נפתלי הרץ וייזל

אמר נפתלי הירץ וויזל בן כבוד יששכר בער זצ"ל

מראש ומקדם היה השיר כלי חפץ לאלהים ולאנשים. תראה כי כששפט השם את יציר כפיו על חטאתו אשר חטא, נאמרו הדברים בדמות השיר, הוכחת השם לקין היתה באורח שיר, למך דבר לנשיו בארח שיר, גם נח ברך את בניו וקלל את כנען בדרך השיר, וכן נהגו לכבד את רעיהם בשירים ישירו עליהם, כמו שאמר לבן ליעקב ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור (בראשית ל“א כ”ז), גם ברכת יעקב את בניו, וברכת איש האלהים את ישראל לפני מותו, דברי שיר הם. בו הודו לאלהים על חסדיו, כמו שירת הים ושירת הבאר. וכן תוכחת השם העומדת לעדה בבני ישראל עד עולם, וכלל בה כל אשר יקרה להם עד אחרית הימים, דברי שירה הם. ואם נבוא לפרוט השירים הכתובים בספרי הנביאים והכתובים יאריכו הדברים. ספר תהלים כל אדם חזו בו, כלו שירים וזמירות לאלהי ישראל. חכמת שלמה בספר משלי כלו בארחות השיר, וכמוהו כל ספר איוב, ורובי דברי הנביאים ישעיה ירמיה ויחזקאל ותרי עשר דברי שיר הם, כלם השתמשו בכלי חפץ זה, להודיע בו לבני אדם דברי הנבואות שקבלו מיד ה', ודברי חכמה ומוסר שלמדום וכל כיוצא בזה:

וכן אם נרד מן ההר הטוב הזה, מכל אשר נמצא כתוב בספרי הקדש בדרך שיר, ונביט על פני תבל ארצה, נצא השדה, נלינה בכפרים, נבוא בערים, נעמוד בחצרות הגדולים, גם הם יחדיו ישאו קול ירונו בשירים כל אחד כפי דרכו וכפי כחו, כי ממזרח שמש עד מבואו לא נבוא אל אחת הארצות אשר לא תשמענה בה אזנינו קול השיר מפי יושביה. והיותר יפלא בעינינו, כי העידו אנשים חקרי לב, אשר נשאו נפשם לעבור ימים רחוקים, לתור תכונת הארץ ומחוזותיה, ומה העמים היושבים בהן, וכאשר באו לקצוי ארץ בין בני אדם השוכנים בדד באיי הים הרחוקים, אין להם לא כתב ולא ספר, אין בהם לא מדרשים ולא אנשי החכמה, גם מדותיהם ותכונותיהם פרועות, וכל היום יגורו ריב ומלחמה, והעידו שבפרוע פרעות בעמים ההם, טרם יצאו לקרב ישירו בשירים, ושיש להם שירים ידועים להם קבלום בעל פה ממשורריהם, ישירו בם פה אחד למועדים ידועים להם, כמו שספרו לנו קאלומבו“ס וחבריו מוצאי העולם החדש, וכאשר ספר לנו בדורנו רב אנית מלך בריטאני”א השר קאק“ש וחבריו, מוצאי האיים הדרומיים בקצות הארץ, וכן בכל אומה ולשון שהצליחו בימיהם, נשארו מהם מחברות ממשורריהם הגדולים, כמו שירי הומירו”ס ואנקרעא“ן ליונים ורבים כמוהם, שירי הארא”ץ ובירגי“ל לרומים וחבריהם, ואחריהן השירים הרבים הנמצאים בכל אומה ולשון, וביותר בממלכות אירופ”א, המון שיריהם מה רבו עצמו מספר, קצתן ספורי המלכים מלחמותיהן ומעשיהן, וקצתן דברי מוסר ולמודי ידיעות מועילות, וקצתן מלאים הזיות והבלים ששרו לשקוליהםבחרו בם, כמו ספרי הומירו“ס שזכרנו, וקצתן מלאים דברי עגבים ונבלות, קצתן שירי שמחה, וקצתן שירי אבל, וכן בכל מדה ומדה דבר והפוכו שוררו עליהן אנשים כפי חכמתם וכפי כחם. ומעתה ראוי לנו להתבונן על החפץ הזה לשיר בשירים או לשמוע בשיר, הנטוע בכל הנפשות, בכל דור ובכל מקום, לדעת על מה יסודתו, ועל מה יוצר הנפשות ב”ה נטע כזאת בנפשות יצוריו, כי בלי ספק מטע ה' הוא, תתפאר בו נפש המשורר ונפש השומע, ושבלעדי השיר לא יכון פי המדבר. כי אם תחשוב כי עצם השיר אינו כי אם תפארת מליצה והדרת לשון המדבר, לא היה כולל העמים והלשונות כלם, שבכללן אלה הדומים עד היום לפראים במדבר, לא תאר ולא הדר להם במנהגיהם ובמעשיהם; גם אנשי הרוח ואחריהם חכמי בני אדם מכל העמים, לא את כל דבריהם ישא רוח השיר על אברתו, כי קצתם חוברו ממליצות פשוטות; ואם גם בהן דרכיהן דרכי נועם לסדר המאמר בדרך מתוקן ומתקבל על דעת השומע, למה גם אלה אינן בדרך השיר? והנני בא לבאר פה בקצרה פשר הדבר.

דע כי נשמת האדם ממרומים, והיא עצם נשגב מדעתנו, כי אין בה מקרים ממקרי החומרים הידועים לחושינו, וכחות רבים נטועים בה לא נדע ספר אותם, ואין להם גבולות בטבעיהם, כי לכחות הדברים שהם תחת השמש יש גבולות, וכן לנפשות הבע"ח האלמים, לפי שנבראו לתשמישי הארץ, אבל כל כח שבנפש האדם, אם לא יגבילהו האדם עצמו בחכמתו ובבחירתו, לאמר לו עד פה תבא בפעולתיך, ועד כה תהיה ממשלתך בקרבי, ימשול ממשלתו ויפעל מפעלים בלי גבול. וכבר דברנו על זה בבית א' מספרנו גן נעול (חדר ג' חלון ה'), גם בספרנו מוסר השכל חלק א' (פרק ב' סעיף ה'), ומשם תבין הדבר על מכונו, כי פה אינני כי אם רומז רמיזה קצרה. זה דרך כל כח וכח שבנפשנו, הן כשימשול בנו ויפעול פעולותיו בארחות צדיקים כפי החכמה, והן כשימשול בנו ויפעל פעולותיו בארחות עקלקלות, אין גבול לממשלתו ולמפעלותיו, וממשלתו עזה וקשה, ואי אפשר לאדם זולתו לדעת תוקף ממשלת כח מן הכחות שבנפש רעהו, כי האדם יראה לעינים, ולא יראה ללבב מה מושל בו, ועד כמה מושל בו, אין דרך שיודע הענין גם לזולתו, זולתי על ידי אומר ודברים, כשמגלה לו סוד לבו. ועתה דמה בדעתך שגבר באחד ממנו כח האהבה בדרך טובים, שהוא אוהב השם או אוהב חכמה באהבה עזה, או אהבה בדרך סכלות, שאוהב אשת חן אהבה עזה; ונקח לדוגמא זאת השניה, שנשא עיניו אל אשה, ונפשו לא תוכל כלכל את אהבתה, ורוצה לשפוך את נפשו לפני רעהו, לגלות אזנו מה עזה אהבה זו בקרבו, ושמצוקת לבו רבה עליו, אמור נא היוכל עשוהו? גם כי ירבה מלין כל היום, הנה המלין עצמן מקרי החומר להן, ואיך יציירו הם מדת עזות הכח שבנפשו הנשגבת ממקרי החומר, ואינו דומה לאיש המספר לרעהו עשרו ורוב נכסיו, כי לכל תכלה יש קץ, וכשיאמר לו סך דינרי זהבו וכספו, מספר בתיו וגניו, ומדת קרקעותיו ויתר פרטיהם, השומע ידע הכל כמוהו, לא כן כשיגיד במר רוחו עזות אהבתו אל אשה מן הנשים, ושנפשו במצוקה גדולה, אם השומע מעולם לא הרגיש בנפשו אהבה עזה כזאת, אם כל היום ירבה דברים, לא יבין תכלית דבר, ואם יתן לו עצות במה יחליש האהבה, יענהו תמיד גם זה לא יועיל, וגם זה לא יועיל, כי האהבה עלתה על כלנה. אין דרך להבין לזולתו מה עזה האהבה, ושאין עצה ואין תבונה מועלת נגדה, כי אם כשישמיענה בארח שיר, כי אם מתוקף ההרגש הפנימי יבטא בשפתיו מליצה בשיר, יבין השומע הכל, כי זהו עצם השיר, מליצה קצרה נושאת משל חכמה וערך סדר דברים, והיא תעורר תכונת נפש השומע לעומתו, לבו ירגיש, ושכלו יבין הכל. ולכן ערכתי דוגמא זו מן האהבה, לפי שכן מצאנוה בשיר השירים לשלמה, כשצייר עזות האהבה אמר בדרך שיר, כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח' ו'), השומע משל המות יחרד, וכרגע יבין מן המשל הכל, כי יודע שהמות עז מכל, ולו יתן איש כל הון בעבור חיי שעה, או יעשה מה שיעשה, לא יעמוד בפני המות בהיותו עז מכל, ואם כן עזה אהבתו, לא יעמוד דבר כנגדה. והנה מלות ארבע אלה בדרך שיר פעלו יותר מהגדות רבות כל היום כלו. ומה יתרון רב יש עוד להגדה בשיר, שבהיות מליו מעטות, בנקל יוחקו בנפש ובכח הזוכר, והמרבה לדבר דברים, קצתם תקיפים וקצתן חלשים, ובא זה ובטל זה, גם אחרונות משכחות ראשונות, לא יעלו עוד על לב השומע:

והנה מן המעט שדברנו על כח האהבה, תקיש על כל כחות נפש האדם, כמו שנאה, נקם, רחמים, אכזריות וכיוצא, כשתעוז יד אחת מהן בנפש, ונלאה כלכל אותה בלבו, ופורצת פתחי פיו שפוך שיח, הנפש בטבעה תבחר לדבר בשיר, בין לטוב בין לרע, אלא כשאין בכח כל נפש לכלכל בשירים הרגשותיה הפנימיות, כי תכונות רבות ונכבדות תצטרך הנפש המשוררת, לא תמצאנה בכל הנפשות, וכמו שיתבאר עוד, על כן תעזר משירי הגדולים שחברו על ענינים שהיא צריכה להן, והם הם המשוררים שבכל עם ועם שערכו שירים להמון, לשורר בם, הן לעתות בצרה או שמחה, לגבורה, לאהבת רעים או לשנאה, להקל עזות הכח המושל בם, ועל ידם יעוררו איש את רעהו לעשות כמוהם באמץ לב מעשה אהבה, ריעות וחסד, או מעשה שנאה ונקם וכיוצא. ולפי שזה מטבע הנפש שהרגשותיה העזות יפרצו חוצה על ידי שירים, על כן כל מקום שיש קבוץ בני אדם, לא יבצר מהם השיר, כי כל הנפשות שוות בענין זה, שמרגישות שמחה ועצב, אהבה ושנאה, רחמים ואכזריות וכיוצא, וכשתעוז אחת מאלה בנפש, תבקש לה השיר להקל משאה. ומזה בא כי גם שוכני האיים בים הגדול הדרומי הפרועים במדותיהם, ונלחמים משפחה במשפחה, מעזות האיבה והשנאה הגוברת בנפשם, תפרוץ הנפש חוצה ותשתפך בהרים קול בשיר, ובו יעיר איש באחיו תכונת השנאה שבנפשו, ועמה אומץ וגבורה לנקום נקם, ועל דרך זה הרו והגו לב כסילים כמה מיני שירים, שירי און, שירי עגבים, שירי זמה, שירי לצון, שירי יין וכיוצא, מעזות התכונות האלו שגברו בלב משורריהם, עליהן אמרה קהלת טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים (קהלת ז' ה'):

ולעמת זה כשתגבר הרוח הטובה בנפשות אנשי חיל, המלאות יראת כבוד ה‘, אהבתו, שמחת מפעלותיו, צדקת תורותיו, אהבת החכמה והצדק וכיוצא, כשתעוז דבר מהן בנפש ולא תוכל כלכל, עד תשתפך במלין היוצאות מדלתות פיה, פעם תקדם פני אלהיה, להראות לו מה רבה אהבתה יראתה או שמחתה בעצם נפשה, פעם תעורר נפש זולתה שתשוה לה גם היא באחת מאלה, במה תשיג תכליתה הטובה הזאת? הלא בדרך השיר – ומטעם שאמרנו. וממין זה הם שירי קדש שבספרי תנ“ך, אין ערוך אליהן בכל שירי המשוררים אשר קמו ואשר יקומו מאחריהם, כי מליצותיהן מלבד שהן מכלל יופי מכל הפרטים המפארים את השיר, ומעוררים יראה וחפץ חכמה ומוסר בנפש השומע, אלא שמשליהם ומליצותיהם נושאים נזר החכמה על ראשם, קרן אור פניהם, וצפונם מלא דעת קדושים, כמו שיראה הקורא בעז”ה מדברי השיר השלשה עשר במחברת החמישית, כי בו דברנו על מליצות שירת הים והנכלל בה כפי קוצר דעתנו. ולכן כל המדברים בספרי הקדש, שמגמת כלם ללמד בני אדם גבורות ה’, ולהודיעם טובו וחסדיו, ולהזכיר נוראותיו וגדולותיו, בחרו בשיר, לעורר לבות השומעים בנועם המליצה, ובתוקף המשלים והדמויים שכללו בו. וכבר אמרנו שאין בכל הנפשות ההכנות הצריכות לשורר בשיר, ושתעזרנה משירי משורריהם, וכל שכן שאין ביד כל נפש לשורר שירי אלהים שירי קדש. על כן הופיע רוח ה' בארח שיר בלב המלך דוד ע"ה, ותקן שירים וזמירות כאלה לכלל ישראל, ישוררו בהם במקדש ה‘, וגם ישורר בהם כל איש כפי הצריך לו בכל העתים יעברו עליו, אין ערוך אליהם, וכאמרן על עצמו נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, רוח ה’ דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב' כ"ג). וכן אשר למדו דעת את העם חכמה ומוסר, גם המה בחרו לעורר לבות העם בשיריהם, כמו שלמה בספר משלי, ורבים משירי דוד, המלאים למודי חכמה ומוסר, ורבים בספרי הנביאים והכתובים:

ועל דרך זה היו מבארים ברוח קדשם גם אמרות אלהינו בתורתו, כמו שתראה מדברי אסף המשורר שהחל, האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי (תהלים ע"ח א'), כלומר אע“פ שתורת ה' אתכם, האזינו גם תורתי ושמעו אמרי פי. ואמר הטעם, אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם, כלומר דברי התורה סתומים, כתובים בעט אלהי, לא רבים יבינו בם, ואני בשירי אפתח במשל פי, כי על ידי נועם המליצה והמשל שנשאתי בו, אבינה אתכם עומק הדברים שבתורה שהן כדמות חידות, לא יבינום קוראיהם, ואני אביעה ואפרש החידות ההן, לא כפי העולה על דעתי כדרך המחברים מבני אדם, אלא ביאורים אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו (שם שם ג'), כלומר אשר שמענום בקבלה מאבותינו ראשי התעודה, כי אבותינו שקבלו פירוש הדברים איש מפי איש ספרו לנו זאת, וחובה לנו ללמדם על ספר לבנינו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה (שם שם ד'), כלומר לא נכחד מהם הדברים ששמענו, למען יספרו גם הם תהלות ה' וגו‘, כי השם שם עדות ותורה בישראל ללמדם באר היטב לבניהם, וכתבם על ספר, על ידי משל ומליצה, למען גם הדור האחרון הנפוצים בין העמים, ואין להם אבות התעודה לשאול מהם דבר, ידעו זאת, כאמרו למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם, וישימו באלהים כסלם וגו’ (שם שם ה' ו'), והמשורר הזה באר בשירו סתומות התורה בענין משפטי מצרים ומכותיה, וכמו שיתבארו גם כן בשירינו אלה בחוברת השלישית והרביעית והחמישית. וכן בדברי המשורר הודו לה' קראו בשמו, זכר הרשות ובאר סתומות אחרות במשפטי מצרים הנ”ל, ויתבארו גם הם בשירנו בחוברת הנ" ועוד באר חדשות על המתנות שהנחיל השם לעמו בלכתם במדבר, שסדריהם מקבילים עם סדרי משפטי מצרים, וגם הם יתבארו בשירי החוברת החמישית. הראיתיך איך אנשי הרוח נהגו ללמד דברי התורה לישראל בארח שיר, והכל מטעם המבואר. ואם הם רוח ה' צלחה עליהם, וגם מה שבארו הוא האמת הברור, כי קבלום מאנשי הקבלה הנאמנה עד למשה בסיני, לא ריק ותהו אנחנו, כי ה' נטע בכל אדם לב מבין להשתמש בו עד מקום שידו מגעת, ואם אינו עושה כן, עליו נאמר בתוכחה, ישראל לא ידע עמי לא התבונן (ישעיה א' ג'), ועל דרך זה קמו רבים ישרי לב גם בגלותנו זה, ובארו סתומות התורה כפי כחם, וכלם ישאו ברכה מאת ה‘, כי על כל פנים מאהבת התורה עשו זאת, וכמוהם כמוני עדי בשחק כי כל מה שכתבתי עד היום הזה, מאהבתי את דבר ה’ עשיתיו, ולהיות להועיל לבנינו ולבני גילנו, כאשר באמת מצאו הדברים חן בעיני הישרים בלבותם ויברכוני. ואולם הפעם עורר לבי ללכת בדרך אבותינו הראשונים, לפרש אמרות אלהינו בארח שיר, מטעמים שיתבארו לפנינו:

האחד הוא עצמו הענין שאמרנו, כי ראיתי כי לא רבים ישימו לב להתבונן בדברי התורה בדרך האמת, לעמוד על פשט הדברים, כי נעו מעגלותיה של תורה, ומליצותיה סתומות וקצרות, תגלה טפח ותכסה טפחים רבים, הלא תראה כי כל הקורות הרעות שקרו לאבותינו בגלות מצרים בימי השעבוד שהיו יותר ממאה שנה, כללה התורה בפרשה אחת קטנה, מתחלת מן ויקם מלך חדש וגו' עד וכל הבת תחיון. והספורים הקצרים שנזכרו בה, גם הם קשים על דעת האדם ליישר הענין על מכונו, כמו ספור מאמר מלך מצרים למילדות ותשובת המילדות למלך, וספור השלכת הבנים ליאור, ומפרשי התורה כבר התעוררו עליהן וכתבו מה שכתבו. גם אם נאמר כי שפתם ברור מללו, מעטים הם ההוגים בספריהם, וגם בלב ההוגים בה לא ירשמו דברי הספר בלבם רושם גמור מכמה טעמים יאריכו להזכירם הנה. רק זאת נאמר כי המפרש, או ירבה דברים שאינן צריכין לקורא משכיל, וילאה לב הקורא, ולקורא דל התבונה דבריו קצרי יד להבינו כונתו. אבל דרך השיר הישר והשקול, סלול לכל דורך עליו, יגיד במליצותיו ובמשליו הקצרים יותר מאשר יגיד המפרש ברוב דברים, ולא ילאה הקורא בו, כי נועם המליצה תנעם לנפשו, וכשהמליצה עקומה מדעתו, יתן לבו להתבונן בה, כי יודע שאם יביננה ישמח בה, ועל ידי כן יכנסו דברי התורה בלבו ויתחקו בו, ומחביבות השיר, כל עוד יקראנו, יותר יחמוד לבו לקרוא אותו, וכשיקראנו פעמים רבות, לבסוף יהיה שגור על לשונו:

השני לא כדרך המפרש דרך המשורר. כי המפרש כל חפצו רק לפרש המלות על מכונן, ולבאר מאמר הכתוב על מכונו, והמשורר מלבד כי יעשה את זאת, עוד שוקל בדעתו מצב כל לב ולב מן האנשים הטובים והרעים הדוברים בענין ההוא, ומצייר בלבו ציור לב איש הרשע, ואיך כפי טבעו עורך דבריו בענין כזה, וכן מצייר תכונת שומע דבריו, מה ראוי לו לענות כפי הענין וכפי השעה, ונותן הדברים בפיהם, וכן יעשה לכל מדבר ולכל עונה, ובתוך הדברים יבלול למודים יקרים דברי דעת ומשלי חכמה, המלמדים להועיל, כי זאת נותן בפי איש הרוח או בפי הצדיק המדבר, וכן נותן דברי קלון ודברי גאוה ובוז בפי הרשע, ומהם יראה הקורא מה פרי הצדיק ומה פרי הרשע, וילמוד למאוס ברע ולבחור בטוב. וכן עשינו בשירים הללו המלאים אמרים ששמנו בפי הנזכרים בענין, כמו שתראה בשיר הראשון, מה ששמנו בפי פרעה כשדבר אל עמו, וכשדבר למילדות, וכשצוה להשליך הבנים ליאור. ובשיר השני מה ששמנו בפי עמרם, ובפי יוכבד, ובפי מרים, והמאמר שיחסנו לאלהים, ומה ששמנו בפי בת פרעה, ועוד מאמרים למרים, ליוכבד, ולעמרם. וכן יהיה מנהגנו בכל שירי המחברות האלה בעז“ה. כי כל בעל דעת יבין מדעתו, כי עם המעשים שזכר הכתוב, היו אמרי פה, בקצתן נזכר מאמר מה בכתוב, אבל רק ריש מלין, ובמקצתן אין אומר ואין דברים בכתוב, ואם בלי ספק נלוה עמהם, או הגיון לב, או דבר שפתים. ולא נאריך להוכיח זאת מכל המקומות, רק נעיר, שכשחזר עמרם לקחת את יוכבד, בלי ספק דבר אליה דברי טעם, וכשראתה מרים הפלא הגדול כי בת פרעה מצלת את אחיה, התחשוב כי לבה לא הודה לאל? וכן כשמוע יוכבד חסד עליון זה, האם החרישה ולא דברה מאומה? וכן בכלם, החושב כן לסכלות תחשב לו, כי יותר ממה ששמנו בפיהם דברו, אלא שהתורה קצרה בספוריה, תורת ה' היא ודרכיה נשגבים מדעתנו. ולברר הענין עוד, אשאלך, כשהשליכו האחים את יוסף אל הבור, לא זכרה תורה שדבר אליהן דבר, התחשוב כי החריש יוסף ולא זכר להתחנן אל אחיו שירחמו עליו? ופן תשיב כי באמת החריש, והרי בפירוש כתוב ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (בראשית מ"ב), מפורש שכן היה, ומזה נקיש על הכל. והמשורר שהביע חידות מני קדם, כשזכר ענין המתאוננים שהיא פרשה סתומה בתורה, כי לא זכרה מה דברו האנשים האלה, שם הוא בפיהם, וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר, הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים ע"ח), ומכל זה לא נזכר בתורה דבר, אבל הוא יביע החידה כדרך המשורר. ואם הוא דבר ברוח קדשו דברי קבלת אבות אזובי קיר כמונו נלך בדרכיו, כפי דרכי הבינה אשר חנן אלהים לבני אדם, וכמו שבארנו דברי המשורר ע”ה בספרנו רוח חן על חכמת שלמה (פרשה י"ז א'). ואם יהיו דברי המשורר שקולים בפלס ישר, עד שכל הוגה שירו יאמר בלי ספק שכן דבר זה וכן ענה השני, מכניס ספורי התורה בלב הקורא בנעימות רב, ומה שהיה מלפנים סגור בפניו, יפתח לו בשירו הדלתות, ויבין איך קרו הדברים, ויציירם בדעתו. וזהו עצמו כח המשורר, כי צריך להלוך נגד כל רוח ורוח, ולהבין בלבות בני אדם, לדעת דרכי מחשבותיהם, מן לב המושל היושב על כסאו עד לב העבד אשר אחר הרחים, מן לב החכם איש אשר רוח בו, עד לב הפושע הגדול איש האון, וכפי ציורו בהן יעריך דברי השואל ודברי העונה, והכל כדמות ביאור או פירוש, אלא שהמפרש יאמר לפי דעתי כך אמר זה וכך אמר זה וכיוצא בזה, והמשורר ישים הדברים שהן הגיון לבו בפי המדבר או העונה. ולכן הקורא במחברות אלה אמרות רבות לא נזכרו מפורש בתורה, או תוספת דברים על דברי התורה, ידע כי ביאורי המשורר הן, והרוצה לחלוק ולהסביר הענין ההוא בדרך יותר מתקבל לדעת האדם תבוא עליו ברכה, כי כוונת שנינו להמתיק ספורי תורה, ולהראות כי בדרך ישר ילכו, להוציא מלב הטוענים האומרים איך אפשר שקרה כן או כן והלא גם בימים ההם היו ממלכות מיוסדות, מונהגות ממלכים ושרים בעלי המנהגים האנושיים, ובקיאים בחכמות טבעיות, ואיך יצוו דתות ולמודיות כאלה כאותן שצוה פרעה למילדות, והדת שנתן לכל עמו, וכל זה וכיוצא בזה יברר המפרש והמשורר:

השלישי לפרש בארח שיר המליצות הסתומות שבתורה, כמו שתמצא בחוברת הזאת, פירוש רב ועצום ממנו, פירוש הבה נתחכמה לו, פירוש ויעש להם בתים, פירוש ויקח את בת לוי, פירוש ותקרא שמו משה, פירוש אכן נודע הדבר, פירוש גר הייתי בארץ נכריה, פירוש וירא אלהים את בני ישראל, פירוש וידע אלהים, וכן בכל שש המחברות יתבארו בשירים אלה פירושים חדשים, שמלבד שהן על אדני היושר, נותנים גם קשור הענינים במרוצת הספור. כי כבר אמרנו שאם נעשה זאת בארח שיר, יבואו הדברים בדרך נעים אל לב הקורא:

הרביעי לדרוש בספורי התורה ולהתבונן בהם, ולהוציא מהן תוכחת מוסר לנלוזים ולפועלי און, כי מספורי הכתוב תצאנה כאלה, כמו שתראה בשיר הראשון, (צד 8) מתחלת מאמר מה נואלו וכו' עד ותמימים יותרו, שהיא תוכחה לכת החכמים בעיניהם. ובשיר השני (צד 29) מתחלת מאמר אל הקורא שמות וכו' עד מי מרה מתקו, שהיא תוכחה לאנשי דמים, כי חרבם תבוא בלבם. ובשיר השלישי (צד 40) במאמר ויברח איש האלהים וכו' עד מרשע ומכפל, היא תפארת החכם והחכמה, נגד התאוה והכסל, ועוד בו (צד 42) מתחלת מאמר בארץ אין אפיקים וכו', עד רב טוב מצאנו, תוכחת לעוזבי ה' כי יבושו, ורק טוב אלהים לברי לב, ששון ושמחה ועזר אלהים ימצאו. ובשיר הרביעי (צד 58) מן כי לא לעד וכו', עד לא שכחתי, תוכחה לרשעים בראותם צדיק ורע לו ורשע וטוב לו יאמינו כי אין ה' רואה כל מעשיהם. ועוד רבות כאלה שבאו בין הפרקים לא אעיר עליהן הנה. וכן עשינו בכל השירים השמונה עשר, לא חדלנו להשמיע תוכחות מוסר היוצא מדברי הספור ההוא, ואם נודיעם כאלה בספרי מוסר, יבוזו להן, מה שאין כן ההודעה בשירים, כי בנעימת השיר האהוב להם, יקחו מוסריו שלא מדעתם, ואולי יבואו אל קרבם, וייטיבו להם:

החמישי להודיע כפי כחנו דברי בינות באמונות ודעות שעליהן נוסדו ספורי התורה. כי זאת התורה מדרכה לכתוב מעשה איש מבלי הגד לנו אם ישר מעשהו אם אין, או מה הניע לב העושה לעשות כזאת, וכפי הנראה פעמים פעולת חימה היא לא במשפט, או בחפזון ולא בדעת, או כמעשה סכלות בלי טעם, ונודיע בשירנו מה היה בלב העושים האלה, ועל מה יסדו מעשיהם, הכל כפי מעט השגתנו בתעלומות כאלה, ע“ד משל בשיר השני בחוברת הזאת, שרנו על לקיחת עמרם את יוכבד, ואיך בצרת לבה שמה את הילד בסוף, ושהתיצבה אחותו מרחוק, לראות מה יעשה לו, ולולי שנלוה עם העושים האלה ענין אלהי, שבו התחזק לבבם לעשות מה שעשו, ולבטוח שיצליחו במעשיהם, היה הכל כמו מעשה סכלות, כי הילד ימות שם בצמא, או ימצאנו איש מצרי וכפי חק המלך ישליכנו ליאור, ובמה בטחה מרים כי יעשה לו דבר יוצא מן הנהוג? גם לקיחת עמרם האשה בעת צרה, איננו מדמיון כוזב, אבל באמת עמרם גדול הדור היה, ונצנצה בו רוח אלהים, והיא עוררתו ואמצה אותו לעשות מה שעשה, כי איש חכם היה, ובראותו הסכנה לא היה עושה זאת, לולי כי הרגיש שמחת לב ואומץ רוח לעשותו, גם יוכבד טובת שכל אשה יראת ה' זכתה לשמחה עליונה כזאת, גם מרים הרגישה כן, גם שמעה הגיון לב אביה ואמה, ואין זו נבואה המגדת לאיש ההוא עשה זאת או זאת ותצליח, אלא רוח טוב המלבשת יראי ה‘, ונותנת בהם עוז, שהוא הכח־האלהי, לחשוב מחשבות גבורה וכיוצא, הרגש פנימי שאין בכח האדם להבינו לזולתו, ובעל ההרגש אין בכחו לטעון עליו ולעמוד כנגדו, לא תעמודנה כנגדו מחשבות הלב הדנים להפך, והמלובש בו אי אפשר לו להסתפק כי מיד ה’ זאת לו, וכמו שאמר עליו דוד, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני (תהלים נ"א), וכזאת היתה לו במלחמותיו, כאמרו כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור (שם י"ח), וכדמות זה קרה לעמרם וליוכבד ומרים במעשיהם אלו, לכל אחד מהן כפי זכותו וכח נפשו, ועל זה יסדנו דברי השיר השני. וכך קרה למשה כשראה איש מצרי מכה אחד מאחיו, כי לולי זאת יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהן בני האדם קודם מ”ת, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם ידע כי הענוי והשעבוד יסבבו כהנה וכהנה, ומה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כי אם נקם וחימה בלי משפט, אבל יסוד המעשה הזה נשען על העזר האלהי שמצא בנפשו לעשותו, גם אחרי עשוהו לא נחם על מעשהו, כי עוז לאלהים הוא, והשם חפץ המיתו, וכמו שאמרו ז“ל על ויפן כה וכה וגו‘. וקרוב לדבריהם חשבנו גם בדרך הפשט, כאשר תבין מדברי השיר השלישי, והכל הולך אל מקום אחד. גם היתה זאת מאת ה’, כדי שיברח משה מארץ מצרים, ולא ישוב שם עד יום הישועה. וכמו שגם על זה עוררנו בשירנו, ולכן לחזק הענין הנכבד הזה שהרבה מדברי תורה הסתומים תלויים בו, הוספנו בשיר להביא דוגמות כאלה מאברהם שרדף בשי”ח חניכיו ארבעה מלכים, ומיהונתן ונערו שנלחמו לבדם עם מחנה הפלשתים, ומדוד שהכה הארי להציל שה מפיו, וכל אלה הדברים ברורים לצחי הרעיון וזכי הראות, וכן זה שהתיצב משה לעמת הרועים הרבים, והסתכן בעבור דבר נקל, כי תכלית התשועה הזאת היה שמהרו הבנות יום זה לבוא העירה, ועוד איך מלאו לבו לעמוד נגד זדים רבים כאלה? לולי כי מצא בנפשו עוז לעשות כן, וכמו שאמרנו בשירנו, ומאת ה' היתה לו כמבואר שם, דוגמא למה שקרה ליעקב שמצא בנפשו עוז לגול את האבן מעל פי הבאר, לא יכלו לעשות כן הרועים הרבים. וכמו שלא יסופק על אדם, כי מבלעדי עוז אלהים לא היה ביכלת יעקב להתגבר על מלאך שנלחם עמו, ואע“פ כן לא פירשה התורה, שהרהיב השם בנפשו עוז לעשותו, וכן הוא בכל דבר הדומה לו. וככה עוררנו בשיר הרביעי על תפלת ישראל בארץ מצרים, וששם קבלו עליהם עול מלכות השם ולעבדו בתורותיו ומצותיו, המקבילים עם האותות שיעשה למענם להצילם מיד מצרים ומיד כל אויביהם, וכמו שבארנו ברחבה בביאורנו רוח חן על ספר חכמת שלמה (פרשה ט"ו), וכמו שצייננו תחת השיר, וכן עוררנו על מליצת זכירה הסמוכה אל השם מה עניינה שהרי אין שכחה לפני כסא כבודו. וככה תמצא בכל שירי החוברות הבאות בעז”ה, לא נחדל מעשות כן כפי כחנו, ואם מעט הוא, לרב יחשב בנשגבות כאלה:

הששי נתאמץ בשירים האלה לפרש המשפטים האלהיים, כמו אלה שהכה בהם את פרעה ומצרים, ואשר עשה עם ישראל, כי יש בם תעלומות חכמה סדר ישר וערך נכון, ישמח לב המבין בם בראותו צדקת ה' ותבונה אין חקר במעשיו אשר עשה, ושהנפלאות כלם גם הם מסודרים בתבונה רבה, כמו המציאות הכללית שעינינו רואות. ובאמת החדלתי כח לדבר על הנפלאות האלה מה שדברתי, לולי כי בחמלת ה' עלי, בינותי בנעורי בספר חכמת שלמה שהעתקתי, ומראשי דבריו וממליצותיו הסתומות למדתי חדשות, כי אחר שנפתח לי הדלת, הוספתי הבין חדשות בענינים האלה, ככל הכתוב בביאורנו הנ“ל, אלא שכבר אמרנו, כי מעטים הוגים בספרי המחברים, ובפרט מי שבו משפט מעוקל שאין ספר נחשב לו כי אם בהיות מחברו איש חי מספר שנים לפניו, וגם ההוגים בם ילאו, ואין דברי הספר רושמים בלבם, וכמו שאמרנו, ולא נשיג התכלית שכוונו לו, שיהיה להועיל לרבים, אבל אם יציע המחבר דבריו בארח שיר, אז ישמח לב הקורא, ויכנסו הדברים אל לבו, וכמו שאמרנו. מלבד זה חדשנו דברים רבים בפשוטי המקראות לא עוררו עליהם זולתנו גם לא בארנום בספרנו הנ”ל והכל כללנו בשירנו אלה, כמו שיראה הקורא במחברות הבאות בעז"ה:

השביעי כווננו עוד להועיל למקצת בנינו המגודלים ביראת ה' וחכמה, ואשר חנן אותם אלהים כח לחשוב מחשבות צחות ולדבר בשיר, ללמדם דרכי השיר ובמה ינעם אל לב הקורא, וירגילו עצמם לעשות כמתכונתו, ואם גם שירי אלה שירי הדיוט הם, אין להתפאר בהם, מכל מקום טובים למתחילים ללמוד מהם צחות הלשון, ומליצות ערבות, וסדור הענינים, ולחשוב מחשבות פשוטות בענינים שקרו, ואם יהיו בטבעיהם מוכנים לחכמת השיר, יהיו דברינו להם להועיל בכל פרט ופרט הצריך לזה, כי שורש דבר השיר אי אפשר ללמדו לא מפי סופר ולא מתוך הספר, כי שרשו הוא מה שכתבנו, שיערוך המשורר דברים נגד כל רוח ורוח, ויחדש אמרי דעת בכל דבר ודבר, וימשל משלים וידמה דבר לדבר בארח שכל, וכל כיוצא בזה, שהם דברים התלויים בבינת לב ובהרגש הדעת, שלא תוכל הנפש לחלק מהן דבר לנפש זולתה, וכן שמירת הסדר שלא ירבה דבר בדבר אחד, ולא יקצר דבר, ולפעמים מלה אחת או אות אחת מותר או שלא במקומו, תקח מן השיר כל הדרו. וכן לענין הקצור, לפעמים יכפול המשורר מלה אחת פעמים ושלש, ופאר הוא לו, ולפעמים רק כפל מלה אחת תשחית יפיו. ועוד ענינים רבים כאלה, שמאפס הזמן לא אוכל לדבר כל הצורך, ולברר כל דבר מהן על ידי משלים, וכל אלה ודומיהן תלוים בהרגש דעת המשורר, שאם דעתו צחה ירגיש מעצמו מה הוא יופי השיר ומה הוא חסרונו.

השמיני מגמתנו גם להודיע נפלאות השם ומעשה עוזו בין העמים כלם, כי אם על העמים אשר היו בימי קדם שעבדו לפסילים ולצלמים, ובחרו בשקוצים ובעבודות מתועבות, כל אשר שנא ה' עשו לאלהיהם, אמר דוד ע"ה הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו (תהלים ק"ה), ואמר ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו (שם צ"ו), אף כי העמים אשר בדורנו, היודעים את ה' ודבר קדשו, ושאבו דרכי השלום והמוסר מדרכי התורה, שחובה עלינו מאהבת בני אדם להודיע איש לרעהו המעט שמצאה נפשו בביאורי התורה ובחכמת משפטי השם ובארחותיו, שעל ידי כן תקח נפש הקורא מוסר השכל לטוב לה, וידעתי כי כשנודיע להם דברים אלו בארח שיר ובמליצות לשון הכתובים, ייקר בעיניהם, כי גדוליהם וחכמיהם מבעלי המלאכה הזאת הם. גם עוד מעט יעתקו השירים העבריים האלה ללשון אשכנז בארח שיר, כמו שהבטיח לי אחד מגדולי חכמיהם, כי יקח מועד להעתיקם, ומלבד כי יהנו מהם אז יושבי אשכנז, אבל גם ילמדו בו בנותינו אשר לא יבינו לשון עברית, גם רבים מיחידינו שאינם מורגלים בלשון עברית, ויהיו השירים האלה טובה כוללת לכל, ויביאו אל לבם הלמודים היקרים הכלולים בהם:

אלה הם הדברים אשר הרהיבו את נפשי, לנסות ולראות אם אוכל לעשות מאומה במלאכה המפוארה הזאת, לא נסו ללכת בדרך זה גדולים ממני אשר קדמוני, רק ראיתי מחברת מחכם אחד כבוד שמו הרב הכולל מוהר“ר אברהם הכהן נר”ו בספר שקרא כהנת אברהם, אשר נשאו לבו לעשות כדמות מעשה הזה על שירי דוד ע“ה, שהרבה עליהן דברים בארח שיר כמבאר דבריו, אך דומה לשירנו אלה לא מצאתי. הא לכם בית ישראל מעט הדבש הזה, אקוה כי ימתק אל חך טועמיו, כי על כל פנים כוונתי רצויה, ובוחן לבבות יודע זאת. והנה נסיתי הדבר, וה' חפצי בידי הצליח להשלים השירים על מקצת ספורי התורה שתחלתם מן גלות מצרים המתחיל בפסוק וימת יוסף וכל אחיו וגו', כנראה מחוברת הזאת, וסובבת על כל פרשיות שמות וארא בא בשלח יתרו, עד אחר ספור מתן תורה, ובין הכל שש חוברות הנה, כוללות שמונה עשר שירים, להב השיר הולך וגובר מענין לענין, מגיד בכל מקום חדשות, ישמחו לב הקורא, ובנועם השיר יעברו הדברים משכיות לבו. והנה מעשה השיר השקול וחרוז, כאותן שהצגנו בתחלת כל שיר, וגם השיר השקול ואינו חרוז, כמו שהם השירים הספוריים האלה, ממשוררים ערביים למדוהו, לא נהגו בהם אבותינו המשוררים הקדושים בספרי הקדש. ואם אמנם גם בשיריהם נמצא ערך וסדר יקר מאד, אין אתי הזמן לדבר עליו, בחרתי לבנות השירים על דרך הנהוג בין משוררי דורנו, ובכל זאת תמונת השירים הספוריים האלה כתמונת שירי אבותינו, כל שורה ענין בפני עצמה, לא תצטרך למלה הכתובה בשורה שלאחריה, ובכל זאת חוברות הנה, ומבין כלם תצא כוונת המאמר. וכל שורה בת שתים עשרה תנועות וחצי, כי כל תיבה שבסוף כל שורה ושורה טעמה מלעיל, ודרך זה שקלו כל הקדמונים בפלס ישר, ובחרו בו משוררי הדורות, לא ארוך ולא קצר, ונעים לאזן השומע. וכל שורה תחצה הכוונה לשנים מאמרים קטנים, על הרוב האחד בעל שש תנועות, והשני שש ומחצה. ופעמים האחד חמש והשני שבע וחצי, וזהו ארחות השיר גם בכתבי הקדש. השירים האלה כלם פשוטים, לא תמצא בה תיבה המתחלת בנקודת שו”א, זולת מעטים שהכריחני הענין, וראיתי כי טוב להניח השו"א משחת את המליצה. שלשת החטפים כשבאים בראש התיבה מניחים בין התנועות, כי שאונן אז כשעון התנועה, אבל באמצע התיבה אינן בתוך המנין. אלה הן ארחות חומר השיר, לא צורתו, כי צורת השיר שהוא עיקר הכל, בארנוהו בקצרה למעלה, ובכל זאת גליתי גם את זה לבעלי החכמה הזאת, להודיעם מה דרכי בשירים האלה, והם יודעים כי גם חומר השיר, שהוא שמירת המשקל ולהפסיק במקום שראוי להפסיק, הוא מלאכה קשה מאד ולכן אם באחד המקומות ימצאו איזו שגיאה ידינוני לזכות, ושגיאות מי יבין:

זהו המעט שראינו להקדים פה על ענין השיר וסגולתו, והדברים עתיקים, כי רב מזה יש לדבר על הענין הנכבד הזה, אלא לא אהיה למשא על הקורא, גם רוב עמלי, גם הזמן עצמו אינם מספיקים בידי להאריך כעת עוד, ואחשבה כי אוסיף דבר על זה בעז"ה בדברים שנקדים לפני חמש החוברות הנשארות, אם אזכה שתצאנה לאור:

וקראתי השירים הלאה בשם שירי תפארת, כי לבד שם תפארת כולל הגדולות שנוסדו עליהם השירים הללו, כי בספרנו מגדל הלבנון בארנו ברחבה מכלל יופי השם הזה, הכולל כל קרן ישראל, ופה ארמוז רמיזה קטנה: בית מקדשנו נקרא בית תפארת, כאמרו ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס'), בית מקדשנו ותפארתנו וגו' (שם ס"ד), הנבואה ובכלל זה האותות והמופתים נקראים תפארת, כאמרו כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (שם ס"ג), התורה נקראת תפארת, כי חוקותיה קדש, נשגבים מדעת האדם, על כן אמר ר' עקיבא (ברכות נ"ח), לך ה' וגו' והתפארת זו מתן תורה, והמקונן זכר בשם זה אבדן שלשתם כאמרו השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב' א'), והחל מן המקדש ולא זכר הדום רגליו ביום אפו (שם שם), ואחרי כן השנים, מלכה ושריה בגוים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה' (שם שם ד'). ולפי שהשירים הללו כוללים נבואת משה והאותות והמופתים וכיוצא, ושכינת השם בתוך עמו, ומתן תורה, נאה ויאה להם שם כבוד זה. וה' יאר פניו אתנו סלה, ובו נעשה חיל. תמו דברי ההקדמה.


נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה

פניך האר בעבדך ולמדני את חקיך

תבענה שפתי תהלה כי תלמדני חקיך

לבל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד

יראיך יראוני וישמחו כי לדברך יחלתי



מחברת ראשונה ובה ארבעה שירים

מאת

נפתלי הרץ וייזל


השיר הראשון [אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! נוֹרָא הוֹדֶךָ,]

מאת

נפתלי הרץ וייזל

אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! נוֹרָא הוֹדֶךָ,

גַּם רוּם גַּם תַּחְתִּיּוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ,

גַּם חַיּוֹת וּשְׂרָפִים לִהְיוֹת צִוִּיתָ,

אֵל נוֹרָא! מָה אָדָם כִּי תֵדָעֵהוּ,

אֶת לִבּוֹ תַחְקוֹר, תָּבִין אֶל מַעֲשֵׂהוּ,

וּבְתוֹכָם לִהְיוֹת מָעוֹן לָךְ אִוִּיתָ?


מֵרֹאשׁ שַׂמְתָּ אוֹתוֹ בַּגָּן נָטַעְתָּ

שָׁם הוֹפַעְתָּ עָלָיו, חֹק לוֹ הוֹדַעְתָּ.

אִמְרָתְךָ לוּ שָׁמַר וִיחִי לָנֶצַח;

חָטָא וּמִגַּנְּךָ אוֹתוֹ גֵּרַשְׁתָּ,

אַךְ גַּם אוֹתוֹ גַּם זַרְעוֹ בַּל נָטַשְׁתָּ,

עוֹד שִׁמְךָ לַיְשָׁרִים כַּצִּיץ עַל מֶצַח.


אַף כִּי הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ

וַתֹּאמֶר אַשְׁמִידֵם, אֶפְרָץ בָּם פָּרֶץ,

אֶת כּוֹס חֲמָתֶךָ חֵן חֵן מָסַכְתָּ;

כִּי הִשְׁאַרְתָּ צַדִּיק, אוֹתוֹ חַנּוֹתָ

וּמִמֵּי הַמַּבּוּל עָלָיו גַּנּוֹתָ,

אֶת נֹחַ וּבָנָיו בָּרֵךְ בֵּרַכְתָּ

כַּאֲשֶׁר הִרְבּוּ בָנִים, הִרְבּוּ הָרֵעַ,

כָּל לֵב זוֹנֶה, כָּל אִישׁ מוּסָר פּוֹרֵעַ,

וַתְּפִיצֵם בְּאַף וּשְׂפָתָם בָּלָלְתָּ,

אֶרֶץ כִּמְעַט אֹפֶל כִּסָּה פָנֶיהָ,

לוּלֵי אוֹר אַבְרָהָם זָרַח עָלֶיהָ,

הוּא הִגִּיד לִבְנֵי אָדָם מַה פָּעָלְתָּ.


כַּשָּׁמַיִם הַמְסַפְּרִים כְּבוֹדֶךָ

וּכְרָקִיעַ מַגִּיד מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ,

כֵּן פִּיו חָכְמָה, שִׂפְתוֹתָיו חֵן הוֹדִיעוּ,

מִנְּקִי כַפַּיִם, מִבַּר לֵב כָּמוֹהוּ

נוֹדַע כִּי לֹא נִבְרָא אָדָם לַתֹּהוּ,

עַד מָרוֹם, עַד עֶלְיוֹן מַעֲשָׂיו יַגִּיעוּ.


כִּי אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת לוֹ נִגְלֵיתָ

וַחֲסִידְךָ מִבֵּית אָבִיו לָךְ הִפְלֵיתָ

וּבְרִיתְךָ הַטּוֹבָה עִמּוֹ כָּרַתָּ,

עוֹדוֹ עֲרִירִי זַרְעוֹ לָךְ הִקְדַּשְׁתָּ,

גַּם אֶת קוֹרוֹתָם מֶנּוּ לֹא הֶחֱרַשְׁתָּ,

כִּי בַמַּחֲזֶה אֶת כֹּל מוּל עֵינָיו שַׁתָּה.


לִזְקוּנָיו לָתֶת לוֹ זֶרַע הִפְלֵאתָ,

מִבֶּן־מֵאָה שָׁנָה יִצְחָק הוֹצֵאתָ,

וּבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה אוֹתוֹ הָרָתָה.

כִּמְעַט כָּלִיל הָיָה עַל מִזְבְּחֶךָ,

לוּלֵי אֶל אָבִיו קָרָא מַלְאָכֶךָ;

“רַק בַּעֲבוּר נַסּוֹת אוֹתְךָ זֹאת הָיָתָה”.

מִקָּדוֹשׁ זֶה יָצָא אִישׁ תָּם אָהַבְתָּ,

נִרְאֵיתָ לוֹ וּבְנַפְשׁוֹ עֹז הִרְהַבְתָּ,

כִּי שָׂר אֶל מַלְאָךְ, אִישׁ בָּל יָדַע לָחֶם,

וּכְשַׁלְּמוֹ נִדְרוֹ בֵּית אֵל אֵלָיו בָּאתָ,

בֵּרַכְתּוֹ וּשְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל קָרָאתָ,

תַּחַת יַעֲקֹב, קְרָאוֹ אָבִיו מֵרָחֶם.


אַנְשֵׁי שֵׁם שִׁבְטֵי יָהּ מִתָּם יָצָאוּ,

עַם זוּ חֶלְקֶךָ, בָּנִים לָךְ נִקְרָאוּ,

שׂוֹרֵק מִגֶּפֶן טוֹבָה בַּל נוֹבֶלֶת.

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף שִׁלַּחְתּוֹ מִצְרַיִם,

אִם הֵם הִגִּישׁוּ רַגְלָיו לִנְחֻשְׁתַּיִם,

מִבּוֹר הֶעֱלִיתוֹ לִמְשָׁל־בָּם מִמְשֶׁלֶת.


אָז בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה עַם זוּ מָשַׁכְתָּ

אֶל מוֹשֵׁל חָכָם זֶה אֲשֶׁר נָסַכְתָּ,

בַּעֲבוּר כַּלְכֵּל אֶחָיו עִם בֵּית אָבִיהוּ.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב עִם בֵּיתוֹ מִצְרַיְמָה

בִּדְבָרְךָ אֶל עוֹלָם נִצָב שָׁמַיְמָה,

כִּי מִי כָמוֹךָ מֵקִים אִמְרֵי פִיהוּ.


לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם שָׂמָחוּ,

אֶת כָּל שַׁעֲרֵי עִירָם לָהֶם פָּתָחוּ,

וּבְמֵיטַב הָאָרֶץ שַׁאֲנָן יָשָׁבוּ.

שָׁם הִרְבּוּ בָנִים כִּדְגֵי יָם שָׁרָצוּ,

גַּם חֵילָם וַאֲסָמָם לָרֹב פָּרָצוּ

וּבְאָהֳלֵי חָם שָׁכְנוּ בַּל דָּאָבוּ,

פִּתְאֹם נָהְפַּךְ יוֹמָם אֶל חֶשְׁכַּת לַיִל

וִידֵיהֶם לֹא מָצְאוּ כָּל אַנְשֵׁי חַיִל

מִכֹּבֶד צָרָה וּמִדַּאֲבוֹן נָפֶשׁ,

כִּי הָפַךְ לֵב חָם לִשְׂנוֹא צֹאן יָדֶךָ

חָרְשׁוּ רָעוֹת, הִתְנַכְּלוּ בַּעֲבָדֶיךָ,

סַעֲרַת לֵב פּוֹשְׁעִים גָּרַשׁ טִיט וָרָפֶשׁ.


זֶרַע בָּאָרֶץ אִם נִשְׁחַת מַרְאֵהוּ

יִשְׁרוֹשׁ, יוֹצִיא גִזְעוֹ, יִגְמוֹל פִּרְיֵהוּ;

כֵּן פָּעַלְתָּ אֵל עִם גֶּפֶן נָטָעְתָּ.

עֵת גַּפְנְךָ הַטּוֹבָה נֶחְשְׁבָה לָחוֹחַ,

עֵת נִדְמוּ בָנֶיךָ לִיבֵשֵׁי כֹחַ,

עָנְיָם רָאִיתָ, נַאֲקָתָם שָׁמָעְתָּ.


אָז מִמַּעַל הוֹפַעְתָּ עַל עַבְדֶּךָ,

עַל משֶׁה, כִּי שַׂמְתָּ עָלָיו הוֹדֶךָ.

בּוֹ שָׁפַטְתָּ זֵדִים חִבְּלוּ כַּרְמֶךָ,

הוֹדַעְתָּ צָרֶיךָ כִּי יֵשׁ אֱלוֹהַּ,

כִּי יֵשׁ שׁוֹפֵט גָּבוֹהַּ עַל גָּבוֹהַּ,

וּבְיָד חֲזָקָה הִצַּלְתָּ עַמֶּךָ.


צוּרִי! סַפֵּר זֹאת אֶל אַחַי חָפַצְתִּי,

נָא הַשְׁלֵם חֶפְצִי, מַלֵּא מַה יָעַצְתִּי,

הַאֲצֵל עָלַי רוּחַ מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ.

אִם קָטֹנְתִּי וּמֵחֹמֶר קֹרָצְתִּי,

לִדְרשׁ מֵעִמְּךָ אֶת זֹאת הִתְאַמַּצְתִּי,

כִּי מֵעוֹלָם לֹא עָזַבְתָּ דוֹרְשֶׁיךָ

רוּחַ חֵן תִּצּוֹק עַל שִׂפְתֵי שׁוֹחֲרֶיךָ.

טוֹב לַכֹּל! מָשְׁכֵנִי, אָרוּץ אַחֲרֶיךָ

וּבְחַדְרֵי תּוֹרָתְךָ אָנָּא הֲבִיאֵנִי,

כִּי בָּם כָּל הוֹן יָקָר דַּעַת מָלֵאוּ,

לִבִּי וּבְשָׂרִי יִרְוְיוּן כִּי צָמֵאוּ

וּבְסָתוּם חָכְמָה אַתָּה תוֹדִיעֵנִי.


הֱיֵה נָא עִם פִּי, לַמְּדֵנִי טוּב טַעַם,

אָז שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ הַפַּעַם

וּפְנִינִים אֶדְלֶה מִיַּם חָכְמָתֶךָ.

כִּי זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם,

לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר בּוֹ, גָּאוּ הַמַּיִם,

אֵל נָא! תַּעֲבִירֵנִי בוֹ צִדְקָתֶךָ.


אָז מַקְשִׁיב שִׁירִי יִחַדְּ, יִשְׁכַּח נֶהִי,

כִּי כַשֶּׁמֶן אֶל נֵר נִשְׁמָתוֹ יֶהִי,

נֵרוֹ אִם נִדְעַךְ, בּוֹ יָשׁוּב יוֹפִיעַ.

כִּי אָשִׁיר עֻזֶּךָ, אַגִּיד פִּלְאֶךָ,

אֶזְכּוֹר הוֹד משֶׁה, דָּגוּל מִנְּבִיאֶיךָ,

חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם שִׁירִי יַבִּיעַ.


מָקוֹם צָר לָלֶכֶת תָּכִין לִי דֶּרֶךְ,

וּבִפְלִיאָה דַעַת מִנִּי מָךְ עֵרֶךְ,

אַתָּה תָּאִיר נֵרִי חָשְׁכִּי תַּגִּיהַּ.

יִשְׁמַע צַדִּיק אִמְרֵי פִי וִיהַלְלֶךָ,

גַּם עוֹזְבֵי תוֹרָה יָשׁוּבוּ אֵלֶיךָ,

אִם שִׁירִי לֵב עַל אִוַּלְתּוֹ יַגְבִּיהַּ.

יַגִּיד עַל עַמִּים אֶת עֲלִילוֹתֶיךָ.

וִיהַלְלוּ בַלְּאֻמִּים אֶת צִדְקוֹתֶיךָ,

כִּי כָמוֹנוּ גַּם הֵם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ.

גּוֹיֵי הַדּוֹר הָרִאשׁוֹן טוֹב תָּעָבוּ,

גּוֹיֵי דוֹר זֶה וּמוֹשְׁלָיו טוֹב יֶאֱהָבוּ,

כֻּלָּם יוֹדוּךָ כִּי עַל כֹּל הוֹדֶךָ.


כַּחֲלִי פָז יִהְיֶה עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת

וּמַרְפֵּא לַנֶּפֶשׁ מוּסָר פּוֹרַעַת.

גָּלוּת הַחֵל הַזֶּה בּוֹ יִתְנֶחָמוּ.

אִם תִּתְעַטֵּף רוּחָם, מִצַּר יָהִימוּ,

קֹרוֹת אֲבוֹתָם כָּל כּוֹשֵׁל יָקִימוּ,

גַּם הֵם מִכּוּר בַּרְזֶל אֶל אֵל נָהָמוּ.


כִּי מֵאוֹתוֹת עַל אַדְמַת נוֹף פָּעַלְתָּ

וּמִנִּפְלָאוֹת בָּם עַם זוּ גָּאַלְתָּ,

תִּפְרַח תִּקְוָתָם, נוֹאָשׁ בַּל יֹאמֵרוּ;

הֵן קֹוֵי אֵל מֵעוֹלָם לֹא נֶעֱזָבוּ

וּכְיוֹם אֶתְמוֹל רֹב שָׁנִים לוֹ נֶחְשָׁבוּ,

טוֹב חַכֵּה לוֹ, יָשִׁירוּ וִיזַמֵּרוּ.


עַתָּה הַנְּפוּצִים מִקֶּדֶם עַד יָמָּה,

אַחַי כֻּלָּם! בָּאֲרָצוֹת בָּאתֶם שָׁמָּה

שִׁמְעוּ מַה פָּעַל אֵל! עַמִּים הוֹדֵהוּ!

כִּי אָחֵל סַפֵּר דִּבְרֵי אֱלֹהֵינוּ,

הַקּוֹרוֹת אֲשֶׁר קָרוּ לַאֲבוֹתֵינוּ

אַחֲרֵי מוֹת יוֹסֵף, אַחֲרֵי מוֹת דּוֹרֵהוּ:

כַּאֲשֶׁר[1] מֵת הַדּוֹר הַהוּא, מַעֲשָׂיו עִמּוֹ מֵתוּ,

כִּי קָם[2] מֶלֶךְ חָדָשׁ, אוֹיֵב חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ,

אֶת יוֹסֵף לֹא יָדַע, עַל הוֹדוֹ רֹאשׁ הֵנִיעַ,

מַעֲשֵׂה אָבוֹת כִּחֵשׁ, הַגְּדוֹלוֹת לוֹ סִפֵּרוּ,

עַל טוֹבִים חָרַשׁ רָע, עַל אַנְשֵׁי שָׁלוֹם לָחֶם,

וּכְשׁוּרוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן בָּדָד בֶּטַח

וּבֵין שָׁנִים לֹא כַבִּיר לָרֹב הִרְבּוּ זֶרַע,

אִישׁ יַעֲזוֹר אֶת אָחִיו, מִשַּׂעֲרוֹת[3] רֹאשׁ עָצֵמוּ,

יָעַץ עֲצַת אָוֶן, חָרַשׁ רַע וּבְלִיַּעַל

וַיֹּאמֶר[4] אֶל עַּמוֹ, אֶל חוֹרְשֵׁי רַע כָּמוֹהוּ:

הִנֵּה עַם זֶה רַב הוּא, כִּדְגֵי יַמִּים יִשְׁרֹצוּ,

אַף כִּרְגָבִים יִדְבָּקוּ, עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי,

אִם עוֹד כָּהֵנָּה יִרְבּוּ, תַּעֲצוּמוֹת יוֹסִיפוּ,

אֶחְדַּל מִמְּשׁוֹל בָּמוֹ, אֶחְדַּל מִמְּלוֹךְ עָלֵימוֹ,

בִּזְרוֹעַ רָמָה יִתְקוֹמָמוּ, בִּי יִמְרֹדוּ.

מַה־נָּקֵל לָהֶם זֹאת, אִם מִלְחָמָה תִקְרֶאנָה,

אָז תִּרְאוּ עַם זֶה נוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ,

גַּם הוּא נִלְחָם בָּנוּ עִם הַקָּמִים עָלֵינוּ

וּמִמְּגוּרֵיהֶם[5] יַעֲלוּ עָל, בָּנוּ יִמְשֹׁלוּ

וּתְהִי חֶרְפֶּת עוֹלָם אֶל מַמְלֶכֶת מִצְרַיִם.

כִּי לֹא מוֹשֵׁל מִמְשָׁל רָב נָטָה יָד עָלֶיהָ,

אָכֵן אֲסוּפֵי רָעָב מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת.

מַה נַּעֲשֶׂה לָעָם הַזֶּה? הָבָה נִתְחַכָּמָה!

כִּי חָכְמָה[6] תַעֲזוֹר עָם וּמְלָכִים בָּהּ יִמְלֹכוּ:


מַה נוֹאֲלוּ[7] שָׂרֵי צֹעַן כִּי סָרָה הֶעֱמִיקוּ!

שׁוֹכְחֵי אֱלוֹהַּ אֵלֶּה חָכְמָה בַּל יָדָעוּ,

שָׂמוּ חשֶׁךְ לָאוֹר, לָרַע חָכְמָה קָרָאוּ,

וּכְהָקִיר בּוֹר מֵימֶיהָ, מוֹעֵצוֹת הֵקֵרוּ,

מִבְּאֵר צָרָה עֲמֻקָּה נוֹבַעַת מִשַּׁחַת,

מֵאַכְזְרִיוּת חֵמָה וּמֵרֶשַׁע כָּסֶל,

מִמָּקוֹר מָשְׁחָת זֶה יָצְאוּ נַחֲלֵי בְלִיַּעַל,

שָׁטְפוּ תַּחְבּוּלוֹת מִרְמָה, זָדוֹן גַּם אִוֶּלֶת.

כִּי פִתְאֹם אַנְשֵי שֵׁם, מִשְפָּחוֹת בָּם נֶאֱחָזוּ,

כִּבְזוּיֵי עָם נִהְיוּ, כִּדְגֵי הַיָּם נֶחְשָׁבוּ,

כִּסְדוֹם[8] וּקְצִינֵיהָ, כַּעֲמוֹרָה וּנְסִיכֶיהָ,

אֲשֶׁר אָמְרוּ לַצַּדִּיק עִמּוֹ הִתְחַתָּנוּ:

“הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפּוֹט שָׁפוֹט בָּנוּ”.

כָּכָה שָׂרֵי צֹעַן עִם שִׁבְטֵי יָהּ פָּעָלוּ,

כִּי כֵן דֶּרֶךְ פּוֹשְׁעִים, לָנוּ תֵבֵל יֹאמֵרוּ,

עוֹבֵר אֹרַח יִשְׂנָאוּ, גֵּרִים לֹא יָחֹנּוּ,

כִּי אֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּרוּ, גַּם בַּל יַאֲמִינוּ

כִּי לַיָי הָאָרֶץ, תֵּבֵל עִם יוֹשְׁבֶיהָ,

וּרְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וּתְמִימִים יִוָּתֵרוּ.


אָז אָמַר[9] מוֹשֵׁל רָשָׁע, הוּא מֶלֶךְ מִצְרַיִם:

"לֹא חִנָּם עַם יִשְׂרָאֵל אִתָּנוּ יֵשֵׁבוּ,

חֵלֶף שִׁבְתָּם בָּאָרֶץ אֶת מַלְכָּם יַעֲבֹדוּ,

עָרֵי מִסְכְּנוֹת יִבְנוּ, מִבְצָרִים לַמֶּלֶךְ,

אֶת פִּיתֹם יַגְדִּילוּ, אֶת רַעַמְסֵס יַרְחִיבוּ,

שָׂרֵי מִסִּים אֶפְקוֹד, עַל מַעֲשֵׂיהֶם יַשְׁגִּיחוּ,

עָצֵל לֹא יָחֹנּוּ, עַל נִרְפֶּה לֹא יַחְמֹלוּ"

וּלְבַעֲבוּר עַנּוֹתָם וּלְהַכְאִיב אֶת לִבָּמוֹ,

עַל הָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה אַכְזָרִים נִצָּבוּ,

הֶעֱבִידוּם בַּפָּרֶךְ, עִנּוּם כִּשְׁבוּיֵי חֶרֶב.

אָמַר אוֹיֵב: "אִם פַּחְדִּי יָשִׂים לֵב לַמָּיִם

לֹא תָקוּם בָּם רוּחַ, מִפְּרֹץ לָרֹב יֶחֱדָלוּ,

מֵהֶבֶל יִמְעָט וּכְשַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹכוּ".

אַךְ הוֹי[10] רָב אֶת יוֹצְרוֹ, יוֹעֵץ נֶגֶד עוֹשֵׂהוּ!

כִּי כַאֲשֶׁר עִנּוּ אוֹתָם, כֵּן לָרֹב פָּרָצוּ,

מִמַּחֲרַכָּיו הֵצִיץ אֲלֵיהֶם אֵל מוֹשִׁיעַ,

אֵל מֵקִים כּוֹשֵׁל וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יֶרֶב:


אַף שׂוֹנְאֵיהֶם[11] חָרָה, לִרְאוֹת אֶת לֹא הֶאֱמִינוּ,

עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּאר, מוּעָקָה עַל מָתְנָיִם

לֹא מָנְעוּ מִבֵּית יַעֲקֹב בָּנִים עוֹשִׂים חָיִל;

עַל כֵּן מָאֲסוּ בָם עוֹד, הָיוּ לָמוֹ לָטֹרַח,

כַּקּוֹץ לָהֶם יִשְׂרָאֵל, מַחֲזִיק בּוֹ יִשְׂנָאוּ.

חוֹנֵן יִשְׂרָאֵל אֶל מִי דִמּוּהוּ מִצְרָיִם?

אֶל אִישׁ מַפְרֶה לַעֲנָה, אֶל אִישׁ סִלּוֹן זוֹרֵעַ;

כַּאֲשֶׁר מִלְּפָנִים[12] בִּסְדוֹם אֶת יָדָם שָׁלָחוּ,

לַהֲרוֹס בֵּית חוֹנֵן גֵּרִים אֲשֶׁר אִסְּפָם בָּיְתָה.

כָּל הַיּוֹם[13] הַכְבֵּד עֻלָּם עַל יַעֲקֹב יָסָפוּ

וּבְכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה חַיֵּיהֶם מֵרֵרוּ,

בַּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבַעֲבוֹדַת עָבֶד

לֹא רַק בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת הוֹן, לֹא רַק בַּעֲבוּר בֶּצַע,

אַךְ מִשִּׂנְאָתָם אוֹתָם עָבְדוּ בָם בַּפָּרֶךְ.


רָעוֹת רַבּוֹת[14] כָּאֵלֶּה גַּם הֵם לֹא הִסְפִּיקוּ

הַעֲבִיר שִׂנְאַת צָרִים וּלְשַׁכֵּךְ חֲמַת מֶלֶךְ,

כִּי כַנָּמֵר שׁוֹקֵד עַל הָרָעָה שָׁקָדוּ,

לִמְחוֹת שֵׁם יִשְׂרָאֵל וּלְהַאֲבִידָם בֶּחָרֶב,

יָרוּץ כַּגִּבּוֹר, לַעֲשׂוֹתוֹ בַּל יִתְמַהְמֵהַּ,

לוּלֵי גַאֲוָתוֹ מִנֶּגֶד רִשְׁעוֹ עָמָדָה,

אָמַר נָבָל כִּי עַתָּה יֹאמְרוּ מַלְכֵי אָרֶץ:

דָּם נָקִי שָׁפַךְ, אִישׁ פָּרִיץ הוּא, אִישׁ רֹצֵחַ,

לַהֲמִיתָם בָּמִּסְתָּר הִתְאַמֵּר פּוֹעֵל אָוֶן,

אֶל לִבּוֹ דִבֵּר: חַרְבִּי לֹא אָרִיק הַפָּעַם

חָכְמָתִי תַעֲמֹד לִי, עֵצָה אֶל נַפְשִׁי שַׁתִּי,

עִם הַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיוֹת סוֹדִי אַמְתִּיקָה,

מֵרֹךְ לֵב תַּאֲזֵנָּה, בִּמְחִיר אֹזֶן תַּטֶּינָה,

מִהַר לִקְרֹא אוֹתָנָה וּלְפָנָיו עָמָדוּ.

מִפִּיו יָצָא נַחַל גָּפְרִית מָהוּל בַּשָּׁמֶן,

וַיֹּאמֶר לַמְיַלְּדוֹת: "נָשִׁים טוֹבוֹת הַאֲזֵנָּה:

צַר לִי כִּי נוֹלַדְתֶּן מִבְּזוּיֵי עַם כָּאֵלֶּה,

מִנִּמְכָּרִים לַצְּמִיתוּת, חָפְשִׁי בַּל יֵצֵאוּ,

וּבְנוֹתֵיהֶן מַה טּוֹבוֹת, אַךְ מַשְׂכִּילוֹת הֵנָּה,

הֲטוֹב לָכֶן הִדָּבֵק עִם עַם יוֹשְׁבֵי חשֶׁךְ

אוֹ הִתְחַתֵּן עִם שָׂרִים, עִם נִכְבַּדֵּי אָרֶץ?

לָכֵן שִׁפְרָה! פּוּעָה! חַכְמוֹת נָשִׁים אַתֵּנָה,

אִם כַּחֲלִי פָז דָּת חָכָם עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת,

לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיוֹת נָא בִשְׁמִי צַוֶּינָה.

עֲזוֹרְנָה אַחְיוֹתֵיכֶן הַכּוֹרְעוֹת לָלֶדֶת

וּבְיַלֶּדְכֶן אוֹתָן תִּרְאוּ עַל הָאָבְנָיִם,

אִם בֵּן הוּא וַהֲמִיתֶּן אוֹתוֹ, אִם בַּת הִיא תֶּחִי.

וּכְתֹם כָּל הַזְּכָרִים, הַבָּנוֹת לִי תִהְיֶינָה,

אָז תֵּאָסֵף חֶרְפַּתְכֶן, בִּהְיוֹתְכֶן כָּמוֹנוּ,

וּמִשְׁפָּט אֶחָד לָכֶן וּלְשָׂרוֹת הָאָרֶץ.

כָּאָב לָכֶן יָעַצְתִּי, כָּרֵעַ דִּבַּרְתִּי:

אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּן, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכַלְנָה,

וּמַשְׂאֵת אַרְבֶּה לָכֶן, גַּם כָּבוֹד גַּם עשֶׁר;

אִם עֲצָתִי תָּפֵרְנָה, לִי חֶרֶב נוֹקֶמֶת,

מִכֶּן אֶנָּקֵמָה וּלְעַמְּכֶן לֹא תוֹעֵלְנָה:


מֶה חָרְדוּ[15] הַמְיַלְּדוֹת וּמַה נֶּעֱווּ מִשְּׁמוֹעַ

אֹמֶר רַךְ מִשֶּׁמֶן, כֻּלּוֹ קֶבֶר פָּתוּחַ!

כִּשְׂמֵחוֹת בִּדְבָרָיו מוּל פָּנָיו הִתְנַכָּרוּ,

וּכְבוֹאָנָה הַבַּיְתָה בָּכוּ הַרְבֵּה בֶכֶה.

נוֹעֲצוּ הַסְתֵּר דָּבָר, רִשְׁעוֹ בַּל יַעֲבָר־פִּימוֹ,

לִרְעוּתֵינוּ הָרַכּוֹת כָּזֹאת אִם נַגִּידָה,

אַף כִּי תַעֲנֶינָה: “טוֹב הַמָּוְתָה מֵעֲשׂוֹת רֶצַח”,

מֵרֹך לֵב תִּבָּהַלְנָה וִידֵיהֶן תִּרְפֶּינָה,

מֵעֲזוֹר אַחְיוֹתֵיהֶן עַד מַשְׁבֵּר כִּי תָבֹאנָה –.

נִירָא אֶת אֱלֹהֵינוּ, לֹא נִירָא מִמֶּלֶךְ,

מֵהָמֵס לֵב הַמְיַלְּדוֹת נִשְׁמוֹר פִּתְחֵי פִינוּ.

יִחְיֶה זֶרַע יִשְׂרָאֵל! חַי לָעַד יוֹצְרָמוֹ!

וּמִכַּף רָשָׁע זֶה, אֵל הַצֵּל יַצִּילֵנוּ:


מַעֲשֵׂיהֶן[16] אֵלֶּה מִן הַמֶּלֶךְ לֹא נִכְחָדוּ

כִּי רוֹמְסֵי בֵיתוֹ, זֵדִים וּמְלָשְׁנִי בַּסָּתֶר,

כַּדֹּב אוֹרֵב אֶל יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל יֶאֱרֹבוּ

אַף מֶלֶךְ הֵפִיחוּ, עַל הַמְיַלְּדוֹת הִלְשִׁינוּ,

לֵאמֹר: "אֶת דָּתְךָ לִרְעוּתֵיהֶן לֹא פָקָדוּ,

כִּי כִתְמוֹל וּכְשִׁלְשֹׁם הָעִבְרִיוֹת תַּמְלֵטְנָה,

בֶּכִי לֹא נִשְׁמַע, גַּם בַּת גַּם בֵּן אֵם חוֹבֶקֶת".

זָעַף וַיִּשְׁלַח לַמְיַלְּדוֹת מַלְאֲכֵי זַעַם,

לָבוֹא לִפְנֵי הַמְרַצֵחַ הַזֶּה נִקְרָאוּ.

דִּבֶּר אֲלֵיהֶן וּשְׂפָתָיו כָּאֵשׁ צָרָבֶת:

"רַכּוֹת לֵבָב וּפְתַיּוֹת! הַעֵת כִּי תַחְמֹלְנָה

וַתְּחַיֶּיןָ הַיְלָדִים הִכְרַעְתִּים לָטֶבַח?

מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן זֹאת? לָמָּה רִמִּיתוּנִי?

לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתַי הִבְטַחְתֶּן אוֹתִי עַל שָׁקֶר,

וּגְמוּל טוֹב הִבְטַחְתִּי אֶתְכֶן, הִפַּלְתֶּן אָרְצָה

הוֹי בּוֹגְדוֹת! לֹא חֲמַלְתֶּן עֲלֵיכֶן אַתֵּנָּה

וּמַה תּוֹחַלְנָה כִּי אֶחְמוֹל עֲלֵיכֶן אֲנִי":


אֶל רַעַם[17] קוֹל פְּחָדִים לִבָּן לָבַשׁ אֹמֶץ,

וּלְהָשִׁיב חֵמָה בוֹעֶרֶת רַכּוֹת תַּעֲנֶינָה:

"מוֹשֵׁל אַדִּיר, עַמִּים מִפָּנֶיךָ יָחִילוּ!

לוּ דִּבְרֵי אַמְהוֹתֶיךָ אָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה,

אָז יֵדַע לִבֶּךָ, כִּי רַק בַּעֲבוּר כַּבְּדֶךָ

עַל כֵּן עַל הַמְיַלְּדוֹת שִׂים דָּתְךָ לֹא חָפָצְנוּ,

יִשְׁמַע אֲדוֹנֵנוּ דָּבָר מֵהֶן שָׁמַעְנוּ,

כַּאֲשֶׁר הָעִבְרִיּוֹת כִּדְגֵי יַמִּים תִּשְׁרֹצְנָה,

כֵּן כֹּחַ יָצוּק בָּם לַמְלִיט עַד לֹא בָּא חֶבֶל,

גַּם אִם צִירִים יֹאחֲזוּהָ, תִּשְׁאַל לָהּ אָבְנָיִם

טֶרֶם בֹּא הַמְיַלֶּדֶת וָלָד הִיא חוֹבֶקֶת;

עַתָּה אִם אַרְבַּע הַיָּדוֹת זֶה דַרְכָּן לָמוֹ

מַה בֶּצַע לַמֶּלֶךְ בִּמְתֵי מִסְפָּר יָמִיתוּ?

הַלְבַעֲבוּר חֵלֶק מִצְעָר תַּשְׁחִית נִקְמָתֶךָ,

אֶל אָזְנֵי נָשִׁים רַכּוֹת נַשְׁמִיעַ סוֹדֶךָ?

דָּבָר כִּי תִשְׁמַעְנָה כָּרֶגַע תִּבָּהַלְנָה

קוֹל נֶהִי תִּשָּׂאֵן, הוֹי בָּרְחוֹבוֹת תִּצְעַקְנָה,

לֵב הָעִבְרִים יִמַּס בָּם וִידֵיהֶם תִּרְפֶּינָה,

הַמְּלָאכָה תִּשְׁבַּת, עַל חָמָס וָשׁוֹד יִצְעָקוּ,

עֲצָתְךָ לֹא תָקוּם וּלְכָבוֹד לָךְ לֹא יֶהִי".

כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ דַבֵּר רָפְתָה רוּחַ הַמֶּלֶךְ,

הֶאֱמִין כִּי לִכְבוֹדוֹ מִצְוַת פִּיהוּ הִסְתִּירוּ,

כִּי יוֹצֵר רוּחַ מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה

וּלְבַב מֶלֶךְ לוֹ הוּא, לַאֲשֶׁר יַחְפּוֹץ יַטֶּנּוּ.


עֵינֵי[18] עֶלְיוֹן גַם טוֹבִים גַּם רָעִים תִּצְפֶּינָה.

חֲמַס רָשָׁע רָאָה, תִּקְוַת מוֹשֵׁל פּוֹשֵׁעַ,

וַיְצַו רַב טוּב מֵעָל עַל הַמְיַלְּדוֹת כֻּלָּנָה,

וּזְרוֹעוֹתָן חִזֵּק וּבִמְלַאכְתָּן הִצְלִיחוּ,

גַּם מוֹקֵשׁ לֹא קָרָה, אֵין מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת,

וַיִּרֶב הָעָם, רַבּוֹת מִלְפָנִים עָצֵמוּ.

וּנְשֵׁי חֵן[19] אֲשֶׁר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דִּבֵּרוּ,

אֲמָרָיו מָאָסוּ וּבְיִרְאַת אֵל בָּחָרוּ

וּבַעֲבוּר יִשְׂרָאֵל שָׂמוּ נַפְשָׁן מִנֶּגֶד,

וַיַּעַשׂ[20] לָהֶם בָּתִּים כַּגְּדוֹלִים בָּאֶרץ.

הַמְרוֹתָן אֶת פִּיו הָפַךְ אֵל לָהֶן לָחֶסֶד.

כִּי כַּאֲשֶׁר דִּבְרֵיהֶן מִנֹּפֶת לוֹ מָתָקוּ,

אָמַר הֵיטִיבוּ לַעֲשׂוֹת, אַךְ אוֹתִי יָרֵאוּ,

לִכְבוֹדִי אֶת דָּתִי מִן הַמְיַלְּדוֹת הֶעֱלִימוּ,

אֶגְמוֹל זֹאת גָּם אָנִי, אֶת בֵּיתָם אֲכַבֵּדָה,

עֹל נָתַתִּי עַל יַעֲקֹב לֹא יֻתַּן עָלֵימוֹ,

שָׁלוֹם אֲצַו לָהֶן, קוֹל נוֹגֵשׂ לֹא תִשְׁמַעְנָה,

בֵּיתָן אָשִׂים חָפְשִׁי, אֶפְטְרֵן מֵעֲבוֹדַת עָבֶד,

יָד תַּהֲפוֹךְ צַלְמָוֶת לַבֹּקֶר, זֹאת עָשָׂתָה:


עָצְמַת[21] יִשְׂרָאֵל גַּם הַרְבּוֹתָם לָרֹב זֶרַע

אֶל לֵב מֶלֶךְ כַּחֵץ וּלְעַצְמוֹתָיו כָּרֶצַח.

עַל עֲצָתוֹ כִּי נִבְעָרָה, בּוּשָׁה כִּסָּתְהוּ.

אֵיבָתוֹ אֶת יַעֲקֹב יָסְפָה עַל אַחַת שֶׁבַע,

גַּאֲוָתוֹ עִם רִשְׁעוֹ בָּעֲרוּ כָּאֵשׁ לֹהֶטֶת,

תֹּאכַל מִסָּבִיב וּתְכַלֶּה עָנָף גַּם שֹׁרֶשׁ.

אָמַר אוֹיֵב: לִי נָקָם, אֶת אוֹיְבַי אַכְרִיעַ!

אַף כִּי תַחְבּוּלוֹתָיו מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית יָצָאוּ,

כִּמְבַשֵׂר צֶדֶק בִּקְהַל עָם קוֹלוֹ הִשְׁמִיעַ,

וַיְצַו אֶת כָּל עַמּוֹ, דָּת לֹא נִשְׁמְעָה מִקֶּדֶם

וַיֹּאמֶר: "אֶל בֵּית יַעֲקֹב מֵרֵאשִׁית בִּינוֹתִי,

כִּי צוֹרְרִים הֵם לָנוּ, עַל יוֹם רָעָה יוֹחִילוּ,

לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצֵנוּ לָבֹז אֶת חֵילֵנוּ,

כַּאֲשֶׁר עִם יוֹעֲצֵי אֶרֶץ לָהֶם הִתְחַכַּמְתִּי

עֹל בַּרְזֶל וּמוּעָקָה עֲלֵיהֶם נָתַתִּי,

אָמַרְתִּי מִשְּׁרוֹץ בָּנִים עוֹד חָדוֹל יֶחְדָּלוּ

כִּי מִי יוֹלִיד בָּנִים לָתֵת רַגְלָם בַּכָּבֶל?

אַךְ לָרִיק יָגַעְתִּי, עֲצָתִי לֹא הוֹעִילָה,

כִּי לִבָּם לֹא כֵן יִדְמֶה, בּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת,

לִמְרוֹד חוֹשְׁבִים, עַל כֵּן הֲמוֹן נָשִׁים יִשְׁאָלוּ,

בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת עַם רָב וּבָנִים עוֹשִׂים חָיִל,

כִּי מַה מּוֹלִידִים? תּוֹפְשֵׂי חֶרֶב אַנְשֵׁי לָחֶם.

אִם יוֹם מוֹעֵד יִקְרָאוּ, מִלְחָמָה יַקְדִּישׁוּ,

כָּאֲרָיוֹת יִגְבָּרוּ, מִפְּנֵי כֹּל לֹא יָשׁוּבוּ,

כִּי אִישׁ אֶל אָחִיו, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יֹאמֵרוּ:

נִפְרוֹק אֶת עֻלֵּנוּ אוֹ נָמוּתָה כֻלָּנוּ –

זֹאת נָתַתִּי אֶל לִבִּי, שִׁמְעוּ מַה נּוֹעַצְתִּי,

אִם תָּקוּם עֲצָתִי, לִדְמָמָה תָּקִים סַעַר:

הִנְנִי מַעֲבִיר קוֹל בֵּין חוֹרְשֵׁי רָעָה הָאֵלֶּה.

חִדְלוּ מֵהוֹלִיד עוֹד, בִּנְשֵׁיכֶם אַל תִּדְבָּקוּ;

אִם לֹא יַאֲזִינוּ, דָּת זֶה בַּמַּחְשָׁךְ יָפֵרוּ,

דָּם יָשִׂימוּ בִּכְנָפָם, אֶת זַרְעָם יִרְצָחוּ,

כִּי דָבָר יוֹצֵא מִפִּי, לַעֲשׂוֹתוֹ תִּשְׁמֹרוּ,

כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ!

חִזְקוּ מִצְרַיִם וַעֲשׂוּ וּמֵחֲמוֹל תֶּחְדָּלוּ,

אִם יוֹלְדֵיכֶם אַכְזָרִים מוֹלִידִים לַמָּוֶת,

לָמָּה תַחְמְלוּ אַתֶּם יַלְדֵי יַמִּים תִּשְׁכָּחוּ.

כִּי אִם תַּנִּיחוּם וּפְלֵיטֵי מָוֶת יִגְדָּלוּ,

לַמּוֹעֵד יָבוֹא, כֻּלְּכֶם לָטֶבַח תִּכְרָעוּ".


הַדָּת נִשְׁמְעָה בָּאָרֶץ, פָּרַח שׁוֹד וָרֶצַח,

יַעֲקֹב חַת, כָּל גֶּבֶר יָדוֹ עַל חֲלָצָיִם,

חָתָן לָבַשׁ אֵבֶל, כַּלָּה פָּנִים עָטָתָה,

אִישׁ אִישׁ[22]אֶת אֵשֶׁת חֵיקֹו כַּדָּוָה זֵרוּהָ

זַעֲקַת דַּכְּאֵי רוּחַ עַד שָׁמַיִם הִגִּיעָה.



  1. ) כאשר וגו', ספור זה מתחיל מן וימת יוסף וכל אחיו (שמות א‘ ו’) עד וילך איש מבית לוי (שם ב‘ א’):  ↩

  2. ) כי קם (שם א‘ ח’):  ↩

  3. ) משערות וגו', זה פירוש עצום, כן מליצת כרגבים ידבקו, ויתבאר בסוף הכרך הזה סימן א':

    משערות ראש עצמו וגו‘ (צד 7). זהו פירוש “עצום”: שרש עצם ביארנוהו עם יתר השרשים הרבים הדומים לו בטעם. והבדלנוהו מכלם, כי הוראתו על חוזק שיש בדבר ע"י דבוק חלקיו זה בזה בקשר אמיץ, כמו הזהב שנבדל מכל המחצבים בדבוק חלקיו מאד כידוע, וכן בכל דבר, ולכן בין חלקי הגוף, נקראים אלה עצמות, בעבור שחלקיהם דבוקים יותר מחלקי יתר הדברים שבגוף. ומזה הושאל לכל הדברים הדבקים, כמו שערות הראש בעבור שדבקים וסמוכים זה לזה, גורם להם חוזק, ונוכל להרים האיש כלו בציצית ראשו, ואל זה המשיל המשורר עונותיו באמרו עצמו משערות ראשי (תהלים מ' י"ג). וכן מחנה עשרת אלפים כשהם כלם כאיש אחד חברים, ואיש יעזור אחיו, וסמוכים ודבקים זה עם זה, זוהי העצמה. והיא תעשה חיל יותר ממחנה שלשים אלף שאנשיה אינם באגודה אחת ומפוזרים זה מזה. והנה ישראל במצרים מעט במספר נגד אנשי הארץ, אבל זה המעט היה עצום כי ברית אחים היה ביניהם, ואין כן המצריים. ועל זה אמר הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, מלת ממנו שב על ועצום, כלומר עתה כבר רבים הם במספר, ואם לא כמונו, הנה עצום הוא ממנו, ויתרוננו ברבוי המספר עם הזמן יאבד גם הוא, אם נניחם להפרות ולהרבות עוד, וכאמרו הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו’, וישיגו יתרון הרבוי. ומזה תבין מליצת השיר:  ↩

  4. ) ויאמר וגו', (שם שם ט‘ י’).  ↩

  5. ) וממגוריהם וגו', זה פירוש ועלה מן הארץ (שם שם י'):  ↩

  6. ) כי חכמה וגו', זה פי' נתחכמה לו, כדרך החכמים בעיניהם, לכן הוא בהתפעל. ומבואר בבית שני מספרנו גן נעול (חדר י“ג חלון י”ג י"ד):  ↩

  7. ) מה נואלו וגו', המשורר ידבר על הכת הנ"ל, המכנים הרשעה והכסל בשם חכמה:  ↩

  8. ) כסדום וגו', המשל נכבד ומבואר בס' חכמת שלמה (פ' י"ט):  ↩

  9. ) אז אמר וגו', (שמות א' י"א):  ↩

  10. ) אך הוי וגו', (שם שם י"ב):  ↩

  11. ) אף שונאיהם וגו', זה פי' ויקוצו. ויפה אמרו ז"ל שנעשו להם כקוציםּ:  ↩

  12. ) כאשר מלפנים גם זה ממשל הנ"ל, ומבואר בפי' רוח חן על חכמת שלמה (פרשה י"ט):  ↩

  13. ) כל היום עד סוף המאמר (שמות א' י“ג י”ד):  ↩

  14. ) רעות רבות וגו', עד סוף המאמר (שם שם ט“ו ט”ז):  ↩

  15. ) מה חרדו עד סוף המאמר (שם שם י"ז):  ↩

  16. ) מעשיהן עד סופו (שם י"ח):  ↩

  17. ) אל רעם עד סוף המאמר (שמות א' י"ט):  ↩

  18. ) עיני וגו', (שם שם כ'):  ↩

  19. ) ונשי חן וגו', (שם שם כ"א):  ↩

  20. ) ויעש וגו', זה פירוש נכבד על ויעש להם בתים. ויתבאר בסוף המחברת סי‘ ב’:

    ויעש להם בתים וגו‘ (צד 14). זה פירוש נכבד על ויעש להם בתים. והנה חז"ל אמרו בתי כהונה ולויה, ואמרו ששפרה ופועה הן יוכבד ומרים, ויפה תרגמו את המליצה. כי עשיית בית נופל על גדולה וכבוד, וכן הוא בשאר הלשונות, וכן כתוב אצל דוד: כי בית יעשה לך ה’ (שמואל ב‘ ז’). ורחוקים דברי רשב“ם ז”ל שאמר שהושיב המילדות במשמר. וכן אין לקבל פירוש הרב המתרגם האשכנזי ז“ל, כי שב על המקרא שלאחריו, שכאשר על ידי שהחיו המילדות את הבנים, והרבו ישראל לבתים רבים, אז צוה פרעה להשליכם ליאור, כי אין ויעש להם בתים מליצה על רבוי העם. גם נזכר לפניו וירב העם ויעצמו מאד, ואיך אחרי מליצה כוללת הרבוי והעצמה כלה, תבוא מליצה אחרת חלושה ממנה מאד. והאמת שעשה להם בתים של גדולה, וכפתרון רז”ל. אלא שפירשנוהו כפשוטו שהיה מחסד אלהים, שכאשר יראו המילדות את האלהים, ומרו בדבר המלך, מלבד כי לא עשה בהם נקמות, אלא ויעש להם בתים, שעשה משפחותיהם חפשים, וכמבואר בדברי השיר. ומלת ויעש סתומה לא פירש מי העושה, אם האלהים הנזכר לפניה, או מלך מצרים, לפי שבאמת שב על שניהם. כי פרעה עשה אותם חפשים, והעושה באמת הוא השם. וכמליצת השיר יד תהפוך צלמות לבקר זאת עשתה, ויפה נאמר להם בסימן הזכר, כי שב על בעלי המילדות והמשפחה.  ↩

  21. ) עצמת, עד סוף השיר (שם שם כ"ב):  ↩

  22. ) איש איש כאמרם ז"ל וירא את ענינו, זו פרישת דרך ארץ:  ↩


השיר השני [ צוּר נוֹרָא עֲלִילָה!]

מאת

נפתלי הרץ וייזל


צוּר נוֹרָא עֲלִילָה! אֵל יוֹעֵץ פֶּלֶא!

רַבּוֹת עָשִׂיתָ, מִי יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה?

וּמִי אֵל עוֹשֵׂה פֶּלֶא מִלְּבַדֶּךָ?

אִם דּוֹר דּוֹר אוֹתוֹתֶיךָ לֹא רָאִינוּ,

כִּימֵי קֶדֶם לִרְאוֹתָם עוֹד קִוִּינוּ,

כִּי אִם תַּחְפּוֹץ תּוּכַל, נַחְנוּ עֵדֶיךָ.

תַּעֲלוּמָה עֲצָתְךָ, חָתוּם פִּלְאֶךָ,

טֶרֶם תִּגֶל אֶת סוֹדְךָ לִנְבִיאֶךָ.

הָאוֹתִיּוֹת מִלְפָנִים מִי יוֹדִיעַ?

פַּרְעֹה אָמַר: אַשְׁמִיד בַּיְאוֹר כֻּלָּמוֹ,

וַאֲבַדּוֹן אָמַר: בִּי הוּא עוֹזֵר לָמוֹ

וּמִיאוֹרְךָ זֶה יַעַל אִישׁ מוֹשִׁיעַ.

כִּי יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים תֵּבֵל יַגִּיהַּ

וּלְגוֹיֵי הָאָרֶץ תּוֹרוֹת יַבִּיעַ.

אִם בִּפְקֻדַּת צַר בָּא אֶל שַׁעֲרֵי מָוֶת,

חָדְלוּ אוֹהֲבָיו הָשֵׁב רַגְלוֹ מִדֶּחִי,

אָבִיו אָמַר נוֹאָשׁ, בָּכָה רַב בֶּכִי,

אִמּוֹ הֱבִיאַתְהוּ אֶל גֵּיא צַלְמָוֶת.


מִשֹּׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ, נֶטַע רוֹצֵחַ,

יָצָא חֹטֶר נָעִים, בֹּשֶׂם צוֹמֵחַ,

בַּת טוֹבַת שֶׂכֶל, בַּת טוֹבַת עֵינָיִם,

כִּי תֵּת טָהוֹר מִטָּמֵא, חֵן מִכַּעַשׂ,

טוֹב מֵרַע, מָתוֹק מֵעַז, מִי זֹאת יַעַשׂ?

אַתָּה אֵל, יָדֶיךָ עָשׂוּ שָׁמָיִם.


אַחֲרִית דָּבָר חַכְמֵי לֵב אֵיךְ יִרְאוּהוּ

אִם בֶּן רֶבַע שָׁנָה בַּסּוּף שָׂמוּהוּ

לֹא קָם כָּמוֹהוּ בֵּין אַלְפֵי חוֹזֶיךָ!

אִם אַתָּה תִקְצֹף, לֹא תִטּוֹר לָנֶצַח.

כִּי נוֹשְׂאֵי אֵימָתְךָ הֵרִימוּ מֶצַח

עַם עָשׂוּ בַּלְּבֵנִים רָאוּ עֻזֶּךָ.


כַּאֲשֶׁר צָרַת יַעֲקֹב צָפוּ עֵינֶיךָ,

יָצַרְתָּ מֶּבֶּטֶן גּוֹאֵל בָּנֶיךָ

מִיַּד זָרִים, אוֹכְלִים אוֹתָם כַּלָּחֶם.

אֵל! נָא הוֹרֵנִי סַפֵּר לִכְבוֹדֶךָ

אֶת הַגְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ עִם עַבְדֶּךָ,

מִיּוֹם לִדְתּוֹ, מִיּוֹם צֵאתוֹ מִרָחֶם:

כַּאֲשֶׁר[1] נָמֵס לֵב יַעֲקֹב, לֹא קָם בָּאִישׁ רוּחַ,

לֹא נִגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, גַּם יַעֲלוֹת חֵן נִמְאָסוּ,

רוּחַ לָבְשָׁה גָּבֶר, עֶזְרַת אֵל אֶת אִישׁ חָיִל,

הוּא עַמְרָם הַלֵּוִי, אוֹר זָרַח לוֹ בַּחשֶׁךְ,

עַל לֵב אִשְׁתּוֹ דִּבֵּר וּבְחָכְמָה[2] לָקַח נָפֶשׁ:

"אֵשֶת חֵן הִתְחַזָּקִי, בַּת לֵוִי הַאֲזִינִי,

הָסֵב עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי אַל נָא תּוֹסִיפִי,

שׁוּבִי אֵלַי וּמִמְּחִתָּה אַל נָא תִירָאִי.

לֹא אַכְזָר אָנִי כִּי אָקִים זֶרַע לַתֹּהוּ,

לִרְאוֹת מַחֲמַדֵּי עֵינַי מוּצָאִים לֶהָרֶג;

רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב, בּוֹדֶה שָׁוְא אֵינֶנִּי,

אֶל יַעֲקֹב אֵם תִּהְיִי, אֹפֶל לָאוֹר תָּשִׂימִי".

גִּיל לָבְשָׁה יוֹכֶבֶד, צִדְקַת אִישָׁהּ יוֹדַעַת,

כִּי רַבָּה חָכְמָתוֹ וּדְרָכָיו מַה נָּעֵמוּ,

כִּי רוּחַ אֵל דּוֹבֵר בּוֹ, שָׁוְא עֵינוֹ בַּל תָּחַז;

וַתִּקַּח[3] אִמְרֵי פִיו, שָׁבָה אֵלָיו וַתָּהַר.

לִבָּה טוֹב עָלֶיהָ כָּל הַיָּמִים הָרָתָה,

וּלְמוֹעֵד עֵת חַיָּה בֵּן טוֹב רֹאִי יָלָדָה –

עוֹד עָרֹם מִבֶּטֶן רָאֲתָה אוֹתוֹת בַּיֶּלֶד,

כִּי מַתַּת אֱלֹהִים הוּא וּבְחִיר אֵל מֵרָחֶם.

כִּשְׁלשֶׁת יַרְחֵי יָמִים אִתָּהּ הִצְפִּינָתְהוּ;

כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ, פַּחַד אוֹיֵב נָפַל עָלֶיהָ,

לֹא יָכְלָה[4] הַצְפִּינוֹ עוֹד מִפַּח לוֹ טָמָנוּ.

לֹא כִּי קָצְרָה יַד אֵל מִהְיוֹת סֵתֶר לוֹ סֶלָה,

אַךְ כֵּן צִוָּה עֶלְיוֹן, כֵּן יָעַץ יוֹעֵץ פֶּלֶא.

גִּיל אֵם שָׁבַת, שִׂמְחָתָהּ אֶל אֵבֶל נֶהְפָּכָה,

וַתֵּבְךְּ אֶל חֵיק הַיֶּלֶד, וַתְּקוֹנֵן וַתֹּאמֶר:


אָמַרְתִּי תִּחְיֶה, לִישׁוּעַת יַעֲקֹב נוֹלַדְתָּ,

אַךְ לַשָּׁוְא קִוִּיתִי, מִמָּוֶת לֹא נִמְלַטְתָּ,

כִּי פֹה אוֹרְבִים עַל דָּמֶיךָ רִשְׁעֵי מִצְרָיִם.

יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, אוֹי לִי! אֵיפֹה אַצְפִּינֶךָ,

רָגְשׁוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן, אֵין יֶשׁ־בָּם אִישׁ יָחְנֶךָ,

לַיְאוֹר יַשְׁלִיכוּךָ, אֶל שִׁבֹּלֶת הַמָּיִם.

אֶל הַמִּדְבָּר בֵּין בַּהֲמוֹת שָׂדַי אֲבִיאָךָ,

אוּלַי חַיַּת הַשָּׂדֶה שָׁם תַּחְמוֹל עָלֶיךָ,

בַּחֲלֵב שָׁדֶיהָ תַּצִילְךָ מֵרֶדֶת קָבֶר;

כִּי מֵרְשָׁעִים כָּאֵלֶּה טוֹבִים חַיְתוֹ יַעַר,

אִישׁ רָשָׁע לֹא יֶהְדַּר זָקֵן, לֹא יָחֹן נַעַר,

קֵץ יֵשׁ לַחֲמַת הַחַיּוֹת, לֹא אֶל רִשְׁעַת גָּבֶר.

אַךְ מָה! אֶל הַיְשִׁימוֹן יוּבָא? לֹא טוֹב יָעָצְתִּי!

אִם מֵרַע בָּרַחְתִּי, אֶל רַע מִמֶּנּוּ רָצְתִּי.

טוֹב אֵדַע כִּי מֵת מִשְּׁאֹל יוֹם יוֹם מַה יִקְרֶנּוּ.

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי! מָצָאתִי לָךְ מָנוֹחַ.

יָמִים מִקֶּדֶם זָכַרְתִּי וָאַחֲלִיף כֹּחַ

אַךְ יִחְיֶה הַיֶּלֶד, אֱלֹהָיו יִסְעָדֶנּוּ.


זָכַרְתִּי מִפְלַט תֵּבֵל מִמַּבּוּל הַמָּיִם,

מִצְוַת אֵל אֶת נֹחַ יִהְיֶה לִי לָעֵינָיִם:

“בּוֹא אַתָּה וּבֵיתְךָ אֶל תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר”;

בֵּן יַקִּיר לִי, גַּם אַתָּה בֹּא אֶל תֵּבָתֶךָ,

מִלְטוּ הֵם תֵּבֵל, מַלֵּט אַתָּה עֲדָתֶךָ,

בָּךְ יִפְדֶּה אֵל עַמּוֹ, יֹאמַר מָצָאתִי כֹפֶר.


חִישׁ[5] לָקְחָה תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָהּ בַּזָפֶת,

בָּהּ שָׂמָה אֶת הַיֶּלֶד וּבַסּוּף שָׂמָתְהוּ.

בֵּין תִּקְוָה וּבֵין פַּחַד לָלֶכֶת פָּנָתָה

וַתָּשָׁב וַתַּבֵּט עוֹד אֶל הַיְאוֹר וַתֹּאמֶר:

"הַיְאוֹר הַזֶּה הֶאֱבִיד יִלּוֹדִים לֹא חָטָאוּ,

צָרֵינוּ הִשְׁלִיכוּם בּוֹ בִּפְקֻדַּת רוֹצֵחַ.

זָעַם אֵל עַל יִשְׁרָאֵל, אֶת יַעֲקֹב הִכְרִיעַ,

גַּם אַתָּה בֵּן יַקִיר שָׂא זַעַם אֱלֹהֶיךָ

יַד צָר לֹא נָגְעָה בָךְ, פֹּה שָׂמַתְךָ אִמֶּךָ.

תִּקְוָה לֹא אָבַדְתִּי, חַנּוֹת אֵל לֹא שָׁכַחְתִּי,

אִם יָדִי קָצְרָה לִגְאֹל, יַד אֵל תִּגְאָלֶךָ.

הַבֵּן עֲקָדוֹ אָבִיו עַל עֲצֵי מִזְבֵּחַ,

לֶהָבָה לֹא בָעֲרָה בּוֹ, אֵשׁ לֹא אֲכָלַתְהוּ,

אֵשׁ לֶהָבָה יִהְיֶה הוּא, לֶאֱכוֹל אָהֳלֵי רֶשַׁע;

כֵּן בֵּן שַׂמְתִּיו בַּסּוּף, נַחַל לֹא יִבְלָעֶנּוּ.

נַחַל שׁוֹטֵף יִהְיֶה, הוּא יִבְלַע אֶת צָרֵינוּ".

עַלְמָה6 טוֹבָה מִפְּנִינִים וִיקָרָה מִכֶּתֶם,

מִרְיָם אֲחוֹת הַיֶּלֶד, מֵרָחוֹק עָמָדָה,

וּכְשׁוּרָהּ מַעֲשֵׂה אִמָּה, אֶל לִבָּהּ דִּבֵּרָה:

"אָחִי מַחֲמַד עֵינִי, מֵאָדָם יָפְיָפִיתָ,

אוֹרְךָ יַחְפִּיר שָׁמֶשׁ, יָפְיֶךָ – יָרֵחַ,

הַאַתָּה שָׁוְא נִבְרֵאתָ? זֶה בֹּאֲךָ, אֵינֶךָ?

הֲכָזֹאת יִפְעַל יוֹצֵר אוֹר, בּוֹרֵא שָׁמָיִם?

עוֹדְךָ חַי! אַל אֶל שֶׂה אוֹבֵד אֲדַמֶּךָ,

עוֹד תִּקְוָתִי בִי, עַד תִּגְוַע לֹא אֶאֶזְבֶנָּה.

כִּי מִי יָבִין זֹאת, אַחֲרִית דָּבָר מִי יוֹדֵעַ?

פֹּה עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמוֹד, הֲלוֹם אֶתְיַצָּבָה,

לִרְאוֹת מַה יֵעָשֶׂה לּוֹ, מַה יִקְרֶה לַנָּעַר.

אוּלַי רוּחַ יִשָּׂאֶנּוּ אֶל חַגְוֵי סֶלַע

וּבִישִׁימוֹן יַחְבִּיאֶנּוּ עַד יַעֲבָר זָעַם,

אוֹ יַעֲבוֹר הוֹלֵךְ דֶּרֶךְ, יַחְמוֹל עַל הַיָּלֶד,

בֵּיתוֹ יִשָּׂאֶנּוּ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶנּוּ":


מֵרַעְיוֹנוֹת הָאָדָם עֲצַת אֵל נִשְׂגָּבָה.

אָמַר אֱלֹהִים לִשְׁכּוֹן7 אִתּוֹ כּוֹנַנְתִּיהוּ.

לֹא בַּמִּדְבָּר יִשְׁכּוֹן זֶה, לֹא בֵין סִבְכֵי יַעַר,

לֹא בִמְלוֹן אַחַד הָעָם יִגְדַּל זֶה הַנַּעַר,

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ אָכִין לוֹ, שָׂרִים יַכְתִּירוּהוּ.

שָׁלַח לַיְאוֹר בַּת פַּרְעֹה, הִיא עִם נַעֲרוֹתֶיהָ

וַתֵּרֶא[8] אֶת הַתֵּבָה, כִּי בַסּוּף עוֹמֶדֶת,

וַתְּצַו אֶת אֲמָתָהּ: קָחִיהָ נָא וּבוֹאִי,

וַתִּפְתַּח[9] וַתִּרְאֵהוּ, וַתֶּחֱרַד בַּת מֶלֶךְ,

כִּי רָאֲתָה נַעַר בּוֹכֶה, כַּסַּהַר מַרְאֵהוּ.

כָּאֵם עַל עוּלָהּ רַחֲמֶיהָ עָלָיו נִכְמָרוּ,

“מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה”! זָעֲקָה הַמְּאֻשָּׁרָה,

"צִיץ מַלְכוּת מַה נָּעַמְתָּ! אַךְ מוֹתִי מוֹתֶךָ,

יֶלֶד נָעִים מִי אַתָּה? אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ!

אַהֲבָה מִמָּוֶת עַזָּה, פִּתְאֹם אֲהַבְתִּיךָ,

מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ? בַּמֶּה אֶמְנַע קוֹלְךָ מִבֶּכִי

הָהּ! חֲלֵב שָׁדַיִם אֵין לִי כִּי אֵינִיקֶךָ,

וּמֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיוֹת בַּל יָדַעְתִּי,

אֶל מֵינֶקֶת מִצְרִית לִקְרוֹא לָךְ אִם אֶשְׁלָחָה,

הֵינִיקְךָ בַּל תֹּאבֶה, מֵחֹק אָבִי יָרֵאָה,

אוֹ תַּלְשִׁין אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הֶחֱיֵיתִךָ

וִיְמִיתְךָ רֶגַע וּמִיגוֹן לֵב אָמוּת גַּם אָנִי".


כִּשְׁמוֹעַ[10] הָעַלְמָה צוּף אִמְרֵי נֹעַם אֵלֶּה,

חָגְרָה עֹז וַתִּשְׁתַּחוּ לִפְנֵי עוֹשֵׂה פֶּלֶא,

אֲשֶׁר הִגְדִּיל חַסְדּוֹ עִם הַיֶּלֶד, וַתֹּאמֶר:

"זָכַרְתִּי אוֹת מִקֶּדֶם קָרָה אֶת אָבִינוּ:

כָּאוֹיֵב יָצָא אָחִיו לִקְרָאתוֹ בֶּחָרֶב,

וּכְגִשְׁתּוֹ מֶה עָשָׂה? חִבְּקוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ;

גַּם אַתָּה נִין יִשְׂרָאֵל, כֵּן הַיּוֹם קָרֶךָ,

כִּי מִי זֹאת עָלְתָה כַשַּׁחַר תָּאִיר נֵרֶךָ?

מִי זֹאת תִּשָּׂאֶךָ? מִי עַל פִּיךָ נוֹשָׁקֶת?

בַּת הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה, בַּת מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

אֵיךְ מִמְּעֵי אִישׁ הַדָּמִים רַבַּת חֵן יָצָאָה?

יַד הָאֱלֹהִים עָשְׂתָה זֹאת, אוֹת טוֹב עָשָׂה לָנוּ,

כַּאֲשֶׁר הֵחֵל הָאֱלֹהִים כֵּן יִגְמוֹר בַּעֲדֵנוּ.

אַל אֶתְמַהְמֵהַּ, אַל עַל דַּם אָחִי אֶעֱמוֹדָה,

לִשְׂפַת הַיְאוֹר אֶל אֵשֶׁת חַיִל זֹאת אָרוּצָה,

אוּלַי כִּי תִשְׁלָחֵנִי לִקְרוֹא לָהּ מֵינֶקֶת,

וּכְרֶגַע אֶדַּדֶּה, אֵם לָנִיק בֵּן אָהֵבָה".

וַתָּרָץ אֶל הַיְאוֹר וַתִּשְׁתַּחוּ שָׁם אָרְצָה,

וַתֹּאמֶר: "נָא בַת מֶלֶךְ, אֶת קוֹלֵך שָׁמַעְתִּי,

טוֹבַת מַעֲלָלִים צַוִּי! בַּת חַיִל שְׁלָחִינִי!

כִּי לִקְרוֹא לָךְ מֵינֶקֶת עִבְרִיָה אֵלֵכָה,

אֵין כָּמוֹהָ טוֹבָה, אֵין כָּמוֹהָ מַשְׂכָּלֶת".

וַתַּעַן: "מַהֲרִי לֵכִי, מַהֵר תָּבוֹא הֵנָּה,

כִּי רַב צִמְאוֹן הַנַּעַר, חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".


הָלְכָה[11] הָלוֹךְ גַּם נַגֵּן, לִקְרוֹא אֵם הַיָּלֶד,

וּבְנַפְשָׁהּ תּוֹדוֹת אֶלֶף לַמָּרוֹם שׁוֹלַחַת,

אֲשֶׁר חָנַן אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ הַמְבַשָּׂרֶת,

כִּי עוֹד חַי הַיֶּלֶד, אֶל אָזְנֵי אֵם תַּשְׁמִיעַ,

וּלְסַפֵּר לָהּ פִּלְאֵי אֵל, מִי מִלְּטוֹ מִמָּוֶת.

כִּבְכוֹת אִמָּהּ: עַל מֶה מִרְיָם מִבּוֹא בּוֹשָׁשֶׁת?

קוֹל רַגְלָהּ בַּסַּף בֵּיתָה וּבְפִיהָ שׁוֹרָרֶת:

"חַכְמַת נָשִׁים הַאֲזִינִי! חֲדָשׁוֹת אַגִּידָה;

חַי הַיֶּלֶד! חַי חַי הוּא! זֹאת גַּם זֹאת קָרָהוּ"

שָׁמְעָה הָאֵם וַתָּבֶן לָהּ, דַּבֵּר בַּל יָכֹלָה,

מִשִּׂמְחַת לֵב פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינֶיהָ.

אָז אָמְרָה: "לִשְׁמוֹעַ זֹאת קַוֹּה לֹא קִוִּיתִי.

מֶה עָמְקָה עֲצַת צוּרֵנוּ, וּמַה נִּפְלֵאתִי!

יֶלֶד! כָּאֵם הֲבֵאתִיךָ אֶל שַׁעֲרֵי מָוֶת,

וּכְנָכְרִיָּה אֲשִׁיבְךָ מִגֵּיא צַלְמָוֶת;

כָּאֵם מָנַעְתִּי מִפִּיךָ בִּרְכַת שָׁדַיִם,

וּכְנְכִריָּה אֶת חֲלֵב שָׁדַי אֵנִיקֶךָ.

אַךְ לֹא עֵת דַּבֵּר עוֹד, קוּמִי בִתִּי נֵלֵכָה,

כִּי רַב צִמְאוֹן הַנַּעַר, אֵלְכָה אֵנִיקֵהוּ".


הִיא בָאָה לִשְׂפַת הַיְאוֹר, וַתַּבֵּט וַתֵּרֶא

בֵּן טוֹב רֹאִי יָלָדָה בִּזְרוֹעוֹת בַּת מֶלֶךְ,

אֶת צַוָּארוֹ חוֹבֶקֶת, עַל פִּיהוּ נוֹשָׁקֶת,

מֵהִתְבּוֹנֵן בּוֹ וּמִנְּשׁוֹק לוֹ בַּל שָׂבָעָה,

וּבִדְמָעוֹת עַל לֶחְיָהּ אֵלֶיהָ דּוֹבֶרֶת:

"מֵינֶקֶת הַמְּבֹרֶכֶת! בּוֹאֵךְ שָׁלוֹם יֶהִי,

הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה, הֵינִיקִיהוּ,

וּמַשְׂכֻּרְתֵּךְ כַּאֲשֶׁר תִּשְׁאָלִי לָךְ אֶתֵּנָה,

כַּבֵּן לָךְ תִּרְצִיהוּ, כִּפְרִי בִטְנֵךְ שָׂאִיהוּ,

לָךְ כַּבֵּן יִהְיֶה, עַד יִגָּמֵל מִשָּׁדָיִךְ.

כְּהִגָּמְלוֹ יוּשַׁב אֵלַי וּכְבֵן לִי יֶהִי".

רַק אֵם כָּמוֹהָ הִתְאַפֵּק מִבֶּכִי יָכֹלָה

וּמִזְרוֹעוֹת הַגְּבִירָה גִּיל לִבָּהּ לָקָחָה,

וַתֹּאמֶר: "הַדְרַת הַבָּנוֹת! אַל נָא תִדְאָגִי,

כַּאֲשֶׁר תַּחְמוֹל הָאֵם עַל בֵּן עָלָיו אֶחְמֹלָה

גַּם יוֹם גָּמְלִי אוֹתוֹ אֵלַיִךְ אֲשִׁיבֶנּוּ".

כִּצְרוֹר הַמּוֹר מַהֵר שָׂמַתְהוּ בֵּין שָׁדֶיהָ,

רִוַּתְהוּ מֵחֲלֵב אֵם וַיִּישַׁן אַךְ שָׂבֵעַ.

בַּת מֶלֶךְ רָאֲתָה וַתִּשְׂמַח, רוּחָהּ שָׁקָטָה,

וּמֵינִקְתּוֹ וּבִתָּהּ[12] הִשְׁתַּחֲווּ וַתֵּלַכְנָה.


נוֹשְׂאִים אֲלֻמּוֹת כָּאֵלֶּה הֵמָּה יָרֹנּוּ.

מִגִּיל עֵינֵי הָאֵם אוֹרוּ כְּאוֹר יוֹם טָהָרוּ,

עַפְעַפֵּי הַבַּת זָהָרוּ כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר,

הָלוֹךְ הָלְכוּ בִּדְמָמָה, עַד פָּתְחָה אֵם פִּיהָ

לֵאמֹר: "שִׁמְעִי בִתִּי אִמְרֵי פִי וַאֲדַבֵּרָה:

מִבֵּין יִלּוֹדִים רַבִּים, לָטֶבַח הָכְרָעוּ,

הִפְלִיא אֵל לַעֲשׂוֹת כָּל זֹאת לַבֵּן זֶה יָלַדְתִּי,

אוֹתוֹת בּוֹ רָאִיתִי, גַּם קוֹרוֹתָיו יָעִידוּ,

כִּי מַטֵּה עֹז יִשְׁלַח לוֹ אֱלֹהִים מִקֹּדֶשׁ,

רוֹמֵם קֶרֶן צַדִּיק, גַּדֵּעַ קַרְנֵי רֶשַׁע,

בּוֹ יָקִים אֶת עַמּוֹ, בּוֹ יִקּוֹם מֵאוֹיְבֵהוּ,

הַאִירָא הָשֵׁב אוֹתוֹ אֶל אַרְמוֹן רוֹצֵחַ?

בֵּן יָקָר כָּמוֹהוּ גַּם בֵּיתוֹ יִשְׁכָּן בֶּטַח,

מַלְאָךְ אֵל מִסָּבִיב לוֹ, מַה יַעֲשֶׂה לוֹ גָּבֶר.

אִם בַּעֲבוּר תָּקוּם עָלָיו מִבֵּיתוֹ הַנֶּגַע,

הוֹצִיא אֱלֹהִים בַּת חַיִל נֵצֶר תִּפְאֶרֶת

מִמְּעֵי הַצִּפְעוֹנִי הַזֶּה מוֹשֵׁל הָאָרֶץ,

אַךְ טוֹב לַיֶּלֶד אִם הִיא תִּהְיֶה לוֹ אוֹמֶנֶת,

הִיא תָּשִׂים עֵינֶיהָ עַל בֵּן יַהֲדוֹךְ קָמֵינוּ,

וּתְגַדֵּל הִיא עַל בִּרְכֶּיהָ מֵרִים קַרְנֵנוּ,

אִישׁ יִפְעַל כָּל אֵלֶּה מֵאוֹכְלֵי לַחְמָהּ יֶהִי,

אִם אֵל רָמִים יִשְׁפּוֹט יִלְבַּשׁ גָּאוֹן וָגֹבַהּ,

מִטָּמֵא יִתֵּן טָהוֹר, מֵעַז מֶתֶק כַּנֹּפֶת,

אֶת חִצֵּי מִתְקוֹמְמָיו יָשִׂים כַּדּוֹלְקִים לָמוֹ.

גַּם בַּעֲבוּר יִשְׂרָאֵל בַּת קָמָה עַל אָבִיהָ,

וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב יִגְמוֹל טוֹב עַל טוֹבַת טַעַם,

עֲוֹן יוֹלְדֶיהָ בַּל עָלֶיהָ יִפָּקֵדוּ.

הֵן אָבִיךָ עַמְרָם אִישִׁי, מֵרָחוֹק אֶרְאֶנּוּ,

צֵאתִי לַיְאוֹר זֹאת הַפַּעַם לֹא לוֹ הִגַּדְתִּי,

עַד אֵדַע אַחֲרִית דָּבָר, עַד שִׁבְיִי שָׁבִיתִי.

לִפְנֵי אֵל כָּל הַיּוֹם שָׁפַךְ לִבּוֹ כַּמָּיִם,

הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ לֵאלֹהָיו הִנַּחְתִּיהוּ,

עֵינוֹ צוֹפָה, לִבּוֹ חָרֵד, נַפְשׁוֹ נִבְהָלֶת.

מַהֲרִי בִתִּי וָלֵכִי, אַחֲרַיִךְ הִנֵּנִי.


כִּשְׁאֹל בַּר לֵב אֶת בִּתּוֹ: אָן אִמֵּךְ הָלָכָה?

מִגִּיל לֹא יָכְלָה דַּבֵּר, רַק “שׁוּר אָבִי הֵנָּה”.

כִּרְאוֹתוֹ אֶת יוֹכֶבֶד, עַל שִׁכְמָהּ הַיָּלֶד,

שִׂמְחַת לֵב מָהוּל בַּתּוּגָה נַפְשׁוֹ מָצָאָה.

עֵינָיו יָרְדוּ מַיִם, כַּשּׁוֹפָר קוֹל הִשְּׁמִיעַ;

"חַי הַיֶּלֶד! חַי הוּא, אַךְ עַד אָן חַי אֶרְאֶנוּ?

הַהוּשַׁב מִמֵּי הַיְאוֹר לִנְפּוֹל בִּידֵי רֶשַׁע?

מַדּוּעַ רַעְיָתִי! עָזַבְתְּ אֶת מוֹעֲצוֹתָיִךְ?

עַל מֶה תַּמָּתִי! לֹא בָּטַחְתְּ עַל טוּב אֱלֹהָיִךְ?"

"אַל נָא, אִישִׁי, קוּם וּשְׁמַע דִּבְרֵי אִשְׁתֶּךָ.

לֹא יָמוּת הַנַּעַר, גִּבּוֹר יִהְיֶה בָּאָרֶץ,

מוֹעֲצוֹתַי לֹא עָזַּבְתִּי, מִלֵּאתִי כֻלָּנָה,

אַךְ מַה יָעַץ עָלָיו אֵל, שִׁמְעָה וַאֲסַפֵּרָה".

וַתַּגֶּד לוֹ הַקּוֹרוֹת, דָּבָר לֹא כִחֵדָה,

וַתְּחִי רוּחַ עַמְרָם, וַיֹּאמֶר הֶחֱיִתִינִי,

כָּאֵם הָיִית אֶל יַעֲקֹב, דָּמִית אֶל אוֹר בֹּקֶר,

כִּי מֵרַחֲמֵךְ יָצָא בֵן, יִשְׂרָאֵל יוֹשִׁיעַ.

גַּם אַתְּ, בִּתִּי, כַּמַּלְאָךְ עָמַדְתְּ עַל הַמָּיִם,

עוֹד עַל מַיִם אַדִּירִים אֶל עֶלְיוֹן תָּשִׁירִי.


וּכְכַלּוֹת עַמְרָם לְדַבֵּר, פָּנָה אֶל יוֹכֶבֶד

וַיֹּאמֶר: "קְחִי אֶת הַנַּעַר, חֵיקֵך שָׂאִיהוּ,

אֵל הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ, יָגֵן עָלָיו סֶלָה,

יָגֵן עַל יוֹלַדְתּוֹ, רָעָה לֹא תִגַּע בָּמוֹ,

וּלְעֵת גָּמְלֵךְ אוֹתוֹ יָשׁוּב אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ,

שָׁם יִלְמוֹד אָרְחוֹת נָגִיד, טַעַם יוֹעֲצֵי אָרֶץ,

אֶת חָכְמַת מִצְרַיִם, אֶת חָכְמַת חַכְמֵי קֶדֶם,

תַּחְבּוּלוֹת הַחַרְטֻמִּים, חֻקֵּי כֹּהֲנֵי אוֹן.

אַל תִּירְאִי אֵשֶׁת חֵיקִי, פֶּן כָּמוֹהֶם יַעַשׂ,

הַבְלֵי שָׁוְא בַּל יַטּוּהוּ, אַף לֹא דַּרְכֵי שָׁקֶר,

נַפְשׁוֹ עַל כֹּל תִּתְגַּדֵּל, אוֹר עוֹלָם הָיָתָה,

טֶרֶם נוֹצַר בַּבֶּטֶן, עַד לֹא נָח מֵרֶחֶם".


כִּשְׁמוֹעַ אֵם אִמְרֵי פִיהוּ, כִּי מִצוּף מָתָקוּ,

לֹא יָסְפָה לִשְׁאָל עוֹד, יוֹתֵר לֹא חִקֵּרָה,

מַחְמַד עֵינָהּ הֵינִיקָה, גַּם עָלָיו גָּנָנָה,

וּכְהִגָּמֵל הַנַּעַר מוֹצָא פִיהָ שָׁמָרָה,

הָשֵׁב פִּקָּדוֹן לָהּ הוּא, אֶל יַד הָאֹמֶנֶת,

יָדְעָה כִּי בַעֲצַת אֵל זֹאת, הוּא אָמַר וַיֶּהְי,

וַתַּלְבֵּשׁ אוֹתוֹ שֵׁשׁ, מִטּוּב אֵטוּן מִצְרַיִם,

וַתְּבִיאֵהוּ[13] בֵּית פַּרְעֹה, לַחֲדַר בֵּית הַמֶּלֶךְ.

בִּפְקֻדַּת מֵינִיקְתּוֹ הִשְׁתַּחֲוָה שָׁם הַנַּעַר,

כַּגָּמוּל בִּטֵּא תוֹדוֹת, עַל טוּב לוֹ גָמָלָה,

וַתִּשְׁתַּעֲשַׁע עִמּוֹ, כָּאֵם עִם בֵּן יָלָדָה,

וַתֹּאמֶר: "בֵּן אַתָּה לִי וּבְשֵׁם אֶקְרָאֶךָ.

מַה שִּׁמְךָ וּמִי הֵם הוֹרֶיךָ, בַּל יָדַעְתִּי,

תַּחְתָּם הִנֵּנִי, כִּי מִמָּוֶת מִלַּטְתִּיךָ,

שִׁמְךָ “משֶׁה”, כִּי מִן הַמַּיִם הִמְשִׁיתִיךָ,

לָךְ שֵׁם זֶה זִכְרוֹן תּוֹדָה, לִי מַזְכֶּרֶת צֶדֶק".


אֵל הַקּוֹרֵא שֵׁמוֹת לַכּוֹכָבִים מִמַּעַל,

הַקּוֹרֵא שֵׁמוֹת חַכְמֵי לֵב וּגְדוֹלֵי אָרֶץ,

גַּם הוּא בָחַר שֵׁם זֶה, משֶׁה יִקְרָאֶנּוּ,

כִּי אֶל טוּב יְיָ עַד עוֹלָם הוּא מַזְכֶּרֶת.

וִילַמֵּד מַה טּוֹב לַגָּבֶר אִם אֵל יִרְצֶנּוּ,

כִּי בִרְצוֹת אֵל דַּרְכּוֹ גַּם אוֹיְבוֹ יַצִּילֶנּוּ,

וּכְלֵי מָוֶת יָכִין הוּא לוֹ חִצִּים יִדְלְקוּהוּ,

כַּאֲשֶׁר חִצִּים וּמָוֶת, מַפֵּץ וּכְלֵי זַעַם

הֵבִיא זֶה הָאִישׁ משֶׁה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם.

גַּם אֶל צָרֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁם זֶה חֶרְפַּת נֶצַח,

אִישׁ אֲשֶׁר בַּעֲצָתָם עַד נַפְשׁוֹ בָּאוּ מָיִם,

נַהֲרוֹתָם הָפַךְ אֶל דָּם, יָם שָׂם לַיַבָּשֶׁת,

עַל יָדוֹ צוּר זָב מַיִם, מֵי מָרָה מָתָקוּ.



  1. ) כאשר וגו' הספור הזה מתחיל מן וילך איש מבית לוי וגו‘ (שמות ב‘ א’) עד ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו’ (שם שם י"א):  ↩

  2. ) ובחכמה וגו', כמו ולוקח נפשות חכם (משלי י"א), וזה פירוש ויקח את בת לוי, ומובן מדברי השיר:  ↩

  3. ) ותקח וגו' (שמות ב‘ ב’):  ↩

  4. ) לא יכלה וגו' (שם שם ג'):  ↩

  5. ) חיש וגו' עד סוף המאמר (שם שם):  ↩

  6. ) עלמה וגו' עד סוף המאמר (שם שם ד'):  ↩

  7. ) לשכון וגו' (ישעיה כ“ח י”ג):  ↩

  8. ) ותרא וגו' (שמות ב‘ ה’):  ↩

  9. ) ותפתח וגו' (שם שם ח'):  ↩

  10. ) כשמוע עד סוף המאמר (שמות ב‘ ז’, ח'):  ↩

  11. ) הלכה וגו' (שמות שם שם):  ↩

  12. ) ‘וּבִתּוֹ’ במקור המודפס, ע“פ הענין צ”ל ‘וּבִתָּהּ’ – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  13. ) ותביאהו עד סוף המאמר (שם שם י'):  ↩


השיר השלישי [אִם בֵּית שֵׁן יִשְׁכָּן אִישׁ]

מאת

נפתלי הרץ וייזל


אִם בֵּית שֵׁן יִשְׁכָּן אִישׁ, פָּז קִיר הַבַּיִת,

סָבִיב לוֹ כָּל עֵץ נֶחְמָד, כֶּרֶם וָזָיִת,

כִּנּוֹר וָתֹף יִשְׁמַע, אֵין שָׁם קוֹל נֶהִי,

שָׁם אוֹכְלִים מַעֲדַנִּים, שָׁם שׁוֹתִים יָיִן,

שָׁם שָׁרוֹת וּמְחוֹלוֹת מַרְהִיבֵי עָיִן,

בֵּין אֵלֶּה לוֹקְחֵי לֵב הוּא חָכָם יֶהִי?


אִם דִּבְרֵי הַמּוֹשֵׁל רָעוֹת יָפִיקוּ,

סָבִיב לוֹ חַנְפֵי לֵב רִשְׁעוֹ יַצְדִּיקוּ,

הוּא כַּנֵּד יַעֲמוֹד, בַּל אֵלֶּה יַטּוּהוּ?

כֻּלָּם תּוֹעֵי רוּחַ לָאֱלִיל יִכְרָעוּ,

שׁוֹכְחֵי אֱלוֹהַּ, הוֹדוֹ בַּל יָדָעוּ,

הוּא יִירָא אֵל, הַבְלֵיהֶם בַּל יַשְׁגּוּהוּ?

בֵּין גֵּאִים אַכְזָרִים, רָשִׁים יָחִילוּ,

עַל מַלְבּוּשֵׁי אֶבְיוֹן גּוֹרָל יַפִּילוּ,

הוּא עַל דַּלִים יַחְמוֹל, יַחְבּוֹשׁ עַצָּבֶת?

בֵּין אֵלֶּה משֶׁה בֵּית מֶלֶךְ מִצְרָיִם,

מִתְּעוּת שָׁמַר לִבּוֹ, מֵרָע – עֵינַיִם,

וּמַחְשְׁבוֹתָיו רַק טוֹב תַּשְׁפֵּלְנָה שָׁבֶת.


נוֹצֵר תּוֹרַת אִמּוֹ, מוּסַר אָבִיהוּ,

מִיַּד אוֹמַנְתּוֹ רַק זֹאת יִשְׁאַל פִּיהוּ:

“אֵלֵךְ אֶל מֵינִקְתִּי בֵּית אִישׁ הַדָּעַת”.

שָׁם יִשְׁמַע צָרַת הָאֲסִירִים בַּכֹּשֶׁר,

יִלְמוֹד יִרְאַת שַׁדַּי וּמַעְגְּלֵי ישֶׁר,

גַּם מִתּוֹךְ כִּלְיוֹתָיו חָכְמָה נוֹבָעַת.


אוֹהֵב אֶת אֶחָיו הַיּוֹשְׁבִים בַּכֶּלֶא,

יִבְחַר לוֹ זִקִּים בֵּין עֲשׁוּקִים אֵלֶּה,

מִהְיוֹת נָגִיד בָּאָרֶץ הַמִּרְשָׁעַת.

עֹז לוֹ בֵּאלֹהָיו, עַל כֵּן עוֹדוֹ נַעַר

לֹא חַת מֵאוֹיְבוֹ עָז, מִזְּרוֹעַ בַּעַר,

גִּבּוֹר אָוֶן נֶחְשַׁב לוֹ כַּתּוֹלָעַת.


מַעֲשָׂיו יַרְנִינוּ לֵב וִיחַיוּ רוּחַ,

מַה בִּנוֹתִי בָהֶם אֶכְתּוֹב עַל לוּחַ,

כִּי אַךְ טוֹבִים הֵמָּה, אֵין בָּם מִגְרָעַת.

הַאֲזִינוּ רוֹזְנִים! שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה,

אֶת שֵׁמַע אִישׁ הַמּוֹפֵת בּוֹ אַזְכִּירָה,

יֶעֱרַב נָא שִׁירִי עַל אֹזֶן שׁוֹמָעַת.

כַּאֲשֶׁר[1] גָּדַל משֶׁה וַיְהִי בָּחוּר כָּאָרֶז,

נִכְסַף לִרְאוֹת אֶת אֶחָיו וּמָה עוֹשִׂים הֵמָּה.

וַיֵּצֵא[2] אֲלֵיהֶם לָבוּשׁ שֵׁשׁ וּמַר נָפֶשׁ,

וַיַּרְא אֶת סִבְלוֹתָם וַיָּבֶן אֶל עָנְיָמוֹ,

אֵלֶּה עוֹשִׂים בִּלְבֵנִים, רֶגַע לֹא יִשְבֹּתוּ,

כִּי יִרְדּוּם נוֹגְשֵׂיהֶם אִם מֵחֻקָּם יִגְרָעוּ,

מִפֹּה נוֹשְׂאֵי סַבָּל, מִכֹּבֶד רַב יֶאֱנָחוּ,

וּמִפֹּה רוֹמְסֵי טִיט עוֹשִׂים חֵמָר לַחֹמֶר,

וַאֲחֵיהֶם עַל הַחוֹמוֹת בּוֹנִים עִיר וָעֹפֶל –,

וַיִּפּוֹל לִבּוֹ וַיֵּבְךְּ, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר:

"נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת, הַבֵּט כָּאֵלֶּה לֹא הֶאֱמַנְתִּי,

צַר לִי אַחַי! צָרַתְכֶם עַד נַפְשִׁי נָגָעָה.

אֵל אָמַר וַיֶּהִי וּמִיָּדוֹ זֹאת לָנוּ,

זַעַף יְיָ נִשָּׂא כָּמוֹכֶם כָּמוֹנִי,

עַד בֹּא הַיּוֹם, עַד בֹּא יוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ,

אַל תֹּאמְרוּ שׁוֹעַ אַתָּה, אִישׁ שַׁאֲנָן מִפָּחַד,

כִּי לוּ תָבִינוּ צָרַת לִבִּי מַה כָּבֵדָה,

תַּחַת כִּי אֶחְמוֹל עֲלֵיכֶם, עָלַי תַּחְמֹלוּ,

אַהֲבָה, חֶמְלָה, אֵיבָה גַּם נָקָם בִּי יִסְעָרוּ,

וּכְגַלֵּי יָם מִתְנַשְּׂאִים עַלי, רֹאשִׁי עָבָרוּ,

הַשְׁקִיטָם בַּל אוּכָלָה, דּוּמִיָּה הֶחֱדַלְתִּי,

טוֹב לִי עֲבוֹד עִמָּכֶם, מִנְּשׂוֹא זֶה הַסָּעַר,

אַבְרָהָם! אַבְרָהָם! חָזוּת קָשָׁה שָׁמַעְתָּ,

אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בַּמַּחֲזֶה, יוֹם זֶה רָאִיתִי,

מָלְאָה עֲצַת עֶלְיוֹן, כָּל הָרָעָה בָּאָתְנוּ,

עִנּוּנוּ צָרֵינוּ, עָבְדוּ בָנוּ בַּפָּרֶךְ.

אַחַי! בַּחשֶׁךְ הַזֶּה חַכּוּ אֶל אוֹר בֹּקֶר,

כִּי עֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן, דִּבְרֵי אֵל יָקוּמוּ,

מִלֵּא רֵאשִׁית עֲצָתוֹ, גַּם אַחֲרִיתָהּ יָעַשׂ,

לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֵּר, יִקּוֹם מִצָּרֵינוּ,

וּכְשָׂרֵי קֹדֶשׁ אַתֶּם בִּרְכוּשׁ רַב תֵּצֵאוּ".


עוֹד דּוֹבֵר עִמָּהֶם בִּבְכִי וּבְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ,

וַיַּרְא[3] עִבְרִי מֵאֶחָיו אִישׁ מִצְרִי מַכֵּהוּ,

וַיִּחַם לִבּוֹ, פִּתְאֹם חֲמָתוֹ בָעָרָה,

וּבְהֶגֶה כָּאֵשׁ יִבְעַר, לִבּוֹ נָתַן אֹמֶר:

נָבָל! מִילִידֵי חָם, אֲבִי כָּל עוֹשֵׂי רֶשַׁע,

אָמַרְתָּ אֵין אֱלֹהִים, בִּזְרוֹעֲךָ בָּטַחְתָּ,

וַתְּרִימֶהָ עַל נָקִי, עַל תָּם וּנְכֵה רוּחַ,

הַאֶרְאֶה דִּמְעַת אָח וּמֵעֲזוֹר לוֹ אֶחְדָּלָה?

חָלִילָה לִי! מוֹת תָּמוּת, יָדִי תַּשְׁחִיתֶךָ,

חֲמָתִי הִצַּתָּ, הִיא לִשְׁאוֹל תּוֹרִידֶךָ.

עוֹד אֵשׁ קִנְאָתוֹ לוֹהֶטֶת, נִחַם וַיֹּאמֶר:

"לִבִּי! מַה זֶה לָךְ שָׁאַלְתָּ? לֹא אִישׁ חֵמוֹת אָנִי.

לִשְׁפָּךְ דָּם, לַהֲרוֹג נֶפֶשׁ, הַסְכֵּן לֹא הִסְכַּנְתִּי,

אֶגְרוֹף רֶשַׁע שָׂנֵאתִי, יָד אֶצְבַּע שׁוֹלָחַת,

אֵיךְ עַתָּה אָגִיל בָּרָע, אָשִׂישׂ בַּעֲשׂוֹת רֶצַח,

כִּמְשׂוֹשׂ מַעֲלֵה עוֹלָה וּכְגִיל זוֹבֵחַ זָבַח?

לִבִּי! לָמָּה תִּקְרָא לִי: קוּם הֲמִיתֵהוּ?

מַשְׂכִּיּוֹתֶיךָ תִּשְׁכַּחְנָה, כִּי נַעַר אָנִי,

מִירוֹא גִּבּוֹר מִצְרִי זֶה, כָּאַלּוֹן חָסְנֵהוּ,

מִגּוּר חֲמַת מַלְכּוֹ, חֲמַת מֶלֶךְ רוֹצֵחַ,

רוּחִי, גַּם אַתְּ לַעֲשׂוֹת נָקָם כַּיָּם תִּזְעָפִי?

אִם אֹמַר אֶמְנַע חֶפְצֵךְ, כַּלְכֵּל בַּל אוּכָלָה,

אַךְ בַּל לִבִּי בַּל רוּחִי כָּל זֹאת פָּעָלוּ,

פֹּעַל אֱלֹהִים הוּא, הוּא הַנּוֹתֵן בִּי רוּחַ,

יָדוֹ בִּי מָשָׁלָה וִימִינוֹ תִּסְעָדֵנִי,

יֶשַׁע הִלְבִּישַׁתְנִי, רוּחַ נָקָם עָטָתְנִי,

כִּי אֵל חָפֵץ הֲמִיתוֹ, הֱכִינוֹ לָטֶבַח,

כִּי עוֹד יַרְבֶּה פֶּשַׁע, יוֹצֵר לִבּוֹ יוֹדֵעַ,

כִּי עַד דּוֹר דּוֹר עוֹשֵׂי טוֹב מִמֵּעָיו לֹא יֵצֵאוּ,

וּכְלֹא אָדָם נֶחְשַׁב לוֹ, כַּתֹּהוּ וּכְאֶפֶס,

וּמָה אִירָא אִם אֵל הוּא הַנּוֹתֵן לִי חָיִל?

אוֹ מֶה חֲמַת מֶלֶךְ אִם מַמְלִיכוֹ יִרְצֵנִי?

עַתָּה כָּאֲרִי אֶתְנַשָּׂא, אֶת רֹאשׁוֹ אָסִירָה"!

וַיִּפֶן[4] כֹּה וָכֹה אִם יֵשׁ מִצְרִי רוֹאֵהוּ,

וַיַּרְא כִּי אֵין שָׁם אִישׁ וַיָּרָץ וַיַּהַרְגֵהוּ,

וַיִּתֵּן אֶת נִבְלָתוֹ בַּחוֹל וַיִּטְמְנֵהוּ.

זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי אֵל, כָּבוֹד יִנְחָלוּ,

לִבָּם יוֹדֵעַ כִּי בָּעֹז יִפְעָלוּ,

כִּי מִכֹּל יִתְמוֹגֵג לֵב לֹא יָמוֹגוּ,

לִגְדוּד, לִמְעוֹן חַיּוֹת בֶּטַח יָרוּצוּ,

מֵהוֹדָם כִּי רַב אוֹיְבֵיהֶם יָפוּצוּ,

מֵאֵימָתָם כַּשִּׁכֹּרִים יָחֹגּוּ.


רוֹדֵף עִם חֲנִיכָיו חֵיל מַלְכֵי אָרֶץ,

שׁוֹט הָיוּ לָעֲנָקִים, לָרְפָאִים קָרֶץ,

הֲבִזְרוֹעוֹ בָּטַח, גָּאָה עַל חָרֶב?

יָדַע כִּי יַד אֱלֹהָיו בּוֹ מָשָׁלָה,

לִירוֹא מֵעַם רַב נַפְשׁוֹ בַּל יָכָלָה,

לוּ כֹּחָם כִּכְפִירִים, כִּזְאֵבֵי עָרֶב.


גַּם זֹאת לִיהוֹנָתָן, גַּם זֹאת לַנַּעַר,

יוֹם רַק הַשְּׁנַיִם יָרְדוּ לָחֶם שַׁעַר

אֶל מַחֲנֵה הַפְּלִשְׁתִּים יָדָם גּוֹבָרֶת;

כִּי לִבּוֹ אָמַר לוֹ: יַד אֵל אִתֶּךָ,

לֹא תָעֹז חַרְבֶּךָ, אַף לֹא קַשְׁתֶּךָ,

יַד אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא, הִיא בָּךְ בּוֹחֶרֶת.


אַרְיֵה טָרַף שֶׂה בֶּן יִשַׁי הִכָּהוּ,

מַצִיל מִלָּבִיא יוֹם זֶה מִי שָׂמָהוּ?

הֲיִפְעַל כֵּן מָחָר, עָשָׂה כֵן אֶמֶשׁ?

עַל מֶה בָּזָה נַפְשׁוֹ, בָּגַד בָּהּ בֶּגֶד,

הַלְבַעֲבוּר שֶׂה זֶה הִשְׁלִּיכָהּ מִנֶּגֶד?

הַלְבַעֲבוּר תִּנְשֶׁמֶת יֶחְדַּל אוֹר שָׁמֶשׁ?

אַךְ דִּמְעַת עֲשׁוּקִים לִבּוֹ הֶרְאָהוּ,

שֶׂה זֶה לֹא חָטָא, הַכְּפִיר עַז מִנֵּהוּ;

כֵּן יִקְרֶה לָאָדָם, עַז תָּם בּוֹלֵעַ.

תָּעֹז נָא יָדְךָ, אֵל עַל כָּל מִפְעֶלֶת,

יַד כּשֵׁל מַגְבַּהַת, יַד עַז מַשְׁפֶּלֶת,

אָז בֵּין עַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן יָקוּם צוֹלֵעַ.


רוֹאֶה הֶגְיוֹן לִבּוֹ, עֹז הִרְהִיבָהוּ,

אֶל קוֹל הָאֲרִי שָׂחַק, כַּשֶּׂה דִּמָּהוּ,

וַיּוֹצֵא בִּלְעוֹ מִפִּיו וַיְשַׁסְּעֵהוּ.

גַּם הוּא כּוֹבַע בַּרְזֶל חָשַׁב כַּתֶּבֶן,

אֶל מֶצַח הַפְּלִשְׁתִּי קִלַּע בָּאָבֶן,

גַּם שָלַף חֶרֶב הָעֲנָק וַיְמִיתֵהוּ.


כִּי כָבוֹד וָעֹז מִמָּרוֹם יָחוֹלוּ,

עַל רָאשֵׁי צַדִּיקִים, בָּעָם יִמְשֹׁלוּ,

בַּעֲבוּר הַרְאֵם כִּי בָאֵל יִתְהַלָּלוּ.

גַּם משֶׁה לִמְשׁוֹל נוֹצַר, לַעֲשׂוֹת פֶּלֶא,

עַל כֵּן עוֹדוֹ נַעַר רָאָה כָּאֵלֶּה,

וַיֵּדַע כִּי בָעֹז רָמִים יִשְׁפָּלוּ.


אַחֲרֵי שָׁקַט לִבּוֹ, לֹא נִחַם עַל מַעֲשֵׂהוּ.

לֹא אָמַר מֶה עָשִׂיתִי, דָּם נָקִי שָׁפַכְתִּי,

לֹא אֵצֵא עוֹד אֶל אַחַי, כִּי עוֹד יִקְרֵנִי

בֵּין עַם שׁוֹתִים תָּמִיד כּוֹס חֲמַת רִשְׁעֵי אָרֶץ,

כִּי מִמַּעֲשֵׂי עֻזּוֹ עָלֵז גַּם שָׂמֵחַ.

כִּי עֹז לֵאלֹהִים הוּא, כָּל מוֹצְאוֹ יָגִיל נֶצַח,

עַל כֵּן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שָׁב לָצֵאת אֵלֵימוֹ,

כִּי מֵאֲשֶׁר אָהַב אוֹתָם, נַפְשׁוֹ בָּם דָּבֵקָה.

אַךְ אִם עַזָּה אַהֲבָתוֹ, עֵינוֹ לֹא עִוֵּרָה.

אַהֲבָה תִּמְנַע הַכְּסִיל מִיַּסֵּר בֵּן בַּשָּׁבֶט,

מִגְּעוֹר אֶת אֵשֶׁת חֵיקוֹ בַּעֲשׂוֹתָהּ אִוֶּלֶת;

אָכֵן תַּחַת יַד משֶׁה מֵישָׁרִים הָלָכָה,

מִשְׁפָּט שָׂמָה לָקָו, וּצְדָקָה לַמִּשְׁקָלֶת.

כִּי שָׁם רָאָה עִבְרִים נִצִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ,

וַיָּבֶן כִּי אִישׁ מַכֶּה אָחִיו בַּחֲמַת רוּחַ,

וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?

צוּרֵנוּ אוֹהֵב חֶסֶד, שׂוֹנֵא מִיץ אַפָּיִם,

עֲזוֹב חֵמָה, פֶּן חֲמַת אֱלֹהִים תִּקְרֶךָ,

גַּם אָנֹכִי אֶעֱזָר־לוֹ, לִנְשׂוֹא זֹאת נִלְאֵיתִי.

לֹא מִשִּׂנְאָתִי אוֹתָךְ קָשׁוֹת לָךְ דִּבַּרְתִּי,

כִּי אַחַי רֵעַי אַתֶּם, כָּמוֹךָ כָּמוֹהוּ,

אַךְ רַב מֵאַהֲבַת אַחִים מֵישָׁרִים אָהַבְתִּי,

ישֶׁר לִמַּדְתִּיךָ, הוֹכֵחַ הוֹכַחְתִּיךָ".


אֶל תּוֹכַחַת משֶׁה לֹא הִטָּה רָשָׁע אֹזֶן,

אַךְ פִּיו פָּעַר לִבְלִי חֹק, קוֹל עַנּוֹת הִשְׁמִיעַ,

וּלְאָזְנֵי הָעָם הָעוֹמְדִים שָׁם קוֹל רָם יַעַן:

"מִי שָׂמְךָ שַׂר עָלֵינוּ, שׁוֹפֵט אֶת מַעֲשֵׂינוּ?

הַלְהָרְגֵנִי תֹּאמַר, כָּאִישׁ מִצְרִי הָרַגְתָּ"?

דִבְרֵי נִרְגָּן אֵלֶּה, הַיּוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן,

שָׁמַע מוֹכִיחַ חָכָם וַיִּירָא וַיֹּאמֶר:

אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר, עַד כִּסֵּא יַגִּיעַ.

כִּי פֹה מִצְרִים רַבִּים, לִרְאוֹת מַצָּה נֶאֱסָפוּ,

וּמִקָּהָל רָב לֹא יֶחְדַּל מַלְשִׁין בַּסָּתֶר,

אֶחָד מִגּוֹאֲלֵי דַּם הַמִּצְרִי יִשְׁמָעֶנּוּ,

יוֹלִיךְ הַקּוֹל הֵיכַל מֶלֶךְ, בֵּית יוֹעֲצֵי מָוֶת,

מֵאַף מֶלֶךְ, מֵחֲמַת יוֹעֲצָיו אָנָה אֵלֵכָה?

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בַּעֲבוּר דָּם זֶה בַּל אֵבוֹשָׁה,

עֵדִי בַּשַּׁחַק כִּי מִפָּעֳלִי לֹא נִחַמְתִּי,

כִּי אֵיךְ אֶנָּחֵם, חֵפֶץ עֶלְיוֹן עָשִׂיתִי?

וּמַדּוּעַ לֹא הִסְתִּירוֹ יוֹשֵׁב בַּסֵּתֶר,

לֹא שָׂמוֹ חשֶׁךְ אוֹמֵר “אַל תִּזְרַח” לַחֶרֶם?

יוֹדְעִים דַּעַת עֶלְיוֹן יָבִינוּ זֹאת, לֹא אָנִי.

נִגְלָה סוֹדִי, אַךְ סוֹדוֹ חָתוּם, נִשְׂגָּב מֶנִּי.

הַלְבַעֲבוּר הֲבִישֵׁנִי יֶשַׁע הִלְבִּישָׁנִי?

חָלִילָה לוֹ, לֹא יַנְחִיל אֵל כָּבוֹד לַבּשֶׁת,

אֵין זֶה כִּי אִם אָמַר אֱלֹהִים: "הַרְחֵק לֶכֶת,

עֲזוֹב בֵּית מֶלֶךְ, וּפְעָמֶיךָ שִׂים לַדָּרֶךְ".


כַּאֲשֶׁר פָּחַד הָיָה, כַּאֲשֶׁר הִשְׂכִּיל קָרָהוּ.

בִּשְׂפָתַיִם דּוֹלְקִים הִגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ,

כִּי אִישׁ מִצְרִי הַמֻּכֶּה נוֹדַע מִי הִכָּהוּ,

וּשְׁמוֹ כִּי נַזְכִּירָה, תֹּאמַר: זֹאת לֹא הֶאֱמַנְתִּי.

מֵאוֹכְלֵי לַחְמֶךָ הוּא, יַד משֶׁה זֹאת עָשָׂתָה,

אֵלֶּה גּוֹאֲלֵי דָמוֹ נָקָם מִמְּךָ יִשְׁאָלוּ.

רֵעֵי משֶׁה נִבְהָלוּ, בַּת פַּרְעֹה חָרָדָה,

יָדְעוּ כִּי יִחַר אַף צָר, הַנַּעַר אֵינֶנּוּ,

הָשֵׁב חַרְבּוֹ מִדָּם רֵעָיו יַחְדָּו בִּקֵּשׁוּ,

גַּם הִטּוּ מֹאזְנֵי מִשְׁפָּט, הִצְדִּיקוּ מַעֲשֵׂהוּ.

אַךְ פַּרְעֹה לֹא שָׁת לִבּוֹ, לֹא אָבָה לִשְׁמוֹעַ,

כִּי חֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ וּבְאַפּוֹ יָפִיחַ:

"אוֹכֵל לַחְמִי יַהֲרוֹג אִישׁ מִנִּכְבַּדֵּי אָרֶץ,

עַל לֹא חָמָס עָשָׂה, עַל הַכּוֹתוֹ גֵּו עֶבֶד,

גַּם לִבּוֹ לֵב עָבֶד, וּכְמוֹהֶם אִישׁ פּוֹשֵׁעַ,

רוּחוֹ לֹא נֶאֱמָנָה, גַּם אֶל אֵידִי שָׂמֵחַ,

וּפְנֵי בִתִּי לוּלֵי אֶשָּׂא, לֹא אוֹחִיל רֶגַע,

לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

עוֹד אֶפְקוֹד עָלָיו עֲוֹנוֹ, עוֹד אַכְרִיעֵהוּ,

וּבְיוֹם פָּקְדִי מִי זֶה מִיָּדִי יַצִּילֵנוּ".

וּבְגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יָדַע, כִּי אֵל מִמַּעַל,

מַצִּיל נֶאֱמָן בֵּיתוֹ, מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ,

כִּי שָׁמוּר הוּא לוֹ, וּבְיָדוֹ נִפְלָאוֹת יַעַשׂ,

לָשׂוּם מִצְרַיִם שַׁמָּה, וּמוֹשְׁלָיו כַּתֹּהוּ,

כַּאֲשֶׁר צוֹרְרִים אֶל יַד מַעְגָּלָיו פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת,

כֵּן שָׁמַר אֵל רַגְלָיו מֵרִשְׁתָּם לוֹ טָמָנוּ,

תַּחְבּוּלוֹתָם רִיק הָיוּ, חַרְבָּם רֵיקָם שָׁבָה.


וַיַרְא אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי עָלָיו רַע יַחֲרשׁוּ,

וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ: "לֹא טוֹב לִי עוֹד הִתְמַהְמֵהַּ,

מַה יֵּלֶד יוֹם אֵיךְ אֵדַע, פֶּן רַע יִדְבָּקֵנִי.

אֶבְרַח מִפְּנֵי פַרְעֹה, וּכְשֶׂה אוֹבֵד אֵלֵכָה,

לָמָּה יִחַר לִי? לָמָּה חָמָס אֲשַׁוֵּעַ?

אִישׁ גָּדוֹל, אַבְרָהָם, צוּר מִמֶּנּוּ חֻצַּבְתִּי

גַּם אוֹתוֹ מִבֵּית אָבִיו הָאֳלֹהִים הִתְעוּהוּ,

מִמַּשְׂטֵמַת עֵשָׂו בָּרַח יַעֲקֹב חָרָנָה;

לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵהֶם, אֶתְנוֹדֵד גַּם אָנִי,

כִּי מַה לִי שֶׁבֶת פֹּה, וּלְהֵיטִיב אֵין בִּי כֹחַ.

גַּם עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, טֶרֶם יַעֲבָר זַעַם,

טֶרֶם קִצּוֹ יַגִּיעַ, שַׂעֲרוֹתַי יַלְבִּינוּ,

בַּמִּדְבָּר אֶתְבּוֹדָד, בֵּין הָרִים אַרְבֶּה בֶכִי,

עַל עַמִּי, עַל בֵּית אָבִי, זֵדִים בָּם מָשָׁלוּ,

שָׁם אֶסְפּוֹר יַרְחֵי עָמָל, רֹב שָׁנִים יָבֹאוּ,

אוּלַי יָחֹן אֵל וּבִישׁוּעָתוֹ יַרְאֵנִי.

לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, כָּל אִמְרֵי פִיו יָקוּמוּ,

כִּי שָׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת אַחֲרֵי כִּי יִתַּמוּ

אֶת צֹאן יָדָיו יַצִּיל, גַּם נִפְלָאוֹת יַרְאֵנוּ".


וַיִּבְרַח אִישׁ הָאֱלֹהִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

אָנָה פָנָּה הֶעֱלִים, עִקְבוֹתָיו לֹא הוֹדִיעַ,

כִּי אוֹיְבוֹ עַז, כִּי יִדְלוֹק אַחֲרָיו יַשִּׂיגֶנּוּ.

לַעֲזוֹב כָּל טוּב מִצְרַיִם, לֹא הוֹסִיף בּוֹ עֶצֶב.

הַיֶעֱצַב עוֹזֵב טוֹב לָעַד לֹא יַשְׂבִּיעֵהוּ?

יֶעְצַב יוֹרֵד מִגְּדוֹלוֹת לֹא חָפֵץ בָּהֵנָּה?

אִישׁ לֹא הָלַךְ בִּגְדוֹלוֹת, לֹא יֵשֵׁב בַּשֶּׁפֶל,

אִישׁ לֹא עָמַל לֶאֱסוֹף עֹשֶׁר, לֹא יֵדַע עֹנִי.

כִּי אַשְׁרֵי אָדָם בִּקֵּשׁ חָכְמָה, אָהַב דַּעַת,

אוֹהֲבָם אָהֵב אֵל, וַאֲהוּבָיו טוֹב לֹא יֶחְסָרוּ,

הֵן כָּל עֵת וּבְכָל מָקוֹם דּוֹרְשָׁיו יִמְצָאוּהוּ,

בַּמֶּרְחָב, בַּמֵּצָר, בָּעִיר וּבִילֵיל תֹּהוּ.

לֵב משֶׁה גַּם הוּא, כַּמַּעְיָן חָכְמָה נוֹבֵעַ,

שִׂמְחַת תָּמִיד לוֹ, כִּי לִבּוֹ עִמּוֹ בַּדָּרֶךְ,

קִרְבַת אֱלֹהִים טוֹב לוֹ מִכָּל טוּב הָאָרֶץ.

וּבְבָרְחוֹ מִפְּנֵי פַרְעֹה אֱלֹהָיו נָחָהוּ,

בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיּוֹת רַגְלָיו בֶּטַח עָמָדוּ,

כִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ מָעֲשַׁקּוֹת אָדָם לֹא הִנִּיחַ.

אִם כִּכְלִי אוֹבֵד כָּל יוֹדְעָיו אוֹתוֹ שָׁכָחוּ,

זָכַר אוֹתוֹ יוֹצְרוֹ, כִּכְלִי חֵפֶץ יִשְׁמְרֶנּוּ,

כִּי בוֹ יָגִיל עַמּוֹ, בּוֹ יַכְרִית פּוֹעֲלֵי אָוֶן.

יָמִים רַבִּים הִתְגּוֹרֵר בֵּין גּוֹיֵי הָאָרֶץ,

וּבְכָל אֲשֶׁר רָאוּ עֵינָיו הִרְבָּה דַעַת,

הוֹסִיף הִשְׂכִּיל עַל כָּל אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,

וּבְעֵינוֹ עָמַד, לֹא הָפַךְ לִבּוֹ מַרְאֵהוּ,

לֹא שִׁנָּה אֶת טַעְמוֹ, תֻּמַּת נַפְשׁוֹ לֹא סָרָה.

זֹאת חֻקַּת חָכָם, תּוֹעֵבָה לוֹ שַׁנּוֹת טָעַם,

אִם גַּם אוֹר יוֹמָם יֶחְשַׁךְ, אַחֲרָיו יָבֹא לָיְלָה,

אוֹר חָכְמָה לֹא יֶחְשַׁךְ מֵרֶשַׁע וּמִכֶּסֶל.

וּבְהַאֲרִיךְ הַיָּמִים וִימֵי שֵׂיבוֹ קָרָבוּ,

וַיֹּאמֶר: "בָּא מוֹעֵד מִמֶּרְחַקִּים אָשׁוּבָה,

אֶל אַחַת הַמְּחֹזוֹת הַקְּרוֹבוֹת אֶל מִצְרָיִם,

כִּי קָרוֹב יוֹם יְיָ, הָרָעוֹת יִתָּמּוּ,

אִם לָשׁוּב אֶל אֲסִירֵי הַתִּקְוָה בַּל אוּכָלָה,

מַה פָּעַל אֵל, מָה הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת שָׁם אֶשְׁמָעָה.

לָמָּה אֶתְאוֹנֵן, כִּי מוּזָר מֵאַחַי אָנִי,

וּבְעֵת רָצוֹן אֲנֻחַם עִם סֹעֲרָה נֻחָמָה,

וּבְזִכְרוֹן עַמּוֹ טוֹב לַכֹּל לֹא יִשְׁכָּחֵנִי.

הִנֵּה נָא אֶרֶץ מִדְיָן הַקְּרוֹבָה אֶל צֹעַן,

שָׁמָּה אִמָּלֵטָה, שָׁם מוֹשָׁב לִי אָכִינָה".

בַּעֲצַת אֵל הָיְתָה גַּם זֹאת, הוּא נָתַן בּוֹ רוּחַ,

לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, שָׁמָּה יִמְצָאֶנּוּ.

כַּאֲשֶׁר עָבַר בָּאָרֶץ עַד הַבְּאֵר הִגִּיעַ,

עַל הַבְּאֵר לִפְנֵי מִדְיָן, שָׁמָּה בָּחַר לָשֶׁבֶת.

וּמִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן מָיִם,

גַּם שָׁם מִפֶּלֶג אֱלֹהִים נַפְשׁוֹ רָוָתָה.


כָּאָרֶץ אֵין אֲפִיקִים בָּהּ, אֶרֶץ הַנֶּגֶב,

הוֹצֵא הַמַּיִם מִמַּעֲמַקֶּיהָ יַעֲמֹלוּ,

יִרְוְיוּן בָּם יוֹשְׁבֶיהָ, יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ יָעַר,

רַבִּים עָמְלוּ לַשָּׁוְא, חָפְרוּ אַךְ לֹא מָצָאוּ,

מוֹצְאֵיהֶם קוֹל גִּיל יַשְׁמִיעוּ: “מָצָאנוּ מָיִם”!

כֵּן טוּב יְיָ, וּבִרְכוֹתָיו מִמָּעַל,

לַמְיַחֲלִים לוֹ כִּמְקוֹר מַיִם חַיִּים נֶחְשָׁבוּ.

שָׁוְא לָכֶם עוֹשֵׂי רִשְׁעָה, לֹא תִּמְצָאוּהוּ,

חָתוּם הוּא מִכָּל עוֹזְבָיו, עוֹזְבֵי אֵל יֵבוֹשׁוּ,

אַשְׁרֵי יָרֵא יְיָ, אַשְׁרֵי בּוֹ בוֹטֵחַ,

אַשְׁרֵי לַעֲשׂוֹת טוֹב יַעֲמֹלוּ, יוֹם יוֹם יִדְרְשׁוּהוּ.

כִּי אִם רֵאשִׁיתָם מִצְעָר, לֹא לָרִיק פָּעָלוּ,

וּבְעֵת רָצוֹן פִּתְאֹם מָקוֹר זֶה יִפָּתֵחַ,

עֹז גַּם חָכְמָה מִמַּעְיְנֵי הַיְשׁוּעָה יִשְׁאָבוּ,

אָז קוֹל שָׂשׂוֹן יַשְׁמִיעוּ: “אַךְ רַב טוֹב מָצָאנוּ!”

עַל כֵּן עַבְדֵּי הָאֵל עַל הַבְּאֵרוֹת נוֹשָׁעוּ:

הָעֶבֶד וּגְמַלָּיו נִצָּבִים עַל הָעָיִן,

הוֹכִיחַ יְיָ לוֹ נַעֲרָה טוֹבַת שֶׂכֶל;

אִישׁ תָּם בּוֹרֵחַ אֶל חָרָן שָׁם עַל הָעָיִן,

יַעֲלַת חֵן בַּת דּוֹדוֹ בָּאָה עִם צֹאן אָבִיהָ;

כֵּן עַל הַבְּאֵר עִם מִדְיָן מָצָא משֶׁה שָׁקֶט,

מִשָּׁם יַעֲלוֹת חֵן בֵּית אֲבִיהֶן הֱבִיאוּהוּ

אֶל בֵּית אִישׁ גָּדוֹל אֶחָד מִנְּסִיכֵי הָאָרֶץ,

הוּא אִישׁ הַשֵּם, רְעוּאֵל[5] כֹּהֵן מִדְיָן קְרָאוּהוּ.


רְעוּאֵל כֹּהֵן מִדְיָן, זֶה הָיָה אִישׁ חַיִל,

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לוֹ, גַּם לוֹ בָּנוֹת שֶׁבַע,

רוֹעוֹת הֵנָּה אֶת צֹאן אֲבִיהֶן בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא.

וַתָּבֹאנָה עִם הַצֹּאן אֶל הַבְּאֵר וַתִּדְלֶינָה,

וַתְּמַלֶּאנָה הָרְהָטִים בַּעֲבוּר הַשְׁקוֹתָמוֹ.

רוֹעִים אַנְשֵׁי זָדוֹן מִזֶּה וּמִזֶּה בָּאוּ,

הַבָּנוֹת גֵּרֵשׁוּ וּמֵימֵיהֶם עָשָׁקוּ,

כִּי יָפוֹת הָיוּ, רַבִּים קִרְבָתָן חָפָצוּ,

אַךְ רַב מִטּוּב מַרְאֵיהֶן הָיוּ טוֹבוֹת שֶׂכֶל,

לִשְׁמוֹעַ עֲגָבִים מִפִּי לֵצִים מֵאֵנוּ,

מֵחֶבְרָתָם רָחָקוּ, מַעֲשֵׂיהֶם מָאָסוּ,

עַל כֵּן חָרָה אַף הָרוֹעִים[6], אוֹתָן שָׂטָמוּ,

מִצְהֲלוֹתָם אֲלֵיהֶן מָדוֹן רַב עוֹרֵרָה,

וּמֵעֲשׂוֹת לָהֶן מַעֲשַׁקּוֹת לֹא חָדֵלוּ.

הַשּׁוֹאֲבוֹת הָעֲשׁוּקוֹת בּוֹשׁוּ גַּם נִכְלָמוּ,

כִּי עַל לֹא רָע עָשׂוּ, יַד זָדוֹן בָּם שַׁלָּטֶת.

יוֹשֵׁב עַל הַבְּאֵר הוּא מִמְּקוֹם שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ,

כִּי הָעֲשׁוּקוֹת רַק טוֹב, כִּי נַעֲרוֹת חַיִל הֵנָּה,

כִּי עוֹשְׁקֵיהֶן רַק רַע, חָמָס וָשֹׁד יֶאֱהָבוּ,

וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ: צַר לִי כִּי בָדָד אֲנִי,

דִּמְעַת עֲשׁוּקִים אֶרְאֶה, לַעֲזוֹר אֵין בִּי כֹחַ,

כִּי מָה אֶעֱשֶׂה לָהֶן? בַּמֶּה אֶתְהֶן אוֹשִׁיעַ?

רוֹדְפֵיהֶן חִזְקֵי מֶצַח, רַבִּים הֵם מִמֶּנִּי.

לָמָּה תָּמִיד שֹׁד אַבִּיט וִיהוֹלְלֵנִי עשֶׁק?

עוֹד לִבּוֹ מָלֵא הָגוּת, אֵל עֹז הִרְהִיבָהוּ,

וַהֲמוֹן הָרוֹעִים כָּעוֹלָלִים לוֹ נֶחְשָׁבוּ.

כָּאַרְיֵה מֵרִבְצוֹ קָם, כַּכְּפִיר מִנִּי אָרֶב,

קוֹל נָתַן וַיָּרָץ אֲלֵיהֶן בַּחֲמַת רוּחַ,

וַיֶּחֶרְדוּ הָרוֹעִים, מִפָּנָיו נִבְהָלוּ,

עֵינָיו לָהֶם כַּלַּפִּידִים, קוֹלוֹ קוֹל רָעַם,

חֶבֶר פּוֹשְׁעִים הֵפִיץ, אֶת הַבָּנוֹת הוֹשִׁיעַ,

אֶת צֹאנָם הִגִּישׁ, דָּלָה וַיַּשְׁקְ אוֹתָם מָיִם,

הַנּוֹשָׁעוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ הִבִּיטוּ,

תָּמְהוּ, וּמִתִּמְהוֹן לֵב דַּבֵּר בַּל יָכֹלוּ.

כִּי אֵל מִבְטַח עֹז הָיָה לוֹ גַּם זֹאת הַפָּעַם,

בַּעֲבוּר כִּי מַעֲשָיו בֵּית הַכֹּהֵן יִשָּׁמֵעוּ,

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים אֶת אִישׁ תָּם מִקֶּדֶם

נָתַן לוֹ עֹז וַיָּגֶל מִפִּי הַבְּאֵר אֶבֶן,

לָגֹל אֶבֶן זֹאת רוֹעִים רַבִּים בַּל יָכֹלוּ,

בַּעֲבוּר הַשְׁמִיעַ שִׁמְעוֹ בֵּית לָבָן דּוֹדֵהוּ,

וַתְּהִי לִישׁוּעָה, בִּרְכַּת עוֹלָם זֹאת הָיָתָה,

מִשָּם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, שָׁם הִרְבָּהוּ.


הָעֲלָמוֹת[7] הָרַכּוֹת לָבוֹא הָעִיר מִהֵרוּ,

וּכְבוֹאָנָה הַבַּיְתָה וּשְׁלוֹם אָב שָׁאָלוּ,

שָׁאֹל שָׁאַל הָאִישׁ: מַה יּוֹם זֶה מִיּוֹמַיִם,

מִלְּפָנִים פַּעֲמֵי רַגְלֵיכֶן מִבּוֹא אֵחֵרוּ,

מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בּוֹא הַיּוֹם? נָא הַגֵּדְנָה!

וַתֹּאמַרְןָ[8]: "אַךְ זָרוֹת תִּשְׁמַעְנָה אָזְנֶיךָ,

לֹא יַאֲמִין לָהֶן אִישׁ, לֹא תַאֲמִין לָהֶן אַתָּה,

לוּלֵי כִּי הֻגַּד לָךְ מִפִּי כָּל עַלְמוֹתֶיךָ.

יָדַעְתָּ כִּי חָלִילָה לָּנוּ דַּבֵּר שָׁקֶר;

הַאֲזֶן נָא אָבִינוּ מָה הַדָּבָר קָרָנוּ.

מֵרוֹעִים זֵדוֹנִים אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ,

גַּם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנֵנוּ.

שִׂכֵּל הָאִישׁ אֶת יָדָיו בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּל אֵלֶּה,

אֵין[9] אִישׁ עוֹזֵר לוֹ, מַחֲזִיק אֶת יָדֵהוּ אָיִן,

טוֹב תֹּאַר, טוֹב רֹאִי, וּמַה נוֹרָא מַרְאֵהוּ,

כִּי כָּאֲרִי הִתְנַשֵּׂא וּכְדֹב שַׁכּוּל מִיַּעַר,

רָאוּהוּ הָרוֹעִים וַתֹּאחֲזֵמוֹ אֵימָתָה,

כִּמְנוּסַת אִישׁ מִפְּנֵי חֶרֶב מִפָּנָיו נָסוּ,

וּכְמִמְּחִתַּת לַיִשׁ חַתּוּ מֵאִמְרֵי פִיהוּ,

אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא פָנָה מֵרִפְיוֹן יָדָיִם,

אֵיכָה יִרְדּוֹף אִישׁ אֶחָד הֲמוֹן עַזֵּי מֶצַח?!

דָּבָר לֹא בִּקֵּשׁ, רָעָה מִפִּיו לֹא שָׁמַעְנוּ,

אוֹר פָּנָיו יַעֲנֶה בּוֹ, כִּי כֻלּוֹ אוֹהֵב צֶדֶק.

רָאִינוּ כֵּן תָּמַהְנוּ, כַּחוֹלְמִים הָיִינוּ,

אַךְ לִפְתּוֹר חֲלוֹמֵנוּ אֵין חָכָם כָּמוֹךָ,

גַּם מִתִּמְהוֹן לִבֵּנוּ הוֹדוֹת לוֹ שָׁכַחְנוּ".

כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ דַּבֵּר אֶל חָכָם יָבֵן אֵלֶּה,

כַּף אֶל כַּף הִכָּה וּבְקוֹל רָם דִּבֶּר אֵלֵימוֹ,

"אַיּוֹ? אֵיפֹה מוֹשָׁבוֹ? אָן עַתָּה תִּמְצָאוּהוּ.

מַדּוּעַ עֲזַבְתֶּן אִישׁ, רַב עֶרְכּוֹ מִכֶּתֶם?

מַהֵרְנָה, לֵכְנָה נָא, קִרְאֶן לוֹ לֶאֱכָל לָחֶם.

מִי יִתֵּן יָגוּר אִתִּי, יוֹאֵל פֹּה לָשֶׁבֶת,

כִּי עַתָּה יִיקַר לִי מֵהוֹן, מִסְּגֻלַּת מֶלֶךְ".


כַּשֵּׁמַע קוֹל כִּנּוֹר קוֹל אֲבִיהֶן שָׁמָעוּ,

לָרוּץ אֶל אִישׁ חַיִל כָּאַיָּלוֹת מִהֵרוּ.

כַּאֲשֶׁר מֵרָחוֹק רָאוּהוּ וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ,

וַתְּדַבֵּרְנָה אֵלָיו דִּבְרֵי חֵן, דִּבְרֵי טַעַם!

"חֶמְדַּת כָּל רוֹאָיו! שָׂא נָא כִּי לַעֲשׂוֹת הִסְכַּלְנוּ,

מִקֹּצֶר רוּחֵנוּ גַּם הוֹדוֹת לָךְ שָׁכָחְנוּ.

סוּרָה נָא וָבֹא הָעִירָה עִם אַמְהוֹתֶיךָ.

יֶשׁ לָנוּ אָב חָכָם, נִכְסַף לִרְאוֹת פָּנֶיךָ,

וּמִפִּיו שָׁמַעְנוּ, אִישׁ גָּדוֹל אֵין כָּמוֹךָ.

שִׂמַּחְתָּנוּ, שַׂמֵּחַ גַּם נֶפֶשׁ אָבִינוּ,

וַיכַבֶּדְךָ עַל כָּל הַטּוֹב גָּמַלְתָּ לָּנוּ,

נָא כַּבְּדֵהוּ גַּם אַתָּה וֶאֱכֹל אִתּוֹ לָחֶם".


כִּקְטֹרֶת וּכְשֶׁמֶן הַטּוֹב הַמְשַׂמְּחִים נֶפֶשׁ,

כֵּן אִמְרֵי נֹעַם אֶּלה אֶת משֶׁה שִׂמֵּחוּ,

לִבּוֹ מִתְנַבֵּא רַק טוֹב, עַצְמוֹתָיו תָּגֵלְנָה,

וּבִתְשׁוּאוֹת חֵן חֵן לוֹ מַעֲנֶה רַךְ עָנָמוֹ:

"יָדַעְתִּי רַעְיוֹתַי כִּי מַשְׂכִּילוֹת אַתֵּנָה,

עַל כֵּן חֶבֶר פּוֹשְׁעִים יוֹם יוֹם אֶתְכֶן עָשָׁקוּ

צִדְקוֹת בָּנוֹת עַל צִדְקַת אֲבִיהֶן תָּעֵדְנָה,

אַף חָכְמַת לִבָּן עַל חָכְמַת אֲבִיהֶן תָּעַן.

עַל כֵּן לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו נִכְסַפְתִּי גַם אָנִי.

מַה יָקָר מֵחָכְמָה? מַה טּוֹב מִשִּׂפְתֵי דָעַת?

עַתָּה לֵכְןָ רַעְיוֹתַי אַחֲרֵיכֶן הִנֵּנִי".


רֶגַע דָּרַךְ כּוֹכַב יַעֲקֹב בֵּית אִישׁ הַדַּעַת,

עֵינַיִם רוֹאוֹת אַהֲבַת נֶפֶשׁ בָּם עוֹרֵרוּ,

כָּאַחִים מִבֶּטֶן אִישׁ אֶת רֵעוֹ חִבֵּקוּ,

לִרְעוּאֵל תִּפְאֶרֶת משֶׁה נִפְלֵאת הָיָתָה,

וּלְמשֶׁה הַדְרַת רְעוּאֵל שַׁעֲשׁוּעֵי נָפֶשׁ.

עוֹדָם מִתְבּוֹנְנִים פָּתַח הַכֹּהֵן אֶת פִּיהוּ:

"שָׁלוֹם לָךְ אִישׁ חֲמוּדוֹת! פָּעָלְךָ שָׁמַעְתִּי.

כַּבְּדֵנִי נָא אִישׁ חַיִל וֶאֱכֹל אִתִּי לָחֶם.

עַל רַב טוּב גָּמַלְתָּ לִבְנוֹתַי עוֹד אוֹדֶךָ,

רַק אַל תִּהְיֶה בַּבַּיִת זֶה כְּאִישׁ אוֹרֵחַ,

בֵּיתִי תַּחְשׁוֹב בֵּיתֶךָ, אַף כַּסְפִּי כַּסְפֶּךָ,

לֹא חִנָּם אֶשְׂמַח בָּךְ, לֹא רֵיקָם אֲהַבְתִּיךָ,

אוֹתוֹת חַיִל נִרְאִים בָּךְ, לִגְדוֹלוֹת נוֹצָרְתָּ.

מֵחָכְמַת אָדָם כָּמוֹךָ תָּאִיר פָּנֵהוּ,

נִיצוֹצִים כִּבְרָקִים אֶל לֵב רֵעוֹ יֵלֵכוּ,

שֵׁב לִימִינִי וּמְצָא מַרְגּוֹעַ אֶל נַפְשֶךָ".


בִּפְנֵי דּוֹבֵר צֶדֶק עֵינֵי משֶׁה הִבִּיטוּ,

בָאֲרָצוֹת עָבַר, חָכָם כָּמוֹהוּ לֹא שָׁרוּ,

אִמְרֵי נֹעַם כָּאֵלֶּה אָזְנָיו לֹא שָׁמָעוּ,

לֹא הֶחֱרִישׁ מֵעַנוֹת לֹו, וּשְׂפָתָיו כֹּה תַבַּעְנָה:

"לִמְצֹא חוֹתֵם תָּכְנִית כָּמוֹךָ לֹא הֶאֱמַנְתִּי,

רוּחַ מָלֵא דַעַת, לֵב רַק טוֹב אֶל רֵעֵהוּ.

מַה יָּקָר זֹאת מִפְּנִינִים, מַה נִּבְחַר מִכָּסֶף,

אֵלֶּה מִיָּם אֵלֶּה מֵהָרִים יֵחָפֵרוּ,

וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִמְּרוֹמִים, חֵלֶק מִמָּעַל.

אַל לָךְ הוֹדוֹת, עַל טוּב גָּמַלְתִּי לִבְנוֹתֶיךָ,

הַבֵּט חָמָס וָשֹׁד לֹא אוּכַל, לִי גָּמַלְתִּי,

אִם לַעֲזוֹר אִישׁ אֶת רֵעוֹ, כָּאִישׁ אֶחָד נָחְנוּ,

אַף כִּי הַצֵּל עַנְפֵי חֵן עַל עֵץ טוֹב גָּדֵלוּ

מִיַּד לֹא אוֹתָן כִּי אִם צִדְקָתָן מָאָסוּ.

כִּי טֶרֶם רֹאִי פָּנֶיךָ גָּדְלְךָ יָדַעְתִּי,

מֵעֲנָפִים שִׁלַּחְתָּ, גִּזְעָם כִּי טוֹב רָאִיתִי,

בִּבְנוֹת הָאֲרָצוֹת כִּבְנוֹתֶיךָ לֹא מָצָאתִי,

מַשְׂכִּילוֹת חֵן וַעֲלִילוֹתֵיהֶן מַה נָּעֵמוּ,

תּוֹרַת אֲבִיהֶן זֹאת נִכַּר בָּם חוֹתָמֶךָ.

אַשְׁרֵי הַגְּבָרִים לוֹקְחֵי הַבָּנוֹת הָאֵלֶּה,

בִּרְכַּת אֱלֹהִים אֶל תּוֹךְ בָּתֵּיהֶם תָּבֵאנָה".


מֵרֹב שִׂמְחָה חָרֵד הַכֹּהֵן וַיַעֲנֵהוּ:

"רַב מִמִּפְעָלֶיךָ הִגְדַּלְתָּ אִמְרֵי פִיךָ,

פֶּה דּוֹבֵר נִכְבָּדוֹת כָּאֵלֶּה לֹא שָׁמַעְתִּי,

בַּר לִקְחָךְ, תָּם דַּרְכֶּךָ, הִנְּךָ מִכְלַל יֹפִי.

אַךְ אֱמֶת דִּבַּרְתִּי, כִּי לִגְדוֹלוֹת נוֹצַרְתָּ.

מִי יִתֵּן לֵב כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ כִּלְבָבֶךָ,

כִּי עַתָּה חָמָס וָשֹׁד לֹא יִרְאוּ יוֹשְׁבֶיהָ,

דִּמְעוֹת עֲשׁוּקִים מִכָּל פָּנִים תִּמָּחֶינָה.

אַחַת אֶשְׁאַל וּרְצֵנִי וֵאלֹהִים יִרְצֶךָ:

אֶת הָעֲשׁוּקוֹת הָאֵלֶּה עַל פָּנַי הִלַּלְתָּ,

אִשַּׁרְתָּ הַגְּבָרִים עַל גּוֹרָלָם תָּבֹאנָה,

וַתֹּאמֶר בִּרְכַּת אֱלֹהִים תָּבֵאנָה בָּיְתָה,

וּכְאִמְרֵי פִיךָ יַחְשׁוֹב לִבֶּךָ הֶאֱמַנְתִּי,

גָּדְלָךְ עֵד כִּי אֵין בָּךְ פֶּה חָנֵף וּלְשׁוֹן שָׁקֶר,

עֲתָּה הַגֵּד אִם לֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה אַתָּה

וּמֵהוֹן תִּבְחַר כִּי יוֹדוּךָ וִיאַשְּׁרוּךָ:

קַח לָךְ גַּם אֵלֶּה כַּאֲשֶׁר אֶת נַפְשִׁי לָקַחְתָּ,

בַּקֵּשׁ עֵזֶר לָךְ וּבְחַר לָךְ אַחַת מֵהֵנָּה

וּמְאֻשָּׁר בָּאָרֶץ הֱיֵה, גַּם בָּרוּךְ תֶּהִי,

כִּי אִם אִשָּׁה תִּקַּח לָךְ מִבָּנוֹת הוֹשַׁעְתָּ,

כַּעֲבוֹט נוֹשֶׁה תַּעֲבוֹט לָךְ אֶת נֶפֶשׁ רֵעֶךָ,

הִיא תִּהְיֶה אִשְׁתֶּךָ וְאֲנִי אֶהְיֶה אָבִיךָ".


מִשִּׂפְתֵי חֵן כָּאֵלֶּה הֵבִין אִישׁ הָרוּחַ,

כִּי לֹא בַּעֲבוּר רוֹעִים וּלְהַשְׁקוֹת הַצֹּאן מָיִם

חָלַק לוֹ אֱלֹהִים כָּבוֹד, הָדָר עִטְּרָהוּ,

כִּי אִם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם, בַּעֲבוּר הוֹשִׁיבוֹ בָּיְתָה,

כַּאֲשֶׁר הִפְלִיא לַעֲשׂוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אָבִיהוּ.

וַיַּעַן אֶת רְעוּאֵל לֵאמֹר: "שִׂמַּחְתָּנִי!

כַּטַּל עַל חֹרֶב אִמְרָתְךָ נַפְשִׁי רִוָּתָה,

מֵרֵאשִׁית אִמְרֵי פִיךָ אֶל לִבִּי דִּבַּרְתִּי:

בָּאֲרָצוֹת עָבַרְתִּי, כָּמוֹךָ לֹא מָצָאתִי,

אִישׁ אוֹהֵב חָכְמָה, אוֹהֵב טוֹב וּמַעְגְּלֵי ישֶׁר.

מִי לֹא יַחְמוֹד לָבוֹא תַּחַת צֵל קוֹרָתֶךָ.

הִקְדַּמְתַּנִי כִּי אֶת זֹאת מִמֶּנִּי שָׁאַלְתָּ,

מַה טּוֹב[10] לִי כִּי רַק לָשֶׁבֶת אִתְּךָ הוֹאַלְתִּי.

יַעַן אִישׁ חָכָם אַתָּה, סוֹדִי לָךְ אַגִּידָה:

אַף כִּי מִצְרַיִם נוֹלַדְתִּי, מִצְרִי אֵינֶנִּי,

עִבְרִי אָנֹכִי, מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל אָנִי.

כַּאֲשֶׁר בָּאנוּ מִצְרַיְמָה וּבְתוֹכָם נֶאֱחַזְנוּ,

עַל לֹא רָעָה עָשִׂינוּ, עִמָּנוּ הֵרֵעוּ.

לֹא זָכְרוּ חַסְדֵּי יוֹסֵף, אִישׁ מִלְּטָם מִמָּוֶת,

כִּי עַם כֶּבֶד עָוֹן הֵמָּה, שׁוֹכְחֵי אֱלֹוהַּ.

אִם לִי עָשׂוּ כָּבוֹד, עִמָּדִי לֹא הֵרֵעוּ,

לִרְאוֹת חָמָס, לִרְאוֹת צָרַת אַחַי נִלְאֵיתִי;

טוֹב שֶׁבֶת מִדְבָּר, מֵרְאוֹת בָּעִיר שׁוֹד וָעשֶׁק.

עַל כֵּן עָזַבְתִּי נַחָלתִי וָאִמָּלֵטָה.

בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיוֹת יָמִים רַבִּים הָלַכְתִּי,

אָכֵן לִישׁוּעַת הָאֱלֹהִים עֵינַי תּוֹחֵלְנָה

וּקְרוֹבָה הִיא לָבוֹא, חִישׁ הָאוֹתוֹת תָּבֹאנָה,

עַל כֵּן שַׁבְתִּי מֵרָחוֹק, עַל כֵּן בָּאתִי הֵנָּה.

כָּאָב אֵלַי דִּבַּרְתָּ, כַּבֵּן אֲכַבְּדֶךָ,

וּבְכָל כֹּחִי אֶעֱבָדְךָ, אֶרְעֶה אֶת צֹאנֶךָ.

אִם יָעַצְתָּ לָתֵת לִי אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ,

אַתָּה תִּבְחַר, כִּי אַתָּה אֶת לִבָּן יָדַעְתָּ,

וַאֲנִי יָדַעְתִּי עַל מֶה אֵל עֹז הִלְבִּישַׁנִי,

הֵטִיל אֵימָתִי עַל הָמוֹן רַב עוֹשֵׂי רֶשַׁע,

כִּי רַק בַּעֲבוּר שִׂים לִי שֵׁם, בַּעֲבוּר כַּבְּדֵנִי,

וּבְעֵינֶיךָ לִמְצֹא חֵן, כָּבוֹד זֶה עִטְּרָנִי.

כַּאֲשֶׁר אֵל מַעֲלֶה הַנְּשִׂיאִים מִקְּצֵה הָאָרֶץ,

לָתֵת עַל תֵּבֵל מָטָר אֲרָצוֹת יִפְגָּשׁוּ,

כֵּן קוֹרֵא אִישִׁים מִמֶּרְחָק, מִיָּם, מִקֶּדֶם,

אִישׁ אֶת אָחִיו יִפְגָּשׁוּ וַעֲצָתוֹ יַשְׁלִימוּ;

אַף כֵּן הַיּוֹם בַּעֲצַת עֶלְיוֹן אוֹתְךָ פָּגָשְׁתִּי,

אִם מֵאֵל יָצָא דָּבָר מֶה דַּבֵּר נוֹסִיפָה".


כִּשְׁמוֹעַ הַכֹּהֵן דִּבְרֵי משֶׁה אֵלֶּה,

עָלַז לִבּוֹ, תּוֹדוֹת לֵאלֹהִיִם מִלֵּא פִיהוּ,

כִּי שָׁלַח אִישׁ אֶל בֵּיתוֹ, יָקָר אֵין כָּמוֹהוּ,

כָּל יֶשׁ לוֹ הִפְקִיד תַּחְתָּיו, רַב בֵּיתוֹ שָׂמָהוּ,

אֶת צִפֹּרָה[11] בִתּוֹ, יַעֲלַת חֵן וּמַשְׂכֶּלֶת,

לִהְיוֹת אֵשֶׁת חֵיקוֹ בָּחַר מֵאַחְיוֹתֶיהָ.

וַיִּקַח אוֹתָהּ וַתַּהַר, גַּם בֵּן יָלָדָה,

אָז הוֹדָה משֶׁה לָאֵל, נָתַן לוֹ מָנוֹחַ,

כִּי אָמַר: "מַה דִּבֶּר אֵל בֶּחָזוֹן יָדַעְתִּי,

כֹּה דִבֵּר יוֹם כָּרַת אֶת הַבְּרִית עִם אָבִינוּ,

כִּי בָּאָרֶץ לֹא לָהֶם גֵּר יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

אַךְ אֵיפֹה גָּרוּ הֵם, בֶּחָרָן וּבִכְנָעַן,

גַּם בִּפְלֶשֶׁת גָּרוּ עַד בּוֹאָם אֶל מִצְרַיִם,

עוֹד בִּמְגוּרֵי אֲבוֹתָם אַחַי יִתְגּוֹרָרוּ,

שָׁם עָשׂוּ אֲבוֹתָם שֵׁם, שָׁם מֵאָז נוֹדָעוּ.

אַךְ אֲנִי בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיוֹת הִתְגּוֹרַרְתִּי,

שָׁם אֵין מַכִּיר אֶת נַפְשִׁי, שָׁם כַּגֵּר נֶחְשַׁבְתִּי;

עַתָּה אֶל מָקוֹם זֶה אֵל בַּדֶּרֶךְ נָחָנִי,

שֵׁם עוֹלָם עָשָׂה לִי, רֹב כָּבוֹד הִנְחִילָנִי,

בֵּית נָדִיב הֱבִיאַנִי, בַּיְתָה הוֹשִׁיבָנִי,

פֹּה מָצָאתִי עֵזֶר, פֹּה בֵּן יָקָר חַנָּנִי.

מַזְכֶּרֶת חַסְדֵּי אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר,

וּלְהוֹדוֹת אֶל שֵׁם קָדְשׁוֹ "גֵּרְשֹׁם[12] אֶקְרָאֶנּוּ,

כִּי בָּאָרֶץ נָכְרִיָּה גֵּר שָׁם הָיִיתִי".



  1. ) כאשר וגו', זה הספור מתחיל מן ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו‘ עד ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו’:  ↩

  2. ) ויצא וגו' עד סוף המאמר (שמות ב י"א):  ↩

  3. ) וירא עברי וגו' (שם שם):  ↩

  4. ) ויפן וגו' (שם שם י"ב):  ↩

  5. ) רעואל וגו' (שמות ב‘ ט’):  ↩

  6. ) רועים וגו' עד סוף המאמר (שם שם י"ח):  ↩

  7. ) העלמות וגו' (שם שם י"ט):  ↩

  8. ) ותאמרנה (שם שם כ'):  ↩

  9. ) אין עד סוף המאמר (שם שם כ"א):  ↩

  10. ) מה טוב וגו' (שמות ב' כ"א).  ↩

  11. ) את צפרה (שם שם שם)  ↩

  12. ) גרשם וגו' (שם שם כ"ב)  ↩


השיר הרביעי [נוֹצֵר חֶסֶד לָעַד וּבְרִית לָנֶצַח!]

מאת

נפתלי הרץ וייזל


נוֹצֵר חֶסֶד לָעַד וּבְרִית לָנֶצַח!

כִּכְלוֹת צָרַת יַעֲקֹב בֵּין עַזֵּי מֶצַח,

בָּקַע אוֹרְךָ עָבִים לָךְ סַכּוֹתָ.

כִּי שָׁמַעְתָּ אֶת נַאֲקַת עוֹשִׂים בַּחֹמֶר,

וּלְהַעֲלוֹתָם מֵעָנְיָם תַּתָּה אֹמֶר,

וּגְמוּל צָרֶיךָ אֶל חֵיקָם מַדּוֹתָ.

לִכְלִיל סִיגִים מַה תּוֹעִיל אֵשׁ בּוֹעָרֶת?

לַשָּׁוְא יִצְרוֹף צוֹרֵף, יַרְבֶּה עוֹפָרֶת,

בֶּעָשָׁן יִכְלוּ, בָּרוּחַ יָפוֹצוּ;

כּוּר לַזָּהָב יַעַשׂ, מַצְרֵף לַכֶּסֶף,

כָּל עֵרֶב, כָּל סִיגִים אֵשׁ תַּחְתּוֹף חֶתֶף,

הַנִּשְׁאָר טָהוֹר הוּא, אַךְ בּוֹ יַחְפּוֹצוּ.


כֵּן לֵב עָקֹב מִכֹּל, אֵל יֵדָעֶנּוּ,

כֻּלּוֹ סָג, רַק רַע, לֹא לַשָּׁוְא יוֹרֶנּוּ,

לֹא לוֹ יוֹעִיל מוּסָר, לֹא לוֹ תּוֹכָחַת;

אַךְ צַדִּיק יִבְחַן בָּאֵשׁ הַמְצָרֶפֶת,

תַּבְעֵרַת הַמּוּסָר סִיגָיו שׁוֹאֶפֶת,

וּמִבֵּין לֶהָבוֹת תֻּמּוֹ זוֹרַחַת.


גַּם יַעֲקֹב, טֶרֶם עֶלְיוֹן עַל כֹּל שַׁתָּה,

תּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל אֶת סִיגָיו הִשְׁבַּתָּ:

עַל אַדְמַת צֹעַן מִזֵּדִים מֹרָטוּ,

מִלַּהֲבֵי צָרָה צִדְקָתָם זָרָחָה,

כִּי מִמְּךָ צּוּרֵנוּ בִּקְּשׁוּ הָרְוָחָה,

לָךְ הִתְחַנָּנוּ, זָעֲקוּ גַּם נִמְלָטוּ.


עָבְרוּ[1] יָמִים רַבִּים, עוֹשֵׂי רִשְׁעָה הִצְלִיחוּ,

צָרַת יַעֲקֹב לֹא מָשָׁה, כַּחוֹמָה נִצָּבָה,

רָשָׁע הִרְבָּה בַּדָּיו, זָדוֹן הִשְׂגִּיא כָּאֶרֶז,

לִפְנֵי פִּתְחֵי תִקְוָה דַּלְתוֹת בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת.

עֶזְרַת יַעֲקֹב אֵין בּוֹ וּגְבוּרָתוֹ נָשָׁתָה,

יָדַע לִבָּם, כִּי יָדָם לֹא תוֹשִׁיעַ לָמוֹ.

אִם אֶל מַלְכֵי אֶרֶץ עַל חֲמָסָם יִצְעָקוּ,

הֲיֵשׁ מֵהֶם עוֹנֶה, יַצִּיל מָטִים לַהֶרֶג?

גַּם הֵמָּה אַנְשֵׁי חָמָס, לַדָּמִים יֶאֱרוֹבוּ.

אִם אֶל מַלְכָּם יָרִימוּ קוֹל, לֵאמֹר: חָנֵּנוּ!

אָל אָזְנֵי עַז פָּנִים תַּחְנוּנִים לֹא יוֹעִילוּ.

תּוֹחֶלֶת אַחַת מַחְלַת לֵב לָהֶם נִשְׁאָרָה:

עַל יוֹם מוֹתוֹ הוֹחִילוּ, יוֹם בּוֹ יֵרֵד שַׁחַת;

כִּי הָעֲנִיִּים הָאֵלֶּה בָּזֹאת הִתְנֶחָמוּ,

אוּלַי הַמּוֹשֵׁל תַּחְתָּיו לֹא יֵרַע כָּמוֹהוּ.

מַה קָּצְרָה נַפְשָׁם, לִרְאוֹת תּוֹחַלְתָּם כּוֹזָבֶת.

מֶלֶךְ אַכְזָרִי אָבַד, רָשָׁע שָׁב לִשְׁאוֹלָה,

וַעֲמָלָם הִגְדִּיל עוֹד וַעֲבוֹדָתָם קָשָׁתָה,

כִּי מִשֹּׁרֶשׁ צִפְעוֹנִי יָצָא נָחָשׁ פֶּתֶן,

הֵרַע לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתָיו, הִכְבִּיד כָּעוֹפֶרֶת,

עַל עֳנִי יַעֲקֹב שָׁפַךְ בּוּז, עַל דּוֹרְשָׁיו לַעַג,

וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל וּלְתַחְתִּיּוֹת יָרָדוּ.

אַף כִּי צַר לָהֶם אִם תִּקְוָתָם אָבָדָה,

בֵּאלֹהִים לֹא דִבֵּרוּ, עַל אֵל לֹא זָעָפוּ,

אַךְ מֵחָשְׁכָּם תֻּמָּתָם כַּשַּׁחַר עָלָתָה,

כִּי לֵאלֹהֵי אֲבוֹתָם מִמֵּצַר קָרָאוּ,

אֶת נַפְשָׁם טִהֵרוּ וּסְגוֹר לִבָּם קָרָעוּ,

וַיֹּאמְרוּ: שָׁוְא כָּל אָדָם, הֶבֶל הֵם גַּם יָחַד,

אֶל עֹז צוּרֵנוּ נִדְרוֹשׁ וּבוֹ נַעֲשֶׂה חָיִל.

וַיִּצְעֲקוּ מֵעָנְיָם אֶל אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא:


"אֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים! מִי בָּאֵלִים כָּמוֹךָ,

מַצִּיל אֶבְיוֹן וָדַל מִיַּד חָזָק מִמֶּנוּ.

תַּעַל נָא שַׁוְעָתֵנוּ אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ,

שַׁוְעַת בָּנִים בָּחַרְתָּ כַּאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם.

כִּי זֵדִים נָשְׂאוּ רֹאשׁ, עַל עַמְךָ סוֹד יַעֲרִימוּ,

שָׂמוּ זֶרַע אֹהַבְךָ רוֹמְסֵי טִיט וָחֹמֶר.

שׁוּר נָא מָה רַב עָנְיֵנוּ, תַּחְתִּיוֹת יָרַדְנוּ,

לָמָּה יֹאמְרוּ צָרִים אֵלֶּה: מִי אָדוֹן לָנוּ?

הָדְפֵם בִּזְרוֹעֶךָ, הַרְאֵם כִּי אֱנוֹשׁ הֵמָּה.

צוּרֵי חַלָּמִישׁ מֵעֶבְרָתְךָ יֵעָתֵקוּ

וּסְלָעִים הַרְרֵי שָׂדַי כַּמַּיִם יִזּוֹלוּ,

וּמִי פַרְעֹה וּמִי עַמּוֹ כִּי יִתְיַצָּבוּ?

מֵעֲצָתוֹ יֵבוֹשׁ פַּרְעֹה, מִזְּדוֹנוֹ מִצְרָיִם.

גַּם בּוֹנֵי עִיר וּמִגְדָּל בַּחֲמָתְךָ הֱפִיצוֹתָ,

וּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה מוֹשַׁב אוֹיְבֶיךָ הָפַכְתָּ;

לֹא טוֹב מֵהֶם מִצְרַיִם, רַב מֵהֶם הֵרֵעוּ.

הַבֵּט אֵלֵינוּ וּבְאוֹר פָּנֶיךָ שַׂמְּחֵנוּ

וַהֲדוֹךְ גֵּאִים תַּחְתָּם, כַּעֲפַר אֶרֶץ שִׁיתֵמוֹ,

וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ, פָּעָלְךָ חַיֵּיהוּ.

כִּי בַּעֲבוּר אַבְרָהָם מַלְכֵי עַמִּים נִגַּעְתָּ;

לַחְשׂוֹךְ יִצְחָק מֵרַע, מוֹשֵׁל אַדִּיר הִפְחַדְתָּ;

צָר דָּלַק אַחֲרֵי יַעֲקֹב, בַּחֲלוֹם הַחִיתּוֹתָ;

אֶת יוֹסֵף מִבּוֹר הֶעֱלִיתָ לִמְשׁוֹל בָּאָרֶץ.

אִם לֹא כָּמוֹהֶם צָדַקְנוּ, מֵהֶם יָצָאנוּ.

לָמָּה נִהְיֶה לָבוּז, מִרְמָס אֶל פּוֹעַלֵי אָוֶן,

עֲבָדִים אֶל זֶרַע חָם, מִבֶּטֶן פָּשָׁעוּ.

הוֹדַע בָּהֶם עֻזֶּךָ וּלְאֻמִּים יֵחַתּוּ,

זָדוֹן וָשׁוֹד כָּמוֹהֶם לַעֲשׂוֹת בַּל יוֹסִיפוּ.

קוּם נָא אֵל וּמְשָׁל בָּנוּ, עֲבָדֶיךָ נָחְנוּ,

כִּי לִהְיוֹת לָנוּ לֵאלֹהִים מֵאָז נִשְבָּעְתָּ.

כַּאֲשֶׁר אוֹת בִּבְשָׂרֵנוּ לִבְרִית עוֹלָם שַׂמְתָּ,

כֵּן צַוֵּה עוֹד וּנְקַבֵּל תּוֹרַת פִּיךָ,

שִׂימָה[2] עָלֵינוּ עֹל מַלְכוּתֶךָ, הִנֵּנוּ!

וּלְאוֹר גּוֹיִם נִהְיֶה, כָּמוֹנוּ יִירָאוּךָ,

כִּי נוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב בּוֹ יֵלֵכוּ,

וּנְלַמְּדֵם כִּי אַתָּה אֵל, אֵין עוֹד מִלְבַדֶּךָ.

נוֹרָאוֹת עֲנֵנוּ, נַעֲשֶׂה לָּךְ שֵׁם תִּפְאֶרֶת,

וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא, נִשְׁתַּבַּח בִּתְהִלָּתֶךָ.

מֵאֶרֶץ צַלְמָוֶת זֹאת הַאֲזֵן אֶת קוֹלֵנוּ,

מִכּוּר הַבַּרְזֶל הַזֶּה, אֵל נָא, הוֹצִיאֵנוּ".


אֵל אֶל כָּל תַּכְלִית חוֹקֵר, שָׂם עֵת אֶל כָּל חֵפֶץ:

אִם הוּא יָשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, יֹאמַר שׁוּבָה;

אִם הוּא יָדִין אֶת עַמּוֹ, לֹא יִטּוֹר לָנֶצַּח.

יָדַע כִּי בָא מוֹעֵד, מִסְפַּר שָׁנִים שָׁלֵמוּ,

רָאָה כִּי שָׁבוּ עַמּוֹ, אֶת לִבָּם טִהֵרוּ,

פָּנָיו בִּקֵּשׁוּ, וּבְכָל לֵב עֻזּוֹ דָרָשׁוּ,

וַתַּעַל[3] שַׁוְעָתָם, מִן הָעֲבוֹדָה עָלָתָה.

מִמְּקוֹם מִדְרַךְ עֲבָדִים, מִמְּקוֹר טִיט וָחֹמֶר,

אֶל מָקוֹם כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר,

עַד שׁוֹמֵעַ רִנַּת דַּל, עַד יְיָ בָּאָה,

וַיַּחֲמוֹל עַל עַם קָדְשׁוֹ, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!

קוֹל שַׁדַּי מֵהֵיכָלוֹ נוֹרָאוֹת הִשְׁמִיעַ,

לֵאמֹר: "הַסְּתָו עָבַר, גִּשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ,

גֶּפֶן יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ,

גַם אַשְׁכְּלוֹתֵיהֶם פִּתְאֹם עֲנָבִים יַבְשִׁילוּ.

מִצְרַיִם שַׁמָּה תִּהְיֶה, עַל אָהֳלֵי חָם אֹפֶל,

טַרְפֵּי צִמְחָם יִיבָשׁוּ, אַרְזֵיהֶם יִבּוֹלוּ.

כִּי לֹא לָעַד עַם קָדְשִׁי בַּשֶּׁפֶל יֵשֵׁבוּ,

וּבְנֵי נָבָל יוֹעֲצֵי רֶשַׁע מָרוֹם יִשְׁכֹּנוּ.

הִנֵּה כָּמוּס[4] עִמָּדִי צִדְקַת עוֹשֵׂי חֶסֶד,

וּבְאוֹצְרוֹתַי חֲתוּמִים כָּל חַטּאֹת מִצְרָיִם.

גַּם טוֹב גַּם רַע, כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

הַאֶשְׁכַּח אוֹתָם? הַמִמֶּנִי יִפָּלֵאוּ?

וַאֲנִי הַמְכַלְכֵּל כֹּל, הַמְחַיֶּה אֶת כֻּלָּמוֹ,

רַק עֲוֹנוֹת עַם בֵּינִי וּבֵינָם יַבְדִּילוּ,

וּלְשׁוֹכֵחַ יְדַמּוּנִי אִם פָּנַי אַסְתִּירָה.

עַד בּוֹא יוֹם נָקָם, יוֹם שִׁלּוּם עֲלִילוֹת גָּבֶר,

אָז יִרְאוּ חַסְרֵי לֵב כִּי דָבָר לֹא שָׁכָחְתִּי.

גַּם עַתָּה סָר הֶעָנָן, עָב מַבְדִּיל אֵינֶנּוּ,

וָאֶזְכּוֹר[5] אֶת הַבְּרִית, עִם חֲסִידַי כָּרַתִּי,

עִם אַבְרָהָם יִצְחָק גַּם יַעֲקֹב מִימֵי קֶדֶם".


כַּאֲשֶׁר זָכַר הַבְּרִית וּדְבַר קָדְשׁוֹ מִקֶּדֶם,

עָטָה כַּמְּעִיל קִנְאָה, בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבּשֶׁת,

וַיַּשְׁקֵף מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ, הִבִּיט מִשָּׁמַיִם,

וַיַּרְא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׂוֹרֵק נָטוּעַ,

כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת, לִהְיוֹת גֶּפֶן אַדֶּרֶת,

וּמִכֹּבֶד צָרָה הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ,

פָּרוּץ גִּדְרָהּ וַיְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר,

וַיְכוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ עַל מָכוֹן צֶדֶק,

כַּאֲשֶׁר הֵכִין כִּסְאוֹ גַּם יָדוֹ בּוֹ אָחָזָה[6],

כִּי יָדוֹ תַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת, מִצָּרָיו נוֹקֶמֶת.

אָז אֶרֶץ וּמְלוֹאָה אֶל מִשְׁפָּטָיו עָמָדוּ,

לִצְבוֹא צָבָא עַל מִצְרַיִם, עַל פּוֹעַלֵי אָוֶן,

וּבְנֵי אֱלֹהִים לִפְנֵי כִסְאוֹ הִתְיַצָּבוּ.

גַּם מַלְאָכָיו עוֹשֵׂי דִּבְרֵי עֶלְיוֹן הוֹחִילוּ,

אֶת מִי מֵהֶם יִשְׁלַח וּמַה יַּעֲשׂוּ לִשְׁמוֹעַ.

לִקְדוֹשָיו אָמַר: לֹא לָכֶם לָחֶם הַפָּעַם,

כִּי לֹא רֶגַע אֲכַלֶּה צֹעַן עִם יוֹשְׁבֶיהָ,

כִּסְדוֹם אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי לָהּ גִּבּוֹרֵי כֹחַ,

בַּעֲבוּר הַצִּיל צַדִּיק וּלְהַשְׁחִית עִיר כָּרֶגַע;

כִּי מֵאָדָם כָּמוֹהֶם, מִקָּדוֹשׁ בָּאָרֶץ

חֶרְפָּתָם יִשְׁמָעוּ וּבְרוּחַ פִּיו יֹאבֵדוּ.

אָז בִּקֵּשׁ אִישׁ כִּלְבָבוֹ אֶל נוֹף יִשְׁלָחֶנּוּ,

מִפִּיו יִסַּד עֹז לִפְנֵי רָמִים יַעֲמִידֶנּוּ,

אִמְרֵי פִיו תַּעַשׂ אֶרֶץ וִיצַו עַל רָקִיעַ,

יִבְצוֹר רוּחַ נָגִיד, נוֹרָא יִהְיֶה לַמֶּלֶךְ.

וַיֵּדַע הָאֱלֹהִים7 אֶחָד מֵרִבְבוֹת אָלֶף,

וַיִּתֵּן רוּחַ קָדְשׁוֹ עַל אִישׁ גִּבּוֹר חָיִל,

וַיִּתֵּן הוֹד מַלְכוּת עַל עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ.




  1. ) עברו. ספור זה מתחיל מן ויהי בימים הרבים ההם וגו‘ עד ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו’.  ↩

  2. ) שימה עלינו. זהו קבלת עול מלכות ה‘ שקבלו עליהם ישראל במצרים, ועל תנאי זה הוציאם משם באותות ובמופתים. ועל זה סובבים כל המקראות בתורה, ועל זה אמר אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, על זה אמרו ז"ל קבלתם עליכם עול מלכותי במצרים, קבלו גזרותי. ובספר חכמת שלמה (פרשה ט"ז) ביארנוהו.  ↩

  3. ) ותעל (שמות ב' כ"ג).  ↩

  4. ) הנה כמוס. עד סוף המאמר הוא פירוש על לשון זכירה שנסמך אל השם ב"ה. ויתבאר עוד בסוף המחברת.

    הנה כמוס וגו‘ (צד 58). לשון זכירה הנסמך אל השם, כתוב תמיד על יום הגמול, שבו ישלם לאיש כמעשהו אם טוב ואם רע. כי הזכירה איננה בעצם על זכירת מציאות הדבר, מבלי השגחה ושימת לב אם הוא אם איננו, המלועזת “גלייכנילטיגקייט”, אבל זכירה היא בשימת לב אם טוב הדבר בעיניו אם רע, ולהיטיב עם הדבר או להרע עמו, ואם היא בלי שימת לב, היא שוה לשכחה גמורה, מה לי שוכח גמור כאדם השוכח לפי שעה, או זוכר בלי שימת לב. והנה אין שכחה לפני השם ב"ה, אבל לפי שדרכי משפטיו נשגבים מדעתנו, ודמות העושק שנראה תחת השמש, שיש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, ורשעים שמגיע להם כמעשה הצדיקים, נדמה לחסרי לב כאילו השם שוכח, או לא ישים לב למעשה שניהם ואינן נחשבים בעיניו, וחלילה לו מזה, מלבד שאינו שוכח, אבל גם עיני ה’ צופות כל רגע, ועינו על יראיו לטובה, ועל בוזיו ישפוך בוז, והכל מוכן לעת רצון ליום נקם, וכשיגיע יום הגמול אז רואים כולם כי הוא ב"ה זכר מעשי שניהם ועינו על מעשה כלם, וזהו יום הזכירה. ומה שאמרנו מספיק להבנת השיר.  ↩

  5. ) ואזכור. (שם שם כ"ד).  ↩

  6. ) ידו בו אחזה. המליצה הזאת תמצאנה עוד במקומות משירים אלו, וביותר בשיר ט“ז שיסודתו על פרשת ויבא עמלק. כי שם כתוב ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה‘ בעמלק וגו’, והענין לפי שה' ב”ה שופט את עולמו על שני דרכים: הדרך האחד הוא הנוהג יום יום כל ימי עולם, כי כל עת עיני ה‘ צופות טובים ורעים, ומשלם לאיש כמעשהו, ע"י הברכות והקללות הנטועות מאז במעשה בראשית, שראשיהן ארבעה, ותוצאותיהן בלי מספר, וראשי הרעות הן הכתובות בנבואת יחזקאל: רעב, חיה רעה, דבר וחרב, והפוכן הן הטובות. ובבאורנו לספר ויקרא פסוק אם בחוקותי תלכו ביארנוהו, ויותר מזה תמצא דבר זה מבואר בשיר השמיני, כי יסודתו על הענין הנכבד הזה. והדרך השני הוא אם ה’ שופט עולמו לטוב ולרע ע“י נפלאות, וגם משפטי הנפלאות ראשיהן ארבעה שזכרנו עם מרבית צאצאיהן כנ”ל, אלא שאין מוצאן מסבות טבעיות הנהוגות יום יום, זולתי בכח עליון נשגב מכח שנטע מאז במעשי בראשית, כמו צמאון מצרים, תהפוכת היאור פתאום לדם וכיוצא בזה, וכמו שיתבאר בשירים הללו. והנה כששופט ה‘ במשפטים הנהוגים יום יום, ידמוהו לשופט היושב על כסא משפט ושופט כפי חקי הצדק את בני המדינה, כמו ישבת לכסא שופט צדק (תהלים ט'); אבל כשישפוט במשפטי הנפלאות, אע"פ שגם הם בצדק, במדה ובמשקל כפי החכמה, יתארו אותן כתבי הקדש בשם יד, כאלו ידו החזקה תעשה, ולמען הכות מכה רבה להנקם מצריו ומבזיו, חבר גם ידו אל המשפט. ועל זה אמר כי ידו על כס יה מלחמה לה’ וגו‘, להורות כי אצל כסא ה’ תהיה גם ידו, והיא תלחם בעמלק באותות ובנפלאות, וכן על נקמת ה‘ מצריו באחרית הימים אמר לי נקם ושלם וגו’ (דברים ל"ב), יבאר דבריו אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי וגו‘ (שם שם מ"ח), להורות כי ישפטם בדרך פלא כי תאחז במשפט ידו, והוא שקראו ע"ד משל במליצה נקם, וזהו מליצת השיר ידו בו אחזה, כי ידו תפליא לעשות, מצריו נוקמת, כי במשפטי מצרים יד ה’ עשתה הכל, וכמו שאמר ונתתי את ידי במצרים וגו‘ (שמות ז‘ ד’), בנטותי את ידי על מצרים וגו’ (שם שם ה'). והמבין יבין.  ↩

  7. וידע האלהים וגו‘ (צד 60). כן כתוב בתורה, והוא מקרא סתום כי לא זכר את מי ידע, ואם שב על בני ישראל הנזכר במקרא זה, היה לו לומר וידעם אלהים. וכמה פירושים יש על זה בדברי המפרשים ז"ל, ומהו ענין ידיעה? והאמת כי לשון ידיעה אצל ה’ היא בתתו רוח על איש מן האנשים, ומורה כי האיש אשר ידע, קרבת אלהים לו, בעל הרוח הטוב הנבחר מאתו ית‘ להיות כלי ברכה בעולם, כמו כי ידעתיו למען אשר אשר יצוה את בניו וגו’ (בראשית י“ח י”ט) והבן זה. וכן ידעתי כי דבר ידבר הוא וגו‘ (שמות ד' י"ד) כמו שנשיר על זה בשיר החמישי בעז"ה. וכן ידעתיך בשם וגו’ (שם ל“ג י”ב), גם בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו‘ (ירמיה א‘ ה’). והנה כשזכר ה’ את בריתו, ורצה לגאול את עמו ע“י שליח בן אדם שיעשה אותות ומופתים, הוצרך שידע אחד מהם, ויתן רוחו עליו, וזהו שהודיע הכתוב וידע אלהים, והוא כלל ואחריו פרט. תחלה אמר סתם וידע אלהים, ולא פירש את מי ידע, ואחריו בא הפרט ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו‘, וירא אליו מלאך ה’ וגו‘, כלומר את משה ידע, ובו בחר לנגיד על עמו. ובשירנו הלכנו בעקבות הכתוב, כי בשיר הרביעי הזה סתמנו הדברים, ולא הודענו שם האיש אשר ידעו ה’, ובשיר החמישי בעז”ה ששרנו על פרשת ומשה היה רועה וגו', שם יזכר שמו. ודי בזה להבין מליצת השיר. ועיקר פירוש זה למדתי מספר חכמת שלמה (פרשה י'). ויש עוד מקומות בשירים אלו הצריכים הרחבת דברים, והנחתים לקורא משכיל, יתבונן בם ויבין הדברים מדעתו:  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!