מחברת חמישית ובה שלשה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל

---

השיר הארבעה עשר

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אִם אֵל רַב חֶסֶד מִמְּעוֹנוֹ יוֹפִיעַ,

יִפְתַּח יָדוֹ, רָצוֹן כָּל חַי יַשְׂבִּיעַ,

עִצָּבוֹן לֹא יֵדְעוּ, טוֹב לֹא יַחְסוֹרוּ

לוּ אִישׁ וָאִישׁ בַּר לֵב וּנְקִי כַפָּיִם,

מֵאֵין עָמָל מֵאֵין זֵעַת אַפָּיִם

יֹאכְלוּ לַחְמָם, לֹא יִזְרְעוּ לֹא יִקְצוֹרוּ.

כִּי מִי שָׂם עַל צַוַּאר אָדָם מַעֲמָסָה,

פָּקַד עָלָיו מַחְסוֹר, שָׂמוֹ קַלָּסָה,

מִי שְׁלָחוֹ הַשָּׂדֶה לַקּוֹר לַחֹרֶב,

הֲיַד יְיָ אֶת כָּל זֹאת עָשָׂתָה?

הֲלֹא בַגַּן עֵדֶן אוֹתוֹ הֶחֱיָתָה,

הַמְבַכֵּר אֶת פִּרְיוֹ קַיִץ וָחֹרֶף

אַךְ עֲוֹן הָאָדָם הִשְׁחִית נָוֵהוּ,

יַעַן לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוַת עוֹשֵׂהוּ,

אֵרֵד אֶת אַדְמָתוֹ, נִרְאֶה הַנָּגַע,

עוֹד עֵת רַב לָעֵדֶן תֵּבֶל דָּמָתָה,

עַד בּוֹא מַבּוּל מַיִם, אֲזַי נִשְׁחָתָה,

וַתְּהִי כָאֵם אֶל כָּל מִקְרֶה וָפֶגַע.

לָכֵן לֹא יָדַע רָע לֹא יֵדַע חֹסֶר,

כִּי אִם חָטְאוּ אָבוֹת, אִם אָכְלוּ בֹּסֶר,

הַלְבַעֲבוּר זֶה שִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה?

רָשׁוּ הַכְּפִירִים, לַטֶּרֶף יִשְׁאָגוּ,

וּתְמִימִים מִיוֹם רָעָה לֹא יִדְאָגוּ

מִצוּק תֵּבֵל עֵינֵיהֶם בַּל תִּכְהֶינָה.

עוֹזְבֵי אֵל אִם אֶרֶץ טוֹבָה יִמְצָאוּ,

אֲלֻמּוֹת אֵל הַגֹּרֶן לֹא יִשָּׂאוּ,

מֵעֹצֶר שָׁמַיִם, מִפַּחַד חָרֶב.

אַךְ עֲדַת צַדִּיקִים יוֹם יוֹם שִׁעֲשָׁעוּ,

בִּמְקוֹם צִיָּה לֹא בוֹ זֶרַע זָרָעוּ,

בֹּקֶר שָׂבְעוּ לֶחֶם וּבָשָׂר עָרֶב.

צוּרִי! כַּאֲשֶׁר נִפְלְאוֹתֶיךָ הִרְבֵּיתָ,

לִשְׁפּוֹט אֶת צָרֶיךָ לָנוּ הֶרְאֵיתָ,

כִּי כָּל מִשְׁעַן לַחְמָם זָרִים חִבֵּלוּ,

מֵאָז לֹא יָרַד בָּרָד עַל מִצְרָיִם,

מֵאָז לֹא בָא בָּהּ בַּעַל הַכְּנָפַיִם,

וּבְיוֹם מִשְׁפָּט הֵמָּה אֶת כֹּל שִׁכֵּלוֹ.

וּלְעֻמַּת רָעוֹת, זֵדִים בָּם הִצְמַתָּ,

בֵּין אֵלִים וּבֵין סִינַי אוֹת נָתַתָּ,

כִּי אֶת עַם אָהַבְתָּ כָּבוֹד עִטַּרְתָּ.

כִּי שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר לָהֶם עָרַכְתָּ,

דַּלְתֵי שָׁמַיִם מִמַּעַל פָּתַחְתָּ,

וּדְגַן שָׁמַיִם, אֶת הַמָּן הִמְטַרְתָּ.

לֶחֶם אַבִּירִים הוּא וּמְלוֹא כַף נָחַת,

לֹא יָרַד מֵאָז עַל אָרֶץ מִתָּחַת,

לֹא רָאוּהוּ כָּל שֹׁוכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר.

בּוֹ הִתְעַדְּנוּ יוֹם יוֹם מִבְּלִי עַצָּבֶת,

רַב מִמִּתְעַדְּנִים עַל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת,

וּבְכֹחוֹ הִשְׂבִּיעַ בִּמְלֹא הָעֹמֶר.

עוֹד זֹאת עָשִׂיתָ, עָרֹב רַב קִבַּצְתָּ,

יוֹשְׁבֵי עָרֵי צָרֶיךָ בָּם מָחַצְתָּ,

לֹא מָחֲצוּ זֶה אֶת זֶה, אֵין שׁוֹד אֵין שָׁבֶר.

אַף כֵּן כָּל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע רַגְלָיִם,

צוֹנֶה גַּם אֲלָפִים בִּשְׂדֵה מִצְרָיִם,

מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ, מֵתוּ בַּדָּבֶר.

וּלְעֻמַּת חִצֵּי מִשְׁפָּטֶיךָ אֵלֶּה,

עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הִפְלֵאתָ פֶּלֶא.

כִּי מַטְעַמִים טוֹבִים לָהֶם הֵבֵאתָ.

אֶל מָעוֹן אֲרָיוֹת, אֶל אֶרֶץ נֶגֶב

עָלְתָה הַשְּׂלָו מִפְּאַת קֶדֶם וָנֶגֶב,

מִבֵּין עֲצֵי עָבוֹת קֵן לָהּ הוֹרֵיתָ.

מֵאִיִּים הָרְחוֹקִים הַשְּׂלָו עָלָתָה,

וּבְמִדְבַּר סִין אֶת הַמַּחֲנֶה כִּסָּתָה,

אֹכֶל עַל עֶשְׂרִים יוֹם הָעָם אָסָפוּ,

יַעַן שָׁאֲלוּ בָשָׂר, תֵּת זֹאת אִוִּיתָ.

כִּי לוּ יָדְעוּ כִּי לִשְׁחָקִים צִוִּיתָ,

לַמְטִיר מָן, לֶאֱכוֹל בָּשָׂר לֹא שָׁאָפוּ.

מַה נָּקֵל לָךְ הוֹצִיא בַּמִּדְבָּר עֵשֶׂב

לַעֲבוֹדַת אִישׁ, חָצִיר לַשּׁוֹר, לַכֶּשֶׂב,

לֶחֶם לֹא זָרוּעַ מֵרֹאשׁ הוֹצֵאתָ,

אַךְ חָפַצְתָּ הוֹדַע, כִּי אֵין שֶׁבֶר,

גַּם עַל כָּל מוֹצָא פִיךָ יִחְיֶה גֶּבֶר,

כַּאֲשֶׁר עַם רַב זֶה מִמַּנְּךָ הֶחֱיֵיתָ.

וּכְצֵאת קַוִּים מֵאוֹר תֵּבֵל יָאִירוּ,

כֵּן קַוִּים מִנִּפְלְאוֹתֶיךָ יַזְהִירוּ,

רוֹאֵיהֶם יִשְׂמְחוּ בָם, צֶדֶק יִלְמָדוּ,

כִּי לֶחֶם שָׁמַיִם מֵעָל הוֹרַדְתָּ,

וּפִקּוּדֶיךָ עַל לוֹקְטָיו פָּקַדְתָּ,

רַב מִמִּסְעָד לֶחֶם לִבָּם יִסְעָדוּ.

לִשְׁמוֹעַ שִׁירֵי הַכְּסִילִים מֵאַנְתִּי,

תּוֹרָתְךָ אֵל חֶשְׁקִי, בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי.

בָּהּ רַב מִגִּיל יַיִן לִבִּי שָׂמֵחַ.

כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיֵּין הָרֶקַח,

תּוֹרָתְךָ לָמַדְתִּי וָאוֹסֶף לֶקַח,

וּבְאוֹרְךָ רָאֲתָה נַפְשִׁי אוֹר זוֹרֵחַ.

אֵלֶּה עַל הַיַּיִן שִׁירִים יָשִׁירוּ,

אֵלֶּה שִׁירֵי דוֹדִים בַּתֹּף יַזְכִּירוּ,

גַּם מַעֲשֵׂה גִבּוֹרִים הַשִּׁיר יַשְׁמִיעַ.

וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּנָה,

מִי לַיְיָ אֵלַי, יָבוֹאוּ הֵנָּה,

לִשְׁמוֹעַ נִפְלְאוֹת אֵל בַּשִּׁיר אָרִיעַ.

וַיִסְעוּ¹ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִימָה,

וּכְמִסְפַּר שִׁבְטֵי יָהּ בָּאֵילִים עֵינוֹת מָיִם,

וּכְמִסְפַּר זִקְנֵיהֶם שָׁם הַתְּמָרִים צָמָחוּ:

עֵינוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּתְמָרִים שִׁבְעִים מָצָאוּ.

וַַיַחֲנוּ עַל הַמַּיִם, שָׁם מָצְאוּ מַרְגּוֹעַ,

וּמֵאֵילִים כָּל הָעֵדָה יַם סוּף נָסָעוּ,

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי

בִּשְׁנַת צֵאתָם מִבֵּית עֲבָדִים מִמִּצְרָיִם,

אֶל מִדְבַּר סִין בֵּין אֵילִים וּבֵין סִינַי בָּאוּ.

מִן הַבָּצֵק אֲשֶׁר מִמִּצְרַיִם הוֹצִיאוּ,

אָכְלוּ לַחְמָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, לֹא לָשׂבַע,

וּמְעַט צֹאן וּבָקָר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר זָבָחוּ,

אַךְ זֶבַח גָּדוֹל לֹא עָשׂוּ, מַחְסוֹר פָּחָדוּ;

כֹּה מִשְׁפָּטָם חֹדֶשׁ יָמִים, יוֹם יוֹם הִתְעַנּוּ.

בָּאוּ אֵילִימָה שָׂמְחוּ כִּי מָצְאוּ עֵץ פֶּרִי,

כִּי כֵן יִמְצְאוּ בִּמְקוֹמוֹת יָבוֹאוּ, הִתְאַמָּרוּ,

עַל כֵּן כַּאֲשֶׁר אֶל מִדְבַּר סִין הִגִּיעוּ, חָרָדוּ,

מִדְבַּר שָׁמֵם הוּא, אֵין זֶרַע, אֵין עֵץ צוֹמֵחַ,

שָׁם צָעֲקוּ: "מֵאֲשֶׁר יֵלֶד יוֹם מִי יַצִּילֵנוּ?

"כִּי אִם אֶל חֳרָבוֹת כָּאֵלֶּה יוֹלִיכוּנוּ,

גחַלְלֵי רָעָב נִהְיֶה, אֲנַחְנוּ גַּם טַפֵּינוּ.

לַעֲצַת אֵל לֹא חִכּוּ, עַל חַסְדּוֹ לֹא נִשְׁעָנוּ,

לֹא נִרְפָּא מַר רוּחָם, מִמֵּי מָרָה נִרְפָּאוּ,

לֹא אָמְרוּ: רוֹפְאָם יוּכַל כֹּל, אֵלָיו נִתְחַנָּנָה,

יִרְפָּא גַּם הַצִּיָה הַזֹּאת וּלְמִחְיָה תֶּהִי,

כִּי עוֹד לֹא נָכוֹן לִבָּם, מוּסָר לֹא לָקָחוּ,

וּמְקוֹר חַיִּים, תּוֹרַת חָכָם, עַל לֵב לֹא שָׂמוּ

אֲשֶׁר עַל מֵי מָרָה לִמְּדָם צוּף אִמְרֵי נֹעַם,

כִּי אֵל שָׂם חֹק וּמִשְׁפָּט לַשּׁוֹנִים בַּדָּרֶךְ,

כִּי יַרְעִיבֵם וִיעַנֵּם בַּעֲבוּר לַמְּדָם דָּעַת,

אַךְ לֹא יִטְּשֵׁם וִיחַלְּצֵם מֵרַע, כִּי יָשׁוּבוּ;

כָּל זֹאת לֹא הִשְׂכִּילוּ עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם,

וּבַצַר לָהֶם, נִפְלָאוֹת רָאוּ שָׁכָחוּ,

לֹא כִּי כָרְשָׁעִים דַּרְכָּם כָּאֲפֵלָה הָיָתָה,

אֲשֶׁר מָאוֹר וָשֶׁמֶשׁ לָרִיק לָהּ יָאִירוּ,

אַךְ כָּנֹּגַהּ יָרֵחַ עָבִים יַסְתִּירֶנָּה,

כֵּן נֹגַהּ לִבָּם בַּצַּר לָהֶם לֹא תַגִּיהַּ,

וּבִמְצוּקָתָם עַל חַסְדֵי אֵל לֹא בָטָחוּ,

עַד תִּזְרַח לָהֶם שֶׁמֶשׁ מַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ

אֲשֶׁר עָבִים לֹא יַחֲשִׁיכוּהָ, לֹא הוֹחִילוֹ.

אַךְ בָּרֵי לֵב הֶעֱצִיבוּ וִישָׁרִים יַאֲשִׁימוּ,

כִּי עַל משֶׁה הֵלִינוּ וּבְאַהֲרֹן דִּבֵּרוּ,

כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ עַל יַם סוּף וּכְבוֹאָם מָרָתָה,

כֵּן עָשׂוּ מִדְבַּר סִין, עַל הַנְּבִיאִים זָעֲפוּ.

וַיֹּאמְרוּ: "אוֹי מִמּוּת בָּרָעָב מִי יִפְדֵּנוּ?

"מִי יִתֵּן נָמוּת גַּם נַחְנוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם

"כִּפְקֻדַּת כָּל אָדָם שָׁם יִפָּקֵד עָלֵינוּ,

"שָׁם אֵין מַחְסוֹר, שָׁם לֶחֶם לָשׂבַע אָכַלְנוּ,

"לֹא בַמִּשְׁקָל עַל סִיר הַבָּשָׂר יָשַׁבְנוּ.

"שָׂרֵי עָם! לָמָּה מִשָּׁם הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ

"אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, אֵין בּוֹ עֵץ, אֵין בּוֹ זֶרַע?

"לָמָה בָּרָעָב וּבְמַחְסוֹר כֹּל יַשִּׂיגוּנוּ,

"אֶת הַקָּהָל הַגָּדוֹל הַזֶּה פֹּה תָּמִיתוּ.

מִזַּעַף² הַמְּלִיצִים לֹא נִבְעַת נֶאֱמָן רוּחַ,

נֶאֱמָן עִם אֱלֹהָיו אֵיךְ יֵחַת מִקּוֹל גָּבֶר?

יָדַע כִּי טוֹב יְיָ, לֹא יַחְפֹּץ אֵל מָוֶת,

וּדְבַר קָדְשׁוֹ זָכַר, סוֹד גִּלָּה לוֹ עוֹשֵׂהוּ,

כִּי בַשֶּׁבֶט יַכֵּם וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֵמוֹ.

זֹאת שָׂם חֹק וּמִשְׁפָּט לִפְדּוֹת נַפְשָׁם מִשַּׁחַת,

עַל כֵּן לֹא הִתְחַנֵּן עוֹד לֵאלֹהָיו בַּעֲדֵמוֹ,

אַךְ חִכָּה לוֹ מַה מִּשְׁמֵי קָדְשׁוֹ יוֹדִיעֶנּוּ.

גַּם תַּאֲוַת עָנָו שָׁמַע יְיָ וַיֹּאמֶר:

"מֵרָעָב וּמִמַּחְסוֹר עַמִּי לֹא יִירָאוּ.

"עַם הֶרְאוּ לִי אוֹת אַהֲבָה, הֶרְאוּ לִי אוֹת חָסֶד,

"לָלֶכֶת אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, לִמְקוֹם אֵין זָרַע,

"הֲמֵהֶם אַעְלִים עֵינִי מִתֵּת לָהֶם לֶחֶם?

"חָלִילָה לִּי! טוֹב, לֹא רָאֲתָה עַיִן, אַרְאֵמוֹ,

"דַּבֵּר אֲלֵיהֶם: אַף כִּי מַחְסוֹרָם יָדַעְתִּי,

"אֶל עִיר שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם לֹא אֲבִיאֵמוֹ,

"גַּם הָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת כֹּחָהּ אֶל פִּימוֹ,

"כִּי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא

"כֵּן לוּ אֲצַו מֵאֵין זֶרַע לַחְמָהּ יֹאכֵלוּ,

"מִלֶּחֶם לֹא בָא אֶל פֶּה אָדָם אַשְׂבִּיעֵמוֹ,

"לַעֲרוֹךְ אֶת שֻׁלְחַן עַמִּי לַשְּׁחָקִים צִוִּיתִי,

"הִנְּנִי מַמַטִיר לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם,

"לֹא כִקְצִיר שָׂדֶה עַל יָמִים רַבִּים יִצְבְּרוּהוּ,

"וִיבִיאוּהוּ אֶל הָאוֹצָר לִהְיוֹת לָהֶם חֹסֶן,

"לַעֲשׂוֹת בּוֹ מִסְחָר וּבִתְבוּאוֹתָיו יַעֲשִׁירוּ,

"אַךְ כַּעֲנִיִּים בִּשְׂדֵה עָשִׁיר אוֹתָם דִּמִּיתִי,

"כַּגֵּר כַּיָּתוֹם בִּשְׂדֵה אִישׁ לֶחֶם יִלְקוֹטוּ,

"כֵּן יֵצֵא הָעָם לִלְקוֹט מִמְּטַר הַשָּׁמַיִם

"רַק אֹכֶל עַל יוֹם אֶחָד, יוֹתֵר לֹא יִקָּחוּ,

"אַף כִּי דַי לִימֵי הַשָּׁנָה יוֹם יוֹם אֶתְּנֶנּוּ,

"יִקְחוּ הֵם עֹמֶר לַיּוֹם מֵרְבָבוֹת הִמְטַרְתִּי.

"כִּי לֹא תְבוּאַת הַשֶָּׂדֶה יֵחָשֵׁב לָמוֹ,

"הָאָרֶץ לָאָדָם נָתַתִּי, לֹא שָׁמָיִם,

"יוֹם יוֹם אֶתְּנֵהוּ, בַּעֲבוּר אֲנַסֵּמוֹ,

"יִרְאוּ אִם אַסְתִּיר פָּנַי, אֵין עוֹד מִשְׁעַן לָחֶם.

"זֹאת יִתְּנוּ אֶל לִבָּם וּבְתוֹרוֹתַי יֵלֵכוּ,

"פֶּן אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם אֶסְגּוֹר גַּם אָנִי,

"שֵׁשֶׁת יָמִים יוֹם יוֹם עַל יוֹם אֶחָד יִלְקֹטוּ,

"אַךְ בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה יִמְצָאוּ,

"אִם לִלְקוֹט בּוֹ יוֹתֵר מִיּוֹמוֹ לֹא הוֹסִיפוּ,

"כִּי יָכִינוּ בָאֹהֶל אֶת אֲשֶׁר הֵבִיאוּ,

“אָז יִהְיֶה מִשְׁנָה עַל אֲשֶׁר יוֹם יוֹם לָקָטוּ”.

כַּאֲשֶׁר שָׁמַע משֶׁה אִמְרוֹת אֱלוֹהַּ אֵלֶּה,

עָלַץ לִבּוֹ בַּיְיָ, בִּישׁוּעַת רַב חָסֶד,

אֲשֶׁר גַּם מִבָּנִים סוֹרְרִים לֹא יִמְנַע יֶשַׁע,

וּלְאָזְנֵי אַהֲרֹן חַסְדֵּי יְיָ הִשְׁמִיעַ.

אָז שָׂרֵי קֹדֶשׁ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּבֵּרוּ:

"כִּי יֵצַר לָכֶם לָמָה עָלֵינוּ תַלִּינוּ,

"הֲלֹא יְיָ הוֹצִיא אֶתְכֶם מִמִּצְרָיִם,

"וּמֵאַהֲבָתוֹ אֶתְכֶם לֹא יַחְשׂוֹךְ מִכֶּם שֵׁבֶט,

"כַּאֲשֶׁר³ עַל מֵי מָרָה כָּל זֹאת אֶתְכֶם לִמַּדְתִּי,

"וּמַדּוּעַ תּוֹרָה מִפִּינוּ לֹא תִקָּחוּ?

"כִּי כֵן הוּא יַעֲשֶׂה יְיָ אוֹת לָכֶם עֶרֶב,

"וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ הוֹצִיא עַם מִשֶּׁפֶל

"בַּעֲבוּר רוֹמֵם אוֹתָם וּבַעֲבוּר הֵיטֵיב לָמוֹ.

"וּכְבוֹד יְיָ מָה רַב הוּא, תִּרְאוּ בַבֹּקֶר,

"כִּי רַב טוּב תִּרְאוּ לֹא רָאֲתָה עַיִן מִקֶּדֶם,

"בִּינוּ נָא חַנּוֹת אֵל, חֲסָדָיו עַל לֵב שִׂימוֹ,

"אִם כֹּה יַעֲשֶׂה עִם בָּנִים סוֹרְרִים, עִם עַם מֶרִי,

"עֵת שָׁמְעוֹ הַתְּלוּנוֹת אֲשֶׁר עָלָיו תַּלִּינוּ,

"מָה רַב טוֹב צָפוּן לִירֵאָיו, אֶל בּוֹ בָּטָחוּ,

"וַאֲנַחְנוּ מָה, אָדָם כָּמוֹכֶם, חִדְלֵי כֹחַ,

"כָּל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים צִוָּה שׁוֹלְחֵנוּ,

“וּבַמֶּה חָטָאנוּ כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ”.

אֶל דִּבְרֵי תָם הַמְבַשֵּׂר טוֹב הָעָם הֶחֱרִישׁוּ,

דָּבָר לֹא עָנוּ, גַּם קוֹל תּוֹדָה לֹא הִשְׁמִיעוּ,

כִּי עוֹד לִבָּם סוֹעֵר וּתְלוּנָתָם נִצָּבָה,

כִּי אָמְרוּ: מַה זֶּה יַעֲשֶׂה אֵל, בַּמֶּה יוֹשִׁיעַ?

כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים זֹאת, הִתְבּוֹנֵן עָדֵימוֹ,

כִּי עוֹד בֵּין תִּקְוָה וּבֵין פַּחַד נָע לִבָּמוֹ,

אָז הֵחֵל בָּאֵר דָּבָר, מוּסָר מִלֵּא פִיהוּ:

"לָמָּה כָּעֵת תַּחֲרִישׁוּ, לָמָה עוֹד תִּזְעָפוּ?

"אֵיךְ גַּם בִּישׁוּעָת יְיָ לָכֶם הִשְׁמַעְתִּי

"בַּל תִּתְנֶחָמוּ, וּבְאִמְרֵי פִּי בַּל תִּשְׂמָחוּ,

"כִּי יָסִיר אֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם בַּל תַּאֲמִינוּ,

"הֵן אוֹת הָעֶרֶב יִהְיֶה כִּי בָשָׂר תֹּאכֵלוּ,

"וּכְבוֹד הַבֹּקֶר יִהְיֶה כִּי לֶחֶם תִּשְׂבָּעוּ,

"עַל חַסְדֵּי אֵל הוֹחִילוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר יַעַשׂ,

"אַף כִּי יוֹצֵר לִבְּכֶם אֶת חַטַּאתְכֶם יוֹדֵעַ,

"כִּי עָלָיו שַׁתֶּם פִּיכֶם, כִּי בוֹ בַּל תִּבְטָחוּ,

"וַתְּכַזְּבוּ בִּלְשׁוֹנְכֶם וַתַּלִּינוּ עָלֵינוּ;

“כִּי נַחְנוּ מָה, תָּבִינוּ גַם אַתֶּם כָּמוֹנוּ”.

גַּם זֹאת לֹא הוֹעִיל, מִזֹּאת נַפְשָׁם לֹא נִרְפָּאָה,

כִּי דִבְרֵי נֶאֱמָן שָׁמְעוּ וּבְלִבָּם תָּמָהוּ,

מֵאַיִן בַּמִּדְבָּר בָּשָׂר? מֵאַיִן לֶחֶם?

לַאֲרוּחַת תָּמִיד אֶל רַגְלִי שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף

מִלְּבַד הַנָּשִׁים עִם טַף וּמִלְּבַד הָעֵרֶב.

הֲרַק עַל יוֹם אֶחָד יִהְיֶה אוֹ עַל יוֹמָיִם?

כִּי נוֹרָא מַעֲשֵׂה יְיָ רָאֹה רָאִינוּ,

אַךְ נוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה מִדַּעְתֵּנוּ נִשְׂגָּבוּ,

הֲגַם זֹאת⁴ יִפְעַל אֵל בַּעֲבוּר עָפָר וָאֵפֶר,

גַּם מָתַי יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה בַּל יָדַעְנוּ,

אוּלַי רַבִּים יָמוּתוּ טֶרֶם נִוָּשֵׁעַ,

כִּי מַרְאֵה עֶרֶב וָבֹקֶר לֹא פֹרַשׁ לָנוּ,

אִם יוֹם זֶה, אוֹ עַל עֵת רָחוֹק, אֵין יוֹדֵעַ

עַל כֵּן לֹא עָנוּ דָבָר, מַרְעִידִים עָמָדוּ,

וַיַּרְא אֲלֹהִים אֶת תִּמְהוֹן לִבָּם וַיּוֹכַח,

כִּי בַּמִּדְבָּר יֹאכְלוּ בָשָׂר גַּם יִשְׂבְּעוּ לָחֶם,

הָעָם כֻּלּוֹ יֹאכֵלוּ וּרְעֵבִים יֶחְדָּלוּ,

וַיּוֹכַח כִּי לֹא דִבֵּר עַל עִתִּים יָבֹאוּ,

אַךְ טֶרֶם יִגַּהּ יָרֵחַ, יֶשַׁע יַשִּׂיגוּ.

וַיְצַו אֶל מֹשֶה אֱמוֹר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ

וִיצַוֶּה אֶת עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: "סוּרוּ

"מֵאָהֳלֵיכֶם, כִּי לִפְנֵי יְיָ תִּקְרָבוּ,

"הַנִּרְאָה אֲלֵיכֶם פֹּה בִּישִׁימוֹן לֹא דָרֶךְ,

"וִידַעְתֶּם כִּי דַרְכֵיכֶם מֶנּוּ לֹא נִסְתָּרוּ,

“וּתְלוּנַתְכֶם שָׁמָע וַיְצַו עֶזְרוֹ מִקֹּדֶשׁ”.

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה הַדְּבָרִים אֶל אָחִיהוּ,

דִּבֶּר אַהֲרֹן אֶל הַקָּהָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ,

וּמשֶׁה עוֹמֵד לִפְנֵי יְיָ לִשְׁמוֹעַ

מִצְוַת אֱלֹהָיו וּמָה אֶת הָעָם יוֹדִיעַ.

כִּשְׁמוֹעַ הָעֵדָה דִּבְרֵי אַהֲרֹן הָאֵלֶּה,

קָמוּ כֻלָּם וּפְנֵיהֶם אֶל הַמִּדְבָּר פָּנוּ,

לַעֲנָן יְיָ אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם נוֹסֵעַ,

וּכְבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶעָנָן אֵלֵימוֹ.

מַה נּוֹרָא מַרְאֶה זֶה, הוֹדוֹ כִּסָּה שָׁמָיִם!

עֵד הוּא כִּי אֶת מִשְׁפָּט עַמּוֹ עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה,

וַעֲצָתוֹ יָעַץ עֲלֵיהֶם פֹּה יַשְׁמִיעֶנָּה,

אָז לִשְׁמוֹעַ מַה יַגִּיד אֶל משֶׁה הוֹחִילוּ.

מֵעֲנַן קָדְשׁוֹ דִּבֶּר אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר:

"הָעָם הַמַּלִּינִים עָלֶיךָ, עַתָּה יָבִינוּ,

"כִּי עָנְיָם רָאִיתִי וּתְלוּנָתָם שָׁמָעְתִּי,

"דַּבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: בַּצִּיּוֹת הָאֵלֶּה

"עָרֶב תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבֹקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם,

"אִם מִכֶּם יִפָּלֵא, לֹא יִפָּלֵא מִמֶּנִּי,

"לֹא עַל עִתִּים הַבָּאוֹת דָּבָר זֶה דִּבַּרְתִּי,

"נָכוֹן יִהְיֶה הָאוֹת טֶרֶם יָבוֹא הַחַרְסָה,

"כִּי הַיּוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם בָּשָׂר תֹּאכֵלוּ.

וּכְאוֹר בֹּקֶר מִמָּחֳרָתוֹ לֶחֶם תִּשְׂבָּעוּ,

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ יוֹעֵץ פֶּלֶא

"אֱלֹהֵיכֶם אָנִי, מִמְּעוֹן קָדְשִׁי אַשְׁקִיפָה

"עֲלֵיכֶם, כִּי עַמִּי אַתֶּם, עַם לִי יָצַרְתִּי,

"הֵן כָּאָב אֲיַסֶּרְכֶם בַעֲבוּר טוֹב תִּלְמָדוּ,

"וּכְרֶגַע תֵּיטִיבוּ, טוֹב וָחֶסֶד תִּמְצָאוּ,

"הַבִּיטוּ לָאוֹתוֹת שַׂמְתִּי עַל אַדְמַת צֹעַן,

"מַטֵּה לַחְמָם שָׁבַרְתִּי, מִקְנֵיהֶם הֶאֱבָדְתִּי,

"עַתָּה שׁוּרוּ נָא הָאוֹתוֹת אֶעֱשֶׂה הַפָּעַם:

"בַּצִּיָּה אַמְצִיא לָכֶם גַּם בָּשָׂר גַּם לָחֶם,

"הָעֲטוּפִים בָּרָעָב מֵרָעָה אֲמַלְּטֵמוֹ.

מֵהוֹד עֶלְיוֹן חַתּוּ הָעָם, מִכְּבוֹדוֹ בּוֹשׁוּ,

וּכְדַבֵּר לָהֶם משֶׁה דִּבְרֵי אֱלֹהֵימוֹ,

שָׁמְעוּ, שָׂמְחוּ וַיֵּבוֹשׁוּ, רֹאשׁ לֹא הֵרִימוּ,

מִתְּלוּנָתָם נִכְלָמוּ, יָדְעוּ עַל מִי הֵלִינוּ,

לִרְאוֹת בִּישׁוּעַת אֱלֹהִים עַתָּה הוֹחִילוּ,

כִּי יַעֲשֶׂה יְיָ דָּבָר לֹא פִלֵּל גָּבֶר,

כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל הָיָה לָמוֹ,

כִּי בָּעֶרֶב בָּאוּ מַטְעַמִּים לֹא הֵכִינוּ,

כִּי עָלְתָה הַשְּׂלָו, מַאֲכָל טוֹב, מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ,

וַתְּהִי כַּחוֹל לָרֹב, כָּל הַמַּחֲנֶה כִּסָּתָה,

אֹכֶל עַל עֶשְׂרִים יוֹם לָרְעֵבִים רִבְבוֹת אָלֶף,

כִּי לֹא כַלֶּקֶט הַלֶּחֶם הַשְּׂלָו לָקָטוּ,

רַק אֹכֶל עַל יוֹם אֶחָד עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת

אָכֵן כִּמְאַסֵּף עֳמָרִים אִסְּפוּהָ,

כִּי חֶלְקַת יוֹשְׁבֵי תֵבֵל הִיא, לָהֶם נִתָּנָה,

עוֹף כָּנָף הָיְתָה הַמְקַנֶּנֶת בַּעֲצֵי יָעַר

מֵעֵבֶר לַיָּם עַל אִיֵּי תֵימָן וָקֶדֶם,

וּבִפְקוּדַת רַב חֶסֶד מִשְׁכְּנוֹתָם עָזָבוּ,

לָבוֹא לִישִׁימוֹן וּנְפָשׁוֹת נַעֲנוֹת בָּם תִּשְׂבַּעְנָה:

לֹא כִּי בִלְעֲדֵי אֱכוֹל הַשְּׂלָו בַּל יָקוּמוּ,

אֵין מַחְסוֹר לַאֲשֶׁר לֶחֶם אַבִּירִים יֹאכֵלוּ,

בּוֹ יַבְרִיאוּ, בּוֹ יִשְׂבָּעוּ, בּוֹ יַחֲלִיפוּ כֹחַ,

אַךְ יַעַן שִׁבְתָּם עַל סִיר הַבָּשָׂר זָכָרוּ,

מִלֵּא מִשְׁאֲלוֹתָם וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֵמוֹ,

וַיְצַו מַאֲכָל תַּאֲוָה טוֹב מִמַּטְעַמִּים אָהֵבוּ.

אַךְ תַּחַת עַל צָרָיו הִשְׁלִיחַ חַיְּתוֹ אֶרֶץ,

מִמְּעוֹנוֹתֵיהֶן אֶל אֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת בָּאוּ,

וּבַעֲבוּר עַמּוֹ שָׁלַח מֵאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת

עוֹף כָּנָף כַּחוֹל יָם לָרֹב לִישִׁימוֹן דָּאוּ,

וּלְעֻמַּת מַטְעמִּי צָרָיו הֶאֱבִיד הַדֶּבֶר,

שָׁלַח מַטְעַמִּים בַּצִיָּה לֹא חִכּוּ לָמוֹ,

אַךְ עַד הַלֶּחֶם יַמְטִיר לָהֶם עוֹד לֹא בָאָה,

הֲיֹאבֶה עוֹד בִּשְׂלָו טוֹעֵם מִדְּגַן שָׁמָיִם?

רַק עַד בּוֹאָם אֶל הַר סִינַי אָכְלוּ מִמֶּנָּה,

יוֹם שָׁמְעוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים מֵאֵשׁ אוֹכֶלֶת,

תַּמָּה הַשְּׂלָו, כִּי תַעַל שֵׁנִית לֹא שָׁאָלוּ.

הַבֹּקֶר אוֹר נִרְאוּ חֲדָשׁוֹת לֹא נִשְׁמָעוּ,

שִׁכְבַת הַטַּל מִסָּבִיב לַמַּחֲנֶה הָיָתָה,

בַּעֲלוֹתָה רָאוּ אֶת אֲשֶׁר לֹא רָאֲתָה עַיִן;

כִּי עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר כִּשְׁפָיִים לַגֹּבַהּ,

דַּק מְחֻסְפָּס הָיָה, דַּק כַּכְּפוֹר עַל הָאָרֶץ,

וּכְעֵין הַבְּדֹלַח עֵינוֹ, תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

כִּי צוּר מוֹשֵׁל בַּכֹּל פָּתַח דַּלְתֵי שָׁמָיִם,

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם אֹכֶל לֹא רָאָה גָבֶר,

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָאוּ מָה הוּא לֹא יָדָעוּ,

"יָקָר הוּא! מָן הוּא! אִישׁ אֶל אָחִיו אָמָרוּ,

לָמָה הַכָּבוֹד הַזֶּה הַשְּׁחָקִים נָזָלוּ?

וַיֹאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה: "לָמָּה תַּחְקוֹרוּ?

"הוּא הַלֶּחֶם הַטּוֹב, לֹא בָא עַל שֻׁלְחַן מֶלֶךְ,

"אֲשֶׁר נָתַן יְיָ לִהְיוֹת לָהֶם אֹכֶל,

כֻּלוֹ מַמְתַּקִּים, כַּאֲשֶׁר הוּא כֵּן תֹּאכְלוּהוּ.

"אַךְ זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר יְיָ צִוָּהוּ:

"אַף כִּי הַשְּׁחָקִים מִמַּעַל שִׁפְעַת הִמְטִירוּ,

"כִּמְעַט יִמָּצֵא לָכֶם עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת,

"אֶל מִסְפַּר נַפְשׁוֹתֵיכֶם עֹמֶר עֹמֶר תֵּנוּ,

וּכְפִי מִסְפַּר נַפְשׁוֹת אָהֳלוֹ יוֹם יוֹם יִקָּחוּ".

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל⁵ עָשׂוּ כֵן, עַל יוֹם לָקָטוּ,

לֹא יָדְעוּ כַמָּה מִדְּגַן שָׁמַיִם יִקָּחוּ,

אֲשֶׁר מִסְפַּר עֳמָרָיו מֶנּוּ יִמָּלֵאוּ,

עַל כֵּן אֵלֶּה הִרְבּוּ לִלְקוֹט, אֵלֶּה הִמְעִיטוּ,

וּכְשׁוּבָם אֶל אָהֳלָם וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר,

לָתֵת אֹכֶל אֶל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר בָּאֹהֶל,

הַמַּרְבֶּה לֹא הֶעֱדִיף רַק עֳמָרָיו מִלֵּאוּ,

הַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר עֳמָרָיו לֹא חָסֵרוּ.

אַנְשֵׁי הַמַּחֲנֶה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ תָּמָהוּ,

אֵיךְ בַּעֲצַת אֱלֹהִים אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ,

גַּם עַל עֹמֶר אֶחָד לַיּוֹם חֹק נָתַן לָמוֹ,

לֵאמֹר: "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנוּ עַד הַבּקֶר,

"אִם מָחָר תִּתְאָו נָפְשׁוֹ אֵלָיו, יֹאכְלֶנּוּ,

“כִּי אֵל יַעֲמֹס לָכֶם יוֹם יוֹם לֶחֶם לָשׂבַע”.

"אַךְ אֲנָשִׁים שׁוֹנִים אֶל משֶׁה לֹא שָׁמֵעוּ,

וּמִמַּאֲכָל מָתוֹק זֶה עַד בֹּקֶר הוֹתִירוּ,

וַיְהִי לִבְעָלָיו לִמְחִתָּה, כִּי הַנּוֹתֶרֶת

וַיָּרֻם פִּתְאֹם תּוֹלָעִים כִּבְשֵׁלָה נוֹשֶׁנֶת

וַיִּבְאַשׁ, חֶטְאָם בַּסֵּתֶר בָּאְשׁוֹ הוֹדִיעַ.

שָׁמַע משֶׁה וַיִּקְצוֹף עֲלֵיהֶם קָצֶף,

כִּי בֵּין הַחֹל וּבֵין הַקֹּדֶשׁ לֹא הִבְדִּילוּ,

כִּי נִפְלְאוֹת אֵל הַמָּן הַזֶּה הֲלֹא הֵבִינוּ,

אִם מֵאֵין חָרִישׁ אוֹ קָצִיר וַעֲמַל יָדַיִם,

הִמְטִירוּהוּ הַשְּׁחָקִים עַל אֶרֶץ מִתָּחַת,

זֶה בּוֹאוֹ חִלְלוּהוּ, כַּצֶּמַח חֲשָׁבוּהוּ,

כַּמַּאֲכָל עָמְלוּ בוֹ וּלְיוֹם מָחָר יוֹתִירוּ,

עַל כֵּן הַנּוֹתֶרֶת לִמְאֵרָה נֶהְפַּךְ לָמוֹ,

רַע מִן הָאֲדָמָה אֵרְרָהּ יְיָ קָרָהוּ:

בָּשָׂר מֵאֶמֶשׁ לֹא יָרֻם תּוֹלַעַת בִּן לַיְלָה,

וּדְגַן שָׁמַיִם עַד בֹּקֶר בָּאַשׁ כַּדֹּמֶן.

כַּאֲשֶׁר⁶ נוֹדַע לָהֶם מָה רַב טוּב נָתַן לָמוֹ,

עֶצֶם שָׁמַיִם, לֶחֶם אַבִּירִים יֹאכֵלוּ,

לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּמִּשְׁפַּט לַחְמָם לֹא עוֹד יָסָפוּ,

וּלְפִי אֹכֶל אִישׁ עֹמֶר אֶחָד לַגֻּלְגֹּלֶת,

יוֹם יוֹם לִלְקוֹט יָצָאוּ עֵת יַעֲלֶה הַשַּׁחַר,

כִּי רֶגַע יֵצֵּא שֶׁמֶשׁ לֹא עוֹד יִמְצָאוּהוּ,

עַל כֵּן לִקְּטוּהוּ הָעָם בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,

כִּי הַנִּשְׁאָר בַּשָּׂדֶה מִדּוֹת לֹא יִמָּנוּ,

רֶגַע כִּי חַם הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי יִזְרַח מִקֶּדֶם,

רֶגַע אֶל עֵין זָהָב יֵהָפֵךְ עֵין הָאָרֶץ,

יִמַּס וִיהִי מַיִם, כַּאֲשֶׁר יִמַּס הַשָּׁלֶג,

לֹא כֵן הָעֹמֶר טֶרֶם צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ לָקָטוּ,

לֹא נָמֵס עוֹד גַּם עֵת חֹם הַיּוֹם בַּצָּהֳרָיִם,

מִקְשֶׁה הָיָה, כִּי גַּם הָאֵשׁ לֹא בוֹ שָׁלָטָה,

דָּכוּהוּ בַמְּדוֹכָה, עַל גֶּחָלִים אָפוּהוּ,

עָשׂוּ אוֹתוֹ עֻגוֹת וּבַפָּארוּר בִּשְּׁלוּהוּ.

כֵּן הִפְלִיא אֵל לַעֲשׂוֹת, כִּי מִי נָדִיב כָּמוֹהוּ,

אִם יִדּוֹב מַה יֶחְסַר, עִם בִּרְכָתוֹ אֵין עֶצֶב,

“מִי יִתֵּן לֶחֶם? מִי יִתֵּן בָּשָׂר?” שָׁאָלוּ,

וֵאלֹהִים אַחַת נָתַן וּשְׁתַּיִם הִשִּׁיגוּ:

הִמְטִיר מָן לֶאֱכֹל, מִבְּלִי עָמָל אֲכָלוּהוּ,

אִם נֶאֱכַל חַי צַפִּיחִית בִּדְבַשׁ בּוֹ טָעָמוּ,

טַעַם מַעֲשֵׂה אוֹפֶה, כָּל לֶחֶם אֶל מִינֵהוּ,

אִם בָּאֵשׁ בִּשְׁלוּהוּ טַעְמוֹ כִּלְשַׁד הַשָּׁמֶן,

כָּל מַעֲדַנֵּי בָשָׂר בּוֹ, חַיָּה עוֹף, גַּם דָּגָה,

צֵידָה כָזֹאת שָׁלַח לָהֶם אֵל לָשׂבַע,

כִּי יִתְרוֹן רַב לוֹ עַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאָרֶץ.

הָאוֹכְלִים מַאֲכַל תַּאֲוָה יוֹם יוֹם בּוֹ יָקוּצוּ,

אַךְ אוֹכְלֵי הַמָּן חֶפְצָָם בּוֹ יוֹם יוֹם הוֹסִיפוּ,

כִּי לֹא חֹדֶשׁ יָמִים, לֹא שָׁנָה וּשְׁנָתַיִם

אָכְלוּ מָן, אַרְבָּעִים שָׁנָה בּוֹ הִתְכַּלְכָּלוּ,

עַד בִּקְשׁוּהוּ וָאַיִן, כִּי שָׁבַת מֵרֶדֶת,

בּוֹ יוֹם יוֹם הִתְעַדָּנוּ, בּוֹ נַפְשָׁם שָׂבֵעָה,

עִמּוֹ לֹא בִקְּשׁוּ דָבָר, כָּל חֶפְצָם מָצָאוּ,

לֹא כֵן הָאוֹכְלִים מַעֲדַנִּים גַּם הֵם יֹאמֵרוּ:

זֹאת חָסַרְתִּי, מִי יִתְּנֶנָּה לִּי וָאֹכֵלָה!

בֶּטֶן הָרְשָׁעִים תֶּחְסַר גַּם עַל שֻׁלְחַן מֶלֶךְ,

יְיָ נָתַן לִירֵאָיו לֶחֶם לָשׂבַע.

כַּאֲשֶׁר בָּא⁷ יוֹם שִׁשִּׁי יוֹם לִפְנֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ,

לָקְטוּ כַּמִּשְׁפָּטָם כַּאֲשֶׁר יוֹם יוֹם לָקָטוּ,

וּבַהֲכִינָם בָּאֹהֶל אֶת אֲשֶׁר הֵבִיאוּ,

לָתֵת בַּמִּדָּה, עֹמֶר עֹמֶר לַגֻּלְגֻּלֶת,

עָמְדוּ מִשְׁתָּאִים, כִּי לֶחֶם מִשְׁנֶה מָצָאוּ,

כִּשְׁנֵי עֳמָרִים אֶל כָּל גֻּלְגֻּלֶת הִגִּיעוּ!

אִם אָמְנָם משֶׁה מִשְׁפַּט יוֹם שִׁשִּׁי הוֹדִיעַ,

כִּי עֵת בִּשֵּׂר כִּי אֵל יִתֵּן לָהֶם לֶחֶם,

הוֹדִיעָם כִּי לֶקֶט יוֹם שִׁשִּׁי מִשְׁנֶה יֶהִי,

הֵם מִיּוֹם דִּבֶּר אֶת זֹאת שִׁשִּׁי זֶה סָפָרוּ,

כִּי יוֹם שָׁבַת בּוֹ אֱלֹהִים מִי יֵדָעֶנּוּ,

טֶרֶם לִנְבִיאוֹ פִּי יְיָ יִקָּבֶנּוּ,

וּמִשְׁנֶה מָצְאוּ עַד לֹא שִׁשִּׁי זֶה הִגִּיעַ,

אָז עֲדַת יִשְׂרָאֵל לִנְשִׂיאֵהֶם שָׁאָלוּ:

“מַה זֶּה? לֹא שִׁשִּׁי הַיּוֹם וּמִשְׁנֶה מָצָאנוּ!”

הַנְּשִׂיאִים גַּם הֵם הָשֵׁב מַעֲנֶה בַּל יָדָעוּ,

כִּי סוֹד יְיָ הוּא וּמִי זֶה יַגִּידֶנּוּ.

עַד בּוֹאָם אֶל מֹשֶה, כָּל קָשֶׁה יוֹדִיעֵמוֹ,

וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה הַקּוֹרוֹת לוֹ הִגִּידוּ,

לֵאמֹר: יֵשׁ מִשְׁנֶה אַף כִּי יוֹם הַשִּׁשִּׁי אַיִן,

וּמַה נַּעֲשֶׂה עִם הָעוֹדֵף מֵאֲרוּחָתֵנוּ?

וַיֹאמֶר מֹשֶה אֲלֵיהֶם: מִשְׁנֶה תַּחְשׁוֹבוּ

אֶל מִיּוֹם בּוֹ דִבַּרְתִּי שִׁשִּׁי זֶה תִּסְפּוֹרוּ,

מִימוֹת עוֹלָם יֵחָשֵׁב שִׁשִּׁי לִימֵי קֶדֶם,

מִיּוֹם בּוֹ אָמַר אֵל “יְהִי אוֹר” לִסְפּוֹר תָּחֵלּוּ,

אַךְ מִבַּלְעֲדֵי צוּר מִנְיָן זֶה מִי יוֹדֵעַ,

כַּאֲשֶׁר יָסַד אֶרֶץ מֵרֹאשׁ אֵיפֹה הָיִינוּ?

כִּי נֵדַע חֶשְׁבּוֹן יָמִים וּמִסְפַּר שָׁבוּעַ

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ זֹאת, בּוֹרֵא יוֹם וָלָיְלָה,

עַל כֵּן לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל וַיּוֹרֵנִי,

כִּי לִימֵי שָׁבוּעַ יוֹם זֶה שִׁשִּׁי תִּקְרָאוּ,

וּמָחָר יוֹם שַׁבָּתוֹן הוּא, יוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ,

קֹדֶשׁ לַיָי, כִּי בוֹ שָׁבַת מִמַּעֲשֵׂהוּ,

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ,

וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן קִדְּשָׁהוּ,

כַּאֲשֶׁר אֵל שָׁבַת יוֹם זֶה, כֵּן אַתֶּם תִּשְׁבּוֹתוּ,

וּמְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בוֹ מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב,

עַל כֵּן נָתַן לָכֶם הַיּוֹם לֶחֶם יוֹמַיִם,

כִּי צָרְכֵיכֶם אֶל יוֹם מָחָר הַיּוֹם תָּכִינוּ:

אֶת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ, וּתְבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ,

וּמֵאֲשֶׁר לִקַּטְתֶּם אִכְלוּ הַיּוֹם לִשְׂבּוֹעַ,

אַךְ אֶת כָּל הָעוֹדֵף מִמַּאֲכַלְכֶם הַנִּיחוּ

עַל יוֹם הַשָּׁבָּת, מִשְׁמֶרֶת הוּא עַד הַבֹּקֶר,

טַעְמוֹ יַעֲמוֹד בּוֹ, רֵיחוֹ לֹא יָמֵר הַלָּיְלָה,

כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ הוּא, מוֹתִירָיו חִלְלוּהוּ,

גַּם יוֹם מָחָר קֹדֶשׁ הוּא בִּימֵי הַשָּׁבוּעַ,

וּבְרוּכֵיי יְיָ הֵם, רַע לֹא יִקְרַב לָמוֹ.

כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶה, כֵּן עָשׂוּ בַּנּוֹתֶרֶת,

לִהְיוֹת מִשְׁמֶרֶת אֶל יוֹם מָחָר הִנִּיחוּהוּ,

רֵיחוֹ לֹא הִבְאִישׁ גַּם רִמָּה לֹא בוֹ הָיָתָה.

וּלְעֵת⁸ עֶרֶב, טֶרֶם הַכּוֹכָבִים הִגִּיהוּ,

עֵת הֵחֵל יוֹם הַשָּׁבָּת, אָמַר מֹשֶה לָמוֹ:

"הָעוֹדֵף אֲשֶׁר הוֹתַרְתֶּם, הַיּוֹם אִכְלוּהוּ,

"הַיּוֹם בּוֹ תִּתְעַנָּגוּ, הַיּוֹם בּוֹ תִשְׂבָּעוּ,

"לִלְקוֹט אֶת עֹמֶר הַמָּן מָחָר לֹא תֵצֵאוּ,

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה בַּשָּׂדֶה לֹא תִמְצָאוּהוּ,

"שֵׁשֶׁת יָמִים יִמָּצֵא לָכֶם, אִם תִּלְקְטוּהוּ,

"אַךְ יוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹם שַׁבָּת הוּא, לֹא בוֹ יֶהִי.

"כַּאֲשֶׁר שֵׁשֶׁת יָמִים יָצַר עֶלְיוֹן מֵאַיִן

"כָּל צִבְאוֹת שָׁמַיִּם, כֹּל צֶאֱצָאֵי הָאָרֶץ,

נִפְלָאוֹת הֵם וּבְכֹחוֹ הַגָּדוֹל עָשָׂמוֹ,

"דָּבָר לֹא חָסֵר, הַמְּלָאכָה כֻּלָּהּ שָׁלֵמָה,

"לֹא יַפְלִיא אֵל עוֹד לִבְרוֹא חֲדָשׁוֹת מֵאֶפֶס,

"אַךְ כֹּחַ יָצַק בַּמַּעֲשָׂיו לַעֲשׂוֹת כָּל חֵפֶץ,

"לְדוֹר דּוֹר כֹּחָם בָּם, לִימֵי עוֹלָם מִשְׁמֶרֶת,

"גַּם נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר בָּאָרֶץ לֹא נִבְרָאוּ,

"עוֹמְדִים עִמּוֹ מֵרֵאשִׁית, מֶנּוּ לֹא נִשְׁכָּחוּ,

"וּבְמוֹעֲדֵיהֶם שָׂם לָמוֹ אֶת חֶפְצוֹ יַשְׁלִימוּ,

"עַל כֵּן שָׁבַת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדְּשֵׁהוּ –

"כֵּן שֵׁשֶׁת יָמִים מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת לָתֶת לָחֶם,

"מֵאֵין חָרִישׁ אוֹ קָצִיר יוֹם יוֹם יַמְצִיאֶנּוּ,

"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, יִשְׁבּוֹת מֵרֶדֶת,

"כִּי לֶקֶט יוֹם הַשִּׁשִּׁי יִהְיֶה לּוֹ מִשְׁמֶרֶת,

"כֹּחַ יָצַק בּוֹ אֵל לִהְיוֹת לֶחֶם יוֹמָיִם;

"אוֹת הוּא אֶל מַעֲשָׂיו מֵאָז, מוֹפֵת לִימֵי קֶדֶם,

“כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, כַּאֲשֶׁר צִוָּה נִבְרָאוּ”.

אִם רָאוּ⁹ מוֹפֵת, כִּי לֶחֶם מִשְׁנֶה לָקָטוּ,

לִהְיוֹת אֹכֶל מִשְׁמֶרֶת אֶל יוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ,

יַעַן כִּי מָחָר בַּשָּׂדֶה לֹא יִמְצָאוּהוּ,

גַּם סוֹד יְיָ לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ מִקֶּדֶם,

מַה פָּעַל אֵל שֵׁשֶׁת יָמִים מֹשֶה הוֹרָמוֹ

לָדַעַת יַעַן מֶה יוֹם זֶה מָן לֹא יִמְצָאוּ –

לִשְׁמוֹעַ מִצְוָה, לִשְׁמוֹעַ תּוֹרָה מֵאֵנוּ.

רַע מֵאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הוֹתִירוּ

אֹכֶל עַד בֹּקֶר, עָשׂוּ אֲנָשִׁים הַפָּעַם,

כִּי גַּם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לִלְקוֹט מָן יָצָאוּ,

לֹא מִתַּאֲוָה, לֹא מִמַּחְסוֹר דָּבָר יָגָעוּ,

כִּי מִלֶּחֶם מִשְׁנֶה אִתָּם יֹאכְלוּ יִשְׂבָּעוּ,

אַךְ כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת מִמַּעֲשֵׂהוּ,

וַיְצַו כִּי גַם עַמּוֹ מִמְּלַאכְתָּם בּוֹ יִשְׁבּוֹתוּ,

זֹאת לֹא הֶאֱמִינוּ תוֹעֵי לֵב, מֵהֶם נִשְׂגָּבוּ,

אִם יֵשׁ מוֹפֵת נֶאֱמָן כִּי אֱמֶת תּוֹרַת פִּיהוּ,

אִם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִשְׁבּוֹת הַמָּן מֵרֶדֶת,

הֵם לֹא הֶאֱמִינוּ כִּי כֵן יִהְיֶה, וַיֵּצֵאוּ.

אִם כַּתּוֹעִים בַּשָּׂדֶה לִלְקוֹט הַמָּן שָׁטוּ,

שָׁבוּ וָבשׁוּ, כִּי בִקְּשׁוּ אַךְ לֹא מָצָאוּ.

אֶת מֶרְיָם רָאָה אֱלֹהִים, כִּי לוֹ חָטָאוּ,

וּבְכָל הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה בַּצַּר לָמוֹ,

רוּחָם לֹא נֶאֱמָנָה, אֶת לִבָּם לֹא הֵכִינוּ,

רֶגַע פֹּעַל אֲלֹהִים יִרְאוּ, לִשְׁמוֹ יוֹדוּ

וּכְרֶגַע יַמְרוּ בוֹ, כִּי תַהְפּוּכוֹת אָהֵבוּ.

אָז דִּבֶּר אֶל משֶׁה עַבְדּוֹ דִּבְרֵי תוֹכַחַת,

יוֹכִיחַ בָּם לַאֲשֶׁר נָתְנוּ כָּתֵף סוֹרָרֶת:

"עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמוֹר מִצְוֹת צִוִּיתִי,

"גַּם מֵאַנְתֶּם לִשְׁמוֹר תּוֹרוֹת אֱמֶת הוֹרֵיתִי?

"הִפְלֵאתִי הַמְטֵר לָכֶם לֶחֶם מִשָּׁמָיִם,

"וָאֲצַוֶּה: אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר,

"הוֹתִירוּ וַיִּרְאוּ תוֹלַעְתּוֹ וַיֵּבוֹשׁוּ;

"אָמַרְתִּי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא תִמְצָאוּהוּ,

"וְאוֹרְכֶם יַעַן מֶה זֹאת, כִּי הוּא שַׁבָּת קֹדֶשׁ,

"כֵּן בִּדְבָרַי לֹא הֶאֱמַנְתֶּם וַתֵּצֵאוּ,

"ּוּמַה קָּרְכֶם? רֵיקָם שַׁבְתֶּם וַתִּכָּלֵמוּ,

"הֲזֹאת תִּגְמְלוּ לִי תַּחַת עִמָּכֶם הֵיטַבְתִּי?

"לוּ חֲכַמְתֶּם תַּשְׂכִּילוּ, מַה לָכֶם נָתַתִּי,

"אוֹת הִיא לָכֶם כִּי מִכָּל עָם אֶתְכֶם קִדַּשְׁתִּי,

"כִּי יוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹם קָדְשִׁי לָכֶם גִּלִּיתִי,

"לֹא גִלִּיתִיו אֶל כָּל גּוֹי, לֹא נוֹדַע מִקֶּדֶם,

"קִדַּשְׁתִּיו, בֵּרַכְתִּיו, כִּי בוֹ מַעֲשַׂי כִּלִּיתִי,

"וָאֶתֵּן אוֹתוֹ לָכֶם בַּעֲבוּר בּוֹ תִּשְׁבֹּתוּ,

"מֵעֲשׂוֹת כָּל חֵפֶץ וּמֵחַלְּלוֹ תִּשָּׁמֵרוּ,

"עָלַי תִּתְעַנָּגוּ. אִם יוֹם זֶה תִּקְרְאוּ עֹנֶג,

"מִכָּל אֲשֶׁר תַּחַת הַשֶּׁמֶש לֹא תִרְגָּזוּ,

"תַּחְתֵּיכֶם תֵּשֵׁבוּ, מִכָּל רָע לֹא תִירָאוּ,

"כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, שׁוֹמְרוֹ אָנִי,

"אָנֹכִי עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ אַרְכִּיבֵהוּ,

"וּרְאוּ כִּי נָתַתִּי לָכֶם לֶחֶם יוֹמָיִם,

"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת אֶת הַלֶּחֶם לֹא הִמְטַרְתִּי,

"בַּעֲבוּר הַרְאוֹתְכֶם, כִּי אֶת שׁוֹמְרָיו אֲקַדֵּמָה,

לָתֵת לָהֶם רַב טוּב טֶרֶם אֵלַי יִקְרָאוּ.

"עָתָּה לִמְדוּ עַמִּי וּשְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו בֶּטַח,

"אִישׁ אַל יֵצֵא יוֹם זֶה מִמְּקוֹמוֹ לִמְצוֹא חֵפֶץ,

"גַּם עִצְּבוֹן יֶדְכֶם אַל בּוֹ אֶל לִבְּכֶם תִּתֵּנוּ,

כִּי יוֹם שִׂמְחָה הוּא, שִׂמְחַת עוֹלָם תַּכְתִּירֵהוּ"

כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר לָהֶם משֶׁה תּוֹכָחוֹת אֵלֶּה,

שָׂמוּ הַדְּבָרִים עַל לִבָּם, מוּסַר קִבֵּלוּ,

וּמֵאָז וָהָלְאָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבָתוּ.

אֶת שֵׁם הַלֶּחֶם הַזֶּה תָּמִיד מָן קָרָאוּ,

כִּי כַּאֲשֶׁר רֵאשִׁית בּוֹאוֹ מָה הוּא בַּל יָדָעוּ,

כֵּן הוּא גַּם אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים אִם יֹאכְלוּהוּ,

חַי כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹ עָשׂוּ עֻגוֹת אוֹ בִשְּׁלוּהוּ,

מִכָּל הַמַּטְעַמִּים אֲשֶׁר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

לֹא מָצְאוּ בָם גַּם אֶחָד בִּשְׁמוֹ יִקְרָאוּהוּ,

כִּי אֵין דּוֹמֶה לּוֹ בַּטַּעַם, רֵיחַ אוֹ כֹחַ,

לֶחֶם אַבִּירִים הוּא, אֵין דִּמְיוֹנוֹ בָּאָרֶץ,

עָגֹל כִּזְרַע גַּד, לָבָן כַּמַּרְאֶה הַבְּדֹלַח,

טַעְמוֹ כַּצַּפִּיחִית בִּדְבַשׁ, כִּלְשַׁד הַשָּׁמֶן.

מַה גָּדְלוּ¹⁰ מַעֲשֵׂי אֵל לַאֲשֶׁר בָּם יִתְבּוֹנָנוּ!

כָּל מוֹעֲצוֹתָיו מָה רָמוּ, מִדַּעַת נִשְׂגָּבוּ,

אִם נִפְלָאִים מִבֵּין מַשְׂכִּיּוֹתָם יַזְהִירוּ,

צִדְקוֹת אֵל וַחֲסָדָיו רַב מִזֹּהַר רָקִיעַ,

וִילַמְּדוּ לֶחָכָם צֶדֶק וּלְנָבוֹן ישֶׁר,

גָּם לַפְּתָאִים יִתְּנוּ עָרְמָה, לַנַּעַר דָּעַת,

לָקַחַת מוּסָר וּבְדֶרֶךְ טוֹבִים יֵלֵכוּ.

מָן זֶה מַתַּת אֵל הָיָה מֵאָז לַאֲבוֹתֵינוּ,

וּכְקוֹל שַׁדַּי עֲדֶן קוֹלוֹ דוֹבֵר אֵלֵינוּ:

יִרְאַת אֵל וּמִשְׁפְּטֵי צֶדֶק מִפִּי תִּלְמָדוּ,

שׁוּרוּ בִי, מַה בֵּין אִישׁ חָכָם, אִישׁ לִי שׁוֹמֵעַ,

וּבֵין אִישׁ נִשְׁעָן עַל לִבּוֹ אִישׁ אֹהֵב כָּסֶל,

עֲמַל הַכְּסִיל מָה רַב, גַּם לַיְלָה לֹא יָנוּחַ,

אַךְ עֲמָלוֹ מַה הוּא, גַּם אִם בַּכֹּל יַצְלִיחַ,

אִם יִצְבּוֹר כֶּעָפָר כֶּסֶף וּכְחוֹל יַמִּים כָּתֶם,

הֲיֹאמַר שָׂבַעְתִּי, תַּאֲוַת לִבִּי מָצָאתִי?

עוֹד אָץ אַחֲרָיו, אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף,

נִבְהָל לִגְדוֹלוֹת, אֶת נַפְשׁוֹ יָשִׂים מִנֶּגֶד,

לָרוּץ מַעֲרָכוֹת, לָקַחַת אֶרֶץ בִּזְרוֹעַ,

לוּ תָעֹז יָדוֹ וּבִמְחִיר דָּם יִקָּחֶנָּה,

לוּ אֶת כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲדָמָה תַּחְתָּיו יַכְנִיעַ,

הֲיִרֶף רוּחוֹ, הֲבָהֵן נַפְשׁוֹ תַרְגִּיעַ?

בָּכֹה יִבְכֶּה שׁוֹדֵד: מַה נִּשְׁאַר לִי לָרֶשֶׁת?

אֶת הַכֹּל יָרַשְׁתִּי עַד אַפְסֵי אֶרֶץ בָּאתִי.

רוֹדְפֵי זִמָּה, גַּם אִם הֲמוֹן נָשִׁים יַשִּׂיגוּ,

הֲיִמָּצֵא לָהֶם? הֲבָהֵן טוֹב יִמְצָאוּ?

רַק יַעֲלַת חֵן אַחַת אֵלֶיהָ יִשְׂאוּ עָיִן,

אִם הִיא לֹא תֹאבֶה לִשְׁמוֹעַ לָהֶם, יִדְאָבוּ,

וּבְכָל הָאֲחֵרוֹת דַּאֲבוֹן נַפְשָׁם לֹא יִרְפָּאוּ.

גַּם אַנְשֵׁי תַאֲוָה, זוֹלְלֵי בָשָׂר, סוֹבְאֵי יָיִן,

הֲלָהֶם כָּל מַעֲדַנֵּי הַמְּלָכִים יַסְפִּיקוּ?

בֶּטֶן הָרְשָׁעִים תֶּחְסַר, שׂבַע בַּל יָדָעוּ.

אִישׁ רָשׁ אֵין כֹּל, גֶּבֶר בַּעֲמָלוֹ לֹא הִצְלִיחַ,

שָׂנוּא הוּא, לִפְנֵי בַּעַל הוֹן פָּנָיו יֶחְוָרוּ

וּכְדַבְּרוֹ תַחֲנוּנִים עָשִׁיר עַזּוֹת יַעֲנֵהוּ,

עַל כֵּן קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ מָלְאָה הָאָרֶץ,

גַּם עוֹדֵף גַּם מַחְסוֹר אֶל בַּעֲלֵיהֶם יָצֵרוּ,

כָּל הֶחֳלִי הָרַע הַזֶּה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,

קִלְלַת הָאֲדָמָה הִיא, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ עוֹשֶׂיהָ,

מֵחַטַּאת הָאָדָם מִיּוֹם עֵינָיו נִפְקָחוּ,

כִּי כַּאֲשֶׁר זַרְעוֹ אַחֲרָיו צוּר עָשָׂם שָׁכֵחוּ,

גַּם יוֹתֵר הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, הִרְבּוּ הֵם לִפְשׁוֹעַ,

אָז מִלֵּא אֶת מִשְׁפָּטָיו וַיָּבֵא מַבוּל מַיִם,

וַיִּמַח אֶת הַיְקוּם גַּם הָאָרֶץ נִשְׁחָתָה,

וּכְאָמְרוֹ: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ,

וּלְדוֹר דּוֹר הַמְּאֵרָה, אַךְ לֹא יוֹסִיף עָלֶיהָ,

לֹא כִּי חָפֵץ אֵל בִּקְלָלָה וַיֶּאֱהָבֶהָ,

חָלִילָה לָאֵל מִזֹּאת, מִי חַנּוּן כָּמוֹהוּ,

אַךְ הֵכִין חֶבְלֵי מָוֶת בַּעֲבוּר הַחֲיוֹת נָפֶשׁ,

כִּי עוֹד תָּשׁוּב תֵּבֵל אֶל אֵיתָנָהּ מִקֶּדֶם,

טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ הוּא יוֹדֵעַ,

גַּם הֶרְאָה רַב טוּב דּוֹר דּוֹר אֶל עָפָר וָאֵפֶר,

אוּלַי יַכִּירוּ שֵׁם קָדְשׁוֹ, אוּלַי יָשׁוּבוּ,

בַּעֲבוּר יָשׁוּב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וִירַפֵּא אָרֶץ,

עַל כֵּן שָׂם אוֹתוֹת רַבּוֹת עַל אַדְמַת מִצְרָיִם,

לִפְדּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, אוֹר לַגּוֹיִם שָׂמָהוּ,

כִּי מַעֲשָׂיו עִם עַם זוּ מוֹפֵת אֶל יוֹשָׁבֵי חָלֶד,

כִּי אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֵל, אַשְׁרֵי בּוֹ בוֹטֵחַ,

וּבְהַמְטִירוֹ מָן מִן הַשָּׁמַיִם, הֶרְאָמוֹ,

כִּי לִפְנֵי כִסְאוֹ לֹא נִכַּר מִי דַל, מִי שׁוֹעַ,

כִּי חֵלֶק עָשִׁיר וָרָשׁ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת,

וַיַרְאֵם עוֹד כִּי רַק בִּרְכָתוֹ הִיא הַמַּעֲשֶׁרֶת,

עִמָּהּ אֵין מַחְסוֹר, אֵין עִצָּבוֹן, אֵין מִגְּרָעַת,

כִּי אוֹכְלֵי הַמָּן, בִּלְתּוֹ דָּבָר לֹא בִקֵּשׁוּ,

כֻּלָּם אָמְרוּ שָׂבַעְנוּ, דָּבָר לֹא חָסַרְנוּ,

כֵּן אִישׁ צַּדִּיק, כָּל אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים יִתְּנֶנּוּ.

אִם מִצְעָר אִם הַרְבֵּה יֹאכַל לַחְמוֹ, שָׂמֵחַ,

וּמְעַט כִּי יֹאכַל לָשׂבַע נַפְשׁוֹ יֹאכְלֶנּוּ,

מַעֲדַנִּים לֹא תִשְׁאַל וּמַמְתַּקִּים שֹׁכַחַת,

עִם אֵשֶׁת הַנְּעוּרִים עַל גּוֹרָלוֹ עָלָתָה,

יִשְׂמַח, הִיא חֶלְקוֹ בַחַיִּים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,

וּבְשִׂמְחַת לִבּוֹ בָהּ לֹא תִתְעָרֵב אַחֶרֶת.

וּגְדוֹלוֹת כִּי יִתֶּן לוֹ אֵל, לִבּוֹ יֵיטִיבוּ,

וּגְבוּל הִצִּיב לוֹ בַּל בִּזְרוֹעוֹ יַעַבְרֶנְהוּ,

אֶרֶץ כִּמְעַט לֹא תֵחָשֵׁב רַחֲבַת יָדָיִם,

כִּי עִם בִּרְכַּת אֵל יִלָּווּ חָכְמָה וָדָעַת,

וּבְצַחְצָחוֹת אֵלֶּה הַנְּפָשׁוֹת תִּתְרוֹמַמְנָה

עַל כָּל חֶמְדַּת הַכְּסִילִים, מִשְּׂמָחוֹת לָשׂבַע.

הֶרְאָם כִּי נִשְׂגָּב יְיָ, כִּי הוּא רַב כֹּחַ,

מִי הֶאֱמִין כִּי יִחְיוּ עִם רַב בִּמְקוֹם אֵין זָרַע,

יָמִים רַבִּים מֵאֵין בָּשָׂר וּמֵאֵין לָחֶם,

אַךְ מִמַּאֲכָל קַל אֲשֶׁר נָמֵס מֵאוֹר שָׁמֶשׁ,

מָה הוּא לֹא הֵבִינוּ, מַה כֹּחוֹ לֹא יָדָעוּ,

בּוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה לָשׂבַע הִתְכַּלְכָּלוּ,

עַד כִּי לֹא רַק עַל הַלֶּחֶם נִשְׁעָן חַיֵּינוּ,

אַךְ עַל כָּל מוֹצָא פִּי יְיְָ יִחְיֶה גָּבֶר,

יִחְיֶה כָּל בָּשָׂר, יִחְיוּ כָּל שׁוֹכְנֵי מַעְלָה,

תִּחְיֶה גַם רוּחֵנוּ אַחֲרֵי אֶל עָפָר שַׁבְנוּ,

מַה הוּא אַל תִּשְׁאָלוּ, כִּי אֵיךְ בּוֹ יִתְבּוֹנָנוּ,

דַּק כַּכְּפוֹר לֹא נוֹדַע, דַּק מֵאוֹד מַה נֵּדָעָה.

הֶרְאָם, כִּי הַצּוּר אֵל אֱמוּנָה, אֵין בּוֹ עָוֶל,

כִּי בַּעֲבוּר חַסְדָּם לָלֶכֶת אַחֲרָיו מִדְבָּרָה,

עָשָׂה גַּם עִמָּם חֶסֶד לָתֵת לָהֶם לָחֶם,

וַיִּשְׁמוֹר אֱמוּנָתוֹ לַבְּקָרִים יְחַדְּשֶׁנָּה,

כִּי לֹא חָדַל הַמָּן מִבּוֹא יוֹם יוֹם בַּבֹּקֶר,

לֹא שִׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתוֹ לַבָּנִים שִׁקֵּרוּ,

יוֹם בַּמַּסָּה נִסּוּהוּ, יוֹם לֶאֱלִיל כָּרָעוּ,

יוֹם הִתְאוֹנָנוּ, יוֹם דִּבְּרוּ עַל הַמָּן דֹּפִי,

יוֹם נִאֵצוּ, יוֹם דִּבַּת הָאָרֶץ הוֹצִיאוּ,

לֹא סָגַר בַּעֲבוּר מִרְיָם דַּלְתוֹת הַשָּׁמָיִם.

הֶרְאָם, כִּי רַק יִרְאַת יְיָ תַּכְתִּיר גָּבֶר,

וּבִלְעָדָהּ אֵין כֹּל וּמִבְטַח בּוֹגֵד שָׁקֶר,

בִּלְעָדָהּ חָכְמַת אִישׁ מַה הִיא, בִּינָתוֹ אָפֶס,

הוֹדוֹ יֵהָפֵךְ לַמַּשְׁחִית וּלְנִבְזֶה יֶהִי,

כַּמָּן זֶה הַטָּהוֹר, עֵינוֹ כָּעֵין הַבְּדֹלַח,

וּבִידֵי לֹא יָרְאוּ אֵל נִמְאַס, הֶעֱלָה בָאְשָׁה,

רֵיחוֹ נָמֵר גַּם עָלָה עָלָיו הַתּוֹלָעַת.

הָרְאָם, כִּי כָל הַמַּעֲשִׂים פָּעַל אֵל מִקֶּדֶם,

הוּא יוֹסֵד אֶרֶץ, בִּדְבָרוֹ עָשָׂה שָׁמָיִם,

שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת כָּל אֵלֶּה,

בַּשְּׁבִיעִי שָׁבַת, עַל כֵּן בֵּרְכוֹ וַיְקַדְּשֵׁהוּ,

כַּאֲשֶׁר רָאוּ שֵׁשֶׁת יָמִים יָרַד הַלֶּחֶם,

וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי בַּשָּׂדֶה לֹא יִמְצָאוּהוּ.

הֶרְאָם, כִּי יוֹדוּ לָאֵל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,

וּבְטֶרֶם צֵאת שֶׁמֶשׁ עֲלֵיהֶם יַמְלִיכוּהוּ,

כִּי הַמָּן הֵבִיאוּ בַבֹּקֶר אֶל הָאֹהֶל,

אָפוּהוּ וַיְהִי עֻגוֹת וּכְבָשָׂר בִּשְּׁלוּהוּ,

אַךְ הַנִּשְׁאָר בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי עֵת הַלֶּקֶט,

לָמָּה רֶגַע חַם הַשֶּׁמֶשׁ נָמֵס כַּשֶּׁלֶג?

בַּעֲבוּר יַשְׁכִּימוּ קוּם אֶל פֹּעַל אֵל יַבִּיטוּ,

כִּי אִם גַּם בֹּקֶר אוֹר עַל מִטָּתָם יִשְׁכָּבוּ,

כִּי יָקוּמוּ אֵינֶנּוּ נָמֵס וַיְהִי לַמָּיִם,

כֵּן לִימֵי דּוֹר דּוֹר לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִירָאוּהוּ.

כִּי תִקְוַת נָבָל תֹּאבֵד כַּקֶּרַח הַחֹרֶף,

טוֹב לֹא יִהְיֶה לּוֹ וִיקַו לַלֶּחֶם וָאָין.

וּבְיַעַן¹¹ מָן זֶה מוֹרֶה צֶדֶק וִיחַו דָּעַת,

גַּם רַב מִשֵּׁמַע אֹזֶן יוֹכַח מַרְאֶה עָיִן,

עַל כֵּן צִּוָּה אֱלֹהִים אֶת מֹשֶה וַיֹּאמֶר:

"לָחֶם בָּאַשׁ בִּן לַיְלָה כַּאֲשֶׁר הוֹתִירוּהוּ,

"אֲצַו בִּרְכָתִי עַל עֹמֶר אֶחָד מִמֶּנּוּ,

"לִהְיוֹת מָן לִימֵי עוֹלָם וּלְדוֹר דּוֹר מִשְׁמֶרֶת,

"קָחָנּוּ וּבְעֵינוֹ יַעֲמוֹד כַּאֲשֶׁר הוּא יֶהִי,

"בַּעֲבוּר דּוֹרוֹת יָבוֹאוּ יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם,

"אֲשֶׁר יוֹם יוֹם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמִּי הֶאֱכַלְתִּי,

"כַּאֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

"אִם מֵיְיָ יָסוּר לִבָּם עַל שָׁוְא יִבְטָחוּ,

"לֶחֶם זֶה כִּי יִרְאוּ מִמּוֹעֲצוֹתָם יֵבוֹשׁוּ,

"בּוֹ יַכִּירוּ טוּבִי כִּי רַק בִּי יִוָּשֵׁעוּ,

“יַכִּירוּ בִּי בָרוּךְ הַגֶּבֶר בִי בוֹטֵחַ”.

כַּאֲשֶׁר צֻוָּה כֵּן צִוָּה אֶל אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר:

"בַּעֲבוּר דּוֹרוֹת יָבוֹאוּ קַח צִנְצֶנֶת אַחַת,

"וּמְלוֹא עֹמֶר מָן אֹכֶל לַיּוֹם תֶּן שָׁמָּה,

וּלְמִשְׁמֶרֶת לִפְנֵי יְיָ הַנִּיחֵהוּ,

“לִהְיוֹת מַזְכֶּרֶת מֶה עִם אֲבוֹתָם עָשִׂיתִי”.

וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן אֶת אֲשֶׁר משֶׁה צִוָּהוּ,

וַיִּתֵּן אֶת עֹמֶר אֶחָד מָן בַּצִּנְצֶנֶת,

לִהְיוֹת לַבָּנִים יָקוּמוּ דּוֹר דּוֹר מִשְׁמֶרֶת,

וַיְהִי תַּחַת יָדוֹ עַד הַמִּשְׁכָּן הֵקִימוּ,

יִרְאוּ גַּם הֵם כִּי טָהוֹר הוּא, כִּי זַךְ מַרְאֵהוּ,

רַק מֵרוֹעַ מַעַלְלֵיהֶם בָּאַשׁ בִּן לָיְלָה.

אַךְ אַחֲרֵי אֲשֶׁר אֲרוֹן יְיָ הֵבִיאוּ

אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִבֵּית לַפָּרֹכֶת,

אֶת הַצִּנְצֶנֶת לִפְנֵי הָעֵדוּת הִנִּיחַ,

כִּי בַאֲרוֹן יְיָ לֻחוֹת הָעֵדוּת הוּשָׂמוּ;

וּבְיַעַן מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵם, עֵדוּת הֵמָּה,

כֵּן לֶחֶם זֶה, לֶחֶם שָׁמַיִם, עֵדוּת לָמוֹ.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹם יוֹם אֶת הַמָּן אָכָלוּ,

עַד בּוֹאָם אֶל נַחֲלָתָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת,

אַף כִּי אֶרֶץ סִיחוֹן גַּם אֶרֶץ עוֹג לָקָחוּ,

וּמִתְּבוּאוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל לֶחֶם יָכֹלוּ,

עַד בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי מָן מָצָאוּ,

יוֹם אַחֲרוֹן אֶל בּוֹאוֹ הָיָה מָחֳרַת הַפֶּסַח,

בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים יוֹם צֵאתָם מִמִּצְרָיִם,

וּמִמָּחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא שָׁבַת מֵרֶדֶת,

יוֹם בּוֹ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ לַייָ יַקְרִיבוּ

עֹמֶר הַתְּנוּפָה עֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת,

לֹא בָא עוֹד עֲשִׂירִית אֵיפָה מָן מִשָּׁמָיִם.

---

שירי תפארת

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אל הקורא

הנה בכרך הששי הזה הנדפס פעם ראשונה בפראג, נדפס על הגליון כמה הערות ותיקונים אשר היו כתובים בכתב יד על הגליון, וגם איזה תיקונים אשר תיקן הרב המדפיס בפנים הספר והדפיס את אשר מצא בכתיבת יד המחבר בגליון הספר. – ובדפוס ווארשא ת“ר העתיקו כל אלה ממקומם והציגו באותות בכל מקום התיקון ונדפסו בסוף הספר. וכן עשינו גם אנחנו בהוצאה הזאת. – המל”ה

א) בכתב יד על הגליון:

איך נפשו ממצוקות רבות נבהלה,

תשכח כי מלכות אל בכל משלה,

ב) בכתב יד על הגליון:

גם בעדת זדים יקרא עז מצח,

ג) בכתב יד כתוב:

אם עלילות אל, את לב מורדי אור הרגיזו,

דברו און ושוא ובנאותם נועצו,

ד) על הגליון כתוב:

נשיאי אלהים בעמים יקראו,

ה) על הגליון כתוב:

ולמתהלכים בם רוח קדשי אתן עלימו,

ו) על הגליון כתוב:

כי ציר נאמן אתה לי כי אני שולחך,

ז) בכתב יד כתובים הטורים האלה בלי סדרים ואחר הטור המתחיל

כי גם יום זה, כתוב:

לנו האות הזה עי עיני בשר לנו,

כי גם בעת ההיא אין מקום שם אינך,

ואני הכינותי פעמי השיר כפי הענין,

ח) על הגליון כתוב:

אם לירוא את גדלו וכבודו לא תבחרו,

מאימתו תחתו ומפחדו תגורו,

הן נסיתם כי לו הכבוד לו הגודל,

נסו גם זאת כי מפחדו הרם יעשנו.

ט) שני השירים האלה סוגרו בחצאי לבנה, ואולי לא ישרו בעיני המשורר, כי גם שורש רשה לא נמצא בכל התנ"ך.

י) על הגליון כתוב:

אך לבות ממרים על מרים ידאבו,

יא) על הגליון כתוב:

אל! הצליחני, נפשי גם זאת הפעם

לשיר על יום הקהל היא חומדת,

יב) על הגליון כתוב:

וכגורלם יהיה גם גורלנו,

יג) כן כתוב בכתב יד. ולולא יראתי לשלוח יד במלאכת משורר כמוהו, הגהתי:

כי אל מבלעדי כהם תעבודו,

יד) במקום את ספרו כתוב על הגליון: אמרות קדשו.

טו) אולי צ"ל, לערוך לחם, או שהוא על דרך לשון ארמית עבד לחם רב (דניאל ה' א):

טז) על הגליון כתוב:

במליצה הקטנה תכיל עצות אלפים,

ומלה אחת חדשות אלף מגדת,

בכל הדפוסים הקודמים, השמונה שורות מן אחרי יעברו את הירדן כו' עד רבה תפארת, הנמצא בדפוס זה בצד 104 נדפסו (בטעות המעתיקים) לפני פסקא מה ישמח לב משה כו', בצד 108, מה שאין שם מקומם, ופה תקנתי כראוי.

המדפיס, יג"מ

תולדות החכם המליץ הגדול והמפואר המנוח כמוהר“ר נפתלי הירץ וויזל זצ”ל ¹

ההולדה הזאת נעתקה (בכמה שנויים) מספר זכר צדיק אשר חבר ר' דוד פרידריכספעלד (אחד מילדי קהלתנו המתגורר ימים רבים באמשטרדם) לזכר הצדיק והחכם הנ“ל. ופה נעתק אך הקיצור, רק דברים הנוגעים בספורי חיי המנוח, תולדותיו וקירותיו, וספריו ושיריו אשר חבר. אמנם יתר דבר ספר זכר צדיק הזה, אשר הוסיף רד”פ ללמוד לספור התולדה זאת, וכמה מאמרים ומשפטים בענין מעמד ומצב הלשון, ומעמד הזמן וכו', עזבנו למען הקיצור, והחפץ בהם הלא יקראם בספר ההוא:

כסמים יקרים, נטף ושחלת, מור ולבונה, אף כי אש אכלתם ואינמו, עוד תעל קטרתם ריח ניחוח, עוד ישמחו אלהים ואנשים, כן אדם גדול צדיק וחכם, גם אחרי צאת רוחו ואחרי שובו לאדמתו, דברי חכמתו הכתובים בספר, חכם ישמעם ויוסיף לקח, ורבים מדלת העם יתאוו האוה, ישקדו על דלתות המשכילים, ילכו ולא ייגעו, ירוצו ולא ייעפו, למען דעת קרוא ספר ובין דבר, ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. על כן היתה למנהג מימי קדם, בין כל העמים אוהבי דת מוסר וחכמה, במות איש חיל הגדול מאחיו, הן ביראה תורה וחכמה, או בגבורותיו ובמלחמתו אשר נלחם פדה ויושע את עמו ואת מולדתו, אשר צוה לשלום לאמר: בוא הנה! ויחזקהו בחכמה בל ימוט, ויקימהו ביושר למען יעמוד ימים רבים, לכתוב בספר את דברי ימי חייו, את כל אשר עשה, ואשר השכיל ואזן וחקר ותקן, למזכרת תהלת הנאסף, וזכר צדיק לברכה:

נודע ביהודה ובישראל גדול שם הרב החכם השלם, המליץ הנפלא, המשורר הנשגב, איש צדיק תמים, מוהר“ר נפתלי הירץ וויזל ז”ל, אשר עלה השמימה בעיר מולדתו האמבורג כבן שמונים שנה לימי חייו, ונקבר ביום א' כ“ב אדר שני תקס”ה לפ“ק, בעיר אלטונה, בבית עלמין של הספרדים. אביו היה איש נכבד כהר”ר יששכר בער זצ“ל, והוא ישב ימים רבים עד יום מותו בעיר קאפענהאגען קרית מלך רב בדענעמארק המדינה, ויהי מהקרובים בהיכל, ומהרואים פני המלך והגבירה והשרים היושבים ראשונה במלכות. ואב אבי זקנו ר' יוסף זצ”ל היה אוד מוצל מאש במהומת הצורר חמיל ימ“ש, שנת ת”ה לפ"ק, מעיר באר במחוז פאדאליען:

והנה קורות ימי עלומי המנוח הנכבד ר' הירץ ז"ל לא נודעו לנו, כי מרוב ענותנותו לא העלה על לוח וספר, והזקנים אשר היו בני גילו, מעטים הם כעת על פני האדמה, וגם המעטים הנשארים האלה, מהם לא נתנו זכרונו על לבם בימם ההם, ולא השגיחו על קורותיו הקדומות, כי לא ידעו הארז הגדול אשר יעלה ויצמח מענף רך וקטן, ומהם לא התערבו במשפחתו הרמה, לדעת ממנה תולדות איש וביתו. אך כולם ידעו ויודיעו, כי מנעוריו הלך בדרך טובים, והיה נוח לשמים ונוח לבריות, ובמעלליו יתנכר נער כי זך וישר יהיו מעשיו מאחרית הימים:

בימי בחורותיו שמש המנוח הנכבד הזה כמה ישיבות ישראל וחכמים ותורני זמנו הגדולים. מעודו לא פנה אל רהבים ושטי כזב, ואף כי בנעוריו תמיד היה לו די מחסורו אשר יחסר לו, כי החזיקו אביו באשר השיגה ידו המלאה כל טוב, בכל זאת לא רמו עיניו ולא גבה לבו ללכת בארחות כמה בחורים מבני קציני עם, השבעים ודשנים והאוהבים בימי עלומיהם המשתה והתענוגים והשחוק וליצנות, ולבבו הזך לא כן ידמה, אך מנעוריו שם חפצו ומגמתו, ללמוד תורה וחכמה ולאסוף בינה ודעת. קרא הרבה ושנה הרבה, וביותר בספרי מחוקקי דתנו. גם למד וידע לשונות חמשת עמים², וידיו רב לו בשאר ידיעות וחכמות, דרוש דרש בתוצאות מדינה ומדינה, מעשה עבודתם, תחבולות חכמתם, בכל מלאכת מחשבת, והבין והשכיל במעשה המסחר. גם אל צורת הארץ, בימים ובנחלים, ואל ההרים והעמקים נשא את עיניו. אמנם בכל אלה רבים היו הנצבים אצלו והיו כמוהו, ויש מהם אשר שגבו ממנו; אכן המעלה אשר עלה עליה כמעט גבוה מכל העם, והיה למופת בקרב ישראל, היא עזוז נוראותיו במליצה ובשיר העבריה:

מעת נסתם חזון הנביאים, ופסו דוברי צחות, ועל ערבים נתלו כנורי משוררי קדם, משוררי אלוה, היתה לשון עבר המסולאה הולכת הלוך ודלה, התקדרו פני המליצה הנשגבה, נשחת הדרה תארה ויפיה, מהתערבותה בשפתי עמים, ומרוב התלאות אשר עברו על עמה, אין חזון נפרץ, ורוח המשוררים והמליצים האחרונים היתה בוקה ומבולקה, ואף אם כתבו שירים וחרוזים על לוח וספר בשפת עבר, אין עוז ותעצומות במליהם, וכל קורא זמירותיהם יראה בהשקפה ראשונה כי מך ערכם מערך שירי קדם, הן במחשבות והתמונות הנשגבות, הן בערך תהלוכות הלשון ותועפותיה. גם הגאונים הגדולים, המופלאים בכל סתרי תורה, אשר סרבו לחבר ולתקן שירים וזמירות, אם אמנם כי לפעמים מאד עמקו מחשבותיהם, ויש החביאו במעמקי פיוטיהם סתרי סודות ממדרשים ומאמרי חז“ל, וכהנה, בכל זאת בערך נעימות השיר ותפארת מחמד הלשון והמליצה לא בא כבושם הזה אשר נמצא בפחות משירי קדומים. ומאד השחיתו תאר לשוננו הנחמדה ע”י הלחץ אשר עשו לה, לערוך חרוזיהם במערכת מספר היתדות והתנועות ושווי ההברות בסוף כל חרוז, כי המה הלכו בעקבות משוררי עמים בשירי לשונותיהם, אמנם לא דרכי לשון העברית דרכיהן, ותוקף עוזה הלא ימצא אך בקוצר המאמרים וסדוריהם ושליבותיהם, כידוע. לכן השתנו פני השפה הקדושה תחת עט סופרים האלה, וכל רואיה לא הכירוה כי היא בת עבר. אך בדורות אחרים אחריהם, בפרט בשנות מאה הראשונות לאלף הששי, חיו במדינות איטליא חכמים וסופרים גדולים, אשר החלו להחזיר עטרה ליושנה, ויבחרו בשפה נקיה בערך ודמות הלשון הנמצאה בנביאים הקדושים, ובראשם היה המליץ והמשורר הגדול ר' משה חיים לוצאטו ז“ל, אשר דברי שיריו מתוקים כנופת צופים לחך כל טועם בטעמיהם. אך גם הוא נכשל כמנהג המשוררים אשר לפניו, כי החזיק במדות היתדות והתנועות, וע”י זה סר גם הוא לפעמים מנועם דרכי שיריו ומתהלוכות הלשון האמתית, והיתד ברקתו, ומחצה וחלפה ראשו, לעזוב לפעמים (אמנם רק במקומות מעטים) משפט הלשון וחקיה. – עד הבקע כשחר אור בן יששכר, ויופע על מחשכי המליצה יפעת נר נשמת הקדוש המנוח הנכבד ר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל. הוא הסיר כל חוח מבין שדי המליצה, וסקל מסלותיה, והרים כל מכשול ממלאכת שירי טבריה, והיתדות והלחץ אשר נקשר עמם גרש גרש מפניה, ותחתם העמיק לבאר ולברר תכונת כל שרש ושרש וסרעפותיהם על נכון, ותהי שפתו ברורה ונקיה, ורוח השיר אשר מכסה עליו ביתר שאת ויתר עז, היתה בעוזריו להרים מליצותיו השמימה; אמריו עצומים ונחמדים, קלים וגבוהים, כלם אהובים, כלם ברורים, אף חכמתו וידיעותיו עמדו לו כאשר נראה למטה:

בשנת תקכ“ה קם והתעודד איש גבור החיל הזה ויוציא לאור את ספרו, אשר קרא שמו בישראל לבנון, וכנה את חלקו הראשון גן נעול. בו דבר נכבדות על מקצת שמות הנרדפים, הם המה השמות הנבדלים במכתב ומבטא, אמנם כמעט יורו על מובן אחד, ויתר ויחקור למצוא גם את הנבדל הדק במובנם למחלקותם, וידבר נכבדות עליהם בהשכל ודעת, ויעד על דבריו עדים נאמנים מתנ”ך ומדברי חז"ל ומפרשיהם, והדברים עמוקים מאד:

בעת ההיא (שנת תקב"ה) עמד המנוח הנכבד ז“ל בעיר אמשטרדם בבית הגביר ר' בנימין ב"ר פייטל, ויהי לו למזכיר כותב בספרי המסחר, וירץ את אגרותיו, ויהי שכרו ככבוד האיש וככבוד עבודתו. וגם מבלעדי זאת ברך ה' אותו בכל אשר פנה וישמח בחלקו – וטוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. וכאשר הדפיס החלק הראשון מספרו לבנון, פתח ידו ולא חמל על כספו, ויחלק בעיר אמשטרדם את הספרים לחכמים האוהבים לה”ק, חנם אין כסף. וגם העשירים הנכבדים אשר בעיר שמו לו כבוד, ויקחו מידו את המנחה אשר הביא להם. החלק הראשון הזה התפשט ענינו ובא בארצות, וישמחו בו חכמי ישראל, אשר לא ידעו קרוא בספרי לשונות העמים, מאד מאד. וכאשר מצאו במובן השרשים לדעת המחבר קשר הענינים והמשך המליצה בכמה מקראי קדש, אשר היו מלפנים סתומים וחתומים בעיניהם, ותנח נפשם וירוח להם. בעת ההיא החל שם המחבר להתודע ביהודה ויגדל בישראל מאד, לאמר: מצאה המליצה העברית גואל נאמן לה:

לתקופה השנה הזאת (שנת תקכ"ו) הוציא לאור חלק שני מספרו לבנון. בחלק הראשון דבר על עניני השכל וכחותיו, וכחי כחותיו ותוצאותיהם למיניהם כפי ערך ויחס המשיג והמושג; ויכתוב בספר חק ודבר מלת חכמה ויצב לה גדר בל תמוט, ויבאר את עניניה ברחבה. והמליצה נעימה, ומרוצתה כנחל יצהיר בין ערוגות שושנים יזלו מימיו, ויקרא את שם החלק הזה גן נעול. בחלק השני (אשר גם אותו קרא בשם גן נעול, בלתי לפתיחה אשר שם לפניו קרא בשם מבוא הגן) באר כל כתובי תנ“ך אשר נמצא שמה אחת מלשונות חכמה לפי בניניהם גזרותיהם וכנוייהם. וגם בספר הזה הראה את ידו החזקה בחכמת התורה ותורת הנפש המשכלת. הוא העמיק מאד בענין תהלוכות הנפש והשתנות טעמה, כפי מזג הענינים הרצים ושבים מחוצה לנפש, האיר לנו אור ויופע לנו בכמה מקראי קדש ומאמרי חז”ל, והיו לנו כצפיחית בדבש. וכאשר הצליח ה' בידו, לבנות את כל יסודותיו על המושכלות הראשונים, משפטי ותולדות חקי ההגיון ומהלך השכל, אשר לא יתיצב לפניהם כל מכחים וכל עונה עזות, ומבטח עוז שם לדבריו ממקראי קדש, אשר יתנו עדיהם עליו ויצדיקום, וישאו לו שלום כל בני ישראל היושבים במדינות שונות, וישתחוו לפני הדרת כבודו מרחוק, כאשר נשאו את שמו על שפתם:

ויהיה כאשר הוציא המחבר כסף רב בהוצאות הדפוס על שני החלקים האלה, לא אמר עוד לחלק גם את ספרו השני מתנת חנם כאשר עשה בראשונה, זולתי למכרם אל אוהבי חכמה; אכן – גם ששית הכסף אשר הוציא לא הושב למחבר, כי אמר העם: נבחר כסף מחכמה וזהב מתבונה. אהה! כמקרה זה יקרה לכל בעלי חכמה בעמנו, עת יחסר להם נכסם אחרים להחיות את נפשם! – ויהי מקץ שנתים ימים אחרי כן, כאשר באו דבריו בארץ איטאליא ופולין, אז שלחו רץ לקראת רץ להביא אליהם את ספרי המחבר. ומדי לכתם ובואם פעם אחת תמו נמכרו, ולא נמצאו כי אם מעט מזעיר:

כל עת שבת המנוח הנכבד באמסטרדם יצא ובא בבית חכמי ישראל אשר לקהל ספרדים ואשכנזים ובבית הגבירים, וימצא חן בעיניהם. וידע כל העם כי ירא ואוהב הוא את ה' בכל לבבו ואת מצותיו הוא שומר, ובכל מקום ועת אשר התאספו יחד נכבדי העיר, התחננו לו ויקראו לאמר: כבדנו נא, בוא ושבה אתנו למען נתעלס בחברתך, הטף אלינו אמרי פיך ונשכיל. וזה לכם האות והמופת הגדול על צדקתו ויראתו השלמה, כי רבים מאנשי חברתו אשר ראו פניו יום יום, ולבם לא נכון באמונת ישראל, ויפסחו על שתי הסעיפים, ויטו השמאל, ידע הוא לפתותם במתק לשונו ובמליצתו הנשגבה עד השיבו אותם מצלמות להתלונן בצל שדי:

אחרי הדברים האלה ימים לא כביר הלך מאמשטרדם לעיר מולדתו האמבורג במצות אביו עליו, ויתחבר שמה עם סוחרי העיר, ויברך ה' את מעשיו. אז אמר לעשות לו בית ולקחת לו אשה, וכן עשה. ויתחתן את עלמה אחת טובה ויפיפיה ויראת אלהים, מ' שרה בת המנוח ר' מענדל פאלאק [גאקיש] ז“ל, חתן הגביר ר' אליהו שייער ז”ל, ממשפחה רמה וידועה בישראל, ויולדו לו ממנה בנים ובנות. ויחי בהאמבורג ארבע או חמש שנים בשלום והשקט. ויהי לו היום למלאכה מחית ביתו, והלילה להבין ולחקור בתורתנו הקדושה ובדברי חכמים וחידותם. בעת ההיא דרש וחקר וכתב ספרים רבים, ורובם הוציא אחר זה אחד לאחד לאורה:

בשנת תקל“ד קראהו הגביר ר' יוסף ב"ר פייטל ז”ל, לבוא אליו ברלינה להיות לפניו בבית המסחר אשר לו ולעשות את מעשהו, ויעד לו שכר כפי הראוי למחית ביתו. ויואל המנוח הנכבד ז“ל, וילך לעיר הזאת המלאה חכמים ומשכילים בכל מדע. שם מצא את עטרת תפארת ישראל, ר' משה בן מנחם זצ”ל, ותהי אהבתם נפלאה מאד:

בשנת תקל“ה הוציא לאור באורו על מסכת אבות, ויקרא את שמו יין לבנון. ורבים מבני ישראל, כיושבי ברלין וכיושבי ערים אחרות, קדמו פניו וימהרו לקראתו ויבטיחוהו בכתב ידם לקחת ממנו הספר הזה במחיר אשר יושת עליהם ממנו, ויחזיקו על ידו הרבנים הגדולים אשר בישראל בהסכמותיהם להעיד על יראתו וצדקתו ועל עוצם חכמתו בחקירת התורה והמליצה העברית. בספר הזה הראה נפלאות בביאור מאמרי בעלי אבות ותוכחת מוסרם, וירד לעומק מחשבתם ע”י זך רעיוניו ורוב מדעיו כמורה ובשרשי הלשון:

בשנת תקל“ז הוציא לאור ספר חוכמתא רבתא דשלמה מלכא, אשר העתיק מלשון צרפת ללשוננו, ויבארהו באר היטב, ויקרא שם באורו רוח חן. וגם הספר הזה נתן אל המתנדבים בעם, אשר שלחו את ידם בחתימת שמותם לקחתו במחיר קצוב. כל רואה ומבין לשון העתקתו יגיד: אלה הדברים נכתבו אלפים שנה טרם הולד המחבר, כי לשונו לשון עבר האמתית. הספר הזה כולל משלי מוּסר ותוכחת מישרים, ודברי שבח ליוצר כל ב”ה. ובבאורו הוסיף המחבר אמרי לקח ודעת לבאר תעלומות שרשי לשון המקרא, וידבר נכבדות על מעשי ה' ונפלאותיו בארץ חם, ועל בקיעת הים וכו', לך וקרא את הדברים מעל הספר ותשבע נועם:

בעת ההיא והגביר ר' יוסף ב"ר פייטל הנ"ל בא בימים, וירא מנוחה כי טוב, ויחדל מסחור עוד, וישבות ממלאכתו ויבחר בחיים שלוים ושאננים, ויעזוב את המנוח הנכבד, וילך וישב לביתו. – אז החלו ימי עוני ומחסור להחכם הצדיק הזה, כי גם שכר גם עבודה לא היה לו עוד. אהה! מדוע גורל הצדיקים עוני, חבל חכמים דאגה ויגון! – הצדיק הזה היה יודע מאד גודל ערכו ויקר תפארתו, לכן כסתהו כלימה ולא יכול לגלות מחסורו לבני אדם, או להוריד כבודו לאחוז באחת מעבודות הפחותות למלאות נפשו כי ירעב; גם כח ומקום לא היה לו להיות פועל עובד, כי כל עצמו כבר הורגל לשבת באהל חכמה ותורה, לדרוש ולחקור. ובכל צרותיו ומרודו לא התלונן על פגעו ומקרהו, רק בכה בכל עוז על אלהיו, אשר בו ובתורתו האמן בכל לבבו. מחסורו ותמרורו לא נגלה לעין איש, כי אך בסתר העלים את צרותיו, ומי יודע אם אחת לשבוע היו מאכלים מבושלים בביתו? אכן הבגדים הכתנות והצעיפים אשר עליו ועל אשתו ועל בניו ובנותיו בלכתם לרחוב העיר, כלו אמר כבוד, ותואר מלבושיהם כתאר פניהם:

אך בפעם הזאת מהר שלח לו אלהים ישע ועזרה, כי נתן בלב נדיבים רבים, אוהבי תורה חכמה ומוסר, ויבקשו את פני המליץ הנכבד ז"ל לקרוא לפניהם מעל ספר תורת משה שתים ושלש פעמים בשבוע, מקרא מפורש מפיו ושים שכל, ונלוה אליהם כל בחורי חמד ונטעי שעשועים. ובזה החזיקו אותו ואת בני ביתו בכבוד, כי התעשת להם ויעש כרצונם, וירוח לו:

אז אמר להוציא לאור מדרש מלים בלשוננו הקדושה, והוא באור שרשי הלשון וגדריהם, יסודותיהם הוצאותיהם ומובניהם, ראשונים שניים ושלישים. אמנם מאשר המלאכה רבה וכבדה, והזמן והכסף הנצרך לה עצום מאד מאד על כן שב ממחשבתו, ולא יזם בה עוד, בלתי התאמץ במועדו, לקרוא ולפרש כתובי התורה באזני הנאספים אליו:

והנה כאשר החל המנוח הנכבד ז“ל לבאר את המקרא ומליצותיה ע”פ חקי השכל, ויהי העם נדון, כלם העידו והגידו, שנפשו נפש חוקרה ונשגבה מאד, גם את אחותו המליצה תואמים יולד. אכן התלוננו ורבו עליו בדברים אשר חדש במעשה בראשית. יש אשר אמרו: שגה האיש בחכמת המבע, דרכה נסתרה ממנו, על כן דבר עליה כזבים. אל בופאן ואל באנעט ואל שאר חכמי הטבע ואל אשר הביאו בספריהם לא הביט. והוא אמר: גם אני התבוננתי אל מהלך הטבע ודרך זאת כחותיה אל הפועל, ועל דברת בני אדם לא אחוש, מבן ניקאמאכוס עד לוואאזיע, כלם מחומר קורצו כמוני, רוח היא באנוש, וה' האיר עיני בתורתו. והנה כל איש אשר ידע את נפש הנכבד הזה, וירא לכתו שבתו וקומו ובן לרעו מקרוב ומרחוק, יענה בו צדקתו, כי בלבב שלם ולא בנפש רמיה ירא ואהב את ה' ותורתו, על כן בהקבץ רעיונותיו יחד, ויעלוהו עשתנותיו בלבת אש השמימה, ויהי כאשר חזק עליו כח דמיונו, אז ינובב מליצות נשגבות, יגיד עצומות. – והאמין בה' מידו כי נתנו לו. – מנעוריו לא פנה ביחוד אל אחת מחכמות חיצונות, כי אם בתורת ה' לבדה. ובמליצות לה"ק היה חפצו, ואליה שם לבו ועיניו כל הימים. וגם כי הגדיל ויקרא בלשונות העמים ובספריהם, לא ללמוד ולגלות נסתרות עשה זאת, אך אמר להציל את נפשו מן הבטלה ולהתענג את הימים כי ארכו לו. לכל החכמות אשר קרא בספרי העמים אמר שהמה רב עמל ואון ושטי כזב, אך בתורתנו לבד בחרה נפשו, באמרו: היא אם כל החכמות כלהן. על כן ידיו לא היו אסורות כאשר חקר באחד המקומות בתורה, במעשה בראשית, כמו בחקות השמים והארץ בהבראם, בשטף מי המבול וכדומה. וכאשר הנחהו דרכו אל אחת מחכמות הטבע, לא שאל את פי רבבות החכמים אשר היו מלפניו. אמנם בחר לו לבדו את הדרך הישר בעיניו, ויתהלך בה לארכה ולרחבה, ויעש לעיניו את הבריאה.

בשנת תקל“ח בשר החכם ר' משה בן מנחם ז”ל בקהל עדת ישראל להוציא לאורה חמשה חומשי תורה עם תרגום אשכנזי שלו, ועם באור ותיקון סופרים, וכן עשה. בספר בראשית ושמות החזיק על ידו המדקדק הנודע לשם ולתפארת בישראל מוהר“ר שלמה מדובנא שיחי', לפתר לנו המתורגם ע”פ התרגום, ויגד לנו הטעם מדוע ככה תרגם המתרגם, ויתקנהו בתיקון סופרים, אכן מספר שמות והלאה הרחיק מהר“ש הנ”ל את נפשו מעבודה זו, ויחדל מפזור עוד לרמבמ“ן ז”ל, אז קרא המתרגם להמנוח הנכבד מ. הירץ ז“ל, לאמר: עזרני נא! וישמע בקולו וירץ כגבור לקראתו ויבאר לפניו את חלק תורת משה, ויקרא³. וכבר העידו גדולי התורה אשר לא נעלם מהם כל מחבא וסתר בסדר קדשים, על המנוח ועל באורו לספר ויקרא, כי פלא הוא מעשה ידי אמן. וע”פ הרוב הוכיח בכח שרשי המלות ודתי המליצה, דינים רבים ותולדות תולדותיהם, אשר העלו חכמי המשנה והתלמוד בפלפולם העצום, וברוח ה' אשר עליהם. ויוסיף המבאר לשמוח בזה, ואמר: כל התורה שבעל פה כבר נכללה בתורת משה, וכל מבין בהוראות שרשי הלשון יקראוה מעליה.

עד כה צדיק באמונתו חיה השקט ושאנן באהלו אהל תורה וחכמה, תורתו שעשועיו יום יום, והתענג באלהיו, אשר שוה לנגדו תמיד בכל רגע. מפרי פי תבונתו אכל, אם אמנם לא לשובע ומותר, בכל זאת טוב מעט לצדיק, וטוב ארוחת ירק ושלוה בו; כי שלום היה לו עם כל אדם, כלם כבדוהו וינשאוהו, כאשר יאתה לחכם צדיק וישר כמוהו. – אמנם משנת תקמ"ח והלאה, המה ימי זקנתו ושיבתו, רעים היו ימי חלדו, צרות ומצוקות רבות עברו על ראשו, הוצאות ביתו התרבו, ופרנסתו הלכה ומתמעטת, הציקוהו עוני ומחסור, רבו אנחותיו ולבו דוי! – וימיו ימי הרעה החלו באש קנאה וריב, אשר התלהב בין איזה חכמי תורה מילידי מדינת פולין, ויסבו עליו הרובים לתת שמצה בשמו הטוב; וגם אותם בעצמם אשר לפנים לעין כל שבחוהו וירוממוהו בהסכמותיהם על ספריו, נהפכו לאויבים לו, ותחת תהלה שמו תהלה, וכבודו המירו בקלון. (ימחול להם אב הרחמים שופט צדק! כי גם המריבים וגם האיש אשר לו הריב כלם צדיקים, אך תעו ברואה, שגו פליליה, וכבר מחלו איש על שגגת רעהו, ורבם מהרודפים כמו הנרדף שוכנים עתה בצל שדי ומתלוננים בסתר עליון). ומעשה שהיה כך היה:

בשנת תקמ“א נתן ה' רחמים בלב הקיסר החכם והצדיק יאזעף השני, (נפשו צרורה בצרור חיי עד), ויחמול על בני ישראל הגרים בארצותיו, ויגל מהם חרפתם, והקל מעליהם עולם הקשה אשר סבלו המרודים האלה במלכות הזאת תחת ממשלת אבותיו, והנחה עשה למסים הגדולים אשר הכבידו עליהם, ודבר המלכות יצא מלפניו ופתשגן כתב הדת נתן בכל מדינות עסטרייך, להיות היהודים חפשים כשאר תושבי ארץ, לבנות בתים, לקנות שדות וכרמים ולעבדם, ולרעות צאן ומקנה, ולעשות בכל מלאכת עבודה ובכל מלאכת מחשבת כפי אשר תשיג ידם בהם, למען יחיו איש איש באמונתו ביגיע כפיו. ויהי כטוב לב המושל על עם ישראל חשב ג”כ להפקידם על משמרת פקודות הגבוהות בערים ובמדינות ובצבא, אם ידע ויש בם אנשי חיל ונבוני דבר. אך בהיות כי עד הנה עוד מחסור לישראל בלמד ודעת תפקידים כאלה, כי לא נסו בהם, לזאת השכיל הקיסר ז"ל לתקן ולהיטב בתי החינוך לבני ישראל, ויצו להכין ולבנות בתי תלמוד בכל מחוז ופלך, והמה יעמדו תחת השגחת פקידים מיוחדים, ובם ילמדו ילדי העברים אמונת ישראל כחקם ודתם, ויוסיפו לקח גם בשפת המדינה ללמדה על נכון בכלליה ודקדוקיה, ודרכי הכתיבה והחשבון, וידיעת הארץ וספרי הקורות ודברי הימים, עם שאר הידיעות המיקרות נפש יודעיהן, לקרבו פני נדיבים, ולפני מלכים יתיצב:

ויהי בצאת הפקודה הזאת מלפני הקיסר, והדת נתנה בוויען הבירה להכין בתים לנערי בני ישראל ללמדם חכמות ולשונות עמים,וירגנו יהודים רבים באהליהם, וייראו ויאמרו: מי יודע את הרעה אשר תצמח מרוב הטובה הזאת! פן יגרע ח“ו ע”י זה ממשמרת הדת הישראלי אם יוסיף השליט להיטיב אתנו, הלא שכוח נשכח כל תלאות הגלות וכל הרעה אשר הדביקתנו עד הנה, והיינו שמחים. אהה! ואיך נשמח ורחל מבכה על בניה. – והחכמים היראים השלמים אשר בתוכם פחדו וחרדו מלעבור על דת המלך, אשר מחשבתו אך טוב לבני ישראל, וייראו מאוד פן יחרה אף הקיסר בהגיע תלונות ישראל לאזניו, ופן יאמר: אך מרוע לב לא יאבה עם ה' פנות למשמעתו. ויכתבו בעבור זה לחכמי ישראל במדינות אחרות, ויבקשו את פניהם להחזיקם בעצה טובה ונכוחה, כדת מה לעשות? וכן כתבו ראשי היהודים אשר בטריעסט להמנוח מהור“ר הירץ וויזל ז”ל, ושאלו את פיו:

זאת הטה לב המנוח הצדיק הזה לכתוב על ספר דברי אגרת ליושבי עיר הנ“ל, ויקרא את שמם דברי שלום ואמת שם שם להם חק ומשפט, ויראה את הדרך לאחוז ולהחזיק בתורת אלהים ככל חקיה ומשפטיה, ולבלי הנח ידם מלמלאות פקודת הקיסר בכל אשר צוה אליהם בתורת אדם. והוסיף לבאר לברר וללבן מהות ונדרי תורת אלהים ותורת אדם, ותכלית וחובת שניהם. והמכתב הזה כלו נעים אף יפה, לשונו נחל שוטף, מחשבותיו עמוקות, ומערכת מליצותיו כמוהר פני שחק בליל יאיר הסהר. ויט ר' הירץ ז”ל את לבב היהודים לשמוע אל מצות אדונם הקיסר, ויהס אותם מכל החרדה אשר חרדו, וינחם את רוחם בדבריו, דברי שלום ואמת:

אז עלה עשן באף שלשה או ארבעה מגדולי התורניים אשר בימים ההם ויכתבו עליו שטנה ומרורות, ויתנוהו לאיש בליעל, אשר יחפוץ ויתאמץ למהר שכחת התלמוד והפוסקים והפלפולים, יען כי כתב במועצות ודעת, שראוי לחנך את הבנים על סדר נאה, וללמד עודם רכים מקרא ודקדוק לשון עבר, ולשון המדינה ודקדוקה, ואחרי כן משנה, ואחרי כן כשיגיעו לשנת י“ג ומעלה גמרא ופוסקים וכהנה, וזה מתנגד לדרכי הלמוד הנהוג עד הנה. והדבר אשר החרה אפם עליו ביותר הוא אשר דבר בבאור המאמר: כל ת”ח שאין בו דעה וכו'. (ובאמת הפריז המנוח על מדותיו, כדרכו לרוב בעת התלקח להב עשתנותיו באחד הענינים, והוא תפש מחשבה אחת, אז נדמה לו כאלו רוח ה' דבר בו, והרדיף סברתו עד קצה האחרון בלי מעצור, ושגיאות מי יבין?). והנה כי הרבו לגעת בכבודו בקללות חרופים וגדופים אף הוא לא שם ידו למו פיו, וילחם נגד מתקוממיו ויקלעם באמרי פיו העצומים החדים והשנונים, ויכתב מכתב שני מדברי שלום ואמת, פעם הצטדק ופעם הוכיחם על פניהם. ארבעה מכתבים כתב בענין הזה. ויהי הוא הרבה לכתוב והמה הוסיפו לשפוך עליו בוז וקלון. ותהי מריבה וצעקה גדולה במחנה חכמי ישראל, עד קמו חכמי איטאליא הגאונים ויתעשתו לו, וישפטו עם אחיהם הרבנים המתנגדים על אודות הדבר הזה, והראו להם צדקת הנרדף, וכי לחנם שמו אותו למטרה לחשבהו לאיש בליעל, ולבבו לא כן ידמה, כי הוא תמים עם אלהיו. עד כבתה לאט לאט אש המדון, ותשקוט המריבה ויהי שלום בישראל:

בשנת תקמ“ג יצאה לאור בעיר קעניגסבערג במדינת פרייסען מגלה אחת קטנה, ושמה נחל הבשור. בה הודיעה חברת חכמים אוהבי ודורשי לשון עבר, את אשר יזמה לעשות, להוציא לאור מדי חדש בחדשו מחברת ממכתבי לה”ק, כוללים שירים ומליצות ומאמרים יקרים בחכמה ומדע, תולדות גדולי ישראל וכהנה, להודיע לבני ישראל אשר לא ידעו קרוא בספרי לשונות עמים, וקראו מכתביהם בשם המאסף, לאמר: מאספים אנחנו יחד את כל הבא לידינו מן חכמי המליצה ויודעי תורה וחכמה. והמה שחרו את פני המנוח הנכבד ז"ל, להחזיק ידיהם בפרי תבונתו, ומכתבי מליצתו אשר לא באו עוד לאור היום. ויעתר להם וימלא משאלותם, ויכתוב וישלח להם מכתבים רבים ושונים, כלם יקרים, כלם נשגבים, מלאים נגה ומפיקים רצון בדעת שיר ומליצה:

מה נכבד מאמר אחד, נקרא חקור דין, להמנוח הנ"ל. בו גלה עמוקות וידבר נכבדות על ענין שכר ועונש לנפש אחר מות האדם. במאמר הזה הביא דעות חכמי התלמוד ודעות החכמים הקדמונים והאחרונים בנגלה ונסתר, ויקרבם בשכל דק יחד, אחד אל אחד, לדבק הנפרדים ולקבץ הנפזרים, והאיר לנו במחשכים:

בשנת תקמ“ח הוציא לאור המחברת היקרה עד מאד, ושמה מוסר השכל והוא ספר המדות. בה שפתותיו כמלאך ה' צבאות דוברות, ונובעות יראה חכמה ומוסר, וכל אמריו כלם מן השכל, מדתי ההגיון ומחקות הנפש המשכלת, והעיד עליהם עדים נאמנים מתורה שבכתב ושבע”פ, ומספרי הקדמונים האחרונים. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, ישמעום ישרים וישמחו, וידומו המכחישים, אויבי מוסר עפר ילחכו, כי שפתי צדיק ידעו רצון, ותוכחותיו יורדו חדרי לב:

וגם שירים רבים שר המנוח המשורר הגדול ז“ל לעתים שומת על ענינים שונים, ורבים מהם נדפסו ובאו לאור. ונעלה על כלמו השיר עודך חי במרומים וכו' אשר שר לכבוד נשמת הדרת יקר הדוכס לעאפאלד פרינץ מברוינשווייג וואלפענביטטעל ז”ל, בשנת תקמ"ה (ונמצא במאסף לשנה הזאת), עת פרצו מי נהר האדר על הארץ, וישטפו בתים וכפרים אדם ובהמה, וישם בן המלך הזה נפשו בכפו וילך אצל עיר פ"פ דאדר באני שיט אל זרם שטף מים רבים להציל נפשות הנטבעים, ושם מצא הוא עצמו את מותו מות ישרים, כי עברו הגלים על האני שיט וצלל במים אדירים. אז דרכה עז נפש המשורר והמליץ הגדול, וישר שיר נהי כלו מחמדים, אין ערוך אליו במחשבות עמוקות מהשארת הנפש וגמול הצדיקים בבא, וכל חרוזיו מתוקים כדבש ונופת צופים. – אמנם חותם אחד הוחק על כל דברי שיריו, מליצותם קלות ונעימות, משולבות ואחוזות אשה באחותה, בלי לחץ ודחק, ועשתנותיו נשגבות, נקיות וטהורות כטוהר השמים.

בהיותו קרוב לששים שנה החל רוח ה' לפעמו, אז ישיר שירי תפארת, בהם התנשא ממעל לנפשו, כי גאה גאה במלאכה הזאת מכל אשר לפניה. וידבר על רדת בני יעקב מצרימה, ואיך ענו אותם בני חם, ויתנו עליהם עבודה קשה, ומלדת גואלם הגדול, משה אדון הנביאים, ומנפלאות אשר נעשו לו עת הושלך בים סוף, ואיך גדל והצליח, והתודע לו מראה אלהים בסנה, וכל מעשה תקפו וגבורתו אשר עשה לעיני, ישראל במצרים בסיני ובמדבר, והנחיל למו תורת אמת, וכהנה. כל איש אשר חננו אלהים לב להשכיל ולהרגיש, וחיך לטעום מטעמי המליצה, יתן עדו ויצדק, כי יקר וכי רב הוא ערך שירי תפארת האלה, ותפארת עולם ישארו לכבוד שם המליץ המנוח הגדול הזה.

משירי תפארת האלה הוציא המחבר חמשה חלקים בחייו, והחלק הששי נדפס לאחר מותו. וימים רבים עברו בין הוצאת החלק הרביעי לחמישי, יען כי קצרה יד המשורר להוציאם מכספו כי אזל מכליו. עד קם והתעודד הנגיד המהולל והחכם ר' ראובן גומפערץ שיחי' (פרנס ומנהיג בקהלת ברלין) והתנדב לתת סך מסויים להדפסת חלק החמישי, ולקחת מכסף הכנסה להוצאת החלק הששי, ואחרי כן יותן כל כסף ההכנסה לטובת המשורר. כן חשב הנדיב המטיב, אך לא עלתה לו מחשבתו, כי הכסף אזל במחברת החמישי, ועד הששי לא בא. –

שירי תפארת האלה נעתקו ללשון אשכנז מבן המנוח הנכבד ז“ל, איש משכיל ויקר רוח ר' מנחם יצ”ו, וגם נדפסו. ראו עמים ויהללו אותם, וישתוממו על רוממות עשתנות המשורר, על כח דמיונו אשר עלה כלבת אש אוכלת, ועל יראה אלהי אמת הנשקפה על פני כל אמריו, ויתנו כבוד לשמו, ויאמרו עליו: איש קדוש הוא זה המדבר אלינו.

אלה דברי החכמה והשירים והמוסר אשר נבעו מלב איש צדיק תמים, חכם נבון ומליץ הגדול ר' נפתלי הירץ וויזל ז"ל, מבלעדי מכתבי חכמתו הנמצאים בכתיבת יד ביד יורשיו. עד עולם חקוק יהיה זכרונו בלב כל שוחרי לשוננו הקדושה והמסולאה, ובלבות כל אוהבי חכמה ויראה האמתית. וגם המעטים אשר התלוננו עליו בחייו, יחד כלם יגידו עליו צדקתו וחכמתו, וכי הוא היה אחד מגדולי ישראל אשר בימיו, ויקר יהיה גם בדורות הבאים אחריו. הוא היה אוהב אלהים ותורתו מכל מעמקי לבו, ולא היה לו בעולם הזה שמחה גדולה משמחת דבר אלהים ותורתו, אך בה היה חשקו וכל מגמת פניו, גם הון ועושר בוז יבוז למו, גאון ושררה לא חפץ, אך תורה ויראת ה' היתה אוצרו.

מנעוריו מעת שבת אביו בקאפענהאגען התנהג הוא ז“ל בעניני בהכ”נ במנהג אחינו הספרדים, וגם אוה לבחור לו מבטאם בלה“ק בתפלתו לאל ב”ה. אך בכל זאת חס מאד על כבוד הבריות, ובהיותו בברלין לא הרחיק את נפשו ממנהג העיר הזאת, כי אמר: פן אתראה חלילה כלועג להם, וכמתגאה לאמר: חכמתי יותר מכם. וזה דרכו תמיד, כל עוד הוסיף להשכיל ולחכום כן השפיל את רוחו. גם בגדיו ומלבושיו היו כבגדי אחד האדם, ולא נודע בהם גדלו ומעלת תורתו וחכמתו.

בכל התלאות אשר עברו עליו לא התלונן על קשי יומו, אכן בטח בה' כבן נשען על אהבת אבותיו, ויהי כי חזק עליו העצב וישב ודרש בספרים הקדומים וישמח בהם, ורוח לו. וכאשר מצא באור נכון על אחד מכתובי המקרא, או מאמר אחד ממאמרי חז“ל אשר העמיק לדעת סודו, אז בשמחתו לא התערב זר, ויבז להון ועושר משחק לו, ויאמר מאת ה' היתה לי זאת, נפלאות לא תעשינה ידי אדם. בלתי בשנת תקמ”ה כאשר מתה עליו אשתו ז"ל אשת נעוריו אשר נפשו קשורה בנפשה, ויפלו פניו מאד, וילך שחוח ודומם ימים רבים, בסוד עליזים לא בא, ממנחמים התרחק, ותשתפך נפשו בתיק יגון ובכי, עד אשר נתן לו ה' מרפא בלבו ושקוי לעצמותיו, וירחץ את בשרו בדמעותיו וישב אל ה' ויקדשהו:

בשמונה ושבעים שנה לחיי הצדיק הזה ויקרבו ימי נפתלי למות, וה' אמר לו: רב לך שבת בעמק הבכה, רבת שבעה נפשך היגון והתמרורים בחיי שפל, עלה אלי השמימה וקצור ברנה פרי צדקותיך אשר שם בעמל ובדמעה זרעת, בוא הנה ותשבע בנעימות נצח. אך למען הראות ליושבי חלד, כי יש גמול לפועלי צדק ורב טוב צפון להם בחיי עד, לכן עודך עלי ארץ אראך בישע אלהים, מכוס ישועות תטעם גם שמה ברגעי חייך האחרונים, עד תבא למשכן אלוה ותתענג בנעימות נצח. ויהי בשנת תקס“ד כאשר השיא אחת מבנותיו לאיש חמודות ה”ה החכם הרופא מאיר בהאמבורג, וילך הוא ובניו ובנותיו עמו לעיר הזאת לשמוח ביום חתונת בתו ושמחת לבה, ויחרדו נכבדי הקריה לקראתו, ויקבלוהו בשמחה ובכבוד גדול. ויפגעו בו לאמר: שבה אתנו, היה לנו לאב ולכהן והיטבנו לך, ויחזיקו גם חתנו ובתו בכנף בגדו לאמר, אל תעזוב אותנו, ויעתר להם ויואל לשבת בהאמבורג. גם בטרם נסע מברלין, רבים מאוהבי חכמה אשר ידעו יקר ערך איש הגדול הזה באו לביתו לבקרו ולראות פניו עוד הפעם, כי ידעו כי לא ישוב אליהם עוד. וירע להם מאד על הפרד צדיק וחכם זה מבין חומות קריתם, אך לא יכלו עוד השיבו ממחשבתו, ויחבקוהו וינשקוהו באחרונה, ודמעותיהם על לחייהם. – ויחי ר' הירץ וויזל ז“ל בהאמבורג. כשבעה ושמונה ירחים בהשקט ומנוחה, ולא חסר לו מאומה. אך אלהים צוה עליו לעלות השמימה, להביאו בסוד חכמים ונבונים הבאים לחזות בנועם פני אלוה ולהשתחוות לפניו בהדרת קדשו. ויהי בעשרים ושנים לחודש אדר שני תקס”ה, ויגוע וימת הצדיק אחרי מעט ימי חולי, ותשב נפשו אל צור חצבה להסתופף במחסה וצל עליון. ויקברוהו אנשי האמבורג בכבוד גדול, ויספדו עליו: הוי אדון הוי הודו! זכרו לברכה ולתפארת עולם!