רקע
אברהם שלום פרידברג
שריפת הגיטו בוירמיזה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מורשת גבורה: פרקים מספרות ישראל, ירושלים; תשי"ז (1956)

מבעוד לילה נצטברו על יד כל בית ובית שבגיטו, בבית ובחוץ, כל מיני חמרי דלק: תבן, וכל מיני חפצים מצמר וקרשים יבשים שמן וגפרית וזפת וכדומה. וליד כל בית ובית נועד איש מיוחד, ובידו נר דולק או אבוקה, אשר ברגע הינתן האות, כי אפסה כל תקוה, יצית את הבית מכל עבריו, מחוץ ומבית, למען הגדיל האש ולהחיש את מותנו ולהמעיט את יסורינו עד קצה גבול היכולת.

כן אמנם קרה. ברגע אשר נשמע קול הפעמון של בית מועצת העיר, והצופים על הגגות שבגיטו הודיעו, כי המון הצלבנים והפורעים שבשוק שם פעמיו אל הגיטו להשתער עלינו, – ברגע ההוא ניתן האות גם מגג בית הכנסת הגדול אשר בוירמיזה, וברגע אחד הוצתו כל בתי הגטו מבית ומחוץ.

כאשר פרצו ההמונים הראשונים, רק אחרי כמה רגעים, דרך שערי הגיטו, מצאו את כל הבתים סגורים ומסוגרים, ובטרם הספיקו לשבר את דלתותיהם וחלונותיהם, למען בוא פנימה, ובטרם גם הספיקו למצוא את ידיהם ורגליהם בתוך רחובות הגיטו הצרים והמסובכים מאוד, – והנה פרצו על כל צעד ושעל, מכל קרן ומכל פינה, שלהבות אש ותימרות עשן מחניק, וההמונים הפורעים, כשם שמיהרו להתפרץ ולבוא הנה, כן אזרו עתה את שארית כוחותיהם לשוב כלעומת שבאו, ולעזוב את גבולי הגיטו ולברוח על נפשם, מיראה פן תאחז האש גם בהם ופן יספו בשלהבות ביחד עם היהודים שנואי נפשם.

ואולם מחוץ נדחקו ופרצו דרך השער המונים חדשים, אשר חסמו את הדרך בפני הנמלטים בבהלה על נפשם, – ועל יד השער היתה מבוכה גדולה, מהומה ומבוסה נוראה, ורבים מן היוצאים והבאים נפלו ונרמסו ברגלים, ורבים מהם לא יכלו עוד להימלט מן השלהבות, אשר רדפו אחריהם כמלאכי משחית.

כי הנה האש, אשר הדליקו יהודי וירמיזה, לא נשארה בגבולות הגיטו, כי אם פרצה ועברה לתוך העיר ושרפה גם רבים מבתי הנוצרים. ורבים מן האזרחים, אשר קיוו להתעשר מחורבנם ומותם של היהודים, העמדו גם הם על גחליהם ריקם.

ואולם כל זה נודע לי אחר כן. וברגע ההוא, כאשר ראיתי והבינותי, כי כל הגיטו כולו אחוז להבות, – אזרתי את שארית כוחותי והחילותי לרוץ אל עבר שער הגיטו. אולי אצלח להגיע עוד הביתה ולמות יחד עם אשתי ועם כל שאר הנפשות האהובות לי, ואם לא – אמות נא למצער בגבולות הגיטו, בקרב אחי היהודים, ויהי חלקי עמהם.

אבל ככל אשר קרבתי אל הגיטו כן גדל הדוחק, ועל יד השער חדלתי לשלוט בכוחי וברצוני, כי אם טולטלתי הנה והנה ביחד עם גלי ההמון הסוער, עד אשר הושלכו על יד פתח השער אל תוך סיר המצולה החיה הרותחת והגועשת, מאין עוד יכולת להחלץ ממנה.

ופתאום פרצה זעקת שבר מגרוני: לעיני נראתה עדת גברים נאבקים יחדיו, וביניהם נראתה שמלה לבנה, שמלת אשה הנדחפת הנה והנה, ושערותיה השחורות והפרועות מכתירות אותה ומכסות פניה. פתאום נשמטה האשה לארץ וקול רעש גדול נשמע – והנה היא מורמה שנית למעלה, השמלה הלבנה מתאדמת ממול הלב, והלב נמחץ ממאכלת התקועה בו. ורוח נשא את שערותיה, העבירן מעל פניה הלבנים כשלג – והנה היא רוזלין גיסתי, יונתי תמתי, והיא נשואה בידי הבחור הנירנברגי, הפוסע ברב כוח, והוא מחזיר את פניו לשוב אל שער הגיטו, ועמו משה גיסי ועדת בחורי הישיבה, אשר כפי הנראה יצאו גם הם אחריהם להוציא את בת מורם ורבם מידי שודדיה.

ואמנם, הנבל יוהניס היה הראשון, אשר פרץ עם עדת נזירים מרעיו אל תוך שערי הגיטו, והוא שם פני ישר אל בית הרב, אשר נמצא לא רחוק מהשער. הבית היה סגור על מנעולים ובריחים, אבל על פי פקודת יוהניס החלו אנשיו לשבר את הדלתות והחלונות, ובטרם פרצו השלהבות וניכּרו אותות האש הצליחו לבוא אל הבית פנימה. יוהניס אשר לא נשא את נפשו בלתי אם אל שתי הנשים הצעירות, מצא אותן עד מהרה באחד החדרים חבוקות זו בזו, כאשר שכבו לחכות למותן, אבל הן שכבו מתעלפות, בלי רוח חיים בקרבן. יוהניס פקד על עוזריו להרימן ולהוציאן החוצה, והוא עצמו חיפש את כל פינות הבית, כי אמר למצוא גם אותי ולקחתי חי, למען התעלל בי כאשר הבטיח.

ובין וכה נגלו אותות העשן והשלהבות ויוהניס ציוה את אנשיו למהר ולשוב ולהוציא אתם את משאם החי מתוך הגיטו, והוא רץ אחריהם. אבל ברגע הזה שב אל בית הרב הבחור הנירנברגי, ועמו משה בן הרב ועדת בחורי ישיבה, אשר היו עוסקים עד עתה בהצתת כל שאר הבתים שבגיטו, וכאשר ראו את גזילת בנות הרב החלו כרגע לרדוף אחרי השודדים. אחדים מהם גם הספיקו לקחת אתם סכינים ומטילי ברזל.

והנה החלה התאבקות איומה מתוך ריצה והתרוצצות ברחובות הגיטו הצרים. בעת אשר יוהניס ונזיריו חפצו אך לברוח ולהימלט משלהבות הגיטו אשר הלכו וגדלו, התאמצו הבחורים היהודים לעצרם בכל התחבולות. ואחרי אשר פחד המות לא היה עוד לפניהם, ולהפר, הם ביקשו את המות כחסד מיוחד, ולכן השתערו על הבורחים מכל העברים באומץ לב לא ישוער, גם הקדימו לרוץ לפניהם והתנפלו על הארץ לבין רגליהם, להכשילם ולהפילם, למען אשר ישרפו פה עמהם ועם טרפם יחד, או עד אשר יעזבו את טרפם מידם.

ובכל זאת הצליחה הקבוצה הראשונה להגיע עד השער ולעבור את הפתח ובקבוצה ההיא נמצא הנזיר אשר נשא על כפיו את רוזלין גיסתי; אבל הוא טרם הספיק להתרחק מן השער, והנה הדביקו הבחור הנירנברגי האדיר ותקע את המאכלת אשר בידו בלב הנערה המתעלפת, ומכובד המכה נפל האיש הנושא אותה עמה יחד לארץ. אבל הנירנברגי מיהר להוציאה מידו ולהרימה ושם פניו לשוב אל שערי הגיטו. והנה פה פרצה תגרה עזה בין הבחורים היהודים ובין הנזירים וההמון, ואיני יודע כמה מן היהודים נמלטו אל הגיטו להישרף שם עם אחיהם יחד, וכמה מצאו את מותם במקום ההוא, נדקרים או נרמסים ונדרסים, אבל אלה ואלה מכרו את חייהם במחיר יקר והספיקו להרוג רבים מאויביהם.

ברגע הזה עשיתי התאמצות יתירה לעבור את פתח השער אל תוך הגיטו, והנה נדחף שנית לקראתי המון אנשים נדחקים לצאת, וגם הם מעלים אבק רב, בהיאבקם יחד, וגם ביניהם מתנוססת שמלה לבנה, הנה הם נחלקים לשני מחנות הנלחמים איש ברעהו בחמת כוחם.

– הנני בא! הנני בא אליך, לבּא רעיתי! – התאמצתי לקרוא, אבל קולי נחבא מקוצר רוח ומעקת לב, ממרוצתי הרבה וממצוקתי הנוראה.

ולעיני התעופפה חנית מרוטה אשר נגעה באשתי עד החומש. רגע אחד התפלצה רעיתי, מחמל נפשי, ואחר פשטה ידיה ורגליה, כי יצאה נפשה, נדעכה כנר דק מפני רוח נושבת. ואנכי התנפלתי על עוכר נפשנו במאכלת החדה אשר בידי וקראתי:

– מות, זד ארור, ואל תוסיף לשחת ארץ!

אבל המאכלת התפוצצה לרסיסים בפגעה בדבר קשה, בשריון אשר נשא מתחת למדיו, ורק הניצב נשאר בידי הרועדת.

– חיה, יהודי נקלה, כי כן הבטיחי לך מאז, – קרא הנבל בפערו פיו בשחוק: – ונקמתי זו תגדל מכל הנעשה לך עד כה!

הוא טרם כילה דבריו ואחד ממרעיו הכה על ראשי מאחורי, באבן או במקליד. מעצמת המכה נפלתי לארץ ושכבתי כמת. אבל אזני עוד שמעו שאון נלחמים איש ברעהו.

קולות הנלחמים נדמו, אבל לעומת זאת התגבר קול ההמון, קול מלא פחדים, כי הנה התפשטה האש, בנשוב בה הרוח, עברה את גבולות הגיטו, ופה ושם אחזו הלהבות בקירות בתי הנוצרים ובגגותיהם.

ואני הרגשתי כי כוחותי עוזבים אותי ובינתי מסתתרת. השאון אשר מסביבי הלך ונשתתק, אבל אזני צללו לקולות אחרים, אשר באו משם, מתוך רחובות הגיטו. שם, בתוך הבתים הבוערים, התפתלו עתה ביסוריהם האחרונים יותר מארבע מאות בתי אבות, הם ונשיהם ובנותיהם. ואיני יודע, אם אמנם הגיעו הקולות לאזני, או דמיוני המתעתע הטעני לשמוע את קול חותני הרב בקראו, וכל קהל עדתו עונים אחריו מתוך הלהבה את הכתוב (בראשית ל"ב ב'):

ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים – – –

וברגע האחרון בטרם הסתתרה בינתי, צללו אזני מקול אחי ואחיותי אשר קראו בקול גדול פה אחד:

שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד! – – –

ואני אימצתי את כוחותי האחרונים, ונראה לי, כי גם שפתי חוזרות על המלים הקדושות האלה.

המלצות קוראים
תגיות