רקע
אברהם שלום פרידברג
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מורשת גבורה: פרקים מספרות ישראל, ירושלים; תשי"ז (1956)

– – בעת ההיא נפוצה השמועה על אודות ממלכה יהוּדית, ממלכת כּוֹזריה, אשר נוסדה לעברי הנהר הגדול, נהר איטיל. ושליחים הגיעו מאת המלך אל אחינו יושבי בבל וארם לשלוח לו חכמים ומורים אשר יורו לעמו את תורתנו ודתנו, והוא ידאג למלא כל מחסורם. ואני אז בן עשרים ושתים שנה, ומבית אבי אין לי כי אם אחות יחידה, צעירה ממני חמש שנים. והנה נתעוררה תשוקה בלבי להסתפח אל אורחת אחינו אשר הלכו לשבת שם.

עברנו ארץ פרס עד הגיענו אל ים כּוֹזריה, הוא הים הכספי, ומשם עברנו באניה לאורך החוף המערבי עד עיר המבצר בּאַבּ-אל-אַבוּאַב (שער השערים), ששם החומה הגדולה אשר בנה כּוֹזרוֹ נוּשירון מלך פרס לעצור בעד חיל הכּוֹזרים יושבי הצפון בל יפרצו בגבול ארצו. וכן הגענו אל ארץ כּוֹזריה והוספנו לנסוע עד בואנו למבוא הים במעלה זרם הנהר איטיל, ושם עלינו אל העיר הנקראת גם היא על שמו.

העיר הזאת אחת היא שהן שלוש, והיא עומדת על פלגי הנהר. שם האחת סמנדר, שם השנית בּלנג’ר ושם השלישית איטיל. בסמנדר יושבת המלכה עם שרותיה ונערותיה וסריסיה; בּלנג’ר היא מושב המלך ושריו ועבדיו וסריסיו, ובאיטיל יושבים בני עמים שונים יהודים, מוסלמים, נוצרים וגם עובדי אלילים, היא עיר רבת-מסחר, אליה יביאו העמים מרכולתם: הרוסים, הבולגרים, היונים, הארמנים, הגרוזינים והדראַלנים, ושלום שורר בין כולם, כי בארץ ההיא גם האזרחים וגם הגרים שוים במשפטם ובכל זכיותיהם, ואין יתרון לאחד על השני, ולכל אחד מהעמים האלה יש שופטים מקרבו, ובראש כולם עומד “כגן”, הוא המלך, והוא יהודי נאמן כאבותיו, שבאו בברית ישראל עוד לפני מאתים וחמישים שנה. וזה הדבר אשר סופר לנו על אודות אבותיו:

השבט הכּוֹזרי הוא אחד מעשרת שבטי תוֹגרמה בן גומר בן יפת. הוא היה עובד אלילים ככל יתר העמים שכניו. ולו היו תמיד שני מושלים, האחד היה הכּגן הוא המלך הכהן, המתיחש לבית המלוכה מדור לדור, ובני עמו נתנו לו כבוד אלוהים. הוא ישב תמיד בסתר היכלו, בהרמון נשיו, ולא נראה לעמו בלתי אם לעתים רחוקות. אבל ימי ממשלתו לא ארכו מארבעים שנה, כי שרי העם יראו פן תפוג חכמתו מזקנה, ואז יביא עליהם רעה אשר לא יוכלו להמיש צוארם ממנה, – ולכן, כאשר מלאו ימיו, המיתוהו וקברוהו במקום נעלם מן העין והמליכו עליהם אחד מצאצאיו, וגם לו וליורשיו אחריו עשו כמשפט הזה.

המושל השני היה משנה המלך, פּגה או פּחה, והוא מלך הצבאות, וראש החיל, גם המחוקק והשופט הראשי, וכל עניני המדינה נחתכים על פיו. והעם כולם גיבורים, רוכבים מזוינים ומלומדי מלחמה. לבם לא ידע פּחד מה הוא, ומעולם לא נסוגו אחור ביום קרב, כי חוק היה להם, כי כל הירא ורך הלבב, הנס ממקום המלחמה, למן צעיר אנשי החיל ועד מלך הצבאות, אחת דתו להמית; ולכן חיזקו את לבם ואימצו את זרועם ולא שבו מפני כל. הם הפילו פחדם על ארצות שכניהם וממשלתם השתרעה מן הים הכספי ועד הים המאוטי והים השחור, ומנהרי יאיק וטנאיס עד נהרי אוּזוּ ואוקה. והעמים היושבים בכל הארצות האלה, הבּולגרים, הפּוֹלנים והרודומיצים והבּוּרטסים, היו להם למס.

לפני כמאתים וששים שנה משל בארץ זו הכגן הנודע בשם בּוּלן. הוא נתעורר לשנוא את הקסמים ואת עבודת האלילים ואסר אותם על כל עבדיו הסרים למשמעתו, וביקש את אלוהי האמת, אבל לא ידע דרכו. והנה, כאשר יספרו בני עמו, נראה לו מלאך ה' בחלום הלילה וברך אותו בשם אלוהים וצוהו ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו לטוב לו ולעמו כל הימים. וגם למשנהו, המושל המדיני, נראה המלאך הזה, וגם לו אמר כדברים האלה. ואמונתם נתחזקה עוד יותר כאשר נתקיימו דברי המלאך, כי בצאתם למלחמה על הדראלנים היה ה' עמם והם כבשו את המבצר ארדיביל, עיר הבירה שלהם, ואספו שלל זהב וכסף לרוב מאוד, כאשר הגיד להם המלאך מראש.

אז אמרו לבנות בית לשם האל האחד, אבל עוד לא ידעו מה שמו ולא הבינו ללכת בדרכיו. והנה באו שליחי החליף מבגדד ושליחי קיסר ביזנטיה לפני הכגן וביקשו ממנו, איש איש בשם מלכו, לקבל עליו אמונת אלוהיו ולבוא בברית עמו. והכגן בולן חקר את כל אחד מהם לבד, וגם העמידם להתוכח יחדו. וכל אחד מהם הלל את אמונתו וגינה את אמונת השני, באמרו כי אמונת ישראל טובה ממנה, כי היא היסוד לכל אמונה באל יחיד.

אחר כך קרא הכגן גם לאחד מחכמי ישראל, ושמו רבי יצחק סנגרי, והעמיד את כולם איש לקראת רעהו, למען אשר יתוכחו ויוכיחו איש איש את צדקת אמונתו. והויכוח היה קשה מאוד, ואיש איש התפאר באמונתו, כי היא העולה על כולן. אז אמר הכגן לשליחי החליף והקיסר: – הן שניכם גם יחד מודים הנכם באמונת ישראל, כי היא היתה היסוד לדתיכם, ולכן הנני נותן לה את היתרון.

ובעצם היום ההוא נימול הכּגן, וגם המשנה עם כל השרים הקרובים להם, גם רבים מעם הארץ התיהדוּ, כי גדל כבוד אלוהי ישראל בעיניהם. אבל רבים מהם נשארו באמונותיהם הקודמות, כי כן גזר המלך, להיות כל איש הולך בשם אלוהיו וחי על פי דתו ואמונתו, אין אונס. ואחד מצאצאי בּוּלן, הנודע בשמו העברי עובדיה, הקדיש כוחו ומאמציו לעבודת ה' אלוהינו, והוא קרא אליו חכמי ישראל מבּבל, והם הביאו אתם את ספרי התורה והדת, ללמדם את גרי הכּוֹזרים ולהורותם את מצוות אלוהינו, גם בנו להם בתי כנסיות ומדרשות, להיות ככל קהילות הקודש בעמנו.

מאז עברו כמאתים וחמשים שנה ומנהגי הכּוֹזרים השתנה כלה, כי עזבו משובתם, חדלו להיות פראים נודדים בארצות ונעשו לאכרים ולכורמים ויוגבים, אבל החזיקו להם חיל אנשים שכירים, וגם שר הצבא העומד בראשם מהם הוא, ובעזרת החיל הזה הם מוסיפים לשלוט על העמים שכניהם, שומרים עליהם לבל יפלו איש בגבול רעהו וישלמו מס לממלכה הכּוֹזרית כאשר הטילה עליהם מאז.

בבואי אל הארץ ההיא היה המלך יוסף בן אהרן הדור השלושה עשר למלכים היהודים המושלים בעם הכּוֹזרים. ולו בן צעיר ושמו דוד, אשר עוד לא נשא אשה, וכבן כאביו היו מהוללים בפי כל יודעיהם ושמם מכובד מאוד.

המלצות קוראים
תגיות