מהתחנה האחרונה של מסלת-הברזל עד העירה שהייתי צריך לנסוע שמה בעגלה, היה רק כחמש ועשרים וירסטאות; אך בתקופת גשׁמים זו היתה הדרך מקולקלה מאד, וסוסו הכחוש של בעל-העגלה שלי הניע רגליו ברב עמל: מראש יכולתי אפוא לשער, שלא אגיע עד העירה קודם חצות לילה.
הטלטול עד חצות לילה בליל-גשמים לא היה נעים כלל, כמובן. אך עגלה אחרת, טובה מזו, לא הזדמנה לי, ואצל התחנה הקטנה והשוממה לא היה מקום ללינת לילה.
מוכרח הייתי אפוא לנסוע. לאשרי נוכחתי במהרה, שאם גם סוסו של בעל-העגלה שלי אינו משובח ביותר, הרי בעל-העגלה עצמו משׁובח ומשובח מאד. ניכר היה בו, שאינו שתקן מטבעו, וכשׁהכיר בי, שאני מתענין בשיחה, התחיל מספר לפני בחשק, ודבר זה עמד לי, שלא תארך לי השעה יותר מדי…
– מה? שואל הוא, משום מה אין בעלי-עגלה אחרים נוסעים מהעירה אל התחנה? ולשם מה יסעו? בנאמנות, רוחים גדולים יש למצוא בכאן! יש שאתה נוסע שתי פעמים ביום אל התחנה, פעם אתה מרויח שני זהובים, ופעם שגם זה אין…
– א, מכיר הוא את עירתנו משנים קדמוניות? וכי יודע הוא, מה היא עירתנו עכשיו? חורבה, חורבה גמורה! את מי ימצא אצלינוּ? מי ומה נשאר? והמועט הזה שנשאר, איך הוא חי, מה עלתה לו!
– איני מדבר בזה שהיה לפנים, לפני עשרים שנה, כשׁהיינו נוסעים בכל שבוע ושבוע אל עיר-הפלך בהעגלות-המקורות שלנו, הרתומות לשלשה וארבעה סוסים… בנסיעתנו לשם היתה העגלה מלאה גבינה, חמאה, ביצים, דבש, בד ועוד, ובחזירתנו משם היתה אותה העגלה מסובלה בכל מיני סחורה של כרך, בכל מה שהפה יכול לדבר… הוסף על זה עוד את הנוסעים, בשכר שנים-שלשׁה רובלים לגולגולת… מה יש לדבר – עירתנו של הימים ההם! מי היה דואג אז אצלינו לפרנסה? מי לא ראה אז חיים טובים? זה היה עוסק במסחר יערות, זה – בתבואה, – וחנויות, בתי-מרזח ואכסניות? וכי מעטות הן הפרנסות שהיו אז אצלינו? והפרנסה היתה מצויה בכבוד, בשלוה, עד שלא נצרכו בני-אדם לנוד לכל המדינות, לפזר את הבנים על כל שבעת הימים, כמו שאנו רואים בימינו אלה…
– שואל הוא, אם נוסעים מהעירה? מוטב שישאל, אם נשׁאר מי במקומו… נשארים בכאן רק הזקנים, שאין להם מקום לנסוע, והדור הצעיר, כמעט שגדל מתחילה פרשת: “לך לך!” לאמריקה, אם לאנגליה, או סתם למרחקים, לאן שישא הרוח, ובלבד שלא להשׁאר בבית…
– וכי מתקבלים כספים? הרי זהו המעשה, שבשנים האחרונות כמעט שפסק גם זה לגמרי. ואם מקבל לפרקים איזה אב חלוש, איזו אם זקנה וחולה עשרה או חמשה-עשר רובלים לפני החג – מה בכך? וכי יש בזה כדי ספוק איזו צרכים?..
– לפני עשר, שתים עשרה שׁנה – היה זה ענין אחר לגמרי. השנים לא היו טובות ביותר, אפשר להגיד, שהיו רעות כבר… אך, יודע הוא? הנה אני עצמי לא הייתי נוסע עוד אל עיר-הפלך, צמד סוסים אחד כבר מכרתי, עגלה-מקורה לא היתה לי גם כן, ואף על פי כן – הלואי שהיה לו עכשיו ולו רק החצי ממה שהיה לי אז! כמו שהוא רואה אותי, הייתי נוסע אז שתי פעמים בשבוע אל עיר-המחוז (התחנה הארורה לא היתה אז עדיין!), ויש שהיו מזדמנים נוסעים אחדים. תדיר היו איזו “רשימות” מהחנונים שלנו לקנות ולהביא בעדם מיני סחורה שונים, אך העיקר היתה הפוסטה…
– כן, מתפלא הוא, אינו מבין פוסטה זו מה היא? דבר פשוט הוא. אצלינו היה בשנים ההן מין נשים מיוחד, שקראו להן בשׁם “אמריקניות”, או גם – “עשירות אמריקניות”. אלה היו נשים, שבעליהן נסעו לפני איזו שנים לאמריקה, והן עצמן נשארו בכאן והיו מתפרנסות בסכומי הכסף, שהיו בעליהן שולחים להן מהתם. בעד העשירות האמריקניות הללו הייתי מקבל בהפוסטה שבעיר-המחוז מכתבים והזמנות. ומזאת – היאמין לי? – היתה לי הכנסה יפה…
כאן נשתתק בעל-העגלה שלי לזמן ארוך. מהלך היה כמקודם לאטו על יד העגלה,אך היה כפי הנראה, שקוע כל כך במחשבותיו, עד ששכח אפילו לזרז בסוסו. דבר זה לא היה שוכח אפילו באמצע שיחתו, וכאן שקע כל כך במחשבות, עד שׁלא הרגיש כלל בסוסו ובעגלתו…
וכשהתעורר מחדש לאחר איזה זמן והתחיל שוב מספר, ניכר בקולו שנוי גדול: הוא היה רק יותר עגום, ומלא מעין איזו געגועים.., דומה היה, כאילו הוא מדבר יותר אל עצמו משהוא מספר בפני אחרים…
– איה הן עתה כולן? נשאן הרוח ופזרן בכל קצות הארץ… זו במזרח וזו בצפון – מי זוכר עוד אותן?…
– מדמה הוא, שהיו רוצות בכך? מדמה הוא, שבנקל כל כך עלה להן להחליט בנפשן לנדוד למרחקים?… היו יללות לא מעטות… די דמעות נשפך… אך מה מועילות כאן בכיות ויללות? אךְ התגברה האחת, השנית על פחדה, ובפני האחרות כבר היתה דרך כבושה…
– כך נדדו הכל, ועירתנו נשארה שוממה, עזובה, חורבה גמורה, בית-עלמין, שמתנודדים בו צללים – מתים מועטים.
– חורבה גמורה… בית-עלמין… – חזר בעל-העגלה שלי עוד פעמים אחדות כאילו בפני עצמו, בלחש יותר ויותר, ולבסוף נשתתק לגמרי.
מהלך היה דומם, לאטו על יד העגלה, ורק לפרקים היה מזרז בסוסו הכחוש, שהניע רגליו ברב עמל.
מעשה שטן / ישעיהו ברשדסקי
סוף סוף זכתה רח’קה לשמוע, שקרא הבוכהלטר מתוך הרשימה הארוכה בשמה, והגזבר מנה ומסר לידה את הרובל ושלשים הקופיקות – שכר עבודתה לשבוע.
היא קמצה את הכסף בכף ידה השמאלית, מפני שבידה הימנית החזיקה חבילה קטנה – פת לחם, שהשאירה מסעודתה, ואיזה כלי-חרס שהביאה בו מביתה קשוא מלוח ומי-משרה שׁל קשואים, – שני אלה כרוכים במטפחה – סמרטוט…
להתעכב יותר, עד שתכרוךְ את הכסף בהסמרטוט המיוחד לכךְ שהיה מונח בכיס שמלתה,– לא רצתה, לא היתה לה שהות.
וכשנכנסה לתוך הסוכה הצרה שאצל השער, והשומר התחיל ממשמש כמנהגו בבגדיה ובודק בחבילה שבידה, שמא מעלימה היא ומוציאה בהסתר מהפבריקה פפירוסים או סיגרות, – נראה לה, שבאותה פעם דוקא מאריך הוא בבדיקתו יותר מהרגיל, ומשום כך התרעמה עליו בלבה מאד.
כמה רע בר-נש זה, שמעכב אותה דוקא בשעה שׁהיא נחפזת כל כך!
החמה שוקעת כבר; עד שתעבור אותו המרחק הרב, מהפבריקה עד ביתה, ידליקו בודאי את הנרות, – והמלאכה המרובה, שהיא צריכה עוד לעשות עד סעודת-הערב, מתי תהא נעשית?
היא היתה רצה כל הדרך, וכשנכנסה לביתה, מיד התחילה מתעסקת במלאכּתה בזריזות מיוחדת.
קודם כל היתה צריכה להביא דלי מים מהבאר הקרובה, כדי שלא לתת פתחון-פה “להדודה” לקבול עליה, ששופכת היא את כל המים, המוכנים לצרכי הבית –
וכשהביאה את המים, התחילה מטפלת בקערת-החרס הגדולה.
קערה זו משמשת בכל ימות השבוע לצרכי שׁופכין בבית, ובערבי שבתות וימים-טובים, כשרח’קה צריכה להשתמשׁ בה לרחיצת הראש, מוכרחה היא בכל פעם להקדים ולשפשף הרבה את הקערה המזוהמה, כדי להכשירה לתשמיש חדשׁ זה.
וכל מלאכות אלו היו רק הכנות קודמות; הרחיצה, חפיפת הראש וההלבשה נטלו עוד ממנה זמן רב, וכשהשלימה כל אלה כבר היו כל בני-הבית מסובים אל השלחן ומזומנים לאכל את “הארוחה” השניה, בעוד שהיא לא טעמה עוד אפילו את פרוסת “המוציא”…
אכילתה היתה איכלה חטופה, ולסוף הסעודה, בשעת ההפסקה בין הבשר והלפתן, היתה לה כבר שהות להפסיק גם כן קצת באכילתה.
באמת, מוחלת היתה בשמחה על חלקה בלפתן, אלמלא יראה מפני הערתה העוקצת של “הדודה” –, ואחרי שצריכה היתה להמתין על כרחה עד סף הסעודה, קרבה בינתיים אל החלון הקטן והציצה בעדו לחוץ…
וכשחזרה אחרי רגע קטן אל מקומה, לא היתה לה עוד מנוחת נפשה הקודמת.
נכר היה בה, שהיא דואגת, חוששת לאיזה דבר, שׁאינו נעים לה כל עיקר.
מבטיה נפנו בכל רגע שלא מדעתה לצד החלון, ותיכף אחרי הסעודה מהרה ויצאה לחוץ..
עומדת היתה ומסתכלת בהעננה הכבדה, ההולכת ומתעבה, ונפתוליהם המשונים של הברקים הדקים והארוכים, שהתחילו משׁתלשלים לרגעים בקצה האופק –
רוצה היתה לקוות, שהעננה תעבור מעל להעיר ותשתפך רחוק, רחוק מזה, שם בשדה…
אך הברקים הרחוקים נעשו קרובים יותר ויותר…
וברק אחד, גדול ורחב, האיר פתאום את חצי השמים בשלהבתו הלבנבנה-כתמתמת; תיכף אחר זה עף כחץ שלוח בחצי השמים ברק דק ועקלקל, וכמעט בעונה אחת עמו נשמע רעם אדיר וחזק.
רח’קה הזדעזעה, חזרה צעדים אחדים לאחוריה.
באותו רגע התחילו נופלות טפות גשם גדולות ובודדוֹת, שהכריחו אותה לחזור עוד צעדים אחדים לאחוריה, עד הפתח…
– מעשה שטן… ערב חפשי יחידי זה – כמה מחכה היא לו!…
וטפות הגשם הולכות ונעשות תכופות יותר ויוֹתר: מטר סוֹחף נתך ארצה ברעש…
לא קבצנית / ישעיהו ברשדסקי
למה עשיתי זאת – איני יודע בעצמי. מהלך הייתי בשעת ערבית ברחוב. בחוץ היה קור וטחב, גשם של בציר דק, קר, עגום וממושך הסתנן בלי הפסק מלמעלה, כמו מתוך נפה דקה, ומלמטה התבוסס רפש דק לכל מדרך כף רגל… לשהות יותר בחוץ לא היה נעים כלל, ובבית היו צפויים לי ארבעת כתלי חדרי הקודרים והאלמים יחד עם בדידות כבדה ומעיקה…
בבואה קודרת של אשה – אחת ושניה פגעה בי, קראה אותי אחריה – ואני עברתי על פניהן בלי משים; אצל השלישית, איני יודע בעצמי משום מה, התעכבתי.
– לא רחוק מזה, החצר השלישית…
– לא, אתי אל ביתי.
ורק כשהיינו מהלכים כבר שנינו יחדו, התחלתי מבקש אמתלא.
“בחוץ כל כך קר, הטחב כל כך אי-נעים… עניה זו סובלת קור, רעב, מרגישה את עצמה גרועה אפילו מכלב נדח – תתחמם אפוא קצת, תסעד את לבה, תשמע מלת-חבה, דבור אנושי… תטעים אפוא פעם אחת, לפחות, טעמה של התיחסות טובה, מלבבת, לא גסה, בהמית איגואיסטית”.
מאכילה לא הסתלקה, אלא שגם שתיה נוחה לה. שלחתי להביא יין-שרף, שכר, כרכשאות, סרדינות.
בינתיים פשטה מעליה את מעילה, הסירה את מגבעתה. היא היתה עוד צעירה למדי ופניה – נאים, לא בלים ביותר, רק קולה היה צרוד קצת ומתחת לעיניה נראו תפוחות כחולות, כהות.
בעסקי הבית היתה בקיאה, כנראה: היא ערכה את השולחן כהוגן, סדרה יפה את הקערות והכוסות.
– לחיי שנינו!
אופן הברכה והרקת הכוס לתוך פיה – עשה עלי רושם כבד, לא נעים.
– אה, מה זה אתה יושב עגום כל כך!… מה לך?… צריךְ לבדח דעתך קצת, לעורר אותך!…
היא התחילה מבדחת אותי על פי דרכה, התחילה מעוררת בקרבי את התאוה… באותה שעה נסיתי אני מצדי להשיאה לשיחה שׁל ידידות, נסיתי לנגוע באותם הנימים הדקים והענוגים, החבויים עוד בודאי שם עמוק עמוק באיזו פנה אפלה של נשמתה, ולעורר בקרבה באופן כזה את הרגשות האנושיים היותר טובים והיותר נאצלים…
– ומה? אולי עת היא כבר…
היא הוציאה מפיה שתים שלש מלים כל כך גסות ומנוולּות, ובאותה שעה צחקה בצחוק כל כך פרוץ, חצוף, מחוסר-בושה, עד שהרגשתי פתאום בעצמי, כאילו שפכו עלי קיתון שׁל מים קרים…
וכשנסיתי שוב לבאר לה, שלא לכך התכוונתי כלל, שׁלא כדרך זכר ונקבה, אלא כדרך אדם וחברו קראתי אותה אלי, – שמעה את דברי באי-סבלנות גלויה, בהעויות של אי-רצון ברור על פניה.
– לאיזה צורך אפוא קראת אותי אליך?!… מה היית רוצה ממני?…
ועיניה הבריקו משנאה וכעס, בשעה שהתחילה מתלבשת במהירות.
– מה, וכי קבצנית אני?… נדבה הוא נותן לי?!… – התקצפה פתאום מאד, כשנסיתי להגיש לה שׁטר של שלשה רובלים.. היא הזדקפה, הרימה את ראשה בגאון והביטה רגעים אחדים ישר בעיני כרגש בוז עמוק ושנאה איומה.
כשנדחפה בסערה מחדרי סגרה אחריה את הדלת ברעש, עד כי רגזו קירות החדר.
באיזה אופן הגעתי עד המקום ההוא. איך נדחקתי בתוך המון צפוף כזה – איני יכול להגיד בעצמי בבירור… דומה הוא, כאילו לא רגלי נשאוני, אך נחשול, נחשול שׁל בני-אדם חיים, תקפני פתאום, הרימני בכח אדיר ונשאני הלאה, הלאה – שלא בידיעתי… נשארתי עומד רק אז, כשהשתפך הנחשול עצמו והתערב בתוך הים שׁל בני-אדם, שרתה וסער מסביב.
כאן היתה לי שהות להסתכל במה שנעשה מסביב.
זה היה באמת ים סוער של בני-אדם, אשר על פניו התגודדו והתנופפו כדמות גלים כובעים, מגבעות, מצנפות ומטפחות מכל מיני גונים וצורות… והים הזה הציף את כל הרחוב הרחב משורת הבתים האחת עד השניה, מהקצה האחד עד השני, לכל מראה עיני.
באויר הורגש כעין זמזום שלל נחיל דבורים גדול ועצום מאד, ובזמזום שאינו-פוסק זה נבלעו, אבדו קריאות רמות בודדות: נכרה מרחוק רק זאת האחת, איך איזה בן-אדם פוער וסוגר פיו, מתנועע ומניע ידיו בחזקה…
פתאום משתתק קצת הרעש, ובאותה שעה נעשׁה הדחק מסביב יותר גדול. נדחקים יותר כאן, כדי לעשות ריוח קצת שם, להלן.
בתוך הדממה כל העינים נפנות לנקודה אחת, שפלי-הקומה מתנשאים על בהונות רגליהם, מותחים צואריהם, כדי לסכות מעל לכתפי חבריהם.
קצה אחד של ארון עטוף שחורים נראה לאטו מבעד למזוזת הפתח; לאטו זוחל ונגלה הקצה האחר.
– אחד, – מונה אני בפני עצמי במין שלוה משונה של דכדוך-נפש מיוחד. מאחרי אני שומע קול קורא בשם.
– שנים, – מוסיף אני למנות בפני עצמי; אחרים בקרבתי קוראים את השם.
– שלשה… ארבעה… חמשה.
עוד ועוד – האין קץ לאלה?
עוד ארון אחר עטוף שחורים זוחל ויוצא לאטו. עובר רגע, עוברים עוד רגעי צפיה קשים אחרים… לא, לא נראה עוד!…
אך בחוץ נמשכת השורה הארוכה של הארונות, העטופים שחורים ומתנודדים לאטם מעל לראשי הנושאים-המתנדבים.
וים-האנשים הגדול והנורא הולך ומתנועע גם הוא לאטו, לאט, לאט מאד, וכמעט שלא נכרה תנועתו…
שוב נסחף אני ונשא בתוך הנחשול העצום שׁל בני-אדם חיים. הים הרחב, אשר זה לא כבר השתפך על פני כל סביביו וגליו העצומים והרחבים קולעו והתנועעו אנה ואנה, – הולך ומשנה צורתוֹ מעט מעט, הולך ונהפך ליאור איתן, הזורם ברעש לעבר אחד בתוךְ התעלה, אשר התוו לו משני עבריו גדותיו התלולות – שני הטורים החסומים של הבתים והחומות…
ויש שנדמה, כאילו לא האנשים מתנועעים והולכים לפנים, אך הבתים משני עברי הרחוב הולכים ונסוגים אט, אט לאחור…
וכשמשתפך זרם-היאור מהרחובות הרחבים אל הסמטות הצרות יותר, הולך הוא ומתמתח כדמות רצועה שחורה ארוכה. ארוכה מאד, בלי ראשית ובלי סוף…
הרצועה השחורה הולכת ונמתחת בלי סוף.
היא נעתקה כבר מתוךְ רחובות-העיר הצרים, וקצה הקדום מתפתל על פני הנתיב הנפתל בין גבעות-החול הגבוהות, – על פני הנתיב הצר, המתפתל ועולה מעלה מעלה ומגיע עד השערים הקודרים של בית הקברות שם בקצה גובה הגבעה…
בשפולי ההר מלמטה משתרעים כּבר צללי-נשף רחבים והאופל הולך ועב, אך שם מלמעלה מבהיק עוד הנוגה החכלילי של יום-החורף הקצר, ולאור הנוגה החכלילי והגוע על פני הנתיב עם נפתוליו המשונים בצלע הגבעה, מקבלת שורת הארונות השחורים, שׁעליה מלמעלה מרפרפות הרצועות המגוונות, – צורה פנטסטית נפלאה, המרהבת את העין במראה המשונה.
בלי משים נצמדים המבטים אל הארונות עטופי-השחורים, המתגודדים שם לאטם, ואל הרצועות הארוכות, המרפרפות ממעל לראשי המלוים בכתבותיהם השונות…
ויחד עם צללי-הנשף הקודרים, הזוחלים מאחרי כל תל, מאחרי כל שיח, והולכים ומשתרעים על פני כל מסביב, – יחד עם הצללים העגומים הולכת ומשתפכת מסביב איזו תוגה חשאית ועמוקה – חשאית ואלמת כצללי-הנשף גופם…
זה כבר עומד אני בדד.
פתאם קצה נפשי בכל הנחיל הטורד הזה של דבורים – בני-אדם, המזמזם ומזמזם מסביב בלי-הפסקה. מה לי ולכל אלה? מה לכל אלה ולי? מה לכולנו ולאלה שם, אשר נאלמו לנצח וכוסו שחורים בתוך הארונות הצרים?…
ואם אולי קרובים היו היום ללבבנו, האם לא ישובו מחר להיות זרים לנו, זרים בהחלט?!
גם היום אין אנו מרגישים, שהם חסרים לנו, שבמותם נשׁאר מקום פנוי בלבנו, שחלק מנשמתנו נקטע יחד עמם…
ואלה המעטים?… זו?…
זרים רבים אחרים יפים מזה, מקושטים בפרחים מרהיבי עין יותר, ברצועות רחבות עם כתבות נמלצות יותר, – האפילו כמעט לגמרי, עשו לבלתי-נכר כמעט אותו הזר הפשוט והדל עם כתבתו הפשוטה והענותנית; אף על פי כן הרגשתי בו, וגם עתה איננו מש מנגד עיני.
“לאהוב לב…” – על רצועה צרה אחת, על השנית – שם-אשה ענינתי, בלתי מפורסם כלל.
על פי מקרה מכיר אני את שני השמות הללו ויודע את המעשה הקצר והפשוט.
זהו מעשה פשוט ומצוי בשני לבבות, שׁהתחילו דופקים זה בעד זה בעז יותר ויותר, מעשה רגיל בשתי נשמות מקורבות, שׁנחלצו לפרקים ממחשכי העוני, מענויי המחסור, והתענגו שעות מעטות על אור ואושר…
אמנם לא לעתים קרובות מאד זכו לכך; לא בכל עת תמיד היו יכולים ליהנות מאשרם הפרטי… כשהיה האחד מתהלך חפשי, היתה האחרת כלואה בבור, וכשהזדמנו עתים, שהיו שניהם מתהלכים חפשי, לא היתה שעתם פנויה בכל פעם בעד עצמם…
ואף על פי כן, באותם הרגעים המעטים והיקרים, שהיו מזדמנים יחדו, היו שנות-העלומים עושות את שלהן. לבוֹת שׁניהם דפקוּ בעוֹז, בתוקף יותר, ושתי הנשמות התקרבו, התלהבו יותר ויותר.
תקוות, חזיונות, חלומות נעימים – מי לא טעם אותם בתקופת-חיים זו?
ופתאום…
מה כחו של זר דל, כחן של מלים פשוטות היורדות על רצועה שחורה – להביע אותם הרגשות הטמונים עמוק עמוק, החבויים בסתרי הנפש?… – – – – – – – – – – – – – – – – – –
מסביב שלוה, דממת-תוגה עמוקה, רק מרחוק, מבית-הקברות שם בקצה גובה הגבעה כאילו נשמע הד יללה עצורה, יבבה חרישית…
מי יודע, אולי דמיוני מתעה אותי.
האחת והשנית / ישעיהו ברשדסקי
גם האחת, גם השנית קשורות אליו בכל נפש, מסורות לו בכל לב, בכל חום הנשמה.
האחת – זקנה, כפופת-קומה, בעלת פנים כחושים, מקומטים, – חורבה הרוסה למחצה, נר הולך ודועך.
השנית – בעצם העלומים הפורחים, פנים רעננים, קומה זקופה בגאון, מלאה חיים, אש תאוה, שלהבת חשק.
האחת לו נחלת העבר, והשנית – משאת-נפש של עתיד.
להאחת יקרה נפשו על פי קרבנות קטנים וגדולים לאין מספר, על פי שורה ארוכה בלי סוף של לילות-נדודים, ימי-עמל, רוגז ודאגה… השנית דבקה בו מתוך שלשלת ארוכה שׁל רגשות משותפים, רעות ומחשבות משותפות, מתוך ערבים של צפית קוצר-רוח, לילות-שׁכרון של חלומות נעימים, תקוות נפלאות, שאיפות נמרצות…
אך האחת מתקנאה בחברתה, עין האחת צרה באשרה של רעותה, כשנזרק לה מבט מלא אהבה מעיניו, כשמופיעה בת-צחוק של ידידות על שפתיו. כל אחת היתה רוצה שיהי כולו שלה; לכל אחת כאילו צר על החמימות המעטה של נשמתו, שהוא מחלק לפרקים לאחרת…
ארוכה, עזה ומרה היתה המלחמה החשאית בין שתי אלה.
אולם לו היה מלבד שתי אלה עוד דבר-מה, אשר לא נתן לו להיות מסור בכל לב גם אל זו, גם אל האחרת, – דבר-מה, אשר עשק אותו פעם בפעם גם מהאחת, גם מהאחרת…
דבר-מה נורא הוא, אשר נזרקה שיבה ממנו לפני עתה לא בקדקוד שחור אחד, אשר מגר לארץ לא אלון חסון אחד והוביל דומה לא נפש חיה אחת בלי עתה – – – – – – – – –
וכשהן נפגשות לעתים יחדו על יד האבן הקרה, הלחה והקודרת, עומדות הן ומסתכלות זמן רב זו בזו מתוך צעיף-הדמעות העב שעל עיניהן המאדמות והרטובות מבכי.
לא עוד קנאה מרה, אך רגש תודה עמוקה השות הן זו לזו.
אחד ושני / ישעיהו ברשדסקי
את האחד ידעתי לא מאתמול. יום יום, במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי אותו כפעם בפעם זוחל על המפשעה. שתי רגליו היו קטועות עד הארכובה; ובעברו ממקום למקום, היה מסיע את גופו בידיו, אשר שני דפי-עץ מרבעים היו קשורים אליהן ברצועות. מתחתיו היה כעין כר, מין אמתחת-בד, ממולאה מוך ומהודקה בחבלי-פשתן אל שוקיו הקטועות…
ויום יום ראיתיו זוחל ככה, – זוחל ומוציא כפעם בפעם מגרונו הגה משונה, הדומה יותר לקול בהמה גועה מאשר לקול אדם. הדבר הזה הועיל לו לעורר את רחמי העוברים, כי ישפילו להביט אל היצור המדוכה, הזוחל לרגליהם, וזרקו לו מטבע קטנה…
חליפות קיץ וחרף, חום וצנה, גשם ושלג – כל אלה לא עצרוהו מזחול. פעם דומם, פעם בקול געיתו המיוחדה – היה זוחל וזוחל, זוחל וחוטף כל מטבע קטנה, אשר אנשי-חסד זורקים לו…
ומראה הקטע האמלל עורר את לבי לחקור: איך בא לידי כך?
… נכר היה הדבר, כי זה ימים רבים, אשר לא היתה לו הזדמנות להשתמש במתנת-הדבור: דבריו היו מבולעים, ומובנים רק בכבדות רבה…
ובכל זאת, על פי דברי ספורו המבולעים, נודעו לי פרטי כל המאורע אשר הפך את הפועל הבריא, הנהנה מיגיע כפיו, לקטע מדוכא, הזוחל ברפש לאסוף נדבות… הסכנה היתה גדולה, רק כפשע היה אז בינו ובין המות…
ואחרי שנים רבות זכר עוד לטובה והודה מקרב לבו את האנשים הטובים אשר פדוהו מרדת שחת, ואת הרופא החכם אשר הציל את חייו בקטעו את רגליו…
כן הוא, זה היה משפט האחד; והשני?…
השני היה הטוב בידידי, חברי מנער, צעיר יפה תאר, בעל מוח חריף ולשון מלוטשה. הוא היה במבחר שנות עלומיו, כלו מלא כחות רעננים; החיים היו מפכים בו כמעין מי כבירים, ובכל תנועותיו נראו עליצות רבת-אונים, חדות-חיים בלי מצרים…
לא רבים היו המצליחים כמוהו גם בין ידידי-ההצלחה!…
ויום בא בחיי המצליח הזה – – –
ההיתה זאת תוצאת אהבה נכזבה? האם פגע אחד מהמון פגעי-החיים הקשים הראה פה את פעולתו?…
ואני זוכר, כי בערב ההוא היה צוהל ומתהולל עוד הרבה יותר מן הרגיל, ומחר בבקר…
אנכי לא האמנתי לשמועה, עד אשר ראו עיני!…
נפשי מאנה להאמין עוד ימים רבים אחרי כן…
ועוד במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי יום יום את הקטע המדוכא זוחל בידיו על המפשעה וגועה למטבע קטנה, אשר יזרק לו איש-חסד…
תוקף עלי שעמום מתוך בדידות, ואני נכנס לי לריסטורן.
מסביב אותו הרעש, המצוי בריסטורנים, – אותה הערבוביה המיוחדה של קולות שונים, המתבוללים יחדו.
ובגי-החבורה, שמסובים אל השולחן ממולי, משיחים וצוחקים בקול; ומתוך קטעי שיחתם, שמגיעים לאזני, מתוך צלצלי צחקים שומע אני בדיחות-דעת של קצת-מבוסמים…
פתאום פוסקים הם משיחתם, מרימים כוסותיהם, משיקים אותן זו לזו.
דברים אחדים בלשונות מתלבטות קצת, בקולות משתפכים של מבוסמים במקצת – וצלצלי נשיקות נשמעים…
… רק אני יושב לי בדד בפנתי…
– – – – – –
מתוך שעמום של בדידות בורח אני לבית מי ממכרי.
מכרי, איש-מעשה, יושב ודן עם חבירו, אישׁ-מעשה שׁכמותו, בעסק של שותפות חדש. מערים האחד על השׁני, ומערים השׁני על חבירו עוד יותר; וכך הם מתגוששים בערמומיות, עד שהם מנצחים זה את זה ומתפשרים וגומרים את הענין.
עומדים הם על רגליהם, מחבקים זה את זה ונושקים זה לזה…
“בשעה מוצלחת!”…
… ופורש לי אני לזוית מרוחקה…
– – – – – –
מטפס אני ועולה במעלות רעועות, צרות ואפלות, ונכנס לדירה דלה, צרה ושוממה.
וילון עב מורד על החלון היחידי, בגי-החבורה נכנסים בחשאי ומדברים בחשאי…
ולכל קול בחוץ, לכל זעזוע בחצר – הכל נפנים לצד הדלת. מטים אוזן להקשיב..
… הערב עבר בשלום.
והלילה?… ויום המחרת?…
הבלים, מי שם לב לקטנות כאלה!
והם נפרדים זה מעל זה: כל אחד יוצא יחידי, כמו שנכנס יחידי.
מספיקה היא לחיצת היד של חברים מסורים זה לזה, מסורים לענין אחד…
… ואני עומד לי גם פה בדד!…
בדד… בדד…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.