ישׁוב ישבנו בחדר היפה.
ישב כל אחד בפינתו, חבוי בצללי דמדומי בין השמשות. כל אחד נתון לתוך עולמו.
וינגן הפסנתר שירי אהבה, שושנים ואור.
בחשכת בין־השמשות ניגנה היפהפיה ותשר.
ויתרוממו הקולות וירחפו ממעל לראשינו ככרובי השמים…
וינפנפו בכנפיהם בתוך חשכת הפינות ויהי אור בנפשותינו…
סגורות למחצה היו העיניים, ופתוחות – נשמותינו ולבותינו…
עולמות מלאים קסמי רזים, שירות זמירים ונפנוף כנפי כרובים נפתחו לנו – –
… על יד פלג קטן. בנעימות מזמרים הגלים, מספרים מעשיות מִני קדם. שמי תכלת ממעל לראשינו, השמש מלטפת באהבה ומחממת ברוך, סירה קטנה חבויה בתוך השיחים הירוקים אשר אצל החוף, בית עץ קטן בתוך גינת שושנים, קִנֵי זמירים בתוך סבכי האילנות ממעל לחלונותינו – ומסביב הרים ובקעות, יערים וחורשות.
ומנוחת עולם מרחפת על הכול.
רק פלגי אור נשפכים משמים, רק מחנות ציפורים עוברים בתוך תכלת הרקיע ושמחת אושר קדומים ממלאה את כל העולם…
ורוח אומרת שירה בתוך ענפי העצים –
וגם הלבבות אומרים שירה –
ישוב ישבנו בחדר היפה, חבויים בדמדומי הערב, כל אחד נתון לתוך עולמו ומשוקע בנפשו.
סגורות למחצה היו העיניים, ופתוחות – נשמותינו ולבותינו.
וינגן הפסנתר שירי אהבה, שושנים ואור.
ויהי חושך בחדר ויהי אור בנשמותינו…
אז באה השפחה ותדלק את המנורה.
ויהי אור בחדר…
ויהי חושך בנשמותינו…
* * *
– – – התזכרי, ידידה?
בערב חורף ישבנו שנינו בחדרך עצובים ודוממים.
בלב הייתה מועקה, שעמום… התרוקן הלב וגם כל העולם התרוקן: אז אבד לנו כל תוכן החיים!
עצובים ודוממים ישבנו, מתגעגעים בתוך ההווה הריק על קסמי העבר, זוכרים ימים עברו ומצטערים צער אין קץ על עולם הקסמים אשר נשלל ממנו: עינינו אז נפקחו ונראה את האור!….
ובטרם היה האור.
ילדים היינו. שירות תום שמענו בכל אשר מסביב לנו, שירות מני קדם, קסמי ילדות רכים ליפפונו ולטפו את נשמותינו, שמשות רבות האירו לנו בשמים ובארץ בכל אשר מסביבנו ובקרבנו.
כגינת ורדים היו החיים לנו.
ויופיע האור…
ותפקחנה העיניים ויעופו הקסמים מני קדם, ותיאלמנה השירות וגן חיינו היה קירח…
מפני האור…
בפעם הראשונה.
עת ראיתיך מטיילת שפי על הגשר הבודד מחוץ לעיר, כולך כחולמת, חרש משוררת, עסוקה במלאכת רִקמה וחוטים ורוּדים נגררים מתוך סלסלך הקטן על קרקע הגשר, – אז סבכו חוטי אור ענוג את לבי ומוחי ויקשרוני
ומאז –
עת שמעתי את קולך משורר מתוך חדרך הבודד – דומם מקשיב עמדתי תחת חלונך ואוהַב…
ובשכבך במצא ירוק דשא, על יד נחל רענן המתעלס עם קרני שמש מפזזות, כיפת תכלת בהירה ממעל לך וסביבך פרחים, כולך טובלת בפלגי אור מלטף – אז עמדתי הרחק דומם על הגשר ואביט…
אז היו רגשותיי – ורד בתוך סינרך הלבן, יריעת תכלת נמתחת ממעל לראשך, נחל רענן מתעלס עם קרני שמש – אז היית אַתּ…
לא קרבתי אלייך – אַתּ היית בי….
לא נשקתיך – אני ואַתּ היינו נשיקת קרן שמש פורחת תחת תכלת אין קץ…
* * *
על גבעת דשא על יד גדר רעועה הרוסה למחצה ישבנו.
נחל קטן שָטַף, הָמָה, שָׁר לרגלינו.
מרחוק צהל סוס, בערה מדורת אש, הרועה חילל בחליל.
בשמים הכוכבים, והם טהורים, רעננים, ענווים כילדי בית ספר לפני תחילת חגיגה…
בערבי הנחל התלחש הרוח וגם הזמיר היה שם…
ודומם ישבנו אז זמן רב ונקשיב לשירת העלם, לשירת לבותינו…
וכולי הייתי שלי וגם כל העולם היה שלי ואַתּ היית שלי…
אז קראת בשם את רגשותיי ואת רגשותינו…
אהבה!
את גילית את סוד נפשי, את סוד לבי, את סוד כל היותי…
אַת חיללת אֶת הקודש!….
ובנוע האֳנייה בין גלי התכלת, עננים בהירים ברקיע הכחול ממעל, במרחק הלבן ואדמדם מרחפים ציפורים בודדים. אבעבועות קצף לבנות מתנועעות, מתרוממות ומתבקעות – אז עמד הוא בדד בקצה המכסה ויביט בשקיעת החמה.
עטרת פז חבש המערב.
על פני גלי התכלת הִזָה היוצר נטפי זהב במכחול אור.
במנוחת בין־ערביים נח כל העולם.
ותיגענה בעיניו שתי קרני אור־פרידה, ויפלו הימה שני רסיסים מרים, מזהירים בשלל צבעי קשת…
מן הלב הרסיסים מן הנפש הֵקֵרוּ: דמעות מרות של ייאוש, של עלבון צורב, עלבון החיים…
נודד לנצח!
על החזה מוּרד הראש, עננה מכסה את המצח, דמעות נושרות מן העיניים: בפעם המאה אחד לו הכל!…
נודד הוא!
מעיר אל עיר, מארץ אל ארץ, מִיָּם אל ים…
אין מקום לו תחת השמים…
והים נח במנוחת בין־השמשות.
עטרת פז חבש המערב.
על פני חלקם הים הִזָה יוצר ניצוצות זהב…
ויבךְ הנודד…
מִיָּם גדול שברו, גדול מיָם…
גדול הַיָּם!….
את קרני האור בעלות השחר שאלתי: מדוע לא תאהבני יפתי?
ותפזזנה הקִרניים על כותלי החדר ותחלקנה על פני שמיכת מיטתי, ותלטפנה את לבי הסוער, את מצחי הסוער, ותישקנה את עיניי, את שפתיי, ואנוכי שאלתי: אבל מדוע לא תאהבני גם אוֹרֵת לִבָּתִי?
הבְּלִבִּי אין די אש, ובנשמתי די אור? מדוע…
ויצפצף החוּגָה על אדן חלוני ויתופף על המשמשות בכנפיו, בחרטומו, וישר לי שלומו של בוקר, ואנוכי שאלתי: אבל מדוע לא תאהבני ציפורי?
ואביט הַגַּנָה.
טובלות בטל בוקר צוהלות לי השושנים ועל ידיי קרני שחר עדינות, מצחקות בגביעיהן, שולחות לי שלומו של בוקר, ואשאל: מדוע לא תאהבני שושנת לִבָּתִי?
האין לי די שושנים, האין לי די שירה? מדוע….
ובצחוק קל של ילדות, בתחנונים וברוך נוטות השושנים לי בראשיהן: אנא, בן־שושנים, אֱהָבנו!
בצהלות גיל, בתרועת חיים, בשירי אביב לי שרו ציפורי שמים: אנא אֱהָבנו משורר!…
אז עצמתי את עיניי, אטמתי את אוזניי ואגיף את תריסי חלוני…
ואת ראשי כבשתי בכרי המיטה…
אז שאלו ציפורי שמים, קרני השחר, שושני הגן: מדוע לא תאהבנו, אח מסכן?
מדוע?
בחצות הלילה ואני שוכב על מיטתי.
ואי־מנוחה הרגשתי בקרבי, דבר מה הרימני מן המיטה.
כאשר עצמתי את עיניי בכוונה, להסיח את דעתי מן הכל ולישון, אז התגבר בי רגש אי המנוחה עוד יותר.
על שולחן קטן העומד על יד מיטתי דולק נר סטֵיארין [מין חֵלב], ואצלו ספר פתוח. אינני קורא בו, הרוח מדפדף אותו, משמיע רעש קל ושופע רזים עליונים.
ליבת הנר מתנועעת. על הקירות ועל הסיפון עולים צללים ויורדים בדממה…
הווילון הלבן מתפתל ומתרומם ודבר מה מתלחש בי וקורא לי…
ראשי לוהט. הרוח עובר ושופך עליו גלים קרים, מחליק על מצחי ולוחש על אוזני ומגלה לי איזה רז קוסם, מרעיד….
פתאום אני עוזב את מיטתי ויושב על יד החלון הפתוח.
גל רוח מתפרץ החדרה, עובר על פני הנר ומכבה אותו…
חושך בחדר. רק הלבנה החיוורה משקיפה מאחורי עצי הגן ואורה הכחלחל רועד על הווילון ועל שמיכת מיטתי…
שָלֵו העולם. דומם ובתמים מביטים הכוכבים כמסתירים איזו תעלומות נצח, עלי העצים מתלחשים, עטלפים מסתובבים סביב החלון… בקצות השמים מתרוממים גלי אֵד אשר עין אפר להם ומקשיבים מרחוק לדממת הלילה החיוורה…
אור כחלחל תועה בתוך העלים ומסלסל אותם…
וישב הרוח ויחץ את ים הירק ואראה חלון פתוח מואָר….
וילון לבן כיסה את החלון. על רצפת הירק סֶנֶן אור דק ענוג ורך.
אז נשב הרוח שנית ויוּרם הווילון ויפול נוגה בגן…
מנוחת עולם בקעה ועלתה מתוך החדר…
לבושה כולה לבנים, שוקטה ומפיצה קסמים חרישיים כלֵיל אביב ונוגע כצחוק קל מתוך דמעות, ישבה היפה כפופה על ספר ותעיין בו…
לרגלייךְ, יפתי, אני מניח זר פרחים.
פרחים חיים הם, רעננים וחדשים, אדומות לחייהם ומהן נובע הַלְשָׁד. על ערוגות גני היו נטועים, מלאים לֵח ואֵב…
ואקטפם, יקירה, בלי חמלה קטפתים, לזר נהדר קלעתים, ולרגלייךְ היפות היגשתים לך למנחה…
הביטי, היפה, עוד קרן השמש מצחקת ברסיסי טל גביעיהם…
ומגבעוליהם הרעננים עוד נובעות טיפות הלשד…
עוד זקופים עליהם, בגאון יביטו וינוצצו מרהיבי עיניים; אותם מנשקת שמש האביב, מגפפת ומלטפת הרוח…
הן תיקחים, ידידה, ובין שדייך תשׂימים – וביופיים הרענן יתנוצצו על לבך הרענן וירהיבו עיניים!
הן בשפתותייךְ שושנים תשקים, אהובה!…
– – – – – ובבוא היום –
וימותו הפרחים – וחמרמרו הפנים ונבלו הגביעים והעלים לארץ יפולו, ומפרחי גני אקלע זר חדש ועל חזה יפהפיה אחרת אשימנו – אל נא תתמרמרי אהובה, ועינייךְ היפות אל נא תיזלנה דמעות!….
אז תינחמי, יקירה!
אז תדעי ידוע, כי פרחי חיים הם פרחיי
ורק המתים לעולם לא ימותו…
והחיים ימותו!….
נלכה נא יקירה, שמה, אל מקום רק שושנים תפרחנה ואשר רק ציפורים טבולות באור שמש תזמרנה….
נלכה נא, יקירה, מכל אשר יש אל העולם!…
נלכה נא שמה!
שם נמצא את אשר אנחנו מבקשים ככה כל ימי חיינו לשווא ובעמל חינם: שם אל נכון נמצא את פתרון חידת הווייתנו ותוכן ומטרה לחיינו אשר היו לנו לזרא!…
ותורד היפה את ראשה המתולתל על הלב הנרגש אשר למשורר ומבט לוהט וצמא העיפה אל פניו –
– לאָן? אנא, הגידה, לאָן?…
ויוסף המשורר –
– ואת חלומות הזהב האם אַתּ יודעת, אהובה?
שמה נלכה, אל המקום אשר שם חלום זהב מרחף על כנפי כרובי אור תחת שמי תכלת נצח –
– ואת סודות הנצח האם אַתּ יודעת, יקירה?
שמה נלכה, אל המקום אשר שם על ההרים הנישאים מרחפים בתוך יערי עד על פני יובלי מים רזי יצירה ואשר ארזֵי אֵל מגלים תוך הסערה סודות מני בראשית –
– ואת שירת העתיד האם אַתּ יודעת, ידידה?
למקום השלימו החיים עם החיים והאדם מתרומם כציפור רק השמיימה, מקום כל היצור מתענג על זיו העולם ורוח אלוהים מרחפת על פני היקום – שמה, שמה ננוסה, יקירתי חיש מהר מעמק הבכא, מעמק הדם –
– – – ויקום המשורר, ותקום היפה, וילכו הלוך ונסוע קדימה…
ויזרח להם השמש ממזרח עולם, וילכו הלוך ונסוע לאורו…
וימים רבים, רבים ולילות רבים, רבים הלכו הלוך ותעה.
ויעברו מדברות, ויעברו ימים ועל פני ההרים הרמים טיפסו ויעלו…
וישמעו את יללת הזאבים בגָרמם עצמות כבשים, ויראו את האַיות ברדפן אחרי יונים בוכיות –
ואת אלוהים לא ראו…
וילאו ללכת –
וישבו לנוח בתוך מדבר שממה על גזע עץ כרות. ותורד היפה את ראשה המתולתל על לב המשורר, ומבט לוהט וצמא העיפה על פניו, ובקול עייף המלא דאגה ופחד שאלה:
– לאן?
ויורד המשורר את ראשו לארץ ודמעה אחר דמעה התגלגלה על לחיו ותיפול על תוך החול הצהוב…
ויידום המשורר…
לבן־חיוור הלילה.
פני המזרח התחילו מכסיפים. מאחורי היער זינקה קרן אור, אדומה, פזיזה, ורוטטת ותנשק את פני העננים הבהירים האמוצים אשר היו על פני השמים פזורים כעדר צאן תועות – ואחריה עוד קרן אחת ועוד קרן אחת – ותשתברנה ותפזרנה לכל אַפסיים ויפלו רסיסים אדומים מן האור גם על ראשי ההרים גם על ראשי העצים…
והשמש עוד טרם יעלה.
והעיר הקטנה עוד תישן את שנתה.
מתוך עצי החצר בית התפילה לנוצרים הרימו ציפורים אחדות קול שיר.
נצנצה החמה.
אור צנוע, קל ונכלם מחליק גם על ראשי הבתים, גם על צמרות האילנות, מרפרף ממעל, נוגע ואינו נוגע, מדביק נשיקה קלה, ובחיפזון של הוללות קופץ לאחוריו…
תחילת עלות השמש!….
תחילת האביב…
העננים הקלים אשר שכנו על פני השמים התחילו מטפטפים טיפות גשם, קלות, חמות ונעימות, כדמעות אושר…
הגשם הראשון!…
גשם של אביב…
והגם עוד טרם יתחיל, רק הנה הטיפות הראשונות, טיפות בודדות, קוסמות בחן מיוחד, ברוך מיוחד…
ונופלות הטיפות אל תוך החול הלבן ומשאירות בו גומות קטנות ולחות, וגם על חודו של חוטמי נופלת טיפה, וגם על מצחי, וגם על ראשי…
האם כרוב נחפז נותן לי נשיקות?
תחילת הגשם!…
ועל ערוגות הגן – –
פה ושם התחילו הירקות מרימים את ראשיהם, בצניעות, בקצת יראה, כפופים, מתנערים לאט מן העפר, רעננים, טהורים, תמימים, מרחצים, מצהירים בחן מיוחד, ברוך מיוחד: תינוקות אשר זה עתה יצאו לאור העולם…
תחילת הצמיחה!…
ובגן על אבן אחת אני יושב –
ועל פי שחוק…
גם בלבי התחיל פרח צנוע להרים רק זה עתה את ראשו…
ומאושר הייתי כל כך, והלב מלא כל כך!…
ים שלם התרומם מן הלב, בוקע ועולה, שופע ומשתפך בשפע… ואשחק לאט ובנחת, חרש ובאושר עמוק, ואשחק בשחוק עמוק אשר יצא מן הלב…
ולבי מלא על כל גדותיו….
ומן העיניים טפטפו הטיפות הראשונות – –
אז עוד טרם ידעתי, כי אני אוהב אותה…
הלב עוד טרם גילה לפֶּה…
על ידי את יושבת, את ידך אני לוחץ ואת לוחצת את ידי. שחוק קל מרחף על שפתותייךְ, מציץ ונובע מתוך עינייךּ… גם אני משחק ולא אדע: שׂבעים אנחנו רצון ושמחים בחיינו, הפריחה…
ואל עינייךְ אני מביט, ואל עיניי את מביטה, ועוד פעם אנחנו משחקים ואת הידיים אנו לוחצים…
אביב!
אביב בטבע, אביב גם בחיינו!….
תחת דובדבניה בגן אנחנו יושבים, ואל כל הסובב אותנו אנחנו מביטים, ואל כל הרוחש ומשורר מסביב וממעל לנו אנחנו מקשיבים…
מסביב לגדר הגן עושה הסנונית הקפות של שמחת חג האביב….
על צמרת אילן זקן עושה החסידה הכנות לבניין מעון קיץ. לרגעים היא משקיפה על כל הסובב בגאוות מלכה ודופקת בחרטומה: טְקְלַה־ טְקְלַה־ טְקְלַה…
על גג תבן של גורן אשר ממולנו הוגות יונים ומשתעשעות באהבה…
ובגן הכל פורח.
פורח התפוח, ניצנים עטה האגס, והדובדבניה לבשה הוד.
ונפלאים הניצנים, נחמדים ומלאים קסם!
כאילו ים של פירורי תכלת, שלג וּורדים קפא בתוך הירק הרך…
הנה ציפור פזיזה מאחורי הגדר, מתרוממת, עפה, סובבת, ובתוך ים הריק טובלת, מצפצפת, משוררת, ועל חזק, יפתי, היא יורדת…
האם לשושנה פורחת חשבתך הציפור?…
ואמנם פורחת אַת יקירה!….
אדמו לחייךְ כוורדים טבולי טל לילה מואָרי השחר; על לובן מצחך הנאה והרם נופלות קווצות שחור תלתלייךְ בהוד פרא…
לוהטות העיניים – ורק שחוק קל מרחף על שפתייךְ, על מצחך, על בבות עינייךְ…
בתקופת הפריחה!…
ואנחנו מתענגים על יופייה עונג בלי קץ…
ואלייךְ אני מביט, יפתי, ובלי קץ אני מתענג על זיווך…
– – – עדת דבורים באה מן השדה, ירדה ותפשוט על פני הגן. עמדו הדבורים בתוך עלֵי הניצנים והתחילו מוצצות ומוצצות…
ואז…
אל־נכון עוד היטב תזכרי, ידידה!
ואז הועם פתאום מצחי וידי רעדה בתוך ידך ואת עיניי ממך הסיבותי…
ובידך החמה נגעת אז בלחיי וברוך ובאהבה היגשת את שפתיי אל שפתייךְ ואת צווארי לָפַתְת ואל עיניי היבטת בדאגה…
ודבר לא הבינות אז!…
לא הבינות, והבין לא חפצת, כי את תכלת הניצנים וזיוום הוורוד מוצצות הדבורים, וכי אחר הניצנים יבוא גם הפרי….
תעבור עת הפריחה, יקמלו הניצנים ויפלו עליהם ויתגלגלו תחת רגלינו, וישאם הרוח אל מימי הנהרות ואל האשפתות ורגלי האדם ירמסום… ותצהר הדובדבניה וינץ התפוח ויבוא האדם הַגַּנה ויקטוף את התפוח ויתלוש את הדובדבניה ויאכל אותם…
והכל יהיה כלא היה! – –
יפה את ידידתי, ועל יופייך אני מתענג…
ואת ורדי לחייך אני יונק ואת לשד שפתותייך אני מוצץ!…
והיה כאשר אינק לשובע את לשד הניצנים, אז אוכל גם את פִּרְיים!…
אז אקטפם ובתאווה של חיה רעבה אכרסם ואבלעם!…
אז אוכַל אותך, יקירתי!…
והכל יהיה כלא היה!…
– ואת כל זאת את לא הבינות!…
את לא הבינות את השקר! – – – –
כשראיתי את כוכבי נוצץ ורוזם לי בעיני זהב ואני כתינוק מלא אהבת אש אל זוהרו נמשכתי, בעיניים דולקות ובלב סוער, אז ראיתי על שפתייךְ צחוק קל של לעג….
ויוּעם הכוכב…
ככהן בקודש הקודשים לפני שכינת־יה עמדתי לפנייךְ מתאונן ותובע – ותסבי את פנייךְ ממני ותכעסי.
ואבך לפנייךְ בתחנונים ואבקש רחמים – ותביטי בי בעיני קרח וברוח חורף בי נָשַבְת….
ותלקה נשמתי…
ואוסף להתחנן: העבירי נא את ידךְ הרכה על גביעיי המתפתחים – אז אפרח ואיף, אשגשג והיה לפרח שמים…
הישעני על לבי ובידייךְ את צווארי לפתי נא ושירת שמים אשמיע…
את שפתייךְ שושנים לחצי נא על מצחי הלוהט – ורעיון ענק, עד שחקים מגיע, ממנו אז יצמח….
אז ניגשת אל החלון ובמנוחת נפש חרישית הסתכלת בכיפת התכלת…
אז צמחו מלבבי נחשים…
ואצעק!
וכשהלאה אותי ממך תדחפי…
את כל פרחי נשמתי אשרש בשנאת ייאוש ואזרקם לסופת הצפון…
את ידי אנופף ואכבה את כל אורות ליבָּתי, והיה בה לילה וחשכת שאול…
ובדד בלי אור, בלי נשיקת כוכב, בלי ריח פרח, בלי לטיפת רַעְיה אתעה ביער החיים….
ובלבי אשכין את הנחשים…
כשהלאה אותי ממך תדחפי!….
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.