אבי אבותי היה המלך שלמה, אשר לשמע חכמתו וגדולתו באה מקדה, מלכת שבא אליו ירושלימה, לנסותו בחידות ולשמוע חכמתו מפיו. והיא אהבה אותו ונפשה דבקה בו, ולא שבה עוד ממנו עד הביאו אותה בברית אלהיו והורה אותה תורת ישראל עמו. אז נתן לה את כל חפצה אשר שאלה, והיא ילדה לו בן והוא קרא את שמו: מנילך. וכאשר שבה אל ארצה היא ועבדיה, קראה אליה את כל שריה וגדוליה וסיפרה להם את כל הדברים האלה. והם שמעו והכירו את בנה לטובה להיות עליהם למלך יושב על כסא אחריה.
בעת ההיא היתה ממלכת שבא גדולה ורחבה מערב ועד כּוּש, והמלכים צאצאי מנילך אשר מלכו בה אחריו שמרו תורת משה, שהיתה להם מורשה, אבל הם לא העמיסוה על עמיהם, שבטי הערבים והכושים, כי הארץ הזאת היא ארץ החופש מאז ומעולם, ואיש איש ילך בה בשם אלוהיו ועל פי חוקי הדת והאמונה אשר באו לו מאבותיו.
ברבות הימים נחלקה הממלכה בין שני אחים אשר לא יכלו לשבת יחדיו. האחד לקח לו את ארץ ערב לנחלה, והשני את ארץ כּוּש. מלך ערב ושמו טוּבּה בחר לשבתו את העיר צנעא, היושבת על תבור ארץ תימן במדינת חמירה – הוא אבי משפחת טוּבּה אשר עליה יתיחשו כל המלכים אשר מלכו פה אחריו עד היום הזה. ושלום אמת היה בין צאצאי שני האחים, מלכי ערב וכוש; יחדיו עבדו את אלוהי ישראל ושמרו תורת אבותיהם, היא תורת משה, על פי מסורת משפחתם מדור לדור. אבל מאז בא מלך כוש בברית הדת הנוצרית, נפלגו לבות שני המלכים, והקרובים על פי מולדתם נעשו רחוקים על פי דעותיהם, כי אבותי נשארו נאמנים לדת ישראל ושמרו חוקיה על פי התורה אשר הורום גולי היהודים, שנדחו אל הארץ הזאת בעתים הרעות אשר עברו עליהם בארץ ישראל ובארץ פרס. ובכל זאת לא גדלה ידיעתם בתורה, וגם לא היו קנאים לאלץ את בני ערב עובדי האלילים לקבל אותה עד אשר הרחיבו הנוצרים את ממשלתם על ארצות שכנינו, וקנאתם הם עוררו את רוח אבי לעשות כמוהם.
אבי, אבּוּ קריבּא אַסד טוּבּן, עשה לו שם בחכמתו וגבורתו ויהי למושל עליון על כל ארץ תימן. ובראותו כי רב כוחו עשה חיל גדול ויצא למלחמה על מלך בּיזנטיה, לקרוע מעל גבולו את מדינות בני ערב. וכאשר עבר דרך העיר יתריב עזב שם את בנו לפקח על צרכי החיל אשר יגיעו אליו דרך שם. ובעיר יתריב יושבים ארבעה שבטים, שנים ערבים ושנים יהודים. והנה הגיעה אליו השמועה, כי הרגו הערבים אנשי יתריב את בנו בשבתו לבטח עמם. אז התמרמר אבי מאוד ושב מדרכו לעשות נקמות בעיר ויושביה. אבל שני שבטי היהודים, בחמלתם על עירם, נתנו גם הם ידם לשכניהם להלחם יחד עם אויביהם.
ואבי אבּוּ קריבּא צר על יתריב ימים רבים ולא יכול לה. אז הכרית את כל עצי התמרים אשר מסביב לעיר, למען הרעיב נפשות הנצורים. והנה חלה אבי מחלת קדחת וביקש מים חיים השיב נפשו ולא מצא. אז יצאו אליו שנים יהודים מחכמי יתריב, שם האחד קאַבּ ושם השני אַסד, והם הביאו לו מים מן העיר הנצורה להחיות את רוחו. ושני האנשים דיברו על לבו לחמול על העיר מהשחיתה, לבלי הביא רעה על היהודים היושבים בה בגלל מספר האנשים הערבים אשר הרשיעו לעשות, ורק הם ישאו את עוונם, כדבר הנביא: “הנפש החוטאת היא תמות”. והמלך נאות להם ועשה שלום לעיר, ונפשו דבקה בשני החכמים האלה ובתורה אשר בארו לו, ולא הרפה מהם עד אשר נאותו לו להלוות עליו בדרך שובו אל עיר ממלכתו, והם עזרו על ידו להביא את כל אנשי חילו בברית דתנו.
וכאשר הגיעה השמועה להערבים יושבי ארצו, כי יהד המלך את אנשי חילו והוא גזר על כל בני עמם כי יקבלו את דת ישראל, התרגזו עד מאוד. ויושבי עיר צנעא הבירה קשרו קשר, ובהגיעו אל עיר מלכותו סגרו שעריה בעדו ולא נתנוהו לבוא עם חילו העירה. למען השלום גמרו לאחרונה אומר לבחון את הדבר במקום אשר האמינו כי קדוש הוא לה'. כי קרוב לעיר נמצאה מערת הפלאים, ובכל פעם כשפרץ ריב בין אנשי המקום נגשו בעלי הדברים אל המערה, וממנה יצאה אש אשר שרפה את האנשים החטאים מבלי נגוע בנפשות הצדיקים, ואז נודע מי הצדיק. וכן עשו גם הפעם הזאת: הכהנים והכמרים עובדי האלילים נגשו אל המערה יחד עם שני החכמים היהודים, איש וקדשי דתו בידו. והנה פרצה אש מקרב המערה ואכלה את הכמרים עם אליליהם גם יחד. ושני היהודים נשארו חיים עם ספרי התורה על זרועותיהם – ויהי הדבר לפלא גדול. אז נאות כל העם לעבוד את אלוהי ישראל, וקאַבּ ואַסד הרסו את היכל האליל אשר בצנעא ובנו בית תפילה לאלוהי ישראל תחתיו, כמצות המלך עליהם.
במות אבי אבּוּ קריבּא נשארו שלושה בנים אחריו: חסן, עמרו ואנוכי, זורעה, הצעיר בהם, והמלוכה עברה לחסן, כי הוא הבכור. והנה נמצאה עדת בוגדים אשר הסיתו בו את עמרו, אחינו השני, והוא קם עליו והרגו. אבל אחרי כן ניחם על מעשיו ועשה משפט מות ביועציו הרעים, אבל עונה ממוסר לבו עד חלה ומת בדמי ימיו. אז קם אחד הנשיאים הערבים, ושמו לקניה טנוּף, ולקח לו את המלוכה, והוא היה מושל עריץ ואכזר, אשר השחית דרכו ועשה כל תועבה. העם נאנח תחת עולו הקשה, אבל איש לא נועז להתאונן בקול רם, כי נפלה אימתו על כולם. וביותר כלה את חמתו בבני הנעורים ממשפחת המלוכה, כי תפשם והביאם אל היכלו, ושם התעלל בהם ושמם לקלון וחרפה עד כי קצו בחייהם.
ואני, בהיותי בן המלך ויורש העצר, ובדעתי כי לא ינקה אותי אם אפול בידו, נחבאתי לברוח מפניו, התחפשתי ובאתי אל בין דלת עם הארץ והייתי לשכיר יום, עשיתי כל עבודה קשה אצל בעלי השדות והכרמים אשר לעיר ממלכת אבי. אבל לאחרונה נגלה סודי! כי פעם אחת, בעבדי עבודתי עם יתר הנערים בשדה אדוני, נפלה עלינו עדת שודדים בדוים וחפצו לגזול ממנו את בקרינו. כל חברי נבהלו נסו מפניהם, רק אני נשארתי על מקומי, תפשתי במלמד הבקר ועופפתי אותו מעל לראשי, וכה רצתי אליהם בזרוע נטויה והערמתי עליהם בקול גדול עד כי נבהלו מפני ונסו בשבעה דרכים. ועדת חברי סיפרו תהלתי בקהל רב, ותהלתם זאת היתה לי למוקש – כי פתאום באו אלי שוטרי המלך והבהילוני ללכת עמם אל היכלו. הובאתי אל היכל אבי ונדחפתי לבוא פני המושל בחדר הרחצה, והוא יושב אז באגן מלא מי שושנים ורוחץ את בשרו.
– הנה נתפשת בכף! – התפאר עלי העריץ בגאות רשע. – ואתה אמרת בלבך: אחכם מכל בני גילי ואתחמק מפני העבד-המלך עד עת מצוא. והנה נפלת בידי ככל בני גילך. עתה ארע לך מהם!
בדברו כה הבטתי הצדה וראיתי והנה חרב קטנה מתנוצצת בין בגדיו הצבורים על היציע אשר על יד האגן. אז נזכרתי את מעשה אהוד לעגלון מלך מואב, ובראותי כי מעבדיו אין איש עמו, קפצתי אליו, תפשתי את החרב בידי האחת ובשנית אחזתי בזקנו ותקעתי את החרב בגרונו. הנפצע התפלץ ונפל במי רחצו, אשר כרגע האדימו מדמו, ואנוכי קפצתי בעד החלון ורצתי אל השוק המלא המון רב, הרימותי את החרב המלאה דם לעיני כל העם וקראתי אליהם בקול גדול לאמור:
–בחרב הזאת הנה המתי את המושל העריץ! ועתה אם טוב עשיתי הבו לי ברכה, ואם לא – שפטוני איפוא ועשו בי כטוב בעיניכם!
אבל העם שמח שמחה גדולה והריע אלי בתודה. וכאשר נודע לכולם, כי אני זורעה בן אבו-קריבא מלכם, השריד האחד למשפחת מושליו מלפנים, צהלו קולם וקראו: “יחי המלך!”
ובכן לוקחתי מאחרי הבקר והובאתי בכבוד ותפארת אל היכל המלוכה. והקול נשמע בכל הגויים, כי הנה שב מלך יהודי למשול בארץ תימן, ויהי הדבר רע בעיני העמים בעלי האמונות האחרות. שמעו הנוצרים וחרקו שן, וליהודים יושבי הארצות האחרות היתה הבשורה הזאת לששון ולשמחה. ורבים מבני אמונתי הלחוצים ונענים בארצות הגויים, נהרו אלי ובקשו לחסות בצלי. ואני נתתי להם אחוזות נחלה בארצי, ומהם בחרתי לי אנשים גבורים והעמדתים בראש חילי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.