אני מדבר עכשיו לא כבא-כח מפלגה, כי אם בשם מפלגה אחת הנקראת “מפלגת אוסישקין”. רוצה אני להתחיל בויכוח על אותו הענין שבן-גוריון קרא אותו אתמול בשם “ויכוח סרק”. יש ענינים מעשיים וריאליים שמתווכחים עליהם למעשה ואין זה אלא ויכוח סרק, ויש שמתווכחים על דברים מופשטים כביכול והחיים מוכיחים שאין זה ויכוח סרק כלל, אלא ענין ריאלי ביותר. הדיון באותו ענין שאני רוצה עתה לדבר עליו, רק לשמו כדאי היה לכנס את הועד הפועל. כל השאלות האחרות, ואפילו השאלה היקרה לי ביותר, העליה החדשה על הקרקע, אין להשוותן עם הרצינות ההיסטורית של השאלה שאני רוצה לדבר עליה עכשיו: השאלה של חלוקת הארץ.

אין אני חסיד של האנגלים על כל מנהגיהם. אבל מנהג אחד יש להם, שאני חושב אותו לרציונלי מאד, ואני אנקוט בו. בכל הויכוחים הרציניים נוהגים האנגלים להעמיד בראש דבריהם ריזולוציה ואחר כך הם באים להגן על הריזולוציה הזאת, למען ידעו השומעים מה רוצה הנואם ולא יהא זה נאום מזהיר בלבד. אני מביא, איפוא, לפניכם הצעה שהועדה הפוליטית תדון בה אחרי הויכוחים, ומשם היא תבוא שוב בפני הפלינום, שיצטרך להביע את דעתו אם לחיוב או לשלילה. אני מציע את הריזולוציה הבאה:

“הועד הפועל של ההסתדרות הציונית מודיע בפני העם היהודי, הממשלה האנגלית וידידי העם היהודי בכל העולם, שההסתדרות הציונית תתנגד לכל הצעה של חלוקת הארץ ההיסטורית שלנו באיזה צורה שהיא, הן לחלוקתה לקנטונים והן לחלוקתה לשתי מדינות”.

אגן על הריזולוציה שלי משתי בחינות: א) מדוע דעתי היא, שאנחנו צריכים להתנגד לחלוקת הארץ; ב) מדוע אנחנו צריכים לקבל עכשיו החלטה, עוד לפני שידועים לנו כל הפרטים.

אתחיל בסעיף השני. אנשי המעשה בתוכנו יבואו בודאי ויגידו: כיצד אפשר לדון על הצעה שלא ראינו אותה? איך אפשר להגיד דבר על “מדינה עברית” אם אין אנו יודעים אם תהיה ירושלים בשטח זה או לא תהיה, אם תהיה חיפה בתחומי המדינה או לא תהיה, אם תהיה זו מדינה בשלמותה או לא. נחכה ונראה, וכשנבוא אז לקבל ריזולוציות נוכל להגיד בפירוש, אם אנחנו מסכימים להצעה זו או אחרת ואם לא, או שאנחנו מסכימים לה בשינויים. זה כל-כך רציונלי, לכאורה, זה כל כך מובן, שכל איש החושב את עצמו למעשי – והרי כל אחד מאתנו חושב את עצמו למעשי – צריך לתמוך בדעה זו. אולם יש גם חברים בתוכנו שהם יודעים כבר מה הם רוצים, אבל ברצונם להשתיק זאת היום למען נעמוד לאחר זמן-מה בפני “עובדה קיימת”. יש חברים כאלה – ואני אומר זאת בגלוי – הן פה והן בלונדון, ואני לעולם לא אסכים, שבשעה שתקוות הדורות של עם ישראל מונחת על כף המאזנים לא נהיה כנים איש לרעהו ולא נגיד בגלוי: מה אנחנו רוצים, ולמה אנחנו מתנגדים. היה זמן שהאוגנדיסטים לא היו כנים: רצו במדינה באוגנדה וסיימו את הקונגרס בפסוק “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. עם ישראל הרגיש את השקר הפנימי הזה והפך את הקערה על פיה, וכל ההחלטות של הקונגרס הששי נתבדו. הכנים שבמחנה האוגנדיסטים פרשו מההסתדרות הציונית ויסדו את ההסתדרות הטריטוריאליסטית. לא נחזור ונעשה שקר כזה ביננו. עלינו להיות כנים בהשקפותינו. הרשות בידי כל איש וכל יהודי להבין את בעיותינו הלאומיות כפי שהוא מבין אותן. יכול להיות יהודי גם אנטי-ציוני, גם מתבולל קיצוני. אבל דבר אחד אני דורש: כנים תהיו ואל תעשו שקר בנפשכם ולא תשקרו לאחרים.

הפרובלימה של חלוקת הארץ לא חדשה היא לנו. עוד בהיות הועדה המלכותית פה בארץ דברו על זה חצי-רשמית, וגם אז לא באה אותה ההגבה, שלפי דעתי רשאים היינו לצפות לה. אם שומעים דבר, שאי-אפשר לחשוב עליו אף רגע, הרי ההגבה הראשונה צריכה להיות: לא! אולם אם ההגבה היא שצריך לעיין ולחשוב, הרי יש בזה כבר משום פשרה. אחר-כך עבר הענין מירושלים ללונדון, ומכל הידיעות שקבלתי אותן ממקור נאמן, מההנהלה הציונית בירושלים, ממה שנתפרסם בעתונות ומן השיחות הפרטיות עם האנשים שבאו מלונדון, – מכל זה אני למד, שהפרובלימה של חלוקת הארץ מעסיקה את הועדה המלכותית באופן הרציני ביותר, יותר מכל ההצעות האחרות. וצריך אדם להיות נאיבי מאד ולחשוב, שהממשלה איננה יודעת זאת ושדעת הקהל האנגלית, היהודית, הציונית, אינן יודעות מזה. בין הציונים בלונדון יש מימינים ויש משמאילים ויש שפוסחים על שתי הסעיפים. ובגליציה, כמדומני, סודרה כבר חגיגה לכבוד המדינה העברית.

ישנה השקפה – אינני יודע עד כמה היא נכונה – שהועדה המלכותית חושבת ברצינות הגדולה ביותר על החלוקה הזאת, אבל בטרם תחליט על כך היא רוצה לדעת את ההגבה של העולם הערבי ושל העולם היהודי.

להגבה שלנו יש שתי צורות: הגבה ברורה – לא, והגבה שניה – שתיקה. ההגבה הברורה מובנת לכל, והיא שההסתדרות הציונית, והועד הפועל הציוני המייצג אותה עד לקונגרס, אומרים “לא”. שתיקה – פירושה – שהועד הפועל מתחשב בהצעה הזאת ברצינות, אלא שהוא מחכה לפרטים. הגבה שלישית איננה אפשרית. והפקחים בועדה המלכותית ובמשרד המושבות מבינים ב“ראש הגוי” שלהם דבר פשוט זה: אם אומרים לעם היהודי, כך וכך יש בדעתנו לעשות, והוא שותק, סימן שאין הדבר נורא כל כך. שהרי לגבי ענינים אחרים הם רואים את ההגבה מיד אחרי ההצעה. איזה מרץ הראתה ההנהלה הציונית – ואני אומר זאת לשבחה הגדול – כדי להלחם בהפסקת העליה, והיא הצליחה בזה. איזה מרץ השקיעה – ושוב אני אומר זאת לשבחה – במלחמה נגד הגבלת השדיול; לא הצליחה בזה, אבל הראתה ממש בפעולתה כוח רב. כמה מאמצים הקדישה כל ההסתדרות הציונית למלחמה נגד המועצה המחוקקת – והצליחה. כמה מרץ השקענו, אולי בקנה-מדה יותר קטן, במלחמה נגד ההגבלות בקניות קרקע; החוק איננו על הניר, אבל הוא ישנו בחיים. היוצא מזה: כשבאה הצעה שאין להעלותה על הדעת כלל באה מיד ההגבה הנכונה, ללא ביאורים ובירורים נוספים.

והנה לפנינו ענין גורלי – ופתאום שתיקה, שתיקה של המוסד העליון המתכנס בירושלים והמטפל בכל בעיות השעה. אל תחשבו, שהגויים אינם יודעים זאת. גם היהודים יודעים. ומשום כך אני אומר: אם יש איזו תקווה להלחם נגד הגזירה של חלוקת הארץ, הרי יש לעשות זאת לפני פסק-הדין של הועדה הממלכתית. אין אני יודע, אם נצליח במלחמתנו. אבל מה שאני יודע הוא, שעם ישראל וההסתדרות הציונית והועד הפועל המסמל אותה כיום צריכים מיד להגיד את אשר בלבם. ועל כן לא תהיה כפרה להשתמטות מהחלטה ברורה וגמורה על העמדה שלנו.

ועוד דבר: למעלה מכם עומדת עוד אינסטנציה אחת – הקונגרס. ועלי לדעת לפני הקונגרס, מה הכיוון שתחליטו עליו כיום, כדי שנוכל לנהל את הבחירות לקונגרס, לא בסיסמא הנוגעת לכל הענינים החשובים האחרים, אלא בסיסמא הברורה: בעד הגזירה של חלוקת הארץ או נגדה. ואז יבוא הקונגרס בשלמותו ויחווה את דעתו בענין זה, ולא יבחרו צירים מקריים ממפלגה זו או אחרת, בלי כל עמדה מכוונת מראש לגבי הענינים החיוניים ביותר שלנו, והם יבואו ויחליטו על גורל העתיד של עם ישראל.

אם לא נצא מכאן מאוחדים בשאלה זו, הרי תפקידם הראשון של אלה החושבים את הגזירה הזאת לליקוידציה של תקוות האומה – וגם אני ביניהם – יהיה לצאת אל הגולה במשך שלושת החדשים הקרובים ולנהל תעמולה קיצונית ביותר במלחמת הבחירות לקונגרס. ואני תקוה, שמה שלא יבינו פה יבין הבוחר הציוני.

*

ועכשיו לעצם הענין. מדוע אני מתנגד לחלוקת הארץ באיזו צורה שהיא?

לא אדבר על הקנטונים. כולם מתנגדים לענין הקנטונים. על זה דיבר כבר בן-גוריון בועידת “המזרחי” באופן חריף ביותר, על זה דיבר שרתוק בלונדון ודיברו אחרים. ועל ההתנגדות לקנטונים אין לי מה להוסיף. אבל אגיד לכם דבר, שיראה בעיניכם כפרדוכס: אם תהיינה שתי הצעות – שתי ממלכות או ממלכה אחת עם קנטונים – הרי אני בוחר בהצעה השניה.

עם ישראל חלם במשך אלפים שנה, התפלל והאמין לא על מדינה יהודית כי אם לקבוץ גלויות שפירושו קבוץ גלויות שלם בארצו ההיסטורית. לא אכנס לפרובלימה הגדולה של מלכות בית דוד שאני חסיד לה, אבל בשבילי כל חלקי הארץ קדושים וירושלים היא קודש הקדשים. כשיהודי היה מצייר לו, בדורות של רדיפות וסבל, את עתיד האומה, הוא חשב על האומה בשלמותה בארץ בשלמותה. זה ורק זה נתן לו את הכוח לסבול במשך אלפים שנה. יודע אני שבמשך אלפים השנה לא הגענו לכל הישג מדיני, אבל האומה הישראלית האמינה, ובכל תולדותינו לא תמצאו אף הכרזה אחת, אף תעודה אחת, שבה אנו מוותרים על חלק של הארץ, על תקוותנו השלמה. אם באו הריפורמים ומחקו את ציון וירושלים מן התפילות שלהם, הם אבדו וזכרם נמחה כמעט מחיי העם היהודי.

זו היתה אבן היסוד של האומה. אני יודע, שהיום האנגלים חזקים ממנו ויכולים לעשות בנו מה שהם רוצים. הם יוכלו לא רק לתת לנו רק חלק של הארץ, אלא יוכלו להושיב את כל הישוב על אניות ולהוציא אותו מכאן. לא הרי הדבר כשהוא נעשה בהסכמתנו כהרי שיעשה נגד הסכמתנו. הדבר יבוא בלי הסכמתנו – גזרה היא. הרי דברים רבים נעשו בתולדות האומה בלי הסכמתה. גם ה“אוטו-דה-פה”, גם הפוגרומים ברוסיה, נעשו בלי הסכמתנו וגם פוגרומים בארצות שונות נעשים בלי הסכמתנו – אבל אין אנחנו נותנים יד לזה. מה כוחה של הסכמתנו? לעם ישראל אין תותחים, אין צי. גם הנמל של תל-אביב עוד לא נגמר בניניו. אין לנו כוח פיזי מספיק כדי הגנה על עצמנו כשפראי ישמעאל תוקפים אותנו. אבל יש לנו כוח אחד: האמת שלנו. כשהכריז הסנהדריון היהודי בפאריס בימי נפוליון, שפאריס היא ירושלים שלנו, היתה הכרזת-שקר זו מקור להתבוללות הקיצונית ולטמיעה שאכלה בנו. אנחנו צריכים ללכת בדרך האמת. עלינו להגיד לאנגלים, לחבר הלאומים, ובראש וראשונה לעם הערבי, שאנחנו לא נוותר, לא היום ולא מחר, לא נוותר לעולם, על שעל אחד מאדמתנו ההיסטורית.

ואם תגידו: ומה יהיה אם הערבים יסכימו לחלק את הארץ לשתי מדינות והאנגלים יכריחו אותנו לכך? אני מסופק מאד אם יכריחו. אולם אם החלוקה תבוא בהסכמתנו ואתם תגידו בפירוש: כן, אנחנו מסתפקים בחלק זה – הרי אחת משתי אלה, או שאתם משקרים לאומה הישראלית או שאתם משקרים לעולם הערבי – ואילו מנוחה ושקט לא תמצאו על ידי שקרים כאלה. אחד מהמתונים ביותר שבינינו, ד"ר רופין, אמר: “על כל הענין של חלוקה אפשר לדבר רק אם תהיה הסכמה גמורה מצד הערבים”. הוא הבין, שאם אתם מחפשים שקט ומנוחה לעבודתנו, הרי קודם כל נחוץ שזה שנלחם בכם במשך עשרים שנה יסכים לחלוקה כזאת לנצח. ואם לאו? – במה נשתנתה ההכרזה על החלוקה מהצהרת בלפור שגם בה אין העם הערבי רוצה להכיר?

זאת היא העמדה הפרינציפיונית שלי. אם מביאים לפני הצעה כזאת, אין אני נכנס בבירורים ובפרטים. אני אומר: אי-אפשר. עצמות אבותינו לא ימצאו מנוחה בקברם אם נבגוד באידיאל השלם שלנו.

אבל הלא כאן יושבים גם אנשים מעשיים, ומה היא בשבילם כל הרומנטיקה שלי וכל האמת ההיסטורית וכל שאר הדברים? אדבר מעט בשפתם ואפתח את הענין מבחינה מעשית.

מדינה יהודית? אין מדינה יהודית ואין מדינה ערבית ואין מדינה פולנית, יש מדינה ששייכת לרוב התושבים. אם תסדרו מדינה עברית בתל-אביב, תהיה לכם מדינה יהודית. אם תכריזו היום מדינה יהודית בשכם, זה יהיה אבסורד, באשר יש שם ערבים במאה אחוז. כאשר תסדרו אותה המדינה שעליה מדברים, בודאי ובודאי תרצו שתקיף מכסימום של טריטוריות. בשטח זה יהיה כיום או רוב ערבי או בערך 40% – 50% של ערבים. האוכלוסין שלנו – אם להוציא את ירושלים וחיפה – יהיו רבע מיליון או לכל היותר שלוש מאות אלף יהודים, ואילו כל המדינה המדומה הזאת מונה, כפי שראיתי במפות שונות, יותר משלוש מאות אלף ערבים. ובכן המדינה העברית תהיה אולי בעלת רוב ערבי ואולי “פיפטי-פיפטי”, חציה יהודית וחציה ערבית. אני יכול לתאר לעצמי את “העונג” של מדינה כזאת, ובודאי תבינו זאת בעצמכם.

תגידו שכך המצב כיום. אינני יודע מה יהיה בעתיד, אך אותם הערבים העורכים פרעות ביהודים כיום, מפני שהם רוצים בהפסקת העליה, יסדרו פרעות גם במדינה היהודית – ואפילו יהיו לנו גאפירים וצבא, במדים כחולים או חומים, של צעירי יהודה. שקט לא יהיה, ואם בכלל תהיה עליה, הרי לפני שתבוא עליה מפולין תהיה עליה מהמדינה הערבית למדינה היהודית. באשר זה יותר קרוב, ופרנסה תמצא תמיד במדינה בשביל הערבים. ואז נצטרך להראות לעולם כולו, כיצד אנחנו מנהלים מדינה באופן הומניטרי – ראשית דבר “לגר הגר בקרבך”, לערבי האביון שיבוא אלינו, ובפרט ששכר עבודתו יהיה זול יותר. במלים אחרות: אותו הסבך הנורא שנוצר עכשיו בקנה-מדה גדול בכל הארץ, יהיה גם במדינת היהודים במדה קטנה יותר. אמנם היום האדמיניסטרציה האנגלית היא נגדנו, אבל אז נשאר פנים אל פנים עם הערבים בלי האנגלים. הרי זוהי מטרתם: הם ישמרו על הנמל הדרוש להם ועל עיר הבירה, ולא ידאגו כל עיקר אם אנחנו והערבים גם יחד נטיח את ראשנו בכותל. ובכן מה יהיה אז? נשאר במדינה שלנו עם שלוש מאות אלף ערבים, ואנחנו נצטרך לעמוד במלחמה מתמדת אתם, כשמאחוריהם תהיה מדינה ערבית אחת ומדינות ערביות לרוב. אמר אתמול בן-גוריון, שנביא עשרות אלפים צעירים יהודים מחו"ל. אני מסכים לכך, אבל השאלה היא: אם תהיה יכולת לעשות זאת, אם יתנו לנו לעשות זאת. זהו משחק מסוכן בעולם המעשי. הפרלמנט הראשון שלנו יהיה בודאי בתל-אביב או בנתניה. הם ישמחו על כך. אבל מעבר מזה תהיה עיר בירה אחרת, ערבית. וכיצד יוכל הפרלמנט שלנו להחליט על עליה בלתי מוגבלת או על איסור עליה לערבים? אין אני מקנא בפרלמנט כזה.

בעניני אסטרטגיה: בן-גוריון דבר אתמול על אסטרטגיה. כל היהודים הלא הם אסטרטגים. אנסה גם אני את כוחי בזה. אמנם מעולם לא היה בידי רובה, אבל אני מבין דבר פשוט זה: אם יש מדינה אחת קטנה בשפלה, ממולה מדינה על ההרים, הרי האסטרטגיה אומרת שהרבה יותר קל לירות מלמעלה למטה מאשר מלמטה למעלה. ובכלי התותח של הזמן הזה אפשר יהיה במשך חצי יום להחריב את כל המדינה שלנו. ורצון כזה יהיה, אם לא נבטיח לעצמנו שלום עם כל העולם הערבי שמסביבנו. זה מובן, אולם יש אצלנו פוליטיקאים המרחיקים ראות. פוליטיקאי אחד כזה כבר אמר כך: אנחנו נתרכז במדינה הקטנה שלנו, נעשה בה חיל, יהיה לנו שם מיליון או מיליון וחצי יהודים. ואז נעלה על ירושלים ונכבוש אותה, נעלה על חיפה ונכבוש אותה, נעבור את הירדן ונכבוש את כל המדינה מעבר לנהר. אני לא אוכל להרחיק ראות כאותו פוליטיקאי. אבל חוששני, שאם אין כיום דריסת רגל ליהודים על אדמת עבר הירדן, באשר פקיד אנגלי אחד אינו רוצה, או שיך אחד אינו רוצה, הרי עד אשר נהיה למיליון וחצי יהודים הרגש המדיני והלאומי של הערבי יתפתח עוד יותר. אצלנו יש כוח הקליטה ואצלם יש כח הלידה, ואני חושב שהכוח האחרון עדיף. ואם יהיו עשרות מיליונים ערבים מסביב למדינה שלנו, גם כשתכיל זו כמה מיליונים יהודים, הייתי רוצה לראות את הגנרל היהודי והפוליטיקאי היהודי, שיוכלו לכבוש את ירושלים ואת עבר-הירדן ואת כל המדינות שמסביב. אלו הן אשליות מסוכנות. אם אתם מאמינים בנסים מן השמים, הרי אין בכלל מה לדבר. ואם כזאת היא הפוליטיקה הריאלית – כמה עלובה היא פוליטיקה זו!

אשר לכוח הקליטה של המדינה היהודית, אזכיר את הטענה העיקרית שהאנטי-ציונים היו טוענים נגד ארץ-ישראל: מה תעשו בארץ קטנה כזאת? בטענה זו באו עוד בזמן שחשבו שארץ-ישראל תכלול גם את החורן, גבולה הצפוני עלה עד הליטניס וגבולה הדרומי ירד עד נחל מצרים וגבולה המזרחי השתרע עד המדבר – גם אז חשבו, שזוהי מדינה קטנה ואמרו: מה אפשר לעשות בארץ קטנה זו, כיצד תפתרו במדינה קטנה זו את השאלות של עם ישראל? תהלה לאל, באו הימים המאושרים של שלטון אנגליה ונעשתה החלוקה הראשונה בצפון ובדרום, בצפון עד אל-נקורה, ובדרום עד הגבול הידוע לכם. עברו כמה שנים תחת שלטון של נציב יהודי. למה לכם מלך ישראל – הרי יש לכם נציב יהודי! והנה בימיו קרע מארץ-ישראל את עבר-הירדן, ועכשיו תבוא החלוקה החדשה, באיזו צורה שלא תהיה, ישאירו לנו כמימרא הרוסית “קרנים וכרעים”. ואנטי-ציוני זה ישאל אתכם: האם ב“שיריים” אלה, ממה שאכלו המצרים, האנגלים והערבים, תפתרו את שאלת היהודים? לשם תביאו את המיליונים של עמנו המחכים לגאולה? ועל זה תענו: אנחנו בכוח הטכניקה ובמיליונים ובמסירות של הנוער נכניס מיליונים יהודים ואחר כך נלך ונכבוש! אילו הייתי אותו אנטי-ציוני, הייתי חושב אתכם לא לבעלי דמיון כי אם פשוט לבעלי-כזב.

במה יחיה הגיטו הקטן הזה? אני יודע אמנם, שגם מונאקו היא מדינה. נסדר פה רוליטקה – ונוכל להרויח הרבה. ימצאו ודאי יהודים בתל-אביב שירצו לפתח את העסק הזה. אבל אתם היושבים אתנו כאן חושבים שבנין ארץ-ישראל הוא לא רק הכנסת יהודים לארץ אלא שינוי חייהם מיסודם, כמו שאנחנו חובבי-ציון הותיקים חלמנו להושיב אותם על הקרקע ממש, מה תעשו בקומץ הקטן הזה?

האומה תתלהב. הזכרתי, שבגליציה כבר חוגגים. אני מתאר לעצמי, שאם הדבר יצא אל הפועל ונחוץ יהיה להגיש לעם ישראל את הטיפה המרה הזאת בצורה משמחת, אפשר הכל לעשות. תהיינה חגיגות. כולכם זוכרים בודאי את החגיגות בזמן שקבלנו את הצהרת בלפור. אני הגבר סדרתי באודיסה חגיגה של מאתים אלף יהודים. ובכן אפשר יהיה גם הפעם לסדר חגיגות. אבל כאשר החגיגות תעבורנה ויעברו לסדר היום של המדינה היהודית אני לא אשתתף בזה – יהיה הרבה יותר גרוע מאשר היום כשאנחנו נזכרים בחגיגות של הצהרת בלפור. היו בטוחים, שהאנגלים יוכלו להפוך את המדינה העברית לקריקטורה הרבה יותר גרועה משהפכו את הצהרת בלפור. – הם מדינאים יותר טובים, אם המלה “מדינאי” מסמלת כשרון של שקר וצביעות. אבל אז כבר יהיה מאוחר.

ועוד דבר: נכס גדול יש לנו וההסתדרות הציונית שמו. עם כל ליקוייה ועם כל חסרונותיה ועם כל הצדדים השליליים שנצטברו בה במשך שנים, הריהי הנכס היהודי, המאחד את אותו החלק של העם היהודי החולם על תחית האומה והארץ. אולם יש שאלות שעלולות להרוס את המעט שישנו. גרינבוים אמר לי בישיבת ההנהלה הציונית: אל תעשה טרגדיה משאלה זו, אין זאת אוגנדה. עניתי לו: יודע אני, שהשרון איננו אוגנדה, אני יודע גיאוגרפיה כמוך. אבל עם זה אני יודע, שהרבה יותר קשה להבדיל בין קודש לקודש מאשר בין קודש לחול. כי ההבדל בין קודש לחול ברור לכל, ואילו כדי להבדיל בין קודש לקודש דרושה עין פקוחה ולב מרגיש. ומשום כך הסכנה של היום היא עוד יותר גדולה מסכנת אוגנדה. אינני יודע, אם אהיה בחיים בשעה שהצעה זו תוגשם. אבל עד יומי האחרון לא אפסיק מלהזהיר את האומה כולה, את העולם הציוני, את חברי הותיקים והצעירים גם יחד, שלא יכשלו, חלילה, בענין ביש זה.

משחר ימינו נשמרה לנו אגדה מופלאה, שנכתבה אולי כסמל לעתיד, להורות לאומה את דרכה בכל הדורות הבאים. האגדה הזאת מספרת על המחוקק של האומה הישראלית, משה רבנו, כי בהיותו ילד הביאו לפניו בבית פרעה כף אחת של זהב וכף אחת של אש; והילד משה, הוא נעשה אחרי-כן לגאון האומה ותפארתה, בחר באש הצורבת והשורפת ולא בזהב הקונה את הכל. בדרך זו הלכה האומה שלנו בכל ימיה ובכל דורותיה. עכשיו פרעה השני יביא לפנינו עוד הפעם: כף אחת של זהב, מזהיר ומתנוצץ, מדינה, תפוחי-זהב, עליה, מדים, ביאות-כח בחבר הלאומים במקומה של חבש, ועוד דברים יפים ומזהירים כאלה; ומהצד השני תהיה כף של אש, של מלחמות וקרבנות, של הגבלות וגזרות וצרות, של התאבקות על שאיפתנו ותקוותנו היחידה. עם ישראל! בחור תבחר בכף של אש ולא בכף של זהב!

דברים בישיבת הועד הפועל

21 באפריל 1937

תסלחו לי אם עוד הפעם אגזול מזמנכם. אין זה עונג רב לדבר בין חברים, שלחלק חשוב מהם ישנה כבר דעה קבועה בענין שאני מתנגד לו. אבל את חובתי אני מוכרח למלא עד הסוף. אתחיל מן המסורת בדבר משה. אתה צודק, רמז: משה התינוק רצה אמנם לקחת את הזהב, אלא שהקב"ה אשר הכין את משה למלא תפקיד של גואל, שלח את המלאך והניע אותו לקחת את האש ולא את הזהב.

שמעתי בעיון רב את כל הנואמים ובפרט את אלה אשר התנגדו להשקפתי, והנני נאלץ לחזור ולהגיד, שאין אני זז מן ההשקפה שלי. שמעתי בעיון את דברי מר ליכטהיים שבלי ספק עשה רושם בנאומו. זה היה נאום רב התוכן. נאה בחיצוניותו. הוא נאמר בשפה ברורה – אם כי לא בעברית – וכל הנאום היה ספוג הגיון. וכאשר סיים את דבריו אמרתי לעצמי: חסרונו העיקרי של הנאום שלו הוא ההגיון. בהגיון בלבד בלי שום רגש אינטואיטיבי, בלי רגש מיסתי, אין בונים תנועות-עם. בונים בה מכונות יפות, מחברים חוזים בין שני סוחרים וכיוצא באלה. תנועות-עם, שחרור עם, בנין עם, מהפכות עולמיות עושים תמיד נגד ההגיון. הוא הדין במדע. האמצאות הנפלאות, הנצחיות, במדע הפוזיטיבי ביותר נעשו לא רק ע“י נסיונות מעשיים, כי אם ע”י רגש אינטואיטיבי נצחי, ורק אח"כ משלימים הנסיונות את אשר יצר הרגש. לו היתה האומה הישראלית חיה רק בדרך ההגיון לפי שיטת ליכטהיים – לא אגיד לפי שיטת חבריו, שכן חבריו במפלגה מתנגדים להשקפתו – לא היה היום העם העברי קיים בעולם.

אחרת לגמרי גישתי לבן-גוריון. בן-גוריון מלא אינטואיציה ומלא מיסטיקה יהודית. הוא לא יכחיש זאת, ואם יכחיש לא נאמין. לבן-גוריון מעט מאד הגיון ובמומנטים הגדולים והקשים ביותר בחיינו שולטת בו האינטואיציה. עובד אני אתו לא הרבה זמן, רק מאחרי המלחמה. לפני המלחמה היה עוד צעיר שלא השגחנו בו. יכול אני להגיד, כי גם במומנטים של התנגשות אתו – וגם זה היה הרבה פעמים – אני מרגיש עונג רב לעבוד אתו. וגם המלחמה של היום, שאהיה כנראה מוכרח לנהל אתו, תהיה קשה עלי מאד אבל היא תהיה בלי התמרמרות פנימית – באשר שנינו רוצים דבר אחד.

השתדלתי אתמול לדבר בצמצום ומשום כך אני רואה, שהרבה דברים אשר נאמרו על-ידי סורסו בתשובתו של בן-גוריון. חושבני שזה לא נעשה בכוונה, אלא משום שהוא לא הבין אותי. ורוצה אני לתקן זאת.

בן-גוריון! לא אוכל לעבוד בשתיקה על פראזה אחת שלך – שאני בעטתי בארי המת. אתה לא השתתפת במלחמה בשאלת אוגנדה, כי היית עוד ילד, והמלחמה שלי בארי המת היתה כבר לנחלת ההיסטוריה. ואולם יודע אני מה אמר הרצל עלי ועל עבודתי בישיבה האחרונה של הועד הפועל בוינה, כאשר חזר השלום. תבקש בארכיון את הפרוטוקול של אותה ישיבה ותלמד מתוכו על היחסים הנפשיים והאישיים שהיו בינינו. אולם ממה שאמרתי אינני חוזר. אי-אפשר היה לקבל החלטה חיובית על אוגנדה ובו בזמן לנעול את הקונגרס במלים “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. אם אמרתי שהיה בזה משום שקר פנימי, הרי לא אמרתי בזה שהיתה כוונה להרצל לשקר, אבל בצורת הדברים היה משום שקר פנימי. מדברי אלה לא אזוז. אילו קראת בשעתו את כל הפולמוס מסביב לשאלת אוגנדה ואת העתונות של האוגנדיסטים נגדי, נגדנו, נגד ציוני ציון, היית יודע שתמיד נשמע מפיהם הארגומנט הזה: מה אתם רוצים? הרי הרצל הכריז בפירוש “אם אשכחך ירושלים…”

ועתה אל גוף הענין.

אמרתי בראשית דברי אתמול, כי אין לי מה להוסיף על כל אותם הדברים שכולם מסכימים להם. לא ראיתי צורך להודיע שאני מתנגד להגבלת העליה, לחיסול הבית הלאומי, שאני מתנגד לאיסורים על קנית קרקעות, שאני מתנגד לקנטוניזציה! חשבתי, שיהיה זה איבוד זמן אם אדבר על כך. לא פקפקתי אף רגע שהועד הפועל יקבל פה-אחד מחאה נגד כל הגזירות האלה. ואתה בן-גוריון, באת והצגת את הדבר, כאילו רציתי להגיד שכל הדברים האלה אינם חשובים בעיני, ורק חלוקת הארץ היא השאלה היחידה שהכנסתי להצעת הריזולוציה. אם לא הבנת אותי הריני סולח לך. אבל, אם הבנת את דברי ובכל זאת דברת ככה, אין לך כפרה.

ורוצה אני להוסיף עוד מלים אחדות: אתה רצית להציג אותנו, בני הדור הזה, כסמל נגד הדורות הקודמים שחטאו לפי דבריך ביחסם לציון. ואני חושב, שאם נשים על כף המאזנים את הדורות שעברו ואת היחס שלהם לארץ-ישראל ועל הכף השניה את הדור שאני מכיר ושאתה מכיר ומעריץ אותו – אינני יודע איזה צד יכריע. יש לנו, כן ירבו, 18 מיליון יהודים בעולם. מדברים אנחנו וצועקים במשך 56 שנה על הרעיון הציוני, ומה הן כל התוצאות, מהו ההד מדברינו אלה?

הרי אתה בעצמך אינך מכיר בציונות של שקל ונסיעה לקונגרסים. האמנם יש לנו במה להתפאר? יודע אני להעריך את העליה הגדולה של הראשונים מבני ביל“ו שבאו לשבת במדבר, בגדרה. אך לפני ימים מספר קראתי במקרה גם את תולדות היהודים בצפת ושם מסופר על הפרעות התמידיות שהיו ביהודי צפת, על ההריסות, על הדלות, על הנסיעות מאירופה שנמשכו בימים ההם כשנתים. והוא הדין לגבי חלקים אחרים של הישוב הישן. האמנם אין זכותם של ראשונים גדולה? בני ביל”ו שעלו ארצה היו 12 חברים בסך הכל – מהו האחוז לעומת העם היהודי בדורנו? ואפילו אם נקח את המצב כיום: מעריך אני כמוך את גבורי חדרה, גדרה, יסוד המעלה, תל-חי ונהלל – אבל כמה מספרם בסך הכל? זהו מה שנתן עם של 18 מיליון יהודים! – האם בזה נוכל להתגאות לעומת הדורות שעברו?

תסלחו לי אם אספר לכם כמה זכרונות שהם מסמלים ביותר את היחס של עם ישראל לכל התנועה שלנו. לא אדבר על הימים שלפני הרצל, על התנועה הפעוטה, הדלה, של חובבי ציון. אך אחר כך בא הרצל והתנועה גדלה מאד מאד. לפני הקונגרס השני התקיימה ועידה בוורשה, שהיתה גם אז מרכז היהדות הפולנית. ישבו בעיר זו 300 אלף יהודים, כן ירבו. התאספנו, חברי הועידה, בבית אוכל יהודי אחד, כ-60–70 צירים. ביניהם היה הלל זלוטופולסקי המנוח, שאהב מאד להתלוצץ. והנה הוא נפרד מכל החבורה וישב בפנה ליד שולחן מיוחד וקרא את המלצר היהודי שחי במרכז היהדות בפולניה, שהתענין כביכול בציונות ובבנין הארץ. פנה זלוטופולסקי אל המלצר: “וואס טוהען דא די אלע מענטשען? וואס שרייען זיי דא אזוי?” והמלצר ענה: “עס פעלט זיי הארצוויטיג”! זאת היתה התשובה של המלצר היהודי ברחוב נאלווקי שבווארשה על הציונות מפי איש פשוט המסיח לפי תומו.

ועוד מקרה באותה נאלבקי. – לפני הקונגרס השלישי, באותה העיר וורשה, התקימה ועידה של ציונים רוסים. השאלה הבוערת שעמדה אז על הפרק היתה, אם יש להכניס את שאלת התרבות לתוך הפרוגרמה של הקונגרס או לא. ישבנו בחדר קטן בקומה הששית של איזה בנין, משום אסור אספות כאלה מטעם המשטרה. התווכחנו על הפרובלימה הזאת ועל הריזולוציה. ראש המדברים היה אחד-העם המנוח. דברו גם צ’לינוב, הרב עקיבא רבינוביץ מפולטבה, ברנשטין-כהן ועוד. ישבנו משעה תשע בבוקר עד ארבע וחצי אחה“צ בלי כל הפסקה ומבלי לאכול, עד שהגענו לאיזו החלטה. ירדתי אחרי-כן יחד עם אחד-העם. היה זה בנאלבקי. וכידוע לכם, בימי הקיץ בשעה 5 אחה”צ הרחובות מלאים שם יהודים. יהודים רצים הלוך וחזור. והנה פונה אלי אחד-העם בחיוך ובסרקזם הידוע שלו ושואל אותי: האינך יודע מה רצים יהודים אלה הנה וחזרה? בודאי מתענינים הם לדעת איזו ריזולוציה נתקבלה אצלנו!

ועוד מקרה שלישי שאינו מש מזכרוני: היה זה כבר זמן מאוחר יותר. הייתי בקרלסבד בקיץ 1922. באותו קיץ התקיימה ישיבת חבר הלאומים בלונדון וצריכים היו להחליט אם לאשר את המנדט על ארץ-ישראל אם לא. תוכלו להבין, כי לבי לא היה נתון אז ל“קור” שלי וכל מחשבותי התרכזו בשאלה זו. והנה בלכתי יום אחד לפנה"צ בא לקראתי נושא הטלגרמות ומוסר לי טלגרמה מלונדון ובה כתובות שתי מלים: “המנדט נתאשר”. לבי היה מלא על גדותיו וראיתי צורך לשתף את מי שהוא בשמחה זו. אמרתי, אכנס לבית אוכל יהודי ואמצא שם נפש קרובה. נכנסתי ומצאתי שם מאות יהודים ויהודיות אוכלים ושותים. נגשתי אל בעל הבית ואמרתי לו בקול רם, כדי שכל הקהל ישמע: “מזל טוב, קבלתי טלגרמה שהמנדט אושר”. כל היהודים הרימו ראש ושתקו. חזרתי עוד פעם את הדברים האלה לבעל הבית והוא שאלני: “זא זא, אלזא וואס ווערדן זי עסן, הוהן אדער גאנז?”.

אלה הם פני הדור שלנו ואין לנו במה להתעלות על יהודים מן הדורות הקודמים שישבו בחצות ובכו בדמעות על בנין הארץ. לולא הדמעות האלה, הרי גם הקומץ הקטן היושב פה לא היה נמצא כאן. ולאיש כמוך, בן-גוריון, אסור באספה כזאת, אפילו ברגע של התרגשות, להפליט מפיו דברים שכאלה.

האשמת אותי, בן-גוריון, שאין לי חוש מדיני. אין לי פריטנזיות לכך ואני מכיר בזאת. ואולם אין אני מרגיש שלך יש חוש מדיני. שלליכטהיים אין חוש כזה, בזאת הרי נוכחת אתמול בשעת הנאום שלו. אבל חשבתי שלך יש חוש זה. עכשיו מתחיל אני לפקפק גם בך. אספר לך, איפוא, גם על חוש מדיני שלא היה במקרה אחד, מקרה שלא אשכח אותו כל ימי חיי. הדבר היה לפני ארבעים ושש שנים. בימים ההם כבר הייתי תלמיד בישיבה. עמדו ימי תרנ"א, לאחר המשבר החמור של תקופת טיומקין בארץ-ישראל. הארץ היתה נעולה בפני היהודים ורבים חשבו שתשאר נעולה לעולמים. עבדול חמיד בשעתו היה תקיף כאורמסבי-גור בשעתו, ואולי יותר. יהודים שנכנסו לארץ-ישראל שלא כחוק נכבלו בכבלים ונשלחו חזרה באניות רוסיות. פרץ משבר כספי לאחר קניות הקרקע ועלית המחירים הגדולה, והיו פשיטות רגל רבות. יהודים רבים עזבו את הארץ, ביניהם רבים שלא הוגלו ממנה. והישוב כולו מנה קומץ יהודים. קופת חובבי ציון היו בה רק חובות. ברוסיה הלכו והשתמטו חברי האגודות אחד אחד. במערב אירופה לא היתה לנו כל תנועה, מחוץ לאיש פלאי זה, הברון רוטשילד.

והנה בזמן ההוא הציע הברון הירש לישב את היהודים בארגנטינה. חובבי ציון המעטים ברוסיה נתכנסו לועידה בוורשה. כשבעים צירים באו. אני הייתי צעיר עדיין בימים ההם ובאספה היו זקנים וישישים, גם רבנים ובראשם ר' שמואל מוהליבר ז"ל.

דרישתם הראשונה של הרבנים היתה שיוחלט שכל הנוכחים ישבו באספה זו בכיסוי ראש. הצעירים התנגדו. לבסוף הגיעו לידי פשרה: ינהג כל איש כרצונו, אך היו“ר צריך לכסות את ראשו. אותו יושב ראש היה צעיר מוכשר, יעקב בן ישעיהו מזא”ה, ששמש אחר-כך בכסא הרבנות במוסקבה. הוא נבחר פה אחד. אבל הוא אמר כי אינו יודע כיצד לפתור את שאלת כסוי הראש: אין זה נוח לחבוש כובע כל הזמן, ואין הוא אוהב ירמולקה. לכן בחר בתרבוש תורכי…

סוף סוף נגשה הועידה לסדר היום. לא אכנס בפרטי הדברים שנאמרו שם. חשובות רק תוצאות הדיונים. לועידה זו הגיע בנקאי יהודי חשוב מוורשה, אשכנזי שמו, הוא אביו של פרופ' אשכנזי שייצג את הממשלה הפולנית בג’ניבה. אשכנזי זה בא עם יפוי כוח מאת הברון הירש. הוא התחיל את נאומו בתשע וחצי בערב וסיים בחצות. וזו היתה תמצית דבריו: נשלחתי אליכם על-ידי הברון הירש. הוא מוכן להעמיד את כל הונו לרשותכם (המדובר היה במאות מיליונים פרנקים – תארו לעצמכם איזה סכום זה היה בימים ההם!). הברון נהל מו"מ עם ממשלת ארגנטינה. תנתן לכם כל האדמה שדרושה לכם, אבטונומיה מקומית ועוד כיוצא באלה. על-ידי משא ומתן עם ממשלת רוסיה, הברון הירש ישיג רשות ליהודים לצאת מן המדינה. כל גדולי היהודים הולכים אתו, ביחוד בעלי ההון. אם תקבלו הצעה זו והסתדרותכם הקטנה תקח את הענינים בידיה, אני מבטיח לכם שכעבור שנים אחדות תזכו לראות בגאולתה המדינית, הכלכלית, התרבותית של האומה הישראלית.

אשכנזי דבר שעתים וחצי וכמובן הקשבנו לו מתוך תשומת לב, כן, ליכטהיים, לא זו בלבד שנאומו של אשכנזי היה הגיוני כולו, אבל מאחוריו עמד שיק של מיליונים, שאינם עומדים לרשותך או לרשות מפלגתך. נאומו של אשכנזי היה הגיוני ביותר. הוא הוכיח ללא כל ספק שאין כל תקוה לעשות דבר בארץ-ישראל. הוא סיים בשאלה: “מה הריזיקו שלכם? כשיבוא יום ואפשר יהיה לעשות משהו בארץ-ישראל, העם היהודי המשוחרר בארגנטינה יוכל ליסד שם מושבה במיליונים של הברון הירש”.

כשגמר אשכנזי את נאומו, קם ר' שמואל מוהליבר, שהיה זקן הנוכחים, והשיב בקצרה, השעה היתה שתים-עשרה בלילה בדיוק. עדיין יכול אני לשמוע את שתים-עשרה הדפיקות של השעון על הקיר. ואלה היו דבריו: “מר אשכנזי, הצדק אתך. הצדק עם הברון הירש, יאריך ד' את ימיו. אבל אנחנו איננו רוצים בארגנטינה. אנחנו הולכים לארץ-ישראל”. בזאת נגמרה הועידה. הרב מוהליבר לא היה לו הגיון, לא היה לו שיק בכיסו. היתה לו רק אינטואיציה מדינית טבעית – וזו חסרה לאשכנזי ולברון הירש.

מי שהיה נוכח, כמוני, בישיבות כאלו, לא יוכל להרגיש אחרת משהרגשתי אני אתמול. אתה, בן-גוריון, שאלת אותי מאימתי אני פוחד מפני הערבים, מעולם לא פחדתי מהם ואינני פוחד מהם גם עכשיו. אבל אין אני מתכונן לעזור להם בידי אני לבנות מדינה לעצמם על מחצית הקרקע של ארצנו. לו יכולתי למנוע בעד עבדאללה מלהפך למלך עבר הירדן, הייתי בודאי עושה זאת. לא משום שהייתי דואג לאפשרות לישב יהודים בעבר הירדן מיד, אלא משום דאגה לעתיד. לו היה עבר הירדן מחובר עדיין עם המדינה הארץ-ישראלית, היו סכויינו לרכוש אותו בעתיד גדולים יותר. כי עכשיו זוהי ארץ ערבית, עם מלך ערבי, עם פרלמנט ערבי, עם תושבים שכולם ערבים. כזה היה המצב גם לו היתה קמה מדינה ערבית בארץ-ישראל המערבית. עכשיו גוזלים ושודדים ערביי שכם, ג’נין, באר שבע, יריחו וטול כרם את בנינו ואחינו. הם עושים זאת כפרטים. אבל אם אאחד את הערבים הללו, אעזור להם ע"י הסכמתי ליצור מדינה ערבית רשמית, עם צבא רשמי, עם כוחות של ממשלה. על-ידי-כך אגדיל את כוחם פי עשרה, פי מאה – לא אעשה זאת!

מה נרויח על-ידי כך? הערבים יהיו כל-כך חזקים בחלק היהודי כשם שהם חזקים עכשיו וידאיגו אותנו כשם שהם מדאיגים עכשיו. האם המשטרה היהודית היא שתפריע בעדם מלהמציא דרכים חדשות כדי להתקיף אותנו?

אין אני פוחד מפני הערבים. אני יודע שהם קיימים ואנחנו צריכים להתחשב בהם בכל הרצינות. אבל אינני רוצה להגדיל את כוחם, כי החלוקה תחזק אותם ולא תחלישם.

ליכטהיים ואחרים אמרו אתמול שבכל אופן אין אנו מיסדים ישובים עברים בסביבות שכם וג’נין, ולכן, שאלו, מה איכפת לנו אם איזור זה אינו שייך לנו? והם מוסיפים, כי בין כה וכה יעברו עשרים שנה ויותר עד שנגמור את כבוש חלק היהודי של הארץ.

תרשו נא לי שוב לספר לכם מזכרונותי. המקרה שאני רוצה לספר עליו קרה לפני כמה עשרות שנים. התאספנו במוסקבה, צ’לינוב והאחרים היו נוכחים. הויכוח היה תיאורטי מאד, אבל היתה לו נגיעה לכמה ענינים מעשיים. נושא הויכוח היה כשאנו מיסדים נקודות בארץ-ישראל, מה עדיף – ריכוז או פיזור? האם עלינו ליסד מושבה אחר מושבה ברדיוס מסוים או לפזר אותן כך שיהיו לנו שטחי קרקע פה ושם? צ’לינוב דבר מנקודת מבט נוחיות השעה: ישובים רבים במחוז אחד מגדילים את הבטחון, מקילים את מהלך ההתישבות, מוזילים אותה וכו'. אני דברתי מנקודת מבט העתיד ואמרתי: צריך לישב את כל חלקי ארץ-ישראל. יוכל להיות שהעבודה היום תהיה יותר קשה על-ידי כך, אבל יום יבוא ונשב בכל חלקי הארץ, ואז יהיה לנו משקל לא במחוז אחד, אלא בכל מחוזות הארץ.

שנים רבות עברו מאז הויכוח הזה. כל מסתכל שאינו משוחד יאשר, כי התורה שלי, תורת ההתישבות מתוך פיזור היתה הנכונה. דוגמאות אחדות הבאנו בענין זה כמה פעמים: מתולה קטנה ודלה היתה, אך ע“י מתולה הצלנו בשביל ארץ-ישראל את הגבול הצפוני. לו היו לנו שלש ארבע נקודות בעבר-הירדן, מסופקני אם ההפרדה היתה כ”כ קלה ופשוטה. משער אני, כי לו היו על-יד שכם וג’נין עשרות נקודות ישוביות היה המצב אחר לגמרי.

ועוד: בקונגרס בלוצרן היתה התנגשות ביני ובין ידידי רופין כשהכריז שאנחנו נתרכז בשרון ובעמק-הירדן וההרים ישארו לערבים. כבר אז נתתי לדבריו שם “מסדרון”, שם שמזכירים אותו עתה בקשר לחלוקת הארץ. אמרתי אז שיש להתנגד לכל מסדרון בא“י בין עמק זה לעמק אחר. עכשיו מדברים כבר על מסדרון מיפו לחיפה; מנצרת לשכם ועוד ועוד. מה עשיתי בשובי הביתה מלוצרן? פקדתי על מחלקת הקרקעות של הקהק”ל למצוא קרקע לקניה בכל מחיר שהוא על-יד שכם, בכדי שנקלקל את “המסדרון”. אמנם לא קניתי עדיין, אבל אין זאת אומרת שלעולם ועד לא נקנה. כאשר דנו אצלנו בקהק"ל על הצעתי שאלו אותי: מה פירוש הדבר הזה? אמרתי, אמנם שם יהיה יותר קשה לקנות קרקע, שם יהיה יותר יקר, תהיינה לנו צרות, אבל אנחנו מוכרחים להרוס את רעיון המסדרון מתחילתו. לא כל מה שהוא טוב היום טוב גם בשביל העתיד. ונושאי הדגל של שחרור אומה צריכים להביט רק אל העתיד.

עוד דבר אחד את שאתמול שכחתי להביא לפניכם ואני נאלץ לעשות זאת היום: ענין חלוקת הארץ מבחינתה הכלכלית. זוכרני, כי כאשר התעוררה שאלת גבולות הצפון אחרי המלחמה היו לי שיחות ארוכות עם ויצמן, עם אידר, ועם עוד כמה חברים, ואמרתי להם, שסכנה גדולה היא להשאיר את ארץ-ישראל כמדינה שמקורות המים שלה נמצאים בידי מדינה זרה. מוצאו של הירדן נמצא בסוריה. אנחנו לא הצלחנו במאמצינו לצרף אלינו את מקורות הירדן. איני יודע אם ההשתדלות אז היתה מספיקה, אך זהו אסון עד היום הזה. מי יודע איזו מתיחות יכולה להווצר פעם בין סוריה וארץ-ישראל. הנה בענין החולה, שכולם מטפלים בו, ישנה שאלה אחת קשה מאד: המקומות הטכניים הקשורים בעבודת היבוש נמצאים עד היום לא ברשות הקונצסיה. ואיני יודע אם אנו נהיה הבעלים בשעה שנצטרך להקים את הבנין הראשי על אדמה זרה. זה יהיה מסוכן מאד.

ואם תקחו את הצעת החלוקה, כפי שהרבה אנשים מתארים לעצמם, הרי כל מקורות המים של השרון ושל השפלה מוצאם יהיה בהרים שיהיו בידי מדינה זרה. אין הדבר פשוט כל-כך כפי שהוא נראה לנו היום. ומה אני דורש? איני דורש שנכריח את הממשלה האנגלית להסכים להשקפותי, כמו שאיני יכול להכריח איש להסכים להשקפתי. רצוני רק שאם ייעשה הדבר לא יהיה בהסכמתנו. ומה שיעשו נגד הסכמתנו – אין אנו אחראים לו. הרבה דברים נעשו למרות רצוננו. מאה ועשרים הקרבנות שלנו גם כן נפלו שלא בהסכמתנו. רוצה אני רק שנביע את עמדת היהודים בגלוי.

ואם אתם אינכם רוצים שנצא מישיבה זו במלחמת בחירות לפני הקונגרס, אני דורש מכם שתכריזו על התנגדותנו לחלוקת הארץ בפה מלא. כרגע אינה מענינת אותי צורת הריזולוציה, אם בתורת דבר מיוחד או בתורת החלטה מאוחדת עם עוד כמה ריזולוציות. על הצורה נחליט בועדה ובודאי נבוא לידי איזה הסכם. אבל צריך שיהיה ברור, כי הועד הפועל אומר “לא” להצעה בדבר חלוקת הארץ. ואם אחר כך תבוא הממשלה בהצעה כזאת, נראה מה לעשות. אני מקוה, שהצעה כזאת לא תובא לפנינו. אבל כיום עלינו להגיד בגלוי שאין אנו רוצים בחלוקה. אם הועד הפועל יקבל פה אחד החלטה כזאת, נמשיך ללכת יחד לקונגרס. ולא – נהיה מוכרחים, לצערי ולדאבוני ולאסון התנועה, ללכת נפרדים.

דברים בישיבת הועד הפועל הציוני,

22 באפריל 1937

נעניתי להזמנתכם להשתתף בועידתכם ולברך אותה. הוזמנתי כנשיא הועד הפועל וחובתי היא להיענות לכל חלק של ההסתדרות הציונית שהיה מזמין אותי, אם שאיני כולי אתו ואם שאני כולי נגדו. יחסי לועידתכם אינו פורמלי בלבד. אחרי הויכוח הבלתי מוצלח לפני שנתיים בקראקאוו¹ אני נמצא להלכה מחוץ למחנה שלכם, אבל בכל חיי הציבוריים לא החשבתי את הצורות החיצוניות הפורמליות ואילו קשרי הלב שמקשרים אותי לרבים מבין היושבים פה באולם הזה לא נמחקו ע"י ההחלטה הנחפזת שנתקבלה בקרקאוו; ועל-ידי הפילוג. ואם הוטל עלי לברך אתכם בועידתכם, תהיה ברכתי שתתרבו ושתגדלו לא על חשבון מפלגות ציוניות אחרות כי אם על חשבון אותן הרבבות של היהודים שעומדים עדיין מחוץ למחננו הציוני.

ועכשיו תרשו לי לדבר אליכם לא כאיש רשמי, אלא כדבר איש אל רעהו. יום גדול לי היום, ויום תוגה הוא לי. יום חשבון הנפש. יום גדול הוא, כי יובל שנים עברו מאז היתה לי הזכות להשתתף באספת דרוזגניק. באותה האספה דברו על תקציב בנין ארץ-ישראל בסכום של 200.000 רובל, ולא ידעו איך למצוא את הסכום הגדול הזה. ורק שלשום השתתפתי בישיבה של האקזקוטיבה, דברנו על סכומים הנחוצים היום לכיבוש נקודות שונות וישובן – והמדובר בסכומים של מאות אלפי לירות. כן, קנה המדה השתנה בחמשים השנים הללו. כשבקרתי היום את קבוצי הנוער הציוני עברתי בהם לא ברכיבה אלא באוטומובילים; ונזכרתי באותו יום, לפני 47 שנים כשעברתי בפעם הראשונה ברכיבה על חמור באותם המקומות. נזכרתי במה שראיתי אז, והשויתי עם מה שראיתי היום. אפילו אותה מלחמה הנוראה נגד החלוקה שאנו עומדים לפניה היום – תתנהל בקנה מדה אחר מאותן המלחמות המדיניות שנהלנו אז. אז פחדנו שה“אוריאדניק” יפריע לנו להתאסף בחדר קטן, וכיום אנו עומדים לפני מלחמה כבירה בעד ישובינו בארץ. שינוי קנה המדה שלנו – זוהי מטרת המערכה אשר נצטרפתי אליה.

ויום של תוגה לי היום הזה. קשה לי מאד להיות שריד יחיד מ-36 צירים שהיו אז באספה בדרוזגניק. בן יחיד שנשאר בחיים. יש לי תודה לאל הרבה מאד ידידים בתנועה, הרבה והרבה חברים, גם הרבה והרבה מתנגדים שהם ידידים; ואני מעריך אותם מאד. אבל בלבי נשארתי נאמן לאותם הראשונים. אוכל להיות קשור לאנשים, אוכל גם להתנגד לאנשים, אולם אין איש שנולד בתנועה שלנו, הרצל בעצמו בכלל, שיוכל לתפוס בלבי את מקומו של פינסקר. מנהג הוא אצל היהודים לא לחוג את יום הולדתו של אדם, אלא את ה“יארצייט” של אדם. אצל החסידים ה“יאהרצייט” יום חג הוא, ואני חסיד. “יאהרצייט” לי היום ל-35 גדולי ישראל. ואם אתם הצירים, וגם זקנים שבכם, לא תוכלו להרגיש מה שאני מרגיש כרגע, אתכם הסליחה.

אבל נעבור את חשבון הנפש שלנו. טראגי הוא גורלה של האומה הישראלית, של התנועה הציונית, גורלו של הישוב שלנו, אם אחרי חמשים שנה שעברו מאז דרוזגניק, חמשים ושתים שנה מאז קטוביץ, ארבעים שנה מאז הקונגרס הראשון, חייבים אנו לעמוד ולהתווכח בשאלת חלוקת הארץ. הטראגיות אינה בזה שהועדה המלכותית מתווכחת על כך, או הממשלה הבריטית וחבר הלאומים דנים על כך. הטראגיות היא בזה כי יהודים וציונים רואים הכרח להתווכח על כך.

זה מוכיח שמשהו איננו בסדר בממשלתנו אנו, ב“דנמרק” שלנו. הכל יש אצלנו: קרנות, בנקים, קבוצות, אוניברסיטאות, קונגרסים, אך חסר לנו דבר אחד, כפי הנראה: הרגש הפרימיטיבי של אומה בריאה. שאלה כזו לא יכולה להתעורר בזמן שהיהדות העולמית חיתה במסורת שלה, בתקוה שלה, באמונה שלה. רק משהתחלנו לחיות בעולמות של זרים, התחלנו מתרגמים את מושגיהם לשפתנו אנו ומביאים אותם לארצנו. גישתנו לשאלות אינה נובעת עוד מרגש עממי בריא אלא מחשבונות ותכניות פוליטיות.

תסלחו לי אם אגיד לכם, כי מורגש כאן יותר מדי שקט באולם הזה וזה מפחיד אותי מאד מאד. הסתדרותכם יש לה פרטנזיות, ובצדק, שהיא מרכזת את האינטליגנציה, בעלת האידיאולוגיה הקובעת את פרצופה של התנועה הציונית הכללית. בימים קשים אלה אתם מתאספים בתל-אביב, בארץ-ישראל, הייתכן שתצאו מהאולם הזה, מחר או מחרתיים, בהחלטות על הועד הלאומי, על עניני ארגון, על חנוך וכו', ולא תגעו בבעיה המרכזית של התנועה? היה לא תהיה! תשובה ברורה אתם צריכים לתת למרחקים. לא רק לישוב כי אם לכל התנועה, בכל הארצות. לא נסתיר שום דבר, ולא נתן להסתיר. פוליטיקה תנהלו עם ערבים, עם אנגלים, עם מי שתרצו אבל לא אתנו, עם הציונים. אנו צריכים לדעת את עמדתכם לפרובלימה הטראגית שאנו עומדים לפניה כרגע. אל תדחו אותנו בקש! אל תגידו שלא ברור עדיין מה יציעו המציעים: אם לגזור את הראש או להוציא את הלב. זה לא חשוב. פה התאספו 120 צירי התנועה, הותיקים שבהם, האינטליגנטים שבהם, חושבי מחשבות והוגי דעות, והאמנם יעברו לסדר היום על העיקר?

אינני חושב שהחלטתכם, תהיה אשר תהיה, תשנה את פסק הדין. אך אני רוצה לדעת – מה אתם ומה אתם חושבים לעשות. כי כבוד האומה הוא לפעמים הרבה יותר יקר מכל הענינים המעשיים, עניני יום יום.

אל נהפוך את התקוות שלנו, את געגועי הדורות של אומתנו, לענין של מקח וממכר. די לנו, לאומה שלנו, להיות אומה של מקח וממכר. יש דברים שאין עושים בהם מסחר, ואחד הדברים האלה היא תורת ישראל. כשם שאין לעשות מקח וממכר באלוהי ישראל ותורת ישראל כך אין לעשות את ארץ-ישראל ענין למסחר.

הישוב בארץ אינו ענין של אמיגרציה גרידה וסרטיפיקטים רבים. אחד מציוני פולניה נגש אלי בקריאה היסטרית בישיבת הועד הפועל וטען: “בשבילנו השאלה הראשונה היא שאלת הסרטיפיקטים והעליה”. ציונות הסרטיפיקטים אינה נכס לאומי, ואיננו יכולים להכניס אותה לאידיאולוגיה של האומה. עליכם לתת תשובה ברורה, מי אתם? ציוני סרטיפיקטים או ציוני אומה עתיקה? כגדעון בשעתו אשאלכם היש בכם 300 איש שעמהם נצא למלחמה וננצח. הבאלאסט אינו נחוץ לנו. לא הכמות חשובה, כי אם האיכות.

חובתי היתה להגיד לכם זאת ואני מקווה שתצאו מהאולם הזה, היום או מחר, בתשובה ברורה, וכל השאר ישמעו ויעשו כמוכם.

אנו הולכים לקונגרס. יש תסיסה בעולם הציוני, אך יש מנסים לטשטש את חשיבות הקונגרס הזה: מטשטשים אותו אם בשתיקה, אם בהטלת פגם על מקום כנוסו, אם בכוונה טובה ואם בכוונה לא טובה. יש שמפיצים שמועות שלא יהיו בחירות, אלא הסכמים בין המפלגות. קונגרס כזה אסור לטשטש. חטא ועוון הוא, והדבר לא יעלה בידם. הקונגרס יהיה ב-3 לאוגוסט בציריך, באשר הוא צריך להיות, לפני ישיבת ועדת המנדטים, ולא אחריה – כי אז נאחר את המועד.

וכשאתם נקראים לבחור בצירים לקונגרס, אסור לכם לנהוג לפי שגרה מפלגתית מקובלת, של רשימת מועמדים מוכנה מראש. לא רבותי, היום זה אי אפשרי. עליכם להכיר את מועמדיכם. ועליכם לדעת מה יגידו הצירים שלכם במומנט המכריע בציריך. אם לא נציל בקונגרס הבא את כבוד האומה, מה יהיה על ההסתדרות הציונית? ההסתדרות הציונית היא ירושתו של הרצל, היא נכס, הנכס היחידי, חוץ מהישוב, מהבנין, שעוד מחזיק את האומה בחיים. ואסור לעשות בהסתדרות הזאת יותר מדי נסיונות. לכל יש גבול. את הקרע שנוצר אחרי אוגנדה הצלחנו לרפא, באשר הקונגרס השביעי תיקן מה שקלקל הקונגרס הששי. אין להשוות את כוח הקרע שנעשה לפני שנים אחדות, לקרע שחל בהסתדרות כשחלק מהחברים בתנועה יצאו מההסתדרות באשמתם הם; אבל הקרע עוד נמשך; אנו הרגשנו אותו, ומרגישים אותו עוד היום. איני יודע, אם ההסתדרות שלנו והתנועה שלנו יוכלו לעמוד לפני קרע חדש עתה. תהיינה איפוא עינינו פקוחות לשמור על ההסתדרות הציונית, התנועה הציונית וכבוד האומה.

לא נחוץ לנחם אותי, הלא שמי “מנחם” ואני יודע איך מה-420.000 היהודים, היושבים לא רק על חולות תל-אביב, כי אם גם על הסלעים של ירושלים, שמוציאים אותה עכשיו מה“משחק” של מדינה יהודית, לא יזדעזעו ממחשבות כל המתנגדים. לא נחוץ לנחם. רק היום דברתי עם החברים הצעירים שלכם בנקודות, על קניות קרקע חדשות, על מקומות חדשים וגם עכשיו אני מנהל מו"מ על קניות קרקע, דווקא מחוץ לגבולות המדינה העברית; ודווקא לפני חדש ימים נסעתי לסדום ועמורה, לאותה המטרה. בימי חיי עברו עלי מומנטים קשים מאד ולא נזדעזעתי. וגם עכשיו לא תפול רוחי.

אינכם צריכים לנחם אותי, אבל גם לא נחוץ להשקיט אותי; אינני שקט ולא אניח שישקיטוני. תמיד ידעתי כי שאלתנו היא שאלת האנגלים. עוד בקרלסבד, בשנת 1923, כשהוציאוני מהאקזקוטיבה, הרציתי יותר מחמש שעות על הפרובלימה האנגלית. הראיתי לאן אנו הולכים, נתחתי את השיטות שלנו. וכשגמרתי, קם ויצמן ואמר: אחרי נאומך זה, ברור שאין לשנינו מקום בהנהלה אחת. אני אמרתי “הצדק אתך”. הקונגרס יחליט את מי להוציא. הקונגרס הוציא אותי. עברו מאז ארבע עשרה שנה וחוששני כי בישיבה אחרת בציריך ינאם ויצמן את נאומי משנת 1923 ושבגללו יצא עלי הקצף.

ואף על פי כן, על אף ההשקפה שלי על היחס של הממשלה האנגלית אל כל העבודה שלנו, על אף כוחה הכביר של אומה זו, והכוח החלש שיש לנו, אנו היום יותר חזקים לאין ערוך – מבחינה מעשית – משהיינו אז. מצבנו המדיני ירוד, אך המצב המדיני ומצב הישוב אינם הולכים תמיד בד בבד. אדרבא, המצב הקשה שלנו היום נגרם על-ידי כך שנפל עליהם פחד “פן נרבה” שלנו – כוחנו הגדל ועולה.

וכמו אז כן היום דרכנו אחת: “אמת”. עלינו לומר בגלוי מה אנו חושבים, מה אנו רוצים. מה שקבלנו, קבלנו רק ע“י האמת. נשקנו היחיד הוא האמת. שקר דיפלומטי, זה נשק טוב בשביל אומות גדולות, אבל לא בשביל אומתנו. אולי ע”י אמת זו, אולי ע“י האמונה שלנו, ע”י הירושה האידיאולוגית שלנו, נפסיד היום הרבה, אבל בעתיד ננצח. ואם נותר כדי להשיג הקלה היום, נפסיד גם את העתיד. עשרות שנים לחמנו ומתנגדי הציונות לעגו ואמרו: מה המעשה הפעוט הזה לכם? למה אתם מבטלים את כחות האומה? ואמנם היה זה לעג כשהוצרכנו להוציא אלפי לירות בעד משפחה אחת. בכסף זה יכולנו לסדר עשרות משפחות בפינסק, או במינסק. לזה היתה תשובה אחת: “עמלנו אינו בשביל ההווה, אלא בשביל העתיד”. ותשובה זו כוחה יפה גם היום.

חברים, אין אלה דברי זעם. אלה הם דברי אדם שיש לו הזכות הגדולה להיות הזקן בחבורה הזאת. ומקובל תמיד, שלזקן מתיחסים בכבוד גדול, אבל אין שומעים לו. אני מוחל על הכבוד, אבל אני רוצה שתשמעו לי. תשמעו לי, באשר יש עמי אותו הנסיון של החיים ששקול כנגד כל הדיאלקטיקה שלכם, כל הפלפולים שלכם, כל התכניות המעשיות שלכם: נסיון העם היהודי, נסיון החיים של התנועה הציונית, והנסיון של הישוב בתקופה האחרונה, ונסיון זה מלמד: כנים נהיה לא רק עם אלוהי ישראל, ולא רק עם העם היהודי, כי אם גם עם השונאים והמתנגדים שלנו. זאת היא הדרך היחידה. אם אנו נהיה כנים, נעבור ונתגבר על הכל. אם נהיה כנים, ירגיש עם ישראל בכל התפוצות באמת שלנו, ויהיה אתנו ברגע הקשה הזה. ואם כנים נהיה כמו שעם ישראל היה כנה עם אלוהי ישראל, אז, אני מאמין, כמו שאתם מאמינים, כי הנצחון יהיה אתנו, ואנו נרחיב את גבולותינו יותר מן הכתוב בכל ה“תכניות”.

אבל תענו ברורות היום או מחר, ואל תשתמטו מתשובה, עם מי אתם, עם האדיאל ההיסטורי, או עם המקח והממכר של הזמן הזה?

בועידה הארצית של הציונים הכלליים, 1937.

נתכבדתי בהזמנה לועידתכם החשובה, אך לצערי הרב אין לי האפשרות לבוא ולהשתתף בה. והנני שולח לכם את ברכתי בכתב. ועידה זו שצריכה לטפל בענינים המעשיים, הכלכליים, של התאחדות האכרים – אני מאחל לה הצלחה מלאה, שתמצא את הדרכים והאמצעים הנכונים לחיזוק הכלכלי של מעמד האכרים בארצנו, בתנאים הקשים של היום.

בזה הייתי יכול לסיים את ברכתי הנאמנה לכם, אילולא ראיתי בסדר היום, שתקדישו בועידתכם זמן גם לדיון על הפרובלימה המדינית, שמעסיקה כיום את כל העולם היהודי בכלל, ואת הישוב בארץ בפרט. ואם גם יודע אני, שחלק גדול מצירי הועידה השקפתם בענין זה אינה השקפתי, אין אני נוהג לפי המימרא, “כמו שמצוה להגיד דבר שנשמע כך מצוה שלא להגיד דבר שלא נשמע”. להיפך: חושבני שאין לי רשות לשתוק ולא להגיד את דברי ברגע מכריע זה לעמנו ולארצנו.

מהיום הראשון שהחלו מנסרות בעולמנו הקריאות של גדולי מנהיגינו פינסקר, מוהליבר, לילינבלום, פינס ועוד; מהיום הראשון שהחלום והחזון הגדול של שיבת עמנו וקבוץ גלויות בארצנו החלו לקבל צורה מעשית; מהיום הראשון שהתחיל הבנין של הישוב החדש – קשור אני בכל לבי ונפשי אליכם ואל הישובים שהקימותם בארץ. השמות ראשון-לציון, גדרה, ואחרי-כן חדרה, קדושים לי לא פחות משהם קדושים לכם. ובמשך כל עשרות השנים, יותר מיובל שנים, אין אף זעזוע קטן בחייכם, לטוב או לרע, שלא זעזע גם את נשמתי שלי. ודוקא משום יחסי זה אליכם, הריני מרשה לעצמי להגיד לכם את דברי אלה.

הננו עומדים כיום על פרשת דרכים. יש חושבים, שעם קבלת הצעתה של הועדה המלכותית הרינו פותחים פרק חדש, המזהיר ביותר בבנין ארצנו. ויש חושבים, וגם אנכי בתוכם, שאם חלילה נקבל את ההצעה הזאת, תהא זו סתימת הגולל על תקוות גדולות של עמנו. ולא לכך אני חושש, שהאנגלים או הערבים יגזלו את תקוותינו – דבר זה היה מביא בודאי צרה, אבל האסון לא היה נורא כל-כך שאי-אפשר היה להתגבר עליו. מאיים עלי הפחד, שאנחנו בעצמנו נרצח את תקוותנו. ואם עם מאבד את עצמו לדעת, שוב אין לו תקומה.

מבין אני פה, מאיזה מקור נפשי נובע היחס של חלק גדול בישוב ובהסתדרות הציונית העולמית להצעת הועדה המלכותית, יחס של הסכמה ועניית אמן. שני רגשות פועלים כאן: יאוש גמור מהמצב של היום והברק הנפלא של המלה “המדינה היהודית”. כאן היא הסכנה המאימת עלינו. אלה שיושבים בארץ ונתקלים יום יום בצרות ומכשולים נוראים – אין להתפלא שהיאוש מתחיל חודר לתוך לבם. ואין כל חדש תחת השמש. לפני שלשים וארבע שנים, כשצפה ועלתה בעולמנו שאלת אוגנדה, גם אז היו 90% של הישוב בארץ, מתוך היאוש והקשיים שבימי תורכיה, נלהבים להצעה זו. והמנהיג הגדול, הרצל, אחרי שיצא אל אחיו וירא בסבלותם, אחרי שבקר ברוסיה ונתקל פנים אל פנים במצוקה הגדולה של היהודים, ואחרי שראה את עצמו עומד לפני קיר ברזל מבחינה מדינית בימי עבדול חמיד – הביא את ההצעה הגורלית והשאיר את התקוה לארץ-ישראל “לאחרית הימים”. הוא נטה מן הדרך ההיסטורית לסימטא צדדית. אולם במרוץ הזמן בטלה ההצעה והלבבות נרפאו מן היאוש, והגיעו ימים טובים יותר בתולדות בנין הארץ.

ושוב באה אחרי-כן תקופה של יאוש נורא בזמן המלחמה ובימי ג’מאל פחה. למאות ולאלפים ברחו היהודים או גורשו מן הארץ. היאוש תקף את מחנה הנאמנים שנשארו על משמרתם. אולם גם תקופה זו עברה והגיעו ימים מזהירים לבנין העם והמולדת. מה קרה, איפוא, לנו, למודי נסיונות כאלה, שהיאוש גבר כל-כך במחננו ורפו הידים ואין רואים מוצא אחר אלא לוותר על חלק גדול מארצנו ההיסטורית? אתם, בנים ונכדים לדור הגבורים הראשונים, התאוששו ושחררו עצמכם מן הדכאון והיאוש של מצבנו כיום!

ואשר לברק המלה “מדינת היהודים”, ניתן להגיד כי זוהי שמש, שמש גדולה, אור גדול, אבל אור ששורף, ואינו מחמם ואינו מפרה. אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו. במשך עשרים השנים האחרונות יכולנו לראות, כיצד יודעים השלטונות להשתמש בשם של הצהרת בלפור ולרוקנו מתכנו. ומדוע לא תבינו ולא תרגישו, שגם השם “מדינה יהודית” יתרוקן מתכנו בזמן הקצר ביותר? תשאר קליפה בלי תוך. איזהו גבור-הכובש את יצרו. היו-נא גבורים וכבשו את יצר ההתלהבות למלה “מדינה יהודית” ואל תביאו לקרבן את תקוות האומה לקבוץ גלויות, לזכויותינו ההיסטוריות על ארצנו בשלמותה, את תקוות האומה מדורי דורות, את ערי קדשנו, את כל המקומות שדרכו עליהם רגלי נביאינו. האמנם נבוא למסור את כל הקנינים הקדושים האלה בהסכמתנו לעמים אחרים ולדתות אחרות, שהם יהיו השליטים עליהם ואנחנו נעמוד בחוץ כעני בפתח?

דעו, שמעמדכם, מעמד האכרים בארץ-ישראל, בגלל זכויותיו המיוחדות, שלכם ושל אבותיכם הגדולים – כוח השפעה גדול לו על כל תפוצות הגולה. היו זהירים, זהירים מאד, בכוחכם זה. אם מחלו לו לישוב את יחסו לשאלת אוגנדה בשעתו, לא תהא לכם כפרה. לא היום ולא מחר ולא לדורות, על עמדתכם בשאלת חלוקת הארץ. אין לפנינו אלא דרך אחת: הדרך ההיסטורית, הדרך הישרה והברורה שבה הלכנו במשך דורי דורות. במשך ששים השנה של תנועת התחיה בארץ, נחשים ועקרבים, אבנים ומכשולים היו על דרכנו, אבל מהדרך הזאת לא סרנו ולא נסור. הדרך השניה אינה אלא סימטא קטנה וסתומה, שבה רוצים אנו להסתיר מפני ילדינו שלנו ומפני כל העולם את שאיפתנו ההיסטורית האמתית. הזהרו והזהרו שתבחרו בדרך הנכונה, ותזכו – אם לא אתם, הרי בניכם – לגאולה שלמה בארצנו, שתשאר בלתי-מחולקת, אחידה. והדור שיבוא אחרינו יזכור לכם זאת לטובה, שהיה מומנט מסוכן בחיינו, כשרצו לוותר על תקוות האומה, אבל ברגע האחרון נזדעזענו כולנו ולא עשינו את הצעד המסוכן. חלילה לכם ולנו לעשות צעד זה. אם הסכמתנו תחלק את הארץ – אינני יודע. אבל היא תחלק את העולם היהודי, תחלק את הישוב, תחלק את ההסתדרות הציונית. חלילה לנו מעשות מעשה, ששוב אי-אפשר יהיה להתחרט עליו ולתקנו.

וזכות אבותיכם הגדולים, מיסדי פתח-תקוה וראשון-לציון וגדרה, תעמוד לכם, שתמצאו את הדרך הנכונה להצלת עמנו ולתקומתו המלאה בארצו ההיסטורית.

ירושלים, י' בטבת תרצ"ח

(ועדת וודהד)

בקונגרס הציוני בציריך, שהתקיים באוגוסט 1937, הובאה לדיון הצעת הממשלה האנגלית על חלוקת ארץ-ישראל לשלשה חלקים: מדינה עברית, מדינה ערבית, ומנדט נצחי של ממשלת אנגליה עם ביטול הצהרת בלפור בחלק השלישי. בקונגרס נתקבלו 3 החלטות: א) לדרוש את המשכת המנדט האנגלי על כל הארץ, כפי שאושר על-ידי חבר הלאומים, בהתחייבות לסייע לעם ישראל בבנין ביתו הלאומי – החלטה זו נתקבלה פה אחד. ב) ההצעה ליסד מדינה עברית בחלק מן הארץ, כפי שנוסחה על-ידי ועדת פיל, נדחתה פה אחד. ג) מצד האכסקוטיבה הציונית באה ההצעה לנהל משא ומתן עם הממשלה האנגלית על בסיס של יסוד מדינה יהודית בחלק של הארץ, אולם בצורה אחרת מכפי שהציעה ועדת פיל. אחרי ויכוחים במשך ימים אחדים נתקבלה הצעה זו של האכסקוטיבה ברוב דעות, ואילו מעוט ניכר התנגד לה.

אני, שהייתי הנואם הראשי מטעם המעוט הזה, מוצא חובה לעצמי להביא לפניכם את הטעמים להתנגדותנו למשא ומתן זה וליצירת מדינה עברית באיזו צורה שהיא, אם היא כוללת רק חלק מן הארץ. הטעמים הם אידיאולוגיים ומעשיים.

א. הטעמים האידיאולוגיים

התנועה הציונית, שההסתדרות הציונית היא באת-כוחה, שואפת להגשים בארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, ריכוז של חלק גדול מהאומה הישראלית המפוזרת והמפורדת לשם יסוד חיים לאומיים חפשיים ואבטונומיים, כמו שחיים עמים אחרים בארצותיהם שלהם. הציונות, שנולדה ביום בו נחרבה המדינה העברית העתיקה בארץ הזאת, שואפת לשוב אל המולדת, לארץ אבות, שעם ישראל ישב בה כעם חפשי במשך 1400 שנה ויצר בה תרבות וציביליזציה וקנינים רוחניים שנעשו אחרי-כן קניני כל העולם התרבותי. ומשעה שנותק מן הארץ הזאת, זה 1900 שנה, לא שכח עם ישראל אף לרגע את מולדתו העתיקה, אלא קיווה, התפלל והתגעגע לשוב לארצו. בכל מקומות מושבם, בכל הזמנים ובכל הדורות, בין אם מצבם היה איתן ובין אם היה רעוע – לא שכחו היהודים את מולדתם, ארץ-אבות: “לשנה הבאה בירושלים” – זו היתה ההכרזה המקודשת ביותר בחיי האומה, בכל הדורות ובכל ארצות תפוצותיה. וזהו הטעם, שכל ההצעות שהופיעו בזמן מן הזמנים על הגשמת ריכוזו של עם ישראל בצורת מדינה אבטונומית באיזו ארץ אחרת מחוץ לארץ-ישראל – כל ההצעות האלה נכשלו למפרע ולא תפסו שום מקום בחיי עם ישראל.

והנה, מנקודת השקפה זו, כל הצעה שבאה לחלק את הארץ ההיסטורית ולהסתפק רק בחלק ממנה, ויהא החלק אשר יהיה – משמעה בגידה באידיאל הנצחי של האומה, בשאיפתה לשוב לארצה ההיסטורית. ולא רק אלה שהצביעו נגד הצעת האכסקוטיבה בקונגרס חושבים שלא ייתכן לוותר על חלק מארצנו, כי אם גם אלה שהצביעו בעד ההצעה חושבים בלי-ספק, שההסכם המפורש שלהם אינו מתיחס לחלוקה אלא בשלב ראשון להתפשטות בכל הארץ.

והרי הצעת הממשלה הבריטית, כפי שנוסחה על-ידי ועדת-פיל, מציעה את חלוקת הארץ בצורה כזאת, שדווקא המקומות ההיסטוריים, היקרים והקדושים ביותר לאומה, דווקא הם מוצאים מתוך אותו החלק שמציעים ליסד בו את המדינה היהודית. ירושלים הקדושה, שהיא מסמלת את הארץ כולה; ירושלים נושאת דגל תקוותנו, שבה קשורים כל הנכסים הדתיים, הלאומיים והתרבותיים של האומה – דוקא היא הוצאה מהמדינה העברית המוצעת והוכנסה לחלק שישאר תחת המנדט התמידי של ממשלת אנגליה. ואם אני מדבר על ירושלים, אין כוונתי רק לחלק ממנה, לירושלים החדשה – אני מדבר על ירושלים כולה, ובעיקר על ירושלים העתיקה. ירושלים החדשה יש לה חשיבות כלשהי רק אם היא משמשת המשך לירושלים ההיסטורית.

ולא רק ירושלים לבדה. לפי תכנית החלוקה לא תהיה בתחום המדינה היהודית חברון, העיר של קברי האבות, שבה הונח היסוד למלכות בית-דוד; באר-שבע, מקום מושבם של אבותינו הראשונים; המקומות ההיסטוריים בהרי שומרון שבהם היתה עיר הבירה של מלכות ישראל; הר גריזים, הר הברכה, הוצא מתחומי המדינה היהודית; ועבר-הירדן, שנכבש עוד בימי משה ושימש נחלתה הראשונה של האומה, מקום מולדתם של אליהו הנביא ושמעון בר-גיורא, גבור מלחמות יהודה. טבריה, מקום מושבו של רבי יהודה הנשיא, שחבר שם את ששה סדרי משנה, נמסרה לשלטון המנדט האנגלי, אם גם לזמן מוגבל. הר הכרמל, מקום הופעתו ההיסטורית של אליהו הנביא, אף הוא נמסר באופן זמני לשלטון המנדט האנגלי. צפת, מקום יצירת הקבלה בימי הבינים, עוברת למנדט זמני של אנגליה. יפו, הנמל הראשון מתקופת התנ"ך, הקשור בשמו של יונה הנביא, הוצא לגמרי מתחומי המדינה היהודית.

קיצורו של דבר: אין אף עיר היסטורית אחת הקשורה בעברנו הגדול שנכללת בגבולות המדינה היהודית. העיר היחידה היא תל-אביב, אולם זוהי עיר צעירה בת 25 שנים, ועם כל חשיבותה היום אין לה שום ערך היסטורי.

הוה אומר: לפי הצעת ועדת פיל בטלה השאיפה העיקרית של הציונות בדבר השיבה לארץ אבות. שהרי כל המקומות היקרים לאומה מתקופת הזוהר שלה בעבר, כולם נשארים בידי הערבים או בידי ממשלת אנגליה – ולא בידינו. טעם זה בלבד מספיק, שכל יהודי החושב ומרגיש לא יוכל בשום פנים להסכים לחלוקה, ושומה עליו להוסיף ולהתנגד לה גם אם הדבר יצא לפועל בדרך גזרה. הוא ימשיך להתפלל “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, וימשיך לחנך את בניו ובנותיו בשאיפה לשוב ולרכוש את הארץ כולה. כל קיצוץ בזכויותינו על ארצנו משמעו גזל חדש שגוזלים מאת האומה הישראלית. עד היום הזה לא השלמנו ולא נשלים עם סגירת עבר-הירדן, המהווה יותר ממחצית ארצנו ההיסטורית, בפני ההתישבות היהודית. על אחת כמה וכמה שלא נשלים עם קיצוץ ארץ-ישראל המערבית עד לחלק החמשי של הארץ, כי המדינה היהודית המוצעת לא תתפוס אלא 10% משטח ארצנו בגבולותיה ההיסטוריים. הטעם הזה, האידיאולוגי וההיסטורי, הוא לבדו טעם מספיק לכך, שאנחנו לא הסכמנו בקונגרס, לא נסכים גם עכשיו וגם לא להבא לאיזו החלטה שהיא להשלים לעולם ועד עם הקיצוץ הזה.

*

אך השאיפה הציונית כוללת לא רק את השיבה לארץ-ישראל, כי אם גם את השיבה אל הקרקע. בישבו על אדמתו, בארצו ההיסטורית, היה עם ישראל בעיקרו עם של עובדי אדמה. את כוחו החיוני שאב מהקרקע, לא רק את כוחו החמרי, כי אם גם את כוחו הרוחני. גדולי עמנו רובם באו מהכפר ומהשדה. אבותינו הראשונים היו רועי צאן ובקר ואפילו מנהיגנו הגדול, יוצר האומה ומחוקק תורתנו, משה רבנו – התורה מתארת אותו כרועה צאן. על דוד המלך נאמר: “אני לקחתיך מנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל”, והוא שיסד את שושלת בית דוד אשר, לפי אמונת האומה, ממנה יצא גם המשיח. כמה מנביאינו הגדולים באו מהכפר והשדה. כל החיים הרוחניים והנצחיים של האומה קשורים היו קשר אמיץ אל הקרקע. וגם השירה העברית של הדורות הקדומים והספרות העברית המאוחרת ינקו מזכר החיים העצמאיים שלנו, חיי הקרקע והאדמה. כל תקוותיה וחלומותיה של האומה הישראלית היו לשוב לארץ-ישראל, ובראש וראשונה לקרקע של ארץ-ישראל. ההתישבות החדשה התחילה לא בבנין ערים, כי אם בגאולת הקרקע ובהתישבות על האדמה. קרקע – זו היתה הסיסמה השניה בציונות, לאחר הסיסמה על ארץ-ישראל.

וקרקע משמעו שטח. לא רק טיב האדמה מכריע, עם כל היותו גורם חשוב ביותר, כי אם גם הכמות, השטח, האופק הרחב של ההתפתחות. שום עיר תעשיה גדולה, ירבו תושביה כאשר ירבו, לא תגשים את הרינסנס היהודי. הכפר היהודי והקרקע היהודי הם שיעשו את הפלא הזה. שטחי קרקע גדולים עם ישוב צפוף של עובדי אדמה – זהו האידיאל היסודי, הראשוני, לתחית עמנו וארצנו. ואם רוצים לטול מאתנו 90% משטחה של ארצנו ההיסטורית (עם עבר-הירדן), הרי מתכונים להניף גרזן ממש על שאיפתנו הקרקעית ולעשות פלסתר את כל תקוות האומה. קיצוץ זה לגבי ארץ-ישראל, שגם בגבולותיה ההיסטוריים אינה אלא ארץ קטנה למדי, הוא גזרה שאין אנו והיהדות העולמית יכולים להסכים לה בשום פנים.

הטעם הזה הוא גם אידיאולוגי וגם מעשי. אידיאולוגי, מחמת הקשר הנפשי בין התנועה הציונית והשאיפה לקרקע; מעשי – מפני שבלי בסיס חקלאי גדול בארץ אין תקוה לישוב גדול ובריא בה.

*

חוץ מהגורם של שיבה לארץ-אבות והגורם של השיבה לקרקע, שואפת הציונות לרכז במולדת, בארץ אבות, את המכסימום האפשרי של בני עמנו המפוזר והמפורד בכל ארצות תבל. סיסמה זו, שהיא נקראת בספרותנו “קבוץ גלויות” – היא שמקבלת מכה נצחת עם קיצוץ המדינה היהודית. אחת הטענות של מתנגדי הציונות בראשית ימי צמיחתה היתה: הארץ קטנה מאד. ועל זה השיבו ראשי הציונות: ארץ קטנה זו – בעבודה אינטנסיבית אנחנו נהפוך אותה לארץ גדולה. והנה באים עכשיו ורוצים לקחת מהארץ הקטנה הזאת תשע עשיריות ולהשאיר לנו, בשביל ריכוז עמנו, את החלק הפעוט ביותר. בעזרת כל השיטות האינטנסיביות ביותר לא יתכן לרכז בחלק קטן זה של הארץ חלק חשוב מעמנו.

אומרים: בעבודה אינטנסיבית אפשר יהיה לרכז באותו חלק, שמציעה לנו ועדת פיל, עד מיליון וחצי יהודים. אין אני יודע, עד כמה פרוגנוזה זו נכונה או בלתי-נכונה. אני כשלעצמי אינני מאמין בשום מומחים, לא יהודים ולא בלתי-יהודים. אין המומחה יכול לדעת אלא את המצב כמו שהוא היום, אבל אין הוא יכול לנחש עתידות, ביחוד בענין כמו התישבות והתפתחות הארץ. דבר זה תלוי בגורמים שונים שאינם ידועים לנו כיום, כגון שאלת המים, התפתחות הטכניקה של עבודת-האדמה, כשרונו ומסירותו של העובד והמתישב, התנאים המדיניים, היחסים הכלכליים עם הארצות השכנות, תנאי השיווק בארצות שונות וכו'. אולם כל מה שמנבא מומחה זה או אחר אין אני יכול ליחס לו ערך ממשי. העובדות הבאות אחרי-כן או שהן הרבה יותר טובות או הרבה יותר גרועות מכפי שמציינים המומחים, אולם אף פעם אין הדברים מתאימים לחוות דעתם של המומחים. ביחוד כשהאכספרטיזה איננה אוביקטיבית כל צרכה, והיא קשורה ברובה באיזה מומנט פוליטי, כגון הסטטיסטיקה שכל אחד רואה בה מהרהורי לבו ויכול להשתמש בה לצרכי המסקנות שהוא רוצה להגיע אליהן.

אך נניח, כי בחלק הקטן הזה של הארץ אפשר, על-ידי עבודה אינטנסיבית ובתנאים מתאימים, ליצור ישוב צפוף של מיליון וחצי נפשות. מכאן נובעת המסקנה, כי בכל הארץ כולה אפשר לרכז מספר הרבה יותר גדול, פי שנים ושלשה ויותר. ואי-אפשר לגזול את התקוות הגדולות של עם ישראל לריכוז המונים גדולים בארצו – על-ידי כך שהארץ בחלקה הגדול תמסר לערבים, ובחלקה למנדט בריטי תמידי עם ביטול הצהרת בלפור.

כל זה היה נכון גם אילו היו היהודים יושבים במנוחה ובשלווה בכל ארצות תבל והדרישה לריכוז האומה בארץ-ישראל לא היתה הכרח חיוני ממש, ולא הכרח נפשי-לאומי בלבד. באה פרשת הועידה באוויאן¹ וגילתה לכל מי שעינים לו לראות ואזנים לשמוע, טרגדיה נוראה של מיליוני יהודים שעומדים על פרשת דרכים: למות מיתה של יסורים או לעזוב את ארצות מגוריהם על-מנת להתישב במקום אחר. ישבו בועידה שליחי אומות העולם, ועם כל רצונו הטוב של הנשיא רוזוולט שכינס את הועידה, נשארו כל הארצות סגורות ומסוגרות בפני עם ישראל. התקווה היחידה, הרצינית והממשית, תקוה שמבוססת על זכויות היסטוריות מלאות – נשארה אך ורק בארץ-ישראל. ואם יבואו לגזול מאתנו גם את התקווה היחידה הזאת, יביאו את עם ישראל לידי אותו מצב, שהגיע אליו שמשון הגבור, שלפת את עמודי התווך של ארמון הפלשתים וקרא: “תמות נפשי עם פלשתים”. אם עם ישראל יאבד כל תקוה ולא יראה דרך אחרת לפניו אלא למות – לא הוא יחיד ימות.

*

גולת הכותרת של הציונות היא כתר מלכות ישראל, המדינה היהודית. זהו השיא של השאיפה הציונית. קודמת לה השיבה לארץ-ישראל, רכישת קרקע, ריכוז המונים יהודים – ואז ממילא תיוצר המדינה היהודית בארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים. אולם עד שיגמר הפרוצס של ריכוז ההמונים וריכוז הקרקע, עד אז, על פי החלטת חמשים ושתים מדינות בחבר הלאומים, הממשלה הבריטית היא שצריכה למלא את המנדט, להחזיק בידיה את השלטון בכל הארץ ולסייע לעם ישראל לבנות את ביתו הלאומי. לא ייתכן ליצור מדינה בלי קרקע ובלי תושבים. דבר זה אפשרי היה בזמנים שהמלחמה הכריעה והנשק היה הכוח היחידי, וגם אז נמשך הדבר הרבה והרבה שנים. אולם בימינו אלה היסוד העיקרי של יצירת מדינה הוא ריכוז האנשים והקרקעות. יודגש במפורש: כל אלה שהצביעו נגד המשא והמתן עם הממשלה האנגלית על הבסיס של חלוקת הארץ – אינם נגד המדינה היהודית בתורת עיקרון. מגוחך הדבר לחשוב כך. טובי עמנו חלמו על כך מהימים הראשונים של צמיחת הציונות. אנחנו המתנגדים ליצירת מדינה יהודית בחלק מן הארץ אומרים: מדינה עברית – כן, אבל בכל הארץ כולה. ועד שיוצרו תנאים מוצקים להקמת המדינה יימשך שלטון המנדט. אם לא – תהא זו יצירה בלי בסיס ממשי שאין לה עתיד.

*

וכאן מתעוררות שתי שאלות: הרוצה הממשלה הבריטית להמשיך במנדט? האם אפשר להמשיך במנדט? על השאלה הראשונה לא אוכל אני להשיב תשובה. אין אני יודע, אם הממשלה הבריטית רוצה להמשיך במנדט. אבל שהיא מחויבת להמשיך את המנדט עד שתקום המדינה היהודית – בזה אין שמץ של ספק, מפני שעל יסוד התחייבות זו קבלה את המנדט מידי חבר הלאומים. ואנחנו היינו רגילים לראות תמיד בממשלה האנגלית מעצמה, שאיננה חושבת כי חוזים שחתמה עליהם אינם אלא פסת נייר בלבד, כמו שחשב קיסר גרמניה בשעתו – ונענש קשה על כך.

והאם אפשר להוציא לפועל את המנדט? אנכי, וגם כל אלה שהסכימו להתחיל במשא ומתן עם הממשלה האנגלית, כולנו עונים: אפשר ואפשר. אין שום ספק, שהדבר נעשה קשה יותר ויותר מדי שנה בשנה. אבל תסלחו לי אם אגיד בגילוי לב, שאשמים בכך אותם האנשים ואותה האדמיניסטרציה שנמסר בידיהם התפקיד להוציא את המנדט לפועל. אפשר לכתוב פרק שלם על אותו הפירוש, שבעלי האדמיניסטרציה הארצי-ישראלית השתדלו ליתן להתחייבות על הסיוע לבנין הבית הלאומי. במשך עשרים שנה, שנה אחרי שנה ויום אחרי יום, השתדלה האדמיניסטרציה לרוקן את הצהרת בלפור מתכנה ולהשאירה רק כשלד מת בלי רוח חיים.

בעדות שנגבתה לפני ועדת פיל הובאו הרבה והרבה הוכחות לכך, שאתם בודאי קראתם אותן ואין לי מה להוסיף עליהן. אעמוד כאן רק על מומנטים אחדים: אין איש בעולם שיוכל להבין, כיצד קרה הדבר שבארץ תחת דגל השלטון הבריטי, שנצח חלק גדול של העולם – נתחוללו במשך עשרים שנה, זה ארבע פעמים פרעות גדולות ביהודים בנוסח של רוסיה הצאריסטית. הממשלה האנגלית, ששלטת על חלק גדול של העולם, שיודעת להטיל את מוראה בעזרת צבא של מאה אלף חיילים על שלש מאות מיליון תושבים בהודו – היא לא יכלה בארץ קטנה זו לשלוט על קומץ של ערבים פורעים. דבר זה נשאר חידה עד היום הזה.

זה שנתים וחצי נמשכים מאורעות בארץ. כפי שבטא זאת אחד ממנהיגי הציונים בקונגרס האחרון: קקון וג’נין הכריזו מלחמה נגד אנגליה ועד היום הזה לא יכולה האדמיניסטרציה להשכין שקט בארץ. דבר זה מספיק למדי לעורר אצל חלק גדול מן התושבים הערבים את ההרגשה שאין לאדמיניסטרציה ענין ורצון למלא את המנדט לפי ההתחייבות. וגם זה סימפטומטי, שהחל מהפרעות הראשונות, בכל פעם כשיצאו הפורעים לרחוב, היו צועקים תמיד, בין שאר הסיסמות: הממשלה אתנו!

אפשר לקרוא בשמות של פקידים אחראים וחשובים באדמיניסטרציה, שהיו שונאי ישראל גמורים ושימשו יועצים בלתי רשמיים לתנועה הערבית. ולא לחנם אומרים על התנועה הערבית שהיא “made in Government House”. אין אני מסכים לכך ואין לי גם ראיות לכך, אבל עצם המימרא מוכיחה על האוירה ועל יחס האדמיניסטרציה.

ויש עוד כמה דוגמאות קטנות, שהן כשלעצמן אין בהן משום חשיבות ממדרגה גדולה, אבל הן מסמלות את היחס הזה.

נקח את העיר ירושלים. תושביה הם כ-60%, ואולי יותר, יהודים. ההכנסות הגדולות ביותר של העיריה באות מאת היהודים. ועד היום הזה, על אף כל ההשתדלויות, לא מצאה הממשלה לנחוץ למנות יהודי כראש העיריה. אין כאן אלא טעם פוליטי בלבד, ולא מעשי, שהרי עכשיו ממלא סגן ראש העיריה היהודי את כל התפקידים של המשרה החשובה הזאת, סימן שכשרונותיו של היהודי בהנהלה המוניציפלית אינם פחותים בשום פנים מכשרונותיהם של יסודות אחרים. אולם הכל רואים בזה סימן, שהיהודים נחשבים בארץ הזאת לאזרחים ממדרגה שניה.

והנה עוד דוגמא טפוסית: הארץ הזאת כל קדושתה וכל חשיבותה ההיסטורית באו לה מאת היהודים והנצרות שיצאה מקרבם. אילולא היהודים שעשו ארץ קטנה ועניה זו לארץ קדושה – לא היה איש מתענין בה. והנה עד היום הזה נקראת הארץ לא ארץ-ישראל, כי אם פלשתינה. וכל ההשתדלויות שיקראו לה, לפחות בעברית, בשם ארץ-ישראל לא הצליחו עד היום הזה. ועוד יותר מעליב הדבר, שהממשלה משתמשת במסמכיה בראשי-תיבות “א”י" ואילו להשתמש באופן רשמי בשם המלא “ארץ-ישראל” אסור. ואני שואל: למי דרוש העלבון הזה ברגש הלאומי של היהודים? אדרבא, תשאלו נא את כל עמי התרבות, מה הם יודעים על השמות והפעולות שהיהודים השאירו בארצם העתיקה מצד אחד, ומצד שני על השמות שהשאירו הפלשתים בארץ-ישראל. נדמה שהשם היחידי שנשאר מתקופת הפלשתים הוא שמה של האשה דלילה, וגם זה מפני שהיו לה קשרים עם שמשון. אפילו הערבים, שהם עומדים כל-כך על זכויותיהם בארץ, אין להם שם ערבי בשביל ארץ-ישראל. הם משתמשים בשם של הפלשתים. אחדים ניסו לקרוא לארץ-ישראל גם בשם סוריה הדרומית – אבל שם מיוחד בשפה הערבית אין להם. ובו בזמן הרי הם מתעללים בנו ואינם רוצים להודות בשמה העברי של הארץ – ארץ-ישראל.

ועוד: רוב ההכנסות של הדואר והטלגרף בארץ באות מאת היהודים ואף-על-פי-כן למרות ההשתדלויות כאן, בלונדון ובגנף, שיתירו את השימוש באותיות עבריות בשביל טלגרמות – נדחתה הדרישה ולא נתקבלה עד היום אלא בשביל שתים שלש נקודות בארץ. ויש תמיד תירוץ: שאלת הכסף מעכבת. בכל פעם שדרושות פרוטות כדי לספק את הרגש הלאומי של היהודים – הפרוטות אינן בנמצא. הרגש הלאומי של היהודים איננו בא בחשבון בשביל האוצר האנגלי.

שאלת הכותל תוכיח גם היא: המקום הקדוש ביותר בארץ הזאת בשביל כל העם היהודי הוא הכותל המערבי. ואין אני מדבר עכשיו על מלחמת המושלמים נגד זכויות היהודים על הכותל המערבי. זוהי פרשה בפני עצמה. אני מדבר כאן על היחס של האדמיניסטרציה למקום קדוש זה. כמה פעמים קרו מקרים של התעללות בכותל, טנפוהו בדברים טמאים וחללו את קדושתו – ומעולם לא קרה שהמשטרה תמצא את המתעלל ותשמור שמירה מעולה ומתמדת על המקום. שערו בנפשכם: אילו, חלילה, קרה כדבר הזה על-יד קבר ישו או על-יד מסגד עומר – הרי היו מרעישים עולמות, והמשטרה היתה מחפשת בכל הסדקים, ובצדק, עד שהיתה מוצאת את הפושע, ובעיקר היתה קובעת משמר חזק כדי למנוע פשעים כאלה להבא.

ויש עוד כמה וכמה טענות כאלה, אבל לא ארבה בהן. על-ידי התנהגות כזאת עוררה הממשלה אצל הערבים, או ביתר דיוק אצל מנהיגיהם, את הרגש שמותר להתנהג עם היהודים כמו שהתנהגה. על-ידי כך יצרה הממשלה בעצמה אותו השד, שעכשיו אין היא יכולה להפטר ממנו זה שנתים וחצי. אין לי שום ספק, שאם הממשלה תצהיר פעם אחת באופן קטיגורי שהיא רוצה להוציא לפועל את המנדט בשלמותו, ברוחו ובתכנו, ושתאפשר לו לעם ישראל לבנות את ביתו הלאומי בארץ-ישראל ותראה זאת באותות ובמופתים ולא רק בדבּוּרים – אפשר ואפשר יהיה להוציא לפועל את המנדט, וסוף הנצחון לבוא.

יש לזכור, שבימים הראשונים אחרי המלחמה היה יחסם של הערבים ומנהיגיהם אל הצהרת בלפור והשאיפה הציונית יחס חיובי בכל המובנים. זכורני, שבשנת 1919 ישבתי בסעודה עם המנוח פייסל, מלך עיראק בשעתו, יחד עם הד"ר ויצמן, סוקולוב המנוח ואחרים. ובנאומים שהחלפנו באה לידי בטוי ההרמוניה השלמה בין השאיפות של העם הערבי לבנות את ארצותיו המרובות עם השאיפה של עם ישראל לבנות את ארצו היחידה והאחת. היחסים התחילו להתקלקל אחרי-כן על-ידי ההתנהגות של האדמיניסטרציה.

*

ולבסוף אני רוצה לנגוע בשאלה העיקרית: מה לעשות בערבים היושבים בארץ; היש לנו, לעם ישראל הרשות המוסרית לרכוש את הארץ, בזמן שיושב בה עם אחר; היש לנו היכולת לעשות זאת למעשה? ואני אומר באופן קטיגורי, שמצפוננו האנושי-המוסרי שלנו נקי בהחלט. המושגים המוסריים המתפתחים והולכים מדור לדור, ואין הם נשארים מגובשים ומאובנים. היה זמן, שזכות הבעלות של הפרט היתה נחשבת לזכות מוסרית קדושה ביותר. והנה באו ימים והתחילו האנשים מבינים, שאין הדבר מוסרי כל-כך, שלאחד יהיה הרבה ולשני לא כלום. ואז התחילה תנועה סוציאלית שהולכת וכובשת את העולם התרבותי, והיא תובעת רביזיה במושגים אלה. היא טוענת, שהממשלה צריכה להתערב ולהתקין חיים סוציאליים כאלה, שלא יהיה לאחר הרבה ולשני לא כלום. זוהי עכשיו השאיפה המוסרית הגבוהה ביותר. ודברים אלה נוגעים לא רק לפרט, כי אם לכלל. לא יתכן, שלאומה אחת יהיה הכל והאומה השניה תהא חסרת כל. לא יתכן, שלאומה אחת יהיו ארצות וקרקעות עד בלי גבול, בלתי-מיושבים, ולאומה השניה לא תהיה אף ארץ קטנה ותהא מחוסרת כל קרקע תחת רגליה. העם הערבי – ואני מדבר על העם הגדול היושב בכל ארצות ערב בתורת חטיבה לאומית אחת, והערבים הרי שואפים לכך – יש לו רב: סוריה, הלבנון, עיראק, סעודיה, תימן, מצרים, אלג’יר, טוניס, טריפולי, מרוקו. בכל הארצות האלו יש קרקעות למיליונים ומיליונים הקטרים שאינם מעובדים כלל או רק במדה אכסטנסיבית ביותר. יש שם מקום להתישבותם של עשרות מיליונים. ויש אומה אחת בעולם, עם בן 17–18 מיליון, מפוזר ומפורד בכל העולם, ואין לו אף שעל של קרקע לאומי תחת רגליו, והוא סובל ברוב ארצות תבל. היש עוול מוסרי גדול מזה שאין מחזירים לאומה זו לו גם חלקה אחת בעולם? ובפרט כשהמדובר על ארץ קטנה, מדבר למחצה, שעם ישראל היה הראשון שיצר בה ציביליזציה אנושית. אם יש אידיאל מוסרי גדול יותר – הרי זה תקון העוול הזה.

המשורר האנגלי הגדול, לורד ביירון, באחד משיריו התנ"כיים הנפלאים “זמירות ישראל” פונה לעם ישראל וקורא: “גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר, סלע השפן, ויהודה – רק קבר”. אולם עם ישראל איננו רוצה בקבר. עם ישראל חי ורוצה לחיות. ואין לו עוד מקום בעולם לחיות כעם אלא בארצו, שיש לו עליה זכויות מרובות. מיום שגורשנו ממנה לא יצר בה שום עם דבר נצחי ותמידי. הארץ הזאת שימשה פרוזדור לעמים שונים: עברו בה יוונים ורומאים, ביזנטים ופרסים, כורדים וממלוכים, צלבנים ומונגולים, ערבים ותורכים. זה נכנס וזה יוצא. אך התרבות הגדולה שנוצרה בארץ הזאת קשורה בעם ישראל. הערבים יצרו ערכים תרבותיים גדולים בדמשק, בבגדד, בספרד, בעיראק – שום דבר גדול ונצחי לא יצרו בארץ-ישראל. יש להם בארץ רק דבר קדוש אחד: מסגד עומר. אולם קדושה זו היא רק שניה במעלה, אחרי מכה ומדינה, וקדושתו באה לו מפני שהוא עומד במקום המקדש של שלמה המלך. אין להשוות, איפוא, את הזכויות התרבותיות, ההיסטוריות והאנושיות של עם ישראל כלפי ארץ-ישראל אל זכויותיהם של הערבים.

אין זאת אומרת, שמיליון הערבים היושבים בארץ צריכים לעזוב אותה. אין יהודי ואין ציוני שיחשוב כך. אני מדבר על הזכות שלנו על הארץ הזאת בתורת מדינה. הערבים היושבים כאן מדורות יש להם זכות מלאה להשאר על הקרקע שלהם ולחיות כאן כאזרחים נאמנים למדינה שתיוצר, עם זכויות מלאות, מדיניות, כלכליות ותרבותיות. אין ספק בדבר, שמצבם יהיה הרבה יותר טוב מאשר מצב אחיהם בארצות ערב. ושני טעמים לכך:

ההתפתחות הכלכלית והתרבותית בארץ-ישראל תצעד בודאי קדימה בקצב הרבה יותר גדול מאשר במדינות ערב. במובן זה יש ללמוד הרבה מהעובדה, כיצד השפיעה עבודתנו במשך עשרים שנה על מצב הערבים בארץ. בארץ-ישראל יש עליה של ערבים מהארצות הסמוכות, על הרוב בלתי ליגלים. ואין דבר כזה קיים בארצות ערב אחרות. היציאה של הערבים מארץ-ישראל, שהיתה די גדולה לפני המלחמה, פסקה לגמרי. המצב התרבותי נשתפר מאד, והאמצעים לכך ניתנים על-ידי הממשלה שקופתה ניזונה בעיקר מההכנסות הגדולות שמקורן בעליה העברית. כדאי להשוות את מצב הכפרים הערבים אשר בשכנות לישובי היהודים עם מצבם של הכפרים הערבים בשאר חלקי הארץ הרחוקים מישוב יהודי, ואז יתבלט ההבדל הכלכלי העצום שביניהם. ומה שנוגע למצב המדיני אין להשוות את מצבם של הערבים תחת השלטון התורכי למצבם כיום תחת שלטון האנגלים. אכן במשך עשרים שנה הרויחו הערבים הרבה והרבה. דרגת חייהם עלתה מעלה מעלה, וגם מספר הפקידים מסוגים שונים המשתתפים בממשלת הארץ עלה לאין ערוך בהשוואה למצב בימי תורכיה, שאז רוב רובם של פקידי האדמיניסטרציה בארץ-ישראל לא היו אלא תורכים.

הטעם השני לכך, שמצב הערבים במדינה היהודית יהיה הרבה יותר טוב מאשר בארצות ערב, הוא שהיהודים מבינים יפה יפה את מצב המיעוט. עוד בתורתנו כתוב: “ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”. ואנחנו אומרים כיום: ואתם ידעתם את נפש המיעוט. כי מיעוט הייתם בכל ארצות תבל. זאת ועוד אחרת: בשבע עינים ישגיחו שונאינו בכל העולם, ועוד יותר אחינו היהודים, על שלטון היהודים בארץ-ישראל, כיצד הוא מתנהג עם המיעוט הערבי.

אלא מה? המנהיגים הערבים רוצים לקבל את השלטון בידם, לא רק בסוריה ובעיראק ובמצרים ובשאר ארצות, כי אם גם בארץ-ישראל. מפני שהיום יש להם רוב בארץ והם רוצים שהדברים ישארו כך לעולם ועד. ואני שואל: איזו אומה יש בעולם, שכל מאה האחוזים של בניה מרוכזים במדינתה הלאומית? כמה מיליונים גרמנים, צרפתים, איטלקים וגם אנגלים יש בעולם שהם מפוזרים בכל הארצות, ומדוע אסור שחלק קטן של הערבים ישבו בתורת מיעוט במדינה השכנה להם? אין תשובה אחרת על כך אלא הכלל הישן: לאומה אחת – הכל, ולשניה – לא כלום.

הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית אפשר ואפשר, ברצון טוב מצד ממשלת אנגליה ועושי דבריה בארץ, להגשים את המנדט בשלמותו, ברוחו ובתכנו. אילו היה יחס האדמיניסטרציה להתישבות היהודית במשך עשרים שנה אחר משהיה, כי אז היינו היום בארץ לא רק 450.000 נפש, כי אם מיליון ויותר, וכל הפרובלימה היתה נפתרת מכבר. אבל אין צועקין לשעבר, נדאג נא לעתיד. אנחנו לא נוכל להסכים לשום קיצוץ של זכויותינו על הארץ כולה, ולא נוכל להסכים לקבל חלק ממנה ולוותר על חלק גדול של ארצנו ההיסטורית, אם גם נזכה על-ידי כך בחירות מדינית.

ב. הטעמים המעשיים

אחרי כל מה שאמרתי אפשר שיענו לי: יתכן, שכל זה נכון מבחינה אידיאולוגית, מבחינת הזכויות ההיסטוריות. אולם אין אנחנו יכולים ואין אנו רוצים למלא את כל הדרישות האלה. והנה אנחנו מציעים לכם לא כל מה שאתם דורשים, כי אם חלק מזה: מדינה יהודית בפנה אחת של ארץ-ישראל וחיים חפשיים, שקטים ובטוחים, ועליכם להסתפק בהצעתנו זו. על כך באה תשובתי: אילו גם היה הדבר כן, לא היינו מסכימים לקבל פנה זו ולשלם בעדה חלק הארי של ארץ-ישראל. אבל מה לעשות, אם גם הדבר הקטן שאתם מציעים לנו אין לו שום בסיס ממשי בחיים, לא בסיס מדיני ואף לא בסיס כלכלי.

הצעה זו נובעת בעיקר מתוך השאיפה של הממשלה להשקיט את הארץ, לחלקה בין שני העמים היריבים כדי להביאם על-ידי כך לידי שלום תמידי. טעות היא. אדרבא, עם חלוקת הארץ יתחדדו היחסים בין שני העמים עוד יותר. כי אין שני העמים באים איש לאחיו ואומרים: נעשה שלום ונחלק את הארץ בינינו. הערבים שוללים את החלוקה פה אחד ומחזקים את נמוקיהם בפצצות שבידיהם ובטרור שהולך ומתחזק. הערבים במדינות הסמוכות לארץ-ישראל או שהם אינם מתערבים כלל בעניני ארץ-ישראל, או שהם עושים זאת רק מתוך התנגדות גמורה לחלוקה.

ובמה שנוגע ליהודים, הרי חלק גדול למאד של היהדות העולמית ושל הישוב בארץ-ישראל, מכל החוגים והזרמים, ציונים ולא ציונים, וגם אנטי-ציונים, חרדים וסוציאליסטים, בורגנים ופועלים, באירופה ובאמריקה – אולי מטעמים שונים ולפעמים סותרים – כולם מתנגדים להצעת החלוקה שאין היא הולמת את מצבו של העם היהודי. וחלק חשוב מהם לא ישלים עם הצעה זו, גם לאחר שהממשלה תחליט להגשימה למעשה. אך גם בין מחייבי החלוקה רבים רואים בה רק פרוביזוריום, אפשרות לריכוז הכחות במדינה היהודית המקוצצת, כדי שיוכלו אחרי-כן, בתנאים אחרים ובזמנים אחרים, להתפשט בכל חלקי הארץ שנגזרו ממנה.

בתנאים כאלה האם אפשר לחשוב ברצינות על שלום שיקום בין שני העמים? הנה, במדינה היהודית המקוצצת נמשיך לשיר את ההימנון של “התקוה” ונגיד: “עוד לא אבדה תקוותנו לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה”. בכל בתי-הספר שלנו נחנך את ילדינו על ספרי התנ"ך ועל ספורי האגדה הישראלית, שכולם רוויי געגועים לכל הארץ וחדורי בטחון בהבטחת אלהינו שכל הארץ שייכת לעם העברי והוא עתיד לשוב אליה. הנוער שלנו ימשיך להתחנך על הספרות הציונית, וברצון או שלא ברצון תתפתח בו השאיפה הבריאה הקיימת אצל כל אומה ולשון, להשיב את הגזלה שנגזלה ממנו. והוא הדין אצל הערבים. בבתי-הספר של הערבים לא יפסיק המורה מלבאר לילדים, שאותו חלק מהארץ שנמצאת בו המדינה היהודית נגזל מהמדינה הערבית הגדולה, ושהעם הערבי צריך להתכונן לרגע הגדול בו ישיב את הגזלה למדינה הערבית שמעבר לגבול. היכול מי שהוא להעלות על דעתו אף לרגע, שבתנאים כאלה יתכן שלום של אמת בין שני העמים?

ההתנגשויות והחכוכים בודאי שיגדלו ויהיו חריפים יותר, מפני ששטח ההתנגשויות יהיה קטן יותר אחרי חלוקת הארץ. ועל הממשלה המנדטורית, אם היא רוצה באמת בקיום המדינות האלה, יוטל התפקיד לשמור עליהן בכוחותיה שלה. והרי הממשלה האנגלית רוצה להשתחרר מתפקיד זה! שאם לא כן – למה בכלל ליסד את המדינה המקוצצת? הרי היא יכולה לשמור בכוחותיה היא על השלום בכל הארץ ולהגשים את המנדט בשלמותו. ואם אין היא עושה זאת בארץ-ישראל כולה – מדוע תתרצה לכך במדינה המקוצצת?

אל נשכח, שבמדינה הקטנה והמקוצצת יימצאו 40–50 אחוז ערבים, שלא יחפצו בשום אופן להשלים עם יצירת המדינה היהודית. ועל חריפות הפרובלימה של מיעוט לאומי במדינה אפשר ללמוד מתוך מה שעובר עכשיו על צ’כוסלובקיה. הגרמנים בארץ ההיא אינם מהווים 40–80 אחוז, כי אם רק 23%, והם נהנים מכל הזכויות הכלכליות והתרבותיות לא פחות מאשר הצ’כים בעצמם. מצבם המדיני והחופש האינדיבידואלי בודאי הרבה יותר טוב מאשר אצל אחיהם בגרמניה. ואף-על-פי-כן אין הם רוצים להשלים עם מדינת צ’כוסלובקיה, ומצבה של זו נזדעזע מאד. המדובר בצ’כוסלובקיה המונה הרבה ידידים ואוהדים בין האומות הגדולות ביותר שבעולם. ואילו אנחנו נתחיל ליסד את המדינה מתוך שנאה גמורה של המיעוט שהוא מהווה כמעט מחצית האוכלוסין, והאהדה אל מדינת היהודים מצד אומות העולם רחוקה מאד מלהשתוות אל הידידות של מדינות העולם אל צ’כוסלובקיה.

נקח ארצות אחרות לדוגמא. הנה פולין. כמה קשיים יש לה למדינה זו מן המיעוטים בארצה, וקודם כל מהמיעוט האוקראיני שאיננו גדול כל-כך. והנה בלגיה, אחת הארצות התרבותיות והמסודרות ביותר, ואף-על-פי-כן היחסים בין שני העמים, הוולונים והפלמים, רחוקים מלהיות נורמליים. ואנחנו, בלי שום עבר מדיני, מוקפים שונאים ואויבים מסביב, נרדפים בכל העולם, אנחנו נתחיל את חיינו המדיניים עם מיעוט של קרוב ל-50% הצורר לנו – ורוצים להשלות אותנו, שנחיה בשלום ובשלוה?

בודאי ישאלו אותי: ומה יהיה המצב אם תקום המדינה היהודית בכל הארץ? – ההבדל הוא גדול ועצום בשביל כל מי שרוצה לראות נכונה. במדינה המקוצצת אנחנו מתחילים את חיינו המדיניים בקומץ של 300.000 יהודים, שהרי לפי התכנית של ועדת פיל מוצאת ירושלים מהמדינה היהודית, ואם גם יצרפו לה חלק מירושלים יהיה הוא מנותק מגוף המדינה ע"י השטח שיימסר למנדט האנגלי. טרם ידוע אם מתכוונים לצרף אלינו את הישוב היהודי בחיפה. יוצא, איפוא, שקומץ קטן של 300.000 נפש יטיל על שכמו עול של התחייבויות כלפי העולם הערבי, מבפנים ומבחוץ. ואילו בארץ כולה אנחנו שואפים ומקוים לקבל כוח גדול של מיליוני יהודים, ועד שיוצר הכוח הזה אנחנו רוצים שהשלטון יהיה מוטל לא על שכמו של העם היהודי, אלא על ממשלת המנדט. ובמשך הזמן, עד שיתקבץ בארץ הכח היהודי המרוכז, אנחנו מקוים לבוא לאט-לאט לידי הבנה והסכמה עם מיליון הערבים היושבים בתוכנו, אם יראו ויכירו לדעת שאין מוצא אחר מאשר יצירת המדינה היהודית בכל הארץ. הדבר ידרוש זמן ומאמצים – אבל בסופנו ודאי שנגיע לידי כך.

ואילו במדינה היהודית המקוצצת אנחנו מתחילים מן הסוף. איפה ראיתם מדינה שלטת שאין בידי תושביה יותר מ-20% מקרקעותיה? מהשטח של 5.000.000 דונם שנכנס לתוך תחומי המדינה היהודית המקוצצת, לפי ועדת פיל, 75–80 אחוז שייכים לא ליהודים אלא לערבים. ובאין בסיס קרקעי אין קיום ממשי למדינה.

מדינה זו תהיה גם חלשה מבחינה אסטרטגית! ארץ קטנה, צרה וארוכה, עם פרוזדורים ומבלעות לירושלים, לנצרת, לעכו, ולמדינה הערבית. כמה כוחות של משטרה וצבא יצטרכו לרכז בגבולות המסובכים האלה! המדינה תמצא כולה בשפלה, והעם הסובב אותה מכל הצדדים – חוץ מבמערב – יושב בהרים. אין אתה צריך להית איסטרטג ואיש-צבא כדי להבין, שבטכניקה הצבאית של היום אפשר להרוס את כל המדינה היהודית במשך 24 שעות, אם באמת תמצא מדינה ערבית חזקה מסביב למדינה היהודית הפעוטה. ולא רק בזמן מלחמה, אלא גם בימי שלום, כביכול, יוכל הטרוריסט הערבי, היושב בתול-כרם או ליד גבולות אחרים, להמשיך את עבודת ההרס השטח המדינה היהודית ולחזור ולהסתתר במדינתו הוא שתגן עליו.

לכך יידרשו כוחות של משטרה, צבא, בלשים, – וכמובן, הוצאות מרובות, שלמדינה הקטנה לא תהא כל יכולת לשאת בהן. תתעורר גם השאלה בדבר השתתפות הערבים בצבא של המדינה ובמשטרה: הנמסור את השמירה רק לידי יהודים, או שנקבל ערבים ונכניס את “הסוס של טרויה” לפנים המדינה? והרי אף האדמיניסטרציה הארצישראלית מתחילה להבין, כמדומני, את אי-האפשרות להשכין שקט בארץ בכוחות של משטרה המורכבים ברובם מערבים, לשם מלחמה בתוקפים הערבים. לא, רבותי! המטרה העיקרית, שאליה שואפת הצעת החלוקה, יצירת שלום ושקט בארץ-ישראל – מטרה זו לא תושג.

ואני יכול לראות מראש את התפתחות הדברים: שנים אחדות תעבורנה, המהומות במדינה היהודית המקוצצת לא תפסקנה, הממשלה האנגלית תתקל בקשיים חדשים, ואז ישלחו מלונדון עוד ועדה על-מנת לחקור את המצב ולמצוא פתרון חדש. תולדות עשרים השנים האחרונות מלמדות אותנו על תוצאות הועדות הללו. תולדה אחת להן: פיוס הערבים התוקפים על-חשבון היהודים הנתקפים. בדרך זו תלך בודאי גם הועדה העתידה לבוא, ובבוקר לא עבות תופיע הצעה חדשה, האומרת, שהואיל ואי-אפשר להשכין שלום בין הערבים והיהודים החיים במדינה היהודית המקוצצת, יש לחזור ולחלקה לשני חלקים, לכל עם ועם לחוד. לזאת מובילה דרכה של האדמיניסטרציה הארץ-ישראלית – עד לחסול כל ההבטחות של לונדון וג’ניבה, ויבוא הקץ לתקוותיו של עם ישראל.

בדרך זו לא נוכל ללכת. דרכנו היא לכבוש את הארץ בגבולותיה ההיסטוריים בעבודה וביצירה, בסיוע הממשלה האנגלית, על-ידי המשכת המנדט שיוגשם ברוח המנדט, ואז נגיע לזמן שרוב הקרקע יהיה בידי יהודים עובדים, והישוב היהודי בכל הארץ יהיה גדול וחזק למדי כדי ליצור מדינה בארץ כולה.

*

מה יהא מצבה הכלכלי של המדינה המקוצצת שמציעים לנו? אין אני יודע כמה יחידות חקלאיות אפשר יהיה לישב בתחומי המדינה הזאת. בודאי נמצאים בידיכם תזכירים של מומחים שונים בענין זה. אם גם אין אדם צריך להיות מומחה כדי להבין זאת: הבסיס הכלכלי מיוסד על הקרקע, ולא על הגגות של מגרדי-השחקים שיבנו בתל-אביב. וקרקע זה מנין יימצא? מאין נקח את הקרקע, אם ארבעה מיליון דונם בתחומי המדינה המוצעת שייכים ללא יהודים? רעיון מדיני אחד נכון היה בהצעת ועדת פיל: להפקיע את הקרקע ולהעביר את הערבים לעבר-הירדן ולמדינות הערביות האחרות. מבחינה מוסרית אולי קשה להגשים זאת, ואני כיהודי מרגיש יפה יפה את חומרת הדבר, אבל מבחינה מעשית יש כאן תכנית בריאה ונכונה. והנה שאלה זו ירדה עכשיו מעל הפרק – כך הודיע מר אורמסבי-גור בג’ניבה וכך כתוב בספר הלבן שנתפרסם על-ידו לפני חצי שנה. אם כן, נשארה רק אפשרות אחת – לקנות את הקרקע מידי הערבים. אבל השאלה היא, אם ירצו למכור. ואני מנבא שלא ימכרו, משני טעמים: א) מצבם הכלכלי, כפי שאמרתי לעיל, יהיה הרבה יותר טוב מאשר אצל אחיהם במדינות הערביות; ב) הרגש הפטריוטי והפחד מפני הטרוריסטים לא יתנו להם למכור את אדמתם ולהחליש על-ידי כך את התקוה, שבזמן מן הזמנים תחרב המדינה היהודית ותספח למדינה הערבית שמעבר לגבול. ואם גם ימצא מי שיסכים למכור את אדמתו, ידרוש מחירים כאלה שלא יהיה כל טעם כלכלי לרכוש את האדמה ולבנות עליה משק חקלאי, שלא יוכל לשאת בעול ההוצאות המרובות האלה. כי הדרישה תהיה גדולה עד למאד, וההצעה מוגבלת. כך קרה אחרי סגירת עבר-הירדן בפני ההתישבות היהודית, וכך יקרה גם הפעם – ואין תרופה לכך. בלי קרקע אין שום בסיס לקיום המדינה היהודית, ואילו האדמה שתעמוד לקניה תהא מוגבלת מאד.

יודע אני, שיש גם בין היהודים שחושבים אחרת. הם אומרים, שהערבים ימכרו את הקרקע בחפץ לב ובתנאים נוחים. אבל אם אחרי החלוקה יתברר שהצדק היה עמי – מה תהיה אז תשובתה של הממשלה האנגלית? הרי אין להעלות על הדעת, שאפשר לקיים מדינה בלי קרקע, ואין כל הבטחה שהקרקע יהיה בידינו. הממשלה האנגלית איננה מבטיחה כלום, מפני שאין היא יכולה להבטיח, ובלי אפשרות של קנית קרקעות בודאי לא יהיה בידינו ולא כלום. הייתי מבין עוד, אילו הממשלה היתה נותנת במשך שנים את האפשרות לגאול את הקרקע ואחרי-כן ליצור את המדינה. אבל בטרם נגאל הקרקע ועבר לרשותנו אין יצירת המדינה היהודית יצירה של ממש, כי אם דבר התלוי על בלימה, משחק מסוכן בתקוותיו של עם עני ונדכא.

הבסיס הכלכלי השני של כל מדינה היא התעשיה שלה. אין אני מדבר על התעשיה המספקת את צרכי המדינה עצמה; זו לא תרכז במדינה היהודית הקטנה מאות אלפי עובדים. המדובר על תעשיה שנועדה לשוקי חוץ, ובראש וראשונה למדינות השכנות, – ואלה הן ארצות ערביות. אולם אם ישתרר מצב של מלחמה מתמדת יהיו השווקים האלה סגורים בפנינו. איפה הבטחון שהמושל של המדינה היהודית יוכל לסדר את הדבר על נקלה? בודאי יעבור הרבה זמן עד שיתקדם המשא ומתן עם ארצות אחרות בדבר התנאים והדרישות שיהיו להן בענין זה. ועד שהדבר יסודר – על איזה בסיס תוכל להתפתח עליה גדולה למדינה היהודית, אם לא יהיה בידה לא קרקע ולא יכולה לפתח את התעשיה בתוכה?

ואין לשכוח גם את עול ההוצאות העצומות, שאוצר המדינה היהודית יצטרך לכלכלן דוקא בשנים הראשונות לקיומה. המנגנון הממשלתי יעלה בודאי לרמה הרבה יותר גבוהה מזו של הפקידים הנמוכים בממשלה של היום. הממשלה של המדינה היהודית תצטרך להרים גם את רמת החיים של פקידיה הערביים ולשלם לשוטרים הערבים יותר ממה שהם מקבלים כיום מממשלת ארץ-ישראל. בתי-הספר הערביים, שיתפסו 40–50 אחוז מכל המוסדות החנוכיים במדינה היהודית, כיום יש להם בכל הארץ פחות שנות למודים מאשר אצל היהודים, ואילו במדינת היהודים נצטרך להרימם לדרגת התפתחות של יהודים – ואף זה ידרוש הוצאות מרובות על-חשבון קופת האוצר. נצטרך להחזיק כחות צבאיים במספר שאיננו מתאים כלל לגודל המדינה, – ודוקא בשנים הראשונות, מפני הטעמים שהזכרתי לעיל. את כל האמצעים הדרושים לכסוי ההוצאות האלה נצטרך לקחת הן ממסי הארץ והן מתרומות היהודים בחוץ-לארץ. והעליה תהיה בשנים הראשונות מוגבלת מאד, מפני שיחסר לנו קרקע ולא תהיה לנו עדיין תעשיה מפותחת. עד שנפתור את השאלות האלה תעבורנה הרבה שנים. כיצד תוכל המדינה הקטנה לשאת את כל העול הכבד הזה ולעמוד על שתי רגליה – אין אני יכול לראות את פתרונה של השאלה הזאת.

הזכרתי את הפרוזדורים במדינה היהודית המוצעת: פרוזדור בין ירושלים ותל-אביב, שיחתוך את המדינה היהודית לשני חלקים, והחלק הדרומי ישאר כאבר מדולדל; יפו ותל-אביב תפרדנה כערים הנמצאות בתוך שתי מדינות נבדלות. כל זה הוא בלתי-נורמלי ומלאכותי. הרבה יותר קל בשביל הממשלה האנגלית להמשיך את המנדט, להכניס לצבא ולמשטרה כחות יהודים במספר גדול, שתוכל לסמוך עליהם בשעת חירום. הרבה יותר קל – מבחינה אסטרטגית, ויותר זול – מבחינה כספית, לשמור על הסדר והשקט בכל הארץ מלהשתלט על החכוכים שיווצרו אחרי חלוקתה.

מדברים עכשיו על חלוקת העיר ירושלים. ושוב יווצרו אנקלוות ופרוזדורים וחלקים שונים. והתוצאה תהיה אנדרלמוסיה גדולה יותר בהנהלה המוניציפלית של העיר, שתפגע בצורת החיים השלמים של תושביה. המציעים חלוקה זו מביאים דוגמאות מארצות אחרות. אולם אין המשל דומה לנמשל. דבר זה נעשה בערים כבירות של מיליוני תושבים, כמו שנחיי בסין, או בנקודות קטנות ששוררת בהן הרמוניה שלמה בין התושבים. אבל אין להגשים חלוקה כזאת בעיר כירושלים. זוהי עיר קטנה שיושבות בתוכה עדות רבות ושונות, שתהום של שנאה גדולה מפרידה ביניהם. לא רק סתם עדות של יהודים ונוצרים ומושלמים, אלא בכל אחת מן העדות הללו קיימות כתות שונות, שאחת עוינת את חברתה.

ועוד דבר, ענין שברגש, אבל חשוב למדי: על הארץ ובפרט על ירושלים עברו תקופות שונות וממשלות שונות, אך הארץ נשארה שלמה והעיר שלמה, מבחינה היסטורית, אתנוגרפית וכלכלית. והנה דוקא תחת דגלה של בריטניה הגדולה, ייעשה קרע, או יותר נכון קרעים, הן בארץ והן בעיר הבירה. אין זה לכבודו של השלטון האנגלי. יש דברים קדושים יותר מדי, שאסור לנגוע בהם באיזמל של מנתח.

ואיזה שלטון יהיה למדינה היהודית? זה יהיה צל של שלטון, ולא שלטון ממשי. אני יודע, שהועדה מעונינת מאד במצבם של הערבים במדינה היהודית. ואני, הדאגה מנקרת במוחי: לא מה יהיה מצבם של הערבים, כי אם כיצד יהיה מצב היהודים בארץ. למצבם של הערבים בארץ אין לדאוג. מספרים, שבשעה שנתמנה הרברט סמואל היהודי כנציב העליון של ארץ-ישראל, שלח לו מכתב ברכה אחד מגדולי הציונים שקמו לנו, הסופר והפסיכולוג הידוע מכס נורדאו. הוא ברך את הרברט סמואל בדברים אלה: הלואי ותתנהג בארץ עם היהודים באותה מדת הצדק והיושר כשם שתתנהג עם הערבים. ואני שולח את ברכתי לראש המיניסטרים היהודים במדינה היהודית: הלואי שיתנהג עם היהודים נתיני הארץ באותה מדת הצדק והיושר כשם שיתנהג עם הערבים.

אמרתי, שלמדינה יהודית יהיה צל של שלטון. השלטון ישאר למעשה בידי הממשלה האנגלית, כי בלי עזרה מתמדת מצד הממשלה האנגלית לא תהיה תקומה ולא יהיה כל בסיס למדינה הזאת. והאם יהיה זה לכבוד לנו לשאת שם שאין בו תוכן? עם ישראל יסמל אז את דון קישוט, שחושב שהוא אביר גדול וחזק ולמעשה אין לו שום כח. אין זו עמדה טראגית, כי אם עמדה מגוחכת. ואין זה לכבודה של האומה הישראלית. תחת שלטון העם הבריטי נמצאים עשרות ומאות מושלים בשמות שונים: מלכים, מהרדז’ים, אמירים, שולטנים, ועוד ועוד. כולם אינם למעשה אלא דמויות שממלאות את התפקיד המוטל עליהן מטעם השלטון העליון הבריטי. לא כדאי שלמאות מושלים אלה יצטרף עוד אחד, בא-כח המדינה היהודית. עם ישראל תובע: קבוץ גלויות בכל הארץ; קרקע בשטחים גדולים; בנין ויצירה, וסוף הכבוד לבוא – מדינה יהודית אמתית בצורתה וגם בתוכנה.

יודע אני, שהפוסק האחרון בדבר עתידה של ארץ-ישראל תהיה הממשלה הבריטית, בהסכמת דעת הקהל הבריטית. יודע אני, שלגבי הפתרון של שאלת ארץ-ישראל יכריעו בשורה הראשונה האינטרסים של הקיסרות הבריטית. מה טוב יותר לאומה הבריטית – לא לי להגיד זאת. היא בעצמה יודעת אשר לפניה. אבל יורשה לי להגיד דברים אחדים: אין שום ספק שהאינטרסים של העם הבריטי בארץ-ישראל צריכים להתבסס על האמון מצד התושבים באינטרסים שלה. ואני חושב, שהאלמנט היחידי בארץ שהעם הבריטי יוכל להשען עליו לעולם ועד – הם היהודים. דורות רבים היה העם היהודי קשור בכל נימי נפשו אל אנגליה. והרבה טעמים לכך: שוויי זכויות שקבלנו שם בפעם הראשונה, המסורת של העם האנגלי, חנוכו על התנ“ך ומסירותו לקדושת התנ”ך. מכל הטעמים האלה קיימים היו קשרים נפשיים בין העם היהודי והעם האנגלי, וע"כ דרשנו אחרי המלחמה שהמנדט על הארץ ימסר לאנגליה. וגם בימים הבאים, בכל דור ודור, יבין העם היהודי, בהיותו נתון בתוך ים של ערבים מסביב, שעליו להיות קשור תמיד אל אומה אחת גדולה וחזקה שתסייע לקיומו. והאומה הזאת תוכל להיות אך ורק אנגליה. באיזה צורה יתגשמו הקשרים האלה? אם בצורת הסכם לבבי, או בצורת דומיניון – ימים יגידו. על כל פנים ברור, שהאינטרסים של אנגליה והאינטרסים של היהודים כרוכים וסבוכים אלה באלה. מה שאין להגיד על שאר תושבי הארץ. ואם אנגליה תראה את הבעיה הזאת מתוך מבט לעתיד ולא מנקודת הראות של היום, חושבני שתגיע גם היא למסקנא זו.

יצירת מדינה עברית בכל ארץ-ישראל ההיסטורית, סיוע לשיבת עם ישראל אל ארצו כדי למלא את יעוד הנביאים – זה יהיה מעשה יצירה רוחני, שכדאי לו לעם הבריטי הגדול שיירשם בתולדות האנושות על חשבונו שלו.

הרשו לי לספר לכם עובדה אחת מחיי. כאשר הופענו, אני וחברי ויצמן וסוקולוב, לפני ועידת השלום בפאריס ודברנו את דברינו, דבר ויצמן אנגלית, סוקולוב צרפתית, ואני אמרתי את דברי בעברית. כאשר גמרנו ויצאנו את האולם, נגש אלינו המנוח הלורד בלפור, לחץ את ידינו ואמר: היה זה הרגע המרומם ביותר בועידת השלום, כאשר דברתם על תקון העולם ועל שיבת בנים לגבולם. ובפנותו אלי הוסיף ואמר: היה זה נפלא ונעלה לשמוע את נכד הנביאים מדבר בשפת הנביאים. מומנטים כאלה אינם נשכחים בחיי הפרט – על אחת כמה וכמה בחיי אומה. אם תזכה האומה האנגלית וממשלתה ושליחיה בארץ, בזמן מן הזמנים, אחרי סיוע אמתי במשך שנים להגשמת המנדט, להביא לידי יצירת המדינה היהודית – תוסיף האומה האנגלית על כל זכויותיה נכס רוחני חדש ונעלה: העם האנגלי יהיה השליח להגשמתה של הבטחת אלהים על-ידי נביאיו. אולי בעולמנו כיום, החומרי והמעשי, לא כולם מבינים ומרגישים דברים כאלה. אבל העולם חי ומתקיים לא רק על החומר, כי אם גם על אותם הנכסים שאינם ניתנים למדידה, שהם נצחיים והם יוצרים עולמות ומשנים עולמות.

ירושלים, כ“ג תמוז תרצ”ח

אני מצטער מאד, שמוכרח אני להביא את דברי לפני באי-כוח הממשלה בתרגום. וכבר אמר המשורר: מי שמביע דבריו על-ידי מתורגמן דומה למי שמנשק את כלתו דרך צעיף. לא השתתפתי עד עכשיו בויכוח, אף על פי שחברים אחדים דרשו ממני לעשות כן. לא עשיתי זאת, מפני שלא ידעתי בדיוק על מה יש להתווכח. הרי מה שדורשים היהודים ידוע לכל ואף לממשלה, והוא הדין לגבי דרישות הערבים, מה רוצה הממשלה – דבר זה לא היה ידוע ולא היה ברור. אולם כיום, לאחר שנסתיימה הפרילודיה של הדרמה והממשלה כבר השמיעה משהו מתכניותיה, יש לי מה לומר.

נזכר אני, כי בעוד עשרה ימים (ב-27 בפברואר) תמלאנה עשרים שנה מאז ישבתי יחד עם ד“ר וייצמן בארמון גדול אחר. דרשנו אז מבאי-כוח המעצמות הגדולות ושליטי העולם, שנתאספו בארמון וורסייל, שיחזירו לנו את ארצנו. ד”ר וייצמן השמיע אז את הסיסמה שתשאר לעולם-ועד, כי ארץ-ישראל צריכה להיות עברית כאשר אנגליה היא אנגלית. ואני זוכר עד היום את הרושם העצום שעשו דברים אלה. אני הוספתי אז ואמרתי לשליטי העולם: אתם יורשי רומא העתיקה במובן המדיני-התרבותי ויורשי כוחה העצום, ואני בן האומה העתיקה והדלה, שארצה נגזלה מאתנו ע"י רומי, דורש מכם את החזרת הגזילה. עתה, אחרי עשרים שנה, נתאספנו שוב מסביב לשולחן בארמון גדול, אך עתה דנים כיצד לקצץ ולחסל את ההבטחה, שקבלנו אז, כי רשאים אנו לשוב לארצנו בזכות ולא בחסד. הדרמה הנרקמת כיום בארמון זה ראויה שיטפלו בה אמנים גדולים כירמיהו ושקספיר ולא הליליפוטים של הדור הזה.

בשתי ישיבות שמענו מאת בא-כוח הממשלה על הכיוון שבו היא חושבת להשיב על דרישותינו. בישיבה אחת דרש מאתנו נציג הממשלה “צדק”. ובישיבה שניה כבר פרש לפנינו תכנית בשלוש השאלות העיקריות, הקובעות את גורלנו: עליה, מוסדות מחוקקים וקרקע.

אשר ל“צדק” סבור אני, כי זוהי מלה מסוכנת. היו שעשו בשם הצדק דברים נוראים בעולם, בימי הבינים ואף בימינו. בשם הצדק שרף טורקוומדה בשעתו יהודים למען הצלת נשמותיהם, ובשם הצדק הזה רצחו הערבים נשים וילדים חפים מפשע בטבריה ואחיות רחמניות מביה"ח ביפו.

אנסה להסביר את מושג הצדק לפי ראות עיני. המושג צדק משתנה מדור לדור. היה זמן ופירושו של “צדק” היה שמירת הקיים: הכל ישאר בידי אלה שיש להם הכל, ולאחרים לא ינתן דבר. במרוצת הזמנים נשתנה המושג, וכיום “צדק” פירושו: חלוקת הכל בין הכל, שלא יהיה לאחד הכל ולשני לא כלום. איני מרכסיסט, – אני מאמין בכוחות רוחניים ושואף לצדק של הספר הנצחי שעליו גודלתי. והנה, אותה הרביזיה של המושג צדק חלה גם על האומות, ולא רק על הפרט. אי-צדק הוא, כי לאומה אחת יהיה הכל ולאומה שניה לא יהיה מקום תחת השמש.

אינני אויב לעם הערבי. אני מכבד אותו ואת זכויותיו – והרי גם הוא בן הגזע השמי – אבל אם לעם הזה יש הכל, מן הגיברלטאר ועד הטאורוס, מדינות רחבות-ידים כעיראק וסעודיה, ולעם העברי נשאר רק קבר – כדברי בירון שלכם – הרי זה אי-צדק המשווע עד לב השמים.

הגיע הזמן להגשים את הצדק גם ביחס ליהודים. על כן תשובתנו לשלוש ההצעות של הממשלה היא: לא נוותר אף רגע על תקוותנו ההיסטורית שאנו שומרים עליה זה אלפיים שנה, לשוב לארצנו ולבנותה כקדמותה. שאיפה זו היא ה“אלף” וה“תיו” של הציונות ולא תשתנה אף פעם.

ארץ-ישראל איננה רק מקום ל“קולוניזאציה” של חלק מהעם היהודי – אין אנו קולוניזאטורים טריטוריאליסטים. בנאומו של וייצמן נפלה שגיאה היסטורית אחת. הוא אמר, כי משה בחר בארץ-ישראל – זה לא נכון. בארץ-ישראל בחר אברהם אבינו. ומשה היה הציוני הראשון, מפני שרצה להחזיר את העם העברי לארץ-ישראל. עמנו לא הלך לאוגאנדה, שהוצעה ע"י צ’מברלין האב, ולא לטאנגאנייקה ולקניה, כפי שמציע לנו צ’מברלין הבן – הוא שאף לשוב רק לארץ אבותינו.

ועכשיו רוצה אני לדבר במפורט על שלוש השאלות. אתחיל בקרקע, שהיא השאלה היסודית, כי לפני שישובו היהודים לארצם, לארץ-ישראל, יהיה צורך בקרקע שיוכלו להתישב עליה.

הצעת היו"ר¹ היתה לחלק את הארץ לשלושה אזורים: בחלק אחד יוכלו היהודים לקנות קרקע בלי הפרעה, בחלק השני רק בהגבלות, ובחלק השלישי אסור יהיה ליהודים לקנות קרקע בכלל. חוץ מזה רמז על אפשרות לעתיד רחוק בעבר-הירדן.

אני חושב, כי הצעה זו גרועה יותר מהצעת החלוקה והקמת מדינה יהודית בחלק של הארץ. מה שמציע היו"ר זוהי חלוקה – בלי הפיצוי של מדינה. ואני אחד מאלה שהתנגדו לתכנית החלוקה. על אחת כמה וכמה שנתנגד בכל תוקף להצעה זו. אנו עומדים על השקפתנו, שיש לנו זכות מלאה לגאול את כל ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים. לא וויתרנו על עבר-הירדן; אנו זוכרים שזוהי הנחלה הראשונה שהוריש משה לבני ישראל, שנתן אותה לנחלה לשבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה. כל השנים הללו עמדנו במשא ומתן על רכישת אדמה בעבר-הירדן, ולולא ההפרעות מצד גורם מסויים כבר היו מוקמים שם ישובים יהודים ראשונים.

עבר-הירדן גדול כפליים מארץ-ישראל המערבית. זוהי ארץ יותר עשירה במים וצפיפות הישוב בה קטנה. בארץ-ישראל המערבית הצפיפות היא 40 נפש לקילומטר ובעבר-הירדן 6 לק"מ. לולא שמו על דרכנו מכשולים פוליטיים, היינו מעשירים את עבר-הירדן כמו שהעשרנו את ארץ-ישראל המערבית. אשר לארץ-ישראל המערבית, לא נסכים לשום הגבלה בצורת הקניה. לא נוכל להסכים בשום אופן, שבארץ שהובטחה לנו כבית לאומי יווצר המושג הצאריסטי של “תחום המושב”.

עד כאן הטעם הפסיכולוגי-מוסרי. אולם יש גם טעמים מעשיים להתנגדותנו זו. ראשית, מחירי הקרקע בארץ גבוהים מאוד, ללא כל התאמה להכנסותיה של החקלאות. אנו קונים ומשלמים מחירים גבוהים, לא מטעמים כלכליים, אלא משום שזוהי ארצנו. אני זוכר שיחה שהיתה לי עם סיר ג’והן צ’נסלור, ששאלנו מדוע הסכמנו לשלם מחירים גבוהים כאלה בעד אדמת הסלעים של קרית-ענבים. אמרתי לו, כי בשבילנו קרקע היא כרפואה לבן-יחיד חולה מסוכן. האב לא יתחשב ביוקר הרפואה למען הצל את בנו החולה. הקרקע בשבילנו היא הרפואה. על הממשלה לדאוג שלא תיעשה ספסרות ברפואות, אולם אנו נשלם כל מחיר שיידרש מאתנו.

אם תחלקו את הארץ לאזורים ותקבעו רק איזור קטן שמותר לקנות בו, תוכלו לשער מה גבוהים יהיו המחירים באיזור זה, חוץ מזה תיווצר למעשה אפליה נגד ערבים באזורים האסורים במכירה. באיזור אחד יוכלו הערבים להתעשר ובאזורים האחרים לא יוכל הערבי ליהנות מעושר היהודים.

מה הפחד המחייב איסור מכירת קרקעות ליהודים? 61 שנים עברו מאז נוסדה המושבה הראשונה פתח-תקוה, ומאז רכשו היהודים רק 1,400,000 דונם מתוך 26 מיליון דונם שבארץ-ישראל המערבית. אומרים, כי אדמה זו שרכשנו היא האדמה הטובה ביותר. אולם מה היתה אדמה זו כשקנינו אותה? – מה היה מראה עמק יזרעאל והשרון וסביבות פתח-תקוה? – אדמות בצה וקני קדחת.

תנועתנו איננה רק תנועת שיבה לארץ אבות – זוהי תנועה של שיבה לאדמתנו בארצנו. ארצנו קטנה כל כך, לאחר שחתכו ממנה את עבר-הירדן, ואי-אפשר שינתחוה שוב לחתיכות. אף ערבי אחד לא יעזוב את הארץ בשל התישבותנו. הנסיון הוכיח את ההפך: בעקב התישבותנו באו ערבים נוספים אל הארץ. הפחד אינו פחד אמתי, – אלה הן רק צעקות של המנהיגים הערבים, שכבר הספיקו למכור את אדמתם ליהודים.

אני עובר לשאלה השניה – שאלת העליה. עצם השם למושג זה בעברית – עליה, ולא אמיגרציה, מלמד על אופי תנועתנו. תנועתנו מכוונת לשוב לארץ, לקרקע, ולהיות רוב גדול בארצנו. תנועתנו לא תוכל להשלים עם היותנו מיעוט בארץ.

אין כל פחד למיעוט ערבי בארץ כשנהיה בה רוב, – הלואי ויהי גורל הערבים בארצותיהם טוב כגורלם בארץ-ישראל יהודית.

היהודים לא ישכחו את גורל המיעוטים, כי מנוסים הם ויודעים מה פירוש להיות מיעוט. נוסף לזה מוקפת הארץ מדינות ערביות גדולות, וגם היהודים בעולם ישמרו על כך שלא ייעשה עוול למיעוט הערבי.

אפשר לדבר על מדות העליה בשנים הקרובות לפי כוח הקליטה הכלכלית ולבוא לידי הסכם על מספר עולים זה או אחר, אבל בשום אופן לא נגיע להסכם אם כוונתו תהיה להשאיר אותנו מיעוט.

ומלים אחדות על הפרובלימה הקונסטיטוציונית. על זה ידברו בהרחבה אחרים, יותר מוסמכים ממני. אני רוצה לומר רק זאת, כי “פאריטי” על גבי הנייר אין לו כל ערך אם אין כוח ממשי מאחוריו. הרי לכם דוגמה מעירית ירושלים, ששם יש לנו כביכול “פאריטי”: 6 יהודים ו-6 ערבים. למעשה אין לנו כל ערך ומשקל בעיריה זו. יהודי היה ממלא-מקום ראש עיריה, והוא מילא את תפקידו בהצלחה; סופו היה שנאלץ לוותר, באשר אינו מושלמי, ודעת השלטונות היתה, כי בירושלים צריך להיות דוקא ראש-עיריה מושלמי.

איני יודע מה תהיינה התוצאות הסופיות של השיחות. איני יודע אנגלית, לצערי, אבל רכשתי לי די נסיון בקריאת מכתבים רשמיים מהממשלה האנגלית המתחילים תמיד ב-Dear Sir עוברים ל-consideration ומסתיימים ב-I regret. חוששני שזה יהיה גם גורל השיחות הללו.

אך לפני שאסיים אני רוצה לומר מלים אחדות ליו"ר. הוא אמר באחת השיחות, שיש לדון בדברים לאור התנאים הריאליים. לא תמיד הדבר הוא כך. לא תמיד אפשר לדעת מה ריאלי ומהי פנטזיה. כשביקר סיר ארתור ווקופ בחדר-הרצל בקרן הקימת ראה את כובעו של הרצל בין המוצגים ושאלני עליו. הסברתי לו, כי כובע זה חבש הרצל ב-2 לנובמבר 1898 כשבא לארץ-ישראל לפגוש את הקיסר וילהלם. וילהלם היה אז דיקטטור של גרמניה ששאף להיות דיקטטור של העולם. הרצל היה אז שליחה של תנועה דלה ורצוצה. ב-2 לנובמבר 1898 נפגשו שניהם בירושלים. הרצל ביקש ממנו: “סייע לנו לשוב לארץ ולבנותה”. וילהלם ענה: “לא. זוהי פנטזיה”. עברו 19 שנה, ובאותו תאריך עצמו, ב-2 לנובמבר 1917 הכריזה הקיסרות הגדולה בעולם כי הפנטזיה הזאת תיהפך למציאות. ווילהלם, השליט של אז, עזוב ונשכח והשם הרצל הפך נס לעמו, מניע כביר בתחיתו הלאומית. לא תמיד נשארים דברים ריאליים מציאות, ולא לעולם נשארת פנטזיה בגדר דמיון. אני בן לעם עתיק בן 4000 שנה, ואתה מייצג עם צעיר ביחס. אני גם זקן ממך בשנים פי שנים. ואני מאחל לך לבל תצטמצם במחשבה על דברים ריאליים. הלואי ותשים לבך גם לפנטזיה ועל-ידי-כך תהיה אנגליה לא רק האומה החזקה בעולם, כי אם גם הנערצה בעולם.

לונדון, 17 בפברואר 1939