“… שָׁלשׁ טִפּוֹת שֶׁל מַיִם שֶׁטַּעְמָן כְּמַרְאֵה שֵׁשׁ יְעֵלִים…” (אֶחָד מֵהוֹלְכֵי פֶּטְרָה)

הָיוּ לָנוּ עֵינַיִם

לָדַעַת אֶת הַכֹּל, הַכֹּל:

וּמָן, וּשְׂלָו, וּדְבַשׁ,

וּמַיִם בְּכָל צוּק.

בְּאַרְמוֹנוֹת־אֱדוֹם

צָהַלְנוּ רִאשׁוֹנִים,

מִרְבַּץ חַיּוֹת בְּעַיִן חַכְלִילִית.

הַגֶּשֶׁם אָז הָיָה נָכוֹן

וְהַבְּקָרִים דִּבְּרוּ אֱמֶת,

שׁוֹתֵי שָׁלשׁ טִפּוֹת הַמַּיִם

גְּבוֹהִים כַּיְעֵלִים.

עַתָּה יֵשׁ לָנוּ כְּבָר הַכֹּל, הַכֹּל,

הוֹלְכִים לְאַט וְהַשָּׁנִים נוֹקְפוֹת –

אַךְ מִי נָטַל רְאוּת עֵינֵינוּ הַיָּפוֹת?

שׁוּב הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת

אֶל דְּרוֹם הַחוּשִׁים

וּרְגָעִים מְשִׁיבִים אֶת רוּחָם.

נוֹף מֻכָּר מִכָּל נוֹף:

סִחְרוּרָם שֶׁל עֵיטִים טְרוּטִים

בְּרִגְעֵי צִמָּאוֹן.

שׁוּב שָׁרָב,

הַלּוֹעֵג לַצַּדִּיק,

הַמַּכֶּה מְהַלְּכִים קוֹמְמִיּוּת.

לֹא בִּנְתִיב צַלְיָנִים

וְאֵין בִּרְכַּת מַיִם בַּדֶּרֶךְ.

לֹא תְּחִנָּה, לֹא קִינָה

מִמִּגְדָּל לְמִגְדָּל,

מִתָּמָר אֶל תָּמָר,

מֵהוֹלֵךָ לְהוֹלֵךְ.

הַתּוֹשָׁב לֹא יָבִין זֹאת.

הַבָּשֵׁל לֹא יֵלֵךְ.

נָתִיב דַּק עֲקַלָּתוֹן

כְּאוֹרֵב לְעַצְמוֹ.

לִרְגָעִים אֱלֵי סֶלַע־אֱדוֹם.

לִרְגָעִים חֲזָרָה אֶל הַחוֹל.

חוֹל הַחֻלִּין מַעֲמִיק

וְהַגּוּף הַנִּבְעָר־מִדַּעַת

מִתְחַבֵּא בַּקּוֹצִים,

מִסְתַּוָּה בַּזִּקִּית,

מִתְחַפֵּשׂ בַּנָּחָשׁ

וּמַלְעִיג.

עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל:

בְּיוֹם זְרִיעַת חִטָּה –

נִזְרַע הַקּוֹץ.

אָנוּשׁ הַלֵּב מִכֹּל:

הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה –

גַּלְעֵד לַתֹּם.

כָּל הַבָּשֵׁל

פָּרוּץ לָרוּחַ בְּיוֹם־קוֹץ.

כָּל הַבָּנוּי

לֹא יַעֲמוֹד בְּבוֹא הַיּוֹם

בְּסַעַר תֹּם.

שֶׁהַלַּיְלָה רָגַע

וְסָגַרְנוּ הַתְּהוֹם

שׁוּב וָשׁוּב

שׁוּב וָשׁוּב

אֵיךְ נִפְקַח אֶת עֵינֵינוּ

אִם אֵימָה לֹא תָשׁוּב?

שֶׁהַגְּבוּל מְסֻמָּן

וְנוֹדָע הַמִּדְבָּר

וְטוֹרֵף לֹא יָשׁוּב

לְהוֹלְכֵי קוֹמְמִיּוּת

לְבוּשֵׁי הֶחָשׁוּב

וְנוֹשְׂאֵי הַדָּבָר

שֶׁאָמְרוּ וְעָשׂוּ

צַדִּיקִים כְּתָמָר

וְהַדֶּרֶךְ סְלוּלָה

עַד שֵׂיבָה וְעַד מָוֶת

אֶלֵי סוֹף צִמָּאוֹן

לִבְלִי שׁוּב,

לִבְלִי שׁוּב.