אבי אבותי היה המלך שלמה, אשר לשמע חכמתו וגדולתו באה מקדה, מלכת שבא אליו ירושלימה, לנסותו בחידות ולשמוע חכמתו מפיו. והיא אהבה אותו ונפשה דבקה בו, ולא שבה עוד ממנו עד הביאו אותה בברית אלהיו והורה אותה תורת ישראל עמו. אז נתן לה את כל חפצה אשר שאלה, והיא ילדה לו בן והוא קרא את שמו: מנילך. וכאשר שבה אל ארצה היא ועבדיה, קראה אליה את כל שריה וגדוליה וסיפרה להם את כל הדברים האלה. והם שמעו והכירו את בנה לטובה להיות עליהם למלך יושב על כסא אחריה.
בעת ההיא היתה ממלכת שבא גדולה ורחבה מערב ועד כּוּש, והמלכים צאצאי מנילך אשר מלכו בה אחריו שמרו תורת משה, שהיתה להם מורשה, אבל הם לא העמיסוה על עמיהם, שבטי הערבים והכושים, כי הארץ הזאת היא ארץ החופש מאז ומעולם, ואיש איש ילך בה בשם אלוהיו ועל פי חוקי הדת והאמונה אשר באו לו מאבותיו.
ברבות הימים נחלקה הממלכה בין שני אחים אשר לא יכלו לשבת יחדיו. האחד לקח לו את ארץ ערב לנחלה, והשני את ארץ כּוּש. מלך ערב ושמו טוּבּה בחר לשבתו את העיר צנעא, היושבת על תבור ארץ תימן במדינת חמירה – הוא אבי משפחת טוּבּה אשר עליה יתיחשו כל המלכים אשר מלכו פה אחריו עד היום הזה. ושלום אמת היה בין צאצאי שני האחים, מלכי ערב וכוש; יחדיו עבדו את אלוהי ישראל ושמרו תורת אבותיהם, היא תורת משה, על פי מסורת משפחתם מדור לדור. אבל מאז בא מלך כוש בברית הדת הנוצרית, נפלגו לבות שני המלכים, והקרובים על פי מולדתם נעשו רחוקים על פי דעותיהם, כי אבותי נשארו נאמנים לדת ישראל ושמרו חוקיה על פי התורה אשר הורום גולי היהודים, שנדחו אל הארץ הזאת בעתים הרעות אשר עברו עליהם בארץ ישראל ובארץ פרס. ובכל זאת לא גדלה ידיעתם בתורה, וגם לא היו קנאים לאלץ את בני ערב עובדי האלילים לקבל אותה עד אשר הרחיבו הנוצרים את ממשלתם על ארצות שכנינו, וקנאתם הם עוררו את רוח אבי לעשות כמוהם.
אבי, אבּוּ קריבּא אַסד טוּבּן, עשה לו שם בחכמתו וגבורתו ויהי למושל עליון על כל ארץ תימן. ובראותו כי רב כוחו עשה חיל גדול ויצא למלחמה על מלך בּיזנטיה, לקרוע מעל גבולו את מדינות בני ערב. וכאשר עבר דרך העיר יתריב עזב שם את בנו לפקח על צרכי החיל אשר יגיעו אליו דרך שם. ובעיר יתריב יושבים ארבעה שבטים, שנים ערבים ושנים יהודים. והנה הגיעה אליו השמועה, כי הרגו הערבים אנשי יתריב את בנו בשבתו לבטח עמם. אז התמרמר אבי מאוד ושב מדרכו לעשות נקמות בעיר ויושביה. אבל שני שבטי היהודים, בחמלתם על עירם, נתנו גם הם ידם לשכניהם להלחם יחד עם אויביהם.
ואבי אבּוּ קריבּא צר על יתריב ימים רבים ולא יכול לה. אז הכרית את כל עצי התמרים אשר מסביב לעיר, למען הרעיב נפשות הנצורים. והנה חלה אבי מחלת קדחת וביקש מים חיים השיב נפשו ולא מצא. אז יצאו אליו שנים יהודים מחכמי יתריב, שם האחד קאַבּ ושם השני אַסד, והם הביאו לו מים מן העיר הנצורה להחיות את רוחו. ושני האנשים דיברו על לבו לחמול על העיר מהשחיתה, לבלי הביא רעה על היהודים היושבים בה בגלל מספר האנשים הערבים אשר הרשיעו לעשות, ורק הם ישאו את עוונם, כדבר הנביא: “הנפש החוטאת היא תמות”. והמלך נאות להם ועשה שלום לעיר, ונפשו דבקה בשני החכמים האלה ובתורה אשר בארו לו, ולא הרפה מהם עד אשר נאותו לו להלוות עליו בדרך שובו אל עיר ממלכתו, והם עזרו על ידו להביא את כל אנשי חילו בברית דתנו.
וכאשר הגיעה השמועה להערבים יושבי ארצו, כי יהד המלך את אנשי חילו והוא גזר על כל בני עמם כי יקבלו את דת ישראל, התרגזו עד מאוד. ויושבי עיר צנעא הבירה קשרו קשר, ובהגיעו אל עיר מלכותו סגרו שעריה בעדו ולא נתנוהו לבוא עם חילו העירה. למען השלום גמרו לאחרונה אומר לבחון את הדבר במקום אשר האמינו כי קדוש הוא לה'. כי קרוב לעיר נמצאה מערת הפלאים, ובכל פעם כשפרץ ריב בין אנשי המקום נגשו בעלי הדברים אל המערה, וממנה יצאה אש אשר שרפה את האנשים החטאים מבלי נגוע בנפשות הצדיקים, ואז נודע מי הצדיק. וכן עשו גם הפעם הזאת: הכהנים והכמרים עובדי האלילים נגשו אל המערה יחד עם שני החכמים היהודים, איש וקדשי דתו בידו. והנה פרצה אש מקרב המערה ואכלה את הכמרים עם אליליהם גם יחד. ושני היהודים נשארו חיים עם ספרי התורה על זרועותיהם – ויהי הדבר לפלא גדול. אז נאות כל העם לעבוד את אלוהי ישראל, וקאַבּ ואַסד הרסו את היכל האליל אשר בצנעא ובנו בית תפילה לאלוהי ישראל תחתיו, כמצות המלך עליהם.
במות אבי אבּוּ קריבּא נשארו שלושה בנים אחריו: חסן, עמרו ואנוכי, זורעה, הצעיר בהם, והמלוכה עברה לחסן, כי הוא הבכור. והנה נמצאה עדת בוגדים אשר הסיתו בו את עמרו, אחינו השני, והוא קם עליו והרגו. אבל אחרי כן ניחם על מעשיו ועשה משפט מות ביועציו הרעים, אבל עונה ממוסר לבו עד חלה ומת בדמי ימיו. אז קם אחד הנשיאים הערבים, ושמו לקניה טנוּף, ולקח לו את המלוכה, והוא היה מושל עריץ ואכזר, אשר השחית דרכו ועשה כל תועבה. העם נאנח תחת עולו הקשה, אבל איש לא נועז להתאונן בקול רם, כי נפלה אימתו על כולם. וביותר כלה את חמתו בבני הנעורים ממשפחת המלוכה, כי תפשם והביאם אל היכלו, ושם התעלל בהם ושמם לקלון וחרפה עד כי קצו בחייהם.
ואני, בהיותי בן המלך ויורש העצר, ובדעתי כי לא ינקה אותי אם אפול בידו, נחבאתי לברוח מפניו, התחפשתי ובאתי אל בין דלת עם הארץ והייתי לשכיר יום, עשיתי כל עבודה קשה אצל בעלי השדות והכרמים אשר לעיר ממלכת אבי. אבל לאחרונה נגלה סודי! כי פעם אחת, בעבדי עבודתי עם יתר הנערים בשדה אדוני, נפלה עלינו עדת שודדים בדוים וחפצו לגזול ממנו את בקרינו. כל חברי נבהלו נסו מפניהם, רק אני נשארתי על מקומי, תפשתי במלמד הבקר ועופפתי אותו מעל לראשי, וכה רצתי אליהם בזרוע נטויה והערמתי עליהם בקול גדול עד כי נבהלו מפני ונסו בשבעה דרכים. ועדת חברי סיפרו תהלתי בקהל רב, ותהלתם זאת היתה לי למוקש – כי פתאום באו אלי שוטרי המלך והבהילוני ללכת עמם אל היכלו. הובאתי אל היכל אבי ונדחפתי לבוא פני המושל בחדר הרחצה, והוא יושב אז באגן מלא מי שושנים ורוחץ את בשרו.
– הנה נתפשת בכף! – התפאר עלי העריץ בגאות רשע. – ואתה אמרת בלבך: אחכם מכל בני גילי ואתחמק מפני העבד-המלך עד עת מצוא. והנה נפלת בידי ככל בני גילך. עתה ארע לך מהם!
בדברו כה הבטתי הצדה וראיתי והנה חרב קטנה מתנוצצת בין בגדיו הצבורים על היציע אשר על יד האגן. אז נזכרתי את מעשה אהוד לעגלון מלך מואב, ובראותי כי מעבדיו אין איש עמו, קפצתי אליו, תפשתי את החרב בידי האחת ובשנית אחזתי בזקנו ותקעתי את החרב בגרונו. הנפצע התפלץ ונפל במי רחצו, אשר כרגע האדימו מדמו, ואנוכי קפצתי בעד החלון ורצתי אל השוק המלא המון רב, הרימותי את החרב המלאה דם לעיני כל העם וקראתי אליהם בקול גדול לאמור:
–בחרב הזאת הנה המתי את המושל העריץ! ועתה אם טוב עשיתי הבו לי ברכה, ואם לא – שפטוני איפוא ועשו בי כטוב בעיניכם!
אבל העם שמח שמחה גדולה והריע אלי בתודה. וכאשר נודע לכולם, כי אני זורעה בן אבו-קריבא מלכם, השריד האחד למשפחת מושליו מלפנים, צהלו קולם וקראו: “יחי המלך!”
ובכן לוקחתי מאחרי הבקר והובאתי בכבוד ותפארת אל היכל המלוכה. והקול נשמע בכל הגויים, כי הנה שב מלך יהודי למשול בארץ תימן, ויהי הדבר רע בעיני העמים בעלי האמונות האחרות. שמעו הנוצרים וחרקו שן, וליהודים יושבי הארצות האחרות היתה הבשורה הזאת לששון ולשמחה. ורבים מבני אמונתי הלחוצים ונענים בארצות הגויים, נהרו אלי ובקשו לחסות בצלי. ואני נתתי להם אחוזות נחלה בארצי, ומהם בחרתי לי אנשים גבורים והעמדתים בראש חילי.
– – בעת ההיא נפוצה השמועה על אודות ממלכה יהוּדית, ממלכת כּוֹזריה, אשר נוסדה לעברי הנהר הגדול, נהר איטיל. ושליחים הגיעו מאת המלך אל אחינו יושבי בבל וארם לשלוח לו חכמים ומורים אשר יורו לעמו את תורתנו ודתנו, והוא ידאג למלא כל מחסורם. ואני אז בן עשרים ושתים שנה, ומבית אבי אין לי כי אם אחות יחידה, צעירה ממני חמש שנים. והנה נתעוררה תשוקה בלבי להסתפח אל אורחת אחינו אשר הלכו לשבת שם.
עברנו ארץ פרס עד הגיענו אל ים כּוֹזריה, הוא הים הכספי, ומשם עברנו באניה לאורך החוף המערבי עד עיר המבצר בּאַבּ-אל-אַבוּאַב (שער השערים), ששם החומה הגדולה אשר בנה כּוֹזרוֹ נוּשירון מלך פרס לעצור בעד חיל הכּוֹזרים יושבי הצפון בל יפרצו בגבול ארצו. וכן הגענו אל ארץ כּוֹזריה והוספנו לנסוע עד בואנו למבוא הים במעלה זרם הנהר איטיל, ושם עלינו אל העיר הנקראת גם היא על שמו.
העיר הזאת אחת היא שהן שלוש, והיא עומדת על פלגי הנהר. שם האחת סמנדר, שם השנית בּלנג’ר ושם השלישית איטיל. בסמנדר יושבת המלכה עם שרותיה ונערותיה וסריסיה; בּלנג’ר היא מושב המלך ושריו ועבדיו וסריסיו, ובאיטיל יושבים בני עמים שונים יהודים, מוסלמים, נוצרים וגם עובדי אלילים, היא עיר רבת-מסחר, אליה יביאו העמים מרכולתם: הרוסים, הבולגרים, היונים, הארמנים, הגרוזינים והדראַלנים, ושלום שורר בין כולם, כי בארץ ההיא גם האזרחים וגם הגרים שוים במשפטם ובכל זכיותיהם, ואין יתרון לאחד על השני, ולכל אחד מהעמים האלה יש שופטים מקרבו, ובראש כולם עומד “כגן”, הוא המלך, והוא יהודי נאמן כאבותיו, שבאו בברית ישראל עוד לפני מאתים וחמישים שנה. וזה הדבר אשר סופר לנו על אודות אבותיו:
השבט הכּוֹזרי הוא אחד מעשרת שבטי תוֹגרמה בן גומר בן יפת. הוא היה עובד אלילים ככל יתר העמים שכניו. ולו היו תמיד שני מושלים, האחד היה הכּגן הוא המלך הכהן, המתיחש לבית המלוכה מדור לדור, ובני עמו נתנו לו כבוד אלוהים. הוא ישב תמיד בסתר היכלו, בהרמון נשיו, ולא נראה לעמו בלתי אם לעתים רחוקות. אבל ימי ממשלתו לא ארכו מארבעים שנה, כי שרי העם יראו פן תפוג חכמתו מזקנה, ואז יביא עליהם רעה אשר לא יוכלו להמיש צוארם ממנה, – ולכן, כאשר מלאו ימיו, המיתוהו וקברוהו במקום נעלם מן העין והמליכו עליהם אחד מצאצאיו, וגם לו וליורשיו אחריו עשו כמשפט הזה.
המושל השני היה משנה המלך, פּגה או פּחה, והוא מלך הצבאות, וראש החיל, גם המחוקק והשופט הראשי, וכל עניני המדינה נחתכים על פיו. והעם כולם גיבורים, רוכבים מזוינים ומלומדי מלחמה. לבם לא ידע פּחד מה הוא, ומעולם לא נסוגו אחור ביום קרב, כי חוק היה להם, כי כל הירא ורך הלבב, הנס ממקום המלחמה, למן צעיר אנשי החיל ועד מלך הצבאות, אחת דתו להמית; ולכן חיזקו את לבם ואימצו את זרועם ולא שבו מפני כל. הם הפילו פחדם על ארצות שכניהם וממשלתם השתרעה מן הים הכספי ועד הים המאוטי והים השחור, ומנהרי יאיק וטנאיס עד נהרי אוּזוּ ואוקה. והעמים היושבים בכל הארצות האלה, הבּולגרים, הפּוֹלנים והרודומיצים והבּוּרטסים, היו להם למס.
לפני כמאתים וששים שנה משל בארץ זו הכגן הנודע בשם בּוּלן. הוא נתעורר לשנוא את הקסמים ואת עבודת האלילים ואסר אותם על כל עבדיו הסרים למשמעתו, וביקש את אלוהי האמת, אבל לא ידע דרכו. והנה, כאשר יספרו בני עמו, נראה לו מלאך ה' בחלום הלילה וברך אותו בשם אלוהים וצוהו ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו לטוב לו ולעמו כל הימים. וגם למשנהו, המושל המדיני, נראה המלאך הזה, וגם לו אמר כדברים האלה. ואמונתם נתחזקה עוד יותר כאשר נתקיימו דברי המלאך, כי בצאתם למלחמה על הדראלנים היה ה' עמם והם כבשו את המבצר ארדיביל, עיר הבירה שלהם, ואספו שלל זהב וכסף לרוב מאוד, כאשר הגיד להם המלאך מראש.
אז אמרו לבנות בית לשם האל האחד, אבל עוד לא ידעו מה שמו ולא הבינו ללכת בדרכיו. והנה באו שליחי החליף מבגדד ושליחי קיסר ביזנטיה לפני הכגן וביקשו ממנו, איש איש בשם מלכו, לקבל עליו אמונת אלוהיו ולבוא בברית עמו. והכגן בולן חקר את כל אחד מהם לבד, וגם העמידם להתוכח יחדו. וכל אחד מהם הלל את אמונתו וגינה את אמונת השני, באמרו כי אמונת ישראל טובה ממנה, כי היא היסוד לכל אמונה באל יחיד.
אחר כך קרא הכגן גם לאחד מחכמי ישראל, ושמו רבי יצחק סנגרי, והעמיד את כולם איש לקראת רעהו, למען אשר יתוכחו ויוכיחו איש איש את צדקת אמונתו. והויכוח היה קשה מאוד, ואיש איש התפאר באמונתו, כי היא העולה על כולן. אז אמר הכגן לשליחי החליף והקיסר: – הן שניכם גם יחד מודים הנכם באמונת ישראל, כי היא היתה היסוד לדתיכם, ולכן הנני נותן לה את היתרון.
ובעצם היום ההוא נימול הכּגן, וגם המשנה עם כל השרים הקרובים להם, גם רבים מעם הארץ התיהדוּ, כי גדל כבוד אלוהי ישראל בעיניהם. אבל רבים מהם נשארו באמונותיהם הקודמות, כי כן גזר המלך, להיות כל איש הולך בשם אלוהיו וחי על פי דתו ואמונתו, אין אונס. ואחד מצאצאי בּוּלן, הנודע בשמו העברי עובדיה, הקדיש כוחו ומאמציו לעבודת ה' אלוהינו, והוא קרא אליו חכמי ישראל מבּבל, והם הביאו אתם את ספרי התורה והדת, ללמדם את גרי הכּוֹזרים ולהורותם את מצוות אלוהינו, גם בנו להם בתי כנסיות ומדרשות, להיות ככל קהילות הקודש בעמנו.
מאז עברו כמאתים וחמשים שנה ומנהגי הכּוֹזרים השתנה כלה, כי עזבו משובתם, חדלו להיות פראים נודדים בארצות ונעשו לאכרים ולכורמים ויוגבים, אבל החזיקו להם חיל אנשים שכירים, וגם שר הצבא העומד בראשם מהם הוא, ובעזרת החיל הזה הם מוסיפים לשלוט על העמים שכניהם, שומרים עליהם לבל יפלו איש בגבול רעהו וישלמו מס לממלכה הכּוֹזרית כאשר הטילה עליהם מאז.
בבואי אל הארץ ההיא היה המלך יוסף בן אהרן הדור השלושה עשר למלכים היהודים המושלים בעם הכּוֹזרים. ולו בן צעיר ושמו דוד, אשר עוד לא נשא אשה, וכבן כאביו היו מהוללים בפי כל יודעיהם ושמם מכובד מאוד.
מבעוד לילה נצטברו על יד כל בית ובית שבגיטו, בבית ובחוץ, כל מיני חמרי דלק: תבן, וכל מיני חפצים מצמר וקרשים יבשים שמן וגפרית וזפת וכדומה. וליד כל בית ובית נועד איש מיוחד, ובידו נר דולק או אבוקה, אשר ברגע הינתן האות, כי אפסה כל תקוה, יצית את הבית מכל עבריו, מחוץ ומבית, למען הגדיל האש ולהחיש את מותנו ולהמעיט את יסורינו עד קצה גבול היכולת.
כן אמנם קרה. ברגע אשר נשמע קול הפעמון של בית מועצת העיר, והצופים על הגגות שבגיטו הודיעו, כי המון הצלבנים והפורעים שבשוק שם פעמיו אל הגיטו להשתער עלינו, – ברגע ההוא ניתן האות גם מגג בית הכנסת הגדול אשר בוירמיזה, וברגע אחד הוצתו כל בתי הגטו מבית ומחוץ.
כאשר פרצו ההמונים הראשונים, רק אחרי כמה רגעים, דרך שערי הגיטו, מצאו את כל הבתים סגורים ומסוגרים, ובטרם הספיקו לשבר את דלתותיהם וחלונותיהם, למען בוא פנימה, ובטרם גם הספיקו למצוא את ידיהם ורגליהם בתוך רחובות הגיטו הצרים והמסובכים מאוד, – והנה פרצו על כל צעד ושעל, מכל קרן ומכל פינה, שלהבות אש ותימרות עשן מחניק, וההמונים הפורעים, כשם שמיהרו להתפרץ ולבוא הנה, כן אזרו עתה את שארית כוחותיהם לשוב כלעומת שבאו, ולעזוב את גבולי הגיטו ולברוח על נפשם, מיראה פן תאחז האש גם בהם ופן יספו בשלהבות ביחד עם היהודים שנואי נפשם.
ואולם מחוץ נדחקו ופרצו דרך השער המונים חדשים, אשר חסמו את הדרך בפני הנמלטים בבהלה על נפשם, – ועל יד השער היתה מבוכה גדולה, מהומה ומבוסה נוראה, ורבים מן היוצאים והבאים נפלו ונרמסו ברגלים, ורבים מהם לא יכלו עוד להימלט מן השלהבות, אשר רדפו אחריהם כמלאכי משחית.
כי הנה האש, אשר הדליקו יהודי וירמיזה, לא נשארה בגבולות הגיטו, כי אם פרצה ועברה לתוך העיר ושרפה גם רבים מבתי הנוצרים. ורבים מן האזרחים, אשר קיוו להתעשר מחורבנם ומותם של היהודים, העמדו גם הם על גחליהם ריקם.
ואולם כל זה נודע לי אחר כן. וברגע ההוא, כאשר ראיתי והבינותי, כי כל הגיטו כולו אחוז להבות, – אזרתי את שארית כוחותי והחילותי לרוץ אל עבר שער הגיטו. אולי אצלח להגיע עוד הביתה ולמות יחד עם אשתי ועם כל שאר הנפשות האהובות לי, ואם לא – אמות נא למצער בגבולות הגיטו, בקרב אחי היהודים, ויהי חלקי עמהם.
אבל ככל אשר קרבתי אל הגיטו כן גדל הדוחק, ועל יד השער חדלתי לשלוט בכוחי וברצוני, כי אם טולטלתי הנה והנה ביחד עם גלי ההמון הסוער, עד אשר הושלכו על יד פתח השער אל תוך סיר המצולה החיה הרותחת והגועשת, מאין עוד יכולת להחלץ ממנה.
ופתאום פרצה זעקת שבר מגרוני: לעיני נראתה עדת גברים נאבקים יחדיו, וביניהם נראתה שמלה לבנה, שמלת אשה הנדחפת הנה והנה, ושערותיה השחורות והפרועות מכתירות אותה ומכסות פניה. פתאום נשמטה האשה לארץ וקול רעש גדול נשמע – והנה היא מורמה שנית למעלה, השמלה הלבנה מתאדמת ממול הלב, והלב נמחץ ממאכלת התקועה בו. ורוח נשא את שערותיה, העבירן מעל פניה הלבנים כשלג – והנה היא רוזלין גיסתי, יונתי תמתי, והיא נשואה בידי הבחור הנירנברגי, הפוסע ברב כוח, והוא מחזיר את פניו לשוב אל שער הגיטו, ועמו משה גיסי ועדת בחורי הישיבה, אשר כפי הנראה יצאו גם הם אחריהם להוציא את בת מורם ורבם מידי שודדיה.
ואמנם, הנבל יוהניס היה הראשון, אשר פרץ עם עדת נזירים מרעיו אל תוך שערי הגיטו, והוא שם פני ישר אל בית הרב, אשר נמצא לא רחוק מהשער. הבית היה סגור על מנעולים ובריחים, אבל על פי פקודת יוהניס החלו אנשיו לשבר את הדלתות והחלונות, ובטרם פרצו השלהבות וניכּרו אותות האש הצליחו לבוא אל הבית פנימה. יוהניס אשר לא נשא את נפשו בלתי אם אל שתי הנשים הצעירות, מצא אותן עד מהרה באחד החדרים חבוקות זו בזו, כאשר שכבו לחכות למותן, אבל הן שכבו מתעלפות, בלי רוח חיים בקרבן. יוהניס פקד על עוזריו להרימן ולהוציאן החוצה, והוא עצמו חיפש את כל פינות הבית, כי אמר למצוא גם אותי ולקחתי חי, למען התעלל בי כאשר הבטיח.
ובין וכה נגלו אותות העשן והשלהבות ויוהניס ציוה את אנשיו למהר ולשוב ולהוציא אתם את משאם החי מתוך הגיטו, והוא רץ אחריהם. אבל ברגע הזה שב אל בית הרב הבחור הנירנברגי, ועמו משה בן הרב ועדת בחורי ישיבה, אשר היו עוסקים עד עתה בהצתת כל שאר הבתים שבגיטו, וכאשר ראו את גזילת בנות הרב החלו כרגע לרדוף אחרי השודדים. אחדים מהם גם הספיקו לקחת אתם סכינים ומטילי ברזל.
והנה החלה התאבקות איומה מתוך ריצה והתרוצצות ברחובות הגיטו הצרים. בעת אשר יוהניס ונזיריו חפצו אך לברוח ולהימלט משלהבות הגיטו אשר הלכו וגדלו, התאמצו הבחורים היהודים לעצרם בכל התחבולות. ואחרי אשר פחד המות לא היה עוד לפניהם, ולהפר, הם ביקשו את המות כחסד מיוחד, ולכן השתערו על הבורחים מכל העברים באומץ לב לא ישוער, גם הקדימו לרוץ לפניהם והתנפלו על הארץ לבין רגליהם, להכשילם ולהפילם, למען אשר ישרפו פה עמהם ועם טרפם יחד, או עד אשר יעזבו את טרפם מידם.
ובכל זאת הצליחה הקבוצה הראשונה להגיע עד השער ולעבור את הפתח ובקבוצה ההיא נמצא הנזיר אשר נשא על כפיו את רוזלין גיסתי; אבל הוא טרם הספיק להתרחק מן השער, והנה הדביקו הבחור הנירנברגי האדיר ותקע את המאכלת אשר בידו בלב הנערה המתעלפת, ומכובד המכה נפל האיש הנושא אותה עמה יחד לארץ. אבל הנירנברגי מיהר להוציאה מידו ולהרימה ושם פניו לשוב אל שערי הגיטו. והנה פה פרצה תגרה עזה בין הבחורים היהודים ובין הנזירים וההמון, ואיני יודע כמה מן היהודים נמלטו אל הגיטו להישרף שם עם אחיהם יחד, וכמה מצאו את מותם במקום ההוא, נדקרים או נרמסים ונדרסים, אבל אלה ואלה מכרו את חייהם במחיר יקר והספיקו להרוג רבים מאויביהם.
ברגע הזה עשיתי התאמצות יתירה לעבור את פתח השער אל תוך הגיטו, והנה נדחף שנית לקראתי המון אנשים נדחקים לצאת, וגם הם מעלים אבק רב, בהיאבקם יחד, וגם ביניהם מתנוססת שמלה לבנה, הנה הם נחלקים לשני מחנות הנלחמים איש ברעהו בחמת כוחם.
– הנני בא! הנני בא אליך, לבּא רעיתי! – התאמצתי לקרוא, אבל קולי נחבא מקוצר רוח ומעקת לב, ממרוצתי הרבה וממצוקתי הנוראה.
ולעיני התעופפה חנית מרוטה אשר נגעה באשתי עד החומש. רגע אחד התפלצה רעיתי, מחמל נפשי, ואחר פשטה ידיה ורגליה, כי יצאה נפשה, נדעכה כנר דק מפני רוח נושבת. ואנכי התנפלתי על עוכר נפשנו במאכלת החדה אשר בידי וקראתי:
– מות, זד ארור, ואל תוסיף לשחת ארץ!
אבל המאכלת התפוצצה לרסיסים בפגעה בדבר קשה, בשריון אשר נשא מתחת למדיו, ורק הניצב נשאר בידי הרועדת.
– חיה, יהודי נקלה, כי כן הבטיחי לך מאז, – קרא הנבל בפערו פיו בשחוק: – ונקמתי זו תגדל מכל הנעשה לך עד כה!
הוא טרם כילה דבריו ואחד ממרעיו הכה על ראשי מאחורי, באבן או במקליד. מעצמת המכה נפלתי לארץ ושכבתי כמת. אבל אזני עוד שמעו שאון נלחמים איש ברעהו.
קולות הנלחמים נדמו, אבל לעומת זאת התגבר קול ההמון, קול מלא פחדים, כי הנה התפשטה האש, בנשוב בה הרוח, עברה את גבולות הגיטו, ופה ושם אחזו הלהבות בקירות בתי הנוצרים ובגגותיהם.
ואני הרגשתי כי כוחותי עוזבים אותי ובינתי מסתתרת. השאון אשר מסביבי הלך ונשתתק, אבל אזני צללו לקולות אחרים, אשר באו משם, מתוך רחובות הגיטו. שם, בתוך הבתים הבוערים, התפתלו עתה ביסוריהם האחרונים יותר מארבע מאות בתי אבות, הם ונשיהם ובנותיהם. ואיני יודע, אם אמנם הגיעו הקולות לאזני, או דמיוני המתעתע הטעני לשמוע את קול חותני הרב בקראו, וכל קהל עדתו עונים אחריו מתוך הלהבה את הכתוב (בראשית ל"ב ב'):
ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים – – –
וברגע האחרון בטרם הסתתרה בינתי, צללו אזני מקול אחי ואחיותי אשר קראו בקול גדול פה אחד:
שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד! – – –
ואני אימצתי את כוחותי האחרונים, ונראה לי, כי גם שפתי חוזרות על המלים הקדושות האלה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.