אמר נפתלי הירץ וויזל בן כבוד יששכר בער זצ"ל

בפתיחתנו לחוברת הרביעית אמרנו כי האות האחרון שבסדר הרביעי, שהוא טביעת פרעה וחילו בים סוף, שבו שלמו כל האותות והמופתים שבאו על מצרים, לפי שבאה אחרי צאת ישראל מארץ מצרים, יחדנו לו שיר בפני עצמו, והוא השיר השלשה עשר שבראש החוברת החמישית הזאת, וכבר דברנו בפתיחתנו השלישית והרביעית על ארבעת סדרי מכות מצרים כפי מה שחדשנו בסדריהן, דברים הראויין להאמר, ישמח בהן הקורא המשכיל הנותן כבוד לתורה, ויבין שהן מעידין על עצמן שהולכים למישרים, ואף כי יש עוד בידי להוסיף בענין זה, לא אדבר עליו עוד בספר זה שחובר באורח שיר, לא באורח פירוש, אבל אעורר את לב הקורא על שלשת השירים שבחוברת הזאת ולהודיעו שהם כוללים ארבע המתנות הטובות שנתן השם ב“ה לעמו ישראל בצאתם ממצרים ולא פסקו מהם כל ימי לכתם בדרך, והן עמוד ענן ועמוד אש, והשלו, והמן, והצור, וארבעתן נוראות ונפלאות גדולות, וערוכות נגד ארבעת הסדרים שהביא על המצרים, שהן גם כן נפלאות גדולות להעניש בהן את צריו, ואלה לתת שכר טוב ליראיו, וגם זה ראיה ברורה על אמתת הסדר שחדשנו במכות מצרים, ושחלקנום לארבעת סדרים, כי הטובות שכנגדן גם הם ארבעה. ואעירך על מה שאמרנו בפתיחתנו לחוברת השלישית, כי ראשי הסדרים הארבעה הן העיקר, והן דם, ערוב, ברד, מכת בכורות וכו'. וטעם הדבר, לפי שהן ראשי ארבעה משפטים הרעים הבאים לעולם הכוללים כל מיני צרות ורעות שכלן תוצאותיהן, והראשים הם, רעב, חיה רעה, חרב, ודבר, וע”ד זה הם סדורים בתורה בתוכחה שבתורת כהנים, כמו שגלינו בזה חדשות בביאורנו לספר ויקרא (כ“ו מ”ז), וכן סדורים בשירת האזינו השמים (דברים ל"ב), וכן סדרם הנביא יחזקאל (י"ז י' עד כ'), וכן סדרן התנא במסכת אבות (ה'), שכנגד ארבעה משפטים אלה שבאו על המצריים בארח פלא, מכוונים ארבע מתנות הטובות הנ“ל שנתן השם ב”ה לישראל במדבר גם הם בארח פלא, אלה לעמת אלה מתאימות הם; נגד דם נתן הצור, נגד ערוב בא השלו, נגד ברד בא המן, ונגד חשך ומכת בכורות באו עמוד ענן ואש. ולא באנו לבאר פה איך מקבילים הטובות עם המשפטים, כי שרנו ע“ז בשיר הט”ו (צד 103, 106), עוד אזכיר מה שאמרנו שם שהיתה בכל סדר וסדר משלחת, בסדר הראשון צפרדע, בסדר השני כנים וערוב, בסדר השלישי ארבה, בסדר הרביעי חשך ומכת בכורות, כי החשך היתה בו משלחת מלאכי רעים כדברי המשורר האלהי (תהלים ע“ח מ”ח), וכמבואר בשיר השנים עשר (ח32'"ד צד 75) וכן מכת בכורות, וכאמרו ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף (שמות י“ב כ”ג), וכתבתי המעט הזה פה שנית, בעבור כי רוצה אני לפרש דברי המשורר האלהי בספר תהלים ששר על ענין זה (ק"ה), ודבריו קשים וסתומים, נלאו המפרשים ז"ל לפרשם ולבארם, ובאמת הדברים מיוסדים על מכון צדק, דבר דבור על אופנו, כמו שאפרש לפנינו:

אמר שם, שמו בם דברי אותותיו, ומופתים בארץ חם. שלח חשך ויחשיך, ולא מרו את דבריו (הקרי דברו). הפך את מימיהם לדם וגו‘. שרץ ארצם צפרדעים וגו’. אמר ויבא ערוב, כנים בכל גבולם. נתן גשמיהם ברד וגו' אמר ויבא ארבה וגו‘. ויך כל בכור בארצם וגו’ ויוציאם בכסף וזהב וגו‘. פרש ענן למסך ואש להאיר לילה. שאל ויבא שלו, ולחם שמים ישביעם פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר. המתבונן בכתובים האלה ויערכם עם זכרון האותות והמופתים שזכר המשורר במקום אחר (תהלים ע“ח מ”ב עד נ"א) יעמוד משתאה לדעת טעם הנטיה הגדולה הזאת שנוטים שני המקומות מדברי התורה, וגם נוטים זה מזה? נטיית שניהן מדברי התורה נראה לכל, כי במזמור הראשון לא זכר כנים ושחין וחשך המפורשים בתורה, ובמזמור השני זכר כנים וחשך והשמיט שחין ודבר, וזה פליאה גדולה. וכן בשני המקומות אותן שזכרם לא זכרם על הסדר שהן כתובים בתורה, כי במזמור הראשון הקדים ערוב לצפרדע (מ"ד), והקדים ארבה לברד (מ“ה מ”ו), והקדים ברד לדבר (מ"ז), וכל זה סותר לסדר שכתובים בתורה. והמזמור השני מפליא יותר, כי הקדים החשך לכל (כ"ח), והקדים ערוב לכנים (ל"א), וגם זה סותר לסדר שסדרתן התורה. ואולם על פי היסודות שחדשנו בספורים הללו, והסדר החדש שחלקנו בו משפטי מצרים, תראה כי דבר ה’ אמת בפי המשורר האלהי בשתי זמירותיו, בכל מזמור רמז על ענין שרוצה להודיענו בסתומות התורה, וכפי אות הכוונה שכוון, הוצרך להזכיר מקצת המכות ולהשמיט מקצתן, שעל ידי כן נעמוד על הכוונה שכוון אליה בשירו, וכן כפי הכוונה ההיא גם אותן המכות שזכר, הוצרך להפוך הסדר ולהקדים המאוחר ולאחר המוקדם, כן דרכו בשירו הראשון (מזמור ע"ח), וכן דרכו בשירו השני (מזמור ק"ה). ועתה נבאר הענין בקצרה:

בשירו הראשון היתה כוונת המשורר לגלות לדורות הבאים תעלומות תורה, ולפרש מקצת דבריה שהם דומים לחידות סתומות, וכמו שהחל אביע חידות מני קדם (ע"ח כ'), כלומר אפרש חידות התורה במעשים שקרו בימי קדם, ובכלל זה ספורי משפטי מצרים שאין אנו מבינין בהם דרך התורה, לא טעם למה קצתן בהתראה וקצתן בלי התראה, ולמה קצתן עונשים גדולים ומכות מות ומקצתן קלות, ולא הלכו כלן מן הקל אל החמור? וכן אין בידינו לחלקם למחלקותיהן ולומר מספר זה מחובר יחדיו ומספר אחר מחובר יחדיו, וכן כלן. וכל זה תקן המשורר בשירו כל ידי הזכירו שמונה מהן שהן דם צפרדע ערוב דבר ברד ארבה מכת בכורות וטביעת ים סוף, שהן אותן שקראו הכתובים בשם אותות, והשמיט ארבע שהן הפיכת מטה לתנין כנים שחין וחשך, והן אותן שקראו הכתובים בשם מופתים, ועל שתיהן אמר בתחלת דבריו אשר שם במצרים אותותיו, ומופתיו בשדה צען (ע“ח מ”ב), ומעתה אנו יודעים להבדיל בין האותות ובין המופתים, כי האותות קשים ומכת מות ושממות הארץ ואבדן הקנינים, הדגה, המקנה, וצמח השדה, וראשי הסדרים כלן המיתו נפש אדם, ולכן קודם כל אחד מן האותות היתה התראה, לא כן המופתים שאין בהם מכת מות ולא אבדן הקנינים, לכן לא באו התראות לפניהן. ומעתה הבין מדעתנו לחלק משפטי מצרים לארבעה סדרים, שעל ידי כן הדרך סלול לפנינו, שבכל סדר בתחלתו מופת ואחריו שני אותות, והוא דבר עמוק ונפלא מאד, כי עתה אין עוד ערבוב קלות וחמורות, אבל כל סדר חמור מאותו שלפניו, והקלות שביניהם הן המופתים שלפניהן, שאינן אותות, וכמו לתוכחה על האותות שישים בהן אם לא ישמעו, וגם המופתים כל אחד קשה מאותו שלפניו, כפי ערך קשיות האותות הבאים אחריו מאותן שלפניהם. והנה כל סדר משפט בפני עצמו, וחלקי כל סדר שהוא המופת שבראשיתו ושני האותות שלאחריו, כלם מתאימים וחוברו יחדיו בחכמה עליונה, וכבר גלינו מקצת מזה בפתיחתנו לחוברת השלישית, ובדברי השירים עצמם, גם בביאורנו רוח חן לספר חכמת שלמה, ויש בידנו להרחיב עוד, אבל לא באתי רק להזכיר זה המעט הנוגע לדברי המשורר האלהי. ועתה אזכיר לבד מה שעוררנו על דברי קדשו למה בשמנה האותות שזכר שנה הסדר ממה שסדרתם התורה? טעם הדברים כי המשורר רומז גם הוא כי ארבעה הסדרים שבמשפטי מצרים, הן ארבעת המשפטים שהשם ב“ה דן בהם את עולמו, שהן רעב חיה רעה חרב ודבר וכמש”ל, ואמרנו כי ראשי הסדרים הן העיקר, שהן האות הראשון שבכל סדר וסדר שהן, דם, ערוב, ברד, מכת בכורות, כי דם הוא רעב, ערוב חיה רעה, ברד חרב, מכת בכורות דבר, אבל האות השני שבכל סדר אין ענין לו לכוונה הזאת, כי אין צפרדע רעב, ולא דבר המקנה חיה רעה, וגם לא ארבה חרב, ולכן להורותנו זאת זכר המשורר לבד ראשי הסדרים על הסדר שסדרתם התורה. החל הפך לדם יאוריהם וגו' (ע“ח מ”ג), ואחריו ישלח בם ערוב ויאכלם וגו' (שם מ"ד) ואחריו יהרוג בברד גפנם וגו' (שם מ"ו) וחתם ויך כל בכור במצרים וגו' (שם נ') ואת אויביהם כסה הַיָּם (שם נ"ב). אבל שלשת האותות השניים שבשלשת הסדרים הראשונים לא חבר עם אותותיהם הראשונים, כאומר אין להם עסק עמהם בכוונה הגדולה הזאת, ומשפטי ה' חברם עם כל אחד מן הראשונים מטעמים ישרים ונפלאים, וכמו שבארנו קצת בשירים הללו, ועוד יותר בעבור מוצאן. כי שני אותות שבסדר ראשון מן המים, ושבסדר שני מן הארץ, ושבשלישי מן הרקיע, ושברביעי ממרומים הפלא ופלא, ולכן שנה מקום שלשתן, וכלן שלא במקומם. וראה חכמת המשורר שסדר שנים מהן אחר אות הערוב, והן צפרדע וארבה, כי דומים לערוב ששלשתן משלחיות, והאות השני שבסדר הערוב שהוא דבר לא סדרו עמהן, כי איננו משלחת בע"ח, ועוד אילו סדרו עמהם היה כמו כתוב במקומו, כי הוא האות השני בסדר הערוב, ולא היה בינו ובין הערוב אחד מאותות הראשונים, והוא רצה לשנות מקום כלם מן האות שלפניו, לכן הוצרך לסדרו אחר אות הברד ששניהם המיתו המקנה, וכאמרו ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים (שם מ"ז), סוּף הכתוב על דבר הבהמה. אבל האות השני שבסדר הרביעי הניחו במקומו, כי שני אלה שוים בתקפם להמית אדם ובהמה, והאות השני שכסום מי הַיָּם קשה מכלם.

הנה דברנו זה המעט על דברי המשורר בשירו הראשון:

ועתה נדבר על השיר השני, וגם הוא ביד אסף המשורר, אבל מחברו היה נעים זמירות ישראל המלך דוד ע“ה, שכן כתוב (דברי הימים א' ט"ז ט' י') ביום ההוא אז נתן דויד בראש להודות לה' ביד אסף ואחיו, הודו לה' קראו בשמו וגו'. ובשירו לא כוון להבדיל בין האותות ובין המופתים, ללמדנו סדרי המשפטים, ובדרך שבארנו במזמור ע”ח הנ“ל, אבל בא ללמדנו שלעומת ארבעה סדרי המשפטים, נתן השם ב”ה לישראל ארבע מתנות טובות וכמו שרמזנו בראשית דברינו. ומלבד המתנות האלה, זכר גס כן החסד שעשה השם לעמו לתת להם רכוש שונאיהם, וכמו שהבטיח לא“א ע”ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית ט“ו י”ד), וכאמרו ויוציאם בכסף וזהב וגו' ואחריו אמר פרש ענן למסך וגו‘, כי כן קרו הדברים, קודם צאתם וינצלו את מצרים, ואחרי צאתם המתנה הראשונה שהיא עמוד ענן ואש, והמתנה הזאת היתה לעומת החשך, כמבואר בספר חכמת שלמה שאמר (פרשה י"ח ג') ותחת זאת (החשך שדבר עליו לפניו) נתת להם עמוד אש וכו’, וכן מתנת כסף וזהב שלפניו, גם היא החשך, שהיה סבה להפוך שנאתם של ישראל לאהבה למציאת חן, וכמו ששרנו על זה בשיר הי“ב (ח"ד צד 90). ומעתה יש בידינו לבאר גם סתומות השיר הזה, לפי שלא בא ללמדנו ההבדל שבין האותות והמופתים, לא השמיט המופתים כלם כמו שעשה בשיר הראשון, אבל זכר גם מקצת המופתים חשך וכנים, ולפי שרצה ללמדנו שכנגד ארבעת המשפטים באו ארבע מתנות, זכר ראשי המשפטים על הסדר הפך לדם מימיהם וגו‘, אמר ויבא רוב וגו’, נתן גשמיהם ברד וגו' ויך כל בכור בארצם וגו', כי ראשי המשפטים הם העקריים וכמ”ש למעלה, ובאמת גם האותות השניים זכר על הסדר וחברן עם ראשיהם, כי אחר דם סמך שרץ ארצם צפרדעים וגו‘, ואחר ברד סמך אמר ויבא ארבה וגו’, כי דם וצפרדע שתיהן מן היאור, צרות מן המים, וכנגדן מתנת מי הצור לטובה, ברד וארבה שתיהן מן הרקיע, להשחית ארץ ויבולה, וכנגדו מתנת המן מן הרקיע להחיות עם רב, וכן ערוב שבאו מן הארץ בעלי חיים זרים להשחית ולכלות, וכנגדו השלו בע“ח טובים מן הארץ שבאו לטובתם, אבל אין ענין לו עם האות השני שהוא הדבר, כי לא היה משלחת בע”ח מן הארץ, ולכן לא זכרו כלל, שאין לו ענין עם אחת מד' המתנות, אבל תמורתו חבר אל הערוב מופת כנים שקדם כאמרו אמר ויבא ערוב כנים בכל גבולם, שנס הוא משלחת בע“ח זרים לרעתן, וההפך משניהם משלחת השלו לטובה; ומטעם זה עצמו לא זכר מופת השחין, שאין בו דבר לעומת מתנת המן, כי לא השחית בצמח האדמה ואין בו משלחת. והכלל כי זכר לבד ראשי הסדרים, דם ערוב ברד מכות בכורות, ומן אותותיהם השניים ומן מופתיהם, לא זכר כי אם אותן שהן משלחיות, צפרדעים כנים ארבה וחשך אבל דבר ושחין אין בו משלחת. ועתה ראה כי זכר שתים מכל סדר וסדר, מן הסדר הראשון דם וצפרדע, מן הסדר השני ערוב וכנים, מן הסדר השלישי ברד וארבה, מן הסדר הרביעי חשך ומכת בכורות. ואולם זכר מופת החשך והקדימו לכל האותות והמופתים שנזכרו אחריו, וזה בחכמה, לפי שלעומת החשך מתנת עמוד ענן ואש כמו שרמזנו למעלה, ומצורף לו מכת בכורות שהיא לבדה מכל האותות היתה בעת חשך לילה, וגם חוברה עמה משלחת משחיתים, וכמאמרו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, אבל החשך הוא העיקר שלעומתו באו מתנת העמודים, כי למצרים שלח חשך למעלה מן הטבע והאפיל להם, ולישראל שלח אור למעלה מן הטבע להאיר להם, בחשך היה משלחת מלאכי רעים, ובעמודים הולך לפניהם ה' וכל קדושים עמו, והיו בחשך שני דברים, חשך אפלה ומשלחת, כמו שאמר על זה בשירו הראשון וצרה משלחת מלאכי רעים (תהלים ע“ח מ”ח), ועוד גרם החשך הזה שהשאילו המצרים כספם וזהבם לישראל בלב טוב ונתקיים דבר ה' שאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ולפי ששתי אלו היו תחלת המתנות, זכרן גם בראש לכלם, כמאמרו ויוציאם בכסף וזהב וגו' פרש ענן למשך וגו' וזכר צאת המצריים שלעומתן שהוא החשך, גם היא בראשונה לכלן, כי לא חשש על סדר המופתים וכמו שהקדים ערוב לכנים, כי רק הסדרים זכר על הסדר וכמו שאמרנו. והנה המלך שלמה ע”ה בספר החכמה שהעתקנו הולך בדרך המשורר בדברים הראשונים והאחרונים שזכר ארבע המתנות הטובות, והעריך אותן נגד ארבע סדרי המשפטים, כי זכר (פרשה י"ח ד') מתנת הצור, ואמר שם (פסוק ו') שהוא נגד מכת הדם, וזכר (פרשה י“ב כ”ג) מכת הערוב, ואמר (פרשה ט"ז ב) שלעומתו מתנת השלו, וזכר (שם כ') מכת הברד, ואמר (שם ט"ז) שלעומתו מתנת המן, וזכר (פרשה י"ז) כלה, מכת החשך עם משלחת מלאכי רעים, ואמר (פרשה י"ח ב') שלעומתו מתנת עמודי ענן ואש, וזכר (שם י') מכת בכורות, ולבסוף (פרשה י"ט ז') זכר קריעת ים סוף. הנך רואה חכמת שלמה וקבלתו מפי אביו ומפי נביאי דורו, ששוים דבריו עם דברי שני השירים שבסוף תהלים, שגם הוא השמיט שלשת המופתים הראשונים שהן תנין כנים ושחין, וכן השמיט שלשת האותות השניות שהן צפרדע דבר וארבה, כי לא זכר רק ראשי הסדרים על הסדר שהן דם, ערוב, ברד, מכת בכורות, לפי שהן ארבעת השפטים הרעים, שהן רעב, חיה רעה, חרב ודבר, ונגד כל אחת מהן נתן מתנה טובה לישראל וכמ“ש למעלה. ואולם הסדר הרביעי זכר כולו, לפי שהוצרך להזכיר המופת שהוא חשך מטעם שזכרו המשורר בשירו השני שהוא נגד מתנת העננים, והוצרך להזכיר מכת בכורות שהוא ראש הסדר הרביעי, זכר גם את האות השני שהוא טביעת ים סוף הדומה אליו באבדן אדם ובהמה, והשקול כנגד כלן, שעליו שנו ועשרה על הים, גם המופת ושני האותות כלן במשך וכמש”ל וכנגדן מתנת העננים, ועיקר הכל שהודיענו המלך שלמה במופת חשך ובשני האותות שאחריו דברים עמוקים דברי קבלה שהיו בידו, ששרנו עליהן בשיר הי“ב ובשיר י”ג שבחוברת הזאת:

ונחתום ענין זה לפרש פסוק שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דבריו (והקרי דברו), שהקשו כל המפרשים ז“ל כלם לדעת על מי שב מאמר ולא מרו את דברו? על המצרים לא נאמר כי הם המרו תמיד את דברו, ופירשוהו על משה ואהרן, וחלילה להם למרות ומה צורך להאמר, גם פירשוהו על ישראל, ואין טעם לזה, כי למה ימרו בדברים שנעשו לטובתן, ונוסף לזה המרותם מה יתן ומה יוסיף, ולכן פירשוהו קצתם על המכות, וזה חלוש מכל, כי איך ימרו חמרים שאין בהן דעת והן כחומר ביד היוצר, ולכל הפירושים אין פתרון למה זכר כן לבד אצל החשך? ועוד אחת, למה אמר שלח חשך, ומליצת המשלחת תתכן על הבע”ח, והוא מונה צפרדע וערוב וכנים וארבה ולא זכר באחד מהן לשון שליחות זולת החשך, וזה מקום בינה, והרי בשירו הראשון אמר ישלח בם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם (תהלים ע“ח כ”ז), ולמה כאן שנה המליצה. אבל דברי אמת מעידים על עצמם, וממליצת המשורר הקטנה רבות שמענו, והן הדברים שאמרנו, כי זכר מופת החשך ולא זכר מופת השחין, לפי שלעומת החשך אחת מארבע המתנות שזכר בסוף דבריו והן עמוד אש וענן, ועוד החשך לעומת מתנת זהב וכסף המצריים שזכר אחריו ויוציאם בכסף וזהב וגו‘, כי זאת גרם החשך, כמו ששרנו על זה שיר י“ב (צד 90,86), ולולי מציאת חן ע”י החשך, לא היו המצריים נותנין מחמדיהם לישראל, והיו ממרים בדבר ה’, כי השם דבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וזהו אמרו שלח חשך ויחשיך, ועל ידי כן לא מרו המצריים את דברו והשאילום כל רכושם, והתקיים ויוציאם בכסף וזהב וגו‘. והנה על דבר הרכוש הזה, דבר השם שלשה דבורים, האחד בברית בין הבתרים, והשני למשה רבינו ע“ה במראה הסנה, והשלישי למשה ע”ה אחרי עבור החשך, ולכן לחזק הכוונה איזה דבר הוא שלא מרו בו המצריים, נכתב דבריו רבים, ןהקרי דברו יחיד, כי אע"פ שמרו המצריים בכל דברי השם שדבר אליהם משה, בדבר אחד לא מרו, שהוא דבר הרכוש, שדבר השם שלש פעמים, כהוראת הכתיב דבריו, והענין אחד כהוראת הקרי דברו, ואין כמוהו בכל הדבורים. וזה נפלא מאד. ולפי שהמופת הזה פעל כל זאת בעבור המורא שכלול בו שזכר בשירו הראשון, שהוא משלחת מלאכי רעים, שגרם מציאת חן, גם לעומתו מתנת העמודים, כי נגד חשך ואפל שהלכו בו מלאכי רעים, היה לישראל אור העמודים שבם נאמר וה’ הולך לפניהם בעמוד ענן וגו' וכל קדושיו עמו, רמז גם בשיר הזה על אותה משלחת, ואמר שלח חשך, ולא זכר מליצה זו באחד מכל הנזכרים אחריו אע“פ שהיו מקצתן משלחיות בע”ח, שראוי לומר עליהם שלח. ומעתה המופתים והאותות השניים שזכר בשיר זה כלם משלחיות בע“ח, חשך, צפרדע, כנים ארבה, וכלן ההפך מארבע מתנות טובות, וכמ”ש למעלה, זולת דבר בהמה ושחין, שאינן משלחיות, ואין להם ענין עם המתנות הטובות, לא זכרם פה כלל. ודי בזה:

והנה יש בחוברת החמישית הזאת שלשה שירים:

השיר השלשה עשר, ישיר על טביעת פרעה וחילו בים סוף, והוא האות השני שבסדר הרביעי, אבל כבר אמרנו בפתיחתנו הרביעית שקבענו לו שיר בפני עצמו, בעבור שקרה במדבר אחרי צאת ישראל ממצרים, גם הוא ענין גדול ורחב כולל מופתים רבים, וכמו שבארנו ברחבה בביאורנו רוח חן, ובבאורנו יין לבנון. ובשיר הזה השבנו דבר לדוברים עתק בגאוה ובוז על הפליאה הזאת, כמו שעשה אחד מנבוני העמים, ששלח יד שכלו, וכחש בחקירותיו במעשה הפליאה הזאת, ולא אעלה הבליו על ספר, כי נאצות גדולות הם, לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על שירים הכתובים לכבוד ולתפארת לה' ולתורתו ולנביאו נאמן ביתו. אך קנאתי לה' ולדבר קדשו ולמשה עבדו, והוספתי בשירי זה עוד דברים חדשים, בם השיבותי על דברי הבלים ודמיונות שוא שההביל ושדמה המחבר הנ“ל בענין זה, ולא באתי להקטין מעלתו ועיונו בלמודיות מבעיות ומדיניות, אך באלהיות הסכיל עשה, איש נשען על בינתו איך יבין אלה, ובעומק המקראות שבתורה איך ידע, סוד ה' ליראיו, כאשר היו אבותינו וקדמונינו ז”ל:

השיר הארבעה עשר, יסודתו על שתי המתנות הנפלאות השלו והמן, וגם הוא מגיד חדשות רבות, מקצתן למדתי ממליצות ספר חכמת שלמה הנ"ל, כאשר בארתי בביאורנו רוח חן (פרשה ט"ז, פסוק א' עד סופה), ומקצתן הוצאתי מדעתי כפירוש המקראות הסתומים שבתורה, וכמו שאמרנו בקצרה בהערות שבסוף החוברת הזאת:

השיר החמשה עשר, יסודתו על מתנת מי הצור הנפלאה, וגם בשיר זה אגיד חדשות בדברי התורה, ושרש דבר למדתי ממליצה קטנה שבספר חכמת שלמה הנ"ל, נראית כסותרת דברי התורה והיא המבארת אותן, והעמידני על פירוש הפרשה הסתומה שבתורה, כמבואר ברחבה בביאורנו רוח חן (פרשת יו"ד, ג' ד' וה'), ואזכור בקצרה מעט מדברינו שם בהערות החוברת הזאת, ועם המעט שדברנו נחתום גם דברי הפתיחה הזאת:

מחברת חמישית ובה שלשה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

השיר השלשה עשר

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אֵל נָטָה שָׁמַיִם לֹא יֶחְדַּל כֹּחַ,

לֹא יִיעָף, לֹא יִיגָע, לֹא יִשְׁאַל נוֹחַ,

חֶפְצוֹ יַשְׁלִים, הוּא יֵיטִיב, הוּא יָרֵעַ.

כִּי הוּא אֵל, דּוֹרֵך עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,

מִיָּדוֹ רֹב שָׁלוֹם, מִיָדוֹ פָּרֶץ,

יַשְׁפִּיל רָמֵי קוּמָה, יָקִים צוֹלֵעַ.

אִם לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ אֵל בִּלְתּוֹ אַיִן,

אַף כִּי אֱנוֹשׁ גֵּאֶה, גֶּבֶר רוּם עַיִן,

פִּיו דּוֹבֵר גָּבוֹהַּ, אָפֶס מַעֲשֵׂהוּ,

טוֹבוֹתָיו צִיץ שָׂדֶה לֹא יֵאָמֵנוּ,

מַעְיָן אַכְזָב אֶל עָלָיו יִשָּׁעֵנוּ,

פָּעֳלוֹ בֹקֶר טֶרֶם עֶרֶב יַלְאֵהוּ.

חֲמַת אִישׁ כִּי תִּבְעַר יַךְ מִבְּלִי דַעַת,

אֶל מִשְׁפַּט לִבּוֹ אָזְנוֹ בַּל שֹׁמַעַת,

לַעֲשׂוֹת נָקָם יִרְדּוֹף, לֹא יִרְדּוֹף חֵקֶר,

רֵאשִׁית מַעֲשֵׂהוּ עַז וּבְשֶׁטֶף יַעַשׂ,

אִם יוֹסִיף עוֹד יִלְאֶה אָז יִנְחַל כַּעַשׂ,

בִּרְאוֹתוֹ כֹּחוֹ שָׁוְא וִימִינוֹ שָׁקֶר.

וֵאלֹהִים כִּי יִקּוֹם יִקְרַע שָׁמָיִם,

וּגְבוּרוֹת יַעֲשֶׂה יִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנַיִם,

חֲמָתוֹ לֹא תַחְשִׁיךְ עֵינֵי הַצֶּדֶק,

רָאשִׁית מוּסָרָיו קַל, בּוֹ יֹאמַר עוּרוּ,

טֶרֶם יִבְעַר אַפִּי מֵרָעָה סוּרוּ,

אַחֲרִית אַף מַפָּלָה, רֵאשִׁיתוֹ בֶּדֶק.

גַּם נִקְמַת אֵל כֻּלָּהּ כָּבוֹד אֹמֶרֶת,

וּנְתִיבוֹת חֲמָתוֹ עֲדִי תִפְאֶרֶת,

אֶל צָרָיו וּבוֹזָיו יִתֵּן יָדַיִם.

כִּי פַרְעֹה וַעֲבָדָיו הֶהָלְכוּ קֶרִי,

הִנִּחָם עַד מוֹעֵד, עַד הִרְבּוּ מֶרִי,

עַד מִשְׁפָּטָם נָגַע אֶל הַשָּׁמָיִם.

נִפְלְאוֹת אֵל מִנִּי קֶדֶם הֵן שָׁמַעְנוּ,

וּמֵאֲשֶׁר הִשְׂכַּלְנוּ בָמוֹ יָדַעְנוּ,

כִּי טוֹב יְיָ וּלְטוּבוֹ אֵין עֶרֶךְ.

אִם מוֹעֵד נָקָם בּוֹ חִצִּים שֹׁלֵחַ,

בַּמִּסְפָּר בַּמִּשְׁקָל צָרָיו פֹּלֵחַ,

מָה רַבּוּ טוֹבוֹתָיו עִם יִשְׁרֵי דָרֶך.

אִם צִדְקוֹת יְיָ עַמִּים יָבִינוּ,

אָז מַעֲשָׂיו מִקֶּדֶם לִבָּם יַרְנִינוּ,

כָּל לָשׁוֹן תַּנְוֵהוּ, כָּל פֶּה יוֹדֶנּוּ,

עַל הַגְּדוֹלוֹת פָּעַל יוֹדְעִים יִתְמָהוּ.

אַחֲרוֹנוֹת עַל רִאשׁוֹנוֹת מַה גָּבָהוּ,

עַד גָּאַל עַם מִיַּד חָזָק מִמֶּנוּ.

מֵישָׁרִים אָרְחוֹתָיו גַּם בִּימֵי זָעַם,

כִּי אוֹתוֹתָיו מִשְׁפָּט, מוֹפְתָיו טוּב טָעַם,

הֵחֵל הִפְלִיא מַטָּה, כִּלָּה גָּבוֹהַּ,

וּגְדוֹלוֹתָיו עַל יָם הֵמָּה נִפְלָאוּ,

מִכְלוּל רִאשׁוֹנוֹת הֵם וּבָם נִמְצָאוּ,

יַעַן כִּי יִגְדַּל תָּמִיד כֹּחַ אֱלוֹהַּ.

כִּי אוֹתוֹת רִאשׁוֹנוֹת בַּיְאוֹר מִתָּחַת,

מֵימָיו הָפַךְ אֶל דַּם וּדְגָתוֹ שָׁחַת,

וַיִּשְׁרוֹץ מַשְׁחִיתִים קִצְרֵי רַגְלָיִם,

עַל יָם, מַיִם נוֹזְלִים כַּחוֹמָה קָמוּ.

שָׁם הָלְכוּ עַם בֶּטַח עַד לַעֲבוֹר תַּמּוּ,

שָׁם מָחַץ רָאשֵׁי תַּנִּינִים עַל מָיִם.

הָאוֹתוֹת הַשְּׁנִיּוֹת הָיוּ בָּאָרֶץ,

כָּל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה פָּרְצוּ בָם פָּרֶץ,

וּמִקְנֶה מִצְרַיִם הִסְגִיר לַדָּבֶר,

עַל יָם, הַתְּהוֹמוֹת בִּדְבַר אֵל קָפָאוּ.

לִהְיוֹת מַסְלוּל אֶל עַם מִבּוֹר יָצָאוּ,

וּלְסוּס פַּרְעֹה וּלְרֹכְבוֹ שׁוֹד וָשֶׁבֶר.

אוֹתוֹת הַשְּׁלִישִׁיּוֹת שָׁם בָּרָקִיעַ,

אֵשׁ בָּרָד גֶּשֶׁם, סַעַר קוֹל מַשְׁמִיעַ,

בַּעֲלֵי כָנָף דָּאוּ עַל כַּנְפֵי רוּחַ,

עַל הַיָּם צִוָּה אֶל רַעַם וָזָרֶם,

בַּחֲצָצִים בָּרָד וָאֵשׁ הִכּוּם חֶרֶם,

רוּחַ קָדִים עַזָּה כַּצִּיר שָׁלּוּחַ.

הָאוֹתוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת עוֹד גָּבָהוּ,

חֵיל מִשְׁלַחַת אֵימָה רָאוּ תָּמָהוּ,

וּבְכוֹרֵיהֶם מֵחֶזְיוֹנוֹת נִבְהָלוּ.

עַל הַיָּם, חַרְבְּךָ הַקָּשָׁה הֵנַפְתָּ,

כִּי בְּעַמּוּד עָנָן וָאֵשׁ הִשְׁקַפְתָּ

עַל אוֹיֵב, וּבִמְצוֹלוֹת יָם צָלָלוּ.

מִתְנַשֵּׂא לַכֹּל לָרֹאשׁ מַה גָּדַלְתָּ,

וּמַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ אָז פָּעַלְתָּ,

מִי אֵל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כִגְבוּרוֹתֶיךָ,

הָאֵיתָנִים תַּהְפּוֹךְ כִּי יוֹצְרָם אַתָּה,

תַּהֲפוּכוֹתָם יוֹשֶׁר, קַו לָהֶם שַׁתָּה,

בַּעֲבוּר יִפְנוּ כֻּלָּם אֶל חָכְמָתֶךָ.

מֵיתְרֵי כִּנּוֹר אֶצְּבְּעוֹת נַעַר יָנִיעוּ,

מֵעֵרֶב קוֹלוֹת שָׁאוֹן זָר יַשְׁמִיעוּ,

וּבְיַד מֵבִין בַּשִּׁיר נַגֵּן יֵיטִיבוּ.

כֵּן תַּהֲפֲּוּכוֹת אֵלֶּה זָרוֹת וָעֵרֶב,

אַךְ נָבוֹן יַיְשִׁירֵם, טוֹב טַעֲמָם יִרֶב,

וּכְקוֹל כִּנּוֹר נָעִים קוֹלוֹ יַקְשִׁיבוּ.

גַּם כִּרְאוֹת יִשְׂרָאֵל עַם זוּ קָנִיתָ,

אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ,

עִם פַּרְעֹה אוֹיְבְךָ גַּם עִם מַחֲנֵהוּ,

שָׁרוּ לְךָ שִׁיר חָדָשׁ, כֻּלָּם קָרָאוּ,

חֲזוּ מִפְעֲלוֹת אֵל! אוֹתוֹ תִּרָאוּ!

כִּי גָאֹה גָאָה אֵל, רֵעוֹ יַעֲנֵהוּ.

עַל הַמְשׁוֹרְרִים בַּיָּם צָלְחָה רוּחֶךָ,

גַּם דִּבֶּר רוּחֲךָ הַטּוֹב בִּמְשִׁיחֶךָ,

וּבְשִׁירָיו עַמִּים, רַבִּים לְךָ יָשִׁירוּ,

וַאֲנָחְנוּ אֵיךְ נָשִׁיר בִּימֵי עָנְיֵנוּ,

בָּאֵר מַה מֵהֶם שָׁמַעְנוּ דַּיֵּנוּ,

כִּי זֹאת פָּעֳלִי, שׁוֹמְעֵי שִׁירִי יַכִּירוּ.

---

אִם מִבֵּית¹ עֲבָדִים שִׁלַּח פַּרְעֹה עַם קֹדֶשׁ,

אִם בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ הִתְחַנֵּן לֵאמֹר צֵאוּ,

לֹא נָכוֹן לִבּוֹ עִם אֵל, לֹא נִטְהַר מִפֶּשַׁע,

עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ, עוֹד מָלֵא מִרְמָה וָכָחַשׁ,

כִּי אִישׁ דַּרְכּוֹ כָּאֲפֵלָה אוֹר לֹא יִרְאֶה נֶצַח,

אֵל לוֹ לַיְלָה אוֹר, חֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּנוּ,

רָאָה כָּל זֹאת, כִּי רַק מֵהֲלָךְ דֶּבֶר בָּאֹפֶל,

שִׁלַּח אֶת הָעָם, מִמְּחִתָּה עָלָיו גָּבָרָה,

וּמֵעֲוֹנוֹ הַגָּדוֹל נַפְשׁוּ לֹא נִרְפָּאָה,

גַּם לֹא תֵרָפֵּא עוֹד, כִּי עֵין שִׂכְלָהּ שִׁחֵתָה,

וְיֹאמֶר: "הַשְּׁמֵד אַשְׁמִיד חֶבֶר פֹּשְׁעִים אֵלֶּה,

"הֵם עִם חַטֹּאתֵיהֶם בִּמְצוּלוֹת יָם יֹאבֵדוּ,

"וּלְעַם חוֹסֶה בִּי וּבְאוֹר פָּנַי יֵלֵכוּ,

"אָבִיא אֶל הַר קָדְשִׁי שָׁם תּוֹרוֹת אֲלַמְּדֵמוֹ,

"וּלְאוֹר גּוֹיִם יִהְיוּ, קַצְוֵי אֶרֶץ יָאִירוּ.

"עַל כֵּן עַם זֶה גָּאַל יְיָ מִמִּצְרַיִם,

"בַּעֲבוּר הַנְחֵל לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם יִירָשׁוּ,

"לֹא הוֹלִיךְ דֶּרֶךְ יָשָׁר מִפְּלִשְׁתִּים לִכְנָעַן,

"הֵסֵב אוֹתָם אֱלֹהִים בַּמִּדְבָּר בַּדָּרֶךְ,

"לַהֲבִיאָם אֶל יָם סוּף לַנְחוֹתָם הַר הַקֹּדֶּשׁ,

"גַּם בִּלְעֲדֵי² זֹאת אֶרֶץ הַצְּבִי יִתֵּן לָמוֹ,

"אֵיךְ יִנְחָלוּהָ יוֹם יָצְאָה רַגְלָם מִכֶּבֶל,

"טֶרֶם יַעֲשׂוּ לָהֶם לֵב חָדָשׁ יָנוּב אֹמֶץ,

"טֶרֶם יִסּוֹב שֶׁמֶשׁ גַּלְגַּלוֹ פַּעַם אַחַת,

"הֵם יִרְאוּ צָרֵיהֶם יוֹרְדִים לָחֶם שָׁעַר,

"וּבִרְאוֹתָם מִלְחָמָה מִפַּחַד יִגְוָעוּ,

"אַךְ טוֹב לָנוּ אָז מֵעַתָּה הָעָם יֹאמֵרוּ,

"קוּמוּ נָשׁוּבָה אָחוֹר, נָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה,

"גַּם בַּעֲבוּר זֹאת בַּדֶּרֶךְ הַקְּרוֹבָה לִנְסוֹעַ,

"מִצֹּעַן לִכְנָעַן לֹא נָחָם אֱלֹהֵימוֹ,

"עַד כִּי בִּישִׁימוֹן נִפְלָאוֹת רַבּוֹת יַרְאֵמוֹ,

"יַרְאֵם שָׂרִים וָמֶלֶךְ אֶרֶץ תִּבְלָעֵמוֹ,

"מִשְּׁחָקִים יֹאכְלוּ לֶחֶם, מִצּוּר יִשְׁתּוּ מָיִם,

"קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ יִשְׁמָעוֹ,

"שֵׂכֶל טוֹב יִמְצָאוּ, רוּחוֹ יִתֵּן עָלֵימוֹ,

"וִיעַטְּרֵם כָּבוֹד, אָז יִרְחַב לֵב דַּכְּאֵי רוּחַ,

"עֲמָלָם לֹא יִזְכְּרוּ עוֹד, שִׁפְלוּתָם יִשְׁכָּחוּ,

"עַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ, בּוֹ יַעֲשׂוּ חָיִל.

“וּבְיוֹם מִלְחְמָה עַל סוּס עַל עַם רַב יִשְׂחָקוּ”.

וּפְדוּיֵי יְיָ רַגְלִי שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף,

כֻּלָּם אֲנָשִׁים מִלְּבַד נָשִׁים טַף וָעֶרֶב,

קָהָל רַב זֶה לֹא כָעֵדֶר תּוֹעֶה הָלָכוּ,

לֹא כַּנָּסִּים מִבּוֹר הַנֶּחְפָּזִים לָלֶכֶת,

אָכֵן חֲמוּשִׁים עָלוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כַּחֲלוּצֵי צָבָא, כַּגִּבּוֹרִים עוֹשִׂים חָיִל,

וּלְמִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שִׁבְטֵיהֶם נֶחֱלָקוּ,

נָשִׁיא לַשֵּׁבֶט עַל פִּי יְיָ הֵקִימוּ,

וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים נָגִיד עַל כֻּלָּמוֹ,

עַל רֹאשָׁם שִׂמְחַת עוֹלָם, פַּחַד לֹא יָדָעוּ,

עַל צָרֵיהֶם מִקֶּדֶם רַחֲמֵיהֶם נִכְמָרוּ,

כִּי אֶל כָּל מָקוֹם מִסָּבִיב אֲשֶׁר הִבִּיטוּ,

רָאוּ מִצְרַיִם מוֹרִידִים מֵתִים לַקָּבֶר,

אֲשֶׁר הִכָּה יְיָ בָּהֶם לֵיל הַנֶּגֶף.

גַּם אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים נוֹפְלִים אַרְצָה,

כִּי גַּם בָּם עָשָׂה יְיָ כָּלָה נֶחֱרֶצֶת,

בַּעֲבוּר הַכְאֵב לִבָּם מִמִּבְטֶחָם יֵבוֹשׁוּ,

וַיֹּאמְרוּ הָעָם: "דַּם זֶה לֹא שָׁפְכוּ יָדֵינוּ,

"מִיָּדָם זֹאת לָהֶם כִּי לַיְיָ חָטָאוּ,

"עַתָּה יִלְמְדוּ צֶדֶק מֵחֶטְאָם יִנָּחֵמוּ,

"דַּבֵּר גָּבוֹהַּ עַל צוּרֵנוּ בַּל יוֹסִיפוּ,

"וּלְהַגִּיד עוֹד ‘בָּכֶם נִמְשֹׁלָה’ יִכָּלֵמוּ,

"כִּי יוֹדְעִים מִי נָחְנוּ, כִּי יְיָ אִתָּנוּ

“וּלְמֶלֶךְ הַכָּבוֹד כָּבוֹד וָעֹז יִתֵּנוּ”.

כֵּן דִּבְּרוּ הַקָּהָל הָרוֹאִים לָעֵינַיִם,

כֵּן דִּבְּרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיִּסָּעוּ,

וּבְיָד רָמָה יוֹצְאִים, מִדָּבָר לֹא יָרֵאוּ

כִּי עוֹד יֵחַתּוּ, עוֹד יִרְדְּפֵם צָר, לֹא זָכָרוּ.

וַיִּסְעוּ³ מִסֻּכּוֹת, עָבְרוּ מוֹשְׁבוֹת צָרֵימוֹ,

בֶּטַח אֵין מַחֲרִיד, קוֹל אוֹיֵב לֹא שָׁמָעוּ,

וַיָּבוֹאוּ אֵיתָם עִיר עַל הַגְּבוּל עֹמֶדֶת,

בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר הִיא, אֵין עוֹד אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת,

לִימִין הוֹלֵךְ דֶּרֶך מֵאֵיתָם הַמִּדְבָּרָה,

יַבִּיט לִקְצֵה יָם סוּף קֵץ הַלָּשׁוֹן הָאַחַת.

וּלְשׁוֹן יָם הַשְּׁנִיָה עַל קִצָּהּ עֶצְיוֹן גָּבֶר,

בֵּין הַלְּשׁוֹנוֹת הַשְׁתַּיִם הַר סִינַי חוֹרֵבָה

גַּם מֹשֶׁה גַּם הָעָם כֻּלּוֹ יַחְדָּו הֶאֱמִינוּ,

כִּי עַתָּה מִחוּץ לִגְבוּל מִצְרַיִם יָבֹאוּ,

אֶל אֶרֶץ אֵין יוֹשֵׁב בָּהּ אֱלֹהִים יַנְחֵמוֹ,

מַה שָּׂמַח לִבָּם כִּי מֵאֶרֶץ אוֹיֵב שָׁבוּ,

וּמֵאוֹיֵב אַחֵר פֶּן יִקְרַב אֵיךְ יִירָאוּ,

בִּרְאוֹתָם כִּי עַל רֹאשָׁם עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת,

כִּי יְיָ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וָלָיְלָה,

עִם עַמּוּד עָנָן יוֹמָם לִהְיוֹת מַחְסֶה לָמוֹ,

שֶׁמֶשׁ לֹא יַכֵּם, גַּם בּוֹ יֶחֱסָיוּן מִזָּרֶם,

מִסַּעַר יַטִּיל גִּבְעוֹת חוֹל עַל עוֹבְרֵי אֹרַח,

מִשֵּׁן חַיְתוֹ שָׂדֶה וּמֵחֲמַת זוֹחֲלֵי אָרֶץ.

וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה הָאֵר לָהֶם בַּחשֶׁךְ,

אוֹרוֹ טוֹב כָּאוֹר כּוֹכָבִים מָתוֹק לָעָיִן,

גַּם עַמּוּד הָאֵשׁ כַּעֲנַן יוֹמָם מַחְסֶה לָמוֹ.

תָּמִיד הָעַמּוּדִים לִפְנֵי הָעָם לֹא מָשׁוּ,

לֹא עַמּוּד עָנָן יוֹמָם, לֹא עַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה,

אֶל הַמָּקוֹם יִסַּע הָעַמּוּד שָׁם יִסָּעוּ,

כִּי עַל פִּי יְיָ יוֹמָם וָלַיְלָה הָלָכוּ.

אֶל רוֹאֶה⁴ לַלֵּב יֵצֶר מַחְשָׁבוֹת יוֹדֵעַ,

הוּא רָאָה אֶת לֹא רָאוּ הָרוֹאִים לָעָיִן,

רָאָה כִּי לֵב פַּרְעֹה רַע, עוֹד שׂוֹנֵא דָעַת,

וּמִסְפָּר רַב מִיּוֹעֲצָיו חַטָּאִים כָּמוֹהוּ,

כַּכּוּשִׁי לֹא יֵהָפֵך עוֹרוֹ לֹא יֵהָפְכוּ,

גַּם נִפְלְאוֹת לֵיל הַנֶּגֶף לֹא לָמוֹ הוֹעִילוּ,

יִרְאַת אֵל וָדַעַת אֶל לִבָּם לֹא הֵבִיאוּ,

מִפַּחַד שִׁלְּחוּ אֶת הָעָם כִּי עָלָה מָוֶת,

לֹא מִנֶּפֶשׁ חֲפֵצָה מֵרוּחַ נָכוֹנָה.

לוּלֵי כָשַׁל כֹּחָם, לוּ לַקְשׁוֹת לֵב יָכֹלוּ,

לִסְבּוֹל שׁוֹט נָקָם לָשֵׂאת אֵימָתָה וָפַחַד,

בַּעֲבוּר הַנִּפְלָאוֹת לַעֲצַת אֵל לֹא שָׁמָעוּ,

כִּי עֵינֵי הָרְשָׁעִים מֵאוֹר אֱמֶת תִּכְהֶיןָ,

לֹא זֶה עַם בִּינוֹת הוּא וִירַחְמֶנְהוּ עֹשֵׂהוּ,

בָּא מוֹעֵד לָתֵת אֶל חֵיקָם כַּאֲשֶׁר פָּעֳלוּ,

כִּי בַּעֲבוּר הַרְאוֹתָם כֹּחוֹ עַד כֹּה הֶחֱיָמוֹ,

וּבַעֲבוּר עַל אַפָּם יִתְחַנְּנוּ לֵאמֹר צֵאוּ,

עַתָּה כִּי עֶלְיוֹן גָּאוֹן וָגֹבַהּ הֶרְאָמוֹ,

כִּי עַל חֲמָתָם בֵּית יַעֲקֹב חָפְשִׁי יָצָאוּ,

בָּא עֵת לִמְחוֹץ רָאשֵׁי תַּנִּינִים עַל הַמָּיִם,

בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם אֲשֶׁר דָּם נָקִי שָׁפָכוּ,

וִילוּדִים לֹא חָטָאוּ בִיאוֹרָם הִשְׁלִיכוּ,

גַּם בַּעֲוֹנוֹתָם כִּי עַל יְיָ הִגְדִּילוּ,

חֹשֶׁךְ שָׂמוּ לָאוֹר גַּם אוֹר שָׂמוּ לַחשֶׁךְ.

לָכֵן דִּבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר:

"לֹא עַל כֵּן הַקָּהָל הַזֶּה אֵיתָם הֵבֵאתִי,

"בַּעֲבוּר הֲבִיאֵם בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה מִדְבָּרָה,

"כִּי אִם לָתֵת מִכְשׁוֹל לִפְנֵי רִשְׁעֵי אָרֶץ,

"לִפְנֵי אַנְשֵׁי חֶרְמִי הֲכִינוֹתִים לָטֶבַח,

"כִּי פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן אֵלֶּה,

"רַחֵם לֹא אֲרַחְמֵם, כָּאֶפֶס לִי נֶחְשָׁבוּ,

"לִמוּדֵי הָרֵעַ הֵם, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ,

"גֹּדֶל מַעֲשַׂי גַּם נִפְלְאוֹתַי לֹא לִמְּדוּם דָּעַת,

"וּלְחַזֵק כַּחְשֵׁיהֶם לוּ תּוֹאֵנָה יִמְצָאוּ,

"גַּם עַתָּה עוֹד הָגוּ דִּבְרֵי סָרָה יוֹסִיפוּ,

"אֲנִי הַיּוֹדֵעַ כָּל לָהֶם אַמְצִיאֶנָּה,

"בַּעֲבוּר פִּשְׁעָם בַּסֵּתֶר הֵם לָאוֹר יוֹצִיאוּ,

"וּכְאוֹר אוֹצִיא צִדְקִי מִשְׁפָּטִי כַּצָּהֳרָיִם,

"כִּי לַשְּׁמוּעָה תָבֹא כִּי יָרְדוּ חַיִּים דּוּמָה,

"הַנִּשְׁאָרִים עַל אַדְמַת מִצְרַיִם יָבִינוּ,

"כִּי לֹא עַל שָׁבֵי פֶשַׁע חֲמָתִי שָׁפָכְתִּי,

"אַךְ עַל מוֹרְדֵי אוֹר, עַל עַם אֱלֹהִים נִאֵצוּ.

"דַּבֵּר אֶל הָעָם אָחוֹר מֵאֵיתָם יָשׁוּבוּ,

"לִפְנֵי פִי הַחִירוֹת בֵּין מִגְדּוֹל וּבֵין יָמָּה,

"נֹכַח בַּעַל צְפוֹן אָהֳלֵי אַפַּדְנָם יִטָּעוּ,

"שָׁם פֶּתַח הַסְּלָעִים מִשָּׁם אֶל יַם יָבֹאוּ,

"עַד הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית יִשְׂרָאֵל יִסָּעוּ.

"פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו לוּ חָכְמוּ הֲלֹא יַשְׂכִּילוּ,

"כִּי עַל פִּי שָׁבוּ וּבַעֲצָתִי זֹאת הָיָתָה,

"וּמֵחֲשׁוֹב רַע עַל אֵל אוֹ עַל עַמּוֹ יֵבוֹשׁוּ.

"כִּי אֵיךְ יַחְשְׁבוּ רַע, עָלַי עֻזִּי בָם הוֹדַעְתִּי,

"יַחְשְׁבוּ רַע עַל עַמִּי בִּגְלָלָם זֹאת עָשִׂיתִי,

"אַךְ שִׁיבַת עִמִּי אָחוֹר פּוֹשְׁעִים כִּי יִשְׁמָעוּ,

"גַּם לִבּוֹתָם יָשׁוּב אָחוֹר וִידַבְּרוּ כַחַשׁ,

"לֵאמֹר: שֶׁקֶר דִּבֶּר משֶׁה אַךְ קָשַׁר קֶשֶׁר,

"לֹא אֵל צִוָּהוּ לַנְחוֹת אֶת הָעָם הַמִּדְבָּרָה,

"כִּי אֵיךְ אֶל אֵל יוּכַל כֹּל משֶׁה יִקְרָאֶנּוּ,

תָּשָׁב אָחוֹר יָדוֹ מֵהוֹלִיכֵם בּוֹ בֶטַח,

"כִּי כָעִיר הַבְּצוּרָה סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת,

"כֵּן סָגַר הַמִּדְבָּר עַל הַבּוֹרְחִים הָאֵלֶּה,

"נָמוֹג לִבָּם מִבּוֹא בוֹ, מִדְּרוֹךְ בִּילֵיל תֹּהוּ,

"עַל כֵּן אָחוֹר שָׁבוּ בַּקֵּשׁ דֶּרֶך לִבְרוֹחַ,

"וּנְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ מַלֵּט בַּל יָדָעוּ,

"כָּעֵת אִם אַנְשֵׁי חֵיל עֲלֵיהֶם יִפּוֹלוּ,

"מִסְפָּר מִצְעָר תּוֹפְשֵׂי קֶשֶׁת אֲחוּזֵי חָרֶב,

"יַשְׁחִיתוּ הָמוֹן רַב זֶה רַכֵּי לֵב אֵלֶּה,

"עַם לֹא יָדְעוּ מִלְחָמָה עַל סוּס לֹא רָכָבוּ.

"כָּל זֹאת יַגִּיד נָבָל לִבְלִי חֹק יִפְעַר פִּיהוּ,

"עַל רָעוֹתָיו הַחֲתוּמִים בּוֹ פִּיו יַרְשִׁיעֶנּוּ,

"אַךְ אִם תִּרְגַז נַפְשׁוֹ תִּדְמֶה אֶל סִיר נָפוּחַ,

"לִרְדּוֹף אַחֲרֵי הָעָם לִבּוֹ בַּל יִמְלָאֶנּוּ,

"אִישׁ רָאֲתָה עֵינוֹ אֶל אַרְמוֹנוֹ עָלָה מָוֶת,

"שָׁמְעָה אָזְנוֹ בָשְׁתּוֹ מִפִּי בֵּן יוֹרֵשׁ עֶצֶר,

"גַּם הַמַּגֵּפוֹת מֵאָז עַל אַרְצוֹ עָבָרוּ,

"עוֹד מַרְגִּיזִים בִּטְנוֹ, זִכְרָם נַפְשׁוּ יַחֲרִידוּ,

"כִּי כַּתְּלָאוֹת אֲשֶׁר מָצָא לֹא יִסְבּוֹל גֶּבֶר,

"הַהוּא יֹאמַר עַל עַם יְיָ אֶגְבַּר חָיִל,

"טֶרֶם יַעֲשֶׂה עַל פִּי, טֶרֶם אֶתֵּן בּוֹ רוּחַ,

"כָּרוּחַ אֲשֶׁר מֵעַל לִבּוֹ הֲסִירוֹתִי,

"כִּי אִם עַד מוֹת יוֹרֵשׁ כִּסְאוֹ חִזַקְתִּיו אָנִי,

"אַחֲרֵי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ הוֹצֵאתִי,

"לֹא חִזַּקְתִּיו עוֹד, לֹא עוֹד אֶת לִבּוֹ הִכְבַּדְתִּי,

"אָכֵן עַתָּה כִּי הֵבֵאתִי קָהָל זֶה יָמָּה,

"וּבְחַבְלֵי אַפִּי אֶל מִשְׁבְּרֵי מָוֶת אֶמְשְׁכֶנּוּ,

"אָשׁוּב חַזְּקֵהוּ לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ אֲנִיחֶנּוּ,

"צָרוֹת קַדְמוֹנִיּוֹת מִלִּבּוֹ אֲשַׁכֵּחַ,

"עֲמָלוֹ לֹא יִזְכּוֹר אֶל אֵיתָנוֹ יַגִּיעַ.

"אָז יִרְדּוֹף אַחֲרֵי עַמִּי, יֹאמַר אוֹרִישֵׁמוֹ,

"כִּי מִרְמָה עָשׂוּ מִתַּחַת יָדִי בָּרָחוּ,

" שָׁם יִפּוֹל שׁוֹדֵד, שָׁם יִפְּלוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

"כִּי בּוֹ וּבְכָל חֵילוֹ הַפַּעַם אִכָּבֵדָה,

“כִּי אֲנִי יְיָ אֶת מִצְרַיִם אוֹדִיעַ”.

כַּאֲשֶׁר אִמְרוֹת עֶלְיוֹן אֶל צִיר נֶאֱמָן נוֹדָעוּ,

הוֹדִיעֵם אֶל מַחֲנֶה אֱלֹהִים עֵדֶר קֹדֶשׁ,

מִשּׁוּב אָחוֹר לִבּוֹתָם בַּל אָחוֹר נָסוֹגוּ,

כַּאֲשֶׁר צִוָּם כֵּן עָשׂוּ, בֵּאלֹהִים בָּטָחוּ,

רָאוּ⁵ יושְׁבֵי אֵיתָם כִּי שָׁבוּ, וַיִּתְמָהוּ,

וּבְכָל מָקוֹם דַּרְכָה רַגְלָם “מַה זֹּאת” שָׁאָלוּ,

רָץ לִקְרַאת רָץ מַגִּיד לִקְרַאת מַגִּיד מִהֵרוּ,

לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ: "כַּאֲשֶׁר בָּא הָעָם אֵיתָיְמָה,

נָמוֹג לִבָּם מֵאֲנוּ לָלֶכֶת הַמִּדְבָּרָה,

"גַּם שָׁבוּ אָחוֹר דֶּרֶך הַנֶּגֶב נָסָעוּ,

“בֹּרֵחַ הוּא, לֹא אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרָיִם”.

כִּשְׂמוֹחַ אַסִּיר בַּרְזֶל, כִּמְשׂוֹשׂ יוֹשֵׁב חשֶׁךְ,

בֶּאֱמוֹר לוֹ צֵא לַחָפְשִׁי נַתֵּק מוֹסְרוֹתֶיךָ,

כֵּן לִשְׁמוּעָה זֹאת, אֶל קוֹלָ הַמְּבַשְׂרִים הָאֵלֶּה,

שָׂמַחַ נָבָל זֶה, עֲדַת פוֹשְׁעִים יַחְדָּו שָׂשׂוּ,

דַלְתוֹת יָגוֹן סָגָרוּ בִּפְנֵי זָדוֹן, נִפְתָּחוּ,

וְיַעֲלוּ מַיִם זֵדוֹנִים מִבּוֹרוֹת רֶשַׁע,

וּמְזִמּוֹתֵיהֶם הָרְצוּצִים חָפְשִׁי שִׁלָּחוּ,

עַל יְיָ גַּם עַל מֹשֶׁה סָרָה דִּבֵּרוּ,

סִכְלוּתָם מַה גָּדְלָה, אִוַּלְתָּם מַה שָּׂנָאָה,

כִּי עַל הָעָם אֲשֶׁר הִתְחַנְּנוּ לֵיל הַנֶּגֶף,

לֵאמֹר: “אַל תִּתְמַהְמָהוּ, מֵאַרְצֵנוּ צֵאוּ”.

אָמְרוּ עַתָּה כִּי מִבֵּית עֲבָדִים בָּרָחוּ.

עַתָּה לֵב פַּרְעֹה גַּם לֵב עֲבָדָיו נֶהְפָּכוּ,

לַחְפּוֹץ בְּעַם שָׂמַח לִבָּם יוֹם כִּי יָצָאוּ.

וַיֹּאמְרו: "מַה זֹּאת עָשִׂינוּ אֵיכָה נוֹאַלְנוּ,

" לָמָּה שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ,

אִישִׁים כָּמוֹנוּ מִצָּרוֹת רַבּוֹת לֹא מָטְנוּ,

“לָמָּה מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ כָּשַׁלְנוּ”.

מִשְׁכֵנֵיהֶם בּוֹשׁוּ, בִּפְנֵיהֶם הִתְקוֹטָטוּ,

מָה יַעֲשׂוּ בַּל יָדָעוּ, עֲצָתָם אָבָדָה,

כִּי לַעֲשׂוֹת נָקָם וּלְהָשִׁיב הָעָם בַּחֶרֶב,

גַּם אַבִּירֵי לֵב כָּמוֹהֶם לֹא מָצְאוּ חָיִל,

כִּי זָכְרוּ עוֹד שׁוֹאַת לַיְלָה, עוֹד מַה נִּבְהָלוּ

מִדִּבְרֵי הַמּוּמָתִים, מֵחָזוֹן סִפֵּרוּ,

וּכְרוּחַ עַזָּה תַּעֲצוֹר אֶת מֵרוּץ הַנָּחַל,

כֵּן מֵרוּץ מֵי זָדוֹן שֶׁטֶף אַף וּבְלִיָּעַל.

מֵרוּחַ פַּחַד עָבְרָה בָּם מֵאָז נֶעֱצָרוּ,

עוֹד מִתְקוֹטְטִים בִּפְנֵיהֶם לֵאמֹר אֵיךְ נוֹאַלְנוּ,

מַמְתִּיקִים סוֹד. עוֹד מַה לַעֲשׂוֹת הִתְיָעָצוּ,

חֲמַת יְיָ עַד אֵין מַרְפֵּא בָּם בָּעָרָה,

שָׁלַח דָּבָר וַיַּרְפָּאֵם, מִלְּטָם מִפָּחַד,

שִׁכַּח מִלֵּב פּוֹשְׁעִים זִכְרוֹן קוֹרוֹת מִקֶּדֶם,

רָעוֹת מָצָאוּ כַּחֲלוֹם לַיְלָה נִדְמוּ לָמוֹ,

כַּשְּׁמוּעָה הֻגַד לָהֶם, כַּתְּלָאָה נוֹשֶׁנֶת.

כִּי יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בּוֹ שַׁלִּיט בָּרוּחַ,

כַּאֲשֶׁר חָפֵץ אֵל כֵּן יִפְעָל, יָדוֹ תַּטֶּנּוּ,

וַיְחַזֵּק לֵב פַּרְעֹה וַיְהִי כַּכְּפִיר בּוֹטֵחַ,

וַיחַזֵּק לֵב עֲבָדָיו אֹמֶץ רַב מָצָאוּ,

לִרְדוֹף אַחֲרֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל עַם תּוֹעֵי דָרֶךְ,

כִּי לִנְקוֹם נִקְמָתָם מֵהֶם יַחְדָּו נוֹעָצוּ,

מֵאֵת הָאֱלֹהִים הָיְתָה זֹאת בַּעֲבוּר אַבְּדֵמוּ,

בַּעֲבוּר יִפְּלוּ בִּמְצוּלוֹת יָם קוּם בַּל יוֹסִיפוּ.

חֶבֶר פּוֹשְׁעִים אֵלֶּה תָּמְהוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ,

אֵיךְ רַכֵּי לֵב פֶּתַע פִּתְאוֹם עָצְמָה מָצָאוּ.

כִּי מֵאֵת יְיָ זֹאת פּוֹשְׁעִים לֹא הֵבִינוּ,

וּלְזַעֲקַת הַמּוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים הִטּוּ אֹזֶן,

בִּגְרוֹנוֹ כַּקֶּבֶר פָּתוּחַ קוֹרֵא לָמוֹ:

"גִּבּוֹרֵי אַפִּי אֶת חַרְבוֹתֵיכֶם לִטֵּשׁוּ,

"לִבְשׁוּ הַשִּׂרְיוֹנִים מַרְכְּבוֹתֵיכֶם אֳסֹרוּ,

"אִסְפוּ חַיִל וּתְרוּעַת מִלְחָמָה הָרִיעוּ,

"עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, עַל עֲבָדִים בָּגָדוּ בָגֶד,

"עַל מַלְכָּם קָשְׁרוּ קֶשֶׁר וּבְמִרְמָה בָּרָחוּ,

"אֶת כָּל חֲמֻדּוֹת אַרְצֵנוּ אִתָּם לָקָחוּ,

"נִכְבַּדֵי נוֹף הָעִיזוּ, שָׂרֵי צֹעַן קוּמוּ,

"רִדְפוּ אַחֲרֵיהֶם, חֶרֶב עֲלֵיהֶם הָרִיקוּ,

"הִרְגוּ כָּל אִישׁ, טַף עִם נָשִׁים תִּשְׁבּוּ שֶׁבִי,

"הוֹן רַב תִּמְצָאוּ, שָׁלָל בֵּינֵיכֶם חַלֵּקוּ,

"הָשִׁיבוּ אֶת הַמַּלְקוֹחַ, חֵיל בָּלְעוּ יָקִיאוּ,

"גַּם מִקְנֵיהֶם עִם כָּל אֲשֶׁר לָהֶם תָּבֹזוּ,

"אַל תִּרָאוּ, כִּי עִם מִי הַיּוֹם תִּלָּחֵמוּ,

"עִם עֲבָדִים נִכְאֵי רוּחַ לַנָּשִׁים נִמְשָׁלוּ,

"עִם עַם תּוֹעִים בַּדֶּרֶךְ וּנְבוּכִים בָּאָרֶץ,

"עִם נִכְלָמִים הַיּוֹדְעִים כִּי מִרְמָה פָּעָלוּ,

"כַּבֹּשֶׁת גַּנָּב אִם יִמָּצֵא בְּמַחְתֶּרֶת.

"יֵבוֹשׁוּ מִפְּנֵיכֶם, מִמַּרְאֵיכֶם יֵחַתּוּ,

"כִּי מִרְמָה מֵאָז לֹא נִשְׁמָעָה עַם זֶה רִמּוּנוּ,

"אִם נֹאמַר נַחֲרִישׁ חֶרְפָּה נִהְיֶה לִשְׁכֵנֵינוּ,

"עַתָּה הֵחָלְצוּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַזֵּקוּ,

"נָחֲלוּ לָכֶם כָּבוֹד, אֶת חֶרְפַּתְכֶם הָסִירוּ,

"וַאֲנִי בָרֹאשׁ, כִּי אֵצֵא לִפְנֵיכֶם גַּם אָנִי.

כַּאֲשֶׁר⁶ כִּלָּה דַּבֵּר וּבְרִשְׁעוֹ לָקַח נָפֶשׁ,

כִּי פוֹעֲלֵי אָוֶן יַחְדָּו לַעֲצָתוֹ שָׁמָעוּ,

אָסַר אֶת רִכְבּוּ, אֶת חַרְבּוּ חָגַר עַל יֶרֶךְ,

מִמִּבְחַר מַרְכְּבוֹתָיו לָקַח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב,

אֲשֶׁר שָׂם תַּחַת יָדוֹ רִאשׁוֹנָה יִסָּעוּ,

אַחֲרֵיהֶם הַנִּשְׁאָרִים כָּל רֶכֶב מִצְרָיִם,

הִפְקִיד תַּחַת יַד שָׁלִישִׁים גִּבּוֹרֵי חֵיל,

רוּחַ עָרִיץ לֹא שָׁקַט עַד כִּלָּה מַעֲשֵׂהוּ,

וּלְמוֹעֵד מִצְעָר אֲנָשָׁיו הַכֹּל הֵכִינוּ.

שָׂמַח לִבּוֹ לִרְאוֹת כִּי הוּא בַּכֹּל מַצְלִיחַ,

מֵאַחֲרִית דָּבָר לֹא דָּאַג, לֹא יָדַע פַּחַד,

כָּל חֲגוּר בַּמַּחֲנֶה הִתְהַלֵּל כִּמְפַתֵּחַ,

וּבְגוֹבַהּ אַפּוֹ רָדַף רָשָׁע עִם מַחֲנֵהוּ

אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל הָשָּׁבִים מֵאֵיתָם יָמָּה,

מִפַּחַד שַׁאֲנַנִּים וּבְיַד רָמָה יָצָאוּ,

כִּי יִדְלֹק אוֹיֵב אַחֲרֵיהֶם אֵיכָה יַאֲמִינוּ,

אִם עֲנַן יְיָ לִפְנֵיהֶם הוּא נוֹסֵעַ,

מִשְּׂאֵתוֹ יִפּוֹל כָּל לֵב, יִרְפּוּ כָּל יָדַיִם.

אַךְ אוֹי לָרָשָׁע יוֹם נִקְמַת אֵל בּוֹ שַׁלָּטֶת,

אִם תִּתֵּן חַחִים בִּלְחָיָיו וּתְקָרְבֵהוּ,

אֶל שַׁעֲרִי מָוֶת תִּשְׁלַח יָדָהּ תִּסְעָדֵהוּ,

מִכֹּל לֹא יִמּוֹט, לַהֲבֵי אֵשׁ לֹא יַחֲרִידוּהוּ.

כֵּן חִזַּק יְיָ אֶת לֵב פּוֹעֲלֵי רַע אֵלֶּה,

כִּי הֵמָּה עַד לִפְנֵי פִי הַחִירוֹת קָרָבוּ,

אִם שָׁם עַמּוּד הֶעָנָן עֵינֵיהֶם הִבִּיטוּ,

לֹא סָר כֹּחָם מֵעֲלֵיהֶם, בִּזְרוֹעָם בָּטָחוּ,

עַל יְיָ עַל עַם מַרְעִיתוֹ הִתְיַצָּבוּ,

וּלְכַלּוֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל גֵּאִים עָלָזוּ,

אִם אֶל חִזֵּק לֵב בּוֹעֲרִים שָׂמוּם חִדְלֵי פַחַד,

מִמַּה יִירְאוּ? הַאִם מִכְּבוֹד מַעֲשָׂיו יַרְאֵמוֹ,

וּבְהַבְלֵיהֶם גַּם מַעֲשֵׂי נִפְלָאוֹת יַהְבִּילוּ,

וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם, כַּסּוּפָה הִתְגַּלְגָּלוּ,

כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה אֲשֶׁר בָּרֹאשׁ הָלָכוּ.

אַחֲרֵיהֶם חֵילוֹ וּפָרָשָׁיו אַנְשֵׁי חַיִל,

עַד פִּי הַחִירוֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפוֹן קָרָבוּ,

אֶת יִשְׂרָאֵל חוֹנִים עַל הַיָּם שָׁם הִשִּׂיגוּ.

כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב⁷ פַּרְעֹה עִם שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב,

רָאוּ כִּי בִמְתֵי מִסְפָּר בָּא מֶלֶךְ מִצְרַיִם,

וַיִּתְמָהוּ, כִּי יַעַן מַה בָּא לֹא יָדָעוּ,

כִּי חָפֵץ הִלָּחֵם בָּם עַד כֹּה לֹא הֶאֱמִינוּ,

אֶל מַחֲנֶה הָאֱלֹהִים מִי זֶה יֶעְרַב לָגֶשֶׁת?

גַּם לַעֲרוֹךְ עַמָּם מִלְחָמָה קָטֹן מַחֲנֵהוּ,

אִישׁ אֶל אָחִיו פָּנוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל הִבִּיטוּ,

לִרְאוֹת אִם אַחֲרֵיהֶם עוֹד עַם רַב אַנְשֵׁי לָחֶם.

כַּאֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם נָשָׂאוּ,

אֶת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עַל לִבָּם הִתְבּוֹנָנוּ,

כִּי חֵיל מִצְרַיִם כֻּלּוֹ אַחֲרֵיהֶם נוֹסֵעַ,

וַיֵּדְעוּ כִּי לַקְּרָב יָצָאוּ, וַיִּירָאוּ.

עֲבָדִים מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם מִפַּחַד נָמוֹגוּ,

כִּי הִלָּחֵם עִמָּם לִבָּם בַּל יִמְלָאֵמוֹ,

לִקְרַאת חֵיל גִבּוֹרִים מַה יַּעֲשׂוּ רוֹמְסֵי חֹמֶר,

תַּחַת הָרֵק חַרְבָּם לִבָּם אֶל אֵל נָשָׂאוּ,

וּלְעוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת בַּצַּר לָהֶם צָעָקוּ,

"אֵל מוֹשִׁיעַ! הַאִם לַשָּׁוְא לַעֲשׂוֹת הִפְלֵאתָ,

“וּלְלֹא יוֹעִיל הוֹדַעְתָּ לַצָּרִים עֻזֶּךָ”

"בִּזְרוֹעֲךָ הַנְּטוּיָה מֵאַרְצָם הוֹצֵאתָנוּ,

"אַךְ הֵמָּה עַל נִפְלְאוֹתֶיךָ רֹאשָׁם יָנִיעוּ,

"עוֹדָם דּוֹרְכִים קַשְׁתָּם כּוֹנְנִים חִצָּם עַל יֶתֶר,

"וּבְחֶרֶב גַּאֲוָתָם עַד מַחֲנֶיךָ יִגָּשׁוּ,

"אִם יִפְּלוּ עָלֵינוּ גַּם שָׂרִיד לֹא יַשְׁאִירוּ,

"כִּי מִי נַחְנוּ לַעֲרוֹךְ מוּל עַזֵּי מֶצַח אֵלֶּה,

"נָא קוּמָה אֱלֹהִים וַהֲדוֹף אֶת מִתְקוֹמְמֶיךָ,

"טֶרֶם יָבֹא כַנָהָר צַר לִשְׁטוֹף מַחֲנֵנוּ,

“וּבְטֶרֶם עַל כֹּחֲךָ הַגָּדוֹל יִתְפָּאֵרוּ”.

כַּאֲשֶׁר רַחֲמֵי⁸ יְיָ רֶגַע הִתְאַפָּקוּ,

וּפַעֲמֵי צָרִים מִפַּחַד אֵל לֹא נָמוֹטוּ,

כַּאֲשֶׁר עֲדַת קִצְרֵי רוּחַ לִרְאוֹת הוֹחִילוּ,

כִּמְעַט יָצָא לִבָּם, כִּמְעַט תִקְוָה אָבָדוּ,

לֹא חִכּוּ לַעֲצַת אֵל, בִּדְבָרוֹ לֹא בָּטָחוּ,

וּבְמֶרֶר רוּחָם קָשׁוֹת אֶל משֶׁה דִּבֵּרוּ:

"יוֹדֵעַ סוֹד עֶלְיוֹן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָנוּ,

"הַהִגְדַּלְתָּ לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוּר כִּי פֹה נָמוּתָה,

"מָה בֶּצַע כִּי מִבֵּית עֲבָדִים הוֹצֵאתָנוּ,

"בַּעֲבוּר כִּי מַחֲנֵּנוֹ כֻלּוֹ יוּבָל לַטֶּבַח,

"הֲמִבְּלִי עַל אַדְמַת חָם אֵין שָׁם מָקוֹם קֶבֶר,

"הוֹצֵאתָנוּ לָמוּת בַּמִדְבָּר מוּתֵי חֶרֶב?

"מִיּוֹם בּוֹאֲךָ מִצְרַיִם וַתֹּאמֶר אֵלֵינוּ

"אוֹצִיא אֶתְכֶם מִפֹּה לַהֲבִיאֲכֶם הַמִּדְבָּרָה,

"שָׁמַעְנוּ וַנִּירָא מֵאָסוֹן שָׁם יִקְרֵנוּ,

"הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אָז אֵלֶיךָ דִּבַּרְנוּ,

חֲדַל מִמֶּנוּ נָא נַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם,

“כִּי מִמּוּתֵנוּ בַמִּדְבָּר עַבְדֵּם טוֹב לָנוּ”.

אַף כִּי נָכוֹן לֵב מֹשֶׁה בֶּאֱלֹהָיו בָּטוּחַ,

כִּי מִצָּרָיו יִקּוֹם, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כֵּן יַעַשׂ,

עַל צָרַת רַכֵּי לֵב אֵלֶּה רַחֲמָיו נִכְמָרוּ,

עַל כֵּן גַּם אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל צוּרוֹ שִׁוֵּעַ,

לֵאמֹר: "כִּי תַשְׁמִיד אֶת חֵיל צָרֵנוּ יָדַעְתִּי,

"כִּי אַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אִכָּבְדָה בָּמוֹ,

"אַךְ אָמַרְתִּי טֶרֶם יֵרָאוּ פֹה יִפֹּלוּ,

"עַם רַב סוּס וָרֶכֶב אֶת עַמְּךָ לֹא יַבְהִילוּ,

אָכֵן בִּזְרוֹעַ רָמָה עוֹמְדִים מִמּוּלֵנוּ,

"וּכְפֶשַׂע בֵּין הָעָם כֻּלּוֹ וּבֵין הַמָּוֶת,

"כֻּלָּם זוֹעֲקִים כָּאִשָּׁה תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ,

כֻּלָּם קִצְרֵי רוּחַ בַּחַיִּים לֹא יַאֲמִינוּ,

"מֵאַחֲרֵיהֶם רוֹאִים חֵיל פַּרְעֹה סוּס וָרֶכֶב,

"מִלִּפְנֵיהֶם לֵב יָם בּוֹ אֳנִיּוֹת יֵלֵכוּ,

"מִימִינָם אֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם שַׁדְמוֹת מִצְרַיִם,

"וּמִשְּׂמֹאלָם מָעוֹן אֲרָיוֹת, הַרְרֵי טֶרֶף,

בִּמְצוּקָה זֹאת עַמֶּךָ עָיֵף וַחֲדַל כֹּחַ,

"וּמָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי,

“אֵל נָא מָה אֹמַר לָהֶם? בַּמָּה אֲנַחְמֶנוּ”.

עַל זַעֲקַת⁹ אִישׁ אֱמוּנִים רַב חֶסֶד עָנָהוּ,

"מָה תִּצְעַק אֵלַי, כִּי אִתְּכֶם אֲנִי יָדַעְתָּ,

"אִם נִפְלֵאת מִמְךָ עֲצָתִי, מָה הִיא אוֹרֶךָּ,

"בַּעֲבוּר אֶל מָרֵי נֶפֶשׁ אֵלֶּה תַגִּידֶנָּה,

"מַהֵר לֵךְ אֲלֵיהֶם דַּבֵּר עַל לֵב אַחֶיךָ,

"שַׁמְּחֵם מִיגוֹנָם וֶאֱמוֹר לָהֶם אַל תִּירָאוּ,

"לַשָּׁוְא הֵנִיף צַר אֶת יָדוֹ, לֹא תַעֲשֶׂה חָיִל,

"גַּם יֶדְכֶם לֹא תִשְׁלְחוּ בּוֹ, כִּי לֹא תִלָּחֵמוּ,

"הַרְחִיקוּ מִמֶּנּוּ וּמִמְּקוֹמְכֶם תִּסָּעוּ.

"כִּי יֹאמְרוּ אָנָה נֵלֵךְ צָפוֹנָה אוֹ נֶגְבָּה?

"אֱמוֹר קָדִימָה לֵכוּ וּבְתוֹךְ הַיָּם בּוֹאוֹ,

"מִגַּלָּיו אַל תֵּחַתּוּ, יַבָּשָׁה אֶעֱשֶׂנּוּ,

"וּלְעֵת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׂפַת יָם יַגִּיעוּ,

"אָז צֵא אַתָּה לִפְנֵיהֶם הָרֵם אֶת מַטֶּךָ,

"וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם כִּי תִבְקָעֵהוּ,

"וּבְשִׂמְחַת לֵב אֶל תּוֹךְ הַיָּם עַמִּי יָבוֹאוּ,

"בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה אֶמְשָׁכֵם אַחֲרַי יָרוּצוּ,

"כִּי פִתְאוֹם יֵרָאוּ נִפְלָאוֹת לֹא נִשְׁמָעוּ,

"כִּי יֵהָפֵךְ יָם לַבִּקְעָה צוֹמַחַת עֵשֶׂב.

אַז יִרְאוּ כִּי עַבְדִּי אַתָּה עֻזִי אִתֶּךָ,

"וּזְרוֹעַ תִּפְאַרְתִּי הוֹלַכְתִּי לִימִינֶךָ,

"אַךְ צָרַי בַּל יֶחֱזָיוּן מַה בַּיָּם פָּעַלְתִּי,

"כִּי אַחְשִׁיךְ בַּעֲדָם וַאֲחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם,

"סוּס רֶכֶב וּפָרָשִׁים אַחֲרֵיהֶם יִרְדֹּפוּ,

"גַּם הֵמָּה בַּיָּם זֶה עַל יַבָּשָׁה יִדְרֹכוּ,

"אָז בָּם אִכָּבֵדָה אֶעֱשֶׂה לִי שֵׁם תִּפְאָרֶת,

"כִּי פַרְעֹה עִם חֵילוֹ בֵּין מִשְׁבְּרֵי יָם יֹאבֵדוּ,

"גַּם רִכְבוֹ גַּם פָּרָשָׁיו לֹא יִמָּלֵטוּ,

"וּבְהִכָּבְדִי בָם יֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי מִצְרַיִם,

"כִּי אֵל גִּבּוֹר אָנִי, מֶלֶךְ הַכָּבוֹד אָנִי,

"כִּי בוֹזַי וּמְנַאֲצַי שַׁעֲרֵי מָוֶת יָבוֹאוּ,

"כִּי מִכָּל אוֹתוֹתַי עַל כֵּן מַלְכָּם מִלַּטְתִּי,

"וַעֲדַת גֵּאִים מִסָּבִיב לוֹ עַל כֵּן הֶחֱיֵיתִי,

"בַּעֲבוּר הַצְמֵת אוֹתָם בִּמְהוּמָה בַּל נוֹדַעַת,

"לִהְיוֹת אוֹת עוֹלָם וּמוֹפֵת אֶל שׁוֹכְנֵי אָרֶץ,

“לָדַעַת כִּי אַחֲרִית בּוֹזֵי צֶדֶק נִכְרָתָה”.

לִבְשׂוּרָה¹⁰ זֹאת מִפִּי אֵל, מֵחֲדָשׁוֹת כָּאֵלֶּה,

שָׂשׂוֹן גַּם שִׂמְחָה רַחֲבֵי לֵב משֶׁה מִלֵּאוּ,

וַיִּפֶן אֶל הָעָם אֶל קְהַל דַּכְּאֵי רוּחַ,

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם "הַסּוּ! לֹא עוֹד תִּירָאוּ,

"הָעָם הָרַב הַזֶּה רֶכֶב וָסוּס תַּבִּיטוּ,

"חֲמַת אֵל הֱבִיאָם פֹּה, לַמָּוֶת הוּבָלוּ.

"יָדוֹ תִּהְיֶה בָּם וּבְיַד אָדָם אַל יִפֹּלוּ,

"אַחַי הִתְיַצָּבוּ, נִכְשָׁלִים אִזְרוּ חָיִל,

"וּרְאוּ בִּישׁוּעַת יְיָ, כִּי עוֹשֶׂה פֶלֶא

"יַעֲשֶׂה הַיּוֹם עִמָּכֶם אֶת לֹא רָאֲתָה עַיִן.

"כִּי עַל מִקְוֵה הַמַּיִם, עַל גַּלֵּי יָם אֵלֶּה,

"עַל יָם זוֹעֵף זֶה, יִקְרָא אֵל וִיהִי יַבֶּשֶׁת.

"כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד תֵּרְדוּ בוֹ בֶּטַח,

"בּוֹ תִּשְׂמְחוּ בַיָי, בּוֹ צָרִים יִשְׁתּוֹלָלוּ,

"כִּי בוֹ יִפּוֹל שׁוֹדֵד, בּוֹ יִפּוֹל כָּל מַחֲנֵהוּ.

"קוּמוּ וּסְעוּ עַמִּי מֵאוֹיֵב אַל תִּפְחָדוּ,

רֶגַע תִּסְעוּ מַפֹּה עַיִן לֹא עוֹד תִּרְאֶנּוּ,

"אַף כֵּן לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם לֹא תוֹסִיפוּ,

"כִּי לֹא יִמָּלֵט גַּם אֶחָד מֵחֵיל מִצְרָיִם,

"הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם בַּיָּם יַחְדָּו יָמוּתוּ.

"בֵּית יִשְׂרָאֵל! חֶרֶב מִתַּעֲרָהּ לֹא תִשְּׁלֹפוּ,

"וּתְרוּעַת מִלְחָמָה עַל אוֹיֵב לֹא תָרִיעוּ,

"אֲבָל תַּחֲרִישׁוּן וּבְנִפְלְאוֹת אֵל תִּתְבּוֹנָנוּ,

"כִּי יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם אֵין כָּמוֹהוּ,

“אֵל נוֹרָא אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם כִּי הוּא עָשָׂהוּ”.

כַּאֲשֶׁר כִּלָּה¹¹ דַּבֵּר, בֵּית יִשְׂרָאֵל נָסָעוּ,

פִּתְאוֹם עָלַץ לִבָּם, יָגוֹן וַאֲנָחָה נָסוּ,

אֶת צָרֵיהֶם לֹא רָאוּ עוֹד. אַיָּם שָׁאָלוּ,

גַּם אוֹיֵב לֹא רָאָה עוֹד עֲבָדָיו מִקֶּדֶם,

כִּי מַאֲפֵל שָׂם אֵל בֵּין עַמּוֹ וּבֵין מִצְרָיִם,

בַּל יִרְאֶה צַר גֵּאוּת עֶלְיוֹן, יֶחֱזֶה מַעֲשֵׂהוּ,

לוּ יִרְאוּם צָרִים, מִפַּחַד אָחוֹר יָשׁוּבוּ.

מַאֲפֵל זֶה סָגַר בַּעֲדָם, מִמְּקוֹמָם לֹא מָשׁוּ,

עַד עֲדַת יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ תּוֹך הַיָּם בָּאוּ,

וּבְמַחֲנֶה מִצְרַיִם אֵין רוֹאֶה אֵין יוֹדֵעַ,

כִּי לִפְנוֹת עֶרֶב שִׁבְטֵי יָהּ אֶל יָם הָלָכוּ,

וּבְטֶרֶם לַיְלָה הַמַּחֲנֶה בַּיָּם הָיָתָה.

כִּי מִסְפָּר הַגְּבָרִים עִם נָשִׂים טַף וָעֵרֶב,

אִם לִשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אֲלָפִים יֵחָשֵׁבוּ,

וּבְכָל שׁוּרָה כִּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף יֵלֵכוּ,

מִסְפַּר כָּל שׁוּרוֹתָם כַּחֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם,

וּלְמִקְנֵה הַצֹּאן גַּם הַבָּקָר אֲשֶׁר לָמוֹ,

אִם גַּם לָהֶם מוֹעֵד זֶה אֶל לֶכְתָּם יִתֵּנוּ,

טֶרֶם בּוֹא הָאוֹר, טֶרֶם כּוֹכָבִים יָהֵלּוּ,

הַהוֹלְכִים בָּאַחֲרוֹנָה אֶל תּוֹךְ יָם הִגִּיעוּ.

וּלְעֵת עַם קָדְשׁוֹ מִפִּי הַחִירוֹת נָסָעוּ,

לֹא נָתַן אֵל אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לִנְסוֹעַ

לִפְנֵי מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל לַנְחוֹתָם הַדָּרֶךְ.

עַתָּה הֶרְאָם עֻזּוֹ, הוֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם,

כִּי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִקָּדְשׁוֹ הוֹפִיעַ

עַל מִשְׁבְּרֵי יָם, הָאָרֶץ מִכְּבוֹדוֹ הֵאִירָה,

וְּכַגִבּוֹר מִלְחָמָה יָצָא לִפְנֵי מַחֲנֵהוּ,

רָאוּ הֲלִיכוֹת אֱלֹהִים עַל רַבִּים מָיִם,

הֲלִיכוֹת אֵלִי הֲלִיכוֹת מַלְכִּי בַּקֹּדֶשׁ,

מַרְאוֹת וּתְמוּנוֹת כָּבוֹד, הָעָם כֻּלּוֹ חָזוּ,

גַּם עַל הָעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שָׁפַךְ הָרוּחַ,

בַּעֲבוּר יֶחֱזוּ נֹעַם אֵל וּשְׂמָחוֹת יִשְׂבָּעוּ.

מַה שָּׂמַח הָעָם כֻּלּוֹ עֵת רָאֲתָה עֵינֵמוֹ,

אֶת משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים כַּמַּלְאָךְ נוֹסֵעַ

לִפְנֵי מַחֲנֶה הַגְּאוּלִים וּבְיָדו מַטֵּהוּ,

גַּם אֵל נִצָּב עָלָיו עִם מַחֲנוֹת רִבּוֹתַיִם,

וּזְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ לִימִינוֹ יוֹלִיכֶנָּה.

כִּי כַּאֲשֶׁר הַנּוֹסְעִים לִשְׂפַת הַיָּם קָרָבוּ,

וּמשֶׁה נָטָה עָלָיו יָדוֹ וּמַטֵּהוּ,

פִּתְאוֹם נִגְלָה דֶּרֶךְ חָדָשׁ וּרְחַב יָדָיִם,

לִמְסִלַּת רַגְלֵי חֲסִידָיו וּלְמַעֲבַר קֹדֶשׁ,

לִגְזָרִים גָּזַר אֵל יָם סוּף, הוּא הָאֵל עָשָׂהוּ,

וַהֲמוֹן מַיִם אֲשֶׁר בּוֹ, כַּאֲבָנִים נֶעֱרָמוּ,

וּמִשְּׁנֵי צִדֵּי הַמְּסִלָּה כַּנֵּד עָמָדוּ.

כִּי רֹחַב הַמְּסִלָּה אַמּוֹת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אָלֶף,

כִּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף עוֹבְרִים בַּשּׁוּרָה אַחַת,

אָרְכָּהּ אַרְבָּעִים אֶלֶף מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר,

פִּי הַחִירוֹת מִזֶּה, שָׁם הַמְּסִלָּה הֵחֵלָּה,

אָכֵן תַּכְלִיתָהּ עַד מִדְבַּר אֵיתָם הִגִּיעָה,

הוּא מִדְבַּר שׁוּר כִּי שָׁם מִיַּם סוּף יָצָאוּ.

כִּי כַּאֲשֶׁר נִגְלָה הוֹד אֱלוֹהַּ עַל הַמָּיִם,

מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים יוֹם יוֹם לִפְנֵיהֶם נוֹסֵעַ,

עָמַד מֵאַחֲרֵיהֶם לִכְבוֹד נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ,

וַעֲנַן יוֹמָם הַהוֹלֵךְ לַנְחוֹתָם הַדָּרֶךְ,

נָסַע גַּם הוּא מִפְּנֵיהֶם לַעֲמוֹד מֵאַחֲרֵימוֹ,

וַיָּבֹא הָעַמּוּד בֵּין הַמַּחֲנוֹת הַשְּׁתַּיִם,

וַיְהִי הֶעָנָן וַיְהִי חֹשֶׁךְ וַיְהִי אֹפֶל.

כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ בִּסְבִיבוֹת מַחֲנֶה מִצְרָיִם,

מֵעֵת הַגְּאוּלִים מִפִּי הַחִירוֹת נָסָעוּ,

עַד הַמַּחֲנֶה כֻלָּהּ רַגְלָם בַּיָּם הִצִּיגוּ.

אֵיפֹה הָלְכוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, אָנָה נִמְלָטוּ,

וּמַה פָּעַל אֵל בַּיָּם סוּף, אֵיךְ זֹאת יֵדָעוּ,

אִם אֹפֶל חֶלְקָם הַמַּעֲלִים מֵהֶם כָּל אֵלֶּה?

כַּאֲשֶׁר הִרְחִיק הָעָם בַּיָּם אַמּוֹת אַלְפַּיִם,

וַיָּאֶר אֵל אֶת הַלַּיְלָה מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ,

לָתֵת נֵר אֶל רַגְלֵי צָרָיו בַּעֲבוּר יִסָּעוּ,

וּבְגֹבַהּ אַפָּם אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל בַּיָּם יִרְדֹּפוּ.

אַךְ לֹא סָר הָאֹפֶל, בֵּין הַמַּחֲנוֹת עוֹדֶנוּ,

עַל כֵּן כָּל הַלַּיְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא רָאוּ,

עוֹדֶנּוּ עַל צִדֵּי דַרְכָּם בַּיַּרְכָתָיִם,

בַּל יִרְאוּ כִּי בֵין חוֹמוֹת מַיִם יֵלֵכוּ.

לֹא קָרַב מַחֲנֶה אֶל מַחֲנֶה עַד עֵת הַבֹּקֶר,

אַז רָאוּ מַעֲשֶׂה אֵל, אֶת נִפְלְאוֹתָיו הִבִּיטוּ,

כִּי כָּאִישׁ מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן בֵּין פִּרְחֵי רֵיחַ,

כֵּן יִשְׂרָאֵל טוֹבֵי לֵב בַּיָּם הִתְהַלָּכוּ,

כִּי עִם מִצְרַיִם הָאֵיתָנִים יִלָּחֵמוּ,

עַמּוּדֵי שַׁחַק וּמוֹסְדוֹת אֶרֶץ יִרְגָּזוּ,

כֻּלָּם לַעֲשׂוֹת נָקָם בָּאוֹיְבֵי אֵל נִקְרָאוּ,

הֵמָּה רָאוּ וַיֶחֱרָדוּ, מִגְּאוֹן אֵל חַתּוּ.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר נִפְלְאוֹת אֵל הִבִּיטוּ,

כִּמְאוֹרוֹת רִנְּנוּ, כִּבְנֵי אֵלִים הֵרִיעוּ,

"אַחַי! הַקְשִׁיבוּ לִי! מָה פָּעַל אֵל אַזְכִּירָה,

"כִּי אֶזְכּוֹר מַעֲלְלֵי יָהּ אַתֶּם הָבוּ לוֹ גֹּדֶל,

“בֵּית יַעֲקֹב הוֹדוּ לוֹ, עַמִּים כֻּלָּם הַלְלוּהוּ”.

כִּנְסֹעַ יוֹם זֶה עֲנַן יוֹמָם לִפְנוֹת עֶרֶב,

לַעֲמוֹד מֵאַחֲרֵיהֶם וַיַּאֲפֵל עַל מִצְרָיִם,

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלוּצִים עַד יָם נָסָעוּ,

וּמשֶׁה הִטָּה עָלָיו יָדוֹ וּמַטֵּהוּ,

כַּלְּבוּשׁ יַחֲלִיפוּ, אֵיתָנִים דַּרְכָּם הֶחֱלִיפוּ,

כִּי עַל מִקְוֵה הַמַּיִם בִּלְשׁוֹן יַם מִצְרָיִם,

הִרְעִים אֵל הַכָּבוֹד, קוֹל נָתַן עַל הַמָּיִם,

וּמֵי הַיָּם פִּתְאוֹם כַּעֲרֵמוֹת הִתְנַשָּׂאוּ,

עַל מַסְלוּל חָדָשׁ תּוֹךְ הַיָּם כַּחוֹמוֹת קָמוּ,

עַל מַסְלוּל לֹא עָלָה מֵעוֹלָם עַל לֵב גָּבֶר,

כִּי הִפְלִיא אֵל עַתָּה כַּאֲשֶׁר הִפְלִיא מִקֶּדֶם,

לַהֲפוֹךְ תֹּהוּ אֲשֶׁר בָּרָא אֶל מִדְרַךְ רֶגֶל.

כֵּן דֶּרֶךְ לִפְדוּיָו יָדָיו בַּיָם יָצָרוּ,

דִּבֵּר: וּתְהוֹמוֹת תַּחַת עָלוּ מָעְלָה מַעְלָה.

כַּאֲשֶׁר עָלוּ אוֹצְרוֹת מֵי הַיָּם וַיִּגְבָּהוּ,

סִתְּמוּ אֶת הַיָּם כִּי אֶת הַמִּקְוֶה גָּזָלוּ,

אָז נָס הַיָּם מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ,

כִּי הֲפָכוֹ עוֹשֵׂהוּ, יַבָּשָׁה שָׂמָהוּ.

בַּעֲלוֹת הַתְּהוֹמוֹת מֵי הַיָּם פִּתְאוֹם נִבְקָעוּ,

כִּי לֹא מָצְאוּ הַמַּיִם עוֹד לָהֶם מָנוֹחַ,

כִּי בִמְנוּסַת יָם מֵימָיו נֹאדוֹתָם אָבָדוּ,

אִם מִגַּעֲרַת אֵל נָסוּ מִפַּחְדּוֹ שָׁטָפוּ.

גַּם לִשְׂפַת הַיָּם לִמְקוֹם הַמַּחֲנֶה יָרוּצוּ,

וּבִמְרוּצָתָם מִי לֹא יִמְצָא קִצּוֹ בַשֶּׁטֶף.

לוּלֵי בּוֹרֵא נִכְבַּדֵּי מַיִם הִשְׁבִּיחָמוֹ,

וּבְרֶגַע הִבָּקְעָם, חֶצְיָם לִפְאַת צָפוֹנָה,

חֶצְיָם לִפְאַת תֵּימָנָה, מִגַּעֲרַת אֵל קָמוּ,

מִימִין וּמִשְּׂמֹאל הַדֶּרֶךְ כַּנֵּד נִצָּבוּ,

כִּי כַמַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מִנִּי קֶדֶּם,

אֲשֶׁר בָּם הִפְלִיא אֵל לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ,

רוּחַ אֱלֹהִים הַמְרַחֶפֶת עַל הַמָּיִם,

מֵעֱזוּזוֹ נֶחֱצוּ גַּם נִקְווּ וַתְּהִי יַבֶּשֶׁת,

כִּי כּוֹחוֹ הַגָּדוֹל וּזְרוֹעוֹ אָז פָּעָלוּ,

וּבְשֵׁם רוּחַ אֱלֹהִים הֵמָּה יִקָּרֵאוּ,

כֵּן הוֹלִיךְ אֶת הַיָּם וּמֵימָיו כָּל הַלָּיְלָה,

הַיָּם שָׂם לֶחָרָבָה וּמֵימָיו נִבְקָעוּ,

מִמְּקוֹמָם מָשׁוּ וּמֵאֵיתָנָם נֶעֱדָרוּ,

עַד בֹּקֶר הַיָּם אֵינֶנּוּ כַּבִּקְעָה מַרְאֵהוּ,

וּמֵימָיו נֶחֱצוּ נִקְווּ מֵעַל לוֹ עָמָדוּ,

עַד שׁוּב הַיָּם אֶל אֵיתָנוֹ אֵלָיו לֹא שָׁבוּ,

יַעַן רוּחַ אֱלֹהִים בִּשְׁתֵּיהֶן מָשָׁלָה,

רוּחַ עַזָּה רוּחַ קָדִים אֶת כֹּל תַּכְרִיעַ,

הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם הִיא אֶת מֵימָיו הוֹבִישָׁה.

כַּאֲשֶׁר בִּדְּבַר יְיָ הַתְּהוֹמוֹת עָלוּ

חָלַק לָהֶם בַּקַּו לֵאמֹר: “עַד פֹּה תָבוֹאוּ”!

לֹא גָּבְרוּ לַעֲלוֹת עוֹד אַךְ עַד לֵב יָם הִגִּיעוּ,

בִּמְקוֹם אֳנִיּוֹת יֵלֵכוּן שָׁמָּה קָפָאוּ,

וַתְּהִי אֶל תַּחְתִּית יָם וּשְׂפָתוֹ קוֹמָה אַחַת.

וּכְיוֹרֵד בַּבִּקְעָה מִשְּׂפָתוֹ בּוֹ יֵרֵדוּ,

כִּי גַּם נִבְכֵי יָם תַּבְנִית חֲדָשָׁה קִבֵּלוּ,

עֲמָקִים וּשְׁפָיִים יָצַר אֵל בָּם מִקֶּדֶם,

לֹא הָיוּ בוֹ עוֹד, כַּגַּן לַמִּישׁוֹר חָלָקוּ,

גַּם הַתְּהוֹמוֹת מִימֵי עוֹלָם אוֹצְרוֹת הַמָּיִם,

וַעֲפָרָם טִיט וָרֶפֶשׁ יִטְבְּעוּ בָּם רַגְלָיִם,

כֶּחָרָבָה בִּימֵי אָבִיב פִּתְאוֹם חָרָבוּ,

לֹא כִישִׁימוֹן וִילֵיל תֹּהוּ מַרְאֵיהֶן עַתָּה,

כִּי אֵל צִוָּה מֵאָז: “תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא”,

הִצְמִיחַ עַל חָרְבוֹתֵיהֶן כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב.

וּכְדוֹרֵךְ עַל מִרְעֶה טוֹב עֲלֵיהֶן דָּרָכוּ,

אֹרַח סָלוּל מִמִּכְשׁוֹל, מִכָּל אָבְנֵי נֶגֶף,

עַל כֵּן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל קוֹמְמִיּוּת הָלָכוּ,

תּוֹךְ הַיָּם עַל יַבָּשָׁה תַאֲוָה לָעֵינַיִם,

מִימִינָם וּשְׂמֹאלָם חוֹמָה לָהֶם הַמָּיִם,

אֲשֶׁר מֵרוּחַ אַף אֵל כַּאֲבָנִים נֶעֱרָמוּ.

וּבְיַעַן¹² מֵרְשָׁעִים מָנַע אוֹר סִבְבָם אֹפֶל,

דָּרְכוּ גַם הֵם בַּיָם, אֵיפֹה הוֹלְכִים לֹא יָדָעוּ,

חוֹמוֹת הַמַּיִם מִזֶּה וּמִזֶּה לֹא רָאוּ,

תַּחַת רַגְלָם עַפְרוֹת גַּנִּים עֵשֶׂב צוֹמֵחַ,

הַזֹאת יַחְשׁוֹב לִבָּם כִּי בִּתְהוֹמוֹת נִלְכָּדוּ,

בַּאֲבַדּוֹן לֹא יֵצְאוּ מִשָּׁם רַגְלָם הָטְבָּעָה?

מֵחֲרוֹת אַפָּם כִּי עָז מֵחֲמַת אֵל תִּסְעָדֵמוֹ,

לֹא זָכְרוּ אַחֲרִיתָם מָה רָע, בֶּטַח הָלָכוּ,

כָּל סוּס פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו חַיִל וָרֶכֶב

הָרוֹדְפִים אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל, תּוֹךְ הַיָּם בָּאוּ,

כָּל הַלַּיְלָה עַד בֹּקֶר מֵרְדוֹף לֹא חָדֵלוּ,

וּלְעֵת אַשְׁמוֹרֶת הַבֹּקֶר קַרְנָם נִגְדָּעָה.

כִּי אַז הִשְׁקִיף יְיָ אֶל מַחֲנֶה מִצְרַיִם,

וּבְעַמּוּד אֵשׁ וּבְעַמּוּד עָנָן הִבְהִילָמוֹ,

וַיָּהָם אֶת מַחֲנֵיהֶם, מִי הוּא הוֹדִיעָמוֹ,

רָאוּ כִּי אֵל קִבְּצָם יַחַד כֶּעָמִיר גּוֹרְנָה,

רָאוּ יָמִין וָחַתּוּ וּשְׂמֹאל וְיֶחֱרָדוּ,

תַּחַת רַגְלָם רָגְזוּ הַתְּהוֹמוֹת גַּם רָעָשׁוּ,

“כִּי שָּׁוְא מִבְטַח בּוֹגֵד, אֶרֶץ לוֹ מִתְקוֹמֵמָה”.

זָרְמוּ מַיִם עָבוֹת וּשְׁחָקִים קוֹל נָתָנוּ,

בָּרָד הִמְטִירוּ אַף חֲצָצִים הִתְהַלָּכוּ,

קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל וּבְרָקִים רָב הֵאִירוּ,

נָעוּ חוֹמוֹת הַמַּיִם מִפְּנֵי אֵל יָחִילוּ,

וַעֲפַר מִדְרַךְ רַגְלָם נִהְיָה זֶפֶת בּוֹעֵרָה,

אוֹפַנֵּי מַרְכְּבוֹתֵיהֶם מֵאֵשׁ לוֹהֵט סָרוּ,

אָז סוּסִים אֶת הָרֶכֶב בִּכְבֵדוּת נִהֵגוּ,

שָׁם פָּחֲדוּ פָּחַד, שָׁם אִוַּלְתָּם עַל לֵב שָׂמוּ,

זָכְרוּ כִּי עַל דַּכְּאֵי רוּחַ יָדָם הִכְבִּידוּ,

עַל כֵּן גַּם יַד יְיָ עֲלֵיהֶם כָּבֵדָה,

וַיֵּדְעוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן אֶת מִי נִאֵצוּ.

עוֹד לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאוּ הִתְאַמֵּרוּ,

כִּי אָמַר אוֹיֵב "מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָנוּסָה,

“כִּי יְיָ נִלְחָם לָהֶם עַתָּה יָדַעְנוּ”.

אַךְ הֵם לֹא יָדְעוּ כִּי בִשְׁחִיתוֹתָם נִלְכָּדוּ,

וּמִפַּח יָקוּשׁ זֶה רַגְלֵיהֶם לֹא יָשִׁיבוּ,

כִּי בָא מוֹעֵד לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, עָלָה הַשָּׁחַר.

כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה גַּם הֵם מוֹעֵד זֶה נִשְׁפָּטוּ,

וּכְחַטָּאתָם הַגְּדוֹלָה כֵּן חַטַּאת מִצְרַיִם,

בִּסְדוֹם נָסַבּוּ הָעָם עַל בֵּית צַדִּיק לָיְלָה,

לִמְשׁוֹל בָּאֲנָשִׁים חָפְשִׁים לֹא בָּהֶם יִמְשֹׁלוּ,

כַּאֲשֶׁר הֻכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִיַּד נוֹרָאָה,

נָעוּ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר אֶל בֵּיתָם לֹא שָׁבוּ.

עַל קִנְיָנֵיהֶם מִלְּפָנִים לֹא עוֹד מָשָׁלוּ,

כִּי טֶרֶם צֵאת שֶׁמֶשׁ מִמִּטְּרַת אֵשׁ אֻכָּלוּ.

כֵּן רִשְׁעֵי מִצְרַיִם הָרוֹדְפִים כָּל הַלַּיְלָה,

לִמְשׁוֹל בַּאֲנָשִׁים חָפְשִׁים לֹא בָהֶם יִמְשֹׁלוּ,

נָעוּ בִּתְהוֹמוֹת הַיָּם אֶל בֵּיתָם לֹא שָׁבוּ,

עַל חֲמוּדוֹתָם מִלְּפָנִים לֹא עוֹד מָשָׁלוּ,

כִּי טֶרֶם צֵאת שֶׁמֶשׁ בִּמְצוּלוֹת יָם יָרָדָוּ.

כִּי כַּאֲשֶׁר¹³ דִּמוּ הָרוֹדְפִים לַשּׁוּב מִצְרַיְמָה,

וַיֹאמֶר יְיָ אֶל משֶׁה וַיְצַוֵּהוּ,

"קוּם וּנְטֵה יָדְךָ עַל הַיָּם, כִּי אֲשִׁיבֶנּוּ

"לְהיוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה לִמְקוֹם מִקְוֵה מָיִם,

“גַּם מֵימָיו לִמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן אָז יָשׁוּבוּ”.

כַּאֲשֶׁר נָטָה משֶׁה עַל הַיָּם אֶת יָדֵהוּ,

הַמַּעֲבָר אֲשֶׁר נֶהְפַּך אֶל תֹּהוּ לֹא דָרֶךְ,

חֲדַל בָּרֶגַע מִהְיוֹת תַּחְתָּם, כִּי אֵינֶנּוּ,

כִּי הַתְּהוֹמוֹת הַגְּבוֹהוֹת צָלְלוּ מַטָּה מָטָּה,

יַעַן הַיָּם שָׁב אֶל אֵיתָנוֹ לִפְנוֹת בֹּקֶר,

לִהְיוֹת כַּנֹאד אֶל מֵימָיו כִּהְיוֹתוֹ מִקֶּדֶם,

וּבְרִדְתָּם פִּתְאוֹם רִגְבֵיהֶן פּוֹר הִתְפּוֹרֵרוּ,

וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרַאת רִגְבֵי הַדֶּרֶךְ,

נִבְהָלִים וּדְחוּפִים לָבוֹא אֶל הַיַּבָּשֶׁת,

אָז סוּס עִם רוֹכְבוֹ בֵּין רִגְבֵי עָפָר נִבְלָעוּ,

כִּצְלוֹל עוֹפֶרֶת כֵּן עִם הָרְגָבִים צָלָלוּ,

מִתְנַשְּׂאִים עַל אֵל אֶל תַּחְתִּיּוֹת יִנָּעֵרוּ,

כִּי נִעֵר יְיָ תּוֹךְ הַיָּם אֶת מִצְרַיִם,

וַיַּשְׁלִיכֵם בִּמְצוֹלוֹת לֹא עָמְדָה בָּם רֶגֶל,

גַּם חוֹמוֹת הַמַּיִם מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַדָּרֶךְ,

פִּתְאֹם לֹא יָכְלוּ קוּם עוֹד עַרְעָר הִתְעַרְעָרוּ,

בִּפְקוּדַת אֵל אֶל אוֹצְרוֹתָם לִמְקוֹמָם שָׁבוּ,

וַיְכַסּוּ אֶת הַפָּרָשִׁים גַּם אֶת הָרֶכֶב,

גַּם כָּל חֵיל פַּרְעֹה רַגְלֵיהֶם בַּיָם הִצִּיגוּ,

לִרְדּוֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וּלְחַלֵּל כָּל קֹדֶשׁ,

עַל חַלְלֵיהֶם בִּתְהוֹם רַבָּה כִּסּוּ הַמָּיִם,

לֹא נִשְׁאַר מֵהֶם עַד אֶחָד, כֻּלָּם גָּוָעוּ,

וּמְעַטִּים אֲשֶׁר לֹא הִצִּיגוּ בַּיָם רֶגֶל,

רַכֵּי לֵב וּפְלֵטִים לָצֵאת לַקְּרָב מָאָסוּ,

וּמֵעַצְלָה אֶחֱרוּ פַעֲמֵיהֶם מִבּוֹא יָמָּה,

אֵלֶּה הַנֶּחֱשָׁלִים הָאַחֲרוֹנִים נִמְלָטוּ.

עוֹדָם עוֹמְדִים בִּשְׂפַת הַיָּם כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר,

הֵמָּה רָאוּ אֶת מַעֲשֵׂי יְיָ מָה רַבּוּ,

הֵם שָׁבוּ אֶל אַרְצָם שָׁם נִקְמַת אֵל בִּשֵּׂרוּ,

עֲלִילוֹתָיו סִפֵּרוּ וּכְבוֹדוֹ הִגִּידוּ,

אֶל קוֹל הַשְּׁמוּעָה בָּאָה רָפוּ כָּל יָדָיִם,

כִּי אֵיךְ יַחְשֹׁבוּ כִּי הַמְּבַשְּׂרִים שָׁוְא דִּבֵּרוּ,

אִם מִיְדוּעֵיהֶם הֻגַּד לָמוֹ מֵאָח מֵרֵעַ.

אָז יָדְעוּ כִּי יְיָ אֵל נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ,

כִּי קָדוֹשׁ מֹשֶׁה לֵאלֹהָיו, אִישׁ מַגִּיד יוֹשֶׁר,

כִּי עִם קָדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, בּוֹ בָּחַר עוֹשֵׂהוּ,

בּוֹשׁוּ כִּי הֶעֱבִידוּם, כִּי עֲלֵיהֶם הִתְגָּאוּ,

לָצֵאת עוֹד לִקְרָאתָם כָּאוֹיְבִים לֹא יָסָפוּ,

עֵת לֶכְתָּם בַּמִּדְבָּר עִמָּהֶם לֹא נִלְחָמוּ,

עֵת נָחֲלוּ אֶרֶץ, אֶת יוֹשְׁבֶיהָ לֹא עָזָרוּ

וּבְשִׁבְתָּם עַל אַדְמָתָם עִמָּם לֹא הֵרֵעוּ,

רַב מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה רָעָה לֹא חָרָשׁוּ,

לֹא נִרְאָה חֵיל מִצְרַיִם עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ,

עַד חַטַּאת יִשְׂרָאֵל מַלְכוּתָם חִלֵּקָה,

אָז עָלָה עֲלֵיהֶם שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

עֵת מִתַּחַת מִצְרַיִם הַמְּסִלָּה נָמוֹטָה,

מַחֲצִיתָהּ אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי נִשְׁאָרָה,

אֲשֶׁר עָלֶיהָ רַגְלֵי הַפְּדוּיִם עָמָדוּ,

עוֹד הֵמָּה הוֹלְכִים בֶּטַח בַּיָם בַּיַּבֶּשֶׁת,

וּמִשְׁנֵי צִדֵּיהֶם חוֹמָה לָהֶם הַמָּיִם,

אֶת קֵץ אוֹיְבֵיהֶם רָאוּ, אַחֲרִית פּוֹעֲלֵי אָוֶן,

כִּי אֶת פִּגְרֵי מִצְרַיִם מֵי הַיָּם גָּרָשׁוּ,

לִשְׁאֵרִית הַמְּסִלָּה שָׂפָה לַיָּם עוֹמֶדֶת,

וַיִּרְאוּ כִּי צָרֵיהֶם פַּסּוּ, דּוֹלְקִים תַּמוּ,

כִּי הוֹשִׁיעָם אֵל יוֹם זֶה מִיַּד מִצְרָיִם,

הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ, גַּם כַּאֲשֶׁר רָאוּ

אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה הִיא הַיָּד הַנִּלְחֶמֶת,

יוֹם יִקּוֹם אֵל מֵאוֹיְבָיו מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיהָּ.

רוּחַ יִרְאַת יְיָ אֶת נַפְשָׁם לָבָשָׁה,

כִּי אֶת יְיָ אֵל נוֹרָא עַל כֹּל יִירָאוּ,

רוּחַ אֱמוּנָה אַף הִיא אֶת נַפְשָׁם עָטָתָה,

מִתַּהֲפּוּכוֹת טָהֵרוּ, בַּייָ הֶאֱמִינוּ,

כִּי גָּדוֹל הוּא עַל כָּל אֵל, דּוֹבֵר וִיקִימֶנּוּ,

וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ כִּי כָל אִמְרֵי פִיו נֶאֱמָנוּ,

הֵיטִיבוּ וּבְעֵינֵי יְיָ חֵן מָצָאוּ,

וַיְבָרְכֵם מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ, מִמְּרוֹמוֹ הוֹפִיעַ

עֲלֵיהֶם רוּחַ חָכְמָה, שֵׂכֶל טוֹב מָצָאוּ,

אָז נִפְתַּח פִּי אִלְמִים, אִמְרֵי שֶׁפֶר דִּבֵּרוּ,

וּלְשׁוֹנוֹת הַיְּלָדִים דַּבֵּר צַחוֹת הֵחֵלּוּ,

וּבְהַדְרַת קֹדֶשׁ שִׁירָה חֲדָשָׁה לוֹ שָׁרוּ,

הִיא הַכְּתוּבָה עַל סֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ,

נִפְלְאוֹת אֵל עַל יָם סוּף סִפַּרְתִּי הִיא מַגֶּדֶת.

אֶפֶס כִּי רַק מִקְצַת מִפְּנִינֶיהָ דָּלִיתִי,

כִּי עָמְקוּ כִּי גָאוּ אִמְרוֹתֶיהָ מִמֶּנִי,

וּמְעַט מֵהַרְבֵּה מָצְאָה יָדִי אַצִּיג הֵנָּה.

עַתָּה אַחַי! צוּף אִמְרֵי נֹעַם מִפִּי קָחוּ,

כִּי אָחֵל בָּאֵר דִּבְרֵי שִׁירַת אֲבוֹתֵינוּ,

הֵם שֵׂכֶל טוֹב הִשְׂכִּילוּ וּנְגִידִים דִּבֵּרוּ,

וַיָּשִׁירוּ אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ:

אָשִׁירָה לַיְיָ¹⁴ לֵאלֹהֵי קֶדֶם,

"כִּי גָאֹה גָּאָה לִצְבִי וּלְתִפְאָרֶת,

"כִּי הוּא יַעֲדֶה גָאוֹן, הוּא יַעֲדֶה גֹּבַהּ,

"יוֹם יִגְבָּהּ בַּמִשְׁפָּט לִשְׁבּוֹר עַוְלָתָה,

"לַהֲדוֹךְ גֵּאִים תַּחְתָּם וּלְהַכְרִית רֶשַׁע,

"מָה רָם הוֹדוֹ, מָה מָּךְ עֶרְכָּם, יַרְאֵמוֹ,

"כִּי אִם רָם יְיָ, לִרְאוֹת מַשְׁפִּילִי,

"לָחֹן עַנְוֵי אָרֶץ דַּלִים יוֹשִׁיעַ,

"וַעֲדַת גֵּאִים אִם לַכִּסֵּא גָּבָהוּ,

"תַּחְתִּית יָם יוֹרִידֵם, שָׁם יִמְצְאוּ קָבֶר,

"כִּי לֹא אָדָם הֵם, אֶפֶס לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

"יַעַן בָּזוּ צֶדֶק, דַּעַת מָאָסוּ,

"אִם אֵל גֵּאוּת לָבֵשׁ רַבָּה תִּפְאֶרֶת,

"כִּי מִפָּנָיו הָאֵיתָנִים יִמּוֹטוּ,

"מָה נּוֹרָאִים מַעֲשָׂיו וּמַה נִּפְלָאוּ,

"רוֹכְבִים עַל סוּסִים עַל אֶרֶץ רָאִינוּ,

"עַל לֵב יָם מִי רָאָם, שָׁם צִים יֵלֵכוּ,

"כַּאֲשֶׁר אֵל בִּגְאוֹנוֹ יוֹם זֶה הֶרְאָנוּ,

"בַּחַחִים מָשַׁךְ אֶל יָם חֵיל מִצְרָיִם,

"וּבְלֶכְתָּם בּוֹ מַצַּב רַגְלָם אֵינֶנּוּ,

"אָז פִּתְאוֹם כָּאֶבֶן מֵהַר נוֹפֶלֶת,

"רָמָה סוּס עִם רֹכְבוֹ בַּיָם מִתָּחַת.

לֹא גִבּוֹרֵי אֶרֶץ כָּכָה יָעֹזוּ,

וּזְמִירוֹת כָּאֵלֶּה לֹא יָשִׁיר גָּבֶר,

עֹז אֱלֹהִים זִמְרַת יָהּ כֵּן פָּעָלוּ.

"הָבוּ לַיְיָ כָּבוֹד, עוֹז לוֹ הָבוּ,

"עֵת בָּעֲרָה חֲמָתוֹ בִּימִינוֹ חֶסֶד,

"עֵת שִׁנֵּן לִמְשַׂנְּאָיו חֶרֶב נוֹקֶמֶת.

"נָתִיב טוֹב אֶל עַמּוֹ יָדוֹ פִּלֵּסָה,

"וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, לִישׁוּעַת נֶצַח,

"כִּי עַתָּה אָפֵס צַר מִמִּי אֶפְחָדָה,

"זֶה אֵלִי אֵין בִּלְתּוֹ עַל כֵּן אַנְּוֵהוּ,

הוֹדוֹ אֵהָב, בִּנְוָתִי בּוֹ אֶדְבָּקָה.

"זֶה אֱלֹהֵי אָבִי צוּרִי מִקֶּדֶם.

"אֶזְכֹּר מַעַלְלֵי אֵלִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ.

"גִבּוֹרֵי מִצְרַיִם עַתָּה תֵבוֹשׁוּ,

לִלְחוֹם בָּנוּ, יֶדְכֶם שָׁוְא, סוּסְכֶם שָׁקֶר,

"יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה, כִּי מַחֲנֵהוּ

"וּכְלֵי מִלְחַמְתּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ,

"יִקְרָא לָהֶם לִצְבוֹא צָבָא יָבוֹאוּ,

"כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו הֵם, הוּא אֵל עָשָׂמוֹ,

"כִּי הוּא אֵל עָשָׂם שֵׁם קָדְשׁוֹ יוֹרֵנוּ,

"יְיָ הוּא שְׁמוֹ בָּאֵלִים אֵין כָּמוֹהוּ.

"רֶכֶב בָּחוּר נִהֵג מֶלֶךְ מִצְרָיִם,

"עִם כָּל רִכְבֵי אַרְצוֹ מַה לּוֹ הוֹעִילוּ,

"וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו עִם כָּל הַחַיִל,

"לַשָּׁוְא לָבְשׁוּ שִׂרְיוֹן, לָרִיק הַחֶרֶב.

"אֲשֶׁר לוֹ הַיַּמִּים, לוֹ הַיַּבֶּשֶׁת,

"יָרָם בִּמְצוּלוֹת יָם וּבוֹ טֻבָּעוּ.

"שִׁמְעוּ כָּל הָעַמִּים אֵיךְ נִהְיָתָה,

"אֵיךְ אֶל תַּחְתִּיּוֹת יָם צָרִים נָפָלוּ,

"אֵל גָּעַר בַּתְּהוֹמוֹת דִּבֵּר אֵלֵימוֹ,

"שׁוּבוּ אֶל הָעֲמָקִים לָכֶם יִעַדְתִּי,

"שָׁמְעוּ נָעוּ נָדוּ לִמְקוֹמָם שָׁבוּ,

"אָז תַּחַת רַגְלֵי צַר פּוֹר הִתְפּוֹרֵרוּ,

"וּבְרֶדֶת רַגְלֵיהֶן חַיִל וָרָכֶב,

"יָרְדוּ עִמָּהֶם בִּמְצוּלוֹת כָּאָבֶן.

"אֶל נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ מַה גָּדַלְתָּ,

"וּבְכֹחֲךָ הַגָּדוֹל אֶת כֹּל צִוִּיתָ,

"מִבְּלִימָה עָשִׂיתָ כֹּל בִּימִינֶךָ,

"הִיא טִפְּחָה שָׁמַיִם, הִיא יָסְדָה אָרֶץ,

"גַּם הַיּוֹם הֶרְאָתָה גּוֹדֶל כֹּחֶךָ,

"כַּאֲשֶׁר לִגְאוּלֶיךָ מַסְלוּל כּוֹנָנָה,

"עַל לֵב יָם בִּמְקוֹם אֳנִיּוֹת יֵלֵכוּ,

"וּבְשִׁמְחַת לֵב עַמְּךָ עָלָיו יַעֲבוֹרוּ,

"וִימִינְךָ יְיָ עַל צַר רוֹמֵמָה,

"בַּהֲכִינָהּ לוֹ מַסְלוּל זֶה לִמְקוֹם קָבֶר,

"רַעֲצָה בּוֹ רֹאשׁ אוֹיֵב בֵּין רִגְבֵי אָרֶץ,

"מַסְלוּל זֶה לַחַיִּים אַף הוּא לַמָּוֶת.

"וּבִגְאוֹנְךָ כִּי רַב רַבּוֹת עָשִׂיתָ,

"אֶת מַחֲנֵה אוֹיְבֵינוּ פִּתְאוֹם הַמּוֹתָ,

"זָרְמוּ עָבוֹת וּשְׁחָקִים קוֹל נָתָנוּ,

"קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל וּבְרָקִים אוֹרוּ,

"וּמָטָר בָּרָד וַחֲצָצִים הִתְהַלָּכוּ,

"בִּמְהוּמוֹת אֵלֶּה הָרַסְתָּ קָמֶיךָ,

"כִּי מָה הֵם רִבְבוֹתָם אִם עַל אוֹיְבֶיךָ,

"חֲרוֹנְךָ שִׁלַּחְתָּ כַּקַּשׁ יֹאכְלֵמוֹ.

"נִפְלְאוֹתֶיךָ יוֹם זֶה תֵּבֵל תַּרְגֵּזְנָה,

"כִּי עַל הָאֵיתָנִים לַעֲשׂוֹת הִגְדַּלְתָּ,

"לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּטֶיךָ יַחְדָּו הִשְׁלִימוּ,

"רוּחַ קָדִים עַזָּה רוּחַ אַפֶּיךָ,

"הִיא רוּחַ יְיָ עֻזֶּךָ לֹבֶשֶׁת,

"רָאָה הַיָּם וַיָּנוֹס, רָאוּ מָיִם

"יָחִילוּ, נוֹזְלֵיהֶם כַּנֵּד נִצָּבוּ,

"מִצִּדֵי הַמַּסְלוּל עַל יָם רָקַעְתָּ,

"הִנּוֹ רָצוּף כֻּלּוֹ מִתְּהוֹמוֹת תָּחַת,

"בִּדְבָרְךָ אֵל הָיְתָה זֹּאת, כִּי צִוִּיתָ

"עַל תַּחְתִּיּוֹת יָם: אֶל עָל הִנָּשֵׂאוּ!

"כַּאֲשֶׁר נִשָּׂאוּ עַד לֶב יָם קָפָאוּ,

"שָׁם מִקְוֵה הַמַּיִם שָׂמוּ לַדָּרֶךְ,

"וּכְהוֹלֵךְ בַּבִּקְעָה עָלָיו הָלָכוּ,

"עֲמָקָיו גָּבָהוּ וּשְׁפָיָיו שָׁפָלוּ,

"וַיְהִי כֶּחָרָבָה אֵין טִיט בּוֹ, אֵין רֶפֶשׁ,

"וּכְיַבָּשָׁה, כִּי צָמַח בּוֹ כָּל עֵשֶׂב.

"אֵל! לוּ יָדְעוּ צָרֶיךָ מַה פָּעַלְתָּ,

"רַב מִפַּחַד עוֹלֶה עַל הַרְרֵי טֶרֶף.

"הַצֵּג רַגְלָם עַל דֶּרֶךְ זֶה יִפְחָדוּ,

"לָכֵן מִסָּבִיב לָהֶם שַׂמְּתָּ אֹפֶל,

"שׁוּר נִפְלְאוֹתֶיךָ בַּיָּם לֹא יָכוֹלוּ,

"כִּי עוֹבְרִים בֵּין חוֹמוֹת מַיִם לֹא רָאוּ.

"כִּי דַּרְכָּם דֶּרֶך מָוֶּת אֵיךְ יַחְשֹׁבוּ,

"אִם נֶגֶד עֵינֵיהֶם מַסְלוּל חִדַּשְׁתָּ,

"כֻּלּוֹ טוֹב, עַל עַפְרוֹת גַּנִּים יִדְרֹכוּ,

"עַל כֵּן אָמַר אוֹיֵב: עַם זֶה אֶרְדֹּפָה,

"אַשִּׂיג רַכֵּי לֵב אֵלֶּה, אַבְהִילֵמוֹ,

"וּשְׁלָלָם בֵּין הַחַיִל אֲחַלֵּקָה,

"כָּל מִשְׁאֲלוֹת נַפְשִׁי פֹּה אֲמַלֵּאָה,

"הוֹן אָבֹז בַּל כֹּפֶר נַפְשָׁם אֶתֵּנָה,

"אַךְ חַרְבִּי אָרִיק יָדִי תוֹרִישֵׁמוֹ.

"כָּל הַלַּיְלָה עַד אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר,

"דִּבְּרוּ כֵן הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ,

"וּכְבוֹא עֵת מִשְׁפָּטָם בַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר,

"הֱסִירוֹתָ יָד וּבְרוּחֲךָ נָשַׁפְתָּ,

"וְיָשָׁב הַיָּם לִהְיוֹת מִקְוֵה מָיִם,

"כִּי תַּחְתִּיּוֹת יָם לִמְּקוֹמָם שָׁבוּ,

וּמֵי הַיָּם נִצְבוּ כַּנֵּד, נָזָלוּ,

"אֶל אוֹצְרוֹתֵיהֶם מִלְּפָנִים שָׁטָפוּ,

"אַז רֶכֶב, פָּרָשִׁים, חַיִל וָמֶלֶךְ,

"בַּמַּיִם אַדִּירִים הַיָּם כִּסָּמוֹ;

"צָרֶיךָ, הֶעֱלוּ שִׂיאָם עַד שָׁמַיִם,

"צָלְלוּ פִּתְאוֹם בִּמְצוּלוֹת כָּעֹפֶרֶת.

"יְיָ! בָּאֵלִים מִי אֵל כָּמוֹךָ,

וּמִי יִדְמֶה לָּךְ בֵּין גִּבּוֹרֵי כֹחַ!

"כֻּלָּם עֲבָדֶיךָ, מַעֲשֶׂה יָדֶיךָ,

"גַּם כֹּחָם גַּם פָּעֳלָם אַתָּה הִגְבַּלְתָּ,

"וּגְבוּלוֹת שַׂמְתָּ לָהֶם, לֹא יַעֲבוֹרוּ,

"לֹא כֵן אַתָּה, לִגְדֻלָּתְךָ אֵין חֵקֶר,

"הוֹדְךָ מֵעַל אֶרֶץ, מֵעַל שָׁמָיִם,

"עַל כֵּן רַק אַתָּה אֶת הוֹדְךָ יָדָעְתָּ,

"הַמְּרוֹמָם מִכָּל לֵב, נִפְלָא מִדָּעַת,

"כָּל אַנְשֵׁי שֵׁם מִמְּךָ לֹא יִפָּלֵאוּ,

"כִּי מִי אֵל כָּמוֹךָ נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ,

"נוֹרָאוֹת, לֹא נוֹדָעוּ, לֹא נִבְרָאוּ,

"בִּדְבָרְךָ יִבָּרֵאוּ, אוֹר יֵצֵאוּ,

"עַל כֵּן חַכְמֵי לֵב יָד עַל פֶּה יָשִׂימוּ,

כִּי מִי יוּכַל הַלְלָךְ, יוּכַל רוֹמְמֶךָ,

"עַל כָּל שֶׁבַח וּתְהִלָּה נוֹרָא אַתָּה,

"אֵל עוֹשֶׂה חֲדָשׁוֹת, אֵל עוֹשֶׂה פֶּלֶא.

"מַסְלוּל זֶה, מִתְּהוֹמוֹת יָם רָקַעְתָּ,

"לֹא מָט כָּל עֵת בִּימִינְךָ תִּסְעָדֶנוּ

"עֵת גָּעַרְתָּ בּוֹ וִימִינְךָ נָטִיתָ,

"נִשְׁבַּר פִּתְאוֹם לִרְגָבִים כִּכְלִי חֶרֶשׂ,

"וּבְרִדְתָּם עִם חֵיל צַר אֲשֶׁר עָלֵימוֹ,

סוּס גַּם רוֹכֵב בֵּין הַשְּׁבָרִים נִבְלָעוּ,

"אוֹמְרִים “לָנוּ הָאָרֶץ” בָּהּ קֻבָּרוּ.

"וּלְעֵת הַמַּסְלוּל מִימִינְךָ הִשְׁלַכְתָּ,

"לֹא כֻלּוֹ הִשְׁלַכְתָּ, חֶצְיוֹ הִשְׁאַרְתָּ,

"לִהְיוֹת לִמְסִלַּת עָם אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

"וּמִצִּדֶּיהָ עוֹד חוֹמוֹת הַמָּיִם,

"כִּי שָׁם יִרְאוּ אֶת שִׁלּוּמַת אוֹיְבֶיךָ,

"וּבְשִׁירָה חֲדָשָׁה יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ,

"וּבְחַסְדְּךָ נָחִיתָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ,

"בִּשְׁאֵרִית הַמַּסְלוּל הַזֶּה לָבֶטַח,

"חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ לִנְוֵה קָדְשֶׁךָ,

"כָּרוֹעֶה הַמְּנַהֵל עָלוֹת נֵהַלְתָּ

"אוֹתוֹ, וּבְעָזְּךָ עַל עַם זוּ גָּנַנְתָּ.

"נִפְלְאוֹתֶיךָ יַעֲשׂוּ לָךְ שֵׁם תִּפְאָרֶת,

"יִשְׁמְעוּ עַמִּים מַה פָּעַלְתָּ, יִרְגָּזוּ,

"וּמְלָכִים אַדִּירִים מִמְּךָ יָחִילוּ,

"חִיל יֹאחַז עַם צָפוֹן יוֹשְׁבִים בִּפְלָשֶׁת,

"תֵּימָן, אַלּוּפֵי אֱדוֹם יִבָּהֵלוּ,

"אֵילֵי מוֹאָב מִקֶּדֶם תֹּאחֲזֵם רָעַד,

"יוֹשְׁבִים בִּכְנַעַן עַד חוֹף יָם נָמוֹגוּ.

"תִּפּוֹל עֲלֵיהֹם אֵימָתָה וָפַחַד,

"כִּי מִגְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ בִּזְרוֹעֶךָ,

"יָבִינוּ כִּי אֵין מַצִּיל מִיָּדֶךָ,

וּגְאוֹן עַמְּךָ וּכְבוֹדוֹ כִּי יִשְׁמָעוּ,

"יָד עַל פֶּה יָשִׂימוּ, יִדְמוּ כָּאָבֶן,

"וּבְנֵי עַוְלָה לַעֲשׂוֹת רָע לֹא יוֹסִיפוּ,

"לַעֲשׂוֹת רָע עַם עַמְּךָ הַהוֹלְכִים דָּרֶךְ,

"לֹא יֵצְאוּ גוֹיִם לִקְרָאתָם בֶּחָרֶב,

"עַד יַעֲבוֹר עַמְּךָ יְיָ לְבֶטַח,

"עַד יַעֲבוֹר בִּישִׁימוֹן עַם זוּ קָנִיתָ.

"אַתָּה יְיָ תַּנְחֵם וּתְבִיאֵמוֹ

אֶל הָאָרֶץ לָתֵת לָהֶם נִשְׁבַּעְתָּ,

"שָׁם תִּטָּעֵמוֹ עַל הַר נַחֲלָתֶךָ,

"מָכוֹן אֶל שִׁבְתֶּךָ יְיָ פָּעַלְתָּ,

"בָּהָר הַזֶּה בּוֹ אִוִּיתָ, וַתֹּאמֶר:

"פֹּה אֵשֵׁב לַעֲדֵי עַד, אֶשְׁכּוֹן לָנֶצַחַ,

"מִקְּדָּשׁ יְיָ שָׁם כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ,

"מִקְּדָשׁ זֶה בָּאָרֶץ עוֹלָם יָסַדְתָּ,

"אִם בַּעֲוֹנֵינוּ הָרֹס תַּהַרְסֶנּוּ,

"עוֹד תָּקִים חָרְבוֹתָיו, תָּשׁוּב תִּבְנֵהוּ,

"כִּי יָבוֹא מוֹעֵד יִכְלֶה בּוֹ זַעֲמֶךָ,

"מוֹעֲדִים לַתּוּשִׁיּוֹת רַק לָךְ נוֹדָעוּ,

"מֵרֵאשִׁית גָּבְלָה אוֹתָם חָכְמָתֶךָ,

"כִּי עִתּוֹת אֵין מִסְפָּר רָאוּ עֵינֶיךָ,

"וַתַּחְלְקֵם לַמּוֹעֲדִים מָתַי תָּבֹאנָה,

"כִּי מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים מַלְכוּתֶךָ,

"וּבְכָל דּוֹר וָדוֹר הִיא בַּכֹּל מָשָׁלָה,

"עַל כֵּן מַלְכֵּנוּ יוֹם זֶה לָךְ נָשִׁירָה,

“לֵאמֹר: יְיָ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד”.

כֵּן הֵיטִיבוּ¹⁵ שִׁיר יוֹם מִצָּרֵיהֶם נוֹשָׁעוּ,

עוֹמְדִים עַל דֶּרֶך בָּרָא אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ,

רִצְפָּתָהּ הַתְּהוֹמוֹת, חוֹמוֹתֶיהָ הַמַּיִם,

חֶצְיָם שָׁב אֶל אֵיתָנָהּ עִם הֲמוֹן דּוֹרְכֶיהָ,

וּשְׁאֵרִיתָהּ עוֹד מַעֲמַד לַמְּשׁוֹרְרִים שִׁיר קֹדֶשׁ,

כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בַיָּם פָּרָשִׁים וָרֶכֶב,

מֵאָז לֹא הִצִּיג עָלָיו מִכָּל הָחַי רֶגֶל,

וּכְשׁוּב הַיָּם אֶל אֵיתָנוֹ אֶל מִקְוֵה מַיִם,

אַחֲרֵי הֵשִׁיב יְיָ מֵי יָם עַל מִצְרַיִם

עוֹד הָלְכוּ בוֹ עֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּיַּבָּשֶׁת.

כַּשֶּׁמֶשׁ¹⁶ אוֹר, מֵאוֹרוֹ כּוֹכָבִים יַגִּיהוּ,

כֵּן מֵרוּחַ משֶׁה מַרְאוֹת אֵל בּוֹ הֵאִירוּ,

נִפְרַץ חָזוֹן וְיַעֲבוֹר עַל לֵב הָעָם יָחַד,

לִשְׁמוֹעַ מִפִּיו שִׁיר וּלְהִשְׂכִּיל בּוֹ טוּב טָעַם,

כִּי גָּדוֹל הוֹד מֹשֶׁה מֵהוֹד כָּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ,

וּבְכָל הַנְּבִיאִים לוֹ אֵין אָח, כִּי אֵין דּוֹמֵהוּ,

אִם מִרְיָם טוֹבַת שֵׂכֶל וּנְבִיאָה הָיָתָה,

גַּם בַּת הוֹרָיו, אֲחוֹתוֹ בִּנְבוּאָה אֵינֶנָּה,

וּבְהוֹדָהּ אֲחוֹת אַהֲרֹן הִיא, אֵלָיו דָּמָתָה,

כִּי גַּם בּוֹ גַּם בָּהּ אֱלֹהִים דָּבָר הוֹפִיעַ,

וּבְיוֹם הַיְּשׁוּעָה עַל הַנָּשִׁים הִתְרוֹמָמָה.

כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה מִפְעֲלוֹת מֹשֶׁה מַה נִּשְׂגָּבוּ,

אֲשֶׁר כַּמַּלְאַךְ אֱלֹהִים הִגְדִּיל מַעֲשֵׂהוּ,

וּבִנְטוֹתוֹ יָדוֹ עַל יָם צָרִים נִבְלָעוּ,

זָכְרָה הַקּוֹרוֹת מֵאָז מֶה עָשְׂתָה מִקֶּדֶם,

יוֹם שָׂמוּ מֹשֶׁה בַּסּוּף מִפַּחַד רוֹצֵחַ,

אַף כִּי מַר לָהּ לֹא פָגוּ עֵינֶיהָ מִבֶּכִי,

אִזְּרָה חַיִל וּמִמָּוֶת נַפְשׁוֹ מִלֵּטָה,

וַתֹּאמֶר: "נָאוָה לִי כִּי לַיְיָ אָשִׁירָה,

"בַּמַּקְהֵלִים אָשִׁירָה לוֹ הַיּוֹם גַּם אָנִי,

"וּכְצֵאת מֹשֶׁה אָחִי לִפְנֵי רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ,

"וּבְשִׁירֵי כָּבוֹד עֹז אֵל וּתְהִלוֹתָיו יַבִּיעוּ,

"אֵצֵא גַּם אָנִי לִפְנֵי רַעֲיוֹתַי כֻּלָּנָה,

"שִׁירֵי קֹדֶשׁ מִפִּי מָשׁוּי מִסּוּף שָׁמַעְתִּי,

"אֶל אָזְנֵי אֲהוּבוֹת אֵלֶּה בַּתֹּף אַשְׁמִיעַ,

"וּבְלֵב יָם נְשִׁירָה יַחְדָּו עֹז אֱלֹהֵינוּ.

כַּאֲשֶׁר תָּפְשָׂה יָדָהּ בַּתֹּף וּכְצֵאת בַּת שָׁחַר

יָצָאָה, וַתֵּצֶאןָ כָּל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ,

בִּמְּחוֹלוֹת וּבְתֻפִּיֹם וּבְשִׂמְחָה קוֹל הֵרִימוּ,

וַתַּעַן לָהֶן מִרְיָם: "רַעֲיוֹתַי הַאֲזֵנָה,

"כַּאֲשֶׁר הַגְּבָרִים כֵּן אַתֶּן לַיְּיָ שִׁירוּ,

“כִּי גָּאֹה גָּאָה, סוּס גַּם רֹכְבוֹ רָמָה יָמָּה”.

מַחֲנֶה¹⁷ הַגְּאוּלִים לָצֵאת מִיַּם סוּף אִחֵרוּ,

כִּי שִׂמְחַת אֱלֹהִים וּשְׂשׂוֹן לֵב שָׁם הִשִּׂיגוּ,

וַחֲמוּדוֹת צָר מֵי הַיָּם בַּמְּסִלָּה גָרָפוּ,

בָּזְזוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל הוֹן רַב מָצָאוּ,

אַךְ מִפִּי אֵל הוֹדִיעָם משֶׁה כִּי יִסָּעוּ,

כִּי עַל פִּי יְיָ מִצְעָדֵיהֶם כּוֹנָנוּ.

כַּאֲשֶׁר אֶל מַעֲשֵׂיהֶם אֶת הַכֹּל הֵכִינוּ,

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם: "מַלְּאוּ כַדֵּיכֶם מַיִם,

"כִּי אֶל מִדְבַּר צִמָּאוֹן אֵין מַיִם תָּבוֹאוּ,

עַל יָמִים שְׁלשֶׁת אֶת נֹאדוֹתֵיכֶם מַלֵּאוּ,

“מַקְצֶה יָמִים שְׁלשֶׁת פַּלְגִּי מַיִם תִּמְצָאוּ”.

וּבְנָסְעָם מִיַּם סוּף אֶל מִדְבַּר שׁוּר יָצָאוּ,

בַּמִּדְבָּר זֶה לֹא רָאוּ אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב,

וּלְיָמִים שְׁלשֶׁת לִמְקוֹם פַּלְגֵּי מַיִם בָּאוּ,

אֲבָל מָרִים הָיוּ, לִשְׁתּוֹתָם בַּל יוּכָלוּ,

שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ דִּבֵּרוּ,

כִּי יִכְלוּ מֵימֵינוּ בַּצִּמָּאוֹן נָמוּתָה,

לֹא בָטְחוּ בֵאלֹהִים כְּי יֵרֶא וִימַלְּטֵמוֹ,

כַּאֲשֶׁר מִלְּטָם עַל יָם, מִלְּטָם אֶרֶץ מִצְרַיִם,

אַךְ בִּמְצוּקָתָם עַל רוֹעֶה נֶאֱמָן הֵלִינוּ,

לֵאמֹר: "מַה נִּשְׁתֶּה כִּי יִכְלוּ מַיִם מִכֶּלִי,

"מַה זֶּה הִבְטַחְתָּנוּ כִּי יֶשׁ פֹּה נַחֲלֵי מַיִם,

"מָרִים הֵם בַּל יִשְׁתָּיוּן, מָה יּוֹעִילוּ לָנוּ,

“כִּי נִצְמָא הֲיֵשׁ תִּקְוָה! כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ”.

הָשֵׁב אֶת הָעָם דָּבָר לֹא יָדַע הַפָּעַם,

כִּי יְיָ הֶעֱלִים עֲצָתוֹ גַּם מִמֶּנּוּ,

וּבְמַר נֶפֶשׁ צָעַק עַל יְיָ וַיֹּאמֶר:

"מָה אֶעֱשֶׂה עִם צֹאנֶךָ הַלְּקוּחִים לַמָּוֶת,

"יַעַן מֶה עָשִׂיתָ זֹאת לָעָם זוּ אָהַבְתָּ,

"יַעַן מֶה לֹא הִגַּדְתָּ לִי כִּי כֵן יָעַצְתָּ,

"נִשְׂגָּב מֶנִּי אַתָּה יְיָ זֹאת יָדַעְתָּ,

"נָא אֵל, גַּלֵּה לִי סוֹדֶךָ, דַּרְכְּךָ הוֹרֵנִי.

רָצָה אֱלֹהִים מִשְׁאֲלוֹתָיו וַיַּעֲנֵהוּ:

"מֵאַהֲבָתִי אוֹתָם אֶת זֹאת פָּעַלְתִּי לָמוֹ,

"לָדַעַת מַה בִּלְבָבָם אִם מִשְׁפָּט יַחְשֹׁבוּ,

"בִּמְחִיר צֶדֶק וּמִשְׁפָּט אַהֲבָתִי יִנְחָלוּ,

"כִּי אַשְׁרֵי אִישׁ מָצָא חָכְמָה הוּא יִנְחַל אָרֶץ,

"אַךְ מִי זֶה יִמְצָאֶנָּה, לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ,

"עַיִן לִרְאוֹת, אֹזֶן לִשְׁמוֹעַ, לֵב לָדַעַת,

"זֶה חֵלֶק בַּר לֵב, כָּבוֹד חֲכָמים יִנְחָלוּ,

"וַאֲנִי חוֹקֵר לֵב מִשְׁפַּט לֵב עַמִּי יָדַעְתִּי,

"לֹא נָכוֹן לִבָּם עִמִּי, רוּחָם לֹא נֶאֱמָנָה,

"עַל כֵּן אֲנַסֵּמוֹ וּבַמּוּסָר אֶצְרְפֵמוֹ,

"וּכְסַם אִם יֵמַר אֶל חֵךְ מַרְפֵּא לִבְשַׂר גָּבֶר,

"כֵּן מוּסָר לַתּוֹעִים אֵלֶּה מַרְפֵּא לָנֶפֶשׁ,

"לָכֵן לִמְקוֹם מַיִם מָרִים אוֹתָם הֵבֵאתִי,

"נִסִּיתִים בַּעֲבוּר מַה בִּלְבָבָם אִם יוֹדִיעוּ,

"כִּי כַּאֲשֶׁר פָּחֲדוּ פָּחַד שׁוּר בַּמֶּה בָּחָרוּ,

"כִּי לֹא בָטַח לִבָּם, אֵלַי לֹא הִתְחַנָּנוּ,

"עַל אִישׁ כָּמוֹךָ, לַעֲשׂוֹת הִפְלֵאתָ, הֵלִינוּ,

"כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ עַל יָם כִּי גַם שָׁם בָּךְ דִּבֵּרוּ.

"אַךְ אֶסְלַח לָהֶם וּמִפַּחְדָּם אֶרְפָּאֵמוֹ,

"עַתָּה אֱמוֹר אֶל הָעָם: אֶת פַּחְדָּם יַעֲזוֹבוּ,

"כִּי עָנְיָם רָאִיתִי וּתְלוּנָתָם שָׁמַעְתִּי,

"טֶרֶם יִכְלוּ מַיִם מִכֶּלְיָם יִוָּשֵׁעוּ,

"הִנְּנִי רוֹפֵא אֶת הַמַּיִם הַמָּרִים אֵלֶּה,

"וּבְיָדְךָ אֶעֱשֶׂנּוּ, הַדּוֹבְרִים בָּךְ יֵבוֹשׁוּ,

"כִּי לִרְפּוֹא אֶת מֶרֶר הַמַּיִם אֶשְׁלָחֶךָ,

"וּכְרוֹפֵא הַנּוֹתֵן סַמִּים אֶעֱשֶׂה הַפָּעַם,

"אִם עֵץ אוֹרְךָ תַּשְׁלִיךְ אֶל הַמַּיִם יִמְתָּקוּ

"כִּי מַה נָּקֵל לִי לָתֵת בַּמִּדְבָּר זֶה מָיִם,

"אִם עַל הַתְּהוֹמוֹת לָבוֹא עַד לֵב יָם צִוִּיתִי,

"אֶשְׁרוֹק לָּהֶם וּמַעְיְנוֹתֵיהֶם יִבָּקֵעוּ,

"אַךְ הִכִּיתָ אֶת הַיְּאוֹר וּמֵימָיו בָּאָשׁוּ,

"בַּעֲבוּר הוֹבִישׁ גֵּאִים עַל נוֹזְלֵיהֶם בָּטָחוּ,

"כֵּן מֶרֶר מַיִם אֵלֶּה יָדְךָ תִּרְפָּאֵמוֹ,

"בַּעֲבוּר הוֹדִיעַ אֶת יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ מִצְרַיִם,

"כִּי יָדְךָ אֲשֶׁר קָדְקֹד הָרְשָׁעִים מָחָצָה,

"כִּי תִּפְתְּחֶנָּה בַּעֲדַת צַדִּיקִים טוֹב יִשְׂבָּעוּ,

“אֶת הָעֵץ הַמַּר הַזֶּה הַשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם”.

כַּאֲשֶׁר אֶת הָעֵץ וּמַה יַּעֲשֶׂה בּוֹ הוֹרָהוּ,

הִשְׁלִיכוֹ משֶׁה אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתָּקוּ.

שָׁם שָׂם לוֹ אֵל חֹק וּמִשְׁפָּט הָעָם בַּדָּרֶךְ,

חֻקֵּי אֵל וּמִשְׁפָּטָיו עִם עַמּוֹ לִמְּדָהוּ,

כִּי מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתָם יִפְקוֹד מוּסָר לָמוֹ,

בַּעֲבוּר אִם מִשְּׁרִירוּת לֵב יִרְאָתוֹ יַעֲזוֹבוּ,

מִפַּחַד אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ אֵלָיו יָשׁוּבוּ,

כַּנַּעַר לֹא שָׁמַע גְּעָרָה חָפְשִׁי כַפֶּרֶא,

יָזִיד יוֹם יוֹם כִּי עַל אַהֲבַת יוֹלְדָיו בּוֹטֵחַ,

יָשִׂימוּ הֵם אַהֲבַת אֵל לִכְסוּי חֵטְא וָפֶשַׁע,

יוֹם יוֹם יַרְבּוּ מֶרִי, חַטָּאת עַל חַטָאת יוֹסִיפוּ,

וּמָה אַחֲרִית כָּל אֵלֶּה, אֲבַדּוֹן וָמָוֶת,

וּלְהַצִּיל מִשְּׁאוֹל נַפְשׁוֹתָם נָכוֹן הַשֵּׁבֶט

הַכּוֹת בּוֹ שׁוֹגִים מִדֶּרֶךְ בַּעֲבוּר יֵיטִיבוּ.

לֹא הֶאֱמִין עָם אֲשֶׁר עָבְרוּ יַם בַּיַּבָּשֶׁת

כִּי מִכְשׁוֹל וּתְלָאָה תִּמְצָאֵמוֹ בַדָּרֶךְ,

עַד בּוֹאָם מָרָתָה, כִּי שָׁם צוּרָם נִסָּמוֹ,

"שָׁם גִּלָּה עַל עֲוֹנָם, שָׁם הֵחֵל הַרְאֵמוֹ

מָה רוֹבֵץ עַל פִּתְחָם אִם בַּיָי יִמְרֹדוּ,

כִּי רַק אִם יִשְׁמְעוּ לוֹ, אִם תּוֹרוֹתָיו יִנְצוֹרוּ,

לֹא יִרְאוּ רָע, מִשֵּׁבֶט אַפּוֹ לֹא יִפְחָדוּ,

כִּי כֵן דִּבֶּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר:

"אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ,

"כָּל דָּבָר עַל פִּי נָבִיא אֱמֶת יַשְׁמִיעֶךָ,

"תֶּאֱהַב מֵישָׁרִים לַעֲשׂוֹתָם, כָּל מַעְגְּלֵי ישֶׁר,

"לֶאֱהוֹב אֵל, לֶאֱהוֹב מִשְׁפַּט שָׁלוֹם, לֶאֱהוֹב רֵעַ,

"לֶאֱהוֹב אֱמֶת, לִשְׁמוֹר אֱמוּנָה, לִשְׂנֹא עָוֶל,

"כָּל תּוֹרַת חֶסֶד וּפִקּוּדִים אֵל הוֹרֶךָ,

"תַּאֲזִין מִצְוֹתָיו, תַּקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ,

"לַעֲשׂוֹת אֶת מִצְוֹתָיו, תּוֹרוֹת אֱמֶת יוֹרֶךָ,

"גַּם אֶת חֻקָּיו תִּשְׁמוֹר, עֵת וּמִשְׁפָּט שָׂם,

"לֹא תִגְרַע מֵחֻקָּם, גַּם לֹא תוֹסִיף עָלֵימוֹ,

"אָז לֹא תִירָא מִמִּשְׁפָּטִים רָעִים צִוִּיתִי,

"אַרְבָּעָה הֵמָּה, לֹא תִירָא מֵאַרְבַּעְתָּנָה,

"גַּם מִתּוֹצְאוֹתֵיהֶן אַחַת לֹא תָשִּׂיגֶךָ,

"לֹא תֶּחְסַר כֹּל, חַיּוֹת אֶרֶץ עִמְּךָ תַּשְׁלַמְנָה,

"חֶרֶב לֹא תִרְאֶה, וּמִדֶּבֶר אֲמַלְּטֶךָ.

"אֶת אַרְבָּעָה אֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ,

"כִּי שַׂמְתִּים עַל מִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ

"וּמִי בַּלְעָדַי מִכָּל אֵלֶּה יַצִּילֶךָ,

"לִפְדּוֹת מֵרָעָב, מִשֵּׁן חַיָּה אוֹ מֵחָרֶב,

"רוֹפְאֵי אֱלִיל כֻּלָּם, מַצִּיל מִמָּוֶת אָיִן,

"גַּם מִדֶּבֶר אֵין מַצִּיל, מִמַּחְלָה תִדְמֵהוּ,

"אֶחָד מֵחֳלָיִים רָעִים נֶאֱמָנִים אִם בָּךְ יִדְבָּקוּ,

"כָּל סַמִּים, כָּל צֳרִי בַּגִּלְעָד לֹא יַעֲזוֹרוּ,

"אִם טֶרֶם בּוֹאָן מָה תַּעֲשֶׂה לֹא יִדְבְּקוּךָ,

"יָקוּמוּ נָא רוֹפְאֶךָ, יַחְדָּו יִוָּעֵצוּ,

"הֲלֹא גַּם הֵם יֹאמְרוּ לָךְ: כָּמוֹךָ חֻלִּינוּ,

"כִּי מִחוּצָה לָךְ תָּבֹאנָה עַל כַּנְפֵי רוּחַ,

"וּמִי שַׁלִּיט בָּרָקִיעַ אֲשֶׁר מִמָּעַל?

"רַק בִּדְבַר פִּי יִרְחַק כָּל רָעַ מִבּוֹא אֵלֶיךָ,

"כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי עַל מֵי מָרָה וַיִּמְתָּקוּ,

"טֶרֶם כִּלּוּ מַיִם מִכֶּלְיֶךָ, לֹא צָמֵאתָ.

"אִם תֶּחְטָא לִי וַאֲצַוּ רָעָה לָבוֹא עָלֶיךָ,

אִם תָּשׁוּב אֵלַי וַהֲסִירוֹתִיו מִקִּרְבֶּךָ,

“וּמַה תִּירָא אִם אֲנִי יְיָ רוֹפְאֶךָ”.

---

השיר הארבעה עשר

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אִם אֵל רַב חֶסֶד מִמְּעוֹנוֹ יוֹפִיעַ,

יִפְתַּח יָדוֹ, רָצוֹן כָּל חַי יַשְׂבִּיעַ,

עִצָּבוֹן לֹא יֵדְעוּ, טוֹב לֹא יַחְסוֹרוּ

לוּ אִישׁ וָאִישׁ בַּר לֵב וּנְקִי כַפָּיִם,

מֵאֵין עָמָל מֵאֵין זֵעַת אַפָּיִם

יֹאכְלוּ לַחְמָם, לֹא יִזְרְעוּ לֹא יִקְצוֹרוּ.

כִּי מִי שָׂם עַל צַוַּאר אָדָם מַעֲמָסָה,

פָּקַד עָלָיו מַחְסוֹר, שָׂמוֹ קַלָּסָה,

מִי שְׁלָחוֹ הַשָּׂדֶה לַקּוֹר לַחֹרֶב,

הֲיַד יְיָ אֶת כָּל זֹאת עָשָׂתָה?

הֲלֹא בַגַּן עֵדֶן אוֹתוֹ הֶחֱיָתָה,

הַמְבַכֵּר אֶת פִּרְיוֹ קַיִץ וָחֹרֶף

אַךְ עֲוֹן הָאָדָם הִשְׁחִית נָוֵהוּ,

יַעַן לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוַת עוֹשֵׂהוּ,

אֵרֵד אֶת אַדְמָתוֹ, נִרְאֶה הַנָּגַע,

עוֹד עֵת רַב לָעֵדֶן תֵּבֶל דָּמָתָה,

עַד בּוֹא מַבּוּל מַיִם, אֲזַי נִשְׁחָתָה,

וַתְּהִי כָאֵם אֶל כָּל מִקְרֶה וָפֶגַע.

לָכֵן לֹא יָדַע רָע לֹא יֵדַע חֹסֶר,

כִּי אִם חָטְאוּ אָבוֹת, אִם אָכְלוּ בֹּסֶר,

הַלְבַעֲבוּר זֶה שִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה?

רָשׁוּ הַכְּפִירִים, לַטֶּרֶף יִשְׁאָגוּ,

וּתְמִימִים מִיוֹם רָעָה לֹא יִדְאָגוּ

מִצוּק תֵּבֵל עֵינֵיהֶם בַּל תִּכְהֶינָה.

עוֹזְבֵי אֵל אִם אֶרֶץ טוֹבָה יִמְצָאוּ,

אֲלֻמּוֹת אֵל הַגֹּרֶן לֹא יִשָּׂאוּ,

מֵעֹצֶר שָׁמַיִם, מִפַּחַד חָרֶב.

אַךְ עֲדַת צַדִּיקִים יוֹם יוֹם שִׁעֲשָׁעוּ,

בִּמְקוֹם צִיָּה לֹא בוֹ זֶרַע זָרָעוּ,

בֹּקֶר שָׂבְעוּ לֶחֶם וּבָשָׂר עָרֶב.

צוּרִי! כַּאֲשֶׁר נִפְלְאוֹתֶיךָ הִרְבֵּיתָ,

לִשְׁפּוֹט אֶת צָרֶיךָ לָנוּ הֶרְאֵיתָ,

כִּי כָּל מִשְׁעַן לַחְמָם זָרִים חִבֵּלוּ,

מֵאָז לֹא יָרַד בָּרָד עַל מִצְרָיִם,

מֵאָז לֹא בָא בָּהּ בַּעַל הַכְּנָפַיִם,

וּבְיוֹם מִשְׁפָּט הֵמָּה אֶת כֹּל שִׁכֵּלוֹ.

וּלְעֻמַּת רָעוֹת, זֵדִים בָּם הִצְמַתָּ,

בֵּין אֵלִים וּבֵין סִינַי אוֹת נָתַתָּ,

כִּי אֶת עַם אָהַבְתָּ כָּבוֹד עִטַּרְתָּ.

כִּי שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר לָהֶם עָרַכְתָּ,

דַּלְתֵי שָׁמַיִם מִמַּעַל פָּתַחְתָּ,

וּדְגַן שָׁמַיִם, אֶת הַמָּן הִמְטַרְתָּ.

לֶחֶם אַבִּירִים הוּא וּמְלוֹא כַף נָחַת,

לֹא יָרַד מֵאָז עַל אָרֶץ מִתָּחַת,

לֹא רָאוּהוּ כָּל שֹׁוכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר.

בּוֹ הִתְעַדְּנוּ יוֹם יוֹם מִבְּלִי עַצָּבֶת,

רַב מִמִּתְעַדְּנִים עַל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת,

וּבְכֹחוֹ הִשְׂבִּיעַ בִּמְלֹא הָעֹמֶר.

עוֹד זֹאת עָשִׂיתָ, עָרֹב רַב קִבַּצְתָּ,

יוֹשְׁבֵי עָרֵי צָרֶיךָ בָּם מָחַצְתָּ,

לֹא מָחֲצוּ זֶה אֶת זֶה, אֵין שׁוֹד אֵין שָׁבֶר.

אַף כֵּן כָּל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע רַגְלָיִם,

צוֹנֶה גַּם אֲלָפִים בִּשְׂדֵה מִצְרָיִם,

מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ, מֵתוּ בַּדָּבֶר.

וּלְעֻמַּת חִצֵּי מִשְׁפָּטֶיךָ אֵלֶּה,

עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הִפְלֵאתָ פֶּלֶא.

כִּי מַטְעַמִים טוֹבִים לָהֶם הֵבֵאתָ.

אֶל מָעוֹן אֲרָיוֹת, אֶל אֶרֶץ נֶגֶב

עָלְתָה הַשְּׂלָו מִפְּאַת קֶדֶם וָנֶגֶב,

מִבֵּין עֲצֵי עָבוֹת קֵן לָהּ הוֹרֵיתָ.

מֵאִיִּים הָרְחוֹקִים הַשְּׂלָו עָלָתָה,

וּבְמִדְבַּר סִין אֶת הַמַּחֲנֶה כִּסָּתָה,

אֹכֶל עַל עֶשְׂרִים יוֹם הָעָם אָסָפוּ,

יַעַן שָׁאֲלוּ בָשָׂר, תֵּת זֹאת אִוִּיתָ.

כִּי לוּ יָדְעוּ כִּי לִשְׁחָקִים צִוִּיתָ,

לַמְטִיר מָן, לֶאֱכוֹל בָּשָׂר לֹא שָׁאָפוּ.

מַה נָּקֵל לָךְ הוֹצִיא בַּמִּדְבָּר עֵשֶׂב

לַעֲבוֹדַת אִישׁ, חָצִיר לַשּׁוֹר, לַכֶּשֶׂב,

לֶחֶם לֹא זָרוּעַ מֵרֹאשׁ הוֹצֵאתָ,

אַךְ חָפַצְתָּ הוֹדַע, כִּי אֵין שֶׁבֶר,

גַּם עַל כָּל מוֹצָא פִיךָ יִחְיֶה גֶּבֶר,

כַּאֲשֶׁר עַם רַב זֶה מִמַּנְּךָ הֶחֱיֵיתָ.

וּכְצֵאת קַוִּים מֵאוֹר תֵּבֵל יָאִירוּ,

כֵּן קַוִּים מִנִּפְלְאוֹתֶיךָ יַזְהִירוּ,

רוֹאֵיהֶם יִשְׂמְחוּ בָם, צֶדֶק יִלְמָדוּ,

כִּי לֶחֶם שָׁמַיִם מֵעָל הוֹרַדְתָּ,

וּפִקּוּדֶיךָ עַל לוֹקְטָיו פָּקַדְתָּ,

רַב מִמִּסְעָד לֶחֶם לִבָּם יִסְעָדוּ.

לִשְׁמוֹעַ שִׁירֵי הַכְּסִילִים מֵאַנְתִּי,

תּוֹרָתְךָ אֵל חֶשְׁקִי, בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי.

בָּהּ רַב מִגִּיל יַיִן לִבִּי שָׂמֵחַ.

כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיֵּין הָרֶקַח,

תּוֹרָתְךָ לָמַדְתִּי וָאוֹסֶף לֶקַח,

וּבְאוֹרְךָ רָאֲתָה נַפְשִׁי אוֹר זוֹרֵחַ.

אֵלֶּה עַל הַיַּיִן שִׁירִים יָשִׁירוּ,

אֵלֶּה שִׁירֵי דוֹדִים בַּתֹּף יַזְכִּירוּ,

גַּם מַעֲשֵׂה גִבּוֹרִים הַשִּׁיר יַשְׁמִיעַ.

וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּנָה,

מִי לַיְיָ אֵלַי, יָבוֹאוּ הֵנָּה,

לִשְׁמוֹעַ נִפְלְאוֹת אֵל בַּשִּׁיר אָרִיעַ.

וַיִסְעוּ¹ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִימָה,

וּכְמִסְפַּר שִׁבְטֵי יָהּ בָּאֵילִים עֵינוֹת מָיִם,

וּכְמִסְפַּר זִקְנֵיהֶם שָׁם הַתְּמָרִים צָמָחוּ:

עֵינוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּתְמָרִים שִׁבְעִים מָצָאוּ.

וַַיַחֲנוּ עַל הַמַּיִם, שָׁם מָצְאוּ מַרְגּוֹעַ,

וּמֵאֵילִים כָּל הָעֵדָה יַם סוּף נָסָעוּ,

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי

בִּשְׁנַת צֵאתָם מִבֵּית עֲבָדִים מִמִּצְרָיִם,

אֶל מִדְבַּר סִין בֵּין אֵילִים וּבֵין סִינַי בָּאוּ.

מִן הַבָּצֵק אֲשֶׁר מִמִּצְרַיִם הוֹצִיאוּ,

אָכְלוּ לַחְמָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, לֹא לָשׂבַע,

וּמְעַט צֹאן וּבָקָר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר זָבָחוּ,

אַךְ זֶבַח גָּדוֹל לֹא עָשׂוּ, מַחְסוֹר פָּחָדוּ;

כֹּה מִשְׁפָּטָם חֹדֶשׁ יָמִים, יוֹם יוֹם הִתְעַנּוּ.

בָּאוּ אֵילִימָה שָׂמְחוּ כִּי מָצְאוּ עֵץ פֶּרִי,

כִּי כֵן יִמְצְאוּ בִּמְקוֹמוֹת יָבוֹאוּ, הִתְאַמָּרוּ,

עַל כֵּן כַּאֲשֶׁר אֶל מִדְבַּר סִין הִגִּיעוּ, חָרָדוּ,

מִדְבַּר שָׁמֵם הוּא, אֵין זֶרַע, אֵין עֵץ צוֹמֵחַ,

שָׁם צָעֲקוּ: "מֵאֲשֶׁר יֵלֶד יוֹם מִי יַצִּילֵנוּ?

"כִּי אִם אֶל חֳרָבוֹת כָּאֵלֶּה יוֹלִיכוּנוּ,

גחַלְלֵי רָעָב נִהְיֶה, אֲנַחְנוּ גַּם טַפֵּינוּ.

לַעֲצַת אֵל לֹא חִכּוּ, עַל חַסְדּוֹ לֹא נִשְׁעָנוּ,

לֹא נִרְפָּא מַר רוּחָם, מִמֵּי מָרָה נִרְפָּאוּ,

לֹא אָמְרוּ: רוֹפְאָם יוּכַל כֹּל, אֵלָיו נִתְחַנָּנָה,

יִרְפָּא גַּם הַצִּיָה הַזֹּאת וּלְמִחְיָה תֶּהִי,

כִּי עוֹד לֹא נָכוֹן לִבָּם, מוּסָר לֹא לָקָחוּ,

וּמְקוֹר חַיִּים, תּוֹרַת חָכָם, עַל לֵב לֹא שָׂמוּ

אֲשֶׁר עַל מֵי מָרָה לִמְּדָם צוּף אִמְרֵי נֹעַם,

כִּי אֵל שָׂם חֹק וּמִשְׁפָּט לַשּׁוֹנִים בַּדָּרֶךְ,

כִּי יַרְעִיבֵם וִיעַנֵּם בַּעֲבוּר לַמְּדָם דָּעַת,

אַךְ לֹא יִטְּשֵׁם וִיחַלְּצֵם מֵרַע, כִּי יָשׁוּבוּ;

כָּל זֹאת לֹא הִשְׂכִּילוּ עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם,

וּבַצַר לָהֶם, נִפְלָאוֹת רָאוּ שָׁכָחוּ,

לֹא כִּי כָרְשָׁעִים דַּרְכָּם כָּאֲפֵלָה הָיָתָה,

אֲשֶׁר מָאוֹר וָשֶׁמֶשׁ לָרִיק לָהּ יָאִירוּ,

אַךְ כָּנֹּגַהּ יָרֵחַ עָבִים יַסְתִּירֶנָּה,

כֵּן נֹגַהּ לִבָּם בַּצַּר לָהֶם לֹא תַגִּיהַּ,

וּבִמְצוּקָתָם עַל חַסְדֵי אֵל לֹא בָטָחוּ,

עַד תִּזְרַח לָהֶם שֶׁמֶשׁ מַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ

אֲשֶׁר עָבִים לֹא יַחֲשִׁיכוּהָ, לֹא הוֹחִילוֹ.

אַךְ בָּרֵי לֵב הֶעֱצִיבוּ וִישָׁרִים יַאֲשִׁימוּ,

כִּי עַל משֶׁה הֵלִינוּ וּבְאַהֲרֹן דִּבֵּרוּ,

כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ עַל יַם סוּף וּכְבוֹאָם מָרָתָה,

כֵּן עָשׂוּ מִדְבַּר סִין, עַל הַנְּבִיאִים זָעֲפוּ.

וַיֹּאמְרוּ: "אוֹי מִמּוּת בָּרָעָב מִי יִפְדֵּנוּ?

"מִי יִתֵּן נָמוּת גַּם נַחְנוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם

"כִּפְקֻדַּת כָּל אָדָם שָׁם יִפָּקֵד עָלֵינוּ,

"שָׁם אֵין מַחְסוֹר, שָׁם לֶחֶם לָשׂבַע אָכַלְנוּ,

"לֹא בַמִּשְׁקָל עַל סִיר הַבָּשָׂר יָשַׁבְנוּ.

"שָׂרֵי עָם! לָמָּה מִשָּׁם הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ

"אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, אֵין בּוֹ עֵץ, אֵין בּוֹ זֶרַע?

"לָמָה בָּרָעָב וּבְמַחְסוֹר כֹּל יַשִּׂיגוּנוּ,

"אֶת הַקָּהָל הַגָּדוֹל הַזֶּה פֹּה תָּמִיתוּ.

מִזַּעַף² הַמְּלִיצִים לֹא נִבְעַת נֶאֱמָן רוּחַ,

נֶאֱמָן עִם אֱלֹהָיו אֵיךְ יֵחַת מִקּוֹל גָּבֶר?

יָדַע כִּי טוֹב יְיָ, לֹא יַחְפֹּץ אֵל מָוֶת,

וּדְבַר קָדְשׁוֹ זָכַר, סוֹד גִּלָּה לוֹ עוֹשֵׂהוּ,

כִּי בַשֶּׁבֶט יַכֵּם וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֵמוֹ.

זֹאת שָׂם חֹק וּמִשְׁפָּט לִפְדּוֹת נַפְשָׁם מִשַּׁחַת,

עַל כֵּן לֹא הִתְחַנֵּן עוֹד לֵאלֹהָיו בַּעֲדֵמוֹ,

אַךְ חִכָּה לוֹ מַה מִּשְׁמֵי קָדְשׁוֹ יוֹדִיעֶנּוּ.

גַּם תַּאֲוַת עָנָו שָׁמַע יְיָ וַיֹּאמֶר:

"מֵרָעָב וּמִמַּחְסוֹר עַמִּי לֹא יִירָאוּ.

"עַם הֶרְאוּ לִי אוֹת אַהֲבָה, הֶרְאוּ לִי אוֹת חָסֶד,

"לָלֶכֶת אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, לִמְקוֹם אֵין זָרַע,

"הֲמֵהֶם אַעְלִים עֵינִי מִתֵּת לָהֶם לֶחֶם?

"חָלִילָה לִּי! טוֹב, לֹא רָאֲתָה עַיִן, אַרְאֵמוֹ,

"דַּבֵּר אֲלֵיהֶם: אַף כִּי מַחְסוֹרָם יָדַעְתִּי,

"אֶל עִיר שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם לֹא אֲבִיאֵמוֹ,

"גַּם הָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת כֹּחָהּ אֶל פִּימוֹ,

"כִּי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא

"כֵּן לוּ אֲצַו מֵאֵין זֶרַע לַחְמָהּ יֹאכֵלוּ,

"מִלֶּחֶם לֹא בָא אֶל פֶּה אָדָם אַשְׂבִּיעֵמוֹ,

"לַעֲרוֹךְ אֶת שֻׁלְחַן עַמִּי לַשְּׁחָקִים צִוִּיתִי,

"הִנְּנִי מַמַטִיר לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם,

"לֹא כִקְצִיר שָׂדֶה עַל יָמִים רַבִּים יִצְבְּרוּהוּ,

"וִיבִיאוּהוּ אֶל הָאוֹצָר לִהְיוֹת לָהֶם חֹסֶן,

"לַעֲשׂוֹת בּוֹ מִסְחָר וּבִתְבוּאוֹתָיו יַעֲשִׁירוּ,

"אַךְ כַּעֲנִיִּים בִּשְׂדֵה עָשִׁיר אוֹתָם דִּמִּיתִי,

"כַּגֵּר כַּיָּתוֹם בִּשְׂדֵה אִישׁ לֶחֶם יִלְקוֹטוּ,

"כֵּן יֵצֵא הָעָם לִלְקוֹט מִמְּטַר הַשָּׁמַיִם

"רַק אֹכֶל עַל יוֹם אֶחָד, יוֹתֵר לֹא יִקָּחוּ,

"אַף כִּי דַי לִימֵי הַשָּׁנָה יוֹם יוֹם אֶתְּנֶנּוּ,

"יִקְחוּ הֵם עֹמֶר לַיּוֹם מֵרְבָבוֹת הִמְטַרְתִּי.

"כִּי לֹא תְבוּאַת הַשֶָּׂדֶה יֵחָשֵׁב לָמוֹ,

"הָאָרֶץ לָאָדָם נָתַתִּי, לֹא שָׁמָיִם,

"יוֹם יוֹם אֶתְּנֵהוּ, בַּעֲבוּר אֲנַסֵּמוֹ,

"יִרְאוּ אִם אַסְתִּיר פָּנַי, אֵין עוֹד מִשְׁעַן לָחֶם.

"זֹאת יִתְּנוּ אֶל לִבָּם וּבְתוֹרוֹתַי יֵלֵכוּ,

"פֶּן אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם אֶסְגּוֹר גַּם אָנִי,

"שֵׁשֶׁת יָמִים יוֹם יוֹם עַל יוֹם אֶחָד יִלְקֹטוּ,

"אַךְ בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה יִמְצָאוּ,

"אִם לִלְקוֹט בּוֹ יוֹתֵר מִיּוֹמוֹ לֹא הוֹסִיפוּ,

"כִּי יָכִינוּ בָאֹהֶל אֶת אֲשֶׁר הֵבִיאוּ,

“אָז יִהְיֶה מִשְׁנָה עַל אֲשֶׁר יוֹם יוֹם לָקָטוּ”.

כַּאֲשֶׁר שָׁמַע משֶׁה אִמְרוֹת אֱלוֹהַּ אֵלֶּה,

עָלַץ לִבּוֹ בַּיְיָ, בִּישׁוּעַת רַב חָסֶד,

אֲשֶׁר גַּם מִבָּנִים סוֹרְרִים לֹא יִמְנַע יֶשַׁע,

וּלְאָזְנֵי אַהֲרֹן חַסְדֵּי יְיָ הִשְׁמִיעַ.

אָז שָׂרֵי קֹדֶשׁ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּבֵּרוּ:

"כִּי יֵצַר לָכֶם לָמָה עָלֵינוּ תַלִּינוּ,

"הֲלֹא יְיָ הוֹצִיא אֶתְכֶם מִמִּצְרָיִם,

"וּמֵאַהֲבָתוֹ אֶתְכֶם לֹא יַחְשׂוֹךְ מִכֶּם שֵׁבֶט,

"כַּאֲשֶׁר³ עַל מֵי מָרָה כָּל זֹאת אֶתְכֶם לִמַּדְתִּי,

"וּמַדּוּעַ תּוֹרָה מִפִּינוּ לֹא תִקָּחוּ?

"כִּי כֵן הוּא יַעֲשֶׂה יְיָ אוֹת לָכֶם עֶרֶב,

"וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ הוֹצִיא עַם מִשֶּׁפֶל

"בַּעֲבוּר רוֹמֵם אוֹתָם וּבַעֲבוּר הֵיטֵיב לָמוֹ.

"וּכְבוֹד יְיָ מָה רַב הוּא, תִּרְאוּ בַבֹּקֶר,

"כִּי רַב טוּב תִּרְאוּ לֹא רָאֲתָה עַיִן מִקֶּדֶם,

"בִּינוּ נָא חַנּוֹת אֵל, חֲסָדָיו עַל לֵב שִׂימוֹ,

"אִם כֹּה יַעֲשֶׂה עִם בָּנִים סוֹרְרִים, עִם עַם מֶרִי,

"עֵת שָׁמְעוֹ הַתְּלוּנוֹת אֲשֶׁר עָלָיו תַּלִּינוּ,

"מָה רַב טוֹב צָפוּן לִירֵאָיו, אֶל בּוֹ בָּטָחוּ,

"וַאֲנַחְנוּ מָה, אָדָם כָּמוֹכֶם, חִדְלֵי כֹחַ,

"כָּל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים צִוָּה שׁוֹלְחֵנוּ,

“וּבַמֶּה חָטָאנוּ כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ”.

אֶל דִּבְרֵי תָם הַמְבַשֵּׂר טוֹב הָעָם הֶחֱרִישׁוּ,

דָּבָר לֹא עָנוּ, גַּם קוֹל תּוֹדָה לֹא הִשְׁמִיעוּ,

כִּי עוֹד לִבָּם סוֹעֵר וּתְלוּנָתָם נִצָּבָה,

כִּי אָמְרוּ: מַה זֶּה יַעֲשֶׂה אֵל, בַּמֶּה יוֹשִׁיעַ?

כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים זֹאת, הִתְבּוֹנֵן עָדֵימוֹ,

כִּי עוֹד בֵּין תִּקְוָה וּבֵין פַּחַד נָע לִבָּמוֹ,

אָז הֵחֵל בָּאֵר דָּבָר, מוּסָר מִלֵּא פִיהוּ:

"לָמָּה כָּעֵת תַּחֲרִישׁוּ, לָמָה עוֹד תִּזְעָפוּ?

"אֵיךְ גַּם בִּישׁוּעָת יְיָ לָכֶם הִשְׁמַעְתִּי

"בַּל תִּתְנֶחָמוּ, וּבְאִמְרֵי פִּי בַּל תִּשְׂמָחוּ,

"כִּי יָסִיר אֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם בַּל תַּאֲמִינוּ,

"הֵן אוֹת הָעֶרֶב יִהְיֶה כִּי בָשָׂר תֹּאכֵלוּ,

"וּכְבוֹד הַבֹּקֶר יִהְיֶה כִּי לֶחֶם תִּשְׂבָּעוּ,

"עַל חַסְדֵּי אֵל הוֹחִילוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר יַעַשׂ,

"אַף כִּי יוֹצֵר לִבְּכֶם אֶת חַטַּאתְכֶם יוֹדֵעַ,

"כִּי עָלָיו שַׁתֶּם פִּיכֶם, כִּי בוֹ בַּל תִּבְטָחוּ,

"וַתְּכַזְּבוּ בִּלְשׁוֹנְכֶם וַתַּלִּינוּ עָלֵינוּ;

“כִּי נַחְנוּ מָה, תָּבִינוּ גַם אַתֶּם כָּמוֹנוּ”.

גַּם זֹאת לֹא הוֹעִיל, מִזֹּאת נַפְשָׁם לֹא נִרְפָּאָה,

כִּי דִבְרֵי נֶאֱמָן שָׁמְעוּ וּבְלִבָּם תָּמָהוּ,

מֵאַיִן בַּמִּדְבָּר בָּשָׂר? מֵאַיִן לֶחֶם?

לַאֲרוּחַת תָּמִיד אֶל רַגְלִי שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף

מִלְּבַד הַנָּשִׁים עִם טַף וּמִלְּבַד הָעֵרֶב.

הֲרַק עַל יוֹם אֶחָד יִהְיֶה אוֹ עַל יוֹמָיִם?

כִּי נוֹרָא מַעֲשֵׂה יְיָ רָאֹה רָאִינוּ,

אַךְ נוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה מִדַּעְתֵּנוּ נִשְׂגָּבוּ,

הֲגַם זֹאת⁴ יִפְעַל אֵל בַּעֲבוּר עָפָר וָאֵפֶר,

גַּם מָתַי יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה בַּל יָדַעְנוּ,

אוּלַי רַבִּים יָמוּתוּ טֶרֶם נִוָּשֵׁעַ,

כִּי מַרְאֵה עֶרֶב וָבֹקֶר לֹא פֹרַשׁ לָנוּ,

אִם יוֹם זֶה, אוֹ עַל עֵת רָחוֹק, אֵין יוֹדֵעַ

עַל כֵּן לֹא עָנוּ דָבָר, מַרְעִידִים עָמָדוּ,

וַיַּרְא אֲלֹהִים אֶת תִּמְהוֹן לִבָּם וַיּוֹכַח,

כִּי בַּמִּדְבָּר יֹאכְלוּ בָשָׂר גַּם יִשְׂבְּעוּ לָחֶם,

הָעָם כֻּלּוֹ יֹאכֵלוּ וּרְעֵבִים יֶחְדָּלוּ,

וַיּוֹכַח כִּי לֹא דִבֵּר עַל עִתִּים יָבֹאוּ,

אַךְ טֶרֶם יִגַּהּ יָרֵחַ, יֶשַׁע יַשִּׂיגוּ.

וַיְצַו אֶל מֹשֶה אֱמוֹר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ

וִיצַוֶּה אֶת עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: "סוּרוּ

"מֵאָהֳלֵיכֶם, כִּי לִפְנֵי יְיָ תִּקְרָבוּ,

"הַנִּרְאָה אֲלֵיכֶם פֹּה בִּישִׁימוֹן לֹא דָרֶךְ,

"וִידַעְתֶּם כִּי דַרְכֵיכֶם מֶנּוּ לֹא נִסְתָּרוּ,

“וּתְלוּנַתְכֶם שָׁמָע וַיְצַו עֶזְרוֹ מִקֹּדֶשׁ”.

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה הַדְּבָרִים אֶל אָחִיהוּ,

דִּבֶּר אַהֲרֹן אֶל הַקָּהָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ,

וּמשֶׁה עוֹמֵד לִפְנֵי יְיָ לִשְׁמוֹעַ

מִצְוַת אֱלֹהָיו וּמָה אֶת הָעָם יוֹדִיעַ.

כִּשְׁמוֹעַ הָעֵדָה דִּבְרֵי אַהֲרֹן הָאֵלֶּה,

קָמוּ כֻלָּם וּפְנֵיהֶם אֶל הַמִּדְבָּר פָּנוּ,

לַעֲנָן יְיָ אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם נוֹסֵעַ,

וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶעָנָן אֵלֵימוֹ.

מַה נּוֹרָא מַרְאֶה זֶה, הוֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם!

עֵד הוּא כִּי אֶת מִשְׁפָּט עַמּוֹ עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה,

וַעֲצָתוֹ יָעַץ עֲלֵיהֶם פֹּה יַשְׁמִיעֶנָּה,

אָז לִשְׁמוֹעַ מַה יַגִּיד אֶל משֶׁה הוֹחִילוּ.

מֵעֲנַן קָדְשׁוֹ דִּבֶּר אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר:

"הָעָם הַמַּלִּינִים עָלֶיךָ, עַתָּה יָבִינוּ,

"כִּי עָנְיָם רָאִיתִי וּתְלוּנָתָם שָׁמָעְתִּי,

"דַּבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: בַּצִּיּוֹת הָאֵלֶּה

"עָרֶב תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבֹקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם,

"אִם מִכֶּם יִפָּלֵא, לֹא יִפָּלֵא מִמֶּנִּי,

"לֹא עַל עִתִּים הַבָּאוֹת דָּבָר זֶה דִּבַּרְתִּי,

"נָכוֹן יִהְיֶה הָאוֹת טֶרֶם יָבוֹא הַחַרְסָה,

"כִּי הַיּוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם בָּשָׂר תֹּאכֵלוּ.

וּכְאוֹר בֹּקֶר מִמָּחֳרָתוֹ לֶחֶם תִּשְׂבָּעוּ,

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ יוֹעֵץ פֶּלֶא

"אֱלֹהֵיכֶם אָנִי, מִמְּעוֹן קָדְשִׁי אַשְׁקִיפָה

"עֲלֵיכֶם, כִּי עַמִּי אַתֶּם, עַם לִי יָצַרְתִּי,

"הֵן כָּאָב אֲיַסֶּרְכֶם בַעֲבוּר טוֹב תִּלְמָדוּ,

"וּכְרֶגַע תֵּיטִיבוּ, טוֹב וָחֶסֶד תִּמְצָאוּ,

"הַבִּיטוּ לָאוֹתוֹת שַׂמְתִּי עַל אַדְמַת צֹעַן,

"מַטֵּה לַחְמָם שָׁבַרְתִּי, מִקְנֵיהֶם הֶאֱבָדְתִּי,

"עַתָּה שׁוּרוּ נָא הָאוֹתוֹת אֶעֱשֶׂה הַפָּעַם:

"בַּצִּיָּה אַמְצִיא לָכֶם גַּם בָּשָׂר גַּם לָחֶם,

"הָעֲטוּפִים בָּרָעָב מֵרָעָה אֲמַלְּטֵמוֹ.

מֵהוֹד עֶלְיוֹן חַתּוּ הָעָם, מִכְּבוֹדוֹ בּוֹשׁוּ,

וּכְדַבֵּר לָהֶם משֶׁה דִּבְרֵי אֱלֹהֵימוֹ,

שָׁמְעוּ, שָׂמְחוּ וַיֵּבוֹשׁוּ, רֹאשׁ לֹא הֵרִימוּ,

מִתְּלוּנָתָם נִכְלָמוּ, יָדְעוּ עַל מִי הֵלִינוּ,

לִרְאוֹת בִּישׁוּעַת אֱלֹהִים עַתָּה הוֹחִילוּ,

כִּי יַעֲשֶׂה יְיָ דָּבָר לֹא פִלֵּל גָּבֶר,

כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל הָיָה לָמוֹ,

כִּי בָּעֶרֶב בָּאוּ מַטְעַמִּים לֹא הֵכִינוּ,

כִּי עָלְתָה הַשְּׂלָו, מַאֲכָל טוֹב, מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ,

וַתְּהִי כַּחוֹל לָרֹב, כָּל הַמַּחֲנֶה כִּסָּתָה,

אֹכֶל עַל עֶשְׂרִים יוֹם לָרְעֵבִים רִבְבוֹת אָלֶף,

כִּי לֹא כַלֶּקֶט הַלֶּחֶם הַשְּׂלָו לָקָטוּ,

רַק אֹכֶל עַל יוֹם אֶחָד עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת

אָכֵן כִּמְאַסֵּף עֳמָרִים אִסְּפוּהָ,

כִּי חֶלְקַת יוֹשְׁבֵי תֵבֵל הִיא, לָהֶם נִתָּנָה,

עוֹף כָּנָף הָיְתָה הַמְקַנֶּנֶת בַּעֲצֵי יָעַר

מֵעֵבֶר לַיָּם עַל אִיֵּי תֵימָן וָקֶדֶם,

וּבִפְקוּדַת רַב חֶסֶד מִשְׁכְּנוֹתָם עָזָבוּ,

לָבוֹא לִישִׁימוֹן וּנְפָשׁוֹת נַעֲנוֹת בָּם תִּשְׂבַּעְנָה:

לֹא כִּי בִלְעֲדֵי אֱכוֹל הַשְּׂלָו בַּל יָקוּמוּ,

אֵין מַחְסוֹר לַאֲשֶׁר לֶחֶם אַבִּירִים יֹאכֵלוּ,

בּוֹ יַבְרִיאוּ, בּוֹ יִשְׂבָּעוּ, בּוֹ יַחֲלִיפוּ כֹחַ,

אַךְ יַעַן שִׁבְתָּם עַל סִיר הַבָּשָׂר זָכָרוּ,

מִלֵּא מִשְׁאֲלוֹתָם וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֵמוֹ,

וַיְצַו מַאֲכָל תַּאֲוָה טוֹב מִמַּטְעַמִּים אָהֵבוּ.

אַךְ תַּחַת עַל צָרָיו הִשְׁלִיחַ חַיְּתוֹ אֶרֶץ,

מִמְּעוֹנוֹתֵיהֶן אֶל אֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת בָּאוּ,

וּבַעֲבוּר עַמּוֹ שָׁלַח מֵאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת

עוֹף כָּנָף כַּחוֹל יָם לָרֹב לִישִׁימוֹן דָּאוּ,

וּלְעֻמַּת מַטְעמִּי צָרָיו הֶאֱבִיד הַדֶּבֶר,

שָׁלַח מַטְעַמִּים בַּצִיָּה לֹא חִכּוּ לָמוֹ,

אַךְ עַד הַלֶּחֶם יַמְטִיר לָהֶם עוֹד לֹא בָאָה,

הֲיֹאבֶה עוֹד בִּשְׂלָו טוֹעֵם מִדְּגַן שָׁמָיִם?

רַק עַד בּוֹאָם אֶל הַר סִינַי אָכְלוּ מִמֶּנָּה,

יוֹם שָׁמְעוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים מֵאֵשׁ אוֹכֶלֶת,

תַּמָּה הַשְּׂלָו, כִּי תַעַל שֵׁנִית לֹא שָׁאָלוּ.

הַבֹּקֶר אוֹר נִרְאוּ חֲדָשׁוֹת לֹא נִשְׁמָעוּ,

שִׁכְבַת הַטַּל מִסָּבִיב לַמַּחֲנֶה הָיָתָה,

בַּעֲלוֹתָה רָאוּ אֶת אֲשֶׁר לֹא רָאֲתָה עַיִן;

כִּי עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר כִּשְׁפָיִים לַגֹּבַהּ,

דַּק מְחֻסְפָּס הָיָה, דַּק כַּכְּפוֹר עַל הָאָרֶץ,

וּכְעֵין הַבְּדֹלַח עֵינוֹ, תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

כִּי צוּר מוֹשֵׁל בַּכֹּל פָּתַח דַּלְתֵי שָׁמָיִם,

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם אֹכֶל לֹא רָאָה גָבֶר,

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָאוּ מָה הוּא לֹא יָדָעוּ,

"יָקָר הוּא! מָן הוּא! אִישׁ אֶל אָחִיו אָמָרוּ,

לָמָה הַכָּבוֹד הַזֶּה הַשְּׁחָקִים נָזָלוּ?

וַיֹאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה: "לָמָּה תַּחְקוֹרוּ?

"הוּא הַלֶּחֶם הַטּוֹב, לֹא בָא עַל שֻׁלְחַן מֶלֶךְ,

"אֲשֶׁר נָתַן יְיָ לִהְיוֹת לָהֶם אֹכֶל,

כֻּלוֹ מַמְתַּקִּים, כַּאֲשֶׁר הוּא כֵּן תֹּאכְלוּהוּ.

"אַךְ זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יְיָ צִוָּהוּ:

"אַף כִּי הַשְּׁחָקִים מִמַּעַל שִׁפְעַת הִמְטִירוּ,

"כִּמְעַט יִמָּצֵא לָכֶם עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת,

"אֶל מִסְפַּר נַפְשׁוֹתֵיכֶם עֹמֶר עֹמֶר תֵּנוּ,

וּכְפִי מִסְפַּר נַפְשׁוֹת אָהֳלוֹ יוֹם יוֹם יִקָּחוּ".

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל⁵ עָשׂוּ כֵן, עַל יוֹם לָקָטוּ,

לֹא יָדְעוּ כַמָּה מִדְּגַן שָׁמַיִם יִקָּחוּ,

אֲשֶׁר מִסְפַּר עֳמָרָיו מֶנּוּ יִמָּלֵאוּ,

עַל כֵּן אֵלֶּה הִרְבּוּ לִלְקוֹט, אֵלֶּה הִמְעִיטוּ,

וּכְשׁוּבָם אֶל אָהֳלָם וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר,

לָתֵת אֹכֶל אֶל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר בָּאֹהֶל,

הַמַּרְבֶּה לֹא הֶעֱדִיף רַק עֳמָרָיו מִלֵּאוּ,

הַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר עֳמָרָיו לֹא חָסֵרוּ.

אַנְשֵׁי הַמַּחֲנֶה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ תָּמָהוּ,

אֵיךְ בַּעֲצַת אֱלֹהִים אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ,

גַּם עַל עֹמֶר אֶחָד לַיּוֹם חֹק נָתַן לָמוֹ,

לֵאמֹר: "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנוּ עַד הַבּקֶר,

"אִם מָחָר תִּתְאָו נָפְשׁוֹ אֵלָיו, יֹאכְלֶנּוּ,

“כִּי אֵל יַעֲמֹס לָכֶם יוֹם יוֹם לֶחֶם לָשׂבַע”.

"אַךְ אֲנָשִׁים שׁוֹנִים אֶל משֶׁה לֹא שָׁמֵעוּ,

וּמִמַּאֲכָל מָתוֹק זֶה עַד בֹּקֶר הוֹתִירוּ,

וַיְהִי לִבְעָלָיו לִמְחִתָּה, כִּי הַנּוֹתֶרֶת

וַיָּרֻם פִּתְאֹם תּוֹלָעִים כִּבְשֵׁלָה נוֹשֶׁנֶת

וַיִּבְאַשׁ, חֶטְאָם בַּסֵּתֶר בָּאְשׁוֹ הוֹדִיעַ.

שָׁמַע משֶׁה וַיִּקְצוֹף עֲלֵיהֶם קָצֶף,

כִּי בֵּין הַחֹל וּבֵין הַקֹּדֶשׁ לֹא הִבְדִּילוּ,

כִּי נִפְלְאוֹת אֵל הַמָּן הַזֶּה הֲלֹא הֵבִינוּ,

אִם מֵאֵין חָרִישׁ אוֹ קָצִיר וַעֲמַל יָדַיִם,

הִמְטִירוּהוּ הַשְּׁחָקִים עַל אֶרֶץ מִתָּחַת,

זֶה בּוֹאוֹ חִלְלוּהוּ, כַּצֶּמַח חֲשָׁבוּהוּ,

כַּמַּאֲכָל עָמְלוּ בוֹ וּלְיוֹם מָחָר יוֹתִירוּ,

עַל כֵּן הַנּוֹתֶרֶת לִמְאֵרָה נֶהְפַּךְ לָמוֹ,

רַע מִן הָאֲדָמָה אֵרְרָהּ יְיָ קָרָהוּ:

בָּשָׂר מֵאֶמֶשׁ לֹא יָרֻם תּוֹלַעַת בִּן לַיְלָה,

וּדְגַן שָׁמַיִם עַד בֹּקֶר בָּאַשׁ כַּדֹּמֶן.

כַּאֲשֶׁר⁶ נוֹדַע לָהֶם מָה רַב טוּב נָתַן לָמוֹ,

עֶצֶם שָׁמַיִם, לֶחֶם אַבִּירִים יֹאכֵלוּ,

לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּמִּשְׁפַּט לַחְמָם לֹא עוֹד יָסָפוּ,

וּלְפִי אֹכֶל אִישׁ עֹמֶר אֶחָד לַגֻּלְגֹּלֶת,

יוֹם יוֹם לִלְקוֹט יָצָאוּ עֵת יַעֲלֶה הַשַּׁחַר,

כִּי רֶגַע יֵצֵּא שֶׁמֶשׁ לֹא עוֹד יִמְצָאוּהוּ,

עַל כֵּן לִקְּטוּהוּ הָעָם בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,

כִּי הַנִּשְׁאָר בַּשָּׂדֶה מִדּוֹת לֹא יִמָּנוּ,

רֶגַע כִּי חַם הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי יִזְרַח מִקֶּדֶם,

רֶגַע אֶל עֵין זָהָב יֵהָפֵךְ עֵין הָאָרֶץ,

יִמַּס וִיהִי מַיִם, כַּאֲשֶׁר יִמַּס הַשָּׁלֶג,

לֹא כֵן הָעֹמֶר טֶרֶם צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ לָקָטוּ,

לֹא נָמֵס עוֹד גַּם עֵת חֹם הַיּוֹם בַּצָּהֳרָיִם,

מִקְשֶׁה הָיָה, כִּי גַּם הָאֵשׁ לֹא בוֹ שָׁלָטָה,

דָּכוּהוּ בַמְּדוֹכָה, עַל גֶּחָלִים אָפוּהוּ,

עָשׂוּ אוֹתוֹ עֻגוֹת וּבַפָּארוּר בִּשְּׁלוּהוּ.

כֵּן הִפְלִיא אֵל לַעֲשׂוֹת, כִּי מִי נָדִיב כָּמוֹהוּ,

אִם יִדּוֹב מַה יֶחְסַר, עִם בִּרְכָתוֹ אֵין עֶצֶב,

“מִי יִתֵּן לֶחֶם? מִי יִתֵּן בָּשָׂר?” שָׁאָלוּ,

וֵאלֹהִים אַחַת נָתַן וּשְׁתַּיִם הִשִּׁיגוּ:

הִמְטִיר מָן לֶאֱכֹל, מִבְּלִי עָמָל אֲכָלוּהוּ,

אִם נֶאֱכַל חַי צַפִּיחִית בִּדְבַשׁ בּוֹ טָעָמוּ,

טַעַם מַעֲשֵׂה אוֹפֶה, כָּל לֶחֶם אֶל מִינֵהוּ,

אִם בָּאֵשׁ בִּשְׁלוּהוּ טַעְמוֹ כִּלְשַׁד הַשָּׁמֶן,

כָּל מַעֲדַנֵּי בָשָׂר בּוֹ, חַיָּה עוֹף, גַּם דָּגָה,

צֵידָה כָזֹאת שָׁלַח לָהֶם אֵל לָשׂבַע,

כִּי יִתְרוֹן רַב לוֹ עַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאָרֶץ.

הָאוֹכְלִים מַאֲכַל תַּאֲוָה יוֹם יוֹם בּוֹ יָקוּצוּ,

אַךְ אוֹכְלֵי הַמָּן חֶפְצָָם בּוֹ יוֹם יוֹם הוֹסִיפוּ,

כִּי לֹא חֹדֶשׁ יָמִים, לֹא שָׁנָה וּשְׁנָתַיִם

אָכְלוּ מָן, אַרְבָּעִים שָׁנָה בּוֹ הִתְכַּלְכָּלוּ,

עַד בִּקְשׁוּהוּ וָאַיִן, כִּי שָׁבַת מֵרֶדֶת,

בּוֹ יוֹם יוֹם הִתְעַדָּנוּ, בּוֹ נַפְשָׁם שָׂבֵעָה,

עִמּוֹ לֹא בִקְּשׁוּ דָבָר, כָּל חֶפְצָם מָצָאוּ,

לֹא כֵן הָאוֹכְלִים מַעֲדַנִּים גַּם הֵם יֹאמֵרוּ:

זֹאת חָסַרְתִּי, מִי יִתְּנֶנָּה לִּי וָאֹכֵלָה!

בֶּטֶן הָרְשָׁעִים תֶּחְסַר גַּם עַל שֻׁלְחַן מֶלֶךְ,

יְיָ נָתַן לִירֵאָיו לֶחֶם לָשׂבַע.

כַּאֲשֶׁר בָּא⁷ יוֹם שִׁשִּׁי יוֹם לִפְנֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ,

לָקְטוּ כַּמִּשְׁפָּטָם כַּאֲשֶׁר יוֹם יוֹם לָקָטוּ,

וּבַהֲכִינָם בָּאֹהֶל אֶת אֲשֶׁר הֵבִיאוּ,

לָתֵת בַּמִּדָּה, עֹמֶר עֹמֶר לַגֻּלְגֻּלֶת,

עָמְדוּ מִשְׁתָּאִים, כִּי לֶחֶם מִשְׁנֶה מָצָאוּ,

כִּשְׁנֵי עֳמָרִים אֶל כָּל גֻּלְגֻּלֶת הִגִּיעוּ!

אִם אָמְנָם משֶׁה מִשְׁפַּט יוֹם שִׁשִּׁי הוֹדִיעַ,

כִּי עֵת בִּשֵּׂר כִּי אֵל יִתֵּן לָהֶם לֶחֶם,

הוֹדִיעָם כִּי לֶקֶט יוֹם שִׁשִּׁי מִשְׁנֶה יֶהִי,

הֵם מִיּוֹם דִּבֶּר אֶת זֹאת שִׁשִּׁי זֶה סָפָרוּ,

כִּי יוֹם שָׁבַת בּוֹ אֱלֹהִים מִי יֵדָעֶנּוּ,

טֶרֶם לִנְבִיאוֹ פִּי יְיָ יִקָּבֶנּוּ,

וּמִשְׁנֶה מָצְאוּ עַד לֹא שִׁשִּׁי זֶה הִגִּיעַ,

אָז עֲדַת יִשְׂרָאֵל לִנְשִׂיאֵהֶם שָׁאָלוּ:

“מַה זֶּה? לֹא שִׁשִּׁי הַיּוֹם וּמִשְׁנֶה מָצָאנוּ!”

הַנְּשִׂיאִים גַּם הֵם הָשֵׁב מַעֲנֶה בַּל יָדָעוּ,

כִּי סוֹד יְיָ הוּא וּמִי זֶה יַגִּידֶנּוּ.

עַד בּוֹאָם אֶל מֹשֶה, כָּל קָשֶׁה יוֹדִיעֵמוֹ,

וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה הַקּוֹרוֹת לוֹ הִגִּידוּ,

לֵאמֹר: יֵשׁ מִשְׁנֶה אַף כִּי יוֹם הַשִּׁשִּׁי אַיִן,

וּמַה נַּעֲשֶׂה עִם הָעוֹדֵף מֵאֲרוּחָתֵנוּ?

וַיֹאמֶר מֹשֶה אֲלֵיהֶם: מִשְׁנֶה תַּחְשׁוֹבוּ

אֶל מִיּוֹם בּוֹ דִבַּרְתִּי שִׁשִּׁי זֶה תִּסְפּוֹרוּ,

מִימוֹת עוֹלָם יֵחָשֵׁב שִׁשִּׁי לִימֵי קֶדֶם,

מִיּוֹם בּוֹ אָמַר אֵל “יְהִי אוֹר” לִסְפּוֹר תָּחֵלּוּ,

אַךְ מִבַּלְעֲדֵי צוּר מִנְיָן זֶה מִי יוֹדֵעַ,

כַּאֲשֶׁר יָסַד אֶרֶץ מֵרֹאשׁ אֵיפֹה הָיִינוּ?

כִּי נֵדַע חֶשְׁבּוֹן יָמִים וּמִסְפַּר שָׁבוּעַ

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ זֹאת, בּוֹרֵא יוֹם וָלָיְלָה,

עַל כֵּן לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל וַיּוֹרֵנִי,

כִּי לִימֵי שָׁבוּעַ יוֹם זֶה שִׁשִּׁי תִּקְרָאוּ,

וּמָחָר יוֹם שַׁבָּתוֹן הוּא, יוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ,

קֹדֶשׁ לַיָי, כִּי בוֹ שָׁבַת מִמַּעֲשֵׂהוּ,

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ,

וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן קִדְּשָׁהוּ,

כַּאֲשֶׁר אֵל שָׁבַת יוֹם זֶה, כֵּן אַתֶּם תִּשְׁבּוֹתוּ,

וּמְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בוֹ מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב,

עַל כֵּן נָתַן לָכֶם הַיּוֹם לֶחֶם יוֹמַיִם,

כִּי צָרְכֵיכֶם אֶל יוֹם מָחָר הַיּוֹם תָּכִינוּ:

אֶת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ, וּתְבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ,

וּמֵאֲשֶׁר לִקַּטְתֶּם אִכְלוּ הַיּוֹם לִשְׂבּוֹעַ,

אַךְ אֶת כָּל הָעוֹדֵף מִמַּאֲכַלְכֶם הַנִּיחוּ

עַל יוֹם הַשָּׁבָּת, מִשְׁמֶרֶת הוּא עַד הַבֹּקֶר,

טַעְמוֹ יַעֲמוֹד בּוֹ, רֵיחוֹ לֹא יָמֵר הַלָּיְלָה,

כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ הוּא, מוֹתִירָיו חִלְלוּהוּ,

גַּם יוֹם מָחָר קֹדֶשׁ הוּא בִּימֵי הַשָּׁבוּעַ,

וּבְרוּכֵיי יְיָ הֵם, רַע לֹא יִקְרַב לָמוֹ.

כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶה, כֵּן עָשׂוּ בַּנּוֹתֶרֶת,

לִהְיוֹת מִשְׁמֶרֶת אֶל יוֹם מָחָר הִנִּיחוּהוּ,

רֵיחוֹ לֹא הִבְאִישׁ גַּם רִמָּה לֹא בוֹ הָיָתָה.

וּלְעֵת⁸ עֶרֶב, טֶרֶם הַכּוֹכָבִים הִגִּיהוּ,

עֵת הֵחֵל יוֹם הַשָּׁבָּת, אָמַר מֹשֶה לָמוֹ:

"הָעוֹדֵף אֲשֶׁר הוֹתַרְתֶּם, הַיּוֹם אִכְלוּהוּ,

"הַיּוֹם בּוֹ תִּתְעַנָּגוּ, הַיּוֹם בּוֹ תִשְׂבָּעוּ,

"לִלְקוֹט אֶת עֹמֶר הַמָּן מָחָר לֹא תֵצֵאוּ,

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה בַּשָּׂדֶה לֹא תִמְצָאוּהוּ,

"שֵׁשֶׁת יָמִים יִמָּצֵא לָכֶם, אִם תִּלְקְטוּהוּ,

"אַךְ יוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹם שַׁבָּת הוּא, לֹא בוֹ יֶהִי.

"כַּאֲשֶׁר שֵׁשֶׁת יָמִים יָצַר עֶלְיוֹן מֵאַיִן

"כָּל צִבְאוֹת שָׁמַיִּם, כֹּל צֶאֱצָאֵי הָאָרֶץ,

נִפְלָאוֹת הֵם וּבְכֹחוֹ הַגָּדוֹל עָשָׂמוֹ,

"דָּבָר לֹא חָסֵר, הַמְּלָאכָה כֻּלָּהּ שָׁלֵמָה,

"לֹא יַפְלִיא אֵל עוֹד לִבְרוֹא חֲדָשׁוֹת מֵאֶפֶס,

"אַךְ כֹּחַ יָצַק בַּמַּעֲשָׂיו לַעֲשׂוֹת כָּל חֵפֶץ,

"לְדוֹר דּוֹר כֹּחָם בָּם, לִימֵי עוֹלָם מִשְׁמֶרֶת,

"גַּם נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר בָּאָרֶץ לֹא נִבְרָאוּ,

"עוֹמְדִים עִמּוֹ מֵרֵאשִׁית, מֶנּוּ לֹא נִשְׁכָּחוּ,

"וּבְמוֹעֲדֵיהֶם שָׂם לָמוֹ אֶת חֶפְצוֹ יַשְׁלִימוּ,

"עַל כֵּן שָׁבַת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדְּשֵׁהוּ –

"כֵּן שֵׁשֶׁת יָמִים מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת לָתֶת לָחֶם,

"מֵאֵין חָרִישׁ אוֹ קָצִיר יוֹם יוֹם יַמְצִיאֶנּוּ,

"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, יִשְׁבּוֹת מֵרֶדֶת,

"כִּי לֶקֶט יוֹם הַשִּׁשִּׁי יִהְיֶה לּוֹ מִשְׁמֶרֶת,

"כֹּחַ יָצַק בּוֹ אֵל לִהְיוֹת לֶחֶם יוֹמָיִם;

"אוֹת הוּא אֶל מַעֲשָׂיו מֵאָז, מוֹפֵת לִימֵי קֶדֶם,

“כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, כַּאֲשֶׁר צִוָּה נִבְרָאוּ”.

אִם רָאוּ⁹ מוֹפֵת, כִּי לֶחֶם מִשְׁנֶה לָקָטוּ,

לִהְיוֹת אֹכֶל מִשְׁמֶרֶת אֶל יוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ,

יַעַן כִּי מָחָר בַּשָּׂדֶה לֹא יִמְצָאוּהוּ,

גַּם סוֹד יְיָ לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ מִקֶּדֶם,

מַה פָּעַל אֵל שֵׁשֶׁת יָמִים מֹשֶה הוֹרָמוֹ

לָדַעַת יַעַן מֶה יוֹם זֶה מָן לֹא יִמְצָאוּ –

לִשְׁמוֹעַ מִצְוָה, לִשְׁמוֹעַ תּוֹרָה מֵאֵנוּ.

רַע מֵאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הוֹתִירוּ

אֹכֶל עַד בֹּקֶר, עָשׂוּ אֲנָשִׁים הַפָּעַם,

כִּי גַּם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לִלְקוֹט מָן יָצָאוּ,

לֹא מִתַּאֲוָה, לֹא מִמַּחְסוֹר דָּבָר יָגָעוּ,

כִּי מִלֶּחֶם מִשְׁנֶה אִתָּם יֹאכְלוּ יִשְׂבָּעוּ,

אַךְ כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת מִמַּעֲשֵׂהוּ,

וַיְצַו כִּי גַם עַמּוֹ מִמְּלַאכְתָּם בּוֹ יִשְׁבּוֹתוּ,

זֹאת לֹא הֶאֱמִינוּ תוֹעֵי לֵב, מֵהֶם נִשְׂגָּבוּ,

אִם יֵשׁ מוֹפֵת נֶאֱמָן כִּי אֱמֶת תּוֹרַת פִּיהוּ,

אִם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִשְׁבּוֹת הַמָּן מֵרֶדֶת,

הֵם לֹא הֶאֱמִינוּ כִּי כֵן יִהְיֶה, וַיֵּצֵאוּ.

אִם כַּתּוֹעִים בַּשָּׂדֶה לִלְקוֹט הַמָּן שָׁטוּ,

שָׁבוּ וָבשׁוּ, כִּי בִקְּשׁוּ אַךְ לֹא מָצָאוּ.

אֶת מֶרְיָם רָאָה אֱלֹהִים, כִּי לוֹ חָטָאוּ,

וּבְכָל הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה בַּצַּר לָמוֹ,

רוּחָם לֹא נֶאֱמָנָה, אֶת לִבָּם לֹא הֵכִינוּ,

רֶגַע פֹּעַל אֲלֹהִים יִרְאוּ, לִשְׁמוֹ יוֹדוּ

וּכְרֶגַע יַמְרוּ בוֹ, כִּי תַהְפּוּכוֹת אָהֵבוּ.

אָז דִּבֶּר אֶל משֶׁה עַבְדּוֹ דִּבְרֵי תוֹכַחַת,

יוֹכִיחַ בָּם לַאֲשֶׁר נָתְנוּ כָּתֵף סוֹרָרֶת:

"עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמוֹר מִצְוֹת צִוִּיתִי,

"גַּם מֵאַנְתֶּם לִשְׁמוֹר תּוֹרוֹת אֱמֶת הוֹרֵיתִי?

"הִפְלֵאתִי הַמְטֵר לָכֶם לֶחֶם מִשָּׁמָיִם,

"וָאֲצַוֶּה: אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר,

"הוֹתִירוּ וַיִּרְאוּ תוֹלַעְתּוֹ וַיֵּבוֹשׁוּ;

"אָמַרְתִּי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא תִמְצָאוּהוּ,

"וְאוֹרְכֶם יַעַן מֶה זֹאת, כִּי הוּא שַׁבָּת קֹדֶשׁ,

"כֵּן בִּדְבָרַי לֹא הֶאֱמַנְתֶּם וַתֵּצֵאוּ,

"ּוּמַה קָּרְכֶם? רֵיקָם שַׁבְתֶּם וַתִּכָּלֵמוּ,

"הֲזֹאת תִּגְמְלוּ לִי תַּחַת עִמָּכֶם הֵיטַבְתִּי?

"לוּ חֲכַמְתֶּם תַּשְׂכִּילוּ, מַה לָכֶם נָתַתִּי,

"אוֹת הִיא לָכֶם כִּי מִכָּל עָם אֶתְכֶם קִדַּשְׁתִּי,

"כִּי יוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹם קָדְשִׁי לָכֶם גִּלִּיתִי,

"לֹא גִלִּיתִיו אֶל כָּל גּוֹי, לֹא נוֹדַע מִקֶּדֶם,

"קִדַּשְׁתִּיו, בֵּרַכְתִּיו, כִּי בוֹ מַעֲשַׂי כִּלִּיתִי,

"וָאֶתֵּן אוֹתוֹ לָכֶם בַּעֲבוּר בּוֹ תִּשְׁבֹּתוּ,

"מֵעֲשׂוֹת כָּל חֵפֶץ וּמֵחַלְּלוֹ תִּשָּׁמֵרוּ,

"עָלַי תִּתְעַנָּגוּ. אִם יוֹם זֶה תִּקְרְאוּ עֹנֶג,

"מִכָּל אֲשֶׁר תַּחַת הַשֶּׁמֶש לֹא תִרְגָּזוּ,

"תַּחְתֵּיכֶם תֵּשֵׁבוּ, מִכָּל רָע לֹא תִירָאוּ,

"כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, שׁוֹמְרוֹ אָנִי,

"אָנֹכִי עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ אַרְכִּיבֵהוּ,

"וּרְאוּ כִּי נָתַתִּי לָכֶם לֶחֶם יוֹמָיִם,

"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת אֶת הַלֶּחֶם לֹא הִמְטַרְתִּי,

"בַּעֲבוּר הַרְאוֹתְכֶם, כִּי אֶת שׁוֹמְרָיו אֲקַדֵּמָה,

לָתֵת לָהֶם רַב טוּב טֶרֶם אֵלַי יִקְרָאוּ.

"עָתָּה לִמְדוּ עַמִּי וּשְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו בֶּטַח,

"אִישׁ אַל יֵצֵא יוֹם זֶה מִמְּקוֹמוֹ לִמְצוֹא חֵפֶץ,

"גַּם עִצְּבוֹן יֶדְכֶם אַל בּוֹ אֶל לִבְּכֶם תִּתֵּנוּ,

כִּי יוֹם שִׂמְחָה הוּא, שִׂמְחַת עוֹלָם תַּכְתִּירֵהוּ"

כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר לָהֶם משֶׁה תּוֹכָחוֹת אֵלֶּה,

שָׂמוּ הַדְּבָרִים עַל לִבָּם, מוּסַר קִבֵּלוּ,

וּמֵאָז וָהָלְאָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבָתוּ.

אֶת שֵׁם הַלֶּחֶם הַזֶּה תָּמִיד מָן קָרָאוּ,

כִּי כַּאֲשֶׁר רֵאשִׁית בּוֹאוֹ מָה הוּא בַּל יָדָעוּ,

כֵּן הוּא גַּם אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים אִם יֹאכְלוּהוּ,

חַי כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹ עָשׂוּ עֻגוֹת אוֹ בִשְּׁלוּהוּ,

מִכָּל הַמַּטְעַמִּים אֲשֶׁר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

לֹא מָצְאוּ בָם גַּם אֶחָד בִּשְׁמוֹ יִקְרָאוּהוּ,

כִּי אֵין דּוֹמֶה לּוֹ בַּטַּעַם, רֵיחַ אוֹ כֹחַ,

לֶחֶם אַבִּירִים הוּא, אֵין דִּמְיוֹנוֹ בָּאָרֶץ,

עָגֹל כִּזְרַע גַּד, לָבָן כַּמַּרְאֶה הַבְּדֹלַח,

טַעְמוֹ כַּצַּפִּיחִית בִּדְבַשׁ, כִּלְשַׁד הַשָּׁמֶן.

מַה גָּדְלוּ¹⁰ מַעֲשֵׂי אֵל לַאֲשֶׁר בָּם יִתְבּוֹנָנוּ!

כָּל מוֹעֲצוֹתָיו מָה רָמוּ, מִדַּעַת נִשְׂגָּבוּ,

אִם נִפְלָאִים מִבֵּין מַשְׂכִּיּוֹתָם יַזְהִירוּ,

צִדְקוֹת אֵל וַחֲסָדָיו רַב מִזֹּהַר רָקִיעַ,

וִילַמְּדוּ לֶחָכָם צֶדֶק וּלְנָבוֹן ישֶׁר,

גָּם לַפְּתָאִים יִתְּנוּ עָרְמָה, לַנַּעַר דָּעַת,

לָקַחַת מוּסָר וּבְדֶרֶךְ טוֹבִים יֵלֵכוּ.

מָן זֶה מַתַּת אֵל הָיָה מֵאָז לַאֲבוֹתֵינוּ,

וּכְקוֹל שַׁדַּי עֲדֶן קוֹלוֹ דוֹבֵר אֵלֵינוּ:

יִרְאַת אֵל וּמִשְׁפְּטֵי צֶדֶק מִפִּי תִּלְמָדוּ,

שׁוּרוּ בִי, מַה בֵּין אִישׁ חָכָם, אִישׁ לִי שׁוֹמֵעַ,

וּבֵין אִישׁ נִשְׁעָן עַל לִבּוֹ אִישׁ אֹהֵב כָּסֶל,

עֲמַל הַכְּסִיל מָה רַב, גַּם לַיְלָה לֹא יָנוּחַ,

אַךְ עֲמָלוֹ מַה הוּא, גַּם אִם בַּכֹּל יַצְלִיחַ,

אִם יִצְבּוֹר כֶּעָפָר כֶּסֶף וּכְחוֹל יַמִּים כָּתֶם,

הֲיֹאמַר שָׂבַעְתִּי, תַּאֲוַת לִבִּי מָצָאתִי?

עוֹד אָץ אַחֲרָיו, אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף,

נִבְהָל לִגְדוֹלוֹת, אֶת נַפְשׁוֹ יָשִׂים מִנֶּגֶד,

לָרוּץ מַעֲרָכוֹת, לָקַחַת אֶרֶץ בִּזְרוֹעַ,

לוּ תָעֹז יָדוֹ וּבִמְחִיר דָּם יִקָּחֶנָּה,

לוּ אֶת כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲדָמָה תַּחְתָּיו יַכְנִיעַ,

הֲיִרֶף רוּחוֹ, הֲבָהֵן נַפְשׁוֹ תַרְגִּיעַ?

בָּכֹה יִבְכֶּה שׁוֹדֵד: מַה נִּשְׁאַר לִי לָרֶשֶׁת?

אֶת הַכֹּל יָרַשְׁתִּי עַד אַפְסֵי אֶרֶץ בָּאתִי.

רוֹדְפֵי זִמָּה, גַּם אִם הֲמוֹן נָשִׁים יַשִּׂיגוּ,

הֲיִמָּצֵא לָהֶם? הֲבָהֵן טוֹב יִמְצָאוּ?

רַק יַעֲלַת חֵן אַחַת אֵלֶיהָ יִשְׂאוּ עָיִן,

אִם הִיא לֹא תֹאבֶה לִשְׁמוֹעַ לָהֶם, יִדְאָבוּ,

וּבְכָל הָאֲחֵרוֹת דַּאֲבוֹן נַפְשָׁם לֹא יִרְפָּאוּ.

גַּם אַנְשֵׁי תַאֲוָה, זוֹלְלֵי בָשָׂר, סוֹבְאֵי יָיִן,

הֲלָהֶם כָּל מַעֲדַנֵּי הַמְּלָכִים יַסְפִּיקוּ?

בֶּטֶן הָרְשָׁעִים תֶּחְסַר, שׂבַע בַּל יָדָעוּ.

אִישׁ רָשׁ אֵין כֹּל, גֶּבֶר בַּעֲמָלוֹ לֹא הִצְלִיחַ,

שָׂנוּא הוּא, לִפְנֵי בַּעַל הוֹן פָּנָיו יֶחְוָרוּ

וּכְדַבְּרוֹ תַחֲנוּנִים עָשִׁיר עַזּוֹת יַעֲנֵהוּ,

עַל כֵּן קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ מָלְאָה הָאָרֶץ,

גַּם עוֹדֵף גַּם מַחְסוֹר אֶל בַּעֲלֵיהֶם יָצֵרוּ,

כָּל הֶחֳלִי הָרַע הַזֶּה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,

קִלְלַת הָאֲדָמָה הִיא, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ עוֹשֶׂיהָ,

מֵחַטַּאת הָאָדָם מִיּוֹם עֵינָיו נִפְקָחוּ,

כִּי כַּאֲשֶׁר זַרְעוֹ אַחֲרָיו צוּר עָשָׂם שָׁכֵחוּ,

גַּם יוֹתֵר הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, הִרְבּוּ הֵם לִפְשׁוֹעַ,

אָז מִלֵּא אֶת מִשְׁפָּטָיו וַיָּבֵא מַבוּל מַיִם,

וַיִּמַח אֶת הַיְקוּם גַּם הָאָרֶץ נִשְׁחָתָה,

וּכְאָמְרוֹ: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ,

וּלְדוֹר דּוֹר הַמְּאֵרָה, אַךְ לֹא יוֹסִיף עָלֶיהָ,

לֹא כִּי חָפֵץ אֵל בִּקְלָלָה וַיֶּאֱהָבֶהָ,

חָלִילָה לָאֵל מִזֹּאת, מִי חַנּוּן כָּמוֹהוּ,

אַךְ הֵכִין חֶבְלֵי מָוֶת בַּעֲבוּר הַחֲיוֹת נָפֶשׁ,

כִּי עוֹד תָּשׁוּב תֵּבֵל אֶל אֵיתָנָהּ מִקֶּדֶם,

טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ הוּא יוֹדֵעַ,

גַּם הֶרְאָה רַב טוּב דּוֹר דּוֹר אֶל עָפָר וָאֵפֶר,

אוּלַי יַכִּירוּ שֵׁם קָדְשׁוֹ, אוּלַי יָשׁוּבוּ,

בַּעֲבוּר יָשׁוּב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וִירַפֵּא אָרֶץ,

עַל כֵּן שָׂם אוֹתוֹת רַבּוֹת עַל אַדְמַת מִצְרָיִם,

לִפְדּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, אוֹר לַגּוֹיִם שָׂמָהוּ,

כִּי מַעֲשָׂיו עִם עַם זוּ מוֹפֵת אֶל יוֹשָׁבֵי חָלֶד,

כִּי אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֵל, אַשְׁרֵי בּוֹ בוֹטֵחַ,

וּבְהַמְטִירוֹ מָן מִן הַשָּׁמַיִם, הֶרְאָמוֹ,

כִּי לִפְנֵי כִסְאוֹ לֹא נִכַּר מִי דַל, מִי שׁוֹעַ,

כִּי חֵלֶק עָשִׁיר וָרָשׁ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת,

וַיַרְאֵם עוֹד כִּי רַק בִּרְכָתוֹ הִיא הַמַּעֲשֶׁרֶת,

עִמָּהּ אֵין מַחְסוֹר, אֵין עִצָּבוֹן, אֵין מִגְּרָעַת,

כִּי אוֹכְלֵי הַמָּן, בִּלְתּוֹ דָּבָר לֹא בִקֵּשׁוּ,

כֻּלָּם אָמְרוּ שָׂבַעְנוּ, דָּבָר לֹא חָסַרְנוּ,

כֵּן אִישׁ צַּדִּיק, כָּל אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים יִתְּנֶנּוּ.

אִם מִצְעָר אִם הַרְבֵּה יֹאכַל לַחְמוֹ, שָׂמֵחַ,

וּמְעַט כִּי יֹאכַל לָשׂבַע נַפְשׁוֹ יֹאכְלֶנּוּ,

מַעֲדַנִּים לֹא תִשְׁאַל וּמַמְתַּקִּים שֹׁכַחַת,

עִם אֵשֶׁת הַנְּעוּרִים עַל גּוֹרָלוֹ עָלָתָה,

יִשְׂמַח, הִיא חֶלְקוֹ בַחַיִּים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,

וּבְשִׂמְחַת לִבּוֹ בָהּ לֹא תִתְעָרֵב אַחֶרֶת.

וּגְדוֹלוֹת כִּי יִתֶּן לוֹ אֵל, לִבּוֹ יֵיטִיבוּ,

וּגְבוּל הִצִּיב לוֹ בַּל בִּזְרוֹעוֹ יַעַבְרֶנְהוּ,

אֶרֶץ כִּמְעַט לֹא תֵחָשֵׁב רַחֲבַת יָדָיִם,

כִּי עִם בִּרְכַּת אֵל יִלָּווּ חָכְמָה וָדָעַת,

וּבְצַחְצָחוֹת אֵלֶּה הַנְּפָשׁוֹת תִּתְרוֹמַמְנָה

עַל כָּל חֶמְדַּת הַכְּסִילִים, מִשְּׂמָחוֹת לָשׂבַע.

הֶרְאָם כִּי נִשְׂגָּב יְיָ, כִּי הוּא רַב כֹּחַ,

מִי הֶאֱמִין כִּי יִחְיוּ עִם רַב בִּמְקוֹם אֵין זָרַע,

יָמִים רַבִּים מֵאֵין בָּשָׂר וּמֵאֵין לָחֶם,

אַךְ מִמַּאֲכָל קַל אֲשֶׁר נָמֵס מֵאוֹר שָׁמֶשׁ,

מָה הוּא לֹא הֵבִינוּ, מַה כֹּחוֹ לֹא יָדָעוּ,

בּוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה לָשׂבַע הִתְכַּלְכָּלוּ,

עַד כִּי לֹא רַק עַל הַלֶּחֶם נִשְׁעָן חַיֵּינוּ,

אַךְ עַל כָּל מוֹצָא פִּי יְיְָ יִחְיֶה גָּבֶר,

יִחְיֶה כָּל בָּשָׂר, יִחְיוּ כָּל שׁוֹכְנֵי מַעְלָה,

תִּחְיֶה גַם רוּחֵנוּ אַחֲרֵי אֶל עָפָר שַׁבְנוּ,

מַה הוּא אַל תִּשְׁאָלוּ, כִּי אֵיךְ בּוֹ יִתְבּוֹנָנוּ,

דַּק כַּכְּפוֹר לֹא נוֹדַע, דַּק מֵאוֹד מַה נֵּדָעָה.

הֶרְאָם, כִּי הַצּוּר אֵל אֱמוּנָה, אֵין בּוֹ עָוֶל,

כִּי בַּעֲבוּר חַסְדָּם לָלֶכֶת אַחֲרָיו מִדְבָּרָה,

עָשָׂה גַּם עִמָּם חֶסֶד לָתֵת לָהֶם לָחֶם,

וַיִּשְׁמוֹר אֱמוּנָתוֹ לַבְּקָרִים יְחַדְּשֶׁנָּה,

כִּי לֹא חָדַל הַמָּן מִבּוֹא יוֹם יוֹם בַּבֹּקֶר,

לֹא שִׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתוֹ לַבָּנִים שִׁקֵּרוּ,

יוֹם בַּמַּסָּה נִסּוּהוּ, יוֹם לֶאֱלִיל כָּרָעוּ,

יוֹם הִתְאוֹנָנוּ, יוֹם דִּבְּרוּ עַל הַמָּן דֹּפִי,

יוֹם נִאֵצוּ, יוֹם דִּבַּת הָאָרֶץ הוֹצִיאוּ,

לֹא סָגַר בַּעֲבוּר מִרְיָם דַּלְתוֹת הַשָּׁמָיִם.

הֶרְאָם, כִּי רַק יִרְאַת יְיָ תַּכְתִּיר גָּבֶר,

וּבִלְעָדָהּ אֵין כֹּל וּמִבְטַח בּוֹגֵד שָׁקֶר,

בִּלְעָדָהּ חָכְמַת אִישׁ מַה הִיא, בִּינָתוֹ אָפֶס,

הוֹדוֹ יֵהָפֵךְ לַמַּשְׁחִית וּלְנִבְזֶה יֶהִי,

כַּמָּן זֶה הַטָּהוֹר, עֵינוֹ כָּעֵין הַבְּדֹלַח,

וּבִידֵי לֹא יָרְאוּ אֵל נִמְאַס, הֶעֱלָה בָאְשָׁה,

רֵיחוֹ נָמֵר גַּם עָלָה עָלָיו הַתּוֹלָעַת.

הָרְאָם, כִּי כָל הַמַּעֲשִׂים פָּעַל אֵל מִקֶּדֶם,

הוּא יוֹסֵד אֶרֶץ, בִּדְבָרוֹ עָשָׂה שָׁמָיִם,

שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת כָּל אֵלֶּה,

בַּשְּׁבִיעִי שָׁבַת, עַל כֵּן בֵּרְכוֹ וַיְקַדְּשֵׁהוּ,

כַּאֲשֶׁר רָאוּ שֵׁשֶׁת יָמִים יָרַד הַלֶּחֶם,

וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי בַּשָּׂדֶה לֹא יִמְצָאוּהוּ.

הֶרְאָם, כִּי יוֹדוּ לָאֵל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,

וּבְטֶרֶם צֵאת שֶׁמֶשׁ עֲלֵיהֶם יַמְלִיכוּהוּ,

כִּי הַמָּן הֵבִיאוּ בַבֹּקֶר אֶל הָאֹהֶל,

אָפוּהוּ וַיְהִי עֻגוֹת וּכְבָשָׂר בִּשְּׁלוּהוּ,

אַךְ הַנִּשְׁאָר בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי עֵת הַלֶּקֶט,

לָמָּה רֶגַע חַם הַשֶּׁמֶשׁ נָמֵס כַּשֶּׁלֶג?

בַּעֲבוּר יַשְׁכִּימוּ קוּם אֶל פֹּעַל אֵל יַבִּיטוּ,

כִּי אִם גַּם בֹּקֶר אוֹר עַל מִטָּתָם יִשְׁכָּבוּ,

כִּי יָקוּמוּ אֵינֶנּוּ נָמֵס וַיְהִי לַמָּיִם,

כֵּן לִימֵי דּוֹר דּוֹר לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִירָאוּהוּ.

כִּי תִקְוַת נָבָל תֹּאבֵד כַּקֶּרַח הַחֹרֶף,

טוֹב לֹא יִהְיֶה לּוֹ וִיקַו לַלֶּחֶם וָאָין.

וּבְיַעַן¹¹ מָן זֶה מוֹרֶה צֶדֶק וִיחַו דָּעַת,

גַּם רַב מִשֵּׁמַע אֹזֶן יוֹכַח מַרְאֶה עָיִן,

עַל כֵּן צִּוָּה אֱלֹהִים אֶת מֹשֶה וַיֹּאמֶר:

"לָחֶם בָּאַשׁ בִּן לַיְלָה כַּאֲשֶׁר הוֹתִירוּהוּ,

"אֲצַו בִּרְכָתִי עַל עֹמֶר אֶחָד מִמֶּנּוּ,

"לִהְיוֹת מָן לִימֵי עוֹלָם וּלְדוֹר דּוֹר מִשְׁמֶרֶת,

"קָחָנּוּ וּבְעֵינוֹ יַעֲמוֹד כַּאֲשֶׁר הוּא יֶהִי,

"בַּעֲבוּר דּוֹרוֹת יָבוֹאוּ יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם,

"אֲשֶׁר יוֹם יוֹם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמִּי הֶאֱכַלְתִּי,

"כַּאֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

"אִם מֵיְיָ יָסוּר לִבָּם עַל שָׁוְא יִבְטָחוּ,

"לֶחֶם זֶה כִּי יִרְאוּ מִמּוֹעֲצוֹתָם יֵבוֹשׁוּ,

"בּוֹ יַכִּירוּ טוּבִי כִּי רַק בִּי יִוָּשֵׁעוּ,

“יַכִּירוּ בִּי בָרוּךְ הַגֶּבֶר בִי בוֹטֵחַ”.

כַּאֲשֶׁר צֻוָּה כֵּן צִוָּה אֶל אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר:

"בַּעֲבוּר דּוֹרוֹת יָבוֹאוּ קַח צִנְצֶנֶת אַחַת,

"וּמְלוֹא עֹמֶר מָן אֹכֶל לַיּוֹם תֶּן שָׁמָּה,

וּלְמִשְׁמֶרֶת לִפְנֵי יְיָ הַנִּיחֵהוּ,

“לִהְיוֹת מַזְכֶּרֶת מֶה עִם אֲבוֹתָם עָשִׂיתִי”.

וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן אֶת אֲשֶׁר משֶׁה צִוָּהוּ,

וַיִּתֵּן אֶת עֹמֶר אֶחָד מָן בַּצִּנְצֶנֶת,

לִהְיוֹת לַבָּנִים יָקוּמוּ דּוֹר דּוֹר מִשְׁמֶרֶת,

וַיְהִי תַּחַת יָדוֹ עַד הַמִּשְׁכָּן הֵקִימוּ,

יִרְאוּ גַּם הֵם כִּי טָהוֹר הוּא, כִּי זַךְ מַרְאֵהוּ,

רַק מֵרוֹעַ מַעַלְלֵיהֶם בָּאַשׁ בִּן לָיְלָה.

אַךְ אַחֲרֵי אֲשֶׁר אֲרוֹן יְיָ הֵבִיאוּ

אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִבֵּית לַפָּרֹכֶת,

אֶת הַצִּנְצֶנֶת לִפְנֵי הָעֵדוּת הִנִּיחַ,

כִּי בַאֲרוֹן יְיָ לֻחוֹת הָעֵדוּת הוּשָׂמוּ;

וּבְיַעַן מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵם, עֵדוּת הֵמָּה,

כֵּן לֶחֶם זֶה, לֶחֶם שָׁמַיִם, עֵדוּת לָמוֹ.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹם יוֹם אֶת הַמָּן אָכָלוּ,

עַד בּוֹאָם אֶל נַחֲלָתָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת,

אַף כִּי אֶרֶץ סִיחוֹן גַּם אֶרֶץ עוֹג לָקָחוּ,

וּמִתְּבוּאוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל לֶחֶם יָכֹלוּ,

עַד בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי מָן מָצָאוּ,

יוֹם אַחֲרוֹן אֶל בּוֹאוֹ הָיָה מָחֳרַת הַפֶּסַח,

בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים יוֹם צֵאתָם מִמִּצְרָיִם,

וּמִמָּחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא שָׁבַת מֵרֶדֶת,

יוֹם בּוֹ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ לַייָ יַקְרִיבוּ

עֹמֶר הַתְּנוּפָה עֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת,

לֹא בָא עוֹד עֲשִׂירִית אֵיפָה מָן מִשָּׁמָיִם.

---

שירי תפארת

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אל הקורא

הנה בכרך הששי הזה הנדפס פעם ראשונה בפראג, נדפס על הגליון כמה הערות ותיקונים אשר היו כתובים בכתב יד על הגליון, וגם איזה תיקונים אשר תיקן הרב המדפיס בפנים הספר והדפיס את אשר מצא בכתיבת יד המחבר בגליון הספר. – ובדפוס ווארשא ת“ר העתיקו כל אלה ממקומם והציגו באותות בכל מקום התיקון ונדפסו בסוף הספר. וכן עשינו גם אנחנו בהוצאה הזאת. – המל”ה

א) בכתב יד על הגליון:

איך נפשו ממצוקות רבות נבהלה,

תשכח כי מלכות אל בכל משלה,

ב) בכתב יד על הגליון:

גם בעדת זדים יקרא עז מצח,

ג) בכתב יד כתוב:

אם עלילות אל, את לב מורדי אור הרגיזו,

דברו און ושוא ובנאותם נועצו,

ד) על הגליון כתוב:

נשיאי אלהים בעמים יקראו,

ה) על הגליון כתוב:

ולמתהלכים בם רוח קדשי אתן עלימו,

ו) על הגליון כתוב:

כי ציר נאמן אתה לי כי אני שולחך,

ז) בכתב יד כתובים הטורים האלה בלי סדרים ואחר הטור המתחיל

כי גם יום זה, כתוב:

לנו האות הזה עי עיני בשר לנו,

כי גם בעת ההיא אין מקום שם אינך,

ואני הכינותי פעמי השיר כפי הענין,

ח) על הגליון כתוב:

אם לירוא את גדלו וכבודו לא תבחרו,

מאימתו תחתו ומפחדו תגורו,

הן נסיתם כי לו הכבוד לו הגודל,

נסו גם זאת כי מפחדו הרם יעשנו.

ט) שני השירים האלה סוגרו בחצאי לבנה, ואולי לא ישרו בעיני המשורר, כי גם שורש רשה לא נמצא בכל התנ"ך.

י) על הגליון כתוב:

אך לבות ממרים על מרים ידאבו,

יא) על הגליון כתוב:

אל! הצליחני, נפשי גם זאת הפעם

לשיר על יום הקהל היא חומדת,

יב) על הגליון כתוב:

וכגורלם יהיה גם גורלנו,

יג) כן כתוב בכתב יד. ולולא יראתי לשלוח יד במלאכת משורר כמוהו, הגהתי:

כי אל מבלעדי כהם תעבודו,

יד) במקום את ספרו כתוב על הגליון: אמרות קדשו.

טו) אולי צ"ל, לערוך לחם, או שהוא על דרך לשון ארמית עבד לחם רב (דניאל ה' א):

טז) על הגליון כתוב:

במליצה הקטנה תכיל עצות אלפים,

ומלה אחת חדשות אלף מגדת,

בכל הדפוסים הקודמים, השמונה שורות מן אחרי יעברו את הירדן כו' עד רבה תפארת, הנמצא בדפוס זה בצד 104 נדפסו (בטעות המעתיקים) לפני פסקא מה ישמח לב משה כו', בצד 108, מה שאין שם מקומם, ופה תקנתי כראוי.

המדפיס, יג"מ

תולדות החכם המליץ הגדול והמפואר המנוח כמוהר“ר נפתלי הירץ וויזל זצ”ל ¹

ההולדה הזאת נעתקה (בכמה שנויים) מספר זכר צדיק אשר חבר ר' דוד פרידריכספעלד (אחד מילדי קהלתנו המתגורר ימים רבים באמשטרדם) לזכר הצדיק והחכם הנ“ל. ופה נעתק אך הקיצור, רק דברים הנוגעים בספורי חיי המנוח, תולדותיו וקירותיו, וספריו ושיריו אשר חבר. אמנם יתר דבר ספר זכר צדיק הזה, אשר הוסיף רד”פ ללמוד לספור התולדה זאת, וכמה מאמרים ומשפטים בענין מעמד ומצב הלשון, ומעמד הזמן וכו', עזבנו למען הקיצור, והחפץ בהם הלא יקראם בספר ההוא:

כסמים יקרים, נטף ושחלת, מור ולבונה, אף כי אש אכלתם ואינמו, עוד תעל קטרתם ריח ניחוח, עוד ישמחו אלהים ואנשים, כן אדם גדול צדיק וחכם, גם אחרי צאת רוחו ואחרי שובו לאדמתו, דברי חכמתו הכתובים בספר, חכם ישמעם ויוסיף לקח, ורבים מדלת העם יתאוו האוה, ישקדו על דלתות המשכילים, ילכו ולא ייגעו, ירוצו ולא ייעפו, למען דעת קרוא ספר ובין דבר, ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. על כן היתה למנהג מימי קדם, בין כל העמים אוהבי דת מוסר וחכמה, במות איש חיל הגדול מאחיו, הן ביראה תורה וחכמה, או בגבורותיו ובמלחמתו אשר נלחם פדה ויושע את עמו ואת מולדתו, אשר צוה לשלום לאמר: בוא הנה! ויחזקהו בחכמה בל ימוט, ויקימהו ביושר למען יעמוד ימים רבים, לכתוב בספר את דברי ימי חייו, את כל אשר עשה, ואשר השכיל ואזן וחקר ותקן, למזכרת תהלת הנאסף, וזכר צדיק לברכה:

נודע ביהודה ובישראל גדול שם הרב החכם השלם, המליץ הנפלא, המשורר הנשגב, איש צדיק תמים, מוהר“ר נפתלי הירץ וויזל ז”ל, אשר עלה השמימה בעיר מולדתו האמבורג כבן שמונים שנה לימי חייו, ונקבר ביום א' כ“ב אדר שני תקס”ה לפ“ק, בעיר אלטונה, בבית עלמין של הספרדים. אביו היה איש נכבד כהר”ר יששכר בער זצ“ל, והוא ישב ימים רבים עד יום מותו בעיר קאפענהאגען קרית מלך רב בדענעמארק המדינה, ויהי מהקרובים בהיכל, ומהרואים פני המלך והגבירה והשרים היושבים ראשונה במלכות. ואב אבי זקנו ר' יוסף זצ”ל היה אוד מוצל מאש במהומת הצורר חמיל ימ“ש, שנת ת”ה לפ"ק, מעיר באר במחוז פאדאליען:

והנה קורות ימי עלומי המנוח הנכבד ר' הירץ ז"ל לא נודעו לנו, כי מרוב ענותנותו לא העלה על לוח וספר, והזקנים אשר היו בני גילו, מעטים הם כעת על פני האדמה, וגם המעטים הנשארים האלה, מהם לא נתנו זכרונו על לבם בימם ההם, ולא השגיחו על קורותיו הקדומות, כי לא ידעו הארז הגדול אשר יעלה ויצמח מענף רך וקטן, ומהם לא התערבו במשפחתו הרמה, לדעת ממנה תולדות איש וביתו. אך כולם ידעו ויודיעו, כי מנעוריו הלך בדרך טובים, והיה נוח לשמים ונוח לבריות, ובמעלליו יתנכר נער כי זך וישר יהיו מעשיו מאחרית הימים:

בימי בחורותיו שמש המנוח הנכבד הזה כמה ישיבות ישראל וחכמים ותורני זמנו הגדולים. מעודו לא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואף כי בנעוריו תמיד היה לו די מחסורו אשר יחסר לו, כי החזיקו אביו באשר השיגה ידו המלאה כל טוב, בכל זאת לא רמו עיניו ולא גבה לבו ללכת בארחות כמה בחורים מבני קציני עם, השבעים ודשנים והאוהבים בימי עלומיהם המשתה והתענוגים והשחוק וליצנות, ולבבו הזך לא כן ידמה, אך מנעוריו שם חפצו ומגמתו, ללמוד תורה וחכמה ולאסוף בינה ודעת. קרא הרבה ושנה הרבה, וביותר בספרי מחוקקי דתנו. גם למד וידע לשונות חמשת עמים², וידיו רב לו בשאר ידיעות וחכמות, דרוש דרש בתוצאות מדינה ומדינה, מעשה עבודתם, תחבולות חכמתם, בכל מלאכת מחשבת, והבין והשכיל במעשה המסחר. גם אל צורת הארץ, בימים ובנחלים, ואל ההרים והעמקים נשא את עיניו. אמנם בכל אלה רבים היו הנצבים אצלו והיו כמוהו, ויש מהם אשר שגבו ממנו; אכן המעלה אשר עלה עליה כמעט גבוה מכל העם, והיה למופת בקרב ישראל, היא עזוז נוראותיו במליצה ובשיר העבריה:

מעת נסתם חזון הנביאים, ופסו דוברי צחות, ועל ערבים נתלו כנורי משוררי קדם, משוררי אלוה, היתה לשון עבר המסולאה הולכת הלוך ודלה, התקדרו פני המליצה הנשגבה, נשחת הדרה תארה ויפיה, מהתערבותה בשפתי עמים, ומרוב התלאות אשר עברו על עמה, אין חזון נפרץ, ורוח המשוררים והמליצים האחרונים היתה בוקה ומבולקה, ואף אם כתבו שירים וחרוזים על לוח וספר בשפת עבר, אין עוז ותעצומות במליהם, וכל קורא זמירותיהם יראה בהשקפה ראשונה כי מך ערכם מערך שירי קדם, הן במחשבות והתמונות הנשגבות, הן בערך תהלוכות הלשון ותועפותיה. גם הגאונים הגדולים, המופלאים בכל סתרי תורה, אשר סרבו לחבר ולתקן שירים וזמירות, אם אמנם כי לפעמים מאד עמקו מחשבותיהם, ויש החביאו במעמקי פיוטיהם סתרי סודות ממדרשים ומאמרי חז“ל, וכהנה, בכל זאת בערך נעימות השיר ותפארת מחמד הלשון והמליצה לא בא כבושם הזה אשר נמצא בפחות משירי קדומים. ומאד השחיתו תאר לשוננו הנחמדה ע”י הלחץ אשר עשו לה, לערוך חרוזיהם במערכת מספר היתדות והתנועות ושווי ההברות בסוף כל חרוז, כי המה הלכו בעקבות משוררי עמים בשירי לשונותיהם, אמנם לא דרכי לשון העברית דרכיהן, ותוקף עוזה הלא ימצא אך בקוצר המאמרים וסדוריהם ושליבותיהם, כידוע. לכן השתנו פני השפה הקדושה תחת עט סופרים האלה, וכל רואיה לא הכירוה כי היא בת עבר. אך בדורות אחרים אחריהם, בפרט בשנות מאה הראשונות לאלף הששי, חיו במדינות איטליא חכמים וסופרים גדולים, אשר החלו להחזיר עטרה ליושנה, ויבחרו בשפה נקיה בערך ודמות הלשון הנמצאה בנביאים הקדושים, ובראשם היה המליץ והמשורר הגדול ר' משה חיים לוצאטו ז“ל, אשר דברי שיריו מתוקים כנופת צופים לחך כל טועם בטעמיהם. אך גם הוא נכשל כמנהג המשוררים אשר לפניו, כי החזיק במדות היתדות והתנועות, וע”י זה סר גם הוא לפעמים מנועם דרכי שיריו ומתהלוכות הלשון האמתית, והיתד ברקתו, ומחצה וחלפה ראשו, לעזוב לפעמים (אמנם רק במקומות מעטים) משפט הלשון וחקיה. – עד הבקע כשחר אור בן יששכר, ויופע על מחשכי המליצה יפעת נר נשמת הקדוש המנוח הנכבד ר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל. הוא הסיר כל חוח מבין שדי המליצה, וסקל מסלותיה, והרים כל מכשול ממלאכת שירי טבריה, והיתדות והלחץ אשר נקשר עמם גרש גרש מפניה, ותחתם העמיק לבאר ולברר תכונת כל שרש ושרש וסרעפותיהם על נכון, ותהי שפתו ברורה ונקיה, ורוח השיר אשר מכסה עליו ביתר שאת ויתר עז, היתה בעוזריו להרים מליצותיו השמימה; אמריו עצומים ונחמדים, קלים וגבוהים, כלם אהובים, כלם ברורים, אף חכמתו וידיעותיו עמדו לו כאשר נראה למטה:

בשנת תקכ“ה קם והתעודד איש גבור החיל הזה ויוציא לאור את ספרו, אשר קרא שמו בישראל לבנון, וכנה את חלקו הראשון גן נעול. בו דבר נכבדות על מקצת שמות הנרדפים, הם המה השמות הנבדלים במכתב ומבטא, אמנם כמעט יורו על מובן אחד, ויתר ויחקור למצוא גם את הנבדל הדק במובנם למחלקותם, וידבר נכבדות עליהם בהשכל ודעת, ויעד על דבריו עדים נאמנים מתנ”ך ומדברי חז"ל ומפרשיהם, והדברים עמוקים מאד:

בעת ההיא (שנת תקב"ה) עמד המנוח הנכבד ז“ל בעיר אמשטרדם בבית הגביר ר' בנימין ב"ר פייטל, ויהי לו למזכיר כותב בספרי המסחר, וירץ את אגרותיו, ויהי שכרו ככבוד האיש וככבוד עבודתו. וגם מבלעדי זאת ברך ה' אותו בכל אשר פנה וישמח בחלקו – וטוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. וכאשר הדפיס החלק הראשון מספרו לבנון, פתח ידו ולא חמל על כספו, ויחלק בעיר אמשטרדם את הספרים לחכמים האוהבים לה”ק, חנם אין כסף. וגם העשירים הנכבדים אשר בעיר שמו לו כבוד, ויקחו מידו את המנחה אשר הביא להם. החלק הראשון הזה התפשט ענינו ובא בארצות, וישמחו בו חכמי ישראל, אשר לא ידעו קרוא בספרי לשונות העמים, מאד מאד. וכאשר מצאו במובן השרשים לדעת המחבר קשר הענינים והמשך המליצה בכמה מקראי קדש, אשר היו מלפנים סתומים וחתומים בעיניהם, ותנח נפשם וירוח להם. בעת ההיא החל שם המחבר להתודע ביהודה ויגדל בישראל מאד, לאמר: מצאה המליצה העברית גואל נאמן לה:

לתקופה השנה הזאת (שנת תקכ"ו) הוציא לאור חלק שני מספרו לבנון. בחלק הראשון דבר על עניני השכל וכחותיו, וכחי כחותיו ותוצאותיהם למיניהם כפי ערך ויחס המשיג והמושג; ויכתוב בספר חק ודבר מלת חכמה ויצב לה גדר בל תמוט, ויבאר את עניניה ברחבה. והמליצה נעימה, ומרוצתה כנחל יצהיר בין ערוגות שושנים יזלו מימיו, ויקרא את שם החלק הזה גן נעול. בחלק השני (אשר גם אותו קרא בשם גן נעול, בלתי לפתיחה אשר שם לפניו קרא בשם מבוא הגן) באר כל כתובי תנ“ך אשר נמצא שמה אחת מלשונות חכמה לפי בניניהם גזרותיהם וכנוייהם. וגם בספר הזה הראה את ידו החזקה בחכמת התורה ותורת הנפש המשכלת. הוא העמיק מאד בענין תהלוכות הנפש והשתנות טעמה, כפי מזג הענינים הרצים ושבים מחוצה לנפש, האיר לנו אור ויופע לנו בכמה מקראי קדש ומאמרי חז”ל, והיו לנו כצפיחית בדבש. וכאשר הצליח ה' בידו, לבנות את כל יסודותיו על המושכלות הראשונים, משפטי ותולדות חקי ההגיון ומהלך השכל, אשר לא יתיצב לפניהם כל מכחים וכל עונה עזות, ומבטח עוז שם לדבריו ממקראי קדש, אשר יתנו עדיהם עליו ויצדיקום, וישאו לו שלום כל בני ישראל היושבים במדינות שונות, וישתחוו לפני הדרת כבודו מרחוק, כאשר נשאו את שמו על שפתם:

ויהיה כאשר הוציא המחבר כסף רב בהוצאות הדפוס על שני החלקים האלה, לא אמר עוד לחלק גם את ספרו השני מתנת חנם כאשר עשה בראשונה, זולתי למכרם אל אוהבי חכמה; אכן – גם ששית הכסף אשר הוציא לא הושב למחבר, כי אמר העם: נבחר כסף מחכמה וזהב מתבונה. אהה! כמקרה זה יקרה לכל בעלי חכמה בעמנו, עת יחסר להם נכסם אחרים להחיות את נפשם! – ויהי מקץ שנתים ימים אחרי כן, כאשר באו דבריו בארץ איטאליא ופולין, אז שלחו רץ לקראת רץ להביא אליהם את ספרי המחבר. ומדי לכתם ובואם פעם אחת תמו נמכרו, ולא נמצאו כי אם מעט מזעיר:

כל עת שבת המנוח הנכבד באמסטרדם יצא ובא בבית חכמי ישראל אשר לקהל ספרדים ואשכנזים ובבית הגבירים, וימצא חן בעיניהם. וידע כל העם כי ירא ואוהב הוא את ה' בכל לבבו ואת מצותיו הוא שומר, ובכל מקום ועת אשר התאספו יחד נכבדי העיר, התחננו לו ויקראו לאמר: כבדנו נא, בוא ושבה אתנו למען נתעלס בחברתך, הטף אלינו אמרי פיך ונשכיל. וזה לכם האות והמופת הגדול על צדקתו ויראתו השלמה, כי רבים מאנשי חברתו אשר ראו פניו יום יום, ולבם לא נכון באמונת ישראל, ויפסחו על שתי הסעיפים, ויטו השמאל, ידע הוא לפתותם במתק לשונו ובמליצתו הנשגבה עד השיבו אותם מצלמות להתלונן בצל שדי:

אחרי הדברים האלה ימים לא כביר הלך מאמשטרדם לעיר מולדתו האמבורג במצות אביו עליו, ויתחבר שמה עם סוחרי העיר, ויברך ה' את מעשיו. אז אמר לעשות לו בית ולקחת לו אשה, וכן עשה. ויתחתן את עלמה אחת טובה ויפיפיה ויראת אלהים, מ' שרה בת המנוח ר' מענדל פאלאק [גאקיש] ז“ל, חתן הגביר ר' אליהו שייער ז”ל, ממשפחה רמה וידועה בישראל, ויולדו לו ממנה בנים ובנות. ויחי בהאמבורג ארבע או חמש שנים בשלום והשקט. ויהי לו היום למלאכה מחית ביתו, והלילה להבין ולחקור בתורתנו הקדושה ובדברי חכמים וחידותם. בעת ההיא דרש וחקר וכתב ספרים רבים, ורובם הוציא אחר זה אחד לאחד לאורה:

בשנת תקל“ד קראהו הגביר ר' יוסף ב"ר פייטל ז”ל, לבוא אליו ברלינה להיות לפניו בבית המסחר אשר לו ולעשות את מעשהו, ויעד לו שכר כפי הראוי למחית ביתו. ויואל המנוח הנכבד ז“ל, וילך לעיר הזאת המלאה חכמים ומשכילים בכל מדע. שם מצא את עטרת תפארת ישראל, ר' משה בן מנחם זצ”ל, ותהי אהבתם נפלאה מאד:

בשנת תקל“ה הוציא לאור באורו על מסכת אבות, ויקרא את שמו יין לבנון. ורבים מבני ישראל, כיושבי ברלין וכיושבי ערים אחרות, קדמו פניו וימהרו לקראתו ויבטיחוהו בכתב ידם לקחת ממנו הספר הזה במחיר אשר יושת עליהם ממנו, ויחזיקו על ידו הרבנים הגדולים אשר בישראל בהסכמותיהם להעיד על יראתו וצדקתו ועל עוצם חכמתו בחקירת התורה והמליצה העברית. בספר הזה הראה נפלאות בביאור מאמרי בעלי אבות ותוכחת מוסרם, וירד לעומק מחשבתם ע”י זך רעיוניו ורוב מדעיו כמורה ובשרשי הלשון:

בשנת תקל“ז הוציא לאור ספר חוכמתא רבתא דשלמה מלכא, אשר העתיק מלשון צרפת ללשוננו, ויבארהו באר היטב, ויקרא שם באורו רוח חן. וגם הספר הזה נתן אל המתנדבים בעם, אשר שלחו את ידם בחתימת שמותם לקחתו במחיר קצוב. כל רואה ומבין לשון העתקתו יגיד: אלה הדברים נכתבו אלפים שנה טרם הולד המחבר, כי לשונו לשון עבר האמתית. הספר הזה כולל משלי מוּסר ותוכחת מישרים, ודברי שבח ליוצר כל ב”ה. ובבאורו הוסיף המחבר אמרי לקח ודעת לבאר תעלומות שרשי לשון המקרא, וידבר נכבדות על מעשי ה' ונפלאותיו בארץ חם, ועל בקיעת הים וכו', לך וקרא את הדברים מעל הספר ותשבע נועם:

בעת ההיא והגביר ר' יוסף ב"ר פייטל הנ"ל בא בימים, וירא מנוחה כי טוב, ויחדל מסחור עוד, וישבות ממלאכתו ויבחר בחיים שלוים ושאננים, ויעזוב את המנוח הנכבד, וילך וישב לביתו. – אז החלו ימי עוני ומחסור להחכם הצדיק הזה, כי גם שכר גם עבודה לא היה לו עוד. אהה! מדוע גורל הצדיקים עוני, חבל חכמים דאגה ויגון! – הצדיק הזה היה יודע מאד גודל ערכו ויקר תפארתו, לכן כסתהו כלימה ולא יכול לגלות מחסורו לבני אדם, או להוריד כבודו לאחוז באחת מעבודות הפחותות למלאות נפשו כי ירעב; גם כח ומקום לא היה לו להיות פועל עובד, כי כל עצמו כבר הורגל לשבת באהל חכמה ותורה, לדרוש ולחקור. ובכל צרותיו ומרודו לא התלונן על פגעו ומקרהו, רק בכה בכל עוז על אלהיו, אשר בו ובתורתו האמן בכל לבבו. מחסורו ותמרורו לא נגלה לעין איש, כי אך בסתר העלים את צרותיו, ומי יודע אם אחת לשבוע היו מאכלים מבושלים בביתו? אכן הבגדים הכתנות והצעיפים אשר עליו ועל אשתו ועל בניו ובנותיו בלכתם לרחוב העיר, כלו אמר כבוד, ותואר מלבושיהם כתאר פניהם:

אך בפעם הזאת מהר שלח לו אלהים ישע ועזרה, כי נתן בלב נדיבים רבים, אוהבי תורה חכמה ומוסר, ויבקשו את פני המליץ הנכבד ז"ל לקרוא לפניהם מעל ספר תורת משה שתים ושלש פעמים בשבוע, מקרא מפורש מפיו ושים שכל, ונלוה אליהם כל בחורי חמד ונטעי שעשועים. ובזה החזיקו אותו ואת בני ביתו בכבוד, כי התעשת להם ויעש כרצונם, וירוח לו:

אז אמר להוציא לאור מדרש מלים בלשוננו הקדושה, והוא באור שרשי הלשון וגדריהם, יסודותיהם הוצאותיהם ומובניהם, ראשונים שניים ושלישים. אמנם מאשר המלאכה רבה וכבדה, והזמן והכסף הנצרך לה עצום מאד מאד על כן שב ממחשבתו, ולא יזם בה עוד, בלתי התאמץ במועדו, לקרוא ולפרש כתובי התורה באזני הנאספים אליו:

והנה כאשר החל המנוח הנכבד ז“ל לבאר את המקרא ומליצותיה ע”פ חקי השכל, ויהי העם נדון, כלם העידו והגידו, שנפשו נפש חוקרה ונשגבה מאד, גם את אחותו המליצה תואמים יולד. אכן התלוננו ורבו עליו בדברים אשר חדש במעשה בראשית. יש אשר אמרו: שגה האיש בחכמת המבע, דרכה נסתרה ממנו, על כן דבר עליה כזבים. אל בופאן ואל באנעט ואל שאר חכמי הטבע ואל אשר הביאו בספריהם לא הביט. והוא אמר: גם אני התבוננתי אל מהלך הטבע ודרך זאת כחותיה אל הפועל, ועל דברת בני אדם לא אחוש, מבן ניקאמאכוס עד לוואאזיע, כלם מחומר קורצו כמוני, רוח היא באנוש, וה' האיר עיני בתורתו. והנה כל איש אשר ידע את נפש הנכבד הזה, וירא לכתו שבתו וקומו ובן לרעו מקרוב ומרחוק, יענה בו צדקתו, כי בלבב שלם ולא בנפש רמיה ירא ואהב את ה' ותורתו, על כן בהקבץ רעיונותיו יחד, ויעלוהו עשתנותיו בלבת אש השמימה, ויהי כאשר חזק עליו כח דמיונו, אז ינובב מליצות נשגבות, יגיד עצומות. – והאמין בה' מידו כי נתנו לו. – מנעוריו לא פנה ביחוד אל אחת מחכמות חיצונות, כי אם בתורת ה' לבדה. ובמליצות לה"ק היה חפצו, ואליה שם לבו ועיניו כל הימים. וגם כי הגדיל ויקרא בלשונות העמים ובספריהם, לא ללמוד ולגלות נסתרות עשה זאת, אך אמר להציל את נפשו מן הבטלה ולהתענג את הימים כי ארכו לו. לכל החכמות אשר קרא בספרי העמים אמר שהמה רב עמל ואון ושטי כזב, אך בתורתנו לבד בחרה נפשו, באמרו: היא אם כל החכמות כלהן. על כן ידיו לא היו אסורות כאשר חקר באחד המקומות בתורה, במעשה בראשית, כמו בחקות השמים והארץ בהבראם, בשטף מי המבול וכדומה. וכאשר הנחהו דרכו אל אחת מחכמות הטבע, לא שאל את פי רבבות החכמים אשר היו מלפניו. אמנם בחר לו לבדו את הדרך הישר בעיניו, ויתהלך בה לארכה ולרחבה, ויעש לעיניו את הבריאה.

בשנת תקל“ח בשר החכם ר' משה בן מנחם ז”ל בקהל עדת ישראל להוציא לאורה חמשה חומשי תורה עם תרגום אשכנזי שלו, ועם באור ותיקון סופרים, וכן עשה. בספר בראשית ושמות החזיק על ידו המדקדק הנודע לשם ולתפארת בישראל מוהר“ר שלמה מדובנא שיחי', לפתר לנו המתורגם ע”פ התרגום, ויגד לנו הטעם מדוע ככה תרגם המתרגם, ויתקנהו בתיקון סופרים, אכן מספר שמות והלאה הרחיק מהר“ש הנ”ל את נפשו מעבודה זו, ויחדל מפזור עוד לרמבמ“ן ז”ל, אז קרא המתרגם להמנוח הנכבד מ. הירץ ז“ל, לאמר: עזרני נא! וישמע בקולו וירץ כגבור לקראתו ויבאר לפניו את חלק תורת משה, ויקרא³. וכבר העידו גדולי התורה אשר לא נעלם מהם כל מחבא וסתר בסדר קדשים, על המנוח ועל באורו לספר ויקרא, כי פלא הוא מעשה ידי אמן. וע”פ הרוב הוכיח בכח שרשי המלות ודתי המליצה, דינים רבים ותולדות תולדותיהם, אשר העלו חכמי המשנה והתלמוד בפלפולם העצום, וברוח ה' אשר עליהם. ויוסיף המבאר לשמוח בזה, ואמר: כל התורה שבעל פה כבר נכללה בתורת משה, וכל מבין בהוראות שרשי הלשון יקראוה מעליה.

עד כה צדיק באמונתו חיה השקט ושאנן באהלו אהל תורה וחכמה, תורתו שעשועיו יום יום, והתענג באלהיו, אשר שוה לנגדו תמיד בכל רגע. מפרי פי תבונתו אכל, אם אמנם לא לשובע ומותר, בכל זאת טוב מעט לצדיק, וטוב ארוחת ירק ושלוה בו; כי שלום היה לו עם כל אדם, כלם כבדוהו וינשאוהו, כאשר יאתה לחכם צדיק וישר כמוהו. – אמנם משנת תקמ"ח והלאה, המה ימי זקנתו ושיבתו, רעים היו ימי חלדו, צרות ומצוקות רבות עברו על ראשו, הוצאות ביתו התרבו, ופרנסתו הלכה ומתמעטת, הציקוהו עוני ומחסור, רבו אנחותיו ולבו דוי! – וימיו ימי הרעה החלו באש קנאה וריב, אשר התלהב בין איזה חכמי תורה מילידי מדינת פולין, ויסבו עליו הרובים לתת שמצה בשמו הטוב; וגם אותם בעצמם אשר לפנים לעין כל שבחוהו וירוממוהו בהסכמותיהם על ספריו, נהפכו לאויבים לו, ותחת תהלה שמו תהלה, וכבודו המירו בקלון. (ימחול להם אב הרחמים שופט צדק! כי גם המריבים וגם האיש אשר לו הריב כלם צדיקים, אך תעו ברואה, שגו פליליה, וכבר מחלו איש על שגגת רעהו, ורבם מהרודפים כמו הנרדף שוכנים עתה בצל שדי ומתלוננים בסתר עליון). ומעשה שהיה כך היה:

בשנת תקמ“א נתן ה' רחמים בלב הקיסר החכם והצדיק יאזעף השני, (נפשו צרורה בצרור חיי עד), ויחמול על בני ישראל הגרים בארצותיו, ויגל מהם חרפתם, והקל מעליהם עולם הקשה אשר סבלו המרודים האלה במלכות הזאת תחת ממשלת אבותיו, והנחה עשה למסים הגדולים אשר הכבידו עליהם, ודבר המלכות יצא מלפניו ופתשגן כתב הדת נתן בכל מדינות עסטרייך, להיות היהודים חפשים כשאר תושבי ארץ, לבנות בתים, לקנות שדות וכרמים ולעבדם, ולרעות צאן ומקנה, ולעשות בכל מלאכת עבודה ובכל מלאכת מחשבת כפי אשר תשיג ידם בהם, למען יחיו איש איש באמונתו ביגיע כפיו. ויהי כטוב לב המושל על עם ישראל חשב ג”כ להפקידם על משמרת פקודות הגבוהות בערים ובמדינות ובצבא, אם ידע ויש בם אנשי חיל ונבוני דבר. אך בהיות כי עד הנה עוד מחסור לישראל בלמד ודעת תפקידים כאלה, כי לא נסו בהם, לזאת השכיל הקיסר ז"ל לתקן ולהיטב בתי החינוך לבני ישראל, ויצו להכין ולבנות בתי תלמוד בכל מחוז ופלך, והמה יעמדו תחת השגחת פקידים מיוחדים, ובם ילמדו ילדי העברים אמונת ישראל כחקם ודתם, ויוסיפו לקח גם בשפת המדינה ללמדה על נכון בכלליה ודקדוקיה, ודרכי הכתיבה והחשבון, וידיעת הארץ וספרי הקורות ודברי הימים, עם שאר הידיעות המיקרות נפש יודעיהן, לקרבו פני נדיבים, ולפני מלכים יתיצב:

ויהי בצאת הפקודה הזאת מלפני הקיסר, והדת נתנה בוויען הבירה להכין בתים לנערי בני ישראל ללמדם חכמות ולשונות עמים,וירגנו יהודים רבים באהליהם, וייראו ויאמרו: מי יודע את הרעה אשר תצמח מרוב הטובה הזאת! פן יגרע ח“ו ע”י זה ממשמרת הדת הישראלי אם יוסיף השליט להיטיב אתנו, הלא שכוח נשכח כל תלאות הגלות וכל הרעה אשר הדביקתנו עד הנה, והיינו שמחים. אהה! ואיך נשמח ורחל מבכה על בניה. – והחכמים היראים השלמים אשר בתוכם פחדו וחרדו מלעבור על דת המלך, אשר מחשבתו אך טוב לבני ישראל, וייראו מאוד פן יחרה אף הקיסר בהגיע תלונות ישראל לאזניו, ופן יאמר: אך מרוע לב לא יאבה עם ה' פנות למשמעתו. ויכתבו בעבור זה לחכמי ישראל במדינות אחרות, ויבקשו את פניהם להחזיקם בעצה טובה ונכוחה, כדת מה לעשות? וכן כתבו ראשי היהודים אשר בטריעסט להמנוח מהור“ר הירץ וויזל ז”ל, ושאלו את פיו:

זאת הטה לב המנוח הצדיק הזה לכתוב על ספר דברי אגרת ליושבי עיר הנ“ל, ויקרא את שמם דברי שלום ואמת שם שם להם חק ומשפט, ויראה את הדרך לאחוז ולהחזיק בתורת אלהים ככל חקיה ומשפטיה, ולבלי הנח ידם מלמלאות פקודת הקיסר בכל אשר צוה אליהם בתורת אדם. והוסיף לבאר לברר וללבן מהות ונדרי תורת אלהים ותורת אדם, ותכלית וחובת שניהם. והמכתב הזה כלו נעים אף יפה, לשונו נחל שוטף, מחשבותיו עמוקות, ומערכת מליצותיו כמוהר פני שחק בליל יאיר הסהר. ויט ר' הירץ ז”ל את לבב היהודים לשמוע אל מצות אדונם הקיסר, ויהס אותם מכל החרדה אשר חרדו, וינחם את רוחם בדבריו, דברי שלום ואמת:

אז עלה עשן באף שלשה או ארבעה מגדולי התורניים אשר בימים ההם ויכתבו עליו שטנה ומרורות, ויתנוהו לאיש בליעל, אשר יחפוץ ויתאמץ למהר שכחת התלמוד והפוסקים והפלפולים, יען כי כתב במועצות ודעת, שראוי לחנך את הבנים על סדר נאה, וללמד עודם רכים מקרא ודקדוק לשון עבר, ולשון המדינה ודקדוקה, ואחרי כן משנה, ואחרי כן כשיגיעו לשנת י“ג ומעלה גמרא ופוסקים וכהנה, וזה מתנגד לדרכי הלמוד הנהוג עד הנה. והדבר אשר החרה אפם עליו ביותר הוא אשר דבר בבאור המאמר: כל ת”ח שאין בו דעה וכו'. (ובאמת הפריז המנוח על מדותיו, כדרכו לרוב בעת התלקח להב עשתנותיו באחד הענינים, והוא תפש מחשבה אחת, אז נדמה לו כאלו רוח ה' דבר בו, והרדיף סברתו עד קצה האחרון בלי מעצור, ושגיאות מי יבין?). והנה כי הרבו לגעת בכבודו בקללות חרופים וגדופים אף הוא לא שם ידו למו פיו, וילחם נגד מתקוממיו ויקלעם באמרי פיו העצומים החדים והשנונים, ויכתב מכתב שני מדברי שלום ואמת, פעם הצטדק ופעם הוכיחם על פניהם. ארבעה מכתבים כתב בענין הזה. ויהי הוא הרבה לכתוב והמה הוסיפו לשפוך עליו בוז וקלון. ותהי מריבה וצעקה גדולה במחנה חכמי ישראל, עד קמו חכמי איטאליא הגאונים ויתעשתו לו, וישפטו עם אחיהם הרבנים המתנגדים על אודות הדבר הזה, והראו להם צדקת הנרדף, וכי לחנם שמו אותו למטרה לחשבהו לאיש בליעל, ולבבו לא כן ידמה, כי הוא תמים עם אלהיו. עד כבתה לאט לאט אש המדון, ותשקוט המריבה ויהי שלום בישראל:

בשנת תקמ“ג יצאה לאור בעיר קעניגסבערג במדינת פרייסען מגלה אחת קטנה, ושמה נחל הבשור. בה הודיעה חברת חכמים אוהבי ודורשי לשון עבר, את אשר יזמה לעשות, להוציא לאור מדי חדש בחדשו מחברת ממכתבי לה”ק, כוללים שירים ומליצות ומאמרים יקרים בחכמה ומדע, תולדות גדולי ישראל וכהנה, להודיע לבני ישראל אשר לא ידעו קרוא בספרי לשונות עמים, וקראו מכתביהם בשם המאסף, לאמר: מאספים אנחנו יחד את כל הבא לידינו מן חכמי המליצה ויודעי תורה וחכמה. והמה שחרו את פני המנוח הנכבד ז"ל, להחזיק ידיהם בפרי תבונתו, ומכתבי מליצתו אשר לא באו עוד לאור היום. ויעתר להם וימלא משאלותם, ויכתוב וישלח להם מכתבים רבים ושונים, כלם יקרים, כלם נשגבים, מלאים נגה ומפיקים רצון בדעת שיר ומליצה:

מה נכבד מאמר אחד, נקרא חקור דין, להמנוח הנ"ל. בו גלה עמוקות וידבר נכבדות על ענין שכר ועונש לנפש אחר מות האדם. במאמר הזה הביא דעות חכמי התלמוד ודעות החכמים הקדמונים והאחרונים בנגלה ונסתר, ויקרבם בשכל דק יחד, אחד אל אחד, לדבק הנפרדים ולקבץ הנפזרים, והאיר לנו במחשכים:

בשנת תקמ“ח הוציא לאור המחברת היקרה עד מאד, ושמה מוסר השכל והוא ספר המדות. בה שפתותיו כמלאך ה' צבאות דוברות, ונובעות יראה חכמה ומוסר, וכל אמריו כלם מן השכל, מדתי ההגיון ומחקות הנפש המשכלת, והעיד עליהם עדים נאמנים מתורה שבכתב ושבע”פ, ומספרי הקדמונים האחרונים. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, ישמעום ישרים וישמחו, וידומו המכחישים, אויבי מוסר עפר ילחכו, כי שפתי צדיק ידעו רצון, ותוכחותיו יורדו חדרי לב:

וגם שירים רבים שר המנוח המשורר הגדול ז“ל לעתים שומת על ענינים שונים, ורבים מהם נדפסו ובאו לאור. ונעלה על כלמו השיר עודך חי במרומים וכו' אשר שר לכבוד נשמת הדרת יקר הדוכס לעאפאלד פרינץ מברוינשווייג וואלפענביטטעל ז”ל, בשנת תקמ"ה (ונמצא במאסף לשנה הזאת), עת פרצו מי נהר האדר על הארץ, וישטפו בתים וכפרים אדם ובהמה, וישם בן המלך הזה נפשו בכפו וילך אצל עיר פ"פ דאדר באני שיט אל זרם שטף מים רבים להציל נפשות הנטבעים, ושם מצא הוא עצמו את מותו מות ישרים, כי עברו הגלים על האני שיט וצלל במים אדירים. אז דרכה עז נפש המשורר והמליץ הגדול, וישר שיר נהי כלו מחמדים, אין ערוך אליו במחשבות עמוקות מהשארת הנפש וגמול הצדיקים בבא, וכל חרוזיו מתוקים כדבש ונופת צופים. – אמנם חותם אחד הוחק על כל דברי שיריו, מליצותם קלות ונעימות, משולבות ואחוזות אשה באחותה, בלי לחץ ודחק, ועשתנותיו נשגבות, נקיות וטהורות כטוהר השמים.

בהיותו קרוב לששים שנה החל רוח ה' לפעמו, אז ישיר שירי תפארת, בהם התנשא ממעל לנפשו, כי גאה גאה במלאכה הזאת מכל אשר לפניה. וידבר על רדת בני יעקב מצרימה, ואיך ענו אותם בני חם, ויתנו עליהם עבודה קשה, ומלדת גואלם הגדול, משה אדון הנביאים, ומנפלאות אשר נעשו לו עת הושלך בים סוף, ואיך גדל והצליח, והתודע לו מראה אלהים בסנה, וכל מעשה תקפו וגבורתו אשר עשה לעיני, ישראל במצרים בסיני ובמדבר, והנחיל למו תורת אמת, וכהנה. כל איש אשר חננו אלהים לב להשכיל ולהרגיש, וחיך לטעום מטעמי המליצה, יתן עדו ויצדק, כי יקר וכי רב הוא ערך שירי תפארת האלה, ותפארת עולם ישארו לכבוד שם המליץ המנוח הגדול הזה.

משירי תפארת האלה הוציא המחבר חמשה חלקים בחייו, והחלק הששי נדפס לאחר מותו. וימים רבים עברו בין הוצאת החלק הרביעי לחמישי, יען כי קצרה יד המשורר להוציאם מכספו כי אזל מכליו. עד קם והתעודד הנגיד המהולל והחכם ר' ראובן גומפערץ שיחי' (פרנס ומנהיג בקהלת ברלין) והתנדב לתת סך מסויים להדפסת חלק החמישי, ולקחת מכסף הכנסה להוצאת החלק הששי, ואחרי כן יותן כל כסף ההכנסה לטובת המשורר. כן חשב הנדיב המטיב, אך לא עלתה לו מחשבתו, כי הכסף אזל במחברת החמישי, ועד הששי לא בא. –

שירי תפארת האלה נעתקו ללשון אשכנז מבן המנוח הנכבד ז“ל, איש משכיל ויקר רוח ר' מנחם יצ”ו, וגם נדפסו. ראו עמים ויהללו אותם, וישתוממו על רוממות עשתנות המשורר, על כח דמיונו אשר עלה כלבת אש אוכלת, ועל יראה אלהי אמת הנשקפה על פני כל אמריו, ויתנו כבוד לשמו, ויאמרו עליו: איש קדוש הוא זה המדבר אלינו.

אלה דברי החכמה והשירים והמוסר אשר נבעו מלב איש צדיק תמים, חכם נבון ומליץ הגדול ר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל, מבלעדי מכתבי חכמתו הנמצאים בכתיבת יד ביד יורשיו. עד עולם חקוק יהיה זכרונו בלב כל שוחרי לשוננו הקדושה והמסולאה, ובלבות כל אוהבי חכמה ויראה האמתית. וגם המעטים אשר התלוננו עליו בחייו, יחד כלם יגידו עליו צדקתו וחכמתו, וכי הוא היה אחד מגדולי ישראל אשר בימיו, ויקר יהיה גם בדורות הבאים אחריו. הוא היה אוהב אלהים ותורתו מכל מעמקי לבו, ולא היה לו בעולם הזה שמחה גדולה משמחת דבר אלהים ותורתו, אך בה היה חשקו וכל מגמת פניו, גם הון ועושר בוז יבוז למו, גאון ושררה לא חפץ, אך תורה ויראת ה' היתה אוצרו.

מנעוריו מעת שבת אביו בקאפענהאגען התנהג הוא ז“ל בעניני בהכ”נ במנהג אחינו הספרדים, וגם אוה לבחור לו מבטאם בלה“ק בתפלתו לאל ב”ה. אך בכל זאת חס מאד על כבוד הבריות, ובהיותו בברלין לא הרחיק את נפשו ממנהג העיר הזאת, כי אמר: פן אתראה חלילה כלועג להם, וכמתגאה לאמר: חכמתי יותר מכם. וזה דרכו תמיד, כל עוד הוסיף להשכיל ולחכום כן השפיל את רוחו. גם בגדיו ומלבושיו היו כבגדי אחד האדם, ולא נודע בהם גדלו ומעלת תורתו וחכמתו.

בכל התלאות אשר עברו עליו לא התלונן על קשי יומו, אכן בטח בה' כבן נשען על אהבת אבותיו, ויהי כי חזק עליו העצב וישב ודרש בספרים הקדומים וישמח בהם, ורוח לו. וכאשר מצא באור נכון על אחד מכתובי המקרא, או מאמר אחד ממאמרי חז“ל אשר העמיק לדעת סודו, אז בשמחתו לא התערב זר, ויבז להון ועושר משחק לו, ויאמר מאת ה' היתה לי זאת, נפלאות לא תעשינה ידי אדם. בלתי בשנת תקמ”ה כאשר מתה עליו אשתו ז"ל אשת נעוריו אשר נפשו קשורה בנפשה, ויפלו פניו מאד, וילך שחוח ודומם ימים רבים, בסוד עליזים לא בא, ממנחמים התרחק, ותשתפך נפשו בתיק יגון ובכי, עד אשר נתן לו ה' מרפא בלבו ושקוי לעצמותיו, וירחץ את בשרו בדמעותיו וישב אל ה' ויקדשהו:

בשמונה ושבעים שנה לחיי הצדיק הזה ויקרבו ימי נפתלי למות, וה' אמר לו: רב לך שבת בעמק הבכה, רבת שבעה נפשך היגון והתמרורים בחיי שפל, עלה אלי השמימה וקצור ברנה פרי צדקותיך אשר שם בעמל ובדמעה זרעת, בוא הנה ותשבע בנעימות נצח. אך למען הראות ליושבי חלד, כי יש גמול לפועלי צדק ורב טוב צפון להם בחיי עד, לכן עודך עלי ארץ אראך בישע אלהים, מכוס ישועות תטעם גם שמה ברגעי חייך האחרונים, עד תבא למשכן אלוה ותתענג בנעימות נצח. ויהי בשנת תקס“ד כאשר השיא אחת מבנותיו לאיש חמודות ה”ה החכם הרופא מאיר בהאמבורג, וילך הוא ובניו ובנותיו עמו לעיר הזאת לשמוח ביום חתונת בתו ושמחת לבה, ויחרדו נכבדי הקריה לקראתו, ויקבלוהו בשמחה ובכבוד גדול. ויפגעו בו לאמר: שבה אתנו, היה לנו לאב ולכהן והיטבנו לך, ויחזיקו גם חתנו ובתו בכנף בגדו לאמר, אל תעזוב אותנו, ויעתר להם ויואל לשבת בהאמבורג. גם בטרם נסע מברלין, רבים מאוהבי חכמה אשר ידעו יקר ערך איש הגדול הזה באו לביתו לבקרו ולראות פניו עוד הפעם, כי ידעו כי לא ישוב אליהם עוד. וירע להם מאד על הפרד צדיק וחכם זה מבין חומות קריתם, אך לא יכלו עוד השיבו ממחשבתו, ויחבקוהו וינשקוהו באחרונה, ודמעותיהם על לחייהם. – ויחי ר' הירץ וויזל ז“ל בהאמבורג. כשבעה ושמונה ירחים בהשקט ומנוחה, ולא חסר לו מאומה. אך אלהים צוה עליו לעלות השמימה, להביאו בסוד חכמים ונבונים הבאים לחזות בנועם פני אלוה ולהשתחוות לפניו בהדרת קדשו. ויהי בעשרים ושנים לחודש אדר שני תקס”ה, ויגוע וימת הצדיק אחרי מעט ימי חולי, ותשב נפשו אל צור חצבה להסתופף במחסה וצל עליון. ויקברוהו אנשי האמבורג בכבוד גדול, ויספדו עליו: הוי אדון הוי הודו! זכרו לברכה ולתפארת עולם!

• ערן גרף
• גלי סנדיק
• צחה וקנין-כרמל