”, אמרה לילית, ועד אשר נגיע אל עגלת חצר-מות, יבואו בני הכפרים ויתפשו אותנו בַּכָּף –."
“גם כלב גדול הולך עמהן”, אמר הפסח, “ומה נעשה בו?”
“הכלב במה נחשב הוא?” אמרה לילית, “אותו אַכֶּה בסנדלי על דלתי פניו ואמיתהו כרגע, אך…..”
“הנה הן באות!” קרא הפסח בהאזינו קול צעדיהן.
“אֱמֹר נא מִלָה, אישי!” אמרה לילית אל המורה, “הֲלא חֲכַם ציָדים היית עד כה, עוּץ נא מה נעשה כעת? הנסרחה חכמתך, שודד?!”
“כעת לא נוכל לעשות דבר”, ענה המורה.
“זכור נא את אלף השקלים אשר אמר האיש הלבוש בגדי אֵבל לשקול על כַּפֵּנוּ בעד הנערה” קראה לילית. “תן לי את המאכלת, שודד! המאכלת! המאכלת! ואני אשחט את האמה לבל תהי לנו לשטן בדרך, ואחרי כן אכניע אני והפסח את הנערה הקטנה.”
“אך האיש הלָבוש בגדי אֵבל צוָנו לבל נשפוך דְמֵי אדם”, אמר המורה.
“אם כן הדבר, שַׁלם ישלם לנו בכסף מלא גם בעד דמי האָמה אשר נשפוך למענו! במיטב כספו ישַׁלם לנו, כי גם הוא חָבֵר לנו במעשה הזה –.”
“הנה הן באו אל תוך המשעול”, אמר הפסח בלחש.
“תן לי את המאכלת, אישי!” אמרה לילית אל המורה בלחש.
“אהה לילית!” אמר הפסח פתאֹם ברעדה וישטח כפיו אל לילית, “צר לי על הנערה! – אל נא תמיתי אותה! אל נא, לילית! –.”
“את המאכלת תן לי, אני מצַוה אותך, מורה!” הוסיפה לילית דַבֵּר בלחש ובחפזון, ולא פנתה אל תחנוני הפסח, ותחלוץ את נעליה –. “אני אֶשַׁל את נעלי”, הוסיפה עוד דבר, לבל יִשָׁמַע קול צעדי בהתנפלי עליהן פתאֹם – ואף כי החשֶׁך כסה ארץ, בכל זאת אכִּיר את הקטנה על פי בגדיה, ואת הגדולה אכריע לטבח –."
“לא”, ענה המורה, “לא נעשה כעת מאומה, ומחר יהיה האות הזה – מחר, מחר!”
“היירא לבך, שודד”? שאלה לילית בבוז וקלסה.
“לא אירא.” ענה המורה, “אך אַתְּ לא תִראי בחשֶׁך ותחטיאי את המטרה בנופפך את המאכלת, ובכן תחַבלי את מעשה ידנו –.”
הכלב ההולך אחרי האָמה, הֵרִיחַ את ריח השודדים האורבים במשעול הדרך, ויעמוד על מקומו וינבח בקול יְלֵל, קול גדול.
“האינך שומע את קול הכלב? הֵן קרובות לנו – מַהרה ותן לי את המאכלת, או….” דברה לילית בקול זעם.
"קחי ממני את המאכלת בחָזקה, אך אנכי…. "
“הנה הֶעברנו המועד! הה! עָברה העת!” אמרה לילית אחרי אשר הקשיבה רגע קטן – “הנערות עלו מן המשעול – ואתה, שודד נמוג לב! אתה תִּוַּסֵר שבעתים על משוגתך! לך לאבדון! יאכל בַּדֶיך בכור מָוֶת, כלב סְתוּם עינים!” הוסִיפה לילית דַבֵּר, ושלהבת קִצפה מתלקחת בתוכה, “אלף שקלים אבדנו בגללך, אלף שקלים!” צעקה לילית ותנופף את אגרופיה על פני המורה.
“ואני אבטיחך כי נַרְוִיחַ על ידי זה עשר פעמים ככה.” ענה המורה, “ושמעי נא אמָרי, לילית! ותֵדעי ותבחני כי בהשכל ודעת מנעתי אותך הפעם מִבּוֹא בדָמים – אַתְּ תשובי כעת לחצר-מות, ותִסעי אִתו אל המקום אשר שם מחכה לנו האיש הלבוש בגדי אֵבל, ותאמרי אליו כי בפעם הזאת הָשלך תִשִׁנַיִךְ טרף, אך למחר עשה תעשִי גם יָכוֹל תוכלי.”
“ואתה?” שאלה לילית בתלונה וזעף.
“שמעי נא את אחרית דברי! הלא ידעת כי הנערה תוביל גם מחר לעת ערב את הכהן לביתו כפעם בפעם, ורק עתה היה מקרה כי נִלְוְתָה אליה האָמה וכלבה, ולבי יאמר לי כי ביום המחרת נבצע את מעשינו. ועל כן תבואי נא מחר בעת הזאת עם חצר-מות והעגלה הֵנה….”
“אך אתה? אתה?”
"אןתי ינַהג הפסח את בית השדה אשר בכפר בוקעפֿאַל מקום שֶׁבֶת הנערה; הוא יאמר כי אנחנו תועִים בדרך, ואני הוא אביהו, איש אֳמָן עני אשר על פי מקרה רע עֻורו עיניו! ואנחנו הולכים לעיר הסמוכה לבקש שם עֶזְרָה מאת שאֵר בשרנו היושב שמה, ובלכתנו תעינו מני דרך ונבוא הֵנה, גם נחַלה את פני אדון הבית כי יחננו ויתן לנו מקום ללון בתוך רֶפֶת בְּקָרָיו, ודבר כזה לא ימנע איש מעניים מרודים, האכרים הפתיים יאמינו בדברינו, ויתנו לנו מקום ללון בלילה הזה –. והפסח יתבונן ויתחקה על שרשי הדלתות והמנעולים אשר להבית, יָתור את כל חלונותיו וכל מוצאיו ומובאיו; ואני ידעתי כי בחֹדש הזה יִמָצֵא תמיד כסף רב לאנשים כאלה, יען כי גם אנכי הייתי לפָנים בעל נכסים – " הוסיף המורה דַבר ויאנח בשברון מתנים – “ולפי דבריכם ישכון הבית ההוא בדד בִּשְׂדֵה יער: ואם יִוָדַע לנו כל מוצאיו ומובאיו, אזי נשובה שם וּנְנַסֶה אליו דבר….”
"איש מזמות אתה – זאת לא אוכל כַּחֵד! – " ענתה לילית וחמתה שככה מעט, “אך כַּלֵה נא דבריך, כַּלה!”
“למחר בבקר אזעק מנהמת לבי ואומר כי כאֵב אנוש ימנעני לעזוב את מקומי וללכת לדרכי, ואם לא יאמינו לי אנשי הבית, אַרְאֵם את פצעי רגלי אשר הָנחלתי לי מכבלי הברזל בהיותי אסור באניה ואשר עוד גדל כאֵבם מאד, גם אומר אליהם כי בעשותי מלאכתי ונפחתי באש פֶּחָם לְלַבֵּן מְטִיל ברזל, נפל המטיל על רגלי וַיַסֵב לי הפצעים האלה, והאכרים הסכלים יאמינו בדברי אלה –. ובכל אִוָתֵר גם כל היום בבית ההוא, ובין כה וכה יתחקה הפסח ביתר עז על כל תורת הבית ולעת ערב, כאשר תגיע העת אשר תנהג הנערה את הכהן לביתו, אז אומר כי הוּקַל כאֵבי ויש בי כח ללכת לדרכי, אז אלך אני והפסח אחרי הנערה מרחוק, ונבוא עד כה, יען כי הנערה ראתה אותנו בביתה, לא תפחד עוד מפנינו אם תשוב לראות אותנו, ואז נגש אליה, ואם השג תשיג ידי לתפשה בכפי, אז לא תִּנָצֵל עוד מידי, וכסף אלף שקלים תועפות לנו –. וזאת לא זאת, כי אחרי שנים או שלשה ימים נגלה את אֹזֶן חצר-מות או איש אחר את תורת הבית ההוא עם כל מוצאיו ומובאיו, והוא יחתור בבית. וכל אשר תמצא ידו, נחלק אתו חלק כחלק, וכיס אחד יהיה לכלנו.”
“טובים דבריך מיין, גבר סתום העין!” אמרה לילית ותחבקהו בזרועותיה, “אך מה נעשה אם ביום מחר לא תנהג הנערה את הכהן לביתו?”
“אז נחכה עד יום השלישי; ועל ידי זה נכביד את ידנו על שׁוֹלחינו כי יוסיף לנו עוד בצע כסף – ואם אֵשב בבית ההוא לילה יום אחד, אז אשפוט למשמע אזני אם יכל נוכל לגנוב את הנערה באופן אשר נדברנו, או בדרך אחרת.”
“עצָתך טובה מאד, אישון – ואחרי אשר לא תצלח עוד לשלוח את ידך בגנבה, כי עִוֵּר אתה, היה תהיה מעתה יועץ לְחַבִרֵי גַנָבִים, בעצָתך תַּנְחֵם, וחלק כחלק תקח –. חַבֵּק נא את לילית רעיתך, ולך לדרכך, אנכי אשובה אל חצר-מות, ולמחר בשעה הרביעית אחר הצהרים אבוא שנית אל המקום הזה עם חצר-מות – אם הוא לא יִתָּפֵש עד מחר בידי השופטים על אשר הרג את בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע –.”
“כן יהי, לילית! למחר תשובי הנה.” אמר המורה אליה.
“אך חַכֵּה נא! כי שכחתי לתת דוֹנַג להפסח למען הַטְבִּיעַ בו את חותם תכנית המנעולים – הידעת איך לעשות הדבר הזה, פסח?” שאלה לילית בתתה להפסח דונג.
“ידעתי גם ידעתי” ענה הפסח, כי אבי לִמַד את ידי לעשות זאת – ואנכי עשיתי למענו חותם דונג מהמנעול אשר לארגז צאֶזאַר אדוני."
“למחר נְנַסֶה את דברינו, אישי!” אמרה לילית.
“מחר, מחר!” ענה המורה.
לילית שבה אל העגלה, והמורה עם הפסח עלו מהמשעול וישאו רגליהם, וילכו בית השדה. לאור הנרות הנוצץ בחלוני הבית ההוא, הלכו המשחיתים ההם עד הגיעם למחוז חפצם, ובכן הֵביא המקרה את ברשע בן אחיטוב המכונה בשם “מורה”, אל בית אשת נעוריו נעמי, אשר הוא לא ראה אותה שנים רבות למן היום אשר נחרץ משפטו להיות אסיר-אני.
מג: הָעֶרֶב
מה נָאוה מַראה בית המבשלות בַּחֲצַר שָׂדֶה לעת הָאֹכל בנשף בערב יום, ומה גם בעתות החרף! המראה הזה יַצִיב נגדנו את צלם דמות המנוחה והמרגעה אשר בִנְאוֹת התולדה. וכמראה הזה תראינה עינינו בבית המבשלות אשר בחצר בוקעפֿאַל: על אָח גדול ורחב ידים ערוכים עֲצֵי אַלון על האש ומפיצים אור יקרות וְחוֹם צחצחות בכל פנות הבית עד כי חפרה המנורה התלויה בסִפון הבית ומאירה אל מול פני האח, כִּיוֹר, דוּד, קלחת ופרור העשויים מנחשת קלל, נוצצים על מְכוֹנוֹתֵיהֶם לאור הבית; שֻׁלחן עצי ארז גדול ועגול ערוך במַפה לבָנה ובלחם דגן, בסכינים ובמזלגות, בקערות וכפות המזהירות ככסף, וקערה גדולה ומלֵאה מְרַק בָּשָׂר, עֲשֵׁנָה מֵחֹם ומפיקה ריח ניחוח, ותפוחי אדמה, כלב גדול ושחור אשר נהרסו שִׁנָיו מִזֹקֶן, יכרע ירבץ בתוך בית המבשלות, כי הוא לא יצלח עוד לכל מלאכה, ורק לחם חסד הוא אוכל בגלל אמון לבו ועבודתו עד זקנתו, ואנשי הבית קראו לו בשם “ליזאנדער”. אחרי אשר כִלו הטבחות וְ הָאֹפוֹת את מעשיהן בבית המבשלות, הֶעמידו כַּד יין ישן על השֻׁלחן, ויצלצלו בפעמון נחושת, וכל העבדים והאָמהות נקבצו באו אל בית המבשלות, ועל פניהם נראו עקבות צהלה ובריאות. איש זקן בעל שֵעָר לָבָן אשר שמו כרמי, ישב אל ראש השֻלחן, ואותו שם רודאלף להשגיח על כל האִכָּרים אשר לו, יען כי הוא איש אמונים וחכם לב. ויהי אך הָחֵל הֵחלו לאכול, והנה כל הכלבים אשר בחצר נשאו יחדו קול גדול, קול ילל וקול נהי, והכלב הזקן ליזאנדער השוכב תחת הכירה, ענה אחריהם בקולו גם הוא.
“אין זה כי אם איש זר דוֹפֵק על שער החצר!” אמר כרמי אל אנשיו, וברגע ההוא נשמע קול צלצל הפעמון אשר לשער החצר ההוא, “ומי זה בא בעת הזאת אל החצר? ראו נא מי מאתנו איננו פה? הלא כֻלנו מסֻבים בזה! – צא נא אבנר, וראה מי זה עומד אחרי השער?” הסיף כרמי דַבר אל אחד הנערים. הנער יצא, וכרמי אמר אל היושבים ממולו על השלחן, לאמר: “נפלאת היא בעיני מדוע לא באה הגבירה נעמי עם מרים בערב הזה לבית המבשלות כמשפטה תמיד?”
“הגבירה נעמי עלתה לחדר מרים לְבַקְרָהּ, כי היא חלתה מעט בשובה בערב הזה הֵנה”. ענתה זלפה האָמה אשר שָׁבָה עם מרים מבית הכהן, ואשר לא ידעה שמץ דבר מהאורב אשר בתוך משעול הדרך. “אמנם”, הוסיפה זלפה לדבר, “אמנם הגבירה נעמי אמרה כי עוד מעט ותשוב מרים לאיתנה, ולולי ידעה זאת אל נכון, כי עתה שלחה לפאריז לקרוא את דוד הרופא הכושי אשר לפני ימים מעטים רִפָּא את מרים מחָליה –.”
הנער אבנר שב הביתה, וכרמי שאלהו “מי זה דוֹפֵק כעת על השער?”
“איש עני עור עם נער קטן התומך בידו”. ענהו אבנר.
מד: חוֹנְנֵי דַלִּים
“מה מְגַמַת פני הָעִוֵּר בחצר הזה?” שאל כרמי את פי אבנר.
“הוא ובנו תעו מִנִי דרך בלכתם מפאריז אל מחוז חפצם, ויען כי השמים התקדרו בעבים והקור חזק מאד, על כן יבקש העני הזה ובנו לתת להם מקום ללון בלילה הזה באחד הרפתים.”
“הגבירה נעמי טובת לבב היא, ודלתות ביתה פתוחות תמיד לדל, לָאֹרח ולכל נקשה ורעב; אך בכל זאת נשאל את פיה אם יש את נפשה לתת מקום ללון להעני הזה ובנו, לכי נא זלפה! ושאלי את פיה.”
זלפה הלכה לה,
“ואיפה מחכה העני הזה?” שאל כרמי.
“בגורן הקטן”, ענהו אבנר.
“ומדוע הֵבאת אותו הגורנה?”
“יען כי הכלבים חָרצו עליו לשונם, ועוד מעט טָרפו אותו ואת בנו ברגע קטן – מעודי לא ראיתי את כלבינו בקצף נורא כזה! – הם נובחים כמשתגעים על האֹרחים האלה –.”
“פַּנּוּ מקום!” אמר ככרמי, “פנו מקום! כי הגבירה נעמי תופיע בזה בכבודה לקַדם את פני האֹרחים כמשפטה תמיד, גם הָכינו שתי קערות לְהָעִוֵר ולבנו.”
“אך עָמל הוא בעיני, מדוע זה יתקצפו הכלבים קצף גדול כזה על האֹרחים ההם?” שאל אבנר, “וגם לִבְנֶה – הכלב הלבן והשוקט תמיד – גם הוא יקפוץ וְיִתַּר ממקומו כמשוגע ונובח ומְיַלֵּל בחרי אף ושצף קצף – הגידה נא לי, כרמי, פשר הדבר, כי אתה יודע כל!”
“אני יודע כֹּל? דע נא בני כי החיות והבהמות יודעות יותר ממני, הלא ידעת אם לא שמעת כי בלילה ההוא אשר התחולל בו רוח סערה ומטר סֹחֵף והנחל הקטן נהפך לנהר גדול רחב ידים ורב מצולה, בלילה ההוא רכבתי על סוסי השחור לביתי, והחשֶׁך כִּסה ארץ עד כי לא ידעתי אין ארכב דרך הנהר, ואז השלכתי את יְהָבִי על סוסי, והנחתיו ללכת ככל אַוַּת נפשו, והוא מצא לו תוצאות ויעבור את הנהר הסוער ההוא בלי אסון ופגע. ומי זה לִמד אותו לדעת דבר כזה אשר נעלם הוא מעיני כלנו? –”
“גם זאת בעיני יִפָּלֵא! ואתה אבי, הַגֶד נא לי מי הודיע אותו דרך תבונות?”
“מי? אֵל דֵעוֹת ההוא אשר יְלַמֵד לַשפנים להכין בסךע קִנָּם, ואשר על פיהו יגביה נשר לָשׂוּם במָרום קִנו –. עתה, זלפה!” אמר כרמי אל האָמה השָׁבה מחדר נעמי ומצעות וכסתות תחת אצילי ידיה, “עתה, זלפה! הגידי נא מה ענתה הגבירה נעמי על אֹדות האורחים ההם?”
“הנה הבאתי מצעות וכסתות הֵנה בגללם, והגבירה צותה לתת להם מקום ללון בחדר הקטן אשר בירכתי החצר” ענתה אמה.
“אם כן הדבר, קרא נא אותם הביתה, אבנר! – וְאַתְּ אביגיל שימי נא שני כסאות על יד האח למען יֵחַם הָעִוֵּר ובנו, כי הַקּוֹר חזק מאד.”
קול הכלבים נשמע שנית, קול יללה וזעקת שבר, גם קול אבנר נשמע אשר יתאמץ לשכך את חמת הכלבים. ובפתע פתאֹם נפתחה הדלת בחָזקה, והמורה עם הפסח התפרצו ויבואו הביתה מרדפים על צואריהם מהכלבים הזועפים הנובחים בקול רעש גדול.
“אסרו את הכלבים בעבותים!” אמר המורה ברעד פיק ברכים בבואו הביתה, “כי עוד מעט קרעו אותי לגזרים.”
“הם קרעו את מעילי!” קרא הפסח אשר פנו הלבינו כפני מֵת מפחד לבבו.
"סלח נא איש יקר! קרא אבנר בסגרו את הדלת, “עוד לא שובבו הכלבים משובה נצחת כבפעם הזאת – אין זאת כי אם יד הקרה עשתה זאת – ואולי חפצו לְנַשֵך בשר אדם לבעבור הָחֵם בזה….”
“הגם אתה?” קרא כרמי אל הכלב הזקן הרובץ בין התנור, “הגם אתה משוגע ככל אחיך אשר בחצר?” ובדברו הניף ידו להבריח את הכלב אשר החל לנבוח בקול יְלֵל נורא בבוא המורה על סף הבית, ויתנפל עליו בזעם גדול. “דוֹם ליזאַנדער!” הוסיף כרמי לדַבר אליו באפו, “לֵך שְׁכַב! שכב על מִשכבך וָדוֹם! –.” ובחמָתו בעט בו ברגליו, והכלב נסוג אחור בקול תלונה דקה וישכב בין התנוּר וַיֵאנק דום.
המורה ופסח עמדו על יד הפתח ולא עָרבו את לבם ללכת הלאה. השודד, אשר הוא מעֻלף באדרת שֵׂעָר ומצנפתו יורדת על עיניו, אָחַז ביד הפסח הנִצב משומם ונבהל ממראה פני האנשים הישרים אשר בבית, כי החטאים בנפשותיהם מתָעבים ורועדים מפני ישרי לב, כאשר הישרים בלבותם מתָעבים ורועדים מפני החטאים בנפשותם.. פני המורה, הֵפִיקוּ תועבה וְגוֹעַל נפש מאד, עד כי נבהלו אנשי הבית וחרדו ממנוּ רגעים מעטים, ולא יכלו דַבֵּר אִתּו דבר. כעבור רגעי הבהלה והחרדה, אמר כרמי אל המורה: “גֵּשׁ הֵנה להָחֵם על האח, ואחר תאכל אתנו לחם – הגישה אלי ילד נחמד!” אמר אל הפסח, “הגישה נא אלי את אביך אל האח!”.
“ה' ימלך טוב תחת חסדך! אמר הפסח אל כרמי בשפת חלקות. “בוא נא אב אֹבֵד! בוא אתי – וְהִשָּמֶר לך פן תִּכָּשֵׁל!” וינַהג ויביא את השודד אל האח. וליזאנדער הרובץ בין התנור בהריחו את ריח הדם המדֻבק בבגדי השודד, הֵרִים עוד הפעם קול יללה איומה וַיִּתַּר ממקומו. “שחת ואבדון!” אמר המורה בלבו, ההריחו הכלבים את ריח הדם אשר בבגדי? כי אני לבוש כעת במִכנסים אשר היו על בשרי בהָרגי את הַנּוֹקֵד –.” “נוראות נפלאתי!” אמר אבנר אל כרמי, “מדוע יְיֵלִיל ליזאנדער בקול מר מאד? –.”
והנה פתאֹם נהיה דְבַר פלא בחצר, כי יללת ליזאנדער הָלכה הָלוֹך וגדול עד כי כל הכלבים הרימו יחד קול יְלֵל גם המה, וקולם הִפחיד לִבּוֹת כל אנשי הבית, ואימת מות נפלה עליהם, וישתאו איש אל רעהו בתמהון לבב, כי לפי אמונת ההמון אות הוא כי הכלבים מְרִיחִים מְרַצֵחַ שופֵך דמי אדם, או קִרבת הַמָוֶת וְהַדֶּבֶר. גם המורה חרד חרדה גדולה רגע קטן, ועוז נפשו הארורה גם כּוֹבֶד לבו לא עמדו לו אז להִתנער מחֶרדתו בהאזינו את היללה האיומה המבַשרת מָוֶת וָרֶצַח בצעדו בחצר. אך הפסח, אשר הוא פשֵׁעַ מבטן ומָשחת מִלֵּדָה, הוא לא חָל ולא יָע, ובראותו כי הכלבים לא יגיעו עוד אליו, לָעַג בלבו לחרדת אנשי הבית ולפחד המורה.
אחרי עבור הבהלה הראשונה, יצא אבנר אל החצר, ובבית נשמע קול שוט אשר הוא מַכֶּה את הכלבים להשתיקם ולהרגיעם, ולא ידע כי הם יודעים ומיטיבים לראות יותר ממנו. לאט לאט שָׁבה המנוחה בלבות האנשים היושבים על השֻלחן, גם תאוַת הָאֹכֶל שָׁבה אליהם, ואחרי רגעים אחדים התעוררה בלבם חמלה על המורה אשר מָשחת מאיש מראהו, ורחמים על הפסח הקטן העומד לצלעו וצולע על ירכו, והפסח השובב והרשע אשר הִתראה לעיני הרואים כבן מקשיב אשר יתן את נפשו תחת מנוחת נפש אביהו, התאוה תאוה במסתרים להפיל על המורה העריץ צִירֵי מָוֶת וחבלי שאול כאשר תעשה גם כן לילית כל הימים, וביָדעו כי רגלי המורה מלֵאות פצעים אנושים ומַכּות טְרִיּוֹת, על כן שָׁמַר את המועד אשר יקח המורה אֹכֶל לפיהו, או אשר ידַבר עם האנשים האוכלים אִתּוֹ לחם על השֻׁלחן, ואז בָּעַט תחת השֻלחן בסַנדלו המסֻמר וַיַּךְ בחוֹזֶק את רגלי המורה, והמורה קָפַץ את שִׁניו ויסבול בדומיה את הכאֵב הנורא ההוא לבל יַכירו אנשי הבית מאומה וְחִבֵּל את נפשו. והפסח האכזר לקח בכל רגע פתית לחם ונתח בשר וַיַגֵשׁ אל המורה, ויאמר באהבת בֵּן לאמר: “הֵא לך, אב יקר! לחם ובשר – אֱכָל נא, אב אֹבֵד!” ובדברו בָּעט בחָזקה תחת השֻלחן בפִצעי המורה. “טוב עשית, ילד נעים!” אמר כרמי אל הפסח בראותו את עוצֶם חֶמלתו לאביו הָעִוֵּר והעני, ויפן אל המורה ויאמר: “הן אמת כי נָגעה בך יד ה‘, אך אשריך וטוב לך כי חננך ה’ בבן יקיר כזה לנחמך ולכלכל את שֵיבתך! –.” “כן דִברת”, ענהו המורה, “יד ה' קשתה עלי, ולילי בני יקירי זה כי עתה…” ופתאֹם לא יכול עוד המורה להתאפק ויצעק צעקה גדולה ומרה מנהמת לב, כי בפעם הזאת בָּעט הפסח באחד הפצעים היותר אנוש אשר ברגליו, ויגדל הכאֵב במאד מאד, עד כי דִמָה בנפשו כי בא קצו. “אהה אל רחום! מה לך אבי מחמד עיני?” שאל הפסח בקול בּוֹכים, ויקם ממושבו וַיִּפּוֹל על צוארי המורה ויחבקהו בזרועותיו. אך גם המורה, אשר עלתה חמָתו על הפסח הארור עד להשחית, חִבֵּק גם הוא אותו בזרועותיו העצומות והחזקות ויאבה לשום מחַנק לצוארו, וכרגע הלבינו פני הפסח כפני מת ולא יכל להשיב עוד את רוחו, אך עד ארגיעה שב המורה וַיִנָחֵם מאשר יָזַם לעשות, בזָכרו כי בלי עֶזרת הפסח אָבד מָנוס ממנו, ויתאפק וַיִרֵף מהפסח, וכל הרואים האמינו כי האב והבן מחַבקים יחדו באהבתם העזה העצורה בלבותם, גם נאקת הפסח ולְבֶן פניו ושָׁאפו רוח, היו בעיניהם אותות נאמנים מר רבה חמלת הבן לאביהו, “מה לך, איש טוב?!” שאל כרמי את המורה, “מה זה היה לך? וגם בנך נבהל מאד מקול צעקתך עד כי חָוְרוּ פניו ולא יָכל שאוף רוח – צר לי מאד על הילד הנחמד הזה – הוי, כמעט לא נותרה בו נשמה מרוב חרדתו אל אביהו! –.”
“אין דבר, אין דבר!” ענהו המורה אשר קוֹר רוחו שב אליו כבראשונה, “ושמע נא פשר הדבר: אנכי – בטרם הֻכֵּיתִי בסנורים – הייתי חרש ברזל, ופעם אחת נפל מְטִיל ברזל לוהט מתחת הפטיש, וַיִפּוֹל על רגלי הַיְחֵפוֹת ויפצע אותן פצעים אנושים, ועד עתה לא נרפאו עוד, וזה מעט התנגפו רגלי בצַלְעֵי השֻלחן, ולא יכולתי להתאפק מזעוק זעקת שבר מנהמת לבי.”
“הוי אב אֹבד!” אמר הפסח אשר הֵשִיב את רוחו גם הוא, וַיָעיף עין צפעוני על פני המורה, “הה פצעיך הנוראים מאנו הֵרָפֵא! – יואל נא אלוה ויגהה ממך כל מְזוֹרֶיך וִישִׂמֵם עלי! –,”
“צר לי”, אמר כרמי אל המורה, “צר לי עליך איש מכאובות כי לא באת אלינו לפני שלשה שבועות, יען כי אז ישב פה רופא אֳמָן מעיר פאריז אשר הוא מפליא לעשות, אשה זקנה בכפר הזה חָלתה את רגליה שלש שנים, והרופא הזה חִבֵּשׁ לפצעיה, ועתה היא קלה ברגליה לְהִתְחָרוֹת את קַלֵי הַמֵרוֹץ וּלְהַלְאוֹתָם; ויש את נפשה ללכת ביום המחרת לפאריז ולהודות ולבָרך את רוֹפְאָהּ אשר מקום מושבו הוא באלוני בכות – מרחק רב מזה –. אך מה לך? האם הוסיפו פצעיך להציק לך!”
שֵׁם “אלוני בכות” הֵעִיר בלב המורה רעיונים נוראים, פלָצות נצחת אֲחָזַתּוּ, ופניו הנבזים שֻׁנוּ עוד לאוה וזעוה.
“כן”, ענה אחרי דומיה ממֻשכה, “פצעי הארורים הוסיפו עוד לדאבה –.”
“צר לי!” הוסיף כרמי לדַבר, “צר לי מאד כי הרופא היקר הזה איננו פה כעת; הוא בעל נפש יקרה ורוח נדיבה מאד; ובשובך פאריזה, ינַהגך יביאך בנך אליו, והוא ירפא לך, ונקל הדבר למצוא אותו באלוני בכות, כי כל הגרים שם, הם יודעים ומכירים את הרופא הכושי אשר שמו דָוִד – כי הרופא הנעלה והיקר הזה, הוא מבני כושיים.”
פני המורה הלבִּנו מבלהות תמותה, אך איש לא יכל להתבונן זאת בגלל החבַרברות והָאֲבַעְבֻּעוֹת המכסות את פניו, ואיך לא יבהלהו שֵׁם אלוני בכות אשר שָׁם בית רודאלף, ושֵׁם דָוִד הרופא הכושי אשר עור את עיניו בפקודת רודאלף, ואשר הרעה הנוראה הזאת חַתְחַתִּים לו בכל מדרך כף רגלו, וְשַחַת ושאול בכל הֲלִיכותיו לרגעים!!
והיום ההוא יום צרה להמורה, מֵאֵין כמוהו! בתחלה כִּלְתָה בו לילית המרַצחת את חִצֵי זעמה, ותציקהו לָמוּת, אחרי כן עִנָהו הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע עֱנות מורה מאד, אחרי כן הובילוהו רגליו אל חֲצַר בוקעפֿאל אשר הכלבים התנפלו עליו בשצף קִצפם, וְיִלְלוּ לעֻמתו יְלֵל תמותה, ועוד מעט וקרעו אותו לגזרים, ולאחרונה צנָפהו הזמן צנֵפה אל הבית אשר לפני ימים מעטים יָשַׁב בו האיש אשר עִוֵר את עיניו וַיַשִׁיא מָוֶת עליו! –.
לו פָגע בו אך אחד מהפגעים הרעים האלה, היה בו כח לְדַכֵּא לארץ חַיַת הרוצח העריץ הזה, ואף כי כֻלם כאחד נקבצו באו ויאחזו בערפו וַיְפַצְפצוהו! ותחת כוֹבֶד מַשָׂאָם ותגרת ידם, כרע רבץ האריה המשחית הזה וַיֵאָלֵם –. בפעם הראשונה התקיפהו פחד פתאֹם כזה, עד כי פָג לבו ולא האמין כי רק יד המקרה ולא יד ההשגחה עשתה זאת –.
וכרמי אשר לא התבונן איך הלבינו פני המורה, הוסיף לדבר:
“בלֶכתך מזה אתן בידך את כתובת האדון הרופא הזה, כי הוא שָש בעשותו צדק, וכל ישעו וכל חֶפצו לחַלץ חולֶה מֵחָלְיוֹ, הבה נא ונשתה כוס יין לחַיי האיש אשר יְחֵיך וירפאך!”
“רב תודות לך – לא אחפוץ כעת ביין”. ענהו המורה בפנים נזעמים מאד.
“שֱתֵה נא, אבי היקר! שתה כוס יין וייטב לך!” אמר הפסח בהושיטו את הכוס ליד המורה.
“אל, לא אשתה עוד יין!” אמר המורה.
“לא יֵין צמוקים, אך יין צרפת טוב אנחנו שֹׁתים פֹּה” אמר אליו כרמי, “וכה משפטנו תמיד: עבודת השדה בעמל כפים וזעת אפים, מאכל בריאה ומשתה יין, לב טהור ורוח נכון, וערש שאננה. אנחנו פה רק שבעה אִכָּרִים, אך בלי הִתהלל, אנחנו ממלאים עבודת אַרבע עשרה איש, וגם מַשְׂכֻּרְתנו כְּמַשְׂכּוֹרֶת ארבע עשרה איש. לכל אִכָּר ישֻלם מאה וחמישים פֿראנק לחֹדֶש, ולכל אָמָה ששים גרה.”
“אך אדוניכם לא יֶעשר בעותו כן.” אמר המורה.
“אדונינו? הוא לא יֵחַד בקהל כל האדונים – והוא לא יעשה עשֶר ככל עשירי עָם –.”
“הבינני נא את אשר תחשוב בדבר הזה,” שאל המורה אשר אָבה להרבות שִׂיחה עם האיש הזה לבעבור גָרֵשׁ על ידי זה את רעיוניו האיומים המתרוצצים בקרבו – “אם כן תעבדו אדון יקר אשר יתר שאת לו על האדונים אשר כגילו?”.
“כן הוא”, ענהו כרמי, “אדונינו הוא איש צדיק תמים, גם עוד יָתֵר מצדיק, הוא מעודד אנוים, עוזר דלים, מושיע ישרי לב וסומך נופלים. הבית הגדול הזה והשדות הרבים האלה אשר לו, לא יוספו לו קשיטה אחת על מכמני כספו. ורק לבעבור הַצְמִיחַ ישועה לאביוני אדם, הִזיל זהב מכיסו –. ואם אמרתי אספרה נא אחת מני אלף צדקותיו, תִכלינה עִתות הלילה והן לא תחִילנה –.”
“הה איש לבב!” אמר המורה פתאם, “היש תקוה לְמֻכֵּה אלהים ומעֻנה כמוני למצוא מנוח לכף רגלי בְּמִקְצוֹעַ הבית הזה, לו היתה כזאת, כי אז ברכתי שֶבע ביום את אדוניך הצדיק והישר באדם!”.
“דע נא, איש יקר!” ענה כרמי, “כי הבית הזה איננו בֵּית אָספי דלים וחוֹלִים, כי אם בית עבודה לעניי עָם בריאים אשר לא יאבו לאכול לחם חסד ולחם עצלות – והחולים הבאים פה, יֵעָצרו בזה רק לילה ויום, ואז יִנָתֵן להם צֵדה לדרך וברכת שלום, והם ילכו בשֵם ה' אלהי הרחמים.”
“אם כן אין לי תוחלת ותקוה להַטות אֵלַי חסד אדוניך?” אמר המורה ויאנח במגנת לב.
“לא הִגדתי לך כי אם הליכות הבית הזה עד כה; אך אדונינו רב חסד הוא ומרבה להיטיב, ויוכל הֱיוֹת כי הוא יעיר עליך רחמיו וִיאַספך אליו הביתה.”
“התאמין, גבר תמים! התאמין כי יוכל היות כדבר הזה?” שאל המורה בתַאות נפש, “הה לו הואיל אדוניך לתת לי מקום בפנת הבית הזה, ולחם צר ומים לחץ; אז, אז עשה עמדי חסד אלהים!”.
“עוד הפעם אני מגיד לך כי אין מעצור לאדוני לזרוע צדקות בכל עת – ואם יואל לאַכֵף אותך הביתה, אז לא תרבץ בפנת הבית כאשר אמרת, אך הָיֹה תהיה כאחד מאתנו – ותשבע לחם וכל טוב כמונו היום, גם אז יתן אדונינו את בנך היקר ללכת לבית הספר אשר בכפר הזה לקחת לקח טוב מפי הכהן המורה ומלַמד להועיל את כל ילדי הכפר הזה, אך ראש דבר תשאל את שאֵלתך זאת למחר בבקר מאת גברתנו רַבָּתִי בצדק וְשָׂרָתִי בחסד אשר עיניה פקוחות על כל תהלוכות הבית הזה.”
“אם כן אפיל תחנתי לפניה למחר לפנות בקר – מה ישמח לבי אז!” קרא המורה בגילה בהאמינו כי הוא יצא לחפשי מתחת תגרת יד לילית המרשעת.
אך הפסח לא שָׂמַח בהבשורה הזאת, כי לבו פּוֹנֶה מאחרי חיי ישרים, לא יחפוץ לשמוע בלמודים ולקחת לקח טוב מפי מורה דרך, ולא יאבֶה לשבת בנאות שדה, גם הֵרַע לו רעה גדולה בזָכרו כי המורה לא יעֻנה עוד עֱנוּת רֶצַח בחֶזקת יד לילית ובזדון לבו גם הוא. ועל כן חָפץ להעיר את המורה מחלום חזיון דמיונו הנעים, ולהַזכירו כי הוא אך חוֹלֵם חֲלוֹם –.
“האח!” הוסיף עוד המורה לדבר, “למחר בבקר אתחנן לפני גברת הבית הזה לאספני הביתה, והיא תחמול עלי….”
וברגע ההוא בָעט הפסח תחת השלחן ויך ברגל המורה מַכָּה עַזָּה וַיִפְגַע בִּפְצָעָיו האנושים כפעם בפעם, והמורה התפלץ וַיִּתַּר ממושבו, אך קָפַץ את פיהו וישא בשָׂרו בשִנָיו ויתאפק ויוסף לדבר: “כן הדבר, הגבירה היקרה הזאת תחמול על מֻכֶּה ומעֻנהכמוני, ותאספני בבית הזה.”
“אב יקר ואֹבד!” אמר אליו הפסח, “היש את נפשך לעזוב את לילית דודתי הישרה אשר היא לך לתשועה ולמנוחת לב תמיד? צר לי על דודתי לילית! – אך היא לא תעזוב אותך, אבי! ובוא תבוא הֵנה, היא ודודי חצר-מות, לקחת אותך מזה –.”
“לילית?” שאל כרמי, “לילית? ההיא שְׁאֵרת בשר לך? –”
“כן – היא שְׁאֵרת בשרי –” ענהו המורה בפנים נזעמים.
“חצר-מות?” הוסיף כרמי לשאול, “הגם הוא מודע לך? –.”
“כן –” ענה המורה וַיִּצְנַח מעל מושבו כמעט, כי הוא ידע את רשעת לילית וַיָּגָר מפניה פן תבוא ותגלה סודו בהוָדע לה מקום תחנותו; גם ירא פן יחַסדוהו אנשי הבית בגלל השמות המוזרים “לילית וחצר-מות” קרוביו ומיודעיו –.
“הגידה נאל לי”, אמר כרמי אליו, “ההיו פניך מועדות ללכת אל בית לילית מודעתך לבקש מידה עֶזרה?”
“כן הדבר”, ענהו השודד; “אבל יראתי פן אבטח על תהו – ושוא תשועת מודעתי זאת! –.”
“סלח נא אבי!” אמר הפסח אליו, “סלח נא לי אם אֹמַר כי מרוב שיחך והוָתך תדבר כדבר הזה!. הטרם תדע כי דודתי לילית תעש עמך חסד תמיד, וכל ישעה וחפצה להושיעך ממצוקותיך – הלא היא שָלחה לך גם מזור ותרופה לחבש לפצעיך האנושים, וזה מעט מָרַחְתִּי את המָזוֹר ההוא על מְזוֹרך הגדול כאשר צִוְתָה עלי לילית באָמרה: עֲשֵׂה לאביך העני ככל אשר אעשה לו גם אני כל הימים, וה' הטוב יגמָלך טוב בעד הדבר הטוב הזה –. הה, דודתי לילית חושבות עליך מחשבות טובות….”
“טוב הדבר – טוב הדבר!” דִבר אליו המורה ולא נְתָנוֹ לבַצע את דבריו; “אך בכל זאת אחלה את פני גברת הבית הזה לאספני הביתה –. ועתה אדוני הַדוֹבֵר בי!” אמר המורה אל כרמי, “הגידה נא לי מה שֵם גברת הבית גם שם האָדון אֲדוֹן החסד ואביר הצדק?”
“נעמי…. רודאלף…. הלא היא אשתי!…”
“והוא משחית נפשי! –.” נָהַם המורה בלבו אשר השמות האלה נִחֲתו כחִצי מָות בחדרי לבבו, וברעמים אדירים לִהֲטוּ את בתי נפשו עד היסוד בם.
מה: הַלַּיְלָה
רודאלף…. נעמי!
המורה לא פָסַח עוד על שתי הסעפים וַיֵּדַע נאמנה כי אל בית רודאלף אשר עִוֵּר את עיניו, ואל משכן נעמי אשת בריתו אשר הִרבה להרע לה, הובילוהו רגליו כעת. זֵכֶר המורה אשר זָכַר כי בטרם שְׁפָטוֹ רודאלף באלוני בכות, הוכיח אותו על אשר הֵרַע מאד לנעמי, גם שֶבֶת הרופא הכושי דוד בבית שדה זה, נתנו עֵדיהם כי אמת נכון הדבר אשר שָׁעַר בנפשו –. לבו ראה אצבע אלהים במִקרה הנורא והנפלא הזה, וכרגע נכזבה תוחלתו למצוא מַחסה ומסתור בבית הלז, ותקותו מַפח נפש –.
"שֵׁם רודאלף הֵפִיץ מְחִתָּה וּפַלָצוּת נצחת בלב המורה עד כי רחפו כל עצמותיו וחלחלה במתניו, ומה גם בזָכרו כי אולי ברגע ההוא בא רודאלף אל ביתו הלזה –. וכאשר התנער השודד מעט מחֶרדתו הנוראה, קם פתאֹם ממושבו, ויקח את יד הפסח הקטן, ויאמר בחָפזה:
“נלכה – נלכה – נַהלני נא! – ונלכה מִזֶּה.”
אנשי הבית תָּמהו איש אל רעהו על אודות הדבר הזה.
“התחפוץ ללכת איש יקר?” אמר כרמי אלי –. “מה זה היה לך? ההִנך מְשֻׁגָּע? –.”
הפסח הערום החליט ממנו את דְבָרו האחרון בערמה, ויאנח במגנת לב ויניע בראשו לאות כי כן דִבר כרמי, אחרי כן הִנִיחַ את אצבעו על מצחו להראות על ידי זה כי רוח שִׁגָעוֹן נוססה בראש אביהו הָעִוֵר.
כרמי נתן גם הוא אות להפסח כי הוא מֵבִין את רִמזוֹ, וַיָנָד לו בִמְנוֹד ראשו. והפסח אשר מֵאֵן לעזוב את מנוחתו וללכת לנוע בֶּאֱשוּן לָיִל וצנת קרח וכפור, אמר אל המורה:
“אֵי שמים! מה לך אבי יקירי? האם שָבה מחלתך אליך? הֵרָגַע נא ואל תלך בחשכת לילה ובְקוֹר וכפור – פן יבֻלע לך –. ראה נא, אבי! טוב לך כי אַמְרֶה את פיך בפעם הזאת ובדבר הזה –.” ואחרי כן פנה אל האנשים היושבים על השֻלחן ויוסף דַבֵּר: “הגם אתם, טובי לב, לא תתנו את אבי ללכת כעת? האין זאת?”
“כן הדבר”, ענוהו האנשים, “אנחנו לא נפתח את דלתות הבית לאביך בלילה הזה – והוא ילין פה אתנו.”
“אין לכם צדקה להכביד עלי את אַכְפְּכֶם ללון פה הלילה!” דִבר המורה אֵלֵימו; “ומה גם כי אין את נפשי להיות על אדוניכם למעמסה, על אדוניכם – רודאלף. – ואתם אמרתם אלי כי הבית הזה איננו בית אספי דלים וחוֹלִים – אם כן אפוא הניחו נא לי ללכת לדרכי.”
“העל אדונינו יהיה איש למעמסה? – הַרגיע את לבבך –. אך לוּגם היה בזה, כי עתה לא היית עליו למעמסה –. הן אמת כי הבית הזה איננו בית אספי דלים; אך הלא הגדתי לך כי כל עני השוקד על דלתותינו, נִתֵּן לו לִינַת לילה בבית גם צדה לדרך –.”
“אדוניכם איננו פה בערב הזה?” שאל המורה אשר שב מעט למנוחתו.
“איננו; הוא לא יבוא הֵנה רק מקץ חמשה או ששה ימים –. הנך רואה כי לשוא תפחד – ולוּ באה גברתנו בבית זה כמשפטה תמיד, כי עתה הִרגיעה גם היא את לבבך –. והיא, הלא היא צִותה לתת לך כרים וכסתות ומקום ללון. ולמחר בבקר בטרם תשים לדרך פעָמיך, תבַקש את פניה והיא תחַלה את פני האדון רודאלף לאָספך בבית הזה –.”
“לא, לא!” קרא השודד ברעדה; “נִחמתי מאשר יָזמתי –; בני הירק צָדַק בדבריו כי שארת בשרי לילית תחוס ותחמול עלי – ואֵליה אֵלכה לי –.”
“עשה כאשר תחפוץ”, אמר כרמי אשר האמין כי הוא דובֵר עם איש אשר אין בראשו נכונה –. “ומחר בבקר תלך לך אל אשר יהיה רוחך ללכת, אך הלילה הזה נעַצרך בביתנו אותך ואת בנך הילד הַמִּסְכֵּן והיקר.”
והמורה אף כי נוכח כי אין רודאלף בבית ההוא, בכל זאת לא פג פחד לבו, ורעד רוחו לא נמר. גם חרד לרגעים אולי תבוא נעמי ותכירהו – אף כי השחית מאיש מראהו ותארו מבני אדם – ואז תסגירהו אל שופטי העיר לעשות משפטו, כי הוא ידע אל נכון כי רודאלף נקם את נקמת נעמי ממנו באף ובתוכחות חמה שפוכה יתר הרבה מאשר נקם את נקמת נפשו –.
אך השודד לא יכול לעזוב את הבית ההוא; כי הוא היה ביד הפסח הקטן ולכל אשר יחפוץ יַטֶּנוּ, על כן כָּפַף נפשו לעשות רצון מנהלו השובב והעריץ; אך למען מְנוֹעַ את נעמי מראות פניו, אמר אל כרמי: “בהבטיחך לי כי לא אהי למשא על האדון רודאלף גם על הגבירה נעמי, על כן אלין פה הלילה; אפס כי אנכי עיף ויגע מאד, ואבקש את פניך כי תצוה נא בחסדך להביאני אל מקום משכבי – ונפשי אותה להשכים למחר בבקר כעלות השחר –.”
“למחר נעיר אותך, אם תאבה, כי אנחנו משכימים בבקר איש איש לעבודתו, ולבל תוסיף עוד ללכת תועה, נִתֵּן לך איש עִתִּי אשר יביאך אל דרך המלך.”
“אנכי”, אמר עובדיה, “אנכי אוליך את האיש העני הזה כברת ארץ בלכתי אל הסוכן בפקודת גברתי לקחת מידו עשרת אלפים שקלים.”
“עתה”, אמר כרמי אל השודד ואל הפסח, “עתה לְכָה נא אחרי, איש טוב, וגם אתה ילד חכם, ואביאכם אל בית משכבכם.” ובדברו לקח מנורה מעל השֻׁלחן ויוליכם ויביאם אל חדר הבית התחתון, ויאמר: “פה תלינו הלילה הזה, וה' יתן לכם שֵׁנָה ומרגעה!”
הפסח נִהג ויושב את המורה על ראש המטה, ופני המורה רעמו מאד וַיֵשֶׁב כאיש משומם ונפעם עמוק במחשבותיו.
כרמי יצא מהבית, והפסח הלך אחריו במִסדרונה, ויאמר: “שמָעני נא, אדוני! פעמים רבות יאחזו צירים וחבלים את אבי בלילה, ואני קְצַר יד להושיע לו, על כן אחַלה פניך אדוני כי תַראני את חֲדַר משכב הַשֹּׁעֵר לבעבור קרוא לו לעזור לי –.”
“ראה נא, ילד מסכן!” אמר אליו כרמי בחמלה רבה, “ראה נא כי פה ממולנו יישן הַשֹּׁעֵר, ומפתח הִנו בתוך המנעול מבחוץ תמיד, ואתה תוכל בנקל לפתוח הדלת ולהעירו.”
“אבל אדוני! הוא ואני לא נוכל להושיע לאבי, כי באחוז אותו ציריו לא יעצרו שני אנשים כח לעזור לו, ומה גם כי אני נער חלש ורפה ידים –.”
“אם כן הדבר, תעיר גם את אביגיל הישֵנה בחדר השלישי ההוא משמאל לחדר משכב הגבירה ובתה.”
“ברוך אתה לה', אדון יקר וטוב לבב! ואני אתפלל גם בעדך בתפלת הערב הזה.”
“אתה בני לך שְׁכָב! כי אביך מחכה עליך –.”
ברכך ה', אדוני הנכבד! כי חמלת עלי ועל אבי האומלל!".
כרמי הלך לו, ויהי אך הִפְנָה שכמו ללכת, ופסח שִׁלַּח אצבע גם הֶאריך לשון לעומתו, וילעג לתֻמו, ויבז לו בלבו, וישמח מאד בהִוָדע לו כי בכל הבית ההוא לא יישנו רק הַשֹּׁעֵר, אביגיל, הגבירה ובתה, ואת הדבר הזה יודיע אחרי כן ללילית ולהמורה למען חתור הבית ההוא בלי חרף נפש –.
כשוב הפסח לחדר משכב המורה, נזהר מאד מפניו לבל יכהו נפש. והמורה שמע את קול צעדיו, וישאלהו בלחש:
“מֵאַיִן תבוא?”
“נפשך אִותה מאד לדעת חדשות, גבר אין-עינים!”.
“עתה אִנקמה ממך, יְלִיד השחת!” קרא המורה ויקם בזעם אפו, וַיְמַשֵש בידיו להשיג את הפסח, וַיְגַשֵש סביבות הקיר תמיד; ברגלי אֶרְמָסך, פתן ותנין!!´ הוסיף המורה לקרוא בקצפו.
“אב אֹבֵד! – הנך שמח וטוב לב כעת בצאתך לָחוּל עם בנך האהוב במחול משחקים!” אמר הפסח בשחוק גדול בעת אשר רדף אחריו המורה סְבִיב הקיר והוא נשמט וַיִּסוֹב מֵאָרבות ידיו בכל פעם.
כראות השודד כי אָזְלַת ידו לפגוע בהפסח ולכלות בו את חִצֵי נקמתו, התאפק בכל מַאמצי כחו להשקיט את סערת חמתו ולִכבוש את נְקַם קִצפו, וַיָשב וימשש בידיו ויגיע אל המטה בלב בּוֹעֵר ככבשן ובנפש מלהטת גחלי אש, ויחרוק בשִׁנָיו.
“אב יקר! התִכאבנה שִׁנֶיך כי אתה חורֵק שֵן, וקללה נמרצה מִתהלכת בדממה בין פִתחי פיך! – אולי אתה קורא לאלוֹהַּ ושופך לפניו שִׂיחך? –.” שאל הפסח בשחוק ולעג.
“הטוב לך” אמר השודד אחרי דומיה ממֻשכה,, “הטוב לך כי תשמח לאֵידי ותשחק להוָתי? – הטוב ויפה הדבר הזה?”
“אב אֹבֵד!” ענהו הפסח בקול שחקו, “צר לי מאד עליך כי נקרו שתי עיניך בפעם אחת –.”
“מה עשיתי לך? במה הלאיתיך כי תענני עד מאד? –”
“מדוע דִברת כזָבים על לילית – גם מדוע חָפצת לשבת בבית הזה עד אשר יִקחך בְכור שטן? – מה לך פה כי אִוִית לרַפד בחשך יצועך? –.”
"לוּ יכולתי לְהִסְתַּפֵּחַ בבית הזה – אשר עתה אֹבֶה להמטיר עליו אש וגפרית – כי אז שַׁבְתִּי פה כל ימי חיי! – ".
“פּוֹתֶה! ומי יהיה אז מַטָרָה לְזַעַם לילית? במִי תכַלה אז חִצֵי חמָתה? האנכי אהיה לְמִפְגָע לה? האנכי? תשואות חן לך! זאת לא זאת כי גם אנכי נכסף נכספתי לשַחק בְּשֵׁד עִוֵר כאשר אתה, לענות את נפשך ולהעיר כל חמָתך, ומה צָדקה דודתי לילית באָמרה כי אין שעשוע גדול ולעג נעים כְּעַנוֹת נמר כמוך בַּסּוּגַר, להעיר את קצפך עד להשחית ולראות כי קצר קצרה ידך החזקה והקשה לפגוע גם באיש חַלָּש ואין אונים אשר יָצִיק לך עד דַּכָּא וִיאַלצך לָמוּת –. איך זָעמו ורעמו פניך בלילה הזה! בכל פעם אשר בָּעַטְתִּי תחת השֻלחן ופגעתי בפצעיך האנושים, בכל פעם קִפַּצְתָּ פתאֹם ממקומך כאלו יָשַבת על עקרבים וגחלי אש, בכל פעם התפרצו דָמֶיך וַיָּצוּפוּ על פניך מרוב עֶברה וזעם, ועיניך הלבָנות הִתאדמו סביב סביב; ובכל זאת קִפַּצְתָּ את פיך וַתֵּאָלֵם, ורק בדממה נָהמת וַתְּיַבֵּב.”
“הנך שוחק תמיד, הנך שמח וטוב לב כל הימים, כמשפט הילדים אשר בגילך, ולבי לא יזעף עליך בגלל מהתלותיך”, אמר המורה אליו בלשון רַכָּה, כי חָשַב להעיר בזה רחמים בלב הפסח, “אך תחת עַנות את נפשי, טוב עשית לוּ זכרת את דִברי לילית אשׁר אמרה אליך לאמר: “בבואך אל בית השדה תתור את תורת הבית עם כל הליכותיו, גם תעשה חֹתם תבנית מנעוליו בַּדֹּנַג –.” השמעת כי אנשי הבית נדברו איש אל רעהו על אֹדות עשרת אלפים שקלים? ואנחנו הלא יש לאֵל יָדֵנוּ לשוב הֵנה עם אַנשי שלומנו ולמלא אמתחותינו כסף! –. ואיך נואלתי כי חפצתי לשבת בבית הזה כל הימים; הלא לתקופת עשרה ימים קַצְתִּי בחיי לגור עם האִכָּרִים הסכלים האלה – האין זאת, בני?” אמר השודד בפה חנף לשובב לב הפסח אליו.
“לוּ הואלת וישבת בזה כל הימים, כי אז מנעת ממני שעשוע ושמחת לבב!” אמר הפסח בן חמוץ-זרוע בשחוק.
“כן הדבר, בני, כי יש לכסף מוצא בבית הזה –. ואף אם לא נמצא דבר בבית הזה לגנוב, כי גם אז שַבתי הֵנה עם לילית למען קחת נקם!” הוסיף השודד דַבֵּר וקולו שֻׁנָה מֵעוֹצֶם חמָתו, ושנאתו, כי ידעתי נאמנה כי רק אשתי הֵסִיתָה בי את המשחית לחַבל, את רודאלף, לעשות בי שפטים נוראים, ולכבות את אור עיני לנצח, אשר על ידי זה סִגְרַנִי אל כל בני אדם לעשות בי כטוב וכישר בעיניהם כאשר תעשה לי לילית ואתה פסח –. ויען כי קצרה ידי לקחת מהמשחית ההוא נקם, על כן אֶנקום מאשתי נקם אחת אפים משתי עיני –. ואף אם לא אוכל להנקם ממנה בלתי אם בהַצית אש בבית הזה ולְהִשָׂרֵף גם אנכי אִתָּהּ, גם אז לא אשיב ידי מִבַּלֵּעַ! –."
“לוּ חפצתי, זקן, לוּ חפצתי, כי עתה נהגתיך אל פתח בית אשתך, כי אנכי ידעתי איה בית מושבה, אנכי – אנכי יודע זאת”, אמר הפסח הקטן בקול רנה.
“אתה יודע איה בית מושבה?” קרא המורה בשלהבת נקם וזעם, “אתה יודע? אתה?”
“אנכי יודע, זקן! אנכי!”
“אתה יודע איה חדר אשתי?” הוסיף השודד לשאול בפנותו אל המקום אשר שמע שם את קול הפסח.
“כן הדבר, אנכי יודע! גם אֵדַע כי רק איש אחד יָשֵן בירכתי הבית הזה, גם אֵדַע את פתח חדר משכבו, וּמַפְתֵּחַ החדר הִנוֹ בתוך המנעול מבחוץ. ויש לאל ידי לגור בעדו לבל יוכל לצאת – קום נא, אתה אשמדאי הזקן! קום ושבה שֶביך, שֵׁד עִוֵר! –.”
“מי הגיד לך כל אלה?” שאלהו השודד בקומו ממשכבו.
"שמע עוד, אשמדאי! על יד חֲדר אשתך, ישֵנה אביגיל האָמה, וגם אותה אוכל להסגיר על מַסְגֵר בהמַפתח אשר גם הוא בתוך המנעול מבחוץ, ואז – אז אנחנו אדוני הבית הזה, ובידנו תִּסָגֵר אשתך והנערה אשר לנו לגנוב אותה – החפצת בזאת, אשמדאי?! החפצת? – "
“שקר, שקר דברת – כי מֵאַיִן ידעת כל אלה?”
“אני צוֹלֵעַ על רגלי, אך לא על שִׂכלי –. וזה מעט שַׂמתי רסן מַתעה על לְחָיֵי כרמי האִכר, באמרי אליו כי פעמים רבות יאחזוך צירים וחבלים בלילה, ושאלתיו איפה אמצא אז אנשים להושיע לך? והאִכר הֶראני את חֲדַר משכב הַשֹׁעֵר, גם חדר משכב אביגיל האָמה אשר הוא על יד חדר משכב אשתך, אשתך, אשתך.”
המורה נדמה זמן רב, ואחרי כן אמר בקול דממה, אך ברשפי אש משטמה ונקם, לאמר:
“שׁמעני פסח – זה מעט נואַלְתִּי ויחלתי תוחלת נעימה, אך עד ארגיעה נֶהפכה התוחלת ההיא לִזְוָעָה נוראה מאד –. הה! בית הבור וכל בתי כלאים גם בָּמַת מַטְבֵּחַ וכל משלחת מלאכי רעים, כאין וכאפס הם מול התלאות הנוראות אשר נשאתי מאז הבקר ועד עתה, ואשר אשא ואסבול עוד כל הימים –. ועתה הביאני נא אל חדר אשתי וְאֶשְׁחַט אותה במאכלת אשר מתחת לְמֹדָי – ואנכי אֶתָּפֵשׂ אחרי כן ומוֹת אוּמָת – אך אמותה במנוחת לבב אחרי הנָקמי מאשתי אשר היא הֵסַבָּה בכל צרותי, כי שנאתי אליה עזה היא ממות! –. הוי, גדול כים שברי! ומצוקותי אמצו ממני – אשר אֹמֶץ ידי הִפִּיל רְתֵת וַחֲתַת על כל סביבי! –. לי ידעת, פסח, לוּ ידעת בצרות נפשי, ועמוקות אידי לוּ ראית, כי אז חמַלתָּ עלי וַתִּסֹב לרחמני –. זה לי רגעים אחדים אשר כל ראש לָחֳלִי ויחשוב לְהִבָּקֵעַ; עורקי ככשיל וכילפות יהלומון; רעיוני נבוכים ובלולים….”
“האם אחָזך מַחלת הקיטור24?” אמר הפסח בשחוק, “הנה ידעתי רפאות להמחלה הזאת – הִתְעַטֵשׁ נא, זקן! וְתֵרָפֵא – ואולי תאבה שאוף טאבאק?” ובדברו הכה באצבעותיו על כף ידו כדופק על מכסה תֵבת הטאַבאַק, ויוסף לדַבּר: “הנה יש לי טאבאק, אך לך לא אתן –.”
“ראשי! ראשי!” צעק השודד, “הה רוח עִוְעִים ישופני!” הוסיף לצעוק בתמהון לבב, וכמעט הִשְׁתַּגֵעַ מרוב אַוָתו לכַלות חמָתו ולשפוך דמי אשתו, וקצר קצרה ידו מהפיק זְמָמוֹ. דמיונו כזאב מזה רעב וּלְחוּם אשף כָּלוּא בִּכְלוּב ברזל, אשר יתקלס בו נער קטן כל היום, ובמרחק שלשה צעדים יריח בשר כבש חי, אשר בתאות רֶצח יכסוף עליו ולטרפו לבעבור השקיט את אש רעבונו ושלהבת חרונו, והכלוב קיר ברזל בינו ובין תאות נפשו –.
בפעם האחרונה אשר לעג לו הפסח, הֵחֵלו עקבות השגעון להוָרע בקרבו. ובראותי כי אין לאל ידו לשפוך את דם אשתו, חפץ לשפוך את דמי נפשו בזעפו. רגע קטן אָבָה באמת לטרוף את נפשו בכפו, וישלח את ידו תחת למַדו, ויציא משם מאכלת חדה בעלת פיפיות, וישב צור הלהֶבת אל לבו. –. אפס כי עד ארגיעה שב וַיִּנָּחם על מעשהו, כי אֵימַת המָות הֵשיבה אחור ימינו, וחֶמדת החיים גברה עליו וַתִּתְקְפֵהוּ וידו האֹחֶזת במאכלת נִחתה וַתִּצְנַח על ברכיו.
הפסח ראה את כל זאת, וישחק בקול גדול. והמורה אשר יָרֵא פן תִּסְתַּתֵּר בינתו ורוח שגעון יבעתהו מרוב זעמו ושצף קצפו, התאפק בחוזק יד, ויהי כאיש אשר לא שומה את לעג הפסח אשר ילעג לו באכזריות זדונו, ויחפוץ לשכך את אכזריותו מעליו, וַיְנַס להטות את לבו אל בצע כסף.
“אהה!” אמר אליו בתחנונים, “נהלני נא אל פתח חֲדַר אשתי; ואתה תקח לך את כל אשר תמצא בביתה, ואחרי כן תנוס מהבית וְתִמָּלֵט, ואותי תעזוב לבדי בבית; ואם תאבה תְשַוַּע לְיֶשַע ותסגירני אל ידי אנשי הבית; והם יתפשוני ויהרגוני כרגע, ואז אמותה במנוחה בהנָקמי מאשתי – אחרי כי אין בי אֱיָל לשלוח יד בנפשי – נַהלני נא אל חדרה; כל הון יקר תמצא שם, כסף וזהב, אבני חפץ ופנינים יקרים וכל שכיות החמדה – כי היא עֲשִירָה וְרַבת אוצרות – השמעת, בני? השמעת? את הכל תקח לך, אך הביאני נא אל חדרה –.”
“שמעתי, שמעתי את דבריך – חפוץ תחפוץ כי אנכי אהי עזר לך לשפוך דם נקי, הו אשמדאי!” קרא הפסח ברוגז ובקול בוז ותועבת נפש, “טוב לי לעבור בַּשֶׁלַח מהביא אותך אל בית אשתך! התבין את דברי? התבין שֵׁד עִוֵּר וארור!”
“המָאן אתה?”
הפסח לא ענהו דבר, ויתחמק בלאט ברגלים יחפות לבל ישמע המורה את קול צעדיו, ויגש אל השודד היושב על המטה ואוחז עוד את המאכלת בידו, ובמהירות נפלאה מִהַר ויגזול את המאכלת מהשודד, ויקפוץ ויברח וירחק מפניו בירכתי הבית.
“הוי המאכלת! המאכלת!” קרא השודד בפרשו את ידיו.
“שֵׁד ארור!” אמר הפסח אליו בזעם, “יגורתי פן תבקש תואנה למחר בבקר לדַבר עם אשתך ולהתנפל עליה לקחת את נפשה, כי אתה קַצְתָּ בחייך ובחרת במות, רק אין בך אֱיָל לטרוף את נפשך בכפך –.”
“עתה יהי הוא מָגֵן בעד אשתי וִימַגֵן אותי –” דִבר המורה ברעיונים נבוכים – האם בן-שטן הוא הפסח הנורא הזה? – איה איפה אני? – מדוע סַכּוֹתָ לראש אשתי, הוי בן בליעל ויליד צפעוני!"
“לבעבור הרעימך ולקחת ממך נקם!” הֵשִׁיב הפסח אשר חֲזוּת פניו הֵחֵלו להפיק לעג וקלסה כבראשונה.
"הוי בעבור זאת? " התלונן השודד כאיש נפעם אשר רוח עועים תבעתהו, “אנכי אשרוף את הבית הזה באש – למען נעלה כלנו יחד על מוקדי אש – כֻלנו! –. איה הַנֵּר? תן לי את הנר ואַצית הבית! –.”
“הַא! הַא! הַא!” שחק הפסח בקול גדול, “לוּ היה אור עיניך אִתך, כֶּלב עִוֵּר! כי אז ראית בעיניך כי אין נר ואין אור בבית הזה –.”
המורה נָאַק נאקת מָוֶת מקירות לבו, ויושט את זרועי ידיו ויפול מלא קומתו על רצפת הבית, ופניו ארצה, כי אחזהו הַשָׁבָץ25, וידום כאבן.
“אני ידעתי את תנואתך, זקן!” אמר הפסח; “בזדון התנפלת ארצה, לבעבור אחישה להושיע לך, ואז תודיעני את אגרופך –. שכב, זקן! שכב עד אשר לא ינעם לך משכבך ותשוב ותקום –.”
אחרי דַבְּרוֹ יָשַׁב על הכסא ולא גרע מהשודד עיניו, גם שם על לבו לבלתי תֵּת שְׁנָת לעיניו כל הלילה ההוא, כי ירא פן יְמֻשֵׁהוּ המורה ויעש לו רעה, אך למען התענג בשבתו על הכסא הוציא מתחת למַדו צרור כסף וַיִמְנֶה לאט לאט ובכל אַוַת נפש את השקלים המונחים בתוכו.
הקורא היקר יזכור נא כי בעת אשר עשתה אשת האַרווילע חוֹזֶה עם קארל ראָבערט, ועוד מעט והיא נתפשה ביד בעלה, בעת ההיא נתן לה רודאלף צרור כסף, ויצַו עליה לעלות אל עֲלִיַת קיר הבית מקום מושב האיש העני מארעל, ולתמוך את ידו בכסף ההוא. ואשת הארווילע מִהרה ותעל במעלות הבית ובצרור הכסף בידה; והפסח הקטן יצא אז מבית רופא האליל צאֶזאר בראַדאַמאַנטי, וירא את הצרור, ובתחבולות ערמָתו גָזל מידה את הצרור ההוא. אךאשת הארווילע בשמעה קול צעדי בעלה, הֵחִישָה מפלט לה בעלותה על עלית בית מארעל, ולא יכלה להפליט מִשִׁנֵי הפסח את טרפו.
ככלות הפסח למנות את כספו פעמים רבות, התחמק ויצא מחדרו יָחֵף ועל בהונות רגליו, וַיַדְבֵּק את הדונג אשר נתנה לו לילית במנעולי הדלתות אשר לחדרי הבית, ויחשוב בלבו כי אם יבַהלהו איש, יאמר כי דופק הוא על הדלת לקרא לאנשים לעזור לאביהו אשר צירים ןחבלים אחזוהו.
בשוב הפסח אל חדר משכבו, וירא כי המורה נופל עוד על פניו ארצה, חרד לבו בקרבו רגע קטן, אך בהטותו את אזנו ויקשב וישמע כי המורה ישאף רוח, שב ויאמִין כי אך עָרום יערים הוא לבעבור מָשכו ברשתו ולקחת ממנו נקם.
“העוד תנוח על משכבך בשלום, זקן!” אמר הפסח בקול לעגו.
חבלי מות אפפו את המורה בתגרת יד השב. אשר החזיקתהו, אך זאת היתה לו לישועה כי בנפלו על פניו ארצה, הֻכָּה חוטמו מַכָּה עזה עד כי נָזַל ממנו דם רב, ובכן נִמלט מִמָוֶת.
תרדֵמה גדולה נפלה על המורה, ונפשו מסֻבלה בּשֵנה עמוקה, גם בשגָעון ותמָהון יחד, ויחלום חלום מוזר ונורא עד מאד.
-
געהיים ראטה ↩
-
הארם. ↩
-
נערפענענטצינדונג. ↩
-
שאטטלאנד. ↩
-
יען כי זה כשמונה עשרה שנה חלפו למו מעת אשר בא רודאלף במסורת ברית החתונה עם שרה בסתר, על כן נעלם הדבר מעיני בני האדם, ומה גם כי רודאלף ושרה התאמצו בכל עוז לכסות את הסוד הזה במסתור הדומיה –. ↩
-
דועל. ↩
-
רגלי. ↩
-
סוסי. ↩
-
השוערים (טהאר אויף פאסער). ↩
-
עיני. ↩
-
האהלוועג. ↩
-
הנערה. ↩
-
הכהן. ↩
-
צואר. ↩
-
פיה. ↩
-
בלשונה. ↩
-
אשר הטבענו אותה במים. ↩
-
כספה. ↩
-
השופטים. ↩
-
מכת מות. ↩
-
הוסטען. ↩
-
מאנכען. ↩
-
אאזע. ↩
-
קאטהאר. ↩
-
דער שלאג. ↩
הקדמה
הנה השלמתי חֻקי, קורא יקר! והֵא לך גם החלק האחרון “מסתרי פאריז”, וכל אזן אשר תבחן הוד מליצת שפת עֵבר, וכל חֵךְ אשר יטעם נופת צוף דִבשה, הלא יבחן ויטעם כי גדול כבוד החלק האחרון הזה בצחות מליצותיו על שלשת החלקים ההולכים לפניו, ויתר שאת לו עליהם במֶתק ניבו ונאֻמו, בטֹהר הגיונו וחמדת לשונו. ובטחתי כי גם מְתֵי מעט מְזֵי אש הקנאה ולחֻמי רשף השנאה – אשר כתבו עלי מְררות וישפכו מְרֵרָתָם על ההעתקה הזאת – דם מתי מעט ההם ינחמו על מעשיהם, וידם לא תאחז עוד במשפט מעֻקל בקראם את דברי החלק האחרון הזה, ועין בעין יראו כי תכליתו מוסר השכל, וצדק ומשפט חסד ורחמים הם הם אוצרו. אפס אם גם בפעם הזאת יָקוֹט מבטחי, ובני רשף ההם יגביהו עוד עוּף לַחתות גחלי רתמים על ראשי, גם אז אחריש אתאפק ולא אשיבם דבר, ובשובה ונחת מוסר כלמתי אשמע וְאֶדוֹם, כאשר עשיתי עד כה. עֵדִי בשחק כי כל ישעי וכל חפצי בהעתקה הזאת, היו רק להעיר ולעורר את אהבת שפתנו בלבות בני הנעורים, ולהראות גם לחכמי העמים והשרים את טובה ואת יפיה, את הודה וכבודה, ואת כּחָה וגבורתה. וחפצי הצליח ה' בידי, כי מרבית בני עמנו נעוֹרוּ וַיְעוררו את אהבתם לשפתנו אוצר כל כלי חמדה וְאֵם כל קֹדֶש בארץ, וגם יראי ה' ומשכילים באמת, ראו את ההעתקה הזאת וַיְהַללוה, שָׁרים ומליצים ויאשרוה, וגם חכמי העמים ושָׂרִים נכבדים ספרו את כבודה בדברי הימים ללשונותם, וַיִוָכְחו כי שפתנו עוד אתנו, ולא עלינו יִסב חֲזוֹן עובדיה (ב')1 –. ומה לי ולדִבת שנים שלשה מלשני בסתר ומוציאי דבה, הראשון סופר אולד, ולפני כל חוברי חברים חוללתי, הטרם ידעתי כי מני שים סופר וספר עֲלֵי ארץ, לא נִקו שניהם מִשוֹט לָשון וקנאת עָם, חִצֵי לְשון רמיה נִחתו בם וחמת מקנאים שֹׁתָה רוחם –. מראשית כזאת ידעתי ואת חדרי לבי הצַבתי מטרה לבני אשפתם, וללשוני שַׂמתי מַחסום. וזאת נחמתי כי קנאת המקנאים כעשן תכלה ודברי הבליהם ישא רוח יקח הבל, אך התועלת אשר תצא מההעתקה הזאת לשפתנו הַנָוָה והמעֻנגה תעמוד לעד.
נא: אחרית הארווילע
אך חזיון שוא ומִקסם כזב הוא העֹשר! לא יָסֶךְ בדלתות זהב את יַם הדאגה הסוֹעֵר בלב איש, ובְשׂוא גליו לא יְשַׁבְּחֵם. הן אמת כי היושב בְצֵל הכסף, מנוחה שאננה וְשַלְוַת הַשְקֵט לו מסביב, אך נפשו תשבע נדודים תמיד, כי היא תתאוה תמיד תַאוות אשר לא תִקָנֶינָה בכסף ואם יתן איש כל הון ביתו במחיריהן, בוז תבוזנה לו…
גם השר הארוילע, העשיר ורב אוצרות, גם הוא נלכד בשחיתות עָשְרו, כי נפשו אִוְתָה תאוה אשר לא תִקָנֶה בכסף ולא יֻתַּן זהב סגור מחירה, הלא היא אהבת ימימה אשת נעוריו אשר מָשַך אותה אחריו בחבלי זהב –. בהתיצבו אחורי הדלת והמזוזה ויקשב וישמע את אשר נִדברו רודאלף וימימה על אֹדותיו, הָראה לדעת כי שקר טפלו אנשי לשון על ימימה, אך גם נוֹכָח כי נפשה נקעה ממנו וְכַטָמֵא הוא בעיניה, כי חָלְיוֹ האיום וְהַמְגֹאָל נצב לשטן לקיר ברזל בינו ובין אהבָתה –. ויתעצב מאד אל לבו, וישקע במצולות יגון נורא מאד, יגון משחית נפש ומחַבל רוח, וַיִנָחֵם על הרעה הגדולה אשר הֵרַע לימימה במשכו אותה בשחת רשתו… תקצורנה כל שפתי נאמנים מֵהַגֵד ומִסַפֵּר את נהמת לבו! אלפי עשתונות ורעיונות נוראות ושונות הִשְׂתָּערוּ ויתגעשו בחֻבו ויטלטלו את נפשו טלטלה גבר כל הלילה ההוא – אך בטרם בוקר כָּעוֹף התעופפו כל בַּלְהוֹת צלמות ההן, ויגונו העז פָּשַט ויעף פתע פתאֹם באֹרח פלא –.
הבוקר אור והשר הארווילע קרא אליו את יוסף עבדו ויצוהו ללכת ולקרוא אליו איש מוכר אבני חפץ, כי היה את נפשו לקנות לִוְיַת אבני חן לימימה ולהרעישה בתשורה יקרה הזאת לשמחת לבבה. גם קרא אליו את הַסוֹכֵן אשר על ביתו ויצוהו להרחיב את היכלו בבתי מִדוֹת ועליות מְרֻוָחִים ולא יחמול על כסף וזהב לחפץ לבבו זה. ואחרי כן שלח לקרוא אליו את ההערצאג פֿאָן לוצעניי ואת השר סט-רעמי ועוד ארבעה שרים נכבדים, לאכול אתו לחם בבקר ולשוש אתו משוש, כי יום טוב הוא לו. וימימה באה אליו החדרה להגיד לו כי הולכת היא אל אשת ההערצאג לשאול את פיה על אֹדות האלמנה ובתה אשר הפקידן רודאלף בידה להושיע להן, ומשם תאחז דרכה ותלך לְבַקֵר את הנערות אשר בבית הָאַסוּר הנקרא סט-לאצארוס. “אם כן לא נתראה עוד – היום?” שאל השר. “אם רע בעיניך מהלָכי”, ענתה ימימה, “אחשך זאת ליום אחר”. “נהפוך הוא”, אמר השר, "כי ייטב בעיני לֶכתך באֹרח צדקה. לכי לשלום ואל תתמהמהי. חֲיִי בטוב, ידידות נפשי! – ". “עוד מעט ואשובה הֵנה”, אמרה ימימה “שלום לך!”
ויהי אך יצא יצאה ימימה מפתח הבית מזה, והנה ההערצאג לוצעניי בא מפתח הבית מזה, ובשאון ורעש התנפל לחדר הארווילע כמשפטו תמיד. “הטוב עשית”? שאלהו הארווילע, “הטוב עשית כי לא הגדת לי מאומה על דְבַר הַקְרָב אשר היה בינך ובין פלוני אלמוני? וזה לפני יום סֻפּר לי הדבר הרע הזה,..” “דבר רע?” אמר ההערצאג, “דבר רע?, לא ידידי! מעודי לא עשה לי אדם שחוק משמח לב כאשר עשה לי זה האיש קארעל ראָבערט – כי הוא התאגף בי עד להשחית בגלל השאלה אשר שאלתיו אם נרפא מֵחוֹלִי מִפְתַּח כְרֶשׂוֹ – הידעת כי רק בגלל זאת ערך אתי קְרָב? כי בגן הגבירה… שאלתיו בפני ימימה ובפני שרה אחות תם אם נרפא מֵחָלְיוֹ זה, ובאמת לא הדביקהו חוֹלִי כזה מעודו, רק מְשַׂחֵק הייתי – וביום השני הִקדיש עלי מלחמה. אך לא אִנָה אלי רעה, והנני בריא אולם כאשר עיניך רואות, ובאתי לביתך להתעלס בדברי ידידות –” כה דבר ההערצאג קול רם ויתנפל על המטה ואת מטהו תלה על רְאִי מלֻטש אשר ממעל לראשו ויניע את המַטה הֵנה והֵנה. “הידעת?, אמר הארווילע אליו, “הידעת כי זה מעט שלחתי לקרוא לך אל המשתה אשר הכינותי לך לשמוח אִתך כי נִצָלְתָּ מחרב ראָבערט, גם קראתי למאהבי וידידי להתערב בשִמחתך… אך הרף נע מהניע את מַטך פן תַּפִּיל את הָרְאִי וְתָּרֹץ גֻלגלתך –.” “היטבת לראות”, ענהו ההערצאג, “עיני נשר לך לראות את הנולד – אך את מי קראת אל המשתה? את השר סט-רעמי – לא! כי זה ימים אחדים הוא יושב בבית שדה, לפלא הוא בעיני מדוע אוה בית כזה למושב לו בימי החרף!!” קרא ההערצאג בקול רעש גדול כמשפטו, ויך במטהו על השֻלחן, וישתרע על המטה ויתנודד כֹה וכֹה, ופתאֹם עצר מהשמיע במרום קולו, כי השר סט-רעמי בא הביתה. “לא אשאל אם ההערצאג פֹה בבית”, אמר סט-רעמי, כי את קולו שמעתי בהיותי עוד בחצר –. “”האתה הוא זה?” שאלהו ההערצאג, “האתה הוא, איש שדה? מה היה לך כי ישבת בשדה בעתותי חרף? –”. “תמול שבתי העירה” ענהו סט-רעמי, וזה מעט נקראתי לבא לבית השר הארווילע, וָאֵדא מעל כנפי רוח וָאבוא הֵנה –." “אודך ידידי כי חַשת בוא עלי”, אמר הארווילע אליו, “כי גם אתה אוהב וָרֵעַ לההערצאָג וגם לך לשמוח אתנו בהִמָלטו מחרב ראבערט –”. “אך אנכי”, קרא ההעאצאג שנית ברעם קולו, אך אנכי שואל עוד הפעם מה עשה סט-רעמי בימי החרף בבית שדה, בית הקיץ? מי יתן וידעתי פשר הדבר! –." “אני אגיד לך”, ענהו סט-רעמי, “כי נסיתי להִגָמֵל מעט מעט מחלב עיר וָאֵם זאת בטרם אפרד מעליה? –.” “ידעתי מה ירזמון מליך”, אמר ההערצאג, ידעתי כי תחפוץ להיות חָבֵר למלאכי צרפת אשר בחצר געראָלשטיין, אך חדל ממחשבות כאלה! והנני מגיד לך מראש כי לא תקום מחשבתך זאת – אשתי וכל יודעיך יאמרו כן, וגם אני אחשוב כאשר יחשבו הם –." רעיתך הגבירה וכל מיֻדעי שָגוּ בדבר הזה –." “הלא בְפָנַי הגידה לך אשתי כי אִוֶלֶת היא לך לעזוב את פאריז –.” “רבות פעמים נואלתי בימי חיי, ותהי גם זאת אחת מהֵנה –.” “כי נואלת פעמים רבות ידעתי גם ידעתי, וראשית אִולתך היא כי תפַזר כסף כאפר להלוך הגדולות ובנפלאות ממך אשר לאחרונה יכלו שאֵרך וִיחַבלו נפשך – אך כי תִוָאֵל ותואיל לְהִקָבֵר חיים במַהמורה ומִנהרה כגעראלשטיין, זאת לא אאמין –.” “הס!” אמר הארווילע אליו, אל נא תדבר תועה על געראלשטיין בִּירַת ידיד נפשי ואלוף נעורי הנשיא הגדול רודאלף, ואם ידעת את הנשיא הזה, כי אז לא נִפלאת על חֵפץ סט-רעמי לשֶבת בחצֵרו –." “אני אאמין”, אמר ההערצאג, אני אאמין כי רודאלף הוא איש יקר ומאד נעלה – אף כי להשמעות אזנים זר מעט מעשהו – אך זאת לא אאמין כי ראש כל בחורי חמד בפאריז כסט-רעמי, יאבה לְהִנָזֵר מתשואות חלד ולהיות בוחר בחצר רודאלף נְגִיד געראלשטיין –."
עודם מדברים, נאספו גם יתר הקרואים אל בית הארווילע, וברגע ההוא בא גם יוסף משרת הבית ויבֵא את איש מוכר אבני חפץ. “שאוני, אדונַי!” אמר הארווילע אל הקרואים, “ואני אדבר מעט עם האיש הזה, כי חפצתי לקנות מידו לִוְיַת אבני חן בעד ימימה רעיתי –.” “התאבה להרעיש את ימימה בתשורה יקרה?” שאל ההערצאג בקול המון, גם אשתי הרעישה אותי אתמול –" “במתנת ידה….” “לא, אך בשאֵלה נעימה מאד, כי שָאלה ממני לתת לה מאה אלפים פֿראַנקים, ואני נלחצתי להַלוות אותה את הכסף הזה אחרי תִתָּהּ לי שטר על בית השדה אשר לה. ונִפלאתי מאד מי הוא האיש אשר הפליא לו אשתי חסד נִפלא כזה, ועוד אשוב אתפלא מי הוא מפַזֵר כסף רב כזה במֶשך שתי שעות – כאשר סִפרה לי אשתי –? ואולי תדעהו אתה סט-רעמי? אתה, אשר גם אתה תפַזר הון עתק לרגעים!” כן שאל ההערצאג את סט-רעמי ולא ידע כי גחלים הוא חותֶה על ראשו בשאֵלתו זאת עד כי שֻנה עוֹז פניו ויתאדם. “ידידי!” אמר הארווילע אל סט-רעמי, “ידעתי כי טוב טעם ודעת לך, עֲזור נא לי לבחור אבני חפץ בעד ימימה –.” “הלא זה הוא בוידיאן!” אמר פתאם ההערצאג בהתבוננו את סוחר האבנים, “האתה הוא איש מִרמה אשר תְּרַמֶה את אשתי ותורישנה!” הוסיף ההערצאג לקרוא בקול רם. “לא, אדון נכבד!” ענהו בוידיאן ברוח נבוכה “אנכי לא רמיתי את רעיתך הגבירה מעולם, ובחורף הזה לא קנתה מידי מאומה, רק צִוַתְנִי לְשַבֵּץ את אבניה במשבצות חדשות, וזה מעט השיבותין לידה. וסט-רעמי אשר ידע כי ההערצאגין הֵמִירה את אבניה הטובות באבני שוא למען תמוך את ידו כי מָטה, חרה לו מאד על המקרה הזה, אך שׂם פניו כחלמיש, ויאמר: ההערצאג מְשַחֵר תמיד לחדשות, אל תגיד לו דבר, בוידיאן! –.” ובוידיאן שמע בקולו, ומבלי דַבר דָבר הוציא מארגזו אבני חפץ, שׁהַם ישפה וברקת, וישטחם על השלחן. “מה נאוה זיום!” אמר אחד הקרואים, “איך לֻטשו בהדר ויפי מעשה ידי אמן! –.” “באמת לְטָשָן אמן נפלא מאד”, ענה בוידיאָן, “אך צר לי כי חרש אבן ההוא הֻכה בשגעון והוא עצור כעת בבית עקד המשֻגעים, ואמן מהיר כמוהו כָּבֵד למצוא בפאריז, ולפי דברי סוֹכֶנֶת בית מסחרי השתגע האמן ההוא מֵעוֹנִי וּמֵחוֹסֶר כֹּל –.” “ואיך האמנת באיש מִסְכֵּן כזה לתת בידו אבני יקר כאלה?” שאל אחד מהקרואים. מאה פעמים נסיתיו“, ענה הסוחר, והוא לא נָגַע באבני אף כי נגע עָנְיוֹ עד הנפש –.”
בעת אשר הִתְוַכַּח הארווילע עם בוידיאן אֹדות מְחִיר האבנים, ובעת אשר שקל לו את כסף מחירן, בעת ההיא מָשַש סט-רעמי את כל האבנים היקרות המונחות על השֻלחן ויתבונן בהן פעמים רבות. ואחרי כי לקח בוידיאן מחיר האבנים אשר קנה הארווילע מידו אסף את יתר האבנים מבלי שום עין על מִסְפָּרָן, כי בָטח לבו בהשרים הנכבדים ההם כי לא ישלחו בגנֵבה את ידיהם, ומבלי סְפוֹר שָׂם את אבניו בארגזו וילך לדרכו. אחרי הדברים האלה נועץ הארווילע את סט-רעמי על דְבַר תורת התאים והאולמים והעליות אשר יש את נפשו לפָאר בהם את ארמונו, ויספר לו כי לפני חֹדש ימים קנה בתי מִדוֹת במחוז פאריז, וגם אותם ירחיב ויפאר בבנינים חדשים וחדרי משׂושׂ, ומאד ישמח לבו על הקנין ההוא אשר קנה בעצת יעקב פֿערראַנד הסופר. לזכר שם פֿערראַנד התפלץ סט-רעמי וישער שער, ויתחזק ויאמר: “האם אמת הדבר כי זה האיש פֿערראַנד איש צדיק הוא?” “למה תשאל כזאת?” ענהו ההערצאָג, מי לא יֵדַע כי צדיק וישר הוא? –." “בשמן תורק שמו”, אמר אחד מהקרואים, “הוא מַרבה לשפוך לפני ה' שִׂיחו ומואס בכל חמודות התבל –.” “אך הוא כֵלַי ואביר לך מאד”, אמר סט-רעמי. “ומדוע תמָאן רק אתה להאמין בתֻמתו וצִדקתו?” שאלהו ההערצאג בתלונה. “אני לא אדעהו”, אמר סט-רעמי, "אך לשמע אזן שמעתי כי לבו אבן ונפשו נחושה –.
ככלות הקרואים לאכול ולשתות, אמר הארווילע אליהם “אם יש את נפשכם אדוני, לְעַשֵׁן טאַבאַק, בואו נא אל חדר משכבי, כי שם צפנתי לכם ארגז טאבאק אשר ריח ניחוח לו”. וכל הקרואים קמו מהשֻלחן ויבואו אל חדר משכב הארווילע אשר בו שני ארונות מלאים כלי נשק יקרים. “ראו נא, אדוני!” אמר ההערצאָג אל הקרואים, ראו נא מה נאוו כלי נשק האלה! השר הארווילע אוהב מעודו לקנות לו כלי צַיד יקרי ערך מאד." כֻלם סבו את הארונות ויתבוננו בנשק אשר בתוכם, והארווילע הוציא משם קְנֵה רובֶה ויאחזהו בכפת המנעול, ויאמר בשחוק: “ראו נא, ידידַי! כלי קטן כזה יש בו כחַ להציל את קְשֵׁה יום מכל מכאוביו ומצוקותיו העצומות –.” ובדברו הֵרִים את קְנֵה הָרוֹבֶה וַיְכוֹנְנֵהו מול פתחי פיהו. “אני”, אמר סט-רעמי “אני לא אחישה מִפְלָט לי לִכְלִי מָוֶת זה כי אם בַּאֲבֹד כל מָנוס ממני –. “אך הכלי הזה ישים ברגע קטן קץ לכל נגעי לבב אנוש!” ענהו הארווילע, “רעם, ברק וָמָוֶת יתפרצו מקרבו ברגע אחד, והאדם הָאֹבֵד איננו עוד –.” “הִשָמֶר נא, ידידי!” אמר אליו ההערצאג בראותו כי הוא מגיע את כלי המשחית אל דל שפתיו, “השמר נא, ידידי! הטרם תדע כי פעמים רבות היתה אחרית שחוק כזה בכי ומספר –.” “התאמין כי שחקתי בנשק הַמָוֶת אם היה כדור עפֶרֶת בתוכו? –.” אך בכל זאת הרף נא מִשַחֵק בו!” צעק ההערצאג. “ראו נא, אחי!” הוסיף הארווילע לדבר, “ראו נא, הנה כן יעשה גבר לא יצלח בימיו – ישים כלי מות כזה בין שִניו, ואז…” “אֵי שמים!” צעק ההערצאג ברָגזה, מה זאת עשית?–." “ואז – הוסיף הארווילע דבר – ואז יניח אצבעו על כַּפַּת המנעול – ובטרם יָעִיף האדם עין – קְשֵה יום עוד אין…” עוד לא כִלה לדבר, וכרגע התפרץ קול רעם ולהט ברק וְכַדוּר מָוֶת מִקְנֵה הָרוֹבֶה, והארווילע נפל מת ארצה מתבוסס בדמיו – – –.
בַּלְהות תמותה, פחדי שְאול וּמְחִתַּת צלמות אפפו את הקרואים בראותם את המראה הנורא הזה – כל עֵט סופר וכל שפתי נאמנים אין בהם כחַ לתָאר ולהביע את עוֹצֶם חרדת נפשם ותִגרת מְצָרֵי רוחם!! וביום השני באו בספר “מגיד חדשות” אשר בפאריז כדברים האלה: ביום אתמול נקרה מקרה איום ונורא מאד במגרש זערמען: השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע – רב עשר וַחַכַם לבב כבן חמש ועשרים שנה – קרא אליו אתמול את אוהביו ורעיו אל המשתה אשר הֵכִין למו. וככלותם לאכול הֶרְאָם את כלי נשקו אשר בחדר משכבו, ויקח קְנֵה רוֹבֶה בידו ומבלי דעת כי כדור עפרת בתוכו, שחק בו, ויאחז בכפת מנעולו, ופתאֹם הִרעים כדור מָוֶת מקרבו, והשר הארווילע נפל שדוד ארצה וראשו התפוצץ מאד לְבַלְהוֹת נפש הקרואים ההם –."
ואנחנו העתקנו בזה את דברי מגיד חדשות ההם, להראות לעיני הקורא כי כל יודעי מות הארווילע, האמינו כי מבלי מֵשִׂים ובלי-צְדִיָה הֵביא עליו את המות הזה. אך אנחנו יודעים נאמנה כי לא כן הדבר, רק הוא צָדָה וְהִשׁיא מות עליו ברצונו, ובערמה ותחבולה הִתעה את קרואיו בַהכינו להם משתה, ובהתיעצו עמהם על צפונותיו, ובקנותו לעיניהם לִוְיַת אבני חן לימימה, לבעבור יאמינו כי לא בזדון טרף נפשו בכפו כי הארווילע אחרי יָדְעוֹ אל-נכון כי לא ישיג את אהבת ימימה בעד כל הון וָעֹשֶר, יען כי מחלתו האיומה והנאלחה עומדת לשִטנה לו ומַבדלת בינו לבין אהבתה, ורגשי נחַם כנחשים צפעונים אשר אין להם לחש התעוררו בחדרי לבבו על אשר אסר אליו בחבלי רֶצח את ימימה התמימה והנעימה, בחבלים אשר לא יִנָתְקוּ כי אם בְּהִנָתֵק פְּתִיל חייו, חרוץ משפט לשום קץ לחייו המָרים והמאררים ולשלח את ימימה חפשי לנפשה – 2.
––––––––
נב: בֵּית הָאֵסוּר
וימימה ההרווילית אשר לא ידעה עוד מהרעה הנוראה אשר נהיתה בביתה, הלכה לה אל אשת ההערצאג להתחקות על שרשי רגלי האלמנה ובתה אשר עֲשָׁקָן יעקב פֿערראַנד, אך גם היא לא ידעה הֲלִיכוֹת האשה האומללה ההיא ובתה, ותִקְוַת ימימה נשארה מָעל. ותלך מבית אשת ההערצאג לְבַקֵר את בית הָאֵסור הנקרא סט-לאַצאַרוס. מקום אשר נערות שובבות ובנות בליעל אסורות שם. ומגמת פניה היתה לחַפש בין הנפשות החוטאות העצורות שמה, אולי תצלח לה למצוא נפש אחת אשר לא נשחתה עוד עד היסוד בה, ורק מֵעוֹנִי ולחץ הָטבעה בשחת חטאות נעורים, ובצֵאתה למֶרחב ולא יֶחסר לחמה, תִחיה חיי ישרים ותלך במעגלי צדק, ובבית האסור ההוא, סִפרה האשה צִפּורה, אשר עיניה צֹפִיות הליכות הבית, אל ימימה ההרוולית את תכונות כל האסורות, האסורות שם, ובתוך דבריה אמרה אליה: “דעי נא, גברתי, כי זה מעט הובאה הֵנה נערה צעירה לימים כבת שבע עשרה שנה, והיא נפש יקרה מאד, ורק קְשִׁי יוֹמָהּ הֲדָפָהּ בִּיוֵן מצולה, וכל ישעה וחֶפצה למצוא חַיַת ידה ולהתהלך בדרכי יֹשֶר. תֹּאֲר פני הנערה, כתאר בת נָדִיב וָשועַ, חֵן נעורים וְתֹם עלומים הוצקו על מַרְאֶיהָ ויפעת טֹהַר לבבה נשקפת מבעד עיניה, והיא מלֻבשה כאחת מבנות הכפרים. שוטרי העיר ראוה כי היא מְשָׂרֶכֶת דרכיה בלילה בִשְׂדֵה אֵלִיָה, מקום אשר מטעם השופטים בל תלך בו נערה כמוה גם ביום, והשוטרים הִכִּירוה כי לפני שלשה חדשים היתה עצורה בבית מרזח בתוך הסיטע, בית מָנוֹס לגנבים שודדי לילה ומקלט לזובחי אדם, ועל כן הביאוה לְהֵאָסֵר בבית האֵסור הזה, ובראותי טָהרת תֹּאַר פניה וענות צדקה, נחמתיה דברתי על לבה, ושאלתי את פיה להודיעני את דרכיה ולגלות לי סודה, והבטחתיה לתת לה מהלכים בין נדיבים ועשירי עָם בעזבה ארחותיה ללכת בדרכי חיים. אך היא הֵעִיפָה בי עיניה היפות, ותאנח במרירות ותאמר: אודך, גברתי, בכל לבב על טובת לבבך, אך לגלות לך סודי לא אוכל, יען כי נשבעתי לבלתי גלות אותו לאזן שומעת –.” אז חליתי פניה להודיעני מֵאַיִן היא באה? איפה היתה מעת אשר עזבה את בית המרזח אשר בהסיטע? הישבה בתוך ישרי לב בכפר מושבה – כי בגדיה יעידו כי גָרָה באחד הכפרים –? גם אמרתי לה כי בהִוָדע לי על פי עֵדִים כי יש את נפשה לחיות חיי ישרים, אז אבקש את שר בית האסורים לשלחה לחפשי, ואני אהי בעזרתה להמציא לה מנוחה אשר ייטב לה. אך היא נאנחה שנית ותאמר: “הה גבירה! אל נא תאיצי בי להגיד לך כל אלה, כי השבועה אשר נשבעתי, תשים מחסום לפי –.” ואני אשר הסכן הסכנתי להכיר תכונות נערות אשר כגילה, השתוממתי על המראה, כי במֶשך הימים המעטים אשר היא יושבת בזה שמה משטרה על כל הנשים האסורות פֹה, והן סָרוֹת למשמעתה וחדלו הָרֵעַ, וגם נערה עַזַת פנים ונפש נחושה אשר שְמָהּ “זְאֵבָה” וכשמה כן היא, גם היא עָזבה זדונה וחרונה על פי דברי הנערה הזאת –."
“ומה שֵם הנערה הנפלאה ההיא?” שאלה ימימה ההרווילית.
“זמירה שמה בפי גרי הסיטע, גם פרח-מֹריָה, יען כי קולה כַּנְעִים קול הזמיר, ויפה היא וברה כפרח מֹריָה –.”
“חדשות ונצורות תשמענה אזני!” קראה ימימה בתמהון.
“עוד תשובי, שרתי, ותשמעי חדשה אשר תִּפָּלא בעיניך, כי האשה הַסוֹכֶנֶת על החדרים הַשְנִיִם בבית אֵסוּר הזה, סִפרה לי בַבקֶר הזה כי באחד החדרים ההם אֻסרה נערה צעירה אשר הִשִׂיאוּ עליה עון אשמה כי היא טָרפה בכפה את נפש בנה אשר יָלדה – והאשמה הזאת שָׂמָה שַׁמוֹת בבית אביה! כי אביה – חרש אבן ותמים דרך – הֻכָּה בשגעון לשמע האשמה הזאת, ואשתו וילדיו הרבים עטופים ברעב בעלית קיר קטנה ברחוב ההיכל –.”
“ומה שֵם חרש אבן ההוא ושֵם בתו?” שאלה ימימה.
"מארעל שְמו, ובשמת שם בתו, והיא היתה אָמָה בבית איש יקר וישר הנודע בשם יעקב פֿערראנד הסופר. ובשמת נשבעה כי בְּנָהּ נולד מֵת, וְתֹם פניה וְטֹהַר עיניה יעידו כי כֵנים דבריה –. וְאַתְּ, שרתי! לוּ תואילי להפליא חסדך להעלמה העניה והאומללה ההיא, ולפדותה מבית השבי, כי אז תפדי גם את נפש אבותיה ואחיה ואחיותיה מִשֹׁד וכֶפֶן. וגבירה עשירה ואדירה כמוך, יש לאל ידה לעשות כדבר הגדול הזה ולהוכיח לעיני השמש כי כפיה לא נְגֹאֲלו בדם –.
“ואני אעשה את שאֵלתך זאת”, ענתה ימימה, “אך עתה לכי נא וקראי לי הֵנה את העלמה הנקראת בשם זמירה.”
נג: הזמירה והזאבה
….“מה לך לדַבר אתי?” שאלה הזמירה את הזאֵבה.
“לדבר אתך קשות!” ענתה הזאבה.
“יען מה?”
יען כי מאז באת הֵנה הֲרֵעוֹת לי בהסירך ממני לב האבן – כי מאז דַברך אלי, נָבקה רוחי הקשה, נָשתה גבורתי, שֻׁנָה עז פני, וחליתי והייתי רַכַּת לב – וְלוּ ידע זאת מרטיאל דודי, כי עתה הֵשיב צור חרבו אל לבי, כי חָרַת בחרט לֹהֵט על זְרוע ידי את הכְּתוֹבֶת הזאת: “מָוֶת לְרַכֵּי לב!” הביטי נא וראי…" ובדַברה חָשפה את זְרוֹעָהּ והנה בבשרה חרותה תבנית חרב תְּקוּעָה בלב אָדוֹם עד הַחֵצִי, ותחתיה כתובים בכתובת קעקע: “מות לרכי לב!” “הראית?” שאלה הזאבה.
“ראיתי!” ענתה הזמירה, “ומה נורא המראה הזה!”
“דעי נא, זמירה, כי בעת אשר חרת זאת מרטיאל על זְרוֹעַ ידי, ידע אז נאמנה כי עזה אני כנמר, ולבי יצוק כפלח תחתית, ואם נודע לו כי זה כשלשה ימים רך לבי, אז חרה אפו בי והביא חרבו בלבי כהתבנית אשר אַתְּ מראה בזה –.”
“ובמה תדעי כי עתה הִנֵך רַכַּת לב?” שאלה הזמירה ברעדה. “במה? העוד תשאלי? וְאַתְּ העירות בקרבי רגשי חמלה וחנינה, אַתְּ – אַתְּ ביפעת תם מראיך ובאנחות לבבך, אַתְּ בנפת צוּף אמריך ובכשפיך – כי בעלת כשפים אַתְּ! – אַתְּ הִכרעתנִי לחֻמלה על בְנוֹת עֹנִי האסורות פֹה תחת אשר עד כֹה שחקתי לאידן, לעגתי לרישן והכעסתין גם כעס לבעבור הרעימן…”
התנחמי על עזבך דרכך – ללכת בדרכי יֹשר?" שאלה הזמירה ותאנח. “נחמתי!” ענתה הזאֵבה בשצף קצף, “נחמתי מאד! כי זאת אוֹת מוֹרֶך לבב, ולחרפה היא לי! הלא זאבה שמי, וכשמי כן אני, והוא גאותי והוא תהלתי. וְאַתְּ בקסמים אשר על שפתיך הפכת את הזאֵבה לכַבשה, וכלמה כסתה פני להיות שה תמימה, וכל תאותי להיות אך זאבה! ועל כן אבקש את צפורה להפרידני מעליך לבל תַּתְעִינִי עוד מדרכי, ואם מָאֵן תמאן צפורה לעשות את שאלתי, כי אז אשתובב כבראשונה ואעשה דְבַר בָּלַע, ושר בית האסורים יאסרני בבית התחתון עד מלאת ימי כִלְאִי, ואז – בצאתי חפשי – אז אהי את אשר הייתי עד כֹה, כי כן יאות לי, וכן אהבתי –.”
הזמירה הכירה כי הזאבה, אף כי מתאמצת היא לשוב ולהיות שובבה, בכל זאת לא נשחתה כָלִיל, ויש לה תוֹחלת ותקוה לִחְיוֹת עוד חיי ישרים, ועל כן חתרה הזמירה בכל עוז להשיבה אל ארחות-חיים, ותּחזק בידה ותאמר: דעי נא רעותי כי לא מֵרך לב נֶהפכת לעלמה אחרת, כי אם מֵאֹמֶץ לב, כי כל עושה טוב הוא עזוז וגבור."
“אם כֹה ואם כֹה הדבר, לא אֹבֶה לדעת – ובערב הזה אפרד מעליך ואֵשב בחצר השני או בבית התחתון אשר בזה, ובעוד יום או יומים אֲשֻלח לחפשי –.”
“אך אנה תלכי אחרי צאתך מִפֹּה?” שאלה הזמירה למען תְּפוֹש את הזאבה בדברים. “התשובי אל מרטיאל דודך?”
“כן הדבר, אשובה ואלכה לדודי ורעי מרטיאל.”
“איה איפה הוא כעת? ומה מעשהו?”
“הוא יושב על יד מעברת אסניערע אצל שפת הנהר, ובלילה הוא פוֹרֵש מכמוֹרת על פני המים ומשליך ביאור חַכָּה, ומלחמה ארוכה בינו ובין השומרים אשר הציבו השופטים לבלתי תֵת לצוד דגים כי אם את הדיגים המשלמים מס לאוצר המדינה – אביו חִיֵב את ראשו למשפט, וַיִשָפֵט משפט מָוֶת על בָּמַת מַטְבֵּחַ ברחוב העיר – ועוד לו אֵם ושתי אחיות ושני אחים, אך אח אחד בן בליעל ואיש דמים הוא, והיום או מחר יִתָּפֵשׂ בכף וימות מות נבל כאביהו, גם אחותו הבכירה לא תִנָקֶה ממשפט מות, כי בת מרצחת היא –.”
“אך אַיָם איפה אבותיך, זאבה?”
“אבותי? לא ידעתי! אֲסֻפַת חוץ וַאֲסֻפַת רעב הייתי –.”
“עֲשִי אתי ברכה, זאבה, בטרם נִפָּרֵד אשה מרעותה, וסַפרי נא לי תולדות ימי חייך עד כֹה.”
"הנה שפתי לא אֶכלא וַאֲסַפֵּר לך תולדותי, למען תדעי ובחנת כי בין זאבים נולדתי, בין זאבים גֻדלתי, וזאבה אני וכן אהי כל הימים –.
ואנחנו לא נַלְאֶה את הקורא בלהג הרבה, ולא נשוב לספר את תולדות הזאבה כפי אשר סִפרה היא להזמירה, רק בדברים קצרים נודיע בזה, כי הזאבה הִתגוללה מיום הִוָלְדָהּ בין נַעוי לב, הלומי יין, מְתֵי אָוֶן ואנשי דמים, ותגרת יד הָעוֹנִי הוֹיָה בה… וכל זאת היתה נסִבה לזדון לבה ואכזריות חמתה… גם בני בית אלמנת מרטיאל, היו סִבה לשחיתות נפשה, כי הם רעים וחטאים, גנבים, שודדים ומרצחים… סוף דבר כי תולדות הזאבה יָטילו אימתה ופחד, גוֹעַל נפש וְדֵי תוגה ועצב בלב השומע, ובשברון מתנים יאנח על בָּנוֹת אֹבְדוֹת כמוהן אשר יוֹמָן הקשה הִדִיחָן במַהמורות החטאת וַיַפִּילֵן במַשואות משובה נִצחת, וְלוּ פָקחה חֶברת האדם את עיניה עליהן, וְשָתָה לבה לחֻמלה על נפשותיהן, כי אז הָיוֹ הָיוּ גם הן תמימות דרך וישרות לב ככל בָּנוֹת בּוֹטְחוֹת בְּנוֹת נדיבים הַמְגֻדָלוֹת מנעוריהן על בִרכי הַמוּסָר והחכמה…
הזמירה הבליגה על התוגה העזה אשר הֵעִירה הזאֵבה בלבבה בסַפרה לה את חֶרפת ימי ילדותה וּבֹשֶת עלומיה ותתאפק ותאמר אליה בלשון רַכָּה: “שמעי נא אלי, רעותי, ואל נא תקצפי עלי עד מאד!”
“אם לא תִטפּלי להג הרבה – וְאֶשמעה.” ענתה הזאבה.
“הגידי נא לי אם מאֻשרה אַתְּ בחלד?”
“אם אצא לחפשי, אֲאֻשַר בארץ –.”
“ולא תאבי אז להחליף מַצָבֵך במצב טוב ממנו?”
“ואם אֹבֶה, היכול אוכל להיטיב את מצבי? ומאין יבוא עזרי?”
“שמעי נא, הֲנִסִית לעלות על במתי רוח הדמיון וּלְהִדָמוֹת למאֻשרים אשר בארץ?”
“לא נסיתי בזה – ומה יסכון לי הבל ודְבַר רוח כזה?”
“הטי נא אזנך ושִמעי אִמרתי וְתִראי אם לא יעלוץ לבך ותעלוזנה כליותיך בדבר הזה אשר לא תַרבי במחירו –.”
“השמיעיני את דבריך, וְאֶשמע”. ענתה הזאבה ותמלא שחוק פיה.
"שַוִי נא נגדך, זאֵבה, וְדַמִי בנפשך כי נִקרֹה נִקְרָה אליך איש טוב רב פעלים וגדל חסד וַיַטֵף לך צוף אִמרי נוֹעַם, לאמר: ידעתי, בתי, גם ידעתי כי יֻלדת בין סוגי לב המטים עקלקלותם ובשקֻציהם נפשם חפצה, וְאַתְּ מֵחוֹסֶר תבונה למדת את דרכיהם, והנה הִנֵך אֵת אשר אַתְּ עתה – אמנם אנכי אנכי ארפא משובתך אשר הָנְחַלְתְּ לך בלי רצונך, גם היטב איטיב עמך: ואתן למרטיאל דודך מקום למצוא חַיַת ידו בכבוד ובְרֶוַח, אם אך יקח אותך לו לאשר ויעזוב את דרכו – החפץ יחפוץ מרטיאל לשוב מדרכיו? שאלה הזמירה באנחת לב.
“הוא לא הֶעוה דרכו מעודו! ענתה הזאבה, ובצודו צַיִד ביער או דגים בנהר, היש בזה עון אשר חֵטא? היש אדונים לחיתו יער הפראים או לדגי המים אשר אין מושל בם? הלא כל איש אשר יצודם בקשתו ויגורם במכמרתו לו המה! ומבלעדי זאת לא עשה מרטיאל רעה, ובכפו לא דבק מאום!”
“אך דַמִי בנפשך כי האיש הטוב ההוא ימאן תֵת למרטיאל מִחְיָה כי אם בעזבו גם את משלח ידו זה, היחפוץ מרטיאל בזה?”
“יחפוץ! וגם נפשי חפֵצה למצוא מחיתי בְּאֹרַח מישור –.”
"ועתה שַוִי נגדך כי האיש ההוא ישים את מרטיאל לְשֹׁמֵר יַערו מגנבים, יען כי הוא יודע את כל ארחותיהם ותחבולותיהם – ומרטיאל יקחך לו לאשה, וְיִבֶן לך בֵית יער נחמד למראה, וְאַתְּ תהי צוֹפִיָה הליכות הבית, ותחת שֵׁם “זאבה” שֵׁם חיה רעה, שֵׁם מוּזָר ונאלח, תִּקָרֵא בשֵם “גבירה” “אשת מרטיאל”, וכל שְכֵנוֹתַיִך תהללנה את כִשְׁרוֹן מעשיך בבית ובשדה, ותאמרנה: “אשת חיל היא הגבירה רעות מרטיאל! – האח, הנה עיני הרואות איך אַתְּ גבירה יושבת ראש על יד מרטיאל בעל נעוריך בבית תענוגיך ובחיקך תשאי ילד שעשועים אשר יָלַדְתְּ למרטיאל בצלמו וכדמותו, ועל ברכיך תשעשעי ילדה נעימה בצלמך וכדמותך, ומִמִפְתַּח שושני שפתיה יצלצל באזנך צלצל שֵם נָעִים: אָב וָאֵם….”
“קסם על שפתיך!” קראה הזאבה, וראי נא כי פתאם הניעות את מורשי לבבי…דַבְּרִי נא עוד, דַבֵּרִי!"
“אך דעי לך, גבירה, כי לא מֵחִבּוּק ידים יֵצא אֹשֶר, ומעצלתים לא יִפְרֶה יֶשַׁע! על כן תטי שמך לסבול עוֹל עבודה, לטוות, לארוג, לְכַבֵּס, ולעבוד את כל עבודת הבית והשדה…”
“מה נעמה לי העבודה! ראי נא, הן אני רבת אונים! ועבודת ביתי, חיי רוחי היא, ולא אֶרף מעבוד עבודתי בכל אַוַת נפשי!”
"אמנם לא לעולם יגיע כפים, כי גם ימי מנוחה יבואו: בנשף בערב יום מימי החורף, עת כי יישנו ילדיך, ובעלך יקטיר מקטרתו וְיָחַד את כלי נשקו, אז תשבי אַתְּ במנוחה שאננה על האח…
“לא, גם אז לא אטמון ידי בצלחת, רק אתפור כֻּתֳּנוֹת לבעלי ולילדי….”
ולאט לאט שכחה הזאבה כי דברי הזמירה רק ברוח הדמיון יסודם, וַתַּאמן כי כל דבריה כבר היו באמת, וכבר היא יושבת בבית יער והיא גברת בית מרטיאל וְאֵם הבנים, כי דברי הזמירה פָעלו פעולה עזה בנפשה כאשר פעלו לפָנים דברי רודאלף בנפש הזמירה בּדַברו על לבה ובהציגו נוכַח עיניה חמדת חיי השדה וּנְאוֹת דשא. וכראות הזמירה איך נכספה הזאבה לחיות בדד ביער וּלְיַגַע כפיה בכל מלאכת עבודה, שפטה בצדק כי עוד לא נִסַע יִתְרָהּ בה, ועוד לה תוחלת ותקוה לשוב מדרכיה ולהתהלך בדרכי יֹשר, ותוסף עוד הזמירה דַבֵּר: “אך מדוע בָחרנו להטיף אמָרים על עתותי החורף ומושב היער? הלא עת החורף רעה היא בכל ארבע עתותי השנה, ובה תרמוֹש כל חיתו טרף בסבכי היער…”
“לא כן אנכי עמדי”, ענתה הזאבה, “החורף והיער ששון לבבי הם, ומאד ינעם לנפשי לשמוע הֶמְיַת הרוח ויללות הזאבים גם רעם קְנֵה רוֹבֶה בין סבכי היער ביום שלג וכפור…”
“אך אני אתן יתר שאת לימי האביב – הה האביב הנעים! בֵּעָטֵף היער עלים רעננים, ובפרוח פרחי חמד בין עצי הדר ונצני ריח בין עשבות אָחוּ! בְּרָן יחד כל צפור שמים… האח, אז ישחקו ילדיך על מַצַע יְרַק כָּרִים, ושִעשע יונק על יפעת הוד הפרח אשר לו הרִקמה… הנה עיני הרואות כי בית מושבך יסכוהו עָלִים ועפאים נֶחפים ירקרק חרוץ, ולפני פתח הבית שתול עץ גפן אשר שריגיו יסֻבכו וישתרגו ותחתיהם סֻכָּה עֲבֻתָּה לצל יומם מֵחוֹרֶב, וּבַסֻכָּה יִנָפֵש בעלך מעבודתו כְחוֹם היום בצהרים –. לא אדע אם התבוננת גם אַתְּ כי בימי הקיץ, בעת הצהרים, שוררת דמיה ושקט בתוך היער כבחצי הלילה לְנוֹגַהּ הירח, כל עָלֶה לא יִנוֹעַ והצפרים לא תצפצפנה –.”
“נכון הדבר”, ענתה הזאבה אשר הִשקיעה את עשתונותיה בצלמי דמות יפעת התולדה בנסוך עליה הזמירה רוח דמיונה, והזמירה הוסיפה שאת מְשָלָהּ ותאמר: “אפס כאשר יערב לנפש דממת הליל לאור הירח, כן ינעם לה גם שְׁאוֹן נטפי הגשם בעִתותי קיץ ברדתם על עֲלֵי היער; הגם לנפשך ינעם שאונם והמונם?”
“גם אני אוהבת מטרות הקיץ ושאונם על עֲצֵי היערים.”
“ואז ירטבו העצים, הפרחים והדשא כעוֹלִים מן הרחצה, ומה נעים הוא ריח ניחוחם אז! ומה נאוה מראה השמש המופיע בכל אגלי מטר ורסיסי גשם המתנועעים על כל עלה ופרח ועל כל יֶרֶק דשא! השמת לבך על המראה היקר הזה? –. אך ראי נא, היום רד, הצללים נסו, והשמש תשַלח את זְהַב קַוֶיהָ האחרונים בעד מַסֶכֶת סבכי היער, דומיה משיבת נפש מרחפת סביב בית תענוגיך, ובעל נעוריך הָלוֹךְ יֵלך וְרַנֵן וְשׁוֹב יָשוּב לִנְוַת ביתו, וילדיך מפזזים ומכרכרים לקדם פניו בשמחה – ראי נא! הנה הוא והילדים יושבים תחת שריגי הגפן, וְאַתְּ מגישה אליהם את ארֻחת הערב – שמעי נא קול בעלך מתרונן מטוב לב! ומדוע לא יָרוֹן ולא ישמח לבו בשבתו תחת גפנו בחוּג רעיתו וילדיו הנאהבים והנעימים, והערב בהיר הוא בשחקים, ונפשו – אף כּי עֲיֵפָה היא עוד מעבודת היום – הנה היא טהורה וברה מכל שמץ עון וָדוֹפִי. הה, איש מאֻשר כזה, הלא יַזִיל גם דִמְעוֹת גיל, דְמָעוֹת המתוקות לנפש כמֶתק האהבה!. – ואחרי אשר ישבע בעלך שמחות וגיל, יישן הוא והילדים בסֻכת שריגי הגפן, וְאַתְּ עוד תאחרי שבת בנשף ותשקפי בעד החלון, תתענגי לבדד לבטח על נועם הערב, תשאפי לאפך ריח היער ותשאי מרום עיניך ותתבונני הֲדַר כוכבי נשף וירח יקר הולך – האח! והעת ההיא תמַלֵא הנפש רגשי קֹדֶש, ומבלתי יְכוֹלֶת שְאֵתָם, תִּשְתַּפֵּךְ בתפִלה ותהִלה דומיה לאלֹהי הצבאות המוציא במספר צבא המרום במרום והמצמיח עצי היער עם כל חמדת בת עין – ואחרי שאת רנה ותפלה זכה כזאת, ישכב האדם וְיִישָן, ושנתו תערב עליו עד הקיצו משנתו וירנן לַבּוֹקֶר חסדי ה'….”
הנה כי כן נסכה הזמירה באמרי פיה רוח דמיון עז מאד על הזאֵבה עד כי דמתה בנפשה כי כל דבריה וחזיונותיה כבר נהיו ויצאו לפעלם – אפס כי לא ארכו הרגעים, ותתנער הזאבה השובבה מתרדמתה ותקפוץ ממקומה ותזעק: “מה זה היה לי? הלא חלמתי בהקיץ והייתי כמתעתעת! הלא הֻכֵּיתִי בשגעון! מדוע דברת אלי כזבים כאלה; הוי זמירה! מדוע הפכת את כל מורשי לבבי כרגע? ומדוע נשאתני על במתי עב ותשליכני מצולה? – הלא מהיום והלאה לא ימוש מנגד עיני מרעה היער, הבית, הילדים וכל חמודי לבב אשר הצבת נוכח פני – זכור אזכרם ותשוח עלי נפשי כי לנצח לא תשיגם ידי, וכל ימי חיי ערוך לי תפתה – וְאַתְּ, אַתְּ זמירה! אַתְּ ערכת לי את התופת הזה!! –.”
“שמעי נא.” אמרה הזמירה אליה ברוח חן, “אל נא תאמרי נוֹאָש! ואל תדמי כי תושיה נדחה ממך! ודעי נא כי לולי ידעתי במה להושיעך ולהצילך מרעתך, כי אז לא העירותי בלבבך תקות שוא, ותוחלת רְמִיה להחלות לבך ולהדאיב נפשך”. –
“אך במה תוכלי להושיע לי? הגידי!”
"דעי נא, זאבה, כי לפני שלשה חדשים בהיותי עניה סוֹעֲרָה, אֹבֶדֶת ונִדחת כמוך, אז בא איש אלהים אל שְאול ביתי וידבר על לבי דברים טובים דברים נחומים אשר לא שמעה אזני מעודי ועד היום ההוא. ואני סִפרתי לו את עניי ואת לחצי, את חרפתי ובשתי, ולא כחדתי ממנו דבר כאשר סִפַּרְתְּ לי זה מעט גם אַתְּ את תולדותיך מבלי העלים ממני מאומה, והוא אחרי שמעו את דברי, לא בָז ולא שִקַץ עֱנות בת עוֹנִי כמוני, ואת מצבי הנתעב והנאלח, רק נאנח במגנת לב וַיָנָד לי מאד, וַיְהַלֵל וַיְפָאר את החיים הנעימים אשר יִחְיוּ התמימים בִנְאוֹת שדה הרחק מתשואות קריה.
“כאשר הִלַלְתְּ גם אַתְּ את חיי ישרים אלי –.”
“כן הדבר. ובהופיע אז נגדי יפעת חיי יֹשֶר וחמדת נעימותיהם, הוספתי לראות את רָעַת מַצָבִי ושחיתות הליכות ימי חַיָי – חַיֵי בוּז ודראון לכל בעל נפש! –.”
“כאשר אראה כן גם אני כעת, אֲהָהּ אלֹהים! –.”
“וגם אני אמרתי אז כמוך: מה יסכון לי בְהֵרָאות לְפָנַי עֵדן גן ה' מרחוק ורגלי אסורות בנחֻשתים במחשכי שאול תחתיה? אך לא צדקתי בדברי, כי איש אלהים ההוא, טוב ומטיב הוא, עֹשֶׂה חסד ומהיר צדק, וחלילה לו לְהַשְׁלוֹת נפש זעומה בתקות שוא ותוחלת רמיה! והוא הפליא חסדו לי כאב לבת יחידתו –; כמוך ישבתי גם אני בחדר צלמות אשר רוּחוֹ דֶבֶר וקטב הוא לשֹאפיו, והוא הוציאני משם ויביאני לִנְאוֹת שדה אשר רוח חיים מרחפת שם; כמוך ישבתי בין מְתֵי רֶשע זועמי אֵל, והוא הושיבני בין נדיבים, ישרי לב וצדיקים כמוהו אשר זִקקו את רוחי, טִהרו את לבי והורוני דעת אלהים ובינת אדם –. ורוח איש אלהים ההוא, דִבר בי את כל הדברים אשר דברתי אליך, ומלתו על לשוני, ובהגידי לך כי אחריתך ישגה מאד בשובך מדרכך, לא מלבי בדיתי זאת, רק בשמו הגדתי את דברי, כי ידעתי נאמנה כי בְהִוָדַע לו תולדותיך, אזי יגדיל חסדו גם עמך, כי הוא שומע קול כל שָבֵי פשע ומחיש לעזרתם, והאלהים שלח אותו ארצה לבעבור יאמינו כל יושבי תבל בהשגחתו, ובעיניהם יראו כי עיניו פקוחות על כל דרכי איש –.”
“אלי! אלי!” קראה הזאבה, “מה זה תשמענה אזני? החלום חלמתי בהקיץ? מעודי לא האזינה אזני כדברים האלה! – ומי את איפוא? הלא כה דברי מאז באת הנה: כי מחומר אחר קרצת, ונפש אחרת לך מאשר לנו – אך מדוע את פה אתנו? מדוע הנך כלואה בבית הכלא כאחת מאתנו אחרי אשר מאד נעלית עלינו ואיש אלהים מגן בעדך? הבאת הנה רק לבעבור הפוך משרש כל שרש פורה ראש ולענה ממורשי לבבנו?….”
עוד לא כלתה הזאבה לדבר, והאשה צפורה באה ותקרא להזמירה ללכת אתה אל ימימה ההרווילית, והזאבה נשארה שוממה ונפעמת מנהמת לב מלא תמהון.
––––––––
נד: הַזְמִירָה וִימִימָה
האשה צפורה הביאה את הזמירה אל ימימה, ותאמר: הגבירה הזאת שמעה עדותי כי ישרה וברה אַתְּ ורוחך שֹאפת לאחוז דרך צדיקים, על כן שלחה לקרוא לך הֵנה ולהפליא לך חסדיה הנאמנים."
“רב תודות לך!” אמרה הזמירה אל צפורה, וצפורה יצאה החוצה, וַתִּשָאֵר אך ימימה עם הזמירה בחדר."
“בתי.” אמרה ימימה אל הזמירה, “האשה צפורה דִברה עליך טובות, ומראך הנאוה יעיד גם הוא כי כֵנים דבריה, ועל כן אחלה פניך לגלות לי את סודֵך אשר תעלימי מכל בָאֵי הבית הזה. ואף כי לא לי המשפט, גם אין לי צדקה להמריצך כי תגלי לי צפוניך, אך יען כי יש את נפשי לפדותך מבור השבי ולהמציא לך חַיַת ידך ברוָחה ובכבוד, על כן אֹבֶה לדעת את מי איטיבה? ובמה תבחרי אַתְּ? ומה הן מערכי לבבך? –.”
הזמירה החרישה מספר רגעים, ואחרי כן פתחה פיה באמרי נוֹעַם, ותאמר: “ברוכה אַתְּ לה', גבירה! כי חמלת על בת עוֹנִי כמוני, ולפניך, שָׂרָתִי, לפניך אגיד את כל לבי, וגליתי לך את סודי הכמוס עמדי, אשר נשבעתי להעלימו מהשופטים ומכל אנשי בית משמרתי. אך הבטיחי נא לי לבל תגידי את דברי לשופטי העיר ולבל תגלי סודי לאחד מִבָּאֵי שער הבית הזה.”
“האמיני בי בתי כי אצפין סודך במצפוני לבבי! –.”
“קחי נא, שרתי, תודתי גם ברכתי על חסדך ואמונתך. ולבי יאמר לי כי בידך יְנַחֵם ה' גם את האנשים הצדיקים הנאנחים ונאנקים עלי –.”
"לא אכתר ממך, בתי, כי תֹאַר פניך ותהלוכות לשונך גם חכמת לבך העירו בי פליאה נשגבה…
“איככה אֻסרתי בבית האסורים? האין זאת שרתי?אך בהגלות נגלות סודי אליך, לא תִפָּלֵא עוד זאת בעיניך. ועתה דעי נא שרתי, כי לפני ימים לא כבירים חמל עלי איש צדיק וַיַמְשֵׁנִי ממים הזידונים אשר הָטבעתי בם…”
“מי הוא האיש ההוא?”
“גם אנכי לא אדע.”
“איך לא תדעי לך מי ומה הוא?”
“הוא לא נודע לאיש כי אם על פי צדקותיו וחסדיו הנאמנים, אך את הליכות דרכו ומצעדיו הסתר יסתיר מעיני הרואים –.”
“איפה מצא אותך?”
“בהסיטע.” ענתה הזמירה בלב נשבר, כי אחד מִגָרֵי הסיטע הֵרים ידו וַיַכֵּנִי באשון חֹשֶך, והאיש הצדיק ההוא הצילני מידו, ובכן נודעתי אליו."
“ההוא מבני דלת העם?”
“בפעם הראשונה התחפש כאחד מהם, אך אחרי כן נודע לי כי איש רם ונשא הוא, שוֹעַ ונשוא פנים ומאד נעלה.”
“ומדוע התחפש אז כאחד מבני החשֻכִּים?”
“לא אדע גם אני.”
“אך מה שֵם האיש המסתתר ההוא כי תדעי?”
“רודאלף שמו – ולפני שמש ינון השם הנכבד הזה! – וזולת זה לא ידעתיו גם לא אדע אֲכַנֶה אותו, וגם בכפר אשר הושיבני בו, לא נודע הוא רק בשֵם רודאלף לבד.”
“העודנו צעיר לימים?”
“כן, שרתי, הוא עוד מלא עלומים, ותארו כתֹאר מלאך ה' צבאות.”
לדברים האלה שֻׁנוּ פני ימימה, וקול בקרבה קרא כי רודאלף זה הוא הנשיא הגדול השליט לבדו בגעראלשטיין, ואף כי לא האמינה כי הוא יַשַח לעפר נפשו להתרועע לנערה בזוית עָם המתגוללת ברפש וטיט הסיטע, בכל זאת לא יָכלה מַלט נפשה מהרעיון המתרוצץ בקרבה וקורא “כי הוא זה”, ומה גם כי פעמים רבות החפיאה עליו שרה אֲחוֹת תָּם דברי בלע כי הוא רועֶה בָּנוֹת שׁוֹבָבוֹת ורודף אהבים – ויותר מזה הֵעִיר יְפִי מראה הזמירה, שֶפֶק גם חֶשֶׂד על רודאלף – ונפש ימימה היתה כבר קשורה בנפש רודאלף אף כי בכל מאמצי כֹחָהּ התאמצה לְכַבות את יקוד האהבה בלבה ולהשקיע שביב אִשָׁהּ, ועל כן חרה לה בלי רצונה על הזמירה ותקנא בה… אך עד ארגיעה הרגיעה את מורשי לבבה ותוסף דַבֵּר ברוח חן אל הזמירה ותאמר: דבריך אלה יוסיפו עוד פליאה דעת איככה אֻסרת פֹה אחרי היותך תחת הֶחָסות בצֵל רודאלף? ומדוע עזבת את הכפר אשר הושיבך הוא בתוכו ואשר היית שם מאֻשרה? גם על מה זה נשבעת להטמין את כל הדברים האלה בחֻבך? הודיעיני נא, בתי, כל אלה!"
“דעי נא, שרתי, כי גֻנוֹב גֻנבתי מהכפר אשר הושיבני בו זה האיש רודאלף – כי לפני ימים אחדים בלכתי לעת ערב לְבַקֵר את כהן הכפר ההוא, התנפלה עלי אשה רעה אשר הִפליאה את מַכּוֹתַי בימי ילדותי, גם איש מרצח חָבֵר לאשה מבישה ההיא, אשר אָרבו לי במארב הדרך, ויתפשוני בכף וישימו מחסום לפי ויסחבוני וישליכוני בעגלה….”
“ומדוע עשו זאת?”
“גם אנכי לא אדע, אך לפי דעי עשו כן בפקֻדת אנשי זרוע ועשירי עָם.”
ומה היתה אחרית הדבר?"
"כמעט אשר נסעה העגלה שלשה צעדים, קראה האשה הרעה ההיא הנקראת בשם לילית ותאמר: “עתה אשחית את פני הזמירה ברעל הפֿיטריאל אשר בצלחתי! אשחית פניה ונִבַּלתיה והיתה רק נְמִבְזָה…”
“נורא הדבר! לבי עלי דוי! ומי הִצילך מידה לבל תשחית פניך?”
“האיש המרצח ההוא חֲבֵרָהּ, איש עִוֵר ושמו מורה.”
“המרצח ההוא היה מָגֵן בעדך?”
“כן הדבר, הוא הצילני בפעם ההיא וגם אחרי כן הצילני מידה. וכראות האשה כי הוא מֵשיב אחור ימינה, התעברה מאד ותהי מריבה ביניהם, אך הוא הכביד ידו אליה עד כי השליך את הצנצנת עם הרעל מהעגלה ארצה. והלילה ההוא היה ליל אפל ועלטה, והעגלה נסעה כשתי שעות, ואחרי כן עמדה על בקעת ס”ט דעניש ושם חכה עליהם איש רם קומה רוכב על סוס אביר. “התפשתם את הנערה?” שאל הפרש. “תפשנוה!” ענתה לילית ואפה בוער בה על אשר לא יכלה להשחית את פני ולהבזות צלמי, ותוסף לדבר: “אם יש את נפשך להגות את הנערה מארח החיים, כי עתה אניח אותה פה ארצה ואעביר את גלגלי העגלה על ראשה עד כי תרץ גלגלתה – וכל הרואה יאמין כי היא נפלה מהעגלה באשון חשך –.”
“הה פלצות בעתתני!” קראה ימימה.
ולילית המרצחת עשתה את הרֶצח הזה לולי עָצר אותה הפרש מהפיק את זממה, באמרו: “לא אחפוץ במות הנערה כי אם בִּכְלוֹא אותה שני חדשים בבית כלא אשר לא תוכל גם לשלוח מכתב לכל אדם.” אז יעצה לילית להביאני אל בית איש בליעל אשר שמו חֲמוץ-זְרוֹעַ, ואשר לו בית מרזח בִשְדֵה אֵלִיָה, ובבית ההוא חדרים נסתרים בתחתיות ארץ, ושם אֵאָסֵר שני חדשים. עצתה מצאה חן בעיני הפרש, ואותי הבטיח להיטיב לי בצאתי מבית כלאי, וללילית נתן כסף רב, ויבטיח אותה להרבות לה עוד כסף אחרי אשר יוציאני לחפשי מבית חמוץ-זרוע, ואחרי כן רכב על סוסו וַיֵעָלֵם כרגע. ובטרם הובאתי פאריזה, אמר המורה אל לילית: אַתְּ תחפצי להושיב את הנערה במערת חמוץ-זרוע, האם לא תדעי לך כי המערה ההיא נשענת על שפת נהר זיינע ובימי החורף היא מלאה מים? –." “ידעתי זאת”, ענתה לילית, “ונפשי אִוְתָה לְלַמֵד את הזמירה לשחות במים”.
“אך מה עשית להאשה המרצחת ההיא כי חָפצה להמיתך?”
“אני לא עשיתי לה מאומה, חי ה'! והיא צמֵאה לְדָמִי מימי יַלדותי! –.”
"המורה השיב לה אמָריו: “אני לא אניח להטביע את הזמירה במים, גם לא אעזבנה בידך להביא אותה לבית חמוץ-זרוע.”
“ולילית השתוממה על דבריו כאשר השתוממתי גם אני וחמתה בערה בה כאש חמָסים וַתִּשָבַע להביאני ביתה חמוץ-זרוע על אפו ועל חמתו. אך המורה נתן עליה בקולו: “אני לא אתנך לנגוע בהזמירה אף אם תתאמצי בכל מאמצי כחך – הנה היא לוּטָה פה בשמיכה על זרועותי, ואם תגשי אליה אַחַנֵק אותך בידי –.” “אך מה נעשה לה?” שאלה לילית בשצף קצף, “אנה נחביאנה שני חדשים? –.” “אני אביא לך עצה הלום”. ענה המורה, “אנחנו נלך אל שְׂדֵה אֵלִיָה, והעגלה תעמוד ברחוק על יד בית משמר, וְאַתְּ תלכי ותקראי את חמוץ הזרוע ותביאהו הנה, והוא יקח את הנערה ויוליכנה אל בית המשמר ההוא וְיַגֵד לשר הבית כי הזמירה היא מבנות הסיטע אשר התהלכה בלילה סביבות ביתו, וְאַתְּ יודעת כי עלמה שובבה המשרכת דרכיה בשדות אליה גם ביום, משפטה לְהֵאָסֵר שלשה חדשים, ומה גם כי שֵם הזמירה רשום הוא בכתב השופטים בין בנות בליעל, ובכן תֵּאָסֵר הזמירה בבית ס”ט לאצארוס, ושם תהי שמורה ועצורה כבבית חמוץ-זרוע –.”
“אך הזמירה תמאן להֵאסר”, אמרה לילית, “וגם בהֵעָצרה בבית האֵסור, תספר כי אנחנו גְנַבְנוּהָ ותגיד את כל מעשינו, גם תכתוב לאיש חסדה את כל אשר נעשה לה ותגל לו את תעלומותינו – לְרַע לנו! –.”
“אל תיראי!” ענה המורה, “הזמירה תלך ברצונה לבית האסורים, גם תִּשָׁבַע לנו לבל תגיד כל ימי שבתה בס”ט לאצארוס וגם אחרי צאתה לחפשי מכל אשר עוֹלַלְנוּ לה. והיא תעשה זאת גם תָּקִים את שבועתה למעני אשר הצלתיה מידך לבל תשחיתי פניה ולבל תטביענה במערת חמוץ-הזרוע; ואם תפיר את שבועתה, אזי נצית אש בבית שדה אשר בכפר בוקעפֿאַל וְנַגִיר על ידי חרב את כל אנשי הבית ההוא –. כֹּה דבר המורה ויפן אלי ויאמר: “הִשָבעי נא, זמירה! לבל תגידי את אשר עשינו לך, ואז תחיי ולא תשבי במשמר רק שלשה חדשים, ואם תְּמָאני, אסגירך ביד לילית והיא תביאך אל מערת חמוץ-זרוע להטביעך שם במים, הִשָבעי נא! ואני ידעתי כי לא תחללי את שבועתך, כי עלמה ישרה אַתְּ.”
“וְאתְּ נשבעת?” שאלה ימימה. “נשבעתי”, ענתה הזמירה, “כי יראתי על נפשי – ולוּ מַתִּי בחרב או בחֶנק בידי לילית, כי אז בחרתי במות, אך לָמות במים יראתי יראה עזה ממות….”
"אוי לי! קראה ימימה, “צר לי עליך, בתי! וצרות נגעו אל נפשי. אך ספרי נא לי אחרית הדבר.” “אחרית הדבר כי אחרי הִשָבְעִי הלכה לילית ותביא את חמוץ הזרוע, והוא הביאני אל חצר המטרה באָמרו כי אנכי משרכת דרכי סביבות ביתו, ומחצר המטרה הובאתי הֵנה. ואני הקימותי את שבועתי ולא הודעתי לאיש את סודי, ואף כי המורה עזר לרעה לגנוב אותי מבית תענוגי, אך הוא הצילני פעמַיִם מיד לילית, וחלילה לי להיות מְנַכֶּרֶת טובה, והחשיתי עד כֹה. אמנם את פניך גברתי אחלה כי תעשי עמדי חסד ותכתבי אל הגבירה נעמי אשר בכפר בוקעפֿאַל כי עודני חיה ולבל תֵּעָצֵב בגללי. אך אל תגלי לה את מקום שִבתי כי אנכי נשבעתי לבלתי הודיע לאיש את הדבר הזה –.”
“אל תיראי, בתי, כי אנכי אדבר טוב עליך באזני שר בית האסורים, וביום המחרת תצאי לחפשי ותשובי אל בוקעפֿאַל מבלי אשר תפירי את שבועתך, ושם תתיעצי ותמתיקי סוד עם אנשי חסד על צפונותיך –.”
“הה גברתי! גדול עד שמים חסדך, ומדוע מצאתי חן בעיניך להפליא לי חסד אלהים כזה? ומה כחִי כי איַחל להשיב לך כעל תגמוליך עלי?”
“אם תוסיפי אֹמֶץ ביראת שדי ותלכי במעגלי צדק, בזה תשלמי גמולי.”
וברגע ההוא שבה האשה צפורה החדרה, ותאמר: צר לי מאד, שרתי, לבהלך בשמועה רעה – אך הנה הערצאג לוצעניי מחכה עליך בחצר והוא יגיד לך…."
“אי שמים! מה נהיתה?” צעקה ימימה ההרווילית.
“לא ידעתי, שרתי! אך ההערצאג הגיד לי כי בשורה לא טובה בפיו –.”
"אויה נא לי! הנה נפשי מגדת לי כי רעה נוראה נהיתה בביתי – איה ההערצאָג? איהו?
“הנהו בחצר.” ענתה צפורה, וימימה הרימה קול בּוֹכִים ותרד אל ההערצאג פֿאָן לוצעניי.
––––––––
נה: קַבְּרִיוֹן - פִּיפִּילֶט
ביום ההוא אשר טרף השר פֿאָן הארווילע את נפשו בכפו, ישב פיפילעט השׁוֹעֵר בחדרו על מושב הקיר כפעם בפעם וַיִתפור נעלות בָּלוֹת, וכל רעיוניו נבוכים על הליכות קאבריון הַצַיָר. לבו ישתומם בקרבו על מה זה ירדפהו האיש הזה בלי חשך ויציקהו בלי הפוגה? כי לא האמין בדברי נְוַת ביתו אשר גזרה אֹמֶר כי אך מְשַחֵק הוא וְלָצוֹן חמד לו, ודמיונו הנמרץ הִמריצהו להאמין כי שוחה עמוקה יכרה קאבריון לנפשו, ובמסתרים הוא אורב לו עם אָרבות ידיו וחֶבר זרים ארורים. והנה בשבתו בדד בחדרו וחושב מחשבות רבות על אֹדות החידה הזאת, שמע פתאֹם קול גדול קורא מֵעֲלִיַת הבית לאמר: “פיפילעט! פיפילעט! מַהרה נא וַעֲלֵה הֵנה כי אשתך התעלפה פתאֹם ואין מושיע לה! –.” הקריאה הזאת הֵעירה אותו מתרדֵמתו, וימהר ויעל על המדרגה, וחפזו שכח לנעול את דלת חדרו, ויהי אך יצא יצא מפתח הבית, ואיש אחד הִתחמק ויבוא החדרה, ויקח את הפטיש אשר על השֻלחן ויקפוץ על מִטַת פיפילעט וַיְחַזֵק במסמרות גליון גדול אל הקיר נוכח המטה, וימהר ויצא החוצה, וברגע ההוא זכר פיפילעט כי לא נָעַל את דלת חדרו, וירד ויסגור את הדלת וְנָעַל ואת המפתח לקח אתו, ולא האמין גם לא עלה על לבו כי ברגע קטן כזה היה איש בביתו ויצא. ויהי בשובו לעלות צעדים אחדים על המדרגה, והנה קול אשתו קורא אליו מהחצר מתחת, וישתומם למשמע אזניו וירד מהמדרגה, ואשתו שאלתהו. “איפה היית? מדוע נעלת את הבית?” “הַאַתְּ היא זאת?” שאל פיפילעט בתמהון לבב. “ומי זה אני אם לא אני? האינך רואה? – מה זה תביט בי כאיש נפעם?–.” “אם כן הדבר”, קרא פיפילעט, “אם כן הדבר הֵתֶל בי האיש בקראו אלי: הנה אשתך התעלפה בעלית הבית! – הוי, לבי יאמר לי כי שודדי יום חברי קאבריון פורשים שחת רשתם ליד מעגלי –.” “מה החלום הזה אשר תחלום? – תנה לי המפתח – ומדוע יצאת החוצה? זה מעט שַבתי מבית הדוהר אשר הבאתי שם את מלתחת צאֶזאַר בראדאמאנטי הנוסע למקום פלוני אלמוני ורק הוא לבדו בלי הפִּסֵחַ הקטן לבל יְגַלֶה סודו –.” ובדברה לקחה את המפתח מיד בעלה ותפתח את הדלת ותבוא הבית, ופיפילעט בא אחריה ויתנפל על כסאו וידבר רְתֵת: לבי ינַבא לי כי רעה גדולה נהיתה בבית – הוי, איך תרעדנה כל עצמותי! –." “עד אָן תצמיד לשונך הבל וריק?” אמרה אליו האשה, “מה זה היה לך? ממי תירא? ממי תפחד?” “הה” קרא הבעל, “נפשי מתעלפת בקרבי!” “למה זה? ועל מה זה?” הוסיפה האשה לשאול, “ההנך משֻגע ורוח רעה מבעתך? או אולי צלם דמות קאבריון יוסיף עוד להרגיזך ולהמיט עליך בלהות צלמות? –.”
הדברים האלה אך יצא יצאו מפיה, והנה חָזון מוּזָר ומבהיל נראה בבית, כי בנשוא פיפילעט את עיניו על הקיר אשר נוֹכַח פניו ממעל לְהַמִטָה, ראה עַיִן בעין את צלם דמות קאבריון עם כּוֹבָעו הגדול וּזְקָנו הארוך ועיניו המפיצות שביבי אש ומפיקות שחוק ומהתלות. רגעים אחדים האמין פיפילעט כי אך חלום חזיון לילה הוא, אך כרגע נוֹכַח כי במַראה ולא בחלום תראינה עיניו את צלם דמות קאבריון, ומה נורא מראהו! גְוִיָתוֹ לא תֵרָאֶה בלתי אם ראשו לבד – ואז התנפל פיפילעט מעל הכסא אחורנית, ומקירות לבו התפרצה הֶמְיָה איומה עד כי נבהלה גם אשתו ותשא עיניה על הקיר ופלצות בעתה גם אותה ותסוב אחור ותזעק: “קאבריון!” “כן”, נהק פיפילעט בחרדת-מָוֶת, “קאבריון! הה….” ויעצם עיניו וַיֵאָלם. בראותנו איך השתוממו פיפילעט ואשתו על תמונת פני קאבריון אשר תלה הוא בידיו על קיר הבית ברגע אשר יצא פיפילעט מביתו, נדע ונבין איך שִׂכֵּל הַצַיָר הזה את ידו לְתָאֵר על הגליון את צלם תמונת פניו, עד כי נדמה כמו חי כמו צופה ומביט ושפתיו נָעוֹת. אחרי עבור הבהלה הראשונה, הרהיבה אשת פיפילעט בנפשה עוז ותעל על המטה וַתַּסע בחזקה את הגליון מהקיר עם תבנית קאבריון. אך פיפילעט יושב עוד משומם ונִדהם ולבו מֵת בקרבו. “פקח נא עיניך, אישי!” קראה האשה בעליצות לב וברוח גבורה, “ראה נא! לא קאבריון הוא! לא עצמו ובשרו, רק צלמו הנבזה הוא המשוח בששר על הגליון – ראה נא איך ארמסנו ברגלי!” ובדברה כן השליכה את התבנית ארצה וַתִּרמסנה ברגליה, ותצהיל קולה ותקרא: “מי יתן ורמסתי כֹּה ברגלי את קאבריון החי! ואחרי כן הֵרימה את התבנית מהארץ ותזעק: הביטה נא וראה איך הֶעמיק שִׁחֵת עוד המשחית הזה! הנה פֹה בְּשוּלֵי התבנית כתב ביד רוֹצַחַת כדברים האלה: “מנחת זכרון זאת, מזכרת אהבת עולם מאת קאבריון אל אוהבו ואהובו פיפילעט.” הה, כן נוֹעַז קאבריון לכתוב פה בששר אדום!”
“מאת אוהבו ואהובו –” מזכרת אהבת עולם –" נָהם פיפילעט בדומיה וישא מרום עיניו ויאנח במגנת לב וַיִדוֹם. “אך איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת?” שאלה האשה בבהלה, “לפני צאתי מהבית לא היה עוד פֹּה הצלם הנבזה הזה, ובידך היה המפתח מרגע אשר יצאת החוצה ועד כֹּה, ומי הביא הסמל הזה בבית סגור על מסגר? – האם הבאתו אתה הביתה? –.” לדברים האלה קפץ פיפילעט וַיִתַּר ממקומו, ובשממון ותמהון לטש עיניו וַיִנְהַם בשצף קצף על אשתו: “האנכי אעמיד את צלם מְרַצְחִי בחדר מושבי? את צלם הַשֵׁד הארור אשר יְחִתֵּנִי בחלום ובהקיץ! התאמיני כי הֻכֵּיתִי בשגעון? אי לך סכָלה ונְבָלָה!! –.” זקן וכסיל!" קראה האשה, “אנכי דמיתי כי נחה עליך חכמה וְכָרַתָּ ברית שלום עם קאבריון למען חייך ולהרגיע את נפשך –.” האנכי אכרות ברית עם קאבריון? הוי שמים! –." “גם עתה אאמין כי הָשְלַמְתָּ לו, והוא נתן לך את תבניתו למזכרת אהבת עולם – וזולת זה לא אוכל הבין איך הובא הגליון הֵנה – אל נא תכחד ממני אם עשית שלום עם קאבריון!” “התִקְפְּצי פיך?” נתן עליה פיפילעט בקולו ויחרוק בשִניו וירקע ברגליו בזעם וקצף גדול. “ובכל זאת” אמרה האשה, “אגזר אֹמֶר כי רק אתה תָלית את צלם קאבריון על הקיר, אתה – ולא אחר! –.” “אֵי שמים! תאלמנה שפתי שקר!” צעק פיפילעט. “אך מי עשה זאת אם לא אתה?” שאלה האשה בלזות שפתים דולקים. “מי? אַתְּ! אַתְּ אשה מבישה! –.” “אנכי? –.” “אַתְּ, אַתְ!!” צעק פיפילעט כמשתגע, ובלתך לא היתה נפש חיה בבית –. “דום זקן וכסיל…” “בצדק אשפוט כי אַתְּ עשית זאת אם אין את נפשי להאמין כי יד השטן עשתה בדבר הזה. כי אנכי סגרתי את הדלת ונָעלתי בצאתי החוצה והמפתח היה בידי. ומי זה עלה מתחתיות ארץ לתלות את הסמל הזה על הקיר? אוי לי! לבי יצעק בקרבי ויקרא כי חרשי משחית חוֹרְשִׁים עלי רעה, והם בעלי ברית קאבריון הארור – ואין מפלט לי משחיתותם בלתי אם הֶחָסוּת בְּצֵל שופטי צדק – ומהֻלל שֵׁם ה' כי יֶשנם עוד שופטים בארץ צרפת!” ובדברו צָעד בחָפזה אל פתח הבית. “אנה תלך, זקן!” שאל האשה. “אל שר בית המשפט לשפוך לפניו מְרִי שיחי ולהראותו את התבנית הזאת לְעֵד כי הַזֵד ההוא מתנכל לצודד נפשי חנם –.” אך מה תאמר ומה תדבר באזני השר? –.“”מה אומר? אומר כי אויבי בנפשי התנכל בערמת זדונו וַיָבֵא תועבה אל ביתי – תני לי את התבנית – תני – אך הפכי את פניה לבל אראה את תמונת מרצחי! היוכל הָרוּצֵחַ הזה לכחש את מעשהו אחרי אשר כָתב בידו את הדברים הרעים והמרים האלה: מזכרת אהבת עולם מאת קאבריון אל אוהבו ואהובו פיפילעט – הה לנצח ירדפני הַזֵד הארור ההוא, לנצח! ועד רדתי אָבֵל שאולה אהי אך נגוע ומֻרדף שבע רוגֶז ושבע נדודים כל הימים, וגם בלילה לא יָנוח לבי ועורקי לא ישכבון מבלהות פני הבליעל הזה – ומי יודע אם גם ברגע הזה איננו עומד תחת כָּתלנו ומציץ מן החרכים? – אַיֶכָּה רשע עריץ?! ההִנך פֹּה עמנו?" צעק פיפילעט בחֵמה שפוכה ויפן כֹּה וָכֹה. “הִנֵנִי!” ענה קאבריון בקולו הנודע לפיפילעט, “הנני ידידי ואוהבי לנצח! הנני!” וקולו נִדמה כי הולך הוא מחדר פיפילעט, כי קאבריון ידע מלאכת בעלי אוב3, ואף כי עמד אחורי הדלת והמזוזה, נדמה קולו כמהלך מחדר פיפילעט (כדרך בעלי מלאכת הזאת). אחרי הדברים האלה מִהַר קאבריון וילך לדרכו וַיוסֶף עוד להחלות את לב פיפילעט מַחלה נִצחת כאשר נספר בזה. ואשת פיפילעט התחזקה גם הפעם ותחַפּש בכל פִּנוֹת הבית את קאבריון ולא מְצָאתהו. אך פיפילעט נִבהל עד מאד וַיִפּוֹל ארצה ויתעלף. “אין זאת”, קראה האשה, “כי אם עמד קאבריון אחורי הדלת! אך סוף סוף לא יִמָלֵט מידי ואודיע אותו כֹּחַ מְטַאטאי –.”
ופיפילעט אך התעורר מִתַּרדֵמת המות ויקם על רגליו, והנה שפרה סוֹכֶנֶת בית יעקב פֿערראַנד באה הביתה. “ברוכה אַתְּ גבירה!” אמרה אשת פיפילעט אליה וַתַּסְתֵּר בחָזקה את מבוכתה, “מה שאֵלתך, שפרה גברתי? –.” “ראש דבר,” ענתה הסוכנת, “ראש דבר, הבינני נא פֵשֶר דְבַר הַשֶלֶט4 התלוי על פתח ביתך מבחוץ.” “חֵי נפשי, גבירה! כי לא ידעתי שמץ דבר מֶנהו –.” “איך לא תדעי לך ועל פתח ביתך מתנוסס שֶלֶט שחור וכתוב עליו בששר אדום כדברים האלה: פיפילעט וקאבריון עֹשִׂים מִקנה וקנין בידידות ואהבה ובמרכולות שונות, והקונים יסורו אל בית השׁוֹעֵר וימצאו את חשק לבבם –.” “אֵי שמים! צעקה אשת פיפילעט, “דברים כאלה כתובים על פתח ביתי! השמעת אַלבערט?” אמרה אל אישה, והוא הוציא אֶנקת שֶבֶר מחדרי לבבו ויהי כַּהֲלוּם רעם. “הוי! היתכן כי דברים כאלה כתובים על פתח ביתי?” הוסיפה אשת פיפילעט דבר כאשה נואשה. “אם לא תאמיני לי,” אמרה שפרה אליה, “צאי החוצה ועיניך תראינה זאת. ואני בקראי את הדברים ההם, שחקתי בקרבי, ואמרתי בלבי: מה רב הלעג הלזה? פיפילעט התופר נְעָלות בָּלוֹת ומטֻלאות, עֹשֶׂה מקנה וקנין! ובמה? בידידות ואהבים! הלא כל עובר יצחק וילעג על זה! – אך ראי נא, הנה אישך חושב להתעלף….” והאשה מִהרה ותחזק בידה את בעלה לבל יתנפל ארצה, כי המעשה הרע הזה מעשה השלט, הלמהוּ וַיַכֵּהוּ חרם עד כי עֲזָבוֹ כֹּחו, אך אשתו מהרה ותסמכהו באשיש ענבים ותפקחנה עיניו. וכמעט אשר שב רוחו אליו, והנה איש לבוש מחלצות ונשוא פנים בא הבית, ויאמר: “הבינני נא אדוני פתרון הדברים הכתובים על פתח ביתך לאמר: פיפילעט וקאבריון עושים מקנה וקנין בידידות ואהבים….” “פֵּשֶׁר הדבר”, ענהו פיפילעט בקול רעם, “פשר הדבר כי קאבריון איש דמים ומרמה הוא! מקול רעם זה נסוג האיש אחור, ופיפילעט רדף אחריו בפני להבים ובעינים נוצצות וקורא בשצף קצף: “דָבר אין לי עם קאבריון, ואני שנאתיו תכלית שנאה!” ואשתו מִלאה את דבריו ותקרא אל האיש: “צֵא, צא איש הדמים! ואם תוסיף לבוא הֵנה וטִאטאתיך במטאטאי!” “היש בי אשם?” אמר האיש בנחת, “היש בי אשם כי תלית שלט כזה על פתח עינים? ומדוע תגדפו אותי חִנָם?” “יען כי זקן וכסיל שִכּוֹר אתה!” ענהו פיפילעט בזעף אף. “הוי נבל!” דִבֵּר האיש קשות, “אם ככה אתה עושה לכל עובר, אלכה ואגישה משפטך עד שופטי העיר.” ויפן וילך בחרות אפו. “אויה!” קרא פיפילעט בקול בּוֹכִים, “אויה! חיי לשאול הגיעו, קרב קִצִי ואין מִקְוֶה! הִנֵך רואה כי שמי מְנֹאָץ בפתח עינים לעיני כל הולכי דרך, וכל הרואה יאמין כי באמת אני ידיד קאבריון ואוהבו לנצח – אך אני אשים קץ לעניי ומרורי ונודי – אחד מאתנו ילך לאבדון, אני או הוא!” ובדברו התאזר עוז ויקח את תבנית קאבריון בידו ויאמר: אלכה לי עם הצלם הנבזה הזה אל שר בית המשפט, וגם את השלט הארור אקח אתי, וְאֶתנפל לפני השר ואריד בשיחי: הצילני נא אדוני מיד קאבריון הבליעל! חוסה, חמול, רחם נא על ימי שֵיבָתִי וּנְקוֹם נא את נקמתי מיד הרשע העריץ הזה! –.” היטבת דַבֵּר, אישי. לך, רוץ, עוּשה, חושה ועשה אל תאחר! –.” “הנני הולך – ואם גם השר לא יעשה משפטי ודיני, אעזבה את ארץ צרפת ואת פאריז קרית משושי, וארחיק נדוד לנוע על ערים זרים.” וברגע ההוא התפרץ ויצא מביתו בחֵמה עזה ובקצף גדול.
––––––––
נו: צִלָּה
ואשת פיפילעט סִפרה לשפרה את אשר עולל קאבריון לבעלה, ושפרה אחרי שפכה את חמתה על עלילות רשע כאלה, שאלה את פי אשת הַשׁוֹעֵר: “מה זה היה להאדון בראדאמאנטי? אמש שלחתי אליו מכתב, והוא לא ענני, והיום הלכתי אליו ולא מצאתיו, ולי דבר נחוּץ מאד אליו, ומי יודע מתי ישוב לביתו? –.” “הוא הגיד לי כי היום לעת ערב ישוב לביתו בשעה הששית או השביעית, ואם תבוא אשה כבודה ותשאל לשמו, אזי אומר אליה לחכות עליו מעט קט. על כן שובי נא הֵנה לעת ערב ותמצאהו בביתו.” כּה דִברה אשת הַשׁוֹעֵר ותצחק בקרבה בידעה כי בעוד שעה יהיה בראדאמאנטי במסלה העולה נוֹרְמַנְדִיאָה – “אם כן אשובה הנה לעת ערב”, אמרה שפרה ברוח נבוכה, “אמנם”, הוסיפה עוד דַבֵּר, “גם אליך אשה כבודה דָבָר לי: הלא ידעת איך הובישה בָּשמת בת מארעל ותעש תועבה גדולה בבית האדון יעקב פֿערראַנד – ועל כן אבקשך אולי תדעי עלמה ישרה אשר תאבה לשרת בבית פֿערראַנד, כי אז תואילי נא להביאה אל בית אדוני, ותבטיחי לה כי ייטב לה מאד בבית אדון חם וישר עשיר ונדיב לב כפֿערראַנד, ואם בָּשמת עִוְתָה דרכה ותעש נבָלה, לא באדוני האשם, כאשר יתנו עדיהם כל יודעיו, אך אדוני לא יאבה לאסוף אל ביתו רק עלמה יתומה אשר גם אח גם אחות וגם קרוב וגואל אין לה בעיר הזאת לבל יהִי לה כסות עינים לפזר דרכיה ברחובות קריה ולהתודע לבנים שובבים כבשמת, רק תשב בית כל הימים ולא תבוא לְמַסָה – ואף גם זאת כי בהיותה יתומה עזובה, תֵּחָשֵׁב עוד לאדוני לצדקה בגַדלו אותה בביתו ובהיטיבו עִמה – ואל תתמהי על החֵפץ הזה, כי בשמת מֵררה את חיי אדוני בנַבלותה עד כי לא יחפוץ עוד לקחת אָמה לביתו כי אם באופן הזה אשר הודעתיך. עתה אלכה לי ואשובה לעת ערב הֵנה, כי גם להאשה בריאה שיח ושיג לי –.” “לכי לשלום!” אמרה אליה אשת השֹׁעֵר. ובצאת שפרה החוצה, בָזה לה לָעגה לה אשת השׁוֹעֵר, אחריה ראש הגיעה נְוַת בית פיפילעט ותאמר: הידוע לא אדע כי עלמה ישרה וברה היא בשמת? ורק בערמה נתתי לה צדק למען דעת את אשר בלב הסוֹכנת המרשעת הזאת –. אפס מה לה ולצאֶזאר בראדאמאנטי? מה חפצה בביתו? ומדוע לא יחפוץ הוא לראותה ובָרוֹחַ יברח מפניה בטרם שובו מִנוֹרְמַנְדִיָא? ואני כִזבתי לה באמרי אליה כי הוא מחכה לה בערב הזה – הן אמנם כי הוא צִוַנִי להגיד לאשה כבודה בבואה הֵנה כי תחכה עליו, אך הגיד לי כי עוד מעט תבוא האשה ההיא פֹּה, והיא היתה בזה גם אתמול ונפשי אִוְתָה לדעת מי היא האשה – האח! הנה הערמתי עצה ומזמה לדעת את שם האשה ההיא, ואקו כי חפצי יצלח בידי – אך מי בא הביתה? “האתה הוא רודאלף אדוני? ברוך בואך!” ורודאלף אשר לא ידע עוד כי השר הארווילע טרף נפשו בכפו, בא לבית השער בפנים צוהלים כמשפטו תמיד, וישאל את פי האשה: אם העלמה יונת-צחוק בביתה. “היא יושבת תמיד בביתה לעשות את מלאכתה ביד חרוצה,” ענתה האשה. “ומה שלום רחל אשת מארעל?” הוסיף רודאלף לשאול. “היא שבה מעט לאיתנה! גם טוב לה עתה מאז בשבתה בבית רחב ידים ושוכבת על מטה מֻצעת, והרופא הכושי אשר שלחת אליה, הֶעלה לה ארֻכה. אך עוד היא מְיַללת על משכבה על בעלה המשֻגע ועל שֶבֶר בשמת בתה. ודע לך אדוני, כי זה מעט היתה בביתי האשה שפרה סוֹכנת בית יעקב פֿערראַנד, ושפכה בוז וקלון על בשמת, ולא ידעה בֹּשֶת לבַקש אותי כי אתן לה עלמה אחרת לשרת בבית אדוניה. ומה רבה רעת אדוניה! הוא חפץ כי העלמה אשר תשרתהו תהי יתומה וגם אח ואחות קרוב וגואל לא יהיו לה בפאריז. הידעת למה יחפוץ כן? הוא יגזור אֹמֶר כי לבעבור תֵּשב העלמה בביתו תמיד ולא תמצא תֹּאֲנָה לְפַזֵר דכיה לנערים שובבים, רק בעבור זה תהי הָאָמָה יתומה עזובה. אך אני ידעתי כי שקר תרמיתה! ורק לבעבור עֲשֹׁק שְׂכָרָהּ ולבעבור העביד אותה בפרך ולהתעמר בה מבלי יְרָא פן יקומו אבותיה וקרוביה להושיע לה, רק בגלל זאת הוא מְבַקש יתומה עזובה לשרת אותו –.” “כן דברת!” אמר רודאלף אליה, וישקע במצולות רעיוניו רגעים אחדים, ואחרי כן אמר פתאם אל האשה: “היש את נפשך לעשות אתי ברכה?.” יש ויש אדוני! הטרם תדע כי למענך אבוא באש ובמים? –." “שמעי נא גבירה! זה מעט באה עלמה יתומה מארץ אשכנז, והיא שְׁאֵרַת בשרי, לבקש לה שֵרוּת בבית איש עשיר, ואם תאבי להביאה ביתה יעקב פֿערראַנד, כי אז תעשי עמדי חסד –.” “מה זה תדבר, אדוני?! היש את לבבך לאסור את שׁאֵרת בשרך בזקים וּלְתִתָּה לפני ארי טורף כפֿערראַנד?.” “בבית יעקב לא תהי שארת בשרי רעֵבה ללחם, ואם יתעמר בה, אז תלך מאתו – אך לעת כזאת נִלחצתי לפָרק עֻלָהּ מעל צוארי כי לא אוכל לכלכל אותה אף יום אחד –.” “אם לטובה תֵּחָשֵׁב זאת לך אדוני, עָשׂה אעשה גם יָכוֹל אוכל – והאדון פֿערראַנד אף כי הוא כֵלַי, אכזר ואביר לב, בכל זאת הוא יְרֵא שמים ומַרבה להתפלל ערב ובקר וצהרים, ואנשי קֹדש הם בני ביתו, ולא בנקל תשטה גם עלמה שובבה כל ימי שִבתה בביתו, ורק בשמת… נִפלאת היא בעיני מה זה היה לה? –.” “עוד דבר סתר לי על אֹדות העלמה ההיא – כי היא עָוְתָה פעם אחת את דרכה בהיותה בארץ אשכנז בבית דודי; כי בן דודי זה הִתעה אותה מדרך הישרה – וּבְהִוָדַע הדבר לדודי גרש אותה מביתו, אך בנו ברח מבית אביו וְדָבַק בה ויבוא אִתָּהּ פאריזה – ואחרי תוֹם הכסף מצלחתו, נפקחו עיניו וַיִוָדַע לו סִכלותו, ויבוא אלי, ואני נתתי לו צֵדה לדרך לשוב אל בית אבותיו והבטחתיו להמציא חַיַת יד להעלמה אהובתו. אפס כי כבד עלי הדבר לתת להעלמה מקום בבית איש שוֹע, יען כי נכריה היא בזה ואין מכיר לה, וגם אנכי גֵר בעיר הזאת, ורק אַתְּ תוכלי להושיע לה אם אמר תאמרי להאשה שפרה כי העלמה ההיא בת אחותך היא מארץ אשכנז, ונפשך אִוְתָה להביאנה בית יעקב. ואני אשר ידעתי כי העלמה ההיא אשר שְמָהּ צִלָה, עלמה ישרה היא, ורק על פי נער שובב השתובבה פעם אחת בימי חייה, על כן אֹבֶה להביא אותה בית איש תם וירא אלהים כיעקב פֿערראַנד, יען כי נפשי יודעת כי בביתו תתהלך העלמה במעגלי צדק ותהי יִשְרַת דרך. ואם אשה כבודה כמוך תעיד עליה כי תמימת דרך היא, תאמין בך שפרה תחת אשר עֵדוּתִי לא לעזר ולא להועיל תהי יען כי מוּזָר אנכי פֹה –.” “טוב הדבר” ענתה אשת השׁוֹעֵר, “אני אעשה ככל אשר צויתני –”. “ואני אשקול לך מאה שקלי פֿראנק אם חפצי יצלח בידך –.” “חלילה לי מקחת מידך כסף…” “אם תהי העלמה בביתי אך שְׁבֻעַיִם, אזי אזיל עליה כסף מִשְנֶה…” “אם כן הדבר אקח מידך את הכסף, והעלמה תבוא ביתה יעקב על פי בקשתי…. אך ראה נא, הנה עגלה באה – ואל נכון באה בעגלה האשה אשר היתה גם אתמול בבית בראדאמאנטי ואני לא יכולתי לראות את פניה – אך עתה אערים מזִמה ואתבונן בה – פקח נא עיניך, אדוני ותמלא שחוק פיך –.” וכרגע יצאה מהבית ותאמר אל האשה: “אנה פניך מועדות?” ובדברה לא נָתְנָה אותָהּ ללכת הלאה כי סָגרה הדרך בעדה. “אל האדון בראדאמאנטי!” ענתה האשה בחרות אפה בה על היותה לה לשטנה בדרך מַהלכה. “הוא איננו בביתו” אמרה אליה אשת הַשׁוֹעֵר בהתבוננה בפניה. “שקר תדברי, הוא פקדני לבוא אל ביתו.” “אך אני מגדת לך כי הוא איננו כעת בביתו, וזה כשלש שעות אשר הלך לו, ובטרם צאתו מהבית צִוַנִי לבל אניח לבוא אל ביתו בלתי אם אשה כבודה אשר תשאל לשמו –.” אני היא האשה… ועתה הניחי לי…." “אך הגידי לי מה שמך, ואדע אם אַתְּ היא האשה הכבודה אשר צִוַנִי האדון צאֶזאַר בראדאמאנאטי לְתִתָּהּ בּוֹא הביתה – ואם לא תגידי לי שמך, וסגרתי הדרך בעדך ולא אתנך לעלות על המדרגה בעד כל הון!” ההוא הגיד לך מה שמי?" שאלה האשה בשממון. “כן הדבר, גברתי! –.” “איך נוֹאָל בראדאמאנטי!” דברה האשה אל לבה, ואחרי חשבה מחשבות רגעים מעטים, אמרה ברגזה ובדאגה ובקול דממה: “רוֹלאַנד שמי אשת השר אֹרְבִּיגְנִי,.” לְשֵׁמַע הַשֵׁם הזה, חרד רודאלף חרדה גדולה, כי הוא שֵׁם אשת אֲבי ימימה ההרווילית, ויצא ממחבואו אשר נֶחבא שם עד כֹּה, ועל פי האותות אשר שמה ימימה לצלם דמות אִמה חורגתה, הכירה רודאלף כי היא האשה המבישה. “רוֹלאַנד אשת אֹרְבִּיגְנִי?” קראה אשת השוער בקול רם, כן כן הדבר! הוא שֵׁם האשה אשר אמר לי בראדאמאנטי. ועתה עֲלִי אליו, גבירה!" ואז עלתה האשה רולאנד על המדרגה. “תרמיתי עָמדה לי!” קראה אשת השוער בתרועת השמחה. “עתה ידעתי כי שֵׁם האשה היא רולאנד ושֵׁם בעלה השר אֹרביגני. הכי אינני אשה חכמה לִדְלות סוֹד אַחֵר מלב עמוק? אך מה לך רודאלף אדוני! מדוע שֻׁנוּ פניך פתאם? –.” “ההיתה האשה הזאת פעם אחת בבית בראדאמנטי?” שאל רודאלף. “אתמול בערב היתה בביתו, ובצאתה יצא גם הוא אחריה, ולפי דֵעִי הלך להכין לו סוסים לְמַסָעו אשר יסע היום לנורמאנדיא.” ורודאלף זָכַר כי בית השר ארביגני אֲבִי ימימה ההרווילית, הוא בנורמאנדיא, ובראדאמאנטי רופא האליל ואיש משחית נוסע שמה להָרע ולהשחית ולחַבל נפש –. “מַסָעוֹ יֵרַע בעיני שפרה.” אמרה אשת השוער, כי דבר נחוץ לה מאד אליו, והוא מתחמק ומסתתר מפניה, כי הוא צִוני להעלים ממנה את דְבַר מַסָעוֹ, ובשובה הֵנה, אז יהי הוא רחוק רחוק מפאריז. אך אז אדבר אִתָּהּ אֹדוֹת העלמה האשכנזית אשר תחפוץ להביאה ביתה יעקב." “טוב הדבר” אמר רודאלף אליה, “ועתה אלכה לי לבית יונת-צחוק.” “בשובך מביתה, הואילה נא לְבַקֵר את בעלי הָאֹבֵד – הה, קאבריון הבליעל הִרְעִימו היום וְהֵמִיט עלי רעה גדולה, כאשר יספר לך אלבערט בשובך לראותו –.” “אנכי אעשה כדבריך ואראה פני בעלך,” ענה רודאלף ויעל לבית יונת-צחוק.
––––––––
נז: שֶׁבֶר יוֹסֵף (זערמען )
יונת-צחוֹק יושבת בחדר ביתה בפנים זועפים ועיניה מְמֻלָאוֹת בדמָעות, ולפניה מגלה עפה כתובה משני עבריה, וכתוב אליה כדברים האלה: “מִבּוֹר השבי ממקום תנים וְרֵבֶץ מרצחים, הנני מְדַבֵּר אליך יוֹנָתִי תמתי! כי אני עצור בבית האסורים כַּגַנָב, וכל היושבים על המשפט יאמינו כי באמת שלחתי בגנֵבה את ידי. אך בכל זאת לא נוֹאַשְׁתִּי עוד, ולא אבדה תקותי כל עוד אשר לא תאמיני גם אַתְּ יונתי בִּדְבַר בָּלַע כזה,! ועל כן הִשבעתי אותך אחותי!” לבל תשיתי עלי חטאת בטרם תקראי את מכתבי זה עד תֻּמוֹ, ואם גם אחרי כן תְּחַיְבִינִי וְתִבְזִינִי ולא תשיביני דבר, אז אדע כי אבדתי בעניי ואין מקוה! –. ועתה שמעי נא את אשר קָרני: על פי בשמת נודע לי כי מארעל אביה עם כל בני ביתו הנם בערום ובחוֹסר כֹּל ונפשם ברעב תתעטף, ובהוָדע לי זאת, המו מעי להם, יחד נִכמרו נִחומי וחשתי להושיע למו, וזאת היתה הנסִבה להרעה הגדולה אשר מצאתני כהיום הזה. ואף כי לא נִחמתי ולא אֶנָחם על המעשה הטוב אשר עשיתי, בכל זאת רע ומר מאד גורלי וחיי לשאול הגיעו. הטי נא אזנך ושמעי פשר הדבר: אמש אֵחרתי בנשף בבית יעקב אדוני לעשות את מלאכתו, ובחדר מושבי ארגז אשר בו אצורים סִפרי החשבונות אשר אני כותב לאדוני יום יום. וביום ההוא היה אדוני סר וזעף וּשְׂבַע רוֹגֶז ויגון, ויאמר אלי: אל נא תלך מזה עד כלותך את מעשה חשבונותי, ואז תניחם בארגז, והא לך המפתח." עשיתי כאשר צוני, וככלותי את עבודתי, פתחתי את הארגז להסגיר בתוכו את ספר החשבונות, ובלי רצוני העיפותי עיני על מכתב גלוי אשר כתוב בו כי למחר יֵאָסֵר מארעל בבית האסורים על אשר לא ישלם 1300 פֿראנק ליעקב פֿערראַנד. נִבהלתי מראות! כי אני יודע את עֱנוּת העני האֹבֵד מארעל, ואם יאסר עוד בבית הָאֵסור, כי אז ימותו כל בני ביתו ברעב ובקרה. והנה פתאֹם נִגלה אלי מֶלתחה פתוחה על יד המכתב ההוא, ובתוכה אַלְפַּיִם שקלי פֿראנק, גם שמעתי ברגע ההוא קול צעדי בשמת, ומבלי שים על לב, וראות את הנולד, לקחתי 1300 פֿראנק מהכסף ההוא ונתתים לבשמת, ואמרתי: פֿערראַנד האכזר יאסור למחר בבקר את אביך בבית האסורים בגלל 1300 פֿראנק אשר לוהו ולא שלם לו, ועתה הֵא לך פרשת הכסף ולכי לך להציל את אביך מרעתו, אך אל תגידי לאיש כי אנכי נתתי לך הכסף. וְאַתְּ, יונתי, אַל תתמהי איככה לקחתי 1300 פֿראנק מאוצר פֿערראַנד בלי משפט? הלא לגנבה תחָשב לנו אם גם להציל נפשות אביונים נקיים נעשה כדבר הזה! שמעי נא ותדעי כי צדקי בי: אני אספתי כבר 1500 פֿראנק בעמל נפשי ויגיע כפי, והנחתים ביד איש סוחר למשמרת, ואמרתי בלבי: הנה חנני ה' לאצור 1500 פֿראנק, ועל כן אקח 1300 פֿראנק מאוצר אדוני עד יום מחר להציל את מארעל ובני ביתו ממות. ומדעתי כי לא אמצא את הסוחר אשר כספי בידו עד הצהרים, ומארעל יֵאסר בבקר לעיני אשתו ובניו אשר לא יכילו את שֶבר רוחם, על כן קדמתי להצילם מרעתם, ודמיתי כי לעת צהרים אשיב את כסף אדוני לאוצרו והוא לא יֵדע בקחתי ובהשיבי את הכסף. אך לא כאשר דמיתי כן היתה! – כצאתי מבית פֿערראַנד, נפקחו עיני וראיתי כי צָפוּי אני אֱלֵי רעה נוראה, כי ידעתי את זדון לבב פֿערראַנד, ואולי יחַפש וימצא כי יחסר לו 1300 פֿראנק מארגזו, וידיח עלי נִקמתי, כי אהי כגנב בעיניו גם בעיני כל יודעיו. לבי סחרחר, ותוגה עזה טִלטלה את נפשי טלטלה גבר, ואף כי אֵחרתי בנשף בבית אדוני, הרימותי פעמי ורצתי לבית הסוחר לקחת מידו את כספי ולהשיב לאוצר אדוני את אשר לקחתי משם. אך אהה! כי בבואי לבית הסוחר, הוגד לי כי הוא נסע אל בית השדה אשר לו כִּברת ארץ מפאַריז. כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ושבעתי נדודים עד עלות השחר, ואז חשתי והלכתי אל בית השדה ההוא. אפס כי למורת רוחי וְלִמְגִנַת לבי נודע לי כי זה מעט שב הסוחר פאריזה לביתו, ברוח נבוכה שַבתי העירה ומצאתי את הסוחר בביתו ולקחתי מידו את כספי ורצתי אל בית יעקב – אך אויה, כבר נודע לאדוני את אשר עשיתי! והוא טָפל עלי עוד עון אשר לא עשיתי, ויאשימני כי גנבתי מאתו גם 15000 פֿראנק אשר היו מונחים אצל 1300 פֿראנק ההם. וזה שקר ודבר כזב! אני נתתי לו תודה כי לקחתי 1300 פֿראנק אמש ועתה אני משיבם אליו עד גֵרה אחת, אך ביתר הכסף לא נגעתי, אפס כי הוא גזר אֹמר כי הַגוֹנֵב 1300 פֿראנק ומי זה יאמין בו כי לא גָנַב עוד גם 15,000 אשר היו מונחים אצלם. לשוא נשבעתי בכל קֹדֶש כי נִקיתי מהאשמה אשר יאשימני! הוא צִוה לשוטרי העיר ויסחבוני ויושיבוני במַחשכי בית האסור הזה. וְאַתְּ יונתי יודעת אותי כי לא גנב אנכי. הה! נוּדִי נא לי! והאמיני בי כי אך אמת יהגה חִכִּי, וכי ישר אני ולא עולתה בי, ועוד הפעם אני מגיד לך כי מחשבתי היתה טובה ורצויה, ורק דברים אשר לא יכולתי לדעת מראשיתם אחריתם, רק הם היו בעוכרי, הכרע הכריעוני ויפילוני למשואות…. הוי יונתי! מה רבה צרתי! ומה עָצמה מצוקתי! לוּ ידעת את משפט האנשים אשר בתוכם אני אָסור בבית האסורים עד צאת משפטי ודיני! – תמול הובאתי בבית מלא צחנה ובאשה אשר רוחו רוח קטב וָדֶבֶר לאף שואפו. בתחִלה חשכו עיני מראות את אשר בתוכו, ורק קוֹל שָׁאוֹן שמעה אזני, קול שְאוֹן עריצים, דברי נאצה וזעם, דברי לָצוֹן ושירי עקבים. אחרי עֲבוֹר הבהלה הראשונה, נשאתי את עיני ואראה – ואהה! מה ראיתי? ראיתי זֵדים ארורים, גנבים שודדי ליל, חומסים ומרצחים אשר עונותיהם חרותים על מצחם, וזדונם כתובים על פניהם, וכל רואיהם יכירום כי פליטי מין האדם וחלאת כל בני חלד המה, והם חמשים איש במספר. כראותם אותי, בָּזו לי, לעגו לי, ויחד עלי הִתלחשו בשפה זרה וּמוּזָרָה, שפת לא ידעתי. ואחד מהם הִכַּנִי על הַשֶׁכֶם ויבקש ממני כסף חנוכת הבית – ואני נתתי לו הכסף הנמצא בצלחתי לבל יוסיף עוד להרגיזני. אך כרגע סַבוני גם סבבוני כל בנים משחיתים ההם, ובקול המולה גדולה שאלו ממני כסף, וּבְמָנְעִי חֶפצם, שָׁפכו עלי לעג כמים, בזעם לשונם חֵרפוני, ויתנכלו להתנפל עלי באגרוף רֶצַח. אך ברגע ההוא בא שומר בית האסורים הביתה, וָאֶשְפּוֹך לפניו שיחי, והוא צִוָה להשיב לי את כספי אשר נתתי להאיש ההוא – ואותי לקח משם ויושיבני בחדר אחר, אך השודדים והמרצחים ההם קללוני ויחרפוני בלכתי מאדם ויאמרו כי בעוד ימים מעטים אשובה אליהם ואז יקחו נקמתם ממני –. ומחדר מושבי כָּעֵת, אני כותב אליך מכתבי זה. אך אחרי אשר אעמוד למשפט לפני השופטים להגיד להם פעלי, אובל אל בית אחר, ולבי חרד לרגעים לבל אמצא שם שנית את עדת מרצחים הם –. שומר בית האסורים חָמַל עלי ויבטיחני לשלח את מכתבי אליך – דבר אשר לא יֵעָשֶה כן לכל אַסִיר זולתי –. ואני מחלה פניך, יונתי, כי תעשי עמדי חסד ואמת בפעם הזאת, ואל תשיבי את פני: קחי נא את המפתח אשר אני שולח אליך עם מכתבי, גם אגרת קטנה אל הַשׁוֹעֵר אשר בבית מגורי ס"ט דעניש מספר 11, ואת השוער בקשתי כי יתנך בוא בחדרי ולעשות עם כל החפצים אשר לי כטוב וכישר בעיניך, ובמפתח הזה תפתחי את ארגזי ותמצאי שם מלתחת מכתבים ותקחנה לך, גם מעט הכסף הנמצא בארוני תשימי בידך למשמרת. את כסאי, שֻלחני, מִטָתִי, ושתי המנורות עם הארון תמכרי ברחוב ההיכל. כי אף אם אצא לחפשי, אֵבוֹשׁ לָשבת עוד בפאריז, וארחיק נדוד לָנוע על פת לחם. סלחי נא לי אם אטריחך בפעם הזאת, כי מי לי פֹה בתבל זולתך? במכתבי אשר במלתחה תמצאי דברים רבים הערוכים אליך, גם תולדות ימי חיי. חיי עניי ומרורי, תמצאי שמה. גם אחלה פניך כי תקבלי תמיד ברצונך הטוב את המכתבים אשר אשלח אליך מבור שִׁבְיִי, וזאת תהיה נֶחמתי בימי צרתי, כי נעים מאד לנפש נענה בשפכה שיחה לפני נפש ישרה וברה – ובלתך אין מכיר לי, והנני כערער בערבה, אין דורש לנפשי, אין מנַחֵם ואין מרחם! ובכל זאת חף אני מפשע, לב טהור לי ורוח נכון בקרבי, לא הלכתי בעצת רשעים וחרפתי נפשי למות פעמים רבות לבעבור נָעֵר כפי מבצוע בצע, כאשר תראינה עיניך בספר תולדות ימי חיי אשר תמצאי במלתחתי. אך איך אוכיח צִדקתי? ומי יאמין לי? הה! פֿערראַנד יצדק בְּהִשָׁפְטוֹ אתי, ואני אהי רְצוּץ משפט –. ואם אַתְּ תאמיני כי צדיק אנכי ובכפי לא דבק מאום, אז תנודי לי גם תקדישי אגל דמעה ואנחת לב לשכֵנך הקרוב לפנים. ואולי תפליאי עוד חסדך לי ותבקרני בבית כִּלְאִי… ברגע זה הודיעני שומרי כי עוד מעט אובל לפני השופטים, ועל כן אשים קנצי למלים. חיי בטוב, יונתי תמתי! חיי בטוב ובנעימים ואל נא תשיבי את פני ידידך האֹבד והנִדח –
יוסף זערמען.
את המכתב הזה קראה יונת-צחוק ותאנח במרירות על שבר יוסף זערמען בן נעמי והמורה אשר בגלל צִדקתו הורד אל בור השבי ואין עוזר לו. ורודאלף בא אל חדר יונת-צחוק אחרי אשר קראה את המכתב ההוא, ויאמר: "שלום לך, בתי! אולי אפריעך מעבודתך? –. “לא, אדוני! –. “אך מה לך בתי כי תבכי?” “קרא נא את המכתב הזה ולא תוכל גם אתה לתת פוגה לעיניך לבל תדמענה.” ובדברה נתנה את מכתב זערמען אל רודאלף. “לב מי לא יִשָבֵר על שִברו!” קראה העלמה אחרי קרוא רודאלף את המכתב. “ואתה אדוני אמרת כי הנך אוהב את זערמען, עתה עוררה נא את אהבתך ואת חמלתך ולכה לישועתה לו. היש את לבב פֿערראַנד להכרית כל ישרי דרך? זה מעט הוריד את בשמת לבור השבי, ועתה גם את זערמען. מי שמע כזאת להתגולל על איש יקר כזערמען ולטפול עליו עון כי הוא גָנַב מאתו 15,000 פֿראנק! וזערמען הוא נקי כפים ובר לבב ונפש טהורה! ועתה צָמַת פֿערראַנד הבליעל בַּבּוֹר חיי עלומיו בין שודדים וזובחי אדם, אויה נא לי! נפשי תצא בדברי! –.” “ומה תחשבי לעשות? שאל אותה רודאלף: “מה אוכל עֲשוֹת? הן קִצְרַת יד אנכי! ורק את אשר בִקש ממני זערמען אעשה – ואחרי כן אלכה לבַקר את בָּשמת בבית כִלאה כאשר בִקשה אותי רחל אף כי לא ידעתי אם יתנני שומר בית האסורים בּוֹא לחדר בָּשמת –.” “ראי נא, אנכי קִדמתי להפיק רצונך בדבר הזה בטרם ידעת עוד – והֵא לך ספר רִשְׁיוֹן לבוא אל בשמת –.” “רב תודות לך, אדוני! ומי יתן ויכולת להשיג למעני ספר כזה לבוא גם אל זערמען –.” אני אתאמץ לעשות למענך גם את הדבר הזה, אך אולי תבושי לבקרהו בבית האסורים? –.” “איך אבוש לבקר את שכֵני הטוב אשר הִרבה להיטיב עמדי ולהרנין את לבבי כל ימי שִבתו על יד חֲדַר מושבי, ואם איש נבל ובליעל כפֿערראַנד יַרשיעהו בזדונו על לא חמס בכפו, לא כן אנכי עמדי! אני ידעתי נאמנה כי צדיק וישר הוא, ורק בהיותו משלח ונעזב ואין דורש לנפשו, על כן הוא אֹבֵד בצִדקו, ועליך אדוני המצוה לעמוד לימין צִדקו ולהוציא לאור צדקתו, כי צדיק אתה אדוני וצדקות תאהב –.” “דעי נא, בתי! כי יֶשְנוֹ איש עשיר ונשוא פנים ואמיץ כּחַ אשר יחתור במסתר להציל את זערמען מכף פֿערראַנד העריץ, וְאַתְּ, אם יקרה נפש זערמען בעיניך, אל תגידי זאת לאיש, וגם מזערמען תעלימי את הדבר הזה, פן יִוָדַע הדבר לפֿערראַנד ויעשה בתחבולות ערמתו ומזמתו להצדיק את נפשו ולהרשיע את זערמען, תחת אשר עתה בהאמינו כי אין עוזר ומושיע לזערמען, הוא בּוֹטֵחַ וְשֹׁקֵט בביתו, ופתע פתאם תגלה צדקת זערמען, ורשעת פֿערראַנד תִּוָדַע בקהל רב וחרפתו לא תִמָחֶה –. גם לבשמת יש אחרית ותקוה, וגם משפטה אור יצא בעוד ימים מעטים, ולכן הבאתי לך ספר רשיון למען תלכי ותגידי לה לבל תגלה לאיש את הדברים אשר דִברתי אִתה, ולאחרונה תִּוָדַע לה סִבַּת הדבר –. גם תזהירי אותה בשמי לבל תתאונן באזני השופטים על רעת פֿערראַנד, וזאת תהי לה לישועה, ורק אל המליץ אשר אשלח אליה, רק לפניו תגיד את כל לבה לבעבור ידע איך לכלכל דבריו במשפט. את כל הדברים האלה תאמרי לה למען חַיֶיהָ –.” “לא אפיל דבר מדבריך ארצה, אדוני! –.” עתה לכי לך אל בית זערמען, ועשי ככל אשר שאל ממך, ואם תאבי והלכתי גם אני אתך.” “בכל לבבי אֹבֶה זאת, אדוני –.”
ויהי אך ירד ירדו רודאלף ויונת-צחוק מהמדרגה, והנה פיפילעט לקראתם, פניו סרים וזועפים מאד, בידו האחת שֶׁלֶט קאבריון ובידו השנית צלם דמות תבניתו. וברגע ההוא באה גם בַּצְלוֹת אשתו ותקרא: “מה ענה שר השופטים? ומה דִבר, הגידי! אך הִשָׁמֵר לך לבל תַּךְ ראשך בהאדון רודאלף… סלח נא, רודאלף אדוני! קאבריון הארור יוליף את אישי שולל וְיַך אותו בסנורים! אלפֿערד, פתח פיך וענני נא – מה אמר השר? ומה דִבֵּר?” לדברים האלה הֵרים פיפילעט את ראשו ויאנח בשברון מתנים, ויאמר: מהרי נא רעיתי, וְאִסְפִי את כל כלי ביתנו, וברגע הזה נִפָּרֵד מכל אוהבינו ונעזבה את פאריז – את כל ארץ צרפת – כי קאבריון רודף אותנו על צוארינו בלי חָשך וְיַרְשִׁיעֵנוּ עוד גם בכל בתי המשפט אשר בצרפת – הוי, הוי! כי שר בית המשפט שחק לי ומִפָּנַי לא חשך לעג ובוז! ואנכי גִליתי לפניו את ריבי, שפכתי לפניו שיחי, התאוננתי במר רוחי על כל המעשים הרעים והנוראים אשר קאבריון הארור עושה לי, גם הבאתי לפניו שני עֵדים נאמנים: את השלט ואת התבנית. אך השר מִלא שחוק פיהו, ויאמר: “ידידי! קאבריון אך לֵץ הוא וְלָצוֹן חָמד לו – אל תשית לבך למעשהו, וכמוני תצחק גם אתה למעשי תעתועיו –. האנכי אשחק? צעקתי מרה, איך אשחק והמרצח הזה מְמָרֵר חיי, מוריד שיבתי ביגון שאולה, ונותן שמי לחרפות ולדראון עולם לפני כל באו שער פאריז!! אחת שאלתי מאתך אדוני כי תאסרהו בבית האסורים כל ימי חייו, או תגרשהו מפאריז או מרחוב ההיכל אשר אני יושב בו. לדברים האלה הוסיף השר לתת את קולו בשחוק, וַיוֹר באצבעו את הדלת והמזוזה, ואני שמעתי בקול האות הזה ויצאתי מביתו במַפח נפש ושַבתי ריקם הה! אבדתי, אבדתי! אבד נצחי ותוחלתי ואין מושיע לי! הה, כשלה ברחובות פאריז אמת, ואין משפט צדק בארץ, ואני – הוי, אני אֹבֵד בצדקי! –.” ובדברו השליך את השלט והתבנית ארצה.
רודאלף ויונת-צחוק הסתירו פניהם וישחקו, ואחרי כן נחם רודאלף את פיפילעט וידבר על לבו, ויצא מהבית עם יונת-צחוק וילכו אל בית יוסף זערמען.
––––––––
נח: בית יוסף זערמען
יוסף זערמען גר בבקעת ס"ט דעניש בחצר אשר גרה בו גם האשה מתיה סוכנת אבני החפץ אשר לבאדינאט הסוחר, רודאלף ויונת-צחוק באו לחדר זערמען, ויפתחו את ארגז מכתביו, וימצאו בו צרור חתום ועליו כתובים כדברים האלה: “אם אמות כמות כל אדם או בידי אדם, אזי יואיל נא האיש אשר יפתח את ארגזי להביא את צרור מכתבי זה, אל הנערה יונת-צחוק היושבת ברחוב ההיכל מספר 17.” יונת-צחוק מִהרה ותפתח את חותם הצרור, ותמצא בין המון מכתבים רבים, מכתב ערוך אליה, וכתוב בו לאמר: “יונתי! בעת אשר תראינה עיניך את דברי המכתב הזה, לא אהי עוד בחיים, כי מְרַצֵחַ חֶרֶשׁ אֹרֵב לנפשי לילה ויום, והיום או מחר אֵרָצֵחַ בידו. אך על פי המכתב הזה יודעו לך עקבות מרצחי –.” “הוי אדוני!” צעקה הנערה, “עתה ידעתי מדוע היה זערמען סר וזעף מאד, כי ירא מתגרת יד אחד המרצחים כל הימים.” “האמיני נא לי,” אמר רודאלף אליה, "האמיני נא לי כי לא יוסיף עוד המרצח ההוא לֶאֱרוֹב לנפשו, ועוד מעט ישלמו ימי אֶבלו וִיהִי אך צָלֵחַ וְשָׂמֵחַ. “אויה!” הוסיפה הנערה דַבֵּר, “איכה יהיה כדבר הזה והוא עצור בבור צלמות כגנב, ואין לו אוהב וָרֵעַ בכל רחבי תבל.” “הֵרָגְעִי נא, בתי! והאמיני לי כי עוד מעט יֵצא צדיק במשפט, ובצאתו לחופשי ימצא אוהבים נאמנים מאד, ראשונה לכֻלם תהי אַתְּ, עלמה יקרה וישרה! ואחרי כן ימצא את אִמוֹ אשר לא ראה אותה מימי ילדותו –.” “היש לו עוד אֵם? –.” “כן הדבר, אך היא תדַמה כי כבר שָכנה דומה נפשו, ואיך תִּגדל שמחתה בשובה לראותו! וְאַתְּ אל תגידי נא לו מאומה על אֹדוֹת אִמוֹ, כי רק לך גליתי את הסוד הכמוס הזה לנחמך מיגונך –.” “אודך אדוני בכל לבב, וֶהְיֵה בטוח כי לא אגלה את סודך.” כֹה אמרה העלמה ברגשי תודה ותוסף לקרוא את מכתב זערמען: “על פי דברי מכתבי, תדעי לך אחותי כי כל ימי חיי הייתי אֹבֵד וקשה יום, לחמי ברעש אכלתי, ומימי ברגזה ובדאגה שתיתי, ואימת מָוֶת בעתתני בחלום ובהקיץ, ולא מצאתי מרגוע לנפשי כי אם בשִבתי בביתך או בלכתי לשוח אתך – הה, רק אז סר מר הַמָוֶת מחדרי לבבי, הַתּוֹפֶת אשר בבתי נפשי נהפכה לעדן, והייתי מאֻשר – כי את אשר קראת אַתְּ בשֵם “ידידות” היתה רק “אהבה”, אהבה נצחת… אך לרגעים דברתי אני בלבי: הן אני הולך למות ביד מְרַצֵחַ, ולמה זה אגלה לך את סוד אהבתי? ורק אחרי אשר לא אהי עוד בחיים, רק אז תדעי – על פי מכתבי זה – כי אהבת עולם אהבתיך, אהבה טהורה ועזה כמות –. ועתה לא אשאל ממך רק שאֵלה אחת: הנה עיני ראו את עמלך יומם ולילה להביא לחם חֻקך, ולרגעים יחרד לבי פן יקראך אסון ותפלי למשכב, ואז תתעלפי בחוסר כֹּל, וְאַתְּ יתומה עזובה ובאין קרוב וגואל – ועל כן חשכתי בגללך 1500 פֿראנק, והנחתים למשמרת ביד סוחר נכבד… ובהראותך לו את מכתבי זה יתן לך את הכסף. הה! קחי נא את מנחתי זאת, מנחת אוהבך באמת, מנחת – אחיך – אשר איננו עוד בחיים…”
“הוי רודאלף אדוני!” קראה הנערה בקול בּוֹכִים, “הביטה נא וראה מה רבה טובת לבב זערמען! הוא חִסר נפשו מטובה ויצבור למעני מכסת 1500 פֿראנק ליום צר וְחֹשֶך – מה רבה צדקתו!! אֵי שמים! וצדיק כזה יאבד בצִדקו! –.”
“הוא בר לבב ונפש עדינה!” קרא רודאלף ברגש, אך התנחמי נא בתי! זערמען עוד חי, גם לא ימות לשחת, וִיחִי עוד חיי עוֹנֶג וָנוֹעַם, ודבריו אלה יורוך לדעת מה עזה אהבתו אליך – ואולי תאבי לשלם לו אהבה תחת אהבתו –." עוד לא כלה רודאלף לדבר, והנה קול דוֹפֵק על הדלת. “מי הוא זה? שאל רודאלף. “דָבָר לי אל האשה מתיה!.” ענה איש אחד אשר נַהַם קול דברו יעיד כי מִדַלַת העם ומהאספסוף אשר בקרב הוא. ורודאלף הכיר את הקול הזה –. ויקח נֵר בידו ויפתח את הדלת, והנה אחד מבאי בית עלוקה לקראתו, ואותו ראה רודאלף בבית המרזח הנקרא שְׁפַן הלָבן וַיַכִּירוֹ, והוא היה חֲצַר-מָות הבליעל אשר התחפש כעגלון ויסע עם לילית והמורה לגנוב את הזמירה – גם הוא איש הדמים אשר הָרַג את בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע, ואשר האשה ההיא והפועלים בחצר דבורה שפכו כל חמתם על הזמירה. “מה חֶפצך פֹּה?” שאלהו רודאלף. “מכתב אל מתיה בידי, וצֻויתי לתתו רק אל ידה.” ענהו חצר-מות. “ביתה מול החדר הזה” אמר רודאלף אליו, ויעמוד על המפתן לראות את האשה אשר שיח ושיג לה עם בן בליעל כזה – כי הוא שכח את שֵׁם האשה מתיה ויחפוץ לראות מי היא –. כמעט דפק המשחית על פתח הבית, והנה אשה בריאה כבת חמשים שנה לקראתו – והיא מתיה סוֹכֶנֶת אבני החפץ בבית באדינאט –. “אַתְּ היא הגבירה מתיה?” שאל חצר-מות. “אנכי,” ענתה האשה. “הֵא לך מכתב – ואני צֻוֵיתִי להביא את תשובתך אל שולחי.” מתיה באה הביתה ותקרא את המכתב, ותצא אל חצר-מות ותאמר: “לֵך והשיבות דבר אל האשה בעלת המכתב כי בוא אבוא וְאָבִיאָה אתי את אשר היא מבקשת –.” ואחרי דַברה באה הביתה ותסגור הדלת בעדה. ורודאלף ראה כי חצר-מות מִהַר וירד מהמדרגה אל החצר. ובחצר מחכה עליו איש מוזָר מָשחת מאיש מראהו. וחצר-מות נִגש אליו ויקרא בקול רם: “בוא נא, גְנֻבַת, ונמַלא יִקְבֵנו חכלילות; הַבָּלָה סֹחֶרֶת אל לילית; צרועה תעזרנו להתעות מידה את יַלדי הסלע, ואז נִקְרֹס את הקָרָה בסירתך ונשליכנה המימה5.” כֹּה דבר חצר-מות ואיש לא שמע את שפתו, שפת השודדים גרי הסיטע. “טוב הדבר,” ענהו גנֻבת, לכה ונלכה. אך אני לא אוכל להתמהמה, ועוד מעט אלכה ואשובה אל ביתי, כי ירא אנכי מפני מרטיאל אחי לבל יהי לי לשטן בדרך –.” ושני השודדים הלכו אל רחוב ס"ט דעניש.
אחרי הדברים האלה לקחה יונת-צחוק את כל חפצי זערמען וַתְּשִׂימֵם בעגלת צב, וַתֵּשֶׁב בעגלה היא ורודאלף וישובו אל רחוב ההיכל ויהי אך יָרֹד יָרַד רודאלף מהעגלה, והנה מורף לקראתו. “מדוע חָרדת לבקשני פֹּה?” שאלהו רודאלף. “הוי, בשורה לא-טובה בפי!” ענהו מורף. “בּשֵם ה' הגידה נא ואל תכחד ממני דבר! –.” השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע עשה בבקר משתה לאוהביו, וַיְשַׂחֵק בקנה רֹבֶה אשר האמין כי רֵק הוא, ופתאם הִרעים כדור עֹפרת מכלי מָוֶת זה – וימיתהו –." “אויה אויה לי!” צעק רודאלף מנהמת לבו עד אשר נבהלה יונת-צחוק ותשאל: “מה לך, אדוני?! –”. “אסון איום ונורא קרני!” ענה רודאלף בנהי ובכי תמרורים. “אללי לי! אהה לנפשי!” הוסיף רודאלף לזעוק במר רוחו, ואחרי רגעים מעטים אמר אל יונת-צחוק: “סלחי נא לי אם אעזבך עתה, ומחר אשלח לך את הָרִשְׁיוֹן לבוא אל זערמען, גם מחר אשובה הֵנה.” “הוי אדוני! בצָרתך צר לי כצָרתי, וזאת נחמתי כי עוד אחזה פניך ביום מחר –.” “ביום מחר, בתי –” "שלום לך אדוני! אמרה יונת-צחוק ותשא את חפצי זערמען לחדר מושבה.
ורודאלף ומורף ישבו בעגלה ויסעו. ובבוא רודאלף לביתו שלח לימימה ההרווילית אגרת וכתוב אליה כדברים האלה: “גבירה! זה מעט שמעתי את הרעה הנוראה אשר מְצָאתך, ולספר לך את שממותי ודאבון לבי אין מלה בלשוני! ובכל זאת אשיחה אתך שיחה מוּזָרָה וזרה לרוח יגונך, שמעי נא, גבירה! והשתוממי, כהיום הזה נודע לי כי אֵם חורגתך היתה פֹה ימים אחדים ובערב הזה נסעה היא עם פוֹלידוֹרִי אל נוֹרמַנדיא, והמסע הזה ירע וישחית את אביך כאשר אשער בנפשי – על כן איעצך כי תמהרי תחישי לנסוע אל בית אביך להפריע את עצת רולאנד ופוֹלידוֹרִי, וכל יודעי אסונך הגדול, לא יתפלאו על מַסעך זה להסתיר עמל מעיניך ולהבליג עלי יגונך –. אך אל יִפּוֹל לבבך, כי אנכי מגן לך באשר תלכי, ומזִמות אֵם חורגתך לא תקומנה –. חיי בטוב, גבירה! הה, עטי ירעד בכפי ורוחי ינוד בקרבי בזכרי כי בליל אתמול צהלו עוד פני הארווילע ידיד נפשי – אויה לי! –. שלום לך, גבירה, ועשי אל תאחרי את אשר יעצתי לך, אני שומרך וצִלך על יד ימינך, רודאלף.”
וימימה שמעה עצת רודאלף ותסע היא ובתה לנורמַנדיא, ומחצר רודאלף יצאה מרכבה מרקדה רתומה לסוסים דוהרים, ותסע גם היא בדרך אשר נסעה ימימה. וימימה אשר היתה נפעמת ונדהמת, שכחה להודיע לרודאלף דבר אדות הזמירה אשר מצאה בבית האסורים הנקרא ס"ט לאצארוס, ובכן נעלם מרודאלף ולא ידע מאומה מכל אשר מצאה את הזמירה.
הקורא היקר יזכור נא כי לפני יום הִפחידה לילית את שפרה סוכנת בית יעקב פֿערראנד, באמרה כי היא תגלה את מקום שֶבֶת הזמירה. ולא שקר דִברה כי באמת ידעה את מקום שבתה –. גם יזכור עוד הקורא כי פֿערראנד אשר היה לבו חרד פן יבֻלע לו אם יִוָדַע את אשר עולל להזמירה בזדונו, התאמץ בכל מאמצי כֹחוֹ להעביר אותה מן הארץ ולהשבית מאנוש זכרה, וישלח את שפרה אל צאֶזאר בראדאמאנטי (הוא פולידורי) להתיעץ על צפונותיו – אפס כי גם רולאנד אשת השר אֹרביגני (אבי ימימה) התאמצה גם היא להכרית את בעלה מארץ החיים, וַתַּמְרֵץ את פולידורי לנסוע אתה לבית בעלה, והוא בְּתִקְוָתוֹ לקחת מיד רולאנד כסף רב, בחר לנסוע אִתָּהּ, וימאן לבוא ביתה יעקב פֿערראנד, ולא התראה אל שִפרה –. והסער הולך וְסוֹעֵר על ראש פֿערראנד; כי ביום ההוא באה לילית שנית אל ביתו ותוסף להרגיזו, גם הגידה לו – לבעבור תת אֹמֶן לדבריה – כי הילדה אשר השליכה שִפרה מעל פניה בימי ילדותה, היא כעת בבית ס"ט לאצארוס, והיא נקראת בפי יודעיה בשם זמירה, ואם לא יתן לה פֿערראנד עשרת אלפים שקלי פֿראנק, כי אז תלך אל הזמירה וְתַרְאֶה לה את המכתבים אשר יעידו כי היא נִתנה לפָנים לפֿערראנד לגַדלה –. אך פֿערראנד כִּחֵשׁ בכל דברי לילית במצח נחושה כמשפטו תמיד ויגרשנה מביתו בחרי אף, אף כי לבו ראה את הרעה הנשקפת עליו על פי לילית –. וביום ההוא – אשר בו דִברה ימימה עם הזמירה בבית האסורים – חשב פֿערראנד מַחשבת רֶצַח להמית את הזמירה ביד בראדאמאנטי (פולידורי) בטרם תתחולל הסערה על ראשו, וישלח את שפרה לבקש את בראדאמאנטי ולהביאו אליו, ולדאבון נפשו נודע לו כי בעל משחית ההוא נסע מפאריז, אז זָכר את בני צְרוּעָה שודדי המים היושבים על יד מַעְבָּרַת אסניערעס, אשר על פי עצת בראדאמאנטי אבה לשלח אליהם את בשמת בת מארעל להכרית מאנוש זכרה. ועל כן שלח את שפרה לבית צרועה, לדבר בסֵתר עִם גְנֻבַת בְּנָהּ אשר כשחוק בעיניו לחַבל נפש, ולהבטיחו דֵי כסף אם יעשה את שאֵלתו, וִיהִי במַחשך מַעשהו לשלח מעל פני האדמה את העלמה אשר ישלח אליו – ובערב ההוא אשר נסע בראדאמאנטי עִם רולאנד נורמאנדיאה, הלכה שפרה לבית צרועה אֵם גנֻבת לעשות את דבר פֿערראנד.
––––––––
נט: אִי הַתָּרִים
שפרה סוכנת בית יעקב, באה בערב לבית צרועה אשר באי קטן! על נהר זיינע אצל מעברת אסניערעס. באי ההוא יושבת משפחה אחת הנקראת בשם מרטיאל. אֲבִי המשפחה היה איש משחית ובחֶטאו מֵת על בָּמַת מַטבח מוֹת נָבָל, וַיַשְׁאִר אחריו אשה וארבעה בנים ושתי בנות. שֵׁם האשה צרועה, ושם בנו בכורו סנחריב, והוא שֻׁלח ביד פִּשעו אֶל ארץ גזֵרה ואחרי כן נחרץ משפטו לְהֵאָסֵר באניה כל ימי חייו, ושֵם משנהו מרטיאל – כְּשֵם משפחתו – והוא כבן חמש ועשרים שנה ונפשו קשורה בנפש הזאֵבה, ושם השלישי גנֻבת איש משחית כאביהו, והוא כבן עשרים שנה, ושֵׁם הצעיר אחיטוב נער בן שתים עשרה שנה. ושֵם שתי בנותיו חֶלְאָה ומַחלה. אֲבִי המשפחה הזאת עִם אחֻזת מרעהו היו מן הַתָּרִים, אשר מלאכתם לתור ולחפש במי הנהר ולהוציא משם את החפצים המֻשלכים בצנורות ובתעלות העיר והמים ישאום וישליכום אל נהר זיינע, ולפעמים ימצאו בקרקע הנהר עשת ברזל, נחֹשת קלל, בדיל, עופֶרֶת, גם שברי כלי כסף וזהב אשר יְזֹרְמוּ ויפלו אל הנהר עת יִמס השלג, ועל כן נקרא האי ההוא בְּשֵם “אי התרים”. על פתח הבית אשר באִי ההוא, רקוע פח גדול וכתוב עליו: פֹּה יאספו התרים, וּפֹה יִמָכֵר יין טוב ובשר מבֻשל, גם פֹה ימָצאו סירות דוגָה לכל החפץ לשוט בנהר בעד מְחִיר קטן." בבית ההוא ישבה צרועה אלמנת החוטא אשר הומת בּחֶטאו, ובני בליעל אשר נִכאו מן הארץ וּמִגֵו יְגֹרָשוּ, יבואו שמה למסוך ביין את בשרם וְלָשוּט בנהר. מרטיאל (ידיד הזאֵבה) הוא בְּחִיר כל בני הבית ההוא, אף כי שלח בְּעַוְלָתָה ידיו לצוד דגים מבלי שַלֵם המחיר לבעלי החוף. גנֻבת אחיו היה מן התרים למראה עינים. ובחשך חתר בתים, גם גָנַב ושדד בלילה מהאניות הנמצאות בנהר ובחוף. אחותו הבכירה חֶלאה היתה צופיה הליכות הבית ותעזור לאִמה כמחלה הבת הצעירה.
חשכת הלילה פרושה תחת כל השמים. עבי שחקים כתועפות הרים נערמו על פני הרקיע. האי וכל אשר בו לוטים בעלטה, וברותיו אשר ערומים ילינו מבלי עלים, יהמו יָשֹׁקוּ בתגרת יד רוח סוֹעָה וסער אשר יניעם כֹּה וכֹה. שרשרות הברזל אשר הספינות אסורות בהן, תצלצלנה בקול פחדים כמבשרות אָסון רב. גלי הנהר הומים ומיללים יְלֵל תֹּהוּ ורוח עז יזעף וְיַך את הגלים בשצף קִצפו, וצרועה אלמנת המרצח אשר הומת בפלילים, יושבת בבית המבַשלות על האח, וסביב לה אחיטוב בנה הצעיר וחלאה בתה הבכירה עִם מַחלה הצעירה. צרועה היא כבת ארבעים ושמנה שנה, והיא גבוהה וְדַלַת בשר, מִצחה מלא קמטים, לְחָיֶיהָ צומקות וְשֻפּוֹת, חוטמה ארוך וְחַד, פניה ירקרקים ומלאים אֲבַעְבּוּעוֹת, עיניה קטנות ומפיצות אש לבָנה, שְׂפָמָהּ מכֻסה בשֵער לָבָן, וכל יצורי גֵוָהּ וּבַדֵי עוֹרָהּ מוֹראים ונגאלים. חֶלאה בתה הבכירה דָמתה לה בתואר פניה ובכל הליכותיה, ושתיהן יושבות ותופרות לְנוֹגַהּ האח. אחיטוב בנה הצעיר רוֹבֵץ על ידה לִתְקוֹן מִכְמוֹרֶת אשר נאסרה מטעם השופטים לפרוש אותה על פני מים. ומחלה יושבת על יד אחיטוב להוציא מִכְּתְנוֹת גְנֻבוֹת את שמות בעליהן השזורים בהן בחוטים אדומים, אחיטוב ומחלה אהבו מאד את מרטיאל אחיהם, ובכל אַוַת נפשם שמעו לו לחרול מֵעֹשֶק וגנֵבה ידיהם וללכת במעגלי צדק, רק תגרת יד צרועה אִמָם וגנֻבת אחיהם וחֶלאה אחותם, תכבד עליהם לבלתי שמוע בקול מרטיאל וללכת בדרכי רֶשַע. וגם עתה כבדה עליהם יד אִמָם לעשות מעשים אשר לא יֵעָשוּ, ולרגעים יחרדו ויבהלו מאד בראותם כי צרועה הורתם יושבת בְּלִי-נוֹעַ ודוממה ונושאת שפתה התחתונה בְּשִׁנֶיהָ אשר כל אלה יעידו בכל פעם כי זוֹעֶפֶת היא וחמתה בוערת בה, “אחיטוב!” קראה חֶלאה האחות הבכירה, “לך אל הרפת והביאה עצים כי עוד מעט תכבה האש על האח.” אחיטוב חרד חרדה גדולה ולא שמע לקול אחותו. האינך שומע?" נתנה עליו חלאה בקולה “הלא צויתיך דבר! ומדוע אתה יושב? –.” האלמנה נשאה את עיניה על אחיטוב וַתּוֹר בו רִשְׁפֵי מבטיה, והנער נבעת ויתחלחל מאד, ובכל זאת לא קָם ולא מָש ממקומו, ורק קול תלונה מתהלך בפתחי פיהו, “הִנך רואה, אמי! איך שובב הנער”, קראה חלאה בזעם אל אמה, ותרזום לה בעיניה לְיַסֵר את אחיטוב, וְהָאֵם הֵבינה אל מה ירזמון עיניה, ותנופף ידה, וחלאה מִהרה ותתן לה מקל חובלים הנשען על הקיר, ואחיטוב התפלץ וַיִתַּר ממקומו ויברח ויסתר בפִנת הבית. “התחפוץ כי תַפְשִיט הָאֵם את עורך מעל בשרך?” קראה חלאה אל הנער. האלמנה המחזקת במקל, נשכה בשיניה את שפָתיה הלבָנות, ועיניה נטויות אל הנער מבלי דַבֵּר דָבָר. ומחלה אשר הִסכינה לראות את מכות חדרי בטן אשר תכה האֵם את אחיה עד זוֹב דם, נבהלה מאד בפעם הזאת וכל עצמותיה רחפו ממגור. “הִשָמֵר מאד לנפשך!” הוסיפה חלאה לקרוא, כי אם תקום הָאֵם מכסאה אז אבדת –." “טוב לי לסבול מהלומות רצח מִלֶכֶת אל הרפת לקחת עצים – ומה גם בליל חֹשך כזה!” ענה אחיטוב רתת. “ממי תירא, נָבל?!” נתנה עליו חלאה בקולה. “הוי – יראתי!” אמר אחיטוב ויחרד עד מאד. “ממי תירא? ממי? הלא מאה פעמים היית ברפת, ומה היה לך עתה? –.” “עתה, עתה אירא – אירא – ולא אלך –.” הנה האֵם קמה ממושבה!" אמרה חלאה. “אף אם תקטלני לא אלך – כי ירא אנכי מאד –.” “אך הגידה ממי תירא? ממי? הגידה!” שאלה חלאה. “ירא אני – הוי, כי ראיתי שם עצמות מֵת….” לדבר הזה התפלצה האלמנה פתאֹם אף כי לבה בה ברזל ונפשה נחושה, וגם חלאה חרדה מאד. “עצמות מת במרתף?” שאלה חלאה בפיק ברכים “שקר, שקר הדבר –.” “מה לי לְשַקֵר? עיני ראו ולא זר גְוִיַת אדם מֵת בתוך הרפת תחת העֵצים, ורגל אחת תֵּרָאֶה החוצה בתוך העצים –.” השמעת אמי?" אמרה חלאה ותקרוץ לה בעיניה, השמעת מה רבה אולת הנער הזה לחשוב עצמות כבש אשר אני השלכתי שם לעצמות אדם?" “המשֻגע אני ממראה עיני?” קרא הנער ברעדה, “לא רגל כבש אך רגל אדם מֵת ראיתי שם וּגְוִיָתוֹ תקועה ברפש אשר בתוך הרפת –.” “הגם למרטיאל אחיך הגדת זאת?” שאלה חלאה בשחוק מורה, “האין זאת? הגד נא!” ואחיטוב לא ענה דבר. “אי לך מגיד בעלטה! 6” קראה חלאה בקצף, “הנך רך לב כארנבת, ותערב את לבך לארוב לנו ולהסגיר אותנו אל השופטים –.” “יען כי תחרפני בשם מגיד בעלטה, על כן אגיד למרטיאל את אשר ראיתי ועד כֹה לא הגדתי לו מאומה –.” הדבר עוד בפיו, ואמו נגשה אליו בלי חֵמה אך גם בלי חמלה, בידה האחת מקל רֹדה ובידה השנית החזיקה בנער ותסחבהו ותעלהו אל עלית הבית, אחרי רגעים מעטים נשמע בעלית הבית קול שוֹט וקול מהלומות וקול שעטות כפות רגלים עם קול יללת בכי ואנקת נער מתחנן. ככלות צרועה להכות את בנה הַכֵּה ופצוע ביד רוֹצַחַת, סגרה את דלת העליה בעד אחיטוב ותנעַל וַתָּשָב ותרד אל בית המבשלות, ואת מקל החובלים השיבה למקומו, ובמנוחת לבב ישבה על האח לעשות את מלאכתה כבתחלה.
––––––––
ס: שֹׁדֵד הַמָּיִם
אחרי רגע קטן אמרה האלמנה אל חלאה: “לכי אַתְּ והביאי עצים”, וחלאה אשר הסכינה לָכוֹף ראשה תחת עול הברזל אשר תשים אִמה על כל בני ביתה, מִהרה ותלך אל הרפת. ובפָתחה את הדלת, נשמע הֶמְיַת הסער המתחולל בין סבכי הברותים, צלצלי שרשרות הברזל אשר האניות קשורות בהן, וּשְאוֹן גלי נהר זיינע המתגלגלים לרוח הסערה בְשָאוֹן נורא, בשוב חלאה הביתה קרצה לה צרועה בעיניה, והיא הניעה בראשה לאות כי גם היא ראתה את רגל המת –. ואחרי כן אמרה: “גנֻבת איננו עוד! ולבי חרד פן כָּרְתָה האשה אשר היתה בזה, שוחה לרגליו, ולפי ראות עיני היא אשה רעה – לא הגידה מה לה ולגנֻבת וגם את שְׁמָהּ לא הגידה”. “אין זאת, אמרה האלמנה, “אני ידעתי את גנֻבת ולא יִלָכֵד בפח כסנחריב – האשה אשר זה מעט היתה בזה, בִקשה אותו לחכות בשעה השביעית בערב על איש עוטה אדרת שועלים אשר דבר לו אליו… ואם הוא בושש לבוא, אולי מצא מטמון גם בלילה הזה כאשר מצא שלשום בלילה את המטפחות והכתנות האלה –”. ובדברה רמזה בעיניה על הכתנות אשר מַחלה מְנַתֶּקֶת מהן את אותות בעליהן. “צָדקת, אמי!” אמרה חלאה, “יִתָּכֵן מאד כי גנֻבת מצא מטמון באחת האניות – ואולי יצלח לנו לְנַצֵל גם את אוצר האיש הזקן הגָר ימים אחדים בבין גריפֿאָן הרופא – אמש אמר לי גנֻבת כי יש לו תקוה למצוא בבית ההוא הון יקר, וכאור הבקר נשלח את מחלה לָסוֹב ולרַגל בית מושב הזקן ההוא, וכל רואה יאמין כי משחקת היא כמשפט הילדות אשר בגילה – התלכי, מחלה? “אלך –” ענתה הילדה ברעדה. “בפיך תבטיחי תמיד לעשות ככל אשר נְצַוֶה אותך, אך ידיך לא תעשינה מאומה – כי תשמעי לקול מרטיאל אחיך –.” מרטיאל איננו אָשֵם – אך לבי לא יתנני לגנוב –”. “פתיה!” נתנה עליה חלאה בקולה, “הטרם אדע כי מוסר הבלים כזה יְשַנֵן לך מרטיאל תמיד? התאמיני כי בספרך לו כל הליכות הבית, נירא מפניו ואימתו תבעתנו?” ואחרי כן פָנתה אל צרועה, ותאמר: אמי! הלנצח יתיצב מרטיאל לשטן לנו בכל מַעְבָּדֵינוּ –? עד מתה יַתְעֶה את אחיטוב ואת מחלה מדרכינו? דוֹב אורב הוא לנו, וכל מזמתו להשחיתנו ולהסגירנו בכף השופטים – ומה גם מעת אשר אֻסרה הזאבה אהובתו בבית האֵסור, הוא כאריה משחית וכנמר על דרך ישור לבלענו ולהשמידנו –” “אחריתו להכרית!!” הרעימה האלמנה בקול פחדים, “כי גנֻבת מתנכל ומתנחם להמיתו!”. אחרי כן צללה במצולות רעיוניה וַתִּדוֹם, אך פתאֹם נבחו כל הכלבים אשר בחצר, ותתנער האלמנה מתרדמתה ותקרא: “גנֻבת או מרטיאל באו”, וכרגע נפתחה הדלת וגנֻבת בא הביתה, פני השודד הזה מאדמים, עיניו קטנות ומפיקות שביבי אש, והוא קטן קומה, דק בשר ועצמות לְחָיָיו שֻפו, אך הוא מהיר במלאכתו בעל מזמות וערמה וחכם להרע ולהשחית ולהרשיע בכל אשר יפנה. “שלום לך, אמי!” קרא גנֻבת בבואו הביתה ובהשליכו מעליו את יְהָבו. “דעי נא כי בלילה הזה מצאתי מטמון יקר והנהו בספינתי. התֵּבה הזאת אשר הבאתי הֵנה, מלאה היא אך לא פתחתיה עוד –.” “ומה היה לאיש בעל אדרת השועלים?” שאלה חלאה, “הראית אותו? ומה הגיד לך? –.” תחת השיב לה אמרים, שם ידו בצלחתו ויצלצל בשקלי הכסף אשר בתוכה. הלקחת ממנו את הכסף בחוזק יד?" שאלה עוד חלאה. “לא! מרצונו הטוב נתן לי האיש מאתים פֿראנק, ועוד יתן לי שמנה מאות שקלים – אך זאת אסַפר לאחרונה, ועתה נלך ונביא את החפצים אשר בספינה – היש מרטיאל פֹה? –.” “לא”, ענתה חלאה. “טוב מאד כי איננו בבית –.” “הירא אתה אותו?” שאלה הנערה בקלסה. האנכי אִירָאֶנו? אנכי? הן אמת כי אסתיר מפניו את מעשי לבל יַכֵּנִי בלשון – וזולת זה למה אירא מפניו? הנה שַׂכִּינִי חַד וידי רב לי –". “רק לְפָנַי אתה מתהלל תמיד, ומפניו תִּבָּהֵל ולא תרים יד –.” גנֻבת לא שם לבו אֶל הגדֻפה הזאת, ויאמר: “מהרו רוצו והביאו החפָצים הביתה – איה אחיטוב? יעזרנו גם הוא לשאת –”. “הָאֵם הָלמה אותו במקל ותסגור בעדו והנהו בעלית הבית”. ענתה חלאה. “טוב עשתה אִמֵנו, אך כעת יֵרד ויעזר לנו לשאת את החפצים”. צרועה נתנה אות לחלאה, והיא עלתה להוריד את העלם מהעליה. פני האלמנה הלוטים בעלטה, צהלו מעט מעת בּוֹא גנֻבת הביתה, כי אותו אָהבה אהבה עזה מאד, אך את סנחריב האסור באניה אהבה יתר הרבה גם ממנו, כי לפי רבות חטאות בניה כן רבתה אהבתה אליהם, ורק את מרטיאל שנאה תכלית שנאה בגלל אשר הוא נער כפיו מעול וכל ישעו וחפצו ללכת ארחות ישר – ואף כי גם הוא איננו חף מכל פשע, אך הוא ידמה כי בנקיון כפו הוא עשה בצודו דגים מהנהר בלי שלם כופר לבעלי החוף –. ועוד גדלה שנאת האלמנה למרטיאל בגלל אשר הוא מלמד תמיד את אחיטוב ואת מחלה לבל ישלחו בגנבה את ידם ולבל ילוזו מדרך הטוב. “איפה עשית את מלאכתך בלילה הזה?” שאלה צרועה את גנבת בנה. “בשובי מהמקום אשר דברתי שם את דברי עם האיש העוטה אדרת שועלים, התבוננתי והנה ספינה צפה על פני המים, התחמקתי ואסוב אותה והנה אין איש בתוכה, ובידים מהירות לקחתי מירכתה את התבה הסגורה אשר לא פתחתיה עוד, גם ארבעה מטילי נחשת האלה, ושמתים באניתי והבאתים הנה”. ובדברו בא גם אחיטוב, וירוצו כלם להביא את החפצים הביתה, והאלמנה ערכה השלחן בעדם. אחרי רגעים מעטים הביאו גנבת וחלאה תבה גדולה הביתה, ואחיטוב ומחלה הביאו בגדי נשים יקרי הערך, בתי יד חטבים משי ועוד דברים רבים כאלה. בחזק יד פתח גנבת את התבה והנה היא מלאה כל טוב. שרשרות זהב, כתנית פסים אטון פאריז, לבושי רקמה ומטפחות ורדידים ופארי מגבעות, וגנבת נתן מטפחת יקרה לאחיטוב ורדיד יקר למחלה ויאמר: “ראו נא הטוב לכם לשמוע בקולי או בקול מרטיאל? ואם תאבו ושמעתם לעצתי, כי אז תמצאו גם אתם מטמונים יקרים כאלה. אך אל נא תגידו למרטיאל מכל אשר ראיתם ואם תגידו לו דבר, אשור ולקחתי את אשר נתתי לכם גם תוסרו במקל חובלים בלי כל חמלה. ועתה הא לכם לחם וגבינה ועליתם ואכלתם בעלית הבית ותשכבו לישון”.
הבנים הלכו להם, וגנֻבת ישב על השֻלחן הערוך אשר לפניו, ויוציא מתחת למדיו מאכלת ארוכה וחדה, ויתבונן בה ויאמר אל אמו: “המאכלת הוחדה גם מוֹרָטָה לרַוחתי לישועתי – בה אכריע את מתקוממי תחתי –”. “בראותי המאכלת זכרתי את אשר נעשה בה”. דברה חלאה ברעדה, זכרתי את האיש אשר הִגַרְתָּ על ידי המאכלת הזאת ובלילה הזה ראה אחיטוב את רגל האיש ההוא ברפת –" “כן הדבר”. אמרה האלמנה בשומה נֵתח בשר על קערת גנֻבת בנה. “פלאים!” אמר גנֻבת ויתנודד, "הלא קָבַרנו אותו עמוק עמוק – אך יתכן כי נָמַק העפר וְנִמַח וַיִשָׁפֵל – " “בלילה הזה נשליך את עצמות המת בתוך הנהר”, יעצה האלמנה במנוחת לבב. “כן נעשה”, ענה המרצח וַיֵשְׁתְּ גביע יין, אך האלמנה מֵאנה לשתות ותשאל את פי בנה: "מה דִבר אִתך האיש בעל אדרת השועלים בערב הזה? – “. גנֻבת שָתה עוד גביע יין, ויאכל את הבשר אשר בקערתו, ובעת הָאֹכֶל סִפר לאמו כדברים האלה: “האשה הזקנה אשר היתה פֹה, לא דִבּרה שקרים, כי בבואי על החוֹף מצאתי שם איש עוֹטה אדרת שועלים ופניו לוטים באדרתו עד כי לא נראה החוצה רק ראש חוטמו” (יֵדע נא הקורא כי האיש בעל אדרת שועלים הזה, היה יעקב פֿערראַנד, אשר שלח את שפרה לבית צרועה לקרוא אליו את גנובת בנה וּלְשָׂכְרוֹ להטביע את הזמירה במים –). גנֻבת שתה עוד גביע יין ויוסף לְסַפֵּר. “ויהי כאשר רָאַנִי לנגה העששית, וַיִשְׁרוֹק בשפתיו לְאוֹת כי הוא האיש (כאשר הגידה לי הזקנה כי בזה יִוָדַע אֵלַי האיש ההוא) וגם אנכי עשיתי כן, ובכן הִכַּרְנוּ איש את אחיו. “מה שמך?” שאלני בעל האדרת. “גנֻבת!” עניתיו. “גנֻבת” הוסיף האיש לדבר, “החפץ אתה למלאות כיסך כסף? –”. “חפצתי, אדוני! –”. “האינך יָרֵא ורך לבב? –”. “אני עז כנמר ולא אשוב מפני כל –”. התאבה להטביע נפש אדם במים? –”. “מדוע לא אֹבֶה? אך בעד מחיר רב –”. “מה אתן לך בעד – שתי נפשות? –” “חמש מאות שקל לְגֻלְגוֹלֶת, וראה נא כי לא רִבִּיתִי במחיריהן –”. “כדברך כן יֶהִי –”. “אפס כי את הכסף תתן לי בראשונה. “מאתים שקלים אשקול לך לראשונה, ושמונה מאות אחרי כלותך את מעשיך –” “זמן רב מֵאנתי לשמוע לו, עד כי גער בי האיש ויאמר: “רב לנו להג הרבה? החפץ אתה או לא?” ואז כָּרַתי עמו ברית ולקחתי מידו מאתים שקלים ושאלתי “מי יעיד כי הטבעתי את שתי הנפשות ההן בנהר?” “זאת אדע אני”, ענני האיש, וביום השלישי בערב תשוב הֵנה ואני אתן לך את שמונה מאות השקלים ההם – אך הגידה לי אם תכיר את האשה הזקנה אשר שלחתי אליך היום –?” אני אכיר מַרְאֶהָ גם באש ובמים –”. “עתה דע לך כי למחר או ביום השלישי תבוא האשה הזקנה ההיא הֵנה על החוף בשעה הרביעית אחר הצהרים, ותביא אתה נערה בעלת שער צהוב. הזקנה תניף במטפחתה לתת לך אות, ואז תבוא בספינה קטנה וּבָלָה מִזֹקֶן להעביר אותה והנערה אל החוף השני. אך אחד מאנשי ביתך יֵרד אחריך בספינה אחרת חזקה וטובה, והוא ישוט בנהר ויחכה עליך. והיה כבוא ספינתך עם הזקנה והנערה בלב הנהר, תאמר כי דָבר לך אל האיש המחכה עליך, ובקָרבך אליו תמהר ותקפוץ אל ספינתו, ואת ספינתך תהפוך בַּמָשׁוֹט על פניה, והזקנה עם הנערה תטבענה במים. ואז אף יִוָדַע הדבר לאיש, תצטדק ותאמר כי הספינה הבָּלה היתה נסבה להאסון הזה, וכן יִקָרֶה פעמים רבות –”. אך אולי לא תאמין בי הזקנה?” שאלתי את האיש. “היא תאמין בך –” ענני בקול מֹשֶל “ובבואה אליך ותאמר לך כי צֻוית להטביע בנהר את הנערה, ולהציל את נפשה ממות, תבטיחנה כי לא תאֻנה אליה רעה –. ואם תעשה את הדבר הזה בחכמה ומזמה, אז אתן לך מקום להשתכר עוד כסף רב –. הנה כי כן נדברנו יחד אני ובעל האדרת, ואחרי כן שַׁבְתִּי לביתי ובדרך מַסָעִי מצאתי את המטמון הזה”.
ממוצא דבר השודד הזה, יבין הקורא כי פֿערראַנד הֶערים סוד ומזִמת רֶצח להמית את הזמירה ואת שפרה בפעם אחת. אפס כי שפרה לא ידעה כי בשחת רשתה אשר חִשבה להפיל את הזמירה על פי פֿערראַנד, תִּלָכֵד גם היא. וכל זאת עשה פֿערראַנד מיראתו לבל תגַלה לילית את תולדות הזמירה ואז יבֻלע לו ולכל הונו, ושמו וזִכרו יהיו לחרפות ולדראון, ומפחד לבבו פן יִוָדַע הדבר גם על פי שפרה חֲבֶרְתּוֹ אם יִחַר אפה בו, חרץ משפטה להכרית גם אותה מארץ החיים.
צרועה אלמנת בעל המשחית אשר הומת בפלילים, וחלאה בִתה הבכירה וצלם דמות תבניתה, הטו אזניהן וּבְשׂוּם לב שמעו את דברי גנֻבת, והוא הִרבה לשתות יין עד כי רֻתְּחוּ דמי עורקיו, ופניו פני להבים, ובאש רגשותיו הוסיף לדַבר: “אך עוד לא הגדתי לכם את כל אָשְׁרִי! כי עוד כִּפְלַיִם לְאֹשֶר השמור לי אם יצלח בידי הדבר אשר נסיתי אני וחצר-מות, האח! כי אז נמלא בתינו כסף! וזה פֵּשר הדבר: אני וחצר-מות אֹרְבִים לאשה זקנה רוֹכֶלֶת באבני שֹׁהם אשר פעמים רבות תִּשָׂא בצלחתה אבנים טובות אשר מחירם יותר מחמשים אלף שקלים –”. “חמשים אלף שקלים!” קראה צרועה ובתה יחד ועיניהן נוצצו כשביבי אש. “כן הדבר”, הוסיף גנֻבת דַבֵּר ברגש, “חמוץ-זרוע יהי עזר לנו בעשק הזה, ואתמול מָשַך את הָרוֹכֶלֶת ההיא בחָרמו על ידי המכתב אשר שלח אליה בידי וביד חצר-מות. חמוץ זרוע בעל מזמות הוא וַחֲכַם לבב! כי למען תְּפוֹשׂ את האשה ההיא בלבה לתת אֹמֶן בנו, מכר לה אבן שוהם במחיר ארבע מאות פֿראנק, ועל כן לא תְּחַסְרֵהוּ עוד ובוא תבוא לביתו לעת ערב ושם נִסְתַּתֵּר אני וחצר-מות, וגם חלאה תלך אתנו. ואחרי אשר נקח את אבני הַשֹׁהַם מיד הָרוֹכֶלֶת ההיא, נקח גם את נפשה ונשאנה בספינה ונשליכנה המימה ועקבותיה לא יִוָדְעוּ – זאת העצה היעוצה מאת חמוץ-זרוע!….” “אין נפשי אל חמוץ-זרוע!” קראה צרועה בחמת רוחה, הוא וסנחריב אחיך עשרו עושק אחר, ואחיך נתפּש וַיֵאָסֵר, והוא יצא נקי –." “יען כי ערום הוא מסנחריב נִמלט מִפָּח, אך חלילה לי לבגוד באנשי שלומי –.” הצרועה הניעה בראשה וַתִּדוֹם, ואחרי רגע קטן אמרה אל גנבת. “טוב לך לעשות את דברי בעל אדרת השועלים, כי את דמי הזקנה והנערה לא ידרשו השופטים, יען כי כזאת יקרה בכל שנה בנהר ובעלי הספינות לא יאשמו – אפס כי יגורתי מפני מרטיאל לבל יתיצב לך לשִטנה גם בדבר הזה –”. “האין את נפש השאול לְבַלְעוֹ עד נצח!” קרא גנֻבת בטעם היין ויתקע את להבת שַׂכִּינוֹ בשֻלחן. “הלא זה דברי כי מרטיאל יכריענו היום או מחר לטבח”, אמרה הבת הבכירה ועיניה נמלאו דם, גם את אחיטוב ואת מחלה יסכסך בנו למען הַשְמֵד אותנו –“. “גם לבי יצעק תמיד כי מרטיאל יַסְגִירנו למות!” צעק גנֻבת בשצף קצפו, “ומדוע לא נְקַדֵם פניו ונכריעהו?” שאל השודד את צרועה אמו, “מדוע תמנעי אותי תמיד מִבּוֹא בדמים? –”. “אני, אני אגרשנו מהאי הזה!” דברה הָאֵם ברגז קולה. “אך כל עוד נשמתו בו, חיינו תלואים לנו מנגד –”. אמר גנֻבת בזעם. “עתה – עַתה לא יוּמַת מרטיאל – כן גזרתי אֹמֶר!” נתנה עליו אמו בקולה, וגנֻבת קפץ את פיהו בידעו כי אמו מְרַצַחַת היא כמוהו ורצונה עז כסלע מִבְּלִי-נוֹעַ. “באור הבקר אבריחנו מהאי הזה!” הוסיף האלמנה דַבֵּר, “ובבואו הֵנה בלילה הזה תחָרפהו אתה וחלאה ותמלאו פניו קלון גם תשפכו עליו בוז ולעג מרבה להכיל, והיה כי יֵחם לבבו וירים עליכם יד, אז נתנפל עליו שלשתנו ונכהו מכות בלתי סרות –. ואחרי כן נודיעהו כי ככה נעשה לו שֶבַע ביום אם לא יעזוב את האי הזה לנצח, גם נסכסך עוד בו בעלי אגרוף מרי נפש אשר ידושו בשרו בעקרבים –. ואם גם באלה לא יִוָסֵר, אז אשלח את כל מגפותי בלבו ואבריחנו גם אריצנו עד ארגיעה מזה –”. אך אם גם התחבולה ההיא תשאר מָעַל?” שאלה חלאה. “אז – דמו בראשו!” ענתה צרועה, וכרגע ההוא נפתחה הדלת ומרטיאל בא פתאם הביתה
––––––––
סא: הָאֵם וּבְנָהּ
ומרטיאל אשר לא ידע כי מחשבות אמו ואחיו ואחותו עליו לרעה, בא הביתה בפנים צוהלים וישב על השלחן, וכלבו כרע רבץ לרגליו, “איה אחיטוב ומחלה?” שאל מרטיאל. “למה תשאל כזאת?” אמרה חלאה בקלסה. “איה הילדים, אמי?” שאל שנית. “ישנים הם”, ענתה האם. האכלו לחם בערב הזה?“, הוסיף מרטיאל לשאול. “מה לך ולהם?” נתן עליו גנֻבת בקולו,”אנחנו שמֵחים בכל עת אשר הם אינם פֹה אתנו, וְלוּ לא היית גם אתה פֹה, כי אז גָדלה עוד שמחתנו“. מרטיאל התבונן כי גנֻבת יחפוץ לָרִיב אתו, ויתאפק ולא ענהו דבר, וזאת היתה עוד שמן לאש חמת גנבת וקצפו. ולבעבור הַרְעִימוֹ בָּעַט בכלבו בחזקה עד כי התגולל תחת השֻלחן וַיְיֵלל. תכלית שנאה שנאתי אותך ואת כלבך”, נהם גנבת בחרי אף, וראה איך ארמוס את כלבך ברגלי! –." פני מרטיאל התאדמו מזעם, ויתאפק גם הפעם ויפתח את הדלת ויוציא את כלבו החוצה. גם את הזאֵבה ארמוס ברגלי כהכלב הזה!" הוסיף גנבת דבר. “ואני אֶמרוט שערותיה ובחרפה אכה לחייה”, אמרה חלאה. “ואני אסחבנה סחוב והשלך עד בארות הַחוֹמֶר, ושם אטביענה בַבּוֹץ, קרא גנבת וימלא שחוק פיהו. ומרטיאל אשר עד כֹה השקיע את אש זעמו בחזקת יד, לא יכול עוד להתאפק ובפני להבים ועינים מפיצות כידודי אש הרעים על גנבת בקולו: דוֹם בליעל! ואל תתגרה ברעה, כי אם תקציפני עוד, אז אַכֶּכָּה כאשר הכיתיך שלשום –. אתה?” קרא גנבת בקצף נורא, “אתה תַכֵּנִי? אתה?” ובדברו לקח את המאכלת וַיְקַפֵּץ כארי על אחיו. אל במאכלת!" אמרה הָאֵם וַתְּמַהֵר וַתַּחזק ביד גנֻבת, אך הוא הֲדָפָה אחורנית, ובמאכלת אשר בידו התנפל על מרטיאל להשחיתו כרגע, אך מרטיאל הֵסב מפניו, ויקח את מקלו בידו. “הניחה נא את המאכלת גנבת!” קראה צרועה שנית. “אַל תַּנַח!” אמרה חלאה ותקח את קרדום העצים בידה. וגנבת הֵעִיף את להבת המאכלת על פני מרטיאל אך מרטיאל הֵרִים את מקלו וַיַך בו את זרוע גנֻבת חמש פעמים עד כי הִפִּיל את המאכלת מידו, ואז הֶחזיקו בצוארו, ויסחבהו וישליכהו אל הרפת ויסגור את דַלְתָּה וְנָעַל, ואחרי כן שב הביתה ויסחב גם את חלאה החוצה ויסגירנה בָּאֻרְוָה. “עתה, אמי! עתה נִוָכחה אני וָאַתְּ”, אמר מרטיאל “טוב הדבר – נוָכחה יחד”, ענתה צרועה אשר לחייה הלבָנות התאדמו מעט, ומעיניה החשכות התמלטו זיקי-זעם ושביבי אש תֹּפת. (ואנחנו לא נודיע אתכם, קוראים יקרים! את כל הדברים הנוראים אשר נִדברו אז הָאֵם ובנה, לבלתי הַכְאוֹת לבבכם והפיל עליכם אימתה ופחד על לא דבר – ורק שמץ מנהם נספר בזה למען תבינו את הליכות הספור הזה).
מרטיאל חרד מאד בהאזינו את דברי אִמוֹ ובראותו איך שֻנוּ פניה בדַברה ונדמו כפני אֵם בלָהות, והיא הוסיפה להָפיץ עֶברות אפיה וַתַּרְעֵם בקול פחדים: “אך למה זה יצאת ממחבואיך ותבא הֵנה? מה לך פֹה? –”. “לשמור את הילדים לבל יהיו כאבותם, ולבל יאלפו ארחות גנבת וחלאה, ואם אמצא מקום למצוא חַיַת ידי, אז אקחם אלי ולא אשוב עוד הֵנה –. “הילדים בָּזים לך וְלועגים למוסר הבליך אשר תטיף להם יום יום – והם לא ילכו אתך, וגם אני לא אתנם ללכת מזה – ואתה – ברח לך – אם חפץ חיים אתה! ודע נא כי אני סכסכתי בך את גנבת ואת חלאה בלילה הזה, ומחר אקרא את מְתֵי סודי וכֻלנו יחד נציק לך בכל מצוקות רצח עד כי תבחר מות מחיים –”, “אימתך לא תבעתני! כי אנכי לא אֵחת מפני כל וְאֵשב פֹה עד אשר תמצא ידי לכלכל את הילדים ואקחם אלי ואלך ולא אשוב עוד הֵנה –”. לדברים האלה התמרמרה צרועה ביתר עז וַתּרעם עליו בשצף קצפה: אם כן איפוא הַסְכֵּת ושמע דברי! הידעת כי גנבת אחיך חוֹתר בחשך בתים גם ידיו דמים מָלֵאו, ולרגעים הוא צפוי לחַיֵב את ראשו לעזאזל? ובהתפשו בכף, נִתָּפֵש גם אנחנו אתו יחד, וגם אתה תהיה כאחד ממנו, ואני וגנבת וחלאה נָעִיד בך כי גם אתה הִפלת גורלך בתוכנו, כיס אחד לכלנו, וגם כפיך נְגֹאֲלוּ בַּשֹׁד ורצח, ואז תכרע גם אתה לטבח כמונו על במת מטבח –”. מרטיאל הִתחלחל וַיִתפלץ מאד ויתיצב דומם כאיש אשר אחזהו השבץ, כי לבו הגיד לו כי לא שקר דִברה אמו, וכי בנקל יִסָפֶה גם הוא בעונם – וְהָאֵם התענגה לראות את מבוכת בנה ואת הריסות מורשי לבבו ובלהות נפשו, כי היא שנאתהו תכלית שנאה על מאנו להתהלך בדרכיה, ועל שָאֲפוֹ להטות גם את הילדים מדרכי מות ההם –. ומרטיאל בהתבוננו את רָעַת אִמוֹ אשר אין כמוה לרוע, הִבליג על זעפו וקצפו וַיְנַס לדַבר אִתה רכות ובתחנונים, ויאמר: “הה אמי מה יסכון לך אם גם הילדים יָסופו אִתכם יחד? אני לא אַמרה את פיך ואלכה לי מזה, אך אַתְּ הבטיחיני נא כי תביאי את הילדים לבית הספר אשר באחת הערים הרחוקות – הוי! אם עוד יִגַהּ שביב אהבת אֵם בנפשך, הלא אז תחמלי על ילדיך, הלא אז תחוסי ותרחמי עליהם –”. “אך הבלים תצמיד לשונך! כל עוד רוח חיים בי, לא אשלח את הילדים מזה –”. “אויה לי! הלא תחרדי בזכרך את אחריתם הנוראה!! –”. “אחריתם תהי כאחריתי – ואשר יקח את הָאֵם! יקח גם את הבנים – ואם נמות ביד ההוֹרֵג, נמות כלנו יחד, ובמותנו לא נִפָּרֵד – ורק אתה הירא והפתי תִפָּרֵד ממנו במוּתנו – ברח לך אפוא מזה! – ברח – אם חפץ חיים אתה! –”. “אני אלך – אך הילדים –”. “הם יהיו כמונו אם תלך מאתנו –”. “אמי, הה אמי השבעתי אותך בכל אֵילֵי שחק ושחת כי תביאי אותם לבית איש ישר ללמדם מלאכת יד למען יחדלו מעשק ידיהם!”. ובדברו בכה בכי תמרורים מנהמת לבו. “ואני” ענתה הָאֵם, “ואני אֶשָבֵעַ כי לא אשלחם מִזֶה עד כי נְשֻלַח כֻּלנו לעזאזל! ואתה יודע כי גם כל אֵילֵי השחת אין בהם כֹחַ להפוך את לבי!”… אז הִתְלַקְחָה שלהבת עֶברה וזעם בנפש מרטיאל ויקרא: “אם כן הדבר – לא אמושה מהאי הזה – ופֹה אֵשב לשמור את הילדים עד אשר אמצא מִחיתם, ואז אעזבה את האי הארור הזה לנצח! ואם בין כֹה וָכֹה יִגָלֶה עונכם, יכירו וידעו שופטי הצדק כי צִדקי בי, ורק בגלל הילדים שמתי קִנִי בין עדת מרצחים לבל יאלפו ארחות פריץ – יֶהֶלְמֵנִי רעם המות וחזיז אבדון אם אלך מזה! ועל אפכם ועל חמתכם אפדה את הילדים מֵרֶדֶת שחת! –”.
וצרועה אשר ידעה כי לב מרטיאל כשמיר חזק מצוֹר, ואת דבריו לא ישיב, וקצר קצרה ידה להבריחו בדברי פחדים, שמה עצת רצח בנפשה להפילו במהמורות לבל יֵדע ובל יוכל קום. בחזק יד עָצרה ברוחה, ותתאמץ להצהיל פניה מעט, ותאמר: “ראה נא, בן סורר! ראה נא כי נשאתי את פניך לדבר הזה – אני אתן בידך את הילדים, אך אתה תִבְלוֹם את פיהם לבל יְגַלו את מעשינו – ואתה לא תשוב עוד פאריזה –”. “חֵי נפשי כי אני אשמור לפיהם מחסום – וגם אני לא אשובה עוד פאריזה – אך הגידה נא לי אם באמת ובתמים תדברי אלי? –”. “באמת ובתמים – ועתה תנה לי את מפתח הרפת ואוציא משם את גנבת –”. “הוא עוד הֲלום יין, יישן ויסיר יינו מעליו, ובבקר אוציאהו מהרפת –”. “אך הוציאה נא את חלאה ממסגר –”. “הֵא לך המפתח, והוציאי אותה אחרי לכתי מהבית, כי לא אוכל ראות פניה –”. “לֵך, והשטן יֵלך אתך” קראה צרועה בשחוק רצח, והברכה הזאת, היא האחרונה – האחרונה –“. מרטיאל שָרַק לכלבו ויקח נֵר בידו ויעל אל חדר אחיטוב ומחלה. “עֲלֵה – וְרֵד דומה!” אמרה צרועה בלבה, ורק אתה הסִבוֹת בנפשך, ודמך על ראשך! –”.
אחרי כן הלכה צרועה ותפתח את הרפת אשר גנובת סגור בתוכה, כי היה לה עוד מפתח להרפת ההיא, וגנובת יצא לחפשי, וצרועה וגנבת הוציאו את חלאה מבית כִּלְאָהּ, ויבואו הביתה, ושם התיעצו מה לעשות למרטיאל –
––––––––
סב: אחיטוב ומחלה
אחיטוב ומחלה עלו לחדר משכבם ולא כבו את הנר ולא סגרו את הדלת לַמְרות פי אִמם, כי חִכוּ על מרטיאל אחיהם, ולבבם שמח מאד על המתנות אשר נתן להם גנֻבת – כי הם לא ידעו עוד נכוחות ואָרחות יֹשֶר, יען כי מעודם לא ראו רק גנבים ושודדי ליל, לא שמעו רק דברי נבלה וּבָלַע, חמס וָשֹׁד, ומלמדם להועיל היה רק מרטיאל אשר גם הוא לא היה נקי מִדוֹפִי ולא למד צדק, וּבְנַעֲרָם כפיהם מתמוך בגנֵבה, היה רק מאהבתם את מרטיאל, גם מחפצם למרות פי אמם המיסרת אותם במקל חובלים מוסר אכזרי, אך לא מאהבתם צדק ושנאתם מעללי רשע, והם עמדו על פרשת דרכים דרך החיים ודרך המות, ובדרך אשר תמשכם יד רמה, בה ילכו. מה נאוה לך רדידך אחותי!" אמר אחיטוב אל מחלה, ולמחר בבואנו אל החוף, תשימי אַתְּ הרדיד עליך, וגם אני אשים עלי את מטפחתי לבעבור יקנאו בנו בני המסגר המשליכים תמיד אבנים עלינו בקול קורא: ילדי מרצחים, ועתה אמר נאמר להם: היש לכם שכיות חמדה כאלה –?".
“כן נעשה אחי! אך אם ידעו מי נְתָנָם לנו, הלא אז יחרפו אותנו בשם גנבים –”. “אנחנו לא גנבנום”. ענה אחיטוב, “רק גנבת – ומה לנו וְלוֹ? –”. השכחת, אחי, את אשר הגיד לנו מרטיאל כי המקבל גנבה מגנב, כגנב יחשב –." “ולו ידע עוד מרטיאל כי אַתְּ גָנַבְתְּ שלשום מטפחת מצלחת הָרוֹכֵל בבית היין…” “הוי אחי! אל תגידה נא זאת למרטיאל, כי אז ישטמני ויטשני ביד אִמֵנו וגנֻבת וחלאה –”. “אם לא תגידי לו אַתְּ כי לקחתי מתנה מיד גנבת, לא אגיד לו גם אני כי גָנַבְתְּ….” “טוב הדבר, אחי! ודע נא כי לְמורַת רוחי ולדאבון נפשי שלחתי את ידי אל צלחת האיש ההוא בבית היין, ורק חלאה הֵאיצה בי וַתַּכֵּנִי שלש פעמים באגרוף על החוֹמש עד כי עוד מעט וָמַתִּי… ואחרי עשותי רצון אחותי, נעו מורשי לבבי ונחמתי על מעשי – הה! ואם תפש אותי הָרוֹכֵל הלא אז הושיבני בבית האסורים ושם אבדתי בעניי –”. “הטרם תדעי כי בית האסורים בפאריז רק בית תענוגים הוא לגנבים? ומדוע יירא לבך מפניו? הלא ידעת כי עוֹרֵב הַפִּסֵחַ הַבָּרִיא היושב כעת בבית סִתְרִי, נִהְיָה שָמֵן ומסֻבל בבשר כרוב רק בימי שבתו בבית האֵסור, ובצאתו משם, יצא עוד ברכוש גדול ומני אז הוא אֹכֵל מעדנים, שותה ממתקים ופֹשֶׂה כעגל מרבק כל הימים, ואם יִתּם כספו, אז ישוב ויגנוב לבעבור יֵאָסֵר שנית….” “אם כן לא יֵרע לגנב בְהֵאָסרוֹ בבית האסורים?” שאלה מחלה בתמהון. “כן הדבר. וזה מעט סִפר הפסח הבריא כי בבית האסורים ימצאו תמיד רֵעים רבים, שם יישנו במִטות מוצעות, שם מאכלם בריאה, ושם יְבַלוּ כל ימי שבתם בשמחות וגיל. ולפי דבריו אין רע לגנוב אך מרטיאל הָעֵד יעיד בָנו תמיד לחדול מגנבה ידנו באמרו כי רע ומר ממות הוא לגנוב מיד איש מאומה, ולנו לשמוע בקולו בגלל אשר הוא אוהב אותנו וחומה הוא לנו מדי בואו הנה, וְלוּ היה פֹּה הלילה, כי אז לא שלחה אִמֵנוּ את ידה לְהַכֵּנִי הכה ופצע – ומדוע עשתה כן? היש בי אשם כי גְוִיַת מֵת ברפת ועיני ראו את הרגל המשתרעת בין העצים? –.” ובדַברו רעדו כל עצמותיו. “אולי היה בֵית קְבָרות שם לְפָנִים? –.” “לוּ היתה כזאת, למה זה צִוְתָה עלי אִמֵנו לבל אגיד זאת למרטיאל ואם אַמְרֶה את פיה תכני מכות מָוֶת? אפס יִתָּכֵן כי הוּמַת פֹה איש אחד בְּהֵאָבְקוֹ עם רֵעהו וַיִקָבֵר ברפת –”. “צדקת, אחי! התזכור עוד כי לפני חֹדֶש ימים היתה פֹּה מריבה בין חצר-מות ובין האיש הרם אשר בשָרו רזה מאד מאד ונקרא בשֵם “גל עצמות”? התזכור עוד כי חצר מות בחרות אפו בו הֵביא להבת שַכִּינוֹ בלב גל עצמות ההוא, ולולי הפרידה אִמֵנוּ ביניהם, אז המיתו כרגע? – הוי! חצר-מות עודנו צעיר לימים, ורע מעללים ומשחית לחבל הוא –.” “הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע, צעיר הוא עוד ממנו משחית ומחבל עוד יותר ממנו – ואני לא אֵדע מֵאַיִן לו כסף רב בכיסו תמיד? פעם אחת בבואו הֵנה עם לילית הֶראני עשרים שקלי כסף, ובלזות שפתים וקלסה אמר אלינו: אם לא הייתם סכלים, אז היה גם לכם כסף רב –.”
ברגע ההוא שמעו הילדים קול צעדים ועצרו במלים, והנה מרטיאל בא אליהם החדרה. “שלום לכם”, אמר מרטיאל בבואו, “שלום” ענו הילדים וינשקו את ידו, “מה קול הריב והמצה אשר שמעו אזנינו? שאל אחיטוב את אחיו, “אני רַבתי עם גנֻבת וחלאה, אך הם לא אִנוּ עלי רעה. שמחתי כי עוד עֵרים אתם, ובפי בשורה כי בעוד יום או יומים אקחכם אתי ונלכה מזה” “אחריך נרוצה!” ענו הילדים קול אחד. “אך מי נתן לך את הרדיד הזה, אחותי?” שאל מרטיאל. וגם אתה אחי, איפה לקחת את המטפחת הזאת? הגידו נא לי קשט אמרי אמת אם לא תאבו כי אשליככם מלפני! –”. פני מחלה התאדמו וַתּוֹרֶד ראשה וַתִּדוֹם, אך אחיטוב הֵעֵז פניו ויאמר: גנֻבת נְתָנָם אלינו! ומה לנו ולחקור מֵאַיִן לְקָחָם הוא? –." “הטרם תדע כי כשמו כן הוא, גנֻבת שמו, וגנֵבה מִשלח ידו! –”. “הוא קנה אותם בכסף!” ענה אחיטוב עזות. שקר, שקר הדבר! הגידי נא אַתְּ לי, מחלה, הגידי אל תכחדי: הגנב אותם גנֻבת? –“. “כן אאמין –” השיבה הילדה ותאנח. “מַהרה ותן לי את המטפחת, אחיטוב דוֹבֵר שקרים!” קרא מרטיאל בזעם, וגם אַתְּ מחלה הורידי את רדידיך מעליך, ולמחר בבקר אשיבם ליד גנבת – ולמה זה עשיתם זאת? הלא אנכי העידותי בכם רבות פעמים כי המקבל גנבה מגנב, כגנב יֵחָשֵב אף הוא!” והילדים מהרו ויעשו את מצות אחיהם. “סלח נא לנו, מרטיאל!” התחננה מחלה בקול בּוֹכִים. “סלחתי לכם מדעתי כי לא אתם אשׁמים רק האנשים החטאים אשר בקרבם אתם יושבים, ולקחתי אתכם ואושיבכם בין אנשים ישרים, אז תאלפו ארחותיהם ותשבעו לחם ותהיו טובים. שלום לכם!” כֹה דבר מרטיאל ויצא משם ויעל אל חדר משכבו ויסגור הדלת בעדו.
אחרי צאתו מחדר הילדים, סֻגרה דלת החדר מבחוץ בקול רעש. מה זאת?" קרא אחיטוב ברעדה, “מי סָגַר אותנו על מסְגֵר? ומדוע?” רגעים אחדים הקשיבו הילדים וַיַטוּ אזנם אל הדלת, ומחלה אמרה בחרדה: “שמע נא! הנה כֶלֶב מרטיאל נוֹבֵחַ בקול יְלֵל – ואזני תשמענה קול מהלומות פטיש על דלתות חדר משכבו – שמע נא! –.” “גם אנכי שומע. ומה זה קול הולם פָּעַם על דלתות חדרו? אולי תשבר הָאֵם את הדלת לבעבור הכות את מרטיאל כמוני? ובדברו פתח מעט את דלתות החלון וישקף וירא, ויקרא: “הה! הָאֵם מַחזקת את הסֻלם, וגנֻבת וחלאה עָלוּ עד פתח חדר מרטיאל וסוגרים את הדלת מבחוץ במטילי ברזל ומסמרות – עתה ירדו גנֻבת וחלאה מהסֻלם – וראי נא, הנה הקרדום הגדול ביד חלאה –.” מחלה התחלחלה מאד ותגש גם אל החלון ותשקף “עתה הביאה הָאֵם הסֻלם וַתַּצִיבֵהוּ נוֹכַח חַלון בית מרטיאל – הה! הנה גנֻבת וחֶלאה עוֹלִים שנית על הסֻלם – איך יְיֵלִיל הכלב! – ושמע נא קול הפטיש וקול הקרדום על מטייל ברזל – קראה מחלה ונפשה יצאה בדברה. “אויה!” צעק אחיטוב פתאם, “הם סָגרו בעדו במטילי ברזל לבל יֵצא מחדרו עד אשר ימות תחתיו ברעב! – ומה נעשה אנחנו? הוי, גם אנחנו סֻגרנו כמותו ואין לאל ידינו להצילו! –.” “מֵתָה אנכי!” יללה מַחלה, וראה נא הנה חלאה מעופפת את קרדומה בזרוע נטויה – וקול מהלומות הפטיש הולך וחזק – שמע נא אחיטוב הנה מרטיאל קורא אלינו! –.” וברגע ההוא נשמע באמת קול מרטיאל קורא בַכֹּחַ: “מחלה אחיטוב! הושיעו נא! –.” “עֲנֵהו נא, אחיטוב” אמרה מחלה, וֶאֱמָר לו כי גם אנחנו מסֻגרים כמוהו לבל יְדַמֶה כי לא נחפוץ לעזור לו –.” ואחיטוב פתח את החלון ויאבה להרים קולו, אך פתאם סֻגר החלון מבחוץ ברעש גדול, וצרועה הרעימה בקול זעמה: “הוי מרגלים חרש! הנני אליכם –.” והילדים נבהלו נחפזו מקול רעמה וימהרו וישכבו למעצבה ויכבו את הַנֵר, ומני אז לא נשמע עוד דבר, רק יללת הכלב בחדר מרטיאל הסָגור במטילי ברזל ואין פּוֹתֵחַ, ככל הדברים האלה נעשו בלילה ההוא אשר למחרתו באה שפרה עם הזמירה אל אי התרים כאשר צוה לה יעקב פֿערראַנד הסופר.
––––––––
סג: בית סתרי
סתרי אשר שמו נודע באי התרים, הוא סוֹכֵן על בית גדול אשר לו חדרים תַחתים שְׁנִיִם ושלִשים עם כלי בית, ואשר בהם יושבים עוברי דרך הבאים פאריזה. האיש הזה עֹשֶׂה מקנה וקנין בעשת ברזל בגלוי, ובסתר הוא קוֹנֶה ומוכר כל מיני מַתֶּכֶת גנובים, ברזל, בדיל, עופרת, נחשת קלל ורקועי פחים. והוא חָבֵר לגנֻבת ואיש סודו, גם שיח ושיג לו עם חצר-מות ועם חמוץ-זרוע ויתר הגנבים והשודדים אשר בפאריז. כי כמעט כל זרע מרעים ובנים משחיתים אשר בעיר, הם יודעים ומכירים איש את אחיו, וברית שלום ביניהם לשלוח בגנבה ועשק ידיהם, והסבה לזאת היא כי בבתי האסורים יאֻסרו הֲמוֹן גנבים שֹׁדדים ומרצחים בבית אחד, שם יִוָדעו איש אל רעהו, ושם יבואו במסורת ברית רֵעים, ובצאתם משם יאספו יחד ויתיעצו על צפונותיהם וימלאו פני העיר חמס, גזל, שֹׁד ורצח. ובית סתרי זה היה בית אֹסֶף לבעלי פרצים ההם אשר לפנים ישבו אתו יחד בבית האסורים. גם גנֻבת היה אחד מִבָּאֵי בית רֶשַע ההוא, ובפעם הזאת הביא שם מטיל ברזל, עשת נחשת קלל ושלשה רצי עופרת. סתרי קרץ בעיניו, וגנבת ירד אחריו במדרגה נסתרת אל מערה עמוקה מתחת לבית, ושם קנה סתרי את הגנֵבה מיד גנֻבת. בעלותם משם, ישבו בבית ונדברו איש אל רעהו, “היש חדשות בביתך?” שאל גנבת. “אין כל חדש”, ענהו סתרי, “חדרי ביתי מלאים שכנים טובים, אשר ישלמו לי במיטב כספם, יען כי איש אחר לא יאספם הבית באין להם מכתבי תעודה, ואנכי כאשר לא אשאל את פיךְ מאין לקחת את החפצים אשר קניתי מאתך, כן לא אשאל גם את פי גָרֵי ביתי מאין הם ולא אבקש מכתבי תעודה מידם, ובגלל זה ירבו במחיר חדרי מגוריהם פי שנים וגם פי שלש – וזה כשלשה ימים אספתי אל אחד החדרים אשה אלמנה ובתה אשר דרכיהן נפלאו ממני, כי הן יושבות תמיד בבית, לא תבַשלנה ולא תאפינה, גם איש לא יבַקר אותן. שתיהן יָפוֹת ותמימות ומַצניעות לֶכֶת אף כי אין בידן מכתבי תעודה, ולפי ראות עיני הן מבנות נדיבים אשר מָטָה יָדָן ואין עוזר להן – והיום בבקר שלחה האלמנה את מִקְלוֹת בן אחותי אל בית הרצים לשאול שם אם שֻלח אליה מכתב מנורמאנדיא…” “אֵי הפסח הבריא?” שאל פתאם גנֻבת מבלי שים לב אל דבריו. לְמוֹרַת רוחי הוא יגור עוד פֹה במכפלה השלישית, ענהו סתרי. הוא כִלָה את כספו אשר אסף בבית האסורים, ואתמול המתיק סוד עִם חצר-מות איכה ימלא עוד כיסו – ויראתי פן לָטַש את עיניו על הון בִּתְיָה הגבירה היושבת פֹה במכפלה השניה, ואז…." “מי היא האשה בתיה?” שאל גנבת בתאות נפש. גם אני לא ידעתי“, ענהו סתרי כאיש נבוך, “אך זאת אדע כי משרתה הוא כביר כחַ ורב אונים,. גם באדינאט דודה המשחר פניה תמיד, הוא איש בריא ובעל אגרוף – אך הס! הנה משרת הגבירה בתיה בא”. וברגע ההוא הביא המשרת אגרת חתומה, ויאמר: האדון באדינאט יבקש את מקלות כי ימהר וירוץ אל בית השר פֿאן ס”ט רעמי היושב ברחוב שאילאט, ויתן לידו את האגרת הזאת". “טוב הדבר, אמר סתרי, “עוד מעט ישוב מקלות מבית הרצים, ואז ירוץ כצבי לעשות את מצות האדון באדינאט”. העבד יצא מהבית, וסתרי דִבר עוד דברים אחדים עם גנובת, ואחרי כן הלך גנובת לדרכו. אחרי רגעים אחדים בא באדינאט הביתה ויאמר אל סתרי: “השיבה לי את אגרתי, כי הנני הולך את השר ס”ט רעמי לדבר אתו פה אל פה –.” “הֵא לך, אדוני, את אגרתך” אמר סתרי בתתו לידו את האגרת. “שמע נא, סתרי” אמר באדינאט, “גָרֵש נא מביתך את הפסח הַשִׁכּוֹר והבליעל אשר במכפלה השלישית, ואם מאן אתה, תעזוב בתיה את בית מושבה, גם כל השכֵנים ינוסו מזה, כי הפסח הנבל ההוא ירגיז לכל הגרים פֹה בזדונו וברשעת לבבו. השמעת? –.” “שמעתי, אדוני!” ענה סתרי, “וכמצות פיך כן אעשה.”
והנה אך למותר הוא להודיע להקורא המשכיל כי האלמנה ובתה היושבות בבית סתרי, הן הן הנפשות הטהורות אשר עֲשָקָן יעקב פֿערראנד בכַחשו בפקדון הכסף אשר הִפקיד בידו אֲחִי האלמנה ההיא – כאשר ספרנו כבר –. ועתה אנהגך אביאך קורא יקר ואראך את התלאות הנוראות אשר מצאו את האלמנה ההיא ואת בתה, הטה נא אזנך, ותשתומם.
––––––––
סד: אֶסְתֵּר וּפְנִינָה
בחדר קטן אשר חלוניו אטומים, קירותיו שחורים, פִּנותיו מכֻסות קורי עכביש, ורצפתו מלאה הדורים ורכסים, בחדר ההוא יושבת אסתר, אלמנת הבאראן פֿאָן פֿערמאנט, עם פנינה בתה. שלחן מתנודד, כסא צולע, ארגז בלי מסגר ומטה בלי כרים וכסתות, הם הם כל כלי הבית. אסתר יושבת על הכסא ועיניה נטויות על פנינה השוכבת למעצבה על המטה ושמורות עיניה סגֻרות. פני הָאֵם חמרמרו, עיניה כלו בדמעות, לחייה קמטו בלי עת, דאבה ועוֹני שברו לבה, וקשי יומה הניד שֵנה מעיניה. מחלה עזה תִּסְתַּתֵּר בתוכה, אך היא תַּסְתִּיר את מחלתה מעיני בתה ותתאמץ מאד להתראות כבריאה לעיניה. אפס כי גם פנינה חלתה כמוה, וגם היא הַסתר תַּסתיר זאת מעיני אסתר אמה –. לפָנים ישבו הָאֵם והבת על גפי מרומי ההצלחה בעיר מולדתן, הון ועושר בביתן, כבוד יקר וגדולה גורלן, כל רואיהן התברכו בהן, ובהן התהללו, ועתה הן נעות ונדות בעיר נכריה בעוני ובחוסר כל. חייהן תלואים להן מנגד, ונפשן ברעה תתעטף. וכל אלה עשה להן יעקב פֿערראנד בכחשו בפקדון כספן אשר הָפקד בידו, כאשר ספרנו כבר. אסתר היא כבת שלשים ושש שנה, ופנינה כבת שש עשרה שנה, בנפש נבהלה וברוח נשברה יושבת האלמנה האֻמללה על יד המטה ועיניה נטויות על פני בתה הישֵנה אשר לרגעים תקצר רוח אַפָּהּ, קול נַחרה חָזק וכל יצורה גֵוָהּ יִתְעַוְתוּ לרגעים – וכל אלה אותותם לא ינכרו כי עוד מעט תתפרץ המחלה המסתתרת בתוכה –. אין אֹמר ואין דברים להביע ולספר את המצוקות הַמְצִיקות ואת הצרות הַמְצִירות אשר התרוצצו ויתגעשו במורשי לבב הָאֵם האלמנה העניה והנדחה ההיא!! רגע יתיצבו ימי קדם נוֹכַח פניה בשבתה בצֵל ההצלחה וַתְּהִי מאֻשרה בארץ, ורגע יֵהוֹם כאב נעכר בחֻבה בראותה כי קדמוה ימי חֹשֶך, ימי עוֹנִי, ימים אשר תבחר מָוֶת מחיים – דאבה נוראה, מְרִי עצבת, דמיונות איומות, רוח כֵּהָה ורפיון ידים, קצף וָרוֹגֶז, ותפִלה זַכָּה לְדַין אלמנות יֶהמו יָשֹׁקו בבתי נפשה עם שֶׂפֶק נורא בצדקת צדיק עולמים, אשר שָׂךְ בענן לו מֵעֲבוֹר שועת נפש נכֵאה ואֵם אלמנה בְשַׁוְעָה מנהמת לב נשבר שַוְעָה קדושה אשר תקרע לב השמים: רַחֵם נא על בתי!" –.
“הנה היא קרה ככפור” אמרה האלמנה בנָגעה בבתה הישֵנה, לפי שעה התלקחו כל בַּדֵי גֵוָהּ באש צרבת, ועתה היא קרה כִּפְתוֹת קרח – אות הוא כי קדחת נמרצה עצורה בעצמותיה! והמצע אשר תתכסה בו, דק הוא ולא יֵחם לה, ולהוריד את מטפחתי הישָנה מהדלת יגורתי פן יוסיפו עוד הַשִׁכּוֹרִים להשקיף מבעד בדקי הדלת כאשר עשו אתמול – מה נורא הבית הזה! בית מקלט לְזֵדִים בני בליעל והלומי יין – לוּ ידעתי זאת בתחלה, אז לא שִלמתי בעד חֹדֶש ימים. אך מה יכוֹלתי עשות? ובידי אין מכתב תעודה – הה! רע עלי המעשה אשר יֵעָשה בפאריז! גבר יהיר וְזֵד ארור כפֿערראנד עֲשָקַנִי וַיַפִילני במהמורות, ואדם אַיִן לָרִיב ריבי! כי הוא חוֹבֵל שתי נפשות נקיות וִימִיתֵן מעט מעט – ונוסף לזה, הָחליתי מחלה עזה, ורק בחוזק יד אסתיר מחלתי מעיני בתי – ואולי היא מחלה אנושה אשר תְּמָאֵן לְהֵרָפֵא – הה! לבי בוֹעֵר בי, ראשי סחרחר, ויצורי בצֵל כֻלָם! – ואולי לא אחיה מחליי. – הוי, אולי אמותה – אך אל, לא! לא אאמין כי נוצר האדם ויוצרו יעולל ככה ליצוריו – אֵי אֵל אלהים! חזקני נא ואמצני, ואם לא למעני, עֲשֵׂה זאת למען בתי הרכה והענֻגה אשר לבה טהור ונפשה יְשָרָה וברה! – חזקני נא ואמצני, ואנכי אשקוד על פתחי נדיבים לבקש בגד עִדים ופת לחם בעד בתי האֱמֻנה עלי תולע וְאָכלה למעדנים – אך מה לי? אנכי לא הָחליתי, רק מעט חוֹם בראשי, וגם זה לא חם הוא רק כּוֹבֶד ראש בגלל אשר לא ישנתי לילות רבים –“. כֹה דברה האלמנה האומללה ותתחזק, אך באָחזה את עוֹרְקֶיהָ, יָדעה כי חולָה היא באמת, ותעזוב עליה שיחה, פלגי מים הורידו עיניה, אנחות רבות התפרצו מחדרי לבה, ואנקות תמותה הִשְׂתָּעֲרוּ מבתי נפשה, וחייה לשאול הגיעו – והנה ברגע ההוא אשר רוחה חִשְׁבָה לְהִשָׁבֵר, נשמע קול מהלומות על הדלת וקול שָאון והמולה גדולה, האלמנה התחלחלה, ופנינה הֵקיצה משנתה ותקרא: “אהה! מה קול פחדים זה באזני?” ובדַברה הִתרפקה על אִמָהּ הַחוֹלָה והנבהלת כמוה “הרגעי נא, בתי! – אין דבר הוא – ואולי איש עתי הוא אשר הביא אלינו מכתב השר ארביגני מנורמאנדיא –”, וקול הַדוֹפֵק הולך וחזק בלי הפוגה על הדלת. “מי הוא זה?” שאלה האלמנה ברעדה. “אני הוא!” ענה קול רעם אחורי הדלת, “אני עוֹרֵב שכֵנך. הָבי לי אש למקטרתי – מהרי! פִתחי לי! מהרי! –” אויה! הוא הַפִּסֵחַ הַשִׁכּוֹר!” אמרה האלמנה אל בתה בלחש. “הגישי אֵלַי רִצפה או אנכי אֲשַׁבֵּר הדלת! – חֲזיז ורעם! “קרא הפסח הבריא בחמת רצח. “אֵש האח כבתה כבר”, ענתה האלמנה “אם כן הבי לי עֲצי שרֵפה! 7” קרא הפסח בגרון נִחָר, “פתחי לי מהר! מהר –”. “לך נא מזה כי גם עצי שרפה אין בידי”, אמרה האלמנה אליו. אם כן תמָאני לפתוח לי? – אחד! – שנים! – שלשה!” דִבר הפסח בזעם בשַברו את הדלת בחוזק יד. “ברח לך מזה, כי אצעק ואקרא לאנשי החצר להושיעני –” אמרה האלמנה בקול בוכים. העוד לא תפתחי לי!!” הרעים הפסח וַיַך בכל מאמצי כחו את הדלת את אשר הִסִיע את כִּפַּת המנעול ממקומה. האלמנה ובתה צעקו צעקה גדולה ומרה וכל עצמותיהן רעדו למראה פני השודד השכור ההוא. “גֶש הלאה! –” צעקה האלמנה בנפש מתעלפת, מה לך פֹה? גש הלאה! –". “אח!” אמר השודד בצעדו על סף הבית, “עתה לא אלך מזה, עינך צרה ולא תתנני לראות את פני בתך – ובתך יפה מאד ואני חפץ לראותה – ועתה הניחי לי, ואם אַיִן אַפִּיל את עיניך ואשַבר את שִנַיִך – העודך מסתוללת?” צעק השודד בנופפו את אגרופיו על פני האלמנה. "חמס! חמס! צעקה האלמנה בשארית כּחָה, והשודד ירא פן יבואו השוטרים לקול צעקתה ויסוג אחור ויקרא: "עוד אשובה הֵנה ואשים מחנק לצוארך אם תוסיפי עוד להשמיע במרום קולך –. ובדַברו יצא מהבית ויקלל וינאץ את האלמנה וירד מהמדרגה וילך לדרכו. והאלמנה מִהרה ותסגור את הדלת בשלחן ובכסא לבל יוסיף עוד השודד ההוא לבוא החדרה, ופנינה התנפלה על המטה ותהי כמֵתה, ועד מהרה שכחה האלמנה את עֱנות נפשה ותמהר ותחבק את בתה וַתַּשְקֶהָ מעט מים וברוב עמל השיבה את רוחה אליה, ותאמר: “אל תיראי, בתי! השכור הלך ולא ישוב עוד –”. ואחרי כן קראה בקול מר קורע לב מרגיז נפש: “הוי! ארור פֿערראנד הרוצח! כי הוא, רק הוא הסב בכל רעותינו”.
––––––––
סה: תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה
ופנינה התעוררה מתרדמת המות ותבט כֹה וכֹה בשממון ובתמהון לבב
“שובי בתי, למנוחיכי”. אמרה האֵם אליה ותשק לה. “הבליעל הלך מזה –”.
“אך אולי ישוב עוד הֵנה – אהה שמים! – וראי נא, אמי, אַתְ זעקת חמס, ואיש לא חש לעזרתך – בי אמי, ננוסה נא מהבית הזה – כי מֵתה אנכי מפחד ובהלות –”.
הה! איך תרעדנה כל עצמותיך! קדחת עזה קֹדַחַת בך! –".
"לא אמי! השיבה פנינה להרגיע את לב אמה, “אין דבר – רק יד הפחד עשתה זאת – ועוד מעט אשובה לאיתני – אך מה לך אמי היקרה! השלום לך? הבי לי ידך – אֵלִי! אֵלִי! עורקך יחפוז וירוץ, יִתַּר גם פָּסוֹחַ יפסח בלי סדרים – הוי חוֹלָה אַתְּ, ורק ממני תסתירי את חָלְיֵך –”.
“אין זאת, בתי! האמיני לי – רק מפחד הזֵד השִכור רֻתחו דמי בקרבי, וכרגע ישובו עוד למנוחתם – הֵרָגְעִי נא, בתי!”
“הבאמת אינך חוֹלָה? הגידי נא לי ואל תכחדי!”
“באמת – באמת! ואת בתי?”
“גם אנכי אינני חוֹלָה כמוך, אמי – אך נעזבה נא את הבית הזה – כי בית זֵדִים ארורים הוא!”
“אך אנה נפנה? ומי יאספני הביתה בלי מכתב תעודה? –. וְאַתְּ יודעת כי בכבדות אֻספנו גם בבית הזה – גם שלמנו בעד חֹדש ימים – ועוד מעט יִתּוֹם גם מעט הכסף אשר לנו –”.
“אך אולי יענך השר הזקן פֿאָן ס”ט רעמי עד מהרה?"
“לא איחל עוד לו, ולוּ חפץ להשיבני דָבר, למה זה החשה וַיוֹחר זה ימים רבים? –”.
“אולי לא הגיע מכתבך לידו. ולמה תמאני לכתוב אליו שנית?” “הוי בתי! הן אַתְּ לא תדעי כי מחול ימים יכבד עלי הדבר”.
“אך הוא טוב לבב, והוא היה ידיד נאמן לאבי, גם הוא מודע וקרוב לנו –”.
“אפס כי גם הוא איננו יושב בצֵל הכסף, ואולי בגלל זאת לא ישיבנו דבר לבלתי הכאות לבבנו בהשיבו אותנו ריקם מלפניו”.
"התחזקי נא, אמי! וְקַוִי נא על תשובת השר פֿאָן אֹרביגני, כי המכתב אשר שלחת אליו, היה מלא קינים והנה והי עד כי גם לב אבן ימס בקראו בו –
“מה להשר אֹרביגני ולנו כי יושיענו בצר לנו? הן אמת כי הוא היה רֵע כאח לאביך ואוהב נאמן לאחי, אך עתה כי מֵתו ידידיו אלה, מה לו ולנו? ומה גם כי הוא לקח לו אשה רכה בשנים והעתיק מושבו לנורמאנדיא –”
“רק בגלל זאת אוחיל לו, כי אשׁתו תחמול עלינו….”
“לבי יאמר לי כי גם הוא גם אשתו לא ישימו לב לחֻמלה עלינו! אך אז אתגבר על בשתי וכלמתי ואכתוב אל ההערצאגין פֿאָן לוצעניי, אשר השר ס”ט רעמי הזקן יהללנה תמיד כי נדיבת לב היא וידה פתוחה להושיע לכל קְשֵי יום, ואם גם היא לא תחפוץ בנו ותמאן לעזור לנו, אז אנסה עוד דבר – אשר הוא דבר רחוק מאוד, אך אולי יש תקוה – ואכתוב אל בן השר ס“ט רעמי….”
“היש להשר הזקן הזה בן?” שאלה פנינה בתמהון
“כן בתי! ושם בנו הלא הוא פֶרֶץ.”
“ומדוע לא נשא השר את שם בנו זה על שפתיו כל הימים?”
“מטעם כמוס אשר לא לך בתי לדעת אותו – וזה כחמש עשרה שנה אשר עזב השר את פאריז ומני אז לא ראה את בנו.”
והבן לא שחר את פני אביו שנים רבות כאלה?"
“כן הדבר – ופרץ בן השר הזה, הוא עשיר גדול מאד ויתרועע עם שועים ונדיבים ושרים עשירים, ומפי אחי שמעתי כי נדיב לב הוא. ואם כן גם לב טוב לו. ובהִוָדַע לו כי בעלי היה רֵע כאח לאביו, יתכן כי יחוס עלינו ויוציאנו ממצוקותינו –”
“אך אני מיחלת תמיד להשר אֹרביגני, ואולי לא היה בביתו ימים אחדים, או אולי חשב מחשבות עד כֹה במה יעזור לנו –.”
“ואנכי כבר נואשתי ממנו. אך מה לך בתי כי תרעדי? אוי! מה היה לך, בתי!”
“אל תשיתי לבך לזאת, אמי – אך הגידי נא לי היתכן כי אֵל רחום וחנון יעזבנו ויטשנו להתעטף בזלעפות רעב ולמות לשחת, ואנחנו לא עשינו רע כל ימי חיינו ובכפנו לא דבק מאום –.”
“החרישי נא, בתי! ודעי נא כי תשועת ה' תופיע ברגע קטן כזהר השמש מִמִפְרְשֵי עָבֵי חֹשֶך…..”
עוד לא כלתה לדבר, וקול דוֹפֵק נשמע על הדלת. “אי שמים! השכור הבליעל שב אלינו!”צעקה האלמנה, אך ברגע שבה למנוחתה בראותה את פני סתרי אשר קרא אליה: “בן אחי הביא מכתב אליך, גבירה! ועליך לשלם שמונה אגורות נחושת בעד המכתב, ושתים עשרה לבן אחי בעד הליכתו. היליכי את המכתב, ובשובי אקח את עשרים האגורות מידך.”
תקצוֹרנה כל שפתי נאמנים, גם עט כל סופר מהיר ילא להביע ולתאר את סערות לב האלמנה ובתה. “החיים או המות ביד המכתב הזה!” קראה האלמנה, “בעוד רגע נדע מה אחריתנו –.” ובידיה הרועדות החזיקה את המכתב ותתבונן בו בעינים קֹדְחֵי אש ותמאן לפתוח אותו ממגור פן יָקוֹט כִּסלה אם אין עֶזרתה בו – “פִּתחי אַתְּ פנינה את המכתב – אך לא! – אנכי אפתחהו – אפתחהו לדעה אם מצהרים יקום לנו חלד או נמות לשחת באין מקוה –” ובלב חָרֵד ונפש נבהלה פתחה את המכתב ותקרא: “נורמאנדיא בחמשה לחֹדש זיו. גבירה! בעלי השר פֿאָן אֹרביגני נפל למשכב זה ימים אחדים, ואנכי שבתי זה מעט מפאַריז, ועל כן נשארה תשובתנו מַעַל עד כֹה. ועתה בבואי לביתי, חשתי לקרוא את מכתבך באזני בעלי ולהשיבך דברים: דעי נא כי בעלי הגיד לי כי רק כחלום מהקיץ הוא זוכֵר את שם אחיך אשר אמרת כי הוא היה רֵעוֹ כאח, וְשֵם בעלך לא מוּזָר הוא לו, אך שכח איפה שמע את שמו, ועל דבר האשמה אשר טָפַלְתְּ על יעקב פערראנד, אודיעך כי בעלי הִתקצף כְּשָמְעָתוֹ את הדִבה הרעה הזאת, וגם לי חָרה מאד על ככה. כי בעלי גם אנכי יודעים ומכירים את תֻּמת יעקב פערראנד. את יֹשר לבבו וצדקת נפשו, גם כל יודעי שמו, יעידו ויגידו כי איש תם וישר הוא, וחלילה לו לעשוק אשה אלמנה ולדַכא לעפר חַיָתָהּ! ועתה אל תוסיפי נא להוציא עליו דברי בלע ושקרים כאלה, לבל תִּוָדְעִי לַכֹּל למַלשינה ומוציאה שֵם רע –. בעלי יתעצב כי קדמוך ימי עוֹנִי ואין עוֹזֵר לך, אך קצר קצרה גם ידו לעזור לך ברב או במעט. את הדברים האלה אני כותבת בשם בעלי השר, אני רעיתו רולאנד פֿאָן אֹרביגני.”
האלמנה ובתה מביטות עין בעין משתאות ומחרישות תֹּהוּ וָבֹהוּ וחֹשך בחדרי לבבן ומְצָרֵי שְאוֹל וְחַתְחַתֵּי מָוֶת בבתי נפשן, וסתרי בא החדרה לבקש את עשרים האגורות בעד המכתב הרע והמר הזה. ברוח נפעמת הלכה האלמנה לקחת עשרים אגורוֹת מארגזה, ופתאם צעקה צעקת שֶבר: “אויה! כַּסְפִּי גֻנב ממני! עתה אָפסה גם שארית מִחְיָתֵנו, אהה אבדנו אבדנו!! –.” וכהלומת רעם נצבה על יד הארגז, אך עד מהרה חָגרה אחרית כחה וַתִּגַש אל סִתרי ותקרא: הנני מְצַוֶה עליך כי תוציא את כספי מיד הגנב! השמעת? ואותך אביא במשפט על ככה באספך חבר גנבים בביתך –." “שקר תרמיתך”, ענה סתרי, בביתי לא יגורו גנבים, ורק במָאנך לשַלם לי עשרים האגורות, בדית זאת מלבך –." “חֵי נפשי כי גֻנַב כספי.” הוסיפה האלמנה דַבֵּר, ובזה נכרת אֹכֶל מפינו, ועליך לחפש את הגנב ולהוציא בִלְעוֹ מפיו, ואם אַיִן והִגשתי משפטי לבית המשפט ולא אחוס אם אפגע אדם! –" “אשה חכמה אַתְּ!” אמר סתרי בלעג וקלס, לכי לבית המשפט ושם תֵּאָסְרִי בבור השבי בשבתך פֹה בלי מכתב תעודה – ואני אקח מטפחתך אשר על הדלת בעד עשרים האגורות –". האלמנה ידעה כי לא תוכל לעזוב את בתה הַחוֹלָה לבדה בחדר וללכת לבית המשפט, כי אז ישוב הפסח הבריא אל חדר מגורה, גם יָראה לבל תרד בבור השבי בהיותה בלי מכתב תעודה בפאריז, וכרגע שככה חמתה, ותתן את קולה בבכי תמרורים, ותתחנן אל סתרי ותאמר: “רַחֵם נא, אדוני! מעט הכסף אשר גֻנַב ממני, היה מְקוֹר חַיַי וְחַיֵי בתי – ועתה נמותה ברעב –.” “מה אוכל הועיל לך?” ענה סתרי, “ואם אמת תדברי כי גֻנב כספך, מה אעשה אני? הגנב לא ישיב את הגנבה – אך מה זה היה לך? פניך כסיד יחורו, על עפעפיך צלמות ונוע תנועי כקנה במים – פנינה! הנה אמך מתעלפת!” קרא סתרי בתמכו את ידי האלמנה ככלות כֹחה, ופנינה אשר עד כֹה נִצבה כִנְצִיב אבן ובלי-נוֹעַ ושקועה בתרדמת יגונָה הנמרץ, התעוררה פתאֹם לקול הקריאה אשר קרא סתרי אליה, ותזעק מנהמת נפש נכאה: “אמי! אמי! אהה שמים! מה לך, אמי! –”. וסתרי הושיב את המתעלפת על הכסא וילך לו.
אחרי הדברים האלה, התפרצה המחלה אשר הסתתרה עד כֹּה בקרב האלמנה האובדת, קַדַחַת קֹדַחַת הֶחזיקתה, רעיוניה נבוכו, ולשונה תַצמיד זָרות ודברים מבהילים – ופנינה בתה אשר גם היא חָלתה מחלה עזה, יושבת על ראש המטה מבלתי יְכֹלֶת לָרֶדֶת ולמוש ממקומה, יושבת בדד בחדר צלמות, בליתמך יד, בלי משען לחם, בלי מושך חסד, ולבה חרד לרגעים מפני הפסח השכור, ונפשה מתעטפת בתוכה..
––––––––
סו: הַשַׂר ס"ט רעמי
השר הזקן ס“ט רעמי אבי פֶרֶץ פֿאָן ס”ט רעמי – אשר דברנו בו פעמים רבות בספר הזה – דפק על דלת היכל בְּנוֹ אשר ברחוב שאילאט, והסוֹכן אשר על בית פרץ בנו, חִלה את פניו לחכות בבית עד בוא בנו לביתו. והשר הזקן התהלך בבית אחת הֵנה ואחת הֵנה נאחז בסבך רעיונות שונות. אך פתאֹם התפלץ השר ופניו התאדמו מקצף ורגז, כי לתֻמו דלו עיניו על הקיר וירא והנה שם תלויה תבנית אשת נעוריו אֵם פרץ מעלפת במסגרת זהב וְזֵר פז סביב למסגרתה, ומנהמת לב נשבר נאנח השר ויקרא: נפש האשה המבישה הזאת כבר שֹׁכֶנת דומה, גם את נפש עוגבה הַזֵד הבליעל שלחתי לעזאזל ובכל זאת לא שככה עוד חמתי, עוד ירתחו דמי עורקי לשֵם הבוגדת הזאת ולזכרה, וסערת נקמתי עוד תגעש תרעש בחֻבי! הה, חמש עשרה שנה אהבתיה אהבה עזה וטהורה, והיא בגדה באלוף נעוריה ותדבק באיש נבל ובליעל ותעש תועבה – גם את פרץ אהבתי כאהבת אב את בנו יחידו, עד אשר נודע לי כי הובישה הורתו, וַתֵּקַע נפשי ממנו וְגָדלה השנאה אשר שנאתיו מהאהבה אשר אהבתיו – אות הוא כי לא בני הוא, כי אם יְלִיד פשע, זרע שקר! – אך בכל זאת לא אדע נאמנה כי כן הדבר, ואולי בני הוא, בני בכורי, בני יחידי, כֹּחִי וראשית אוני…. ואז הלא רעתי רבה כי בשנאת חנם הדפתיו והשלכתיו מעל פני… אמנם עד מתי יתנוסס הַשֶפק הנורא הזה כִמְסוֹס נוֹסֵס במשכיות לבבי? התאושש, זקן, וֶהְיֵה לאיש! גרש נא מקרבך את ההגיון המר והנמהר הזה, והצהילה פניך גם ישמח לבך בשובך לראות את פני הבן אשר אהבת עשר שנים אהבה בלי-מצָרים!…. אך מה? מה אהגה ריק? אבקש כזב? האנכי אשמח על בן האיש הבליעל ההוא אשר התעה את אשת נעורי לבגוד באלוף נעוריה ואשר הגרתיו על ידי חרב על חללו את שמי הנכבד והמהֻלל? הה! מדי אזכרה כי שמי המשֻבח והמפֹאר נקרא על בן האיש הנבל ההוא, לא אדע איך לא יתר לבי ומורשיו בל ינתקו? –."
אחרי דברו הדברים האלה, הלך לו אל החדר האחרון חדר פרץ אשר שם הוא עושה מלאכתו, והנה ההערצאגין פֿאָן לוצעניי יושבת שם בחדר, כי בידה היה מפתח לפתוח בסתר דלת מסֻתרה בחדר פרץ מבלי הֵרָאות ומבלי הִוָדַע לאיש. ויהי כראותה את פני השר הזקן יודעה ומכירה מימי ילדותה וְרֵעַ דבוק מאח לאביה השר, נבהלה ותתחלחל רגעים מעטים. “מה לך פה בחדר בני?” שאל אותה השר, והיא התאזרה עז מעט מעט עד אשר שבה לאיתנה, ותקרא: שלום לך השר ס“ט רעמי! הה, בראותי פניך הייתי כחולמת כי זכרתי את ימי ילדותי – התזכור עוד כי מִדֵי בואך לבית אבי בהיותי עוד ילדה קטנה, לקחתני על זרועותיך ותקראני בשם “בתי האהובה” התזכור עוד –” “זכרתי” – “ענה השר, אך מה לך פה בחדר בני וּלְבַדֵּך? ודעי נא כי גם אנכי לא באתי הנה לולי אלצני דבר נחוץ –” “מה הוא הדבר, אדוני?” שאלה ההערצאגין להסב את פני השאֵלה אשר שאל אותה השר. “הלא ידעת אם לא שמעת את הנסבה אשר אנכי שנאתי מאסתי את כל החיים וָאֶנָזֵר מתשואות חלד, ובנקל תוכלי לדעת כי רק דבר נחוץ אלצני לשוב אל תשואות קריה ולבוא אל הבית הזה – בית פרץ –”. “מה זה אתה מבקש אדוני? ספרה נא לי, אולי אוכל הועיל לך –.” “שמעי נא” אמר השר אליה, “הלא ידעת כי מיום אשר חִללה אֵם פרץ את שמי, עזבתי את פאריז ובחרתי לשבת בעיר אנגערס, יען כי שם מושב שארי וקרובי הבאַראָן פֿאָן פֿערמאנט אשר היה לי אָח לצרה בכל צרותי. אך אהה! כי זה כשלש שנים מֵת עלי האח היקר הזה וישאר אחריו אשה ובת יחידה. ואני אשר אוקיר את הנפשות העדינות האלה, שחרתי את פניהן בכל עת אשר נעלה עֲנַן יגוני מעלי, לנחם אותן ולשמחן מיגונן העז. אך עוד לא שָלמו ימי אֵבל האלמנה ההיא, והנה עוד צרה גדולה מצאתה, כי אחיה היושב בפאריז הפקיד ביד איש נאמן את כל הספה, ואחרי ימים מעטים טרף נפשו בכפו. כעבור ימי אֶבלה, נסעה האלמנה פאריזה לקחת את מאת אלף שקליה מאת האיש אשר הפקידם אחיה בידו למשמרת. ולתקופת חֹדש ימים שמעתי כי היא צותה למכור את כל כלי ביתה ולשלם בכסף מחירם לנוֹשֶיהָ אשר באנגרעס. חקרתי ודרשתי לְדֵעָה מה היה לה, ושמעתי כי היא ובתה בצרה גדולה מאד, ולבי יאמר לי כי האיש אשר כספה בידו, כִחש בפקדון אשר הָפקד בביתו, וַיַפילנה ברעה –. כי על כן באתי פאריזה לבקש אותה ולעזור לה ככל אשר תשיג ידי, ולמורת רוחי בקשתיה ולא מצאתיה עד היום הזה. וזה מעט נועצתי לשאול את פי פרץ על אודותיה, כי אולי החישה מפלט לה אל בן האיש אשר היה רֵע כאח לבעלה –.” ההרצאגין חשבה מחשבות רגעים מעטים, ותאמר: “אולי היא האלמנה אשר ימימה ההרווילית מתאמצת למצוא אותה ולהושיע לה? – הגידה נא לי אם האלמנה עודנה צעירה לימים ושם בתה פנינה….” היא האשה! וזאת בתה!" קרא השר, “הגידי נא לי, שרָתי, איה מקום מגורה? הגידי! –.” “גם אנכי לא ידעתי, רק ידידתי ימימה ההרווילית שאלה אותי אם לא ידעתי אשה אלמנה צעירה עוד לשנים, אשר בתה היא כבת שש עשרה שנה ושמה פנינה, ואשר אחיה שלח יד בנפשו, כי ימימה ראתה מכתב האלמנה ההיא אשר ערכה לשלחו אל איש אלמוני לבקש ממנו עזרה בצרתה לה, ועל שולי המכתב כתובים כדברים האלה “לכתוב אל ההערצאגין פֿאָן לוצעניי –.” ועל כן האמינה ימימה כי אני יודעת אותה, ואנכי לא ידעתיה מעודי ועד היום הזה….” “אך מאין בא המכתב ההוא לימימה ההרווילית?” שאל השר. “גם זאת לא ידעתי, רק זאת אדע כי היא יודעת את עקבות האלמנה ההיא, ואולי מצאה כבר את מקום שבתה –.” “אם כן הדבר” אמר השר, “אחלה פניך, שרָתי, כי תכתבי אליה עוד היום מכתב ותשאלי את פיה להגיד לך את כל אשר היא יודעת על אֹדות האלמנה ההיא, גם תודיעי לה כי אנכי אושיע להאלמנה ובתה בכל מְאֹדִי, וכל אשר לי אחַלק אִתָּן –”. “הנך איש צדיק ורב חסד, אדוני! כמשפטך כל הימים, ואני אכתוב לה ככל אשר תצוני. אך אנה אשלח לך את תשובתה?”. “אל בית ידידי גריפון הרופא אשר באסניערס על שפת נהר זיינע על יד המעברה.” טוב הדבר אדוני! אך גם עתה אודיעך את אשר הגידה לי ימימה: כי סבת רעתה היא על ידי איש נודע בשם יעקב פֿערראנד סופר הקהל, אשר אֲחִי האלמנה הפקיד את כל הונה בידו, והוא כחש בפקדון ויגרשנה מביתו בחרי אף –." מאֵרת ה' תרבץ בזד ארור ההוא!" קרא השר בשצף קצף. “והוא מִתחפש בבגדי צדק, מתכסה באדרת האמונה, ומתקדש לעיני רואים וכל יודעיו קדוש יאמר לו –.” “ואיה מקום מושבו?” שאל השר בזעם אפו. “ברחוב סענטיער”. ענתה ההערצאָגין. “אני אלך אליו – ועתה נפקחו עיני וראיתי כי כאשר שערתי בנפשי כן הוא: כי אֲחִי האלמנה לא רצח את נפשו רק נרצח ביד מרצח –.” “אהה! מי הגיד לך כזאת? – “לא אוכל הגיד לך כעת – ועתה הנני הולך….” “הנך הולך?” שאלה הערצאגין, “הנך הולך, ופני בנך עוד לא ראית! –” לא אוכל ראות פניו פן תִדבקני מצוקה עזה מרבה להָכיל – ורק לשאול את פיו על אֹדות אלמנת פֿערמָאנט באתי אליו, ועתה אלכה אל יעקב פֿערראַנד ואדע כֹּל – חיי בטוב, שרתי!…..”
וברגע ההוא נשמע קול פרץ בדַברו: “לא יִתָּכֵן הדבר! –.” “אך אני מגיד לך”, ענהו באדינאט, “אך אני מגיד לך” כי אם לא תשלם את הכסף את השעה הרביעית אחר הצהרים, אז יגיש הַנוֹשֶׁה את שטרך המזויף אל נְצִיב המלך, ואז הנך צָפוּי אֶל הָעוֹנֶש הָרוֹבֵץ על ראשי הַמְזַיְפִים שִטְרֵי חובות –“. השר ס”ט רעמי אֲבִי פרץ וההערצאגין חרדו חרדה גדולה מאד בשמעם את הדברים הנוראים האלה ויתיצבו כעמודי אבן ולא יכלו למוש ממקומם ולדַבר דָבר.
––––––––
סז: הַשִּׂיחָה
“עוד הפעם אני מגיד לך.” הוסיף באדינאט לקרוא בקול רם, “כי בשעה הרביעית תובל לבית האסורים ואחריתך להיות אֲסיר-אני כל ימי חייך –.” והשר הזקן אֲבי פרץ אשר התפלץ במאד מאד בהודע לו כי שמו הנכבד חֻלל על ידי בן פריץ אשר לא יצא מחלציו רק שמו נקרא עליו, קפץ וַיִתַּר ממקומו בחֵמה עזה ובקצף גדול וירץ אל הפתח להכרית מארץ החיים את יליד פשע ההוא אשר הֵמִיר כבודו בקלון, אך ההערצאגין החזיקה בידו ותעצרהו מִלֶכֶת באמרה אליו: “חף הוא מפשע – נשבעתי לך באמונתי כי בידו לא דבק מאום! – ושמע נא פשר דבר….” ותספר לו ככל אשר ספר לה פרץ על דבר השטרות המזֻיפים, והיא האמינה באמת כי אין עַוְלָתָה בו, ורק איש נָבל רִמָהו ויתן לו שטרות מזֻיפים, והוא מבלי דעת מְכָרָם לאיש עשיר אשר ירדפהו וִיחַסְרֵהו כי ידיו חָלו בשטרות ההם. ועל כן חִלתה ההערצאגין את פני השר הזקן להבליג על קצפו ולהקשיב ולשמוע אחרית הדברים אשר ידבר פרץ עם האיש הדובֵר בו, ואז יִוָכַח כי צִדקו בו.
“ארור הנוֹכֵל והבליעל פעטיט-זעאן! “קרא פרץ, הוא הִבטיחני כי לא יִמָצֵא עוד שטר בידו אחרי שַלְמִי לו תמול גם שלשום בעד השטרות אשר היו בידו: הן אמת כי יֶשְׁנוֹ עוד אחד בידו, אך זמן הַשִׁלוּמִים הוא לתקופות שלשה חדשים, ואז ישַלם בעדו הסוחר הנודע בשם אדם ומרעהו –.” ידעתי, ענהו באדינאט בקול, ידעתי את ערמתך! עד בוא מועד השִׁלוּמִים תברח לך מעֵבר לים – ומי ישלם לפעטיט-זעאן בעד השטר אשר זִיַפְתּ על שֵם הסוחר אדם ומרעהו? –.” חמסי עליך!" נתן פרץ בקול זעמו על באדינאט, חמסי עליך כי הבאת אלי את פעטיט-זעאן לקנות שטרות מידי, מֵאַיִן ידעתי כי תמכור לו שטרות מזויפים? הנביא אנכי? ואם אתה הסכלת עשׂה, למה זה תצעק עלי חמס? ובכל זאת אזהירך כי תחַלץ נפשך מִמָוֶת –." “סלח נא לי כי דברתי אתך קשות!” אמר פרץ בלשון רכה, אך הגידה נא לי אם אמת נכון הדבר כי פעטיט-זעאן יגיש עוד היום את משפטי לפני נציב המלך? –“. “חֵי נפשי כי אמת נכון הדבר! ואתה חוסה נא על נפשך והחישה מִפלט לך אֶל ההערצאגין, כי היא לא תעזוב נפשך לשאול, ולא תתן ידידה לראות שחת –.” המצח נחושה לי לשאול עוד מאתה כסף אחרי פַזְרָהּ למעני כסף רב זה פעמים? –.” “אם כן לֵך בְאוּר אשך ובזיקות בִערת – וצר לי כי אחרי שַלמך בעד כל שטרותיך המזויפות, תִּלָכֵד בפח גם תשֻלח ביד פשעך בגלל השטר האחרון! – הכי רֻששת כֹה עד כי קצרה ידך לשלם חמשה ועשרים אלף פֿראַנק להציל ממות נפשך?.” “אהה רֻששתי! וכל אשר לי בבית, כבר מכרתים לַעֲבָדַי ולמשרתי, כאשר ידעת, ולי אני ידידך אין כֹּל בלתי אם גְוִיָתִי וְצָרָתִי! ומה אוכל עשות? אבד מנוס ממני! –.” “עוד הפעם אני מגיד לך כי אם אינך משלם חמשה ועשרים אלף פֿראנק לפעטיט-זעאן עד השעה הרביעית, אזי יביא את שטרך המזֻיף לפני נציב המלך, ואתה תשֻלח ביד פשעך להיות אֲסִיר-אֳני כל ימי חייך! –.” “אויה לי! מדוע תזרה עוד מלא חפנים מלח על פצעי לבבי לִשְנות ולשַלש באזני את הדבר הנורא הזה? –.” “לבעבור תחרץ ותבקש עוד מההערצאגין, כי היא לא תכלה חסדיה ממך גם הפעם מִפְּדוֹת נפשך מיד שאול, אך בפעם הזאת תגיד לה האמת כי רק אתה זִיַפְתָּ את השטר ההוא, ורק עליך נטויה חרב המשפט –.” “בחרתי במות מִתֵּת לה תודה על עוני כי רב הוא! אך יש לי עוד רֶוַח שלש שעות, ואברח מזה –.” אנה תברח? ואנה תפנה? ובלי משען לחם ובלי אגורת כסף – עֲשֵה נא אִתי ברכה, אדוני! חמול על ימי עלומיך! לך התרפס ורהב עליך ההערצאָגין, והיא תוציאך מתוך ההפכה כיד נדבתה ויקרת נפשה, ואם תצא לחפשי הפעם הזאת, תשוב לֵאוֹר באור החיים, וידיך לא תהיינה אסורות מעשות תושיה ומהיוֹת מאֻשר בארץ –." שחת ואבדון!" קרא פרץ. “אֵלכה לי אל ההערצאָגין, אלכה – ואשתה את קבעת כוס כלמתי ובָשתי –.” “לך לשלום וחפצך יצלח בידך!” אמר אליו באדינאט וילך לדרכו, ופרץ סגר את הדלת בעדו ויזעק מנהמת לבו: אלי! אלי! אלי! –."
השר ס“ט רעמי הזקן נצב כהלום רעם בהודע לו כי הבן הפריץ מְנַבֵּל את שֵׁם כְּבוֹדוֹ בשרירות לבו הרע, וההעצאגין התחלחלה מאד בְהִגָלות נִגְלות פתאֹם לעיניה קְלוֹן האיש אשר האמינה בו כי יְשַר דרך הוא, ואשר בִזרה לו טובה עד בלי דָי, וַתֵּבוֹש וַתִּכָּלֵם, וַתִּבז לו בלבה גם נפשה בחלה בו, ותתחזק ותאמר אל השר הזקן: “הֵרָגע נא, אדוני! ואני אתאמץ לבל יחֻלל שמך הנכבד על ידי בן נָבל זה –.” “מי בחדרי?” שאל פרץ בשמעו קול דברים בחרו, וההערצאגין אשר מֵאנה לראותו עוד, יצאה בַלָט דרך הפתח אשר באה בו ותלך לה. “מי בחדר?” קרא פרץ שנית, ובראותו כי אין עונה, מִהר ויבוא החדרה – וימצא שם את השר ס”ט רעמי הזקן אשר לא הכירו ברגע הראשון, ויתן עליו בקולו: “מי אתה?” “בעל האשה הזאת!” ענהו השר וַיוֹר באצבעו על תבנית אשתו התלויה בקיר. “אבי!” קרא פרץ וַיִתַּר ממקומו בהכירו את אביו פתאֹם, ולשונו לְחִכּוֹ דבקה מפחד לבבו, אך עד מהרה התאזר עזות ויתחפש וידבר בשפתי חלקות ויאמר: השלום אתה אבי?! –." “מה לך ולשלום?” ענהו השר בפני להבים ובעינים מפיצות אש עֶברה וזעם. “אני שמעתי את הדברים אשר דברת זה מעט עם האלמוני – אִי לך נבל ובליעל!! –. “אוי נא לי!” קרא פרץ במר רוחו ויסתר פניו. דומיה איומה בכל פנוֹת החדר, ואין דוֹבֵר דָבר רגעים אחדים. אך פרץ התחזק שנית ויאמר בלבו: “עוד לא אָבדה תקותי – אבי יְשַלֵם את נִשְיִי לבל יחֻלל שמו על ידי, וכבוד שמו יָקר בעיניו מכל יְקַר תבל וגם את נפשו יתן בעדו – עתה אִנָצלה כצבי מיד גם בלי עזרת ההערצאגין – אך אתחפש נא ואתנכר לפניו כיד ערמתי ומזִמתי הרבה! –.” ואז העמיד את פניו כאיש נואש, עיניו נגרו דמעות, וכפיו שטוחות כמתחנן, וַיְחַנֵן קולו ויאמר: “אהה אבי אבי! אבדתי, אבדתי! ויותר מכל צרותי צר לי בהדאיכי את נפשך העדינה אחרי שובך לראות את פני! אך יהמו נא רחמיך על בנך יחידך, והט אלי אזנך לשמוע את אשר אדבר –.” השר הזקן קפץ את שִניו ועיניו מזרוֹת כידודי אש, ופרץ אשר לא ידע כי לב אביו יִתְעֶה בשפק אם הוא בנו או בן איש חֶרְמו, האמין כי נכמרו עליו נחומי אביו, ויוסף להתחנן ולהתנפל לפניו ויקרא: “שמע נא אִמרתי אבי! –.” “מה אשמע? האשמע כי עוד מעט תֵּאָסֵר בין אסירי אני עד בוא חליפתך? האשמע כי כפיך נְגֹאֲלוּ בַעֲון חרב, ואצבעותיך בחטא משפט מות? –.” “אך חוסה נא עלי אבי יקירי! ושמע את דברי בנך יחידך – הן לא אצדיק את נפשי, אבל אודה עלי פּשעי וחטאות נעורי, כי בהיותי נער קטן מֵתה עלי אמי, גם אבי עזבני, ועל כן הלכתי בשרירות לבי – וְיֵצֶר לב האדם רע הוא מנעוריו! – פִנקתי נפשי, פִזרתי הון, שגיתי בתענוגות בשרים, תעיתי בחמדות נמבזות, נִבלעתי מן יֵין האהבה וַעֲסִיס מנעמיה, וחנפי לב הצדיקו מעשי תעתועי, הִשגיאו פָעלי ויהללוני בשערים. אויה! כי הלכתי מדחי אל דחי עד כי… אך כבר נחמתי על מעשי, ספקתי על ידך, קצתי בחיי ובחרתי במות, וקניתי סם מָוֶת מיד רופא איטלקי ברחוב ההיכל לשום קץ לחיי….” “ומדוע עודך בחיים חיתך?” שאל השר הזקן בחרי אף, מדוע חָשכת חייך לימי חֹשֶך להיות אסיר-אני כל ימי חייך? –.” “אך בה' נשבעתי כי לא אשוב עוד לכסלה, אֲזַכֶּה לבי, אֲטַהֵר נפשי ואתהלך במעגלי צדק –.” “לא, לא! יליד פשע כמוך ונער חֲסַר לב וַחֲבור עונות ופשעים מִנוֹעַר, לא יעזוב עוד את דרכו – גם בִכיך עון, אנחותיך תרמית ותפִלתך תִפְלָה – לא תשוב עוד לֵאוֹר באור חיי ישרים, אך תצא מרעה אל רעה, תִספה חטאת על חטאת עד כי גם גָנב גם רָצֹחַ כשחוק יהיו לך, ואחריתך לְחַיֵב ראשך לחרב המשפט – ושמי אשר נקרא עליך, ישאר לחרפות ולדראון כולם – אולם אנכי לא אתנך לנבל את שמי – כבוד שמי יקר הוא בעיני מֵחַיֵי בן מֵביש ומחפיר כמוך! – ועתה הבה לי קסת הסופר וגליון –.” “הא לך, אבי!” והשר הזקן ישב על השלחן ויכתוב כדברים האלה: אני נֹטֵל עלי לשַלם חמשה ועשרים אלף פֿראַנק בעד בני להאיש הנושה בו – אני השר פֿאן ס“ט רעמי הזקן.” “ועתה אתה בן בליעל לך אל האיש אשר שטרך המזֻיף בידו ואמור לו כי יבוא הֵנה לעת ערב ואז אביא לו את פרשת הכסף – גם אתה חַכֵּה עלי פֹה בחדרך….” במה אִכף לאדוני אבי? ואיפה אקח די תודות וברכות להודות לך ולברך את שמך על חסדך ועל אמתך –" ובדברו לקח את יד אביו לנשקה, אך השר מאן בזה, ויקרא: סורה ממני – בערב הזה אשובה הֵנה ואביא את הכסף לבל יחולל שמי על ידך, אך דע נא כי לא למענך רק למעני אני עושה זאת –." כה דבר השר ברגז קולו ויצא מבית פרץ.
“נצלתי!” קרא פרץ בשמחת לבב, “נצלתי! – ערמתי ומזִמתי עמדו לי להוציא מלב סלע מים חיים – ואולי טוב לי להודות לו גם את עֲון חטאתי בדבר אבני החֵפץ, והוא בחמלתו על כבוד שמי לבל יחֻלל, יתן כפרו גם בפעם השנית, כי מבלעדי זאת לא יָגל מעליו חרפה ובוז – ואם לא יִוָדַע עֲוֹנִי לבוידיון, אז אטמון בצלחתי את כסף כִּפֻּרִים ההוא אשר יתן לו אבי –. האח! עוד לא נִסע יתרי בי וְכוֹכָבִי לא נאסף עוד –. “וברגע ההוא הובא אליו מכתב חתום ובפָתחו אותו מצא בו חמשה ועשרים אלף פֿראַנק בשטרות. היום הזה יום טוב הוא לי!” קרא פרץ בעליצות לב, ועתה אלכה לי אֶל בוידיון בעל אבני החפץ אך אולי טוב לי כי אתעלם ממנו – כי הוא לא ירהיב בנפשו עזות לתתי לפני גַנָב – והכסף הזה יהי בידי עד עת מצוא –. אך מי שלח אלי את הכסף? הַחוֹתֶמֶת הזאת תעיד כי ההערצאגין שלחה אלי את הכסף הזה, ונפלאת היא בעיני מדוע לא כתבה אלי מאומה? ומי הגיד לה את מבוכתי? אמהר נא לשאול אותה פשר דבר!” ובדַברו צִלצלו בפעמון הזהב, וכרגע בא רַכָּבוֹ ויאמר אליו: “רתום המרכבה ונסע אל פעטיט-זעאן ומשם אל ההערצאגין.” והוא לא ידע כי ההערצאגין שמעה את אשר דבר עם באדינאט בביתו –.
––––––––
סח: אחרית פרץ
ופרץ אחרי דַברו עִם פעטיט-זעאן, בא ביתה ההערצאגין בגאוה ובגֹדל לבב כמשפטו תמיד, אך היא בָזה לו ותצוהו בחזקת היד לבל יעוז עוד לדרוך על סף פתח ביתה כי איש שובב ואיש משחית הוא. סר וזעף ובנפש מרה עד מאד, שב פרץ לביתו ויוגד לו כי אביו ופעטיט-זעאן מחכים עליו. “בי אדוני!” אמר פרץ אל אביו, “אַל יִחַר לך כי לא חכיתי אני עליך בזה…” “הֲבָא הֵנה האיש אשר השטר המזֻיף בידו?” שאל השר הזקן. הנה הוא בחדר התחתון, ענה פרץ. “יבוא הֵנה!” וברגע ההוא הובא איש נִקלה ובעל מזמות אשר הכרת פניו ענתה בו כי שֶבע תועבות בלבו, והוא פעטיט-זעאן (חָבֵר ליעקב פֿערראַנד ומאנשי סודו). “זה הוא האדון פעטיט-זעאן!” אמר פרץ אל אביו. אֵי השטר?" שאל השר, הא לך, אדוני!" אמר פעטיט-זעאן, והשר הזקן נתן לו את פרשת הכסף ואת השטר נתן ליד פרץ, ופרץ קרע אותו לאלף גזרים ויאנח. אחרי כן יצא השר הזקן עם פעטיט-זעאן החוצה. עתה יִוָתְרוּ בידי חמשה ועשרים אלף פֿראנק אשר נתנה לי ההערצאגין“, אמר פרץ בלבו, ואם לא יִוָדַע לבוידיון מאומה על אֹדות אבני החפץ, מה טוב חלקי! – אך מה זה ידבר אבי עם פעטיט-זעאן? –.” וברגע ההוא סֻגרה הדלת אשר להבית, ופרץ חרד מבלי דעת למה זה ועל מה זה “מי סגר הדלת בעדנו?” שאל פרץ את פי השר בשובו החדרה. “אנכי – ועוד מעט תדע את הנסבה!” ענהו השר “אך מה לך אבי?” קרא פרץ בראותו כי פני אביו שֻנו מאד, “מה היה לך?” “בראותך את פני בבקר הזה”, אמר השר, לא חשבת דבר כי אם: שַלֵם ישלם אבי את נשיי לבל יחֻלל שמו, ובערמה ובמרמה אפתנו להאמין כי שבתי ונחמתי על מעשי הרעים – אך לא כאשר דמית כן הוא! נפשי יודעת מאד כי עַוָל כמוך לא ידע בֹּשֶת, נוֹחַם יִסָתֵר מלבו, וישוב לכסלה ככלב שב על קיאו –. נפשך נשחתה עד היסוד ובחדרי לבבך לא יִנְוֶה רֶגש יֹשֶר לנצח. למלאות תאותך הארורה, אין מעצור לרוחך מעשות כל דברי בלע…"
“אך אנכי אֶשָׁבֵעַ כי אֲזַכֶּה את ארחי…”
“שקר הדבר! אתה לא תשיג עוד ארחות חיים, כי שחה אל שחת נפשך, ואל אבדון מורשי לבבך – עוד מעט תֻשלח ביד פשעך וְתֵאָסֵר בין חֶבֶר גנבים וגדוד מרצחים ושם תאלף את ארחות אֵידָם לגנוב גם לשפוך דם – זאת היא אחריתך! ועיני צוֹפוֹת כי הנך נצב על במת מטבח בתוך רבבות אדם, וראשי צפוי אל קרדום הַהורֵג… אך לא! הָיה לא יהיה כדבר הזה! אנכי לא אתנך לחַלל את שֵם כבודי ברבים! עתה, עתה וברגע הזה אשים קץ לְחַיֶיך ולמעלליך יחד…”
וברגע ההוא נשמע קול דופק על הדלת וקורא: “בשם שופטי הצדק, פתח דלתיך – פתח! –.” ופרץ חרד חרדה גדולה ויאבה לפתוח ולברוח, אך השר החזיק בו בחזק יד, וישאל בעד החלון: “מה אדוני מבקש?”. “בשֵם השופטים, פתחו לי!” הוסיף הקול לקרוא. “אך מה לך פה בבית?” שאל השר שנית. בְּמַלְאֲכוּת ראשי השרים שֻלחתי לחַפש את הבית הזה על אֹדות הגנֵבה אשר גָנב פרץ פֿאָן ס“ט רעמי מאת בוידיון מוכר אבני חֵפץ, וְעֵדִים רבים ונאמנים הֵעִיד בוידיון כי אמת הדבר. פתחו לי, פתחו, ואם תמָאנו, אשבר את הדלת, כי כן צֻויתי.” “הנה גָנבת”, אמר השר אל פרץ, ועוד מעט ורצחת – כי גָנוֹב וְרָצוֹחַ אחים הם – ועתה יש את נפשי לקחת את נפשך –"
“לקחת את נפשי!!” קרא פרץ וכל עצמותיו התפלצו.
“קנצי למלים!” אמר השר, “הנה פה אתי שני קני רובה, קח לך אחד מהם וּטְרוף את נפשך בכפך, ואם מָאֵן אתה, אעשה לך זאת אני, ואֹמַר כי בחרת בַמָוֶת מֵחיי בֹשֶת ושלחת יד בנפשך. ובמנוחה איומה הוציא השר קְנֵה רוֹבה מתחת לְמַדָיו ויתנהו לבנו ויאמר: יְרֵה – אם אינך נמוֹג לב! –.” ופרץ התחלחל מאד ויתנפל באימות מות לרגלי אביו ויבך ויתחנן לו על נפשו, אך השר נתן עליו בקולו: מוּת בן פריץ! – שמע נא, הנה השוטרים משברים את הדלת, ועוד מעט ויבואו הנה – האמיתך אני? –." הוי אבי! אבי!" התחנן פרץ, “רחם נא! חוס נא! חמול נא! –.” “הנה הם קרובים אלינו.” אמר השר, “מות תמות בידי –” ובדברו כונן את פי הנשק מול לב פרץ, ופרץ בראותו כי אבד מנוס ממנו, התאושש ויאמץ שארית כחו ויאמר: צָדקת אבי! הבה לי הנשק – בחרתי במות מחיי בֹשת – הבה לי הנשק! וראה כי עוֹז בלבבי –" ובדברו לקח את קנה הָרוֹבה בידו, “אך נחם נא אותי בטרם אמות – ברכני נא, אבי! בטרם אלך ואינני –.” ושפתיו צללו, עיניו חָשכו, ברכיו פָּקוּ וכל בַּדֵי גֵווֹ חרדו ברגע הנורא ההוא. “אך אולי בני הוא!” אמר השר בלבו וירעד, אולי בני הוא – בני יחידי! –." וברגע ההוא התפוצצה הדלת מבחוץ, ופרץ קרא: “אבי – הנה הנם – עתה יקר בעיני המותה – סלח נא לי, אבי! בטרם אמות”. והשר הזקן אף כי הוא כְבַד לב ונפש נחושה, חרד חרדה גדולה ויאמר: “סלחתי כדברך! –.” “אבי – הנה הם בחדר הראשון, צא נא לקראתם לבל יחסדוך כי ידך היתה בי, גם לבל יעצרוני משלוח יד בנפשי –.” ברגע ההוא נשמע קול צעדי אנשים רבים בחדר הראשן – פרץ השיב את פי הנשק אל לבו, והשר הזקן הֵסב את פניו מהמראה הנורא ההוא וימהר ויצא מהחדר – וכהפנותו שכמו נשמע קול רעם קְנֵה הָרוֹבה –. מקול הרעם הזה וממראה פני השר אשר כמראה מֵת מראהו, התיצב השופט, אשר שֻלח שם, על מפתן הבית וירמוז לאנשיו לבל ימושו ממקומם; כי השופט ההוא הֵבִין את אשר נעשה, ותוגת האב הָאֹבֵד נגעה עד לבו –. “מֵת!” קרא השר ס"ט רעמי הזקן בתופפו על לבו, “מת! מת! טוב מותו מחייו – אך מה נורא הוא הדבר הזה!! –.” דומיה איומה שררה רגעים אחדים סביב סביב. "אדוני! אמר השופט אל השר, "הואילה נא ללכת מזה – לבל תראינה עיניך את המראה הנורא הזה – ואני אהיה פֹה לעשות את משמרת פקודתי –. "צדקת, ענהו השר, “אך הגידה נא לי את מכסת כסף הגנבה, ואני אשלם –.” “בוידיון הֵעִיד עֵדִים נאמנים כי האבנים הטובות אשר גֻנבו מידו, היו שֹׁוִים שלשים אלף פֿראנק –” “יבוא האיש ההוא אלי, ואני אשלם לו” אמר השר וילך לו. והשופט הלך לאט ובחרדה אל חדר החלל, ובפתחו את הדלת השתומם למראה עיניו, כי החדר ההוא רֵיק. “אין איש בחדר!” קרא בתמהון ויפן כֹּה וכֹה וירא את הדלת הנסתרה אשר היתה בירכתי החדר ההוא תחת היריעה ואשר דרך שם נס פרץ וימלט ויסגור אותה מבחוץ. “מרמה אחַי!” קרא השופט אל אנשיו, “ס”ט רעמי ברח דרך הפתח הזה –. "כי פרץ אשר הֵשִיב את פי הנשק לעיני אביהו, מִהַר ויקחהו אחרי כן תחת זרועו וַיוֹר את כדור העופרת ממנו והלאה, ויברח וימלט ולא נודע מקומו.
––––––––
סט: מרים ושפרה
למחרת היום ההוא אשר רִמה בו פרץ את אביהו, באה האשה צפורה אל הזמירה ותבשר לה כי בישע אנשי חסדה נתּן לה חפֶש ודרור לצאת מבית כלאה. הזמירה נבהלה מהשמחה הזאת עד כי לא יכלה עֲמוד על רגליה וַתִּשָעֵן על הקיר. “הֵרגעי נא, בתי!” אמרה צפורה אליה, “הרגעי נא ושובי למנוחיכי –.” “במה אִכַּף לאנשי חסדי ואודה לך גברתי!” קראה מרים בעליצות נפשה. אל-נכון עשתה לך ימימה ההרווילית את החסד הזה" אמרה צפורה, “ופה מחכה עליך אשה זקנה אשר תאמר כי היא תנהגך ותביאך אל אנשי חסדך המצַפים עליך בכליון עינים –. אחרי רבע שעה פשטה הזמירה את שמלת שביה, ותלבש את בגדיה אשר לבשה בבית נעמי, ואז באה האשה הזקנה אשר תביאנה אל בית נעמי. האשה הזקנה ההיא היתה שפרה סוכנת בית יעקב פֿערראנד. כי פֿערראנד פעל ועשה בערמת תחבולותיו להוציא את הזמירה מבית האסורים אחרי שָמעוֹ מפי לילית כי היא עצורה בס”ט לאצארוס, ושפרה הבטיחה לשר בית האסורים כי היא תנַהג ותביא את הזמירה לבית אנשי גאולתה. והסוכנת ההיא אף כי היתה אשר מבישה וַחֲבֵרָה ליעקב פֿערראנד בכל מעשיו הרעים, בכל זאת חמלה רגעים אחדים על הזמירה היפה והעדינה אשר לפני עשר שנים הסגירה אותה בידי לילית המרשעת, ועתה תנהגנה ותוציאנה אֶל הוֹרֵג –. “בתי!” אמרה שפרה אל הזמירה במֶתק שפתי חלקות, “הלא יעלוז לבך בצאתך לחפשי –.” “כן הדבר, גבירה!” ענתה הזמירה, התביאני אל בית נעמי? –". “אל ביתה – אך בטרם אביאך שם, אנהלך אל מקום נחמד אשר ירחב שם לבך – בואי נא, בואי מהר!”
ויהי אך יצא יצאו שפרה והזמירה מבית ס“ט לאצארוס, והנה יונת-צחוק לקראתן, כי היא הלכה לבקר שם את בשמת: “יונתי!” קראה הזמירה בשובה לראות את פני רְעוּתָה אשר לפנים יָשבה אתה יחד בבית האסורים. “זמירה!” קראה יונת-צחוק בשמחת לבב. איך יעלוץ לבי בשובי לראותך, אחותי! –.” “ראות פניך לא פללתי עוד”, אמרה הזמירה, “ואיך תעלוזנה כליותי בראותי את פניך, אחותי היקרה והישרה! –.” “עתה”, אמרה יונת-צחוק בהתבוננה בבגדי הזמירה, “עתה לא אתפלא עוד מדוע לא ראיתיך זה ששה חדשים, כי ישבת בנאות דשא, באחד הכפרים –.” “כן הדבר”, ענתה הזמירה ותתאדם, "אך מה לך, יונתי, כי הנך עצובת רוח ופניך רעים תחת היותך צהלה ושמחה כל הימים, ופניך נהרו תמיד? –. “הה אחותי!” קראה יונת-צחוק ותאנח, “איך לא יפלו פני, ולבי לא יִשָבֵר בקרבי בלכתי לבקר בבית האסורים את שכנתי נערה עֲנִיָה יקרת רוח טובת מעללים, אשר זֵד ארור טָפל עליה שקר וְצָמַת בבור חיי עלומיה! – שם העלמה ההיא בשמת, ואביה הוא לוֹטֵש אבנים ואיש צדיק תמים, אשר מרוב צרותיו הוכה בשגעון –. וְהַזֵד הבליעל ההוא אשר הוריד אותה שְאוֹלָה, שָם גם על עלם יקר עלילות דברים ויורד גם אותו לבית הָאֵסור, שֵם העלם ההוא זערמען, שכֵני לפָנים, מטיבי ואיש סודי, טוב לבב והולך תמים…”
“ומי הוא הנָבל ההוא אשר השחית עלילה ויעש רֶצַח כזה?” שאלה הזמירה, “ומדוע שפך על הנפשות הטהורות ההן את חמתו?” “שם הבליעל הוא יעקב פֿערראנד, ענתה יונת-צחוק, “הוא איש דמים ומרמה, ארי טוֹרֵף מתחפש בעור שה תמים. בשמת היתה אָמָה בביתו, וזערמען סוֹכֵן על כספו, ואם אספר לך כל שרש הדבר, יארך הזמן, ואין בידי עתותי. אך גם יומו יבוא!” –. ושפרה חָרדה חרדה גדולה בשמעה את הדברים האלה, ולמען שם קנצי למלים, אמרה בשפת חלקות אל הזמירה: נלכה נא, בתי! כי עוד לנו ללכת דרך רחוקה – צר לי מאד על בשמת ועל זערמען – אשר לא ידעתים אף לא אוכל הועיל למו! –.” “אַתְּ, גבירה, לא תוכלי הועיל להם”. אמרה יונת-צחוק, והאנשים אשר יוכלו לא יאבו, והנפשות הטהורות ההן מתעלפות בצרתן ואֹבדות בצדקתן – אהה, גמר חסיד מן הארץ!…." “אל נא יונתי!” אמרה הזמירה, אל תאמרי כדבר הזה! אני יודעת את אחד קדוש אשר הקדיש ימיו ושנותיו להושיע לענוי ארץ, להציל עני מיד חזק ממנו, וגזול מיד גוזלו, ולשלם לרשע כרשעתו. ולוּ ידע את הרעה אשר הביא יעקב פֿערראנד על בשמת וזערמען, כי אז חָש לעזרתם, וַיָשֶב על פֿערראנד את אונו וברעתו הִצמיתו, כי אין קצה לצדקותיו ולרחמיו ורוב חסדיו אשר הוא מפליא לעשות לברי לבב ונדכאים, גם אין מעצור לרוח משפטו לְיַסֵר את הפושעים והרשעים –." שפרה הביטה פני הזמירה, ותשתומם למשמע אזניה, ויונת-צחוק שאלה את הזמירה: “מה שֵם האיש הצדיק והישר ההוא? –. רודאלף שמו” ענתה הזמירה. “רודאלף!” קראה יונת-צחוק בתמהון. “כן, יונתי! רודאלף שמו, ומדוע תתמהי על ככה? –.” "יען כי גם אני ידעתי איש צדיק אשר שמו רודאלף – ועתה הגידי לי מה תארו? –. והזמירה הגידה לה את תֹאר רודאלף ומראהו והליכותיו. “הוא הוא האיש רודאלף אשר אדעהו גם אני!” קראה יונת-צחוק, “והוא שכני היושב במכפלה הרביעית על יד חדר מושבי ברחוב ההיכל –.” “אם כן הדבר, אמרה הזמירה, “הוא איננו האדון רודאלף אשר אכירהו אני, כי הוא עשיר גדול ונשוא פנים, שגיא כח וכל יודעיו קדוש יאמרו לו – הוא מרומם על כל בני-חלוף, וכל ילודי אשה מאין כמוהו!….” לא זה הוא האיש,” אמרה יונת-צחוק, “ובכל זאת אשאל את פי רודאלף אשר אכירהו אני, אם הוא יודע אותך, וגם אַתְּ תשאלי את האדון רודאלף אשר תכירהו אַתְּ, אם הוא יודע אותי, ובכן יִוָדַע לשנינו דְבַר אמת –.” “איפה תגורי, יונת-צחוק?” שאלה הזמירה, “ברחוב ההיכל במספר 17” ענתה רעותה. “אם אשובה לראות את פני האדון רודאלף, אכתוב אליך את אשר יגיד לי.” אמרה הזמירה. “עתה.” אמרה שפרה, “עתה נלכה נא, בתי! כי עוד דרך רחוקה לפנינו –.” “חיי בטוב, יונתי!” אמרה הזמירה, “אם אוכל, אבוא אל ביתך, וָלֹא, אשלח אליך מכתב. שלום לך! –.” “חיי בטוב, זמירה! לך לשלום.” אמרה יונת-צחוק ותלך לדרכה, ושפרה והזמירה ישבו בעגלת צב המחכה עליהן. “נְהַג העגלה ונִסעה עד מעבר אסניערעס.” אמרה שפרה אל העגלון. “אדמה כי לא זה הדרך להכפר בוקעפֿאל”. אמרה אליה הזמירה. “אני לא אגיד לך דבר”, ענתה שפרה, “עד כי אביאך אל מחוז חֵפץ אנשי צדק אשר הם גם אנשי חסדך –.” “אם כן הדבר.” אמרה הזמירה “אם כן הדבר כי אנשי חסד שלחוך לנהלני, לא אשאל עוד דבר. אך הגידי נא לי השלום להגבירה נעמי? –.” “שלום! –.” “והאדון רודאלף? –.” “גם לו שלום –.” “התכירי אותו? –.” “אכירהו, אך צֻויתי לבלתי דַבר דבר על אֹדותיו ועל כן לא הגדתי מאומה בדַברך עם רעותך על דבר האיש הזה, ובעוד חֲצִי שעה תדעי כל אשר תאבי לדעת –.”
שפרה והזמירה באו עד מעבר אסניערעס, ותרדנה מהעגלה. לב הזמירה פָּחַד וְרָחַב בראותה את אִי הַתָּרִים מרחוק, ותקרא “האח מה נאוה האי הקטן הזה בתוך הנהר! מה יפו עצי ברותיו השתולים שם בנוה! והבית ההוא מה יפה מראהו! –.” “אל האי הזה,” אמרה שפרה, אביאך, בתי! כי שם נאספו אנשי חסדך לָחוֹג אתך את חג יום חֻפשך ושובם לראות את פניך –." הגבירה נעמי והאדון רודאלף מחכים עלי, האח, מה רב אָשרי!" קראה הזמירה בעליצות נפשה.
עתה נעזבה מעט קט את שפרה והזמירה, ונשובה אל אי הַתָּרִים אשר כבר ידעת קורא יקר את יושביה ואת הליכותיהם –
––––––––
ע: הַסְּפִינָה
גנובת וחלאה אחותו נצבים על שפת הנהר, ועיניהם נטויות ומצַפּות על שפרה והזמירה להטביען במים בפקודת יעקב פֿערראַנד. “הזקֵנה והעלמה אינן עוד.” אמרה חלאה לאחיה, וגם היום תשאר תוחלתנו מָעַל כביום אתמול. ואם לא תבואנה הֵנה עוד עד חֲצִי שעה, נלכה מזה לבית חמוץ-זרוע. סוֹכֶנֶת אבני החפץ תבוא לביתו בשעה החמישית, ואנחנו נְקַדֵם ונבוא שם בטרם תבוא היא. כן אמרה לנו לילית גם היום בבקר –." “צדקת אחותי!” אמר גנובת, “יגער השטן בהזקנה והעלמה אשר תשלינה אותנו גם ביום הזה –.” “אם אתה יודע.” הוסיפה חלאה לדבר, כי מבלעדינו לא יוכלו חמוץ-זרוע וחצר-מות לעשות מאומה –." “כן הדבר.” ענה גנובת, “חמוץ-זרוע יתיצב על המצפה בעת אשר נְנַסה אל הסוכנת דבר, וחצר-מות אין אונים הוא לסחוב אותה אל המרתף….” “הלא הוא המרתף אשר אמרה לילית כי היא הושיבה בו את המורה להיות מורה להעכברים אשר שמה?” שאלה חלאה בקול שחוק מורה. “לא זה הוא המרתף, אך עוד אחר עמוק ממנו אשר בו יתפרצו מֵי הנהר בלכתם על כל גדותם –.” “אני לא אקנא בהמורה היושב גלמוד ובעין-עינים במרתף –.” “ואני לא אקנא במרטיאל הקבור חי בחדר מושבו – הוא לא ישמיע עוד קולו – אולי ישן הוא, וגם כלבו איננו נוֹבֵחַ עוד –.” “עוד מעט וימות שם תחתיו ברעב, ואז נגיד כי הדביקתהו מחלת השבץ וימת – וכבר העבירה אמֵנו קול כי חוֹלֶה הוא מאד ומָט למות – והוא אבד את נפשו בשנאתו העזה אשר שנא אותנו תמיד וכל מזמותיו היו להסגירנו בידי השופטים להמיתנו, ועתה תהי נפשו תחת נפשנו –.” כֹה דברה חלאה במנוחת לבב בהביטה על פני הנהר. “אך יגורתי פן תבוא הזאֵבה הֵנה –” הוסיפה חלאה לדבר. “אל תיראי, אחותי! הלא אנכי פֹה? –.” וברגע ההוא נשמע קול נאקה וקול יללה. “ראי נא.” אמר גנֻבת, “אחיטוב התפרץ ממסגרו – חכי נא פֹה וראי אם תבואנה שתי הנשים, ואני אלך לראות מה נהיתה? –.” וחלאה ישבה לְמו אָרֶב לארוב על שפרה והזמירה, וגנבת בא הביתה, וירא והנה אחיטוב נצב בירכתי הבית ובחֵמה שפוכה מניף את הקרדום לבל קרוב איש אליו להסגירו שנית ברפת אשר היה סגור בו עד כֹה. האֵם נצבת דומם ובפנים לבנים ונזעמים אצל פתח הרפת ומניפה בידה אל גנובת להסגיר בו את אחיטוב. “מי האיש החפץ מות, יקרב אלי!” קרא הנער בקול עוֹז ועיניו נוצצות בְּחוֹרֵיהֶן כעיני חתול מִיָעַר. “התחפצו להמית אותי ואת אחותי ברעב בתוך הרפת כאשר המתּם את מרטיאל בחדר מושבו!!” הוסיף הנער קְרוֹא בנופפו את להבת הקרדום כֹה וכֹה. “בשֵם ה'!” צעקה מחלה, אל תסגירו אותנו ברפת, כי אימת מות שמה –." והאֵם אשר ידעה כי אחיטוב יְשַבֵּר את דלת בית מרטיאל ויוציאהו לחפשי, קרצה בעיניה אל גנובת לגשת אל הנער ולהשליכו אל הרפת, גם גנובת ידע כי שַבר ישבר הנער את מַסְגֵר מרטיאל, גם ידע כי הַגֵד יגיד את אשר יעשה הוא לשפרה ולהזמירה, חפץ מאד להסגירו ברפת, אך אחיטוב מֵנִיף את קרדומו בשצף קצף וקורא: “הבוחר במות, יגש אלי! לא אחוס ולא אחמול מהשחית כרגע את כל הנוגע בּי!! –.” הָאֵם התקצפה מאד על גנובת כי יָרֵא מגשת אל הנער, ובחרות אפה בו הדפה אותו בזרוע כחה אל אחיטוב, אך גנֻבת חרד וַיִתַּר ממקומו ויקרא: “אם יהלמני הנער בכלי מַשְחֵתוֹ, לא אצלח עוד לכל מלאכה, ועוד לא נרפאו ידי מהמכות אשר הִכַּנִי מרטיאל –.” האם התקצפה עוד ביתר עז, ותגש היא אל הנער, אך הוא הֵניף את הגרזן בזעם אפו ויצעק: “גשי הלאה” –. “הה אחיטוב!” יָללה מחלה, “הִסָגֵר נא ברפת, אך אַל תשלח ידך אל האם –.” וברגע ההוא לקח גנובת אדרת שֵעָר אשר מצא על הכסא, וישלך אותה על פני הנער וַיִגְלוֹם עד כי נבצר מהנער מעשות מאומה בקרדומו, ואז התנפל עליו וישאהו וישליכהו אל הרפת, ומחלה הלכה גם היא אחרי אחיטוב, והאם סגרה בעדם ותנעל.
באשמת מרטיאל השתובבו הילדים משובה נצחת!" אמר גנובת. “מהיות הבקר לא נשמע עוד קולו –.” אמרה האם ותתחלחל מאד, ואנחה מסֻתרה נלחצה מקירות לבבה. ואחרי דומיה ממֻשכה שאלה: “ההיתה לילית בזה? –.” “היתה –, ענה גנובת. “ומדוע לא חִכּתה עלינו עד לֶכתנו אל בית חמוץ-זרוע? – אני לא אאמין בה ובדבריה –.” “ובמי תאמיני? היום תְחַסדי את לילית, ואתמול חִסַדְתְּ את חמוץ-זרוע –.” איך לא אֲחַסְדֵהו? הוא חפשי, ובני אסור באזיקים, ושניהם שלחו יד בעשק אחד –.” מאה פעמים דברת כזאת – האם לא תדעי לך כי חמוץ-זרוע ערום כנחש, ובערמתו מלט את נפשו, אך חלילה לו מבגוד באנשי שלומו ולהסגירם אל השופטים –. ולילית לא יכלה לחכות פֹה, כי היום בשעה השניה שיח ושיג לה עם האיש אשר על פיהו גנבה היא והמורה עם הפסח הקטן את הנערה הכפרית מכפר מושבה. ואיך תבגוד לילית בנו אם היא הגידה לנו את כל לבה ואנחנו נסתיר ממנה כל מעשינו? והיא איננה יודעת מאומה גם אֹדות הזקנה והנערה אשר נְשַלַח אֶתהן היום על פני המים – הזאבים לא יטרפו איש את רעהו –. ובעוד שתי שעות תהי סוכנת אבני החפץ במרתף חמוץ-זרוע, ואנחנו כל הון יקר נמצא –." וחמוץ-זרוע יעמוד בחוץ בעת אשר נעבוד את עבודתנו?" שאלה הָאֵם, “לבי יאמר לי כי רשת הוא מֵכִין לפעָמינו –.” אך איפה יתיצב אז חמוץ-זרוע אם לא על המשמר בחוץ לבל יבוא איש זר בביתו בעשותנו את מעשה ידינו –."
“גנובת! גנובת!” קראה חלאה, הנה שתי נשים באות –
“מהרי אמי ונעבור יחד את הנהר!” אמר גנובת.
“ראה נא גנובת הנה שם הולכת אשה זקנה עם נערה כַּפְרִית!” קראה חלאה בקרצה בעיניה על שפרה והזמירה.
"צדקת אחותי! היא האשה הזקנה אשר היתה פֹה אתמול. אני אקח בספינתי את הזקנה והנערה, וְאַתְּ תשוטי אחרי בספינתך, ולא תשימי רֶוח בינינו, אך תְקָרבי את ספינתך עד אשר אוכל לקפץ בה ברגע אשר אפתח את הקרש התחתון בספינתי – וְאַתְּ אמי שבי נא עמדי יחד ונעבור עד החוף. ויהי בבוא הספינות אל החוף, נגשה שפרה אל גנובת ותדבר באזנו לאמור: “אמר נא כי הגבירה נעמי מחכה עלינו,” ואחרי כן קראה בקול: “אנחנו בוששנו מעט –” "כן הדבר, ענה גנובת, הגבירה נעמי תחכה עליכן בכליון עינים –. “ראי נא, בתי!” אמרה שפרה אל הזמירה, “הגבירה נעמי מחכה עלינו –.” אך לב הזמירה חָרד מאד בהביטה את פני צרועה וחלאה וגנובת, ובכל זאת שבה מנוחתה לזֵכר שֵם נעמי. ושפרה נִגשה שנית אל גנובת ותאמר בַּלָט: “את הנערה תטביע במים, ואם תנסה לשחות, תורידנה מצולה במשוטך –.” “טוב הדבר,” ענה גנובת גם הוא בלחש, “בקרצי אליך בעיני, אז תושיטי לי ידך – והיא תצלול לבדה במים – אל תיראי גברתי! –.”
הזמירה ירדה וַתֵּשֶב בספינת גנובת אך שפרה מֵאנה שבת בה, כי לא האמינה בגנֻבת ובהבטחתו, וַתֵּשֶב בספינת חלאה, וצרועה נשארה לבדה על החוף. ויהי בבואם בלב הנהר, מהר גנובת ויוציא את הקרש התחתון מספינתו, והמים העזים התפרצו בתוכה עד כי צללה היא עם הזמירה בים, וגנובת קפץ ברגע ההוא אל ספינת חלאה, ובקפצו התנודדה הספינה בחָזקה עד כי נפלה שפרה על פניה ואז הֲדָפָה בזרוע כחו עד כי הפיל אותה במים ובמשוֹט אשר בידו מָחַץ וְהָלַם ראשה ותמת – ואז שבו גנובת וחלאה אל החוף ויספרו לְאִמָם כי חפצם צָלח בידם
––––––––
עא: הזאבה ומרטיאל
והזאֵבה אשר היטיבה את דרכיה מיום אשר הכירה את הזמירה, עשתה לה שֵם טוב בבית האסורים. ועל כן נתן לה שר בית האסורים את חפשה בטרם נמלאו לה עוד ימי כלאה. ובצאתה לחפשי לא חָפצה דבר בלתי אם לחיות חיי ישרים בִּנְאוֹת יערים עִם מרטיאל דודה ככל אשר דברה אליה הזמירה בחן שפתיה ובישרת נפשה העדינה. ועד מהרה שמה הזאבה את פעָמיה לדרך אִי התרים מקום שֶבת מרטיאל דודה. אך לדאבון לבה לא מצאה ספינה גם סירת דוגה לעבור את הנהר. ובהתיצבה על החוף, ראתה והנה אחד הדיגים, ידיד מרטיאל, הולך לקראתה. אך גם הוא לא יכול להעבירה אל האי, יען כי ספינתו הלכה בדרך רחוקה, “השלום למרטיאל?” שאלה הזאבה את פיהו: “הלא תדעי לך כי חוֹלֶה הוא!” ענה הדיג. “חוֹלֶה! קראה הזאבה, “חוֹלֶה! הוא, ואנכי לא ידעתי! –.” צר לי על מרטיאל ידידי!” הוסיף עוד הדיג לדבר ויאנח. “אך מה היא מחלתו? הגידה נא לי!” קראה הזאֵבה במר רוחה הִשָבעי לי לבל תגידי את דברי, וְאַגֵד לך אשר ידעתי. אמר הדיג אליה. “בּשֵם ה' כי לא אגיד את דבריך!” ענתה הזאבה במועל ידיה. “עתה,” אמר הדיג, "עתה דעי לך כי צרועה וגנובת וחלאה חוֹרְשוֹת רע על מרטיאל ומתנכלות תמיד להמיתו – והיום בבקר פגשתי את צרועה שנואת נפשי – ושאלתיה: “מדוע לא יֵרָאֶה מרטיאל זה יומים? והיא הִבריקה עלי בעיני רֶצַח ותאמר: “הוא נפל למשכב, וכאשר שכב לא יוסיף עוד לקום… אך מה לך, זאֵבה? אנה תרוצי בטרם שמעת אחרית דבר? –.” כי הזאֵבה ידעה את צרועה ואת גנובת וחלאה, ולבה הגיד לי כי חיי מרטיאל דודה לשאול הגיעו בתגרת המרצחים ההם – ומבלי ראות את הנולד מִהרה וַתִּקְפּוֹץ אל הנהר השובב אשר משבריו וגליו יֶהמו, ירעשו ויתגעשו בשצף קצף, בלב אמיץ לָחמה הנערה עִם המים האדירים, בין זִרְמֵי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת שָׁטָה, וְהֶמְיַת יְלֵל סופה וסערה למשחק לה – ופתע פתאם הגיע לאזנה קול אנקה, אנקת שֶבר ואנחת מָוֶת. “קול מרטיאל הוא!” קראה הזאבה,” “קול מרטיאל דודי אשר יְשַוֵעַ מבטן שְאוֹל! –. ובשארית כחה חָתרה לשחות מַהֵר ולהציל את נפש דודה, והנהר הולך הלֹך וסער, וכל מִשְׁבְּרָיו וגליו עליה יעבורו –. ובעת ההיא עמד השר סט' רעמי הזקן עם הרופא גריפון על המעברה, ויקראו: “הנערה ההיא תצלול במים ואין עוזר לה!” אך לא כאשר דמו כן היתה, כי הזאבה הגיעה בשלום עד החוף השנה. אפס כי ברגע ההוא ראתה גְוִיַת עַלמה כְפָרִית צָפה על פני המים, ותמהר וַתָּשָב אל זרם המים ותחזק בשערות ראש העלמה ההיא וַתְּבִיאֶנָה אל היבשה. “התחזקי נא!” קרא השר סט' רעמי הזקן וגריפון הרופא אל הזאבה, חכי נא ואנחנו נֵרד באניה אל האי לעזור לך –.” וצרועה וגנובת וחלאה אשר זה מעט הטביעו את שפרה ואת הזמירה בנהר לא יכלו לראות את אשר נעשה על החוף השני –. והזאבה לקחה את הנערה הכפרית על זרועותיה ותשכיבנה על החוף ותתבונן בה ותזעק: “הזמירה! הה, הזמירה היא! והיא טֻבעה במים אויה לי! והיא מתה – אך לא, לא! עוד רוח חיים באפה, ואנכי הצלתיה ממות! – מה רב אָשרי! אנכי הצלתי נפש אדם ממות, ועוד את נפש הזמירה! – אך עתה אלך להציל גם את נפש מרטיאל ממות – כי אמו ואחיו השיאו עליו מות כאשר יגיד לי לבי –. אפס גם את הזמירה לא אוכל לעזוב פֹה – על כן אשאנה ואביאנה אל בית צרועה, ואני אכביד עליה את אכפי להושיע לה ולהראני את מרטיאל – ואם מאן תמאן, אשים שַמוֹת בביתה והכיתי חרס אותה ואת גנבת וחלאה –. " ובדברה לקחה את הזמירה על זרועותיה ותשאנה אל בית צרועה. ובעת ההיא הלכה צרועה וגנבת וחלאה לבית חמוץ-זרוע לרצח את נפש מתיה סוכנת בית בוידיון ולקחת מידה את אבני החֵפץ. גם איש מוזר אשר הסתתר אז על החוף, הלך לו אחרי ראותו כי שפרה והזמירה טֻבעו במים. האיש ההוא היה יעקב פֿערראנד. והזאבה באה עד בית צרועה, והנהו סגור על מסגר, ותנח את הזמירה המתעלפת עוד בין סבכי הברותים, ותלך ותבוא עד חדר בית מרטיאל, ונפשה נבהלה מאד בראותה כי פּתח הבית גם חלונו סגור בפחים ובמטילי ברזל חזקים, וכרגע הֵבינה מה נהיתה –. במגנת לב הרימה בכח קולה ותקרא: “מרטיאל! מרטיאל!” אך אין קול ואין עונה. ובחרות אפה ודאבון נפשה דפקה על הדלת ותזעק זעקה גדולה ומרה, והנה קול דממה דקה כאוב מארץ נשמע בחדר מרטיאל, “הוא, הוא!” קראה הזאבה ותוסף לקרוא: “מרטיאל! אַיֶכָּה? הה, איכה? –.” ותקשב ותשמע אנחה נוראה כאנחת תמותה בחדר מרטיאל. הנה מרטיאל סגור בחדרו! קראה הזאֵבה, ותרץ הנה והנה בשצף קצף ובזעם נורא, ותחפש ותמצא את הסֻלם אשר הסתירה צרועה, ותקחהו ותרץ ותעבור לפני פתח הרפת, והנה קול אחיטוב ומחלה באזניה – ותמהר וַתַּך בסֻלם את הדלת ותשברנה, והילדים יצאו לחפשי. “אהה זאבה!” קראו הילדים, “הצילי נא את נפש מרטיאל אשר זה שני ימים סֻגר בחדרו למות תחתיו ברעב –.” וברגע ההוא חפש אחיטוב וימצא את המפתח אשר לבית צרועה – כי הוא ידע את מקומו– והזאבה פתחה את הדלת ותקח קרדום וכשיל וכילפות בידה, ותאמר אל אחיטוב ומחלה: “שימו אש על האח, והביאו את הנערה המתעלפת השוכבת תחת האלונים הביתה, כי זה מעט משיתיה מן המים –.” וכחץ מקשת מִהרה הזאבה ותגש אל דלת חדר מרטיאל, וביד חזקה וזרוע נטויה שברה את מטילי הברזל ואת הפחים, ותקרא “מרטיאל! הנה הזאֵבה רעיתך הנה! התחזק נא! –.” אַתְּ מלאך מושיעי!” קרא מרטיאל. ואחרי רגעים מעטים נפתחה הדלת, ומרטיאל התנודד בפנים לבָנים כַּמֵת ממסגרו וַיִפּוֹל ארצה בלי כֹחַ.
––––––––
עב: הזאבה ומרטיאל
הזאבה תמכה ידי מרטיאל ותביאהו אל אחד השיחים, והוא ישב וישען תחת העץ וישאף רוח חיים. “עתה” אמר מרטיאל, “עתה רָוַח מעט לבבי הַלָחוּץ – הה! לולי חַשְׁתְּ לעזרתי, ירדתי דומה –.” “התאבה לאכול או לשתות?” שאלה הזאֵבה. “לא –” ענה מרטיאל, “הה עָיפה נפשי – והרוח הצח חיים הוא לנפשי – קָבור הייתי חיים, וְאַתְּ זאֵבה פתחת את קִברי –.” “אך ידיך!” קראה הזאבה, “ידיך פצועות מאד – אויה! מי עשה לך זאת? –.” “גנובת וחלאה סגרו אותי בחדרי למות תחתי ברעב – וּבְהֵאָבְקִי אתם לבל יסגרו את חלון ביתי, פצעה אחותי את ידי בקרדומה –” “תִּבְלָעֶנָה מצולת שאול!” קראה הזאבה. “ואמך העבירה קול כי מחלה עזה הָחלית ולא תחיה מחליך – הה אמך…!” אל תזכירנה –" אמר מרטיאל במר רוחו. “אך מה זה היה לך, זאבה? בגדיך רטובים, דַלת ראשך פרועה וקווצותיך מטיפות מים כְּעוֹלָה מן הרחצה –?” “אין דבר,” הֵשיבה הזאבה, “שמע שמעתי כי הנך ברעה גדולה, ומבלי מְצוא סירת דוגה, פרשתי כפי לשחות וָאָבוֹא הֵנה –.” הה נפש טובה!" קרא מרטיאל ברגש, “נפשי יקרה בעיניך מנפשך – תשכח ימיני אם אשכח חסדך לנצח – הה! הלא כפשׂע היה בינך ובין המות –.” “אנכי לא טָבעתי בנהר, אך משיתי עוד נערה יקרה מהמים, והנה היא אצל הילדים בבית התחתון. שם הנערה “זמירה” אשר ישבה אתי יחד בבית האסורים, והיא הפכה משֹׁרש כל שֹׁרש פורה ראש ולענה ממורשי לבבי עד כי נהפכתי לעלמה אחרת כיום הזה –.” “דעי לך, ידידות נפשי! כי גם אני נהפכתי לאיש אחר בימים האלה, ושמתי על לבי לקחת אתי את הילדים, לבל יאלפו ארחות אמי ואחי ואחותי – ולהרחיק אתם לֶכת לעיר אחרת, וגם אותך אקח אתי. אנכי אהי להילדים לאב, וְאַתְּ תהיי להם לאֵם, וכלנו יחד נעבוד עבודתנו ביגיע כפים ונִתהלך במעגלי צדק לטוב לנו כל הימים –.” “מלבי הוצאת מלים, מרטיאל דודי! כי על כן באתי הֵנה לחלות פניך לעזוב העיר הזאת ולשבת בנאות יער אחרי קחתך אותי לך לאשה – כי בלעדי זאת לא יֻתּן לך מקום להביא לחמך לאנשי ביתך.” איזה מקום יתן לי אחרי היותך עֵזר כנגדי?" שאל מרטיאל בתמהון. “אז תהי שומר יער וְצַיָד –.” “אך מי יתן לי מקום כזה? –.” אנשי חסד ההם אשר יפליאו חסדם להנערה אשר משיתי זה מעט מהמים – אנכי דברתי אִתָּה על אֹדותיך בטרם צאתה לחפשי, והיא הִבטיחה אותי לדבר עם אנשי חסדה לתת לך מקום להיות שומר יער וְצַיָד – גם היא הציבה נוֹכח פני את החיים הנעימים אשר נחיה אז. אז – בשבתנו בדד בטח בִּנְאות יער בין פרחי עֲצֵי הדר בֵּינוֹת שריגי הגפן, בִּרְקֹד ילדינו סביבותינו על יְרַק דשא, בִּמְלֹאת אסמינו שָבע וחדרי לבבנו שַלְוַת הַשקט ודומיה קדושה…. הה! לא אוכל להתאפק מִבֶּכִי בזָכרי את דבריה הנעימים – כי היא רוממה על כל בנות גילנו, וכל אשר תדבר בוא יבוא…" אך איה היא? אַיֶהָ," קרא מרטיאל, “מדוע נעזבנה? – לכי ונלכה לעזור לה!.” וברגע ההוא באו מרטיאל והזאבה להבית אשר הזמירה שם.
בעת אשר נדברו מרטיאל והזאבה, באו השר ס“ט רעמי הזקן עם גריפון הרופא אל הבית אשר הזמירה שם עם הילדים, הרופא התבונן בהזמירה ויקרא: עוד רוח חיים באפה, אך לא אדע אם תחיה –.” "צר לי על נערה כזאת! אמר השר הזקן, “יפעת פניה ענתה בה כי בת נדיב היא – האם אין עזרתה בה? –. “והרופא נצב ומחַשב מחשבות רגעים אחדים, והנה מרטיאל והזאבה באו. “זאת היא הזמירה אשר מן המים משיתיה – אמרה הזאבה הה! מי יודע אם תשוב לֵאוֹר באור החיים? –.” “אולי יש תקוה?” שאל מרטיאל את הרופא, והרופא הסב פניו ויקרא: “מי פָצַע את ידיך? –.” בהֵאבקי עם איש חרמי פֹה הכני פצעני….” “היתרפא דודי מהמכות האלה?” שאלה הזאֵבה את פי הרופא. “בעוד שמנה ימים יֵרָפֵא,” ענה הרופא, אך הנערה הזאת – לא אדע אם תחיה עוד –.” “אויה!” צעקו מרטיאל והזאבה קול אחד. “היש פֹה איש אשר יכלכל את מחלתה?” שאל הרופא. “לא, לא! ענה מרטיאל, “כי גם אנכי והנערה הזאת (הזאבה) עם הילדים האלה נעזוב את האי הזה לנצח –.” “אם כן הדבר.” אמר הרופא, תובא הנטבעה לביתי על החוף, ואנכי אשים עיני עליה – אולי תחיה –.” רבבות תודות לך, אדוני! על חסדך ועל אמתך, אמרה הזאבה אל הרופא, "כי העלמה הזאת היא רוממה על כל בנות האדם – אחרי כן הובאה הזמירה אל בית גריפון הרופא, והזאבה ישבה לילה ויום על מטתה לכלכל את מחלתה. מרטיאל ואחיטוב ומחלה הלכו פאריזה, וְאִי התרים נשאר שַׁמָה ושאיה מאין יושב, ואת יושביו נמצא עוד בבית חמוץ-זרוע אשר נאספו שמה להרוג את מתיה הסוכנת ולקחת מידה את אבני החפץ. אך בטרם נספר את הדברים ההם, נוביל את הקורא אל המקום אשר שם עשה תם אֲחִי שרה חוֹזֶה עם לילית אשת הרצח וַחַבֵרַת המורה.
––––––––
עג: הַתַּבְנִית
תם אחי שרה חִכה בבקעת סט' דעניש עד אשר באה לילית שמה, והיא היתה מלֻבֶּשֶת מחלצות ובידה סל נצרים, וחנית מרוט בתוך הסל, ותם לא ראהו אף כי חודו נראה החוצה. תם קרץ בעיניו אל לילית ללכת אחריו, ויעבור הוא לפניה והיא הלכה אחריו עד בואם אל בֵּית מדות בנוי לתלפיות. שם צוה תום את לילית לעמוד בחוץ, והוא בא הביתה
“מי יתן ולא יעצרני פֹה האיש זמן רב,” אמרה לילית אל לבה, כי עוד דרך לי לבית חמוץ-זְרוע לנַצל שם את סוכֶנֶת אבני החפץ בעזרת חצר-מות ובני בית מרטיאל – האח, חניתי חד מאד! – הוא חנית המורה אשר לקחתי מידו באָסרי אותו במרתף חמוץ-זרוע, והוא יעזרני להפקי את זממי ולשלח את הסוכנת לעזאזל. הון יקר אמצא אז! הון עתק – אך גם מהסופר אוציא כסף רב, ואם יוסיף עוד לגרשני מביתו, אז אשלח מכתב בלי-שֵם אל בני הכפר בוקעפֿאל ואודיעם כי הסופר התעמר בהזמירה וירדפנה בזדונו ויורידנה לבאר שחת, והם ינקמו את נקמתה ממנו, ואולי הם יודעים גם את אבותיה, ויקחו גם את נקמת בִתם מידו – אך הס! קול צעדים באזני – וראי כי האשה אשר התחפשה אז בשמלת גבר בבואה אל “שפן הלבן”, האשה ההיא הולכת אלי לבקש ממני דבר – כאשר הגיד לי האיש אשר קרא אותי הֵנה – ואם תרבה לי כסף, ועשיתי ככל אשר תבקש מידי.
וכבר ספרנו בזה כי שרה התאמצה בכל עוז לתת אֹמן בלב רודאלף כי בתו אשר ילדה לו, עודנה חַיָה בתקותה כי בזאת תמשכהו בחכה לקחת אותה לו לאשה למען יִקָרֵא שמו על בתו. ובראותה כי יעקב פֿערראַנד לא שמע בקולה להתעות את רודאלף – כאשר ספרנו כבר – קראה את לילית המרשעת אליה להשיג על ידה את תאות נפשה. “שמעי נא!” אמרה אל לילית, דבר סתר לי אליך ואנכי הרבה ארבה שכרך אם לא תגלי את סודי." “לבי קבר עולם הוא לסוד אחר, ענתה לילית. “אם כן הדבר,” הוסיפה שרה דבר, “בקשי נא ומִצְאִי יתומה עזובה כבת שבע עשרה שנה, יפת תֹאר ונעימה, ותביאי אותה אלי –.” גבירה!” אמרה לילית אליה, השכחת את הזמירה? –." “מי היא הזמירה?” “היא הנערה אשר גָנַבנו אותה מכפר בוקעפֿאל, והיא יתומה מנעוריה, גם יפה כלבנה, וכבת שבע עשרה שנה – כן כבת שבע עשרה שנה היא, כי לפני עשר שנים, בהיות הנערה כבת שש שנה, נֻתּנה אל ידי על פי שפרה סוכנת בית יעקב פֿערראנד הסופר אשר חפץ לשלחה מעל פעיו, והאיש טורנימיני – אשר הוא כעת אֲסיר-אֳנִי – בהביאו את הילדה ההיא אל ביתי, הגיד לי כי היא בת עשירים אשר אבותיה חפֵצים להסתירה לנצח או להעביר קול כי מֵתה היא – וזה מעט הייתי בבית יעקב פֿערראנד והגדתי לו כי הילדה ההיא עודה בחיים…” “יעקב פֿערראנד?” צעקה שרה מנהמת לבה עד כי נבהלה לילית מקול צעקתה. “יעקב פֿערראנד הסופר נתן את הילדה ההיא אליך לפני עשר שנים?” ופתאם עצרה במלים מבלי יכלת דַבּר דָבר. עיניה נוצצו, פניה נהפכו לפני להבים, ידיה רעדו וברכיה פקו. לא אבינה שרתי, מדוע חרדת את כל החרדה הגדולה הזאת?" שאלה לילית, “היש בִּדְבָרַי פלאים ונצורות? עוד הפעם אני מגדלת לך כי לפני עשר שנים בא אלי טורנימיני ויאמר: הסופר יעקב פֿערראנד שלח את שפרה סוכנת ביתו אלי עם הילדה הקטנה הזאת, לבקש אשה אחת אשר תקח אותה לגדלה במחיר אלף פֿראַנק. ועתה היליכי את הילדה אם תאבי, ואם תִחיה הילדה או תמות, לא יִקְרֵך כל און, כי גם אבותיה יבחרו בְּמוֹתָה מבחייה. קחי אותה ועשי בה כטוב וכישר בעיניך אם לשבט או לחסד אם לחיים או למות. כה דבר אלי האיש ההוא, ואני נעתרתי אליו ואקחה אלי….” “לפני עשר שנים נתנה הילדה ההיא לידך?” שאלה שרה בשממון, “כן הדבר, ענתה לילית במנוחת לבב. “ושער ראשה צהוב?” הוסיפה שרה לשאול. “כן הדבר.” ועיניה כמראה תכלת?” כן הדבר – “והיא העלמה אשר היתה בכפר בוקעפֿאל? –.” “היא, היא ולא אחרת, והיא כעת בבית סט' לאצארוס.” “אֵלִי! אלי!” צעקה שרה מנהמת לב עמוק ותכרע על ברכיה, וידיה ועיניה דַלו למרום. נתיבות חכמתך, פליאות נשגבות הֵנה! מפני עוֹמֶק מחשבותיך, נִחַת לבי – הה, מה רב אָשרי! – אך נפשי מאנה עוד האמן בדבר פלא כזה! –." אחרי כן קמה מכרוע על ברכיה ותפן אל לילית המשתוממת למראה עיניה, ותאמר: “לכי אחרי!.” ולילית הלכה בתמהון לבב אחרי שרה, ותבוא לבית גדול ורחב ידים, מלא הוד והדר וכל שכיות החמדה ומזכיות לבב, ותעמוד על סף הבית, ושרה יצאה אל אולם הבית וַתְּצו את נערה לאמר: “אל תניח לאיש לבוא הֵנה, יְהִי מי יֶהי! השמעת? יהי מי יהי!” הנער יצא החוצה, ושרה הביאה את לילית אל החדר האחרון הנשקף על פני גִנת הביתן ותסגור את הדלת ותבריח בבריח הברזל, ובידים מהירות לקחה תֵּבה מעֻלפת פנינים וַתִּפתח אותה, ובהיותה נחפזת ונפעמת הוציאה מהתבה אבני שֹׁהַם, ישפה וברקת ותשליכם על השלחן, ועיני לילית רואות – ולילית היתה חמושה בחנית מָרוּט, ואין איש אתה בבית הסגור זולת שרה אשר אבד מנוס ממנה, ורעיון משחית ומחבל הִתרוצץ כרגע בלבב המרשעת הנוראה הזאת –. ושרה לקחה מהתבה תבנית מעֻלפת בזר זהב וַתַּרְאֶה ללילית ותאמר: הכירי את התבנית הזאת! –." “תבנית הזמירה היא זאת!” קראה לילית ותשתומם בראותה איך שִׂכֵּל הַצַיָר את ידו לתאר את הזמירה כצלמה וכדמותה, “השבעתי אותך לבל תכזבי ולבל תַשלי אותי!” אמרה שרה, “אנכי אִשָׁבֵעַ כי צלם דמות הזמירה הוא” ענתה לילית בקחתה את החנית ביד ימינה ותגש אל שרה בלט, “וגם עתה דמתה הנערה אל התבנית הזאת, ואם תראי אותה, תכירי כרגע כי זאת היא דמות תבניתה.”
שרה נבהלה נחפזה עד מאד, אך לא בגלל כי נכמרו נחומיה על בתה הָאֹבֶדֶת והאומללה זה עשר שנים, כי כבר כָּבה שְׁבִיב אהבת אֵם בלבה, לב האבן, וזיק חמלה לא יגה עוד בנפשה הנחושה, אך חָרדה ופָחדה בשמָחות וגיל בזכרה כי על ידי בתה ישוב רודאלף אליה, ועל מצחה יציץ נֵזר מלוכה. ולילית חֹשֶבֶת עוד מחשבות רֶצַח להביא להבת חניתה בלב בשרה ולקחת את אבניה הטובות. “התוכלי לכתוב?” שאלה שרה את לילית. “לא שרתי!” ענתה אשת הָרֶצַח וימינה מחזקת בחנית מתחת לְמַדָהּ, "אם כן אמרה שרה, “אכתוב אני גם אחתום בשמך כי אַתְּ גִדַלת את הילדה ההיא אשר נִתנה לידך.” “טוב הדבר, שרתי!” ושרה לקחה את קסת הסופר וַתִּשַׁח על השֻלחן ותכתוב כדברים האלה: “אנכי מְעִידָה בזה כי בשנת 1827 הביא אלי האיש…..” ואז נגשה לילית אל שרה ותוציא מעט את חניתה מתחת לְמַדֶיהָ, אך כרגע סַבָּה שרה ותשאל את פי לילית: “מה שם האיש אשר הביא את הילדה לביתך? –.” “טורנימיני שמו, וכעת הוא אֲסִיר-אֳנִי….” ושרה הוסיפה לכתוב את אשר ידעה על אֹדות בתה, אך בפתע פתאֹם הֵעיפה לילית את להבת חניתה ובחמת רֶצַח ובחזק יד הִכתה את שרה בחניתה עד כי נפלה אחורנית מהכסא מבלי השמיע קול צעקה ואנקת-מָוֶת. ולילית שִׁנְתָה וַתַּךְ בחנית את שרה, ותמהר ותקח את אבני החפץ וַתְּשימן בְּסַלָהּ ולא התבוננה כּי הַנִרְצָחָה עוד חַיָה רק התעלפה ותפל ארצה כמתה. אחרי הַשֹׁד והרצח הזה, מהרה לילית ותפתח את הדלת וַתָּנָס ותצא החוצה, ותקח לה עגלה ותסע אל בית חמוץ-זרוע להתרועע שם עם צרועה וגנֻבת וחלאה וחצר-מות לקחת את אבני הַשֹׁהַם מיד מתיה הַסוֹכֶנֶת וגם את נפשה –.
––––––––
עד: הַשּׁוֹטֵר
על מדרגת בית המרזח אשר לחמוץ-זרוע הנקרא “לב הדמים” נצב הפסח הקטן על המשמר להודיע על פי שריקותיו את עת בוא צרועה וגנֻבת וחלאה עם חצר-מות ולילית. וחמוץ-זרוע דִבר אז בסתר עם השוטר הנודע כבר להקורא היקר אשר תפש שני מרצחים בבית עלוקה הנקרא “שפן הלבן”. שֵׁם השוטר ההוא “שרטי” והוא כבן ארבעים שנה, מהיר כצבי וגבור כארי. “שמע נא”, אמר השוטר אל חמוץ-זרוע, “שרי בית המשפט יודעים נאמנה כי ביתך בית מקלט הוא לכל זֵד ארור ובן פריץ, לכל גַנָב ושודד ולכל זובחי אדם ומרצחים חֶרֶש, ורק בערמה תבטיח תמיד כי לבעבור תפוש אותם ולהסגירם אל השופטים אתה מִתרועע עִם ילדי שחת ההם –. אִי לך חמוץ-זרוע!….” “אדוני!” ענה חמוץ-זרוע בחוֹנֶף ושפת חלקות. “אדוני!” הלא כבר הָראית לדעת כי כפי כן לבי בהסגירי בידך את ראש הגנבים והשודדים, את סנחריב בן מרטיאל, והנהו כעת אֲסִיר-אֳנִי כל ימי חייו, וַאֲקַו כי גם את אמו ואת אחיו ואחותו אסגיר בידך….." “כדברים האלה תדבר כל הימים, וידיך לא תעשינה דבר – ודע כי לולי לכדת אותי בערמתך, כי אז תפשתי את סנחריב בכפי לפני ימים כבירים, כי אתה שַׂכְתָּ בעדו עד ראותך כי כבר מְזוֹרָה עליו הרשת באין מנוס, ואז הֶערמת סוד להסגירו בידי – סוף דבר! כי אני אחפש את ביתך, את המִנהרות הנִסתרות אשר להבית, ואת כל מוצאיו ומובאיו, ואותך אאסור בנחשתים ואביאך אל שר בית המשפט – כי כן צֻויתי – ועשרים אנשי חיל חמושים נצבים לימיני לעזור לי…” אמנם אדוני!" אמר חמוץ-זרוע כמתעתע, "אמנם מה תאמר אם בפתע פתאם אוכיח ואערכה לעיניך את אמונתי ואת עבודתי אשר אני עובד את שופטי הצדק? –. “אל תדבר אתי בחידות! בָּאֵר דבריך – כי הזמן קצר! –.” “בעוד רבע שעה תראה את הדבר הגדול אשר אעשה, אמר חמוץ-זרוע בלב אמיץ, כי בעוד רבע שעה אסגיר אליך את המורה הנורא ואת לילית אשת הרצח, את צרועה אלמנת מרטיאל אשר מת מוֹת מרצחים, ואת גנֻבת בנה ראש הגנבים והשודדים. ואת חלאה בתה בת בליעל כאמה, וגם את חצר-מות אשר אתה אֹרֵב לו זה ימים רבים. את כל חֶבר גנבים שודדים ומרצחים ההם, הנני נותן עוד מעט בידך – ומה תענה ומה תדבר אז אדוני?! –.” “אם תעשה כזאת, והיית נקי וצדיק, ואם תכזב גם בפעם הזאת, בן מָות אתה ודמך בראשך! –.” “עֲשֵׂה זאת אפוא, אדוני!” דִבֵּר חמוץ-זרוע באזני השוטר, “לֵך אתה ואנשי החיל אשר אתך, ונסתרתם בַּמְאוּרָה העמוקה אשר אחורי הבית שם, ובבוֹא אנשי חרמך הֵנה, אֶשרוק לך, וקמת אתה ואנשיך ועשית כטוב וכישר בעיניך באין שטן מפריע –.” “טוב הדבר” ענה השוטר וילך ויעש כאשר צוהו חמוץ-זרוע.
––––––––
עה: לילית
הפסח הקטן שָרַק בפיו שלש פעמים, וחמוץ-זרוע נשא עיניו וירא והנה לילית יורדת מהמדרגה אשר לפני ביתו (כי ביתו במורד ההר). לילית חפזה מאד ללכת, פניה מְאָדָמִים מֵחֲמַת שד וָרֶצַח, ועינה הירקרקת מתנוצצת ומתהפכת בחוֹרָהּ כעיני צפעוני, הפסח הקטן צָעַד בְּזָדון על מעילה הַסָרוּחַ בטרם רִדתה מהמדרגה, עד כי כשלה נפלה וּרְבִיד פנינים נפל מהסל אשר בידה, ואף כי בנפלה נקעו שתי אצבעות ידה ממקומן, החישה וַתָּרֶם את הרביד מהארץ ותחביאו בַסַל, אך עיני הפסח הקטן ראו זאת – ובפה חנף נגש אליה ויאמר: “הוי, איככה כָשַלְתְּ –.” ולילית לא ענתהו דבר ותאחזהו בציצית ראשו וַתִּשַׁח וַתִּשֹׁך את לֶחְיוֹ עד זוֹב דם. אך הפסח הִבְלִיג עֲלֵי מַכאובו, ויטמון בחֻבו את נקמתו וַיִמַח את הדם מעל הלֶחִי, ובשפת חלקות אמר אל לילית: “אנכי אִשָׁבֵעַ כי לא בזדון עשיתי זאת – כי מעודי אהבתיך כְאִמִי, ואף אם תוסיפי עוד לְנַשְכֵנִי חנם, לא אחדל מאהוב אותך וּמִבּוֹא למענך באש ובמים –. ולילית האמינה בחלקת לשון הפסח, ותאמר: סלח נא, פסח! ואני איטיב לך בעד הרעה אשר עשיתי לך עתה –.” “סלחתי לך גם בטרם בִקשת מידי לסלוח לך, כי נפשי דבקה אחריך –.” ענה הפסח בפה חנף. “הבאו בני בית מרטיאל הֵנה?” שאלה לילית. “לא” ענה הפסח. “אם כן אֵרדה נא אל המורה להתעלס אִתו בדברי ידידות עד בואם –.” התרדי אל מרתף המורה?" שאל הפסח בעליצות רצח ועיניו הפיצו שביבי אש כעיני נחש צפעוני. “ארדה”, ענתה לילית מבלי ראות את צהלת פני הפסח. “גם אנכי ארד אתך”, אמר הפסח, “לְשַחֵק שם מעט עם המורה, והיה זה שכרי אשר נשכתני –.” “טוב הדבר,” אמרה לילית, “אך העלה נא נֵר לְהָאיר לי את חשכת המרתף, גם הגידה נא לאביך כי עוד מעט אבוא אליו הביתה”. הפסח הלך להעלות את הנר, ולילית דִברה בלבה: “יום טוב הוא לי – עתה ארדה ואסתיר את סל אבני החפץ באחד המסתרים אשר במרתף, ואחרי כן אקח את המטמון משם ואמכרהו –.” ועוד מעט נודיע את הקורא מדוע שמעה לילית לעצת חמוץ-זרוע לאסור באזיקים את המורה במרתף ההוא אשר הִפִּיל בו המורה לפָנים את רודאלף, הפסח הקטן בא עם נר דלוק וירד הוא ולילית במדרגה בעלת שלבים רבים עד הגיעם אל המרתף אשר המורה אסור שם. לילית והפסח התאמצו בכל מאמצי כֹחָם עד אשר פָתחו את דלת הברזל הגדולה והכבדה אשר למרתף, וְחוֹם מַחניק עם צַחנת דוֹמֶן עָלו באפם, ונַהקה איומה כנהקת חַיָה רעֵבה נשמע בקרקע המרתף.
“הנה אישי מברך את בּוֹאי!” אמרה לילית בקלסה, ותרד עוד שלבים אחדים להצפין את סַלָהּ באחד המחבואים. “נפשי ברעב תתעטף,” ילל המורה, “האמות פֹה ככלב משֻגע?–.” “הנך רָעֵב,” קראה לילית אליו, “הֵא לך רצפה לוהטת – הרחב פיך, גבר סתום העין! הרחב פיך ואמלאהו –.” לדבר הזה התקצף המורה ויצלצל בזקי הברזל, ויאנק אנקת חָלָל. “הִשָמֶר לך, אבי!” קרא הפסח, “השמר לך לבל יתנגפו רגליך גם עתה כאשר התנגפו לְפָנִים בשבתנו על השלחן בכפר בוקעפֿאל –.” “הילד צָדַק בדבריו,” ענתה לילית, הִשָמֶר נא וְהַשְקֵט, אין-עינים! ומדוע תְנַסֶה לְנַתֵּק את אסוריך? ראה נא! הנה האזיקים חזקים ומוצקים וגם בְכוֹר שטן לא יְנַתְּקֵם – ורק בך האשם כי אֻסרת פה; כי מדוע נכמרו נחומיך על הזמירה ולא נתתני להשחית את פניה ברעל הפֿיטריאל, או להשליכה אל המרתף הזה? מדוע אמרת אלי אז כי רוח נֹחם מתנוסס בקרבך? ומני אז ידעתי כי הנך מתאמץ לשוב אל הדרך הישרה ולהיות איש ישר, וָאִירָא על נפשי כי לאחרונה בָגֹד תבגוד בי ובאנשי שלומי ותסגירני אל השופטים –." המורה נהק שנית כחיה רעֵבה ויצלצל בזקי הברזל, ודמי נקמת לבבו פרצו על פניו. ולילית הצפינה את סַלָהּ במאורת המרתף, ותוסף לדַבר: “שלום לך, עִוֵר! חֲיה בטוב! הנני הולכת מִזֶה, אך עוד אשובה אליך להשתעשע בך.” המורה נָהק עוד הפעם נַהקת חָלל, ויתנודד בחזקה הֵנה וָהֵנה באף ובקצף גדול מאד. “לילית!” קרא הפסח הקטן, “לילית לוּ נפלת כָּעֵת ביד המורה, כי אז עשתה אותך כָּלָה –.” ובדברו הָדַף את לילית בזרוע נטויה ובכל מאמצי כח אל תוך המרתף, והיא התגלגלה מהמדרגה וַתִּפּוֹל ארצה בְּקַלְלָהּ קללות נמרצות את הפסח. “תפוש את לילית בכפך!” קרא הפסח אל המורה, “תפוש – הנה היא בידך – חַבְּקֶנָה ואל תַּרְפֶּנָה –.” אחרי כן ירד ויקח את סל אבני החֵפץ מהמאורה אשר הִצפינה אותו לילית שם, וימהר ויעל על המדרגה ויתן את קולו בשחוק, ויאמר: “המדחֵפה אשר הֲדַפְתִּיך בפעם הזאת, גָברה על הראשונה, האין זאת לילית? ובפעם הזאת לא תשכני עוד – התדמי כי שכחתי את אשר עשית לי? עוד יזוב דם מלחיי! –.” “הנה היא בידי!” קרא המורה, “הנה היא בידי, בידי!!!–.” “הושיעו! הושיעו נא” צעקה לילית מנהמת נפשה. “אודך, פסח!” קרא המורה, “אודך בכל לבב על אשר הסגרת את לילית בידי, ובזאת תכֻפר לך הרעות הגדולות אשר עשית לי רבות פעמים – ושכרך יהי כי תשמע את שִירַת לילית לפני מותָה – הקשיבה נא! –.” “טוב הדבר!” ענה הפסח, “הנני יושב פה במדרגה ממעל ואזני קשובות.”
––––––––
עו: הַמַרְתֵּף
“הפסח הקטן הִגביה את הַנֵר אשר בידו לראות את אשר יֵעָשֶׂה בתחתיות המרתף, אך אור הנר לא יָכול להגיה את החשֵכה הגדולה אשר בבור צלמות הוא, ועיניו לא ראו את אשר נעשה שמה. מלחמה איומה התלקחה בין המורה ולילית, אך מבלי השמיע זעקת שֶבר ומבלי הָרֵם קול וְדַבֵּר דָבר –. הפסח הקטן רקע ברגליו על מדרגת האבן, כאשר יעשו האנשים בְבָמַת ישחק8, כי יֶארכו להם הרגעים, לתת אור להמשחקים להחל את מעשיהם, ואחרי כן קרא בקול: “יקומו הנערים וישחקו לְפָנַי! הֵיטיבו נַגֵן, אתם נוֹגנים! –.” “הנה הנֵך בידי!” נהק המורה בקול נורא מאד, “הנך בידי – ולא תִמָלְטִי עוד!.” קול נַחרת מתאבקים נשמע בתחתיות המרתף, ולילית צָעקה צעקת מָות בהתאמצה בשאֵרית כֹּחָהּ לְהִנָצל מכף המורה ולא יכלה. “אף כי נָשַכְתָּ בְשִנַיִך את ידי, הִנך בידי ולא ארפך עד אשר אשחיתך!” אמר המורה בזעם נורא. “פִּסֵחַ, קרא נא את אביך הֵנה! צעקה לילית בגרון נִחָר, “הושיעו! הושיעו!” “דוֹמי לילית!” ענה הפסח בשמחת לבב, דוֹמִי! למען אשמע את קול המורה, כי קולו עָרֵב כאשר מראהו נאוה –.” וקול צעקת לילית ממעמקי המרתף, לא הגיע עד בית חמוץ-זרוע. ובראותה כי הפסח איננו שומע בקול תחנוניה, אמרה אליו: “פסח, לך וקרא אנשים להושיע לי, ואני אתן לך את סַלִי המלא אבנים טובות וְצָפוּן פֹּה במרתף –.” “מה רבה נִדְבַת לבך!” ענה הפסח בשחוק, “רב תודות לך, שָׂרָתִי! אך ראי נא כי סַלֵך כבר בידי – ראי נא! – ראי איך ינוצצו אבני הָאֵש אשר בסל! –.” רחם נא עלי, ואני –” צעקה עוד האֹבדת ולא יכלה עוד דַבר: והפִסח רָקַע שנית ברגליו על רצפת המדרגה ויקרא: “קוּם נא, זקן! וְהַרְאֵה את נַחת זְרוֹעך – הַרְנִינָה אל לב לילית עד כי תשמיע את קול רִנתה כאשר הבטחתני –.” וברגע ההוא נשמע קול נַחרה איומה מאד, צלצלי כַבלי ברזל, שעטות רגלים, מהלומות רֶצַח, נהקת שֹׁד, אנחות נפש ואנקות מָוֶת. ופתאֹם צָלחה לילית וַתִּשָמֵט מעט מזרועות המורה, ותאחוז בחנית המָרוט אשר החביאה מתחת לְמַדָהּ אחרי אשר רָצְחָה את שרה, וַתך בכל תּוֹקֶף את המורה. והמורה צעק צעקה גדולה ומרה, וברשפה אש שנאתו ונקמתו וחמתו תפש בצואר לילית, ויזעק: מוּתִי, בת השחת! מוּתִי מוֹת עולמים, רְדִי דוּמָה!! –." ולילית הגיחה ממורשי לבבה אנחה נוֹרָאָה, אנחת מות, עד כי גם הפסח הקטן חָרַד וַיִתַּר ממקומו. ומני אז לא נשמעו עוד דברי לילית גם דברי המורה, בלתי אם קול מהלומות עצמות אשר בחזק יד תנֻפַּצנה על סלעי המרתף ובין כל מהלומה ומהלומה יִשְמַע אנחת תמותה ורעם שחוק מורה. ועד מהרה נשמע מרחוק שְאוֹן מצעדי גברים, צלצלי חרבות, וכרגע האירו לפידים רבים את מדרגת המרתף, כי שרטי השוטר עם שר בית המשפט ועשרים אנשי חיל מזֻינים, ירדו אז לחפש בלפידים את המרתף, והפסח הקטן אשר נַעֲוָה כבר משמוע את אשר נעשה בתחתיות המרתף, נבהל עתה מראות את אנשי החיל והלפידים, וימת לבו בקרבו. ואנשי החיל תפשו אותו ויאסרוהו בכבלים בעודו מחזיק את סל אבני החפץ בידו. שרטי עם חמשה אנשי חיל ירדו אל תחתית המרתף אשר המורה אסור שמה, וכרגע נָסוֹגוּ אחור מהמראה האיום והנורא אשר ראו עיניהם. המורה אשר רגלו האחת רֻתּקה בְּרַתּוֹק ברזל אֶל סלע כבד, ירוצץ הנה והנה כאריה משחית, שערות ראשו הארוכות והעבֻתּות מפֻזרות על בגדיו הקרועים, מִפִּתְחֵי פיהו יִזַל קצף רוֹתֵחַ מָהוּל בַּדָם, ובחמת רֶצַח יסחב את נִבלת לילית – אשר ראשה מְפוֹצָץ וְנָפוּץ וְרָצוּץ עד מאד לחֶרדת הרואה, וכל בַּדֵי עוֹרָהּ קרועים לגזָרים ומנֻפצים מִבָּשָׂר עד עצָמות. בחזק יד נתקו אנשי החיל את יתר הפליטה מִנִבְלַת הנִרצחה מִבֵּין כַּפּוֹת הָרוֹצֵחַ אשר נְגֹאֲלו בדמים וּבְמוֹחַ, ובכח גדול אסרו אותו בנחשתים ויביאוהו אל בית חמוץ-זרוע. בבית ההוא היה חצר-מות, גנבת, צרועה וחלאה, וכֻלם רֻתקו באזקים ומוסבים באנשי חיל חומשים, והם נתפשו ברגע ההוא אשר סחבו את מתיה הַסוֹכֶנֶת לקחת את נפשה, ומתיה שוכבת על המטה בחדר השני ושואפת רוח חיים –. המורה מִשְתָּרֵעַ ארצה וזרוע ימינו זָבַת דם מהמכה אשר הֻכּה בחנית בהאבקו עם לילית, שני אנשים מחזיקים בו בחזק יד, והוא גוֹעֶה כשור פר תחת מאכלת הטבח, ולרגעים יַגְבִּיהַּ את גְוִיָתוֹ מתגרת ידי צירים וחבָלים. חצר-מות יושב על הכסא אסור ידים ורגלים, ראשו יורד לארץ, פניו לבנים כפני מֵת, שפתיו כמראה התכֵלת, שִניו צללו, ועיניו בּוֹעֲרוֹת כעיני חיה רעה, והוא יושב דומם ונאלם, ורק לפעמים ימחה זֵעַת אפו בידיו האסורות, על ידו יושבת חלאה – ידיה אֻסרו על גַבָּהּ, רגליה בַּסַד הֻגָשוּ, וּמִבָּבוֹת עיניה כידודי אש יתמלטו. ממולה ישב גנֻבת אחיה – והוא אשר ידע כי אחריתו להכרית, הוריד לארץ ראשו, ברכיו פקו, חלחלה במתניו, כסליו מלאים נקלה, ידיו תרעדנה, שנָיו תצלצלנה, ומקירות לב נשבר יאנק אנקת מָות לרגעים. רק צרועה אלמנת הרצח אשר הומת בפלילים ואֵם גנֻבת וחלאה, רק היא לא פחדה ולא חרדה, וַתִּשָעֵן על הקיר להקל מעליה את כּובֶד משא נחֻשתיה, ובצואר עתק וְחוֹזֶק לב הביטה כֹה וכֹה, ועל פניה לא נִראו גם עִקבות עצב ודאגה. אפס כי בראותה את פני חמוץ-זרוע אשר הובא גם הוא אסור באזקים הביתה, רָעמה פנים, עיניה הקטנות והכֵהות תמיד, הפיצו אש זעם כעיני שפיפון, שפתיה הלבינו, שניה צללו, ובשנאה עזה וחֵמה שפוכה הושיטה את זרועותיה נוֹכח פני חמוץ-זרוע. ושרטי השוטר הגיש את חמוץ-זרוע אֶל שר בית המשפט, וידבר באזניו לאמר: “בעזרת האיש הזה נתפשו ילדי רצח ההם, והיתה נפשם תחת נפשו –.” “טוב הדבר!” ענה השר “אך בכל זאת יֵאָסֵר גם הוא ויֵשֵב בבית האסורים עד אשר יִשָפְטו הזֵדים ההם כפעלם –.” וחמוץ-זרוע התחפש כאיש אָנוש וְאֹבֵד לבל יכירו חבריו, חברי מרצחים, כי הוא בָגד בם ויסגר למות חיָתם, וַיְחַבֵּק את הפסח הקטן, ויתן את קולו בבכי, ויאמר: הוי! צר לי מאד לְהִפָּרֵד מעליך בני יקירי! – ומי יָחוש קְשִי יומי אם לא אַתְּ צרועה, אשר גם אַתְּ תפרדי עוד מעד מבניך ובנותיך –." לדברים האלה עלתה חמת צרועה עד להשחית כי היא ידעה נאמנה כי חמוץ-זרוע בגד בם וַיִתְּנֵם ביד השוטר, ובשצף קצפה דִברה: “אני ידעתי כי אתה מכרת את סנחריב בני – והֵא לך שכָרך גם ממני!” ובדברה יָרקה בפניו – "ועתה מכרת גם אותנו לעזאזל – אך נפשי לא יָרעה לי! – יראו שונאינו איך ימותו בני משפחת מרטיאל בלי כל מורא וָמוֹרֶך, “כן – אנחנו לא נירא מקרדום הַהוֹרֵג,” אמרה חלאה בזעף נורא, ובעינים מפיקות בוז הביטה על גנבת הירא והחרד, וגם צרועה בזה לו על ככה, ותאמר: “הוא ימלא פנינו קלון גם על במת מטבח –.” אחרי רגעים אחדים הובאו צרועה וחלאה בתה על העגלה ותובלנה אל סט' לאצארוס, וחצר-מות, גנֻבת וחמוץ-זרוע עם הפסח הובאו אל בית האסור אשר זערמען אסור שם ואשר יקרא בפי הגנבים בשם “גוב אריות”, והמורה הובל לבית אספי משֻגעים, כי הוא השתגע ויתהולל בידי השופטים והשוטרים
––––––––
עז
ימים אחדים אחרי אשר נִקרו כל הדברים אשר ספרנו בזה, בא רודאלף לבית פיפילעט לשאול את פי בצלות אשתו אם חפצו בידה הצליח להביא את צלה אשת דוד הרופא לבית יעקב פֿערראַנד לאָמה תחת בשמת בת מארעל. כי רודאלף התאמץ ללכוד את פֿערראנד בערמתו ולשַלם לו כרשעתו על ידי צִלה אשר כּיָפְיָה כן רעתה, וכחמדת יפעתה כן זדונה ורשעת לבבה. ובמרוצת הדברים ימצא הקורא המשכיל את פתרון החידה הזאת, “שלום לך, אדוני!” קראה בצלות פיפילעט בראותה את רודאלף. הה אדוני! מי יתן וידעת את החדשות הנוראות אשר צמחו פה מיום אשר לא היית בזה! – וגם אישי נפל למשכב –." “מה היה לאישך? מה חליו?” שאל רודאלף, “הוי הטרם תדע את חליו ואת מכאובו? קאבריון שֵם חליו, וקאבריון הוא מכאובו, והוא יביאהו היום או מחר בתחתיות ארץ –” “האם כָּרַת קאבריון ברית עִם שָחת?” קרא רודאלף, “לא, לא, הוא, הוא השחת, הוא בעצמו ובבשרו! מִדֵי אֶפְנֶה שִכמי ללכת מזה, יתחמק הוא כשֵד עיפתה ויבוא הביתה להציק לאישי ולענותו – וגם אתמול בלכתי לבית יעקב פֿערראנד –”
“ומה היה לְצִלָה?” שאל רודאלף באַות נפשו, “הנֵאוֹת פֿערראנד כי תהי צלה לו לאָמָה? ורק בעבור שָאֹל זאת באתי הֵנה.”
“זאת אספר לך לאחרונה, אך בראשונה אודיעך את החדשות אשר צָמחו פֹּה: האשה בריעה לֻקחה אתמול לבית האסורים, יען כי היא היתה חֲבֵרָה לחֶבר גנָבים, ובביתה הִסתירה גנֵבות גם הִתִּיכָה זָהַב חמסים וכסף גנוב באש – ואנחנו לא ידענו מאומה מכל מעשיה אלה! – וגם חמוץ-זרוע סוכן החצר הזה, אֻסר בנחשתים והושם בבית האסור הנקרא “גוב אריות”. “ומדוע אֻסר חמוץ-זרוע? מה עשה?” שאל רודאלף. “לפי הנשמע היה ביתו בית מקלט לגנבים שודדים ומרצחים, וגם הוא היה כאחד מהם – ולילית ידידת בריעה נרצחה בתוך המרתף אשר בבית חמוץ-זרוע, ולולי החישו השוטרים עם אנשי חיל לבוא אל ביתו, כי אז נרצחה שם גם הגבירה מתיה סוֹכֶנֶת בית בוידיון אשר הביאה תמיד אבני חפץ למארעל ללטוש אותן –. ראה נא אדוני, כל הזדים ההם נתפשו בכף, ורק קאבריון אשר יָרֵעַ וישחית יתר הרבה מהם, רק הוא חפשי! ושמע נא את אשר עולל הבליעל הזה לאישי: בהודע לנו כי לֻקח חמוץ-זרוע אל גוב האריות, אמרתי לאישי: לב והגד זאת לאדון החצר הזה –. ואישי הלך, ויכָשל בהליכתו ופניו הלבינו כפני מת! הה, שים נא אדוני על לבך כי במֶרחק עשרה צעדים מזה, ראה אישי והנה על קיר החומר כתובים בַּפֶּחָם שֵׁם פיפילעט ושֵׁם קאבריון, וְקַו יָשָׁר בין שני השמות האלה –. עיני אישי חשכו מראות ויצעד שני צעדים הלאה, והנה גם על שער החצר השני כתוב: “פיפילעט – קאבריון.” וילך הלאה, ועל כל צעד וצעד ראה על כל קירות החומות את המראה הזה, גם על כל שער ושער ועל כל פִנה ופִנה ראה את שֵם פיפילעט וקאבריון כתובים בפחם וקו ישר ביניהם –. כגבר עבָרו יין וכאיש נדהם התנודד אישי בלכתו ואת כובעו הוריד על עיניו לבל יביטו יראו בו כל הולכי דרך – ובכן בא אל אֲדון החצר מֻרדף על צואריו נגש ונענה, וברוח נבוכה דִבר אִתו את דבריו, אך הוא לא הֵבין אף הֶגֶה אחד ויגרשהו מביתו וילך לו. אך לא הָלך בדרך אשר בא בה לבל תראינה עיניו את אשר עשה לו קאבריון הבליעל. אפס כי גם בדרך האחרת ראה על כל חצר וחצר ועל כל שער ושער ועל כל עֵבר ופִנה את שֵם פיפילעט וקאבריון עִם קו ישר – ובבואו הֵנה היה כהֲלוּם רעם וישכב על מטתו וַיֵאָנש. אך אנכי נחמתיו ודברתי על לבו עד כי שב רוחו אליו וַיָשָב מעט לאיתנו, ואז לקחתי את צִלה והלכתי אִתה לבית יעקב פֿערראנד, ועשיתי ככל אשר צויתני אדוני, גם הוספתי עוד עצות ותחבולות ומזמות עד כי נֵאוֹת הכֵּלי הנבל ההוא וַיִקָחֶהָ לאמה תחת בשמת –” “רב תודות לך” אמר רודאלף אליה בתתו לה מאה שקלי פֿראנק. וברגע ההוא באה יונת-צחוק הביתה, ורודאלף ברכה בשלום ויאמר: זה מעט חשבתי לבקרך, בתי!” ויברך את הַשֹׁעֵר ואת השֹׁעֶרֶת ויצא הוא ויונת-צחוק מהבית.
––––––––
עח: הַזְמִירָה
“מה לך, בתי! כי הנך ככה דלה וזועפת?” שאל רודאלף את יונת-צחוק בחדר מושבה. “הוי אדוני!” ענתה העלמה בקול בּוֹכִים, “איך לא יפלו פני בזכרי את ענוּת זערמען אשר הָשלך כעת אל גוב האריות –” “גוב האריות?” שאל רודאלף בתמהון. ככה יִקָרֵא בית האסור אשר זערמען אסור שם כעת –. “הרגעי נא, בתי! לא יארכו הימים וזערמען יצא לחפשי וִיהִי מאֻשר בארץ בשובו לראות את פני הורתו – אשר לא פִלֵל לראותה עוד –.” “אך מי יודע מה יֵעָשֶה לו בימי שבתו בגוב אריות, בין עדת עריצים וזובחי אדם, אשר הם שונאים אותו תכלית שנאה בגלל צִדקו וְיָשְרוֹ, ומתנכלים להרע לו ולהשחיתו –.” אחרי כן מחתה את דמעתה מעל עיניה, ותאמר: “כמעט שכחתי לדבר, אדוני, על אֹדות הזמירה –” “על אדות הזמירה?” שאל רודאלף והשתומם. “כן, אדוני. אני ראיתיה שלשום בלכתי אל ס”ט לאצארוס לְבַקֵר שם את בשמת –" “את הזמירה?” הוסיף עוד רודאלף לשאול בתמהון לבב. “כן, את הזמירה, והיא יצאה מבית האסור עם אשה זקנה –” “שׁגית ברואה, שגית! אין זאת! אין זאת!” קרא רודאלף כאיש נדהם. “חַי ה', אדוני! כי עין בעין ראיתי את הזמירה, ופה אל פה דברתי אתה, והיא לבשה אז שמלת בנות הכפרים, ועודנה יפה ונעימה –” “היא בפאריז – ואנכי לא ידעתי! לא אאמין בזה! לא ולא –.” “התכיר גם אתה אדוני את הזמירה? –.” “אַכִּיר –.” “אם כן הדבר, ידעתי נאמנה כי אתה הוא האדון רודאלף אשר דברה אתי הזמירה על אדותיו –.” על אֹדותי? מה דִברה? הגידי –." “אני סִפרתי לה את הרעה אשר הביא איש נבל ובליעל על בשמת וזערמען, והיא אמרה אלי: לוּ ידע זאת האיש הצדיק ההוא אשר ידעתיו אני, כי אז הושיע גם להם כאשר הושיע לי. ובשָאלי מה שמו? ענתני “האדון רודאלף, זה שמו בפי כל יודעיו –.” “היא, היא הזמירה!” אמר רודאלף בשממון. “אני והיא השתוממנו כי שנינו יודעות את הַשֵם הזה, ולמען דעת אם אתה הוא זה או איש אחר הנקרא גם הוא בשֵם רודאלף, נדברנו לכתוב אשה אל רעותה בְּהִוָדַע לנו הדבר – ועתה, אתה הוא האדון רודאלף ההוא? –.” “אנכי, וגם להזמירה הושעתי ככל אשר השיגה ידי, ומאד ישתומם לבי בקרבי מה לה בפאריז? ובבית ס”ט לאצארוס? איך לא אדע זאת אני? – ועתה אלכה לי לחקור ולדרוש מה היתה לה – וְאַתְּ שימי מחסום לפיך ואל תגידי לזערמען ולבשמת מאומה מכל אשר דברתי אתך – חֲיִי בטוב!”
ורודאלף אשר הִתפלא מאד איכה שלחה נעמי את הזמירה לפאריז מבלי שָאֹל את פיו, הלך אל היכלו לשלוח ציר מְמַהֵר אל בית נעמי לדעת מה היה להזמירה? אך בטרם בא הביתה, ראה והנה מרכבה מרקדה באה, ומורף ירד ממנה, כי שָב אז מנורמאנדיא. וכבר הודענו בזה כי מורף שֻלח לנורמאנדיא במַלאכות רודאלף להפריע את מחשבות האשה רולאַנד והרופא בראדאמאנטי אשר חשבו להכרית מארץ החיים את השר אֹרְבִּיגְנִי אֲבִי ימימה ההרווילית.
––––––––
עט: מוּרְף וּפוֹלִידוֹרִי
פני מורף צהלו משמחות וגיל, ובשמחת לבבו בא לחדר רודאלף וישתחוה ויאמר: “שלום לך, הוד מלכות! הנה הבאתי אליך בשורה נעימה כי הפח אשר פרשו פולידורי ורולאנד, נשבר, והשר ארביגני נמלט, ולולי חשת אתה לשלחני, כי עתה כבר שכנה נפש השר דומה –. וימימה ההרווילית צִוַתני להגיד לך כדברים האלה: נְשיא אלהים אתה! ובידך ישלח ה' תמיד את ישועתו ועזרתו לברי לב ותמימי דרך ואת חמתו ונקמתו לנעוי לב ועקשי דרך. ועתה דע נא אדוני כי את פולידורי הבאתי בידי הֵנה, והנה הוא נצור בביתך אשר באלוני בכות, ואנשי חיל יסגרו בעדו את פתח הבית –.” “חדשות ונצורות השמעתני, מורף מחמד עיני! רב תודות לך, יקירי! איש צדיק אתה, ועוד יָתֵר מצדיק –.” “רב לך, הוד מלכות! להללני על אֹדות הדבר אשר רק לך נאוה תהלה – ושמע נא איך נהיה הדבר הגדול הזה… אך מה לי לספר לך זאת אחרי אשר כבר ספרה לך ימימה במכתבה את כל אשר נעשה, והא לך מכתבה, אדוני!” ובדברו נתן לרודאלף את מכתב ימימה ההרווילית וכתוב בו כדברים האלה:
"הוד מלכות! איפה אקח די תודה וברכה להודות לך ולברך את שמך על כל החסדים אשר עשית עמדי, ומה גם על חסדך האחרון העולה על כֻּלָם: כי הצַלת את אבי מֵרֶדֶת שחת בידי אנשי דמים, ובטובך הגדול שלחת גם את האדון הנכבד מורף לבית אבי להיות זרוע לי ולתפוש בכף את פולידורי המרצח, אשר בעצת האשה רולאַנד הוריד את אמי דומה בדמי ימיה, ועתה הוסיף עוד סרה וּשְאול חָטא בשָמעו שנית לעצת המרצחת ההיא להכרית גם אבי מארץ החיים.
“בלב רַגָז ובנפש נִבהלה מאד באתי אל היכל אבי, והנה האשה רולאנד לקראתי, ואף כי מצחה נחושה ונפשה ברזל, בכל זאת נבהלה ונחפזה בראותה אותי פתאֹם, ותאמר: אביך השר חולה הוא מאד, והוא לא פִלֵל כי תבואי הֵנה, ועתה אם תרעישי אותו בְהֵרָאוֹתֵך פתאם אליו, אז יכבד חָלְיוֹ גם יבֻלע לו – על כן הוחילי נא בזה ואנכי אלך ואגיד לו מעט מעט כי באת לבַקרהו –.” “לא, לא גבירה! ברגע הזה אֵרָאֶה אליו –.” אמרתי בלב אמיץ, ופני רולאנד שֻנו, וחמתה בערה בה, ותקרא! “ברגע הזה לא אניחך לֵרָאות פניו, כי בראותו את פניך ירתחו דָמָיו ויחזק חָלְיו האנוש –.” “מדוע לא הודיעתני כי אבי חלה חוֹלִי אנוש?” שאלתי את פי רולאנד? “יען כי כן צִוָה אביך השר –.” “שקר הדבר! ונפשי אוְתָה לדעת מה היה לאבי?” עניתי ברגז בצעדי מהבית לבוא אל חדר אבי, אך האשה המבישה ההיא החזיקה בידי ותקרא: “הלנסות כחך באת הֵנה? אחת דברתי כי לא אתנֶך בוא לחדר אישי השר –.” אז נִבא לי לבי כי אם לא אתאמץ ברגע ההוא להציל את נפש אבי, כי אז יִפּוֹל ביד הַמָוֶת, ועל כן פרצתי עלי פרץ ובחזקת היד הָדפתי את רולאנד ויצאתי מהבית, אך היא רָדפה אחרי בפנים לבנים ובברכים כושלות, ותָּחזק בי ביד חזקה וַתַּרְעֵם עלי בקול פחדים: עמדי! עֲמֹדִי!" אפס כי אנכי הדפתיה שנית ומִהרתי ואבוא לחדר אבי – אהה הוד מלכות! כל ימי חיי לא יִזַח בקרבי המראה הנורא אשר ראיתי – אבי שֹׁכֵב על ערש דוי, פניו כפני מֵת ואור עיניו גם הם אין אתו, ועל יד הערש נצב פולידורי הרופא ובידו סף זהב אשר יטיף בו נִטפי סַמִים מצנצנת קטנה להשקות את אבי –. דמי רֻתְּחוּ, עיני נִמלאו דָם, וְחֵמָה עזה התלקחה בכל מסלות לבבי ומסלולי עורקי, בראותי את המרצח אשר רצח את נפש אמי, שולח ידו להכרית גם את אבי מארץ החיים. וביד חזקה חטפתי את הצנצנת מידו ואטמנה בצלחתי, ואת השקוי אשר בסף הזהב שפכתי ארצה. אבי נִבהל למראה עיניו ויקם וישב על ראש המטה מבלי דַבֵּר דָבָר, הרופא נִבְעַת מאד ויתיצב כְּנְצִיב אבן, והאשה רולאנד התפרצה ותבוא החדרה וַתִּקְרוץ בעיניה אל הרופא לקחת את הצנצנת ממני בחזק יד. אך הרופא אשר הֵשיב אליו את רוחו כראותו את פני רולאנד, שם פניו אל הדלת, ויאבה לנוס ולהמלט על נפשו. והנה בפָתחו את הדלת החזיק בו האדון מורף וירעם עליו בקול מושל: “עמוֹד! אל תָּמֵש מזה אם חפץ חיים אתה! –.” ובזרוע נטויה סחב אותו וישיבהו הביתה. פולידורי נבהל במאד מאד, ברכיו פָּקוּ, ידיו רָפוּ ולשונו לְחִכּוֹ דָבקה. גם רולאנד הִלְבִּינָה כַמֵת ותתיצב מבלי-נוֹעַ. “מה כל אלה?” קרא אבי אשר התחזק וישכח מעט את חליו. “הה מה כל אלה? –.” הֵרָגַע נא, אדוני!" אמר השר מורף אליו, ודע לך כי אני צָפְנַת פענח9 להנשיא הגדול רודאלף נְגִיד געראלשטיין, ושמי מורף –." אך מה חפצך בביתי?" שאלהו אבי בתמהון, “השר מורף נִלוה אלי,” אמרתי אל אבי, “לְהָפֵר עצת רולאנד אשר נועצה להשיא מות עליך ביד פולידורי.” ובדַברי נתתי את צנצנת הסמים ליד השר מורף, והוספתי דַבר: אך בישע ה' באתי הֵנה ברגע ההוא אשר חפץ הרופא להשקותך אגלי מות מהצנצנת –." אבי השתומם מאד, ויהי כאיש נפעם ונדהם, והשר מורף דִבר עם פולידורי בלשון אשכנז (לשון אשר לא תשמע רולאנד) כדברים האלה: “אתה חִיַבְתָּ ראשך למשפט בגעראָלשטיין, ותברח משם ותבוא פאריזה וַתֵּחָבֵא ברחוב ההיכל במספר 17, גם שִנִיתָ את שמך לשֵם צאֶזאַר בראדאמאנטי, והיה במחשך כל מעשיך –. אך אין חֹשך ואין צלמות להִסָתר שם פועלי און! אתה עשית בסתר, וכל מעשיך גלוים הם וידועים – אתה הֵמַתָּ את אשת השר ארביגני הראשונה בסף רעל בעצת האשה רולאנד, ושלשום היתה אֵשת רֶצַח הזאת בביתך ותקרא לך הנה להשקות גם את בעלה שִקוי המות. ורודאלף נגיד געראָלשטיין הנהו כעת בפאריז, ועל פי עדים נאמנים נודעו לו מעשיך אלה – ועוד רבים כאלה –. והוא שלחני אליך להגיד לך כי אם תתן תודה על מעשיך אשר עשית בעצת רולאנד. גם תלך אתי פאריזה, אז יָקֵל מעליך את העונש הראוי לך במשפט. ואם מאן אתה, בחר לך אחת משתי אלה: או כי רודאלף יבקש מיד ממשלת צרפת כי תסגיר אותך בידו והוא יעשה משפטך ודינך, או כי אנכי אֲמַגנך כרגע בידי השופטים, ואת צנצנת הסמים אתן ביד הרופאים, והם יגידו להשופטים כי איש משחית ורוצח אתה, ואתה יודע את אחריתך….” אֶפְּלָה נא ביד האדון רודאלף, אמר פולידורי, ואולי יש תקוה – והנני הולך אתך פאריזה –. ובלבו חשב לָגוֹל מעליו כּוֹבד פשעו בהאשימו את האשה רולאנד: “אם כן הדבר,” אמר אליו השר מורף, “תן פֹה תודה על כל אשר עשית בעצת רולאנד!” “טוב הדבר, אדוני,” ענהו פולידורי. ואז דִבר אליו השר מורף בלשון צרפת ובקול רם: “תן תודה כי בעצת האשה המבישה הזאת הורדת דומה את הגבירה המפֹארה אשת השר פֿאָן ארביגני הראשונה! יתן הודה, חָבֵר לאשר מַשחיתה! –.” “הה!” ענה הרופא, “אודה עלי פשעי לאדוני! אויה לי כי נלכדתי באמרי פי האשה רולאנד אשר הסיתה אותי לבַלע ולהשחית את הגבירה ההיא חנם –. כשמוע אבי את הדבר הנורא הזה, צעק מנהמת לבו צעקה גדולה ומרה, ויתנפל ויכרע על ברכיו לְפָנַי, ויקרא: “סלחי לי ימימה! סלחי נא לי בשֵם הורתך היקרה והישרה! – עֵד ה' כי אני לא ידעתי שמץ דבר מזה – ומבלי דעת לקחתי את המרצחת הזאת לי לאשה….” אנכי והשר מורף מִהרנו ונרימהו מן הארץ, ועבדיו הובילוהו לחדר המקרה, והשר מורף צִוָה להסגיר את פולידורי הדר בחדר ולשום עליו משמר, ואל רולאנד אמר: “מהרי ונוסי מזה! ואם תמאני, אסגירך ברגע הזה אל השופטים – נוסי אשת הָרֶצַח! ומאֵרת ה' תרדפך באף בכל מקום אשר תדרוך כף רגלך בו! –.” והיא בראותה את הרעה הנוראה הנשקפת עליה, מִהרה ותברח כרגע ואז ספרתי לאבי את אשר עוללה רולאנד לי בתתה אותי לאשה להשר הארווילע – והוא בקִצפו צִוָה לרדוף אחריה ולהשיגה ולהסגירה אל השופטים, אך אנכי הפרעתיו מעשות כן, כי לא לכבוד הוא לו –. וביום מחר יִסַע אבי אתי פאריזה להודות לך, הוד מלכות! ולברך את שמך על אשר הצלת נפשו ממות –. שלום לך, נְשִיא אלהים, ועוד הפעם אודך מכל לבב על חסדיך הנאמנים אשר עשית עמדי, ומה גם על חסדך האחרון הזה. שלום לך!…” ברוב שרעפי בקרבי, שכחתי להודיעך כי היותי בבית ס“ט לאצארוס, מצאתי שם נערה אשר תּכֻנה בשם “זמירה” ולפי דבריה עשית עמה חיים וחסד, והיא תספר לך את כל התלאות אשר מצָאוה, כי גֻנוֹב גֻנבה מהכפר אשר הושבת אותה בו, גם אֻסרה בבית האסורים על לא חמס בכפה, כי היא תמימת דרך ויקרת ערך. גם אודיעך כי צר לי מאד על אשר לא יכולתי למצוא את האלמנה ובתה אשר עֲשָׁקָן יעקב פֿערראנד. ואולי נודע לך מקום מושבן, כי אז אושיע להן בשובי פאריזה –.”
“הזמירה איננה עוד בבית נעמי? שאל מורף את רודאלף בתמהון. “איננה עוד שם” ענהו רודאלף, וזה מעט הֻגד לי כי היא יצאה מס”ט לאצארוס. ומאד אתפלא על נעמי מדוע לא הודיעתני פשר הדבר הזה! הה, לבי יאמר לי כי עוד צרה חדשה מצאה את הזמירה האומללה – ועתה שלח נא רץ ממהר לנעמי וכתוב אליה למהר ולבוא הֵנה, ובין כֹה וכֹה אלכה לי לבית האסור ואחקור ואדרוש אולי יִוָדַע לי שֹׁרֶש הדבר. כי לפי מכתב ימימה יושבת עוד הזמירה בס“ט לאצארוס – אך יונת צחוק ספרה לי כי היא פגשה אותה עם אשה זקנה בצאתה מס”ט לאצארוס, ומי היא הזקנה? האם נעמי היא? והיא לא הגידה לי מאומה! –."
“הבליגה נא, הוא מלכות על פליאתך, ובטרם תבוא החרסה יִוָדַע לך מה נהיתה. ולמחר בבקר נגיש את פולידורי לפני כסא מלכותך למשפט, ולפי דבריו יש לו להגיד לך דברים נסתרים אשר לך לדעת אותם –.”
“נפשי עלי תאבל לשוב ולראות את פני הבליעל ההוא אשר השיא מהומת מות עלי – הה! בראותי את פניו יתיצבו הימים הראשונים נוכח פני, למן היום אשר בו הניפותי את חרבי על האיש אשר עלי לכבדו כאלהים, עד היום אשר בו מתה עלי בתי היחידה – הוי! מות בתי יְמָרֵר את חיי מִרבה להכיל, ברבות הימים, יִרֶב יגוני ביתר עָז, ובספות השָנים יוסיף זכר יום מותה, לשַבר את לבי משנה שִבָּרוֹן! – ואולי הֲסִבּוֹתִי גם אני בנפשה בתתי אותה בידי אמה המרשעת? ולוּ גדלתיה אני בביתי, מי יודע אם לא היתה עוד בחיים חיתה? אויה! אויה נא לי!! –.”
“אל נא תָשֵת עליך חַטאת אשר לא חטאת!” אמר מורף אליו, “כי איכה יכולת לשֶבת בית ולגַדלה אחרי אשר נָטַלְתָּ עליך להתנודד בארצות רחוקות לְהָתֵם בזה חטאת ולכפר עָוֹן, עָוֹן-חרב….”
“צָדקת ידידי! ומי יודע אם כֻפר עוני גם עתה? – אך בעוד ימים לא כבירים, נשובה אל ארצנו, אפס כי לפני צאתי מזה, אעשה את הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. אוציא כאור צדקת זערמען ואשיבהו לבית אמו, אתאמץ להוכיח לעיני השמש כי בשמת בת מארעל חַפָּה היא מפשע. אשיב גמול ליעקב פֿערראנד, אעביר מעליו את אדרתו, אדרת האמונה אשר הוא מתחפש בה לבעבור עֲשׂות זִמה, לבעבור ספות חטאת על חטאת, לְרַצֵץ דלים, לעשוק אביונים ולמלא אוצרו זהב חמסים – גם אוציא בִלְעוֹ מפיו, ואכביד עליו את ידי לפזר הונו למחית בעלי מלאכות ישרי לב ותמימי דרך אשר נפשם בחסר כל תתמוגג…..”
“אך מי יודע אם יצלח ביד צִלה לחטוף את יעקב פֿערראנד בשחת רשת אהבָתה עד כי יגיד לה את כל לבו? –.”
“השר פֿאָן גרוין ספר לי כי חפצי יצלח ביד האשה המבישה ההיא, ובהודיע לה השר את מערכי לבי, ובהודיע לה השר את מערכי לבי, צָהלו פניה ותאמר: “בעוד שלשת ימים אֶגְנוֹב את לב הזקן הבליעל פֿערראנד ואוליכהו שולל עד אשר יגלה לי כל תעלומותיו…” ואני הבטחתיה כי אז אָקֵל מעליה את ענשה –.”
עודם מדברים והנה שני מכתבים הובאו ביתה רודאלף. ורודאלף פָתח מכתב אחד מהם, והנה הוא מכתב נעמי, וכתוב בו כדברים כאלה: “ידע נא אדוני כי לפני ימים אחדים בלֶכת הזמירה בנשף בערב יום לכהן הכפר, נעלמה הנערה מעיני ולא ראיתיה עד כֹה. וכאשר חפצתי לכתוב אליך ולהודיעך את הדבר הזה, בא רוֹכֵב מפאריז ויגד לי בשמך כי על פי דבריך נסעה הנערה פאריזה, ובעוד ימים מעטים תשובנה אלי. ובכל זאת לא אנוח ולא אשקוט, והנני שואלת את פיך: השלום להנערה? ומתי תשוב אלי? כי נכספה גם כלתה נפשי לראותה.” “נפלאת היא בעיני!” קרא רודאלף" “מי הוא ואי זה הוא אשר מְלָאוֹ לבו לגנוב את הזמירה ולמה זה? ועל מה זה?”
ומורף אחרי קראו גם הוא מכתב נעמי, ענה ואמר: לפי דעי היתה יד שרה במעל הזה – ואם תשקול במאזני בינתך את המעל הזה עם הדִבה אשר הוציאה שרה על ימימה, אז תדע ובחנת כי צדקתי בדברי…" “כן דברת!” ענהו רודאלף, “עתה נפקחו עיני ואראה כי יד שרה היתה עם גוֹנְבֵי נפש הזמירה, יען כי היא תַקשה עוד ערפה ותאמין כי בנַתקה את כל עבודות אהבה אשר – לפי דִמיונה ושגעונה – נפשי קשורה בהנה, כי אז תתעורר בלבי האהבה הישָנה אליה… אך עתה אשים קץ למחשבות אוֹנָהּ לבל תרדפני עוד! מַהרה ושלח אליה את השר פֿאָן גרוין והוא יגיד לה בשמי כי אני יודע וָעֵד כי ידה היתה עם הגנבים אשר גָנבו את הזמירה, ואם לא תודיעני כרגע איה איפה הנערה ההיא, אז תאחז במשפט ידי וארדפנה בחרב נוֹקֶמֶת עד להשחית… אך חכה נא מעט”, אמר רודאלף בפָתחו את המכתב השני אשר שֻלח אליו. “נפלאת היא בעיני” הוסיף רודאלף לדבר בקראו את המכתב ההוא, “איש שלומי אשר בקשתיו להביא את חרבונה אלגירה, כותב אלי כי בבוא חרבונה למארסילא מֵאֵן לנסוע הלאה וישב פאריזה, והיום או מחר יבוא הֵנה, ואז יספר לנו את הנסִבּה אשר הֵסֵבָּה את תשובתו לפאריז, ועתה שלח נא עד מהרה את השר גרוין אל שרה, ואתה לך נא לבית ס”ט לאצארוס לחקור ולדרוש על אֹדות הזמירה –."
אחרי שעה וחצי שב השר פֿאָן גרוין להיכל רודאלף ופניו זועפים מאד ויקרא: “אהה אדוני המלך! הָכן והכון לך לשמוע דבר נורא – “מה נהיתה?” שאל רודאלף, “הגידה נא, הגידה! –,” “שרה נִרצחה בביתה – וכל עוד נפשה בה –.” “נעויתי משמוע!” קרא רודאלף, ומי הוא הָרוֹצֵחַ? –.” “לא נודע עוד מי הוא – והרופאים נואשו ממנה –.” וברגע ההוא שב מורף מבית ס"ט לאצארוס: “ראש דבר”, אמר רודאלף אליו, “ראש דבר יוָדע לך כי שרה נרצחה בביתה, והרופאים יאמרו לה נוֹאָש –.” אף כי “היא הרבתה לפשוע”, אמר מורף, “בכל זאת אנוד לה –” הה אחריתה נורא מאד – “והזמירה?” "הזמירה יצאה תמול לחפשי, ולפי הנשמע היתה זאת על פי ימימה ההרווילית. “לא יתכן הדבר כי ימימה שואלת ממני לעשות עצה ולהוציא את הזמירה מבית האֵסור –. “גם נודע לי כי אשה זקנה ונשואת פנים באה לבית האסור עם פּקֻדת השופטים לשלח את הזמירה לחפשי, ושתיהן הלכו להן –.” “גם יונת-צחוק ספרה לי כן. אך מי היא הזקנה ההיא? ואנה הלכו להן? פליאה דעת ממני! ואולי לא נוכל לדעת פֵשר הדבר הנעלם הזה כי אם על פי שרה, והיא מתבוססת בדמיה וחייה לשאול הגיעו, וגם תָּם אחיה אשר לפניו נגלו כל רָזֶיהָ, גם הוא לא יגיד לנו מאומה לחרפת אחותו הַמָטָה למות – אך עוד לנו תוחלת ותקוה: כי לנו לחקור ולדרוש מי היתה האשה הזקנה אשר הוציאה את הזמירה מבית האסורים. ועל פיה יִוָדַע לנו הַכֹּל – ואתם מורף וגרוין ידידַי! עליכם המצוה לחפש ולמצוא את הזקנה ההיא –.” כן נעשה הוד מלכות!” ענה מורף וגרוין יחד “גם חרבונה יוכל לעזור לנו בדבר הזה.” הוסיף מורף לדַבר, “כי הוא יודע הליכות פאריז –.” “כן דברת, ענהו רודאלף, ואני מחַכה לו בשמחת לבב, כי הוא הצילני ממות, וחסדי זה לא אשכח כל ימי חיי –.”
––––––––
פ: הָעֹנֶשׁ
מיום ליום יִכֶל בְּשַׂר יעקב פֿערראנד מֵרֹאִי, עצמות לְחָיָיו שֻפּוּ מאד, עיניו תִּמַקנה בחוריהן, ועל עפעפיו צלמות. כצל כנטותו יתנודד יומם, גם בלילה ישבע נדודים כמֻרדף ממשלחת מלאכי רעים. כי מחלה ארורה מִסְתַֹתֶּרֶת בחֻבו, מחלה אשר היא עָש לעצָמות ורקב ללבב, מחלה אשר כַּדֶבֶר היא מתהלכת בכליות אנוש, וכקֶטב יָשוד צהרים תָּשֹׁד לְשַׁדוֹ וְתָמוֹץ מיץ חיָתו, ומנפש ועד בשר תכַלה. המחלה הזאת, הלא היא – מחלת האהבה, אהבה אשר בתאות בשר יסודה, ובחמדה נמבזה שׁׂרָשָה –. ואת המחלה הזאת שָׂמה עליו צִלה היפה בבנות האדם והרעה והמשחתה בבנות הַתֹּפֶת, ואנחנו לא נְנַסה בזה לספר את עָרמת האשה הראה הזאת ותחבולותיה ומזמותיה וּכְשָפֶיהָ הרבים אשר על ידיהם מָשכה את פֿערראנד בשחת רשת אהבתה, כי לא לתפארת היא לנו להגיד ולספר דברי בליעל ודברי בלע כמוהם – רק זאת נודיע כי צלה אחרי אשר הִצִיתָה בלב פֿערראנד שלהבת אהבה עזה כמות, התחמקה וַתֵּקַע נפשה ממנו, ותציקהו ותאלצהו למות, ואחרי כן הוסיפה להעיר שנית תקוה בלבבו ולקחת אותו בעפעפיה ובנפת צוף אמרי אהבה, ועד ארגיעה יספה עוד הָתֵל בו, וכל עמָלו נשאר מָעַל, ותקותו מַפַּח נפש – גם היתה חמושה בלהב חרב פיפיות טבול ברעל לבלתי קְרוֹב אליה. וכן טִלטלה אותו טַלְטֵלָה גבר, וַתְּקלעהו בכף הקלע, עד כי קָץ בחייו ויבחר במות –. סוף דבר כי אחרי כְלוֹת בשרו ושארו בתגרת יד האהבה הארורה ההיא, בכה והתחנן לְמַשְחֶתֶת נפשו לבל תוסיף עוד לערוץ את עלה נדף כמוהו, והיא האירה פניה אליו, ותאמר: “אם באמת ובתמים אהבתני ונתת לי אוֹת שְאַתָּה אוהב אותי –.” “את כל הון ביתי אתן לך!” קרא פֿערראנד ברשפי אש אהבתו, “וגם את נפשי אתן באהבתך –.” “הון ביתך לא אחפוץ, ענתה צִלה, “כי רב אשר אתי מאשר אותך. ראה נא –” ובדַברה הוציאה מצלחתה ארגז קטן מְמֻלָא אבני חפץ ואבני נֵזר, “אפס אם תסגיר את נפשך בידי, אז אדע כי אהבתני, ואז אמלא כל משאלותיך –.” ורוח עִוְעים לבשה את יעקב פֿערראנד וַתְּסַכֵּל את שִׂכְלו, וַתַּך אותו בְשִׁגָעוֹן וּבְעִוָרוֹן ובתמהון לבב, ויעתר אל בת השחת ההיא, ויקרא: “ראי נא, ידידות נפשי! הנה אנכי מַסְגִיר את נפשי בידך, ואגידה לך כי תחת אדרת האמונה אשר אֶתְחַפֵּש בה תמיד, הנני מסתיר לב רע אשר שבע תועבות בקרבו, כי גָנבתי, רָצחתי גם יָרשתי…..” “אך דְבַר שפתים הוא”, אמרה אליו צלה בחלקת לשונה, ותלטוש עיני אהבה לו, ובזאת לא תוכיח לי עוד כי תַפקיד חייך בידי – אך עשה זאת איפוא וכתוב על הגליון את כל עונות הרב אשר עשית כל ימי התנכרך במסות הצדק, ואז אדע כי בכל נפשך תאהבני –,” ופֿערראנד המֻכה בסנורים וְהַבּועֵר בשלהבת אש אהבת צלה, לא שת לבו ולא זכר אחריתו, ויכתוב על הגליון כדברים האלה: “אודה עֲלֵי פְשָׁעָי: א) כי לפני עשר שנים הובאה אֵלַי יַלדה קטנה לגַדלה בביתי בִּשְׂכר מאתים אלף פֿראַנק, ואני הִדחתי את הילדה אל ארץ גזרה וְזִיַפְתִּי מכתב תעודה כי היא מֵתה, ואת הכסף לקחתי לי –. ב) לפני ימים אחדים הִצְמַתִּי בְּבוֹר כֶּלֶא את בָשְמַת אמָתי אשר עניתיה ואשר יָלדה לי ילד מֵת, באָמרי כי בת שובבה היא ורָצחה את נפש עוּלָהּ אשר ילדה לזנונים –. ג) על זערמען סוכְנִי חרה אפי, ויהי היום ויקח מאוצרי מעט כסף אשר השיב לי ביום המחרת, ואנכי הרשעתיו כי גָנַב ממני הון עתק, והשופטים האמינו בקולי ויאסרו את זערמען בבית האסורים אשר כל הגנבים והשודדים אסורים שם –. ד) הילדה אשר הדחתיה לפני עשר שנים, נמצאה לפני ימים מעטים, ומיראתי פן יבֻלע לי בגללה, שִׁחַרְתִּי מכספי איש משחית ומחַבל היושב בְאִי התָּרים ושמו גנֻבת ממשפחת מרטיאל, והוא הטביע אותה בנהר זיינע, אותה ואת שפרה סוֹכֶנֶת ביתי אשר ידעה את כל מעללי הרעים ויגורתי מפניה פן תגַלה את סודי ותצעידני לבמת מטבח –. ה) איש נכבד, אֲחִי הגבירה פֿאָן פֿערמאָנט, הפקיד בידי מאה עלף שקלים – ואני אָרבתי לו במסתר, בעצת ידידי פולידורי הרופא, ויריתי בו כדור עופרת ורצחתיו, ואחרי כן הערמתי מזימה ואעידה עֵדֵי שקר כי הוא שלח יד רוֹצַחַת בנפשו, ואת מְאַת אלף השקלים הבאתי אל בית אוצרי, וזה מעט באה אחות הנרצח לבקש את פָרָשַׁת הכסף מידי ואני כִחשתי בפקדון ההוא וגרשתיה מביתי –. עתה, עתה הֵא לך, אהובת נפשי, את הגליון הזה, ודעי נא וראי כי אהבתיך אהבה עזה ממות, והסגרתי את כבודי ואת חַיַי וּמְאֹדִי בידך.”
“עתה ידעתי כי באמת ובתמים תאהבני.” אמרה צלה בשפתים נוֹטְפוֹת מוֹר בקחתה את הגליון מיד יעקב פֿערראַנד ותצפנהו בצלחתה. אך כמהר חץ מקשת מִהרה וַתִּקְרע את חלון הבית, וַתֵּרֶד בחבל אשר קשׁרה כבר בחלון, ותברח דרך גִנת הביתן אשר בחצר – ויעקב פֿערראנד נבהל עד מאד, רעיוניו נָבוֹכוּ, עשתונותיו אבדו, ונפשו התעלפה בתגרת יד פחד פתאם, ובטרם התנער מתרדמתו העזה, ובטרם עצר כחַ להרים ידיו ורגליו וְלָמוּשׁ ממקומו, אָחזה כבר צלה את דרכה ברחוב השני, ותגיע אל המקום אשר מרכבת השר מורף מחכה שם עליה תמיד, וַתֵּשֶׁב במרכבה וַתּסע ותבוא אל בית רודאלף אשר באלוני בכות, ואת גליון יעקב הסופר הסגירה אל מורף, והוא מִהר ויתנהו על יד רודאלף –.
ויעקב פֿערראנד נעור מתרדמתו הנוראה, וַתִּפקחנה עיניו לִראות כי הִשִיא מָוֶת עליו בְּתִתּוֹ את הגליון ההוא אל יד צלה אשת הרצח, וידע ויבן כי איש לא נודע לו המבקש את נפשו לספותה, שִלח בו את המִשלחת הרעה ההיא לשַלח על ידה את כל מגפותיו אל לבו – אך בכל זאת לא היה בו כחַ לכבות את אש האהבה הבוערת בקרבו, ועוד התלקחה התבעֵרה ההיא בחבו, ומרגע לרגע השתובבה נפשו משובה נצחת בעזוז יד האהבה, עד כי היה עשוק ורצוץ, נפעם ונדהם, וחייו לשאול הגיעו באין מִקְוֶה… כצבי מֻדח אשר חֵץ מָוֶת תקוע בלבו, התנודד יעקב פֿערראנד מחדר מושבו אל גנת הביתן, וילך בעקבות צלה אשר נשארו בתוך השלג, ובלי מֵשִׂים התנגפו רגליו בגל עפר – וַיִשַח ראשו וירא בור כרוי ובתוכו בלויי סחבות מגֹאלים בדם – הוא הבור אשר חפרה בָשמת בת מארעל לקבר שם את בנה הנולד מֵת ואשר הוא גם בן יעקב פֿערראנד –. פלצות וְשָבָץ אָחזו את עַיִט צבוע הזה! לבו הקשה כברזל נמס כדונג, ונפשו הנחושה התעלפה בקרבו, ובעינים נטויות וחשֵכות הביט בתוך הבור, ורוח גדולה התחוללה וַתְּיַלל יללת מָוֶת מסביב לו –. “בא קִצִי!” צעק לב המרצח הצבוע הזה, “רגלי הובילוני אל מקום שם קבר בני – בני – ואנכי הולדתיו בעון, עֲוֹן חרב – גם אנכי המתיו בהכבידי את ידי על בשמת עד כי… וצלה – הה! היא לקחה ממני את נקמת בשמת – אהבתה תמותתני לרגעים – גם כבודי ומאֹדִי ורוחי ונפשי נתונות נתונות בידה – אויה לי! מה זאת עשיתי? – עיני רואות בִּידִי – חרב הַהוֹרֵג מעופפת על פָנַי – ובקרבי מחלה אנושה, שלהבת התפת ומוקדי עולם –.” כֹה צעק לב נחש עקלתון זה, ואגלי זעה קרה ככפור נזלו ממצחו, רגליו כשלו, ברכיו פקו ויפל דומם על הקבר הפתוח, קבר בנו…
––––––––
פא: גוב הָאֲרָיוֹת
עתה אנהגך אביאך, קורא יקר! אל מקום נורא, מאורת צפעונים ומקום תנים, הלא הוא בית האסורים אשר פי השודדים יקבנו בשֵם “גוב אריות,” שם אֻספו חבר גנבים, גדוד שודדי ליל, חוֹתרים בחֹשך בתים, זובחי אדם ומרצחים עריצים. פני בנים משחיתים ההם נדמו כפני בהמות שדי חיתו יער. פני האחד כפני שועל ערום מכל חית השדה, ופני השני כפני אריה יכסוף לטרוף, פני השלישי כפני נמר שֹׁקֵד לשפוך דמים, ופני הרביעי כפני זאב ערבות אשר הוא כמות ולא ישבע, כמוהם כן כל האספסוף אשר במקום תֹפֶת ההוא. בין זרע מרעים ההם יִמָצא גם גנֻבת וחצר-מות אשר נתפשו בבית חמוץ-זרוע, וראש לכֻלם איש משחית לחַבל ואיש דמים ומרמה אשר יכֻנה בשם “גל עצמות.” מראה המרצח הזה יטיל אימה ופחד, מצחו יִסוֹב אחורנית מול ערפו, עצמות לְחייו ארוכות ודקות, וצוארו ארוך מאד, ועל כן נדמה כדמה ראש נחש, גם עיניו הקטנות והמפיצות שביבי רֶצח, נדמו כעיני צפעוני. שפתותיו שרועות כְּכֶפֶל רסן הזאב, ושִניו הגדולות והחדות הנראות החוצה, דומות כְשִׁנֵי חיה רעה. פניו לבָנים כפני מֵת, בכל ראשו קרחת, זקן לא יצמח סביבות לחיו, בשרו כחוש במאד מאד, וכל עצמותיו יפרדו לעיני הרואים; אך בכל זאת הוא כביר כחַ ורב אונים ובעל אגרוף מאין כמותו בין כל חבֵריו. והוא נצב בבית האֹכל וממתיק סוד עם גנֻבת וחצר-מות אנשי סודו מעודו.
“הידעת נאמנה כי זערמען הכה את אנשי שלומנו בלשון?” שאל גל העצמות את גנֻבת.
ידעתי נאמנה, ענהו גנבת, “סתרי שמע זאת מפי הפסח הבריא, והפסח הזה אמר להרוג את זערמען על ככה בחרות אפו בו –.”
אם כן הדבר. אמר גל העצמות, “אשקיע את לשון המלשין ההוא בחבל לבל יחרץ עוד לשונו – ואני שנאתיו שנאת מות מרגע בואי הֵנה –.”
“אף ידי תִכּוֹן עמך,” קרא חצר-מות, ואתה יודע כי הסכן הסכנתי להביא להבת חניתי בלב אדם, וזולת בעל האשה המוכרת חלב בהסיטע, הרגתי עוד ארבעה או חמשה אנשים."
“את זערמען נציג לִמְשֹׁל כל המלשינים,” דבר גל העצמות באפו, ובהכותנו אותו חרם, יראו כל המלשינים וייראו, הטרם נדע כי הם יָרֵעוּ לנו יתר הרבה מהשופטים? מי הֵכִין שלשום לנמרוד מטבח? הלא המלשין! ומי תלה לפני חֹדש ימים את בן-לַיִש על העץ? הלא הולכי רכיל מגלי סוד כזערמען? –."
ומי הִסגיר אותי ואת אמי ואחותי גם את אחי האסור באניה, מי הסגירנו ביד השופטים? הלא חמוץ-זרוע בעל הלשון! –."
“גם אותי הִסגיר הבליעל ההוא ביד צר!” קרא חצר-מות בזעם.
“קץ כל המלשינים הנה הוא בא!” הרעים גל העצמות בקולו, אני, אני אמית פֹּה את זערמען, וממני יראו וכן יעשו כל האסורים בבתי האסור – ואם יומתו חמשה או ששה מלשינים, אז לא יוסיפו עוד הבוגדים לשלח רסן לשונם – אך נחכה נא עד בוא הפסח הבריא הֵנה…."
“אך במה תְּיַשן את זערמען שנת עולם?” שאל חצר-מות, “הלא כל כלי יוצר אין בידנו –.”
“התחפוץ להושיט צוארך בין יִתְדוֹת ברזל האלה?” שאלהו גל עצמות בהפרידו את אצבעותיו הקשות והחזקות כמטילי ברזל.
“היש את נפשו לְחַנְקֵהו באצבעותיך?”
“יש ויש!”
“אך אם יִוָדַע הָרֶצַח הזה לשר בית האסורים? –.”
“האנכי עגל בעל שני ראשים אשר יַראוהו המשחקים ביום השוק? – האינך רואה כי אין לי רק ראש אחד, ואת הראש הזה חִיַבְתִּי כבר למשפט, כאשר הגיד לי תמול שר השופטים – ואם אמית גם את זערמען, האמות עוד שנית בגלל הדבר הזה –.”
"צָדקת בדבריך! אמר גנֻבת, “לא תמות פעמַים…”
עודם מדברים והנה קול ענות גבורה ותרועת שמחה בחצר המטרה, וגנבת פתח את הדלת לראות מה זאת.
“הנה הפסח הבריא בא אלינו,” אמר גנבת בשובו הבית, וכל האסורים הריעו תרועה גדולה לקראת בואו…"
“השלום אתה?” קרא גל העצמות אל הפסח הבריא בבואו הביתה, “זה מעט הִזכרנוך ודִברנו בך.”
“מה נִדברתם בי?” שאלהו הפסח הבריא בפנים צהלים.
“הגידה נא לנו הידעת איש צעיר לימים אשר שמו זערמען?”
“מי יתן ולא ידעתי אותו!” ענה הפסח הבריא.
“כי הוא מְרַגל חֶרֶש ומלשין.”
“מתי? אנה? ואת מי הלשין הנבל הזה?” שאל גל העצמות בחרי אף.
“אני אספר לך כל שרש הדבר,” ענהו הפסח, “אתה ידעת את ידידי הנקרא בשֵם “שָׂעִיר” אשר היה לפנים אסיר-אני. השעיר הזה אסף אל ביתו את זערמען בהיותו עוד נער קטן וילמדהו לכתוב ולחשוב חשבונות, וכאשר גדל הנער ויהי לאיש, נְתָנוֹ השעיר אל בית איש עשיר בעיר נאנטעס לעבוד את עבודת מסחרו. מגמת פני השעיר היתה לחתור בחֹשך בית העשיר ולקחת את כל הון ביתו. ויהי היום ויגל השעיר לזערמען את מערכי לבו ומזמותיו, וזערמען לא ענהו מאומה, אך מהר ויודיע להעשיר את מזמות השעיר, והוא ברח משם בלילה הוא. השעיר האמין כי זערמען יתמוך ידו לבצע את מעבדו, וַיְנַס הוא עם שלשה מרעיו לחתור בבית ההוא באשון חֹשך, אך העשיר נזהר על פי דברי זערמען וישמור את ביתו, ויתפוש בכף את רֵעי השעיר, והשעיר נָס וַיִמָלֵט ויבוא פאריזה וחמתו בערה בו על זערמען, ומני אז התחקה על שרשי רגליו, פעם אחת פגש אותו ברחוב וַיִפָּלֵא ממנו לעשות לו רעה בעצם היום לעיני רֹאים, ויתחמק וילך אחריו עד חדר מושבו. ובנשף לקח אותי אתו ונבוא אל ביתו לקחת את נפשו, ולמורת רוחנו נמלט מידנו ונעלם מעינינו עד היום הזה.”
“מה תתן לי אם אבשרך כי זערמען יֶשְׁנוֹ פֹה אתנו?” אמר גל עצמות.
“הזערמען פֹּה בגוב אריות?” שאל הפסח הבריא בגילה ותמהון.
“הוא, הוא ולא אחר!” ענהו גל העצמות, “ואני אני אשַלח אותו לעזאזל, כי אני הולך למות ונחשבתי עם יורדי בור, וההורג לא יהרגני פעמים אם אפגע עוד אדם ואשית על דמי הרוגי נוספות. מות יומת זערמען המלשין והמגלה סוד אנשי שלומנו! –.”
כל האסירים סַבּוּ את גל העצמות וישתוממו על עוֹז רוחו ואֹמץ נפשו, ולא שתו לבם אל איש רם קומה עוטֶה אדרת שער אשר בא הביתה בלט ואזניו קשובות אל כל הגה היוצא מפיהם. אחרי רגעים מעטים בא גם זערמען הביתה וישב על יד החלון כפעם בפעם רחוק מעדת עריצים ומרצחים ההם. והנה בפתע פתאֹם התנשא גל העצמות כאריה משחית, ויתנפל על זערמען, ויפילהו ארצה, וישם את רגלו על לבו. ובאזרועי עצמיו החזיק בצוארי זערמען ויתקע את צפרניו בגרגרותיו בחֵמה שפוכה, ועוד מעט וזערמען איננו! אמנם עד ארגיעה רץ האיש הָרָם אשר מבלי מֵשִׂים בא זה מעט הביתה, ובגבורת ימינו הִפיל ארצה ארבעה או חמשה שודדים הנצבים לו לשטנה, ויגש אל גל העצמות ויחזיקהו בצואר עד כי הִרְפּה מזערמען, ואז הִמטיר על עצמות גֻלגלתו מהלומות אגרוף ומַכות בלתי סרות עד כי הֲמָמו בתגרת ידו החזקה. האיש רם הקומה וגבור החיל הזה, היה “חַרְבוֹנָה”. ובעת אשר הָלַם ומָחץ ראש גל העצמות, קרא בקול גדול: זרם ברד וְנֶפֶץ עם אבני אלגביש כאלה. הִרעים לפָנים האדון רודאלף על ראשי, וממנו ראיתי וכן עשיתי עתה – חזיז ורעם! עודך מתקומם לי? אם מעט הוא, ואוסיפה לך כהנה וכהנה." הוסיף חרבונה לדַבר וַיַך באגרופיו את לְחָיֵי גל העצמות מכות נמרצות ואנושות עד שפך דם. האסירים נבהלו נחפזו למראה עיניהם, וינועו ויעמדו מרחוק, ורק הפסח הבריא התנפל כנמר על חרבונה, אך הוא הדפו ברגליו עד כי התגולל ארצה פעמים רבות ולא יכול קום. וברגע ההוא קם שאון וקול סאון והמולה גדולה ורעש בין כל השודדים והמרצחים, והקול נשמע בבית שר בית האסורים, וימהר הוא עם חמשה ועשרים אנשי מלחמה מזֻינים ויבואו הביתה ויקימו את הסערה לדממה. את זערמען השוכב ארצה וכל עוד נשמה באפו, צִוָה השר להביא אל אֹהֶל ביתו, ואת גל העצמות עִם חרבונה פָּקַד להביאם במשפט על מעשיהם. שומר בית האסורים אשר אָהַב את זערמען, הֵרִים אותו מן הארץ וינהגהו ויביאהו אל בית השר, אך בחדר הקיצון התעלף זערמען, ועל צוארו נראו פצעי דם מתגרת ידי המרצח אשר חָלו בו. כשוב רוחו אליו, זכר את אשר נעשה בו, וישאל את פי השומר: “איה האיש אשר הצילני ממות? –.” “הנה הוא בחדר השר,” ענהו השומר, “והוא סִפר לו כל שורש דבר, ולולי חש הוא לעזרתך, כי עתה עשה אתך הָרוֹצֵחַ כָּלה –.” “ומה שֵם האיש היקר ההוא?” שאל זערמען. “חרבונה שמו,” ענה השומר, “והוא היה לפָנים אסיר-אֳנִי, ועתה הוסיף עוד סרה כי חתר בחֹשך בית איש עשיר, ושָׁלח בגנֵבה את ידו וַיִתָּפֵשׂ בכף. לפי דֵעִי ישֻלח שנית ביד פשעו להיות אסיר-אני עשרים שנה”, לדברים האלה חרד זערמען ויצר לו כי איש כֶּבֶד עוֹן כזה הצילו ממות, ויאמר: “הן אמת כי גדול עון האיש הזה מנשוא, אך בכל זאת עשה עמדי חסד אלהים אף כי הוא איננו יודע אותי, ונפשי אִוְתָה לראותו ולהודות לו על חסדו אשר הפליא לי…” עודנו מדבר וחרבונה בא החדרה, “חַכֵּה נא בזה” אמר השומר אליו, “ואני אלך אל השר לְדֵעָה מה יֵעָשֶׂה לגל העצמות, ואחרי כן אשובה הֵנה ואקחך אתי,” השומר הלך לו, וחרבונה נגש אל זערמען בפנים צוהלים ויקרא: “חזיז ורעם! יעלוז לבי כי הצלתיך מיד מבקש נפשך –.” “אודך אדוני בכל לב,” אמר זערמען אליו, ושבע ביום אברכך בחיי על החיים והחסד אשר עשית עמדי אף כי לא ידעת מי אנכי ומדוע הובאתי פֹּה –." “אני יודע אותך.” קרא חרבונה, ועל כי ידעתיך, אֻסרתי בבית אֵסור הזה –." “פליאה דעת ממני איכה אֻסרת בזה בגלל אשר תֵּדָעֵנִי! –.” “ואני אודך במאֹד מאד על אשר הורדתי בגוב האריות למענך, רק למענך –.” “עשתונותי נבוכו ולא אמצא את חידתך – הלא השומר הגיד לי כי לֻקחת בבית האסורים על אשר….” על אשר חתרתי בחֹשך בית עשיר ונמצאתי במַחתרת עם הגנֵבה, אשר גָנבתי," אמר חרבונה בלב שמח ויתן קולו בשחוק גדול מאד. “האתה עשית דְבַר בליעל כזה?” שאל זערמען, “אתה אשר בגֹדל נפשך ויקרת רוחך שַמת את נפשך בכפך להציל את נפשי ממות! ומדוע תשחק עוד ותשמח במעשיך? הטרם תדע את העוֹנֶש הנשקף עליך על עון חטאתך! –.” ידעתי," ענהו חרבונה, “להיות אסיר-אני כעשרים שנה – אך מה אעשה ואתה ידידי הֲסִבּוֹתָּ בכל זאת, אתה, רק אתה! –.” “בָּאֵר נא את דבריך ואשמעם,” אמר זערמען. “כדבריך כן אעשה: דע נא כי באמת חתרתי בַיִת גם גנבתי –” “אל-נכון הציקך הרעב…. “הרעב? לא! כי עוד נותרו בידי מאה ועשרים פֿראַנק מאלף הכסף אשר נתן לי מושיעי – ומושיעי זה, מורי ומלמדי הוא לְחַלֵק מהלומות נמרצות ומכות אֲנושות אשר ממבחריהן אָצלתי על ראש גל העצמות – ובעבור מושיעי זה שלחתי בגנבה את ידי, ועליך להודות רק לו ולברך את שמו על פדות נפשך –”. “אך מי הוא מושיעך?” שאלהו זערמען בתמהון. “מושיעי הוא גם מושיעך, והוא יוציאך עוד לחפשי גם מבור אסיר זה –.” הוא גם מושיעי? והוא ישלחני לחפשי?” הוסיף זערמען לשאול. “כן הדבר – האדון רודאלף הוא מושיעך הוא שומרך וצלך, והוא מלך או בן מלך –.” “שגית,” ענה זערמען ברוח נבוכה, אני לא אדע איש רם ונשא כזה מעודי ועד כֹה –." "אך הוא יודע אותך, חי ה'! והוא יצילך מכל רע, מבלי אשר תדע מי הוא מצילך, כי כן משפטו תמיד לחלץ נפש צדיק מֵעָנְיו בסֵתר פנים כאֵל מסתתר ומושיע לכל ישרי לב –. “בחידות תדבר בי!” קרא זערמען. “האדון רודאלף הזה.” הוסיף חרבונה לספר, “עשה עמדי חסד אלהים,כי אני הייתי אסיר-אני ימים רבים, וכאשר שָלמו ימי מאסרי, הדיחוני בני האדם מהסתפח בחברתם, ואהי מתגולל באשפות הסיטע כפגר מובס, עד אשר נודעתי להאדון רודאלף ויודע לו כי מעודי לא גנבתי גם כי סבלתי זלעפות רעב, ואז הודיעני חדשה כי לב אדם לי, ורגשי כבוד מתנוססים עוד בחֻבי – חזיז ורעם! בשמעי דבריו אלה, דמיתי כי יד לא-אדם החזיקתני בציצית ראשי ותרימני אלף אמות בְּרוּם שמים מֵעַל להאספסוף והחשֻכים אשר התגוללתי בתוכם – מני אז נהפכתי לאיש אחר – יצאתי בעקבי האדון רודאלף להושיע ענוי ארץ – ונפשי קשורה בנפש מושיעי זה, ולמענו אבוא באש ובמים –.” כֹה דבר חרבונה ברגש, וזערמען השתומם עוד יותר איך שלח איש כזה בגנבה את ידו גם חתר בחשך בית כשודד לילה.
––––––––
פב: הַחֹפֶשׁ
חרבונה לא שת לבו לתמהון לבב זעמען ויוסף לספר: “האדון רודאלף הגדיל לעשות עמדי טוב וחסד בגלל הטובה אשר לפי דבריו – עשיתי עִמו, וַיִקֶן לי בית ושדות וכרמים בעיר אלגיר. וגם אלף כסף נתן לי וישלחני אלגירה, אך נפשי יצאה בזכרי כי לא אוסיף עוד לראות את פני האדון רודאלף, ומה גם ביָדעי, כי לפעמים הוא מתאבק עם בנים משחיתים זובחי אדם, ואולי אוכל להיות עוזר לו אם אהי קרוב אליו – ועל כן הרימותי פעמי ושבתי פאריזה, ובבואי אל מקום משכן האדון רודאלף, פגשתי את ידידי השר הנכבד אשר שמו מורף, והוא שמח לקראת בואי, ויביאני אל חדר האדון רודאלף, חזיז ורעם! בשובי לראות את פני האיש אשר אגרופו מטיל ברזל ולבו כלב יונָה, אשר מראהו נורא כאריה ביער ונפשו רכה ועדינה כנפש ילד שעשועים, אשר הוא מלך או בן מלך והִתחפש בבגד עִדִים כאחד מאתנו לבעבור מְצוֹא תואנה להרעים על ראשי מהלומות נפלאות עד כי התמלטו כידודי אש מעיני – חזיז ורעם! בשובי לראות פני האיש אשר אלה לו, יחד נכמרו נחומי, ובכיתי מנהמת לבי. “שלום לך חרבונה!” אמר האדון רודאלף אלי. “סלח נא אדון!” אמרתי אליו, “סלח נא לי על אשר שַבְתי הֵנה – הה! לא אוכל לחיות מבלי ראות פניך, כי באור פניך חיים –.” “חלילה לי מקצוף עליך” ענני האדון רודאלף, “ונהפוך הוא כי ישמח לבי על תשובתך, כי דבר לי אליך –.” “דבר לך אלי”, אמרתי ברגש, “צַו ואני אלך בְמו אש או אציע קרקע הים למענך.” “שמע נא חרבונה”, אמר אלי, בבית האסור הנקרא גוב אריות, אֻסר עלם יְקַר ערך ותמים דרך אשר אהבתי אותו כבני, ושמו זערמען, הוא נתפש במצודה רעה על לא חמס עשה ונפשו זכה, והוא רך וענוג מאד, וזרע מרעים האסורים אתו יחד, שונאים אותו תכלית שנאה ומתנכלים כל הימים לעשות לו רעה – ועתה אולי יִמָצאו בבית אֵסור ההוא ידידיך ומיודעיך לפָנים, לך נא אליהם ומכספי תשחד אותם לבעבור יהיו סִתרה על זערמען לבל תאֻנה אליו רעה –.” “טוב הדבר אדוני!” אמרתי אליו, “זה מעט נודע לי כי שני ידידי עצורים בגוב האריות, והם עזים כנמרים וגבורים כאריות, ובעד בצע כסף ישמרו את זערמען לבל יבֻלע לו” –, והאדון רודאלף נתן לי אלף פֿראנק ויאמר: “בכסף הזה שַחֵד בעד העלם היקר זערמען.” ואני אמרתי לו כי בעוד יום או יומים יִוָדַע לו את אשר עשיתי –. והלכתי מאתו ולבבי שמח כמו יין בזָכרי כי אעשה רצון אדוני רודאלף –."
“מִשְנֶה תִמָהוֹן יתמה לבי”, קרא זערמען ברגש: “מי הוא האיש הצדיק רודאלף אשר מבלי דעת אותי ידאג לי כאב על בנו? ואיך חתר איש כמוך בחשֶך בַיִת ושלח ידו בגנבה? כי לולי נתפשת במחתרת כגנב לא אֻסרת בבית האסורים –.”
“מי הוא האדון רודאלף, לא אדע גם אני, ענהו חרבונה, ואולי יִוָדַע לך בימים הבאים – אך איכה גָנבתי ונמצאתי במחתרת, שמע נא פשר דבר: בקחתי את פָּרָשַׁת הכסף מיד האדון רודאלף, הלכתי וקניתי לי פאה נכרית שחורה, צֹהַר עינים ומקל תפארה, גם שמתי כר מלא נוצה על גבי מתחת לְמַדַי והייתי כאיש גִבֵּן, ובהתנכרי בְתִלְבּשֶׁת חדשה כזאת, הלכתי ושכרתי לי בית תחתון ברחוב פראָווענץ, ואמרתי כי שמי גדי בן סוסי, אחרי כן הלכתי וקניתי כלי בית וארבע כפות כסף ברחוב ההיכל, והבאתים אל ביתי, ואמרתי אל הַשֹׁעֵר כי ביום השלישי אבוא אל ביתי, ואת המפתח לקחתי אתי, ובביתי היו שני חלונות סגורים בְּוָוֵי ברזל מבית, ואנכי עשיתי בערמה ולא סגרתי חלון אחד מהבית ההוא, לאת ערב פשטתי את הפאה הנכרית ואת צֹהר העינים, גם הסירותי את הַכַּר מעל גבי ואת כל הבגדים אשר לבשתי אז, והנחתים בארגז ושלחתים להשר מורף ידיד האדון רודאלף וחליתי את פניו להצפינם בביתו. ואחרי כן קניתי לי את אדרתי ואת מצנפתי אשר עָלַי בעת הזאת, גם יְתַד ברזל אמתים ארכה, ובחצות הלילה התחמקתי ואבוא עד ביתי אשר שכרתי לי וצפיתי עד אשר יבואו אנשי החיל הסובבים בעיר בלילה, ואז אשבור את החלון ביתר אשר בידי ואחתור בביתי ואגנוב את כלי ביתי וְאֶתָּפֵשׂ בכף אנשי החיל כגנב –. אחרי שעה וחצי שמעתי צלצלי חרבות ואנשי החיל קרובים אלי, מהרתי ופתחתי את החלון ובאתי הביתה ולקחתי את חפצי בידי, וברגע אשר קפצתי בעד החלון החוצה, תפשוני אנשי החיל, ויתדפקו על שער החצר, וְהַשֹׁעֵר פתח להם, וַיִקָרֵא שר בית המשפט, וְהַשֹׁעֵר ספר לו כי אתמול שכר את הבית ההוא איש גִבֵּן עם שערות שחורות וצֹהר עינים ושמו גדי בן סוסי – ואני בעל שֵׂעָר לָבָן, בלי צֹהר עינים ובלי גבנון, ויתד ברזל בידי אשר שברתי בה את החלון, ומי זה לא יאמין כי גַנָב שֹׁדד ליל אנכי? וגם אנכי לא התכחשתי ונתתי תודה כי גָנבתי – ובכן שֻלחתי אל בית האסורים הזה אשר בו אסורים כל הגנבים והשודדים אשר בעיר, ובאתי בעת רצון וברגע ההוא אשר צלחתי להציל ממות את העלם היקר אשר האדון רודאלף אוהב אותו כבנו –”
“מה יקר חסדך, אדוני!” קרא זערמען ברגש, ובמה אִכַּף ואשַלם לך, על אשר שמת נפשך בכפך למען חַלֵץ נפשי ממות! –." “לא לי”, אמר חרבונה, לא לי כי להאדון רודאלף תן תודתך וברכתך –." “אך מדוע הוא מפליא לעשות עמדי חסד ואמת? –.” “יען כי יקר ערך ותמים דרך אתה – כאשר אמר אלי בדברו בך –.” ההוא יודע כי הנך אסור בגוב אריות כגנב –." “לא, כי אני לא גליתי לו את מערכי לבי ממגור פן לא נתנני לעשות את הדבר אשר עשיתי –.” “אך מה תעשה אם יֵחָרֵץ משפטך לְהֵאָסֵר באניה בגנבתך –.” “אז אבקש את השר מורף לשלוח אלי את ארגזי הנה, ולעיני השופטים אוציא משם את פאת הנכרית, את צֹהר העינים ואת גבנוני ואשימם עלי, ואשובה להיות גדי בן סוסי לעיני הַשֹׁעֵר אשר הִשְׂכִּיר לי את הבית, ולעיני האנשים אשר קניתי מהם את חפצי, ואקרא: אני הוא הנִגנב – ואם יאבו לשוב ולראות את הגנב, אז אסיר מעלי את פאת הנכרית, את צֹהר העינים ואת הכר אשר על גבי, וכל הרואה יכיר וידע כי הגנב והנִגנב אחד הוא, הלא הוא חרבונה –. ומה יֵעָשֶׂה לי אז בהוכיחי לעיני כל כי אני הגנב והנִגנב יחד?”
ברגע זה בא שומר בית האסורים בחפזה על חדר זערמען, ויאמר: "מהרה נא, זערמען אדוני, מַהֵר וָבוֹא אל שר בית האסורים כי דבר נחוץ מאד לו אליך – ואתה חרבונה שובה אל גוב האריות וֶהְיֵה ראש לכל האסירים תחת גל העצמות, כי אמיץ לב בגבורים אתה וכל האסירים ייראו ויחרדו מפני תנופת ידך –
“שלום לך חרבונה אמר זערמען, וקח נא את תודתי, ואת ברכתי ממעמקי לבי על חסדך אשר הפלאת לי –.”
“שמע נא, זערמען ידידי!” קרא חרבונה, “הלא ידך רב לך למשוך בעט סופר, על כן עשה אתי ברכה וכתוב נא להאדון רודאלף את כל אשר עשיתי, לבעבור יֶחדל מִדְאוֹג לך, ולבעבור יֵדַע מדוע אֻסרתי בגוב האריות, כי אם לא ידע הנסִבה, ויאמין כי חתרתי בית איש זר וגנבתי, אזי יֵצר לו מאד –.”
“טוב הדבר,” ענהו זערמען, “עוד היום אכתוב להאדון רודאלף את כל הגדולות אשר עשית – שלום ורב תודות לך, חרבונה!.”
זערמען מהר ויבוא אל חדר שר בית האסורים, ומה מאד השתומם לבו בקרבו בְּמָצְאוֹ שם את יונת-צחוק אהובת נפשו! פני העלמה חָוְרוּ מאד, עיניה מְמֻלָאוֹת דְמָעוֹת, אך על שפתיה יופיע שחוק נעים, ומבעד דִמְעוֹת עיניה יתמלטו שביבי אש שמחה וזיקי ששון.
“בשורה טובה בפי, אמר השר אל זערמען, השופטים התחקו על שרשי דבר משפטי, וַיִוָכְחוּ כי זך וישר אתה, וזה מעט הגיד גם יעקב פֿערראנד מרשיעך, כי שגה מאד בהרשיעו אותך, וכי נמצא הכסף אשר אָבַד לו ועל כן צֻוֵיתי לשַלח אותך לחפשי ברגע הזה –”
“מה זה תשמענה אזני!” קרא זערמען, “היתכן הדבר הזה;”
"יונת-צחוק חָפצה לדַבר, אך זרם דמעות עָצור עָצַר בעד פתחי פיה, ותנע בראשה לאות כי אמת נכון דִבֵּר השר.
“העלמה הזאת,” אמר השר, “באה הֵנה אחרי בוֹא אלי הפקֻדה לקרוא לך דרור, ובידה מכתב אשר כתב אלי איש גדול ושר נכבד, ואשר הודיעני איך השליכה העלמה הזאת את נפשה מנגד בגללך כל ימי שבתך בבית האסור, ועל כן קראתי לך הנה, כי ידעתי גם ידעתי איך ישמח לך ותגל נפשך בלכתך מזה שלובי זרוע עם ידידות נפשך זאת –.”
“החלום חזיון לילה הוא זה?” קרא זערמען. “מה רב טובך, אדוני! ומה כֹחי להודות לך על הבשורה אשר בִּשַׂרְתני ועל דבריך הנעימים אשר דברת על לבי? –”
“ואני”, אמרה יונת-צחוק, “ואני נֶאלמתי מרוב שמחתי – האח, מה גדלה שמחת לבבי בפגשי זה מעט את השר מורף ידיד האדון רודאלף –.”
“האדון רודאלף?” שאל זערמען בתמהון לבב.
“כן הדבר, זערמען ידידי! עתה אוכל לספר לך הַכֹּל – השר מורף, המחכה עוד עלינו, פְּגָשַׁנִי זה מעט ויאמר אלי: השופטים הוציאו צדקת זערמען לאור וַיִתנו לו דרור, וְהֵא לך מכתב אל שר בית האסורים, ובהביאך אליו המכתב יוציא אליך את זערמען, וְאַתְּ תלכי אתו יחד אל כל אשר יהיה רוחכם ללכת…” ועתה מַהֵר מהר נא זערמען, לכה ונלכה, כי השר מורף מְחַכֶּה עוד עלינו לפני חצר המטרה…"
ואנחנו לא נְנַסֶה לתָאר בזה את שמחת לבב זערמען ויונת-צחוק ואת עליצותם בצאתם מבית האסורים, כי תקצרנה כל שפתי נאמנים לתאר זאת באֹמר ודברים.
––––––––
פג: נָקָם וְשִׁלֵּם
יעקב פֿערראנד יושב על מושב הקיר ופניו נדמו כפני מת, רק שפתיו נָעוֹת, בַּדֵי עורו יזועו, עצמותיו תרעדנה וכל יצורי גֵווֹ יִתְעַוְתוּ לרגעים בְּעֹצֶם יד קַדַחַת נמרצה הַקֹדַחַת בו. על יד ימינו יושב פולידורי ועקבות זָדון ושחוק אכזרי על פניו נודעו. ופתאם נפתחה הדלת וכֹהן המִשנה יְדִיד פֿערראנד בא הביתה. הכהן הזה זקן ושבע ימים, תם וישר, בר לבב ויקר רוח באמת, אך נתעה בשוא ויאמין כי פֿערראנד איש צדיק הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ובטרם נספר את אשר נדברו שלשת האנשים האלה איש אל רעהו, נודיעה נא בדברים קצרים כי פֿערראנד נפל כתוא מכמר ביד רודאלף, ורודאלף הכביד עליו את תגרת ידו לבחור אחת משתי אלה: או לפזר כספו לעניים ולבל יִקָרֵא שמו על מעשהו זה, או לָמוּת מות גנבים ורוצחים על במת מטבח ביד שופטי העיר. ופולידורי שָלוחַ קשה מאת רודאלף אל הַזֵד הארור פֿערראנד לשמרו לבל יברח, לבל יטרוף נפשו בכפו בחרות אפו, ולבל יפיל מכל אשר נטל אליו צרור ארצה. והכהן לא ידע מכל אלה שמץ דבר ופֿערראנד נִלחץ לתת את מַרבית כספו לידי הכהן הישר הזה, והוא יעשה בהכסף ההוא ככל הדברים אשר רשם רודאלף בספר לפני פֿערראנד. ויתר הדברים יראה הקורא במרוצת הסִפור הזה –.
“השלום אתה אחי?” שאל הכהן, “הה אין שלום!” ענהו פֿערראנד, “שלהבת הקדחת עוד בי מתלקחת והיא תצעידני לבאר שחת – יהי שם ה' מְבֹרָךְ! –.” “ראה נא, אבי!” אמר פולידורי אל הכֹהן בלזות שפתים, “ראה נא תֻמת לבב יעקב, איך הוא מברך על הרעה כעל הטובה – מַחלתו העזה עָשתה אִתו כָלה לולי תְּמָכַתְהו צדקתו וַתִּסעדנו על ערש דוי…..” “לא נאוה לי תהלה כזאת!” קרא פֿערראנד ובחָזקה השקיע את אש חמתו הבוערת בו על פולידורי על זו לעגו והתקלסו בו –. “למי נאוה תהלה אם לא לך?” אמר הכהן בְּבר לבו, “מי יעשה כמעשיך להקדיש כל עמָלו לעניי עָם וּלְהִנָזֵר מכל חמודות התבל? –.” “חי נפשי” קרא פולידורי וַיְעַקֵש את פיו בשחוק רֶצַח, "חי נפשי כי יקר מאד למצוא בדור הזה איש יקר כזה אשר נקבצו בו עֹשֶר וְיֹשֶר, נדיבת לב, חכמה ודעת ויראת שדי – "לדברי מהתלות האלה, בערה שנית חמת פֿערראנד על פולידורי אשר התמכר לענותו בהתוליו ובהַמרותו, ובכל זאת התאפק, רק הֵעִיף עליו עַיִן מפיצה קצף ורצח כְעֵין שֵד מִשַחַת. “שמע נא יעקב בחורי!” הוסיף עוד פולידורי דַבֵּר, “אם אתה בענוָתך תסתיר את צדקותיך, התוכל להמריצני לעשות כן גם אני? אם אני אגיד צדקותיך, ואם לא כֻלָהַן, כי עצמו מִסַפֵּר! – הה, איככה אוכל להכיל בקרבי ולבלתי גלות אזני איש את חסדיך הנאמנים אשר עשית לבית מאָרל? את עָצמת צִדקך אשר אָצַלת להאלמנה פֿאָן פֿעררמאָנט ולבתה? ואת חסדיך ואמתך לשפרה סוכנת ביתך ולצלה…”
לזֵכר שֵם צלה הִשְׂתָּעֵר לב פֿערראנד וישתובב ויצעק מנהמת נפשו: “רב לך, רב לך דַבר! הִשבעתי אותך לבל תוסיף עוד להַללני! –.” “ומי זה יהַללך אם לא אני אשר כל מעשיך הטובים אני אדע?” ענהו פולידורי בעקשות פה ושפתים דולקים, והכהן הַתָּם לא הֵיטִיב לראות את עֳנוּת פֿערראנד ולחץ לבבו ומצוקותיו הנשקפות על פניו, גם לא התבונן את עקבות השחוק והקלסה אשר יפיקו עיני פולידורי, ויאמר: “למה זה ידידי יחרה כֹה אפך אם יהללך זר? סַפֵּר נא פולידורי אל כל הגדולות אשר עשה ידידנו, כי לשמוע מעשה הצדק, תגלנה כל עצמותי –.” “כדבריך אבי כן אעשה!” ענהו פולידורי בנטותו את עיניו בלעג ובוז על פֿערראנד, “הלא שמעת אדוני איך רִחֵם יעקב ידידנו על בשמת כרחם אב על בתו, כי לא נביא הוא לראות מראשית אחרית ולדעת כי בִּכְרָה קלה זאת תְּשָׂרֵך ותפַזר דרכיה לבנים שובבים גם תִרְצַח נפש עוּלָהּ, וזאת היתה ראשית הנסבה למחלת ידידנו, כי חרה לו עד מות על הנבלה הזאת אשר נעשתה בביתו – ומארעל בשמעו כי הובישה בִתו ודם בידיה, השתולל וישתגע מדאבון נפשו ואֻסף לבית אָספי המשֻגעים, ואשתו החולָה ובניו הקטנים עֻלפו ברעב באין עוזֵר, ובהִוָדַע זאת ליעקב חָמַל על הנפשות הנענות ההן – כי אלה הצאן מה חטאו? – וימהר וירם מכספו הון רב, אשר פִּרְיוֹ יתן אַלְפַּיִם פֿראנק לשנה, לכלכל את בני בית מארעל; אמנם כי לא רק צדיק הוא ידידנו זה, אך גם עוד יָתֵר מצדיק, כי יש עוד את לבו להסתיר את מעשהו הטוב הזה בַּמִסְתָּר ולבל יִקָרא שמו עליו….” “אמת הדבר.” ענה פֿערראנד ויאנק דוֹם בחמת רוחו, “ואותך כֹהֵן צדק אבקש לקחת את פָּרָשַת הכסף ולהניחם בבית אוצר המלך, ופִרְיוֹ תתן בעתו לבית מארעל, גם תעלים את שמי ולא תגיד לאיש כי אנכי נתתי לך הכסף….”
“מה רב טובך איש טוב ומטיב!” קרא הכֹהן בתֻמתו, ופֿערראנד התקצף עוד ביתר עֹז, דָמוֹ רֻתַּח בקרבו, וכל קרביו התחלחלו בשומו על לבו כי יד איש מוּזָר תִּנְחַת עליו וְתַמְריצהו לפַזר כסף רב לשנואי נפשו, ולבל יִוָדַע עוד לאיש מעשהו הטוב, ואם ימאן וְיַמרה, דמו בראשו –.
“עתה אדוני”, הוסיף עוד פולידורי לדַבר אל הכהן, “עתה אשמיעך עוד חדָשה כי מְאַת אלף השקלים אשר שָׁקַל שִלשום ידידנו על ידך בעד האלמנה פֿאָן פֿערמאָנט, באמרו כי איש פלאי הִפליא לה את החסד הזה – איש פלאי ההוא, הלא הוא יעקב ידידנו, כי הוא הפליא לעשות כדבר הגדול הזה, גם יאבה בענוָתו לבל יִוָדַע גם הדבר הזה לאיש –.”
“צדקתך כהררי אֵל!” קרא הכֹהן בעליצות לבו ובמועל ידיו, “חסד אלהים עשית להאלמנה האֻמללה ההיא אשר אחיה אִבֵּד כל הונה במעשה תעתועיו ולאחרונה שלח יד רוצחת בנפשו –.” “הנשמע צדק עולמים כזה!” אמר פולידורי, “מי כף את יעקב ידידנו להוציא מאה אלף שקלים מבית אוצרו בפעם אחת להחיות את נפש האלמנה ההיא? הלא ברצונו הטוב ובנדיבת לבו הגדיל לעשות חסד אלהים כזה, ויסתיר עוד גם את שמו…” ולבב פֿערראנד נקרע בקרבו וכל מורשיו נִתקו וַיִנָתְרוּ ממקומם בזָכרו כי אָכַף עליו רודאלף להשליך מִשִׁנָיו את הטרף הזה – ולַהבת אש מחלתו התלקחה ביתר עז ותעצומות בקרבו, כי חרון אפו וקצפו גם יגונו העז, היו עצים הרבה להמדורה הנוראה ההיא –.
“אמנם אדוני”, הוסיף עוד פולידורי דַבֵּר, “כל הצדָקוֹת וכל החסדים האלה, כאין וכאפס נחשבו מול הדברים הגדולים ומאד נעלים אשר יש את נפשו לעשות עוד ואשר עֲרָכָם וַיִכְתְּבֵם במגלת ספר –.” לדבר הזה התפלץ פֿערראנד פלצות נִצחת, ונפשו התעלפה בו, כי את הספר ההוא כתב רודאלף ויערוך לפניו את אשר יעשה בכספו וזהבו, רכושו וִיהָבו, וַיְצַוֵהוּ בחֶזקת היד לעשות ככל הָרָשׁוּם בו אם אין את נפשו לְהִשָׁפֵט משפט גַנָב ושופך דמי אדם –.
“נכסף נכספתי לדעת את הכתוב בספר ההוא”, אמר הכהן. “בספר ההוא”, ענהו פולידורי, “הוציא יעקב ידידנו את כל רוחו הטוב ואהבת האדם המתנוססת בחֻבו, כי בו כתב את מערכי לבבו על אודות בית האוצר אשר יאבה לאצור בעד עניי עָם ובעלי מלאכות אשר מָטה ידם להביא טרף לביתם – וגם על הדבר הגדול והנכבד הזה, יְמָאֵן ידידנו כי יִקָרֵא שמו עליו! מי שמע כזאת? מי ראה איש כזה? – ועתה אדוני חלה נא את פני יעקב ידידנו ויקרא באזניך את דבר הספר ההוא –.” “קרא נא אתה, פולידורי ידידי! ואל תַּלְאֵנִי בלהג הרבה” אמר פֿערראנד, אך פולידורי באוָתו לענות את חֲבֵרוֹ עֳנוּת מות, ענה ואמר: "קרא נא אתה! כי מאד יעלוז לבי לשמוע מפיך את מעשיך הנפלאים וחסדיך הרבים והעצומים –. "ופֿערראנד אשר רודאלף הֵטִיל עליו להתרפס ולשמוע בקול פולידורי, הבליג על מחלת לבו וַיִכבוש את שֶצף קִצפו ואת התרגזו, ובידים חרֵדות מִהר ויוציא מארגז שֻלחנו את הספר אשר שלח אליו רודאלף ואשר הִמריצו לעשות ככל הכתוב בו, ובקול כחולה קרא את דברי הספר ההוא עד תֻּמם, ואלה הם דברי הספר:
“אהבת רֵעַ פִּנת יקרת היא במקדש הדת, והאיש אשר נגעה האהבה הזאת בלבו, יתאמץ להשכיל אל דל, להחזיק יד עני ואביון ולהשביע נפש נענה, גם מְיַסֵד בית אוצר הזה, אשר אהבת אדם מתנוססת בחֻבו, נתן אל לבו לעודד ענוים ולהושיע לעניים ככל אשר תשיג ידו. וראשית דרכו לתמוך ידי בעלי מלאכות ההם אשר מֵחוֹסֶר מלאכת עבודה יֶחסר לחמם ולחם נשיהם ובניהם. אפס כי אין את נפש בעל האוצר לתת להם מתנת חנם לְבֹשֶת פניהם ולחרפות ידיהם, כי אם לְהַלְווֹת להם כסף עד אשר תשיג ידם להביא לחם חֻקם ולהשיב את אשר לָווּ. בבית אוצר זה יֵאָצְרוּ שנים עשר אלף שקלים, ולכל בעל מלאכה אשר יבוא לִלְווֹת יֻתן מעשרים עד ארבעים פֿראַנק בלי עֵרָבוֹן ובלי כל נשך ומרבית על פי האופנים האלה: א) הלוֶֹה יביא מכתב תעודה מהאנשים אשר לקח מהם עבודה בפעם האחרון, והם יעידו כי הוא איש ישר, גם יודיעו את הסִבה וכמה ימים שָבת ממלאכתו –. ב) הלוֶֹה יכתוב בספר כי הוא מבטיח על אמונתו ועל דִבְרָתו להשיב את המִלוה במועדה, ושני רֵעָיו יתנו גם הם את עֲרֻבתם בכתב כי רֵעָם זה לא יַחֵל את דברו –. ג) הלוה אשר יעבור את מועד השִׁלֻמִים בזדון, אין לו גם לשני רֵעָיו כל צדקה עוד בבית האוצר לעולם –. ד) מועד הַשִלֻם יָחֵל מהיום אשר ישיג הלוה מלאכת ידו וִיהִי טרף לביתו, ומעט מעט ישַלם בכל חֹדש את אשר נָטַל עליו –. אפס כי עוד ימצאו בעלי מלאכה אשר יֶחלו הם או נשיהם ובניהם. ועל כן לא יוכלו לעבוד את עבודתם ולהביא לחמם. בעד בעלי מלאכה ההם, האציל מיסד הבית הזה עוד חמשה ועשרים אלף פֿראנק מכספו להלווֹת לכל אחד מקשי יום ההם עשר פֿראנק מִדֵי תִתּם עֵרָבוֹן –. בית אוצר הזה יִוָסֵד ברחוב ההיכל במספר 17 בבתים אשר נקנו לחֵפץ הזה. הַסוֹכֵן על בית האוצר יהיה האיש הישר והנאמן יוסף זערמען, כל ימי חייו ושכָרו ארבעת אלפים פֿראנק לשנה, והמשגיח על הבית יהיה הַשֹׁעֵר אשר בחצר ההוא כָעֵת, ושמו אלבערט פיפילעט…”
“מה יקר חסדך, איש חסיד!” קרא הכהן ברגשי ששון, חסד אלהים כזה יקר מאד בדור הזה –" וברחשי לב טהור ורוּח נכון הִנִיחַ את ידיו על ראש פֿערראנד ויברכהו ויאמר: “יברכך ה' בכל טוב וְאֹשֶר, וישמרך מכל נגע ומחלה, יאיר אור פניו אליך וישם לך שלום! ופולידורי נגש אל פֿערראנד ויחבקהו ויאמר: הלא תשמח יעקב במעשיך! הלא תעלוזנה כליותיך בהפליאך חסד כזה לבני האדם! זכר נא כי יותר מֵרִבּוֹא שקלים פִזַרת נתת לעניים – יותר מֵרִבּוֹא שקלים! – זֶכֶר רב טובך זה, יהי רִפְאות לעצמותיך הנדכאות, ולכל בשרך מרפא…” לדברים האלה התפלצו קירות לבב פֿערראנד, ובתי נפשו התפוצצו, ויהי כאיש אשר הֲלָמוֹ רעם, ועצמותיו כמוקד נִחרו, וַיִדוֹם –. אחרי רגעים מעטים חגר שארית כחו ויתאושש ויוציא מאוצרו את הכסף אשר אכף עליו רודאלף לתתו אל הכהן בעד מאָרעל ובעד אסתר פֿאָן פֿערמאָנט, ויאמר: “קח נא כֹהן צדק את פרשת הכסף וַעֲשֵׂה ככל אשר חליתי פניך – והיום יבוא אליך אחד השרים אשר שמו מורף האַנגלי, והוא יַעזר לך בדבר הזה, ואתו תתיעץ גם על הליכות בית האוצר אשר אכונן, כי הוא יודע את צפונותי – אך לאיש אחר אל נא תגיד מאומה מכל אשר נדברנו כעת –.” “צדקת בדבריך” ענהו הכהן, “הלא ה' יודע תעלומות לבך, וְלוֹ נתכנו עלילותיך, ומה לך עוד? –” ובדברו לקח את הכסף מיד פֿערראנד ויקרא: הה “מה לך? מדוע חָורו כה פניך, וכל עצמותיך תרעדנה? –.” סלח נא, אבי! ראשי סחרחר ולבי עָזבני…" “אולי ייטב לך בשכבך ותנוח מעט.” אמר הכֹהן בידידות ותם לבב. “ורופא חולים ישלח רפואתך מקֹדֶש, ולא יתן את חסידיו לסבול חוֹלי ומדוה, לבעבור תוסיף עוד לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות בקרב הארץ. שלום לך!”
הכהן יצא מהבית, וַיִשָׁאר אך פולידורי עם פֿערראנד בחדר.
––––––––
פד: הַפּשְׁעִים
כמעט אשר יצא הכהן מהבית, ושלהבת חמת פֿערראנד העצורה בעצמותיו, התפרצה החוצה ברעם וברעש, ויתרוצץ בחדרו הֵנה והנה כחיה רעה בכלוב. “הה רעם ורצח!” צעק בזעם נורא, “כל הוני ואוני עָלו בַתהו ואבדו! יותר מֵרִבּוֹא שקלים פִזרתי לרוח בתגרת יד הנשיא רודאלף! והכהן הזה חתה עוד גחלים על ראשי בתהלותיו ובסכלותו – ולא אפונה כי גם הוא אחד ממלאכי רודאלף הרעים – הגידה נא האם רודאלף אדוניך נְשִׂיא השחת הוא?” שאל ברעד וחמה שפוכה ויתיצב מול פולידורי.
“לא! אדוני הוא, רק שופטי גם שופטך!” ענהו פולידורי בנחת.
“הוי איך נואַלתי לשמוע בקולו!” קרא פֿערראנד וַיָגָז ראשו.
"אם תמָאן ומָרית, חרב תּאֻכָּל – ענה פולידורי בְּקַר רוחו.
“אויה! זאת ידעתי גם אני, ולא אוכל להמיש את צוארי מֵעול ברזל הזה! יותר מרבוא שקלים אבדתי בענין רע! אוי נא לי!”
“עוד לא הוּנַח לך – על פי באדינאט נודע להנשיא כי רק אתה ולא פעטיט-זעאן לקחת נשך ומרבית מרבה להכיל מיד ס”ט רעמי, והוא לָוָה את הכסף ההוא מיד ההערצאגין פֿאָן לוצעניי, וְאֶל-נכון ימריצך הנשיא להשיב גם את פָּרָשַׁת הכסף ההוא ליד ההערצאגין, כי כספה הוא…"
“הוי ואבוי! אנה אלך מרוח הנשיא הזה? ואנה מפניו אברח?”
“העוד תחשוב לברוח?” שאל פולידורי בשחוק אכזרי, “הטרם תדע כי אבד מנוס ממך? האנכי אניחך לָמוש מהחדר הזה וּלְחַיֵב את ראשי להנשיא? הלא הוא צִוַנִי לשמרך לבל תצא מזה, ואם אַיִן דמי בראשי! – אך גם אנכי כלוא ולא אצא כמוך, כי השומרים הרבים הנצבים תמיד כל היום וכל הלילה לפני פתח הבית הזה לשום עליך משמר מטעם הנשיא, הם גם עֲקֵבַי יצפונו לבל אברח גם אני מזה, וגם עיני שופטי העיר ושוטריה משוטטות תמיד לבל אמוש גם אני כמוך מהבית הזה –. אך אם אני ואתה נשמע בקול הנשיא ונעשה ככל אשר יְצַונוּ, אז נחיה שנינו ולא נמות. כאשר הבטיח על דברתו! אם כן נשימה יד לפה ונשב פֹה וְנִדוֹם. ואם בכל זאת מָאֵן אתה ותאמר להרגני ולנוס, דע לך כי חרב פיפיות מתחת לְמַדָי ולא תוכל לי – גם ידעת כי עָלַי להודיע בכל שעה לאחד מאנשי הנשיא משלומך ומהליכותיך. ואם תעבור השעה ולא אֵרָאֶה לפניהם אז יבינו כי אתה הרגתני, ואז תֵּאָסֵר בנחֻשתים ותעבור בשלח – ואתה אשר נתת יותר מרבוא שקלים בעד חייך, לא תִּוָאֵל להשיא מות מרצחים עליך בקחתך את נפשי חִנָם – אִוֶלֶת כזאת רחוקה היא ממך”!
“אך מדוע אתה שָמֵחַ לאידי? מדוע תשפוך עלי בוז וקיקלון, ותוסיף עוד אש ועצים על מוקדי לבי בַּהֲתוּלֶיך ובלעגך?” שאל פֿערראנד.
“הטוב לך אם שפכתי עליך אש עברתי ונקמתי! קרא פולידורי, כי אתה, רק אתה הֲסִבּוֹתָ בנפשי גם בנפשך בתתך את הגליון הארור ההוא לידי צלה המרשעת….” הס" – אל תזכיר את שמה!" צעק פֿערראנד ופניו נהפכו למשחית וזעוה. “כן – לא אזכיר עוד את שמה לבל יאחזך שֵנִית הַשָבָץ – רק זאת אֹמַר לך כי היא היא הֵבִיאָה עליך ועלי את כל הרעה הנוראה הזאת – ועל ידה יוכל הנשיא להסגירנו למות ביד השופטים, אפס כי לפי דֵעו לא ייטב לְהַשָדוד בְּמוֹת הַשוֹדֵד בפלילים, ולא תִמָחֶינה דִמְעות העשוקים בנפול עושקיהם בחרב המשפט – כי אם תמות על בָמת מַטבח, אז יָחרם כל רכושך לאוצר המדינה, ועשוקיך לא יִוָשְעוּ בזה מאומה. אמנם לפי המשפט אשר חָרץ הנשיא עליך, יִוָשַע מאָרעל ובניו תשועת עולמים, להאלמנה פֿאן פֿערמאנט יוּשַב הוֹנָהּ אשר עָשַׁקת, וְשֵם זערמען אשר נִבַּלְתָּ, ישוב לכבודו הראשון, גם ימצא חית ידו בהיותו סוֹכֵן על בית האוצר אשר כוננת מכספך לחונן דלים –. הנה כן משפטך! אך משפטי אשר יחרץ הנשיא עלי, לא אדע עוד. הה! למרוֹת בינתי אאמין כי הנשיא כרת ברית את מלאכי השחת והם יגלו לו עמוקות מני חֹשך עד כי נודע לו גם מַסָעִי להשר פֿאן ארביגני אשר עשיתי במַחשָׁךְ – ואחת מבנות השחת הסָרות למשמעתו, הלא היא צלה הארורה – יָהָלְמֶנָה חֲזיז ורעם המות! ועליך חכם להרע ורואה את הנולד, עליך אֶתפלא איך מכרת לבבך ונפשך גם כל מְאֹדך, ביד אשה….” “לוּ ראית אותה”, ענהו פֿערראנד, "כי אז עשית גם אתה כאשר עשיתי אני – ושמע נא אמָרי! מי כמוך יודע איך אָהבתי כסף! מי כמוך יודע כי גם גָנֹב גם רָצוֹחַ כשחוק היו בעיני אם אך אספתי כסף! כל ישעי וכל חפצי בחיים היו רק לצבור כסף, לא למען שֶבֶת בהיכלי כָבוד ולהתענג תמיד בתענוגים, לא למען הִכָּבד וַעֲשׂוֹת לי שֵם, בלתי אם לצבור כסף! גם בחרתי נִקיון שִנַיִם וְחוֹסֶר כֹּל, רק למַלאות בית אוצרי כסף –. סוף דבר כי כספי יקר בעיני מנפשי, ואם נָטַל עלי איש לפני חֹדש ימים לבחור אחת משתי אלה! או לתת את כספי, או לָמות מות אכזרי, כי אז בכל אַוַת נפשי בחרתי בַמָוֶת…. אך עתה – עתה נתתי יותר מרבוא שקלים בעד חיי, גם עד כֻּתָּנְתִּי אתפשט – יען מה? יען כי בְמוֹתִי לא אזכור עוד את צלה – הה! אין בַּמָוֶת זִכְרָהּ! וְהַזֶכֶר הנעים הזה, יַקר לי גם מכספי! – מכספי! – מכספי! – הה רֶצח וָדָם! צלה בת הַתֹּפֶת השיאה מָוֶת עלי, ועוד רע ומר ממות, כי על ידה רֻשַׁשְׁתִּי… ובכל זאת תתלקח שלהבת אהבָתה בכל מְסִלות לבבי, ועוד ביתר שאת וביתר עז! – הה צלה! צלה! צלה!…. ובדברו התנפל מעל הכסא אחורנית ארצה, פניו הִתְעַוְתוּ, עיניו התהפכו בחוריהן, פיו פתוח וְיֵז קֶצֶף מהול בדם, וידיו גם רגליו ינועו גם יזועו –. ופולידורי אשר ידיו רב לו בחכמת הרפואה, לא התפלא על המראה הזה, כי ידע מראשית אחרית דבר. יָדע כי שלהבת אש האהבה המתלקחת בקרבו בכל עז ותעצומות, גם קִצְפּוֹ כי עָז ועברתו כי קשתה אֶל הִלָקַח ממנו כספו מחמד עינו ומשא נפשו, שני מלאכי משחית כאלה, ימיטו עליו מחלה נוראה כזאת, מחלת השבץ. אך זאת לא ידע ולא האמין, כי יֵרָאוּ בו גם עִקבות מחלה רעה ונוראה רִבבות פעמים מכל חֹלִי ומכל מחלה גם מהמות – מחלה אשר עליה ישֹׁמוּ על חכמי הרופאים, ואשר כל אדם יחזו בה כי היא שבט עברה ומטה זעם בכף אלהי המשפט, לשפוט בה את הזדים הארורים ההם אשר יִמַס לבם לעגבים, והִתמכרו לְהַתַּאוה הנִמבזה והנמאָסה ההיא אשר חרפה היא למין האדם…. והליכות המחלה האיומה והנוראה הזאת, תראינה עיני הקורא במרוצת דברי הסִפור הזה.
פתאום נשמע קול דופק בחָזקה על הדלת, ופולידורי מִהר ויפתח את הדלת, והנה אביר הסופרים לקראתו, ובנפש נבהלה קרא:“דבר נחוץ לי מאד אל האדון פֿערראנד! –.” הוא מתהפך כעת בצירים וחבלים ולא יוכל לדבר דבר," ענהו פולידורי בלחש ולא נְתָנוֹ לבוא החדרה, “אך ספר נא לי, ואני אודיעהו דבריך כאשר יִרְוַח לו מעט,” "זה מעט, אמר אביר הסופרים, “זה מעט שַׁבְתּי מהיכל שרה אחות תם, אשר שלחני האדון פֿערראנד שם להגיד לה כי הוא לא יוכל לבוא אל ביתה היום. והנה הגבירה שרה אשר שָבה מעט לאיתנה, שפכה כל חמתה על פֿערראנד. וברגז קולה דִברה קשות ותאמר כי אם יאחר פֿערראנד מִבּוֹא אל ביתה בעוד חצי שעה, אזי יֵאָסר בכבלי ברזל, כי הילדה ההיא אשר העיד עליה בכתב גָלוי כי היא מֵתה, חַיָה היא, גם הגידה לי כי היא יודעת ביד מי הסגיר אותה פֿערראנד, ואיה מקום מושבה כעת10.”
“האשה ההיא דִברה מתוך אש הקדחת,” אמר פולידורי, “ולא תאֻנה לפֿערראנד ידידי כל רעה – אַל תירא ואַל תֵּחת! –.”
“עוד אודיעך כי בבואי לבית שרה, חָרדה סוכנת-ביתה אליה ותאמר: בעוד שעה יֵרָאֶה הֵנה הוד מלכותו… ואנכי לא אדע מי הוא מלך הכבוד ההוא –.” ופולידורי הבין כי רק רודאלף הוא, ולבו הגיד לו כי לא טוב הדבר הזה לו ולפֿערראנד –. ובכל זאת התאפק ויאמר אל אביר הסופרים: “הרגע נא כי לא תאֻנה לאיש כל אָון כל פי דברי חולה אנושה כשרה אשר רוח דמיונה תוליך אותה שולל –.”
––––––––
פה: רודאלף ושרה
שרה יושבת בחדר משכבה על מטה כבודה ומלֻבשה מחלצות, ותם אחיה נצב על ידה וְחֹשֵב מחשבות. זה מעט התרפאה שרה מפצעי המות אשר חלו בה ידי לילית. אך פניה עוד יחוָרו ועצמותיה כמוקד נחרו. “האח אחי!” אמרה שרה אל תם בגֹדל לבב, “עתה, עתה קרובה תקותי לבוא, וישועתי להגלות, ועוד מעט יציץ נֵזר מלוכה על ראשי – מרוֹם קץ כל ישעי וכל חפצי תחת השמש –.” “שרה!” דִבָּר תם אליה בקול מושל, “שרה! לפני יום לא האמינו עוד הרופאים בחייך, ועתה תרתיחי כסיר את דמי עורקיך, ותרעישי את מורשי לבבך ברִגשי עז ודמיון נמרץ – ואולי תִּשָׁאֵר גם בפעם הזאת תקותך מעל, הלא אז תקריבי את ימיך וּתְאַבְּדִי את נפשך בידך –.” הטרם תדע, אחי" ענתה שרה בנחת, “הטרם תדע כי חדרי לבי אפיקי נחושה, ומורשיו מטילי ברזל אשר לא ינועו מסערות תימן וסופות נגב! – ומה גם עתה אשר נפשי יודעת מאד כי הפעם ילוה רודאלף אלי! – כי בהוכיחי ואערכה לנגדו על פי אֹתות נאמנים וְעֵדֵי אמת כי עוד בִּתֵּנוּ חיה – והיא מחמד עינו ומחמל נפשו – הלא אז ישוב אלי בכל אַוַת לבו לבעבור תת כבוד לשֵׁם בתו ולהושיבה את בנות מלכים לכסא –. אני חליתי פניו לבוא ולראות פני בטרם אמות, והוא הבטיח כי בוא יבוא, ובדבר הזה לכדתיו במצודתי – ואתה אחי לא תדע לך ערמת נשים ומזמותינו הרבות! –. אך צר לי מאד כי שר בית האסורים לא השיבני עוד דבר אֹדות בתי, ובטרם תבוא תשובתו לידי, יבוא רודאלף הֵנה –.” וברגע ההוא נשמע בחצר קול רעש אופני מרכבה, “רודאלף הוא!” קראה שרה ברגש, “הנה הוא בא! – צא נא אחי מחדרי –.” תם הלך לו בלי חמדה אל חדר מושבו, ואחרי רגעים מעטים בא רודאלף אל חדר שרה בפנים זועפים וברחשי חמלה, אך בראותו את שרה יושבת ומלֻבשה מחלצות, נסוג אחור ופניו רָעָמו. שרה הֵבינה את אשר בלבו, וברוח חן ותחנונים הִבִּיטָה אליו, ותאמר: “הוֹד מלכותו הֶאמין כי כל עוד נפשי בי, ועוד מעט ואינני, וַיָבוֹא לברכני בטרם אמות, האין זאת? –.” “עֲשׂוֹת רצון המָטים למות, קדוש הוא לי תמיד.” ענה רודאלף, “אך בפעם הזאת נתעיתי בשוא –.” הרגע נא," אמרה שרה, “אני לא התעיתי אותך – קץ חיי בא בא, ולא ידעתי רגע מותי – ורק להסתיר בלהות תמותה מעיניך, התאמצתי ועשיתי כדבר הזה, גם יָקר בעיני המָותה בלָבשי את הבגדים האלה אשר לבשתים לפָנים בראותי את פניך בפעם הראשונה – הה, סוף סוף אראך אחרי הִפָרדך מעלי שבע עשרה שנה! – אודך אדוני בכל לבב על החסד האחרון הזה, אך דע נא כי לא למעני כי אם למענך קראתי לך הנה, ולולי באת לעת כזאת, כי אז לקחתי בְמוֹתי סוד כמוס, וּדְבַר סֵתר יָרַד אחרי קבר, והסוד הזה עוז בידו לשַמח את נפשך שמחה נִצחת, גם אם רגשי עצב ודמעות תוגה יתעָרבו בה, כבכל שמחות והצלחות בני חֲלוֹף –.”
“נפלאים דבריך,” אמר רודאלף בתמהון, “בחידות תדברי בי –.” “הה רודאלף! לולי באת הֵנה, כי אז קֻבַּר אתי יחד הסוד היקר ההוא – וזאת היתה נקמתי האחרונה בגלל התלאות הנוראות אשר הלאיתני שבע עשרה שנה, אך חלילה לי מקחת ממך נקמה אכזריה כזאת! חלילה לי להסתיר ממך דבר סתר ההוא אשר ימלא בתי נפשך אורה ושמחת עולם ונעימות נצח….”
“שרה!” קרא רודאלף בשממון, “הכרת פניך ענתה בך כי סער גדול מתחולל בחֻבך, ובחוזק יד תִכְלָאהוּ בחדרי לבבך…”
“הה! הציקתני רוחי – נלאיתי נשוא!” ענתה שרה, ומורשי לבבה התגעשו וירעשו עד כי לא עצרה כחַ להתאפק כאשר דמתה בתחלה, ומנהמת נפש סוֹעֶרֶת קראה: “רודאלף עוד בִּתֵּנוּ חַיָה! –.” “בִּתֵּנוּ!!” צעק רודאלף כאיש נפעם. “חיה היא, חי ה'!” ענתה שרה מתוך אש רגשותיה –. וכרגע הִכִּיר רודאלף כי קשְׁטְ דְבַר אמת הוא, ונפשו רָגזה וַתִּתחלחל עד היסוד בה. “בִּתּנוּ? – היתָּכן הדבר? בִּתֵּנוּ – בִּתִּי חַיָה עודנה?” קרא רודאלף וַיִתַּר ממקומו, וכל עצמותיו רעדו, ועיניו נִטיו על שרה.
“אַל תרגז רודאלף!” אמרה שרה ברָגזה, “ושמע נא פשר דבר: את חטאי אגיד ולא אכחד, כי ימים מעטים בטרם חָלוּ בי ידי רצח, בקשתי נערה יפה אשר אין לה אב ואם, וחפשתי לְרַמוֹתך ולהבטיחך בשקר כי בִתֵּנוּ היא – אך ברגע אשר יָזַמתי לבַצע את מעשה תרמיתי, הקרה ה' לפני – הה! הידעת את מי? את בִּתֵּנוּ! – וברגע ההוא נִחֲתָה בי להבת חנית יד רוֹצַחַת…”
“שרה! הֲרוח רעה דוֹבֶרֶת בך? או מתוך אש הקדחת תִּטְפְּלִי שקר?”
"לא, לא רודאלף! בארגז הזה תמצא מכתבים גם תבנית דמות בִּתֵּנוּ אשר יוכיחו ויערכו לעיניך קשְׁטְ אֲמָרַי – גם תמצא שמה מגלת ספר מְגוללה בדמי פצעי, במגלה ההיא החִלותי לכתוב את עדות האשה אשר הֵעִידה כי בתנו עוד חיה, וברגע ההוא תקעה האשה ההיא את חניתה בקרבי –.
“מי האשה ההיא? שאל רודאלף, ומאין היא יודעת זאת?”
“בידה נִתנה בתנו בימי ילדותה אחרי כי יצא עליה שֵמע שוא כי מֵתה היא –.”
“אך מי האשה ההיא? מה שְׁמָהּ? היש אֹמֶן בדבריה? ואיפה נוֹדַעַתְּ לה? –.”
“גם בזה תראה אצבע אלהים – אך הגידה נא ההוצאת מתוך הסיטע נערה אֹבֶדֶת ותושיבנה בכפר בוקעפֿאל?”
“כן הדבר –”
“הקנאה והשנאה השיאוני וְשָׂכַרְתִּי את האשה המרצחת ההיא לגנוב את הנערה ממקום מושבה – ועתה היא בס”ט לאצארוס –"
“הנערה איננה עוד שם – וְאַתְּ הֲסִבות בנפשה בְּגָנְבֵך אותה!”
“אני הסִבוֹתִי בנפשה? אוי מה היה לה?” שאלה שרה ברעדה.
איש דמים ומרמה הטביע אותה במים ותמות –"
"בִּתִּי! "צעקה שרה מנהמת לבה ותתיצב כנציב שַיִש בְּלִי-נוֹעַ. “אֵי שמים! מה זה תדברי?” שאל רודאלף בשממון.
"בתי! "צעקה שרה שנית וְחִוְרַת מָוֶת כסתה פניה. “בתי! בתי טֻבעה במים!! –.”
“הזמירה היא בתך?” שאל רודאלף וַיִתַּר ממקומו בחרדה ובמחתה.
“הזמירה – כן – בשֵם הזה קראה לה לילית אשת רֶצַח ההיא – בתי! אויה לי! בתי מֵתה! בתי!! –.”
“שרה!” אמר רודאלף ברעדה, “שרה! שובי למנוחתך – והגידי נא לי האם הנערה אשר גֻנבה מבוקעפֿאל היתה. –”.
“היתה בִּתֵּנוּ!” קראה שרה בהתיצבה עוד בלי-נוע ובעינים נטויות.
“לא, לא! רוח הקדחת דוֹבֵר בך – לא יתכן הדבר! – הה, אַתּ לא תדעי לך מה נורא הדבר הזה אם דבר אמת הוא – שרה! שובי למנוחיכי, דַברי בנחת, שְבִי נא, הֵרָגְעִי נא – אני מגיד לך כי שָׁגִית וְנִתְעֵית בשוא – אַל תאמיני בדבר כזה אשר לא יֵאָמֵן! – ודעי נא כי חלילה לי מקצוף עליך, אך הגישי עַצוּמוֹתַיִך אשר השיאוך להאמין כן, ואני יודע, כי לא יתכן הדבר, לא יוכל היות, אין זאת! אין זאת! –.”
אחרי דומִיה ממֻשכה, שאפה שרה את רוחה אליה ותאמר בקול כחולה אל רודאלף: “בְּהִוָדַע לי כי לקחת לך אשה, ובהיותי גם אני לאיש, לא יכולתי לְגַדֵל את בתנו בביתי, והיא היתה אז בת ארבע שנים –”.
“בעת ההיא בקשתיך לשלוח אלי את הילדה”, אמר רודאלף במגנת לב, “וְאַתְּ לא השיבותיני דבר על מִכְתָּבִי, והמכתב האחד אשר שלחת אלי, הודיעני את מות הילדה.”
“אני חפצתי לְהִנָקֵם ממך על אשר מאסתני, ועל כן מאנתי לשלוח לך את בתנו – ידעתי עַוָתָתִי; אך שמעני נא – כי קָרַב קִצִי, והרעם האחרון הזה, יפצפצני בעוד רגעים מעטים.”
“לא, לא אאמין בדבריך, כי לא יֵאָמֵנוּ! –. הזמירה היא – בתי! אהה ה', הכי כֹה תכביד עלי ידך?”
"שמעני נא, בהיות בתנו בת ארבע שנים, נְתָנָהּ אחי אל יד שפרה אלמנת משרתו, וַיְצַוֶהָ לגַדל את הילדה עד אשר תצלח לשקוד על דלתות בית הספר. ואת הכסף אשר אָצל אביך לבתנו, הִפקיד אחי ביד סופר קְהַל פאריז הנודע לאיש אמונים ותמים דרך. אגרות הסופר ההוא, גם אגרות שפרה, אשר שֻלחו אלי, הנם פה בארגזי. לתקופות השנה שֻלח אלי מכתב כי חלתה הילדה, ואחרי שמנה חדשים קבלתי אגרת עם ספר תעודה כי היא מתה. ובעת ההיא הובאה שפרה ביתה יעקב פֿערראנד אחרי תִתָּהּ את בִּתֵּנוּ לאיש בליעל אשר הוא כעת אסיר-אני, והוא הִסגירה ליד האשה לילית, וברגע ההוא אשר החלותי לכתוב את דברי לילית ההם על מגלת ספר, קמה עלי המרשעת ההיא ותתקע להבת חניתה בגבי –. ועתה קום קרא את המכתבים הספונים פֹּה בארגז, ואת המגלה המגוללה עוד בדמי, גם התבונן נא בתבנית דמות בתנו בהיותה עוד בת ארבע שנים, ותדע ובחנת כי אך אמת יהגה חכי – “”
כה דִברה שרה ותתנפל על הכסא בנפש מתעלפת, וַתִּדֹם. ורודאלף נצב כִּנְצִיב אבן, כי הוא ידע נאמנה כי עֵדות שרה נאמנה מאד –. גם ידע אל נכון על פי צלה כי פֿערראנד שָכר את גנֻבַת והוא הטביע את הזמירה בנהר. ובכל זאת התחזק ויקרא את המכתבים הלוטים בארגז שרה – ולאחרונה התבונן בתבנית דמות הילדה, וַיַכֵּר כרגע כי היא היא צלם דמות הזמירה –. וכאיש אשר הֲלָמוֹ חזיז הרעם, התנפל אחורנית על הכסא ויאנק דוֹם, וַיֵבְךְ בכי תמרורים, ויגז ראשו, ויתאבל אֵבל יחיד.
––––––––
פו: נקמה
בעת אשר בכה רודאלף, שֻׁנוּ מאד פני שרה ונֶהפכו לירקון, כי ראתה כי גם תוחלתה האחרונה נכזבה, ותקותה מפח נפש. ופתאֹם הֵרים רודאלף את ראשו וַיִמַח דמעתו מעל עיניו, ובפנים נזעמים התיצב מול שרה ויקרא: “צדיק הוא ה' על הרעה הנוראה אשר מצאתני – אני הניפותי חרבי על אבי, וה' פקד את עֲוֹנִי בְּמוֹת בתי –.”
“אתה הניפות חרבך על אביך? אויה לי! מה זה תשמענה אזני?”
“בעת רעה כזאת, אשמיעך את כל הרעות אשר עשית לי באהבת בצעך ובתאות נפשך הארורה. שמעי זאת, אשה חסרת לב ואין אמונה! שמעי זאת, אֵם אכזריה כיענים במדבר! –.”
“הה, רחם נא עלי –”
“אין רחמים לבוֹגֵדָה כמוך אשר בָּגַדְתְּ בי לפָנים וַתְּנַבְּלִי את אהבתי הטהורה בגאותך ובְאַוָתֵך אך להשתרר ולא אהבתיני –. אין רחמים לבת נַעות המַרדות כמוך אשר נתנה חרב ביד הבן להניפה על אביהו –. אין רחמים לְאֵם זדונה אשר הקשיחה בתה ללא לה ותשליכנה מעל פניה לבעבור תוכל היות אשה לאיש עשיר ורב אוצרות –.” אין רחמים לבת שַׁחַת כמוך, כי שִׁחַתְּ רחמיך מִבִּתֵּךְ ובתרמיתך ורעתך הֵבאת עליה את המות! ארורה אַתְּ, כי גָזַלְתְּ את גוֹזָלִי מִקִנִי וַתְּדַכְּאֶנָה בְקֵן פרס ועזניה! – ארורה אַתְּ, כי היית משחית לְחַבֵּל נפשי, גם הֲשִׁמוֹת כל משפחתי!!"
“הה, חדל נא ממני – הניחה נא, הניחה נא לי –”
“לא אחדל ממך עד אשר תשמעי את דברי –. זכרי נא היום האחרון אשר ראיתיך – לפני שבע עשרה שנה – בעת אשר לא יָכוֹלְתְּ להסתיר עוד את פרי אהבת כלולותינו – אהבה מסֻתרה – ואשר גם אנכי דמיתי כמוך כי ברית אהבתנו לא תִמוט עולם ועד. ואני ידעתי את לבב אבי אשר הוא כעמוד ברזל, גם ידעתי את האשה אשר יאבה לתת לי על פי הליכות המלוכה ומשפטי המדינה! – ובכל זאת נועזתי להגיד לו כי אַתְּ אשתי כדת וכמשפט, ועוד מעט תשא אהבָתנו פרי חמד –. חמת אבי בָערה כאש, ולא האמין כי עשיתי כדבר הרע הזה בסתר לַמְרוֹת עיניו וּלְנַבֵּל כסא כבודו, וירעם עלי ברגז קולו, ויצוני בחזקת היד לבל אשר עוד על שפתי את הפתיות הזאת –. ואני אהבתיך אז אהבה עזה כמות, והאמנתי כי גם בנפשך הנחושה תתלקח שלהבת-יה כזאת, ועזות מצח עניתי ואמרתי לאבי, כי רק אַתְּ אשתי, ואחרת לא אקח לי לעולם –. אז התפרצה שלהבת חמת אבי לבלי-חוק, וישפוך עלי דַי בזיון וחרפות וגדופים, וַיִגזר אֹמר כי חתונתנו אפס ואפע היא, וַיִשָׁבַע באפו לשפטך משפט בָּנוֹת שוֹבָבות במקום רֹאִים לבעבור תהי לחרפות ולדראון עולם. ואני אשר סער רוח תאותי הוליכני שולל וינהגני בשגעון, אני שמתי פני כחלמיש וצויתי את אבי המלך בקול פחדים לבל יוסיף עוד לשפוך בוז על אשת חיקי אשר ארשתיה לי לעולם. אז הרים אבי את ידו עלי – ואני אשר אהבָתי הארורה התלקחה בחֻבי בלי-מצָרים, שלפתי חרבי מתערה וּכְמִשְתַּגֵעַ התנפלתי על אבי – ולולי מהר מורף וַיָשֶב אחור ימיני, כי אז – השמעת, בת השחת! השמעת? כי אז שפכתי את דמי אבי המלך! וכל זאת עשיתי רק להיות עליך לסתרה – עליך!”
"הרעה הנוראה הזאת, נסתרה ממני עד כֹה –.
“לשוא דמיתי כי סר עֲוני, עון חרב, בענותי את נפשי ימים רבים – הה, והצרה אשר מצאתני כעת, היא פרי חטאתי –.”
“אך גם אנכי נגזרתי מתגרת יד אביך וכובד לבו… מדוע תרשיעני עוד וְתִטפול עלי אשמה כי בשקר אהבתיך, אחרי אשר….”
"דוֹמי בוֹגֵדַה! הִרעים עליה רודאלף בקול מֹשֵל ובבוז וקלס, “דוֹמִי ושמעי ודעי מדוע מאסתיך ונבלתיך? –. אחרי הניפי חרבי על אבי, לֻקחה החרב מדי והובאתי אל בית הסֹהר, גם פולידורי אשר הוא קָשַׁר מעדנות כלולותינו, אֻסר באזיקים והֻשלך אל בית האסורים. אך הוא כִּבֵּס נפשו בנתר ויצטדק לפני אבי המלך ויגל את אזנו כי חתונתנו הבל וריק היא, וְהַכֹּהֵן אשר הביא אותנו במסורת החתונה, לא היה כהן, ואני גם אחיך הֶאֱמַנוּ בשוא נתעה. אף גם זאת עשה כי הִסגיר ליד אבי מגלה עפה אשר שלחת אַתְּ לאחיך ואשר גְנָבָהּ הוא מבית הרצים. במגלה ההיא גִלִית לאחיך את סודך כי בערמה ומרמה אַתְּ אוהבת אותי, ובלבך תִּבְזִינִי ותשחקי לאולתי, ואני רק כלי חפץ בידך למצוא על ידי את חפץ לבבך: לשאת הוד ונֵזֶר מלוכה כאשר קָסמה לך אֹמנתך בימי ילדותך – גם התאוננת באזני אחיך על ימי אבי כי כה יִמָשֵׁכוּ….”
"אויה לי! עתה נודע לי הַכֹּל –.
“ביום השני קרא לי אבי, ומבלי דַבר דָבר, הראני את מכתבך הארור ההוא, אשר בו הראית את שרירות לבך הרע ואת שחיתות נפשך הנשחתה. אז התנפלתי לפני הדום רגלי אבי, בכיתי גם התחננתי לו לשאת עוני ולכפר חטאתי. ומהיום ההוא והלאה יסרוני כליותי, ורגשי נוחם הציקוני עד דכא, וחיי לשאול הגיעו. עד מהרה עזבתי ארץ אשכנז, ארץ מולדתי, והייתי נע ונד בארצות רחוקות להתם חטאתי ולכַלות פשעי ולכפר עוני על ידי מעשה הצדקה. כי נדרתי לגמול טוב לטובים ולישרים, ולשלם רע לרשעים כרשעתם, לתמוך ידי עניים מרודים, לרפא לשבורי לב ולחבש לעצבותם, ולחפש גם בין זרע מרעים ובנים משחיתים, אולי אמצא שם נפש אחת אשר לא נשחתה עוד כָּלִיל, ויָכל אוכל להציבה על דרך הטוב. אחרי כן שבתי לבית אבי, ובמצותו לקחתי לי אשה אשר מֵתָה עלי זה כִשְנָתַים ימים, וזה לי כחצי שנה אשר באתי פאריזה וגם בעיר הזאת שלמתי את נדרי אשר נדרתי והתאמצתי להושיע לענוי ארץ ולהדוך רשעים תחתם, גם להוציא יקר מזולל, ולשובב נפשות אשר לא שובבו עוד משובה נצחת גם בהיותן בין בנים שובבים – אמנם לבל אוָדַע לאיש, התחפשתי בבגד עִדִים ולמדתי לשוני דבר כלשון החשֻכים וְדַלַת העם למען הוציא את מחשבות לבי לאור –. ויהי כהרימי פעמי בחוצות הסיטע, פגשתי… אויה לי!… נפשי תצא בּדַברי! הִכּוֹנִי נא, אֵם אכזריה! וְהָכִינִי לך לשמוע דָבר אשר גם אזני שֵד מִשַחַת תצלנה משמוע….”
“הה, הָשע ממני בטרם – אמות –.”
בטרם תמותי שָׁמוֹעַ תשמעי הדבר הנורא ההוא! שמעי נא זאת והתפלצי פלצות נצחת! האזיני וחֹתּי מחִתַּת עולמים! – התזכרי עוד את הלילה ההוא אשר דָלַקְתְּ אחרי אַתּ ואחיך בחוצות הסיטע עד בית מרזח מערת פריצים….
“זכרתי – אך למה זה תשאלי כזאת? ומדוע תביטי בי בעיני המות?”
בלכתך אל בית מרזח ההוא, הלא פָגשת שם נערות בזויות חרפות בנות האדם? הראית.. אֵי שחק ושחת!.. הראית…. אויה לי! הראית בין בנות עלוקה הה, נערה בת שבע עשרה שנה, נערה יפה כלבנה וברה כחמה. נערה עניה אשר גם בשִבתה במערת מרצחים לא הִשביתה מטהרה, ואשר הגנבים והרוצחים כִּנוּהָ בשֵם פֶרַח מֹרִיָה? הראית את הנערה ההיא, הראית…?"
"לא ראיתיה –. ענתה שרה בַחֲתַת וָרֶטֶט.
“אך אני, אני ראיתיה! כי בלכתי לחפש בתוך אשפתות הסיטע בן אֹבד11, ראיתי כי איש עריץ מנופף ידו על נערה עניה ועזובה, ואחמול עליה והצלתיה מיד הבליעל ההוא – הה! העוד לא תדעי לך מי היתה הנערה האומללה ההיא? הלא תדעי עוד…?”
"לא, לא ידעתי – השע ממני –.
“הנערה האֹבדת ההיא, היתה פֶרַח-מֹרִיָה, והיא הזמירה – בִּתֵּך!” קרא רודאלף באנחות לב ובקול יְלֵל. "הה! האֻמללה ההיא אשר הצלתיה מיד איש משחית ואסיר-אני לפנים, היתה בתי, בת-רודאלף נְשִׂיא געראלשטיין!…..
"מֵתה אנכי – וקללות אלהים תרבצנה על עצמותי –. ספדה שרה בדומיה וַתִּתנפל על יְדוֹת הכסא וַתְּכס פּניה בכַפות ידיה.
“ואז –” הוסיף רודאלף דַבֵּר ולא יכול לעצור עוד בשלהבת רגשותיו ובזרם דמעותיו, “ואז אחרי הצילי אותה מכף העריץ ההוא, השתוממתי על קולה כי ערב כקול הזמיר, ועל פניה כי נאוו כפני מלאך השלום, ושמתי על לבי להושיע לה ולהושיבה עם בְנוֹת נדיבים. הוי! איך השתוחחה נפשי בשמעי מפיה את תולדות ימי חייה ותלאותיה ורעותיה הנוראות אשר הִשתרגו עלו עַל צוארה! – שמעי זאת אֵם אכזריה. שמעי והאזיני שמץ דבר מתולדות בִּתֵּךְ היחידה! הה, בעת אשר יָשַׁבְתְּ אַתְּ ספונה בהיכלי עוֹנֶג וְלָטַשְׁתְּ את עיניך גם לְנֵזֶר מלוכה, בעת ההיא התנודדה בִתך רעבה ויחפה רוֹעֶדֶת ונִקשה בתִגרת יד כפור וקרח בלילה, ותִּפרוש כפיה לכל עוברי דרך לבַקש אגורה או פת לחם – ובשובה לבית לילית ונפשה התעטפה ברעב ובקרה, התגוללה כל הלילה על מַצע תבן בפִנה שְאִיָה בתוך הרפת – וכאשר נִלאו ידי לילית המרצחת מהכות אותה מכות אנושות ובלתי סרות. כאשר כִלְתָה בה כל חִצֵי זעמה ורשפי רֶצַח, הה, היעדת מה עשתה לה אז? – אז – הוי! אז – עִקְרָה שִנֶיהָ במֶלקחים!! –.”
“הה” מי יתן מותי! מותי! –" יללה שרה בנפש נואשת.
“שמעי נא עוד. בִּתך בָּרחה מתחת ידי לילית, וַתֵּתַע כֹה וכֹה באשון חֹשך – ואז לא נמלאו עוד לה שמנה שנים! – רעֵבה וצמאה, חשופת רגל ורועדת בעזוז יד הַקוֹר, תעתה הילדה העניה והאֹבדת הזאת ברחובות קריה עד אשר אֻסרה בבית האסורים כמשפט הנערות השובבות הסובבות בחוצות בלילה. וימי שִבתה בבור השבי, היו לה הימים הטובים מכל ימי חייה. שֶׁבע ביום הִללה את שם ה' על החסד הזה אשר עשה עמה, כי בבית האסורים לא היתה רעֵבה ללחם, לא התעלפה בתגרת יד הכפור והקרח, גם לא הֻכתה שם מכות אנושות. כמלאת ימי כִלאה, הָשלכה בתוך הֶמְיַת קריה מבלי עוֹזֵר, מבלי תומֵךְ ומבלי מושֵׁךְ חסד, וכאניה בלי משוט בלב יָם סוֹעֵר, נָעה גם נָדה הנערה העזובה ברחובות עיר –. הה! לוּ שמעת,אשה קשת לב ונפש נחושה! לוּ שמעת את עֱנוּת בתך וצרותיה הרבות והרעות, אז בכית גם אַתְּ עד לא נותר בך כחַ לבכות עוד! בתי, בתי! הה בת עיני! גם בשִבתך בתוך חרפות אדם ונעוי לב, היית נפש עדינה וטובת לב מאין כמוך! בשארית כספך אשר אספת בבית האֵסור ביגיע כפיך, תָּמַכְתְּ את יְדֵי אשה עניה וגוַֹעַת, אף כי ידעת כי בְתם הכסף תִּתּוֹמִי גם אַתְּ לגוע בחרפת רעב – אויה! והיום הנורא ההוא, בא בא – כי בתך נשארה בְחוֹסֶר כֹל, אָבַד מָנוֹס ממנה, ותחת כל השמים אין מי יחמול עליה – ואז מצאוה נשים סוררות ומשובות ובחלקת לְשׁוֹנָן פִּתּוּהָ והביאוה אל בית המרזח וישקוה יין שרף….”
"רודאלף לא יָכול לְכַלות את דבריו ויצעק צעקה גדולה ומרה ואחרי כן ספק כף אל כף ויקרא: “וזאת היתה בתי! בתי!”
“ארורה אנכי!” נֶאנקה שרה דוֹם.
“כן ארורה אַתְּ”! קרא רודאלף, כי אַתְּ הִשלכת את הילדה מביתך כנצר נתעב אל מקום תנים! ארורה אַתְּ כִי גָנַבְתְּ אותה מכפר בוקעפֿאל ובזה הסגרת אותה שנית ביד יעקב פֿערראנד, ותביא עליה את המות! –."
לְזֵכֶר שֵם יעקב פֿערראנד, חרד רודאלף וְאחז בשרו פלצות, פניו נהפכו לפני להבים, וסערת חֵמה עזה התחוללה בקרבו, ויקרא: “מוֹת יומת הָרוֹצֵחַ אשר רצח את בתי! – מות יומת פֿערראנד איש הדמים! –.” ובדברו הפנה שכמו ללכת אל בית פֿערראנד.
“אנה תלך? אל תעזבני!” הִתחננה שרה וְשִטְחָה כַפיה אל רודאלף, “אל תעזבני לבדי לפני מותי –”
“לבדך? לא – לא! ראי נא הנה פֹּה אתך בתך הנרצחה, היא תפרוש ידיה לחבקך –”
שרה הגיחה אנקת תמותה מקירות לבה ותתנפל על ברכיה ארצה כאִלו רָאתה את צלם דמות בתה הנרצחה.
“רחם נא – הנני מֵתה!”
“מותי איפא, וקחי את קללתי במותך!” ענה רודאלף מבלתי יכולת לכלוא את סערת זעמו הנורא. “ועתה אלכה לקחת את נפש הַהוֹרֵג אשר המית את בתי על פי שרירות לבך הארור! –”
ובלי התמהמה נסע רודאלף אל בית יעקב פֿערראנד.
––––––––
פז: קבורת התאוה
בנסוע רודאלף אל בית יעקב פֿערראנד, נִטָיוּ צללי אֹפֶל ויהי לילה. רוח חזק יְיֵלִיל, מִטְרות עוז בקצף נִתָּכִים, החוצות הורקו, ונשאר בעיר שַמָה, פֿערראנד שוכב על ערש דוי בחדר משכבו אשר אור כהה יאיר מעט את חשכתו, על יד הערש, נצב פולידורי ברגזה ובדאגה, ועיניו נטויות על פני פֿערראנד אשר יִתְעַוְתוּ עוד לרגעים ומפיצים זַעוה וזועה.
“אם יאחזהו שֵנית שבץ כזה, אז ימות לשחת!” אמר פולידורי בלחש. החכם פרעטאֶאֻס יאמר: כי רוב החולים אשר תִּנְחַת עליהם יד המחלה הזעומה והאיומה הזאת, ימותו ביום השביעי לְחָלְיָם. ועתה הוא יום הששי מהעת אשר הִצִיתָה צִלה הארורה את אש לֹא-נֻפח זאת בקרב לבב יעקב –. הה! זה מעט בֶאֱחוז אותו יד השבץ, נפלה עלי אימתה ופחד, כל עצמותי רעדו ונפשי נבהלה מאד בֶּאֱנוֹק יעקב אנקת מָוֶת ויספר לי את המכאובים הנוראים אשר התפרצו וישימו משְׁכָּנָם בְּמוֹחַ גֻלְגָלְתּוֹ –. הוי מחלה עזה כמות וקשה כשאול! היא תַצֵב בחמשת חוּשֵי החולה צַלְמֵי פלצות ותבנית כל צִבאות בָּלע אשר חכמת חכמים תתבלע לְחָקְרָם, ובינת נבונים תסתתר מבלי דעת שמץ דבר מנהם – כן לקחה זה מעט המחלה הזאת את עֶמְדָתָה באזני יעקב, וְכָפְנָה כל שרשיה אל תוך כְּלִי הַשֵׁמַע הזה, ובעזוזה הֵצִירה לו בכל מְצָרֵי שאול, עד כי דְבָרַי אשר דברתי אתו בקול דממה דקה, הרעישו בקול רעש אדיר וחזק באזניו, ונִדמה לו כי ראשו עליו כפעמון נחשת, וּמְצִלַת ברזל גדולה מאד אשר תנוע בשגיא כֹחַ לקול עלה נִדף, מחצה ראשו והָלמה רַקותיו ברעם וברעש ובמכאובים אנושים ונמרצים עד אין-קץ. “עתה יתמלאו שמורות עיניו דם –” אמר פולידורי בהתבוננו בפני פֿערראנד, “עתה תִצְעַן המחלה וְתִסַע מֵחוּשׁ הַשֵׁמַע אל חוּשׁ הָרְאות, ועיניו יֶחזו חזות קשה ופסילים מבהילים, וְיָחוּשוּ מצוקות מְכַלוֹת עינים, כאשר הקשיבו זה מעט אזניו רב קשב, וקול שפתים נָעוֹת כקול אלפי רעמים הִרעים עליהן –. מה רבו מכאוביו! וימיהם כמה ימשכו! ואיך שונים המה איש מרעהו! הה! אם הַטֶבַע יֵהָפֵךְ לאכזר ובתוכחות חֵמה ישיב אנוש עד דכא. אז תקצורנה ידי כל עריצי אדם וחכמי חרשי משחית לעשות אחת מני רבבות רעות נוראות כמוהו – והגדולה והאיומה בָהֵנָה הלא היא המחלה אשר יביא על זְעוּמו ואיש חרמו אשר התמכר לאהבת בשָרים ולבו יִמַס לעגבים – על האיש הזה אשר האהבה ההיא בשגעון תנהגהו ותמסוך רוח עִוְעִים בקרבו, יביא את המחלה אשר חלה יעקב, ואשר עוד מעט ויכרע תחתיה מבלי עזר –. הה, אֶל-נָכוֹן תִּכֵּן רודאלף את לב ינקב, וְיָדַע כי בחדרי מַשכיתו תִּבְעַר אש האהבה לחמדת בשר ולאסוף כסף וזהב עד בלי די, ועל כן שִלח בו את צלה להגדיל בלבו את מדורת האהבה הנמבזה לבלי-חק, גם אלצהו לפזר כספו וזהבו לעניים. ובזה הוסיף עוד גם שלהבת עֶברה וזעם על מוקדי עולם ההם, עד כי נפל שדוד ביבי המחלה הארורה הזאת –. מה רבה אכזריות הנשיא במָאנו להסגיר את יעקב לַמָוֶת! כל משפטי מות אשר נשפטו ואשר ישפטו הרוצחים על במות מטבח, משחק מאזנים נחשבו מול אחד מני אלפי המכאובים אשר יציקו ליעקב מבלי הפוגה! –. ובראותי את המשפט הרע והמר ממות אשר חרץ עליו הנשיא, תִּפל עלי אימתה ופחד, ולבי יֶהגה חרדות: מה יהיה משפטו אשר יחרץ עלי? – הוא הֶחרימני לְהִסָגֵר פֹה ולשמור את גבר עמיתי במעללי רֶצח, לבל יברח, גם לשמור את נפשו ולהאריך את ימיו בסמי חיים, ואז יחיני – ועיני רואות כי לא יחיה עוד יעקב אחרי נפלו בידי המחלה הזאת, והנשיא יאשימני כי אני הִקצרתי את ימיו – ומי יודע מה יאֻנה אלי? – הה! מה אעשה? מה אעשה? –.”
ברגע ההוא הִשְׂתָּעֵר הסער בעים עזו ויפוצץ את מגדל מַעלה העשן אשר בבית יעקב, והמגדל התנפל ברעם וברעש על הגג ומשם התגלגל וַיִפּוֹל בתוך החצר, ומרעש קול מַפַּלְתּוֹ התנער פֿערראנד משנת תרדמתו וינהק בעינים עצומות, “פולידורי! מה קול שאון הזה?.” מגדל מַעלה עשן נפל בעוצם יד הסער“, ענהו פולידורי בלחש לבל יכאיב שנית בקול דברו את אזני החולה. אך פֿערראנד לא שמע את דבריו וַיוסף דַבֵּר: הַהִנך פֹה, “פולידורי? –.” “הנני, הנני,” ענהו פולידורי בקול, “אני דברתי בלחש לבל אַדאיב עוד את אזניך בקולי –.” עתה, עתה לא אחוּש עוד כאב נמרץ בדברך אלי – הה! זה מעט היה לי גם קול דממה דקה כקול רעם בגלגל אשר יפוצץ גלגלתי, אך בכל זאת שמעתי בתוך הרעש וההמולה האיומה היא, את קול צִלה הקורא אלי…”
“הס, אל תזכיר עוד את שם בת השחת ההיא! גָרֵש נא את זִכרה מלבבך, כי הוא ינַהגך אֶל מָוֶת –.”
“הַזֵכֶר הזה חיי רוחי הוא ונשמת אפי –.” “הוי משֻגע! הטרם תדע כי רק זֵכר בת נַעות הזאת הֵטִיל בך את מחלתך האיומה? עוד הפעם אַזהירך להחרים את זִכרה מלבך, ואם אַיִן מות תמות! –.” “האנכי אַחרים את זֵכר צלה מחדרי לבי? לא! לא!” קרא פֿערראנד ברגשי אש לֹהֵט, “הלא ידעתי כי כספי יָקָר בעיני מֵחַיָי, ולמה זה נתתי הפעם את כל אשר לי בעד נפשי אם לא לבעבור זָכוֹר את צלה לרגעים ולהתעלס את תמונתה תמיד? – וראה נא כי מִדֵי אזכרנה, תופיע אלי ביעפת חמדתה! – האינך רואה? – האינך רואה שם בפִנת הבית את תמונתה?….” “יעקב, הַמָוֶת הוא!” צעק פולידורי ברעדה. “הה, הנני רואה אותה”, הוסיף פֿערראנד דַבר מבלי פְּנוֹת אל דברי פולידורי, “צלה היא! צלה! –.” “יעקב” אמר פולידורי ברָגזה, אל נא תִנְגש את עיניך להביט זרות ותהפוכות –. זכור נא כי זה מעט האמנת לשמוע את קולה, ופתאֹם תקעה מחלתך האיומה את יְתֵדָהּ באזניך וַתִּסְבּל מְצָרֵי שְאוֹל – ועתה כי תאמין לראות את דמותה, תקח המחלה את עֶמדתה בְּבָבַת עינך…. “הניחה – הניחה לי!” קרא פֿערראנד ברוח עִוְעִים, “כל חבלי מות וכל מצרי שאול במה נחשבו מול נעימות נצח אשר תשבע נפשי ברגע אשר אראנה – עתה אֲשׁוּרֶנָה מקרוב – הה צלה! צלה!…” “משחית נפשך אתה!” אמר פולידורי וַיְנַעֵר את פֿערראנד הֵנה והנה, אך הוא לא שמע אליו וישתגע ויקרא ברוח שִגעונו: “הה צלה, חותם לבי, חיי רוחי….” עוד לא כִלה לדבר, ויצעק צעקה גדולה ומרה מנהמת נפשו ויתנפל אחור כבול עץ, “מה זה היה לך?” שאלו פולידורי בשממון. “כַּבֵּה את הַנֵר!” צעק פֿערראנד, הה! לא אוכל נשוא את שלהבת אִשו הגדולה – אוי עיני! עיני! –." “מה לך?” שאל פולידורי שנית ויוסף להשתומם, “הלא כהה הנר, ושביבו מצער מאד –.” “הני אֹמַר לך כי נָגְהוֹ יגדל לרגעים! האינך רואה? – הוי, כמַדקרות חרב נְגהוֹת הַנֵר בעיני!” צעק פֿערראנד ויסגור את עיניו ויחבוש את פניו בטמון. “הִנך משתולל; הנר כהה וכמעט ידעך אורו באשון חשך, פקח נא עיניך וראה –.” “איך אפקח עיני? יראתי פן תְּאֻכַּלְנָה –! פֹה – שם – ובכל החדר יתהפכו עמודי אור ואלפי לפידים בוערים!” קרא פֿערראנד ויצעק שנית צעקה גדולה ומרה. “הה, האור חֹדֵר רוֹצֵעַ שמֻרות עיני הסגורות – אש תּוֹפֶת מתלקחת בתוכן! – כַּבֵּה נא את הנר! כבה! – מהר! מהר! –.” “לא אפונה”, דִבּר פולידורי בלבו, “לא אפונה כי עתה תִנְוֶה מחלתו בְּבָבוֹת עיניו – נִדְמֹה נִדְמָה יעקב! –.” “רוצֵחַ! כבה את הנר!” צעק פֿערראנד צעקת מות, “כבה את הנר! – קרני אורו יְנַגְהו כַפּוֹת יָדַי וינחתו בארֻבות עיני – חִצים דולקים וכִידונים לֹהטים, יַחלפו, ימחצו וישרפו את עיני – אֵלי! אלי! –.” הוסיף פֿערראנד לצעוק ויתגולל ויתהפך בצירים וחבלים איומים על ערש דוי, ופולידורי חָרד ויכבה את הנר, ונותרו שניהם בחשך. וברגע ההוא נשמע קול מרכבה לפני פתח בית יעקב.
––––––––
פח: אחרית פֿערראנד
בחֶשכת הליל רפתה יד המחלה מעט מעט מפֿערראנד. הלא העידותי בך, אמר פולידורי, “הלא העידותי בך לבל תוסיף עוד העלות על לבבך את זֵכר צלה! כי מִדֵי יתעורר אחד מחמשת חושיך לזִכרה, אז תטע מחלתך את אהלה בחוש ההוא – ועתה אם תִּפּוֹל עליך המחלה הזאת עוד פעם אחת, אז מות תמות באין מציל –.” “איך אֶמְחֶה את זִכרה מלוח לבבי, והוא חיי רוחי!” קרא פֿערראנד ברשפי רגשותיו. “לא אֹבֶה ולא אוכל להָמיש את הזֵכר הנעים ההוא מקרב לבי! –. הנשיא הִשִיא דָבר מר ממות עלי בקחתו את הוני ואוני, אך לקחת ממני את הזכר הזה, קְצַר יד הנהו – צלם דמות צלה נטוע במסמרות בחדרי לבי– לרגעים אשורנו – בחלום אדבר בו –” קרא פֿערראנד ברוח עועים, “הִשָמֵר והשקט!” הֵעִיד בו פולידורי, “וזכור את אחריתך –” אך פֿערראנד לא שעה אליו ויתהולל וישתגע ויקרא: “האח גם חשך לא יחשיך ממני – ופֹה בחשכה אראה את פני צלה – שם – שם – היא נצבת – תניף ידה ותקרא לי – עתה עלתה אל עֲלִיַת קיר בית מושבה – ועוד תט ידה ותקראני – הנני הולך, צלה! – אחריך ארוצה!! –.” ובדברו קם ממשכבו וַיואל ללכת – “אנה תלך?” שאל פולידורי בשמעו קול צעדיו בחשכה. "הנני הולך אל צלה! ענהו פֿערראנד ברגש. “לא תלך מזה – כי בראותך את חדרה, מות תמות –.” “אך צלה מְחַכָּה עלי שם –.” “לא אֶתֶּנְך לֶכֶת”, אמר פולידורי בתפשו זרוע פֿערראנד בחזק יד. “הרף ממני!” צעק פֿערראנד, “הלא צלה קראה לי –.” “לא אניחך – ומה גם כי אור הנר אשר בחדר הראשון יְלַהֵט את עינך –.” “הַרְפֵּנִי!” קרא פֿערראַנד, “ואם אַיִן….” “לא, לא תמוש מזה – אני אאסרך בחבלים כמשֻגע –.” “דמך בראשך אם תִּגַע בי ואם לא תרפני כרגע…..” “הס!” קרא פולידורי פתאֹם. "הס! קול מרכבה באזני – המרכבה עמדה לפני פתח הבית וקול דברים תשמענה אזני. "ידעתי את תרמיתך, כי רק להניאני ממהלכי בָדִית זאת מלבך – ועתה הניחה נא לי ואלכה אל צלה –. “לא אתנך למוש מזה – ומה גם כי כקול הנשיא אני שומע בחצר…..” “אם לא תרפני כרגע, אמיתך בחרב!!” צעק פֿערראנד בקצף נורא. ופתאֹם צעק גם פולידורי בשצף קצף, ויאמר: “זֵד ארור! מדוע פָצעת את זְרוֹעִי? אך ידך רפה, והפצע לא חזק הוא, ואתה לא תִמָלֵט מידי –.” "פצעך יצעידך לבאר שחת –, קרא פֿערראנד “כי אני דקרתיך בחרב צלה הטבולה ברעל וקטב מרירי – והחרב הזאת צמודה על ירכי תמיד – עד ארגיעה יְשַלַח הפצע את חמת הרעל בכל בַּדֵי גֵוך וְתֵעָרֵל ותרד דומה. האח, עתה תרפני! – עתה אלכה לי אל צלה –” קרא פֿערראנד ויגשש בחשך את הדלת. “הוי”, נָאק פולידורי אנקת חלל, "זְרוֹעִי קָפְאָה – צִנַת מות פָרצה בכל עורְקָי – ברכי פָקוּ – דמי עמדו מלכת – ראשי סחרחר – הושיע! הושיע! שִׁוַע פולידורי ויפול שדוד ארצה. ופתע התפוצצה דלת החדר הראשון ברעם ובראש, וקול רודאלף נשמע בדברו. גם פֿערראנד קָרע את דלת חדרו בשארית כחו, ויתפרץ אל החדר הראשון וחרב צלה בידו, וברגע ההוא פְּגָשׁוֹ רודאלף כְּדוֹב שַׁכּוּל וירעם עליו בקצף נורא: "אתה רצחת את נפש בתי! אתה!! ואני אנקום…. אך עד מהרה עצר במלים בראותו פני פֿערראנד אשר נֶעֱווּ וְהִתְפַּתְּלוּ בעזוז יד מחלתו ונדמו כפני שֵׁד עיפתה. ופֿערראנד אשר דברי רודאלף רָעו וַיְנַפְּצוּ את בָּתֵּי נפשו כרבבות חזיזי זעם, השליך את חרבו ארצה, וַיְכַס את עיניו בכפות ידיו, ויצעק צעקה איומה אשר לא לאדם דַרכה. כי אור הנר אשר בחדר הראשון, שָרפו, בָערו, דָלקו וַיְלַהטו את עיניו, ונדמה לו כי הוא שֹחֶה בְיַם שלהבת ועיניו צָללו בנִבכי גַלָיו. וברגע עִוָה את גֵווֹ, צָנַף את בַּדֵי עורו צְנֵפָה, ובצִפרניו חתר בחָזקה את רִצפת הבית לחפור בה בור ולהטָמן בו לבל תאכלהו האש הגדולה ההיא. וחמת רודאלף שככה בהתבוננו את עוֹצֶם יד מצוקותיו וציריו וחבליו אשר כמוהם לא נראו בכל הארץ, ויחמול עליו, ויצו למשרתיו להרימו מהארץ ולהשכיבו על המטה…
ואנחנו לא נוסיף עוד להרגיז את נפש הקורא ולספר לו הליכות התלאות והזוָעות אשר יָספו עוד לְיַסְרָה את פֿערראנד מוסר אכזרי מאין כמוהו, ואת המראות המוֹרָאוֹת והנוראות אשר ראו עוד עיניו, ואת בִעוּתֵי יה וחֶרדת אלהים וְחִצֵי שַׁדַי עִם כל בַּלְהוֹת צלמות אשר אחזו בערפו וַיְפַצְפְּצוּהוּ, ולאחרונה הִצעידוהו למלך בַּלָהוֹת וימת מוֹת מחרף אלהים ומרגיז אֵל –.
הנה כי כן אחרית עַיִט צבוע הזה, אשר כל ימיו התחפש באדרת האמונה, הִתְנַכֵּר במַסוה הצדק, ויתכחש בבגדי קֹדֶש, ובמסתרים עִקש כל הישרה, עשה כל תועבת ה' גם גנב, רָצַח וירדוף זמה! כן יאבדו כל אויביך ה'! –.
ורודאלף נִבעת וַיִבָּהֵל ממראה עיניו, וימהר ויעזוב את בית יעקב פֿערראנד בחרדה.
––––––––
פט: פְּנִינָה פֿאָן פֿערמאָנט
הקורא המשכיל יודע את שֵם הרופא גְרִיפוֹן אשר חמל על הזמירה ויאספנה אל ביתו אחרי אשר מָשְתָה אותה הזאבה מן המים –. הרופא הזה הוא רופא חולים בבית אספי דלים אשר יסדו ידי נדיבי עָם בעיר פאריז. והוא איש ישר ויִקַר רוח גם חֲכַם לבב ומהיר במלאכת ידו. אפס כי אהבתו העזה לחכמת הרפואה, פָרצה ועברה גבול עד כי לא שם עינו ולבו אל הַחולֶה בלתי אם אל הַחוֹלִי, והחולה לא נחשב בעיניו כי אם כספר רפואות אשר בו ילמוד לדעת הליכות כל חולי ומדוה לבעבור הַרְחֵב גבול חכמת הרפואה תחת השמש. ומִדֵי בוא אל בית חולים ההוא, הֵבִיא אתו המון תלמידיו הרבים ללמדם הליכות חכמת הרפואה בעת אשר יְבַקֵר את החולים ובחָקרו את סִבַּת מחלתם ובתתו להם את רִפְאוּתָם –. הרופא הזה חִלָה את פני השר ס“ט רעמי הזקן אוהבו מִנוֹעַר, ללכת אתו ולראות את בית החולים ההוא, והשר נעתר אליו ויבוא אתו אל הבית ההוא. הרופא הצהִיל פניו בצעדו על סף עֵקד בית ספר רפואות הזה, אך השר הזקן נעצב מאד, ויאמר: נחמתי כי באתי הֵנה – הה! נפשי עלי תאבל בראותי את החדרים האלה המלאים חולים רבים –.” “ואני שמח וטוב לב מִדֵי בואי הנה, אמר הרופא “יען כי בכל פעם יִגָלֵה לעיני דבר חדש בחכמת הרפואה – ואתה הלא אוהב הִתחקות אתה, ופה תוכל לדרוש ולמצוא ענינים רבים אשר יֵאוֹתוּ להתחקות עליהם –.” “הה”, ענהו השר, “לולי ראיתי את טובת לבבך וחסדך אשר הִפלאת להזמירה, כי עתה האמנתי כי אביר לב ואכזרי אתה –.” “הזמירה”, אמר הרופא, “הזמירה הֵביאה לידי חדָשה בחכמת הרפואה על ידי המחלה אשר דבקה בה – הראית אותה בבקר בטרם הלכת מאסניערעס? – “לא”, ענהו השר, אך הזאֵבה הִגידה לי כי היא יָשנה כל הלילה, ושנָתה עָרבה לה –.” “היא שבה לאיתנה”, אמר הרופא, והיום תוכל ללכת לרוח היום בַּגָן – ועתה הגידה נא לי האם נודעו לך עקבות אסתר פֿאָן פֿערמאָנט ובתה? –.” “לא”, ענה השר ויאנח, “לשוא עמלתי לחַפשׂ אותן, כי כל עֲמָלִי נשאר מעל. ואחרית תוחלתי היא הגבירה ימימה פֿאָן הארווילע, כי הֻגד לי כי גם היא מתאמצת למצוא אותן ולהושיע להן –.”
מורה השעות השמיע את השעה הראשונה אחר הצהרים, וגריפון הרופא קרא אל תלמידיו ויאמר: בואו נא, אדוני! כי בא מועד! ועד מהרה החל הרופא ללכת ממטה למטה בבית החולים, ואחריו ינהרו תלמידיו, ורק השר ס“ט רעמי נשאר על מקומו בפנים זועפים, ופנינה ישנה אז מעט אחרי אשר נגזלה שנתה על הלילה, אך הרופא העירה משנתה לבעבור יתחקה על שרשי מחלתה וללמד את תלמידיו הליכותיה. פנינה פקחה את עיניה, ובראותה כי בחורים רבים יסובבוה ומתבוננים בה, זָעקה זְעָקה גדולה מנהמת לבה: אמי! הושיעי! הה אמי! –.” והשר ס“ט רעמי הכיר את קולה ויחרד אליה להושיע לה, וברגע ההוא נפתחה דלת החדר, ושר בית החולים הביא הביתה אשר כבודה, ויקרא: פַּנוּ מקום להגבירה ימימה ההרווילית אשר באה לבַקר את פנינה פֿאָן פֿערמאָנט! –.” וימימה נגשה אל מטת פנינה בלב נשבר ובעינים דומעות, וכל תלמידי הרופא מהרו ויטו הצִדה. “הה שרתי!” אמר השר ס“ט רעמי אל ימימה, “ה' שלחך הֵנה – אני ידעתיכי אַתְּ דֹאֶגֶת לאסתר פֿאָן פֿערמאָנט ולבתה וחֶפצך בידך הצליח למצוא את הנפשות הנענות האלה, ואני רק במקרה באתי הנה, וברגע הזה נודע לי כי פנינה אֻספה פֹה בבית אספי דלים – הה, הביטי נא שרתי וראי איך התעלפה פנינה למראה פני הבחורים האלה אשר נקבצו פה ללמוד מלאכת ידם – השבעתי אתכם, אדוני! לבל תגשו הֵנה. הניחו את פנינה לבדה עם הגבירה ההרווילית, וכשוב רוחה עליה, אקחנה אל ביתי –.” ואז הלך לו הרופא גריפון עם המון תלמידיו לְבַקֵר את החולים האחרים ונשאר השר ס”ט רעמי הזקן עם ימימה ההרווילית אצל מטת פנינה פֿאָן פֿערמאָנט.
––––––––
צ: הַזְמִירָה
פנינה הֵשִׁיבה מעט את רוחה, ושנת תרדמה נפלה עליה. והשר ס“ט רעמי מחה דמעה מעל פניו, וישאל את פי ימימה בלחש: “איה איפוא אֵם פנינה? –.” “הה!” ענתה ימיה, “היא גָוְעָה אתמול –.” “אֵי שמים!” קרא השר במגנת לב. ביום אתמול שבתי מדרכי”, ספרה ימימה." ומהרתי ללכת אל בית מגורת אסתר עם רופאי, ונפשי נבהלה מאד בראותי את העניה האֹבדת ההיא אשר הִגיעה עד שערי מות…" “אויה!” קרא השר, הלא שבעתים הֵמר לה מר המות בזכרה את עֱנוּת בִתה העזובה – וה' יגמלך בצדקתך שרתי, כי שַׂמְתְּ עינך לחֻמלה על הבת העזובה והעלובה הזאת! ועתה אִכָּבדה נא להודיעך כי אני הוא השר פֿאָן ס“ט רעמי אוהב דבר מאח להשר פֿאָן פֿערמאָנט בעל אסתר, ובשמעי כי אסתר ובתה בצרה גדולה, נסעתי ובאתי הֵנה לדעת מה זה היה להן? –. “אם כן”, אמרה ימימה, “נעלם ממך כי איש בליעל עָשַק את אסתר ובתה…” “אולי הוא האיש פֿערראַנד כאשר נִבא לי לבי? –.” “כן הדבר, אדוני! האיש הזה אשר התחסד והתקדש מעודו, היה איש משחית ואיש דמים. אך זה מעט הוּשַב לו גמולו בראשו – ואני הרגעתי את לבב אסתר לפני מותה בהודיעי אותה כי כספה אשר גָזַל ממנה פֿערראַנד יושב לידי פנינה בתה – הה! איך תאבל עלי נפשי מִדֵי אֶזְכְּרָה כי פֿערראַנד שפך את דְמֵי אֲחִי אסתר וַיַעבר קול כי הוא טרף נפשו בכפו אחרי אַבְּדוֹ את הוֹן אחותו! –.” רצח כזה לא נשמע בכל הארץ!” קרא השר, “ואני לא האמנתי כי איש צדיק כאחי אסתר ישלח יד בנפשו – אך איה כעת הכסף אשר השיב פֿערראנד המרצח? –.” “הכסף הוא ביד כֹהן המשנה, והוא ישיבנו ליד פנינה –.” “אך בזאת לא יכֻפר עוד עון פֿערראנד!” קרא השר, “מות יומת על בָמת מטבח, כי הוא רָצַח את אֲחִי אסתר בזדון, גם הוא היה נסבה למות אסתר ולכל התלאות הנוראות אשר מצאו את פנינה….” “הוי!” נאנחה ימימה, “הוא עוד הֶעמיק שִחֵת וּשְאוֹל חטא, כי לפני ימים מעטים הטביע במים נערה יקרה וישרה –.” השר חשב מחשבות רגע קטן, וישאל:“האם הטביע אותה בנהר זיינע אצל אסניערעס? –.” “כן הדבר אדוני!” ענתה ימימה. “ומה שם הנערה ההיא? הוסיף השר לשאול. “שְׁמה פֶּרַח-מֹרִיָה גם זמירה.” השיבה ימימה. “האח שרתי!” קרא השר בשמחת לבב, מה רב אָשְרִי כי אוּכַל לְבַשְׂרֵך כי הנערה ההיא חַיָה היא.” “חַיָה? הזמירה? חַיָה היא? הזמירה?” שאלה ימימה בתמהון. “כן הדבר שרתי! כי נערה טובת לב הנקראת בשם זאבה, הצילה אותה מהמים, ואני והרופא גריפון עָזַרְנו לה… אך מה לך שרתי כי כֹה שֻנו פניך….?” “הה אדוני!” קראה ימימה, “מֵאנה הַאמין נפשי כי הזמירה נִצְלָה ממות –. השבעתי אותך, אדוני! לְתָאֵר לי תֹאַר פניה….” “פניה כפני בת מלך, הוד וענוה צדק על מצחה ילינו, עיניה יופיעו כתכלת הרקיע, ושערות ראשה כזהב – ואתמול סִפרה לי כי גם אשה זקנה אשר נִלְוְתָה אתה צללה במצולות הנהר אתה יחד –.” הזמירה היא!" קראה ימימה בעליצות נפשה, “הזמירה היא! ואיך ירחב וישמח לבב רודאלף בהציגי לפניו את הנערה היקרה הזאת אשר הוא מתאבל על מוֹתָהּ אבל יחיד! 12 –. אך איה הנערה כעת? אַיֶהָ? אַיֶהָ? –.” “היא באסניערעס בבית הרופא גריפון, כי הוא אֲסָפָהּ אל ביתו וירפאנה, ועתה הוא נותן לה רשיון לכתוב אל אנשי חסדה….” “אני, אני אנַהגנה אביאנה אל האיש אשר הפליא חסדו לה ואשר נפשו עליה תאבל!” קראה ימימה בשמחות וגיל בזכרה איך תשַמח את לבב רודאלף בהציבה לפניו את הזמירה אחרי אשר האמין במותה. אמנם מה רָבתה עוד שמחת ימימה לוּ יָדעה עוד כי היא תשוב אל רודאלף גםאת בִּתּוֹ אשר הוא מתאבל עליה! –.
אחרי חצי שעה לקחה ימימה את פנינה אל ביתה, ואחרי כן נסעה עם השר ס"ט רעמי הזקן אל אסניערעס לקחת משם את הזמירה ולהביאנה אל היכל רודאלף.
––––––––
צא: פתח תקוה
חֹדש האביב שלח את מלאכיו לפנות לו דרך בארץ. השמש החליפה כחה, השחקים בהירים והרוח נחמד אף נעים, הזמירה הולכת לשוח בגן הרופא גריפון נשענת על זרוע הזאבה, ובלב מלא רגשי גיל נתנה אֹמֶר: “הה שמש צדקה! מי מִלֵל לי כי אראה עוד את יפעת קדשך? – אודך ה' כי הֶעלית משאול נפשי לֵאוֹר באור החיים, לחזור בנעם שמשך, להתענג על ירקרק דשא ועל פרחי חמד ולראות עוד את פני האיש המרומם אשר עשה עמדי חסד אלהים! –. הה, בכליון עינים אצפה על השר ס”ט רעמי, מתי יבוא הנה ויביא לי את הבשורה הנעימה כי הרופא גריפון נתן לי רשיונו לכתוב אל איש חסדי, אל האדון רודאלף! –. וְאַתְּ אחותי היקרה! אמרה אל הזאבה, “וְאַתְּ הֲיִי בטוחה כי בהִוָדע להאדון רודאלף את אשר עשית עמדי, וכי נכסף נכספתה ללכת במעגלי צדק, אז יפליא חסדו גם לך. וכל הדברים אשר דברתי אליך בס”ט לאצארוס, בוא יבואו….
עודנה מדברת והנה קול מרכבה בחצר, והזמירה נשקפה בעד סבכת הגן ותרא כי ימימה עם ס"ט רעמי יורדים מהמרכבה ועד מהרה באו הגנה, וכרגע מהרה ימימה ותחבק את הזמירה ותאמר: “מה רבה שמחתי בשובי לראות את שאהבה נפשי! ואיך תעלוזנה כליות האיש המתאבל עליך, בשובו לראותך אחרי אשר לא פלל עוד כזאת –.” “גם נפשי תגל מאֹד” אמרה הזמירה בענות חן, “בשובי לַחזות בנועם פני גבירה נכבדה כמוך! –” ואחרי כן לקחה את הזאבה בימינה ותציבנה לפני ימימה ותאמר: “הנערה היקרה הזאת חֵרפה נפשה למות לבעבור הַצֵל את נפשי, וידעתי נאמנה כי אנשי חסדי יפליאו חסדם גם לה –.” “כן דברת בתי!” אמרה ימימה "אני וכל מכבדיך, הֵיטב ניטיב עמה ונגמול לה כצדקתה – ועתה אַתְּ בתי החמודה, אמרה ימימה בשמחות וגיל אל הזמירה, “מהרי נא וַעֲלִי אתי על מרכבתי, ואנכי אנהגך אביאך אל האיש אשר הוא מתאבל עליך במר נפשו – מהרי נא, בתי! ואל תאחרי –.”
אחרי רגעים מעטים נסעה ימימה עם הזמירה אל היכל רודאלף. – – – – – – – – – – – – – – – – ורודאלףאחרי ראותו את מוֹת יעקב פֿערראנד, שב לביתו סר וזעף ובנפש מרה ולב נשבר ונדכה, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו. כעלות השחר קרא אליו את מורף אלופו ומיודעו מִנֹעַר, ויודיעהו את אשר נודע לו אתמול כי הזמירה אשר טבעה בנהר על פי פֿערראנד היא בתו. ואז – אז נבקעו מעינות תהום יגונו אשר היה חתום ונעול עד כֹה בקרבו, וארֻבות עיניו נפתחו, ויעזוב עליו שיחו, וימרר בבכי, ויתאבל ויעש מספד מר, וגם מורף בכה אתו בכי תמרורים ולא נתנו פוגת למו עד אשר התמוגגו בדמעות ולא היה בהם כח לבכות עוד.
כחצות היום בא אחד השרים אשר בחצר רודאלף ויאמר: “ימימה ההרווילית נצבת בחצר הקיצונה ושואלת רשיון לדבר דברים מעטים עם הוד מלכותך.” השר הלך לו ורודאלף אמר אל מורף: צא נא אתה לקראתה ושאל את פיה מה לה לדבר אלי –." מורף יצא, ואחרי רגעים אחדים שב אל רודאלף, ויאמר: ימימה מתאמצת לדבר אתך פה אל פה, כי דבר נחוץ לה אליך." “אך מה לך ידידי?” שאל רודאלף, “למה זה הלבינו כה פניך? הגידה נא לי מה דִברה ימימה אתך! הגידה נא ואל תכחד! –.” "חי נפשי, ענהו "כי לא הגידה לי מאומה בלתי אם כי דבר נחוץ לה אליך –. “אך מדוע חורו גם פניך, הוד מלכות? –.” “לא ידעתי מה זה היה לי – לבי מְקַפֵּץ בי – עורקי נבהלו ונחפזו – הה! –.” “גם אנכי לא אדע מה היה לי,” אמר מורף, “ידי תרעדנה ונפשי תנוט בקרבי –.” “לך וְהָבִיאָה את ימימה הנה ונדע פשר דבר בלהותינו”, אמר רודאלף אל מורף. ושניהם לא ידעו למה זה ועל מה זה תרעשנה נפשותיהן מרגע אשר באה ימימה בחצר. ומורף הלך ויביא את ימימה אל חדר מושב רודאלף
––––––––
צב: האב ובתו
וימימה אשר לא ידעה עוד כי הזמירה היא בת רודאלף, חפצה להביא אותה אל ביתו ברגע ההוא לשמח את נפשו, אך בכל זאת הבליגה על חפצה ותעזוב את הזמירה במרכבתה בטרם ידעה אם יאבה רודאלף להתודע אליה מי הוא ולהביאנה אל היכלו. ובראות ימימה כי פני רודאלף קבצו פארור, עיניו חכלילות מבכי, ועל עפעפיו צלמות, קראה במגנת לב: “מה לך אדוני המלך כי נפל כֹה אור פניך? –.” “הוי גבירה!” ענה רודאלף, “אל תאיצי בי להודיעך את השֹׁד והשבר אשר קרוני – הה, גדול כים שברי! –.” “השבעתי אותך הוד מלכות!” קראה ימימה, השבעתי אותך לבל תכחד ממני מה זה היה לך –." “דעי נא,” אמר רודאלף אליה, דעי נא כי אחרי כתבי אליך כי הזמירה טֻבעה בנהר, נודע לי כי היא בתי –." הזמירה – היא – בתך!!" קראה ימימה בשממון ובתמהון לבב. “בתי – בתי היא!” צעק רודאלף, אוי לי כי נדמיתי! אהה שכלתי! –." ימימה השתוממה מאד ותתיצב בלי-נוע ולא יכלה השיב רוחה. שמחה נצחת מתנוססת בְּחֻבָּהּ בזָכרה כי היא הֵשיבה לרודאלף את בתו. ודאגה ורגזה מתרוצצות בקרבה פן תכריעהו תחת עָצמת יד הבשורה הַמְבֹהֶלֶת הזאת וִיבֻלע לו. רגעים מעטים נצבה כֹה כנציב אבן, עד כי הִתקיפוה שרעפיה ולא עצרה עוד כֹחַ לעצור ברגשותיה הַסוֹעֲרוֹת בחדרי לבה, וַתְּמַהר וַתִּתנפל על ברכיה, ותפרוש כַפיה השמימה, ותקרא ברחשי תודה: אודך ה' כי בחרת בי, ואותי קדשת לבשר לו כי עוד בִּתּוֹ חַיָה! –. "והדברים האלה אשר דברה ימימה רק בשפתים נָעות, נגעו אל אזני רודאלף ומורף. וברגע אשר קמה ימימה מכרוע על ברכיה, הִביט בה רודאלף בעינים מפיצות שלהבת השמחה ושביבי אש תִּמָהוֹן אשר לא יתארו בניב שפתים, ולשונו נִלעג בו וַיְנַהֵג בכבֵדות וישאל: “אך איה היא? – אַיֶהָ? –.” ובדַברו רָעדו כל עצמותיו מאד.
“פֹה בחצר, בתוך מרכבתי”. ענתה ימימה.
כַּבָּרָק עָף רודאלף מחדרו החוצה, אך מורף החזיקו בידו, ויאמר: “הוד מלכות! הלא תְּמִיתֶנָה בבשורה מבֹהלת –.”
“זה תמול שבה לאיתנה – אל נא תבהל ברוחך –” אמרה ימימה.
“צדקתם ממני” ענה רודאלף בהתאמצו להשקיט את סערת קרביו. צדקתם – עתה אשקטה – עתה אבליגה עֲלֵי תאות נפשי – ואחכה עד עֲבוֹר הבהלה הראשונה –." ואחרי כן פנה אל ימימה, ויאמר: “אותך, שרתי! אותך שלח ה' להיות לי למלאך מושיע – הה, ומה כחי כי איחל להשיב לך כעל תגמוליך עלי? –.”
“אתה השיבות את אבי אלי.” ענתה ימימה, "ובידי שלח ה' להשיב לך את בתך –.
“אך מי הִציל את בתי ממות?” שאל רודאלף.
“נערה ישרה מָשְׁתָה אותה מן המים, ומחר תבוא אלי –”
“שְׂכָרָהּ הַרבה מאֹד עד אין קֵצֶה!” אמר רודאלף. אך אנכי אתאמץ לשלם משכֻּרתה שלמה –."
"מה טוב כי לא הבאתי את בתך אתי הֵנה, אמרה ימימה, כי השמחה המבֹהלת תעשה שַׁמוֹת בארץ כפחד פתאֹם –.
“עתה”, קרא רודאלף אשר התגבר על סערות רגשותיו, “עתה נחה שקטה נפשי, וכל מורשי לבבי שבו למנוחתם – עתה לֵך נא מורף ידידי והבא – את בתי!”
“התדע נאמנה כי שבה נפשך למנוחתה?” שאלה ימימה.
“הֵרָגעי נא”, ענה רודאלף, “האנכי אתן את בתי לראות שחת? – לך נא, מורף, והבא אותה אלי.”
“הנני הולך, אדוני המלך!” אמר מורף ולא מש ממקומו.
“מַהרה, ידידי, ולכה נא –.”
“סלח נא, הוד מלכות”, אמר אל רודאלף בשבתו עוד על כסאו, "לא אוכל ללכת עוד – כי יגורתי פן אַרְעִישֶׁנָה בהֵרָאותי אליה כאיש נמהר ונבהל ובדמעות עין, ובדברו התגלגלו עוד אגלי דמעות על לחייו מבלי הפוגה.
“התחזק נא, ידידי, ולֵך נא כרגע!”
מורף מחה דמעתו ויתחזק ויצעד מצעדי גבר וילך לו, ופני ימימה התאדמו בראותה כי נשארה לבדה בחדר עם רודאלף. ורודאלף אמר אליה בענוה צדק וברגשי לב: “עתה שרתי, עתה בא מועד לגלות לך תעלומות לבבי – דעי נא כי מרגע הראשון אשר ראיתיך, אהבתי אותך, אך הסתרתי את האהבה כל הימים אשר היה עלי להסתירה – ועתה אם יש את נפשך לעטר את היום המאֻשר הזה, אַל נא תשיבי את פני. אַתְּ השיבות אלי את בתי, ועתה הואילי נא להיות לה לְאֵם –.”
“הוד מלכות! קראה ימימה, מה זה תבענה שפתיך?”
"השבעתי אותך לבל תשליך את שאֵלתי – הֲיִי עֵזֶר כנגדי – ואנכי אֲשַׁוֶה נזר לראשך, והיית מְלֶכֶת געראלשטיין –.
וימימה אשר גם היא אהבה את רודאלף מיום ראותה אותו, השתוממה למשמע אזניה, ונבהלה מפני אֹשֶר פתאֹם כזה, ותאמר: “מה אשיב לאדוני המלך? הנני שפחתך…” וברגע ההוא נשמע קול צעדים באולם החצר. “בתנו באה! קרא רודאלף, ומורף הוביל את הזמירה אל רודאלף דרך בתי חמד והיכלי תפארה מלאים סגָנים ושָרים רבים מעֻלפים כסף וזהב וכל שכיות החמדה כיד המלך. הזמירה השתוממה למראה עיניה, ובלב רועד באה אל חדר רודאלף. וברגע ההוא חרדה ימימה לקראתה ותחבקנה בזרועותיה ותובילנה אל רודאלף הנצב על האח דומם ובלי-נוֹע כִּנְצִיב שַׁיִשׁ. ומורף התחמק אז וַיִסָתֵר תחת יריעות החלון, ובמסתרים בכה שם. כראות הזמירה הנִבהלה את פני מושיעה ואיש חסדה, אֲחָזַתָּה פלצות וזלעפה, ולשונה לְחִכָּהּ דָבֵקָה מבלי יכוֹלת דַבֵּר דָבָר. “הֵרָגעי נא, בתי”. אמרה ימימה אליה, “גשי נא הֵנה אל האדון רודאלף אשר דָאַג לך מאד –.” “כן – מאד דָאַגתי לך”, אמר רודאלף בהתיצבו עוד בלי-נוע, ובחזקה עצר בזרם דמעותיו. “שבי נא, בתי!” אמרה ימימה, וַתּוֹבִיל את הזמירה אל הכסא אשר על יד החלון, והזמירה ישבה ברָגזה, ונפשה יָרעה לה על אשר אין בה כח להודות לרודאלף על חסדו ועל אמתו. אחרי רגעים אחדים נגש רודאלף אל כסא הזמירה ויתחזק ויאמר: “הנה שַׁבְתְּ אלינו, בתי, לשַמח את לבבנו כל הימים – ועתה שכחי נא את כל התלאות אשר מצאוך עד כֹה –.” “כן, בתי”, אמרה ימימה בשמעה כי קול רודאלף נשמע כקול בּוֹכִים, בזאת תִּבָּחַנִי כי נאמנה אהבתך אלינו אם תשכחי את הימים הראשונים –.” “ואנחנו”, אמר רודאלף, “ואנחנו נַרְאֵך את אהבָתנו אליך עד כי כעוף יתעופף זֵכֶר הימים הראשונים –.” “בראותי אור פניך אדוני גם נֹגַהּ פני הגבירה הזאת, לא אזכור עוד ראשונות,” אמרה הזמירה בענות חן. “התחזקי נא, מרים, הוסיף רודאלף לדַבר, התחזקי נא בתי – כי דָבר יקר מאד לי אליך –.” “ומה הוא, אדוני?” שאלה הזמירה בבהלה. “דעי נא, בתי” אמר רודאלף אליה, “דעי נא כי מיום אשר נפרדתי מאתך, נודע לי מי הם אבותיך –.” “אבותי?” קראה הזמירה בתמהון. כן הדבר בתי!" ענה רודאלף. אני ידעתי מי הוא אביך –" ובדברו התפלץ ועיניו נמלאו דמעות וַיַסתר את פניו. “גם אני”. אמרה ימימה, “גם אני ידעתי את אביך –.” “אבי!” קראה הזמירה בקול בוכים מנהמת לבה. עוד מעט וְתִרְאִי אותו עין בעין," הוסיפה ימימה לדבר, “ודעי לך כי אביך הוא איש נכבד ומאד נעלה –.” “ואמי?” שאלה הזמירה “הגם את אִמי תראינה עיני? –.” “על השאֵלה הזאת ישיבך אביך אמָריו – האח, איך ישמח לבך בראותך את פני אביך!” אמרה ימימה. “הה גברתי! אין קץ להשמחה ההיא –” ענתה הזמירה. “מהיום אשר תראה את אביך”, אמר רודאלף "מהיום ההוא יאיר לך אור עולם, האין זאת, בתי? –. “הה לא, אדוני”, ענתה הזמירה בתם לבבה; “אור עולם יאיר לי מהיום אשר הוצאתני מִבּוֹר שפלות ותושיבני בכפר בוקעפֿאַל –.” “אך – אביך – אֹהֵב אותך מאד”, אמר רודאלף אליה. “ואני – אני לא ידעתיו”, יספה הזמירה לדַבר, “ורק אותך, אותך אדוני ידעתי, כי רק אתה עשית עמדי חיים וחסד –.” “אם כן – תאהביני כאשר תאהבי את אביך – ואולי גם יותר עוד?” שאל רודאלף. "שבע ביום אברכך בחיי, אדוני, ענתה הזמירה ברגש וַתַבלג על בֹשֶת פניה, “שבע ביום אודה את שמך, כי חסד אלהים עשית עמדי! ומיום אשר נודעו לי דרכיך, אמור אמרתי לכל נִקשה ורעב קַווּ נא, כי האדון רודאלף מעוז ומחסה הוא לכל קשי יום. להפוסחים על דרך הטוב והרע אמרתי: לכו בדרך הטובה, כי האדון רודאלף משלם שכר טוב לכל ההולכים בדרך טובים. אך להוללים ולרשעים, קראתי: “גורו לכם מפני חרב רודאלף! כי חֵמה עון חרב! ולא יחמול ביום נקם –. וברגע אשר באו מֵי נהר זיינע עד נפשי אמרתי בלבי: רַחֵם ירחמני אֵל רחום, כי אני נכבדתי בעיני רודאלף לרחם עלי –.” כֹה דִברה הזמירה ברשפי אש תודה, וחכלילות שושנים הופיעו על לחייה, ומעיניה הנשואות לַמָרוֹם, התמלטו שביבי אש נוֹגַהּ. “עתה ידעתי”, אמר רודאלף אליה אחרי דומיה ממֻשכה, “עתה ידעתי כי אנכי כְאָב לך –” “אולי לא טוב הדבר”, ענתה הזמירה, “אך מה אעשה אם אבי לא יְדָעַנִי וגם אני לא אכירנו, רק אותך אדוני ידעתי, רק אותך – כי הִפלאת לי חסד אלהים! ומה גם כי אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלמתי, ובכל זאת הגדלת לעשות עמי חסדים נאמנים, ואבי – איננו יודע את אשר הייתי, ואולי יִנָחֵם עוד במצאו אותי – ולפי דברי הגבירה הזאת, הוא איש נכבד ונעלה, וידעתי נאמנה כי הוא יֵבוֹש בי….” “הוא יבוֹש בך?” קרא רודאלף בִגְאוֹן עליצות לבו, הֵרָגעי נא, בתי! הוא לא יבוֹש בך, אך יושיבך על גפי מרומי קרת. וכל הגדולים אשר בארץ יתנו כבוד לשמך מהיום הזה והלאה – וכל בְּנוֹת מלכים תהללנה אותך, כי כמוהן תשבי גם אַתְּ על כסא מלוכה –.”
"הוד מלכות! קראו מורף וימימה בהתבוננם את שלהבת רגשי רודאלף וְלִבְנַת פני הזמירה אשר פלצות וחרדה אחזוה.
“הָאָנֹכִי אֵבוֹש בך, בתי! בת עיני! חמודת נפשי!” קרא רודאלף בקול בּוֹכִים ובכל רשפי אש אהבת אָב. “כסא מלכותי ונזרי וכל סגֻלות אוצרותי לא יָקרו בעיני כהיום הזה אשר מצאתיך, בתי, ואשר אוכל לגדלך ולרוממך ולהושיבך את מְלָכוֹת לַכִּסֵא – השמעת, בתי? השמעת בת עיני, חמדת לבי ויקרת נפשי! השמעת כי אנכי – אנכי הוא אביך מלך געראלשטיין –.” וברגע ההוא התנפל מְלוֹא קומתו ארצה לפני בתו וַיְכַסֶהָ בדמעות עיניו ובנשיקות פיהו.
“מהֻלל שֵם ה'”, קראה הזמירה במועל ידיה, “לא חטאתי באהבָתי אשר אהבתי את איש חסדי – כי הוא אבי – –.”
עוד לא כלתה לדבר התנפלה על הכסא אחורנית ותתעלף בזרועות רודאלף. וברגע ההוא פתח מורף את הדלת, ויקרא: “קִרְאוּ מַהֵר לְדָוִד הרופא – כי אחד מאוהבי המלך התעלף פֹה”.
“ארור אנכי! כי אנכי הֵמַתִּי את בתי!” צעק רודאלף מנהמת לבו בכָרעו על ברכיו לפני בתו. “מרים! בתי, שמעי נא קול אביך! אוי לי כי נדמיתי! אנכי הסבותי במותה – אהה שמים!”
“הֵרגע נא, הוד מלכות”, אמרה ימימה" וראה נא כי עוד יאדימו לחייה – ועוד מעט תשוב רוחה אליה" וברגע ההוא בא דוד הרופא הכושי עם ארגז קטן מלא סַמֵי מַרפא! ועם מכתב אשר נתן אותו ליד מורף.
“דוד – הנה בתי מֵתה – אני הצלתיך ממות, הצילה נא אפוא גם את בתי מיד שְאול”! קרא אליו רודאלף. ודוד התפלא על דבריו אלה כי לא ידע עוד דבר אדות הזמירה, ובכל זאת מהר להושיע להמתעלפת, ויאמר: “אל תירא אדוני המלך, כי עוד מעט תתעורר הנערה מתרדֵמתה”. “אל תַּשְׁלֵה אותי! דַבֵּר נא דברי אמת –” אמר רודאלף אליו. “בעוד רגעים אחדים תראינה עֵינֵי כבוד מלכותך כי כֵנים דברי.” ענהו דוד. “אודך ידידי! אודך בכל לבב!” קרא רודאלף ברגש. ובין כֹה וכֹה קרא מורף את המכתב אשר נתן דוד לידו, וזלעפה אֲחָזַתְהו, ויבט בפני רודאלף בשממון. “האח אלוף נעורי!” הוסיף רודאלף לדבר, בעוד ימים מעטים תהי בתי להגבירה ימימה לבת –." “הוד מלכות” ענהו מורף ברעדה, “לפני רגע קטן קבלתי מכתב וכתוב בו כי שקר הדבר אשר נשמע על דְבַר שרה – היא שָבה לַאוֹר באור החיים – ויש תקוה כי תשוב עוד לאיתנה –.” “אי שמים!!” קרא רודאלף כאיש אשר חֲלָפוֹ חֲזִיז הרעם, וימימה התבוננה בו בחלחלה ולא ידעה מה זה היה לו. ודוד אשר התאמץ להעיר את הזמירה מתרדמתה, אמר פתאם: “בעוד רגע תִפָקחנה עיני הנערה אם אך תשאף רוח צח, על כן תִּנָשֵׂא הנערה עם הכסא החוצה ועד ארגיעה תשוב רוחה אליה”. מורף מהר ויפתח את הדלת אשר נוֹכַח המעקה, ואחרי כן נשא הוא ודוד את הכסא עם הזמירה וַיַצִיגוהו על המעקה ורודאלף עם ימימה נשארו בבית לבדם.
––––––––
צג: נפש יקרה
“הה, גבירה!” קרא רודאלף בצאת מורף עם דוד, “עוד לא תדעי לך כי שרה היא אֵם הזמירה –.” “נַעויתי משמוע!” ענתה ימימה. “ואני האמנתי כי היא מֵתה.” אמר רודאלף וַיִדוֹם וגם ימימה נאלמה ופניה נפלו מאד ולבה נשבר בקרבה. “גם לא ידעת עוד.” הוסיף רודאלף דַבֵּר במרירות, כי שרה עִוְרָה את עֵינַי בימי בחורותי וַתַּתְעֵנִי במזמותיה וכשפיה הרבים עד כי באתי אתה במָסורת החתונה במסתרים. אמנם לא אותי כי אם את נזר מלכותי אָהבה האשה המבישה הזאת, ואותי מָאסה ותבזני – ועל כן שלחתיה מעל פני, והיא הלכה ממני והיתה לאיש אחר, ואת בתה השליכה מלפניה במקום תנים וַתְּכַס עליה בצלמות. וזה מעט הערימה עוד עָרמת רֶצח לנַבלך ולהשליך עליך שקוצים – בהאמינה כי תמשכני שנית אחריה בעבודות אהבה אחרי אשר תגדור בעדי כל דרכי האהבה זולת אהבתה –. הוי, תקצורנה שפתי לסַפר את כל הרעות אשר הֵמִיטָה האשה הרעה הזאת עלי! – ועתה כאשר קותה נפשה לראות חיים עם בחירת כל בנות נדיבים ויקרת כל נְשֵי החיל כמוך שרתי! עתה היא נצבת לשטנה לי בדרך – – –."
אחרי דומיה ממֻשכה פָתחה ימימה את פיה בצדק, ותאמר: “שמעני נא נְשִׂיא אלהים! וְהָסֵר כל עצב ויגון מלבבך אחרי אשר הִפליא ה' לעשות עִמך הַפלא וָפלא וַיָשֶב לך את בתך. ונפשי יודעת מאד כי כל ישעך וכל חפצך לגדל את כבוד בתך כשֵם כל בנות מלכים. וזאת לא יִתָּכֵן אם שם יוֹלַדְתָּהּ יִסָתֵר במסתרים – ועל כן עשה נא למען בתך היחידה אשר אָהבת, וּבוֹא שנית במָסורת החתונה עם שרה – והיא ממשפחה כבודה, וכבודך גם כבוד בתך לא יִגָרע בזה בעיני מְתֵי חלד –.”
“לא, לא!” קרא רודאלף ברוגז קולו, “האנכי אגמול טוב כזה לאשה רעה ובת בליעל כזאת? הה! האשים עוד כתר מלוכה על ראשה בגלל רעתה ומָשחתה זדונה ועונה – גם אשליכה עוד מִלְפָנַי את חמודת לבי וידידות נפשי וַאֲמִירֶנָה בשנואת לבי ובזוית נפשי –”
“אך מבלעדי זאת, לא תנחל בתך כָבוד וָהוד, כְבוד מלכותך ונִזרך –. הִשבעתי אותך, אדוני המלך, השבעתי אותך בִקְדוש אהבת בתך ובכבודה ואָשרה אם תעירה ואם תעורר עוד את אהבָתנו, ואם לא תקַשֵר מַעדנות החתונה עִם שרה! – –.”
“הה נפש עדינה!” קרא רודאלף ברגש, הֲיֵאָמֵן כי יסֻפר כדבר הגדול הזה? בעבור כבודי וכבוד בתי עזבת אֹהב אשר יאהבך וגם אַתְּ תאהביהו אהבה עזה, גם גַזוֹת נֵזר מלוכה מעל ראשך, וכסא מלכות הִשלכת מלפניך – ואנכי – האנכי לא אבוש מהיות גבר אין אֱיָל…." הדבר עודנו בפיו, ומורף בא פתאם הביתה ויאמר: “הוד מלכות! מרים פָקחה את עיניה, וראש דְבָרָהּ היה: “אבי!” והיא שואפת לראות פניך.”
אחרי רגעים אחדים, הלכה לה ימימה מהיכל רודאלף, והוא עם מורף והשר פֿאָן גרוין ועוד שר אחד מִשָׂרָיו, הלכו אל בית שרה אשר רוחה שב אליה באֹרח פלא.
––––––––
צד: החתונה
מעת אשר הודיע רודאלף לשרה כי בתה מֵתה ותקותה מפח נפש, מעת ההיא אֲחָזַתָּה קדחת עצָבים בעצם ידה, ותתעלף בלי הפוגה, וכל רואיה האמינו כי בא קִצָהּ. אך מִבְנֵה גֵוָהּ איתן הוא, ושביבי נֵר נשמתה הִגיהו אורם שנית. והנה בשבתה על ראש מִטתה – מבלתי יְכוֹלֶת לשכב – ופניה נדמו כפני רפאים, בא תם אחיה בבהלה אל חדרה, ואחרי דַבְּרוֹ אִתָּהּ בנחת דברים מעטים אמר אליה: “שרה, נפשך תנוע בין החיים ובין המות, וְרֶגֶשׁ עז יוכל להמיתן, אך גם להחיותך –.” “כל רֶגֶשׁ לא יתנוסס עוד בלבי המת, ענתה שרה, “תמונת בתי אשר באשמָתי טֻבעה במים, נצבת תמיד נוֹכַח פני – אך לא יד רֶגֶש לבב, רק יד הַנֹּחַם תעשה זאת – הה, רק אחרי אשר מֵתה עלי בתי, ידעתי כי הייתי אִמָהּ! –.” “נפשי אִוְתָה לשוב ולַחזות בך את רָדְפֵך אחר כְּבוֹד נֵזֶר מלוכה אשר על ידי בתך קִוִיתָ להוציא את חשק לבבך זה לאור –.” “תוכחות חֵמה אשר הִרעים רודאלף עלי, כבו את אש חשקי בחֻבי – ואהבת אֵם הִתעוררה בי בשמעי את התלאות הנוראות אשר מצאו את בתי –.” “שמעי נא, אחותי! הלא כל אָשְׁרֵנוּ אך דִמיון הוא, ועתה – בעבור תרגיעי את לבך – דַמִי נא בנפשך כי נתבשרת כי בתך עוד חיה, ועוד תשוב לראותה –.” “הה, לוּ ראיתי את פניה, אז מַתִּי מבֹשת פני וממצוקות לבי –.” “לא כן, אחותי, כי אז גברה אהבת הכבוד על כל רחשי לבך – יען כי על ידי בתך תשאי הוד מלוכה וּמָלַכְתְּ בגעראָלשטיין. כאשר הגיד לך כן גם רודאלף –.” “הוי אחי! לוּ גם היתה כזאת הלא אז בחרתי במות מהיות אשר לאיש אשר הלאיתיהו בזדוני, וְאֵם לבת אשר הִדחתיה לבאֵר שחת ברעת לבבי –.” רעיוני תם נבוכו, ולא ידע איכה יעשה, כי רודאלף צִוָהו לְבַשֵר לשרה כי הזמירה עוד חַיָה, וכי הוא בא לבוא אִתָּהּ במָסורת החתונה, למען דעת כל יושבי ארצו כי היא אֵם בתו, וחיי שרה לשאול הגיעו, והדבר נחוץ מאד –. אחרי דומיה ממֻשכה התאושש תם ויקרא ברגש: “אחותי היקרה! הנני כעת במבוכה איומה מאד ולא אוכל מְצוֹא תוֹצָאוֹת ממבוכתי – כי בשורה בפי אשר יש בה כֹחַ להחלימך ולהחיותך, אך גם להורידך דומה – ומה אעשה אפוא? –.” “הלא אמרתי לך, אחי, כי כל רגש עז לא יגיע עוד את לבבי! דַבֵּר נא –.” “אך הבשורה הזאת – אֹדות בתך היא –.” “בשורה – אֹדות בתי המֵתה? חדל נא, אחי –.” “אמנם אם אבַשרך כי היא מוצלה ממות –”. “הה אַל נא תַשְׁלֶה את נפשי המשתוחחת! –.” “עתה” קרא תם פתאם, עתה אדבר דברי אמת, וִיהִי מה יֶהִי! דעי לך אחותי כי באמת בתך חַיָה –.” “בתי? –.” “חַיָה היא, חֵי נפשי! ורודאלף עִם כֹּהֵן וְעֵדִים פֹּה בבית – תאות לבך הנה באה, ונבואת אֹמַנְתֵך נמלאה, וְהִנֵך מְלֶכֶת געראָלשטיין ועליך יציץ נֵזר מלוכה –.”
תם התבונן בפני אחותו, וישתומם מאד בראותו כי פניה לא שֻנו ברב או במעט, ורק אנחה חרישית התפרצה מקירות לבבה. מה לך, אחותי?" שאל תם. “אין דבר –” ענתה שרה במנוחת נפש, “הבשורה המבהלת – השמחה העזה – עָשו זאת. האח, סוף סוף נמלאו משאלותי! –.” “לא שגיתי”, אמר תם בלבו, “אהבת הכבוד התגברה בה על כל רגשותיה – והיא נִצָלָה.” אחרי כן פנה אל שרה ויאמר: עתה חָיֹה תִחיי ותשבעי נעימות נצח בנעם פני בתך –. “כן, אחי, וראה נא איך נחה שקטה נפשי –.” “אך יגורתי פן גִבַּרְתְּ יתר אונֵך להִתראות כי הִנֵך שֹׁקֶטֶת –.” “לא, אחי – היש בי כח לעשות ככה? – ועתה קרא נא את רודאלף הֵנה, מהר נא, אחי, כי דבר נחוץ לי אליו –.” תם יצא מחדרה, ודאגה שברה לבו פן הִתחפשה אחותו במסוה המרגעה, ולבה כים נגרש וממנה תוצאות מותָהּ –. “עתה”, אמרה שרה בלבה, “עתה תבוא תאוָתי אם אך אראה את פני בתי –.” וברגע ההוא הופיע רודאלף בחדרה.
"ההגיד לך אחיך את אשר שמתי בפיו? שאל רודאלף.
“הגיד – אך שמע נא, רודאלף, רגעי חיי ספורים – לא אדע את רגע מותי – ונפשי אִוְתָה לראות את בתי ולחבקנה – ואם מָאֵן אתה להראני אותה, דע לך כי לא אֹבֶה ולא אשמע לבוא אִתך במסורת החתונה, ועוד מעט – ואינני – כי קרב קצי – ובתך תִּשָׁאֵר בְּתוֹר אֲסוּפַת חוּץ ובת בלי אֵם ובלי שֵׁם –.” “לבי יתמה תמוה איך תיקר נפש בתך בעיניך מנֵזר מלוכה?”
“אל תתמה על החפץ – מהר והביאה בתי אלי ואשקנה בטרם מותי! ואם אַיִן, לֵך נא מִזֶה – או חכה נא עוד מעט וְתִלָוֶה אֶל אנשי החסד אשר יובילוני לַקְבָרות –.”
"הה! מדוע אֵחַרת כֹה להיות אֵם רחמניה! קרא רודאלף, “ועתה אשלח ואקרא את בתי הֵנה –.”
“אם כֹה תעשה, יבוא נא הכֹהן והעדים לעשות כחק וכמשפט החתונה עד בוא בתי הֵנה, כי רגעי חיי ספורים –.”
רודאלף שלח את אחד השרים להביא את הזמירה, ושרה צותה לקרוא לאחיה ולמורף החדרה. “החתונה הזאת!, אמרה שרה לרודאלף, החתונה הזאת תּוּגָה לנפש היא, הה חתן דמים! – אמנם רק את נפשי תַּגָה מאד – כי תַמָה אני לגוע – אך את נפשך תְּשַׂמַח שמחה נצחת –. הה! אחת אשאל מאת ה' להקימני ולהחיני אך עד אשר אראה את פני בתי – ואותך רודאלף אודה במאד מאד על אשר העירות בי רגשי אֵם ורשפי נוֹחַם בתוכחות חמתך –. ובֶאֱמור אלי אחי עוד כי בתי חַיָה, נָע לבי וַיִתַּר ממקומו, וכאֵב נערץ החזיקני, וָאֵדַע כי המות הוא, אך הסתרתיו מעיני אחי, ובשמחת נפש אמרתי בלבי: אמותה נא הפעם אחרי גַלותי חרפה מעל בתי להודיע לַכל כי לא בחטא יֶחמתה אִמה –.” “לא תמותי לשחת”, אמר רודאלף אליה, כי חָיֹה תחיי." לא – לא!" קראה שרה, מתה אנכי – ואך שאֵלה אחת אשאל ממך, רודאלף, בטרם אמות, הבה נא לי את ידך! –." ורודאלף הושיט לה את ידו והיא החזיקתהו בשתי ידיה. “הה – ידיך קָרוֹת ככפור!” קרא רודאלף וירעד. "כן – ענתה שרה, “המות הִשליך קַרְחוֹ בכל בַּדֵי עוֹרִי – ויגורתי פן ייסרני יה ויקחני בטרם אראה עוד את פני בתי – הה סלח נא, אֵל טוב וְסַלָח! סלח נא לעוני כי רב הוא! –.” “אל סַלח כי עמו הסליחה יענה ויאמר: סלחתי!” אמר רודאלף ברוח נשברה: סלח נא לי גם אתה אמרה שרה, הה רודאלף! סלח נא ושא לכל חטאתי בטרם אלך ואינני –. “סלחתי כדברך!” ענה רודאלף ואגלי דמעה התגלגלו מעיניו. “ועתה אמותה במנוחת לבב” אמרה שרה “אך קרא נא את הכהן הנה – ואמר לו לבל ילך מזה עד אשר אֶתְוַדֶה לפני מותי –.” ואז פתח רודאלף את הדלת, והכֹהן עם מורף והשר פֿאָן גרוין קרואי רודאלף באו החדרה, ואחריהם בא גם ההערצאָג פֿאָן לוצעניי עם עוד שר גדול קרואי תם ושרה, ולאחרונה בא תם החדרה. פני הקרואים נפלו מאד, כי המחזה אשר תחזינה עיניהם, הטיל עצבת על כל סביביו –.
השר פֿאָן גרוין כתב את ספר ברית החתונה אשר בין הוד מלך רודאלף נשיא ראש געראָלשטיין ובין הגבירה שרה פֿאָן האַלעסבורג, ויקראהו באזני הקרואים, ואחרי כן חתמו בו החתן והכלה וְהָעֵדִים. ואז עמד הכֹהן וישאל בקול רגש את רודאלף, לאמר: היחפוץ הוד מלכותו לקחת את הגבירה שרה פֿאָן האלעסבורג לו לאשה?", וכאשר ענה רודאלף קול רם: “אחפוץ!” אז נִראו עִקבות גֵאה וגאון על פני שרה, שביב אש אהבת-כבוד האחרון, הִגִיהַּ עוד רגע, ועד ארגיעה שָׁקַע וַיִכְבֶּה עם נֵר נשמתה יחד –.
הקרואים נִצבו דומם ובפנים זועפים מאד עד כְלות חֻקי החתונה והליכותיה, ואחרי כן השתחוו מול שרה המלכה, ויצאו מחדרה, ונשאר שם רק רודאלף לבדו, וקול שרה נשמע אך כאוֹב מארץ, ומעפר צִפצפה אִמרתה, לאמר: “כֹּחִי – כָלָה – הנני מֵתה – הה – ובטרם אראה את בתי.” “הֵרָגְעִי נא! שרה!” אמר רודאלף אליה, “כי עד מהרה תבוא בתך הֵנה –.” “לא אקוה עוד – עיני הה, חשכו, אמרה שרה בכבדות. “שרה!” קרא רודאלף בהחזיקו בימינה, בעוד רגע תראי את בתך” –, “הה,” נאנחה שרה אנחת מות, “ה' – מְנָעַנִי – מִתַּנחומתי – האחרונה – הזאת.” "שרה! אמר רודאלף, “שמעי נא קול מרכבה – כן – בתך היא! הנה היא באה –.” "רודאלף! – אל תגיד לה – כי הייתי – אֵם אכזריה, אמרה שרה בהתאמצה מאד לדבר. גלגלי המרכבה התגלגלו ברעש על מרצפת אבני החצר, אך אזני שרה כבדו משמוע עוד, רק שפתיה נָעוֹת לְדוֹבֵב דברים בלי סדרים, ועיניה עששו וְקָמוּ מראוֹת עוד. ופתאם בא מורף ויאמר: “הוד מלכות!” הנה בתך באה –. “לא”, ענהו רודאלף בבהלה, "לא תבוא בתי הנה – וראה נא כי שרה גוַֹעַת, “הה! ה' מנע ממנה הנוֹחם האחרון לראות את בתה.” אחרי חצי שעה מֵתה שרה.
––––––––
צה: בֵּית הָאֹסֶף
ארבעה עשר יום חלפו למו מהיום אשר נִלְוָה רודאלף לשרה למען תת כבוד לשֵם הזמירה – אשר מעתה תִּקָרא בשם מרים כאשר קרא לה רודאלף מהעת אשר הושיבה בבית נעמי –
"ועתה נוביל את הקורא לבית מועד הנודע בשם פֿיצעטרע, והוא בית אֹסֶף לְחוֹלֵי נפש אשר רוח שגָעוֹן מבעתם, גם בית מָנוֹס לזקנים מְלֵאֵי ימים אשר נשבר להם כל מטה לחם, גם ימצא בו בית אֵסוּר לבני עולה ההם אשר נחתך עליהם משפט מות בפלילים. לפני יום הובאה שם צרועה אֵם מרטיאל עם חלאה בתה, אחרי אשר ברח גנֻבת בנה עם גל העצמות ועם עוד בנים משחיתים מִגוב האריות. ובבית אֹסֶף ההוא, יִמָצֵא גם מאָרעל אֲבִי בשמת מעת אשר הֻכָּה בשגעון. מורה השעות השמיע את השעה העשירית לפני הצהרים, ושתי עגלות באו בחצר הבית ההוא. מהעגלה הראשונה ירדה נעמי עם זערמאן בְּנָהּ ויונת-צחוק, ומהשניה ירדה בשמת עם אִמה. לפני ארבעה עשר יום היתה חתונת זערמען עם יונת-צחוק, ולפני עשרה ימים יצאה כנגה צִדקת בשמת וחֻפשה נִתן לה, ואמה שבה לאיתנה, וכל אלה יצאו לאור על ידי נדבת לב רודאלף וחסדיו הנאמנים. הנפשות הטובות ההן נוֹעֲדו שם בעצת הרופא אשר יעץ להרעיש את לב מארעל במחזה פני אשתו ובתו, שכֵניו ורֵעיו אוהביו ומיודעיו, ואז תסור מעליו הרוח הרעה, ורוח בינתו תשוב אליו כבתחלה –. נעמי נִשענת על יד זערמען בְּנָהּ הָלכה בחצר הֵנה והנה, הָלך וְדַבֵּר עם אשת מארעל, ובשמת ויונת-צחוק הלכו אחריהן מרחוק ותדברנה אשה אל רעותה:
“איך יעלוז לבי בשובי לראות את פניך, בשמת אחותי!” אמרה יונת-צחוק בפנים צֹהלים מאד, “והנני לבשר כי לפני ארבעה עשר יום היה יום כלולותי עם זערמען בן הגבירה נעמי – כי היא אמו – והאדון רודאלף אשר הוא מלאך מושיע לנו, אשר הֵשִיב את זערמען אל נעמי הורתו – כאשר אספר לך בפעם אחרת – אשר הִציל אותך מיד פֿערראנד ומיד שְׁאוֹל, ואשר פָתח מקור חיים לכל בני בית אביך – הוא, הוא הגדיל עוד לעשות עמדי חסד אלהים בתתו לי ארבעים אלף פֿראנק נֵדֶה זולת מתנות רבות, ובהקימו את זערמען לסוכן בבית אוצר בעד עניי עָם, ומשכֻרתו ארבעת אלפים פֿראנק לשנה כל הימים. הֲיִפָּלֵא זה בעיניך, אחותי? עוד תשובי תתפלאי הפלא ופלא בגלותי את אזנך, כי – רודאלף – הוא – נְשִׂיא ראש בארץ אשכנז, הוד מלכות, זִכְרוֹ, ועליו יציץ נזר רוזנים –” “פלאות ונצורות הִשמעתני!” קראה בשמת בתמהון, “רודאלף הוא נְשִׂיא ראש וְלו מלוכה! לא יֵאָמֵן כי יסֻפר! רודאלף –.” “הוא מֶלך ומושל,” אמרה יונת-צחוק, “הה, ואנכי בקשתיו פעמים אחדות לעזור לי במלאכת עבודת בתי! –.” עתה ידעתי, קראה בשמת. “עתה ידעתי איך יש לאֵל ידו לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות בקרב הארץ –.” שַוִי נא נגדך," אמרה יונת-צחוק, "שוי נא נגדך את מבוכתי בְהִוָדַע לי מי הוא רודאלף! כי זה לפני שמנה ימים קרא אותי ואת זערמען אל היכלו לֵרָאוֹת פניו. בלבות נפעמים קָרַבנו, אני ובעלי, אל היכל כבודו, ואחד השרים הראשונים אשר לו הוליכנו דרך חדרי מלך מעֻלפים זהב וממֻלאים בכל הוד והדר, ודרך בתי חמד אשר שרים ורוזנים יושבים שם, עד בואנו אל מקום משכן הוד כבוד המלך רודאלף – והוא קִדם פנינו בפנים מאירים, וברוח חן בֵרך אותנו, וידבר אלינו דברים טובים, דברים נחומים, גם הגיד לנו כי בעוד ימים מעטים ישוב לארצו, ואולי נָסע כבר מזה, אך שמו וזכרו לא ימושו מפינו ומלבבנו לעולם –. “ראי נא”, אמרה בשמת, “ראי נא הנה פיפילעט ואשתו –.” “איך יצהלו פניו וינהרו,” אמרה יונת-צחוק, “ועד כֹה רָעמו פניו ורוח רעה בִעתתו כי הֵתל בו קאבריון תמיד –.” “דרור!,” קרא פיפילעט, “הוא נסע מזה? –.” “מי נסע מזה?” שאלה יונת-צחוק. “מי?” אמר פיפילעט בתלונה, "מי? – הלא קאבריון! הוא נסע ארצה אשכנז ולא ישוב עוד פאריזה –. “ומי הגיד לך זאת? שאלה יונת-צחוק. “אחד מִידִידֵי רודאלף ושמו מורף אשר בִּשֵׂר לי כי הֻקמתי לצופה בבית האוצר הנוסד לעניי עם בחצר מושבני, הוא בשר לי גם זאת, באמרו כי איש עשיר מאד לוֹקֵחַ את קאבריון לארץ אשכנז ושם יהיה כל הימים –.” ויונת-צחוק הֵבינה כי רודאלף הוא האיש העשיר ההוא, ותאמר: “עתה אשמיעך חדשה כי רודאלף הוא מלך מתחפש בבגדי אחד העם.” “מה זה תצמיד לשונך?” קרא פיפילעט, “הכהתל קאבריון תהתלי בי גם אַתְּ? רודאלף? הוא מלך? רודאלף? אין זאת! –.” “חֵי נפשי וְחֵי נפש זערמען כי כֵנִים דברי!” ענתה יונת-צחוק. “רודאלף הוא מלך?” קראה בצלות אשת פיפילעט בשממון, הוא מלך ואני בקשתיו פעמים רבות לשמור את ביתי! – סלח נא, הוד מלך! סלח נא לשפחתך!” ובדברה שׂמה על ראשה את השבכה אשר בידה. אך פיפילעט הֵרִים את כובעו וישתחוה ביראת הכבוד ויקרא: “הוד מלך היה בביתי ואני לא ידעתי זאת! יחי המלך! –.”
“ברגע ההוא אמרה נעמי אל בנה ואל כלתה:”הנה הרופא בא, נקדמה נא את פניו."
––––––––
צו: הַמּוֹרֶה
“שלום לך, אדוני הרופא!” אמרה נעמי, “הנה שמענו בקולך וַנָבוֹא כֻלנו הֵנה אל מארעל –”. "ולבי יאמר לי, אמר הרופא "כי בתחבולה הזאת תסור מעליו הרוח הרעה, ורוח בינתו תשוב אליו ותפעמהו – ועתה נלכה נא אל מארעל. והרופא הובילם דרך חדרים רבים אשר המשֻגעים עצורים שם, ובלכתם ספר להם כי הוא לא יאסור את האומללים ההם בזיקים ובמהפכת וצינוק, לא יַכֵּם במקל חובלים, לא יפחידם באימים, ולא ישפוך על ראשיהם מים קרים, אך בשובה ונחת ינהלם, בנאות דשא ירביצם לשאוף רוח צח, ובמזמות ותחבולות ירפאם. ובמרוצת הדברים אמר אליהם: “זה מעט הובא הֵנה איש עִוֵר ואִלם אשר משחת מאיש מראהו, ולא תאר אדם לו, והוא נִתפש במערת פריצים אשר בִשְדֵה אֵליה ואשר נתפשו שם גדוד שודדים ומרצחים, ובמערה ההיא היה הָעִוֵר ההוא אסור בשרשרת ברזל, ולרגליו התגוללה נִבְלַת אשה נרצחה וקרועה לגזרים רבים ועצמותיה השבורות מתבוססות בדמים –.” “הה נעויתי משמוע! 13” קראה נעמי, “ומי הוא העור ההוא? –.” "גם אנכי לא ידעתי, ענה הרופא, “כי מעת אשר הובא הֵנה, לא דִבר דָבר, ואני לא אדע אם הוא אִלֵם באמת, או ערם יַערים כן –. לפעמים ישתגע, יֵהוֹם ויגעה כשור פר, אך שגעונו יאחזהו בלילה ובעת אשר אנכי אינני פה – וראו נא הנה אנחנו קרובים אליו –.” וכל האנשים אשר הלכו אחר הרופא, נסוגו אחור ברעדה בהגיעם אל מקום מושב המורה, כי הָעִוֵר ההוא, היה המורה. והוא לא הֻכָּה בשגעון ולא נאלם, רק התנכל ויתראה כמשוגע וכאלם. כי בעת אשר נתפש בידי השוטרים והובא לבית האסורים, החזיקתהו קדחת נמרצה בתגרת ידה, ובחֻמה הִצְמִידָה לשונו דברים בלי סדרים עד כי כל רואיו האמינו ויגזרו אֹמֶר כי רוח שגעון תבעתהו, והוא החליט את דבריהם וישם על לבו להתחפש תמיד למשֻגע גם להאָלם לבל ילָכד באמרי פיהו – והערמה הזאת עמדה לו, ויובא אל בית אֹסֶף המשוגעים, ובכן נמלט ממשפט מות גם מצא מנוח לכף רגלו.
המורה ישב על הארץ, ראשו העב והנמאס מכֻסה בשערות ארוכות ולבָנות, פניו הנשחתים והמלאים אבעבועות וחברבורות, מפיצים פלצות ומפיקים עצבת נוראה מאד, ומבעד חורי עיניו נשקפות מצוקות לבבו. “הה אמי!.” קרא זערמען, “נשבר לבי בקרבי למראה פני העור הזקן והאלם הזה –.” "גם נפשי ירעה לי, אמרה נעמי, “ולבבי יתחמץ בראותי איך יִשַח אדם וקשי יומו ישַנה פניו ויפילהו למשואות נצח –.” הדבר עוד בפי נעמי, והמורה התפלץ פלצות נצחת, פניו הממֻשכים והמורטים הלבינו מאד, וימהר ויקם ממושבו וַיַסֵב את פניו אל המקום אשר נעמי נצבת שם, והיא נבהלה מאד ותזעק מִבַּלְהות לבה אף כי לא ידעה מי הוא האמלל ההוא, המורה הִכִּיר את קול אשתו, וישמע כי היא מדברת עם בנה. “מה לך, אמי?” שאל זערמען. “אין דבר, בני – אך תנועת האיש הזה ומראהו הֵטִילו עלי פחד פתאם – נחמתי כי באתי הֵנה! –.” “גם אנכי נבהלתי ממראה עיני,” אמרה יונת-צחוק "הנך רַכַּת לבב, רעיתי! אמר זערמען אליה. “צָדקה אשתך,” אמר הרופא אליו, “כי גם אנכי אשר הסכן הסכנתי לראות מראות נוראות, גם אנכי נבהלתי בראותי בפעם הראשונה את פני הָאֹבֵד הזה –.” אחרי כן פנה הרופא אל המורה ויאמר: “השלום אתה? מדוע תרעדנה כל עצמותיך?” אך המורה לא ענהו דבר, ואגלי דמע התגלגלו מֵחוֹרֵי עיניו. “הוא בוכה –” אמר הרופא. “הוי צר לי עליך עני גוֵֹעַ!” אמר זערמען בחמלתו על המורה, והמורה חרד עוד ביתר עָז. “מה לך? ומה זה ילחץ את לבבך, הה אֻמלל!” אמר הרופא, והמורה לא ענהו רק הכה באגרופיו את פניו. “אנחנו לא נשמע מפיו דבר,” אמר הרופא, “נלכה נא אל חדר מארעל, אולי יצלח לנו להסיר מעליו את הרוח הרעה –.”
כלם הלכו למו, וַיִוָתֵר המורה לבדו, "וּמְחִתַּת מָוֶת חִתְּתָה את נפשו בידעו כי לא ישמע עוד את קול אשתו ובנו, ובלי רצונו זָכַר את הדברים אשר דִבר אליו רודאלף בטרם נקר את עיניו, לאמר: “עד כֹה נתת בכל הגה תִּפְלָה לאלהים, ומעתה תשא בכל הגה תְּפִלָה לאל חי – עד כֹה היית עז נפש כפרא למוד ארחות פריץ, ומהיום והלאה תהי נפש נכאה ורוח כֵּהָה – עד כֹה הֵפרת גם את חק חיתו טרף ובני שחץ לחֻמלה על נשיהם ובניהם, כי אתה באכזריותך הִטבעת את אושר נעוריך במצולות הָעוֹנִי, ואת בנך הסגרת לבכור שטן, אך מעתה תנחם נוֹחַם איום ונורא על רֶצח לבבך זה, ויבוא יום אשר תכסוף גם תכלה נפשך לשוב אל חֲבֶרתך הישרה בנשים ואל בנך היקר בבנים, ותעתיר אל ה' לרַחמך וּלְתתְּך לָמות בזרוע ידידי נפשך ההם –.” כה דִבר המורה בלבו, ויתנפל מלא קומתו ארצה, ותגרת יד קדחת נמרצה אָחזה בערפו וַתְּפַצְפְּצֵהוּ –.
––––––––
צז: מָארֶעל
“פה חדר מארעל”, אמר הרופא אל נעמי, ולבי ינַבא לי כי בתחבולתי ארפאהו. “אך הגידה נא לי מה הוא שגעונו?” שאלה נעמי פי הרופא בלחש. “דמיון עז קשור בלבו כי אם לא ישַלם 1300 פֿראַנק ליעקב פֿערראנד, אז תמות בתו על במת מטבח על דבר האשם אשר יַאשימנה פֿערראנד כי היא רָצחה את עוּלָהּ –.” “הה”, אמרה נעמי, “יעקב פֿערראנד היה איש משחית ומחַבל, וגם את בני רדף באף חנם –.” “בשמת סִפרה לי כל אלה, וברוך המות כי לְקָחוֹ מארץ החיים – ועתה, גברתי, חכי נא פֹה מעט, ואני אלך לבדי לראות את מעשה מאָרעל.” ואחרי כן פנה אל בשמת, ויאמר: “זכרי נא כי אם אָמֹר אֹמַר “בואי”, אז תבואי רק אַתְּ לבדך לחדר אביך, ואם אוסיף לקרוא “בואו” אז יבואו כֻלם אליו החדרה –.” הרופא בא לחדר מארעל, וירא והנה הוא יושב על השֻלחן ומֵניע זרועו כְעושֶׂה מלאכה, ומדבר אל לבו: שלש עשרה מאות פֿראַנק – או בשמת תכרע לטבח – שלש עשרה מאות פֿראנק – עוד המלאכה מְרֻבָּה! –. אז לקח הרופא 1300 פֿראַנק מכיסו וַיְפַזְרֵם על השֻלחן ויאמר: “כבר כִלית מלאכתך, מארעל ידידי! ויש 1300 פֿראַנק שָכָר לפעולתך – וראה נא כי הֵנָה הִנָם! –.” “בשמת מֻצָלָה!” קרא מארעל באספו את הכסף. “ועתה ארוצה נא אל פֿערראנד –” ובדַברו מִהַר וירץ אל הפתח. “בואי!” קרא פתאם הרופא בקול, וכרגע באה בשמת החדרה. מארעל נסוג אחור וַיַפֵּל את הכסף מידו ויתבונן בפני בתו ולא הִכִּירָהּ עוד. אך חֲזות פניו יעידו כי הוא חורש מחשבות לזכור ראשונות. ויתיצב נוֹכַח פני בשמת ויבט בה בעינים נוצצות והרופא שם אות לבשמת לבל תדַבר דבר ולבל תמוש ממקומה. מארעל צעד שלשה צעדים אל בתו ופניו הלבינו. נטפי זעה נטפו ממצחו וינַס לדבר אך קול מִלָיו נחבאו. ויפן כֹה וכֹה כמֵקיץ לאט לאט מחלום חזיון לילה. “אות לטובה הוא!” אמר הרופא לבשמת," ובקָראי בקולי “בוֹאוּ”, אז תתנפלי בזרועותיו ותקראי לו אבי." ומארעל הוסיף להתנער מתרדֵמתו ויאמר בקול דממה: “לא! – לא! – חלום הוא! – איה איפה אנכי? – לא! – חלום הוא – היא איננה בשמת –.” ובהתבוננו על הכסף המתגולל על הרצפה, הוסיף לדבר: והכסף הזה – לא אזכור – אולי אינני חולם? – כל מראה עיני סובב סובב הולך – לא בשמת היא –." “בואו!” קרא הרופא בקול רם, ובשמת התנפלה בזרועות אביה, ותאמר: “אבי! הַכִּירָה נא אותי – אנכי בשמת בִתך!” ובדברה בכתה בכי תמרורים, וכרגע באה אשת מארעל, יונת צחוק ונעמי וזערמען ופיפילעט ובַצלות אשתו החדרה. אֵלִי!" קרא מארעל, “איפה אנכי? – ומי כל אלה? –.” ואחרי כן לקח את ראש בשמת בין שתי ידיו ויתבונן בה מאד ויקרא בלב חָרֵד וְשָׂמֵחַ: “בשמת!”. הוא מֻצָל“, אמר הרופא. “בעלי, בעלי, היקר!” קראה אשת מארעל ותגש גם היא אליו. “אשתי”, אמר מארעל, אשתי – ובתי! –.” “וגם אנכי פֹה”, אמרה יונת-צחוק, “כל אוהביך נקבצו באו לך –.” “כל אוהביך פה, מארעל אדוני!” אמר זערמען. “יונת-צחוק גם זערמען באו הֵנה, אמר מארעל, וישתומם.” גם הַשֹׁעֵר והשוערת באו לשחר את פניך, אמרה בצלות ותגש גם היא עם בעלה אליו. “פיפילעט ובצלות – כל אלה חָברו אל ביתי – לא אאמין – אך הלא אַתְּ היא בשמת? האין זאת?” קרא מארעל ויחבק את בתו בשמחה. “הַאַתְּ היא בשמת? –.” “אני, אני היא, אבי! וראה נא כי פֹה גם אמי גם כל רֵעֶיך. ומעתה נִחיה כֻלנו חַיֵי אֹשֶר ובשובה ונחת –.” “נחיה חיי אֹשר,” אמר מארעל, אך חכי – חכי נא – הה, הלא זה מעט הִתפרצו השוטרים לְהַצְעִיד אותך לבית הָאֵסור, האין זאת, בשמת? –." כן אבי, אך אני יצאתי לחפשי, והנני פֹה אתך." “חכי – חכי נא – עתה זכרתי, ואז חרד מארעל ויקרא: “ופֿערראנד?”. “הוא מת, מת מוֹת נָבל!” אמרה בשמת. “מֵת הוא! עתה אאמין כי נחיה חיי נעם – אך איפה אנכי? מי הביאני הֵנה? וכמה ימי שבתי פה? ומדוע? –.” “מחלה עָברה על נפשך,” אמר הרופא, “והובאת הֵנה – ועתה נִרפאת – מחלתך היתה קדחת עזה ובחֻמה דִברת תּועָה גם שכחת ראשונות –.” “אך בבית מי הייתי בזה?” שאל מארעל. בבית איש עשיר ידיד האדון רודאלף,” ענה זערמען, התזכור עוד את האדון רודאלף? –. רודאלף? –." רודאלף? – עתה זכרתי –" אמר מארעל, “יְהי מכירי ברוך! –.”
ולבל נטריח את הקורא בלהג הרבה, נודיע בדברים קצרים כי אחרי רגעים אחדים נסע הוא ואשתו ובתו אל ביתו היפה אשר שָכַר לו רודאלף, ומהיום ההוא והלאה שב לאיתנו, גם לא ידע כי רוח שגעון בעתתו לפנים. גם נעמי ובנה וכלתה, ופיפילעט ואשתו הלכו לבתיהם שמחים וטובי לב.
וביום ההוא בא שר בית האסורים – אשר בבית אֹסף המשֻגעים ההוא – ויקרא באזני צרועה אֵם מרטיאל ובאזני חלאה בתה, כי נחתך עליהן משפט מָוֶת, וביום מחר תובלנה אל במת מטבח.
––––––––
צח: חרבונה ומרטיאל
יזכור נא הקורא כי עָזבנו עוד את חרבונה בבית האסור הנקרא גוב אריות. ועתה נודיע כי אחרי צאת זערמען לחפשי מבור צלמות ההוא, שֻלח גם חרבונה לחפשי, אחרי אשר הראה את השופטים לדעת כי רק למען הציל את זערמען מיד מבקשי נפשו, עשה תחבולה להאסר בבית ההוא בחָתרו את ביתו אשר שָׂכַר למושב לו, ובגָנבו את החפצים אשר קנה לו, ובעת ההיא לא מצא עוד רודאלף את בתו. ובהודע לו כי חרבונה אשר הציל אותו לפָנים ממות במערת חמוץ-זרוע, השליך גם הפעם את נפשו מנגד לבעבור חַלֵץ את נפש זערמען ממות, שם על לבו לשלם לו שָכר טוב בגלל המעשים הטובים האלה, ויקראהו אליו ויבטיחהו למלאות את שאֵלתו ולתִתּו שֶבת בהֵיכלו אשר בפאריז, גם לקחת אותו אתו ארצה אשכנז, וחרבונה אשר כל ישעו וכל חפצו להיות קרוב לרודאלף ולעבדו בכל לבו ובכל נפשו, שמח על הבשורה הזאת שמחה גדולה מאד יתר הרבה מעל אלפי זהב וכסף ובית ושדות אשר נתן לו רודאלף באלגיר. אולם אחרי אשר מצא רודאלף את בתו, אז נלחץ להפיר את ההבטחה הזאת, כי מאת תֵּת שבת בביתו את האיש היודע תולדות הזמירה ובֹשֶת ימי עלומיה ויקרא אותו אליו בפעם האחרונה, ויחל את פניו לבל יזעף לבו עליו אם לא יתנהו עוד לצעוד על סף ביתו בפאריז, גם לא יקחהו אתו לארץ אשכנז, ובגלל זאת הבטיחהו להרבות לו כסף וזהב עד בלי די. אז נפלו פני חרבונה, ונפשו יָרעה לו מאד, וימאן לקחת מיד רודאלף מאומה, וישא קולו ויבך מנהמת לבו. אך אחרי דברים רבים נעתר חרבונה לקבל את הכסף אשר נתן לו רודאלף ואת הבית והשדות אשר קנה למענו באלגיר, וביום השני קרא רודאלף אליו את מרטיאל ואת הזאֵבה אשתו (כי הוא לקחה לו לאשה) ויתן גם להם כסף ודי זהב גם בית ושדות אשר קנה להם באלגיר על יד בית חרבונה ושדותיו. מרטיאל והזאבה שמחו שמחה עצומה, ויפלו על פניהם לרגלי רודאלף ויודו לו על החסד הגדול הזה. ורודאלף צוה את מורף להביא את מרטיאל ואשתו אל חרבונה ולהודיע לו כי הם יהיו שכניו באלגיר –. חרבונה ומרטיאל כרתו ברית אחים, וישימו להם מועד לעזוב את פאריז ולנסוע אל אחוזתם, מרטיאל אִוָה תמיד את ארץ מרחקים למושב לו לבלתי שאת עוד את חרפת אבותיו ואחיו ואחותו, וגם חרבונה חפץ לגור בארץ נכריה אשר לו נודע שם המעשה הרע אשר עשה לפנים –. והיום ההוא יום הרגה לצרועה ולחלאה בתה, ומרטיאל הודיע זאת לחרבונה ויאמר לו כי הולך הוא אל בית האסורים לראות את אמו ואת אחותו לפני מותן, ואז נלוה גם חרבונה אליו, ושניהם נסעו בעגלה עד בית האסורים. מרטיאל בא הביתה, וחרבונה חכה לו לפני השער, ואחרי צאת מרטיאל מבית האסורים – אשר נאספו שם שוטרים ואנשי חיל גם הַהוֹרֵג ונושא כליו, כלי מָוֶת – ישב עם חרבונה בעגלה לשוב פאריזה.
ופני חרבונה שֻנו מאד, על מצחו תשכון עננה, עיניו מפיקות יגון, ועל עפעפיו עצבת, ובלב מלא רגשי חֶמלה אמר אל מרטיאל: “חזק נא, ידידי! הן אמת כי רבות אנחותיך – אך זכור נא כי אמך ואחותך זָרעו רוֹש, ולענה תקצורנה – גם לא שמעו בקולך, ולקחת נפשך עוד זממו – ומי כמוני יודע כי שופך דם אדם, עד בור ינוס ולא יכֻפַּר הדם כי אם בדם שופכו…” ובדברו נאנח במרירות לב ובשברון מתנים ויתחלחל עד מאד. “אתה”, אמר מרטיאל אליו, “אתה תנחם אותי, ונפשך לא נוחמה – מדוע הנך סר וזעף? ומה לך כי חרדת את החרדה הגדולה הזאת מִדֵי נחמך אותי על מות אמי ואחותי? –.” הה!" נאנח חרבונה, “הלא הגדתי לך – לבלתי הַשְׁלוֹת אותך – כי לפָנים שפכתי גם אני דמי אדם – ואיך לא תאחזני פלצות בזכרי כי אמך ואחותך תובלנה אל במת מַטְבֵּחַ ביום הזה, וגם אני רוצח כמוהן, וגם יומי יבוא וְאֶסָפֶה בעוני – ולבי יגיד לי כי קרוב היום ההוא לבוא –.” ובדברו חרד שנית וכל עצמותיו נבהלו. “אך כבר נרצה עונך בקחתך מיד המשפט ככל חטאתיך – ועתה הנך יש הולך עד כי גם הוד מלכות כרודאלף הצדיק אוהב אותך –. הסר נא איפוא עצב מלבך, והעבר יגון מנפשך, וזכר נא כי עוד מעט נסע ונבוא אל נחלתנו אשר באלגיר, שם נוציא ברנה לחם מן הארץ, בשמחות וגיל נצוד צֵיד חיה ועוף, ובכלות עבודתנו נשב שאננים תחת צֵל סוכותינו, ואז יצהיל השמן את פנינו, והיין ישמח את לבבנו, ונשבע כל טוב ונהיה טובים….” כהנה וכהנה דבר מרטיאל דברים טובים דברים נחומים על לב חרבונה, אך חרבונה מאן להנחם, וסערת יגונו הלכה הלך וסוער בלי הפוגה, ואחרי דומיה ממֻשכה סָפק חרבונה כפיו ויקרא: “הה, החזון אשר נראה אלי אמש, אות לרעה הוא! – וזה ימים רבים לא נראה אלי החזון הנורא ההוא – ולבי יגיד לי כי בא יומי, הה, בא קצי!! –. אמש נראה אלי שר האלף אשר רצחתיו לפָנים – כאשר ספרתי לך ידידי זה מעט –. אך בפעם הזאת אחז מאכלת בידו…” “אמת כי נורא הוא החזון הזה, אמר אליו מרטיאל, “אך דע לך כי רק פרי מחשבותיך הוא אשר חשבת ביום –.” “האמינה לי,” ענהו חרבונה”, כי לא חשבתי זה ימים כבירים אֹדות שר האלף, כבר נמחה זִכְרו מלוח לבבי –." אך בכל זאת אך חלום הוא, נִחם אותו מרטיאל, והחלומות שוא ידברו! ורק אתה תענה את נפשך בחזיון שוא וחלום הבל – עורה נא ידידי מתרדמת תוגתך אשר בתהו יסודה! חזק נא והתאושש. ובערב הזה נעזוב את פאריז לנצח, ונשכח את ענינו ואת לחצנו בשבתנו תחת גפננו ותחת תאנתנו אשר באלגיר…." אחרי אשר נחמהו מרטיאל זמן רב, האמין כי גרש את העצבת מלב חרבונה, ובאמת צהלו פניו מעט, אך פתאֹם אמר אל מרטיאל: “הנה אנחנו קרבים אל המקום אשר דרך שם יסע רודאלף לשוב אל ארצו, ועתה ארדה נא מהעגלה ואלך ברגלי לראות עוד הפעם את פני רודאלף בטרם ילך מזה ולא אראנו עוד לנצח –”. וברגע ההוא ירד חרבונה מהעגלה, ומרטיאל קרא אליו: זכור ואל תשכח לבוא בשעה הרביעית אל ביתי, ואז נכין הכל ונשים לדרך פעמינו –." “טוב הדבר!” ענהו חרבונה וילך לו, והנה פתאם סבוהו גם סבבוהו המונים המונים מִדַלַת העם ומבני האספסוף אשר בפאריז ויסגרו את הדרך בעדו, וכל מאמצי כחו לא עמדו לו להבקיע ולהגיע אל המקום אשר יעבור שם רודאלף.
––––––––
צט: אצבע אלהים
חרבונה שכח כי היום ההוא היה יום האחרון לחג קארנעוואל, אשר אז משוטטים בני האספסוף ברחובות קריה מתחפשים בבגדים זרים ושונים ומתהוללים בקול המון חוגג, ועל כן השתומם חרבונה בראותו את ההמונים הרבים המתנכרים בלבושים מוזָרים ומשתקשקים במקום רֹאים באין מפריע ומכלים דבר, ועד ארגיעה נסחף חרבונה בהמון בנים שובבים ההם אשר נָהרו למאות ולאלפים מכל בתי היין מסביב ונאספו יחד ללכת משם אל מקום ההרגה אשר בָּמַת המטבח ערוכה שם והוכנה לצרועה ולחלאה בתה, עֵט כל סופר מהיר ילא, גם כנפי הדמיון תרפינה, לְתָאֵר בחרט אנוש וּלְדַמוֹת את המראה הנורא ההוא, מראה בני האספסוף החשֻכים ההם אשר התחפשו חֵפש מחפש במסוה על פניהם ובבגדי עִדִים מוראים ונגאלים, ועל פני כֻלם נוצצים שביבי אש שמחה אכזריה בזכרם כי אחרי אשר צהלו כאבירים בבתי היין כל הלילה, תראינה עוד עיניהם בְּמוֹת אֵם ובתה על בָּמַת מטבח. וכל ההמון הגדול הזה, חֻבר מֵחֶבֶר גנבים, גדודי שודדי לילה ולהקות מרצחים, נשים סוררות ובנות שובבות14. ופתאם עמד הקהל הנורא הזה מלכת, כי צר להם המקום מהשתרע, ויהי קולות וסערות, וקם שאון ותמהון והמולה איומה, איש את אחיו ידחקון, גבר את רגלי עמיתו ישלח, וְנִגַש העם וַיִלָחֵץ, ויעמדו כמו נֵד, ולאט לאט הֵחלו לנוע, ויצעדו בכבדות וברעם ורעש גדול מאד, וחרבונה נלחץ אל קיר אחד מבתי היין אשר חלוניו פתוחים, ולמרות רצונו ראה בבית ההוא מראה נורא ומבהיל מאד. שם יליץ היין, יהמה השכר, שם נקבצו באו פליטי כל זרע מרעים, חֶלאת כל בנים משחיתים, וראשי כל השודדים והרוצחים, והם הולכים במחול משחקים ובמחולות המחנים לקול רעם התֻפים ורעש החצוצרות, וכלם מתנכרים בלבושים זרים נתעבים ונאלחים. ראש שכורי בית היין, היה איש רם הקומה מתחפש בעור דוב אשר מִשעטות צעדי מְחוֹלוֹתָיו, תרעש רצפת הבית, ומֵהֶמְיַת קולו ירעשו אמות הספים, והוא היה גנֻבת בן צרועה ואחי חלאה אשר עוד מעט תובלנה למקום ההרגה כי הוא עם עוד גדוד מרצחים כמוהו, נסו מבית האסורים וימלטו, למולו יָחֹל איש צעיר ממנו לימים מעֻלף באדרת עור זאב, והוא היה חצר-מות אשר הליכותיו לא נעלמו מעיני הקורא. ואחריהם ירקדו כשעירים עוד שני נערים שובבים, והם השודדים אשר נתפשו בשפן הלבן בבית עלוקה (כאשר סֻפּר בראשית הסִפור הזה) ואשר נסו גם הם מבית האסורים. ועל כלם מנצח איש גבוה עטוף בבגדים קרועים, וסתר פנים ישים, ועל כובעו העגול מתנוססות נוצות שחורות ואדומות. והוא מפזז ומכרכר בכל עוז, ובכחו ובעזות מצח ועינים מפיקות שֹׁד ומפיצות פלצות ורצח, יתגבר על כל בני גילו, והוא היה גל העצמות אשר ברח גם הוא מבית האסור וישבר את נחשתיו. וביניהם מרקד, מדלג ומקפץ כצפרדע נער קטן המתחפש כדמות שֵׁד (כפי אשר ידַמה ההמון –) והוא היה הפסח הקטן בן חמוץ-זרוע. בין הנשים הסוררות אשר סר סבאן, נראתה גם עלוקה בעלת בית המרזח בהסיטע הנקרא בשם שפן הלבן. ואנחנו לא ננסה לספר בזה את התועבות והשערוריות והמחולות הנמבזות אשר נראו שם בבית היין, רק נודיע כי מרגע לרגע השתובבו בנים שובבים ההם ביתר עוז ותעצומות, הָמו, רעשו, התגעשו ויתהוללו, עד כי רָגזו מוסדות הבית וַתִּבָּקע הארץ לקולם, ובתוך ההפכה וההמולה ההיא, קרא גל העצמות ברעם קול שאונו: קצר הבית מֵהָכִיל את מְחוֹלֵנוּ – נשתרע נא החוצה – ונלך במחולות המחנים עד מקום ההרגה! – “טובים דבריך” הרעימו קולות רבים, וכרגע התפרצו כל הפריצים העריצים ההם מבית היין החוצה וגל העצמות בראשם. ובהתערבם בתוך רבבות עָם במקום צר ההוא, שמו על הלחץ ההוא ועל המבוכה ההיא נוֹסָפוֹת. ופתאֹם רָבתה עוד המהומה והמולה האיומה, שאגות וקללות, צוחות ונאצות, חרפות וגדופים גם שחוק ולצון, שריקות ותרועות שמחה, התבוללו יחד, ותגעש ותרעש הארץ, ומוסדי הרים התבקעו. והנה בתוך גַלֵי יָם סוֹעֵר זה, נראה ציר מְמַהֵר רוכב על סוס דֹהֵר ולבוש מחלצות, והוא ציר רודאלף אשר שְלָחוֹ לפניו לפַנות לו הדרך. ובהֵרָאותו סבוהו גם סבבוהו עדת מרֵעים והמון פריצים ההם ויתנו עליו בקולם “עמוד! מדוע אתה רוכב על ראשי דַלַת העם? –.” וגל העצמות הבקיע בכח ויגיע אל הַצִיר ויחזק ברסן סוסו. “הרף!” קרא הציר, ואם אין איסרך בשוט סוסי –." “אתה?” הִרעים עליו גל העצמות בשצף קצפו. “כן”, ענהו הציר, “אנכי – אנכי אם לא תרפני כרגע כי אני שֻלַח במלאכות אדוני הנוסע אחרי במרכבה –.” “אדוניך – מה לי לאדוניך?” קרא גל העצמות, “גם אותו אכריע לטבח אם לא יתן לי את כספו – ועתה אתה תן כספך, והנפש קח לך, אם יקרה נפשך מכספך! ואם מָאֵן אתה, ושמתי גם נפשך כנפש אדוניך –.” “אין אדונים לנו בפאריז – יחי היין!” קרא הפסח הקטן וַיַחזק ברגל הציר וַיִתָּלֶה עליה בחזקה עד כי התנודד הציר בתוך כר הסוס, וירם ימינו ויך במקלו את ראש הפסח על עזותו. אך אז התנפלו עליו כל הזדים הארורים ההם, ועוד מעט השמיטוהו ארצה וירמסוהו ברגליהם ויהי טרף לשִניהם, לולי נשמע קול רעש אופני מרכבת רודאלף, והם הֵסבו עיניהם על המרכבה, ובין כה וכה נמלט הציר על נפשו.
מרכבת רודאלף היתה רתומה לארבעה סוסים אבירים ותתנהל לאט ובכבֵדות בתוך ההמון הרב והעצום ההוא, ופתאם נעצרה ועמדה מִלֶכֶת עוד. ויפתח רודאלף את חלון המרכבה וישאל את פי רַכָּבו: “למה תעמוד? – ומה קול הקריה הומה? –. “הוד מלכות!” ענהו הָרַכָּב, “רבבות עם נקהלו פֹה לראות במות שתי נשים על במת מטבח, והם יעצרו את המרכבה –.” “הפוך את ידך והט את המרכבה על ימין או על שמאל!” צִוָהו רודאלף. לא יִתָּכֵן לנטות הַצִדָה אם לא יֵרָמְסוּ המונים המונים תחת פרסות הסוסים וגלגלי המרכבה –. “אבי!” קראה מרים, “איכה נעשה? באנו בין המצָרים. ובני בליעל סביב שתו לנו – הה! הכרת פניהם ענתה בם כי בנים משחיתים הם –.” ובעלי פרצים וקהל מרעים ההם התפרצו כפרץ מים זידונים, וגל העצמות בראשם, וַיָסֹבּוּ את מרכבת רודאלף בקול פחסים ויפתחו פה ברצח: “אהה אבי!” קראה מרים. אָבד מנוס ממנו, אבדנו, נגזרנו לנו!” ובדַברה התחלחלה עד מאד ותתרפק על אביה. “האתה הוא איפוא האדון? שאל גל העצמות בהושיטו את ראשו הנבזה והנמאס בתוך המרכבה ועיניו נוצצים מיין ורצח כעיני נחש צפעוני. “מדוע תעצרו את מרכבתי? שאל רודאלף. “מדוע?” ענהו גל העצמות, “יען כי כן נחפצה! – ועתה עֲשֵׂה כאשר נְצַוְך אם בּוֹחֵר אתה בחיים?” ובעזות מצח הֵרִים את ראשו בתוך המרכבה ומעיניו התמלטו זיקי שֹׁד ורצח, ולהב מפיו יצא. “הוי אבי! בא קִצֵנו!” קראה מרים בנפש נבהלה מאד. הֵרָגְעִי נא בתי”, אמר רודאלף אליה, וַיִפֶן אל ההמון ויאמר: “ידעתי כי שתיתם היום במזרקי יין ותבקשוהו עוד. הא לכם כסף למכביר ושתיתם יין כאַוַת נפשם, אך הרפו נא ממרכבתי!” ובדברו השליך צרור כסף ארצה, והפסח הקטן מהר ויריהו ויטמנהו בצלחתו, “הלא עוד כסף רב לך” קרא גל העצמות. “ועתה תן לי כל כספך אם חפץ חיים אתה –.” “יֵרֵד מהמרכבה הוא גם אשתו!” קרא גנֻבת בקול רם. “כן –” הוסיף גל העצמות לדבר, “רֵד מהר אתה ואשתך, או אני אכַלה שניכם כרגע! –.” וביד רוצַחַת קרע את חלון המרכבה ויקרא: “הכסף או הנפש! –.” אז לא יכול עוד רודאלף להשקיע את אש חמתו, ויקפוץ ארצה להחזיק בצואר המרצח ולהפחידו ולהרחיקו מעליו. גל העצמות נסוג אחור, אך מִהַר ויוציא מאכלת ארוכה וחדה מתחת לְמַדָיו וַיְעופפנה על ראש רודאלף. ומרים צעקה צעקת מות בראותה את המאכלת, ותמהר ותקפוץ ארצה גם היא ותחבק את אביה. אך גל העצמות התנשא כאריה משחית, ויתנפל במאכלת על רודאלף ועל מרים, וברגע קטן הכריע שניהם לטבח לולי הִבקיע חרבונה בכח גדול מֵעַל לכח אנוש בתוך ההמון הגדול ההוא, ויגש אל גל העצמות ברגע ההוא ויחזק את זְרוֹעוֹ בידו האחת, ובידו השנית אָחַז בערפו ויפילהו אחור. אך המרצח נשמט מתחת ידו וַיַסב את פניו וַיַכֵּר את חרבונה. ויקרא: האתה הוא איש חרמי אשר נמלטת מידי בגוב האריות? הפעם לא תִנָצֵל ממני! –.” ובחֵמה שפוכה ושצף קצף התנפל גל העצמות על חרבונה ויתקע את להבת המאכלת עמוק עמוק בחדרי לבו. חרבונה התנודד הֵנה והנה אך לא נפל, כי נִגש העם עד אפס מקום לִנְפּוֹל. וברגע ההוא קראו אנשים רבים: “אנשי חיל! אנשי חיל באים! ננוסה נא!” ומהרה קל נפזרו והתפרדו כל פועלי און ההם, וינוסו בשבעה דרכים מיראתם פן יתפשו בידי אנשי החיל ודמי הנרצח ידרשו מידם. גם גל העצמות וגנֻבת והפסח הקטן נסו ועקבותיהם לא נודעו.
ואנשי חיל ההם – אשר הביא אותם ציר רודאלף בהמָלטו מכף העריצים ובראותו כי הם סבו את מרכבת אדוניו – אנשי חיל ההם לא מצאו עוד איש במקום הרצח ההוא בלתי אם את רודאלף ובתו ושני נעריו ואת חרבונה המתבוסס בדמיו ארצה. ורודאלף אחז ביד בתו אשר כל עוד נפשה בה, וישלח את רץ ממהר ההוא להביא את דוד הרופא אשר נשאר עוד בפאריז, אולי יש עוד תקוה להנרצח. ואת שני נעריו צִוָה להביא את חרבונה אל בית היין ההוא אשר התפרץ משם גל העצמות עם עדת מרעיו. ואל מרים בתו אמר: “בתי היקרה! אני אביאך אל הבית הקטן אשר ממולנו, ושם תחכי עלי עד שובי אליך, כי לחטאה תֵּחָשֵׁב לי לעמוד על דם האיש אשר הצילני פעמים ממות ולעזבו ביד הנערים –.” “אל תעזבני נא, אבי!” קראה מרים בשארית כחה, אל תעזבני פה – פן תדבקני הרעה וָמַתִּי!" ובדברה התרפקה על אביה. “אך איככה תוכלי לראות את המראה הנורא ההוא, מראה פני הנרצח? שאל רודאלף ברגזה. “הוא הוא הצילך פעמַיִם ממות” אמרה מרים, וגם עלי החובה להודות לו ולנחמו בטרם ילך ואיננו.” רודאלף נלחץ בין המצָרים ולא ידע איכה יעשה, כי לא יכול לעזוב את בתו במאורת צפעונים ההיא פן תמות מרוב פחד, גם לא אבה להדאיב את נפשה הענוגה במחזה פני הנרצח – אך לאחרונה לְקָחָהּ אתו אל בית היין אשר הובא שם חרבונה ואשר נותרו עוד שם שתים שלש נשים שובבות וגם עלוקה בעלת בית שפן הלבן. ובעל בית היין עם הנשים אשר בבית, השכיבו את חרבונה על כר תבן, וינסו לעצור את מרוצת דְמֵי לבבו ולא יכלו. בבוא רודאלף הביתה, פקח אז חרבונה את עיניו, ופניו הלבנים כפני מת, צהלו מעט, ויאמר: “שש אנכי כי לא אחרתי המועד – וָאֲמַלֶטְך מיד גל העצמות.” “טוב עשית” ענהו רודאלף באנחות לב, ובחָזקה עצר בזרם דמעותיו, “טוב עשית – כי איש טוב אתה מאין כמוך בכל בני גילך, ובפעם השניה הצלת נפשי ממות בחרף נפשך –.” לבי נִבא לי, אמר חרבונה בִּשְׁפֵל קול כחולה, “לבי נבא לי כי בא יומי, והיום אמות – כי שר האלף נראה אלי הלילה, ובידו מאכלת חדה –.” “לא תמות” אמר רודאלף אליו, לא תמות כי חיה תחיה, וכבר כֻּפַּר עונך –." “לא אחיה עוד אחרי נפלי אמר חרבונה בקול ענות חלושה. הה! גל העצמות הֶעמיק הרחיב והרבה את פצעי לבבי – אך נפשי תגל כי תולעת ולא איש כמוני, חלץ פעמַיִם את נפש איש רם ונשא, ממות –. “אודך ידידי על חסדך ועל אמתך!” אמר רודאלף, וכל ימי חיי לא יִזַח זִכרך מלבי –.” “הנה כפרתי בדמי את דמי שר האלף – וכן יאתה –.” “לא תמות, ידידי, אך חָיה תִחיה!” קרא רודאלף וַיֵבְך, ויאחז ביד חרבונה הקרה ככפור. “ראה נא,” הוסיף חרבונה דַבֵּר בִּשְׁפַל קולו, “ה' מְשַׁלֵם – לאיש – כמעשהו –. במאכלת – שפכתי דמי אדם – ובמאכלת – נִשְׁפַּך – גם דמי –. וברגע ההוא הסב עיניו וירא את מרים, אשר לא ראה אותה עד כֹּה, ואשר לא ידע עוד כי בת רודאלף היא, ויאמר: “הלא אַתְּ היא – זמירה? –.” “כן ידידי,” ענהו רודאלף, “הזמירה היא, והיא בתי, וַתָּבוא להודות לך כי חלצת פעמַיִם ממות את נפש אביה.” “הזמירה – היא בתך – בתך – היא – ברוכה היא לה'”! –. הה – עתה – בא – קִצי – יהי מוֹתִי – כפרה על עוני! – צדיק הוא – ה'! –.” ואז נָאַק חרבונה נאקת חלל, ויאנק אנקת מות, וימת.
ובחוץ נשמע קול שעטות פרסות סוסים ורעש אופני מרכבות, כי הציר אשר שלח רודאלף פאריזה, פגש בדרך את מרכבת השר מורף ואת מרכבת דוד הרופא, מורף ודוד באו בבהלה הביתה, ורודאלף קרא בקול בוכים: “דוד! חרבונה נרצח זה מעט – ראה נא היש לו עוד תקוה? –.” הרופא התבונן בהנרצח רגעים מעטים, ויקרא: “אין מִקְוֶה עוד –. הוא מת.”
והאשה המבישה עלוקה בעלת בית שפן הלבן, העצורה עוד שם, הִכִּירָה את הזמירה אחרי שָמעה את שְׁמָהּ מפי חרבונה ורודאלף, וגם את רודאלף הכירה אז. ומה מאד השתומם לבה בקרבה בראותה כי שרים מלֻבשים מחלצות נצבים לפני רודאלף ביראת רום הכבוד וקוראים לו בשם “הוד מלכות,” והזמירה אשר זה מעט היתה שפחתה ומקנת כספה, תלבש מלכות כאחת מבנות מלכים, ורודאלף קורא לה “בתי”. ובתמהון לבב הביטה עלוקה על פני מרים ולא הֵסבה עיניה ממנה רגע קטן – ומרים אשר הכירה גם היא את אשת בליעל הזאת נצבה כנציב-שַיִש וכהלמות חֲזִיז רעם. מות חרבונה ומראה פני עלוקה, השרישו במורשי לבבה שרשים פּוֹרִים רוֹש ולענה, ונפשה הגידה לה כי אותות לרעה הם וכי נכונים בידה ימי חשך וצלמות כל ימי חייה על הארץ. ומרגע ההוא היה הזכרון הזה כעש בלבבה וכרקב בעצמותיה…
אחרי הדברים האלה, עזב רודאלף עם מרים בתו את פאריז ואת ארץ צרפת, ויבואו אל געראָלשטיין בִּירַת ממלכת רודאלף.
––––––––
-
כמ“ש חז”ל במס‘ עבודת כוכבים דף י’ ע"ב. ↩
-
אל נא ישכח הקורא כי השר הארווילע היה מבעלי דת נצֶרֶת –. ↩
-
בויכֿרעדנערקונסט. ↩
-
שילד. ↩
-
בא נא, גנובת, ונמלא בטננו יין; הזקנה הולכת אל לילית; צרועה (היא אם גנובת) תהי עזר לנו לשדוד את אבני החפץ מידה, נִשא את נִבלת המֵתה בסירות דוגה אשר לך ונשליכנה המימה. ↩
-
מלשין. ↩
-
שוועפֿעל האֶלצכֿען. ↩
-
טהעאטער. ↩
-
געהיים ראטה. ↩
-
שרה האמינה כי הזמירה עודנה בבית האסורים, כי כן הגידה לה לילית בטרם הביאה להבת חניתה בקרבה. ↩
-
יוסף זערמען בן נעמי. ↩
-
ימימה אשר לפני יום שבה מדרכה, לא ידעה עוד כי נודע לרודאלף כי הזמירה (אשר הוא מתאבל על מותה) היא בתו. ולפני ימים מעטים כתב רודאלף לימימה כי פערראנד הטביע את הזמירה בנהר, גם הודיע אותה את כל עלילות רֵצַח אשר עולל פערראנד, ואיך הכביד עליו את ידו להשיב את כל הגזלות אשר גזל ולפזר כספו לבעלי מלאכות עניים וחולים. מקום מושב אסתר פֿאן פערמאנט, נודע לרודאלף על פי התחקות באדינאט, והוא הודיע זאת במכתבו לימימה. ↩
-
רודאלף העלים מנעמי ולא ספר לה מה היה להמורה מהעת אשר ברח מהאניה אשר אסר בה מטעם השופטים –. ↩
-
הסופר הנודע פרעגיער יספר בספרתו כי שלשים אלף נפשות אדם ימצאו בפאריז אשר ימצאו חית ידם רק בגנבה וחמס עשק וגזל, שוד ורצח –. ↩
מכתב
מאת הרב החכם המליץ הגדול והמשורר המרומם והנעלה שמו נודע לתהלה מוהר“ר אד"ם הכהן לעבענזאהן ני”ל.
– – – – – – – –
מי מבני עמֵנו היודעים כי תפארת הלָשון היא תפארת עַמָהּ, ובכבודה גם הם יִכָּבֵדוּ, ולא ישמחו לראות היום כי לשוננו הקדושה, אשר מאז גָלה כבוד מישראל, הוּרַד גם כבודה וגָלתה מעל פני כל הארץ, ונִסרה לבוא אך בין לוּחוֹתַיִם, במעט סִפרי קָדשה ובמעט מִקְדָשֶׁיהָ, החל עתה רוח ה' בדורות אלה לפעמה, ביד סופריה המעטים והנפוצים כֹּה וַכֹה, לשוב לקדמותה ולהתהלך לאט לאט גם על פני החוץ, וַתָּשָׁב לדַבר על כל מעשה ה' ועל כל פֹּעַל ידיו בשמים ובארץ, וּמִלֶיהָ יוצאים בִּקְצֵה תבל ובאים מארבע רוחות השמים, אשר כן נִפזרו שמה גם כל בני עַמָהּ – וַתְּדַבֵּר כבר לאלפים מָשָׁל, ויהי שִׁירָהּ למאות וּלְאָלֶף, ותדבר גם על כל חכמה ועל כל מדע ועל כל מלאכת מחשבת. סוף דבר לא היה דבר נכבד וחֵפץ יקר אשר מצאה עתה ביד אחיותיה הצעירות אשר גברו בארץ לכבוד ולתפארת בימי עָנְיָהּ ומרודיה, ולא מִהֲרָה בהתנערה עתה מעפרה, לעשות גם כן היא במעט הימים האלה, עד שכבר יש לאל יד הפֶּלא הזה לתת תקוה בלב סופריה אלה, לראותה בקרוב לשון מדֻבֶּרת גם בפי בני עַמָהּ כקדם –.
והנה זה הסופר העברי המשכיל השלם והמליץ הנעלה…. מוהר“ר קלמן שולמאן ני”ל, הוא אחד מן השרידים היחידים המתחזקים בעד לשון תפארתנו, והוא מַפליא לעשות בה נאֻמים נעימים ונִיבִים נָאוִים, ומגלה תעלומות לעינינו מכל הַמִבְטָאִים הַנֶחְבָּאִים בספרי קדשנו, ובדעתו גם לשון אשכנזית, יעבור על פני כל ספרי חֲכָמֶיהָ, והיה כל יְקָר וכל מחמד אשר יראה שם, וֶהביאוֹ אל תחת יריעות אֹהֶל העִבריה והיו לה לבָנים למודי ה', כי כל רואיהם לא יכירום כי ילדי נכרים המה אשר נאספו אליה, והיא אך הֶעלתה עליהם מְעִילֶיהָ;לא כרֹב המעתיקים ללשוני אשר בלשון האחרת ידברו אל העם הזה בשפת עבר – והעתקותיהם קוראות בקול הקורא: “אשכנזיות… אנחנו!”, וביד ידידנו זה ראינו סעפי עצים רעננים אשר כְּרָתָם מגן מגן עדנים אשר לְשָׂרֵי לשונות השוררות בארץ, וכל הרואה אותם מבני עמנו יאמר: “לנו הם, מארץ העברים הביאם מעצי הלבנון זָמַר את הזמורות האלה”.
עתה זה הנה הגדיל לעשות. העִברים הביטו לראות! הנה ספר מסתרי פאריז להמליץ הנשגב האדון אייגענסיע אשר הֶעלה לשמים שיאו ברום רעיונו וְגוֹבַהּ דמיונו, וצחות לשונו, בשפתו הצרפתית, וספרו זה הבא מקרוב קרא שֵם עד למרחוק, ובזמן לא כביר מִהֵר להקיף את פני כל הארץ כֻּלה, ויתן קולו בכל הלשונות אשר עָבר עליהן ויהיו לשעשוע עמים כלם. וַיַרא שולמאן ויקַנא לעַמו ולאִמוֹ, אֵם כל הלשונות והרת כל הקדש, השפה העִברית, מכל קרן ישראל השארית, וישלח ימינו אל הספר ויפתח את מסתָּריו, וינערם וַיְעָרֵם אל כְּלִי הקדש, והנה הנס לעיניכם היום כל ישרי לבב בבני עמֵנו! הנחלים על חֶרפתנו והשמֵחים לשיבת תפארתנו! –. ומי כל המתאבלים על אָבדן כבודנו, לא יבוא היום לעזרת ה‘, לעזרת ה’ בסופרי ישראל, לתמוך במעט כסף מחיר הספר, ביד סופר עברי, התומך באבדן כל כֹּחוֹ כל חילו וכל זמנו את כבוד כל בית ישראל, בהשיבו תפארת כבוד שפתם לעיני כל העמים, אשר כל גדולי חכמיהם המה היום יודעיה דורשיה וחוקריה, בראותם כי שפתנו ענִיָה זו אשר ישבה בדד עזובה ונשכחה גם מבָּניה והיא גם זקֵנה ונוֹשָנה, עלתה היום ותעמוד בשער עלי קָרת עיר פאריז וַתֵּתַצַב הָכֵן על יד אחותה העלמה הצרפתית וַתַּעַש בכֹח זְקוּנֶיה ובמעט מלותיה, כל אשר עשתה אחותה זו בחֹזק כח עלומיה ובהמוֹן מלותיה הרבות והעצומות, ולנו בני ישראל תהי זאת לאות ולנס, כי אך בה לבדה רוח ה' נוסס.
ואני אך בראותי העתקתו זו והתבוננתי לִיפִי דרָכיה כפי כל חֻקֵי ההעתקה, ויתעורר בי הרוח להלל את מעשהו גם בשיר;אולם כי ראיתי גם רוח הבן יקיר לי יוצא לקראתי ומתעורר גם הוא לשורר תהִלת הספר והסופר, באשר המה זה לזה אשכל הַכֹּפֶר, בכרמי חכמת לשון וספר, ויהגו יחדו בכל חקרי לב ואמרי שֶפֶר, וראיתי כי לו המשפט לשיר עליו בשירים, כי באהבת נפש זה בזה קשורים, וָאֹמַר לנפשי הֵרָגְעִי וָדֹמִי, והבֵּן החכם ימלא את מקומי;ואתה שולמאן איש שלומי, הַחזק במלאכת ה' ואל תתן לך דמי, ושפתנו כבר אמרה לך אֲרֵה מורי ובשָׂמי, ובכן יעצתיך תמיד גם אני לתֻמי, אני הוא זה שמי וזה חותמי, הכו“ח יו”ד לחדש בו ינחם אָ“ב את עַמִי, התר”ז פֹה ווילנא אִמִי.
אני אברהם דובער המכנה אד"ם הכהן לעבענזאהן
שִׁיר תְּהִלָּה
עוּרִי נָא עוּרִי שָׂפָה עִבְרִיָּה
מִקִּבְרֵי צִיּוֹן מִמְּעָרוֹת צִיָּה
אַלְמְנַת סוֹפְרִים עֲזוּבַת בָּנַיִךְ!
מִנְעִי מִנְּהִי קוֹלֵךְ מִבְּכִי עֵינַיִךְ
הַיָשֵׁן בִּנְשִׁיָּה לֹא בִּכְיֵךְ יַעֲלֶנּוּ
שָׁם מֵתֵךְ יחְיֶה פֹּה גִינְצְבּוּרְג אֵינֶנּוּ 2
אֶל שִׁמְשֵׁךְ כִּי בָא אַל נָא עוֹד תֶּאֱנָּחִי
הֵן כּוֹכָב דּוֹרֵךְ אַחֲרָיו לוֹ תִּשְׂמָחִי
שׁוּבִי נָא הִנָּחְמִי אִתָּנוּ יַחַד
וּלְמִסְתְּרֵי פַארִיז יִרְחַב לֵב וּפָחַד
לוֹ עַמִּים כֻּלָּם נוֹרָאוֹת נִפְלָאוּ
לוֹ יִתַּר כָּל לֵב עֵינַיִם יִדְמָעוּ
וּמְבִינֵי טַעַם כָּל יוֹדְעֵי חִין עֵרֶךְ
עָלָיו נָשַׁמּוּ לוֹ כָּרְעוּ בֶּרֶךְ
אֵיירוֹפַּה כֻּלָּהּ יָמָּה וּמִזְרָחָה
לִקְרַאת אֵייגֶנְסִיא חָרְדָה אַף שָׂמָחָה
וּלְצָרְפַת אָמְרָה: זֶה יֻלַּד בָּהּ גָּבֶר!
כִּי הוּא הֻקַּם עָל עַל כָּל חוֹבְרֵי חָבֶר
הוּא נֶפֶשׁ אָדָם נִתַּח לִנְתָחֶיהָ
וּבְרָשָׁע וּבְתָם גִּלָּה מַצְפּוּנֶיהָ
כָּל סָתוּם כָּל חָתוּם בָּהּ, הוּא הוֹדִיעַ
אֶת לֹא שָׂעַר כָּל נֶפֶשׁ, הוּא הִשְׁמִיעַ
פַּלָּצוּת וַעֲלִיצוּת פֹּה יִתְלַכָּדוּ
הַקּוֹרְאִים, פֹּה שָׂשִׂים פֹּה יִתְנוֹדָדוּ.
כֶּרֶם קָדְשֵׁךְ שׁוּרִי אֵם לֹא רֻחָמָה!
הֵן מַטַּע חֵן זֶה נָטוּעַ גַּם שָׁמָּה –.
אַךְ מַה זֶּה חָרַדְתְּ מָה אָחוֹר תִּסּוֹגִי?
מַה תִּבְחַל נַפְשֵׁךְ בּוֹ מָה רֹאשׁ תָּנִיעִי?
“יַלְדֵי נָכְרִים אֵלֶּה לֹא לִי!” תַּבִּיעִי
לֹא, אֵם כָּל קֹדֶשׁ! אֵם כָּל אִמְרֵי שֶׁפֶר!
לִבְנֵךְ וּלְבֶן עַמֵּךְ הוּא זֶה הַסֵּפֶר
הֲטֶרֶם תֵּדְעִי אֶת שׁוּלְמַאן סוֹפְרֵנוּ
כִּי מִנְּעוּרָיו כָּאֵם כִּבְּדֵךְ בֵּינֵנוּ
כִּי הִגְדּיל בָּךְ עֵצָה הִפְלּיא טוּב טַעַם
וַיַרְנֵן לִבָּתֵךְ בִּנְאֻמֵי נֹעַם
קַדְמוּתֵךְ לֹא שִׁנָּה הוֹד עֲלוּמַיִךְ
לֹא בַּעֲדִי זָר יִפֵּךְ בֹּפּוּךְ עֵנַיִךְ
כָּל מֵבִין טַעְמֵךְ כָּל קוֹרֵא סִפְרֵהוּ
קוֹל קוֹרֵא בַּקֹּדֶש תַּקְשֵׁב אָזְנֵהוּ
"מֶה הַפְּלָאוֹת – יִשְׁאַל – פֹּה תִּבָּרֶאנָה
"הַשְׂפַת עֵבֶר מֵתָה חַיָּה עוֹדֶנָּה?
"הֵן פֹּה הַנְּעוּרִים כַּנֶּשֶׁר חִדֵּשָׁה
“וַתִּפְרַח וַתִּיף אַחֲרֵי כִּי יָבֵשָׁה!”
עַתָּה סֵפֶר זֶה אֶל לִבֵּךְ הַגִּישִׁי
עַתָּה תִּנְהָרִי וּבְחֵן נִיבוֹ שִׂישִׂי
וּמְחִי עֶצֶב מִלֵּב דִּמְעָה מֵעַיִן
וּקְחִי נִחוּמִים עַל גִּינְצְבּוּרְג כִּי אָיִן
עַתָּה עוּרִי נָא עוּרִי שִׁכְחִי נֶהִי
וּבִמְקוֹם גִינְצְבּוּרג שׁוּלְמַאן לָךְ יְהִי
וּרְאִי גַם מַה דִּבֵּר פֹּה רֹאשׁ אֹהֲבָיִךְ
אָבִי, הַשָּׁר לָךְ בִשְׂפַת מִקְדָּשָׁיִךְ.
ואני בנו מיכה יוסף כהן לעבענזאהן
– – – – – –
ברכת ה' עליך ידיד נפשי המשכיל השלם הסופר הגדול ומליץ נשגב איש רב פעלים ורב מהללים מו' קלמן שולמאן ני"ל אתה שלום ובתך שלום!
בשורתך הנעימה, אשר בשרתני כי לא תִּמָשֵךְ עת צאת העתקתך הנפלאה “מסתרי פאריז” לאור, נתנה שמחה בלבי, ותעלוזנה כליותי בראותי כי ישועת שׂפת קדשנו העזובה קרובה לבוא – השמחה הגדולה הזאת הֵעִירה בִי רִגשי עֹז וחֶדוה וֹתְּעִירֵנִי לקחת את כנורי בידי ולשיר שירת דודים אליך סופר נשגב! ואף כי לא נסיתי עוד הטיף דברי שיר ומליצה קבל מליץ דגול מרבבה כמוך, ומה גם לעת כזאת אשר מקהלות שרים אחר נוגנים יקדמו פניך בשירי תהִלה לפאה מפעלך הנעלה, ומה ימריצך מהללי, איש רב מהללים! הלא אף אם אכבירה אליך תְּהִלוֹת מַאליפות באין חליפות, כאין וכאפס הן אף מול עָלֶה אחד מֵעֲלֵי העתקתך אשר ראיתי אתך בכתובים ואשר ישמיע בקהל רב דֵי תהִלתך וּמִפְלְאוֹת מעשי ידיך להתפאר – אך בכל זאת להשביח שאון גַלֵי רִגשות ששוני אשר כהמות יַמִים בקרבי יהמיון, יצאתי היום לקראתך בשירי זה בצאתך להרים קרן לשוננו שרידת כל קדשינו הֶהָיוּ לנו בימי קדם. וַאֲבִי השפה הקדושה (אשר דבקה נפשי אחריה), יואל נא לתת חני בעיניך רֵעַ נחמד! ובעיני כל קורא שירי לשָפטני בתֻמי כי לא להתפאר בכבוד משוררים אשר הוא מָרוֹם מנגדי באתי הֵנָה, אך לבעבור הרגיע שׂוֹא גַלֵי רגשותי, ולכבודך, אֳמָן נפלא! גם לכבוש שפת קדשנו המסֻלאה והנַהלאה רוח השיר דֹבר בי היום ומלתו על לשוני.
1
שְׁפַת עֵבֶר! אֵם כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת! בַּת אֵל חַיִּים
כִּי אֶזְכְּרֵכִי – לִבִּי בִּי יִמַּס כַּמַּיִם:
מִי הָיִית אָז בְּפִי חֹזַיִךְ וּמְשׁוֹרְרַיִךְ
הּהּ! וּמִי אַתְּ עַתָּה – בַּשֵּׁפֶל ישֶׁבֶת
שִׂפְתוֹתַיִךְ מָה הֵנָּה? הֲלֹא אַךְ יָד כֹּתֶבֶת
וּלְשוֹנֵךְ – רַק עֵט סוֹפֵר בִּימִין סוֹפְרַיִךְ.
2
אֲבָל אִם נִפְלָא נִפְלֵךְ מֵאֵין כָּמוֹהוּ
נִפְלֵאת אַתְּ מֶנְהוּ כִּי לֹא עָלִית בַּתֹּהוּ
וּכְמוֹ אָז שָׂם אֵל אֶל עַמֵּךְ אוֹת עַל מֵצַח
כֵּן גַּם לָךְ, אַתְּ אוֹצַר כָּל קֹדֶשׁ בָּאָרֶץ!
שָׂם אוֹת עוֹלָם בַּל יְבוֹאֵךְ שׁוֹט שָׁם יְקָרֵץ
וּבְהָמִיר אֶרֶץ תִּחְיִי גַם אַתְּ אָז לָנֶצַח.
3
וּמֵאָז עַד עַתָּה אוֹרֵךְ עוֹד לֹא כָּבָה…
אַךְ אוֹר זֶה מָה הוּא גַּם אִם יִרֶב עוֹד לִרְבָבָה
מוּל שִׁמְשֵׁךְ זָרְחָה אָז בְּצִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם!…
גַּם אוֹר זֶה כִּי יִדְעַךְ, שׁוּלְמַאן הֵן רָאִיתָ
הָאֵר חָשְׁכָּה לָכֵן קַל מִן עֹפֶר דָּאִיתָ
אוֹר נֹגַהּ חִישׁ רָאִינוּ אוֹר שִׁבְעָתָיִם.
4
כִי בְקוֹל בּוֹכִים עֵת לָרִאשׁוֹנָה נְהִי הֲרִימוֹתָ
עַל מוֹת גִּנְצְבּוּרְג מִסְפַּד תַּמְרוּרִים הַעִרוֹתָ
כִּי נֻטְּשָׁה שְׂפַת עֵבֶר כִּי לוֹ נָפְלָה חֶבֶל;
לַאֲבֵלֶיהָ הֵן אָז הֶרְאֵיתָ לָדַעַת
תֵּת פּוּגָה לַתּוּגָה לְבַת עֵינָם דּוֹמַעַת
כּי בְּךָ שׁוּלְמַאן שָׁלְמוּ יְמֵי הָאֵבֶל.
5
וּבְשָׂפָה בְרוּרָה תִּקְוָה בְלִבָּם נָתַתָּ
כִּי גוֹאֵל שְׂפַת עֵבֶר הֵן תִּהְיֶה אַתָּה
וּתְחַדְּשֶׁנָּה כְיָרֵחַ בַּחֲצִי הַחֹדֶשׁ;
לָכֵן גַּם בְּמוֹת נוֹשֵׂא דִגְלָהּ פֹּה צָפוֹנָה
לִרְאוֹת שַׂשְׂנוּ כִּי רוּחֲךָ כְּבָר נָכוֹנָה
לָשֵׂאת בְּהַדְרַת כָּבוֹד אֶת דֶּגֶל הַקֹדֶשׁ.
6
אָז אֶת הַשָּׂפָה בִּימִין צִדְקְךָ תָּמַכְתָּ
וּבְרֶגֶשׁ קֹדֶשׁ אִתָּהּ יַחַד הָלַכְתָּ
הֲלִיכוֹת קֶדֶם מְקוֹם לְפָנִים שָׁם מָשָׁלָה
שֵׁם כְּבוֹדָהּ חַדֵּשׁ לָהּ אִוִּיתָ
שׁוּלָמִית אֲרִיאֵל לָהּ כִּנִּיתָ
שְׁמוֹת עִיר מִקְדָּשָׁהּ הֵמָּה שְׁמוֹת צִיּוֹן סֶלָה.
7
שָּם עַל קִבְרֵי הַמְּלָכִים הִיא מִשְׁתַּטַּחַת
עַל חָרְבוֹת קֹדֶשׁ אִתָּךְ הִיא מִתְיַפַּחַת
עַל רֹאשׁ כַּרְמֶל, חֹרֵב, סִינַי וּמוֹרִיָהּ –
שָׁם עַל מִקְדְּשֵׁי אֵל כִּי שׁוֹמֵמִים הֵמָּה.
שָּם תִּזְכּוֹר כִּי עַתָּה הָהּ גַּם הִיא שֹּמֵמָה
תִזְכּוֹר, תֶּאֱנַק תֶּהֱמֶה וּבְמַר הִיא בֹּכִיָּה.
8
וּלְנַחְמָהּ רַחֲמֶיךָ שׁוּלְמַאן מְאֹד נִכְמָרוּ
עַל כֵּן תַּרְאֶה לָהּ כִּי יָדֶיךָ גָּבָרוּ
גַּלוֹת בִּלְשׁוֹן קָדְשָׁהּ כִּי מִצּוּף נָעֵמָה
מִסְתְּרֵי פַּארִיז כָּל קוֹרְאֵיהֶם יִשְׁתּוֹמָמוּ
וּלְהַבִּיעַ גַּם סְעִפֵּי אֵייזֶען סִי כִּי רָמוּ
כּשְׂפַת צָרְפַת אַשְׁכְּנַז עוֹד יְמִינָהּ רוֹמֵמָה.
9
עִם בַּת צִיוֹן עַתָּה מְאֹד לַעֲשׂוֹת הִגְדַּלְתָּ
וּכְבוֹד לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת הֵן לָהּ הִנְחַלְתָּ
בְּפָעָלְךָ זֶה אֵלָיו כָּל נֶפֶשׁ כְּבָר יִחֵלָה
כּי כָאִישׁ אֲשֶׁר אַךְ לְשׁוֹן עֵבֶר יוֹדֵעַ
וּכְאִישׁ אֲשֶׁר גַּם לָשׁוֹן אַחֶרֶת שׁוֹמֵעַ
יַחַד יְרוֹמְמוּךָ גַּם עוֹד יְבָרְכוּךָ סֶלָה.
ובתוכם גם אני אוהבך בכל לב ונפש ומכבדך כערכך הרם
ישכר בערוש גאָלדבלאַטט
לכבוד ידידי וידיד כל המשכילים, פארם ומחמדם, יקר מאלף ובר לבב,
רב הסופרים ואביר כל דוברי צחות
כבוד מ' קלמן שולמאן נ"י.
– – – – – – – –
…. מטרדותי הרבות אשר סביב שתו עלי, חלצתי נפשי רגעים מעטים לשורר אליך את השירה הזאת אשר קראתיה בּשֵם דִברי אמונים, כי באמון לבי ובאהבתי הנאמנה אותך ואת פִּלאי מפעליך, הנני מגיש אותה אליך, ואם דַלָה וְקַלָה היא, לא אבוש לשלחה לאיש בר לבב וסופר מהיר מאד כמוך, כי ידעתי גם ידעתי כי מנחת רש אך באמונת לבב, תיקר בעיני איש אמונים מפנינים ומפז רב – ומי יודע אולי תמצא שירתי חן בעיניך יתר הרבה גם מאשר אקוה, עד אשר תתן מקום גם לה בראש העתקתך מסתרי פאריז בין אבני נֵזר – שירות משוררים – המתנוססות שמה, ואז אחלה פניך כי בשֵם דברי אמונים תקרא שירתי ולא יִקָרא שמי עליה מְפוֹרָש – 3. ויהי נֹעַם ה' עליך, סופר מהיר! ומעשי ידיך יְכוֹנֵן, והיית מופת לרבים בספריך היקרים אשר יָצאו ואשר יֵצְאו עוד לאור.
דברי אמונים
1
אֶל שָׂרָתִי בַּשָּׂפוֹת כִּי הָיְתָה לָאָמָה,
וּגְבֶרֶת כָּל לָשׁוֹן כִּי הָלְכָה בַגּוֹלָה;
אֶל מְכוֹנְנֶיהָ נָפְחוּ בָהּ אָז רוּחַ וּנְשָׁמָה
וּבֹנֵי הֲרִיסוּתָהּ עַתָּה בַּל תִּמּוֹט סֶלָה
כָּמַהּ נַפְשִׁי וְרוּחִי כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבִבִי;
בָּם מַעְיָנַי יוֹמָם גַּם בְּשָׁכְבִי עַל מִשְׁכָּבִי.
2
וּלְרֹאשׁ בֹּנֶיהָ הַיּוֹם וּלְעֵינֵינוּ עַתָּה
גִּבּוֹר מוֹשִׁיעַ מִקְּשָּתוֹת רַבִּים סַבּוּהָ
מָגִנָּהּ קֶרֶן יִשְׁעָהּ– שׁוּלְמַאן הֵן אַתָּה! –
מֵחִצֵּי לוֹחֲמֶיהָ אֲשֶׁר כִּמְעַט כִּלּוּהָ
לוֹ נַפְשִׁי כָּלִיל תָּקְטָר גַּם שְׁאֵרִי וּלְבָבִי
בּוֹ מַעְיָנַי יוֹמָם גַּם בְּשָׁכְבִי עַל מִשְׁכָּבִי.
3
אָדָם הוּא עַל עָפָר וּשְׁפַל רוּחַ וָבֶרֶךְ
וּמֵעַל מְעוּף שַׂרְעַף וּכְמוֹ שָׂרָף יַגְבִּיהַּ שָׁבֶת
חוּג שָׁמַיִם יִתְהַלֵךְ וּשְׁחָקִים לוֹ דֶרֶךְ
רַחְשֵׁי קֹדֶשׁ סוּסָיו וּשׂפַת-אֵל הַמֶּרְכָּבֶת
כִּלְיוֹתָיו נוֹבְעוֹת בִּינָה חָכְמָה לוֹ בַּטֻחוֹת
וּבַחַיִּים יִבְחַר לָגוּר בִּמְעוֹן הָרוּחוֹת.
4
בִּמְקוֹם יָעִיב עַפְעַף, יֶחֱזֶה וּגְלוּי עֵינַיִם
בִּמְקוֹם יִדֹּם כָּל שָׂפָה הוּא יַבִּיעַ אֹמֶר
בִּמְקוֹם יִנּוֹעַ כָּל לֵב רוּחַ כָּל הַחַיִים
הוּא יִגַּשׁ כּרוּחַ וּכְלֹא יָדַע חֹמֶר;
גַּם כָּל קוֹרְאֵי אֲמָרָיו יִנָּשְׂאוּ בֵּין כּוֹכָבִים
אַךְ כָּמֹהוּ בַּל נִגָּשׁוּ, רָצִים – אַךְ שָׁבִים.
5
לוּלֵי רָאַתְךָ עֵינִי שׁוּלְמַאן אִישׁ טָעַם
לוּלֵי חָרוּת צַלְמְךָ נֶגְדִי וּכְמוֹ עַל לוּחַ;
לְשֵׁמַע צִלְצְלֵי מְלִיצָתְךָ הֶאֱמַנְתִּי הַפָּעַם
כּי אֵינְךָ בָּשָׂר וַעְצָמוֹת כִּי אִם רוּחַ.
וּבְכֵן אַקְרִיב לְךָ אִשֶּׁה נַפְשִׁי וּלְבָבִי
בְּךָ מַעְיָנַי יוֹמַם גַּם בְּשָׁכְבִי עַל מָשְׁכָּבִי.
6
מֵאָז עַם הָאֵל וּשְׂפָתוֹ יַחַד נֻפָּצוּ
עָלָה וַיִּגְדַּל שִׁבְרָהּ מִשֶּׁבֶר בְּנֵי עַמָּהּ:
הֵם מִידֵי עַם זָר 4אָז כִּמְעַט כָּלוּ נֶחְרָצוּ
אֲבָל הִיא מִידֵי בָנֶיהָ הָיְתָה לְשַׁמָּה,
עֲדֵי שֻׁלַּחְתָּ שׁוּלְמַאן הֵנָה מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ
וַתַּעַל נֵרָהּ וַתִּגַּהּ כַּסַּהַר בַּחֹדֶשׁ.
7
אַתָּה סוֹפֵר אַבִּיר הֲרִימוֹתָ קוֹל בּוֹכִים
וּשְׂפַת הַקֹּדֶשׁ וּמְחוֹנְנֶיהָ מַה יָּרֹנוּ!
עֲלֵי שָׂפָה בֵּרַרְתָּ צוֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים
כִּי הֲלִיכוֹת קֶדֶם לָהּ מֵאִתְּךָ נָכוֹנוּ
שׁוּלַמִּית קָרָאתָ לָהּ כּימֵי שִׁבְתָּהּ בֵּית אֵל
גַּם כִשְׁנוֹת קֶדֶם שַׁבְתָּ לִבְנוֹת לָהּ הָאֲרִיאֵל.
8
וּמִסְתְּרֵי פַּארִיז אֵלֶיהָ כִּי הֲרִיקוֹתָ
כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ כָּל יוַדְעֵי לָשׁוֹן וָסֵפֶר
אֵין שָׂכָר לָעָם הַזֶה דֵּי עֻזֶּךָ הֶרְאֵיתָ
בִּלְתִּי הַלְבָבוֹת הוּבָאוּ לָךְ תִּקַּח כֹּפֶר
וּקְחָה כֵּן גַּם קָרְבָּנִי אַךְ נַפְשִׁי וּלְבָבִי
בְּךָ מַעְיָנֵי נֶצַח עַד אֶשְׁכַּב עַל מִשְׁכָּבִי.
מֵאֵת רֵעֵךָ
הִנֵּה אֵלֶיךָ
נְתוּנִים נְתוּנִים
דִבְרֵי אֱמוּנִים.
פֵּתַח דָּבָר
– – – – – – – –
מי לא יפָאר את הסופר הַמְּפֹאָר אייזען סי בכָבוד? ממזרח איירופא עד מערבה מהֻלל שמו בפי כל מוֹשְׁכִים בְּעֵט סופר, כי לו זרוע עִם גבורה בחכמת סופרים מאין כמוהו. כרופא אֳמָן אשר ידיו רב לו לנתח גְּוִיַת אדם לנתחיה ולהתבונן הֲלִיכות עורקיה, עֲצָבֶיה וגידיה, ותעלומת בַּדֵי עוֹרָה וכל יצוריה;כן שִׂכֵּל הסופר המשכיל הזה את ידיו לנתח את נפש האדם ולהתבונן על כל סִתְרֵי הליכותיה, לְקִצְבֵי חֶבְיוֹן עֻזה, בעזוז רוח בינתו העמיק רֶדת, ובחקר תהום פליאותיה ברחבה יתהלך, בנבכי חליפות תכונותיה צָלַל בחכמתו הרַבה, ויאסוף בחָפניו רבבות כֹחות ועצֻמותיה. וּבְהַכְשֵׁר דעת זאת ירכב על כרוב רעיוניו ויעוף, יֵרֶא על כנפי רוח דמיונו העז תחת כל השמים, וְיִבְרָא חדשות ונצורות לא שְׁזָפָתַן עֵין רֹאִי עד כֹה. ידו יסדה ארץ חדשה, וימינו טִפחה שמים חדשים, וברוחו הַכַּבִּיר יקרא מתהו אלפי בני אדם גם בני איש, שׁוֹנִים בצלמם, בתבניתם, בַהֲלָךְ נפשם, ברִגשי לבבם וּבְפֹעַל כפיהם;ואת יצורי כַפיו אלה, יַערום במערכה מול מערכה. רודפי צדק וישרים בלבותם, מול רודפי רֶשַׁע ומַטִים עקלקלותם גבר במסִלתו ילך, לא יְשַׁנּוּ את תפקידם ולא יטו מלא שׂערה מארחות דרכם. ואף כי המחבר הזה לא כראשון הנהו אשר יברא ברוח דמיונו יצורים כאלה, כי רבבות סופרים חדשים גם ישנים מכל גויי הארץ הלכו במסלה זו; בכל זאת יתר שְׂאֵת להמחבר הזה עליהם ויתר עָז, כי הם כְּרֻבָּם כן שָגוּ ברואה והוציאו משפט מעֻקל לבלתי חַסֵר את הצדיקים – יצורי דמיונם – אף מעט מאלהים בצדקות וָעז, לבלתי תֵּת להחטאים בנפשותם גם מעט יתרון על פריצי בני שחץ ומלאכי שחת בְרֹעַ מעלליהם, וכל יודע רוח בני האדם כּחשם בפניהם יַענה כי אנשים כאלה לא יָצאו לפעלם תחת השמש. אך הסופר הנאמן הזה יֵט קַו בֵּינַיִם על יושבי קְצָוֹת אלה כיד חכמת הנפש הטובה עליו: בְטֹהַר לב נָבר, יַרְאֵנו גם בֶּהָרוֹת כֵּהוֹת – כי מה בהיר משמש וְחשֶׁךְ ישופנו, אף כי לִבּוֹת בני האדם! – ובחֶשכת לב חשֻׁכִּים, יחזה לנו גם שביב יה – כּכִידוֹדֵי אש תַּחַת ערֵמת שֶפֶךְ הַדֶּשֶׁן –. במועצות ודעת יְשַׁוֶה נֶגדנו את הָרִשְׁעָה עִם כל צבא חליפותיה ומסִבות תחבולותיה בתבל: פעם יַסתירנה בסֵתר המדרֵגה, יַצפיננה במערות פריצים ומחִלות עפר, שם תחַבק אשפתות, תִתגולל בגללי שִׁפלותה, ובבגדים צואים שם היא מתעלפת, ופעם ילבישנה שָׁנִי עם עדנים יעלה עֲדִי זהב על לבושה, וכל אשר תשאל עינה לא יאציל ממנה. פעם יפשיטנה עורמה, יַציגנה כיום גִיחָהּ מרֶחם שְׁאוֹל לַהבת רֶצח באישון בת עינה מִתלקחת, חֲזִיזֵי זעם בזרוע עֻזָהּ ואשפה הֲרַת חִצֵי מָוֶת עליה תִּרְנֶה לִירות במו אֹפֶל לישרי לב, ופעם יַעֲטֶנָה מְעִיל צדָקה, ילביש אותה אדרת שֵער וְיָשֵׂם מַסְוֵה קֹדֶש על פניה – ובהִתחפשה חֵפש מחֻפש, רבים מבני הֶהָמוֹן זֹנִים אחריה, יעריצוה יַקדישוה, ישימו קְטוֹרָה באַפה, ויעלו כליל על מִזבחה; אך פתע לפתאֹם יַפשיט את מעילה, יעביר אדרתה מעליה, וּבִלַּע פני הַלוֹט הלוט על פניה, וראו כל מְקַדְּשֶׁיהָ כי קְדֵשָׁה ולא קְדוֹשָׁה היא, בת שׁאוֹל מתחת, וְיָד אֶל כֵּס יה בעֶברת זדונה היא שולחת –. ובהִגָלוֹת נִגלות נַבלותה לעיני מאהביה ומקדישיה, יִסֹּגוּ אחור בבושת פנים, ויברחו מפני טמֵאת הַשֵׁם הזאת, וישובו וישחרו את הצדקה ההולכת קְדֹרַנִּית כל היום בלחץ הרִשעה אוֹיַבְתָּהּ, יקימוה מעפר שממותיה, כִּסא כָבוֹד יַנחילוה, אפים ארץ ישתחוו לה, ומנהמת לבם יקראו: “לְכִי אַתְּ מָלְכִי עלינו! כי לך יאתה”..
אך למה זה אכבירה במלים לסַפר תהלות הסופר המהֻלל הזה? הלא כל קוראי ספָריו הרבים והעצומים, ישתוממו מאד על תּוֹעֲפוֹת רוּם עֶשתונותיו, על תפארת שִיא דִמיונו, על מְעוף רוח מליצתו, ועל עֹמֶק מחשבותיו בגיא חִזָיוֹן ובכל נתיבות פליאות חכמת סופרים –
ואנכי אשר נָדרתי לשפת עֵבר לשגות באהבָתה כל ימי צבאי, כראותי את המחברת הנִפלאה מִסְתְּרֵי פַּארִיז מעשה ידי הסופר הנעלה הזה, אשר נעתקה מלשון צרפת – מקבת בור נֻקָרה – לכל הלשונות המִתהלכות באפסי איירופא;קַנֹּא קִנאתי לשפתנו הַנָוָה והמעֻנגה אֵם כָּל הלשונות בארץ, וָאֶקרב אֶל העבודה הקשה להעתיק את המסתרים גם אליה. וראשית מְגַמָּתִי הלא היא להוכיח לְיַלְדֵי בני עמֵנו העוזבים ארחות שפתֵנו העבריה ומתרפקים רק על הלשונות המתהלכות בארץ באָמרם: "מה נעשה לשפת עֵבר ביום שידֻבר בה?
התחת אלהים אנחנו לָפַחַת נשמת חיים בעצמותיה היבֵשות? ומי זה ידובב שִׂפתי השָפה הישָנה הזאת הישֵנה זה כאלפַּיִם שנה?". כי בהעתָּקתי זאת אָבטח כי אשים לאַל מִלתם, בראותם כי המחברת הנִפלאה מסתרי פאַריז אשר יסודה בלשון צרפת, לשון חַיָה, צחה ונעימה במאד מאד, ומחַברה איש חֲכַם הרָזים הִפליא עֵצה להביע נאֻמים חדשים ונפלאים, הגדיל מלאכתו לבַטא אֹמֶר ודברים לא היו עוד לעולמים, וַיְשַׂכֵּל את שפתיו לברוא נִיבֵי שפתים חדשים;המחברת הזאת נעתקה לשפת עֵבר צחה וברורה ועָמד טעמה בה וריחה לא נָמר! אות הוא כי שפתנו עוד אִתנו, עוד היא בחיים חיָתה למַחזיקים בה, ויש עוד לְאַל ידה להִתחרות גם את הלשונות הַחַיוֹת המתנוססות כאבני נֵזר בארץ החיים, ועוד לה יתר שׂאֵת עליהן בְּקֹצֶר מִלֶּיהָ, בְּנֹעַם צִלצל נִיבָהּ ומֶתק מוֹצא אמָריה, ויתר עז לה על כֻּלָהַן בעזוז להט מַדברותיה, וברעם גבורות מִבְטָאֶיהָ. רוחה רוח אֵל אֵלִים וקולה קול שדי בדִברו –.
עתה אטיף לך, קורא יקר, דברים מעטים על תולדות המחבר הנעלה אייזען סי, ועל מחברתו הנפלאה מסתרי פאַריז אשר אנכי נותן אותה לפניך בהעתקה עִבריה:
אייזען סי נולד בשנת 1804 לספירת הנוצרים בעשירי לחֹדש דעצעמבער בקרית מלך רב פאריז. אבותיו ואבות אבותיו היו אנשי שֵׁם, רופאים גדולים חִקרי לב אשר הִרחיבו את גבולות חכמת הרפואה בספריהם המהֻלָלים, גם היו עשירי עָם ונדיבי רוח ונודעים למשגב בכל גלילות פרופֿינצע. אבי המחבר היה רֵעַ אָהוב לכל חכמי בני דורו, גם הֻקם עָל להיות רופא בחצר מלך צרפת אחרי שוב בני בורבאָן לארצם. מעשה אבות יָרַשׁ גם הבן החכם סי וילמד גם הוא חכמת הרפואה ויצליח גם עשה פרי, וכהתימו ימי למודו היה רופא פצָעים (כֿירורג) לאנשי צבא צרפת בהצותם את ספרד בשנת 1823, ועיניו ראו גבורת הצרפתים בהרעישם את חומות קאדיקס, ובלכדם את טרוקאַדוֹראַ ואת טראַפיא. בשנה הֶחליף סי את מַצָבו וילך לָנוּעַ על חֵיל צרפת העוברים ארחות יַמִּים בְּצִי אדיר לבוא אל הארץ החדשה, ויעבור אתם בהודו מערבית, בנִבכי ים התִּיכון ובארץ יָוָן, וַיַרְא את היד הגדולה אשר עָשׂוּ בני עמו במלחמת הים הנודעת לתהִלה בשֵׁם “מלחמת נאַואַרין”, אשר שִברו אז – בשנת 1828 – את עֹל הישמעאלים מעל צואר בני היוָנִים. בשובו צרפתה אחרי אשר מִלא את משאלות לבבו לעבור ארצות רחוקות ולחקור תכונות עמים שונים והליכותיהם, ומִנהגי אִיֵי ים רחוקים ותהלוכותיהם, אשר זאת היתה מטרת נסיעתו;ויארח לחברה עִם מְרוֹם בני פאַריז, וַיֵט לבו לְלַמֵּד ידו בחכמת הצִיור, ויהי צַיָר גדול, וְרֵעוֹ גוּבין היה מורו ומלמדו בדבר הזה.
בעת ההיא חשׂף הסופר האַמעריקאַני קאָפער את זרוע עֻזו בחכמת סופרים, ויכתוב ספרים רבים ונפלאים ויברא ברוח דִמיוֹנוֹ הכביר חדשות ונצורות אשר לא שְׁעָרוּם עוד כל חוברי תחת השמש. וכאשר יצאנו לפני שנים אחדות בעִקבי בעל המחברת וואַפֿערליי, אֶל סִבכי יַערי שאָטלאַנד רֵבֶץ עובדי האליל ואת אשר לא פללנו ראינו והשתוממנו למראה עינינו;כן נצא כעת בעִקבוֹת קאָפער האמעריקאני אֶל יערי מבוא השמש מקלט מרצחים הנלחמים שם במלחמת תנופה כל הימים, או נעבור אחריו ארחות הים הגדול ועיניו תראינה שם פראי אדם השולחים בכל עַוְלָתָה ידיהם, שודדי ים הסוככים בגבורת ימינם על נפשם חֵרף שואפים, ומדַברים בשפה עמוקה המלֵאה לה בלָהוֹת עִם יֹפִי נֹעַם וְדֹפִי –.
ויהי היום וַיְדַבֵּר אחד מֵרֵעֵי סי באזניו לאמר: "הלא ידעת איך הִפליא קאָפר לעשות בסַפרו לנו סִפורי ים המושכים לִבּות כל שומעיהם אחריהם, נַס נא כֹּחך גם אתה, אולי תוכל להעניקנו שפע ספורי יַמִּים כהסופר הגדול ההוא – ". הדברים האלה הִכּוּ בלב סי שֹׁרֶשׁ, וַיַנַח את עֵט הַצַיָרִים ואת הַשָׁשַׁר אשר שָגה באהבתם תמיד, וַיַחליפם בעֵט סופר וּבִדְיוֹ וֱגִלָּיוֹן, וַיְנַס את כֹּחו ויכתוב את מַחברתו הראשונה הנקובה בשם “קערנוֹק שודד הים”. ויהי אך רָאֹה רָאוּ חכמי לב את המחברת הזאת ויהללוה בשערים, את מחַברה הנחילו כבוד והדר. הקטורה הזאת אשר שָׂמו החכמים באפו, הִרהיבה בנפשו תשוקה נמרצה להוסיף עוד עשות ספרים כאלה, ויוציא לאור את ספרו המכֻנה בשֵׁם פליק וּפלוֹק, ואחריו את סופר אטא-גוּלל, סַלְמַנְדְרָה, ומִגדל הצופה אשר אשר בקוֹאַטווען. נוראים הם הספרים האלה בְּמַתכֻּנתם! רעיוני המחבר כאש להבה בתוכם מתלקחת, ורוח דִמיונו כנחל גפרית בֹּעֲרָה בם, פחדי מָות, מְחִתַּת שחת וכל צַלמי צלמות יציב בעל הדִמיון הנערץ הזה נֹכַח עינינו, ועפעפינו יַיְשִׁרוּ את הָרֶשַׁע כונן לָרֶצַח כסאו, יָרוֹעַ בשבט רעם את הצֶדק, בצואר עתק בּוֹ יִתְעַבֵּר, גם אֶל אֵל שדי בעזות מצח יתגבר, כל הולכי תם בזדונו יְרַצֵּחַ, וְיָד רָמה גם על כֵּס יה יְשַׁלֵּחַ. בַּלְהוֹת שְׁאוֹל ואבדון אשר יציג המשורר המרומם דאַנטי האיטאַלקי נגד פנינו במחברת התֹּפת, לא יתנו כֹּה חִתִּיתָם ולא יפיצו כֹּה פלצות כהחָזות הקשה אשר נֶחזה במַחברת סַלְמַנְדְרָה בִּשְׁבוֹר האניה בלב יַמִּים –. אפס כי אנשי מִדוֹת 5רָעמו פנים על הספרים האלה, ואת מחַברם הִכּוּ בשֵׁבט הבקורת, באָמרם: "מי בִקש זאת מידו להוציא מאוצר "דִמיונו רוח סֹעָה וסער "לְהַרעידֵנו בחֶזיונות מַבהילי רוח כל בְּשַׂר איש ומַרגיזי נפש כל אדם? – בכל ספָריו וסִפוריו "לא יָהֵל האוֹר הזָרוע לצדיק, ושִׂמחת יִשְׁרֵי לב לא תִתְעָרֵב בתוכם, ורק שְׁביב אֵש רשעים כי "יִגַּהּ יַרְאֵנו המחבר הזה, ורִננות עָריצים ופָריצים יַשמיענו שם, גם שֹׁד משדי כי יֶאתה "לְשודֵד עַנְוֵי ארץ יחזה לנו הסופר הנורא הזה, ותלאות נוראות כי תִשְׂתָּרֵגְנָה תעלינה על "צואר מְיַשְרֵי לָכֶת לףהֻמָם ולאבדם? – – ".
גַערת חכמים זאת, תֵּחַת במֵבין וַחֲכם לבב כהמחבר הנעלה הזה, וַיאחז דרך סלולה, ויכתוב את מִסְתְּרֵי פַארִיז וַיְגַלֵם בשנת 1842. אין עֲרוך אל הספר היקר והנכבד הזה! כסופות בנגב כן רוח המחבר בתוכו, וכרעם מתחולל כן ירעיד את רוחֵנו בקרבנו, גם יפליא אותנו הַפלא ופלא על הליכות בני האדם אשר יברא ברוח דמיונו בעולם הקטן הזה. בספר הזה נראה עין בעין את אחרית רשעים! פלצות נִצחת תאחזנו בראותנו איך יְזֹרֶה על ראש עַוָל גפרית וזפת בֹּעֵרָה, איך יבעתוהו צר ומצוקה וכל חבלי שְׁאוֹל עִם צִירֵי המָות! ושִמחת עולם תתנוסס במשכיות לבבנו בראותנו איך צדיק מצרה יחָלץ, איך יֵצֵא מֵחשֶׁך לֵאוֹר באור החיים בְּנֹעַם ה' ולהתענג על שדי! – רגע תִּתחפש הָרִשְׁעָה בבגדי צדק, תתקדש מטומאתה לעיני רואים ובמִסתרים תמעל מעל וכרגע תִּגָּלֶה ערוָתה גם תֵּרָאֶה חֶרפתה – הַבֹּגֵד בֹּגַד רגע, וכרגע יבגדו בו – השודד שודד, ופתאֹם יבוא אידו וְיוּשַׁד גם הוא. סוף דבר כי המחבר יציג לפנינו את דרך החיים והצדק, ואת דרך המָות וְהָרֶשַׁע, את התָּפתה עִם כל בלהותיו, ואת עֵדן גן ה' עִם כל מַנְעֲמָיו וְנָעֲמוֹ – וכל אלה בחֶזיונות נמרצים ומראות חזקות, עד כי תחרד נפשנו לָגֶשֶׁת אֶל דרך חטאים, ובכל אוַת נפש נִתמוך אשורינו במַעגלי צדק ומסלות ישרים – כי אחרית רשעים נִכְרָתָה, ואוהבי ה' כצאת השמש בגבורתה! –. אך למה זה אפָאר לפני גְלוי עינים, את יפעת השמש בצהרים? הלא כל קורא את דברי הספר הזה, מַחזה יקר מכל יקר יֶחזֶה, יִשֹׁם יתפלא וְיִשְׁתּוֹמֵם, שֵׁם מחַבּרוֹ יְגַדֵּל וִירוֹמֵם, וְיַעֲנֶה ויאמר בצהלה וגילה: כי לוֹ נאוה תהִלה! –.
-
הספר הכתוב צרפתית תורגם בידי קלמן שולמן מהשפה הגרמנית ולא ישירות מהצרפתית; התרגום הגרמני הוא של אוגוסט דיזמן. המידע מתבסס על מאמרן של נטלי אוקון וקרן דובנוב: ‘“שפת מתי סודנו”: על עיצוב השיח ב“מסתרי פריז” למשכיל קלמן שולמן’ [הערת פרויקט בן־יהודה] ↩
-
בשנה ההיא (שנת תר'ז) אשר נאסף הסופר המפאר רמ“א גינצבורג ז”ל אל עמיו, בשנה ההיא שָר המשורר הנפלא מיכ“ל ז”ל (והוא אז כבן י"ט שנה) את השירה הנעימה הזאת, ובמאמר “גינצבורג איננו”, ירמוז אל הקינה אשר קונן אז אביהו הרב החכם השלם המשורר הנעלה והנשגב מוהר“ר אד”ם הכהן לעבענזאָהן נ“י על רמ”א ק“ס אשר בתים בה יסבו כולם על מאמר זה ”גנצבורג איננו". ↩
-
כותב המכתב והשירה הזאת הוא איש משכיל דורש אלהים ועם קדושיו נאמן ושמו פלאי והוא בן גאון גדול ונפלא אשר עשה לו שם עולם בספריו הרבים הנעלים אשר חבר על כל הש“ס ועל ס' הרמב”ם ועל כל מקצועות שבתורה. ↩
-
הרומאים. ↩
-
מאָראליסטען. ↩
אל הקורא
הא לך,קורא יקר! גם החלק השלישי ממסתרי פאריז, ואתה שית לבך אל ניב שפתו ולשונו ואל נאֻמו והגיונו, ותמצא בו מעדנים לנפשך.
והנה לא אֶכלא מִתֵּת לפני המשכילים הישרים את דִברי פִי חכם חן אשר דִבר בעלי העִתים הנקובים בשם “מאַגאַזין ¯ פֿיר דיא ליטעראַטור דעס אוילאַנדעס” שנת 1858, נוממער 122, על אֹדות העתקתי זאת, וכה דבריו כלשונו: “אייזען סי אין העבראֶאישער שפראַכֿע. אַלס איינע ליטעראַרישע קוריאַזיטאֶט איזט דיא יעצט אין ווילנא ערשינענדע העבראֶאישע איבערזעצונג פֿאָן אייזען סיס “נעהיימניסע פֿאָן פאריז” צוא בעצייכנען. דער איבערזעצער העררן ק' שולמאן, האַט זיך בערייטס פֿריהער דורך אייניגע שריפֿטען אין העבראֶאישער שפראַכֿע, “איבער זינאַאִיטישע אינשריפֿטען”, “צור געאָגראַפֿיע פֿאָן פאַלעסטינא” א, ז, וו, בעקאַנט געמאַכֿט. דער אונטער דער רעגירונג אלכסנדרס II געאיבטען מילדערען צענזור, איזט עס צו פֿערדאַנקען, דאס יעצט אין רוסלאַנד אויך ווערקע, וויא דיזעס, געדרוקט ווערדען דירפֿען. דיא העבראֶאישע בעאַרבייטונג דער " Mysteres de Paris " איזט פֿאָן דייטשע, שפראַכֿליכֿען אונד זאַכֿליכֿען אַנמערקונגען בעגלייטעט ‑ איין אומשטאַנד דער (וויא שטיינשניידערס “העבראֶאישע ביבליאָגראַפֿיע” 1) וועלכֿער וויר דיא ערסטע קונדע פֿאָן דיזער ערשייגונג פֿערדאַנקען, מיט רעכֿט בעמערקט) פֿיר דיא געגענוואֶרטיגען שפראַכֿפֿערהאֶטניסע דער יודען אין רוסלאַנד בעאַכֿטונגסווערטה איזט. דיא איבערזעצונג, אָהנע שקלאַפֿיש צו זיין, שליסט זיך טרייא דעם אָריגינאַל אַן, דַאס זאָגאַר דורך העבראֶאיש-פֿראַנצאֶזישע אַסאָנאַנצען זעהר געשיקט רעפראָדוירצט ווירד, וויא שאָן דער טיטעל דעס ווערקעס בעזאַגט, אינדעם דאַס העבראֶאישע מִסְתְּרֵי ניכֿט בלאס דען זין, זאָנדערן אויך דען קלאַנג דעס וואָרטעס " Mysteres " ווידערגיבט. עבענזאָ איזט דער נאַמע " Fleur de Marie " זעהר גליקליך דורך פֶּרַח מֹר (דייטש: מירטהענבליטהע)” ווידערגעגעבען. דער געלעהרטע הערויסגעבער דער העבראֶאישען ביבליאָגראפֿיע איזט אינצווישען דער אַנזיכֿט, דאַס דיזע געוואַנדטע קעננטיניס אונד האַנדהאַבונג דער העבראֶאישען שפראַכֿע אויף אנדערע אונד ווירדיגערע שטאָפֿפֿע, אלס דען פֿאָרליגענדען, פֿערוואַנדט ווערדען זָאללטע." עד הנה דברי החכם הסופר ההוא, ולמלאותּ את דבריו אעתיק עוד בזה הדברים המעטים והנמרצים אשר כתב אלי אחד מגדולי חכמי דורנו על אֹדות העתקתי מ“פּ ויותר סְפָרַי, וז”ל: " הקנאה, הפתיות, הסִכלות וְהָעַוְלָה תִּקְפּוֹצְנָה פיהן ‑ והמשכיל המבקש האמת, ישבר דברי אמת ויאמר על סִפרך זה (מסתרי פאריז) ועל כל מחברותיך בכלל ובפרט כח כלולות הן בהדרן, עכ"ל.
ואתה אֵל רֳאִי המגביהי לָשֶׁבֶת ומשפילי לראות לַלֵבָב, אתה בָחנת לבי, בַּנְתָּה לְרֵעִי, וידעת כי כל ישעי וחפצי בכל עֲמָלִי רק לרומם קרן שפתנו, להרים סֻכּתה הנופלת ולעשות לה שֵם כשֵם השָׂפות היפות המתהלכות בארץ החיים, חזקני נא ואמצני! חזק ידי לבַצע מַעבדי, וְאַמֵץ רוחי להחיות רוח שפת עִברית העזובה והעלובה! תְּמוֹך אֲשֻׁרִי במעגלותיה, אל תטשני ואל תעזבני אֱלֹהי ישעי, כי אתה מְפַלְטִי ומִשגבי, צוּר עֻזִי וּמָעֻזִי!
כג: החלום
בחלום חזיון דמיונו ראה המורה שנית את רודאלף בביתו אשר באלוני בכות, החדר בו נִקרו עיני השודד, לא שֻנָה עוד ברב או במעט, רודאלף יושב על השלחן אשר עליו צבורים כִּתבי המורה, חניתו הַמְגֹאָלָה בדם, והקמיע אשר נתן ללילית חבֶרתו. פני רודאלף זועפים ונזעמים. על יד ימינו נצב דָוִד הרופא דומם ובלי-נוע, ועל שמאל יעמוד חרבונה ואותות שממון על פניו. המורה איננו עוד סְתוּם עינים ומֻכֶּה בְעִוָרוֹן, ובכל זאת לא יראה עוד בעיניו, רק חוֹרֵי עיניו מְמֻלָאִים בדם תחת עינים, ובעד הדם ההוא ישקיף המורה וְיֵרֶא את כל הדברים אשר סביב לו אדֻמים כדם, כְּעַיִט צָבוּעַ אשר בטרם יתנפל על טרפו, הוא מְרַחֵף ממעל לו ברוח, ובקסמים אשר בעיניו יאסור את טרפו לבל ימוש ממקומו וְיִמָלֵט; כן מרחפת תנשמת 2 גדולה מאד ממעל לראש המורה, וראשה הוא ראש האשה הלילית המרשעת, והיא לא תַסֵב את עינה המפיצה אש ירקרקת, מנגד פני השודד רגע קטן. כבאשון לַיִל, אשר אם יסכון האדם עִמוֹ, יכיר מעט מעט את אשר לפניו, ואשר לא התבונן בתחלה יודע לו; כן הכיר גם המורה כי ים אדום כדם יפריד בינו ובין השלחן אשר רודאלף יושב עליו, גם התבונן כי מרגע לרגע תִּגְבַּהּ קומת רודאלף וקומת חרבונה והרופא עד כי גדלו מאד כבני ענקים וְשִׂיאָם יעלה עד סִפּוּן הבית, וכאשר יוסיפו לְהִשְׂתָּרֵעַ מעלה מעלה, כן ישא גם הסִפוּן את ראשו ‑. ים האדום ההוא יֵרָגַע וישקוט, ופניו מבריקים כפני רְאִי אדום; המורה יביט בים הזה ויראה את צַלְמוֹ הנִבזה והנמאס. אך פתאם רֻתְּחוּ גַלֵי הים כסיר נפוח, וּבְשׂוֹא גליו נעלם צלם דמותו ולא נראה עוד. מן הים הַסוֹעֵר ההוא יעלה אֵד אשר מַראהו כמראה תכֵלת וכדמות שפתי מֵתים. הָאֵד עלה מעלה מעלה, וקומות רודאלף וחרבונה והרופא עָלוּ ממעל לו וראשיהם לָעָב יגיעו. בתוך הָאֵד יראה המורה פני מתים ורפאים המתבוססים בדמי פצעיהם. לראשונה ראה תמונת איש זקן, שפל קומה, דַל בשר וְקֵרֵחַ. האיש הזה יושב בחדר ביתו ומונה שִקלי זהב לאור המנורה, והמורה ראה בעד החלון את מעשהו ואת צִבֻּרֵי השקלים אשר לפניו. עיני המורה נוצצו כזיקי אש, ובחמס ידיו קרע את החלון, וַיְדַלֵג וַיְקַפֵּץ כאריה משחית, ויתנפל על האיש ההוא ויביא את להבת חניתו בלבו וימיתהו. הָרֶצַח הזה נעשה בידים מהירות מאד עד כי לא עָצַר הנרצח כחַ לאנוק גם נאקת מות, וכרגע נפל שדוד על כסאו. הרוצח חפץ לשלוף את חניתו מִגְוִיַת הנרצח, אך החנית מֻדְבָּק בַּגְוִיָה וְרֻתַּק בה כבזקים, וכל מאמצי כחַ הרוצח נִשארו מָעַל ‑ ויחפוץ לעזוב את החנית ולנוס ולהִמָלט, אך ידו דָבקה אל הַנִצָב3כַּלַהַב אל גְוִיַת הנִרצח ‑ וברגע ההוא שמע קול צעדי גבָרים וצִלצלי חרבות בחדר השני. בראותו כי אין בו כחַ לשלוף את החנית גם להשיב ידו מֵהַנִצָב, חפץ לקחת את נִבלת הַמֵת על שכמו ולנוס אִתָּהּ יחד, אך הַגְוִיָה הדלה והקלה ההיא, נֶהפכה למשא כָבֵד מאד ומחול ימים תִּכבד עליו, עד כי לא יכל להמיש אותה ממקומה. וקול הצעדים גם צִלצלי החרבות, הולכים וקרב אליו ‑ המפתח יִסוֹב בתוך המנעול הֵנָה וָהֵנָה ‑ הדלת נפתחה ‑ והחזיון גז חיש וַיֵעָלֵם כרגע ‑. אך התנשמת תניע את כנפיה השחורות ובקול מר אשר ישרוט בנפש השומע שרטת, תריע אף תצריח: “הזקן הזה הוא רִיכֿרְד אשר הרגת אותו ברחוב רילע ‑ זה הוא הָרֶצַח הראשון אשר רָצַחת וגם יָרַשְתָּ ‑ רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ!”
אֵד התכלת נהפך רגע קטן למראה שחור, אך עד ארגיעה שב ויהי שָקוּף 4 כבתחלה, ובעדו נִשקף חזיון שני:
השחר פרוש על ההרים, ועל פני הארץ שִכבת ערפל, והנה איש אשר לבוש כלבוש אחד הַנוֹקְדִים 5, שוכב מֵת ארצה. סגור לבו קרוע, וחמשה פצעים זבי דם יֵרָאוּ בִגְוִיָתוֹ ‑. הוא שוכב מת מתגולל בדמיו, אך בכל זאת ישרוק לְכַלְבּוֹ ויקרא לו כי יחיש לעזרתו ‑ אפס כי לא מפיהו יצא קול שריקותיו וקול קריאתו, כי אם מחמשת פצָעָיו הגדולים אשר הם נָעים כשפָתים דובבות ‑ קול מְחֻמָש6 זה היוצא ברגע אחד מִפִּיוֹת חמשה פצעים ההם, איום ונורא הוא מאד מאד!! ‑ והתנשמת המרחפת תמיד ממעל להמורה, הניעה כנפיה שנית, ותשמיע קול אנקה כאנקת החלל לפני מותו, ואחרי כן הֵרימה קול שחוק מורה מאד, ותקרא חמש פעמים: “הלא זה הוא הַנוֹקֵד אשר לקחת נפשו ברחוב פאָיסי ‑ רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ! רוֹצֵחַ!.” ומתחת-לארץ נשמע הֵד קול רעם דומה לקול שחוק התנשמת, ואחריו חָרְצוּ שני כלבים את לשונם על המורה, והכלבים גדולים ושחורים משחור, ועיניהם נוצצים כגחלי אש,-ובקול נורא הם נובחים וסובבים את המורה. הם נָגעו כמעט אל עצמו ואל בשרו, ובכל זאת נדמה לו כי קולם ישמע ממרחקים, והרוח ישאהו על כנפיו ‑. לאט לאט ברחו כַצֵל כל צלמי בלהות ההם, עד כי נָמוֹגוּ וַיֵעָלְמוּ בתוך הָאֵד הלָבן העולה למעלה.
פני הים האדום כֻּסוּ עוד הפעם באד גדול, אך כי בפעם הזאת הוא ירקרק וְשָקוּף ודמיונו כאפיק נחלים 7, בתחלה נראה על פני אפיק נחלים ההוא עבטיט וִיוֵן מצולה, אשר בו תרמוש כל רמש וכל שקץ ורבבות חַיות קטנות מאד, ואשר מרגע לרגע יגדלו כענקים ומראיהם מפיצים זְוָעָה נוראה, אחרי כן צָפוּ מֵי מַדְמֵנָה בתוך האפיק ההוא, ובמרוצתם ישטפו את הרפש והטיט, ואת נבלות החיות והבהמות אשר ישליכו יושבי העיר לתוכם. פתאם שמע המורה קול מַפלת גְוִיַת אדם אשר הָשלכה בתוך המים ההם, וכרגע נִראתה תמונת אשה הצוללת במצולה ומתאמצת להציל את נפשה ‑ והמורה ראה בתוך המים את דמותו ואת דמות לילית אשר ימהרו וינוסו מהאפיק ההוא עִם תֵּבה שחורה מעֻלפת במטפחת אדֻמה. אפס כי גם ברחקו מהמקום ההוא, בכל זאת תראינה עיניו את האשה ההיא אשר הוא ולילית השליכו אותה במֵי האפיק, ואשר היא יורדת במצולה מבלתי יכולת לְמַלֵט נפשה מהמים הזידונים, אחרי רֶדֶת האשה בפעם הראשונה במעמקי מים, ראה המורה והנה היא שָבה וַתַּעַל מהמצולה ופורשת זרועותיה כאיש אשר לא לֻמד לשחות. אחרי כן שמע קול צעקת שבר, ואחריו אנקת מות, והאשה נשקעה במים עזים. והתנשמת המרחפת תמיד ממעל לו, השמיעה קול כקול אנחת האשה לפני מותה, ואחרי כן שָחקה בקול פחָדים מַרגיז נפש השומע, והֵד קול שַחקה יִכָּפֵל בתחתיות ארץ, והאשה הצוללת במצולה אִמצה בפעם האחרונה את שאֵרית אונה לשאוף רוח, אך תחת שאוף רוח שאפה רק מֵי נַחל בליעל וַתֵּחָנֵק. פניה צָבו ובָצקו וַיֵהָפכו למראה תכֵלת. ערפלי עלטה אפפוה, ורבבות תולעים נוראים סבוה גם סבבוה. נבלתה צפה על פני המים, אך לרגעים תַּסֵב פניה מול פני המורה ותבט בו בעינים חשֵכות ומפיצות זְוָעָה, ושפָתיה המֵתות נעות ‑. המורה ינוס מנוסת חרב וירחיק נדוד מאפיק נחלים ההוא, ובכל זאת תראינה עיניו את מַראה האשה ההיא. והתנשמת תניע בכנפיה ותקרא: “היא האשה אשר הִשלכת אותה המימה ‑ מרצח! ‑ מרצח! ‑ מרצח!” והֵד תחתיות ארץ יַען בקול את דברי התנשמת האלה, והקול הולך וקרב אליו, והמורה האמין כי הקול הזה יִשָמַע מקצה הארץ ועד קצה ‑.
החזיון הנורא הזה נעלם מנגד עיני המורה. ים האדום אשר בְּעָברוֹ השני יִרְאֶה המורה את רודאלף, הים ההוא הָחתל בערפלי חֹשך ועלטה, ואחרי כן שב למראה אדום, ולאחרונה נֶהפך לים שלהבת ואש מתלקחת אשר גליו יִנָשאו עד שחקים הים בּוֹעֵר כַּתּוֹפֶת ומשבריו כאש המָסים, והמורה נִצב כִּנְצִיב אבן וכעמוד ברזל, ומבלתי יְכוֹלֶת להסב עיניו מתהום להבת ומוקדי עולם ההם אשר יְלַהטו את עיניו עד כי תִמַקנה בחוריהן‑. על פני תהום לֹהֵט זה יראה המורה את מֻכָּיו וְנִרְצָחָיו נוסעים לאט לאט הֵנה והנה זה אחרי זה. “הוא מַראה דמות הַנוֹחַם ‑ הַנוֹחַם!” צעקה התנשמת בהניעה את כנפיה ובהרימה קול שחוק מַרגיז לב ונפש. לשוא התאמץ המורה להסב עיניו מהמראה הזה! כי יד החזקה ונסתרת הִכבידה עליו תִּגְרַת אַכְפָּהּ להביט תמיד על רפָאיו השוחים בים הזה‑. תקצורנה שִפתי נאמנים להביע את עֱנוּת נפשו בעת ההיא! עיני המורה הנטויות על ים שלהבת זה, ואשר הן רק נִטְפֵי דם, רֻתְּחוּ ולא דָמוּ, קָדחו וַיִמַסוּ וַיֵהפכו לגחלים ואֵפר‑. ואז אפפה אותו עוד הפעם אפֵלה וחשֵכה נצחת כבראשונה.
כאֵביו האנושים סָרו ממנו פתע פתאם באֹרח פלא. רוח צח, נחמד אף נעים נָגע עד חוֹרֵי עיניו הבוערים עוד באש פלָדות. הרוח ההוא בָלול בריח ניחוח משובב נפש, כרוח האביב הַמְנַשֵב מִשְּׂדֵה פרחים רטובים מאגלי טל בוקֶר. קול המון יִנְשוֹף וְיֵהוֹם באזני המורה, כקול רוח חרישית בין טַרְפֵּי עצי היער, ובקול מעין גנים כי יעבור על פני חדודי אבני חצץ. אלפי צפרים מצפצפות סביב סביב ומַנעימות זמירות-נפלאות מאד. ואחריהן ישירו נערים קטנים שירי יועַם ונגינות עדָנים כסוד שירי שַרפי קדש, אשר אין אֹמֶר ואין דברים בפי אדם לסַפר צוּף נועמם והוד חֶמדתם. רגשות עדינות התנוססו במשכיות לבב המורה, שִמחת-עולם ונעימות נצח רחפו בבתי נפשו, וכרגע הוֹעַל עָל עָל, ויֵרום עד לב השמים, ממעל לראש כוכבים, במרומים אין קץ ואין תִכלה ‑‑‑.
אחרי הִתְעַנְגוֹ רגעים מעטים על רוב שלום ונעימות אין חֵקר כאלה, הָשלך פתאם ארצה, וחֶשכת צלמות תשופנו כבתחלה, והנה הוא שב לאיתנו להיות שודד עִוֵר, ומרצח אֵין-עֵינַיִם אשר קצר קצרה ידו לעשות שֹד ולהרבות רֶצַח כְּאַוַת נפשו. והנה קול פחדים באזניו, קול אדיר וְחֹדֵר חדרי בטן, קול רודאלף הוא. המורה חָרד ופָחד במאד מאד, וקול רודאלף קורא אליו, אך לא בְרוֹגֶז וקצף, כי אם ביגון וחמלה, לאמר:
“הוי בן עונִי וגבר לא-יצלח! עוד לא נִרצה עונך, עוד לא נִרפאה משובתך, עוד לא לקחת מיד ה' ככל פשעיך כי התגברו! ‑ וכבל זאת מה רבו צרות נפשך ומה עָצֵמו חבֵריך, חברי גנבים ומרצחים כמוך, הם הם הַמַכִּים אותך מַכַּת בלתי סרה, מוסר אכזרי מאד ‑ ביד אשה רעה נִמכרת ממכרת עבד. היא תשַחֵק בך כצפור, תשמח לאידך, תגיל במַפלתך, ותועיל להוָתך ‑ נער קטן חֶלְאַת אדם ואין אונים, נוהג בך, ומֵצִיק לך עד מָוֶת. ואני בשפטי אותך משפט נורא כפי פשָעיך הנוראים, אני הגדתי לך מראשית אחרית כי כֹה תהי אחריתך. התזכור עוד את הדברים אשר דברתי אליך אז? הלא כֹה היו דְבָרַי: “עד היום הזה רָגזו גם גבורי כח מפני תנופת ידך, אך מהיום והלאה יִסוב גם עליך האופן, וחָרדת ופָחדת מקול עָלֶה נִדף ‑. אתה נטשת נְוֵה שאנן ונאות השלום אשר בס”ט מאַנדע, מֵאַנת לשֶבת שם ולהנָחם על חמס ידך ולשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך לטוב לך, ועתה ‑ עתה כי נכספה גם כלתה נפשך זה מעט לְהֵחָסוֹת במשכנות מבטחים וּנְוֵה הצדק בְבֵית שדה זה ‑ עתה כבר הֶעברת המועד ‑ כבר עָברה העת ‑ ובתגרת ידי מְעַוְלִים וחומסים תִּמָשֵׁך לָרֶדֶת בבור שָׁאוֹן ומערת פריצים אשר יוסיפו לְיַסְרָה אותך מוסר נורא באכזריות רֶצַח ‑. אתה יָקֹשְתָּ להאיש אשר נִקַר את עיניך לבל תַּרבה עוד חמס וָשֹׁד, יָקַשְׁתָּ לו, אך לא יָכוֹלְתָּ ‑ כי אף אם עודך עז כַּנָמֵר וגבור כארי וְצִחֵה צמא לדמי נקיים, בכל זאת הִנך אָסור באזיקים, ורגליך לנחֻשתים הֻגשו‑. זה מעט צָמאה נפשך הארורה לִדְמֵי אשת נעוריך ‑ והנה היא קרובה אליך פה בבית הזה, הנה היא בלי כל נֶשֶׁק וּמָגֵן, ובידך מאכלת חדה כתער הגלבים, ואין מַעצר לרוח זוגתך לכַלות בה את נקמתך ולהוריד אותה דומה ‑ אך ידיך אסורות, ורגלך בַסָד, והנך כגבר אין אֱיָל ‑. לוּ הקשבת למצותי, ושַׂמְתָּ לבך להחלום האיום הזה, וַתְמַלֵט נפשך מרֶדת שאול ואבדון ולהיות עדי אֹבֵד ‑. תעלומות החלום הזה, וסִתְרֵי המראות אשר הָרְאֵתָ, מוסר תוכחה הם הם לך‑. ים האדום כַּדָם אשר על פניו נראו הנרצחים אשר רָצַחת בזדונך, הוא הוא הדָמים הרבים אשר שָפכת ‑, תהֹם שלהבת אשר ראית תחת הים האדום ההוא, הוא מראה דמות הַנֹחַם אשר היה לך להנָחם על רֹעַ מעלליך, ולענות נפשך בצום ובכי ומספד ולשוב אֶל ה‘, עד אשר יחָנך וירחם עליך, וְיַראך את חסדיו אשר אין קץ למו בנָשאו את עונך כי רב הוא ‑. אך לא כן אתה עמדך! מצחך נחושה, לבבך אבן, וגיד ברזל עָרפך ‑ תחת הִנָחֵם על דרכיך הרעים, תוסיף עוד לטפול עונות חרב על עונותיך ‑ תחת שוב אֶל ה’, תשוב להָרע ולהשחית ‑ נפשך תאוה תמיד תַאוה עזה לשפוך דמים, וקצר תִקְצַר ידך לבַצע את עוז תאוָתך, כּוֹסֶף נמרץ יציקך להשתרר על כל כאשר הַסכן הִסכנת לעשות עד כֹּה, ותגרת יד קְשִׁי יומך תאכף עליך לְהִכָּנע תחת ידי מְתֵי רֶשַע אשר עד כה היו חלשִים ורָפים ממך, ועתה הם תקיפים וחזקים ממך ‑ הוי בן עונִי וגבר לא-יצלח!”
רודאלף עָצר במלים מעט קט, והכָּרת פניו ענתה בו כי רגשי חמלה ורחמים מתנוססין בלבו על המורה האֹבד והאומלל. בשַר המורה סמר מפחד ‑ ומה עז מַכאובו בהתבוננו כי חמת רודאלף מציקו נֶהפכה לחמלה ורחמים!
"אחריתך ‑ הוסיף רודאלף לדבר ‑ “-אחריתך נוראה מאד, ולוּ היית כֶּבֶד עון יתר הרבה מכל בני האדם אשר תחת כל השמים, גם אז לא היתה אחריתך רעה נוראה כאשר תהיה מעתה ‑ אויה, אויה לך! עתה לֵך בְּאוּר אֶשך, ובזיקות בערת, מידך היתה זאת לָךְ…”
ברגע ההוא נדמה להמורה כי אור עיניו שב אליו ‑ וישא את עיניו וירא צלמי זלעפה מַרגיזי נפש ובלהות שחת ואבדון, עד כי אחזהו השָבץ ויתחלחל ויצעק צעקה גדולה ומרה, ומקול צעקתו הֵקיץ מחלומו האיום והנורא.
כד: הַמִּכְתָּב
מורה השעות השמיע את השעה התשיעית-בבוקר, ונעמי באה בלאט לחדר מרים, והנה היא ישֵנה עוד, אך שנָתה לא עָרבה לה, וברגע בוא נעמי החדרה, הֵקיצה משנתה.
“השלום לך, בתי!” אמרה נעמי וַתִּשַׁק למרים.
“שלום גבירה!” ענתה הנערה.
“העָרבה שנָתך בבקר הזה ולא הֳקיצות בלי עת?‑.”
“לא הקיצותי ‑.”
“טוב הדבר –, הָעִוֵר האומלל ובנו, הלכו מזה כעלות השחר, ויראתי פן נדדה שנתך מקול שְאון השער בְהִפָּתְחוֹ.”
“מדוע מהרו העניים המרודים ההם וישכימו בבקר ללכת לדרכם?”
“גם אנכי לא ידעתי. אמש אחרי כי שַׁבְתְּ מעט לאיתנך באתי בבית המבשלות ולא מצאתי שם עוד את העניים ההם, יען כי היו עיפים מאד וילכו לישון ולנוח בבית התחתון. הַסוֹכֵן הודיעני כי הָעִוֵר הוא איש נדהם ורוח רעה תבעתהו, וכל אנשי הבית התפלאו על בנו הקטן אשר יחָרֵף נפשו להיטיב לאביו הָאֹבֵד ולכלכל את שיבתו. ועתה, מרים, שבי נא היום בחדרך, ואל תצאי החוצה, כי אמש נודעו בך עקבות קדחת, ויראתי פן יבֻלע לך בלכתך אנה ואנה, וְהַקוֹר חזק שם בחוץ”.
“סלחי נא, גבירה! אנכי הבטחתי אמש לבוא אל בית הכֹהן היום בשעה החמישית, ולא אוכל שַׁנוֹת את מוצא שפתי.”
“לא בתי, אל תלכי היום, ומה גם כי פניך יתנו עֵדיהם כי שבעת נדודים בלילה הזה ושנתך נהיתה עליך ‑.”
“כן דברת, גבירה! הה שבעתי נדודים כל הלילה ‑ חלומות נוראים חַתּוּנִי וַיְבַעֲתוּנִי! האשה לילית אשר מררה את חיי ילדותי, שָׁבה וַתִּתקפני בתגרת ידה ‑ הוי מה נורא החזיון הזה! ‑ אמנם רק רִפְיוֹנִי הוא ‑ וכל השומע הלא ישחק לי.”
“ואנכי לא אשחק לרפיונך אשר יציק לך, בת עֹנִי!” אמרה נעמי ברגשי חמלה בראותה כי עיני מרים מְמֻלָאוֹת בִדְמָעוֹת. ומרים התרפקה על נעמי ותבך על צוארה מנהמת לבה.
“הה שמים! מה לך, בתי? הוי פלצות בעתתני!”
“מה רבו חסדיך אשר תַפליאי לי, גברתי, ולבבי יֶחרף על אשר אעלים ממך את סודִי אשר גליתי אמש להכֹהן ‑ מחר יגיד הוא לך את אשר דברתי …כי כָבד ממני הדבר לשוב ולדַבר-שנית את הדברים ההם ‑.”
“הֵרָגְעִי נא, בתי; ונפשי יודעת מאד כי נָאוה לך אך תהִלה ולא תָהלה על כל הליכותיך ‑ אל נא תבכי נא, בתי! ואל תוסיפי להדאיב עוד את נפשי!”
“סלחי נא לי, גברתי! הוי, גם אנכי לא ידעתי מה זה היה לי? זה יומַים תתחולל רוח עצבת בקרבי, בלי רצוני נגרה עיני, ולבי יְנַבֵּא לי כי נכונו לי ימי חֹשֶׁך ‑ אויה אויה לנפשי!”
“מרים, מרים! נפשי ירעה לי מאד על אשר תִּבְרְִאי ברוח דמיונך מציקים ומחבלים להציק לך ולחַבל את נפשך, המעט ממנו צרות לבבנו בתבל כי נוסיף עוד לטפול עליה צרות רבות אשר ברוח הדמיון יְסוֹדָן?‑.”
“כֵּנִים דבריך, גברתי! ואנכי לא אוסיף עוד לשוב לכסלה ‑.” נעמי חפצה לנַחם את מרים בדברים טובים כמשפטה תמיד, והנה שפחתה באה החדרה ותאמר: “זבדי בא הֵנה בעגלה ומכתב בידו אליך מאת הגבירה דבורה.”
נעמי קראה את המכתב, וכתוב בו הדברים האלה:
“אחלה פניך, גברתי, כי תעשי אִתִּי אות לטובה ותבואי אֵלַי מהרה קל בעגלה אשר שלחתי אליך. גם תקחי אתך את מרים, כי נכספה נפש אביגיל גם כלתה לשוב ולהתעלס אִתָּהּ בידידות. והנני מיחלת עליך ועל מרים, אני רְעוּתֵךְ הנאמנה דבורה.”
“מה זה יַמְרִיצה כי שלחה אלי עגלת צב?” אמרה נעמי אל מרים, “אך דברי מכתבה יעידו כי לא אֻנה אליה רע ‑.”
“הַאֶסַע גם אני אִתך, גבירה?” שאלה מרים.
“אם נפשך יודעת כי סרה מעליך הקדחת, אזי תִּסעי אִתי בדרך הקרובה הזאת, ועד השעה הרביעית אחר הצהרים נשובה הֵנה.”
“ידעת… כי הדרך הזאת תועיל לי לגָרש את עצבוני ‑ ובשובנו הנה, אלכה לי אל הכהן כאשר הבטחתיו.”
“לבשי נא בגדים חמים, כי הַקור חזק כַּיום.” אמרה נעמי אל מרים, ואחרי רגעים מעטים ישבו שתיהן בעגלה.
כה: הַהַכָּרָה
נעמי ומרים הגיעו עד חֲצר בית האשה דבורה. הבית הזה גדול הוא ורחב ידים, ואותו נתן השר פֿאָן נאָירמונט שִלוחים 8 לבתו צאֶזאַרינאַ בבואה במָסורת הברית עִם ההערצאג פֿאָן לוצעניי. בעל האשה דבורה הוא הסוֹכֵן על הבית הזה, ודבורה צופיה גם היא הליכות הבית בחריצות כפיה, והיא כבת חמשים שנה, ופניה צוהלים ושמֵחִים תמיד כפני אביגיל בתה. ובראותה את פני נעמי, שָמחה שִמחה גדולה ותקבל את פניה בכל אותות אהבה, ואביגיל נפלה על צוארי מרים ותחַבק-ותנשק לה ברשפי אש ידידות.
“מה זה חרדת את כל החרדה הזאת לשלוח אלי עגלה?” שאלה נעמי את פי דבורה, “ובמה אוכל עֲזוֹר לך גבירה?”
שמעי נא, גבירה!" ענתה דבורה, “אַתְּ יודעת כי הבית הזה אשר אנכי ובעלי סוֹכְנִים עליו, הוא בית גבירה צאֶזאַרינאַ אשת ההערצאָג פֿאָן לוצעניי, אך אין שיח ואין שיג לנו עם ההערצאָג רק עִם אשתו הגבירה המפֹארה, אשר היא טובת לבב ויקרת רוח, ותַגדל חסדיה הנאמנים לי ולבעלי מיום שבתנו בזה. והנה אתמול לעת ערב שלחה הגבירה העדינה הזאת מכתב אלי, וכתבו בו כדברים האלה: “הנני מחלה פניך כי תיַפִּי את בֵית הגן בכל פאֵר וָיוֹפִי, תמשחי את רצפתו בששר, גם תשימי בו כסאות ומִטות, שֻלחנות ומנורות, מַראות צובאות וכלי חמדה, עד כי יהיה הבית ההוא כלול בהדָרו. כי ביום השלישי לִפנות ערב, יבוא איש נכבד ונשוא פנים אל הבית ההוא לָשֶבֶת בו ימים אחדים. וְאַתְּ כבדי נא אותו כאשר תכבדי אותי בסורי אליך, ותני לו הוד ויקר כיֵאות לשר ונכבד כמוהו.” הנה כי כן כתבה אלי הגבירה פֿאָן לוצעניי בעלת הבית הזה, ואנכי לא אדע מה אעשה? כי בעלי הלך בדרך רחוקה, ומֵאַיִן אקח כסאות ומטות יקרות, מראות צובאות וכלי חמדה? הן כל אשר לי בבית, לא יֵאותו רק לבני כפרים כמונו, אך לא לפני שר וגדול ‑ כי על כן קראתי לך, נעמי רְעוּתִי הנאמנה, ואבקשה פניך כי תביאי עצה, תעשי פלילה ותוציאני ממבוכתי ‑.”
“הלא דבר קטן הוא.” ענתה נעמי בפנים צוהלים, “ומדוע תהי נבוכה, דבורה ידידות נפשי? הן אנכי יודעת איש עשיר בפאריז אשר בחנותו יִמָצְאו כל הכלים היקרים הדרושים לחָפצך לימים אחדים, ואנכי אשלח את אחד הנערים אליו, והוא יתן לך כל שאֵלתך בעד המחיר הקצוב אצלו ‑ ואחרי אשר יֵלֵךְ לו השר ההוא מהבית אשר ישֵב בו, תשיבי את כל החפצים ההם ליד בעליהם עם כסף המשכֹרת ‑.”
“תשואות חן חן לך, גבירה, כי חִלַצְתְּ נפשי ממבוכה גדולה.”
ברגע ההוא באה שפחת דבורה ותשם לחם על השלחן, ותאמר אל דבורה: " האשה המוכרת חלב באה הֵנה ‑."
“הוי אשה קשת רוח!” קראה דבורה באנחת לב.
“מי האשה ההיא?” שאלה נעמי.
“היא אשה אומללה”, ענתה דבורה. “להאשה הזאת ארבע פָּרוֹת, ואת חֲלָבָן הובילה תמיד פאריזה, ובזה מצאה דֵי מחסורה. בעלה היה חרש ברזל, ולפני ימים לא כבירים נרצח ברחובות עיר. וזה פֵּשר הדבר: הוא נִדבר עִם אשתו כי תחַכה עליו עד בואו אל הרחוב אשר היא מוכרת שם את החָלב, ויהי בבואו שם וַיַרא כי אנשים בני בליעל והלומי יין שפכו בזדון לבבם את כַּדֵי החלב, ועוד ידם נטויה להכות גם את אשתו, ויקם לגָרש את הנָבלים ההם, אך הם הִתקוממו גם לו, וַיַכו אותו באגרוף רֶשַע מכּוֹת חדרי בטן, ובהתאמצו להבריחם מעל פניו, דקרהו אחד מהם בלהב חניתו וַיְרַצְחֵהוּ.”
“שַמָה החזיקתני!” קראה נעמי. “ואיה הָרֹצֵחַ? הנתפש בכף?”
“הה, לא! כי הוא נמלט בתוך השאון והרעש אשר קם בעת ההיא. אך האלמנה העניה יודעת אותו מאד וְתַכִּירהו בשובה לראותו, כי היא רָאתה אותו פעמים רבות, בטרם רָצַח את בעלה ברחוב ההוא אשר היא מָכרה שם את חֲלָבָהּ. אחרי מות בעלה, סַבוה נושים רבים, עד כי מָכרה את פרותיה ותשַלם את נִשיה, ועתה היא באפס תִקוה ושלשה בניה עטופים ברעב. ואנכי בשָמעי את עָניה, ומִדַעתי כי אשה יקרה וישרה היא, סָפחתי אותה אל אחת העבודות בביתי, ועתה היא באה הנה ‑. אביגיל בתי! הואילי נא והביאי את האשה העניה היא אל הבית אשר יָעדתי לה.”
“טוב הדבר” ענתה אביגיל, “וגם מרים תלך אתי.”
אביגיל ומרים הלכו שלובי זרוע ושפחה הולכת אחריהן.
“איפה האשה ההיא?” שאלה אביגיל את השפחה.
“בחצר השני על יד הפועלים,” ענתה השפחה, “שם היא נצבת עִם שלשה בניה ועִם העגלה הקטנה אשר לה.”
“הוי מרים!” אמרה אביגיל, “לבי עלי דַוָי מִדֵי אראה את פני האלמנה ההיא אשר קֻמטו בלי עת וחמרמרו מבכי, ועל עפעפיה צלמות! בפעם האחרונה אשר היתה בחדר הורתי, נגעה צרתה עד לבי. פלגי מים ירדו עיניה בדברה על דְבַר בעלה הנרצח, אך פתאם עָצרה בְעֵינות עיניה, ופניה פני להבים מרוב קצף וחֵמה בזָכרה את הָרוֹצֵחַ, אז יראתי מגֶשֶת אליה ‑ אך צָדקה נפשה בחרות אפה בהמרצח העריץ ההוא ‑. צר לי מאד על האומללה הזאת! ונפשי יָרעה לי על מרירי יום כאלה…”
מרים נאנחה בשברון מתנים, ובלי רצונה הִתפלצה מאד ותאמר: “הוי ואבוי לִקְשֵי יום אשר תחת השמש!! ‑.”
דומָם ושחוח עין הלכה מרים עד בואה להחצר ההוא, ופתאם לפתע הלבינו פניה והתפרדו כל עצמותיה, כי אשה מעֻלפת שחורים צָעקה צעקת שֶבֶר בראותה את פני מרים, והיא היתה האשה אשר מכרה חָלָב בתוך הסיטע, והזמירה קנתה מאתה חָלב בַּבּוֹקר בבוקר בהיותה עצורה בְּבֵית האשה עלוקה, בַּבַּיִת הנִקרא בשֵם “שפַן הַלָבָן.”
כו: הַמֹּכֶרֶת חָלָב
הֶחָזוֹן אשר תחזינה עיניך, קורא נעים, בְּפֶרֶק הזה, היה בחצר השני אשר לבית האשה דבורה, חָצר אשר שם נִקבצו באו בעלי המלאכה, גם נשים רבות אשר שבו מעבודתן לאכול שם את לחם הצהרים.
בירכתי החצר תֵּרָאה עגָלה קטנה רתומה לחמור לָבָן, ובה צבורים כלי עץ וכל כלי בית האשה האלמנה המעֻלפת שחורים. נער כבן שתים עשרה שנה, עם שני אחיו הקטנים ממנו, הֵחֵלוּ להוריד את כליהם מהעגלה. האלמנה אשר מָכרה חלב בהסיטע, היא כבת ארבעים שנה, לחייה מסֻבלות בשר כאחת מבנות האכרים, פניה חזקים ומפיקים עֹז כפני גבר, ועיניה חכלילות מאד מִבֶּכִי. וכראותה את פני מרים, צעקה צעקת שבר מנהמת לבה, אך עד מהרה התלקחה שלהבת נקם בקרבה, ואש זעם נִשְׂקָה בה, ותתנפל על מרים ותחזיק אותה בידיה החזקות והגדולות, ותקרא אל העבדים ואל השפחות ואל הפועלים הרבים אשר בחצר, ותאמר: “זאת היא בת נעות המרדות היודעת את המרצח אשר רצח את נפש בעלי היקר; עיני ראו פעמים רבות כי היא נִדברה עם המרצח ההוא, כי בְמָכרי חָלָב בקצה הסיטע, באה בת בליעל הזאת בכל בקר לקנות חלב מני; והיא חבֵרה לכל השודדים והמרצחים אשר בתוך הסיטע… הוי בת שובבה! אל תדַמי בנפשך כי תמָלטי מידי!” קראה האלמנה אל מרים הרועדת והבּוֹכִיה ומתאמצת לנוס.
פחד פתאֹם נפל על אביגיל, ולשונה לחִכה דבֵקה. אך כאשר הוסיפה האלמנה להָרים במָרום קולה ולקלל קללות נמרצות את מרים, פתחה אביגיל את פיה ותאמר אל האלמנה: “גשי הלאה, משֻגעה! יגונך העז שִנה את טַעמךְ - שָגית ברואה ‑ שגית ‑.”
“האנכי אשגה?” קראה האלמנה, “האנכי אשגה? לא, לא! לא שגיתי ברואה - הביטו נא וראו איך חָוְרו פני בת בליעל זאת! ראו נא איךְ תְצַלְצֵלְנָה שִׁנֶיהָ! - חכי נא, שובבה! אנכי אסגירך אל השופטים, והם יכבידו עליך אכפם להגיד להם מי הוא ואיפה הוא המרצח אשר רצח את בעלי היקר - ברגע זה אסחבך אל שר הפלך! - בואי, מַכאובי, ובחזקת היד סחב אסחבך אל השר …”
“הוי אשה מבישה!” קראה אביגיל בחֵמה שפוכה אל האלמנה, איכה תעיזי פניך לדבר דִברי בֶלַע על רְעוּתִי ואחותי מרים?"
“רְעוּתֵךְ ואחותֵךְ היא, גבירה!” אמרה האלמנה אל אביגיל, “מי יאמין כזאת? - אין זאת כי אם שִנִית אַתּ את טַעמך, גבירה! הוי, נערה שובבה הסובבת בחוצות הסיטע עם עדת מרצחים, ההיא אחותך? אחותך? -.”
לדברים האלה הִשמיעו הפועלים קול תלונה דקה על מרים; כי לבם פּוֹנֶה אֶל האלמנה באשר גם היא מִדַלת העם כמוהם, גם רִגשי חמלה הִתנוססו בם בראותם את פני האלמנה האומללה ההיא. ושלשה בניה בשָמעם את צעקת-אִמָם, מִהרו ויגשו אליה וישאו קול בּוֹכִים ויבכו בכי תמרורים בטרם ידעו עוד מה נהיתה. ומראה הילדים המעֻלפים בגדי אֵבל כהורתם, גם קול בִּכְיָם ואנחות לבבם, הֵעִירו עוד את רִגשי לִבות הפועלים והעבדים והשפחות, ורִשפי חֵמָה על מרים.
ואביגיל אשר לבה חָרד על מרים, צִותה בקול גדול להעבדים לגרש את האשה ההיא עִם ילדיה מהחצר ההוא, אך הם לא שמעו בקולה. ומרים נִצבת דומָם ובלי-נועַ ובפנים זועפים במאד מאד, והיא אחוזה בידי האלמנה אשר החזיקה בה ולא רָפתה ממנה. אך אביגיל הֶאמינה כי רק מרוב פחד ובהלה, בושה וכלמה, נאלמה מרים ולבה סחרחר, ותוסף עוד לצַות את העבדים לאמר: “גָרשו נא את האשה הזאת מעל פני! האינכם שומעים? אנכי מצוה עליכם להַבריח את האשה המבישה הזאת ובגלל עזות פניה וזדון לבה! -.” אך העבדים והפועלים לא שמעו בקולה גם הפעם, ואחד מהם הרהיב בנפשו עוז ויאמר אליה: “גבירה! הלא הנערה הזאת בת בליעל היא ועִם מרצחים חֶלקה, ומדוע לא נסגיר אותה אל שר הפלך עד כי תגיד לו מי הוא המרצח אשר רצח את בעל האשה האומללה הזאת?”
עוד הפעם אצַווה עליך", אמרה אביגיל אל האלמנה, “כי תעזבי כרגע את מרים ותחַלי פניה לסלוח לך על משובתך. ואם תמָאני, לא אתן לך מִדרך כף רגל בבית הורתי-.”
“גרש תגָרשי אותי, גבירה!” אמרה האלמנה, “טוב הדבר! - בואו נא בָנַי הָאֹבְדִים והיתומים, בואו נא אֵלַי וְנֵלכה לבקש לנו פת לחם במקום אחר, וה' הטוב הוא אבי יתומים וְדַין אלמנות - אך בחזקת היד נסחוב את הנערה השובבה הזאת אל שר הפלך, והוא יוציא מלִבה מִלים להגיד לו מי הוא הרוצח נפש אביכם - וְאַתְּ גבירה!” אמרה האלמנה אל אביגיל, “אַתְּ הִנֵךְ עשירה ובת נדיבים, ורעותך ואחותך היא בת מרַצחת וִילִידַת מעָרת פריצים, ועל כן לא יפָלא בעיני כי לבך אבן ונפשך נחושה ולא תחמלי על אלמנה ויתומים אשר עורם כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב -.”
“צדקה האשה הזאת!” אמר אחד מהפועלים כי נִכמרו נִחומיו.
“הוי אלמנה אֹבֶדֶת!” אמר השני.
“בעלה נִרצח, ויש לה צדקה לדרוש את דמו!” אמר השלישי.
“מי זה יַעצור בעדה לבל תחַפש את הרוצח?” אמר הרביעי.
“עון פלילי הוא לגרש אותה מזה!” צעק החמישי.
“ההיא אשֵמה כי אביגיל אוהבת את בת בליעל זאת?” קרא הששי.
“מי שמע כזאת לגרש אשה אלמנה עִם שלשה בנים יתומים רעֵבים בגלל בת רוצַחַת כהנערה ההיא?” נתן השביעי בקולו.
קול ההמון הולך וחזק, ואביגיל קראה: “מהֻלל שֵם ה' כי אִמִי באה הֵנה!” וכרגע עצרו כל הפועלים במִלים.
“אביגיל ומרים קומנה לֵכנה לאכל לחם, כי בא מועד!” אמרה האשה דבורה בפנים צֹהלים.
“אויה לי אמי!” קראה אביגיל בקול בוכים, “הנה האשה הזידונה הזאת תִּטפול גדֻפים וקללות נוראות על מרים -” ובדברה קרצה בעיניה על האלמנה - “בשם ה', גרשי נא אותה מזה! גרשי נא אותה, כי נָגע עד שמים עונה וזדונה -.”
“אך מה נִהיתה בזה?” שאלה דבורה בפנותה כֹה וכֹה ותרא כי האלמנה תופשת בידיה את מרים הָרוֹעֶדֶת והנִפעמת.
“גברתנו!” אמרו הפועלים אל דבורה, “ידענו נאמנה כי אַתְּ תוציאי כאור משפט האלמנה הזאת בלי מַשׂוֹא פנים -.”
“הנה דבורה באה, והיא תשליכך מעל פניה” אמרה האלמנה אל מרים.
“אך מה זאת?” קראה דבורה (אל) האלמנה בזעם, “איך תעיזי פניךְ לנגוע במרים? - הזה הוא גמולי? עִזבי כרגע את הנערה, ואם אַיִן אודיעךְ את ידי, הוי נבלה ועזת מצח!”
“מאד נִכבדת בעינַי, גבירה כבודה!” אמרה האלמנה וַתִּרֶף ממרים, “אך בטרם תרשיעיני בהִשָפטי ותגרשי אותי ואת ילדי היתומים, שאלי נא את פי הנערה השובבה הזאת אם היא יודעת אותי…”
“השמעת מרים?” שאלה דבורה בשממון.
“הגידי,” אמרה האלמנה אל מרים, “הגידי ואל תכחדי אם שְׁמֵךְ זְמִירָה? אִמרי אֱמוֹרִי!”
“הוא שמי -” ענתה מרים ברעדה “הוא שְמִי לְפָנִים -.”
“ראי נא, גבירה!” קראו הפועלים בשָאון. “ראי נא, היא נָתנה תודה - נתנה תודה! -.”
“היא נתנה תודה - אך מה עשתה? מה עשתה הנערה?” שאלה דבורה בחרדה.
“שאלי נא, גבירה!” אמרה האלמנה אל דבורה, “שאלי נא את פי הנערה השובבה הזאת, והיא תִתֵּן עוד תודה כי היא היתה בבית מַרְזֵחַ ברחוב הפול אשר בהסיטע ובכל בֹקר קנתה ממני חָלב; גם תודה עוד כי פעמים רבות ראו עיני כי היא מַמתקת סוד עם המרצח אשר רצח את בעלי - היא יודעת אותו הֵיטֵב - הוא צעיר עוד לימים, פניו כַשׂיד יֶחורו, שערות ראשו ארוכות, וכלי המקטרת לא ימוש מפיו תמיד - היא יודעת גם את שמו - הדִברתי דִברי אמת? הגידי, הגידי!” שאלה האלמנה את פי מרים.
“יוכל היות כי דברתי עִם רוֹצֵחַ בעלך”, השיבה מרים בפיק ברכים ובחלחלה, “כי מרצחים רבים עצורים בתוך הסיטע - אך לא אֵדע מי מהם הוא הָרוֹצֵחַ אשר רָצַח את נפש בעלךְ.”
“אוי לי!” קראה האשה דבורה, “אהה עלי! מה זאת? היא דִבְּרָה עם מרצחים…”
ברגע ההוא החזיקה דבורה ביד אביגיל בתה, ותקרא: “מה רבה התועבה הזאת! - אביגיל, נוסי נא ואל תביטי פני הנערה הסוררה הזאת-. ועל הגבירה נעמי חרה אפי מאד כי עָרבה את לבה להביא תועבה גדולה אֶל ביתי וכי נתנה את בתי להתרועע את בת בליעל כזאת ‑ הוי, הוי! מה נורא הדבר! -. אך זאת אשיב אל לבי כי גם נעמי איננה יודעת מי היא הנבָלה הלזו, ובהִוָדע לה יהדפנה לאבדון…”
מחשבות אביגיל נבוכו, וכל עצמותיה רחפו ממגור. כי היא בטֹהר לבבה לא יכלה לדעת את האַשמה הגדולה העמוסה על נפש מרים אהובתה: רגשי יגון ועצב התרוצצו בקרבה, ואגלי דמעה נזלו עפעפיה בראותה כי מרים נִצבת דומם ונפעמת גם נכלמת כנפש החוטאת לפני כסא המשפט.
“קומי, קומי אביגיל ונלכה מִזה,” אמרה דבורה אל בתה, ואחרי כן פנתה אל מרים ותאמר: “ואותך בת לא-רֻחמה! ותך יָרוֹעַ אֵל זועם בשבט עֶברתו על רוֹעַ מעלליך - ואיכה עָרבת את לבבך להתערב בין אנשים ישרים, ומה גם להתרועע עִם בתי תפארת בְּנוֹת הצֶדק, עד כי גָנַבְתְּ את לבבה, והיא קראה לך אחותי אַתְּ! אחותה - אַתְּ - אַתְּ חֶלאת כל מתֵי און, וזעומת ה' תחת השמש! הלא לך נכונו נחֻשתים ובית אסורים…”
“לבית אסורים תובל המרשעת הזאת!” קראו כל הפועלים בקול גדול. “לבית האסורים תּוּבָל - כי היא יודעת את הרוצח!”
“ומי יודע אם לא גם חֲבֶרְתּוֹ היא ברצח הזה?” קראו העבדים.
“הראית כי יש אלהים שופטים בארץ!” קראה האלמנה ותנופף את אגרופה על פני מרים.
וְאַתְּ אשה יקרה!" אמרה דבורה אל האלמנה, “אַתְּ תהי אצלי סוכֶנת בביתי ובשדמותי, ושכָרך הרבה על אשר הודעתני מי היא השובבה הזאת-.”
“צָדקה גברתנו בדבריה!” קראו כל הפועלים קול אחד.
“נלכה, נלכה נא בתי!” אמרה דבורה אל אביגיל, “נלכה ונשאל את נעמי פֵּשר דָבר איך אָספה אל ביתה מִפְלֶצֶת כזאת?-.”
“אהה אמי! אך הביטי נא את פני מרים האומללה -”
“תלך היא לדראון עולם! תרד שאול חיים! אל תוסיפי להביטה - כי חֶרפה היא לך וכלמת נצח לא תִשָכֵחַ…”
“אֵי שמים!” קראה אביגיל ותמאן לעזוב את מרים. “אֵי שמים! הן אנכי לא אדע מה עָוְתָה מרים - ולו גם פָעלה עַולה, הלא לך לחוס עליה, כי היא מתעלפת - יהמו נא רַחמיך, אִמי-”
“סלחי לי אביגיל גברתי.” אמרה מרים בהביטה פני העלמה היקרה הלזו בעינים מפיקות תּוֹדָה, סלחי נא לי! - לַמרות רצוני שַמתי מַסוה על פני - וללבי יֶחרף תמיד על ככה -."
“אמי, האין עוד רחמים בלבבך?” קראה אביגיל ותפרש בידיה.
“רחמים! - עליה? על חרפת אדם ובזוית עם כמוה? לולי פני נעמי אני נושאת, כי עתה שִלחתי את הסוררה הזאת ביד פִשעה אל המהפכת ובור כלא!” ענתה דבורה באכזריות לבבה, ותמשוך אחריה את אביגיל. ואביגיל הביטה בפעם האחרונה את פני מרים ותאמר:,מרים, אחותי היקרה, נפשי יודעת מאד כי חַפָּה אַתְּ מפשע, ואהבתי עזה אליךְ כמאז …"
“דומי, דומי!” אמרה דבורה אליה בשומה ידה על פיה, “דומי! ולבי יעלוץ כי כל הנצבים פֹה יתנו עֵדיהם כי לא התמהמהת אף רגע קטן עם הנערה החוטאת הלזו אחרי הִוָדְעֵך כי היא - האין זאת, פועלי צדק?”
“כן, כן הדבר,” ענה אחד מהפועלים, “אנחנו עֵדים כי אביגיל לא דברה דבר עִם השובבה הזאת אשר שִׂיח לה עִם מרצחים-.”
דבורה מָשכה את אביגיל בִתה וַתבִיאֶהָ הביתה ומרים נשארה לבדה בין בני האספסוף אשר סַבוהָ בקול פחדים. חִיל אחז את מרים, קרסֻליה מָעדו, בִרכיה פָקו, וַתִּשָעֵן עַל הַשֹׁקֶת אשר על יד הבאר בחצר ההוא, ואימות מָוֶת נפלו עליה. על יד ימינה נִצבה האשה האלמנה בפני לְהָבִים ובעינים מְזָרוֹת קצף נורא ונקמה איומה, ועל שמאלה יעמדו שלשת היתומים ומתבוננים על הנערה היודעת את הורג אביהם אשר היא גם חֲבֶרְתּוֹ ומַמְתֶּקֶת אִתו סוד, וכל הפועלים והעבדים יַחנו כַדור עליה, יסובבוה בפנים נזעמים ובעינים חוצבות להבת אש נקם. אך יותר מכֻלם התמרמרו הנשים - האמָהות והשפחות - עליה, כי הוד יְפִי תָארה ויפעת מַראיה הֵעירו בלבבן קנאה עזה ומשטֵמה בלי-מצָרים.
כּים שֹׁקֵט אשר גם רוח קטן יעיר בו שָׁאוֹן ורעש, ועליו יתנשאו בשצף קצף ויבלעו את כל הקרב אליהם; כן לב ההמון בני בלי לִמוּד האמונים בַכפרים. כל רוח קטן יעיר בקִרבם רוֹגֶז ורעש, ולבבם יסער בלי דומיה עד עשותם ועד הקימם את מזִמותיהם אשר יחַשבו אותן לצֶדק וָיֹשֶׁר. גם בני הכפרים אשר סַבּוּ את מִרים, לא עָצרו ברוח שאונם, וישאפו לבלעה ולהשחיתה כרגע.
“נִסחוב אותה אֶל שר הפלך” אמר האחד.
“כן, כן הדבר, ואם תהי סֹרֵבָה, נודיע אותה את יָדֵנו-” קרא השני.
“והיא עָרבה את לבה ללבוש בגדים כבנות הכפרים,” אמרה אחת השפחות אשר צַלמה נִבזה מאד.
“והיא שָׂמה מַסְוֶה צדק על פניה -” הָמוּ כל השפָחוֹת בקול שאון.
"והיא אָרחה לחֶברה עִם בת נדיבים, וַתִּבֶז אותנו - " קראו הטבחות.
“הלא תגידי מי הוא הָרוֹצֵחַ!” צעקה האלמנה בקול נורא מאד, “הלא אַתְּ חֲבֶרְתּוֹ! - לשוא תבכי אחרי אשר נָפלת בידי - אני אני אקרע את סגור לבּךְ ואוציא משם מִלים! - דַבְּרִי, בת השחת! מי הוא רוֹצֵחַ בּעלי! דַבֵּרִי!!”
מרים כי רָאתה כי היא בתוך עדת אבירי לב וחִזקי מצח, ואין מושיע לה, נשאה עיניה למרום, ותאמר אל האלמנה בתחנונים: “אשה ישרה! זה שני חדשים אשר אני יושבת בכפר בוקעפֿאַל בבית הגבירה נעמי, ובכן לא אדע מי הוא הַמְרַצֵחַ ההוא-.”
אך כל הנצבים עליה הרעימו בקולם עליה: “נסחוב אותה אל שר הפלך! אל שר הפלך! ושם תתן תודה-.”
“נִסחבנה סָחוֹב והַשלך!” נתנו כל השפחות בקולן עליה.
כראות מרים כי האנשים האכזרים ההם הולכים הלוֹך וקרב אליה, התיפחה ותפָרש כפיה בלי רצונה, ותפן כֹה וכֹה כמבקשת עֶזרה.
“הוי עליך!” דִברה האלמנה אליה באַפה, “אם תפני הֵנה והֵנה אין מושיע לךְ, כי הגבירה אביגיל איננה עוד, וְאַתְּ לא תִנָצֵלִי!”
“הה אשה ישרה!” אמרה מרים אל האלמנה ברעדה, “אחן את נפשי לברוח או לבקש מָעוֹז מִצָרַי; ואני אשיבה לך דָבר על כל אשר תשאלי ממני אם אך איטיבה לך בזה - אך מה עשיתי לכל האנשים האלה אשר ימיטו עלי פחדים ופלצות?”
“אַתְּ גָנבת את לב גברתנו וַתִתגאי עלינו אף כי יתר שאת לנו אלף פעמים עליךְ _ בזאת הרֵעות לעשות לנו!” קראו הַטַבָּחוֹת.
“ומדוע חָפצת כי תְגוֹרַשׁ האלמנה העניה עם שלשה בניה מִזֶה?”
“אנכי לא חפצתי זאת כי אם הגבירה אביגיל-” ענתה מרים.
“דומי!” שָאגו קולות רבים, אַתְּ לא חִלית את פני אביגיל בעד האלמנה ובניה, ותיטב בעיניך להכרית אֹכֶל מפיהם-."
“היא לא בִקשה בעד האלמנה ובניה-”
“היא רָעַת לב-.”
“נפש נחושה לה!”
“אנכי נֶאלמתי מֵעוצֶם יד בלהות” השיבה מרים, “עד כי לא עצרתי כחַ לחַלות פני אביגיל בעד האלמנה.”
“ומדוע לא נֶאלמת מִדַּבֵּר עִם מרצחים?”
מרגע לרגע השתובבו האנשים ההם, וחמתם הִתלקחה בם עד להשחית, ואלמנה הכְּתָה בשגעון מעזוז נִקמתה וחמתה. ומרים הנשענת על הַשֹׁקֶת אשר אצל הבאר, בראותה כי עדת מרֵעים ההם ירוצו אליה בעֶברתם, צעקה מנהמת לבה: “אהה! חוסו נא עלי! אל תִטרפו נפשי-.” אך בקרוב אליה האלמנה בשצף קִצפה, יָראה מרים על נפשה פן תהדוף אותה אל תוך הבאר, ותצעק מרה" “בשם ה'! אל תקרבי נא אלי, ואל תהדפני אל הבאֵר -.” ודבריה אלה הֵעירו מחשבה אכזריה בלבות האנשים ההם, וַיָחֵלוּ לשַחֵק בה שְׂחוֹק נורא מאד, כמשפט בני בלי בינה כָּהֵם אשר שַחקם הוא כמתלהלה היורה זקים חִצים וָמָוֶת -.
“נשליכה אותה המימה!” קרא אחד מהם.
“כן, כן! נַשליכנה אל הבאר,” קרא השני.
“הוי, אַחַי! שָאוה והטילוה אל מצולת המים!” קרא השלישי.
“נִטבול אתה במֵי הבאר!” קראו כל ההמון בקול פחדים.
מרים הֶאמינה כי בא קִצה, שם תמות ושם תִּקָבֵר, ותמהר ותכרע על בִרכיה, ובעשתות שאנן הִפקידה רוחה ביד ה', ותפרוש כפיה השמימה, ושפתיה נעות.
האנשים ההם בראותם איך הִתְעַתְּדָה הנערה לָמות, איך היא כורעת על בִרכיה, ושפתיה תבענה תפִלה דומיה לֵאלהי הרוחות, נָזֹרוּ אחור ולא נועזו לבַצע את מחשבות אוֹנם. אך הנשים הצובאות שם, שָאגו בעֶברתן ותאמרנה: “שָׂאוּהָ והטילוה! למה תעמדו מרחוק? בּוּז לכם, נמוגי לב!‑.” אז נִגשו שני אִכָּרִים אכזרים אל מרים - אך בשַלחם את ידם אליה, נשמע פתאֹם קול קורא בזעם: “הרפו!” וברגע ההוא נראתה הגבירה נעמי אשר בָּקְעָה בתוך ההמון ההוא ותתיצב על יד מרים ותאמר: “קומי בתי! קומי מכרוע על בִרכיך, כי לא יֵעשה כן בלתי אם לפני ה'”.
פני נעמי התאדמו מרוב זעם, ובעינים מפיצות עֶברה וקצף הביטה על האנשים הקשים ההם, ותתן עליהם בקול עז ותאמר: “אוי לכם סכלים ופראים! איך נועזתם לשלוח ידכם אל הנערה האומללה הזאת? -.”
“הלא היא…” עָנו האנשים, אך נעמי לא נתנה אותם לבַצע את דבריהם, ותוסף לדַבר בקול זעמה: “מה היא? היא בִתי! והכהן הישר באדם אשר בכפר הזה, הוא מָגֵן בעדה, הוא יַחְשְׁבֶהַ לו לבת וְיוֹקִיר אותה מאד, ומי זה יָעוֹז לצרור את הנפש אשר הוא מכַבד ומוקיר מִפָּז? - ואף אם היתה הנערה הזאת בת שובבה ועזובה מִכֹּל, גם אז לא היה לכם המשפט לְהָמִיט עליה רעה! על מה חפצתם לשלוח בה יד? מי שָׂמְכֶם לשרים ושופטים בארץ? הלא עָוֹן פלילי הוא וַעֲוֹן חרב לעשות כדבר הרע הזה אשר עשיתם! יְשַלַח בכם ה' חֲרוֹן אפו, הוי בנים סוררים ומשחיתים! -. קומי מרים בתי! נלכה ונשובה אל ביתנו, כי שם יכבדוך כל אנשי לב כאשר יאות לנערה יקרה וישרה כמוך, בתי החמודה!”
נעמי הֶחזיקה ביד מרים ללכת משם, וכל בני האספסוף נָסֹגו אחור בבושה וכלמה בהִודע להם עוָתָתם, אך האלמנה הרהיבה בנפשה עז ותִּגַשׁ אל נעמי ותאמר: “אנכי לא אתן את הנערה ללכת מזה, אך אתי היא תלך אל שר הפלך להגיד לו מי הוא הרוצח אשר רצח את בעלי! -.”
“שמעי נא” אמרה נעמי אליה ותטמון זעמה בחֻבה, “שמעי נא אלי! ודעי כי אין לך משפט וצדקה להביא את הנערה אל השופט, רק אַתְּ לכי לך ואִמרי אליו כי הוא ישלח לקרוא לה, ואז - אם יראה השופט כי נכון לעשות כן - אז אבוא גם אני עִם הנערה לעמוד במשפט -. ואל תתברכי בלבבך כי הרעה הנוראה אשר באה עליךְ, היא תכַסה על הרעה אשר עשית לבתי היקרה הזאת לְסַכְסֵךְ בה נחשים צפעונים כאלה, אשר עוד מעט כִּלוּהָ בסכלותם ובפחזותם וזדון לבבם!! ועוד הפעם אודיעךְ כי העלמה הזאת יושבת בביתי אשר בכפר בוקעפֿאל, וְאַתְּ הגידי זאת להשופט, ואם יכשר הדבר בעיניו לקרוא להנערה, אזי ישלח אלי, וכל אשר יצוני אעשה.”
דברי טעם כאלה הִשקיטו סערת חמת האלמנה, וַתֵּשב על יד הבאר וַתִּשַׁק לבָניה בבכי תמרורים.
אחרי רגעים מעטים באה עגלת צב, ונעמי ומרים ישבו בעגלה לשוב לביתן. בנסוע העגלה על פני בית דבורה, ראתה מרים כי אביגיל יושבת על יד החלון ועיניה יורדות דמעות, ובהביטה פני מרים הֵנִיעָה אליה בראשה באהבה עזה.
כז: נֶחָמָה
“הוי, גברתי, מה רבה כלמתי, ומה עז יגונך בגללי!” אמרה מרים אל נעמי בשובן אֶל בֵּית מוֹשָבָן. “לפי ראות עיני רַבְתְּ את ריב חרפתי עִם האשה דבורה, ולמעני תהי משטֵמה בינך ובינה כל הימים! הה, את אשר יגורתי בא לי! יַסֹר יִסְרַנִי יה על אשר רִמִיתִי את דבורה ובתה, ולא הִגדתי להן דְבַר אמת -”
“דבורה רְעוּתִי טובת מעללים היא, אך לא טובת שכל - וידעתי נאמנה כי היא תִנָחֵם מחר על הרעה אשר עשתה היום-.”
“לא יזעף לבי עליה - כְּבוֹד בּתָּה יקר הוא בעיניה. והיטב חרה לה עד מות אחרי הִוָדְעָהּ כי ידידת בתה היא בת…”
נעמי לא מָצאה מענה על קשְׁטְ אמרי אמת כאלה, וַתִּדֹם, ומרים הוסיפה דַבֵּר: “ביום מחר יִגָלֶה קלוני בכל הפֶלך הזה - אך לא למעני, כי אם למען אביגיל, לבי עלי דַוָי פן תהי חרפה וגדֻפה על היותה רעיה ואָחות לנפש שפלה וזעומה כמוני…”
“הֵרָגְעִי נא, בתי!” אמרה נעמי אליה אחרי דומיה מְמֻשָׁכָה, הרגעי נא, בתי האהובה! וזִכרי נא כי אַתְּ - אַתְּ חַפָּה מפשע, ורק מְתֵי רֶשַׁע ההם אשר הִטביעו נפשך בַּבּוֹץ, רק הם יאשמו ‑. האדון הצדיק רודאלף יַחשבך לבת, ינַטלך וינַשאך באהבתו ובחֶמלתו, ולא ינוח ולא ישקוט עד כי ישיבך על גַפֵּי מרומי הָאֹשֶׁר, הכֹהן הישר באדם, סֵתר לך, ישמרך: כאישון בת עין, ובְצֵל צדקתו תמצאי מנוח וָיֵשַע, וגם אנכי לא אתן שנת לעיני, ולעפעפי תנומה, עד כי תאֻשרי בארץ -. והיום אשלח צִיר נאמן אל האדון רודאלף עִם מִכתב, וְאודיעה לו את המקרה הרע אשר קרך בחצר האשה דבורה, גם אבקשהו כי יבוא הֵנה, והוא עִם הכהן ימתיקו סוד וישימו עצה להיטיב לך ולשַלם נחומים לנפשך האבֵלה והישרה-."
כה נִחמה הגבירה נעמי את מרים, ותחבק אותה בזרועות אהבה וַתֵּבְךְּ על צוארה.
“עתה בתי!” הוסיפה נעמי לדַבר, “עתה לכי נא אֶל הכהן כאשר הבטחתיהו אמש, ואמרי לו כי אני מחַכה עליו פֹּה בבית, וגם האדון רודאלף יבוא הֵנה, ויחדו נביאה עצה, נעשה פלילה - לכי לך בתי היקרה! אל תרגזי בדרך ואל תעצבי, כי חֶדְוַת ה' היא מעֻזך.”
אחרי רגעים מעטים הֵרימה מרים את פעָמיה ללכת אל בית הכהן, ותעבור על יד המִשעול אשר שם הִסְתַּתְּרוּ המורה ולילי עם הַפִּסֵחַ הקטן כאשר נִדברו יחדו.
כח: הַפְּגִישָׁה
השמש ירדה במורד הרקיע באפסי ים, ודממה דקה חוֹנָה על פני הבִקעה.
מרים קרבה אל המשעול אשר לה לעבור בו למען הגיע אל בית הכהן, והנה מתוך המשעול ההוא עלה נער קטן ופִסֵחַ אשר פניו זועפים מאד, ובראותו את מרים מִהֵר וירץ לקראתה, ויאמר לה בקול בֹכִים: “חוסי נא, עלמה טובת לב! הוי, חוסי נא! -!”
“מה לך? מה לך, בן עֹני?” שאלה מרים ברגשי חמלה.
“הה, אִמי העניה והזקֵנה כשלה נפלה פֹה בתוך המשעול - אוי לי, לבי חָרֵד פן נשברה רגלה - ואנכי חלש ובאין אונים להקים אותה - ואם לא תחישי אַתְּ גברתי לעזרתה, אויה, אז תמות עלי אמי היקרה …”
“הן גם אני רְפַת ידים, אך בכל זאת אֵלך אֶל מְקום מפלת אמך, אולי אוכל הועיל לה,” אמרה מרים.
“ה' הטוב יגמלך טובה תחת טובת לבבך, גברתי!” אמר הַפִּסֵחַ.
“האינך מילדי הפֶלך הזה?” שאלה מרים את פי הפסח בלכתה אִתו בחפזון.
“לא, גבירה!” ענה הפסח, “מעיר רחוקה אנחנו, ופָנינו מועדות לבַקֵר את בית הכֹהן היושב בהר הזה אשר הוא נודע לאמי -.”
“גם אני הולכת אל הכֹהן הזה” אמרה מרים בלֶכתה הלאה.
“אמי! אמי!” קרא הפסח בן חֲמוּץ-זְרוֹעַ, “חכי נא אמי כמעט רגע, הנה עלמה נדיבת לב הולכת אִתִּי לעזור לך” ובדבריו אלה הודיע ללילית ולהמורה כי יחלצו חושים ויעמדו הָכֵן לאחוז את טַרפם.
“איפה נפלה אמך?” שאלה מרים.
“לא רחוק מזה, תחת אלה עבֻתה אשר שם במורד -.”
פתאם עָמד הפסח מלֶכֶת, כי שעטות פרסות סוסים נשמעו בדרך ההיא.
“עוד הפעם נכזבה תוחלתנו!” אמר הפסח בלבו, וברגע ההוא נִגש פָּרָשׁ רוכב על סוס אביר ולבוש מחלצות כאחד השרים הגדולים, ואחריו בא עבדו הרוכב על סוס יקר גם הוא, ושניהם נִצבו על יד מרים והפסח. הפסח התבונן בפני השר ההוא ויכירהו כי הוא השר פֿאָן ס"ט רעמי אשר לפי דִברת ההמון הוא אוהב את ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי -.
“בת נדיב”, אמר השר פֿאָן ס"ט רעמי אל מרים, “בת נדיב! היטיבי נא והַרְאִינִי את הדרך אל בית האשה דבורה סֹכֶנֶת בית הגבירה פֿאָן לוצעניי.”
מרים הִתפלצה לזֵכר שֵם האשה ההיא אשר בחצֵרה נפל עליה פחד פתאם, ותשפל עיניה וַתַּעַן ברעדה: “פְּנֵה לך היָמין עד בואכה ליער צומח עצים, ומשם תשמאיל וְתֵלך מהלך רגעים מעטים, ועפעפיך יַיְשִירו את בית האשה ההיא.”
“אודך בכל לבב, היפה בעלמות! כי הודעתני את הדרך אשר אלך בה, לא כן האשה הזקנה השוכבת שם במורד תחת העץ, כי היא אך נאנחת ומיללת ולא השיבה לי דבר.”
“אמי הזקנה היא!” נָאק הפסח בקול יְלֵל.
מרים זכרה את אשר צִותה ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי את דבורה סֹכנת ביתה לפַנות בֵּית מושב בעד שר גדול ונכבד, ולא פסחה על שתי הסעִפים כי זה הוא השר הזה-.
השר ועבדו רכבו לדרכם, והדממה שבה לקדמותה. אז צהלו פני הפסח ויקרא: “אמי! אמי! הנני, הנני! ואִתי עלמה נדיבת לב להושיע לך-.”
כמעט אשר קרבה מרים אל מְאוּרַת המשעול, אמרה לילית אל המורה בלאט: “קְרַב הֵנה, אישי!” והיא מִהרה ותתנער מעפר וַתִּקפוץ ממקומה וַתַּחזק בימינה את צוארי מרים, ואת שמאלה שמה על פיה, והפסח התיצב על כפות רגליה לבל תוכל למוש ממקומה. המעשה הזה נעשה בחפזון גדול מאד עד כי לא התבוננה עוד לילית בפני מרים, ולא ידעה עוד מי היא. אך עד אשר הֵגִיח המורה מן המארב ועד אשר מָשַש בידיו ויקרב אל חֲבֶרְתּוֹ, הביטה לילית את פני מרים וַתַּכֵּר אותה כי היא הנערה אשר כִלתה בה חִצֵי זדונה לפָנים.
“החולדה היא!” קראה לילית בשמחת לבב, וזיקי רֶצַח מֵעֵינָהּ הירקרקת התמלטו, “אַתְּ היא החולדה! השטן הסגירך עוד הפעם אֵלַי; זה גורלך לִנְפּוֹל בידי תמיד! בפעם הזאת אכַבּס את פניך ברעל הפיטריאָל אשר בצלחתי -. קום, אישי! החזיקי בה עד אשר נשליכנה אל העגלה. והשָמר לך לבל תנַשכך החולדה בשִניה.”
המורה אָחז בידיו הגדולות והחזקות את מרים, ובטרם יכלה עוד להרים קולה, הִשליכה לילית את אדרתה על ראשה וַתִּצרור אותה כצרור כלי, עד כי לא עצרה כֹחַ להניע יד ורגל ולהשמיע קול.
“עתה, אישי, קח נא את הצרור הזה”, אמרה לילית, “שָאהו והטילהו אל העגלה! ראי נא כי החולדה איננה כבֵדה כהאשה ההיא אשר נְשָׂאנוּהָ והשלכנוה הַמַיְמָה באפיק הנחל, האין זאת?”
לדבר הזה יחרד השודד חרדה גדולה. כי זָכר את החלום הנורא אשר ראה בליל אתמול, ולילית הוסיפה דַבֵּר: “מה לך, אישי, כי תרעד? מאז הבוקר תִפחדנה עצמותיך לרגעים וְשִנֶיך תצַלצלנה -. מַהֵר נא, אישי! וְשָׂא שֶבְיך - כן! כן!”, הוסיפה עוד דבר בראותה כי המורה לקח את מרים על זרועותיו כיַלדה ישֵנה. “מהרה וָלֵך אל העגלה!”.
“אך מי ינַהלני?” שאל המורה.
“מה עז כֹח זִכרונו!” אמרה לילית “הוא יזכור כל דבר קטן -.” ובדַברה הורידה את צעיפה מעל ראשה, ותאמר אל המורה! פְּתַח פיך וקח את קְצֵה צעיפי בין שִנֶיך, הפסח יקח את קצהו השני בידו, ובכן ינהגך יביאך עד העגלה."
הפִסח לקח את קצה הצעיף בידו, ובשמחות וגיל נִהל את המורה, ולילית מִהרה וַתָּרָץ אל העגלון להגיד לו כי דרכם צָלֵחָה.
ואנחנו לא נְנַסֶה לְתָאֵר בזה את בַּלהות צלמות וזלעפות שְׁאוֹל אשר כִּתְּרוּ את מרים בנָפלה פתאם ביד לילית והמורה. נפשה התעלָפה, רוחה התעטָפה, וכל עוד נִשמתה בה.
אחרי רגעים מעטים הובאה מרים אֶל עגלת חצר-מות המחכה שם עליה, ולילית והמורה גם הפסח ישבו בעגלה, ויובילו את הנערה האֹבדת והמתעלפת ההיא אֶל בקעת ס"ט דעניש אשר שם מְצַפֶּה תָם אֲחִי שרה על בואה עליו.
כט: יְמִימָה הַהַרְוִילִית
יזכור נא הקורא כי יום אחד בטרם שֻדדה מרים על יד המורה ולילית - כאשר סִפּרנו בזה - מִלט רודאלף את יְמִימָה אשת השר פֿאָן הארווילע, מִפַּח יָקוּש אשר טָמנה שרה לרגליה בקִנאתה בה, ואשר גִלתה את אזני בעלה השר כי אשת נעוריו בָגדה בו ועָשתה חוֹזֶה עִם האיש קארל ראָבּערט - כאשר ידעת כבר קורא יקר -. ורודאלף שב מהבית אשר שָכר לו ברחוב ההיכל, אל היכל כבודו, ויַחשך את הֲלִיכָתו אשר חָשַב ללכת אֶל בית מאָרעל, ליום המָחרת, כי האמין כי הקל מעט את עֳני הֶעָנִי ההוא על יד צרור הכסף אשר נתן להגבירה האַרווילע לחַלק בביתו לבעבור יַחשוב השר פֿאָן הארווילע כי רק לתמוך ידי עניים שִחרה אשת נעוריו את הבית ההוא-. ורודאלף שכח בעת ההיא כי הַפִּסֵח בן חֲמוּץ-זְרוֹעַ גָנַב את צרור הכסף ההוא מיד הגבירה הארווילע - כמסֻפר כבר בזה -. בשעה הרביעית אחר הצהרים הגיע מכתב ליד רודאלף וכתוב בו כדברים האלה:
“אודך, הוד מַלכות! אודך בכל לבב כי חִלצת את נפשי מִמָוֶת, גם הָפכת את קלוני לכבוד - ונפשי אִוְתָה לָצֶקֶת לפניך עוד היום את תּוֹדָתי ואת בִרכתי - כי אולי ביום המחרת תשית הבושה מחסום למו פי -. ואם תגדיל חסדך עמדי לֵרָאות פָּנַי היום לפנות ערב, אזי תגמור בעדו את היום הזה במעשה הצדקה כאשר החלות - ואני מצַפה עליך, הוד מלכות! אני אמָתך ימימה פֿאָן הארווילע.”
לעת ערב בא רודאלף לבית הגבירה ימימה, ובמרוצת הדברים אמר רודאלף אליה: “הידעת, גבירה! כי שרה הסוררה בקנאתה בך הדיחה אותך בשפת חלקות ולשון רמיה לעשות חוזֶה עִם קארל ראָבערט האויל והבליעל? הידעת זאת, גבירה?”
“הוי, כי כן נִחשתי גם אני זה ימים אחדים, אך לא חפצתי ללכת לקראת נחשים עד - עד כי כמעט שכנה דומה נפשי! - אך איככה נִגלה רָז הַלָז להדר כבוד מלכותך?”
“אמש בבית משתה הגבירה… בשִבתי בגן בחורף במִסתר, הטיתי אזני ושמעתי את דברי שרה אשר דִברה באזני תָם אחיה, וַיִוָדַע לי כי שוחה עמוקה היא כוֹרָה ללכדך בדבר החוזה הזה. ובשָמעי את דברי בָלע ההם, חשתי ולא הִתמהמהתי לבקשך ולגלות אזנך את מערכי לבב שרה, ולמורת רוחי לא מצאתיך אמש, והיום בבקר יראתי להודיעך זאת על ידי מכתב, מיראתי פן יִפּוֹל המכתב ליד בעלך אשר כבר עָברה עליו רוח קִנאה - ובחרתי לחַכות עליך בבית ההוא אשר ברחוב ההיכל להצילך מפח יקוש…”
“במה אִכַּף לאדני המלך, וַאֲקַדֵם להודך והדָרך על החסד הגדול הזה, כי חִלצת נפשי מֵעֲבור בַשֶלַח בחמת קִנאת בעלי, גם הָפכת קלוני לכבוד בעיניו, בתִתך אֹמֶן בלבבו כי לתמוך ידי משפחה עֲנִיָה עליתי על מדרֵגת הָעֲלִיָה ההיא…”
“אם יש את נפשך להשיב לי כעל כל תגמולי עליך, הַגֵד תגידי לי באמת ובתמים למה זה ועל מה זה רוח בעל נעוריך סרה כל הימים, ורוח רעה נוססה בו תמיד? וְאַתְּ יודעת מה עזה אהבתי אליו מנוֹעַר, ומה עָצמה תוגתי בְהֵעָלֵם ממני רוח יגונו מבלתי יְכוֹלֶת לבוא עד תכונתה ולגהות ממנו מָזור…”
"הוי! נאנחה ימימה במגִנת לב, הוי אדוני המלך כי הִקשית לשאול ממני - אך לעשות רצונך, אדוני, קֹדֶש הוא לי! אפס כי בטרם אגלה לך את דְבַר סֵתר זה, תואיל נא אדוני להטות אזנך ולשמוע את תולדות ימי חיי בימי ילדותי כי מהם היתה נסבה כי אֻסרתי במָסורת ברית עולם עִם בעלי השר. שמעני נא אדוני נְשִׂיא אלהים!
“בהיותי כבת שש עשרה שנה, מתה עלי אמי שרתי בִנְשֵי הַצֶדֶק וחותם כל בְּנוֹת נדיבים, היא אֲהֵבַתְנִי אהבה בלי-מְצָרִים, וָאֱהִי שעשועיה ונֶחמתה בימי יגונה ומרודיה, היא לא ישבה בסוד עליזים ככל רעותיה, כי לא היתה בריאה אולם, גם לא אִוְתָה בזה, וכל ישעה וחֶפצה היו רק לְלַמֵד אותי לָשון וספר ולחשוב חשבונות ומֶחקרי ארץ ודברי יְמות עולם כיד החכמה הטובה עליה. ויהי היום ויבוא אבי לחדר אמי ויגל את אזנה כי לוקח הוא לביתו אשה אלמנה צעירה לימים ובת נדיב, והיא תהי מוֹרָתִי תחת אמי הוֹרָתִי כי כשל כֹחָה. הבשורה הזאת נִחֲתָה כרעם מִתחולל בלב אמי ובלבבי, כי לבותינו נִבאו לנו כי נָכוֹנוּ לנו ימי חֹשך וצלמות לרגלי האשה הזרה ההיא, וַנִתְחַנֵן אל אבי לבל יביא את האשה לביתנו, ואנכי בכיתי והִתנפלתי אליו לבל יְבַצַע מזִמתו, אך הוא לא שָעה אלינו. ועוד ביום ההוא הֵביא לביתו את האשה רולַאנד…”
“רולאנד?” שאל רודאלף “הזאת היא האשה אשר לְקָחָהּ אביך לו לאשה אחרי כי באת אַתְּ במסורת החתונה עִם השר האַרווילע?”
“כן, הוד מלכות! היא האשה רולאַנד, אשה מבישה אשר גֵוָהּ מבלי חֶמדה וָיוֹפֵי, ונפשה מלֵאה מומים וָדוֹפִי, אשר שָמָה מַסוה צדק על פניה, ושבע תועבות בלבה, ואשר בפיה צוּף וָנוֹפֶת, ובקרבה שחת וָתוֹפֶת. האשה הזאת פרשה רשת האהבה לרגלי אבי, והוא נִלכד בשחת רִשתה. האשה הזאת היתה כעש בלבב אמי וכרקב בעצמותיה, ואין קץ לכל הרעות והתלאות הנוראות אשר הֵמִיטָה עליה, עד כי מעט מעט בִּלתה את שאֵרה וכִלתה את לבה וַתִּפּוֹל למִשכב. בעת ההיא מֵת הרופא אשר האמינה בו אמי תמיד, ולהאשה רולאנד היה רופא ואוהב נאמן יְלִיד איטאליע, ואבי לְקָחוֹ לרַפא אִמי מֵחָליה - אשר מֵתה בו -. הרופא ההוא היה שְׂנוּא נפשי בגלל האשה רולאנד בעלת סודו, אך הה לַיוֹם! כי אמי האמינה בחכמתו ובאמונתו, כי באמת רופא גדול היה הרופא פאָלידאָרי ההוא…”
לזֵכר שֵם פאלידארי שֻנו פני רודאלף, ויאמר בלבו: עתה נודע הדבר כי פאלידארי הוא בפאַריז, והוא האיש צאֶזאַר בראדאמנטי אשר ראיתי אתמול ואשר שנה את שמו -. אחרי כן שם רודאלף אל ימימה דִברתו, ויאמר: “הגידי נא לי, גבירה! כמו היו אז ימי שני חיי הרופא פאלידארי?”
"הוא היה אז כבן חמשים שנה., ענתה ימימה.
“ומה תארו ומראהו?”
“פניו זוֹעֲפִים תמיד ועל מצחו תִשכוֹן ענָנה - כל ימי חיי לא אשכח את צלם דמות תבניתו, את עיניו הלבָנות והחדרות חדרי לבב, ואת חוטמו הארוך והמעֻקל…”
“הוא האיש!” קרא רודאלף “הוא ולא אחר!” - ואולי תדעי לך אם האיש הזה עודנו בפאַריז?
“לא ידעתי, בשנה הראשונה אחרי קחת אבי את האשה רולאנד, עזב הרופא ההוא את פאַריז, ואחת מֵרֵעוַתי אשר הרופא ההוא היה רופאה לפָנים, היא ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי ספרה לי…”
“ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי?” שאל רודאלף בשממון “מה סִפרה לך האשה הזאת על אֹדות הרופא ההוא?”
“היא סִפרה לי כי הוא הלך בדרך רחוקה, וכתב אליה מכתבים רבים מלֵאים דברים נפלאים אשר ראה ואשר שמע בארצות רבות ואיים רחוקים. וזה כחדש ימים שאלתי את פי ההערצאָגין אם היא יודעת איה איפוא הרופא ההוא כָעת, והיא השיבתני ברוח נבוכה כי אין איש יודע מקום שִבתו, ורבים אומרים כי הוא כבר מֵת -.”
“נפלאת היא בעיני,” אמר רודאלף בזָכרו כי ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי שִחרה זה מעט את פּאָלידאָרי בביתו.
“האתה יודע את האיש הזה?” שאלה ימימה את רודאלף.
,הה, מי יתן ולא ידעתיו! -. אך כַּלִי נא את סִפורך: ולאחרונה אגידה לך מי ומה הוא האיש פאלידארי הזה אשר הוא איש כֶּבֶד עון ומשחית לְחַבֵּל…"
“איש כֶּבֶד עון ומשחית לְחַבֵּל הוא הרופא פאלידארי!” קראה ימימה בתמהון לבב ובנפש נִבהלה, “והוא אוהב נאמן להאשה רולאנד, והוא היה רופא נפש אמי…הוי, אמי מֵתָה תחת ידו מִקֵץ שלשה ימים לבואו אל ביתה… אהה שמים! אם כן לא שקר נִבא לי לבי אז, ונאמן הוא הקול אשר קרא בקרבי כי הרופא הזה יַשִיא מָוֶת על אמי בעצת האשה רולאַנד לבעבור תירש היא את גברתה… אויה נא לי כי כאשר דמיתי כן היתה! … כל הימים אשר חָלתה אמי לא עזבתי את ערש דְוֹתָהּ רגע קטן, ורק פעם אחת יצאתי החוצה לשאוף רוח צח, ובשובי הביתה שמעתי אחורי הדלת קול מלחשים, וָאַט אזני ואשמע והנה האשה רולאנד ממתקת סוד עִם הרופא פאָלידאָרי, והוא יעננה בקול: “וביום השלישי יהיה האות הזה -.” וביום השלישי מֵתה אִמי…”
“נעויתי משמוע!” צעק רודאלף מנהמת לבו.
“מני אז היה הרופא בעיני כאיש דמים, והאשה רולאנד כמאֵרת ה', אך זמותי לא עָברו פי, וָאֱהִי נאלמה, וכאֵב נעכר הָמָה בחֻבי, וסערת נקמתי עצורה בכליותי-. אחרי מוֹת אמי, לקח אבי את האשה רולאַנד להיות עינה צוֹפִיָה הֲלִיכות ביתו תחת אמי, פלגי מים ירדו עיני, אנָחות שִברו את לבבי, ובאש עֶברתי מִלאתי פי תוכחות חֵמה, והוכחתי את אבי על הביאו שנית אל ביתו את סֵמל הקִנאה הזאת, ואמרתי כי אבחר בַּמָוֶת מִשֶׁבֶת עִם האשה המבישה ההיא בבית אשר ישבה בו הורתי היקרה והישרה בנשים, אך אבי ענני במנוחת לבב כי התולים תצמיד לשון נערה קטנה כמוני, וכֻלם ישא רוח, יקח הבל, ועל אפי הביא את האשה רולאנד אל חדר הורתי. מהיום ההוא הִכעסתי את צרתי זאת גם כעס, אך כאשר הוספתי להכעיסה ולהרעימה, כן הוסיפה היא להראות אלי פנים שוחקים וכל אותות יְקָר וגדולה, ואבי בראותו כי היא מְשַׁלֶמֶת לי אהבה תחת שנאה וטובה תחת רעה, האמין בה כי היא נֶעלֶבת ואינה עוֹלֶבֶת, שומעת חרפתה ואינה משיבה, אֹהֶבת את אֹיַבְתָּהּ ומברכת את מקלליה, ובגלל אלה הוסיף להטות אליה חִנוֹ וחַסדו ואהבתו, ואותי היה עוֹיֵן כל הימים. פעמים רבות נתן עלי אבי בקול זעמו על השליכי עליה שִקֻצִים בכל שאט בנפש, אך היא חִלתה בכל פעם את פניו בשפת חלקות ובלשון רכה לבל יַחַר עלי אפו וישא לחטאות נעורים. אפס כי רק באזני אבי דברה בלשון רמיה כזאת, ובהיותי אִתּה לבדי בבית, הִבריקה עלי עיני זעם ותפחידני תמיד כי תפיל עלי הֹוָה לא אדע שַחרה, ותביא עלי שוֹאָה ממרחק לא אדע כַפרה. פעם אחת הֵריקה עלי מרירות רעל ותאמר: “הִשָמְרִי בנפשך, בת לא רֻחמה! פן אכריעך תחתי ולא תוסיפי קום-.” “כאשר הִכְרַעְַּת את אמי?” השיבותי אמָרַי לה, “אך הרופא פאָלידאָרי איננו כָעֵת פֹה להבטיחך כי ביום השלישי יהיה האות הזה.” כחִצים שנונים ירדו דברי אלה בלבה, אך היא נשאה בשרה בשניה, ותשמור לפיה מחסום, ויום נקם בלבה. ולבלתי הלאותך, הוד מלכות! בלהג הרבה אספר לך בדברים מעטים אחרית דבר, כי פעם אחת קרא אבי את שכֵניו הקרובים אליו לאכול אתו לחם, והאשה רולאנד שָתָה עליה את עֲדִי אמי, את שביסיה ואת נטיפותיה, את טבעותיה ואת לְחָשֶיהָ ואת כל חֶלְיָתָהּ, וַתֵּשב ראש על השלחן לימין אבי, ואני נשאתי את עיני על הקיר אשר עליו תְּלויות תמונות בני ביתנו המשוחות בַּשָשַר על גליונות, ואראה כי תמונת אמי נעדרה ואיננה שם, ותחתיה תמונת האשה רולאנד. בחמת רוחי דִברתי את אבי קשות, ואמרתי: “המעט ממך כי הוֹשַבְתָּ את צָרַת אמי בביתה בחייה, כי תוסיף עוד להושיב את תמונתה תחתיה במותה להאביד כל זֵכֶר לה!!” אבי היה כאיש אשר אין בפיו תוכחות וישם ידו לְמוֹ פיו, אך האשה רולאַנד העזה פניה וַתַּעַן עזות ותאמר: “אנכי הִשלכתי את התמונה הזאת אל בית המבשלות.” אז עלתה חמתי באין מעצור, וצעקתי מרה: “הוי מְנַכֶּרֶת טובה! הזה הוא גמולך שֶגָמַלְתְּ לאמי גברתך אשר אָספה אותך לביתה בְתוֹר אֲסוּפת רעב! - הוי שִפחה כי תירש גברתה! !-.” הדברים האלה שָׂמוּ שַמוֹת בבית, אבי נִבהל משמוע וַיְהִי כַהֲלוּם רעם, השכֵנים היושבים על השֻלחן הורידו לארץ ראשם, והאשה רולאַנד הֵגיחה מקירות לבבה אנָחה נוראה וַתִּפּוֹל מעל כִסאה אחורנית ותתעלף, ואנכי נסתי וחשתי מפלט לי בחדר המקֵרה …”
“ביום השני בא אבי אל חדר משכני, ויאמר אלי: “עתה באתי לבַשרך כי אחרי אשר יִשְלְמוּ ימי אֶבלי על אִמך, אקח לי את הגבירה רולאַנד לאשה, לבל תוסיפי עוד להבזותה בשם שֵפחה - אך מטעם מוּסָד וכָמוס עמדי אֶתְּנָה אותך לאיש בטרם אבוא אני במָסורת החתונה עִם הגבירה רולאנד. הירושה אשר נפלה לך מהורתך, רַבָּה היא, עד אלף אלפי שִקלי פֿראַנק, והיא לך לשִלוחים -. ומהיום עד יום חתונתך לא תעזי פניך לבוא עוד אל הבית הגדול אשר אנכי והגבירה רולאנד יושבים בו - השמעת את פקֻדתי? …” כֹּה דִבֵּר אתי אבי בזעם אפו, ויפן וילך לו. ומהיום ההוא ישבתי בדד, וחָייתי חיי יגון וצער, עד כי אִוִיתִי גם קויתי את היום אשר בו אֶלָקַח לאיש - יְהִי מי יֶהִי -. והאשה רולאַנד חָגרה חֵמוֹת וַתַּכְעיסני כל הימים, ותמַלא פני קלון מִרבה להכיל, עד כי קצתי בחיי ושִבחתי את המֵתים. ויהי היום בשִבתי בגִנת הביתן, הובא אלי מִכתב חתום בחותם אליעזר הסופר שכֵננו ומודע לאבי, וכתוב בו כדברים האלה: “דעי נא, בת נדיב! כי אביך חפץ להביא אותך במָסורת החתונה עִם שר גדול ונכבד אשר שמו מאַרקיז פֿאָן האַרווילע. השר הזה הוא איש צעיר לימים, עשיר גדול ובעל נכסים רבים, גם יפה תואר ומשכיל. אפס כי בכל אלה מֵאנו שְנֵי אָבוֹת לתת לו את בנותיהם מִקֵץ ימים מעטים אחרי אשר אֵרשׂ אותן השר הזה, אשה אחר רעותה - ואנכי אינני יודע מה חסרון ומום מצאו בו כי רחקו מעליו - וְאַתְ, בת נדיב! ראי והתחקי על שרש הדבר -.” דברי המכתב הזה הִרעישו את מורשי לבבי, כי מעוֹדי לא שמעתי את שֵמע השר הארווילע, גם אבי לא נשא מעולם את שמו על שפתיו, ויגדל עוד פחדי בראותי כי בפתע פתאום נסעה האשה רולאנד מבית אבי - בית הקיץ הרחוק מהלך שלשה ימים מפאַריז - ואבי הודיעני כי רק למעני נסעה האשה ההיא פּאריזה. נִחשתי כי לבעבור קַשֵר אותי במעדנות עם השר הארווילע מגמת פניה - ולא לטובתי! -. מִקֵץ שמונת ימים שבה האשה רולאנד מפאַריז, ובעצם היום ההוא קראני אליו אבי החדרה, ויאמר אלי: " זה ימים רבים אני חושב מחשבות להצליחך ולהַשגיא אחריתך. בעוד חֹדֶש ימים ישלמו ימי אֵבל אִמך. מחר יבוא הֵנה השר מאַרקיז פֿאָן הארווילע, איש צעיר לימים, יפה אף נעים, רב אוצרות וחכם לבב אשר יש לאֵל ידו להושיבך על גפי מרומי קרת. הוא ראה אותך בהיותך בסוד עלמות משחקות, ונפשו חשקה בך, ואם ימצא הוא חן בעיניך, אז תהי עזר כנגדו לתקופת ששה שבועות. אולם אף אם תמאני בו ותפריעי עצָתי, ידוע תדעי כי בכל זאת אקח לי את הגבירה רולאנד לאשה כתָם ימי אֶבלי, ואז תתני לה כבוד וִיקָר כיֵאות לאשת אביך - ואם גם אז תוסיפי סרה, מרה תהיה באחרונה -.” אז דִברתי במר נפשי: “חלילה לי להפריע עצתך, בדבר השר הארווילע, אך שָׁמוֹעַ שמעתי כי שתי פעמים אֵרַשׂ לו השר הזה בְּנוֹת נדיבים…” “ידעתי זאת” ענה אבי, “גם ידעתי נאמנה כי רק הוא לא אבה לקחת אותן בְּהִוָדַע לו כי יֶחבר להן כסף נֵדֶה, והן תִּלְטֹשְנָה עיניהן רק על כספו כי רב הוא ועצום -.” מהיום ההוא צָהלו פני האשה רולאַנד בראותה כי עצָתה קמה ותתעודד כי היא בִמְזִמוֹתֶיהָ הרבות פרשה את הרשת הזאת לרגלי, וביָדעה את הנסִבה הנכונה אשר בעבורה מָאסו בו שתי העלמות אשר אֵרש לו תחִלה, הִתאמצה בכל עוז להפילני בחבלו למען קחת ממני נקמה נוראה מאד -. סוף דבר כי השר הארווילע בא אל בית אבי, וימצא חן בעיני בגלל תֻמוֹ וְיָשְׁרוֹ ובגלל נעימות דרכו והליכותיו. אך נִפלאתי מאד בהִתבונני כי האיש העשיר והשר הנכבד הזה, הוא נעצב תמיד, ותוגה חרישית צְפוּנָה בחדרי לבבו כל הימים. ימים אחדים אחרי בואו לבית אבי, בא השר לחדרו ויסגור הדלת בעדו, ויוסף משָרתו הֵנִיא את אבי מִבּוֹא אל אדונו לְבַקְרוֹ, באָמרו כי כאֵב ראש אחזָהו ולא יניח איש לגשת אליו. אחרי שני ימים שָב השר וַיֵרָא אלינו, אך לחָייו הִלבינו, ופניו נפלו עד מאד - פעמים רבות אִוְתָה נפשי לשאול את פיהו מדוע הוא ככה דל וְעָצֵב כל הימים? גם מדוע לא אבה התחתן את שתי העלמות אשר בָחר בהן בתחלה? אך בכל פעם בֹּשְׁתִּי גם לא עָרבתי את לבי לשאול ממנו את הדברים האלה-. שלשה ימים לפני חתונתי, באו שני שושביני השר פֿאן הארווילע, הלא הם: ההערצאג פֿאָן לוצעניי, והשר פֿאָן ס“ט רעמי, כצאתי מחֻפּתי נפל אבי על צוארי וַיִשָקֵנִי ויבך, וגם האשה רולאנד חִבקתני ונָשקה לי, ותדבר באזני לאמר: “זִכרי נא אותי בימי אָשְרֵךְ: כי אנכי הֲסִבֹּתִי בדבר חתונתך.” דבריה אלה, אשר לא ידעתי אז אל מה ירמזון, ירעמו כעת באזני כרעם מִתחולל-. אחרי מִשתה הערב ישבנו במרכבה, אני ובעלי, וַנֵדֶא כעל כנפי נשרים ונבוא פאריזה.”
פה עָצרה הגבירה ימימה במִלים, לְחָיֶיהָ הִתאַדְמוּ, ועיניה נִמלאו רסיסי דמעות ובכל זאת הִתחזקה ותוסף לסַפר:
“בֹּשֶׁת פָּנַי כִסתני, וסגור לבי יִקָרֵעַ ויָזוב דם - אך עֲצור במלים לא אוכל למען תדע ובָחנת דְרָכי ותתן לי צדק -. בבואי אל בית בעלי השר האַרווילע, נפלה עלי חֶרדת מָוֶת לא ידעתי שַחרה - בנשף בערב יום הובאתי אל חדר משכבי - אחרי כן בא הארווילע החדרה, ואֵימה חשֵכה ופלצה נצחת אחזוני - ופתע פתאם …הוי מחִתה וּזְוָעָה!! פתע פתאם הֶחזיקני בעלי בכל מַאמצי כֹחַ וַיֶאנק אֶנקת חָלל וַיִנְהַק נַהקת מָוֶת - לשוא הִתאמצתי לְהִמָלֵט על נפשי! כי הוא מחזיק אותי בזרועותיו החזָקות כמטילי ברזל, ואין מַצִיל! וכרגע עִוָה את פניו, עיניו הִתהפכו בְחוֹרֵיהֶן כלפידי אש, ומפיו יז קצף מָהוּל בַּדָם - וַיִפֹּל מלוא קומתו ארצה, ובנָפלו הִנִיחַ אותי חפשי, ואנכי נִצבתי נפעמת ושוממה בעת אשר פִּרְפְּרָהוּ חולי הַנִכְפָּה, וְשֵׁד השחת אָחַז בערפו ויפצפצהו…הה! זה הוא נשף חִשקי - וזאת היא נקמת האשה רולאנד!”
“פלצות בעתני!” קרא רודאלף, “מאֵרת ה' תחול על ראש המרשעת ההיא אשר ברשעתה וזדון לבה הֵמִיטָה עליך הֹוָה לא תדעי שַחרה!”
“הֹוָה על הֹוָה ושֹׁאָה על שֹׁאָה כתֻמן בָאוני וַיְבַלְעוני, כי בעלי הוֹרִיש את מחלתו הארורה גם לְבִתִּי היחידה, והרופאים החליטו פה אחד כי מחלתה זאת תמָאן לְהֵרָפֵא כל ימי חייה, יען כי מידי אביה מורָשָה היא לה - אויה, אויה נא לי!” צעקה ימימה במר נפשה ותספק כף וַתֵּבְך בכי תמרורים מנהמת לבה עד כי לא עָצרה כחַ לדַבר עוד, וגם רודאלף נאלם דומיה ויורד לארץ ראשו.
ל: רוּחַ נְדִיבָה
“עתה ידעתי,” אמר רודאלף אחרי דומיה ממֻשכה, “עתה ידעתי למה זה יתנוסס יגון עז בלבב הארווילע תמיד, מדוע הוא ככה דל וַעֲצוב רוח כל הימים…”
“תן תודה, הוד מלכות! כי הארווילע חטא חטאה גדולה מאד במָשכו אותי אחריו בחבלי אהבה - אֵי שמים! הלא עֲוֹן חֶרב הוא אם איש כמוהו אשר מחלת הַנִכְפָּה קננה בו, יחטוף במָשכו ברִשתו כלמה יתומה כמוני, ויוריש עוד את מחלתו הנמִבזה והארורה גם לבתו אחריו!! - ובעיני מתים מחלד יכָבד עוד איש כזה וְיִנְחַל תהִלה ותפארת! -.”
“לא אֶהדר גם פני ידיד נפשי כהארווילע, ואודה כי הוא חטא ואשם - אך חטאת האשה רולאנד כָּבְדָה שבעתים מחטאתו, כי הִדִיחה אותו לעשות כדבר הרע הזה למען קחת ממך נְקַם רֶצַח כזה - ואנכי אשר עד כה הייתי מאֻשר לנקום בכל עת נִקמת ה' מאנשי דמים ומִרמה, אקוה כי יבוא יום אשר אשיב נקם גם להאשה הזידונה רולאנד אשר נָגַע עד שמים עונה ושְאֹול חטָאה! -. אולם אַתְּ גברתי! אף כי לך הצדקה ולבעלך בֹשֶׁת הפנים כי הִפִּילֵך למשואות נצח, בכל זאת יֵאות לך לעורר גם רחמים על מֻכה אלהים ומעֻנה כמוהו, אשר מוקדי שְאוֹל יוקדים בחֻבו תמיד, וכל בלהות צלמות ידַכאו לארץ חיָתו - הלא תחוסי עליו גבירה בטובת לבבך, הלא תחמלי עליו ימימה, כי רוחך טובה ונפשך ענֻגה…”
“הה נְשִיא אלהים! לוּ יכוֹלת לשער בנפשך מה נורא המראה ההוא בֶאֱחוֹז שד השחת בעוֹרף האדם וִינַפְּצֵהו על עֲפַר מָוֶת, והאדם יתנפל מְלֹא קומתו ארצה, ילטוש עיניו, יְעַוֶה פניו, וְיֵז קצף וָדָם מפִתחי פיהו, ובחֵמה שפוכה יִבְעַט ברגליו, יִסְפּוֹק בידיו, לא יראה ולא ישמע, לא יריח ולא ימיש - ואחרי עֲבוֹר רוח הָעִוְעִים ורוח הַשִגָעוֹן וְהַתִּמָהוֹן האיום והנורא הזה, יעמוד החולה מְשוֹמֵם ונִקשה, נִפְעָם ונִדהם - הוי תסמר שערת ראשי! -. בכל פעם אשר יְפַרְפֵּר שֵד עֵיפתה אֲבִי החוֹלִי המר והנמהר הזה, את בתי יחידתי, וִיפַצְפְּצֶהָ באכזריות חמתו, אז יאחזוני צירים וחבלים…ואז אקלל את אביה על אשר הִשִיא מָוֶת כזה עליה…אך כְשֹׁך חמת מַחלתה, ורוחה תשוב אליה, אז תָּשֹׁך גם חמָתי מעל בעלי, ורוח חמלה יתעורר בקרבי, ורגשי עֲצָבִים יתנוססו במסִלות לבבי על בעל נעורי הָאֹבֵד בעָניו. אך הלבעבור זאת אֻסרתי בעבותות החתונה בימי ילדותי? לבעבור ירעשו מורשי לבבי כל ימים ויסערו בסערות משטֵמה ורחמים, אֵיבה וחֶמלה, שִׂנאה וחנינה? ולבעבור הָניד שֵנה מעיני כל הלילות על ערש בת עֲנִיָה גֹוַעַת מִלֵדָה אשר לרגעים אָשוּר עִקבות מוֹתָהּ? ואחרי כל אלה יְזֹרֶה עוד מלֹא חפנים מֶלַח על פְּצָעַי האנושים בֶּאֱמוֹר אלי כל היום כי מאֻשרה אנכי בחלד וחבלים נפלו לי בנעימים תחת השמש - הה, דִמְיוֹנִי כהר שרֵפה אשר על כל עֲבָרָיו יפרחו שושנים ונצנים מַרהיבי עַיִן, ובקרבו אש לֹהֵט ומוקדי עולם…”
“הוי! גדול כים שִברך, גבירה! ובמה אנַחמך ותנֻחמי? וחלילה לי להיות כאחד ממנחמי הבל ועמל…אולם גבירה! עוד יש בידי צֳרִי לצָרות לבבך, ורִפאות תָעלה לֶעֱנות נפשך, וְאַתְּ אם תאבי ותשמעי בקולי לכל אשר איעצך, אז תשכחי עָצבך ורגזך, תשבעי שמחות עולם ונעימות נצח, ושמך יעמוד לברכה לדור דורים…”
“הוד מלכות! מה זה תשמענה אזני?” שאלה ימימה בבהלה בשמעה את דברי רודאלף ההם אשר דִבר ברגש ובהוד קול עוֹז. “בשם ה'! עוּץ נא לי…וֶהְיֵה מלאך מושיעי בצר לי!…”
“גבירה! עצָתי בְחוּנָה היא - ואני בחַנתיה בימי נוּדִי ומרודי, ומצאתי כי היא שִקוי לעצמות יבֵשות, מרפא בשָרים וחיי נפָשות - עצָתי תצהיל פנים משמן, תשַמח לבב מיין, תַּצִיל מִמָוֶת וּתְנַהֲגֵנוּ על מוּת - ועצתי זאת הלא היא: עֲשׂוֹת צדק, הַחיות רוח שפָלים, להיות מָעוֹז לַדָל, מחסה לאביון, משען לחם לרעבים, עינים לָעִוֵר, ורגלים לַפִּסֵחַ. ואנכי סַלוֹתִי לי מסִלה חדשה במעשה הצדקה, ובמסִלה הזאת הלכתי והִצלחתי עד כֹה כי למן היום אשר החִלותי לרדוף צדק, זה דרכי: להסיר מעל ראשי מצנפת הרוזנים וּלְהָרִים ממני עטרת הנסיכים, ולהִתחפש בבגדים אחרים כאחד מבני העם, לְלַמֵד לשוני דַבֵּר כלשון בני ההמון וכניב שפתותיהם, ולחַפש בנֵרות את מְעוֹן עניים מְדֻכָּאִים וּבְכוֹרֵי דלים, רֵבֶץ יַלדי עוֹני עשוקים ורצוצים, וּלְאַמְצָם בְּמוֹ פי, לָפַחַת בם רִשפי נוֹחַם, ולהַזיל להם דֵי זהב מכיסי עד כי יִוָשְעוּ תשועה נִצחת -. ואם אַתְּ גבירה, תואילי לֶכֶת כמוני במסלה דרך אֵלכה לי אני, והָיית חֲבֶרְתִּי במעשה הצדקה, אז - חַי ה' - אז תראי וְנָהַרְתְּ ורָחב ופָחד וְשָׂמַח לבבך כל הימים, אז תשמעי חדשות ונצורות לא שמעה אזנך מעודך, אז תבוֹאנה אלפי ברָכות לראשך, ברכות אֹבְדִים ומרי נפש, אז יִסְכו לך אלפי עינים דמעות תּוֹדָה, ואז תתענג נפשך עוֹנֶג בלי-מצָרים, עוֹנֶג אשר לא בעפר יסודו, ושפתי בשר לא תוכלנה להביע בְאֹמֶר ודברים -.”
“רב תודות לך, הוד מלכות! על עצתך הנפלאה הזאת - ואנכי יודעת כי אין שמחה לנפש כשמחת עֲשׂוֹת צדק וחסד - אך במסִלה החדשה אשר סַלוֹתָ לך אתה, הוד מלכות! לא נסיתי עוד הַצֵג כף רגלי, ואתה בטובך הגדול מָשְכֵנִי ואחריך ארוצה בשמחת כל לבב - וראשית דרכי תהיה לתמוך ידי חרש אבן ההוא היושב בַּעֲלִיַת קיר הבית אשר ברחוב ההיכל…”
“לא גברתי! בבית ההוא לא תוסיפי עוד לבוא - ואנכי אעזור להעני מאָרעל ההוא, כי שם גם בֵּית שִבְתִּי על יד העליה ההיא-.”
“מה זה ידבר הוד מלכותו? המצַחק אתה לי?”
“עוד מעט ותדעי את סוֹדִי - ועתה אשובה נא לדַבר דברים אחדים על אֹדות בעלך ובִתך: דעי נא גבירה! כי אם תתמכי אשֻרֵך בדרכי חסד ומעגלי צדק, אז תִּרֶף שנאתך גם מבעל נעוריך וְתִסוֹב תנַחמהו ממצוקותיו ותלאותיו הנוראות-. ואנכי אשלח לך רופא אֳמָן ומפליא לעשות אשר הוא רוֹפְאִי זה ימים רבים, והוא נִסה פעמים רבות - בהיותו עוד באמעריקא - לרַפאות עבדים כושים ממחלת הנִכפה, וַיַצְלִיחַ, ואולי יצלח לו לרַפא גם את בעלך וּבִתֵּךְ…”
“מה שֵם הרופא הזה? הה מלאך מושיעי!”
“דָוִד שמו והוא מבני הכושים, אך רופא גדול מאד.”
"הוד מלכות! הֶחייתני בעצתך הטובה, ובתִקותך הנעימה נָפחת בי נשמת חיים - וכמו נבֵאתי בכָתבי אליך “כי אם תגדיל חסדך עמדי לֵרָאות פני היום לפנות ערב, אזי תגמור בעדי את היום הזה במעשה הצדקה אשר החִלות-.”
“שלום לך גברתי!” אמר רודאלף ויקם מעל הכסא “עתה אלכה ואשובה אֶל מקומי, וביום השלישי אוסיף לשחר את פניך ולהתיעץ על צפונותיו במעשה הצדקה - שלום לך גבירה! חֲיִי בטוב!”
אחרי הדברים האלה ישב רודאלף במרכבתו, וַיִסַע לביתו, ונפשו צָהלה ושמחה בזרעו זרע הצדק על לבב ימימה אשת הארווילע ידידו.
לא: רֵישׁ וָעוֹנִי
יזכור נא הקורא את האיש מאָרעל חָרש אבן היושב בַּעֲלִיַת קיר הבית אשר ברחוב ההיכל, ואֶל העליה ההיא נוביל כעת את הקורא היקר.
ראש האשמורה האחרונה בלילה, הנה זה בא, ועל פני החוץ יַשְלֵג החורף וְיַשלך קַרחו כְפִתִּים. נֵר קטן יַגִיהַּ שְביב כֵּהָה בעלית בית מאָרעל, ואין בו כחַ להאיר את החשֵכה הרובצת שמה. העליה ההיא קטנה וקִצרת ידים גם שִפלת קומה היא. רִצפתה מלאה רכסים ומעקשים, מוֹץ ותבן, בלואי סחבות ובלואי מלחים, דוֹמֶן, רפש וטיט. סִפּוּן העליה מְחֻסְפָּס בכפור דק ועליו יתעלם שלג. קירותיה רטובים וירקרקים, וחלונה הקטן והצר נסתם ברגבי שלג. על שלחן מרֻבע אשר אָפסו מִסגרותיו, וְּצָלָעיו כמסוס נוסס מִזוֹקֶן, על השֻלחן הדל ההוא מתנוצצים אבני שֹׁהַם יקרות ונפלאות עד מאד, כי זה האיש מארעל ילטוש אבני יְקָר בעד מעט שִלֻמִים, ולאנשי ביתו גם לכל יבוא הַגֵד יגיד כי אבנים אין חפץ בהן הוא לוטש למען הֱיות להן ברק כאבני אש. כִּחֵש להם האיש היקר הזה למען לא ימשכו האבנים ההן עליהם את עיני רואיהן, ולבל יחמדו את יפין ואת חוֹסֶן יקרתן בלבבם-. הדבר הזה יעיד לנו מה גדלה אמונת מאָרעל בעיני העשירים עד כי האמינו באיש עני כמוהו לתת לו סגֻלות יקרות כאלה - ובכל זאת לא שתו העשירים ההם לתת את לבם לחֻמלה עליו ולהוציאו ממצוקותיו הנוראות!-.
והאיש הישר מאָרעל יושב על כסא ישן בלי יָדות, ומרוב עבודתו כל הלילה, נפלו חבלי שֵנה על עיניו, ויצנח מעל הכסא וַיִשָעֵן על השֻלחן ושמורות עיניו נִצמדו. על ראש העני הזה קרחת, וסביב לקרחתו יֵרָאוּ שערות לבָנות מעטות. מְעִיל קרוע וְטָלוּא, יכסה את בשרו,ונעָלות בלות ומטֻלָאוֹת ברגליו. הַקוֹר חזק מאד בבית, עד כי - לַמְרוֹת הַשֵנה העזה אשר תתקפהו - תרעדנה עצמות הַיָשֵן לרגעים. בכל הבית ישָמע רק נַחרת מאָרעל השקוע בִּשְנָתוֹ, כי שבע הנפשות זולתו אשר בבית, לא יישנו ולא ינומו. אמנם כן כי שבע נפשות סגורות בבית הקטן והצר ההוא, הלא הן: שלש יְלָדוֹת ושני ילדים - בני מאָרעל -; אֵם הבָנים והבנות - היא אשת מאָרעל -; ואֵם אשתו - היא חותנתו אש היא כבת שמנים שנה והֻכתה בשִגעון ובתמהון לבב. וכֻלם - זולת מאָרעל - לא יישנו, כי הַקוֹר העז והרעב הנורא גם יְדֵי המחלה יָנִידו שֵנה מעיניהם העיֵפות.
בירכתי העליה רוֹבֶצֶת חוֹתֶנֶת מאָרעל על מצע עוֹר, וּמְכַסֶהָ אדרת שער אשר בָלתה מרוב ימים. על ידה מתגוללת ארצה על שק תבן יַלדה קטנה בת ארבע שנים אשר מַחלת השחפת דָבקה בה ונָגעה עד נפשה, על השק ההוא רובצות עוד שתי יַלדות אחיותיה, ושני ילדים אחיה. פני כֻלם קִבצו פארור, ועל עפעפיהם צלמות. עורָם צָפַד על עצמם, ובַדֵיהֶם ינועו ויזועו מפני זלעפות רעב וצִנת קרח. ממולם תתהפך אֵם הבנים בצירים וחבלים על מצע בלואי המלחים, וכל עצמותיה תרעדנה מתִּגרת יד קדחת נמרצת אשר הֶחֱזִיקַתָּה זה ימים רבים. סביבות עיניה כמראה תכֵלת, לְחָיֶיהָ קֻמטו בלי עת ותָארה חָשך משחור. שפתותיה לבָנות, מבֻקעות וזָבות דם. דומית מָוֶת בעלית הבית, אין פוצה פה ואין מֵגִיחַ אנחה מלבו מרוב מכאוביו, לבל יעירו את אֲבִי הבית העיף והיגע אשר חבלי שֵנה אפפוהו. אם הבנים מתבוננת על בניה העטופים ברעב ומרעידים בקרה-. המשֻגָעה הזקֵנה רוֹבֶצֶת דומם ועיניה מפיצות אש זרה כעיני חַיָה רעֵבה - אך פתאם נשאה ראשה הַגָלוּחַ וַתֵּשֶב על ראש הַמַצָע - עיניה נטויות על השֻלחן אשר עליו הנֵר ואבני הַשֹׁהַם - אחרי כן קמה לאט לאט - ראשה ינוע כֹה וָכֹה; שפתה התחתונה, העבה והשרועה, רוֹעֶדֶת בלי הפוגה, ופניה הלבָנים והנוראים, הִתְעַוְתוּ ויפיקו זְוָעָה וְגוֹעַל נפש-. כַגַנָב התחמקה המשֻגעה וַתִּגַש אל השלחן ותתיצב על יד אבני הַשֹׁהַם. בעצלתים הֵרִימָה את ידיה הרועדות וְדַלות הבשר, וַתְּשִׂימֵן על אור הַנֵר לְיַחְמֵנָה בקרה, אך היא לא נזהרה עד כי נִכְווּ ראשי אצבעותיה באש, ותוציא מקירות לבה הֶמְיָה מוּזָרָה לחֶרדת השומעים. לקול הנורא הזה, התעורר מאָרעל משנתו, וישא את עיניו וירא והנה חותנתו נצבת עליו.
“מה לך, אֵם? מה חֶפצך פֹה?” שָאל אותה מאָרעל; ובהאמינו כי בני ביתו יְשֵנִים, דִבר אִתה בקול דממה לבל יעירם משנתם, ויאמר: “שובי שִכבי, אמי! ואל תעירי בקולך את רָחֵל והילדים…”
“אני עֵרָה- אני מחַממה את קציעה אחותי”, אמרה הילדה הבכירה אשר היא כבת עשתי עשרה שנה.
“גם אני עֵר,” אמר אחד הילדים, “כי הרעב איננו מניח לי לִישוֹן.”
“הוי בָּנַי היקרים!” נאנח מאָרעל, “אני דמיתי כי הִנכם ישנים…”
“מאָרעל!” קראה רחל, “מאָרעל! תן נא לי מעט מים כי צמאתי מאד ואש הקדחת קודחת בעצמותי כל הלילה.”
“הנני רעיתי לעשות שאֵלתך,” ענה מארעל את אשתו, “אך בתחִלה אשיבה את אמך למנוחתה - אל תִּגעי באבנים האלה!” אמר אחרי כן אל הזקֵנה אשר הושיטה את ידה לקחת את בְּחִיר כל אבני הַשֹׁהַם אשר על השלחן. “שובי נא ושכבי על משכבך!” הוסיף לדבר אליה בקול רם.
“זאת - זאת!” ענתה המשֻגעה וַתּוֹר באצבעה על אבן השהם.
“יראתי כי לא אַבְרִיחֵךְ מִזֶה אם לא אַרְאֵךְ קשה!” קרא מאָרעל בקול אל חותנתו להפחידה ולהרחיקה מעל השלחן.
“הוי לי, מאָרעל!” יָלְלָה רַחֵל אשתו, “אֵש צִמאוני תאכלני, חוסה נא עלי ותן לי מעט מים.”
“לא אוכל - לא אוכל לָמוש מזה לבל תשלח אִמֵך את ידה אל אבני שֹׁהַם האלה ותוסיף להאביד אחת מהנה כבשנה העוֹברת - הה ה' הוא יודע מה רבו תלאותי בעבור השֹהם ההוא, ומי יודע מה זה יקרני עוד בעבורו?-.”
מאָרעל חשב מחשבות רגע קטן, ויאמר אל אחד הילדים: “שמעון, לך נא והביאה מים לאִמך, כי הִנך עֵר.”
“לא, לא ילך,” אמרה רחל, “אני אחַכה עליך, כי יגורתי פן יבֻלע להילד בַּקוֹר הנורא הזה-.”
“גם בקומי לא יוכל הַקוֹר להָציק לי יותר מִבְּשָכְבִי פֹה.” אמר הילד ויקם ממשכבו.
“גשי הלאה!” צעק מאָרעל אל הזקנה העומדת על השֻלחן ושולחת את ידה אל אבני השהם.
“אמי, המים קָפְאוּ בתוך הכד.” אמר שמעון אל אמו.
“שַבֵּר נא איפוא את הקרח, בני!” השיבה רחל.
“הקרח עב מאד - ולא אוכל לו,” אמר הילד.
“מאָרעל, שְבוֹר נא למִצער את הקרח אשר בכד,” אמרה רחל בקול בוֹכִים “אם אין לי לשתות רק מים, תנה לי איפוא מעט מים, כי לשוני נָשָתָּה,.”
“אהה ה'! מה לי לעשות? הנה אמֵך כְמַשְׂמֵר נטוע וממקומה לא תמוש,” צעק מארעל מנהמת לב נשבר ובכל מאמצי כֹחַ לא יכול לְהָמִיש את המשֻגעה מעל השלחן, והיא הִתקצפה עליו ותוציא שאגת יללה ממעמקי לבבה.
“קִראי לה אַתְּ!” אמר מארעל אל אשתו; “כי לפעמים היא שומעת בקולך.”
“אמי! שובי ושִכבי! ואם תאבי ותשמעי, אַשְקֵך סֵפֶל קאפֿפֿע, כאשר אהבת תמיד.”
“זאת - זאת!” הוסיפה המשֻגעה דַבֵּר, ובפעם הזאת חָגרה שאֵרית כֹּחַ לקחת בחָזקה את אבן הַשֹׁהַם, ואז הוציא מאָרעל מקל חובלים מתחת השֻלחן וַיְעוֹפֵף אותו על פני המשֻגעת להבהילה ולהבריחה מפניו, אך לשוא! כי היא נִסְתָה לְנַשֵךְ בְּשִנֶיהָ את ידיו, ומעיניה הִתמלטו זִקֵי אש.
“שובי שִכבי!” צעק מאָרעל בקול פחדים וַיַך במקל על השֻלחן פעם אחר פעם עד כי ברחה המשֻגעה, והוא רודף אחריה בקול רעם וצועק “שכבי, שכבי על משכבך כרגע, ואם אַיִן וְדַשְתִּי את בשרך!!.” המשֻגעה נבהלה נחפזה מקול מארעל ומקול מהלומות מקלו אשר הוא מכה על הרצפה, ותתנפל ותרבץ על מקומה הראשון וַתְּיַבֵּב וַתְּיַלֵל מבלי הפוגה. הילדים והילדות אשר דִמוּ כי אביהם הִכה מכות נוראות כאלה את אִמם הזקֵנה, הרימו יחדו את קולם בבכי ויאמרו: “אַל נא תכה את אמנו הזקֵנה, אַל נא תכה אותה, אבינו!!”
מראה עֲלִיַת בית מאָרעל, עָנְיוֹ ומרודו, עֱנוּת אשת נעוריו אשר אש הקדחת תְּלַהֲטֶהָ מבית, אֲסוֹן ילדיו העטופים ברעב ונִקשים בקרה, יללת חותנתו הזקֵנה והמשֻגעה המיללת כזאֵבה רעֵבה, וּבְכִי הבנים המתחננים אל אביהם לבל יכה את אִמם הזקֵנה, הן כל הדברים הנוראים האלה, יקרעו את לבב הקורא, וימלאו את כל בתי נפשו רְתֵת וּמְחִתָּה אשר תקצורנה גם שפתי נאמנים להביעם, וגם עֵט סופר מהיר יֵלא לתאר אותם בשרר המליצה.
לב: הַחוֹב
מאָרעל, חָרש האבן, הסכין לראות מראות כאלה בתוך ביתו, אך בפעם הזאת נִלאה נְשׂוֹא עוד את כּוֹבֶד מצוקותיו, ויצעק מנהמת לבו: “אהה ה'! עד מה תמשוך אפך ותענני עד מאד? הָרגני נא הָרוֹג, כי טוב מותי מֵחַיֵי מרים ומאררים כאלה! וחותנתי נוספה גם היא על צרותי העצומות!”
“היש בי אשם כי אמי תִשְתַּגֵעַ עליך?” ענתה רחל אשתו בקול בּוֹכים.
“ומה אָשמתי אני כי הִפגיע בי ה' אֲסוֹן כֻּלכם?” צעק מארעל. “הוי, מה חיי? הלא חיי עבדות! לילה ויום אני עוֹבֵד עבודת פרך למענכם ולא אתאונן גם לא אתלונן על ככה, כי כֹה נָטַל עלי קְשֵה יומי; אך עתה כשל כֹחַ הסֵבל בְּהִשְׂתָּרֵג עלי תלאות רבות וצרות מצרות שונות - הוי, שדי הֵמַר לי מאד ועל לא חמס בכפי העמיס סִבלות עֹני וָחֳלִי ומַדוה על ראש גבר לא-יצלח כמוני, ועל כֻּלם לשמור לרגעים את הַמִשְתַּגֵעַ לבל תָּרֵעַ ולבל תשחית - אֵי שמים!!.” כה דבר מארעל במר רוחו ויתנפל על כסאו כאיש נִפעם ויספוק כף ויאנק בשברון מתנים.
“מה אעשה אם פקידי בית אספי דלים ימָאנו לאסוף את אמי אל הבית ההוא?” ענתה רחל בקול יְלֵל, “ומה תועיל לך מהוָתך אם תזעק חמס על דבר אשר אין לְאֵל ידך לשנותו?”
“לא אוכל הועיל לי,” אמר מארעל וַיִמַח דמעתו מעל פניו, “צדקת רעיתי! אך עני וְגֹוֵעַ כמוני לא יעצר כחַ לעצור ברוח יגונו וּמְרִי שיחו בְּהִשְׂתָּעֵר על ראשו צרות רבות ורעות מארבע רוחות השמים ובפעם אחת, אוי לי!”
“הגמיאני נא מעט מים!” התחננה רחל, “אש צמָאון תְּלַהֵט בקרבי, ושלהבת הקדחת קָדחה בלבי - חוסה נא וחושה להשקיט אִשִי…”
“חכי נא רגע,” ענה מארעל ויקם מכסאו ויקח את כד המים, וַיְשַבֵּר בכח את הקרח המכסה את המים, ויצק מעט מים אל צלוחית וַיַגש לאשתו המושיטה זרועותיה היבֵשות לקראתו, אך כרגע נִחם מארעל ממעשהו ויאמר: “המים קרים מאד, ויראתי פן יבֻלע לך - כי אֲחֻזת קדחת אַתְּ -.”
“אם יבֻלע לי בזאת, טוב מאד!” הֵשיבה רחל, “מַהרה ותן לי את המים, הם יקריבו את קִצִי, ואתה תצא לחפשי מסבלותי, ולא יציקו לך כי אם אמי ובָנַי האֹבדים -.”
“הה לי!” אמר מארעל באנחת לב, “אל נא תוסיפי יגון על יגוני בדברים יורדים חדרי לב כאלה - הוי, יגורתי פן תִּתקפני רוח עִוְעִים מעוצם יד מצוקותי - הכֹח אבנים כֹחִי. אם לבבי מְטִיל ברזל? - אני חרד לרגעים פן כמִקרה חותנתי יקרני גם אני…ואז, אז תִּשָבֵר לכם גם משענת קנה רצוץ כמוני - ודעי נא רחל כי רק בגללכם אשא ואסבול נֵטל חַיֵי התבל; ולוּ הייתי לבדי, כי עתה כבר הִשלכתי במצולות הנהר את נפשי ואת עניי ומרודי יחד -.”
“ידעתי עוָתתי!” אמרה רחל ברגש, “ומאד הסכלתי בהכאיבי את לבבך היקר באמרי פי - סלח נא לי, ידיד נפשי! כי לא להרעימך חָשבתי, רק כי ידעתי נאמנה כי לא לעֵזר ולא להועיל אני לך ולבנינו הקטנים - זה חדשים אחדים אני מתהפכת בצירים וחבלים על ערש דוי - אהה ה'! לשוני לחִכי דבֵקה; אחלי, השקני נא מעט מים!”
“אני מַחזיק הצלוחית לְהָחֵם מעט את מֵימֶיהָ ביד -.”
“הִנך איש טוב! ואנכי דברתי אתך קשות -.”
“הה, אשה קשת רוח אַתְּ, גם הָחלית, ועל כן מָלֵאת תלונה וזעף - אך דַבְּרִי אתי מה תדבֵרי, ואל תוסיפי לדַבר כי אַתְּ עלי לָטוֹרַח.”
“סלח נא לי, אלוף נעורי!”
“הֵא לך המים, אך שְתִי נא מעט מעט, כי המים קרים הם עדנה.”
“אודך בכל לבב, מארעל!” אמרה רחל וַתֵּשְתְּ בכל אַוַת נפש.
“הוֹ, הוֹ,” הוסיפה רחל לדַבר, “עתה קר לי מבתחלה - הנני כשוכבת בין רגבי קרח מבלתי יכוֹלת להניע יד ורגל -.”
מאָרעל פָשט את מעילו מעליו וַיְכַס בו את רחל, וַיִוָתֵר ערום כי לא היתה לו גם כתונת על בשרו.
“מה זאת עשית? הלא יַקפיאך הַקוֹר!”
“אם יתקפני הַקוֹר, אשוב ואלבש רגע קטן את מעילי.”
“הוי איש אֹבֵד! צָדקת בדַברך משפטים את אלהי המשפט - מה עוננו ומה חטאתנו כי יְיַסְרֵנוּ מוסר אכזרי מאד, ועל עצת עשירים יופיע וימַלא אסמיהם שֹבַע וברכה עד בלי די אף כי הם …”
“דעי לך כי גם עשירי עָם מסֻבלים יגונות וכעס ומכאובים-.”
“אך הם לא יסבלו זלעפות רעב וצִנת קרח - ראה נא, מאָרעל, מִדֵי אחַשבה כי האבנים הטובות אשר אתה לוֹטֵש, לא יתנו ולא יוסיפו לבעליהם העשירים כי אם רְאוֹת עיניהם, ירגז רוחי בקרבי, ועִם לבבי אשיחה: הלא אך אבן אחת מהֵנה, היתה לנו למִחיה גדולה להציל מֵעוֹנִי נפשנו ולְחַיות את עוללינו וטפנו ברעב, תחת אשר לבעליהן לא יועילו מאומה…”
“אם תשאלי שאֵלות כאלה, שאלי נא מה יועיל לשר האלף בְשָכְרוֹ לו בית מִדות במכפֵלה השניה וַיְפָארהו בכל פאֵר, והוא לא יבוא לביתו רק לעתים רחוקות? מה יתנו ומה יוסיפו לו יריעותיו החטובות אֵטוּן דמשק, כסאותיו וגליונותיו המצֻפות זהב, אם הוא יגור בבית אחר רחוק מזה?”
“גם זאת יפָלא בעיני, ואשת פיפילעט תַשׂיק עוד את ביתו יום יום לבל ירטבו כלי הבית - הלא הַחוֹם ההוא העולה בתֹהו, היה לנו למשיב נפש בקרה הנוראה הזאת! הוי על עשירי עָם! הם יבַלו כספם לריק, וזהבם להבל, ומעניים מתעטפים ברעב יקשיחו את לבבם…”
“העשירים אינם אבירי לב, רק אינם יודעים את עֱנוּת עני -. הם נולדו על בִרכי ההצלחה, יִחְיוּ בצֵל הכסף, ויתענגו על רוב שלום, ומי זה יַזכיר אותנו אליהם? גם איככה יוכלו לדַמות בנפשם מצוקות הרעב וְהַקוֹר אשר יציקו לעניים מרודים כמוני? אם ירעבו לפעמים - אז ישמח לבם על ככה, יען כי אז ימתקו המַטעמים לחִכם ביתר שאֵת. אם יֶחזק הַקוֹר בחוץ, יתענגו ויאמרו כי בזה יטהרו פני השמים וְיַשֵב רוח צח מַבְרִיא בשר איש. ואם יצאו לשוח אז ברחובות קריה, ימצאו בשובם הביתה חדרים מְרֻוָחִים חַמִים ויפים, וכפי אשר יגדל הַקוֹר בחוצות, כן יגדל עוֹנֶג נפשם על חוֹם ביתם -. כי על כן לא יוכלו העשירים לָנוּד לנו בגלל רעבון נפשנו וְקוֹר בָּתֵּינו אחרי כי להם יֶערב הרעב, ינעם הַקוֹר, ויוסיף להם עוֹנֶג וָנוֹעַם - ולוּ היינו אנחנו עשירים מנעורינו כמוהם, כי אז לא היינו גם אנחנו טובים מהם.”
“אם כן הדבר טובים הם בני העניים מכל עשירי עָם כי הם יעזרו איש את רעהו ככל אשר תמצא ידם-. העלמה יונת-צחוק תַּחַץ את לַחמה הַצַר עִם יְלָדֵינוּ, תָּנִיד שֵנָה מעיניה לתפור כתנות בד לְיַלְדוֹתֵינוּ, ושארית כֹחָהּ תחגור לתמוך ידינו.”
“הנך רואה כי העלמה הזאת טובת לבב היא יען כי גם היא צוֹרָפָה בכור עוֹנִי, והיא יודעת את נפש העני - ולוּ יכלו העשירים לָחוּש זאת כמוה, כי אז לא הכבידו גם הם את לבבם, ולא האטימו אזניהם משמוע זעקת דל -. אמנם גם בבני העשירים ימָצאו אנשי לב אשר יחושו את ענינו ואת לחצנו, והגבירה אשר היתה פֹה אתמול, תָּעִיד לך כי כֵּנִים דברי, כי היא חָרדה חרָדה גדולה בראותה את ענינו -.”
“אך היא לא שבה עוד אלינו לתמכנו בימין צדקה.”
“אולי תבוא עוד הֵנה, כי עוד היום גדול.”
“לפי דבריך צָדקו העשירים אבירי הלב ורחוקים מחֶמלה…”
“לא אתן להם צדק, רק אגזור אֹמֶר כי אם ידעו את נפש העני, כי אז לא היו כִבְדֵי לב וחִזקי רוח, ותחת אשר יחפשו תמיד למצוא עניים אשר אכף עליהם פיהם לשלוח בעולָתה ידיהם, תחת זה התחקו על שרשי רגלי דלים ישרי לב עובדי כל מלאכת עבודה העמוסים בחַבלי עוני ובבנים, ובביתם אין לחם ואין שִמלה, ויד הָעוֹנִי והלחץ תַכביד לפעמים את אכפה עליהם לבל יעמדו בנסיון וְיַעברו חוֹק -. אמת הדבר כי צדקו בני האדם בְּיַסְרָם את החוטא על חטאת נפשו, אך עוד צָדקו מזה אם היו תומכים את ידי האיש ההוא לבל יחטא למַלאות נפשו כי ירעב. מה רבו האנשים אשר עד חֲצִי ימיהם השיבו מֵעָוֶל ידם, עד כי חזקה עליהם יד הרעב ותִמשכם בחָזקה להתיצב על דרך לא טוב -. אך מה יסכנו לי רעיונות כאלה? בני האדם יאחזו דרכם מאז ועד עתה, ולא יָסוֹלוּ להם מסִלה חדשה וישרה -. ואני יען כי עני אני וְגֹוֵעַ ואין עוזר לי, על כן הנני מדַבר צדָקות, ולוּ הייתי גם אני איש עשיר, כי אז דברתי גם אני על דְבַר משתה ושמחה ותענוגות בני אדם -. ועתה, רעיתי, מה לך עתה? ההוטב לך מעט?”
“לא טוב לי עתה מאז - רגלי נהפכו לרגבי קרח - אך אתה, אתה תחרד מתגרת יד הקרה, קח לך את מעילך ושוב לְבַש אותו, גם כַבֵּה את הַנֵר כי אתא בוֹקֶר.”
שְבִיב אור כהה הֵגיח משִכבת השלג המכַסה את חַלון בית מאָרעל, וַיָאֶר את הָעוֹנִי והחוֹסר אשר בבית ואשר הִסתירם החשך עד כֹה מעין רוֹאִי.
“מתי תבוא האשה מַתְיָה לקחת את האבנים אשר אתה לוֹטֵש בעבורה?” שאלה רחל את פי מארעל היושב על שק התבן עמוק במחשבותיו.
“בבוקר הזה,” ענה מארעל, “אך עלי ללטוש עוד אבן שוא אחת למען הֱיוֹת לה ברק ותופיע לעין כאבן שֹהַם -.”
“אבן שוא?” אמרה רחל, “הטרם אדע כי אבני שהם אתה לוטֵש, ורק את בני ביתך תַּשְלֶה ותאמר כי אבני חצץ הן? -.”
“בפעם הזאת אדַבר דברי אמת - אפס כי אַתְּ יָשַנת בפעם האחרונה בבוא מַתְיָה הֵנה ותביא לי עשר אבני חצץ להחליקן עד הֱיוֹת להן זֹהַר ודמות תבנית אבני השהם אשר הביאה אלי לפני ימים אחדים, ואשר הן היו באמת אבני חפץ יקרות מאד -.”
“ולמה זה לה אבני חצץ בדמות אבני שֹׁהם ההן?” שאלה רחל.
“אשה גדולה, אשת הערצאָג, בעלת אבני יְקָר ההן, צִוְתָה להאיש בוּדיוֹן, הסוחר באבני חפץ, למכור את עֶדיה ולעשות תחתיו עֲדִי שוא אשר ידמה לעינים כאבני שהם - והאשה מתיה סוֹכֶנֶת בית הסוחר בודיון, סִפרה לי זאת בהביאה אלי את אבני השהם לבעבור עֲשׂוֹת כדמותן וכמראיהן מאבני חצץ האלה המונחות על שֻלחני. ולא אנכי לבד, כי אם עוד ארבעה חרשי אבן, עושים כמעשה הזה, ועל כֻלנו לבַצע את מעשינו היום בבקר, והאיש בודיון יְשַבֵּץ אותן במשבצות זהב, האשה מתיה ספרה לי עוד כי נשים כבודות תמירינה פעמים רבות בסתר את אבניהן היקרות באבני שוא …”
“הנך רואה כי גם אבני חצץ תעדינה את הנשים השאננות כאבני נזר, ובכל זאת צרה עֵינָן מִתֵּת אף אבן אחת יקרה להושיע לעניי עָם הנושאים זלעפות רעב כמונו -.”
“אשה קשת יום אַתְּ, ועל כן תצמיד לשונך דברים אשר לא כן - התאמיני כי הנשים העשירות יודעות ומכירות את עֱנות מארעל העני המתעטף ברעב עם אשה וילדים רבים?-.” ענה האומלל ויורד לארץ ראשו, וַיִדוֹם.
“הגידה נא לי מאָרעל מה משכֻּרתך בעד העבודה הזאת?”
“הלא ידעת כי כבר שִלמה לי האשה מתיה בטרם החִלותי עוד את מלאכתי זאת?”
“אם כן הדבר לא אדע מה נעשה והלחם אזל מביתנו זה יומים?”
“גם אנכי לא אדע מה אעשה!” ענה מארעל ויאנח.
“אולי תַּלְוֶה לך בריעה רֶבַע שקל כסף?”
“הה לא! כי חֲבוֹל חָבלנו לה כל בגדינו, וכל אשר היו לנו עָבטנו כבר לבריעה, ובלי עֵרבון לא תחונן אותנו עד חֲצִי אגורה…”
“אבל מה נעשה לטַפנו המבקשים לחם? אוי לי! ואתה הסִבּוֹת בדבר כי מֵאנת לבוא אל בית גומלי חסדים בשנה הזאת…”
“הלא תדעי לך כי גם שם לא יֻחַן עני אם לא בתֵת עֵרבון - ועוד גם זאת כי אין מכיר לי, ואיך יֻתן כסף לעני מוזר כמוני?”
“אך מה נעשה לעוללינו העטופים ברעב? הה! מה נעשה להם?”
“אולי תבוא הֵנה האשה הכבודה אשר בִקרה אותנו אתמול…”
“אולי? הה תקות הבל! היא שכחה את עָנינו ואת לחצנו-. אך נֵס נא לבקש מעט כסף מהאשה מתיה אשר תעבוד אותה זה כעשרים שנה, כי איככה תוכל לראות בִּגְוֹעַ בעל מלאכתה עם בניו ברעב?”
“לא אאמין כי תלוה מתיה אף קשיטה אחת - כי היא קִדמה אותי במאה ועשרים פֿראנק לפני ימים רבים, והיא גם היא איננה עשירה, ורבות פעמים יציק הַחוֹסֶר גם לה -.”
“הלא תראה כי הִסכלת עשׂוֹת בעשותך עבודה בעד אשה עניה כמוה, ולא תשקוד על דלתות עשירים לקחת מביתם עבודת מלאכה, ורק אתה נסִבה לכל הרעה הנוראה אשר מצאתנו-.”
“אנכי הנסִבה?” קרא האֹבד במר רוחו, “אנכי? - הלא אמך, הוי, רק היא הביאה עלינו את כל מצוקותינו! כי לולי נטל עלי לשַלם בעד אבן השֹהם אשר האבידה המשֻגעה הזאת, כי אז לא קִדמוני ימי עונִי כאלה, אז לא הייתי משתכר אל צרור נקוב, ואז לא אכף עלי זמני ללוות אלף ושלש מאות פֿראנק מיד יעקב פֿערראַנד הסופר - תקֻלל חלקתו בארץ! -”.
“העוד יזעף לבך על הסופר הזה? העוד תמאן הִתרפס וּרְהַב איש עשיר כמוהו אולי יחוס עליך ועל נפשות ילדיך? הן אמת כי צר כין וְכֵלַי הוא מאד, ובכל זאת נַס נא לבקשהו…”
“הממנו אבַקש חסד? ממנו? טוב לי לבקש עזרה במעונות אריות והררי טרף … אל תשאי את שם האיש הזה על שפתיך, כי לשמו ולזכרו יאחזוני רוח עִוְעִים ורוח רעה!” לדברים האלה שֻנו פני מארעל המפיקים תמיד רצון ושקט, וירגז ויתקצף וַיִתַּר ממקומו וירץ בבית הֵנה והֵנה ויאמר: הלא ידעת, רחל, כי רוחי טובה, ומעודי לא התאויתי יום אָנוש אף על שונְאִי ומְנַדִי, אך את הסופר הזה 9 אקלל שֶבַע ביום, ונפשי אִוְתַה להשיב גמולו בראשו ולעשות לו כאשר עשה לי -." אחרי כן הניח את כפות ידיו על מצחו ויאנק במרירות לב: “אהה ה' אלהים! מה פשעי ומה חטאתי כי הסגרת אותי ואת כל בני ביתי ביד עַיִט צבוע ורע מעללים כזה? למה תַבִּיט עַוָל, בּוֹגֵד ורשע עריץ כהסופר הלז, ותחריש בְּבַלְעוֹ חַיַת עניים נקיים למַלאות תאות נפשו?-.”
“הס, הס! בחדר משכבך אל תקלל עשיר אשר חֻפשך בידו, ואשר יש בו כֹּחַ לאסרך בבית האסורים עד כי תשלם לו 1300 פֿראנק אשר הוא נושה בך, וכבר הֶעברת מועד השִלומים זה כשלושה חדשים. הה, גם אנכי שנאתי מאסתי את הזֵד הארור הזה, אפס כי עתה אשר חיינו מסורים בידו, עתה יֵאות לנו להתרפס…”
“ולהָמיר בידו את כְּבוֹד בָשמת בקָלון? האין זאת?” קרא מארעל ברגז קולו. “אויה! הנה אנכי ובני ובנותי נתונים לצמיתות ביד אכזר ונפש נחושה! הה בשמת בשמת! הה בתי היפה והנעימה! יפה אַתְּ כלבנה וברה כחמה, ועל כן באה עלינו הצרה הגדולה הזאת בתִגרת יד הסופר העריץ ההוא - כי לולי היתה בשמת בִתנו יפה-פיה וענֻגה, כי אז לא הִלְוָה לי הסופר הנוכל הזה 1300 פֿראנק - אנכי איש ישר וחרוץ במלאכתי, וסוחר אבני החֵפץ לא היה לי כנושה, ויתן לי מועד עד אשר שלמתי לו בעד השֹהַם אשר האבידה חותנתי, אך הסופר ההוא מְשָכַנִי בעָרמתו ומזמתו הרבה וַיַלְוֵנִי כסף לשַלם להסוחר בעד השׂהם, לבעבור אהי לו עבד עולם, ולבעבור יחזיק בבָשמת בִתנו ולא יַרְפנה עד כי… ולולי עשה את התחבולה הזאת, כי אז לא נתתי את בשמת לשֶבת בביתו אף יום אחד - אהה עלי! נתנני ה' ביד לא אוכל קום - הנני ביד הסופר כצפור ביד יקוש ולא אפצה פי…”
“אך מה תוכל עֲשׂוֹת כעת? לא תוכל לקחת את בשמת מביתו, כי הוא אמר אליה לאמר: אם תעזבי את ביתי, אוריד את אביך בבור השבי בגלל כספי אשר אני נושה בו. ואם יבצע הסופר את אמרתו, והייתי אני ובנינו הקטנים מֵתֵי רעב. ואף אם תקח בשמת עשרים פֿראַנק לחֹדש בבית איש אחר - בעזבה את בית הסופר - מה יִשְׂפּוֹק הַקוֹמֶץ הזה להשביע רעבון שש נפשות גם בלחם עוֹני?”
“אמנם הלמען חיינו נעזוב את כְּבוֹד בָשמת להיות לכלמה?”
“אתה רואה תמיד בעד זכוכית מגדלת; הן אמת כי הסופר יארוב לה במסתרים ועינו תשמור נשף - הן אמת נכון הדבר, ובשמת הגידה לנו זאת כמה פעמים - אך היא עלמה יקרה וישרה, ובעד כל כּוֹפֶר לא תאבה ולא תשמע לו -.”
“אמת תדברי כי בשמת עלמה יקרה היא, ישרה וברה וחרוצה במלאכתה - הלא אמרתי לך אז כי כנטל החול יכבד עלי להפָרד מעליה, הלא אמרתי לך כן בעת אשר אבד השֹהם מביתנו והיא חָפצה להיות אָמָה בבית איש עשיר לבל תהי גם היא עלינו למשא. ועתה - הוי, עתה היא אָמָה בבית אכזר ועריץ אשר יעבידנה בפרך, ויתעמר בה כבשפחה מקנת כספו, והיא היתה כבודה תמיד בבית אבותיה, אהובה ונעימה! - הה, היא היתה ששון לבי ואור עיני, גם עבודתי לא כבדה עלי מדי רֹאי את יפעת תּוֹם פניה, את הוד עיניה וענות חן שפתותיה, ומדי שמעי את הוד קולה בהרנינה מוצאי ערב ובוֹקֶר. בפנים מאירים ובלב שמח עשתה תמיד את מלאכת ביתנו. קסם על שפתיה! עד כי גם הורתך שמעה בקולה וַתָּנח מזעפה וחמת רוחה הרעה. ומה עזה אהבָתה אליך, רחל! איך כִּלְכְּלָה בנעימים את מחלתך! איך הפכה כל משכבך בְּחָלְיֵך, ותשַמח את לבבך בארשת שפתים וסִפורים ערֵבים. איך גִדלה את אחיה ואחיותיה בטוב טעם ודעת… הה, היא היתה מלאך השלום בביתנו, ובצאתה מאתנו נאסף שִמחה וגיל מלבבנו, וְנָדַמוּ נְאוֹת השלום בתוכנו…”
“הס, הה הס! אל תזכיר ראשונות, כי לבי יִקָרֵעַ לגזרים!” אמרה רחל ותשא קולה וַתֵּבְךְּ מנהמת לבה.
“ובזכרי כי בתנו שִמחת גילנו ומלאך שלומנו, נתונה בידי איש עריץ ובליעל, והוא מתנכל עוד לְחַלֵל את כבודה - הה בזָכרי זאת יִתְעַוְתו רעיוני לבבי, ורוח עִוְעִים יתנוסס בחֻבי - בחמת רוחי אֹבֶה לטרוף את נפשו הארורה בכפי, ולשום אחרי כן קֵץ גם לְחַיַי המרים והמאררים -.”
“ומה תהי אחריתנו אז? -. עוד הפעם אני מגיד לך כי אתה מַגדיל את איפת דאגתך - כי אולי שָחק הסופר לבָשמת באָמרו אליה לשמוע לו… ואיך לא תאמין כן גם אתה? הלא ידעת כי הוא הולך תמיד לבית התפלה ברגש, ואנשי הרוח הם הם אנשי ביתו, ורבים אומרים כי איש אמונים הוא, וכסף יתומים יֵאָצְרוּ בביתו…”
“מה תוכיחי בכל אלה? הלא רק כי הוא צבוע מִתקדש ומתחסד -. ובשמת אף כי היא בעלת נפש יקרה וְתַצְנֵעַ לֶכֶת, בכל זאת יגורתי כי הצבוע הַזֵד ההוא יכביד עליה אכפו, בהפחידו אותה כי יאסור את אביה בבית האסורים, והיא יודעת כי אז יתעלפו כל בית אביה ברעב, ובכן תְּפֻתֶּה… אוי! ראשי! ראשי! -.”
“ידיד לבי! חֲדל נא מִבְּרוֹא ברוח דמיונך מציקים ומחַבלי נפש כאלה? המעט ממך עָנינו ולחצנו באמת כי תוסיף עוד לטפול עליהם צרות רבות אשר לא נבראו… שובה למנוחתך… ועל מה זה תפחד תמיד? על מה?”
“יען כי זה כשלושה החדשים אשר מִדֵי תבוא בָשמת לבקרנו וְתִשַק לי, יתאדמו לְחָיֶיהָ, ובשת פניה תְּכַסֶהָ -.”
“מרוב שִמחתה בראותה אותך יאדימו לחייה-”
“ולבי יאמר לי כי בושָה תכַסה פניה - גם רוחה סרה כל הימים.”
“יען כי עיניה תראינה את ענוּת נפשנו ואת לחצנו -. ובדַברי אתה על אֹדות הסופר, אמרה לי כי הוא חדל להַפחידה עוד בדבר הכסף אשר הוא נושה בך, ולא יאמר עוד לאסרך בבית האסורים…”
“אך מי יודע הַמְחִיר אשר בעבורו הֵשיב ידו מִבַלעני? בָשמת איננה מגדת לי מאומה, ופניה ילבשו בֹשֶת בכל פעם אשר תִּשָקֵנִי - הוי, מי יודע אם לא שמעה לקול הנפש לבל יִשַׁךְ את אביה…”
“ואיך תשוח עלי נפשי מִדֵי אזכרה כי אבן אחת מאבני שֻלחנך, יכול תוכל להושיע לנו, לשַלם להסופר את כספו ולקחת את בתנו לביתנו!” אמרה רחל ותאנח בשברון מתנים.
“מה יסכון לנו אם נרַדף אמרים ריקים כאלה? מי לא יבין זאת, כי לוּ היינו עשירים, לא היינו עניים?” ענה מאָרעל בפנים זועפים, וישרת לבבו וטוהר נפשו לא נתנוהו הַאמין כי אשתו תחשוב מחשבת פגול בדברים ההם, ויוסף לדבר: “נָכוֹף נא כאגמון ראשנו מול שטף המים העובר עלינו-. אשרי האיש אשר ידו משגת לגַדל את בניו בביתו ולשמרם מפח יקוש, ואוי לגבר אשר מֵעוֹנִי וחוסֶר ישַלחם מביתו לעבוד זרים…”
וברגע ההוא נשמע קול מהלומות על דלת הבית.
ל"ג: מִשְׁפָּט חָרוּץ
מארעל קם בבהלה לפתוח את הדלת, והנה שני אנשים לקראתו, האחד גְדָל קומה וְדַק בשר, בעל פנים נזעמים, לחָייו מלאות אֲבַעְבֻּעוֹת, שפָמו יורה אימה, זקנו שחור ורק כֹה וכֹה זרקה בו השֵיבה שער לבן, צוארו ארוך ואדום כדם עם שערות קצרות. שם האיש הזה בֶּרַע. השני קטן ממנו, בריא ושָמן, עיניו נוצצות ומתהפכות תמיד בְּחוֹרֵיהֶן. וַחֲזוּת פניו מפיקות עזות, ושמו אֲחִירָע.
“צחנת עוֹנִי וָדֶבֶר פֹה במָעון הצר הזה!” אמר בֶּרע בצעדו על המפתן.
“כן הדבר, בשָמים ראש לא יתנו בזה ריח” ענה אחירע בגוֹעל נפש ויגש אל מארעל המתבונן בו בלי חמדה ובתמהון.
"מבעד הדלת הפתוחה עד החֵצי, נשקפו פני הַפִסֵחַ בן חֲמוּץ-זרוֹע, אשר התחמק בלאט ויצא בעִקבות שני אנשים ההם לרַגל ולהתחקות על שרשי רגליהם, ומה חֶפצם בבית מארעל.
“מה לכם פה:” שאל מארעל בחרות אפו על הבוז אשר בָּזוּ לו.
“האתה הוא האיש מאָרעל?” שאל אחירע.
“אני הוא.”
“מאָרעל חרש האבן?”
“אני, אני הוא.”
“היש בפיך נכונה?”
“מה לי לשַקר? - הגידה נא מה חפצך בביתי, או צא החוצה?”
“ראה נא.” אמר אחירע אל ברע “ראה נא איך הֵעֵז הנבזה הזה את פניו! ועתה דע נא לך נבל כי אני שלוח אליך קשה - אך איש כמוהו יתאוה לְהֵאָסֵר, יען כי שם לא ירעב ללחם, ולא יירא לבו מבית האסורים כאשר יירא השר פֿאָן ס”ט רעמי אשר נָס וַיִמָלֵט ולא נודע מקומו…"
“אם לא ידעתי כי הלומי יין אתם, כי עתה חרה אפי בכם,” אמר מארעל אליהם, “ועתה צאו מביתי כרגע שִכּוֹרִים!”
“אִי לך חֲדל אישים! התאמין כי נִכסף נִכספנו לשֶבת בביתך אשר הוא בית מָחראות ושאר ימאסוהו גם כַּלְבֵי עבדינו?-.”
“אהה ה'!” קראה רחל אשר עד כֹה דָבקה לשונה לחִכה מרוב פחד. “זְעַק נא חמס אישי! למען יֵאספו אנשי החצר להושיעך מכף העריצים האלה! ראש דבר הסתירה נא את אבני השֹהם הצבורים על השֻלחן…”
ומארעל בראותו כי האנשים ההם קְרֵבים אל שֻלחנו, ירא באמת פן גנבים ושודדי לַיִל הם, וַימהר וַיכס בשתי ידיו את אבני השֹהם אשר על השֻלחן. והפסח הקטן אשר שמע את דברי רחל, ואשר ראה את מעשה מארעל, אמר בלבו: “עתה ידעתי כי אבני חפץ ילטוש מאָרעל, ואך עָרוֹם יערים באמרו כי אבני חצץ הֵנה - טוב, טוב לי כי נודע לי זאת - ואני אודיע הדבר לְלִילִית, לְלִילִית, …”
“אם לא תצאו מזה כרגע, אקרא את אנשי המשמר,” אמר מאָרעל.
הילדים והילדות הֵרימו קול בוכים, והמשֻגעה ישבה על משכבה.
“אנשי המשמר?” קרא אחירע “אנחנו נִקראים הֵנה אם מָאֵן תמָאן ללכת אחרינו לבית האסורים -.”
" כן הדבר". אמר ברע, “אנחנו שֻלחנו אליך לסחוב אותך אל בית האסורים. השמעת, נָבל! אל בית האסורים, אל בית האסורים!”
“מה עשיתי? מה פשעי ומה חטאתי?” צעק מארעל בשממון.
“מה עשית?” אמר אחירע, “מה עשית? העוד תשאל? לֹוֶה רשע ולא ישַלם! ההבנת את דברי? ההֵבנת?”
“מי זה נושה בי?” שאל מארעל.
“יעקב פֿערראנד הסופר.”
יעקב פֿערראנד?" צעק מאָרעל. “אֵי שמים! פֿערראנד הסופר!” הוסיף מארעל לצעוק וַיִפּוֹל על הכסא אחורנית ופניו הלבינו כפני מת.
“אנחנו שוטרי בית המשפט.” אמרו שניהם, ושֻלחנו אליך להביאך אל בֵית האֵסור. ושמע נא את פתשגן דבר המשפט אשר נחרץ עליך."
בֶּרַע הוציא מכיסו מגלת ספר ויקרא: “שופטי הצדק חָרצו על האיש מארעל חרש אבנים לְהֵאָסֵר בבית האסורים אם לא ישלם ליעקב פֿערראנד הסופר 1300 פֿראנק עִם תרבית אשר הוא נושה בו.”
“אך בשמת? בשמת?” צעק מארעל כאיש נדהם, “איה בשמת? אַיֶהָ? העזבה את בית הסופר? העזבה את ביתו כי יש את נפשו להורידני בור שחת? אֵי שמים! מה היתה אחרית בשמת? -.”
“מי היא בשמת?” שאל אחירע.
“הניחה לו לדבר,” אמר ברע, “האינך רואה כי אין בראשו נכונה? לֵך אתנו מאָרעל! מַהרה וָלֵכָה!” קרא ברע בקול ויקרב אל מאָרעל, “אל תעצרנו עוד בבור צחנה הזה; נפשי אִותה לשאוף רוח צח, ופֹה אך רוח קטב וָדָבֶר!”
“אל תלך אתם, מארעל!” צעקה רחל בשארית כֹּחָהּ “לְחַם את לוחמיך! הה, קְבַע את קובעיך נפש! אל תהי מוּג לב, ואל תתן לשבי נפשך, וּזְכָר נא כי אז נמות כלנו ברעב…”
“דומי סכָלה!” נתן עליה אחירע בקול פחדים. “אם ישלח בעלך אצבעו בי, אז אעשה אותו כָלה!”
ומארעל אשר כל מעיניו אך בבשמת בתו, לא שמע את הדברים האלה, ופתאם קרא בעליצות לב מר: “בשמת עזבה את בית הסופר - עתה אלך בשמחת לבב אל בית האסורים.” אך בהביטו את אשתו וילדיו, נאנח במרירות ויזעק: “אפס מי יְחַיֶה אז את נפשות אביונים נקיים האלה? החפץ יחפוץ הסופר בְּמוֹת צאן אובדות ההן? אויה!”
“שים קנצי למִלים,” אמר אחירע “מַהרה וּלְכָה אתנו!”
“הה אדוני הטובים!” קראה רחל ממשכבה, “סלחו נא לי כי דברתי אתכם קשות - לא אאמין כי תקשיחו כֹה את לבבכם להוריד את מארעל לבור השבי; כי מה תהי אז אחריתי ואחרית חמשה יְלָדַי ואמי האומללה אשר הֻכתה בשגעון? הביטו נא וראו את אמי העניה הרובצת שם ארצה ובבשרה תשרוט שרטת - חוסו נא אדוני! בשם אלֹהי הרחמים, חוסו נא!” הוסיפה רחל להתחנן ולבכות, וַתֵּפֶן אל בניה ותאמר אליהם: “כִּרעו נא ילדי האובדים! כִּרעו לרגלי האדונים הטובים האלה, ועפר רגליהם לַחֵכוּ לבל יוליכו את אביכם לבית האסורים, את אביכם הנותן לכם לחם!”
אך הילדים הערומים והיחֵפים לא נועזו לעזוב את רִבצם, ויוסיפו לְיַלֵל על משכבותם. והמשֻגעה בהאזינה את השאון והרעש אשר בבית, ובהביטה את פני האנשים המוזרים הֵגיחה אנקת יְלֵל ישימון מקירות לבה וַתִּלָחֵץ אל הקיר בקול יְלָלָה איומה מאד, מארעל התפלץ, לבו מת בקרבו, והוא היה לאבן, כי הרעה הנשקפת עליו, נוראה היא עד אין קץ, עד כי לא יָכוֹל האמין אם הוא עֵר או יָשן וחלום רע יבעתהו. מרגע לרגע עזבהו כחו, וישב על כסאו בראש כפוף, בידים רפות ובמתנים מלאות חלחלה.
“אלפי רעמים יפוצצו את הנָבל הזה!” הרעים ברע בקולו על מארעל, “התלך אתנו כרגע? ואם מאן אתה ולקחנו אותך בחזקה! התאמין כי באנו לשוח ולהתענג בבית מָחראות זה? לֵך אתנו כרגע! ואם תאַחר עוד מעט, וסחבנוך סחוב והשלך עד בור השבי - .” ובדברו החזיק את מארעל בחוזק יד ויניעהו וינידהו הֵנה והֵנה. המעשה הרע הזה, הפיל פחדי מות על יַלְדֵי מארעל, ובבהלה נָחו הילדים הערומים ממשכבם ויתנפלו ארצה לרגלי השוטרים וירימו קול נהי ובכי תמרורים: “חוסו נא! אל נא תמיתו את אבינו!.” למראה הילדים הערומים והמיַללים אשר כל עצמותיהם תרעדנה מִקָרָה ובַלָהות, הָמוּ מעט רגע רַחמי אחירע, ולבו הברזל נָע בקרבו, אך ברע האכזר בָּעַט בַּיְלָדִים המחזיקים וחובקים את רגליו ברעדה ויללה, וירחיקם מעליו. ופתאֹם נִהיתה עוד רעה נוראה בבית מארעל, רעה אשר אך לזִכרה יתפוצץ גם לב האבן: כי בת מארעל הבכירה השוכבת על מַצע תבן עם קציעה אחותה הצעירה והחולה, קראה בקול בּוֹכִים: “אמי אמי! - לא אדע מה היה לקציעה? - בשרה קר ככפור - עיניה נטויות עוד עלי, אך אין יש רוח בפיה -.”
הילדה הקטנה הזאת אשר חלתה מַחלת השחפת, יָשנה המָות בחֵיק אחותה הבכירה מבלי הֵאָנק ומבלי הוציא הֶגה מפיה, ועיניה נטויות על אחותה האוהבת אותה מאד. תקצורנה כל שפתי נאמנים להביע את מצרי שאול אשר מצאו את רחל אֵם הילדה לשֵמע הדבר הנורא הזה, לבה הִגיד לה כי מֵתָה עליה בתה העניה מחמל נפשה, וסערות אנָחות התפרצו ממעמקי נפשה.
“קציעה שוכבת כמתה, אתה אל רחום וחנון! יראה ורעד יבוא בי!” קראה הילדה הבכירה בגיחה משק התבן וַתִּפּוֹל בזרועות הורתה.
רחל שכחה כי אין בה כחַ לקום ממשכבה, ותתאמץ ותקם ללכת אל בתה, אך מֵאֵין אונים נפלה באנקת מָוֶת על רצפת הבית, וְהֵד אנקתה, כרעם מתחולל הִרעים בחדרי לבב מאָרעל, עד כי התעורר מתרדֵמת רעיוניו וירץ כברק אל בתו הילדה, והנה היא - מֵתה. כי צִנַת הקרח הנורא וזלעפות רעב הקריבו את מותה, וכל יצוריה קפאו ככפור מתגרת יד המות.
לד: בָּשְׂמַת
מארעל אשר מכובד תוגתו וחֶרדתו, סמרו שערות ראשו הלבָנות, עמד דומם ובלי-נוע, ועל זרועותיו גְוִיַת בִתו המֵתה ובעינים כֵּהוֹת וִיבֵשות מדמעות הוא מתבונן בה.
“מארעל! מארעל! תן לי את קציעה” קראה האֵם השַכולה ותושט ידיה אל בעלה. “לא אאמין, לא אאמין כי מתה הילדה; ובעיניך תראה איך יֵחם בשרה בהשכיבי אותה בחיקי.”
המשֻגעה ראתה את הסער המתחולל בבית, ותקם וַתֵּט את ראשה אחורי שכם מארעל הנִצב כנציב אבן עִם הילדה המֵתה, ורגעים אחדים התבוננה בִּגְוִיַת נֶכדתה מבלי הוציא הגה מפיה, ואחרי כן פתחה את דלתות שפתיה ותשאג שאגה מַרגזת נפש כחיה רעה רעבה, ותשב ותרבץ על משכבה, ולשונה תצמיד הדברים האלה: “רעֵבה, רעֵבה הילדה, רעבה!-.”
“ראו נא אדונַי!” אמר מארעל אל השוטרים, “ראו נא את בתי המֵתה - בת ארבע שנים - אמש נשקתי עוד אותה, ועתה - היא מתה - חֲיִי נא קציעה! חֲיִי נא בתי! ואני ארד תחתיך דומה -.” כה דִבר האב האֹבד, ובינתו חִשבה להסתתר.
“מארעל! הבה נא לי את בתי, נפשי אִוְתָה לראותה עוד הפעם!” קראה רחל בשארית כחה.
“הֵילִיכִי את הילדה!” אמר מארעל וַיַנַח את בתו בזרועות אמה, והוא כִסה פניו בכפות ידיו וַיֵבך בכי תמרורים מנהמת לב נשבר.
רחל השכיבה את גְוִיַת בתה על שק התבן ותשא קִינִים והגה וָהִי, וכל הילדים כרעו על ברכיהם אצל אחותם המתה ויבכו ויזעקו מרה.
השוטרים אשר רגע קטן נכמרו נחומיהם על מוֹת הילדה העניה, שבו ויכבידו את לבבם כבראשונה.
“שמע נא,” אמר ברע אל מארעל, “בתך מֵתה עליך, הוי, מה עז מכאובך! אך הלא כֻלנו בני תמותה, ואין לאֵל ידנו להשיב אחור את ימין המות -. ועתה אתה לֵך אתנו ואל תעמוד, ועד מתי נֵשב בביתך?”
מארעל לא הִקשיב את דבריהם, וַיַעזוב עליו שיחו ויאמר: “מי מִלֵל לי לפני רגעים אחדים כי יקטוף המָות את השושנה הנעימה הזאת? ואני עני וְגֹוֵעַ ואין ידי משגת לקנות לה ארון ותכריכים! - קציעה! קציעה! ערומה באת עֲלֵי תבל, וערומה תצאי ממנה - אוי לי! מי יתן מוּתִי אני תחתיך, בתי, בתי! -. אך מאֻשר אנכי כי לא באה עוד קציעה בשנים, ובעד ילדה קטנה כמוה יתן חרש העצים ארון קטן בלי כסף על דִברתי - ועגלה לשאת אותה למה לי? תחת זְרוֹעִי אשא את ארונה עד בית מועד לכל חי - הַא! הַא! הַא!” הרעים האומלל בקול שחוק מַכאיב לב, מורה מאד, כי בינתו התנודדה, וטעמו שֻנָה.
“בינת האיש הזה, נוֹעַ תנוע.” אמר אחירע אל ברע. “ראה נא איך יְעַוֶה פניו כפני משתגע - והאשה המשֻגעה מיללת שם כזאֵבה רעֵבה - והזעקה הקיפה את כל פִּנוֹת הבית - מה רב אֲסוֹן הבית הזה! - אך בכל זאת נמַהר נחישה מעשינו - ואם מֵתה בתו, היש בנו אשם? - איש עני כמוהו, למה זה יוליד בנים רבים?”
“בּוֹא, בוא אתנו! מַהרה! חושה כרגע!” אמר ברע בהחזיקו ביד מארעל, “ועד מתי תעצרנו בחדר מות זה? אם אין לך לשַלם את אשר לָוִיתָ, תקח עָנשך בבית האסורים-.”
“האדון מאָרעל - בבית האסורים?” נשמע קול מאחורי הדלת, וכרגע הופיעה עלמה יפה בבית.
“הוי יונת-צחוק!” אמר אחד הילדים אל העלמה ההיא, “הצילי נא את אבי מיד האנשים האלה החפֵצים לסחוב אותו לבית האסורים, גם קציעה אחותי מֵתה.”
“קציעה מתה? אויה!” קראה העלמה יונת-צחוק בקול בּוֹכִים, “ואביך יֵאָסֵר בבית האסורים? לא אאמין למִשמע אזני!” ובדברה הביטה פעם על מארעל ואשתו ופעם על השוטרים, ואחירע נִגש אליה ויאמר: “עלמה יפה! השיבי נא את האיש הזה לתבונתו, בתו אהה מתה עלו, אך אנחנו צֻוינו להביאו אל בית האֵסור בגלל אשר לָוה ולא שִלם - ואנחנו שוטרי בית המשפט.”
“אם כן אמת הדבר!” קראה העלמה וַתְּפָרֵשׂ ידיה.
“אמת נכון הדבר, והנושה שלח לקחת את האיש הזה לבור השבי.”
“אֵי שמים!” צעקה העלמה, “מה לעשות להצילו מדעתו?”
“מה לעשות? אחת משתי אלה: לשַלם או להֵאָסֵר. וְאַתְּ טובת לב! אולי תַּלְוִי לו אלפַיִם שקלי כסף?” אמר ברע בלעג ובלזות שפתים, “ואם תעשי כזאת, אז נלכה לנו ברגע הזה.”
“אֲבוֹי!” יָללה העלמה, “הלא גם נפש נחושה תִדלוף פה מתוגה, ואתה תלעג עוד לאֵיד נורא כזה!”
“ואנכי לא אלעג,” אמר אחירע אליה, “ובאמת אשאלך אולי תוכלי לעשות תחבולה לבל תראינה עיני אֵם הבנים בקחתנו את בעלה מזה, ובזאת תסתירי עמל מעיניה גם מעיני אישהּ -.”
העלמה שמעה בקולו ותגש אל רֵבץ רחל אשר עששו עיניה מדאבון לבה עד כי לא ראתה את העלמה הנצבת עליה, רגעים אחדים.
בינת מארעל שבה אליו לאט לאט, אך כל עצבותיו נערמו ויתיצבו כנֵד מול עיניו, ויתבונן כי רק הסופר חטא ואשם בהקשיחו את לבבו כיענים במִדבר, והשוטרים אך כלי משחֵתו המה.
“האין קץ ותכלה לשִבתנו פה?” צעק ברע, “מהר, חיש קל ולך אתנו כרגע!”
“לא אוכל לעזוב את אבני חפץ אשר על שֻלחני!” ענה מארעל, “אשתי שִנתה את טעמה מעוצֶם צרותיה, ומי ישים עינו על אבנים יקרות כאלה?”
“טוב, טוב הדבר,” אמר הפסח בלבו, “אני אגיד זאת ללילית -.”
“הרפוני נא אך היום הזה,” התחנן מארעל, “עד אשר אשיבה את האבנים ליד בעליהן, ומחר שובו הֵנה ועשו אתי כטוב בעיניכם.”
“זאת לא נוכל עשות, וברגע הזה נריצך אל בור השבי, ואת האבנים קח אתך - מַהרה ובוא! כי עיני אשתך מוסבות כָּעֵת מנגדך ולא תראה בלֶכתך עִמנו -.”
הניחו נא לי עד אשר אקַבר את בתי!" חִלה מארעל את פניהם בדמעות עין ואנחות לב.
“לא, לא נַרפך עד ארגיעה!” נתנו עליו השוטרים בקול פחדים.
“מתי נֶחרץ משפטי זה?”
“זה כארבעה חדשים, אך יעקב פֿערראַנד הִטה חסדו לך עד יום אתמול, כי רב חסד הוא, ועתה צֻוינו להביאך אך בית האֵסור.”
“ביום אתמול צִוה הסופר לאסרני? ומדוע לא באה בָשמת הֵנה? הה! אַיֶהָ? מה נעשה בה?” אמר מארעל בקחתו את האבנים מעל השלחן וישימן בארגז קטן, ויוסף לדבר: “אבל עוד העת גדולה לחשוב בבית האֵסור אל אֹדות בשמת-.”
“קח את בגדיך ולכה אתנו,” דברו השוטרים אליו.
“בגדים! ואין לי - ואתם הלא תבושו ללכת ברחובות קריה עם איש לבוש קרעים כמוני.”
“על יד המדרגה נִצבת עגלת צב, אשר עליך לתת שכָרה ובה נשב ונסעה עד מחוז חפצנו, וְעַיִן לא תשורנו.” ענה ברע בלעג.
“אבי!” קרא אחד הילדים אל מארעל, “הָאֵם קוראה לך,”
“שמעוני נא אדוני!” אמר מארעל בלחש אל השוטרים, “עשו נא עמדי חסד ואמרו נא בקול רם כי עתה תַרפו ממני ותלכו לכם ומקץ שלשה או ארבעה ימים תשובו הֵנה, וצאו החוצה וחכו עלי על המדרגה, ובעוד שלשה או ארבעה רגעים אצאה אליכם - לבעבור לא תראינה עיני אשתי ובני בקחתכם אותי ויעוררו זעקת שבר …כי יגורתי פן אשתגע אז ממראה עיני ומשמע אזני.”
“אך אולי תַּשְׁלֶה אותנו ותמלט כצבי מיד?” שאל ברע.
“חי ה' אֵרדה אליכם בעוד רגעים אחדים!”
“אין מנוס לו בלתי אם דרך המדרגה. ושם נתיצב אנחנו,” אמר אחירע, “ועל כן נעשה את שאֵלתו.”
“שמענו בקולך,” אמר ברע אל מארעל. “אנחנו נחכה עליך בחוץ, אך אל תאַחר מֵרדת אלינו.”
“שמע נא,” קרא אחירע אל מארעל בקול רם, “שמע נא אם באמת ובתמים תבטיח כי מקץ ארבעה ימים תשַלם את אשר לָוִיתָ, נלכה כעת מזה, אך אתה שמור נא מוצא שפתיך.” וברע ההוא יצאו השוטרים מהבית, והפִסח הקטן הסתתר בסתר המדרגה לבל תשורנו עין.
“ראי נא רחל,” אמרה יונת-צחוק, “השוטרים חלפו הלכו למו.”
“אִמי!” אמר הילד הבכור, “השוטרים לא יקחו עוד את אבינו מזה.”
“מארעל, מארעל! קח לך אבן שהם ומכור אותה, ואיש לא ידע מזה” אמרה רחל ברוח חֻבָּלה, " ואז לא תרעב עוד קציעה ללחם, ולא תמות עוד."
מארעל התבונן כי בני ביתו גָרעו ממנו עיניהם, ויתגנב ויצא בלאט מביתו, ובראות ברע אותו, נתן עליו בקולו: “רֵד מהר, רֵד!” “חוסה נא עלי” התחנן עליו מארעל, “וחַכה עוד רגע קטן.” ובדַברו כרע על ברכיו וישקף בעד חוֹר הדלת על אשתו וילדיו, ויאמר: “חֲיוּ בשלום ילדי הנעימים! חֲיִי בשלום רחל! ביד ה' אפקיד אתכם, מַחמדי הטובים, והוא יכַלכלכם!” “הקץ למעשה תעתועיך?” דִבר ברע אליו באפו “רד מהר ואל תעמוד!”
מארעל קם מכרוע על ברכיו, והנה קול קורא מתחתית המדרגה: “אבי! אבי!” “בָּשמת!” קרא מארעל במועל ידיו, “רב לי כי אראֶנה ואחַבקנה בפעם האחרון.” “מהֻלל שם ה'! עוד לא העברתי המועד.” אמרה בשמת, ותמהר ותעל על שְׁלַבֵּי המדרגה. “הרגעי נא!” נשמע עוד קול אחר מתחתית המדרגה, “הרגעי נא, אני ואלפֿערד נצבים פֹה ולא נטוש את האנשים ללכת מזה עד אשר תדברי אתם את דבריך.” כה דִברה אשת פיפילעט בקול גדול ותתיצב עם בעלה לרגלי המדרגה.
אחרי רגעים אחדים נפלה בשמת בזרועות אביה, ומארעל קרא בגילה וחִיל: “האַתְּ היא בשמת בתי, בת עיני? - אך מה לך כי כה חָוְרוּ פניך? אהה ה'! מה לך, בתי?”
“אין דבר, אין דבר - רק יגעתי במרוצתי - ועתה הא לך פָּרָשַׁת הכסף אשר עליך לשַלם-.”
“מה זאת, בשמת?” שאל מארעל בתמהון.
“הִנך חפשי, אבי! הֵא לך פדיון נפשך.”
“מי הִגיד לך את אשר נעשה לי?”
“ידעתי הַכל - ידעתי! קחו אדונַי את הכסף,” אמרה בשמת אל ברע בתתה לו צרור כסף.
“אך מֵאַיִן לך כסף, בתי? מֵאַיִן?” שאל מארעל בְרָגזה ובדאָגה.
“עוד מעט וְאַגֵדְךָ, אך עתה הֵרָגַע נא - גם לֵךְ והרגיע לבב אמי.”
“לא, לא תמושי מזה עד כי תגידי לי מֵאַיִן לקחת את הכסף,” אמר מארעל.
“חַכֵּה נא מעט,” אמר ברע אל מארעל ויספור את הכסף, הלא פה רק 1300 פֿראנק - ואיה הַיִתְרָה?"
הלא עליך לשַלם רק 1300 פֿראַנק, אבי?" שאלה בשמת בשממון.
“כן הדבר,” ענה מארעל.
1300 פֿראנק הוא רק הקרן", אמר ברע, “ואיה התרבית? הלא מעת קחתך הכסף עד הֵנה עליך לשַלם עשתי עשרה מאות פֿראנק תרבית!”
“אֵלִי! אלי!” יָללה בָשמת, “אני האמנתי כי הוא לא נושה בך כי אם 1300 פֿראנק - אדוני הישר,” אמרה בשמת אל ברע, “היתרה ישֻלם לך אחרי ימים אחדים-.”
“בעוד ימים אחדים? - טוב הדבר; הביאי את הכסף אל בית המשפט, והשופטים ישלחו את אביך לחפשי, כי להם המשפט לעשות ככה, אך לא לנו - עתה לְכָה אתנו!” דִבר ברע אל מארעל , “לכה אתנו לבית האסור ואל תעמוד רגע קטן!”
“התִקחו את אבי בּחָזקה?” צעקה בשמת.
“אם לא ישַלם את התרבית נִסחבהו סָחוב והַשלך אֶל בור השבי, אחירע! לֵך לראשונה…”
“חסד! חסד!” בָכתה בשמת ותחנן אל השוטרים, וברע התנפל בזעם על מארעל וַיַחזק בו בחוזק יד ויקרא: “אם תמאן ללכת ברגע הזה, אשים בסד רגליך ועם מצִנִים אקחך אל המהפכת…”
“הוי אבי האֹבד! שוא דמיתי כי אצילך מירָדי בור!” אמרה בשמת ותפָרש בידיה.
“אהה! אין צדק בשמים, ובמרומים אין חסד!” קרא מארעל במרירות.
“צדק משמים נשקף!” קרא פתאֹם קול אדיר ונעים, וברגע ההוא נראה רודאלף על פתח בית מארעל - כי הוא עמד אחרי הכותל וישמע את כל הדברים הנזכרים בזה -. פני רודאלף הפיקו יגון ודאבה ועיניו מְזָרות חסד ורחמים גם רוֹגֶז וקצף, השוטרים נבהלו נחפזו ויסוגו אחור, מארעל ובתו השתוממו למראה עיניהם, ורודאלף הוציא מכיסו צרור שִטְרֵי כסף ויקח שלשה מִנהם ויושיטם לברע ויאמר אליו: “הֵא לך 2500 פֿראנק; ואתה הָשיבה את הכסף אשר לקחת מיד העלמה הזאת.” והשוטר אשר השתומם למראה עיניו, לקח את השטרות מיד רודאלף ויתבונן בהם פנים ואחרו ויסתירם בצלחתו, אחרי עבור רגעי התמהון, שב כובד לבב ברע אליו ויתבונן אל רודאלף מכף רגלו ועד ראשו, ויאמר: “בשטרות האלה לא חָלוּ ידי מְזיֵף, אך מֵאַיִן לקחת מטמון כזה? - בגדיך לא יעידו על עֹשֶר רב כזה -.” כי רודאלף היה לבוש אז כאחד מבני העם, ובגדיו מעֻפרים בעפר בהיותו בבית פיפילעט השוער.
“הלא צויתיך להשיב להעלמה הלזו את כספה!” ענה רודאלף קשה.
“הלא צויתיך! - היש לך צדקה לצַוֹת עלי?” קרא השוטר בנופפו אגרופו מול פני רודאלף.
“הָשיבה לה את כספה!” דִבר אליו רודאלף שנית וַיַחזק בזרוע ברע בחֶזקת היד עד כי כָרע השוטר ויפול ארצה מתגרת היד החזקה הזאת, ויזעק: “הה אל תְּשַׁבֵּר נא אֶזְרוֹעִי מִקָנָהּ!”
“השיבה את הכסף! הלא שֻלם לך עד קשיטה אחת, ומה לך עוד פה? הָשֵב להעלמה את כספה, וברח לך מזה, ואם תתמהמה עוד רגע, וְגִלְגַלְתיך מן המדרֵגות.”
“הה! הוי! הֵא הכסף -.” אמר ברע בהשיבו את הכסף ליד בשמת. “אך הִשָמֵר לך מֵהִתְעַמֵר בי עוד בגלל כי עָצַמְתָּ ממני, פן…”
“מי שָמך לשר ולמושל כי תעולל עלילות כאלה?” שאל אחירע בהִסָתרו תחת שכם ברע.
“מי הוא האיש הזה כי יָעוֹז לעשות כֹה? מי הוא?” שאל ברע.
“מי הוא? הה סָכָל! הוא בְחִיר כל גָרֵי החצר הזה,” קראה אשת פיפילעט אשר באה אז לבית מארעל בחפזון, ובידה סיר מָרָק רוֹתֵחַ אשר הביאה לבני מארעל.
“מה להמכשֵפה הזקֵנה הזאת ולנו?” אמר אחירע.
“אם תִגעו בי ביד, אנַקר את שתי עיניכם בצפרני אלה!” קראה אשת פיפילעט בזעם, “והאדון רודאלף יְגַלְגֶלְכֶם כרגע מן המדרגה, ואני אטאטא אתכם במטאטאי, ובִערתי אחריכם כאשר יבער הגלל עד תֻמו!”
“הזקנה הזאת תִּסְעַר להפיצנו - כסף השִלומים הלא קִבלנו, גם בעד טָרחנו שֻלם לנו, אם כן נמהר ונלך מזה.” אמר ברע אל אחירע.
“קח לך את ספר הַחוֹב,” אמר ברע אל מארעל בהשליכו את הספר לרגליו.
“הָרימה את הספר מן הארץ! הלא שֻלם לך הכסף ולמה זה תשפוך בּוּז על האיש מארעל?” אמר רודאלף בהחזיקו שנית בזרוע ברע. והשוטר העריץ הזה בראותו כי עוד רגע קטן וְתֵקַע אֶזְרוֹעוֹ מקנה בחזקת יד מתקוממו, הֵשַח וירם את הספר מהארץ ויתנהו ליד מארעל העומד כאיש חולם חלום.
“אף אם ידך מְטִיל ברזל, הִשָמֶר לך פן תִּפּוֹל בידי וגדעתי את זרועך!” אמר ברע וירם ידו מול רודאלף וימהר הוא ורעהו וינוסו, ואשת פיפילעט נָקמה את נקמת רודאלף, וַתִּשפוך את מְרַק הסיר הנפוח אשר בידה על ראשי השוטרים, אשר לולי נָסוֹגוּ אחור, נִכְווּ במרק הרותח ההוא.
“רבבות רעמים וברקים!” צעק ברע, “מי זה שפך מֵי אש עָלינו?”
“אלפערד!” קראה אשת פיפילעט אל בעלה, “אלפערד! זָקֵן! תְּנָה ממהלומות פטישך או באבן או באגרוף על ראשי השוטרים האכזרים ההם, כי הם נועזו לחָרף גם אותי, את אשת נעוריך! הך, אלפֿערד! הך ואל תחוס!” ובחרות אפה זרקה על השוטרים גם את הסיר אשר בידה, והסיר נשבר לרגליהם בקול רעש גדול.
בעת אשר הרעימה אשת פיפילעט אלפי קללות וגדופים על השוטרים, התנפל מארעל לרגלי רודאלף ארצה, ויאמר: “אתה הוא מלאך מושיעי! אתה חִייתני מיָרדי בור, הֶחיית את כל בני ביתי -.”
“לה' הישועה!” ענהו רודאלף, “ואתה בָרֵך נא את שמו, וידעת היום כי הוא מושיע ישרי לב, עיניו אֶל חסידיו! ואזניו אל שַועתם!”
לה: יוֹנַת-צְחוֹק
בשמת בת מארעל היתה כבת שמונה עשרה שנה, יְפִי עלומים וְתוֹם יִשרת לבבה, הופיעו על פניה, ויפעת חן וחסד שפוכה על כל בַּדֵי עוֹרָהּ. ואנחנו לא נִיגע לריק לְתָאֵר בחרט אנוש את הרעיונות השונים אשר הִתרוצצו בלבב בעלמה הזאת, גם בלבב אביה ואִמה וכל בני הבית בהִתבוננם על רודאלף איש חסדם הגואל משחת חייהם. השמחה העזה אשר התגעשה פתאֹם בקִרבם, הִשכיחה כמעט רגע את מוֹת קציעה הילדה האהובה. ורודאלף אשר חפץ להודיע לבית מארעל כי לא יוסיפו עוד לסבול רעב וָחוֹסֶר, גם להסתיר מהם כי הוא הִפליא חסדו להם, שם פניו אל מארעל, ויאמר:
“ההיתה אשה כְבודָה פה אתמול בבוקר?”
“כן, אדוני, וחֶרדתה גם תוגתה הֵעִידוּ כי עָנְיִי ומרודי נגעו עד נפשה-.”
“אותָה שלח ה' להיות לכם למושיע, ואני רק סוֹכֵן ביתה וְסָר אֶל מִשמעתה-.”
“הגבירה ההיא…”
“הגבירה ההיא שָלחה אותי הֵנָה לְחַלֵץ אותך מֵעָניך, כי אני גליתי שלשום את אזנה מה רבו צרותיך - כאשר ספרה לי אשת הַשֹׁעֵר - והגבירה היתה אתמול בביתך, ועיניה ראו כי לא הִגדתי לה אף הַחֵצִי, והיום צִוְתָה עלי לעשות אתך חסד אלהים - וגם בימים הבאים לא תסתיר הנדיבה ההיא את פניה ממך עד אשר תשים לך מקום להשתכר שכר רב…”
“מה יקר חסד הגבירה הזאת!” אמר מארעל, “הלא צָדקתי באָמרי כי לוּ ידעו העשירים את עֳנוּת עני, כי אז חָמלוּ עליו.”
“השמעת, רחל, כי בעלך יצדק בדבריו!” אמר רודאלף.
“מֵאַיִן ידעת, אדוני, את שֵם אשתי? ומי הִגיד לך את הדברים אשר נעשו אתי כיום?” שאל מארעל בתמהון.
ממוצאי בקר נחבאתי בזה," אמר רודאלף, “כי חפצתי לראות את מעשיך ולשמוע את דבריך מבלי אשר תדע אתה כי רואה ושומע אני את כל הנעשה בביתך, ובכן מצאתי ראיתי כי הנך ישר באדם, בר לבב ונפש יקרה, וברגע אשר חפצתי לצאת ממחבואי ולהצילך מיד השוטרים, שמעתי את קול דברי בִתך, והנחתי לה את השמחה לפדות את נפשך, אך בראותי כי השוטרים עזי הנפש מנעו ממנה את השמחה הזאת, קמתי אני להושיעך כמצֻוה עלי מפי הגבירה אשר היתה אתמול בביתך. כי הגבירה ההיא הזילה את הזהב הזה מכיסה לחַלצך מעָניך, גם פקדה עלי לבַשרך כי היא תעש לך בית נאמן, תפתח לך מְקור חיים ומַעיני ישועה כיאות לישר לב וצדיק תמים כמוך מאָרעל ידידי.”
“אך מה שֵם הגבירה היקרה ההיא?” שאל מארעל, “מי היא הַחַשְמַלָה הסוככת כנפי צדקתה על עני וגֹוֵעַ כמוני? הגידה נא לי!”
“אם תבטיחני אתה גם אשת פיפילעט להַסתיר את שְמָהּ, והגדתי לך.”
“אנחנו נִשָבֵעַ להעלים את שמה!” אמר מארעל ואשת פיפילעט כאחד.
“שֵם הגבירה הלא הוא” ימימה אשת השר מארקיז פֿאן הארווילע", אמר רודאלף.
“הה!” קרא מארעל במועל ידיו, “הַשֵם הנכבד הזה קדוש יְהִי לי! כי הוא שֵם המלאך הגואל אותי מכל רע. יִשָכַח שמי אם אשכחהו, אם לא אברכהו שבע ביום, ואתפלל בעדו לרגעים -. הגבירה ההיא חִלצה נפשי ואת נפש אשתי וִילָדַי מִמָוֶת…הוי, ורק את קציעה בתי קִדם המות!” ובדברו מחה רסיסי דמע מעל עיניו.
“מאת ה' היתה זאת, ומי יאמר אליו מה תעשה?” אמר רודאלף בפנים זועפים. “ועתה איש יקר? הנה לפניך חדרי ביתי אשר במכפֵלת החצר הזה, בוא נא אתה וכל אשר לך וּשְבו שָמה עד אשר תקחכם הגבירה היא אל בתים טובים וחדרים מְרֻוָחִים מהם. מהר נא אדוני לבוא אל חדרי מושבי, ואני אבקש את פיפילעט להכין ארון ותכריכים לקציעה ולהביאה אל בית מועד לכל חי.”
“חלילה לי אדוני!” ענה מאָרעל, “חלילה לי אדוני לְהָנִיד את רגליך מבית מושבך - לא, לא אדוני! ומה גם עתה אשר לא אירא רע עוד, עתה יֵחָשֵב לי מעוני הדל כהיכל עוֹנֶג, ואם יחנני ה' להשיב את בשמת אלי, האח, אז תפָאר היא את ביתי כבראשונה.”
“בשמת בתך לא תעזוב עוד את ביתך, ואִתך יחד תאכל בטוב אשר ייטיב לך ה'”, אמר רודאלף.
“הֲיֵאָמנו דבריך, אדוני? היִתָּכן הדבר הזה? רעיוני נבוכים, והנני כחולם חלום - התשועה הנפלאה הזאת תתן עֵדֶיה כי עיני ה' פקוחות על כל דרכי איש, ורחמיו על כל מעשיו.”
“בְּטַח בה' תמיד, כי הבוטח בו חסד יסובבנו. ועתה ידידי! בוא נא אתה וכל בני ביתך אל חדרי משכני, ואני אשכור לי בית אחר לשִבתי. גם הגידה נא לי אם האיש יעקב פֿערראַנד הוא הסופר הַגָר ברחוב הנקרא רוע דו סענטיער?”
“כן אדוני!” הידעת אותו? - הוי העריץ הצבוע הזה דִכא לארץ חיָתי, ומי יודע אם לא נגע גם בכבוד בשמת…?" ובדַברו ספק כפיו וירקע ברגליו.
“האכזריות אשר עשה לך הסופר, תעיד כי לא בצע את מזִמתו, ולבעבור הנָקָם מבִתך צִוה להסגירך על מסגר - אך לולי זאת דִמִיתי אז גם אני כמוך, כי איש עושה מזִמות הוא, ושבע תועבות בלבו - אך גם יומו יבוא וישֻלח ביד פשעו לחרפות ולדראון עולם!”
“הון וָעֹשֶר בביתו, גם הוא מִתחפש בבגדי קֹדֶש ומי זה יְגַלֶה עונו?” אמר מארעל באנחת לב.
“השמים יגַלו עונו!” קרא רודאלף, “הלא ידעת כי למלאכי אֵל שדי אין מִספר, אליך שלח מלאך השלום להצילך מרעתך, ובו ישַלח מלאך אכזרי לשַלם לו כרעתו -.”
ברגע ההוא ירדה העלמה יונת-צחוק מעלית בית מארעל ועיניה מְמֻלָאות בדמעות. “שמעי בת!” אמר רודאלף אליה, “נפשי אִוְתָה לְפַנוֹת את חדרי מושבי להאדון מארעל ולבני ביתו עד אשר תבוא הגבירה - אשר על פיה אני עושה חסד למארעל - ותקחהו אל בתים גדולים וטובים מאלה.”
העלמה הביטה פני רודאלף בתמהון, ותאמר: “מה רב טובך, אדוני! חסד אלֹהים הוא זה!”
“אולם אַתְּ בתי,” אמר רודאלף אליה, “אַתְּ תַּרְשִׁינִי לערוך את מכתבי חשבונותי בחדר מושבך עד אשר אמצא לי בית אחר לשִבתי.”
“בכל לבבי אֶתֶּנְךָ אדוני שֶבת בחדרי עד שתחפץ!”
“אם כן הדבר, יואל נא האדון מארעל לָרֶדֶת עִם כל בני ביתו ולשֶבת בחדרי ביתי.”
“אבי! האֵם קוראה לך, בוא, בוא נא אבי!” קרא אחד הילדים למארעל.
“לך נא מארעל ידידי,” אמר רודאלף אליו, “ואני אלך לי וּפִנִיתִי את חדרי ביתי למענך, ואז אקראך…”
“עתה שכֵנתי הנדיבה,” אמר רודאלף אל העלמה יונת-צחוק, “עתה עוד שאֵלה אחת לי אליך, הנה נא ידעתי כי בת חַיִל אַתְּ בהליכות בית, על כן הביאי נא לי עצה איפה אקנה בגדים בעד מארעל ובני ביתו, גם שֻלחנות, כסאות, מְנוֹרוֹת, מטות וכרים וכסָתות וכל המחסורים אשר יחסרו למאָרעל בשִבתו בחדרי ביתי אשר אפַנה למענו?”
" הלא ידעת אדוני," ענתה העלמה, “הלא ידעת כי ברחוב הזה שוּק המסחור הנִקרא בשֵם הֵיכָל”, שם ימָכרו כל המחסורים אשר יחסרו לאנשים כמונו, ושם תמצא ידך לקנות כל כלי בַיִת וכל מיני בגדים בעד מארעל וביתו. אפס איפה תקח כסף רב כזה? ."
“דעי נא בתי כי הגבירה אשר צִוַתְנִי לשום עיני על מארעל לטובה, היא פָקדה עלי לבל אחשוב כספה ולא אחוס על זהבה… ועתה בואי נא אִתי אל ההיכל.”
"אלך אִתך אדוני אף כי לא בידי עתותי…אמרה העלמה, “אך חַכֵּה נא מעט עד אשר אלבש את בגדי.”
“אם תואילי בתי אביא את כתבי חשבונותי אל הדרך בטרם תלבשי את בגדיך,” אמר רודאלף אליה.
“טוב מאד, אדוני! ואז תראינה עיניך את הליכות ביתי”. ענתה העלמה ותרד אל חדר מושבה, ורודאלף בא אל ביתו לנַקות את בגדיו אשר עֻפּרו בעלית בית מארעל, ואחרי כן בא אל חדר יונת-צחוק. במרוצת דברינו נודיע את הקורא מדוע לא נודע אל רודאלף כי הזמירה נִגזלה לפני היום ההוא בתִגרת ידי שודדים ומרצחים. גם נַזכיר פֹה את הקורא כי רק העלמה יונת-צחוק ידעה את מקום משכן זערמען בת הגבירה נעמי, ונפש רודאלף אִוְתָה לדעת זאת. הליכתו אל ההיכל עם העלמה, היתה לבעבור יִתְוַדַע אליה עד כי תאמין בו וּתְגַל לפניו את תעלומות זערמען, גם לבעבור גָרש מלבבו את יגונו העז על דְבַר מוֹת הילדה בת מארעל, אשר היתה כבת ארבע במותה, וכן היתה גם בתו כאשר מתה עליו. ובאמת היתה מרים (היא הזמירה) כבת ארבע שנה בעת אשר נתנה אותה סוֹכֶנֶת בית יעקב פֿערראנד אֶל לילית לגדלה בביתה. במֶשך הסִפור הזה נודיע להקורא למה זה ועל מה זה הסגירה הסוכנת ההיא את מרים ביד לילית.
לו: תּוֹלְדות יוֹנַת-צְחוֹק
העלמה יונת-צחוק היתה כבת שמנה עשרה שנה כהזמירה רְעוּתָה וחברתה לפָנים בבית האסורים. שתי הנערות האלה נִפלגו בתכונות נפשותיהן ובהליכות חייהן אשה מעל אחותה. הזמירה היתה עצובת רוח תמיד, וּשְׂעִפֵּי יגון התנוססו במשכיות לבבה כל הימים, דאגת ימים יֻצָרוּ שָברה לבה, ודמיונים שונים עוכרי שְאֵר ונפש הֵציקו לה בלי הפוגה, ויונת-צחוק היתה צֹהֶלֶת ושׂמֵחה תמיד, צחוק נעים יופיע על פניה, פיה מלא שחוק ולשונה רִנה, מחשבות שלום וָאֹשֶר רחפו בבתי נפשה כל הימים, ודאגת מחר גם תמורות העתים וחליפותיהן לא עָכרו את רוחה את רוחה הטוב רגע קטן, ורק בראותה עֱנוּת עני ובשמעה שַוְעַת נכֵאים וקשֵי יום, רק אז הִתקדרו רעיוני שִמחתה בעָבי יגון, וּמְטַר דמעות מעפעפיה יָזֹקוּ, אולם כהפנותה שכמה ממרירי יום ההם, שָבה רוח ששונה וַתְּטַהֵר העננים, וּנְעִים זֹהַר יִגַהּ עליה כבתחלה. הזמירה בָחלה תשואות קריה וּשְאוֹן עליזיה, ונפשה נכספה גם כלתה לָשׂוּחַ בִּנְאוֹת דשא על מַרבדי שושנים ונצנים חטֻבים אֵטון האביב, ויונת-צחוק אָהבה הֶמְיַת עיר הומיה ורעש קול המונה ושאונה, וַתִּבחר מרצפת אבני פאַריז גם בעת רפש וטיט, מחֶמדת שדה זרע וכל יפעת נְוַת התולדה. היא פֵארה את חדר מושבה בכל פאֵר וָיוֹפִי ככל אשר השיגה ידה, וכל ששת ימי המעשה ישבה בביתה ותעש בחֵפץ כפיה, רק ביום השבת יצאה לשוח ברחובות קריה עליזה. יְפִי חן מַראיה וֶהֲדַר יפעת חֶמדתה, הִרהיבו עֵינֵי כל רואיה, אך תֻּמָתָהּ ויָשרה כמלאכי שמים סָככו בעדה וינצרוה מכל מִשְגֶה וְשִגָיוֹן -. צַיָר נפלא אשר עשה לו שֵם בארץ כשֵם רפאל אֲבִי כל חרשי צירים בדורו, ושמו קאַבריאָן, הִתרועע אליה ויחמוד יפיה בלבבו, אך לבה פָּנָה ממנו ולא הִטתה אזנה לו, וכל מַעְיְנֶיהָ היו בהעלם היקר זערמען בן נעמי - אשר רודאלף מבקש אותו, וכל ישעו וחפצו להשיבו אל אִמו -.
“מה טוב ומה נעים חדר משכנך!” אמר רודאלף אל העלמה בצעדו על מפתן ביתה, " לבֵיתֵך נאוה תהִלה -."
“כן אָהבתי, אדוני!” ענתה העלמה, “וזה כל מְשׂוֹשִי ותענוגתי.”
“מה נָאוו יריעות חלונך - וַאֲרון עֲצֵי ארז הלז, מה יפה מראהו…”
“על הארון הזה פִזַרתי כל כספי אשר אספתי בבית האסורים-.”
“בבית האסורים? מדוע אֻסַרְתְּ, יונתי?” שאל רודאלף בתמהון.
“על לא עָוֶל בכפי, כי אם בגלל עניי ומרודי.”
“בגלל עָנְיֵךְ אֻסרתּ עוד בבית האסורים? האם יֵחָשֵב עוֹני לעון?”
“שמע נא אדוני ותדע פֵשר דבר. אחרי מגפת החלי-רע נשארתי עזובה וגלמודה בחלד - ואז הייתי כבת עשר שנים -”
“אך מי כִלְכְּלֵךְ עד העת ההיא?”
“אנשים יקרים וישרים - והם מתו במגפת החלי-רע” (ובדברה נמלאו עיניה אגלי דמעה) מעט רכושם אשר הניחו אחריהם, לקחו הנושים, וְעָלַי לא שָת איש את לבו לחֻמלה. בראותי כי אין עוזר לי, הלכתי לפני פתח בית המשמר אשר היה נוכח פתח ביתנו, ואמרתי אל העומד על המשמר::אדוני! אבותי מֵתו עלי, ואני לא אדע אנה אלך? אנה אפנה? ומה אעשה?" ואז בא שר בית המשמר ויצו להוליכני אל בית האסורים כמשפט נערה משֻלחה וְעוֹטְיָה, ובכן הייתי כלואה בבית האסורים עד מְלֹאת לי שש עשרה שנה, ושֻלחתי לחפשי."
“אך מי היו אבותיך?” שאל רודאלף.
“את אבי לא ידעתי, ואמי הביאתני אל בֵּית אֹסֶף הילדים מִקוֹצר יד להביא לחמי, ובהיותי כבת שש שנה לקחה אותי אל ביתה, אך אחרי ימים מעטים הלכה בדרך כל הארץ, והאנשים היקרים אשר הִזכרתי לך ואשר גָרוּ בבית אבותי, לקחוני להם לבת בראותם כי נשארתי יתומה עזובה ואין מושיע לי -.”
“ומה היתה מלאכת האנשים ההם?”
“האיש גבריאל היה חרש עצים, והאשה חוה היתה אֹרֶגֶת, והוא גם היא היו שמֵחים וטובי לב תמיד, כל ימיהם כחגים ינקפו, פיהם מלא שחוק, ולשונם רִנה. דאגת מחר לא לָחצה לבותם, ועיניהם רק לְנוֹכַח הביטו. אותי אָהבו אהבה טהורה ונאמנה, מִפִּתָּם האכילוני, מכוסם הִשקוני, בחיקם נשאוני, ואהי שעשועיהם יום יום, כי לא היו להם בנים ובנות, דרכיהם והליכות חייהם שמתי גם אני לי לקו, וכמוהם הייתי שמחה וטובת לב, ופי מלא צחוק ושחוק בלי הפוגה, ועל כן קראו לי בשֵם “יונת-צחוק”, וזה שמי עד היום הזה. ויתר תולדותי אסַפר לך בשובנו מההיכל, ועתה נבואה נא אל בית פיפילעט הַשֹׁעֵר ונודיעהו כי בעוד שתי שעות יובאו אל חדרי ביתו בגדים וכלי בית בעד מאָרעל ובניו, ונבקשהו כי ישים עינו על החפצים ההם ויעלם אל חדָריך.”
“צָדקת, יונתי!” אמר רודאלף אליה, “נרדה נא אל בית פיפילעט.”
ופיפילעט יושב בפִנת ביתו וכובעו על ראשו כפעם בפעם וכל מחשבותיו על המנעל אשר הוא תוֹפֵר. “פיפילעט אדוני!” אמרה העלמה אליו, “חדשות אגידה לך - מאָרעל וכל אשר לו נושעו תשועה נצחת על פי האדון רודאלף שכֵני זה. ועתה אנחנו הולכים לקנות כל המחסורים אשר יחסרו למאָרעל וביתו, על כן יהי נא חסדך לשום עינך על החפצים אשר בעוד שתי שעות יובאו הֵנה, גם להעלותם ולהביאם אל חדרי האדון רודאלף אשר פִנה אותם בגלל מארעל ובניו לָשֶבֶת בהם ברחָבה וּרְוָחָה.”
“יהי אדוני רודאלף ברוך וּמְבוֹרָך בגלל חסדיו הנאמנים!” קרא פיפילעט בהניחו את המנעל מידיו ובנשאו מרום עיניו, “ואני אשימה עיני ולבי על החפצים אשר יובאו הֵנה, גם אביאם אל מקומם בשלום.” ברגע ההוא בא איש עטוף באַדרת שֵער אשר רק עיניו יֵרָאוּ החוצה, וישאל אם האשה בריעה בביתה. “הבאת מס”ט דעניש?" שאלהו פיפילעט. “מס’ט דעניש בשעה השניה בלילה,” ענהו האיש. “אם כן הדבר, עֲלֵה! כי בריעה בביתה כעת.” והאיש בעל האדרת נעלם כרגע ויעל על המדרֵגה לבית בריעה.
“מה זאת?” שאל רודאלף את הַשֹׁעֵר.
“היום יֵעָשה דבר גדול בבית בריעה, כי אנשים רבים עולִים ויורדים תמיד לדַבר עִם בריעה. והיום בבוקר אמרה אלי: כל איש אשר יואיל לבוא אל ביתי, תשאלהו: הבאת מס’ט דעניש? ואם יענך: מס’ט דעניש בשעה השניה בלילה, אז תתנהו לבוא אל ביתי.”
“נִפלאת היא בעיני!” קרא רודאלף.
“גם בעיני יִפָּלֵא הדבר, ועל כן אמרתי כי לא דבר ריק הוא, ומי יודע מה יֵעָשֶה בבית-בריעה? וּמה גם כי הַפִּסֵחַ בן חמוץ-זרוע (ילד שובב ובן פריץ אשר הוא משָרת את צאֶזאר בראדאמאנטי) הוא עִם אשה זקנה עִוֶרֶת עין הנראת בשֵם לילית, באו הֵנה הלילה בשעה השניה אחר חצות. האשה לילית ישבה בבית בריעה עד השעה הרביעית, והעגלון חִכה עליה. מה חָפצה לילית בבית בריעה? וּמֵאַיִן היא באה בשעה השניה אחר חצי הלילה? שתי חידות הן, ולא אדע פתרונן!” אמר פיפילעט בתמהון.
“והאשה לילית נסעה מזה אחר השעה הרביעית בלילה?” שאל רודאלף.
“נסעה - אך אדַמה כי עוד היום תבוא שנית הֵנה, יען כי בריעה אמרה אלי להניח את לילית לבוא אל ביתה מבלי שאול את פיה מאין היא באה.”
רודאלף האמין - גם לא שָגה - כי לילית עָשתה רעה חדשה בלילה ההוא, אך לא ידע ולא שֶעַר בנפשו כי הרעה ההיא נָגעה אל עצמו ואל בשרו -. כצאתו עם העלמה מבית הַשׁוֹעֵר, והנה אשת פיפילעט לקראתם, כי שבה מהשוק עִם סל ירקות, וכראותה את רודאלף ואת העלמה, צָהֲלָה קולה ותקרא: “מה טוב ומה נעים לֶכֶת שָכֵן ושכנה גם יחד - האח! האהבה היא גְבֶרֶת התענוגים -.” וכרגע נעלמה הזקנה בחֶשכת אולם הבית, ותקרא: “אלפערד! הנה רעיתך באה!”
ורודאלף עם יונת-צחוק יצאו החוצה שלובי זרוע, וילכו למו.
לז: הֲלִיכוֹת יוֹנַת-צְחוֹק
כפור וקרח פִּזֵר החורף העַז על פני ארץ וחוצות, רודאלף ויונת-צחוק הולכים הלוך וקרב אֶל הַשוק הגדול המכונה בשם היכל. בעָברם על פני חנות גדולה ורחבת ידים, אמרה העלמה אל רודאלף: “הראית שם את מורה השעות ואת כוס הפרחים? אותם אִוְתָה נפשי לקנות, ואקוה כי עוד מעט ואאסוף דֵי כסף מקנתם.”
“הלא משכֻּרתך מִצער היא ואיככה תַחשׂכי עוד כסף רב לקנות כלי יקר כזה?” שאל רודאלף.
“מִדֵי יום ביומו אֶחְשֹׂך שלשים אגורות, כי מַאכלי לא בריאה, ולצמאי אשתה רק מים, בסוד משחקים לא אשב, ותענוגות בשר זָרוּ לי, ועל כן תמצא ידי לאסוף כסף. אפס כי זה כִשְׁבֻעַיִם בראותי כי נִקְיוֹן שִנַיִם וְחוֹסֶר לחם בבית מאָרעל, הִלויתי לו את כספי אשר קִבצתי על יד על יד -. באָמרי כי הלויתי לו את הכסף, לא דמיתי כי ישיבנו לי בימים הבאים, רק לבל יֶחורו פניו ולבל יבוש לקחת נדבת לבי…”
“עתה כאשר רָוַח לו, ישיב לך את כספך.” אמר רודאלף.
“ואני לא אהי סוֹרֵבָה מקחת את הכסף, לבעבור תשיג ידי לאסוף דֵי כסף לקנות את מורה השעות וכוס הפרחים כי אִויתים.”
“אך מדוע לא תשיתי לבך גם על ימים יֻצָרוּ?” שאל רודאלף.
“מדוע זה אשית לבי עליהם?”
“פן - חלילה - תֶּחלי ותִפלי למִשכב, ומה תעשי אז אם לא יהי לך כסף? -”
“האנכי אֶחלה? - אנכי?” שאלה העלמה ותמלא שחוק פיה.
“למה זה תצחקי?” שאל רודאלף, “על חלומותיך ועל דבריך!” ענתה הנערה ותוסף לִצְחוֹק. “העל כי אמרתי לך פן תאֻנה אליך מחלה, צָחַקְתְּ?” “כן הדבר! האנכי אֶחלה? אנכי?” אמרה הנערה בקול שַחקה. “הלא יִתָּכֵן הֱיות כדבר הזה?” הוסיף רודאלף לשאול בפנים זועפים. “לא אדוני, לא! הַאוֹכַל בשר אבירים, ודם ענבים אשתה? הלא אנכי אֹכֶלת לחם חֻקי במדה ובעת אשר ארעב, ואשתה רק מים קרים במשורה ובעת אשר אצמא. קִנאה, שִנאה, תאוה וכבוד זָרוּ לי, לבי שמח תמיד, וכליותי תעלוזנה כל הימים, פי מלא שחוק, ושפתי תרועה, דאגת הימים הבאים לא אדע, והנני שמחה ומאֻשרה בחלקי, ואיזה דרך תעבור עלי מחלה? איככה? ומדוע?.” כה דברה העלמה ותוסף להרים קול שחוק בלי הפוגה.
רודאלף הִתפלא על עוֹצֶם בטחונה הנעים, וַיֵצֶר לו על אשר חפץ לרופף את עמודי הבטחון המאֻשר הזה. אמנם לא על תֹּהו ורוח יָסדה העלמה את בטחונה, כי אם על אדני אמונתה בטובת ה‘, בצדקתו וחֶמלתו ורחמיו על כל מעשיו, וַתַּאמן אמונה אֹמֶן כי לא יעזוב ה’ את יתומה עניה כמוה אשר בזעת אפיה תביא לחמה, ואשר היא בַאֲבִיב חֶלדה ועצמותיה מלאו עלומים-. התִדאגנה צִפרי שמים בעת הזמיר, עת תְּרַחֵפְנָה על פני שושני האביב בקול רִנה וצָהלה, או עת תגבהנה עוף בְּרוּם תכֵלת הרקיע בשמָחות וגיל; התדאגנה אז לימי הרעה, ימי החורף והקרח הנורא? -.
“הלא תאבי ולא תחפצי כל דָבר?” שאל רודאלף את פי הנערה.
“לא אֹבֶה דבר תחת כל השמים, כי אם לקנות את מורה השעות וְכוֹס הפרחים אשר ראינו בחנות ההיא, ואותם אקנה - מתי? לא אדע עוד, אך אקוה כי לא יִמָשְכו הימים -.”
“וזולתם לא תְאַוִי מאומה?”
“לא - כי את אשר שָאלתי לָגור עִם שכן טוב, נמלא לי כַיום. ואתה שכֵני הטוב, הלא תלכי אתי לָשׂוּחַ בימי החופש והמנוחה?”
“אלך - ובימי האביב נצא השדה לשוח בנאות דשא…”
“לא, כִי נאות שדה שָנאתי, ורק את פאַריז אָהבתי, אך בכל זאת יצאתי לשוח פעמים אחדות במִגרשי ס”ט גערמען, לעשות בזה את רצון רְעוּתִי אשר יָשבה אתי בבית האסורים, ואשר נקראה בשם זמירה על אשר הִנעימה זמירות תמיד -; היא היתה עלמה יקרה וישרת לב!"
“ומה זה היתה לה מני אז ועד עתה?”
“זאת לא אדע; היא הוציאה את כספה אשר אָספה בבית האֵסור, מבלי שׂוּם לב על ימים העתידים, גם לא לבעבור הַשֵג שעשועים ושמחות; היא היתה עצובת רוח תמיד, אך עדינה ונעימה ובעלת נפש טובה -. בעת אשר הלכתי אִתה לשוח, לא היתה לי עוד כל מלאכת עבודה; ומעת אשר הִשגתי עבודה, לא יצאתי מפתח ביתי; אני נתתי לה את כְּתוֹבָתִי, אך היא לא שחרה את פני; ולפי ראות לבי תעשה גם היא את עבודתה ביד חרוצים -. ועתה אתה אדוני אם יש את נפשך להָפיק ממני רצון, תנהגני ותביאני אֶל ראש הוֹמִיוֹת אל רחובות קִריה אשר תהימינה מאדם, וחדשות ונצורות תצמחנה שם לרגעים, כי כן אהבתי, אדוני! - גם שכֵני האחרון, זערמען, גם הוא הֵפיק זְמָמִי, ובימי המנוחה והמרגוע הוליכני אל אשר היה שם כוח ללכת…”
“אך איה כעֵת זערמען שכנך הטוב?”
“אדַמה כי הוא בפאריז עדנה.”
“היבקר אותך לפעמים?”
“מיום אשר הֶעתיק את מושבו מזה, לא בא עוד אל ביתי.”
“ואיה מקום מִשְכָּנוֹ כעת? ומה מעשהו?”
“מדוע תשאל למקום מִשְכָּנוֹ, אדוני שכֵני?”
“יען כי יש לאֵל ידי להיטיב לו אם אך יִוָדַע לי איפה אמצאהו.”
“ידעתי גם ידעתי כי טוב ומטיב אתה, וכי יש את לבבך לעשות טובה עם זערמען, ובכל זאת לא אוכל לגַלות לך מקום מושבו, כי הוא חִלה את פני להעלים זאת מעיני כל חי מטעם הכמוס עמדו, וחלילה לי לְשַנוֹת את הבטָחתי אשר הִבטחתי לו - ואתה אדוני אם גלית לי אתה את סודך, הלא אז לא חפצת גם אתה כי אֵלך ואגלה סודך -.”
“אך אם לטובה גדולה…”
“חֲדַל נא ממני, אדוני! ואל תוסף נא דַבֵּר על אֹדות הדבר הזה, כי בעד כל סגֻלות המדינות לא אודיע לך מקום משכן זערמען!”
פני רודאלף נפלו בשמעו את דברי העלמה אשר דִברה במשפט חרוץ כי לא תגלה את מקום משכן זערמען בעד כל הון, אך בכל זאת קִוָה כי בחכמתו גם בתחבולותיו יצלח לו עוד להוציא מלבה את אשר יאבה, וילך אִתה הלוך ודבר עד הגיעם אֶל השוק הנקרא בשֵם “היכל” אשר שם יקנו דַלת העם את בגדיהם ואת כלי ביתם ואת כל המחסורים אשר יחסרו להם.
לח: הַהֵיכָל
רודאלף ויונת-צחוק באו אל אחת החנויות אשר בתוך ההיכל לקנות שם את המחסורים אשר יחסרו לבית מארעל. בעלת בית המסחור, אשר שְׁמָה איזבל, הֶראתה להעלמה את סחורת ידה, ורודאלף התבונן אז על אֲרון עצי שִטים סָפוּן בלוחות ארז, אשר מכסהו מפֹאר בפטורי צצים מעשה ידי אמן, ועל המכסה רשומות אות מ ואות ר, וממעל להן צֶפֶת יפה כחותם תכנית אשר לבני הרוזנים. תאות רודאלף לראות את הארון הזה פנימה, הרהיבתהו לפתוח את תֵּבוֹתיו וארגזיו, ובפָתחו את הארגז האחרון, מצא שם אגרת כתובה בלשון צרפת, וכֹה דבריה: "דע נא אדוני כי רק הרעה הנוראה אשר מצָאתני, רק היא תכביד עלי את ידה להפיל תחנתי לפניך, ואם לא נגעה הרעה כי אם אל עצמי ואל בשרי, כי עתה אחריש ואגוע, אך מה אעשה לבתי? אויה לי! כי גם נפשה ברעה תתמוגג, ועצור במלים לא אעצר כֹּחַ. שמעני נא אדוני וישמע אליך אלהים! הלא ידעת אדוני את התלאות הנוראות אשר השתרגו עָלו על צוארי אחי, כי מסחרו הלך ארחות עקלקלות, ובכל אשר פָנה הבדילו ה' לרעה ולמאֵרה ומגערת, עד אשר קָץ בחייו המרים והמאררים וישלח יד בנפשו -, וזה כשמנה חדשים בַאָני מכתב ממנו - והוא היה מכתבו האחרון - וכתוב בו קינים והגה והי, ובסופו הִמליט עֵטו את הדברים האלה: “בקָראך את המכתב הזה, לא אהי עוד בארץ החיים, כי שַבֵּחַ אני את המתים, ובחרתי במות - ועתה דעי נא אחותי כי זה שנה וחֵצי מכרתי את נחלתך בשלש מאות אלף פֿראַנקים, ומכסת הכסף הזה נתתי במרבית ליד הסופר יעקב פֿערראַנד, ואמרתי לו כי כספך הוא, ובכל עת אשר תשאלי את הכסף מידו, ישיבנו לך בתרבית (תשע למאה). ועתה לכי לך פאריזה אל בית הסופר הזה, ותקחי את כספך מידו. ספר תעודה לא נתן אלי האיש פֿערראַנד להעיד כי לָקח את הכסף ממני, וכֹה משפטו תמיד לבלתי תֵת ספר תעודה להאנשים אשר יניחו כספם אצלו. יען כי איש צדיק וישר הוא, ודברתו טובה היא מכל ספרי תעודות. והיה בבואך לביתו ותגידי לו את שמך, השב ישיב לך כרגע את כספך בתרבית.”
“אחרי עֲבור ימי אֵבל אחי, באתי פאריזה, עיר אשר אין לי בה מַכיר ומודע זולתך אדוני אשר ידעתיך בשֵם על פי הענינים אשר היו לך עם בעלי. ויהי בבואי לבית יעקב פֿערראַנד והגדתי לו את שמי, דִבר אתי קשות, ובאש עֶברתו טָפל גדֻפים ונאָצות על אחי באמרו כי אחי לָוה ממנו אלפים פֿראַנק ולא שלם לו, “אך למה יפָלא זה בעיני?” הוסיף לדַבר באפו, “כי לאיש משחית נפשו ומאַבד עצמו לדעת, נקל הוא להיות גם רָשָׁע לֹוֶה ולא משַלם.” דבריו אלה הרגיזו את רוחי, כי צדקת אחי מודעת היא בכל גליל פאריז, וזולת אשר חטא לה' ולי בשלחו יד בנפשו, זולת זה היה איש ישר ותמים דרך כל ימי חייו, ולא השאיר אחריו נושים בלתי אם את האיש יעקב פֿערראנד הזה אשר יאשימהו בשקר. בחמת רוחי אמרתי לו כי ינכה את האלפים פֿראנק ההם מן מכסת שלש מאות אלף פֿראנק אשר לי ואשר הניחם אחי בידו. אז הביט בי האיש הקשה הזה בתמהון לבב, וישאלני: “מה זה תדַמי בדבריך אלה? הלנַסֵני בחידות באת הֵנה?” “לא בהירות אדבר!” עניתיו, “הלא לפני שנה וחֵצי הפקיד אחי את כספי בידך, סך שלש מאות אלף פֿראַנק, ועתה נַכה נא מהם את אלפים פֿראַנק ההמה אשר אתה נושה באחי.” שחוק אכזרי נראה על שפתי האיש פֿערראנד, ובעינים מפיקות קלסה וָרוֹגֶז הביט בי, ויאמר: “החלום חָלַמְתְּ, גברתי, או אם באת לִלְעוֹג לי? לא זאת כי אחיך לא נתן לי מעולם אף קשיטה אחת בפקדון, אך גם זאת כי הוא לקח ממני שני אלפים פֿראנק במִלוה, ולא השיב לי מאומה.” המענה הזאת מָחצה וחָלפה לבבי כחֵץ שנון, והדִבר אין בי להביע לך אדוני תוגתי ומבוכתי ומצוקתי.,הוי!” צעקתי מרה, “מה היה לכספי? ואם תַּם הכסף ההוא לבהלה, תמה אני לגוע ברעב, עם בתי יחד! ומה תהיה אחריתי ואחרית בתי?” “זאת לא אדע”, ענני הסופר בְּקַר רוח, “אך זאת ידעתי כי אחיך לא הפקיד בידי מאומה, ובמרמה הבטיח אותך על ככה, והוא האביד גם את כספך במסחריו הרעים אשר סחר במסתרים -.” “מוציא דִבה אתה!” נתתי על הסופר בקולי, “לשונך תצמיד דברי בלע! אחי היה יְשַר לבב וִישר דרך, ואותי נָצַר מכל משמר, ומי יעוז להרשיעהו כי עשה לי רעה גדולה כזאת - .” “אך מי זה יעוז להרשיע אותי כי מכחש בפקדון אנכי?” שאל יעקב הסופר בקול תלונה כאיש צדיק מִנֹעַר הַנוֹעֵר כפיו מֵעָוֶל ואין ברוחו רמיה, “לא אוכל להרשיע אותך,” עניתיו, “אפס כי חלילה לי מהרשיע גם את אחי ולחמוס עליו מזמות כי הוא רִמַנִי וַיַפִּילֵנִי למשואות נצח!” “הַרְאִינִי נא את ספר התעודה,” אמר הסופר אלי פתאֹם, “ספר תעודה אין בידי,” השיבותי לו אמרים, “אך אחי כתב אלי כי הוא הפקיד בידך את כספי…” “היש בידך המכתב ההוא או מכתב אחר המכלכל בתוכו את הדבר הזה?” הוסיף הסופר לשאול. “המכתבים ההם אָבדו ממני! ואחי הבטיחני כי בהגידי לך את שמי, תשיב לי את כספי כרגע -”. “אם כן הדבר גברתי לא אוכל הועיל לך ברב או במעט!” ענה הסופר בנחת. “אמנם אם אַתְּ פוסחת עוד על שתי הסעפים ולא תדעי לך אם אני או אחיך הצדיק; לכי נא והגישי את משפטך אל שופטי העיר, והם ישפטו בין איש ישר הולך אשר זה כשלשים שנה כשמן תורק שמו, וזכרו לברכה, ובין איש בליעל אשר אִבד הונו בענין רע ולאחרונה אִבד גם את נפשו לדעת -. אך אדַמה כי תבחרי לשאת ולסבול בדומיה את קְשי יומך - אשר לא אנכי הֲסִבּוֹתִיו - מֵהַגֵש את משפטך לפלילים לגַלות בזה את חרפת אחיך לעיני השמש ולהניח את שמו לאָלה וקללה לחרפות ולדראון מבלי הועיל לך עד מה…” “אבל אדוני!” צעקתי מנהמת לבי, מה אעשה לבתי? הלא אם יִנָתֵק מבטחי זה ממני, אז תתעטף בתי בזלעפות רעב -." “איש נָבל הֵמִיט עליך רעה, ומה אוכל עֲשׂוֹת אני?” השיב הסופר בנחת, “ועוד הפעם אני מגיד לך כי אחיך רִמה אותך, ואם לא תאמיני לי, הנה שערי בתי המשפט פתוחים לפניך, ויש לאֵל ידך לְהִשָׁפֵט אתי.”
“ברֶצח בעצמותי יצאתי מבית הסופר, הָשברתי מִשנה שִברון, ולא ידעתי על מי אנוסה לעזרה? ומי יוציאני ממצוקותי? הן ספר תעודה אין בידי לשַבר מתלעות עַוֶל ולהוציא בִלְעוֹ מפיו, גם קצר קצרה ידי לשלם להמליצים לבעבור יוציאו כאור משפטי, ועל כן חשתי מפלט לי אליך אדוני. ונפשי בשאלתי, ובִתי בבקשתי…”
פה תם המכתב, כי לא השלימה אותו הכותבת קְשַת הרוח, גם את שְׁמָהּ ושֵם בִתה ושם האיש אשר אליו עָרכה דבריה, לא רָשמה במכתב ההוא, ורק בשוליו כתובים הדברים האלה: “לכתוב אל הגבירה ההערצאגין פֿאָן לוצעניי.”
רודאלף חשב מחשבות על אֹדות המכתב הזה, ולבו נבא לו כי אשה כבודה מבנות נדיבים אשר ירדה פלָאים ואין עוזר לה, הֵכִינה את המכתב הזה לְשַׁלְחוֹ אל איש עשיר וקְצִין עָם, אך לא שָלחה אותו מִבֹּשֶת פניה. ואף כי אין עֵדִים לענות ביעקב פֿערראַנד את רשעתו כי כִחש בפקדון אשר הָפקד בידו, בכל זאת האמין רודאלף בדבר הזה, יען כי איש חנף ואכזר אביר לב וְחָבֵר לאיש משחית הוא הסופר הזה, ובעשותו חמס וָרֶצַח למארעל ולבתו, לא יִבָּצֵר ממנו לעשוק גם את הון האשה ההיא אשר אין בידה ספר תעודה להעיד בו כי הוא עֲשָׁקָהּ. רודאלף התעצב אל לבו כי נעלם ממנו ולא יֵדע איה בית אשה מָרַת הנפש ההיא להצילה מרעתה, וישם על לבו להודיע זאת להגבירה ימימה ההאַרווילית אשר היא רעיה אהובה לההערצאגין פֿאָן לוצעניי, והיא תתאמץ למצוא אותה ולחַלצה ממצוקותיה.
“ידידי!” אמרה יונת-צחוק אל רודאלף, “הנה בָרוֹתִי בזה את כל כלי הבית בעד מאָרעל, ואתה שַלֵם נא את מחירם.”
“טוב הדבר,” ענה רודאלף, “אך לכי נא גם אל חנות הבגדים וקני שם בגדי חֹרֶף למאָרעל ולאשתו ובניו ובנותיו, ואני אחכה עליך פֹה עד שובך.”
“שמעתי ידידי!” ענתה העלמה ותלך לה אל חנות הבגדים אשר שם מנגד, ורודאלף נשאר עם איזבל ויקח עמה דברים.
לט: גְלות זערמען
“מה מחיר החפצים אשר קניתי מידך?” שאל רודאלף את פי איזבל.
“שלש מאות פֿראנק,” הֵשיבה בעלת המסחר, ובה' אשבע כי לא אשתכר רק חמשה עשר פֿראנק, כי גם אנכי שלמתי כסף מלא בעד החפצים האלה לאשה אלמנה מבנות אצילים ואפרתים אשר קִדמוה ימי עוֹנִי, ותמכור את כל אשר בביתה, להחיות ברעב נפשה ונפש בתה.
“הגם את הארון הזה קנית מידה?” שאל רודאלף.
“כן, אדוני. הה! לבי עלי דוי מִדֵי אזכרה את עֱנוּת בת עוֹנִי ההיא ואת קְשִי יומה וּמָרַת נפשה. שלשום באה האומללה ההיא הֵנה, ובבשת פנים שאלה אותי אם אקנה מידה כלי בית וכרים וכסָתות, ואמרתי לה כי במכרי חפצים כאלה בחנותי, הלא עלי גם לקנות, והלכתי אחריה, והיא הביאתני בבית קטן ודל, שם התבוננתי בפני האשה, והנה היא עוד צעירה לימים, וכל הליכותיה יתנו עֵדיהן כי בת שׁוֹעַ היא מִבְּנות עשירים ורוזנים, שם ראיתי גם את בתה הרכה והענֻגה, היפה והנעימה, והיא מעֻלפת בבגדי אֵבל כאמה. ככל אשר שאלה ממני האלמנה בעד כלי ביתה, נתתי לה, וגם את הארון הזה קניתי מידה. אמנם בתה העדינה חִבקה בשתי ידיה את הארון ותבך מנהמת לבה. “פְּנִינָה!” אמרה הורתה אליה “פנינה! אל יֵרַע הדבר בעיניך - כי מאת ה' היתה זאת - והוא יַכאיב ויֶחבש -.” ובדַברה לא עָצרה כֹחַ גם היא לעצור בדמעותיה, ואנכי לא יכולתי לראות ברעתן, ושלמתי להאלמנה מאה וחמשים פֿראַנק, ואת החפצים הבאתי הֵנה בעגלה, ומאז לא ראיתיה עוד עד היום הזה.”
“מה שֵׁם האשה ההיא?” שאל רודאלף.
“לא ידעתי, אדוני, כי לא נועזתי לשאול לשמה.”
“ואיה בית מגורה כעת?”
“גם זאת לא ידעתי, כי בבואי עם העגלה לקחת את החפצים האלה מביתה, לא מצאתיה עוד שם, וְהַשֹׁעֵר הִגיד לי כי היא יצאה מהבית ההוא ולא הגידה לאיש אנה פניה מועדות, ובכן נסתרה דרכה ממני.”
רודאלף התעצב אל לבו על ככה, כי אין לאל ידו להושיע להאלמנה ההיא ובתה אשר גם עקבותיהן לא נודעו לו, ולא נשאר בידו רק המכתב אשר מצא בתוך הארון ואשר רשום בסופו כדבר הזה: “לכתוב לההערצאָגין פֿאָן לוצעניי,” גם נודע לו כי שֵם בִּתה פנינה. ובכל זאת קִוָה כי ימימה תשאל את פי ההערצאָגין רעותה, ואולי היא יודעת את בֵּית האלמנה הזאת ובִתה ותודיע זאת לימימה.
“הא לך פרשת הכסף בעד החפצים.” אמר רודאלף אֶל איזבל, “וְאַתְּ תואילי נא להביא עגלה הֵנה ולהביא את החפצים לרחוב ההיכל מספר שבע עשרה, כי שם ביתי.”
“ברחוב ההיכל מספר שבע עשרה? בחצר ההוא הייתי פעמים רבות. פעם אחת קניתי שם כלי בית ובגדים מאשה אשר שְמָה בריעה ואשר תַּלְוֶה כסף את עניי עָם - ופעם שנית הייתי שם לפני ששה שבועות, וקניתי שם כלי בית מיד איש צעיר לימים אשר ישב במכפלה הרביעית והֶעתיק אחרי כן את מושבו מהחצר ההוא…”
“אולי שם האיש ההוא יוסף זערמען?” שאל רודאלף.
“זה שמו. הידעת אותו?”
“הוא ידידי ומיודעי, ולמורת רוחי לא ידעתי כָעֵת אנה אמצאהו?”
“אני אגיד לך אנה תוכל למצוא אותו.”
“הגידי נא לי, גברתי!”
“הוא עושה מלאכה בבית איש סופר ברחוב סענטיער…”
“אולי שֵם הסופר ההוא יעקב פֿערראַנד?” שאל רודאלף.
“כן הדבר, אדוני. והסופר ההוא איש צדיק תמים, קדוש יֵאָמר לו, גם הוא ממשכימי בוא וממאחרי צֵאת מבית התפִלה…”
“איך ידעת כי יוסף זערמען עושה מלאכה בבית הסופר הזה?”
“זה כששה עשר יום בא זערמען הֵנה לקנות לו מִטה וכסא ושֻלחן, ובשַלחו ידו אֶל כיסו לשַלם לי, מצא את הכיס ריק, כי שכח לקחת את כספו. אז אמרתי לו קח לך את אשר קנית, ומחר אבוא אל ביתך לקחת את כספי, אך הגידה לי אָן אמצאך? ויענני ויאמר לי: “מקום שִבְתִּי הוא ברחוב סענטיער בבית יעקב פֿערראנד הסופר.” וביום השני מצאתיו שם וַיְשַלֵם לי.”
לבב רודאלף רָחַב וּפָחַד וְשָׂמַח בהִגָלות נִגלות לו מקום משכן זערמען, וכל עצמותיו גיל תחגורנה בשומו על לבו את השמחה העזה והעצומה אשר תשמח נעמי בהִוָדַע לה כי יוסף בנה יחידה חי, ועוד מעט ויציגהו הוא (רודאלף) לפניה. ברגע ההוא שָבה העלמה יונת-צחוק, ותאמר: “עשיתי ככל מצותך, ידידי! וקניתי קִנין טוב בעד מארעל ובני ביתו.”
מ: הַמַּחֲזֶה
רודאלף ויונת-צחוק באו אל אולם ביתם, והנה אשת פיפילעט הַשֹׁעֵר לקראתם, והיא מְיַללת ונחפזת ומפָרשת כפיה. “מה לך אשת פיפילעט?” שאלה יונת-צחוק את פיה, “ואנה תרוצי בבהלה?”
“הַאַתְּ פֹּה, בתי?” אמרה אשת הַשֹׁעֵר, “אותך שלח ה' הֵנה; בואי נא עִזרי לי להציל את נפש אלפֿערד ממות!”
“אהה! מה זה היה לו?”
“אישי האָהוב התעלף פתאם! רוצי נא, בתי, וקני לו בעד שתי קשיטות יין צרוף - כי זוֹ רִפְאוּתוֹ מדי תָציק לו קֵבָתוֹ - חוסי נא ולכי לך לקנות לו את היין, ואני אשובה אל אישי - הוי, ראשי סחרחר!”
העלמה מִהֲרָה ותלך.
“אך מה נהיתה, גבירה?” שאל רודאלף בבואו על סף בית פיפילעט.
“גם אנכי לא ידעתי עוד, אדוני! אני הלכתי לעשות את עבודת אלפֿערד בעיר, ובשובי לביתי אהה מה ראיתי? ראיתי והנה אלפֿערד משתרע ארצה על ארבעת רִבעותיו - הביטה נא וראה, אדוני!” הוסיפה דבר בפתחה את דלת ביתה: “הביטה נא וראה, היעמוד לב אדם למראה הנורא הזה?”
מראה נורא! פיפילעט יושב לארץ, גַבּוֹ יִשָעֵן על המטה, וכובעו על ראשו כפעם בפעם, אך בפעם הזאת כובעו שָקוּעַ על פניו ומכַסה את גַבּוֹת עיניו גם קֻמַט כֹּה וכֹה. ההתעלפות חלפה הלכה לה, והוא הֵחל להניע מעט את ידיו כאיש אשר יחפוץ להדוף את מְשַׂנְאו מפניו, אחרי כן התאמץ להסיר את פני הַלוֹט, הַלוֹט על עיניו, ומסֵכת כובעו הנסוכה על פניו.
“הנה רוחו שָבה אֵליו!” קראה אשתו, וַתִּשַׁח ותזעק באזניו: “מה לך, אישי? ראה נא, הנה רעיתך נצבת עליך! אכן סר מר המות? עוד מעט וְיוּצק יין צרוף לתוך פיך, ותשוב לאיתנך.”
אחרי כן צהלה האשה קולה בחונף וחלָקות ותוסף לדַבר: “הנפל שודד עליך, ולקחת נפשך זָמַם? הגידה נא, ידיד לבי!”
אלפֿערד הֵגיח אנקה איומה מקירות לבבו, ובאנחה משַברת מתנים הוציא מפיו הגה: “קאַבריאָן!” ויושט שנית אֶזְרוֹעוֹ כאיש החפץ להדוף מתקוממו מפניו.
“קאבריאן!” צעקה אשתו, “הַצַיָר הארור הוסיף עוד סרה! - בחלום הלילה הזה הפחיד השֵד ההוא קאבריאן את אלפֿערד, עד כי צעק צעקה גדולה ומרה בשנתו. השעיר ההוא ימָרר את חיי אלפֿערד בהקיץ, וגם בחלומות יבעתהו, הוי רודאלף אדוני! אלפֿערד הוא כחוטא אשר יָרד שְאוֹל, וקאבריאן הוא המלאך האכזרי אשר ייסרהו מוסר אכזרי מאד.”
רודאלף שָחַק בקִרבו בהִוָדַע לו כי הציר ההוא אשר היה שכן קרוב ליונת-צחוק, עשה שחוק חדש לאלפֿערד.
“ענני נא אלפֿערד!” קראה האשה, “אל נא תֵאָלֵם - שובה למנוחתך - ומדוע תחשוב כל הימים מחשבות על דבר הַצַיָר ההוא? הטרם תדע כי מִדֵי תהגה בו, יאחזך חוֹלִי הקֵבה! -.”
“קאבריאן!” נָהק אלפֿערד שנית בהתאמצו להרים את כובעו מעל פניו, ובעינים מלֵאות פחדים הביט כֹה וכה. וברגע ההוא באה יונת-צחוק עִם צנצנת יין צרוף. “ברוכה אַתְּ, יונתי! על חסדך זה”, אמרה אשת השֹׁער ותוסף דַבֵּר: “הֵא לך, זקן! הא לך רפאות תעלה, שתה נא ותאורנה עיניך.” ובדַברה שמה את הצנצנת על שפתי בעלה ותאבה לשפוך את היין אל פיו בחוזק יד, והוא נֶאבק עִמה בכל שארית כחו וימָאן לשתות, אך לשוא! כי היא גָברה ממנו בכחה ותחזק ראשו בידה האחת, ובידה השנית הושיטה את צואר הצנצנת בין שִנָיו ותאלצהו ביד חזקה לשתות ולמצות את צנצנת היין, ותקרא אחרי כן בצהלה כגִבור מְנַצֵחַ, ותאמר: “עתה תחזקנה רגליך ותתנער מעפר, זקן!”
ובאמת התחזק אלפֿערד אחרי שתותו את היין, ויקם ויעמוד על רגליו, וישאל ברעדה: “הראית אותו?” “את מי?” שאלה האשה. “ההָלך מִזֶה?” “מי? מי?” “קאבריאן!” ענה אלפֿערד באנחת לב “הוא העיז פניו לבוא הֵנה?” שאלה האשה בתמהון. ואלפֿערד הניע בראשו לאות כי היא מצאה את חידתו, וַיִדוֹם.
“ההיה קאבריאן בזה?” שאלה יונת-צחוק ובחָזקה עָצרה בשחוק.
“לא-אדם הזה יָרֵעַ וישחית לאלפֿערד תמיד”, ענתה אשת השוער, “ומי יתן והייתי אני בזה עם מטאטאי! אך ספר נא אלפֿערד איך נהיתה הרעה הגדולה הזאת?”
אלפֿערד הניע בידו לאות כי יש את נפשו לסַפר את אשר קרהו, וכל השומעים החשו ויאזינו בדממה את אמריו, והוא פתח את פיהו ויאמר:
“זה מעט הלכה לה רעיתי לעשות את דרכי אשר לי ללכת -.”
“אישי האהוב שָׂבע נדודים כל הלילה,” אמרה אשתו פתאֹם, “כי חלומות רעים בִּהֲלוּהוּ, ועל כן פָרקתי את הָעול הזה מעל צוארו, ועשיתי את דרכו.”
“החלומות אשר חלמתי בלילה הזה, אצבע אלהים היו,” הוסיף אלפֿערד לדבר ביראת הכבוד. “כל הלילה נִבְעַתִּי בחלומי בתגרת יד קאבריאן, ומגורתי באה לי - כי בשִבתי על הכסא לתפור את הנעל הזה, והנה קול צעדים באזני. הנִבא לי לבי? או היה אות ממרום? כי זלעפה אחזתני לקול הזה, ונשקפתי בעד החלון, אהה! ומה ראיתי? ראיתי תמונת…”
“תמונת קאבריאן!” קראה האשה ותספוק כפיה.
“תמונת קאבריאן!” הוסיף אלפֿערד דַבֵּר בפיק ברכים וחלחלה. תמונתו הנמבזה נשקפה בעד החלון, והוא הִבִּיט בי בעיני חתול -. לא, לא! בעיני נָמר הביט בי כמראה אשר הָראיתי בחלום חזיון לילה. חפצתי לדבר, אך לשוני לחכי דבֵקה; חפצתי לקום, אך רֻתַּקתי כבאזיקים אל מושבי; הנעל נפל מידי, וָאֱהִי כאבן דומם וכמטיל ברזל. וכרגע שמעתי קול הדלת הסובבת על צירה - הדלת נפתחה, וקאבריאן - בא הביתה! -. לאט לאט הלך לו, ויַעמוד וַיּוֹר בי את חִצי עיניו הטמֵאות, ויוסף לצעוד צעד אחד ויעמוד שנית, עמד דומם ויבט בי בעינים חודרות, ואחרי כן הֵניע עוד את רגליו ויעמוד שלישית ויתבונן בי בפנים איומים כפני שֵד משחת. ואנכי יושב עוד דומם כאבן על כסאי, והוא הולך הלוֹך וקרב אלי, ובעיניו אֲסָרַנִי כנחש את הצפור-; כל עצמותי רָחפו מִמְחִתָּה, ובאימות מָוֶת ראיתיו ולא יכולתי הָסֵב עיני מנגדו -. ויהי בהיות אך כפשע בינו וביני, אז לא עצרתי כחַ לשאת עוד את רשפי אש עיניו, ועָצמתי את שתי עיני - ואשמע כי הוא נָגַע בכובעי, ולאט לאט הֵרִים את הכובע עד כי נותרתי בראש גלוי - אז אחזני השבץ, לא יכלתי שאוף רוח, קול שריקות וזוָעות באזני, ואנכי סגרתי עוד את עיני ביתר עָז - והארור ההוא חבק את ראשי בשתי ידיו, ואת מִצחי המלא זֵעה קָרָה, נָשַק מנשיקות פיהו -. אוֹיְבִי בנפש זה, נָשַק לי בשפתיו הטמֵאות אחרי אשר עִנַנִי ימים רבים לבקש ממני קְוֻצָה אחת ממחלפות ראשי! הדבר הזה הֵעִיר בקרבי פלצות גם פליאה נשגבה - ובהיותו שולל ונפעם השיב קאבריאן את כובעי על ראשי כבתחלה, ובחזקת היד הִכה בכובע עד אשר הורידו על עיני, כאשר ראיתם אתם בעיניכם. החרפה האחרונה הזאת הכריעתני וָאֶפּוֹל על פני ארצה, וברגע ההוא אשר יצא הַזֵד מביתי לאט לאט, ברגע ההוא התעלפתי -." ובדברו התנפל על כסאו אחורנית וְעִוָה פניו מרוב פחדו. יונת-צחוק אשר לא יכלה עוד להתאפק משחוק, מִהרה ותצא מהבית, גם רודאלף לא יכול לעצור בשחוק כי אם בחוזק יד. ופתאֹם נשמע קול רעש בחוץ, קול המולה כקול מחנה, ועד מהרה נשמע קול צלצלי חרבות בחצר ההוא.
מא: הַאֵסוּר
“אויה רודאלף אדוני!” קראה יונת-צחוק אשר שָבה הביתה ברעד ופלצות, "בעל פְקֻדות עִם אנשי צבא נָסַבּוּ את החצר הזה.
“עין ה' פקוחה עלי!” קרא אלפֿערד בתם לבבו; “הם באו לאסור את קאבריאן - אך אהה כי הם אֶחרו לבוא!”
בעל הפקודות בא אל בית אלפֿערד. על פני השר הזה ילין עוז גם חסד ורחמים, ומעיניו נשקף צדק וְיָשָׁר.
“אדוני!” אמר אלפֿערד פיפילעט אל השר. “אדוני! אֵחַרְתָּ לבוא; השודד נס וַיִמָלֵט, אך אנכי אתָאר לך את תמונתו: שחוק אכזרי על שפתיו, מעיניו יתמלטו שביבי עזות…”
“מי האיש ההוא?” שאל השר.
“קאבריאן הוא! ואם תרדפהו מהר, תשיגהו עוד.” אמר הַשֹׁעֵר.
“אינני מבקש את האיש ההוא!” ענה השר, “אך הגידה נא אם ישנו פה חרש אבן אשר שמו מארעל?”
“ישנו פה, אדוני!” ענתה אשת הַשֹׁעֵר.
“הביאני נא אל ביתו!” אמר השר אליה.
“אל ביתו?” אמרה האשה בשממון “הלא צדיק וישר הוא, ובכפו לא דבק מאום!”
“הראיני את מבוא ביתו!” פקד השר עליה, והיא הָלכה לפניו להראותו את בית מארעל, והשר אחריה, אך פתאֹם עמד השר בראותו כי רודאלף ויונת-צחוק הולכים אחריו, וישאל: “מי אתם? ומה לכם פֹּה?” " הוא והיא גרים פֹּה במכפֵלה הרביעית," אמרה אליו אשת השוער: “סלח נא לי, אדוני!” אמר השר אל רודאלף, “סלח נא לי! לא ידעתי כי אתה גר בבית הזה.” ורודאלף בראותו את יקרת לבב השר, אמר אליו: “אדוני! עיניך תראינה בבית מארעל אב אֹבֵד ובנים מתעטפים ברעב, ובלילה הזה מֵתה לעיני מארעל בִּתּוֹ ברעב ובקרה -.” “נכון הדבר,” אמרה אשת השוער, “ולולי חָש האדון הנצב פֹה עמנו, לפדות בכסף מלא את נפש מארעל לבל יֵאָסֵר בבית האסורים, לולי זאת כי עתה כבר מֵתוּ כל בני בית מארעל ברעב ובקרה -.” השר הביט פני רודאלף בתמהון לבב. “כנים דבריה,” אמר רודאלף “כי איש עשיר אשר סִפרתי לו איך האיש הצדיק מארעל אֹבֵד בצדקו, הוא הזיל זהב מכיסו לשַלם לנושה מארעל את נִשְׁיוֹ לבל יִסָגֵר על מַסְגֵר -.” והשר אשר חזות פני רודאלף ודבריו מצאו חן בעיניו, ענה ואמר: “גם אנכי לא אפונה בצדקת מארעל, וצר לי מאד כי שֻלחתי אל ביתו לקחת את בשמת בתו לבית הכלא,” רודאלף זָכַר את פָרָשַת הכסף אשר הביאה בשמת לשַלם לשוטרי בית המשפט ולהציל את אביה מידם -. וישאל: “מה פשעה ומה חטאתה אדוני?” “קו חֶשֶד מתוח עליה כי היא רצחה נפש עולל - ומאד יצר לי להכאיב את לבב אביה בדבר הרע הזה, אך מה אעשה וְעָלַי למַלאות את פקֻדת שולחי -.” “אך קַו חשד הוא?” שאל רודאלף, “ועוד לא נודע הדבר אל נכון?” “השופטים” ענהו השר, “השופטים יודעים עִקבות הרצח הזה על פי דברי איש אמונים וישר באדם, אֲדוֹן בשמת בת מארעל.”
“הלא הוא יעקב פֿערראנד סופר הקהל?” שאל רודאלף בחרי אף.
“כן הדבר,” ענהו השר, “אך למה זה יחרה כה אפך?”
“יעקב פֿערראנד הוא איש דמים ומרמה!” קרא רודאלף בזעם אפו.
“הנני רואה כי לא ידעת את האיש הזה והליכותיו. האדון יעקב פֿערראנד איש נכבד הוא ונשוא פנים, צדיק בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו, ותֻמתו גם צדקתו נודע לכל יודעי שמו.”
“עוד הפעם אני מגיד לך כי הוא איש דמים ומרמה; הוא חפץ לאסור את מארעל באזיקים בגלל אשר מֵאנה בשמת בתו לשמוע לו ולמלא את תאות נפשו - ואם רק הוא הלשין על בשמת, ידעתי נאמנה כי שקר ענה בה, והיא חַפָּה מפשע.”
“לא לְהוֹכַח במִלים באתי הֵנה,” ענהו השר בנחת, רק לעשות את פקֻדת הממשלה ולהביא את בשמת לבית האֵסיר, ושופטי המלך ישפטוה כפי מעשיה."
“שאני נא אדוני!” אמר רודאלף אל השר. “שאני נא כי בחָפזי ובאש עֶברתי העתרתי עליך דברים אשר זה לא המקום ולא זו העת לדבר. ועתה אחת אשאלך אדוני לבל תאסור את בשמת לעיני אביה ואמה. כי רעמים אדירים הָלמו מָחצו את ראש אביה בלילה הזה, ואם תֵּאָסֵר עוד בתו לעיניו, יגורתי פן תדבקהו מחלת הַשִׁגָעוֹן, אשר עקבותיה נודעו כבר על פניו מעת לעת אשר מֵתה בתו לעיניו ברעב ובקרה. גם אשתו, אֵם בשמת, שוכבת על ערש דְוָי, ומחלתה אנושה מאד, ואם תאסור עוד את בתה לעיניה, הלא אז תמות כרגע. ובשֵם ה' אשביעך כי תחוס נא ותרחם על האב האֹבד וְהָאֵם האומללה, ותקרא אליך את בשמת אל החדר הזה אשר ממולנו, אשר הוא חדר העלמה הנצבת שם בסֵתר המדרֵגה עם אשת הַשׁוֹעֵר…”
“הנה נשאתי פניך לדבר הזה!” ענהו השר.
בעת אשר נדברו רודאלף והשר, עָמדה העלמה יונת-צחוק עם אשת הַשׁוֹעֵר במורד המדרֵגה, ולא שמעו את דבריהם. ואז קרא רודאלף אל העלמה ויבקש את פניה: “עשי נא עמדי חסד וְהַרְשיני נא לשֶבת בחדר מושבך זמן לא כביר.” “בכל לבבי, אדוני! וְהֵא לך מפתח החדר:” ענתה העלמה. “אך מה נהיתה למארעל?” “אני אסַפר לך הַכֹּל,” אמר רודאלף, “אך עוד שאֵלה קטנה לי אליך כי תואילי נא לשוב אל ההיכל ולהגיד שם לבל יובאו הנה החפצים אשר קנינו שם, עד לעת ערב.” “שמעתי, אדוני, אך הודיעני נא הבאה עוד רעה חדשה על מארעל?” “אויה, יונתי!” ענה רודאלף, “רעה נוראה מאד הדביקתהו, ועוד מעט ותדעי זאת.” “אהה ה' הטוב!” צעקה הנערה, “עוד לא שָלמו ימי אֵבל מארעל…” הנערה הָלכה אל ההיכל, אשר שלח אותה רודאלף שם, למען הַסְתִּיר עמל ויגון מעיניה.
“אדוני!” אמרה אשת השוער אל השר, “התתנני לשוב אל אלפֿערד? כי עוד לא השיב רוחו מחֶרדתו אשר החרידו קאבריאַן הארור.”
“לכי לשלום,”אמר השר אליה, וַיִוָתֵר הוא עם רודאלף, ושניהם עברו על פני הבית אשר מארעל ובניו יושבים בתוכו, ופתאם נפתחה דלת הבית ההוא ובשמת התפָרצה ותצא בחפזון מפתח הבית, ופניה כפני מֵת, “חֲיֵה בטוב, אבי!” קראה הנערה, “עוד מעט ואשובה הנה, אך עתה אֵלכה לי -.” “בשמת, בתי, שמעי נא בקולי!” קרא מארעל ההולך אחרי בתו ומתאמץ להשיבה אליו הביתה. ובראותם את פני רודאלף והשר, התיצבו כרגע ויעמדו דומם ובלי-נוֹעַ. אחרי רגע קטן אמר מארעל אל רודאלף: “הלא אתה הוא מושיענו ואיש חסדנו, ועתה עֲזָר נא לי לשובב בתי אלי. הה! לא ידעתי מה זה היה לה כי היא מתאמצת לברוח מבית אביה. אפס כי חלילה לה לשוב אל בית אדוניה העריץ והאכזר, האין זאת? ואנה פניה מועדות? על מי תנוס לעזרה? ולמה זה? ועל מה זה?”. לב רודאלף נשבר בקרבו, ולא היה בו כֹחַ להשיבו דבר, אך השר דִבר בפנים נִזעמים אל בשמת: “האַתְּ היא בשמת בת מארעל חרש האבן?” “אני היא”, ענתה הנערה רְתֵת, וברגע ההוא פתח רודאלף את חֲדַר יונת-צחוק ויבוא שמה. “ואתה הוא מארעל אביה?” הוסיף השר לדבר בהביטו על מארעל. “אני הוא, אדוני, אבל…” “בוא נא אתה ובתך פֹה החדרה”, אמר השר, וינופף ידו על חדר יונת-צחוק אשר רודאלף בא לתוכו. למראה פני רודאלף התנחמו מעט מארעל ובתו ויבואו החדרה. השר סגר את הדלת בעדם, ויאמר בפנים זועפים אל מאָרעל, “ידעתי את יָשרך גם את קְשִי יומך, וצר לי מאד להודיעך כי באתי אליך בפקֻדת שופטי העיר לקחת את בשמת בתך אל בית הכֶלא.”
“אכן נודע הדבר!” צעקה בשמת “אויה לי! אבַדתי, אָבַדתי!” הוסיפה לצעוק בחרדה גדולה מאד ותתנפל בזרועות אביה.
“”מה זה תדברי?" שאל מארעל. “הנך משֻגעה! - מדוע אבדת? - לאסרך בבת האסורים בא השר הֵנה? מה צְדָקָה יש לו לעשות כֹה?”
“בשֵם שופטי העיר באתי לאסור את בשמת,” אמר השר בעצבון.
“אויה, אויה לי!!” צעקה בשמת מנהמת לבה ותכרע על ברכיה.
“בשֵם שופטי העיר?” אמר מאָרעל אשר בינתו הֵחֵלה להתנודד מתגרת יד הרעה החדשה הזאת, “מדוע תאבה לאסור את בתי בשֵם השופטים? אנכי אבוא באש ובמים אם יש בבשמת עין אשר חֵטא - אני עָרֵב את בתי לטוב; אני אביה, והיא בתי, בתי הישרה והיקרה, האין זאת, בשמת? השופטים חפֵצים לְנַתְּקֵך מזרועותי אחרי אשר האֵל הטוב השיבך אֵלַי לנַחמני על קציעה בתי כי מֵתה עלי? לא, לא יִתָּכֵן זאת! - ואתה השר, הבה גֹדֶל לבָשמת, תן לבתי כבוד! רק רשעים בבית האֵסור ידָמוּ, ובתי - חַפָּה היא מפשע - ואולי שגית אדוני - כן, כן הוא, שגית אדוני - הבשמת אחת היא בכל פאַריז? הלא עוד נערות רבות בעיר אשר תקראנה בשם הזה! שגית, שגית אדוני!…”
“לְמוֹרַת רוחי לא שגיתי - בשמת לכי נא אחרי!” אמר השר.
“האתה תשדד את בתי ממני?” צעק מארעל בקול פחדים מרוב מצוקתו, ויתנפל על השר בחמת רוחו, אך רודאלף השיב אחור את ימין מארעל, ויאמר אליו: “הֵרָגע נא, אל תַמרה את פי השר הישר הזה, ולבבך יהי סמוך ובטוח כי בתך תשוב אליך וצִדקה יֵצא כאור, כי זַכָּה וחפה היא מכל פשע.”
“זכה היא כשמש וחַפה כמלאך שמים!” קרא מארעל, “ומי כמוני יודע את תֻּמתה ואת צִדקתה” - אך פתאֹם זכר מארעל את הכסף אשר הביאה לו בשמת לשַלם את נִשְיוֹ, ויקרא: “אך איפה לקחת את הכסף, בשמת? איפה לקחת את הכסף אשר הבאת היום בבקר?” ובדברו הִבריק על בתו בעיני זעם. ובשמת הֵבִינָה הֲגִיגוֹ, ותאמר: “האנוכי אגנוב? אנכי? חלילה לי!” ולחָייה הִתאדמו מֵרוֹגֶז. “הנך רואה אדוני” אמר מארעל אל השר, “כי היא לא שלחה בגנבה את ידה, יען כי היא תְכַחֵש בדבר, ומעודה לא הוציאה מפיה דבר שקר - ומה גם כי פֹה נִצב האיש אשר שִלם בעד נִשְיִי - ובשמת הֵשִיבה את הכסף אל האיש האלמוני אשר הִשאיל לה את הכסף, האין זאת, בשמת? -.”
“לא על דבר גנֵבה תֵאָסֵר בתך” ענהו השר.
“אך, אהה ה'! על מה זה נֶחתך דין קשה כזה על בתי? אנכי אביה, אנכי אשבע לך כי זַכָּה היא וְחַפָּה מכל חטא, ומעודי לא נשבעתי לשוא -.”
“מה ממך יהלוך אם תדעי את האשמה אשר טָפַל עליה זֵד ארור?” אמר רודאלף אל מארעל. “אך יהי לבך נכון ובטוח כי בתך תשוב אליך אחרי צאת לאור צדקתה - ועתה הֵרָגַע נא…”
“אדוני!” אמר מארעל אל השר מבלי הטות אזנו לדברי רודאלף, “אדוני! לא יִתָּכֵן הדבר לקחת בת מאביה מבלי הודע לו את אשמתה. אני חפץ לדעת מה עָוֶל מצאו בה השופטים כי יצמיתו בבור חייה?”
“הקול נשמע כי בתך רָצחה נפש עוֹלֵל.” אמר השר.
“אני - אני לא אָבִינה - היא - היא -” אמר מארעל, ויוציא מפיו עוד דברים זרים בלעגי שפה ובלי סדרים.
“מדוע לא תָבִין זאת?” אמר אליו השר ברוח עצבת, “אך הֵרָגַע נא כי עוד לא נודע אֶל נכון אם היא רָצחה את נפש עוּלָהּ.”
“שקר, שקר הדבר”, אמרה בשמת בהתאמצה להשיב את רוחה, אנכי אשבע כי הילד נולד מֵת - וחלילה לי להמית את בני! חלילה לי מעשות…"
“את בְּנֵך, בת השובבה!” קרא מארעל וינופף זְרוֹעֵי ידיו להכות אותה. “את בְּנֵך - את בנך!!”
“חוסה נא, אבי! הה, חוסה נא!” התחנה בשמת בקול בוכים.
“שופט צדק!” קרא מארעל אל השר, “צַו לאסור את בת בליעל זאת בכבלי ברזל! היא לא בתי! לא בתי -.” וברגע ההוא הִפנה שִכמו ללכת, אך בשמת התנפלה לרגליו, ותַחזק את ברכיו, ותבך בכי תמרורים, ותאמר:,אבי! אבי! שמע נא אִמרי פי -"
“אדוני השר! צַו לאנשיך ויסחבו את הנבַלה הזאת לבור כלא!” אמר מארעל בהתאמצו לגרש את בתו מעליו.
“שמע נא לדברי בתך!” אמר רודאלף אליו ויחזיקו בידיו לבל ילך משם “שמע נא אמָריה, אולי צָדקה היא - אל תַּקשה לבבך!”
“היא! היא! אויה לי!” צעק מארעל בלב נשבר. “היא חִללה את כבודה! היא המירה גם כבודי בקלון! היא…”
“אך אולי עשתה זאת לבעבור הַצֵל אותך וכל בני ביתך?” אמר רודאלף אליו בלחש. הדברים האלה הרעישו את מורשי לבב מארעל ובעינים מפיצות עֶברה וזעם חָרק שֵן וישאל את פי בָשמת: “הסופר יעקב פֿערראנד? ההוא…?”
“חוסה נא, אבי! ואני אגיד לך הכֹּל, ואז תדע ובחנת כי לא בי האשם -.” הִתחננה בשמת אל אביה.
“אל תקשיח את לבבך, ושמע אמָריה” אמר רודאלף אל מארעל.
“מה אשמע? נַבלותה וזִמתה? עוד מעט וֵיִשָמעו בקהל רב -.”
“אדון נכבד!” אמרה בשמת אל השר“חוסה נא עלי וְתֵן אותי לדבר דברים מעטים באזני אבי בטרם אפרד מעליו, ואולי לנצח! גם אתה אדוני רודאלף מושיענו ואיש חסדנו, גם אתה תשמע את דברי, אמנם רק אתה ולא אחֵר -.”
“הנני נותן לך רִשְׁיוֹן לעשות כן.” אמר השר אליה.
“הלב ברזל לך ונפשך נחושה כי תמנע מבִתך את הַנוֹחַם האחרון הזה?” אמר רודאלף אל מארעל. “ואם תאבה להשיב לי גמול על חֲסָדַי אשר הִפלאתי לך, אזח תַּטה אזנך לדברי בתך.”
רגעים מעטים נדמה מארעל, ויאמר: “כדבריך כן יהי, אדוני!”
“אך אנה נדַבר את דברינו?” שאל רודאלף.
“אנה?” אמר מארעל, “אנה? בעלית קיר ביתי אשר שם שוכבת בתי המֵתה - המקום ההוא יֵאות לדברים כאלה - שם נראה אם תָּעוֹז בשמת להכחיד האמת תחת לשונה בפני אחותה המֵתה…”
מארעל עלה בחפזה אל העליה מבלי פְנוֹת אל בשמת בתו.
“אדוני!” אמר השר אל רודאלף, “ראה נא לבל יִמָשכו הדברים בין האב והבת, כי יראתי פן ישֻנה טעם האב הָאֹבֵד אשר גם עתה עִקבות השִגָעון על עיניו נודעו -.”
“גם אני יראתי פן תתקפהו רוח עִוְעִים מרוב שיחו וצרתו, על כן אתאמץ להַקציר את הדברים בין האב ובתו.”
רודאלף מִהר ויעל גם הוא אחרי מארעל ובשמת על העליה.
מב: הַתּוֹדָה
חזות קשה! מראה איום!
בת מארעל המֵתה שוכבת ארצה על מצע תבן ומכֻסה בשמיכה שחורה. מארעל יושב על השֻלחן אשר הוא עובד עליו את עבודת מלאכתו, ראשו יורד לארץ, ידיו תרפינה, עיניו נוצצות כשביבי אש ומשוטטות על נִבלת בתו המֵתה. רגשי זעמו נחו שקטו מעט בהתבוננו את פני מֵתוֹ, וַיֵהָפכו לרגשי יגון ותוגה נוראה, ומורשי לבבו נמסו באש יגונו. פני בשמת חָוְרוּ כפני מֵת, ונפשה מתעלפת גם מתעטפת בתוכה, וכל עצמותיה תרעדנה, ברָגזה ובדאָגה החזיקה את יד אביה, זרם דמעות הִתפרצו מעיניה, ומנשיקות פיה נשקה את יד אביה הרָזה והדלה מאד, רוֹגֶז וקצף עָפוּ מלבב מארעל, והדמעות העצורות בקרבו, פרצו ושטפו שטוף ועָבור על לחייו אשר קֻמטו ממצוקה ומחִתה. ורודאלף נשען על הקיר ומתבונן בלב נשבר את המראה הנורא הזה. דומיה איומה שוררת בעלית הבית, ואחרי כן פתחה בשמת את פיה ותאמר: " הוי אבי, אבי! לוּ ידעת בצרת נפשי!…“,הה בתי!” ענה מארעל, “לבי יִשָבֵר בקרבי - אַתְּ - הוי, אַתְּ תֵּאָסְרִי בבית האסורים - אַתְּ תִּמָני את בנות בליעל אשר הֶעוו את דַרכן - אויה לי!!” הוסיף מארעל דַבֵּר וחמָתו שָבה וַתִּבער בקִרבו, “בָּחרתי לראותך מֵתָה פֹה ארצה על יד אחותך, מראות …” “גם אני חפצתי בְּמוֹתִי…!” ענתה בשמת. “החרישי, בת עוֹנִי!” אמר מארעל “הה נִחמתי על דברי אלה - אך ספרי נא איך נִהיתה הרעה הגדולה הזאת - ובשֵם ה' הִשבעתיך לבל תכזבי! - ספרי נא, כי הרגעים ספורים, ושם במורד מחכים אנשי חיל עליך, אח! מה נורא הרעיון הזה!”
“אני אגיד לך את כל לבי, אבי היקר!” אמרה בשמת ברעדה “אך הבטיחני נא אתה גם האדון רודאלף לבל תגידו את דְבָרַי לאיש, כי אם יִוָדַע לאדוני כי אנכי גליתי סודו, אזי יְבַלַע וישחית אותך ואת כל בני ביתך, ואתה לא ידעת מה רבה רָעת האיש הזה ואיך רמה ידו…”.
“מי הוא האיש ההוא?” שאל מארעל.
“יעקב פֿערראַנד אדוני.” ענתה בשמת ותתחלחל מאד.
“הסופר? הסופר? יִמָחֶה שמו לדור דורים!” צעק מארעל.
“האיש ההוא” אמר רודאלף, “האיש ההוא רע מעללים לבעל זרוע דמה, אך ביֵשע אלהים תִּשָׁבֵר זְרוֹעוֹ בעוד ימים מעטים, ותגָלה רעתו בקהל רב. ואם תספרי לי, בשמת, את כל אשר עולל לך הרשע ההוא, אזי אדע איך לריב את ריבך ולנקום את נקמתך-”
“גם אחלה את פני אבי והאדון רודאלף לבל תגידו לאיש את שֵם עוד איש אחד צעיר לימים, אשר הִרבה להיטיב עמנו, ואשר הוא מְשָרֵת את יעקב פֿערראנד, כי אנכי נשבעתי לו לבל אגיד את מקום מגורו.”
“אם האיש הזה הוא יוסף זערמאן, אזי תהי בטוחה כי אנחנו לא נגַלה את סודו,” אמר רודאלף אליה.
“הידעת אותו, אדוני?” שאלה בשמת בתמהון.
“העלם היקר זערמאן אשר גָר פֹה שלשה חדשים, הוא מְשָרֵת את הסופר הארור ההוא?” שאל מארעל, “הלא בבואו הנה בפעם הראשונה, אמרת כי מוּזָר הוא לך!”
“כן נִדברנו בֵינינו, כי טעם כמוס עמדו לבל יִוָדַע לאיש איה מקום מושבו. ואני יעצתיו לגור פה בחצר, מדעתי כי הוא יהיה שָכֵן טוב לבית אבי.”
“אך מי הֵבִיא את בִתך לבית הסופר?” שאל רודאלף את מארעל.
“מי? ימי עָנְיִי ומרודי גם מַחלת אשתי - הוי, ארור היום אשר בו נִמכרה בתי לְעֵקֶר וִילִיד שחת כפֿערראַנד!! -.”
“ספרי נא לי,” אמר רודאלף אל בשמת, “ספרי נא לי את הֲליכות הסופר עִמך מיום בואך אל ביתו, למען אדע במה להצדיק את נפשך בפלילים.”
“בימים הראשונים אשר הובאתי אֶל ביתו, עֻבַּד בי בפרך, אך אנכי לא התאוננתי גם לא התלוננתי והטיתי שכמי לסבול. מִדֵי יום ביום הִשכים הסופר לֶכֶת לבית התפִלה, ואנשי רוח הם אנשי ביתו תמיד וּמְתֵי סודו, ועל כן האמנתי כי איש צדיק וחסיד הוא. מִדֵי עָמדי לפניו, דִבר אתי קשות, ולא הביט פָנַי. חֲדַר מושבי היה עֲלִיֶת קיר אשר אין לה מנעול ובריח, ואני יראתי לישון שם, ובקשתי את פני הסופר לעשות מנעול או בריח לחדר מושבי, אך הוא הִתפלא על החֵפץ, ויאמר אלי: “למה זה לך, סכלה?” ומני אז לא ערבתי עוד את לבי לבקש מאתו הדבר הזה, ומיום ליום הוסיף הסופר לִרְדוֹת בי בפרך, וידבר אתי קשות ודברים יורדים חדרי לבב, ומה גם באזני אנשי הרוח וְסוֹכֶנֶת ביתו. בעת ההיא נאבד מבית אבי שֹׁהַם יקר, וַיֵרַע לו רעה גדולה מאד. ואנכי סִפרתי הדבר להסוכנת, והיא אמרה אלי: “חלי נא את פני האדון פֿערראַנד, אולי יַלְוֶה לאביך כסף.” לעת ערב בשומי על השלחן לחם, אמר פֿערראנד אלי: “שמעתי את אֲסון אביך, וידעתי כי יחסר לו 1300 פֿראנק, לכי והגידי לו כי יבוא אלי למחר בבקר ואני אתן לו את מכסת הכסף.” אז בכיתי מרוב שמחתי, ואמרתי: “במה אַקדם לאדוני? אִכַּף לִגְדָל חסד כמוך אדון נכבד?” וביום מחר בבקר נתן לאבי את פָּרָשַת הכסף ההוא-”
“ואנכי כתבתי לו שטר חוב,” אמר מארעל. “וְנָטַלְתִּי עָלי לשַלם לו את הכסף מקץ שלשה חדשים - כאשר צִוַנִי אז - וגם אנכי בכיתי מרוב שמחתי, ואמרתי לו כי הוא איש חסדי ומלאך מושיעי -.”
“איך לא בַנְתָּ לְרֵעוֹ הרע בתתו לך מועד קצר כזה לשַלם לו את כספו אף כי נפשו יודעת מאד כי קצר תקצר ידך לעשות כן?”
“הוי רודאלף אדוני!” ענהו מארעל, “הסופר רִמַנִי ובחֶלקת לשונו הדיחני באמרו אֵלַי כי רק לְפָנים הוא לוקח שטר חוב מידי, ועד עֲבוֹר שתי שנים לא יהיה לי כנושה. אפס כי אחרי כן נוכחתי כי רק לָשום חַחוֹ באפי מְזִמָתו, ולבעבור תפוש את בשמת בתי במצודה רעה, עשה זאת… עתה סַפרי נא, בתי, ספרי אחרית דבר… הה, ראשי סחרחר… ורוח שגעון תפעם בי!”
“מני אז,” הוסיפה בשמת לסַפר, “מני אז אִמצתי זרועותי לעבוד את אדוני עבודת מִשְׁנֶה, וְסוֹכֶנֶת ביתו אשר שנאתני תכלית שנאה, הֶעמיסה עלי עבודות קשות מאד. ופֿערראַנד הוסיף לדבר אתי קשות, ומה גם בכל עת אשר היתה הסוכנת בבית, אפס כי לפעמים הִתגנב אלי מעיניו הנוצצות, מַבָּט אשר יפיק אהבה - ובראותו כי הִתאדמו לְחָיַי, שָחַק לי בלזות שפתים. פעם אחת הלכה סוֹכֶנֶת ביתו לִפְנוֹת ערב - אשר לא הִסכינה לעשות כן עד היום ההוא - גם כל משרתיו הלכו למו, ואת הַשׁוֹעֵר שלח אדוני בדרך רחוקה להביא מכתב, ונִשארתי רק אני לבדי בבית ועָבדתי את עבודתי. ופתאם צִלצל אדוני בפעמון לקרוא לי אליו אל חֲדַר משכבו, ויהי בבואי החדרה, וַיְחַבקני בזרועותיו, ופניו פני להבים, ועיניו נוצצות כשביבי אש, פלָצות אחזתני עד כי לא יכולתי למוש ממקומי. אחרי רגע קטן הִתאוששתי וָאֵאָבֵק עִמו בכל מאמצי כחִי, עד כי הושיעה לי ידי לְהִמָלֵט ממנו, ואברח מפניו אל אולם הבית, ואת הדלת סגרתי בעדו לבל יֵצא מפתח ביתו. אפס כי הוא הִתְדַפֵּק על הדלת בחֹזק יד, וַיַסַע את כפות המנעול ממקומו, ואני חַשְתִּי וְכִבִּיתִי את הַנֵר, והוא עמד בחשֵכה, פעמים רבות קרא בשמי, ואני לא עניתיו. אז הִרעים עלי בקול פחדים: “הוֹי בשמת! אם תהיי סוֹרֵבָה - אצמית בבור כלא את חַיֵי אביך על אשר לא שִלם לי את כספי, שלש עשרה מאות פֿראנק!”. וברגע ההוא שמעתי כי הוא נָעַל בעדי את דלת האולם אשר אני והוא בתוכו, ובכן אָבד מָנוס ממני. והוא הלך אל חדר משכבו, ויביא נֵר דולק בידו. הה! תקצורנה שפָתי להביע את החרדה אשר נפלה עלי אז! בכל כֹחִי נִלחמתי אתו - מחדר לחדר נסתי מפניו, והוא רודף אחרי - מבתים הַתַּחְתִּיִם אֶל הַשְנִיִם דְלָקַנִי, ומן הַשְנִיִם אֶל הַשְלִשִים הִרדיפני, עד כי נלאה נְשוא עוֹד, באש עֶברתו ובחֵמה שפוכה הֶחזיק בי וַיַכֵּנִי מַכּוֹת נוראות, באגרוף רֶשע הִכָּה לְחָיַי עד שְפָך דָם מִפָּנַי וּמִשִנָי -.”
“אֵלִי! אֵלִי!” צעק מארעל בנשאו ידיו השמימה, “הַזֵד הארור הזה עָשָׂה עֲוֹן חרב, ובעיני מְתֵי חלד צדיק וישר הוא, ומי זה ישַלם לו כרעתו?-.”
“גם לו יֵעָשֶׂה כגמול ידיו!” ענה רודאלף ויחשוב מחשבות רגע קטן, ויפן אל בשמת ויאמר: " ספרי נא אחרית דבר!"
“זמן רב הִתאבקתי עִם פֿערראנד, כֹחִי עזבני וקרסֻלי מָעדו, והנה הַשׁוֹעֵר בא ויצלצל בפעמון הַשַעַר, ובידו מכתב. פֿערראנד יָרֵא פן יבוא הַשׁוֹעֵר אליו עם המכתב, ויאמר אלי: “לכי והביאי את המכתב הֵנה, ואם תגידי דבר מכל אשר נהיתה פֹה, אז אבַלע ואשחית את אביך ואת ביתו; אם תנוסי מביתי, גם אז אשפוך זעמי על אביך; ואם תבקשי לך שֵרות בבית אחר, אז אודיע לַכֹּל כי גָנַבְתְּ כסף וחפצים בביתי ועל כן גרשתיך מעל פני, ובכן לא יאספך איש אליו הביתה-.” ביום השני באתי לבית אבי וחפצתי לסַפר לו כל אשר קָרָנִי - גם חפצתי לעזוב את בית הסופר, אך זכרתי את הרעה הנוראה אשר יביא אז הסופר על אבי וביתו. גם שַׂמְתִּי על לבי כי אז לא אמצא עבודה בבית איש אחר - כאשר דבר אלי הסופר - וּמֵאַיִן אוּכַל לתמוך ידי אבי ולסעוד את אִמִי הַחוֹלָה?.”
“הה!” נאנח מארעל בשברון מתנים, “אנחנו אֲשֵמִים כי נתַנו אותך לשוב לבית הבליעל ההוא - אביך ואמך הוציאוך אל הוֹרֵג-.”
“בשובי אל אדוני,” הוסיפה בשמת לסַפר, “רָעַם פניו אלי ודִבר אלי קשות כפעם בפעם, וְסוֹכֶנֶת ביתו יָספה עוד לענותי בכל עבודת פרך, ולא נתנה לי גם לחם חֻקי. בלילה שבעתי נדודים, ושנתי נהיתה עלי, כי בכל רגע האמנתי כי פֿערראַנד יבוא בחדר מושבי אשר אין לו מנעול ובריח, והוא צִוָה לקחת מחדרי את הַתֵּבָה אשר סגרתי בה את הדלת לבל יוכל לפתוח אותה, ולא נשאר בביתי רק כסא אחד, שֻלחן קטן וארגז, ובהם נִסיתי לסגור את הדלת בעדי, וישנתי מְלֻבָּשָה בבגדי. ימים רבים הונח לי, כי פֿערראנד לא יסף עוד להרגיזני, ולא ראה את פני, עד כי דמיתי בנפשי כי הוא שכֵחני. פעם אחת נתנני לבוא אל בית אבי, ואני באתי אל בית אבותי, וכֻלנו היינו אז שמֵחים מאד. עד היום ההוא סִפרתי לך, אבי יקירי, את כל התלאות אשר מצאוני. אך עתה אספר לך את הרעה הנוראה אשר באתני אחרי כן (ובדַברה רָעדה בשמת ותתחלחל מאד) את הרעה אשר עד כֹה הסתרתיה ממך -”.
“ידעתי גם ידעתי.” אמר מארעל, “כי רעה נוראה באתך וְאַתְּ תַּסתירי אותה מנגד עיני. חִוְרַת פניך, תוגת נפשך ואנחות לבבך נָתנו עֵדיהן… ואני הִגדתי מאה פעמים לאמך כי יגורתי פן אִנה לך הסופר הארור רעה, אך היא שָׂמַתְנִי לאיש חולם בהקיץ - ועתה, עתה הנה באה ונִהיתה מגורתי אשר יגורתי! - אויה נא לנו!!” צעק מארעל כאיש נפעם, ועיניו התנוצצו כעיני משֻגע.
“כמעט שקטה נפשי מרגזה.” הוסיפה בשמת לספר, “והנה בלהות צלמות! פעם אחת הלך פֿערראנד מביתו לעת ערב, גם שפרה סוכנת הבית הלכה לה והִשאירה לי ארֻחתי: פת לחם וכוס יין מהול במים. ככלותי את עבודתי, אכלתי את ארֻחתי ועליתי אל חדר משכבי, והנה פתאם לפתע עָיפה נפשי, ותרדמה עזה נפלה עלי… הוי! זה לי שבעה חדשים אשר יחפש רוחי וִיחַשֵב לדעת ולהתחקות על שרשי התרדמה ההיא, ועד כֹה לא מצאתי עוד את פתרון החידה הזאת… עד מה אָרכה תרדמתי, לא ידעתי, אך בהקיצי… והנה פֿערראַנד לצַלעי… וכבודי מחֻלל…”
“שקר, שקר תרמיתך!” קרא מאָרעל בזעף אף, “תני תודה כי מיראת לבבך פן יסגירני אדוניך על מַסגר, נפתה לבך… תני תודה…!”
“אנכי אשבע בגופת אחותי המֵתה, כי אמת יהגה חִכִּי…”
“אל תכזבי! הגידי! מדוע חפץ אדוניך לאסרני אם אַתְּ לא התקוממת לו וַתֵּעָתְרִי אליו-?”
“אנכי נעתרתי אליו? חלילה! רק כנפול עלי תרדמה… נפלאת היא בעיניך, אבי, גם בעיני יפלא זה…”
“אך בעיני לא יפלא,” אמר רודאלף, “ועתה אל תאשים נא את בתך, מארעל - אך הגידי לי, בשמת, הֶהָיָה טעם מוּזָר ביין ההוא אשר השאירה לך אז סוכנת בית פֿערראַנד?”
“כן, אדוני! טעם מרורים היה מָהוּל בו, אך אני לא שמתי לבי לזה, יען כי פעמים רבות מָסכה הסוכנת מֵי לענה בשקויי לבעבור הרעימני - כי שנאת מות שנאתני הסוכנת -.”
“ההיה לך כאֵב ראש בטרם נרדמת?” הוסיף רודאלף לשאול.
“כן הוא, אדוני! גִידֵי רַקוֹתַי שׂרָגוּ, ודמיהם הִתרוצצו בקרבם והָלמו ומָחצו ראשי, רוב עצמותי רָעדו, ונפשי יָרעה לי מאד.”
“ארור פֿערראַנד העריץ והבליעל!” קרא רודאלף. “הידעת, מארעל, הידעת כי הַזֵד הארור פֿערראנד מָסַך שִקוי שֵנָה בַכּוֹס אשר שתתה אז בתך? ובלי תפונה היה בכוס יין חָמַר מלא מֶסֶך אָפְיום. השִקוי ההוא הִפִּיל מהומת מָוֶת על רגשות בשמת, ותרדמה עזה כַמָוֶת זמן רב - ובהקיצה, ראתה כי טמא אותה פֿערראנד -.”
“עתה ידעתי פֵּשֶר דְבַר אֲסוני - ואבי ראה נא כי לא בי האשם - אבי! אבי! הה, מה היה לך, אבי היקר?”
מארעל שָקַע במצולות תוגה נוראה, עִוָה פניו, ועיניו יצאו מחוריהן, האיש הישר והתמים הזה לא יכול לדעת ולהבין איך יעשה בן אדם רֶצַח ותועֵבה כזאת. בינתו כשלה ונפלה רגע קטן, וכל עשתונותיו טֻבעו בתֹהו וָבֹהוּ - אות הוא כי הַשִגָעוֹן קרוב לבוא. אך עד ארגיעה התנערה רוח בינתו, ויקרא בלב קרוע: “הוי נבל, נבל! נבָלה כזאת - לא שָמעה עוד אֹזֶן אדם!!” ואחרי דַברו, העמיק שנית בנִבכי מבוכות רעיונות תֹּהוּ -. ולמען שים קִנצי לדברי עצבת אלה, אמר רודאלף אל בשמת: “התחזקי, בתי! וסַפרי נא לי אחרית הדבר למען אדע איך לכלכל דברי במשפט -”.
“הוי אדוני! עוד לא הִגדתי לך החֵצי. במָצאי אז את פֿערראַנד לצַלעי, צעקתי מרה מנהמת לבי, וחפצתי לנוס אך הוא החזיק בי בזרוע כֹחַ, ואני הייתי רְפַת ידים ובאין אונים ולא יהי בי כֹּחַ לְהִמָלֵט מידו. “מה לך כי נִזעקת?” שאלני הנָבל, “לא ברצונך הטוב הבאתני עד הלום!” “הה אדוני!” עניתי במגנת לב, “מי ראה כזאת! מי שמע כאלה? אתה חִללת יצועי בעת אשר נפלה עלי תרדמה, והֵבאת עלי חרפת עולם: אני אגיד זאת לאבי -” אך הוא נתן את קולו בשחוק, ויאמר: “מה תגידי לאביך? התגידי לו כי אַתְּ הִרחבת לי מִשכבך למִשכב דודים? הלא אז יקללך ויכה אותך חרם! או אולי תעיזי פניך לדבר שקרים כי אנכי תקפתי אותך? - זכרי נא כי אביך הלא הוא בידי, ובחרוני אורידהו לבור כלא!” “הלא ידעת כי עניתני בשנָתי?…” צעקתי בקול בּוֹכִים, “אנכי? עניתיך? אנכי? הוי מצח נחושה! הלא בלילה הזה עשה יוסף זערמען את מלאכת חשבונותי בחדר התחתון, ועתה שאלי נא את פיהו אם שמע אף הֶגה מפיך, ולוּ היה בזה אונס, איך לא שמע קול צעקתך” הבשדה מצאתיך כי צעקת ואין שומע ומושיע לך? -.”
“הוי, הוא עשה בתחבולותיו להיות נקי מכל עוֹנֶש!” אמר רודאלף.
“מצוקה עזה אחזתני, רעיוני נבוכו, ולשוני מֻדבק מלקוחי. ואז לא ידעתי כי הוא הִשקני שקוי כזה, והאמנתי כי רק ישנתי, על כן לא הִתאוננתי ולא סִפרתי לאבי מאומה, מדעתי כי הוא לא יאמין בדברי, ומה גם כי גם בעיני נִפלאת היא איך לא הקיצותי אז משנתי -.”
“לא אפונה,” אמר רודאלף אל בשמת להָקל מעליה משא תודתה, “לא אפונה כי מני אז הִתְרַפַּסְתְּ רבות פעמים והִרהבת את אדוניך מיראתך לבל יְבַלַע את אביך אם תהי סורֵבה -?”
בשמת הִשפילה עיניה ארצה ותתאדם.
“ומני אז לא הראה לך עוד קשה ולא הונה אותך בדברים רעים?”
“לא, אדוני רודאלף! כי למען הָסֵר מעליו גם קו חשד, הוכיח אותי פעמים רבות בעת אשר היה כֹהֵן המִשנה וּסְגָנוֹ בביתו, הִכּה אותי בשבט פיו, גם בִקש את הכהן כי יוכיחני גם הוא, באָמרו כי לבי נִפתה ללכת אחרי הבחורים סופריו משרתיו, ומרה תהי אחריתי, ולולי חסה עינו על אבי הישר, כי אז גרש אותי כבר מהסתפח בביתו. ככה ידַבר פֿערראַנד תמיד באזני הכהן, ובאזני כל האנשים הבאים אליו.”
“ובמה הִצטדק, בהיותו אתך לבדך, על הדברים ההם?”
“הוא נשבע לי כי אך מצַחק הוא, אבל הכֹהן ושאר אנשי בריתו, האמינו בדבריו אשר דִבר בי, והכֹהן אמר אלי כי מִשְנֶה עון לי, בִהיותי שובבה בבית איש צדיק וישר - ואנכי לא ידעתי מה אשיב על תוכחתו, רק השפלתי עיני, בֹּשֶׁת פני כסתני, ונאלמתי דומיה, וכל אלה הֵעידו כי אנכי ארשע. קַצתי בחיי עד כי פעמים רבות חפצתי לשום קץ למו: אך בכל פעם זכרתי כי אם אבַצע מזִמתי, לא יהי עוד גם משענת קנה רצוץ לבית אבי, כי אנכי תומכת מעט את ידם במשכֻרתי, ובזכרי זאת נִחמתי מאשר יָזמתי וָאַט שִכמי לשאת ולסבול את חַיַי המרים והמאררים. אפס כי כל צרותי הראשונות נִשכחו פתאם בתגרת יד צרה האחרונה. כי חִבלתי והָריתי… ולבי אמר לי כי בְהִוָדַע לאדוני דְבַר הריוני, אז תחת עורר עלי רחמיו, ימיט עוד עלי הֹוָה על הֹוָה, ולעפר מָות ישפתני -.”
מארעל, אשר אסף את בינתו הַצוֹלֵעָה אליו, הביט בשממון הֵנה והנה, ויאמר אל בתו: “מה זאת אמרת, בשמת?”
“בהודע לפֿערראַנד כי הָרה אנכי…”
מארעל הִתפלץ מאד, אך רודאלף הִרגיעו ברמיזת עיניו.
“כן - כן הוא,” אמר מארעל, “אך הוסיפי נא לסַפר, בשמת!”
"אז שאלתי את פיו במה אוכל להסתיר את חרפתי אשר הוא הֵסַב אותה לי - אך הוא לא נתנני לדבר עוד, ויתבונן בי בתמהון כאיש לא שומע, וישאלני אם שִנִיתִי את טעמי, בנפש מרה השיבותי לו אמָרַי "אֵי אדוני! אם תקשיח לבבך מִתֵּת לי רחמים, רחם נא על עוּלִי אשר הוא פֶרְיְךָ. “הוי נבָלה!” קרא פֿערראנד במועל ידיו. “איכה תעיזי כֹה פניך לתת אותי לפני בן מֵבִיש אשר יַשְכֵּן לעפר כבודו להתרועע עם שפחה נמבזה כמוך? מצח אשה זונה לך! הלא אנכי העידותי בך מאה פעמים באזני אנשי שֵם ואמרתי לך כי משובותיך ומצהלותיך יהדפוך לבאר צרה - ועתה תטפלי עלי שקר נורא כזה - צאי, טמאת הַשֵם, צאי מביתי כרגע!”
“הוי!” קרא רודאלף, “נבָלה כזאת לא נשמעה עוד בארץ!-.”
מארעל לא דִבר דָבר, וירד מעל השלחן אשר ישב עליו, וימהר ויקח פצירה פים ארוכה וחדה, ויתפרץ וירץ החוצה. רודאלף הֵבין את מחשבתו, ויחזק בו ולא נתנו ללכת, ויאמר: “אנה תלך, מארעל?” “שמור את נפשך!” קרא מארעל בחמת נפשו ובשצף קצף בהאָבקו עם רודאלף. “השמר לך לבל אעשה רצח משנה!” ובדברו הניף את הפצירה על רודאלף.
“אבי! אבי! - הלא הוא מצילנו!” צעקה בשמת.
“לא, לא - הוא חפץ להציל את מרצחנו!” ענה מארעל ברוח עִוְעִים בהאָבקו עם רודאלף. אמנם רודאלף לקח ממנו את הפצירה וישליכהו החוצה, ובשמת חבקה את אביה ותאמר: “אבי! הלא האדון רודאלף איש חסדנו הוא, ואתה הניפות את ידך עליו; שובה למנוחתך!”
הדברים האלה הֵשיבו את רוח בינת מארעל אליו, וַיַךְ את פניו באגרופיו ויפול לרגלי רודאלף ארצה.
“קומה נא, אב אֹבד!” אמר רודאלף אליו, “אני ידעתי את מכאובך ואת עָצבך ורָגזך, וכמוך אשנא את פֿערראַנד גם אני, אך השבעתי אותך לבל תעיר ולבל תעורר את הנקמה בלי עת - ודע לך כי לא יארכו הימים וְיִשָפֵט פֿערראַנד משפט חרוץ כְּדֵי רשעתו וחמסו.”
“אלי! אלי!” קרא מארעל בקומו מהארץ, “איך יִשָפֵט עני וְגֹוֵעַ כמוני את איש עשיר ונשוא פנים כפֿערראַנד אשר הוא גם מתקדש ומתחסד לעיני השמש? - ובלעדי זאת איה עֵדָי? ומי יגיש עצומותי? גם מי יאמין לי? אחת היא על כן אמרתי!” קרא מארעל וחמת רוח שגעון החלה שנית לבעתו, “אחת היא אשר תשפוט את משפטי בלי מַשׂוֹא פנים, אחת היא הפצירה או המאכלת…”
“החרישה נא, מארעל!” אמר רודאלף אליו ברוח נעצבת, והניחה לבתך לספר כי עלי לדעת הַכּל, למען אדע מה לדבר בשער -." ומארעל התנפל בלי כֹחַ על כסאו אחורנית, ובשמת יָספה לספר.
“דברי פֿערראַנד הרעימוני וידַכאוני, ואז היתה השעה העשירית בבקר, ופֿערראנד ידע כי כהן המשנה יבוא לסעוד אתו לחם, ובדַברו אתו קשות, הופיע הכהן, ואז אמר פֿערראנד אליו: “הלא יִסַרְתִּי רבות פעמים את הבת השובבה הזאת, והעידותי בה כי מרה תהיה אחריתה. עתה באה ונִהיתה רעתה! וזה מעט נתנה לי תודה כי היא עשתה זִמה, ותבקש אותי להצילה מרעתה - אוי לי כי אספתי אל ביתי בת בליעל כזאת! -.” “אֵי לך שובבה!” דִבר הכהן אלי באפו “איך לא שמעת בקול אדונך הישר והתמים, ותלכי במועצותיך ותָתורי אחרי לבבך ואחרי עיניך! - ועתה לא יכֻפר לך עֲוֹן משנה זה - ואתה פֿערראנד ידידי! אל תחוס ואל תחמול על בת לא רֻחמה זאת -.” הנה כי כן דבר אלי הכהן אשר גם הוא האמין כי פֿערראנד צדיק הוא בכל דרכיו ותמים דעים. ואני נבהלתי מפניו, לבי סחרחר, ולשוני לחכי דבֵקה. אך כרגע התאמצתי וחפצתי להצטדק, אפס כי בהוציאי אך רגע מפי, נתן עלי פֿערראנד בקול זעמו:,דומי, נבָלה! הלֹא שמעת את אשר צִוַנִי הכהן לבל אחוס ולבל אחמֹל עליך - בעוד שעה תצאי מביתי!!” ובלי תת אותי לדבר דבר, אחז ביד הכהן ויביאהו אל חדר אחר. ואז נָסך יגוני העז רוח עִוְעִים בקִרבי, והייתי כמשתגעת. עיני ראו כי גוֹרַש גוֹרַשְתִּי מבית אדוני, ואדם אַיִן אשר יאספני אל ביתו - גם דמיתי כי פֿערראַנד צוה לקחת את אבי לבית האסורים - ועוד רעות רבות וצרות התיצבו נוֹכַח פָּנַי בכל בלהות צלמות. אחרי שתי שעות, בא פֿערראַנד אל בית מושבי, ויאמר: “העודך פה? צאי מביתי כרגע!” “רַחמני נא, אדוני!” התחננתי אליו וָאֶכרע לפניו על ברכי “אַל תשליכני מלפניך בעת רעתי - הה! על מי אנוסה לעזרה? מי יחמול עלי? ומה תהי אחריתי?” “אחריתך עדי אֹבֵד!” אמר הַזֵד העריץ אלי, “תְּיַסְרֵך רעתך, ושקריך יוכיחוך -.” “איך לא תבוש לאמר כי דוֹבֶרֶת שקרים אנכי?” עניתיו בזעם אפי, “הלא נפשך יודעת כי רק אתה הסבּוֹת בנפשי -.” “צאי כרגע מביתי! צאי!” הרעים עלי בקול פחדים, “איככה תעיזי פניך להפיח ולדבר עלי שקר כזה? ולמען נקום את נקמת חֶרפתי, אצמית בבור חיי אביך, ומחר יהיה האות הזה -.” “הוי אדוני!” דברתי בתחנונים, “אל תעשה נא כן, אל תאסור נא את אבי, ואל תגרשני מביתך, ואנכי אשבע לך לבל אוסיף עוד דַבֵּר כדברים האלה - ועד אשר אוכל להסתיר את מצבי מעיני רואים, עד העת ההיא אל תשלחני מביתך -.” אחרי תחנונים רבים נעתר אלי אדוני, ואני חשבתי לו זאת לצדקה. אפס כי הוא הוסיף לרדות בי בפרך חמשה חדשים, ולעתים רחוקות כראותי את פני זערמען וישאלני מדוע נפלו פני, בושתי גם נכלמתי להגיד לו דְבַר אמת - ובעת ההיא יעצתיו לשום את משכנו בחצר הזה, וזה כשני חדשים העתיק את מעונו מזה, ויבקשני לבל אגיד לאיש אַיֵהוּ. חמשה חדשים עֻנֵיתִי עֱנוּת מורה מאד ושפתי תקצורנה להביע אף שמץ דָבר מצרותי ותלאותי העצומות. וזה מעט הציקתני רוח יגוני ותאלצני עד מָוֶת, עד כי עלה על לבי לעשות עון פלילי - אך רוחי הטובה עצרתני מעשות את מזמתי - ולבלתי הַעלים ממך רודאלף אדוני כל דבר, אודיעך גם הדבר הזה: אשת פיפילעט ספרה לי כי בחצר הזה יגור רופא איטאליאני צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי, אשר הוא…"
בשמת לא יכלה לבַצע את דבריה, ורודאלף זכר כי בהיותו בפעם הראשונה בבית פיפילעט, הביא איש עתי שני מכתבים שם, ואחד מהם כתוב בכתב מוזר ובדמעות עין אל הרופא צאֶזאַר בראַדאַמאַנטי, ויאמר אל בשמת: “וְאַתְּ, בת עוֹנִי, כתבת אל הרופא ההוא מכתב לפני שלשה ימים - ודמעותיך אשר נזלו על המכתב, מחוּ מעט את אותות כְּתוֹבָתוֹ?…” בשמת הביטה פני רודאלף בשממון, ותאמר: “מאין ידעת זאת, אדוני? -.” “הֵרָגעי נא, בתי! אני הייתי אז לבדי בבית פיפילעט, ובלי רצוני התבוננתי במכתב ההוא, ולבי אמר לי כי אשה קשת רוח כְּתָבַתּוּ -.” “כן הוא, אדוני!” אמרה בשמת,“אני שלחתי אל הרופא ההוא מכתב בלי שֵם, ובקשתיו לבוא לעת ערב אל מקום פלוני אלמוני, כי דבר נחוץ לי אליו, ואני לא אוכל לבוא אל ביתו מטעם כמוס אשר יִוָדַע לו בדברו אתי-. ומגמת פני במכתב ההוא היתה לקחת מיד הרופא שִקוי אשר יעביר מעלי את חרפתי-. אפס כי לעת ערב בלֶכתי מהלך עשרה רגעים לֵרָאות פני הרופא, נחמתי על מחשבת אוני, ושֶבתי לבית אדוני, וראיתי כי דלת גִנת הביתן פתוחה, והמפתח בתוך המנעול מבחוץ. באתי לתוך הגן ונעלתי את הדלת ואת המפתח לקחתי בידי והנחתיו על מקומו בחדר אשר לפני חֲדַר משכב אדוני, ובחדר משכבו המתיק תמיד אדוני סוד עִם מְתֵי סודו במסתרים, ואיש לא יכול לבוא שם בעתים ההן, וגם שפרה לא באה שמה בלי רִשיונו. ויהי בבואי אל החדר ההוא, והנה פֿערראַנד לקראתי, וכראותו אותי נִבעת וַיִבָּהֵל וימהר ויסגור את דלת חדר משכבו אשר ישב שם איש אחד, ובשצף קצף החזיק בגרגרותי, ויאמר אלי בזעם נורא וברעדה: “לְרַגֵל את הבית באת - להטות אזנך אחרי הדלת והמזוזה - מה שמעת פֹה? הגידי, הגידי מה שמעת פֹה? ואם אַיִן אשים מחנק לנפשך!” אך כרגע נִחם על דבריו, ויסחבני סחוב והשלך ויהדפני אל בית המבשלות, ואת הדלת סגר בעדי מבחוץ וְנָעַל.”
“השמעת מה נדברו פֿערראנד ורעהו?” שאל רודאלף.
“לא! ואם ידעתי כי הוא ממתיק שם סוד, כי אז לא באתי החדרה. אחרי שתי שעות פתחה לי שפרה את דלת בית כִלאי ותשלחני לחפשי, ובערב ההוא לא ראיתי עוד את פני פֿערראנד. למחר בבקר פגשתיו, ודמיתי כי בקצפו יַתֵּר ידו וִיבַצעני, ומה מאד תָּמהתי בשמעי כי הוא דוֹבֵר אלי בנחת לאמר: “הלא צויתיך רבות פעמים לבל תבואי אל החדר ההוא בדַברי עם אנשים, ומדוע לא שמעת בקולי? אך יען כי שבתךְ בביתי יהיה אך מעט, על כן לא אפקוד עליך את חטאתך עוד.” דבריו אלה אשר דבר אלי בשובה ונחת, היו לפֶלא בעיני בזָכרי את רַעם מדברותיו אשר דבר אתי אמש, והלכתי לעשות סדרים בחדר משכבו. ואני הייתי רפת ידים וחסרת אונים, כי בלילה החליתי מאד, ויהי אך הָחֵל החלותי לתלות את בגדי אדוני על הַיָתֵד, התעלפתי פתאם, ובנָפלי ארצה אחזתי במעיל התולה על היתד, וקרעתי את לֻלְאות המעיל מעל היתד, ויפול המעיל אתי יחד ויכסני, ובשוב רוחי אלי ראיתי והנה דלת החדר סגורה, ופֿערראַנד דובר עם איש אחד. אז אספתי את רוחי ואת נשימתי אלי, לבל יִוָדַע לפֿערראַנד כי אני שוכבת תחת המעיל, ובלי רצוני שמעתי את אחרית הדברים אשר דבר פֿערראַנד עם רעֵהו במסתרים.”
מג: הִדָּבֵר
“עם מי דבר פֿערראנד?” שאל רודאלף.
“גם אנכי לא ידעתי, כי קולו מוזר לאזני.”
“ומה נִדברו איש אל רעהו?”
"אנכי לא שמעתי את ראשית דבריהם, רק את הדברים האלה: “נָקל הדבר מאד,” אמר האיש המוזר, “כי איש אחד אשר יכֻנה בשֵם חֲמוּץ-זְרוֹעַ, הביאני בברית עם שודדי מים, היושבים על אִי קטן בנהר זייגע על יד דרך אַסניערעס, והם אנשי זרוע, שודדים ומרצחים אשר כשחוק להם להרוג נקי וצדיק בעד שקל כסף. אביהם גם אֲבִי אביהם הומתו בפלילים על בָּמַת מַטְבֵּחַ, שני אחיהם נשפטו להיות אֲסִירֵי-אֳנִי כל ימי חייהם, אך הורתם עם שלשה בנים ושתי בנות, יגורו עוד על האי ההוא אצל אסניערעס. ואת הנערה ההיא אשר תאבה לשַלחה לעזאזל, תביא אל האי ההוא לבית שודדי מים ההם המכֻנים בשֵם בני מארטיאל, והם יֵרָאוּ בעיניה כְדַיָגִים ישרי דרך ותַחפוץ לשֶבת בתוכם, ואני אבוא שם בְמַלְאֲכותך לתת לה רפאות תעלה, ובכוס רִפאותה אֶמְסוֹך אגלי מָוֶת, ומקץ שמנת ימים תַּעש הנערה חוֹזֶה עִם שְאול -.” “טובה עצתך, רעי!” אמר פֿערראנד, “וביום השני אשלח את הנערה אל בית מארטיאל, ואגיד לה כי אשלח אליה את הרופא ווינצענט -.” “שֵם ווינצענט אשר תְכַנֵנִי בו, מצא חן בעיני,” ענהו רעהו, "ואתה ידידי ראה נא כי פקֻדתך תשמור רוחי תמיד, את מכתבך קבלתי אמש בלילה בשעה העשירית, ובבקר הזה חשתי ואבוא אל ביתך. חֲיֵה בטוב! ואל תשכח את שֵם האי אסניערעס, את שמות בני מארטיאל ואת שֵׁם הרופא ווינצענט. השמות האלה יביאו את יָפתך בתחתיות ארץ מקץ שמנת ימים-. הה, הַדִבֵּר אין בי לסַפר עֱנוּת נפשי בְהִוָדַע לי תעלומה איומה כזאת! וכצאת פֿערראנד עם איש סודו החוצה, אז חשתי גם אני לצאת, ובפיק ברכים וחלחלה עליתי אל חדר משכבי. מקץ שתי שעות, באה אלי שפרה ותאמר: “האדון דִבר רְדִי אליו אל חדר מושבו, כי דָבר לו אליך.” בבואי אליו החדרה, רחפו פתאם כל עצמותי, והוא אמר אלי בנחת: “אַתְּ נִהְיֵית וְנֶחֱלֵית, כאשר תעיד חִוְרַת פניך. הֵרוֹנֵךְ היא סִבת מחלתך - ועִצבונך יוסיף עוד להחלותך -. ואף כי אַתְּ טָפַלְתְּ עלי שקר, ותחפאי עלי דברים אשר לא כן, בכל זאת אחמול עליך, רַחם ארַחמך, ואעשה עִמָךְ חסד ואמת…” “הה אדוני היקר!” קראתי ברגש, “דבריך הטובים האלה, ייטיבו לי את רָעותיך…” “במה הֲרֵעוֹתִי לך?” שאלני ברגז קולו. “לא הֲרֵעוֹתָ לי, אדוני! סלח נא לי!” אמרתי אליו מיראתי פן יַחֵר עלי אפו וְיִמָנַע מֵעֲזוֹר לי. “שִמעי, בשמת!” הוסיף אדוני לדַבר, “לכי לך היום אל אביך והגידי לו כי אנכי אשלחך מזה אל שְׂדֵה יער להיות שם שנים או שלשה חדשים ולשום עינך אל הבית והשדות אשר קניתי שם, ובמֶשך ימי שבתך בבית שדה ההוא, אתן את כסף משכֻּרתך לאביך. וביום המחרת תסעי מפאריז אל בית שָׂדִי ההוא, ואני אתן בידך מכתב תעודה אל האשה היקרה מארטיאל - אשר לה בנים ישרים, דַיָגִים וסוחרים - ומושבה על אִי נחמד אצל אסניערעס, והיא תַרבה להיטיב לך, כבת תֵּחָשְׁבִי לה, וכל מחסורך עליה. ואנכי אשלח אליך את רופאי ידידי אשר שמו ווינצענט, והוא יתן לך רפאות תעלה עד שובך לאיתנך, ראי נא מה גדול חסדי עליך!”
כרעם מתחולל הָלמו דבריו אלה את חדרי לבבי, ראשי סחרחר, עשתונותי אבדו, ולבי חלל בקרבי, ובתמָהון הבטתי פני פֿערראַנד ונאלמתי. וְלּו התמלטו מלשוני מִלים כי בבקר שמעתי את אשר יעץ עלי, כי אז עשה העריץ הזה אתי כָלה. “ההֵבַנת את דברי?” שאלני ברגש, “הֵבנתי אדוני!” עניתיו ברעדה, “אך אין את נפשי אל בית שָדך ההוא-.” “מדוע תבעטי בחסדי?” שאלני באותות קצף, “הלא שם תמצאי מנוח וייטב לך-.” “לא, לא, לא אלך שמה! כי לא אוכל לעזוב את בית אבי וללכת לנוע על העצים - טוב לי לתת תודה ולהגיד עֲוֹני לאבי ולמות מחרפה ובושה -.” “לכי לחרפות ולדראון עולם!!” הרעים עלי פֿערראנד בשצף קצף, ויהדפני בכל מאמצי כחו ונפלתי ארצה, “עד מחר אֶחֱטָם לך,” הוסיף לדבר. “וביום מחר תלכי לבית מארטיאל, או תִּגָרְשִׁי מביתי, ואת אביך אשים בבית האסורים-.” כשעה וָחֵצִי שכבתי לבדד ארצה מבלתי יְכוֹלֶת להתנער ולקום מהארץ. אחרי כן באה שפרה ותנהלני ותביאני אל חדר משכבי. שם שכבתי נפעמת ובאין אונִים עד עֲבוֹר השעה הראשונה אחר חצות הלילה, ואז אחזוני צירים וחבלים נוראים, וָאֵדַע כי אֵלֵד נֵפל אשת בל יחזה שמש… ואני יראתי להרים קולי, רק חבשתי ראשי בכר מטתי וָאֵאָנֵק דוֹם, כי לבי אמר לי כי אם יִוָדַע מַצָבִי לפֿערראנד אז יקרא להרופא ווינצענט להשקני סף רעל, או בידיו יחַנקני ויעביר קול כי הִקשיתי ללדת וָמַתִּי. אך עתה נִחמתי על הדבר הזה, כי לוּ היה נודע אז מצבי לפֿערראנד וימיתני, כי עתה לא שבעתי עוד קלון, ולא טָפלו עלי שקר כי רָצחתי את עוּלי… סוף דבר: אחרי סבלי צירים וחבלים, הִמלטתי וילדתי - מֵת. נֵפל טמון לא ראה אור וחיים-."
בשמת לא יכלה עוד דַבר, ותשא קולה ותבך. ומארעל אשר עד כֹה שמע את דבריה ברעיונים נבוכים ובשממון, הביט פניה בעינים נטויות בשמעו את קול בכיה, ויאמר: “היא בוֹכָה - למה היא בוֹכָה? מדוע? - כן, כן הדבר, ידעתי - פֿערראַנד - ספרי נא עוד, בתי! - הוי בתי, בת עוֹנִי! גם עתה יקרה אַתְּ בעיני - אך זה מעט לא הכרתיך, כי כִהתה עיני מדמעה - הה, ראשי! ראשי!.” “הִנך רואה אבי!” אמרה בשמת אליו “הִנך רואה כי לא בי האשם, האין זאת?” “לא בך האשם, בתי!” ענה מארעל. “הסלחת לי, אבי?” “סלחתי לך, בת עוֹנִי! עוד אני אוהב אותך אהבת אב, אף כי - הה, ראשי! ראשי!” בשמת הביטה פני רודאלף ברעדה, והוא אמר אליה: “הניחי נא לו עוד לנוח - וספרי אחרית הדבר.”
אחרי כי הביטה בשמת פעמים אחדים את אביה, הוסיפה לספר:
“בזרועותי חִבקתי את עוּלִי, והנה הוא קר ככפור - שמתי פי על פיו, והנה אין רוח בפיו - נסיתי לְהָחֵם את בשרו - אך לשוא! חִכיתי עד אור הבקר, והתבוננתי בו, והנה הוא - מֵת. כעס וחמלה, רגז ועצב, התרוצצו בקרבי, ושפתי תקצורנה לתָאר באֹמר ודברים את רגשות רוחי אז. אימות מות נפלו עלי לבל יתגוללו עלי להאשימני כי אנכי הֵמַתִּי את עוּלי, וכל ישעי וכל חפצי היה לקבור אותו ולהסתיר את קברו מעיני כל חי, כי אז תֵּאָפֵס יראתי וְתֵאָסֵף חרפתי, גם אז אוכל לעזוב את בית פֿערראַנד ולהסתיר מאבי את כל אשר באתני. בטרם קמו אנשי הבית משנתם, חשתי וְעִלַפְתִּי את מֵתי במטפחתי, והלכתי אט עד ירכתי הגן לחצוב לִבְנִי קבר, אך בלילה היה כְפוֹר עז עד כי קפאה האדמה ולא יכולתי לחפור בה ביד, וטמנתיו במרתף רֵק אשר בחורף לא יבוא איש שמה, וכסיתיו בארגז, ושבתי לחדר משכבי. בשעה התשיעית בבקר, באה שפרה לבַקרני, ואמרתי לה כי החליתי מאד, ובקשתיה כי תתנני לנוח על משכבי כל היום, ולמחר אלכה לי אל אשר יהיה רוחי ללכת כאשר פָקַד עלי אדוני. מקץ שלש שעות בא פֿערראנד אל חדרי, ויאמר: “אנושה מחלתך, וְאַתְּ היית בעוכריך כי מֵאַנְתְּ לקבל את הטוב ולנסוע לבית מארטיאל - ובכל זאת חלילה לי מהקשיח את לבבי ממך בעת רעתך, ולעת ערב אשלח אליך את הרופא ווינצענט, והוא יגהה ממך מזור.” נפשי יצאה בדברו! ואמרתי אליו כי נואלתי במָאני לשבת בבית מארטיאל, ועתה אחרי יום או יומַיִם בהָקל חָלְיִי, אסע שָמה; אך גם עתה לא אנושה היא מחלתי, כי זה חלי ואֶשָאֶנו, ועוד מעט ואשובה לאיתני, כן דברתי בערמה, וקויתי כי אחרי יום או יומים אעזוב את ביתו ואשובה אל בית אבי וְאַעלים ממנו כל הבא עלי -. פני פֿערראַנד צהלו בשמעו את אמרי, ויצו לשפרה לכלכל את מחלתי ולשום עינה עלי, כל היום ההוא יגורתי וחרדתי לרגעים פן יודע לאיש קבר בני. בלילה בנפול תרדמה על אנשים, הלכתי אל בית אוצר העצים, ולקחתי משם קרדום, ובעמל רב חפרתי בור בארץ וקברתי בו את בני בדמעות שליש. אחרי כן שבתי אל חדרי, וקדחת נמרצה אחזתני. בבקר שלח פֿערראנד לבקרני ואמרתי כי הוקל חליי, וביום המחר יהי בי כֹחַ לנסוע לבית מארטיאל. גם ביום ההוא נחתי על משכבי, ולעת ערב קמתי וירדתי לבית המבשלות לְהָחֵם בקרה. שם אֵחַרתי בנשף, ובשובי לחדרי, פגשתי את יוסף זערמען אשר פניו כשׂיד יחורו, ויאמר אלי בחפזו ובהושיטו לי צרור כסף: " למחר בבקר יאסור פֿערראנד את אביך בבית האסורים בגלל שלש עשרה מאות פֿראנק אשר הוא נושה בו ואין לו לשַלם, ועתה הֵא לך את פָּרָשַׁת הכסף, וכאור הבוקר רוּצי לאביך ותני לו את הכסף כּוֹפֶר נפשו - עתה נודע לי כי פֿערראנד עַיִט צבוע הוא, מתקדש ומתחסד ושבע תועבות בלבו, אך אני אֲבַלע את המַסוה אשר שם על פניו. וְאַתְּ בשמת אל תגידי נא לאיש כי אנכי נתתי לך את הכסף הזה -.” כֹה דִבר אלי זערמען ויתן לי את הכסף אשר פֿערראַנד נושה באבי, והוא מִהר וילך לו וַיֵעָלֵם.
מ"ד: הַשִּׁגָּעוֹן
“בבקר הזה.” הוסיפה בשמת לספר, “בבקר הזה בעוד כל אנשי בית פֿערראַנד ישֵנים, התחמקתי ובאתי הֵנה עם צרור הכסף אשר נתן לי זערמען לפדות את נפש אבי, אך לא היה בכסף כדי גאולתו, ולולי חשת אתה אדוני לעזרתו, כי עתה כבר שָכנה נפש אבי בבור כלא. אחרי צאתי מבית פֿערראנד, באה שפרה לחדר משכבי - כן יאמר לי לבי - ותמצא בו עִקבות דם - ובכן נודע לפֿערראַנד את אשר היה לי-. ואת פניך אדוני רודאלף אחלה כי תואיל נא בטובך להשיב את צרור כסף הזה ליד יוסף זערמען - אשר ידעת אַיֵהוּ גם בלעדי-. ועתה אשבע לך עוד הפעם כי רק קשְטְ אִמרי אמת ספרתי, ועֵד בשחק כי ידי לא שפכו את דמי בני…” פתאם חָרדה בשמת ותזעק: “אהה אדוני! ראה נא מה היה לאבי?” בנפש נבהלה התבונן רודאלף וירא כי רוח שגעון נוססה במארעל, הוא לא יֵדע מי עִמו בבית, לא ישמע את אשר ידֻבר אליו, ואף כי אין בידו כלי מלאכתו, הנה הוא מֵנִיעַ בידיו, מולל ברגליו וּמֵנִיד את גֵווֹ כאִלו הוא לוטש אבנים, ולשונו צָללה אל חִכּוֹ וַיִשמע קול כקול הגלגל בהתגלגלו ללטוש את האבנים. “הוי אדוני!” צעקה בשמת שנית, “הביטה נא וראה…” ואחרי כן נִגשה אל אביה ותקרא: “אבי, אבי!” אך הוא הִתְעִיף עליה עֵין מפיצה פלצות כעיני המשוגעים, ומבלי שנות את תנועותיו, אֲמָרָיו יאמר: “שלש עשרה מאות פֿראַנק חַבְתִּי להסופר - וְעָלַי לעבוד, לעבוד עבודתי עד כי תמצא ידי לשלם לו, ואני אשַלֵם! אשַלם אשַלם! -.” “אֵי שמים!” יָללה בשמת, “הנה בינתו נסתרה, ויד השגעון עליו חָזָקה-.” “מארעל, ידיד יקר!” אמר רודאלף אליו, “ראה נא הנה אני פֹה בבית, גם בשמת נִצבת עִמְכָה בזה. והיא חפה וְזַכָּה מכל חטא-.” “שלש עשרה מאות פֿראנק-” אמר מארעל מבלי פְנות אל רודאלף, ויתנועע הֵנה והֵנה כעושה מלאכתו. “אבי! אבי יקירי!” צעקה בשמת ותכרע לפניו על ברכיה וַתַּחזק בידיו, אך הוא דחפה בחָזקה, ויוסף לדַבר: “שלש עשרה מאות פֿראַנק - ואם אַיִן, יוּסַר ראש בשמת מעליה -.” “הוא הֻכָּה בשגעון!” זעקה בשמת מנהמת לבה, “אויה, אויה נא לי!-.” “התחזקי נא, בת עוֹנִי!” אמר רודאלף אליה, “לְפִי רְאוֹת עיני לא יִמָשֵׁךְ שִגעונו - מצוקות עצומות השתערו עליו בפעם אחת עד כי האבידו עשתונותיו, אך עוד מעט ותשוב רוח בינתו אליו -.” “אבל,” צעק בשמת, “אבל מה תהי אחרית אִמי ואִמה, אחי ואחיותי? הלא מעתה ימותו ברעב! -.” “ואיה איפה אנכי?” אמר רודאלף, “התחזקי נא, בתי, והבליגי עֲלֵי יגונך. אַתְּ הראיתיני לדעת כי אין בך אשם, ועוד מעט וְיֵדְעוּ זאת גם כל באי שער פאַריז-.” “אהה אדוני! ראה נא, חרפה נִצחת, שִגָעוֹן וָמָוֶת הביא פֿערראנד עלינו, ובעיני כֹל צדיק וישר הוא, ואין דורש דָמֵינו מידו!-.” “אני, אני אדרוש את דִמְכֶם מיד שופכם!” קרא רודאלף בהוד קול נורא “אני אֲגַלֶה את עֲוֹן הַזֵד הארור ההוא, ואני אקח ממנו נקם - נקם נורא ואיום!!-.” “יואל נא אלוה וְיֵאָמנו דבריך,” אמרה בשמת בקול בּוֹכִים, ואני לא אֹבֶה לראות את נקמתי ממנו, רק את נקמת אבי על אשר נָסַך עליו רוח עִוְעִים, ואת נקמת בני אשר הוא הֵסֵב בנפשו להיות נֵפל טמון-." אחרי כן נִסתה בשמת להרעיש את מורשי לבב אביה ולהעירו מתרדמת רעיוני מבוכתו, ותאמר:,חֲיֵה בטוב, אבי! אני הולכת לְהִצָמֵת בבור צלמות, ועיני לא תשוב לראותך עוד עד עולם - חֲיֵה בטוב, אבי! אבי! אבי!-." אך גם הדברים הנמרצים האלה לא עָצרו כֹחַ לשובב את בינת מארעל אליו, כח יד השגעון עליו קָשְתָה.
פתאם נפתחה הדלת והשר בא הביתה, ויאמר אל רודאלף: צר לי מאד לשום קִנצי לדבריכם, אך מה אעשה ורגעי ספורים-."
“דברינו תמו,” ענהו רודאלף בהראותו לו את מארעל, “אבי בשמת אינו שומע עוד את אשר ידֻבר אִתּוֹ - כי הוא הֻכה בשגעון ובתמהון לבב.”
“הוי!” אמר השר “כאשר יראתי כן היתה - מה נורא הדבר! ואני אשר גם עד כֹה חפצתי להצדיק את הבת האומללה הזאת, אני אשבע כי מעתה אתאמץ בכל מאמצי כֹחִי לעמוד לימין צִדקה, ואספר לראשי השופטים את יִשְרַת בית מארעל ואת עָנים וקשי יומם, ומה גם את הרעה האחרונה אשר נִתְּכָה על ראש מארעל, והשופטים יִוָכחוּ כי פֿערראנד התעולל על בשמת עלילות ברשע -.”
“אם כֹּה תעשה,” אמר רודאלף אליו, “תעשה הטוב והישר, וה' ישלם לך כמעשיך, יאר פניו אליך וישם לך שלום. ועתה עֲשֵה נא אתי אות לטובה והודיעני איכה נִגלתה עלילת בשמת?-.”
“בבקר הזה באה סוכנת בית פֿערראַנד אלי, ותודיעני כי בבית אדוניה היתה אָמָה אשר שְמָהּ בשמת בת מארעל, והיא היתה הרה לָלַת, ועתה ברחה לה משם, ובחדר משכבה נמצאו רָשְמֵי לֵדָה, וַיְבֻקַש הדבר וַיִמָצְאוּ עִקבות צעדים בתוך השלג, ובעקבות ההן יצאו בני בית פֿערראנד, וימצאו ילד מֵת קבור בסעיף אדמה בתוך הגן-. ואני באתי ביתה פֿערראנד והנה הוא קוֹצֵף קֶצֶף גדול כי בביתו נמצא דבר בליעל כזה, וכֹהֵן מִשְנֶה אשר היה אז בבית פֿערראנד הִגיד לי כי בשמת נָתנה לפניו תודה כי היא שִחתה דרכה, גם שמע פעמים רבות כי פֿערראַנד הוכיח אותה ויגד לה מראשית אחריתה -. ופֿערראנד גלה את אזני כי אני אמצא את בשמת בבית אביה - ובכן באתי הֵנה.”
“אודך אדוני היקר על יקרת רוחך!” אמר רודאלף אל השר. “אני אביא את מאָרעל לבית אספי דלים, אותו ואת חותנתו, וְרַפּא אֲרַפְּאֵם-.” ואחרי כן פנה אל בשמת הכורעת עוד לפני אביה, ויאמר אליה: “וְאַתְּ, בת עוֹנִי, לכי לך אחרי השר הישר הזה, ולאמך אל תגידי דבר-. אל תעצבי ואל תדאגי, כי אני אכלכל את כל בית אביך, ולא יחסר כל להם, גם לאביך אעלה ארוכה ורפאות תעָלה - לכי לך, בתי, ודעי כי לא יארכו הימים וְיֵצֵא כנוגה צִדקך, כי זַכָּה אַתְּ וחפה מכל חטא-.”
אחרי שתי שעות הובא מארעל וחותנתו לבית אספי דלים על פי רודאלף בידי דוד הרופא. אבני היקר אשר בבית מאָרעל, נִתנו לרחל אשתו למשמרת, וביום ההוא הֵשיבה אותן ליד מתיה סוֹכֶנֶת בית מסחר… וְהַפִּסֵחַ בן חמוץ-זרוע אשר ידע כי אבני חפץ לטש מארעל, לא נח ולא שקט עד אשר נודע לו כי הסוכנת מתיה יושבת על יד בקעת ס"ט דעניש במספר שנים עשר. יונת-צחוק הודיעה לאט לאט ובמועצות ודעת לאשת מארעל כי בשמת בתה לֻקחה לבֵית האסור, ובעלה ואמה אֻספו לבית אספי דלים. בתחלה בָכתה רחל בכי תמרורים מנהמת לבה, ותמאן להנחם, אך אחרי עבור סערת התוגה הראשונה, התנחמה מעט מעט בראותה כי בבית גדול ורחב ידים היא יושבת עִם בניה ובנותיה, לחמם נִתן, ומלבושיהם וכל מחסוריהם יִנָתְנו להם בכבוד ואהבה על פי רודאלף איש חסדם.
מה: תָּא הַסּוֹפְרִים
בתא הסופרים אשר ליעקב פֿערראנד, יושבים סופריו ומזכיריו ועל פניהם אותות שממון ומבוכה, והם נִדברים איש אל רעהו כדברים האלה: “לא אאמין,” אמר אחד מהם, “לא אאמין כי יוסף זערמען גָנב שבע עשרה אלף פֿראנק מאוצר האדון פֿערראנד-.” “גם אנכי לא אאמין בזה,” אמר השני. “צר לי על זערמען,” אמר השלישי, “ויגון עז הִתחקה על שרשי נפשי בראותי כי העלם היקר והישר הזה לֻקח לבית האֵסור -.” “זה כחמשת רבעי שנה אשר הוא בן משק בית האוצר, ולא חסר עוד משם אף קשיטה אחת -.” “רע עלי המעשה אשר עשה פֿערראנד להצמית בבור חיי זערמען, ומה גם כי זערמען נשבע לו בשם ה' כי לא לקח רק 1300 פֿראנק, ואת אשר לקח הֵשיב לו בבקר הזה וברגע ההוא אשר שלח פֿערראנד לקרוא את השוטרים -.” “נפלאת היא בעיני מדוע הִתגולל פֿערראנד על זערמען?” “אך איך שלח זערמען את ידו בבית האוצר לקחת 1300 פֿראנק מבלי שאל את פי בעליו? -.” “הבעבור זאת יטפול עליו פֿערראנד עוד אשם להגיד כי גנב ממנו שבע עשרה אלף פֿראנק? ומה גם אחרי אשר הֵשיב לו את אשר לקח ממנו! -.” “כל הדברים יגעים, ואין אנחנו יכולים לדעת פשר דבר - אך הנה דניאל בא, ומאד יתפלא על החדשות אשר צמחו פה -.” “מה הן החדשות?” שאל דניאל, “כי לֻקחה בשמת לבור האסור? זאת ידעתי מאז הבקר, וזולת זאת לא ידעתי -.” “לולי התמהמהת עד כה, כי אז ידעת עוד חדשה אשר נהיתה בזה-.” “כנפי נשרים אין לי,” אמר דניאל, “ומזה עד רחוב שאַילאָט, מקום משכן השר פאָן ס”ט רעמי, מהלך שלש שעות הוא -." “העוד לא בא השר הזה הֵנה? -.” “לא,” ענה דניאל, “אך הודיעני כי עוד היום יבוא הֵנה -.” “להשמָעות אזנים יש נושים רבים מאד להשר הזה, והם מְיָרְאִים אותו להורידו אל בית הַסֹהַר-.” “כן שמעתי גם אני.” ענהו דניאל, “ואחד מנושיו פקד עליו לשקול אל בית אוצר פֿערראנד את שלשים וארבעה אלף השקלים אשר הוא נושה בו, ואנכי לא אדע מדוע פקדהו כדבר הזה-.” “השר הזה שב אתמול מבית השדה אשר התחבא שם שלשה ימים מפחד שוטרי בית המשפט-.” “אך מדוע לא יְנַקְשׁוּ נושיו לכל אשר לו? מדוע לא יקחו ממנו את היכלו ואת כל כלי ביתו, וסוסיו ומרכבותיו בעד נִשְׁיָם?-.” “השר פאָן ס”ט רעמי ערום כנחש הוא, וכפי דבריו הוא גָר בבית איש עשיר, כל כלי הבית לא לו המה, אך למשרתיו, והוא שְׂכָרָם מידם, גם סוסיו ומרכבותיו שָׂכַר מיד רַכָּבוֹ, ומדי חֹדש בחדשו יתן לו שכרו - ומה מידו יקחו הנושים? - אך הגידו נא לי מה היא החדשה אשר צמחה פה מעת לֶכתי מזה?" שאל דניאל את פי הסופרים. לפני שתי שעות התרוצץ האדון פֿערראנד הֵנה, ובזעם נורא הודיענו כי יוסף זערמען גנב אמש שבעה עשר אלף פֿראַנק מבית אוצרו, ויברח וַיִמָלֵט ואיננו. “הזערמען יעשה נבָלה כזאת? אין זאת!” קראנו כֻלנו פה אחד. “אני אומר לכם כי הוא גָנַב ממני שבע עשרה אלף פֿראנק!” ענה פֿערראנד בשצף קצפו, “הוא גָנב! הוא ולא אחר!” וברגע ההוא בא הַשׁוֹעֵר ויודיעהו כי שר בית המשפט עם שוטרים באו הביתה. אחרי רבע שעה בא זערמאן הֵנה ויברך את האדון פֿערראנד בשלום, והוא ענהו שלום וישאלהו: “מדוע אֵחרת היום לבוא?” “שיח ושיג לי ודרך לי…” ענהו זערמען. “ההלכת להסתיר את כספי אשר גנבת ממני!” הרעים עליו פֿערראנד בקול פחדים. פני זערמען כפני מת הלבינו, ויען ויאמר: “בי אדוני! אל נא תָרֵעַ לי…” “התתן תודה כי לקחת את הכסף?” שאל פֿערראנד בזעם אפו. “אני נותן לך תודה, אדוני! והֵא לך הכסף אשר לקחתי - ואני האמנתי כי השב אשיב את הכסף לבית אוצרך בבקר הזה בטרם תקום משנתך - אך אחרתי לבוא בגלל הדרך אשר היה עלי ללכת - ואני משביעך בשֵם ה' לבל תדיח עלי רעה ולבל תפיל עלי הֹוָהּ בגלל הדבר הזה, כי בקחתי את הכסף ידעתי נאמנה כי אשיבנו לך היום בבקר - והֵא לך שלש עשרה מאות פֿראנק אשר לקחתי אמש -.” “הרק 1300 פֿראנק גָנבת ממני?” נתן עליו פֿערראנד בקולו “הלא חמשה עשר אלף פֿראנק גָנבת מהמלתחה הירוקה, ואלפַיִם פֿראַנק מהארגז האדום אשר בבית אוצרי! -.” “לא, לא אדוני,” ענה זערמען ברעדה “חי ה' כי לא לקחתי רק 1300 פֿראַנק, ויותר מזה לא לקחתי מאוּמה, מלתחה ירוקה לא היתה בבית האוצר מעולם, ובאלפַיִם פֿראַנק אשר בהארגז לא נגעתי-.” “דום שודד לילה!” גער בו פֿערראנד, “הלא בגָנבך 1300 פֿראַנק כפי דבריך, מי זה יִוָאֵל להאמין לך כי לא גנבת יותר? שופטי צדק ישפטוך כרשעתך, ואני חלילה לי לתת לך רחמים, למען ישמעו כל אנשי ביתי וייראו-.” “אחרי כן בא שר בית המשפט עם השוטרים ויאסרו את זערמען בעבותים כגנב ויסחבוהו לבית האסורים.”
“נפשי יָרעה לי על זערמען!” אמר דניאל, “ומי מִלֵל לו כי יִמָנֶה את גנבים שודדי לילה? זערמען הישר באדם, הנחמד אף נעים, ההוא יֵאָסֵר בעבותים וירד אסור אל בור כלא? אמנם לבו אמר לו כל הימים כי אֵיד נכון לצלעו, ועל כן היה סר וזעף תמיד, ולא התערב בסוד עליזים כל הימים.”
“אולי אהבָתו לבשמת היתה נסִבּה לעִצבונו ויגונו?-.”
“מה זה תבענה שפתיך, ידידי?”
“רוח שפרה דוברת בו, כי היא אמרה לנו בבקר הזה כי זערמען אוהב את בשמת, והוא אֲבִי הילד הנרצח-.”
“שקר, שקר, ענתה בו שפרה, וזה כארבעה עשר יום אשר הגיד לי זערמען את כל לבו, ויודיעני כי אוהב הוא אהבה עזה כמות את עלמה עֲנִיָה תופרת בגדים אשר מושבה בחצר ההוא אשר גָר בו בתחִלה, ובדַברו זאת הִתגלגלו אגלי דמעות מעיניו. אך את בשמת לא אהב מעודו ועד היום הזה, גם לא דבר אִתה דָבר מיום שִבתו בזה -.”
ברגע ההוא בא אביר הסופרים הביתה ויאמר לדניאל: “המִלאת את דבר שולחך?” “כן הדבר,” ענהו דניאל, “הייתי בבית השר פֿאן ס”ט רעמי, והוא יבוא היום הֵנה לשַלם את נִשְׁיוֹ, גם הגבירה שרה אחות תם תשחר היום את פני אדונינו פֿערראנד-." “ומה ענתה הגבירה רולאַנד אשת אֲבִי ימימה הַהַרְוִילִית?” “היא נתנה לי מכתב אל פֿערראַנד, ותאמר כי אולי תבוא גם היא לבַקר את אדונינו לִפְנות ערב.” ברגע ההוא הביא הַשׁוֹעֵר מכתב קטן אל אביר הסופרים, וכתוב בו כדברים האלה. “מורף הבריטאַני יבוא בשעה השלישית אחר הצהרים לבית פֿערראַנד, כי דבר נחוץ לו אליו-.” “מי הוא האיש מורף הזה?” “לא ידענו אותו, גם לא שמענו את שמעו -.” “עוד אחת לי להגיד לך,” אמר דניאל אל אביר הסופרים, “כי באדינאָט צִוַנִי להודיע להאדון פֿערראַנד כי יעשה עם השטר הנודע לו, כטוב וכישר בעיניו. גם את קאַרעל ראָבערט ראיתי, ויאמר לי כי יבוא היום הֵנה.”
"הנה עגלת צב באה - עגלה יפה-פיה מאד ורתומה לסוסים דוהרים, וְהָרַכָּב מלֻבש שָׁנִי עִם זֵרֵי זהב…,
“עגלת השר פֿאָן ס”ט רעמי היא!" קרא דניאל.
אחרי רגעים אחדים ירד השר פֿאָן ס"ט רעמי מהעגלה.
מו: הַשַּׂר ס"ט רעמי
כבר הודעתיך, קורא יקר, הליכות השר פֿאָן ס"ט רעמי, יְפִי תארו וחמדת מראהו, גותו ואונו ושִפעת תענוגותיו, והוא שב אמש מבית השדה אשר לההערצאָגין פאָן לוצעניי, אשר נחבא שם מפני בֶּרַע וַאֲחירע שוטרי בית המשפט. השר הזה בא אל תָּא הסופרים אשר ליעקב פֿערראַנד, פארו על ראשו ומַטהו בידו, ובצואר עתק ובגאוה וגודל לבב שאל: “אֵי יעקב הסופר?”
“האדון פֿערראנד עושה מלאכתו בחדרו,” אמר אביר הסופרים, “ועתה חכה נא בזה מעט עד אשר יצַוה לקרוא אותך אליו.”
“האנכי אחַכה?” דִבר השר בגאוה ובוז, “לֵך אמור לו כי השר פֿאָן ס”ט רעמי הֵנה, ועד מהרה יבוא אלי!"
“סורה נא אדוני אל החדר השני,” אמר אביר הסופרים, “ואני אלך ואגידה להאדון פֿערראנד את אשר צויתני.”
השר פֿאן ס“ט רעמי רעם פנים ויבוא החדרה, וישב שם בדד כרבע שעה, ויחר לו מאד ויתקצף על פֿערראַנד, ואחרי כן הובא אל חדר פֿערראַנד. עוד לא צעד השר שני צעדים בחדר, עוד לא הוציא הגה מפיהו, ופֿערראנד שנא אותו שנאה עזה, יען מה? יען כי לפי משמע אזניו ערום הוא גם ממנו, ולפני ערמתו מי יעמוד? ויען כי פֿערראנד מאס מאד את תפארת רום אנשים, את יפעת הוד עלומים ואת גְאוֹן עוז פניהם ותהלוכותיהם אשר כֻלם יחדו נקבצו בהשר פֿאָן ס”ט רעמי. והשר אשר לא ידע עוד את פֿערראנד כי אם לשֵמע אֹזֶן, דִמָה כי האיש הזה הוא טוב לבב או בער וכסיל, כי כן היו כל ישרי דרך והולכי תוֹם בעיני השר, כסילים ואוילים, וגם פֿערראנד כאחד מהם, כי גם הוא נודע לאיש צדיק תמים בכל פאַריז. אך לא כאשר דִמָה כן היה!
“נפלאת היא בעיני,” אמר השר פֿאָן ס"ט רעמי בצעדו החדרה, "נפלאת היא בעיני כי הלאיתני לבוא הֵנה, תחת אשר היה לך לבוא אלי ולקחת מידי את הכסף בעד השטרות אשר נתתי לבאַדינאָט ואשר הוא הרדיפני בגללם-. ואם אמנם כי יש לך דָבָר אֵלַי זולת דְבַר הַשִלֻמִים, לא היה לך להניחני שֶבֶת בחדר החיצון יותר מרבע שעה, וכן לא יֵעָשֶׂה! -.
פֿערראַנד לא פנה אל השר עד כלותו את דברי חשבונותיו, ואחרי כן הניח לאט לאט את עֵטוֹ מידו, ואת קסת הסופר והגליון פִּנָה מהשֻלחן, וַיַסֵב את עיניו על השר ויבט בפניו בעינים נטויות זמן רב מבלי דַבֵּר דָבָר, ואחרי כן נתן עליו בקול עוֹז: “איה הכסף?”
מנוחת לב פֿערראַנד וקר רוחו ודבָרו הקשה, העירו עוד את חמת השר פֿאן ס"ט רעמי, כי הוא לא האמין עד כֹּה אשר הסופר הנתעב והנאלח הזה בוז יבוז לו, ולא יחשוב את שר נכבד כמוהו רְצוּי כל חֶברת עליזים וסוד משחקים, כְּלִיל כל בחורי חמד וַאֲהוּב בנות נדיבים ועלמות שאננות.
“אַיָם השטרות?” דִבר שר בקול מושל.
הסופר לא ענהו דבר וַיוֹר באצבעו על מלתחת עור גדולה המונחת על השֻלחן, לאות כי השטרות צפונות בתוכה, והשר לא דִבר גם הוא מאומה וישם ידו אל חיק מעילו ויוציא מלתחה יפה מעֻלפת פנינים, ויקח משם ארבעים אלף שטרי כסף פֿראנק, וַיַרְאֵם להסופר.
“כמה תתן לי?” שאל הסופר.
“ארבעים אלף פֿראנק!” ענהו השר.
“הגישה אלי את הכסף” אמר הסופר.
הֵא לך - והשיבה לי את שטרותי!" אמר השר בזָרקו את שטרי הכסף על השלחן. והסופר לקח את השטרות ויתבונן בם לאור החלון, ויהפכם מצד אל צד פעמים רבות כאיש אשר לבו חרד פן יֻתן לו שטרי כסף מְזֻיָפִים. לדבר הזה התקצף השר ביתר עז עד כי הלבינו פניו מרוב כעס. והסופר הֵנִיעַ וְהֵנִיד בראשו הֵנה והֵנה כאִלו נִגלו לו מחשבות השר, ויפן אליו מעט ויבַטֵא בשפתים דולקים: “לא דבר חָדש הוא לראות בפאַריז שטרות מזֻיפים-.” ובדברו הוסיף עוד להפוך את השטרות מצד אל צד ולהתבונן בם.
“למה תדבר באזני כדברים האלה?” שאל השר בזעם אפו, אך הסופר לא ענהו מאומה ויבט בפניו בעינים חודרות רגעים אחדים, ויוסף להתבונן ולהתחקות על שרשי השטרות.
הנני מצַוך להשיבני על שאלתי! השמעת?" הִרעים השר בשצף קִצפו ובקול נָגִיד ומצַוה על הסופר.
“השטרות האלה אינם מזֻיפים -” אמר הסופר בתִתו אל השר את שטרי חובותיו גם 1300 פֿראנק, ויאמר: “הא לך הנותר מן כספך אשר נתת לי, כי גם בעד כל ההוצאות אנכי מְנַכֶּה הפעם-.”
עיני השר כהו מכעס, ולא שעה אל הכסף הנותר, וידבר אל הסופר בזעם אפו: “הלא שאלתי מדוע דברת אלי כי ימָצאו שטרות מזֻיפות בפאריז?-.”
“יען כי על אֹדות שטר מְזֻיָף קראתיך הֵנה!” ענה הסופר וַיַטְבִּיעַ את עיניו החודרות בעיני השר. “לא אבין פשר דבריך-” אמר השר. “שמע נא,” נתן עליו הסופר בקולו “הידעת את משפט סופר הקהל? לפניו יִגָלוּ לפעמים עלילות רֶשע ומזמות אנשי און - לפנים תאלצהו פקֻדתו להתחבר עם בנים שובבים וילדי פשע - ולפעמים יש לו להתאמץ בכל עוז לבל יחֻלל שם איש נכבד בארץ-”.
“אך למה זה לי לדעת זאת?” שאל השר ברוגז קולו.
“שֵם אביך הישר באדם נִקרא עליך, ואתה חִללת אותו-”
“מה רבה עזות פניך!” קרא השר בגאוָתו וחמָתו.
“לולי חַסְתִּי על שֵם אביך הנכבד לבל יחֻלל בארץ על ידך, כי עתה, תחת קְרוֹא אותך אֵלי, היית קרוא אל בית המשפט -” ענהו הסופר.
“הלנַסֵני בחידות קראתני הלום?” אמר השר בבהלה.
“לפני שני חדשים זִיַפְתָּ שטר על שֵם אחיעזר וחירע מרעהו היושבים בהאַמבורג-”
“שקר, שקר תדַבר! אחיעזר וחירע כתבו וחתמו את השטר-.”
“אחיעזר וחירע לא היו ולא נבראו בהאמבורג מעולם, ורק אתה בָּדִיתּ את שמותיהם מלבך, והנך ברעתך-.”
“איך ערבת את לבבך לטפול עלי שקרים כאלה!”
“עוד הפעם אני מגיד לך כי אתה, אתה עשית שטר מזֻיף, והאיש אשר השטר ההוא בידיו כעת, הוא יודע זאת ברור כשמש, והוא היה אמש בביתי ויבקשני לקרוא לך ולהודיעך כי אם אינך נותן לו כעת מחר מאה אלף פֿראנק, אז יודיע תרמיתך לשופטי המלך, ואני אמרתי לו כי אתה ירדת מטה מטה וַתִּפּוֹל פלָאים וקצר קצרה ידך לשַלם גם את החוב אשר רֻדַפְתָּ בעבורו, ואשר שִלמת לי כעת - אך כי לא אדע מֵאַיִן לקחת את הכסף -. כזאת וכזאת אמרתי להאיש ההוא, אך הוא ענני כי נפשו יודעת כי יש אשה גדולה, עשירה ורבת אוצרות אשר היא תוציאך ממבוכתך ומההפכה הזאת-. ואני לא אתערב עוד בעשק הנבזה והנמאס הזה - ראה נתתי לפניך שתי דרכים: אם לשַלם עד מחר מאה אלף פֿראַנק ליד האיש אשר השטר בידו, או לְהִשָפֵט משפט מְזַיְפֵי שטרות על בָּמַת מַטְבֵּחַ לעיני השמש-. שֵם האיש אשר השטר הארור הזה בידו, הלא הוא: פעטיט-זֶאַן, וביתו על יד נהר זיינע במספר 16. לך אליו היום לפנות ערב, הִתרפס ורהב אותו, אולי יחנך - אך אני ידעתי כי לשוא כל עמלך, ואם לא תתן לו מאה אלף פֿראַנק עד יום מחר כי אז אחריתך להכרית, ושמך לחרפות ולדראון עולם, ואני נקי אחרי אשר העידותי בך כיאות לאיש ישר ורודף צדק כמוני-.”
פני השר פֿאָן ס“ט רעמי נפלו מאד בשמעו את הדברים הנוראים האלה, נָשְתָה גאוָתו וְחִתְּתָה עַזוּתו, בִרכיו פָקו ולבו התעלף בו, ויורד לארץ ראשו וידום. אחרי דומיה ממֻשכה נִסה להעיר חמלה בלב הסופר האכזר והעריץ, וידבר בתחנונים: “אדוני! נחמתי מאד כי דִברתי אתך קשות, והנני נותן לך את תודָתי ואת ברכָתי על חֶמלתך אשר עוררת עלי-.” “חלילה לי מחמול עליך!” ענה הסופר בקול עוֹז, רק על כְּבוֹד שֵם אביך הישר באדם, חסתי לבל יחֻלל על ידי בנו, בן מביש, וזולת זה אין דבר!” “הה אדוני!” הוסיף השר לדבר, “חי נפשי כי יָדַי לא חָלוּ בשטר ההוא-.” “דַבֶּר נא כזאת באזני פעטיט-זֶאַן” אמר הסופר אליו. “אך בכל זאת, אדוני! לא אֹבה כי יגיש האיש ההוא את משפטי להשופטים, כי בטרם יגלה צדקי אהי לבוז ולקלסה-.” “ומה אעשה לך אני? -.” “תן את ארבעים אלף פֿראַנק אשר נתתי לך כעת, אל האיש אשר השטר הארור בידו, והוא יתן לי מועד ואשלם לו גם יתר הכסף-.” “הכסף אשר נתת אל ידי, לא לי המה, אך לבאַדינאָט בעל משאי ומתני, ואיככה אתן את הונו ליד איש אחר? -.” “דע נא אדוני כי עוד לא רֻששתי…” “הלא הִגדת כי ביתך וסוסיך ומרכבותיך לא לך המה - אשר מִרמה כזאת לא תֵאות רק לְעַוֶל ופועל און-.” " אך עתה אודה עֲלֵי ערמָתי, ואמכור כל אשר לי לשלם בעד השטר, ועל כן אחלה פניך כי תַלוה לי אתה מְאַת אלף פֿראַנק, כי עשיר גדול אתה. חוסה נא עלי בצר לי! -." “האנכי אַלוה לך מאה אלף פֿראנק? המשֻגע אתה? -.” “אני משביעך בשֵם אבי היקר מאד בעיניך, לבל תשיבני ריקם מלפניך-.” “אני אינני משיב את פני אנשי כבוד ותמימי דרך” ענהו הסופר, “וכאיש ישר אני שונא מאד את כל המַטים עקלקלותם ונלוזים בארחותיהם, ובשמחת לבב אראה אם נער שובב וְעַוָל יִתָּלֶה על העץ לעיני רֹאִים, למען יראו רבים וייראו-. אך אזני תשמענה קול נחרת סוסיך המחַכים עליך - לֵך לשלום! כי לא בידי עתותי להכביר מִלים אליך” אמר הסופר אליו בפנים שוחקים, וברגע ההוא בא משרתו ויאמר: “הגבירה רוּלאַנד אשת השר אֹרְבִּיגְנִי, באה הֵנה.” “עתה אדוני!” אמר הסופר אל ס“ט רעמי, “עתה אדוני לך בשלום, כי שיח ושיג לי עם הגבירה רולאַנד -.” “אך אל תגיד את דברינו אלה!” דִבר השר בפנים נזעמים אל הסופר.,השמים יגלו עונך, ולא אני-.” ענהו הסופר, “וקח לך את השלש עשרה מאות פֿראנק הנשארים לך.”
בלב מלא עצב ותמהון יצא השר פֿאן ס"ט רעמי מאת פני יעקב פֿערראַנד הסופר. אחרי חשבו מחשבות רגעים אחדים, אמר אל רַכָּבוֹ: “הֲפֹך את המרכבה וּנְהַג אֶל בית הגבירה ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי!”
מז: הַצַּוָּאָה
…גבירה!" אמר הסופר אל רולאַנד אשת השר אֹרְבִּיגְנִי (אֵם חורגת לימימה ההאַרווילית) “גבירה! אַתְּ כתבת אלי כי יש את נפשך לשאול ממני עצה-”
,הלא איש עצתי אתה תמיד למן היום אשר נודעתי אליך על פי הרופא היקר פאלידארי? - אמנם בזכרי אותו אשאלך אולי תדע איה איפה הוא כעת?"
“מיום נָסְעוֹ מזה נסתרה דרכו ממני.” ענה הסופר בנחת.
אמנם גם הוא גם היא כִחדו האמת תחת לשונם, כי הסופר ראה זה מעט את פאלידארי (אחד מאנשי חֶברתו הרעה) ויבקשהו לְשַנוֹת את שמו לשֵם ווינצענט הרופא וללכת ביתה מארטיאל לבעבור הַשקות שם כוס מָוֶת את בשמת בת מארעל. והאשה רולאנד (אֵם חוֹרֶגֶת לימימה ההארווילית) באה פאריזה להמתיק סוד בסתר עם פאלידארי אשר שִנה שמו לשֵם צאֶזאַר בראדאמאנטי.
“אך לא לשאול לפאלידארי באתי הֵנה.”אמרה האשה רולאנד, “במבוכה גדולה אני כעת. בעלי חלה פתאֹם, מיום ליום יגבר חָלְיוֹ, ויש את נפשו לְצַוֹת את ביתו אחריו-.” ובדברה נאנחה וַתַּסְתֵּר פניה במטפחתה כְּבוֹכִיָה.
“ה' יסעדנו על ערש דוי,” אמר הסופר, “אך טוב לגבר כי ישים לבו על אחריתו - ומה הגיד לך בעלך? מה הם מערכי לבו?”
“הה! יִשָבֵר לבי בקרבי מִדֵי דַברו אֹדות הדבר הזה - אך בעלי הגיד לי רבות פעמים כי חפץ הוא להניח לי רכוש גדול…”
“ואיה בתו - בתו?” שאל הסופר בפנים נזעמים. “דעי נא גבירה, כי אם תִּגָרַע ימימה בתו מנחלתו, לא אֹבֶה ולא אשמע לעזור לך ברב או במעט, כי מעודי לא נטו אֲשֻרַי ממסִלות הַיֹשֶׁר.”
“גם אנכי ישרת לב, ועל כן אמרתי לבעלי: אף כי בתך היתה לך לְמוֹרַת רוח מנעוריה, בכל זאת לא תצדק במשפטך אם תעביר אותה מנחלתך-.”
“הֵיטבת לדַבר - ומה ענה בעלך?”
“הוא ענני: אני לא אעבירנה מנחלתי, אפס כי לא אניח לה רק חמשה ועשרים אלף פֿראַנק מתבואות נחלותי, יען כי היא עשירה מאד, כי אמה הניחה לה יותר מֵרִבּוֹא שקלים, גם בעלה עשיר גדול הוא מאד, אך לך רעיתי ונֶחמתי בימי שֵׂיבָתִי, לך אניח את כל אשר לי.” כן דבר אלי בעלי פעמים רבות, ואנכי מאנתי בזה, כי לפי דֵעִי לא יִתָּכֵן לעשות ככה - וכראותו כי לשוא הוא מפציר בי לקחת את ברכתו, אמר אלי: “לכי ואשלחך אל איש צדיק וישר באדם, הלא היא יעקב פֿערראָנד הסופר, וכאשר יגיד הוא לך, כן תשמעי ותעשי. ואם אָמור יאמר לך כי על פי משפט צדק תוכלי לקחת את מנחתי, אז אשלח לו רשיון למכור את נחלותי ואת נְכָסַי, וכסף מחירם יהיה בידו, ואחרי מותי יתן לך את פָּרָשַת הכסף.” הנה כי כן צִוַּנִי בעלי, ובכן באתי אליך יעקב איש תם! לשאול את פִיך איכה אעשה? ואם תגיד לי כי בצדק אוכל לקבל את הטוב מאת בעלי, אז ישלח לך בעלי רשיון למכור את נחלותיו ולהצפין אתך את כסף מחירן-."
הסופר חשב מחשבות רגעים מעטים, ויאמר: “ימימה אשת השר הארווילע, עשירה היא ורבת אוצרות, וְאַתְּ עֲנִיָה, גם טובה אַתְּ לבעלך מעשר בָּנוֹת, והוא מַפציר בך לקחת את בִרכתו בעד אמונתך ובעד ידידותך אליו, ועל כן תוכלי לקבל את הטוב מאתו על פי משפטי צדק וָיֹשֶר-.”
“כן משפטך, איש אמת!” אמרה האשה רולאנד אשר גם היא חִשבה את הסופר לאיש צדיק תמים ככל יודעי שמו, ופאָלידאָרי לא הודיע לה כי אך זאב מתחפש בְעוֹר שֶׂה הִנֵהוּ.
“כן משפטי אשר חרצתי!” ענה הסופר.
פני הסופר גם פני האשה רולאנד צָהלו ונָהרו: היא שָמחה כי על פי דִברי איש צדיק וישר תקח את כל אשר לבעלה ותעביר את בתה חורגתה מנחלת אביה. והוא שָמח כי בערמתו ותחבולותיו יִוָתֵר כסף נחלת אֹרְבִּיגְנִי בידו-.
ברגע ההוא בא משרת פֿערראנד ויאמר: “הגבירה שרה אחות תָּם בבית החיצון.”
“חלי פניה לחַכות רגע קטן.” אמר הסופר. “עתה אלכה לי,” אמרה האשה רולאנד, ואתה אדוני היקר תשלח ספר אל בעלי, והוא יִשלח לך מחר את רשיונו-." “טוב הדבר, גבירה!” אמר הסופר, “חֲיִי בטוב!.” אחרי צאת האשה רולאנד, באה שרה לבית יעקב.
מח: שָׂרָה אֲחוֹת תָּם
שרה באה לחדר יעקב פֿערראַנד בהשקט וּבִטחה כמשפטה תמיד, הסופר לא ראה אותה מימיו, ולא ידע מה חֶפצה בביתו, וישאל: “מה תְצַוִי, גבירה?” “דבר נחוץ מאד לי אליך” אמרה שרה, “ושמעתי עליך כי פּוֹעֵל צדק ודובר תמים אתה, ועל כן אקוה כי לא תשיב את פני, ומה גם בְהִוָדַע לך כי בידך להחיות לב אֵם לא נֻחמה ולהשיב את רוח בינתה אליה! -.” “סַפרי נא שֹרֶש הדבר, ואדע מה אשיבך,” אמר הסופר. “זה כארבע עשרה שנה”, אמרה שרה “בחֹדש דעצעמבער 1824, בא אליך איש צעיר לימים לבוש שחורים וַיְחַל את פניך לקחת מידו מאה וחמשים אלף פֿראנק אשר הִתְעַתְּדוּ לְגַדֵל יַלדה בת שלש שנים אשר אבותיה מאנו לְהִוָדַע לאיש ויאבו לכַסות את שמם-. ואתה אדוני לקחת את הכסף מיד האיש ההוא וַתַבטיחהו לתת את הכסף בְּמַרְבִּית מכסת שמנה אלף פֿראנק לשנה, חֲצִי המַרבית תאצר בעד הילדה ההיא עד אשר תִּגדל, וחֶציה תתן להאשה אשר תְּגַדל ותהי אֹמֶנֶת את הילדה-. מקץ שלש שנים, בשמנה ועשרים לחדש נאָוועמבער 1827, מתה הילדה ההיא-.” “בטרם נוסיף עוד דבר,” אמר הסופר אל שרה “אשאלך מה לך ולהילדה ההיא?-.”,אֵם הילדה היא - אחותי10 אמרה שרה, “ועדי המה: ספר התעודה אשר שֻלח ממך להָעיד כי מֵתה הילדה, והמכתב אשר שלחה האשה ההיא אשר גִדלה את הילדה, גם האגרת אשר הריץ אחד ממתי סודך אשר בידו נתת את המאה וחמשים אלף פֿראנק במרבית-.” “הַרְאִינִי נא את הספרים ההם!” אמר הסופר אל שרה, והיא הוציאה מצלחתה את הספרים ותפרשם על השֻלחן, והסופר הִתבונן בם בְשׂוּם לב, ויאמר: " ומה תחפצי? ספר התעודה כי מתה הילדה, נכתב כדת, והמאה וחמשים אלף פֿראַנק נפלו לחבל להאדון פעטיט-זֶאַן איש סודי, אחרי מות הילדה, וכן נדברנו עם האיש אשר נתן את הכסף ההוא לידי. ואת הַמַרְבִּית שלמתי להאשה אשר היתה אֹמֶנֶת את הילדה עד יום מותה."
“תשואות חן חן לך, אדוני, על אמונתך ותוֹם לבבך, גם להאשה אשר גִדלה את הילדה נאוה תהִלה על כל הטוב אשר עשתה לבת אחותי ההיא.”
“כן הדבר, נאוה תהלה להאשה ההיא, ואני בראותי את יקרת רוחה, לקחתיה להיות סוֹכֶנֶת על ביתי אחרי מוֹת הילדה ונִכרת אֹכֶל מפיה, ועד עתה היא בביתי.”
“הגבירה שִפרה היא בביתך?”
“על פיה ישק כל ביתי, והיא אשה יראת ה', וכל מעשיה באמונה.”
“אם כן הדבר, תהי נא עזרתה לי בדבר אשר אשאל ממך, אדוני, דבר אשר בראשונה יֵרָאֶה בעיניך כִּדְבַר בליעל עד אשר תשים אליו לבך ותדע ובחנת כי אך יָשָר הוא-.”
“דְבַר בליעל - נפלאת היא בעיני איך תשאלי ממני כזאת!-.”
“על רחמיך, אדוני, נסמכתי כי לא תשיבני ריקם מלפניך, והנני לגלות אזנך את שאֵלתי, שמעני נא אדוני: האם השכולה אֵם הילדה ההיא, תמאן עוד לְהִנָחֵם על בִתה כי איננה, וכמו לפני עשתי עשרה שנה, כן עד היום היא מתאבלת עליה לילה ויום. עד כי יירא לבי פן תאבד בינתה כאשר יראתי ימים רבים פן לא תחזיק חיָתה.”
“הוי אֵם לא רֻחמה!” אמר הסופר באנחת לב.
“כן אדוני, אֵם לא רֻחמה היא, כי בעת אשר מֵתה עליה בתה, כסתה כלמה פניה להגיד כי בתה היא, אך עתה בהָמיר עתים ובהִתהפך הסִבות, עתה לוּ חָיתה הילדה, כי עתה לקחה אותה אחותי לביתה והיתה לה לשעשועים ולמֵשיב נפש, תחת אשר עתה אחרד לרגעים לבל תנוח עליה רוח שגעון בתגרת יד תוגתה העזה.”
“אך מי יוכל הועיל לה?”
“אתה אדוני!”
“אנכי? ובמה?”
“אם אמר תאמר אליה כי עוד בִּתה חַיָה, והאשה אשר גִדלה אותה תעיד גם היא כי אמת נכון הדבר.”
“אבל מה נועיל לה כי נְכַזֵב וְנַשְלֶה נפשה בתוחלת שוא כזאת?”
גם אנכי לא אחפוץ בזה, רק כי תַרְאֶנָה לדעת כי בִתה חַיָה עודנה."
“התחת אלהים אנכי להחיות מתים?”
“ידעתי כי לא תִחיה הילדה אחרי נפלה, ובכל זאת יש לאֵל ידך להציל את נפש אחותי ממר המות בהַציגך את בִתה לפניה-.”
“בחידות תדברי בי, גברתי!”
“עתה אֲבָאֵר את דברי. שאֵלתי ובקשתי כי אתה בטובך הגדול תבקש ותמצא נערה יתומה עֲנִיָה אשר היא כבת שבע עשרה שנה, ותעיד עליה כי היא בת אחותי אשר בגלל סִבות מסִבות שונות יצא עליה קול כי מֵתה בימי ילדותה, וגם האשה אשר גִדלה אותה תתן עֵדיה כי אמת הדבר, ואבות הילדה שכחו כבר את צלם דמות בתם, יען כי עֲזָבוּהָ בהיותה עוד ילדה קטנה, ויאמינו כי הנערה ההיא בִּתָּם-.”
“רב לך דַבר דברי בלע!” נתן הסופר בקול עוֹז על שרה, “איך עָרבת את לבך לבקש ממני דְבַר בליעל כזה?”
“סלח נא אדוני! לא דְבַר בליעל, אך דָבָר טוב הוא. יען כי בזה תִפְדֶה נפש אחותי מֵעֲבוֹר בשחת, תשיב את בעל נעוריה אליה, אשר שלח אותה מעל פניו, ובהִוָדע לו כי עוד בתו חַיָה, ישוב ויקחנה לו לאשה, גם תְּאַשֵר בזה נערה יתומה עניה כי תהיה לבת לאָבות עשירים ונכבדי עָם-. זכר נא אלה, אדוני, והתאושש!”
“נפלאת היא בעיני,” קרא הסופר ברוֹגז “איך תעטי מעיל צדקה על נבלה כזאת!”
“שימה נא על לבך-”
“כדבר אחת הנבָלות תדברי! וחרפה היא לאשה כבודה כמוך לחמוס מזמות כאלה -.”
“אבל אדוני-”
“הסי ודומי, גבירה! כי אנכי אענך קשות-”
שרה הִביטה בעינים חֹדרות על הסופר, ותאמר בנחת: “המאן אתה?”
“אל תוסיפי דַבֵּר עוד!” קרא הסופר בזעם אפו.
“הִשָמֵר לך מִפָּנַי, כי מרה תהיה באחרונה!”
“הלבַהלני באת הֵנה?”
“לְבַהֶלְךָ - וזאת לך האות: ראש דבר אודיעך כי אין לי אָחות-”
“מה זאת, גבירה?”
“ואני, אני אֵם הילדה ההיא-”
“אַתְּ?”
“אנכי! - ואנכי בָּדִיתִי מלבי את דְבַר אחותי הַמָטָה לַמָוֶת, לבעבור עורר רחמים בלבבך, אך לב אבן לך, ועל כן הסירותי את המסוה מעל פני - ואתה תחפץ לְהִלָחֵם בי, הבה! נצא למלחמה!-.”
“למלחמה? בגלל אשר אין את נפשי לעשות נבָלה ודבר בליעל? מה רבה עזות פניך!!”
“שמע נא דברי -, כל יודעי שמך יאמינו בך כי צדיק תמים וישר באדם אתה.”
“בצדק יאמינו כן - ורק אויל ומשֻׁגע יבַקש אותי לעשות תועבה כזאת אשר תבקשי אַתְּ.”
“אני ידעתי כי כקצף על פני מים כן הוא הַשֵם היקר אשר לאיש מִתחפש באדרת הצדק כמוך - וברגע הראשון אשר ראיתיך, אמר לי לבי כי נֵץ טורף בנוצות יונה תמימה הִנֵה הנך, ומעודי לא הִשְלָה אותי לבי - ועתה אודיעה נא את אשר אעשה לך: אני אדרוש את בתי מידך בפלילים, ואף כי אני יודעת כי מֵתה הילדה, בכל זאת אזעק חמס וָשֹׁד אקרא כי אתה עם איש סודך חִלקתם את הכסף אשר הִתְעַתֵּד לבתי, ואת בתי שלחת מעל פניך אל בית אָסְפֵי ילדים אֲסוּפִים, וכתבת בשקר כי היא מתה-.”
“לוּ חפצתי בבצע מעשקות, כי אז תחת שַלחי את בתך לבית אספי ילדים, שִלחתיה אל ארץ תחתית והורדתיה דוּמה-.”
שרה נִבהלה ונֶחפזה רגע קטן, ותוסף דַבֵּר במר רוחָה: “היֵאות לאיש כמוך להעלות מחשבת רֶצח כזאת על שפתיך? - עתה יאמר לי לבי כי אתה שפכת את דמי בִּתִּי באמת, רָצחת וגם יָרַשְתָּ! ואת דמיה אבַקש מידך בפלילים, ולא אנוח ולא אשקוט עד אשר אורידך בנחֻשתים לבור כלא, ומשם תעל על בָּמַת מַטְבֵּחַ… ראה נתתי לפניך את דרך החיים ואת דרך המות! אם תאבה ושמעת בקולי, לא אדרוש את מאה וחמשים אלף פֿראנק ההם גם את דמי בתי מידך, ועוד אתן לך מַתַּת כיד עשירה ורבת אוצרות כמוני, אבי הילדה ישמח מאד בהאזינו כי עוד בתו חַיָּה, ואנכי אשבע לו כי לא אתה רק אנכי בדיתי מלבי כי מֵתה הילדה, לבעבור הרעימו ולבעבור קחת ממנו נקם בחרות אפי בו לפני עשתי עשרה שנה, ועתה כי שב אפי ממנו, עתה נכספתי לשוב ולקשר את מעדנות אהבת נעורינו ולהציג את בתו לפניו. ראה נא כי לא יקרך כל און בדבר הזה, ועוד ייטב לך ושכרך הרבה מאד, אפס אם תמָאן ומָרית את פי, יָדוֹעַ תדע כי מרה תהיה אחריתך…”
יעקב פֿערראַנד שמע את הדברים המרים האלה ויתאפק ויתחפש במַסוה המנוחה, אך לבו ראה כי רעה נשקפה עליו, ולמען היות לו רֶוַח להתיעץ ולעשות תחבולות להִמָלט מפח יקוש, אמר אל שרה בנחת: “אני אשחק לנאצותיך ואלעג לכל דבריך, והנני נותן לך שלשה ימים לחשב מחשבות ולְהִנָחֵם ממזִמתך הרַבָּה הזאת - ואם לא תשלח לי מכתב ביום השלישי להודיעני כי נִחַמְתְּ על רעתך אשר יָזַמְתְּ, אז אגישה משפטנו לפני שופטי צדק, והם ישפטו בינינו, ואז תראי כי השופטים יהיו לסִתרה על איש הולך מישרים אשר ינער חֶצנו ממעשה רע ודבר בליעל…”
“טוב הדבר! אני אחכה עד יום השלישי, אולי תֶחכם ותִסָתֵר מרעה - וביום השלישי אשובה אליך לשמוע אם תאבה לעשות שלום לי או להלָחם בי - אך יָדוֹעַ תדע כי המלחמה תהי חזקה מאד, ומֵאֵיתָן קשתי אשַלח בך זקים חִצִים וָמָוֶת!.”
שרה יצאה מהבית, ויעקב פֿערראַנד ישב מְשוֹמם ותפוש ברעיונות שונות ונוראות.
“חֶפצי בידי יצליח,” אמרה שרה אל לבה-. “הנערה היפה אשר הִטה אליה רודאלף חִנוֹ וחַסדו, אהבָתו וחֶמלתו, ויושיבנה בכפר בוקעפֿאל; הנערה ההיא לא תהי לי עוד לשִטנה בדרך - כי האשה עַוֶרֶת העין הֵרימה את המכשלה הזאת מדרכי. ימימה אשר רודאלף מִלַט אותה בחכמתו, וְהִצִיל את רגלה מִדֶחִי בַּבַּיִת אשר ברחוב ההיכל, היא לא תִמָלֵט עוד מהרשת הַמְזוֹרָה כעת לרגלה, ואז לא תשוב עוד עין רודאלף לראותה עד עולם. ואז בהיות רודאלף נעזב מכל רעיה ואהובה, כי בתו עוד חַיָה, למצוא נוֹחַם ושעשועים בעָניו, ואני אעטף שִית אמת על דבר שקר כזה, גם הסופר, אשר יחרד מפני תנופת ידי, יהי עוזר לי, עד כי לא יפסח רודאלף על שתי הסעִפים ויאמין כי בתו עוד חַיָה. ואני אמצא בנקל יתומה עניה ויפת מראה אשר אֲלַמֵד לשונה דַבֵּר שקר כי היא בת רודאלף, הבת אשר הוא מתאבל עליה כל הימים. והוא באוָתו להצליחה ולתת לה יְקָר וגדולה, ישוב ויקחני לו לאשה - ואז תֵּאָמֵן נבואת אֹמַנְתִּי, אז אפיק זממי - ועל מצחי יציץ נֵזר מלוכה.”
והיום ההוא יום רעה להסופר פֿערראַנד! תלָאות שונות השתָּרגוּ עָלו על צוארו וַיַלְאוהו, כמעט אשר יצאה שרה מביתו והשאירה לו לב רַגֶז ודאבון נפש, והנה קארל ראבערט (שר האלף בפי אשת פיפילעט) בא אליו הביתה, ואחרי דַברו מַהתלות ופתיוֹת על אֹדות הקרב אשר ערך עִם ההערצאָג פֿאָן לוצעניי על אשר הִכלימו בפני ימימה הַהַרְוִילִית, שָאל ממנו להשיב לו את שלש מאות וחמשים אלף פֿראנק אשר הִלְוָהוּ לבעבור קְנות לוֹ את משמרת פקֻדתו להיות סופר הקהל בפאַריז. “אנכי,” אמר קארל ראָבערט אליו, “אנכי לא אאמין בקול מַלשינים ומוציאי דִבה אשר יעבירו קול בעיר כי צְרוֹרְךָ נָקוּב וְשִלֻמִים אַיִן לְנוֹשֶיךָ הרבים הנושים בך - אנכי לא אאמין בדִברי בֶלע ההם, אך בכל זאת אחַלה פניך כי תשיב לי את כספי עם המַרבית כאשר נִדברנו, יען כי אחרי אשר נכזבה תוחלתי אשר הוחלתי לִימִימָה הַהַרוילית, נכספה נפשי לקנות לי שדות וכרמים ובית מושב רחוק מתשואות חלד וְהֶמְיַת עיר עליזה-.” כשמוע הסופר את דבריו, הֵרַע לו רעה גדולה, וימהר ויבא לו את כספו, ויאמר אליו בשחוק (מַכאיב לב): “הֵא לך כספך, ואתה צֵא לך וְסַפֵּר באזני מַלשיני איך קצר קצרה ידי לְשַלֵם לְנוֹשָי-.” ויהי אך יָצֹא יָצא קארעל ראבערט מביתו וַיְשַבֵּר את לבבו מִשְנֶה שִברון, כי שִלֵם לו את כספו אשר לא עלה מעולם על לבו לעשות כן (כמשפטו תמיד), גם נודע לו כי מְשַנְאָיו כּוֹרִים שוחה לרגליו להבאיש ריחו ביושבי פאַריז, והנה שפרה סוֹכֶנֶת ביתו באה אל חֲדַר מושבו, והיא תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כפיה ותְמָרֵר בַּבֶּכִי לאמר: “אויה אדוני! איך צָדקו דבריך אשר דברת לפני עשתי עשרה שנה כי נכונים לנו ימי חשֶך אם לא נוריד דומָה את הילדה הקטנה ההיא אשר נִתנה בידינו לְגַדְלָהּ…”
“אך מה כל החרדה הזאת כָּעֵת?” שאל הסופר את הַסוֹכֶנֶת.
“אשה עַוֶרֶת עַיִן, אשר לא ראיתיה מעודי, ואשר בידה הִסגיר טורגעמינא את הילדה ההיא לפני עשתי עשרה שנה אחרי אשר כָתבנו אמָנה כי מֵתה הילדה, האשה הָעַוֶרֶת ההיא באה זה מעט אל חֲדַר מושבי, ותאמר אלי כי היא יודעת אֶל נכון כי אני נתתי לה את הילדה ההיא…”
“הוי! מי הִגיד זאת להאשה הארורה ההיא? הלא טורגעמינא אָסוּר הוא באניה?”
“אני כִחשתי הַכל ואמרתי אליה כי דוברת שקרים היא - אך היא הִגידה לי כי היא מָצאה שנית את הילדה ההיא, וְהַגֵד תגיד האמת באזני השופטים להמיט עלינו אָוֶן להביאנו במצודה…”
“האם כָּרַת עָלַי זה היום בְּרִית את שְאוֹל?” צעק הסופר מנהמת לב נשבר.
“אך אהה! מה אשיב להאשה עַוֶרֶת עין ההיא? ומה אבטיח לתת לה אם תְּכַסֶה את סוֹדֵנו זה? -.”
“ההיא יודעת נאמנה איפה הילדה הקטנה ההיא כעת?” שאל הסופר בנחת.
“היא נשבעה לי כי היא יודעת את מקום שִבתה,” ענתה הסוכנת.
“והילדה הלא היא בת שרה אחות תָּם.” אמר הסופר בלבו, ושרה הורתה הִבטיחה להרבות שְכָרִי אם אֹמַר אליה כי הילדה עודנה בחיים חיתה, ועתה נודע לו כי היא חַיָה ובידי להשיבה אֵליה ולהרבות במחירה - אך מה אעשה לִכְתַב אמָנה ההוא אשר בדיתיו מלבי להָעיד כי מֵתה הילדה? הלא אם יבֻקש הדבר וְיִגָלֶה עֲוֹנִי, אז יִצָמֵת בבור יֶתֶר שנותי לחרפות ולדראון עולם! כי העון הזה יוביל את השופטים אֶל כל דְרָכַי הרעים אשר הלכתי בם מעודי…" ואחרי רגעים מעטים אמר אל שפרה: “מתי תשוב האשה הָעַוֶרֶת ההיא הֵנה?.” “למחר” ענתה שפרה. “כִּתבי נא.” אמר הסופר אליה, “כִּתבי נא אל פוֹלידוֹרִי כי יבוא אלי היום לעת ערב בשעה התשיעית.” “היש את נפשך,” שאלה שפרה, “היש את נפשך להגות מן המסִלה את הילדה ההיא עִם האשה הָעַוֶרֶת יחד? יגורתי פן יכבד עליך הדבר-.” “מה לך לשאול בדבר הזה?” אמר הסופר אליה, “כתבי נא אל פוֹלידוֹרִי ותבקשהו לבוא אלי הֵנה בערב בשעה התשיעית.”
“לִפְנוֹת היום ההוא” אמר רודאלף אל מורף, אשר לא יָכוֹל לבוא ולדבר עִם הסופר, "צו נא להשר פָֿאן גרוין לשַלח רָץ מְמַהֵר ולהביא בעוד ששה ימים את צִלה אשת דוד הרופא פאריזה.
“אך למה זה תבוא האשה המבישה והשובבה ההיא הֵנה?” שאלהו מורף.
“אחרי עֲבוֹר חֹדֶש ימים, תשאל זאת את פי הסופר פֿערראַנד!” ענהו רודאלף.
מט: הָאַשְׁמָה
ביום ההוא אשר גָזל המורה ולילית את מרים, שֻלח רָץ מְמַהֵר אל נעמי בשעה העשירית בערב, להגיד לה בשֵם רודאלף לבל תדאג ולבל תשית לבה אל מרים כי איננה, כי על פי רודאלף היתה שומה להביאה אליו, ובעוד יומַיִם תשוב הנערה אליה, ומטעם כמוס צוה רודאלף לבל תשלח נעמי אגרת אל רודאלף פאריזה רק ביד הָרָץ ההוא, וְהָרָץ שֻלַח בְּמַלְאֲכוּת שרה אחות תם, להרגיע בזה את לבב נעמי על דבר הנערה, ולבל יִוָדַע מאומה לרודאלף עד יום השלישי, ובין כֹה וכֹה חִכתה שרה להַמריץ את יעקב פֿערראנד הסופר לענות בהילדה כי עודה בחיים חיָתה. גם עשתה שרה עוד מזִמה רעה להכרית את ימימה ההרוילית מארץ החיים, או לַמִצְעָר לעשות שנאה וקנאה בין רודאלף ובין בעל ימימה עד אשר יאסור אִסָר על נפש אשתו לבל תוסיף עוד לראות את פני רודאלף כל הימים, ואז ישוב לבב רודאלף אל שרה אהובת נעוריו כבימי קדם. כי ביום השני אחרי אשר דָלַק המאַרקיז פֿאָן הארווילע את אשת נעוריו וישיגה בבית אשר ברחוב ההיכל, בא תם אל הבית ההוא, ובנקל הוציא מלב אשת פיפילעט מלים וַתּוֹדִיעֵהוּ כי אשה צעירה לימים רֻדפה בקנאת בעל נעוריה ואחד מִגָרֵי החצר אשר שמו רודאלף הציל אותה בחכמתו. ואחרי אשר נודע הדבר לשרה, שלחה אגרת בלי שֵם הכותב אל השר פֿאן הארווילע, וכתוב אליה כדברים האלה: “דע לך כי רעיתך סבבתך בכַחש ובמרמה, כי בהִוָדע לה כי דָלקת אחריה וַתַּשיגה בבית ההוא אשר ברחוב ההיכל, כִחשה לך את מְגַמַת לבה - וְהֶערימה להגיד לך כי לתמוך ידי עניים באה שמה, ובאמת הובילוה רגליה אל הבית ההוא לֵרָאות את פני שר גדול ונכבד אשר למען עֲשוֹת את מזמָתו שכר לו חדר בחצר ההוא במכפֵלה הרביעית ושמו רודאלף. ואם מָאֵן אתה להאמין דבר מוּזָר כזה, בוא נא אל החצר ההוא אשר הוא במספר 17 ברחוב ההיכל ושם תִּוָכַח כי אך אמת יהגה חִכי - ראה העידותי בך, פן יֵאָמר עליך כי אהבת רודאלף עִוְרָה כֹה את עיניך עד כי לא תביט אם גם אשת נעוריך תְפַזֵר לו דרכיה.” כדברים האלה שלחה שרה אֶל המאַרקיז פֿאָן הארווילע על ידי הרצים אחרי דברה עם הסופר את דברי תרמית לבה. ובערב ביום ההוא הלך רודאלף לבית השר… ומשם לבית ימימה ההרוילית להגיד לה כי הִמציא בעדה דְבַר צֶדֶק אשר לה לעשות במסתרים ובתחבולות, אך בטרם בוא רודאלף לביתה, יָשבה היא עִם בעלה השר פֿאָן הארווילע וַתְּדַבֵּר על לבו דברים טובים דברים נחומים, כי דברי רודאלף אשר דִבר אִתה על דבר בעל נעוריה, הֵעירו בחדרי לבה רגשי חמלה וחנינה, ותחמול על מֻכה אלהים וְאֹבֵד בתגרת יד מַחלה אנושה. ובעלה השר התפלא מאד בהִתבוננו איך נֶהפכו פתאם מחשבותיה לחֻמלה עליו ולנחמהו בצוף אמרי נוֹעַם, והוא לא יָדע כי יד רודאלף עשתה זאת. רוחו דובר בימימה, ותורת חסדו על לשונה. וישמח השר שמחה גדולה, כִּליותיו תָּגֵלנה וכל עצמותיו גִיל תחגורנה, והנה אחד העבדים בא הביתה ויאמר: “נְשִׂיא געראָלשטיין שואל אם תַּרְשֵהוּ הגבירה ימימה לדַבר אתה דברים אחדים.” “יבוא נא הביתה!” ענהו השר פֿאָן הארווילע. וברגע ההוא הופיע רודאלף בבית ויאמר: “יַעלוז לבי כי מצאתי את השר מאַרקיז בביתו,” “ולבי יעלוז שִבעתים בשובי לראות את פני הוד מלכותך אחרי אשר לא ראיתיך זה ימים רבים,” ענהו השר הארווילע. והנה בשבתם יחד ומתעלסים בדברי ידידות, הובאה מבית הרצים האגרת ההיא אשר שלחה שרה אל השר הארווילע בלי שֵם כותבה. והשר חִלה את פני רודאלף לִסלוח לו אם יפנה הצִדה רגעים מעטים לקרוא את דברי האגרת ההיא, אשר בה הִלשינה שרה את רודאלף ואת ימימה, כאשר סִפרנו בזה.
נ: מועצות
רודאלף וימימה נִדברו יחד בעת אשר קרא השר פֿאָן הארווילע את האגרת ההיא. פני השר לא שֻנוּ למראה עין, רק ידו הָאֹחֶזֶת המכתב רוֹעֶדֶת מעט, ואחרי רגעים מעטים הִצפין את האגרת בצלחתו, ויאמר אל רודאלף: “שאני נא הוד מלכות ואנכי אלך לי לחדר מכתבי להשיב דבר על האגרת ההובאת לי, כי נחוץ לי הדבר עד מאד.” ובדַברו הִשתחוה מול רודאלף ויצא החוצה. ורודאלף אמר אל ימימה: “בעלך הִתחפש בַּאֲפַר כאיש מנוחות, אך מבטי עיני חדרו תוך חדרי לבבו ויראו כי מורשי לבבו רוֹעֲשִים…” “אולי מרוב שִמחתו היתה זאת,” הֵשיבה ימימה אמריה לו, “כי זה מעט הִשמחתי את לבבו בהטיפי אליו דברים טובים ואמָרים נעימים לנחמהו מיגונו ולרַפא מַחַץ מכתו האנושה, כי שמרתי מוצא שפתיך, אדוני! ובה' נשבעתי להתאמץ עוד בכל מאמצי כֹחִי למען הַרגיע את לבב בעלי הָאֹבֵד ולהשקיט לו מִימֵי רעתו וצרתו כאשר יעצתני אדוני-.” “אֵל גמולות ישַלם לך ויגמלך טוב על חסדך וטובך זה!” אמר רודאלף אליה, “וְאַתְּ תדעי ובָחנת איך תהי גם אַתְּ נֻחמה בנַחמך את בעלך הטוב והישר אשר יד ה' נגעה בו - אויה! אך עתה אודיעה נא אותך גברתי כי סַלוֹתִי לפניך מסִלת צדקה אשר תלכי בה מִסְתַּתֵּרָה וּמִתְנַכֵּרָה להחיות לב נערה יִשְרַת דרך ואֻמללה, ולהרנין לבב אלמנה אֵם הנערה ההיא. ועתה שמעי נא פֵשר דָבר: דעי נא גבירה כי אני שכרתי לי בית מושב בחצר ההוא אשר ברחוב ההיכל - ושם בַּעֲלִיַת קיר קטנה מתגולל מאָרעל חרש האבן בְּעוֹנִי וְחוֹסֶר כֹּל עִם בניו הקטנים (כאשר ידעת גם אַתְּ גבירה). וביום אתמול הלכתי עִם שְכֵנָתִי יונת-צחוק (אשר אספר לך בעת אחרת את הליכות דרכה) אל השוק הנקרא בשם “היכל” לקנות שם כלי בַיִת ובגדים בעד בֵית מאָרעל. ויהי בבואי אל אחת החנויות ראיתי שם אֲרוֹן עץ, ובהתבונני בו מִבַּיִת, מצאתי בתוכו אגרת כתובה בידי אשה, והאשה מתאוננת באגרת ההיא על איש נָבָל הַמְכַחֵש בכַספה אשר הָפקד בידו ואשר בגלל זאת היא מִתעטפת ברעב עִם בִתה היחידה ואין עוזר לה. ובקראי את האגרת ההיא שאלתי את פי בעלת המסחור ההוא ממי קנתה את הארון, והיא השיבתני דָבר כי קנתה אותו ועוד כלי בית מעטים מיד אשה מעֻלפת שחורים ורכה עוד בשנים, אשר היא ובתה תֵּרָאֵינָה כבנות נדיבים וְשׁוֹעִים אשר ירדו פלאים-.”
“ואתה הוד מלכות לא ידעת איה מקום מושב האֻמללה ההיא ובתה?”
“לא, וגם בעלת המסחור אשר קניתי בחנותה את הארון, גם היא איננה יודעת זאת, גם את שְׁמָהּ לא תדע. אך אקוה כי השר פֿאָן גרוין יחקור וימצא את בית מגורה. אפס כי שכחתי לספר לך גבירה כי בשולי האגרת ההיא אשר מצאתי בתוך הארון, כתובים הדברים האלה: לכתוב לההערצאָגין פֿאָן לוצעניי.”
“אם כן הדבר,” אמרה ימימה בשמחת לבב, “אם כן הדבר אֵלכה לי ואשאל את פי ההערצאָגין פֿאָן לוצעניי על אֹדות האשה ההיא -.” ואחרי רגע קטן נאנחה ותוסף לדַבר: “אך איך אשאל את ההערצאָגין על אֹדות האשה ההיא אם לא אֵדַע את שְׁמָהּ.”
“שאלי נא אותה אם היא יודעת אשה אלמנה רכה בשנים אשר לה בת יחידה ושמה פנינה, ואשר אחיה שלח יד בנפשו לפני חדשים מעטים - כאשר הראיתי לדעת במכתבה אשר מצאתי בארון ההוא-.”
“אדַמה כי על פי האותות האלה, תזכור ההערצאגין מי היא האלמנה-. הוי, נשבר לבי בקרבי על שֶבר בת לא-נֻחמה זאת אשר לפי דבריך, אדוני, היא בת נדיב וָשׁוֹעַ וַתֵּרֶד פלאים בתגרת יד איש נָבל…”
“איש סופר עשיר גדול ורע מעללים מאד אשר שמו יעקב פֿערראנד.”
“יעקב פֿערראנד! הלא הוא סופר בעלי גם סופר אשת אבי - שגית אדוני, שגית, הסופר הזה ישר באדם הוא, וכל יודעי שמו קדוש יאמרו לו.”
"ואני יודע נאמנה כי מְעַוֵל וְחוֹמֵס הוא, והוא כִחש בפקדון האלמנה ההיא אשר הִפְקִידוֹ אָחִיהָ בידו - ועונו גדול מנשוא! כי איש עשיר הוא, וכל יודעיו יאמינו בו כי איש חסיד ואיש קדוש הוא, והוא יַרבה חמס ושוד! אהבת בִּצְעוֹ לא תִשבע כמָות, ותאות נפשו לכסף וזהב לא תאמר הון. הוא יבַלע חֵיל חֵלְכָּאִים, יָשוּד אלמנות, ירצץ יתומים, וימלא אוצרותיו, זְהַב חמָסים, שוד אֻמללים וְגֵזֶל נדכאים -. כי יקום איש על רעהו וּרְצָחוֹ נפש, הלא ירצחהו רק פעם אחת וברגע קטן, אך עַיִט צבוע זה יִרְצַח מעט מעט ובימים כבירים את כל הנופלים בעצומיו, בשַלחו בם כאֵב נצח, רִשפי עוֹנִי וְחִצֵי מָוֶת ורעות רבות וצרות-. הוא בְאַוַת נפשו הרחָבה יַכרית אֹכֶל מפי עולֵל, יגזול מִשְעֶנֶת מיד איש שיבה, וּשְאוֹל יֶחטא - נשיבה על לב איך הֶעמיק שִחת בכַחשו ובפקדון האלמנה הזאת: האלמנה השדודה תמות בְעוֹצֶר יגון וברעב, ובתה היפה הרכה והענֻגה אשר לא נִסתה לעבוד בלחם, תִּשָאֵר יתומה עניה ועזובה בלי משען לחם, ואין מִפלט לה בלתי אם להמיר כבודה בקלון בעד אגורת כסף, או למות ברעב - ואם תעש את דבר הנבָלה ותחלל כבודה, הלא אז תשחית את נפשה לנצח, ומי הֵסב בכל אלה? הלא יעקב פֿערראַנד! הוא הסב במות האלמנה ובקלון בתה, הוא רָצַח את גְוִיַת הָאֵם ואת נפש הבת, ולא בפעם אחת, גם לא ברגע קטן, רק בפעמים רבות וּבימים כבירים ובאכזריות רֶצַח!!-.
ימימה לא שמעה עוד דברים נמרצים כאלה מפי רודאלף, לא ראתה עוד פנים נזעמים כהם מיום ראותה את פניו, ודבריו המפיצים עֶברה וזעם על עושי רשעה, הִתחקו כבצפורן שמיר על לוח לבבה, וַתִּדוֹם.
“סלחי נא לי,” אמר רודאלף אליה אחרי רגע קטן, “סלחי נא לי על זעמי וקצפי, כי לא יכולתי להתאפק בזָכרי את הרעה הנשקפת על האלמנה ההיא ובתה, ומי יְמַלֵל את כל התלאות והרעות הנוראות אשר תִּוָלַדְנָה מֵעוֹנִי וחוֹסר כֹּל?-.” “אודך אדוני על כי בדבריך הנערצים יספת עוד להעיר את רחמי ביתר עז על האלמנה ההיא ובתה. ובישע אלהים אושיעה אתהן מבלי אשר תדענה מאין בא עֶזרו-. הוי, מי יתן בוקר וארוצה אל ההערצאגין לחקור ולדעת מי היא האלמנה האֻמללה ההיא, ואז אשוטט בחוצות פאַריז, ולא אנוח ולא אשקוט, גם אם אשים נפשי בכפי, עד אשר אמצאנה-.” כֹּה דִברה ימימה ברגש וַתִּדוֹם מספר רגעים, ואחרי כן הוסיפה דַבֵּר: “נכספה גם כלתה נפשי לָחוּש את השמחה הגדולה אשר ישמח לב אדם בהַחיותו לב נדכאים - אוי לי, כי נאספה שמחה וגיל מחדרי לבבי בעודי צעירה לימים, ובתי נפשי סגֻרים מבּוֹא כל רֶגש שָשון בם - ועתה אתה, אדוני המלך, הוריתני ללכת במעגלי צדק אשר כל הולך בם ישבע שמחות עולם, גילה נִצחת וששון אין-קץ. כל אשר אוסיף להתבונן בדַברות קדשך, אוסיפה למצוא בם יֹשֶר וחנינה, חסד ורחמים, צדק עולמים ומישרים, ומה גם בלמדך אותי לַעזור מבלי אשר יֵדַע הֶעָזוּר מי עוֹזְרוֹ, וְהַנוֹשע מי מושיעו - הה, מאין ידעת אדוני המלך לַחדור כֹה בחדרי לבב עניים מרודים? איככה תוכל לדעת עֱנות עני ולַחצו בשִבתך על גַפֵּי מרומי ההצלחה כל ימי חייך?-.”
“גם אנכי סבלתי ועודני מסֻבּל עמל ותלאה, ועל כן ידעתי את נפש מְצֵרָה.”
“האתה, הוד מלכות, הִנך קְשֵה יום?”
“אויה, כי כן הוא! קשה יומי הֶלְאַנִי תלאות רבות ושונות, עד כי לאחרונה הִשִיא מָוֶת על בתי היחידה - אהה! וַיְבַצְעֵנִי…”
“בתך, האמנתי כי לא היתה לך בת-.”
“אל תשאלי נא מי היתה הורתה, אך דעי לך כי בתי מֵתה עלי בימי יַלדותה, ומותה ימָרר יְמוֹתַי ושנותי, ברבות הימים יִרֶב יגוני, ובספות השנים יוסיף לי מות בתי שְנות רעה - אויה לי! כי לולי מֵתה הילדה, נמלאו לה כהיום שבע עשרה שנה… סלחי נא לי, גבירה, כי עזבתי עָלי שיחי והתאוננתי במר רוחי, כי כֹה הָטבע בלבב אֱנוֹש אָנוּש תֵּת פּוּגָה לַתּוּגָה עת יְסַפְּרֶנָה וְיַשְחֶנָה כי יְשִׂיחֶנָה-. אמנם לא אֶנָחֵם על דברי אשר דברתי אתך, כי לבי סמוך ובטוח כי תאבי לעצתי, ותלכי במסִלות הצדק אשר סַלוֹתִי לפניך: להרנין לב אלמנה, להחיות רוח שפלים, להיות עינים לָעִוֵר, מעוז לדל ומחסה לאביון, ובדברים האלה תמצאי מָזוֹר וְשֶׁבֶר לְשֶבֶר לבבך, רִפאות וגהה לרוחך הכהה, ושמחה נצחת לנפשך הנאנחת. ואני אהי בעזרך לזרוע צדקות ולהפרות יֶשע - גם אתאמץ בכל מאמצי כחי להצמיח ישועות לך ולבעל נעוריך אשר נפשי קשורה בנפשי מִנוֹעַר, ואשר כְּגֹדֶל טוּבוֹ כן גֹדֶל מַכאובו…”
“אודך בכל לבב, אדוני!” ענתה ימימה וַתִּמַח דמעתה מעל עיניה, “כי לולי עצתך תשעשעני, כי עתה אבדתי בעָניי. ובשם ה' אשבע להקים את דברך הטוב, לרדוף צדק ולנחם את בעל נעורי בר הלבב הָאֹבֵד בתִגרת יד מחלתו האנושה…”
לדברים האלה נִרעש פתאֹם הבית, ודלת מסֻתרה נפתחה בחוזק יד. ימימה צעקה מִנהמת לב, רודאלף הִתפלץ, והשר הארווילע הִתְפָרץ ויבוא הביתה בפָנים לבָנים כַּמֵת ובפיק ברכים ודמעות עינים. אחרי עֲבוֹר הבהלה הראשונה, אמר השר הארווילע אל רודאלף בְּתִתּוֹ לו את מכתב שרה: “הֵא לך, הוד מלכות, את המכתב הנִתעב אשר הובא אלי זה מעט - קראהו וקרעהו אחרי כן לגזרים!”
ימימה הביטה פני בעלה בתמהון, ורודאלף קרא את המכתב ויקרא בזעם אפו: “מה רבה התועבה הזאת!.” “ואנכי,” אמר השר הארווילע, “ואנכי הִתעבתי עלילה גדולה גם מהתועבה הלזו, כי אנכי תחת הראותך את המכתב הארור ההוא, הִסתרתיו אז מנגד עיניך, ושמתי מַסְוֵה מנוחה על פָנַי בעת אשר שלהבת הקִנאה בי מתלקחת, ואש זעמי הִרתיחה את כל קְרָבַי, ואצא מהבית וָאֵחָבֵא אחורי דלת מסֻתרה וָאַט אזני לשמוע את אשר תדבר עִם ימימה. ומה שמעתי? אִמרי יֹשֶר, דברי צדק ותורת חסד! - הוי, איך נואלתי וחטאתי כי לא האמנתי בצִדקת נפשך וְטֹהַר רוחך! ראה נא, הוד מלכות! גם אַתְּ ימימה! ראו הנני כורע לפניכם על בִרכי, ואַשביעכם בשמים ובארץ כי תסלחו לַעֲוֹנִי ותכַפרו משוגתי ועוָתתי-.”
“הוי אחי!” קרא רודאלף אל השר הארווילע בהרימו מהארץ, “קום נא יקירי! כי במה חטאת לי ובמה הרעות לי כי תתרפס ותבקשני לסלוח לך? ונהפוך הוא כי שִמחתני בפעלך זה, יען כי על ידו הָראית לדעת כי ימימה רעיתך בעלת נפש טובה היא הַשֹׁאֶפֶת אך צדק וחסד ומתאמצת לנַחמך ולשַמחך מיגונך…”
“וְאַתְּ ימימה!” קרא השר אֶל אשת נעוריו, “הגם אַתְּ תסלחי לעוני בפעם הזאת?”
“סלחתי כדברך אם אך תהי עוזר לי להצליחך כל דרכיך-.”
“ראה נא ידידי!” אמר רודאלף אל השר הארווילע, “ראה נא כי אויבינו לא הִשכילו, ומחשבתם הרעה נהפכה לנו לטובה, כי אני ואתה יָספנו לאהוב איש את אחיהו ביתר עז, וצִדקת ימימה רעיתך התמימה יצאה כנוגה. בזה נקמנו מאויבינו בעת הזאת, אך בימים הבאים אשלם להם עוד על יֶתֶר כְּרוֹעַ מעלליהם - כי לבי רואה מֵאַיִן יצא הנגף הזה - ואנכי שַמְתִּי לי לְקָו להיטיב לַטובים ולישרים בלבותם, ולגמול לעושי רֶשַע כרשעתם-. עתה אלכה לי כי בא מועד. שלום לך הארווילע אחי! חֲיִי בטוב, ימימה!” כֹה דבר רודאלף ויצא מהבית, והשר הארווילע הלך לשלחו ולהודות לו עוד הפעם, ואחרי כן בא אל חדר מושבו ויסגור הדלת בעדו וישקע במחשבות עמוקות.
-
המזכיר נוממער 4 1848, ברלין א אשער עט. קאמפא. והוא אוצר יקר לביבליאגראפיע העברית, מחברת הרב החכם השלם והמהולל דר. מ. שטיינשניידער. ↩
-
נאכט איילע. ↩
-
דאס העפט, כמו ויבוא גם הנצב אחר הלהב (שופטים ג' כ"ב). ↩
-
דורכזיכטיג. ↩
-
פיה–האנדלער. ↩
-
פֿינפפֿאך. ↩
-
קאנאל. ↩
-
מיטגיפט, כמו ויתנה שלוחים לבתו (מ"א, ט טז) והוא נגזר מן פעל ושלשים בנות שלח החוצה. ↩
-
יזכר נא הקורא כי הזמירה נִתנה אל בית יעקב פערראַנד הסופר בהיותה עוד ילדה קטנה כבת ארבע שנים ושפרה סוכנת ביתו הסגירה אותה ליד לילית לגדלה בביתה בשכר אלף פראנק. ↩
-
הקורא המשכיל ישכיל ויבין כי הילדה אשר מדבר בה בזה היא מרים אשר תכונה בשם “זמירה”, בת רודאלף ושרה, ורק שקר ענתה שרה כי הילדה הזאת בת אחותה היא, לבעבור בצע על ידי זה את מזמות לבבה, כאשר יודע במרוצת הדברים. אמנם גם שרה גם רודאלף האמינו כי מתה עליהם בתם–. ↩
א: בֵּית הַמַּרְזֵחַ
בְּשֵׁם “בֵּית מַרְזֵחַ” יכַנו השודדים והמרצחים את בית היין אשר יתגודדו בו לחקור מִמְסָךְ. בַּעלי או בַּעלוֹת בַּיִת כזה מַרביתם בני נָבָל גם בני בלי שֵם אשר לָקחו ענשם בפלילים או בנות בליעל אשר נִמלאו להן ימי צבאן בבית האסורים והבאים בתוכו לסבוא יין, בזויי עָם המה אשר תָּקִיא אותם חֶברת האדם מֳגֵוָה. אֲסֳירֵי-אֳנִי1 אשר נִרצה עונם, חַברי גַנָבים שודדי לַיִל ושופכי דמי נקיים. שֹׁד וָרֶצַח אם יהיה בעיר פאריז יפרשו השופטים את רִשתם על בֵית פריצים זה, ובכל פעם יגורו בחרמס אֶת הנפש החוטאת אשר הם מבקשים.
מִמוֹצָא הדברים המעטים האלה, יבין כל קורא משכיל כי מָראות נוראות תראינה עיניו בְּמִסְפַר הסִפור הזה. מקומות זרים מְזַרֵי זְוָעָה אשר על כל סביבם רשעים עריצים יתהלָכו וּכְשִרְצֵי בתי מָחראות ישרֹצו שמה.
הַסוֹפֵר הנפלא קאָפער הִפליא מאד לסַפר הֲלִיכוֹת בני הוֹדוּ הפראים ועלילותיהם הנתעבות, שפתם העמוקה המלאה לה בלָהוֹת עם יֹפִי, עָרמתם ומזִמתם הרבה לְהִמָלט כצבי מיד יוקשיהם, ואכזריות עֶברתם בהשיגם את אויביהם. הקורא את דבריו, יֵעָוֶה משמוע, יִבָּהֵל מראוֹת, וידאג לאֶחיו בני עַמוֹ המתבודדים בארץ נוראה ההיא מְאוּרַת צפעונים ומקום תנים.
ואנחנו נְנַסֶּה הפעם לספר תהלוכות פראי אדם אחרים אשר גם הם זרים לנו, בחֶברתנו לא יתערבו, ובקהל עדתנו לא יִחַד מושבם, ורק בזאת אלה מאלה יִפָּרֵדוּ: כי הפראים אשר נדבר בם אנחנו, לא רחוקים הם מאתנו, ובתוֹכנו הם יושבים, ואם נחָרף את נפשנו לבַקֵּר את בתי היין אשר יֵערימו שם סוד ויתיעצו על דְבר שֹׁד ורצח, אז נוכל לראותם עין בעין.
להפראים האלה מנהגים זרים, בגדים מוזרים, נשים נכריות, ובלשון אחרת איש אל אחיו ידברו, לשונם מלאה תעלומות וסתרי מזמות מבהילות, סַעֲפִים נוראים ודמיונות מַרגיזי נפש. כמוהם ככל הגוים הפראים יכַנו איש את רֵעהו בשמות איומים אשר יתָארו את תכונות רוחם, את חֲמס ידיהם וחטאת נפשותיהם, את עֶברת זדונם ואת רֹעַ מעלליהם.
השמות ההם יקחו למו מאת החזיונות הנוראים בארץ. והדברים המשחיתים והמחבלים בתבל אשר ימַלאו את נפש האדם רעד וָרֹגֶז –. ועתה הט אזנך, קורא יקר! ותשמע חדשות ונצורות:
בשנת 1838 בשלשה עשר יום לחֹדש התשיעי בערב, בהתחולל רוח סערה, ומטר סֹחֵף נִתך ארצה, הּלֹך הָלַךְ איש רם הקומה ולָבוש קרעים, וישם פעָמיו אל רֶבַע העיר פאריז הנקרא בשם סִיטע. הרֶבַע הזה יִשְתָּרֵעַ מבית המִשפט וְיִפְגַע בבית תפלת נאָטר-דאַם. ואף כי עיני השופטים משוטטות בו לילה ויום, הוא עצֶרת בוגדים, רֵבֶץ מרצחים, מָנוֹס ומִקלט לכל זד ארור אשר תְּפַלֵט העיר מקִרבה. נפלאת היא בעינינו כי רק על יד בית המשפט יתקעו עדת מרעים ההם את יתדם' אף כי מִדֵי יום בּיום יִלָכְדו ילכדו שם בידי שופטיהם וִיאֻסְפו אֲסֵפָת אסיר אֶל בּוֹר, או יובלו לְבָמַת מַטְבֵּחַ ולמקום ההרֵגה –.
בלילה ההוא נָשַׁף רוח קַר בחוצות הסיטע, ושביבי אש העששית הכֵהה, הִתראו בְמֵי מַדְמֵנָה הצָפים על מרצפות האבנים מרוב הגשם. בתי צלמות הבנוים בלי סדרים, נשקפים על פני הישמון אשר ברֶבע העיר הזאת. להבתים הנִבזים ההם חלונים שקופים אטומים אשר מסגרותיהם היו לִמְסֹס גֹסֵס מִזֹקֶן, וזכוכיותיהם שבורות מרוב ימים. דרך נתיבוֹת חשֶךְ' יַעלו גָרֵי חדרי מָוֶת האלה במַעלות צרות ואפֵלות המעלות צַחנה ובֶאשה, אל מַעֲלוֹתֵיהם. שְלַבֵּי המעלות זקופים מאד וגבוהים, עד כי בְחָזקה יָעפילו לעלות אֶל הבתים הַשְנִיִם בעֵזר חבל דק הנטוי על פני הקירות הרטובים תמיד מזרם וממטר וְשֶפֶךְ מֵי הרחצה אשר ישפכו עליהם יושבי חשֶך וצלמות ההם.
בְּהַגִּיַע האיש אשר זכרנו, אֶל רחוב הַפּוֹל 2אשר בתוך הסיטע, הָלַךְ רוֹמָה הָלֹךְ וְטָפוֹף, כי ידע כי על אדמת בני גִילו תִצעדנה רגליו –. חשכת הלילה פרושה על פני חוצות, מִטרות עֹז זֹרְמוּ עָבֵי שחקים, ורוח סֹעָה וסער דופק בקול יְלֵל עֲלֵי דלת ושער. מורה השעות אשר במִגדל בית המשפט ישמיע את השעה העשירית. נשים סָרוֹת טעם נצבות בְּמו אֹפֶל ומשוררות שירי עָם 3. ולפי רְאוֹת עַיִן נודעה להאיש אשר זכרנו נערה אחת המתגוררת בעיר בֶּהָלוֹת ההיא, כי הִתיצב אצלה בקול הָמוֹן וַיַחזִיקה בימינה. והנערה התחלחלה ותָּשֶב אחור ברעדה ותאמר: “שׁלום לך, חַרְבוֹנָה!” 4 –. בשֵם מַחריב ומשחית הזה, יְכַנּוּהוּ גָרֵי הסיטע מיום צאתו לחפשי מִמִשְמַרְתּוֹ –.
“הלא את היא הזמירה!” 5, הרעים עליה בן הענק בקוֹל פחדים, "ועתה כַבְּסִי את גַרגרותי בדם ענָבים או במִשרפות המים 6 אם אין את נפשך לדעת את אגרוֹפי כי עָז! – ".
"הכסף אָזל מכיסי – " – השיבה הנערה ברעדה, כי האיש הזה נורא הוא על כל סביביו –.
"אם אפס כסף, תָאמין לך בַעלת בית המַרזח הין יין על דִּבְרָתֵךְ וְתֻמַּת מַראיך – ".
“אהה! עוד לא שלמתי לה גם בעד הבגדים אשר השאילה לי”.
“בת נַעות המרדות!” נתן עליה השודד בקולו, ויהדוף את האומללה באגרוף רשע עד כי נפלה ארצה ותזעק מנהמת לבה. “מה לך כי נזעקת?” הוסיף השודד לדבר, עוד לא נִחתה ידי בך – חכי נא מעט וְתֵלְכִי במָחול לקול מהלומות אגרופי – ".
הנערה התנערה מעפר ותמהר וַתָּנָס מפניו בנתיב חֹשֶךְ והוא רודף אחריה בחרי אף וצועק: "עִמדי עמודי!… אודִיעָה אותך דבר… עתה נִתְפַּשְׂתְּ עתה הִנַךְ בידי – "ובדַברו תָפַשׂ בכַפו הגדולה והחזקה, כף יד קטנה רכה וענֻגה,
“עתה הִנְּך בידי!” ענהו קול איש אַלְמוֹנִי 7..
“לא יד הזמירה בכפי?” שאל השודד, “ומי זה אתה האיש? האם חֲמוּץ-זְרוֹעַ? 8… אמור נא… הרף ממני… אוי אוי… למה תְחַנֵק את צַוארי?… הרפני נא… תחת כי באתי בצֵל קורת ביתך…”
“אינני חֲמוּץ-זְרוֹע!” ענהו האלמוני המַחזיק בצואר השודד.
“לא מִמְתֵי סוֹדֵנו אתה” דָמך בראשך! אך למי הכף הקטנה אשר תפשתי בכפי?" שאל השודד. “לאיש ריבך!” השיב האלמוני, ויוסף עוד להחזיק בצואר השודד בְּרַב כֹּחַ, כי עצָבים ועורקים חזקים כמטילי ברזל לכף האיש הזר ההוא.
הנערה האומללה עלתה מעלות אחדות במעלות בית חמוץ-זרוע – כי שם ביתו. – ותקרא מרחוק אֶל מושיעה, ותאמר: “רב תודות לך אדוני כי הצלתני מיד חזק ממנו! אמנם עתה לא אֵחַת עוד מפניו, על כן הרף נא ממנו וְהִמָלֵט על נפשך! הידעת כי חַרְבוֹנָה הוא? –.”
“ואני איש זְרוֹעַ רמה!” ענה האלמוני אליה.
כרגע נָדמו שני האנשים, ורק קול נַחרת חֵמָה נשמע בְׁהֵאָבְקָם יחד.
"החפץ מָוֶת אתה?! צעק השודד, “אם לא תרפני כרגע, אסירה את חוטמך מעליך עד היסוד!”
“חוטמי קטן הוא, ופה בחשכה לא תראהו”.
“אם כן נלכה לאור העששית”!.
נֵלכה – ושם נִתראה פנים, ענהו האלמוני ויסחבהו סָחֹב והשלך עד העששית. שם הִתאבקו בחֹזֶקת היד, עד כי נפל השודד שדוד; אך כרגע קם הנופל ויתעודד, ויתנפל בזעם אפו על מִתקוממו המִתגאה בְּחֹסֶן גבורַתו כארז אדיר, ואשר לא יֵאָמֵן כי רך וענוג כמוהו יהי כּבּיר כֹּח ואמיץ לב, כזה לְשַבֵּר זרוע גבור חיל וגדל כֹּח כחרבונה.
האלמוני הפיל עוד הפעם את השודד ארצה, אך הוא מֵאן עוד לְהִכָנַע, ויתנער מעפר ויוסף עוד לְהִלָחֵם. אז הפך האַלמוני את ידיו, וַיַמְטֵר מהלומות אגרופיו על ראש השודד עד כי הֲמָמוֹ בתִגרת ידו. השודד נפל כשור פר ארצה, ובקול עֲנֹות חלושה שָחָה מעפר אִמרתו, ויאמר "רב לי כעת – הנני נותן לך את תּוֹדָתִי 9כי עֲצַמְתָּ ממני – חֲזִיז ורעם! לך זרוע עם גבורה! – זרועך עזה כַמָּוֶת! ועתה הניחה נא לי ככלות כּחִי – ".
“אם לא יוסיף עוד לְהִלָחֵם, הניחה נא לו”, אמרה הנערה אל האלמוני. "אך הגידה נא לי מי אתה? הלא בכל יושבי הסיטע אין איש – זולת הַמּוֹרֶה 10 – אשר בְּאוֹנוֹ שָׂרָה את חַרבונה ויוכל לו! – תשואות חן חן לך אדני כי הִצלתני מִכַּף העריץ הזה לבל יעשה אתי כָלָה! – ".
האלמוני לא הֵשִיב דָבָר, אך הִטָּה אזנו לקול הנערה, כי מעודו לא הֶאזינה אזנו צִלצל קול נָעִים כזה החודֵר חדרֵי לבבו, ויאבה להתבונן בה, אך חֶשכת הלילה עמדה לו לשטנה, ואור העששית לא עָצַר כֹּח להאיר את הלילה.
השודד הניע ידיו ורגליו אחרי שָכבו ארצה כאיש נִפעם רגעים אחדים, ויתנער ויקם מהארץ.
"השמר לך אדני! "הוסיפה הנערה לדַבר אל האלמוני, והשׁמר לך מפני חַרבונה! נוס מזה – ".
הֵרָגְעִי נא בתי!" אמר האלמוני אליה, "אם מעט לו, אוסיפה לו כהֵנה וכהֵנה – ".
“רב לך כָעת – ענה השודד – ועוד נִתראה פנים –”
“התתאונן עוד?” נתן עליו האלמוני בקולו.
“לא אתאונן – אך הנני נכנע תחתיך, כי עֹז בידך להרעים אבני רעם על ראש גבר!” ענהו השודד ביראת הכָּבוֹד אשר הָטְבְּעָה בלבב כל בני גילו בְּהִכָּנְעָם תחת ידי תוקפיהם. "מהלומות אגרופיך כזרם ברד ואבני אלגביש הָלמו ומָחצוּ ראשי – בזרוע עֻזך תִּטרוֹף זרוע אף קדקד – וזולת המּורֶה אשר ידו בַּכֹּל, לא יתהלל המִתהלל כי שָׂם רגלו על צוארי – "
“ומה חֶפצך עוד?” שאלהו האלמוני.
לא אחפוץ דבר רק לגלות אזנך כי אותך שָׁת ה' למורה 11לי, וגם לך ישית מורה – כי זרוע רָמָה צוֹפִיָה על כל בעלי אגרוף – אמנם עתה כי חזקתני וַתוכל לי, עתה יִוָדַע לך כי כל גָרֵי הסיטע ייראו מפניך. בעלי בָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ יֵרַתּ ויחרדו מפני תנופת ידך, וִימַלְאוּ גרונך מבחירי יינם, וכל העלָמות תְּשָרֵתְנָה אותך –. ועתה אחלה את פניך להודיעני מה שִמך ומי אתה? כי שפתיך תבַּענה שְפַת מְתֵי סודנו כאחד זִקני הסיטע; אולם אם מֵחַבְרֵי גנבים אתה, דבר אין לי אתך! אנכי זה דַרכי כֶסֶל לי לְהָנִיף את המאכלת עת יָצוּפוּ דֱמֵי לבבי על עֵינָי, ובעבור זה הייתי אֲסִיר-אֳנִי חמש עשרה שנה, אך בִּגְנֵבָה לא שלחתי ידי מעודי, וגם הזמירה יודעת זאת".
“כֵּנִים דבריו” ענתה הנערה.
“אם כן הדבר – אמר האלמוני אל חרבונה – אם כן הדבר כי כַפֶּיך לא נְגֹאֲלוּ בגנֵבה, לכה ונֵלכה אֶל בית המרזח לשתות אשיש ענבים, בוא נא אתי ואל תירא!”
“הֵיטבת דַבר, גבור החיל! – עוד הפעם אתן לך תודה כי גבור מלחמה אתה – לְךָ אגרוף עם חזיזים! – עוד תצלנה שתי אזני – חֲזִיז ורעם; אגרופיך ככשיל וכילפות יהלומן, וכפטיש יפוצצו ראש סלע – למדני נא וחכמני איכה תפליא כֹה את מַכוֹתיך”.
“אם תאבה, אלמדך להועיל –”.
אך לא את רֹאשִי תְלַמֵד – חֲזִיז ורעם! סערת אגרופיך על ראשי עוד תתחולל, ועל קדקדי עוד חמָסה יֵרד –. עתה אחת אשאלך והודיעני אם ידעת את חֲמוּץ הזרוע אשר היית בביתו?"
“מי הוא זה חמוץ הזרוע? ההוא לבדו יגור בבית הזה?”
“הוא לבדו, כי טעם כמוס לו לבלתי שֶבֶת עִם איש זר בבית אחד –”.
“לא ידעתי את האיש ההוא מעודי – מפני זרם המטר באתי לחסות תחת קורת הבית הזה. ובראותי כי תַכֶּה את הנערה הזאת, ואָקום להושיעה, זולת זה דבר אין לי בבית הזה”.
“אנכי לא אחפוץ דעת את דרכיך – כי האיש אשר שׂיחַ ושיג לו עם חמוץ הזרוע לא יְגַלֶּה סודו לאיש –”. אחרי כן שׂם השודד אל הזמירה פניו, ויאמר: “נִחַמְתִּי כי הניפותי ידי על נערה ישרה כמוך, ומה מאד הֵיטַבְתְּ עֲשׂה בְמָנְעֵךְ ממני את זַעַם הוֹלֶם פעם זה, ולא יָסַפְתְּ עוד לְגָרוֹת אותו בי ככלות כֹּחִי –. עתה בואי נא גם אַתְּ אתנו לבית המרזח, והאדון הזה ישלם, כי יש כסף לאדון זה. “אדני!” הוסיף חרבונה לדבר, נֵלכה נא לבית היין אשר יִקָרֵא בשם “שְפַן הַלָבָן” 12, כי שם יִמָּצִא גם בשר למלאות הכֶּרס וגם יין לשמח לבב אנוש”.
“בואי גם אַתְּ אתנו”, אמר האלמוני אל הזמירה
“זה מעט כרה ממני תאות האֹכל” – ענתה הזמירה – כי כֹה משפטי מִדֵּי אראה מהלומות תֵּזַהֵם חַיָתִי גם מאכל תאוה".
“תאות האֹכל תשוב אליך בראותך את המטעמים” אמר השודד אליה.
האלמוני, חרבונה, והזמירה, הלכו שלשתם אל בית היין.
בעת אשר התאבק האלמוני עם השודד, עָמד איש רם קומה ובריא אולם הנושא פחָמים, באולם הבית אשר נֹכַח פתח בית חֲמוּץ-זֱרוֹע ופניו נפלו מאד, אך לא התערב בין המתאבקים להיות זרוע לאחד מהם. וּבְלֶכֶת שלשה אנשים הנזכרים לבית היין, הלך גם הוא אחריהם. השודד והזמירה באו ראשונה הביתה, ונושא הפחָמים נִגַש אז אל האלמוני וילאט באזניו בשפת בריטאנית לאמר: “הִשָׁמֶר נא, הוד מַלְכוּת! –”, אך האלמוני לא שָׁעָה אֵלָיו ואל דבריו, ויבוא הביתה גם הוא. ונושא הפחָמים לא מָשׁ מפתח הבית ועיניו משוטטות בעד חור האשנב אשר בדלת, לראות מה יֵעָשֶה בתוך הבית.
ב: בַּעֲלַת הַבָּיִת
בֵּית היין אשר יכנוהו גרי הסיטע בשם “שְׁפַן הַלָבָן” בנוי הוא בתוך רחוב הַפּוֹל, ומעלותיו גבוהות וזקופות מאד. על פתח האולם תתנודד עששית עגולה ועליה רשומים בַּשָׁשַׁר כדברים האלה “פֹּה מֱלוֹן אֹרְחִים”. הבית הזה שְׁפַל קומה הוא ורחב ידים, קורותיו מכֻסּוֹת בערפלי קיטור, וקירותיו בפִיחַ ושְחוֹר. מנורה אדמדמת בעלת ארבעה קנים, תאיר את פני הבית, על הקירות מְחֻקִים טוטפות בכתב ולשון השודדים. רִצפת הבית רטובה, וצחנָתה תַּעַל באף כל הבא הביתה. בארבע פִּנוֹת הבית רתֻקים ששה ששה שֻלחנות אל הקיר, ולפנים כסאות עֵץ. פתח קטן יֵרָאֶה בירכתי הבית ודרך שם תבוא בעלת הבית אל-בית המבשלות, מִיָמִין יֵרָאה עוד פתח קטן אשר שם יבואו האֹרחים אל חדרי משכבם הדומים כמחִלות עפר; הנה זאת תורת הבית.
שֵׁם בעלת הבית עֲלוּקָה, ושלשה המה מעשה ידיה: להַשכיר מְלון אֹרחים, למכור מאכל ומשתה, וּלְהַלְות בגדים בעד בצע כסף לעניי עָם המתגוררים בהסיטע, והיא כבת ארבעים שנה. מִבְנֵה גְוִיָתָהּ איתן, פניה מְאָדָּמִים, זָקָן צומח יִסֹב את לְחָיֶיהָ האדֻמוֹת. גָבְהָהּ כארז, וחסנה כאלון, קולה העב, זרֹעותיה בריאות הבשר, וכַפוֹת ידיה הגדולות והרחָבוֹת יתנו עדיהן כי מבנות דַּלַּת העם היא. ממעל להשבכה אשר על ראשה, תתנוסס מטפחת ישָׁנה אדמדמת ירקרקת, ומעטפת עור שָפָן תַּעֲטוֹף שִית לה כל הימים. בגדי צמר לבושה, וסנדלי עץ מסֻבּלים במסמרות רבות, תנעל על רגליה. מרוב שָתֹה יין יתנוצצו פניה כעין נחושת קלל. על השֻלחן כַּדֵּי מים וכוסות. היין ההוא מָהוּל במים, ורק בכוס יתן עֵינוֹ ביין מְאָדָּם. חתול גדול ושחור עם עינים מפיצות אש ירקרקת, רובץ לרגלי בעלת הבית, וְדִמְיוֹנוֹ כְּמִפְלֶצֶת שֵד הבית ההוא. נפלאת היא בעינינו כי גם בת שובבה כבעלת הבית הזה, אשר ביתה בית מִקְלָט לכל מְעַוֵל וְחוֹמס, גם היא העמידה צלמי קדשיה בביתה! – אין חֵקר לרוח בני האדם! –.
שני אנשים אשר הכָּרת פניהם ענתה בם כי בנים משחיתים המה, יושבים ונוֹגעים לְאִטִי בכַדֵי היין אשר לפניהם ולרגעים הם מִתלחשים ברעדה. פני האחד כשלג ילבינו, מִצנפתו יורדת עד גַבּוֹת עיניו, וידו השמאלית מְסֻתָּרָה תמיד תחת השלחן, והוא לבוש קרעים מכף רגל ועד ראש. על ידו יושב איש צעיר לימים, כבן שבע עשרה שנה, פניו כסיד יחורו, לְחָיָיו צומקות וְרָזוֹת מאד, אור עיניו כהה ושערותיו שחורות ופרועות בלי סדרים. הנער הזה הוא צלם דמות חטאת נעורים. גבּוֹ יַסֵּב אֶל הקיר, יַדו יטמון בצלחת. ומקטרתו לא ימיש מפיהו כי אם בשַלחו ידו אל כּוֹס. יתר האנשים הנמצאים בבית, נמשלו כפראים במדבר, מקול מצהלותיהם תצלנה אזנים, כי כסוסים מְיֻזָנִים יצהלו, ובעת כי ישתקו, נִדְמו כּבַהֲמות שדי –.
אלה הם האנשים השותים במזרקי יין בבית המרזח בעת אשר בא האלמוני עם חרבונה והזמירה אֶל תּוֹכוֹ.
שלשה האנשים האלה, הם פִּנּוֹת הסִפּוּר הזה, על כן אטיף עליהם דברים מעטים לְתָאֵר את תכונות רוחם והליכות דרכם: חרבונה הוא גְדָל קומה כאחד מילידי הענק, שערות ראשו כצמר צחר, גבות עיניו ארוכות ושעירות, ופאת זקנו צהובה מאד. להט השמש, סבל המצוקות גם עבודת האניה, הפכו את עיניו לעין נחושת קלל ככל אסירי-אני ואף כי יכֻנה בשם “מחריב וּמְנִיף חרב”, בכל זאת, גם עקבות החמלה על פניו נודעו, וְעֹז וגבורה באישון בת עינו ילינו. מעיל ירוק ומכנסי בד ילבש על בשרו, ומרוב ימים לא נכרו עוד צִבְעֵי קַדְמָתָם.
הזמירה היא כבת שבע עשרה שנה. פניה כפני בת נדיב. רוח תֹּם וָיֹשֶר מרחפת על כל יְצוּרֵי גֵוָהּ. וחכלילות הַבֹּשֶת על לְחָיֶיהָ תמיד. כל אלה אותות נאמנים המה כי נפשה לא התגאלה עוד כל ימי שבתה בבית פריצים ההוא. שמֻרות עיניה כקורי מֶשִי, ויורדות ומכסות את אישון בת עיניה עד החֵצי, קְוֻצות תַּלְתַּליה תִּשְׂתָּרֵגְנָה וּתְסֻבֶּינָה את שוֹשַׁנֵי לחָייה, ותעלינה וְתַקֵפְנָה את בְּדַל אזניה, ומשם תַּטֶינָה עקלקלותן עד המטפחת האדמה אשר על ראשה, לִוְיַת אלמוגים על צוארה, וחמֹדת מִבְנֵה בַדֵי עוֹרָהּ, נשקפת מעל הפתיגיל אשר עָליה. נְעִים צִלצלי קולה, נָגַע בלב האלמוני, כי קולה כקול הַזָמִיר בּחֹדש האביב, אשר על כן חָלו פניה בָּנוֹת רבות מֵבְּנות הסיטא כי תשמיע את קול זִמרתה באזניהן, ותִּקראנה לה בשֵם “זמירה”. אך עוד לה שֵם אחר, בפי גָרֵי הסיטע, הלא הוא “פֶּרַח-מֹרִיה”, פֶּרַח אשר הוא צלם דמות הטֹהר והצניעות וְיִשְרַת לבב, הקורא המשכיל יתפלא בשָמעו כי זרע מרֵעים כיושבי הסיטע, ישאו על שפתם הנוראה את השֵם הנעים הזה אשר יתאר את טהרת הנפש וענוה צדק יתר הרבה מאלף תארים אחרים, ואשר דמיונו כשושנה חמודה אשר גם בגיא ההרֵגה לא תחדל מתֵּת ריח ניחוח וּמְהַרְהִיב לבב אנוש ביפעת זָהֳרָהּ –. ובאמת יפלא זאת גם בעינינו איכה תרוממנה מזמות בני בליעל כאלה להביע אֹמֶר במליצה נפלאה ונעימה כזאת! אין זאת כי אם נשמת האדם האוצרת בחֻבּה רעיוני טֹהַר לפני רדתה פלָאים בחדרי בטן, היא תַּגִיהַּ עוד לפעמים אורה גם בלב עִקֵש ורע מעללים, כשביבי אש אשר ישַלחו עוד ברקיהם גם בהיותם טמונים בסִתרי שֶפֶךְ הדשן –.
האלמוני – אשר מעתה נקראהו בשם רודאלף – הוא בן שלשים שנה, גֵווֹ רך וענוג, יפה אף נעים, וכל רואהו לא יאמין כי רב כֹּח הוא לְשַׁבֵּר את זרוע רָמָה כחרבונה אשר יתן חתיתו על כל בני שחץ, לתכונות רוחו חליפות וצבא, ועל כן לא נוכל להטות עליהן קָו ולתָארן בכתב אמת. פניו מלאים זיו ומפיקים יֹפִי. לִבְנַת מראהו, עֵיניו השחורות הַמְשֻבָּצוֹת בַּעֲגִיל תְּכֵלֶת, מַבָּטיו המפיצים צהלה ועצבת כאחת, והוֹד גְאוֹן צַחקוֹ, יתנו עדיהם כי איש אפרתי מבני מרום עם הארץ הוא אשר מרוב כּבוד עָשרו ויקר תפארת גדולתו רופפו מעט עמודי גְוִיָתוֹ – לפעמים רחפה על פניו רוח עצבת, וזיקי אהבה וחמלה מִבָּבות עיניו התמלטו, ולפעמים הפיצו עיניו עֶברה וזעם ואכזריות חֵמה, וכל רואיו אז לא יאמינו כי שביב חסד וידידות הופיע בקרבו מעודו. בַּהֲלָךְ הספור אשר לפנינו, תִגָלֶה הַנְסִבָּה אשר הֵסַבָּה חליפות כאלה בתוכו. במלבושיו ובשפָתוֹ ובכל הליכותיו נדמה אז כאחד מיושבי הסיטע.
בצעדם שלשה צעדים בבית המרזח, סָמַךְ השודד את ידו הגדולה על כתף רודאלף ויאמר: “יְחִי גבור החיל אשר גָבַר בְכֹחוֹ על חַרְבוֹנָה! – שִמעו נא, רֵעים! האיש הזה הִגדיל עָלי אגרוף – ומי יעמוד לפניו בנופפו אגרופיו לְחַלֵק מהלומות? – בו בטח לבי כי יְשַבֵּר גם את זרוע המורה בל יוסיף עוד לערוץ ארץ! –.”
אז נִבהלו כל זקני בית היין, אילי הסיטע שָרו שער, וביראה ורעדה נשאו את עיניהם על גבור מלחמה אשר כזה בגבורות ימינו הִכְנִיַע גְאוֹן מלך כל בעלי אגרוף כחרבונה. אחדים פִּנוּ מהשלחן את כַּדֵּי יינם הצִדה לתת מקום לְהַמְנַצֵחַ הגדול להזה, ואחרים נגשו אל חרבונה בחרדה, וישאלו את פיהו מי הוא זה האיש הנורא הזה? גם על בעלת הבית נפל פחד רודאלף, ותקם ותעמוד לכבודו, ותבָרכהו בשלום, גם שאלה ממנו מה הוא שואל מאתה. כבוד כזה לא נָתנה לכל שוחרי בית יינה, וגם להמורה. אחד משני בנים משחיתים אשר דברנו בם – אשר פניו כסיד, מצנפתו על עיניו, וידו השמאלית מֻסְתָּרָה – פנה אל בעלת הבית וישאל בקול דממה דקה; "הֶהָיָה בזה המורה? –. “לא היה פֹה היום!” ענתה בעלת הבית. “ואתמול?” הוסיף הנער לשאול. “אתמול היה בזה” השיבה לו. “עם צלעו החדשה?” 13הוסיף עוד לשאול –. "התתנני לפני בת בליעל לגלות סוד אנשי שלומי? –. נתנה בעלת הבית עליו בקול המון. “שִׂיחַ וְשִׂיג לי בערב הזה עם המורה” הוסיף המשחית לדבר. "ידעתי את שיחכם – אתם זובחי אדם! – " אמרה בעלת הבית בתלונה. “זובחי אדם?” קרא הבליעל בזעם, הגידי לי מֵאַין תביא לחמך אם לא מזובחי אדם? – ". “התשים יד לפה?” “התשים יד לפה?” הִרעימה עליו בעלת הבית בקול פחָדים ותנופף את כד היין על ראשו והוא נסוג אחור וַיֵשֶב על מושבו.
הזמירה הניעה בראשה אל הנער השואף את מקטרתו תמיד, וחרבונה נגש אליו ויאמר: “הוֹי קַיִן”! העוֹדך סֹבֵא יין וּמְקַטֵר עֲלַי מרורים?" פֹּתֶה ענהו הנער, טוב לי נִקְיוֹן שנים וחֹסֶר מִנעלים מִמְנוֹעַ גרוני מיין שרף ומטאַבאַק", ובדברו לא פנה אל חרבונה, ועתר עֲנן הטאבאק עוַלה.
שלום לך גברתי! אמרה הזמירה אל עלוקה, בצעדה אל בית המרזח.
ברוכה אַתְּ" השיבה עלוקה במששה את בגדיה אשר הִשאילה לה. “לך נאוה ללכת בבגדי כי תִשמרי אותם לבל יכתמו – אני ידעתיך מיום צאתך מבית האסורים, ידעתי כי אַתְ עָלִית על כל בנות הסיטע”.
תחת אשר דמתה עלוקה לשמח בדבריה את לב הזמירה, הוסיפה עוד עצבת בלבה, וַתִּדֹם ותורד לארץ ראשה.
"יגער בי השטן – אמר רודאלף אליה – אם נפשי יודעת למה לך צלמי קדשך בביתך?
האתהלך בארצות החיים כבת אֵל נֵכר? ענתה האשה הנוראה בתֹם לבב, ואחרי כן שָׂמה אל הזמירה פניה ותאמר: “התשמיעי כעת את קול זמרתך?”
“אחרי אכלה!” אמר חרבונה.
“מה אשים על השֻלחן?” שאלה עלוקה את פי רודאלף.
“שאלי את פי חרבונה, כי הוא יאכל ואני אשלם”.
" מה תשאל נפשך?" שאלה עלוקה את השודד, “דַבֵּר זְקַן בֵּית היין!”.
“שתי מִדּוֹת משרפות מים, בְּלִיל אֹכִיל 14ושתי ככרות לחם חִטּים”, ענה השודד וַיִפֶן אל הזמירה ויאמר: “התאכלי גם אַתּ אתי לחם?”
“לא, ענתה הזמירה, כֹּסֶף האֹכֶל עזָבָני”.
“מה לך בתי? – " הרעים פתאם השודד בקול שחקו על הנערה, מה לך כי לא תרהיבי בנפשך עֹז להביט פני מְנַצְחִי היפה באנשים? –” לְחָיֵי הנערה התאדמו ותשפל את עיניה וַתְּדֹם. אחרי רגעים אחדים הביאה בעלת הבית את הארֻחה ותשם לפני חרבונה.
ברגע ההוא בא איש מוּזָר הביתה, ובבאו נִדמו כל המסֻבים ועיניהם נטויות על פני האיש ההוא; אך בהתבוננם בו כי הֲלִיכות כל שְכֵן הסיטע לו, לא שמו עוד לבם אליו, וישובו וידבר כבראשונה. האיש המוזר ההוא ישב מול שני בנים משחיתים ההם אשר דִברנו בם זה פעמִַים, ולא גָרַע מהם עיניו, אך הם לא שָעוּ אליו ולא שָתו לבם.
“על דִברתי” – אמר חרבונה אל רודאלף – על דברתי כי ישמח לבי על אשר נודעת לי אף כי הודעתני גם את תגרת ידך.
“ועל מה זה ישמח לבך?” שאלהו רודאלף.
כִי קנית לי בשר ויין, גם איַחֵל כי תראני בשונאי, בהמורה, נקמה אחת אפָּיִם – העזאזל הזה הִכַּני מכת בלתי סרה, על כן אֹבֶה כי תַראהו את נחת זְרֹעֲך הנטויה.
התדמה בנפשך כי לבעבור עשות לך שחוק אתנפל על המורה ככלב עז נפש?".
ידעתי אדוני כי הוא יתגר בך מלחמה אם ישמע את גבורת ימינך".
“אם גֵּווֹ למהלומות יִשְאַל, אז אענהו –. עתה נִקחה לנו צִנצנת יֵין צרפת מָהול בדבש והזמירה תשמיענו אחר זאת את קול זמרתה”.
“יהי כן” אמר השודד.
“ולמען הִתְוַדַע איש אל רעהו”, אמר רודאלף אליו “נודיעה נא את שמותינו ואת משלח ידנו”:
"הטרם תדע כי שמי חרבונה בפי יושבי הסיטע. חמש עשרה שנה הייתי אֲסִיר-אֳנִי, וזה כשלש שנים נרצה עוני. מלאכת ידי לחטוב עצים ולהמשות רפסודות מהמים. בקיץ יַכֵּנִי שרב ושמש, ובחֹרף יאכלני הקֹר והכפור. אלה הם הליכות עוֹלָמִי!. אמר חרבונה אל רודאלף בשומו את ידו השמאלית על מצנפתו כמנהג אנשי הצבא. ועתה הגידה נא לי מה שמך? מי אתה? ומה מעשיך? כי בפעם הראשונה ראיתיך כעת – ואף כי לא יזעף לבי עליך, בכל זאת לא אכַחֵד כי כאֵבי נצח מִמַּכותיך האנושות – חֲזִיז ורעם! אגרופך, זרם ברד עם אש מִתלקחת. – הגידה נא לי היש לך עוד מִשלח יד זולת מָחוץ את ראש חרבונה? – "
“צַיָר אנכי” ענה רודאלף.
“צַיָר? על כן ידיך ענוגות הן, אמנם אם כל רעיך גבורי כח הם כמוך, אַדמה כי עֹז וגבורה הם פִּנּוֹת מלאכת הַצָיָרִים – ואתה אם כנים דבריך כי חָרָש צַירִים אתה 15וגם איש ישר – כאשר יעידו פניך – למה זה תשחר את בית המרזח עצרת חברי גנבים ומרצחים? –”.
“יען כי אוהב אני את קהל רֵעִים כאלה”.
“אין זאת!” נָהם חרבונה ויגע בראשו. אך מי יודע – מי יודע אם לא תֶארח לחֶברה עִם חמוץ זרוע אחרי אשר מצאתיך באולם ביתו? – ".
“התחדל לפגוע אזני בשם הנָבל הזה?”
"רב לנו דַבֵּר אֹדות העזאזל ההוא! ואם יש את נפשך אסַפר לך תולדות חיי, ומשׂכֻּרתי תהיה כי תלמדני איככה תַּפליא מאד את מגפות אגרופיך – ".
“טוב הדבר – ענה רודאלף – סַפֵּר נא תולדותיך וגם הזמירה תספר את תולדותיה”.
“אנכי אספר”, אמר חרבונה, “רוח סערה וגשם שוטף בחוץ, ומְרַגְלֵי בית המשפט לא ישלחו כעת לרגל את הבית הזה. ידעתי נאמנה כי תתענג לשמוע את תולדותי. וְאַתְּ, זמירה! התספרי גם אַתְּ את תולדותיך?”.
“אספר”, ענתה הנערה בשפה רפה.
“אך גם אתה אדוני הַמְנַצֵחַ! תספר את תולדותיך”, אמר השודד אל רודאלף ביראת הכבוד.
"אנכי אספר לראשונה – ענהו רודאלף – “ציָר אנכי…”
“מלאכתך מה נָעַמָה!” אמרה הזימרה פתאֹם
“כמה תִּשְׂתַּכֵּר בכל יום?” שאלהו השודד.
“בימי הקיץ אשתכר שלשה או ארבעה שקלים בכל יום”.
התעשה משתה תמיד"?
“אם יִשָאֵר כסף בצלַחתי אחרי שַלמי שֵש אגורות כסף בעד מְלוֹן לילה…”
“הם! שש אגורות כסף?!” שאלהו השודד בְּתִמָּהֹון וישם ידו על מצנפתו כאיש צבא, ויאמר “יְחִי הוֹד מלכותו לעולם –!” באמרו את הדברים האחרונים האלה, הופיע צְחוֹק נעים על שפתי רודאלף ויאמר: “בית מלוני רְחָב ידים הוא וְנָקִי מאד, כי כן אהבתי”.
“אין זאת כי אם שר וגדול אתה בפאריז, כסף כאֵפר תְּפַזֵר! שש אגורות בעד מְלוֹן לילה!!”.
“וארבע בעד טאבאק”, אמר רודאלף. “שש וארבע הלא הן עשר אגורות, ארבע בעד ארֻחת הבקר, חמש עשרה בעד משתה הצהרים, ואחת או שתים בעד יין צרוף, הלא הן כשלשים אגורות ליום. גם לא אעשה את מלאכתי תמיד, כי יום או יומים בשבוע אקרא לי דרור”.
“היש לך אשה ובנים?” שאלה הזמירה ותתאדם,
“כֻּלם היו טרף לְשִנֵי החלי-רע” ענה רודאלף.
"ומה היתה מלאכת אבותיך? הוסיפה הזמירה לשאול את פיהו.
“הֵם סחרו בִּבְלוֹאֵי סְחָבוֹת”.
“ההשאירו לך ירושה?” שאל השודד.
"בהיותי נער קטן, מֵתוּ עלי אבותי, ובן מֶשֶׁק ביתם לקח לו את כל עמלם, ובהיותי לאיש נִשפטתי אִתּוֹ, ויָשֶב לי מאה ושלשים שקלים.
“ומה שם אדונך אשר תעבוד בביתו?”
“נָבל שמו, וכשמו כן הוא, איש נבל ורע מעללים, ברעהו יעבוד חנם, יעשוק שכר שכיר, גם ישגה תמיד באהבת יין, כי על כן עזבתיהו, ויצאתי בְּגַפִּי. בית מגורי ברחוב היהודים, בחצר השלשי אשר מימין לרחוב, ושמי רודאלף. אלה הם תולדות ימי חיי”.
“עתה תספר הזמירה”, אמר השודד, ואני אחריה".
ג: תּוֹלְדוֹת הַזְמִיָרה
“סַפְּרִי נא מראשית הדבר”, אמר החרבונה אל הזמירה.
"מי הם אבותיך?, שאל רודאלף.
“לא ידעתי אותם”, ענתה הנערה.
“לא ידעת אותם?” אמר השודד ויגע בראשו.
"גם לא ידעתים, גם לא שמעתי מהם דבר. עם אבני השדה נולדתי –!.
אם כן, אמר השודד, אחותי אַתְּ, מצור אחד חֻצבנו –
“הגם אתה, חרבונה, לא ידעת את אבותיך?”
גם אנכי, בִּתִּי, גם אנכי אֲסוּף חוצות כמוך.
“מי היו אֹמְנַיִךְ?” שאל רואלף את פי הנערה
“לא ידעתי גם אותם. אך זאת אזכרה עוד כי בהיותי ילדה קטנה כבת שבע או שמונה שנה, גִדְלַתְנִי אשה זקֵנה, אשת מדנים, סָרת טעם וְעִוֶרֶת עָיִן אשר נקראה בשֵם לִילִית16 יען כי חטמה מעֻקל עינה הבריאה ירקרקת, ונִדמתה כלילית –”.
לִילִית! לילית! – קרא השודד בצחוק – אֲדַמֵה כי עַיִן בעין אֶראנה כעת –.
“האשה הזאת” הוסיפה הנערה לספר, “האשה הזאת שלחה אותי מידי יום ביומו על המעבָרה החדָשה למכור שם לביבות! בש, בתחבולות עשתה זאת למען יחמלו עלי עובדי המעברה וְיִָ ימוּ לי נדבות ידם. ואם לא הֵבֵאתִי לה עשר אגורות, אז הִפליאה את מַּכּוֹתַי ולא נתנה לי פת לחם”.
הידעת אֶל-נָכוֹן כי היא לא אִמֵּךְ? שאל רודאלף.
“אל-נכון!” ענתה הנערה, יען כי פעמים רבות גדפה אותי בְּשֵׁם אֲסוּפַת-חוץ – ".
הבכל פעם הכתה אותך אם לא הבאת לה עשר אגורות? שאל השודד.
“בכל פעם – ואחרי כן שכבתי עיפה ורעֵבה על שק תבן אשר הֵכִינה לי לילית, ועצמותי רָחפו מצִנה וקרח, כי התבן לא יחם את בשר האדם”.
צָדַקְתְּ בתי! אמר השודד, לְחַבּקֵ אשפתות יֵחַם מֵחַבֵּק את התבן – כל זה נסיתי בימי ילדותי.
“לילית נתנה לי בבֹקר בבֹקר את הארֻחה אשר נתנה לי בערב – הוסיפה הנערה לספר – ואחרי כן שלחה אות אֶל מִגרש מאָנטפויקאָן לאסוף שם תולעים בעד הדַּיָגים המשלכים ביאור חַכָּה, כי לילית נָתנה גן קְנֵי-חכה בעזבונה. לילדה קטנה רעבה וחשופת רגל כמוני, רב מאד הדרך מבית לילית עד מאָטפויקאָן”.
"אל תתאונני בתי על הדבר הזה – אמר השודד אליה – כי יען אשר הֵרְבֵּית לֶכֶת בכל יום, על כן גָדַלְתְּ עד כי דמתה קומתך לְתָמר, ובדַברו חָצַב להבות אש לקטר את מקטרתו.
“עיֵפה ורעֵבה שבתי עם סל תולעים הביתה, ואז הושיטה לי לילית בצהרים פת חרֵבה, ויהי בפי כדבש למתוק”.
“גם על זה אל תתאונני בתי! – אמר השודד – כי יען אשר לא הִרבית לאכול, על כן מְחֻטָבָה גְוִיָתֵךְ תבנית היכל”. ובדברו העלה עֲתַר עֲנַן הטאבאק. אך מה לך אדוני ומנַצחי רודאלף? למה זה נפלו פתאֹם פניך? העל כי שמעת את עֳני הזמירה? הלא כֻלנו יַלְדֵי עֹנִי ותלאה אנחנו?
“הה חרבוניה!” ענתה הנערה, "ימי עָנְיִי ומרורי כמו זר נחשבו לך – ".
“האמיני לי בתי! אמר השודד, כי כגבוה שמים מארץ כן גבהו תלאותי מתלאותיך – כי אַתְּ שכבת בלילה על שק תבן ותחת קורת בית, ותאכלי לחם, ואנכי התגוללתי ככלב על מִשְרָפות שׂיד מחוץ לעיר תחת השמים וְשָׁלַפְתִי עשב משרשי ירק להחיות ברעב נפשי, ופעמים רבות שכבתי בחֹרף וישנת בין האבנים אשר בשפלה, מבלי מחסה חבקתי אשפתות –”.
“ובכל זאת – ענתה הנערה – נקל הוא לגבר גְדָל כֹּח כמוך לסבול עֹנִי ולחץ, לא כן לילדה קטנה רפת ידים וחסרת אונים כמוני” – אמנם בכל מצוקתי שָמנתי עָביתי אז…
העוד לא שכחת זאת? שאל השודד.
"עוד אזכרה כי בכל פעם אשר השיבה לילית את ידה עלי, נפלתי מתגרת המכה הראשונה ארצה, והיא רמסה אותי ברגליה ותאמר: “החולדה הזוללת הלזו לא תעצר כֹּח לשאת מַהלומה אחת, ובכל זאת שׁמֵנה היא ועָבה”. ומני אז קראה לי בשם חולדה. וזה שמי לעולם בפיה.
תולדותינו מַתאימות יחד" – אמר השודד ולא נְתׂנָה לבצע את דבריה – כי גם אנכי נקראתי בשמות רבים בימי ילדותי, נפלאת היא בעיני איך תולדותינו במאזנים תשאנה יחד!" –
“גם בעיני יפָּלא זאת” – ענתה הזמירה ועיניה מוסבות תמיד אל חרבונה, כי גם בלי הַכִּיר את הנסבה למה זה כִסתה כלמה פניה בהביטה פני רודאלף, לא יכלה שאת עין עליו אף כי גם הוא נדמה לעינים בכל באי בית המרזח ההוא –.
“ומה עשית בתי אחרי כי אָסַפְתְּ את התולעים?” שאל השודד.
אז הִצִיגַתְנִי לילית אצל פִּנַת ביתה לשקוד על כסי נדיבים לתת לי נְדָבוֹת, ובשובי לִפְנוֹת ערב הביתה אחרה לילית בנשף עד אשר נתנה לי לחם יבש, ואם ערבתי את לבי לבקש אֹכֶל בטרם באה עת רצון מאתה, אז הָלמה ומחצה ראשי באגרוף ותאמר: “עשר אגורות לא אספת כיום, ולחם עוד תשאלי?” ויהי בהרימי קול בּוֹכִים מזלעפות רעב ותגרת מהלומות רֶצַח, אז שמה לילית את סל הלביבות על צוארי, ותשלחני אל המעברה החדשה, שם ישבתי גם בכיתי בלילה, וכל עצמותי רָעדו מֵרָעָב –".
"גם אותי אָחזה רעדה בכל עת אשר רָעַבְתִּי – אמר השודד, לא יֵאַמֵן כי יסֻפּר, אך אמת הדבר כי בִּרָעָב ירעד האדם כִּבְצִנַת קרה – "
"כֹּה אֵחרתי בלילה עם סל הלביבות עד השעה העשירית ועוברי אורח הֵעירו את לבבם לחֻמלה עלי, ויתנו לי איש איש כנדבת ידו. בשובי הביתה נתתי אל לילית את כל אשר קִבּצתי, ומני אז הוסִיפה להַכּוֹת אותי בכל יום בין הערבים טרם שלָחתני אל המעברה החדשה, למכן אתן את קולי בבכי, ועובר דרך יתנו לי נדבת כסף. אך ברבות הימים הַסְכֵּן הסכנתי לסבול מכותיה, ולא יספתי עוד תת קול בֹּכִים בהכוֹתה אותי, וַיֵרַע זאת ללילית רעה גדולה – ולבַעבור הַרְעִיָמּה יותר, מלאתי שחוק פי ולשוני רִנה בכל ערב במַכרי את הלביבות אף כי נפשי ברעב ובקרה התמוגגה.
שמעי נא! אמר השודד אליה, איך שַׂמְתְּ מַחסום לפיך לבלתי אכול את הלביבות בהיותך רעבה מאד?"
“מגאוה וגֹדל לבב מאנתי לנגוע בהן, וזה היה בעוכרי –. ויהי היום בשובי מִמאָנטפויקאן עם סל תולעים, מצאוני הנערים השובבים הסובבים בעיר, הִכּוּנִי, פְּצָעוני ויגזלו את סַלִי ממני, אז ידעתי כי נכון בידי יום חֹשֶךְ! – כאשר דמיתי כן היתָה. בבואי הביתה, הוסיפה לילית לְיַסְרָה אותי שבע על כל הימים, ולא נתנה לי פת לחם. לעת ערב בטרם הלכתי למכור את הלביבות, הוסיפה עוד לילית לענותני, הפליאה מאד את מכותי מכות חדרי בטן, נָשכה בְשִנּיָהָ את בשרי, והִרבתה פצָעי עד שְפָךְ דם. אך אנכי מלאתי שחוק פי, ושפתי תרועה,בעבור הַכעיסה, אז חרה אפה בי עד להשחית, וַתִּמְשׁוֹךְ וַתִּמְרוֹט ביד חזקה את שערות ראשי, גם שערות דקותי. במקומות אשר יגדל הכאב מאד”.
“חזיז ורעם!” קרא השודד ויך באגרופו על השֻלחן, תֹּעֵבַה עשתה בת בליעל הזאת לענות ילדה קטנה באכזריות חמה חִנָּם!!".
רודאלף השתומם למִשמע אזניו, ולמראה עיניו, כי עַיִר פֶּרא כחרבונה יתקצף על דבר הנבָלה אשר עשתה לילית להילדה, וישאלהו: מה לך חרבונה! כי הִתְקַצַפְתָ כה פתאם?
“מה לי?” העוד תשאל? הלא שמעת? הנקלה זאת בעיניך להָרים אגרוף רֶצַח על ילדה קטנה רעֵבַה וִיחֵפָה? “הגם לבבך מְטִיל ברזל הוא כאגרופך? –”.
“סַפרי נא אחרית דבר” אמר רודאלף להנערה בְּלִי פְנוֹת אל חרבונה.
“אחרית הדבר, כי כאשר הוסיפה לילית לענותי למען אתן את קולי בבכי לחֻמלה עלי ולתת לי נדבות כסף, כן הוספתי להרעימה וּלְהָרים קוֹל זִמרה, ויצאתי מביתה עם סל הלביבות הָלֹךְ ורֲנֵּן עד המעברה החדשה. ולילית סְתוּמַת העין נִצבה אז על סיר הבשר אשר בתנור – כי בערב מכרה בשר – ובכל רגע הפחידה אותי בתנופות אגרופיה לבעבור אריד בשיחי, אך אנכי הִרננתי מוצאי ערב לַמרות רוחה ולהכעיסה. ששה חדשים לא שלחתי את ידי לקחת לביבה אחת אל פי להשקיט רעבוני אך בערב ההוא השיאוני כעסי ומכאובי וְרַעבון נפשי לאכול לביבה אחת”.
“טוב עשית, בתי!” אמר השודד.
“אחרי אָכְלִי את הראשונה, לקחתי גם שְנִיָה”.
“טוב מאד!” אמר השודד.
“אפס כי אשה זקנה המוכרת תפוחים שם, ראתה זאת ותקרא: לילית! לילית! ראי נא כי החולדה הזוללת אֹכֶלֶת את לביבות דבשך! –”.
“חֲזִיז ורעם”! קרא השודד, איך חרד אז לבך וַיָתִּר ממקומו"
“מה היתה אחרית הדבר?” שאל רודאלף את הנערה אשר תולדותיה נָגעו אל לבו ואל נפשו.
“חָזות קשה הוגד לי אז” ענתה הנערה במנוחת לבב
"סתמַת העין נמלאה חֵמה וקצף גדול, אך לא יָכלה לעזוב “את סיר הבשר בתנור לבל יהיה למאכולת אש”.
“הלא נִדמתה לילית אז ככלב רע אָסור בחבל אשר יתקלסו בו נערים קטנים, והוא לא יוכל לָמוּש ממקומו –”. כֹּה דִבּר השודד וימלא שחוק פיהו, והנערה שחקה גם היא ותוסף לספר.
“בשומי על לבי כי גם בעד שתי לביבות נָכונו לי שפטים נוראים כבעד שלש, לקחתי עוד שְלִישִיָה, ובטרם שמתיה לְמוֹ פִי, הראיתיה ללילת וָאֹכַל לעיניה”.
“טוב עשית, בתי!” אמר השודד, אות הוא כי עֹז בלבבך – אמנם לא אפונה כי אחרי כן הִפְשִיטָה לילית את עוֹרֵך מעל בשָׂרך, האין זאת בתי?!".
“ככלותה לִצְלות את הבשר, נִגשה אלי, ואֵימה חשֵכה נפלה עלי. בחָזקת יד החזיקתני ותסחבני אחריה, עוד לא נמחו מלוח לבי בַּלָהוֹת צלמות ההן אשר אפָפוני אז. בין רגבי שלג וקרח סְחָבַתְנִי בזרוע עזה, רגלי היחפות התנגפו על אבני סלע, עצמותי רָעדו מִקֶרח וּמִמְּחִתָּה, וְאֶגְלֵי זֵעַה קָרָה נָזלו ממצחי. חרדת נפשי הִתגברה לרגעים בהִתבונני כי לילית לא תַּשְמִיעַ קול הָמוֹן, לא תְקַלֵּל ולא תִטְפּוֹל עלי גִדֻפִים כפעם בפעם, ורק קול תלונה דַקָּה מתהלך בין שִנֶּיהָ – אחד מסנדלי נפל ארצה בין הרי שלג, ואנכי לא הרהבתי בנפשי עֹז להרימו, וברגל חשופה התנודדתי לרוץ אחרי לילית, ובבואה אל מחוז חֶפצה, ראיתי כי זרם דם נוזל מרגלי הפצועה”.
“הוי בת מְרַצֵחַ!” צעק השודד ויסף להכות באגרופו על השלחן, נִשפך לארץ מְרֵרָתִי בזָכרי איך סָחבה בַעלת אוֹב ההיא את הילדה העניה הזאת ברגל פצועה וְזָבַת דָם –".
לילית הֶעפילה עֲלוֹת אִתִּי אֶל עֲלִיַת קיר קטנה. אך לפני עלותה, שָתְתָה צנצנת גדולה מלֵאה יין שרף בבית המרזח אשר בתחתית הָעֲלִיָה ההיא. בידה האחת החזיקתני, ובידה השנית אחזה את הצנצנת הגדולה העמוקה והרחבה אשר במדה כזאת שתתה תמיד בכל לילה. סוף דבר כי היא הֶעלתני על העליה ההיא, ונפשי יצאה ממני –. בדממה סגרה את הדלת בעדי – אז התנפלתי לרגליה ארצה, בכיתי בכי תמרורים מנהמת לבי, התחננתי במר רוחי, נָשקתי את נְעָלֶיהָ, וַעֲפַר רגליה לִחַכְתִּי – אך ערלת אזנה משמוע, רק קול תלונה דקה בין פתחי פיה יִשָׁמַע: “מה אעשה לך, חולדה? מה אעשה לך זוללה?” –וַתִּתְיַצֵב נֹכַח פָּנַי, וַתִּלְטוש לי את עֵינָהּ הירקרקת הַמְפִיצָה שלהבת ומעופפת בְּחורָהּ כעין צפעוני, ואנכי נופלת עוד על פני ארצה לרגליה. פתאֹם הלכה לה וַתִּקַח מלֶקְחָיַםִ".
“מלקחים?” צעק השודד.
“מלקחים?” שאל רודאלף," מה אִוְתָה המרשעת לעשות בכלי רֶצַח זה?"
“הֶחפצה להַכות אותך בַּמֶּלקחים?” שאל השודד.
“הלמרוט בם שערות ראשך?” הוסיף רודאלף לשאול
“לא! לא!” ענתה הנערה.
ומדוע זה לקחה את המלקחים?" שאלו רודאלף והשודד כאחד.
“לעקר בם שן אחת ממתלעותי 17”, השיבה הנערה במנוחת לבב.
השודד הִרְעִים בקול זעם נורא ובקללה נמרצה, ויספוק כף, וירקע ברעש גדול, עד כי נבהלו כל אנשי בית המרזח, ויסבו את עיניהם על השודד.
“מה לך, חרבונה, כי חרה לך עד מות?!” שאלהו רודאלף.
“העוד תשאל?” ענה השודד בזעם אפו, ארורה היא לילית המרצחת! – לו נפלה בְיָדִי, כי עתה עשיתי אּתָּהּ כָּלָה!!". ובדַברו נִמלאו עֵינָיו דָם.
רודאלף השתומם על אכזריות לילית יותר מֵחרבונה, אף כי טָמַן בחֻבוֹ את רִגְשותיו, אך עוד יותר השתומם בראותו כי פרא אדם כחרבונה יִתְרַגֵז ויתקצף כֹּה על הנבָלה אשר עָשתה לילית –.
“הגידי נא לי אם עִקְרָה לילית את שִׁנֵּךְ בַּמֶּלקחים אשר לקחה?” שאל רודאלף.
"עִקְּרָה – עמתה הנערה – “אך לא בפעם אחת ולא ברגע קטן! – אי שמים! עשר פעמים גָּרְסָה לילית את שִנָי בפי בהַחזיקה את ראשי בין בִּרכיה! אחרי כן עִקְּרָה את הַשֵׁן במלקחים גם בעזר אצבעותיה, ותאמר: “מהיום והלאה אוסיף לְעַקֵּר מִידֵּי יום ביומו שֵׁן אחת מִשִנַּיִךְ, ואחרי הָרְסִי כֻלָּן אשליך אותך היאורה, וְאתן את נִבְלָתֵךְ מַאכל לדגי המים, למען יקחו מאתך נָקָם על דבר התולעים אשר אָסַפְתְּ לבעבור עלותם בחַכה –”. הדברים האֵלה ירדו חדרי לבי, כי לִבִּי הִכֵּנִי מֵאָז על אֲסֵפַת התולעים, כאִלו עשיתי עָוֶל לצורר נפשות –”.
“ארורה היא המרצחת הזאת! מי שמע כזאת? מי ראה כְּרֶצַח הזה?” קרא השודד ושלהבת זעמו מתלקחת.
"ראו נא – אמרה הנערה – “ראו אם עִקבות הַשֵן ההיא עוד נוֹדָעוּ? –” ובשחוק נעים פָּתחה לאט את שושני שפתותיה ויוֹפִיעוּ שְׁנֵי טוּרֵי שִנֶיהּ הקטנות והקצובות כחרוזי פנינים ורק אחת מהֵנה נעדָרה. רודאלף התפלא מאד בהתבוננו כי רִשמי הזעם והקצף לא נראו על פני הנערה בסַפרה את הדבר הנורא הזה, ושביבי נָקָם לא בָערו בה על לילית הארורה אשר מֵררה את חייה בזדון לבה.
“ביום המחרת ברחתי מפני לילית – הוסיפה הנערה לספר – כי בחרתי להרחיק נדוד בתהֹוּ יְלֵל ישימוּן, מִגּוּר בְּאֹהֶל לילית. כל היום ההוא רַצְתִּי הֵנה והנה בחוצות צָרות וחשֵׁכות מלֵאות עניי עָם, ולא ערבתי את לבי לבקש פת לחם, היום רק והכוכבים נִראו ברקיע השמים, ואנכי חַשְתִּי מפלט לי בין שׂדֵרות עֲצֵי שרפה העמוסים בחצר גדול ורחב ידים, הרעב הציק לי מאד וְנִסִּיתִי לְרַמּוֹת אותו באָכלי חשיפי העֵצים, אך הוא שונא רמיה, ויוסף למֹץ את דּמֵי לבבי כעלוקה. יד השֵנה חָזקה עלי, ואישן. למחר בבקר שמעתי קול צעדים בחצר וָאֶזְחַל על גחוני לְהֵחָבֵא בין העצים. שם חַמֹּתִי מעט, ולולא הציקני הרעב, כי אז אִוִיתִי לשֶבת שם כל הימים. כל היום ההוא לא חֵרפתי את נפשי לצאת ממחבואי, כי האמנתי כי לילית חופשת אותי לְשַׁבֵּר את שִׁנַּי ולהשליכני המימה. כֹה נפלה עלי אֵימת לילית! –”.
“שמעי נא!” אמר השודד אליה, “אל תזכירי עוד את שם לילית, כי לִשְמָהּ יַעלו דָמַי בארובות עיני –”.
"ביום השני אכלתי עוד מחשפי עצי לבנה ולוז, וחבלי שֵנה נפלו על עיני. אני שכבתי ואישנה, והנה קול כלב נֹבֵחַ עָלה באזני, ואיקץ. הקשבתי ואשמע – והנה הכלב הולך ונֹבֵחַ, ומדי רגע יקרב אלי, פלצות אחזתני – ידעתי כי תלעג עלי חרבונה! על אשר פָּחַדְתִּי מהכלב –.
“חלילה לי לשתות לעג – לא אלעג לך, בתי! כי נערה ישרה אַתְּ, ומאד מאד אֶנַּחֵם כי הִכִּיתִיךְ –”.
“למה לא תַכֵּנִי? הלא כל מצאי יהרגני! כי אין מגן בעדי תחת כל השמים –”.
“אנכי מְגֵן לך” ענה רודאלף ועיניו הפיקו זיקי חֶמְלָה.
“רב תודות לך אדוני! אך חרבונה לא ידע אז כי תהי עוזר לי, וגם אנכי לא ידעתי זאת”.
“סַפרי נא לי מה היתה אחרית הדבר?” אמר רודאלף פתאֹם.
“בהִסָתרי בין גִזרי העֵצים שמעתי כי שני אנשים נדברו איש אל רעהו: “הנה כלבי נֹבֵחַ”, אמר האחר, “אין זאת כי אם אחד מחברי גנבים חתר בחשך בתוך החצר”. כן אדַמה גם אני, השיבו השני. ושנהם הסיתו את הכלב לחפש בחצר. אז נגש הכלב אל מקום מחבואי – כל עצמותי רחפו ממגור וָאָרִים קול בֹּכִים, “הַקשב!” אמר האחד, “קול ילדה בֹכיה באזני”. ויעלו נֵר ויחפשו. בפיק ברכים יצאתי מִמִּסְתָּרִי, והנה איש בריא ונערו לקראתי. מה לך פה? הרעים עלי הבריא בקולו. “אהה אדוני! – אמרתי אליו – מפני לילית גברתי אנכי בֹרַחַת, וזה שני ימים אשר לא בא בפי לחם ומים, כי יגורתי צֵאת החוצה מפני חמת לילית הסובבת ברחובות קריה לבקשני. היא עִקרה שֵן אחת ממלעותי במלקחים יש את נפשה להרוס את כל שני בפי ולהשליכני אחרי כן היאורה, ועל כן נסתרת מפניה בין העצים אשר בחצרך”. “בת נעוַת המרדות!” נתן עלי הבריא בקולו, מי שם בפיך דברי בְּלַע כאלה? הטרם אדע כי לגנוב עצים חָתַרְתְּ בחצרי”.
“הוי ראש חמור” קרא השודד, איך לא הבין כי נערה לא תוכל שׂאת אף כָּפִיס מֵעצָיו? –".
“בלי הַשׂכֵּל דִבר הבריא”, ענתה הנערה, "וגם נערו הוכיח כַחשו באָמרו: “הבת שמונה כהילדה הזאת תעצר כֹחַ לְהָרִים עֵץ על שִכְמה?”. “ידעתי ענה הבריא – ידעתי כי אין בה כֹּח לעשות כן, אך הגנבים שלחוה לְרַגֵּל וּלְהִטָמֵן בזה עד הלילה ולפתוח להם השער בחּשֶךְ, כי כּה משפטם תמיד. לכן תובל השובבה הלזו לבית המשפט, שם תֵּאָסֵר וְתִוָסֵר על מִרְיָהּ וכחשה”.
“הוי על ראש כלב כזה!” אמר השודד.
“בבואי לפני שופט העיר, נתתי להם תּוֹדָה כי עֹטְיָה אני על שערי העיר, ואין לי אב וָאֵם. השופטים שָׁמו עלי עֹנֶש להִכּלא בית כֶּלֶא עד שש עשרה שנה לימי חיי. בדמעות גִיל בֵּרכתי את שופטי צדק ההם על החסד אשר עשו עמדי, כי כָעֵדֶן נֶחשב בית כִּלְאִי בְּעֵינַי מול בית לילית, גם לא הייתי שם רעבה ללחם, ולא עֻבַּד בי בפרך, אף לא עֻנֵּתִי חִנָּם כבבית לילית. בבית כִּלאי לָמדתי לתפור וְלִטְוות ולארוג. אמנם העצלות היתה אז בעוכרי, כי בָחרתי להרים קולי בשיר מלעבוד עבודתי. בכל מוֹצְאֵי בקר שרתי בשירים, ודמיתי בנפשי כי צִפּוֹר דרור אנכי –”.
“אמנם כן. צפור מזַמרת אַתְּ מִלֵּדָה”, אמר רודאלף אליה.
“ומני אז קֹרָא לי בשֵם “זמירה”. ויהי כאשר הקיפו ימי משמרתי וחֻפשה נתנה לי, פגשתי את בעלת בית היין הזאת עם עוד נשים זקנוֹת, בצאתי מחצר הַמַּטָּרה. הנשים ההן שִחרו את פני פעמים רבות בהיותי עוד בבית כלאי, ותדברנה על לבי כי יתנו לי מקום לְהִשְׂתּכַר כסף רב אם אצא לחפשי. בראותן אותי יוצאת מחצר המטרה, דברו אתי שפת חלקות לאמור: ידידת נפשנו! עַלמה יקרה! בָּבת עיננו! היש את נפשך לָגור אתנו? בשמחות וגיל תשבי בבית גדול ורחב ידים, שש ורִקמה תלבשי, וכל מַחסורך עלינו –” אך אנכי לא הטיתי אֹזֶן לדבריהן, כי אמרתי בלבי: הקצר קצרה ידי מֵהִשְׂתַּכֵּר כסף? גם אספתי כשלש מאות שקלים ממלאכת ידי בימי משמרתי, ועודני צעירה לימים, ולמה זה לא אֶחְיֶה חַיֵי דרור אחרי היותי כלואה שמונה שנים? מדוע לא אתענג על תפארת שדי חמד ונאות פרחים? ועד אשר יִתֹּם כַספי, אמצא עוד מקום לעבוד עבודתי ולאסוף עוד כסף –. אך אהה! הכסף אָזַל מכיסי, ועבודה לא חפשתי, וזאת היתה ראשית אסוני – הוי, כן אחרית כל צעירי ימים אשר אין להם גואל ויועץ! –" ובדַברה נאנחה בִמְגִנַּת לב. “ראש דבר קניתי בכסף פרחים ושושנים לפָאר את בית מגורי, כי מעודי אהבתי את הפרחים, אחרי כן קניתי לי מעטפות ומטפחות וחריטים. ורכבתי על חמור לשוח במגרש זערמען”.
“לא אפונה כי גם דוֹדֵך אשר אָהבת נִלוה אִתך אז?” שאל השודד.
“אין זאת! כי מעודי לא אהבתי – כי לא חפצתי למכור חֻפְשִי בידי איש – אך רכבתי אז בְלִוְיַת נערה ישרה אשר נודעה לי בבית כִּלאי, ואשר גם היא אסופת חוץ כמוני, וזה שְׁמָהּ אשר יקרא לה “יונת צחוק” יען כי היא צוחקת תמיד מטוב לב”.
“זאת הנערה לא אכיר”, אמר השודד.
“אדַמה כי לא תַכיר אותה – היא יִשְרַת לב ותמימת דרך, ידיה רב לה לתפור ולארוג עד להפליא, וכעת היא משתכרת חמש ועשרים אגורות כסף ליום, בית מגורה יפה אף נעים, ואנכי לא ארהיב בנפשי עֹז לְבַקר אותה בביתה – סוף דבר, כספי אָזל בימים מעטים, ולא נשאר בידי כי אם שלשה וארבעים פראנקים”.
“ומה עשית בכסף הנותר לך?” שאל השודד.
“שמע נא. בעת ההיא הָרָה האשה הכובסת את כָּתְנוֹתַי לָלַת, וכל ימי הֵרְיוֹנָהּ עומדות היו רגליה בַּנָהָר בשרה כובס. בראותה כי נִמלאו ימיה ללדת, התחננה לפני פקידי בית אספי דלים, לאסוף אותה הביתה, אך הבית ההוא היה מלא אז חֹלים עד אפס מקום, ותָּשָב הכובסת ריקם ברוח נשברה. בנשף בערב יום, בלֶכתה על המעברה החדשה, והנה אשת עַזְמָוֶת לקראתה. האשה ההיא התחבאה במערה ארבעים יום מפני בעלה אשר בִּקש לְהָרְגָהּ בחרות אפו בה, כל הימים ישבה במסתר, ורק בין הערבים יצאה לְהִצְטַיֵד דֵּי רעבון נפשה, ויהי בשמעה את עֳנִי הכובסת, ותחמול עליה, ותאסוף אותה אל המערה אשר היא מִסְתַּתָּרת שמה”.
“חכי נא מעט, אמר השודד, אשת עַזְמָוֵת הלא היא הספרדית?”
“כן הדבר”, ענתה הנערה, “היא אשת חיל, טובת שכל ונדיבת לב, כל אשר בְכֹּחָהּ לעשות, עשתה להכובסת. מִלַחמה הֶאכילה אותה, ועל יצועה הִשכיבתה עד אשר המליטה בן. הילד הָאֹבֵד ההוא שכב ארצה ערום ביום הִוָלדו שלשה ימים ושלשה לילות, ותחמול עליו הספרדית ותשם נפשה בכפה ותצא ממחבואה בצהרים, ותבוא אל אֹהֶל ביתי לבקש מידי עֵזר בעד הילד האומלל הזה, כי הספרדית ידעה כי עוד נותר מעט כסף, וכי לב בשר לי. בצאתי מביתי לשוח, פגשתיה, ותסַפּר לי צָרת נפש הכובסת. אז חַשתי ואשוב הביתה, וָאקח כל אשר לי בבית וְצָרְתִּים בצרור וָאשימם על כסף נושא סַבָּל, והלכתי אני והספרדית אל המערה אשר היא מסתתרת… לו ראו עיניך איך פָּחַד וְרָחַב אז לבב הכובסת בראותה את פני!… מני אז שֵרַתְנוּ אני והספרדית את הכובסת ואת הילד היֻלָּד להּ, ועד שובה לאיתנה הייתי עוזר לה בכספי הנותר לי – אפס כי יזעף לבי עליה על אשר תמאן מהיום ההוא לקחת מידי מַשְׂכֻּרְתָּהּ בעד כתנותי אשר תכבס בעדי, ואם תוסיף עוד עשות כזאת, אתן את כתנותי לכובסת אחרת –”
“ומה היתה אחרית הספרדית?” שאל השודד.
“אחריתה מרה כלענה! כי נפלה בידי עַזְמָוֶת בעלה אשר אָרַב לה ימים רבים ויהרוג אותה”.
“העל כן נחרץ עליו משפט מָוֶת?” הוסיף השודד לשאול.
“על הרצח הזה” ענתה הנערה.
ומה עשית אחרי תם כספך?" שאל אותה רודאלף.
אז קמתי וַאסוֹבבה בחוצות לבקש מלאכת יד, ולבי לא נתנני לדַבר שקר, וגליתי את אזני האנשים אשר בקשתי עבודה בביתם, כי לפני שני ירחים יצאתי מבית האסורים, ועתה אחפוץ לאכול יגיע כפי. כל שומעי הדבר הזה החזיקו בי בזעם וַיַרְאוּנִי את אחורי הדלת והמזוזה –. כל היום ההוא כּתֹּתִי רגלי לבקש מלאכת יד על פִתחי נדיבים, אך בקשתי ולא מצאתי! במר רוחי שַׁבְתִּי אל ביתי וָאֶפְגְשָׁה את עלוקה בעלת בית המרזח הזה אשר מיום צאתי לחפשי תִּתְחַקֶה על שרשי רגלי – ובראותי כי אין עוזר לי, הלכתי אחריה, והיא הביאתני אל בית היין, ותשקני יין שרף למכביר – ועתה – הָהּ! עתה הנני ברעתי – כאשר עיניך רואות –".
אדַמה כי תנחמי על אשר סִפַּרְתְּ את תולדותיך!" אמר רודאלף אליה.
כן אדוני! נפשי יָדעה לי בזָכרי את ימי עניי ומצוקותי, השיבה הנערה ותאנח במרירות.
“מדוע אַתְּ נֶאנחת?” שאל השודד.
“הה, מה טוב ומה נעים לחיות חיי ישָרים!” אמרה הנערה באנחת לב.
“הלמען תת כבוד לאבותיך – אשר השליכוך מעל פניהם – הלמען זה תִכספי לְחַיֵי ישרים?” שאל השודד בצחוק.
“אויה אויה לי!” הוסיפה הנערה דַּבֵּר, ואנחות רבות התפרצו מקירות לבה. אחרי כן הורידה לארץ ראשה, ותחשוב מחשבות כנפעמה, ותאמר אל חרבונה: “האמינה נא לי כי מעודי לא דאגתי גם לא הִתאוננתי על אבותי אשר השליכוני כנצר נתעב בחוצות, ובכל זאת נפשי עָלַי תאבל כי רק עלי עברה כוס התרעלה הזאת, ורק בי נגעה יד האסון הנורא!! –”.
מה יחסר לך, בתי?!" שאל השודד הלא יפה אַתְּ כלבָנה, קולך ערב כקול הזמיר, ושמך הלא הוא פֶּרַח מֹרִיָה! ומה לך עוד כי תתאונני? הטוב לך הֳיוֹת כעלוקה בעלת הבית?—".
"אנכי לא אזקן ולא אבוא בימים כמוֹה – אמרה הנערה ותאנח.
"הַאם כָּרַתְּ את הילדות ברית לבל תִּזְרוֹק בך שֵׂיבָה? שאל השודד.
“הה! קרובה חליפתי לבוא – מַחלה עַזה שָׂמָה מוּעָקָה בלבבי, ועוד מעט וְתַצְעִידֵנִי למלך בלָהות –”.
“הֲרוּחַ רעה מְבַעָתֵּךְ, בתי?!” אמר השודד ברגשי חמלה, הֵרָגְעִי נא!"
הגידי נא לי, בתי!" אמר רודאלף אליה, היתנוססו רַעיונות כאלה תמיד בקרב לבבך?"
“רק לְעִתִּים – רק לעתים יפעמני רוח עצבת – ראה נא אדוני רודאלף! בבֹקר בבקר בצאתי לקנות לי חָלָב, ואתבונן כי האשה המוכרת את החלב נוסעת לביתה, אז יתרוצצו רעיוני עצב בקרבי, ובכל פעם אָשיחה עִם לבבי: האשה הלזו תשוב אל ביתה, אל גַּנָּהּ, אל בעל נעוריה, ואל פרי בטנה אשר ישישו לקראת בואה, ואנכי – אנכי אשובה לשכון בערפל, להתגולל באשפתות בֵּית המרזח, בעלית קיר קטנה מכֻסה בצלמות גם ביום בהיר –”.
“אם כן הדבר”, אמר השודד, “צְאִי לך מבית המרזח וְחָיִי חַיֵי ישרים כאשר תאוה נפשך –”.
“אהה אלהים! צעקה הנערה, איככה אוכל לצאת מבּוֹר שָאֹן זה? הלא בגדי שאולים מאת עלוקה, ועוד לא שִלמתי לה גם בעד מְעוני וארֻחתי! ואם אצא מזה, הלא אז תאסרני בעלת הבית בבית האסורים כגנב – אויה נא לי! בעד בגדי ערים וּפִתֵּי לחם יָבֵש קָנְתָה עלוקה את רוחי ונשמתי כל ימי צבאי! –”. ובדברה את הדברים האלה, חָרדה חרדה גדולה מאד.
“אם כן הדבר”, אמר השודד, שְׁבִע בָּזֶה ואל תקנאי באשת האִכר המוכרת חלב – אך אמנם חֵי האגרוף כי לא ידעתי מה זה היה לך? האם הֻכֵּית בְּשִׁגָעוֹן כי חתולים תצמיד לשונך? זכרי נא כי אַתְּ מתנוססת כאבן נֵזר בין כל העלָמות אשר בתוך הסיטע, ולמה זה נִכספת להיות כאשת הָאִכָּר אשר תעמול לילה ויום לְבַקַּע עֲצֵי שרֵיפה, לתת חָצִיר לַבְּהֵמָה, לְהַתִּיךְ חֲלֵב הפָּרות, להלביש ולהאכיל ולהשקות את ילדיה. לרדת הגנה לקטוף ראש מתלמי שָׂדָי, ולהָכין את גֵוָהּ למהלומות חדשות ושונות מִידֵי בעלה בשובו מבית היין –".
"הבה לי כוס יין! אמרה הנערה פתאם אחרי דומיה ממֻשכה, הבה לי יין – אך לא יין! רק יין שרף, יין שרף! –
“יין שרף?” אמר השודד, “טוב מאד! יְחִי היין השרף, הנה כי כן אהבתיך, בתי! –” ויושט לה כוס יין שרף מבלי התבונן כי מרוב שִיחה וצָרות נפשה בִקשה זאת, ומבלי ראות את פלגי המים אשר תרדנה עיניה.
“רע עלי המעשה”, אמרה הנערה, “רע עלי המעשה, כי יין השרף לא ישמח לבב אנוש, ורק יְחַמֵם את ראש האדם וְיַכֵּהו בתמהון ותרדמה –”. ובדַברה הֶעמידה את הכוס אשר שתתה ממנו בֱּגֹעַל נפשה. רודאלף התבונן בה כי רק הָעֹני והתלאה ולא שרירות לבה הרע הִטביעוה בִּיוֵן מצולה ויחמול עליה מאד.
ד: תּוֹלְדוֹת חַרְבוֹנָה
יזכור נא הקורא כי שני בני בליעל ישבו בבית היין אשר הַכָּרַת פניהם ענתה בם כי ילדי פשע המה, ואחד מהם צָנַף מִצנפתו עד גָּבּוֹת עיניו, ידו השמאלית הסתיר תחת השֻלחן, ובדאגה דּרֹש דָּרַש את הַמֹרֶה שתי פעמים. גם יזכור נא הקורא כי איש זָר בא הביתה וַיֵשֶב נֹכַח פני זרע מרעים ההם, ובעינים פקוחות התבונן בהם תמיד בלי חָשָׂךְ בעת אשר ספרה הזמירה את תולדותיה, התלחשו המרצחים ההם היושבים רחוקים מהזמירה ודבריה לא הגיעו באזניהם. ומדי רגע נשאו עיניהם אל עבר פני הפתח. הזר היושב ממולם, הוציא בתחבולותיו גליון קטן מכּוֹבָעו, ובמהירות נמרצת התבונן בו ובשני המשחיתים ההם, וכרגע צהלו פניו כי מצא את אשר הוא מבקש. ואז הפקיד את כד יינו ביד בעלת הבית, ויצא החוצה. ברגע ההוא אשר פתח הזר את דלת הבית, ראה רודאלף כי נושא הפחמים עומד עוד על משמרתו, וַיִרְמֹז לו רודאלף בעיניו כי יִגָזֵר ממקומו. אך הוא לא שמע לו ולא מש ממקום עמדתו. הזמירה יושבת בפנים זועפים מאד, כי רוח היין הֵעיר בקרבה רוח עצבת ביתר עז מבתחלה, ותורד לארץ ראשה, וכל הגיוני לבבה טֻבְּעו בים דאגה, פעמים רבות פָּגשו מַבָּטֶיהָ את מַבָּטֵי רודאלף, אך בכל פעם נַחֲתוּ ארצה, כי לא יכלה נְשׂוא את מַבָּטֵי רודאלף ואת הַקֶסֶם הַמִּסְתָּתֵּר בם –. לא כן חַרְבוֹנָה! רוח היין הצהיל את פניו, ולבבו הָמָה וֱשָׂמַח כמו יין שרף. הַתּוֹרָה אשר נתן לרודאלף כי הִניף את חרבו לְפָנִים וַיַכְרִיעַ את מתקוממו לטבח, והתהלה אשר הִלֵּל את נפשו כי בכל זאת לא אָרַח לחברה עם חַבְרי גנבים מעודו, גם שביבי הֶחמלה אשר התלקחו בלבו בשָמעו את צָרת נפש הזמירה, כל אלה נָתני עֵדיהם כי עוד לא נשחתה נפשו עד היסוד בה, וכי לו עוד תוחלת ותקוה לשוב מדרכיו ולהיות איש ישר.
נִפלאת היא בעינינו עד מָה גָברה תאות הכבוד בנפש האדם, עד כי גם רודאלף חִכָּה אל המורה למען יִכָּבֵד בעיני הַשִׁכּוֹרִים הנִבזים אשר בבית היין בהַראותו להם את גבורתו להכניע גאוֹן גבור חַיִל כהמורה! – אין חֵקר לרוח האדם –. אמנם לבל תִּמָשֵךְ העת בעיניו עד בוֹא המורה, אמר אֶל חרבונה": “סַפֶּר נא את תולדות חייך!”.
השודד הניח את כוס יינו אל פיו בפעם אחת, ויאמר לאמר: עתּה אַתְּ זמירה! עתה את תראי ובַחנת כי אנכי עֻנֵּתִי שבעתים מאשר עֻנֵית אַתְּ, כי אַתְּ חָסית בימי ילדותך בקורת בית לילית, ולרעבונך אכלת לחם, ואנכי הייתי מתגולל בימי ילדותי כפגר מובס ובדומן על פני האדמה, ולא ישנתי במטה עד מלאת לי תשע עשרה שנה אשר אז הִתְמַכַּרְתִּי לעבודת הצבא".
העָבדת את עבודת הצבא בימי נעוריך?" שאלהו רודאלף.
“שלש שנים עבדתי את העבודה הזאת – אך זאת אספר לאחרונה”.
ומה היתה מלאכתך עד העת ההיא" הוסיף רודאלף לשאול.
“זֵכֶר ימי ילדותי כחלום הוא בעיני, וכל זאת עוד אזכרה כי בהיותי נער קטן הייתי משוטט ברחובות קריה עם איש זקן אֹסֵף בלויי סחָבוֹת, אשר הִכַּנִי מכות חדרי בטן, וַיָדָש את בשרי בשוטים ועקרבים, ועל כן קול דְמֵי נִקמתי צועקים אֵלַי מִדֵי אראה איש חָמוש בשבטי אנשים, ובכל פעם תְּלַהֵט נפשי גחלים לֱהִנָּקֵם מִצָרִי זה – אות הוא כי בימי ילדותי עֻנֵּיתִי מאד במקל חובלים ושוטים–. אחרי עָזבי את המשחית ההוא, עבדתי את עבודת הסוחרים הקונים סוסים זקנים במאנטפויקאֶן, ועבודתי היתה לטבוח את הסוסים ההם ולהַפשיט את עוֹרָם מעליהם ואז הייתי כבן עשר או עשתי עשרה שנה. בשלשה ימים הראשונים הִכָּה אותי לבבי אחרי זִבְחִי אתה הסוסים הזקנים ההם, אך מעט מעט הַסכן הסּכּנתי בזה. מקץ חֹדש ימים מצאה עבודתי חן בעיני. המאכלת אשר בחרתי, נדמתה כחרב פִּיפִיוֹת, ונפשי צָהלה ושמֵחה להתבונן בלהב המאכלת המתהפכת לטבוח –. ככלותי את מלאכתי, זָרקו לי בעלי הסוסים נֵתח בשר מנבלת הסוס אשר מת בחָליו או במגֵפה, כי בשר הסוסים הבריאים אשר שָחטתי, נִמכר לבתי המבשלות –. בתפשי את נתח הבשר בכַפי, הייתי שָׁמֵחַ ומאֻשָׁר מאד, ולא קנאתי אז בכל עשירי עָם הממלאים בתיהם כסף ומתענגים בבל תענוגות בני אדם. בשִמחת לבב רַצְתִּי אֶל הַמַלְבֵּן, וברשיון בעלי הכבשן צליתי את הבשר על הגחלים. הבשר עודנו מְגֹאָל בדם, אכלתיו נָא, בעודו בכפי בלעתיו, ויהי בפי כדבש למתוק”.
“מה היה שמך אז?” שאל רודאלף.
“לבן, גם אדמוני, כי שערות ראשי הלבינו אז יותר מעתה, ועיני היו מְמֻלָּאות תמיד בּדָם, גם נקראתי אז בּשֵׁם “איש המאכלת” יען כי אהַבתי את תנופת המַאכלת –”?
“ומי הם אבותיך ומשפחתך?” הוסיף רודאלף לשאול.
אבי ואמי השליכוני ברחובות קריה, ולא ידעתי אותם מעודי".
היזעף לבך עליהם?"
“מה מני יהלוך אם אזעף עליהם? –אך רע עלי המעשה כי הביאוני לְחַיֵי הֶבל – מי בִקֵּש זאת מידם? – וגם על זה לא התאוננתי אם הייתי כאבני השדה אשר לא יַכּוּם שָׁרָב וְקָרָה, ולא יָחוּשו זלעפות רעב, כי אז לא הייתי בכל רע כהיום הזה –”.
הֲמִיָמֶיךָ לא גָנַבְתָּ גם בהתעטף נפשך ברעב?"
“חֵי ראשי כי לא שלחתי בגנבה את יָדִי אף אם פעמים רבות התמודדה נפשי ברעב שלשה ימים ושלשה לילות.”
“לא אפונה כי מִיִרְאָתְך את בית האסורים לא גנבת –”.
“פֹּתה!” ענהו השודד בשחוק. פֹּתֶה! העל כן הייתי רעב ללחם יען כי יראתי פן אֶשׂבַּע לחם? – לו הואלתי לגנוב, הלא אז הייתי שְבַע לחם בשבתי בבית האסורים! – אמנם על כן לא גנבתי, יען – יען – יען כי לא חפצתי בגנבה –".
"הַמַּעֲנֶה הזה אשר תוכו רצוף אהבת יֹשֶר, ואשר לא ידע הפֶרא הזה לְהַבִּיעו בְניב שפה ברורה, הֵעִיר בלבב רודאלף רגשי ידידות לאיש הזה הבוחר לשאת חֶרְפת רעב מִלִּגְנוֹב ולהיות שְׂבַע לחם – ויושט לו את ידו לְאות כי מצא חן בעיניו, אך חרבונה לא נועז לָגַעַת בידי רודאלף כי ידע בנפשו כי רודאלף מְרוֹמָם עָלָיו לבלי-חק. “לבב אנוש ורִגשי כָּבוֹד יִמָּצאו בך!” אמר רודאלף אליו יחזק ביד ימינו.
“חי ראשי, עָנָה חרבונה אשר דברי רודאלף נגעו אל לבו. חי ראשי כי נעלם ממני עד כּה ולא ידעתי כי לבב אנוש לי ורגשי כָבוד בקרבי! ועתה אדוני אחרי אשר הודעתני את תִּגרת ידך, וקנית לי בכסף יין ובשר, גם השמעתני אמרי נֹעם כאלה; עתה יהי לבך נכון ובטוח כי אנכי אהיה עֵזֶר לך, למענך אבוא באש ובמים –”.
רודאלף צָפַן בלבו את רגשותיו המתנוססות בו בהאזינו את דברי חרבונה, וישאל את פיהו: כמה שָׁנִים עָבַדְתָּ את זובחי הסוסים?"
“מספר השנים שכחתי, ורק זאת אזכרה עוד כי בתחלת ימי עבודתי, הָמו מֵעַי על הסוסים הזקנים אשר הכרעתים לטבח, אך מקץ חֹדש ימים כצחוק היה בעיני לשפוך את דמיהם, ובהיותי כבן שש עשרה שנה, נכספה גם כלתה נפשי אל העבודה ההיא, עד כי שכחתי מלאכול לחמי, ולא נתתי שְׁנָת לעיני. רק שגיתי תמיד באהבתה –. האח, לו ראיתני אז אדוני! אז בעָמדי במִכנסי בד ובזרוע חשופה, ומאכלת חדה בידי, וחמשה עשר או עשרים סוסים סביבי! חֲזִיז ורעם! כאשר החלותי לנופף את המאכלת, לא ידעתי מה היה לי, עֶברה וזעם התלקחו בחֻבי, קול שריקות וצִלצלי שֶמַע באזני. כל מראה עיני נֶהפּך לֵדָּם, ואנכי – טבחתי – טבחתי – וטבחתי עד כי דָבקּה כפּי בדם, והמאכלת נפלה מידי – חזיז ורעם! מה רב הָעֹנֶג ההוא! אם נתן לי איש כל הון ביתו בָעֹנֶג הזה, בוז בזתי לו –”
אדמה כי זאת היתה נסבה כי הסכן הסכנת לשפוך דמי אדם –".
“יוכל היות –. בהיותי כבן שבע עשרה שנה, חָזקה עלי יד התאוה הזאת עד כי הייתי כגבר עֲבָרו יין וכמֻכה בשגעון בנופפי את המאכלת לטבוח. וָאהִי מוליך ומביא, מעלה ומוריד את להבת המאכלת עד אשר שׁתַתִּי את עורות הסוסים, ויגרשוני אדוני מעבוד אותם, אז הלכתי אל בית המטבחים וחִליתי את פני הטבָחים כי יספחוני אל אחת העבודות, אך הם בְּגֹבַהּ אפם תִּעבוני וירקו בפני. בראותי כי צר לי מאד, רַצְתִּי בשוָקים וברחובות לבקש לי מִחְיָה, ולא מצאתי. ימים רבים הייתי נודד ללחם אֵיו, עד כי אספוני חוצבי האבנים אליהם. לתקופת שתי שנים קצתי בחיי מעבודת פרך הזאת, והתחננתי לאחד משָׂרֵי החיָלים לקחת אותי ולשימני בין אנשי חילו, והוא בהתבוננו את גֹבהּ קומתי וגבורת ימיני, נֶעתר לי” –.
“לו היתה מלחמה בעת ההיא, כי אז הֻקמת עָל עַל אנשי החיל”, אמר רודאלף.
“גם אנוכי קִויתִי כי תקראנה מלחמה, אַך חֲזִיז ורעם, שלום היה בארץ – וגם זאת לי לְמַפַּח נפש, כי שָׂרֵי החילים יַכבידו את אֶכפם ואת תִּגרת ידם על אנשי חֵילָם –. ויהי היום וידבר אִתי שר האלף קשות כי אנכי מִתרפה במלאכתי – והוא היה הצדיק – אך דבריו הקשים ירדו חדרי בטני, ועָניתי עזות. וַיִחַר אף השר בי וַיַכֵּנִי על הַלֶחִי אז חַשְׁתִּי וְשִׁלַּמְתִּי אֶל שונאי על פניו, ונתתי לו מָנָה אחת אפים. ויוסף השר שנית ידו וַיָכֵּנִי באגרוף, וגם אנכי לא טָמנתי את אגרופי בצלחתי – הקול נשמע בחצר המטרה. ושר חמשים וַחמִשיו נָסַבּוּ עלי וַיָתקפוני – עֶברה וזעם הִתלקחו בלבי, וְדָמַי עָלוּ וַיָציפו על עֵיני, ואתפוש מאכלת חדה – כי הייתי אז בבית המבשלות – ובזעף נורא והניפותי את להֶבֶת המאכלת, ועיני הממֻלאות בַּדָם לא ראו בעופפי את הַלַהֶבֶת על כל סביבי כִּלְפָנִים בבית מַטְבְּחֵי הסוסים – שר האלף נפל לפי המאכלת מתבוסס בדמו. והתעַותוּ גם אנשי החיל ולא נִזהרו, ויפלו גם מהם שנים, ונהרי נחלי דם שטפו בַּבַּיִת כְבִשְדֵה קְטֶל –”.
פני חרבונה קִבצו פארור, עיניו הָשָׁבוּ, ראשו הוריד ארצה וַיִּדֹּם, ולא יכול מלט נפשו מהמון רעיוני עֶצֶב.
“מה לך, חרבונה! כי נֶעצבת כֹה פִּתאֹם?” שאל רודאלף.
“אין דבר! אין דבר! –”ענה השודד בחָפזה ויוסף לסַפר: “סוף דבר כי אנשי חיל הנותרים הִתנפלו עלי בזעם אפם ויאסרוני בעבותים וישימוני בבית האסורים ומשפט מָוֶת נֶחתך על ראשי –”.
“ואיך נמלטת? הבָרחת מבית האסורים?”
“לא! – אך תחת משפט מָוֶת, נחרץ משפטי להיות אֲסִיר-אֳנִי חמש עשרה שנה. ושמע נא פֵשר הדבר: בהיותי איש צבא הלכתי פעם על שפת הַיְאֹר ושמעתי קול המולה גדולה, כי שני אנשים נָפלו במצולות המים הזידונים ואין מציל. אז הרהבתי בנפשי עֹז והתנפלתי במִשברי מָוֶת ההם, ומָשיתי את שני אנשים ההם בציציות ראשיהם. אחרי ימים מעטים הִתפרצה תבערה נוראה בעיר ריען – אשר שם תקעו אנשי צבָאנו את אָהליהם אז – ובתי העיר ההיא בתי עץ המה, ועל כן התלקחה השלהבת מרגע לרגע ותאחז בכל פִּנוֹת העיר. אנכי עם אחֻזת מרעי שֻלַחנו לכַבּוֹת את האש, והנה קול נאקת מָוֶת באזני, פניתי כֹה וכֹה ואראה כי לְשׁוֹנֵי אֵש סַבּוּ אשה זקנה בביתה ויסגרו בעדה – כמהר חֵץ למטרה מהרתי וקפצתי בתוך הבעֵרה, והנה – חזיז ורעם! – נחלי לֶהָבות סביב שָתוּ עלי –. אז זכרתי מים מקדם בשִבתי על יד הכבשן בבית משרפות הַשִׂיד – וָאתפוש ביד הזקנה והצלתיה מיד לֶהָבָה –. וְיַעַן כי הִצלתי שלש נפשות ממות, על כן חָתַר מְלִיצִי בכל עֹז להסיר מעלי את מר המות, ובכל מאַמצי כֹחו פָּעַל ועשה כי אהי אֲסִיר-אֳנִי ולא אמות לשחת – בעת ההיא התקצפתי מאד על מְלִיצִי זה, ובאש עֶברתי חפצתי להורידו בדם שאולה –”.
“מדוע בחרת מָוֶת מחיים? מי זה האיש החפץ מָוֶת?”
"אני האיש, הטרם תדע כי שופך דם אדם גם דמו יִשָׁפֵךַ ולא יועיל לו כל כֹּפֶר? הַגַּנָּב משפטו לְהֵאָסֵר בבית האסורים, אך הָרוֹצֵחַ מוֹת יוּמָת, ומאד ימתק לו המות – הה, לו יָדעו ולוּ הֵבינו זאת השופטים! –.
לא אפונה כי הנֹחַם 18 הֵצִיק לך עד כי בחרת במות".
“לא – נֹחם יִסָּתֵר מעיני – אך על כי חָזות קשה יְבַעתני מני אז בחלום חזיון לילה – כי בהגיע תוֹר חצי הלילה, יֵרָאֶה אֵלַי שר האלף עם שני אנשי הצבא אשר הכרעתים לטבח, ומראיהם כבלהות צלמות נורא מאד –. ואף גם זאת – הוסיף השודד לסַפר ופלצות בעתתהו – ואף גם זאת כי לא הם לבדם יֵרָאו אלי, אך לְמֵאוֹת, לאלפים ולרבבות יבואו אלי, כסופות יאתיון, תחת שואה יתגלגלו, ובמערָכות סדָרים יתיצבו למו וִיחַכּוּ עד אזר אניף את להבת המאכלת עליהם. ואז אתנשא פתאֹם כארי טורף, ובשצף קצף אנכי טובח – טובח – וטובח עד אשר תִּדבק הַלַהֶבֶת בידי וּנְהַרות דם ינהרו על כל סביבי – וכאשר אוסיף לטבוח, כן ירבו וכן יעצמו. אלה יכרעו ויפלו חללים, ואחרים יבואו תחתם – ובעת אשר אשפוך את דמם, המה יביטו יראו בעינים טהורות ומפיקות חמלה ויגון, עד כי אקלל את נפשי על שָׁפְכִי את דמי הנקיים, ובכל זאת לא אוכל להִתאפק מהורידם שאולה –. ועוד זאת, כי מעודי לא היו לי אַחִים וְרֵעִים, ובחלומי יֵרָאו אלי חַללי חרבי כאחים מבטן וכֵרעים אהובים. אחים אשר נפשי קשורה בנפשם, ורעים אשר יֵקַר דמם בעיני מִדְּמֵי לבבי –. הה! הנה כי כן יִתִתֵּנִי החלום האיום והנורא הזה עד כי יִתֹּם כֹּחי ואָקִיץ משנתי, ובשרי רֻטֲפַשׁ מזֵעה קָרה”.
“מה נורא המראה הזה!!” אמר רודאלף.
“הה, חרדת מות תאחזני מִדֵּי דַברי בו! –. בשלש שנים הראשונות אשר הייתי אֲסִיר-אֳנִי, חזקה עלי יד החזיון הזה, עד – עד כי חפצתי לטרוף נפשי בכַפי – ונסיתי פעמַיִם לחַלץ אותה ממחִתּה נצחת כזאת: בפעם הראשון שתיתי מי רוֹשׁ, ובפעם השני שַׂמְתִּי מַחנק לצוארי בשרשרת הברזל אשר רֻתּקתי בה, אך בריא אולם אנכי כשור פר, והיתי חזק כחלמיש צוּר. מֵי רוֹשׁ לא לִהֲטוּ קְרָבַי, רק הִרבו את צִמְאוני, והשרשרת גם היא לא עָצרה כֹּחַ להורידני דומה, רק השאירה אחריה עגיל תכלת על צוארי –. ברבות הימים גברה עלי חמדת החיים, והמחזה הנורא גם הוא לא בִעתני עוד, בכל לילה כבימים הראשונים, ורק לעתים רחוקות יפעמני –”.
“לבבי יַחשוב כי בין חַברי גנבים כהאסירים, יכלת לשַׂכֵּל ידיך בִגְנֵבה –”.
יכולתי עם חפצתי בזאת – ופעמים רבות סַבּונִי עדת הגנבים ההם, וילעגו לי על אשר אֶשְׁתַּמֵר מגנֵבה, אך אנכי גֵרשתים מעל פני בזעם אפי. בין אסירי-אֳנִי ההם נודע לי גם המורה – תן כָבוד לאגרופיו! – והוא הִכַּנִי מַכּוֹת בלתי סָרוֹת, כי אגרופיו מאבני סלע כּוֹנְנוּ.
“הגם לו קֹרָא דרור”?.
“לא אדוני! כי משפטו לְהֵאָסֵּר באניה עד בוא חליפָתו, ורק הוא לבדו קרא לנפשו דרור –”.
“הוא בָּרַח מהאניה – ומדוע לא יְסֻגַר אל השופטים?”
“אנכי לא אסגירהו, כי ידעתי את הַלְמות אגרופיו –”.
ואיך לא יכירוהו השופטים? הלא שָׂמו לו אוֹת 19 על פניו!
הוא הֵסיר את האות ההוא מעל פניו בברחו ועתה גם בכור שָׂטָן לא יכירנו עוד"?
"איככה הֵסִיר את האות ההוא?
כָּרַת את חוטמו, ואת פניו השחית בְּרַעַל פיטריאָל –".
נכסוף נִכספתי לראות את פניו.
“אם יבוא הֵנה כמשפטו, אז תראהו, חוטמו אשר היה ארוך כחוטם הַדַּיָּה 20. קצר הוא כעת וקלוט. שׂפָתיו עָבות מאד וּסְרֻחוֹת, וַחֲזות פניו ירקרק שחרחר – סוף דבר כי משחת מאיש מראהו ויפץ פלָצות כְּשֵד לָיִל. זה כששה חדשים ברח מהאניה, ושופטי העיר פגשוהו מאה פעמים ולא הכירוהו”.
"מדוע נחרץ משפטו לְהֵאָסֵר כל ימי חייו באניה?
“על כי עשה כל תועבה, גָּנַב, שָׁדד, רָצַח, ושָפך דמים לרוב, אפס כי ידיו רב לו למשוך בעת סופר ולחשוב חשבונות, על כן יִקָרֵא בשם “מוֹרֶה” –”.
המִפַּניו יחילו כל גרי הסיטע?
"כן אדוני! אך אם יִפּל בידך, לא יוסיף עוד תֵּת פחדו –. חֲזִיז ורעם! נפשי אִותה כי יָחוש המורה וְיִטְעַם את מהלומות אגרופיך.
ומאין יביא טרף לנפשו?
“לשמע אזן שמעתי כי הלל את נפשוכי הרג את אחד הנקדים 21לפני שלשה שבועות, וישדוד ממנו כסף רב מאד –”.
גם יומו יבוא ונִספה.
אם יש את לבבך לְהַסְגִירוֹ לבית המשפט, הנני מגיד לך מראש כי יכבד עליך הדבר, ולא תוכל עשהו?
מתחת לְמַדָּיו הוא חמוש בברק חנית ולהב חרב פיפיות, ובעֶברת זדונו יכריע לטבח את כל הקרב אליו לחפשו בכף. גם הוא אכזרי כנמר, ואמיץ לב במרַצחים".
ומה היתה מלאכתך מעת צאתך מִמַּסְגֵר?
“לחצוב עצים ולהַמשות רפסודות, ובזאת אכלכל את נפשי”.
ומדוע אִוִּיתָ את הסיטע למושב לך אם לא מחברי גנבים אתה?
אנה אמצא בית אם לא במגרש הזה? ומי יארח לחָברה אתי אם לא יושבי הסיטע? ואם אשב בדד תבעתני רוח רעה – גם לא יחסר לי כֹל במקום הזה, כי שְכֵן הסיטע יגורו מפני, וירגזו מפני תנופת אגרופי גם שר בית האסורים לא ימצא בי עון אשר חטא, זולתי מהלומות אגרוף אשר אַחלק ברבים ואשר בגלל זאת אנהום לפעמים בבית כֶּלֶא מעת לעת –".
וכמה תשתכר ליום?
מחמש ושלשים אגורות – אך כל זה רק עד אשר יגיעו ימי הרעה, ולעת זקנה ככלות כֹּחי אקח לי שלש הקִלשון ואחבק אשפתות לאסוף בלויי סחבות ובלויי מלחים כאשר עשיתי בימי ילדותי".
התתאונן על יד הזמן כי קָשְתָה עליך?
“לא! כי עיני רואות בכל יום אנשים רבים אשר יֵרַע להם הזמן האכזר יותר ממני – ולולא נפעמתי בִּמְחִתָּת החלום הנורא אשר סִפרתי לך, כי אז מַתִּי במנוחת לבב באחת פִּנּוֹת העיר או בבית אספי דלים כיתר בני גילי, אך החלום – אויה לי! החלום הנורא יְדַכְּאֵני בתגרת ידו וִיפַצְפִצֵנִי לרגעים!! –”.
הזמירה יושבת בפנים זועפים מאד מבלי יְכֹלֶת מַלֵט נפשה מהמון רִגשי עצב המתרוצצים בקרבה, גם רודאלף התעצב מאד וַיֵשֶב כאיש נדהם תפוש במזמותיו, כי שני הסיפורים ההם יָרדו חדרי לבבו ויעירו מחשבות רבות ושונות בּחֻבו. אך מִקְרֶה נורא מאד הזכיר את שלשתם איפה הם יושבים, עד כי התנערו ממחשבותיהם העמוקות.
ה: הַשׁוֹטְרִים
הזר אשר יצא החוצה ויפקיד את כַּד ייֵנו ביד עלוקה, שב הביתה ואתו איש בריא ורב כֹּחַ. “בוא נא אִתִּי ונשתה כוס יין”, אמר הזר אל הבריא. וחרבונה לָאַט באזני רודאלף והזמירה, וַיִרְמוֹז בעיניו על שני האורחים האלה, ויאמר: פה יֵעָשֶׂה דָבר – כי שוטרי בית המשפט הם אשר באו לְרַגֵל את הבית. התבוננו נא! –".
שני השודדים – אשר אחד מהם הוריד את מצנפתו עד גבּות עיניו, אשר דרש את המורה קרצו בעיניהם איש אל אחיו, ובפתע פתאּם התנשאו ממקומם וירוצו בבהלה אל הפתח, אך השוטרים מִהרו גם הם ויתנפלו עליהם בקול רעש גדול ובחֵמה שפוכה. כרגע נלחמו השודדים והשוטרים במלחמת תנופה, והדלת נפתחה בהמולה גדולה, ושוטרים רבים התפרצו ויבואו הביתה, ולהבות חרבות שלופות נראו מבעד הדלת בידי אנשי צבא העומדים בחוץ.
נושא הפחמים – אשר דברנו בו פעמים רבות – צָעַד על סף הבית בעת רעש ההוא, אך רודאלף נתן לו אות כי יִסֹּג אחור מהבית, והוא שמע לקול האות ויצא החוצה ורודאלף מתבונן את אשר נעשה בבית.
השודד בעל המצנפת חרד חרדה גדולה מאד, וירם קול יללה, ויגעה כשור, חֲצִי גְוִיָתו נשענת על השֻלחן, וברגלו יבעט כסוס פרא בחרי אף, עד כי נִלאו כמעט ידי השוטרים להחזיקו. פני השודד השני נפלו מאד, עֵינו נֶהפך לעין תכֵלת, שפתיו כשלג הלבינו, שִׁיניו תְּצַלְצֵלְנָה, כל עצמותיו תרעדנה, ופעָמיו נמוטו, ובלי הָרִים קול הושיט את ידיו לאסורי הברזל. בעלת הבית אשר הסכינה לראות מראות כאלה בביתה, יושבת במנוחה שאננה, ידיה טמונות בצלחתה, וחתולה על ברכיה,
“מה חָטאו שני אנשים האלה?” שָאלה את פי אחד השוטרים.
“אמש שָדדו אשה זקֵנה בביתה, ובהתקוממה להם, רָצצו את גֻלגלתה, ולפני צאת נפשה, אמרה כי נשכה בשניה את יד אחד מִמְרַצְחֶיהָ. גבר עמיתי שֻלח הֵנָה לְרַגֵל את הבית הזה וימצא את המרצחים ההם הנה”.
“מה טוב כי שלמו לי בעד ייני!” אמרה בעלת הבית, שתה נא ידידי כוס יין!
רב תודות לך! אך לא עת שתה יין לי, כי עלי להביא את שני המרצחים לבית המשפט, והאחד ימאן עוד לְהִכָּנַע.
המרצח אשר דרש את המורה בָּעַט וַיְהוֹם וַיְיַלָל וילחם בכל מאמצי כחו, עד כי התקיפוהו השוטרים ויסחבוהו סָחֹב והַשלךְ בתוך העגלה העומדת בחוץ. את המרצח השני אָחַז השבץ, עד כי לא היה בו כח לעמוד על רגליו, ושפתיו אשר חָוְרו כַּשִׂיד נַעוֹת בלאט כִּמְדַבְּרוֹת דברים, וכבול עץ הָשלך בתוך העגלה.
הִשָׁמרי לך – אמר אחד מהשוטרים אל בעלת הבית – הִשָמרי לך מפני חמוץ הזרוע כי איש דמים הוא ובן מָוֶת, ובנקל תִּתָּפְשִׂי גם אָתּ ברשת הפרושה עליו"
“אדוני!” ענתה בעלת הבית, “זה כחדש ימים לא יֵרָאֶה ולא יִמָצֵא חמוץ הזרוע בכל רחובות הסיטע”.
“אנכי העידותי בך, וְאָתְ את נפשך שמרי!”
"חֵי נפשי אדוני! כי אֶשְתַּמַר מפניו כמפני בְּכוֹר בְּלָהוֹת ובכל הסיטע אין רואה ואין יודע מֵאָן הוא בא ולאן הוא הולך כל הימים, ובפעם האחרונה אשר ראיתיו הגיד לי כי הוא שָב מארץ אשכנז הֵנה.
“זִכרי את אשר העידותי בך! אמר השוטר לפני צאתו מהבית, וירא את חרבונה ויאמר אליו: הגם אתה פּה, נִקְלֶה?! זה כביר לא נשמע ממך חדשות – ואולי נחה עליך רוח דעת לאסוף את אגרופיך? –”.
הטרם תדע כי לא אניף ידי כי אם על איש ריבי אשר גֵווֹ למהלומות יקרא? –".
“הנקלה זאת בעיניך? התחפוץ להתגרות מלחמה גם באיש שלומך? –”.
“שִמְעָה נא! אמר חרבונה אל השוטר בְּרֶגֶש, “שמעה נא, אנכי מצאתי איש מלחמה אשר הגדיל גם עלי אגרוף”. ובדַברו הניח ידו על שכם רודאלף. “את האיש הזה לא אַכִּיר עוד” אמר השוטר והתבונן בפני רודאלף. “יהי לבך בטוח – אמר רודאלף אליו – יהי לבך בטוח כי גם בימים הבאים לא נכיר איש את רעהו”: “כדבריך לוּ יֶהִי!” נענה השוטר, ויפן אל בעלת הבית ויאמר: חֲיִי בטוב! בית יינך בית מקלט הוא לנוס בו כל רוצח – זה שלשה מרצחים תפשתי בביתך ביום הזה”. “אקוה כי הם לא יהיו האחרונים”. ענתה בעלת הבית בפנים צוהלים.
אחרי צאת השוטרים מהבית, מלא הנער המקטר טאבאק והשותה יין תמיד, את מקטרתו ואת כוסו, ובקול דממה דקה אמר אל חרבונה: הידעת את האיש אשר הוריד את מצנפתו על עיניו? הלא הוא הַשָׂעִיר! 22בראותי את פני השוטרים אמרתי אני בלבי כי אחד מִבָּאֵי הבית יִלָכֵד בפח, ובהתבונני כי השעיר יסתיר תמיד את ידו האחת תחת השֻלחן, ידעתי כי אותו יְזַבְּחו השוטרים לחרמם.
“מאֻשָׁר הוא המורה – אמרה בעלת הבית – מאֻשָר הוא כי לא היה בזה! השעיר דרש אותו פעמים, ויאמר כי שִׂיחַ ושיג לו אִתּוֹ, אך אנכי לא אבגוד באנשי שלומי – ואם ילָכדו לפעמים בקרב ביתי, לא בי האשם – אמנם הביטו נא וראו כי מִדֵי יִזָכֵר חילק יבוא גם בילק – הנה המורה בא הביתה עם אשתו החדשה –”.
“שֵם המורה הֵפִיץ פלָצות בכל בית המרזח, כל שותי יין נבהלו ונחפזו, וגם רודאלף העשוי לבלי חָת נבהל ממראה פני השודד הנורא הזה, ויתבונן בו רגעים מעטים ברעדה, והנה אמת נכון הדבר אשר דִבר עליו חרבונה, כי הוא השחית מאד את מראהו עד כי תֹארו זלעפה וְגֹעַל נפש את הרואה פני השטן הזה. לחָייו מלאות אֲבַעְבֻּעֹת כמראה תכֵלת, שפתיו עבות וארוכות, חוטמו כֹּרָת, והנהו שרוע וקלוט וחרום, ורק שני חורִים יֵרָאו תחת נחירים, עיניו לבָנות וקטנות, מפיצות אש בליעל, ובעיני צפעוני תעופפנה בחוריהן. מצחו רְחַב ידים כמצח הנָמר, ומִצנפת שֵׂעָר יצנוף עד חצי המצח. ראשו עב מאד, ובין כתפות בריאות בשר הוא שוכן. ידיו קצרות, מסֻבּלות בבשר ומכֻסות בשערות ארוכות ושחורות עד אצבעותיו, קומָתו שפֶלָה ורחָבה מאד, וכל מִבְנֵה גֵוו חָסֹן כְּאָלוֹן. אך עֹז פניו, כֹּסֶף הָרֶצַח אשר על עיניו ילין, וְלֶהֲבוֹת אש מַבָּטָיו המפיצות זְוָעָה ומחִתת שחת; לא יְתֹאֲרוּ באֹמר ודברים, גם עֵט כל סופר יֵלא לְבָאֲרָן על הגליון –. האשה אשר באה עִם המורה, זְקֵנָה לימים היא, לבושה בגדים נקיים, מעיל שחור על כתפה, ושבכה לבנה מתנוססת על ראשה. רודאלף התבונן בה, וכראות את חוטמה המעֻקל, את עינה האחת המלאה רֶצַח ומפיקה אש ירקרק; זָכַר את לילית ויאמן כי זאת היא המרשעת. אך בטרם גלה זאת את פני הזמירה, ראה והנה פניה כשלג הלבינו, כי גם היא התבוננה בבת בליעל הזאת אשר היא בצלם לילית וכדמותה. פתאם החזיקה הנערה בזרוע רודאלף ותאמר ברעדה: אי שמים! זאת היא לילית! – אויה לי!”. המורה התלחש עם אחד המסֻבים, ויגש אל השלחן אשר רודאלף והזמירה יושבים עליו, וישם אל הזמירה פניו. וינהם עליה כנהמת הכפיר לאמור: “עִזבי נא כרגע את דוֹדֵךְ וקרבי הֵנה!”. הנערה לא ענתה לו דבר, ותתרפק על רודאלף, שִניה צָללו מרעדה. “אנכי – אמרה לילית אל הנערה – אנכי לא אעיר קִנאה אם תתקרבי אל אישי –”. ובדברה מִלאה שחוק פיה, כי לא הִכירה עוד את הזמירה, “הוי סֹרֵבָה!” הרעים המורה בקול נהמוֹ על הנערה “אם תמָאני עוד רגע קטן לגשת אלי, אַפִּיל את עֵין ימינך עד כי תתמשלי כלילית רעיתי – ואתה יפה עינים – אמר אל רודאלף – אתה הגישה אלי את הנערה ברגע הזה, ואם מְאֵן אתה, תַּדְעֵנִי בְּשֵׁם”.
“אֵלִי, אלי! צעקה הנערה בנפש נִבהלה מאד, הצילני נא אדוני מיד האיש הזה!”
אך עד מהרה נחמה הנערה ותירא פן יִסָּכֵן רודאלף בגללה, וַתִלְאַט לו באזנו: שׁבֵ אתה על מקומך, ואם יִגַע בי המורה, אזעק קול גדול, ובעלת הבית תחיש לעֶזרתי, כי תירא על נפשה לבל יִשָמַע קול זעקתי בבית המשפט הקרוב אל ביתה –".
הֵרָגְעִי נא בִּתִּי!" אמר רודאלף בהביטו פני המורה בלי פחד, הֵרגעי נא, כי אנכי מָגֵן לך! ואם יִגַע בך הַנָבָל הזה, אשליכהו כפֶגר מובס החוצה! –".
“אתה? – אותי? –” נָהַם המורה ככפיר בקול זעם נורא.
“אנכי!!” ענהו רודאלף, ויתנשא כארי, ויתיצב מול השודד, ויראהו עַיִן בעין מִבְּלִי פְּנות אל הזמירה המתחננת אליו לבל יתגר מלחמה עם המורה.
המורה נָסוג שני צעדים אחור מפני בִּלְהות עיני רודאלף המזָרות זְוָעה ושלהבת נוראה מאד. כי יֶשְנָם אנשים אשר בָּבַת עיניהם אוצרת היא בתוכה עוז וגבורה למלחמה, וּמַבָּטַם יפיץ פלצות וחֶרדת מָוֶת על אנשי מלחמתם עד כי יכרעו ויפלו שדוד. ואנשי קְרָב ידועים לא גָברו בגבורת ימינם על אויביהם כי אם בְּכֹּחַ עיניהם ובלהות מבַטיהם –. קסם כזה גם על עיני רודאלף ילין, ובלֵהבות בְּרַק עיניו הִפּיל אימתה ופחד, רפיון רוח ופיק בִרכים על מתקוממיו, עד כי לא מצאו חַיִל למוש ממקומם או לְהָסֵב עיניהם מנגדו עד אשר נפלו תחת רגליו ולא יָספו קום –.
המורה צָעַד עוד צעד אחד אֲחֹרַנִּית ברעד וחלחלה, ובראותו כי אָזְלַת ידו להכות את שונאו באגרוף, שלח את ידו תחת לְמַדָּיו לשלוף חניתו, ומי יודע אם לא שָפְכו דמים בבית לולא החזיקה לילית ביד המורה ותאמר: “הרף נא אישי! חַכֵּה נא – כי האנשים האלה לא ימלטו על נפשם, והִנם בידך תמיד –”.
המורה הִשתאה מאד לשמוע מפי לילית כדברים האלה, ויאסוף את ידיו. ולילית חשבה מחשבות רגעים מעטים, ופתאם ספקה כף ותאמר: מי הֵאמין זאת כי הנערה הלזו היא החולדה הזוללה אשר אכלה את לביבות דִּבשי! מֵאַיִן בָּאת, בַּת נַעות?! השלח העזאזל אותך הֵנה?" ובדברה הניפה את אגרופה נֹכַח פני הנערה: “עתה נָפלת שנית בידי! אך הֵרָגְעִי – את שִׁנּיִךְ לא אוסיף עוד לְעַקֵּר, אך את כל דְמעות עיניך אַזִיל ממך – הידעת כי נפשי יודעת את אבותיך? – המורה ראה בין אסירי-אֳנִי האיש ההוא אשר סגרך לידי בהיותך נערה קטנה, והוא הודיע לו את שם הורתך – דעי נא כי אבותיך – הם עשירים גדולים ונכבדים”.
“אבותי! – הידעת אותם?”, קראה הנערה בלב נשבר ותשא קולה וַתֵּבְךְ.
“ידעתים!”, ענתה לילית, "המורה יודע את שֵם הורתך, אך תָּמֵק לשונו בפיו אם יֶהֵגֶה בגרונו שמץ דבר מזה – הורתך היא בת נדיבים וְרַבָּת אוֹצָרות, ולא תשיב לבה אליך – וזה יום או יומים אשר ראה המורה את האיש אשר גִּדְלֵךְ בביתו עד היותך כבת שבע שנים, וביד האיש ההוא ימָצאו מכתבים רבים אשר כָתבה אִמֵּךְ אליו – הַאַתְּ בֹכִיָה? האח! בְּכִי בָּכֹה, הֵילִילִי וגזִי שערות ראשך! אך שם הורתך לא תדעי עד עולם! – ".
רודאלף שכח את המורה, ויט אזנו לדִברי לילית, כי דבריה נגעו עד לבו. בין כֹה וכֹה החליף המורה כֹח, כי הסב רודאלף את עיניו מנגדו, ויבטח בזרוע עֻזוֹ, כי בתנופת יד אחת יך את הָרַך והענוג הזה הרם, ויפן אל לילית ויאמר בקול ענות עזות: הקץ ללהג הרה? הניחי לי ואשחית את פני הנער היפה הזה ואשליך עליו שִקֻּצִים ונִבּלתיו עד כי ייִף צָלְמִי מִצַלְמוֹ, ואז אמצא חן בעיני הנערה יותר ממנו –".
כִּמְעוּף בְּרַק שמים מבין ענני זעם, כן עָף רודאלף דרך השֻלחן ארצה, ובקצף נורא התיצב מול המורה וַיוֹר חִצי עֵיניו בו. המורה הושיט את זְרוֹעֵי ידיו, וַיֵט את גְּוִיָתוֹ אֲחֹרַנִית. וַיָשְען על רגלו הימָנית כעל עמוד ברזל, ובכן עמד הכן למלחמת אגרוף. רודאלף התנפל כארי על המורה, וברגע ההוא נפתחה הדלת, ונושא הפחמים בא בחפזה הביתה, ויהדוף בגבורת ימינו את המורה, ויגש אל רודאלף וילחש באזנו בשפת בריטאנית לאמור: “תָּם ושרה משוטטים בקצה הרחוב הזה –”, אחרי הדברים הנסתרים האלה אשר דבר נושא הפחמים, בּערה עוד חמת רודאלף בו, ויזרוק שקל כסף לבעלת הבית. ואת המורה הִכָּה פעמַים על פניו, עד כי הֲמָמוֹ ברעם מהלומות אגרופיו, וימהר וינס החוצה, המורה התנודד הֵנה והֵנה ויפול ארצה. “יְחִי האגרוף!” קרא חרבונה, אלה הם האגרופים האדירים אשר הָלמו ומָחצו את ראשי! –". המורה השִיב רוחו, וירדוף אחרי רודאלף ולא השיגו, כי הוא עם נושא הפחמים מִהרו ויאחזו דרכם באחד חוצות הסיטע וַיְעָלְמוּ מעיני המורה.
ברגע אשר שָב המורה אל בית היין, הלכו שני אנשים מעֵבר הרחוב השני, ויבואו לבית היין גם המה, שניהם שאפו רוח כי היו עיֵפים ויגֵעים, ויפנו כֹה וכֹה בבית לראות אנה הובילום רגליהם. “אויה לי” אמר האחד, “כי גם פֹה לא מצאנו אותו –”. אל תִּבָּהֵל ברוחך, ענהו השני, כי עוד נמצאהו, ושניהם דברו בלשון בריטאנית.
ו: תָּם וְשָרָה
שני האנשים אשר באו בבית היין, יתר שאת להם על כל בני האספסוף הנותנים בכוס עיניהם שמה. האחד רם קומה, שערות ראשו תלתלות ולבנות מעט, גבות עיניו שחורות, לחייו קמטו ושחורות,ומבטי עיניו מפיקות גאה ועֹז. על כּוֹבָעוֹ העגול, יתנוסס רְדִיד משי. מעילו שחור וארוך כלבוש צמר צחר ילבש על בשרו, ומנעלים שחורים ומבריקים ברגליו. השני ילבש בגדי אבל גם הוא, שְפַל קומה, יפה תֹאַר ויפה מראה עד מאד. שערות ראשו תלתלות, ובעגילי זהב תִּתְגַלְגֵלְנָה סביב צוארו. הליכותיו, חזות פניו וכל בַּדֵּי עורו, יתנו עדיהם כי אשה לובֶשֶת שמלת גבר הוא.
“תֹּם! שאל נא יין, ושאל נא את פי בעלת הבית והמסֻבים על אֹדוֹת רודאלף –”. אמר שרה אל תָּם בלשון בריטאנית. “כן אעשה!” ענה תם. שרה מָחתה זֵעה מעל פניה ותֵּשב לנוח, ותם אמר אל בעלת הבית בלשון צרפת צחה: “הואילי נא גבירה ותני לנו יין”.
כל אנשי בית היין לא הֵסָבּוּ את עיניהם מִתָּם ושרה זמן רב. הזמירה אשר נבהלה מאד מהמורה ולילית, חָמקה עָברה לה ברגע ההוא אשר התבוננו כל הזֵדים ההם בתם ושרה, וַתַּחַלק מהבית וַתִּסָּתֵר. בעלת הבית השתוממה בראותה כי נשואי פנים נדיבי עָם כאלה ישַחרו את בית יֵינה אשר לא היתה כזאת מיום הִוָסֵד הבית הזה. תם נִלאה נְשוֹא את מַבְּטֵי עיני הרואים, ויוסף דַבֵר אל בעלת הבית. “אחלי, גבירה! תני לנו יין”. השֵם גבירה אשר כִּנָה תָם אותה זה פעמיִם, הרהיב בנפשה גֵאה וגאון, וַתִּשָעֵן על השֻלחן ותאמר: מה בקשתך, אדני?!“. “יין וכוסות”, ענה תם, ואז מִהרה בעלת הבית ותלך ותבוא יין. תם נתן לה שקל כסף ויאמר אליה: “קחי לך השקל, ושתי נא אתנו כוס יין”. “רב תודות לך, אדני!” אמרה אליו בתמהון. “הגידי נא לי”, אמר תם אליה, אם לא תעינו בזה, ואם זהו בית היין אשר אחד מידידינו יעד לו לעשות בו אתנו חֹזֶה?”. הבית הזה הוא שְׁפַן-הַלָּבָן, אדני!“, ענתה בעלת הבית. כן הדבר!” אמר תָּם בהביטו פני שרה, בבית שׁפַן-הַלָּבָן יעד ידידינו להתראות אתנו –“. ברחוב הזה לא יִמָּצֵא עוד שפן לבן זולתי ביתי!”, ענתה בעלת הבית בגאוָה. ועתה הגידה נא לי מה הם צִיֻנֵי ידידך אשר תבקש?".
“ידידי הוא רם קומה ויפה עינים, שערותיו שחורות, וזקָנו יָסֹב את לחייו”. ענה תם.
איש אשר אלה לו, היה בזה לפני רגעים אחדים, ואיש גְּדָל קומה נושא פחמים, קרא לו, וילכו שניהם יחדיו.
“את האיש הזה אנחנו מבקשים” אמר תם.
“הרק שניהם היו בזה?” שאלה שרה
“נושא הפחמים לא בא הביתה בֶּאֱכוֹל האיש אשר תבקשו עִם הזמירה וחרבונה לחם, אך הוא קראהו פתאם החוצה”. אמרה בעלת הבית וַתִּרְזוֹם בעיניה על חרבונה העצור עוד בבית. תם ושרה התבוננו בו רגעים מעטים.
“הידעת את האיש הזה?” שאלה שרה את תם בלשון בריטאניק.
“לא!” ענה תם, רפאל הגיד לי כי רודאלף סובב הולך ברחוב הזה, אך פתאם נעלם ממנו באישון ליל, ובעברו דרך בית יין הזה, ראה את מּורְף מתחפש כנושא פחָמִים ונצב על משמרתו לפני פתח הבית, ובכל רגע ישקיף בעד האשנב, ועל כן שֶעֵר בנפשו כי רודאלף נעצר בבית הזה –".
בעת אשר התלחשו יחד בשפה זרה, אמר המורה בלחש אל לילית: “איש רזון הזה נתן לבעלת הבית שקל כסף, אות הוא כי איש עשיר הנהו. תֹר חצי הלילה מַהֵר יגיע, רוח סערה וגשם שוטף בחוץ, ובצאת האנשים האלה מהבית, נצא בעקבותיהם. אנכי אתנפל על האיש הזה ואקח את כספו מאתו, והוא לא יעוז להרים קול בגלל האשה היפה ההולכת אתו –”.
“ואם תשמיע האשה הקטנה את קולה, אז אנפץ את צִנצנת הפיטריאל אשר בצלחתי על פניה –”, אמר לילית, “ואם נשוב ונראה את החולדה, נקח אותה בחזקה אלינו, ואנכי אשחית את יפי פניה ברעל הפיטריאָל לבל תתגאה עוד ביפעת הַמַסְוֶה אשר עליה –”.
“שמעי נא לילית!”, אמר המורה אליה, עוד אֶקָחֵךְ לי לאשה, כי אשת חיל אַתְּ גם טובת שכל. בלילה ההוא אשר שדדנו את הנֹקֵד, הכּרתיך, ואמרתי כי לאיש כמוני תֵּאוֹת אשה כמוך –".
שרה העמיקה במחשבותיה רגעים אחדים, אחרי כן אמר אל תם: שאל נא את האיש הזה על אֹדות רודאלף“. ותרמוז על חרבונה. “נְנַסֶה דבר אליו” ענה תם, ויסב פניו אל השודד ויאמר: אנחנו מבקשים פֹּה אחד מידידינו, והוא אכל אתך לחם בזה, אות כי אתה יודע אותו, על כן יהיה נא חסדך אתנו להגיד לנו אנה הלך מזה?”.
“אנכי ידעתיו” ענהו השודד, יען כי זה מעט הודיעני את ידו, על כי הניפותי יד על הזמירה".
“הבפעם הראשונה ראית אותו הֵנה?” שאלהו תם.
“בפעם הראשונה ראיתיו בבית חֲמוּץ-זְרוֹעַ” ענהו השודד.
“גבירה!” אמר תם אל בעלת הבית, הביאי עוד יין".
"תם ושרה לא נגעו עוד בכוס יינם, ובעלת הבית שנתה וְשִלְשָה לשתות כּוֹסָהּ, ותמהר ותלך ותביא עוד יין. “שימי נא את כּּדַ היין על השֻלחן אשר האדון הזה יושב עליו אמר תם אליה, והוא ושרה עמדו ממקומם וישבו על שלחן חרבונה. הכבוד הזה עֶרָה את חרבונה גֵאֶה וגאון, עֹז והשתוממות. המורה ולילית מַמתיקים עוד סוד ומתלחשים. תם נסה להוציא מלב חרבונה מלים, ויאמר: “הלא כה דבריך כי פגשת את רודאלף ידידינו בבית חמוץ-זרוע!”. כן אדני!” ענהו השודד, וימהר וישתה את כוס יינו בפעם אחת. “חמוץ-זרוע?” שאל תם, “חמוץ-זרוע? שֵׁם מוּזָר הוא מאד… מי הוא זה חמוץ הזרוע? –”. “ומה אדיר יינך, עלוקה!” אמר השודד אל בעלת הבית. ואחרי כן הֵשִיב אל תם: "הוא חמוץ-זרוע אשר יְכַסְפֶּר בסוריא אשר ידו על כיס, ואשר יְרַגֵל את המייכעס 23.
“תָּם, מה הוא אומר?” שאלה שרה בלשון בריטאנית.
“גם אנכי לא ידעתי!” ענה תם, וישם אל חרבונה פניו, ויאמר: “שתה נא ידידי!” וימסוך לו עוד כוס יין. “יחי אדני!” אמר חרבונה אל תם, “יין וחיים לאדני ולידידו היושב לימינו – ידידו – כן, כי לו היה גבר, כי עתה היה ידידו –”. שרה צחקה בקרבה, ותם אמר אל חרבונה: “הואילה נא ידידי לְבַאֵר לי את דבריך על דבר חמוץ הזרוע!”.
"לא מראש בסֵתר דברתי כי הוא מְכַסְפֵּר בסוריא, ידו על כִּיס, גם יְרַגֵל את המייכעס – הלא בשפה ברורה אֲדֵבּר – אך אולי לא תבין את שפת יושבי הסיטע – ".
תם ושרה משתאים ומחרישים.
“מה זה תתמהו? הלא כה דברי כי לא תבינו את שפת הסיטע”.
“שפת לא ידעתי היא!” ענה תם.
“אתה לא תדע את שפתנו, לא כן רודאלף גבור החיל, כי לשונו תמַהֵר דַּבֵּר צחות בשפה היפה הזאת כאחד מזקני הסיטע אף כי צַיָר הוא… ועתה כי זרה לך שפתנו, אדבר אתך בלשון המתהלכת בארץ; דע לך כי חמוץ-זרוע יַרְוִיחַ כַּסְפּוֹ בגנֵבה, יָשֹׁר ויקח מן הכיס בשוק, גם יעביר בְּרֶגֶל סחורות אסורות מעל הגבול מבלי שַלֶם את הַמֶכֶס… ובזה אינני מגַלה סודו, כי גם הוא לא יסתיר את הדבר, והוא תהִלתו! כי יתהַלֵל אשר בכל זאת לא יִתָּפֵשׂ בכף –”.
“מה עשה רודאלף בבית איש כזה?” שאלה שרה.
“על דברתי, שָׂר או שָׂרָתִי! כי לא אדע גם אני מה חפצו בביתו, ורק בנופפי אגרופי על הזמירה, והיא ברחה מפני אל אולם בית חמוץ-זרוע, ואנכי רדפתי אחריה; אז התנפל עלי רודאלף ויודיעני דבר – חזיז ורעם! – אֲדֹנַי, הָבו גֹדֶל לאגרופיו! – ודעו נא כי הוא הבטיחני לְלַמֵד את ידי לְחַלֵק מהלומות נמרצות כאלה –”.
“ומה יעשה חמוץ-זרוע כל הימים?” שאל תם
“הלא אמרתי לך כי הוא יעשה כל עָוֶל, מאה פעמים חפשו השופטים את ביתו בנרות, ולא מצאו את אשר הם מבקשים –”.
“נכון הדבר”, אמרה בעלת הבית, “הוא איש תככים – ולפי הנשמע ימָצאו בביתו מוֹצָאוֹת ומוֹבָאוֹת נסתרות מעיני כל חי, ולשוא יעמלו החופשי בו אם לא יהרסו את הבית עד היסוד בו –”.
“איה הוא בית חמוץ-הזרוע?” שאל תם.
“במספר 24 שלש עשרה, ונוֹדע הוא לכל גרי הסיטע”.
“אנכי אכתוב זאת זכרון בספר” אמר תם להשודד, “ואם לא אמצא עוד את רודאלף, אֵלכה לי לבית חמוץ הזרוע לְהִוָדַע שם איה מקום ידידי זה”.
“לך נאוה תהלה כי יש לך ידיד נבחר כרודאלף”, אמר השודד אל תם, “כי הוא כַּבִּיר כֹח כענק, וטוב לב כילד… ואם לא קרא לו מושא הפחמים מִזֶּה, כי עתה חִלְּקה ידו מהלומות נאמנות עוד להמורה הנִצב שם בפִנת הבית עִם לילית… חזיז ורעם! נפשי אִוְּתָה לעשות כָלָה את בעלת אוב הזאת אשר עִקרה שֵן הזמירה במֶלקחים… אך עוד חָזון למועד… עוד נתראה פנים –”.
“לא אפונה כי חרה אפך ברודאלף על אשר הִכָּה אותך” אמרה שרה.
“הֲבְּאִיש כזה יחרה אפי? חלילה! נהפוך הוא כי מאד אהבתיהו. ראי נא, את המורה שנאתי תכלית שנאה על אשר הִכָּנִי; לא כן את אדוני רודאלף! אף כי יתר עז להלמות אגרופיו, ומכותיו אנושות עוד גם ממכות המורה, בכל זאת אהבת נפש אהבתיו, ואבוא למענו באש ובמים –”.
"העל כי ידידנו הוא, תדבר עליו טובות? שאלה שרה.
“לא! – חזיז ורעם! אי נא, הוא חֲכַם לבב לְחַלֵק מהלומות ברבים, ולא יתגאה בזה… ימינו נֵאדרת בַּכֹּח, ולשונו תמיד אמרי נֹעַם… וּבְהַבְרִיקוֹ עיניו על מתקוממיו, אז – חזיז ורכם! האמינו לי, אנכי הייתי איש צבא, ונפשי יודעת מאד כי לו היה הוא שר צבא, כי אז הפיל משמים ארץ שמש וסהר –”.
תם ושרב משתאים למשמע אזניהם.
“תאוָתו לְהִשְׂתָּרֵר על כּל, לא תסור ממנו בכל מקום תדרוך כף רגלו בו” אמרה שרה אל תם במר נפשה.
כֵּנִים דבריך – ענה תם – אך איחל כי אנחנו נשפיל גאוָתו –".
“כדבריך כן יֶהִי!” אמרה שרה, “ויעבור עלינו מה!”. ובדַבְּרָה העבירה ידה על מצחה כאלו חפצה להחרים משם רעיוני תוגתה.
מורה השעות ישמיע את שעת שתים עשרה מראש המגדל. מנורת בית היין תפיץ אור כּהֶה כי כָלה השמן ממנה כל האנשים הלכו הלכו מהבית, ורק חרבונה עם תם ושרה, גם המורה ולילית נשארו שמה.
“עתה נִסַתֵר באולם הבית אשר ממול בית המרזח”, אמר המורה אל לילית, “וְשָם נצפה על שני האֹרחים ונצא בעקבותיהם. אם ישמאילו, נארוב להם בקצה רחוב ס”ט עלאָי, ואם יֵימִינו נפגשם על יד חָרבות החומה הישנה… ונדע מה לעשות אִתּם –“. המורה ולילית קרבו אל הפתח. “מדוע לא שתיתם בנפש הזה יין?” שאלה בעלת הבית. לא לשתות כי אם לחכות מהמטר באנו הֵנה”, ענה המורה, ויצא עִם לילית החוצה.
ז: הַכֶּסֶף אוֹ הַנֶּפֶשׁ
מקול הדלת אשר נשמע בהסגרה, נעורו תם ושרה מתרדמתם, ויקומו מהשלחן ויודו לחרבונה על דבריו.
ברגע אשר יצא חרבונה מהבית, החליף הרוח כֹּחַ וַיִסְעַר בעֻזו על פני חוצות, והגשם התחזק גם הוא וישטוף שָׁטֹף ועָבור בלי הפוגה. המורה ולילית המתחבאים באולם הבית אשר נֹכַח פני בית היין, ראו כי חרבונה אָחז דרכו בעבר הרחוב ההוא אשר חרבות החומה הישָנה שמה, ועד מהרה נעלם מעיניהם בחֶשכת הלילה, וקול צעָדיו לא נשמע עוד מרִגשת הסער וקול המון הגשם.
תָּם ושרה יצאו גם המה מבית היין, ויאחזו דרכם מול רחוב ס"ט עלאָי.
“הם נֶעלמו מאתנו”, אמר המורה אל לילית בלהט, “פִּתחי נא את צנצנת הפיטריאָל והתבונני מאד אנה הלכו למו”.
“נשלוף נא נעלינו מעל רגלינו”, אמרה לילית אליו, לבל ישמע קול צעדינו בלכתנו אחריהם".
“צודקת, רעיתי!”, אמר המורה, וישלפו את נעליהם וַיִלָחצו את הקיר. העָרמה הזאת עמדה להם, ותם ושרה לא שמעו את קול צעדיהם בצאתם בעקבותיהם. ופתאם עמד תם ויאמר: “תֹּעִים אנחנו! כי לנו ללכת בעֵבר השני מהרחוב הזה דרך חרבות החומה הישָׁנה, נשובה נא”.
המורה ולילית מהרו וַיִחָבאו רגע קטן עד אשר הפכו תם ושר את פניהם אל עבר הרחוב השני.
“טוב הדבר”, אמר המורה, טוב הדבר, כי הם עוברים דרך חרבות החומה הישָנה, כי אם יתיצבו לפָני, אֶדע מה לעשות להם".
ןיהי בהגיע תם ושרה אל החרבות ההנה, התנשא המורה כארי וַיְקַפֵּץ כַּנָמֵר ויאחז בצואר תם ויקרא: “תֵּן כסף! ואם מָאֵן אתה, וְגִלְגַלְתִּיךָ אֶל תהום רבה זאת, וְיִתפרדו כל עצמותיך! –”, ובזרוע עזה הֲדָפוֹ אֲחֹרַנִית עד כי היה כפֶשַׂע בינו ובין תהום רבה ההיא אשר בחרבות החומה. אך כרגע שב השודד ויחזק בידו האחת בצואר תם שנית, ובידו השניה החזיק בצואר שרה. ובטרם מצא תם את ידיו ואת רגליו, מִהרה לילית בידים מְמַהרות לְשָלל, וַתִשלול את כל הכסף הנמצא בכיסו. שרה לא השמיעה קולה, לא נסתה לנוס, ובמנוחת לבב אמרה אל תָּם: “תן לו את צרור הכסף, ואחרי כן פנתה אל השודד ותאמר: “קח לך את הכסף, אך אל תרע לנפשנו”, ולילית, אחרי אשר תפשה את כיסי תם ושרה ולא מצאה עוד מאומה, אמרה אל שרה: הַראיני את אצבעותיך אם יש צמידים עליהן… צַר לי כי אן לך דוד ואוהב אשר נָתן לך צמידים”. אֹמֶץ לבב תם לא עֲזָבוֹ גם במצב הנורא הזה, ויאמר אל השודד: “למה זה לך מָלתחת מכתבי אשר לקחת ממני? השיבה נא אותה לידי ביום מחר, ואנכי אשקול לך חמשה ועשרים שקלים במחירה”. “אָח! מה חָכַמְתָ?” ענהו השודד, וירף מצוארו מעט, “אם אעשה כזאת, אזי תִּלכדני בַּפָּה – עתה פנו ולכו לכם ואל תביטו מאחריכם, וּבָרכו את ההצלָחה, כי במעט כֹּפר כזה הצלתם את נפשותיכם”.ֶ
“חַכֵּה נא מעט”, אמרה לילית פתאֹם אל השודד, אם איש תם הוא, נשיב לו את מכתביו“, ותפן אל תם ותאמר: “הידעת איפה בקעת ס”ט רעניש?” “ידעתי!” ענה תם. "אל הבקעה ההיא תבא מחר בבקר ורק אתה לבדך, ואם תרבה במחיר מכתביך, ואשיבה אתהם לידך, אמר לילית. “אך הוא יכרה שוחה לרגליך”, אמר המורה אליה. “לא יירא לבי!” ענתה לילית, “כי הבקעה ההיא רחבת ידים הנה ובלי הדורים, ואני אף כי עין אחת לי, אך עין רָאָה 25היא –. ואם אביט מרחוק כי יבוא עם איש זולתו, אשובה למקומי –”.
“בעת ההיא חִבְּלָה שרה מזִמה חדָשה, ותאמר אל השודד: היש את נפשך להשתַכר כסף רב? –”. “יש ויש!” ענה השודד. ותוסף שרה ותאמר: “הראית בבית שְפַן הלָבן את האיש אשר קרא לו נושא הפחָמים החוצה?”. "איש יפה עינים וזקנו
יסב על לחייו?" – שאל השודד – “כן ראיתיו שמה, וכאשר חפצתי להראותו את נחת זרועי, קראהו נושא הפחמים, ולפני צאתו מהבית, הִכַנִי הֲמְמַנִי בתגרת אגרופיו… בפעם הראשונה התקיפני תקיף ממני – אך לי נקם ושִלם לעת יפול בידי”.
“הוא האיש!” אמרה שרה. “הוא?” ענה השודד, “תני לי עשר קשיטות, וְאַגִירֵהו לפי המאכלת” “הוי שטן!” אמר תם ברעדה: “אַל תהרגהו, אמרה שרה אליו, כי לא נחפוץ במותו –”. “ומה זה תבקשי מידי?” שאל השודד: “בוא נא למחר אֶל ס”ט רעניש, ושם תמצא את האיש ההולך אִתִּי בזה, אותו לבדו! הוא יגלה את אזנך את אשר תעשה להאיש ההוא אשר אנחנו מבקשים כעת, ואני אתן לך אלף פראַנק ככלותך את מַלְאֲכוֹתֶיך –“, אמרה שרה במנוחת לבב. “אישי!” אמרה לילית אל המורה בלחש. “אישי! יש לאֵל ידנו לאסוף כסף רב אם נודיע את אויבם דבר – הלא הם אויבך הוא – אנכי, אנכי אלך למחר תחתיך – אלף פראַנק… אישי! אלף שקל…”. “אשתי הנצבת עמכם בזה, היא תעשה עמכם חֹזֶה ביום מחר, אמר השודד אל תם, “ולה תגיד את אשר לי לעשות, ואם טוב בעיני המעשה, ועשיתי – “. יהי כן”, ענה תם, למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תבא האשה הזאת אל ס”ט דעניש עִם מלתחת מכתבי, ונשתעה יחדיו –”. “כן יקום וכן יהי!” אמר לילית, ואנכי – אמר תם אליה – אן לך חמש מאות שקלים מחיר המלתחה, גם ראשית הכסף בעד הדבר החָדש אשר אנכי מבקש מיד האיש הזה –”.
“עתה הימינו – אמר השודד – ואנחנו נשמאילה, ואל תלכו אחרינו פֶּן….” ובדברו הפנה שכמו וילך לו, וגם לילית הלכה אִתּו.
“השודד הזה יהי עֵזר לנו”" אמרה שרה אל תם.
“עתה אחָזני רעד ופיק ברכים!” אמר תם.
“ואנכי לא אֵחת מפני כל, גם לא אחדל מיחל עוד –”.
שניהם הרימו פעמיהם לנאָטרא-דאָם.
איש אשר לא שזָפַתּוּ עַין רֹאִי, ראה את כל אשר נעשה, האיש הזה חרבונה הוא אשר נסתר תחת מעי החומה הישנה ההיא מזרמי המטר. הדברים אשר נדברו השודד ושרה על דְבַר רודאלף, נָגעו עד לבו. חיל אחזהו בזָכרו כי מְנַצְחו וידידו רודאלף יִסָּכֵן בנפלו לידי המורה, ויתעצב אל לבו כי קצר קצרה ידו מהושיע לו. ובכל זאת שָׂם עֵצות בנפשו וחָשב מחשבות במה יוכל למלט את רודאלף מיד מְעֲוֵל וחומץ כהמורה. ויאבה ללכת אל בית רודאלף ולהודיעו זאת, אך שכח את שֵם הרחוב אשר הִתוה לו רודאלף בערמה. בהיותו תפוש במזמותיו, יצא בלי דעת בעקבות תם ושרה, וירא והנה הם עולים בעגלת צָב הנצבת על יד נָאטראַ-דאַם. ויהי בנסוע העגלה, ויתיצב חרבונה על קַרְנוֹת העגלה מאחריה, ויסע אִתם יחד. בשעה הראשונה אחר חצות הלילה, עמדה העגלה, ותם עם שרה הִטו לֶכֶת ברחוב קטן וַיִעָלְמוּ. חֹשֶׁךְ ואפלה על פני ארץ, וחרבונה לא מצא יד להציב לו צִיֻנִים במקום ההוא. פתאֹם שִׂכֵל את ידיו, ויוציא המאכלת מִכֶּלְיוֹ, ויעש חריץ עמוק באחד העצים השתולים שם, וישב אחרי כן אֶל רִבְצוֹ, זה שנים רבות לא ערבה לו שנתו כבלילה הזה, ומראה שר האלף עם אנשי הצבא, לא נראה בחלומו כל הלילה ההוא.
ח: הַמַּסָּע בַּשָּׂדֶה
ביום המחרת אחרי הלילה ההוא אשר השתרגו בו הקורות אשר זָכרנו, יצאה שמש הבציר בהודו והדרו, ועל חוג שׁמֵי טֹהַר הָלַךְ הָלֹךְ וָאוֹר. פַּרְוַר הנבזה ההוא אשר נָהגנו בו את הקורא בליל אתמול, לא הֵפִיץ עוד בלָהות ביום בהיר זה כבחֶשכת לֵיל אמש, אף כי תֹעֲפוֹת חומותיו ישליכו צִללי עלטה סביב גם ביום אור.
רודאלף, אשר לא פָּחַד עוד פן יפגשוהו תם ושרה, הגיע בשעה עשתי עשרה לפני הצהרים אֶל רחוב הפול, וישם פעמיו אל בית היין אשר היה שם אמש בנשף, בגדיו כבגדי חרשי צירים, אך יפים הם מהבגדים אשר לבש תמול, בעלת הבית ישבה על מפתן ביתה, ותשא עיניה ותרא והנה רודאלף נצב לקראתה.
"אדוני!' אמרה בעלת הבית אליו, “לא אֶשְׁגֶה אם אחשוב כי באת לבקש מידי את יתר הכסף אשר הוֹתַרְתָּ אתמול בידי – הֵא לך הַיִתְרָה, ודע לך כי תמול אחרי צאתך מביתי, בקשך איש רם קומה לבוש בגדי אֵבל, גם אשה קטנה אשר תלבש שמלת גבר, ושניהם שתו יין עם חרבונה”.
הדברים האלה דברה בעלת הבית רְתֵת, כי לא שכחה כי עם מנצח חרבונה היא דוברת.
“ומה דברו שני האנשים ההם עם חרבונה?” שאל רודאלף.
“הם דברו על דבר הסער והגשם ועל דבר חמוץ-הזרוע”.
“ההם יודעים את חמוץ הזרוע?”
לא, אך חרבונה הגיד להם מי ומה הוא, גם ספר להם אדני מָחַץ ראשו כגִבור משכיל –".
“לא לשמוע חדשות באתי הֵנה”
“בלתי אם קַחַת את יִתְרַת כַּסְפֶּךָ? –”.
כן – גם לצאת לשוח עם הזמירה"
“זאת לא תתכן, אדני!”
ומדוע?"
יען כי אני נושה בה מאתים שקל בעד ארֻחה וּמְעוֹן, ומי זה לכפי יתקע כי היא תשוב אלי אחרי צאתה לשיח בשדה? ולולי בטחתי בְּיִשְרַת לבבה, לא נתתיה לצאת אף עד קצה הרחוב הזה –".
“לא אאמין כי יגיע לך מאתה מאתים שקל –”.
“מאתים שקל ועוד עשר אגורות –, אך למה זה לך לדעת זאת? התשלם בעדה את נִשְׁיָהּ?”.
“הֵא לך הכסף!” אמר רודאלף, ויזרוק על השֻלחן מאתים שקל כסף. “ומה מְחִיר הבגדים אשר נתת לה?” שאל אותה בחָפזה.
בעלת הבית נִבהלה נֶחפזה בהתבוננה על השקלים הצבורים על שֻלחנה.
“התדמי בנפשך כי נתתי לך כסף סיגים? לכי והחליפי אותם, כי לא אבה להתמהמה פּה – כמה מחיר הבגדים אשר השאלת להזמירה? הגידי! –”.
כְּנוֹד קנה במים ביום סופה, כן התגודד לב בת בליעל הזאת בין תאוַת נפש אל צרור הכסף, ובין מְבוּכַת תמהון מֵאַיִן לקח הַצַיָר הזה הון רב, בין פחד ורעדה אולי יטמון לה בזה מוקש לרגלה, ובין כֹּסֶף רוח לבקש עוד כסף למַכביר, ותִּדֹם רגעים מעטים ותאמר: מחיר בגדיה – לֵמִּצְעָר – חמשים שקל".
“בעד בִּגדי עָדים כאלה מְחִיר רב כזה? קחי לך את יתרת כספי אשר בידך מאתמל, ועוד חמשה ועשרים שקלים אתן לך ולא יותר!”
“עֲשֵה כאשר עם לבבך – הבגדים בְּגָדַי, והזמירה מקנת כספי היא, ומי יאמר אלי מה תעשי? –”.
“לכי לאבדון, בת מְרַצֵחַ! הֵא לך חמשים שקלים, הביא את הנערה הֵנה! –”
בעלת הבית טמנה את הכסף בצלחתה, והכָּרת פניה עָנתה בה כי חשבה את רודאלף לגנב או שודד לַיִל או לאיש תרומות 26 אשר ירש הון רב, ותאמר אליו בשחוק: למה לא תלך אתה לקרוא להנערה? הלא בזה תשמח את לבבה, כי אתמול מצאת חן בעיניה –".
“לְכִי אַתְּ והביאי אותה! אִמרי אליה כי רק לשוח אִתָּהּ בשדה אקחנה היום, ואל תגידי לה כי אני שִׁלמתי לך בעד ארֻחתה ומעונה ובגדיה”.
“מדוע לא אגיד לה כל אלה?”
מה לי ולך כי תשאליני?"
“בזאת חפצתי גם אני כי תדַמה הזמירה כי מְשֻעָבֶּדֶת היא עוד לי –”.
דֹמִי, בת בליעל! ולכי והביאי אותה מהר!" אמר רודאלף בזעם אפו.
“אויה!” אמרה בעלת הבית ברעדה, “לפני זעמך מי יעמוד? הנני הולכת, הנני הולכת –”. ותמהר ותלך ותשב אחרי רגעים אחדים ותאמר: “הזמירה מֵאנה לְהַאמין בדבָרי, ובאָמרי לה כי אתה מחָכה לה, ויתאדמו לְחָיֶיהָ, ובתתי לה רשיון לצאת אתך ולשוח בשדה עד הערב, נפלה על צוארי, אשר לא עשתה כן מיום שבתה בבית עד היום הזה”.
“על כי תפטר מפניך עד הערב, יעלה לבה בקרבה”
ברגע ההוא באה הזמירה לבושה בבליל אתמול, ובראותה את פני רודאלף, התאדמה כשושנה ותשפיל את עיניה ארצה.
“היש את נפשך לשוח אתי בשדה?” שאל רודאלף את פיה.
“יש ויש, אדני אם אך תתני גברתי ללכת” ענתה הזמירה.
“צְאִי לך בעקבותיו!” אמרה בעלת הבית, “קומי ולכי לך על כי הָיִית סָרַת למשמעתי תמיד – גשי נא אלי וּשֲׁקִי לי!”, ובדברה נָתנה לחייה הַמְגֹאָלוֹת להנערה, וַתִּשַׁק לה הנערה בתועבת נפש. אחרי כן הֵשַׁחָה הזקֵנה לנשק לה גם היא. ויהדוף אותה רודאלף בחֹזֶק יד עד כי נפלה אחורנית תחת השלחן, והוא הֶחזיק ביד הנערה וילך לו בעֵת אשר הרעימו קְללות בעלת הבית וְגִדֻפֶיהָ עליו.
“הִשָמֵר לך אדני לבל תָּרֻץ האשה הרעה הזאת גֻלגלתך!” אמר הזמירה אליו.
“הרגעי נא, בתי!” השיב רודאלף, “אך הגידה נא לי מדוע פניך זֹעֲפִים? האין את נפשך לָשׂוּחַ אִתִּי?”
“נהפוך הוא! אפס כי אתה הולך אִתִּי שלובי זרוע, ואם יִוָדַע זאת לאדניך אשר אתה עֹשֶׂה עבודתך בביתו, יגורתי פן יְבֻלַע לך –”. ובדַברה שָמטה לאט את זרועה מתוֹך זרועו, ותאמר: “לֵך אתה לבדך, ואנכי אלך אחריך עד כי נצא מהעיר”. “אל תראי בִּתִּי!” ענה רודאלף ברֶגש, כי רִגשי נִחֻמֶיהָ נָגעו עד לבו, “אל תראי בתי! כי אדני לא יֵשב בפַרור הזה, ובקצה הרחוב הזה נשב בעגלת צָב וְנִסַּע”.
“אל ִיַחר לך אדני… כי רק לטבתך דברתי –”.
“חלילה לי מקצוף עליך בתי! אך הגידי נא לי התלך אתי בכל מקום אשר רוחי ללכת?–”.
“אחריך ארוצה!” ענתה הנערה, “אך הוליכני נא בנאות דשא ופרָחים, כי מעודי אהבתי מאד את הפרחים והנצנים, וזה כחמשה חדשים אשר לא יצאתי משוק הפרחים וחוצה”.
“הלקנות פרחים הלכת אל השוק ההוא?”
“לא אדני! כי לא הִשיגה ידי דֵי קְנוֹת פֶּרַח, ורק לראות את הפרחים ולשאוף את ריח נִיחוֹחָם הלכתי שם, וברגעים ההם שכחתי את ימי עניי ומרורי והייתי שְׂמֵחָה–”
“ובשובך אל בית המרזח?”
“הה, אז שב רוח העצבת לפעמני, ובחזקה עצרתי בזרם דמעתי לבל תַּכֵנִי גברתי –. בלֶכתי בשוק הפרחים, התענגתי לראות את העלמות היָפות ההולכות שמה, אשר תְּשַׁבֵּצְנָה את מִקלעות קְוֻצוֹתֵיהֶן בזֵרי פִּרחי תפארה, ואשר תלכנה לשוח בגנת הביתן בין ערוגות הבּּשֵׂם ושושני חמד –”.
“לא אפונה כי היית שמחה לו נמצאו פרחים אחדים בחדר מושבך”.
כן אדני! פעם אחת נתנה לי גברתי ביום הולדת אותה פרח שושן, כי היא יודעת אהבתי העזה לפרחים – האח איך רחב אז ושמח לבבי! מבקר עד ערב שגיתי באהבת השושנה ההיא, ספרתי את מספר עליה, פרחיה וגביעית – אך רננת קֶשֵת-רוח מקרוב! כי אחרי ימים אחדים התנצלה השושנה את עדיה מעליה, ועקבות הכליון עליה נודעו – אמנם יגורתי פן תשחק לי אדני!".
חלילה לי משחוק עליך, בתי! ספרי נא, סַפֵּרִי!"
בראותי כי חור השושנה אֻמלל, חליתי את פני גברתי כי תתני לשוח מעט עם השושנה, ובבואי אל שוק הפרחים, זרקתי עליה מים טהורים, והצגתיה לעיני השמש, ובזה הוספתי עשרה ימים על ימיה".
“וּבִנְבֹל עָלֶיה הלא דָאגת ותתעצבי?”
“הה אדני! דאגה שברה אז לבי, ובת עיני נגרה מבלי הפוגה כל הימים. באנחות לב הודיתי להשושנה על אשר שִׂמחה את נפשי עד יום מותה, וַתַּרְנִין את לבב נערה אֹבֶדֶת אשר גם היא שושנה נֹבֶלֶת כמוה, הוי! כי כבר אָבלו נָבלו גם פִּרְחֵי אֲבִיב עלומַי בצִנת-קרח! –”. כֹּה דִברה הנערה בשבר רוח ותורד לארץ ראשה.
“מה חָשַבְתְּ בימים הרעים ההם?”
“לא חשבתי דבר בלתי אם חָלֵץ נפשי מִגֵּוִי – פעמים רבות חפצתי להשליך במצולות הנהר את נפשי ואת צרותי יחד – אך בכל פעם דַּלוּ עיני אל הפרחים הנחמדים ואל זָהרי קרני השמש, ואמרתי בלבי: הנהר הזה לא יֶחרב גם בימים הבאים, וגליו יפתחו בכל עת את לועם לבלעני, ומי יודע מה ילד יום ואולי גם את הטוב אקבל עוד? כי עודני רַכָּה וצעירה לימים –”.
“ומה קִוִית אז?”
“גם אנכי לא אֵדע – אך לא חדלתי מִיַחֵל – לַמְרוֹת רצוני יִחַלְתִּי לטוב – וברגעים ההם אמר לי לבי כי לא בגמול ידי יַעָשֶׂה לי, וכי הנני נִסְפָּה בלי משפט, כי עדי בשחק כי חַפָּה אני מפשע, ורק על כי נשרתי בדודה וגלמודה ודורש לנפשי אָיִן, רק בגלל זאת הנני ברעה גדולה – הרעיונים האלה התנוססו בחֻבּי מיום שִבְתִּי בבית שִפַן-הלָבן, ומה גם אחרי כי נבלה השושנה”.
העד כה תעָצבי על השושנה הנֹבלת?" שאל רודאלף בצחוק.
עד כה אדני! הביטה נא וראה!", השיבה הנערה ותוציא מחיקה את השושנה הַנֹּבֶלֶת.
הצָפנת אותה למַזכרת אהבה?"
“כן, אדני! כי רק היא חֶלקי בחיים, וזולתה אין לי חלק ונחלה תחת כל השמים – –”.
“ולמי חלוקי האלמוגים אשר בצוארך?”
“לבַעלת בית היין! ולי אני אמָתך אין כֹּל בלתי אם השושנה הנֹבלת, צלם דמות נערה אֹבֶדֶת כמוני, ולכן יקרה היא בעיני –”.
לדברים האלה השתומם רודאלף, וכל עצמותיו רחפו, בשומו על לב כי האֻמללה הזאת מָכרה לצמיתות את גְוִיָּתהּ ונשמתה בעד פתיתי לחם העצבים ובעד בגדים צואים ועלית קיר קטנה, ואין עוזר לה.
ברגע ההוא הגיע רודאלף עד העגלה המחכה עליו
רודאלף עלה אחר הנערה בעגלה, ויאמר אל הרַכב: “הפך את ידך ונהג עד ס”ט דעניש".
גלגלי העגלה מתגלגלים כסופה, וּמְלֶכֶת היום מְפַזֶזֶת במרחבי שְׁמֵי טֹּהַר, ורוח צל מרחף בעד חלום העגלה. “מה לשִמלת אשה פה?” שאלה הנערה בהתבוננה כי על מעטפת אשה היא יושבת. “אותה צפנתי לך, בתי!” אמר רודאלף אליה, "לבל יַכֵּךְ רוח הבציר – הנערה האומללה אשר מעודה לא התעורר איש לחֻמלה עליה, ואשר לא הִסכינה לשמוע כי אם גִּדֻּפי זרע מרעים וקללות ילדי רֶצַח; השתוממה במאד מאד בראותה כי איש זָר אשר דבר אין לו אתה, יעש חסד כזה לנערה משֻלחה ונעזבה כמוה. שׂאֵתו נָפלה עליה, ורוח עצבת התחוללה בלבה לַמְרות רצונה. “האח אדני!” אמרה אליו ותאנח, “מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה? אנכי… הה, בֹּשֶת פני כִסתני –”. “מדוע תבושי?” שאל רודאלף.
“יען כי יתר שאֵת לך עתה מאשר היתה לך בליל אתמול –”. ענתה הנערה ותתאדם.
נפלאת היא בעיני כי שכחת את דברי לילית אשר דברה אליך אמש כי היא יודעת את הורתך".
“לא שכחתי זאת אדני! כל הלילה נָדדה שנתי מעיני ובכיתי במר רוחי, אך עתה שמתי אל לבי כי רק למען הרעימני בָדתה לילית מלבה את הדבר הזה”.
“אך אולי אמת בפיה – הלא אז תהי מאֻשרת בשובך אל חֵיק הורתך אשר לה עֹשֶר ורכוש גדול!”
“אהה אדני, רודאלף! מה יתן ומה יוסיף לי בשובי אליה? כי אם לא אֲהַבַתְנִי מיום גיחי מרחם, הלא אהי עליה למשא ובשאת נפש תתעבני – ואם אָהבה אותי…. הוי, למה זה אַכֶּה בחרפה את לְחָיֶיהָ? הלא בֹשֶת עלמי תִּפֹּל גם עליה, וּמחֶרפת ימי חָרפי יֶחרף גם לבבה כל ימי חַיֶּיהָ –”.
“נהפוך הוא, בִּתִי! אם אֲהַבָתֵךְ כאהבת אֵם, ורק מֵעֹנִי השליכָתֵך מעל פניה, הלא אז תשיש עליך בשמחה בשובך אליה, ותוסיף עוד אהבָתֵך; ואם בזדון לבבה הדָפְתֵך לחרָפות ולדראון, הלא אז תִקחי מאִתה נָקם בְּהִוָדַע לה כי ברִשעתה הִטביעה בבוץ את רגלי בִתה וַתְּדַכְּאֶנָה במקום תנים, ורִגשי הַנֹּחַם יָציקו לה עד דכא –”.
“הה אדני! מה אֹעִיל מֵהַוָתִי בקחתי מאתה נקם? –ואף גם זאת כי אז לא תהי לי עוד צדקה להאמין כי חִנַּם עֻנִיתִי ואָנוש חצי בלי פשע, אשר רק זאת נֶחמתי בעניי –”.
“אולי צָדקת ממני – לא נוסיף עוד דַּבֵּר על אֹדות הדבר הזה”
בעת ההיא הגיעה העגלה לס“ט דעניש, והנערה שמחה מאד בראותה ירקרק כָּרִים ועשבות אָחוּ. כל רעיוני תוגה סָפו תמו מחדרי לבבה, ושִמחה נִצחת לקחה מהם עֶמדתם. בפנים צהלים הטתה ראשה מבעד העגלה, ותמחא כף ותקרא: האח אדני רודאלף! מה רב אָשׁרי! שדות נחמדים מעֻלפים פרחי תפארה תחזינה עיני על כל סביבי… אמצע נא חן בעיניך, אדני! ואֵרדה מהעגלה לשוח פֹּה…” “נרדה נא בתי!” ענה רודאלף, רַכָּב, עמוד!" “הגם אתה אדני תצא לשוח אתי בשדה?” שאלה הנערה. “גם אנכי אֹהֵב מאד יְרַק דשא וריח השדה –.” ענה רודאלף.
רודאלף והנערה יצאו לשוח בשדה, וירוצו הֵנה והֵנה זמן רב. אין אֹמֶר ואין דברים להביע שִמחת לבב הנערה! אַיֶלֶת אהָבים זאת, אשר היתה כלואה בבור צלמות ימים כבירים, שָאפה כעת רוח צַח המרחף תחת שַפרירי שְמֵי זֹהַר. בשמָחות וגיל הֵרימה קול זִמרה, רָקדה ותמחא כף, ותרץ רצוא ושוב ותהי שכורת יין השמחה, בראותה פרחים אחרים, לא יכלה להתאפק מֵהָרִים קול רנה וישועה, ותקטפם לאַחד אֶחד. אחרי אשר עיפה נפשה מֵרוב הַמֵּרוץ, ישבה לנוח על גזע עץ נבוב אשר על יד שוחה עמוקה. יפעת אֲבִיב עלומיה, חִדשה ימיה כקדם. מִבָּבַת עיניה, שביבי הוד התמלאו חכלילות שושנים וּלבן חבצָלות הופיעו על עֲגִילֵי לְחָייֶהָ. שפתותיה כחוט הַשָׁני, הִתְפַּתְּחוּ מעט לשאוף רוח צח שפיים, ושתי שדרות שִנַּיִם כשני חרוזי פנינים שכֻלם מתאימות, נִראו החוצה. לבה דּפֵק בלי הפוגה מרוב שָׂשׂוֹן, ידה שָתָה על לבה להרגיע שְאוֹן חדרי מַשְׂכּיתו, וימינה מַגֶשֶת פרח שושן לרודאלף.
האח, איך תעלוזנה כליות גבר ירא ה‘, עת תראינה עיניו את שִׂמחת ישרי לב וְנִכאי רוח אשר יגל לבם בישועתו! –. אחרי אשר ברגיעה הנערה מעט, הֵסַבָּה עיניה על רודאלף, וברגשות מהירות אמריה תאמר: "האח, מה רבו חסדי ה’ בְּתִתּוֹ לנו יום צח ובהיר כזה! –“. רסיסי דמע התנוצצו בעיני רודאלף בהאזינו אמרי פיה, ויאמר בלבו: הנה נערה קְשַת רוח וּמָרַת נפש אשר חַייֶהָ לִשְאול הגיעו על לא חמס בכפה, היא היא תְּשַׁבֵּחַ לאדון הכֹּל על שביב שִמשו אשר יזריח עליה רגעים מעטים, ואנחנו…” אך מקרה פתאם הפריע את רעיוניו
ט: הַבֶּהָלָה
הזמירה ישבה – כאשר ספרנו – על גזע עץ נבוב אשר על ידו שוחה עמוקה, והנה פתע פתאֹם התנער איש רם קומה מֵעֲפַר השוחה ההיא וַיַרְעֵם עליה בשחוק נורא מאד. הנערה התחלחלה, ותפן כֹּה וכֹה, והנה – חרבונה לקראתה. “אל תראי, בתי, אמר אליה, ידעתי כי יפָּלא בעיניך ובעיני רודאלף איך נפגשנו פה – אך גם בעיני יפָּלא זאת – ראה נא רודאלף אדני! עתה ידעתי כי ממעל לכוכבי אֵל יש עַיִן צוֹפִיהָ הליכות עולם – היא תכונן מצעדי גבר – והיא הובילה את רגליך הנה – הפלא וָפלא! –”.
רודאלף השתומם וישאלהו: “מה לידידי בזה?”
“אנכי עומד על משמרתי לשמְרך לבל תאֻנה אליך רעה! אך מח הביא אותך עד הלום? –”.
“הגידה נא לי ידידי! מה זה תדַמה בדבריך אלה?”
“אנכי אגֵדך – אך בטרם כֹּל אלך לי אל שדה צוֹפִים לעמוד על המִצפה –”. וירץ בחָפזה על פני הבקעה, ויבט הנה והנה, וישב אחרי כן אל רודאלף ויאמר: “הגידה נא לי אדני אם עָברה השעה הראשונה אחרי חצות היום?”
“חֲצִי השעה הראשונה כעת”, ענהו רודאלף בהביטו על מורה השעות אשר לו.
טוב הדבר, אמר חרבונה, “בעוד חצי שעה תבוא לילית הנה”.
“לילית!!” קראו רודאלף והזמירה כאחד בתמהון לבב.
“כן הדבר”, ענה חרבונה, “ובדברים מעטים אודיעך מדוע באתי הֵנה: דע לך כי אמש אחרי צאתך מבית היין, דָרֹשׁ דָרַשׁ אותך איש רם קומה לבוש בגדי אבל, גם אשה קטנה בתחפשת בשמלת גר, הם הִשקוני יין, וישאלוני על אֹדותיך, ואנכי לא הגדתי להם יותר מאשר אדע אני, הגדתי להם כי ימינך קֹדַחַת אש, מאַזרת זיקים וַחֲמֻשָה במהלומות נוראות מאד, וּמִמַּבְחָרָן בָּרֹתָ למעני ולמען קדקדי. אולם על דִברָתי! כי אף אם ידעתי את כל תעלומות לבבך, גם אז לא גִליתי שמץ דבר מהן לאיש אחר, כי – חֲזִיז ורעם! גם אנכי לא אדע מדוע נקשרה נפשי בנפשך ככלב נאמן לאדוניו –? – אך תתהי איזה סִבָּה אשר תֶּהִי! יגער בי בְּכוֹר שׂטן אם תדברנה שפתי רמיה כי אבוא באש ובמים למענך אדני!”,
“תשואות חן חן לך, ידידי הנאמן! אך סַפר נא אחרית הדבר”.
“האיש הגדול עִם האשה הקטנה, בראותם כי לא יכלו לדלות מלבי מִלים אֹדותיך, הלכו למו, וגם אנכי הלכתי לדרכי –. המה שמו פעמיהם אל מוּל בית-המשפט, ואנכי מול נאָטראַ-דאַם. בהגיעי אל קְצֵה הרחוב, ירד גשם רב מן השמים וירדתי אל הבור העמוק אשר בִּמְעֵי מפלת החומה הישנה לחסות מזרם המטר –”
“אך מה היתה אחרית כל אלה?”.
“אתה ידעת כי אנכי שתיתי אתך יין למכביר, וגם עם האיש הגדול שתיתי כוס רְוָיָה, על כן כָּבֵד עלי ראשי, גם קול המון הגשם הִפּיל עלי שֵנָה, ואישן בבור ההוא. אחרי רגעים מעטים שמעתי קול המולה, ואיקץ! הקשבתי ואשמע והנה – חזיז ורעם! – המורה מְדַבּר קָשות עִם האיש הגדול ועם רעיתו הקטנה”.
“הגם על אֹדותי דִבּר המורה עִמהם?”
“כן, אדני! גם נועצו לב יחדיו לעשות חֹזֶה כהיום הזה בשעה הראשונה אחר הצהרים”.
“איפה יסרו את מקום המחזה?”
“פֹּה על פָּרָשַת הדרכים”.
“פּה? במקום אשר עומדות רגלינו כעת?”
“כן הוא אדני!”
הִשָׁמֵר לך רודאלף אדני! השָמר לך מהמורה בבוא הנה!" אמרה הנעה ברעדה.
“הֵרָגְעִי נא בתי!” אמר חרבונה, המורה לא יבוא הֵנה, רק לילית תבוא תחתיו לעשות חֹזֶה עִם האיש הגדול ההוא"
“איכה כָּרַת האיש ההוא עם המורה ולילית ברית?”
“לא אדע גם אני – ואולי ישנתי אז – כי בהקיצי לא שמעתי רק כי הגדול מדַבר על דְבר מלתחת מכתביו אשר חלה את פני לילית להשיבה לידו במקום הזה במחיר חמש מאות שקלים. אך לא אפונה כי בתחילה שְדָדו המורה, ואחרי כן דִברו שלום איש אל רעהו –”.
“נפלאת היא בעיני!” אמר רודאלף.
“יראה ורעד יבוא בי, פן עליך אדני ברית כָּרְתוּ”! אמרה הנערה ברוח עצבת.
“אל תראי בתי!” אמר חרבונה אליה, “האדון רודאלף אל יחת מפני כֹל – אך כאשר דמית כן היתה, כי הם נוסדו יחד לעשות לך דְּבַר בליעל – ועל כן באתי הֵנה –”.
" ספר נא סוף דבר!" אמר רודאלף.
“סוף דבר, כי הגדול והקטנה הבטיחו לתת להמורה אלפַּיִם שקלים אם יעשו לך דבר אשר נעלם ממני ולא אדע מה הוא – לילית יְעדה לבוא הֵנה ולהשיב את מלתחת המכתבים אל הגדול, גם לשמוע, את אשר יצַוה להמורה לעשות לך אדני –”.
הנערה חָרדה חרדה גדולה, אך רודאלף שחק בשאט נפש.
“אלפים שקלים יִנָתְנוּ בעדך, אדני! ובעדי לא יתן איש אף חֲצִי אגורה – ומי אתה אפוא?” שאל חרבונה את רודאלף ביראת הכבוד.
“עוד מעט וְיִוָדַע לך מי אנכי!” ענהו רודאלף
“מי יתן וידעתי מי אתה!” אמר חרבונה, ויוסף לספר: בשמעי את הברית אשר כָרתו עליך, אמרתי אני בלבי, צר לי מאד כי לא אדע איה בית הגדול והקטנה, גם שכחתי את שם הרחוב אשר ידור שם אדני רודאלף! ובראותי כי הגדול והקטנה הִפנו שכמם ללכת, עליתי מן הבור והלכתי אט אחריהם עד המקום אשר חכתה שם עגלת צב עליהם ויֵשבו בה. ויהי בנסוע העגלה, מהרתי וָאֶתיצב מאחריה, ונסעתי אתם יחד. חשכת הלילה עָמדה לשִׂטנה לי מהציב צִיֻנִים במקום אשר ירדו שם שני האנשים הם מהעגלה, אך חיש נועצתי ואקח את המאכלת ועשיתי חריץ עמוק באחד העצים השתולים שמה. בבקר השכם שבתי אל המקום ההוא, ויצאתי לי בעקבות הגדול והקטנה הנודעים בתוך החול, עד הגיעי אל מבוא חצר גדול ורחב ידים, וְאָבִינָה כי שם בית מושב האנשים ההם"
“תשואות חן חן לך, ידידי!” אמר רודאלף אליו, ואני אַשלם לך טובה תחת החסד הזה; אך עתה קצר קצרה עוד ידי להשיב לך כעל כל תגמוליך עלי, יען כי הגדול והקטנה יציקו לי ויארבו לקחת ממני בחזקה את תבנית מְכוֹנַת הַצַיָּרִים אשר אין איש יודע את תכונתה בלתי אם אנכי וגבר עמיתי, אשר נשבעתי לו להסתיר את הדבר הזה עד כי ישוב מדרכו הֵנה".
“אם כן הגדול והקטנה הם…”.
“הם צַיָרִים, ואנכי עושה מלאכתי בביתם”
חרבונה האמין לתֻמו בדברי רודאלף, ויאמר אליו, עתה ידעתי כל שרשי דבר: ולמען שִים קנצי למילים אודיעך כי היום בבקר אמרתי אני בלבי: הן ידעתי את בית הגדול והקטנה, גם את המקום אשר יעשה שם הגדול עם לילית חֹזֶה, על כן אלכה לי אל המקום ההוא ואשמע את הסוד אשר ימתיק הגדול ולילית יחדיו, ובבואי הֵנה ראיתי והנה הזמירה יושבת על יד הבור הזה וָאתן קולי בשחוק".
“ומה תחשוב לעשות כעת?”. שאלהו רודאלף.
“עתה אֵחָבֵא בזה עד כי תבוא לילית הנה, ואשמע את אשר ידבר הגדול אִתה, אולי יעמוד לך רוח והצָלה על ידי. אולם אם לא תקרב לילית אֶל מְקום מַחבואי, או אז אצא אני לקראתה ואתן לה מָנה אחת אפים מַשְׂכֹּרֶת הַשֵׁן אשר עָקרה ממלתעות הזמירה, גם אחזיקנה בגרגרותיה ולא אַרפנה עד כי תגיד לי מי הם אֲבות הזמירה. אדַמה כי דברי אלה בְּהֵשְׂכֵּל הם! האין זאת אדני רודאלף? –”.
“בהשכל! אך עוד תשית עליהם נוסָפות”.
“בִּי חרבונה!” אמרה הזמירה אליו, אל תִלחם נא לי עם לילית, הטרם תדע כי המורה מָגֵן לה? –"
“בגלל זאת אנקמה עוד מאתה שבעתים – חזיז ורעם! – נקָם אקח! נקם!!” צעק חרבונה בזעם.
שמעני ידידי! – דבר רודאלף באזני חרבונה בהרחיק לֶכֶת אתו צעדים אחדים מהזמירה – שמעני ידידי! לי נקם ושלם לנקום מלילית ולשלם לה על דְבַר שֵׁן הזמירה, בנקם ושלם אשר לא תוכל אתה עשות כמוני. אך זאת אספר לך לאחרונה –. ועתה השבעה נא לי אם יש את נפשך להיטיב עמדי באמת ובתמים ככל אשר תשיג ידך?".
“חֵי ראשי, אדני!”
“הגידה נא לי אם יודעת לילית אותך?”
“לא, כי בפעם הראשונה רָאתה אותי”.
“אם כן הִסָּתֶר נא בזה, ובראותך כי קרובה היא אליך, אז תצא ממחבואך –”
“לָשׂום מחנק לצוארה ולשלם לה תחת שֵׁן הזמירה, האין זאת, אדני?!”
“אין זאת, ידידי! רק תפריע אותה מִדַּבֵּר דבר עם הגדול והוא לא יָעוז לגשת ולדבר אתה בראותו כי איש זר מתערב בתוכם –”.
“ואם יתקומם הגדול לי, אז אדע מה אעשה לו –”,
“אני ידעתיו כי הוא לא יתקומם לך”.
“אם כֹּה ואם כֹּה יהי, אתהלך אחרי לילית כצלה. והגדול לא יוציא הגה מפיהו אשר לא תשמענה אזני –”;
“ואם ישימו להם מקוֹם הַמיעָדָה במקום אחר, תודיעני גם זאת. סוף דבר, עֲשֵׂה כאשר צויתיך –”.
“שמעתי, אדני! אך אחרי כְּלוֹת הַכֹּל, אתנפל כנמר על לילית וְאַפִּיל גם את עֵינָה הבריאה, האף אין זאת, אדני?! –”.
“לא, לא! רק אנכי אֵנְקְמה מאתה גם מהמורה – אך הודיעני נא אם לילית יודעת כי לא מחברי גנבים אתה?”.
“לא – אך פן הגיד לה זאת המורה”.
“אם הגיד לה זאת, אז תִּתְכַּחֵש ותאמר בערמה כי כָעֵת מָשׁכת ידך את הגנבים חותרי בחושך בתים, וכי יש את נפשך לארח אתם לחָברה מהיום והלאה –”
“חזיז ורעם! האנכי אפיל גורלי בתוך גנבים שודדי ליל? – אנכי? חלילה! – חזיז ורעם! –”.
“רק עָרם תַערים לדַבר כן! וכאשר ילך לו הגדול, או אז תתרועע אל לילית כְּרֵעַ אהוב – –”.
“רֵעַ אל לילית! חזיז ורעם! האוכל להתאפק מהכות אותה הרם –”.
“אם תעשה כזאת, אז תַחבל את כל מערכי לבי –”.
“אך מה אדבר עם בעלת אוב ההיא?”
“בראותך כי חָרה לה על כי הִשלכת מִשִׁנֵיהָ טרף, תדבר על לבה כי שבעתים תשַלם לה בעד הנֶזק הזה, כי יש את לבבך לחתור בחשך בֵּית עשיר גדול, אתה ורעך אשר הנך מחכה פה עליו, ואם יאבה המורה לתת גם ידו בגנֵבה הזאת, כי אז כל הון יקר ימצא בלי כל חף נפש. אחרי כי תעצור אותה בדבריך בשעה אחת, תאמר אליה: הן רעי בושש לבוא – לכן מחר יהיה האות הזה –. ואז תשית לה מועד לעשות אתּה ואת המורה חֹזֶה למחר בבקר. ואתה ידידי תבוא נא היום לפנות ער אל המקום הנקרא בשם “שְׂדֵרת אַלוֹנֵי בָכות” ואנכי אחכה שם עליך, ואודיעך את יתר הדברים אשר עליך לעשותם”.
“אמנם אדני! הִשַׁמֵר בנפשך בשובך לראות את פני המורה, כי איש דמים הוא, ומה גם כי אתה הכית אותו מכות נפלאות, ואם יְחַשְׂדֶךָ ברב או במעט, יקח את נפשך”.
"אל נא יפול לבך עלי, ידיד נאמן!.
הן לא אדע את מערכי לבבך ואת מזמותיך ותחבולותיך במעשה הזה – אפס כי לבי יאמר לי כי שוחה אתה כּוֹרֶה ללכוד את נפש המורה – ולכן אגיד לך מראש כי אנכי אשיב אחור ימיני מפני הדבר הזה, ולא אעזר לך להסגירו אל השופטים –".
“גם אנכי לא אסגירהו בידם, רק נקם אקח! ורק אנכי שם אל הזמירה פניו, ויאמר: עתה בתי! עתה נתענג ונִבנה היכלי חמד על כנפי רוח הדמיון. בלי מחיר ובלי כסף יש לאל ידינו להרים תועפות היכלינו עד לב השמים –, הגידי נא אַתְּ לראשונה מה ישאל לבבך? –”.
“לא אדני! נס נא אתה לירות אבן פִּנת היכלי דמיונך –”
“טוב הדבר – אנכי אָחֵל כעת: הדרך הזאת אשר אנחנו נוסעים בה, היא ראש פִנת היכלי, יען כי נֹכח פנינו היא –. אדַמה בנפשי כי הדרך הזאת תוליכנו ותביאנו אל כפר קטן אשר דומיה נעימה חופפת עליו כל הימים. סביביו שתולים עצי הדר בנֶוה, ונחל זַך ילפות מרוצתו על פני הבתים הבנוים שם בְּמִשְׁטָר –”.
“נחל זך יזל שם? האח, מה נאוה המראה הזה!”
" בקצה הכפר בית גדול ורחב ידים, מִימִינו עץ נחמד עושה פרי הלולים, ומשמאלו גִנַת עֵדן עִם ערוגות פרחים ושושנים מרהיבי עינים –".
“האח אדני! לבבי ידמה כי עיני רואות את הֶחָזון היקר הזה! –”.
“בחדרי הבית התחתון תִּשכנה הטבחות והשפחות, ובית מועד לבעלת הבית –”.
“דלתות החלונות הלא הן משוחות בצבע ירקרק? האין זאת אדני?!”
“כן הוא בתי! בצבע ירקרק, צלם דמות השלום והמנוחה –. בעלת הבית דודתך היא…”.
“גם היא טובת שכל ובעלת נפש יקרה, האף גם זאת אדני?!”
“נכון הדבר, בתי! והיא תאהב אותך אהבה נִצחת –”
“האח, מה יָפָה ומה נְּעִמָה היא אהבת נפש יקרה כמוה! –”.
הגם אַתְּ בתי! תשיבי אהבה אל חיקה?"
“הה!” השיבה הנערה במועל ידיה, איך לא אַהֵב את מאהבי! בכל לבב אוסיף אהבתה לרגעים, ואהי לה לעזר בכל עבודות הבית. חֵי ראשי! כי לא אתנהג בעצלתים! בבקר…".
חכי נא כמעט רגע עד אשר אתָאֵר לך תורת הבית אשר תֵּשְבִי בו אַתְּ. בעלית קיר גדולה תאוה לעינים, תבחרי לך מְעוֹנֵך. קירות הבית משוחים בִּשְׁשַׁר ירקרק, חלונים שקופים אטומים לו, ובעדם תשקיפי על פני שְׂדֵי חמד מעֻלפים בפרחי תפארה, על פני גַנֵי עֲדָנִים זרועים ערוגות בשמים מר ואהלות, ועל פני נהר קטן אשר גליו הקטנים כעין הבדולח יצהירו, וְיַטו עקלקלותם על פני אבני חצץ ונצני הוד, מעֵבר הנהר השני תֵרָאֶה גבעה גבוה הסוגה בארזים ואלוני זֹקֶן, ובית תפלה נשקף מבין עפאיהם –".
“האח, מה נאוה חדר משכני! נכספה גם כלתה נפשי לבוא בו –”.
“על יד הגן תרעינה פָרות בריאות בָּאָחו, עדר רחֵלים ועשתרות צאן”.
“האוכל להשקיף גם עליהן מבעד חלוני?”
“תוכלי, בתי!”
“אחת מהפרות ההן אפָאר בזֵר פרחים ופעמון נְחֹשֵת, וָאַט אליה אוביל”.
עתה אתאר לך עוד תורת בית מושבך וכל תכונותיו, הנה זאת תורת הבית: יריעת צמר צחר פרושה על רצפָתו, ויריעות משי ורקמה יתנוססו על חלונוליו, על קרנות החלונים יפריחו שושני הוד ופרחי הדר, אשר ישַלחו את גביעיהם כפתוריהם עד ערש יצואך, וידיך תקטופנה אותם בבקר בבקר בשָכבך עוד על מִשכבך, לַעדות בם את קוֻצות תַּלְתַּלַיִךְ –".
האח אדוני! מה טוב ומה נעים הוא בית שִבתי! לביתי נָאוה תהלה!"
“בבקר השכֵם תעירך דודתך בנשיקות פיה, ותגמיעך חֲלֵב עִזים להבריאֵך ולהחלימֵךְ. בשמחות וגיל תקומי ממטתך ותתהלכי בהחצר לְשַחֵר את הפָרות ברפתים ואת לול התרנגולים, את ארֻבות היונים ואת פִּרחי הגן –. בשעה התשיעית יבא איש לָמוד ללמדך מעשה הכתב, ולקרוא בספרים ולחשוב חשבונות, למען תוכלי עזור לבעלת הבית –”.
“צָדקת בדבריך, אדני! נכסוף נכספתי ללמוד כְּתוֹב וקְרוֹא ולחשוב חשבונות, למען תהיינה עיני צופיות הליכות בית דודתי –”. אמרה הנערה בתָם לבבה, כי נָסַךְ עליה רודאלף רוח הדמיון, עד כי דָמתה בנפשה כי כל תורת הבית ותכונתו יצאו כבר לפעלם ולא ולא יחסר כל במו –.
“אחרי תם למודך תארגי לך שביסים ותתפרי כתנות בר… ואחרי הצהרים תוסיף שנית ידך לכתוב ולחשוב, לארוג ולתפור, ואחרי השלימך כל אלה תצאי עם דודתך לשוח בשדה לרוח היום. בקיץ תבקרי את הקוצרים ברִנה, בבציר את החורשים תלמי השדֵמות, שמה תקטופנה ידיך פרחי חן לקלוע זר תפארה לְדַלת ראשך –”.
“בשובנו הביתה נעבור המעברה אשר על פני הנהר, האין זאת, אדני?!”
כן הדבר! מעבָרה קטנה נטויה על פני הנהר הנחמד ההוא – בשובך הביתה בשעה הששית או השביעית אחר הצהרים, תראינה עיניך את היקוד אשר על האח בית הטבחות, שם תֵּחַמִּי בַּקוֹר, ושם תקחי דברים עם הנערות המבשלות שמה; אחרי כן תאכלי עִם דודתך את משתה הערב, ולפעמים יאכל אתכם לחם גם הַכֹּהֵן הנכבד אשר בכפר ההוא, אחרי אכלך, תקראי בספרים נעימי לֶקַח, או תעשי מלאכת יד, בשעה העשירית תנשקך דודתך באהבים ותוליכך אל חדר משכבך על ערש יצועך אשר שמה. ביום השני יִנְקֹפו כל הדברים האלה כביום הראשון".
האח אדוני! לוּ אחיה אלף שָנים לא יִמָשְכו לי הימים ולא תַאריך לי העת –"
“זאת לא זאת בתי! כי עוד צפונות לך שמחות וגיל בימי שבת ומועדי קֹדֶש –”.
“מה אעשה בימים הטובים ההם?”
“אז תיטיבי את ראשך, תשימי עֶדְיַךְ עליך, תלבשי את בגדיך החמודות ותלכי עם דודתך אל בית התפִילה הנשקף מבין העפאים. האח בתי! במשכנות מבטחות ומנוחות שאננות, תבלי בטוב ימיך ושנותיך בנעימים, תשאי חן וחסד בעיני כל רואיך, כל העלמות יתנו כבוד ויקר לשמך, וכל הבחורים ישאפו לאהבתך עד כי בקרב הימים תבחרי לך אחד מהם ותהי עֵזר כנגדו –”.
רודאלף התפלא כי הנערה עָצרה פתאם במִילים, וכי הורידה לארץ ראשה ובחזקה תתאפק מהרים קול בִכְיָה. רגעים מעטים עָפָה האומללה הזאת על כנפי רוח הדמיון, אך עד מהרה נפלה משמים ארץ, וַתִּנְעַר מהתרדֵמה הנעימה אשר נָסַך עליה רודאלף ברוח שפתיו.
“מה לך, בתי! כי כרגע נפלו מאד פניך?”
“אהה אדני בְּלִי צְדִיָה העצבת את נפשי מאד – ברוח דמיונך הפלת עלי תרדמת עדינה, ובחלום חזיון דמיוני ישבתי בעדן גן אלהים, ועתה הקיצותי – אהה! והנה חלום!! –”.
“לא חלום הוא, בתי! שאי נא עיניך וראי –. עָמוֹד רַכָּב!”
המרכבה עָמדה במקום ההוא, והנערה הרימה את ראשה והנה היא על ראש גבעה חמודה מעֻלפת ירקרק חרוץ מרגל ועד ראש. איך פָּחַד וְרָחַב וְשָׂמַח לבבה ממראה עיניה! עינה לא שָבעה מראות את הכפר הנחמד, את בֵּית השדה, את שדי חמד וְגַנֵּי עדָנים, את האָחו והפָרות, את הנחל הקטן עִם המעבָרה, את עצי היער ואת בית התפלה הנשקף מבין העפאים –. כל עֵת סופר יֵלֶא לתאר את הרגשות העדינות אשר התנוססו במשכיות לבב הנערה בראותה עין בעין את כל מחמדי בת עין אשר ברא רודאלף ברוח דמיונו! – כר נִרחב נאדרי בכל חדרי קֹדֶש, ישתרע לרגלי הגבעה ההיא. שמש צדקה תפרוש כנפי הודה על כל נאות השלום וּנְוֵי הַצֶדֶק ההם, ועצי היער מלאים עוד שם עלים ירקרקים משמחי לבב אנוש.
“הראית בתי?!” אמר רודאלף אליה, “היש בפי נכונה? –”.
הנערה הביטה כנדהמת על פני רודאלף, כי לא האמינה למראה עיניה.
“אהה אדני! אפוא אנכי? – ומה כל אלה? – הבחלום חזיון ליל הבאתני הֵנָה? – לבי מְקַפֵּץ בקרבי וְיִתַּר ממקומו – האח! ככל החזיון אשר חזיתי ברוח דמיוני, תחזינה עיני פה באמת! –”.
“ומדוע תִפָּלֵא זאת בעיניך? דעי לך כי בעלת הבית הזה, מינקתי היא, ופה הייתי אַמֻן מימי ילדותי, ואת אשר הסכן הסכנתי לראות מעודי, זאת הגדתי לך, בתי –”.
“עתה ידעתי כי בהקיץ ולא בחלום תראינה עיני את החזיון הזה!” אמרה הנערה ותאנח.
"עתה דעי לך כי היום בבקר כתבתי אל מינקתי כי אשחרנה בביתה היום, ואבי גם אותך אתי הנה.
יב: בֵּית הַשָּׂדֶה
הבית הנחמד אשר הביא רודאלף את הזמירה שָׁמָה, בנוי בצלע הכפר בוקעפאל, ורחוק הוא מיתר הבתים אשר בכפר ההוא. הרכב אחז דרכו בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובלי שאון עברה המרכבה על פני כר נרחב; הנערה הורידה ראשה בפנים זועפים ולא דִברה דבר, כי לא עצרה כֹּח להחרים את תוגת נפשה אשר העיר רודאלף בה בְּלִי-צְדִיָה באותות היגון הנשקפים מִבְכוֹת עיניו. אחרי רגעים אחדים עמד הרכב לפני שער קטן אשר זלזלי גפן אדרת יסֻכּוּהו.
“עתה הגענו אל מחוז חפצנו!” אמר רודאלף אל הנערה, “הישמח לבך מהמראה הנחמד הזה?”
“מאד מאד ישמח לבי בקרבי?” ענתה הנערה, “ובכל זאת כִּסתה כלמה פני לראות את פני בעלת הבית אף כי נעלם ממנה רֹעַ מַצָבִי” ובדברה נאנחה במגנת לב.
כפתוח הָרַכָּב את דלתות הרכב, והנה אשה כְבוּדָה כבת חמשים שנה לבושה בגדי כבוד, יצאה מהבית לקדם את פני רודאלף, ותחרד לקראת בואו. אֹדם הַבֹּשֶׁת כִּסָּה את פני הנערה בהרהיבה בנפשה עֹז להביט בפני האשה הזאת, ואחרי רגעים מעטים יצאה מהמרכבה.
“ברוכה אַתְּ לה', נעמי!” אמר רודאלף אל בעלת הבית הנצבת בפנים צוהלים ומפיקים ענות צדק, אחרי כן שָׂם אל הרכב פניו וישלם לו מַשְכֻּרְתו, ויאמר: “עתה שוב לך פאריזה!”.
הרכב היה שְפַל קומה, מצנפתו יורדת על פניו מכֻסים באדרתו, ואחרי הניחו את הכסף בצלחתו, לא דִבר דָבר, וימהר ויהפוך מרכבתו, וידפוק את הסוסים וַיֵעָלֵם, “הרכב הזה – אמר רודאלף בלבו – קָפַץ פיו, הוריד מצנפתו על עיניו, וַיָלֶט פניו באדרתו, גם מהר מאד לשוב העירה בעוד היום גדול – הן כל אלה יָשׂימו בו תֶהלה כי שמץ דָבר נמצא בו – “. אך עד מהרה נִחַם רודאלף ממחשבתו, ויאמר בלבו: אולי נחפז הוא לדרכו לשוב העירה להשתכר עוד מאומה עד רֶדת היום –” הזמירה נגשה במתנים מלאות חלחלה אל רודאלף, ותאמר אליו בלחש: אהה אדוני! למה זה שלחת את הרכב מזה?… השכחת כי צֻויתי לשוב העירה לעת ערב… ואם אתמהמה פה, הלא מרה תהיה אחריתי… הטרם תדע כי אנכי וּבְגָדַי מכורים לגברתי…”.
“הרגעי נא, בתי, וסִלחי לי!”
“ומה חטאת לי אדני כי תבקש סליחה!”
“סלחי נא לי כי אֵחרתי להודיעך עד כֹּה כי כבר שֻלַם נִשְׁיֵךְ אשר עלוקה נושה בך, גם ערוך מאתמול חליפות שמָלות לך, וכל מחסורך על נעמי בעלת בֵּית שדה זה –”.
הזמירה נצבת כִּנְצִיב שַיִש בְּלִי נוֹעַ, ועיניה נטויות ומשוטטות פעם על נעמי ופעם על רודאלף.
"אדני היקר! אמרה הנערה בגילה ורעדה, “מה זה תשמענה אזני? – החלום הוא? – הבאמת לא אשובה עוד פאריזה? – האשב פֹּה בבית הנחמד הזה? – האתלונן בצל נעמי הישרה בנשים? – הֲיֵאָמנו כל היכלי רוח דמיוננו? – האח אֵל אלהי ישעי!! –”.
שובי למנוחיכי, בתי! ורעי וראי כי כל אשר ראית בחלום דמיונך יֵאַמְנו פֹּה בהקיץ –"
“לא, לא! אֹשֶר בְּלִי מְצָרִים כזה לא יִמָצֵא בארץ החיים! –”
אֹשר כזה בגורל כל יִשְרֵי לב ינוח –".
“חוסה נא, אדוני! – אל תכזב בשפחתך! –”.
“בתי היקרה!” אמר רודאלף אליה בעינים מפיקות חמלה, אך בהוד קול מושל וּמְצַוֵה אשר לא שמעה עוד הנערה כזאת, “בתי היקרה! האמיני נא בקולי! מהיום והלאה תבלה בִנְוֵה שָלום את ימיך: נעמי תאהבך אהבת אֵם, תתן כבוד לשמך, כאישון בת עין תשמרך, גם תעביר קול בכל הכפר כי דודתך היא, ובגלל זאת תהי גם אַתְּ כְּבוּדָה ויקרה כמוה, ובהחליפך את בגדיך, ותלבשי מַחלצות כבת נדיב, אנהגך אביאך אל רֶפֶת הבקר, אל מִכלא הצאן, אל לול התרנגולים, אל ארֻבות היונים ואל כל מחמדי עין כאשר הבטחתיך”.
הזמירה נשאה רום ידיה, רגשי בהלה ושמחה, תודה וברכה, אהבה ויראת כבוד, התנוססו וַיִתרוצצו בכליותיה ולבה, ועקבותיהם על חֲזוּת פניה נוֹדָעוּ. עיניה נמלאו רסיסי דמע, ותאמר: רודאלף אדני… אתה הוא מלאך מושיע אשר שֻלחת בְמַלְאֲכות אֳלֹהַי החסד לִפְדוֹת נפשי מִשַחַת בְּלִי… ישלם לך ה' כעל כל תגמוליך עלי! –
"ילדה עניה! אמר רודאלף ברוח חן ואהבת חסד, “רבות שָבעה לה נפשי כעס ומכאובים בימי חיי הבלי, על כן אַפְלִיא חסד לכל אֹבֵד וְנִדָּח… עתה לכי נא, בתי! ובואי עִם נעמי האֹהלה, ולפני הִפָּרְדִי מזה, אוסיף עוד דַבֵּר אתך – ואם ישמח לבך בבית הזה, ישמח לבי גם אני –”.
הזמירה לא הֵשיבה דבר רק התנפלה על ברכיה לרגלי רודאלף, וַתִּשַק לְמוֹ פיה בענות חן וברגשי נפש, אחרי כן הָלכה עִם נעמי המתבוננת בה בעינים מלאות אהבה וחנינה.
יג: מוּרְף וְרוּדָאלְף
בלֶכֶת רודאלף אל החצר, פָּגַש את האיש אשר בליל אתמול התחפש לנושא פחמים, ואשר הודיעהו כי תם ושרה עֲקֵביו ישמרו. שֵם האיש הזה מורף, והוא כבן חמשים שנה, בשתי קוֻצוֹתיו התלתלות היורדות משתי פאות ראשו הַקֵרֵחַ, יֵרָאו שערות לבָנות מעטת אשר זָרקה הַשֵּׂיבָה בו; ואף כי הוא איש בא בימים ובריא בשר; בכל זאת היתה עוד גְוִיָתוֹ מְהִירָה וקלת המֵרוץ ומלאה כח עלומים.
“לְמָתַי יִעדת את הרכב לבוא הנה?” שאל רודאלף את מורף.
“לעת ערב, כאשר צויתני”, ענהו מורף
“ואתה באת הֵנה בבקר?”
“בבקר בשעה השמינית כמצֻוה עלי מפי כבודך, וצויתי את נעמי להָכין הכֹּל –”.
“אדמה כי הנך סר וזעף – ומי זה העציבך, ידידי?!”
“זֶכֶר לֵיל אתמול – לילה אשר חֵרפת בו נפשך למות על לא דָבר –”
"הלא למען הטוב והישר עשיתי זאת.
“האין לאל ידך לעשות טוב וחסד בלי הַשְלֵךְ נפשך מנגד?”
“אם לא חֵרפתי נפשי בליל אתמול כי עתה לא שבעתי שמָחות וגיל ממעשה הצדקה כהיום הזה –”.
“ובכל זאת דָּי בִּזָיוֹן וקלסה הוא כי איש רָם כמוך יְשַחֵר את בית מקלט מרצחים כבית היין ההוא –”
“הטרם תדע כי בגלל הצדק אהי שפל בעיני, ונקלותי עוד מזאת, והיא תהילתי!–”
“אמנם אם איש נכבד ימיר כבודו בְּקָלוֹן, לא ינחל כבוד בחלד –. לא אכחד ממך כי בלכתֵנו אמש בחוצות הסיטע לבַקֵּר בית חֲמוץ-זְרוֹעַ זְעוּם ה' ולדרוש מאתו עִקבות בן נעמי, חרה לי עד מות בראותי כי תשכין לעפר כבודך להתאבק עם שודד לַיִל ההוא, ואם לא יגורתי פן אעיר חמָתך, כי אז לא נתתיך לְנַבֵּל הדר כבוד הודך –. ואף כי ידעתי כי ימינך אדני נאדרת בַּכֹּח ואגרופיך חמֻשים במַהלומות נוראות, עורקיך אפיקי נחושה, ועצָביך מטילי ברזל לטרוף זרוע אף קדקוד; בכל זאת לא יֵאוֹת לאיש כמוך להחזיק באזני כלב עובר עז נפש ושואף דמים – חי ראשי כי לא אתאונן על אשר צויתני בחָזקת היד להשחיר בשחור תארי, ולמוח פָּנַי בפיח כבשן ופחמים עד כי נהפך הודי למשחית! חלילה לי אם אתאונן, כי הנני קלון בית אדני! וָאַקֵל עוד גם מזאת אם אך ידעתי כי תשבע כבוד מקלוני – אך…”
“ידעתי גם ידעתי כי אם יִוָלֵד רעיון רוח בלבך, הנה הוא תקוע כיתד במקום נאמן, וגם יד השטן לא תעצור כֹּחַ להמישהו ממקומו –”.
" יגער בי השטן אם לא צָדקתי בתוכחתי! –".
“לא עת תוכחה היא לי, ידידי! כי בעת הזאת הנני שְׂבַע רצון על כי הִגדלתי לעשות – האח, מה מְאֻשָר הוא האדם אשר לבו יודע כי ידיו עָשׂוּ תושיה! ומה רב אָשְׁרִי בזָכרי כי חלצתי את נפש הנערה הנדחה מירכתי בור שחת! – לו ראו עיניך את חֶדְוַת נפשה בהִוָדַע לה כי חֻפשה נִתָּן לה! – לו ראית את דמעות התודה אשר הזילה בת עינה! – לו התבוננת את רגשי רוחה אשר הכריעוה על ברכיה לרגלי! – האח ידידי! אין מִלה בלשוני להביע לך רַחשי לבבי ברגעים ההם – וכל ימי חיי אהי מאֻשר מדי אזכרה כי האֹבדת ההיא מצאה מנוח לה בבית נעמי –”.
"ראה נא, אדני! לנעמי הִפלאת עֲשוֹת צדק וחסד אלהים, כי היא אשה יראת ה', יקרת רוח ונפש טהורה ולמי יאותו צדק וחסד יותר ממנה? – אך הנערה הזאת אשר הבאת הנה, אפונה מאד אם לצדקה תחשב לך זאת – אמנם לא נדבר עוד מזה –
“למה זה, ידידי?!”
“כי אתה עֹשֶה הטוב והישר בעיניך –”
“לא אעשה רק הטוב והישר בעיני אלהים”.
“שמע נא, אדני! למה תהי מריבה בינינו על לא דבר נחדלה מִדַּבֵּר עוד מזה! –”.
" אך אני מְצַוֶה עליך לדַבר!" נתן עליו רודאלף בקול מושל.
“אדני! מֵעוֹדי עִמך לא נואלתי דַבֵּר עד כי צויתני לשום יד לפי, וַאֲקַו כי גם לְדַבֵּר לא תצוני –” ענהו מורף בגָאון.
“מורף!” קרא רודאלף בקול עז. “הטרם תדע כי אנכי לא אוכל נְשׂוא מֶרִי! 27 –”.
“גם אנכי לא אוכל נְשׂוא! –”.
“הלבעבור הָעֵז פנים נגדי השפלתי כבודי להמתיק אתך סוד?!! –”
כל עת סופר לא יעצר כֹּחַ לתָאר את הגֵאה והגאון הנִשקפים על פני רודאלף בדברו את הדברים האלה.
“אל תשכח אדני כי בן חמשים שנה אנכי היום, ומימי נעורי היתה מִשְׂרָה גדולה על שִכמי, ולא לאיש כמוני יְדֻבַּר קשות כאלה! –”
“הס זקן! הס! –”
“אדוני! למרות רצוני תכביד עלי אכפך להזכירך איך התהלכתי לפניך באמת ולב תמים –”.
“הלא שלמתי לך בכסף מלא על כל אלה”
הדברים האלה הֵעִירו את חמת מורף, עד כי מהרה שָב אפו בנשאו את עיניו על רודאלף וירא כי הוד פניו נֶהפך לזעוה מזעם וְגֵאוּת, וַיֶאנק דֹּם ובקול דממה דקה הֶבִּיעַ אֹמֶר. “שובה למנוחתך – השיבה בינתך אליך, כי הנך שוֹלָל! –” הדברים האלה הוסיפו עוד אש וזפת על שלהבת חרון רודאלף כידורי זעף מבכות עיניו התמלטו, ושפתיו הלבינו כשלג, ויגש אל מורף וַיִרְעַם עליו בקול זעמו: שְמוֹר פתחי פיך –פן…".
מורף נסוג אחור, ולמרות חפצו כמעט, התמלטו מפיו הדברים האלה: "זְכָר נא את יום שבעה הֶעָשָׂר בחֹדש החמישי! 28
קסס על שפתי מורף! כי בדברים מעטים כאלה הסיר כעס מלבב רודאלף ויַהפכהו לאיש אחר, כי הֵשַׁח ראשו ויאלם דומיה. אחרי רגעים אחדים השפיל רודאלף דברתו, ויאמר: הה אדוני! ברֹגז לא תזכור רַחֵם, כי באת אלי להזכיר את עוני –" ובדברו נפל על פניו ארצה וַיָגָז ראשו
“אדני היקר!” אמר מורף ברוח נשברה, “סלח נא לידידך זְקַן ביתך! עֲדִי בשחק כי לא לכבודי אך לשכך את חמתך הוצאתי מפי מִלִים בלי חמדה, בלי משטמה ובלי חפץ להרעימך! –עתה יַך לבי אותי על כי חטאתי לך! –כַּפֵּר נא לעון עבדך וסר למשמעתך תמיד! –”
רודאלף התנער מעפר וירם ראשו, ובפנים זֹעפים מאד אמר אל מורף: “סלחתי כדברך ידיד יקר! –ושפתי תבענה לך עוד תשועות חן חן על כִּי כִּבִּיתָ ברוח שפתיך את שלהבת חרוני – ואך למותר לי לחַלוֹת את פניך כי תַעביר חטאתי ומשוגתי, יען כי בך בטח לבי כי לא יזעף לבך עלי – ארור אפי כי עז! לפני זעמי לא נִכַּר שוע ונשוא פנים לפני דל וחדל אישים – ואתך אדני הסליחה! –”.
"צר לי מאד, אדני! כי העצבתי את רוחך הטובה בזֶכר היום המר והנמהר ההוא, אשר כל ישעי וכל חפצי אך להשכיחהו מלבבך ואשר עִנית למַענו את נפשך ימים רבים –. הה, מה יִסְכֹן לגבר כי ילך בדרך תמים, אם הַכֹּח אין בו לנשוא נאצה קטנה אשר יטפל עליו גבר עמיתו בְּלִי-צְדִיָה! ובדברו הכה בחרפה את לחָייו וּבֹשֶת פניו כסתהו, וַיִדֹּם רגעים אחדים; אך רודאלף השבית את הדומיה ההיא בשאלתו אשר שאל: “הבאמת הגדלתי עֲשות חסד עם נעמי?”. “הלא נתתי לך תודה כי הגדלת לעשות –”. ענהו מורף.
אך זאת לא ישרה בעינך בחשבך כי נִבַּלְתִּי את מעשה הצדקה בהוציאי את הזמירה ממערת פריצים, על כן אודיעך קשט אמרי אמת ותראה כי אתי הצדק. אתה ידעת כי מחשבות לבבי על דברי הצדק והחסד ועל דבר התושיה אשר תעשינה ידי בני האדם –. לַיְשָרִים אשר יצמיחו ישועות בקרב הארץ, נָאוה תהִלה וכבוד; אך עוד יותר שאת ותהלה לישרי לב ההם אשר ישוטטו בחוצות וִיחַפשו בנֵרות את תמימי דרך הָאֹבְדִים בתגרת יד הַחֹסֶר וְהַנִּדָחִים בְּשַחַת העֹני והרעב אֲבות כל עון וכל חטאת, ובטרם יקראו אליהם יַעֲנוּם וִיחַלצו את נפשותיהם מיד המצוקים ועוכרי נפש ההם. אך מרומם על כל תהִלה הוא האיש אשר ישליך את נפשו מנגד לָרֶדֶת אל מערת מרצחים מגורת הרִשעה וְהָרֶצַח, להוציא משם נפש אדם אשר גם בָּתֹפֶת ההיא עוד לא דֹעֲכוּ שביבי נשמת שדי אשר בתוכה, עוד לא התגָאלה בחֶלאת החטאת, ועוד לא נִסע יתרה בה –. גם להפיל למשואות נצח את ילדי פשע זעמי אֵל ונגעי בני האדם, לפרוש עליהם מצודה רעה בכל המקומות אשא ירבצו שם, אם באשפתות או בהיכלי כבוד, וזאת יֵאוֹת עֲשׂוֹת לכל רודפי צדק ושוחרי תושיה, ואם תחוס עליהם עין אדם, ויגביר עליהם חסדו, ינאץ את אלהי המשפט, יכַחש בצִדקו ובחמלתו, גם יְנַבֵּל את מעשה הצדקה –".
“אדני! הכי אמרתי לך כי נִבַּלְתָּ את מעשה הצדקה בחלצך את נפש הזמירה ממעונות המרצחים? –”.
“שאני נא, אלוף נעורי! כי עוד דבר לי אליך –. תולדות נעמי והנערה לא תשאנה יתר במאזנים, ולא ממקום אחר התעתדו שתיהן לנפול בבור שחת; כי לנעמי היה עֹשֶר יְקָר וגדולה מימי נעוריה, ההצלחה שעשעה אתה על ברכיה כאם רַחמניה את מַחמד בִּטנה, והאהבה שָׂמָה עליה את עינה לטובה, גם היא באה בעדי עדיים, בעדי הצדק והחסד והתושיה. אפס כי לדאבון נפשה רָאתה כי כל חֹסַן יקרה והדר תפארתה, היו לְשַׁמָּה כרגע ביד האיש הבליעל אשר לִמדו אותו אבותיה אלוף נעורים לראשה, ואשר הלך בדרך רשעים ובשרירות לבו הרע. ומה מאד יַעלוץ לבי ותגל נפשי מדי אזכרה כי לולא חשתי אני לעזרתה, כי עתה כבר שָכנה דומה נפשה –”.
הוי אדוני! עוד אזכרה את הָעֹנִי ואת הלחץ אשר הדביקוה ואשר דִכאו לארץ חיָתה, עוד אזכרה איך פָּתַר ושמח לבבה בהקיצה מתרדֵמת מחלָתה העזה, והנה היא בבית גדול ורחב ידים מלא בִרכת ה' –. צָדקת אדוני! כי תִקצר כל שָׂפה להביע את העֹנֶג הנעלה וְהָאֹשֶר הנפלא אשר ינחל האדם בעשותו צדָקות וחסדים נאמנים בכל עת, וכי רק איש עֹשֶה אלה ירגש ויחוש בלבו אמונה אֹמֶן בֵּאלֹהֵי אָמֵן, ותקוה נאמנה בְּאֵל-מוֹת הנפש –".
“גם אין נותן כבוד לאֵל הכבוד בהאיש הזורע צדקות ומצמיח ישועות להחיות רוח שפָלים ההולכים במעגלי צדק ומסלות ישרים –. ידעתי גם ידעתי כי יָקר הוא לכל אדם אשר ילין בּיִקָר להושיע לנפש עדינה כנָעמי אשר היתה אֱמֻנָה על ברכי אבות ישרים, ואשר גם בימי עניה ומרֻדיה הוסיפה אֹמֶץ ביראת שדי. ובכל זאת עוד יָקָר לאדם אם ישפיל לארץ כבודו, לְחַלֵּץ מִשְׁאוֹל הרשע נפש נעַנה, אשר גם בּרֵבץ החטאים בנפשותם עוד לא הִשְבִּיתָה מִטֳהָרָהּ, ושביבי יה עוד יתנוצצו בחֻה –. ומי אכזר לא יעורנו לבבו לפרוש כנפי צדקתו על נפש אֹבֶדֶת ומסֻלאה בפז כהנערה הזאת אשר אביה ואִמה עזבוה, וקשִי יומה הדיחה לְמַדְחֵפות במקום תנים, בִּמְעוֹן הרִשעה, וַיְכַס עליה בצלמות, ובכל זאת עוד עמד טֹהַר לבבה בה, ורוח רֶגֶש יקר עוד מתנוסס בבתי נפשה – הכי לא נָאות תהִלה ולא תֵאוֹת יראת כבוד לישרת לב ותמימת דרך כמוה? – לוּ שמעו אזניך את אמרי פי האומללה הזאת! לוּ ראית כי בדברי על לבה דברים מעטים ברוח נדיבה, התעוררו בלבבה רַעיונים נַעלים רגשות רכות וענֻגוֹת, ושׂעפים נפלאים מעֻלפים בהדר מליצה רוממה, אשר דמיונם כפרחי שְׂדֵה חמד בִּרְחוֹף רוח צח באוצרות האביב על פניהם, אשר אז יוציאו את בִּשְמֵי עדניהם הספונים בקרבם, ואת ריח נִיחֹחָם הצפונים בם יתנו באף כל עובר אֹרַח. צְחוֹק נעים הופיע על שפתי, ורסיסי דמעות התנוצצו בעפעפי בּאֶמור אלי הנערה בתם לבבה וברוח נדבתה כי אֶחֱשׂך שני שקלים בכל יום, ליום צר ומצוק – את העצה הזאת יעצתני כיד הנסיון עליה – ומה מאד שָׂמח לבה בהבטיחי לה כי עצָתה תשמור רוחי! תֻמתה ויָשרה נגעו עד לבי, ולא אוכל תֵּת פונה לְבַת עיני מִדֵֹי זַכרי את דבריה – וידעתי כי גם לבך ינוע ויעיר חֶמלה עליה בדַברך אִתה דברים אחדים –”.
“צדקת אדני! כי ביָעצה לך לחשוך שני שקלים בכל יום, ולא שאלה מאתך לְפַזֵר כסף עליה, אות הוא כי נפש טהורה שוכנת בקרבה”.
“ובזַכרי כי יש לה אם עשירה מבנות נדיבים – באשר סֻפר לי – אשר השליכה אותה מעל פניה לדראון עולם; יֵחַם לבי בקרבי, ודמי ירתחו בלי דומיה. ואויה לה להאכזריה ההיא אם תִּפּוֹל בידי! נקם אקח! שבעתים אֶקֹּם את נִקמת בִּתָּהּ! – חֵי נפשי, ידידי, כי מעודי לא בָערה כאש חמָתי על זרע מרעים, כעל האכזריה ההיא אשר לא אדע מי היא ואשר יש לי תִקוה כי עוד אמצאנה –. ואתה ידעת כי לפעמים תִּמְתַּק מאד הנקָמה לנפשי, רפאות היא לֱשָדִי ושִקוי לעצמותי… לפעמים תעלוזנה כליותי במַכאובות בני בליעל… ולפעמים טובים לי מיין דִמעות הָעשְׁקִים אשר שבו והיו לְעֲשׁוּקִים במשפט וצדק…”
“אתה אדני!” קרא מורף בראותו כי הנקמה והקצף הפכו את הוד פני רודאלף למשחית בדברו דבריו האחרונים, “אתה אדני! ידעתי גם ידעתי כי הֲמוֹן ישרי לב אשר פָּרַשְתָּ עליהם את כנפי צדקתך, תהִלתך יְסַפֵּרוּ, ירוממוך בקהל עָם, ובשֵם מלאך הרחמים והחסד יכַנוך, בעת אשר יָלְדֵי פשע יְשַוְעו מזרועך הנטויה, ויתנו עליך בקולם כי מלאך אכזרי אתה גם יטפלו עליך אלפי קללות נמרצות –”.
“הס, הנה נעמי באה עם הנערה! לך נא וצוה לרתום המרכבה למען נוכל לשוב בעוד יומם פאריזה”.
יד: הַפְּרִידָה
מִריָם – כן יִקָרֵא שֵׁם הזמירה מעתה – מרים נֶהפכה לנערה אחרת בהחליפה את בגדיה הצואים בבגדי כבוד אשר הֵכינה לה נעמי בפקֻדת רודאלף. רוח עצבת נעימה מרחפת על פני הנערה, כי לפעמים יעורר האֹשֶר גם הוא תוגה חרישית ונעימה במשכיות לבבנו, אשר אין מִלה בלשוננו לתָארה באֹמר ודברים. רוח עצבתה מצא חן בעיני רודאלף, ולבבו הגיד לו כי בעת כזאת אשר יצאה הנערה מִבּוֹר שָאוֹן ואבדון לֵאוֹר באור החיים, יִתעוררו בלי הפוגה רעיונים טהורים ונשגבים בחֻבּה, אשר תקצרנה שפתותיה להביע אותם. גם על חֲזות פני נעמי. נִכְּרוּ עִקבות העצב והאֵבל, ובאהבת-אֵם התבוננה בפני מרים, כי עַנְוַת צִדקה ותֻמת לבבה, לקחו את נפשה, ותאמר: “הנה מרים בתי באה להודות לך, רודאלף אדני, על חסדיך הנאמנים אשר הפלאת לה”. בצאת הֶגה “בתי” מפי נעמי, נשאה מרים את עיניה ותבט בפני האשה הכבודה הזאת ברִגשי תודה וברכב אשר לא יְתֹאֲרו בניב שפתים, ורודאלף אשר הֵבין כל אלה, אמר אל נעמי: “הנני נותן לך את בִרכתי ואת תודתי בשֵם מרים על אשר תחשבה לך לבַת, ואקוה כי גם בימים הבאים תאהבי אותה כבת, והיא בצִדקה וְיָשְרָהּ תתאמץ לקנות אהבתך, אהבת-אֵם לְבֵתּה –”.
“ראה נא, רודאלף אדני!” אמרה אליו הנערה בשפתים נעות, “רבבות אמָרים מתרוצצים בקרבי… ובלשוני אין מלה…”.
חֲזוּת פניך, מרים, יביעו ידברו לי רחשי לבבך יותר מרבבות אמרים –".
“דע נא רודאלף אדני!” אמרה נעמי, “דע נא כי מרים יודעת עֲרוך את האשֶׁר השמור לה בבית הזה, כי בצעדה שלשה צעדים בחדר משכני, כָּרעה על בִרכיה וַתִּשא רִנה ותפלה לאלהי חסדה –”.
“גם בגלל זאת יהי שֵם רודאלף מְבֹרָך, כי הוא הרהיב בלבו עֹז לשפוך בפני ה' שיחי –” אמרה מרים ותתאדם.
דברי הנערה האומללה ירדו חדרי לבב מורף, וימהר וַיַסֵּב את פניו להסתיר את אֵגֶל הדמע המתגלגל בין עפעפיו, כי נכלם מלבכות כאשה רַכָּת הלב לעיני רואים.
“בתי!” אמר רודאלף אל מרים “עוד לי לנעמי מִילים… מורף ידידי ינהגך בכל חדרי החצר למען תִּוָּדְעִי להאנשים אשר יהיו עליך לסתרה… ובעוד רבע שעה נשוב ונתראה… מורף! השמעת את אשר דברתי? –” והאיש היקר הזה מהר ויורד את כּוֹבָעוֹ על עיניו לבל יֵרָאו דמעותיו, ויצא עם מרים מהבית.
“עתה, נעמי, עתה הגידי לי מה יַחשוב לבך על דבר הנערה הזאת?”
“הלא הגדתי לך כי זיקי אש דָת ספונים בחֻבּהּ – גם בהגישה לך תודתה, לא עָצרה כֹּחַ להוציא מפיה מלים מרוב שרעפיה בקרבה, אות הוא כי נפש זַכָּה לָהּ –. ובאמרי אליה כי אפונה כי ישמח לבה בקרבה בשמעה מפיך כי פֹּה תֵּשֵׁב; השיבה אמָריה לי: כֵּנִים דבריך, גבירה! – לא ידעתי מה זה היה לי אז? אֹשֶר רב הבהילני פתאֹם, וזלעפת עדינה רחפה בכל עצמותי כבימי ילדותי, בעָמדי בבית התפילה לשאת רִנה לְאֵל חָי – בעת אשר מצאתי עוד עֹז בלבבי ללכת אל בית אלהים – כי דעי נא גבירה, אשר ימים רבים התגוללתי…”. ידעתי בתי! אמרה אליה, ולא נתתיה לבַצֵע את אמָריה בראותי כי כלימה כסתה פניה. ידעתי בת כי ימים רבים שָבעה לה נפשך בּוּז וחרפה עֹנִי ולחץ מָרבה להכיל, אך אלהי הרחמים והצדק ישלח עֵזֶר מִקֹדֶש לאוהביו ולחושבי שמו אשר יקראוהו מן הַמֵּיַצר, ואשר יִשָׁבְעוּ בְּשֵם קדשו ללכת במסלות ישרים ומעגלי צדק גם כל ימי חייהם –".
“אם כן הוא”, אמר רודאלף, משנֶה ששון אשיש כַּיום – ואקוה כי גם בימים יֻצרו לא תסיר הנערה לא תסיר הנערה תֻמתה ממנה?.
“גם לזאת נע לבבי כי לא מצאה עֹז לשאול את פי, מי אתה? ומה מעשיך? אף כי בלי שֶׂפֶק נכספה לדעת מי הוא מושיעה? ומה הן הליכות חֶלדו? ובאמרי אליה כי נפלאת היא בעיני מדוע לא תאוה לדעת מי אתה, השיבה לי אמריה: הלא ידעתי אותו, הוא איש חסדי –”.
“שימי נא עיניך ולבך עליה”, חִלָה רודאלף את פני נעמי, הֲיִי לה אתְּ לאֵם, והיא תהיה לך לבת, ובזה התנחמי מעט על בנך כי איננו –".
“כן אדני! באהבתה אשגה תמיד כאשר שגיתי לפנים באהבת בני”, ענתה נָעמי וַתֵּבְךְּ.
“על תִּבכי נעמי ואל תחדלי מיַחל, כי אף אם כעת נֶעלמו עִקבותיו מנגד עינינו, יש לי תקוה למצוא עוד אותו –”
נעמי הניעה ראשה במר נפשה ותאמר: לוּ היה בני בחיים חיתו, כי עתה נמלאו לו היום עשרים שנה".
“חי, חי הוא, וִיִחי עוד בבית הזה אִתך לשמחת לבבך”.
“יואל נא אלוה ויאמנו דבריך אדני!”
“יֵאָמנו ביֵשע אלהים! – אמר בִקשתי (אף כי לא מצאתי) את האיש אשר הוגד לי עליו כי הוא יודע עקבות בנך הָאֹבֵד, האיש הזה יִקָּרֵא בשם חֲמוּץ-זְרוֹעַ, בפי יושבי הסיטע, ובצאתי מפתח ביתו מצאתי שם את הנערה העניה ההיא אשר הבאתי אתי הֵנה”.
“שוש אשיש כי לרגלי נקרה חסד כזה לידך להחיות עוד רוח שפֶלה –”.
“גם זולת זה שַמתי כבר על לבי לבקר במעונות רשעי ארץ פליטי מין האדם כגרי הפַּרְוָר ההוא, יען כי מימים רבים הֶראיתי לדעת כי גם במערת פריצים יתגוללו לפעמים נפשות רבות אשר לא נטמעו עוד בטומאת הרֶשע, ונכספתי לשַבר מתלאות השטן להוציא בִּלְעוֹ מפיהו, ולהפליט מִשִנָיו טרף –. עתה הגידי נא לי הבא לידך מכתב מראָשפאָרט מקום אשר השודדים והמרצחים אסורים שם? –”.
“לא אדני!” ענתה נעמי בקול דממה ובחלחלה.
“טוב הדבר – לא אפונה כי כל מוצאיו יכירוהו כי בָּרַח מִבֵּין אֲסִירֵי-אֳנִי, יען כי חותם הדראון פֻּתַּח על פניו. גם מעלליו הרעים נודעו עד למרחוק, ותָפֹשׂ יִתָּפֵשׂ בכף וְיִסָגֵר לבית המשפט – ובכל זאת עברו ששה חדשים מיום אשר ברח מהאניה, ועקבותיו עוד לא נודעו –”.
“אויה נא לי! צעקה נעמי ברעדה, הבליעל הזה, אֲבִי בְּנִי הוא! ומי יודע אם לא בִּצֵע את זדונו לעשות לבנו כאשר זָמַם… סלח נא לי אדני על מְרִי שיחי! הה! גם אחרי כל החסדים אשר עשית לי, עוד אשה קְשַת רוח אנכי –”
“הֵרָגְעִי נא, מָרַת נפש!”
פעמים רבות תִּפֹּל עלי עצבת נוראה, ולבבי י’דמה כי בעלי הַזֵד הארור עודנו בריא אולם וגם אחרי בָּרחוֹ מהאניה, וכי הוא משוטט בחוצות לבקשני ולקחת את נפשי כאשר לקח את נפש בני (כפי דמיוני), כי מה זה עשה לבני? הה אלהים! מה עשה לו? –".
מאד יפָלא בעיני למה זה לקח המרצח ההוא את הילד אתו בברחו לפני חמש עשרה שנה אל ארץ רחוקה באשר סִפַּרְתָּ לי? הלא הוא היה לו למעמסה בדרך! –".
"אהה אדני רודאלף! בעת אשר נתפש בעלי על גבול ארץ צרפת ויובא אסור באזיקים אל בית האסורים אשר בפאריז, אז שחרתי את פניו, ובדמעות שָליש שאלתיהו איפה בְּנִי, והוא עמה אותי עזות באכזריות רֶצַח לאמור: “אנכי לקחתי אִתִּי את בְנֵךְ (על כי ידעתי את אהבתך אליו) לבעבור הַרְעִמֵךְ ולבעבור תהי יראתי על פניך תמיד לשלוח אלי כסף בכל עת, אם יאכל גם בנך ויחוש מכספך, או לא; לא לך לדעת זאת – אם חי הוא או מת, לא לך לחקור זאת – אך אם הוא חי, תהי בטוחה כי גם את חֶרפת בְּנֵך ְ תִּשְׂאִי כאשר נַשָאת את חרפת בעל נעוריך אבי הילד –”. כדברים האלה דבר אלי בכל עת אשר באתי לבַקרו בבית האסורים; אחר חֹדֶש ימים נֶחרץ משפטו לְהֵאָסֵר בין אסירי-אני כל ימי חייו, ואנכי הריצותי אליו מכתבים רבים, בכיתי בם במר נפשי, במו פי התחננתי לו כי יודיעני מה נעשה לבני, אך ערלה אזנו משמוע, וכל תחנוני נשארו מֶעַל. הוי אדני! דברי המרצח ההוא ירעמו תמיד בִּשְׁאוֹן פחדיהם באזני! לרגעים תרעשנה בַּלְהוֹת מדַברותיו בחדרי לבבי: “גם את חרפת בנך תשאי באשר נשאת את חרפת בעל נעוריך! –”.
“אכזריות רצח כזאת – לא אדע שֵחרה! מדוע יתאוה לְלַמֵּד את בנו מעללי רשע ולחנכהו על פי דרכו? ועל מה זה גזל את הילד? –”.
“הלא אמרתי לך, אדני! כי למען תהי לאל ידו להכביד עלי אכפו לשלוח לו כסף, עשה את התועבה הזאת. כי המרצח ידע כי אף אחרי אַבְּדוֹ את הוני ורכושי בשרירות לבו הרע, לא רֻשַׁשְתִּי עוד מִכֹּל, ונותרת בידי עוד פליטה קטנה מכל מחמדי הֶהָיו לי בימי קדם. אהה אדני! גם הפליטה ההיא היתה לשַמה בימים מעטים כי שלחתיה אל הבליעל ההוא למען יחַיֶה בה את נפש בני יחידי, ולבי אמר לי כי בכל זדון לבבו לא יַכרית מְפי בנו אֹכֶל, גם יתן חלק מכספי לְגָדֵּל את הילד בבית איש ישר –”.
“היש לבנך אות או ציון אשר יִוָדַע בו לעין רֹאי?”
“לא, אדני! הטבע לא הֵציב בו צִיֻנִּים, אך אנכי תליתי באזנו הימנית עֲגִיל זהב מְשֻבָּץ בכסף טהור, ועל צוארו קמיע מעֻלפת בירקרק חרוץ ותלויה בשרשרת זהב מופז –”
“קַוִי נא אל ה' כי ישיב לך בחסדו את בנך האֹבד, וגם אנכי אשנס מתני לבקשהו עד אשר אמצאהו”.
“מהֻלל שֵם ה' כי שלח אלי את מ לאך פניו, מלאך החסד כמוך, להפליא חסדים נאמנים כאלה –”.
“הן לא ידעתי במה הגדלתי חַסְדִּי לך? הלא אַתְּ בתבונות כפיך הגדלת והוספת את תבואות הבית הזה אשר קניתי, ובכסף מלא תשלמי לי –”.
“התִקח מידי את כסף הַמַשְׂכּוֹרֶת? הלא צויתני לתתּוֹ ליד כֹּהֵן הכפר והוא יחַלקם לעניי עָם –”.
“המעט ממני הָעֹנֶג הנפלא אשר תתענג נפשי ממעשה הצדקה?… הגידי נא לי הַהִגַדֵתְּ לְהַכֹּהֵן ההוא כי אבוא היום הנה, כי יש את נפשי לחלות את פניו כי ישׂים עינו גם הוא על הנערה – ומי יודע אם הגיע מכתבי לידו? –”.
“מורף נתן לו את מכתבך היום בבקר”
“במכתב ההוא הודעתי לו בדברים מעטים את תולדות הנערה, כי לא ידעתי עוד אם אוכל לקחת מועד לבוא הֵנה היום, וחשבתי כי מורף יביא הֵנה את הנערה ואת מכתב תעודה ההוא כאחת –”.
עודם מדברים ואיש מאנשי החצר בא הביתה ויאמר: הכהן מחכה עליך, גבירה!".
“הבאו הנה סוסים מבית הדוהר?” שאל רודאלף.
“באו, וְהָרַכָּב רֹתֵם את המרכבה בחצר”.
נעמי, הכהן וכל אנשי החצר לא ידעו את רודאלף רק בשם, גם מורף לא הודיעם מי הוא, ואף בהיותם שניהם לבדם, קרָאהו בשֵם הכָּבוד אשר לו, הלא הוא “הוד מַלְכוּת”, אך באזני איש לא נשא את שֵם הזה על שפתו כמצֻוה עליו מפי רודאלף.
“עוד דבר לי אליך, נעמי! למראה עיני אשפוט כי מרים חָלתה מעט בחלי החָזה – יד הָעֹנִי והחֹסר עשו זאת! – והיום בבקר התבוננתי כי שביב קדחת בֹעֵר באישון בת עינה, על כן תראי לכַלכלה ולשים עליה עין פקוחה”.
“יהי לבך נכון ובטוח כי כאֵם את בִּתָּה אנַהל אותה, והיא עודנה רכה בשָנים, ובנָקל תשוב לאיתנה פה בנאות שדה בשָאפה רוח צח ובאָכלה לחם אבירים עִם חמאת בקר –”.
“כן איַחל גם אני – אך בכל זאת אצַוה את מורף כי ישלח הֵנה רופא אמן מרופאי פאַריז, וְאַתְּ תכתבי לי מדי שבוע בשבוע מה שׁלום הנערה ומה הן הליכות דרכה, ואחרי שובה לאיתנה נִוַּעֵץ אם נַמציא לה חַיַת ידה במקום אחר, או תשב פֹה אתך יחד –”.
“נפשה אִוְתָה לשֵבת אִתָּהּ פֹה, והיא תהי לי לְבַת תחת בני כי איננו –”.
“תוחלת עזה תתנוסס בלבי, כי בידי ישלח ה' עזרתֵך ועזרת מרים –”.
רודאלף ונעמי יצאו מפתח הבית לְקַדֵם את פני הכהן, והנה מורף ומרים לקראתם. פני הנהרה צָהלו ונָהרו ממראה השושנים הנחמדים והפרחים אשר ראתה בחצר סביב סביב, מורף נגש אל רודאלף וילחוש לו באזניו: צָדקת, הוד מַלכות! כי לנערה הזאת נאוה כבוד ותהלה, ומאד נואלתי לחפות עליה דברי בְלע –".
“הלא כֹה דברי, ידידי, כי גם אתה תתן לי צדק! –”.
נעמי החזיקה ביד מרים ותביאנה אל החדר אשר שם מחכה הכהן. מורף הלך להכין כל מחסורי הדרך, ורודאלף בא אחרי נעמי ומרים הביתה. הבית הזה כליל הוא בַּהֲדַר נַאות שדה בכל החזיון אשר הִתְוָה רודאלף למרים; יריעת צמר צחר פרושה על רצפת הבית, ויריעות משי ורקמה על החלונים תִּתְנוֹסֵסְנָה, יקוד אש על האח, וכוסות פרחי שושנים נצבים על קרנות החלונות ומַזילים ריח ניחוח בכל פִּנות הבית. בעד החלון נשקפים שדי חמד עם עדר רחלים ופָרות בריאות וטובות, נחל קטן עִם מעבָרה, וגבעה נחמדה מעֻלפת עֲצי הָדָר.
הכהן היושב על האח לְהָחֵם בְּקַר לו, כבן שמונים שנה הוא, השֵׂיבה החופפת עליו, תַּפִּיל יראת כבוד על כל הקרב אליו. קְוֻצוֹתָיו הנֶחפות בשלג הזִקנה, סובבות את מַפרקתו ואת צוארו ויורדת על מעילו השחור. ידיו תִרעדנה מִשֵׂיבוֹ, ולפעמים בנשאו רום יָדֵהוּ בדַברו, יֵרָאֶה בנושא ברכה מאת ה' לחַלק אותה ברבים –.
בצָהלות ובתם לבב נִגשה מרים אל הכהן, כי לבה אמר לה כי לפני איש הרוח כזה לא תבוא בֹשת ימי הנעורים, וחרפת חטאת עלומים תִּסֹג אחור –.
“אדני היקר!” אמר רודאלף אל הכהן ביראת רום הכבוד, “האשה נעמי תחפוץ להסתיר את הנערה העניה הזאת בסתר כנפי צדקתה, וגם אנכי אֹבֶה לשום עיני עליה לטובה –”.
“גם לפניה שערי צדק פתוחים תמיד! ענה הכהן, וּדְעֵי נא בתי! הוסיף דַּבֵּר בנופפו את ידיו השמימה, “דעי נא בתי! חסד ה' אֶל יראיו, ועיניו לַמְיַחֲלִים לחַסדו. ועתה אַתְּ הראֵת לדעת כי אֵל חנון ורחום הוא ה‘, וישלח את מלאך פניו לפדות מִשַׁחַת נפשך – כי לא נעלמו תולדותיך ממני – ידעתי כֹל – והאיש היקר הזה אשר הוציאך ממערת פריצים מִלא את דברי נְעִים זמירות ישראל אשר דִבר בקדשו: "כי קרוב ה’ לכל אשר יקראֻהו באמת, רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם –”. מהיום הזה והלאה חַזְקִי בִתי ואַמצי לבבך וְקַוִי אל ה' תמיד, יראי וְאֶהֳבִי אותו ולְכִי בדרכיו ואת מצותיו שמרי, למען תשאי חן וחסד בעיני מושיעך, וגם אנכי אדריֵכך במעגלי צדק, ונעמי גם היא תחזק ידיך הרָפות בתושיה – ואז תצליחי את דרכיך, תחיי ברוב שלום בארץ מתחת ותשבעי בהקיץ שמחת עולם ונעימות נצח בשמים ממעל! –”.
"ואנכי אתפלל כל הימים בעד אנשי הצדק אשר השיבו את נפשי לַאור באור החיים אמרה מרים בקול בֹכִים, ובלי רצונה כמעט התנפלה על ברכיה לרגלי הכהן, וכל עצמותיה רחפו, ועיניה הורידו פלגי מים. נעמי, רודאלף והכהן נצבו בלבות מלאים רגשי חמלה, ובעינים נוזלות דמע. “קומי נא בתי! אמר הכהן אל מרים, התנערי מעפר! גם ה' העביר את חטאות נעוריך וכבר לקחתּ מידו כפלים מכל חטאותיך – התנערי אפוא מעפר, בתי! כי ה' סֹמך לכל הנֹפלים וזֹקף לכל הכפופים –”.
הנערה קמה מכרוע על ברכיה, ושביב רֶגֶש עם רסיסי דמע מתנוצצים בעיניה.
“חֲיִי בטוב מרים! אמר רודאלף אליה בתתו לה ספר תהילים, היליכי את ספר משיח ה' אשר הִתויתי על גבו את היום אשר שלח ה' את מושיעך ויוציאך מאפלה לאורה. בספר הזה תשפכי לפני ה' שִׂיחֵךְ בכל עת אשר יתנוססו רעיוני קֹדש במשכיות לבבך – חֲיִי בטוב! ועד מהרה אשוב הנה”.
ברגע ההוא פתח מורף את הדלת ויאמר: אדני רודאלף המרכבה עומדת רתומה".
“חֲיֵה בטוב, אבי!” אמר רודאלף אל הכהן, חֲיִי בטוב נעמי! בידך אפקיד את מרים – חֲיִי בטוב, מרים!"
הכהן יצא נשען על משענתו, ומרים ונעמי אחריו לְלַוֹת את רודאלף.
קוי השמים האחרונים הופיעו על פני הנפשות הטהורות האלה; על פני הכהן הַנהדר בַּשֵׁיבָה אשר הוא צלם פני הנדיבה, דמות הסליחה ותבנית התקוה. על פני אשה יראת ה' אשר נצרפה בכור עֹנִי ימים רבים, אשר בעלה המרצח דִכא לארץ היתה, ויגזול מחיקה את בנה יחידה אחרית תוחלתה בתבל, ועל פני נערה צעירה לימים אשר תִּגְרַת יד האסון הֹויה בה לדכא אותה במקום תנים מְעון הרִשעה, ולכסות עליה בצלמות על לא חמס בכפה –.
רודאלף עלה במרכבה ומורף אחריו, הסוסים הדוהרים ירוצו כברקים, וגלגלי המרכבה המרקדה בסופה יתגלגלו.
טו: הַפְּגִישָׁה
ביום המחרת, התחפש רודאלף עוד הפעם בבגדי איש צַיָר ויבוא לעת הצהרים אל בית היין הנקרא בשם “סל פרחים”. אמש אֵחֵר בנשף עד השעה העשירית וַיַמתק סוד עם חרבונה. מוצא דְבַר הסוד ההוא, ישכיל הקורא במרוצת דִברי הספור הזה, עֲנָנָה הֲרַת זרם מטר, שכנה על היום ההוא. בָמתי נהר זיינעָ גאֹה גאוּ ויתגעשו ויעברו חֹק. עין רודאלף צופיה לרגעים על הרחוב המפנה קדמת הסיטע. פתאֹם ראה מרחוק דמות איש ואשה, ויכירם כי המורה ולילית הם. שניהם נֶהפכו לאנשים אחרים; הֵמורה הסיר מעליו את בגדיו הקרועים אשר לבש שלשום בלילה בהיותו בבית שְפַן הַלָבָן, וילבש תחתיהם בגדי כבוד, ולולי נשחת מאיש מראהו וזיקי רֶצַח מעיניו יתמלטו, כי אז נדמה בכל הליכותיו כאחד מאזרחי הארץ ההולכים בדרך תמים, גם לילית העבירה מעליה את בגדי העַדים, וַתָּשֶׂם צניף טהור בראשה. מטפחת רקמה על צוארה, וַחֲרִיט משי על זרוע ימינה. בהֵעצר הגשם רגעים מעטים, התחזק רודאלף על גֹעל נפשו לְיַלְדֵי פשע ההם, וַיְקַדֵּם את פניהם. והנה תחת שפת השודדים, שָפה זָבת דָם, דִבר המורה בשפת צרפת צחה וברורה, אשר אך בצאתה מפי הַזֵד העריץ ההוא נֶהפכה לזעוה. בראותו את פני רודאלף התיצב ויָרים את מצנפתו וַיְבָרכהו בשלום, וגם לילית הֵשֵׁתָה ראשה לכבודו ותתיצב על יד המורה.
“אדוני!” אמר השודד אל רודאלף, “שָׂשׂ אנכי בשובי לראות את פניך, ואף כי הִכִּיתַנִי שלשֹם מַכַּת אויב – אך לא נזכיר עוד ראשונות – ידעתי כי אך מְשַׂחֵק היית – עתה דבר נחוץ מזה לי אליך. תמול ראיתי את חרבונה בבית שפן הלבן, ונועדנו להתראות פֹה היום בצהרים, באמרו כי גם הוא יִסָפַח אלינו לְנַסות את הדבר אשר גלית אתה את אזנו – אך כרגע נִחם על דבריו, ועודנו פֹסֵחַ על שתי הסעפים –”
“אך אתה, אתה חפץ לתת ידך אִתִּי בדבר הזה?”
“בכל לבבו, אדני – מה שמך?”
“רודאלף”.
“בכל לבבי אחפוץ בזה, אדני רודאלף. אך מדוע נעמוד בחוץ? נבוא נא אל בית היין לאכול שם לחם צהרים, ובעת הָאֹכֶל נדַבר את דברינו –”.
" נלכה נא".
“אולם גם עד בואנו שמה, נוכל דַּבֵּר. אתה וחרבונה הסבֹּתם נזק גדול לי וללילית – יותר משני אלפים שקלים – לילית עשתה חֹזֶה בבקעת ס”ט רעניש עם איש רם קומה לבוש בגדי אֵבל, אשר דָרש אותך שִלשֹם אחרי צאתך מבית שפן הלבן, והוא תקע אלינו כף לתת לנו אלפים שקלים אם נעשה דבר למענו –. אך דלילה!" אמר פתאֹם השודד אל לילית “דלילה” לכי נא אל בית היין והכיני לנו ארֻחת הצהרים, לכי ואנחנו אחריך".
לִילית אשר לא הֵסבה מרודאלף עיניה רגע קטן, קרצה פעמים אחדות בעיניה הירקרקת אל המורה, והוא גם הוא השיב לה בקרצו בעיניו אליה, ואחרי כן הלכה לה, והשודד הוסיף לדַבר: “הלא כה דברי כי חרבונה הֵסַב לנו נזק גדול, כי הוא פָּגַש במקום המּוּעָדָה את לִילית ויצא בעקבותיה ולא נְתָנָהּ דָבֶר דבר עם האיש הרם ההוא, וגם הוא לא עָרב את לבו להוציא הֶגֶה מפיו באזני חרבונה, ובכן שָבְתָה הַמַּדְהֵבָה 29ולא הִשְׂתָּכַּרְנו מאומה, ועליך אדני החובה לתת לנו מקום אחר להשתכר שני אלפים שקלים, זולת עוד חמש מאות שקל אשר הבטיח לי האיש הרם ההוא לתת לי אם אשיב לו את מלתחת מכתביו, אך אנכי לא חפצתי בזה, יען כי המכתבים אשר במלתחה ההיא יקרים הם בעיני מִמֵּכְסַת הכסף ההוא –”.
“יען כי שטרי כסף הם?”
“לא, אך מכתבים יקרים כתובים בלשון בריטאניק – הלא הם ספונים פה בצלחתי”.
רודאלף שמח בלבו כי לא שבו המכתבים ההם ליד תֹּם רק נשארו בידי המורה, ורק בגלל הדבר הֹזֶה עשה עם חרבונה חזה וַיְצַוֵהו להפריע את חָזוּת לילית עִם תֹּם, כי בְהִוָּתֵר המכתבים ביד המורה, קִוָּה רודאלף כי לעת מצוא יִקָּחֵם מידו בחָזקת היד.
“המכתבים האלה” הוסיף השודד לדבר, “מִשמרת הם בידי, כי בם מצאתי גם את כתבת 30האיש הרם הוא, ובעד כסף רב אשיבם לידו”
“שמע נא!” אמר רודאלף אליו, “אם תצלח הדרך אשר אנחנו הולכים בה, אז אקנה אותם מידך בכסף מלא, כי הם יצלחו לי יותר מאשר לבעליהם –”.
“נראה איך יִפֹל דבר – עתה נשובה אל ראש דברינו –”.
“דע נא”, אמר רודאלף אליו, דע נא כי אנכי הִמְתַּקְתִּי סוד עִם חרבונה לַחתור בחֹשֶך בבית איש עשיר, אשר בלי כל עָמָל וחָרֵף נפש נמצא כל הון יקר. בתחלה אָבָה חרבונה לְהִסְתַּפֵחַ בנַחלה הזאת גם הוא, ולאחרונה נחם מאשר יָזַם לעשות –".
“כה משפטו תמיד, כי הפכפך הוא בכל דרכיו –”
“ובכל זאת מֵאֵן חרבונה להשליך מפי טרף, ויעצני לנַטות דבר אליך אולי תאבה אתה ללכת אתי –”.
“בכל לבבי, אדני! אך הגידה נא לי מה היא תורת הבית הזה אשר לנו לְנַסות חכמָתנו שם? –”.
“הבית ההוא רחוק מאדם, לא בריח ולא דלתים לו. בת אחותי סֹכֶנֶת על הבית הזה, ופעמים רבות סִפרה לי כי אדונה עשיר הוא, ובהדר משכבו ספונים בטמון מאה אלפים שקלי כסף”.
“הידעת כל מוצאי הבית ומובאיו וכל הליכותיו?”
ידעתי – כי הייתי שם פעמים רבות לְשַחֵר את פני בת אחותי סֹכֶנֶת הבית, גם חפצתי פעמים רבות לנַסות שם דבר. אך יגורתי בפני הַשוֹעֵר אשר הוא גְדָל קומה וכביר כֹּח, לכן שמתי על לבי אמש בנשף לגלות הדבר הזה את אזני חרבונה, למען נהיה איש לזרוע אחיו להתקומם על הָשעֵר – כי טובים השנים מן האחד –. ואחרי אשר נתן לי חרבונה דברתו לְהִלָות אלי ולהפיל גורלו אתי, נחם על דבריו – אך בכל זאת סמוך לבי כי הוא לא יבגוד באנשי שלמה, ולא יגַלה את סודנו לאיש אחר –".
“כן הוא, כי חרבונה איש ישר הוא –. אמנם אדני הקֵבָה נֹשָה בי לתת אָכְלו בעתו, נבוא לבית היין”. וברגע ההוא נראתה לילית על סף הבית ותקרא: סורו הֵנה אדני! כי ערוך השֻלחן.
רודאלף כבד את המורה לבוא ראשונה הביתה – כי טעם כמוס לו בזה – אך המורה הפציר בו מאד. כי ילך הוא לראשונה – מטעם הכמוס גם לו – ויבוא רודאלף ואחריו המורה הביתה. ובטרם ישבו לאכול, דָפק המורה בלאט על כתלי הבית לדעת עָבְיָם, ויאמר: אנחנו יכולים לדבר דברים בלי מגור, כי הכתלים עָבִים הם ואין להם אזנים –. צַוִּי נא דלילה להאמה כי תביא את כל הארֻחה בפעם אחת לבל תפריענו עוד מדברינו".
האמה הביאה את הארחה, ובטרם סגרה את הדלת, ראה רודאלף כי נושא הפחמים – הלא הוא מורף – יושב בחדר הַמְקַרָה אשר בבית היין ממולו, ופניו זֹעפים. לילית הֵסֵבָּה את גַבָּה אֶל חַלוֹן הבית הנשקף על פני הרחוב. המורה ישב אל השלחן מהעֵבר מזה, ורודאלף למולו מהעֵבר מזה, ובצאת האָמה מהבית ישב המורה על יד רודאלף עד כי כִּסָּה בֵעֲבִי גַבּוֹ את הדלת, ויאמר: “אם נֵשב כֹּה, נוכל דַבֵּר בְּלַחַש”. גם תוכל לסגור הדלת בעדי", אמר רודאלף אליו במנוחת לב, והמורה הֵנִיעַ בראשו, ויוציא מתחת לְמַדָּיו לַהֶבֶת חנית גֹמֶד ארכה ולה שתי פיות, ויאמר: “הראית מה זה בכַפי? –”. “ראיתי!”, ענהו רודאלף. “זאת לי לישועה –”, הוסיף השודד לדַבר ויעופף את גַבּוֹת עיניו, וּמּלוֹא רחב מִצחו נִקוו קמטים קמטים, ובעינים חשכות ומפיצות רֶצח הביט על פני רודאלף. "ואנכי – אמרה לילית – אנכי שַׁנּוֹתִי בְרַק חנית בעלי, והנֵהוּ כחֵץ מֵאַשְפַּת הַמָּוֶת יָמִית – וקולו לא יִשָמַע – “. רודאלף שָׂם במנוחה את ידו מתחת לְמַדיו גם הוא, ויוציא מחיקו קְנֵה שרֵפה בעלת פּיפִּיוֹת וַיִרְאֶנָה להמורה וישב ויסתירנה אחרי כן כבראשונה, “אחים אנחנו!” אמר המורה אליו, “אך עוד לא בַּנְתָּ לְרֵעִי – אנכי רואה את הנולד, ואם אֶלָכֵד בַּפָּח בבית אשר נַחתור בו, או אף אם גם לא טָמַנְתָּ את הפח לרגלי, אביא להבת חניתי בחדרי לבבך –”. ובדברו הִבְרִיק עַין רֶצַח על רודאלף. “ואנכי אמרה לילית – אנכי אעזור לך, אישי!”. אך אור פני רודאלף לא נפלו לדברים האלה, ומנוחת לבבו לא סרה מעליו, וימסוך כוס יין וַיֵשְתְּ. הדבר הזה היה למופת בעיני השודד כי לא חפץ רודאלף להפילו במהמורות, ויוסף דַּבֵּר אליו: “אנכי העידותי בך, ואתה דע לך אם חפץ חיים אתה –”. “טוב בדבר”, ענהו רודאלף במנוחה שאננה, עתה נָשובה נא לדבר על דבר מִשלח ידֵנו;” “צָדקת, ידידי” ענהו המורה, “עת לדַבּר – אך אל נא תדבר תֹּעָה על להבת חניתי, כי בלי שָׁאוֹן תכַלה מנפש עד בשר –”.
“דלילה!” אמר רודאלף פתאֹם אֶל לילית, הבאמת אַתְּ יודעת מי הם אֲבות הזמירה?"
“בעלי מצא בתוך המכתבים אשר להאיש הרם, שני מכתבים על דבר אבותיה, אך להחולדה הזוללה ההיא לא יִוָּדַע מזה מאומה, ובשובי לראותה אֲנַקֵר בְּצִפָּרְנַי את שתי עיניה –”.
“הקץ לדברי רוח?” שאל המורה בתלונה, אדמה כי יעבור היום ואנחנו לא נכלה את דברינו –."
“הנוכל דַּבֵּר באזני האשה הזאת?” שאלהו רודאלף. "נוכל – ענהו המורה – ודע נא כי היא אשת חיל וטובת שכל מאין כמוה, והיא תעזור לנו במשל ידינו, כי היא תעמוד על המשמר בעת אשר נחתור בבית, היא תקבל את החפצים אשר נמצא שם, גם היא תמכרם בהון רב, ועוד רבות כאלה, כי אשת חיל היא! ובדברו החזיקָה ביד ימינה. “רבות פָּעלה ועשתה למעני, הוסיף השודד לדַבר, אך למה לך המִטפחת כעת, דלילה?! הסירי אותה מעליך פן יֵחַם לך ותַכֵּךְ הַצִנָה בצאתך החוצה –”.
"לילית העביר את מטפחת מעל צוארה, ורודאלף לא עצר עוד ברוחו בראותו על צוארה קמע משֻבצה בירקרק חרוץ ותלויה בשרשרת זהב, ודמיונה כהקמיע אשר נתנה נעמי לבנה לפני קחת אותו בעלה בתִגרת זדונו. אז התרוצץ כברק הרעיון הזה בלב רודאלף: הלא לפי דִברת חרבונה בָרח המורה לפני ששת חדשים מהאניה, והשופטים לא יכירוהו בגלל אשר שִחֵת את צלמו והעביר את אוֹת הדראון מעל פניו, וגם בעל נעמי ברח לפני ששה חדשים מהאניה ואין איש יודע איה מקומו – אם כן יוכל הֳיוֹת כי המורה הוא איש נעמי. ואף גם זאת כי הוא היה מבני האצילים, והמורה ידבר לפעמים בשפה ברורה כאחד מבני האצילים – הרעיון הזה הוליד עוד רעיון אחר בקרבו, ויזכור כי נעמי סִפרה לו כי בעלה הוא בריא אולם וכביר כֹּחַ מאד, עד כי בְרֹב אונים ואמיץ כֹּחַ אֻסּר בנחֻשתים בידי אנשי הצבא, והמורה הלא גם הוא גְּדָל כֹּחַ במאד מאד ובריא אולם. ואם השודד הזה, איש נעמי הוא, כי אז יודע הוא מה היה לבנו ואיפה הוא עתה, והדבר הזה יקר הוא בעיני רודאלף מהמכתבים אשר ביד המורה על דְּבַר אֲבות הזמירה, כל אלה נקבצו יחד להרהיב בנפש רודאלף עֹז לבל ישיב ידו מהמורה עד כי ימשכהו ברשתו אשר טמן לו בַּבַּיִת אשר יַחתּור בו בַּחֹשֶךְ –.
השודד לא התבונן כי רודאלף חושב מחשבות רגעים מעטים, ובהביטו בו שׂם רודאלף אל לילית דִברתו, ויאמר: “מה יפה השרשרת אשר בצוארך!”
“יפה היא”, עָנתה לילית, “בַּעלִי המורה נְתָנָהּ לי, אך לא יְקָרָה היא, ועד אשר יקנה לי בעלי אחרת טובה ממנה, היא לי סגלה, יען כי מיד בעלי נתונה היא לי –”
“אם יַראנו האדון הזה לַכֶּסף מוצא, אקנה לך טובה ממנה”. אמר המורה אליה.
“ובכל זאת נפלאה היא במלאכתה!” אמר רודאלף אל לילית, “ומה הדבר התלוי בשרשרת הזאת?”
"גם זה מתנת יד בעלי הוא, השיבה לילית אמריה לו.
“שמרי נא זאת, דלילה!” אמר המורה אליה, ואף כי אקנה לך שרשרת אחרת שמרי נא את הקמיע הזאת, כי מסֻגלת היא להצלחה –".
“התאמין בקמיעות והבלים?” שאלהו רודאלף.
“קמיעות והבלים?” ענה המרצה בתלונה, "אדַמה כי אָבדה האמונה ונכרתה מפיך ומלבך! – דע לך כי הקמיע הזאת ירשת היא לי מאבות אבותי, והיא מסֻגלת, להצלחה בכל עת ובכל מקום, ובעיניך תראה כי הִיא תצליח גם את דרכנו אשר נלך בה כעת – אז תדע ובחנת כי לא מחכמה תלעג לקמיעות – אך נשובה נא לדברינו על אודות הבית המלא כסף. הלא כֹה היו דבריך אל חרבונה כי על יד שדרות אלוני בכות ימצא הבית ההוא….
“כן הדבר”, ענה רודאלף, על יד שדרות אלוני בָּכות, והבית גדול ורחב ידים, כי איש עשיר יושב בו, ובחדר משכבו צבָרים מאה אלפים שקלים"
“מאה אלפים!” קראה לילית.
“מאה אלפים”, ענה רודאלף.
“אמנם הידעת אֶל נָכוֹן תורת הבית ההוא וכל תכונותיו?” שאלהו השודד.
“ידעתי גם ידעתי!”.
“היכבד עלינו הדבר לחתור בו?”
“לא! יען כי גָבהו אך שִבעה שְעֲלִים, ורק חדרים תָּחְתִּים לו –”.
“ואת אוצר הבית לא ישמור רק איש אחד?”ְ
“כן הדבר”.
“ומה היא המזִמה אשר יָעַצת לעשות?” שאל השודד.
“לעלות על החומה ולקרוע חַלון בחָזקה, או לשבור הדלת”.
“ואם יתעורר השוער שומר בֵּית האוצר?” שאל המורה בלי הָנֵד עין מרודאלף.
“אז אדע מה לעשות –”, ענהו רודאלף, “הגם אתה יָעצת כזאת?”.
“לא תשמע מפי דבר עד אשר תראינה עֵינַי את הבית ההוא, עֵינַי או עֵינֵי דלילה רעיתי, ואם אראה כי לא נפל מכל דבריך צרור אָרצה, אז נשלח ידינו בָעֹשֶק הזה בלי התמהמה – ועוד בערב הזה”.
“בערב הזה אין בידי עִתּוֹתָי”, אמר רודאלף במנוחת לבב.
“ובערב הבא לא תהיינה עתותי בידי –” ענהו השודד.
“ומדוע?” שאל רודאלף
“כי הנסִבה אשר תתיצב לשטן לך בערב הזה, היא תִּתַצֵב לשטנה לי בערב הבא”, ענה השודד וימַלא שחוק פיהו.
“אם תִפצר בי מאד” – אמר רודאלף אחרי חָשבו מחשבות רגע קטן – “אלכה אתך בערב הזה, אך הגידה לי – אנה נשוב להתראות בערב הזה?”
“אנה נתראה? לא נִפָּרֵד איש מרעהו עדי ערב. ואחרי חלוף הגשם נלך להתבונן מובַאֵי הבית ההוא, ועיניך תראינה את חכמת דלילה רעיתי – ואחרי כן נשובה ונלך לשתות יין במרתף אשר בִּשְדֵה אַלִיָה על יד הנהר, ובשעה העשירית אחרי כי תִכְלֶה רגל מאלוני בָּכות, נחתור בבית אשר במקום ההוא”.
"בשעה התשיעית אשובה אליך, אמר רודאלף אל השודד.
“התאבה לשלוח בעָשק הזה ידך או לא?”
“בכל לבבי!”
“אם כן לא נִפָּרֵד איש מרעהו עד נשף, ואם מָאֵן אתה, אות הוא כי שוחה אתה כֹּרֶה ללכדני –”.
“אם היתה כזאת, איך ידעת אם לא מאתמול מְזֹרָה הרֶשת? –”.
“אתמול לא פִּלַלְתָּ עוד כי תַדיחני בחלָקות ללכת אחריך – ואם לא תִפָּרֵד מעלי בערב הזה, אז אדע נאמנה כי לא תחרוש עלי רעה –”.
"עד מתי מֵאנת להאמין בי?.
“כי בן לא אֹמֶן אנכי! ומדוע אאמין בך? – ורק יען כי שמץ דָבר אמת מצאתי בפיך, ומרחוק אריח אוצר נחמד, על כן אחפוץ לתת ידי אתך, אך רק בערב הזה ולא ביום אחר, ואם יִוָדַע לי כי הֵתלת בי, אז אדעה מה לעשות לך –”.
“העוד תִפְתֶּה בשוא כי כל מזמותי למשכך ברשת? –”.
“עד אָן תצמיד לשונך מָהתלות?” אמרה לילית פתאֹם אל רודאלף, “הלא לאישי הצדק לשלוח בעשק הזה ידנו היום בערב או לחדול לעולם –”.
הדברים האלה שָׂמו מוּעָקה במָתני רודאלף ויַשיגוהו בין המצרים, כי אם ימשוך ידו מהמורה בפעם הזאת, מי יודע אם יאנה אליו מִקרה כזה עוד, ואולי יִסָגֶר ביד השופטים וְיָעלוהו לְבָמַת מִטְבַּח, הלא אז תָמות עִמו גם תקות רודאלף לגַלות על ידו את מִסְתֶּרֵי אֲבוֹת הזמירה ובן נעמי הָאֹבֵד –. בראותו כי אין לו דרך לנטות ימין או שמאל, השליך את נפשו ביד המִקרה, גם נִשען על עֹצֶם ידו ואֹמֶץ לבבו, ויאמר אל השודד: “כדבריך כן יֶהִי! ולא נִפָּרֵד איש מרעהו כל הערב הזה”.
“ואם כה תעשה והלכתי אתך. אך זה כשתי שעות אחרי הצהרים חָלפו למו, ועוד מהלך רב לפנינו עד אלוני בכות, גם גשם שוטף יזרום בלי הפוגה. לכן נקח לנו עגלת צב –”.
"האוכל לְקַטֵר עלי הטאַבאָק בטרם נַעלה בעגלה? שאל רודאלף.
“יכול תוכל! דלילה הסכינה בַעֲשַן הטאבאק”,
"אם כן אלכה לי לקחת עַלֵי טאבאק בבית השני, אמר רודאלף ויקם ממשובו.
“הִכָּבֵד ושְבָה, אמר אליו המורה באָחזו בכנף בגדו, דלילה תלך ותביא את הטאבאק”.
רודאלף שב וישב על מושבו, ולילית הלכה להביא את שאלת רודאלף.
"דלילה רעיתי אשת חיל היא, האין זאת? היא תבוא למעני באש ובמים.
“לְזֵכֶר שֵׁם אֵש, זכרתי כי בבית הזה קר מאד, אמר רודאלף בשמו את ידו מתחת לְמַדָיו, בפיו דבר עם המורה, ובידו הָאחת הטמונה בחיקו כתב בעט עופרת דברים אחדים על גליון קטן, והמורה לא ידע את מעשהו. ככלותו את מכתבו, ויחפוץ להביאו אל האיש אשר ערך אותו אליו, קם ממשובו וישקף בעד החלון וישיר וַיִתוֹפֵף באצבעותיו על הזכוכית לתת אות להאיש ההוא, אך המורה נגש אליו וישאלהו מה זה תשיר, דודי?! –”. “שירת יין”, ענהו רודאלף, “שירה נעימה היא!” אמר המורה, “אך אָסורה נא ואראה אם תנעם גם לעוברי דרך החלון –”. “היא לא תָעִיר את אזני העוברים”, אמר רודאלף אליו. “לא טוב עשית, אמר המורה, לא טוב עשית לתופף על החלון….”
טז: הֲכָנוֹת
ברגע ההוא שבה לילית עם גלמי עלי הטאבאק.
“אדַמה כי כָלה הגשם”, אמר רודאלף בהקטירו את הטאבאק, עתה נלכה לנו לקחת עֶגלת צָב".
“הַהֻכִּיתָ בַּסַנְוֵרִים?” אמר השודד אליו, הלא עוד יִתַּךְ מטר ארצה! התאמין כי אתן את רעיתי ללכת ביום סַגְרִיר? איך אֶתְּנֶנָה ביד המטר הַסֹחֵף. אותה ואת המטפחת אשר קניתי לה בכסף מלא!"
“צָדקת אישי!” ענתה לילית, “עוד לא יִכָּלֵא הגשם, ורוח סער יְיֵלִיל בחוץ”
“בבוא האָמת לקחת שִלֻמִים, נבַקשנה כי תלך ותקח עגלה לנו”, אמר רודאלף.
“בחכמה דברת זאת”, אמר המורה
האָמה באה ורודאלף חפץ לשלם בעד הארֻחה, אך המורה מֵאֵן בזה ויאמר: “אנכי אשַלם בפעם הזאת”. “לא כן!” ענהו רודאלף, “בפעם הזאת אשַלם אני ואתה – בפעם אחרת”. “יהי כן!” אמר השודד בחָשבו מחשבות רגע קטן. “בפעם השנית אנהגך אביאך אל בית היין אשר בִּשְׂדֵה אֵלִיָּה, שם אשלם אני –”. “טוב הדבר” ענהו רודאלף.
בבוא העגלה אָבה רודאלף לצאת אחרונה, אך המורה הקשה אליו כי יצא הוא לראשונה, ויצא רודאלף ואחריו המורה אשר עיניו משוטטות על כל מצעדי רגליו ותעופות עפעפיו –.
בחדר הַמְקֵרָה אשר מול הבית ההוא, שִלם איש רם קומה נושא פחמים בעד כוס יין, ובצאת רודאלף עם המורה ולילית החוצה, יצא גם הוא מהבית ומצנפתו יורדת עד גַּבּות עיניו. המורה ולילית קָרְצוּ בעיניהם, ורודאלף לא התבונן בזה. ויהי בפתוח העגלון את דלת העגלה, מֵאן רודאלף לעלות לראשונה, כי נושא הפחמים נִגַש אליו בלאט –. ותעל לילית ראשונה בעגלה, והמורה הפציר ברודאלף לעלות אחרי לילית באָמרו אליו: “עד מתי תתן לי מקום לַחשוב כי תַחרוש עלי רעה”? ויעל רודאלף בעגלה, ונושא הפחמים צעד על סף בית היין ועיניו צופיות על העגלה בפנים נזעמים ונפש עגומה.
“אנה אהפוך את העגלה?” שאל העגלון, ורודאלף ענהו בקול רם: “אל דרך אַלוני הַבּכות –”.
“לא, לא!”, אמר השודד פתאֹם, “אך אל דרך שדרות הברותים” ואחרי כן הֵשַח אל העגלון ויאמר: בכסף מלא אשלם לך, עגלון!“. חלון העגלה סֻגרה, והמורה התלונן על רודאלף ויאמר: “מדוע הרימות בחוץ קולך באזני הָעוֹבְרִים? עוד לא תדע לְהִזָהר, עול ימים!”. ויהי בנסוע העגלה ויאמר רודאלף אל המורה: צָדקת בדבריך! הסכלתי עֲשׂה – אך למה זה אעלה את עֲשַן הטאבאק בעיניך? אפתח נא את חלון העגלה!”. בפיו דבר ובידו מלא ויפתח את החלון, ובידים מהירות הוציא מחיקו את המכתב הקטן אשר עָרך בבית היין אל מורף, וישליכהו ארצה. המורה הכיר את הנֵצח בפני רודאלף, ויוציא את ראשו מתוך העגלה ויקרא: “עמוד! עגלון! עמוד! הנה איש דוֹלֵק אחרינו! –”. עצמות רודאלף רחפו, ובכל זאת הבליג על פחדו ויקרא גם הוא אל העגלון: עמוד! וראה מי זה עומד אחורי העגלה! –. העגלה נצבה והעגלון ירד ויפן כה וכה וירא כי אין איש, וַיָשָב וַיִשֶב בעגלה ויאמר: “מִשְׁגֶה הוא!”, אך המורה לא האמין בו וירד גם הוא וישא סביב עיניו, ובהודע לו כי צֵל פחדים נִדמה לו כאיש, שב גם הוא וישב בעגלה, ויאמר: שַׂחקו נא לפחדי! אך לבי יאמר לי עוד כי איש ידלוק אחרינו –".
העגלה נסעה הלאה, ומורף מהר והרים את המכתב הקטן אשר השליך רודאלף ארצה, כי הוא הֵבין את רִמזי עיני רודאלף. אחרי רבע שעה אמר המורה אל העגלון: “עתה הפָך נא ידך וּנְהַג דרך המגדל…”. רודאלף הביט בו בְּתִמָהוֹן כי נוסע הוא בדרכים עקלקלות, והמורה אמר לו בלחש "מדוע תִתְמַהּ על החֵפץ? הלא יש את נפשי להוליך את העגלון שׁוֹלָל בארָחוֹת עֲקֻמות לבל יֵדַע גם הוא לאן פָּנֵינו מוּעָדות, ולא יהי לו פִּתחון פֶּה להגיד להשופטים את הדרך הנכונה אשר אנחנו נוסעים – “. בנסוע העגלה עוד רֶבע שעה, עָבר בדרך ההיא פָּרָשׁ רם קומה, עֹטֶה מְעִיל לָבן ומצנפתו יורדת על עיניו. “לְסוּס אבִּיר כזה, יֵאוֹת פָּרָש גִבּוֹר חַיִל”, אמר רודאלף בהוציאו את ראשו מהעגלה ויבט אחרי מורף העובר בדרך ההוא. “הראית את פרש מעלה ההוא וסוסו הַדֹּהֵר?”, שאל רודאלף. “לא” ענהו המורה, כי הפָרש רָץ כַּברק ולא יכולתי להִתבונן בו ובסוסו –”.
רודאלף שָמח בקרבו בראותו כי מורף הֵבִין את הרָשום בעט עֹפֶרֶת על המכתב הקטן אשר הֵרִים מן הארץ –.
המורה אשר נוֹכַח כי אין איש דולק אחריו, נִסָּה לעשות כמעשה לילית ולסגור את שמֻרות עיניו וְלִישון, ויאמר לרודאלף: תנועת העגלה תַּפִּיל עָלי שֵׁנָה – והוא עשה כן בערמה לבעבור התבונן ברודאלף ולראות אם שֻנּוּ חֲזות פניו בעת אשר יאמין כי יָשֵן הוא – רודאלף יָדַע כי עָרום יַערים המורה, ויאמר גם הוא בערמה: “גם עָלי חָזקה יד השֵנה, כי היום קִדמו עיני אשמורות”. ואחרי דַברו עָצַם את עיניו גם הוא, אך בשמעו קול נחרת המורה ולילית, האמין כי ישנים הם באמת, ויפקח מעט את עיניו, וירא והנה המורה ולילית יושבים בעינים פקוחות ומורים זה לזה באצבעותיהם לגלות בזה את מחשבות לבבם. וברגע ההוא חָדל המורה את מעשהו, כי הבין כי רודאלף עֵר, ויאמר אליו: “הַמְנַסֶּה אתה אותנו?”. “אם יפָלא זאת בעיניך”, ענהו רודאלף, “הלא יותר יִפָלא בעיני כי אתה יָשֵן בעינים פתוחות –”, כֹה משפטי מעודי", אמר המורה אליו, “כי מֻכֶּה יָרֵחַ אנכי 31.”
העגלה נצבה, והגשם חדל רגעים אחדים, אך הַנְשִׂיאִים הַנִּשָׂאִים עוד על כנפי רוח, מקדירים עוד את אור השמש ואת זֹהר הרקיע, ויהי חשך ואפלה. אז אמר המורה פתאם: "שמע נא אדני רודאלף, זה מעט שַׂמְתִּי על לבי לְרַגֵל את מְבוא הבית הידוע בטרם יפנה עוד היום למען דעת אם יש בפיך נכונה –.
“טוב הדבר”, ענהו רודאלף, אך יגורתי פן יחַשְׂדֶך הַשֹעֶר או איש אחר בְּהִתְהַלְּכך סביב הבית ההוא –".
“לא אנכי, רק דלילה תרגֵל ותתור את תורת הבית, כי אשת חיל היא!”, ולדברי השודד הֵרִימה לילית את ראשה, ויאמר המורה ראה נא איך הרימה בת חיל הזאת את ראשה בתאוַת נפש! הלא דמיונה כסוס שוטף במלחמה בהריח אש –“. “אני אני אלך!” השיבה לילית אמריה, אני לבדי, ואף כי עִוֶרֶת עַיִן אחת אנכי, אך עֵינִי הבריאה תהי צופיות הליכות הבית ההוא – הֵא לך, אישי! את מחסה הגשם אשר בידי, ואני אלך שמה, ובעוד חצי שעה אשובה ואשיבכם דבר –”. “אך בטרם תלכי”, אמר המורה אליה, “תביאי נא אותנו אל “לֵב הדָמִים”, ואם הַפִּסֵּחַ בבית, תקחי אותו אתך בלכתך לרַגל את הבית, והוא יַעמוד על המשמר –” “צדקת אישי!” ענתה לילית, “הַפִּסֵּחַ ערום הוא כשועל…”. המורה קָרַץ בעיניו ולילית עָצרה במִלים. “מה הוא זה לב הדמים?” שאל רודאלף, “שם בית יין הוא” ענהו המורה. “מה מוּזָר השֵם הזה!” אמר רודאלף, “ומדוע יִקָרֵא בית יין ההוא בשם מוזר כזה?” “שְׁאַל את פי בעל הבית ההוא וְיַגֵדְך!”, ענהו המורה, “ומה שֵׁם בעל הבית ההוא?” הוסיף רודאלף לשאול: “בעל בֵּית לֵב הדָמים שמו!” ענהו המורה, “אך איך נִקרא שמו לפני הוָסֵד בֵּית יֵינו?”. “הוא לא ישאל לֶשֵם בָּאֵי ביתו, וגם את שמו לא יגיד. ומה לך ולשמו? קרא לו בשֵׁם נִמרוד, נבוזרדאן או טיטוס או בכל שֵׁם אשר תאַוה נפשך, והוא יענך בקול – עתה נבואה נא הביתה, כי הגשם יחליף כֹּחו לרגעים, והנהר הזה מה פָּרַץ עליו פֶּרֶץ! אם לא יִכָּלֵא הגשם עוד יום או יומים, יעבור הנהר על גדותיו וְשָטַף ועָבר על המעבָרה –. “אך איפה בית יין ההוא?” שאל רודאלף. “פֹה תחת רגלינו!” ענהו השודד, הַשפילה עיניך וראה כי הוא זה –”. רודאלף לא ידע עוד כי בתחתיות המקום ההוא הנקוב בשֵׁם “שׂדֵי אֵלִיָה” ימָצאו בתי יין דומים כמחִלות עָפָר וְרָעֵי מראה מאד וישפיל רודאלף את עיניו וירא והנה סֻלם בעל שְלַבִּים רבים מֻצָב בתוך בור עמוק וראשו מגיע עד שפת הבור מלמעלה, והבאים לחקור מִמְסָךְ בבית היין, יורדים ועולים בו. בתוך הבור יֵרָאֶה בַּיִת שְפַל קומה נִתעב ונאלח, ועל גגו חציר וירק דשא אשר צָמחו מרוב ימים. על יד הבית הנבזה ההוא ימצאו עוד שני בתים נבזים מעצי רִקָּבון, והם המרתף והרפת, ועל ידם שֻלחנות אחדום אשר במַעבה האדמה יסֻדתם. על משקוף בית היין יָנִיעַ הרוח כֹה וכֹה פַּח מרֻקע ומָשּוח בַּשָׁשַׁר, והוא שֶלֶט 32בית היין ההוא. על הַשֶלֶט הזה יֵרָאֶה דמות לב אדם אשר יָזוב ממנו דָם ואשר חֵץ שָנון חֲלָפָהו. ערפלי עלטה כתועפות הרים נערמו ברקיע השמים, הגשם הולך הָלֹך וחזק מאד, והנשף הולך וקרב. “הֲמָצָא בית יין זה חן בעיניך?” שאל המורה את רודאלף. “אֲדַמה”, ענהו רודאלף, אֲדַמה כי צָפו מים על רִצְפָּתו עד כי נוכל להשליך שם חַכָּה – בוא נא הביתה, ואני אחריך“. חַכֵּה נא כמעט רגע!” אמר השודד אליו, “חַכֵּה נא ואנַסה דבר לְהִוַדַע אם בעל הבית בביתו כעת? הקשיבה נא! –” וכרגע הִדביק המורה את לשונו אל חִכּוֹ בּחָזְקה, ויוציא מגרונו הֶמְיָה מוּזָרָה ושריקות נְמִבְזות השורטות בנפש השומע שָׂרֶטֶת, והנה מתחתיות הבור ענהו איש אחר גם הוא בשריקות מבהילות כאלה. “הנה הוא בביתו!” אמר המורה, “סלח נא וְתֵן כָּבוֹד להאשה הכבודה דלילה לבוא ראשונה הביתה”. לילית ירדה ראשונה, והמורה אמר אל רודאלף: “הִשָׁמֶר לך פן תמעדנה רגליך בחלקלקות –”.
יז: לֵב הַדָּמֵים
בעל בֵּית לֵב הדָמים קִדם את פני המורה אחרי שָׁמְעו את שריקות גרונו. האיש הזה הוא האיש אשר בִּקשו רודאלף בתוך הסיטע, ואשר לא ידעו רק בְּשֵם “חמוּץ-זרוֹע”, ועתה בראותו אותו פנים אל פנים לא יָדַע כי הוא האיש אשר הוא מבקש, יען כי העלים את שמו, והוא כבן חמשים שנה, שְׁפַל קומה, איש רָזון, וַחֲסַר כֹּחַ. גִזרת פניו דומה מעט לפני החתול והשועל, חטמו חַד ודק, עצמות לחייו שֻפּו מאד, עיניו קטנות ושחורות מעופפות בְּחוֹרֵיהֶן, שביבי אש ירקרקות יתמלטו מהֵנה וכחִצים שנונים תַּחדרנה בחדרי לבב רואיהן. וכל אלה יעידו על תרמיתו וערמָתו ומזִמתו הרבה, כי ערום הוא מכל חית השדה ומכל זוחלי ארץ. פְּאַת נָכרית 33 על ראשו, וּמִבַּעדה יראו שערות קדקדו אשר שֵׂיבָה זרקה בם. בגד קצר ומטפחת עור ילבש כאחד ממשרתי בית היין.
שלשה ארחים הנזכרים אך יָרֹד ירדו מִשְלַבֵּי הסֻלם, והנה נער קטן כבן עשר שנים צֹלֵעַ על ירֵכו הָלֹך ילך וְקָרֵב אל חמוץ-זרוע. הנער הזה קְטָן קוֹמָה וְדַל בָּשָׂר הוא, נְכֵה רגלים וְגִבֵּן, אך הכָּרת פניו עָנתה בו כי ערום הוא כנחש, וכי הוא בן חמוץ-זרוע, כי דמות אחת למו. מבטי עיניו מפיקים ערמה ומרמה כעיני אביהו, מצחו מכֻסה עד חֶצְיו בשערות צהובים וארוכים, חדים וקשים. מכנסי בד ילבש על בשָׂרו. בגד עָדים מכַסה את גְוֵיָתוֹ עד ברכיו, ובאֵזור עור יחגור. ובראותו את האֹרחים אשר באו הביתה התיצב על רגלו הבריאה אצל אביו.
“הנה הנער בביתו”, אמר המורה אל לילית, ודעי נא כי רַד היום והמלאכה רַבָּה –".
“צָדקת אישי”, ענתה לילית, ואנכי אבקש את אֲבִי הַפִּסֵּח להַשאיל לי את בנו ללכת אתי".
“ברוך בואך, זקן! אמר חמוץ-זרוע אל המורה בקול דק. מה תשאל נפשך”?.
“כי תתן את בנך ללכת רֶבע שעה עִם אשתי ולעזור לה לבקש את אבדתה”.
חמוץ-זרוע הורה בעינים מְשַׂחקות, ויאמר אל בנו “פִּסֵּחַ! לֵך עם האשה הזאת”.
הנער הנתעב הזה אשר תועבת נפש לילית מצאה חן בעיניו, מִהֵר ויקרב קָרֵב וְצָלֹעַ אל לילית ויחזק בידה.
“בן מקשיב!”, אמרה לילית אליו, בכל אות נפשך תִּקרב אֵלַי לשמוע בקולי, לא כן עשתה החולדה הזוללה אשר מִדֵּי נִגְשַה אֵלַי יָרְעָה לה נפשה! ואם אמצאנה עוד אנקר שתי עיניה בְּצִפָּרְנַי אלה –".
“מַהרי, דלילה, ולכי לך, ושימי לבך על דרכיך, ואנכי אחכה לך פֹּה עד שובך הֵנה”. אמר המורה אליה.
“עד מהרה אשובה – לֵךְ לְפָנַי פִּסֵּחַ!”, אמרה לילית וֹתַּעַל במעלות הסֻלם עִם הפסח, ושניהם נעלמו ברגע בתוך הערפל התופף בבור ההוא.
“נבואה נא הביתה”! אמר רודאלף וַיַשַח ראשו לבוא הביתה. וזה תורת הבית: שני חדרים לו, בחדר הראשון נִצב שלחן אחד אשר עליו משחקים בכדורים, ובחדר השני שלחנות אחדים וכסאות עץ אשר לפנים היו משוחים בששר. שני חלונות קטנים מכֻסים בקורי עכביש, יאירו מעט את הבית הקירות רטובים מזרם המטר, ונֶהפכו לְיֵרָקוֹן מִזֹקֶן. כמעט שר הִפנה רודאלף את שִכמו, דִברו המורה וחמוץ-זרוע דברים אחדים, ויורו זה לזה באצבעותיהם.
“נשתה נא כוס יין עד שוב רעיתי הנה”, אמר המורה אל רודאלף.
“לא אחפוץ כעת ביין” ענהו רודאלף.
“השתיה פֹּה כדת, אין אֹנֵס”, אמר המורה וילך לו אל החדר השני לשתות יין, וַיִוָתֵר רודאלף לבדו בחדר הראשון. החשכה אשר בבית כִסתה את עֵין רודאלף מראות כי בחדר השני יִמָּצֵא מבוא למרתף גדול אשר חֲצִי דַלְתּוֹ פתוח. השלחן אשר ישב עליו המורה, קרוב הוא אל המרתף, והמורה הֵסַב את גבו אליו להסתירו מעין רודאלף אף כי גם בלעדי זה ערפל חתולתו וחשך סתרו.
רודאלף נשקף בעד החלון להסתיר מעיני המורה את מְבוּכָתו הנשקפת מעיניו, כי אף ראה את מורף, רוכב בחפזון אל ביתו אשר באלוני בָכות, מי זה לידו יתקע כי הוא הבין את הרשום במכתב הקטן אשר הִשליך אליו מתוך העגלה? גם דָאַג מאד פן לא יצלח לו להוציא מלב המורה ולילית את התעלומות אשר נפשו אִוְתָה לדעת אותן, ואם לא עתה, מי יודע אם יאֻנה עוד לידו מקרה כזה? ונוסף גם זאת לו לשָבר ברוח בשומו על לבו כי אף אם הוא חמוש בקנה שרפה וגבורתו משְׁלָה לו, בכל זאת מי זה יערב לו כי יהי בו כֹּחַ לְדַכֵּא תחת רגליו את כביר כֹח ומרצח נורא כהמורה? –. ולמען הָפיג את מבוכותיו ותמהון לבבו, ישב על השלחן ויבקש יין. חמוץ-זרוע קָרַץ בעיניו אל המורה, ויתבונן בקלסה על רודאלף.
“עתה שמתי על לבי”, אמר המורה אל רודאלף, “כי אם שוב תשוב רעיתי עם בשורה טובה, אזי נֵשַחֵר את הבית הידוע בשעה השמינית –”. “אם כֹּה נַעשה”, ענהו רודאלף, ולא נחכה עד השעה העשירית, אז נחַבּל את מעשה ידינו – ועוד הפעם אומר לך כי לא אמוש ממקומי עד השעה העשירית, כי מרה תהיה באחרונה אם נהיה מבוהלים ונמהרים –".
“יהי כן כאשר דברת”, אמר המורה.
“הנה לילית!” קרא פתאֹם חמוץ-זרוע בהאזינו קול שריקות המרשעת.
“ברגע ההוא באה לילית הביתה ותאמר: אמת דִּבֵּר אלינו האדון רודאלף! לא נָפַל מכל דבריו צרור ארצה –”. אז נסוג חמוץ-זרוע אחור, ולא דרש גם את בנו הַפִּסֵּחַ אשר לא שב עם לילית לביתו. ולילית ישבה מול רודאלף והמורה, ובגדיה נוטפים רסיסי מטר. “עתה ידעתי”, אמר המורה כי לא הֵּתל בָּנוּ עול ימים זה –“. הראית כי כל דברי אמת וצדק!”, אמר רודאלף אליו. הַס, קרא המורה, הַס, ודלילה תספר את כל אשר רָאַתה. ספרי נא, רעיתי!".
ותפתח לילית את פיה ותאמר: “אנכי באתי אל הבית אשר באלוני בכות במִספר שבע עשרה, ואת הַפִּסֵּחַ החבאתי במאורות השדה לעמוד על המִשמר. עוד לא באה השמש, ואנכי דפקתי על הדלת וְהַשֹׁעֵר פָּתַח לי, האיש הזה רם קומה ובריא אולם הוא, שערות שְׂפָמוֹ וזקנו צהובים ושביבי חן וחסד מעיניו ינוצצו והוא כבן חמשים שנה. אך בטרם דפקי על הדלת, הרימותי את הַשְבָכָה מעל אשי ואטמנה בחיקי להתראות כשכֵנה קרובה שָׁמַה. בראותי את פני הַשֹׁעֵר, נשאתי קול בֹּכִים בעָרמי אמרתי כי צִפּוֹר דרור נָדדה מְקִּנָהּ בביתי. עוד, ועתה אבקשה פניו כי יתנני לבקש את הצפור בגִנת הבִּיתן אשר בחצֵרו –”.
“הלא אמרתי לך”, אמר המורה לרודאלף, הלא אמרתי לך כי אשה חכמה ואשת חיל היא דלילה!".
“כֵּנים דבריך!”, ענהו רודאלף, “אך נשמע נא סוף דבר”,
“הַשֹׁעֵר נְתָנַנִי לָרדת בתוך הגן, בפי קראתי את הצפור, בעיני תַּרְתִּי את תורת הבית, וראה זה מצאתי: מימין לבית חרַכִּים ומדרֵגות רבות, ומשמאלו אֵלָה עבֻתָּה אשר ענפיה כִשְלַבֵּי סֻלם, וגם פִּסחים יוכלו לעלות עליהם ולרדת משם אל החצר. ששה חונים לבית ההוא, ורק חדרים תַחתים לו. דלתות החלונים נעולים מִבָּית, ואם תִּגַע בם יד חזקה יֵעָקרו כרגע עם כפות מנעוליהם יחד. בצעדי על מפתן הבית –”.
"הגם בתוך הבית היית? נפלאת היא בעיני! קרא המורה בשממון.
“בתחבולה עשיתי זאת”, ענתה לילית. כי בשובי ריקם מהגן, בכיתי בכי תמרורים וחליתי את פני הַשֹׁעֵר אשר האמִין בקול בִּכיי – כי יחָנני ויניחני לנוח מעט על מפתן הבית, והוא בתֻמתו נֶעתר אלי, ובכן באתי הביתה. נשאתי עיני וָאראה והנה החדר הראשון מְפֹאָר הוא בכל פאר, ועל רִצפתו יריעות יקרות ועָבות אשר אף אם נצעד עליהן מצעדי גֶבֶר לא יִשָׁמַע קול צעדינו, גם שִברי הזכוכית אשר יפלו עליהן אם נִשבור את החלונות, לא ישמיעו צִלצל קול דק שמה. מימין ומשמאל דלתים רבות נעולות במנעולים קטנים ובגעת בהן יד חזקה תפתחנה עדי רגע. בפנת הבית קדמה, דלת נחושה נעולה במנעול גדול וחזק, וְאָבִינָה כי שם אוצר הכסף. אז נכספה גם כלתה נפשי לדעת את תכונת הדלת ההיא ותבנית מנעולה, וָאָרִים בערמה קול שיעול גול ולא יסף עד כי לא עצרתי כֹּח לעמוד על רגלי וָאֶשָעֵן על הקיר. וְהַשֹׁעֵר בשמעו את השיעול האדיר והחזק, אמר אלי: “חַכּי נא ואתן לך מעט דבש”. וילך ויחפש בארון אשר מימין לדלת ההיא, ויוציא כף כסף גדולה לתת לי דבש – זכור אישי ואל תשכח כי בארון אשר מימין לדלת ההיא יש לכסף מוצא, כי שמעתי שם צללת כלי כסף רבים –. סוף דבר, כי קול השיעול הלך הלוך וחזק עד כי לא יכולתי לעמוד גם בהִשעני על הקיר, ואתנודד הֵנה והֵנה, נפלתי וקמתי, קמתי ונפלתי פעמים רבות עד כי קרבתי אל הדלת ההיא, ואז מהרתי ולקחתי את הדונג הכמוס בכיסי תמיד, וברגע הדבקתיו בחָזקה על המנעול אשר לדלת ההיא, וְתָכְנִית המַנעול הִתחקה בתוך הדונג, – הֵא לך התָכנית! ואם לא נבַצע את מעשינו בערב הזה, נשובה ונשחר בפעם אחרת את הבית ההוא גם את הדלת ההיא בעֵזר התָּכנית הזאת –".
המורה לקח את הדונג ההוא מיד לילית ועיניו הפיצו זיקי אש.
“עתה הגידה נא”, אמרה לילית אל רודאלף, אם צדקתי במשפטי כי בחדר אשר נחושת לו, שם אוצר הכסף?".
“כן הדבר!”, ענה רודאלף, ויאמר בלבו: "הוי מורף אלוף נעורי! איך הדיחה אותך בעלת אוב הזאת במדוחים! לא אפונה כי לא עלה על לבך אשר לפני השעה העשירית תדרוך רגל בת בליעל זאת בביתי אשר צָפַנְתִּי בו רשת לפַעמי המרשעת הזאת עם המורה האכזר! אך בהגיע הַתּוֹר אשר יעדתי לך, אז תחרץ וזרועך חשופה להפיל את רֵשְעֵי ארץ אלה למשואות נצח לבל יוכלו עוד קום –.
“אפס כי לא כל הכסף צפון שם בחדר”, הוסיפה לילית דַּבֵּר ואש בליעל נִשְׂקָה בעינה הירקרת, “כי כאשר נשאתי את עיני על החלון לבקש עוד הפעם את הצפור הנודדת, ראיתי כי בחדר אשר משמאל לדלת, צרורים צרורות כסף על שלחן גדול –”.
“איה הַפִּסֵּחַ?” שאל המורה פתאם.
“הִנּוֹ טמון עוד במַחבואו, כי עיני חתול לו וְחֹשֶךְ לא יחשיך מהן, והנחתיו שם למען יגיד לנו בבואנו שם אם בא איש אל הבית ההוא, כי אין דרך אחרת לבוא אל הבית זולתי על יד מַחבואו –”. כֹה דִברה לילית בשמחת לבב.
“טוב הדבר…” ענה המורה, ופתע פתאֹם התנשא כארי טורף, ויתנפל על רודאלף ככפיר על טַרפוֹ, ויחזק בצוארו בכל מאמצי כֹחַ, ובחֵמה שפוכה השליך אותו אל המרתף הפתוח אשר אחרי השלחן, ורודאלף אשר לא פִלֵל כי המורה יפיל עליו שֵׂאת פתאֹם כזאת, היה כאיש נִפעם ושולל עד כי לא מצא אוֹן להִלָחם על נפשו, וגם לילית נבהלה רגע קטן ממראה עיניה עד כי לא יָכלה להתאפק מהוציא קול זעקה. ורודאלף התגלגל במרתף ממדרֵגה למדרגה, וכל הגיוני לבו נָבוכו, המורה אשר ידע כל הליכות המרתף, ירד לתוכו בלאט, וַיֵט אזנו ויקשב וישמע, ולילית אמרה אליו: הָרֵק חניתך ודקרהו, פן יתקומם עוד לנו. אך המרצח לא השיב לה דבר וַיֵרֶד עמוק עמוק בתוך המרתף, ואחרי רגעים מעטים נטבע בתחתיות ארץ, קול דלת סובבת על צִירָה, ואחריו דומיה וְשֶקֶט כבתחִילה. חשכת צלמות במרתף ועל כל סביביו, ולילית הוציאה מכיסה כְּפִיס עֵץ טָבול בגפרית, וַתָצֵת אש להאיר מעט את החשכה. אז רָאתה והנה המורה עֹלֶה מעָמקי המרתף, ועל פניו בַּלהות תֹּפֶת, עיניו מפיצות פלָצות, לְחָיָיו כַּמֵת חָוָרו, קול נחרו אֵימָה, וּכְשֵד מִשַחַת יַעַל מירכתי בור המרתף, עד כי גם לילית התחלחלה לְמַרְאֵה דמות שַׂר בְּלָהוֹת זה. אחרי עֲבור הבהלה הראשונה, אמרה לילית ברעד וְחָנֵף: “נורא אתה אישי! נורא! עד כי גם אנכי אירא מהביט מַראך –”.
“מהרי, מהרי! לְכִי ונֵלכה!” אמר המרצח אליה בסָגרו דלת המרתף במטיל ברזל, נמהר ונלך אל הבית אשר באלוני בכות! יגורתי פן נעביר המועד – נלכה נא בלי מָגוֹר! כי אף אם יָזַם האיש אשר במרתף ללכדנו בַּפָּח, עוד לא בִּצַע את מזימתו – וגם בלעדו יש לאֵל ידנו לַחתור בבית ההוא! – –"
יח: הַמַרְתֵּף
בנפול רודאלף במַעמקי המרתף, תָּעה לבבו, נפשו נבהלה מאד, ולא ידע מה נעשה בו. גם בֶאחוז אותו המורה תוך המרתף וַיִסחבהו סָחֹב וְהַשְׁלֵך אל עוד מרתף שני ויסגור הדלת בעדו, גם אז לא ידע עוד רודאלף את כל אשר נעשה בו, וברוח נִפעמת התגלגל כאבן דומם ממדרֵגה למדרגה עד אשר נָפֹל שָכֹב על קרקע המרתף השני, והמורה הָלך עם לילית אל הבית אשר באלוני בָּכות – הלא הוא בֵית רודאלף – לשלול שלל, לגזול ולשפוך דמים. אחרי עֲבור שָעה תמימה, שבה בינת רודאלף אליו, ויתגודד כֹה וכֹה והנה הוא שוכב ארצה בתוך ערפלי צלמות. ביראה ורעד שלח את ידו וַיְמַשֵׁש אנה ואנה, וַיִגַע במדרֵגות האבן אשר למרתף ההוא, אחר רגע קטן רָטְבוּ רגליו מִמַּיִם קרים, וַיְגַשֵׁש סביב סביב והנה מים מְפַכִּים תחת רגליו, ויתחזק ויקם מהארץ וישב על המדרגה התחתונה, וְתִמהון לבבו סר מעליו מרגע לרגע. אז הניע את גְוִיָתוֹ כֹה וכֹה, וַיֵדָע כי עצם לא נשברה בו, ויט את אזנו אל הקיר, ואין קול ואין קשב זולתי קול המולה דקה ההולך וְהֹמֶה בלי דומיה, וּכְאוֹב מארץ יהגה, ותוצאות הקול נעלמו ממנו ולא ידע מי ומה הוא. בשוב דעתו אליו כבראשונה, שב גם כֹּחַ זכרונו להעיד עליו, וַיזכור את כל הנעשה לו –. והנה בשִבתו על המַעלה התחתונה, גם אז נָגעה צִנַת מים בכף רגלו, וישח וימשש בידיו הֵנה והֵנה, והנה גָברו המים ויהיו מֵי אפסָיִם – דִממת-מָות סביב לו, ובתוך הדממה יִשָׁמַע שִקקת מים זדונים ההולכים הָלֹךְ וְגָבֹר מרגע לרגע בלי הפוגה. אחרי רגעים אחדים נודע לרודאלף תוצאת המים האלה, כי נהר זיינע גאֹה גַאה מזרם המטר והגשם הרב, עד כי יתגעשו מימיו העזים וישטפו שָטֹף וָעבֹר על כל סביבם, והמים ההם ירדו גם מתחת לְכָתֵף המרתף הזה אשר על יד הנהר –. הרעה הגדולה הזאת, הרהיבה בנפש רודאלף עֹז וְעָצמה, וְכַחֵץ מקשת מִהֵר ויעל על המעלות העליונות אשר גם הן רטובות מזרם המים. בהגיעו אל המעלה העליונה והאחרונה, מצא שם דלת סגורה אשר כל כחו ואוֹנו לא עָמדוּ לו לְפָתְחָה. בפחדי מָוֶת כאלה, זָכר את מורף, ויאמר: הוי אלופי ומיועדי! צר לי עליך – בפֹעַל כפי הבאתי עליך רעה לא תֵדַע שַחרה – הוי, מי יודע אם הכינות רשת לְפַעֲמֵי המורה ולילית בבית שִבְתִּי אשר משכתים שם בחבלי שוא למען יִתָּפְשׂוּ שם בכף? כי אם לא עשית כזאת, כי אז יורידו את שֵׂיבָתך בדם שאולה, ואנכי – רק אנכי הֲסִיבּותִי בנפשך העדינה! –"ֹ. הרעיון הנורא הזה גִבֵּר עוד את זרועו, וַיְנַס שנית לשבור את הדלת, אך גם בפעם הזאת תם לריק כֹּחו, ובכל זאת לא אמר עוד נוֹאָש, ויקו למצוא במרתף שׂכַת עץ לשבור בה את הדלת, וירד עד המעלה התחתונה, והנה שנים שלשה כדורים קָרִים משוטטים תחת כַּפּוֹת רגליו, והם היו עכברים גדולים אשר גֵרְשָׁם שטף המים מחוריהם.. וימהר רודאלף וַיְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵלָה בקרקע המרתף, ולא מצא שם מאומה בלתי אם גברו המים ויהיו מֵי בִּרְכַֹיִם, ובמַפח נפש שָב ויעל על המעלה העליונה.
במר רוחו מָנה רודאלף את מספר המַעלוֹת ויהי מִסְפָּרָם שבע עשרה, ושלש מהנה כֻּסו במים. “שבע עשרה!” צעק רודאלף מנהמת לבו, “שבע עשרה! – המספר הזה יְנַבֵּא לי רעות רבות – כי בשבעה עשר לחדש החמישי השיאני הנחש בימי בחרותי להניף חרבי על האיש אשר צֻוֵיתִי לכבדו כְּבוד אלהים –”.
בִּנְפוֹל הוֶה על האדם, אז גם חֲכַם לב וכביר שֵׂכֶל יָחֵל האמין בהבלים ודברים היוצאים מגבול בִּינַת אדם, וגם רודאלף נתעה אז להאמין כי מספר שבע עשרה אות רעה היא נגד פניו –. והרעה הנשקפת על מורף, שבה גם היא ותתיצב נֹכַח פניו ויוסף לחגור שארית כחו ויגש לשבור את הדלת. אך אחת! היא נעולה במנעול חזק מאד מאד –. אז זעק זעקה גדולה ומרה, אולי יִשָׁמֵע קולו בבית היין, ואין קול ואין עֹנֶה זולתי קול המון המים המתגברים לרגעים בתוך המרתף. במתנים מלאות בלהות ישב על מושבו ויבך בכִי תמרורים בזכרו כי חרב מלֵאה דם על מורף אלופו תֵרד, וַיִנָחם מאד על מָשְׁכוֹ את המורה ולילית אל ביתו, כי בזה הֵכִין כלי מות לידיד נפשו למורף, בנפש עגומה מאד מָנה מספר החסדים אשר הפליא מורף לו, אשר עָזַב את אשת נעוריו וילדי שעשועיו, את פקדתו הבכורה ואת כבוד עשרו, וילך לנוע עמו על ארצות רחוקות ולהתענות בכל אשר התענה הוא על חטאת נעוריו –.
והמים העזים גָּאֹה גָאוּ במרתף וַיהיו מֵי שָׂחוּ וַיִכַסּוּ שתים עשרה מעלות עד כי לא נשארו רק חמש. רודאלף חִשֵב את הרגעים אשר יהי בו עוד כּחַ לְהִלָחֵם עם המות הנורא – ופתאֹם זכר את קְנֵה השרפה אשר לו, וישם על בו לירות בכדור עופרת על הדלת אף כי יִסָּכֵן גם הוא פן יְבֻלַע גם לו בדבר הזה – אך כרגע אחזהו השבץ בהודע לו כי קנה השרפה אָבְדָה בנפלו במרתף או המורה גְזָלָה מידו. אפס כי לא על מותו אחזהו השבץ כי כבר מִלֵא מִספר שְנֵי חיי גֶבֶר בצדקותיו הרבות אשר הצמיח בארץ – אך על מורף ידידו, נפשו עליו תאבל, כי הוא הִדִיחַ עליו את גַּרְזֵן המרצח להורידו שאול כרגע –, בעת ההיא נֻגַּע רודאלף עוד בנֵגע רע ומר, כי העכברים הגדולים אשר גֵרְשם המים מחוריהם, נסו ממעלה למעלה לְהִמָּלט על נפשם, ולא מצאו ידים ומִפלט למו, כי קירות המרתף חלקלקים מזרם המים ולא יכלו לאחוז בם, על כן אָחזו דרכם על גְוִיַת רודאלף וַיָסוֹלוּ עליו ארחות אידם. בְּמַשְׁשו את השרצים הנתעבים השורצים עליו, אחזהו גֹעַל נפש לא יְתֹאַר באֹמר ודברים. בהניסו אותם מעליו, נָשכו אותו בְשִׁנֵּיהֶם החַדות ויפצעו את כַּפּוֹת ידיו עד זוֹב דָּם. ואף גם זאת כי בנפלו בתוך המרתף, נקרעו בגדיו וַיִנָתקוּ הלֻלָאוֹת גם הכַפתורים אשר להם, עד כי הֻצג ערום, והשרצים הנתעבים והנושכים ההם זוחלים על בְּשָׂרו הֶעָרוֹם ברגליהם הקרות וּבִגְוִיוֹתֵיהֶם הַשְׂעִירוֹת. כאשר הוסיף הוא להשליכם מעליו, כו הוסיפו הם לפצוע את גְוִיָתוֹ הערומה בחרבות שִנֵיהֶם עד שְׁפָךְ דם רב –.
אז הֵרִים רודאלף שנית את קולו ויצעק מנהמת לבו, אך גם בפעם הזאת שבה צעקתו אליו ריקם. וברגע כָּהֲתָה רוח רודאלף וְסָר כח בתגרת יד המַחנק אשר שָׂמה בו את אותותיה, גִּיֵדי מִצְחוֹ דוֹפְקִים בחָזקה, ראשו סחרחר, והמות הולך וקרב אליו. בפעם האחרון זָכר את מורף, ואחרי כן נשא מרום עיניו, לא לבקש עֶזרה מאת ה' לדומם אותו משערי שְׁאוֹל, רק להָקל מעליו את חַבלי המות –. ברגע האחרון ההוא אשר עָזַב בו רודאלף, את כל יְקָר תפארת גדולתו, את הדר כבוד מלכותו ואת כל מערכי לבבו להיטיב לטוב ולשלם לעושי רעה כרעתם, ברגע האחרון ההוא אשר המות הנורא יחזיק בו בזרועו העזה. ברגע האיום ההוא לא התקצף רודאלף ולא קִלל את יומו, גם לא התאונן על זה ככל השומרים הבלי שוא בבוא עליהם כליון פתאֹם, אך נשא בטוב לב את יד ה', ויצדק את משפט שופט אל צדק –. ורק באחוז אותו הַמָּוֶת וַיָהם את כל רעיוניו, אז נלחם עם המות כיד חַפץ החיים אשר הָטְבַּע בלבב כל חָי, ולא בדעה ותבונה. כל מחשבותיו עזבוהו, זרמי מים כבירים משיקים באזניו, וכבחלום חזיון לילה נדמה לו כי גְוִיָתו מתגלגלת בתוך המים. שְבִיב בִּינתו עם זִיק נֵר נִשמתו האחרונים אך חָשֹׁב חשבו לְהִדָּעֵך, והנה פתאֹם נשמע קול צעדים וקול המולה ממעל להמרתף. התקוה העזה כמָות גם היא, הפיחה רוח חיים בלב רודאלף המת ויקשב וישמע את קול שני אנשים דֹּברִים: “הנך רואה”, אמר האחד, “הנך רואה כי אין איש במרתף! –” “חֲזִיז ורעם!”, ענהו חרבונה בקול עצב, כֵּנִים דבריך –". ועד מהרה חלפו הלכו שני האנשים ההם. הדבר הזה כִּבָּה את זִיק תקוה האחרון בנפש רודאלף וַיָפֹּל אֲחֹרַנִית בתוך זרם המים.
פתאֹם נפתחה דלת המרתף מבחוץ, וזרם המים עָבר על כל גְדוֹת המרתף, וחרבונה אחז בזרֹעוֹת רודאלף הַצָף כַּמֵּת על פני המים, וימשהו מן המים.
יט: שׁומֵר הַחוֹלֶה
חרבונה הביא את רודאלף אל בית משבו אשר המורה ולילית חתרו בו אמש. בבית ההוא שכב רודאלף במִטה כבודה מעֻלפת יריעות לבל יגיעו שביבי השמש אליו. מנורת בסף על השֻלחן, ובפִנת הבית האח מְבֹעֶרֶת. על יד מִטת רודאלף עומד איש כושי בבגדי כבוד ופניו זועפים. בשמאלו מורה שעות, ובימינו ימשש יד רודאלף להתחקות על הליכות עוֹרְקָהּ, ובעינים-מֵפיקות יגון וחמלה יתבונן בפני החולה הישן שנת תרדמה, חרבונה לבוש בגדי עָדִּים וּמגֹאָלִים ברפש וטיט, נצב מַרְגְלוֹת המִטה מבלי הניע יד ורגל, נטפי מים יורדים משערותיו הפרועות, ופניו נזעַמים ומלאים דאגה ועצבת, כחצי שעה נִצָב בְּלִי-נוֹעַ ודומם כאבן,אך בראותו כי הרופא הכושי עומד משומם כֱּנוֹאָשׁ מתוחלת, פתח את פיהו ואמר: “מי יאמין לדברי כי החולה האנוש הזה מָחץ לפני ימים אחדים את ראשי וְהִפְלִא מאד את מכותָי? – ועתה אתה אדני הרופא הגידה נא לי אם יקום האדון רודאלף בעוד יום או יומים ממשכבו? – חי ראשי כי בכל אַוַת נפשי אתן את גֵּוִי למַכּוֹת אגרופיו אם אך יֵחַם בשרו ויזורר בהריחו מַהלוּמות –”. הרופא שָׂם אוֹת לחרבונה לַחשות, ויחשה. “הביאה את הסמים” אמר הרופא אליו, וחרבונה אשר מיראת הכבוד הניח את סנדליו באולם הבית. מִהר וילך על בהונות רגליו אֶל הארון אשר בו הסמים, וישח ראשו באגמון, ויעקם את גַבּו ואת בַּדֵי עֹרוֹ לְבל ישמיע קול בצעדו אחרי אספו אליו את סֵבל גְוִיָתוֹ, ובכל זאת רָעשה רצפת הבית מצעדי אוֹנו, והיריעות הרבות הפרושות על הרצפה נאנחו מִכֹּבֶד מַשָּׂאָן. בידו החזקה החזיק חרבונה בצנצנת הסמים וילחצנה בין אצבעותיו לבל תִּפֹּל מידו, אפס כי מֵעֹצֶם הלחץ נשברה הצנצנת ונשפכו הסמים. בראותו את האסון אשר קרהו, נצב נפעם ונבהל ועיניו משוטטות על הרופא ועל שברי הצנצנת.
“אי לך סכל!” אמר הרופא בזעם.
“יבלעני בְכוֹר שטן!”, ענהו חרבונה ברוח עצבת.
“הֵרָגַע!”, אמר הרופא פתאֹם, “הֵרָגַע, כי הֶחלפת את הסמים, לֵךְ והביאה את הצנצנת השניה אשר בפנת הארון”.
חרבונה מִהר וַיַסֵּב את גֵווֹ כאיש צבא, וברגליו היחֵפות רָמַס את שברי הצנצנת הנפוצים על פני הרצפה. “הִשָׁמֶר לך!”, קרא הרופא, אך הוא לא שעה אליו, וימהר ויקח את הסמים וַיִזָהֵר הפעם ולא שב עוד לכסלה, וישב וירמוס שנית על הזכוכית השבורה. “הבזדון תחפוץ להרבות פצעיך”, אמר הרופא אליו, “הטרם תדע”, ענהו חרבונה, “הטרם תדע כי פרסות סוסים לאיש אשר בגילי ולא תאֻנה אלי רעה”.
הרופא הִשקה את רודאלף את סַמֵּי המרקחת, ורודאלף הניע לאט את יד ימינו.
“מהֻלל שֵם ה'!” קרא הרופא, כי הקיץ מתרדמת המָות –.
וחרבונה שמח מאד ויקרא: “יחי האגרוף”!….
“הס, הס!” אמר הרופא אליו.
“מה ישמח לב מורף בהודע לו כי”…. הוסיף חרבונה לדבר.
דּוֹם! דּוֹם קרא אליו הרופא בחרי אף.
"שומע עבדך! ענהו חרבונה.
“שב ואל תנוע כה וכה, כי תפריע את מחשבות לבי –”.
“אך אדני הרופא…”.
“שֵׁב על הכסא, שֵׁב!”.
“אך אדני הרופאא הנני מְגֹאָל ברפש וטיט ואיככה אֲטנֵּף את הכסא בשבתי עליו”.
“אם כן שב ארצה”.
“הלא אז אטנף את היריעות”.
עֲשֵׂה כחפצך, אך אל תפריעני מחשוב מחשבות"…. קרא הרופא וישב על הכסא ויעמק במחשבותיו, וחרבונה חשב גם הוא מחשבות רגעים אחדים ויקח כסא לָשבת במצות הרופא, אך לבלתי טנף את הכסא הפכו על פניו וישב עליו, ובשבתו מוט יתמוטט הכסא מסֵּבל נטלו, וחרבונה נפל מְלוא קומתו ארצה, ובנָפלו הדף בזרוע עֻזו את השלחן הנצב אצלו וַיָהַפְכֵהוּ, וכל כלי זכוכית אשר עליו נפלו בקול רעש גדול על הרצפה, ויחרד הרופא לקול ההמולה וַיִתַּר ממקומו, וגם רודאלף חרד וַיֵעוֹר מתרדֵמתו וַיִשֵב על ראש המטה, ועיניו משוטטות הנה והנה. אחרי רגע קטן באסוף רודאלף את עשתונותיו אליו, פתח את פיהו וישאל בקול דממה ויאמר: "אי מורף? איו? איהו? –.
“חַי הוא, הוד מַלכות!” ענהו הרופא, וִיחִי עוד גם מֵחָליוֹ.
ההרבה המרצח את פצָעיו?", הוסיף רודאלף לשאול ברָגזה ובדאגה.
“כדבריך, הוד מלכות!…” ענהו הרופא.
“איהו? איפא הוא? נכספה נפשי לראותו! –” אמר רודאלף וַיְנס לקום ממטתו, וַיִפֹּל אחור מכֹבד מחלתו אשר לא חָש עד כֹּה. “שאוני והביאוני אל מורף, כי אין בי כֹּחַ ללֶכת ברגלי אליו –”.
“ישן הוא”, אמר הרופא, וְיִסְּכַן אם יעור משנתו –".
“השבעתי אותך בשֵם ה' כי תגיד לי דְבַר אמת אם מת מורף! הוי, לבי יאמר לי כי הוא נפל שדוד בידי השודד, ואנכי הֲסִבֹּתִי בנפשו –”.
“הטרם תדע, הוד מלכות! כי מדבר שקר ארחק. חי נפשי כי חַי חַי הוא, וִיחִי עוד גם מחליו ביֵשע אלהים”.
“אך אנושה מַכָּתו, ומַחץ פצָעיו ימָאן להֵרפא! –”.
“הוד מלכות…”.
“ידעתי גם ידעתי כי הוא הולך למות, ורק אתה תמָאן להמס את לבבי, על כן הנני מצַוה עליך במפגיע כי תביאני אל חדר משכבו, ואתה ידעת כי באור פני רֵע חיים –”.
“הנני נשבע לך שנית כי חי הוא ויחי עוד גם מִמַּחַץ מכתו!”.
הכֵנים דבריך דוד ידיד נפשי?!".
“חֵי ה' אֵל אמת כי אמת יֶהגה חִכּי!!”
הה דוד יקירי! אתה ידעת איך יָקרת בעיני נכבדת, בידך אַפקיד חַיֵי רוחי, ובעצתך תנחני תמיד, עוץ לח גם עתה אם אדרוש עוד ברופאים זולתך על אֹדות מורף! –".
חי נפשי כי אני ארפא מחץ מכתו! ולא אכחד כי אמש חפצתי גם אני להמתיק עם רופאי העיר סוד, אך יראתי פן יהי לך הדבר לְמֹרַת רוח כי יִגָּלֶה סודך"…
“אך מה נעשה בי ליל אתמול?” שאל רודאלף את הרופא ולא נתָנו לכַלות דבריו. “מי הִמשַׁנִי מִמֵּי המערה? ומי הביאני הנה? אם לא אשגה שמעתי קול חרבונה מדבר פתח המערה בעת אשר באו המים עד נפשי –”.
“כן הדבר, הוד מלכות!” ענהו הרופא. “האיש הישר הזה יספר לך את כל אשר נעשה בך אמש, כי הוא המשה אותך מִמֵּי המערה, וגם את מורף גָּאַל מִשַׁחַת –”.
הרופא פנה כֹה וכּה וירא והנה חרבונה נחבא תחת יריעת המִטה, כי נִכלם מקול נפלו.
"הנה האיש אשר אמרתי, אמר הרופא, “הנה הוא נחבא תחת היריעה”.
“קְרַב נא אלי ישר באדם!”, אמר רודאלף אל חרבונה וַיוֹשֶט את יד ימינו אליו.
כ: סִפּוּר חַרְבוֹנָה
פני חרבונה נפלו מאד בשמעו כי הרופא יְכַנֶּה את רודאלף תמיד בתֹאר הנשגב “הוד מלכות”, ויירא מגשת אליו.
“גשה נא אלי, ידידי! ותן לי ידך” אמר רודאלף אליו.
“שא נא אדני דוד… לא כן! שא נא הוד מלכתו… ידי נגֹאֲלו ברפש וטיט…”
“קרא נא לי בשמי כאשר הסכנת עד הֵנה, כי כן אהבתי”.
“טוב לי אז, בקראי לך בשמך, מעתה… כי אז לא נפלה עלי שאֵתך, על כן אקראך גם עתה בשמך. סלח נא לי! ידי מגֹאלות ברפש וטיט מעבודתי…”. ובדברו הושיט את ידו אל רודאלף, והוא החזיק בה באהבה. “עתה שֵב לימיני”, אמר רודאלף אליו, שב וספר נא לי מאין ידעת כי המורה השליכני אל המערה? אך ראש דבר הגד לי איפא המורה כעת“?”
"הוא כָּלוא פֹּה בבית, ענהו הרופא.
הוא ולילית רתֻקים פֹּה באזקים“, אמר חרבונה, ונפשי אִוְתָה לראות את הצמד הנעים הזה בהביטם יחד עַיִן בעין –”.
ומורף ידידי" שאל רודאלף בדאגה, “ההִכָּהוּ המרצח אל הַחֹמֶש? –”.
“האמינה נא לי, הוד מלכות! כי לא אנושה מכתו”, ענהו הרופא.
“העירותי בך דַוִד לבל תָּשְלֶה אותי –”.
“חֵי ה' אמת דברתי!”
אך מי הביאך לעת מצוא, שאל רודאלף את חרבונה.
“אם תחפוץ, הוד מַל… לא אדני רודאלף, אם תחפוץ אספר לך מהחל ועד כלה”.
“סַפֵּר נא, ידידי! ואֶשמעה”.
“אתה ידעת כי אתמול לעת ערב, בשובך מדרכך עם הזמירה, צויתני ללכת אל הסיטע לבקש שם המורה ולהגיד לו כי אחד משודדי לַיִל נִסה דָבר אלי אשר אין נפשי אליו, אך אם יאבה הוא (המורה) לתת ידו בעשק הזה, אזי יבוא בַּבֹּקֶר אל בית סל הפרחים, ושם ימצא את האיש אשר בידו עִתּות העשק הזה. כֹּה צויתני אדני רודאלף! ואנכי חַשְתִּי ואָבוא אל הסיטע ואל שפן הלבן – ולא מצאתי את המורה. משם הלכתי ברחוב ס”ט עלאי דרך רחוב הפּוֹל – והמורה אָין – ולאחרונה דמיתי כי שְדָדוֹ העזאזל או הַשְׁאוֹל בְּלָעַתְהוּ, עד כי מצאתיו עם לילית על יד נאָטראַ-דאַם בבית חַיָט נֹכֵל הַסֹּחֵר בגנבה וביתו מקלט לכל עָוֶל וָשֹׁד. בבית ההוא קנו להם בגדי יקר בכסף אשר שדדו מהאדם הגדול אשר יעץ עליך רעה –. התחזקתי והראתי להם פנים צֹהלים, וגליתי את אזני המורה את הדבר אשר צויתני, וייטב הדבר בעיני המורה. והיום בבקר השכמתי ובאתי אל ביתך להגיד לך מה עָנני המורה כאשר פקדת עלי אתמול לאמור: “בוא נא אל ביתי למחר בבקר הַשְׁכֵּם, וכל היום תשב בביתי עד הערב, ואז – תראה חדשות ונצורות”. ואנכי בַּנְתִּי לרֵעך כי פה מְזֹרָה רשת לרגלי המורה המרצח אשר רָצַח את נפש הַנֹּקֵד, ואנכי אהי זרוע לאדני רודאלף לְשַבֵּר זרוע רָמָה –".
"הסכלתי וָאֶשְׁגֶה מאד כי לא הודעתיך אמש את מערכי לבבי – כי אז לא קָרַנִי האסון הנורא הזה – ".
" זאת היה עליך לדעת – אך אנכי לא אַצְתִּי להוציא מלבך מלים, ורק ככלב נאמן אני אשר אדֹנו לא יודיעהו מה בלבו, והוא עֹשֶׂה ככל אשר יצונו – סוף דבר כי אמרתי בלבי: רודאלף אדני יֵאָחֵר מִתְפוֹש את המורה עד יום מחר, ולי הלא שִׁלֵם אדני רודאלף שָׂכָר טוב בעד הימים אשר אֵחַרְתִּי מִּבּוֹא אל בעל הרפסודות וגם בעד שני הימים הבאים, על כן אֶקַח מועד לשרת אותו בכל אשר תשיג ידי. ואז חשבתי בלבי: המורה הוא איש מזמות וְיִזָהֵר לבל יִּלָכֵד בפח – והאדון רודאלף יֵחְשך את העשק עם המורה ליום מחר לבעבור הָכֵן את הרשת, אך המורה עָרם יַערים לְרַגֵל את הליכות הבית ביום הזה. ואם לא יאמין בהאדון רודאלף, אזי יביא אתו עוד שודד אחר כמוהו או יאמר מחר יהיה הדבר. ובין כֹה וכֹה יחתור בבית היום הזה –".
“צָדקת בדבריך, אמר רודאלף אליו, כאשר דִמית כן הָיתה – ומאת ה' היתה זאת כי אתה תִּפְדֵנִי מִמָוֶת –”.
נפלאת היא בעיני, אדני רודאלף, כי מיום אשר ידעתיך יִוָלְדוּ רעיונים בקִרבי אשר לא שערתים מתמול שלשום! אין זאת כי אם דבריך אשר דברת אלי כי לב אדם לי ורוח נכון, הם הם יולידו ויצמיחו בלבי רעיונים חדשים כאלה –".
“האֶל-נכון יִוָלְדוּ בקרבך רעיונים חדשים מיום אשר תדעני? –”.
“אֶל נכון אדני! ראה נא, גם זאת אחשוב עוד בלבי: אם אראה אֹבֵד אשר אִוַּלְתּוֹ סִלפה דרכו עד כי נפל ברעה, אז אדבר על לבו לאמור: ידידי! הסכלת עֲשׂה, אך עוד לא אבדה תקותך, ואם תשתכר עשרים גרה בכל יום, תן עשר מֵהֵנה לעניים זקנים או ילדים, או לאנשים אשר הם עניים ממך ואין להם לחם וכֹח לעבודה, ועל כל אלה תתאמץ להציל נפשות מאש וממים ומכל אסון ופגע, אם כֹּה תעשה ולא תשוב עוד לכסלה, אז יסלח לך ה'… אך סלח נא לי רודאלף אדני! כי הוגעתיך בלהג הרבה בעת אשר תחפוץ לדעת…”.
“ישמח לבי בקרבי לשמוע מפיך דברים כאלה, ועתה ספר נא לי איך נהיה האסון הנורא אשר קרה למורף ידידי – אנכי האמנתי כי לא אֶפָּרֵד מהמורה עד אשר אֶמשכהו אחרי אל ביתי, ואז לא מצא את מורף כל הרעה הגדולה הזאת, אך לא כאשר האמנתי כן היתה – ועתה ספר נא ידידי אחרית הדבר”.
“בקחתי מועד לשרת אותך אדני רודאלף, אמרתי אני בלבי: אֵלכה ואחבא באחד המחבואות אשר אוכל לראות משם את פתח גִּנת הבִּיתָן אשר לבית הזה, ושמה אֵשב לְמוֹ אָרַב כל היום וכל הלילה עד אשר אראה מה יֵעָשֶׂה בבית רודאלף אדני, ואז הלכתי אל שְׂדוּת אֵלִיָה ובִקשתי שם מקום סֵתר. ומה ראיתי שם? בית יין קטן רחוק עשרה צעדים מפתח ביתך. על יד חלון הבית ההוא ישבתי, וָאקנה לי יין ואגוזים, ואמרתי כי מחכה אני על רֵעִי, איש גִבֵּן ואשה גדולה. יד על כוס שלחתי, ועיני משוטטות לרגעים על מְבוֹא פתח גִּנַּת בֵּיִתך. גשם סֹחֵף נִתָּךְ ארצה, ואיש לא עָבר על פני עד כי רֵד היום”.
“ומדוע לא באת אל ביתי?” שאל רודאלף.
“הוד מלכות! התדמה בנפשך כי נפשי איננה יודעת כי הייתי אֲסִיר-אֳנִי ומשֻלח ביד פשעי? ואיככה אעיז פני לעשות דבר בלי פקֻדת איש גדול ממני? ומה גם לבוא אל בית איש כמוך ואנכי לא צֻויתי לבוא עד יום מחר! –. אך שמע נא מה נִהיתה: אנכי יושב על יד חלון בֵּית יין ההוא, והנה לילית תֵּהֲלֵךְ בתוך הערפל עם הַפִּסֵּחַ בן חמוץ-זרוע –”.
“חמוץ-זרוע?” שאל רודאלף בשממון, “ההוא בעל בית היין הנקוב בשם “לב הדמים”, אשר הייתי שם עם המורה ולילית?”
“כן אדני! הטרם תדע זאת?”
“לא ידעתי, רק האמנתי כי ביתו הוא בתוך הסיטע”.
"גם שם ביתו, וגם במקומות רבים אחרים –. בראותי כי לילית עם הַפִּסֵּחַ נִגשים אל הבית, אמרתי אני בלבי: עתה עת לעשות לאדני רודאלף! ואראה והנה הפסח נֶחבא במהמורה המָפנה אל פתח ביתך וישב למו אָרָב, ולילית הרימה את הסבכה מעל ראשה ותממנה בחיקה, ותדפוק על הדלת, והאדון מורף פַּתַח לה והיא מהרה ותרד הגנה, ונפשי יָדעה לי כי לא ידעתי מה חפצה בבית אדוני רודאלף. אחרי רבע שעה יצאה לילית מהבית ותלחוש מִלִּים מעטים באזני הפסח אשר שב אחרי כן ויתחבא במהמורתו, והיא חלפה הלכה לה. אז בּנְתִּי כי רודאלף אדני הוא בבית חמוץ-זרוע עם המורה, ולילית שֻלחה לרַגל את הבית, כי המורה הֵאיץ בך בחָזקה לחתור בבית בערב הזה, גם בִּינוֹתִּי כי בצרה גדולה אתה, וחפצתי לרוץ כגבור אֹרַח להצילך מכף לוחציך. ובטרם כֹל אביתי להעיד במורף כי יִשָׁמֵר לנפשו – אך הפִסח הזוחל כנחש על גחונו מול פתח ביתך, עמד לשטן לי בדרך, כי יראתי לדפוק על הדלת פן יראה השועל הערום הזה את פני ויגיד ללילית, ואז אחַבל ברגע אחד את כל מערכי לבב אדני רודאלף – הדבר הזה שָׂם מועָקָה במתני, ולא ידעתי מה לעשות. אך כרגע יעצוני כליותי וָאמהר וָאֶתְפַּשֵׁט עד כֻּתונתי וָאֵלך אט על בהונות רגלי עד מקום מסתור הפִּסח, ואתפסהו ביד חזקה במפרקתו אף כי פרפר בידיו ורגליו בחזקה, והליטותיו במעילו (ורק שַׂמְתִי לו רֶוַח לשאוף רוח), ואקחהו ואשליכהו בתוך גן הירק על יד הדרך אשר חומה קטנה סביבה. הפסח צפצף כצפרים עָפוֹת, אך במרחק שלשה צעדים לא נשמע עוד קולו. ואנכי העפלתי עֲלות על אחד השיחים מול פתח ביתך, ואחרי רגעים מעטים שמעתי קול צעדים. הגשם שטף בלי הפוגה, והחשך יכסה ארץ. הקשבתי ואשמע והנה קול לילית קוֹרֵא: “פִּסֵּחַ! פִּסֵּחַ! אַיֵכָּה?”. “אולי הלך להסתר ממטר”, אמר המורה בזעם, “ואם אמצאהו אפשיט את עורו מכף רגל ועד ראש”. “אל תקצוף עליו!” אמרה לילית אליו, “פן הלך לתור ולהגיד לנו אם לא טָמַן האיש הנודע רשת ללכדנו, כי לא לחנם הקשה לנו לבל נמוש ממקומנו עד השעה העשירית –” “על כן קדמתי לבוא הֵנה בשעה השבעית” – ענה המורה – “אך יעבור עלינו מה! רק בנפשנו נמלא כיסנו זהב, והאיש הירא ורך הלבב יחבק אשפתות – תני לי את המלקחים ואת הפטיש –”.
“איפא לקח המורה כלי משחית אלה?”, שאל רודאלף.
“בבית חמוץ-זרוע” ענהו חרבונה, “כי בֵיתו בית נשק לכל גַנָב ושודד ליל. ברגע קטן שבר המורה את הדלת, ויאמר אל לילית: הִתיצבי פֹּה ושמרי לבל תִּפֹּל עלינו שואה לא נודעה –”. “שים נא חניתך בְחוֹר הכַפתור אשר במעילך”. אמרה לילית אליו, “למען תוכל הביא אותה בלב מתקוממך –”. והמורה ירד אז הגנה, ואני אמרתי בלבי: הן האדון רודאלף איננו פֹּה בביתו, ומי יודע אם חֶלקו עוד בחיים, וידי קצר קצרה מִפְּדוּת" אך יְדִידֵי ידידנו גם הם ידידינו – על אחישה מעשי להושיע להאדון מורף אשר הוא חי חי עדנה“. כאיל רקדתי מראש העץ ארצה, וְכֵנָּמֵר הִתנפלתי על לילית וָאֶבְחַר למענה מִבְּחִירֵי המהלומות האצורות באגרופי עד כי נָפלה ארצה דומָם כאבן. ואחרי כן רצתי הגנה והנה חזיז ורעם! – הֶעברתי המועד ואֵחרתי לבוא, כי כבר התנפל המורה על מורף כאריה משחית, ושניהם מתאבקים בחזקה ומתגלגלים ארצה לרגלי המַדרגות. האדון מורף אף כי נפצע מחנית המורה בכל זאת לא זָעַק חמס ולא קרא לְיֶשָע. אז מִהרתי וָאתנפל על שניהם, והחזקתי בצוארי המורה בכל מאמצי כּחי, גם לָחצתי את רגליו הפצועות אל מרצפת האבנים – כי רגליו פצועות הן מעת אשר שבר את נְחֻשְׁתָּיו בבָרחו מהאניה – –”. וברגע ההוא הרפה המורה מהאדון מורף. “יחי האגרוף!” קראתי באזני המורה, “אני אני חרבונה! הידעת אותי? –”, “הוי שטן!” זעק המורה, “מי הביאך הנה?–”. “בכור מות!”, עניתיו ויספתי ללחוץ את רגליו הפצועות עד כי החזקתי את רגלו הימנית בין ברכי, ורק ידו המַחזקת בחנית לא היתה עוד בידי –. “איה רודאלף?, שאל מורף בעזרו ללחום את לוחמי. “גם אנכי לא ידעתי!” עניתיו, ומי יודע אם לא רְצָחוֹ המרצח הזה? –”, ובדברי הֶחזקתי בחֶזקת היד את יד המורה לגזול את חניתו ממנו ולא יכולתי. “הרק אתה לבדך פה בבית?” שאלתי את פי מורף. יֶשְנָם אנשים סביבותינו, אך קולי לא יַגִּיעַ אל אזניהם גם בקראי בקול רם –“. אם כן”, אמרתי “עמוד פתח הבית וקרא לעוברי דרך לישועה”, “כֹּחִי עזָבני!” ענני מורף. “חזיז ורעם!”, אמרתי אליו, “אסוף נא שארית כחך ורוץ וקרא אנשים הֵנה, ואנכי אחזיק את המרצח עד שובך עם האנשים, אך בטרם כֹּל קח נא את החנית מיד המרצח ועזר לי לשום את רגלי על צוארו”. המורה לא הוציא הגה מפיהו, ורק קול נחרו כנחרת שור פר יִשָּׁמַע. חזיז ורעם! המורה הֶחזיקני פתאֹם בתעצֻמות עֻזו, ומורף לא עָצַר כֹח לגזול חניתו מידו החזקה. אז יָספתי להָעִיק בכל מאמצי כֹּחִי את זרוע המורה המַחזקת את החנית, ואת שתי זרועותי שַמתי תחת ראשו, ואמרתי אל מורף: רוּץ והביאה אנשי חיל! “הוא חלף הלך לו, ואנכי נשארתי לבדי עם המורה אשר בלי שָׂפֶק אמר לו לבו כי נכונו בידו ימי חֹשך –”.
“הוא לא שִׁעֵר עוד בנפשו את התָּפתה הערוכה לו מאתמול –”, אמר רודאלף בפנים נזעים, ושלהבת זעם באישון בת עינו מתלקחת, עד כי השתומם חרבונה למראה עיניו, ויוסף לסַפר:
“אני והמורה התגוללנו ארצה לרגל המדרגה התחתונה אשר לאולם הבית, ואמצתי שארית אוני עד כי יכולתי לְהִתְמוֹדֵד על המורה וְלִלְפּוֹת את גֵווֹ בזרועותי, וְלָחֱיִי הימנית צמודה על לֶחֱיו השמאלית, ואני שמעו אז כי הוא חורק שניו בזעם אפו. החשך כִסה ארץ, גשם שוטף זָרם בקִצפו עֲלֵי דלת ושער. והמנורה אשר באולם הבית לא האירה את החשכה הַפרושה על משכב דודים אהובים כאשר אני והמורה. והנה בפתע פתאֹם נסה המורה לנשך את בשרי בחרי אף ובחמה שפוכה, אך שניו נִתָעו, כי ממרום שֻלַח בי אֳיָל לעשות חיל ובכל זאת חָרַד ופחד לבבי. “הניחה לי!”, צעק המורה, “הניחה לי ולא אעשה לך דָבר –”. “אח!”, אמרתי, “אח מוג לב כַּשָפַן, רק מול חַלָּש ממך הנך גבור עריץ, ולו היתה זרוע הַנֹֹקֵד אשר רָצַחְתָּ עַזָה כזרוע ידי, הלא אז לא ערבת את לבבך להשחיתהו –”. “לא, לא!” ענה המורה, “אך אותך אכלה כרגע גם כי איש זרוע אתה –”. ובדַברו התרומם בחוזק יד ויתנודד הנה והנה וַיִפְשוט את רגלו הימנית עד כי השליכני מעליו, ורק יָדַי מחזיקות עדנה בצוארו ובמפרקתו, וידו הימנית תחת גוי. אך כרגע השמיט גם את יד ימינו וינופף את להבת חניתו, ולולא הֶחזקתי בחזקה את ידי כי עתה כבר שָכנה דומה נפשי. אפס כי ברגע ההוא נִפרקה אזרועי מִקָּנַה, והכאב העצום הכביד עלי אַכפו להַרפות את ידי מהמורה. אז נִמלאו מתני חלחלה, ומוֹתִי היה נֹכַח פני, ובכל זאת אמרתי בלבי: עוד מעט ויַמיתני המורה, כי ידו רוממה, אך טוב לי למות מות ישרים מלחיות חיי חמסים כהמורה, כי האדון רודאלף הודיעני כי לב אדם לי ורוח נכון בקרבי –”. ברגע האיום והנורא ההוא באה גם לילית אחרי השיבה רוחה ממהלומות אגרופי, עינה הירקרקת מפיצה זיקות אש, קול נרה אימה, ופניה כפני שֵׁד מִשַׁחַת, “דלילה!”, קרא המורה אליה, “הרימי את חניתי וְהַכִּי את השטן הזה אל החומש מכה אחת אפָים –.” “חַכֵּה נא עדי אחליף מעט כֹּחַ”, ענתה לילית וַתָּסֹב סביב סביב כרוח קטב. אחרי רגע קטן ראתה לילית את החנית ותאבה להרימו, ואכי שוכב על גחוני, וָאֶבְעַט בה בכל מאמצי כֹחַ עד כי נָפלה באין אונים ארצה, אך עד מהרה החליפה כֹחַהּ ותתנער מעפר וחמתה בערה בה עד להשחית. נָשְׁתָה גם שאֵרית אֱיָלוּתִי, כֹּחִי עזבני, וידי רפו, המורה הכני על הלחי מכות נמרצות, ועוד מעט הגדיל עלי עקב ועשה אתי כָּלה, אך פתע פתאֹם פָרצו אנשי חיל הביתה, גם ההאדון מורף נשען על הרופא בא הֵנה, ואנשי החיל החזיקו בהמורה ולילית ויאסרום בכבלי ברזל, בעת ההיא זכרתי את אדוני רודאלף, גם את הַשֵׁן אשר עִקרה לילית ואקפוץ אליה וָאֲנַס לשבר את זְרוֹעָה מִקִּנָהּ, ואומר: איה האדון רודאלף?, אך היא לא השיבה דבר, ויספתי שַׁבֵּר את זרועה, ותצעק מרה: הנה הוא במערת חמוץ-זרוע אשר בלב הדמים!".
אז חשתי אל בית חמוץ-זרוע, ובלֶכתי חִפשתי את הַפִּסֵּחַ במקום אשר השלכתיו ולא מצאתיו, כי בלי שפק נתק בשִניו את מוסרותיו וילך לו. בבאי אל לב הדמים, התנפלתי כארי טורף על חמוץ-זרוע ואָחנק אותו ביד חזקה וָאומר: איה עול הימים אשר היה פֹּה בערב הזה עם המורה?“. “הרף ממני, ואגדך!”, ענה הבליעל, “אנכי והמורה עשינו צחוק באיש ההוא, ונשימהו במערה אשר בביתי, ועתה אוציאהו אליך אם תחפוץ”. ברדתנו בתוך המערה, לא מצאנו שם איש. “בלי תפונה ברח האיש מזה”, אמר חמוץ-זרוע, “ועינך הרואות כי איננו פה”. בלב נשבר חפצתי להַפנות שִכמי ללכת, והנה לאור העששית ראיתי עוד דלת סגורה, וָאמהר, וָאפתח אותה והמים הזידונים פָּרצו ועברו על כל פני המערה, ואדני רודאלף צף על פני המים, וָאַחזיק בידיו וָאוציאהו משם, ועל שִכמי נשאתיו הנה. בכל הדברים האלה וכל החזיון הזה נקרו ויאתיו לרגלי, ובלי התפאר אגיד לך אדני כי הגדלתי לעשות, ולבי על שָׂמֵחַ –”.
“הגדלת לעשות, ידידי! והנני נותן לך את תּוֹדָתִי ואת ברכתי על החיים והחסד אשר עשית עמדי, ואנכי אשיב לך כעל כל תגמוליך עלי, כי להנחיל מֵיטִיבִי יֵש –. וידעתי כי רוחך טובה, וגם בלבבך מתרוצצים רגשי חמלה ועצב על מורף יקירי, ורגשי נקם להשודד והמרצח אשר דִּמָּה להורידני דומה,אותו ואת מורף”.
“כן אדני! רִגשי נקם מתרוצצים בקרבי להִנקם מהמורה את נקמת דמך ודמי האדון מורף, גם את דמי הַנֹקֵד אשר שָׁפך כמים – חזיז ורעם! אש הנקמה בלבי מתלקחת!! –”.
“דוד ידידי!”, אמר רודאלף אל הרופא, “לך נא וראה את שלום מורף ושוב הנה”.
הרופא הלך לו.
“הידעת איפה המורה כעת?”, שאל רודאלף את חרבונה.
“הנה הוא כָלוא בבית, הוא והלילית. התחפוץ לקרוא לשומרי העיר להסגירו בידי השופטים?”
“לא!”, ענהו רודאלף.
אך חלילה לך אדני לשלחהו לחפשי! חלילה לך לחוס עליו ולרחם! כי איש דמים הוא, ובכל אשר יפנה ישחית –".
“הֵרָגע נא! מהיום והלאה לא יָרֵעַ עוד ולא יַשחית –”.
“התאסרהו בבית האסורים כל ימי חייו?”
“לא! בעוד חצי שעה ילך מזה –”.
“הוא לבדו? בלי אנשי צבא?”
“הוא לבדו”.
“אם כן תקרא לו דרור? דרור להמרצח הזה?”
“דרור! ובעוד חצי שעה –”.
“והוא ילך אל כל אשר יהיה רוחו ללכת?”
“אל כל אשר יהיה רוחו ללכת!”, ענה רודאלף בשחוק מורה מאד אשר נתן חִתִּית בלבב חרבונה.
ברגע ההוא שב הרופא אל רודאלף.
“מה שלום מורף?”, שאלהו רודאלף בפנים זועפים.
“ישן הוא”, ענהו הרופא, “אך עורקיו לא ישככו, כי הם רָצים ופוסחים –”.
“אם כן עוד אנושה מַכָּתוֹ –”.
“ובכל זאת לא נֶחדל מִיַחֵל –”, ענהו הרופא.
“נקם! נקם!, קרא רודאלף בזעם אפו, נקם ושלם”
כי נִקמת מורף היא נקמת ידיד נפשי! שמעני נא דוד, כי דבר לי אליך“. וילחוש באזני הרופא דברים אחדים, והרופא נבהל ונחפז ופניו כשלג הלבינו. העודך פֹּסֵחַ על שתי הסעיפים”, שאלהו רודאלף, “הלא אנכי גליתי לך את הרעיון הזה רבות פעמים –”. “לא אפונה, הוד מלכות! כי צָדקת במשפטך, ומי יתן ועשו כן כל השופטים! ולהמרצח הנורא הזה יאות משפט חרוץ כזה, כי זולתי חמס ידיו אשר אֻסַּר בגללם באניה, הוסיף עוד סרה להרוג את הַנֹקֵד ויאבה להוריד גם אותך ואת מורף דּוּמָה –”.
“ואם יִשָּפֵט במשפטי זה אשר חָרצתי עליו, אז יתנוסס גם רוח הַנֹחַם בקרבו כל ימי חייו, ואולי ישוב ורפא לו –”.
“כדבריך כן יֶהִי!”, אמר הרופא אל רודאלף.
“הֲיִמָצֵא לו חמשת אלפים שקלים?” שאל רודאלף.
“יִמָצֵא לו דֵי חַיָת ידו כל ימי חייו”, ענה הרופא.
חרבונה נִצב כִּנְצִיב אבן משתאה ומחריש לדעת פֵּשֶׁר הדברים החתומים ההם, ורודאלף אמר אליו: ידידי! דבר סתר לי אל הרופא, על כן לך נא אל החדר השני וחכה שם עד אם כִּליתי את דברי, וקחו נא מֵהַמֵּלְתָּחָה אשר שם על השֻלחן חמשת אלפים שקלים והביאה הנה".
“ולמי הכסף הזה?”, שאל חרבונה בלי חֶמדה.
“להמורה!”, ענהו רודאלף, וצַו להביא אותו הנה".
כא: נָקָם וְשִׁלֵּם
החדר אשר אנהגך אביאך, קורא יקר! משוח הוא בְּשָׁשַׁר אדום, יריעות אדֻמות פרושות על רצפתו, ונרות רבים יאירו את פניו, רודאלף יַעטוף מְעִיל שחור אשר יוסיף להראות עוד את לִבְנַת פניו לעיני הרואים, והוא יושב על שֻלחן גדול אשר עליו שני כיסי מכתבים, הכיס האחד אשר גָזַל המורה מִתָּם בצאתו מִשְפַן הלָבן, והשני הוא כיס המורה אשר לֻקַּח ממנו, הקמיע אשר נשאה לילית על צוארה, החנית אשר הִכָּה בּה המורה את מורף ונטפי דם עליה, המלקחים והפטיש אשר שִׁבֵּר בם המורה את הדלת בחָתרו הביתה, וחמש אלף שקלים אשר הביא חרבונה בפֻקדת רודאלף; הרופא יושב בקצה השלחן מזה, וחרבונה בקצהו השנית. המורה יושב על כסא גדול בתוך הבית אסור בזקים וכבלי ברזל. האנשים אשר הביאו אותו הביתה נַסֹגו אחור וילכו למו, ויִוָתֵר רק רודאלף עם הרופא וחרבונה והמורה. רודאלף יושב במנוחה, אך בפנים נזעמים מאד, כי יש את נפשו לשפוט את המורה במשפט צדק אך נורא מאד. חרבונה חרד חרדה גדולה מבלי דעת למה זה, ועל מה זה, ולא גָרַע מרודאלף עיניו רגע קטן. המורה יושב אחוז בחבלי מָוֶת ופניו כפני מֵת חָוָרו בראותו כי האיש אשר נחשב בעיניו לשודד כמוהו, ואשר הִפִּיל אותו במערה להטביעו שם במים, במגור פן מתנקש הוא לו או פן יחַלק אִתּו שלל; האיש ההוא איש אפרתי הוא ומאד נעלה, ועתה עומד הוא לְמִשְׁפָּטוֹ, והוא ישפוט אותו כטוב וכישר בעיניו ואין מידו מציל –".
דִּממת קֶבר שוררת בארבע פִּנוֹת הבית, ורק קול המון הגשם ישבית לפעמים את הדממה האיומה ההיא.
אחרי דומיה ממֻשכה שָׂם רודאלף את פניו אל המורה, ויאמר: “אתה הוא האיש אשר בָּרחת מֵאֲסִירֵי אֳני אשר אֻסרת בתוכם עד עולם על אשר גנבת, גזלת, חָמסת גם רָצחת! – ושמך הלא הוא בִּרשע בן אחיטוב –”.
“מעודי לא הייתי אֲסִיר אֳני!”, ענהו המורה באֵימת מָוֶת.
“הלא אתי היית באניה אחת!”; אמר חרבונה בקול רם.
רודאלף שָׂם לחרבונה אוֹת לחשות, וַיָחשׁה, והוא הוסיף לדבר.
“אתה הוא בִרשע בן אחיטוב, ועוד מעט תתן לי תודה כי אתה הוא –. ואתה בֶּן-מָוֶת אתה כי הָרגת איש נֹקֵד ברחוב פאיסי למען קחת את כספו”.
“שקר הדבר”, ענה המורה.
“גם על זה תּוֹדֶה בעוד רגעים מעטים!” אמר רודאלף אליו, והמורה הביט בו בשממון ובתמָהון.
“בלילה הזה פָרצת כפרץ מים וחָתרת בבית מוֹשָבִי זה ושָפכת את דמי הַסֹכֵן אשר על הבית הזה –”.
“הלא אתה הֵסַתָּ אותי לפרוץ בבית הזה!”, ענהו המורה באֹמץ לב, “ובך האשם – ומה יכולתי עשות בְּהִתָּפְשִׂי בכף אם לא לְהִלָּחֵם על נפשי? –”.
האיש הנרצח מידך לא תפשך בכף, כי לא בא אליך בחרב או בחנית – ועתה אַגֵדְךָ פֵּשֶׁר דְּבַר עצָתי אשר יעצתיך לחתור בביתי זה! לפני יומַיִם אחרי התנפלת בחמת רֶצח על האיש והאשה אשר דרשוני בבית שְפַן הלָבן, התמכרת להם לקחת את נפשי בעד אלפים שקלים".
“באזני שמעתי זאת!” אמר חרבונה, והמורה הביט בו בעין רֶצח, אך רודאלף הוסיף לדַבר: “עתה אתה הראת לדעת כי לא גַנָב ושודד אנכי!”
“אך מי שָׂמך לשר ושופט עלי?”, אמר המורה, ומרגע הזה לא אשיבך עוד דבר–".
ורודאלף הוסיף דַּבֵּר: “ועל כי ידעתי כי איש דמים אתה וברחת מהאניה, גם הִנך יודע את אֲבות הזמירה האֻמללה אשר חֲבֶרְתְּךָ לילית אכלתה המָמתה בעֶברת זדונה; על כן יָעצתי למָשכך בחבלי שוא, בעבותות החטָאה אל בית מושבי זה, לתפשך ברשתי ולהכביד עליך אֹכפי לתת לי תודה מי הם אבות הזמירה, ולהסגירה אחרי כן ביד שופטי צדק להסיר את ראשך מעליך, או לשלחך ביד פִּשעך אל ארץ גזֵרה אשר תֵּאָסֵר שם כל ימי חייך. אמנם עתה אעשה משפטיך ודינך אני, אני לבדי בלי דעת השופטים, ואִתִּי הצדק, כי בְשָפכך דמי נקיים לרוב, כל מוצאך יהרגך, ואין לך דמים, ועוד צדקה תהיה לְהֹרְגֶך בְּבָעֲרו איש משחית כמוך מחֶברת בני האדם –. אלה הם מערכי לבבי נרגע אשר שמעתי שמעך… ועתה נודע לי כי שמך ברשע בן אחיטוב…”.
“שקר! לא זה שמי!”, ענה המורה עזות, ורודאלף לקח את הקמע אשר על השלחן וידבר אליו באפו: “את הקמיע הזאת נִבַּלְתָּ בקחתך אותה מצואר בנך ותשימנה בצואר לילית בת הָתֹּפֶת וטמֵאַת הַשֵׁם!–”.
המורה נבהל מאד בשָׁמעו כי נִגלה נַבלותו, ויורד לארץ ראשו וַיִדֹּם, ורודאלף הוסיף דַּבֵּר: “אתמל נודע לי כי אתה גָזלת את בנך בהיותו עוד נער קטן מֵחיק הורתו הישרה בנשים, ורק אתה לבדך יודע איה מקום מִשְׁכָּנוֹ, וגם הדבר הזה השיאני למָשכך ברִשתי למען הוציא בחֹזק יד מלבך מלים איפה בנך כעת? ומה עשית לו?… ונוסף על כל תועבותיך כי חפצת להוריד אותי חיים שאולה בהשליכך אותי במערת צלמות אשר ידעת כי זרם מים זידונים בתוכה, גם שפכת את דמי הַסֹּכֵן על ביתי בלילה הזה, וְשַׂמְתָּ דמי מלחמה בשלום, כי הוא דִבֵּר אליך דברי שלום: “מה חֶפצך פה ידידי?!”, ואתה ענית רצח: “את כספך גם את נפשך אחפוץ!”, וַתָּבִיא את להבת חניתך בלבו. ועתה עלי המצוה לבער משחית לחבל כמוך מקרב הארץ, ושפטך משפט שופטי דמים ורוצחי נפשות. אל למען לא יִכָלְמוּ בך בני משפחתך בהשפטך קֳבל עָם בראש הֹמִיוֹת; על כן אמיתך פֹּה בבית הזה בלילה ובמסתרים…. הִכּוֹן וְהָכֵן לך לקראת הַמָּוֶת, כי כבר הֻכנו כלי מָוֶת להשבית מאנוש זכרך….”
את הדברים האחרונים האלה דִבר רודאלף בחֵמה שפוכה ובקצף גדול, והמורה ראה בחדר השני ארבעה אנשים חמֻשים בלהבות חרבות שלופות ובברק חניתות מֹרָטוֹת, ויאמן כי פֹה יומת ופֹה יִקָבֵר, כי על כן נמס לבו כדונג בתוך מעיו, יען כי כמוהו ככל העריצים היה מוג לב כַשָׁפָן בנפול עליו פחד מַוֶת פתאֹם. מתניו מלאו חלחלה, שפתיו הלבינו, והשבץ אחזהו בעים רוחו, ובקול דממה דקה התחנן: “חוס נא! רחם נא! חמול נא עלי! –”. חלילה לי לחוס עליך!!", קרא רודאלף בקול רם, “ואם לא אמיתך אני פֹה בסֵתֶר, הלא כבר ערוך לך מַטְבֵּחַ במקום רֹאִים נגד עיני השמש –”. “טוב לי למות בידי השופטים”, אמר המורה בקול חרדה, “כי אז אחיה עוד חֹדֶש ימים או שני חדשים עד מותי, ולמה זה ירע לך אם אמותה אחרי ימים אחדים? – הוי, חוס נא! חמול נא עלי –”
“הלא אז תַּכֶּה בחֶרפה את לְחָיֵי אִשתּך וּבִנך –”.
“הם כבר נשאו את חֶרפתי! ומה אוכל הוסיף עוד חרפה חֶרפתם –”.
“שופך דם אדם כמוך יֵאות לו לבחור מות מֵחיים ולנוס עד בור בכל אַוָּת נפשו, לא כן אתה עמדך!”, אמר רודאלף בשאת נפש.
“אך אתה תפיר משפט בשפטך אותי בלי דעת השופטים!” אמר המורה בעזות מצח נחושה.
“הוי איש משחית וּמְרַצֵחַ! איך תָּעֵז פניך לשאת את שֵם ‘משפט’ על שפתיך? אתה, אתה אשר הפרת כל דבר חֹק ומשפט זה שנים רבות, ונפשך מתבוססת בדמי נפשות טהורות לא במַחתרת מצאתים!!”.
השודד הוריד לארץ ראשו מבלתי יְכוֹלֶת דַּבֵּר דָּבָר רגעים אחדים, ואחרי כן דִבר בתחנונים: ובכל זאת חוסה נא עלי בגדל חסדך ואל נא תמיתני! –".
“התגיד לי מי הם אֲבות הזמירה? ואיה בנך כעת?”, שאל רודאלף.
“אני אגיד לך את כל לבי אם אך תבטיחני כי לא תמיתני! –”.
“התדבר אִתִּי על אָפְנַים 34עז נפש?! –”,
לא, לא אני אגיד לך קשֶׁת דְּבַר אמת: במִלתחת מכתבי הזאת תמצא מכתבים אחדים אשר על פיהם יִוָדְעוּ לך עקבות אבות הזמירה; ולפני ראות עיני אאמין כי הורתה היא אשה גדולה ועשירה מאד, את בני נתתי לאחד ממיועדי בהֵאסרי בבית האסורים, והוא גִדלהו וילמדהו מלאכת המסחור למען יהי עֵזר לנו… ויתר הדברים לא אגיד לך עד אשר תבטיחני כי לא תמיתני –".
“הֲשַׁבְתָּ אל קיאך לדַבר אתי על אפנים”?
“לא לא! אך רחמים אני מבקש, אסרני נא בבית אסורים כל ימי חיי, אך המת אל תמיתני –”.
"החפץ חיים אתה?,
“בכל לבבי! כי מי יודע מה ילד יום”, אמר השודד בלי חפץ, ובלי תפונה חשב בלבו כי יברח מבית האסורים,
“אם כן תבחר בחיים אף אם יעבור עליך מָה? –”.
“כן, כן הדבר! בחרתי בחיים גם כי אהי אסור באזיקים וכבלי ברזל כל ימי חיי. הה, תיקר נא נפשי בעיניך ואל תהרגני ברגע הזה!”
“תן תודה על פשעיך וְתִחְיֶה –”.
“האֶחיה? אנכי? אֶחיה? –”.
אמנם למען כְבוֹד אשתך ובנך יֵאוֹת לך לבחור במות ברגע זה".
“לא, לא אמות כי אחיה! אחיה חיים מרים ומאררים בבור תחתית ובכבלי ברזל, אך לא אמות! כי טוב לי כֶּלֶב חי מאריה מֵת! –ואתה הלא הבטחתני כי לא תמיתני! – הה חיני נא כדבריך! –”.
“אם חפץ חיים אתה, הודיעני כרגע מה עשית לבנך? ואנה הוא כעת? –”.
“הנני מגיד לך את כל לבי: רעי מיודעי אשר בידו הפקדתי את בני, הורה אותו דרכי המסחור למען הביאו אחרי כן לבית סוחר גדול לעבוד את עבודת מסחרו, ובדבר הזה יהי לאֵל ידו לגנוב כסף וזהב בבית אדניו, גם לזייף שטרי חובות על שטר ולשלחם לידינו – כי כן נועצנו לב יחדיו אני ורעי ההוא –. וגם בהיותי אסור באניה החלפנו מכתבים אני ורעי זה בכתב ידוע לנו על אֹדות הדבר הזה –”.
“אויה!” קרא רודאלף, “עֲוֹנוֹת חרב כאלה לא שְעָרוּם עוד גם מורשי לבב איש משחית! מי יאמין זאת כי האב ימַלא את ידי בְּנוֹ לעולל עלילות רֶשַׁע כאלה?”.
“בְּהִוָדַע מזמותינו לִבְנִי, חרה אפו בָּנו ויברח מפני רֵעִי ומביתו, וזה שנה וחֵצי אשר רעי מבקש אותו ולא ימצאהו, ולבו חרד לרגעים פן יְגַלֶה בני את סודנו לשופטי העיר. בית מגורו האחרון היה ברחוב ההיכל מספר שבע עשרה, ושמו נקרא אז פרַאנץ זערמען, וכְתֹבְתו לוטה במלתחת מכתבי אשר בידך. הנך רואה כי הגדתי לך את כל לבי, וגם אתה שמור מוצא שפתיך ואל תמיתני! –”.
“עתה תן תודה אם הרגת את הַנֹקֵד –”.
“עין לא רָאתה זאת, כי במַחשך היה מעשי, ובכל זאת אודה עלי פשעי לאדני כי הרגתי את הַנֹקֵד, אולם אם ידרשו השופטים את דמו מידי, אז אכחיש להם –”.
“ומי השיאך לשפוך את דמו?”,
“האשה לילית אשר עמדי, היא השיאתני ותוכל לי. באָמרה לי כל היום: אם תחדל מֵעֹשֶק ידיך, תִּגְוַע ברעב ובחֹסר כֹּל, כי מי יחמול עליך? –”. ועתה נחמתי כי עשיתי זאת, ואם תְּחַיֵנִי גם לא תַּסגירני אל השופטים, אשבע לך כי לא אשוב עוד לכִסלה! –".
“חָיֹה תִּחיה, גם אל השופטים לא אסגירך”.
“אם כן סָלחת לעוני?”, שאל המרצח אשר לא האמין עוד למשמע אזניו.
“אנכי, אנכי אשפוט אותך משפט חרוץ!!”, הרעים עליו רודאלף בקול פחדים חוֹצֵב להבות אש זעם, “אנכי אשפטך, אנכי! ואל השופטים לא אמַגֶּנְךָ, יען מה? יען כי הם יאסרוך שנית באניה, או יסירו את ראשך מעליך, ושני המשפטים האלה לא ישרו בעיני: כי אם תֵּאָסֵר באניה כבראשונה, הלא אז תשוב לְדַכֵּא כל אסירי אֳנִי, ותוסיף תֵּת חִתִּיתך על כל סביביך, ומשם סוף ברחת שנית מהאניה, כי בזרוע עֻזך גם כבלי ברזל תנַתק ובתוך מוקשי מות תָּסֹל לך תוצאות חיים, ותוסיף עוד גָּנֹב חָמֹס וְרָצֹח –. אמנם חי ראשי כי בשָפטי אותך אני, הָיה לא תהיה עוד כדבר הזה! –. ואם יחרצו השופטים עליך משפט מות, אז הִכָּרֵת תִּכָּרֵת גם נפשך עִם גֵּוְך יחד, כי מות נבל תמות בלי הְתְוַדּוֹת פשעיך כי הִתגַבְּרו ובלי שוב אל ה' לפני מותך, ואז ידרוש ה' את נפשך מֵיָדִי כי הסגרתיה לַמָּוֶת בעוד לא שָׁבְת מדרכיה הרעים –. וּשְׁמַע פֵּשר דברי: אתה רשע עריץ ומרצח אף כי נהפכת לִפְרִיץ חַיָה וּלְנָמֵר אכזרי, הטורף גם גורותיו ומחַנק לביאותיו ביום זעמו, ובכל זאת הִנך ירא ורך לב כארנבת – כמשפט כל הפריצים – ואימת המָות תבעתך עד דַּכָּא. כי על כן כל ימי הִסָגֶרְךָ על מַסְגֵר עד צאת משפט מותך לאור, לא תחשוב מחשבות לשוב אֶל ה' ולהתוַדות לפניו פשעיך בטרם יבוא יומך, רק כל ישעך וכל חפצך יהיה לעשות תחבולות ולחמוס מזימות לנוס ממאסרך ולחַלץ נפשך ממות, גם התקוה תתגנב אליך בעד חרבי בית כִּלאך ובחָלקת לשונה תַּדיחך כי לא מות תמות, ותוסיף עוד להסיתך לבל תשוב אל ה' רק לחשוב מחשבות לְמָלֵט חַיָתּךָ מעבור בשלח. ועת יבהלך פתאֹם ציר המָות ותובל לְבָמַת מַטְבֵּחַ 35בין המון רב, בין אנשי חיל מזֻיָנים ובתוך קהל תֹּפסִים, אז יאחזך השבץ, תֵּעָוֶה משמע, תִּבָּהֵל מראות, עשתונותיך תאבדנה, וכנתח בשר בלי רוח תכרע לטבח בטרם שוב אל ה', ונפשך תרד לבאֵר שחת להיות עדי אֹבֵד–”.
“מה יחפוץ האיש הזה? צעק המורה בשממון, ומי הוא זה? ומי שָׂמהו לשר ולשופט עלי? –”.
ורודאלף הוסיף לדבר: “ואף אם ראית כי אימת המות לא תבעתך, גם אז לא הסגרתיך למות בידי השופטים! כי מְרַצֵחַ כמוך אשר המות מְשָׂחֵק לו, יתן תְּפִילָה לאלהים גם ברגע אשר יכרע לטבח, ומבלי הִנָּחֵם על פשעיו ירד שאולה לחרפות ולדראון עולם, כי על כן עלי המצוה – גם על כל איש ישר – לחשוב מחשבות לבל תִּדַּח גם נפש חוטאת כמוך מֵהִסְתַפֵּחַ בנחלת חיי הנצח, כי גם בעד אנשי דמים אשר בגילך פתוחים שערי התשובה בשובם עד ה' בטרם יכבה נֵרם ובטרם יבוא יומם – יום האיום והנורא! –”.
חִיל אָחז את המורה בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי רודאלף ברעם וברעש, גם הרופא וחרבונה, נבהלו נחפּזו מבלהות הדברים האלה אשר ככשיל וכילפות יפוצצו את לבב שומעיהם. ורודאלף הוסיף לְדַבֵּר: "בֹרִשע בן אחיטוב! “ידוע תדע כי לא אֶתְּנך ביד השופטים לאסרך או להמיתך, וגם אנכי לא אמיתך בחרב –”
"ומה זה תחפוץ?, צעק המורה מנהמת לבו, “למה זה תרצחני בדברים רעים ממות? האם הסיתך בי שר השחת לבלעני חיים? –”.
“הסכת ושמע, מרצח!” הרעים עליו רודאלף בקול פחדים ועל שפתו כאש צרבת. "אתה היית עז כנמר וגבור כארי לטרוף אדם ולשפוך דמי נקיים; על כן אַטֶּה את ידי עליך וְגָדַעתי את זרועך החזקה במשפטי אשר חרצתי עליך, וחלשת והָיית רְפֵה ידים ואין אונים! – עד כֹּה רָגזו גם גבורי כֹּחַ מפני תנופת ידך, ומהיום והלאה יִסֹּב עליך האופן וחרדת ופָחדת מקול עָלֶה נדף! –. בחמס ידך ובזדון לבך שִנִית את פני מְתֵי חלד וַתְּשַׁלְחֵם אֶל חֶשְׁכַת לֵיל דוּמָה; על כן הנני אליך וְשִׁנִיתִי את פניך וּכִסִּיתִי עליך בצלמות וחשכה נִצחת! –. בלילה הזה וברגע הזה תַּעַט כמעיל חֹשֶׁך אפֵלה עד בוא חליפתך –.
בסאסאה ובצדק אשפטך, כאשר עשית כן אעשה לך! –. משפט צִדקי אשר נֶחתך עליך, ישיב לך גמולך בראשך וישלם לך כמעשיך, אמנם גם לנפשך יְיֵטִיב! כי בנטותי את ידי עליך וכִביתי עליך את השמש ביום והירח והכוכבים בלילה וכל מאורי אור עִם אור עיניך יחד, הלא אז בשִבתך במַחשכים כמתי עולם, אז לא תֶּארח עוד לחֶברה עִם אנשי דמים, רק תשב בדד וּמַשְׁמִים, משֻׁלח ונֶעזב במדבר, ואז יתעוררו צפעוני הנֹחם בחדרי לבבך, בְּשָׁכבך יְנַשכוך וייסרו כליותיך מוסר אכזרי, והקיצות הם יזילו חמָתם בכל מסלות לבבך. ובכן תִּנָּחֵם ותשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותחת אשר עד כֹּה נְתַתָּ בכל הֶגה תְּפִלָה לאלהים, תשא מעתה בכל רגע תְּפִלָה לְאֵל חָי – תחת אשר עד כֹּה היית עז נפש ככלב, אכזרי כיענים במדבר וקשה עֹרֶף כפֶרא לַמּוּד ארחות פָריץ, תֹהי מהיום נפש נְכַאָה ורוח כֵּהָה ושחוח קדקוד כאגמון וסוף – תחת אשר עד כֹּה נִבלת כִסא כְּבוֹד התבונה בקחתך אותה לעזר לך לחמוס מזמות ולעשות רק רע כל היום; תִקָּחֶנָּה מהיום והלאה לעזר לך לשוב אל ה' באמת ובתמים –. הה יְלִיד הָרֶצַח! עד כֹה הֵפרת גם את חק חיתו טרף ובני שחץ לחֻמלה על נשיהם ובניהם, כי אתה באכזריות זדון לבבך הִטבעת גם אשת נעורך במצולות יֶוֵן התלאות, ואת בִּנך יחידך מָכַרְתָּ לצמיתות לִבְכור שָׂטָן; אך מעתה תִּנָּחֵם נֹחם איום ונורא על זדון רצח לבבך זה, ויש יום אשר תִכָסֵף גם תִּכלה נפשך לשוב אל חֶברתך הישרה בנשים ואל בנך היקר בבנים, ותעתיר אל ה' לְרַחֶמְךָ וּלְתִתְּךָ לָמות בזרועות ידידי נפש ההם –".
כדבר רודאלף את הדברים האחרונים האלה, נפלו פניו מאד, וּמִכָּבוֹת עיניו התמלטו שביבי יגון ועצב, והמורה בהתבוננו זאת האמין כי רק להפחידו דִבר אליו רודאלף כדברים ההם, ועל כן הרהיב בנפשו עזוּת, ויאמר: “הלמוצא חידות באנו הֵנה כי תנַסני ותדַבר בי בחידות? או להרגני מוֹסדוֹת הַדָּת הבאתני עד הלום? –”. לדברים האלה דאג הרופא כי יבער כמעט אָף רודאלף וִיכַלֶה את המורה כרגע, אך רודאלף ישב במנוחה, ורק פניו זָעפו מבתחילה, וכמו ראשו נוֹעַ ינוע, ויאמר אל הרופא: “דוד! עשה לו את המשפט אשר חרצתי עליו, ואם לא אֶזְכֶּה במשפט ואשנה, אִתִּי תָּלִין משוגתי! –”. וברגע ההוא צִלצל הרופא בפעמון זהב, ושני אנשים בבגדים שחורים באו הביתה, והוא אמר אליהם: “שְׂאו את המרצח לחדר השני ואסרו את ראשו בחבל אל הכסא, גם שימו מחנק לפיהו”, אז נמס לב המורה, כְּסָלָיו מָלאו נקלה ובלהות צלמות ויצעק מנהמות נפשו: “הלהָרגני אתה אומר? הה! חוסה נא עלי אדני, ואל תשחיתני! –”.
אחרי רגע קטן נִדמה המורה וקול מִלָיו נחבאו, ורק נַהֲקת תלונה דקה מתהלכת בין פִּתחי פיהו.
שני האנשים אשר הביאו את המורה אל החדר השני, שבו אל החדר הראשון, והרופא נתן להם אות להסוג אחור וַיִסֹּגו, והוא נִגַשׁ אל רודאלף וישאלהו בפעם האחרון: האעשה כאשר צויתני, הוד מלכות! –".
“עֲשֵׂה וְאַל תאָחר!” ענה רודאלף.
הרופא הלך אל החדר השני לשפוט את המורה במשפט הנורא אשר נחרץ עליו מאת רודאלף
“הוי אדוני!”, דִבר חרבונה רְתֵת, “הוי לבי יחיל בקרבי מה יעשה הרופא להמורה? – הה, פלצות בעתתני! – אין קול ואין קשב שם בחדר השני, וזאת תוסיף תֵּת חִתִּית על חִתִּיתי! –”.
"הרופא יצא מהחדר השני בפנים זועפים מאד ובפיק ברכים, ויצלצל בפעמון ושני אנשים הנזכרים שבו ויבואו הביתה.
“הביאו את השודד הֵנה”, אמר רודאלף אליהם, ויביאו אותו כרגע, הָסִירו את המַחנק מפיהו" והוסיף עוד רודאלף לצַוֹת, ויסירו.
“התחפוץ לעַנותני בִמְכוֹנוֹת רֶצַח?” נָהַם המורה ככפיר זֹעֵף, הה, ולמה זה הֶעמקת את מַכְאוֹבַי וְדָקַרְתָּ במַאכלת את בְּשַׂר עֵינַי סביב סביב? – הוי, היש את נפשך לעשות במחשך אִתִּי כָּלָה כי כִבִּיתָּ את כל הנֵרות אשר בבית? –.
דומיה איומה שוררת בכל פנות הבית.
“הידעת כי עִוֵר אתה?” אמר הרופא אל המורה. “דע לך כי אנכי נִקַּרְתִּי את שתי עיניך במאכלת! –”.
“שקר הדבר!”, ענה המורה ברעדה, “ורק להחרידני כִבִּיתָ את הנֵרות –”. ובדַברו התנודד בחָזקה על הכסא אשר הוא אסור בו בכִבלי ברזל.
“פתחו חרצובותיו וְיֵלֶך לו!” אמר רודאלף, ושני האנשים הנזכרים מהרו וַיְפַתְּחוּ למוסריו.
במצח נחושה עמד המורה על רגליו, ויצעד צעדים אחדים וַיְמַשֵׁשׁ בידו סביב וַיִפֹּל אֲחֹרַנִית על הכסא.
“תן לו את הכסף אשר בכיס הזה”, אמר רודאלף אל הרופא, והרופא הניח את הכסף ביד המורה הרועדת.
“בכיס הזה”, אמר רודאלף אל המורה, בכיס הזה תמצא כסף די מחסורך כל ימי חייך, ובכסף הזה תשכור לך בַּיִת במקום בודד, ותבלה שם טְפָחוֹת ימיך, עתה הִנך חפשי… לֵך וְהִנָחֵם על רֹעַ מעלליך, וה' יסלח לך, כי אל טוב וְסַלָח הוא!".
“עִוֵּר אני!”, צעק המורה פעמים רבות מנהמת לבו וְבלי דעת מה הוא עושה לקח את הכסף אשר נתן לו הרופא.
“פִּתחו הדלת וְיֵלֶךְ לו!”, אמר רודאלף בפנים זועפים מאד.
“אויה! הנני עִוֵּר! אנכי! עִוֵּר! עִוֵּר! עִוֵּר! אויה, אויה נא לי! צעק המורה בבכי ונהי תמרורים. אֵלִי! אֵלִי! אמת הדבר! עִוֵּר אנכי! שתי עֵיני נֻקְרוּ! עִוֵּר! עִוֵּר אנכי! –”.
הנך חפשי, גם יש כסף בצַלחתך, לֵךְ, לֵךְ מזה! –" אמר רודאלף אליו.
“אך אנא אֵלך?”, נָהַק המורה בקול בֹּכִים, “אהה, אנא אֵלך ואנכי איש עִוֵּר? נורא הוא הרצח אשר עשית לדכא עד חרמה את הֵחַלָש ממך!! –”, ובדברו חָרק בשִניו בזעם נורא מאד.
“ואתה מרצח!”, הִרעים עליו רודאלף בקול פחדים, “ואתה מרצח מדוע דכאת אתה בזרוע עֻזך את כל אין אונים וחלשים ממך –”.
“הוי!” צעק המורה, “למה לא הרגתני? הרגני נא הרֹג! כי טוב מותי מחיי!! –” הה, מה חַיֵי איש עִוֵּר? הלא אַכֵּף לכל ילוד אִשה, אֵחת מקול עָלֶה נִדף, כל מוצאי יתעלל בי, גם נער קטן יוכל עשות לי כטוב בעיניו אם לחסד אם לשבט! – מה אעשה כעת? אנה אלך? אנה אברח? אלי! אלי! אלי! –".
"הלא נתתי לך כסף, אמר רודאלף אליו.
"הה, כל רֹאי יגנבו את כספי – ענהו המורה בפנים נזעמים.
“כל רֹאך יגנוב את כספך! ההִשמעת לאזניך את אשר דברת בלשונך? הידעת את נפש הָאֹבֵד אם יגֻנב כספו? ה ראש חברי גנבים! אתה שלחת בגנבה את ידך שנים רבות ברח לך מזה, גַנָּב, שודד ומרצח!”
“בְּשֵם ה' חוסה נא עלי”, דבר המורה תחנונים, “חוסה נא עלי וְצַוֵה לאחד מהסרים למשמעתך לנהלני ולהביאני אל בית מקלט… אויה נא לי, איככה אוכל ללכת ברחובות קריה בלי מנהל ומחזיק בידי?… הרגני נא! קח את נפשי בגֹדֶל חסדך, כי אֶבחר במות מחיים!!”
“לא אמיתך למען תִחיה וְתִנָּחֵם על פּשָׁעיך ותָשוב את ה' –”.
“לא אֶנָּחֵם ולא אשוב אל ה' כל ימי צבאי!” צעק המורה בזעם אפו, לא אנחם מפשעי,אך אנחם מצָרי ואנקמה מאויבי!!", הוסיף השודד לצעוק בקצף גדול מאד ויחרוק בשניו וירקע ברגליו וינופף אגרופיו ויקפוץ מכסאו. אך בצעדו שני צעדים, נסוג אחור ברעדה ויאמר: לא, לא – אור עיני אין עוד אִתִּי ומה אוכל עֲשׂוֹת? – ובכל זאת עוד אני גְדָל-כֹח ורב אונים! נוּדוּ לי מסביב! אך מי יגוד לי? אין מנַחם וּמְרַחֵם!?
הפַחד אשר פָחַד חרבונה בראותו את המראה הנורא הזה, לא יְתֹאַר באֹמר ודברים; הכָרת פניו עֲנְתָה בו כי רִגשי חמלה מתנוססים בקרבו, ויגש אל רודאלף וידבר באזנו בלאט: אדני! המורה נשא את עונו, כי איש דמים הוא וגם את נפשי זָמַם לקחת – אך עתה הוא עִוֵּר – עִוֵּר – וּבָכֹה יִבכה תמרורים – חזיז ורעם! נהפך לבי בקרבי וּמֵעַי הָמו לו – הוא חָרֵד לָלֶכֶת ברחובות קִריה פן יֵרָמֵס תחת פרסות סוסים או פן יגנבו הנערים השובבים את כספו – האהיה לו למנַהל? האֶנהג אותו אל מקום מקלט אשר לא יאֻנה אליו שם כל דבר רע? –".
“עֲשֵׂה אתו החסד הזה”, ענה רודאלף בידידות, כי טובת לבבו נגעה עד לבו, ויחזק בידו ויאמר אליו: “לך נא אתו ועשה כאשר דברת”.
חרבונה קרב בלאט אל המורה וינח את ידו על שכמו,
המורה התפלץ וַיִסֹּג אחור.
“מי זה נָגַע בי?” שאל ברעדה.
“אנכי”.
“מי אתה?”.
“חרבונה”.
"הגם אתה חפץ לְהִנָקֵם בי?
“לא אך חפצתי לנַהל לך ולהביאך אל מקום מקלט הבה לי ידך!”
“אתה תנהלני? אתה?”
“אנכי, כי נכמרו נחומי עליך בעת הזאת, לֵך נא אתי!”
“התאבה לפרוש רשת לרגלי?”
“הטרם תדע כי לא איש בליעל אנכי, וחלילה לי הוֹעִיל להוָתךָ – לכה ונלכה, כי אָתָא בֹקֶר –”.
“אתא בקר! – הוי, ועיני לא תראינה עוד בֹקֶר! –”, קרא המורה בבכי ונהי תמרורים.
רודאלף נִלאה נְשׂוא עוד את חזות קשה זאת כי נשפך לארץ מְרֵרָתוֹ למראה עיניו, וילך לו עם הרופא ויתן אות גם לשני אנשים הנזכרים וילכו גם המה, וַיִוָתֵר חרבונה עם המורה בבית.
“הבאמת יש כסף בכיסי?” שאל המורה אחרי כי נדמה רגעים אחדים.
“אמת הדבר”, ענהו חרבונה, “אנכי הניחותי חמש אלף שקלים בכיס הזה כאשר צֻויתי, בכסף הזה תוכל לשכור לך בית איש ישר רחוק משאון קריה, או אם תחפוץ אביאך אל בית עלוקה –”.
“לא, כי היא תגנוב את כספי –”.
“האביאך לבית חמוץ-זרוע?”
“לא, כי הוא יתן בבָרותי ראש למען קחת את כספי”.
אם כן אנא אובילך?"
“גם אנכי לא ידעתי! –. אתה לא מחֶבר גנבים, החביאה נא איפוא את כיס הכסף באדרתי לבל תראה לילית –”.
“לילית? הלא היא אספה לבית אספי דלים להֵרפא שם מִּשֶבֵר רגלה אשר שִברתיה בהרימה את חניתך לדָקרני בהֵאבקי אִתְּך –”.
“אך מה תהי אחריתי?”, צעק המורה בקול בּוֹכִים, מִפְרְשֵׂי לֵיל צלמות על עפעפי כמֵתי עולם, ואנה אלך? אנה אפנה? ועל מי אָנוסה לעֶזרה? – האף גם זאת כי לראות את האנשים אשר הרגתים, גם חָשְׁכַת לֵילִי אור בַּערני…". ובדברו חָרד חרדה גדולה, וישאל את פי חרבונה: “הגידה נא לי אם הֵמַתִּי את הסֹכן אשר על הבית הזה? _”
“חַי, חי הוא”, ענהו חרבונה.
“טוב הדבר”, אמר המורה וַיִדֹּם רגעים אחדים, ופתאם הִתקצף וַיִרְגַז וַיִרְעַם על חרבונה בקול זעמו: “אתה, אתה הֲסִבֹּתָ בנפשי – אתה כי מנעתני משפוך את דמי הַסֹּכֵן ולמצוא כל הון יקר – ורק בך האשם כי נקרו את שתי עיני –”.
“רב לך דַּבֵּר כזאת – ועתה הגידה נא לי התלך אִתִּי או לא? אנכי עיף ויגע, חבלי שנה נופלים על עיני, ולמחר אֶכַּף לשוב אל עבודתי – ועתה אנהלך לכל אשר תחפוץ, ואחרי כן אתן שנת לעיני”.
“אך אנה תנַהלני? הה! לא ידעתי –”.
“שמע נא, אם יש את נפשך אביאך אל בית מגורי ושם תֵּשׁב עמדי יום או יומים, ואולי אמצא אנשים ישרים אשר לא ידעוך ויחמלו עליך בראותם כי אור עיניך אין אתך –”,
ָׁ“עליך חרבונה! עליך אֶשָׁעֵן, באשר תוליכני אלך ובך בטח לבי כי לא תגע בכפך אֶל כיס כספי, כי איש אמונים אתה –”.
“רב לנו לַהג הרבה!”
“הנני מגיד לך דבר אמת כי לבי רָחַש לך אלף תודות על חסדך עמדי, ומאד יִפָּלֵא בעיני – אהה! – מאד נפלאתי כי לא תִקֹּם ולא תִטֹּר לי – אות הוא כי לב ישר לך ורוח נכון בקרבך –”. כֹּה דִבּר המורה בלב נכנע ויאנח.
“חזיז ורעם! כן אאמין גם אני, וגם האדון רודאלף הגיד לי כן”.
מי הוא האיש הזה? לא בן אדם הוא! לא! אך אריה מיער, נָמֵר אכזרי ושַׂר השחת!!", קרא המורה בזעם נורא מאד.
וחרבונה הניע בראשו ויאמר: “התלך אתי?”
“התביאני אל ביתך?”
“אֶל ביתי”.
“הבטיחני כי לא תִקֹּם ולא תִטֹּר לי על כי נלחמתי בך!”
“חֵי נפשי כי סלחתי לך!”.
“הידעת נאמנה כי לא הֵמַתִּי את הַסֹּכֵן? –”
“ידעתי מאמנה!”
“טוב הדבר! כי לא שַׂמְתִּי בו על חֲלָלַי נוֹספוֹת –”. אמר המורה בקול דממה, וַיִּשָׁעֵן על זרוע חרבונה וצאו שניהם מבית רודאלף אשר באלוני בכות.
תם החלק הראשון
-
גאלעערענ–שקלאפפען, הם החטאים בנפשותם אשר נחרץ מִשפטם לְהִאָסִר אֶל יַרכתי האניה עד כי יֵרָצֶה עונם ↩
-
באָהנענשטראססע. ↩
-
פאָלקס לידער. ↩
-
מלשון חֶרֶב מחריב, כי הוא הֵנִיף חַרְבו וַיַחרב את זְעומיו. ↩
-
זאֶנגערין, דיא נאכטיגאלל ↩
-
יין שרף ↩
-
אונבעקאננטער. ↩
-
ראָטה ארם, וִיכֻנֶה כן על כי הוא איש דמים וזרועו חמוצה תמיד בַדָם. ↩
-
בעקעגנטניס, איינגעשטענדניס. ↩
-
דער שולמייסטער. ↩
-
מייסטער, כפי‘ הרמבמ’ן על פסוק שיחה ה' מורה להם (תהילים ט' כ"א). ↩
-
דאס ווייסע קאנינבען ↩
-
עם אשתו החדשה. ↩
-
הוא מאכל בלול מבשר ודגים וירקות ושארי מיני אוכל אשר יטעם לחֵך בני דלת העם בצרפת. ↩
-
כמו חרשי צירים (ישעיה מ“ה ט”ז). ↩
-
דיא גאלטאיילע, ונקראת כן על כי היא מִיִלֶלֶת בלילות –. ↩
-
אם יפלא בעיני הקורא מעשה רֶצַח כזה, ישאל נא את פי כל באי שערי פאריז ויגידו לו כי מידי יום ביומו יִשָפטו בה אנשי דמים כאלה המכים ילדים קטנים מַכות בלתי סָרות ומֵפילים את שִיֵניהַם או את עיניהם, גם אָבות וְאִמוֹת יֵעָנְשוּ שמה בפלילים על עֲשותָם מעשים רעים ונוראים כאלה לִפְּרִי בּטְנָם, וכל עֲמַל השופטים ועיני העֵדה ישאר מְעַל לַעצור ברוח בני האספסוף לבל יוסיפו עוד לעולל עלילות רֶשַע כאלה –. ↩
-
געוויפענס = כיסע. ↩
-
זיגנאלאמעגט ↩
-
האביכט. ↩
-
פיה – האֶנדלער. ↩
-
דער האאריגע, כמי שְׂעִיר (בראשית כ“ז י”ז). ↩
-
כַספו הוא בגנֵבָה, יקח מן הכיס בַּשְוָקִים, ויעביר את הַמֶכֶס –. ↩
-
נוממער. ↩
-
כמו וְתֶרָאֶה (דברים י“ד י”ג) והוא צפור אשר עיניה למרחוק יביטו לָטוש עֲלֵי טַרְפָה. ↩
-
עספאֶרקאֶסלינג. ↩
-
פשר הדברים הנסתרים האלה, יִוָדַע להקורא במרוצת הסִפור הזה בתולדות רודאלף. ↩
-
פשר הדברים הנסתרים האלה, יִוָדַע להקורא במרוצת הסִפור הזה בתולדות רודאלף. ↩
-
גאלד גרובע. ↩
-
אֵררעסא. ↩
-
מאגדזיכטיג. ↩
-
שילד. ↩
-
פעריקע. ↩
-
בערינגונגען,כמו דָבָר דבור על אפניו (משלי כ‘ה י’א) וכל החוקרים השתמשו בזה לאמור באופן זה וזה, על אפנים האלה – –. ↩
-
שאפפאט. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.