א. ציוני: שלמות החזון (מוגן בזכויות יוצרים)
אל בני ישראל בארץ ובתפוצות (פקסימילה)
בדרכי הגאולה
מאתמנחם אוסישקין
בימי מסה בגולה ובארץ
מאתמנחם אוסישקין
אחרי הפסקה של חמש שנים נזדמנו שוב יחד, אתם העובדים את עבודת הקהק"ל בבתי-הספר ואני הממונה על העבודה הזאת בכללה, ויש לי העונג המיוחד להשתתף גם הפעם בכנוסכם ולסכם את תוצאות העבודה במשך התקופה הזאת. מכפר-ילדים בעמק יזרעאל, עד בן-שמן אשר בשפלה, ועד הר הצופים בירושלים – אלו הן התחנות הגיאוגרפיות של הכנוסים האלה. ומבחינה תרבותית: מבית-הספר העממי הקטן בכפר-ילדים, עד בית-ספר גבוה יותר בכפר-הנוער אשר בבן-שמן, ועד האוניברסיטה העברית, בית אולפנא זה, שאנו מקוים כי ישמש מאור תרבות לא רק לישוב העברי בארץ אלא גם ליהדות בכל העולם כולו. אולם נתאספנו כאן לא רק במקום יקר ונכבד לאומה כולה, אלא גם ביום זכרון לעם ישראל. יום ראשון של חנוכה היום. היום מלאו 2100 שנה מאז הרים מתתיהו החשמונאי את דגל המרד והשחרור בהרי מודיעין. אין אומה ולשון בעולם שתזכור תאריך היסטורי לאחר תקופה ארוכה כל כך, תזכור ותחוג אותו לנצח. וגם זה צריך לשמש סמל לכנוסנו הפעם. כאן, על ההר הזה, במקום הזה, עמדו אויבינו ונלחמו אתנו לחיים ולמות. כמה מאורעות היסטוריים קשורים במקום הזה! לעומת קטעי היסטוריה אלה – מה ערך לכל השאלות הפעוטות המעסיקות אותנו בחיי יום-יום שלנו? נשכח נא איפוא לרגע את חיי החולין ונחזור במחשבתנו לימי העבר הגדולים, לאותם המאורעות ההיסטוריים הקשורים במקום זה. ישמשו לנו זכרונות אלה מקור של אמונה ובטחון בתחית העם. ואותו הבטחון, שהיה חי בלבות העם עד היום הזה, ישאר בלבנו ובלב בנינו עד שיגיע יום שחרורה השלם של האומה.
מה לא התרחש ובא עלינו במשך אלפים ומאה השנים הללו? שחרור, תחיה מדינית, ושוב גולה ופזור בכל העולם, גירושים, אינקויזיציות, פרעות ובלבולים – בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ואחרי כל אלה אנחנו שבים אל המקור, אל השאיפה לתחיה, אל האמונה שעוד הפעם לנו תהיה הארץ הזאת. ועל-כן אני אומר: הסתכלו נא בפאנורמה הנצחית הזאת. וכשתגשו לטפל בעניני יום-יום, העלו נא על זכרונכם את המקור. זכרו מאין באתם ולאן אתם הולכים – וגם ברגעים הקשים ביותר לא יהיה מקום ליאוש, האמונה תשוב ותפעם בכם ומסור תמסרו אותה לדורות הבאים.
מהשקפה היסטורית רחבה זו אני עובר להערכת התקופה הקצרה של חמש השנים שעברו עלינו. בתקופה קצרה זו נתרחשו מאורעות חשובים, חיוביים ושליליים גם יחד, מאורעות לא שערום רבים מאחינו בני ישראל.
א
אפתח בנעשה בגולה. אין אני מתכוון ליתן כאן סקירה על כל המאורעות שחלו בחיי העם העברי בתפוצות הגולה במשך תקופה זו. ברצוני לעמוד רק על שני מאורעות עיקריים, שיש בהם משום לקח היסטורי לדורות, מאורעות שנתרחשו בשתי ארצות מרוחקות זו מזו ושברו לרסיסים את הבטחון השלם, שעליו בנתה היהדות בארצות הללו את חייה: בטחון כלכלי בארה"ב באמריקה ובטחון רוחני בגרמניה.
בארצות-הברית שבאמריקה חיו היהודים, בתוכם גם הציונים הנלהבים ביותר, בבטחון גמור שעמדתם הכלכלית מוגנה מפני כל רוח מצויה או בלתי-מצויה ומצבם החמרי איתן לדורי-דורות. לפני חמש שנים טפלה היהדות באמריקה בכמה ענינים: מתן עזרה ליהודים בארצות פזוריהם, סיוע לשאיפותינו המדיניות והישוביות בארץ – אולם לא עלה על דעתו של מישהו לדאוג למצבם החמרי של יהודי אמריקה עצמם. היתה הכרה מלאה, שבטחון כלכלי זה של “הדוד העשיר” באמריקה ימשך לדורות. ולא רק יהודי אמריקה עצמם, אלא גם היהדות העולמית כולה האמינה שיש מקום אחד בעולם אשר בו יושב קבוץ של מיליונים יהודים איתנים ומבוססים בעמדתם הכלכלית, ומשם תבוא העזרה לשאר תפוצות הגולה בכל זמן שתדרש. כל מיליוני הדולרים, שאחינו באמריקה שלחו לאירופה, לשם עזרה פרודוקטיבית או בלתי-פרודוקטיבית, ובמדה הרבה יותר מצומצמת גם לצרכי הישוב בארץ – כל אלה נחשבו רק כ“דמי קדימה”, כשיעור ראשון. וכל זה נהרס במשך זמן קצר.
אין הכוונה לומר, שמצבם של אחינו באמריקה הוא נורא. יתכן שיהודי שירד מנכסיו באמריקה הוא גם עכשו עשיר מיהודי אמיד בפולניה או ברומניה. אבל אין זה חשוב. העיקר שהצבור היהודי עצמו, גם באמריקה וגם בעולם כולו, הבין שהעמדה הכלכלית היחידה שנשארה לה ליהדות בתוך המשבר הכללי – זו של יהודי אמריקה – אף היא נהרסה. אבדן הבסיס הכלכלי הזה הביא גם לידי שנוי מבחינת רגש הבטחון. באה רביזיה בפסיכולוגיה של יהודי אמריקה גם בנוגע לעתידם הם.
אולם חמור ממנו המשבר השני – המשבר הרוחני, כי משבר רוחני תמיד קשה יותר מהרס כלכלי. כוונתי למשבר בגרמניה.
אם יש ארץ בעולם, שטמיעתם הרוחנית והתרבותית של היהודים היתה בה שלמה ומלאה, עד כדי הזדהות גמורה עם חיי הרוח והתרבות של העם מסביב – הרי זו גרמניה. כמה ערכים תרבותיים נתנו יהודי גרמניה במשך מאה וחמשים שנה לאומה הגרמנית ולכל העולם בכלל, ממשה מנדלסון ועד אלברט אינשטין! הרי נדמה, שאין קבוץ יהודי ואולי גם קבוץ לא-יהודי בעולם, שיוכל להשתוות אל היהדות הגרמנית שלא מנתה אלא חצי מיליון נפש. אין מקצוע במדע ובאמנות, בספרות ובמוסיקה, בתעשיה ובמסחר, בחיים המדיניים ובחיי החברה, שהיהדות הגרמנית לא הצטיינה בו ולא תפסה בו מקום מרכזי. חצי מיליון יהודים אלה לא עמדו מחוץ לאומה הגרמנית. הם היו גרמנים אמיתיים, בהרגשתם ובמחשבתם, בשאיפותיהם ובהלך רוחם. הם היו באמת גרמנים בני דת משה. לשונם היתה אחת: הגרמנית. כל הקבוצים היהודיים בתפוצות הגולה, אף שהיו מדברים את שפת האומה שמסביב, היו באמת דו-לשוניים: רוסית ואידיש, אנגלית ואידיש (באמריקה), ערבית ושפניולית; איני מדבר על הלשון העברית, שבארצות ידועות שמשה אף היא תוספת לשתי השפות האחרות. אפילו בצרפת תמצאו, שתשעים אחוזים של היהודים מדברים קצת גרמנית, מפני שרוב יהודי צרפת מוצאם מאלזס. יוצא מכלל זה הקבוץ היהודי בגרמניה, שלא היתה לו אלא שפה אחת, שפת האומה שבתוכה הוא יושב. מצבה הרוחני-התרבותי של היהדות הזאת, נדמה היה, שבסיסו עומד איתן ומוצק על סלעים. אפילו הציונים המועטים בין יהודי גרמניה, אף הם לא חששו מפני סכנה כל שהיא בנוגע למצבם הרוחני-התרבותי. והנה לפתע פתאום, כהרף עין ממש, באה מהפכה והפכה את הקערה על פיה. בן-רגע זעה הארץ מתחתם, נשבר בסיס הסלעים, שעליו נשענה היהדות הגרמנית. נפתרה השאלה, אם יהודי גרמניה הם גרמנים באמת ובשלמות; היא נפתרה בשביל העולם הגדול, הלא-יהודי, וגם בשביל היהודים הגרמנים כשהם לעצמם.
מכאן מסקנה חשובה, בעיקר בשבילנו, בני ארץ-ישראל. יש אומרים, למשל, שהישוב העברי בארץ איננו יכול להגיע לידי הבנה עם האומה האחרת היושבת כאן, מפני שאין אנו מבינים את לשונם. אולם נקח את הדוגמא של גרמניה: שם בודאי הבין הקבוץ היהודי את לשון העם שישב בקרבו ולא עוד אלא שהתקרב לעם הגרמני התקרבות נפשית עמוקה ביותר, עד כדי הזדהות גמורה עם חייו התרבותיים והרוחניים, כאמור (אגב, העם השני בארצנו רחוק כל-כך, מבחינה תרבותית, מן העם הגרמני ונכסי הרוח שלו, עד שאין כל מדת השואה ביניהם) – ואף-על-פי-כן כל זה לא הועיל. לא רק ידיעת הלשון הגרמנית לא הועילה, אלא גם הטמיעה הרוחנית הגמורה אף היא לא הביאה פרי. אין אני רוצה להוציא מכאן מסקנה, שאין צריך ללמוד ערבית, אולם המסקנה הברורה היא, שאין לראות בזה גורם מכריע להבנה מדינית.
ועוד דבר מופלא אנו למדים מן ההיסטוריה של השנים האחרונות בגרמניה. כולם חשבו, שהחייץ היחידי המפריד בינינו לבין אומות העולם היא הדת, והנה באו הגרמנים, שהם עקביים יותר ובעלי מחשבה הגיונית וישרה, ובררו את הדבר אחרת – גזע אחר, עם אחר. “טבילה” שוב אינה מועילה, לא טבילה בדת ולא טבילה בשפה ולא טבילה בנמוסים ובהרגלי חיים – הגזע הוא אחר.
וכשם שהמשבר הכלכלי באמריקה הביא את אחינו שם לידי שנוי ערכים, שיחשבו על עתידם הכלכלי, כך גם המשבר הרוחני-התרבותי בגרמניה הכריח את יהודי גרמניה ואת יהודי הארצות השכנות הנמצאים בתנאים דומים למצב בגרמניה לעשות חשבון הנפש בנוגע לעתידם התרבותי-הרוחני, כי נוכחו לדעת שהפתרון שהחזיק בו עד עכשו פתרון שוא הוא. שתי מסקנות אלו מן המשבר הכלכלי באמריקה ומן המשבר הרוחני בגרמניה, אני חושב אותן לרכוש גדול שרכשנו בתפוצות הגולה לטובת האמת הנצחית שבהשקפתנו הלאומית. אין אנו שמחים, חלילה, לאידם של אחינו באמריקה ובגרמניה. יחד עם היהדות העולמית אנו מצטערים בצערם של הראשונים, ועל אחת כמה וכמה אנו שותפים לסבלם הטרגי של האחרונים, כי הסבל הרוחני נגע תמיד ללבנו יותר מכל משבר חמרי. אבל מעז יצא מתוק.
עוד רבים ומרים הדברים הנוגעים למצבה של היהדות בתפוצות הגולה, אבל רציתי להביא לפניכם את הקוים הבולטים ביותר. הצד השווה שבכל הגורמים האלה הוא, שכולם עוררו בכל התפוצות תנועה של התפרצות אל ארצנו, במדה שאין אני זוכר כדוגמתה. אין מקום בעולם ואין קומץ של יהודים, שארץ-ישראל לא חדרה לחוג מחשבתם. כמה מהם מפקפקים עדיין ופוסחים על שתי הסעיפים. אבל כולם יודעים שיש רק ארץ אחת בעולם שעשויה להיות מרכז לאומי לעם העברי. וזהו הישג חשוב מאד. כתוב: “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”; לצערנו הרב יש לגרוס “לא ינום ולא יישן שונא ישראל”, והשונא העיר אותנו מתרדמתנו.
ב
ואם נעבור למצב בארץ, הנה גם בה נתרחשו במשך התקופה הזאת מאורעות, שנצטרך ליחד להם מקום בהיסטוריה הארוכה שלנו, מהם טובים, מהם רעים.
הרעות: די אם אזכיר את המהומות בארץ לפני ארבע שנים, וגם ההפרעות שבזמן האחרון אין לעבור עליהן בשתיקה בשעה שבאים לעשות סיכום. על כל אלה יש להוסיף את הטרגדיה הגדולה במחננו אנו, שהיא מזכירה לנו, ודוקא כאן, במקום כנוסנו, את השנים האחרונות שלפני חורבן הבית השני, כשרבו המפלגות בישראל וכל אחת מהן שאפה, כמובן, לשחרור האומה והביאה לשם כך קרבנות אין מספר, ובו בזמן אכלו איש את בשר רעהו ועל-ידי-כך עזרו לאויב לבצע את זממו. אכן הטרגדיה היא גדולה גם כיום, וכולנו, בני כל המפלגות, אשמים בכך, כולנו בלי יוצא מן הכלל. יכול אני להבין מלחמת אחים, כשהמלחמה היא בעד העיקר: דת ישראל או דת נכרית, ארץ-ישראל או ארץ אחרת, שפת ישראל או שפה זרה. אבל בזמן שכולם שואפים למטרה אחת והמלחמה נטושה רק בגלל דרכי הגאולה – מלחמה כזאת, בשעה הרת גורל והכרעה לקיום העם כולו, לא יסלחו לנו הדורות הבאים. אף-על-פי-כן עלינו לקבל גם את הרעות, ולברך עליהן כמו על הטובות, משום שאין ברירה אחרת.
אולם לא אצדק לגבי האמת, אם לא אזכיר שבמשך חמש השנים הללו נעשו בארץ גם מעשים חיוביים וחשובים ביותר. המעשה הגדול הראשון שאני רואה הוא, שהישוב בארץ, ואחריו גם היהדות בגולה, לא נרתעו מפני הפרעות, כי אם להפך: תשובתם על ההתקפה הנוראה הזאת, שעלתה לנו ב-160 קרבנות, היתה התאמצות מוגברת והתלהבות גדולה יותר לעבודת הבנין. זהו בלי-ספק חיוב גדול: עמדנו במבחן והוכחנו, שאנו עולים לארץ בכל תנאים שהם, לא רק כשיש לנו הצהרת בלפור, כי אם גם כשעושים בנו פרעות. ואני בטוח, שגם על ההפרעות של היום יענה העם את המענה היחיד: אין הפרעה בעולם, שתוכל לעכב את מפעלנו. לפני שנים אחדות בקר אצלי פקיד אנגלי גבוה. התווכחנו הרבה בשאלת ארץ-ישראל, הוא עסק בחקירות ודרישות בעניני קרקע ורצה לקבל ממני ידיעות ומספרים. אמרתי לו: חקירות ודרישות ומספרים – כל אלה נחוצים לכם, ולא לנו. בשבילנו הענין ברור. היעוד הלאומי שלנו לחדש את ימינו כקדם – אין זה בשבילנו בגדר של שאלה, יהיו המספרים אשר יהיו. ועוד אמרתי לו: אתם האנגלים תוכלו להכביד עלינו, או להקל עלינו, אבל אין בכוחכם להפריע לנו בעבודתנו. אם תקלו עלינו, יהיו לכם חמשה-עשר מיליון ידידים בעולם, ואם תכבידו – יהיו לכם חמשה-עשר מיליון שונאים בעולם. אבל להפריע לא תוכלו, כי אנחנו חזקים מכם. וכאשר שאל, מנין לי האמונה הגדולה הזאת, עניתי לו: בשבילכם אין שאלת ארץ-ישראל אלא פרט קטן בין יתר השאלות המעסיקות אתכם, אולם בשבילנו זוהי שאלה של קיום או כליה, חלילה. ואם עומדת אומה – ולה נוער בריא, מפותח ואידיאליסטי וכוחות כבירים, פיננסיים, מדיניים ותרבותיים – בפני שאלת חיים או מוות, אין כוח בעולם שיוכל להפריע לה בשאיפתה לחיים.
תשובה חיובית זו על פרעות תרפ“ט, תגבורת האמונה והמרץ של האומה הממשיכה בעבודה בקנה-מדה יותר גדול ובקצב מהיר יותר – הביאו לנו הישגים חשובים: הישוב העברי בארץ גדל כמעט פי שנים, ולא על-ידי זקנים וחולים, כמו בתקופת ה”חלוקה", כי אם על-ידי יסודות פרודוקטיביים, רובם ככולם. אין דרכי להגזים במה שקוראים “פרוספריטי”, אבל עובדה היא, שיש מצב של פריחה ושגשוג בארץ, ומיליונים יהודים בכל תפוצות הגולה מקנאים בנו ובמצבנו הכלכלי. ובודאי אפשר היה להגביר את כוח קליטתה של הארץ בשביל עולים נוספים – אלמלא ההפרעות, זהו, בלי ספק, אקטיב גדול לתנועת התחיה שלנו.
ג
מן הדברים האלה הריני עובר אל השירה התמידית שלי, אל הקרקע המהווה עיקר העיקרים ויסוד היסודות לכל עבודתנו בארץ. שאלת הקרקע שתי פנים לה: גאולת הקרקע בכלל, והקרקע הלאומי בפרט.
הרכוש הקרקעי שלנו, הנכלל בשני הסוגים הללו – קרקע פרטי וקרקע לאומי – גדל אמנם בחמש השנים האחרונות. אולם אין בתוספת זו ולא כלום בהשואה אל ההתפתחות ביתר מקצעות חיינו, אין בה לא משום סיפוק צרכי השעה, ובודאי לא משום הבטחת עתידנו. בשטח זה אין מצבנו משביע רצון כלל וכלל, כי אם משמש אזהרה חמורה: “מנא מנא תקל ופרסין”.
אם תתבוננו במצבנו המדיני ותראו, שכל עיקר המלחמה נגדנו במשך חמש השנים האחרונות, מצד הערבים ומצד הממשלה, מתנהלת בעיקר בשטח רכישת קרקע. רק בזמן האחרון נתווספה גם שאלת העליה. כי אמנם הקרקע מהווה את נקודת הכובד במפעלנו. שונאינו ומתנגדינו תפסו את הענין הזה יפה יפה, יותר משתפסו אותו היהודים והציונים. במלחמה זו, המתנהלת נגדנו בענין רכישת קרקעות, מכים אותנו בשתי מכות, האחת גרועה מן השניה. המכה הראשונה הפשוטה: המחירים. בחמש השנים האחרונות עלו מחירי הקרקע בכל חלקי הארץ לא פחות מאשר פי שנים, ויש מקומות שבהם הגיעו אפילו ליותר מזה: פי שלשה, ארבעה וחמשה. יוצא, איפוא, שכל מאמצינו הגדולים אינם מביאים אלא תוצאות קטנות, בדרך משל, אילו היו הכנסות הקהק"ל כיום פי שנים וחצי מהכנסותינו בשנים הקודמות, גם אז לא היינו יכולים לרכוש יותר קרקע מן המכסה הקודמת; ואם ההכנסות תשארנה ללא עליה, לא נוכל לרכוש אלא כשליש השטח שקנינו בשנים הקודמות. זוהי מכה נצחת.
מה הן הסיבות לכך? יודע אני, שיש נוסח מוכן לתשובה: הספסרות. אולם אין זה העיקר ואין תשובה זו מתרצת את הכל. אין אני צריך לומר לכם, כי שונא אני תכלית שנאה לא רק את הספסרות כי אם גם את הספסרים. יש דברים, שאסור לעשות בהם פרקמטיא, שקדושתם צריכה למנוע בעד כל עסק של מקח וממכר. מעולם לא ראיתי יהודים שיסחרו בספרי תורה. איזה רגש פנימי מונע אותם מלחלל את קדושתם על-ידי עסקי מקח וממכר. כך היה צריך להיות גם היחס לקרקעות האומה, לאדמת האבות והבנים. אבל גם אילו עברו מן העולם כל הספסרים משלנו, גם אז בודאי היו הערבים מעלים את המחירים, משום שהם יודעים, שאנחנו נבוא ונשלם במיטב כספנו. אם יש לערבי אפשרות איזו שהיא להחזיק מעמד משך זמן ידוע ולא למכור תיכף, הריהו בטוח שיקבל פי שנים. ומיהו שאינו מבין זאת? – אנחנו. כי האמת המרה היא, שאין אנחנו כלל “עם חכם ונבון”.
זוהי הסכנה הראשונה, שהיא נובעת מעלית המחירים. אולם יש סכנה חמורה הימנה. התיקרות הקרקע אפשר בכל זאת לנצחה בכסף, אולם יש דבר שהכסף איננו מועיל בו, וזוהי האידיאולוגיה שנוצרה בזמן האחרון בדבר “נישול” הערבים מאדמתם. כאן יצרו שונאינו, מתוך ידיעה מלאה שזוהי עלילת שקר, טענה העלולה להכות אותנו בעולם הגדול. אפילו במחננו קמו ציונים טובים, שמתוך היפרטרופיה של צדק ויושר התחילו לפקפק בצדקת מעשינו כלפי הערבים. ודוקא כאן, במסיבת מורים ומחנכים, עלי לדבר ביתר אריכות על הענין הזה.
אני מקוה, שכולכם חדורים אידיאלים מוסריים ואת האידיאלים האלה אתם גם מוסרים לחניכיכם בבית-הספר. מה זה בעצם “נישול”? אם מי שהוא יושב על אדמתו וחי את חייו העצמיים ומצבו החמרי איתן ובטוח, וביום בהיר אחד מגרשים אותו ממקום עבודתו והוא מך ונופל, ואין לו מקור עבודה אחר לפרנס את עצמו – זהו נישול. אולם כל שנוי אחר של מצב הדברים, לטובה ולא לרעה, אין לסמנו בשום פנים כתופעה של נישול. אם מישהו ימכור את חלקת אדמתו ויפנה למקצוע אחר, במלאכה או במסחר, ויראה ברכה בעמלו – אין זה נישול, באשר מצבו של ה“מנושל” הוטב.
מלבד המוסר הפרטי יש גם דרישה של מוסר קולקטיבי. אם לאומה אחת יש הכל ולשניה אין כלום, הרי גם זה לא מן היושר הוא. גם בענין זה מוכרחים לבוא לידי רביזיה. היה זמן שחשבו כי מן המוסכם הוא, שהאומה השלטת באיזו ארץ יש לה הרשות לסדר את סדרי החיים לפי רצונה והמיעוטים היושבים בארץ זו צריכים לקבל את הגזרות ולהכנע; ואם לא עשו כן, נחשבו כמורדים. כיום חל שנוי גם בהשקפה זו. למיעוטים לאומיים יש זכויות ידועות בנוגע לסדרי חייהם, לשפתם ולתרבותם, וגם זוהי דרישה מוסרית צודקת.
ואם מתוך דרישות מוסריות אלה נסתכל במצבנו בארץ-ישראל ונראה: מצד אחד אלפים ומאות-אלפים דונם של אדמת בור עד היום הזה; בעבר-הירדן, בחורן ובנגב עד תעלת סואץ, שטחים גדולים של קרקע שומם השייכים לאפנדים אחדים, ולנו אין שום דריסת רגל בכל המקומות האלה; לאומה אחת יש הכל, ולא רק פה, כי אם גם בסוריה, במצרים, בעיראק, בחצי אי ערב ובמדינות הערבים שבצפון אפריקה. ומצד שני יש אומה העומדת על מדרגה רוחנית ותרבותית גבוהה, ובכל ארצות העולם היא מפרפרת בין החיים והמות, והנה היא באה וטוענת, שגם בשבילה צריך להמצא מקום בארצה ההיסטורית ובעד זה היא מוכנה לשלם בדמים ובזיעה ובעבודה, ובעד כל שעל אדמה הנרכש על-ידה, שעליו ישב מקודם בדואי עני ובודד, היא משלמת במיטב כספה פצויים כאלה, שלא העז לחלום עליהם מעולם – לזה נישול ייקרא?
אידיאולוגיה מזוייפת ומסולפת, ששונאינו הפקחים ידעו לפתח אותה בשנים האחרונות, מביאה אתה סכנה חמורה בשבילנו. הסכנה היא בזה, שרבים מאתנו נגררים אחרי האידיאולוגיה הזאת בלי לחקור במהותה ובצדקתה. הרבה עמל ומרץ הקדישה הנהלת הקהק"ל בשנים האחרונות למלחמה נגד ההשקפות המוטעות הללו. אין אני אומר שנצחנו, כי קשה לנצח את היריב כשהוא עצמו יודע שטענותיו אינן אלא זיוף מכוון של המציאות. אך במדה ידועה הצלחנו.
ד
והנה, בזמן האחרון התחילו מתקיפים מבפנים את האידיאולוגיה של הקהק"ל; ולדאבוני עלי לומר, שגם מבין המורים יש המשתתפים בהשקפה זו, וחולקים שוב על הפרינציפ היסודי שבהשקפתנו המסורתית “והארץ לא תמכר לצמיתות” או כמו שאנו קוראים לה היום – הלאמת הקרקע. יש משמיעים את הטענה הנושנה, שקרקע פרטי עלול להתפתח וליתן פירות יותר ויש לו אפשרויות מרובות ליצירת ישוב מבוסס וצפוף, ואילו על קרקע לאומי חלות כל מיני הגבלות שיש בהן כדי לעכב את התפתחותו הכלכלית.
אילו גם היה מן האמת בטענה זו, גם אז מחויבים היינו לשמור על הפרינציפ של הלאמת הקרקע משני טעמים עיקריים: קודם כל אין לנו כל בטחון לאומי בקרקעות שאינם נמצאים ברשותה של הקהק“ל. הנה דוגמא מן הזמן האחרון: במפרץ חיפה רכשנו קרקעות במחיר נמוך ועכשו משלמים שם בעד קרקע עד מאה לא”י הדונם ויותר. חיפה וסביבתה נעשו בזמן האחרון אוביקט של התענינות בין-לאומית, ואילו השארנו שם את הקרקעות בידי יחידים, אין אני בטוח, שהיצר הרע לא היה משיא אותם לעשות עסקים ברכושם הקרקעי ולמסרו לידים אחרות. אין בטחון לכל עתידנו, אם לא נדע שאנו בונים על יסודות מוצקים, על קרקע משלנו ולא על אדמה העלולה בזמן מן הזמנים לעבור לרשות אחרים. הבטחון הגמור הוא בזה, שהרכוש הקרקעי נשאר לצמיתות ברשות האומה כולה. והטעם השני הוא, שעל אדמת הקהק“ל אנחנו בטוחים במאה אחוזים מפני כל זעזועים של מלחמות פנימיות בין בעלי-הרכוש ובעלי העבודה – אותן המלחמות שכבר הרסו עולמות, ומי יודע אם חס וחלילה לא נראה הרס כזה גם בחלק של ארצנו. הנה המלחמה בעד העבודה העברית במושבות הפרטיות. ע”י קול-קורא של הועד הלאומי אין לתקן את המעוות הזה. במקום שיש מלחמת האינטרסים, שם הסמכות אין לה השפעה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, ואילו במשקים שעל אדמת הקהק"ל לא היו אף פעם, מיום היווסדם ועד היום הזה, זעזועים כל שהם בשאלה זו.
אולם חולק אני על עצם ההנחה, שההתפתחות הישובית על אדמה פרטית מבוססת יותר מזו שעל אדמה לאומית. יש כאן אי-הבנה. אם המדובר על התפתחות של ספסרות, מודה אני שזו תוכל להתקיים רק על אדמה פרטית, אולם אם כוונתנו להתפתחות נורמלית, שהעובד יראה ברכה בעמלו וישתדל להוציא ממינימום של קרקע מכסימום של תוצרת – אין שום יתרון לאדמה פרטית על אדמת הקהק“ל. להיפך: יתכן שמתישב זה או אחר במושבה פרטית יתעשר, אולם לא היו מקרים במושבות אלה, שתתרחב אפשרות הקליטה למשפחות נוספות על חלקת אדמתו של מתישב אחד, ואילו במשקים שלנו אנו רואים, שבמשך חמש השנים האחרונות הולכת וגדלה הצפיפות של האוכלוסים החקלאיים מתוך שנכנסים אנשים חדשים וגם העבודה נעשית אינטנסיבית יותר. אם אנו נוכחים לדעת, שבנקודה זו או אחרת די למתישבים בחלקות יותר קטנות, הרי לפי החוזה הם מחזירים לנו את העודף וניתנת לנו האפשרות להושיב שם משפחות נוספות. כדוגמה תשמש העליה הגרמנית. אם תעשו חשבון, כמה מעולי גרמניה נקלטו במושבות פרטיות וכמה מהם הצליחו להשתרש, בצורה זו או אחרת, במשקים שעל אדמת הקהק”ל – תראו את ההפרש הגדול לטובת האדמה הלאומית. והדבר מובן: לתוך מושבה פרטית יכול העולה לחדור רק אם יש לו אמצעים חשובים משלו ודבר זה איננו שכיח כל-כך. אולם כשהעולה בא לישובים הלאומיים – המתישבים “זזים קצת” ויש מקום לעוד אדם נוסף.
ועוד דבר: הסדור החקלאי קשה דוקא לאנשי המעמד הבינוני, כשהם אינם מתישבים על אדמת הקהק“ל. יש להביא בחשבון, שההתישבות החקלאית דורשת סכומים גדולים. הקרקע עולה עכשו פי שנים, פי ארבעה ויותר. מלבד זה יש להקים בנינים, לנטוע מטעים, לסדר הספקת-מים, וכו' – וכל אלה בולעים הון, ומי שאין לו כל הסכום הדרוש, לא יכול להשקיע את אמצעיו המועטים ברכישת קרקע שלא ישאר לו כסף בשביל עצם ההתישבות. וכך הוא נאלץ לוותר על שאיפתו החקלאית. לא כן הוא הדבר, אם יקבל קרקע מאת הקהק”ל ואת אמצעיו הוא יוכל להשקיע בשאר הסדורים. אלמלא היתה הקרן-הקימת קימת היום צריך היה ליסדה.
אתם שדואגים לחנוך הילדים ברוחה של הקרן הקימת תבינו זאת יותר. צדקתם בהשקפתכם, שהקהק“ל מעונינת בעבודתכם לא בגלל הסכום המועט שאתם מאספים בבית-הספר, אלא בגלל החנוך שאתם נותנים לדור הבא, כדי שיבין מה האומה דורשת ממנו. ואני שואל אתכם, היש אפשרות כל שהיא לדבר עם החניכים על גאולת קרקע בשביל אנשים פרטיים? האם הרגש של הילד לא יתנגד לכך? אפשר לעורר התענינות אצל הילד רק כשפונים אל רגשותיו העדינים ביותר. ואם תבארו לילד, כי אנחנו יוצרים יצירה נצחית, לא בשביל ראובן, שמעון או לוי, אלא בשביל כל האומה כולה, וכי שאיפתנו היא שקרקע האבות שהיה שייך לפנים לאומה כולה יועבר שוב לרשות העם גם לדורות הבאים – הילד יתפוס בחוש את האידיאל שלנו וישתתף בעבודה למען גאולת הקרקע בתורת רכוש האומה, ולא כרכוש יחיד פלוני. ואמנם אין לך ענף אחר בכל העבודה שלנו, שיוכל לקשר את הילד עם האומה ועם תקוותינו בארץ, יותר מן הרגש שהוא משתתף בעבודת הקודש של החזרת הקרקע לרשות העם להווה ולעתיד. הסברה זו תביא, בלי ספק, פרי ישווה לה. היום נגשו אלי שני ילדים ומכרו לי את הסרט של הקהק”ל. נכנסתי אתם בשיחה ושאלתי אותם בתמימות: למה לי ליתן כסף, כדי לקנות קרקע בשביל ילד זה או אחר? והנה ענו לי: לא, הקרקע הוא בשביל כל האומה, וגם לך יהיה חלק בו. זוהי ההשקפה, שהילד יוכל לתפוס אותה.
ה
לבסוף רוצה אני למסור לכם ידיעות על הצד המעשי שבעבודת הקהק“ל במשך השנים האחרונות. מאותן ההשקפות הכלליות על עברנו ועתידנו, אעבור לדברים יותר פשוטים: לפעולות הקהק”ל ברכישת קרקעות. גדולות לא עשינו. לא היו גדולות – בהשוואה לצורך התכוף ולדרישות השעה. אבל גדולות הן הפעולות, בהתחשב עם ההפרעות שעמדתי עליהן מקודם: הפרעות מבחוץ, קשיים מדיניים, קשיים כספיים, עלית המחירים. בהתחשב בכל ההפרעות האלה אין אני מתבייש להביא לפניכם את סיכום עבודתנו.
בדרך כלל יש הבדל גדול בין הקניות שנעשו בחמש השנים האחרונות ובין הרכישות הקודמות. אז רכשנו ויצרנו מרכזים חדשים, העברנו לרשות האומה גושים גדולים: וואדי חווארית1 ומפרץ-חיפה. כעת לא אוכל להביא לפניכם אף גוש אחד. כל הקניות היו בעיקר קטנות ומפוזרות, ושתי סיבות לכך: ראשית, גושים גדולים במקום אחד כמעט שאינם נמצאים עוד בארץ, חוץ מעמק הירדן, עבר-הירדן והנגב, והקרקעות בנגב טעונים עוד חקירה בנוגע לשאלת המים ולצורות ההתישבות המתאימות להם; ושנית – וזה יותר חשוב – השאלה של שמירת הקרקע. היה זמן, שהספיק הקושאן כדי לשמור על הבעלות, היום נשתנה המצב. סמוך לקניה מוכרחה לבוא העליה על הקרקע. אם לאו, אין בטחון שלא נפסיד את הקרקע. ע"כ מוטלת עלינו זהירות גדולה שלא לקנות את הקרקע אלא אם כן יש בסיס כל שהוא לישוב המקום.
הפעולה העיקרית שעוד טרם נגמרה היתה: וואדי-חווארית. בקרוב תקבע ועדת השמות שעל-יד הקהק“ל שם חדש, היסטורי, לשטח זה. התקשרנו על 48,000 דונם ישן, שהם כ-44,000 דונם-מטרי, עד היום הועבר על שמנו שטח של קרוב ל-31,000 דונם-מטרי והקרקע נמסר כבר, רובו ככולו, למתישבים. 12,000–13,000 דונם הנשארים נמצאים עדיין בפרוצס ההעברה. ההיסטוריה של קנית וואדי-חווארית היא, אולי, היפה ביותר בתולדות העבודה של הקהק”ל. כי מה מיפה את החיים אם לא היסורים? הקניה נעשתה לפני 5–6 שנים, העליה הראשונה של חברי ארגון ויתקין על הקרקע היתה לפני שלש שנים בערך; עבודת ההתישבות התחילה בערך לפני שנה וחצי. מקום זה, מובטחני שיהפך במשך הזמן לחבל העשיר והיפה ביותר בארץ. כל התנאים מתאימים לכך: קרבת הים, נחל אלכסנדר, מסלת-הברזל בשכנות, התנאים הטופוגרפיים, אדמת המישור הטובה שאין כמוה בכל הארץ, ואין כל ספק, כי כשם שחדרה היא הפאר של הישובים הראשונים, כן, ובקנה מדה גדול יותר, תהיה אדמת וואדי-חווארית פאר כל הישובים החקלאיים שעל אדמת הקהק“ל, והיא תעלה על חדרה בזה, שתהיה בה עבודה עברית טהורה במאה אחוזים. את אדמת וואדי-חווארית חלקנו לאלף משפחות, מעדות שונות, מכל הזרמים והמעמדות. גם חיילי הגדודים, שבמשך שתים-עשרה שנה חפשו קרקע אצל הממשלה אשר בעדה נלחמו ולא נענו, קבלו עתה קרקע בוואדי-חווארית מאת המוסד העברי: הקרן הקימת לישראל. עכשו זורמים החיים בוואדי-חווארית. האדמה נקדשה גם ע”י קרבן: בנימיני ז“ל. עלי להודיע לכם, כי השטח של 3000 דונם שנלקח מאתנו בחכירה לפני שנתים ע”י הממשלה הוחזר לנו עתה וגם הוא נמסר להתישבות. זאת היא פרשת וואדי-חווארית וחשיבותה רבה בשביל כל הישוב החדש. אין לתאר לעצמנו, כיצד אפשר היה לדבר על גידול הישוב החקלאי כיום, אלמלא נתעשר רכושנו הקרקעי באדמת וואדי-חווארית.
נוסף לשטח גדול זה עברו לרשותנו הרבה רצועות קרקע, אמנם לא גדולות, רובן בקשר לתכנית של “התישבות האלף”, בשרון. אך גם ביהודה, בשומרון, בעמק-יזרעאל ובעמק הירדן, נוספו שטחים חדשים ועליהם נוסדו נקודות ישוב רבות.
בסך הכל גדל רכושנו הקרקעי בחמש השנים האחרונות בשטח של 100,000 דונם ויותר. קניות אלו עלו לנו, יחד עם הוצאות ההכשרה והספקת המים, קרוב למיליון לירות. כפי שאמרתי, אין הישג זה ולא כלום לעומת הצורך הגדול בקרקע לאומי, שנעשה דחוף יותר לרגל גידול העליה, אולם מצד שני עשינו צעד חשוב קדימה. בכל המקומות שנרכשו על-ידינו התבצרו עובדים חדשים, ואיש לא יוכל להזיז אותם. ואם תקחו בחשבון את כל ההפרעות, מבית ומבחוץ, וגם את ההזנחה הגדולה של חברינו, אפילו בין המעולים שבתוכנו, בעבודה למען גאולת הארץ, את חוסר ההבנה, שהקרקע הוא הגורם המכריע בשביל כל עתידנו – הרי עשתה הנהלת הקהק"ל מעשה חשוב, שמסרה לעם ישראל רכוש נוסף של 100,000 דונם. ועל-כן אין אני מתביש לבוא לפניכם בדין וחשבון זה.
לימים הבאים עומדות לפנינו פרובלימות מרובות. העיקר הוא, שנבין כי הקהק“ל יש לה תפקיד מכריע בכל חיינו, תפקיד של “החלוץ הקרקעי” להרחבת גבולות הישוב העברי בארץ. כפי שרגילים לומר עכשיו נתרכזה עכשו ארץ-ישראל בקנטון אחד. אולם אני, אזרח נכבד של הקנטון הזה, הייתי רוצה שלא יהיה זה קנטון אחד אלא ארץ אחת. “עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל פלשתינה”, ועל-כן על הקהק”ל לחפש בכל פעם מקומות-אחיזה חדשים, ששום איש מבעלי האיניציאטיבה הפרטית לא ילך לשם. רק לאחר שנתפוס עמדות בכל אזורי הארץ, נגאל את הקרקע ונמסור אותו למתישבים, רק אז תבוא האיניציאטיבה הפרטית ותיצור נקודות חדשות מסביב למקומות שיגאלו על-ידינו. ואני תקוה, שבפגישה הבאה אוכל לשמח אתכם בידיעה על יצירת נקודות חדשות על אדמת המולדת.
דברים בכנוס המורים למען הקהק"ל,
חנוכה תרצ"ד.
-
הוא עמק חפר כיום. ↩
על ירושלים ומקומה בתנועת התחיה
מאתמנחם אוסישקין
מקרה הוא, אבל בכל זאת נחוץ להדגיש את הדבר: היום יום גדול בהיסטוריה העברית. היום י' באייר, מלאו 75 שנים להולדתו של הרצל ז“ל, יוצר ההסתדרות הציונית. בעיר מולדתו – בודפשט – על-יד הבית בו נולד, תערך היום חגיגה גדולה, אשר בה ישתתפו באי-כח היהדות בבודפשט וגם באי-כח ההסתדרויות של ארצות אחרות, ואנו שולחים להם ממקום זה את ברכתנו. 75 שנים עברו מיום שנולד ויותר מ-30 שנה מיום שמת. שמו של הרצל הפך סמל לעם. הוא מת לפני שלושים שנה, אבל נדמה כאילו דורות שלמים עברו מאותו יום שבו חי ופעל האיש, מיום שהתחילה התנועה הציונית המדינית. שמו של הרצל הפך לאגדה, אגדה הקשורה בעבר. אולם מדי שנה בשנה הוא גדל והולך, כובש והולך את דמיוננו. העתיד לו והעבר לו. באלפים שנות ההיסטוריה של עם ישראל נחרתו בנשמת האומה שמות כאלה, אשר לא יישכחו לעולם ועד. שמות של אנשים, ערים, ספרים – כל אלה נכסי האומה. רק לפני שבועות מספר הזכרנו את הרמב”ם – גם הוא נכס לאומי. והיום רוצה אני לדבר עמכם על שם אחר, על נכס אחר, לא על איש, כי אם על מקום המקודש בלב האומה, אשר שנותיו אלפי שנים, ואשר נטבע בנשמת אומתנו לעולם ועד, מזהיר ומתרומם משנה לשנה, מיום ליום.
מיום שהתחיל המיתוס העברי משתלב בנשמה היהודית, קשורה ירושלים בתולדות העם. לפי המסורת נצטווה אבי האומה אברהם אבינו להביא קרבן את בנו יחידו את יצחק, לאלהי העולם בהר המוריה, בירושלים. האומה הישראלית מתחילה, איפוא, למנות את ההיסטוריה שלה מירושלים, מהר המוריה. מעט יותר מאוחר, בימי יעקב, הוא חולם שוב במקום זה את החלום בו הוא רואה מלאכים עולים ויורדים בסולם שראשו מגיע השמימה. כך קושרת המסורת של האומה את תולדותיה מהרגע הראשון עם העיר אשר זכינו לגור בה. לא אגולל לפניכם הערב את ההיסטוריה של ירושלים. הרצאה לא תספיק לזה. ספרים רבים נכתבו על הנושא ואם תקראו בהם יידרשו לכך חדשים ושנים. ברצוני לדבר על ירושלים בתולדותינו בתקופה האחרונה.
לפני שבועיים קרא לפניכם אחד מיקירי ירושלים, מר דוד ילין, הרצאה על ירושלים שלפני ששים שנה ובשפתו העברית הנפלאה ספר לכם בפשטות אידילית מה היו החיים פה בתקופה ההיא, הקטנות של החיים, הדלות שלהם, הפשטות שלהם, ההגבלה אשר בהם, המעוף הפעוט. הבטתי אז בפני השומעים וראיתי כעין חיוך של אדם מבוגר המסתכל בפני ילד קטן, הנאיביים, הפשוטים, עם החכמה הילדותית הרשומה עליהם. בחיוך זה קראתי: אכן, מה הם – אותו הדור שלפני 60 שנה – בהשואה אלינו היוצרים ובונים בקנה-מדה גדול כל כך. וחושבני שמחובתי להגיד לכם, שהיחס של השומעים ההם – וזה יחסם של רבבות ציונים בעולם – אינו צודק. כי אין זו אמת. אותו הדור, אותו הישוב הישן, נקרא בשם נפלא “שומרי החומות”. שומרי החומות, פירושו קבוצת אנשים שלקחה על עצמה תפקיד לשמור על משהו יקר וקדוש לאומה. – לא על הצורה אני מדבר, אלא על התוכן, כשם שאת הבאים כיום לירושלים הייתי קורא “כובשי החומות”. הם, לפני שלושים שנה, לא באו למלחמה, לבנין, למהפכה; הם באו בכדי לשמור על אותה הגחלת שקשרה את הדור שלהם לדורות שקדמו להם. הם שמרו על החומות לא בנשק ולא בהגנה עצמית, אלא בדמעות, בתפילות, בצום – הנשק של הימים ההם. אולם כוונתם היתה לשמור על החומות. ומי יודע, לולא אותו הקומץ של שומרי-החומות מדור דור, אולי לא היתה הגחלת הזאת מתלקחת בתקופת הציונות בכדי לכבוש את החומות. הם מילאו תפקיד היסטורי מהמדרגה העליונה, שאין אנו מסוגלים עוד להעריך אותו, וחטא נחטא לדור ההוא – עם כל התמימות שבו – אם לא נכיר באותה הזכות הגדולה. ועוד ראיתי עוולה ביחסם של השומעים לפני שבועיים, – עוולה הרווחת בעולם היהודי בכללו: היחס אל חלק חשוב זה של האומה הישראלית, הנקרא בשם יהדות המזרח, הספרדים. הרי תפקידם ההיסטורי היה לסלול לראשונה את הדרכים לשיבת הבנים לגבולם, ומהם אנו שואבים את מקור חיותנו עד היום. רק שתי דוגמאות אביא: הזכרתי את יובל הרמב“ם אשר חגגנו רק לפני חודש ימים. ואם קראתם רק חלק ממה שכתבו עליו, עליכם לעמוד בהדרת כבוד לפני הספרדים, שנתנו לנו אישיות כזאת. ולצדו הרמב”ן – רבנו משה בן נחמן, שהיה ספרדי גם הוא, הראשון שבא הנה והניח פה את היסוד לישוב החדש. ומצטרף אליהם המשורר הנצחי ר' יהודה הלוי, שגם הוא מקורו ביהדות הספרדית. ואם נתרופפו וירדו בימינו הכוחות הצפונים ביהדות זו, – אין אנו רשאים לשנות משום כך את יחסנו לעדות הללו שמלאו תפקיד היסטורי בעל ערך נצחי.
אחרי ההקדמה הזאת, רוצה אני לעבור לתוכן הרצאתי.
אם כל העולם מתרכז בשביל עם ישראל במלה “ארץ-ישראל”, הרי כל ארץ-ישראל – משמעה “ירושלים”. דורות על דורות, בליל הסדר, חג חרותנו, ובתפילת “נעילה” של יום כפור, בחג הלאומי הגדול ביותר ובחג הדתי הנשגב ביותר, קורא היהודי בכל קצוי תבל “לשנה הבאה בירושלים”. והמלה ירושלים מגלמת בתוכה את כל ארץ-ישראל. ואמנם הבין העם שזהו מרכזה של האומה. כי אם תשקיפו על תולדות עם ישראל בארץ-ישראל, תראו שכל הערים ההיסטוריות הקיימות עד היום, כמו יפו, טבריה, צפת, חברון – תפקידן היה לשעה. הן התרוממו ועלו בתקופה ידועה ואחר-כך ירדו מן הפרק. חברון, למשל, קשורה בקברי האבות, ומאוחר יותר בתחילת תקופת דוד. יפו ידועה בכתבי הקודש רק בקשר לבריחת יונה הנביא. אחרי-כן היא צפה ועולה בהיסטוריה בימי כבוש המכבים. טבריה נבנתה בימי נצחון הרומאים לכבודו של המלך טיבריוס ותפסה מקום רק אחרי החורבן בתקופת המשנה. צפת נתפרסמה בתקופת הקבלה בעיקר הודות לגולי ספרד שהתישבו בה, וגם היא ירדה מעל הפרק במהרה; חיפה אינה נזכרת בתנ"ך כלל – רק הכרמל קשור בתולדות חייו של אליהו. אולם ירושלים קשורה בכל ההיסטוריה הלאומית, בכל היצירה המדינית והתרבותית שלנו, בכל הטוב והרע שבה. תוציאו את ירושלים ולא ישאר מארץ-ישראל מאומה. אפשר לגזור גליל מסוים מן הארץ, והארץ תשאר ותוסיף להתקיים, אבל את ירושלים לא תוכלו להוציא. כי שמרה האומה על הקדושה הזאת, על הנכס הזה. כל חלומותיה של האומה על ביאת המשיח, ירושלים עיקר בהם.
וכן גם בתנועת שיבת-ציון שקדמה לתקופת חיבת-ציון. שלושה היו מתווי דרכיה: ר' צבי קלישר מטורן, ר' יהודה חי אלקלעי מזמלין, ומשה הס מבון, שני רבנים וסוציאליסט שתחית האומה אחדה אותם. הם היו רחוקים זה מזה, אבל לא עמדה לפניהם השאלה לאיזו ארץ ללכת. הבעיה הטריטוריאלית שהעסיקה את פינסקר, את הרצל ואחרים לא היתה קיימת אצל הראשונים. והדבר מובן. אם אנו נקראים לשוב לביתנו – הרי אנו שבים אל ארצנו. ואם אנו שבים אל ארצנו, הרי אנו שבים אל עירנו. ומענין מאד שדוקא משה הס, שבא אלינו מעולם אחר והיה חפשי בדעותיו – דווקא הוא מדבר על ירושלים מבחינת קדושתה הלאומית והדתית והוא מגיע לקיצוניות כזאת שבספרו “רומא וירושלים” הוא חולם על בנין בית המקדש והקרבת קרבנות בו. הרגש המיסתי של האיש הזה – כי גם בהיותו סוציאליסט היה מיסתיקן – הוא שגילה לו את האמת הברורה, כי שיבה לארץ פירושה שיבה למרכזה.
שנים אחדות לפני פינסקר והתחלת חיבת-ציון, באו שני אנשים שהיו גם הם מהמבשרים, והחליטו להתישב בארץ-ישראל כשהם רוקמים חלום של תנועת בנין הארץ. שונים היו זה מזה לפי חנוכם והשקפת עולמם, אך שניהם פנו לירושלים. האחד היה יחיאל מיכל פינס, תלמיד חכם, שעזב חיי עושר ברוסיה ובא לארץ ישראל כדי לעבוד עבודה צבורית ולסייע לבנין הארץ. הוא בא ישר לירושלים, אשר בה חי, פעל ומת. השני היה צעיר חילוני, מעולם המשכילים, קרוב לסוציאליסטים ברוסיה, ושמו היה אליעזר פרלמן. גם הוא בא ישר לירושלים וכאן שינה את שמו לאליעזר בן-יהודה, והשקיע את עצמו בתחית השפה העברית. גם הוא הבין כי עליו ללכת לירושלים, פה לחם את מלחמתו ופה גם נקבר.
והנה התחילה תנועת חיבת-ציון. העם נמשך לארץ-ישראל, אך מנהיגיו לא תפסו לכתחילה את עומק משיכתה של נשמת האומה למולדת. פינסקר במחברתו, אשר בנתוח סבות הגלות והפתרון המדיני עולה אפילו על הנאום הנפלא של מכס נורדוי בקונגרס הראשון, האיש הגדול הזה, ששמו יעמוד לנצח, בעל התפיסה הבהירה וההגיון הברור – פינסקר סר מהדרך, ובבואו להגיד: ובכן יהודים, לכו! לא אמר: לארץ-ישראל תלכו. הוא דבר על יצירת מדינה משלנו. איפה? יבוא קונגרס יהודי ויחליט. פה רואים כבר את השבר שנתהווה באומה בתקופה מסוימת של חיי היהודים בגולה. שיבת האומה לארצה, לא היה עוד דבר אינסטינקטיבי, המשך ההיסטוריה, כי אם איזו יצירה חדשה, מותאמת לתקופה חדשה. בני הדור החדש החלו לחקור ולדרוש והגיעו לתשובה: מדינה, אבל איפה? על כך יש להתיעץ. לילינבלום, שהיה קשור בנשמת האומה, גם הוא כתב אז חוברת משלו. תשובתו היתה ברורה: לכו לארץ-ישראל. אבל גם אצלו היתה פגימה היסטורית. הוא פנה לעבר ארץ-ישראל אבל לא הכיר בערכה של ירושלים. במהדורה הראשונה של חוברתו הוא מתווכח כנגד תנועת ההגירה לאמריקה ומביא הוכחות רבות לטובת ארץ-ישראל. אבל הוא מוסיף ואומר: בירושלים יש משהו המפריע לנו והוא קבר הנוצרי, שזה יעכב את היהודים מלשוב לארץ-ישראל. אבל מזה אפשר להמנע. אנחנו נוותר על ירושלים. לנו נחוצה ארץ-ישראל. ואז נמצא איש אחד שכתב ללילינבלום כי העם לא יוותר על ירושלים לעולם וארץ-ישראל בלי ירושלים לא תוכל להתקיים. אם ישאלו את העם במה הוא רוצה: בארץ-ישראל בלי ירושלים או בירושלים בלי ארץ-ישראל, היה בלי ספק בוחר בירושלים. לילינבלום עצמו הרגיש בשגיאה הזאת ובמהדורה השניה של החוברת השמיט את המשפט הזה.
דבר אחר קרה לפינסקר. בסיומה של חוברתו הוא אומר, כי הקונגרס היהודי יחליט לאן ללכת. מיד לאחר הופעת החוברת נבחר לראש חובבי-ציון. אז פנו אליו כי יסכים לכך, שבמהדורה הבאה של החוברת ידובר לא על ארץ סתם אלא על ארץ-ישראל. על זה ענה: אם אזכה להיות בקונגרס שידון בשאלה זו, אצביע בעד ארץ-ישראל, אבל להחליט בדבר צריכה האומה ולא איש פרטי. אצלו נבע הענין מהשכל ולא מהרגש ועל-ידי זה בא לידי מסקנה כי האומה חייבת לדון ולהחליט בדבר. ואין הדבר כן. כל דיון בשאלה מביא להחלטה של הגירה לאמריקה. שם ארץ החופש – פה ארץ משועבדת; שם ארץ רחבת-ידים – פה ארץ קטנה; שם ארץ בלי סבוכים פוליטיים – פה ארץ מלאה סבוכים כרמון. אך האומה לא עשתה חשבון. לא עלי להחליט איזו ארץ יפה לי יותר. זאת היא שלי וזאת אינה שלי.
זו היתה תשובה שברגש. ומבחינה כזאת יש לדון גם בירושלים. כי בימים ההם היתה ירושלים בלי כבישים, בלי אוטובוסים, מנותקת 60 ק“מ מחוף הים, ובה ישב ישוב יהודי חרד, שעמד במלחמה נגד העולים החדשים. וביפו יריבתה היה חופש ומרחב. ואף-על-פי-כן, כשיסד מר לבונטין, אחד ממיסדי ראשון-לציון, ועד לעבודה ישובית שמקום עבודתו היה ביפו, כתב אליו יחיאל מיכל פינס מירושלים: “לבונטין, את הועד הזה תכנס בירושלים, כי מהרגע הראשון עלינו להבטיח את זכותנו על עיר זו”. במשך עשרות שנים היתה כל העבודה של חיבת-ציון ושל הציונות מרוכזת ביפו, אחר-כך בתל-אביב, וירושלים הוזנחה. עד היכן הגיעו הדברים תראו מעובדה אחת, לא גדולה, אבל אפיינית: לפני 45 שנה בא מביאליסטוק ד”ר חזנוביץ שהתמסר ליצירת בית ספרים לאומי בארץ-ישראל. הוא בא לאסיפה הראשונה של חובבי ציון באודיסה, – שגם אני השתתפתי בה – בהצעה ליצור את הספריה הזאת. סדרו אסיפה מצומצמת, שבה השתתפו המשכילים מבין משתתפי האסיפה הראשונה, ובה מסר חזנוביץ דו"ח על תכניתו והציג את השאלה: איפה תיוסד הספריה הזאת? כולם ענו פה אחד: ביפו. אבל אחד מהצעירים באספה זאת התנגד באמרו, כי אנחנו מיסדים את הספריה לדורות הבאים, כדי ליצור מרכז תרבותי משלנו, ולפיכך עלינו להקים את בית-הספרים מלכתחילה בירושלים. הדברים השפיעו על המשתתפים והוחלט ליסד את הספריה בירושלים. אבל אפייני הדבר, שאפילו את הגדולים שבנו צריך היה לעורר ולהזכיר להם על קיום ירושלים.
וירושלים התחילה להתעורר לאט לאט. רואה אני צורך לחזור ולהדגיש את הזכויות הגדולות של עדות המזרח. במשך הרבה שנים לא פנה הנה הישוב האשכנזי. האינטליגנציה התרכזה ביפו, ורק יהודי המזרח התרכזו בירושלים, כי בשבילם ארץ-ישראל וירושלים היו בגדר מושג אחד. בפעם הראשונה תפסה ירושלים מקום בתנועה הציונית למעשה בקונגרס הי“א, שנה לפני המלחמה, כשהובאה ההצעה על יסוד האוניברסיטה. אז נתקבלה החלטה, בלי ויכוחים, שמוסד זה צריך לקום בירושלים. אגב, הפרופ' שפירא ז”ל כתב במאמרו ב“המליץ” לפני 48 שנים כי עלינו ליצור אוניברסיטה בארץ-ישראל, בירושלים או באחת המושבות, אבל בקונגרס הי"א לא היה זה בגדר שאלה וההצעה על ירושלים נתקבלה פה אחד. שנים רבות אחר-כך משנפתחה האוניברסיטה ראינו מה ערכה של ירושלים. מכל קצוות עולם באו אנשי שם ומלומדים לברך את בית-הספר הגבוה שלנו, שהיו בו אז רק בנין ישן, שלושה פרופיסורים וכמה מנינים תלמידים. ושאלתי אז את אחד ממתנגדי ירושלים: אילו יסדנו את האוניברסיטה במקום אחר בארץ, התוכל להעלות על הדעת שכל הגדולים האלה היו באים לחג זה? הרי בכל שנה נפתחות אוניברסיטות בעולם ואין מקימים מסביבם רעש כזה? ובכן מה היה פה? ירושלים הביאה אותם הנה, ולא אנחנו. ירושלים נחלה את הכבוד הזה ולא אנו. את הנימוק הזה הבין.
ועוד דבר: כשכבש אלנבי את הארץ, נכנס לבאר-שבע, לעזה, לתל-אביב, לרמלה. ואם קראתם אז בעתונים את הידיעות על המלחמה הייתם מוצאים את הידיעות האלו באותיות זעירות בקצה העתון. אולם באותו יום שאלנבי נכנס לירושלים – שבמובן האסטרטגי אולי לא היתה חשובה כל כך – בשרו את הדבר לכל העולם בטלגרמות מיוחדות, וכל הפעמונים שבכנסיות הנוצרים צלצלו לכבוד המאורע הזה.
גם לאחר הצהרת בלפור, כשהגיעו ימי המעשים הגדולים, היו שחשבו כי מקום ההנהלה המרכזית של ההסתדרות הציונית צריך להיות בתל-אביב ולא בירושלים. אך ההגיון ההיסטורי הכריע את הכף. יש להודות, כי להתפתחותה של עיר זו עזרה גם הממשלה האנגלית, היודעת להעריך יפה את ירושלים ההיסטורית, וזהו שהחל למשוך גם את היהודים הנה. הישוב היהודי בירושלים הולך וגדל. חשיבותה המדינית – המדינית והתרבותית, אם גם לא הכלכלית – של העיר הזאת נעשתה ברורה בשביל כל העם היהודי וגם בשביל הציונים.
אנו נמצאים כעת במדה ידועה בדרך לכבוש ירושלים. זמן “שומרי החומות” עבר, ובא זמן “כובשי החומות”. מוטל על דורנו לכבוש את ירושלים, שתהיה עיר יהודית בתושביה וברוחה – כי עכשיו רק הכמות שבה יהודית, יען כי פועלים בה כוחות גדולים באיכות, שאינם משלנו.
במה נוכל לכבד את ירושלים? ראש העיריה, שהוא מסמל את העיר, שעיר זו מסמלת את הארץ והארץ את המדינה – הוא צריך להיות שלנו. וזה אחד התפקידים המדיניים הדחופים ביותר. אם באים אנשים מהעולם הזר לבקר בירושלים, ופוגש אותם אדם בלי תרבוש אדום לראשו, המדבר אתם בשפת אבותינו, יכיר וידע שהעיר שייכת לנו. כל המקומות החשובים בעיר צריכים להכבש על ידינו. התרבות הירושלמית צריכה להיות יהודית, עברית, וזה תפקיד האוניברסיטה שלנו. המרכז התרבותי שלנו צריך למלא תפקידו כסורבונה בפריז, ו“אל אזהר” בקהיר. באוניברסיטה צריכים ללמוד 10,000 סטודנטים, ואז תסמל ירושלים את התרבות העברית. צורת הרחוב, צורת החיים שברחוב גם היא צריכה להיות עברית. כל המכניס לרחוב צורה לא עברית, שפה לא עברית, חוטא לא רק לתרבותנו אלא גם למדיניות שלנו. פעם כתבתי, והמנוח ביאליק התרעם עלי על כך: גדול ערכו המדיני של שלט עברי ברחוב, אפילו הוא כתוב בעברית משובשת, מהטוב בשירי ביאליק המונח בארון הספרים. איני מקוה, ואיני רוצה שבירושלים יהיו מיליון יהודים. דייני שנהיה שמונים או תשעים למאה מתושבי ירושלים בכמות, אבל נהווה את הגורם המכריע באיכות. כל התרבות, החיים, היופי, – הכל צריך להיות פה יהודי.
ואתם יהודי גרמניה החדשים, שבאתם לירושלים והתישבתם בה, ועל-ידי זה בלבד תקנתם במקצת את הפגימה של יהודי רוסיה ופולניה שהתפזרו ברובם במקומות אחרים בארץ, עליכם מוטל עתה להביא הנה רבים וטובים מאחיכם יוצאי גרמניה. עליכם מוטל לשמור לבל תחטאו לתרבות העברית, הדרושה לירושלים עוד יותר מאשר לתל-אביב. אתם בעלי הכשרון לסדר, למשמעת ולמעשיות – תנהיגו כל זה בעבודתכם ובחייכם בירושלים, ואז תהיה זכותכם גדולה מאד.
הרצאה בחוג עולי גרמניה בירושלים,
י' באייר תרצ"ה.
נוער, קרקע ואמונה
מאתמנחם אוסישקין
בימים אלה, כשהפרובלימה של קיום האומה הישראלית עומדת בכל חריפותה לא רק לפני שבעה עשר מיליון היהודים בכל תפוצות הגולה, כי אם לפני כל אומות העולם, ובזמן שגם כאן, בארץ-ישראל, בנקודה המרכזית של חיי האומה, אנו נתקלים בהתנקשות המתכוונת לפגוע בכל שאיפותינו – בימים אלה בודאי שכדאי וכדאי להקדיש יום אחד לסיכום ולחשבון-הנפש, שנדע ונכיר את כוחותינו ואת הגורמים העיקריים של קיומנו בעבר ותקומתנו הלאומית. והנה השתדלו מסדרי התערוכה להעביר לפנינו בצורה מוחשית את הגורמים האלה, אותם כוחות היצירה, שבהם אנו בונים את יסודות בניננו הלאומי. על שלשה דברים עומד עולמנו הלאומי, ובהם תלויה כל תקותנו לבוא הגאולה השלמה: על הנוער היהודי, על הקרקע היהודי, על האמונה היהודית.
העבירו לפנינו בתערוכה את העבודה החלוצית של הנוער היהודי בארץ, זה שמאחוריו עומדים רבבות מבני הנוער בארצות הגולה. הנוער מצטיין בכל הכוחות הדרושים לבנין וליצירה: התלהבות, מסירות וחלוציות. הוא המקשר את העבר של האומה עם עתידה; בו אנו רואים את ההמשך הטבעי של עברנו הגדול, ובו קשורה תקותנו הגדולה לבנין הארץ והאומה. בזאת תבחן כל תנועה לאומית אצל כל אומה ולשון, בכל הדורות ובכל הזמנים ובכל הארצות: אם הנוער נתן את כוחותיו לתנועה, היתה זו מתפתחת והולכת מחיל אל חיל; ואם התנועה לא הצליחה למשוך אחריה את בני הנעורים, סופה שהיתה מתנוונת ויורדת מעל הפרק.
וכך גם היה אצלנו. מן היום הראשון של תנועת “שיבת בנים לגבולם” נתן לה הנוער היהודי את מיטב חילו ומרצו. התנועה החלה באותה הקבוצה הקטנה במספרה, אך גדולה ונצחית בערכה, שנקראת בשם ביל“ו. והיום עמד לפניכם זקן הבילו”ים בארץ, בן 76, וספר לכם על אותם הימים ועל שאיפות בני דורו שנושאיהם היו הבילו“ים. אחר-כך הצטרפו לתנועה אנשים ממעמדות שונים ובגילים שונים והמשיכו לבנות וליצור, אבל את הגרעין הראשון של תנועת חיבת ציון יצר הנוער והוא היה הנושא העיקרי של יצירה זו עד שבא בעקבותיו הנוער של התקופה השניה. כי כך דרכה של כל תנועה גדולה: בתקופת היצירה והבנין מצטרפים אליה אנשים משכבות שונות, אנשים בגיל עמידה, עשירי נסיון או עתירי נכסים, אולם ההתעוררות הראשונה של התנועה, הדחיפה למעשים חדשים, האמונה וההתמסרות – מאת הנוער הן באות. מן היום הראשון של יצירתנו החדשה היתה עיקר דאגתנו נתונה לשאלה: אם יהיה לנו נוער, אם יהיה לנו המשך, טמפרמנט, מרץ, עוז, התמסרות. והיום ניתנה לנו ההזדמנות לראות מה שידענו מכבר: מציאות של נוער לאלפים ולרבבות ההולך ומגשים את שאיפותינו. תנועת הבילו”ים לא נשארה בלי המשך: אחריהם באו אלפים בימי התקופה השניה, באו רבבות בזמן של תנועת “החלוץ” אחרי המלחמה, ויש בטחון גמור – אנחנו רואים זאת בחוש – שבזמן הקרוב ביותר תקיף תנועתנו מאות אלפים בני נוער בארץ ובחו"ל. וטוב, שבאי-כח הנוער הפגינו כאן את כוחות-היצירה של הנוער דוקא בימים קשים כאלה, למען נהיה בטוחים שיש שכר לפעולתנו, שיש לנו כוחות צעירים שאנו יכולים לסמוך עליהם ולהמשיך במפעלנו הגדול.
הגורם השני בתנועה של תחית האומה הוא קרקע תחת הרגלים, קרקע המולדת, המולדת העתיקה, המקודשת, המולדת של האבות והבנים. ואת הגורם הזה הראה לנו הביתן של ההתישבות הלאומית, שהיא קשורה כולה בקרקע המולדת. קרקע זהו האלמנט שבלעדיו לא תתכן שום תנועה לאומית שבעולם. ואם גם התנועה תקיף מיליונים של נוער לא תוכל ליצור דבר ממשי וקיים – אם לא יהיה קרקע תחת רגלי החלוצים הבונים, אם הנוער לא ירגיש את רגבי הקרקע של מולדתו. השיבה לארץ-ישראל אין פירושה שיבה לארץ מופשטת, או שיבה לארץ של מעלה – אלא שיבה למקום מוחשי, לארץ-אבות השוממה שיש לבנותה מחדש. הרבה כוחות והרבה גורמים דרושים למפעל הבנין – אבל קודם כל קרקע. אם יש לו לעובד קרקע הדרוש לעבודה ולמחיה, הריהו מרגיש שהעבודה היא באמת שלו ולא של אחרים. אם יהיה לנו קרקע, יוכל הנוער וכל חלקי העם אתו, להלחם לתקומת האומה; אם הקרקע יהיה ברשותנו, תוכל האומה הישראלית לעמוד ולהגן על עצמה כדי לבוא לשחרור גמור ולגאולה שלמה. אך אם הקרקע לא ימצא תחת רגלי האומה, קרקע ממש של שדה וגן, הקרקע המעובד ושעומד להיות מעובד ולתת תוצרת חקלאית יסודית – הרי כל תערוכות שבעולם וכל עיריות שבעולם וכל אוניברסיטאות שתבנינה בארץ וכל מיני יצירות, בשמים ובארץ, לא יתנו את אשר חסר לנו. שחרור מלא של האומה יבוא רק אם היא תעמוד בשתי רגליה על הקרקע שלנו.
וביתן ההתישבות הלאומית נתן אמנם דוגמא שיש לנו התחלה זו. אפשר להגיד שב-54 השנים של חיבת ציון וב-39 השנים של התנועה הציונית וב-19 שנה של הצהרת בלפור רכשנו באמת רכוש גדול וחשוב: קרקע תחת רגלי האומה. אולם עם זה מגולל ביתן ההתישבות הלאומית כתב אשמה נגד עם חכם ונבון בן שבעה-עשר מיליון בכל ארצות העולם בכלל, ובארץ ישראל בפרט, על שהאלמנט השני בתחית האומה כל כך לקוי אצלנו.
כאשר בקרתי עכשיו בביתן הזה אמרתי למסדריו: הלקוי הגדול הוא שלא נתנו מפות נכונות על כל אותם הקרקעות שאינם שייכים לנו. זהו הרושם הכללי שקבלתי מבקור זה: רגש של שמחה על כל מה שרכשנו, אולם חזק ממנו רגש הפחד והחרדה למה שאין לנו עדיין. כאשר ראיתי את הנוער, שמח לבי שמחה שלמה ללא כל פחד. ראיתי את הנוער לאלפיו ולרבבותיו, וחזקה בי התקוה, שיבואו מיליונים בעקבותיהם. בביתן התישבותנו ראיתי אמנם את היצירות הנפלאות שעליהם דברו היום מאירוביץ וברץ, אולם בו בזמן נתמלא לבי חרדה גדולה, לא פחד מפני המאורעות המדיניים או מפני פרעות מבחוץ, כי אם פחד פנימי: הנה עם ישראל שנותק מעל הקרקע זה אלפים שנה – והוא לא תפס עד היום בכל רמ"ח אבריו את החשיבות המכרעת, היסודית, של יסוד הקרקע, לא הבין שזהו יסוד כל היסודות במפעל הבנין ושלמענו צריך להקדיש את כל המאמצים. ואני מציע גם לכם שתבקרו בביתן הזה ושתסתכלו במוצגיו מתוך רגש זה המעורב בשמחה ובחרדה גם יחד: תבינו שיש לנו הרבה ויש לנו רשות להתגאות באותם ההישגים שיצרנו על קרקע האומה – ועם זה תצאו מביתן התישבותנו בלב מלא פחד וחרדה לגורל עבודתנו. מפני שגאולת הקרקע מתקדמת בקצב חלש כל כך – ולא רק באשמת אחרים כי אם בראש וראשונה באשמת האומה עצמה.
ויש עוד יסוד שלישי, שבלעדיו גם נוער וגם קרקע לא יביאו את הגאולה השלמה, והוא יסוד האמונה, אי-הרציונליזם המושרש בדורות, האמונה בסוף הנצחון של הגאולה השלמה, של שיבת בנים לגבולם, של ביאת המשיח גואל העם. האמונה הזאת היא שנתנה לאומה העברית כוח להתקיים במשך אלפים שנות הגולה בתוך ים של צרות ורדיפות, והיא שהגבירה את תקוותיה ולא נתנה מקום ליאוש ולרפיון-ידים. כל הקדושים שלנו, מבר-כוכבא ועד האינקויזיציה, כל הפרעות שבעולם, מנוסעי הצלב וגזרת ת"ח ועד ימינו אלה – כולם הגבירו וחיזקו את האמונה, שהמשיח בוא יבוא ויגאל את האומה הישראלית, למעם תשוב לארצה ותבנה את ביתה. והאמונה הזאת, האי-רציונלית, המיסתית, היא שהביאה אותנו לבנין הבית השלישי.
וטוב עשו מסדרי התערוכה, שנתנו לנו היום את הצגת המחזה “היהודי הנצחי”. מחזה זה מעביר לפני עינינו את האגדה הידועה – והיא אינה אגדה בלבד, כי אם אמונה עמוקה – שביום שנחרב בית המקדש נולד המשיח. באותו יום שחרב עלינו עולמנו המזהיר והיהודים נאלצו באש ובחרב לעזוב את הארץ, בו ביום נולד המשיח שעתיד לבוא ולגאול את האומה. המשיח, בשמו הנפלא מנחם – כי הוא נועד להיות מנחם האומה, גואלה ובונה – אינו מתגלה מיד. כמה מכשולים ומלחמות קשות עומדים לפניו ולפני האומה כולה עד שתגיע שעתו להתגלות לעיני כל ולפעול. מיד אחרי שנולד הוא נישא ברוחות רעות ונעלם, והאם האומללה המסמלת את האומה העברית נודדת מעיר לעיר ומארץ לארץ ומחפשת את בנה גואלה ואין היא יכולה למצוא אותו. כך מסתיים המחזה. אבל המשיח נולד וקיים, וכל טובי האומה מאמינים בו ומתוך אמונה זו הם שואבים את כוח שאיפתם לשחרור ולגאולה, ובאמונה זו הם מחוללים נפלאות של מעשי גבורה להגשמת חזון התחיה.
אגדה נפלאה זו מעוררת בנו כמה זכרונות לאומיים שנרקמו על רקע זה, והחשובים שבהם קשורים ביום ל“ג בעומר. ל”ג בעומר מעלה לפנינו את זכרו של האיש שיש בו משום סמל מזהיר לשני היסודות האלה הקובעים את עתידנו הלאומי, הלא הוא עקיבא בן יוסף, שחכמי התלמוד השוו אותו למשה רבנו. התלמוד מעיד: “לולא ניתנה התורה על-ידי משה רבנו, היתה ניתנת ע”י רבי עקיבא". סוד גדלותו הוא בזה, שהוא היה כמשה רבנו גם מורה העם וגם מנהיג העומד בראש מלחמתו הלאומית. כל שאר גדולי ישראל נחלקו אם למנהיגים ואם למורים, ורק שני אלה הצטיינו כמנהיגים וכמורים גם יחד. עקיבא בן יוסף הוא שהצטרף מיד לדגל המרד נגד רומא והוא שמסר לרשותו של המרד את הרכוש היקר ביותר של האומה – את אלפי תלמידיו.
“ואראך מתבוססת בדמיך – ואומר לך בדמיך חיי”… חז"ל אומרים: כאשר שבו המרגלים הראשונים ואמרו למשה מה שאמרו ובדבריהם אלה הביאו את העם לידי יאוש ובכיה – אותו יום ערב תשעה באב היה. יצאה בת קול ואמרה: הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות. מיסתיקה והיסטוריה… בתשעה באב נשרף בית המקדש הראשון, נשרף גם הבית השני וביום תשעה באב נפלה ביתר ונהרג בר-כוכבא. וביום זה היה גרוש ספרד. ההיסטוריה התאחדה עם המסורת והמיסתיקה. האסונות הגדולים ביותר שעברו על עמנו בזמן האחרון התחילו במלחמה האחרונה. מאז נשפכו נהרי נחלי דם יהודי בכל החזיתות, ואחרי-כן באו עלינו צרות ורדיפות, מהפכות ופרעות, ושוב נשפך בלי סוף דמם של ישראל. כל הצרות שבאו אלינו מאז ועד עתה, כל נחשולו הרדיפות והשנאה בגרמניה ובארצות אחרות, כולם באו מאותו יום שהוכרזה בו המלחמה העולמית – וזה קרה שוב בתשעה באב.
מיסתיקה והיסטוריה, היסטוריה ומיסטיקה – מה חזק יותר? ואילו המלחמה הנוראה הזאת הביאה לנו גם את הצהרת בלפור. נמצא שבאותו יום בו חרבה האומה שנית, נולד באמת משיח נושא תקוות חדשות. ואני הייתי רוצה שאחינו מכל חלקי העם, זקנים וצעירים, בעלי מחשבות והשקפות שונות, יבינו שמקור קיומנו ותקותנו הוא באותו הרגש ההיסטורי הכרוך באי-הרציונליזם של האמונה.
אף התפתחות התנועה החדשה לתחית האומה מוכיחה זאת. כל המלחמה שהיתה לנו לפני שלשים שנה בעד ארץ-ישראל ונגד כל טריטוריות אחרות, היתה בעצם מלחמה אי-רציונלית. ראינו את כל הקשיים שאנו נתקלים בהם בבנין ארצנו, את כל השאלות החמורות שעמדנו לפניהם ללא פתרון, מבחינה פוליטית, כלכלית, רוחנית. ואילו היינו נגשים אז לפתרון השאלות באופן רציונלי – מי יודע אם לא היינו נעשים כולנו לטריטוריאליסטים. אבל גבר בלבנו כח האמונה שהיה חזק יותר מכל חשבונות ריאליים. הכוח הזה היה תקוות האומה ואמונתה הנצחית, וידענו שאם יש אמונה, תבוא גם הגשמת שאיפותיו של עמנו.
וזאת אנו רואים גם ביחסה של האומה למפעלנו בארץ. נחשול של פרעות ורדיפות עבר על עמנו בכל הזמנים ובארצות שונות, והן עוררו הד פחות או יותר חזק בכל התפוצות, אבל נשמת האומה הישראלית לא נזדעזעה; שלחו מעט נדבות, פה ושם באה גם מחאה – ובזה נגמר הכל. אולם הרושם של המאורעות בשנים 1921, 1929 וכיום היה אחר לגמרי. כל העם היהודי כאב את כאבנו, נשמת האומה נזדעזעה והגבירה את מאמציה למען בנין הארץ. מפני שכל תקוות האומה באשר היא אומה קשורות מדורות אל הארץ הזאת. ומתוך תקוות אלה של האומה ואמונתה בסוף נצחונה אנו שואבים כוח להתגבר על כל המכשולים ולהמשיך את עבודתנו.
אין אומה בעולם ואין שלטון בעולם שיוכל להחזיק מעמד בארץ הזאת, אם לא תהא מיושבת על-ידי בני ישראל. רק לנו ידועה המיסתיקה של הארץ הזאת. מסלעי המדבר יכול היה משה להוציא מים, ועל הסלעים האלה יכלה האומה העברית ליצור ערכי תרבות ורוח בשביל כל העולם כולו. ואנו רק אנו נוכל שוב להחיות את הארץ ולבנותה, שתהיה לתפארת לנו ולכל העולם.
אם בעבודתנו הגדולה לתחית האומה והארץ נביא בחשבון את שלושת הגורמים שתארתי לפניכם, לא ירחקו הימים ונוכל להגשים את שאיפות האומה בשלמות ונזכה לראות במהרה בימינו את המשיח האמתי, הנאמן.
נאום בערב פתיחת הביתן של ההתישבות הלאומית
ביריד המזרח בתל-אביב, ל“ג בעומר תרצ”ו.
על תחית השפה
מאתמנחם אוסישקין
בקשו ממני לנהל את האספה והריני חושב זאת לכבוד בשבילי. תמיד השתתפתי בכל לבי בתנועה של תחית השפה והתרבות העברית, ושאיפותיה של תנועה זו חשובות ויקרות לי כל-כך שאני רואה את כל המסייע לעבודתה כזוכה בזכות גדולה.
השאיפה לתחית השפה, לאמור: השאיפה להפוך את השפה העברית הספרותית מלשון הכתב ללשון הדיבור החיה – נולדה כמעט עם לידתה של התנועה לתחית האומה ובנין הארץ. ואין זה מקרה שבזמן אחד התחילו הוגים את שני הרעיונות האלה גם יחד. לפני שבעים שנה בערך פרסם משה הס את הספר הראשון, הקלסי, של תנועתנו הלאומית “רומא וירושלים”. באותו זמן ישב בפריס יוסף הלוי, ששימש פרופיסור בסורבונה, וחלם על תחית השפה העברית ותרבותה. גם בזמן מאוחר יותר היה אליעזר בן-יהודה, שמאמרו הראשון ב“השחר” היה מוקדש לבנין הארץ, אחד הראשונים שעמלו למען תחית הלשון העברית כלשון הדבור לצרכי יום-יום. אמרתי “אחד מן הראשונים”, כיון שעוד לפניו באו לארץ ר' יחיאל מיכל פינס ואחרים שעסקו בבנין הארץ ובו בזמן עמלו גם למען תחית השפה. תחית הארץ ותחית השפה שלובות, איפוא, זו בזו. והדבר מובן מעצמו: תחית האומה במולדתה הנבנית מחדש לא תתכן בלי אחוד כל חלקי האומה על-ידי שפתו החיה, ומן הצד השני אין תחית השפה יכולה להתגשם אלא כשיבנה על תלו ביתנו הלאומי בארצנו ההיסטורית.
בתולדות עמנו בתפוצות היו כמה תקופות, שלא השתמשו בהן בשפה העברית אפילו לצרכי ספרות ותרבות. מורנו הגדול הרמב"ם כתב את ספרו “מורה נבוכים” דוקא בשפה הערבית. וגם בתקופה האחרונה יצרו תלמידי חכמים מהאסכולה הגרמנית את הספרות המדעית של חכמת ישראל – דוקא בגרמנית. כי תחית התרבות העברית ותחית השפה כלשוננו הלאומית אינן יכולות להתגשם בלי תחית האומה והארץ, בלי קרקע תחת הרגלים. בגולה אין קיום ממשי לכל תכנית בת קיימא להחיאת התרבות העברית. את הקשר הנצחי בין הארץ והשפה הכירו, כמו תמיד, קודם כל שונאינו ומתנגדינו. שונאי ציון שלנו ברוסיה הם גם שונאים מושבעים של השפה העברית. והצדק אתם: אין להפריד בין שני הדברים. האומה העברית או שתתקיים בארצה ובשפתה, או שחלילה תלך ותתנוון בלי ארץ ובלי לשון.
מתוך כך מובן, שעם ראשית העבודה המעשית של תנועת “חיבת ציון”, התמסרו עסקניה הראשונים, ביחוד בירושלים, לתפקיד הגדול של תחית השפה, בדבור ובספרות. ועד חובבי ציון באודיסה, שהיה לי הכבוד לשמש נשיאו במשך שנים רבות הבין, למן היום הראשון של יצירת ועד הלשון בירושלים, את חשיבותו של המוסד הזה ותמך בו, כמובן, באמצעים דלים, לפי קנה-המדה של הימים ההם. ועד חובבי ציון הוא שלקח עליו אחרי-כן את התפקיד לעמוד לימינם של מוסדות החנוך בארץ ולארגן את צבור המורים, ואף תמך בהם עד תקופת המלחמה, עד שנוסדה הרשת העברית של בתי-הספר בארץ בפיקוחה של ההנהלה הציונית.
הריני חושב לחובה להזכיר כאן את שמו של אדם שאיחד את שתי השאיפות הגדולות – תחית התרבות העברית וגאולת הארץ בשביל האומה – ר' יצחק ליב גולדברג ז"ל. הוא היה מראשוני חובבי ציון, שמסרו את כוחם ומאודם לבנין הארץ ולגאולתה. והוא היה גם מן הראשונים שתמכו בועד הלשון כל ימי חייו. ואף במותו לא שכח את שתי השאיפות הללו: בצוואתו מסר מחצית רכושו לקרן הקימת לישראל לשם גאולת הקרקע, ואת ההכנסה מהונו זה הקדיש לעניני תרבות בארץ, בראש ובראשונה לועד הלשון. תשמש דוגמה זו מופת לרבים מאתנו, שיעשו כמעשיו ויזכרו את שתי שאיפותינו הגדולות, בחייהם ובמותם.
בנין הארץ ובנין השפה – חד הוא. הארץ תבנה על-ידי עבודה ישובית, והשפה תבנה על-ידי מוסדות החנוך ועבודה מדעית. ולכל החברים שהתמסרו לעבודה מדעית זו בתוך המוסד של ועד הלשון אני קורא: לכו בדרככם זו והמשיכו בעבודתכם בלי לאות וללא הפסק. את עבודת האומה כולה אתם עובדים, וההצלחה מובטחת לכם.
ירושלים, ד' חוה“מ פסח תרצ”ז
תפקידי הרבנות
מאתמנחם אוסישקין
בהציע לי ועדת הבחירות לקרוא הרצאה על תפקיד הרבנות בזמן הזה, הססתי אם יש לי הרשות לכך. אין אני רב וגם לא בן אב, והרי פה אנחנו יושבים בין האריות ובין הרבנים המזוינים בידיעות מכל ספרותנו העתיקה במדה גדולה ביותר. מה אוכל אני להגיד לכם? בכל זאת קבלתי עלי את התפקיד הזה, ודוקא מפני שלא רב אנכי ולא בן רב. לו נחוץ היה לבחור ברב ראשי בשביל הרבנים, מובן שאני וכל 28 החברים שנמצאים פה מקרב הבוחרים החילוניים לא היינו משתתפים בבחירות וגם לא היינו מחוים את דעתנו. אבל בוחרים ברב ראשי לישוב של 400,000 יהודים היושבים בארץ-ישראל – כן ירבו – ואחוז הרבנים ביניהם קטן מאד ובוחרים את הרב על העדות השונות בישוב בכלל ובירושלים בפרט על פרצופיהם, צורותיהם והשקפותיהם. אם כך מחויבים נציגי אותו הצבור הגדול להגיד מה הוא חושב ומה הוא רוצה. ולכן לקחתי על עצמי את התפקיד הזה.
צריך אני להוסיף, שלפני זמן מה השתתפתי באולם זה בישיבה אחרת של בוחרים. הבעתי אז את דעתי שנחוץ לדחות את הבחירות לפי שעה. תפקיד זה של הרבנות הראשית חשיבותו מרובה לגבי הישוב וכל העם היהודי בגלות – באשר סוף סוף אנו עומדים כבר על סף אותו הזמן המאושר שארץ-ישראל תהא לסמל ליהדות בעולם כולו. מן הראוי איפוא שהישוב ובמדה ידועה גם העם מחוץ לארץ-ישראל יתענינו בשאלה זו, בתפקידים של הרבנות הראשית וגם במועמדים ובכל צורות החיים הדתיים והלאומיים שלנו.
לצערנו הגדול נוצרה כאן תהום בין היהדות החרדית והרבנות מזה והישוב החילוני מזה. נחוץ היה לענין גם את החלק השני של הישוב, הגדול ביותר בכמותו, בפרובלימה של הרבנות הראשית. לזה נחוץ זמן. מלבד זה מרוכזת כיום כל המחשבה של העם היהודי – ושל הישוב בודאי ובודאי – לא באולם זה, כי אם באולם אחר. במלון “פלס”, ששם יושבים שופטים לא יהודים1 בכדי לשפוט את עתידנו. לא קבלו את הצעתנו ואנו יושבים עכשיו פה לדון על הבחירה.
ועוד דבר אמרתי אז: בוחרים ברב ראשי שני – יחיה הראשון לאורך ימים – בשביל היהדות הארצישראלית, וערכה של הבחירה גדול לגבי היהדות העולמית. והנה אחרי הסתלקותו של הרב קוק זצ"ל עברה כבר יותר משנה וישנם רק שני מועמדים. מה הסבה? האמנם אין בעולם היהודי הגדול עשרות גדולי תורה שיכולים להופיע כמועמדים לתפקיד הזה? אם זאת היא האמת חלילה, גדול עלבונה של התורה. ואם ישנם גדולי התורה אלא שאינם רוצים ללכת לארץ-ישראל, לירושלים, גדול עלבונה של הארץ, עלבונה של ירושלים. אולי חוששים ללכת לירושלים, למקום הזה שהוא מלא יסורים, התנגשויות, מלחמות שהשפילו את כבודה של ירושלים במשך דורות. אני מבין זאת ומשום כך התענינתי בבחירות האלה והסכמתי לדבר פה.
ועוד הקדמה קטנה. אחר הצהרים תהיינה הבחירות בדלתים סגורות. התעמולה שהתנהלה עד היום מסביב לענין זה אינה מוסיפה כבוד לאותו התפקיד של רב ראשי שצריך לשבת על הכסא הזה. כאשר נכנסתי לחצר וראיתי צעירים עומדים ומחלקים פתקאות שונות כמו שעושים בבחירות לכל מיני מוסדות חילוניים, כאב לבי על כך. מתוך רגשי-קודש צריך להכנס למקום הזה. אבל על דבר אחד אני מזהיר את כולכם, את הבוחרים ואת הקהל: מי שיגש אל הקלפי להטיל את הפתקא שלו יעשה זאת לפי מצפונו, לפי מה שאלקים יתן בלבבו, ויצביע באופן חפשי בעד מי שיצביע. אבל כולנו, שבעים איש, שזכינו להיות בוחרים, צריכים להתחייב התחייבות מוסרית כלפי העולם היהודי, שאחרי מעשה הבחירות לא יהיה הרב הנבחר רבה של כת זו או אחרת, אלא של כל ירושלים ושל כל ארץ-ישראל. אם, חלילה וחס, אין רגש כזה לכל בוחר ובוחר, מוטב שנתפזר עכשיו ולא נעשה אחר-כך את ירושלים ואת ארץ-ישראל לחרפה ולכלימה. למדו מאחותנו הצעירה, מתל-אביב. שם היו בחירות לרב ראשי לפני שנה. גם שם היו כמה מועמדים, אבל ברגע שנבחר הרב עמיאל נגמר הענין והוא רבה של תל-אביב כולה ואין פרץ ואין צווחה. אל תחללו את שמה של ירושלים! ועכשיו אל הענין.
למי נחוץ רב בכלל ולמי נחוץ רב ראשי? שלשה חלקים הם בעם היהודי וגם בישוב שלנו. הראשון: החרדים, תלמידי החכמים, בעלי התורה והתריסין. כל אלה נהנים מרב גדול, אבל הכרח ברב אין להם, מפני שכל אחד ואחד מהם דרכו ברורה לפניו. זאת היא דרך המסורת, דרך התורה והמצוות, מ“בראשית” עד אחרון המפרשים. התלמיד-חכם שקוע בחייו המסורתיים. הוא מאושר בחייו, באשר בשבילו הכל ברור. הוא אמנם נהנה מן הרב. אבל הרב אינו צריך ללמד אותו, באשר הוא יודע בעצמו את הכל. תהלה לאל יש בירושלים שלנו עשרות ועשרות רבנים, גדולי תורה, ולמה נחוץ להוסיף להם עוד אחד? אמנם כשבא עוד רב גדול אחד, יהיו החרדים נהנים ממנו, אבל נחיצות נפשית ברב גדול, רבו של הישוב, והכרח מעשי בו אין לחרדים. יש עוד ציבור אחד שלו לא נחוץ רב. זהו אותו החלק שנתן כבר מזמן גט פטורין לכל העבר שלנו ולכל צורות החיים שלנו, לכל האמונה הגדולה שלנו. לאסוננו הגדול החלק הזה הוא גדול וחזק למדי בישוב שלנו.
אבל יש חלק גדול בישוב, שהוא עומד על פרשת הדרכים, שכל שאלות החיים אינן ברורות לו כפי שהן ברורות מצד אחד לחרדים האמתיים ומצד שני לאפיקורסים הקיצוניים. להם אין הדרך ברורה. הם מחפשים את דרך החיים ואת צורת החיים. עם כל רצונם אינם יכולים לקבל בשלמותה את הצורה הקדומה, את המסורת העתיקה מימים ימימה – זהו ענין של רגש ושל מחשבה – אבל הם אינם יכולים להסכים לאותה צורת החיים שנותנת להלכה ולמעשה כתב כריתות לכל העבר הדתי שלנו. הלך מחשבתם הוא זה: עם ישראל חי הרבה והרבה דורות בלי ארץ-ישראל, הוא שאף לארץ-ישראל, אבל חי בלעדיה; הרבה והרבה דורות חי העם העברי בלי השפה העברית המדוברת, הוא שאף לשוב אליה, אבל חי בלעדיה. אבל לא היה אף רגע בחיי האומה הישראלית שחיתה בלי אלקי ישראל. ומשום שיש להם לאנשים האלה ההרגשה העמוקה הזאת, לכן הם אומרים: תנו לנו מנהיג רוחני היודע את העולם, היודע את העבר ואת ההווה שלנו ושיש לו גם השקפות מסוימות על העתיד שלנו, ילמד אותנו, ידריך אותנו. אדם שידריך אותי, את ילדי, את הדור שלי, שלא ילכו לאותה הקיצוניות המביאה גם למיתה לאומית וגם למיתה דתית. לנו נחוץ רב. ואני אחד מאלה הדורשים רב כזה. העולם הגדול אינו סגור בפנה אחת, ובפרט בעם ישראל שהוא מפוזר ומפורד בכל חלקי העולם. העם שעבר במשך דורות רבים צורות שונות של חיים ועבר על צרות רבות, הוא צריך לחזק את הכוחות הדתיים והרוחניים שלו מדי דור ודור ובכל מקום על בסיס העבר אבל במכשירים חדשים ומחודשים. הנה לפנינו באולם זה תמונת הרמב"ם. הוא שהבין איך מאחדים את “היד החזקה” עם “מורה נבוכים”. גם הוא סבל בדורו. הוא נרדף על-ידי גדולים שעם כל גדלותם לא הבינו את הדרך העתיקה המחודשת. אבל דברי ימי הדורות שבאו אחריהם הראו שלולא קם משה השני מי יודע איפה היה ישראל היום.
ובשביל כך אין אני חושב כלל וכלל שרב ראשי בארץ-ישראל מחויב לטפל בכל הענינים המקומיים הפעוטים, – יעמדו לצדו סגנים ויהיו לו בית-דין ועוזרים לכל העבודות האלה, – אולם הוא צריך להיות בראש וראשונה המנהיג הרוחני הדתי של האומה בשלמותה. הוא אינו צריך חלילה וחס להיות – אם יהיו לו הכשרונות האלה – מנהיג מדיני. לא ולא. באשר כוחו של הרב הוא בזה שהוא עומד על בסיס המסורת והדת בכל צורותיהן. הרב עמיאל דבר על השלום. כן, שלום זהו דבר גדול. אבל אצלנו כתוב: “האמת והשלום אהבו”, האמת קודמת לשלום. שלום בלי אמת איננו שלום. וכדי שהאיש הזה יוכל להלחם על האמת המוחלטת, אין הוא צריך להיות מנהיג פוליטי או מנהיג בחיים החילוניים. שם תמיד נוהגים בפשרות, שם מוכרחות להיות פשרות, שם לפעמים גם האמת מוכרחה להיות לקויה. אין זה מקומו של המנהיג הרוחני. הוא אינו צריך להיות המנהיג הפוליטי. אבל הוא צריך להיות המצפון של האומה, שהמנהיגים הפוליטיים יתחשבו במצפון הזה בכל דבר שהם עושים וחושבים לעשות. אם המצפון היהודי המסורתי של החיים ושל עתיד האומה יתרכז באיש הזה והוא יסמל אותו, יהיו המנהיגים החילוניים מוכרחים לשאול אותו, מה אומרים האורים והתומים האלה, מה אומר המצפון הדתי-הרוחני שלנו.
אבל כדי שהרב הראשי יתפוס את המקום הזה שתארתיו כאן הוא צריך יהיה להבין את שפתם של כל חלקי האומה. אני מתכוון לשפת הנפש של העם, שפת ההשקפות, הדעות המהלכות בעולם הגדול. גם כדי לבטל אותן, נחוץ לדעת אותן. ידועה הדרישה “ודע מה שתשיב לאפיקורס” – בכדי להשיב לו, צריך לדעת מה הוא אומר וצריך להיות מזוין במכשירים הדרושים.
ובשביל כך אם הרב הראשי יהיה המנהיג הרוחני שלנו, בתחילה בארצנו ואחר-כך ממילא בכל העולם היהודי הגדול, שלשה דברים עיקריים צריכים להיות באיש הזה. הדבר הראשון: תורה. הוא צריך להיות תלמיד חכם ממדרגה גדולה. אם היום יעמידו לפנינו מועמדים אחדים, מעולם לא הייתי בוחר באותו המועמד שהוא מזוין בכל המכשירים האחרים וגם גדול בתורה, אבל פחות גדול מן השני, באשר הסמכות שלו לא תהיה אז מלאה, אם לא יגידו שזהו התלמיד חכם הגדול ביותר במחננו אנו. אין זאת אומרת שלא יוכלו גם אז להיות גדולים ממנו, אבל במחננו אנו הוא צריך להיות הגדול. דבר שני: שהיחס שלו אל קדשי ישראל, אל המסורת של ישראל יהיה נובע לא רק מן הראש, כי אם בעיקר מן הלב, שהוא כולו יהיה חדור באותה ההרגשה, שכל אורח החיים המסורתי שלנו וכל המצוות הממלאות את חיינו הם באמת קודש, מרכז של חיינו אנו. אם אין בו הרגשה פנימית עמוקה זו, אם זהו אצלו רק דבר שבחיצוניות שהוא ממלא למען תפקידו, הרי האיש הזה פסול בעיני. והדבר השלישי: אין זה צריך להיות איש, שבשעה שהוא יוצא מד' האמות שלו הוא בטל ואינו תופס את כל העולם הגדול, לא רק את היהודי, כי אם גם את העולם הלא-יהודי, על כל לקוייו וחסרונותיו. אם יש בו דברים שהם לטובתנו, אנחנו קולטים אותם, ואם יש בהם דברים לרעתנו, אנחנו צריכים להלחם בהם בכלי הזין שנלחמים בהם האחרים. נגד תותח אי אפשר לנצח בחרב פשוטה. לעומת התותח המכוון נגדנו עלינו גם להיות מזוינים בתותח שלנו.
אני יודע מאות צעירים, הבאים הנה חדורים בהשקפות דתיות וחרדיות – בפרט מעולי גרמניה שהגיעו ארצה בזמן האחרון – והם הולכים כאן ותועים. (מעטים מאד צעירים כאלה ברוסיה, גם בפולין הוקטן מספרם). והנה פה הצעירים האלה הולכים ומתרחקים מאתנו. לא מצאנו את המוסד, את המרכז, שיוכל לחזק את ידם. לא הבינו כאן את שפתם, והם לא הבינו שפת אחרים. במשך השנה האחרונה נשמעו מכל הצדדים תהלות ותשבחות למנוח הרב קוק זצ“ל. אבל לא שכחתי מה היה, לא שכחתי איזה יסורים סבל מימין ומשמאל, איך נעלב ע”י חלק ידוע של חרדים מפני טעמים פוליטיים ואיך הותקף על-ידי חלק גדול של הנוער, שהיה כרוך אחרי נשמתו הגדולה. לא שכחנו זאת. נחוץ להגיד את האמת ונחוץ לקום ולהציל את המצב. וזה אפשרי רק אם אנחנו כולנו כאיש אחד נתאחד אחרי הבחירות מסביב לרב שיבחר.
לכן יש לחפש, עד כמה שאפשר בדורנו אנו, באותה המהירות שבה נערכות בחירות אלה, את האיש שיוכל לקשר את העבר הגדול, הקדוש והטהור שלנו עם עולם חדש ההולך ומתהווה ושאנחנו מוכרחים לקלוט אותו, לקלוט וליהד.
אני מביא את דעתי לפניכם לא בשמי, כי אם בשם אותם רבבות הצעירים והצעירות – ואף בשם אלה שאינם צעירים – שעומדים ומחכים לתשובה, מהו האילן הגדול שעליו ניתלה כדי לצאת מתוך הסכנה הזאת. ואני מקוה, שאתם הבוחרים, בכל רגש האחריות שלכם, תשכחו לרגע שאתם נמצאים היום באותה ירושלים המושפלת ותעמדו ברגע הבחירות בירושלים המשוחררת, בירושלים כלילת יופי, ירושלים של העתיד, מלאת התקוות לשחרור האומה ורוחה ותצביעו לפי צו מצפונכם ואחרי הבחירות נשמח כולנו ברבנו הגדול שיבחר.
באסיפת הבחירה למועצת הרבנות, י“ז כסלו תרצ”ו
-
הועדה המלכותית בנשיאותו של הלורד פיל. ↩
שתוף מלא של חזית ועורף
מאתמנחם אוסישקין
(מכתב לועידת הקרן הקימת באמריקה)
כותב אני את מכתבי זה ימים אחדים לפני ראש-השנה. ואם גם ברכותי, לכם ולכל היהדות האמריקאית, תגענה לידיכם באיחור זמן – יהי רצון שתחולנה על ראשיכם כאילו קבלתם אותן במועדן.
ימי ראש השנה אצל היהודים תוכן אחר ומהות אחרת להם מאשר אצל אומות-העולם. אצל אומות העולם ראש השנה אינו אלא חג פשוט כשאר החגים והמועדים. ואילו אצלנו מוקדש יום זה לחשבון הנפש, של היחיד ושל הצבור, של הפרט ושל האומה. ואם בכל הזמנים ובשנים כתקונן ערך מיוחד נודע ליום של חשבון הנפש, על אחת כמה וכמה הפעם, בשנה זו, שכמותה לא היתה לאומה הישראלית מאז חורבן עצמאותה וגלותה מארצה. ולא רק פיזור עמנו בימי צרה אלה אין אתה מוצא דוגמתו בתקופות הקודמות, אלא גם סבלנו הגיע עכשיו לשיאו. לא הקרבנות בלבד, ברבבות ואולי גם במאות-אלפים, אלא המצוקה הרוחנית – עברו כל גבול. המבוכה הרוחנית והאידיאולוגית, שרבים מבני עמנו נתונים בה, נעשתה איומה ונוראה. ולאסוננו הגדול חסרה לו, לדורנו זה, אותה המשענת הנפשית שהיתה לאבותינו: אמונתם העמוקה באלהי ישראל.
איה הפתרון? היכן עוגן ההצלה?
התשובה על כך ניתנת בשתי התפילות, שמיליוני יהודים בכל קצוי תבל ישמיעו אותן בימים הנוראים הממשמשים ובאים, בראש-השנה וביום-הכפורים. התפילה הראשונה “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”! והשניה: “תן כבוד לעמך… שמחה לארצך!”.
לתפילה הראשונה יהמו הלבבות לא רק של כל היהודים בעולם, כי אם גם של מיליוני לא-יהודים, שוחרי צדק ושוחרי חירות בכל קצוי תבל, ובראש ובראשונה של האומות הדוברות אנגלית. כי כיום הזה אנו עומדים במלחמה למען הסיסמה הזאת – להעביר ממשלת זדון מן הארץ. למן המנהיג של האומה הבריטית והעומד בראש הלוחמים, וינסטון צ’רצ’יל, ועד החייל הפשוט שעומד על משמרתו בפינה רחוקה בעולם – הכל מתפללים, ערב ובוקר, בכל נוסח ובכל לשון, למען הנצחון: להעביר ממשלת זדון מן הארץ. ורבבות יהודים, עצמנו ובשרנו, בכל חלקי העולם, ובזמן האחרון גם בארצנו, מתגייסים למלחמה העולמית הזאת. כי אין קיום, חלילה, לאומה הישראלית, אם לא תעבור ממשלת זדון מן הארץ.
וגם התפילה השניה מביעה תקוה להגשמת אידיאל לא רק למען העם היהודי בלבד. כי עד אשר לא ירום כבודה של האומה הישראלית ולא תתמלא שמחת חירותה בארץ האבות – לא יהא מלא וטהור כבודן של אומות העולם ולא תהא שלמה שמחתן בבוא יום הנצחון. וגם אחרי שתעבור ממשלת הזדון מן הארץ, לא ישקוט העולם, אם מיליוני המדוכאים והנודדים היהודים לא ימצאו מקלט בטוח בביתם הלאומי ולא ירימו את כבוד האומה ע"י תקומתה בארץ האבות.
ובימי חשבון הנפש עלינו לזכור ולהתוודות על חטאינו. חכמי התלמוד מדברים על שני מיני עבירות: עבירות שבין אדם למקום ועבירות שבין אדם לחברו. אבל יש עוד חטא שלישי – החטא נגד האומה.
אין אני יודע, אם חטאנו נגד המקום גדול כל כך. הנה אלפיים שנה הורגנו על קידוש השם – ולא שכחנו את אלהי ישראל! אינני חושב, שיש עוד אומה בעולם, אשר סבלה בעד אלוהיה אלפיים שנה ולא עזבה אותו! גם החטאים שבין אדם לחברו – אין אני סבור, שהם גדולים ורבים אצלנו. אינני חושב, כי היחס של אדם מישראל לחברו, או נכונותו למעשי צדקה או נטיתו לרחמים על רעהו וקרובו – גרועים אצלנו מאשר אצל אומות העולם. לא לחנם כינו אותנו הקדמונים בשם “רחמנים בני רחמנים”. אנשי צדקה ופילנטרופים בקנה-מדה גדול היו בתוכנו מאז ומתמיד. די להזכיר את שמו של הברון הירש ביהדות אירופה או ביהדות האמריקאית, את שמותיהם של יעקב שיף או רוזנוולד. לא! גם החטא הזה אינו גדול ונורא אצלנו.
אולם רובץ עלינו חטא גדול באמת, ובו נעוץ מקור כל סבלנו הנורא: החטא נגד האומה. על כלל ישראל בתורת גוף שלם ומיוחד חשבנו רק מעט מן המעט במשך כל הדורות. הרבה אישים גדולים וחשובים קמו לנו במשך הדורות, שתפסו עמדות גדולות וחשובות ביותר בחיי העולם, במדיניות, בכספים, בחברה ובכלכלה – אך כמה מהם חשבו על טובת כלל ישראל כאומה גדולה, ולא בקנה-מדה של מעשי צדקה ורחמים בלבד? אולי האיש היחידי מגדולי הכספים שלנו, שעשה מעשים גדולים למען האומה כולה – היה הברון אדמונד רוטשילד ז"ל.
ומחמת קוצר-ראיה זה אצל רבים מבני עמנו, מחמת קוצר ההבנה הנכונה וקלישות ההרגשה הלאומית, שכל עם בעולם מצטיין בהן – גולה ונודדת אומתנו זה אלפיים שנה ללא מנוחה ונחלה וללא חיים טבעיים, והיא עומדת כיום על עברי פי פחת.
עברו ששים שנה מאז התחילה עבודת הבנין בארצנו על ידי יחידי סגולה, ועל אף כל שאיפותינו ותקוותינו לקיבוץ גלויות בארץ הזאת לא הצלחנו לרכז כאן אלא חצי מיליון בלבד. מפני שרק מעטים בתוכנו נתנו את לבם וידם למפעל הגדול של עמם. והנה תגמר המלחמה – ונקוה שתסתיים בנצחונם של העמים שוחרי החופש והצדק ובמפלתם הגמורה של היטלר וסיעתו. והיהודים מה יקבלו? אולי ישיגו עוד פעם זכויות בכל הארצות, אבל מצבם לא ישתנה על ידי כך ולא כלום. מאות אלפי יהודים ניתקו ממקומות מושבותיהם ונטלטלו ונתפזרו על שבעה ימים, והם תועים במדבר כצאן בלי רועה. כיצד יפתרו את השאלה הזאת? רק בהחלטות על גבי הנייר? אחרי המלחמה תעמוד הפרובלימה הזאת בכל מוראה ופרצופה האיום, בצורה יותר חריפה מאשר עכשיו בעת המלחמה.
לא! הפתרון היחיד, הנצחי והסופי הוא: קיבוץ גלויות בארץ אבות! הן הכל צריכים להסכים לכך, בראותם כי עכשיו, כשאפלה אופפת אותנו מסביב, נשאר לנו רק שביב של אורה, רק עוד סדק קטן, שדרכו חודרים קוי אור ותקוה לתוך העולם היהודי – הארץ הקדושה על גדות הירדן. מבלעדיה – אפלה וחשכה בכל העולם.
האם עמדתם פעם על ההבדל הפסיכולוגי בין הארץ הקטנה הזאת לבין שאר הארצות? בכל מקום שבעולם, כאשר נזדעזע בו מצב היהודים והתחילו הרדיפות והלחץ והסבל, לא היתה בלבו של כל אחד אלא מחשבה אחת: לברוח מארץ המצוקה ולהציל את נפשו. וכאן, בארצנו, אתה רואה את ההיפך מזה: דוקא בימי הזעזועים שנמשכו שנים, וגם כיום כשארצנו נכנסה לעצם מוראותיה של המלחמה, לא ימצא איש בקרב הישוב שיחשוב על בריחה ועזיבת המערכה. להיפך: כולנו מאוחדים ברצון אחד – להחזיק מעמד ולשמור על העמדות!
ועוד: כאשר היהודים מתחילים בורחים מארץ אחת, הרי היהודים בארץ אחרת, ששורר בה שקט ארעי ומנוחה זמנית, מרגישים בחובתם לבוא לעזרת אחיהם האומללים: בכסף ובכל שיידרש – אך לא בהכנת מקלט בטוח למענם, ומעטים ימצאו, שיראו חובה לעצמם להזמין אליהם את אחיהם הפליטים, שאף הם יבואו אל המנוחה ואל הנחלה. ואף אם יעשו כן, לא יהיה זה מתוך הכרה פנימית, כי אם תחת לחץ הצבור ודעת הקהל. ואילו כאן, בארצנו, חושבים כל בני הישוב על הצלת קרוביהם ומכריהם בארצות הרשע בגולה ע"י עזרה ממשית: להשיג רשיונות-עליה לארץ.
הבדל פסיכולוגי זה נובע מתוך ההכרה, שהגשמת השאיפות המובעות בתפילה “תן כבוד לעמך… שמחה לארצך” היא שתפתור בזמן מן הזמנים את שאלת היהודים. כי שתי השאיפות הללו קשורות ונעוצות זו בזו, כמו גוף ונפש: אין ולא יהיה כבוד לעמנו, אם לא תהיה תקוה לשמחה של חירות בארצנו; ולא תוכל להתגשם השמחה של בנין ארצנו, אם יהודי העולם לא ירגישו בצורך להרים את כבוד האומה ולשתף עצמם במפעל הגדול של תקומתה בארץ אבות.
אמונתנו רבה ותקוותנו חזקה, כי לא רק העם היהודי כי אם גם כל אומות העולם הנאורות, ובראשן בריטניה הגדולה, יבינו שזהו מן השמים, מצוה טובה ופתרון יחיד למען הצדק והיושר, ומתוך כך יגישו לנו את עזרתם המלאה להגשמת שאיפותינו, בקנה-מדה אחר מאשר עד כה, כראוי להגשמת אידיאל נעלה ומרומם.
השנה הראשונה של המלחמה לא עברה על הישוב היהודי ללא מאמצי בנין ויצירה חדשים. על אף כל הקשיים הכלכליים, שנצליח סוף סוף להתגבר עליהם, המשכנו במפעלנו להרחיב את הישוב ולהגבירו. הקרן הקימת הצליחה, בתנאים הקשים ביותר, לגאול 43,000 דונם באזורים שונים. פעולות אלו נעשו באופן חוקי גם אחרי הספר הלבן. ואף יש לנו תכניות גדולות וחשובות למדי לשנה הבאה, לגאולת שטחי אדמה בכמה אזורי הארץ, שעליהן דנים כבר במשרדי הממשלה. במשך השנה גדל גם מספר הישובים שעל אדמת הקרן הקימת: נוסדה מצודת אוסישקין ג' בצפון, “נגבה” בדרום ו“מצובה” בגליל העליון, ועוד כמה נקודות קטנות יותר. גם הישובים הקיימים גדלו ונתרחבו, הן במספר המתישבים והן בתוצרת משקיהם. התעשיה מרחיבה את מפעליה, ואם גם נתבטלו כעת כמה שווקים של תוצרתנו בחוץ-לארץ, הרי גבר הביקוש בשוק הפנימי וגם בכמה מן הארצות השכנות לארצנו. גם מספר התושבים היהודים בארץ גדל במנין, אם על ידי עליה לפי רשיונות מסוגים שונים ואם על ידי רבוי טבעי. בתי-הספר מכל המינים, וביחוד האוניברסיטה והתכניון, מלאים תלמידים ומורים. כמובן, יש הרבה מחוסרי-עבודה, יש הרבה קשיים במסחר, במקצועות חפשיים, הכנסות הקרנות הלאומיות נתמעטו. אבל הישוב עומד על משמרתו ומחזיק מעמד. גם משבר הבנקים שבא עם המלחמה פג תקפו בהרבה, ונקוה כי בקרוב יתחדשו תנאים תקינים.
ההתקפות של אוירוני האויב על תל-אביב וחיפה, שגרמו לכמה קרבנות בנפש בין אזרחים שלוים ושקטים, לא זעזעו את הישוב. קבלנו את ההפצצות הפליליות האלה במנוחה, כשם שתושבי לונדון ואנגליה נושאים את ההתקפות של האויב יום ולילה. כי גם בתוכנו פועם הרגש של האנגלים המגינים על ארצם. גם אנו מגינים על ארצנו, גם אנו לא נפול ברוחנו גם אם ירבו מעשי הזוועה של האויב. דעו, כי אלה שעומדים ליד ההגה של מפעלנו ממשיכים בעבודה, לא רק בקצב הרגיל, כי אם ביתר אינטנסיביות וביתר מהירות. כי כולנו מרגישים, שאין לדחות אף ליום אחד את אשר ניתן לעשות עכשיו. כולנו יודעים ומבינים, כי בעת שיתחיל הדיון, עם סיום המלחמה, על עתידנו, עלינו להופיע לפני כס האומות במאזן בריא ועשיר, עד כמה שאפשר, בחומר וברוח.
אוסיף עוד, שהיחסים בין היהודים והערבים נשתפרו בהרבה. והטעם מובן ופשוט. כולנו יודעים, שתושבי ארץ אחת אנו, והננו מרגישים, שיש לנו אינטרסים משותפים לעתות מלחמה בהגנה על הארץ הזאת. ודבר זה מקל מאד על החיים ועל העבודה בימים אלה.
ואסיים את מכתבי זה בברכה: יהי רצון שישרה בועידתכם רוח של הבנה נכונה והרגשה מעמיקה, למען תדעו את התפקיד שעליכם למלא כיום בהיסטוריה של עם ישראל. אם בשביל כל יהודי הגולה ארץ-ישראל היא הכוכב המזהיר היחיד של תקות העם, הרי בשביל ארץ-ישראל אתם, יהודי אמריקה, הכוכב המזהיר הבא מיהדות הגולה. הבה ניתן יד ליד ושכם אל שכם, אנחנו ואתם, החזית הארצישראלית של האומה והעורף של היהדות האמריקאית – ותהא משכורתכם שלמה מעם צור ישראל וגואלו. והפרק שיכתב פעם בספר דברי הימים של עם ישראל על התקופה הזאת – ואולי היא עתידה להיות היפה והמזהירה בתולדותינו – ירים על נס את השיתוף המלא של אנשי החזית ואנשי העורף גם יחד למען מפעלנו הגדול, שיתן כבוד לעמנו ושמחה לארצנו.
ירושלים, כ“ג באלול ת”ש
רעיון הגאולה בתקופתנו
מאתמנחם אוסישקין
יושב-ראש הכינוס הכריז בסוף דבריו, שתתקיים מכאן תהלוכה לקברו של מורי ורבי י. ל. פינסקר ז"ל. זכרון זה של מורי הדגול מחייב אותי ללכת בדרכיו, הציוניות והצבוריות, ולהזהר בדברי שאני עומד להשמיע בפניכם. אכן זוכר אני, כמה היה הוא, האיש הנפלא הזה, זהיר בכל דיבור שיצא מפיו, אם באספות ובכינוסים ואם במסיבת חברים. אחריות זו לכל פליטת פה למדתי ממנו, אם כי לא קל יהיה לי הפעם לשמור על הזהירות הזאת בכל חומר הדין.
ידידי גרינבוים הזכיר את נאומי בכינוס שבבן-שמן – “קול האדמה”, או כפי שהוא קרא לו “שירת האדמה”. מאז נשתנו הזמנים, לצערנו, ואנו חיים כיום בתנאי חירום של מלחמה איומה. אם אפשר היה לשיר אז, לפני שתים-עשרה שנה, הרי תבינו, שעתה אין השעה כשרה לכך…
בכל הכינוסים, בכפר-ילדים לפני ארבע-עשרה שנה, בבן-שמן, בכינוס השני, על הר-הצופים, בכינוס השלישי, וגם היום, כשנתאספנו שוב לכינוס הרביעי על הר-הצופים – בכל הכינוסים האלה אתם מטפלים בשאלה אחת: חינוך הדור, חינוך הילדים והנוער, כדי לטפח בלבם קשר לא-ינותק לאידיאל של גאולת המולדת. פרובלימה זו של בנין עם וארץ לא הגיעה עדיין לידי פתרון, אם כי לא פסקו המאמצים מצדנו וחיפושי הדרכים לכך, ולא עוד אלא שהיא נעשתה בימים אלה חמורה ומסובכת יותר. הפרובלימה הזאת מיוחדת היא לעם ישראל בלבד, ואין למצוא אותה, בצורה חריפה זו, אצל שום אומה בעולם, תרבותית או לא תרבותית, בין אם היא חיה בתנאים של אושר מדיני וכלכלי, ובין אם היא חיה בתנאי לחץ ומצוקה. אצל אומות העולם יש שקיימת השאלה של שחרור ארצן, אבל לעולם לא תמצא אצלן את השאלה של גאולת ארצן. זוהי בעיה יהודית מובהקת. ובה כרוכה עוד תופעה המיוחדת אך ורק לנו. שאר אומות העולם הן עצמן יוצרות את מהלך ההיסטוריה שלהן, ואילו אצלנו עד היום הזה, – ולא רק בתפוצות אלא, לבשתנו, גם בארץ-ישראל – רוב רובה של ההיסטוריה שלנו נעשית ע"י אחרים, ואנו עצמנו יוצרים אולי רק חלק מצער ממנה.
עוד לפני מאה שנים בערך היתה הפרובלימה היהודית פשוטה במידה יחסית. במשך כל הדורות, מימי רבן יוחנן בן זכאי ועד תחילת התנועה של חיבת ציון, הצטיין כל יהודי באמונתו העמוקה בגאולת ישראל, ואמונה זו היא שעמדה במרכז חינוכו של הדור וכל שאר הדברים לא היו אלא טפלים לעיקר זה. כל יהודי האמין אמונה שלמה בגאולה על-ידי הגואל, ואילו הוא עצמו לא היה צריך לעשות ולא כלום למען הגאולה. הוא עצמו לא היה צריך אלא לחכות לבוא הגאולה, לכשתבוא שעת רצון מלפני הגואל. אולם בדורותינו האחרונים שוב לא היה ענין זה פשוט כל עיקר. חלק מן העם היהודי, חלק חשוב למדי, אם לא בכמות הרי באיכות, התחיל כופר בגאולה, ולא רצה בה. ביניהם נמצאו כאלה, וביחוד מן העוסקים בחכמת היהדות, שנתנו ביטוי מפורש לכפירתם זו: הם עמדו ומחקו מתוך סידור התפילות שלנו, הרווי דם ודמע של העם מדורי דורות, את כל שאיפותינו לגאולה, ואלה שלא הלכו בדרכם אלא נשארו נאמנים לסידור התפילות הקודם, היו אומרים את התפילות, פעם או פעמים בשנה, ללא כוונה וללא ביטוי נפשי, מפני שלבם נשאר ריק ולא נזדעזע לתוכן התפילות ולמשמעותן. וגם אותו חלק, שהחזיק באמונתו בתקוות הגאולה ובגואל, קבלה אמונתם צורה כזאת, שחשבו לאיסור גמור לעשות צעד כל שהוא לסייע לגואל במעשה הגאולה.
כזה היה הלך הרוחות בקרב עמנו, כשהתחילה תסיסה פה ושם, במקומות שונים ובחוגים שונים – אצל רב אדוק כמו הרב קלישר, אצל סוציאליסטן מובהק כמו משה הס, אצל אנשים שהיו מתבוללים רוב ימי חייהם, כמו פינסקר ובמאוחר יותר הרצל. הללו התחילו הוגים רעיונות של גאולה ממשית. תסיסה זו הביאה לידי תנועה מאורגנת, בצורות שונות, הפועלת זה כשבעים שנה – ותקופה של שבעים שנה מהי בזמננו אנו, כשמדינות הולכות ונחרבות במשך חודש אחד? – לשם הגשמת הגאולה ע"י מעשים של ממש, על-ידי פעולות מוחשיות. תוצאת המאמצים האלה היא, שלעומת מיליונים של אחינו הפזורים בכל הארצות נמצא רק קיבוץ יהודי לא גדול בארצנו, ובתוך הקיבוץ הזה יש שוב רק קומץ קטן שמאמין אמונה שלמה במטרותינו ובתפקידינו, והוא שממשיך את קו העבודה למען שאיפותינו ההיסטוריות. הללו לפעמים שרים ולפעמים בוכים, הם שרים בפרהסיא ובוכים במסתרים…
תפקידנו הקשה והאחראי נעשה חמור שבעתים על-ידי המאורעות שחלו בעולם בתקופה האחרונה. בשמונה השנים האחרונות נזדעזע העולם כולו. חלה בו מהפכה רוחנית, שלא ראינו דוגמתה זה דורות רבים. אולי לא היתה כמוה זה אלפיים שנה, מאז באו שני יהודים לרומי והפכו בה את הקערה על פיה. דוגמא של מהפכה עמוקה ומכרעת כזאת בחיים האנושיים אין בכל ההיסטוריה של העולם. ולא למלחמה של הימים האחרונים, למלחמה בטנקים ובאוירונים, אני מתכוון. זו אינה אלא תוצאה חיצונית של המהפכה הרוחנית שקדמה למלחמה. רבים חלליה של המלחמה, אבל במלחמה הקודמת נהרגו בזמן קצר מיליונים, הרבה יותר מאשר במלחמה זו שאנו עדים לה כיום. יותר חשובים השינויים הנוראים שהתחוללו בחיי הרוח ובערכי המוסר של העולם. בא שינוי שאיש לא פילל לו בתפיסת העולם. הרעיונות הקודמים של הומאניטאריות, של שווי זכויות לכל אדם, של זכות קיום לכל אומה ולשון – כל הרעיונות הללו, שנחשבו כנכסי צאן ברזל של האנושיות, פשטו את הרגל. לפני כן האמין כל העולם הנאור, במשך כמה וכמה דורות, שהמוסר האנושי הולך יד ביד עם התפתחות המדע, הפילוסופיה והאמנות. על אמונה זו עמד העולם התרבותי שלפני היטלר. הכל האמינו, כמו באכסיומה מתימטית, שההומאניטאריות תלך ותתפשט בין כל האומות, עם הקידמה האנושית במדע ובכל ענפי התרבות, ושהיחסים בין איש לחברו ובין אומה לאומה ילכו וישתפרו, עד שכל העמים יחיו בשלום ובשלוה והעולם יתוקן במלכות שדי. והנה ראינו לפתע פתאום, כי כל ההשקפה הזאת נהרסה ונשברה ולא נשאר בה אף יסוד איתן אחד. השתלטה בעולם תפיסה אנטי-הומאניטארית, תפיסה אנטי-מוסרית, המבטלת במחי-יד אחד כל אותם העיקרים של חופש ושוויון, שהעולם דוגל בהם מאות בשנים. ותפיסה זו יצאה מאותה הארץ, שתפסה קודם את המקום הראשון במדע, באמנות, בשירה, בספרות, בכל ענפי הקידמה האנושית. והרי לא יתכן לחשוב, שבא איש אחד, בלתי ידוע, מווינה והוא שחולל את המהפכה הזאת בתוך גרמניה, זו שסימלה במשך דורות את המדע האנושי ואת צורות החיים המוסריים והתרבותיים, ונתנה לעולם יצירות בנות-קיימא לא רק בפילוסופיה ובטכניקה אלא אפילו במוסיקה, האמנות הקרובה ביותר לנשמת האדם. היתכן, שמהפכה זו נתחוללה פתאום? בודאי לא פתאום, אלא שלא הרגשנו בשינוי המתקרב ובא בהיסטוריה האנושית – עד שנתעוררנו יום אחד, והנה אותה גרמניה נעשתה שוב ארץ פראית מן התקופה הפריהיסטורית. וכך נתגלה, שרעיונות ההומאניטאריות, המוסר והקידמה, החופש והשוויון, וכל האידיאלים התרבותיים – כל אלה הדברים הם לחוד; ואילו הערצת הכוח העיוור והתוקפנות, שעבוד עמים בזדון ואלימות – הם שוב ענין לחוד.
ולא מקרה הוא, שבמרכז המהפכה הרוחנית הזאת הועמדה השנאה הגלויה ליהודים. אפשר היה לחשוב, שעם ישראל לא היה מעולם חזק ועצום כל כך כמו בזמננו… שהרי כל העולם, ולא רק גרמניה, מתחיל את המהפכה בהשקפותיו הרוחניות – במלחמה נגד עמנו הקטן, המפוזר והמפורד. אולם זוהי בעצם תופעה נורמאלית בהחלט. שכן אם יש זכות קיום לעם ישראל – ועצם העובדה, שהוא חי עד היום הזה, מוכיחה את זכותו זו – הרי זה מתוך שהוא מסמל אותן ההשקפות, שהמהפכה בגרמניה רוצה להעבירן מן העולם. והמלחמה נמשכת, ומי יודע כמה זמן תמשך המהפכה הנפשית, הרוחנית, בתוך אומות העולם ביחסן אל האידיאלים והערכים של הדור שעבר בכלל, ואל עם ישראל בפרט. ואנו מאמינים, שעם ישראל, הנרדף כיום באכזריות שלא היתה כדוגמתה מימי טיטוס הרומאי, יראה גם במלחמה זו את כוחו הרוחני וגבורתו הנפשית, כמו במשך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו, וימשיך להתקיים על אף נחשול הגזירות הנוראות והרדיפות האיומות שבאו עליו.
וסמל לכך תשמש העובדה, שהנה נתאספנו באולם זה, על הר-הצופים, כדי לדון לא רק על המלחמה בהשקפותיו של היטלר – והרי מלחמה זו עומדת כיום במרכז העולם – אלא גם אל האידיאלים שלנו לתחית העם והארץ. והרי יש בזה משום פלא, שאנחנו יושבים כאן, במקום שעמד בו לפני 1900 שנה יוסף בן מתתיהו וטען להכנעה לרומי, ואנו מדברים עכשיו על המשך המלחמה באותה רומי, שכן ברלין היא למעשה יורשתה של רומי מימי טיטוס. אני רואה בזה משום סמל מעודד, שסוף הנצחון לבוא לידינו גם במלחמה זו. ואולי לשם קיומו של סמל זה גרמו הנסיבות החיצוניות, שהכינוס נדחה והוא עבר מנהלל לירושלים. תחילה התנגדתי לכך, משום שחשבתי, כי כינוס של מורים למען הקהק"ל מקומו על אדמת הלאום הנגאלת – בכפר, שלשם תחיתו אנו עמלים בראש ובראשונה. אולם כבר אמר פעם ביאליק, שההבדל בין עם ישראל לבין אומות העולם הוא בזה, שכוחן של האומות גדול בשטח, ואילו אנו כוחנו בזמן. ולפי מימרא זו, שהיא כולה אמת היסטורית, טוב בדיעבד, שהכינוס עבר מנהלל לירושלים. אם נשקול את נהלל וירושלים במידת הזמן, נמצא שנהלל נוסדה לפני עשרים שנה, ואילו ירושלים קיימת בעולם זה ארבעת אלפים שנה.
ומתוך השקפה זו אני שב לעצם הנושא העומד במרכז דיוננו בכינוס הזה: גאולת העם והארץ. עלי להודות בפה מלא, כי אין אני חסיד הביטוי “ציונות”, כשם שלא הייתי חסיד הנוסח “חיבת ציון”. ציונות – זמנה ארבעים שנה, ו“חיבת ציון” קודמת לה אולי בשלושים שנה. אבל תנועתנו היא תנועת הגאולה – וזמנה אלפיים שנה, מיום שנחרב בית מקדשנו והעם גלה מעל אדמתו. הנוסח “ציונות” חלו בו במשך הזמן כמה פגימות. הרי הקונגרס הציוני עצמו החליט בשעתו להכניס לתוך הסוכנות היהודית גם לא-ציונים. ואם זה אפשר – תכנו של המושג “ציונות” מהו? לפני זמן מה דנו במחננו אפילו על האפשרות להוציא את ירושלים מתוך שאיפותינו הציוניות – והרי זו ממש ציונות בלי ציון. לא כן הדבר, אם ננקוט בנוסח “גאולה”. זהו רעיון כביר ושלם, ששום פגימה של טריטוריאליות, שום ויתור על ציון וירושלים לא יוכל לו.
והוא הדין בעצם המגמה המשמשת יסוד לכינוס זה – חינוך הדור. אם אנו רוצים, שהילדים והנוער ימלאו בזמן מן הזמנים את מקומנו במלחמה למען גאולת העם והארץ, הרי אין לך דבר גדול ויקר, שיש בו לעורר התלהבות בלב הילד, שהילד יוכל לתפסו תוך הרגשה נפשית עמוקה, ולא על-ידי פלפולים תיאורטיים – כמו הסיסמא “גאולת המולדת”. כל הקנינים הלאומיים האחרים – אולי הילד אינו מרגיש בהעדרם, גם כשהוא נמצא בגולה. אבל אם תדברו אליו בשם הרעיון של גאולת המולדת ההיסטורית – את הרעיון הזה יבין ובנפשו יתעורר ניצוץ של התלהבות, מפני שבהעדר הקנין הלאומי הזה מרגיש כל ילד מישראל יפה יפה.
זה מזמן הייתי שואל את עצמי: מה היה כוחו של ה“חדר”? הרי כל מבנהו המהותי היה אנטי-פידגוגי; צורתו החיצונית לא היה בה כדי למשוך את לב הילד; חלוקת הלימודים ואופן ההוראה לא התאימו כלל לחוקי הפידגוגיה והדידקטיקה המודרנית; המורה, או ה“מלמד”, בודאי לא קרא בספריו של פסטלוצי… ואף על פי כן, כמה גדול היה כוח ההשפעה של ה“חדר” ו“המלמד” על הילד בישראל!
ואין בכוונתי, כמובן, להציע למורים לשוב ל“חדר” הקודם בצורתו החיצונית ובדרכי ההוראה שלו. אך אם נשאל את עצמנו, מהו מקור הכוח שהצטיין בו ה“חדר” הישן, הרי התשובה היא, לדעתי: כל מה שהורה ה“מלמד”, – ואם גם ניתן הדבר בצורה בלתי נכונה מבחינת הפידגוגיה והדידקטיקה – היה קדוש בעיניו, ואותו רגש הקדושה שפעם בלב ה“מלמד” עבר גם אל לבו של התלמיד. אם פועם גם בנפשכם רגש של קדושה לרעיון הגאולה, מובטח לכם שהדור הבא של חניכיכם יעמוד במחננו. ואם רגש הקדושה פג מלבכם, חלילה, לא יהיה כל ערך לתעודות המורה שהוא מקבל באוניברסיטה של ירושלים או באוניברסיטה של קמברידג' – הילד לא ילך אתנו ולא יצטרף לשורותינו.
מתוך השקפה זו אני גורס: עבודה בבית-הספר למען רעיון הגאולה, גאולת המולדת וגאולת העם. עם כל היותי קשור בלבי ובנפשי אל פעולות הקרן הקימת, חושבני שעבודה זו עצמה אינה מספיקה בשביל נפשו של הילד. רק רעיון הגאולה בכל היקפו הוא שצריך לעמוד במרכזו של החינוך. רעיון זה אין שני לו ואין למעלה הימנו. צדק מוסינזון באמרו, שעבודתו של התלמיד בבית הספר למען הקרן הקימת אינה ענין של איסוף כספים גרידא. עיקר התפקיד הוא לרכוש את נפש הילד, שיבין את שאיפות האומה לשם בנין המולדת, והעבודה המעשית שהילד עוסק בה אינה באה אלא כדי להרגילו במצוות לאומיות, למען ידע וירגיש שהוא עצמו ממלא חובה משלו למען העם והארץ. אבל הסיסמא הגדולה באוירה של בית-הספר צריכה להקיף את רעיון הגאולה בכל תכנו ומהותו, ואין לפרטה לפרוטות. הפטיש הגדול המכה על ראשנו ודוחפנו למאמצי הגאולה, צריך להכות גם על ראש הילד ועל נפשו, ואסור לנו לפרוט את הפטיש הגדול לכמה פטישים קטנים. רעיון הגאולה בכל פשטותו וגדלו הוא שיוכל להלהיב את נפש הילד, שירכז את כל כוחותיו הנפשיים למען הגשמתו, ולא סעיפי העבודה השונים, שהם רק מחלישים את עוזו ועצמתו של הפטיש הגדול. ולא זהו תפקידו של בית-הספר, שיטפל בכל פרטי החובות שעל הילד יהיה למלא בהגיעו לגיל הבגרות, כי אם עליו לעורר בלב הילד רגש של קדושה לעצם התפקיד היחיד המוטל על דורנו: תפקיד הגאולה. בזה יהא כוחו של בית הספר גדול.
הנה עומדים אתם לדון עכשיו בענין לימוד הציונות בבית-הספר. יודע אני, כי הרעיון והיוזמה לכך יצאו, במידה ידועה, מתוך כתלי הקרן הקימת. אבל עלי להגיד, כי מתעוררים בי חששות, שמא הגשמת הענין הנכבד הזה לא תיעשה באותה הזהירות וההקפדה הדרושות בשביל לימוד זה. אם ילמדו בבית הספר את תולדות הציונות בלבד, זו שמתחילה רק לפני 60–70 שנה, הרי יהיה בזה משום קיצוץ כנפיה של תנועתנו. ואם נדבר על הגאולה לכל היקפה, החל משריפת הבית השני, ונעמוד על השאיפות לגאולה בכל הזמנים ובכל הכיוונים ונחנך את הילד, שיבין כי הציונות אינה אלא המשך לשאיפות אלו – הרי יש לחשוש, שמא השם “לימוד הציונות” יצמצם את היקפו של הנושא הגדול הזה.
ועוד שאלה חשובה, שעמד עליה גם ד"ר מוסינזון: אם ילמדו את תורת הציונות כרעיון אחד, עיקרי ויסודי, בלי שים לב לפילוגים ולזרמים השוררים בה כיום, כי אז יקבל הלמוד את ערכו המלא. אבל אם, חלילה, גם בלימוד זה יתפוס את המקום הראשון לא הרעיון היסודי, המאחד את עם ישראל, כי אם הפילוג וההתפוררות לפכים קטנים, הרי גדול החשש, שיבואו כל מיני סוכנים של מפלגות שונות ויתחילו להציע את סחורתם האידיאולוגית גם בבית הספר. כיצד נהיה אז בטוחים, שהרעיון הציוני ישאר בטהרתו, כסלע אחד, החל מאבן השתיה ועד הבנין האחרון בארץ? והרי כל התכניות וההחלטות שנחליט עליהן כאן אין להן ערך אלא להלכה. ערך ממשי יש רק לדבריו של המורה, האיש החי שיוטל עליו להוציא לפועל את הלימוד.
ואני חוזר ואומר: רעיון הגאולה הוא שצריך למלא את כל חדרי לבו של הצעיר בישראל, ואסור לנו לעשות רעיון זה שיגרא בלבד. יש להתיחס אל הרעיון הגדול הזה בכבוד, בהערצה של קדושת הזמן, מתוך ריחוק מקום, בחינת “של נעליך…”. ודוקא אצלנו רבה החולשה לטשטש את קדושת הזמן והחובה של עמידה בריחוק מקום. יש דברים שבקדושה, שאסור להשתמש בהם לשם השואה כל שהיא, אלא יש לעמוד בפניהם ב“ריחוק מקום”, שלא לפגוע חלילה בקדושתם הנצחית. סיפור אחד אספר לכם מנסיון חיי: כאן בירושלים גר איש שיש לו זכויות גדולות בתנועתנו, והוא אחד מן הראשונים, וגם ידידי הטוב. כשביקרתי בירושלים בפעם הראשונה – והיה זה בתשעה באב – לקחנו, אני וידידי זה, שני חמורים לרכב מסביב לחומה. באנו לפני הר המוריה ועמדנו בעמק יהושפט. נזכרתי, היכן אנו עומדים ומה היה כאן בעבר. נתגברו עלי רגשותי. אמרתי: יש לרדת מן החמור, איני יכול לעמוד כאן במנוחה. והנה ענה לי ידידי, הראציונאליסטן: מה אתה מתפעל, רואה אתה לפניך הר של אשפה, ולא יותר… עזבתיו לנפשו, ומאותו יום לא נפגשנו יותר. אכן יש דברים, ששמם, או יותר נכון תכנם המהותי, ישאר קדוש לעולם, גם אם צורתם החיצונית נשתנתה.
ועל יחס זה אל קדושת העבר עלינו לשמור גם בתקופת עבודתנו כיום. היה זמן שאמרנו: אין לנו שיור רק התורה הזאת. רוב רובו של עם ישראל חשב את הסיסמא הזאת לבסיס חייו, והיא ששמרה עליהם ועל קיומם בכל שנות הגלות. אחרי כן באה התקופה של דור המשכילים, והם נתנו גט פטורין למימרא הזאת, אבל לא כפרו, חלילה, בכל קיומנו הלאומי. כקנין האומה היחיד נשארה להם הלשון העברית, ולה קראו “השרידה היחידה”. הם הכריזו על הסיסמא: אין לנו שיור רק הלשון הזאת. אחרי כן התחילה תקופה של מאמצי הגאולה. באנו לארץ הזאת, כדי לעבדה ולהחיותה. גאלנו את עמקיה והריה ויצרנו עליהם ישובים חדשים. נאחזנו באדמה בכל כוחנו, ואנו אומרים: אין לנו שיור רק האדמה הזאת. יש בתוכנו, שמצרפים לכך את השיור הראשון, ויש שבוחרים בשיור השני. אבל אני חושב: אם אנו עומדים כיום במלחמה עזה וקשה עם כל העולם בעד קיומנו הלאומי ואנו רוצים בנצחוננו, הרי נצחון זה יבוא רק אם נשמור על החוט המשולש של כל הסיסמאות הללו ביחד: התורה, הלשון והאדמה. חוט משולש זה לא ינתק לעולם, כל חוט לחוד עלול להנתק.
בכל העולם כולו אין לנו אחיזה ממשית אלא בארץ הזאת. האחיזה היא באדמת ארצנו. זהו היסוד שנוכל לשמור על החוט המשולש של קיומנו הלאומי. החזית שלנו – הוא הישוב המונה חצי מיליון נפש, וישוב זה הוא רוב בנינו של עם ישראל. כאן הוא ההבדל המהותי בינינו לבין הלא-ציונים, אפילו אם הם מתענינים בגורלה של ארץ-ישראל: הם רוצים בהצלת הפרט בישראל, ואנו מאמצינו נתונים להצלת האומה. וכך גם באחיזתנו בקרקע של ארצנו. 84% של הישוב מטפלים בעסקים עירוניים, ורק 16% בתוכנו אינם נרתעים מפני הקשיים של ההתישבות על הקרקע, והם נאחזים בו בכל נימי נפשם ומקדישים לו את מיטב כוחם וזיעת אפם. אבל כשם שהישוב של חצי מיליון בארץ הוא רוב בנינה של האומה, לעומת רוב מנינה הנמצא בתפוצות – כן מהוים 16 האחוזים הנאחזים בקרקע רוב בנינו של הישוב, לעומת רוב מנינו היושב בערים.
בנוגע לאחיזה בקרקע אלינו לסטות מן המימרא של ביאליק: כאן השטח הוא הכל. לצערנו, אין לנו היכולת להתפשט יותר ולתפוס את כל השטח הדרוש לנו. אני ועוד חברים בדירקטוריון של הקרן הקימת נלחמים תמיד – נלחמים, משום שלא הכל מסכימים להשקפתנו – למען העיקרון, שברכישת קרקע יש להעדיף קודם כל את כמות השטח. אם ניתנת האפשרות לקנות דונם אחד של אדמה חקלאית אינטנסיבית, שאפשר לישב עליה יותר אנשים, ולעומת זה אתה יכול לרכוש באותם הדמים שני דונמים אדמה הנעבדת עיבוד אכסטנסיבי בלבד, ועל כן אין לישב עליה אלא פחות מתישבים – הרי אני טוען לאפשרות השניה. כי השטח הוא הגורם המכריע. לקח זה למדנו בשנים האחרונות. נוכחנו לדעת, כמה מסוכן מצבנו, כשאנו מצומצמים בשטח. כאשר באו ארצה הועדות השונות כדי לבחון את כוחנו ומשקלנו, לא הביאו בחשבון את מספר היהודים היושבים בתל-אביב, כי אם את השטח החקלאי הנמצא ברשותנו, ואת האנשים היושבים על הקרקע. ואם החליטו לכבול את ידינו ולצמצם את אפשרות התפשטותנו בארץ – באה המכה העיקרית בענין רכישת הקרקע. הם מבינים, מה משמעו וכוחו של השטח. מתוך כך ראינו צורך לתפוס, עד כמה שאפשר, יותר שטחים, אם גם מבחינת השימוש בהם נתחלקו הדעות. בשנים האחרונות הקדשנו מאמצינו לרכישת קרקעות על הגבולות, לא הגבולות ההיסטוריים של ארצנו, כי אם הגבולות של השטח המנדטורי. המצודות, חניתה ומצובה בצפון, עין-גב במזרח, הישובים בעמק בית שאן ממעוז ועד טירת צבי, נגבה וכפר-מנחם בנגב – כל אלה נוסדו בשנים האחרונות, כשרצינו להציל את השטחים המסוכנים על הגבולות.
בתקופה של שבע השנים האחרונות, מאז נפגשנו בכינוס השלישי, יכולה הקרן הקימת לציין כמה הישגים חשובים. השקענו הרבה מאמצים כדי לחזק את מעמדנו בארץ. במשך התקופה הזאת חלו המאורעות, ואנו ידענו לעמוד בגבורה ובכבוד נגד כל המזימות של אויבינו. המגינים, המוסדות, המתישבים – כולם עמדו על המשמר, והודות למאמציהם לא נחרבה ולא נעזבה אף נקודה ישובית אחת. שנת 1929 השאירה לנו חרפה לאומית גדולה: עזיבת חברון, העיר הראשונה בהיסטוריה שלנו – ואילו שבע השנים האחרונות הנחילו לנו רק כבוד והגבירו את עמדתנו.
אנו ממשיכים בעבודתנו ורוכשים קרקע בכל הצורות האפשריות, אם רק עומדים לרשותנו האמצעים הדרושים. גם אחותנו הצעירה, קרן-היסוד, עושה מאמצים גדולים וממשיכה בפעולותיה – אם לא כדי לבנות ישובים חדשים, הרי לפחות כדי להחזיק קבוצות קטנות של מתישבים על הקרקע הנגאל, להאחז בארץ ולהרחיב את עמדותינו. זה כל מה שניתן לנו לעשות בתנאי החירום שאנו נתונים בהם. ואמונתנו רבה, כי על אף כל ההפרעות, החיצוניות והפנימיות, הולך ונוצר כאן כוח, שיוכל לשמור על עמדתו, שיכה שרשים עמוקים וילך ויתפתח, ועל כל צרה מדינית אשר לא תבוא אנו נשאר בארץ הזאת לעולם.
התחלתי את דברי בפינסקר ז“ל, ובסוף הרצאתי אני רוצה לציין מה סימל איש זה בשבילי ובשביל בני דורי. לא תכניותיו חשובות, ולא האמצעים הכספיים שעמדו לרשותו, ולא עבודתו המדינית או האירגונית – לא זהו העיקר, אם כי כל העבודות הללו נעשו גם אז, כמו בימינו, אמנם בקנה-מידה אחר. חשיבותו ההיסטורית של פינסקר היא בזה, שבפעם הראשונה שמענו מפיו את הסיסמא: הגנה על כבוד ישראל. עד ה”אוטואמנציפציה“, מימי כיבוש ירושלים ע”י רומי, לא נשמעו בתוכנו דברים אלה. הוא, פינסקר, היה הראשון שהכריז: כבוד ישראל דורש שחרור לאומי. אני זוכר את ההתלהבות, שתקפה את הנוער בימים ההם, כשיצאה הסיסמא הזאת לתוך העולם היהודי. אחרי כן נשמעו אותם הדברים בצורות שונות ובנוסחאות שונות. אבל בפעם הראשונה ניתנה לנו הסיסמא בכל טהרתה וגדלותה על-ידי פינסקר ז"ל. על הסיסמא הזאת עלינו לשמור ולמסרה לבנינו ולבני בנינו.
הגעתי לסוף דברי. לא שמעתם ממני שירה, שאולי חכיתם לה. וגם מה שאמרתי לכם איננו חדש כל עיקר, אבל הייתי רוצה שדברי יחדרו אל לבבכם. אם נעמוד על בסיסנו ההיסטורי האמתי, על הבסיס של אבן השתיה, על סלעי אמונתנו העמוקה, שנזכה לגאולת הארץ ולגאולת ישראל; אם נביט על העתיד מתוך הפרספקטיבה של העבר, ולא זה של השנים האחרונות כי אם של דורי דורות; אם נשמור על החוט המשולש של קיומנו הלאומי – התורה היחידה, הלשון העברית ואדמת המולדת – ועל בסיס זה נמשיך לבנות את שאיפותינו ונדע למסרן לילדינו, הרי הנצחון יהיה אתנו. אין אני יודע, מה יהיה פרצופו של העולם אחרי המלחמה. אבל יודע אני, כי פרצופנו שלנו יהיה פרצוף יהודי – אם נעמוד על הבסיס ההיסטורי. ואם נזוז ממנו, חלילה, פרצופנו לא יהיה פרצוף יהודי וחיינו לא יהיו חיים יהודיים.
ברוח זו עליכם להמשיך את עבודתכם. זכרו נא את האמת שבאה לידי ביטוי בדברי ימינו הארוכים: הכל עלול להשתנות בתנאי חייו של עם ישראל, הצורות הפוליטיות, מקומות מושבותיו, מקורות חייו הכלכליים, לשון דיבורו ותרבותו בתפוצות – דבר אחד ישאר מיוחד לו לעולם ועד: הגאולה, התקוה לגאולה והאמונה בהגשמתה. אם רוצים אתם, שהדור שיבוא אחרינו יהיה דור יהודי בכל המובנים, הכניסו בנפשותיהם את האמונה הנצחית בתקות הגאולה, והם ימצאו את הדרך להגשמתה. האמינו! האמינו אתם עצמכם ומסרו את האמונה לחניכיכם, ובכוח האמונה הזאת יגשימו את שאיפותינו: הגאולה בוא תבוא ועם ישראל יהיה עם חפשי בארצו ההיסטורית.
בועידת המורים למען הקהק"ל
על הר הצופים, ניסן תש"א
הנוער שלנו ושרשיו במולדת
מאתמנחם אוסישקין
תקופה של ששים שנה מפרידה ביניכם וביני. עברו ששים שנה מאז הייתי אני בגיל שלכם. ותקופה של ששים שנה בזמנים אלה היא הרבה יותר ארוכה. בהיסטוריה של כל אומות העולם, וביחוד בהיסטוריה של עמנו, פרק זמן זה מקופלים בו מאורעות לא של ששים שנה, כי אם של מאות ואולי גם של אלף שנה. והנה בא איש “מלפני המבול” ורוצה להפגש עם הניצנים החדשים העולים בחיינו – הנבין איש את אחיו? היקום בינינו איזה מגע נפשי? נדמה לי, כי אני אוכל להבין אתכם. אני קורא את הספרות שאתם מוציאים לאור, אני יודע מכל ההתרחשויות והחויות שבחייכם, ובמידה ידועה מכיר אני את חייכם. אתם – את חיי שלי אינכם מכירים כלל. ובתנאים אלה, הנבין איש את אחיו, או לא? האם כדאית מסיבה זו, או להיפך – עוד תגרום להרחיק אותנו איש מאחיו?
על אף חששות אלה נעניתי ובאתי להפגש אתכם. והנה אנו יושבים במסיבה אחת. אתם, הצעירים, ואני – זקן התנועה. כי לצערי הרב, כמעט כל אלה שהתחלתי לעבוד יחד אתם את עבודת תנועתנו, שוב אינם בחיים כיום הזה. והרשו לי שאדרוש מפיכם תשובה על כמה שאלות.
השאלה הראשונה – מה זה נוער? האם הוא מסמן גיל, השקפת עולם, טמפרמנט, או ידיעת החיים? הייתי רוצה מאד לקבל מכם תשובה ברורה. אם נוער משמעו גיל – באיזו שנה מתחיל גיל זה ומתי הוא מסתיים? אם נוער מסמל השקפת עולם – האם בקרב הנוער שלנו כיום קיימת ופועלת רק השקפת עולם אחת? אם טמפרמנט – הריני מעיד עלי, שמכיר אני זקנים לפי גילם, אבל בטמפרמנט שלהם הם צעירים הרבה יותר מכמה וכמה מבין ה“נוער”. ובכן מושג זה של “נוער” טעון ביאור. ואל נא נשחק במלים, שאין אנחנו יודעים את תכנן כראוי.
השאלה השניה היא שאלה גיאוגרפית. העם היהודי הוא, מצד אחד, עם כובש עולמות, כי אין נקודה בעולם שלא ימצאו שם יהודים; ומן הצד השני – אין בעולם נקודה, שהיהודים יהיו קשורים לה באמת, שיכו בה שרשים לעולם ועד. בארץ-ישראל אנחנו שואפים לכך, אבל עוד לא אסתייעא מילתא. ואם אנחנו מדברים על תנועת נוער, הרי נשאלת השאלה: לאיזה נוער אנו מתכוונים מבחינה גיאוגרפית? האם הנוער היהודי באמריקה החפשית הוא אותו הנוער היהודי אשר בגרמניה הנאצית? והנוער אשר בגרמניה הנאצית, שהוא משועבד בכל המובנים, האם הוא הנוער שברוסיה הסובייטית, אשר שם הוא חפשי בגופו ועבד ברוחו? האם הנוער בארצות אלה, בארצות הגולה בכלל, הוא הוא הנוער אשר בארץ-ישראל; או שיש לו רצון ושאיפה מיוחדים רק לו, שאינם מצויים אצל הנוער בארצות אחרות? והרי שיטת ההסברה שנשתמש בה בדברנו עם הנוער בארץ-ישראל, לא תוכל להיות אותה השיטה בה נשתמש כלפי הנוער במוסקבה; והשיטה שנשתמש בה בדברנו עם הנוער במוסקבה – לא נוכל להשתמש בה בשביל העבודה בקרב הנוער בניו-יורק, וכו'. עם איזה נוער אני מדבר? עם נוער אבסטראקטי או עם נוער ריאלי היודע מיהו ומהו? באנדרלמוסיה זו השוררת במוחו של הנוער הגר בארץ-ישראל – לא של הנוער הארצישראלי ממש – רעיונות אלה לא תמיד ברורים כל צרכם, כפי שהדבר הוא אצל כל נוער נורמלי שבעולם, הקשור אל ארץ, אל שפה, אל עבר והוא מהוה חטיבה אחת. אצלנו הכל עדיין בבחינת נשמות ערטילאיות, אחת השקפתה נוטה לצד אחד של העולם, והשניה השקפתה פונה לצד השני של העולם; אחת מביטה תמיד למטה, אל החומר, והשניה מביטה תמיד רק למעלה, אל הרוח, מבלי שיהיו לה שרשים בקרקע. על איזה נוער, במובן גיאוגרפי, אפשר לדבר כאן?
ועוד שאלה. מהו הנוער במובן שלכם? האם הוא הפרוזדור לקראת העתיד, או החיים עצמם, של ההווה? האם אתם רואים את עצמכם כאלמנט המוכן כבר לחיים, המנהל את החיים והיוצר אותם – האם אתם כאלה? או אולי אתם נמצאים עוד בבית הספר של החיים, אתם עומדים עוד בפרוזדור ומתכוננים רק להכנס אל אותו טרקלין, טרקלין החיים, שתהיו המנהיגים והיוצרים בו? איך אתם כולכם מבינים את עצמכם? והאם אתם רואים בי איש, שלקח חלק בחיים ויצר אותם בצורה זו או אחרת, והנה הוא עומד כבר על הסף כדי למסור את הנהגת החיים האלה לאחרים, ואתם רוצים לשמוע מפיו דברים של מורה דרך, של איש בעל נסיון במשך יובל שנים ויותר? או שאתם רואים בי רק דמות ארכיאולוגית של העבר, איש אשר בשבילכם הוא רק חלק של ההיסטוריה, אבל לא חלק של ההווה?
אילו הייתם יכולים לתת לי תשובה על כל השאלות הללו, היה לי ברור יותר מה עלי להגיד לכם. אבל את תשובותיכם נשמע אחר כך, כי אתם הרי באתם לשאול אותי ואני הקדמתי ושאלתי אתכם. הפכתי את הסדרה.
אין אני יודע, אם הצלחתי בחיי במובן הצבורי או לא הצלחתי, אם משכתי אחרי אנשים צעירים וזקנים בדרך נכונה או בדרך לא נכונה. יבואו אחרים וידונו על כך. אבל דבר אחד שמתי לי לחוק מן היום הראשון של כניסתי לחיים הצבוריים: לדבר ברורות, לא לומר דברים דו-משמעיים. מה שאני יודע – אני אומר בבהירות, ואם איני יודע – אני שותק. תמיד שנאתי תכלית שנאה משחק במלים, בפראזות סתם, בריטוריקה שאין לה תוכן. כשאני רוצה לעמוד על טיבו של איש שאני רואה אותו בפעם הראשונה – לא השקפותיו חשובות לי. על השקפות אפשר להתווכח, אפשר להסכים או לא להסכים להן. אבל קודם כל אני שם לב לצורת הדיבור של האיש הזה: אם הוא אחראי לדבריו או לא, אם הוא יודע את אשר ידבר או לא, אם הוא מבין כל מלה היוצאת מפיו, או שהוא משתמש רק בפראזות, בהברקות חד-פעמיות, שאחריהן שוב משתלט החושך.
שמעתי שיש לכם עשרים ושלש הסתדרויות נוער. לא אבוא לתת לכם ברכה: עד מאה ועשרים… הסתדרויות. כדי שתתקיימנה עשרים ושלש הסתדרויות, הרי צריכות להיות לכל הפחות 23 השקפות שונות: ואם נביא בחשבון, שבכל הסתדרות מתוכחים החברים ביניהם לבין עצמם על השקפותיהם, כלומר, שגם בתוך הסתדרות אחת אין עוד הסכמה מלאה – הרי יש להניח, שמספר ההשקפות הוא גדול עוד יותר, פי שנים או שלשה. ואני, בעניי, שואל את עצמי: מנין בא לנו כל העושר הזה, השפע של השקפות עולם? כיצד קרה, שהחיים שלנו, הדלים, האומללים, נעשו עשירים כל כך בשפע של השקפות עולם? אשמח מאד ללמוד משהו גם אצלכם. מכל מלמדי השכלתי – אפילו מן הנוער.
*
אמרתי בראשית דברי, כי מפרידה ביני וביניכם תקופה של ששים שנה. לפני ששים שנה הייתי גם אני אחד מן היושבים על כסאות הצעירים, וכמוני רבים אשר שמותיהם ישארו בהיסטוריה של תנועתנו. היינו אז דלים ועניים, אבל דבר אחד איחד את כולנו: השקפה משותפת. דיברנו על פרטים, התווכחנו על פרטים, אבל בעיקר העיקרים, בהשקפת עולמנו, היינו כולנו גוש אחד. מה קרה, איפוא, במשך ששים שנה אלה, שהשקפת עולם זו נתפצלה ונסתעפה לכמה וכמה סעיפים וסעיפי סעיפים? מנין בא השפע הזה בידיעות, במדע, בחכמה, בנסיון החיים, עד שהאנשים אינם יכולים להסכים איש לרעהו? אמנם יש כיום הרבה דברים שאתם יודעים, ואילו אנחנו, בזמן שהיינו צעירים, לא ידענו ולא שמענו עליהם. אבל המסקנא שאתם רוצים להסיק מעובדה זו אינה נכונה. אפשר למצוא כיום תלמיד המחלקה הששית או השביעית של הגמנסיה, והוא יודע מתימטיקה הרבה יותר משידע אבקלידס בדורו. בכל זאת אין אני חושב שניתן להסיק מכאן מסקנא, כי תלמיד זה בכשרונותיו, בתפיסת העולם המתימטית שלו גדול יותר מאבקלידס. והוא הדין בשטחים אחרים של החיים. ידיעות שהאיש רוכש לעצמו מן החוץ אינן נותנות לו עדיין תעודת סמכות לשלוט ולהשפיע על ידן על האחרים. אדם כזה יכול להיות רק סרסור לידיעות – וחשוב מאד למסור לאחרים ידיעות – אבל לא יותר מזה. רק היוצר הוא הוא המנהיג הרוחני, כי כל מה שהוא יודע ונותן דלה ושאב מתוך נפשו, מתוך פנימיותו, ולא זה שקיבל בקלות ידיעות מאת אחרים ואף לא הספיק לעכל אותן כראוי.
כל ימי חיי הארוכים – תהלה לאל –הייתי קרוב לכוחות צעירים, לא אל ה“נוער”, כי מלה זו, כפי שהסברתי, אין אני יודע מה תכנה; אבל הייתי קרוב אל הצעירים – אל הצעירים בנשמתם, אל הצעירים לפי הטמפרמנט שלהם. וכשאני מעביר בזכרוני את הצעירים האלה, שפגשתי במשך חיי בארצות שונות, בזמנים שונים ובנסיבות שונות, יכול אני להגיד, כי לא היה קיר אטום ביני וביניהם. אני אהבתי והערכתי כל יצירה של כוחות צעירים; והם, כמדומני, אהבו והעריכו אותי כבעל נסיון בחיים, כאיש שהיה לו המרץ להוציא אל הפועל מחשבות ומעשים מסויימים. וגם במומנטים של חילוקי דעות בקטגוריות, בצורות שונות – לא היה חיץ שהפריד ביני וביניהם. כזה היה תמיד יחסי אל הצעירים, ויחסם הם אלי.
משנכנסו הבולשביקים לאודיסה – ואני עזבתי את העיר חודש ימים קודם לכן – בא אחד המנהיגים שלהם, מן הדור הצעיר, ושאלתו הראשונה היתה: איפה אוסישקין? כאשר אמרו לו, שעזבתי את אודיסה, ענה: חבל מאד, הייתי יורה בו, ואחר כך הייתי הולך אחרי מטתו מתוך כבוד והערצה. הבינותי היטב מה שאמר אותו בולשביק: מתוך שראה בי מתנגד קיצוני להשקפת עולמות, חשב לנחוץ להעבירני מן העולם; אבל עם זאת היה מחלק לי את הכבוד האחרון מתוך הערכה גדולה…
את היחס ההדדי הזה אין אני מוצא, לצערי, כאן בארץ-ישראל. מה קרה איפוא בארץ-ישראל בשנים האחרונות? האם נעשיתי אני יותר זקן ואתם פחות צעירים? יתכן. אבל אין בינינו מגע נפשי – איננו. בודאי אתם עובדים הרבה למען הקרן הקיימת, ובודאי גם לכם יקרה הלשון העברית – כל אותם הדברים היקרים לי. אלה הם מעשים, אולם אין בהם עדיין כדי לתת לי סיפוק גמור. יחס נפשי, אותו הרטט הפנימי של נפשות קרובות הנפגשות יחד – אין אצלנו. ואילו רק זה בלבד היה מבדיל ביני וביניכם, היה הדבר מכאיב לי, אבל לא הייתי רואה בו סכנה. אולם מה שאני רואה בו סכנה ומה שמפחיד אותי ביותר הוא, שאין אני מרגיש את הקשר הנפשי ביניכם לבין העבר שלנו. ואם כך הוא הדבר, הרי הסכנה גדולה באמת, כי במקום שיש תלישות מן העבר, אין מקום ליצירה איזו שהיא. אם השורש לא חדר עמוק עמוק לתוך הקרקע, לא רק שאין פירות, אין גם פרחים. והרי אנו רוצים, שאתם, הנוער, תתנו כיום פרחים, למען תוכלו לתת, לכשתגיעו לשנות העמידה, גם פירות. אבל אם פרחים לא יהיו, אין תקוה גם לפירות. ופרחים – אם השורש אינו נעוץ ומעורה עמוק עמוק בקרקע – אין דבר כזה לא בעולם הצמחים ולא בעולם החיים.
*
ניקח את בני ארץ-ישראל – האם אפשר כבר לדבר על צעירים, או – אם להשתמש בטרמינולוגיה שלכם – על נוער, כמו אצל כל אומות העולם? מהו ההבדל מבחינה זו בין היהודים לבין שאר אומות העולם? בכל ארץ, מחוץ לארץ-ישראל, צומת השאלות המענינות את הנוער היא: מה הדרך שיבחר בה כדי להתפתח, ללמוד, להתכונן לחיים, לרכוש לעצמו השקפת עולם. אבל אין הוא עומד לפני השאלה, אם עליו לאהוב את הארץ שהוא יושב בה, אם עליו לקשור את עתידו אל הארץ הזאת, אם עליו לדעת את העבר שלו, אם עליו לשלוט בשפתו ולדעת את ספרותו. כל השאלות הללו אינן מצויות אצל הנוער של אומות העולם. השאלה של שיבה אל ארצו אינה קיימת בשביל הנוער הזה, שהרי הוא יושב כבר בארצו. אין אצלו שאלה של השלטת הלשון, הצרפתית או האנגלית, שהרי הדבר מובן כל כך מעצמו, עד שאין מדברים ואין חושבים על כך. אין אצלו שאלה של גאולת הקרקע, שהרי הקרקע הוא שלו. כל השאלות האלה אינן קיימות. אבל הנוער היהודי אינו יכול להסתפק בכל אותן השאלות, המעסיקות את הנוער של העם שהוא יושב בתוכו. בפני הנוער היהודי היושב בכל ארץ אחרת, מלבד ארץ-ישראל, עומדות שאלות אחרות לגמרי: אם הוא צרפתי או יהודי, אם הוא אנגלי או יהודי; אם עליו להתקשר לעולם ועד אל הארץ בה הוא גר, או שהוא צריך לחלום על הגירה מן הארץ הזאת אל ארץ אחרת, ארץ עתיקה שהיתה לפנים ארצו; אם הוא צריך להיות קשור בכל חושיו, בכל נפשו והכרתו, אל הספרות של אותה ארץ בה הוא גר; או, אם גם ספרות זו יפה מאד, קיימת עוד בשבילו ספרות אחרת, שפה אחרת, השקפת עולם מיוחדת, מסורת אחרת, הווי שונה לגמרי. הצעיר היהודי הזה נתון במצב קשה לאין ערוך מאשר הצעיר הנוצרי או המושלמי היושב בארצו.
והנה קויתי, חשבתי ושאפתי, שההתפתחות הרוחנית של הנוער בארצנו תלך בדרך הנורמלית של התפתחות הנוער הלא-יהודי בארצו הוא, כלומר: בדרך אורגנית, מתוך ההכרה שהמולדת היא שלו, השפה שלו והקרקע שלו. לצערי, עלי לציין, שהד מן החיים הגלותיים נשאר גם פה. הרצל אמר פעם, כי כל יהודי הבא לארץ אחרת מביא אתו חידקים של אנטישמיות. ואני אומר: כל יהודי שבא לארץ-ישראל מביא אתו חידקים של הגלות והעבדות הגלותית. אין זה פשוט כל כך, כנראה, להשתחרר לגמרי – לא במלים, כי אם בהרגשה אמתית – מסבל הירושה של העבדות הגלותית. חז"ל אמרו: אוירא דארץ-ישראל מחכים. בן-יהודה אמר: השפה העברית מבריאה. גם זה וגם זה אמת. אבל “רפואה” זו אינה פועלת כל כך מהר.
זכורני, כיצד ישבנו אני ושני חברי – שניהם כבר אינם בין החיים – תלמיד הגימנסיה צ’לינוב ואח“כ ד”ר צ’לינוב – תלמיד הגמנסיה חיסין ואח“כ ד”ר חיסין – ואני תלמיד הגמנסיה ואח"כ מהנדס. ישבנו שלשתנו ויסדנו את הקבוצה הראשונה, שחפצה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ-ישראל. היה זה בעיר מוסקבה. השאלה הראשונה שעמדה על סדר היום בישיבתנו היתה: איזה משטר הוא הטוב ביותר שיינתן למדינה היהודית בארץ-ישראל? היינו שלשה ראשים של שלש מפלגות, ודעותינו נתחלקו. אחד חיוה את דעתו בעד מושל אבסולוטי ודוקא ממשפחת דוד המלך, השני היה בעד ריפובליקה, והשלישי רצה מונארכיה קונסטיטוציונית. ערבים רבים הקדשנו לויכוח זה. כפי שאתם רואים, היה חזוננו גדול ומקיף למדי. ועיקר העיקרים בו היתה האמונה העמוקה בהגשמתה הריאלית של המדינה העברית. בזה לא היינו מסופקים אף לרגע. השאלה היתה רק, מה תהיה הצורה הקונסטיטוציונית של המדינה הזאת. אותה האמונה שקיננה עמוק בלבנו, היא שהביאה אותנו לידי כך, שנקדיש את כל חיינו להגשמת חזוננו. והמעט שנוצר – וזה שימש בכל זאת בסיס לאותה יצירה, שכולנו שואפים ומקוים לה – נוצר הודות לכוח האמונה של שלשתנו ושל מאות ואחרי כן של אלפים רבים שהאמינו כמונו.
האם קיימת כיום אמונה כזאת בלב הנוער היהודי? תופעות רבות בחיינו כאילו באות להוכיח שאין כאן המצב כשורה. אין אני רוצה לומר, חלילה, שבקרב חלק ידוע של הנוער אין בכלל אמונה בשאיפותינו. אבל מוכרח אני לשאול את עצמי: האם אצל כולם, בכל האירגונים, מדן ועד באר-שבע, קיימת ופועלת אותה האמונה העמוקה בסוף הנצחון שלנו, שציינה את תנועתנו ואנשיה בראשית ימיה? האם יש לי הבטחון, שברק תעתועים של שאיפה חדשה לא יבוא ויסחף פתאום את המאמינים אל קצוות רחוקות והפוכות? פעם יכולתי להיות בטוח כל צרכי, כי כולנו היינו מאוחדים ברעיון אחד. כיום שוב אין לי בטחון זה. האנשים נמצאים כיום כאילו בין שני צירים, בין ציר צפוני וציר דרומי, כל כוח מושך אל צירו, ואותו אובייקט, שהצירים מושכים אותו, כל אחד לצידו הוא – מסתובב; ובזמן שמסתובבים, בזמן של אי-מנוחה – אין גם יצירה. בשביל אפשרות של יצירה דרושה יציבות, דרושה עמדה מאוששת, דרוש בטחון שמקורו ברגש של קרקע מוצק תחת הרגלים. אויר אין ביכלתו לתת רגש זה. ובתקופה של אוירונים – יש “אוירון” גם במוח.
בנעורינו, ואחר כך בימי העמידה והזקנה שלנו, היה ברור לכולנו דבר אחד: זה וזה אנחנו רוצים, בזה אנו מאמינים ולמענו אנו יכולים וצריכים להביא כל קרבן שיידרש מאתנו. התמונה היתה בשבילנו בהירה, לא מעורפלת, לא מכוסה צעיפים של פראזות. במשך ששים השנים האחרונות נתחוללו בעולם הגדול מהפכות כבירות: רוחניות, מעשיות, מדיניות, מדעיות. באו הופעות, אשר מעולם לא חשבנו שהן בגדר האפשרות. אין אני מתכוון ליצירות הטכניות הגדולות; הללו אמנם מפליאות כשהן לעצמן, אבל אין בהן רוח ונשמה. אני מתכוון לעמדות מתימטיות, לעמדות פיסיות, שנחשבו שנים על שנים כאלפא-ביתא של המדע, ובמשך ששים השנים האחרונות נהפכו על פיהן. אי אפשר כיום להגיד, כי שתים כפול שתים הן ארבע – יתכן שהן חמש. אגב, מענין הדבר, שבכל המהפכות העולמיות האלה – מחוללן העיקרי והראשי היה יהודי. בהיותי בניו-יורק נתקלתי בדבר שהפליא אותי מאד. ראיתי כנסיה נוצרית פרוטסטנטית, ועל מגדלה מתנוססים חמשה פסלים עם הכתובת: המהפכנים הנצחיים. פסלים אלה היו של משה רבנו, של ישו הנוצרי, להבדיל, של ברוך שפינוזה, של קרל מארכס ושל אלברט איינשטיין. משה רבנו – כמהפכן בשאלות המוסריות של העולם; ישו הנוצרי – כמהפכן במטפיסיקה העולמית; ברוך שפינוזה – כמהפכן בפילוסופיה; קרל מארכס – כמהפכן בשאלות החברה, ואלברט איינשטיין – המהפכן האחרון, המופלא, במדע. יתכן שאף בזה מתבטאת רוחו של העם היהודי.
בתקופה זו של איינשטיין – איני אומר בתקופת מארכס, פרשה זו כבר נגמרה – אנחנו צריכים עוד יותר להבין ולדעת מה שחסר לנו, למען לא נרד כולנו, כל האומה שלנו, חלילה, מעל במת ההיסטוריה. הדבר היחידי החסר לנו היא ההכרה העצמית. אצל כל אומות העולם, האיש החי בפרובינציה, בעיר השדה, מקבל תמיד את האפנה החדשה מאת המרכז באיחור זמן, כאשר חדלה בעצם להיות חדשה ושם, במרכז, כבר שכחו עליה – כך גם עם ישראל, עם כל כשרונותיו, הוא בעצם ה“פרובינציאלי” הגדול של העולם. הוא מקבל תמיד באיחור זמן דברים שאחרים כבר שכחו עליהם. והסיבה לכך היא, לדעתי, שאצל העם היהודי, מטעמים היסטוריים שונים, אין ההכרה העצמית מפותחת כראוי. מה שבא מאת ה“פריץ”, הגוי, השלטון של היום – זה חשוב וקדוש. מה שבא ממני, שאני עבד וחלש – היה זמן שהיהודי היה עבד מבחינה גשמית, אבל מימי ההתבוללות נעשה עבד גם מבחינה רוחנית – אינו נחשב במאומה. ההכרה העצמית והביקורת העצמית אנחנו משתמשים בהן בשביל פילוגים בין יהודי ליהודי, אבל לא בין היהודי לבין הגוי. בין היהודים כל אחד מרים ראש ואומר: “אני”, אבל בין הגויים אומר היהודי: “גם אני”. והציונות – בטוי זה אינו מוצלח, אבל הוא נשאר כבר בטרמינולוגיה שלנו – הרי תפקידה העיקרי, היסודי, הפרימיטיבי והאמיתי הוא: לשחרר את הנשמה היהודית מן העבדות הגלותית ולהחיות בה את הרגש של ההכרה העצמית. בזה הצליחה הציונות עד היום רק מעט, מפני שלא כל כך במהרה אפשר להשתחרר מסבל של אלפיים שנות גלות.
יש דבר המדאיג אותי מאד מכל מה שראיתי בארץ-ישראל במשך ששים שנה אלה, ועלי להגיד מהו. כמה כוחות, כוחות ממדרגה ראשונה, של האינטליגנציה היהודית נכנסו במשך הזמן הזה לארץ! 300 סופרים נמצאים בתל-אביב עצמה, שסוף סוף אין היא אלא עיר קטנה לפי מושגים אירופאיים. יש לנו בארץ נוער אידיאליסטי, שעקר הרים וסלעים, שהתמסר לבנין חלוצי ונלחם עם כל הנגעים שישנם בארץ, הן מידי שמים והן מידי אדם; יש לנו גדולי תורה, ציירים, מוסיקאים – כל הרכוש הרוחני הזה התרכז כאן בארצנו הקטנה. והנה עברו ששים שנה – מה יצרה הארץ במשך הזמן הזה מבחינה רוחנית? שהרי “המוציא לחם מן הארץ” – עם “ברוך” או בלי “ברוך” – אין זו עדיין יצירה רוחנית. איפה הם גדולי התורה, שנתנה ארץ-ישראל במשך השנים האלה? אינם! כאשר צריך היה למנות רב ראשי בארץ-ישראל הזמינו אותו מחוץ לארץ. איפה הם גדולי הסופרים, שנתנה ארץ-ישראל במשך ששים שנה? אינם! ביאליק מת – והשכינה של השירה העברית נסתלקה. והרי ביאליק היה יליד וולין, ולא יליד ארץ-ישראל. ואלה הגדולים שישנם עדיין – האם הם מן הניצנים ומן הפרחים של ארץ-ישראל? איפה הם הציירים הגדולים, שטבע נפלא זה של ארץ-ישראל נתן לנו? איפה הם המוסיקאים שלנו? המעטים שהיו ושישנם, כגון אנגל, שור ואחרים – כולם באו מחוץ לארץ. איפה ראשל שלנו? אותם אמני המשחק הגדולים שלנו? רובינה בת יחידה זו – גם היא באה מברזין. איפה היא היצירה הגדולה של ארץ-ישראל הרוחנית? אין פירות ואין פרחים, באשר אין שרשים!
בודאי תשאלו אותי: ובכן, אתה מתיאש? אענה כל זה: לא! האנשים שהחלו לפני ששים שנה בעבודת התחיה והבנין לא זזו מהשקפתם, שהצלת האומה היהודית היא בארצנו, ולא באוגנדה, ולא בחלוקת הארץ. אלא שבשביל הקליטה בארץ, כדי להכות בה שרשים, נחוץ עוד גורם אחד – זמן. זמן של ששים שנה אינו מספיק, כנראה, כדי לתקן מה שקלקלו אלפיים שנות גלות. והזמן הוא ברשותנו.
ביאליק אמר פעם דבר נפלא (מימרא שלא נדפסה בספר אבל שמעתיה מפיו): ההבדל בינינו ובין אומות העולם הוא בזה, שהם חושבים בשטחים גיאוגרפיים ואנחנו חושבים בשטחים של זמן. הפסוק הידוע, “אלף שנים כיום אתמול”, אם גם התכוון לאלקי ישראל, נוגע גם לעם ישראל כולו – כמובן, בקנה-מידה אחר. אומות העולם תופסות שטחים ורבבות קילומטרים בחודש אחד. אנחנו – עד היום לא הספקנו לגאול ארץ-ישראל קטנה זו, וגם אותה רצו לחלק.
לפני שלש-עשרה שנה ביקרתי בקנדה. זוהי ארץ גדולה הרבה יותר מארצות הברית, והיא תופסת שטח של סיביר, ואולי יותר מזה. בקנדה זו נסעתי ברכבת מהירה ימים שלמים כדי להגיע מעיר אחת לשניה. בנאום שנשאתי באחת הערים על הקרן הקיימת אמרתי: כשנסעתי על פני ארצכם חשבתי, כמה מאושרים אנו, שמשה רבנו נתן ליהודים את ארץ-ישראל ולא את קנדה. כי מה היתה עושה הקרן הקיימת, אילו היתה צריכה לגאול את קנדה? אבל בשטח הזמן – אנחנו החזקים, ולא אומות העולם. ואמונתנו חזקה, שכוח הזמן יהיה כוחו של עם ישראל. ואני מאמין, שהשרשים החסרים לנו כיום, או שהם קטנים עדיין, ילכו ויגדלו, ילכו ויעמיקו, וכל דיאלקטיקה שבעולם, נכונה או בלתי נכונה, לא תזיזם ולא תעקרם. ואנחנו מצדנו, אם ניתן לשרשים אלה גם קרקע מתחתם – וזהו תפקידנו העיקרי בעבודתנו המעשית כאן – עתידים הם להביא גם פרחים וגם פירות.
הייתי מאושר, אילו יכולתי לבוא אליכם כשתעמדו בגיל שלי, ולא מפני שהייתי רוצה לחיות כל כך הרבה שנים. יודע אני, שזהו דבר שבדמיון, אשר כל בעלי הדמיון שבעולם לא יוכלו לחשבו לריאליות. אלא הייתי רוצה להיות אתכם אז, כדי לראות ולהיווכח, אם אמנם צדקתי או שגיתי בדיאגנוזה ובפרוגנוזה שלי. והפרוגנוזה שלי היא: היצירה הנפלאה, שאנו שואפים אליה ומצפים לה, יצירה בכל השטחים: בפילוסופיה, בדת, בתורת החברה, במדע, במוסיקה, באמנות – יצירה זו בוא תבוא. והיא לא תהיה העויה, חיקוי, גלגול של יצירות זרות, כי אם תהיה כולה יצירה שלנו, של עמנו, של נשמתנו הלאומית. הניצוץ הזה, שאני רואה לפני בעיני רוחי, יתעורר לתחיה. ואז, כאשר אתם תהיו בגילי ותדברו עם הנוער שיהיה בימים ההם, תוכלו להגיד להם, שהנבואה אשר שמעתם בנעוריכם נתקיימה.
דברים בפגישה עם נוער
ב' בטבת תש"א
והנה אלה מצפון ומים...
מאתמנחם אוסישקין
זה מכבר חפצתי להפגש עם העולם החדשים מארבע כנפות אירופה. אני מדגיש: אירופה; כי מארצות לא-אירופיות לא באו אלינו בשנה האחרונה – לצערנו ולשמחתנו. לצערנו – שלא באו; לשמחתנו – שלא היו מוכרחים לצאת מארצותיהם. אבל מכל ארצות אירופה, חוץ מאותה ארץ רבת אוכלוסים יהודים, רוסיה, שמשם היו רוצים לבוא, אבל אינם יכולים לצאת, – בין ממרכזה וממערבה של אירופה ובין ממזרחה, באו אלינו בזמן האחרון הרבה אנשים. באו עולים, באו מעפילים, באו פליטים, באו גם עוברי דרך לאיזו ארץ אחרת. ולכל הסוגים האלה אני אומר – וחושבני שיש לי רשות לומר להם זאת, לא רק בשם הקרן הקימת או בשם ההסתדרות הציונית, אלא גם בשם כל הישוב: ברוכים הבאים! ברוכים העולים; ברוכים המעפילים; וגם ברוכים הפליטים! אני וכל הישוב עמי חושבים ומקווים, שמיום שדרכתם על אדמת ארצנו, אינכם עוד עולים ואינכם פליטים ומעפילים, אלא בני הישוב הארצישראלי. מהממשלה האנגלית תקבלו את תעודות-האזרחות הארצישראלית כעבור שנתים; בשבילנו, בשביל הישוב, אתם כבר אזרחים שלנו.
על שיבת ציון יש לנו מאמרי חז“ל, ויש פסוקים בתנ”ך. בתנ"ך כתוב, שבני ישראל יבואו לארץ-ישראל על כנפי נשרים ומלכים ורוזנים מאומות העולם יביאו אותם בכבוד לארצם (“והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה”. ישעיה מ“ט כ”ב). האגדה התלמודית אומרת, שאת בני ישראל יביאו לארץ-ישראל בשלשלאות של ברזל; זאת אומרת, יאסרו וייסרו אותם ויכריחום לשוב לארץ-ישראל…
בין העולים שבאו לארץ-ישראל בזמנים שונים, בששים השנים האחרונות, היו כאלה שבאו בלי “שלשלאות של ברזל”, אלא רק מתוך הרגש הפנימי היהודי. אבל מתוך העולים שבאו אלינו אחרי המלחמה הקודמת, בעשרים השנים הללו, הרוב המכריע בא “בשלשלאות של ברזל”.
והנה הכל עבר, הכל כבר מאחוריכם ואתם מתחילים בחיים חדשים. לכל איש וכל אשה הבאים לארץ קשה עד מאד להסתגל לחיים החדשים, לצורות החדשות של החיים. וביותר קשה הדבר לאנשים שבאו בזמן האחרון, אחרי שעבר עליהם גיהנום בארצות שמשם באו. רובם באו אלינו כשהם מיוגעים ורצוצים בגוף וברוח, ומטה לחמם שבור. והם באו בזמן שגם בארץ מרחף פחד גדול מעל ראשינו. מי יודע אם זהו מקום המנוחה לזמן רב? כל העולם הוא עכשיו הר געש, ומי יודע אם הסערה לא תגיע גם לגבולות ארצנו. לא באתם לארץ בזמן של מנוחה שלמה, בזמן של בטחון גמור בעתידה של הארץ לזמנים הקרובים!
באתם לארץ שתנאי החיים בה שונים לגמרי מתנאי החיים בארצות אירופה. ראשית – האקלים. הנה אני חי בארץ יותר מעשרים שנה ואני מתגעגע לשלג, שראיתיו כל ימי ישיבתי ברוסיה; אחרים מתגעגעים לירק שלא תראוהו בארץ בשפע. שנוי האקלים וההסתגלות לתנאים חדשים הם בשביל אנשים בשנות העמידה לא מהדברים הקלים והפשוטים ביותר.
ועוד דבר אחד יקשה עליכם: – ההסתגלות לשפה. אינני בטוח שכל המסובים מבינים אותי. והעובדה עצמה שיש חלק השומע ואינו מבין מראה לכם, כמה קשה פה. אתם יודעים, שהנכם חייבים להסתגל לשפה הזאת, ולא רק מטעמים מעשיים, אלא גם מטעמים רוחניים, לאומיים – וההסתגלות הזאת אינה קלה. יכול לבוא רגע שאתם לא תבינו את ילדיכם הקטנים והם לא יבינו אתכם. אין זה פשוט ואין זה קל.
ואחרון אחרון כבד: – ההסתגלות לעבודה היום יומית, לצורות החיים הכלכליים. ברובם הגדול צריכים הבאים לשנות את אורח-החיים שלהם. אתם כולכם עירוניים, וחלק מכם מוכרח יהיה ליהפך מאנשי עיר לאנשי כפר. וגם אלה שימצאו את מחייתם בעיר, רבים מהם יצטרכו בלי ספק לשנות את מקצועם.
אני מדגיש וחוזר ומדגיש את הקשיים, ואין ברצוני להסתירם. ובשכר כל זה מה אתם מקבלים פה? אתם מקבלים פה דבר שלא תקבלוהו בכל העולם. באשר אין יהודי יכול לקבל אותו בכל העולם זולת ארץ-ישראל. אתם לא תקבלו פה, כפי שכבר אמרתי, בטחון גמור, כי איננו יודעים איך תתפתח המלחמה. אנו מקווים שהאסון יעבור ולא יגע בנו, אבל בטחון גמור אין. וכן אי-אפשר להבטיח לכם פה עשירות – אפשר להבטיח לכם את ההיפך; באשר אין כאן מקורות לעשירות. כל אלה שבאו צריכים להיות שבעי רצון אם יהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. אבל תקבלו, כפי שאמרתי, דבר אחד שלא היה לכם עד היום הזה בשום מקום ולא יהיה ליהודים בכל מקום אחר בעולם – רגש המולדת.
יש דברים שאינם נתפסים על-ידי הגדרות במלים. לסומא לא תבארו בשום באורים מה זאת שמש, מה זה ירח וכוכבים, מה זה צבעים. הוא ישמע, ילמד בעל פה את הבאורים ויוכל לחזור עליהם, אבל לאמיתו של דבר לא ידע מה הם הדברים האלה. יש הרבה דברים שאפשר להבינם רק לאחרי שאתה חי אותם, מרגישים כשהם עוברים עליך. ליהודים חסר רגש המולדת בכל ארצות תבל. הוא לא היה להם שם מעולם. לא רק באותן הארצות שגורשתם משם, אלא גם בארצות שהיהודים עדיין יושבים בהן לבטח ואומרים, שהם מרגישים מולדת מהי – אין להם רגש זה. המקום היחיד בעולם, בו היה, הווה ויהיה אותו הרגש, הרגש שאני יושב במולדתי – זוהי ארצנו.
רגש זה הוא הגמול על כל הקשיים שבשינוי חייכם, הרגש, שבקרב אחי אני יושב, בארצי אני יושב, במקום העבר הגדול של אומה גדולה, אשר בגללו רודפים אותנו, במקום העתיד של האומה הזאת. לזה התפללנו במשך דורות. התקווה הזאת היא שחשלה אותנו לגוף לאומי מיוחד, התקווה לשוב לארץ הקטנה הזאת, עם הסלעים שבה ועם לבטי החיים שבה. ואם הארץ הזאת תתן לכם את אשר אמרתי, ואם אתם תסתגלו ותדעו להרגיש את הדופק של המולדת הזאת בנפשכם – יהיו כל הקשיים באפס בשבילכם. תרשו לי להשוות את הדבר הזה עם התופעה הנצחית של הרגשת האם, כשהיא שומעת את דופק החיים הראשון של העובר בקרבה. עם כל הקשיים הצפויים לה, עם כל הכאבים שלה, אין אושר יותר גדול בשבילה מההרגשה הראשונה הזאת. וכך גם אתם, כל חלקי האומה השבים ארצה: באותו הרגע שתרגישו (אני מקווה שרובכם מרגישים זאת כבר עכשיו) את הדופק של החיים ההולכים ונבראים בארץ הזאת, את הדופק של העובר הנוצר בקרב האומה הנצחית בצורתה החדשה החפשית, – באותו רגע לא יהיה עוד שום ערך לכל הקשיים שיהיו לכם בחיים הכלכליים, ובחיים התרבותיים, ומצד האקלים. כי אהבת המולדת תכסה על הכל.
ואין לי אלא לברך את כולכם יחד ואת כל אחד בפרט, הנמצאים כאן ואשר מחוץ לאולם הזה, שההרגשה האמיתית, הנצחית, של מולדת תבוא אליכם בזמן הקרוב ביותר.
מצווים אנו על אהבת הגר. מה רצה המחוקק להגיד בצו זה “ואהבת את הגר”? גר איננו רק זה שמתגייר ומקבל את הדת היהודית. איש הבא לתוך אוירה אחרת, שונה מזו שהיה נמצא בה קודם, גם הוא גר ומצווים אנו לאהוב אותו, כדי לאפשר לו להסתגל יותר מהר ויותר קל לסביבה החדשה.
מה אנו יכולים לתת לכם כדי להקל עליכם את ההסתגלות לחיים החדשים? אני יודע שיש הרבה התרגזות והרבה תלונות בין החברים שבאו על היחס אליהם, לא אגיד מצד כל הישוב אבל מצד חלק גדול של הישוב, ובפרט מצד אלה, העומדים בראשו ובראש המוסדות הלאומיים השונים. מתאוננים שלא חיכו לפגישה כזו; אומרים שציפו להתעניינות יותר גדולה, לטיפול יותר מסור ויותר רחב, לעזרה יותר ממשית. אני יודע זאת, ואין לי שום רצון להגן על מישהו מהישוב ומהעומדים בראשו, ואפילו לא על עצמי. ידעתי את נפש הגר, את כל העובר עליו. חשבתם, שכאשר תכנסו לארץ יפתח לפניכם גן-עדן, והישוב הוא כולו מלאכים. אין הדבר כך, ואיננו יכול להיות כך. אך לעומת זאת אינני חושב, שבישוב אין אהבה ואין מסירות ואין קשר נפשי לכל יהודי העולה ארצה, וגם לזה שאיננו עולה. אוכיח לכם זאת בשתי דוגמאות:
קיבוצי היהדות בכל העולם, כל כמה שחייהם עודם כתיקונם, כשמגיעות אליהם ידיעות על צרות ורדיפות העוברות על חלק אחר של היהדות, חשים לעזרת אחיהם. העזרה היא בכסף וגם באינטרוונציות פוליטיות. אבל בדבר אחד אינם רוצים – וזה בכל המקומות, ללא יוצא מן הכלל! – שאותם היהודים האומללים יבואו אליהם לארצם. ואילו היהדות הארץ-ישראלית עושה את ההיפך מזה – היא איננה מחישה עזרה כספית, איננה ממהרת באינטרוונציות פוליטיות, באשר אין לה כוח לכך, אבל בדבר אחד היא רוצה – שהיהודים האומללים האלה יבואו אליה. זהו ההבדל.
אילו היה הישוב היהודי, חצי מיליון היהודים היושבים בארץ, רוצה כיום לשבת בשלוה, בשקט ובמנוחה מבחינת יחסם של הערבים והממשלה, היה זה בשבילו הדבר הפשוט ביותר: היה צריך רק להסכים להפסקת העליה. ואוסיף עוד דבר: אילו הסכים הישוב להפסקת העליה, לא היה צריך לשלוח שד“רים לחו”ל לאסוף כספים; כי בשביל להחזיק את הישוב כמו שהוא, ללא עליה מבחוץ, היה מספיק מה שיש. ואם עמד הישוב במערכה ארבע שנים רצופות, שנות המאורעות, ולא השלים; ואם הוא נלחם כל הזמן וממשיך במלחמה עד היום נגד הנסיון לקבוע את נפשה של העליה, הרי אין זה אלא בשביל דבר אחד: בשביל שאין הוא רוצה להשאר כמו שהוא עתה חצי מיליון יהודים; הוא רוצה שאחיו מכל קצוות העולם יבואו אליו ויחיו אתו פה בארץ הזאת. ואם הוא שולח שד“רים לחו”ל לאסוף כספים, אין זה אלא כדי לקנות קרקע בשביל הבאים, וליצור אמצעים להתישבותם פה ולהקל את הסתגלותם הכלכלית.
זהו ההבדל. זהו היחס של הישוב היהודי בארץ-ישראל אל העולם היהודי בגלות: – הוא מחכה לבואם של כל היהודים! וההבדל הזה שבינינו, בני הישוב, לבין חלקי היהדות בגלות, בא לא מפני שאנחנו יהודים יותר טובים מהם, אלא מפני טעם פשוט: כי ישוב יהודי, באיזה חלק תבל שהוא, חשיבותו היא לעצמו, ליושביו, ואין הוא דואג לכלל האומה. אין לפניו הפרובלימה של האומה הישראלית, אלא הפרובלימה של אותו הישוב היהודי במקום הזה. ואילו חצי מיליון היהודים בני הישוב בארץ-ישראל מרגישים ומבינים, שאם יישארו רק חצי מיליון, לא יהיה לישוב זה כל ערך. ערכו של הישוב הוא בזה, שאנו רואים את חצי המיליון כאן כחזית, כחלוץ העובר לפני כל האומה הישראלית בכל קצוות העולם, האומה שצריכה לשוב לארץ-ישראל. רק אז יש לחצי מיליון זה ערך גדול. רק אז אנו מרגישים, שאם היהודים הנמצאים בחו“ל 15 מיליון, הם רוב מניינה של האומה, הרי חצי המיליון הזה של הישוב בא”י הוא רוב בניינה של האומה.
האמינו לי: כאשר תשבו זמן ידוע בארץ ותהיו בניה האמיתיים תבינו גם אתם את היחס הזה, ותרגישו את הרגש הזה. וההתמרמרות שלכם תהיה לנחלת העבר. אנחנו היושבים כאן מזמן מאושרים, שיכולנו לקבל אתכם. אנחנו מאושרים, שאתם, חלק קטן מעמנו, נצלתם ובאתם אלינו, ביחוד כשכל גלות וגלות מתפוצותינו שממנה באתם הכניסה את חלקה בבנין הארץ ובבנין התנועה הציונית. אינני יודע בדיוק מאילו ארצות באתם אתם, וכל הנמצאים כאן. שאלתי את איש לווייתי באילו שפות מדברים באולם הזה, והוא קרא לי בשפה ההונגרית. נמצא פה, איפוא, חלק מיהודי הונגריה, ואני נזכרתי שהונגריה נתנה לנו את הרצל ואת נורדוי. תרומה זו לתנועה הציונית חשובה כל-כך עד כי בגללה אפשר למחול גם על השפה ההונגרית. בן לווייתי הזכיר לי להלן את השפה הרומנית. אני מרוסיה; וברוסיה, בזמן הצאריזם, היתה צנזורה קפדנית, וכשרצו לכתוב על צרותיהם ואסונותיהם של היהודים ברוסיה, היו כותבים תמיד “רומניה” במקום רוסיה. מאז אני יודע, שברומניה יש צרות. אך גם רומניה נתנה לנו הרבה. פותח הקונגרס הראשון, זקן הצירים, היה הציר מרומניה – ד"ר ליפה. ההימנון שלנו “התקוה” נכתב ביאסי, ברומניה. הרומנים הם שיסדו בשנת 1882 את המושבות זכרון יעקב וראש פנה. איש המדע הארץ-ישראלי הראשון, אהרן אהרנסון, היה יליד רומניה. כן, גם רומניה נתנה לנו את חלקה.
בן לווייתי אמר לי: מדברים פה גם פולנית. על פולין אין לי מה להוסיף. 3–4 מיליונים אלה, אם לחשוב גם את גליציה, הלא הם, אחרי היהדות הרוסית, הבסיס של התנועה הציונית, בעיקר בעשרים השנים האחרונות. רובם הגדול של העולים מפולין באו. רובם הגדול של החלוצים מפולין באו. תנועת “השומר הצעיר” פולנית היא; תנועת “המזרחי” פולנית היא – שני הקצוות. אכן, זכויות גדולות לפולין, חוץ מזה שמדברים פה פולנית…
ואחרון אחרון, – אינני יודע אם חביב או לא, אבל הוא עומד עכשיו במרכז, – זהו ה“ייקה” הגרמני. קשה הוא האלמנט הזה, קשה מאד. אבל זוהי לפעמים מעלה גדולה – אנשים שיכולים לעמוד על דעתם, אנשים קונסטרוקטיביים, אנשים בעלי משמעת. כל זה חשוב – אם הוא משמש למטרה שלנו. והעבר של היהדות הגרמנית! הרצל ונורדוי נולדו בהונגריה, אבל ההסתדרות הציונית נוצרה בגרמניה. שם היה כוחה הארגוני.
אחינו יכולים לשנוא את היטלר, כמו שנחוץ לשנוא אותו, אבל איננו צריכים לשנוא את השפה הגרמנית. לא זו בלבד שבשפה הגרמנית כתבו גטה, קנט ולסינג. אל נשכח שהספרים העיקריים שלנו, שעליהם התחנך דור ציוני שלם, – “רומי וירושלים” של הס, “אוטואמנציפציה” של פינסקר ו“יודנשטאט” של הרצל – נכתבו בגרמנית.
ויש עוד יהדות צ’כוסלובקית. לפני חדשים מספר קראתי הרצאה מזכרונותי על צ’כוסלובקיה ודברתי עליה הרבה. בטוח אני שאם יושבים פה אנשים מצ’כוסלובקיה, שמעו מה שאמרתי להערכתה החיובית של יהדות זו, מה שנתנה לנו, לימדה אותנו ולמדה אצלנו. יהודים צ’כוסלובקיים תופסים מקום חשוב וגדול בתנועה של בנין הארץ, בתנועה החלוצית.
אני רוצה לדבר גם על אותו החלק של היהדות שנמצא במיעוט בתוך כלל ישראל, החלק הנקרא ספרדים. אני אומר: “נקראים ספרדים”, שכן נוהגים לזקוף את כל עדות המזרח על חשבון הספרדים, את הבוכרים, את הקורדים ואת התימנים והבגדדים – ואין זה נכון. הספרדים ממש אינם אלא קומץ קטן, אבל לפני 45 שנים יסדו הם את המושבה הר טוב, ולפני עשר שנים את המושבה בית-חנן, ועכשיו יסדו את המושבה צור משה. הקומץ הקטן הזה יוצר, והולך ויוצר, והקשר הנפשי שלו אל ארץ-ישראל הוא אולי יותר חזק מזה של היהדות האשכנזית הגדולה. עכשיו הם עומדים ביוון במערכה גדולה – נותנים כבוד גם ליוונים וגם ליהודים ביוון. אבל אני מתפלל ומקווה, שבמהרה, עוד בימינו אנו, יוכלו לבוא ולהגן על ארצנו-ארצם.
על היהדות הצרפתית אין לי מה להגיד, יען כי גדלותה היא בעבר. היצירה הגדולה של קרל נטר, של כרמיה, בימים עברו היא: – ייסודה של מקוה-ישראל; היצירה הנצחית של הברון רוטשילד. וחוץ מאלה אין לי מה להגיד מבחינה חיובית על יהדות צרפת.
הקומץ הקטן של יהודי איטליה, שאינם רוצים שיקראו להם ספרדים, היו מאושרים עד לפני שנים אחדות. הייתי פעם ביום הכפורים בפלורנציה וחשבתי שכל בתי-הכנסת שבעיר הזאת הם בתי כנסת של יהודים ספרדים. והנה התברר לי, שבפלורנציה, שישבו בה כעשרת אלפים יהודים, היו ארבע נוסחאות: ספרדי, אשכנזי, איטלקי, פולני; לכל אחת מהעדות יש בית כנסת משלה, ארגון קהלתי משלה וצורת חיים משלה. היהודים האיטלקים אומרים, שהם חיים באיטליה מאז חורבן הבית השני ואינם מכירים ב“טירונים” הספרדים – כמו שאמר מישהו מהם. אכן, יהודי איטליה תפסו מקום במדינה האיטלקית במדה שאין לה דוגמה בכל העולם. היהודי לוצטי היה ראש הממשלה של איטליה. מיניסטר הצבא שלה היה יהודי. כל האוניברסיטאות היו מלאות פרופיסורים יהודים. ופתאום הראו להם, שאין זו מולדתם. ועכשיו אנו רואים, כי הטובים שבהם באים ארצה ואנחנו נהנים מהם מאד בכל המובנים. הם כבר תפסו מקום במדע שלנו. באוניברסיטה שלנו יש ארבעה פרופיסורים מבני היהדות האיטלקית – לפתולוגיה, לפיסיקה, למקרא ולפסיכולוגיה. הם החלו לעסוק גם בתעשיה ומייצרים את תוצרתם בצורה המתאימה למדי לתנאי ארץ-ישראל. גם בחקלאות יש להם התחלה. מעניין לציין שדווקא יהודי איטליה, שנמצאו במצב של התבוללות קיצונית נורמלית (אני אומר “נורמלית”, באשר לא היה להם שום לחץ אחר), קבלו את הציונות בצורה הדתית, וכ-90% מאלה מהם שבאו לארץ-ישראל, על כשרונותיהם וגווניהם התרבותיים, יש להם השקפה דתית.
לכל חלק ביהדות, ובראש וראשונה לחלק הגדול ביותר במספר והחשוב בבנין הארץ, היהדות הרוסית, יש חסרונות משלו. אבל כשיש להורים הרבה ילדים, הרי האב, ובעיקר האם, אוהבים את כל הילדים, על כל חסרונותיהם. ביניהם לבין עצמם ידברו על החסרונות של בניהם, אבל אם ישמעו מישהו אחר מדבר כך, בשום אופן לא יסכימו לדבריו. אנחנו, בני הישוב, יכולים לדבר בינינו גלויות, לא נכסה על המעלות והחסרונות; אבל חלילה למישהו מהחוץ לדבר עליהם.
אינני יודע אם כולכם מבינים את השפה העברית, את שפתי אני. אני חשבתי לחובתי לדבר עמכם בשפת אומתנו ההולכת ונבנית. כשם שאי-אפשר לתחיית האומה בלי קרקע משֶלָה, כך אי-אפשר לה לחיות בלי שפה אחת בפי בניה, שפת האבות ושפת הבנים.
אני מקוה להיות מעכשיו במגע יותר קרוב עמכם. על כל פנים הייתי רוצה בזה, והשאר תלוי בכם. כפי שידוע לכם אני יושב בירושלים ולתל-אביב אני בא רק לישיבות, לשעות ספורות. אתם ברובכם תושבי תל-אביב. אבל אם תזדמנו לירושלים, תוכלו תמיד להכנס אלי, לשוחח אתי, אם יש לכם איזה דבר ממשי ואם אין. חלומותיו של כל אדם הם דבר ממשי, ולי יש סבלנות להתעניין ולשמוע. מה שאוכל – אעשה; ואם לא אוכל – תסלחו לי על כך.
חג הפורים כבר עבר ומתקרב חג הפסח. פורים הוא חג הגלות. ריווח והצלה שעמדו לעם על ידי אשה – אין בזה הרבה מן הכבוד והגדולה. החג האמיתי שלנו, חג החירות, הוא חג הפסח, חג יציאת מצרים, חג מפלתו של פרעה, חג האביב, חג של חיים חדשים לגמרי, ולא לחנם מונים בתורה את מספר החדשים מראש חודש ניסן, אם כי ראש השנה הוא חודש תשרי; כי ניסן הוא החודש בו התחיל עם ישראל לחיות כאומה; בחודש זה קבלו את החירות. תחוגו את חג הפסח הראשון שלכם בארץ בשמחה פנימית ובחדווה, ותזכו כולכם, ואולי גם אני יחד אתכם, לחוג את הפסח, כאשר נשיג את מטרתנו, ונהיה עם יושב בארצו ושולט בעצמו; עם שיכול להגיד: יצאתי פעם ממצרים, עכשיו יצאתי מכל ארצות-מצרים המרובות שבעולם.
במסיבה לכבוד עסקני הקהק"ל מחוץ-לארץ.
תל-אביב, אדר תש"א.
חלוקת הארץ
מאתמנחם אוסישקין
בין זהב נוצץ לאש צורבת
מאתמנחם אוסישקין
אני מדבר עכשיו לא כבא-כח מפלגה, כי אם בשם מפלגה אחת הנקראת “מפלגת אוסישקין”. רוצה אני להתחיל בויכוח על אותו הענין שבן-גוריון קרא אותו אתמול בשם “ויכוח סרק”. יש ענינים מעשיים וריאליים שמתווכחים עליהם למעשה ואין זה אלא ויכוח סרק, ויש שמתווכחים על דברים מופשטים כביכול והחיים מוכיחים שאין זה ויכוח סרק כלל, אלא ענין ריאלי ביותר. הדיון באותו ענין שאני רוצה עתה לדבר עליו, רק לשמו כדאי היה לכנס את הועד הפועל. כל השאלות האחרות, ואפילו השאלה היקרה לי ביותר, העליה החדשה על הקרקע, אין להשוותן עם הרצינות ההיסטורית של השאלה שאני רוצה לדבר עליה עכשיו: השאלה של חלוקת הארץ.
אין אני חסיד של האנגלים על כל מנהגיהם. אבל מנהג אחד יש להם, שאני חושב אותו לרציונלי מאד, ואני אנקוט בו. בכל הויכוחים הרציניים נוהגים האנגלים להעמיד בראש דבריהם ריזולוציה ואחר כך הם באים להגן על הריזולוציה הזאת, למען ידעו השומעים מה רוצה הנואם ולא יהא זה נאום מזהיר בלבד. אני מביא, איפוא, לפניכם הצעה שהועדה הפוליטית תדון בה אחרי הויכוחים, ומשם היא תבוא שוב בפני הפלינום, שיצטרך להביע את דעתו אם לחיוב או לשלילה. אני מציע את הריזולוציה הבאה:
“הועד הפועל של ההסתדרות הציונית מודיע בפני העם היהודי, הממשלה האנגלית וידידי העם היהודי בכל העולם, שההסתדרות הציונית תתנגד לכל הצעה של חלוקת הארץ ההיסטורית שלנו באיזה צורה שהיא, הן לחלוקתה לקנטונים והן לחלוקתה לשתי מדינות”.
אגן על הריזולוציה שלי משתי בחינות: א) מדוע דעתי היא, שאנחנו צריכים להתנגד לחלוקת הארץ; ב) מדוע אנחנו צריכים לקבל עכשיו החלטה, עוד לפני שידועים לנו כל הפרטים.
אתחיל בסעיף השני. אנשי המעשה בתוכנו יבואו בודאי ויגידו: כיצד אפשר לדון על הצעה שלא ראינו אותה? איך אפשר להגיד דבר על “מדינה עברית” אם אין אנו יודעים אם תהיה ירושלים בשטח זה או לא תהיה, אם תהיה חיפה בתחומי המדינה או לא תהיה, אם תהיה זו מדינה בשלמותה או לא. נחכה ונראה, וכשנבוא אז לקבל ריזולוציות נוכל להגיד בפירוש, אם אנחנו מסכימים להצעה זו או אחרת ואם לא, או שאנחנו מסכימים לה בשינויים. זה כל-כך רציונלי, לכאורה, זה כל כך מובן, שכל איש החושב את עצמו למעשי – והרי כל אחד מאתנו חושב את עצמו למעשי – צריך לתמוך בדעה זו. אולם יש גם חברים בתוכנו שהם יודעים כבר מה הם רוצים, אבל ברצונם להשתיק זאת היום למען נעמוד לאחר זמן-מה בפני “עובדה קיימת”. יש חברים כאלה – ואני אומר זאת בגלוי – הן פה והן בלונדון, ואני לעולם לא אסכים, שבשעה שתקוות הדורות של עם ישראל מונחת על כף המאזנים לא נהיה כנים איש לרעהו ולא נגיד בגלוי: מה אנחנו רוצים, ולמה אנחנו מתנגדים. היה זמן שהאוגנדיסטים לא היו כנים: רצו במדינה באוגנדה וסיימו את הקונגרס בפסוק “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. עם ישראל הרגיש את השקר הפנימי הזה והפך את הקערה על פיה, וכל ההחלטות של הקונגרס הששי נתבדו. הכנים שבמחנה האוגנדיסטים פרשו מההסתדרות הציונית ויסדו את ההסתדרות הטריטוריאליסטית. לא נחזור ונעשה שקר כזה ביננו. עלינו להיות כנים בהשקפותינו. הרשות בידי כל איש וכל יהודי להבין את בעיותינו הלאומיות כפי שהוא מבין אותן. יכול להיות יהודי גם אנטי-ציוני, גם מתבולל קיצוני. אבל דבר אחד אני דורש: כנים תהיו ואל תעשו שקר בנפשכם ולא תשקרו לאחרים.
הפרובלימה של חלוקת הארץ לא חדשה היא לנו. עוד בהיות הועדה המלכותית פה בארץ דברו על זה חצי-רשמית, וגם אז לא באה אותה ההגבה, שלפי דעתי רשאים היינו לצפות לה. אם שומעים דבר, שאי-אפשר לחשוב עליו אף רגע, הרי ההגבה הראשונה צריכה להיות: לא! אולם אם ההגבה היא שצריך לעיין ולחשוב, הרי יש בזה כבר משום פשרה. אחר-כך עבר הענין מירושלים ללונדון, ומכל הידיעות שקבלתי אותן ממקור נאמן, מההנהלה הציונית בירושלים, ממה שנתפרסם בעתונות ומן השיחות הפרטיות עם האנשים שבאו מלונדון, – מכל זה אני למד, שהפרובלימה של חלוקת הארץ מעסיקה את הועדה המלכותית באופן הרציני ביותר, יותר מכל ההצעות האחרות. וצריך אדם להיות נאיבי מאד ולחשוב, שהממשלה איננה יודעת זאת ושדעת הקהל האנגלית, היהודית, הציונית, אינן יודעות מזה. בין הציונים בלונדון יש מימינים ויש משמאילים ויש שפוסחים על שתי הסעיפים. ובגליציה, כמדומני, סודרה כבר חגיגה לכבוד המדינה העברית.
ישנה השקפה – אינני יודע עד כמה היא נכונה – שהועדה המלכותית חושבת ברצינות הגדולה ביותר על החלוקה הזאת, אבל בטרם תחליט על כך היא רוצה לדעת את ההגבה של העולם הערבי ושל העולם היהודי.
להגבה שלנו יש שתי צורות: הגבה ברורה – לא, והגבה שניה – שתיקה. ההגבה הברורה מובנת לכל, והיא שההסתדרות הציונית, והועד הפועל הציוני המייצג אותה עד לקונגרס, אומרים “לא”. שתיקה – פירושה – שהועד הפועל מתחשב בהצעה הזאת ברצינות, אלא שהוא מחכה לפרטים. הגבה שלישית איננה אפשרית. והפקחים בועדה המלכותית ובמשרד המושבות מבינים ב“ראש הגוי” שלהם דבר פשוט זה: אם אומרים לעם היהודי, כך וכך יש בדעתנו לעשות, והוא שותק, סימן שאין הדבר נורא כל כך. שהרי לגבי ענינים אחרים הם רואים את ההגבה מיד אחרי ההצעה. איזה מרץ הראתה ההנהלה הציונית – ואני אומר זאת לשבחה הגדול – כדי להלחם בהפסקת העליה, והיא הצליחה בזה. איזה מרץ השקיעה – ושוב אני אומר זאת לשבחה – במלחמה נגד הגבלת השדיול; לא הצליחה בזה, אבל הראתה ממש בפעולתה כוח רב. כמה מאמצים הקדישה כל ההסתדרות הציונית למלחמה נגד המועצה המחוקקת – והצליחה. כמה מרץ השקענו, אולי בקנה-מדה יותר קטן, במלחמה נגד ההגבלות בקניות קרקע; החוק איננו על הניר, אבל הוא ישנו בחיים. היוצא מזה: כשבאה הצעה שאין להעלותה על הדעת כלל באה מיד ההגבה הנכונה, ללא ביאורים ובירורים נוספים.
והנה לפנינו ענין גורלי – ופתאום שתיקה, שתיקה של המוסד העליון המתכנס בירושלים והמטפל בכל בעיות השעה. אל תחשבו, שהגויים אינם יודעים זאת. גם היהודים יודעים. ומשום כך אני אומר: אם יש איזו תקווה להלחם נגד הגזירה של חלוקת הארץ, הרי יש לעשות זאת לפני פסק-הדין של הועדה הממלכתית. אין אני יודע, אם נצליח במלחמתנו. אבל מה שאני יודע הוא, שעם ישראל וההסתדרות הציונית והועד הפועל המסמל אותה כיום צריכים מיד להגיד את אשר בלבם. ועל כן לא תהיה כפרה להשתמטות מהחלטה ברורה וגמורה על העמדה שלנו.
ועוד דבר: למעלה מכם עומדת עוד אינסטנציה אחת – הקונגרס. ועלי לדעת לפני הקונגרס, מה הכיוון שתחליטו עליו כיום, כדי שנוכל לנהל את הבחירות לקונגרס, לא בסיסמא הנוגעת לכל הענינים החשובים האחרים, אלא בסיסמא הברורה: בעד הגזירה של חלוקת הארץ או נגדה. ואז יבוא הקונגרס בשלמותו ויחווה את דעתו בענין זה, ולא יבחרו צירים מקריים ממפלגה זו או אחרת, בלי כל עמדה מכוונת מראש לגבי הענינים החיוניים ביותר שלנו, והם יבואו ויחליטו על גורל העתיד של עם ישראל.
אם לא נצא מכאן מאוחדים בשאלה זו, הרי תפקידם הראשון של אלה החושבים את הגזירה הזאת לליקוידציה של תקוות האומה – וגם אני ביניהם – יהיה לצאת אל הגולה במשך שלושת החדשים הקרובים ולנהל תעמולה קיצונית ביותר במלחמת הבחירות לקונגרס. ואני תקוה, שמה שלא יבינו פה יבין הבוחר הציוני.
*
ועכשיו לעצם הענין. מדוע אני מתנגד לחלוקת הארץ באיזו צורה שהיא?
לא אדבר על הקנטונים. כולם מתנגדים לענין הקנטונים. על זה דיבר כבר בן-גוריון בועידת “המזרחי” באופן חריף ביותר, על זה דיבר שרתוק בלונדון ודיברו אחרים. ועל ההתנגדות לקנטונים אין לי מה להוסיף. אבל אגיד לכם דבר, שיראה בעיניכם כפרדוכס: אם תהיינה שתי הצעות – שתי ממלכות או ממלכה אחת עם קנטונים – הרי אני בוחר בהצעה השניה.
עם ישראל חלם במשך אלפים שנה, התפלל והאמין לא על מדינה יהודית כי אם לקבוץ גלויות שפירושו קבוץ גלויות שלם בארצו ההיסטורית. לא אכנס לפרובלימה הגדולה של מלכות בית דוד שאני חסיד לה, אבל בשבילי כל חלקי הארץ קדושים וירושלים היא קודש הקדשים. כשיהודי היה מצייר לו, בדורות של רדיפות וסבל, את עתיד האומה, הוא חשב על האומה בשלמותה בארץ בשלמותה. זה ורק זה נתן לו את הכוח לסבול במשך אלפים שנה. יודע אני שבמשך אלפים השנה לא הגענו לכל הישג מדיני, אבל האומה הישראלית האמינה, ובכל תולדותינו לא תמצאו אף הכרזה אחת, אף תעודה אחת, שבה אנו מוותרים על חלק של הארץ, על תקוותנו השלמה. אם באו הריפורמים ומחקו את ציון וירושלים מן התפילות שלהם, הם אבדו וזכרם נמחה כמעט מחיי העם היהודי.
זו היתה אבן היסוד של האומה. אני יודע, שהיום האנגלים חזקים ממנו ויכולים לעשות בנו מה שהם רוצים. הם יוכלו לא רק לתת לנו רק חלק של הארץ, אלא יוכלו להושיב את כל הישוב על אניות ולהוציא אותו מכאן. לא הרי הדבר כשהוא נעשה בהסכמתנו כהרי שיעשה נגד הסכמתנו. הדבר יבוא בלי הסכמתנו – גזרה היא. הרי דברים רבים נעשו בתולדות האומה בלי הסכמתה. גם ה“אוטו-דה-פה”, גם הפוגרומים ברוסיה, נעשו בלי הסכמתנו וגם פוגרומים בארצות שונות נעשים בלי הסכמתנו – אבל אין אנחנו נותנים יד לזה. מה כוחה של הסכמתנו? לעם ישראל אין תותחים, אין צי. גם הנמל של תל-אביב עוד לא נגמר בניניו. אין לנו כוח פיזי מספיק כדי הגנה על עצמנו כשפראי ישמעאל תוקפים אותנו. אבל יש לנו כוח אחד: האמת שלנו. כשהכריז הסנהדריון היהודי בפאריס בימי נפוליון, שפאריס היא ירושלים שלנו, היתה הכרזת-שקר זו מקור להתבוללות הקיצונית ולטמיעה שאכלה בנו. אנחנו צריכים ללכת בדרך האמת. עלינו להגיד לאנגלים, לחבר הלאומים, ובראש וראשונה לעם הערבי, שאנחנו לא נוותר, לא היום ולא מחר, לא נוותר לעולם, על שעל אחד מאדמתנו ההיסטורית.
ואם תגידו: ומה יהיה אם הערבים יסכימו לחלק את הארץ לשתי מדינות והאנגלים יכריחו אותנו לכך? אני מסופק מאד אם יכריחו. אולם אם החלוקה תבוא בהסכמתנו ואתם תגידו בפירוש: כן, אנחנו מסתפקים בחלק זה – הרי אחת משתי אלה, או שאתם משקרים לאומה הישראלית או שאתם משקרים לעולם הערבי – ואילו מנוחה ושקט לא תמצאו על ידי שקרים כאלה. אחד מהמתונים ביותר שבינינו, ד"ר רופין, אמר: “על כל הענין של חלוקה אפשר לדבר רק אם תהיה הסכמה גמורה מצד הערבים”. הוא הבין, שאם אתם מחפשים שקט ומנוחה לעבודתנו, הרי קודם כל נחוץ שזה שנלחם בכם במשך עשרים שנה יסכים לחלוקה כזאת לנצח. ואם לאו? – במה נשתנתה ההכרזה על החלוקה מהצהרת בלפור שגם בה אין העם הערבי רוצה להכיר?
זאת היא העמדה הפרינציפיונית שלי. אם מביאים לפני הצעה כזאת, אין אני נכנס בבירורים ובפרטים. אני אומר: אי-אפשר. עצמות אבותינו לא ימצאו מנוחה בקברם אם נבגוד באידיאל השלם שלנו.
אבל הלא כאן יושבים גם אנשים מעשיים, ומה היא בשבילם כל הרומנטיקה שלי וכל האמת ההיסטורית וכל שאר הדברים? אדבר מעט בשפתם ואפתח את הענין מבחינה מעשית.
מדינה יהודית? אין מדינה יהודית ואין מדינה ערבית ואין מדינה פולנית, יש מדינה ששייכת לרוב התושבים. אם תסדרו מדינה עברית בתל-אביב, תהיה לכם מדינה יהודית. אם תכריזו היום מדינה יהודית בשכם, זה יהיה אבסורד, באשר יש שם ערבים במאה אחוז. כאשר תסדרו אותה המדינה שעליה מדברים, בודאי ובודאי תרצו שתקיף מכסימום של טריטוריות. בשטח זה יהיה כיום או רוב ערבי או בערך 40% – 50% של ערבים. האוכלוסין שלנו – אם להוציא את ירושלים וחיפה – יהיו רבע מיליון או לכל היותר שלוש מאות אלף יהודים, ואילו כל המדינה המדומה הזאת מונה, כפי שראיתי במפות שונות, יותר משלוש מאות אלף ערבים. ובכן המדינה העברית תהיה אולי בעלת רוב ערבי ואולי “פיפטי-פיפטי”, חציה יהודית וחציה ערבית. אני יכול לתאר לעצמי את “העונג” של מדינה כזאת, ובודאי תבינו זאת בעצמכם.
תגידו שכך המצב כיום. אינני יודע מה יהיה בעתיד, אך אותם הערבים העורכים פרעות ביהודים כיום, מפני שהם רוצים בהפסקת העליה, יסדרו פרעות גם במדינה היהודית – ואפילו יהיו לנו גאפירים וצבא, במדים כחולים או חומים, של צעירי יהודה. שקט לא יהיה, ואם בכלל תהיה עליה, הרי לפני שתבוא עליה מפולין תהיה עליה מהמדינה הערבית למדינה היהודית. באשר זה יותר קרוב, ופרנסה תמצא תמיד במדינה בשביל הערבים. ואז נצטרך להראות לעולם כולו, כיצד אנחנו מנהלים מדינה באופן הומניטרי – ראשית דבר “לגר הגר בקרבך”, לערבי האביון שיבוא אלינו, ובפרט ששכר עבודתו יהיה זול יותר. במלים אחרות: אותו הסבך הנורא שנוצר עכשיו בקנה-מדה גדול בכל הארץ, יהיה גם במדינת היהודים במדה קטנה יותר. אמנם היום האדמיניסטרציה האנגלית היא נגדנו, אבל אז נשאר פנים אל פנים עם הערבים בלי האנגלים. הרי זוהי מטרתם: הם ישמרו על הנמל הדרוש להם ועל עיר הבירה, ולא ידאגו כל עיקר אם אנחנו והערבים גם יחד נטיח את ראשנו בכותל. ובכן מה יהיה אז? נשאר במדינה שלנו עם שלוש מאות אלף ערבים, ואנחנו נצטרך לעמוד במלחמה מתמדת אתם, כשמאחוריהם תהיה מדינה ערבית אחת ומדינות ערביות לרוב. אמר אתמול בן-גוריון, שנביא עשרות אלפים צעירים יהודים מחו"ל. אני מסכים לכך, אבל השאלה היא: אם תהיה יכולת לעשות זאת, אם יתנו לנו לעשות זאת. זהו משחק מסוכן בעולם המעשי. הפרלמנט הראשון שלנו יהיה בודאי בתל-אביב או בנתניה. הם ישמחו על כך. אבל מעבר מזה תהיה עיר בירה אחרת, ערבית. וכיצד יוכל הפרלמנט שלנו להחליט על עליה בלתי מוגבלת או על איסור עליה לערבים? אין אני מקנא בפרלמנט כזה.
בעניני אסטרטגיה: בן-גוריון דבר אתמול על אסטרטגיה. כל היהודים הלא הם אסטרטגים. אנסה גם אני את כוחי בזה. אמנם מעולם לא היה בידי רובה, אבל אני מבין דבר פשוט זה: אם יש מדינה אחת קטנה בשפלה, ממולה מדינה על ההרים, הרי האסטרטגיה אומרת שהרבה יותר קל לירות מלמעלה למטה מאשר מלמטה למעלה. ובכלי התותח של הזמן הזה אפשר יהיה במשך חצי יום להחריב את כל המדינה שלנו. ורצון כזה יהיה, אם לא נבטיח לעצמנו שלום עם כל העולם הערבי שמסביבנו. זה מובן, אולם יש אצלנו פוליטיקאים המרחיקים ראות. פוליטיקאי אחד כזה כבר אמר כך: אנחנו נתרכז במדינה הקטנה שלנו, נעשה בה חיל, יהיה לנו שם מיליון או מיליון וחצי יהודים. ואז נעלה על ירושלים ונכבוש אותה, נעלה על חיפה ונכבוש אותה, נעבור את הירדן ונכבוש את כל המדינה מעבר לנהר. אני לא אוכל להרחיק ראות כאותו פוליטיקאי. אבל חוששני, שאם אין כיום דריסת רגל ליהודים על אדמת עבר הירדן, באשר פקיד אנגלי אחד אינו רוצה, או שיך אחד אינו רוצה, הרי עד אשר נהיה למיליון וחצי יהודים הרגש המדיני והלאומי של הערבי יתפתח עוד יותר. אצלנו יש כוח הקליטה ואצלם יש כח הלידה, ואני חושב שהכוח האחרון עדיף. ואם יהיו עשרות מיליונים ערבים מסביב למדינה שלנו, גם כשתכיל זו כמה מיליונים יהודים, הייתי רוצה לראות את הגנרל היהודי והפוליטיקאי היהודי, שיוכלו לכבוש את ירושלים ואת עבר-הירדן ואת כל המדינות שמסביב. אלו הן אשליות מסוכנות. אם אתם מאמינים בנסים מן השמים, הרי אין בכלל מה לדבר. ואם כזאת היא הפוליטיקה הריאלית – כמה עלובה היא פוליטיקה זו!
אשר לכוח הקליטה של המדינה היהודית, אזכיר את הטענה העיקרית שהאנטי-ציונים היו טוענים נגד ארץ-ישראל: מה תעשו בארץ קטנה כזאת? בטענה זו באו עוד בזמן שחשבו שארץ-ישראל תכלול גם את החורן, גבולה הצפוני עלה עד הליטניס וגבולה הדרומי ירד עד נחל מצרים וגבולה המזרחי השתרע עד המדבר – גם אז חשבו, שזוהי מדינה קטנה ואמרו: מה אפשר לעשות בארץ קטנה זו, כיצד תפתרו במדינה קטנה זו את השאלות של עם ישראל? תהלה לאל, באו הימים המאושרים של שלטון אנגליה ונעשתה החלוקה הראשונה בצפון ובדרום, בצפון עד אל-נקורה, ובדרום עד הגבול הידוע לכם. עברו כמה שנים תחת שלטון של נציב יהודי. למה לכם מלך ישראל – הרי יש לכם נציב יהודי! והנה בימיו קרע מארץ-ישראל את עבר-הירדן, ועכשיו תבוא החלוקה החדשה, באיזו צורה שלא תהיה, ישאירו לנו כמימרא הרוסית “קרנים וכרעים”. ואנטי-ציוני זה ישאל אתכם: האם ב“שיריים” אלה, ממה שאכלו המצרים, האנגלים והערבים, תפתרו את שאלת היהודים? לשם תביאו את המיליונים של עמנו המחכים לגאולה? ועל זה תענו: אנחנו בכוח הטכניקה ובמיליונים ובמסירות של הנוער נכניס מיליונים יהודים ואחר כך נלך ונכבוש! אילו הייתי אותו אנטי-ציוני, הייתי חושב אתכם לא לבעלי דמיון כי אם פשוט לבעלי-כזב.
במה יחיה הגיטו הקטן הזה? אני יודע אמנם, שגם מונאקו היא מדינה. נסדר פה רוליטקה – ונוכל להרויח הרבה. ימצאו ודאי יהודים בתל-אביב שירצו לפתח את העסק הזה. אבל אתם היושבים אתנו כאן חושבים שבנין ארץ-ישראל הוא לא רק הכנסת יהודים לארץ אלא שינוי חייהם מיסודם, כמו שאנחנו חובבי-ציון הותיקים חלמנו להושיב אותם על הקרקע ממש, מה תעשו בקומץ הקטן הזה?
האומה תתלהב. הזכרתי, שבגליציה כבר חוגגים. אני מתאר לעצמי, שאם הדבר יצא אל הפועל ונחוץ יהיה להגיש לעם ישראל את הטיפה המרה הזאת בצורה משמחת, אפשר הכל לעשות. תהיינה חגיגות. כולכם זוכרים בודאי את החגיגות בזמן שקבלנו את הצהרת בלפור. אני הגבר סדרתי באודיסה חגיגה של מאתים אלף יהודים. ובכן אפשר יהיה גם הפעם לסדר חגיגות. אבל כאשר החגיגות תעבורנה ויעברו לסדר היום של המדינה היהודית אני לא אשתתף בזה – יהיה הרבה יותר גרוע מאשר היום כשאנחנו נזכרים בחגיגות של הצהרת בלפור. היו בטוחים, שהאנגלים יוכלו להפוך את המדינה העברית לקריקטורה הרבה יותר גרועה משהפכו את הצהרת בלפור. – הם מדינאים יותר טובים, אם המלה “מדינאי” מסמלת כשרון של שקר וצביעות. אבל אז כבר יהיה מאוחר.
ועוד דבר: נכס גדול יש לנו וההסתדרות הציונית שמו. עם כל ליקוייה ועם כל חסרונותיה ועם כל הצדדים השליליים שנצטברו בה במשך שנים, הריהי הנכס היהודי, המאחד את אותו החלק של העם היהודי החולם על תחית האומה והארץ. אולם יש שאלות שעלולות להרוס את המעט שישנו. גרינבוים אמר לי בישיבת ההנהלה הציונית: אל תעשה טרגדיה משאלה זו, אין זאת אוגנדה. עניתי לו: יודע אני, שהשרון איננו אוגנדה, אני יודע גיאוגרפיה כמוך. אבל עם זה אני יודע, שהרבה יותר קשה להבדיל בין קודש לקודש מאשר בין קודש לחול. כי ההבדל בין קודש לחול ברור לכל, ואילו כדי להבדיל בין קודש לקודש דרושה עין פקוחה ולב מרגיש. ומשום כך הסכנה של היום היא עוד יותר גדולה מסכנת אוגנדה. אינני יודע, אם אהיה בחיים בשעה שהצעה זו תוגשם. אבל עד יומי האחרון לא אפסיק מלהזהיר את האומה כולה, את העולם הציוני, את חברי הותיקים והצעירים גם יחד, שלא יכשלו, חלילה, בענין ביש זה.
משחר ימינו נשמרה לנו אגדה מופלאה, שנכתבה אולי כסמל לעתיד, להורות לאומה את דרכה בכל הדורות הבאים. האגדה הזאת מספרת על המחוקק של האומה הישראלית, משה רבנו, כי בהיותו ילד הביאו לפניו בבית פרעה כף אחת של זהב וכף אחת של אש; והילד משה, הוא נעשה אחרי-כן לגאון האומה ותפארתה, בחר באש הצורבת והשורפת ולא בזהב הקונה את הכל. בדרך זו הלכה האומה שלנו בכל ימיה ובכל דורותיה. עכשיו פרעה השני יביא לפנינו עוד הפעם: כף אחת של זהב, מזהיר ומתנוצץ, מדינה, תפוחי-זהב, עליה, מדים, ביאות-כח בחבר הלאומים במקומה של חבש, ועוד דברים יפים ומזהירים כאלה; ומהצד השני תהיה כף של אש, של מלחמות וקרבנות, של הגבלות וגזרות וצרות, של התאבקות על שאיפתנו ותקוותנו היחידה. עם ישראל! בחור תבחר בכף של אש ולא בכף של זהב!
דברים בישיבת הועד הפועל
21 באפריל 1937
דברים ברורים
מאתמנחם אוסישקין
תסלחו לי אם עוד הפעם אגזול מזמנכם. אין זה עונג רב לדבר בין חברים, שלחלק חשוב מהם ישנה כבר דעה קבועה בענין שאני מתנגד לו. אבל את חובתי אני מוכרח למלא עד הסוף. אתחיל מן המסורת בדבר משה. אתה צודק, רמז: משה התינוק רצה אמנם לקחת את הזהב, אלא שהקב"ה אשר הכין את משה למלא תפקיד של גואל, שלח את המלאך והניע אותו לקחת את האש ולא את הזהב.
שמעתי בעיון רב את כל הנואמים ובפרט את אלה אשר התנגדו להשקפתי, והנני נאלץ לחזור ולהגיד, שאין אני זז מן ההשקפה שלי. שמעתי בעיון את דברי מר ליכטהיים שבלי ספק עשה רושם בנאומו. זה היה נאום רב התוכן. נאה בחיצוניותו. הוא נאמר בשפה ברורה – אם כי לא בעברית – וכל הנאום היה ספוג הגיון. וכאשר סיים את דבריו אמרתי לעצמי: חסרונו העיקרי של הנאום שלו הוא ההגיון. בהגיון בלבד בלי שום רגש אינטואיטיבי, בלי רגש מיסתי, אין בונים תנועות-עם. בונים בה מכונות יפות, מחברים חוזים בין שני סוחרים וכיוצא באלה. תנועות-עם, שחרור עם, בנין עם, מהפכות עולמיות עושים תמיד נגד ההגיון. הוא הדין במדע. האמצאות הנפלאות, הנצחיות, במדע הפוזיטיבי ביותר נעשו לא רק ע“י נסיונות מעשיים, כי אם ע”י רגש אינטואיטיבי נצחי, ורק אח"כ משלימים הנסיונות את אשר יצר הרגש. לו היתה האומה הישראלית חיה רק בדרך ההגיון לפי שיטת ליכטהיים – לא אגיד לפי שיטת חבריו, שכן חבריו במפלגה מתנגדים להשקפתו – לא היה היום העם העברי קיים בעולם.
אחרת לגמרי גישתי לבן-גוריון. בן-גוריון מלא אינטואיציה ומלא מיסטיקה יהודית. הוא לא יכחיש זאת, ואם יכחיש לא נאמין. לבן-גוריון מעט מאד הגיון ובמומנטים הגדולים והקשים ביותר בחיינו שולטת בו האינטואיציה. עובד אני אתו לא הרבה זמן, רק מאחרי המלחמה. לפני המלחמה היה עוד צעיר שלא השגחנו בו. יכול אני להגיד, כי גם במומנטים של התנגשות אתו – וגם זה היה הרבה פעמים – אני מרגיש עונג רב לעבוד אתו. וגם המלחמה של היום, שאהיה כנראה מוכרח לנהל אתו, תהיה קשה עלי מאד אבל היא תהיה בלי התמרמרות פנימית – באשר שנינו רוצים דבר אחד.
השתדלתי אתמול לדבר בצמצום ומשום כך אני רואה, שהרבה דברים אשר נאמרו על-ידי סורסו בתשובתו של בן-גוריון. חושבני שזה לא נעשה בכוונה, אלא משום שהוא לא הבין אותי. ורוצה אני לתקן זאת.
בן-גוריון! לא אוכל לעבוד בשתיקה על פראזה אחת שלך – שאני בעטתי בארי המת. אתה לא השתתפת במלחמה בשאלת אוגנדה, כי היית עוד ילד, והמלחמה שלי בארי המת היתה כבר לנחלת ההיסטוריה. ואולם יודע אני מה אמר הרצל עלי ועל עבודתי בישיבה האחרונה של הועד הפועל בוינה, כאשר חזר השלום. תבקש בארכיון את הפרוטוקול של אותה ישיבה ותלמד מתוכו על היחסים הנפשיים והאישיים שהיו בינינו. אולם ממה שאמרתי אינני חוזר. אי-אפשר היה לקבל החלטה חיובית על אוגנדה ובו בזמן לנעול את הקונגרס במלים “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. אם אמרתי שהיה בזה משום שקר פנימי, הרי לא אמרתי בזה שהיתה כוונה להרצל לשקר, אבל בצורת הדברים היה משום שקר פנימי. מדברי אלה לא אזוז. אילו קראת בשעתו את כל הפולמוס מסביב לשאלת אוגנדה ואת העתונות של האוגנדיסטים נגדי, נגדנו, נגד ציוני ציון, היית יודע שתמיד נשמע מפיהם הארגומנט הזה: מה אתם רוצים? הרי הרצל הכריז בפירוש “אם אשכחך ירושלים…”
ועתה אל גוף הענין.
אמרתי בראשית דברי אתמול, כי אין לי מה להוסיף על כל אותם הדברים שכולם מסכימים להם. לא ראיתי צורך להודיע שאני מתנגד להגבלת העליה, לחיסול הבית הלאומי, שאני מתנגד לאיסורים על קנית קרקעות, שאני מתנגד לקנטוניזציה! חשבתי, שיהיה זה איבוד זמן אם אדבר על כך. לא פקפקתי אף רגע שהועד הפועל יקבל פה-אחד מחאה נגד כל הגזירות האלה. ואתה בן-גוריון, באת והצגת את הדבר, כאילו רציתי להגיד שכל הדברים האלה אינם חשובים בעיני, ורק חלוקת הארץ היא השאלה היחידה שהכנסתי להצעת הריזולוציה. אם לא הבנת אותי הריני סולח לך. אבל, אם הבנת את דברי ובכל זאת דברת ככה, אין לך כפרה.
ורוצה אני להוסיף עוד מלים אחדות: אתה רצית להציג אותנו, בני הדור הזה, כסמל נגד הדורות הקודמים שחטאו לפי דבריך ביחסם לציון. ואני חושב, שאם נשים על כף המאזנים את הדורות שעברו ואת היחס שלהם לארץ-ישראל ועל הכף השניה את הדור שאני מכיר ושאתה מכיר ומעריץ אותו – אינני יודע איזה צד יכריע. יש לנו, כן ירבו, 18 מיליון יהודים בעולם. מדברים אנחנו וצועקים במשך 56 שנה על הרעיון הציוני, ומה הן כל התוצאות, מהו ההד מדברינו אלה?
הרי אתה בעצמך אינך מכיר בציונות של שקל ונסיעה לקונגרסים. האמנם יש לנו במה להתפאר? יודע אני להעריך את העליה הגדולה של הראשונים מבני ביל“ו שבאו לשבת במדבר, בגדרה. אך לפני ימים מספר קראתי במקרה גם את תולדות היהודים בצפת ושם מסופר על הפרעות התמידיות שהיו ביהודי צפת, על ההריסות, על הדלות, על הנסיעות מאירופה שנמשכו בימים ההם כשנתים. והוא הדין לגבי חלקים אחרים של הישוב הישן. האמנם אין זכותם של ראשונים גדולה? בני ביל”ו שעלו ארצה היו 12 חברים בסך הכל – מהו האחוז לעומת העם היהודי בדורנו? ואפילו אם נקח את המצב כיום: מעריך אני כמוך את גבורי חדרה, גדרה, יסוד המעלה, תל-חי ונהלל – אבל כמה מספרם בסך הכל? זהו מה שנתן עם של 18 מיליון יהודים! – האם בזה נוכל להתגאות לעומת הדורות שעברו?
תסלחו לי אם אספר לכם כמה זכרונות שהם מסמלים ביותר את היחס של עם ישראל לכל התנועה שלנו. לא אדבר על הימים שלפני הרצל, על התנועה הפעוטה, הדלה, של חובבי ציון. אך אחר כך בא הרצל והתנועה גדלה מאד מאד. לפני הקונגרס השני התקיימה ועידה בוורשה, שהיתה גם אז מרכז היהדות הפולנית. ישבו בעיר זו 300 אלף יהודים, כן ירבו. התאספנו, חברי הועידה, בבית אוכל יהודי אחד, כ-60–70 צירים. ביניהם היה הלל זלוטופולסקי המנוח, שאהב מאד להתלוצץ. והנה הוא נפרד מכל החבורה וישב בפנה ליד שולחן מיוחד וקרא את המלצר היהודי שחי במרכז היהדות בפולניה, שהתענין כביכול בציונות ובבנין הארץ. פנה זלוטופולסקי אל המלצר: “וואס טוהען דא די אלע מענטשען? וואס שרייען זיי דא אזוי?” והמלצר ענה: “עס פעלט זיי הארצוויטיג”! זאת היתה התשובה של המלצר היהודי ברחוב נאלווקי שבווארשה על הציונות מפי איש פשוט המסיח לפי תומו.
ועוד מקרה באותה נאלבקי. – לפני הקונגרס השלישי, באותה העיר וורשה, התקימה ועידה של ציונים רוסים. השאלה הבוערת שעמדה אז על הפרק היתה, אם יש להכניס את שאלת התרבות לתוך הפרוגרמה של הקונגרס או לא. ישבנו בחדר קטן בקומה הששית של איזה בנין, משום אסור אספות כאלה מטעם המשטרה. התווכחנו על הפרובלימה הזאת ועל הריזולוציה. ראש המדברים היה אחד-העם המנוח. דברו גם צ’לינוב, הרב עקיבא רבינוביץ מפולטבה, ברנשטין-כהן ועוד. ישבנו משעה תשע בבוקר עד ארבע וחצי אחה“צ בלי כל הפסקה ומבלי לאכול, עד שהגענו לאיזו החלטה. ירדתי אחרי-כן יחד עם אחד-העם. היה זה בנאלבקי. וכידוע לכם, בימי הקיץ בשעה 5 אחה”צ הרחובות מלאים שם יהודים. יהודים רצים הלוך וחזור. והנה פונה אלי אחד-העם בחיוך ובסרקזם הידוע שלו ושואל אותי: האינך יודע מה רצים יהודים אלה הנה וחזרה? בודאי מתענינים הם לדעת איזו ריזולוציה נתקבלה אצלנו!
ועוד מקרה שלישי שאינו מש מזכרוני: היה זה כבר זמן מאוחר יותר. הייתי בקרלסבד בקיץ 1922. באותו קיץ התקיימה ישיבת חבר הלאומים בלונדון וצריכים היו להחליט אם לאשר את המנדט על ארץ-ישראל אם לא. תוכלו להבין, כי לבי לא היה נתון אז ל“קור” שלי וכל מחשבותי התרכזו בשאלה זו. והנה בלכתי יום אחד לפנה"צ בא לקראתי נושא הטלגרמות ומוסר לי טלגרמה מלונדון ובה כתובות שתי מלים: “המנדט נתאשר”. לבי היה מלא על גדותיו וראיתי צורך לשתף את מי שהוא בשמחה זו. אמרתי, אכנס לבית אוכל יהודי ואמצא שם נפש קרובה. נכנסתי ומצאתי שם מאות יהודים ויהודיות אוכלים ושותים. נגשתי אל בעל הבית ואמרתי לו בקול רם, כדי שכל הקהל ישמע: “מזל טוב, קבלתי טלגרמה שהמנדט אושר”. כל היהודים הרימו ראש ושתקו. חזרתי עוד פעם את הדברים האלה לבעל הבית והוא שאלני: “זא זא, אלזא וואס ווערדן זי עסן, הוהן אדער גאנז?”.
אלה הם פני הדור שלנו ואין לנו במה להתעלות על יהודים מן הדורות הקודמים שישבו בחצות ובכו בדמעות על בנין הארץ. לולא הדמעות האלה, הרי גם הקומץ הקטן היושב פה לא היה נמצא כאן. ולאיש כמוך, בן-גוריון, אסור באספה כזאת, אפילו ברגע של התרגשות, להפליט מפיו דברים שכאלה.
האשמת אותי, בן-גוריון, שאין לי חוש מדיני. אין לי פריטנזיות לכך ואני מכיר בזאת. ואולם אין אני מרגיש שלך יש חוש מדיני. שלליכטהיים אין חוש כזה, בזאת הרי נוכחת אתמול בשעת הנאום שלו. אבל חשבתי שלך יש חוש זה. עכשיו מתחיל אני לפקפק גם בך. אספר לך, איפוא, גם על חוש מדיני שלא היה במקרה אחד, מקרה שלא אשכח אותו כל ימי חיי. הדבר היה לפני ארבעים ושש שנים. בימים ההם כבר הייתי תלמיד בישיבה. עמדו ימי תרנ"א, לאחר המשבר החמור של תקופת טיומקין בארץ-ישראל. הארץ היתה נעולה בפני היהודים ורבים חשבו שתשאר נעולה לעולמים. עבדול חמיד בשעתו היה תקיף כאורמסבי-גור בשעתו, ואולי יותר. יהודים שנכנסו לארץ-ישראל שלא כחוק נכבלו בכבלים ונשלחו חזרה באניות רוסיות. פרץ משבר כספי לאחר קניות הקרקע ועלית המחירים הגדולה, והיו פשיטות רגל רבות. יהודים רבים עזבו את הארץ, ביניהם רבים שלא הוגלו ממנה. והישוב כולו מנה קומץ יהודים. קופת חובבי ציון היו בה רק חובות. ברוסיה הלכו והשתמטו חברי האגודות אחד אחד. במערב אירופה לא היתה לנו כל תנועה, מחוץ לאיש פלאי זה, הברון רוטשילד.
והנה בזמן ההוא הציע הברון הירש לישב את היהודים בארגנטינה. חובבי ציון המעטים ברוסיה נתכנסו לועידה בוורשה. כשבעים צירים באו. אני הייתי צעיר עדיין בימים ההם ובאספה היו זקנים וישישים, גם רבנים ובראשם ר' שמואל מוהליבר ז"ל.
דרישתם הראשונה של הרבנים היתה שיוחלט שכל הנוכחים ישבו באספה זו בכיסוי ראש. הצעירים התנגדו. לבסוף הגיעו לידי פשרה: ינהג כל איש כרצונו, אך היו“ר צריך לכסות את ראשו. אותו יושב ראש היה צעיר מוכשר, יעקב בן ישעיהו מזא”ה, ששמש אחר-כך בכסא הרבנות במוסקבה. הוא נבחר פה אחד. אבל הוא אמר כי אינו יודע כיצד לפתור את שאלת כסוי הראש: אין זה נוח לחבוש כובע כל הזמן, ואין הוא אוהב ירמולקה. לכן בחר בתרבוש תורכי…
סוף סוף נגשה הועידה לסדר היום. לא אכנס בפרטי הדברים שנאמרו שם. חשובות רק תוצאות הדיונים. לועידה זו הגיע בנקאי יהודי חשוב מוורשה, אשכנזי שמו, הוא אביו של פרופ' אשכנזי שייצג את הממשלה הפולנית בג’ניבה. אשכנזי זה בא עם יפוי כוח מאת הברון הירש. הוא התחיל את נאומו בתשע וחצי בערב וסיים בחצות. וזו היתה תמצית דבריו: נשלחתי אליכם על-ידי הברון הירש. הוא מוכן להעמיד את כל הונו לרשותכם (המדובר היה במאות מיליונים פרנקים – תארו לעצמכם איזה סכום זה היה בימים ההם!). הברון נהל מו"מ עם ממשלת ארגנטינה. תנתן לכם כל האדמה שדרושה לכם, אבטונומיה מקומית ועוד כיוצא באלה. על-ידי משא ומתן עם ממשלת רוסיה, הברון הירש ישיג רשות ליהודים לצאת מן המדינה. כל גדולי היהודים הולכים אתו, ביחוד בעלי ההון. אם תקבלו הצעה זו והסתדרותכם הקטנה תקח את הענינים בידיה, אני מבטיח לכם שכעבור שנים אחדות תזכו לראות בגאולתה המדינית, הכלכלית, התרבותית של האומה הישראלית.
אשכנזי דבר שעתים וחצי וכמובן הקשבנו לו מתוך תשומת לב, כן, ליכטהיים, לא זו בלבד שנאומו של אשכנזי היה הגיוני כולו, אבל מאחוריו עמד שיק של מיליונים, שאינם עומדים לרשותך או לרשות מפלגתך. נאומו של אשכנזי היה הגיוני ביותר. הוא הוכיח ללא כל ספק שאין כל תקוה לעשות דבר בארץ-ישראל. הוא סיים בשאלה: “מה הריזיקו שלכם? כשיבוא יום ואפשר יהיה לעשות משהו בארץ-ישראל, העם היהודי המשוחרר בארגנטינה יוכל ליסד שם מושבה במיליונים של הברון הירש”.
כשגמר אשכנזי את נאומו, קם ר' שמואל מוהליבר, שהיה זקן הנוכחים, והשיב בקצרה, השעה היתה שתים-עשרה בלילה בדיוק. עדיין יכול אני לשמוע את שתים-עשרה הדפיקות של השעון על הקיר. ואלה היו דבריו: “מר אשכנזי, הצדק אתך. הצדק עם הברון הירש, יאריך ד' את ימיו. אבל אנחנו איננו רוצים בארגנטינה. אנחנו הולכים לארץ-ישראל”. בזאת נגמרה הועידה. הרב מוהליבר לא היה לו הגיון, לא היה לו שיק בכיסו. היתה לו רק אינטואיציה מדינית טבעית – וזו חסרה לאשכנזי ולברון הירש.
מי שהיה נוכח, כמוני, בישיבות כאלו, לא יוכל להרגיש אחרת משהרגשתי אני אתמול. אתה, בן-גוריון, שאלת אותי מאימתי אני פוחד מפני הערבים, מעולם לא פחדתי מהם ואינני פוחד מהם גם עכשיו. אבל אין אני מתכונן לעזור להם בידי אני לבנות מדינה לעצמם על מחצית הקרקע של ארצנו. לו יכולתי למנוע בעד עבדאללה מלהפך למלך עבר הירדן, הייתי בודאי עושה זאת. לא משום שהייתי דואג לאפשרות לישב יהודים בעבר הירדן מיד, אלא משום דאגה לעתיד. לו היה עבר הירדן מחובר עדיין עם המדינה הארץ-ישראלית, היו סכויינו לרכוש אותו בעתיד גדולים יותר. כי עכשיו זוהי ארץ ערבית, עם מלך ערבי, עם פרלמנט ערבי, עם תושבים שכולם ערבים. כזה היה המצב גם לו היתה קמה מדינה ערבית בארץ-ישראל המערבית. עכשיו גוזלים ושודדים ערביי שכם, ג’נין, באר שבע, יריחו וטול כרם את בנינו ואחינו. הם עושים זאת כפרטים. אבל אם אאחד את הערבים הללו, אעזור להם ע"י הסכמתי ליצור מדינה ערבית רשמית, עם צבא רשמי, עם כוחות של ממשלה. על-ידי-כך אגדיל את כוחם פי עשרה, פי מאה – לא אעשה זאת!
מה נרויח על-ידי כך? הערבים יהיו כל-כך חזקים בחלק היהודי כשם שהם חזקים עכשיו וידאיגו אותנו כשם שהם מדאיגים עכשיו. האם המשטרה היהודית היא שתפריע בעדם מלהמציא דרכים חדשות כדי להתקיף אותנו?
אין אני פוחד מפני הערבים. אני יודע שהם קיימים ואנחנו צריכים להתחשב בהם בכל הרצינות. אבל אינני רוצה להגדיל את כוחם, כי החלוקה תחזק אותם ולא תחלישם.
ליכטהיים ואחרים אמרו אתמול שבכל אופן אין אנו מיסדים ישובים עברים בסביבות שכם וג’נין, ולכן, שאלו, מה איכפת לנו אם איזור זה אינו שייך לנו? והם מוסיפים, כי בין כה וכה יעברו עשרים שנה ויותר עד שנגמור את כבוש חלק היהודי של הארץ.
תרשו נא לי שוב לספר לכם מזכרונותי. המקרה שאני רוצה לספר עליו קרה לפני כמה עשרות שנים. התאספנו במוסקבה, צ’לינוב והאחרים היו נוכחים. הויכוח היה תיאורטי מאד, אבל היתה לו נגיעה לכמה ענינים מעשיים. נושא הויכוח היה כשאנו מיסדים נקודות בארץ-ישראל, מה עדיף – ריכוז או פיזור? האם עלינו ליסד מושבה אחר מושבה ברדיוס מסוים או לפזר אותן כך שיהיו לנו שטחי קרקע פה ושם? צ’לינוב דבר מנקודת מבט נוחיות השעה: ישובים רבים במחוז אחד מגדילים את הבטחון, מקילים את מהלך ההתישבות, מוזילים אותה וכו'. אני דברתי מנקודת מבט העתיד ואמרתי: צריך לישב את כל חלקי ארץ-ישראל. יוכל להיות שהעבודה היום תהיה יותר קשה על-ידי כך, אבל יום יבוא ונשב בכל חלקי הארץ, ואז יהיה לנו משקל לא במחוז אחד, אלא בכל מחוזות הארץ.
שנים רבות עברו מאז הויכוח הזה. כל מסתכל שאינו משוחד יאשר, כי התורה שלי, תורת ההתישבות מתוך פיזור היתה הנכונה. דוגמאות אחדות הבאנו בענין זה כמה פעמים: מתולה קטנה ודלה היתה, אך ע“י מתולה הצלנו בשביל ארץ-ישראל את הגבול הצפוני. לו היו לנו שלש ארבע נקודות בעבר-הירדן, מסופקני אם ההפרדה היתה כ”כ קלה ופשוטה. משער אני, כי לו היו על-יד שכם וג’נין עשרות נקודות ישוביות היה המצב אחר לגמרי.
ועוד: בקונגרס בלוצרן היתה התנגשות ביני ובין ידידי רופין כשהכריז שאנחנו נתרכז בשרון ובעמק-הירדן וההרים ישארו לערבים. כבר אז נתתי לדבריו שם “מסדרון”, שם שמזכירים אותו עתה בקשר לחלוקת הארץ. אמרתי אז שיש להתנגד לכל מסדרון בא“י בין עמק זה לעמק אחר. עכשיו מדברים כבר על מסדרון מיפו לחיפה; מנצרת לשכם ועוד ועוד. מה עשיתי בשובי הביתה מלוצרן? פקדתי על מחלקת הקרקעות של הקהק”ל למצוא קרקע לקניה בכל מחיר שהוא על-יד שכם, בכדי שנקלקל את “המסדרון”. אמנם לא קניתי עדיין, אבל אין זאת אומרת שלעולם ועד לא נקנה. כאשר דנו אצלנו בקהק"ל על הצעתי שאלו אותי: מה פירוש הדבר הזה? אמרתי, אמנם שם יהיה יותר קשה לקנות קרקע, שם יהיה יותר יקר, תהיינה לנו צרות, אבל אנחנו מוכרחים להרוס את רעיון המסדרון מתחילתו. לא כל מה שהוא טוב היום טוב גם בשביל העתיד. ונושאי הדגל של שחרור אומה צריכים להביט רק אל העתיד.
עוד דבר אחד את שאתמול שכחתי להביא לפניכם ואני נאלץ לעשות זאת היום: ענין חלוקת הארץ מבחינתה הכלכלית. זוכרני, כי כאשר התעוררה שאלת גבולות הצפון אחרי המלחמה היו לי שיחות ארוכות עם ויצמן, עם אידר, ועם עוד כמה חברים, ואמרתי להם, שסכנה גדולה היא להשאיר את ארץ-ישראל כמדינה שמקורות המים שלה נמצאים בידי מדינה זרה. מוצאו של הירדן נמצא בסוריה. אנחנו לא הצלחנו במאמצינו לצרף אלינו את מקורות הירדן. איני יודע אם ההשתדלות אז היתה מספיקה, אך זהו אסון עד היום הזה. מי יודע איזו מתיחות יכולה להווצר פעם בין סוריה וארץ-ישראל. הנה בענין החולה, שכולם מטפלים בו, ישנה שאלה אחת קשה מאד: המקומות הטכניים הקשורים בעבודת היבוש נמצאים עד היום לא ברשות הקונצסיה. ואיני יודע אם אנו נהיה הבעלים בשעה שנצטרך להקים את הבנין הראשי על אדמה זרה. זה יהיה מסוכן מאד.
ואם תקחו את הצעת החלוקה, כפי שהרבה אנשים מתארים לעצמם, הרי כל מקורות המים של השרון ושל השפלה מוצאם יהיה בהרים שיהיו בידי מדינה זרה. אין הדבר פשוט כל-כך כפי שהוא נראה לנו היום. ומה אני דורש? איני דורש שנכריח את הממשלה האנגלית להסכים להשקפותי, כמו שאיני יכול להכריח איש להסכים להשקפתי. רצוני רק שאם ייעשה הדבר לא יהיה בהסכמתנו. ומה שיעשו נגד הסכמתנו – אין אנו אחראים לו. הרבה דברים נעשו למרות רצוננו. מאה ועשרים הקרבנות שלנו גם כן נפלו שלא בהסכמתנו. רוצה אני רק שנביע את עמדת היהודים בגלוי.
ואם אתם אינכם רוצים שנצא מישיבה זו במלחמת בחירות לפני הקונגרס, אני דורש מכם שתכריזו על התנגדותנו לחלוקת הארץ בפה מלא. כרגע אינה מענינת אותי צורת הריזולוציה, אם בתורת דבר מיוחד או בתורת החלטה מאוחדת עם עוד כמה ריזולוציות. על הצורה נחליט בועדה ובודאי נבוא לידי איזה הסכם. אבל צריך שיהיה ברור, כי הועד הפועל אומר “לא” להצעה בדבר חלוקת הארץ. ואם אחר כך תבוא הממשלה בהצעה כזאת, נראה מה לעשות. אני מקוה, שהצעה כזאת לא תובא לפנינו. אבל כיום עלינו להגיד בגלוי שאין אנו רוצים בחלוקה. אם הועד הפועל יקבל פה אחד החלטה כזאת, נמשיך ללכת יחד לקונגרס. ולא – נהיה מוכרחים, לצערי ולדאבוני ולאסון התנועה, ללכת נפרדים.
דברים בישיבת הועד הפועל הציוני,
22 באפריל 1937
אידיאל היסטורי או מקח וממכר?
מאתמנחם אוסישקין
נעניתי להזמנתכם להשתתף בועידתכם ולברך אותה. הוזמנתי כנשיא הועד הפועל וחובתי היא להיענות לכל חלק של ההסתדרות הציונית שהיה מזמין אותי, אם שאיני כולי אתו ואם שאני כולי נגדו. יחסי לועידתכם אינו פורמלי בלבד. אחרי הויכוח הבלתי מוצלח לפני שנתיים בקראקאוו1 אני נמצא להלכה מחוץ למחנה שלכם, אבל בכל חיי הציבוריים לא החשבתי את הצורות החיצוניות הפורמליות ואילו קשרי הלב שמקשרים אותי לרבים מבין היושבים פה באולם הזה לא נמחקו ע"י ההחלטה הנחפזת שנתקבלה בקרקאוו; ועל-ידי הפילוג. ואם הוטל עלי לברך אתכם בועידתכם, תהיה ברכתי שתתרבו ושתגדלו לא על חשבון מפלגות ציוניות אחרות כי אם על חשבון אותן הרבבות של היהודים שעומדים עדיין מחוץ למחננו הציוני.
ועכשיו תרשו לי לדבר אליכם לא כאיש רשמי, אלא כדבר איש אל רעהו. יום גדול לי היום, ויום תוגה הוא לי. יום חשבון הנפש. יום גדול הוא, כי יובל שנים עברו מאז היתה לי הזכות להשתתף באספת דרוזגניק. באותה האספה דברו על תקציב בנין ארץ-ישראל בסכום של 200.000 רובל, ולא ידעו איך למצוא את הסכום הגדול הזה. ורק שלשום השתתפתי בישיבה של האקזקוטיבה, דברנו על סכומים הנחוצים היום לכיבוש נקודות שונות וישובן – והמדובר בסכומים של מאות אלפי לירות. כן, קנה המדה השתנה בחמשים השנים הללו. כשבקרתי היום את קבוצי הנוער הציוני עברתי בהם לא ברכיבה אלא באוטומובילים; ונזכרתי באותו יום, לפני 47 שנים כשעברתי בפעם הראשונה ברכיבה על חמור באותם המקומות. נזכרתי במה שראיתי אז, והשויתי עם מה שראיתי היום. אפילו אותה מלחמה הנוראה נגד החלוקה שאנו עומדים לפניה היום – תתנהל בקנה מדה אחר מאותן המלחמות המדיניות שנהלנו אז. אז פחדנו שה“אוריאדניק” יפריע לנו להתאסף בחדר קטן, וכיום אנו עומדים לפני מלחמה כבירה בעד ישובינו בארץ. שינוי קנה המדה שלנו – זוהי מטרת המערכה אשר נצטרפתי אליה.
ויום של תוגה לי היום הזה. קשה לי מאד להיות שריד יחיד מ-36 צירים שהיו אז באספה בדרוזגניק. בן יחיד שנשאר בחיים. יש לי תודה לאל הרבה מאד ידידים בתנועה, הרבה והרבה חברים, גם הרבה והרבה מתנגדים שהם ידידים; ואני מעריך אותם מאד. אבל בלבי נשארתי נאמן לאותם הראשונים. אוכל להיות קשור לאנשים, אוכל גם להתנגד לאנשים, אולם אין איש שנולד בתנועה שלנו, הרצל בעצמו בכלל, שיוכל לתפוס בלבי את מקומו של פינסקר. מנהג הוא אצל היהודים לא לחוג את יום הולדתו של אדם, אלא את ה“יארצייט” של אדם. אצל החסידים ה“יאהרצייט” יום חג הוא, ואני חסיד. “יאהרצייט” לי היום ל-35 גדולי ישראל. ואם אתם הצירים, וגם זקנים שבכם, לא תוכלו להרגיש מה שאני מרגיש כרגע, אתכם הסליחה.
אבל נעבור את חשבון הנפש שלנו. טראגי הוא גורלה של האומה הישראלית, של התנועה הציונית, גורלו של הישוב שלנו, אם אחרי חמשים שנה שעברו מאז דרוזגניק, חמשים ושתים שנה מאז קטוביץ, ארבעים שנה מאז הקונגרס הראשון, חייבים אנו לעמוד ולהתווכח בשאלת חלוקת הארץ. הטראגיות אינה בזה שהועדה המלכותית מתווכחת על כך, או הממשלה הבריטית וחבר הלאומים דנים על כך. הטראגיות היא בזה כי יהודים וציונים רואים הכרח להתווכח על כך.
זה מוכיח שמשהו איננו בסדר בממשלתנו אנו, ב“דנמרק” שלנו. הכל יש אצלנו: קרנות, בנקים, קבוצות, אוניברסיטאות, קונגרסים, אך חסר לנו דבר אחד, כפי הנראה: הרגש הפרימיטיבי של אומה בריאה. שאלה כזו לא יכולה להתעורר בזמן שהיהדות העולמית חיתה במסורת שלה, בתקוה שלה, באמונה שלה. רק משהתחלנו לחיות בעולמות של זרים, התחלנו מתרגמים את מושגיהם לשפתנו אנו ומביאים אותם לארצנו. גישתנו לשאלות אינה נובעת עוד מרגש עממי בריא אלא מחשבונות ותכניות פוליטיות.
תסלחו לי אם אגיד לכם, כי מורגש כאן יותר מדי שקט באולם הזה וזה מפחיד אותי מאד מאד. הסתדרותכם יש לה פרטנזיות, ובצדק, שהיא מרכזת את האינטליגנציה, בעלת האידיאולוגיה הקובעת את פרצופה של התנועה הציונית הכללית. בימים קשים אלה אתם מתאספים בתל-אביב, בארץ-ישראל, הייתכן שתצאו מהאולם הזה, מחר או מחרתיים, בהחלטות על הועד הלאומי, על עניני ארגון, על חנוך וכו', ולא תגעו בבעיה המרכזית של התנועה? היה לא תהיה! תשובה ברורה אתם צריכים לתת למרחקים. לא רק לישוב כי אם לכל התנועה, בכל הארצות. לא נסתיר שום דבר, ולא נתן להסתיר. פוליטיקה תנהלו עם ערבים, עם אנגלים, עם מי שתרצו אבל לא אתנו, עם הציונים. אנו צריכים לדעת את עמדתכם לפרובלימה הטראגית שאנו עומדים לפניה כרגע. אל תדחו אותנו בקש! אל תגידו שלא ברור עדיין מה יציעו המציעים: אם לגזור את הראש או להוציא את הלב. זה לא חשוב. פה התאספו 120 צירי התנועה, הותיקים שבהם, האינטליגנטים שבהם, חושבי מחשבות והוגי דעות, והאמנם יעברו לסדר היום על העיקר?
אינני חושב שהחלטתכם, תהיה אשר תהיה, תשנה את פסק הדין. אך אני רוצה לדעת – מה אתם ומה אתם חושבים לעשות. כי כבוד האומה הוא לפעמים הרבה יותר יקר מכל הענינים המעשיים, עניני יום יום.
אל נהפוך את התקוות שלנו, את געגועי הדורות של אומתנו, לענין של מקח וממכר. די לנו, לאומה שלנו, להיות אומה של מקח וממכר. יש דברים שאין עושים בהם מסחר, ואחד הדברים האלה היא תורת ישראל. כשם שאין לעשות מקח וממכר באלוהי ישראל ותורת ישראל כך אין לעשות את ארץ-ישראל ענין למסחר.
הישוב בארץ אינו ענין של אמיגרציה גרידה וסרטיפיקטים רבים. אחד מציוני פולניה נגש אלי בקריאה היסטרית בישיבת הועד הפועל וטען: “בשבילנו השאלה הראשונה היא שאלת הסרטיפיקטים והעליה”. ציונות הסרטיפיקטים אינה נכס לאומי, ואיננו יכולים להכניס אותה לאידיאולוגיה של האומה. עליכם לתת תשובה ברורה, מי אתם? ציוני סרטיפיקטים או ציוני אומה עתיקה? כגדעון בשעתו אשאלכם היש בכם 300 איש שעמהם נצא למלחמה וננצח. הבאלאסט אינו נחוץ לנו. לא הכמות חשובה, כי אם האיכות.
חובתי היתה להגיד לכם זאת ואני מקווה שתצאו מהאולם הזה, היום או מחר, בתשובה ברורה, וכל השאר ישמעו ויעשו כמוכם.
אנו הולכים לקונגרס. יש תסיסה בעולם הציוני, אך יש מנסים לטשטש את חשיבות הקונגרס הזה: מטשטשים אותו אם בשתיקה, אם בהטלת פגם על מקום כנוסו, אם בכוונה טובה ואם בכוונה לא טובה. יש שמפיצים שמועות שלא יהיו בחירות, אלא הסכמים בין המפלגות. קונגרס כזה אסור לטשטש. חטא ועוון הוא, והדבר לא יעלה בידם. הקונגרס יהיה ב-3 לאוגוסט בציריך, באשר הוא צריך להיות, לפני ישיבת ועדת המנדטים, ולא אחריה – כי אז נאחר את המועד.
וכשאתם נקראים לבחור בצירים לקונגרס, אסור לכם לנהוג לפי שגרה מפלגתית מקובלת, של רשימת מועמדים מוכנה מראש. לא רבותי, היום זה אי אפשרי. עליכם להכיר את מועמדיכם. ועליכם לדעת מה יגידו הצירים שלכם במומנט המכריע בציריך. אם לא נציל בקונגרס הבא את כבוד האומה, מה יהיה על ההסתדרות הציונית? ההסתדרות הציונית היא ירושתו של הרצל, היא נכס, הנכס היחידי, חוץ מהישוב, מהבנין, שעוד מחזיק את האומה בחיים. ואסור לעשות בהסתדרות הזאת יותר מדי נסיונות. לכל יש גבול. את הקרע שנוצר אחרי אוגנדה הצלחנו לרפא, באשר הקונגרס השביעי תיקן מה שקלקל הקונגרס הששי. אין להשוות את כוח הקרע שנעשה לפני שנים אחדות, לקרע שחל בהסתדרות כשחלק מהחברים בתנועה יצאו מההסתדרות באשמתם הם; אבל הקרע עוד נמשך; אנו הרגשנו אותו, ומרגישים אותו עוד היום. איני יודע, אם ההסתדרות שלנו והתנועה שלנו יוכלו לעמוד לפני קרע חדש עתה. תהיינה איפוא עינינו פקוחות לשמור על ההסתדרות הציונית, התנועה הציונית וכבוד האומה.
לא נחוץ לנחם אותי, הלא שמי “מנחם” ואני יודע איך מה-420.000 היהודים, היושבים לא רק על חולות תל-אביב, כי אם גם על הסלעים של ירושלים, שמוציאים אותה עכשיו מה“משחק” של מדינה יהודית, לא יזדעזעו ממחשבות כל המתנגדים. לא נחוץ לנחם. רק היום דברתי עם החברים הצעירים שלכם בנקודות, על קניות קרקע חדשות, על מקומות חדשים וגם עכשיו אני מנהל מו"מ על קניות קרקע, דווקא מחוץ לגבולות המדינה העברית; ודווקא לפני חדש ימים נסעתי לסדום ועמורה, לאותה המטרה. בימי חיי עברו עלי מומנטים קשים מאד ולא נזדעזעתי. וגם עכשיו לא תפול רוחי.
אינכם צריכים לנחם אותי, אבל גם לא נחוץ להשקיט אותי; אינני שקט ולא אניח שישקיטוני. תמיד ידעתי כי שאלתנו היא שאלת האנגלים. עוד בקרלסבד, בשנת 1923, כשהוציאוני מהאקזקוטיבה, הרציתי יותר מחמש שעות על הפרובלימה האנגלית. הראיתי לאן אנו הולכים, נתחתי את השיטות שלנו. וכשגמרתי, קם ויצמן ואמר: אחרי נאומך זה, ברור שאין לשנינו מקום בהנהלה אחת. אני אמרתי “הצדק אתך”. הקונגרס יחליט את מי להוציא. הקונגרס הוציא אותי. עברו מאז ארבע עשרה שנה וחוששני כי בישיבה אחרת בציריך ינאם ויצמן את נאומי משנת 1923 ושבגללו יצא עלי הקצף.
ואף על פי כן, על אף ההשקפה שלי על היחס של הממשלה האנגלית אל כל העבודה שלנו, על אף כוחה הכביר של אומה זו, והכוח החלש שיש לנו, אנו היום יותר חזקים לאין ערוך – מבחינה מעשית – משהיינו אז. מצבנו המדיני ירוד, אך המצב המדיני ומצב הישוב אינם הולכים תמיד בד בבד. אדרבא, המצב הקשה שלנו היום נגרם על-ידי כך שנפל עליהם פחד “פן נרבה” שלנו – כוחנו הגדל ועולה.
וכמו אז כן היום דרכנו אחת: “אמת”. עלינו לומר בגלוי מה אנו חושבים, מה אנו רוצים. מה שקבלנו, קבלנו רק ע“י האמת. נשקנו היחיד הוא האמת. שקר דיפלומטי, זה נשק טוב בשביל אומות גדולות, אבל לא בשביל אומתנו. אולי ע”י אמת זו, אולי ע“י האמונה שלנו, ע”י הירושה האידיאולוגית שלנו, נפסיד היום הרבה, אבל בעתיד ננצח. ואם נותר כדי להשיג הקלה היום, נפסיד גם את העתיד. עשרות שנים לחמנו ומתנגדי הציונות לעגו ואמרו: מה המעשה הפעוט הזה לכם? למה אתם מבטלים את כחות האומה? ואמנם היה זה לעג כשהוצרכנו להוציא אלפי לירות בעד משפחה אחת. בכסף זה יכולנו לסדר עשרות משפחות בפינסק, או במינסק. לזה היתה תשובה אחת: “עמלנו אינו בשביל ההווה, אלא בשביל העתיד”. ותשובה זו כוחה יפה גם היום.
חברים, אין אלה דברי זעם. אלה הם דברי אדם שיש לו הזכות הגדולה להיות הזקן בחבורה הזאת. ומקובל תמיד, שלזקן מתיחסים בכבוד גדול, אבל אין שומעים לו. אני מוחל על הכבוד, אבל אני רוצה שתשמעו לי. תשמעו לי, באשר יש עמי אותו הנסיון של החיים ששקול כנגד כל הדיאלקטיקה שלכם, כל הפלפולים שלכם, כל התכניות המעשיות שלכם: נסיון העם היהודי, נסיון החיים של התנועה הציונית, והנסיון של הישוב בתקופה האחרונה, ונסיון זה מלמד: כנים נהיה לא רק עם אלוהי ישראל, ולא רק עם העם היהודי, כי אם גם עם השונאים והמתנגדים שלנו. זאת היא הדרך היחידה. אם אנו נהיה כנים, נעבור ונתגבר על הכל. אם נהיה כנים, ירגיש עם ישראל בכל התפוצות באמת שלנו, ויהיה אתנו ברגע הקשה הזה. ואם כנים נהיה כמו שעם ישראל היה כנה עם אלוהי ישראל, אז, אני מאמין, כמו שאתם מאמינים, כי הנצחון יהיה אתנו, ואנו נרחיב את גבולותינו יותר מן הכתוב בכל ה“תכניות”.
אבל תענו ברורות היום או מחר, ואל תשתמטו מתשובה, עם מי אתם, עם האדיאל ההיסטורי, או עם המקח והממכר של הזמן הזה?
בועידה הארצית של הציונים הכלליים, 1937.
-
הועידה בקראקאוו הביאה לידי פילוג הסתדרות הציונים הכלליים לשני פלגים: התאחדות הציונים הכלליים וברית הציונים הכלליים. ↩
מכתב להתאחדות האכרים
מאתמנחם אוסישקין
נתכבדתי בהזמנה לועידתכם החשובה, אך לצערי הרב אין לי האפשרות לבוא ולהשתתף בה. והנני שולח לכם את ברכתי בכתב. ועידה זו שצריכה לטפל בענינים המעשיים, הכלכליים, של התאחדות האכרים – אני מאחל לה הצלחה מלאה, שתמצא את הדרכים והאמצעים הנכונים לחיזוק הכלכלי של מעמד האכרים בארצנו, בתנאים הקשים של היום.
בזה הייתי יכול לסיים את ברכתי הנאמנה לכם, אילולא ראיתי בסדר היום, שתקדישו בועידתכם זמן גם לדיון על הפרובלימה המדינית, שמעסיקה כיום את כל העולם היהודי בכלל, ואת הישוב בארץ בפרט. ואם גם יודע אני, שחלק גדול מצירי הועידה השקפתם בענין זה אינה השקפתי, אין אני נוהג לפי המימרא, “כמו שמצוה להגיד דבר שנשמע כך מצוה שלא להגיד דבר שלא נשמע”. להיפך: חושבני שאין לי רשות לשתוק ולא להגיד את דברי ברגע מכריע זה לעמנו ולארצנו.
מהיום הראשון שהחלו מנסרות בעולמנו הקריאות של גדולי מנהיגינו פינסקר, מוהליבר, לילינבלום, פינס ועוד; מהיום הראשון שהחלום והחזון הגדול של שיבת עמנו וקבוץ גלויות בארצנו החלו לקבל צורה מעשית; מהיום הראשון שהתחיל הבנין של הישוב החדש – קשור אני בכל לבי ונפשי אליכם ואל הישובים שהקימותם בארץ. השמות ראשון-לציון, גדרה, ואחרי-כן חדרה, קדושים לי לא פחות משהם קדושים לכם. ובמשך כל עשרות השנים, יותר מיובל שנים, אין אף זעזוע קטן בחייכם, לטוב או לרע, שלא זעזע גם את נשמתי שלי. ודוקא משום יחסי זה אליכם, הריני מרשה לעצמי להגיד לכם את דברי אלה.
הננו עומדים כיום על פרשת דרכים. יש חושבים, שעם קבלת הצעתה של הועדה המלכותית הרינו פותחים פרק חדש, המזהיר ביותר בבנין ארצנו. ויש חושבים, וגם אנכי בתוכם, שאם חלילה נקבל את ההצעה הזאת, תהא זו סתימת הגולל על תקוות גדולות של עמנו. ולא לכך אני חושש, שהאנגלים או הערבים יגזלו את תקוותינו – דבר זה היה מביא בודאי צרה, אבל האסון לא היה נורא כל-כך שאי-אפשר היה להתגבר עליו. מאיים עלי הפחד, שאנחנו בעצמנו נרצח את תקוותנו. ואם עם מאבד את עצמו לדעת, שוב אין לו תקומה.
מבין אני פה, מאיזה מקור נפשי נובע היחס של חלק גדול בישוב ובהסתדרות הציונית העולמית להצעת הועדה המלכותית, יחס של הסכמה ועניית אמן. שני רגשות פועלים כאן: יאוש גמור מהמצב של היום והברק הנפלא של המלה “המדינה היהודית”. כאן היא הסכנה המאימת עלינו. אלה שיושבים בארץ ונתקלים יום יום בצרות ומכשולים נוראים – אין להתפלא שהיאוש מתחיל חודר לתוך לבם. ואין כל חדש תחת השמש. לפני שלשים וארבע שנים, כשצפה ועלתה בעולמנו שאלת אוגנדה, גם אז היו 90% של הישוב בארץ, מתוך היאוש והקשיים שבימי תורכיה, נלהבים להצעה זו. והמנהיג הגדול, הרצל, אחרי שיצא אל אחיו וירא בסבלותם, אחרי שבקר ברוסיה ונתקל פנים אל פנים במצוקה הגדולה של היהודים, ואחרי שראה את עצמו עומד לפני קיר ברזל מבחינה מדינית בימי עבדול חמיד – הביא את ההצעה הגורלית והשאיר את התקוה לארץ-ישראל “לאחרית הימים”. הוא נטה מן הדרך ההיסטורית לסימטא צדדית. אולם במרוץ הזמן בטלה ההצעה והלבבות נרפאו מן היאוש, והגיעו ימים טובים יותר בתולדות בנין הארץ.
ושוב באה אחרי-כן תקופה של יאוש נורא בזמן המלחמה ובימי ג’מאל פחה. למאות ולאלפים ברחו היהודים או גורשו מן הארץ. היאוש תקף את מחנה הנאמנים שנשארו על משמרתם. אולם גם תקופה זו עברה והגיעו ימים מזהירים לבנין העם והמולדת. מה קרה, איפוא, לנו, למודי נסיונות כאלה, שהיאוש גבר כל-כך במחננו ורפו הידים ואין רואים מוצא אחר אלא לוותר על חלק גדול מארצנו ההיסטורית? אתם, בנים ונכדים לדור הגבורים הראשונים, התאוששו ושחררו עצמכם מן הדכאון והיאוש של מצבנו כיום!
ואשר לברק המלה “מדינת היהודים”, ניתן להגיד כי זוהי שמש, שמש גדולה, אור גדול, אבל אור ששורף, ואינו מחמם ואינו מפרה. אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו. במשך עשרים השנים האחרונות יכולנו לראות, כיצד יודעים השלטונות להשתמש בשם של הצהרת בלפור ולרוקנו מתכנו. ומדוע לא תבינו ולא תרגישו, שגם השם “מדינה יהודית” יתרוקן מתכנו בזמן הקצר ביותר? תשאר קליפה בלי תוך. איזהו גבור-הכובש את יצרו. היו-נא גבורים וכבשו את יצר ההתלהבות למלה “מדינה יהודית” ואל תביאו לקרבן את תקוות האומה לקבוץ גלויות, לזכויותינו ההיסטוריות על ארצנו בשלמותה, את תקוות האומה מדורי דורות, את ערי קדשנו, את כל המקומות שדרכו עליהם רגלי נביאינו. האמנם נבוא למסור את כל הקנינים הקדושים האלה בהסכמתנו לעמים אחרים ולדתות אחרות, שהם יהיו השליטים עליהם ואנחנו נעמוד בחוץ כעני בפתח?
דעו, שמעמדכם, מעמד האכרים בארץ-ישראל, בגלל זכויותיו המיוחדות, שלכם ושל אבותיכם הגדולים – כוח השפעה גדול לו על כל תפוצות הגולה. היו זהירים, זהירים מאד, בכוחכם זה. אם מחלו לו לישוב את יחסו לשאלת אוגנדה בשעתו, לא תהא לכם כפרה. לא היום ולא מחר ולא לדורות, על עמדתכם בשאלת חלוקת הארץ. אין לפנינו אלא דרך אחת: הדרך ההיסטורית, הדרך הישרה והברורה שבה הלכנו במשך דורי דורות. במשך ששים השנה של תנועת התחיה בארץ, נחשים ועקרבים, אבנים ומכשולים היו על דרכנו, אבל מהדרך הזאת לא סרנו ולא נסור. הדרך השניה אינה אלא סימטא קטנה וסתומה, שבה רוצים אנו להסתיר מפני ילדינו שלנו ומפני כל העולם את שאיפתנו ההיסטורית האמתית. הזהרו והזהרו שתבחרו בדרך הנכונה, ותזכו – אם לא אתם, הרי בניכם – לגאולה שלמה בארצנו, שתשאר בלתי-מחולקת, אחידה. והדור שיבוא אחרינו יזכור לכם זאת לטובה, שהיה מומנט מסוכן בחיינו, כשרצו לוותר על תקוות האומה, אבל ברגע האחרון נזדעזענו כולנו ולא עשינו את הצעד המסוכן. חלילה לכם ולנו לעשות צעד זה. אם הסכמתנו תחלק את הארץ – אינני יודע. אבל היא תחלק את העולם היהודי, תחלק את הישוב, תחלק את ההסתדרות הציונית. חלילה לנו מעשות מעשה, ששוב אי-אפשר יהיה להתחרט עליו ולתקנו.
וזכות אבותיכם הגדולים, מיסדי פתח-תקוה וראשון-לציון וגדרה, תעמוד לכם, שתמצאו את הדרך הנכונה להצלת עמנו ולתקומתו המלאה בארצו ההיסטורית.
ירושלים, י' בטבת תרצ"ח
תזכיר ל"ועדת החלוקה" בארץ-ישראל
מאתמנחם אוסישקין
(ועדת וודהד)
בקונגרס הציוני בציריך, שהתקיים באוגוסט 1937, הובאה לדיון הצעת הממשלה האנגלית על חלוקת ארץ-ישראל לשלשה חלקים: מדינה עברית, מדינה ערבית, ומנדט נצחי של ממשלת אנגליה עם ביטול הצהרת בלפור בחלק השלישי. בקונגרס נתקבלו 3 החלטות: א) לדרוש את המשכת המנדט האנגלי על כל הארץ, כפי שאושר על-ידי חבר הלאומים, בהתחייבות לסייע לעם ישראל בבנין ביתו הלאומי – החלטה זו נתקבלה פה אחד. ב) ההצעה ליסד מדינה עברית בחלק מן הארץ, כפי שנוסחה על-ידי ועדת פיל, נדחתה פה אחד. ג) מצד האכסקוטיבה הציונית באה ההצעה לנהל משא ומתן עם הממשלה האנגלית על בסיס של יסוד מדינה יהודית בחלק של הארץ, אולם בצורה אחרת מכפי שהציעה ועדת פיל. אחרי ויכוחים במשך ימים אחדים נתקבלה הצעה זו של האכסקוטיבה ברוב דעות, ואילו מעוט ניכר התנגד לה.
אני, שהייתי הנואם הראשי מטעם המעוט הזה, מוצא חובה לעצמי להביא לפניכם את הטעמים להתנגדותנו למשא ומתן זה וליצירת מדינה עברית באיזו צורה שהיא, אם היא כוללת רק חלק מן הארץ. הטעמים הם אידיאולוגיים ומעשיים.
א. הטעמים האידיאולוגיים
התנועה הציונית, שההסתדרות הציונית היא באת-כוחה, שואפת להגשים בארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, ריכוז של חלק גדול מהאומה הישראלית המפוזרת והמפורדת לשם יסוד חיים לאומיים חפשיים ואבטונומיים, כמו שחיים עמים אחרים בארצותיהם שלהם. הציונות, שנולדה ביום בו נחרבה המדינה העברית העתיקה בארץ הזאת, שואפת לשוב אל המולדת, לארץ אבות, שעם ישראל ישב בה כעם חפשי במשך 1400 שנה ויצר בה תרבות וציביליזציה וקנינים רוחניים שנעשו אחרי-כן קניני כל העולם התרבותי. ומשעה שנותק מן הארץ הזאת, זה 1900 שנה, לא שכח עם ישראל אף לרגע את מולדתו העתיקה, אלא קיווה, התפלל והתגעגע לשוב לארצו. בכל מקומות מושבם, בכל הזמנים ובכל הדורות, בין אם מצבם היה איתן ובין אם היה רעוע – לא שכחו היהודים את מולדתם, ארץ-אבות: “לשנה הבאה בירושלים” – זו היתה ההכרזה המקודשת ביותר בחיי האומה, בכל הדורות ובכל ארצות תפוצותיה. וזהו הטעם, שכל ההצעות שהופיעו בזמן מן הזמנים על הגשמת ריכוזו של עם ישראל בצורת מדינה אבטונומית באיזו ארץ אחרת מחוץ לארץ-ישראל – כל ההצעות האלה נכשלו למפרע ולא תפסו שום מקום בחיי עם ישראל.
והנה, מנקודת השקפה זו, כל הצעה שבאה לחלק את הארץ ההיסטורית ולהסתפק רק בחלק ממנה, ויהא החלק אשר יהיה – משמעה בגידה באידיאל הנצחי של האומה, בשאיפתה לשוב לארצה ההיסטורית. ולא רק אלה שהצביעו נגד הצעת האכסקוטיבה בקונגרס חושבים שלא ייתכן לוותר על חלק מארצנו, כי אם גם אלה שהצביעו בעד ההצעה חושבים בלי-ספק, שההסכם המפורש שלהם אינו מתיחס לחלוקה אלא בשלב ראשון להתפשטות בכל הארץ.
והרי הצעת הממשלה הבריטית, כפי שנוסחה על-ידי ועדת-פיל, מציעה את חלוקת הארץ בצורה כזאת, שדווקא המקומות ההיסטוריים, היקרים והקדושים ביותר לאומה, דווקא הם מוצאים מתוך אותו החלק שמציעים ליסד בו את המדינה היהודית. ירושלים הקדושה, שהיא מסמלת את הארץ כולה; ירושלים נושאת דגל תקוותנו, שבה קשורים כל הנכסים הדתיים, הלאומיים והתרבותיים של האומה – דוקא היא הוצאה מהמדינה העברית המוצעת והוכנסה לחלק שישאר תחת המנדט התמידי של ממשלת אנגליה. ואם אני מדבר על ירושלים, אין כוונתי רק לחלק ממנה, לירושלים החדשה – אני מדבר על ירושלים כולה, ובעיקר על ירושלים העתיקה. ירושלים החדשה יש לה חשיבות כלשהי רק אם היא משמשת המשך לירושלים ההיסטורית.
ולא רק ירושלים לבדה. לפי תכנית החלוקה לא תהיה בתחום המדינה היהודית חברון, העיר של קברי האבות, שבה הונח היסוד למלכות בית-דוד; באר-שבע, מקום מושבם של אבותינו הראשונים; המקומות ההיסטוריים בהרי שומרון שבהם היתה עיר הבירה של מלכות ישראל; הר גריזים, הר הברכה, הוצא מתחומי המדינה היהודית; ועבר-הירדן, שנכבש עוד בימי משה ושימש נחלתה הראשונה של האומה, מקום מולדתם של אליהו הנביא ושמעון בר-גיורא, גבור מלחמות יהודה. טבריה, מקום מושבו של רבי יהודה הנשיא, שחבר שם את ששה סדרי משנה, נמסרה לשלטון המנדט האנגלי, אם גם לזמן מוגבל. הר הכרמל, מקום הופעתו ההיסטורית של אליהו הנביא, אף הוא נמסר באופן זמני לשלטון המנדט האנגלי. צפת, מקום יצירת הקבלה בימי הבינים, עוברת למנדט זמני של אנגליה. יפו, הנמל הראשון מתקופת התנ"ך, הקשור בשמו של יונה הנביא, הוצא לגמרי מתחומי המדינה היהודית.
קיצורו של דבר: אין אף עיר היסטורית אחת הקשורה בעברנו הגדול שנכללת בגבולות המדינה היהודית. העיר היחידה היא תל-אביב, אולם זוהי עיר צעירה בת 25 שנים, ועם כל חשיבותה היום אין לה שום ערך היסטורי.
הוה אומר: לפי הצעת ועדת פיל בטלה השאיפה העיקרית של הציונות בדבר השיבה לארץ אבות. שהרי כל המקומות היקרים לאומה מתקופת הזוהר שלה בעבר, כולם נשארים בידי הערבים או בידי ממשלת אנגליה – ולא בידינו. טעם זה בלבד מספיק, שכל יהודי החושב ומרגיש לא יוכל בשום פנים להסכים לחלוקה, ושומה עליו להוסיף ולהתנגד לה גם אם הדבר יצא לפועל בדרך גזרה. הוא ימשיך להתפלל “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, וימשיך לחנך את בניו ובנותיו בשאיפה לשוב ולרכוש את הארץ כולה. כל קיצוץ בזכויותינו על ארצנו משמעו גזל חדש שגוזלים מאת האומה הישראלית. עד היום הזה לא השלמנו ולא נשלים עם סגירת עבר-הירדן, המהווה יותר ממחצית ארצנו ההיסטורית, בפני ההתישבות היהודית. על אחת כמה וכמה שלא נשלים עם קיצוץ ארץ-ישראל המערבית עד לחלק החמשי של הארץ, כי המדינה היהודית המוצעת לא תתפוס אלא 10% משטח ארצנו בגבולותיה ההיסטוריים. הטעם הזה, האידיאולוגי וההיסטורי, הוא לבדו טעם מספיק לכך, שאנחנו לא הסכמנו בקונגרס, לא נסכים גם עכשיו וגם לא להבא לאיזו החלטה שהיא להשלים לעולם ועד עם הקיצוץ הזה.
*
אך השאיפה הציונית כוללת לא רק את השיבה לארץ-ישראל, כי אם גם את השיבה אל הקרקע. בישבו על אדמתו, בארצו ההיסטורית, היה עם ישראל בעיקרו עם של עובדי אדמה. את כוחו החיוני שאב מהקרקע, לא רק את כוחו החמרי, כי אם גם את כוחו הרוחני. גדולי עמנו רובם באו מהכפר ומהשדה. אבותינו הראשונים היו רועי צאן ובקר ואפילו מנהיגנו הגדול, יוצר האומה ומחוקק תורתנו, משה רבנו – התורה מתארת אותו כרועה צאן. על דוד המלך נאמר: “אני לקחתיך מנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל”, והוא שיסד את שושלת בית דוד אשר, לפי אמונת האומה, ממנה יצא גם המשיח. כמה מנביאינו הגדולים באו מהכפר והשדה. כל החיים הרוחניים והנצחיים של האומה קשורים היו קשר אמיץ אל הקרקע. וגם השירה העברית של הדורות הקדומים והספרות העברית המאוחרת ינקו מזכר החיים העצמאיים שלנו, חיי הקרקע והאדמה. כל תקוותיה וחלומותיה של האומה הישראלית היו לשוב לארץ-ישראל, ובראש וראשונה לקרקע של ארץ-ישראל. ההתישבות החדשה התחילה לא בבנין ערים, כי אם בגאולת הקרקע ובהתישבות על האדמה. קרקע – זו היתה הסיסמה השניה בציונות, לאחר הסיסמה על ארץ-ישראל.
וקרקע משמעו שטח. לא רק טיב האדמה מכריע, עם כל היותו גורם חשוב ביותר, כי אם גם הכמות, השטח, האופק הרחב של ההתפתחות. שום עיר תעשיה גדולה, ירבו תושביה כאשר ירבו, לא תגשים את הרינסנס היהודי. הכפר היהודי והקרקע היהודי הם שיעשו את הפלא הזה. שטחי קרקע גדולים עם ישוב צפוף של עובדי אדמה – זהו האידיאל היסודי, הראשוני, לתחית עמנו וארצנו. ואם רוצים לטול מאתנו 90% משטחה של ארצנו ההיסטורית (עם עבר-הירדן), הרי מתכונים להניף גרזן ממש על שאיפתנו הקרקעית ולעשות פלסתר את כל תקוות האומה. קיצוץ זה לגבי ארץ-ישראל, שגם בגבולותיה ההיסטוריים אינה אלא ארץ קטנה למדי, הוא גזרה שאין אנו והיהדות העולמית יכולים להסכים לה בשום פנים.
הטעם הזה הוא גם אידיאולוגי וגם מעשי. אידיאולוגי, מחמת הקשר הנפשי בין התנועה הציונית והשאיפה לקרקע; מעשי – מפני שבלי בסיס חקלאי גדול בארץ אין תקוה לישוב גדול ובריא בה.
*
חוץ מהגורם של שיבה לארץ-אבות והגורם של השיבה לקרקע, שואפת הציונות לרכז במולדת, בארץ אבות, את המכסימום האפשרי של בני עמנו המפוזר והמפורד בכל ארצות תבל. סיסמה זו, שהיא נקראת בספרותנו “קבוץ גלויות” – היא שמקבלת מכה נצחת עם קיצוץ המדינה היהודית. אחת הטענות של מתנגדי הציונות בראשית ימי צמיחתה היתה: הארץ קטנה מאד. ועל זה השיבו ראשי הציונות: ארץ קטנה זו – בעבודה אינטנסיבית אנחנו נהפוך אותה לארץ גדולה. והנה באים עכשיו ורוצים לקחת מהארץ הקטנה הזאת תשע עשיריות ולהשאיר לנו, בשביל ריכוז עמנו, את החלק הפעוט ביותר. בעזרת כל השיטות האינטנסיביות ביותר לא יתכן לרכז בחלק קטן זה של הארץ חלק חשוב מעמנו.
אומרים: בעבודה אינטנסיבית אפשר יהיה לרכז באותו חלק, שמציעה לנו ועדת פיל, עד מיליון וחצי יהודים. אין אני יודע, עד כמה פרוגנוזה זו נכונה או בלתי-נכונה. אני כשלעצמי אינני מאמין בשום מומחים, לא יהודים ולא בלתי-יהודים. אין המומחה יכול לדעת אלא את המצב כמו שהוא היום, אבל אין הוא יכול לנחש עתידות, ביחוד בענין כמו התישבות והתפתחות הארץ. דבר זה תלוי בגורמים שונים שאינם ידועים לנו כיום, כגון שאלת המים, התפתחות הטכניקה של עבודת-האדמה, כשרונו ומסירותו של העובד והמתישב, התנאים המדיניים, היחסים הכלכליים עם הארצות השכנות, תנאי השיווק בארצות שונות וכו'. אולם כל מה שמנבא מומחה זה או אחר אין אני יכול ליחס לו ערך ממשי. העובדות הבאות אחרי-כן או שהן הרבה יותר טובות או הרבה יותר גרועות מכפי שמציינים המומחים, אולם אף פעם אין הדברים מתאימים לחוות דעתם של המומחים. ביחוד כשהאכספרטיזה איננה אוביקטיבית כל צרכה, והיא קשורה ברובה באיזה מומנט פוליטי, כגון הסטטיסטיקה שכל אחד רואה בה מהרהורי לבו ויכול להשתמש בה לצרכי המסקנות שהוא רוצה להגיע אליהן.
אך נניח, כי בחלק הקטן הזה של הארץ אפשר, על-ידי עבודה אינטנסיבית ובתנאים מתאימים, ליצור ישוב צפוף של מיליון וחצי נפשות. מכאן נובעת המסקנה, כי בכל הארץ כולה אפשר לרכז מספר הרבה יותר גדול, פי שנים ושלשה ויותר. ואי-אפשר לגזול את התקוות הגדולות של עם ישראל לריכוז המונים גדולים בארצו – על-ידי כך שהארץ בחלקה הגדול תמסר לערבים, ובחלקה למנדט בריטי תמידי עם ביטול הצהרת בלפור.
כל זה היה נכון גם אילו היו היהודים יושבים במנוחה ובשלווה בכל ארצות תבל והדרישה לריכוז האומה בארץ-ישראל לא היתה הכרח חיוני ממש, ולא הכרח נפשי-לאומי בלבד. באה פרשת הועידה באוויאן1 וגילתה לכל מי שעינים לו לראות ואזנים לשמוע, טרגדיה נוראה של מיליוני יהודים שעומדים על פרשת דרכים: למות מיתה של יסורים או לעזוב את ארצות מגוריהם על-מנת להתישב במקום אחר. ישבו בועידה שליחי אומות העולם, ועם כל רצונו הטוב של הנשיא רוזוולט שכינס את הועידה, נשארו כל הארצות סגורות ומסוגרות בפני עם ישראל. התקווה היחידה, הרצינית והממשית, תקוה שמבוססת על זכויות היסטוריות מלאות – נשארה אך ורק בארץ-ישראל. ואם יבואו לגזול מאתנו גם את התקווה היחידה הזאת, יביאו את עם ישראל לידי אותו מצב, שהגיע אליו שמשון הגבור, שלפת את עמודי התווך של ארמון הפלשתים וקרא: “תמות נפשי עם פלשתים”. אם עם ישראל יאבד כל תקוה ולא יראה דרך אחרת לפניו אלא למות – לא הוא יחיד ימות.
*
גולת הכותרת של הציונות היא כתר מלכות ישראל, המדינה היהודית. זהו השיא של השאיפה הציונית. קודמת לה השיבה לארץ-ישראל, רכישת קרקע, ריכוז המונים יהודים – ואז ממילא תיוצר המדינה היהודית בארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים. אולם עד שיגמר הפרוצס של ריכוז ההמונים וריכוז הקרקע, עד אז, על פי החלטת חמשים ושתים מדינות בחבר הלאומים, הממשלה הבריטית היא שצריכה למלא את המנדט, להחזיק בידיה את השלטון בכל הארץ ולסייע לעם ישראל לבנות את ביתו הלאומי. לא ייתכן ליצור מדינה בלי קרקע ובלי תושבים. דבר זה אפשרי היה בזמנים שהמלחמה הכריעה והנשק היה הכוח היחידי, וגם אז נמשך הדבר הרבה והרבה שנים. אולם בימינו אלה היסוד העיקרי של יצירת מדינה הוא ריכוז האנשים והקרקעות. יודגש במפורש: כל אלה שהצביעו נגד המשא והמתן עם הממשלה האנגלית על הבסיס של חלוקת הארץ – אינם נגד המדינה היהודית בתורת עיקרון. מגוחך הדבר לחשוב כך. טובי עמנו חלמו על כך מהימים הראשונים של צמיחת הציונות. אנחנו המתנגדים ליצירת מדינה יהודית בחלק מן הארץ אומרים: מדינה עברית – כן, אבל בכל הארץ כולה. ועד שיוצרו תנאים מוצקים להקמת המדינה יימשך שלטון המנדט. אם לא – תהא זו יצירה בלי בסיס ממשי שאין לה עתיד.
*
וכאן מתעוררות שתי שאלות: הרוצה הממשלה הבריטית להמשיך במנדט? האם אפשר להמשיך במנדט? על השאלה הראשונה לא אוכל אני להשיב תשובה. אין אני יודע, אם הממשלה הבריטית רוצה להמשיך במנדט. אבל שהיא מחויבת להמשיך את המנדט עד שתקום המדינה היהודית – בזה אין שמץ של ספק, מפני שעל יסוד התחייבות זו קבלה את המנדט מידי חבר הלאומים. ואנחנו היינו רגילים לראות תמיד בממשלה האנגלית מעצמה, שאיננה חושבת כי חוזים שחתמה עליהם אינם אלא פסת נייר בלבד, כמו שחשב קיסר גרמניה בשעתו – ונענש קשה על כך.
והאם אפשר להוציא לפועל את המנדט? אנכי, וגם כל אלה שהסכימו להתחיל במשא ומתן עם הממשלה האנגלית, כולנו עונים: אפשר ואפשר. אין שום ספק, שהדבר נעשה קשה יותר ויותר מדי שנה בשנה. אבל תסלחו לי אם אגיד בגילוי לב, שאשמים בכך אותם האנשים ואותה האדמיניסטרציה שנמסר בידיהם התפקיד להוציא את המנדט לפועל. אפשר לכתוב פרק שלם על אותו הפירוש, שבעלי האדמיניסטרציה הארצי-ישראלית השתדלו ליתן להתחייבות על הסיוע לבנין הבית הלאומי. במשך עשרים שנה, שנה אחרי שנה ויום אחרי יום, השתדלה האדמיניסטרציה לרוקן את הצהרת בלפור מתכנה ולהשאירה רק כשלד מת בלי רוח חיים.
בעדות שנגבתה לפני ועדת פיל הובאו הרבה והרבה הוכחות לכך, שאתם בודאי קראתם אותן ואין לי מה להוסיף עליהן. אעמוד כאן רק על מומנטים אחדים: אין איש בעולם שיוכל להבין, כיצד קרה הדבר שבארץ תחת דגל השלטון הבריטי, שנצח חלק גדול של העולם – נתחוללו במשך עשרים שנה, זה ארבע פעמים פרעות גדולות ביהודים בנוסח של רוסיה הצאריסטית. הממשלה האנגלית, ששלטת על חלק גדול של העולם, שיודעת להטיל את מוראה בעזרת צבא של מאה אלף חיילים על שלש מאות מיליון תושבים בהודו – היא לא יכלה בארץ קטנה זו לשלוט על קומץ של ערבים פורעים. דבר זה נשאר חידה עד היום הזה.
זה שנתים וחצי נמשכים מאורעות בארץ. כפי שבטא זאת אחד ממנהיגי הציונים בקונגרס האחרון: קקון וג’נין הכריזו מלחמה נגד אנגליה ועד היום הזה לא יכולה האדמיניסטרציה להשכין שקט בארץ. דבר זה מספיק למדי לעורר אצל חלק גדול מן התושבים הערבים את ההרגשה שאין לאדמיניסטרציה ענין ורצון למלא את המנדט לפי ההתחייבות. וגם זה סימפטומטי, שהחל מהפרעות הראשונות, בכל פעם כשיצאו הפורעים לרחוב, היו צועקים תמיד, בין שאר הסיסמות: הממשלה אתנו!
אפשר לקרוא בשמות של פקידים אחראים וחשובים באדמיניסטרציה, שהיו שונאי ישראל גמורים ושימשו יועצים בלתי רשמיים לתנועה הערבית. ולא לחנם אומרים על התנועה הערבית שהיא “made in Government House”. אין אני מסכים לכך ואין לי גם ראיות לכך, אבל עצם המימרא מוכיחה על האוירה ועל יחס האדמיניסטרציה.
ויש עוד כמה דוגמאות קטנות, שהן כשלעצמן אין בהן משום חשיבות ממדרגה גדולה, אבל הן מסמלות את היחס הזה.
נקח את העיר ירושלים. תושביה הם כ-60%, ואולי יותר, יהודים. ההכנסות הגדולות ביותר של העיריה באות מאת היהודים. ועד היום הזה, על אף כל ההשתדלויות, לא מצאה הממשלה לנחוץ למנות יהודי כראש העיריה. אין כאן אלא טעם פוליטי בלבד, ולא מעשי, שהרי עכשיו ממלא סגן ראש העיריה היהודי את כל התפקידים של המשרה החשובה הזאת, סימן שכשרונותיו של היהודי בהנהלה המוניציפלית אינם פחותים בשום פנים מכשרונותיהם של יסודות אחרים. אולם הכל רואים בזה סימן, שהיהודים נחשבים בארץ הזאת לאזרחים ממדרגה שניה.
והנה עוד דוגמא טפוסית: הארץ הזאת כל קדושתה וכל חשיבותה ההיסטורית באו לה מאת היהודים והנצרות שיצאה מקרבם. אילולא היהודים שעשו ארץ קטנה ועניה זו לארץ קדושה – לא היה איש מתענין בה. והנה עד היום הזה נקראת הארץ לא ארץ-ישראל, כי אם פלשתינה. וכל ההשתדלויות שיקראו לה, לפחות בעברית, בשם ארץ-ישראל לא הצליחו עד היום הזה. ועוד יותר מעליב הדבר, שהממשלה משתמשת במסמכיה בראשי-תיבות “א”י" ואילו להשתמש באופן רשמי בשם המלא “ארץ-ישראל” אסור. ואני שואל: למי דרוש העלבון הזה ברגש הלאומי של היהודים? אדרבא, תשאלו נא את כל עמי התרבות, מה הם יודעים על השמות והפעולות שהיהודים השאירו בארצם העתיקה מצד אחד, ומצד שני על השמות שהשאירו הפלשתים בארץ-ישראל. נדמה שהשם היחידי שנשאר מתקופת הפלשתים הוא שמה של האשה דלילה, וגם זה מפני שהיו לה קשרים עם שמשון. אפילו הערבים, שהם עומדים כל-כך על זכויותיהם בארץ, אין להם שם ערבי בשביל ארץ-ישראל. הם משתמשים בשם של הפלשתים. אחדים ניסו לקרוא לארץ-ישראל גם בשם סוריה הדרומית – אבל שם מיוחד בשפה הערבית אין להם. ובו בזמן הרי הם מתעללים בנו ואינם רוצים להודות בשמה העברי של הארץ – ארץ-ישראל.
ועוד: רוב ההכנסות של הדואר והטלגרף בארץ באות מאת היהודים ואף-על-פי-כן למרות ההשתדלויות כאן, בלונדון ובגנף, שיתירו את השימוש באותיות עבריות בשביל טלגרמות – נדחתה הדרישה ולא נתקבלה עד היום אלא בשביל שתים שלש נקודות בארץ. ויש תמיד תירוץ: שאלת הכסף מעכבת. בכל פעם שדרושות פרוטות כדי לספק את הרגש הלאומי של היהודים – הפרוטות אינן בנמצא. הרגש הלאומי של היהודים איננו בא בחשבון בשביל האוצר האנגלי.
שאלת הכותל תוכיח גם היא: המקום הקדוש ביותר בארץ הזאת בשביל כל העם היהודי הוא הכותל המערבי. ואין אני מדבר עכשיו על מלחמת המושלמים נגד זכויות היהודים על הכותל המערבי. זוהי פרשה בפני עצמה. אני מדבר כאן על היחס של האדמיניסטרציה למקום קדוש זה. כמה פעמים קרו מקרים של התעללות בכותל, טנפוהו בדברים טמאים וחללו את קדושתו – ומעולם לא קרה שהמשטרה תמצא את המתעלל ותשמור שמירה מעולה ומתמדת על המקום. שערו בנפשכם: אילו, חלילה, קרה כדבר הזה על-יד קבר ישו או על-יד מסגד עומר – הרי היו מרעישים עולמות, והמשטרה היתה מחפשת בכל הסדקים, ובצדק, עד שהיתה מוצאת את הפושע, ובעיקר היתה קובעת משמר חזק כדי למנוע פשעים כאלה להבא.
ויש עוד כמה וכמה טענות כאלה, אבל לא ארבה בהן. על-ידי התנהגות כזאת עוררה הממשלה אצל הערבים, או ביתר דיוק אצל מנהיגיהם, את הרגש שמותר להתנהג עם היהודים כמו שהתנהגה. על-ידי כך יצרה הממשלה בעצמה אותו השד, שעכשיו אין היא יכולה להפטר ממנו זה שנתים וחצי. אין לי שום ספק, שאם הממשלה תצהיר פעם אחת באופן קטיגורי שהיא רוצה להוציא לפועל את המנדט בשלמותו, ברוחו ובתכנו, ושתאפשר לו לעם ישראל לבנות את ביתו הלאומי בארץ-ישראל ותראה זאת באותות ובמופתים ולא רק בדבּוּרים – אפשר ואפשר יהיה להוציא לפועל את המנדט, וסוף הנצחון לבוא.
יש לזכור, שבימים הראשונים אחרי המלחמה היה יחסם של הערבים ומנהיגיהם אל הצהרת בלפור והשאיפה הציונית יחס חיובי בכל המובנים. זכורני, שבשנת 1919 ישבתי בסעודה עם המנוח פייסל, מלך עיראק בשעתו, יחד עם הד"ר ויצמן, סוקולוב המנוח ואחרים. ובנאומים שהחלפנו באה לידי בטוי ההרמוניה השלמה בין השאיפות של העם הערבי לבנות את ארצותיו המרובות עם השאיפה של עם ישראל לבנות את ארצו היחידה והאחת. היחסים התחילו להתקלקל אחרי-כן על-ידי ההתנהגות של האדמיניסטרציה.
*
ולבסוף אני רוצה לנגוע בשאלה העיקרית: מה לעשות בערבים היושבים בארץ; היש לנו, לעם ישראל הרשות המוסרית לרכוש את הארץ, בזמן שיושב בה עם אחר; היש לנו היכולת לעשות זאת למעשה? ואני אומר באופן קטיגורי, שמצפוננו האנושי-המוסרי שלנו נקי בהחלט. המושגים המוסריים המתפתחים והולכים מדור לדור, ואין הם נשארים מגובשים ומאובנים. היה זמן, שזכות הבעלות של הפרט היתה נחשבת לזכות מוסרית קדושה ביותר. והנה באו ימים והתחילו האנשים מבינים, שאין הדבר מוסרי כל-כך, שלאחד יהיה הרבה ולשני לא כלום. ואז התחילה תנועה סוציאלית שהולכת וכובשת את העולם התרבותי, והיא תובעת רביזיה במושגים אלה. היא טוענת, שהממשלה צריכה להתערב ולהתקין חיים סוציאליים כאלה, שלא יהיה לאחר הרבה ולשני לא כלום. זוהי עכשיו השאיפה המוסרית הגבוהה ביותר. ודברים אלה נוגעים לא רק לפרט, כי אם לכלל. לא יתכן, שלאומה אחת יהיה הכל והאומה השניה תהא חסרת כל. לא יתכן, שלאומה אחת יהיו ארצות וקרקעות עד בלי גבול, בלתי-מיושבים, ולאומה השניה לא תהיה אף ארץ קטנה ותהא מחוסרת כל קרקע תחת רגליה. העם הערבי – ואני מדבר על העם הגדול היושב בכל ארצות ערב בתורת חטיבה לאומית אחת, והערבים הרי שואפים לכך – יש לו רב: סוריה, הלבנון, עיראק, סעודיה, תימן, מצרים, אלג’יר, טוניס, טריפולי, מרוקו. בכל הארצות האלו יש קרקעות למיליונים ומיליונים הקטרים שאינם מעובדים כלל או רק במדה אכסטנסיבית ביותר. יש שם מקום להתישבותם של עשרות מיליונים. ויש אומה אחת בעולם, עם בן 17–18 מיליון, מפוזר ומפורד בכל העולם, ואין לו אף שעל של קרקע לאומי תחת רגליו, והוא סובל ברוב ארצות תבל. היש עוול מוסרי גדול מזה שאין מחזירים לאומה זו לו גם חלקה אחת בעולם? ובפרט כשהמדובר על ארץ קטנה, מדבר למחצה, שעם ישראל היה הראשון שיצר בה ציביליזציה אנושית. אם יש אידיאל מוסרי גדול יותר – הרי זה תקון העוול הזה.
המשורר האנגלי הגדול, לורד ביירון, באחד משיריו התנ"כיים הנפלאים “זמירות ישראל” פונה לעם ישראל וקורא: “גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר, סלע השפן, ויהודה – רק קבר”. אולם עם ישראל איננו רוצה בקבר. עם ישראל חי ורוצה לחיות. ואין לו עוד מקום בעולם לחיות כעם אלא בארצו, שיש לו עליה זכויות מרובות. מיום שגורשנו ממנה לא יצר בה שום עם דבר נצחי ותמידי. הארץ הזאת שימשה פרוזדור לעמים שונים: עברו בה יוונים ורומאים, ביזנטים ופרסים, כורדים וממלוכים, צלבנים ומונגולים, ערבים ותורכים. זה נכנס וזה יוצא. אך התרבות הגדולה שנוצרה בארץ הזאת קשורה בעם ישראל. הערבים יצרו ערכים תרבותיים גדולים בדמשק, בבגדד, בספרד, בעיראק – שום דבר גדול ונצחי לא יצרו בארץ-ישראל. יש להם בארץ רק דבר קדוש אחד: מסגד עומר. אולם קדושה זו היא רק שניה במעלה, אחרי מכה ומדינה, וקדושתו באה לו מפני שהוא עומד במקום המקדש של שלמה המלך. אין להשוות, איפוא, את הזכויות התרבותיות, ההיסטוריות והאנושיות של עם ישראל כלפי ארץ-ישראל אל זכויותיהם של הערבים.
אין זאת אומרת, שמיליון הערבים היושבים בארץ צריכים לעזוב אותה. אין יהודי ואין ציוני שיחשוב כך. אני מדבר על הזכות שלנו על הארץ הזאת בתורת מדינה. הערבים היושבים כאן מדורות יש להם זכות מלאה להשאר על הקרקע שלהם ולחיות כאן כאזרחים נאמנים למדינה שתיוצר, עם זכויות מלאות, מדיניות, כלכליות ותרבותיות. אין ספק בדבר, שמצבם יהיה הרבה יותר טוב מאשר מצב אחיהם בארצות ערב. ושני טעמים לכך:
ההתפתחות הכלכלית והתרבותית בארץ-ישראל תצעד בודאי קדימה בקצב הרבה יותר גדול מאשר במדינות ערב. במובן זה יש ללמוד הרבה מהעובדה, כיצד השפיעה עבודתנו במשך עשרים שנה על מצב הערבים בארץ. בארץ-ישראל יש עליה של ערבים מהארצות הסמוכות, על הרוב בלתי ליגלים. ואין דבר כזה קיים בארצות ערב אחרות. היציאה של הערבים מארץ-ישראל, שהיתה די גדולה לפני המלחמה, פסקה לגמרי. המצב התרבותי נשתפר מאד, והאמצעים לכך ניתנים על-ידי הממשלה שקופתה ניזונה בעיקר מההכנסות הגדולות שמקורן בעליה העברית. כדאי להשוות את מצב הכפרים הערבים אשר בשכנות לישובי היהודים עם מצבם של הכפרים הערבים בשאר חלקי הארץ הרחוקים מישוב יהודי, ואז יתבלט ההבדל הכלכלי העצום שביניהם. ומה שנוגע למצב המדיני אין להשוות את מצבם של הערבים תחת השלטון התורכי למצבם כיום תחת שלטון האנגלים. אכן במשך עשרים שנה הרויחו הערבים הרבה והרבה. דרגת חייהם עלתה מעלה מעלה, וגם מספר הפקידים מסוגים שונים המשתתפים בממשלת הארץ עלה לאין ערוך בהשוואה למצב בימי תורכיה, שאז רוב רובם של פקידי האדמיניסטרציה בארץ-ישראל לא היו אלא תורכים.
הטעם השני לכך, שמצב הערבים במדינה היהודית יהיה הרבה יותר טוב מאשר בארצות ערב, הוא שהיהודים מבינים יפה יפה את מצב המיעוט. עוד בתורתנו כתוב: “ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”. ואנחנו אומרים כיום: ואתם ידעתם את נפש המיעוט. כי מיעוט הייתם בכל ארצות תבל. זאת ועוד אחרת: בשבע עינים ישגיחו שונאינו בכל העולם, ועוד יותר אחינו היהודים, על שלטון היהודים בארץ-ישראל, כיצד הוא מתנהג עם המיעוט הערבי.
אלא מה? המנהיגים הערבים רוצים לקבל את השלטון בידם, לא רק בסוריה ובעיראק ובמצרים ובשאר ארצות, כי אם גם בארץ-ישראל. מפני שהיום יש להם רוב בארץ והם רוצים שהדברים ישארו כך לעולם ועד. ואני שואל: איזו אומה יש בעולם, שכל מאה האחוזים של בניה מרוכזים במדינתה הלאומית? כמה מיליונים גרמנים, צרפתים, איטלקים וגם אנגלים יש בעולם שהם מפוזרים בכל הארצות, ומדוע אסור שחלק קטן של הערבים ישבו בתורת מיעוט במדינה השכנה להם? אין תשובה אחרת על כך אלא הכלל הישן: לאומה אחת – הכל, ולשניה – לא כלום.
הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית אפשר ואפשר, ברצון טוב מצד ממשלת אנגליה ועושי דבריה בארץ, להגשים את המנדט בשלמותו, ברוחו ובתכנו. אילו היה יחס האדמיניסטרציה להתישבות היהודית במשך עשרים שנה אחר משהיה, כי אז היינו היום בארץ לא רק 450.000 נפש, כי אם מיליון ויותר, וכל הפרובלימה היתה נפתרת מכבר. אבל אין צועקין לשעבר, נדאג נא לעתיד. אנחנו לא נוכל להסכים לשום קיצוץ של זכויותינו על הארץ כולה, ולא נוכל להסכים לקבל חלק ממנה ולוותר על חלק גדול של ארצנו ההיסטורית, אם גם נזכה על-ידי כך בחירות מדינית.
ב. הטעמים המעשיים
אחרי כל מה שאמרתי אפשר שיענו לי: יתכן, שכל זה נכון מבחינה אידיאולוגית, מבחינת הזכויות ההיסטוריות. אולם אין אנחנו יכולים ואין אנו רוצים למלא את כל הדרישות האלה. והנה אנחנו מציעים לכם לא כל מה שאתם דורשים, כי אם חלק מזה: מדינה יהודית בפנה אחת של ארץ-ישראל וחיים חפשיים, שקטים ובטוחים, ועליכם להסתפק בהצעתנו זו. על כך באה תשובתי: אילו גם היה הדבר כן, לא היינו מסכימים לקבל פנה זו ולשלם בעדה חלק הארי של ארץ-ישראל. אבל מה לעשות, אם גם הדבר הקטן שאתם מציעים לנו אין לו שום בסיס ממשי בחיים, לא בסיס מדיני ואף לא בסיס כלכלי.
הצעה זו נובעת בעיקר מתוך השאיפה של הממשלה להשקיט את הארץ, לחלקה בין שני העמים היריבים כדי להביאם על-ידי כך לידי שלום תמידי. טעות היא. אדרבא, עם חלוקת הארץ יתחדדו היחסים בין שני העמים עוד יותר. כי אין שני העמים באים איש לאחיו ואומרים: נעשה שלום ונחלק את הארץ בינינו. הערבים שוללים את החלוקה פה אחד ומחזקים את נמוקיהם בפצצות שבידיהם ובטרור שהולך ומתחזק. הערבים במדינות הסמוכות לארץ-ישראל או שהם אינם מתערבים כלל בעניני ארץ-ישראל, או שהם עושים זאת רק מתוך התנגדות גמורה לחלוקה.
ובמה שנוגע ליהודים, הרי חלק גדול למאד של היהדות העולמית ושל הישוב בארץ-ישראל, מכל החוגים והזרמים, ציונים ולא ציונים, וגם אנטי-ציונים, חרדים וסוציאליסטים, בורגנים ופועלים, באירופה ובאמריקה – אולי מטעמים שונים ולפעמים סותרים – כולם מתנגדים להצעת החלוקה שאין היא הולמת את מצבו של העם היהודי. וחלק חשוב מהם לא ישלים עם הצעה זו, גם לאחר שהממשלה תחליט להגשימה למעשה. אך גם בין מחייבי החלוקה רבים רואים בה רק פרוביזוריום, אפשרות לריכוז הכחות במדינה היהודית המקוצצת, כדי שיוכלו אחרי-כן, בתנאים אחרים ובזמנים אחרים, להתפשט בכל חלקי הארץ שנגזרו ממנה.
בתנאים כאלה האם אפשר לחשוב ברצינות על שלום שיקום בין שני העמים? הנה, במדינה היהודית המקוצצת נמשיך לשיר את ההימנון של “התקוה” ונגיד: “עוד לא אבדה תקוותנו לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה”. בכל בתי-הספר שלנו נחנך את ילדינו על ספרי התנ"ך ועל ספורי האגדה הישראלית, שכולם רוויי געגועים לכל הארץ וחדורי בטחון בהבטחת אלהינו שכל הארץ שייכת לעם העברי והוא עתיד לשוב אליה. הנוער שלנו ימשיך להתחנך על הספרות הציונית, וברצון או שלא ברצון תתפתח בו השאיפה הבריאה הקיימת אצל כל אומה ולשון, להשיב את הגזלה שנגזלה ממנו. והוא הדין אצל הערבים. בבתי-הספר של הערבים לא יפסיק המורה מלבאר לילדים, שאותו חלק מהארץ שנמצאת בו המדינה היהודית נגזל מהמדינה הערבית הגדולה, ושהעם הערבי צריך להתכונן לרגע הגדול בו ישיב את הגזלה למדינה הערבית שמעבר לגבול. היכול מי שהוא להעלות על דעתו אף לרגע, שבתנאים כאלה יתכן שלום של אמת בין שני העמים?
ההתנגשויות והחכוכים בודאי שיגדלו ויהיו חריפים יותר, מפני ששטח ההתנגשויות יהיה קטן יותר אחרי חלוקת הארץ. ועל הממשלה המנדטורית, אם היא רוצה באמת בקיום המדינות האלה, יוטל התפקיד לשמור עליהן בכוחותיה שלה. והרי הממשלה האנגלית רוצה להשתחרר מתפקיד זה! שאם לא כן – למה בכלל ליסד את המדינה המקוצצת? הרי היא יכולה לשמור בכוחותיה היא על השלום בכל הארץ ולהגשים את המנדט בשלמותו. ואם אין היא עושה זאת בארץ-ישראל כולה – מדוע תתרצה לכך במדינה המקוצצת?
אל נשכח, שבמדינה הקטנה והמקוצצת יימצאו 40–50 אחוז ערבים, שלא יחפצו בשום אופן להשלים עם יצירת המדינה היהודית. ועל חריפות הפרובלימה של מיעוט לאומי במדינה אפשר ללמוד מתוך מה שעובר עכשיו על צ’כוסלובקיה. הגרמנים בארץ ההיא אינם מהווים 40–80 אחוז, כי אם רק 23%, והם נהנים מכל הזכויות הכלכליות והתרבותיות לא פחות מאשר הצ’כים בעצמם. מצבם המדיני והחופש האינדיבידואלי בודאי הרבה יותר טוב מאשר אצל אחיהם בגרמניה. ואף-על-פי-כן אין הם רוצים להשלים עם מדינת צ’כוסלובקיה, ומצבה של זו נזדעזע מאד. המדובר בצ’כוסלובקיה המונה הרבה ידידים ואוהדים בין האומות הגדולות ביותר שבעולם. ואילו אנחנו נתחיל ליסד את המדינה מתוך שנאה גמורה של המיעוט שהוא מהווה כמעט מחצית האוכלוסין, והאהדה אל מדינת היהודים מצד אומות העולם רחוקה מאד מלהשתוות אל הידידות של מדינות העולם אל צ’כוסלובקיה.
נקח ארצות אחרות לדוגמא. הנה פולין. כמה קשיים יש לה למדינה זו מן המיעוטים בארצה, וקודם כל מהמיעוט האוקראיני שאיננו גדול כל-כך. והנה בלגיה, אחת הארצות התרבותיות והמסודרות ביותר, ואף-על-פי-כן היחסים בין שני העמים, הוולונים והפלמים, רחוקים מלהיות נורמליים. ואנחנו, בלי שום עבר מדיני, מוקפים שונאים ואויבים מסביב, נרדפים בכל העולם, אנחנו נתחיל את חיינו המדיניים עם מיעוט של קרוב ל-50% הצורר לנו – ורוצים להשלות אותנו, שנחיה בשלום ובשלוה?
בודאי ישאלו אותי: ומה יהיה המצב אם תקום המדינה היהודית בכל הארץ? – ההבדל הוא גדול ועצום בשביל כל מי שרוצה לראות נכונה. במדינה המקוצצת אנחנו מתחילים את חיינו המדיניים בקומץ של 300.000 יהודים, שהרי לפי התכנית של ועדת פיל מוצאת ירושלים מהמדינה היהודית, ואם גם יצרפו לה חלק מירושלים יהיה הוא מנותק מגוף המדינה ע"י השטח שיימסר למנדט האנגלי. טרם ידוע אם מתכוונים לצרף אלינו את הישוב היהודי בחיפה. יוצא, איפוא, שקומץ קטן של 300.000 נפש יטיל על שכמו עול של התחייבויות כלפי העולם הערבי, מבפנים ומבחוץ. ואילו בארץ כולה אנחנו שואפים ומקוים לקבל כוח גדול של מיליוני יהודים, ועד שיוצר הכוח הזה אנחנו רוצים שהשלטון יהיה מוטל לא על שכמו של העם היהודי, אלא על ממשלת המנדט. ובמשך הזמן, עד שיתקבץ בארץ הכח היהודי המרוכז, אנחנו מקוים לבוא לאט-לאט לידי הבנה והסכמה עם מיליון הערבים היושבים בתוכנו, אם יראו ויכירו לדעת שאין מוצא אחר מאשר יצירת המדינה היהודית בכל הארץ. הדבר ידרוש זמן ומאמצים – אבל בסופנו ודאי שנגיע לידי כך.
ואילו במדינה היהודית המקוצצת אנחנו מתחילים מן הסוף. איפה ראיתם מדינה שלטת שאין בידי תושביה יותר מ-20% מקרקעותיה? מהשטח של 5.000.000 דונם שנכנס לתוך תחומי המדינה היהודית המקוצצת, לפי ועדת פיל, 75–80 אחוז שייכים לא ליהודים אלא לערבים. ובאין בסיס קרקעי אין קיום ממשי למדינה.
מדינה זו תהיה גם חלשה מבחינה אסטרטגית! ארץ קטנה, צרה וארוכה, עם פרוזדורים ומבלעות לירושלים, לנצרת, לעכו, ולמדינה הערבית. כמה כוחות של משטרה וצבא יצטרכו לרכז בגבולות המסובכים האלה! המדינה תמצא כולה בשפלה, והעם הסובב אותה מכל הצדדים – חוץ מבמערב – יושב בהרים. אין אתה צריך להית איסטרטג ואיש-צבא כדי להבין, שבטכניקה הצבאית של היום אפשר להרוס את כל המדינה היהודית במשך 24 שעות, אם באמת תמצא מדינה ערבית חזקה מסביב למדינה היהודית הפעוטה. ולא רק בזמן מלחמה, אלא גם בימי שלום, כביכול, יוכל הטרוריסט הערבי, היושב בתול-כרם או ליד גבולות אחרים, להמשיך את עבודת ההרס השטח המדינה היהודית ולחזור ולהסתתר במדינתו הוא שתגן עליו.
לכך יידרשו כוחות של משטרה, צבא, בלשים, – וכמובן, הוצאות מרובות, שלמדינה הקטנה לא תהא כל יכולת לשאת בהן. תתעורר גם השאלה בדבר השתתפות הערבים בצבא של המדינה ובמשטרה: הנמסור את השמירה רק לידי יהודים, או שנקבל ערבים ונכניס את “הסוס של טרויה” לפנים המדינה? והרי אף האדמיניסטרציה הארצישראלית מתחילה להבין, כמדומני, את אי-האפשרות להשכין שקט בארץ בכוחות של משטרה המורכבים ברובם מערבים, לשם מלחמה בתוקפים הערבים. לא, רבותי! המטרה העיקרית, שאליה שואפת הצעת החלוקה, יצירת שלום ושקט בארץ-ישראל – מטרה זו לא תושג.
ואני יכול לראות מראש את התפתחות הדברים: שנים אחדות תעבורנה, המהומות במדינה היהודית המקוצצת לא תפסקנה, הממשלה האנגלית תתקל בקשיים חדשים, ואז ישלחו מלונדון עוד ועדה על-מנת לחקור את המצב ולמצוא פתרון חדש. תולדות עשרים השנים האחרונות מלמדות אותנו על תוצאות הועדות הללו. תולדה אחת להן: פיוס הערבים התוקפים על-חשבון היהודים הנתקפים. בדרך זו תלך בודאי גם הועדה העתידה לבוא, ובבוקר לא עבות תופיע הצעה חדשה, האומרת, שהואיל ואי-אפשר להשכין שלום בין הערבים והיהודים החיים במדינה היהודית המקוצצת, יש לחזור ולחלקה לשני חלקים, לכל עם ועם לחוד. לזאת מובילה דרכה של האדמיניסטרציה הארץ-ישראלית – עד לחסול כל ההבטחות של לונדון וג’ניבה, ויבוא הקץ לתקוותיו של עם ישראל.
בדרך זו לא נוכל ללכת. דרכנו היא לכבוש את הארץ בגבולותיה ההיסטוריים בעבודה וביצירה, בסיוע הממשלה האנגלית, על-ידי המשכת המנדט שיוגשם ברוח המנדט, ואז נגיע לזמן שרוב הקרקע יהיה בידי יהודים עובדים, והישוב היהודי בכל הארץ יהיה גדול וחזק למדי כדי ליצור מדינה בארץ כולה.
*
מה יהא מצבה הכלכלי של המדינה המקוצצת שמציעים לנו? אין אני יודע כמה יחידות חקלאיות אפשר יהיה לישב בתחומי המדינה הזאת. בודאי נמצאים בידיכם תזכירים של מומחים שונים בענין זה. אם גם אין אדם צריך להיות מומחה כדי להבין זאת: הבסיס הכלכלי מיוסד על הקרקע, ולא על הגגות של מגרדי-השחקים שיבנו בתל-אביב. וקרקע זה מנין יימצא? מאין נקח את הקרקע, אם ארבעה מיליון דונם בתחומי המדינה המוצעת שייכים ללא יהודים? רעיון מדיני אחד נכון היה בהצעת ועדת פיל: להפקיע את הקרקע ולהעביר את הערבים לעבר-הירדן ולמדינות הערביות האחרות. מבחינה מוסרית אולי קשה להגשים זאת, ואני כיהודי מרגיש יפה יפה את חומרת הדבר, אבל מבחינה מעשית יש כאן תכנית בריאה ונכונה. והנה שאלה זו ירדה עכשיו מעל הפרק – כך הודיע מר אורמסבי-גור בג’ניבה וכך כתוב בספר הלבן שנתפרסם על-ידו לפני חצי שנה. אם כן, נשארה רק אפשרות אחת – לקנות את הקרקע מידי הערבים. אבל השאלה היא, אם ירצו למכור. ואני מנבא שלא ימכרו, משני טעמים: א) מצבם הכלכלי, כפי שאמרתי לעיל, יהיה הרבה יותר טוב מאשר אצל אחיהם במדינות הערביות; ב) הרגש הפטריוטי והפחד מפני הטרוריסטים לא יתנו להם למכור את אדמתם ולהחליש על-ידי כך את התקוה, שבזמן מן הזמנים תחרב המדינה היהודית ותספח למדינה הערבית שמעבר לגבול. ואם גם ימצא מי שיסכים למכור את אדמתו, ידרוש מחירים כאלה שלא יהיה כל טעם כלכלי לרכוש את האדמה ולבנות עליה משק חקלאי, שלא יוכל לשאת בעול ההוצאות המרובות האלה. כי הדרישה תהיה גדולה עד למאד, וההצעה מוגבלת. כך קרה אחרי סגירת עבר-הירדן בפני ההתישבות היהודית, וכך יקרה גם הפעם – ואין תרופה לכך. בלי קרקע אין שום בסיס לקיום המדינה היהודית, ואילו האדמה שתעמוד לקניה תהא מוגבלת מאד.
יודע אני, שיש גם בין היהודים שחושבים אחרת. הם אומרים, שהערבים ימכרו את הקרקע בחפץ לב ובתנאים נוחים. אבל אם אחרי החלוקה יתברר שהצדק היה עמי – מה תהיה אז תשובתה של הממשלה האנגלית? הרי אין להעלות על הדעת, שאפשר לקיים מדינה בלי קרקע, ואין כל הבטחה שהקרקע יהיה בידינו. הממשלה האנגלית איננה מבטיחה כלום, מפני שאין היא יכולה להבטיח, ובלי אפשרות של קנית קרקעות בודאי לא יהיה בידינו ולא כלום. הייתי מבין עוד, אילו הממשלה היתה נותנת במשך שנים את האפשרות לגאול את הקרקע ואחרי-כן ליצור את המדינה. אבל בטרם נגאל הקרקע ועבר לרשותנו אין יצירת המדינה היהודית יצירה של ממש, כי אם דבר התלוי על בלימה, משחק מסוכן בתקוותיו של עם עני ונדכא.
הבסיס הכלכלי השני של כל מדינה היא התעשיה שלה. אין אני מדבר על התעשיה המספקת את צרכי המדינה עצמה; זו לא תרכז במדינה היהודית הקטנה מאות אלפי עובדים. המדובר על תעשיה שנועדה לשוקי חוץ, ובראש וראשונה למדינות השכנות, – ואלה הן ארצות ערביות. אולם אם ישתרר מצב של מלחמה מתמדת יהיו השווקים האלה סגורים בפנינו. איפה הבטחון שהמושל של המדינה היהודית יוכל לסדר את הדבר על נקלה? בודאי יעבור הרבה זמן עד שיתקדם המשא ומתן עם ארצות אחרות בדבר התנאים והדרישות שיהיו להן בענין זה. ועד שהדבר יסודר – על איזה בסיס תוכל להתפתח עליה גדולה למדינה היהודית, אם לא יהיה בידה לא קרקע ולא יכולה לפתח את התעשיה בתוכה?
ואין לשכוח גם את עול ההוצאות העצומות, שאוצר המדינה היהודית יצטרך לכלכלן דוקא בשנים הראשונות לקיומה. המנגנון הממשלתי יעלה בודאי לרמה הרבה יותר גבוהה מזו של הפקידים הנמוכים בממשלה של היום. הממשלה של המדינה היהודית תצטרך להרים גם את רמת החיים של פקידיה הערביים ולשלם לשוטרים הערבים יותר ממה שהם מקבלים כיום מממשלת ארץ-ישראל. בתי-הספר הערביים, שיתפסו 40–50 אחוז מכל המוסדות החנוכיים במדינה היהודית, כיום יש להם בכל הארץ פחות שנות למודים מאשר אצל היהודים, ואילו במדינת היהודים נצטרך להרימם לדרגת התפתחות של יהודים – ואף זה ידרוש הוצאות מרובות על-חשבון קופת האוצר. נצטרך להחזיק כחות צבאיים במספר שאיננו מתאים כלל לגודל המדינה, – ודוקא בשנים הראשונות, מפני הטעמים שהזכרתי לעיל. את כל האמצעים הדרושים לכסוי ההוצאות האלה נצטרך לקחת הן ממסי הארץ והן מתרומות היהודים בחוץ-לארץ. והעליה תהיה בשנים הראשונות מוגבלת מאד, מפני שיחסר לנו קרקע ולא תהיה לנו עדיין תעשיה מפותחת. עד שנפתור את השאלות האלה תעבורנה הרבה שנים. כיצד תוכל המדינה הקטנה לשאת את כל העול הכבד הזה ולעמוד על שתי רגליה – אין אני יכול לראות את פתרונה של השאלה הזאת.
הזכרתי את הפרוזדורים במדינה היהודית המוצעת: פרוזדור בין ירושלים ותל-אביב, שיחתוך את המדינה היהודית לשני חלקים, והחלק הדרומי ישאר כאבר מדולדל; יפו ותל-אביב תפרדנה כערים הנמצאות בתוך שתי מדינות נבדלות. כל זה הוא בלתי-נורמלי ומלאכותי. הרבה יותר קל בשביל הממשלה האנגלית להמשיך את המנדט, להכניס לצבא ולמשטרה כחות יהודים במספר גדול, שתוכל לסמוך עליהם בשעת חירום. הרבה יותר קל – מבחינה אסטרטגית, ויותר זול – מבחינה כספית, לשמור על הסדר והשקט בכל הארץ מלהשתלט על החכוכים שיווצרו אחרי חלוקתה.
מדברים עכשיו על חלוקת העיר ירושלים. ושוב יווצרו אנקלוות ופרוזדורים וחלקים שונים. והתוצאה תהיה אנדרלמוסיה גדולה יותר בהנהלה המוניציפלית של העיר, שתפגע בצורת החיים השלמים של תושביה. המציעים חלוקה זו מביאים דוגמאות מארצות אחרות. אולם אין המשל דומה לנמשל. דבר זה נעשה בערים כבירות של מיליוני תושבים, כמו שנחיי בסין, או בנקודות קטנות ששוררת בהן הרמוניה שלמה בין התושבים. אבל אין להגשים חלוקה כזאת בעיר כירושלים. זוהי עיר קטנה שיושבות בתוכה עדות רבות ושונות, שתהום של שנאה גדולה מפרידה ביניהם. לא רק סתם עדות של יהודים ונוצרים ומושלמים, אלא בכל אחת מן העדות הללו קיימות כתות שונות, שאחת עוינת את חברתה.
ועוד דבר, ענין שברגש, אבל חשוב למדי: על הארץ ובפרט על ירושלים עברו תקופות שונות וממשלות שונות, אך הארץ נשארה שלמה והעיר שלמה, מבחינה היסטורית, אתנוגרפית וכלכלית. והנה דוקא תחת דגלה של בריטניה הגדולה, ייעשה קרע, או יותר נכון קרעים, הן בארץ והן בעיר הבירה. אין זה לכבודו של השלטון האנגלי. יש דברים קדושים יותר מדי, שאסור לנגוע בהם באיזמל של מנתח.
ואיזה שלטון יהיה למדינה היהודית? זה יהיה צל של שלטון, ולא שלטון ממשי. אני יודע, שהועדה מעונינת מאד במצבם של הערבים במדינה היהודית. ואני, הדאגה מנקרת במוחי: לא מה יהיה מצבם של הערבים, כי אם כיצד יהיה מצב היהודים בארץ. למצבם של הערבים בארץ אין לדאוג. מספרים, שבשעה שנתמנה הרברט סמואל היהודי כנציב העליון של ארץ-ישראל, שלח לו מכתב ברכה אחד מגדולי הציונים שקמו לנו, הסופר והפסיכולוג הידוע מכס נורדאו. הוא ברך את הרברט סמואל בדברים אלה: הלואי ותתנהג בארץ עם היהודים באותה מדת הצדק והיושר כשם שתתנהג עם הערבים. ואני שולח את ברכתי לראש המיניסטרים היהודים במדינה היהודית: הלואי שיתנהג עם היהודים נתיני הארץ באותה מדת הצדק והיושר כשם שיתנהג עם הערבים.
אמרתי, שלמדינה יהודית יהיה צל של שלטון. השלטון ישאר למעשה בידי הממשלה האנגלית, כי בלי עזרה מתמדת מצד הממשלה האנגלית לא תהיה תקומה ולא יהיה כל בסיס למדינה הזאת. והאם יהיה זה לכבוד לנו לשאת שם שאין בו תוכן? עם ישראל יסמל אז את דון קישוט, שחושב שהוא אביר גדול וחזק ולמעשה אין לו שום כח. אין זו עמדה טראגית, כי אם עמדה מגוחכת. ואין זה לכבודה של האומה הישראלית. תחת שלטון העם הבריטי נמצאים עשרות ומאות מושלים בשמות שונים: מלכים, מהרדז’ים, אמירים, שולטנים, ועוד ועוד. כולם אינם למעשה אלא דמויות שממלאות את התפקיד המוטל עליהן מטעם השלטון העליון הבריטי. לא כדאי שלמאות מושלים אלה יצטרף עוד אחד, בא-כח המדינה היהודית. עם ישראל תובע: קבוץ גלויות בכל הארץ; קרקע בשטחים גדולים; בנין ויצירה, וסוף הכבוד לבוא – מדינה יהודית אמתית בצורתה וגם בתוכנה.
יודע אני, שהפוסק האחרון בדבר עתידה של ארץ-ישראל תהיה הממשלה הבריטית, בהסכמת דעת הקהל הבריטית. יודע אני, שלגבי הפתרון של שאלת ארץ-ישראל יכריעו בשורה הראשונה האינטרסים של הקיסרות הבריטית. מה טוב יותר לאומה הבריטית – לא לי להגיד זאת. היא בעצמה יודעת אשר לפניה. אבל יורשה לי להגיד דברים אחדים: אין שום ספק שהאינטרסים של העם הבריטי בארץ-ישראל צריכים להתבסס על האמון מצד התושבים באינטרסים שלה. ואני חושב, שהאלמנט היחידי בארץ שהעם הבריטי יוכל להשען עליו לעולם ועד – הם היהודים. דורות רבים היה העם היהודי קשור בכל נימי נפשו אל אנגליה. והרבה טעמים לכך: שוויי זכויות שקבלנו שם בפעם הראשונה, המסורת של העם האנגלי, חנוכו על התנ“ך ומסירותו לקדושת התנ”ך. מכל הטעמים האלה קיימים היו קשרים נפשיים בין העם היהודי והעם האנגלי, וע"כ דרשנו אחרי המלחמה שהמנדט על הארץ ימסר לאנגליה. וגם בימים הבאים, בכל דור ודור, יבין העם היהודי, בהיותו נתון בתוך ים של ערבים מסביב, שעליו להיות קשור תמיד אל אומה אחת גדולה וחזקה שתסייע לקיומו. והאומה הזאת תוכל להיות אך ורק אנגליה. באיזה צורה יתגשמו הקשרים האלה? אם בצורת הסכם לבבי, או בצורת דומיניון – ימים יגידו. על כל פנים ברור, שהאינטרסים של אנגליה והאינטרסים של היהודים כרוכים וסבוכים אלה באלה. מה שאין להגיד על שאר תושבי הארץ. ואם אנגליה תראה את הבעיה הזאת מתוך מבט לעתיד ולא מנקודת הראות של היום, חושבני שתגיע גם היא למסקנא זו.
יצירת מדינה עברית בכל ארץ-ישראל ההיסטורית, סיוע לשיבת עם ישראל אל ארצו כדי למלא את יעוד הנביאים – זה יהיה מעשה יצירה רוחני, שכדאי לו לעם הבריטי הגדול שיירשם בתולדות האנושות על חשבונו שלו.
הרשו לי לספר לכם עובדה אחת מחיי. כאשר הופענו, אני וחברי ויצמן וסוקולוב, לפני ועידת השלום בפאריס ודברנו את דברינו, דבר ויצמן אנגלית, סוקולוב צרפתית, ואני אמרתי את דברי בעברית. כאשר גמרנו ויצאנו את האולם, נגש אלינו המנוח הלורד בלפור, לחץ את ידינו ואמר: היה זה הרגע המרומם ביותר בועידת השלום, כאשר דברתם על תקון העולם ועל שיבת בנים לגבולם. ובפנותו אלי הוסיף ואמר: היה זה נפלא ונעלה לשמוע את נכד הנביאים מדבר בשפת הנביאים. מומנטים כאלה אינם נשכחים בחיי הפרט – על אחת כמה וכמה בחיי אומה. אם תזכה האומה האנגלית וממשלתה ושליחיה בארץ, בזמן מן הזמנים, אחרי סיוע אמתי במשך שנים להגשמת המנדט, להביא לידי יצירת המדינה היהודית – תוסיף האומה האנגלית על כל זכויותיה נכס רוחני חדש ונעלה: העם האנגלי יהיה השליח להגשמתה של הבטחת אלהים על-ידי נביאיו. אולי בעולמנו כיום, החומרי והמעשי, לא כולם מבינים ומרגישים דברים כאלה. אבל העולם חי ומתקיים לא רק על החומר, כי אם גם על אותם הנכסים שאינם ניתנים למדידה, שהם נצחיים והם יוצרים עולמות ומשנים עולמות.
ירושלים, כ“ג תמוז תרצ”ח
-
ביולי 1938 נתכנסה באוויאן שבשווייץ ועידה בין–לאומית שנקראה מטעם הנשיא רוזבלט לשם דיון בבעית הפליטים, במיוחד פליטי הרדיפות הגזעיות בגרמניה. ↩
דברים בפני ועידת השולחן העגול בלונדון
מאתמנחם אוסישקין
אני מצטער מאד, שמוכרח אני להביא את דברי לפני באי-כוח הממשלה בתרגום. וכבר אמר המשורר: מי שמביע דבריו על-ידי מתורגמן דומה למי שמנשק את כלתו דרך צעיף. לא השתתפתי עד עכשיו בויכוח, אף על פי שחברים אחדים דרשו ממני לעשות כן. לא עשיתי זאת, מפני שלא ידעתי בדיוק על מה יש להתווכח. הרי מה שדורשים היהודים ידוע לכל ואף לממשלה, והוא הדין לגבי דרישות הערבים, מה רוצה הממשלה – דבר זה לא היה ידוע ולא היה ברור. אולם כיום, לאחר שנסתיימה הפרילודיה של הדרמה והממשלה כבר השמיעה משהו מתכניותיה, יש לי מה לומר.
נזכר אני, כי בעוד עשרה ימים (ב-27 בפברואר) תמלאנה עשרים שנה מאז ישבתי יחד עם ד“ר וייצמן בארמון גדול אחר. דרשנו אז מבאי-כוח המעצמות הגדולות ושליטי העולם, שנתאספו בארמון וורסייל, שיחזירו לנו את ארצנו. ד”ר וייצמן השמיע אז את הסיסמה שתשאר לעולם-ועד, כי ארץ-ישראל צריכה להיות עברית כאשר אנגליה היא אנגלית. ואני זוכר עד היום את הרושם העצום שעשו דברים אלה. אני הוספתי אז ואמרתי לשליטי העולם: אתם יורשי רומא העתיקה במובן המדיני-התרבותי ויורשי כוחה העצום, ואני בן האומה העתיקה והדלה, שארצה נגזלה מאתנו ע"י רומי, דורש מכם את החזרת הגזילה. עתה, אחרי עשרים שנה, נתאספנו שוב מסביב לשולחן בארמון גדול, אך עתה דנים כיצד לקצץ ולחסל את ההבטחה, שקבלנו אז, כי רשאים אנו לשוב לארצנו בזכות ולא בחסד. הדרמה הנרקמת כיום בארמון זה ראויה שיטפלו בה אמנים גדולים כירמיהו ושקספיר ולא הליליפוטים של הדור הזה.
בשתי ישיבות שמענו מאת בא-כוח הממשלה על הכיוון שבו היא חושבת להשיב על דרישותינו. בישיבה אחת דרש מאתנו נציג הממשלה “צדק”. ובישיבה שניה כבר פרש לפנינו תכנית בשלוש השאלות העיקריות, הקובעות את גורלנו: עליה, מוסדות מחוקקים וקרקע.
אשר ל“צדק” סבור אני, כי זוהי מלה מסוכנת. היו שעשו בשם הצדק דברים נוראים בעולם, בימי הבינים ואף בימינו. בשם הצדק שרף טורקוומדה בשעתו יהודים למען הצלת נשמותיהם, ובשם הצדק הזה רצחו הערבים נשים וילדים חפים מפשע בטבריה ואחיות רחמניות מביה"ח ביפו.
אנסה להסביר את מושג הצדק לפי ראות עיני. המושג צדק משתנה מדור לדור. היה זמן ופירושו של “צדק” היה שמירת הקיים: הכל ישאר בידי אלה שיש להם הכל, ולאחרים לא ינתן דבר. במרוצת הזמנים נשתנה המושג, וכיום “צדק” פירושו: חלוקת הכל בין הכל, שלא יהיה לאחד הכל ולשני לא כלום. איני מרכסיסט, – אני מאמין בכוחות רוחניים ושואף לצדק של הספר הנצחי שעליו גודלתי. והנה, אותה הרביזיה של המושג צדק חלה גם על האומות, ולא רק על הפרט. אי-צדק הוא, כי לאומה אחת יהיה הכל ולאומה שניה לא יהיה מקום תחת השמש.
אינני אויב לעם הערבי. אני מכבד אותו ואת זכויותיו – והרי גם הוא בן הגזע השמי – אבל אם לעם הזה יש הכל, מן הגיברלטאר ועד הטאורוס, מדינות רחבות-ידים כעיראק וסעודיה, ולעם העברי נשאר רק קבר – כדברי בירון שלכם – הרי זה אי-צדק המשווע עד לב השמים.
הגיע הזמן להגשים את הצדק גם ביחס ליהודים. על כן תשובתנו לשלוש ההצעות של הממשלה היא: לא נוותר אף רגע על תקוותנו ההיסטורית שאנו שומרים עליה זה אלפיים שנה, לשוב לארצנו ולבנותה כקדמותה. שאיפה זו היא ה“אלף” וה“תיו” של הציונות ולא תשתנה אף פעם.
ארץ-ישראל איננה רק מקום ל“קולוניזאציה” של חלק מהעם היהודי – אין אנו קולוניזאטורים טריטוריאליסטים. בנאומו של וייצמן נפלה שגיאה היסטורית אחת. הוא אמר, כי משה בחר בארץ-ישראל – זה לא נכון. בארץ-ישראל בחר אברהם אבינו. ומשה היה הציוני הראשון, מפני שרצה להחזיר את העם העברי לארץ-ישראל. עמנו לא הלך לאוגאנדה, שהוצעה ע"י צ’מברלין האב, ולא לטאנגאנייקה ולקניה, כפי שמציע לנו צ’מברלין הבן – הוא שאף לשוב רק לארץ אבותינו.
ועכשיו רוצה אני לדבר במפורט על שלוש השאלות. אתחיל בקרקע, שהיא השאלה היסודית, כי לפני שישובו היהודים לארצם, לארץ-ישראל, יהיה צורך בקרקע שיוכלו להתישב עליה.
הצעת היו"ר1 היתה לחלק את הארץ לשלושה אזורים: בחלק אחד יוכלו היהודים לקנות קרקע בלי הפרעה, בחלק השני רק בהגבלות, ובחלק השלישי אסור יהיה ליהודים לקנות קרקע בכלל. חוץ מזה רמז על אפשרות לעתיד רחוק בעבר-הירדן.
אני חושב, כי הצעה זו גרועה יותר מהצעת החלוקה והקמת מדינה יהודית בחלק של הארץ. מה שמציע היו"ר זוהי חלוקה – בלי הפיצוי של מדינה. ואני אחד מאלה שהתנגדו לתכנית החלוקה. על אחת כמה וכמה שנתנגד בכל תוקף להצעה זו. אנו עומדים על השקפתנו, שיש לנו זכות מלאה לגאול את כל ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים. לא וויתרנו על עבר-הירדן; אנו זוכרים שזוהי הנחלה הראשונה שהוריש משה לבני ישראל, שנתן אותה לנחלה לשבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה. כל השנים הללו עמדנו במשא ומתן על רכישת אדמה בעבר-הירדן, ולולא ההפרעות מצד גורם מסויים כבר היו מוקמים שם ישובים יהודים ראשונים.
עבר-הירדן גדול כפליים מארץ-ישראל המערבית. זוהי ארץ יותר עשירה במים וצפיפות הישוב בה קטנה. בארץ-ישראל המערבית הצפיפות היא 40 נפש לקילומטר ובעבר-הירדן 6 לק"מ. לולא שמו על דרכנו מכשולים פוליטיים, היינו מעשירים את עבר-הירדן כמו שהעשרנו את ארץ-ישראל המערבית. אשר לארץ-ישראל המערבית, לא נסכים לשום הגבלה בצורת הקניה. לא נוכל להסכים בשום אופן, שבארץ שהובטחה לנו כבית לאומי יווצר המושג הצאריסטי של “תחום המושב”.
עד כאן הטעם הפסיכולוגי-מוסרי. אולם יש גם טעמים מעשיים להתנגדותנו זו. ראשית, מחירי הקרקע בארץ גבוהים מאוד, ללא כל התאמה להכנסותיה של החקלאות. אנו קונים ומשלמים מחירים גבוהים, לא מטעמים כלכליים, אלא משום שזוהי ארצנו. אני זוכר שיחה שהיתה לי עם סיר ג’והן צ’נסלור, ששאלנו מדוע הסכמנו לשלם מחירים גבוהים כאלה בעד אדמת הסלעים של קרית-ענבים. אמרתי לו, כי בשבילנו קרקע היא כרפואה לבן-יחיד חולה מסוכן. האב לא יתחשב ביוקר הרפואה למען הצל את בנו החולה. הקרקע בשבילנו היא הרפואה. על הממשלה לדאוג שלא תיעשה ספסרות ברפואות, אולם אנו נשלם כל מחיר שיידרש מאתנו.
אם תחלקו את הארץ לאזורים ותקבעו רק איזור קטן שמותר לקנות בו, תוכלו לשער מה גבוהים יהיו המחירים באיזור זה, חוץ מזה תיווצר למעשה אפליה נגד ערבים באזורים האסורים במכירה. באיזור אחד יוכלו הערבים להתעשר ובאזורים האחרים לא יוכל הערבי ליהנות מעושר היהודים.
מה הפחד המחייב איסור מכירת קרקעות ליהודים? 61 שנים עברו מאז נוסדה המושבה הראשונה פתח-תקוה, ומאז רכשו היהודים רק 1,400,000 דונם מתוך 26 מיליון דונם שבארץ-ישראל המערבית. אומרים, כי אדמה זו שרכשנו היא האדמה הטובה ביותר. אולם מה היתה אדמה זו כשקנינו אותה? – מה היה מראה עמק יזרעאל והשרון וסביבות פתח-תקוה? – אדמות בצה וקני קדחת.
תנועתנו איננה רק תנועת שיבה לארץ אבות – זוהי תנועה של שיבה לאדמתנו בארצנו. ארצנו קטנה כל כך, לאחר שחתכו ממנה את עבר-הירדן, ואי-אפשר שינתחוה שוב לחתיכות. אף ערבי אחד לא יעזוב את הארץ בשל התישבותנו. הנסיון הוכיח את ההפך: בעקב התישבותנו באו ערבים נוספים אל הארץ. הפחד אינו פחד אמתי, – אלה הן רק צעקות של המנהיגים הערבים, שכבר הספיקו למכור את אדמתם ליהודים.
אני עובר לשאלה השניה – שאלת העליה. עצם השם למושג זה בעברית – עליה, ולא אמיגרציה, מלמד על אופי תנועתנו. תנועתנו מכוונת לשוב לארץ, לקרקע, ולהיות רוב גדול בארצנו. תנועתנו לא תוכל להשלים עם היותנו מיעוט בארץ.
אין כל פחד למיעוט ערבי בארץ כשנהיה בה רוב, – הלואי ויהי גורל הערבים בארצותיהם טוב כגורלם בארץ-ישראל יהודית.
היהודים לא ישכחו את גורל המיעוטים, כי מנוסים הם ויודעים מה פירוש להיות מיעוט. נוסף לזה מוקפת הארץ מדינות ערביות גדולות, וגם היהודים בעולם ישמרו על כך שלא ייעשה עוול למיעוט הערבי.
אפשר לדבר על מדות העליה בשנים הקרובות לפי כוח הקליטה הכלכלית ולבוא לידי הסכם על מספר עולים זה או אחר, אבל בשום אופן לא נגיע להסכם אם כוונתו תהיה להשאיר אותנו מיעוט.
ומלים אחדות על הפרובלימה הקונסטיטוציונית. על זה ידברו בהרחבה אחרים, יותר מוסמכים ממני. אני רוצה לומר רק זאת, כי “פאריטי” על גבי הנייר אין לו כל ערך אם אין כוח ממשי מאחוריו. הרי לכם דוגמה מעירית ירושלים, ששם יש לנו כביכול “פאריטי”: 6 יהודים ו-6 ערבים. למעשה אין לנו כל ערך ומשקל בעיריה זו. יהודי היה ממלא-מקום ראש עיריה, והוא מילא את תפקידו בהצלחה; סופו היה שנאלץ לוותר, באשר אינו מושלמי, ודעת השלטונות היתה, כי בירושלים צריך להיות דוקא ראש-עיריה מושלמי.
איני יודע מה תהיינה התוצאות הסופיות של השיחות. איני יודע אנגלית, לצערי, אבל רכשתי לי די נסיון בקריאת מכתבים רשמיים מהממשלה האנגלית המתחילים תמיד ב-Dear Sir עוברים ל-consideration ומסתיימים ב-I regret. חוששני שזה יהיה גם גורל השיחות הללו.
אך לפני שאסיים אני רוצה לומר מלים אחדות ליו"ר. הוא אמר באחת השיחות, שיש לדון בדברים לאור התנאים הריאליים. לא תמיד הדבר הוא כך. לא תמיד אפשר לדעת מה ריאלי ומהי פנטזיה. כשביקר סיר ארתור ווקופ בחדר-הרצל בקרן הקימת ראה את כובעו של הרצל בין המוצגים ושאלני עליו. הסברתי לו, כי כובע זה חבש הרצל ב-2 לנובמבר 1898 כשבא לארץ-ישראל לפגוש את הקיסר וילהלם. וילהלם היה אז דיקטטור של גרמניה ששאף להיות דיקטטור של העולם. הרצל היה אז שליחה של תנועה דלה ורצוצה. ב-2 לנובמבר 1898 נפגשו שניהם בירושלים. הרצל ביקש ממנו: “סייע לנו לשוב לארץ ולבנותה”. וילהלם ענה: “לא. זוהי פנטזיה”. עברו 19 שנה, ובאותו תאריך עצמו, ב-2 לנובמבר 1917 הכריזה הקיסרות הגדולה בעולם כי הפנטזיה הזאת תיהפך למציאות. ווילהלם, השליט של אז, עזוב ונשכח והשם הרצל הפך נס לעמו, מניע כביר בתחיתו הלאומית. לא תמיד נשארים דברים ריאליים מציאות, ולא לעולם נשארת פנטזיה בגדר דמיון. אני בן לעם עתיק בן 4000 שנה, ואתה מייצג עם צעיר ביחס. אני גם זקן ממך בשנים פי שנים. ואני מאחל לך לבל תצטמצם במחשבה על דברים ריאליים. הלואי ותשים לבך גם לפנטזיה ועל-ידי-כך תהיה אנגליה לא רק האומה החזקה בעולם, כי אם גם הנערצה בעולם.
לונדון, 17 בפברואר 1939
-
מלקולם מקדונלד, מיניסטר המושבות בממשלת בריטניה. ↩
קרקע
מאתמנחם אוסישקין
על הקצב בעבודתנו
מאתמנחם אוסישקין
שני מנהיגים גדולים היו במחננו והשקפותיהם מנוגדות מן הקצה אל הקצה – הרצל ואחד-העם. הרצל אמר: לפני שאנו בונים את ארץ-ישראל עלינו לקבל בטחון בין-לאומי. אם יהיה הבטחון הזה נבנה, אם לא יהיה – לא נבנה. ובר-פלוגתא שלו, אחד-העם אמר: בכדי לבנות את ארץ-ישראל נחוץ להכשיר את הדור. אם נכשיר את הדור – נבנה, אם לא נכשיר, יש אמנם להמשיך ולעבוד בארץ-ישראל אבל לא זה העיקר, כי אם הכשרת העם. גם הרצל וגם אחד-העם תלו את בנין ארץ-ישראל בתנאים ידועים, ושניהם טעו. ישנה דרך שלישית והיא האמיתית: עבודה בארץ, יצירה בארץ בכל התנאים, עם הסכמה בין-לאומית וגם נגד הסכמה בין-לאומית, עם הכשרת הדור וגם בלי הכשרת הדור. ההסכמה הבין-לאומית והכשרת העם נחוצים כמלואים, אולם העיקר הוא: העבודה המעשית בארץ.
עכשיו אנו עומדים שוב בשאלה הזאת על פרשת דרכים. מצד אחד דורשים מאתנו שנקדיש את עיקר מאמצינו לעבודה מדינית. הללו אינם מתנגדים לעבודה המעשית אבל, לדעתם, לא היא העיקר. ומצד שני באים ותובעים הכשרת הדור, שבלעדיה לא תיתכן כל עבודה. שתי ההשקפות האלה הרות-אסון הן בשבילנו. ואני שואל את חסידיהן: אם לא ננצח נצחון מדיני, מה יהיה אז? ואם לא נכשיר את הדור שלנו, ולא נשכיל לקרב את הערבים היושבים בארץ לאידיאלים הגובהים, מה יהיה אז? כלום אין אתם רואים, באיזו תקופה אנו חיים? כלום אין אתם מבינים שהנוסח של אחד-העם “עבודה לדורות” מסוכן בשבילנו? עבודתנו אינה לדורות, כי אם לדור אחד, ואולי גם לחצי דור. עובדה היא, שהארץ הקטנה הזאת, והישובים בה, מתפתחים באופן מפתיע, ובתנאים כאלה האם תחשבו באמת, שאחרי דורות תהיה לכם דריסת רגל בארץ הזאת? לא, לא תהיה. ולא מפני אנטישמיות, כי אם פשוט מפני שלא יהיה יותר מקום בארץ. פקחו את עיניכם ואת עיני כל השומעים לדבריכם; ההשגחה הטילה על עם ישראל משא כבד מנשוא, לתקן במשך זמן קצר את המעוות בן אלפיים שנה. משא כבד הוא. אם אין בכוחנו לשאתו נודה ונאמר: אין לנו עתיד. ואם מוכנים אנו לכך, נאזור את כל הכוחות ונלך בדרך הפשוטה, בדרך של העבודה המעשית בארץ – ונטפל אותה שעה גם במדיניות וגם בהכשרה.
גם שאלת הקרקע נגועה באותה מחלוקת. יש חלוקי דעות על דרכי הרכישה של קרקע בארץ-ישראל. דעה אחת אומרת, שאת הקרקע עלינו לרכוש בעיקר בעזרת הממשלה, הן מקרקעות הממשלה והן על-ידי הקלות לרכישות קרקעות אחרות. בעלי ההשקפה הזאת מכירים גם בקניות על-ידי אנשים פרטיים ועל-ידי הקרן הקיימת, אבל הם מטילים את הדגש החזק ברכישת הקרקע בעזרת הממשלה. דעה שניה אומרת, שמרכז הכובד של הפרובלימה הקרקעית הן הקניות על-ידי אנשים פרטיים. גם האנשים האלה אינם מתנגדים, חלילה, לקהק“ל, והם גם מסכימים שנחוץ לדרוש עזרה מאת הממשלה, אבל הם שמים את הדגש החזק על היזמה הפרטית. דעה שלישית אומרת: המקור הראשי לגאולת הארץ היא הקהק”ל. הללו אינם מתנגדים ליזמה הפרטית; להיפך, הם רוצים בה; הם אינם מתנגדים לדרישות מאת הממשלה; אבל את הדגש החזק הם שמים על העבודה של הקהק“ל. אני משתייך לבעלי ההשקפה השלישית. אני מסלק עכשיו הצדה את כל השאלות האידיאולוגיות של הקהק”ל, ודן בענין מבחינתו המעשית. טוב היה לוּ הממשלה רצתה באמת, שאנחנו נקבל את קרקעותיה ולו חפצה להקל עלינו, בחוקיה ובהשפעתה, ברכישת קרקעות אחרות בתנאים נוחים ובמחירים נוחים; ויש להלחם לזה. אבל אני איני מאמין בנצחון בזמן הקרוב. ביחוד עכשיו, כששונאינו דורשים, – ולא רק בגלל מסקנות ועדת החקירה – לא להגדיל את יכלתנו לרכוש קרקעות, אלא להיפך, לקשור את ידינו ורגלינו. מי שחושב עתה על הקלות לקנית קרקעות על-ידי יהודים הרי אינו אלא טועה.
יזמה פרטית – גם בשאלה זו אני רוצה לנגוע רק מבחינה מעשית. מי רוכש קרקע באופן פרטי? אם יבוא מונד, או בעלי הון אחרים ויחפצו לקנות חלקת אדמה, נעזור להם בעצה; אם תבאנה קבוצות קטנות של אנשים מקנדה ומאפריקה הדרומית, לרכוש קרקעות תבוא עליהם ברכה. אבל, הזאת היא תנועה של המונים? התבוננו נא, מי ומי יכול לקנות קרקע בארץ בכספו הוא? בשביל הקמת משק בארץ-ישראל נחוץ הון לא פחות מ-1200–1500 לירות. לפי שער הכספים של ארצות מזרח-אירופה, שמשם בעיקר נשקפת התקווה לעליה של אנשים בהמון, הרי האיש שיש ברשותו הסכום האמור הוא בבחינת עשיר בארצו ובעירו, ומשפחה כזאת לא תעלה לארץ-ישראל לחיות חיי צמצום וקושי בכפר, הם ובניהם אחריהם. אם נמצא לפעמים יהודי מסוג זה שהוא רוצה לעלות ארצה, הרי אשתו אינה רוצה. ואם יש כאלה, אחד בעיר או שנים במדינה, תבוא עליהם ברכה; אבל אין זו תנועה. והבונה את העתיד של גאולת ארץ-ישראל ואת תקוות האומה על בעלי-יכולת בודדים הבאים אלינו אינו אלא מוכה בסנוורים. לא די שנקרא לאיניציאטיבה פרטית, צריך שהיא תהיה במציאות. הנה הענין של “קהלית ציון”, שכל-כך הרבו רעש ותעמולה עליה ועל מפעליה, מה נשאר ממנה היום, חוץ מזה שקרקעותיה עוברות ברובן לקהק“ל? והנה עוד דוגמא מענינת מחיי יום יום שלנו בארץ: אבי הישוב, הברון רוטשילד, חפץ לעשות לסיוע המתישב הפרטי, ויסד את המושבה רביה1. הוא דורש כל מתישב 500 לירות ונותן לו קרקע ונטיעות, את כל המשק כולו. ברצונו היה להקים את רביה במשך שנתים, והנה לא עלה בידו להשיג אפילו מחצית או שליש של המתישבים הדרושים לו. איה הם איפוא האנשים, בעלי היזמה הפרטית שמציגים אותם ככוח שכנגד מול הקהק”ל? ועוד דבר: אם נמצאים אנשים מהמעמד הבינוני, כפי שקוראים להם, ובידם כמה מאות לירות והם רוצים להתישב על הקרקע, מה יותר רציונלי גם בשבילם וגם בשביל הארץ: שיקנו במעט הכסף שלהם קרקע ואחר-כך ישארו בלי פרוטה ויבואו למסדרוני ההנהלה הציונית לבקש מכספי קרן-היסוד בשביל בנין משקם? או שיקבלו מהקהק"ל את הקרקע ובמעט הכסף שיש להם יבנו את משקם? על כן אני חושב, כי בתנאינו אנו היום הקרן הקימת היא המשמשת דרך-המלך לתקוות האומה.
ואשר לאמצעים של הקהק“ל, הריני מאמין שהעם שהתחיל להרגיש בסכנה המרחפת על כל תקוותיו ולהבין את המצב לאמתו, ימצא את הדרך איך להרים את קרנו של המוסד היחידי, שיש בידו להציל את המצב – את הקרן הקימת. אין גבול ליכולתו של עם-ישראל, אם רק יחפוץ לגאול את ארץ-ישראל ע”י הקהק“ל. אם אפשר היה להעלות את ההכנסות של הקהק”ל מכמה עשרות אלפים לירות לשנה לפני המלחמה ומ-70.000 לירות אחרי המלחמה עד להכנסה של 300.000 לירות בזמן האחרון, מדוע אי-אפשר להמשיך ולהעלות את ההכנסות פי שלשה, פי ארבעה, פי חמשה, בלי גבול, הן ע“י פרוטות של המון העם והן ע”י נדבות גדולות או הלוואות של בעלי יכולת שלב יהודי רגיש להם? כוחות וכספים נמצאים למדי ברשותו של העם לכל תפוצותיו, והלב היהודי עוד לא הפך אבן.
דברים במסיבת עתונאים וסופרים בשנת 1930.
-
היא פרדס חנה כיום. ↩
על עבודת הקרן הקימת
מאתמנחם אוסישקין
אם ירצה מישהו להגדיר בדבור אחד, מה היתה שאלת השאלות של תנועתנו בשנתים האחרונות1, כי אז לא ימצא לפניו ביטוי אחר מאשר – שאלת הקרקע שעמדה במשך שנתים אלה במרכז המאורעות.
גבר פחד ה“פן ירבו” על אויבי העם העברי הרוצים להתנקש בתקוותו לבנות את חייו בארץ מולדתו. ב-1920 החלו בפרעות, בשנת 1921 חזרו עליהן, ובשנת 1929 הגדילו עשות. אך לשוא שקד אויב. פרעות לא יפחידונו ולא יעכבו בעדנו לעלות ארצה. 160 איש נהרגו בפרעות האחרונות. במקומם באו 30.000 עולים יהודים. בתים נחרבו ורכוש שודד – והעם העברי שלח מיד, כמו מאליו, 650.000 לא"י להקים את ההריסות. האנשים אשר חוללו את הפרעות, אירגנו אותן, עזרו להן או התירו אותן, יודעים עכשיו, כי לשוא היה עמלם, שבדרך זו לא יצליחו. הם הוכרחו לחפש אחרי אמצעים אחרים וגילו את – הגבלת העליה. גזירות מגזירות שונות הומצאו, סעיפים ותחבולות וסייגים מסייגים שונים. ובכל זאת עולים יהודים ארצה. אין לשים על דלתותיה מנעול ובריח. אין דרך שלא ננסה בה. נגד פרעות ונגד חוקים לא נבונים ישנה דעת הקהל בעולם, ועוד לא פסו אמונים מקרב עמי הארץ. גם בדרך זו אין, איפוא, תקוה להשמיד את תקות ישראל.
מצאו דרך שלישית: אנטישימיות, הרחקה ממשרדי הממשלה, ממשרות הצבא והמשטרה. וגם בזה החטיאו את המטרה. היהודים נשארו בארץ גם אם ניטלה מהם האפשרות להיות בה שוטרים ופקידים. לא קל היה לשאת את העלבון, אבל נשאנו אותו. נחוץ היה, איפוא, לחפש ולמצוא אמצעי רדיקלי יותר, שישתיק את תנועת היהודים וישים קץ לציונות, ושאפשר יהיה להגן עליו יפה בפני העולם החיצוני. ביקשו ומצאו את שאלת הקרקע.
קראו את הדו“חות ודברי המומחים, את ספרי המשלחות והפרטיכלים של המו”מ ותיוכחו במה דנים: אם יוכלו היהודים לקבל קרקע או לא? השאר – מליצות. ובשטח זה – עמידתנו דלה. שמענו היום את דברי התוכחה של וייצמן לעם העברי: קנינו מיליון דונם, מדוע לא נתתם לנו את הכסף לקנות שלושה מיליונים? אני מסכים לתוכחה הזאת, אבל גם עלי להגיד דברי תוכחה למנהיגים הציונים עצמם. אתם יודעים באיזה קושי הגשמנו את הקניות ההן, שנתנו לנו את קרקעותינו החשובות ביותר, וכיצד קנינו אותן נגד רצון המנהיגים הציונים. קניות העמק, קנית וואדי-חווארית וקנית מפרץ-חיפה – הוכרחנו להלחם מלחמה פנימית קשה, עד אשר בצענו אותן. היום לא שאלת הכסף היא המעכבת בראש וראשונה – עם כל חשיבותה של שאלה זו – כי אם שאלת האפשרויות המדיניות.
עברו בארץ וראו: 95 אחוזים של אדמת ארץ-ישראל שוממים. ואלינו מדברים על צפיפות ועל עודף ישוב. אבל המתנגדים שלנו הם פוליטיקאים יותר טובים ממנו והם יודעים היטב היכן לפגוע בנו.
לא די להם בדבורים על קרקע. הם כוננו את תותחיהם נגד המוסד שהוא נושא הרעיון של הלאמת הקרקע והוא המגשים אותו בחיים, נגד הקרן הקימת לישראל, כי שני יסודותיו העיקריים מזיקים הם. ואלו הן טענותיהם של מתנגדינו: יהודי פרטי כי יבוא לארץ ויקנה לו חלקת אדמה, הרי זה רע, כי יהודי חדש נוסף לארץ. אולם הרע הזה אינו עוד בשלימותו. עוד נשקפת תקווה, כי יבוא יום ומטה ידו וימכור את נחלתו ויעזוב את הארץ. אולם אם האדמה קנין הקרן הקימת היא, הרי אפסה התקוה. כי הקרן הקימת אינה מוכרת את נחלותיה והקנין הוא קנין עולם לעם. ועוד טענה להם: יהודי פרטי כי יקנה לו אחוזה, הרי האדמה אדמת יהודים היא, אבל אם הפועלים המעבדים את האדמה בזיעת אפם אינם יהודים, נשקפת האפשרות, כי ביום מן הימים תשוב האדמה לעובדיה. הן רק עיוור לא יראה לאן פני העולם מועדות. אם נזווג הון יהודי עם זיעת אפיו של לא-יהודי – ישאר בעל הקרקע זה שהשקיע את זיעת אפו ולא זה שנתן את ממונו. ואם יש מוסד כקרן הקימת, הדורש לא רק כסף עברי, אלא עבודה עברית במאת אחוזיה – איך לא יתנכלו לו? הן זהו מוסד המשמש ערובה כי אדמת ישראל תשאר לעולם ועד אדמת ישראל. על כן הכרחי שהחצים יהיו מכוונים נגדו.
לפיכך רבו בכל ספרי המשלחות והועדות הטענות נגד שני העיקרים היסודיים של הקרן הקימת: שהקרקע אינה נמכרת לצמיתות והקרקע נעבדת על-ידי העובד העברי. הויכוח התפתח יותר ונתגבש לאידיאולוגיה שלמה. אמרתי לסיר ג’והן הופ סימפסון: אם האדמה השייכת לקרן הקימת, שאין מכירה חלה עליה, נקראת קרקע מתה, מדוע לא תאמר זאת לווקף המושלמי, שגם לו אין רשות למכור את קרקעותיו? ועוד שאלתי אותו: ידוע לך, כי בכל העולם כולו מאשימים את היהודים, כי מבכרים הם את חיי השכבות העליונות שבחברה, ואין בינינו פועלים ועובדי אדמה. האם תרצו, כי בשובנו לארצנו נביא אתנו את צורות חיינו אלה דוקא? האם אין זה האידיאל הנעלה ביותר, להזניח חיי מסחר או עבודת איש מדע ולבחור בעבודת כפים קשה ומיגעת?
על כן חובה היא שהקונגרס יביע את דעתו בשני עיקרים יסודיים אלה של הקרן הקימת. הקונגרס צריך להראות, כי כל ההרצאות וההכרזות הללו לא יזעזעו את הרצון העז והבטחון המלא לבנות את ארץ-ישראל בעזרת הקרן הקימת לישראל, על קרקע עברית, בידים עבריות ובזיעה עברית.
מיד אחרי שהופיע הספר הלבן, ובו התקפה חמורה נגד הקהק“ל, פרצה בארץ-ישראל מאליה תנועת ההתנדבות לקרן. והארץ הקטנה הזאת, רבת היסורים והסבל, העומדת בחזית מלחמה, אספה במשך שבועות מספר 2.500 לא”י, אות לברית-אמת הכרותה בינה לבין הקהק"ל. אני מציע לכם לקבל את ההצעה הזאת:
(א) "עיקרי היסוד של הקרן הקימת לישראל – איסור ממכר הקרקעות שנרכשו על ידה בנדבותיהם של היהודים, וקביעת חובת העבודה העברית בחוזה החכירה – הכרחיים הם להצלחת המפעל העברי בארץ-ישראל. ההסתדרות הציונית נאמנה לעיקרים הללו והקונגרס דוחה את הבקורת שמתח עליהם סיר הופ סימפסון.
שיטת הקרן הקימת מתאימה לאידיאלים המתקדמים של האנושיות, כי היא מבוססת על דרישות הצדק הסוציאלי, השואף לחלוקה צודקת של הקרקע בין עובדיה, לניצול שלם ואינטנסיבי של האדמה, להרמת המשק הכלכלי של הארץ ולשמירה מעולה על זכות הקנין העליון של הכלל כולו".
החלטה ראשונה זו היא הכרזה פרינציפיונית. את תכנה נחוץ לבאר ולפרש ולהקנות לא רק לבלתי-יהודים, אלא גם ליהודים ואולי גם לציונים.
מלחמה לנו לחיים ולמות, ומי שיגלה יותר נאמנות ומסירות הוא ינצח. עכשיו קשה מאד לקנות קרקע. עוד יותר קשה לקבל את הקרקע שכבר נקנתה. רק לפני שנה וחצי קיבלנו את זכות הקנין על וואדי-חוארית, אם כי את הקרקע קנינו בכספי יהודי קנדה זמן רב לפני כן. כמה עמל וכסף השקענו בדבר! אולם גם בימינו עוד ישנם בארץ שופטים אנגלים הרחוקים מנכלי הפוליטיקה, והמשפט נר לרגלם. רק עתה הניחו לנו לעלות על הקרקע שלנו ולעבדה.
אך מיום ליום הולך המצב ורע. אם ברודצקי דבר קודם על התקוות שאנו תולים באיגרת מקדונלד, הרי עלי להזכיר את חוק האריסים. זכור, מר ברודצקי, מה שאמרה איגרת מקדונלד על העבודה העברית ועל המפעל העברי. הזכות לעבודה עברית הוכרה, אך לא בלי הגבלות, כי בפירוש נאמר שם, שבאם יופיעו קשיים, צריך יהיה לדון בענין מחדש. עוד הלחץ בעינו. והאפשרויות אשר בידינו – מי יודע אם ימיהן לא ספורים. נמהר, ידידים חביבים, כדי שלא נשמע שוב בעוד שנתיים נזיפה חדשה מפי נשיאנו על שלא עשינו כלום. בשאלה זו אין כל זכות לסכן משהו. המימרא ששקר אין לו רגלים אינה קולעת עוד. היום דואה השקר על כנפים. הוא גדל והולך. הוא מתפשט לא רק מחוצה לנו, אלא גם בשורותינו. לכן דרוש להכפיל את קצב העבודה, כל עוד לא נהרסה האמונה בשורותינו אנו. עלינו לרכוש במהירות האפשרית את אשר עוד ניתן לרכוש.
ועוד דבר בענין איגרת מקדונלד ותכנית הפיתוח:
איני ידוע באיזה מצב נמצא המו"מ ומה הם התנאים שהציגה האכסקוטיבה. אבל יודע אני מה לוחץ עלינו ומהו הדבר שהקונגרס צריך להטיל על האכסקוטיבה. אם יבוא המלווה ואתו – קנית אדמה להתישבות עברית, עלינו להפנות את כל כוחות ההסתדרות הציונית והנהלתה לכך, שבאותן הסביבות אשר בהן הכינו שורש והתישבותנו התפתחה בהן, לא ימנעו מאתנו את היכולת להתרחב ולהתבסס ולא יכניסו לאותן הסביבות יסודות שיבטלו את כל בנינו. הריני מזהיר אתכם מפני סכנה זו ומציע לכם החלטה שניה:
(ב) “הקונגרס מאשר את קוי הפוליטיקה הקרקעית של הקהק”ל במובן רכישת קרקעות בכל השטחים, הפותחים אפשרויות חדשות לפעולת ההתישבות בעתיד הקרוב, ודורש להמשיך ללא עייפות במפעל הזה.
הקונגרס עומד על הדרישה למסור חלק מתאים של קרקעות המדינה ליהודים בשביל התישבותם הצפופה המנויה במנדט.
(ג) הקונגרס הי“ז מצהיר, כי בשעה זו, שגאולת הקרקע כיסוד הבית הלאומי הוכנסה למרכז מפעל בנינו, חובה כפולה היא על כל חבר ההסתדרות הציונית – בלי הבדל שייכותו המפלגתית – להעמיד עצמו לרשות הקהק”ל ולהשתתף באופן פעיל בכל המגביות והאספים. רק אז תוכל הקהק“ל למלא את תפקידה המרכזי בא”י".
אם יש בדעתי עכשיו להרצות על הישגי הקהק“ל בשנתיים הללו, הרי, כמובן, אין אני מתכוון אלא להשלים במלים אחדות את הדו”ח המודפס, ולהוסיף ולספר על צורת עבודה אחת אשר נתאפשרה על-ידינו בשנים האחרונות. כבר הזכרתי את הקניה הגדולה במרכז השרון, קנית וואדי-חווארית, אשר נתאפשרה ע"י נדבות יהודי קנדה. אם אנחנו הוגים עכשיו תקוות להתישבות גדולה של המעמד הבינוני, הרי זה אפשרי רק מפני שהקרקע הזה נמצא בידינו. זה אשרנו וזו הכרת תודתנו לאלה שאפשרו לנו להכין את השטח הקרקעי הגדול הזה. הדרך הזאת להעמיד לפני יהודי ארצות מיוחדות קרקעות מיוחדים כמטרה להתאמצות גדולה, זוהי שיטתנו החדשה, אשר מצאה כבר חסידים בארצות אחדות.
הפדרציה המצוינת שלנו בדרום-אפריקה יצאה מתוך התעוררות עצמית בעקבות קנדה, והעמיסה על שכמה את ההתחייבות להשיג במשך שלוש שנים 75,000 לא“י, כדי לגאול שטח מסוים גדול, אף הוא בשרון. דרום-אפריקה הכניסה עד היום את מחצית הסכום הזה, וכבר קנינו 15,000 דונם ממיטב הקרקע בשרון. כשמדובר עכשיו על “התישבות האלף”, הרי חלק ידוע ממנה הובטח על-ידי קניה קרקעית זו. ולכבודה של הקהק”ל עלי להגיד, שבצענו את הקניה הזאת בתנאים הפוליטיים והכלכליים הקשים ביותר, כי ידענו שבקניה זו תלויה הגשמת התכנית בכלל.
הארץ השלישית הפונה לדרך זו היא צ’כוסלובקיה. באתי בשנה שעברה לפראג ואמרתי לידידינו שם, כי מושבת החלוצים הצ’כוסלובקים נתקלת במעצור להתפתחותה. בשכנות הסמוכה עומד הקרקע להיקנות ע“י מוסד זר שאינו ידידותי ביותר כלפינו, ואמרתי להם, כי דרושים לי 40.000 לא”י במשך ארבע שנים, כדי לקנות מיד את כל השטח הזה. צ’כוסלובקיה קטנה היא, וידידינו נרתעו בפני הסכום הזה. אבל “פחד אינו פרוגרמה”, אמרתי להם, והם קיבלו עליהם את התפקיד – ואת הקרקע הצלנו. צירי צ’כוסלובקיה היושבים עמנו רשאים להיות שבעי רצון, עוד תהיינה לנו דאגות – אבל הקרקע לנו הוא.
ארץ שמדברים עליה תדיר בדרך-ארץ היא אמריקה הגדולה, שגם עכשיו אינה עניה כל כך. ביקרתי שם בחורף זה. מה שנתרחש שם יספרו האמריקאים. אבל לבסוף נתקבלה חגיגית בועידת ואשינגטון תכניתי לחייב כל עיר וכל נפה לגאולת שטח קרקע מסוים. פעולה זו צריכה להסתיים במשך חמש שנים. והעבודה החלה, אם כי בתנאים גרועים מאד. נוסדה הסתדרות מיוחדת בשם “ליגת הקרן הקימת”. לפי הידיעות שקיבלתי עד עכשיו אין ספק בידי, כי במשך חמש השנים תבוא הפעולה לידי גמר. ולי, או לבא-כח אחר של הקהק“ל, תינתן האפשרות להכריז באחד הקונגרסים, כי השטח הגדול, המכריע בהתפתחותה העתידה של הארץ, הגיע בעזרת היהדות שבאמריקה לקנין הקהק”ל. אני מרגיש חובה לעצמי להזכיר בהזדמנות זו שמות שני האנשים שעזרו לי במדה יוצאת מן הכלל במצב הקשה באמריקה להגשים את תכניתי. האחד היה מחויב לכך, הלא הוא נשיא הקהק"ל באמריקה הנמצא בתוכנו, ה' עמנואל ניומן. השני, חובתו היתה רק מוסרית, אבל הוא עזר לי בכוח השפעתו העצומה ובכוח סמכותו הגדולה. הלא הוא הציוני הזקן-הצעיר לואיס ברנדייס. רצוני שהקונגרס יקבל החלטה זו:
(ד) “הקונגרס הי”ז מקדם בברכה את הפעולה, שהוחלט עליה חגיגית ובהתלהבות בועידת ציוני אמריקה בואשינגטון ב-8 בפברואר 1931, לפי הצעה של תכנית מאת ה' אוסישקין, לטובת הקהק“ל, בתמיכת כל מפלגות הציונות האמריקנית, וקורא ליהודי אמריקה לתמוך במרץ בליגה של הקהק”ל, למען אפשר את הגשמתה המהירה של התכנית".
לא אעמוד על פרטי הענינים בארצות אחדות, שבהן משמשות רק שיטות האיסוף הישנות. יש ארצות, שהתנהלה בהן פעולה טובה, באחרות בינונית, ובאילו ארצות לא הוגשמה העבודה אלא במדה זעומה מאד. ברצוני רק להגיד מלים אחדות על ארץ, היקרה לכולנו, ארץ-ישראל. בקשיים העצומים שהישוב היהודי בארץ נאלץ להתגבר עליהם בשנתיים האחרונות, מבחינה כלכלית ופוליטית, עלו הכנסות הקהק“ל בא”י ב-50 אחוז בערך.
קונגרס נכבד! רק עוד מלים אחדות על מהותה של הפרובלימה כולה בשבילנו. ארכימדס אמר: הבו לי נקודות אחיזה ואעמיד את העולם על ראשו. התנועה הציונית זקוקה לנקודת אחיזה. זו היא אך ורק הקרקע של ארץ-ישראל.
תקווותינו, עמנו, הסתדרותנו, הכל תלוי בקרקע. אם יהיה הקרקע תחת רגלינו, הרי עשרים פאספילדים אינם מסוכנים לנו. אם הקרקע לא יהיה לנו, עשרים בלפורים לא יעזרונו. יהודים בשביל ארץ-ישראל נשיג תמיד, אבל ארץ-ישראל בשביל היהודים היא שאלת השנים הקרובות. לכן נחוץ לנו הקרקע. עם הקרקע נעמוד ובלי הקרקע נפול. וגם להנהגה אני אומר: עם הקרקע היא עומדת ובלי הקרקע היא נופלת.
הרצאה בקונגרס הי"ז, 1931.
-
תרפ“ט–תרצ”א ↩
שני יובלות: חבת-ציון והקרן-הקימת
מאתמנחם אוסישקין
בשנה אחת נפגשו שני יובלות: יובל החמשים להתחלת תנועת התחיה שלנו, הלא היא תנועת חבת-ציון; ויובל השלשים מיום שנוצר, בקונגרס הציוני החמשי, המכשיר לגאולת אדמת אבות והלאמת הקרקע בארץ-ישראל, הקרן הקימת לישראל.
דוקא בתקופה זו שאנו עומדים בה כעת, כשעננים כבדים מצטברים על ראשינו, כשגל של זדון עולה בלי הרף על מפעלנו ומתנכל לשטוף ולהשמיד את כל אשר נטענו וזרענו במשך חמשים שנות עבודתנו, ובה בשעה עוברים ימים קשים על גלויות ישראל – דווקא עתה ראוי להעלות את שני היובלות האלה, לזכור ימים ראשונים ולשאוב מהם כוחות חדשים, בכדי שנוכל לעמוד בהצלחה בפני הגלים הזדוניים.
כמה קוים אפייניים משותפים לראשוני חובבי-ציון הותיקים ולעסקני הקרן הקיימת, והם המאחדים את שני המאורעות לחטיבה אחת. מהו המציין את העסקן של תנועת חבת-ציון? הוה אומר: יחסו לבנין הארץ ולתנועת התחיה. יחס זה בא לו לחובב-ציון לא מתוך אידיאולוגיה חדשה, לא מתיאוריות שנתחדשו בזמן האחרון, כי אם מן המקור הראשון. מן הגעגועים המסורתיים לא“י, ששאב אותם מן הספורים של האבות, מן התנ”ך, מן התפלות בבית הכנסת ומן החגים והצומות בבית, מן האגדות שבתלמוד ומן האנחות והדמעות של הסבא בתקון חצות. געגועים אלה הם תולדת ההיסטוריה בת אלפי שנים, ועל כן נשמרו לנצח. פינסקר וחבריו הגישו לו לחובב-ציון את כל הדברים האלה בצורה מחודשת, מודרנית, אבל בעקרו נשאר העסקן של הימים ההם נאמן לאמונה ולמסורת שבהן חי. ומשום כך כל הזעזועים שעברו בעבודה במשך עשרות שנים, כל הקשיים והרדיפות מבחוץ והאדישות וההתנגדות מבפנים, לא היה בכוחם להבהילו ולהביאו לידי יאוש: הוא נשאר איתן באמונתו ובמסירותו.
לא מקרה בלבד הוא, שבזמן שהיאוש חדר לתוך יסודות התנועה והעלה על הפרק את ההצעה של אוגנדה ואחרי כן את התנועה הטריטוריאליסטית, נשארו חובבי-ציון הותיקים נאמנים למקורות התנועה ולא זזו מנאמנותם לציון, והם הם שסייעו במלחמה נגד הסטיות הללו. ביחס זה של חובבי-ציון הראשונים יש בודאי משום פרימיטיביות, אולם בזה גם כוחם ונצחיותם. תיאוריות, השקפות ואידיאולוגיות עולות ויורדות, ואין להן חלק בנצח, מה שהיה מפורסם אתמול – היום אבד ערכו. אולם רגש לאומי, פרימיטיבי ומעמיק – נצחי הוא ומשום כך הוא מנצח.
אותה הפרימיטיביות אתה מוצא גם אצל עסקני הקרן הקימת. ביסודה מונחת שאיפה חזקה, פשוטה ומובנת לכל אדם מישראל: לגאול את אדמת האבות ולעשותה לקנין האומה כולה. ואי אתה צריך שום תיאוריות וביאורים לרגש הטבעי הזה. משום כך תמצא בשורות העסקנים של הקרן הקימת גם את הותיק החרד וגם את הצעיר החפשי, גם את העסקנים מסוגים שונים וגם את האשה, ואף את הילד והתלמיד בבית-הספר. אין הם זקוקים לשום ביאורים, כי יודעים הם ומרגישים את הטעם של עבודתם: גאולת אדמת המולדת. צורות שונות בעבודתנו ההתישבותית, ואף קרנות שונות, יכולות לעלות ולרדת; שיטות שונות בעבודת הבנין עלולות להשתנות ולהתפתח – יסוד אחד ישאר קבוע ועומד בלי שום שינויים: הקרן הקימת לישראל, שתמשיך להגדיל את הרכוש הלאומי דונם אחרי דונם, עד שהדונם האחרון שאפשר יהיה לגאול אותו בגבולותיה ההיסטוריים של אדמת האבות יהיה רכושו של עם ישראל. אלה שקשרו את עצמם, בכל לבם ונפשם, בעבודת הקרן הקימת בטוחים הם שעד יומם האחרון דרך עבודתם סלולה וברורה, בלי שנויים ובלי זעזועים.
הקו האופיני השני המציין את החובב-ציון הותיק הוא: יחסו לא רק לארץ-ישראל, כי אם לחיי הטבע ולעבודת האדמה בה. היתה כאן לא רק שאיפה סתם לשוב לארץ אבות, כי אם בעיקר לשוב אל חיק הטבע ואל החיים של הימים הראשונים, מתקופת נעוריה של האומה. ברור היה לו לחובב-ציון הותיק, שבנין הארץ משמעו בראש ובראשונה: קרקע, עבודת האדמה, נטיעות, חיי כפר. מובן מעצמו, שעם התפתחות המפעל של בנין הארץ הושם לב גם לבנין הערים, לתעשיה ולמסחר. כל הדברים האלה היו חשובים מאד בעיני חובבי-ציון ועוד באספת חובבי-ציון בקטוביץ, בשנת תרמ"ה, דברו על יסוד חברה להתפתחות התעשיה בארץ. אולם נשמתו של החובב-ציון הותיק נתונה היתה תמיד לשאיפה אל הקרקע ואל ההתישבות החקלאית. הוא הרגיש באופן אינסטינקטיבי שבנינה של ארץ-ישראל תלוי בעיקר בהקמת הכפר היהודי ורכישת הקרקע למתישבים בו.
ושוב אתה מוצא אותו הקו האופייני אצל עסקן הקרן הקימת. גם מוסד זה בנוי בעיקר על השאיפה של שיבת האומה לטבע, לעבודת האדמה, לחקלאות ונטיעות, לכפר. ותפקידה של הקרן הקימת הוא להכין את הקרקע בשביל הישובים הכפריים האלה. אמנם, במשך שלשים שנות פעולתה של הקהק"ל הוקדש תשומת-לב, בעבודה ובסכומי-כסף, גם לרכישת קרקעות בערים וליד הערים, בשביל שכונות עירוניות ומגרשים לבנינים צבוריים. כל זה נעשה לפי תכנית ידועה מטעמים של פוליטיקה קרקעית שיטתית, אולם נשמתו של עסקן הקרן הקימת לישראל נשארה תמיד קשורה בישובים החקלאיים שבעמק יזרעאל ובשרון – במקום שהשאיפה לשוב אל חיק הטבע מצאה במדה ידועה את פתרונה.
קו אופייני שלישי מציין את החובב-ציון הותיק: הגשמה עצמית, השאיפה לפתור את שאלת ארץ-ישראל לא רק בשביל האומה, כי אם בראש ובראשונה בשביל היחיד עצמו. השאיפה לבוא לארץ, להשתקע בה ולבנות שם את ביתו הפרטי – זו היתה תמיד שאיפתו כמעט של כל אחד מחובבי-ציון. וכל מה שנוצר בארץ בתקופה הראשונה של התחלת מפעלנו נוצר על-ידי חובבי-ציון מסוג זה: פתח-תקוה וראשון-לציון, זכרון-יעקב וראש-פנה, גדרה וחדרה – אלו הן החניות הראשונות של חובבי-ציון אלה, שבאו והגשימו בעצמם ובאמצעיהם הם את שאיפתם ושאיפת האומה גם יחד. ואם רבים מהם לא זכו עד היום הזה להגשים את שאיפתם, תמיד נשאר בלבם הרגש הפנימי, שזוהי הדרך ואין אחרת: גאל את עצמך תחילה בתוך הגאולה של האומה כולה. והוא הדין לגבי עסקני הקרן הקימת. רובם הגדול של עסקנים אלה מחוגי הנוער העברי באו. הם אינם רואים בעבודתם אוסף-כספים בלבד לגאולת אדמתה של ארץ-ישראל בשביל אחרים, כי אם כל קבוצה חושבת בראש ובראשונה על גאולת הקרקע בשביל חבריה, שיבואו בעצמם להתישב על הקרקע. כל אחד מהם אינו רוצה רק לעזור לגאולת הארץ, כי אם הוא עצמו רוצה להיות נגאל על-ידי הארץ. וכאן, ברגש הבריא הזה, בקשר בין הכלל והפרט, בין הגואל והנגאל – כאן הערובה השלמה ביותר להצלחת מפעלה של הקרן הקימת, בלי יאוש ובלי ליאות.
ועוד קו אחד משותף לתנועת חבת-ציון ולעבודת הקרן הקימת: כמה וכמה רעיונות גדולים, שנתבשרו מחדש ונתפשטו ע“י ההסתדרות הציונית, אתה מוצא בתכניותיה של חבת-ציון בתקופה הראשונה; כמה מחובבי-ציון הותיקים הצטיינו במסירות עד אין קץ והביאו קרבנות גדולים לתנועה, בארץ ובחו”ל – וההיסטוריה, לא רק של הישוב העברי בארץ, כי אם גם של התנועה עצמה, עברה עליהם בשתיקה. אכן צנועה היתה העבודה וצנועים היו עובדיה, ומעשיהם שמשו להם מקור של ספוק עצמי פנימי. אותו הדבר אנו מוצאים אצל הקרן הקימת וקהל עסקניה בכל הארצות: עבודה שקטה וצנועה והסתפקות העסקנים בהכרתם הפנימית, שהם ממלאים את חובתם לאומה ולמולדתה. הקרן הקימת, שפעולותיה מהוות את היסוד לבנין האומה והארץ – במשך כל זמן עבודתה, ובפרט אחרי המלחמה, נדחקה לקרן-זוית, בלי הכרה מספקת מצד העולם הציוני הרחב. עבודתה הצנועה של הקרן הקימת ושל עסקניה מזכירה לנו את הימים הראשונים של תנועת חבת-ציון. אולי טעות היא, אך העובדה נשארת קיימת.
השתדלתי לתאר בסקירה כללית, בעיקר לפני הדור הצעיר של עובדינו, את המומנטים האופייניים המאחדים את שני היובלות לחג אחד. ואתם הפכו בה והפכו בה, כי הכל בה. ידעו העם היהודי והציונים שבכל העולם, כי בכדי לנצח את הגלים הזדונים, אשר סביב שתו עלינו מבית ומחוץ, דרושים: אמונה, סבלנות קרבנות עצומים, ובראש ובראשונה קרקע מתחת לרגלינו. אם הקרקע יהיה לנו – הארץ תהא לנו. אם ישראל יגאל את ארץ-ישראל, אז תגאל ארץ-ישראל את עם ישראל.
תרצ"ב.
התנאי הראשון לקיומנו
מאתמנחם אוסישקין
נתאספתן עכשיו לועידתכן, הועידה העולמית של הויצ"ו. זו הפעם הראשונה בארץ שהרבה מכן בודאי רואות אותה לראשונה, ואתן נתונות במצב-רוח של חדווה והתעוררות. למה הדבר דומה? – לפגישה הראשונה שבין האוהב והאהובה. רואות אתן את החיים בארץ כשהם מזהירים בחיצוניותם, את האלפים והרבבות של אחינו ואחיותינו שבאים ובאות מדי שבוע בשבוע באניות רבות מכל תפוצות הגולה. ניתנת לכן הזדמנות לראות את מעשי התחיה במולדת, את מפעל הבנין הנעשה מתוך עבודה קדחתנית עד שאין ידי העובדים מספיקות, – ולמראה כל זה לבכן מתמלא רגשות שמחה וגיל. ועל כן הרהרתי בלבי, אם רצוי לבוא לפניכן ברגעי-שמחה אלה ולדבר על הפרובלימה הכואבת והמסוכנת ביותר בחיינו אנו. המותר לי להפר את שמחתכן כדי לתאר לפניכן את המצב כמו שהוא לאמתו?
יודע אני – ואין זה סוד – שחלק חשוב מן הנמצאות כאן אינו מבין את שפתנו כל צרכו. שאלתי את עצמי: היש איזה סכויים שתבינו לתוכן דברי ולרוחם, מתוך שמחר או מחרתיים תקראו תרגום קלוש מהם. והן אלו מביניכן שמבינות עברית, להן הדברים נהירים יותר, כי ברובן בנות הארץ הן. ואני הייתי רוצה להגיד את דברי דוקא לאלו הרחוקות מאתנו ריחוק מקום וריחוק ידיעה. חבל שיפלו דברי אל חלל ריק. אך לשנות ממנהגי ולדבר בשפה לועזית המובנת לכן – לא אוכל ולא ארצה, ואם כי יקר לי מכל יקר הענין שאני עומד לדבר לפניכן – הקרקע – אין אני יכול לוותר לטובתו על הקנין הלאומי השני היקר לי: השפה. אנחנו גואלים את עמנו גאולה גשמית, על-ידי מתן אדמה תחת רגלינו, אבל אנו גואלים אותו גם גאולה רוחנית, על-ידי תחית שפתנו ותרבותנו. ולו הייתי מתיר לעצמי למען קדושה אחת לפגוע בקדושה השניה – הייתי חוטא להשקפותי.
רגיל אני לדבר גלויות וכן אעשה גם הפעם. לא אעלים מכן, שיש לי הרגש כי בהסתדרות ויצ“ו אין עדיין אותה הבנה ואותו היחס שצריכים להיות לפרובלימה העיקרית של בנין ארצנו: לקרקע. אמנם בודדות בתוך הסתדרות זו מסורות לקהק”ל בכל לבן, אבל לא ההסתדרות בכללה. לא אגיד שיש התנגדות לקהק"ל, אבל יש אדישות. וכידוע, הרבה יותר קל להלחם במתנגד מאשר באדיש. נגד אדישות אין עצה ואין תבונה. על כן שאלתי את עצמי, אם אמצא פה את ההבנה הדרושה, כדי שנגיע, אם לא לפתרון גמור של השאלה, כי אז לפחות לידי הכרת הצורך הדחוף בפתרונה.
על אף פקפוקי אלה אביא לפניכן את דברי ואקדים מספרים אחדים, יבשים אבל מחרידים ביותר. בחמש השנים האחרונות של התפתחות מפעלנו ושגשוגו, עלה אחוז היהודים בקרב אוכלוסי הארץ מ-15% עד 26%: גידול של 11%. ואילו אחוז הקרקעות שבידינו לא עלה אלא מ-5% ל6%! בחמש השנים האחרונות, עם כל העליה הגדולה, עם כל המצב המזהיר והמשמח, לא גדל רכושנו הקרקעי – הן של הקהק"ל והן של חברות ויחידים – אלא באחוז אחד! אם כל יהודי וכל יהודיה, החושבים באמת על עתיד האומה, ירשמו את המספרים האלה על לוח לבם, לא יוכלו לתת שינה לעיניהם. כך הוא המצב, ושום חגיגות ורקודים, ושום נאומים נלהבים לא ישנו את המצב הטראגי הזה של האומה בארצנו.
הייתי מציע לכן להפסיק את הישיבות, על הרצאותיהן ונאומיהן ולנסוע לארץ לארכה ולרחבה, ודווקא במקום שאין יהודים, ואז תבינו את האמת לאמיתה. אם תסעו מתל-אביב לירושלים, הרי מיד אחרי מקוה-ישראל מתחילים 60 ק"מ שאין בהם אף נקודה עברית אחת לא מימין ולא משמאל – חוץ מקרית ענבים, שרכשנו את אדמתה לפני חמש-עשרה שנה, ואחריה מוצא שנרכשה עוד לפני ששים שנה. כל הדרך הזאת מוקפה אדמות הערבים, ולנו אין שם כלום. כשתסעו מירושלים לעמק, שוב לא תמצאו בכל הדרך צפונה – חוץ מעטרות – על-יד ירושלים – אף נקודה יהודית אחת. וכך הדבר בדרך מטבריה לצפת, מירושלים ליריחו או מירושלים לחברון. לא אדבר כבר על הנגב מדרום לגדרה, ששם אין לנו כלום מכל השטח המשתרע על פני מיליוני דונמים. כך הוא המצב אחרי 54 שנות עבודה של חובבי-ציון ושל הברון רוטשילד, אחרי 38 שנות עבודה של ההסתדרות הציונית ו-17 שנה מאז הצהרת בלפור! ואילו אנחנו שמחים, אנחנו עומדים ורואים תקוות מזהירות!
כל מדינה ומדינה בעולם שייכת קודם כל לבן-הכפר, לבן-הקרקע ולא לבן-העיר. כך הוא הדבר בליטה, בלטביה, בפולין, בצ’כוסלובקיה – בכל ארצות תבל. אבל אנחנו, אם נמשיך בדרכנו זו שאנחנו הולכים בה היום, נגיע לידי כך שאמנם יהיו לנו מיליון יהודים בתל-אביב, מיליון יהודים בחיפה וחצי מיליון בירושלים – ואילו הקרקע תהיה בידי ערבים ותשאר באותה הפרופרציה הזעומה שאנו רואים אותה כיום. ואז הארץ הזאת תשאר ארץ ישמעאל ולא ארץ-ישראל. אין לי כלום נגד התפתחות העיר. כל יהודי שבא לארץ, אם הוא מתישב בתל-אביב, בירושלים, או בחיפה, ברוך יהיה, הוא וביתו. אבל אם מזניחים את העיקר, את בסיס כל מפעלנו, הרי נחדש גם כאן אותו הגיטו הכלכלי שיצרנו בכל העולם, שכל רוח מצויה יכולה להחריב אותו ולגרש אותנו ממנו.
מי אשם בהזנחה האיומה הזאת? בודאי אשמה הממשלה, אשמים הערבים, אשמים הספסרים. אבל קודם כל צריך להושיב על ספסל הנאשמים את ההסתדרות הציונית ואת הציונים, שהם זלזלו בשאלת הקרקע, ראו אותה כדבר טפל, קטן-ערך.
מאשימים את הספסרים. בודאי לא אני אבוא להגן עליהם. אבל הספסרים יכולים להתקיים רק במקום שקיימים התנאים הדרושים לעצם התהוות הספסרות. אם תוכלו לבטל את התנאים – תהיה הספסרות בטלה. בכל אומה תמצאו אנשים שאינם כפופים לאינטרסים של הצבור, וגם אלינו באים יהודים כאלה. המלחמה נגדם לא תועיל, כי אין הם מתחשבים כלל בדעת הצבור, אלא עלינו ליצור תנאים שבהם לא יהיה מקום לפעולתם. ועל זה אין אנו חושבים. אנו מתרעמים, למשל, על יהודי שמתישב בתל-אביב ואינו הולך לכפר, מתלוננים על הפועל שעוזב את הכפר והולך העירה מפני הרווחים, מתרגזים על האכר שמעסיק חורנים במקום יהודים. כל זה אמת לאמיתה, אבל יש לחפש את מקור כל הרעה הזאת. אני, העומד בראש המוסד הקרקעי הציוני שלנו, מעיד לפניכן, שמדי יום ביומו באים אלי אנשים בעלי אמצעים קטנים ואומרים לי: תן לנו חלקת קרקע מאת הקהק"ל, ואנו נלך עם משפחותינו ונתישב על האדמה הזאת. ועלי לענות להם בלב כואב: אין לי קרקע, וגם מחר לא יהיה בשבילך קרקע, שכן יש כבר לפניך תור של אלפים המחכים לקרקע. אחרי מענה זה לא נשאר לו ליהודי זה אלא לעשות אחת משתי אלה: או לפנות לספסר, או לפתוח חנות בתל-אביב. ואין לי הרשות להתרעם עליו, כי כולנו אשמים, שלא הכינונו לו קרקע לכשיבוא ארצה. ברגע שנוכל לענות לכל מי שירצה ללכת לכפר: הנה הקרקע לפניך, לך ועבוד! – ברגע זה ממש חיסלנו את הספסרות. זאת היא התשובה הראויה, ולא הטפת מוסר.
הוא הדין בנוגע לפועל. אם הוא הולך כפועל אל הכפר ואינו מרויח אלא 20 גרוש ליום, אבל עם זה יש לו הבטחון, כי לאחר שיעבוד שנה או שנתיים יקבל קרקע ויקים משק משלו, – מובטחני שלא יעזוב את הכפר עולמית. אבל אם כמעט ברור לו שלא יקבל קרקע, יעזוב את הכפר וילך העירה לצבור מעט כסף, מפני שאין הוא רוצה להשאר פועל לעולם ועד. ואין לנו כל רשות להאשימו על כך. וכך גם נותן העבודה בכפר. אם ימצא צבור של פועלים קבועים, שיהיו קשורים לקרקע ולא יעזבו אותו, הרי ממילא תיפתר גם הפרובלימה של העבודה העברית. אבל בנאומים והוראות בלבד, מאיזה צד שהוא, לא נפתור את הפרובלימות האלו. ואם אנשים רציניים אנחנו, אם יש ברצוננו לדון בפרובלימות בתקווה למצוא להן פתרון, כי אז צריכים אנו קודם כל להבטיח את הקרקע לכל יהודי, מכל הסוגים והמעמדות. אחרת – הכל ישתנה לרעה. ידוע, כי בכל העולם הגדול, ובכל הזמנים, נעוצות כל המהפכות, תחילתן וסופן, בשאלת הקרקע. נחלי דם נשפכו ברוסיה בימי המהפכה האחרונה, שתחילתה היתה בשאלה הקרקעית. אינני יודע דוגמה בהיסטוריה, בכל העולם ובמשך כל הדורות, שיתחילו בבנין של ארץ כל עוד אין קרקע תחת הרגלים. ואילו בארץ-ישראל – אין קרקע, והאניות מביאות יהודים.
תשאלוני: למה אני מדבר דברים אלה לפניכן ולא מעל במת הקונגרסים, או בישיבות של הועד הפועל, שהרי בידיהם נתון הפתרון לפרובלימה הזאת. – שני טעמים לכך: ראשית, שם אין לי שוב מה לחדש על מה שאני צועק במשך כל ימי חיי, ואם מפני טעמים שונים גם שם אין שומעים, איני חושב שדברים נוספים ישנו את יחסם. אולם אתן חדשות עמנו בתנועה, ואולי גם השאלה העיקרית הזאת, שממנה תוצאות לעתידנו, תמצא כאן הד יותר מאשר בקרב הותיקים. כוח גדול אתן: 70 אלף נשים – הרי זה מחנה שיכול כמעט בעצמו לגאול את הארץ! ידעתי כי יש לכן עבודה משלכן, ותפקידכן העיקרי הוא, כפי שהבינותי, להכשיר חלוצות בשביל הארץ. עבודה יפה, טובה ונחוצה. אבל מה תעשינה התלמידות הללו אחרי גמר הכשרתן, אם לא יהיה להן קרקע תחת הרגלים? – כעבור זמן מה תמצאו אותן רוקדות ברחוב אלנבי…
לפני ששים שנה קם יהודי אחד מגדולי הדור, קרל נטר, שחלם על התפתחות העבודה החקלאית היהודית בארץ-ישראל. הוא היה הראשון שהקים בית-ספר חקלאי – את מקוה-ישראל. בית הספר היה משוכלל והכל היה מוכן בו. אבל בחמש-עשרה-עשרים השנים הראשונות מצאנו שכל התלמידים שגמרו את חוק למודיהם וקבלו הכשרה טובה בחקלאות עזבו את הארץ, או נעשו סוחרים ועגלונים. מדוע? כי לא היו אז כל חיים חקלאיים בארץ. לא היה קרקע ואיש לא חשב על רכישתו. אולם מזמן שהתחילה תנועת התישבות וקמו מושבות לעשרות הולך בית ספר זה ומתפתח ולא תמצאו איש מתלמידיו שיחלום על חו"ל או על התעסקות במסחר. כך יהיה גם גורלם של בית-הספר בנהלל, של משק הפועלות בעיינות, של יתר משקי-הפועלות. רק אז יהיה להם עתיד להתישבות, ליצירת משק, אם תדאגו גם להכנת קרקע להתישבות. ולא – תרד כל העבודה לטמיון. ואם אתן חושבות ברצינות על מטרת עבודתכן, הרי שאתן מחויבות להרחיק ראות. תבטיחו לכל התלמידות קרקע, ותראו שתרבינה הדופקות על שערי מוסדותיכן. ואילו במצב של עכשיו אין אני רואה איזה עתיד נשקף לנו, אם רכישת הקרקע תמשך באותו הקצב הנחשל, שאנו עומדים בו כעת.
מדברים על יחס הממשלה. אני לא אגן עליה, כי אין זה מתפקידי. מן הרגע הראשון שהכרתי את הממשלה המנדטורית ברור היה לי, שבשביל בנין הארץ היא קבעה לעצמה את הנוסחה הבאה: יהודים – בעיר, ערבים – בכפר. וכל פעולותיה הן עקביות ביותר. כל מה שנעשה בחיינו המדיניים בשנים האחרונות, החל מימי פאספילד ועד לדו“ח של סימפסון, כל החומר וה”ספרים" שנתפרסמו – בכולם תמצאו “מושכל ראשון” אחד: אין קרקע בארץ-ישראל בשביל יהודים. קרקע – זוהי הנקודה שעליה עמדו כל שונאינו; הם, הקולוניזטורים האנגלים, מבינים יפה-יפה שמתחילים בנין מהקרקע ולא מהגג. אבל עלינו להוציא מסקנות מעמדתה זו של הממשלה. אין דרכי עם הרביזיוניסטים, ואין אני חושב כי יש בכוחנו להשפיע על הממשלה באיומים, בפטיציות ובצעקות, כי היא חזקה מאתנו בהרבה. אבל דבר אחד עלינו להבין: אם המתנגד מעמיד את כל תותחיו בחזית הקרקע, הרי שגם עלינו לרכז את כל הכוחות באותה הנקודה. דבר זה, שיש בכוחנו לעשות, אין אנו עושים.
הרכוש הפרטי בקרקע כמעט שלא הוגדל בזמן האחרון, כי בכל הרעש של ה“פרוספריטי” והספסרות לא יצאו לפועל אלא קניות בודדות מערבים, השאר היו קרקעות שעברו מיהודים ליהודים. אין אני מתנגד, חלילה, שאנשים פרטיים יקנו. ומוטב שהקרקע יהיה בידי פרטים מאשר בידי לא-יהודים. אולם כשם שיש חלוציות בעבודה, כך צריכה להיות חלוציות ברכישת קרקע. הווה אומר: הקרן הקימת צריכה ללכת בקניותיה החדשות למקומות שההון הפרטי לא יוכל לעסוק בהם. ואמנם מבחינה זו אנו יכולים להתגאות, שבתנאים הקשים ביותר קנינו בשנים האחרונות יותר קרקע מכל הקונים היהודים הפרטיים גם יחד. ואף על פי כן הרי עדיין אנו עומדים דלים וריקים, כי אין הקומץ משביע את הארי.
אנחנו עושים הכל כדי להגדיל את הכנסות הקהק“ל, אבל אם נגדיל את הכנסותינו אין פירושו של דבר שנגביר את קצב הפעולה. זוהי הטרגדיה שלנו: אין הקומץ משביע את הארי. אם קרן-היסוד, זו שבונה את הארץ, תאסוף פי שנים מאשר אשתקד, הרי תוכל גם להכפיל את עבודתה, שכן כל השקעותיה (בנין, אינוונטר וכו') עולות לה באותם המחירים שהיו לפני שנה או שנתיים. אבל אם הקהק”ל תאסוף השנה פי שנים מאשר לפני שנה, תוכל לרכוש רק את מחצית השטח שקנתה מלפני שנה, כי מחירי הקרקע עלו כפליים מהעליה בהכנסותינו. אילו היינו משיגים את העליה בהכנסות לפני כמה שנים, כי אז היה בנמצא בידינו כיום רכוש גדול פי שנים או שלושה. כיום נוכל לקנות באותו הכסף רק מחצית השטח ולפעמים גם לא כלום. זהו המצב הטרגי שהנהלת הקהק"ל נמצאת בו כיום.
ותפילתי לכן: תחדור אל לבכן החרדה לגורל מפעלנו. רק דבר זה אני דורש מכן: הבנה וחרדה למפעל גאולת הקרקע. אם אלו תהיינה לכן – מובטחני שתמצאו את הדרכים כדי להבטיח לעבודתנו את עזרתכן המלאה, בקנה-מדה גדול הראוי לגודל הסתדרותכן. אתן, הנשים, הנכן מחצית האומה. ומי יודע, אולי יקר וחשוב לה לאשה בנין האומה והארץ יותר מאשר לגבר; כי כל התנועה הלאומית והתרבותית, כל הקנינים הרוחניים המשמשים סמל לאומה, שרשם נעוץ במשפחה ובבית, ועקרת הבית היא האשה ולא הגבר. הלה, אולי ימצא לו מקום מנוחה בחיים בצורה אחרת. האשה העברית, אם היא רוצה להיות שוררת בביתה, עליה לחשוב קודם כל על הבית הגדול של האומה. בידכן מסור חנוך הילדים והנוער. ואם אתן ציוניות, הרי שאתן צריכות לשאוף לחנך ברוח זו גם את ילדיכן. ובמה תחנכו אותם להיות קשורים אל הארץ, אם לא ברעיון הקרקע, המונח ביסודה של הקרן הקימת לישראל, רעיון הקרקע הלאומי העומד ברשותה של האומה.
בישיבת הפתיחה של ועידתכן דבר וייצמן על מומנט חשוב אחד בחיים, על היופי, ודרש מכן שתשגיחו על טהרת היופי ותפתחו את רגש היופי בישוב ובאומה. יש שני מיני יופי: יש יופי פנימי ויש יופי חיצוני. היופי הפנימי זהו האידיאל, המוסר, התרבות, הספר. היופי החיצוני זהו הטבע, הנוף, השמים, העץ, העשב. בעבר המזהיר שלנו היו לנו שני מיני היופי גם יחד: לא רק היופי הפנימי – יצרנו את מגלת רות, את שיר השירים – אלא גם היופי החיצוני: כל הארץ על ישובה הכפרי היתה בידי היהודים. עם חורבן ארצנו, שמרנו בארצות הגולה על היופי הפנימי עד היום הזה, אולם את היופי החיצוני הפסדנו. אתן, נשי ישראל, השיבו לנו גם את היופי החיצוני: את העצים הפורחים, את העשב, את הבנין, את הכפר העברי! השיבו לנו את היופי החיצוני שאבד לנו. עזורנה לנו לתת לעם היהודי את אשר חסר לו בעיקר – קרקע תחת הרגלים!
בועידה העולמית של הויצו"ו,
תל-אביב, כ“א באדר ב' תרצ”ה
ישראל נטול קרקע
מאתמנחם אוסישקין
זכורני, בעודי תלמיד בבית-הספר, כשלמדתי את ההיסטוריה הכללית, עשה עלי רושם בל ימחה שם אחד. בימי הבינים היה מלך באנגליה שקראו לו “יוהן נטול קרקע”. כשנתקלתי לראשונה בשם זה לא הבינותי מה פירושו של “מלך נטול קרקע” זה. יש מלך עליון ויש מלך אביון, אדמתו של זה מרובה, אף גם לזה יש משהו, אבל מלך שאין לו קרקע לגמרי איננו מלך. כשנזכרתי בזה חשבתי: תיקרא הרצאתי בשם “ישראל נטול קרקע”. מלך אביון הרוצה למלוך בלי קרקע – במלים אלה גלומה כל הטרגדיה של האומה הישראלית או ביתר דיוק, הטרגדיה של ההסתדרות הציונית, שבמשך חמשים ושלש שנים, מיום קריאתו הראשונה של פינסקר ומיום העליה הראשונה של הבילו"יים עד היום הזה, נשארה למעשה בלי קרקע!
בכינוס זה שעיקרו קרקע, הייתי יכול לספר לכם רבות על פעולות, על הישגים. הייתי יכול למסור לכם דו"ח יפה, עשיר וטוב, והיינו אומרים לאחריו: “שישו בני מעי, הגדלנו עשות!” ואתם הייתם יוצאים מן האולם ואומרים: “תהילה לאל, אנחנו מתקדמים”. אך אינני רוצה בתיאור כזה, באשר יהיה בזה משום שקר כלפי כל התנועה וכלפי כל המצב שלנו בארץ.
עומדים לפנינו תפקידים גדולים וחשובים: העליה, השפה העברית, העבודה העברית, איחוד הכוחות, יחסינו עם הממשלה, יחסינו עם הערבים, ובכל זאת כל השאלות האלה אינן מגיעות בחשיבותן לשאלת הקרקע. שהרי, אם נביט על הכל בעינים פקוחות נראה, שביחס לכל הפרובלימות האחרות שהזכרתי כאן, אם לא נצליח היום נצליח לאחר שנה, ואם לא נצליח לאחר שנה, נצליח בעוד שלש שנים. אולי גם יוטבו יחסינו עם הממשלה בעקב השפעות שונות, אולי ילמדו הערבים להבין את נקודת מבטנו, אולי יבינו נותני העבודה את חשיבותה של העבודה העברית. אולי יבינו כל היהודים שבלי השפה העברית אין לנו תקומה. אבל הפרספקטיבה של רכישת קרקע היא דלה וזעומה. בתנאים הטובים ביותר מוכרחת רכישת הקרקע בארץ להיות יותר קשה משנה לשנה.
מדוע? אדם מוכר את אדמתו בזמן שמצבו החמרי מכריח אותו לכך, באין לו מוצא אחר. בעל הקרקע או האריס שאין לו הכרח חמרי לעזוב את אדמתו, רק לעתים רחוקות מאוד ימכור את הקרקע וילך. הערבי שהיה מוכר את קרקעותיו לפני המלחמה, בשנים הראשונות אחרי המלחמה וגם בשנים האחרונות, מצבו החמרי הולך וטוב משנה לשנה, בזכותנו אנו. אנחנו מעשירים את הארץ, אנחנו מעשירים את הממשלה, אנחנו מעשירים את התושב בארץ.
זהו גורם אחד. ומהצד השני, העליה גוברת והולכת במדה שלא פללנו לה. לא פחות מחמשים או ששים אלף איש לשנה עולים לארץ. הארץ איננה גמישה, שטח הקרקע שבה מוגבל. אמנם יש בארץ הרבה מדבריות ואפשר לחלום שבזמן מן הזמנים ימצאו בהם מים. אבל לעת-עתה השטח מוגבל, והמחירים עולים מדי יום ביומו. ולכן שאלת הקרקע עומדת לפנינו כשאלה של היום ולא כשאלה של מחר, בעוד שכל השאלות האחרות עומדות לפנינו גם היום וגם מחר.
אינני יודע אם מישהו שם לב למספרים המתפרסמים בעתונים. אם תעיינו בהם תעמדו על כל המורא שבמצב: אחרי חמשים וארבע שנים של חבת-ציון, אחרי שלשים ושמונה שנות קיום ההסתדרות הציונית ושבע-עשרה שנה לאחר הצהרת בלפור – שייכים לנו רק 6.5 אחוז מאדמת הארץ. אינני יודע איך אפשר, בתנאים כאלה, לנהוג בשקט כזה לגבי אותה הפרובלימה כפי שעושה זאת ההסתדרות הציונית. בה בשעה שאחוז היהודים בארץ לגבי כל האוכלוסים עלה מ-15 ל-26, הווה אומר ב-11%, הנה קניות הקרקע של היהודים: של הקרן הקימת, של האגודות ושל הפרטים גם יחד, העלו במשך אותן השנים את אחוז רכושנו הקרקעי רק מ-5% ל-6.5%, לאמור לא יותר מאחוז אחד וחצי למאה!
לאן אנו הולכים? האם אפשר לחשוב על פתרון איזו שאלה שהיא מבלי שתפתר שאלה עיקרית זו: ישראל נטול קרקע?
מה הם הגורמים המפריעים אשר הביאו אותנו למצב העגום של היום? הרבה סיבות לדבר, והראשונה להם: הממשלה.
לפני חמש שנים, כשהתחיל הקטרוג הגדול של פאספילד וחבריו על עבודתנו בארץ, פתחה התקפתם בעניני קרקע ונסתיימה בעניני קרקע. הרבה דברים נשתנו מאז. לכתחילה אסרו את העליה, אחר-כך פרצנו את המחסום והעליה נתגברה. ענינים אחרים נשתנו לטובה. אבל במה שנוגע לעניני הקרקע המצב הולך ורע מיום ליום. העיקר הוא, שהממשלה מלבישה את הפרעותיה בעניני קרקע באיצטלא נאה של הגנה על הערבים, שלא יהיו מנושלים מאדמתם. וכל הסברינו הם ללא תועלת, משום שאין לממשלה הרצון להבין את טענותינו.
כל הדיבורים על האריסים, כל הגזרות של החוקה הקרקעית, כל המשפטים שהוטל עלינו לנהל בעניני קרקעות, משפטים הנמשכים לפעמים עשרות בשנים, – כל זה מקורו בחוסר רצון טוב של הממשלה.
הסיבה השניה לדלות עבודתנו היא: יחסם של היהודים, שאינם מבינים את חומר המצב. תקלתנו העיקרית היתה, לכל הפחות עד הזמן האחרון, חוסר כספים. כל הדיבורים על איניציאטיבה פרטית, על אנשים פרטיים שקנו קרקעות וכו' היו, לכל הפחות עד השנים האחרונות, דיבורים ללא כל תוכן. קהלנו לא הבין ששאלת הקרן הקימת, שאלת הקרקע הלאומי, היא שאלת הגאולה של קרקע האבות בשביל הבנים, שאלת העתיד של האומה, שאלת ההצלה של העם היהודי. מה עשתה האומה בכללה, וההסתדרות הציונית בפרט, בכדי למלא את התפקיד הזה? הרי זה כאין וכאפס. הכנסותינו עלו, ואני מקוה שבשנה זו יעלה בידינו לקבל רבע מיליון לירה ניטו. אולם אם תתרגמו את הסכום הזה ללשון המחירים של הקרקעות בארץ-ישראל תקבלו שלשים וחמשה אלף עד ארבעים אלף דונם, ואפשר ששלשת אלפים עד ארבעת אלפים – האם זאת היא תשובתה של האומה?
ועוד מכה שמידנו באה לנו: הספסרות. אומרים, שכל אנשי ארץ-ישראל הם ספסרים. זה לא נכון ואין זה מן הצדק להגיד כך. אבל די לנו בצרה שישנה ואין כל צורך להגזים. ידוע הפתגם: כבשה מצורעת אחת מדביקה את כל העדר. אם יש מאות אחדות או אפילו עשרות אחדות של ספסרים, די בזה כדי שמכה זו תטריד את מנוחתנו. לו לפחות היו הספסרים גואלים קרקעות הרבה, היינו משלימים עם הצרה, אבל הרי גם זה איננו. שמונים אחוז, לכל הפחות, מכל הקניות האלה הן העברות מיד יהודית אחת ליד יהודית שניה. ועל-ידי הטרנסאקציות האלה לא די שמחירי הקרקעות עולם, כי אם היכולת הכללית של קנית קרקעות נוספות הולכת ומצטמצמת.
הדרך היחידה והמעשה היחידי שיוכלו לשים קץ לספסרות הוא ריזרבה גדולה של קרקע בשביל כל הרוצים להתישב על אדמת הקרן הקימת ואין להם כל אמצעים משלהם, או שיש להם אמצעים להתישבות ואין להם אמצעים לקנית קרקע. זהו האלף והתו של הפרובלימה. הריזרבה הקרקעית הזאת צריכה להגאל על-ידי מוסד שתהיה עליו השגחה של הקרן הקימת ושל ההסתדרות הציונית, שירכז את כל הכוחות בפעולה זו. דברתי על זה בועד הפועל ואמרתי שעוד בשנים האחרונות ובמקצת גם עכשיו אפשר היה לעשות משהו. יש לאחד לכל הפחות מוסדות אחדים העוסקים ברכישת קרקעות, בכדי שלא יהיה תוהו ובוהו שורר בקנית קרקעות בארץ-ישראל. לפני שנתים באנו בהצעה בענין זה. קבלו אותה בקונגרס אבל לא עשו כלום בכדי להגשימה. עלינו לאחד את הקניות הקרקעיות של המוסדות והאנשים שאפשר עוד להשפיע עליהם, למען נגיע במשך השנים לאותה הריזרבה הקרקעית הגדולה.
אני בטוח שההכנסות של הקרן הקימת עוד תעלינה, אבל מדת העליה איננה מקבילה כלל למדת העליה של מחירי הקרקע בארץ. בשנתים האחרונות השקענו בקנית קרקע סכומים הרבה יותר גדולים ממה שהשקענו בשנים שלפניהן, ולמרות זאת גאלנו כארבעת אלפים דונם פחות, כי עלית הכנסותינו לא די שתשיג את עלית מחירי הקרקע, אלא היא חייבת להקדים אותה.
מדברים הרבה על מלווה גדול למען הקרן הקימת בשביל קנית קרקע. אנו מטפלים בזאת, אבל לא בלב שלם. מלווה היא התחייבות שצריך לסלקה. ומכיון שצריך לסלקה – יש להזהר שלא נכפות את עצמנו בשנים הבאות במדה כזו, שכל הכנסותינו תיאכלנה ע"י תשלומי המלווה והרבית. גם אם יצא המלווה אל הפועל, יהיה בו רק משום פתרון לשעה. לסכומים הנוספים שנקבל על-ידי כך יהיה ערך רק אם נוכל לשלם את ההלוואה מבלי לעכב את פעולתנו הרגילה בשנים הבאות.
חמשים-ששים אלף איש בשנה עולים לארץ-ישראל. מה יעשו האנשים האלה? כלום יתישבו בערים וייצרו תעשיות? יבנו בתים כדי שיבואו וישלמו שכר-דירה? ואחר-כך מה יהיה? חשבו על זה, שבאם “אין אנו מכינים בערב שבת אין מה לאכול בשבת”, – אם אין מכינים קרקע לפני בוא העם – לא יהיה קרקע בבואו. אל תעזבו את לוצרן ואת הקונגרס מבלי בטחון שכאן יתחיל פרק חדש בפתרון שאלת הקרקע. עליכם לעזוב את המקום הזה בהכרת ההכרח לפתור במשך שנים אחדות את בעית גאולת הקרקע בארץ – כי רק אז נהיה אדונים בה. אם חלילה לא נגיע לכך – כל עמלנו לשוא ובארץ-ישראל ייווצר גיטו כלכלי נוסף, כמו בכל העולם כולו. חשבו על זה, עזרו לנו. אם תחפצו – נגאל!
הרצאה בועידת הקהק"ל
לוצרן, אב תרצ"ה.
על חניתה ועל גבולות הארץ
מאתמנחם אוסישקין
שם אחד נשמע בתוכנו בזמן האחרון, והוא מסמל את השנוי הגדול בהערכת הקרן הקימת ומבליט את המפנה בכיוון עבודתה; שם זה שגור עתה בפיו של כל אדם מישראל בכל העולם היהודי כולו: חניתה. מה יש בחניתה? ארבעת אלפים דונם קרקע הרים, שאינם מיושבים עדיין, משק קטן. נקודות כאלה יש לנו לעשרות. ואם נפלו שם שני קרבנות, הרי גם בזה אין חדוש – כדברים האלה קרו לנו בתולדות התישבותנו בארץ. מדוע, איפוא, מלהיב השם הזה את העולם הציוני ומושך את הלבבות, גם לב אנשים הזרים לנו? יען כי אין זה שם גיאוגרפי בלבד, אלא סמל של מהפכה בכל מושגינו. במשך כל שנות קיומה של הקרן הקימת היו רואים אותה מנקודת השקפה משקית, ישבנית, ולא יותר. היו שראו בה גם מכשיר להסדר חיים סוציאליים חדשים. באירופה העריכו אותה כמכשיר נאה ליסוד משקים חקלאיים, ולכל היותר כגורם בגאולת הקרקע בשביל המשק. אבל מעטים מאד היו בתוכנו שראו את הקרן הקימת כמוסד מדיני גדול, כמכשיר להקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל. כשהיו דנים על גאולת קרקע בארץ-ישראל היו מתענינים לפי הרוב בטיב האדמה, באפשרות של התפתחות המשק וצורתו, ורק יחידים הבינו שבפעולתה של הקרן הקימת תלוי עתידה המדיני של הארץ כולה, שהיא משמשת יסוד לתקומת האומה בארץ-ישראל. עד שבא הלקח של השנתיים האחרונות, עם כל האסונות, הסבל והקרבנות, והבהיר בפני כל העולם את תפקידה האמתי של הקרן הקימת. עד שלא באה ההצעה האיומה על חלוקת הארץ, לא עמדנו על טיבה של הפרובלימה המדינית שלנו ולא הכרנו מי הוא הנושא שלה. התשובה והכיוון לפתרון הפרובלימה הזאת ניתנו על-ידי חניתה.
מבחינה משקית והתישבותית בלבד בודאי שלא כדאי היה לקנות את חניתה, אדמת מדבר, הרים וסלעים, מרוחקת מישוב יהודי, וכולה סכנת נפשות. ואם הלכנו לשם, הרי זה משום שאנו מכירים שיצירת נקודה ישובית כזאת ערך רב לה מבחינה לאומית, שהיא מכוונת לסייע לעתידנו המדיני בארץ. כעת התחלנו מבינים, שכל התזכירים וכל המאמרים היפים והנאומים בפרלמנט האנגלי אין להם אותו הערך המכריע, שיש לנקודה ישובית ידועה במקום ידוע ובזמן ידוע. העם היהודי הרגיש באופן אינסטינקטיבי את האמת הזאת, ועל כן קבל בהתלהבות כזאת את יסוד חניתה.
בזמן האחרון התעוררה השאלה של חלוקת הארץ. כל הציונים, בלי יוצא מן הכלל, נלהבים לרעיון יצירת מדינה יהודית ואין בזה חלוקי-דעות בינינו. המחלוקת אינה על יצירת מדינה יהודית אלא על חלוקת הארץ, והיא אשר פלגה את ההסתדרות הציונית. לא אגע עכשיו בשאלה זו, אין לי רשות לכך, כי אני מדבר עכשיו כנשיא הקהק“ל ובאסיפה המוקדשת לעניני הקהק”ל. בשובי מישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון נוכחתי, שנפוצו כאן שמועות כאילו השלמתי עם החלוקה. אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי להודיע לכל הישוב העברי, שאין אף שמץ של אמת בשמועות הללו. עם רעיון החלוקה לא השלמתי, ולא אשלים!
אין איש מאתנו יודע, אם החלוקה תצא לפועל או לא. כל אחד מדבר מהרהורי לבו. אבל בנוגע לעבודת הקהק“ל והתפקידים המוטלים עליה התאחדו איחוד גמור גם מחייבי החלוקה וגם שולליה. נקח את שתי האפשרויות האלה ונקבע על פיהן את תפקידי הקהק”ל.
אתחיל באפשרות שהחלוקה לא תצא לפועל, משום שאפשרות זו יותר קרובה ללבי. במקרה זה הרי ברור, שעלינו ליסד ישובים רבים על גבולות הארץ, כדי לעשות את החלוקה המוצעת לנו לבלתי אפשרית. אם הגבולות יהיו ברשותנו, שום קוסם בעולם לא יוכל להגשים את החלוקה. אם אנו, בעלי הלאו, קוראים לעם היהודי לסייע לנו בכל המאמצים הדרושים להגיע לגבולות אלה, יודעים אנו שזאת היא דרך ההצלה של שלמות הארץ. אולם גם בעלי ההן לא ישלימו עם קצוץ גבולותיה של ארץ-ישראל המחולקת עד לחיפה, והם יודעים שרק דרך אחת ישנה להציל את הגליל – למלא את החלל בין עכו לגבולות הלבנון בנקודות ישוב יהודיות. והוא הדין בנוגע לכבוש בית-שאן. חשיבות הכיבושים הללו היא אחת לבעלי ההן ולבעלי הלאו, ואותם אפשר להשיג לא על ידי מאמרים או נאומים בפרלמנט. אם נספיק במשך זמן קצר לגאול רבבות דונמים ולאחד כמה נקודות ישוביות, יש תקוה להציל את המחוזות האלה. אילו היתה ועדת פיל, בבואה לארץ, מוצאת עוד ועוד רבבות דונמים בכל אותם המקומות שדברתי עליהם, אולי לא היתה ההצעה באה לעולם בכלל, או שהיתה יותר טובה בשבילנו. אבל בכל אותם המחוזות שהמליצה על קריעתם מצאה מדבריות ולא ישובים.
ידוע שקיימים בעולם שני סוגי אנשים: אנשי החזון ואנשי המעשה. אצלנו מקובל שריאליסטן אחד שקול כנגד מאה אנשי החזון. אולי זה נכון לגבי היחיד, אבל לא לגבי צבור. לגבי אידיאל לאומי שקול חוזה אחד כנגד מאה ריאליסטים. הריאליסטים שבקרבנו צריכים היו לאמר: למה ללכת לארץ-ישראל, ארץ בצות וסלעים, צרות ופגעים – ואף על פי כן ניצח איש החזון. אם יש לנו כיום למעלה מארבע מאות אלף יהודים בארץ ו-1.200.000 דונם קרקע וכל אותם הערכין התרבותיים שיצרנו כאן, עלינו להרכין ראש בפני אנשי החזון. ותקופתם של חוזי חזיונות מתחילה רק עכשיו. סבורני, שגם המחלוקת האידיאולוגית של היום היא מחלוקת בין הריאליסט ואיש החזון.
מה יותר חשוב: שטח האדמה או טיב האדמה? הוויכוח בשאלה זו נמשך זה עשרות שנים, ורק בשנים האחרונות התחלנו להבין היכן היא האמת. הריאליסטן אומר: את הקרקע אנו קונים לשם התישבות ולכן האינטנסיביות שלה היא המכריעה. איש החזון אומר: נכון הדבר מבחינה מעשית, אבל לא זאת היא המטרה. מטרתנו היא לגאול את הארץ, ולכן השטח הוא המכריע, באשר בו המפתח לפתרון השאלה של עתיד האומה, שטחה של תל-אביב מפרנס 150 אלף יהודים, אבל באותם הכספים ששלמנו בעיר הזאת בעבור מגרשים היינו יכולים לקנות שטח גדול של רבבות דונמים ואז היה מצבנו המדיני אחר לגמרי. השטח הוא העיקר ולא האינטנסיביות.
מכל האמור יתבאר לכם הכיוון החדש בתכנית-עבודתה של הקהק“ל. רבים מבני הישוב לא הבינו את ערכה של הקהק”ל כמכשיר מדיני, ורק השנתיים האחרונות הן שהוכיחו לנו את ערכו של מכשיר זה. ידיד נאמן ניכר בשעת צרה ולא בשעת שמחה. שנים אלה שעת צרה הן לגאולת הקרקע. והנה, בשעה שיש לגאול מיליוני דונמים וגואלים אלפים, נעלמו הגואלים הפרטיים מן האופק, ונשאר הידיד הנאמן – הקרן הקימת לישראל, שגאלה בשנתיים קשות אלו 56,000 דונם קרקע, כמעט מחציתם בששת החדשים האחרונים, הקשים והירודים ביותר. האינטרסים של הפרט אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל, ומשום זה אנו זקוקים למוסד הפועל בשליחות הכלל ויונק מן העם. שאיפתי היא, שהאינטרסים האלה יתאחדו. הרבה עסקנים לקהק“ל, הרבה ידידים, הרבה תורמים, אבל כל מה שהשגנו אינו אלא אחוז קטן לגבי מה שיכול היה להיות. לא כל אלה שהם ידידי הקהק”ל משתתפים בתרומותיהם לקרן זו; אלפים מביניהם מסתפקים באמירה בעלמא. בשנים האחרונות, בזמנים הקשים ביותר, הגענו להכנסה של 400 אלף לא“י ניטו לשנה. אם כן, אין להתיאש מכוחה הכספי של האומה. אם האומה תבין לאט לאט: מה היא ארץ-ישראל בשביל עם ישראל, מהו קרקע בשביל ארץ-ישראל, – מה היא הקהק”ל בשביל הקרקע, אז ורק אז נוכל להוציא לפועל את תכניותינו בזמן הקרוב ביותר.
אם חטא עם ישראל נגד בוראו, הרי כפר על כך מתוך שהחזיק בתורה במשך אלפיים שנות עוני ורדיפות ולא עזב אותה. אבל חטא אחד רובץ עלינו, שגם יום הכפורים אינו מכפר עליו, והוא חטאנו לצבור. קצב עבודתנו במשך ששים שנות הציונות, וגם במשך עשרים השנים האחרונות, היה בעוכרינו. אולם גם כיום, למרות הרציחות וההתנפלויות, אפשר לעשות ולפעול הרבה, אילו היה עם ישראל רוצה בכך. גם בשנה הזאת אפשר לגאול הרבה מאד, לו היו האמצעים בידינו. אולי נבין בשעה האחרונה, שהגיע הזמן לכפר על חטאנו נגד האומה כולה.
מעז יצא מתוק. אם נבדוק את המאזן לשנתים האיומות שעברו עלינו, ניווכח שהוא חיובי. עוד לא היה כדבר הזה, שבמשך שנתיים נוצרו 19 נקודות חדשות, 19 מקומות אחיזה. גם מפתח לארץ-ישראל יש לנו – הנמל בתל-אביב וגם הוא בא לנו כתוצאה של שתי שנות הסבל הללו.
האגדה מספרת, שבתשעה באב נולד המשיח. והכוונה היא, שדוקא בזמן אסונות ופורעניות צומחת יצירה חדשה וישועה חדשה. לו היו באים ליהודים ואומרים להם שיש צורך לבנות נמל בתל-אביב, היו לועגים לנו. לו היו באים ואומרים שצריך להקים את חניתה, לא היו הולכים. בסופו של דבר לא הפסדנו בשנתיים האלה. היו קרבנות, הפסדנו 160 נפשות יקרות, אבל מרגישים אנחנו, כי כל אחד מהקרבנות האלה הוא אותו החייל האלמוני שבכל העולם חולקים לו את הכבוד הראשון. הכל יודעים, שלא המצביא הראשי הוא המנצח אלא החיילים האלה. אנו כאן חיילים אלמונים של עם ישראל. וידע העם, שאנו גומרים את השנתיים האלה במאזן חיובי ואיננו מפחדים מפני העתיד. העיקר שאנו בעצמנו לא נעשה פשרות. אם תפעם גם בנו אותה האמונה שפעמה בלב אלה שהתחילו בבנין לפני ששים שנה, ואם נמשיך בעבודה באותו המרץ, נשיג את התוצאות שאנו מתפללים להן ונגשים את חלום הדורות: אנו נהיה הבעלים בארץ-ישראל כולה.
19 באפריל 1938
מי הירא ורך הלבב?
מאתמנחם אוסישקין
אנו עומדים על פרשת דרכים, אבל אין לנו ספק בדרך בה נלך. דרכנו ברורה, בעשרות שנות מלחמתנו לבנין הארץ ולשחרור האומה לא היה עוד רגע רציני כל כך. קשה ביחוד מעמדם של אלה מחברי ההסתדרות הציונית – אינני שייך להם – שהשלו את עצמם שנים על שנים באמונה בעזרתה וסיועה של אנגליה. במשך הזמן התהוו סדקים בבנין זה של שתוף-פעולה עם ממשלת המנדט ואף-על-פי-כן לא יכלו להשלים עם הרעיון שתקוותם היא תקוות שוא. והנה באו ימים וחברינו מבינים ברובם כי צדקו דברי הנביא “מצרים משענת קנה רצוץ”. “אל תבטחו בנדיבים” – כתיב, ועל אחת כמה וכמה בנדיבים בריטיים.
אינני שייך לחוג אנשים אלה. בשבילי אין כאן כל חידוש. היה ברור לי זה עשרות בשנים שבנין ארצנו בידנו הוא למרות ההפרעות מבחוץ ולא בסיוע מן החוץ. אך בינתים, עד שהעם יסתגל לתנאים החדשים, יהיה מצבנו קשה.
כמה גורמים יפעלו עתה לכבול את יכולת פעולתנו. ראשון בהם – הפחד מפני מדינה ערבית. הנוסחה “מדינה ארץ-ישראלית”, שמשמעה היום מדינה ערבית, נוסחה רעה היא. שנים על שנים האמנו במדינה ארץ-ישראלית, אך לא במדינה פלשתינאית. באה הממשלה ומדברת עתה בגלוי על מדינה פלשתינאית ולא על מדינה ארץ-ישראלית. הסכנה שבשינוי הנוסח הריהי אידיאולוגית גרידא: סכנת האכזבה שהוא גורם והתקוות שהוא מעמעם. למעשה, אין זה ולא כלום. כשם שהאנגלים בגדו בנו במשך עשרים שנה, כך הם חושבים עכשיו לבגוד בערבים. השלטון בארץ-ישראל ישאר למעשה בידי האנגלים, ולערבים יתנו להשתעשע ב“צעצועים” פורמליים. אך הנוסחה עצמה דיה כדי להפחיד ולהרגיז את העולם היהודי. ושוב אני אומר, כי לקשיים פורמליים, קשיים של נוסחה, אינני חושש. לא פחדתי מן השלטון התורכי, שגם בזמנו התקדמנו, אף-על-פי שהיה עלינו לעשות את מעשינו בהסתר, לבנות ולהקים מושבות ולהעלות אנשים למרות איסור הממשלה. מכל שכן אין מה לחשוש לנוסח סתמי זה.
השאלות העיקריות שבהן תלוי עתיד הארץ הן שאלות הקרקע והאנשים, האנשים והקרקע, דברים שבמעשה ולא דברים שבתיאוריה. הרבה יותר קל לאנגלים להנהיג הגבלות וחומרות בשטח זה מאשר למסור את השלטון לערבים. ואף-על-פי-כן אין בהחלטות הממשלה משום נסיון לחיסול. יש בהן משום הגבלה, הגבלה חמורה העשויה לעכב את התפתחות הארץ – אבל לא להפסיק אותה. ההתקדמות תמשך, בכל הצורות האפשריות והבלתי-אפשריות. אמנם העליה נקבעה ל-15,000 איש לשנה במשך חמש השנים הקרובות. אך הלחץ העצום של היהדות העולמית יתגבר, יוכרח להתגבר על הגבלה אכזרית זו. המספר הזה אינו מסמן ואינו יכול לסמן את גבול עליתנו.
קשה יותר שאלת הקרקע. ההגבלות בשטח זה קשות יותר מבחינת העתיד מאשר מהבחינה המעשית כיום. אין בדעת הממשלה לאסור את קנית הקרקע. לא היה כל רמז לכך. היא מתכוננות ליצירת שלושה איזורים, שבאחד מהם תהיה קנית הקרקעות מותרת; בשני תוגבלנה הרכישות והנציב יוכל להחליט מדי פעם בפעם על קניה זו או אחרת; באיזור השלישי תהיה קנית הקרקעות אסורה בהחלט. כשבאה הצעה זו לידי דיון אמרתי למיניסטר המושבות: “חשבתי שהאנגלים אוריגינליים במלחמה בנו. רואה אני שרוסיה הצאריסטית הקדימה אתכם. גם היא הנהיגה “תחום מושב” ליהודים. וגם היא הנהיגה אותו “זמנית”, בצורת “החוקים הזמניים” שנקבעו בשנת 1882 ונמשכו עד למהפכה ואולי היו קיימים גם כיום אלמלא המהפכה”. ועוד אמרתי לו: “הזהרו פן יתבעו אתכם הערבים למשפט בשל ההפליה, דיסקרימניישן בלע”ז, שאתם מפלים חלק מהם מתוך שאתם אוסרים עליהם למכור קרקע ליהודים ולהתעשר על חשבונם, בשעה שאתם משאירים זכות זו בידי ערבים אחרים"…
במה נעוץ שורש הרעה של ההגבלות הללו?
סכנתם אינה בעובדה שיכולת הפעולה שלנו תוגבל בשנים הקרובות. הלואי ויהיו לנו האמצעים לקנות כל מה שאפשר יהיה לקנות גם בהתאם לחוקים אלה. אך חושש אני תמיד מפני גיטו יהודי. התנגדתי להתבדלות של תל-אביב מעל יפו, התנגדתי לעיריה נפרדת בירושלים. גיטו הריהו ענין לחו"ל, אך לא לארץ-ישראל. נזכר אני בישיבה אחת של החברה “למען ירושלים”, שנוסדה על-ידי סטורס, מושל העיר בזמן ההוא, ושהיו בה שני חברים יהודים: המנוח אליעזר בן-יהודה ואני. סטורס הגיש לישיבה זו הצעה של שמות לרחובות, כי בימים ההם לא היו עוד שמות לרחובות בירושלים. בין השאר הציע לקרוא לרחוב אחד בעיר העתיקה בשם “רחוב היהודים”. התנגדתי לו ואמרתי: “רחוב היהודים יוכל להיות בלונדון; כאן יש מקום אולי לרחוב האנגלים”.
זאת היא עמדתי בכל עניני ארץ-ישראל ובשטח רכישת קרקעות בפרט. זוהי בשבילי הקשה בגזרות העומדות לבוא עלינו, ביחוד משום שבהגשמת החוק הזה לא ייתקלו האנגלים בכל קושי ולנו לא יהיה קל לעבור עליו.
ששים שנה מלאו מיום יסוד פתח-תקוה. ארבע תקופות עברו עלינו מאז, כל תקופה ומשבר בצדה: התקופה הראשונה היתה תקופת חבת-ציון, תקופת האוטו-אמנציפציה. הימים היו קשים מאד, ימי הגבלות ורדיפות בלתי פוסקות על הישוב הקטן. נדמה היה, כי אין כל תקווה למפעלנו בארץ, ואז בא אדם שנראה כמציל את היהדות ואת העם היהודי: הברון הירש בעל המיליונים שפתח לכאורה לפני היהודים את ארגנטינה, ארץ רחבת ידים. רבים מבין חובבי-ציון נתפתו והלכו אחר הדגל החדש, אך המיעוט נשאר נאמן ונתגבר על המשבר הזה. כך הגענו לתקופה השניה, היא תקופת “המקלט הבטוח”, הציונות המדינית. חזרה אותה התופעה עצמה: אכזבות, הבטחות שלא התקיימו מפי ווילהלם קיסר ומפי גדולים אחרים מגדולי אומות העולם, נעילת שערי הארץ, קיר ברזל אטום שהציונות הועמדה לפניו. ושוב בא משבר: בא צ’מברלין, המיניסטר האנגלי התקיף, וממשלת אנגליה הציעה הצעה מושכת-לב של התישבות באוגנדה, ארץ גדולה ועשירה; ושוב לא עמד חלק גדול מההסתדרות הציונית בנסיון, שוב הלך אחר הדגל החדש. אך גם על משבר זה נתגברנו ונשארנו נאמנים לארץ-ישראל.
באה התקופה השלישית, תקופת הצהרת בלפור, שנמשכה עשרים שנה, עד שהגיעו שוב ימים קשים, מהומות והתנקשויות. בא משבר שלישי: הצעת חלוקת הארץ, וויתור על חלק הארי של תקוות היהדות. גם מן המשבר הזה יצאנו. ברור לכל: או שנקבל את כל הארץ או שלא נקבל מאומה. ולאמיתו של דבר אין להציג את השאלה בצורת “או – או”. כי מי שמאמין באמת בארץ-ישראל יודע שסוף הנצחון לבוא.
עכשיו הגיעה התקופה הרביעית. אפשר שאנו שבים לאוטו-אמנציפציה האמיתית. אך אין ספק כי נעמוד לפני משבר חדש בעולם היהודי ואולי גם בין כמה מן הציונים. אולי תיווצר אידיאולוגיה של גוויאנה, טנגאניקה. אולם גם מצב זה לא יפריע אותנו. בשיחות לונדון, בישיבה עם האליפאכס ומקדונלד אמרתי, שאנו נשארים נאמנים לארץ אבות וכשם שדחינו את אוגנדה, שהוצעה ע“י צ’מברלין האב, כך אנו דוחים את גוויאנה וקניה, המוצעת ע”י צ’מברלין הבן.
וכך אנו עומדים עתה כשפנינו לעתיד. הפרשה החשובה ביותר היתה והנה גם כיום פרשת הקרקע. עתה ראינו איזה ערך יש לקרקעות שלנו, לאותם 1.400.000 דונם, ששליש מהם שייכים לקהק“ל. לולא היינו מזניחים פרשה זו, לולא פזרנו את כוחותינו לריק, לא היינו מגיעים לא לחלוקת הארץ ולא למצב של היום. רק האדישות וקוצר הראות הן שהביאו אותנו למעמד עלוב בשטח הקרקע. ולאור הימים האלה מתבלט החטא הגדול של כל אותם הציונים, ואף המנהיגים, שלא נקפו אצבע להגברת קצב גאולת הארץ, חוץ מהקומץ הקטן של עסקני הקהק”ל ועובדיה.
אבל אין צועקין לשעבר. לפני שנתים יצאה הקהק"ל בסיסמא “הגלילה”. פנינו לגליל לא רק מפני אוצרות המים שבו, לא רק מפני יפי הטבע שהוא מצטיין בו וגם לא משום שחי בו זכרם של יוחנן מגוש חלב והמקובלים מצפת. פנינו הגלילה משום שאיזור זה נמצא בסכנה ויש חשש שנפסיד אותו בהתנגשות הראשונה עם האנגלים והערבים. התחלנו בפעולות בגליל והשגנו כמה תוצאות. דבר מה נעשה, אף כי לא באותו קנה-המדה שקוינו לו. והמעט שנעשה דיו כדי להקשות את קריעת המחוז הזה. יש לנו שם קרקע, יש לנו קברים חדשים; גם בעמק-החולה, גם בבית-שאן, גם במערבו של הגליל-העליון. במשך שנתים אלה נעשה מאמץ רציני לרכוש קרקע לאורך הגבולות. שהרי לא האנגלים ישמרו על גבול הארץ ועל אחת כמה וכמה לא שוטרים ערבים. כדי שהגבולות יישמרו צריכים יהודים לשבת בקרבתם. ולפיכך כל מחשבותינו נתונות לגאולתם המהירה של השטחים שאנו פועלים בהם. בחודש האחרון הצלחנו לסיים כמה קניות חשובות. כשהייתי מוסר את הידיעות עליהן למשלחת שלנו לועידת השולחן העגול, היתה זו קרן האור היחידה שבישיבות לונדון.
אנו ממשיכים בקניות אלו והערבים רוצים למכור, כי גם הם חוששים מפני איסור. בישיבות המשלחת, כשהשתדל מקדונלד להסביר את הצורך בהגבלות מכירת הקרקעות, שהערבים דורשים אותן בכל התוקף, לא התאפקתי ואמרתי לו, שאחד היושבים כאן והתובע את איסור מכירת הקרקע ליהודים מכר לנו בעצמו את האדמה שעומדת עליה כיום נקודה חדשה שלנו. הוא קפץ ממקומו ושאל: “אולי ישנם עוד חברים במשלחת שעשו זאת?” עניתי בחיוב. וכששאל לשמותיהם אמרתי לו שאיני יכול לקרוא בשמם משום שאני מנהל אתם מו“מ בדבר קנית קרקע. כשאגמור את המו”מ אגיד לו. הכל תלוי בנו כעת. יכולים אנו לפעול גדולות, אך עלינו לעבוד במהירות, עד שתתפרסם החלטת הממשלה. גורם הזמן אינו תלוי בנו אלא באנגלים. אך גורם הכסף תלוי בעם היהודי. והעם היהודי, גם בימי שואה אלה, גם לנוכח החורבן המאיים על מאות אלפים מאחינו שאתמול חיו חיי שלווה, יוכל להרבות פעלים גם כיום.
רבים טענו שעבודתנו כאן עולה ביוקר, שבכסף המוצא בארץ-ישראל אפשר היה לסייע לכל היהודים האומללים בעולם. אך היש ערך לכל הנעשה בארצות הגולה? עלינו לרכז את כל כוחותינו ואמצעינו בבנין ארץ-ישראל, כי כאן מקלטנו היחיד, מכאן לא נזוז.
אמרתי לכם: כסף רב דרוש לנו כעת לביצוע התכנית של הפעולה באיזורי הסכנה. במשך 3–4 החדשים הקרובים, דרוש לנו מיליון לא"י לפחות. בעד הקרקע יש לשלם במזומנים סמוך לקניה. אינני יודע, אם נשיג את הסכום הזה, אך אנו נעשה את הכל כדי להגיע לכך. בהשגת האמצעים טפלתי בחוץ לארץ, נפגשתי עם אנשים והחלפתי מכתבים עמהם. וכן גייסתי כמה מאות אלפים לירות. הד"ר גרנובסקי יצא לשם כך לאירופה, גם הוא משתדל להשיג סכומים גדולים בצורת תרומות, הלוואות ועזבונות בחיים. בחדשים הקרובים יתחילו ידידינו באפריקה הדרומית במגבית גדולה, ותקוות המגבית גדולות.
עתה יוצאים אתם לגולה. אין אני מסופק שתעשו הכל למען הצלחת המגבית. אך תנאי קודם לכך: שלא תהיה עבודתכם בסימן של ספק, שלא תעמידו בשאלה את עתידה של תחית האומה. הפקפק, המהסס – אל יבוא בשורותינו. “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.
דברים אלה נאמרו בהכרה ברורה. אם יש בכם הכרה זו – צאו לשליחותכם. אם אין – לכו ושובו לבתיכם. אך אם תלכו – תמסרו את דברי אלה להמוני ישראל המדוכאים והנכנעים בגולה היהודית הגדולה.
בכינוס שליחי הקרן הקימת,
20 במארס 1939
גאולת הארץ בימי המלחמה
מאתמנחם אוסישקין
רבים מכם ישאלו אולי: היום אתם באים לדבר על ענין גאולת הקרקע? הישוב נמצא במצור, המצב המדיני של העולם כולו מעורפל. וגם עתידה של ארצנו אינו בהיר כל כך; הרבה יהודים בקרב הישוב נזקקים לתמיכה, לקיומם ולצרכי יום יום; מתרבות והולכות הדאגות והצרות בכל מקצועות חיינו: בפרדסנות, בחקלאות, במסחר, בתעשיה – כמעט שאין פינה בריאה בבנין הכלכלה שלנו. שאלות היום ושאלות השעה מכבידות עלינו בכל חומרתן ותובעות את תיקונן, ואין איש יודע מה ילד יום. ובזמן כזה אנו באים לדבר על שאלה שאינה קשורה במישרין לתביעות השעה החמורה ואין בה כדי ליתן פתרון לתביעות אלו? מס החירום, הצלת הפליטים, עזרה לתלמידים, החזקת מפעלי החקלאות והתעשיה, וכיוצא באלה הן שאלות של ממש, שאלות ההווה – וכיצד אתם באים לדבר על ענין גאולת הקרקע שהיא הלכה לעתיד לבוא, מגורמי היסוד לתחית העם והארץ, וכוחה אינו לשעתה?
אנו עומדים בראשיתה של מלחמת העולם השניה. ואני נזכר, שכך היה גם המצב בשנים האחרונות של המלחמה הקודמת. גרתי אז ברוסיה. היתה זו שעת צרה גדולה לכל היהדות הגדולה, בת ששה מיליון נפש, במדינה זו. התחילה תקופת הגירושים והבולשביזציה, נהרס קיומם של רבבות יהודים, צפו ועלו על ראשינו גזירות ורדיפות שדרשו ריכוז כל המחשבות והפעולות להצלה ולעזרה. בימים ההם יצא קובץ קטן בשם “עולמנו” בעריכתו של הד“ר גליקסון ז”ל, ובו פרסמתי מאמר בשם “וארץ-ישראל מה תהא עליה?”. גם אז עורר מאמר זה השתוממות: הכיצד? – טענו הפקחים ואנשי המעשה, כביכול – ששה מיליון יהודים נתונים במצוקה ובסבל – והנה בעל החלומות הלזה בא ושואל: וארץ-ישראל מה תהא עליה?
גם כיום יש להציג אותה השאלה הנצחית לקיום האומה כולה. כל השאלות המעסיקות את דעת הקהל אינן בעצם אלא דאגות הישוב, מעמדו וקיומו – אבל אין זו הדאגה לארץ-ישראל. שאם גם נצליח למצוא אמצעים כדי לעזור לישוב, שיוכל להחזיק מעמד בשעת מצוקה זו, לא נבטיח אלא את קיומם של מחצית מיליון יהודים היושבים כאן. אבל גם אז תעמוד השאלה במקומה: וארץ-ישראל מה תהא עליה?
ואמנם ארץ-ישראל כמרכז האומה, מרכז מדיני, תרבותי וכלכלי לא תמצא את פתרונה בישוב של מחצית מיליון יהודים. לא יהיה זה פתרון לשאלת העתיד של האומה והארץ. השאלה היא, אם רצוננו להבין את חשיבות מפעל גאולת הקרקע. מדובר על ארץ-ישראל בשביל כל העם, מדובר על ארצה היחידה של האומה העתידה לקלוט מספר גדול של יהודים שרוצים ויכולים לחיות במולדת ולהחיותה. מתוך כך יש לשאול: מה תביא ומה תתן המלחמה לפתרון שאלת ארצנו, מבחינת בטחון קיום האומה?
כבר אמרתי בהזדמנויות אחרות, שהסמל החיצוני של מלחמתנו הוא: להוציא את המלה “א”י" מתוך הסוגריים. הממשלה רגילה לכתוב כיום “פלשתינה (א"י)”, שאתה יכול לפרש אותה לכאן ולכאן: ארץ-ישראל או ארץ-ישמעאל. – עלינו להפוך את שתי האותיות הקטנות הללו למציאות שלימה, לארץ-ישראל במלים מפורשות. שלושה הם שיכריעו בעתיד הארץ: העבודה המדינית, העליה, הקרקע. קשה לדעת, מתי וכיצד תסתיים המלחמה. אבל נדמה, ששאלת ארץ-ישראל תעלה על סדר היום, כשאומות העולם יבואו ויטפלו בכל הפרובלימות המדיניות של העולם עם גמר המלחמה. ובה במדה שאנו נבטיח לעצמנו עמדות חשובות בכל שלושת השטחים האלה, נגביר את הסיכויים לפתרון השאלה בחיוב. וכן להיפך: מצבנו יהיה בכל רע, אם לא נצליח לחזק ולהגדיל את עמדותינו במשך תקופת המלחמה.
לא אדבר כאן על שני הגורמים הראשונים, כי אין זה מתפקידי. כאן מוטל עלי לבאר לכם את שאלת גאולת הקרקע ולהוכיח, שאמנם יש לפנינו אפשרויות גדולות שאנו יכולים להגשימן כיום.
במפעל רכישת הקרקע יש להביא בחשבון שלושה גורמים: הממשלה; המוכרים; הקונים. היחס של הממשלה לעבודתנו היה שלילי בהחלט במשך עשרים השנים אחרי המלחמה הקודמת. משנה לשנה הלכו ונתרבו ההפרעות מצד הממשלה. ועכשיו כבר הכריזה הממשלה גלויות, שיש בדעתה – אם לא לאסור בכלל – הרי להכביד במידה גדולה ביותר על אפשרות רכישת הקרקע ע“י היהודים. הגזירות הללו עדיין לא קבלו תוקף חוקי, אבל החוק הזה עלול לבוא מחר, כעבור חודש או כעבור שנה. חרב זו תלויה תמיד מעל ראשנו. והעם היהודי, שתורתנו מסמנת אותו בשם עם חכם ונבון, צריך לדעת שאסור לשבת ולחכות עד שיבוא האיסור הקטיגורי מצד הממשלה. כיום הזה יש אמנם הפרעות פה ושם, אבל האפשרויות לקנות קרקע לא נתמעטו, אלא הלכו וגדלו. גם במשך מחצית השנה, שעברה מאז פרסום הספר הלבן, הצליחה הקהק”ל לרכוש הרבה קרקעות, במדה שהיתה לנו היכולת הכספית לכך. ועל כן חובתנו למהר ולגאול, עד כמה שאפשר יותר ויותר, כל זמן שלא יצא חוק האוסר עלינו את רכישת הקרקעות באיסור מוחלט. זוהי חובתנו כלפי האומה ותקוותה הנצחית, שלמענה נלחמו טובי בניה ולמענה הקריבו את חייהם. ואם תופיע אותה הגזירה והממשלה תטיל את האיסור, גם אז נחפש וגם נמצא דרכים להמשיך את מפעלנו, אם גם מתוך מכשולים גדולים יותר.
הגורם השני הוא המוכר. מבחינה זו לא נתקלנו בקשיים גדולים במשך עשרים השנים האחרונות. תמיד נמצאו ערבים שהציעו קרקעות למכירה. כמובן שניצלו את הקוניונקטורה במדה שלא היתה כדוגמתה, דרשו מחירים מופרזים ביותר, שלא חלמו להשיגם לפני בוא היהודים, ואנחנו שלמנו להם במיטב כספנו בעד אדמות טרשים, חול ובצות – אבל הערבים באו והציעו ואפשר היה לקנות. ולולא באה הספסרות מצד היהודים אפשר היה לקנות אפילו במחירים זולים יותר. מבחינה זו המצב כיום טוב משהיה לפני שנים אחדות. הספסרות נעלמה וירדה מעל הפרק. אולי תשוב עוד ותקום לתחיה, אבל עובדא היא שכיום איננה. נעלמו הקונים הפרטיים משוק הקרקעות. מקיצוניות אחת עברו היהודים לקיצוניות שניה. במחצית השנה האחרונה, לא עבר אף חצי דונם אדמה מידי ערבים לרשות יהודים פרטיים. מצב זה הפחיד את הערבי, והוא חושש לירידה עוד יותר גדולה במחירי הקרקע, ועל כן הוא ממהר להציע ולמכור מה שיש לו למכור. יש גם לציין, שהערבים מפחדים מפני החוק לאיסור קנית הקרקע יותר מאשר אנחנו חוששים לגזירה זו. אף המאורעות של שלוש השנים האחרונות, שהבאנו בהן כל כך הרבה קרבנות, בנפש וברכוש, גרמו לערבים נזק הרבה יותר חמור. ויש ביניהם שנדלדלו והגיעו עד ככר לחם. כל זה משפיע על הערבים, שימהרו ויצילו את רכושם ע"י הצעת קרקע למכירה. אמנם אין לדעת, אם הטירור כבר עבר, אבל הפחד מפני הטירוריסטים, שהפריע לא מעט במכירת הקרקע, נעלם בודאי, ועכשיו יכולים הערבים לעסוק בעסקי מקח וממכר בקרקע ללא הפרעה. כל הגורמים הללו פועלים איפוא לטובתנו: הצעות מצד הערבים ישנן, והכל תלוי באמצעים שיהיו ברשותנו.
ואמנם, גם מבחינה זו יש לציין התקדמות ניכרת. יחסו של העם לענין גאולת הקרקע ע“י הקהק”ל הולך ומשתפר משנה לשנה. יחס זה מוצא את ביטויו בגודל הכנסותינו, שהולכות ומתרבות בזמן האחרון. ואף על פי כן מצבה הכספי של הקרן הקימת לישראל חמור ביותר.
בזמן האחרון אני מתחיל להבין יפה יפה את האגדה היוונית על יסורי טנטלוס, שרואה בעיניו גם פירות נחמדים למראה ולמאכל וגם מים קרים להשיב את נפשו הצמאה, אבל ידיו קשורות ואין הוא יכול להושיטן ולהשיג מה שעיניו רואות. במצב כזה נמצאים עכשיו אנשי הקהק“ל. לפניהם עשרות אלפי דונמים, שאפשר לגאלם והם דרושים לנו וחיוניים בשבילנו מכל הבחינות, אבל קצרה ידינו מלהשיגם מפני שאין האמצעים הדרושים כדי לקנותם. התחייבויות גדולות בעד הקניות הקודמות רובצות על הקופה של הקהק”ל. וכל המאמצים שעשינו, הן ע“י הגברת העבודה לקבלת תרומות רגילות והן ע”י הלוואות בצורות שונות, אינם מספיקים כדי למלא אף חלק מהדרישות ומההצעות שמגיעות אלינו בימים אלה.
בשנים האחרונות השגנו הישג, שלא היה כדוגמתו בכל תולדות התישבותנו בארץ. במשך שנות המאורעות גדל מספר הישובים, רובם ככולם על אדמת הקהק“ל, בחמשים נקודות חדשות. ואני יודע, כי נקודות אלו עדיין אינן מבוססות כל צרכן מבחינה חקלאית-כלכלית. אבל הן קיימות והתישבו בהן עובדים, שלא יעזבו עוד את המקום. גם אחרי פרוץ המלחמה נתווספו חמשה ישובים חדשים על אדמת הקהק”ל. כל העבודה הזאת נעשתה מתוך הדאגה לעתיד, ולא מפני צורך השעה. לא הזנחנו שום איזור מאיזורי הארץ, אבל נתנו את דעתנו במיוחד לשמור על גבולות ארצנו, בצפון ובנגב. כל זה מחזק את עמדתנו, אבל אם אנחנו רוצים להיות מוכנים לקראת העתיד, מתוך תקווה ואמונה שלימה בנצחון מלחמתנו למען העם והארץ, הרי היסוד הראשון לכך יהיה גודל השטחים שימצאו בידינו, השטח הוא שקובע היום, והכמות חשובה יותר מן האיכות.
מאז ומעולם התנהל במחנה הציוני ויכוח בשני ענינים. השאלה הראשונה היתה: מה עדיף יותר – העיר או הכפר. בינתים נפתרה השאלה לטובת הכפר. ברור, שאפילו העיר העברית השלימה עם אוכלוסיה יהודית של 200.000 נפש – כן ירבו! – אין לה אותה חשיבות מדינית כמו הישובים הכפריים, שיושבים בהם רק מחצית האוכלוסים של תל-אביב. המדינה שייכת קודם כל לאנשי הכפר, והם שמטביעים את חותמם על בעלות המדינה. אם יהיו בידינו מספר גדול של ישובים חקלאיים, יגדלו ממילא הסיכויים לשחרורנו המדיני. אחר יהיה המצב, אם הכפר יהיה בידי הערבים ואנחנו נשאר תושבי העיר. אם היום 75% של הישוב הם אנשי העיר ורק 25% יושבים בכפר – ולא כולם חקלאים הם במלוא מובן המלה – הרי מבנה סוציאלי זה איננו לטובת הרעיון של המדינה היהודית, ואין בו כדי להבטיח שקט בזמן של זעזועים כלכליים בעולם. והשאלה השניה היתה: כיצד לנהל את העבודה ההתישבותית, בריכוז או בפיזור, באיזור אחד בלבד, או בחלקי הארץ השונים. מובן מעצמו, שהריכוז יותר בטוח, יותר קל ויותר זול, והיפוכו אתה מוצא בפיזור. אבל אם אנו נגשים לעבודה ההתישבותית לא מבחינת “קולוניזציה” סתם, כי אם מתוך הצורך ביסוד בית לאומי בשביל עם ישראל, הרי התשובה איננה יכולה להיות אחרת אלא: פיזור. עלינו לחדור ולתפוס קרקע בכל מקום שאפשר. רק כך נוכל לסכל את המזימה של יצירת גיטו בארצנו. בדרך זו הלכנו בשנים האחרונות, ובדרך זו עלינו להמשיך גם להבא.
השקפה זו על הצורך של גאולת הקרקע מבחינה מדינית, כדי להבטיח את עתידנו בארץ וליצור עמדות בטוחות להגשמת הציונות – צריכה להיות נר לרגלינו דוקא בשעת מצוקה זו. חלילה לנו להתרכז רק בשאלות יום יום ולהזניח את הדאגה לעתיד. בנינו את ארץ-ישראל והננו משקיעים מאמצים וקרבנות במפעל זה אך ורק בשביל העתיד, ולא בשביל הישוב היושב בה כיום. רק למען הרעיון הזה הננו רשאים לדרוש מאת העם מאמצים וקרבנות.
מה הם האמצעים שעומדים לרשותנו כדי להגביר את עבודת הקהק“ל? הגענו עכשיו לגובה שלא פיללנו לו. בשנה הראשונה אחרי המלחמה הקודמת אספנו בכל העולם כולו 40.000 לא”י – סכום שארץ-ישראל בעצמה עברה עליו בשנת תרצ“ט. היום השגנו סכום קרוב ל-600.000 לא”י. זהו בודאי הישג גדול, אבל בטוח אני שעל ידי עבודה מסורה ושיטתית של עסקנינו נוכל לגייס פי כמה וכמה. אין גבול למדת הנאמנות והמסירות של עם ישראל לארצו, אם נוכל להסביר לו כראוי את התפקיד הגדול המוטל עליו.
מלבד התרומות אנו מקוים להכנסות ניכרות מצוואות ומעזבונות בחיים. גם כאן אנו עומדים בפני אפשרויות בלתי מוגבלות כמעט. לפני שש שנים הכרזנו על הרעיון, שהקהק“ל צריכה לקבל את הקרנות הנמצאות בכל פזורי ישראל בשביל מוסדות צבוריים, באופן שתוכל להגשים קניות גדולות בכספי הקרנות ותבטיח את תשלום הרבית לקיום המוסדות. אז חקרנו ודרשנו, כמה כספים מושקעים בקרנות הנ”ל בארצות שונות – והגענו לסכום של עשרים מיליון לירות ויותר. קרנות אלו ברובן הגדול ירדו לטמיון, ויש אפילו שנשארו בידי שונאי ישראל. צא וחשוב, מה גדולה היתה התועלת לאומה כולה, אילו היתה הקהק“ל מקבלת את הכספים האלה לפקדון והיתה יכול לגאול את רובה הגדול של אדמת הארץ, וגם המוסדות בעלי הקרנות היו יכולים להבטיח את קיומם לעולם ועד. והוא הדין בנוגע למפעל של עזבונות בחיים, שיחידים מוסרים את כספם לקהק”ל ומקבלים הכנסה קבועה למשך כל ימי חייהם. ענף זה הולך ומתפתח יפה. אולם גדולות ורבות האפשרויות להגדיל את הכנסותינו. אם הצבור הגדול יתחיל להבין את התועלת הרבה, שיכולה לצמוח ממפעל זה גם לקהק"ל וגם לתורם, עתיד מקור זה להגדיל ולהאדיר את קופתה של קרננו ולתת לנו אפשרות להגשים את תכניותינו הגדולות.
ויש עוד דרך שלישית: כמו שאמרתי, אין יחידים קונים קרקע בזמן האחרון, וכל היזמה הפרטית כמעט שנשתתקה לגמרי בשוק הקרקעות. והנה בזמן האחרון מורגשת שוב נטיה אצל בעלי הון להשקיע את כספם בנכסי דלא ניידי. אולם מרובים הקשיים שעומדים בפני הקונה הפרטי, ומפני כך הוא נרתע מלהגשים את רצונו. והנה אני מציע לבעלי הון אלה, שיתקשרו עם הקהק“ל על מנת שזו תקנה קרקע מתוך התחיבות מפורשת, שאחרי המלחמה יוכלו לבחור באחת משתי האפשרויות: או שיקבלו לרשותם את הקרקע שנקנתה בשבילם או שהקהק”ל תחזיר להם את הכסף שהשקיעו. חושבני, שצורה זו של התקשרות עם הקהק"ל יש בה כדי ליתן סיפוק לקונה הפרטי וגם לפתוח לפנינו מקור חדש של אמצעים.
העיקר הוא שהעם היהודי ירגיש ויבין, שאם יש עתיד לאומה העברית – הרי רק ארץ-ישראל יכולה להבטיח את העתיד הזה; ואם ארץ-ישראל – הרי היסוד הראשון לכך הוא קרקע; ואם קרקע – הרי רק הקהק“ל יכולה להבטיח אותו לצמיתות בשביל העם כולו. אם העם יבין זאת, יוכל להגיש לנו את עזרתו המלאה, להמציא לנו אמצעים, באותו קנה-מידה שכל אומות העולם נתבעות היום לתת לצרכי המלחמה. הקהק”ל עצמה ממלאה את חובתה ועושה מאמצים, אפשריים ובלתי-אפשריים, להגדיל את רכושו הקרקעי של העם. התקשרנו בחוזים על קניות חדשות, ונוכל להוציאן לפועל רק אם האמצעים יהיו בידינו. בישיבה האחרונה של הדירקטוריון של הקהק"ל התנהל ויכוח חריף בענין זה. אבל כולנו הרגשנו, שמוטלת עלינו החובה לעשות צעדים נועזים ולהתחייב על קניות חדשות, מתוך תקוה שהעם ייענה לקריאתנו ויאפשר לנו להמשיך בעבודתנו.
אנו עומדים עכשיו על פרשת דרכים. עלינו להבטיח את עתידנו בארץ, עלינו להבטיח תקומה מלאה לעם העברי. הפתרון לכך הוא בהרחבת רכושנו הקרקעי, והמפתח להגשמת מפעלנו הוא בידי היהודים בכל העולם, וקודם כל בידי הישוב העברי בארץ, שהוא מבין ומרגיש יותר מכולם מה חלקה של ארץ-ישראל בפתרון השאלה על עתידו של העם במולדת.
במסיבת הקרן הקימת בתל-אביב,
כ“ד בחשון ת”ש
את אשר יגורנו – בא לנו
מאתמנחם אוסישקין
את אשר יגורנו – בא לנו. הספר הלבן נתפרסם. הפרלמנט הבריטי נתן את אישורו לכך, אם גם ברוב-דעות קטן. יש עוד איזה צל של תקוה, שחבר הלאומים בג’ניבה יתנגד למדיניות החדשה. הלואי! אבל ברור כבר כיום, שהגורם העיקרי, וכמעט היחידי, במלחמה נגד הגשמת הספר הלבן תשמש התנגדותנו שלנו. והמלחמה תתנהל בצורות שונות. אלה שמוטל עליהם לנהל את הפוליטיקה הכללית שלנו – הם שצריכים לתת הוראות למלחמה זו, ובודאי יעשו זאת.
אין זה מתפקידי הרשמי להביע במכתבי זה את דעתי על כך. את השקפתי בשאלה זו הבעתי, ואמשיך לעשות כן, לאלה שהגה התנועה מסור לידם, ובידיהם הברירה לקבל את דעתי או למאן. רק זאת אגיד לכם, מתוך הכרה ברורה: אמונתי מוצקה, שנצא מתוך המלחמה בנצחון. קשה לקבוע גבול לזמן המלחמה, קשה לקבוע למפרע את מספר הקרבנות שנצטרך ליתן לה, בנפש וברכוש – דמים תרתי משמע – אבל הנצחון יהיה לנו.
ואם יבוא יום פקודה ויקראו לעם היושב בציון ולעמנו בכל ארצות פזוריו, להצטרף למלחמה בכל צורה שהיא – בטוח אני, שאתם, עסקני הקהק“ל, תהיו מן הראשונים שתענו לקול הקריאה ותתמסרו בכל אמונתכם ומסירותכם לתפקיד שיוטל עליכם. עסקני הקהק”ל, גואלי הקרקע במולדת – הם מבינים ומרגישים, בכל ישותם ובכל נפשם, מה משמעה של מולדת בשביל האומה הישראלית. ואם המולדת בסכנה, אין קרבן בעולם שלא נהיה מוכנים להביא בשביל הצלתה.
במכתבי זה אני חושב לחובה לעצמי לעמוד בפרוטרוט על ענין, שהוא קרוב ללבי ביותר בכל ימי חיי: הקרקע. זה צריך היה תמיד להיות מרכז הכובד בכל מפעלנו, וביחוד עכשיו, כשכל גורל עתידנו תלוי בו.
מכל המגמה של הספר הלבן ומהשורות המועטות שהוקדשו בו לשאלת הקרקע, ברור, כי צפויות לנו בזמן הקרוב הגבלות חמורות ביותר. ברור, שיצא חוק מפורש בענין זה מאת הנציב העליון. על צורת החוק הזה ותכנו יש חילוקי-דעות, מהם מחמירים ומהם מקילים – ואין לדעת עם מי הצדק. מפני שברור כי כאן עיקר השאלה היא מדינית, ולא משפטית. אם כל השלטון בענין הקרקע נמסר, ללא כל הגבלה, לידי הנציב העליון בלבד, והוא המחוקק והוא המוציא לפועל, והוא הפוסק והוא השופט – קשה לדעת, כיצד יחליט להגשים את כוח שלטונו זה.
דבר אחד ברור כל צרכו: בענין רכישת קרקע יבוא לעזרתנו הרוב הגדול של הערבים בארץ-ישראל. הצועקים נגד מכירת הקרקע ליהודים יהיו אלה שכבר מכרו את אדמתם, או אלה שאין להם בכלל מה למכור. ואילו האחרים, רוב רובם, לא רק שיהיו מעונינים בביטול ההגבלות, אלא שענין זה הוא בשבילם שאלת חיים ומות. הם נדלדלו במשך השנים האחרונות במדה חמורה ביותר, ואין להם הצלה כלכלית אחרת אלא במכירת חלק חשוב מאדמתם. ומובן שקונה אחר מלבד היהודים אין. ואם יבוא לחץ מצד הערבים על הממשלה בארץ – הרי כל הענין של רכישת קרקע יימצא בידי הנציב העליון בלבד, – אין ספק כי זו תהיה עזרה חשובה וממשית בשבילנו, והנציב העליון לא יוכל לעמוד בפני הלחץ הזה.
ועוד דבר אחד ברור: במשך שנים רבות לא יימצא קונה יהודי אחר של קרקע – אלא הקרן הקימת. יחידים שהיו קונים קרקע היו עושים זאת לשתי מטרות: או שרצו בקרקע להתישבותם שלהם, אולם לשם כך צריכים היו להשקיע אמצעים גדולים, ומעטים יהודים אמידים שמחליטים להתישב על הקרקע; או שקנו קרקע לשם ספקולציה, למכירה ברווחים – ובזמן כזה אין לחשוב שיימצא יהודי עשיר שירצה להשקיע כספים בקנית קרקע לשם עסק. הקונה הפרטי, הן הטוב והן הרע, הן זה שרוצה להתישב והן זה שרוצה לעשות “עסק” בקרקע – איננו כיום ולא יימצא במשך שנים רבות. אני מצטער על העדרו של הקונה מהסוג הראשון – אבל יש לציין את העובדה כמו שהיא. הגואל היחידי הוא המוסד הקרקעי שלנו, ואת התקווה היחידה להגשמת המפעל של גאולת הקרקע אנו תולים בקרן הקימת לישראל.
תפקידה גדול ואחראי כיום, עוד יותר מאשר תמיד. לשמחתנו הגדולה יאמר, כי יחסו של העם היהודי, הן בארץ והן בתפוצות, לקרן הקימת הוא בזמן האחרון יחס של אמון גמור. אמון זה הולך ומתגבר מיום ליום. אזכיר כאן רק עובדות אחדות מהזמן האחרון: ביום שפורסם הספר הלבן הגבירה היהדות האמריקאית את מאמציה ושלחה לקרן הקימת בבת אחת סכום של רבע מיליון דולר – כבטוי למחאתה נגד הספר הלבן; חלק גדול של הסכום בא כתרומה וחלק כהלואה לזמנים ארוכים; יהודי דרום-אפריקה, שנתאספו ביום פרסום הספר הלבן, הודיעו לקהק“ל טלגרפית, שהם מעמידים לרשותנו 100.000 לא”י בהלואה לעשרים שנה ברבית של 4%, ועוד 100.000 לא“י הם מתחייבים לאסוף בזמן הקרוב ביותר בצורת תרומות רגילות; יהודי ממערב אירופה, הרוצה בעילום שמו, המציא לקהק”ל הלואה של 50.000 לא“י, על מנת לשלמה כעבור 8 שנים ברבית של 4%. ואחרון אחרון: אחד מראשי פיק”א בחו“ל, ואף הוא רוצה בעילום שמו, שלח לקהק”ל סכום של 20.000 לא“י על מנת לפרעו אחרי 10 שנים בלי כל רבית. יש לראות בזה עדות של אמון רב בעבודת הקהק”ל. שהרי תורם זה בודאי שהיה יכול להעביר את כסף הלואתו לפיק"א, שתשתמש בו לצרכי פעולתה.
דווקא בימים אלה, שהאופק המדיני מכוסה עננים כבדים, יש בגילוי אמון זה כדי לעודד את רוחנו. אנו רואים בזה הוכחה, מצד אחד שהעולם היהודי רחוק מיאוש ורפיון-ידים, ומצד שני שגברה הבנתו לשאלת הקרקע והוא יודע, מי הגורם העיקרי לפתרונה, וע“כ הוא פותח את לבו וידו לקהק”ל ומביע אמון ובטחון במאמציה ופעולותיה.
אולם מחויב אני ליתן לכם קוים אחדים לתכנית עבודתנו לימים הבאים:
א. דרושים לנו סכומים עצומים לקיים את ההתחיבויות הגדולות שהטלנו על עצמנו. אם גם ההתחייבויות הללו הן לשנים רבות, הרי נצטרך להוציא חלק חשוב מהכנסותינו לתשלום ההתחייבויות, ולא לקניות חדשות. התשלומים לא יהיו שוים בכל שנה ושנה, אבל ברור שבמשך עשר השנים הבאות נצטרך להוציא לא פחות מ-25% של הכנסותינו לתשלום החובות שקבלנו על עצמנו עד עכשיו.
ב. יש לנו כיום חוזים על קנית קרקעות בכל חלקי הארץ המגיעים לשטח של 70.000 דונם. כבר השקענו בקניות אלה כספים חשובים, אבל לשם גמר הקניות עד כדי העברת הקרקעות על שמנו זקוקים אנו עוד לחצי מיליון לירות בערך. הכל מודים, גם המחמירים ביותר שבתוכנו, שכל הקניות הללו אפשר יהיה להגשימן ללא הפרעה מצד הנציב העליון על פי החוק שהוא עומד לפרסם. והרי זה משמש תפקיד גדול מאד, שעלינו למלאו במשך הזמן הבא.
ג. אנחנו נמשיך להתקשר בחוזים על קניות חדשות, אבל לא נשקיע שום כספים אלא נתחייב לשלם את דמי-הקניות לאחר שנקבל את הקרקע והקושאנים בהסכמת הנציב העליון – אם עד אז יצא החוק של ההגבלות. על-ידי-כך לא נטיל על עצמנו שום אחריות כספית – ומי יודע, אולי יעלה בידינו להגשים את החוזים האלה ולהעביר לרשות האומה שטחי-קרקע חדשים.
ד. ויש עוד דרכים שונות לרכישת קרקעות, באופן שנהיה בטוחים במדה ידועה בבעלות על הקרקע. נצטרך להשתמש במנהגים שהיו ידועים, לדאבוננו, בארץ-ישראל התורכית, אבל נדע להשתמש גם בצורות אלו – ועבודתנו לגאולת קרקע המולדת לא תרפה.
ה. ואחרון-אחרון – וזהו העיקר: אין להניח אף לרגע, שההגבלות, ותהיינה מה שתהיינה, יביאו את עסקי הקרקע לידי שיתוק גמור. גם מקדונלד אמר זאת בפירוש בפרלמנט, שאין הוא חושב אף לרגע “לאבן” את ענין מקח וממכר בקרקע. בודאי יימצאו איזורים שונים, שנוכל להגשים בהם קניות באופן ליגלי גמור. אולם ברור, שעלינו להתחשב בשתי ההגבלות: א) נצטרך לקנות לא רק במקום שאנו רוצים, כי אם בכל מקום שאפשר יהיה לקנות; ב) מחירי הקרקע יעלו במדה מרובה, שהרי השוק של עסקי קרקע יהיה מוגבל למאד. אבל את ה“עונשין” האלה יצרך לשלם העם היהודי והצבור הציוני, בעד החטא הגדול שחטאו במשך שנים בהזניחם את מפעל הגאולה של אדמת המולדת.
אני מביא בחשבון את כל הגורמים האלה ואני אומר בבטחון גמור: גם אם תעלינה הכנסותינו פי כמה וכמה – עוד רבה העבודה לפנינו. יש ויש אפשרויות, שעלינו לנצלן במלוא המדה, ונוכל לנצלן בשנים הבאות, אם האמצעים יהיו בידינו. ומה שיהיה אחרי כמה שנים – לאלהים פתרונים ולנו הבטחון. הכרתנו המלאה היא, כי במרכז המלחמה, שהעם העברי צריך להטיל על עצמו בעד תקות גאולתו עומדת, כמו תמיד, שאלת הקרקע. עלינו להחיש את גאולת הקרקע ולהעביר לרשות האומה את אדמת המולדת מהר ככל האפשר.
עוד קו אחד בתפקידה של הקהק“ל לשנים הבאות. כיום הסיסמא היא: תיכף לקניה – עליה על הקרקע. זה דרוש קודם כל כדי לשמור על בעלות הקרקע; ושנית, עלינו לבנות עמדות וליצור מרכזים חדשים להגנה על המולדת. היום יותר מאשר בשנים שעברו, יש ערך מיוחד לכיבוש הקרקע ולהקמת ישובים עליה. בתקציב ההתישבות תופסות כיום ההוצאות לצרכי ההגנה והשמירה חלק גדול ביותר. אמנם מבחינה פרוגרמתית אין הקהק”ל חייבת להשתתף בהוצאות אלו – אולם החיים חזקים מכל החלטה עיקרונית או פורמלית. בשנה האחרונה נכנסה הקהק"ל, לאט לאט, בעול ההוצאות הללו והשתתפה בסכומים הגונים בצרכי הכבוש של הקרקע, העליה וההגנה. ואין ספק כי שיעור זה של הוצאותינו יגדל עוד יותר בשנים הבאות. שהרי תקוותנו חזקה, כי העליה על הקרקע למפעל הכיבוש ולהקמת ישובים חדשים תלך ותתגבר עוד יותר ותשיג תוצאות גדולות מאלה שהשגנו בשנה האחרונה. וזוהי שוב שאלה, שפתרונה מחייב התאמצות נוספת של עסקנינו להגדלת הכנסותינו בתמידות ובנאמנות.
דברתי עמכם גלויות וברורות על מצבנו המדיני בכלל, ועל המפעל של גאולת הקרקע בפרט. ואני גומר את דברי במה שהתחלתי: אמונה שלמה בנצחון האומה הנלחמת על חירותה! אין להשוות את כוחה של ממשלת בריטניה לכוחה של האומה העברית. המלחמה בין עם ישראל ובין אנגליה בעד ארץ-ישראל היא ממש כמו המלחמה של דוד עם גלית הפלשתי. והרי במלחמה זו ניצח דוד, ולא גלית. דוד נלחם בשם יעוד לאומי, והיעוד הזה נשאר לו לעם ישראל עד היום הזה. זהו תוקף אמונתנו וכוח תקוותנו – ובו ננצח!
מתוך אגרת לעסקני הקהק"ל,
ח' סיון תרצ"ט
דברים באסיפת עסקנים
מאתמנחם אוסישקין
שתי חובות מטילה עלינו הגזירה שהוטלה זה עתה על-ידי הממשלה: להלחם נגד האשליה שהחוק יעבור ויחלוף; להלחם נגד הרגשת היאוש, נגד הדעה שהכל אבוד ואין מה לעשות כדי לקרוע את רוע הגזירה.
אתחיל בנקודה הראשונה.
מה שקרה ביום ד‘, י"ט אדר א’ ת"ש, לא בא לנו כהפתעה. את בוא הגזירה הזאת אפשר היה לחזות מראש לא רק לפני תשעה חדשים, עם פרסום הספר הלבן של מקדונלד, אלא לפני עשרים ושתים שנה, כשנכנסו צבאות אלנבי לירושלים. ומי יודע, אילו היינו מבינים זאת מראש, מן היום הראשון שבו הונף הדגל הבריטי בירושלים, אולי לא היינו באים לידי כך. עוד בימים ההם היה ברור, כי האנגלים – הבטחותיהם לחוד ומעשיהם לחוד. לא אכנס לפרשת המדיניות האנגלית כולה בתקופה אחרונה זו של תולדותינו. אתרכז בשאלה של היום, ביחס השלטון לבעית הקרקע. אצטמצם בה משום ששאלת הקרקע עומדת כיום במרכז המאורעות ומשום שהשאלה הזאת היא הקרובה ביותר ללבי וידועה לי יותר מיתר השאלות.
ויהיה נא הדבר ברור: קרקע אינה רק שאלה של חקלאות, זוהי שאלת השטח. אומה שפניה ליצירה מדינית חייבת לדאוג בראש ובראשונה לשטח. משום כך מהווה הקרקע את המטרה העיקרית לחיצי אויביה ומתנגדיה של הציונות. כשדובר לראשונה בימי הצהרת בלפור על מסירת ארץ-ישראל לעם ישראל היה המכוון לשטח המשתרע מן הים עד המדבר שבעבר הירדן, ומהליטני עד נחל מצרים. איש מאתנו לא פקפק בימים האלה בעובדה שעבר-הירדן הוא חלק מהארץ. היו גם אנשים בתוכנו שדרשו להרחיק את הגבול, להעבירו מזרחה מחוץ לתחומי עבר-הירדן כיום. אני התנגדתי לכך. דרשתי שגבולותינו ייקבעו לפי הכתוב בתורה. אך על דעתו של איש לא עלתה המחשבה, כי בקרוב יקוצצו גבולות אלה.
וכאן הוכינו מכה ראשונה: יום אחד קרעו מאתנו את עבר-הירדן. ומעשה זה נעשה בידי לורד בלפור בעל ההצהרה עצמו. לא הגבנו בשעתו כראוי נגד המכה הנוראה הזאת. לעולם לא אשכח את אספת הועד הפועל הציוני בברלין שנתקיימה אז בנשיאותו של הרב חיות. הוא פתח את הישיבה ובכה כילד וצעק: “הפסדנו שני שלישים מארץ-ישראל ולא הזדעזענו ולא הגבנו”. דעת המנהיגות היתה, כי כוחנו אינו מספיק לפי שעה לכבוש את ארץ-ישראל המערבית, ומה אנו כי ננהל מלחמה בעד עבר-הירדן. אמרו לנו: זוהי צרה לעתיד לבוא. לעת-עתה נעבוד כאן, במערב הארץ, ודיה לצרה בשעתה. תגובה חלשה זו היא שהראתה לשלטון בלונדון ובארץ איך להתיחס אלינו. נגלה לו, כי אפשר לעשות נתוחים על גוף היהודים בארץ. אבל ההסתדרות הציונית לא למדה מזה לקח. היא לא הבינה כי מעשה זה פירושו הוא, שמקום התורפה של עתידנו אינו העליה, אינו התעשיה, אינו הארגון, אינה העבודה – אלא הקרקע. בלי זה אין כל מעשינו אלא פיקציה. ונדמה לי, שראוי היה שנחוש ונרגיש, כי כל תותחי מתנגדינו, האנגלים והערבים, כוונו לנקודה זו שקרקע שמה. אך האשליה נמשכה והיא נמשכת עד היום הזה בעולמנו הציוני.
ועוד בפרשה זו של עבר-הירדן: אחרי מספר שנים, בשנת תרצ"ב, פנה אלינו האמיר עבדאללה והציע להחכיר לנו ל-99 שנים ששים אלף דונם בעבר-הירדן, שהם קנינו הפרטי. ההצעה נתקבלה בהתלהבות, אם כי הקרקע שהוצע לא היה טוב ביותר ונדרש בעדו מחיר יקר. ערכנו חוזה כדת וכדין, והאמיר חתם עליו בעצם ידו. שלמנו סכום הגון כדמי-קדימה. וכשהחוזה היה בידינו הלך המנוח ארלוזורוב להודיע על כך לסיר ארתור ווקופ, שהיה אז נציב עליון לארץ-ישראל. הנציב לא התווכח אתנו, הוא לא סרב לאשר את החוזה אשר באופן פורמלי גם לא היה טעון אישור מצדו. הוא אמר בפשטות, שלא נלך לעבר-הירדן, שאין הוא אחראי לחיינו שם. וכשהשבנו לו: אנו בעצמנו אחראים בעד חיינו, אנו נגן על עצמנו, התנגד גם אז. זהו יחסם של השלטונות האנגלים בענין עבר-הירדן. שליט “המדינה” הזאת מסכים להחכיר חלקה קטנה מששים מיליון הדונמים של ארצו ליהודים. באים האנגלים ואומרים: לא! וגם על זה עברנו בשתיקה וגם כאן הסתפקנו בתזכיר בלבד. והרי דיה היתה עובדה זו כדי ללמד אותנו, כי מרכז הכובד של מלחמתנו הפוליטית היה ויהיה הקרקע.
ועוד נסיון שלא הצליח: כתום המלחמה הקודמת דאגו כל הממשלות להתישבות החילים המשוחררים על קרקע המדינה. סכומים הגונים הוקצבו לשם כך. באוסטרליה, למשל, ניתנו אלפי לירות לכל משפחה של מתישבים מבין החיילים נוסף לאדמה שחולקה להם חנם. גם אצלנו היו חיילים. גם הם לחמו תחת פקודתם של מפקדים אנגלים, גם ביניהם היו קרבנות, ואנשים אלה דרשו שינתן להם מה שניתן לחבריהם בכל הארצות. הם לא דרשו כסף, הם בקשו רק חלקת קרקע. וכמנהג האנגלים לא השיבו את פניהם ריקם. לא ניתנה תשובה שלילית, אלא הענין נדחה בלך ושוב עד שנשתכח. פעם הוצעה להם אדמת מדבר, ופעם הוצע קרקע שלא היתה כל אפשרות לקבלו. התוצאה: קיים טמנם ישוב של חילים משוחררים בארץ, אך את הקרקע נתנה הקרן הקימת. התירוץ היה – וכאן נשמעה הטענה לראשונה – כי אין די קרקע לערבים, והקרקע ליהודים מאין יוקח? גם על אכזבה זו עברנו בשתיקה. החיילים שלחו תזכירים ובזה נגמר הכל. ושוב נשמעה הטענה: הכדאי להלחם עם הממשלה על כמה אלפי דונמים? תקנה הקרן הקימת את הקרקע וחסל.
אחר כך התחילה פרשת החוקים וההגבלות. לפתע פתאום החלו משרדי הממשלה לדאוג לאריסים ולעבד תקנות להגנתם. רגש הרחמנות נתעורר בלבם לגבי הפלחים האלה, שהאפנדים היו מנצלים אותם ללא רחם כל השנים. התחילו להופיע חוקים ותקנות להגנת האריסים, כדי להכביד על הקניות. מלחמה זו עם האריסים, עורכי-הדין שלנו יוכלו לספר הרבה עליה. בתולדות הקרן הקימת יש עובדות שלא יאומנו כי יסופרו. והנה כמה מהן, רק לשם דוגמא:
משפט עם כמה בדוים נודדים בוואדי-חווארית, הוא עמק חפר כיום, נמשך עשר שנים. ענין 3.000 הדונמים בנהלל לא נסתיים עד היום. כשקנינו את נהלל לפני שש-עשרה שנה נמסרו 3.000 דונמים, ששלמנו בעדם טבין ותקילין לאריסים הערבים לזמן מסוים, בתנאי שכעבור זמן זה יעזבו את המקום או יחזירו את כספנו. זכינו בכל המשפטים אך הערבים עדיין יושבים על הקרקע, כי האדמיניסטרציה אינה מוציאה את החלטות בית הדין אל הפועל. מובן, שאין הערבים משלמים לקרן הקימת אף פרוטה, ולא עוד, אלא שהקרן הקימת משלמת מס ורקו לממשלה בעד הקרקע. ומעשה שהיה בכפר זה, שפרצה מריבה בין שתי משפחות, וכעונש הוכנסה פלוגת משטרה לכפר לשבוע ימים. אחר-כך נתבעה הקרן הקימת כבעלת הקרקע לשלם את ההוצאות של המשטרה בסך 90 לירות, והכסף שולם. ועוד מעשה אפייני ביותר: ליובלו של המלך ג’ורג' החמשי ניטע יער על שמו ע“י הקרן הקימת. נערכה חגיגה גדולה. המלך עצמו שלח עץ מגנו במתנה. העץ ניטע ע”י הנציב העליון סיר ארתור ווקופ, ווייצמן ואני נאמנו ברדיו והנאומים הועברו מנהלל ישר לארמון המלוכה בלונדון. והנה בזמן המאורעות נעקר העץ, והשלטונות לא שמרו עליו למרות אזהרותינו. סמוך לזה התחילו הבדוים שולחים את עזיהם בשטח הנטוע לכרסם את השתילים. ועתה יצא פסק דין הנותן לבדוים האלה זכות מרעה ביער המלך ג’ורג'.
הפרשה הידועה ביותר היא פרשת 300.000 הדונמים מאדמות הממשלה באיזור בית-שאן. אדמה זו חולקה, כידוע; ולא בחלקות קטנות, חלילה, אלא ביחידות של אלף ואלפיים דונם למשפחה. כדאי שאזכיר כאן פרט מענין המעיד על יחס השלטונות: הערבים קבלו את הקרקע בתנאי שישלמו בעדו 1.5 לא“י לדונם במשך שלשים שנה וברבית נמוכה. את הכסף לא שלמו, כמובן. והרבה מהם מכרו את אדמתם ליהודים ב-3 לא”י הדונם נוסף ל-1.5 לא"י שהיה עלינו לשלם לממשלה. ומשעברה האדמה לידינו דרשה הממשלה שנשלם את התשלום הזה דווקא במזומנים, שהרי כידוע, אין אנו “בטוחים” כערבים אשר להם חולקה אדמת בית-שאן.
זהו היחס לעניני הקרקע שלנו; זוהי המגמה של כל השליטים למן הגבוה מעל הגבוה בלונדון ועד קטן הפקידים בארץ-ישראל. מכאן ההסבר לפרשה הארוכה של שאו, סימפסון, פרנטש וחבריהם. כחוט השני עובר בכל הדו"חות הללו הרעיון: אין די קרקע ליישב יהודים. הקרקע דרוש לערבים. ולא הועילו כל טענותינו: שלפי שעה נמצא בידי היהודים אחוז פעוט מאדמת ארץ-ישראל, שהארץ מלאה מדבריות שלא הגיעו לידי עיבוד מפני שאין הקרקע חסר; שדי לראות את הערבים הגוועים ברעב במחוזות המרוחקים בשעה שאלה הקרובים לישובים היהודים מתבססים ומפרים את אדמותיהם. לא הועילו העובדות: למשל זו, שהממשלה הציעה לבדוים, שנושלו כביכול, מאדמות עמק-חפר, קרקע בשפע בבית-שאן, וסרבו ללכת שמה – משום שידעו כי בקרבת חדרה תהיה פרנסתם על היהודים, ואילו כאן, בריחוק מקום מישוב יהודי, אין להם כל סיכויים להתפתחות. ששים שנה שולטים האנגלים במצרים ואין דלות גדולה בעולם מדלותו של הפלח המצרי. לא שמענו עד עתה שהממשלה הבריטית תדאג להם. רק כאן תקפה אותם פתאום החרדה לערבים; שהרי בלונדון, להבדיל מברלין, נעשה הכל לשם שמים, בשם ההומניות. וגם נישול היהודים מן הארץ הזאת נעשה כדי לשמור על האוכלוסיה הערבית המסכנה.
כך נוצרה ספרות משרדית שלמה שמטרתה להוכיח, כי בארץ-ישראל יש להציל את הפלח מידי המנצל היהודי. גולת-הכותרת של שרשרת זו היתה ועדת פיל. לא אכנס כאן בויכוח בענין החלוקה שעתה עבר זמנה. אך ברגע שהגישו לפנינו את תכניתו של פיל אמרתי בישיבת הנהלת הסוכנות, כי היא מורכבת משני חלקים: חלוקת הארץ ומדינה יהודית. החלק הראשון יתקיים, השני – לא. דברים אלה מתאמתים כיום. עיקר הכוונה היתה לחלק את הארץ, ואנו בידינו סייענו לכך מתוך שלא נזדעזענו מן ההצעה על חלוקת ארץ-ישראל המערבית. אנו את שלנו עשינו. התלהבנו מן החלק החיובי של התכנית, והם, האנגלים, למדו מכאן שאפשר לחלק את הארץ. עד שבא וודהד והוציא את המרצע מן השק. לא זו בלבד שהסתפק בחלוקה, אלא צמצם וצמצם את חלקנו.
התפתחות זו נסתיימה בספר הלבן שהופיע גם הוא, לכאורה, תחת לחץ הערבים. לפני שנה, בימי ישיבות לונדון, נמצאו אחדים מאתנו שטענו, כי הבעיה העקרית היא התנגדות הערבים ולא האנגלים. ועם הופעת הספר הלבן, כאבנו, מחינו, ואחרי שלשה ימים חזר השקט על מכונו.
כיצד הגענו למצב זה? בארבעה דברים השלינו את נפשנו.
ראשית, העברנו את נקודת הכובד משאלת היחס של הממשלה האנגלית לשאלת הערבים. כל הבקי בנעשה בארץ רואה בעין – הדברים נאמרו בתזכיר שהגשתי לועדת וודהד – כי החרפת התנועה הערבית היא תוצרת בית הממשלה. היא נתחזקה על-ידי השלטון ופקידיו. אנו חשבנו, שאם נשלים עם הערבים יסתיימו בזה הקשיים. אך הממשלה היא שעכבה ומנעה את השלום. כשבא ערבי דורש-שלום אל השלטונות, חכה בפתח; כשבא ערבי קיצוני קבלוהו בסבר פנים יפות. האמת היא, שהממשלה לא רצתה ואינה רוצה שהיהודים יתפסו מקום חשוב בארץ-ישראל. מיניסטר הולך ומיניסטר בא, אנשים שונים עמדו בראש משרד המושבות, ביניהם מידידנו. בימי צ’רצ’יל גזלו מאתנו את עבר-הירדן; בימי סמואל חולקו אדמות בית-שאן. שהרי למעלה מכל המיניסטרים עומד הפקיד. מיניסטר הולך ומיניסטר בא והפקיד לעולם עומד. והפקיד הקולוניאלי הוא כבר בן שלש מאות שנה. וזה אינו רוצה שהיהודים יתחזקו בארץ. הפקידות הבריטית אין לבה נוטה לעם תרבותי גדול, שגם הפועלים בו הם בעלי תרבות. לכתחילה אי-אפשר היה, כמובן, לבטל את הצהרת בלפור. אבל במשך עשרים ושתים שנה הצליחו להגיע לידי כך.
שנית, השלינו את עצמנו לחשוב, כי בעית הקרקע אינה עיקר. המשכנו את עבודת גאולת הארץ בקצב אטי, ובשנים הטובות ביותר עלה בידינו לגאול רק 60.000 דונם בשנה. תשוו את המספר הזה עם מאות המיליונים שאבדו ליהודים בגרמניה, בצ’כיה, בפולין ובארצות אחרות, ותבינו מה רב היה החטא שאשליה זו הביאה בעקבותיה.
שלישית השלינו את עצמנו לחשוב, כי יש רק כתובת אחת לתעצומותינו, והיא משרד המושבות בלונדון. דרך אחרת אין. אולי נכון הדבר, שזו הדרך הנוחה ביותר, ואולי קשה למצוא דרכים אחרות. אבל אם הולכים אנו במשך עשרים ושתים שנה בדרך זו ומקבלים מכה אחר מכה, צריך היה לחשוב על שנוי הדרך, והדבר לא נעשה.
רביעית, בטחנו בגורל, ש“נצח ישראל לא ישקר”. חשבנו: הכל יעבור. מכה אחרונה זו שהוכינו מוכיחה, שתפארתנו לא תהיה על דרך זו. לא כאן המקום להרחיב את הדבור על דרכי מלחמתנו הפוליטית. אבל יודע אני, שבחוגים האחראים למדיניותנו, באו לידי הכרה, שאין להמשיך את הדבר בצורה זו. ואני מבקש מכם שתענו לדרישות ההנהגה כשתבואנה אליכם. אפשר להאמין בדרכים החדשות או לאו, אבל אין איש רשאי להסתלק מחיפוש דרכים. אל השליות! ברור שמכינים לנו חיסול גמור, עתיד של מיעוט קטן בעולם הערבי הגדול, ואם לא נעמוד על נפשנו, נשא כולנו באחריות על העתיד.
*
הזהרתיכם כנגד אשליות, ועלי להזהירכם גם נגד היאוש.
נזדמן לי לשמוע בימים אלה על פשיטת הרגל של כיוון הבנין; על הצורך להתרכז אך ורק בפעולה פוליטית. ההשקפה אינה חדשה. אנו שומעים כדברים האלה זה עשרים ושתים שנה. תמיד נלחמתי נגדה בחרוף נפש. כי אין לך, לדעתי, דרך נוחה יותר לסייע לשונאינו מאשר להפסיק את העבודה. שוו בנפשכם: מיהו בעולם הגדול אשר יבוא לעזרתנו? ידידנו הגדול ביותר שהכוח בידו, נשיא ארצות הברית רוזבלט, קבל את ויצמן בחבה והביע את שמחתו על התפתחותה של ארץ-ישראל, אך גם הוא לא יטיל את השפעתו הפוליטית על כף המאזנים. על אחת כמה וכמה מדינות וארצות אחרות. ובאנגליה עצמה: הנה יושב בקבינט צ’רצ’יל והוא תומך בדרישותינו והתנגד לגזירה, אבל לא יצא למלחמת תנופה. ובאירופה האסון גדול כל-כך עד שאין לנו כל תקווה לעזרה כספית ממנה, ועל אחת כמה וכמה לעזרה מוסרית. גם היהדות האמריקנית שקועה בפחד בפני האנטישמיות והיא גוזרת על עצמה שתיקה, וביחוד לא נוח לה להתקומם נגד האנגלים.
הכוח היחידי שאנו יכולים לסמוך עליו הוא חצי מיליון יהודי ארץ-ישראל ומיליון וחצי הדונמים שבידנו. יחס הכוח הזה לכוחה של הקיסרות הבריטית הוא כיחס פינלנד לרוסיה הסוביטית. ובכל זאת אין מוצא אחר. לו שמענו, חס וחלילה, בשעתו לעצות האנשים הטובים שתבעו את הפסקת עבודתנו, היינו עומדים כיום בפחות אנשים ובפחות קרקע, דלים וריקים ללא תקוה לנצחון. מכאן המסקנה לעתיד. המשך העבודה אינו רק תביעת השעה. זוהי תביעה שנתגברה פי כמה מאז פרסום החוק. אנשים ודונמים – אנו חייבים להגביר את מלחמתנו למענם יותר מבימים שעברו. מלחמה זו תמשך שנים, אך גם לערבים היה אומץ רוח ללחום שלש שנים וחצי. אנו חייבים להזדיין בסבלנות למלחמה ארוכה יותר. אבל תנאי אחד למלחמה זו: גידול הישוב, גידול הקרקע, צריך להמשיך ללא הפסקה. אם לא ילך לאיבוד המעט שבידינו. בכיוון אחד, בשטח העליה, נתקבלה ההשקפה הזאת. ההעפלה מקדמת אותנו לקראת המטרה. ולו היו האמצעים בידינו היינו יכולים לתת למלחמת העליה תנופה והיקף אחרים לגמרי. ובדרך זו עלינו ללכת גם בשטח הקרקע.
אנו נתבעים להמשכת רכישת קרקע בקצב גדול יותר, ללא פקפוקים וללא היסוסים. אמנם הבעיה כאן קשה הרבה יותר, שהרי לגבי קנית הקרקע אנו תלויים בממשלה, ודונם אחד עולה יותר מעולה בלתי-חוקי, בפרט לאחר שפורסם החוק. אולם אל נשכח אף לרגע, כי לגבי כל יהודי בארץ עומדים לרשותנו שלשה דונמים, בשעה שלגבי כל ערבי השטח הוא 23 דונם. אל נשכח, כי אפילו אם תישמר הפרופורציה הקטנה הזאת, יש להכין 150.000 דונם לכל 50.000 יהודים שיעלו ארצה.
שואלים אותנו: כיצד נקנה, כשהחוק אוסר עלינו את הקניה?
יש שתי דרכים: הדרך הישרה, המותרת, ודרך העקיפין. על השניה לא אדבר. אני זוכר איך התנהגו התושבים ב“תחום המושב” של הצאר, ובודאי ימצאו דרכים גם לאלה שישבו ב“תחום המושב” של מקדונלד. אף כי אומר בגלוי, שמהצד המוסרי אני רואה היתר לאלה שיעקפו את החוק כמו בימי התורכים. אמרתי פעם לפקיד גבוה, כי המשטר האנגלי גרוע מן המשטר התורכי. וכששאלני אם אני מדבר ברצינות, עניתי בחיוב. אמרתי, כי הפקיד התורכי לקח “בקשיש” והאנגלי – לא. אמרתי שמפני ה“בקשיש” אינני נרתע, כשם שלא נרתע האנגלי הגדול לורנס בפני הגמלים הטעונים זהב שנשלחו לשליטים הערבים כשצריך היה לרכוש את לבם. הוספתי ואמרתי, כי אם נעשה לנו עוול על-ידי פקיד תורכי, היתה הברירה בידינו לפנות לאנגליה ולצרפת, שתגנה עלינו. ואילו כשהפקידות האנגלית היא בעלת העוול אין לנו למי לפנות אלא לקב"ה לבדו. הדרך תהיה קשה. אבל נלך בה.
ועוד פתוחה לפנינו דרך החוק. יודעים אתם את המפה השחורה שסומנה ע"י הממשלה. אדמת ארצנו מחולקת לשלשה איזורים: איזור אסור בקניות; איזור אסור, פרט לקרקעות שאפשר להעבירן ברשיון הנציב העליון; איזור חפשי. גם במסגרת החוק נשארה לנו עדיין האפשרות לרכישה חוקית של 600.000 – 800.000 דונם. אם נקח בחשבון את מחירי היום – אף כי המחירים יעלו בודאי עוד יותר – ידרוש הדבר השקעה של 5.000.000 – 7.000.000 לירות. מכאן שבשנים הבאות תהיה לנו עוד עבודה למדי.
המסקנה הנובעת מניתוח זה היא: העבודה המעשית צריכה להתנהל בקצב המהיר ביותר, מפני שאין אנו יודעים מה מחכה לנו מחר. כשהתריעו אנשי הקהק“ל בעבר על הסכנה המרחפת על ראשנו, התיחסו בביטול לאזהרתנו. כיום איני בטוח אם הגבלה זו היא ההגבלה האחרונה. הממשלה בחרה ברגע הנכון לפרסום החוק. היא יודעת, כי המלחמה, הצנזורה, איסור האספות, יעכבו בעד ביטוי ההתמרמרות של היהודים. היא יודעת שאין לנו עם מי ללכת, שאנו חייבים כולנו להתפלל לנצחונה של אנגליה במלחמה. אחד מחברי הממשלה אמר זאת בגלוי בימי שיחות לונדון: ב”אם אתם חושבים שתוכלו להלחם בנו, אתם שוכחים כפי הנראה שאנו המדינה היחידה העומדת לצדכם". גם עתה היא בטוחה שהזעם יעבור. נצעק ארבעה ימים ונשתוק אחר-כך עשרים וחמש שנה. ומי יודע, אם “הצלחה” זו לא תביא אותה לידי החמרת הגזירות.
וכדאי לזכור, שאין לך דבר המשפיע על הממשלה, המעורר בה כבוד, כקרבן כספי. מסרו לי, כי בשעה שנתפרסמה הטלגרמה על רבע מיליון דולר שנשלחו אלינו מאמריקה, עשה הדבר רושם על הפקידות. אין הם מבינים אלא כוח, כוח פצצות וכוח כסף. ואם אנו רוצים להתחזק במלחמתנו המדינית, עלינו להראות שאנו מוצאים די עוז בנפשנו להמשיך בדרך המעשה. עלינו להגדיל את רכושנו באנשים ובקרקעות בקצב מוגבר ובקנה-מדה גדול. יש לאמץ את כל הכוחות ולגאול. למן ה-18 במאי ועד היום הועברו על שם הקהק"ל 32.000 דונם, בהם 7.000 באיזור המותר. אבל יש לנו חוזים על 48.000 דונם נוספים. זוהי מטרתנו הקרובה: שלשה דונם לכל יהודי עולה. וכשנגיע לעליה של 50.000 בשנה אנו חייבים לרכוש 150.000 דונם.
מסרו נא את דברי אלה לכל הצבור, לכל בעל השפעה בתוכו. אל יאוש! מי הירא ורך הלבב ילך לביתו ואל יחליש את המרץ, התקוה והאמונה של אלה המוכנים למלחמה. בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר מתגלים כוחות חדשים בגוף העם, כוחות שלא שיערו אותם קודם. ואוי לנו אם נזניח כיום – כי אז יבוא הקץ לכל מלחמתנו.
עלינו לשמור את העם בפני היאוש, ועלינו לשמור ביחוד את חצי מיליון היהודים בארץ. אם ימשיך הישוב בעבודה לא יהיה מקום ליאוש.
פברואר, 1940.
קריאה לעולם היהודי עם פרסום גזירת הקרקע
מאתמנחם אוסישקין
היום, י“ט באדר א' שנת ת”ש, 28 בפברואר 1940, הטילה הממשלה האנגלית על העם היהודי היושב בציון איסור לרכוש קרקעות להתישבות בחלק הארי של ארצנו. לפני עשרים ואחת שנה התחייבה הממשלה האנגלית לפני כל האומות בעולם לסייע לעם ישראל לשוב ולרכוש את ארצו, וגם התחייבה ליצור תנאים כאלה בארצנו, שיאפשרו ישוב צפוף של יהודים במולדתם, והיום הרימה גרזן על תקוות העם, שימיהן אלפיים שנה. שהרי איסור רכישת קרקע בחלק הגדול ביותר של ארצנו משמעו: גזירת שמד על תקוותנו לקיבוץ גלויות. בלי קרקע אנחנו בארצנו בגלות ערבית-אנגלית, כשם שאנחנו בגלות בכל ארצות תבל.
והממשלה האנגלית בחרה להכריז על איסור זה בזמן שארץ-ישראל נשארה בשביל עמנו התקוה היחידה, הכוכב המזהיר היחידי בחשכת האפלה שמסביבנו, בזמן שמיליוני יהודים באירופה המרכזית והמזרחית נתונים לשמצה ולרדיפות, לבז ולתעלולים הרבה יותר מבימי הבינים; בזמן שכל יהודי בכל ארצות העולם עומד ומתפלל לנצחונה של האומה האנגלית במלחמתה העולמית כיום, ומביע את רצונו לסייע לנצחון זה בכל מיטב יכלתו; בזמן שההתנקשות בין היהודים והערבים השכנים בארץ הזאת, שנמשכה כארבע שנים, נסתיימה כמעט לגמרי, ואין שום דרישה וכל לחץ מצד הערבים כיום להוציא איסור על מכירת קרקע.
מה ראתה הממשלה האנגלית להוציא את הגזירה הרעה הזאת עלינו? – לאלהים פתרונים. ואין מתפקידי לבאר את הטעם הזה, אם גם השקפתי שלי היא, שזוהי תוצאת כל הפוליטיקה של הממשלה ביחס לארץ-ישראל במשך עשרים שנה.
אולם אשמים באסון זה לא רק הממשלה האנגלית, ולא רק המדיניות הציונית במשך עשרים שנה, כפי שחושבים אחרים, כי אם גם – ובמדה גדולה מאד – העם היהודי וההסתדרות הציונית כולה. אין לי היכולת ואין לי הרשות לדבר לא על אשמת הממשלה ולא על אשמת העבודה המדינית שלנו. אולם יכול אני ורשאי אני לדבר על החטא שחטא עם ישראל ביחס לגאולת הקרקע במולדת. במשך ששים שנה, מאז התחילה התנועה של חבת ציון, במשך ארבעים ושתים שנות ההסתדרות הציונית, במשך עשרים ושתים שנות הצהרת בלפור, נמצאו בתוכנו מעטים ממנהיגי האומה שלא פסקו מלצעוק ומלהתריע: הדבר העיקרי שיש בו להבטיח את עתידנו הוא – לגאול ולגאול, לגאול את אדמת ארץ-ישראל, בכל הצורות ובכל האמצעים האפשריים. ומה היה ההד לקריאתם? – מעשרים ושבעה מיליונים דונם הנמצאים בארץ-ישראל המערבית תחת המנדט האנגלי, רכש העם היהודי כולו: הקהק“ל, הברון רוטשילד, פיק”א, אגודות ויחידים – במשך ששים שנה – רק מיליון וחצי דונם! היינו: חמשה אחוזים מאדמת הארץ. אם תביאו בחשבון את העושר הגדול של היהדות הרוסית לפני הבולשביזם, של היהדות הגרמנית לפני היטלר, של יהודי אמריקה ושאר ארצות גם כיום – תבינו את החטא ההיסטורי הנורא, שחטא עם ישראל במשך ששים השנים האלה.
והרי גם בזמנים הגרועים ביותר, גם תחת שלטונם של התורכים לפני המלחמה, וגם במשך עשרים השנה של שלטון המנדט, עם כל הקשיים וההפרעות האדמיניסטרטיביים מצד הממשלה האנגלית, אפשר היה לרכוש, בלי הגזמה, יותר ממחצית שטחה של הארץ – אילו היה עם ישראל, ובעיקר העשירים שבתוכו, נענה לקריאה: גאלו והגאלו, הכינו לעצמכם מקלט, עפ"י הטרמינולוגיה הראשונה, או בית לאומי לפי הטרמינולוגיה האחרונה, בארץ אבות! היה הד לקריאה זו, אבל ההד היה קטן וקלוש. זהו חטא האומה כולה. אבל לא פחות מזה חטאו הציונים במשך כל השנים אחרי המלחמה. בין שאר העבודות החשובות של בנין הארץ לא הוקדשה אלא התענינות קטנה מאד למעשה העקרי, ליצירת בסיס לעבודתנו, לגאולת הארץ. כולם הסכימו לערכו המיוחד של מפעל זה, אבל היתה זו רק הסכמה עיונית בלבד. רק מעטים בינינו, קומץ קטן בכל הארצות, הבינו את החיוניות המלאה שבעבודה זו, והם התריעו וקראו ומלאו תפקידם, וכל מה שנעשה עד היום אינו אלא תוצאה מפעולתם של מעטים אלה.
כיום אפשר לראות בחוש ממש, עד כמה הציל אותנו ברגע טרגי זה גם אותו ההישג המועט שהשגנו. כי הרי הגזירה שיצאה מאת הממשלה האנגלית אינה נובעת כלל מתוך הרצון לסייע לערבים מבחינה כלכלית. הערבים ברובם הגדול פונים אלינו מדי יום ביומו ומציעים ומבקשים: קנו קרקע, כי אין לנו שום יכולת לעבד את השטחים השוממים הגדולים הנמצאים ברשותנו. קנו מאתנו חלק מקרקעותינו, כדי שנוכל בכסף שנקבל מכם ליצור משק מתאים בשטחים שישארו לנו. הגזרה לא יצאה אלא מטעמים פוליטיים גרידא. אם מותר לעשות פוליטיקה כזאת על שכמו של עם אומלל נודד, שנתנו לו הבטחות אחרות לגמרי – על השאלה הזאת תתן ההיסטוריה את תשובתה בימים יבואו. אבל, אילו, חלילה, לא היה ברשותנו גם אותו המעט שיש לנו כיום, הרי בכלל אפשר היה להגיד, שאין כל תקווה לביתנו הלאומי בארצנו. המעט שרכשנו עד היום הזה משמש לנו כעת נקודת-אחיזה לא רק כדי להמשיך את מפעלנו, כי אם – וזהו העיקר – כדי שנגביר בתוכנו את האמונה בנצחוננו הסופי. ויעמוד כאן על הברכה, בראש ובראשונה, אותו היהודי הגדול, שזכרו לא ימוש מתוכנו, הברון אדמונד רוטשילד, הראשון והיחידי שהבין את ערך הקרקע בשביל עתידנו, הראשון והיחידי שגאל בקנה-מדה גדול, וגאל בשביל האומה – את השליש ממיליון וחצי הדונם שיש ברשותנו כיום. ויעמדו על הברכה כל האלפים והרבבות של יהודים, בין אלה שרכשו קרקע לעצמם, ובין אלה שסייעו בפרוטותיהם, ולפעמים גם באלפיהם, לגאול קרקע לאומי על-ידי הקהק"ל, – והם שנתנו לנו את המיליון הנשאר. רבים מאלה צריכים היום להרגיש סיפוק מיוחד, שאין חלקם בין אלה שחטאו לעתיד האומה.
קרה פעם בפרלמנט הצרפתי, שפושע אחד השליך פצצה באמצע הישיבה, קם נשיא בית-הנבחרים והכריז: רבותי, הישיבה נמשכת. וגם אנחנו ראשי התנועה הציונית, כאשר השליכו פצצה שיש בה כדי לעקור מן השורש, חלילה, את תקוות האומה, אנחנו מכריזים: עבודתנו נמשכת! בודאי תשאלו: כיצד? מתן תשובה על השאלה הזאת – זוהי המטרה העיקרית של אגרתי זאת.
החוק של הגזירה החדשה מהו אומר? החוק קובע שכל שטחה של ארץ-ישראל המערבית, בערך 27.000.000 דונם, נחלק לשלשה איזורים: האיזור הראשון, בגודל של 1.300.000 דונם, נשאר חפשי לרכישת קרקע בשביל כל אחד ואחד, וביניהם גם היהודים. האיזור השני, שגודלו בערך 1.600.000 דונם, וכן שטח של 6.800.000 דונם בחלק הדרומי של הערבה הגדולה הנקראת “נגב” – בהם מותר למכור קרקע אך ורק לערבי ארצי-ישראל. היינו: אסור למכור קרקע ליהודים ולשאר העמים הלא-ערבים, וגם לא לערבים שאינם יושבים בארץ-ישראל ואינם נתיני הארץ. אולם הנציב העליון רשאי לעשות על דעת עצמו וליתן רשיון בכל פעם ופעם למכור קרקע באיזור זה גם לא רק לערבים ארץ-ישראלים. הקרקעות באיזור זה השייכים לא לערבים ארצי-ישראליים, כי אם לערבים מחו"ל או לבני עמים אחרים – מותר למכרם לכל מי שרוצה לקנות. האיזור השלישי מכיל 10.500.000 דונם בכל חלקי הארץ וגם 6.500.000 דונם בחלק הצפוני של הנגב. באיזור זה אסור לגמרי למכור קרקע אלא לערבים ארצישראליים בלבד. אמנם גם סעיף זה מכיל זכויות מיוחדות של הנציב העליון, שיש בכוחו להתיר מכירת קרקע במקרים יוצאים מן הכלל. אבל התנאים להיתר המכירה הם כאלה, שהתקוות לקניות באיזור זה הן כאין וכאפס.
יש עוד להוסיף, כי כל האיסור הזה חל אך ורק על קרקעות חקלאיות, היינו כפריות. ואילו הקרקעות העירוניות בכל שלשת האיזורים האלה מותר לקנותן ולהתישב עליהן. סעיף זה מראה במדה ברורה את המגמה העיקרית של הממשלה, שכל-כך הרבינו לדבר עליה במשך השנים האחרונות. עיקר כוונתה של הממשלה היא, שמבנהו הסוציאלי של הישוב העברי בארץ ישאר כדוגמת המבנה בארצות הגולה: הכפר צריך להשאר בידי האומה האחרת, והיהודי גורלו להשאר איש העיר לתמיד. ולא לחנם הייתי מתריע ומכריז תמיד: רכזו את כל מאמציכם ביצירת הכפר העברי. הכפר העברי – זו היתה מטרתנו היסודית, והוא עומד כיום בסכנה, והגזרה שבאה בגושפנקא דמלכותא מאשרת את ההשקפה הזאת.
מה עלינו לעשות בתנאים אלה, ומה אפשר לעשות?
קודם כל עלינו לנהל מלחמה מדינית, גדולה ומתמדת, ככל אשר נוכל בתנאי חיינו כיום ובימי החירום של המלחמה בפרט – מלחמה נגד הגזירה האיומה הזאת, שאומרת לבגוד במנדט שנמסר לאנגליה מטעם כל אומות העולם, לבגוד בעם ישראל בתקופת המצוקה הנוראה שעוברת עליו בימינו ולגזור ממנו את תקוות האחרונה. זו תהיה מלחמה קשה עד מאד ותימשך הרבה והרבה זמן. אבל עלינו לנהלה בכל הכוחות שעומדים לרשותנו. מה תהא צורת המלחמה הזאת ואמצעיה – על כך תקבלו הסברה והוראות מהמוסד העומד בראש עבודתנו המדינית. אבל עד שהנצחון יבוא והגזירה הרעה תיבטל על-ידי ממשלת אנגליה – אולי לא על-ידי הממשלה כיום, כי אם על-ידי ממשלה אחרת – אנחנו לא נפסיק אף לרגע את עבודתנו לגאולת הארץ. להיפך: מוטל עלינו להגביר את העבודה פי כמה וכמה, כל מה שנוכל לעשות לפי האמצעים הכספיים שיעמדו לרשותנו.
ושתי מטרות לעבודתנו המוגברת: האחת, שהיא בעצם חשובה מבחינה מדינית, להוכיח לממשלה האנגלית ולכל האומה האנגלית, שכל ההפרעות והגזרות האלה אין בהן אלא כדי להגביר ולהכפיל את מרצנו ומאמצינו. דבר זה ישפיע הרבה יותר מכל הנאומים והתזכירים ויבליט את הקשר הבלתי-פוסק של עם ישראל אל ארצו ההיסטורית. והטעם השני, המעשי, הוא: מחויבים אנחנו לא להזניח שום אפשרות ולהגדיל את רכושנו הקרקעי וההתישבותי בקנה-מדה גדול – ודוקא בימים אלה. אנחנו, שנגזרה עלינו הגזירה של איסור רכישת קרקע באיזור אחד בשלמותו, ובאיזור שני בחלקו – כיום עלינו להיות פקחים יותר ולתפוס מהר, מה שאפשר עוד לרכוש באופן חוקי.
ועוד רבה העבודה, שעלינו לעשותה בתנאי החוק החדש. באיזור הראשון, שמכיל כמיליון ורבע דונמים, כבר שייכים ליהודים 700.000 דונם. הרי שאנו יכולים עוד לרכוש 500.000 דונם, ואם לא כולם, הרי חלק חשוב מהם בודאי שעומד לגאולה. באיזור השני, שמכיל 1.600.000 דונם, נמצאים כיום ברשות היהודים בערך 530.000 דונם. הרי שנשארים עוד יותר ממיליון דונם, שאפשרות קנייתם תלויה בהסכמתו של הנציב. אין אני חושב, שקל יהיה לקבל את הסכמתו לכל דרישותינו, אבל ברור שיש סיכויים ידועים, שבחלק זה או אחר נצליח במאמצים מרובים לקבל רשיון מאת הנציב לרכישת קרקע. אין גם לשכוח, שדוקא באיזור זה יש הרבה קרקעות השייכות לערבים שלא מבני הארץ, וקניית הקרקעות האלה מותרת ללא הגבלה. לפי החשבון הראשון שנעשה על-ידי יודעי דבר יוצא, שאם יהיו לנו האמצעים הדרושים, נוכל עוד לקנות בשני האיזורים האלה, לפחות כ-750.000 דונם. אין אני מביא בחשבון את השטח של 6.800.000 דונם בנגב, כי זוהי בעיה מיוחדת.
רכישת השטחים, שיש אפשרות לרכשם בתנאים אלה, תדרוש הון עצום – והאמצעים צריכים להנתן לנו בזמן הקרוב ביותר. תשובה על כך אין אני יכול לתת, כי אם עם ישראל בכל העולם. אנחנו שעומדים על-יד ההגה של העבודה הציונית, לא זזנו אף לרגע מהשקפתנו ההיסטורית ומאמונתנו בנצחון הסופי. לא זזנו מהכרתנו, שראשית דבר ואחרית דבר בכל מפעל הבנין של המולדת – הוא קרקע, לא זזנו מאמונתנו, שאם לא העם כולו, הרי החלק הגדול ביותר, המבין והמרגיש את החרדה לגאולת העם והארץ, יקום סוף סוף וילכד את כוחותיו לשתי הפעולות שציינתי לעיל: המלחמה המדינית נגד הגזרה, והפעולה המעשית להגביר מאמצים לגאולת אותם השטחים שאנו יכולים עוד לגאול! ואין להחמיץ אף רגע, עלינו לגשת לעבודה מיד!
הגזרה החדשה, שיצאה מאת ממשלת אנגליה, אינה בשבילנו רק מכה מעשית בלבד. הרבה יותר מזה: זוהי מכה מוסרית איומה. הממשלה האנגלית, שנלחמת יחד עם צרפת, כפי שהיא מכריזה, לשוויון זכויותיהן של כל האומות, גם הקטנות ביותר, ולשווי זכויותיו של עם ישראל בכל העולם – היא עצמה מכניסה את תורת הגזע באותה הארץ, שקבלה אותה בשלטון מנדטורי מאת כל אומות העולם, שכולן הכירו בזכותו של עם ישראל עליה. בארץ הזאת, שעמנו הכריז בה הראשון על שויון זכויות וצדק ויושר לכל היושבים בה ולכל העמים – בארץ הזאת יוצרת ממשלת אנגליה גיטו לעם ישראל על פי הנוסח של רוסיה הצאריסטית, ודוקא כיום, כשעם ישראל מתבוסס בדמו ונלחם על קיומו ממש. כל אדם מישראל, – ציוני או לא ציוני, המאמין בעתידה של ארץ-ישראל או שאינו מאמין, דתי או לא דתי, כאזרח כסוציאליסט – כל אחד צריך להרגיש את הכאב הצורב שבעלבון זה ולענות עליו כהלכה. והתשובה צריכה להיות לא רק במחאות, כי אם במעשים ממש, במפעלים גדולים, שכל העולם יראה, כי על העלבון של יצירת גיטו בארצנו אנחנו עונים בהגברת הפעולה וביצירת מכשירים חדשים לגאולת הארץ ועל-ידה לגאולת העם.
אני פונה אליכם בקריאה: הגבירו את אמונתכם בנצח ישראל, חזקו ואמצו בעבודת הגאולה! ואני גומר בדבריו הנצחיים של ירמיהו הנביא, שהכריז עליהם בימים הקשים של ההיסטוריה שלנו, בימי מצור ירושלים וחורבנה:
שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב, כי אשיב את שבותם נאום ה'. (ירמיהו ל“ב, מ”ד).
מצד אחד לפנינו הכרזתו של ירמיהו הנביא, ומצד שני גזירתו של מלקולם מקדונלד. מי משניהם ינצח? בשבילי התשובה ברורה!
בתוך דורי
מאתמנחם אוסישקין
אמונה ורצון
מאתמנחם אוסישקין
דווקא בזמנים קשים אלה, כשכל ידידי התנועה הציונית והיהודים המפוזרים בכל העולם מחפשים אמצעים, מדיניים, כספיים וארגוניים, לעמוד על נפשם ולהגן על מפעל התחיה ועל הישוב העברי בארץ – דוקא עכשיו כדאי לזכור נשכחות מימים שעברו. אם נפנה לעבר נבין, שתנועת התחיה העברית עומדת על שני יסודות נצחיים: אמונה ורצון. אמונה שזמן גאולתנו בא, ורצון להביא את כל הקרבנות הדרושים בשביל מפעל הגאולה.
אנו חיים כעת בדור של רציונליסטים, שאינם מאמינים אלא בדברים ריאליים שהעין רואה אותם ממש; חסר להם, לרציונליסטים אלה, הכוח המיסתי, האמונה באי-רציונליות, בדברים הסמויים מן העין – שהיא היא הכוח המניע העיקרי של תנועות העם והיא שתביא אותנו לידי הנצחון. ומשום כך כדאי לעמוד על השלבים החשובים בתולדות תנועת התחיה של עמנו כדי לגלות את יסודותיה העיקריים.
לפני 54 שנים בא קומץ קטן של אנשים בעלי אמונה ורצון והרים את הדגל של תנועת התחיה. על הדגל כתבו שמות רבים: אוטואמציפציה, בית יעקב לכו ונלכה, אנשי יסוד המעלה, ראשון לציון ועוד. כנחשון שקפץ לתוך נחשולי הים, כן הטיל את עצמו קומץ זה לתוך המדבר הארצי-ישראלי, והעיז להגיד בפומבי שאתחלתא דגאולה באה. היה זה קומץ קטן של אנשים ללא עמדה בחברה, ללא השפעה מדינית וללא כספים ואף מבחינה תרבותית לא יכלו לשמש מורי-דרך לדור. כמה מכשולים עמדו אז לפניהם! לגלוג ואדישות של אחיהם מזה וארץ לא נושבת וממשלה פראית שולטת בה מזה. אך האנשים האלה הצטיינו בכוח עז של אמונה ורצון, ובכוחם זה הניחו את היסודות הראשונים לבנין האומה והמולדת.
עברו שנים אחדות ומפעלם הגיע עד לקצה משבר. הבנין לא התקדם; קריאתם של הראשונים לא מצאה הד בעולם היהודי; הרעב והקדחת אכלו במחנה והפילו חללים; היאוש התחיל מתגבר, וגדל רפיון הידים. הריאליסטים טענו: יש לעזוב את המשחק הזה של בנין האומה; מאין תבוא עזרה? אבל המנהיגים בעלי הרצון והאמונה בכוח האי-רציונליות נלחמו ביאוש שבמחנה, ככלב ויהושע בדורם בקהל הבוכים והמתאוננים, ואמרו: העזרה בוא תבוא. ואמנם היא באה פתאום – ממקום שאיש לא פילל לו. נמצאה נשמה עליונה בגנזי שר האומה העברית, והיא ירדה דוקא למרכז ההתבוללות הקיצונית, לפאריס, ונתגלגלה לתוך איש שלא הכיר מימיו את המוני בית ישראל ולא ראה בסבלם, לא הכיר את הארץ ורחוק היה מכל התנועה של חבת ציון. אדמונד רוטשילד הצעיר לא רק שהציל את הראשונים ומפעלם הקטן, כי אם נתן דחיפה עצומה להרחבת הבנין ולהתקדמותנו בארץ.
עברו שנים אחדות – ושוב התחילה ירידה. התגברו הגזירות של ממשלת תורכיה, התערער משק הענבים והיין, באה לידי פשיטת רגל כל שיטת העבודה של פקידי הברון, שלא היתה להם כל הבנה בתכלית המפעל ולא ניצוץ קטן מנשמתו הגדולה של הברון. ושוב גבר היאוש במחנה של חובבי ציון. רבים מהראשונים התחילו גם הם עוזבים את הארץ. רבים עמדו וקראו מתוך יאוש: מאין תבוא הישועה? אולם בעלי הרצון והאמונה התגברו וקראו: נחזיק מעמד, העזרה בוא תבוא, אם גם תתמהמה. ואמנם באה העזרה, ושוב ממקום שאיש לא קיווה ולא חלם עליו: ממרכז ההתבוללות הקיצונית שבוינה. הופיע הרצל עם סיסמתו “מדינת היהודים” ויצר את ההסתדרות הציונית, את הקונגרס הציוני העולמי.
נזדעזע העולם היהודי ת“ק על ת”ק פרסה, מינכן דחתה את הקונגרס אבל באזל קבלה אותו: קמה התנועה הציונית המדינית, שהצליחה במשך שנים אחדות להטיל סערה של התעוררות ופעולה בים השקט של תפוצות היהודים ולעוררו לגאולה ולבנין. גם הישוב הירוד והמיואש בארץ קם לתחיה. גדלה ההתלהבות, נצטרפו כחות חדשים, המפעל הלך והתקדם.
לא עברו אלא שש שנים, ושוב באה ירידה נוראה: הרצל נתקל בקיר הברזל של ממשלת תורכיה ולא ראה אפשרות של התקדמות למפעלו; בינתים פרצו הפרעות הראשונות בקישינוב ומצבם של יהודי רוסיה הורע. מתוך כך גדל היאוש אצל המנהיג וגם אצל רבים מעוזריו. נעשתה שגיאה היסטורית גורלית, שהלכו לחפש אחרי ארץ אחרת והזניחו את העבודה בארץ אבות. התחילה מלחמת אחים בתוך ההסתדרות הציונית; פתאום בא המוות וניתק את פתיל חייו של המנהיג; היאוש במחנה הלך וגבר. באותו זמן התחילה מתרחבת התנועה הרבולוציוניסטית ברוסיה, ורבים מבין הנוער הציוני עזבו את ההסתדרות הציונית והסתפחו אם לתנועה הטריטוריאליסטית או לתנועה הרבולוציונית. נדמה היה, שאין תקוה ואין בסיס ריאלי לתנועה הציונית; כל העולם, היהודי והלא-יהודי, היה נגדנו. נשארו במחנה בעלי האמונה והרצון, והללו קיוו וחכו לעזרה, והעזרה באה. דוקא משורות הנוער, שיצאו מהם הטריטוריאליסטים והרבולוציונרים, החלו לזרום מחנות מחנות לארץ השוממה, ובסיסמה של כבוש העבודה עוררו תנועה של התחדשות ימי הבילו“יים, הניחו את היסודות לתנועה החלוצית והחיו את הישוב ועבודת הבנין. ה”פועל הצעיר" ו“השומר” – אלה הם הכוכבים המזהירים שהאירו את חשכת היאוש בימים ההם. שבו לתחיה הסיסמאות מימים עברו, ועבודת הבנין הלכה וגברה משנה לשנה. נוצרו נקודות ישוב חדשות והונח היסוד לעיר העברית תל-אביב.
ושוב התחוללה עלינו שואה חדשה: המלחמה העולמית, שהביאה אתה כמעט כלייה על הישוב כולו. התחילה פרשת הגירושים, הרדיפות, המחלות, הרעב. גדל היאוש ורבים ברחו מן הארץ, למצרים ולארצות שונות. רק בעלי האמונה והרצון נשארו על משמרתם. מאין תבוא עזרה – איש לא ידע. אבל היתה האמונה, שהעזרה תבוא, מוכרחה לבוא. ופתאום נתחלפה פרשת ג’אמל פחה בפרשת בלפור. הוכרה הזכות של עם ישראל לשוב ולחדש את נעוריו בארץ האבות – רעיון זה חישמל את העם העברי בכל תפוצותיו, ובני הישוב כבר ראו את עקבות המשיח. הונחה אבן הפנה של האוניברסיטה העברית; בפעם הראשונה הופיעו שליחי עם ישראל על במת העולם לפני ועידת השלום; רינה ושמחה בכל בית יהודי; צצו תכניות גדולות על מיליונים של לירות ועל מאות אלפים עולים.
ובאותו הרגע הנלהב באו הפרעות הראשונות תחת דגל אנגליה בעיר הבירה של עם ישראל – בירושלים. אלה שהעזו להגן על עצמם נשלחו על-ידי השלטון הצבאי לעבודת פרך. רק שבעה קרבנות הביא אז הישוב העברי, בפרעות של שנת 1920, למען שאיפתנו הנצחית. אבל הרושם המדכא היה נורא: יאוש ורפיון-ידים גם בין המנהיגים, אכזבה בכל ההבטחות שניתנו לנו. הדבר היחידי, שהישוב מצא עוז וכח לעשותו, היה: להתאסף בחורבת רבי יהודה החסיד ולשפוך את לבו לפני אלהי ישראל. ושוב בא שנוי פתאומי: ביום הצום והתפלה נתקבלה הידיעה מסן-רימו על הסכמת המעצמות לאשר את המנדט על-יסוד הצהרת בלפור ולמנות את היהודי סיר הרברט סמואל לנציב העליון הראשון של ארץ-ישראל. באותו מעמד, בחורבת רבי יהודה החסיד, עמד הרב הראשי של ארץ-ישראל, הרב קוק ז"ל, וצעק צעקה גדולה ומרה על מצבנו; והוא שציווה להפסיק את הצום ולקרוא את ההלל. הנציב היהודי הגיע לארץ והקריא לפני באי-כח כל העדות את פקודת המלך על המנדט ועל סיוע לבנין הבית הלאומי לעם ישראל, והוא גם אישר את השפה העברית כאחת משלשת הלשונות הרשמיות שבארץ. התחילה העליה בקנה-מדה גדול, ובמחנה הבונים צהלה ושמחה.
עברה רק שנה אחת ובאו הפרעות הגדולות ביפו, במאי 1921. הפעם כבר נפלו עשרות קרבנות, היו אבדות גדולות ברכוש, באה הפסקת העליה, ושוב השתרר יאוש בעולם היהודי ובישוב העברי. אולם כוחות האמונה והרצון, שעד עכשיו היו רק קטנים ודלים, התגברו גם בארץ וגם ביהדות העולמית. כתשובה על הפרעות ועל הפסקת העליה באה גאולת עמק יזרעאל והתחיל הבנין של ישובי העמק, שהם המצודה האמתית של הישוב עד היום הזה. תל-אביב התחילה מתקדמת בצעדים גדולים, התחילה התפתחות התעשיה, החל בנין השרון. תקופה זו נמשכה כשבע שנים. שאלת ארץ-ישראל ובנינה עמדה כבר על הפרק בכל העולם היהודי והתחילו להתענין בה יסודות חשובים ביהדות, שעמדו עד כה מן הצד. קמה הסוכנות היהודית המאוחדת, ובשנת 1929 התאספו בציריך באי-כח הציונים והלא-ציונים ומארשל בראשם לשם יצירת חטיבה אחת ומאוחדת למען בנין הארץ. תקוות גדולות ורבות התחילו פורחות ועוברות מציריך לכל התפוצות.
ימים אחדים אחרי ציריך באו הפרעות הנוראות בפעם השלישית, שעלו לנו ב-165 קרבנות, בהרס גדול של רכוש, בפוליטיקה החדשה של אנגליה, בספר הלבן של לורד פאספילד, ושוב גברו מצד אחד היאוש והאכזבה, אולם מצד שני המשיכו בעלי האמונה והרצון במאמציהם. כתוצאה מזה באה ההתפתחות המזהירה של הארץ, רכישת שני העמקים הגדולים: עמק-זבולון ועמק-חפר, בנין תל-אביב העברית עד כדי ישוב של 150 אלף, גידול הישוב בחיפה עד כדי מחצית האוכלוסין, הרחבת הישוב העברי בירושלים, ביסוס כלכלי של הישובים בכל חלקי הארץ, עליה של 65 אלף יהודים בשנה האחרונה. ארץ-ישראל היתה לתלפיות לכל העם בעולם, – חוץ מעוכרי ישראל, הקומוניסטים ברוסיה ובארצות אחרות, ולצערנו ולבושתנו גם בארץ.
וכאשר הגענו כמעט לשיא של עליה ובנין, באו המאורעות האחרונים שנמשכים כבר חצי שנה. באו עלינו פרעות איומות מצד הליסטים, התנהגות מוזרה מצד הממשלה, שרבים משליחיה מתיחסים אלינו ולמפעלנו בשנאה גלויה. ושוב תקף היאוש חלק מהיהדות בעולם. אני מדגיש ואומר בעולם, מפני שבגאון עלינו לציין, כי בתוך הישוב העברי אין כל סימן של יאוש ורפיון-ידים. שכן בשנים האחרונות הצלחנו להכות שרשים עמוקים במולדת ושוב אין פחד מפני כל רוח מצויה או בלתי-מצויה.
ברגע זה, כשאנו עומדים במלחמה קשה בכל שטחי חיינו במולדת – מלחמה מדינית, כלכלית, תרבותית – ואין יודע מה מחכה לנו בימים הבאים, כדאי להזכיר נשכחות מחמשים השנים שעברו, ללמוד מהן ולשאוב מן העבר כוחות חדשים לעתיד. עלינו לצאת למערכה בסיסמתנו הישנה-החדשה: אמונה ורצון. אמונה באתחלתא דגאולה, ורצון לקרב ולהחיש את הגאולה. והישועה בוא תבוא!
תרצ"ו
הצעדים הראשונים
מאתמנחם אוסישקין
(לזכרו של יחיאל צ’לינוב)
זה היה בשנת 1881, בעיר הבירה מוסקבה, ואני אז בן 18, תלמיד הכתה האחרונה בבית-ספר ריאלי. בבית שבסימטת דגטיארני, דירה מול דירה, גרו שתי משפחות יהודיות: צ’לינוב ואוסישקין. ולמשפחת צ’לינוב שלשה בנים, והבן הצעיר היה יחיאל, תלמיד הכתה השביעית בגימנסיה. הוא היה בן-גילי, צעיר ממני בחודש וחצי (שנינו נולדנו באותה שנה: 1863; אני – בר“ח אלול, והוא – בחוה”מ סוכות).
משפחת צ’לינוב עברה לגור במוסקבה קרוב לאותו זמן, בשנת 1876 בערך, מהעיר קרמנצ’וג (פלך פולטבה) אשר על נהר דניפר. אבי המשפחה, זאב צ’לינוב, היה סוחר, ממשפחת חסידים, איש תורני ומשכיל. במדה ידועה כבר סיגל לעצמו במלבושיו ובמנהגיו צורה מודרנית, אירופאית. אם המשפחה, שימה, מוצאה היה משקלוב, ממשפחת מוניסון הידועה, שכולם היו סוחרים גדולים וחסידים קיצוניים, וגם במוסקבה המשיכה לכלכל את חייה לפי החנוך המסורתי שקבלה בבית-הוריה. אולם לילדים ניתן, כנראה בהשפעת האב, חנוך מודרני. הבת הבכירה, סוניה, היתה צעירה אינטליגנטית, ובצד למודי החול שקדה הרבה על למודים עבריים והיתה קרובה לספרות ההשכלה שבתקופה ההיא. במשך הזמן עברה לגור בחו"ל, ורק לפני שנתיים מתה בויסבדן אשר בגרמניה.
משעברה משפחת צ’לינוב למוסקבה נכנסו שני הבנים, בן-ציון ויחיאל, לבתי-ספר כלליים והראשון נתקבל כתלמיד בית-הספר הטכני הגבוה. הוא השתתף אמנם באופן רשמי בתנועות הנוער של הימים ההם, תחילה בתנועה הריבולוציונית של הנוער הרוסי ואחרי כן בתנועה הלאומית היהודית, ואילו למעשה לא הצטיין בחוש צבורי ובשום תנועה לא תפס עמדה ניכרת. לא כן אחיו יחיאל. הוא חונן מילדותו בחוש צבורי מפותח ביותר, שבא לידי ביטוי הן בפעולות קטנות והן בדברים שעמדו אחרי כן ברומו של עולמנו היהודי. עוד בשנים הראשונות, בהיותו תלמיד הגימנסיה, נכנס לפני ולפנים של תנועת הנוער הרוסי. אמנם בקרמנצ’וג למד ב“חדר” עברי, ואילו עתה, במוסקבה, פסק מלהתענין בלמודים אלה וידיעותיו העבריות נעשו קלושות למדי. רק אחרי כן, כשהצטרף בלב ונפש לתנועה הציונית, נתן שוב את דעתו על למודי היהדות ובשקידה רבה השתדל להשלים ולהעמיק את ידיעותיו אלה עד שהתמחה בהן במדה הגונה.
שתי המשפחות היו לא רק שכנות זו לזו לפי דירתן, כי אם גם קרובות לפי מצבן החמרי ועמדתן הסוציאלית וגם לפי צורת חייהן היהודיים. מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו ונתקשרנו זה לזה בקשרי ידידות. עוד לא הספיקה לנו השעה לגמור את כל שיחותינו והויכוחים שבינינו על כמה פרובלימות כלליות – והנה, במחצית השנה הראשונה להכרותנו, פרצו הפרעות של שנת 1881/82 ונולדה התנועה הלאומית שלנו: חיבת ציון. כמעט באותו זמן נצטרפנו שנינו לתנועה זו. אני מדגיש ואומר: כמעט, שכן בשבילי לא היתה כלל שאלה, באיזו משתי התנועות לבחור – בתנועה הרוסית או בחיבת ציון, שהרי אני, אם גם ידעתי את התנועה הריבולוציונית וקראתי את כל הספרות הבלתי-ליגלית, רחוק הייתי ממנה מתוך חוש אינסטינקטיבי. ואילו צ’לינוב צריך היה להלחם זמן ידוע בהשקפותיו הקודמות, בעודו משתתף בתנועה הרוסית – עד שהחליט בנפשו להסתפח לתנועה הלאומית של חיבת ציון. מאז גברה ידידותנו עוד יותר, שכן היינו שנינו חברים נאמנים באותה התנועה.
האסיפה הרשמית הראשונה של חיבת ציון, שאנו שנינו השתתפנו בה, התקיימה באחד בינואר 1882. היתה זו אספת סטודנטים יהודים ממוסקבה, ועל סדר היום עמדה למעשה לא שאלת חיבת ציון בדרך ישרה, כי אם שאלת ההגירה מרוסיה וקביעת המקום בשביל הגירה זו: ארץ-ישראל או אמריקה, באיזו מהן לבחור לשם יסוד מדינה עברית, עצמאית? שנינו עוד לא היינו אז סטודנטים אקדמאיים, ומבחינה פורמלית לא ניתנה לנו הרשות להשתתף באספה. אבל בהשתדלותו ובעזרתו של בן-ציון צ’לינוב, שהוא כסטודנט קבל הזמנה לאספה, הצלחנו גם אנו להכנס לאולם. האספה התקיימה בחשאי, כמובן, ובמסתרים מפני המשטרה, באולם גדול למדי, ברחוב קאריטני ריאד. הצפיפות היתה גדולה. גרונם של הנואמים ניחר מרוב דברים ומרוב עשן. הויכוחים היו סוערים מאד ונמשכו ארבע-חמש שעות. השתתפו בהם סטודנטים של כמה בתי-ספר גבוהים וכן גם סטודנטיות אחדות. כל הויכוחים התנהלו, כמובן, בלשון הרוסית. אנחנו שנינו, כתלמידי בתי-ספר תיכוניים בלבד, לא היתה לנו הזכות להשתתף בויכוחים. עמדנו ליד הפתח והקשבנו. יו"ר האספה היה סטודנט של הפאקולטה המדיצינית, ושמו רפפורט, ששימש אחרי כן במשך שנים רבות רופא בניקוליוב. המתווכחים דנו רק בבחירת המקום להגירה, ואילו עצם השאלה, אם צריך לעזוב את רוסיה ולהגר למקום אחר לשם יסוד מדינה עצמאית – שאלה זו כבר לא עמדה על הפרק. האסיפה לא הגיעה לידי קבלת החלטות על-ידי הצבעה, אולם כל אחד הביע את השקפתו הוא. בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו חובבי ציון נלהבים, וכבר היתה בלבנו החלטה פשוטה וגמורה: ליסד אגודה של צעירים שיעלו לארץ-ישראל להתישב בה.
במשך החדשים הבאים הזנחנו לגמרי את למודינו בבית-הספר, וכל אחד מאתנו הודיע להוריו שבעוד זמן קצר יסע מכאן לארץ-ישראל. לשמע החלטתנו זו השתרר הן בבית הורי והן בבית צ’לינוב מצב-רוח של תשעה-באב ממש: אני הייתי בן יחיד להורי ויחיאל היה הבן החביב ביותר על משפחתו. והרי תבינו את יחסם של ההורים אז להחלטתנו המשונה. הפרובלימה הארץ-ישראלית לא היתה לה בעיני ההורים כל חשיבות כשלעצמה. הם הביטו עליה רק מנקודת-השקפה פרטית: כיצד ישפיע ענין זה על עתיד בניהם? התחילה התנגדות מאורגנת ושיטתית בבית ההורים כדי למנוע בעד הגשמת תכניתנו. אז נתקשרו שתי האמהות קשר חשאי לשם מטרה אחת: להפריע ככל האפשר לפגישת בניהן. כמה פעמים, כשנכנסתי לבית צ’לינוב ושאלתי ליחיאל, קבלתי תשובה שהוא איננו בבית; וכך היה גם כשרצה יחיאל לבקרני. זמן רב לא יכולנו להבין את פשר הדבר – עד שגלינו את הקנוניה שבין האמהות.
אחרי שבועות אחדים הצלחנו למצוא חבר שלישי ולהכניסו לאגודתנו. חיים חיסין היה שמו, ואף הוא היה תלמיד הגימנסיה. לימים יצא שמו לתהילה בכל הישוב העברי כאחד הבילו“יים הראשונים וכרופא מובהק בתל-אביב. לאט לאט נתחברו אלינו עוד צעירים וצעירות משכבות שונות, אך לא היה בינינו אף סטודנט אחד מבית-ספר גבוה. וכן לא היו בתוכנו חברים מבני העשירים. רק אנחנו שנינו, צ’לינוב ואנכי, באנו ממשפחות אמידות. במשך שלושה חדשים גדל מספר חברינו עד ל-25. האספה המיסדת הראשונה נתקיימה בחוה”מ פסח שנת תרמ"ב, בבית נדח בקצה העיר, ברחוב פריאוברז’נסקיה. האסיפה נמשכה כמעט שבוע ימים, יומם ולילה, כמובן בחשאי, מחמת זהירות יתרה מפני עיני המשטרה. הויכוחים העיקריים לא נסבו על שאלות מעשיות: כיצד לאסוף אמצעים לצרכי הנסיעה, לקנית קרקע, להתישבות וכו'. כל זה היה פשוט וברור. השאלה היסודית שהעסיקה אותנו ביותר היתה… צורת המשטר של המדינה העברית העתידה. 25 החברים באגודתנו הקטנה נתפלגו לשלשה מחנות עם שלש מגמות: המחנה הראשון דרש משטר של מלך בעל שלטון אבסולוטי; בראש המחנה הזה עמדתי אנכי. המגמה השניה היתה בעד ריפובליקה חפשית עם נשיא, שייבחר אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה; בראש המפלגה הזאת עמד חיסין. המגמה השלישית דרשה משטר של מונרכיה קונסטיטוציונית; בא-כח מגמה זו היה צ’לינוב.
קוראי הדברים האלה כיום יתיחסו אולי ביחס של לגלוג וביטול לכל האסיפות והויכוחים הללו. אבל לא יהא בזה משום צדק, לדעתי. רק האמונה הנפשית, הפרימיטיבית, בנצחון שאיפותינו, כפי שהובעה בויכוחים הנלהבים של אסיפתנו הראשונה, היא שהספיקה אחרי-כן לתנועה הציונית את מיטב כחותיה, שעלה בידם להצעידנו צעד גדול קדימה ולהביאנו לעמדה, שאנו תופסים כיום בישוב העברי בארץ. גם עכשיו, בהיותי בן 73, אין אני מתחרט כלל על המרץ הרב שהשקעתי אז בכל הויכוחים האלה. בחרדת קודש נזכר אני באותם הימים הגדולים של ראשית תנועתנו ומאמין אנכי באמונה שלמה, כי אותם הויכוחים בעליה הנדחת בקצה העיר מוסקבה לא היו ויכוחי-סרק, כי אם הביאו לידי יצירה ומפעלים גדולים.
סוף סוף נתקבלה בהצבעה דעתו של חיסין על יסוד ריפובליקה, וצ’לינוב ואנכי נשארנו במיעוט. עם תום הויכוחים על דברים העומדים ברומו של עולם, התעורר בתוכנו בכל זאת החוש המעשי והרגשנו שצריך לגשת לפעולה ממשית: לדאוג לאיזה סכום כסף לצרכי הנסיעה. תפקיד זה הוטל עלינו כעל בני משפחות אמידות, שיש להם אי אלה קשרים עם יהודים בעלי כסף. וכאן העמידוני הורי בפני נסיון גדול, וכמדומני שגם צ’לינוב עמד בנסיון כזה. ההורים בשמעם שאנו זקוקים לכסף לצרכי התנועה הסכימו ליתן לנו סכומים גדולים למדי – בתנאי שאנו נסתלק מכל הענין. עמדנו בנסיון, לא קבלנו את הכסף והמשכנו את עבודתנו. ברכושנו הפרטי שעמד לרשותנו עזרנו ליסוד הקרן הדרושה לצרכי הנסיעה. היה ברשותי שעון זהב, שקבלתיו במתנה מהורי לחגיגת הבר-מצוה, וגם תחת ידו של צ’לינוב היה איזה תכשיט יקר. שנינו נתנו את התכשיטים בעבוט ואת הכסף מסרנו לקופה. אחרי זמן רב נסיתי לפדות את השעון, שהיה יקר לי כמתנת זכרון, ושוב לא מצאתיו. בהתאמצות רבה עלה בידינו לאסוף – אני זוכר את הסכום בדיוק גמור – 475 רובל. ואנו בתמימותנו חשבנו, שסכום זה יספיק גם לצרכי נסיעתם של 25 צעירים ממוסקבה לארץ, גם לקנית האדמה וגם ליסוד מושבה.
לא עברו ימים רבים והנה נודע לנו, שבעיר חרקוב נוסדה גם כן אגודה של צעירים המתעתדים לעלות ארצה. בקושי רב עלה בידינו למצוא את כתבתם ולבוא אתם בקשר מכתבים. קבלנו תשובה, שהם שולחים למוסקבה ציר מיוחד כדי לדון אתנו בדבר איחודן של שתי האגודות. בכליון עינים חכינו לבואו של השליח. היה זה צעיר אחד ושמו פאליאוש, בחור יפה מאד, שקבלנו אותו בהתלהבות רבה. הישיבה אתו התקיימה ברחוב לוביאנקא, בבית ששימש אחרי כן מרכז הצ’יקה. ואולי באותו אולם שישבו בו צעירים יהודים וחלמו על בנין האומה והארץ – באולם זה ממש ישבו אחרי-כן חברי היבסקציה והחליטו על אמצעי חורבן והרס שיביאו כלייה על תנועתנו ברוסיה…
פאליאוש זה קבל מאתנו דו“ח על פעולת אגודתנו ועל מצב קופתנו, ולבסוף, אחרי דיון והתעמקות, הוציא את גזר דינו: א. האגודה שלנו תשמש סניף של התנועה בחרקוב ותיקרא בשם “אגודת ביל”ו”; ב. כסף קופתנו צריך לעבור למרכז בחרקוב; ג. אין האמצעים מספיקים כדי כיסוי ההוצאות בשביל כל 25 החברים מאגודת מוסקבה, ועל כן יש לבחור מתוכם 7 חברים בלבד. לשתי הדרישות הראשונות הסכמנו מיד. ואילו הדרישה השלישית הממה אותנו ובאה עלינו כגזר-דין נורא. הכיצד? כולנו חלמנו על ארץ-ישראל, שאפנו לעליה, השתעשענו במשך חדשים בתקוה זו, והנה באה הגזרה כחתף והטילה על הרוב של חברינו, 18 חברים, להשאר בגולה. אבל כל טענותינו לא הועילו ומוכרחים היינו להכנע לפקודתו של פאליאוש. כעבור שבוע התקיימה אצלנו אסיפה לשם בחירת 7 המועמדים המאושרים. יושב-ראש האסיפה היה חיסין. הבחירות היו חשאיות, על ידי מסירת פיתקאות. לפני הבחירות היו נאומים גדולים ונלהבים: מי ומי צריכים להיות החלוצים הראשונים. רוב הנואמים הביעו את דעתם, שחלוצים אלה אינם יכולים להיות לא באי-כח “המונרכיסטים” ולא צעירים “מפונקים”, בני עשירים וכו'… הכוונה היתה ברורה לכולם, ואף אנחנו שנינו, צ’לינוב ואנכי, ידענו במי הכתוב מדבר. הוכרזה הפסקה לסידור הבחירות ואז השתתפתי בפעם הראשונה בתעמולה מסוג זה. מתוך דממה וחרדה נמסרו הפיתקאות והוכרז על מנין הקולות. שנינו, צ’לינוב ואנכי, נכשלנו!
שבעת החברים שנבחרו היו: חיסין; הצעירה פריזר, שהיתה באופן בלתי-רשמי ארושתו של חיסין, לפי מקצועה תופרת; דרובין, לפי מקצועו פנקסן; צללליכין, בעל-מלאכה; אבגוסטובסקי, פנקסן; רוזובסקי (את מקצועו איני זוכר); ועוד אחד, שאת שמו שכחתי. בחודש תמוז תרמ"ב יצאו שבעה אלה לארץ. אחרי חדשים אחדים עזבו את הארץ לבלי שוב אליה אבגוסטובסקי, רוזובסקי ואותו החבר שאת שמו שכחתי. מאלה שנשארו בארץ ידוע חיסין; הוא היה מראשוני האכרים של גדרה, אחרי-כן עזב את הארץ לזמן רב ושב כרופא להשתקע בתל-אביב. דרובין התישב בראשון-לציון וכל ימי חייו לא עזב את מקום עבודתו; הוא היה מן האכרים המשובחים ביותר, מת לפני שנתים בראשון-לציון ובניו הולכים בדרכו וממשיכים בעבודת החקלאות. היחידי שנשאר לחיים ארוכים הוא צלליכין, אחד האכרים החשובים שבראשון-לציון עד היום הזה.
צ’לינוב ואני יצאנו מאולם האסיפה שבורים ורצוצים, מלאי אכזבה ויאוש. אכן, נגזלה מאתנו האפשרות להגשים את שאיפתנו. ואילו בית-ההורים היה שרוי בשמחה ובצהלה גלויה. קשה לדעת, איך היתה מתפתחת דרכנו בציונות אילו באנו אז לארץ. אולי היתה צומחת מזה תועלת לישוב ולציונות, ואולי לא. נסתרות דרכי ההשגחה.
במאורע זה נסתיימה הפרשה הראשונה של עבודתנו המשותפת. שבנו ללימודים בבית-הספר. היה עלינו להשיג את אשר החסרנו במחצית השנה של פעולתנו הציונית הראשונה. ביחוד הוטלה עלי עבודה מאומצת של הכנות לקראת בחינות הגמר בקיץ הבא. אחרי שהתגברנו קצת על היאוש של הימים הראשונים, התחלנו מרגישים שיש צורך לגשת לפעולה ידועה. האגודה נתפזרה בינתים. ועל כן החלטנו להתרכז בעבודה תרבותית. קנינו ספרים על תולדות ישראל, התעמקנו בלמודים העבריים והיינו קוראים קבועים של העתונות העברית. באותו זמן עברה משפחת צ’לינוב לדירה אחרת, ופגישותינו נעשו פחות תכופות. רק ביום השבת – אני לא הייתי מבקר בבית-הספר בשבת לפי רשיון מיוחד שניתן לי לכך – היה צ’לינוב בא מן הגמנסיה הקרובה לדירתנו, כדי לאכול אצלנו ארוחת-צהרים. אמי, ששאפה רוח עם ביטול תכנית נסיעתנו לארץ-ישראל, התקרבה מאד ליחיאל וכבדה אותו כצעיר יהודי טוב ורציני.
בימים ההם היו קיימות האגודות של חובבי ציון, שחבריהן היו מחוגי בעלי-בתים ויהודים אמידים. באגודות האלה לא היה מקום בשבילנו, כמובן. אולם בינתים התחילו האגודות האלה מטפלות באוסף כספים בשביל המתישבים בארץ-ישראל. ואז החלטנו אנחנו, צ’לינוב ואני, להשתתף בעבודה מעשית זו. הלכנו מבית לבית, חלקנו קופסאות ואספנו תרומות לתמיכת המתישבים שמסרנו אותן לועד חובבי-ציון במוסקבה. בראש הועד הזה עמד אז הסוחר והמשכיל הידוע ר' קלונימוס זאב ויסוצקי. ידענו, שכוחותינו שלנו אינם מספיקים לעבודה זו וחפשנו אחרי חברים אחרים, אולם לא הצלחנו בזה. רק אחד, חיים מוניסון, בן-דוד של יחיאל צ’לינוב, הצטרף אלינו. במשך שנה תמימה היינו מתעסקים יחד בעבודה מעשית זו. בעלי-הבתים במוסקבה היו מקבלים אותנו בחיוך של לגלוג, אבל גם בסבר פנים יפות, וכך הצלחנו בכל זאת לאסוף אי אלה סכומים.
בסתיו 1882 נכנסתי לבית-הספר הטכני הגבוה, וכעבור שנה נתקבל צ’לינוב לפאקולטה המדיצינית שבאוניברסיטה במוסקבה. אז באתי בהצעה לפני צ’לינוב, שניסד קבוצה קטנה של סטודנטים לשם עבודה תרבותית: הרצאות וויכוחים בשאלות הזמן, ולמוד הספרות העברית וכו'. ואילו צ’לינוב, אם כי היה לפי טבעו איש הספר וסגנונו הספרותי היה כבר אז נאה מאד, לא נענה להצעתי, כמדומה משני טעמים: א. הוא התחיל מתמסר אז בכל לבו וברצינותו הידועה ללמודי המדיצינה; ב. נפשו שאפה תמיד לגדולות ולא רצה להתעסק בקטנות. אף על פי כן נוסדה האגודה הקטנה בלעדו, והשתתפו בה חברים שונים, שאחרי-כן יצא שמם לתהילה בעולמנו העברי: יעקב מזא"ה, ששימש אחרי-כן רב במוסקבה; יחיאל לבונטין, שנודע אחרי-כן כסופר עברים בשם “חושי הארכי”, ועוד צעירים אחדים. צ’לינוב לא נכנס לאגודה באופן רשמי, אבל היה קרוב לשאיפותיה. בגימנסיה שלמד בה קודם הוציאו התלמידים ירחון ספרותי, שהוא השתתף בו במאמר – הראשון מפרי עטו – שלא נתפרסם עד היום הזה, על תולדות היהודים בספרד. כדאי היה להוציא את המאמר הזה מן הגניזה ולפרסמו. זכורני, שהמאמר עשה בשעתו רושם גדול בתכנו הרציני ובסגנונו היפה. באגודתנו הקטנה הרציתי אני את הרצאתי הראשונה על “מרד המכבים” ואף הרצאה זו לא נתפרסמה בכתובים.
בקיץ 1884 נסעתי לחדשיים ממוסקבה לעיירה קטנה בליטא בענינים משפחתיים. צ’לינוב נשאר במוסקבה. באותו קיץ פרצו הפרעות הגדולות בניז’נינובגורוד, שנהרגו בהן 7 יהודים באכזריות נוראה, ביניהם גם יהודי אחד ממוסקבה, דצ’למן, ששהה שם לרגלי עסקיו. מאורע זה עשה רושם כביר על הצבור היהודי ברוסיה בכלל, אחרי ההפסקה של שנתיים מזמן פרעות 1881/82, וביחוד נזדעזעה מוסקבה היהודית, מכיון שדצ’למן הנ"ל היה מגדולי הסוחרים האמידים בה והיה ידוע לכל בני העיר. דבר זה נתן דחיפה להתפשטות התנועה של חיבת-ציון בחוגים שונים של היהדות ברוסיה. גם בחוגי הנוער האקדמאי גברה ההתענינות באסיפותינו, וכששבתי למוסקבה בא אלי צ’לינוב וספר לי שיש אפשרות ליסד בין הנוער האקדמאי אגודה לשם עבודה תרבותית חנוכית ברוח לאומי-פלשתינאי (כך נקראה תנועתנו בימים ההם), ללמוד היסטוריה עברית, לשון וספרות וכו'. הוא הציע, שאגודתנו הקטנה תצטרף לרעיון זה. מיד נתתי את הסכמתי לכך, ובחודש אוגוסט נתאספנו שבעה צעירים בקייטנה סוקולניקי לשם יסוד האגודה החדשה: צ’לינוב, אני, יחיאל לבונטין, א.ל. מינץ, שהיה לפני זה סטודנט בברלין, שלמה מינץ ששימש אחרי-כן רופא מפורסם בורשה, צונגר, סטודנט של האקדמיה החקלאית במוסקבה, ועוד שביעי שאת שמו שכחתי. נתבררו ראשי-הפרקים של האגודה, שהחלטנו לקרוא לה בשם “בני ציון”. זוהי האגודה המפורסמת, שיצאו לה מוניטין בעולם הציוני ושקנתה לעצמה זכות גדולה בהפצת התנועה של חיבת ציון, ואחרי-כן של הציונות, בכל רחבי רוסיה. היא שהעמידה מנהיגים בעלי משקל בתנועה הציונית של הרצל, ואת שרשי השפעתה אפשר למצוא בתוכנו בצורות שונות עד היום הזה. חמשים ושתים שנה עברו מאז נוסדה האגודה. מחברי האגודה “בני ציון” חיים אתנו כיום רק בודדים, אבל שם האגודה הזאת ישאר לעולם בתולדות התחיה של עם ישראל בארץ-ישראל.
באספה המיסדת של האגודה השתתפו כבר חמשים-ששים חבר, ונבחר ועד בן חמשה חברים: צ’לינוב, אני, מזא"ה, לבונטין ועוד אחד. חלקנו בינינו את התפקידים: צ’לינוב נבחר כיושב-ראש הראשון של האגודה, לבונטין כמזכיר ואני כספרן. בביתי היתה הספריה של אגודת “בני ציון”; זאת היתה אולי הספריה העברית הראשונה במוסקבה, שהרבה שתו ממקורותיה.
עבודתו של צ’לינוב התחילה לחרוג מן המסגרות הצרות של מעשים קטנים ועוברת למפעלים גדולים, בעלי משקל ושם עולם בתולדות האומה. מ“בני-ציון” שבמוסקבה הוא עובר לתנועת חיבת ציון ברוסיה כולה, מחיבת ציון – לתנועה הציונית, מהפעולה ברוסיה – לפעולה בכל העולם העברי – עד שפעולתו נגמרת באקט החשוב ביותר בתנועה הציונית, ע"י השתתפותו בהשגת ההכרזה של בלפור בשני בנובמבר
- בתחילת שנת 1918 נפטר צ’לינוב מן העולם ועצמותיו טמונות בבית-הקברות שבלונדון עד היום הזה.
אין כאן המקום לדבר על העמדה החשובה, שתפס צ’לינוב בתולדות תנועתנו. הערכה זו היא מתפקידה של עבודה ספרותית גדולה, שהתנועה הציונית מחויבת להתקינה ולפרסמה, לא רק לכבודו של המנוח, כי אם בעיקר כדוגמא ומופת בשביל הדורות הבאים, שתשמש להם נר לעבודה לאומית נעלה ומסורה. בזכרונותי אלה רציתי רק להביא תשורה קטנה לזכרו של חברי הראשון בעבודתנו המשותפת, לספר קצת עובדות, פרימיטיביות וצנועות, מאותם הימים הראשונים, שאולי נשארו חיות רק בזכרוני בלבד.
יש שמעינות קטנים, אבל זכים וטהורים כבדולח, משמשים מקור שופע מים רבים המצטברים במשך הימים לפלגים, לנחלים ולנהרות גדולים, ההופכים ונעשים מרכזי חיים חשובים לרבבות בני-אדם. כן היו המעינות הטהורים של אותם הצעירים, ילדים כמעט, שהתחילו לפכות במקומות שונים ברוסיה הגדולה, ובתוכם גם במוסקבה, ולהפיץ את רעיון התחיה ברבים. במשך הזמן הצטרפו מעינות אלה בדרכים שונות, לפעמים גם בדרכי עקלתון, לתנועה הציונית הגדולה, העולמית, שהלכה והקיפה מיליונים יהודים ונתנה דחיפה למפעל הבנין הכביר, אשר הביא אותנו לעמדתנו כיום, שאנו מונים כבר שליש של אוכלוסי הארץ. ואחד המעינות הללו, מן הטהורים והעשירים ביותר, נבע מתוך נשמתו הגדולה של יחיאל צ’לינוב ז"ל.
(מתוך הספר “יחיאל צ’לינוב”. פרקי חייו ופעולתו –
זכרונות, כתבים, נאומים ומכתבים. תל-אביב, תרצ"ז).
ליובל "הועד האודיסאי"
מאתמנחם אוסישקין
היו בתוכנו שהביעו חששות, אם אפשר לכנס מסיבה חגיגית בזמן הזה, כשכל העולם מתבוסס בדמו ועם ישראל נלחם על קיומו, וגם הישוב בארץ נמצא במצב קשה עד מאד, הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית. והנה אנחנו שכינסנו את המסיבה חשבנו, שלא רק שאנו רשאים אלא גם מחויבים לעשות זאת. דעתנו כי זכרונות של הימים שעברו וציונים של תקופות חדשות בחיי האומה – יש לטפחם במשך דורות על דורות כדי לעורר בלב העם מקורות של אמונה וגבורה הדרושים במלחמתו להמשך קיומו ותקומתו. החג החשוב ביותר בתולדותינו שכולנו חוגגים אותו הוא חג שחרור האומה, זכר ליציאת מצרים. את החג הזה חגונו במשך אלפי שנים: כשהיינו משועבדים ונתונים לשמצה; במרתפים של האינקויזיציה; בתקופת האנוסים של ספרד ובתקופת האנוסים של רוסיה הסובייטית – בכל התנאים ובכל הזמנים. מפני שידענו, שזכר יציאת מצרים נותן כוח ותקווה לעם להמשיך את קיומו ולצפות לגאולה חדשה. אנו חושבים, שגם זכרון יובל החמישים להתחלת העבודה המסודרת למען בנין ארץ-ישראל יש בו כדי להוסיף לתנועתנו, דוקא בימים קשים אלה, אמונה וכוח להמשיך במאמצי הגאולה.
ועוד שאלה אחת נתעוררה: מה הוא המקום המתאים ביותר לחגיגה זו. היו שחשבו כי יש לבחור לשם כך בעיר הבירה שלנו, ירושלים. דעתי היתה, שהמסיבה צריכה להתקיים באותה הסביבה, ששימשה מרכז לעבודתה של תנועת חובבי ציון. כאן, בסביבה זו, ביפו ובתל-אביב ובמושבות הסמוכות לה, נמצאים השרידים האחרונים מאלה שהשתתפו בפעולות חובבי ציון בימיה הראשונים. החלטנו, שדוקא בזמן הזה צריכים בני ירושלים לרדת לתל-אביב. נקוה, שנזכה כולנו לחוג כעבור שבע שנים את יובל הקונגרס הציוני הראשון, ואז נדרוש מכם לעלות לירושלים.
התאספנו לחוג את יובל החמשים ליסוד הרשמי של מרכז חובבי ציון ברוסיה. אמנם התנועה של חבת ציון הקדימה את היסוד הרשמי בעשר שנים – בשנה הבאה תמלאנה ששים שנה להתחלתה. רעיון חבת ציון קיים היה עוד קודם לכן – שאיפתם של יחידים שחלמו את החלום הגדול של קבוץ גלויות. יחידים אלה נמצאו במחנות שונים. היה הרב ר' צבי קלישר ז"ל, וקדם לו רב ספרדי ר' יהודה חי אלקלעי, שכל חייו הגה ועשה למען הרעיון הזה. ומצד שני עמדו אנשים כמו משה הס, קרל נטר, משה מונטיפיורי ואחרים, שאף הם חלמו ועשו, כל אחד כפי דרכו, למען תחית העם והארץ. אבל לא היתה אז שום הסתדרות, ואפילו תנועה לא היתה. היו גם נסיונות הגשמה שקדמו לחבת ציון. היה המעשה הנועז שעשו אחדים מתושבי העיר העתיקה בירושלים, והוא יסוד פתח-תקוה ומוצא. היו המעשים שהתחילו בפאריס והביאו לידי יסוד “מקוה ישראל”. היו פעולותיו של משה מונטיפיורי, שהקים את כרם מונטיפיורי על יד יפו ובנה שכונה חדשה בירושלים. אבל כל זה חל בתקופה שאפשר לכנותה פרי-היסטורית.
עצם התנועה של חבת ציון התחילה עם פרשת הפוגרומים ברוסיה. אסרו-חג של פסח תרמ“א היה הפוגרום הראשון, ומיד התחילו לנבוט הניצנים הראשונים של רעיון חבת ציון. התחילה תקופה של תנועה לאומית ארץ-ישראלית, אבל בלי צורה מאורגנת, ותקופה זו נמשכה עשר שנים. כעבור עשר שנים בא האישור הרשמי של הסתדרות חבת ציון ע”י ממשלת רוסיה. ואז התחילה התקופה של העבודה המעשית בארץ, שנמשכה שבע שנים, עד שבאה היצירה הגדולה של התנועה הציונית וההסתדרות הציונית, ובמשך עשרים ושתים שנה עשה הועד האודיסאי של חובבי ציון את עבודתו באופן מקביל לעבודתה של ההסתדרות הציונית. בינתים נתמזגו הכוחות של שתי ההסתדרויות, עד שבאו הבולשביקים ושמו קץ לעבודתו של הועד האודיסאי. מאז נשארה אך ורק ההסתדרות הציונית. גם לולא בא הגרזן של הבולשביקים, אולי היתה מגיעה השעה שכוחות שתי התנועות יתמזגו יחד, שהרי העיקרים שלהם נלחמו חובבי ציון רובם ככולם נתקבלו על-ידי ההסתדרות הציונית ושוב לא היה מקום לארגון מיוחד.
האסיפה הרשמית באודיסה, שנתכנסה עם קבלת האישור הרשמי, נמשכה רק שעות אחדות והשתתפו בה 120 חברים. אבל קודם לכן התקיימה אסיפה מצומצמת, שישבו בה רק באי-כח הערים השונות, צירים ממש שנבחרו לשם כך, 57 במספרם. הללו היו ראשי ההסתדרות של חובבי ציון. מ-57 החברים נשארו בחיים רק שנים: שלמה ברליאנד בקישינוב, והשני – אנכי. לשאר החברים אני מקדיש הערב את דברי. ביניהם יש להזכיר קודם כל שלשה אישים, שסימלו אז והמשיכו לסמל עד יומם האחרון את התנועה של חובבי ציון, והם פינסקר, לילינבלום, ר' שמואל מוהליבר, כל אחד מהם שימש נציג לשכבה מסוימת ביהדות הרוסית.
יהודה פינסקר, בנו של איש המדע המפורסם שמחה פינסקר, שימש בא-כוח של האינטליגנציה המתבוללת ביהדות הרוסית, שכל תקוותה היתה אז להשתוות בכל צורות החיים לעם הרוסי ולקבל את כל הזכויות של הרוסים ואת תרבותה של רוסיה. הסיסמא היתה אז “רוספיקציה”. כמובן, היו גוונים שונים במחנה הזה. היו כאלה, שאמנם שאפו להתבוללות מבחוץ, אבל נשארו עדיין נאמנים ליהדותם. אף היו גם כאלה שרצו לשכוח את עברם היהודי בכלל ומסרו את כל מרצם וכוחם לעם הרוסי. בעיקר גברה השאיפה הזאת בקרב הנוער האינטליגנטי, שהצטרף לתנועת ה“נארודובולצים”. פינסקר נמנה על מחנה זה. אמנם בילדותו ובצעירותו למד הרבה בבית אביו וספג לתוכו ערכים תרבותיים של היהדות, אבל אחר-כך עבר לעולם אחר. הוא היה אחד מן הסטודנטים היהודיים הראשונים שנתקבלו באוניברסיטה במוסקבה. כל התרבות הרוסית היתה יקרה לו, אם גם היו לו ידיעות בתרבות של העמים האחרים. ואף על פי כן לא ניתק מעולם את הקשרים עם היהודים. הוא גר באודיסה, ששימשה תמיד מרכז חשוב של החיים היהודיים. העבודה הצבורית שלו היתה מוקדשת להתבוללות בקרב העם הרוסי. הוציא שבועון רוסי שהטיף בו לרעיון הרוסיפקציה. היה היושב-ראש הראשון של חברת “מפיצי השכלה” שמטרתה היתה להחדיר לחנוך היהודי את רוח התרבות הרוסית. כך היה עולם מחשבותיו ומעשיו של פינסקר עד שהגיע לגיל ששים שנה.
ופתאום התחוללה על ראשי היהודים ברוסיה אימת הפוגרומים. פינסקר, אינטליגנט, בעל מצפון ער והוגה דעות מעמיק, נזדעזע בכל נפשו הגדולה. הוא נסתגר בחדרו ולא יצא ממנו במשך חדשים עד שהתחוללה בנפשו המהפכה הגדולה: ממתבולל קיצוני הפך לאבי התנועה של חובבי ציון. משעבר בנפשו המשבר הקשה, קרא לאסיפה פומבית של כל חברי “מפיצי השכלה”; כשבאו כל החברים, נכנס פינסקר היו"ר, פתח את הישיבה, הוציא את כרטיס החבר שלו והכריז: “כל מה שעשינו עד היום הזה לא היה אלא טעות. לא זו הדרך!” עמד וקרע את הכרטיס ועזב את האולם. כששב הביתה התחיל לעבוד על מחברתו “אוטואמנסיפציה”. היתה זו חוברת קטנה שנכתבה גרמנית – מיד אחרי כן תורגמה לרוסית, לאידיש ולעברית – שעשתה רושם כביר בכל המחנה של האינטליגנציה היהודית ברוסיה. מחברתו הקטנה של פינסקר נשארה אקטואלית עד היום בניתוח החריף של מצבנו בגויים, בהתרוממות הרוח ובפשטות ההסברה של הרעיון הלאומי: אנו חטיבה לאומית שצריכה לטריטוריה עצמאית כדי לחיות ולהתפתח.
פינסקר הצטרף לתנועת חיבת ציון, ובינתים החלו מעשים חשובים במחננו: קבוצת בני ביל"ו יצאה לארץ, הוחל בהקמת ראשון לציון ומושבות אחרות. התנהל אז ויכוח חריף על השאלה של ארץ ההגירה: אמריקה או ארץ-ישראל. פינסקר נכנס לתנועת חובבי ציון. אם כי במחברתו אין הוא מזכיר בפירוש את השם ארץ-ישראל; בה הוא מדבר על טריטוריה סתם. זכורני: כאשר נתקבלה החוברת “אוטואמנסיפציה” במוסקבה, פנינו אנחנו, חברי “בני ציון”, אליו בהצעה, שאנו רוצים להתקין מהדורה חדשה של החוברת ואנו מבקשים, שיחליף בכל מקום את המלה “טריטוריה” בשם “ארץ-ישראל”. על זה ענה פינסקר: אני בעד ארץ-ישראל, אבל ההחלטה הזאת איננה לא בידי ולא בידכם, כי אם בידי קונגרס יהודי שצריך להכריע. שם אני אצביע בעד ארץ-ישראל.
במשך עשר שנות חייו האחרונות היו כל מעשיו וכל מחשבותיו של פינסקר נתונים לענין ארץ-ישראל. הוא לא היה מנהיג ולא איש מעשה, הוא היה מורה הדור ומצפונו, והוא נעשה למצפון התנועה כולה. הוא היה איש סגור בתוך לבו ונפשו. קשה היה לגשת אליו, ודוקא משום כך השפיע על אחרים ועורר הדרת כבוד, וכולם נשמעו לדבריו ולהשקפותיו. אבל הוא עצמו השתדל תמיד להמצא מחוץ לעבודה הפומבית, הוא לא רצה להיות חבר בועד ולשמש מנהיג רשמי כלפי חוץ – כל הענינים האלה היו לו לזרא. גם באסיפה הרשמית ליסוד ההסתדרות לא השתתף ולא רצה שתיערך לו קבלת פנים כדי להשמיע לפניו דברי תהלה. הוא ישאר לעולם המנהיג הרוחני של תנועת חיבת ציון.
השני בחבורה היה לילינבלום. הוא ייצג את מחנה המשכילים ביהדות הרוסית. סופר משכיל, שחונך על התרבות והספרות העתיקה של עמנו, ואחר-כך התפקר ושאף להתאמת ערכי המסורת אל דרישות החיים החדשים. במשך שנים נלחם בעד תיקונים דתיים נגד הרבנים, ואף נוטה היה לסוציאליזם ולהשקפת עולם חמרנית, מרכסיסטית. הוא נחשב לראש חבורת הסופרים ומנהיגם ושימש מדריך ומורה לנוער, שעמד על פרשת דרכים ולא ידע במה לבחור. ופתאום עברה גם עליו אותה המהפכה הנפשית שעברה על פינסקר. וגם הוא עשה רביזיה בהשקפת עולמו וגילה את הרעיון הלאומי. בודד ויחידי נשאר במחנה הסופרים, כשם שפינסקר נשאר בודד במחנה האינטליגנציה היהודית. רק מעטים נענו לקריאתו, אף מבין הסופרים הגדולים: לא יל“ג ולא מנדלי, לא סלונימסקי ולא סוקולוב. מבין הסופרים הזקנים היה יהל”ל היחיד שהצטרף אליו, ואתו אחדים מן הסופרים הצעירים.
והשלישי בין מנהיגי תנועת חבת ציון היה ר' שמואל מוהליבר. הוא שימש סמל ליהדות השרשית, החרדית, התורנית. הוא לא נתעורר על-ידי הפוגרומים, ולא היה זקוק למלחמה ולמהפכה נפשית. מן הרגע הראשון נכנס בכל מרצו וכוחו לתנועתנו. גם דמות נעלה זו היתה טרגית, כפינסקר וכלילינבלום: בודד נשאר בתוך המחנה. מאלפי הרבנים והיהודים התורנים הלכו אחריו רק מעטים, וגם הם לא הצטיינו באותה ההתמסרות והמרץ וכח ההתמדה, שהיו מתכונותיו המיוחדות של מוהליבר ז"ל.
שלשת אלה מסמלים את תנועת חובבי ציון עד היום הזה. לא תמיד היתה ההרמוניה שרויה ביניהם, אבל היחסים לא יצאו מגדר הנימוס וההתחשבות בצרכי העבודה. כי קודם כל היתה יקרה לכולם עצם התנועה, העבודה המעשית למען ארץ-ישראל.
בין ראשי חבת-ציון יש להזכיר עוד שני אישים: האחד נכנס לועד רק כעבור זמן, והשני חי מחוץ לגבולות רוסיה. הראשון היה אחד-העם, שהצטרף למחננו רק אחרי שנים, אבל מיד תפס בו מקום נכבד. היו חילוקי דעות בין השקפת עולמו ובין השקפותיהם של שלשת המנהיגים. אלה לא הבינו כראוי את חשיבות העבודה התרבותית. דעתם היתה, שקודם כל יש להביא את היהודים לארץ-ישראל. ורק אחר-כך אפשר לטפל בעבודה הרוחנית והתרבותית. אחד-העם חשב אחרת: קודם כל הכשרת הלבבות ואחריו יבוא המעשה. השקפת עולמו המיוחדת, תכונותיו הנפשיות, מלחמתו האמיצה לדעותיו – כל אלה עשו אותו לאישיות מרכזית במחנה חבת-ציון. אמרתי פעם, שבתולדותינו הופיעו זוגות של אישים: משה ואהרן, עזרא ונחמיה, בית שמאי ובית הלל. אישים אלה או שהשלימו זה את זה או שנלחמו זה בזה, אבל פעלו יחד וזכרם נשאר לא בתורת יחידים, כי אם כזוג. כך היה גם בתנועת התחיה בימינו. היו לנו זוגות: פינסקר ולילינבלום, הרצל ונורדוי, ויצמן וסוקולוב. לפעמים פעלו יחד, לפעמים זה בצד זה, אבל כל זוג מסמל שותפות מסוימת. לא כן אחד-העם. הוא נשאר יחידי ולא מצא את בן-זוגו. אבל בהשקפותיו קנה לו אלפי מעריצים עד היום הזה.
השני שאני רוצה להזכירו כאן הוא האיש המופלא מפאריס, שבמשך 55 שנה היה מסמל את העבודה המעשית בארץ-ישראל, הלא הוא הברון רוטשילד, שהתחיל את פעולתו בכינוי היפה “הנדיב הידוע” וגמר בכינוי עוד יותר יפה “אבי הישוב”. נשמתו והתפתחותו של האיש הזה במפעלו למען ארץ-ישראל תשארנה לעולמים חידה סתומה. כי המנהיגים הגדולים שהזכרנו לעיל – התפתחותם הנפשית ברורה לנו. אנו יודעים כיצד הגיעו למחננו. הם היו בתוכנו וראו את הנעשה מסביב, ידעו את צרות ישראל וחשבו על קץ הגאולה. אנו מבינים את מקור ההשראה שהביאה אותם למפעל הגדול. את כוחם שאבו מתוך העבודה המשותפת, מקונגרסים, מנצחונות כעסקנים ומנהיגים, מהתרוממות הרוח ששררה בתוך התנועה. אבל מניין בא-הכח הבלתי-אנושי לברון רוטשילד? הוא ישב סגור בארמונו, לא טיפל במעשי יום יום ואת צרות ישראל לא ידע, שהרי חי כל ימי חייו בסביבה שהיתה מתנגדת התנגדות גמורה לרעיון הלאומי ולארץ-ישראל. מעולם לא השתתף בשום קונגרס, לא שמע מחיאות כפים, ולא היה לו כל קשר לעולם היהודי הגדול. חוץ ממכתבים שאו אליו מבאי-כח המושבות שדברו קשות ותבעו וחזרו ותבעו, או מאת פקידיו ועושי דברו שלא האמינו כל עיקר בעצם התפקיד שהוטל עליהם – כמעט שלא ראה איש מן החוץ ולא דיבר אתו על הרעיון הלאומי ועל המפעל של בנין הארץ. היתה לו נשמה נפלאה, שהיתה נתונה תמיד בחלום על ארץ-ישראל עברית בנויה לתפארת. בכל נימי נפשו היה מסור לארץ-ישראל, וכל לבו ספוג היה אהבה רבה למולדת.
אלה הם האנשים שהניחו את היסוד לתנועת חיבת ציון. אין כאן המקום לדבר עליה בפרוטרוט. ברצוני להתעכב על העיקרים, שלמענם נלחמה התנועה מראשית קיומה, והם שנכנסו לתוך התנועה הציונית ונעשו נכסי צאן ברזל שלה.
העיקר הראשון: קיבוץ גלויות בארץ-ישראל ולא בטריטוריה סתם. עיקרון זה חי היה בדמם של חובבי ציון, והשאלה: אם ארץ-ישראל מתאימה או לא – לא היתה קיימת כלל. ארץ-ישראל היתה בשביל כולנו אקסיומה, שאין להרהר אחריה.
העיקר השני היה: קרקע המולדת. את מרכז הכובד ברעיון התחיה ראינו בשיבה אל הקרקע, בקשר הנצחי של היהודי אל קרקע המולדת ממש.
העיקר השלישי היה: עבודה עצמית. הסיסמה של פינסקר “אוטואמנסיפציה” עמדה לפנינו תמיד. אנחנו בעצמנו צריכים לפעול ולעשות, ואסור לחכות עד לשיפור התנאים. זה היה המקור לחילוקי הדעות שבין הרצל וחובבי ציון בתקופה הראשונה של ההסתדרות הציונית. הרצל רצה קודם בעזרה חיצונית, בתנאים מדיניים, ורק אחר-כך בעבודה הממשית. חובבי ציון דרשו לעבוד בכל התנאים, בהיתר ובאיסור. הויכוח התחיל מיד אחרי הקונגרס ונמשך כמה שנים, בין חניכי האסכולה של חובבי ציון ובין ההשקפה ההרצלאית – עד שניצחה ההשקפה הראשונה, ורק הודות לכך התמזגו שתי התנועות לחטיבה אחת.
העיקר הרביעי היה: תחית הלשון והתרבות העברית. דבר זה בא בעיקר בהשפעתו של אחד-העם, אבל במשך הזמן נעשה חלק בלתי נפרד של תכנית חובבי ציון. מאז התחילה הפעולה המעשית של חובבי ציון ליסוד בתי ספר בארץ. אחרי כן בא רעיון האוניברסיטה, שאדמתה נגאלה תחילה בכספי חובבי ציון ואחר-כך על-ידי י.ל. גולדברג ז“ל. וגם המלחמה בעד הפעולה התרבותית בציונות נעשתה ע”י ויצמן, תלמידו של אחד-העם.
כל אלה העיקרים נעשו במשך הזמן לחלק בלתי נפרד של העבודה הציונית, וכאשר קבלה אותם הציונות המדינית, שוב לא היה מקום לתנועה מיוחדת של חובבי ציון.
אם אנו רואים בתקופתנו האחרונה את המאמצים והקרבנות של חלוצי העם, אל לנו לשכוח כי הבילו“יים של תנועת חובבי ציון הם ששימשו דוגמא ראשונה לחלוצים, הם שהראו בפעם הראשונה מה יכול לעשות קומץ קטן של אנשים שמוכנים להקריב את חייהם למען בנין המולדת. רק מועטים נשארו מאותם החלוצים הראשונים, ונקוה שיזכו עוד לאריכות ימים ושנים. אבל נדע כולנו, שאלה שנים-עשר הראשונים שנכנסו בתרמ”ב לארץ-ישראל הם אבותיהם הרוחניים של כל אותם החלוצים, שבנו אחר-כך את הישובים העבריים מדן ועד באר שבע. אני מברך את מייסדי ראשון-לציון, גדרה, חדרה ושאר המושבות ואומר להם: אתם הקדשתם את חייכם לתנועתנו ולארצנו. קרבנותיכם לא היו לשוא. באתם ארצה ומצאתם בה מדבר שממה, יחידים הייתם במאמציכם – וכעת אתם רואים מאות אלפים ורבבות ממשיכים את עבודתכם, ובארצנו הולכים ונבנים ישובים חדשים, אדמת מולדתנו הולכת ונגאלת, וידי עובדים יהודים מחיים את שממותיה. אני מברך את הזקנים שבתוכנו, שיזכו להתאסף בירושלים אחרי שבע שנים כדי לחוג את יובל החמישים ליסוד ההסתדרות הציונית. ולצעירים נתונה ברכתי, שיזכו לראות בהגשמת מפעלנו הגדול: שחרור מלא לעמנו ולארצנו.
תש"א
משה לייב לילינבלום
מאתמנחם אוסישקין
לפני חצי יובל שנים נפטר אחד מגדולי הדור שעבר, אחד האבות של התנועה “חבת ציון” ויוצריה, ר' משה לייב בן צבי לילינבלום. שמו לא היה לילינבלום, אלא רעבלסון, אבל מטעמים שונים החליף את שמו ובשמו זה נכנס להיסטוריה שלנו. אמרתי: אחד מיוצרי חבת-ציון, זוהי האמת, אבל לא כל האמת. היו לנו שני לילינבלום. האחד עד התקופה של חבת-ציון והשני למן תחילתה של התקופה הזאת. אנשים שונים היו. באפיים היו אחד, אולם בהשקפותיהם היו נבדלים לגמרי זה מזה, ואולי גם סותרים זה את זה. על לילינבלום הלוחם לתקונים בדת, המתנגד למצוות המעשיות, הדואג לתרבות אירופית, – על לילינבלום זה לא אדבר, מפני טעם פשוט: את זה לא הכרתי. כשהכרתי את האיש הזה היה כבר לילינבלום שני, וכל מה שנוגע לראשון, ידוע לי רק ממה שקראתי בתוך ספריו, אבל לא חייתי את חיי אותה התקופה. ואגיד את האמת: גם לא התעניינתי בלילינבלום הראשון ובכל השאלות של אותו הזמן. כשהתחלתי להתענין בחיי אומתנו ונכנסתי לתוך היכל הספרות העברית, לא היו קיימות עוד השאלות שנתעוררו על-ידי לילינבלום הראשון. אולי נשארו עוד באי-אלו נקודות קטנות בליטה ובפולין סימנים לבעיות הללו, אבל במקום בו ישבתי אז, במוסקבה, לא היתה שאלה זו קיימת יותר. היו שם יהודים חרדים וחפשים, אבל לא היו שיתענינו בבעיות תיקון הדת. רק ב“ווסחוד”, הירחון היהודי-רוסי, מצא פעם דובנוב לנחוץ לגעת בשאלות האלה, אבל כל זה נשכח מהרה.
אני חפץ לצייר לפניכם את תמונת לילינבלום השני. בין הגדולים שלנו – כמו בכל העולם – יש טפוסים שונים: יש אנשים שמהיום הראשון להופעתם על במת ההיסטוריה הצבורית הם תופסים עמדה ומחזיקים בה עד יומם האחרון. הם בבחינת גוש אחד, השקפה אחת. הנה אחד-העם: מיום שיצא אל הצבור, שנים מספר לפני שכתב את “לא זה הדרך”, היה ונשאר אותו אחד-העם שהכרנוהו עד יומו האחרון. ויש אנשים שבעו לעבודה הצבורית – בפרט אצלנו היהודים – בשנות העמידה, והשליכו מאחריהם את עברם השייך לעולם אחר. משום כך לא היה שום ניגוד אידיאולוגי קיים בין שני העולמות שלהם. כאלה היו הרצל ונורדאו. שניהם התחילו את חייהם בתוך עמנו רק מהרגע שיצרו את התנועה של הציונות המדינית, כי לפני כן חיו בעולם אחר לגמרי ובשבילם לא היתה שאלת היהדות קיימת. אבל יש גם טפוס שלישי של אנשים שחיו את חיינו אנו, את חיי האומה, מצעירותם, אולם במשך חייהם שינו את השקפותיהם. לסוג זה שייך פינסקר, ובצורה בולטת עוד יותר – לילינבלום. פינסקר חי גם את שנותיו הראשונות, עוד לפני שכתב את ה“אוטואמנציפציה” שלו, בין היהודים והתענין בפרובלימות היהודיות; במשך זמן ידוע ערך גם את העתון “ציון” בשפה הרוסית, אם כי לעתון זה לא היה שום קשר ל“ציון” שלנו. השקפת עולמו היתה אז רחוקה מאידיאולוגיה לאומית וקרובה יותר להתבוללות. הוא גם עבד למענה. אולם אחר-כך בא משבר בהשקפותיו והוא היה ליוצר ולמנהיג של תנועת חבת-ציון.
עוד יותר בלט הדבר אצל לילינבלום. פינסקר שהקדיש חלק מתקופת יצירתו הראשונה לשאלות היהודים והיהדות, היה בעצמו רחוק משרשי העם. כרופא טרוד כל הימים בעבודת המקצוע, יכול היה להקדיש רק חלק קטן מזמנו לעניני הצבור. אולם לילינבלום היה כולו ספוג רוח בית המדרש הישן. כל דבריו היו ספוגים הלכות מהספרות שלנו. כולו חי בתוך החוג הזה ולא ראה ולא קרא שום דבר מחוץ לאלה, ומתוך כך יצר את השקפת עולמו וגם לחם לה. והנה בא אחרי כן לילינבלום השני ומחק את השקפת-העולם שהוא עצמו יצר וטפח אותה. “איזהו גבור – הכובש את יצרו”. ונדמה שגבורה גדולה יותר צריכה להיות לאדם שמסוגל למחוק ולהרוס כל מה שהיה קדוש לו במשך הרבה שנים. אולם לילינבלום, משבא להכרה כי כל מה שחשב במשך כל השנים הקודמות לא היה אלא משגה – הודה בפומבי על כך, ולא בוש ולא פחד, והתחיל מאז ללכת בדרך החדשה שהחזיק בה עד יומו האחרון.
לילינבלום, אשר גם בחיצוניותו וגם במבטאו הרוסי ובכל צורות חייו היה רחוק כל כך מהנוער שלנו שבאותו הזמן, מתלמידי בתי-הספר הגבוהים, מחיי היהודים באודיסה – דווקא לילינבלום זה היה במשך תקופה ידועה האליל של הנוער הזה. המושג “ציוני” לא היה ידוע לנוער: ברוסית קראו להם “פאלסטינצי”. לילינבלום היה להם כמין אישיות עליונה, שאין חולקים עליה אלא עומדים לפניה ביראת כבוד ומחכים למוצא פיה.
במה לקח את לב הנוער הזה? לא בנאומים, כי לא היה נואם כלל, וחוץ מזה היה לו אותו המום שלקה בו גדול נביאינו משה רבנו ע"ה: הוא היה מגמגם בדבורו; לא בחנופה לנוער, כי לא היתה בו מדה של חנופה. אבל הנוער הרגיש והאמין, כי אם הוא חושב לחפש את האמת והיושר האבסולוטי בבן-אדם, ימצא את הסגולות האלו בלילינבלום. ובזה רכש את לבות הצעירים.
גם חבת-ציון שלו לא היה לה אותו ברק רדיקלי, שתמיד, בכל הדורות, הוא מושך את הנוער. הצעותיו לבנין הארץ פשוטות היו בתכלית הפשטות: קרקע, בנין, עבודה. תמיד התיחס ביתר רצון לאנשים ההולכים לארץ-ישראל לקנות שם קרקע בכספם הפרטי מאשר לחלוצים העולים בלי אמצעים משלהם, כי את הראשונים חשב ליותר מעשיים. כל זה – נדמה – היה צריך להרחיק אותו מהנוער, אבל עובדה היא כי הנוער העריץ את לילינבלום בכל מקום. פינסקר היה רחוק מהנוער, גבוה מעל התנועה. הוא היה המורה, המדריך, שהופיע, הביע את השקפת-עולמו וכבש את הלבבות, ואולם תמיד היה בינו ובין הנוער מרחק גדול מאד, בעוד שלילינבלום היה תמיד בפנים, בתוך השורות. הוא היה איש משלנו, קרוב לנו ובתוכנו ישב.
הכרתי הראשונה את לילינבלום היתה מתוך קריאה בחוברתו “תחית העם היהודי”1. לפני זה ידעתי על לילינבלום הסופר, אבל לא הרגשתי שום קרבה אליו. אך משעה שקבלתי את החוברת הזאת – על-ידי אחד התלמידים של לילינבלום, ד“ר הימלפארב, שהיה אחר-כך חבר הועד האודיסאי, נעשיתי תלמידו ומעריצו עד יומו האחרון. איני ידוע איזה רושם תעשה החוברת הזאת אם תקראו אותה היום. אחדים מכם נמצאים בתנועה עשרות בשנים וכולכם מכירים את הספרות הציונית הגדולה ואת היצירה הכבירה שקמה והיתה בארץ-ישראל. משום כך קשה לי להגיד איזה רושם תשאיר עליכם החוברת הזאת; אם כי מסרו לי, כי עוד לפני 12 שנה, כשנדפסה בגרמניה, עשתה רושם כביר על קוראיה. אבל אם תביאו בחשבון שלפני 53 שנים לא היתה שאלת ארץ-ישראל קיימת – היו איזה רמזים בעתון “המגיד”, כמה מאמרים של סמולנסקין ב”השחר“, מכתב קטן של בן-יהודה ב”השחר", אבל כל אלה היו דברים מעורפלים – הרי תבינו כי החוברת הזאת עלולה היתה לעורר מהפכה בכל הלך המחשבה של הקורא.
בפרק הראשון מספר שם לילינבלום בצורה פשוטה על המצב של היהודים בעולם. אם תאמרו להשוות את הפרק הזה לנאומו של נורדאו בקונגרס הראשון – בודאי אין הנדון דומה. אין להשוות את יפי הסגנון והפתוס של נורדאו עם פשטות דבריו של לילינבלום, חסרה גם האמנציפציה שמציינת את נאומו של המנהיג הציוני. אבל מי שחושב מחשבה ישרה ובריאה, ימצא אצל לילינבלום ביטוי נאמן ופשוט לדרך ההסברה של תנועתנו. בפרק השני של החוברת אומר לילינבלום, שוב בצורה פשוטה, כי אם אין, מפני הטעמים שהוא מציין, מקום בשבילנו בעולם, יש רק פתרון אחד לשאלתנו: יסוד מדינה יהודית, והיא ארץ-ישראל. בזה התרומם למעלה מפינסקר וגם מהרצל. שהם היו בזמן הראשון רק “יודנשטאטלר” ולא ציונים.
אולם משפט אחד שבחוברת זו – אני מוכרח לציין זאת – זעזע אותי וגרם לי שאפנה במכתבי הראשון אל לילינבלום. בפרק השני, בדברו על ארץ-ישראל שתשוב להיות מדינה יהודית, הוא אומר: רבים יתנגדו לארץ-ישראל מנימוקים שונים, מפני קטנותה וכו'. ועוד קושי אחד ימצאו בה, כי הקבר של ישו הנוצרי נמצא בירושלים ובשביל זה יתנגדו הנוצרים לנו. והוא משיב לכל הספקנים על הפקפוקים שלהם, אולם בנוגע לירושלים הוא אומר: הרי זה כלל לא חשוב, לנו נחוצה ארץ-ישראל ולא ירושלים. דברים אלה עשו עלי רושם קשה. כתבתי לו: “כותב לך צעיר בן 18, שאת שמו לא שמעת, שחושב אותך לרבו ומעריצך וכרוך אחריך, ובכל זאת מעיז אני להגיד שהמשפט הזה אינו במקומו. עם ישראל – כך כתבתי – אומר תמיד “לשנה הבאה בירושלים”, ולא “בארץ-ישראל”. ואם נשאל אותו אם יעדיף את ארץ-ישראל בלי ירושלים על ירושלים בלי ארץ-ישראל, מסופקני אם יבחר בארץ-ישראל בלי ירושלים. בטוח אני שתסלח לי על החוצפה שלי”. לאחר שבוע קבלתי ממנו תשובה: “הצדק אתך, במהדורה הבאה אמחק את הפסוק הזה”. בזה ראיתי את גדולתו של האיש. התמצאו כיום אנשים גדולים בינינו שיסכימו להודות בשגיאה שעשו, וביחוד אם יעיר להם על כך צעיר בן 18? מאז התעלה בעיני עוד יותר.
עברו שנים אחדות. עמדתי במו“מ תמידי אתו, במוסקבה ובאודיסה בשם אגודת הצעירים שלנו “בני-ציון” ואחר כך בשם ה”בעלי-בתים" חובבי-ציון. לראשונה נפגשתי אתו פנים אל פנים בשנת 1887 בדרוזגניק. הוא בא לועידה יחד עם פינסקר, ואז הכרתי את שניהם. בועידה זו היו שני מרכזים – אחד בראשותו של פינסקר והשני בראשותו של הרב מוהליבר. שניהם התנגשו והאובייקט של ההתנגשות היה לילינבלום. פינסקר ולילינבלום – זה מילא מה שזה היה חסר. העולם הציוני התיחס אל פינסקר כאל איזו אישיות עילאית שאין להגיע אליה ולילינבלום היה המתווך ביניהם. הוא היה מזכירו של פינסקר, אולם באמת מסר פינסקר לידיו את כל הנהלת הענינים, כי האמין בו. וחוץ לזה לא היה פינסקר מסוגל לטפל באותם הדברים הקטנים ביותר שלילינבלום היה מטפל בהם. פינסקר לא אהב שאיפות של כבוד. הוא הרגיש עצמו ברע באסיפות, והגיע הדבר לידי כך, שבועידה הראשונה הגדולה באודיסה לא הופיע לגמרי ותמיד צריך היה להשפיע עליו שישב ראש, לפחות באופן רשמי, באיזו אסיפה או כנוס. למעשה היה לילינבלום ראש המדברים.
ואולם לילינבלום היה נתקף מדי פעם בפעם, לא משום שהטילו עליו אשמה, חלילה, אלא משום שלא יכלו להסכים שאותו לילינבלום, שהיה בתקופתו הראשונה ה-enfant terrible של החרדים, עומד על יד ההגה של התנועה. ההתקפות האלו הכריחו אותו לבקש מפינסקר לשחרר אותו מתפקידו, משום שזה יהיה לדבריו לטובת התנועה. אולם פינסקר לא הסכים, באמרו: לא אוכל לעמוד באופן רשמי בראש התנועה ובראש ההסתדרות של חובבי-ציון אם אין לי אמון באיש שמנהל למעשה את העבודה, וחוץ מלילינבלום אין לי איש כזה.
כך היה גם בדרוזגניק. היתה לי אתו שיחה די ארוכה ואינטימית על ההתנגשות בין שני המרכזים, ולילינבלום אמר לי, שהוא מבין יפה את הרב מוהליבר וחבריו. הם לא יכלו להסכים לתנועה כמו שהיא, הם לא יכלו להסכים שאנשים כמו חברי ביל"ו יתישבו בארץ, שהכוחות הצעירים יתגברו על הכוחות הזקנים, ולא יכלו גם להסכים שלילינבלום יעמוד ליד ההגה. שאלתיו אז: לו היה פינסקר מסכים שתלך, האם היה זה לטובת הענין? והוא ענה: הענין הוא בזה שלא רק אני אלך אלא אחרי יעזבו לאט לאט את התנועה אותם היסודות שעליהם תקוותנו. סוף סוף נצחו לילינבלום ופינסקר והוא נשאר בעבודה.
באותו זמן היתה אחת השאלות החריפות שאלת ביל“ו וגדרה. הרב מוהליבר, ברוך פרידנברג, קליבנקר ובעיקר וויסוצקי לאחר שובו מארץ-ישראל, – כל אלה בטלו את בני גדרה לחלוטין. על הבילו”יים אמרו, שהם אנשים בלי אמצעים, בלי ידיעת העבודה, וצריך לפזר אותם בפתח-תקוה ובמקומות אחרים. הרב מוהליבר והרב ברלין עמדו גם על כך, שאין ליצור עוד נקודה חפשית בארץ. לילינבלום ופינסקר לחמו בחירוף נפש לבני ביל“ו ולעזרתם יצא איש אשר לפי כל צורת מחשבתו צריך היה לכאורה להשתייך למחנה שכנגד: יחיאל מיכל פינס, שהיה אב ופטרון של קבוצת “בני ביל”ו” אז. בין פינס ולילינבלום היו בעבר נגודים בנוגע לשאלת הדת, אך בשאלה זו התאחדו בכל זאת והסכימו ליצור את הנקודה, והם הצליחו. גדרה הוקמה – והיא קיימת עד היום.
השקפתו של לילינבלום על העבודה בארץ-ישראל היתה בורגנית קיצונית. הוא נתן ערך רב, בשורה ראשונה, לא למתישבים כי אם לאמצעים הכספיים לבנין הארץ. ההשגות בימים ההם היו אחרות, דרישות הכספים היו אחרות, אבל הגורם הכספי תפס אצלו מקום גדול וחשוב. כבר אמרתי, שלעתים היה מתנגד לחלוצים שחפצו לעלות לארץ. לילינבלום התחנך על השקפת-עולם מטריאליסטית. בצאתו מבית-המדרש הוא קרא את כתבי פיסרב, טשרנישבסקי, דוברולובוב וחבריהם, שהחשיבו בראש וראשונה את הגורם החמרי. חנוך זה הטביע עליו את חותמו לכל ימי חייו. גם בתנועה הציונית היתה שאלתו הראשונה “תכלית”, וכאשר אמרו לו שנתגבר על הקשיים ב“תכנית” אידיאליסטית, לא האמין. שאלתי אותו: אם לא האידיאל, מאין תבוא הגאולה? הלא הכוח הכספי שלנו כל-כך פעוט לעומת האידיאל! והוא ענה לי: אם אנחנו לא נצליח לברר ליהודים מה עליהם לעשות בשביל ארץ-ישראל, האנטישמיים יעשו זאת ויצליחו.
פשוט היה האיש, ופשוטים היו דבריו. מעולם לא הבין הלצות. מספרים עליו, שפעם בא אליו יהודי מעיירה קטנה, עני מרוד, ואמר לו שיש ברצונו לנסוע לארץ-ישראל. שאל אותו לילינבלום אם יש לו אמצעים. ענה היהודי שאין לו. “אם כן מה תעשה שם?” – אהיה עובד אדמה. “איך תעבוד?” “איך וועל אקערן מיטן נאז” ענה היהודי. ולילינבלום שאל אותו בפשטות: “וכמה דונם למשל אתה חושב לחרוש בחטמך?…”
והנה בא לאודיסה צעיר בשם אשר גינצבורג והפך את כל מה שנבנה מסביב ללילינבלום. ברגע הראשון שמח לילינבלום לבואו: צעיר, אינטליגנט, ישר ורוצה לעבוד. חוץ מזה היה גם עשיר, מיוחס, בן לשלשלת חסידים, ולילינבלום היה קרוב אליו. לכתחילה אף נכנס כחבר לאגודת “בני-משה” שנוצרה על ידי אחד-העם. אבל יחסים אלה נמשכו רק זמן קצר. משעה שנתפרסם מאמרו הראשון של אחד-העם “לא זה הדרך”, שבו הוא כופר בכל העבודה המעשית ותובע חנוך לאומי והבנה בשביל האידיאל הגדול – פרצה מלחמה חריפה בין השנים. וכל העולם הציוני נתפלג אז לשני מחנות: תלמידי לילינבלום מזה ותלמידי אחד-העם מזה. מספרים, שפעם בא לועד חובבי-ציון באודיסה איזה יהודי והביא תרומות שאסף בשביל חובבי-ציון והנה הוא רואה ליד החלון יושבים שני אנשים ושותים תה. שאל את המזכיר מי הם וקבל תשובה: לילינבלום ואחד-העם. פרץ האיש בצעקה: גזלנים! הרי כל עיירתנו כמרקחה ומדיינים תמיד ביניהם: מי צדק – לילינבלום או אחד-העם? ואתם כאן יושבים ושותים תה! מה לכם לכתוב ב“המליץ” ולבלבל עלינו את עולמנו – בואו ביניכם פה לידי הסכמה ונגמר!
איני יודע מי היה יוצא מנצח במלחמה זאת אלמלא בא פתאום כוח חדש ששניהם לא ציפו לו ושם קץ למלחמה הנטושה. הרצל הופיע על האופק. ומענין לעמוד על הגבתו של לילינבלום ושל אחד-העם על הרצל. אחד-העם, שכפר כמעט לגמרי בכל עבודה מעשית של חובבי-ציון, חייב היה לכאורה להיות מתומכי ההשקפה של הרצל וצריך היה להתלהב מהרעיון החדש ולקבל את התורה. הרי הוא שדרש להכין את האומה על-ידי חנוך פנימי רוחני – והרצל תבע חנוך מדיני, הצד השווה שבהם ששניהם הכירו בצורך של הכנה מוקדמת לעם. והנה דווקא הם היו שרויים במחלוקת למן היום הראשון. ואילו לילינבלום, שהיה כולו מעשה, שנלחם עם אחד-העם, בודאי שצריך היה להתנגד להרצל, מאחר שהרצל ביטל את העבודה המעשית, – ודווקא הוא נעשה מהיום הראשון חסיד נלהב של הרצל.
בישיבת הועד באודיסה, שדנו בה על השתתפות בקונגרס, היו רק שנים שחייבו את ההצעה ולחמו בעדה, והם: לילינבלום והסופר בן-עמי. איך להבין זאת? בשיחה ארוכה שהיתה לי עם לילינבלום שאלתיו כיצד קרה הדבר, והוא ענה לי: בא איש בעל עמדה בעולם ורצה להכניס את היהדות המערבית לתוך תנועת בנין הארץ, האם לא נענה לו? אלא מה, יש לו איזה פנטסיה פוליטית? אין זה חשוב. סופו ללכת בדרך שאנחנו נבחר בה. לילינבלום הכיר, שגדולת היצירה של הרצל היא כלפי פנים, שנוצרה תנועה של מאות אלפי איש שנצטרפו לרעיון בנין הארץ, ואת דעותיו אלה הביע בועידת ציוני רוסיה במינסק, שאליה בא בפעם הראשונה בשם חובבי-ציון באודיסה, כדי לברך את הועידה.
אחר שנולדה התנועה הציונית המשיך אמנם לילינבלום לעבוד בתורת מזכיר הועד האודיסאי, אבל כוחותיו הרוחניים והגופניים הלכו וירדו לאט לאט. הוא הרגיש שמרכז התנועה עובר מאודיסה לווינה, הוא הרגיש שיש פה המשך לעבודה, אבל עיני העם פונות לווינה, וזה נטל ממנו לאט לאט את אותם הכוחות הרוחניים שהיו לו בימי עבודתו הראשונים. ומחלת הסרטן מצצה את כוחותיו הגופניים.
מענין לציין קו אחד בחייו הפרטיים. במה התפרנס לילינבלום? הוא היה מזכיר של “חברא קדישא” באודיסה, וכאשר הציעו לו שיוותר על משרתו זו ויקדיש את עצמו לעבודה הציונית, לא הסכים. הוא הביט על הדבר מנקודת-מבט מעשית, כרגיל, ונימק את סרובו בזה, שיש לו אשה ובנים ועליו לדאוג להם. בחברה-קדישא הוא בטוח במשרתו ואצלכם – אמר – מי יודע…
הדור של לילינבלום “השני” עבר. רק בודדים מתלמידיו נשארו עוד בחיים. קשה לדעת מה תגיד ההיסטוריה על האיש הזה לאחר מאה או מאתים שנה. קשה לדעת איזה מקום הוא יתפוס בדברי ימי בניינו של ביתנו השלישי, כיצד יזכירוהו בבתי-הספר שלנו, כשנהיה עם חפשי בארץ החפשית שלנו. איני מאמין, שההיסטוריה כולה היא אמת. המזל של האיש קובע את מקומו בהיסטוריה. יש אנשים שהיתה להם זכות גדולה לתפוס מקום ראוי בהיסטוריה ויש שגורלם לא העניק להם זאת. ומי יודע מזלו של לילינבלום מהו ואיזה מקום יתפוס הוא. אולם כל אלה המעטים שנשארו עוד בחיים מהתקופה ההיא, כל הזוכרים את השנים הראשונות של תנועת חבת-ציון – כל אלה מבינים שבלעדי התנועה הזאת לא היה מקום לתנועה הציונית הגדולה, ואילו בא הרצל 16 שנה לפני הזמן שבו הופיע, לא היתה שום אפשרות בשבילו ליצור מסביבו תנועה, וסופו היה כסופו של משה הס בשעתו. ואם התנועה הציונית הגיעה למה שאנו רואים כיום הזה, הרי זה משום שהקרקע הוכשר ע"י שני עמודי התווך של חבת-ציון: פינסקר ולילינבלום.
הדור הצעיר, שמבין עדיין כי יש עבר, ועבר זה הוא שנתן לנו את ההווה ויתן את העתיד, יזכור בהערצה וכבוד את גדול ישראל – ר' משה לייב לילינבלום ז"ל.
דברי אזכרה בירושלים,
י“ד באדר א' תרצ”ה
-
רוסית: Vozrozdenie Yevreiskgo Naroda ↩
על נצחונו של אחד-העם
מאתמנחם אוסישקין
ספדו ספדיא! זה שבוע ימים מספידים את אחד העם בארץ ובתפוצות. מרצים הרצאות, נואמים נאומים וכל איש משתדל להאיר נקודה אחרת בדמותו של האדם ותורתו. ויש שאנו שואלים את עצמנו מה היה אחד העם אומר לו ישב עכשיו בתוכנו והיה שומע את כל ההספדים, הנאומים וההרצאות האלה? יש מימרא אחת העוברת כחוט השני בכל הנאומים, בצורה זו או אחרת. הכל אומרים: אחד העם נצח. יש מוסיפים ואומרים: אחד העם נצח בכל החזית. חסידי תורתו אומרים זאת בשמחה, מי שלא הסכים לדעותיו אומר זאת בצער, אבל הכל מודים בנצחון.
והנה, לו קם אחד העם מקברו והיה שומע את הנאמר, היה אומר בודאי: לא נכון, אני לא נצחתי.
מהו הדבר שעשה את אשר גינצבורג לאחד-העם? המדע שלו? כבר אמרו כאן שהוא לא היה איש מדע. הוא היה תלמיד חכם – תלמיד חכם גדול למאד, – אבל לא איש מדע במובן הצר של המלה. המעשיות שלו? בעל שכל בהיר היה ובכל ענין מעשי היה כדאי לשמוע את דעתו, אבל לא בזה היה כוחו גדול. ערכו הספרותי? הוא עצמו הכחיש שהיה סופר לשמו. הלא ידעתם איך נעשה לסופר: הכריחו אותו לכתוב מאמר בשאלה אחת והוא המשיך וכתב, המשיך ופיתח את רעיונותיו. מעולם לא ראה את עצמו כסופר פרופיסיונלי. הוא כתב כשהיה לו מה לומר, כשהעסיק אותו רעיון מסוים. אבל מה הם העיקרים, שעל-ידם הפך האיש הזה, הצנום ונמוך הקומה, לענק-הרוח?
שלושה דברים עיקריים בהשקפת עולמו של אשר גינצבורג, הם שעשוהו לאחד-העם.
הראשון בהם: השאיפה לאמת, ללא צמצום וללא הגבלה. מכל הקנינים הרוחניים, המוסריים, שקיימים בעולם העריך את האמת והעלה אותה על פני כל. לא לחנם היה אומר, שעם ישראל יצר את המימרא: חותמו של הקב“ה אמת. האמת המוחלטת היתה יותר חשובה בעיניו מכל התועלת או הנזק שמביאה איזו השקפת עולם. ופעמים רבות, כשהיו אומרים לו: אל תאמר כך, זה יזיק. תשובתו היתה: חותמו של הקב”ה אמת, לא התועלת ולא הנזק שיצאו מדברי הם העיקר. השאלה היא אם זה אמת או שקר. אם אמת היא זו אנחנו מחוייבים לאמרה, אם גם יזיק הדבר, ואם זה שקר, אסור לאמרו אם גם יועיל. תכלית שנאה שנא את כל הדיפלומטיה וכרכורי המדינאות לא רק בחיינו, כי אם גם בחיי כל אומות העולם – כי אין הדיפלומטיה מבוססת ברובה הגדול על האמת. בעיני אחד-העם לא היתה זאת שיטה, כי אם משהו הנובע מרגש פנימי. אתם יודעים כולכם, שהאיש לא היה בעל גאווה, עם כל גדלותו היה עניו – ובזה גדולתו. לא היפלה בין אנשים, והתיחס יחס שווה לכל אדם, גם למי שלא הגיע לקרסוליו בתורה, בחכמה ובמעשים טובים. אבל בהגיע השעה כשהיה צריך להגיד משהו על עצמו הוא לא התכסה באיצטלא של ענווה, אלא אמר גם כאן רק את האמת, אפילו אם אמת זו נראתה כגאווה.
אביא לפניכם שתי עובדות. פעם אחת נפגש עם בר-פלוגתא שלו, עם נורדוי, בפאריס בנוכחות הרבה מחברינו וגם אני בתוכם. דובר, כמובן, על הציונות. נורדוי פנה אליו בשאלה: אחד העם, גם אתה ציוני? על זה ענה: אני הוא הציוני. כהלל בשעתו, סמל הענווה, שמצא לנחוץ לומר פעם: אם אני כאן הכל כאן. – והנה עוד עובדה: אתם יודעים שלפי מוצאו היה אחד העם מבני הצדיקים, החסידים. פעם בא לאודיסה, שנתגורר בה הרב מלאדי, שהיה מתנגד קיצוני לכל העבודה הציונית. שמו של אחד העם כבר יצא בעולם הגדול והצדיק שלח לאחד העם את אחד מהגבאים שלו, לאמור לו, שהוא חפץ להכירו ולבקש ממנו שיבקר אותו. על זה ענה אחד העם: לך, הגד להצדיק הזה: תורה יש לי יותר ממנו וחסידים גם כן יותר, יבוא אלי.
היסוד השני בחייו היתה השנאה הכבושה להתבוללות. ולא מפני תיאוריה ידועה ומפני שהשקפת עולמו היתה אחרת, כי אם מפני הרגשתו הפנימית שההתבוללות היא שקר. המאמר הנצחי שלו “עבדות בתוך חרות” שגרם במדה ידועה למהפכה בהשקפת עולמם של הרבה מראשי היהדות במערב אירופה, מבוסס על כך. התבוללות, באיזו צורה שלא תהא, לעם שעומד גבוה ממנו או לעם שעומד מתחת לנו, היא חיקוי לאומה אחרת, לנמוסים אחרים, לצורת חיים אחרת, זהו שקר. והאומה הקמה לתחיה חייבת ללחום בזה עד חרמה.
והיסוד השלישי: מסורת ושרשים. אצל כל אומה ולשון נמשכים השרשים מיום הולדה עד סוף חייה. אצלנו אין הקשר נפסק מאברהם אבינו עד היום הזה. הגזע לובש צורות שונות, אבל השורש נמשך ואינו ניתק. כל יצירה חדשה לא תיתכן בלי השרשים העתיקים האלה. זאת היא האומה, זאת היא היהדות, זאת היא התורה, זאת היא השקפת העולם, זאת היא הפילוסופיה – זהו הכל. ומשום כך לא היה לאחד העם כל קשר עם הזרמים הצעירים שקמו ביהדות ברוסיה בעשרים השנים האחרונות ושחפצו ליצור משהו חדש מבלי להמשיך את העבר הזה.
כל ההשקפות האלו ממקור אחד נבעו. שונים הם הכוחות הלוחמים על השלטון בעולם: החומר והרוח. המלחמה הזאת נמשכת דורי דורות, ואחד העם היה כולו במחנה הרוח. הוא לא ביטל את החומר כדרך נזיר. הוא הבין שהרוח צריכה ללבוש צורה חומרית ואינה יכולה לרחף בעולם כנשמה ערטילאית. אבל הרוח היוצר גם את הקיום החמרי הזה הוא לדבריו רוח האנושיות העולה למעלה ולא הדרישה החמרית הבהמית.
בהשקפת עולמו היה פעמים רבות בחייו בודד, כשכנופיה קטנה בלבד סובבת אותו. והנה הוא מת. הוא זכה לראות את הסלתא ושמנא של האומה שהתכנסה בארץ ישראל. בודאי ניתח בבירור ובבהירות כדרכו את הקיים בארץ. המצא פה אף חלק מההשקפות ומהשאיפות האלה? לא. כאשר הוא ואנחנו מסתכלים אל הצורות של היצירה ההולכת ונבנית בארץ, הנמצא כי מה שנעשה כאן – ברוחו נעשה? איה האמת המוחלטת בין כל חלקי אומתנו בארץ, ועל אחת כמה וכמה בגולה? הלזה שאף? הלזה קיווה? גם ההתבוללות פשה בקרבנו; כי אפשר להיות לאומי מתבולל, הרודף אחר צורת החיים הזרה. גם בזמן החשמונאים גרו יהודים בארץ-ישראל וגם אז דברו היהודים עברית ובכל זאת היו רבים מביניהם, וביחוד מבני השדרות העליונות, מתבוללים קיצוניים. ואיה היניקה מן השרשים? האפשר, איפוא, להגיד שהוא נצח?
קרה לו לאחד העם מה שקרה לשני גדולים אחרים שלנו, לפינסקר ולהרצל. פינסקר, שהרים הראשון את דגל התחיה והשחרור ובנין האומה בארצה ההיסטורית, ראה בסוף ימיו איך קם פתאום אליל חדש, אליל הישוב של ארגנטינה, מזוין במיליונים של הברון הירש, ראה את ההתלהבות של כל מתנגדי ציון, את הבגידה של רבים שעמדו בין שורות העובדים למען בנין הארץ, ושפנו עורף לארץ-ישראל. שבע מרירות, שבור ורצוץ, עזב פינסקר אותנו והלך לעולם האמת. – הרצל שהרים את דגל ציון במערב אירופה ויצר את היצירה הגדולה, את ההסתדרות הציונית, הרים את קרננו ונתן לנו את אותן התקוות הגדולות, שאיש לא העיז לדבר עליהן לפנים – הרצל נתקל בסוף ימיו במפלצת חדשה, באליל חדש, באוגנדה, עם הטריטוריאליזם, עם הבגידה פה בארץ, עם ברק החופש והדרור בארץ זרה. והוא מת שבור ורצוץ ומיואש. – אחד העם נתקל, דוקא בסוף ימיו, במפלצת השלישית, בקרים, עם המיליונים של הג’וינט, עם הבגידות של רבים מאתנו, עם הבריחה של רבים מהארץ, עם הדכאון והדיבות על הארץ, והוא הלך מאתנו שבור ורצוץ. מהי גזירה זו שנגזרה על גדולי האומה, שהמרירות רודפת אחריהם עד יומם האחרון?
לא, אחד העם לא נצח. הוא לא זכה לראות בהגשמת שאיפתו. אבל נכס גדול השאיר אחריו. יש הפרש בין אנשים קטנים שחושבים את עצמם לגדולים לבין גדולים שאין מכירים בגדולתם. הקטן המתגדל מת עם גדולתו, ואילו על הגדול האמתי נאמר: אין נביא בעירו, אין נביא בדורו. רק אחרי הרבה והרבה דורות הוא המנצח, הוא ישלוט. כך אצל אומות העולם. כך גם אצלנו. משה, מה הוא ראה? את היהודים שהוא הוציאם מעבדות מצרים רוקדים לפני עגל הזהב ואחיו הבכור, שהוא משח אותו לכהן, יוצק את העגל. והנביאים מה ראו? חורבן, התכחשות, עם האוטם אזנו משמוע; אבל אם לא הבינו אותם בדורם לא הלכו בדרכם והם בעיניהם, עיני בני תמותה, לא זכו לראות בנצחונם, סופם שנצחו. רוחם נצחה. התורה שלנו נקראת עד היום תורת משה. ולו קמו מקברם ישעיהו ומיכה והיו שומעים את דבריהם מקובלים בעולם כולו היו רואים את נצחון השקפותיהם.
כך גם אחד העם. אם אנחנו לא זכינו לראות בנצחון המוסרי של תורתו, הדורות הבאים יזכו בזה וילכו לאורו.
ז' שבט תרפ"ו
הנדיב הידוע
מאתמנחם אוסישקין
(דברי אזכרה)
מעטים זוכרים את היום ההיסטורי הגדול בחול-המועד סוכות תרמ"ב, כאשר שליח של חובבי-ציון ברוסיה ושליח של ראשון-לציון נפגשו עם האיש הזה ודברו אתו על עתידנו ועל תקוותינו. זוכר אני, ולא אשכח זאת לעולם, שביום סגריר אחד בחודש זה ישבתי בחדרי במוסקבה ועל ידי ישב עוד צעיר אחד, יחיאל צ’לינוב, והנה נכנס נושא-המכתבים והביא מכתב מאודיסה מר' משה לייב לילינבלום, ובו שורות אחדות: “בשורה גדולה יש לי בשבילכם. נמצא אחד בפאריס, שרוצה בעילום שמו, והוא נענה לדרישות של ראשון-לציון והבטיח להתעניין ולתת את העזרה הראשונה. מהידיעות שיש לנו מהרב ר' צדוק כהן בפאריס יש לנו לקוות מן האיש הצעיר הזה לגדולות”. לא ידענו מי הוא, אבל שנינו שישבנו בחדר זה הרגשנו שהשמש זרחה לכל תנועתנו. ומאותו היום ואילך הלך אור שמש זו ורב עד ששקע שלשום.
אני שואל תמיד את עצמי: מנין באה הנשמה הגדולה הזאת אלינו? איך נמצא לנו האיש, שהיה בודד כמעט כל ימי חייו, שעמד במערכה נגד כל הגלים וכל הכוחות שהתנקשו בתנועתנו ובמפעלנו ואף על פי כן נשאר באמונתו עד יומו האחרון? חידה היא בשבילנו, חידה לעולם. איש שנולד בפאריס, פאריס של אותו זמן, פאריס של חופש גמור ושווי-זכויות ליהודים, פאריס שהיתה שקועה בתענוגות החיים שגם היהודים נהנו מהם, פאריס, שבה ישבה “הסנהדרין” שהחליטה שאין אומה ישראלית בעולם ורק דת ישראלית, פאריס שהסיסמה שלה היתה “פאריס זוהי ירושלים שלנו”. הוא נתחנך בסביבה שכולה תענוגות, עושר וכבוד. מה היה לאיש הזה וליהדות הדלה, הרצוצה, העניה והשבורה? מעולם לא נפגש אתה, לא ראה אותה ולא נשא בסבלה. כשהתחיל בעבודת בנין הארץ נתקל בהתנגדות בכל מקום שפנה. משפחתו הקרובה אליו, הסביבה שהיה קשור אתה קשר חברתי, ה“אליאנס איזראעליט” וכו' – כולם התנגדו לשאיפתו זו. ואפילו קרל נטר בעצמו שבנה את מקוה ישראל וזכה למות ולהקבר בה, כשטפל בגולי רוסיה שנמלטו ללמברג שלח אותם לאמריקה ובשום אופן לא רצה לשלוח אותם לארץ-ישראל. ה“אליאנס” טפחה בארץ-ישראל את השפה הצרפתית. הברון התנגד לכך ובהכנסו לעבודה היה מוכרח להלחם לא רק בסביבה הקרובה לו שבצרפת, אלא גם עם הפקידות שלו, שגם היא לא האמינה בכל העבודה שהוא מטפל וטורח בה. הוא היה בודד.
גם הרצל נכנס כולו לעבודת הבנין. אבל הרצל מצא את מפעלם של חובבי-ציון שהתחיל 16 שנה לפניו. הרצל גם ראה את צרת היהודים בעיניו, הוא ראה והרגיש באנטישמיות – כפי שהוא מספר לנו – עוד מזמן היותו בזלצבורג, מזמן היותו סטודנט. הוא ראה בחיים את ענין דרייפוס. ובהכנסו לעבודה, לא נשאר בודד. מאות ואלפים מעריצים התרכזו מסביבו, הרימו אותו לנס והכתירו אותו בכתר מנהיג נערץ, ראש לקונגרסים. ובכל זאת אחרי שמונה שנים נתפס ליאוש ולבו נשבר. אולם האיש הזה, הברון רוטשילד, לא נפגש עם איש זולת עם אלה שהיו באים לדרוש ממנו כסף.
ולו היה נותן את כל הכסף, שהוציא על בנין הארץ במשך שנים רבות, את מאות מיליונים הפרנקים, בצ’יק אחד, כי אז לא היה זה מעשה גבורה גדול כל-כך. הברון הירש עשה כדבר הזה. אבל הברון רוטשילד נתן את כספו בהתמדה, במשך 52 שנה, מדי יום ביומו היה נותן כסף ומקבל מכתבים שהאנשים שקבלו את כספו רוטנים כנגדו, וכאשר הוכנסה בקונגרס הראשון הצעה לשלוח לו טלגרמה של ברכה, לא זכתה להתקבל, כי לא ראו בו ציוני מדיני. זהו חטא שלא ישכח לעולם. זו מסירות לעם וזה שכרה! הנה אות התודה של האומה שניתן לו! ולאחר שנים, כאשר ראה שבעצמו לא יכול לשלוט על המושבות, החליט למסור את השלטון לכוח צבורי אחר – ליק“א, אבל רק את השלטון מסר. הוא המשיך לתת כסף, ואת הדעה מסר לאחרים. איפה תמצאו עוד מישהו בעולם, שיסכים לתת רק את הכסף וביחד עם זה יסתלק מהשלטון? וכדבר הזה עשה הברון רוטשילד בזמן שמסר את העבודה ליק”א. חידה היא, חידה שאין להבינה. כל העסקים הגדולים שלו עמדו אצלו במדרגה שניה ועניני ארץ-ישראל למעלה מהם. זאת יספר לכם כל מי שהיה לו אתו שיח ושיג, כי יותר קל היה למי שהוא להפגש עם הברון בעניני ארץ-ישראל מאשר עם קטן הפקידים שלו לרגלי עסקיו הפרטיים.
ועוד דבר: האיש הזה לא רק הבין את התקווה של האומה והאמין שסוף הנצחון לבוא, אלא גם ידע והכיר מי הם האלמנטים שעליהם מושתתת התנועה, שבלעדיהם אין תקוה לכל הבנין. הוא הבין זאת לא מספרים ולא ממאמרים ולא מהרצאות ולא מקונגרסים, שלא השתתף בהם מעולם, כי הוא היה סגור בחדרו. הוא הבין זאת באופן אינטואיטיבי; האמין בכוחה הפרימיטיבי של האומה.
ארבעה קנינים קדושים של האומה, שלחם להם בכל מקום ובכל הזדמנות ופגישה, היו קרובים ללבו. בראש ובראשונה קדושת הדת; היא לא היתה בשבילו “פריוואטזאכע”. בכל מקום ומקום שהיה בא, היה מזכיר ומדגיש שעם ישראל בלי דת אין לו תקומה בעולם, אין מקום בארץ-ישראל למושבות, שאינן בונות לעצמן, יחד עם יתר בתי צבור, גם בתי כנסיות.
שניה לקדושה היתה לו – הקרקע. הוא הבין, שהקרקע תחת הרגלים, הקרקע לחקלאות, היא ראשית ואחרית לתקומת האומה. ואם תתבוננו לכל פעולותיו במשך 52 שנה, תמצאו שהבסיס לכל הכוחות שהשקיע בארץ היתה הקרקע, הקרקע והקרקע. כמה אגדות מספרים עליו, שמדי בואו לארץ-ישראל היה נוטל מפה ואומר: “את זה נחוץ לגאול ואת זה צריך לגאול”. ומי יודע, אם לא היה חלק גדול מהשאיפות שלו מתקיים בעין אילו היו לו עוזרים אחרים, הוא הבין את חשיבות הקרקע. היה מקרה שרצו לעשות חליפין בקרקע, והוא התנגד לכך ואמר: אותה האדמה שנמצאת כבר ברשותי, לא תוכל לעבור ללא-יהודי לעולם ועד, ולא עשה את החליפין אם כי זה היה מתאים בשעה ההיא מן הבחינה המעשית. הוא הבין, שלא סתם קרקע נחוצה לעם, אלא הקרקע שבארץ ישראל. והרי האיש הזה היה נדבן לכל מעשי צדקה שבכל העולם, לבני ברית ולשאינם בני ברית, אבל מעולם לא נדב אף פרוטה אחת בשביל מפעל התישבות מחוץ לארץ-ישראל. בשעה שהברון הירש סידר התישבות בארגנטינה, בגליציה, בקנדה, ברוסיה ובכמה מקומות אחרים, היה לו רצון למשוך לעבודתו גם את הברון רוטשילד, אבל הוא אמר: התישבות וקרקע רק בארץ-ישראל ולא בשום מקום אחר. את הקדושה הזאת הבין: קרקע, וקרקע בארץ-ישראל.
וקנין לאומי שלישי קדוש היה לו: העבודה העברית. בכל פעם שהיה בא לארץ והיה רואה את מאות ואלפים הערבים העובדים במושבות העבריות, לא היה שבע רצון ולפעמים גם הביע את דעתו המתנגדת בחריפות. הוא רצה שהאיש היושב על הקרקע יעבד אותה. תמיד רצה בשלום עם הערבים. הוא דבר תמיד עם ראשי הציונות על כך, שצריך למצוא דרך לפשרה אתם, שאי-אפשר להמצא במצב של מלחמה אתם, אבל מעולם לא חשב לעשות פשרה על חשבון העבודה העברית.
והקנין הרביעי שהיה קדוש לו היתה השפה העברית. באותן השנים, שגדולי האומה בספרות ישראל לא האמינו בתחית השפה העברית כשפה מדוברת, היה הוא, חניך הצרפתית, חסיד האליאנס, נלחם בארץ-ישראל נגד הצרפתית ובעד השפה העברית.
וכשאני סוקר את מאורעות כל חמשים השנים האלה שעברו עלינו, ואני נזכר בכל הגדולים שהיו לנו בתקופה זו, אינני רואה מישהו שהשיג ותפס את ערך הקדושות האלו גם יחד, ולא רק חלק מהם, בשלמות כזו כמו שתפס והשיג אותן הברון רוטשילד.
כשהתחיל בעבודה, מה ראה? פרצו מריבות, קובלנות וגם מרידות בפקידות במושבות. ואני יודע את סבת המרידות האלה והגורמים להן. בודאי היה בהן צדק. אבל הלא אתם צריכים להבין גם את מצב-רוחו של האיש, שהיה רחוק מן המקום ומן המעשים וחשב כי מה שהוא עושה, ומה שהפקידים שלו עושים בשמו, מכוון רק לטובת הכלל. וכיצד אפשר למרוד נגד איש, שהוא גם נותן את כל האמצעים לעבודה? כך יכול ורשאי היה לחשוב. ואיך היה איש אחר מתייחס לענין הזה? האם לא היה זורק את הגט ופורש ברוגז? פה יושב משה סמילנסקי. ודאי יזכור כשהיינו במשלחת הידועה אצל הברון, כמה דברים חריפים ומרים היה עליו לשמוע מפי אנשים שבאו מארץ-ישראל ומרוסיה. וכל זה באו להגיד לו אחרי שנים רבות של מסירות ועבודה. והוא גם התרגז ואמר: יש לי ענינים ועסקים בכל העולם, ובכל מקום אני יודע מה לעשות, ורק בארץ-ישראל אומרים לי כי אינני יודע מה לעשות? והתשובה על כל הטענות ועל כל המרירות היתה: המשך העבודה, הגברת העבודה וגם שיפור העבודה. אם גם בגלוי לא הודה במה שאמרו לו, אבל באופן אינסטינקטיבי שיפר ושינה הרבה דברים לטובה. אין כמוהו בכל התנועה שלנו בשלמותו, במסירותו, באהבתו, בהערצתו את האומה ואת כבוד האומה.
יש דבר שלא אוכל לספר באספה גדולה. אבל רוצה אנכי להזכיר שיחה אחת שהיתה לי מיד אחרי המלחמה בפאריס ושנמשכה כשעתיים. דברנו שם על הענין של המנדט. איך הבין את המצב ואיך ראה את התפתחות הענינים, איך תיכן תכניות על העבודה ועל הצורה של העבודה שלנו! ציוני מדיני היה במלוא מובן המלה. ולו שרשים בעבר: מסורת של תרבות עברית. כל זה מאוחד היה באיש אחד, בבנימין בן יעקב רוטשילד.
אינני חושב, שיש דבר-מה שנוכל לעשות לזכרו. כל מה שנעשה, יהיה כל-כך פעוט לעומת גדולתה של אישיות זו. לזכרו של האיש הדגול הזה: נקיים נא אחדות מלאה ושלימה בינינו לא על הנייר בלבד, כי אם בחיים, בהרגשות, ביחסים בין 300,000 היהודים היושבים כאן בארץ. אם לזה נשאף ואם זאת נמלא, תהיה זו המצבה הכי יקרה, גדולה ונצחית למנוח. בחייו הרבה לשאוף לכך. הוא איננו, ולא יבוא איש במקומו, כי נשמות כאלו ניתנות לנו רק פעם בהרבה והרבה דורות. אבל זכר מעשיו, הוא שיוסיף לנו כוח. מעלמא דקשוט ישגיח עלינו ואנחנו נצא מפה בהרגשה גמורה, שהדבר היחידי באמת שנוכל לעשות לזכר נשמתו הגדולה הוא איחוד כל האומה בארצנו.
כ“ו מרחשון תרצ”ה
ר' שמואל מוהילבר מנהיג העם
מאתמנחם אוסישקין
חכמינו אומרים: בשלשה דברים האדם ניכר, בכיסו, בכוסו ובכעסו. לאמור, יכול אתה לעמוד על אפיו המיוחד של האדם בשעה שהוא יוצא ממסלולו הרגיל, היום-יומי. כלל זה יפה לגבי האדם הרגיל. ואילו איש גדול, מנהיג ועסקן צבורי, ניכר בשלשה דברים אלה: בזמן שהוא עומד על פרשת דרכים ועליו להכריע הכרעה נפשית חמורה; בזמן הצלחה ונצחון גדול; בזמן דכאון ויאוש בעבודתו הצבורית. ויותר מכולם חשוב המומנט השלישי, שאז אתה יכול לתפוס את מלוא שיעור קומתו: אם הוא באמת מנהיג או אינו אלא מונהג, אישיות איתנה ונאמנה לאפיה היסודי, או שהוא נמנה על אותם האנשים שעליהם אומר פתגם גרמני: “ער דענקט צו שיבען אונד ווירד געשאבען” (מתימר הוא לדחוף ואינו אלא נדחף).
היתה לי הזכות להפגש עם הגאון ר' שמואל מוהילבר בשלשה מומנטים כאלה, שיש בהם כדי לציין את אפיו של מנהיג. ואז הכרתי אותו ויכולתי לעמוד על כל גדלו המוסרי. למדתי ממנו דברים שנשארו חקוקים בזכרוני עד היום הזה.
בפעם הראשונה נפגשתי אתו לפני חמשים ואחת שנה, בתמוז תרמ"ז. אמנם את שמו שמעתי כבר שש שנים לפני כן. משנכנסתי לתנועת חבת ציון הגיע אלי שמעו של הרב מראדום (אז טרם ישב בביאליסטוק, אלא שימש ברבנות בעיר ראדום). הוא היה ידוע כאחד מיחידי סגולה בעולם הרבנים, רב וגאון שהתמסר לתנועה הלאומית, ולא הסתפק במתן “הסכמות” בלבד. כעבור שנים אחדות כבר שמע גם הוא את שמי, מתוך חילופי מכתבים שבינינו בעניני חבת ציון. שש שנים עברו עד שנפגשתי עמו פנים אל פנים. שעה זו היתה לי חוויה גדולה.
במסיבה זו נפגשתי עם שני מנהיגים אחרים ממנהיגי חבת ציון: פינסקר ומשה ליב לילינבלום. השלישיה הזאת – פינסקר, לילינבלום ומוהילבר – היא שסימלה אז את תנועת חבת ציון על חוגיה השונים. הראשון, פינסקר, נמנה קודם עם המתבוללים הקיצוניים. מהאינטליגנציה הגבוהה בא לתנועתנו וסימל בה חוג מיוחד. השני, לילינבלום, סימל אותו חוג שבא לתנועה הלאומית מתקופת ההשכלה בספרות העברית החדשה, ואחרי שהתרחק מקניני היהדות המסורתית שב אחרי-כן אל המקור. השלישי, ר' שמואל מוהילבר, סימל את היהדות החרדית, היהדות של בית-הכנסת, הישיבות ותלמודי-תורה, של הגאונים והספרות הרבנית. ואי-אפשר לתאר את התפתחות התנועה על כל גווניה, בלי המנהיגות המשולשת הזאת.
האסיפה הראשונה של תנועת חבת ציון נתקיימה בקאטוביץ, בתחילת תרמ"ה. פינסקר ור' שמואל מוהילבר היו מראשי המדברים בה; לילינבלום לא השתתף באספת קטוביץ. אסיפה זו הביאה לידי יסוד ההסתדרות בשם “מזכרת משה”. וכך התחילה העבודה הצנועה של חובבי ציון. לנשיא ההסתדרות נבחר פינסקר, ומזכירה הראשון שימש לילינבלום. מיד התחילו סכסוכים פנימיים בתוך התנועה. החוגים השונים, שסימלו אותם פינסקר, לילינבלום ומוהילבר, לא התמזגו באופן אורגני; לא היה זה אלא איחוד מכני בלבד.
ואז באה ועידת דרוזגניק. השתתפו בה 36 צירים: 35 מהם אינם עוד בחיים. באו לועידת דרוזגניק כל שלשת המנהיגים האלה. הסתמן אז גם כיוון חדש בתנועה: נוצר חוג של צעירים, ביניהם דיזנגוף, ברמן, יצחק ליב גולדברג, וגם אני נמניתי על חוג זה. במרכז הדיון עמדה השאלה של שיתוף פעולה בין חברי השלישיה. כמעט כל הצירים הכירו שה“שידוך” לא הצליח. בעיקר רבתה המתיחות בין החפשים והחרדים. המתקדמים רצו להיבדל מה“ריאקציה”, מהרבנים.
ויש להבין את המצב המיוחד, שנמצאו בו ר' שמואל מוהילבר וכל הנוהרים אחריו. ההמון הגדול של יהודי רוסיה, קרוב לחמשה מיליונים, בודאי 99% מהעולם החרדי שהיה הרוב המכריע ביהדות, או שהתיחסו לתנועה הלאומית באדישות גמורה או שגילו התנגדות שנבעה מטעמים אידיאולוגיים ומעשיים כאחד. בראש המחנה הזה עמדו גדולי ישראל, בעלי סמכות גדולה, הן מבין החסידים והחב"ד, והן מבין “המתנגדים”. הטעם האידיאולוגי היה: אסור לטפל בישוב הארץ לפני בוא הגואל. הטעם המעשי היה: ענין של שיתוף פעולה עם המתקדמים. כמה ממנהיגי הדת לא התנגדו לעצם האידיאולוגיה של תנועת התחיה אלא לנושאי הרעיון: אסור לבנות יחד עם החפשים. עם המתנגדים מהטעם הראשון קשה היה להתווכח, ועוד יותר קשה – עם החוג השני. אולם החלק הגדול ביותר בין היהדות החרדית היה אדיש בכלל. טענתם היתה: נו, ומה יצא מזה?
בתנאים כאלה קשה מאד היתה עמדתו של ר' שמואל מוהילבר. לא ניתנה לו כל עזרה מצד היהדות החרדית; להפך, מלחמה כבדה היתה לו מפנים ומאחור. העולם החרדי טען: מי הם המנהיגים שלכם? לילינבלום, בעל “חטאת נעורים”, או פינסקר שרק אתמול בא אלינו? ושמא הצעירים שאפילו אלף בית לא ידעו? ואילו היהודים החרדים שהצטרפו יחד אתו לתנועה טענו לפניו: רבנו, אינך יכול לשבת בכפיפה אחת עם פינסקר ולילינבלום. כל זמן שהם מנהיגי התנועה הקהל החרדי לא ילך אתנו!
במסיבות אלה נתכנסה הועידה בדרוזגניק. ונזכר אני באפיזודה קטנה אבל אפיינית. נמצא אז בדרוזגניק רב גדול, שבא לשם לצרכי רפוי. הוא ישב באותו מלון שגם ר' שמואל התאכסן בו, וששימש גם אכסניה לועידה. והנה נתעוררה השאלה: מי משני הרבנים ילך לבקר ולברך את חברו. הראשון טען: באתי לדרוזגניק לפני ר' שמואל. ר' שמואל מוהילבר אמר: אני זקן ממנו. פתאום קם ר' שמואל ויצא מחדרו והלך אל הרב. את ותרנותו זו נימק בדברים אלה: אני צריך לאותו הרב ולתמיכתו, שגם הוא יצטרף לתנועה – ולא להפך.
השאלה העיקרית שעמדה על הפרק בועידת דרוזגניק היתה: פילוג או איחוד. פינסקר רצה לשמור על אחדות התנועה, ועל-כן הציע לבחור את ר' שמואל מוהילבר לנשיא. הוא טען: האדוקים יעזבו את התנועה אם פינסקר יבחר לנשיא, ואילו החפשים לא יעזבו את המחנה אם יבחר ר' שמואל מוהילבר. והנה קם ר' שמואל ואמר: בודאי יותר נוח יהיה לי, אם אנחנו החרדים נעזוב את התנועה; תהיה לי מנוחת הנפש ותחדלנה ההתקפות עלי מצד הרבנים והחרדים. אבל אני לא אפרד מתנועת חבת-ציון. אין אני יכול לקבל את הנשיאות. בשביל עצם העבודה של בנין הארץ דרוש, שפינסקר יעמוד בראש התנועה. אני מציע לבחור בו לנשיא ההסתדרות, ואני וחברי נשאר מלוכדים בתוך המחנה. טובת מפעלנו דורשת זאת, ורק היא תהיה נר לרגלי. היתה זו שעה גדולה מאד, אם כי קטן היה היקפה של התנועה הלאומית בימים ההם. כך ראיתי את מוהילבר בזמן שעמד על פרשת דרכים, לפני הכרעה רבת-אחריות.
והנה המומנט השני. היה זה בשנת תר"ן, אחרי קבלת הרשיון הממשלתי לועד חובבי ציון באודיסה. ההתעוררות היתה גדולה. האסיפה הראשונה באודיסה עברה בהתלהבות רבה. מן הארץ הגיעו ידיעות משמחות: על קנית אדמת חדרה, על התקדמות הישוב. הגאון ר' שמואל מוהילבר השתתף בועידה – האסיפה הליגאלית הראשונה בתולדות חבת ציון ברוסיה – כציר מביאליסטוק (אני באתי כציר ממוסקבה). באסיפה היו כמאה צירים, ומספר המשתתפים בכלל הגיע לכמה מאות. ועידה זו שימשה מעין אסכולה ראשונה לענינים פוליטיים ליהדות הרוסית. שרר בה מצב-רוח של שמחה והתלהבות.
שמחתו של הרב מוהילבר היתה כפולה: הוא התכונן לנסוע לארץ-ישראל, ומיד אחרי האסיפה צריך היה להפליג בים. בימינו אלה הנסיעה לארץ אינה אלא ענין קל ורגיל. אבל אז, בזמן ההוא, היתה כל נסיעה כרוכה בכמה וכמה קשיים. ובאמת לא ביקר בארץ אף איש אחד מגדולי התנועה, פרט לברון רוטשילד ולקלונימוס ויסוצקי. משום כך גדלה אז יותר החוויה של אלה שזכו לעלות ארצה. ואף על פי כן היו באסיפת אודיסה שנים שהתהלכו כצללים: פינסקר ומוהילבר. על סיבת הדבר אצל פינסקר לא אתעכב עכשיו. אולם לגבי הרב מוהילבר הפתיע אותי הדבר מאד ועשה עלי רושם קשה. בשבת בבוקר הלכתי לבקר בביתו. דברנו בגלוי-לב. שאלתי אותו: משום מה אתה עצוב כל כך? אתה הנך אחד מיוצרי התנועה, ודוקא עכשיו, בשעת שמחה לכל חברינו, פניך מפיקים צער רב ותוגה עמוקה! והוא ענה לי: אדרבה, שמחה זו היא דוקא מקור עצבותי. לשמחה מה זו עושה? איזה מיניסטר נתן רשיון, כמה מאות יהודים נוסעים לארץ – ואצלנו כבר ששון ושמחה! דבר זה מוכיח, עד כמה אין מעוף לשאיפותינו. אכן, ותרנים אנחנו וקטני אמונה, ועל כן אנו מסתפקים במועט בשאיפותינו ובדרישותינו!
ראיתי את הרב מוהילבר גם במומנט השלישי, כשהתנועה נמצאה במצב של דכאון ויאוש. היה זה כשנה וחצי אחרי ועידת אודיסה, בחשון תרנ"ב. התקוות התבדו, נחלנו מפלה. מטעם הממשלה התורכית יצא איסור על הכניסה לארץ. מפני הסתבכות פיננסית ירדו לטמיון הרבה כספים. במחנה הציוני שרר מצב רוח של יאוש ורפיון-ידים. התחילה בריחה מההסתדרות של חובבי ציון. טיומקין, שגדלוהו ורוממוהו לפנים, נעשה מטרה לחיצי כל עובר ושב. ואז נתאספו בוורשה השבלים הבודדות. האסיפה נקראה ביזמת ר' שמואל מוהילבר. ישבנו מדוכאים מהמצב הנורא בתנועתנו וטכסנו עצה כיצד להתגבר על המבוכה. ובזמן זה של דכאון ויאוש, היה ר' שמואל אחד המעטים שעמד מוצק ואיתן ולא איבד את בטחונו.
ויש לציין לשבחו של ר' שמואל עוד תכונה אחת. מעולם לא ראיתי איש בר-לבב, שלא שם לב בכלל לשאלת כסף ושכר, לנוחיות בחיים ולעסקנות של שררה על הצבור, כמו ר' שמואל. וגם סגולה זו הוסיפה הרבה לכבודו המוסרי והגבירה את יחס ההערצה שהיו מתיחסים אליו גם מתנגדיו וגם חבריו. מתוך הערצתי העמוקה לאיש זה הדגול מרבבה קראתי את בני, שנולד זמן קצר אחרי פטירתו, על שמו.
ר' שמואל יישאר לנצח בהיסטוריה של עמנו, הודות לאמונה האיתנה בעתיד התנועה, ולא רק בזה שנתן את הגושפנקא שלו, כרב וגאון בישראל, לתנועת חבת ציון – אם גם אין לזלזל בערך הדבר הזה: הודות לכך עבר לצדנו חלק חשוב של היהדות הדתית ובלעדיו לא היינו רוכשים את החוגים האלה בשביל התנועה הלאומית. אכן, נמצאו רבים וכן שלמים שלא נענו לקריאתם של גדולי ישראל, אלא באו אחרי-כן מתוך ההכרח שהטילו עליהם שונאי ישראל. אולם רבים אחרים שנצטרפו לתנועתנו היו נוהגים רק ליתן “הסכמות”. בשביל רבים לא שימשה התנועה אלא כעין הוספה לכתר גדולתם – בשביל ר' שמואל היתה התנועה עצם חייו, ולה הקדיש את מיטב מחשבותיו ורגשותיו. בימים ההם, לפני ארבעים שנה ויותר, עשה מעשה נועז ושלח את נכדו, ד"ר יוסף מוהילבר, למונפליה ללמוד אגרונומיה, שיהיה חקלאי בארץ-ישראל. שום יהודי משכיל, ולא כל שכן רב בישראל, לא היה נוהג כך בימים ההם. והיה בזה משום חידוש גדול, דוגמא למופת והוכחה לעומק השתרשותו הנפשית של ר' שמואל בתנועת התחיה שלנו.
על יחסו הנאמן לעצם הרעיון של תנועתנו, ללא שום משוא פנים או משפט קדום, תעיד התנהגותו עם הופעת הרצל. שימו לב: מי היה אז מוהילבר ומי היה הרצל בתחילת הופעתו. מוהילבר בא כולו מבפנים, מעולם המסורת והיהדות החרדית, ואילו הרצל לא ידע אפילו לחתום את שמו בעברית. הרצל פרסם אז את ספרו “מדינת היהודים”, אולם גם בזה לא היה חידוש גדול – כי תנועת חובבי ציון הכירה את החוברת של פינסקר ואת דברי ר' צבי קלישר. לכאורה לא עלה על הדעת שר' שמואל מוהילבר יוכל ללכת אתו.
גדולי חבת ציון: רוטשילד, אחד-העם, צ’לינוב, עמדו מן הצד. רוטשילד פחד מאד מפני הרעש והפומביות, וחשב שההופעה של הציונות המדינית לפני כל העמים עלולה להעמיד בסכנה את הישוב החדש בארץ-ישראל. נזכר אני בפגישתי עם הברון רוטשילד בשנת 1896. באתי אליו בשם חובבי ציון מרוסיה, ורוטשילד דרש ממני שאשפיע על הרצל כי יחדל מ“רעש” ומפומביות. הנה אני, טען הוא, עשיתי דבר-מה בשביל הישוב, וכל זה בחשאי ובנחת. עניתי לו: רוטשילד יכול לעשות ולפעול בחשאי ואינו זקוק לפומביות. כשירצה לקנות אפילו את כל הארץ, אם בעלי הקרקע יסכימו למכור, אין הוא צריך אלא לחתום על שיק ומיד הקניה יוצאת לפועל. ואילו הציונים, גם בשביל הקניה הקטנה ביותר, אין באפשרותם לחתום על שיקים אלא עליהם לאסוף כספים בין המוני העם. ובלי פומביות והסברה ותעמולה וכיוצא באלה – לא יבואו הכספים. תן לנו את פנקס השיקים שלך – הצעתי לו – ואז אולי נוכל גם אנחנו למעט בתעמולה פומבית. אחד-העם אמנם השתתף בקונגרס הציוני הראשון, אבל מיד אחרי הקונגרס יצא בבקורת עצומה נגד תכניתו של הרצל וכל הימים נשאר מתנגדו הפוליטי החריף ביותר. גם צ’לינוב לא נצטרף לתנועה בתחילתה ולא נסע לקונגרס הציוני הראשון.
ורק שנים ממנהיגי חובבי ציון ענו בחיוב: הגאון ר' שמואל מוהילבר ומשה ליב לילינבלום. לילינבלום התנגד בכמה דברים להרצל, אבל תפס מיד את החידוש בתנועת הציונות המדינית, שהיא עלולה לשמש מנוף כביר גם לחבת ציון ולישוב ארץ-ישראל. ר' שמואל מוהילבר, שהיה כבר חולה ותשוש כוח ולא יכול לנסוע בעצמו, שלח את נכדו ד"ר יוסף מוהילבר לברך את הקונגרס בשמו. הוא, ר' שמואל, לא בקש חשבונות רבים, אלא הרגיש שהרצל עתיד לזעזע את עם ישראל. הישיש צדק באינטואיציה שלו ובחזון רוחו. בכל לבו קרא לחבריו בתנועת חבת ציון ללכת אחרי הרצל. ובזה קנה ר' שמואל מוהילבר את עולמו בתנועה הציונית המדינית.
באסיפת אזכרה, כ“ו סיון תרצ”ח
רצון האומה
מאתמנחם אוסישקין
(לגאולת מפרץ חיפה)
הדבר היה ביום כ“ו באדר תרנ”א (24/3 לפי התאריך המקובל אז ברוסיה, שהוא 5/4 לפי התאריך האירופי הרגיל, בשנת 1891). שיירה קטנה של רוכבים עברה אז את נחל קישון לתור את העמק הגדול המשתרע בין חיפה ועכו. בשיירה הזאת השתתפו: סופר צעיר שבא מאודיסה – גינצברג שמו, מי שנתפרסם אחר-כך כ“אחד-העם” והיה למורה הדור. צעיר שבא ממוסקבה, ואך זה גמר בה את הפקולטה לתורת המשפטים – יעקב מזא“ה שמו, מי שנתפרסם אחר-כך כרב ראשי של העדה היהודית במוסקבה. השלישי היה מהנדס צעיר מעיר ייליסאביטגראד אשר באוקראינה – שמו וולדימיר טיומקין, והוא זה רק בא לארץ לעמוד בראש הועד של חובבי-ציון. הרביעי היה צעיר מליטא – שמו יהושע אייזנשטדט, שנתפרסם אחר-כך כסופר בישראל בשמו “ברזילי”. והחמישי הייתי אני, כותב הטורים האלה, שזה רק גמרתי את למודי במוסקבה כמהנדס וסיירתי בארץ בלוית רעיתי. נספח אלינו אכר אחד מפתח-תקוה, כ”ץ שמו, ללוותנו בדרכנו, כבן-הארץ המכיר את דרכיה וארחותיה השוממים. מטרת השיירה הזאת היתה לתור ולראות את העמק הגדול הזה ולהתחיל במשא-ומתן עם המוכרים, כי אמור אמרנו לרכוש אותו לצרכי ההתישבות העברית.
שממת דורות שררה אז מכל העברים, ובכל העמק הגדול והרחב הזה כמעט שלא נראה איש. רק פה ושם פגשנו באי-אלה אהלים של בדוים נודדים. מסביב השתרעו בצות וחולות, שיחי-מדבר, קוצים ודרדרים. לעין לא ניתן לראות אלא מראה אחד בלבד: הכרמל השומם והחשוף מרחוק, בלי ירק, בלי עץ ועשב, בלי סימן של ישוב; והעיר חיפה עצמה, קטנה ודלה, שקועה ברפש ובזוהמה. ורק שכונה אחת בסביבתה רתקה אליה את מבטנו ביפיה – זו היתה שכונת הגרמנים “כרמל” שהתחילה אז להתפתח.
כל היום ההוא רכבנו באותו עמק ועברנו אותו מדרום לצפון וממערב למזרח. ראינו והסתכלנו יפה-יפה בכל הסביבה, והבינונו כי עתיד מזהיר מחכה לו לימים יבואו: כאן מרכז הארץ וכאן מקום המתאים ביותר לבנין נמל מודרני גדול על שפת הים התיכון; והנה ה“הינטרלאנד” הגדול של עמק יזרעאל – שאף הוא עמד אז בשממתו. עתיד מזהיר גדול – ואולם מה מעציב ונורא היה ההווה שבימים ההם!
בערב שבנו עייפים ויגעים למלון, וכל אותו הלילה עבר עלינו מתוך שיחה ארוכה בדבר רכישת העמק הגדול הזה. למחרת היום, השכם בבוקר, יצאתי לטייל בשכונת הגרמנים “כרמל”. על-יד כרם אחד פגשתי באכר גרמני, שעמד ועדר במעדר שבידו את הגפנים בכרמו. ברכתי אותו לשלום, והוא השיב לי שלום בפנים זועפות.
– “אתה בודאי, – אמר לי – אחד מאותה השיירה שבקרה אתמול בעמק עכו. כפי ששמעתי, אומרים אתם לרכוש אותו”.
– “ומה דעתך אתה על העמק הזה?” – שאלתיו.
הגרמני ענה לי מתוך חיוך: “אין זה בשבילכם! אין זה בשביל היהודים! אתם, היהודים, רגילים אתם תמיד לבוא ולקחת מן המוכן. אין זה מדרככם להביא קרבנות, קרבנות ממש, לשם יצירה ובנין. מחכים אתם, שאחרים יבואו ויקריבו קרבנות, אחרים יעבדו ויבנו, ורק אחר-כך תבואו אתם – ותקנו…”
כמכת-לחי צורבת היו לי הדברים האלה. פני חוורו מעלבון ומצער. אך בשקט גמור עניתי לו: “אם תזכה לחיות עוד הרבה שנים – ותראה, כי טעות גדולה טעית. ואם יש אולי שמץ של אמת בדבריך כלפי היהודים בארצות הגולה – הנה עלילה גמורה טפלת בדבריך על בנין ארצנו העתיקה, שאנו מתחילים שבים אליה לבנותה מחורבנה”.
מלא רוגז וכאב לב עזבתי אותו ושבתי אל המלון. אל חברי. מסרתי להם את תוכן השיחה עם הגרמני. שיחה זו – לא אשכחנה לעולם! ואז, במסבת רעים זו, נשבענו איש לאחיו שבועה נאמנה להקדיש את כל כחותינו למטרתנו הגדולה בכדי להכחיש את דבריו של הגרמני ההוא.
*
מני אז עברו 38 שנים. במשך הזמן הזה עברו ובאו על עמנו כמה וכמה צרות, רדיפות ועלילות. נהרי נחלי דם נשפכו בכמה וכמה מארצות גלותו. ללעג ולקלס היינו בעיני הגויים, ואף שאיפותינו העתיקות, לשוב לארצנו ולבנותה ולחיות חיי אומה נורמלית על אדמת אבותינו – כמה קיתונות של לעג ובוז שפכו עליהן ה“מחוכמים” שבתוכנו! – וכיום, אחרי אשר העמק ההוא, עמק חיפה-עכו, עבר לצמיתות לקנינו של העם העברי, על-ידי המוסד הקרקעי שלו לגאולת הארץ, הקרן הקימת לישראל – כיום הגיעה השעה לעשות סיכום קטן ממה שהשגנו במשך 38 השנים האלה.
חיפה, הקטנה והדלה אז, נעשתה בינתים לעיר גדולה וחשובה בישובנו, ומספר היהודים שבתוכה נתרבה מהזמן ההוא פי עשרים. על הכרמל ובהדר הכרמל, שהיו אז שוממים וחשופים, נבנו כמה וכמה שכונות של היהודים – והשכונות יפות הן! –: “הדר הכרמל”, “יחיאל”, “נחלה” ועוד. ואף ראש הפסגה של הכרמל חלק גדול מאדמתה עבר לידי היהודים, ועליה הולכות ונבנות אחוזות אחוזות. על הכרמל האדום, קן סלעים וטרשים, מתנוססת כיום השכונה “נוה שאנן”. ועל יד שפת הים משתרעת השכונה היפה “בת-גלים”. בחיפה מתרכזת כיום התעשיה הגדולה של הארץ, וכולה נבנתה ע"י היהודים! “נשר”, “שמן”, הטחנות הגדולות, תחנת החשמל של רוטנברג, ועוד ועוד. על הכרמל עומד לתפארה מוסד מדעי גדול, היחיד במינו בכל המזרח, שתפקידו לחנך ולהכין אנשי מעשה בשביל מפעלי התעשיה בארץ-ישראל ובכל ארצות המזרח. הלא הוא התכניון העברי.
והנה ה“הינטרלאנד” הגדול, מהים ועד בית-שאן. ברובו הגדול בידי היהודים הוא נמצא. בחלקו החשוב נגאל על-ידי הקרן הקימת לישראל, ובמקצתו גם על-ידי חברות פרטיות. וכל העמק הזה מכוסה שדות-תבואה, כרמים וירק, צוהל משמחת הבנין ומגיל היצירה. הבצות אשר בו יובשו, וקני מלריה ממארת הפכו למקומות-ישוב בריאים ופוריים. ובעמק חיפה-עכו עצמו התחילו כבר עבודות ההכשרה מצד היהודים ועובדו תכניות, למען הפוך גם את המקום הזה למרכז החיים התעשייתיים בכל הארץ כולה.
וכל המפעלים האלה נעשו בתנאים הקשים ביותר. בימי הגזירות הרעות של ממשלת התורכים שהיו מפריעים לנו בכל עבודת בניננו, בימי הגירוש והחורבן של תקופת המלחמה העולמית. ואף בימינו אלה עד היום הזה לא באה לנו שום עזרה מן החוץ, לא עזרה מדינית ולא עזרה כספית ולא עזרה במחשבה. הכל הכל עשתה האומה העברית עצמה ברוחה, במרצה, בעבודתה ובכספה.
איךָ, הגרמני?! אם הנך עוד בחיים – צא וראה מה יצרנו במשך התקופה הזאת שעברה מאז שיחתנו בשכונתך, יצרנו מתוך קרבנות ומתוך יסורים של בנין ויצירה.
וזאת לך התשובה המלאה, שלא הספקתי לתתה לך אז, בחודש אדר, לפני שלשים ושמונה שנים!
חנוכה, תרפ"ט
על השד"ר הציוני
מאתמנחם אוסישקין
הועד המשותף לעניני הנוער, שביזמתו הוקם המכון הזה, בקשני לומר מלים אחדות לפתיחתו. קבלתי עלי את התפקיד הזה, באשר מטרת המכון קרובה לנפשי. דוקא בימים אלה, שלא היו כמותם בתולדות ימי עמנו אולי מימי חורבן הבית השני, החלטנו לפתוח בשעורים האלה. רבים ודאי ישאלו אם זוהי השעה לדברים שבתורה, בזמן שרובצים עלינו תפקידים אחראיים כל כך בארצנו ובכל העולם כולו? תשובתנו היא: בדרכי אבותינו אנו הולכים.
בשעה שהתנהלה המלחמה עם הרומאים בעד שחרור העם, הקדישו המפלגות בישראל, שכולן היו ללא ספק מורכבות פטריוטים נאמנים לעמם ולארצם, את מיטב כוחן למלחמה הפנימית. והנה בימים ההם התאספו חכמים בעלית גג לדון ולתקן תקנות בחיים הדתיים והרוחניים. אז קם גם אחד מגדולי הדור, ר' יוחנן בן זכאי, עזב את העיר, פנה אל כפר בלתי ידוע, אל יבנה, ויסד שם מרכז לתורה. תהיינה הדעות אשר תהיינה על מעשהו של ר' יוחנן בן זכאי ושל החכמים שהתאספו בעליה, ואף אמנם בספרותנו תמצאו הערכות רבות לכך, לחיוב ולשלילה, העובדה עובדה היא: אותם האנשים הצילו את עם ישראל, אם לא בארצו, הרי בארצות גלותו, ונתנו לו תוכן לחייו זה קרוב לאלפיים שנה. גם כיום אנו מוכרחים להמשיך בכיוון הזה. ובה במדה שמצבנו הולך ומחמיר ואבני הנגף שמניחים על דרכנו הולכות וכבדות, בה במדה אנו חייבים להתעמק בבעיותינו, לחפש את דרכי עבודתנו: איך להשיב שה פזורה ישראל מבין העמים לארצנו. עלינו ללמוד את כל הבעיות הללו להלכה כדי להצליח ולפתור אותן למעשה.
הפלוגתא הגדולה בדבר “תורה ומעשים” נפתרה אצלנו לזכות תורה המביאה לידי מעשים, והתורה שתקבלו פה תהיה זו שתקרב אתכם למעשים, אבל למעשים מתוך מחשבה. לאחר שתרכשו פה ידיעות מספיקות ובינה בדברים בכל הצורך תלכו אל הגולה כדי לרכוש את העולם היהודי למען תנועתנו ולמען מפעל הבנין. מה שם התואר הניתן לאנשים הממלאים שליחות זאת? שד“ר. יש חוגים הנוהגים זלזול בתפקיד זה. יש גם עתונים, שבשעה שהם רוצים למעט דמותו של אדם, הם מטיחים כנגדו: זהו רק שד”ר, שד"ר של הציונות או של הקרנות. ואילו אנו מקבלים את השם הזה באהבה, כי הוא קדוש בשבילנו.
מי היה השד"ר? לפני ששים שנה, לפני שהחלה העבודה לבנין הארץ בדרך זו שאנחנו הולכים בה עכשיו, דרך החקלאות, העבודה וגאולת הקרקע, היתה ארץ-ישראל קדושה לעם ישראל לא פחות מאשר עכשיו. גם אז היו חלוצים באים ליישב את הארץ. ההבדל היה רק בזה, שהחלוצים של הימים ההם היו בני 50, 60 או 70 שנה, ועבודתם היתה לא עבודת אדמה ועסקי תעשיה, כי אם בקשת רחמים ותחנונים בערי הקודש. זאת היתה הצורה. ואולם התוכן היה גם אז – לשמור על הגחלת, לשמור על הארץ, שעם ישראל לא שכח אותה, עד שיבוא הגואל. גם אחר כך, בימי “חובבי ציון” בשעה שבנו את המושבות בתנאים קשים כל כך, אמרו: נבנה, נמשיך, ונשמור עד שתבוא מהפכה מדינית ותקום לנו ישועה. גם בזה היה כיוון ידוע: כוחותינו היום מעטים ודלים, אנחנו עושים כל מה שביכלתנו, נתכונן לימים שבהם נזכה לגאולה השלמה. בשביל אותם הזקנים היתה ארץ-ישראל קדושה והם סבלו אז אולי לא פחות מאשר סובלים היום הצעירים שלנו בישובים החקלאיים. קראו את תולדות הישוב היהודי בחברון, בצפת וגם בירושלים בזמנים ידועים ותראו כמה תלאה וסבל עלו בחלקם. מהם היו לבז ולמשסה, מהם שנרצחו, והנשארים בחיים כל חייהם היו מחסור ויסורים. הם לא עזבו את הארץ, לבל ינתק הקשר בין הארץ לבין העם בגולה. וכדי להשפיע על ארצות הגלות שיתמכו בידם למען יוכלו לעמוד ולהתקיים, להחיות נפשם ונפש עולליהם – כי שכר לאדם לא היה במקום הזה, – וכדי להזכיר לעולם היהודי כי יש יהודים בארץ-ישראל המתפללים על יד המקומות הקדושים, ולעוררם שיבואו לעזרה לישוב הזה, שלחו אנשים לכל תפוצות הגולה.
לאנשים האלה קראו בשם שדר“ים. השם הזה יקר היה בזמנו, ונשאר קרוב ללבנו עד היום הזה. ודאי, גם אז לא כל השליחים היו ראויים לשמם, גם אז היו שניצלו את השד”רות לצרכים שאינם אידיאליסטיים כלל. כגון זה יש למצוא בכל התנועות שבעולם וגם בתנועתנו כיום. אבל סמל לדמותו האמתית של השד“ר היו אלה שעמלו בחרדת קודש לשמור על ארץ-ישראל ולסייע לישובה. הקופסה של הקרן הקימת לישראל כיום היא היורשת החוקית של קופסת רבי מאיר בעל הנס. אחד הוא החוט המקשר את כולם, אחד הרעיון המחיה את רוחם והולך לפניהם מאז ועד היום. אלא שבכספי קופסת ר' מאיר בעל הנס תמכו בזקנים המסתופפים בחצרות אלהים ומתפללים על הגאולה, ובכספי הקרן הקימת גואלים את אדמת ארצנו בשביל צעירים שיישבו אותה. הקופסה הכחולה היא היורשת של אותה הקופסה הקודמת. בערב שבת, לפני הדלקת הנרות, היתה כל אם בישראל זורקת פרוטה לקופסה, פרוטה זו שאולי היא היא שחינכה לנו את החלוצים הראשונים שעלו לארץ בימי ביל”ו. מי תקע אותה הקופסה בכל תפוצות הגולה? שוב אותם השד"רים שהיו באים ומאספים את הכסף ומטיפים מוסר לאלה שהסיחו דעתם מן הקופסה ולאלה שלא הכניסו קופסה לביתם כלל.
לפני ששים שנה הובאו לגולה בשורות אחרות, בשורות על גאולת הארץ ובנינה. התחילה תנועת חבת ציון. רוב המנהיגים של ההסתדרות הציונית וגם מנהיגנו המנוח הרצל בשעתו, לא העריכו למדי עד כמה היתה אותה תקופה פרוזדור ויסוד לכל מה שנבנה אחר-כך במשך יותר מארבעים שנה על-ידי ההסתדרות הציונית. והנה, מיד לאחר שהחלה התנועה של חבת ציון נשתנה תפקידו של השד“ר. במקום השד”ר בא המגיד, וזמן-מה אחרי כן המטיף הלאומי. היה זה אותו היהודי מבית המדרש, באותו הלבוש, עם אותה המטפחת הארוכה, עטוף בטלית כשד"ר מן הימים הקדומים, והוא מסתמך על פסוקים ומדרשים, אלא שמעתה לא הטיף עוד לקופסה של ר' מאיר בעל הנס לקיום הזקנים, אלא קרא לעם להצטרף לעבודתן של אגודות חובבי ציון, למען בנין הארץ, יסוד מושבות ועבודת האדמה. – כדאי היה שמישהו יפרסם מחקר על תפקידם של המגידים והמטיפים הלאומיים בתולדות התנועה שלנו, ספר שיספר לדורות את תולדות חייהם ופעלם. הרבה מאד יוכל הדור הצעיר ללמוד ממגלת-ספר שכזו.
אספר על אחדים מהם שעמם עבדתי בימי נעורי.
אחד מהם, הטפוסי ביותר, היה הראשון שהופיע בעולמם של חובבי ציון כמגיד ומשולח, שהגיע לכל קצווי רוסיה. זה היה יהודה ליב יבזרוב, – שנפטר רק לפני שנים אחדות בתל-אביב בגיל קרוב לתשעים שנה. בימים ההם הייתי מזכירה של אגודת חובבי ציון במוסקבה. הצעתי בישיבות הועד של חובבי ציון במוסקבה לשלוח מגיד שיטיף לחיבת ציון. התגובה הראשונה על הצעתי זו היתה שלילית בהחלט. כולם כאחד התנגדו לה. ראשית דבר – הוצאות הדרך. מילא, דמי מאכל ומשתה אין צורך לשלם לו, ישראל רחמנים בני רחמנים ומכניסי אורחים – יהיה סמוך על שולחנם, – אך את דמי הרכבת על כרחך אתה חייב לשלם ולו תהא זו מחלקה שלישית או רביעית; ואין רשות לקחת את הכספים שנותנים לנו בשביל ארץ-ישראל ולהוציאם על דברים שכאלה. כדי לבטל טענה זו ערכתי תקציב והשתדלתי עד כמה שאפשר לקמץ, כדי שלא ידחוהו. משכורת בשביל אשתו ובניו שנשארו בחאסלאביץ הצעתי 10 רובל לחודש, היינו לירה אחת. וגם זה לא במזומנים ממש, כי אם לערוך הגרלה, והוא, השד"ר, יהיה מוכר את כרטיסי ההגרלה וכך יקבל את עשרת הרובלים בשביל משפחתו. אינני זוכר כמה קצבו לו להוצאות הנסיעה (הדבר היה בשנת 1885), על כל פנים, לא קבעו לו נסיעה במחלקה הראשונה בקרון-שינה.
ועדיין לא נסתתמו הטענות. טעם שני להתנגדות היה: אם באים לאסוף כסף לתלמוד תורה, או לישיבת וולוזין, או בשביל “חלוקה”, או לקופסת ר' מאיר בעל הנס, בני ישראל נתבעים ונותנים משהו, אבל בו ברגע שהשד"ר יתחיל לדבר על חובבי ציון, על תורת פינסקר ולילינבלום ועל כל שאר האפיקורסים הללו, יגרשוהו ולא יתנו לו לפצות פה, וכולנו נהיה לחרפה.
הטעם השלישי – שאי אפשר למצוא איש ראוי לדבר, שיהיה מצד אחד יהודי ירא שמים ומצד שני בעל לשון, יודע תורה, ומבין במדה ידועה לדבר גם לפי רוח הזמן, לפי הבנת הנוער והבעלי-בתים שהריחו קצת השכלה. בכל זאת התעקשתי במלחמתי לענין עד שקבלו את הצעתי בתורת נסיון. הזמינו את יבזרוב.
אני זוכר היטב את הרושם הראשון מעבודתו. היינו אז במוסקבה. אין צורך לומר, שאיש מאתנו לא העלה על דעתו שהוא עומד לנאום במוסקבה. הוא התחיל לחזור על העיירות הקטנות. יצא ממוסקבה ל“תחום המושב” דרך סמולנסק. בשבת נתעכב מדרכו בעיירה וויאזמה בפלך סמולנסק, שהישיבה ליהודים היתה אסורה בה. ישבו שם רק ארבעים משפחות מ“חיילי ניקולי”. הוא העיז לשאת דברו בבית הכנסת על חבת ציון ואסף במזומנים 18 רובל, ושלח למוסקבה את הכסף. כדאי לקרוא את המכתב הראשון שלו אלינו (המכתב נמצא בארכיון שלי ששמור באוניברסיטה). האיש יצא מכליו מהתלהבות על רוב הצלחתו. הוא שלח אלינו רשימה של כל המנדבים. התרומה הגדולה ביותר היתה של רובל אחד. הוא בקש ממני שאשלח קבלות לכל אחד ואחד לחוד, לידע ולהודיע שהכסף הגיע למטרתו. הייתי המזכיר של אגודת חובבי ציון, עבדתי בלי עוזרים ובלי כתבים, עד 8–9 בערב הייתי לומד באינסטיטוט הטכני ואחר-כך הייתי יושב וכותב בידי את הקבלות. היתה שם קבלה אחת, שלא אשכחנה לעולם, קבלה על קופיקה אחת. אולי הקופיקה הזאת היא הסימבולית בשביל התפתחות הקופסה של הקהק"ל. אלה הקופיקות, שהיום הם גרושים, סנטים, זהובים, הם הם שגאלו למעננו את חצי מיליון הדונמים של הקרקע. מורגל בפינו מאמר: הזהרו בגוי קטן! ואני מוסיף ואומר: הזהרו בקופיקה קטנה! היא היא היוצרת והגואלת.
המגיד יבזרוב, שהביא אז את ראשית בכוריו, עמד על משמרתו במשך עשרות שנים ונתפרסם פרסום גדול בכל רוסיה. הוא נשא דבריו גם בבית הכנסת בוורשה ובאודיסה וכל האינטליגנציה היתה נוהרת לשמוע אותו. אותו היהודי, שעמד עטוף בטלית בבית הכנסת, הצליח; אותו האיש, בן העיירה הקטנה חאסלאביץ, היה המגיד הציוני הראשון. ההשכלה האירופית היתה זרה לו, אלא שהיה תלמיד חכם והוא מצא את דרכו אל הקהל בהתלהבותו ובאמונתו העמוקה, כי זוהי הדרך ואין אחרת. הוא היה יהודי חרד וירא שמים ושלב את הרגש הדתי ברגש הלאומי. הוא חש והרגיש כי אין דרך להחזיר את הנוער שלנו תחת כנפי האומה אלא על-ידי יצירת מדינה לעם ישראל בארץ-ישראל.
שונה מזה הוא טפוס המגיד הציוני השני שבא אלינו יותר מאוחר, הוא מסליאנסקי, יחיה לאורך ימים. מצאתי את האיש הזה ביקטרינוסלב. בסביבה שבה נמצאתי לא שמעו על חבת ציון. והנה, בשבת הראשונה לאחר שעברתי ליקטרינוסלב אמר לי חותני: “יודע אתה, שמעתי שבבית כנסת אחד קטן יש איזה מטיף, מגיד, שגם הוא מדבר כמוך”. הלכתי לבקש את אותו האיש המדבר כמוני. מצאתיו בקלייזל קטן שהיו בו כחמשים יהודים. שמעתי את הנאום הראשון שלו – אותו הנאום שנעשה מפורסם אחרי-כן – על העצמות היבשות. ראיתי לפני גילוי כוח כביר. והאיש יפה-מראה ויפה-תואר להפליא, בעל צורה והליכותיו נאות. הכרתי שלא מגיד סתם לפני, אלא איש שקנה לו ידיעות רחבות למדי גם בספרותנו החדשה. אחרי שגמר את דרשתו, הזמנתי אלי לשיחה. שאלתיו: מנין אתה? השיב: מפינסק. – ממה אתה מתפרנס? – אני מלמד, מורה. – אתה מצליח? – אני עודני מצליח, אבל התלמידים בודאי לא יצליחו, “זיי וועלן בלייבן גויים”. הזמנתיו לעבודתנו והוא החל סובב-עובר באוקראינה ובקרים. לא מלאני לבי לשלחו לפולין וליטא, כי שם דרוש היה איש ירא שמים, זהיר במצווה קלה כבחמורה, ואילו הוא לא היה מן המחמירים. אבל בשביל אוקראינה וקרים זה היה מספיק. בעלי הבתים והאינטליגנציה עם מיכאל מרגוליס הידוע בנגב רוסיה בראש היו נוהרים לבית הכנסת כל פעם שמסליאנסקי היה עולה על הבימה, ולא פסחו על ערב אחד משלו. הוא עבד באגודת “חובבי ציון” שתים עשרה שנה, עד שהיה מעשה והלשינו עליו לפני הרשות והוא ברח לאמריקה וגם שם תפס מקום גדול. היום הוא בן 83, אבל עוד כוחו אתו והשפעתו עודנה ניכרת שם. ואם אמנם רבות היו ידיעותיו הרי בעיקר צדה לבבות בלהט נפשו ובכוח האמונה הגדולה.
לדור מאוחר יותר של שד“רים ציוניים שייך יצחק ניסנבוים. עכשיו הוא גר בוורשה והוא ראש המזרחי שם. ניסנבוים נכנס לפעולתו בביאליסטוק. הוא קבל כבר חנוך של “חובבי ציון”. היה מזכירו של רבי שמואל מוהילבר ז”ל, ואחר-כך נכנס לעבוד בתור מטיף בועד האודיסאי והצליח בפעולתו.
בימים הרחוקים ההם פעל עוד שליח, שונה לגמרי מאלה השלשה. כשנסעתי בפעם הראשונה לארץ-ישראל לפני 48 שנה פגשתי באניה צעיר אחד בן 20–22. ראיתיו מתהלך על מכסה האניה, ספר גדול בידו והוא לומד ולומד בלי הרף. נגשתי אליו ושאלתיו: מה זה בידך? השיב: מלון תורכי. – מה אתה לומד מתוך המלון? – אני לומד בעל פה את המלון. – למה? – אני נוסע לקושטא, אני חפץ ללמוד שם, להתכונן בשביל ארץ-ישראל, ויש לדעת תורכית. וכיון שאינני יודע כלום, קניתי לי מלון ובאניה אשננו לי! פשטות זו שבה השיב הצעיר על שאלותי עוררתני לשים לבי אליו. הוספתי לשאול: – מנין אתה? – מסטארו-קונסטאנטינוב פלך ווהלין. שמי זאב. הוא דיבר על ארץ-ישראל ועל חובבי ציון בהתלהבות, בטמפרמנט, באמונה והדגיש, כי בנין הארץ הוא ענין למחר, ולא לדורות כפי שלימד אחד-העם. הרגשתי כי לפני איש יוצא מגדר הרגיל. אמרתי לו: שמא תשליך את המלון הימה ואתה תשוב לאודיסה ותכנס אתנו לעבודת תעמולה הנאה לך. השיב: אינני יודע לדבר. אמרתי לו: מה פרוש? אם יש לך טמפרמנט כזה ואמונה כזאת, איך תוכל לאמור שאינך יודע לדבר? הרי הדבור יבוא מאליו! הוא נסע לקושטא וכעבור חודש או חדשיים חזר ונכנס לעבודתנו. כל מקום שבא – אם עיר גדולה ואם עיירה קטנה – גרם למהפכה. זקנים ונערים, צעירים וצעירות, יהודים יראי שמים וחפשים בדעותיהם, נמשכו והלכו אחריו מבית לבית, מבית כנסת לבית כנסת לשמוע את דבריו. הוא הפך עולמות ממש. צעיר זה חי כבר בבעיות העולם החדש. הוא לחם במתבוללים, בסוציאליסטים ובתנועות אחרות. גם הוא נשא דבריו לעם בבית הכנסת, מעל הבימה. השפעתו היתה עצומה כל כך שהתחלתי לחשוש שמא יעבור את גבול הרצוי. והרי היה אצלנו עוד איש ומיכל הלפרן שמו, שהתלהבותו עברה לפעמים את גבול המותר לנו לפי מצבנו. פחדתי שמא ילך גם זאב בדרך זו. מן השמים רחמו עלי – הלשינו על זאב, הוא ברח לאמריקה, ולצערי הגדול ירד ונשכח, נבלע בעולם ה“פוליטישאנס”, ועל כל זה התחיל לתת בכוס עינו, וכך בלה את עולמו ואת חייו.
כך נמשכו הדברים עד הקונגרס הציוני הראשון. מעתה נכנס המטיף הלאומי והמגיד לגלגולו השלישי. על הדור הזה נמנים כמה אנשים מן היושבים פה. להם קראו בשם “המורשים של ההסתדרות הציונית”, וגם עליהם הוטל התפקיד לנסוע מעיר לעיר, לדבר, להטיף, לארגן. הקונגרסים והועידות שלנו התחילו לקבל צורה פרלמנטרית, – למראית עין – עם יושבי ראש ועם סדר-יום, דברים שלפעמים ברם מרובה מתוכם. אולם בזמן הראשון הלהיבה הצורה החיצונית הזאת הרבה מן הפרובינציאלים ברוסיה. וכאשר הצלחנו לקבל רשיון לאסיפת מינסק ולאסיפות בערים אחרות, השפיעה הצורה של הפרלמנט היהודי יותר מן התוכן. עכשיו תש גם כוחה של זו.
חוץ מן העוזרים הרשמיים מצאנו כבר שורה שלמה של צעירים שהקדישו את חייהם לעבודת התעמולה, הארגון ולשליחויות: מאלה אזכיר את שיינקין, את מוסינזון, את בוגרשוב ואת ד"ר בוכמיל המנוח. היו כאלה בכל העולם לעשרות, ואולי למאות. אבל עד המלחמה לא היו אלה ברובם עסקנים פרופסיונליים. הם עשו את עבודתם מתוך התמסרות שלמה לתנועה וקבלו משכורת זעומה; כשם שהמלמד היהודי לא היה מקבל שכר למוד, אלא שכר בטלה, ואינו מצווה על האכילה אלא בכדי שלא ימות ברעב, כך גם הללו. לא מקצוע היה זה בשבילם אלא עבודת הקודש.
אחרי המלחמה התרחבה צורה זו של שליחים בכמותה, אבל באיכות כבר נמצאו פגימות. אותה ההתלהבות, שבלעדיה אין ברכה בעבודה, אותה האמונה הצרופה שבה נשתבחו הרבה מאלה שעבדו בהסתדרות הציונית כאנשי תעמולה וארגון, לא עמד להן כוחן במדה מספקת, אחרי המלחמה. הן נדלדלו הרבה מכפי שהיו אצל רוב אנשינו לפני המלחמה. וכשם שכל הרמה הרוחנית של החיים, הן אצל אומות העולם והן אצל העם היהודי ובתנועה הציונית, הלכה וירדה והחיים פשטו יותר ויותר את צורתם הרוחנית, האידיאליסטית, ולבשו צורה חמרנית, כך ירדה גם הרמה הרוחנית, האידיאליסטית, של כמה וכמה מקרב השד"רים.
מה יהיה להבא? מה יהיו פני השליחים שיבואו במקומם של בני הדור היורד עתה מעל הבמה? אני מאמין, שבשעה שתחלוף מן העולם אותה התקופה של חמרנות גסה שהשתלטה עליו, יתעלה גם טיבם של השד"רים וישובו לאותה המדרגה שממנה התחילו. ולכן אני אומר לכם: כל מי שבא לכאן ובלבו אש קודש ואמונה גדולה – ברוך בואו אלינו, אבל אם יש בכם אולי מי שחושב כי זה יהיה רק מקצועו בחיים ולא תעודת חייו, מובטח לו שלא יצליח.
ועוד דבר ברצוני להוסיף: התפקיד שלכם היום קשה הרבה יותר מתפקידם של השד"רים הראשונים. הפרובלימות שלנו היום בתנועה עצמה מסובכות הרבה יותר מן הפרובלימות שלפני המלחמה. הלא הן אותן השאלות, שהביאו אצלנו התפלגות פנימית לארגונים שונים ולמפלגות שונות ולכיוונים שונים עד שגם בשעורים האלה כבר ישנן שתי נטיות, דתית וחילונית. אילו באנו לקבוע את השעורים לפי המפלגות, היינו צריכים אולי ליסד חמשה או ששה מיני שעורים כאלה. כמה שנים לפני המלחמה מי שבא למקום שבא, לא שאל אלא שאלה אחת: פלוני ציוני או שאינו ציוני. היום אין זה מספיק. היום יצטרך עוד לדעת, פלוני ציוני מי הוא ומה הוא, מה גוונו, מה צבעו. ואולם התשובות על השאלות הללו קשות הרבה יותר מאשר על השאלה הפשוטה הראשונה. מדוע? מפני שאת התשובה על השאלה הראשונה נותנות אלפיים שנות גלות. הפרובלימות האחרות הן עדיין חדשות, רק עשרים-שלשים שנה הן עומדות לפנינו. אולם שנאת אחים לעולם היא חריפה יותר מאשר שנאת זרים. והניגודים האלה הנם קיימים ומן ההכרח לדעת אותם.
ועוד דבר: עבודת בנינה של ארץ-ישראל לפני המלחמה תמכה יתדותיה בתקוה – היהדות החרדית, וגם רבים משאינם חרדים, תלו עיניהם לשמים וקוו לעזרת ה', לעזרת המשיח אשר יבוא ויגאלנו. ואין עלינו אלא לישר לפניו את הדרך; ואחרים חשבו שתבוא לעזרתנו אנגליה או מדינה אחרת, והתשובה המדינית גם היא היתה ברורה מאליה: אנחנו מכינים את הדרך לאותו כוח מחוצה לנו שיבוא לעזרתנו, אם בידי שמים ואם בידי מדינה מן המדינות. היום, לאחר פרסום הספר הלבן, המצב אחר. תקוות החרדים במקומה עומדת. משיח צדקנו לא בגד בנו. אבל אלה, שחזו להם חזון משיח בדברי ההצהרה של המיניסטריון בלונדון, עומדים עכשיו תוהים ובוהים ונבוכים במדבר, באשר המשיח שלהם בגד בהם. הפרובלימה המדינית כיום אי אפשר לעבור עליה בשתיקה מבלי לתת לה תשובה. יש לדעת מה להשיב, לא לאפיקורס, – כי אם לאיש החושב מחשבות. וזה קשה הרבה יותר. אני מקוה שבשעורים פה תמצאו את התשובות האלה. ובראש כל התשובות אזכיר לכם את הכתוב: “אל תבטחו בנדיבים”, על אחת כמה וכמה בנדיבים לא יהודים. זאת: “וחסד לאומים חטאת”.
אין להשוות את השאלות של היום, את דרכי התעמולה והארגון בימינו לאותן שלפני המלחמה, ובפרט בזמנם של חובבי-ציון. כאשר הצלחנו בועד של חובבי-ציון, בשעה שבחרו בי לנשיאו, להביא את הכנסות הועד ל-180,000 רובל לשנה, צלצלו כל הפעמונים של הציונות, והיום, כאשר הכנסות הקהק“ל לשנה מגיעות לסכום של קרוב לחצי מיליון לא”י ניטו, עוברים על זה בשתיקה, והדבר נראה כנורמלי. ובאמת אין זה נורמלי כלל. כי אנו צריכים סכומים גדולים הרבה יותר. הבדל זה שבין 180,000 רובל לפני המלחמה לחצי מיליון פונט כיום הוא ההבדל בין השאלות והבעיות שלפני המלחמה ובין אלו של היום.
כיום אין המקום לפלפול ולפראזות – היום תש כוחם של אלו. על השליח הציוני להביא דברים הנאמרים מתוך הבנה וידיעה עמוקה, ולכן טוב שנכין את השליחים שלנו, שלא ישמעו את השעורים אלא יבלעו אותם, ככתוב: “אכול את המגלה”! עליכם לבלוע את הדברים בנפשכם, ברמ"ח אבריכם, וראשית כל צריך שהמורים עצמם יבינו עד תכליתן את כל השאלות האלה ושתשובתם תהיה תשובה בהירה בלי התחכמות, בלי נפתולי פלפול, ובלי העלים דבר. במקום שהמורה לא ידע להשיב דבר ברור, יאמר “לא ידעתי”, ואל יבקש תשובות דחוקות ודברים הפורחים באויר.
דברי פתיחה במכון לשליחים ציונים.
ירושלים, כ“א בסיון תרצ”ט
הרמן צבי שפירא – בעל הרעיון
מאתמנחם אוסישקין
יש מחלוקת אם נולד הפרופ' שפירא בא' באלול או בב' בו. בין כך ובין כך מלאו מאה שנים להולדתו. מה שנים – הרי זו תקופה ארוכה. וביחוד אם נזכור מה היו בשבילנו שני היובלות האחרונים, מה הדרך שבה עבר העם העברי למן היום בו נולד האיש הזה בעיירה קטנה בפלך קובנה – ועד מעמד זה בעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל.
הרצל אמר פעם כי הרעיון קודם לכל. ואמנם האיש שאנו מזכירים את שמו כיום היה בעיקרו איש הרעיון. לא איש מעשה היה ולא פעל גדולות. הוא היה חכם, איש-מדע, אבל אנשי-מדע כמוהו מרובים היו בעם היהודי: גדולים במדע, גדולים בתורה. בפעולות לא הצטיין. אין אף מפעל אחד שאפשר לזקוף לזכותו. את האוניברסיטה לא יצר, את הקרן הקימת לא ברא. גדולתו היתה בזה שיצר את הרעיון.
הוא היה הראשון במחננו שקם בו האומץ להגיד, תחילה בעתונות ואחר-כך בקונגרס הציוני הראשון, כי העם היהודי יקום לתחיה אם יהיו לו שני היסודות ליצירה לאומית: קרקע תחת הרגלים ומוסד לתרבות העצמית, העממית המוסרית של האומה הישראלית. הוא שאמר את הדבר. לא יותר. ואף על פי כן משהתחיל הרעיון להתגשם לא שאל העם לשם המגשימים, אנשי המעשה והיוצרים, אלא לשם האדם הראשון שהגה את הרעיון. בזה הנציח את זכרו בלבות עם ישראל.
שתי יצירות קשורות בשמו, אחת בהר ואחת בעמק: האוניברסיטה על ההר והעבודה החקלאית בעמק. בעצם הדבר אין שתי היצירות הללו אלא אחת. זהו רעיון בעל שני פרצופים ותכנו המעמיק: השאיפה לשים קץ לפיזור האומה הישראלית, פיזורה הגשמי ופיזורה הרוחני. כל זמן שהעם היהודי יהיה מפוזר בכל העולם ולא יעמוד בשתי רגליו על קרקע לאומי לא יקום לתחיה. כל זמן שעם ישראל יהיה מפוזר פיזור רוחני בין אומות העולם, ידבר בשבעים לשון ולא בשפתו שלו, יתחנך בעשרות תרבויות ולא בתרבותו שלו – לא יקום לתחיה. כדי לשים קץ לפיזור זה דרושים שני כוחות: הכוח הגשמי – הקרקע, הקרן הקימת לישראל, הכוח התרבותי – האוניברסיטה העברית.
*
שנים הם המעלים היום את זכרו של הפרופ' שפירא: שליח הקרקע ושליח המדע שעל ההר. לו קם היום האיש המופלא הזה מקברו והיה רואה את הנעשה בארץ היה נדהם ממראה עיניו והיה מברך ברכת “שהחיינו”. היה רואה חצי מיליון יהודים בארץ, מיליון וחצי דונמים של קרקע ברשות יהודים. יותר ממאה אלף נפש מעבדים את הקרקע, עיר גדולה בת 160.000 תושבים שכולה יהודית. היה רואה את רשת בתי-הספר העברים, את ירושלים ששני שלישים מתושביה יהודים, את חיפה ואת המושבות שמסביבה. היה רואה על הר-הצופים את המוסד התרבותי הגדול שמספר תלמידיו מגיע ל-1.200 ואנשי מדע מפיצים ממנו תורה וחכמה בכל העולם היהודי. אילו קם היום האיש מקברו היה כחולם. כי לפני ארבעים ושתים שנה, כשנפטר והלך מאתנו, לא היה איש מעז לחלום על הקרן הקימת ועל האוניברסיטה ומכל שכן על הגשמתם הקרובה של שני הרעיונות הללו.
אולי היה לבו מתמלא שמחה, ואולי לא. אפשר ששפירא, בעל השכל המתמטי החריף, היה מתחיל כדרכו לחשב חשבונות והיה אומר: אם דרושות היו לנו ששים שנה כדי ליצור את המעט אשר יצרנו, כמה שנים תעבורנה עד שיווצר רוב גדול של האומה הישראלית בארץ-ישראל? אולי היה טוען כי מעט מזעיר הוא המספר של 1.200 סטודנטים על הר הצופים לעומת הרבבות שמגרשים אותם מכל האוניברסיטאות שבערי הגולה. אולי היה בא לידי מחשבות נוגות על המעט שיש לנו לעומת הדברים הגדולים שדרושים לנו כיום.
האם היה בא לידי יאוש? לא זכיתי לראותו אלא פעם אחת בימי חיי, ודומני שעמדתי על אפיו. הוא היה יהודי חרד במלוא מובן המושג, לא רק משום שהקפיד על המצוות המעשיות עד כדי כך שהניח שני זוגות תפילין, כי אם משום שהיה כולו רווי אמונה. הוא היה מאמין באמונה שלמה בביאת הגואל, בגאולת העם. ואמונתו זו היתה עומדת לו, שהיה בטוח בטחון גמור בתקומת העם היהודי אף-על-פי שהיה רואה שהקצב של עבודת עם ישראל אינו מתאים כל עיקר לצרכי מפעלו. אולם בין החטאים שהיה מונה בעם ישראל בודאי שהיה מעלה על ראש כולם את החטא הגדול של הזנחת הזמן. ואולי היה מגיע לידי רעיון חדש ומוצא את הדרך כיצד להפיח את האמונה בעם העברי בכל הארצות וגם בארץ זו כדי שהקצב של המפעל יתאים לקצב של זמננו, קצב האוירון ולא קצב שיירת הגמלים.
*
הנה עומדים סביבנו ילדים. ברכתי להם: כעבור חמשים שנה יתאספו נא במגרש גדול יותר בשורות צפופות לחוג את חג המאה וחמשים להולדתו של הפרופ' שפירא, ואל יעמדו לנגד עיניהם המכשולים שאני מדבר עליהם כיום. יברכו הם ברכת “שהחיינו” על הגאולה השלימה של אדמת ארץ-ישראל, על התחיה השלימה של השפה העברית והתרבות העברית.
בחנוכת הרחוב על שמו בתל-אביב
ביום המאה להולדתו, כ' באלול ת"ש
הפגישה הראשונה עם י.ל. גולדברג
מאתמנחם אוסישקין
זה היה בתמוז תרמ“ז, בדרוזגיניק, פלך גרודנה. כ-50 ציר מערים שונות נתאספו שם לועידה השניה של חובבי-ציון (הועידה הראשונה היתה, כידוע, בקטוביץ בשנת תרמ"ה). ראשי המדברים בועידה היו: ד”ר פינסקר, לילינבלום, הרב ר' שמואל מוהילבר, הציר מווילנה היה ר' שמואל יוסף פין. מכל אותם הצירים, שהשתתפו בועידת דרוזגיניק, נשארו היום בחיים רק ארבעה: מאיר דיזנגוף, ראש העיריה בתל-אביב; יוסף איזנשטדט – בגלות רוסיה; חתן היובל שלנו, ר' יצחק ליב גולדברג, שאף הוא שימש ציר של ווילנה, ואנכי, ציר של מוסקבה. פין היה הזקן בחבורת הווילנאים, וגולדברג היה בא-כחם של הצעירים.
גולדברג, כדרכו, לא השמיע לפנינו כל נאום בועידה; ואולם לפעול פעל – אף זאת כדרכו תמיד – ואנו כולנו הרגשנו במעשיו ובעבודתו בועידה.
דור הולך ודור בא והחכוכים – האישיים והמפלגתיים – לעולם נשארים. וגם ועידת דרוזגניק לא היתה נקיה מהם. התנגשות בין אודיסה, ווארשה וביאליסטוק; התנגשות בין פינסקר ומוהילבר; התנגשות בין הזקנים והצעירים – וכולן לשם שמים. כולם נתכוונו לדבר אחד: לבנין הארץ. בתוך ההתנגשויות האלה היה הצעיר יצחק ליב גולדברג נחפז מפין למוהילבר, ממוהילבר ללילינבלום, מלילינבלום לשפ“ר, משפ”ר לברמן מפטרסבורג – וכל שאיפתו היתה לעשות שלום, לפשר ולאחד, להביא לידי תוצאות מעשיות.
כולנו הרגשנו, ש“זה הקטן גדול יהיה”, שזה הצעיר הצנום והשחור עתיד לתפוס מקום חשוב בבנין האומה והארץ. ותקוה זו, שתלינו ביצחק ליב גולדברג, נתגשמה במלואה. מאז ועד היום, זה 43 שנה, לא פסק אף יום אחד מלעשות את עבודתו, בהצנע לכת ובשקט, מלה בסלע – עבודה בתרי. כזאת היתה מאז ותהיה גם להבא תורת חייו של יצחק ליב גולדברג.
מדרוזגניק, אחרי הועידה, עברתי דרך ווילנה והתאכסנתי אצל גולדברג הצעיר. וזוכרני, כל אותו הלילה לא פסקנו בשיחה, עיבדנו תכניות שונות ובנינו היכלות על אדמת אבות. וברכתי היום שלוחה אליו, שיחיה עוד שנים רבות ויזכה לראות בהגשמת כל אותם חלומות הנוער – כאשר “עתידה ארץ-ישראל להתפשט בכל פלשתינה”.
תר"ץ.
מפטרוגרד עד ירושלים
מאתמנחם אוסישקין
הברכה שהחלטתם לשלוח לציוני רוסיה במלאות עשרים שנה לועידה הציונית בפטרוגרד, ברכה זו היא בודאי דבר בעתו. היה לי הכבוד הגדול להשתתף בנשיאות של הועידה הגדולה – או יותר נכון, של הקונגרס הגדול – לציוני רוסיה בפטרוגרד לפני עשרים שנה. ואני זוכר היטב את הרושם הכביר, שועידה זו עשתה ברוסיה, בקרב היהודים והלא-יהודים, מפני ההפתעה שבה. היו לה לציונות ברוסיה מתנגדים רבים מתוך השקפות אידיאולוגיות דוקא, מתוך יחס אוניברסלי, ליברלי, אל היהדות. כל אלה היו בטוחים, שהתנועה הציונית ברוסיה לפני המהפכה מקורה אך ורק ברדיפות על היהודים ולא תארו לעצמם שגם אם יבוא זמן והרדיפות תחדלנה, גם אז יימצאו אנשים שיחלמו על תחית האומה בארץ-ישראל. כל הויכוח הזה היה רק להלכה, משום שאי-אפשר היה להוכיח עם מי האמת – לא היתה הזדמנות לכך. קשה היה לדעת, אם מתפללים אנחנו בארצות הגולה “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, או שאנחנו מתפללים עכשיו בארץ-ישראל “ומפני חטאינו גלינו לארצנו”.
והנה באה הריבולוציה והוכיחה עם מי הצדק. מהפכה זו בגלגולה הראשון, לפני הבולשביזם, עוררה תקוות גדולות בין היהודים: הם שלא היתה להם הזכות לשמש שוטרים פשוטים, עלו ונעשו סינאטורים בסינאט העליון של המדינה, הועמדו בראש כמה מוסדות חשובים בארץ גדולה זו. השליטים החדשים של הארץ הכריזו בהתלהבות גדולה על מתן זכויות מלאות, פוליטיות, אזרחיות וגם לאומיות לכל התושבים, וביניהם היהודים, ואיש מבין 170 מיליוני התושבים לא העז להתנגד להכרזה חגיגית זו. והנה דוקא בזמן ההוא נתכנסו יותר מ-600 צירים לפטרוגרד מכל קצוות רוסיה הגדולה, מטאשקנט ומערי קאוקאז, מוולאדיווסטוק וגם מחרבין, לועידה הציונית; באו גם אנשי צבא מן החזית שקבלו רשיון מיוחד לכך משלטונות הצבא. קהילות ישראל ברוסיה, בעריה ובעיירותיה, חגגו את נצחון שחרור המדינה והעמים בתוכה, וביחוד שחרורם של 5 מיליון יהודים. ואילו אנחנו התאספנו בפטרוגרד ובמשך שבוע ימים חלמנו חלום אחד: “ושבו בנים לגבולם” – לארץ-ישראל. אכן היתה זו הפתעה לצבור כולו.
כששוחררו היהודים במערב אירופה היתה האמנסיפציה מלווה שכחה מכוונת של עברנו הגדול, ושאיפה להתמזגות שלמה עם העם שבתוכו ישבו. לא כן יהודי רוסיה. ושני טעמים לכך: האחד אי-רציונלי, והשני רציונלי. הטעם האי-רציונלי הוא: קשר נפשי עם מקור האומה, עם העבר והמסורת, עם צורות חיינו העצמאיים, ובמדה ידועה גם עם ערכי תרבותנו. קשר זה חי היה בקרב היהדות הרוסית יותר מאשר בשאר ארצות פזורנו. הטעם הרציונלי היה: אנו למדנו לקח מן האכזבה המרה שנחלה היהדות במערב אחרי השחרור. הם, הראשונים, הלכו שולל אחרי האשליות, ואילו אנחנו ברוסיה כבר ראינו, אם גם לא באותה הצורה הטראגית והאכזרית שנתגלתה בעשרים השנים האחרונות, כי שחרור מדומה זה סופו אכזבה. על כן בחרנו אנחנו בדרך אחרת.
מה גדולות היו התקוות בתקופת הועידה בפטרוגרד! זה היה עוד לפני מתן הצהרת בלפור, אך אנו ידענו שמתנהל משא ומתן בענין זה. היו עוד חילוקי דעות אל איזה מחנה עלינו להצטרף במלחמה העולמית, אם ההסתדרות הציונית צריכה להשאר נייטרלית או עליה לנקוט עמדה פעילה מבחינה פוליטית. חילוקי דעות אלה לא הפריעו לאמונה בגאולה השלמה ששלטה באולם הגדול שבפטרוגרד. איזו תחושה אינסטינקטיבית הגידה לנו, שבוקע ועולה שחר של יום חדש אחרי כל היסורים שעברו עלינו בימים ההם: הצרות והגירושים בימי הצאר, החללים מבני עמנו שנפלו בכל החזיתות. הרגשנו מתוך הרגשה אינטואיטיבית לאומית בריאה, שאלה הם יסורי משיח שיביאו עמהם שחרור מלא, שחרור האומה ובנינה בארץ-ישראל.
לא אבוא עכשיו לספר כל אשר עבר עלינו במשך ימי הועידה ההיא. שמעתי שיושבים כאן אתנו שמונה חברים שהשתתפו בועידה והם בודאי יזכרו את העובדה שאני רוצה לספרה לכם. זה היה במוצאי שבת, ולי היה הכבוד לנהל את הישיבה. באו כמה אורחים לא-יהודים. והנה קבלתי פתקא, שאחד האורחים האלה, גנרל רוסי, מבקש את רשות הדבור. נעניתי לו והוא עלה על הדוכן ואמר כדברים האלה: אדוני היו"ר, אני מבקש ממך תשובה ברורה על השאלה הבאה: “כולנו רואים שאתם תהיו בקרוב השליטים על ארץ-ישראל, לפי צו ההשגחה העליונה, וכולנו, גם אלה שהתיחסו עד עכשיו אליכם ביחס של איבה, מברכים אתכם. אבל בקשה אחת לי אליכם: אתם יודעים שארץ-ישראל קדושה גם לעם הפראבוסלאבי, ומדי שנה בשנה מרבים לבוא שמה עולי-רגל פראבוסלאבים. בשם מיליוני הפראבוסלאבים האלה אני מבקש מכם, שתתיחסו אליהם באדיבות ולא תשיבו להם רעה על הרעה שעשינו אתכם כאן”. על דבריו אלה עניתי לו, מתוך הכרה שזהו אמנם ענין רציני, ואולי תעסיק אותנו שאלה זו בעתיד הקרוב, ואמרתי: “תמסור לכל אלה שרצחו אותנו, גזלו את רכושנו ושפכו את דמנו, כי בשעה הגדולה הזאת של שחרור רוסיה מצד אחד ושחרור ארץ-ישראל ובנין עם ישראל מצד שני, שכחנו הכל ואתם יכולים להרגיש את עצמכם בארצנו כאורחים שמתיחסים אליהם באהדה ובאדיבות”. – על מאורע זה כתבו אחרי-כן בכל העתונים הרוסים ברצינות ובכובד ראש.
*
עברו עשרים שנה ואנחנו עומדים על סף תקופה חדשה בחיינו, אין ספק שהיו לנו אז תקוות גדולות שלא נתמלאו כיום. לא השגנו אף חלק קטן ממה שקוינו בשעתו, הן במספר ישובינו בארץ, הן במספר הדונמים שעברו לרשותנו והן בשטחים אחרים. דבר אחד קבלנו במשך עשרים שנה אלו, שבודאי לא פללנו לו: פרעות זה חמש פעמים. אבל חושבני שזהו רק צד אחד של המטבע, ויש תמיד לראות גם את הצד השני.
לפני עשרים שנה ישבו בארץ כ-50.000 יהודים, ברובם זקנים, חלשים ותשושי-כח. והיום מונה ישובנו פי שמונה ואולי פי תשעה, יותר מארבעים רבוא, ורובם הגדול צעירים ורעננים, כוחות יוצרים. לפני עשרים שנה היה רכושנו הקרקעי פחות ממחצית הרכוש שיש לנו כיום; גם בנקודות החקלאיות של ישובנו בימים ההם אי-אפשר היה להתפאר. הכסף היה משל העם היהודי, אבל זיעת העובדים בהן לא היתה משל יהודים בשלימות. כיום יש לנו נקודות ישוביות פי שלשה במספר, ואת כל הקרקעות האלה מרווה הזיעה היהודית, אם גם לא במאה אחוזים אבל הרבה יותר מששים-שבעים אחוזים. זהו הישג גדול שאין כדוגמתו ואסור לנו להסיח את הדעת ממנו.
לפני עשרים שנה תל-אביב כמעט שלא היתה קיימת בעולם. היה זה פרוור קטן בן 2000 נפש, ואילו כיום היא עולה במספרה – אם גם לא בערכה – על הישוב העברי בירושלים. לפני עשרים שנה היתה חיפה עיר לא-יהודית כמעט כולה, וכיום הרוב הגדול של תושבי חיפה הם יהודים.
לפני עשרים שנה לא היתה אלא התחלה צנועה של התפתחות השפה העברית, מספר קטן של בתי-ספר וגני-ילדים שנוצרו לאחר מלחמת השפות עם חברת “עזרה”, אז חלמנו רק על התחלת בנין של בית-ספר גבוה – התכניון. כיום יש לנו רבבות רבבות ילדים, צעירים וצעירות שנקשרו בשפה העברית לעולם ועד. ועל הר-הצופים עומד מוסד עליון, שעובדים ומלמדים בו יותר ממאה אנשי מדע מעולים, שנתכנסו בו 700 סטודנטים יהודים מכל העולם, מוסד העומד בקשרים תרבותיים עם מרכזי מדע חשובים בארצות שונות. והוא הדבר בנוגע לתכניון שעל הר הכרמל.
זהו מה שהשגנו בארץ. ובתנועה הציונית? – אין כיום כמעט מוסד מדיני או פרלמנט בעולם שאין דנים בו בצורה זו או אחרית בשאלת בנין הארץ על-ידי היהודים. מטפלים בשאלה זו אם לטוב ואם לרע, יש לנו ידידים וגם יש מתנגדים. אבל הפרובלימה של תנועת תחיתנו עומדת במרכז הדיון של כמה מדינות מן הגדולות ביותר. מדברים כיום על צורות השלטון בארץ, שאנחנו איננו רוצים בהן, בשעה שלפני עשרים שנה לא היו מעלים על הדעת להזכיר צורה כזאת בשמה המפורש.
זהו הצד השני של המטבע. – אולי זאת היא המטבע של אברהם אבינו, שהיו חרותים עליה זקן וזקנה מזה, בחור ובתולה מזה. אם צדה האחד של המטבע שלנו מחוק, אם אין לנו קשרים ושרשים בעבר, הרי המטבע היא פסולה ולא נוכל לעשות בה כלום. אבל אם הצד השני איננו ונשאר רק הצד הראשון – הזקן והזקנה – אז המטבע פסולה, אין לה שום עתיד ולא נוכל לתקן בה שום דבר.
*
ומה נתן לנו כוח ליצור את כל אשר יצרנו? אתם הנמצאים כאן כולכם צעירים בעיני. אני זוכר את ימיה הראשונים של התנועה לפני חמשים ושש שנים, בימי יסוד האגודה הראשונה של אנשי ביל"ו במוסקבה. מה היה לנו אז וגם אחרי כמה וכמה שנים? – כמה צעירים שעדיין לא גמרו בית-ספר, רבנים אחדים – רובם התנגדו לתנועתנו – כמה סופרים, לא מן המפורסמים ביותר, וכמה בטלנים. זה היה כל הצבא שלנו כאשר התחלנו לעבוד. אנשים מדינאים לא היו אצלנו. פינסקר אמנם הצטיין בהשקפת עולם מדינית, אבל לא היו לו שום קשרים עם העולם המדיני. איש המדינה הראשון שלנו היה הרצל, אבל אחרי מותו עבר זמן רב ולא בא מי שימלא את מקומו. אנשי כספים לא היו לנו. היחיד והמיוחד בהם היה הברון אדמונד רוטשילד, שלא קם כמוהו עד היום הזה. ולמרות עמדתו בעולם הפיננסים לא היה בכוחו למשוך אל התנועה אף איש אחד ממחנה אילי הכספים. מן הרבנים הגדולים עמד במחננו רק ר' שמואל מוהילבר, אולם כל שאר רבני הדור והרבנים שהעם כורע ברך לפניהם, והיהדות החרדית ברובה הגדול, לא הלכו אחרינו. אנשי המדע, הסופרים העולמיים, לא היו אתנו. הראשון, שהתקרב אלינו מבין בעלי השם בעולם היה איינשטיין, אולם הוא בא אלינו כבר בתקופה של ההגשמה המעשית.
במה, איפוא, היה כוחנו? מדוע זכינו אנחנו, אנשי תנועת התחיה, להגיע לביתנו הלאומי, בשעה שאלפים ורבבות ממתנגדינו אבדו כל השפעה בקרב הצבור היהודי? כוחנו היה בשני דברים שבהם כל אומה מנצחת: באמונה וברצון. האמונה שהצדק והאמת אתנו, והרצון להגשים את שאיפת האמת שלנו. חכמה, מדע, תורה, כסף, קשרים פוליטיים – כל זה בא מן החוץ. כסף אפשר היה להרויח, תורה ללמוד ניתנה, קשרים פוליטיים אפשר להשיג – אולם אמונה ורצון הם כוחות עליונים פנימיים, שאין קונים אותם ואין לומדים אותם ואין רוכשים אותם – הם מתנת אלהים ממעל. האמונה והרצון הן שהביאו את הצעירים והקבצנים, את המלמדים והבטלנים הללו לדרך הנצחון שאנו הולכים בה כיום. היתה בנו אמונה חזקה, שאין לעם ישראל בשום מקום בעולם ובשום תנאים שבעולם אפשרות של תחיה חוץ מבארץ-ישראל. ובלבנו פעם רצון חזק ואמונה בכוחותינו אנו, שאנחנו נביא את האומה אל ארצה.
*
וגם היום, כשאנו עומדים על סף תקופה חדשה, כשהשמים מעל לראשנו קודרים ומכוסים עננים ומכל הצדדים באים עלינו לכלותנו, – גם היום יעמדו לנו שני הכוחות הנפשיים: אמונה ורצון. ומי שיזכה לעשות סיכום כעבור מספר שנים יוכל לציין, שעל אף כל ההפרעות האלה התקדמנו שוב התקדמות גדולה. אני מאמין בזה. אילו הייתי מפקפק אף לרגע כי סוף הנצחון לבוא, לא הייתם רואים אותי היום על-יד השולחן הזה.
ומשום שאני מאמין בגאולה השלימה כפי שקבלנו מאבותינו מדורי דורות, משום כך תבינו מה התחולל בנפשי בימים הראשונים של מושבנו, כאשר חששתי כי יש בינינו הפוסח על שתי הסעיפים ומוכן, חלילה, לוותר על חלק מתקוותינו. אני מאושר יחד אתכם כולכם, שנתגברנו על הסכנה הזאת והבענו את רצוננו גלוי ומפורש בפני כל העולם. אנחנו יוצאים מכאן מאוחדים בהשקפה אחת. כולנו ממשיכים את קו עבודתנו בלי כל היסוס ובלי פקפוק בזכותנו המלאה – לא על חלק משאיפתנו, כי אם על הכל. הייתי מאושר כאשר ראיתי את האחדות הזאת בין אלה שכל השקפתם בנויה על העבר ובין חברי “השומר הצעיר” שכל האידיאולוגיה שלו מבוססת על העתיד. הרגש המשותף לשניהם, תהיה צורתו אשר תהיה, הורה להם באיזו דרך ילכו. ועכשיו כל אלה העומדים בראש עבודתנו המדינית, נשיא ההסתדרות הציונית ד“ר ויצמן, בן-גוריון הנוסע ללונדון, שרתוק, ברודצקי וגולדמן ועוד כמה חברים המטפלים בעבודה זו – כולם יכולים להיות בטוחים, שמאחוריהם עומדת ההסתדרות הציונית בשלמותה, אחידה ומאוחדת בנכונותה להגן על שאיפתנו הגדולה בטהרתה. בשם הועד הפועל אני מציע לשלוח טלגרמה של ברכה ועידוד לד”ר ויצמן, לחזקו בעבודתו הקשה.
המושב הזה נגמר בהצלחה, וחלק גדול של הצלחה זו יש לזקוף על חשבון ירושלים. דוקא בימים הקשים האלה ידענו לבחור את המקום הנכון למושבנו. ואני אומר זאת גם לאלה שבאו אלינו ממרחקים וגם לאנשי הישוב שבתוכנו. אגדה יונית יפה ספרה על אנטאוס אשר בכל פעם שכוחותיו נחלשו בקרב נפל אל אדמת המולדת והיו כוחותיו מתחדשים במגע זה. אנחנו נמצאים בירושלים, בעיר הבירה הנצחית של ארץ-ישראל, ומכאן אנחנו שואבים כוחות חדשים כדי לנהל את מלחמתנו להבא.
אתם שחוזרים עכשיו לחו"ל, מסרו לאחינו, ששוקלים ושאינם שוקלים, חרדים וחפשים, שלא יחשבו אף רגע שאנחנו נעזוב את המערכה אף בגיזרה הקטנה ביותר של החזית. יתכן שאנחנו נפול במלחמה זו, ואז יבואו אחרים במקומנו וימשיכו בה. היוצא למלחמה ודגלו בידו, אם הוא נופל במלחמה, בא חברו ומרים את הדגל וממשיך בקרב – וסוף הנצחון לבוא. אבל אוי לו למי שמשמיט את הדגל מידו ומוסרו לאויב – הוא אבוד לעולם. אנחנו לא נשמיט את הדגל. אם אנחנו נפול, יבואו חברינו הצעירים, הדור הבא אחרינו, והם ימשיכו. אבל הדגל ישאר בידינו, בידי האומה.
במושב זה עמדו על הפרק כמה שאלות, שאין אני רוצה להעמיד אותן בשורה אחת עם הפרובלימה העיקרית שהעסיקה אותנו בתחילת המושב. אבל רוצה אני לנגוע בשאלה אחת שהיא עיקר העיקרים בעבודתנו: קרקע והתישבות. כיום אפילו אלה המטיילים ברחוב אלנבי בתל-אביב, שחשבו תמיד כי עיקר בנינה של ארץ-ישראל אינו אלא בערים – כיום גם הם מרגישים, מהו קרקע בשבילנו, איזה ערך יש כיום לחקלאות ולהתישבות. כל חילוקי הדעות שהיו עוד בישיבה האחרונה על “עקיבא” א' וב', על ארגון זה או אחר, נבלעו בתוך הרעב הגדול לקרקע. אני תקוה, שההחלטות שנתקבלו לא תשארנה על הנייר, כי אם יבוא מאמץ של כל כוחותינו, ההנהלה, שתי הקרנות וגם כוחות כספיים אחרים, כדי שנוכל לצעוד קדימה, לכבוש את המדבר ולהחיותו, לפרוץ מזרחה וצפונה, לאותם השטחים שרוצים לגזלם מאתנו.
אנחנו הולכים לקראת הקונגרס. מחכים לנו ימים קשים וחמורים. כי משלשת הכוחות המעונינים בארץ זו – האנגלים, הערבים והיהודים – שני כוחות הם נגדנו, ואת הכוח השלישי עדיין אנו מצווים לרכוש. נשאיר לקבוצת האנשים שתפקידם מרוכז בעבודה הפוליטית את המלחמה בחזית הראשונה והשניה. אולם אנחנו כולנו צריכים להלחם בחזית השלישית. עלינו לצבור כוחות חדשים, כוחות של אמונה ומסירות נפש, של יצירה ורצון להמשיך בעבודה. אנחנו, בני הארץ, עוד נפגש פעמים אחדות בועד הפועל המצומצם. ואלה שלא ישתתפו אתנו בעבודה זו אל נא יתקנאו בנו, כי בחדשים הבאים עד לקונגרס רובצת עלינו אחריות גדולה, ולפעמים נימצא כולנו במצב טראגי ביותר, שנצטרך לקבל החלטות רבות אחריות על כל צעד חדש בעבודתנו. אנחנו מקבלים על עצמנו למלא גם את התפקיד הזה. אין אני יודע מה נביא לקונגרס, אבל תקותי חזקה שהקונגרס לא יהיה הפעם קונגרס של יאוש. הוא יתגבר על המומנט הטראגי שאנו עומדים בו ויפנה בתביעה לעם ישראל להמשיך בעבודתו בלי הפסקה, מבלי שיחלשו רצונו ואמונתו.
*
אנחנו זכינו. הדור שלנו זכה לחיות באחת התקופות היפות והגדולות ביותר של ההיסטוריה היהודית. בתקופתנו נשפך אמנם דמו של העם העברי יותר מאשר בתקופות אחרות בעבר. הפוגרומים ברוסיה הוציאו מן העולם כמה רבבות יהודים. היה זמן שחשבנו, כי שנאת ישראל נפוצה רק בין העמים הרחוקים מן ההתקדמות האנושית, מן המדע והתרבות. והנה היום אנו רואים, שדווקא במדינה שהיתה ידועה כגדולה ביותר במדע ובתרבות, בספרות ובאמנות, דווקא בה נתגלתה כיום השנאה לעם ישראל בצורה נוראה, שלא ידעו אותה גם בימי הבינים. אולם בתקופה זו הראה גם עם ישראל את גדולתו. אמונתו החזקה בשאיפותינו הנצחיות התחילה לקרב אל ההגשמה המעשית. אני מאושר שחי אני בתקופה זו. הדור שיבוא אחרינו, בנינו שיחיו כאזרחים בני-חורין במדינת ארץ-ישראל הגדולה, יספרו על התחלה זו כעל אגדה.
אגמור במלים אחדות שאמרתי פעם לנציב העליון צ’נסלור בעת קבלת-פנים שנערכה לו מטעם היהודים. אמרתי: ברצוני להזכיר שלשה דברים, שכל אחד כשהוא לעצמו הוא קטן לכאורה, אולם באמת ערכו גדול לאין שיעור. הדבר הראשון הוא העם היהודי. לכאורה עם קטן, רק בן 17 מיליונים, ומה ערכו כלפי עמים המונים עשרות ומאות מיליונים כמו רוסיה, סין והודו. והנה עם קטן זה עומד במרכז המחשבה של כל עמי התרבות זה דורי-דורות. אין ספרות בעולם שאינה כותבת על היהודים, בעד וכנגד – על הרוב כנגד. הדבר השני – ארץ-ישראל. מדינה קטנה שמבחינת השטח הגיאוגרפי אין לה שום ערך כלפי כל המדינות הגדולות שבעולם. ובכל-זאת אין ספרות על איזו ארץ בעולם שתהיה עשירה וגדולה כל-כך כמו הספרות על ארץ-ישראל – בכל הזמנים ובכל השפות. כל העולם התרבותי מתענין בשטח קטן זה שנקרא ארץ-ישראל. והדבר השלישי הוא הספר הקטן – התנ“ך. אין אומה ולשון שלא תרגמו את הספר לשפתם, פעם, פעמים ועשר פעמים, ולא הוציאו פירושים על כל מלה של הספר הזה. והנה – אמרתי לצ’נסלור – יתאר לעצמו הוד מעלתו: הכוח הראשון, העם היהודי, שיושב בארץ-ישראל, הכוח השני, ובידו התנ”ך, הכוח השלישי – איזו גבורה נצחית וגדולה מהוים כל הכוחות הללו יחד! יש להזהר מפני גבורה זו!
אני אומר גם לכם, שכולנו צריכים להבין את סוד גבורתנו זו ולשאוב ממנו את כל אמונתו לעתיד. אַל יאוש, אַל פשרה, אַל היסוס! אנחנו נהיה אדוני הארץ כולה.
דברים במושב הועד הפועל הציוני
ירושלים, 27 באפריל 1937.
על האוניברסיטה העברית
מאתמנחם אוסישקין
א: כיצד נרכש המגרש על הר-הצופים
בקונגרס הי“א בוינה, בראש חודש אלול תרע”ג (אוגוסט 1913), הרציתי מטעם הועד הפועל הרצאה מפורטת על יסוד אוניברסיטה בירושלים. לפני זה שוחחתי עם אנשים שונים והשתדלתי להשפיע עליהם, שיתנו תרומות הגונות לשם רכישת מגרש מתאים לבנין האוניברסיטה. במדה ידועה הצלחתי בדבר זה, שכן יכלתי להודיע מעל במת הקונגרס בדבר התרומות הראשונות שהשגתי בסכום של חצי מיליון מארק בערך. בזמן ההוא היה זה סכום גדול למדי. מבין התורמים זוכר אני את השמות האלה: דוד וולפסון – 100.000 מארק; שלמה ברסלבסקי מיקטרינוסלב – 50.000; ד“ר בנדרסקי מקיוב 25.000; בספלוב מאודיסה – 100.000, ועוד תורמים שונים שאיני זוכר את שמם. מלא אחר דברי כמרצה הד”ר חיים ויצמן, וההצעה על-יסוד האוניברסיטה נתקבלה בהתלהבות פה אחד על-ידי הקונגרס. נבחרה ועדה בעלת זכויות רחבות על-מנת לטפל בהגשמת הרעיון. בראש הועדה עמד פרופ' אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית בימים ההם, ומקום מושבה נקבע בברלין.
זכורני, שאת הרצאתי גמרתי בדברים אלה: “בשנה הבאה, בתשעה באב תרע”ד, יהיה לאומה הישראלית יום זכרון היסטורי, שאין כמוהו אצל כל אומה ולשון: אלפיים וחמש מאות שנה תמלאנה לחורבן בית ראשון – ובאותו יום עלינו להניח את אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה העברית בירושלים“. נבואתי נתקיימה, אולם לא באותה צורה שקויתי לה. באותו יום, בתשעה באב תרע”ד, הכריז וילהלם קיסר את המלחמה העולמית. מלחמה זו הביאה חורבן על העולם היהודי בארצות הגולה, אולם בסופה נתנה לנו את הצהרת בלפור ושגשוג התקוות הגדולות לבנין הארץ.
בישיבה הראשונה של ועדת האוניברסיטה, שהתקיימה בברלין בינואר 1914, השתתפתי גם אני והצעתי לגשת קודם כל לקנית המגרש המתאים בירושלים. כי בלי מגרש אין להתחיל בשום פעולה מעשית, ועל כן קודמת שאלת הקניה לכל פעולה אחרת. הצעתי נתקבלה והוחלט למסור את הטפול בענין זה לבא-כח ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל, ד“ר א. רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, ולבא-כח הועד האודיסאי ל”חובבי ציון“, שהייתי אז נשיאה, הד”ר חיים חיסין ז“ל. עברו חדשים אחדים, והאנשים שהבטיחו תרומות לצרכי האוניברסיטה עכבו ברובם הגדול את התשלומים עד שיתחילו בפעולה ממשית, והנה, בתחילת קיץ 1914 קבלתי מכתב מאת הפרופ' ורבורג, שרופין וחיסין מציעים לקנות מגרש גדול על הר-הצופים מאת איזה לורד אנגלי1. המגרש גדול למדי בשביל בנין האוניברסיטה. אינני זוכר את מחיר הקרקע, אבל זכורני, שנדרש סכום של 50,000 פר' זהב בתורת דמי-קדימה כדי לחתום על חוזה הקניה. פרופ' ורבורג כתב, שלעת-עתה אין אף פרוטה בשביל הקניה, מן הצורך לאסוף את הכספים, והוא שאל אותי, כמה לפי דעתי אפשר היה לאסוף ברוסיה, והעיקר – תיכף ובמזומנים. כשקבלתי את המכתב, כינסתי בו ביום ישיבה תכופה של ועד חובבי ציון. הראיתי להם את מכתבו של ורבורג ואמרתי: יש קונה עולמו בשעה אחת. אצלנו בקופה נמצא סכום כזה במזומנים. הריני מציע לועד, שירכוש לעצמו את הזכות ההיסטורית, בזה שיתן את הכסף הראשון בשביל הקניה ויאפשר את חתימת החוזה בלי כל דחוי. הצעתי נתקבלה פה אחד, ובאותו יום העברתי טלגרפית 50.000 פר' זהב לד”ר חיסין בתל-אביב לשם רכישת המגרש. ד"ר רופין קבל את הכסף והחוזה נחתם. עד היום הזה הריני מרגיש סיפוק מיוחד, וחושבני שכל חברי הועד מאושרים יחד אתי, שאפשר לזקוף על חשבונם מעשה היסטורי זה.
רק הספקנו לחתום על החוזה – והנה פרצה המלחמה. אנדרלמוסיה גדולה באה לעולם, נשכחה ועדת האוניברסיטה ולא היה כל מקום לאסוף כספים למטרה זו. בעצם ימי המלחמה הגיע המועד לסלק את התשלום השני של הקניה בסך 2.000 לירות שטרלינג. פרופ' ורבורג פנה אז להאג אשר בהולנד, מקום מושבה של הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, שעברה לשם מקלן. דה-לימה, ז’ן פישר ויעקובוס כהן עמדו אז באופן זמני בראש הנהלת הקהק"ל. ההנהלה הסכימה להצעת ורבורג ושלחה את הסכום הדרוש, שסולק למוכר בדיוק למועד הקבוע, שלא יוכל לחזור בו מן המכירה.
עבר עוד זמן ידוע והגיע מועד הפרעון השלישי. חוץ מזה עמד להימכר גם הבית אשר על המגרש – הלא הוא הבית הראשון של האוניברסיטה כיום. לא היתה כל אפשרות להשיג כספים ממקורות צבוריים, ואז בה הציוני המפורסם מוילנה, תושב תל-אביב כיום, ר' יצחק ליב גולדברג – והציל את המצב. הוא תרם סכום גדול, כ-8.000 לירות שטרלינג, וע"י כך הציל את קיום הקניה הקודמת וגם גאל את הבית. וכך קם כל המגרש הזה – יותר מ-100 דונם – והבית אשר עליו לצמיתות לעם ישראל לאחוזה בשביל האוניברסיטה.
אחרי המלחמה נתעוררה השאלה: על שם מי יש לרשום את הרכוש הזה? היו הצעות שונות, אולם הנהלת הקהק“ל, אני כבא-כח ועד חו”צ, והתורם העיקרי גולדברג – כולנו הסכמנו, שהרכוש יעבור לרשותה של הקרן הקימת לישראל. וכן נעשה. הקהק“ל מצדה חתמה על חוזה חכירה עם האוניברסיטה בתנאים מיוחדים: אין הקהק”ל מקבלת שום דמי-חכירה, ואין רשות להנהלת האוניברסיטה להשתמש בזמן מן הזמנים במגרש או בחלקו בשביל מטרות אחרות מבלי הסכמתה של הנהלת הקהק"ל.
בזמן האחרון גדל רכוש קרקעי זה בחלקים שונים שנגאלו ע“י תרומות שונות. מר כדורי משנחאי תרם 10.000 לא”י לקהק“ל לשם הגדלת הרכוש הקרקעי של האוניברסיטה. בחלק מסכום זה נרכש המגרש, שעליו הוקם בנין הספריה הלאומית. מר שלמה למפורט מניו-יורק מסר לקהק”ל חלקת אדמה, מול בית הקברות לחללי המלחמה, לשם סדור גן בוטני של האוניברסיטה. ה' סיימון מדיטרויט מסר אף הוא לקהק"ל חלקת אדמה משלו על הר-הצופים בשביל מטרות שונות של האוניברסיטה.
אלה תולדות גאולת הקרקע על הר-הצופים בשביל המוסד התרבותי העליון של האומה העברית בירושלים.
ב: לחג הר-מצוה של האוניברסיטה
(מתוך מכתב לאגודת שוחרי האוניברסיטה העברית)
חוגגים אתם את חג “בר-מצוה” של האוניברסיטה. אינני מבין אמנם את טעמו של תאריך זה. בחגיגת בר-מצוה רגילים האבות לומר “ברוך שפטרני מענשו של זה”, והיפוכו של דבר כאן, שכן אבות הישוב העברי מתחילים רק עכשיו להתענין באוניברסיטה העברית ולטפל בה. אבל בשנה זו חל חצי יובל אמתי. לפני עשרים וחמש שנים, בחודש אלול, נשמעו ההרצאות הרשמיות הראשונות, שלי ושל הד“ר ויצמן, בקונגרס הציוני הי”א בוינה, על יסוד האוניברסיטה. הצענו שהקונגרס יחליט לגשת להגשמת חלומו הגדול של פרופ' שפירא ז"ל ליסד בית-ספר גבוה בירושלים. ההחלטה נתקבלה בהתלהבות גדולה פה אחד. אותה שעה הכרזתי מעל במת הקונגרס על התרומות הראשונות לטובת המפעל הזה. הסכום הגיע אז לחצי מיליון מארק. מטעם הקונגרס נבחרה ועדה שתטפל בהגשמת הדבר.
זה היה כשנה לפני פרוץ המלחמה. עוד לפני שהתחילה המלחמה הספקנו לחתום על חוזה בדבר קנית חלקת האדמה הראשונה בהר-הצופים שעליה עומדת האוניברסיטה. את הכסף הראשון בשביל קניה זו, בסכום של 50.000 פר' זהב, שלח הועד של חובבי-ציון באודיסה. הסכום השני של 2.000 לירות שטרלינג נשלח כבר בזמן המלחמה על-ידי הקרן הקימת, ואת חלק הארי של התשלום השלישי, כשמונת אלפים לירות שטרלינג, תרם י.ל. גולדברג ז"ל באמצעות הקרן הקימת.
הבסיס הקרקעי להקמת האוניברסיטה הוכן, אבל התחלת הבנין נדחתה עד תום המלחמה. בטכס חגיגי הניח ד“ר ויצמן את אבן-הפנה על הר הצופים, אבל עצם הבנין עוד היה רחוק. רק כאשר בא הד”ר מגנס ארצה, בערך לפני חמש-עשרה שנה, ונכנס ראשו ורובו ליצירת האוניברסיטה וגם הצליח לעניין כחות כספיים באמריקה, עם פליכס ורבורג בראשם, אפשר היה לגשת לפתיחת המוסד הגדול. אז נפתחה רק הפאקולטה למדעי היהדות בצורה צנועה, ורק כעבור שנה נפתחה האוניברסיטה על-ידי הלורד בלפור באותה החגיגה הרשמית, שהרעישה את כל העולם היהודי. עברו הרבה שנים עד שהאוניברסיטה מצאה את דרכה הנכונה. זמן רב העסיק את עולמנו הויכוח העיוני, אם האוניברסיטה צריכה לשמש רק מוסד לחקירה או מוסד להוראה – עד לבסוף נצחו דרישות החיים והאוניברסיטה הפכה למוסד הוראה במלוא מובן המלה, ועם זה היא ממשיכה להקדיש הרבה מקום לעניני מחקר של אנשי מדע אמתיים.
האוניברסיטה הולכת ומתפתחת משנה לשנה. המהפכה בגרמניה לפני חמש שנים גרמה לעליה חשובה של אנשי מדע יהודים. והאוניברסיטה השתמשה בכך וקבלה לרשותה כוחות מדעיים חשובים. תקציבה הולך וגדל. מתרחבים הקרקעות שנרכשו על-ידי הקרן הקימת על הר-הצופים בשביל האוניברסיטה והמוסד הרפואי של “הדסה”, שישמש כהתחלה לפקולטה המדיצינית. ויש גם התחלה ליסוד שכונות בשביל עובדי “הדסה” והאוניברסיטה, שכונת רופאים ושכונת אנשי-מדע. כך עתיד הר-הצופים לשמש “הרובע הלטיני” של ירושלים העברית. האוניברסיטה העברית מונה כיום כשמונה מאות סטודנטים ועוסקים בה יותר ממאה עובדים מדעיים.
אנחנו עומדים, איפוא, לפני התפתחות מהירה וגדולה של מוסדנו התרבותי העליון – בתנאי שינתנו לו האמצעים הדרושים. וכאן אנו נתקלים בעובדה מעציבה, שעם כל חשיבותה הגדולה של האוניברסיטה בימים אלה בשביל עתידנו, אין לראות התענינות גדולה מצד הישוב ושאיפה לעזור להתפתחותה. והרי דוקא עכשיו, כשירושלים עומדת במרכז העיון והדיון של עתידנו המדיני, דוקא עכשיו צריך כל העולם היהודי, ובראש וראשונה הישוב העברי בארץ, להקדיש את מיטב כחותיו לביצור המשכן התרבותי על הר-הצופים.
דרישתנו המדינית על ירושלים הבלתי-מחולקת נשענת על שני דברים: עברנו הגדול והנצחי, שמסמלת אותו העיר העתיקה עם הכותל המערבי במרכזה, שנפש האומה במשך כל הדורות ובכל ארצות פיזוריה קשורה בו לנצח; ונכסי הרוח שלנו, תרבות האומה המחייבת את כל עתידנו, ואותם מסמל הר-הצופים שהאוניברסיטה בנויה עליו. אין ברצוני להשוות את שני הגורמים האלה, שהם מן הדברים שאין להם שיעור. ההבדל ביניהם הוא הבדל של אלפי שנים, הבדל של אלפי הרגשות. אבל הקשר עם העבר הגדול מחייב, שגם התפתחות העתיד תיעשה ברוח העבר. דוקא כיום צריכים אנחנו לרכז את כל הרגשותינו בעיר הבירה בשלימותה, בעיר העתיקה ובעיר התרבותית החדשה.
יודע אני, שיש הרבה והרבה דברי בקורת על האוניברסיטה ותכניותיה, על עבודתה המדעית וגם על עבודתה האדמיניסטרטיבית. כל הליקויים האלה ידועים לי ואינני רוצה להתעלם מהם. אבל כשמשוים את האוניברסיטה העברית עם יצירות גדולות אחרות בארצנו – אין לה לאוניברסיטה להתבייש כלל וכלל. להתפתחות מהירה כזאת במשך 13 שנה לא זכה אף מוסד אחד בארצנו. ככל שהישוב על כל שדרותיו וזרמיו יתענין בהתפתחות האוניברסיטה, כן תגדל האפשרות לישר את ההדורים ולתקן את הטעון תקון.
הישוב צריך להראות את התענינותו באוניברסיטה העברית בשני דרכים: ראשית אני חושב זאת לחטא ולעוון, אם בימים אלה יוצא חלק מהנוער הארצישראלי, שגמר את למודיו בבתי-הספר התיכוניים, ללמוד בחו“ל באותם המקצועות שניתנת להם האפשרות לעסוק בהם בארץ עצמה, באוניברסיטה או בתכניון. בו בזמן שכל צעיר וצעירה הנמצאים בארץ מהוים בשבילנו רכוש גדול, בו בזמן שאנו שואפים שיבואו אלינו בכל הדרכים כוחות צעירים חדשים שיעסקו בכל מקצועות חיינו, הרי כל חניך בית-הספר בארץ שיכול להמשיך את למודיו כאן, ואולי בתנאים לא כל-כך מזהירים, ואיננו רוצה להביא את הקרבן הקטן הזה, יש לראות בזה תעודת-עניות בשביל כוחו של החנוך בבתי-הספר שלנו. אני פונה אל הנוער הארצישראלי, ששום איש מהם לא יהין לעזוב את הארץ אם יוכל למצוא אפשרות ללמוד מקצוע בארץ עצמה. איש לא יתרעם אם ירצה לנסוע לזמן קצר לחו”ל כדי להשתלם במקצועו אחרי שיגמור את למודיו במוסדותינו העליונים. אבל כל צעיר שעוזב את הארץ לשם לימוד באוניברסיטאות בחו"ל משמש תעודה חיה בשביל היהדות בגולה, שבתי-הספר הגבוהים שלנו אינם מותאמים כביכול לצרכי החיים. תקותי חזקה, שהנוער הארצישראלי יבין את החובה הגדולה המוטלת עליו כלפי הארץ ובנינה.
והדבר השני הוא: עזרה כספית בקנה-מדה הגדול ביותר. אין כל זכות לבוא ולהתאונן, שהישוב העברי איננו נותן את חלקו בבנין הארץ. הסכומים הגדולים שנתרמו על-ידי הישוב בשנים האחרונות, בתנאים קשים, בשביל מפעל הבנין בצורותיו השונות: הקרן הקימת, קרן היסוד, עזרה ובצרון, פדיון העבודה, המפדה האזרחי ועוד ועוד מוכיחים, שהישוב יודע למלא את חובתו באמונה. אבל דוקא ביחס לאוניברסיטה יש לציין אדישות ידועה. חמש שנים עברו מאז הכריז משוררנו הגדול ביאליק ז"ל על יסוד האגודה של שוחרי האוניברסיטה העברית, וכמה עלובות הן התוצאות שהושגו עד כה! פחות מאלפיים לירות לשנה נותן כל הישוב בשביל המוסד התרבותי העליון. והרי יש בתוכנו כוחות שהיו יכולים לסייע ויש גם רצון טוב.
חשיבותה של האוניברסיטה הולכת וגוברת משנה לשנה. ארץ אחרי ארץ בתפוצות הגולה הולכת ונשמטת מתחת לרגלינו – מפני המשבר הכללי, ההגבלות, הקשיים בהעברת כספים וכדומה. נשאר רק מספר קטן של ארצות שיכולות לשאת בעול של בנין הארץ בכלל ובנין האוניברסיטה בפרט. בזמנים קשים אלה צריך הישוב להבין, שחובה כפולה ומכופלת מוטלת עליו לקחת בידיו הוא את הטפול בעזרה הגדולה הדרושה בשביל האוניברסיטה. אל תשכחו, שחוץ מהקרקע הניתנת לאוניברסיטה על-ידי הקרן הקימת אין היא מקבלת אף פרוטה מאת הקרנות הלאומיות, ועליה לשלוח אנשי תעמולה לחו"ל כדי לארגן את הסיוע למענה. וכיצד תוכל לעשות זאת בזמן שהישוב העברי בארץ עצמה עושה רק מעט מאד למען האוניברסיטה העברית? ביום חג זה אני פונה לתורמים וביחוד לעסקנים: הסירו את הכתם הזה מעל הישוב העברי! האוניברסיטה צריכה לראות בישוב אחד מהיסודות הכספיים החשובים ביותר לביסוסה והתפתחותה.
גמרתי את ברכותי, ובקשתי שתקבלו אותן בכתב כאילו שמעתם אותן מפי. הסירו יאוש מלבכם. יש כוח כביר השליט על הכל, כח האמונה. האמינו בעתידנו בארץ, בארץ כולה, הבלתי-מחולקת, על גבולותיה ההיסטוריים. יש דברים שאין מושג החלוקה חל עליהם: רעיונות גדולים, אידיאלים נצחיים, מולדת. האמינו בעתידנו, בבירת ארצנו, בירושלים הבלתי-מחולקת. הקריאה מדורי-דורות “לשנה הבאה בירושלים” – ובעוד ימים אחדים תשובו להכריז את הקריאה הזאת בליל הזכרון לשחרור הראשון של האומה – קריאה זו כוללת את כל הבירה, ולא את פרווריה בלבד. האמינו שעל ראש הר-הצופים יתנוסס לגאון ולתפארת אותו המוסד התרבותי העליון שישמש מגדל מאיר לעם ישראל בכל ארצות פיזוריו, – סמל לאחדות האומה, אחדות הלשון ואחדות התרבות. מלוכדים באמונה זו תמצאו כוחות לעבודה, וסוף הנצחון לבוא.
ו' ניסן תרצ"ח
-
הערת המערכת: המכוון לסיר ג'והן גריי היל שהיה בא מדי שנה בשנה לשבת בביתו שעל הר הצופים. ↩
אחרי מיטתו של יונה קרמנצקי
מאתמנחם אוסישקין
התאספנו כאן בכדי להזכיר את אחד מזקני התנועה, שנפטר אתמול בגיל של 84 שנה. יונה קרמנצקי, או כמו שקוראים לו בגרמניה יוהן קרמנצקי, קשור היה בתנועה הציונית, ולפניה בתנועת חיבת-ציון, מהיום הראשון. יליד אודיסה, הוא עוד זכה לראות את פינסקר ולילינבלום כשיצאו בתביעתם לבנין ארץ-ישראל ותחית האומה. בצעירותו נמנה עם המתבוללים, אבל לקול הקריאה הזאת התלהב ונרתם בכל כוחו לעבודה באגודות חובבי-ציון באודיסה. כעבור שנים מספר נסע לווינה עם אשתו, גם היא ילידת רוסיה. לווינה הגיע הרבה שנים לפני הופעת הרצל, החל בעסקים ובמהירות גדולה, בהיותו צעיר לימים הצליח במעשיו, הודות לעבודתו המתמדת ולידיעותיו הטכניות המרובות (אם כי לא גמר שום בית ספר טכני). במהרה תפס עמדה חשובה בתעשיה האוסטרית והקהל בווינה החל להתחשב בו. במשך כל הזמן הזה לא שכח את הרעיון שהתמסר לו באודיסה.
בפעם הראשונה הכרתיו בווינה ע“י ד”ר נתן בירנבוים בשנת 1889. שמעתי אז מפיו הרבה דברים מענינים ותכניות גדולות. הוא לא התענין מעולם בשאלות רוחניות. איש כלכלה היה ומנקודת מבט זו ראה את מפעלנו בארץ. חוגי חובבי-ציון בווינה, שרובם היו סטודנטים, ראו אותו כאחד משלהם, והוא מצדו הושיט להם עזרה חמרית. כך המשיך בעבודתו במשך שנים, ותמך באנשים שהיה להם קשר לציונות. הנה בא לווינה מהנדס בשם זיידנר, שהגיע אז מייקטרינוסלב וחפש עבודה. הוא היה קרוב קצת לתנועה הציונית, נתתי לו מכתב אל קרמנצקי וזה הכניסו מיד למקום עבודה – הוא זיידנר שעתיד היה להיות מנושאי כליו של הרצל ועכשיו השתקע בארץ. וכמוהו הרבה והרבה צעירים שחפשו עבודה: קרמנצקי היה מקרבם ומסדר אותם בעבודה.
משהופיע הרצל והתחיל מבקש אחר עוזרים, הוגד לו שבעירו ווינה גר איש עשיר, בעל בית-חרושת, קרמנצקי שמו. מאז היה קרמנצקי נושא כליו של הרצל עד יומו האחרון. קופתו של קרמנצקי היתה פתוחה לפני הרצל לכל עבודותיו התעמולתיות והארגוניות. הוא היה מסור להרצל, אם גם השקפת עולמו היתה רחוקה כל-כך מזו של המנהיג. כי הרצל היה עד יומו האחרון בעל השקפות מדיניות, האמין בדיפלומטיה והתיחס לעבודה הכלכלית בארץ-ישראל לפני שיובטחו התנאים המדיניים כלעבודה מיותרת, אף מסוכנת. לא כן קרמנצקי. לא היתה לו קרבה והבנה לענינים הפוליטיים. כולו היה קשור בעבודה המעשית בארץ-ישראל. אף-על-פי-כן התמסר להרצל כלמנהיג, למורה, לרבי, לאב, לידיד וכל מלה שיצאה מפיו של הרצל היתה לקרמנצקי קודש קדשים. קרמנצקי איפשר לכנס את הקונגרס הראשון, לא רק בכספו אלא בידיעותיו הארגוניות. לולא הוא, מסופקני אם היה מופיע ה“וועלט” – המנוף שהביא ליצירת הקונגרס.
ומצבו של קרמנצקי היה קשה. הוא תפס אז מקום חשוב בעולם הכלכלי של ווינה; האנטישמיות הלכה וגדלה, ובהיותו קשור בממשלה היה קשה לו מאד להתבלט בראש תנועה, שעוד לא היה ידוע אז אם אין היא מתנגדת לממשלה האוסטרית. על כל זה התגבר. בקונגרס הראשון לא הופיע בשמו האמתי, אבל השתתף בו כמובן. שם שמע את הצעתו של הפרופ' שפירא ז“ל על יצירת הקרן הקימת לישראל, ומאותו יום עזב את כל הענינים הצבוריים והתמסר כולו ליצירת המוסד הזה. לולא הרמן שפירא והרצל, לא היתה הקהק”ל תופסת את אותו המקום שהיא תופסת כיום, אבל למעשה הגשים את הרעיון הזה קרמנצקי. רעיון הבול וכן ספר-הזהב והקופסה – כל אלה הם רעיונותיו. משנת 1901 עד 1907 היה הוא הקהק“ל והקהק”ל היתה קרמנצקי. הוא היה מבקר יום-יום בטירקנשטראסה 9, למרות היותו כל-כך עסוק. שם היה מבלה שעות שלימות והיה מטפל בכל הענינים הפעוטים שנגעו לקהק“ל. היה כותב בעצמו את הכתבות על המעטפות של המכתבים בענין הקרן הקימת. הרבה זמן חשב שאפשר לנהל את עבודת הקהק”ל ע"י כוחות מתנדבים, אולם מוכרח היה סוף סוף להכנע לחיים וראה שאי-אפשר לבנות את הכל על בסיס של התנדבות.
בשנת 1904 מת הרצל וזה היה בשבילו האסון הפרטי הנורא ביותר. כוחות היצירה שלו תשו. במשך שלוש שנים הוסיף לעמוד בראש הקהק"ל עד שהעבירו את המשרד לקלן, בנשיאותו של בודנהיימר. מאז ירד כוכב זה משמי החיים הצבוריים שלנו.
רצונו היה להשתתף בעבודה המעשית בארץ-ישראל. הוא לקח חלק בקניה של הפרדס הראשון בפתח-תקוה, בבנין בתי-חרושת. אולם מענין שדוקא בעבודתו הפרטית בארץ בשדה הכלכלה לא הצליח לגמרי וכל המפעלים שהתחיל בהם עברו אחר-כך לידים אחרות. במשך הרבה שנים היה ציוני מסור, היה בא לאסיפות בווינה, יצר קלוב של ותיקי הציונות. הוא גם בקר פעמיים בארץ-ישראל לאחר המלחמה. היו לו הרבה תכניות, אבל השנים עשו את שלהן. בפעם האחרונה ראיתיו בווינה. בביתו היתה ישיבת חברי הועד להעברת עצמותיו של הרצל לארץ-ישראל. בשנתו האחרונה היה חולה מאד ואתמול מת.
קרמנצקי הוא הופעה נאה בתולדות הציונות. יהודי פשוט וצנוע שעשה הרבה בשביל הציונות והתנועה שלו. במשך שנתיים היה חבר האכסקוטיבה וגם שם לא התערב בענינים שלא ראה את עצמו מומחה להם, והקדיש את עצמו רק לענינים המעשיים בארץ ובעיקר לקרן הקימת. זכרונות יפים השאיר אחריו נושא כליו זה של הרצל, איש העבודה המעשית.
אזכרה בלשכה הראשית של הקהק"ל
ירושלים, י“ט בחשוון תרצ”ה
לזכר נחמיה דה-לימה
מאתמנחם אוסישקין
הלך מאתנו איש בעל תכונות מקוריות, בעל השקפה מיוחדת בציונות, שהיתה קדושה ויקרה בעיניו והוא ידע לשמור עליה כל ימי חייו. יהודי נאמן, ציוני מסור, חבר טוב ונוח גם למתנגדיו, בעל מדות טובות ומנהגי נימוס עדינים, ועל הכל – איש ישר והולך נכוחה, ישר וטהור לא רק במחשבותיו ובהשקפותיו, כי אם גם בדרכי המלחמה שנלחם להן ובאמצעים שנקט בהם כדי להגיע למטרתו.
הוא היה טפוס נאמן של יהודי הולנדי, במובן הטוב של מושג זה. התכונה המיוחדת ליהודי בארץ זו היא האמונה העמוקה באמת שלו, ההכרה הנאמנה שההשקפה שהוא הגיע אליה היא ורק היא נכונה וצודקת, ושוב אין הוא נוטה לזוז הימנה, או לוותר עליה אף כקוצו של “יוד” למען האנשים הקרובים ביותר ללבו. זכורני, בראשית התנועה הציונית היה במחננו יהודי הולנדי, שהיה כרוך אחרי הרצל כתלמיד נאמן אחרי רבו. הרצל היה בעיניו האישיות היקרה ביותר, והוא גם התיחס אליו בהערצה עמוקה וביראת הכבוד שאין כדוגמתה. ואף על פי כן, כשנתגלו חילוקי-דעות בכמה ענינים קטני-ערך, שהוא, התלמיד, לא הסכים בהם לדעת רבו, מצא לנכון להתפטר ממשרתו החשובה בהסתדרות הציונית ובלבד שלא יוותר על דעתו, אפילו למנהיגו הנערץ. היה זה יעקובוס כהן מהאג. תכונה כזו נתגלתה גם באישיותו של דה-לימה.
הוא נולד ונתחנך בבית יהודים חרדים, וכל ימי חייו נשאר נאמן לבית הזה, לדת ישראל ולכל קדשי האומה, אולי לא בצורה חיצונית ופומבית, אבל בנפשו ובלבו, בכל הרגשותיו העמוקות. כשבא לארץ ושהה בה זמן ידוע, לרגל שליחותו מטעם ההנהלה הציונית, היה מקדיש את רוב זמנו, כל רגע של מנוחה אחרי עבודתו המעשית, כדי לבקר בכל מקום עתיק וקדוש בתולדותינו בארץ הזאת, לחפש ולראות כל מה שיש לו איזה קשר היסטורי אל הנפש היהודית, כל מה שמעורר בלבנו רטט של הוד שבקדושה מימי עברנו הגדול. כל אלה – היה אומר – הם שעושים את ארצנו לארץ-ישראל; ואם אתה נוטל ממנה את המקומות הקדושים הללו – יש לך מדינות אחרות בעולם, ואולי טובות יותר. ברי לי, כי הרגשות נפשיות כאלו מלאו תפקיד גדול בעיצוב אישיותו של דה-לימה, שהיה, לכאורה, רק איש השכל והתבונה, שדגל במדע הטהור ובדיוק ההגיוני בלבד. מכאן יש להסביר את היחס שהתיחסו אליו חבריו בהולנד: מהם שהוקירוהו והעריצוהו על ידיעותיו היסודיות, על מדת השכלתו, על מסירותו לרעיון הציוני, וראו בו חבר טוב ונאמן ומנהיג חשוב; ומהם שנרתעו מפני מדת התקיפות שבו והמלחמה המתמדת שנלחם להשקפותיו. על צד-האמת התאחדו בנפשו כל התכונות האלה להרמוניה שלמה, אלא שאחדים עמדו רק על צד אחד של פרצופו הרוחני ואחרים שוב ראו רק את הצד השני של המטבע.
בהסתדרות הציונית העולמית תפס דה-לימה עמדה בולטת רק משך שנה אחת, בשנת 1921/1920. אמנם היה ציוני שנים רבות קודם לכן, עוד מימי הקונגרס השמיני בהאג בשנת 1907, אבל עמדתו בהסתדרותנו לא נודעה לה אלא חשיבות מקומית בלבד, ושמו לא היה ידוע מחוץ לגבולות הולנד. רבים מאתנו, וגם אני בתוכם, לא שמעו את שמו עד אחרי המלחמה. בודאי נפגשנו בכמה קונגרסים ובועידות ציוניות, אולם לידי היכרות אישית וקשרי-עבודה לא הגיעו הדברים. רק שנה אחת תפס עמדה מרכזית בעולמנו, אולם בזמן קצר זה הנציח את שמו בתולדות ההסתדרות הציונית.
בפעם הראשונה דרך כוכבו של דה-לימה על הבמה הציונית בשנת 1920 בימי הועידה בלונדון. ועידה זו צריכה היתה להחליט על צורת העבודה שתכריע לגבי עתיד מפעלנו בארץ. השתתף בועידה גם ברנדייס, ואף הוא בא ללונדון בהשקפות מסוימות בשאלה זו. שניהם, ברנדייס ודה-לימה התקרבו זה לזה ושניהם פעלו בכיוון אחד, לפי השקפה משותפת. אז התחילו במחננו חילוקי הדעות על עתיד תנועתנו והתפתחות עבודתנו בארץ, שהסעירו את הרוחות בהסתדרות הציונית לזמן רב. עמדו זו מול זו שתי השקפות יסודיות, שלא יכלו להתמזג. הדברים ידועים ולא אאריך בהם כאן, אך חשובים הם להבנת עמדתו ומלחמתו של דה-לימה בהסתדרות הציונית.
בועידה עמדה לדיון, בין השאר, שאלה מרכזית אחת, שהעסיקה את העולם הציוני באותו זמן: גאולת עמק-יזרעאל. גאולת העמק – כמה ויכוחים עורר אז ענין זה בעולמנו הציוני! מה הייתי שמח, אילו ישב כאן אתנו דה-לימה, עשרים שנה לאחר הגשמת המפעל הזה, והיינו מתווכחים אתו על ערך הקניה הזאת לאור המציאות כיום! איתרע מזלנו שדה-לימה לא ראה לעצמו אפשרות לעבוד יחד אתנו, לא בקר יותר בארץ ולא ראה את המפעל ההתישבותי שהוקם על אדמת העמק.
הלשכה הראשית של הקהק“ל היתה אז בהאג, ובראשה עמד דה-לימה. בארץ-ישראל ישב ועד אכסקוטיבי, שהוציא לפועל את עבודות הקהק”ל בארץ. חבריו היו: ד“ר רופין, האגרונום ע. אטינגר ואנכי. והנה הוגשה לנו ההצעה על קנית אדמת-העמק. הועד האכסקוטיבי בארץ-ישראל עשה אז מעשה, שהתנגד לתקנות החוקה של הקהק”ל: אסור היה לו להחליט על הקניה בלי הסכמת ההנהלה הראשית בהאג. יתר על כן: מטעם האכסקוטיבה הציונית בלונדון נשלחה לארץ ועדה “ריאורגניזציונית” – יותר נכון: ועדת בקורת, שהשתתפו בה חברי האכסקוטיבה בזמן ההוא: דה-לימה, יוליוס סימון ורוברט סולד. הועדה הודיעה לנו על מועד בואה לירושלים, ואילו יומים לפני שהגיעה חתמנו על חוזה הקניה של עמק-יזרעאל. ידענו, שגם הועדה הריאורגניזציונית וגם הנהלת הקהק"ל, עם דה-לימה בראשה, מתנגדים לקניה זו. כאשר באו חברי הועדה ושאלו, מדוע מהרנו וחתמנו על החוזה יומים קודם לכן, היו בתוכנו שרצו לבאר להם את הדבר בכמה טעמים. ואז אמרתי בגילוי-לב: עשינו כך, מפני שרצינו לסיים את הדבר לפני בואכם, שלא תוכלו להפריע בביצוע הקניה.
מה היו הטעמים להתנגדותה של הועדה לקנית העמק? עמדו אז לפנינו שתי הצעות: גאולת העמק להתישבות חקלאית, או גאולת אדמה עירונית (של האפטריארך היווני) בירושלים. והיתה כאן התנגשות של שני עיקרים: מצד אחד היה העמק בימים ההם שטח ביצות וקדחת, בלי כספים להתישבות, בלי סיכויים להכנסות עסקיות-מסחריות – הכל נתן טעם לשלילה; ומאידך גיסא קרקע עירוני, שאפשר לבנות עליו מיד כמה שכונות חשובות, שיתרכז בהן ישוב גדול של יהודים בירושלים, והן עתידות להכניס לבעליהן, וגם לקהק“ל, הכנסות חשובות – הרי שכל החיוב היה על צד ההצעה השניה. בעלי ההצעה הזאת רצו לבנות את הקהק”ל, וכן את שאר מוסדותיה של התנועה הציונית, על בסיס בריא ומשקי מבחינת ההכנסות העסקיות. אולם בעלי ההצעה הראשונה ראו את התגשמות חזון הציונות בהתישבות חקלאית, בישוב של אכרים עובדי-אדמה, והם האמינו בעתיד התנועה ובהתנדבות העם, שיעשה את המאמצים ויתן גם את האמצעים הדרושים לבנין העמק.
וכך התחילה המלחמה בין שתי הדעות הללו. כל אחד מאתנו הגן על השקפתו שלו. דה-לימה לא וויתר ולא זז מדעתו כמלוא נימה. הגיעו הדברים לידי כך, שהשתמש בזכות הווטו שלו בתורת דירקטור-מנהל של הקהק“ל והכריז על אי-חוקיותה של הקניה. כל ציוני אמריקה עמדו אז לצדו. אבל האכסקוטיבה הציונית בטלה את הווטו, ודה-לימה התפטר מנשיאותו בקהק”ל. הוא נשאר עקבי ותקיף בדעותיו עד הסוף.
הקונגרס, שנתכנס אחרי קנית העמק דן בהרחבה על כל הענין. הגנתי על המפעל הזה במיטב כוחותי. על ההאשמה בביצוע מעשה אנטי-קונסטיטוציוני אמרתי, שיש רגעים בחיי האומה שמצווים להפר את התורה הקונסטיטוציונית. כדוגמא לכך ישמש תיאודור רוזוולט, שאף הוא עשה כן ברכשו את תעלת פנמה. ובנוגע למלחמתו של דה-לימה אמרתי: עמדו לפנינו שתי ברירות – להפסיד את עמק-יזרעאל או את דה-לימה…
לא רק דה-לימה התפטר מהשתתפותו באכסקוטיבה הציונית: עשו כן גם שני חבריו יוליוס סימון ורוברט סולד. אולם מאושר אני, שיכול אני להגיד כי שני החברים האלה, החיים בתוכנו – יאריכו ימים – באו אחרי-כן לידי הכרה, שקנית העמק היתה נכונה, וסופה מוכיחה על תחילתה. עם דה-לימה שוב לא שוחחתי בשאלה זו. במשך הזמן נפגשתי אתו פעמיים. בפעם האחרונה בקרתי בביתו בהאג לפני שנתיים. שוחחנו על כל השאלות העומדות ברומו של עולמנו הציוני, ורק בשאלת העמק לא נגענו, לא הוא ולא אני, ואינני יודע אם נשאר בדעתו או שראה צורך לשנותה.
גם לאחר שעזב את האכסקוטיבה הציונית, נשאר, כמובן, נאמן לתנועתנו, וביחוד השתתף השתתפות פעילה בכל העבודה הציונית שבהולנד. עניני ארץ-ישראל נשארו קרובים ויקרים ללבו, כמו לכולנו, וכל שליח שהגיע להולנד מארץ-ישראל מצא אצלו אוזן קשבת ותמיכה ממשית כדי להגשים תכניות מעשיות לבנין הארץ. דף מזהיר יהיה הדף שייכתב על דה-לימה ופעולתו הציונית בתקופה זו.
עוד פעם אחת ראיתי את דה-לימה בגדלותו. זה היה לפני שנתיים, אחרי שהקונגרס החליט בשאלת חלוקת הארץ. דה-לימה היה מתנגד קיצוני לתכנית זו ונלחם למען השקפותיו בתוך ההסתדרות הציונית שבהולנד. הרבה חברים תמכו בו, אולם היו גם שהתנגדו להשקפתו הקיצונית. כאשר החליט הקונגרס בציריך לא על עצם החלוקה, כי אם על הדיון עם הממשלה בשאלה זו, הודיע דה-לימה לחבריו שהוא עומד לעזוב את ההסתדרות הציונית. עמדה זו הדהימה את כולנו. באותו זמן באתי להאג ובקרתי בביתו. כמובן, עמד ענין חלוקת הארץ במרכז שיחתנו. דה-לימה ידע, כי אני תמים-דעים אתו בהתנגדותו לרעיון החלוקה. השתדלתי להשפיע עליו, שיחזור בו מהחלטתו לעזוב את ההסתדרות הציונית. אמרתי לו: אסור לך לעשות מעשה נחפז זה, מפני שיש עוד תקווה של ערעור לפני הקונגרס הבא. אם גם קונגרס זה יחליט לקבל את התכנית, יוכלו כל אלה שמתנגדים לכך להחליט שאין מקום בשבילם בהסתדרות, אבל אז אתה לא תהיה יחידי. הזכרתי לו את ענין אוגנדה בקונגרס הששי. גם אז היתה מלחמת דעות חריפה בין קונגרס זה והקונגרס השביעי, גם אז היו שתי השקפות קיצוניות שלא יכלו להתאחד, והנה בא הקונגרס השביעי ותקן את קלקלתו של הקונגרס הששי. על דברי אלה השיב דה-לימה: יקירי, כל ההגיון לצדך, אולם כל האמת שלי על צדי; אסור להשאר בהסתדרות שיכלה לעשות צעד מסוכן כזה. עבר חודש ימים ודה-לימה עזב את ההסתדרות הציונית.
כזה היה האיש דה-לימה כל ימי חייו. משהגיע לידי השקפה מסוימת, שוב לא יכול היה לשנות את דעתו, לא יכול היה לעשות שקר בנפשו, לחפש פשרות וויתורים, לתרץ בכל מיני פלפולים כל שנוי בדעותיו. סיסמתו היתה: יקוב הדין את ההר. עמד על דעתו ונלחם לה, אולם משראה שאין שומעים לו, בחר לשבת בבדידותו ועל השקפותיו לא וויתר. אין מזל לישראל, ואין מזל לתנועה הציונית. וצר מאד, שכוחות גדולים כמו דה-לימה לא מצאו אפשרות לעבוד במחיצתנו ולפתח פעולה ראויה לטובת מפעלנו. אולם בין אם נסכים לדעותיו של דה-לימה ובין אם נתנגד להן – דבר אחד מוכרחים להגיד כל מכיריו, תומכיו ומתנגדיו גם יחד: כל הכבוד וכל ההערצה לאישיות זו!
באסיפת אזכרה, כ“ד באלול ת”ש
ברנדיס הציוני
מאתמנחם אוסישקין
א
מחר ימלאו 80 שנה לאחד המעולים בתנועתנו, אחד מגדולי היהדות האמריקאית, לואיס ברנדיס. יימצא מי שיחוג את חגו של לואיס ברנדיס השופט, אולם אנחנו חוגגים, היום את חגו של לואיס ברנדיס היהודי, הציוני.
לואיס ברנדיס, כרבים מגדולי תנועתנו, בא אלינו מעולם זר. הוא לא ינק מן השרשים של היהדות ותרבותה העתיקה, אם גם משפחתו, שמוצאה מבוהמיה, מתיחסת, לפי המסורת שבידי הוריו, על משפחת המהר"ל מפראג. אבל חינוכו שלו באמריקה היה אחר לגמרי, ואל מחננו הגיע בעמדו מעבר לגבול החמשים. אין זה מקרה נדיר בתולדות עמנו. בימים הקדומים ניצבת לפנינו דמותו של משה רבנו, הרועה הנאמן, שגם הוא בא אלינו מעולם נכרי שבו קבל חינוך זר לגמרי. בזמננו אנו היה הרצל דמות וסמל למנהיג יהודי שבא אלינו מרחוק. לא לחינם מתארת הסופרת האנגלית ג’ורג' אליוט את גבור ספורה, דניאל דירונדה, החולם על תנועת השחרור של האומה הישראלית, כיהודי שחזר אל עמו. אבל אם לא היה לו לברנדיס חינוך יהודי וזרים היו לו הקנינים הרוחניים של שפתנו ותרבותנו, אם על פי השקפת-עולמו רחוק היה מדת ישראל, חי ותסס בו, מתחת לסף ההכרה, היהודי הנאמן, והוא היה עצם מעצמנו ובשר מבשרנו.
כי מה מסמל את היהודי ואת השקפת עולמו, חוץ מהצורות החיצוניות הנראות לעין כל? מהי התכונה אשר העמידה את האומה הזאת במרכז ההתענינות של כל העולם דורות על דורות ושהביאה עליה עד היום הזה צרות ורדיפות, שנאה ואיבה, גזירות וסכנות? – בדמו של היהודי טבועה שאיפה קיצונית לאמת מוחלטת, לצדק מוחלט. כשהיהודי נתקל באי-צדק, על כל צורותיו, בעיוות הדין והאמת, הריהו קם להלחם בתקלות אלו. כאן מקור כל הרדיפות והגזירות על עם ישראל במשך אלפיים שנה. תכונה יסודית זו של עם ישראל היתה וישנה באפיו של ברנדיס. ואם הוא עלה למדרגת שופט עליון באמריקה – מובן שזכה למשרה אחראית זו בגלל ידיעותיו התרבותיות וכשרונותיו האחרים, אבל העיקר הוא שהאומה האמריקאית הכירה באיש הזה את השאיפה לאמת מוחלטת, לצדק מוחלט. אנו, העם היהודי, נתנו את האיש הזה לאמריקה כמתנת-תודה בעד החיים החפשים והנורמליים שהיהדות באמריקה זכתה בהם באין מפריע. בזמן האחרון הגשנו לעם האמריקאי עוד שי כזה, את היהודי קרדוזו, שגם הוא נכנס כשופט עליון לאריאופגוס הגדול הזה.
ברנדיס מיזג באפיו את התכונה הרוחנית הזאת של עם ישראל עם התכונות של האמריקאים הראשונים, אלה שעזבו את אנגליה מפני רדיפות דתיות והלכו ליסד עולם חדש באמריקה. הפוריטניזם האנגלי של המיסדים הראשונים, שלאט לאט הוא הולך ומיטשטש באמריקה ונשארים ממנו אולי רק שרידים מעטים, פוריטניזם זה הטביע את חותמו על כל צורות החיים של ברנדיס. הוא חונך בבוסטון, עיר זו שחיה בה עד היום הזה המסורת האצילה של העבר היפה של יוצרי ארצות הברית יותר מאשר בשאר ערי אמריקה.
לא אספר על 55 השנים הראשונות של ברנדיס. יספרו על כך אנשים היודעים תקופה זו בחיי ברנדיס יותר ממני. בשבילנו חשובה יותר התקופה השניה. לפני חצי יובל שנים נתגלה פתאום ברנדיס, שכל היהדות האמריקאית ידעה את שמו אבל לא ראתה אותו, כיהודי המתענין ביהדות ובגורל האומה הישראלית. ביום בהיר אחד נפלה ההכרה, שברנדיס זה, האיש הלוחם בעד הצדק והיושר בכל המדינות של ארצות-הברית, מתענין בתנועה הציונית. כיצד קרה הדבר? אינני יודע בדיוק. שני אנשים זוקפים לזכותם את ההישג הזה, וגאים על כך שבהשפעתם נכנס ברנדיס אל התנועה. האחד הוא יעקב די-האז, ואני עצמי שמעתי מברנדיס בהזדמנות הראשונה שנפגשתי בו – זה היה בפריז בשנת 1919 – שדי-האז שימש לו מורה בציונות. השני הוא המנוח שמריהו לוין; כששב מאמריקה עוד לפני המלחמה, סיפר גדולות על הפגישה שהיתה לו עם ברנדיס, על השיחות הרבות אתו בעניני הציונות ותחית העם ועל שובו של האיש החשוב הזה מן העולם הגדול האמריקאי לעולמנו הקטן והמצומצם. מובן שלא רק שני האנשים האלה השפיעו עליו. השפיעה עליו בודאי כל הסביבה של התבוללות, שנפשו הנקיה לא יכלה שלא לראות את מומיה ותקלותיה. בלי שום ספק קרא וקבל ידיעות על הסבל והרדיפות שהתחוללו על יהודים בארצות שונות באירופה. אבל שני האנשים האלה יש להם הזכות הגדולה, שהם רשאים לרשום לזכותם את הנכס האנושי הזה: לואיס ברנדיס הציוני.
ואף על פי כן טעון הדבר הסבר פסיכולוגי. בגיל כזה, באוירה של החיים היהודיים באמריקה, בתוך חיים עשירים של עם חפשי, של שוויון אזרחים גמור שהיהודים נהנים ממנו, התחיל ברנדיס למצוא ענין בשאלת היהודים ובפתרונה הלאומי. מה השפיע עליו? אני חושב, שהגורם העיקרי בנפשו היתה שאיפתו לאמת מוחלטת ולצדק מוחלט. הרבה והרבה אנשים חשובים מקרב אחינו בכל הארצות, וביחוד באמריקה ובמערב אירופה, והם כולם אוהבי ישראל ועושים טובות לישראל, לא נצטרפו עדיין לתנועה הציונית. הפחיד אותם, ומפחידה גם כיום, קודם כל הפטריוטיזם הלוקאלי. למה להכנס לעובי הקורה, להתעמק ולחשוב על חיים חדשים המתהווים אי שם בארץ קטנה שבאסיה – בזמן שיש לפניהם במדינתם היקף גדול של עבודה? זו היא קטנות של השקפה צרה. אבל לא כל אחד מסוגל להקיף במחשבתו אפקים גדולים. אין אדם רואה כרגיל אלא מה שנעשה כנגד עיניו, בעירו, בסביבתו, ויותר אין הוא רוצה ואין הוא יכול לראות. קיים גם פחד, שלא יחשדו בו, חלילה, שאין הוא צרפתי במאה אחוזים, או אנגלי או אמריקני אמתי. אף בשעה שהוא קשור בנפשו לעם ישראל ומרגיש חיבה לעברנו הגדול ולשאיפת התחיה של עם ישראל בארץ-ישראל, אף בשעה שהוא חש ביופי המיוחד של התנועה לשחרור אומה עתיקה – הרי הוא מפחד ומשתדל לתרץ את הדבר בתיאוריות ובטענות שונות, אבל אינו מצטרף לתנועה. לא כן איש כברנדיס, שבכל ימי חייו הוא מחפש רק אמת וצדק; ברגע שהרגיש שכאן, בתנועה זו, יש אמת וצדק, לא נרתע ואמר בגלוי: כל לבי נתון לתנועה. אומץ-רוח כזה מצטיין בו רק איש גדול, בעל שאר-רוח ומעוף, כמו ליאון פינסקר בשנת 1882, שהיה עומד ומטיף להתבוללות של העם היהודי בין הרוסים כל ימי חייו, אולם משהכיר באמת החדשה, לא חת ולא נרתע, בא לאסיפה של מחנה המתבוללים ואמר: הנה הכרטיס שלי כיושב-ראש החברה “מפיצי השכלה”, אני קורע את הכרטיס הזה. כל חיי עד עכשיו לא היו אלא שגיאה אחת. הלך לביתו וכתב את ה“אוטואמנסיפציה”. כך יכולים לעשות רק אנשים גדולים.
ברנדיס אמנם לא היה צריך למחוק את העבר שלו, כפינסקר בשעתו, אבל משעה שהרגיש בחובה המוטלת עליו הסיק את המסקנה מכאן ונצטרף לתנועה. מי מאתנו אינו יודע, מה פעוטה היתה התנועה הציונית באמריקה לפני חצי יובל שנים? מי השגיח אז בעולם הגדול, בכרך ניו-יורק, באותם שלשה וחצי ה“מלמדים” שחשבו את עצמם לציונים, או ביחידי הסגולה, כמו סטיפן וייז וחבריו? גם עכשיו אין כל יחס מספרי בין התנועה הציונית באמריקה לבין חמשת מיליון היהודים אשר בארצות הברית, ואף-על-פי-כן חדרו לעולם החדש הדים מכל מה שהתרחש בעולמנו היהודי: הצהרת בלפור, המלחמה בעד זכויותינו בארץ עם ממשלת ארץ-ישראל ועם הערבים. אולם מה היה אז? לא כלום. לרדת אל אחיו, כמשה רבנו בשעתו, מאותה העמדה הגבוהה שברנדיס תפס כבר אז בעולם האמריקאי – זו היתה גבורה ממש.
הוא הצטרף אל התנועה הציונית כשנה-שנתים לפני המלחמה העולמית. כל פעולתנו באמריקה היתה אז מצומצמת, וממילא לא ניתנה לו האפשרות להראות את גודל כשרונותיו. אבל כשבאה תקופת המלחמה הועמדה אמריקה, בהכרח הדברים, במרכז תנועתנו. אירופה לא יכלה לבוא לעזרת ארץ-ישראל, כי היתה הרוסה כולה. מאמריקה צריכה היתה לבוא ההצלה לישוב, יסוד לפעולות בעתיד. אז נוסד ועד מיוחד שברנדיס שימש לו יושב ראש. הוא ריכז סביבו עוזרים רבים – אחד הגדולים שבהם היה שמריהו לוין שנמצא אז באמריקה – ופתח בפעולה כבירה, שהצילה את הישוב בזמן המלחמה. לפני ימים אחדים דברתי על יד השולחן הזה על בעיות תנועתנו, והדגשתי שכל חיינו נתונים במזל של נסים. גם אז קרה נס שדוקא בזמן המלחמה שהלכה והרסה כל מה שבנינו, הופיע פתאום כוח גדול כברנדיס, שהרים את התנועה בתנופה חדשה ושמר על הישוב מכליה.
ב
לא אבוא להרחיב את הדבור על מעשיו וזכויותיו של ברנדיס, על חלקו בכל מה שהשגנו, על עבודתו המדינית בזמן המשא ומתן עם האנגלים בדבר הצהרת בלפור, על הישגיו מבחינה מעשית, כספית, לטובת הציונות ובנין הארץ. ברצוני לעמוד על מאורע אחד בחייו ובפעולתו הציונית של ברנדיס, אשר כל אחד מכם חושב עליו, בלי ספק – על הפילוג שחל בהסתדרות הציונית בשנת 1921 בין ברנדיס ובין ראשי התנועה. אמנם היה לי חלק בפילוג זה. אף-על-פי-כן חושבני, שיש לי היכולת לדבר על כך באופן אובייקטיבי.
ברנדיס היה אז גבור התנועה, היחס אליו מצד ויצמן וסוקולוב שעמדו בראש התנועה ופעולתה המדינית, היה יחס חיובי בהחלט – ופתאום נתגלה הקרע במחננו. מה קרה? – היה זה אחרי המלחמה, אחרי הצהרת בלפור וועידת השלום בפאריס, אחרי אישור זכויותינו בסן-רימו. אז ביקר ברנדיס, האיש בעל המחשבות העמוקות, בארץ-ישראל. זה היה ביקורו הראשון – ולצערנו, היחידי עד היום – בארץ אשר למענה לחם. ובצאתו מכאן הביא עמו תכנית מקיפה של עבודת הבנין לעתיד. המנהיגים שעמדו על יד ההגה של התנועה, מיום הולדתה וצמיחתה עד התקופה החדשה, לא יכלו להסכים לתכניתו של ברנדיס. בטוי, לא מוצלח לדעתי, נתחדש אז: יש הפרש גדול בין הפרוגרמה של פינסק ובין הפרוגרמה של וואשינגטון. אולם לא כאן היה ההבדל. מעבר מזה עמדה תכנית-פעולה של אנשים, שבמשך ארבעים שנה הספיקו לעמוד על שרשי התנועה להלכה ולמעשה והיו מעורים בחייה של האומה הישראלית ומעבר מזה עמד איש בעל מחשבות גדולות, בעל שאיפות גדולות ומסירות רבה, שמחשבותיו ותכניותיו באו לו מתוך השקפת-עולם שלא שאב אותה מן המקור הראשון, וגם לא נתנסה עדיין בהגשמתה למעשה.
לא אתעכב על כל פרטי תכניתו. ברצוני לעמוד רק על סעיף אחד, שהיה ראש ועיקר בה: הוא בא לידי מסקנא, שעבודתנו המדינית כבר נגמרה. השגנו את המנדט. על הר הצופים יושב יהודי כנציב עליון – ובכן הכל כשורה, ושוב אין עוד לפנינו שום תפקידים מדיניים. אנחנו ידענו ואמרנו, שהמצב אינו כן. עברה שנה מיום הכבוש, וכבר הספקנו לראות את צפרניהם של אלה שנקראו לבצע את המנדט. היום, כשישבתי באולמו של הנציב העליון הרביעי, הרגשתי שוב ביתר תוקף, שאמנם עבודתנו המדינית לא רק שלא נגמרה, אלא שהיא עומדת עתה בתחילתה.
נזכר אני בשיחה אחת עם ברנדיס בשאלה אחרת. לועידה הציונית בלונדון הבאנו תקציב ובו מספרים גדולים ורבים. ביניהם סכום חשוב למדי לצרכי החינוך. הוא תמך בכל כוחו בשני תפקידים שלפי דעתו עלינו למלא אותם מכספי הצבור: רכישת קרקע על ידי הקהק"ל והבראת הישוב והעם על ידי “הדסה”. הגשמת שני הדברים האלה מוטלת, לפי דעתו, על הצבור כולו ועל חשבונו, אולם שאר הדברים יש להגשימם בצורה אחרת, על-ידי היזמה הפרטית. כל אדם בישוב אחראי לחינוך הילדים – תפקיד זה יש למסרו לרשות היחיד. באותה הישיבה בועידת לונדון התנגדתי להצעתו, שאמרה למחוק מן התקציב את סעיף החינוך. ברנדיס הזמין אותי לחדר אחר כדי להשפיע עלי שלא אתנגד לדעתו. הוא טען: כיצד אפשר להוציא סכומים גדולים כל-כך לחינוך בזמן שאין לנו עוד התישבות, בזמן שהעליה קטנה כל-כך? ואני השיבותי לו: אם תבוא ותדרוש מאת היהודי הציוני, שילך למקום שיש בו קדחת או סכנת נפשות, אבל ישוב ארץ-ישראל דורש זאת ממנו – הוא ילך. אבל אם תגיד לו: לך למקום שלא תמצא בו מורה בשביל ילדיך – לא ילך. הוא שאלני: היתכן? אמרתי לו: יתכן; לך לאחד הישובים החדשים של חלוצים, ותראה שהם רעבים ללחם אבל אם הפרוטה מצויה קונים בה ספר או עתון. על זה ענה לי: אם כך הוא הדבר, אין זו אלא היפרטרופיה של שאיפות תרבותיות-רוחניות. זאת היא מחלה שיש להלחם בה. על זה עניתי: אמנם זוהי מחלה, אבל מחלה כרונית היא הנמשכת זה 3000 שנה, ואת המחלה הזאת לא ירפאו גם רופאי “הדסה”. וכך נסתימה שיחתנו.
ברנדיס התנגד בכל תוקף ליצירתה של קרן היסוד. דעתו היתה, שאם אמנם אנו מצווים לדאוג לקרקע מכספי הצבור, פעולת הבנין על הקרקע צריכה להתכסות ממקורות אחרים ע"י מוסדות פיננסיים, הלוואות של בנקים, ולא בצורה של תרומות-עם הנאספות לצורך זה. החיים הוכיחו, שאלמלי נוצרה קרן היסוד לא היה חלילה יד ושם לרוב רובו של הישוב החקלאי בארץ.
מצד שני היו בתכניתו כמה סעיפים נכונים ומעשיים ביותר. הוא לא היה איש התיאוריה בלבד, כי אם גם איש המעשה. הוא עמד ודרש, שיווצרו בארץ מוסדות פיננסיים המיוסדים על העיקר של היזמה הפרטית. כל המוסדות האמריקאיים האלה, שנוסדו בארץ ב-15 השנים האחרונות, הבנקים ושאר החברות שהון אמריקאי מרוכז בהם בכל צורה שהיא – יוצרם ומחוללם היה ברנדיס. אנחנו, בני ירושלים, מכירים לו תודה על כך, שהוא הראשון שהבין את ערכה הגדול של ירושלים בשביל עתיד עמדתנו בארץ. העבודה של הבנקים האפותיקאיים שלו התחילה קודם כל בירושלים, ומי יודע אם היינו מגיעים בירושלים למצבנו כיום לולא עזרת המוסדות מיסודו של ברנדיס. על כל פנים ממקורות צבוריים אחרים לא ראינו את העזרה הזאת.
בתקופה ההיא של מלחמת הדעות והפילוג במחננו שבאמריקה היו “ידידים” משני הצדדים שהשתדלו להפוך את הפילוג האידיאולוגי והפרוגרמתי לפילוג אישי, אולם הדברים נשתכחו, תהלה לאל! הראשון שהשתדל לשכוח את הריב הפרוגרמתי היה ברנדיס. וכיצד התנהג האיש הזה, איזה גובה מוסרי ומדת תום וענוות נפש גילה ברנדיס במלחמתו! תבינו נא: איש כברנדיס, שופט בבית הדין העליון באמריקה, נכבד ונשוא פנים – והנה באים יהודים מרוסיה ומפולין, נלחמים בו ומוציאים אותו מן ההנהגה העליונה בהסתדרותנו. כיצד היה מגיב על כך איש אחר במקומו, שאינו עומד על רמה רוחנית גבוהה כמוהו? – היה עוזב את התנועה מתוך התרגזות והתמרמרות. ברנדיס עשה אחרת. הרי הוא בכלל, לפי טיבו ואפיו, אדם שנסגר בד' אמות של חדר-עבודתו, חבוי בתוך מקלט פעולתו האישית והנפשית. אבל מאותו החדר הקטן שבוואשינגטון, שבקרתי בו לפני מספר שנים, הוא צופה על כל העולם ובקי בכל הענינים, הגדולים והקטנים, שבארץ ובתנועה. הוא עמד תמיד במו"מ – אם לא ישר, הרי בעקיפין – עם כל הגורמים שבמפעלנו. ולא רק שלא סירב אף פעם להיענות לדרישות מצדדים שונים לעזרה מדינית, ולפעמים גם לעזרה אחרת, כי אם הראה תמיד גם יזמה אישית משלו לעשות הכל לשם התקדמות עבודתנו. בזה גילה את כוחו הרוחני הגדול. ומחובתנו להכיר בזה ולהוקיר את מעשיו בימים אלה.
התקופה ההיא של מלחמת הדעות – והיתה זו מלחמה לשם שמים – עברה. עכשיו ברנדיס עומד אתנו בכל החזית של עבודתנו מתוך שיתוף פעולה גמור ובעזרה מלאה. הוא בן שמונים והגיע לגבורות, – אמנם לגבורה רוחנית הגיע עוד קודם לכן – צלול בדעתו ולא נס ליחו, ומאמין בכל לבו הגדול בעתיד עמו על אף כל הקשיים והמכשולים, משום שהוא מאמין באמת המוחלטת ובצדק המוחלט. אני מברך אותו, בשם כולכם, שאם בשנות הגבורה האלה הוא רואה עננים כבדים על שמי ארץ-ישראל, מולדתנו העתיקה והמתחדשת – יזכה לחיות ולראות בהבקע שמש של תחיה שלמה על עם ישראל בארץ-ישראל!
במסיבת יובל בסוכנות היהודית
ירושלים, 12 בנובמבר 1935
שיינקין בעל החלומות
מאתמנחם אוסישקין
חולם היה שיינקין, אחד מאותם החולמים הגדולים שקמו לנו בתקופת התחיה הלאומית. בכל פעם הגה ורחש לבו “פנטסיה” חדשה בעבודת הישוב, וכמקובל היו רבים מהאנשים “המעשיים” אשר במחננו מתיחסים לפנטסיות אלה יחס של ביטול וספקנות יתרה. המציאות הוכיחה, שהצדק היה אתו ולא את המפקפקים. מה שהיה חלום ופנטסיה בימים ההם, נתגשם ונעשה דבר ריאלי בתקופתנו.
אציין דברים אחדים, מן הגלויים ביותר. שיינקין בא ב“פנטסיה”, שיש ליסד ביפו קהלה אחת, מאוחדת, של עדת האשכנזים והספרדים. מי שהכיר את מצב הישוב ביפו בזמן ההוא, מלפני חצי יובל שנים ויותר, מוכרח היה להטיל ספק באפשרות הגשמתה של ההצעה הזאת. כל-כך רחוקות היו שתי העדות הללו זו מזו, ואף על פי כן הצליח שיינקין בדבר זה שאיש לא האמין בו. במרצו ובמעשיו הניח יסוד לאחוד שתי העדות וכיום קיימת בתל-אביב קהלה מאוחדת, שיכולה לשמש דוגמא ומופת לשאר הקהלות העבריות אשר בארץ.
שיינקין היה הראשון הנענה להצעת מטמן-כהן על יסוד הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, מקודם ביפו ואחרי-כן בתל-אביב. הוא שנסע לרוסיה ועבר בה מעיר לעיר ואסף את האמצעים הראשונים להחזקת המוסד הזה. בימים ההם התיחסו רבים בספק לפנטסיה זו של מטמן-כהן ושיינקין. אולם כיום שוב אין חולקים, שהגימנסיה “הרצליה” היא יסוד מוסד לחנוך העברי בארץ.
שיינקין בא בזמנו בהצעה ליצור מרכז של בעלי-מלאכה ביפו ובתל-אביב. וגם הצעה זו נחשבה אז כבלתי-ריאלית לחלוטין, וכשנגש במרצו הידוע להגשמת הדבר, לא היה כמעט איש שעזר על-ידו. אולם לבסוף נצח שיינקין. בעלי-המלאכה התאחדו, וכיום יש ברשותם מרכז גדול של בנינים ומוסדות בלב תל-אביב, ולזכרו של שיינקין קראו רחוב גדול במרכז זה על שמו. אלפי בעלי-מלאכה מאוחדים מסביב למרכזם זה.
שיינקין הציע בשעתו הצעה פנטסטית: לבנות עיר מיוחדת על חולות ראשון-לציון. הצעה זו, כשאר הצעותיו, עוררה לא רק ספקנות כי אם לעג של ביטול מצד אנשי המעשה. והנה כיום החולות הללו הולכים ונעשים מקום של בנין והתפתחות – מרכז ישובי ותעשיתי חדש.
בכל המקרים האלה, – ואין אלו אלא דוגמאות מעטות מהרבה – הכחישה המציאות את דעתם של אנשי המעשה ואילו הפנטסיות של שיינקין נצחו. זה כוחה של האמונה, אמונה ללא מיצרים בתחית האומה העברית בארצה. כי במה נצח? – במסירותו הגדולה ללא ליאות לעם ישראל, לארץ ישראל ולתרבות ישראל. והיא שהביאה אותו לידי כך, שלטובת האידיאל שלו הקריב את חייו ואת חיי משפחתו. כל ימיו לא ידע חיים אחרים זולת עבודתו הצבורית. ברוחו זה היה משפיע תמיד על כל בני סביבתו, ביחוד על הנוער, ברוסיה ובארץ-ישראל. האופטימיזם שלו לא ידע כל מכשול ומעצור. ובאופטימיזם זה “הרעיל” כל מי שבא אתו במגע.
שיינקין הוא אחד מאותם היחידים המעטים, שכל פעולה ומעשה בחייהם נתקלים בבקורת חריפה, ורק כשהם נפרדים מאתנו והולכים לעולמם, עולם האמת, מתחילים להכיר ולהוקיר את ערכם המיוחד. היו אצלנו אנשים כאלה: ישראל בלקינד, יהושע אייזנשטט, בוריס שץ, ואחרון אחרון – מנחם שיינקין. וכולם, שכל חייהם הקדישו לארץ-ישראל, מתו בנכר. ועל-כן רצויה עבודתכם, שאספתם בספר מיוחד את כתביו של בעל החלומות הזה. כדאי גם היום, שרבים מאתנו, וביחוד הנוער, יעיינו ויקראו בהם – ויכירו לדעת, שכל מה שהיה בשעתו חלום או “פנטסיה” בעלמא נתגשם והיה למציאות חיה. והלואי, שגם בימינו אלה ילכו ויתרבו במחננו חולמים-מעפילים מטפוסו של מנחם שיינקין.
מתוך מכתב לעורך כתביו
כ“ה בחשון תרצ”ה
גליקסון איש הסינתיזה
מאתמנחם אוסישקין
קשה לדבר על איש הקרוב אל נפשך ביותר, שהיה חבר טוב וידיד נאמן כמעט 40 שנים תמימות – לדבר עליו כעל מי שהיה ואיננו עוד. גליקסון ז"ל נמנה על אותם האנשים, שעליהם אפשר להגיד “הפוך בו והפוך בו”, כי תמיד תגלה באישיותו ובאפיו קוים חדשים שלא עמדת עליהם עד היום.
נפגשתי עם גליקסון לפני 35 שנים, בשנת 1904, בברן. היה זה בזמן פולמוס אוגנדה, ואני נסעתי למרכזים שונים במערב אירופה לארגן את המלחמה נגד אוגנדה. באתי גם לברן, שבה התרכז מיטב הנוער הציוני שבא מן המזרח להתחנך על ברכי המדע במערב אירופה. ברן התחילה אז מתחרה במרכז הנוער הציוני אשר בברלין ולרשת את מקומה. נשמרה אצלי תמונה של קבוצת הצעירים שביליתי בחברתם בברן, וביניהם גם גליקסון, שהכרתיו אז בפעם הראשונה. בקבוצה זו נמצאו רבים, שכבר נעדרים ממחננו כיום: ד“ר חיסין ז”ל, ד“ר רבינסון, ששימש אח”כ מזכירו של דוד וולפסון, ועוד. ורבים מקבוצה זו – יבדלו לחיים ארוכים – חיים עוד בינינו: ד“ר מוסינזון, ד”ר בוגרשוב, הסופר א.מ. ברכיהו, ד"ר רבין, יצחק ווילקנסקי, ועוד. בתוך הקבוצה הזאת נמצא גם גליקסון הסטודנט. לא אגיד שנתחנך בתוכם, כי היה כבר אז מושלם למדי בהשקפותיו וגם בידיעותיו העמוקות בתורת היהדות. אבל כאן מצא צבור של חברים שהבינו לשאיפותיו הלאומיות והתחיל עושה את צעדיו הראשונים בעבודה המעשית של התנועה הציונית.
צעיר זה – הוא היה אז בן 25 – בא מסובלקי, אחד ממרכזי התורה החשובים אשר בליטה, שהיתה מפורסמת כולה כאכסניה של תורה ושל השכלה. מתוך המרכזים שבליטה: וולזין, מיר, סלובודקה, סובלקי ועוד, יצאו אותם הטפוסים של “המתמיד” שעליו שר ביאליק. מתמיד טפוסי כזה היה גם גליקסון, שהצטיין בעמקותו, בחריפותו והתמדתו. עוד בסובלקי נכנס לעולם ההשכלה, או יותר נכון, לעולם המדע האירופי. אני מדגיש: המדע ולא השכלה, כי המלה “השכלה” יש לה אצלנו כיוון היסטורי מסויים – תנועה של מרד נגד שלטון הרוח והדת בעמנו. ואילו גליקסון לא עבר את דרך ההשכלה במובן של מלחמה ומרד. הוא התחיל פשוט ללמוד, בצד תורת היהדות, גם למודי חוץ של אומות העולם, וביחוד הקדיש את זמנו למדעים ההומניסטיים, הפילוסופיים וההיסטוריים. ובלי שום התנגדות פנימית וללא התלבטויות מצא בלבו ובנפשו הרמוניה שלמה בין שני העולמות האלה.
צנוע היה כל ימי חייו, וביחוד אז בברן, בטרם נתפרסם בעולם הציוני. מפני כך לא יכולנו להתקרב יותר בפגישה הראשונה בברן, ביחוד מפני ששהיתי שם זמן קצר. אבל את שמו ידעתי, ושמעתי מאת חבריו כי נמצא ביניהם צעיר בעל כשרונות מצויינים, שבנפשו כרוכות תורה וחכמה יחד, כי בין כל הצעירים שבקבוצה היו רק מעטים שהצטיינו בידיעת התורה באותה עמקות ובאותו היקף, כמו גליקסון. אחרי שנתיים וחצי, כשנבחרתי לנשיא הועד של חובבי-ציון באודיסה והתחלתי חושב על הרחבת פעולות הועד, שיטפל לא רק בענינים כספיים וישוביים, כי אם גם בעניני חנוך ותרבות במובן “הכשרת הלבבות”, לפי הסיסמה של אחד-העם, ולשם כך צריך היה להכניס עוד עובד לועד, הזמנתי לעבודה זו את גליקסון. הוא בא לאודיסה, ובמשך הרבה שנים לא זזה ידי מידו וידו מידי. להלכה שימש מזכיר הועד, אבל למעשה היה אחד הגלגלים המניעים בפעולותיו.
כאשר בא גליקסון לאודיסה מצא לפניו שני אנשים, ששמם הדגול הלך לפניהם במחננו, אבל לא היתה ביניהם הסכמה לגבי שיטת העבודה: לילינבלום ואחד-העם. כל אחד מהם היתה לו השקפת-עולם משלו: הראשון טען אך ורק לעבודה מעשית בתנועתנו; השני דרש עבודה רוחנית בלבד. הניגוד בין שתי ההשקפות הללו היה הציר הרוחני, שמסביבו התנהלו כל הויכוחים של הנוער אשר במחננו. ואלו היו בעיות החיים שלהם. וגליקסון, הצעיר והצנוע, עמד בין שני הרים אלה וצריך היה, כמו שאומרים בגרמנית “פארבע בקעקן” – “להודות על צבעו” ולקבוע, לאיזה צד הוא שייך. והנה, כשם שהצליח גליקסון בברן למצוא מזיגה נאה ושלימה בין היהדות והמדע – כן הצליח גם פה לפשר ולאַחד בין ההשקפות המעשיות של לילינבלום וההשקפות הרוחניות של אחד-העם. הוא הרגיש עצמו קרוב לשניהם, ושניהם היו קרובים אליו. וכך מצא את הדרך הנכונה בין שתי הקצוות – את הסינתיזה.
כי אמנם היה גליקסון, בכל תכונות נפשו ואישיותו המיוחדת, איש הסינתיזה. וסינתיזה אין פירושה, כפי שרגילים לחשוב אצלנו, פשרנות רוחנית. סינתיזה משמעה: למצוא את הטוב והמושלם בכל הדעות וליצור מהם אחדות חדשה, צרופה ומצורפת. זו היתה השקפתו הפילוסופית של גליקסון, ובדרך זו הלך כל ימי חייו.
באודיסה כבר התחיל גליקסון יוצא מד' אמות של חדרו ונעשה יותר ויותר מפורסם בעולמנו אנו, ואחר-כך בציונות כולה, ברוסיה וגם מחוצה לה. המכתבים שהיה כותב בשם הועד למאות אנשים, אגודות וחברות, ברוסיה ואחר-כך גם בחוץ-לארץ, היו לא מכתבים ביורוקרטיים הרגילים בכל מוסד; כל מכתב היה מאמר עתונאי ממש, באותו נוסח שהכרנוהו כולנו בזמן עבודתו בארץ, נוסח ההסברה. הסברה – זוהי התכונה שהיתה חביבה עליו ביותר, והיא גם התאימה ביותר לאפיו. מעולם לא רצה ולא היה יכול לשמש פוסק לאחרים. פוסק היה רק לעצמו. לאחרים נתן את הכל בהסברה מפורטת לכל הצדדים, לחיוב ולשלילה, ועל יסוד ההסברה צריך היה כל איש לפסוק ולהכריע לעצמו, כשם שגליקסון פסק והכריע בשביל עצמו. בכך נבדל גם מלילינבלום ומאחד-העם. לילינבלום דרש שהכל יקבלו את פסק דינו. עוד יותר קפדן היה אחד-העם: הוא היה פוסק “כפול שמונה” ורצה להטיל את דעתו על האחרים.
איזו שיטה נכונה יותר בחיים, בתנועה עממית – זו של לילינבלום ואחד-העם או זו של גליקסון? ארשה לעצמי להשיב על שאלה זו: בזמנים שקטים ונורמליים נכונה שיטתו של גליקסון; אולם בשעת חירום, בימי מלחמה והגנה, צריכה לשלוט השקפתם של אחד-העם ולילינבלום: יש להכריח את העם לקבל פסק הדין של ההנהגה המוסכמת.
לא עברו ימים מרובים וגליקסון התחיל מופיע גם כסופר. מאמרו הראשון נתפרסם, כמדומני, ב“הזמן” שיצא לאור בווילנה. אולם עבודתו הספרותית העיקרית התחילה ב“העולם”, העתון הרשמי של התנועה הציונית. “העולם” העברי יצא קודם בקלן, אחרי כן בברלין, כעבור זמן-מה בווילנה, ולבסוף הגיע לאודיסה. עורך העתון היה דרויאנוב ז“ל, ידידו הגדול של גליקסון. דרויאנוב הכריח ממש את גליקסון, הצנוע והנחבא אל הכלים, לעסוק בעבודה ספרותית ולפרסם מאמרים ב”העולם“. כשחלה דרויאנוב והוצרך לנסוע לברלין להתרפא מילא גליקסון את מקומו ב”העולם". זו היתה ראשית דרכו כסופר וכעורך. ואסכולה זו של אודיסה בימים ההם, בית אולפנם של לילינבלום, אחד-העם וביאליק, לא היה, כנראה, מן הגרועים. כעבור שנים מספר נעשה גליקסון מפורסם בעולמנו, אהוב וחביב על חבריו, שבחרו בו כציר לקונגרס הציוני.
כך עברו עליו כעשר שנים, עד שפרצה המלחמה. עם פרוץ המלחמה נסגרה מיד כל העתונות העברית באודיסה. גם פעולת הועד של חובבי ציון נאסרה מטעם השלטונות, ומצבו של הועד בכלל נעשה חמור מאד. אז עבר גליקסון למרכז החדש של יהודי רוסיה שצץ ועלה בזמן המלחמה, למוסקבה הבירה. שם היה כבר אחד מראשי המדברים בספרות העברית. הוא הוציא לאור עתון יומי בעברית: “העם”. זמן מה אחרי המהפכה הבולשביסטית עלה ארצה.
השקפת עולמו של גליקסון – שאנחנו, בני הארץ, יכולנו ללמוד אותה יום יום, במשך עשרים שנה, מעל דפי הגליונות של “הארץ”, שהוא היה לא רק העורך שלו כי אם הרוח החיה שבו – יש לציינה כסינתיזה שלימה וצרופה של שלשה ערכים קדושים: דת, מולדת ולשון. במשך ששים השנים האחרונות פעלו בתוכנו הרבה מגדולי האומה, אבל בין המאות והאלפים האלה היו רק מעטים, שידעו ללכד את שלשת הערכים הללו להרמוניה שלמה, כזו ששלטה בנפשו של גליקסון. היו רבים שחסר להם הרגש של קדושת הדת; אחרים לא עמדו כראוי על קדושת הארץ; ואחרים שוב – זר היה להם הרגש של קדושת השפה. דרושה רחבות נפשית גדולה כדי להכיל את שלש הקדושות האלו גם יחד, כחוט משולש שעובר בכל דרך החיים והעבודה. גליקסון היה מן המעטים שהצטיינו ברחבות נפשית כזאת.
הוא היה יהודי דתי ומאמין, ולא ראה את הדת כעין פוליטיקה, אלא היה מצוין ברגש רליגיוזי עמוק, בהבנה היסטורית של ערך הדת, תפקידה בעבר וערכה לעתיד. הוא לא נמנה לא עם “אגודת ישראל” ולא עם “המזרחי”, אבל גם בתוך שתי האגודות האלו לא תמצאו רבים, שנפשם תהא מלאה הרגשה דתית עמוקה כל כך. על יחסו אל הארץ אין צורך להרבות במלים. הוא יצא מבית-מדרשה של תנועת חובבי ציון ונכנס לפני ולפנים לתוך הטרקלין של הציונות. התנגד נגוד גמור לתנועה הטיריטוריאליסטית האוגנדיסטית, היה ממתנגדי חלוקת הארץ בזמן האחרון. הוא הבין, מה ערכה של הארץ כמולדת האומה הישראלית בעבר ומה ערכה כבית לאומי כיום ובעתיד. על אהבתו לשפה ולספרות העברית אין צורך לעמוד במיוחד. בה התמזגה נפשו, בה היו קשורים כל חייו וכל פעולתו. בשלשת אלה היה כוחו, בתכונות אלו היה האיש מושלם במלוא מובן המלה. הנאום האחרון שלו אשר שמעתי מפיו היה בצפת, בכנוסה של הקרן הקימת. הוא דיבר על צפת, על ערכה בהיסטוריה של היהודים ועל תקוותינו הקשורות בעיר זו. ובנאום הקצר והנפלא הזה – חבל שהעתונאים שלנו שכחו להעלות את הדברים על הכתב – השתקפו שלש תכונותיו הנפשיות: הרגש הרליגיוזי האמתי שנתגלה ביחס לצפת, עיר הקבלה; לשונו העשירה וסגנונו הנפלא; והקשר אל צפת, לא רק אל צפת העליונה, כי אם אל צפת הקרקעית, – ושלשת הדברים האלה שימשו מזיגה נאה ומצויינת בנאומו הקצר, האחרון, בשירת הברבור שלו.
ויש להוסיף שגליקסון היה גם איש המדע. לא אוכל לדון על הפרובלימות הפילוסופיות, שטיפל בהן. אבל מי שמכיר את הבעיות האלו מעריך את היקף ידיעותיו העמוקות ואת כשרונו המיוחד להסביר את הדברים הפילוסופיים לאחרים. גליקסון השאיר תרגום של תולדות הפילוסופיה לווינדלבנד וכתב גם מחקר מדעי על הרמב"ם. יש להצטער, שהוצרך להקדיש את רוב זמנו לעבודה הספרותית היום-יומית, הפובליציסטית. הרבה הפסדנו מתוך שלא ניתן לו לעסוק יותר בעבודותיו המדעיות כפי שרצה בזאת תמיד.
ועכשיו הלך האיש ואיננו עוד אתנו. באנדרלמוסיה הרוחנית השוררת בימים אלה בארצנו אנו מרגישים בהעדרו כפליים. אילו היה נמצא בתוכנו, אולי לא היה פוסק אבל בודאי היה נותן לנו את ההסברה היסודית, שהיתה מאפשרת לנו את ההכרעה שאנו זקוקים לה כל כך.
רבים יכתבו על האיש הזה. אך חובה אחת מוטלת עלינו; כדי לשמור על זכרו של גליקסון לדור הבא, ולהביא את תורתו לדור הזה, אני מציע להוציא את כתביו שיכילו קובץ של דבריו החשובים ביותר והראויים לזכרון דורות. בחייו יצאו שני כרכים מכתביו, וכפי ששמעתי נמכרו כולם. אולם לפי דעתם של יודעי דבר יש להוסיף עליהם עוד שלושה-ארבעה כרכים של מאמריו המובחרים. שוחרי האוניברסיטה העברית, הם שצריכים לקחת על עצמם את הגשמת המפעל הזה. הרי הוא שימש עמוד התווך, גם בתל-אביב ובזמן האחרון גם בירושלים, של אגודת שוחרי האוניברסיטה. גם המפלגה אשר השתייך אליה, התאחדות הציונים הכלליים, שהוא היה המורה שלהם ומנהיגם הרוחני, והוא גם שיצר את האידיאולוגיה המיוחדת של מפלגה זו – גם היא חייבת לעשות לכבודו, ולא רק לכבודו כי אם גם למען כל חבריה, כדי לתת מהלכים לרעיונותיו ולהשתתף בהוצאת ספריו. והגוף השלישי שצריך לטפל במפעל זה היא מערכת “הארץ”, אשר במשך חמש-עשרה שנה נתן לה את כוחו ואונו. זה יהיה מפעל צנוע לזכרו של גליקסון, שאנחנו, ידידיו, חבריו ותלמידיו, חייבים בו.
בחיינו ובתנועתנו אנו מונים הרבה אנשים חשובים וגדולים, מלאי ידיעות והבנה, מרץ והתמסרות לאומית – אין אנו דלים ועניים כל כך, כפי שרגילים אנו לפעמים להתאונן. אבל חסרים אנו, לצערנו הגדול, אנשים טהורים ושלמים בעבודתם, חברים אמתיים ונאמנים שאפשר להישען עליהם. ואחד מהמעטים האלה היה חברנו גליקסון ז"ל. משום כך יהיה העדרו מורגש כל כך. את עבודתו יוכלו, אולי, לעשות אחרים, אבל תמיד יחסר לנו גליקסון החבר הנאמן והמסור, האישיות האהובה והחביבה על כולנו. יהא זכרו ברוך!
נאום זכרון באסיפה הכללית של שוחרי
האוניברסיטה העברית בירושלים, תרצ"ט
אשה צדקנית
מאתמנחם אוסישקין
(מדברי אזכרה לליליאן פריימן ז"ל)
“רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה”. פסוק זה ממשלי שלמה ניתן למשלו, לדעתי, בשלימות על אותה אשה, שלזכרה ולכבודה נתאספנו היום – ליליאן פריימן ז"ל. תוכה היה כברה: יפה בחיצוניותה ויפה בפנימיותה – נפש נאה בגוף נאה. אם תשאלוני: במה היתה אשה זו מפורסמת כל כך, מה הסגולה המיוחדת שהצטיינה בה, במה רכשה לה את הלבבות של כל אלה שעבדו במחיצתה והכירו אותה מקרוב – אין בפי אלא תשובה אחת: סגולה יקרה היתה לה, שלפי דברי אחד הקדמונים היא “הדרך הטובה שידבק בה האדם”: לב טוב. כמה וכמה עסקנים ועסקניות בדורנו מצטיינים בכשרונות שונים במידה הרבה יותר גדולה, אבל היא עלתה על כולם בלבה הטוב.
אכן היה לה לב טוב ומלא רחמים ואהבה לבריות. היא אהבה את הרחוק ואת הקרוב; היא אהבה את הזר ואת בן משפחתה; היא אהבה כל איש ואשה שהיו זקוקים לעזרה ולחמלה. היא אהבה כל נדכא ואומלל וכל מי שדרש עזרה ונוחם. ומכאן מלבה הטוב, מקור אהבתה הגדולה וקשריה הנפשיים אל האומה הישראלית. היא הכירה והרגישה, שאומה זו היא האומה האומללה ביותר בתבל, ולפיכך חייב כל איש ואשה, ובפרט בן העם ובת העם הזה, למסור את כל נפשו, את כל מרצו ואהבתו לעם האומלל הזה. היא אהבה את ארץ-ישראל עוד לפני שביקרה בארץ, ומקור אהבתה שימשה לה ההרגשה הנפשית, שארץ קטנה זו עתידה להציל את העם האומלל מסבלו הנמשך זה אלפיים שנה. היא התקשרה בכל לבה אל התנועה הציונית, מפני שחשה ביופי שבתנועה הזאת, באידיאל הגדול המפעם בתוכה, במטרתה הנעלה – לרפא את הפצעים ההיסטוריים של העם האומלל. מתוך הרגשה נפשית זו התקשרה אל התנועה, אל האומה, אל הארץ.
כשאני חושב על האשה היקרה הזאת עולה על זכרוני הטיפוס של הסבתות שלנו, הטיפוס של נשים צדקניות. היא היתה אשה צדקנית במלוא מובן המלה, אמנם בלבוש מודרני של ימינו אלה, אבל בתוך תוכה נשארה הדמות מדורות שעברו – אשה צדקנית, עוסקת בצרכי צבור באמונה, מתוך פשטות וצניעות, מוסרת כל לבה לעבודה הצבורית, בלי שום מחשבות זרות, בלי שום פניות אישיות. ומשום כך היתה עבודתה של האשה הנפלאה הזאת לסמל יקר בתנועתנו.
לפני שלוש-עשרה שנה באתי לקנדה והבאתי לקיבוץ היהודי בה – קיבוץ לא גדול המונה בסך-הכל כמאה וחמשים אלף נפש – הצעה בעלת מעוף וקנה-מידה גדול מאד, לפחות לפי מושגינו באותו הזמן: לגאול את 40,000 הדונמים של וואדי-חווארית הערבית על מנת להפוך אותו לעמק-חפר היהודי. אז גרתי בביתה של הגב' פריימן במשך חודש ימים. למן הרגע הראשון שנכנסתי לבית זה הרגשתי, שאין אני כאן אורח סתם, ואף לא אורח נכבד, אלא בן-בית ממש. בעלת-הבית היא שעוררה בי את הרגש הזה, מפני שכל הבא אל ביתה היה מרגיש עצמו כבן-בית. מצאתי בבית זה פשטות שמשכה את הלב: פשטות ביחסים, פשטות בסידורים, פשטות בכל צורות החיים, אם גם היתה זו צורה מודרנית נאה. בשיחותי עם הגב' פריימן לא היתה לנו לשון משותפת. היא דברה רק אנגלית, שפה שאין אני נזקק לה, והלשון היחידה שהיתה למליץ בינינו היתה אידיש רצוצה ושבורה שדיברה בה בקושי. ואף על פי כן הרגשנו מיד, שאנו מבינים איש את רעהו, באשר שנינו שואפים למטרה אחת. עם הרבה עסקנים ועסקניות דיברתי בחיי, בלשונות ברורות למדי, ולא היתה בינינו אותה ההבנה כמו בשיחותי עם האשה הזאת, תוך כדי דיבור בלשון אידיש רצוצה.
ואם אנו רואים כיום את היצירה הגדולה הזאת, אחד ההישגים החשובים ביותר בארצנו, את עמק-חפר, על שמונה-עשר הישובים אשר בו, וביניהם אחד הנקרא בשם “חבצלת השרון” – חבצלת-ליליאן על שם המנוחה – הרי יצירה זו היא במידה מרובה תוצאת עבודתה המסורה של האשה הזאת במשך כמה שנים. מן הרגע הראשון כשדרשתי ממנה להשפיע על בעלה, על קרוביה, על כל הסביבה, על כל ההסתדרות הציונית בקנדה, שיקבלו את הצעתי, שלכאורה נראתה כאוטופיה שאין להעלותה על הדעת – לא נחה האשה, והיא כבר אז היתה חולנית – עבדה, השפיעה ואירגנה, עד שהשלימה את מפעלה ויהודי קנדה הטילו על עצמם לגאול את אדמת עמק-חפר. היא אמרה לי: או שתסע מכאן בנצחון גמור, או שלא אשאר בחיים. דברים אלה לא נאמרו לתפארת המליצה בלבד, ולא מתוך ג’יסטה נאה בעלמא. מעולם לא השתקעה בויכוחים יתרים ובפלפולי סרק שאין אתם מעשים. בשמעה הצעה חדשה, תפסה מיד אם טוב הדבר או לא. ואם ההצעה נראתה בעיניה, באה תיכף החלטתה הפנימית: כדאי שאקדיש את כוחותי לדבר זה, ומיד התחילה עובדת למענו בכל מסירותה הנאמנה.
לצערנו הרב לא זכתה לראות את פרי עמלה – עמק-חפר בבנינו. כשביקרה בארץ בפעם הראשונה, בתחילת 1927, עוד לא חשבו על גאולת וואדי-חווארית. ואחרי כן חלמה לבוא שנית אל הארץ, כדי לראות את מעשה היצירה הגדול, שהשתתפה בהגשמתו, לראות את הישובים הפורחים בעמק-חפר ולנטוע שם יער. אבל לא זכתה לכך. אז כבר נתגברה מחלתה עד כדי כך, שהרופאים לא הרשו לה לנסוע מביתה מרחק גדול כזה. רק בתה באה, והיא נטעה את העצים הראשונים בחורשה אשר בעמק-חפר.
הגב' פריימן השתתפה גם בכמה מפעלים אחרים למען ארץ-ישראל. הגב' חנה מיזל בודאי תספר לכם על היצירה השניה, שחלק גדול ממנה נתגשם בעזרתה של הגב' פריימן המנוחה – בית הספר לצעירות בנהלל. היא גם עסקה הרבה בעבודה ציונית תרבותית בין הנשים בקנדה, ועמדה בראש הסתדרות “הדסה” בארץ זו, עוד לפני שנצטרפה רשמית לויצ“ו. “הדסה” בקנדה קיבלה את השפעתה הרוחנית מאחותה הגדולה והחשובה, היא “הדסה” האמריקאית. הגב' פריימן היתה במידה ידועה תלמידתה הרוחנית של אותה המורה הגדולה שיסדה את “הדסה” באמריקה. וגם לאחר שהסתדרות הנשים בקנדה נצטרפה לויצ”ו השאירה לעצמה את השם העברי שלה – “הדסה”.
לפני 55 שנים ירדה נשמה גדולה וטהורה לערבות קנדה, הרחוקה ממרכזי היהדות החשובים – שכנתה אמריקה אף היא נעשתה למרכז יהודי רק בשלושים השנים האחרונות, – והארץ גדולה ורחבת-ידים והקיבוץ היהודי מפוזר בה על פני שטחה הגדול. אין איש יודע מאין שאבה נפש יפה זו את גדלותה ועשרה הרוחני, את מסירותה ונאמנותה אל העבודה הצבורית, אל קדשי האומה ושאיפותיה. וכל ימי חייה, גם בשנים האחרונות כשלא יכלה עוד לרדת ממטתה, היו נפשה ומחשבותיה קשורות בתקוות עמנו.
ב' חשון תש"א
זכרונותי מצ'כוסלובקיה
מאתמנחם אוסישקין
נעניתי להזמנתכם לבוא ולספר על זכרונותי מצ’כוסלובקיה, גם מפני עצם הנושא וגם מפני שהשקפת עולמם של ציוני צ’כוסלובקיה אינה רחוקה כל כך מהשקפת העולם שלי. האמת ניתנה להיאמר, כי מיום שהכרתי את יהודי צ’כוסלובקיה בכלל, ואת ציוני צ’כוסלובקיה בפרט, ראיתי בהם טיפוס נכבד ורציני בשורותינו. ואף זאת יאָמר לזכותם, כי במשך עשרים השנה שעבדנו יחד אין אני זוכר אף מקרה אחד, שציוני צ’כוסלובקיה יבטיחו דבר ולא יקיימוהו. ודבר זה אי-אפשר לאמרו, לצערי, ביחס לכל יהודי הגולה. אני מעריך מאד כל מי ששומר את מוצא שפתיו, ועוד יותר כל ציבור ציוני שמטיל על עצמו חובה ויודע למלאה באמונה. מבחינה נפשית אני רואה את עצמי קרוב אליכם, ועל כן נעניתי ברצון לבקשתכם. חשבתי: מי יודע, אולי תתן לכם מסיבה זו משהו, ואולי תתן גם לי משהו ותעורר זכרונות מן הימים הטובים שעברו.
לפני שנים אחדות, במלאות לי שבעים שנה, קבלתי מארצות שונות כמה וכמה ברכות ומכתבים. אבל ביחוד נחרת בלבי דבר בואה של משלחת מיוחדת, עם הד"ר רופאייזן בראשה, שהביאה לי אלבום גדול עם חתימותיהם של אלפי יהודים מצ’כוסלובקיה. מתנה זו נגעה עד לבי, משום שהבינותי, כי אלה לא היו חתימות סתם כי אם בטוי ליחס נפשי מסוים. וכשאני חושב עכשיו על אלפי החותמים האלה, שהיו חיים אז בארץ של חופש וצדק, מתוך מנוחה ושלוה, במצב כלכלי טוב, ואני נזכר באיזה מצב הם נתונים כעת, עולים בזכרוני דברי התפילה של “ונתנה תוקף”: “מי יחיה ומי ימות, מי ברעב ומי בצמא”… אני מבקש מאת הנאספים לקום ולכבד את זכרם של אלה שנעדרו מתוך מחננו.
א
והנה אנו יושבים כעת בתוך קומץ קטן מאותה היהדות הטובה והנאמנה, זה שהצליח לבוא ארצה ולהשתקע בעיר הבירה שלנו, בירושלים. ועלי לספר לפניכם על זכרונותי מאותה המדינה, שכל כך הרבה גלגולים עברו עליה בתקופה היסטורית קצרה: תחילה היתה חלק של אוסטריה הגדולה, אחר-כך הפכה למדינה עצמאית, כעבור שנים מספר בא האויב האכזרי וביתר אותה למדינה צ’כית לחוד ולמדינה סלובקית לחוד, וגם זה לא נמשך זמן רב. מיד בא שלטון הפרוטקטוראט, ועכשיו נאבקת צ’כיה על חירותה ועל תקומתה לתחיה.
אתחיל את זכרונותי מימים רחוקים, זמן רב לפני המלחמה הקודמת, כשהייתי עוד תלמיד בית הספר בעיר מוסקבה. המושג “האומה הצ’כית” היה מלווה תמיד בשבילי איזה גוון של מיסתורין, בלתי מובן לנפשו של הנוער שהתחנך בתרבות הרוסית: גם זו אומה סלאבית, כמו הרוסים, ואף-על-פי-כן שונה ברוחה מן העם הרוסי. איש לא ידע ואיש לא הבין את נשמתו של העם הצ’כי, שהיתה נעולה בכמה מפתחות. ידענו שזהו עם תרבותי ואף-על-פי-כן שלטה בארצו התרבות הגרמנית, ואילו התרבות העצמית של הצ’כים היתה נדרסת ומשועבדת לה. בימי נעורי משכה את לבי ההיסטוריה של העם הצ’כי. לא נלאיתי מלקרוא את סיפורי הגבורה על לוחמיו. יאן הוס, ז’יז’יקה – כל אלה הוסיפו לאומה זו גוון בלתי ריאלי, מסתורי. הצ’כים שראינו אותם ברוסיה היו כמעט כולם מורים, רובם מורים ללשונות קלאסיות. גם בבית הספר שלמדתי בו היה מורה צ’כי, שהיה ידוע כדייקן וקפדן, איש שתובע הרבה מתלמידיו אבל מקפיד על היושר והצדק. הכל כבדוהו, אבל לא אהבוהו. כזה היה הרושם הראשון בנשמתו של הנוער על העם הצ’כי. מוסקבה ופראג היו ערים שונות זו מזו, העמים היו שני סניפים של משפחות הסלאבים שנבדלו זה מזה תכלית שינוי. שהרי הרוסים על שבטיהם השונים, וכן הסרבים והבולגרים – פרצופם הרוחני עוצב לפי דוגמת ביזאנץ; ואילו הפולנים, הצ’כים והסלובקאים ינקו את השפעתם מרומא.
ואשר ליהודים שגרו בארץ הזאת – קיבוץ לא גדול ביותר – לא היו קיימים בימים ההם קשרים ביניהם לבין הקיבוץ הגדול של יהודי רוסיה. גם מבחינה זו היתה צ’כיה עטופה מסתורין: המהר“ל מפראג וכל האגדות הקשורות באישיות מסתורית זו, הגשר בפראג עם פסל של יהודי או לא-יהודי ועליו חרות השם המפורש; בראטיסלבה, או פרשבורג, שהזכירה את החת”ם סופר – כל אלה נצטרפו לתמונה מיוחדת במינה.
ב
לראשונה ביקרתי בצ’כיה בשנת 1889. באתי אז אל פרנצסבאד בענינים משפחתיים. מהעיר עצמה לא נשאר בלבי אלא זכרון קלוש, כי שהיתי בה שעות אחדות ועברתי לדרכי. אך באותה שנה עצמה בקרתי בבאד רייגהרץ על יד ברסלוי, ושם הכרתי יהודי צ’כי, רזק שמו. מיד לאחר שהתודעתי אליו התחלתי לדבר על חיבת ציון כדי למשוך אותו לתנועתנו. הוא הקשיב לדברי אבל לא הבין לרוחי. “למה נטפלת אלי – אמר – ומה אתה מבקש ממני?”… רק בשנת 1897, אחרי הקונגרס הראשון, קבלתי מכתב מפראג מאותו יהודי. הוא כתב לי, שקרא את הדו"ח של הקונגרס ובין המשתתפים נתקל גם בשמי, ואז נזכר בשיחה שהיתה בינינו לפני שמונה שנים והוא שמח מאד להודיעני, כי עכשיו הוא מבין טוב יותר את אשר בקשתי ממנו.
בפעם השניה ביקרתי שוב בפרנצסבאד בשנת 1896. נתאכסנתי במלון יהודי. בעל הבית היה שמו קרויז או קרויזה. את האמת אגיד, כי מצאתי שם הרבה יהודים פולניים, רוסיים, גרמניים, – אבל יהודי צ’כי ביניהם לא מצאתי. לא ידעתי, כי בין האורחים הרוסים ששהו אותה שעה בפרנצסבאד היה גם ראש היהדות הרוסית בימים ההם, יהודי טוב ונאמן אבל מתנגד חריף לתנועת חיבת ציון. בערב תשעה באב, בשבתי במסעדה, נגש אלי איש ושאל אם אני אוסישקין. כשעניתי לו בחיוב, השיב: אני בארון גינזבורג – המתנגד הגדול שלך. כך התוודענו איש אל אחיו וכל אותו היום התווכחנו על חיבת ציון, כמובן שלא הצלחנו לשנות איש את דעת רעהו. לפנות ערב אמרתי לו: “רואה אני, בארון גינזבורג, שלא נוכל לבנות את הארץ ביחד, אבל שמא נוכל לבכּוֹת יחד את חורבן הארץ?” וכך הלכנו שנינו לשמוע אל הקינות בבית הכנסת שבפרנצסבאד.
אלה הם זכרונותי המעטים מלפני המלחמה. אבל אחרי המלחמה ביקרתי תכופות בצ’כיה. בפעם הראשונה נסעתי לקארלסבאד בשנת 1921. לא היה שם אף מכר אחד משלי. כשבאתי נכנסתי למלון “אולימפיק”. בעל המלון הכניסני לחדר, שמצאתי בו רק מעט אור ואויר. אמרתי לו, שאין אני מרוצה מחדר זה. ועל זה שאל בתמיהה: כלום אינך יודע מי היה גר בחדר הזה? מיד הובילני אל הכותל והראה לי כתובת המעידה, כי בשנה זו וזו ישב בחדר זה קרל מרכס. אמרתי לו: “כעת אני מבין, מדוע אין בחדר זה לא אור ולא אויר”… לקחתי לי חדר אחר. זו היתה פגישתי הראשונה עם קארלסבאד. לימים קרה לי מקרה דומה לזה ברוטרדאם שבהולנד. הציונים הכינו לי חדר במלון והוא אולם גדול ומרווח עם הרבה אור ואויר. אמרתי לבעל המלון, שהחדר גדול מדי בשבילי ושאוכל להסתפק בחדר אחר. ושוב באה השאלה בתמיהה: “כולם אינך יודע מי היה גר בחדר הזה?” הוברר, שכאן ישב בשעתו תומאס מאסאריק, ובחדר זה התקיימה הישיבה הראשונה של מדינאי צ’כוסלובקיה אחרי המלחמה ושם נקבעו פרקי הקונסטיטוציה למדינה… ובחדר זה נשארתי. זה לעומת זה עשה האלוקים.
מאז הייתי מבקר בקרלסבאד כמעט בכל קיץ וקיץ. היו לי שם שני רופאים: ד“ר קוהנר, היושב עתה בחיפה, שדאג לבריאות גופי, והרב ד”ר ציגלר, הנמצא עתה בין הנאספים באולם זה. הוא דאג לשלומי הרוחני. שכן עמו החלפתי דעות בענינים העומדים ברומו של עולמנו. בכל ליל שבת הייתי רגיל לבקר בבית הכנסת לשמוע את דרשותיו של הרב הד"ר ציגלר.
זכרונות יקרים קשורים בעיר קרלסבאד. ליד הנחל, במקום המכונה “פרונדשאפטסהעהע”, ישב מנהיגנו הגדול הרצל וחלם את חלומותיו על גאולת העם ותקומתו. מדי עברי על יד המקום הזה הייתי מהרהר בהרצל ובמפעלו. אולי יגיע הזמן, כאשר נגשים את שאיפתנו, ונקים במקום הזה מצבת זכרון למנהיג הגדול.
אכן בעיר זו היתה קבועה טבלא לזכר מאורע לאומי שלנו: הקונגרס הציוני שנתקיים כאן פעמיים, בשנת 1921 ובשנת 1923. הטבלא כתובה עברית ונקבעה על יד שאר הטבלאות ההיסטוריות של קרלסבאד. מי יודע מה עלה לה לטבלא זו כעת. בודאי יד הנאצים פגעה בה לרעה. אבל בימים ההם נתקבלנו בקרלסבאד בכבוד גדול, והטבלא העידה על היחס של העיר ליהודים, שארצות אחרות לא פנקו אותם. כל מי שבא לקרלסבאד בימי שבתי בה הייתי נוהג להוליכו אל המקומות היקרים הללו: מקום יחודו של הרצל עם רעיונותיו וטבלת הקונגרס.
ג
שני הקונגרסים שנתקיימו בקרלסבאד קשים היו. הקונגרס של 1921 שנערך ב“שיצנהויז” היה הקונגרס הראשון אחרי המלחמה, בו הושיבוני על ספסל הנאשמים – בעד קניית עמק יזרעאל. היו לי ימים של מלחמה כבדה ורבות עמלתי כדי להגן על עצמי בעד מעשה “נורא” זה. אבל השקפתי נצחה וקניית העמק נתאשרה. עוד יותר כבדה היתה המערכה בקונגרס של 1923. בימים ההם מלאו לי ששים שנה, ובישיבת לפני הצהרים השמיעו לכבודי נאומים והמטירו עלי תלי תלים של ברכות – ובו ביום אחרי הצהרים החליטו המברכים להוציאני מתוך האכסקוטיבה. כך דרכם של גובראין יהודאין. התנהלה אז בקונגרס מלחמה חריפה, עקרונית, ביני לבין וייצמן. המדובר היה ביחסה של ממשלת ארץ-ישראל למפעלנו. וייצמן רצה לנהל את העבודה מתוך הסתגלות לרוחם של האנגלים, ואני דרשתי מלחמה גלויה נגד הממשלה ודרכי הפרעתה בעבודתנו. במשך הקונגרס הוברר לכולם, כי אין אפשרות של עבודה משותפת: אחד מאתנו צריך לפנות את מקומו. באותו יום באה אלי משלחת, עם הרב ד“ר צבי פרץ חיות מווינה בראש, וטענה לפני: אנו מוקירים אותך מאד, עבודתך יקרה לנו וכו', אבל אין תקוה שתיבחר ועל כן מוטב שתתפטר בעצמך. עניתי להם, שאמנם אף אני יודע כי לא אבחר, אבל אין אני רוצה ליטול מן הקונגרס את האחריות; ידעו, לשם מה ולמה בוחרים בזה ולא באחר. וכך נסתיים הקונגרס. יו”ר הועדה המתמדת, רוברט שטריקר, בא וקרא את השמות בנשימה אחת, כמו שרגילים לקרוא את עשרת בני המן במגילה, כאילו הרגיש בעצמו שמשהו אינו בסדר, מכיון ששמי נשמט מן הרשימה. מיד עזבו כל תומכי את האולם לאות מחאה. גם אלה שלא בחרו בי נשתמטו והלכו להם בראש מורד. רק אני נשארתי עד הסוף. הבחירות נתקיימו בשלוש שעות אחרי חצות. היה זה לילה של סערה וגשם וקור. שבתי יחידי לבית מלוני ואיש לא ליווני. הרהרתי ביחסם של בני אדם ובמה שעלול להשתנות במשך יום אחד.
באתי הביתה, טבלתי באמבטי וטיילתי ביער כל אותו הלילה. בבוקר באתי להשתתף בישיבת הועד הפועל. הופעתי עשתה רושם על כל מתנגדי. הם חשבו כי אתבודד בפינתי ולא אקח יותר חלק בעבודה הציונית. – כיום נשאר בלבי מכל זה רק זכרון יפה, ללא שמץ של כאב וצער.
כאמור, הערצתי תמיד בציוני צ’כוסלובקיה את הרצינות ואת הדייקנות בכל מעשיהם ובמילוי חובתם. נוכחתי בזאת באחד מביקורי בקרלסבאד, שחל עם הבחירות לקונגרס. מובן מעצמו, שכל ציוני בצ’כוסלובקיה, ללא יוצא מן הכלל, ראה חובה לעצמו ללכת לקלפי ולהשתתף בבחירות. יו“ר ועדת הבחירות היה הד”ר קוהנר. בתקנות נאמר, שכל בוחר צריך להביא אתו את תעודת השקל או להוכיח, ששמו נרשם בין השוקלים בארץ הזאת. והנה קרה ששכחתי להביא אתי לקרלסבאד את השקל שקניתי בירושלים. וכשהלכתי לבחירות, לא רצה הד"ר קוהנר, שהכירני יפה יפה, לקבל את קולי. הוא הסביר לי, שאמנם מאמין הוא שקניתי את השקל בירושלים, אבל כיון שאין התעודה בידי וגם שמי לא נרשם ברשימת השוקלים של צ’כוסלובקיה, אין הוא יכול לעשות דבר נגד התקנות. לבסוף יעצתי לו, שיקבל את קולי על תנאי וישאל במרכז הציוני שבפראג, אם לצרף את קולי לקלפי או לא. וכך עשה, ורק לאחר שנתקבלה תשובה חיובית מפראג צורף קולי רשמית לקלפי.
מימי קרלסבאד זכור לי נאום אחד של הד“ר ציגלר, שעשה עלי רושם ושהתווכחנו אחרי-כן על תכנו. היה זה בשנה השניה לממשלת היטלר בגרמניה. בצ’כוסלובקיה נמצאו אז הרבה פליטים מגרמניה. והרב ד”ר ציגלר, כיהודי טוב וכרועה נאמן של בני עדתו, נאם בבית הכנסת למען המגבית שנערכה לטובת הפליטים. במלים נרגשות תיאר את כל האסון שקרה ליהדות העשירה והתרבותית בגרמניה הרשעה, והוסיף: “אנו היושבים כאן, בצ’כוסלובקיה, על הסלעים החזקים של היושר והצדק והאמת, אנו צריכים להרגיש בכל לב את האסון הזה שבא על אחינו בגרמניה ולהגיש לה את עזרתנו המלאה”. אחרי הנאום נגשתי אליו ושאלתיו: “האם בטוח אתה כל כך ביושר ובצדק שישלטו כאן לאורך ימים?” על זה ענה בתמיהה: “בארצו של מאסאריק?” – זמן רב נשאר בזכרוני ויכוח זה. והנה עברה עתה הכוס גם על ארץ זו. בבנין היפה של “מושב זקנים”, שהקים ד"ר ציגלר בקרלסבאד, יושבת כעת הגסטאפו…
במשך הזמן הכרתי הרבה ציונים מצ’כוסלובקיה, שתפסו מקום חשוב בתנועתנו: המנוח ברתולד פייבל, ל. הרמן, ה. ברגמן, האחים וולטש ועוד. הכיוון הפאציפיסטי, המינימליסטי, בתנועתנו יצא מבית מדרשם של ציוני צ’כוסלובקיה, ומרכזה של אסכולה זו היה בפראג. שני דברים היו מתמיהים אותי בפרשה זו: החוג, שממנו באו הפאציפיסטים האלה, התרכז באגודה ששמה “בר כוכבא”. בר כוכבא ופאציפזם – היש לך שני ניגודים גדולים מזה? ועוד דבר: שמו של העתון שהגן על השקפה זו היה “זעלבסטוועהר”. זהו ביטוי חזק יותר מביטויו של פינסקר “אוטואמנציפציה”. שהרי “זעלבסטוועהר” משמעו הגנה ומלחמה, ולא פאציפיזם. כך אתה מוצא לפרקים שם שאינו מתאים לתכנו ותוכן שאינו מתאים לשמו…
פסל של הקיסר פראנץ יוסף מאוסטריה עמד בקרלסבאד, ומשהוקמה המדינה הצ’יכית נהרס ופסל של בטהובן הועמד במקומו. בודאי גדול היה בטהובן וראוי לפסלו. אבל נדמה לי שלא היה זה מעשה נאה להרוס פסל ולהקים אחר במקומו. מי שיש לו רגש היסטורי אינו הורס זכרונות שיש בהם ביטוי לרוחה של תקופה היסטורית מסוימת. זכורני, כשבקרתי ברומא בפעם הראשונה וראיתי את קשת הנצחון של טיטוס הרהרתי בלבי: אם תגיע השעה, שאנו נהיה שליטים בארץ-ישראל ונמצא ביחסים טובים עם איטליה, נבקש ממנה להעביר לידינו את קשת הנצחון על מנת להעמידה בירושלים. תעמוד מצבה זו אצלנו לזכר הימים המרים שעברו עלינו בתולדותינו.
ד
המרכז הגדול השני של יהודי צ’כוסלובקיה היתה עיר הבירה פראג. בקרתי בה כמה פעמים. כאן נמצא המרכז הארצי של ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה. כאן גם התקיים הקונגרס בשנת 1935. הרבה יש ללמוד מתולדות העיר הזאת. מבחינה ציונית מצאתי בה אישור חותך לערך המכריע של הכפר בכל מדינה שבעולם. על שאלה: מי השולט האמיתי במדינה, הכפר או העיר – נותנת פראג את התשובה הנכונה: הכפר. במשך מאות שנים היתה צ’כוסלובקיה משועבדת לכובש הגרמני, ולא עוד אלא פשה בה התבוללות בכל שטחי החיים. האצילים נעשו גרמנים, העיר היתה גרמנית; בפראג שלטה התרבות הגרמנית, באוניברסיטה, בתיאטרון, במסחר ובתעשיה. רק בכפר ישב הצ’כי, דיבר בלשונו, שמר על מנהגיו ומסורתו – והוא שניצח. התחילה תנועת השיחרור, שמוצאה מן הכפר, התפתחה והלכה עד שבאה שעת מהפכה בהיסטוריה – והשלטון הגרמני נעלם. ניצח הכפר הצ’כי את העיר המתבוללת. דבר זה צריך לשמש גם לנו לקח שלא נזלזל, חלילה, בחשיבות הכפר העברי בתנועת תחיתנו. כך אצלנו וכך אצל כל האומות בעולם: העירוני נודד, הכפרי נשאר יושב על אדמתו, והוא השומר על אפייה של המדינה.
ועוד דבר אחד אנו יכולים ללמוד מצ’כוסלובקיה: כוחה של הפרוטה הקטנה. ה“מאטיצה” הצ’כית חוללה מהפכה לאומית, רוחנית ותרבותית בתוך העם הצ’כי, והכל בכוחה של התרומה הקטנה והקבועה. כוחה של זו אינו רק בכמות, בצירוף פרוטה לפרוטה עד שנוצר סכום גדול, כי אם בעיקר באיכות, ברגש הלאומי שהיא מעוררת בעם. שיטה זו הכנסנו גם לעבודת הקהק"ל: הבול, הקופסה וכו'. אף כאן כוחם של אלה לא רק כאמצעי לאסוף כספים, כי אם כסמל רוחני, כמקור של עידוד וגעגועים. ואף זאת עלינו ללמוד מהצ’כים: גם במצב החמור ביותר אין הם מתיאשים, אלא ממשיכים לקוות, לשאוף ולפעול. כמה מאות שנים עברו עליהם בשיעבוד, והם לא פסקו מלקוות ולא רפו ידיהם, ואמונתם עמדה להם עד שבא הנצחון.
יופי נאצל נסוך על פראג ועל עתיקות היהודים שבה: בית הכנסת העתיק “אלטניישול”, בית הקברות היהודי על קברותיו העתיקים, המוזיאון היהודי הקטן, ועוד. זכורני, בשבתי בביתו של הד"ר ח. ברודי הראה לי מתוך חלון ביתו קיר של בית סמוך ובו אבן גדולה עם כתובת עברית מימים קדומים. בכל זיז וקיר יכולת למצוא זכרונות יקרים וקדושים. כי חוץ מכמה ערי איטליה, פראג היא אחת הקהלות העתיקות ביותר של אירופה. בפראג העמדתי לעצמי את השאלה: מצד אחד יש לנו קהלה עתיקה כזאת עם מסורת נפלאה וזכרונות של קדושה, ומצד שני אתה מוצא בה התבוללות קיצונית שבקיצונית – כיצד אפשר לתרץ את הנגוד הזה? ימים רבים ישבתי על מדוכה זו ופתרון לחידה לא מצאתי. רק על כך עמדתי, שקיים הבדל רב בין ההתבוללות הצ’כית לבין זו שבגרמניה. שם סגלה לעצמה ההתבוללות אידיאולוגיה מיוחדת, עיונית, שיטה רציונלית, ואילו בצ’כיה היתה זו התבוללות סתם, בלי חכמות וחקירות. כנראה שכוחם של אחינו לא עמד בהם לעצור את הזרם. אבל התבוללות זו שטחית היתה, ולכן, כשירד עליהם האסון של מלכות היטלר הרשעה, קל היה ליהודים המתבוללים בצ’כיה, יותר מאשר לאחיהם בגרמניה, לשוב למקור מחצבתם ולערכי היהדות.
אמרתי כבר, כי הקיבוץ הקטן בצ’כיה יכול לקבל תעודת כבוד בעד מילוי התחייבויותיו כלפי ההסתדרות הציונית ובנין הארץ, והישגיו עולים על אלה של שאר הארצות. לגאולת הקרקע קבלנו מהם במשך עשרים שנה בערך 210.000 לא“י. הסכום הזה לא נאסף במקרה, אלא הוא פרי התפתחות שיטתית משנה לשנה: בחמש השנים הראשונות 30.000 לא”י; בתקופה השניה – 40.000 לא“י; בתקופה השלישית – 60.000 לא”י, ובתקופה הרביעית – 80.000 לא"י.
יש להזכיר, כי ההלואה הראשונה של הקהק“ל בחוץ לארץ נתקבלה בפראג, ובמשך 24 שעות. המדובר היה על אדמת שטה, היא בית השיטה היום. היתה סכנה שמוסד מסוים שאינו מידידינו ירצה לקנותה. נסעתי לפראג, ושם התקיימה אסיפה קטנה במרתף של קפה “צנטרל”. השתתפו בה כעשרים איש. דרשתי מהם 20.000 לא”י, הם הבטיחו. שאלתי: האם עלי לראות בזה הבטחה סתם או כסף ממש? ועל זה ענו: אנו צ’כוסלובקים. ואמנם הכסף ניתן בזמן קצר, והקרקע שנגאל בשטה יש לזקפו לזכותם של יהודי צ’כוסלובקיה. גם בשטח ההתישבות עשו רבות: הם יסדו את חפצי בה, את שריד, את כפר מאסאריק, נטעו יערות, הרבו חוות הכשרה בגולה וגילו מדה רבה של רוח חלוצית.
ה
עולם אחר לגמרי יש למצוא בסלובקיה. היהודי בסלובקיה הוא שומר דת ומסורת נבדל לגמרי מהיהודי המתבולל בפראג. ביקרתי בבראטיסלאבה והופתעתי מקבלת הפנים. על יד התחנה חיכה ראש העיר, כומר קתולי שבירך אותי בלשון הסלובאקית. אני כמובן עניתי בעברית. כשהגענו למלון ראיתי והנה מתנוסס עליו דגל עברי. הגעתי לשם ביום ו'. לפנות ערב רציתי ללכת לבית הכנסת. הציונים בבראטיסלאבה רצו להביאני ל“טמפל” מודרני, אבל אני בכרתי להתפלל בבית הכנסת של החת"ם סופר. הם חששו לכבודי ויעצו לי שלא ללכת, כדי שלא אתקל בהתנגדותם של האדוקים הקיצוניים. אף על פי כן הלכתי, ונתקבלתי שם בכבוד גדול. אכן, היהדות הסלובקית היא אדוקה במידה קיצונית. יש לזכור שרוב חברי אגודת-ישראל אשר בארץ יוצאי סלובקיה הם. המנוח הרב זוננפלד, קיצוני שבקיצונים, אף הוא בא מסלובקיה. אבל איזה איש גדול היה, איזה רגש יהודי עמוק תסס בקרבו!
ישבתי בברטיסלבה ימים אחדים, שנראים כעת בעיני כחלום. אי אפשר היה אז לשער, שיבוא יום וגם היהדות הזאת תשתה מכוס התרעלה של הנאצים.
ו
צ’כוסלובקיה מהוללת בשמו של מיסדה ומנהיגה תומאס מאסאריק. את שמו שמעתי לפני הרבה שנים בקשר למשפט הילזנר, שהוא היה סניגורו. דבר זה לא הפליאני הרבה, מפני שגם ברוסיה נמצאו חסידי אומות העולם, שעמדו לימין היהודים בעת צרתם. אבל מאסאריק זכה לכהונה הגדולה ביותר בארצו כשהתחיל לכהן כנשיא הריפובליקה הצ’כית. ציוני צ’כוסלובקיה היו מרבים לספר עליו, על מידת ישרו וסגולותיו הטובות. לפני שנים אחדות ביקר בארץ-ישראל. התחיל את ביקורו בירושלים, ואחרי כן נסע לבית-אלפא. בדגניה נפגשתי אתו ונסענו יחד עד לירושלים. אז הכרתי אותו מקרוב. הוא היה איש התרבות המערבית: פילוסוף עמקן, סוציאליסט, הוגה דעות חשוב, אך בנסעי אתו מדגניה לירושלים יכולתי לעמוד על כוחה של הדת והשפעתה אף על אישים מסוגו של מאסאריק. כשעברנו את כפר כנה, פנה אלי מאסאריק בבקשה שאראה לו את המנזר, שבו אירע לישו הנוצרי הנס של המשתה. עשיתי כרצונו, אבל הרגשתי שמקומי אינו כאן. כשנכנסנו למנזר, מסרתיו לידי כומר והוא נכנס עמו מיד בשיחה ארוכה על הנסים והנפלאות שקרו פה. עמדתי מן הצד והסתכלתי בו, והנה עיניו נוצצו מרוב התרגשות ואמונה. הרגשתי שוב, שאני מפריע לו בשתיקתי, אבל לא יכולתי אחרת, כי לבי לא היה שלם עם כל הביקור הזה.
אחרי זמן רב שבנו למכונית. מדגניה עד כפר כנה הרבינו לשוחח על שאלות שונות, ואילו עכשיו ישבנו ושתקנו. שנינו הרגשנו מחנק בלב. הוא הבין שיחס אחר לי לכל אותם הערכים שהוא התלהב מהם כל כך. כאשר עברנו ליד נצרת, שוב הביע את רצונו לראות את הנגריה שעבד בה ישו בימי נעוריו. עמדנו על יד הככר המרכזית, קראנו למורה דרך וזה הוביל אותו אל הנגריה. לא ידעתי מה לעשות: להשאר באוטו לא רציתי מפני כבודו של מאסאריק, ושוב החלטתי בעל כרחי ללכת אתו. הוא נכנס למקום שנכנס ונשאר שם שעה שלימה והקשיב בהתלהבות רבה לכל דבריו של מורה הדרך. כאשר נכנסנו למכונית שוב לא דברנו אף מלה אחת במשך כל הנסיעה הארוכה מנצרת ועד ירושלים.
כך נוכחתי, שיש מומנטים גם בחייו של פילוסוף והוגה דעות כמאסאריק שהוא שוכח את כל דרכי מחשבותיו, ונשאר בו רק המקור שינק עם חלב אמו.
לכבודו של מאסאריק הוקמו בארץ הרבה מצבות זכרון: יער מאסאריק, כפר מאסאריק ועוד. אבל בלב היהודים יישאר שמו כדמות היפה ביותר של חסידי אומות העולם שקמו לנו בזמן האחרון. ובבוא הזמן, שכולנו מצפים לו, שצ’כוסלובקיה תתנער שוב משיעבודה ותקום לתחיה, אנו מקוים, שרוחו של מיסד המדינה הצ’כוסלובקית תהיה שורה שוב על אותה הארץ, כמו בימי כהונתו.
ואתם, אחי היושבים בציון ובירושלים, – ואני יודע שבודאי עברה עליכם פרשה ארוכה של לבטים וחבלי הסתגלות לתנאי הארץ הזאת – דעו, כי כאן עכשיו מקומכם הקבוע, אם כי קשורים אתם בקשרי נפש עמוקים אל המדינה שבה ישבתם שנים כל כך רבות וחייתם חיי שלוה ומנוחה. כאן מולדתכם האמתית, וכאן עליכם לחיות ולבנות יחד אתנו את המולדת הישנה. אני מאחל לכם, שתצליחו להשתרש בארץ בלי קשיים חמריים ובלי מכשולים רוחניים, ותזכו לראות אלפים ורבבות מאחיכם יושבים בציון בין שאר שבי הגולה.
הרצאה בהתאחדות עולי צ’כוסלובקיה
ירושלים, ח' בכסלו תש"א
אגרות
מאתמנחם אוסישקין
לחג החשמונאים: אגרת אל היהדות הפולנית
מאתמנחם אוסישקין
ימים קשים עוברים על הישוב. 160.000 היהודים בארץ-ישראל, חלוצי היהדות העולמית לבנין ארץ-המולדת, סובלים יסורים. יסורי הגוף: שפיכת דמים, פחד ואי-בטחון; ויסורי הנפש: התעללות זדים בתקוותינו ובקדשי עמנו. אך כל הישוב עומד עמידה זקופה, איתנה, בראש מורם, עומד ואומר: חביבים עלי יסורים אלה!
כי ישנם בעולמנו שני מיני יסורים: יש יסורים של גסיסה, שאחריהם בא המוות והכליון; ויש יסורים של חבלי לידה, שאחריהם באה לעולם יצירה חדשה של חיי העתיד. היסורים של עמנו בארצות הגולה בכל התקופות היו יסורים של גסיסה לאומית. היסורים של העם בימי החשמונאים ובימינו אנו בארץ-אבות – יסורים של חבלי לידה הם, שאחריהם תבוא היצירה הנעלה של תחית עמנו כעם בריא וחזק, עם של בני-חורין בארץ-המולדת. ולפיכך אנחנו ממשיכים כאן במפעל הבנין בלי צל של יאוש, ותקוה חזקה מפעמת בלבנו, כי סוף הכבוד לבוא ואנו נצא גם ממשבר זה בנצחון גדול, כשם שהתגברנו על כל המכשולים והפגעים שעמדו על דרכנו במשך חמשים שנות עבודתנו.
וכיום, כשבאו עלינו מחדש היסורים של ימי החשמונאים, זוכרים אנחנו את הדברים הרשומים באותיות זהב על דפי ההיסטוריה שלנו, שההשגחה העליונה מסרה “גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים”. ואמונתנו חזקה, כי גם נכדי החשמונאים אשר בזמן הזה ידעו לרשום את הדברים הללו בהיסטוריה של תקופתנו אנו. וגם אתם, אחי היקרים אשר בארץ פולין, בחגכם את חג החשמונאים – יהא לכם החג הזה לא רק חג של זכרון, כי אם בעיקר חג של מעשים. והתפקיד הראשון הוא: להבטיח לעצמנו קרקע מוצק תחת רגלינו, לגאול את אדמת הארץ בכל ההתאמצות הרבה הראויה לאותו התפקיד הגדול. כל יום ויום שאנו מזניחים בגאולה זו – חטא גדול אנו חוטאים, לנו ולדורות שיבואו אחרינו. אם את כל הערכים החשובים, עליה, בנין ותרבות, יהיה סיפק בידנו ליצור אותם גם בימים הבאים, הרי גאולת הקרקע היא מצוה שהזמן גרמה – ופתרונה צריך לבוא בעתיד הקרוב ביותר.
ועוד דבר: ישוב של 160.000 יהודים בארץ-ישראל קומץ קטן הוא לעומת מאות אלפי האוכלוסין האחרים החיים בארץ ובמדינות הסמוכות לה. אך אותו ישוב של 160.000 נפש מהווה כח כביר ועצום – אם מאחוריו עומדים מיליונים של אחינו בכל העולם כולו, הנכונים לבוא ולסייע, לעלות ולגאול, לגאול ולבנות. ההתעוררות הגדולה, שתקפה את האומה בכל ארצות הגולה לרגל המאורעות האחרונים בארץ, הוכיחה לנו כי רוב מנינו ורוב בנינו של העם אתנו הוא ברוחו ובנשמתו. ודרוש, שיהיה אתנו גם במעשים. ועליכם, על היהדות הפולנית המהווה את המרכז הגדול ביותר בכל יבשת אירופה, היהדות הפולנית העומדת ברובה הגדול על הבסיס של מסורת-אבות, זו שהצילה את עם ישראל מכליון עד כה – עליכם מוטל התפקיד להיות מורי-דרך לכל היהדות העולמית, ולהראות במעשים ובקרבנות, כיצד יש לעבוד וכיצד צריך להתמסר לבנין העם והארץ.
והנה דוגמא לפניהם – האומה הפולנית, שבתוכה אתם יושבים, כמעט במשך 200 שנה רחפה האומה הפולנית בין החיים והמוות; מדינת פולין הגדולה נגזרה לגזרים בידי המעצמות השכנות, ונחשול של אויבים קם עליהם לנשל אותם מעל אדמתם ולכבות את זיקי התרבות שלהם. אך בני האומה על כל מעמדיה ושכבותיה עמדו תמיד על משמרת קיומם הלאומי והביאו במשך הדורות קרבנות עצומים – עד שהצדק נצח. והנה כיום הנוגש איננו, עבר ובטל מן העולם, והאומה הפולנית קמה לתחיה. ואנחנו היהודים, עם שמאחוריו עומדת היסטוריה בת ארבעת אלפים שנה, עם אשר תמיד שמר על התקוה והאמונה בנצחון הצדק העולמי – על אחת כמה וכמה שמחויבים אנחנו, דוקא בימי זעם אלה, להראות בפני כל העולם – ולהראות במעשים ובמאמצים! – כי אמנם נכונים לכל הקרבנות שבעולם, כדי להגשים את שאיפותינו ההיסטוריות במהרה בימינו.
אחי היקרים בכל רחבי ארץ פולין! אני קורא לכם: לאמונה, למסירות, לגבורה ולעבודה. הנצחון בעתיד לנו יהיה – ורק לנו, כי אתנו הצדק!
ירושלים, כסלו תר"ץ
לקרן היסוד
מאתמנחם אוסישקין
עונג מיוחד לי להיות בין המברכים הרבים למלאות ט“ו שנה ליסודה של קרן היסוד. עונג מיוחד הוא לי כי הייתי מהמיסדים והמגינים על יצירתה של הקרן לפני חמש עשרה שנה, בזמן שהרבה ציונים חשובים פקפקו הן בנחיצותה של קרן כזו והן באפשרות יצירתה. והנה עברו ט”ו שנה והוברר לכל העולם שהצדק היה עם המחייבים. אי-אפשר לתאר כיום איך יכלה הארץ להתפתח במשך חמש עשרה השנים האחרונות אלמלא היתה קרן זו קיימת; איך אפשר היה לבנות את כל עשרות הנקודות הישוביות של החלוצים הראשונים שבאו לארץ ושנתנו לה את כוח עבודתם, את מיטב מסירותם ואת כל האידיאליזם שלהם, אלמלא כספיה של קרן היסוד? ואיך יכלה לקום היצירה הגדולה על אדמת הקרן הקימת לישראל, שנקראת עמק יזרעאל, ועמה כל יתר שטחי ההתישבות היהודית באיזורים אחרים של הארץ? אי אפשר לתאר את העליה הגדולה של רבבות עולים מחוסרי אמצעים, מבלי קרן היסוד שעזרה להם לבוא לארץ ולהסתדר בה, הן בחקלאות והן בעבודות אחרות. אי אפשר לתאר את היצירה התרבותית, מדרגתה הראשונה עד קומותיה העליונות, שחנכה מאות, אלפים ורבבות, דור שלם, עברים בשפתם ובתרבותם, שקבלו את חנוכם בבתי הספר שלנו ושקרן היסוד הוציאה עליהם במשך חמש עשרה שנות קיומה עד היום הזה כמיליון לירות?
כן! כיום, כאשר הדרך כבר סלולה, באשר הארץ הוכשרה לאפשרויות קליטה גדולות, באשר אנשים בעלי אמצעים הנמצאים בארצות הגלות רואים כבר לעצמם את היכולת ליצור בארץ חיים חדשים, כעת נעשית עבודתה של קרן היסוד מובנת ובולטת גם בשביל אלה שהיו עוורים לפני חמש-עשרה שנה. כן! המחייבים ניבאו נכונה על נחיצות הקרן, אולם נבואתם לא נתקיימה בשלימותה בדבר האפשרויות הגדולות של הקרן שנוצרה. חלמו על 25 מיליון לירות במשך 5 שנים ונאספו רק 5 מיליון במשך 15 שנה, ז.א. החלום הגדול נתקיים רק בעשרה אחוזים, רק מעשר ממנו חזו עינינו. היוצרים של קרן היסוד חשבו, שהיהודים יתרמו מעשר לקרן, אבל היהודים “הפכחים” נתנו רק מעשר מן המעשר. אולי היום נעשו ה“פכחים” כביכול לפכחים ממש ואולי יבינו עכשיו שאין מקום למימרא, שעבודת בנין ארץ-ישראל היא עבודה לדורות. שאלת הקצב בעבודת בנין הארץ בוערת ואל לנו לדחותה לדורות, כי זהו ענין של הזמן הקרוב ביותר. הארץ דורשת זאת מאתנו. אם אנחנו לא נעשה זאת, היא תוגשם מהר ע"י כוחות אחרים, גם של לא יהודים. זהו גם צו השעה במצב הנוכחי שבארצות הגלות, ששם נשמטת הקרקע מתחת רגלי אחינו. ישנם עוד כיום מאות אלפים יהודים שמלאו את חובתם לקרן היסוד אבל לא במלואה. וברכתי לכם, שהכנסותיכם תעלינו מעלה מעלה הן באיכות והן בכמות ושלאחר עשר שנים, ליום מלאות עשרים וחמש שנים לקיומה של הקרן, יקויימו באמצעותה החלומות של המיסדים, שעם ישראל יתן לבנין ארץ-ישראל על-ידי קרן היסוד, לא מעשר מן המעשר כי אם מעשר ממש.
תרצ"ה
העבריה
מאתמנחם אוסישקין
(על הנרייטה סאלד)
על פי הצעת הקהק"ל קבל הקונגרס הציוני העשרים בלוצרן פה אחד את ההחלטה החגיגית ליצור בארץ-ישראל נקודה ישובית חדשה, שתיקרא על שמה של הגב' הנרייטה סאלד, ליובל השבעים וחמש לשנות חייה.
החלטה זו היתה יחידה במינה. עד היום הזה אין אנו מוצאים בארץ אף נקודה ישובית אחת, ואף לא שכונה או רחוב, שישא עליו שם של אשה. אין אני מדבר על הגיבורות ההיסטוריות שלנו מימי קדם – הללו בודאי זכו שייקרא על שמן רחוב זה או אחר בעיר העברית בארצנו, תל-אביב. אבל בין הנשים של תקופתנו, החיות ופועלות אתנו כיום הזה, הרי זו הפעם הראשונה שהתנועה הציונית חילקה כבוד כזה לאשה. זכתה הגב' סאלד, שהיא מתחילה תקופה חדשה בתולדות הנשים העבריות בדורנו אנו. הרבה נשים גדולות וחשובות קמו לנו במשך המאה האחרונה. אבל כולן תפשו מקום נכבד לא בעולמנו אנו אלא בקרב האומות. את כוחותיהן וכשרונותיהן נתנו לעמים זרים, ואילו את מקור מחצבתן שכחו והזניחו. “היו נוטרות כרמים זרים – וכרמן שלהן לא נטרו”. הנרייטה סאלד היתה הראשונה בין הנשים העבריות שהתקשרה אל עמה ותרבותו ומסרה לו את כל כוחה וכשרונה הבלתי מצוי. ומתוך כך נעשתה סמל האשה העבריה בתקופת התחיה של עמנו.
במה הגיעה הגב' סאלד למדרגה הזאת? – קודם כל באינטליגנציה העמוקה שלה. המושג “אינטליגנציה” אינו משמש הגדרה בלבד בשביל הכוחות הנפשיים של אלה שרכשו לעצמם ידיעות רבות ומקיפות במדע, בספרות ובאמנות. אינטליגנציה פירושה: רגש אינטואיטיבי עמוק היודע להבחין בין טוב לרע, בין יפה ובין שאינו יפה, בין מוסרי ובלתי מוסרי, בין אמת וזיוף. כשרון זה, הגב' סאלד חוננה בו במידה מרובה ביותר. מידה זו של אינטליגנציה אמתית מביאה לידי סגולות אחרות, שהגב' סאלד מצטיינת בהן: פשטות בחיים הפרטיים וצניעות בעבודה הצבורית. פשטות החיים משמע: – כשרון לחיות חיים מעורים בתוך העם, להכיר בערך עצמו ויחד עם זה לא ליתן להכרה זו להשתלט על כל האישיות ולהתבלט במגע ומשא עם אחרים. צניעות בעבודה ציבורית משמע: התרחקות מכל פרסום, שאינו דרוש לעצם העבודה, התרחקות מן ההדגשה כלפי חוץ, בחינת “אני ואפסי עוד”, השפעה על אחרים לא על-ידי הטפת מוסר, כי אם על-ידי הדוגמא של העבודה העצמית. וגם סגולות אלו ניתנו לה לגב' סאלד ביד רחבה.
הקשר שלה אל האומה מתבטא אצלה בשני אופנים: על-ידי הרגש ועל-ידי האינטלקט. על-ידי הרגש של אחדות היסטורית, אחדות התקוות לאחדות החיים עם כל חלקי האומה, הרגש שכל האומה קשורה ומאוחדה במהותה על-ידי קניניה הדתיים-המסורתיים; על-ידי האינטלקט, לאמור על-ידי רכישת ידיעות רבות ורחבות בהיסטוריה של האומה, בלשונה ובקניניה התרבותיים. קשר כפול זה מצוי אצל הנרייטה סאלד במידה מרובה. מאת אביה הרב ירשה את הרגש הדתי שהיא יודעת לשמור עליו כל ימיה, וברגש זה היתה מאוחדה בחייה יום-יום עם המוני בית ישראל. קשר זה אל עברנו הגדול הוא שהביא אותה לציונות ולמפעליה למען הארץ ובנינה. ואת ידיעותיה העמוקות בתרבות העברית ובהיסטוריה העברית לא קבלה מכלי שני של תרגומים, כי אם שאבה אותם מעצם המקור עד שסיגלה לעצמה ידיעת הלשון העברית על כל גווניה ואוצרותיה.
נוסיף על כל הסגולות האלה עוד קווים מיוחדים באפייה של הגב' סאלד: רגש האחריות הגדולה בכל תפקיד ובכל עבודה שהיא מטילה על עצמה, הדייקנות הזריזה וכוח העבודה שאין לו גבול, שנשאר אצלה במרצו ובתקפו גם לעת זקנתה – ונבין מה ערכה הגדול של אשה זו וכיצד זכתה לתפוש אחד מן המקומות המרכזיים בין מנהיגי התנועה הציונית.
כיום, בגשתנו ליסד נקודה ישובית חדשה בארץ-ישראל על שמה, הרינו מלוים את מפעלנו זה בברכה כפולה ומכופלת: לגב' סאלד עצמה ולציבור הנשים העבריות בכל העולם. אותה נברך באריכות ימים, בבריאות הגוף ובבריאות הרוח. ולנשים העבריות בכללן נשלח את ברכתנו שהנרייטה סאלד תשמש להן סמל בדרכן ובעבודתן למען עמנו וארצנו.
תרצ"ה
לכנוס העתונאים, בעמק חפר
מאתמנחם אוסישקין
לצערי לא אוכל להשתתף הפעם בכנוסכם החשוב; הרבה ענינים מעכבים אותי בירושלים. הריני שולח לכם, איפוא, את ברכתי בכתב. בכנוס עצמו ישתתפו באי-כוחנו, הד"ר א. גרנובסקי והאגרונום י. ויץ, ויתנו לכם הסברה מקיפה של הפרובלימה הנצחית שלנו – שאלת הקרקע.
נתאספתם בשעה חמורה מאד ליהדות העולמית כולה: תקוות העם לגאולתו בארץ אבות עומדת עכשיו לדיון בצורה חריפה ביותר. שונאינו רוצים להקטין את תקוותנו ולהנמיכה, אם בדרך של חניקת מפעלנו ועיכוב העליה, או על-ידי נתוח הארץ וחיסול התקווה של הגאולה השלימה וקבוץ גלויות. אני מאמין באמונה שלימה – וחושבני כי האומה ברובה הגדול מצטרפת לאמונה זו – כי שתי המזימות האלה יעלו בתוהו, והגאולה השלימה בוא תבוא על אף כל מחשבות הזדון של אויבינו. אבל בשעה זו עלינו ליתן דין-וחשבון לעצמנו ולהודות בפה מלא, כי במצב הנורא שאנו נתונים בו עכשיו אשמים לא רק אויבינו מבחוץ, כי אם קודם כל אנחנו בעצמנו. כולנו חטאנו. במשך ששים שנה עמדו גדולי האומה, מפינסקר עד הרצל ועד המנהיגים העומדים בראש עבודתנו היום, עמדו וקראו: מהרו וגאלו את הארץ משממותה, מהרו ועלו ארצה, מהרו בגאולת הקרקע ובמפעל הבנין. והתשובה על כל הקריאות הללו היתה קטנה ודלה. ואם גם הצלחנו ליצור בארץ יצירות גדולות ונהדרות, הרי הן כאין וכאפס לעומת מה שאפשר היה להשיג, אילו זע העם כולו והקיץ מתרדמתו.
בואו ועשו חשבון: השרון ועמק-חפר אינם בסכנה, מפני שהצלחנו להעבירם לרשותנו; עמק-יזרעאל ועמק-זבולון אף הם אינם בסכנה, מפני שדאגנו לגאולתם בעוד מועד; חלק של בית-שאן מובטח לנו, מפני שברגע האחרון הצלחנו לגאלו מידי זרים; חלק של עמק-הירדן אינו מוטל בסכנה, מפני שדאגנו לגאולתו. סכנה נשקפת לנו בגליל, מפני שלא הספקנו לתפוס בו אלא נקודות מועטות; את עבר-הירדן הפסדנו כולו, מפני שלא יצרנו שם אף ישוב עברי אחד; כל הנגב הוא בסכנה, מפני שלא עשינו כמעט ולא כלום באיזור זה; בנוגע לעכו והסביבה כמעט שאין לנו כל תקוה; והמקום הקדוש ביותר בשבילנו, קודש הקדשים של האומה, ירושלים – היא בסכנה, כולה או ברובה, מפני שלא הקימונו סביבותיה רשת של ישובים עברים; עיר האבות חברון, הקדושה לאומה כולה, אין לנו כל תקוה עליה – וכל זה בא לנו באשמתנו אנו. במשך ששים שנות עבודתנו בארץ, וביחוד בזמן האחרון – היינו יכולים לגאול את כל המקומות האלה, אילו היה עם ישראל לא רק מרגיש, כי אם גם מבין, מהי ארץ-ישראל בשביל תחייתו. אולם במשך כל הזמן היה קולנו קול קורא במדבר – במדבר ממש, ובתשעים אחוזים במדבר האומה.
עכשיו יש שמתלהבים למדינה העברית, שתבוא ותצילנו ממצוקתנו. אולם גם מדינה זו אינה מבוססת כל צרכה מבחינת הקרקע. מחמשת מיליון דונם, שעומדים להקצות למדינה העברית, נמצאים עוד ארבעה מיליון דונם בידי זרים. ומי יגאל את הקרקע, באיזה אמצעים ומתי, ואם בכלל תהא אפשרות לגאלו, לאלהים פתרונים.
אבל גם אם חרב חדה מונחת על צווארנו – לא נתיאש. נעשה את כל מה שאפשר לעשות בידי אדם, ולה' התשועה. עתונאי ישראל, קראו לעם בכל התפוצות, הרימו את קולכם מארץ-ישראל הדוויה: הצילו מה שאפשר להציל, גאלו היום מה שניתן לגאול. עד שיבוא הפתרון המוחלט מצד הממשלה, ובהסכמת האומה העברית, יעבור עוד זמן רב, ומי יודע אם בכלל יבוא. עשו את חובתכם, עתונאי ישראל, הגבירו את האמונה בגאולה השלימה, עוררו את העם לפעולות ממשיות, גלו את הכוחות היוצרים באומה – והאמת והצדק בוא יבואו ויביאו אתם גאולה שלימה לעם ישראל בכל ארץ-ישראל.
י“ב כסלו תרצ”ה
"יידישה רונדשאו"
מאתמנחם אוסישקין
(אגרת ברכה במלאות 40 שנה לקיום העתון)
ברכותי הלבביות שלוחות לכם במלאות ארבעים שנה ל“יידישה רונדשאו”. בפרק זמן זה עקבתי בקביעות אחר פרסומיכם – פרט ליוצאים מן הכלל מעטים – ולפי תפיסתי עברו על ה“רונדשאו” שלש תקופות. הראשונה חלה בשנים בהן הכירה בציונות בגרמניה רק קבוצה קטנה בלבד, ואילו יהדות גרמניה בכלל התיחסה לציונות באיבה או עמדה מנגד. גאה הייתי על מיעוט אמיץ זה שה“יידישה רונדשאו” היתה לפה לו, כנגד העולם היהודי שהוכה בסנוורים. אכן דרוש היה אומץ רב כדי להטיף לאידיאלים שעמדו בניגוד גמור להשקפת עולמה של יהדות גרמניה בימים ההם. שנים ראשונות אלו, בהן הגן העתון על רעיונות הגאווה הלאומית, ההכרה העצמית היהודית, תקוות ישראל למולדתו, בתוך עולם רווי איבה לרעיונות הללו – שנים אלו לא תשכחנה מלבנו.
אחר-כך באה תקופת הנצחון ה“רונדשאו” נעשה שקט, נעשה תוקפני פחות, יותר מעשי, מעמיק. אפשר היה להסכים להשקפותיו או לא – מכל מקום לא היתה כל סיבה להלחם בהן. הציונות שמחוץ לגרמניה לא גילתה ענין מיוחד בעתון בתקופתו זו. כי זו היתה גם ההתפתחות שחיו בה הם בעצמם.
תקופת הזוהר בתולדות העתון היו השנים שלפני מלחמת העולם, בשעה שה“רונדשאו” נאזר למלחמת מצווה להגנת הלשון העברית בארץ-ישראל. לזכותו ולתהילתו תיזקף העובדה, שהעתון הרהיב עוז בנפשו להרים את דגל הקרב נגד חברת “עזרה” של יהודי גרמניה על זכות הבכורה של הלשון העברית בבתי הספר בארץ.
פרצה המלחמה, ושוב ניתנה ההזדמנות ל“רונדשאו” לגלות את אומץ לבו. יהדות העולם היתה קרועה לגזרים. אח נלחם באח בשדות הקרב. אך ה“רונדשאו” ידע לגשר בימים ההם בין חובתו כלפי ארץ מגוריו וחובתו כלפי בני עמו, כלפי תקוות העתיד והגעגועים למולדת עברית. ה“רונדשאו” לא נרתע מלחוג את המאורע של מתן הצהרת בלפור יחד עם יהודי העולם כולו.
באה התקופה שלאחר המלחמה ופתאום – תרשוני נא לומר זאת בגלוי – באה ירידה בכוחו ובמרצו של עתון זה. תקופה זו ניתנה וניתנת לבקורת. אני יכול להסביר את סיבותיה של הירידה הזאת. ה“רונדשאו” נהל מלחמה נגד התקוות הגדולות והשאיפות הכבירות בתוך הציונות. היא עמדה במלחמה זו ביושר – אבל עצם ההיאבקות היה בה נזק. לימים ירדה על יהדות גרמניה השואה הגדולה, וזכות בלתי-נשכחת היא ל“רונדשאו” שנשא בגאון את הכתם הצהוב שהוטל על היהודים. עמדה זו כפרה על צללי התקופה הקודמת.
וברכתי לכם ליובל הארבעים לבל תפסידו את גאונכם ואת האומץ שלכם, שלא תאבד לכם גם בשנות ירידה ודכאון נאמנותכם לשאיפות הנצחיות של העם היהודי. קולה של ארץ-ישראל החיה מגיע כבר כיום לפינות נדחות של העולם. לכל מקום שהיהודים נרדפים בו, יהיה אשר יהיה טעם הרדיפות הללו, מביא הקול הזה אומץ מחודש, תקווה חדשה. ויהי רצון, כי בהגיעכם ליובל החמישים תעלה שוב שמשה של יהדות גרמניה – ועתונכם יוכל לדבר אל קוראיו בלשוננו הלאומית.
ידעתי, כי נוהגים לומר בשעת יובל רק טובות. אני איני נוהג כך. בכך ניכר ידיד, שהוא אומר תמיד ובכל שעה את האמת. וכידיד כזה אני שולח לכם את ברכתי.
תשרי תרצ"ו
ארבעים שנה לקונגרס הציוני
מאתמנחם אוסישקין
ימי הקונגרס העשרים ממשמשים ובאים. ביום ב' דר“ח אלול לפני ארבעים שנה עמד ד”ר הרצל, מחולל ההסתדרות הציונית, בבאזל והכריז על היצירה הלאומית הזאת. מיום היסטורי זה עברו ארבעים שנה, כמנין השנים של יוצאי מצרים במדבר, שנים של נדודים וצרות לעמנו בכל תפוצות הגולה – ומצבם של היהודים כיום איום ונורא יותר מאשר היה אז, בזמן הקונגרס הציוני הראשון. התקווה היחידה שמפעמת בלב העם, הכוכב היחיד שמאיר להם בחשכת הגולה – זוהי הפינה ההיסטורית הקדושה, שקשורה לנשמת האומה מדורי דורות: ארץ-ישראל. ובשעה שקבוצי עמנו הגדולים ביותר בכל הארצות, בראש ובראשונה ברוסיה, הולכים ונחרבים ואין תקומה אחרי הריסתם, הנה כאן, בפינה ההיסטורית הזאת, הולך ונבנה הבית הנאמן של האומה הישראלית – בפעם השלישית בתולדות עמנו. מקומץ קטן של תושבים יהודים, זקנים ותשושי כח, עניים ומדולדלים אבל חדורי אמונה בגאולה הבאה – נהיינו לישוב המונה יותר מארבעים רבוא, שני שלישים ויותר ממספר יוצאי מצרים. והישוב מורכב ברובו הגדול מצעירים מלאי מרץ וכוח של יצירה ועבודה, שהספיקו כבר להפוך חלקים גדולים של הארץ השוממה לשדות ולגנים פורחים ולערי תעשיה ומסחר. והתרבות העברית המקורית שלטת בארצנו – וממנה שופעות קרנים לכל תפוצות הגולה ומביאות תקווה ואמונה, התעודדות וגאוה לאומית, רצון ושאיפה לגאולה שלמה.
אבל ככל שאנחנו הולכים וצועדים קדימה לקראת הגאולה והחרות, הולכת ומתגברת “שנאת העולם לעם העולם” – לפי פתגמו של המנוח נחום סוקולוב ז"ל. בני אדום ובני ישמעאל נתלכדו בשנאה זאת, ואין הם יכולים לראות בגאולת ישראל ובתחיתו. פרשת השנה האחרונה בארצנו מוכיחה, עד היכן שנאה עיוורת זו מגעת. פרשה עגומה למאד – אבל “מעז יצא מתוק”. עמדתו של הישוב על כל שדרותיו בימים הקשים האלה עמדת כבוד היא לעם היהודי כולו. הישוב העברי בארץ לא נרתע, לא נבהל ולא נכנע. הוא צועד ביתר אמונה ומרץ לקראת עתידה של האומה.
ובימי הקונגרס העשרים צריך הישוב בארץ להרגיש ולראות, לראות ממש, שאמנם עומד מאחוריו העם היהודי כולו, על המיליונים הפזורים בארצות הגולה, עומד מוכן להשתתף במעשי היצירה של הישוב בארץ. והצורה הבולטת ביותר לליכוד זה, כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ, כלפי שונאינו בכל העולם, הוא השקל הציוני, שעל ידו מכריזים כל יהודי ויהודיה על התלכדותם מסביב לתנועה הדואגת לשלומו של הישוב כיום ולהגדלתו ולהרחבתו בימים יבואו. תעודת השקל תעודת כבוד היא לכל יהודי המשתתף בגאולת עמו ובבנין ארצו. מספר רוכשי השקל הציוני בחדשים הקרובים יוכיח לעולם כולו, שאמנם הישוב העברי בארץ-ישראל כיום אינו אלא בבחינת החלוץ העובר לפני היהדות העולמית ההיסטורית לגאולה ולתחיה בארץ האבות שהיא ארץ הבנים.
ואני קורא לכל אחינו היהודים באשר הם שם, שיבינו את רצינותו המלאה של הרגע ההיסטורי הנוכחי ויתאחדו עם המפעל של פעמי המשיח.
1937
ליהדות בדרום אפריקה
מאתמנחם אוסישקין
במשך השנים האחרונות היתה זו משאת נפשי לבוא לאפריקה-הדרומית ולהכיר מקרוב את אחינו היושבים שם – אולם לצערי הרב לא תוכל שאיפתי זו לצאת אל הפועל.
כמה הייתי רוצה להגשים את רצוני זה! כולנו כאן, בארץ-ישראל, יודעים להעריך ולהוקיר את היהדות שבדרום-אפריקה. הנה יושב קומץ קטן – פחות מ-100 אלף נפש – במרחק רב מהמרכזים הגדולים של היהודים בתפוצות וגם מארץ-ישראל, מפוזר על פני ישובים שונים ברחבי המדינה שהם רחוקים אחד מהשני כמה מאות קילומטרים – וקומץ זה שומר ברטט של קדושה ומסירות על כל הערכים העיקריים של עם ישראל, ובראש וראשונה על הגעגועים הלאומיים לארץ אבות. מתוך כך באה השתתפותה של היהדות הזאת בבנין ארצנו במדה בולטת כל כך, ורישומה ניכר בכל מקצועות חיינו במולדת. ובה במדה שהכרתי את באי-כוחכם בארץ, הן יוצאי דרום-אפריקה שהתישבו בארץ והן אלה שבאו בזמנים שונים לסייר בה, הלך וגבר רצוני לראות את כולכם ולהכיר את חייכם במקום שבתכם. לא רציתי להתחשב בקשיים השונים, הכרוכים בנסיעה זו. בגילי שלי ובמצב בריאותי דורשת נסיעה רחוקה כזו בים (נסיעה באוירון אסרו עלי הרופאים לחלוטין) מאמצים יתרים, בפרט בשבילי שאני סובל ממחלת הים במדה מרובה. אף על פי כן החלטתי לפני איזה זמן להגשים את שאיפתי ולבוא אליכם, אבל מן השמים עכבוני.
מצבנו המדיני בארץ אחרי השיחות עם הממשלה בלונדון, שגם אני השתתפתי בהן, לוטה בערפל; בכל יום ויום אפשר לחכות להפתעות חדשות. לי, העומד בחזית הראשונה של הנהלת ענינינו, אין המצב הזה מרשה בשום פנים לעזוב את הארץ, את מרכז הפעולה המדינית והמעשית, למשך חדשים אחדים. אחרי עיון רב, באתי לידי הכרה שעלי לדחות, לפחות כיום, את נסיעתי אליכם. אולם תקוותי חזקה, שאם יזכני ה' באריכות ימים יעלה בידי סוף-סוף להגשים את רצוני מאז לבוא אליכם ולבלות זמן קצר יחד אתכם. ועוד יותר אני מקווה, מתוך שאני מאמין ובטוח במסירותכם לבנין הארץ ולרעיון גאולת הקרקע, שהעדרי אצלכם לא יחליש, חלילה, את מרצכם למען המגבית הגדולה של הקרן הקימת לישראל.
כבא-כוחה של הקהק“ל למגבית הזאת יבוא אליכם הקולונל קיש, שכולכם מכירים ומוקירים אותו עוד מזמן בקורו הראשון אצלכם לפני שנים אחדות. והרי אין צורך להרבות דברים על האיש הזה ועל פעולתו בתנועה הציונית. במשך תשע שנים הוטל עליו לנהל את המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, ובמשך כמה שנים שימש חבר בדירקטוריון של הקהק”ל. עם התפטרותו מעבודתו בהנהלה הציונית לא חזר לארץ מולדתו הראשונה, לאנגליה, כי אם נשאר עם משפחתו כאן וקשר את גורלו לעולם אל הארץ ועתידה. הוא יודע ומכיר את הארץ וחייה, כאחד המעולים שבתוכנו. עכשיו קבל את כל הידיעות המפורטות והסודיות על מהלך הענינים שלנו, ובעיקר על ענין גאולת הארץ על-ידי הקהק"ל. יש בכוחו אפוא למסור לכם פנים אל פנים את כל האינפורמציה הנדרשת לכם, ואני בטוח שאתם תקבלו אותו באותה האהדה והחביבות שאתם מגלים תמיד כלפי שליחי הציונות ושליחי ארץ-ישראל.
ביני ובין הקול' קיש היו לפעמים, במשך פעולתו בהנהלה הציונית, חילוקי דעות על ענינים שונים שנגעו לעבודה המדינית; אבל תמיד, מאז ועד היום הזה, שררה בינינו הרמוניה שלמה בכל הענינים והשאיפות הנוגעים לרעיון גאולת הארץ ולעבודת הקהק"ל. גם הוא כמוני הציג תמיד במרכזה של כל תנועתנו את העבודה המעשית של בנין הארץ, ובמרכזה וביסודה של עבודה זו עמדה גאולת הקרקע. וגם כיום, בשיחותינו המרובות שנהלנו לפני נסיעתו, נשאר נאמן להשקפה זו המאחדת אותנו בשאלות עיקריות אלו. ואנחנו מחכים להגבתכם על כל מה שימסור לכם קולונל קיש. ואנו בטוחים שהגבה זו תהיה לכבוד ליהדות בדרום אפריקה, כדרכה תמיד.
עומדים אנו כיום לפני פרק חדש, אולי המכריע ביותר, בתולדות תנועתנו, בתולדות שחרורו של עם ישראל, בתולדות הבנין של ארצנו וגאולתה. הפתגם ההיסטורי של הלל הזקן: “אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי” – כיום הזה נתבלטה אמיתותו לפני כל העולם היהודי והציוני. עתידנו תלוי בעצמנו, עכשיו עוד יותר מאשר בזמן אחר. ההשקפה של רבים ממנהיגי הציונות כי עזרתנו תבוא מאת ידידים מן החוץ ומהבטחות חגיגיות של ממשלה זו או אחרת – השקפה זו פשטה את הרגל. “אַל תבטחו בנדיבים” – פסוק זה ניתן להגיד על הממשלות הנדיבות ביותר ביחס ליהודים. אם אין אנחנו לנו – אין חלילה כל תקוה. הסיסמה של פינסקר, אחד מראשוני התנועה של “חובבי ציון” לפני 57 שנים – אוטואמנציפציה – צריכה לשמש כיום נר לרגלינו בכל חזית עבודתנו. בכל הדרכים, האפשריות והבלתי אפשריות, ובכל המאמצים, לפי כוחותינו ושלא לפי כוחותינו, צריכים אנחנו להחיש את הצלת האומה מכליון גמור על-ידי יצירת מרכזנו הלאומי הגדול בארץ אבות.
גם החלק השני מפתגמו של הלל “אם לא עכשיו אימתי” – אמיתותו בולטת בימים אלה יותר מאשר בכל הזמנים. היתה תקופה שהרבה מגדולי הציונות אמרו, כי עבודתנו היא עבודה לדורות. גם השקפה זו פשטה את הרגל. עבודתנו היא לא לדורות כי אם לדור הזה. החמצנו הזדמנויות בימי “חבת ציון”; עוד יותר החמצנו את האפשרויות בימי ההסתדרות הציונית שלפני המלחמה; ועוד יותר לא נצלנו את האפשרויות שבאו אחרי המלחמה עם הצהרת בלפור. והתוצאה מכל ההזנחות האלו – המאורעות של שלש השנים האחרונות והמזימה של ממשלת אנגליה לחסל לגמרי את הבטחותיה והתחייבויותיה החגיגיות. אולם שאלת עתידנו בארצנו תיפתר בדורנו שלנו. לכן הגיעה כיום המלחמה בעד עתידנו לנקודת ההכרעה.
שלש השנים האחרונות בארץ גילו, יותר מאשר בכל שנות עבודתנו כאן, את כוחנו במלחמה המכרעת הזאת. על אף הטירור הנורא, על אף היחס השלילי הגמור של ממשלת ארץ-ישראל אלינו במשך כל ימי המאורעות, על אף ההסתה והשיטנה מצד שונאי ישראל, בני כל הארצות וכל הדתות – על אף כל אלה מצבנו בארץ הוא כיום הרבה יותר איתן ומוצק מאשר לפני שלש שנים. גדל כוחנו הן במספר הנפשות, הן במספר הדונמים של הקרקע אשר ברשותנו, הן במספר הישובים החקלאיים שיסדנו והן במספר העובדים העברים במשקים, הן בכוחות ההגנה, ובעיקר באותה ההכרה הנפשית השלמה, שזו היא ארצנו ושבה נבנה. ואין קרבן שלא נהיה מוכנים להביא בעד שאיפתנו זו.
בארצנו, בארץ-ישראל, אין זזים מן המערכה כמלוא נימה, אלא מגבירים את המאמצים, מרחיבים את מפעל היצירה ומחזקים את העמדות.
ובמרכז כל העבודות הללו עומדת, כמו תמיד – אני אינני פוסק מלדבר על זה לפני העולם היהודי השכם והערב במשך כמה שנים – קרקע המולדת. אם הקרקע תהיה בידינו – נצחוננו בטוח. יש ברשותנו כיום 1.400.000 דונם, ושליש מזה שייך לקהק“ל, ושליש זה נגאל כולו – חוץ מ-20 אלף הדונם הראשונים – אחרי המלחמה, שאז התחילה למעשה עבודתה של הקהק”ל. אבל מה הוא רכוש זה לעומת הצורך הגדול והדחיפות הגדולה של השעה להגדיל את רכושנו הקרקעי במשך זמן קצר!
בודאי ידוע לכולכם, שהממשלה האנגלית זוממת להניח אבני נגף חדשים על הדרך של גאולת הקרקע על-ידי יהודים. אינני יודע אם המזימה תצא לפועל ומתי תצא לפועל, אבל אשרי העם המפחד תמיד. החדשים הקרובים צריכים להיות מוקדשים לגאולה מהירה של אדמת המולדת, בקנה-מדה הגדול ביותר, ביחוד באותם חלקי הארץ, אשר לפי תכנית פיל ותכנית וודהוד אנו עלולים לאבד אותם. עד שתבוא הגזירה שומה עלינו להגביר את המאמצים ולחזק את עמדותינו על ידי קניות מהירות של כל הקרקע שניתן להגאל. הרבה תלוי ביחס הממשלה, ביחס המוכרים הערבים, אבל הגורם העיקרי משמשים האמצעים הכספיים שיעמדו לרשותנו. אני ושאר חברי בדירקטוריון של הקהק"ל עשינו ועושים התאמצויות מרובות בארצות שונות להשיג את האמצעים הדרושים, אם על-ידי תרומות גדולות וקטנות ואם על-ידי עזבונות בחיים או הלואות בצורות שונות ולזמנים שונים. במדה ידועה הצליחו מאמצינו והספקנו לעשות הרבה. אבל כל זה אינו אלא טיפה מן הים לעומת הצורך החיוני הגדול. והיהדות בדרום אפריקה, שהראתה תמיד הבנה עמוקה בשביל כל צרכי הבנין והיצירה במולדת, תקוותי חזקה שתבין גם כיום את חשיבות התפקידים החשובים המוטלים עלינו בשעה זו ותעמיד את עצמה בראש המאמצים האלה כדי לשמש דוגמה ומופת לכל חלקי העם.
והיהדות בארץ-ישראל תוכיח. הישוב העברי בארץ, שנמצא זה שלש שנים במצב כלכלי חמור מאד, הישוב הנושא בעול עצום: קרן היסוד, הגנה ושמירה, מלחמה בחוסר העבודה על-ידי פדיון העובדה והמפדה האזרחי, הצלת ילדי גרמניה ועוד ועוד – הישוב העברי הכניס במשך שלש השנים של המאורעות יותר מ-100 אלף לא“י לקהק”ל במזומנים. והטעם הוא, שהישוב בארץ רואה בעיניו מה היא בשבילו גאולת כל דונם חדש. אני מאחל לכם שתבינו את החשיבות המכרעת של שעה זו בחיי האומה, שתבינו כי ארץ-ישראל איננה בשבילנו מקום קליטה לאוכלוסיה של 450 אלף נפש, כי אם החזית הראשונה של עם בן 17 מליון אשר שלח את בניו למולדת לבנות לעצמו מרכז לאומי חזק בשביל רוב רובה של האומה. ובטוח אני, שכולכם תגיעו לידי הבנה זו. מכיר אני את הכוחות המעולים במחנכם הנמצאים כיום בארצנו, בפרט את מר ינובר ששימש שנים רבות נשיא הקהק“ל במדינתכם, את מר בראודה שהיה במשך הרבה שנים נשיא ההסתדרות הציונית שלכם. ואחרון אחרון מכיר אני את מר קירשנר המשמש עכשיו יו”ר הפדרציה שלכם, שרק לפני מחצית שנה, לרגל ישיבת הועד הפועל של ההסתדרות הציונית בלונדון, היתה לי ההזדמנות לשוחח אתו ארוכות על כל הענינים שלנו, וגם את היושבת ראש החרוצה של הקהק"ל, הגב' גלאקמן שהכרתיה בארץ. בטוח אני שהחנוך הלאומי שקבלתם מאת מנהיגיכם אלה יתן לכם את הכוח להתחיל עכשיו בפעולה כבירה וליתן תשובה על דרישותינו, שתהא ראויה לגודל השעה ולנאמנותכם המסורתית לציון ולתחיה. חזקו ואמצו בעבודת הקודש למען עמנו וארצנו!
רק לפני חודש ימים שבתי מלונדון, ושבתי ברגש של בטחון גמור בעתידנו ובנצחוננו. גם בישיבות עם באי-כוח הממשלה בלונדון אמרתי: אין אנו רוצים בשום פנים במלחמה עם הממשלה האנגלית, אבל אם יכריחו אותנו לכך נגד רצוננו – לא נכנע, ונקבל את הכרזת המלחמה נגדנו מתוך בטחון גמור שסוף הנצחון יהיה אתנו. כי אומה שעומדת לפני הברירה “להיות או לחדול” איננה יכולה לרדת מהבמה ההיסטורית, והיא תמצא בתוכה כוחות גלויים ונסתרים כדי להגשים את רצונה ולבצע מפעל, שכל העולם עתיד להתפאר בו ויהא מוכרח לענות אמן אחריו. עם זה שהראה גבורה רוחנית מאין דוגמתה ואמונה בערכיו ההיסטוריים, שלמענם עלה על המוקד בספרד, עם זה ידע להגן בגבורה נפלאה על תביעתו הגדולה, שבאה עכשיו שעתו לגאולתו השלמה במולדת השלמה.
יהודי דרום-אפריקה, אני מחכה לתשובתכם המהירה ולהגבתכם המלאה על דברי אלה.
ירושלים, ניסן תרצ"ט
לבנין בית החולים "הדסה"
מאתמנחם אוסישקין
(אגרת להסתדרות “הדסה” באמריקה)
כששמעתי על תכניתכן החדשה לבנין בית-החולים האוניברסיטאי על הר-הצופים בירושלים נזכרתי בספור הנפלא המובא בתלמוד:
במאה הראשונה אחרי חורבן הבית השני היו חכמים, וביניהם רבי עקיבא בן-יוסף, מהלכים בדרך העולה לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים וראו את חורבן העיר ומקדשה, קרעו בגדיהם ופרצו בבכי. ורק רבי עקיבא היה צוחק. תמהו החברים ושאלו אותו: עקיבא, מפני מה אתה צוחק? ענה להם: ומפני מה אתם בוכים? איך לא נבכה – ענו – בראותנו את החורבן של בירתנו ומקום מקדשנו? ואני צוחק – ענה רבי עקיבא – כי נביאינו הקדושים נבאו לנו גם על החורבן וגם על הבנין והתחיה שיבואו אחריו. והנה הנבואה הראשונה על החורבן נתקיימה במלואה, ואני רואה בחזון רוחי את התגשמות החלק השני של הנבואה: בנין הארץ ותחית האומה.
חזונו של רבי עקיבא לפני 1900 שנה הולך ומתגשם לעינינו. התחיה המלאה של האומה הישראלית, הדוויה והנדכאה, דורשת שלשה תנאים: קרקע לאומי במולדת תחת רגלי האומה; הבראת רוח עמנו הדווי ותחית התרבות העברית; רפוי מלא של הגוף הלאומי הנדכא – נשמה בריאה בגוף בריא.
והנה על הר הצופים, שממנו צופים על פני הבירה כולה וסביבתה הנפלאה; על אותו הר, שעליו עמדו שונאינו ומחריבי ארצנו ושכאן יעמדו גם, לפי המסורת, רגלי המשיח – במקום הזה, היחיד בעולם, הולכים ומוגשמים עכשיו שלשה מפעלים, שיש בהם משום סמל לתחית האומה: האדמה כאן נגאלה על-ידי הקרן הקימת לישראל, המסמלת את העיקרון של קרקע לאומי במולדת תחת רגלי האומה; כאן הולכת ומתפתחת האוניברסיטה העברית, הראשונה בעולם, המסמלת את הבראת הרוח הישראלי ותחית התרבות של היהדות; ועכשיו התחלתן אתן במפעל חדש: בנין בית-החולים הגדול שיסמל את הבראת הגוף הרצוץ של האומה. שלשת המוסדות המשתתפים במפעלים אלה, הנהלת הקהק"ל והנהלת האוניברסיטה והנהלת “הדסה” – חוט משולש זה שלא ינתק – הגורל הטיל עליהם להשתתף במפעל שחרור האומה ובנין הארץ. והחזון של רבי עקיבא בן-יוסף, שגם אחרי נצחון הרומאים וחורבן הארץ לא אמר נואש אף לרגע, כי אם האמין באמונה שלמה בתחית האומה ובבנין הארץ – גם אם ירחק יום בואם – החזון הגדול הזה מרחף גם היום על הר-הצופים ומחזק את ידי הבונים.
תחזקנה, איפוא, ידיכן, בנו “הדסה”, בפעולתכן.
ר“ח אדר ב', תרצ”ה
לטירת צבי
מאתמנחם אוסישקין
קבלתי את הזמנתכם לבוא ולהשתתף בחגיגתכם, חגיגת הנחת אבן הפינה לבית-הכנסת בטירת-צבי. לצערי לא אוכל הפעם למלא את בקשתכם, כי לאותו יום כבר הבטחתי להשתתף בחג היובל של חדרה. ומובן, שחדרה בת החמישים קודמת לטירת-צבי בת השלוש. אסתפק איפוא בזה, שאשלח לכם את ברכתי בכתב.
חגיגתכם הצנועה משמשת בעצם חגיגה גדולה וחשובה. בפינה בודדה ורחוקה, בקצה הצפוני-מזרחי של ארץ-ישראל המערבית, במקום שכמה דורות לא דרכה שם רגל יהודי, אתם מניחים עכשיו אבן-פינה לבית כינוס דתי-לאומי של חלוצי ישראל. ישובכם בודד ומרוחק מכל ישובינו בארץ. ורק נקודה קטנה אחת, שדה-אליהו, נמצאת קרובה אליכם. בשני הישובים הללו על שמם של ר' צבי קלישר ור' אליהו גוטמאכר ז"ל, גדולי האומה וגדולי התנועה מלפני שבעים שנה, החלוצים הראשונים לרעיון שיבת בנים לגבולם – רוחם של אלה חופף ושומר עליכם.
אתם נגשים כעת לבנות בית-כנסת, בית תפילה ובית מדרש. אתם בונים בית מסורתי לכינוס האומה בימי חג ומועד, אבל גם בימי אבל. גם חג החירות והשמחה, חג הפסח, וגם יום החורבן והאבל, תשעה באב – בימים האלה, השונים זה מזה מן הקצה אל הקצה, היו בני ישראל מתאספים ומתלכדים לגוש אחד בבית-הכנסת. לדאבוננו, לא בכל נקודות הישוב מבינים את הערך ההיסטורי של בית זה, אשר שום בתי-עם ושום מועדונים לא יחליפוהו לעולם. עם ישראל חי ונשאר חי דורות על דורות גם מחוץ לארץ-ישראל. הוא חי בתנאי סבל ומצוקה נוראים, היה מתגעגע ומתפלל כל הזמן לשוב לארצו – אבל לא נטמע ולא נתבולל בין הגויים ונשאר קיים כחטיבה לאומית מיוחדת עד היום הזה. עם ישראל עזב גם את השפה העברית בתורת שפה חיה ומדוברת, והשאיר אותה רק כשפת התפילה ותורת ישראל. זה היה לקוי גדול ונורא מבחינה לאומית, אבל האומה נשארה בחייה העצמיים גם בדברה לשונות זרות. ובמשך כל הדורות, מיום צאת האומה לגולה ועד היום הזה, לא נשארה אף יום אחד בלי דת ישראל. ואם חלקים ממנה היו עוזבים את הדת, מיד נטמעו ואבדו לעולם. עובדות היסטוריות אלה מוכיחות, עד כמה מסוכן האכספרימנט של חלק קטן בתוכנו בארץ ובגולה (ואני מדבר על אכספרימנט אידיאולוגי, לא על הפקרות סתם) לשחרר את האומה מן הדת ולבסס את קיומה אך ורק על הארץ והשפה. אכספרימנט זה לא יצליח לעולם, אבל הוא כשלעצמו יש בו משום סכנה. ותבוא עליכם ברכה מיוחדת, שאתם, חלוצי הבנין, שקשרתם את גורלכם ואת חייכם עם הארץ והשפה, מרגישים ומבינים את ערכה המלא של הדת גם בשביל ההווה וגם בשביל עתידו של עמנו. והבנין הראשון, שאתם יורים עכשיו את אבן-פינתו, מסמל לכל הישוב מהו הכיוון הרוחני בדרכם.
במה אברך אתכם? – ברכתי הראשונה היא, שתזכו לראות את כל הסביבה, בצפון ובדרום, וגם מזרחה בעבר הירדן, בנויה ישובים יהודיים צפופים. וברכתי השניה, שתזכו לגדל ולחנך בנים שילכו בדרכי האבות.
ח' שבט תש"א
מכתבים ודברי ברכה
מאתמנחם אוסישקין
על ל"ג בעומר
מאתמנחם אוסישקין
(לילדי בתי-הספר העבריים שבאנגליה)
הנני שולח לכם את ברכתי לחגיגה שאתם עומדים לערוך ביום ל“ג בעומר. ל”ג בעומר שימש מתמיד יום של הנוער העברי בכל התפוצות, ובראש ובראשונה בארץ, מפני שיש בו משום סמל למאורע היסטורי גדול שצריך להשפיע השפעה חנוכית על הדור הצעיר.
התקופה, של"ג בעומר מקשר אותנו אל מאורעותיה, חלה באותם הימים אחרי החורבן השני, כשיהודים עוד ישבו ברובם הגדול על אדמתם וחלמו על שחרור ארצם מידי הכובשים הרומאים. התחיל המרד. היהודים הביאו למען חירות עמם וארצם את הקרבנות הגדולים ביותר והראו מעשי גבורה יוצאים מן הכלל. אבל כל אלה לא הספיקו לעומת הכוחות העצומים של הרומאים, והמרד נגמר בכשלון. המרד נכשל אז, בימים ההם, אבל זכר ימי הגבורה האלה נשאר אצלנו לדורי דורות וחנך אותנו שלא להתיאש, כי אם לקוות לימים טובים יותר, לנצחון ולגאולה שלמה.
במעשי הגבורה האלה השתתף העם כולו, וקודם כל הנוער. המסורת שלנו מספרת על תלמידי רבי עקיבא, שהם היו הראשונים שהצטרפו בהמונים אל מחנה בר-כוכבא – וזהו שעשה את ל"ג בעומר ליום הנוער העברי מאז ועד היום הזה. תלמידי רבי עקיבא הלכו בדרכי רבם הגדול, עקיבא בן-יוסף, שהוא אחד ומיוחד בהיסטוריה שלנו, בזה שידע לאַחד את התרבות העברית ואת המסורת הרחבה עם השאיפות הלאומיות המדיניות. הוא היה לא רק אחד מגדולי התנאים, כי אם הגדול שבהם. והרבה אגדות וספורים נכתבו על אישיותו. מצד שני הוא התחבר מיד עם בר-כוכבא ועמד על צדו במסירות ובאמונה, והוא ותלמידיו עזרו לו בשאיפתו הגדולה לשחרר את ארץ-ישראל מידי הרומאים. וגם סופו של מנהיג רוחני זה מוכיח על גדולתו. הוא היה אחד מעשרה הרוגי מלכות, שמזכירים את שמותיהם ברטט של קדושה בכל בתי-הכנסת של היהודים ביום הכפורים. הוא לא ראה שום ניגוד בין השאיפות הרוחניות והתרבותיות ובין השאיפות המדיניות הלאומיות.
בדרך של עקיבא ותלמידיו יש לחנך גם את הדור הצעיר שלנו עד הנצחון המלא של שאיפות האומה. גם אתם, ילדים עברים באנגליה, התחנכו להשתתפות מעשית בשני הדברים העיקריים הללו: עליכם לרכוש לעצמכם את ערכי התרבות העברית ואת שפתה המאחדת את כל חלקי האומה בכל התפוצות, ועליכם גם לשאוף לגאולת ארצנו על-ידי הקרן הקימת לישראל, לגאולת הקרקע, שהוא הבסיס העיקרי לתקומת האומה על אדמת המולדת.
אייר תרצ"ב
אל יהדות מצרים
מאתמנחם אוסישקין
(מתוך מכתב למערכת “ישראל”)
רוצה אני להשתמש בהזדמנות זו, כשהעתון “ישראל” מוציא לאור גליון מיוחד אשר יהיה מוקדש לעניני ארץ-ישראל, כדי להגיד מלים אחדות ליהדות היושבת במצרים, שהעתון הזה מדבר בשמה.
מצרים היא הארץ הראשונה, שהעם העברי נפגש עמה במהלך ההיסטוריה שלו. היהדות המצרית נתנה לנו את האיש הגדול, בעולמנו שלנו ובעולם כולו, את המחוקק משה, ש“לא קם כמוהו בישראל”. אחרי כמה וכמה דורות ישב במצרים ומשם השפיע השפעה נצחית על העולם העברי כולו – משה השני, משה בן מימון, שלפני זמן מה חגונו את יובל מלאת 800 שנה ליום הולדתו. במצרים נולד, חי ופעל הראשון מבני עמנו, שהשתדל לאַחד אחוד של גומלין את התרבות העברית והתרבות היוונית שהיתה אז תרבות העולם הנאור, פילון (בשמו העברי: ידידיה) האלכסנדרוני.
בימינו אלה, כשהיהדות העולמית ברובה הגדול טובעת בים של דמעות ודם ומחפשת דרך להצלתה מאימת הכליון ולתקומתה בארץ אבות – כיום מספיק להזכיר את שמות האישים הגדולים, שקמו לה ליהדות המצרית בהיסטוריה העתיקה שלנו, כדי לדרוש מהיהדות המצרית בזמננו סיוע ומאמצים להצלת האומה. והיהדות המצרית הרי מצבה איתן, תודה לאל, הן במובן מדיני והן מבחינה כלכלית, ויש בכוחה – אם רק תחפוץ – לסייע בקנה-מדה גדול ביותר לבנין הארץ, הן סיוע מדיני על-ידי קשריה עם העולם הערבי, והן סיוע כלכלי בכוחות הכספיים הגדולים ובכשרונות הכלכליים המצויים בין עשירי היהודים ונדיבי ישראל במצרים.
יהודי מצרים הנמצאים על גבול הארץ, ורק מרחק של 12 שעות ברכבת או של שעות אחדות באוירון מפריד ביניהם, חייבים להשתתף עמנו במפעל הבנין יותר מיהודי שאר הארצות. הללו, יהודי אנגליה, אמריקה ועוד, יכולים לדעת על כל הנעשה אצלנו רק מפי השמועה, ואילו יהודי מצרים יש להם האפשרות להכיר את פעולותינו בארץ מתוך ראיה. ואדיר חפצנו, שאחינו ממצרים יבואו ויראו מה שעשה ישראל בארצו במשך חמשים השנים שעברו מאז קמה תנועת חבת ציון, ובעיקר ב-15 השנים האחרונות, אחרי המלחמה והצהרת בלפור. אמנם יכולים אנחנו להתפאר במפעלי היצירה שנוצרו בשנים אלה, באמצעים מצומצמים, מתוך הפרעות שונות, ובעיקר בתוך האדישות הגדולה של כמה מבני עמנו למפעל ההצלה, אולם בשביל בנין האומה והארץ הזמן קצר והמלאכה מרובה. ויהיה זה חטא לדורות מצד כל אלה מבני עמנו, ומבין יהודי מצרים בפרט, אם יעמדו מרחוק ויתיחסו באדישות למאמצינו הגדולים. הנה מתקרבת פתיחת היריד הבין-לאומי בתל-אביב. בואו נא בהמונים להתבונן ולראות מה שעשינו, ואחרי ההסתכלות החליטו על הצורה הרצויה בעיניכם לשם מתן עזרה גדולה ומקיפה לכל מפעלינו, הן על-ידי האיניציאטיבה הפרטית והן על-ידי סיוע צבורי לאומי בכל מקצעות חיינו בארץ.
דעו, שאנו נמצאים כעת בתקופה הדורשת קצב אחר של העבודה. זכורני, שלפני שש עשרה שנה דברתי עם אחד הפקידים הגבוהים באדמיניסטרציה הארץ-ישראלית ודרשתי ממנו רשיון כניסה למאות אחדות של יהודי רוסיה לארץ-ישראל. תחילה התנגד לדרישתי ואמר שיש לחכות למתן הרשיונות. וכאשר הציקותי לו בדרישתי, ענה: אין אני מבין, למה כל החפזון הזה; הייתם בגולה אלפיים שנה, תוכלו להשאר עוד שנה אחת. על זה השיבותי לו: הזמן הוא אחר והקצב צריך להיות אחר. אבותי הלכו ממצרים לארץ-ישראל ארבעים שנה – וכיום אני בא משם בנסיעה של 12 שעות. תשובתי זה הכריעה את הכף והוא נתן את הרשיון.
את הדברים האלה אני מזכיר היום ליהודי מצרים. היו זמנים שבארץ היו נוסעים ממקום למקום רכובים על גבי גמלים וחמורים; עכשיו בא הזמן של אוטומובילים ואוירונים. קצב זה מחייב אותנו גם בעבודתנו. שוב אין אנו יכולים להסתפק במה שהשגנו עד עכשיו. זמנים חדשים – ותביעות חדשות, גדולות ונמרצות יותר.
תרצ"ב
לזכרו של ל. מוצקין
מאתמנחם אוסישקין
(דברי אזכרה בחדר-הרצל)
במקום הזה, היקר והקדוש לעם ישראל, בחדר הרצל שמרחפת בו דמותו של יוצר ההסתדרות הציונית, התאספנו לערוך תפילת-אזכרה ראשונה לאחד מן הנאמנים שבעוזרים ליוצרי ההסתדרות הציונית, להתפלל לנשמתו של יהודה לייב בן חיים מוצקין. אתמול לפנות-ערב קבלנו את הידיעה שדכאה אותנו. רבים לא ידעו על מחלתו האחרונה, אבל האנשים שהיו קרובים למנוח, וביניהם אנכי, היינו מחכים לאסון זה מדי יום ביומו. כמו חי ניצב לפנינו מוצקין בעמדו ליד כסא הנשיאות בקונגרס האחרון. הוא השקיע את כל כוחותיו בהצלת הקונגרס מהתפוררות והרס – וזה היה מפעלו האחרון, הנאה ביותר.
אחדים מן הנמצאים כאן זוכרים עדיין את מוצקין של הקונגרס הראשון, מוצקין הצעיר, מוצקין בעל הטמפרמנט, מלא כוחות ורענן במלחמתו עם המנהיג שהעריץ אותו, עם הרצל, בעד הפרוגרמה הבזילאית שתבע להרחיבה. כזה נתגלה לפנינו מוצקין גם בשני הקונגרסים האחרונים. כוחותיו הרוחניים והמוסריים לא עזבו אותו – רק גופו נחלש. אכן, התנועה הציונית וההסתדרות הציונית נתנו לנו את מוצקין; התנועה הציונית וההסתדרות הציונית לקחו את מוצקין מאתנו. הם נתנו לו את כל כוחותיו הנפשיים והם לקחו ממנו את כל כוחות הגוף. לנו נשאר רק להגיד: אלקי ישראל נתן אלקי ישראל לקח, יהי שמו מבורך!
לפני שעלינו למקום הזה התאספה האכסקוטיבה עם באי-כח המוסדות והחליטו: ראשית, אם לא זכה לחיות בארץ, אלא רק לעבוד בשבילה, יזכה לנוח פה: תקבר גופתו על-יד המקום בו ינוחו עצמות הרצל. ושנית: אותה השכונה הנבנית עכשיו במפרץ-חיפה, בעמק-זבולון, תיקרא מהיום והלאה “שכונת מוצקין”. זהו הדבר היחידי שאנו יכולים לתת לו ברגע זה. אך הוא בעצמו חרת את שמו בלבותינו לעולם. כאשר תעמוד לפנינו כעבור שנתיים שאלת הנשיאות של הקונגרס, רק אז נחוש באבידה הגדולה הזאת שאין לה תמורה. יכולים אנו למצוא אנשים המסוגלים למלא תפקידים גדולים וחשובים, אנשים בעלי מסירות וכשרונות. אבל לנשיא הקונגרס דרוש עוד דבר מה: אובייקטיביות שלימה. ולצערנו הגדול אנשים בעלי אופי זה אין בהסתדרות שלנו בכל הגילים ובכל המפלגות. יחיד הוא מוצקין בדורו ושמו יתנוסס על דפי ההיסטוריה הציונית.
י“ח חשוון תרצ”ד
נטיעת יער המלך ג'ורג'
מאתמנחם אוסישקין
(דברים ברדיו)
חג זה הוא יום חשוב מאד בתולדות בנין הארץ על ידינו. היום התחלנו לנטוע, במרכז הישוב היהודי בעמק-יזרעאל, יער גדול על שם הוד מלכותו ג’ורג' החמישי.
יער זה צריך לסמל את הקשר שבין האומה העתיקה בת ארבעת אלפים שנה, האומה הישראלית, ובין האומה הגדולה והכבירה בעולם שבזמננו, האומה הבריטית. קשר זה הודגש לפני שמונה-עשרה שנה, ב-2 בנובמבר 1917, כשהוכרז עליו על-ידי בא-כוחה של ממשלת בריטניה בזמן ההוא, הלורד בלפור. הממשלה הבריטית הצהירה אז לכל העולם, שהיא מוכנה לסייע לעם העברי לשוב לארצו שנגזלה ממנו לפני אלף ותשע-מאות שנה, לשוב ולבנותה ולחיות על אדמתה כימים מקדם.
עברו שמונה-עשרה שנה. הבנין הולך ומתקדם. במפעלנו אנו נתקלים בכמה מכשולים ומעצורים. אבל האידיאליזם הגדול של הבנים-הבונים והלחץ של המצוקה הנוראה שבה נתונים היהודים ברוב ארצות הגולה – הם הנותנים לנו כוח להתגבר על כל המכשולים. איזור זה, שאנו עומדים בו כיום, היה לפני שנים אחדות שממה ומקום קדחת ומחלות אחרות – ועכשיו הפך מרכז לחיים חדשים, חיי עבודה ויצירה לאלפי מתישבים.
כיום הזה, לרגלי היובל של עשרים וחמש שנה למלכותו של המלך ג’ורג' החמישי, החליטו היהודים שבאנגליה, בארץ-ישראל והדומיניונים, להקים בארצנו ההיסטורית מזכרת נצח לקשר ההיסטורי הזה שבין שתי האומות על-ידי נטיעת יער של מאות אלפים עצים על שמו של המלך. על-ידי בא-כוחו של הוד מלכותו בארץ, הנציב העליון סיר ווקופ, ניטע היום העץ הראשון שנשלח לשם כך במיוחד מגן המלך.
דורות יעברו והארץ תהא בנויה על תלה, היער הזה יפרח וישגשג ויתן צל ומנוחה לכל העובדים השאננים שבסביבה; עוברים ושבים ימצאו מרגוע בצל היער, וילדים עם מוריהם יבואו לכאן לטיולי נופש ומנוחה. והיה כי ישאלו הילדים את מוריהם: מתי ניטע היער הזה ומי נטעהו? – וענו המורים לאמור: לפני הרבה והרבה שנים, כשנדחי עמנו נמצאו בכל התפוצות במצב נורא ואיום, נדכאים ונרדפים על לא עוול בכפם – נזכרו בני ישראל שוב בדברי היעוד של נביאיהם, שעוד ישוב יעקב ופרח בארצו. בימים ההם היה מלך חסיד בעולם, שמלך על כמה ארצות תבל, ושמו ג’ורג' החמישי – והנה נזכר המלך החסיד הזה במלך אחר שלפני כמה דורות, כורש מלך פרס, ש“השם החזיק בימינו כבמשיחו”. וכשם שהמלך ההוא הכריז בזמנו על שיבת היהודים מבבל לארצם ובמעשהו זה הנציח את שמו בספר הספרים שלנו, כך בימי המלך ג’ורג' החמישי הכריזה ממשלתו על שיבת בנים לגבולם. לזכר מאורע זה שתלנו את היער הגדול הזה, שהוא סמל של נצח לשמו של המלך החסיד.
1935
לועד הביתן הארצישראלי בתערוכה העולמית בפאריס
מאתמנחם אוסישקין
מירושלים עיר הבירה של ארץ-ישראל הריני שולח לכם את ברכתי הנאמנה להצלחת הביתן הארצישראלי בפאריס עיר הבירה של צרפת. רבבות המבקרים בתערוכה העולמית הזאת יבקרו בוודאי גם בביתן שלנו, ועליהם לא רק להתבונן בכל המוצגים אשר בו אלא גם ללמוד מהם על חשיבותו הבין-לאומית הגדולה של בנין ארץ-ישראל על-ידי העם העברי.
ביתן זה כולל שלושה חלקים יסודיים: הראשון המוקדש לברון אדמונד רוטשילד ז“ל, שמסמל את גאולת הקרקע ובנין החקלאות העברית בארץ; השני מוקדש למאיר דיזנגוף ז”ל, ראש עירית תל-אביב במשך שנים רבות עד יום מותו – הוא שמסמל את בנין העיר העברית והתפתחות התעשיה והמסחר; והשלישי מוקדש למשוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק ז"ל, המסמל את התחיה והבנין של השפה והתרבות העברית.
כל שלושת החלקים האלה מהווים יחד בנין אחד ומיוחד: תקומת האומה הישראלית בארצנו העתיקה – שיבת בנים לגבולם. מעל לבנין בשלימות מרחף רוחם של גדולי האומה במשך דורות, מבר-כוכבא ור' עקיבא ועד פינסקר והרצל.
הביתן הארץ-ישראלי, שצריך להראות לעולם הגדול את התקופה החדשה בתולדות ישראל ובתולדות ארץ-ישראל, עומד במרכז העולם התרבותי – בפאריס. וראויה היא פאריס שבמרכזה יעמוד בנין זה. כי על כן הרעיונות הנצחיים של שחרור האומה הישראלית ושל בנין ארץ-ישראל תחילתם נעוצה בצרפת ובפאריס.
מבחינה אידיאולוגית – הרי הסופר הראשון בתחילת תקופתנו החדשה שהגה את הרעיון על שיבת ישראל לארצו העתיקה, משה הס, כתב את ספרו בפאריס. וספרו זה, “רומא וירושלים”, משמש עד היום הזה אחד היסודות הרוחניים של התנועה הציונית. יוצר ההסתדרות הציונית, ד"ר תיאודור הרצל, כתב את ספרו “יודענשטאאט” בפאריס. שם גילה בחביון נפשו את האמת הפשוטה והנצחית, שהוא בן לאומה הישראלית, ומאז התמסר בכל לבו ונפשו למפעל התחיה של עמו.
וגם מבחינה מעשית מוצאו של רעיון בנין הארץ אף הוא מפאריס. אדולף כרמיה ושרל נטר הם הם שיסדו את הישוב החקלאי הראשון בארץ-ישראל – בית-הספר החקלאי “מקוה ישראל”, שעומד על תלו ומקנה דעת ותורה חקלאית לישוב העברי בארץ עד היום הזה. ובתחילת שנות השמונים בא אדמונד רוטשילד, אף הוא מפאריס, והתחיל בעבודתו הכבירה שעסק בה יותר מחמשים שנה, עד יומו האחרון. הוא שהניח את היסוד למפעל הגדול של גאולת הקרקע ובנין החקלאות העברית בארץ, ועל כן זכה לשם הנצחי “אבי הישוב” שנישא לתהילה בפי כל האומה עד היום הזה.
ולא מקרה הוא, שכל הגדולים האלה בתולדות התנועה הציונית שאבו את כוחותיהם הרוחניים מצרפת ונתגלו בה. כי העם הצרפתי היה לעולם התרבותי סמל להרמוניה הנפלאה של פטריוטיזם לאומי וחבה למולדתם מזה, והבנה לאידיאלים האוניברסליים של האנושות ולשאיפותיהן של שאר אומות העולם מזה. הרמוניה זו באה לידי בטוי ברור ומפורש בהיסטוריה של העם הצרפתי במאות השנים האחרונות. והנה הרעיון הציוני שלנו – תקומת עם ישראל במולדתו העתיקה – אף הוא מאַחד בתוכו להרמוניה נאה את המסורת הלאומית שלנו עם הבנת האידיאלים האוניברסליים של האנושות כולה.
ואם יש עוד צורך להראות על אישיות באומה הצרפתית שתסמל את ההרמוניה השלמה של אידיאלים לאומיים ואוניברסליים – הרי ראש הממשלה הצרפתית כיום, מר ליאון בלום, יכול לשמש דוגמא למופת: צרפתי נלהב, פטריוט גדול של ארצו, ועם זה רודף שלום ולוחם נמרץ בעד השלום העולמי. מתוך כך השתתף מר בלום לפני שנים אחדות באסיפת היסוד של הסוכנות היהודית – האירגון של היהדות העולמית לבנין ארץ-ישראל. אין הוא רואה שום סתירה וניגוד בין החיבה לצרפת ולאידיאלים שלה כאזרח נאמן לארצו ובין החיבה לעמו ולתקומתו בארץ-אבות.
ואני תקוה, כי הביתן הארצישראלי יוסיף להעמיק את ההרמוניה הזאת וירכוש ידידים חדשים לעמנו ולמפעלנו הגדול.
סיון תרצ"ז
ל"הארץ" ולעורכו
מאתמנחם אוסישקין
אני שולח את ברכתי מקרב לב לעתון הראשון בארץ-ישראל ולעורך שלו – ל“הארץ” ולד"ר משה גליקסון.
“הארץ” הוא העתון היומי הראשון בארץ. עד “הארץ” לא נתקיימה העתונות הארצי-ישראלית אלא בצורת שבועונים או דו-שבועונים. ואני זוכר עוד את הפגישה בשנת 1919 עם המנוח י. ל. גולדברג, כשבא ובשורה בפיו שנוסד על ידו העתון “הארץ”. היתה זו שמחה גדולה לו, לגולדברג ז“ל, ולכולנו, כשזכינו לראות את הגליון הראשון של העתון היומי הראשון בארץ-ישראל. מאז ועד היום, כשיצא לאור הגליון ה-5000, הופיע “הארץ” בלי הפסקה אף ליום אחד, שלא כדרך העתונים העברים בכל העולם וגם בארץ. חג זה – הופעת הגליון ה-5000 – משמש גם זכר למיסדו היקר שלנו, י. ל. גולדברג ז”ל, זכר לפעלו שהוא חי וקיים.
אני שולח את ברכתי לעורך העתון, הד“ר גליקסון, שאף אותו יש לציין כ”ראשון“, כי אין אני מכיר עוד עורך עתון יהודי בעולם שזכה להוציא כמעט 5000 גליונות בלי הפסק (רק הגליונות הראשונים של “הארץ” במשך שנה – שנתיים יצאו לאור ע"י עורכים אחרים). “הארץ” וגליקסון חד הוא. גליקסון זהו “הארץ”, כי הוא הכניס לתוך העתון את כל נשמתו ולא השאיר לעצמו אף חלק קטן מזמנו לעבודה תרבותית אחרת. התרגומים של כמה ספרי פילוסופיה או מאמרו הגדול על הרמב”ם מראים, עד כמה קרובים ללבו עניני הפילוסופיה המדעית המופשטת – ואת מקצועו זה החביב עליו הביא קרבן לטובת “הארץ”. אבל גם “הארץ” – זהו גליקסון, על כל מעלותיו וחסרונותיו! המעלות: דרך ישרה, אובייקטיביות, נמוסי תרבות ודרך-ארץ, אופק רחב, התעמקות, צורת הביטוי המובחרה והראויה. החסרונות: יראת האחריות מפני ההחלטה הנועזה, היסוס מפני העמדה הבהירה, פשרנות מיותרת, יראת כבוד מוגזמת בפני עיקרים מודרניים, אבסטרקציה יתרה מן האינטרסים החיוניים.
וברוח המעלות והחסרונות האלה הולך “הארץ” ומשפיע על בני הארץ במשך שנים. והתוצאה: יחס של כבוד אל העתון ועורכו יותר מחובת המשמעת אליהם.
ברכתי היום אל “הארץ” שהוא קרוב ללבי, ואל עורכו שאני נמנה על קהל מכבדיו ומוקיריו: שהעתון ימשיך את קיומו לדורות רבים ושעורכו יעבוד את עבודתו החשובה עוד הרבה עשרות שנים. וברכתי לדורות הקוראים הבאים, שילכו בדרכי היושר והמוסר שהעתון מתווה לפניהם, אלא שבצורות החיים והעבודה הצבורית יביאו את העתון לידי תיקונים ושכלולים עד שהעורך יודה ויגיד: נצחוני קוראי, נצחוני!
כסלו, תרצ"ו.
לועידת הסתדרות הסטודנטים
מאתמנחם אוסישקין
קבלתי את הזמנתכם, בכתב ובעל-פה, להשתתף בועידתכם. הריני אומר לכם תודה בעד הזמנתכם זו ומאחל לועידה תוצאות פוריות, ובעיקר מעשיות.
לצערי לא אוכל להשתתף בועידה עצמה, וכמה טעמים לכך. מתוך השיחה עם באי-כוחכם ומתוך קריאת נוסחאות המצע השונות שנתפרסמו בעתונות קבלתי את הרושם, שכל ההתחלה שהתחלתם בה לארגון הסתדרותכם איננה נכונה. במקום להתרכז בענינים פנימיים של האוניברסיטה, בענינים חיוניים של הסטודנטים, בשאלות רוחניות ותרבותיות או בענינים של עזרה הדדית וכיוצא בהם – נתפסתם לאותה שיגרה צבורית שהיא נפוצה כיום, לדאבוננו הגדול, בקרב הישוב בארץ. הרבה מלים, הרבה סעיפים, הרבה הלכות – ומעט, מעט מאד, מעשים של ממש.
והטעם השני, החשוב ביותר: במקום איחוד כל הכחות למחנה אחד של סטודנטים, של נוער אינטליגנטי שיש בכוחו להשפיע גם על הנוער שמחוץ לאוניברסיטה, ובעיקר על רבבות הנוער היהודי בכל העולם, אתם מתחילים כבר מתפלגים למפלגות ולכתות; נעשות רשימות שונות, מתנהלת מלחמת בחירות – הכל על פי אותה השיגרא האיומה השוררת עכשיו בתוך הישוב. כל אחד יוצר “קלייזל” לעצמו, מתקין לו, כביכול, פרוגרמה של פטפוט וחושב שהוא מביא על ידי כך הצלה לעם ישראל.
לא, ידידי הצעירים, לא זו הדרך. מוטב שהסתדרות הסטודנטים לא תווסד כלל ועיקר מאשר תתקיים בצורה זו שהתחלתם בה, בצורה של התפוררות ומפלגתיות. גם אני הייתי סטודנט וגם בזמני התרוצצו בין הסטודנטים דעות ושאיפות שונות, מבחינה צבורית, מדינית ועוד. ואף-על-פי-כן קיים היה איגוד של סטודנטים, והוא היה מתמסר אך ורק לדברים עיקריים הנוגעים לכל צבור הסטודנטים ואינם שנויים במחלוקת שבין מפלגה למפלגה. אצלכם, לפי שהוברר לי מתוך העתונות והשיחה אתכם, אין אני מוצא את הדברים העיקריים האלה. הטפל, שהוא תמיד קל יותר, תפס את מקומו של העיקר. וצר, צר מאד. שהרי הסטודנטים הארץ-ישראליים – אני מתכוון בעיקר לאלה היושבים בירושלים, שכן המצב בין הסטודנטים בחיפה אינו ידוע לי למדי – היו צריכים להיות במרוצת הזמן סמל לאחדותו של עם ישראל ולהגיע אל הגובה התרבותי האמתי של האומה כולה. ואין אני רואה לצערי, שההתחלה, אשר התחלתם בה, תתאים לתעודה חשובה זו.
מטעמים אלה אין אני יכול לבוא ולהשתתף בועידתכם. אין אני מאמין בהשפעה מקרית הבאה תחת רושם של נאום זה או אחר. דברים כאלה נובעים אך ורק מתוך הכרה פנימית ומחשבה תחילה. אולי מכתבי זה ישמש דחיפה למחשבה עיונית, להתבוננות פנימית ולהתעמקות יתרה. אם במכתבי זה אהיה הגורם לכך, אשמח מאד. ואם מסרתי לועידה בתחילתה מכתבי ברכות של תוצאות פוריות, הרי כוונתי היא אך ורק לבחינה של חשבון הנפש ולא חשבון המפלגה והשיגרא המתהלכת בשוק.
אולי הטון של מכתבי זה חריף מדי. אולם חושבני, שיש לי הרשות לדבר גלויות בלשון זו, משום שדברים אלה יוצאים מלבו של אחד האנשים הקרובים אליכם ביותר, מלבו של ידיד נאמן לצבור הסטודנטים בארץ-ישראל.
ז' טבת תרצ"ה
להקמת נמל תל-אביב
מאתמנחם אוסישקין
יש לי הזכות לברך ביום החשוב הזה את הנמל “שער ציון” הנפתח בתל-אביב, ולאחל לו הצלחה בעתיד הגדול. אני מוסר את ברכתי בשם הקרן הקימת לישראל, אותו המוסד העולמי אשר לפני שלשים שנה נתן את הדחיפה הראשונה לבנין העיר היפה והגדולה הזאת. כאשר התאגד קומץ קטן מאחינו תושבי יפו ל“אחוזת בית” והחליטו ליסד שכונה מודרנית מחוץ לעיר יפו, לא יכלו להגשים את שאיפתם בלי סיוע ניכר. סיוע זה, בתורת הלוואה של רבע מיליון פרנק למספר שנים, ניתן ל“אחוזת בית” על-ידי הקרן הקימת לישראל.
זוכר אני את הישיבה בועד הפועל הציוני, שנתקיימה אז בחוץ-לארץ, בעת שהובאה לפניה ההצעה בדבר מתן ההלוואה. זוכר אני את כל הפקפוקים שהובעו בישיבה זו, אם מתפקידה של הקרן הקימת הוא לא רק לגאול קרקע כי אם גם לתת הלוואות לבנין שכונות. אולם אף אחד מן המסובים, אפילו מאלה שתמכו בהצעה זו, לא חזה את התפתחותה המהירה של “אחוזת בית”, עד כדי הקמת עיר עברית כולה, שמספר תושביה הגיע כבר ל-150.000 נפש – כן ירבו. ובודאי לא חלם איש מאתנו שאחרי שלשים שנה יכריז הנציב העליון של הממשלה המנדטורית על פתיחת הנמל “שער ציון” בעיר זו. אני קורא את הנמל בשם זה, שישמש דרך לעבור גאולים לציון ההיסטורית, לציון האמתית, לציון הנצחית. הנמל “שער ציון” לא יהיה רק נמל של העיר תל-אביב בלבד, כי אם ישמש נמל לכל הישוב העברי מדן ועד באר-שבע.
שלשה הם יסודות הטבע: אויר, קרקע, מים. היסוד הראשון – העם היהודי היה נתון בו די והותר, לאסוננו הגדול, במשך אלפיים שנה. אחד ממנהיגינו הגדולים, מכס נורדאו, היה קורא לעם היהודי בשם “אנשי האויר” (“לופט-מענשען”). באה התנועה הציונית ויסדה את הקרן הקימת, שתעמיד את עם ישראל על היסוד השני, הקרקע, יסוד מוצק, יסוד נצחי. כעת התפתח הישוב בארץ, ואדיר חפצו ליהנות גם מהיסוד השלישי, מן התחבורה בדרכי הים.
נמל זהו המפתח של הארץ, ואי-אפשר לו לאדם לגור אפילו בארמון, אם המפתח אינו בידו. בבית מסודר כראוי, כל מי שיושב בו יש לו מפתח משלו, למען יוכל להכנס ולצאת מבלי לשאול רשות מאת האחרים היושבים אתו ומבלי שיפריע להם. היה בארץ מפתח אחד ושמו יפו. אחרי-כן בא המפתח השני – חיפה. ועכשיו קבל הישוב מפתח משלו – הנמל בתל-אביב.
ומהי ברכתי לתל-אביב ביום חגה הגדול וברכתי לנמל החדש? – שיגדל משנה לשנה מספר העולים שיכנסו לארץ דרך שער הנמל ויקטן משנה לשנה מספר היוצאים את הארץ. שיקטן משנה לשנה האימפורט של סחורות הנכנסות לארץ ויגדל משנה לשנה האכספורט של סחורות מתוצרת הארץ. על-ידי כך תגדל ותתרחב ותתעשר הארץ, עד שתהיה ליצירה כלכלית בריאה ושלימה כל צרכה. אני מאחל לנמל שילך בדרכי תל-אביב, וכשם שהעיר תל-אביב התפתחה, באיכות ובכמות, בקצב מהיר – כן גם ילך ויגדל הנמל ויחיש את התפתחותו, באיכות ובכמות. ויבואו על הברכה יוזמי המפעל הזה, מנהליו והעובדים שהשתתפו בהקמתו, הן בכסף והן בארגון והן בעבודה ממש. יזכו כולם לראות את הנמל “שער ציון” אשר בתל-אביב שיהפך לאחד המרכזים הגדולים ביותר בים התיכון.
כ“ה סיון תרצ”ו
ליומן הקולנוע העברי
מאתמנחם אוסישקין
מברך אני את חברת “כרמל” להתחלה הנאה, שהיא מתחילה להתקין בפעם הראשונה פילם עברי המדבר עברית. עד היום הראיתם בארצות הגולה את ארץ-ישראל, מעכשיו תשמיעו לגולה גם את שפת ישראל.
ארץ-ישראל ושפת ישראל משולבות זו בזו ורוח אלהים מרחפת על שתיהן. ארץ-ישראל בלי שפת ישראל פגומה במהותה ובתכנה, כשם שהגולה, אם גם שפת ישראל תהא שלטת בתפוצותיה, תשאר תמיד גולה ולא ארץ-ישראל.
ודווקא בימים אלה חשיבות מיוחדת תהא נודעת למפעלכם, שאתם מראים בו את הארץ ואת עבודת בנינה – הידים ידי יעקב – ומשמיעים גם את שפת ישראל – הקול קול יעקב. ויהא בזה משום עידוד לכל בני הגולה, שיראו וישמעו שהישוב לא זז מעמדתו והוא עומד איתן באמונתו ובתקוותו לסוף הנצחון והגאולה השלמה. לא פסקה העבודה ולא נדם קולנו. בני הישוב כשהם לעצמם אין להם לנהל מלחמה בעד קיומם, כי הוא איתן ובנוי על יסודות מוצקים. על מה עלינו להלחם ולעמוד בפרץ? – על בני הגולה, שהארץ תהא פתוחה להם ושגם הם יוכלו לבוא ברבבותיהם לארץ ולהשתתף בבנינה. הישוב רואה את עצמו לא כעם ישראל כולו, כי אם כחלוץ האומה. אנחנו מפנים דרך לבני הגולה ומחכים לבואם. ואז יראו וישמעו, לא ע"י פילם, כי אם בעיניהם ובאזניהם ממש את אשר פעלנו כאן.
תרצ"ז
על הציונות הכללית
מאתמנחם אוסישקין
(מכתב לד"ר פ. וולטש)
קבלתי את חוברתך על הציונות הכללית וקראתי בה בענין. עלי להגיד, כי אין אני חושב שביררת כהלכה את השאלה: מה היא ציונות כללית. והטעם הוא פשוט: אין ציונות כללית. יש רק ציונות בלי שם לווי, זו הנמשכת מפינסקר ועד הרצל ועד ימינו אלה. מי שמאמין בציונות כזאת, הפשוטה בלי כל תוספת שהיא, יוכל להיות גם דתי וגם לא דתי, בורגני או פרוליטרי, ובלבד שיעמיד במרכז עבודתו לא את גורמי הלווי שנוספו לה לציונות בזמנים האחרונים, כי אם רק גורם אחד בלבד: גאולת הארץ ובנינה עם זכויות מדיניות מלאות. בארץ עצמה יכול כל אחד לסדר לעצמו את צורת החיים שהוא חושב אותה לנכונה, אולם במרכז העבודה הציונית עומד בנין הארץ בלי כל שם לווי ותוספת זו או אחרת.
אולם אלה שמעמידים במרכז עבודתנו בצד בנין הארץ גם את צורת החיים לפי השקפת עולמם, תהא זו צורה דתית או סוציאלית, הם אינם יכולים להסתפק בשם “ציוני” בלבד כי אם מוכרחים להוסיף עליו שמות-תואר שונים. יוצא, איפוא, שרק אלה ששוללים צורה זו או אחרת הם שצריכים לחפש אחרי תוספת מיוחדת לשם “ציוני”. אולם אלה שנשארו או חפצים להשאר נאמנים לציונות הראשונה, יכולים להסתפק פשוט בשם “ציוני”. ועל כן כל הטרמינולוגיה של “ציונות כללית” והפילוג החדש גם במחנה זה לציונים כלליים א' וציונים כלליים ב' – כל זה אינו מחזק, לדעתי, כי אם מחליש את עצם תכנה של הציונות.
י“ז בכסלו תרצ”ז
לבית הספר הריאלי בחיפה
מאתמנחם אוסישקין
הריני שולח, לחג חצי היובל של בית-הספר הריאלי בחיפה, את ברכותי הנאמנות למוסד עצמו, למנהלו הד"ר בירם, לחבר המורים ולתלמידים. מעומק לבי נתונה לכם ברכתי. לפני עיני עובר עכשיו כל מהלך ההתפתחות של מוסדכם במשך עשרים וחמש שנות קיומו – התפתחות הממשיכה את שלשלת שאיפותינו לבנין הארץ ולשחרור האומה.
זכה בית הספר הריאלי, כהמשך לבנין התכניון העברי, אשר שניהם עומדים על הכרמל בחיפה, שיהוו מרכז לענינים חשובים ונכבדים בשביל הישוב כולו. שני המוסדות, בית-הספר הריאלי והתכניון, שימשו גורם לשני הישגים עיקריים במפעל תקומתנו במולדת: בנין חיפה עברית ונצחון הלשון העברית כלשון ההוראה וההווי בכל מוסדות החנוך שבארצנו.
בנין התכניון ובית-הספר הריאלי על המגרש, שנגאל לשם כך על-ידי הקרן הקימת על הכרמל בחיפה, נתן דחיפה ראשונה ועיקרית לריכוז חשוב של העליה העברית בחיפה ולהקמת שכונה חדשה – זו הנקראת בשם “הדר הכרמל”, שהגיעה לאוכלוסיה של 35 אלף נפש, כן ירבו! אותו תפקיד שמילאה הגמנסיה “הרצליה” בבנין תל-אביב, ושעתידה למלא, לפי מיטב תקוותינו, האוניברסיטה העברית בבנין המרכז המדעי הלאומי-העברי על הר הצופים בירושלים – אותו תפקיד חשוב נפל בחלקם של בית-הספר הריאלי והתכנין לשם בנינה והרחבתה של חיפה העברית.
והתפקיד השני, הגדול והמכריע, שהוטל על בית-הספר הריאלי ועל התכניון, הריהו ידוע בתולדות הישוב בשם “מלחמת השפות”, שהביאה אתה נצחון שלם של הלשון העברית בכל מוסדות החנוך שעברו לרשותה של ההסתדרות הציונית. שני המוסדות האלה קירבו בפעם הראשונה את השכבות העליונות של היהדות האמריקאית, ויעקב שיף בראשה, לידי השתתפות פעילה בבנין הארץ. וייזכר להם הדבר לטובה, היום דוקא, שגם הם סייעו בזה לנצחון הלשון העברית במפעלנו החנוכי בארץ. וגם זו זכות גדולה למוסדות אלה, שאת הכיוון הרוחני להם נתנו שלשה מגדולי האומה שלנו: אחד-העם, ד“ר יחיאל צ’לינוב וד”ר שמריהו לוין. זכות זו מטילה על המוסדות חובה גדולה, מוסרית ורוחנית.
הצלחה מיוחדת נפלה בחלקו של בית-הספר הריאלי, שמיום הווסדו ועד היום הזה הוא נשאר תחת פיקוחה של הנהלה אחת ואחידה, ומתוך כך הובטחו קווי התפתחותו ללא שנויים וזעזועים. בראש ההנהלה הזאת עומד הד“ר בירם, שהתמסר תמיד בכל כשרונותיו ובמרצו הגדול לביסוס המוסד ולשכלולו, והוא שהביא אותו לידי דרגה גבוהה של התפתחות. מבית-ספר שהכיל כמה עשרות תלמידים הפך למוסד הנותן תורה וחנוך לאלף חניכים ויותר, ובשנים האחרונות פתח סניף גדול של בית-אולפנא על הר הכרמל עצמו. השנה נמלאו לו לד”ר בירם ששים שנה, אבל עוד כוחו ומרצו אתו כבימי נעוריו. וברכתי נתונה לו, שימשיך עוד הרבה והרבה שנים בעבודתו ויראה במוסד החביב עליו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובדעת ומשתלמים בכל הידיעות הדרושות לבנינה של ארצנו.
ולמורי המוסד שלוחה ברכתי, שיצליחו להשיג אותו הישג חשוב ונכבד שאנו מאחלים לכל העוסקים בחנוך בארצנו – שימצאו את הדרך לאיחוד דרישות האומה, המסורת וצורת-החיים שלה עם דרישות ההווה והעתיד לתקומתה המלאה של האומה במולדתה.
ולתלמידים אני שולח את ברכתי, שיזכו לא רק ללמוד ולהשתלם בארצנו כי אם גם להשתרש בה לכל ימי חייהם, ויזכו לראות שהפרובלימה של שיבת בנים לגבולם שוב לא תהיה פרובלימה של העתיד ושל מלחמה, כי אם שאלה שכבר באה לידי פתרונה המלא, ועם ישראל על קיבוץ גלויותיו ישב בארצו שאנן ושלו ואין מחריד.
ירושלים, כ“ב כסלו תרצ”ט
על גבי תקליט
מאתמנחם אוסישקין
באמצעות התקליט, מכשיר הטכניקה המודרנית, הריני שולח מירושלים, עיר הבירה הנצחית שלנו, את ברכתי וקריאתי לאחי בכל תפוצות הגולה.
ימים קשים, שלא היו כדוגמתם בתולדות סבלנו הממושך בימי גלותנו המרים, באו עלינו בשנים האחרונות; קשים בשביל היהדות ברוב ארצות העולם, וקשים בשביל הישוב העברי בארצנו. אבל היסורים שאנו סובלים היום, אינם, חלילה, יסורי גסיסה של האומה, כי אם להיפך: חבלי משיח הם, שצפינו להם במשך דורות ושעליהם נאמר: חביבים עלינו יסורים אלה. יסורי בנין הם, יסורי יצירה, יסורים הכרוכים בתקוות גדולות. הסבל והיסורים, שעמנו הנענה נתון בהם, הם שהביאו רבים וכן שלמים מן היהדות העולמית לידי הבנה, שאין מנוחה ואין תקווה בנכר – עד שהאומה תשוב למקור מחצבתה, לארץ אבות. והיסורים של הישוב בארצנו עוררו מקורות חדשים של עוז ואון בחזית מלחמתנו לחופש ולחרות, של מעשי גבורה והגנה בחירוף נפש על כל הישובים, הכפרים והערים ביהודה, השומרון והגליל, עוררו בנו את ההכרה של התפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עלינו: להיות המעפילים הראשונים לגאולה, לכיבוש ולבנין ארצנו בשביל עתיד העם.
ואתם כולכם בתפוצות הגולה, וביחוד הנוער העברי, חלילה לכם להתיאש, חלילה לכם ליפול ברוחכם. אזרו עוז ותקוה, למדו מבני הישוב וסייעו לו להגביר את מקורות כוחו וגבורתו!
והדבר הראשון, העקרי והמכריע במלחמתנו כאן, הוא – גאולת הקרקע של ארץ-ישראל, בשלימותה ובגבולותיה ההיסטוריים. לפני כבוש הקרקע צריכה לבוא גאולתה מידי זרים, כדי להבטיח לעם העברי את הבסיס לקיומו העצמאי. קרקע – זהו יסוד היסודות של תקומתנו, של תחית העם והמולדת. והמנוף העיקרי של גאולת הקרקע הוא המוסד הלאומי העממי הגדול, שנוצר בפרוטות של מיליוני יהודים בכל ארצות תבל – הקרן הקימת לישראל. אמנם היום יש כבר ברשותה רכוש של 420.000 דונם אדמה, אולם עלינו לדעת, שאין זו אלא התחלת הגאולה, ועוד גדול ורב התפקיד המוטל עלינו. ואם כל יהודי ויהודי באשר הוא שם ימלא את חובתו לעם ולארץ, נזכה לראות בגאולה השלימה של ארצנו – במאמציה ובפעולותיה של הקרן הקימת לישראל. אל יאוש! הגבירו אמונה ותקוה, עבודה ומרץ – ותזכו לראות בזמן הקרוב ביותר בתקומתו המלאה של העם במולדתו ההיסטורית!
ירושלים, ו' חשון תרצ"ט
על ישראל דב פרומקין
מאתמנחם אוסישקין
(מכתב ללשכת “בני-ברית”)
לרגלי עבודה דחופה לא אוכל להשתתף באסיפה המוקדשת לזכרו של ר' ישראל דב פרומקין ז“ל, המו”ל של “חבצלת”. אני מצטער מאד על כך, כי מוצא אני ענין רב באסיפה זו והייתי רוצה לשמוע את דברי המרצים על תקופתו של פרומקין ז"ל ועל מקומו בתקופה זו, שהיא מסכמת את ראשית ההתעוררות של ירושלים וארץ-ישראל בכלל לחיים חדשים.
אני, כשלעצמי, נפגשתי עם פרומקין ז“ל רק מעט. אמנם יש איזו קרבה בינינו, כי שנינו ילידי עיירה אחת הננו: דוברובנה, פלך מוהילוב ברוסיה הלבנה. ועוד בילדותי שמעתי מבני משפחת פרומקין שנשארו בדוברובנה, כי אחד מקרוביהם עלה להשתקע בארץ הקדושה. כאשר בקרתי בפעם הראשונה בארץ נפגשתי פגישה קצרה עם פרומקין ז”ל, שהיה יוצא ונכנס בבית דודי, אברהם אבא אוסישקין ז“ל, שאף הוא השתקע בירושלים בימי זקנותו וכאן גם מצא את מקום מנוחתו האחרון. בעת בקורי השני בארץ שוב לא נזדמן לי להפגש עם פרומקין ז”ל פנים אל פנים, אולם ידעתי את שמו מהעתונות שהגיעה מן הארץ לתפוצות. פרצופו הרוחני נשאר בזכרוני כמתווך בין הדור שעבר של היהדות החרדית הקיצונית ובין החיים החדשים שהתחילו עולים אז בארץ. כפי הנראה קשה היתה לו לפרומקין ז“ל עמדה זו, כשם שהיתה קשה לכמה אנשים גדולים וחשובים מאותה תקופה, ר' יחיאל מיכל פינס ז”ל ואחרים, שנאלצו לתווך בין שתי הקצוות ולהתקשר פעם אל צד זה ופעם אל צד אחר. אולם כל האנשים האלה, וביניהם גם פרומקין ז"ל, מלאו תפקיד היסטורי חשוב, וזכרונם יהא קשור עם החיים החדשים שהתחילו מפכים בארץ, חיים של שאיפה לגאולה, מדינית ורוחנית כאחד, לתחית העם, הארץ והשפה.
ירושלים, י“ב באייר תרצ”ט
לעיר תל-אביב ולכל תושביה
מאתמנחם אוסישקין
ברכתי שלוחה לעיר תל-אביב למלאות 30 שנה להולדתה. אמנם אין כאן לא יובל ולא חצי יובל, אבל יש כאן יותר מזה, שהרי עכשיו הגיעה תל-אביב לשנות הכוח – “בן 30 לכוח”.
אשתמש בברכה שניתנה ליעקב אבינו מפי הגבורה: “ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה”. אני מברך את תל-אביב שתפרוץ לצפון ותתרחב עד כדי איחוד עם חיפה, ויתמלא חזונו של מאיר בן יעקב דיזנגוף שזכרו לא ימוש מקרבנו; שתפרוץ לדרום ותתאחד עם בת-ים, ובני ישמעאל לא יוכלו להפריע; שתפרוץ מזרחה ותתאחד עם ירושלים, ושוב לא תהיה התחרות בין ירושלים ותל-אביב: ירושלים תשאר לעולם המרכז המדיני והרוחני של כל ארצנו וכל העם היהודי, ותל-אביב תהיה המרכז הכלכלי והכספי של כל הישוב, ושתי הערים האלה יחלקו ביניהן את התפקידים כמו וואשינגטון וניו-יורק, כמו רומא ומילאנו. ואני מברך את תל-אביב שתפרוץ גם ימה ושהנמל שלה ישמש נמל לעולים לרבבות, משבי הגולה, ולא נמל של יוצאים, שישמש נמל למשלוח תוצרת הארץ, לכל קצוי תבל, ולא חלילה נמל של אימפורט של תוצרת חוץ. אני מברך את תל-אביב, שבמרצה ובצעירותה תתן כוח ועצמה להחיות את העצמות היבשות של כל חלקי הישוב ושל העם כולו בכל תפוצותיו – שאיפה חשובה ביותר דוקא בימים אלה כאשר שמי המדיניות של ארצנו מעורפלים כל כך.
אני מברך את תל-אביב ואת כל תושביה, שבהגיע יובלה האמתי של תל-אביב, תזכו לראות את הגאולה השלמה וקבוץ גלויות בכל ארצנו ובגבולותיה ההיסטוריים.
ירושלים, ו' תמוז תרצ"ט
על הרב מאיר ברלין
מאתמנחם אוסישקין
מכיר אני מקרוב, זה שנים רבות, את בעל היובל ואת משפחת אביו הנודעת לתהלה ביהדות. היתה לי ההזדמנות לעקוב אחרי התפתחותו העסקנית מראשית צעדיו הצבוריים, מימי ועידת “ציוני ציון” בפרייבורג, שאף הוא השתתף בה. ידועה בתולדות תנועתנו ועידה זו, שנתכנסה להציל את העקרון הארץ-ישראלי בציונות ולהתנגד לכל נסיון של חילוף ארץ-ישראל באיזו ארץ אחרת כמקום ריכוזו של עם ישראל. מאותו זמן ראינו את התפתחותו של כוח צעיר זה, כשהוא צועד מחיל אל חיל בקשריו האמיצים עם תנועת השחרור בעמנו, בעבודתו המסורה ללא הפסקה. וכיום הזה, כשהגיע לגיל של ששים, שמר לעצמו אותה האמונה העמוקה, אותה ההתמסרות המיוחדת ואותו המרץ הבלתי שכיח, שציינו את תכונות נפשו מימי פרייבורג ואילך ושנותנים לו את הכוח לנסוע ולטוס ולעבור ארצות וימים לטובת תנועתנו, למען גאולת עם ישראל וארצו.
וגדולה זכותו גם כחבר פעיל של הדירקטוריון של הקהק"ל, שהוא משתתף בעבודתו זה חמש-עשרה שנה. הוא מצטיין ביחסו הנפשי לכל השאלות העומדות ברומו של מפעלנו לגאולת הארץ, בהבנתו העמוקה לתנאי העבודה ההרמונית השוררת בין כל חברי הדירקטוריון, אם כי הם משמשים נציגי כל הזרמים והמפלגות בציונות, שכן על יד שולחן הדיונים במוסד זה נחתכות כל השאלות אך ורק מתוך השקפת התועלת הכללית למען גאולת אדמת המולדת.
ובמה נברך את בעל היובל? קהל מעריציו וידידיו באמריקה ובארץ החליטו לנטוע לכבודו יער גדול על אדמת הקהק“ל, הוא “יער מאיר”. ואני מאחל לו, לר' מאיר בן הששים, שיזכה להגיע לגבורות ולשיבה טובה ולטייל כזקן מופלג ביער הזה, בצל העצים העבותים, ואז יזכיר נשכחות ויספר זכרונות מחייו העשירים: מוולוז’ין המפורסמת, דרך ארצות שונות באירופה ובאמריקה, עד ירושלים הנצחית; מימיה הראשונים של תנועת חבת-ציון בימי אביו ר' נפתלי צבי יהודה זצ”ל, שכיהן באופן רשמי בתפקיד “גבאי-יועץ” של חובבי ציון, דרך האגודה החשאית של תלמידי וולוז’ין, היא אגודת “נס ציונה”, שעל חבריה נמנו גם ח. נ. ביאליק ז“ל ואחרים מגדולי עמנו, דרך הקונגרסים הציונים ויסוד מפלגת ה”מזרחי“, דרך ההנהלה הציונית והדירקטוריון של הקהק”ל – עד שתחזינה עיניו בהגשמת שאיפותינו: גאולה שלימה לארצנו ושחרור מלא לעם ישראל.
מתוך מכתב למערכת “הצופה”,
כ“ט בניסן ת”ש
לצבי בלקובסקי
מאתמנחם אוסישקין
זה עתה נודע לי, שמחרתים תמלאנה לך שבעים וחמש שנים לאורך ימים. היתה זו בשבילי הפתעה נעימה. רק שלשום ראיתיך באולם הסוכנות – והנה פניך צעירים כמו תמיד ומביעים מרץ ורעננות. בשם הדירקטוריון של הקרן הקימת ובשמי אנכי, הריני שולח לך את הברכה היחידה והחשובה שאתה ראוי לה: תזכה לאריכות ימים ותחזינה עיניך בתוצאות עבודתנו שעבדנו במשך הרבה והרבה שנים. תראה, אם לא בסוף הגאולה, הרי לפחות בביסוסה המלא של הגאולה הבאה.
אחרי שבועים, בר"ח אלול, תמלאנה ארבעים ושלש שנים מן היום שנפגשנו יחד בפעם הראשונה עם פתיחת הקונגרס הראשון בבאזל. ובמשך כל השנים הללו היינו קרובים איש לרעהו, לא רק מבחינה הסתדרותית ולא רק בתוך העבודה המשותפת, כי אם גם בהשקפותינו היסודיות על טיב תנועתנו ומהותה. כל ימי חייך היית המכסימליסט בדרישותינו. לא היית מן הנחשלים בעת המלחמה נגד תכנית אוגנדה, כי אם נלחמת בכל נפשך בעד ארץ-ישראל. השתתפת במשלחת ההיסטורית יחד עם המנוח רוזנבוים. ותמיד היית מגן על הפרינציפ של העבודה המעשית בארצנו. היית תמיד מתנגד לפשרנות ולהנמכת הדגל מבחינה מדינית. ועוד ועוד – מי ימנה כל זכויותיך, ומה שמופלא ונותן לך כבוד הוא, שאם גם ימי נעוריך עברו עליך בלא כל קשר עם שפתנו והתרבות העברית, הרי תיקנת זאת והנך שולט כיום בלשון העברית ואתה אחד מהקנאים בעד הזכויות של לשוננו ותרבותנו.
מעטים, ואולי גם בודדים, אנחנו, אנשי הקונגרס הראשון: בארץ לא נשארו אלא שבעה-עשר אנשים מהתקופה ההיא. אבל, אם גם אולי אין הם נפגשים תמיד בעבודה משותפת, הרי הנר שנדלק בבאזל ממשיך להאיר ולחמם את חייהם ואת כל נפשם.
ירושלים, ט“ז מנחם-אב ת”ש
על א. גרנובסקי
מאתמנחם אוסישקין
(הקדמה לקובץ)
קובץ זה המכיל מאמרים על עניני קרקע מפרי עטו של הד"ר א. גרנובסקי, מוציאה הקרן הקימת לכבודו של המחבר, ליום מלאות לו חמשים שנה וכן למלאות עשרים שנה לעבודתו למען הקרן הקימת.
הד“ר גרנובסקי התחיל את עבודתו עוד בימים כשהלשכה הראשית נמצאה בהאג ועמד בראשה נחמיה דה-לימה. והוא שהיה המורה הראשון של גרנובסקי בפרובלימות הסוציולוגיות בכלל, הקרקעיות בפרט, והשפיע הרבה על השקפותיו של המחבר. גם כיום, כשכיוון עבודתה של הקרן הקימת הולך בדרכים אחרות, נשאר הד”ר גרנובסקי נאמן בהרבה לדעותיו של מורהו הראשון.
את נאמנותו לציונות ואת הקשר הנפשי אל תקוותינו הלאומיות ינק מבית אביו, שהיה אחד הפעילים בחוג המפורסם של חובבי-ציון באודיסה וגם שימש זמן ידוע חבר “הועד האודיסאי”. את קשריו אלה אל הרעיון הציוני השלים בהסתדרות הסטודנטים הציוניים “החבר”, שהיתה פעילה למדי בשנים אלה גם ברוסיה וגם בשאר ארצות אירופה, שלמדו בהן סטודנטים יהודים מיוצאי רוסיה. את ידיעותיו הראשונות בלשון ובספרות העברית קיבל מאת המשורר ביאליק ז"ל. את יחסו אל ערכי היהדות השלים במידה ידועה בהשפעת חותנו הרב חיים טשרנוביץ (“רב צעיר”).
מזוין בכל הרכוש הנפשי הזה ניתן לו לעלות מהר בשלבי עבודתו: מפקיד בלשכה הראשית של הקרן הקימת בהאג, עד מנהל המחלקה הכספית בלשכה הראשית שבירושלים ועד בחירתו לאחד החברים בדירקטוריון של הקרן הקימת.
ידיעותיו, העיוניות והמעשיות, בכל הפרובלימות הקרקעיות נתנו לו את האפשרות לפרסם בשנים האחרונות שורה שלימה של ספרים, מוקדשים לבירור השאלות הללו, שעוררו רושם וקבלו את הערכתם של מומחים ובעלי מקצוע, ושתורגמו גם לכמה שפות לועזיות. ביחוד בשביל הספרות העברית, העניה בספרים מקצועיים מסוג זה, מהווים ספריו של הד"ר גרנובסקי נכס חשוב.
כעת, כשהוא עומד בשנות החמשים, מלא מרץ וכוח עבודה ורעננות, הריני מוסר לו את ברכת הדירקטוריון של הקרן הקימת: יזכה להאריך ימים בעבודתו ולראות בהגשמתן המלאה של תקוותיו-תקוותינו לגאולת הקרקע ולבנין הארץ.
ירושלים, י“ח בסיון ת”ש
זכותנו והתנ"ך
מאתמנחם אוסישקין
(הקדמה לקובץ “התנ”ך מדבר")
בימים אלה עומדת הפרובלימה של עם ישראל וארץ-ישראל במרכז הדיון של היהודים בכל העולם, ובמידה ידועה גם של עמים אחרים. אכן הגיעו ימים טראגיים לכל האנושות כולה: גבר הרציונליזם הקר, והאינטרסים האגואיסטיים, של הפרט והכלל, שולטים בעולם. הכל נפתר בכוח הברוטאלי של תותחים ופצצות ואוירונים מביאים הרס וכן במזימות פוליטיות מכל המינים. כל החוזים הבינלאומיים וההבטחות החגיגיות ביותר מצד עמים תרבותיים נהפכים ל“פיסת נייר” גרידא. הצביעות הצבורית מצאה דרכים להוציא את כל הכתוב בחוזה מידי תכנו ולהשאיר רק את הקליפה החיצונית בלבד. זה חצי יובל שנים שהעולם התרבותי הכריז מלחמה במלחמה – ובמשך הזמן הזה נהפך העולם כולו לשדה קרב של מלחמות בלתי פוסקות. בימים אלה, כשכל מי שעדיין מהבהב בלבו זיק של רגש אנושי מתחלחל מרוב צער ותמהון, ויאוש נורא תוקף אותו למראה כל מה שמתרחש בעולם לעיני השמש – דוקא בימים אלה טוב לשוב אל העולם האי-רציונלי ולהתבונן בספר הספרים, באותו הספר הנצחי שהפך את העולם של עובדי אלילים לעולם של תרבות ומשפט, שהפך עמים של אגואיזם פראי לעמים של מוסר והומאניטריות.
שולחים אנחנו את החוברת הקטנה הזאת אל הקוראים בכל העולם התרבותי. הקרן הקימת לישראל בירושלים, שעליה הטיל העם היהודי את התפקיד של גאולת אדמת אבות בשביל הבנים, אספה בחוברת זו את הקטעים מן התנ“ך שמעידים עדות נאמנה על הקשר הנצחי של עם ישראל אל ארץ-ישראל. יקראו בני ישראל בכל מקום שהם את הפסוקים הנצחיים האלה וישאבו מהם כוח להגביר את אמונתם במילוי ההבטחות הנצחיות. ויקראו את הפסוקים האלה כל אומות העולם, ששרשי תרבותם נעוצים בתנ”ך והם יונקים ממנו את לשד גידולם, ובראש ובראשונה העמים של הקיסרות הבריטית – למען ילמדו וידעו, מהו החוב המוסרי שעליהם למלא כלפי האומה הישראלית!
ירושלים, ה’ת"ש
הישוב והמלחמה
מאתמנחם אוסישקין
(אגרת ברכה ל“ג’ואיש הרולד” באוסטרליה)
ליהודי אוסטרליה, ניו-זילנד ואיי הים, מעטים במספר אך חשובים בעולם היהודי, שלוחה ברכתי מירושלים העיר הנצחית לשנת תש"ב. המן של זמננו ניסה להשמיד ולאבד את העם היהודי, לשבור את גופו ואת רוחו. אך הוא עורר בקרבנו גבורה שאין לה משל בהיסטוריה. עמים חזקים וגדולים נכנעו לעריצות הנאצית והתאימו את עצמם למכונת התופת שלהם. אבל היהודים, הפזורים ונרדפים זה דורות רבים בארצותיהם, מוסיפים להחזיק מעמד ומכריזים: לא נכנע! תורת האמת היא תורתנו, תרבות האמת היא תרבותנו. לא נוותר על מורשתנו. נמשיך בקרב עד בוא הנצחון.
מאושרים אנו, שהגורל קשר אותנו לחבר המדינות אשר בריטניה עומדת בראשן והעומדות עתה במלחמה לחיים ולמוות נגד שונאינו. מדינו אלו הכריזו, באמצעות ראש המיניסטרים צ’רצ’יל וראש המיניסטריונים של הדומיניונים, שילחמו באידיאולוגיה הנאצית עד הנצחון השלם. כל העינים נשואות עתה לישוב העברי בארץ, המונה חצי מיליון נפש, שהוא מגדל-אור לעמנו, המאיר ושולח את קרני הרוח הלאומית לתפוצות.
חזקו ואמצו במלחמה לנצחון, שפירושו גם גאולת העם היהודי! חזקו ואמצו במלחמתכם להגשמת שאיפותינו, לגידולו של הבית הלאומי בארץ-ישראל, לבנין הארץ שהיא הערובה היחידה לנצחוננו! זכרו את דברי נחמיה (ד, יא): “אחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”.
זכה נחמיה לגאול את עם ישראל, וכל יהודי בעל הכרה צריך ללכת בדרך בה הלך בתקופה קשה בתולדותינו. במלחמתנו נגד היטלר ומעלליו נגאל את האנושות; בבנין ארצנו הקדומה נגאל את עמנו, שנתן ויתן את חלקו בתרבות האנושות.
תזכו לשנה טובה ומאושרת!
תש"א
מכתבו האחרון לחיים וייצמן
מאתמנחם אוסישקין
ידידי,
תודה רבה בעד טלגרמת הברכה הלבבית, שקבלתי ממך ליום ההולדת שלי. בשתי ידי הייתי חותם על דבריך שנזכה שנינו לראות מילוי החלום של נעורינו – אבל איך זה יתגשם! לד' פתרונים ורק לו.
הרבה הרבה יש לי לדבר אתך, ואולי היה זה מועיל לשנינו – נקוה שעוד נפגש בעולם הזה.
להתראות
(-) מ. אוסישקין
נ.ב. במשך השנתיים רכשה הקהק"ל 80.000 דונם בערך.
אלול תש"א
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.