רקע
מנחם אוסישקין
דברים בפני ועידת השולחן העגול בלונדון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

אני מצטער מאד, שמוכרח אני להביא את דברי לפני באי-כוח הממשלה בתרגום. וכבר אמר המשורר: מי שמביע דבריו על-ידי מתורגמן דומה למי שמנשק את כלתו דרך צעיף. לא השתתפתי עד עכשיו בויכוח, אף על פי שחברים אחדים דרשו ממני לעשות כן. לא עשיתי זאת, מפני שלא ידעתי בדיוק על מה יש להתווכח. הרי מה שדורשים היהודים ידוע לכל ואף לממשלה, והוא הדין לגבי דרישות הערבים, מה רוצה הממשלה – דבר זה לא היה ידוע ולא היה ברור. אולם כיום, לאחר שנסתיימה הפרילודיה של הדרמה והממשלה כבר השמיעה משהו מתכניותיה, יש לי מה לומר.

נזכר אני, כי בעוד עשרה ימים (ב-27 בפברואר) תמלאנה עשרים שנה מאז ישבתי יחד עם ד“ר וייצמן בארמון גדול אחר. דרשנו אז מבאי-כוח המעצמות הגדולות ושליטי העולם, שנתאספו בארמון וורסייל, שיחזירו לנו את ארצנו. ד”ר וייצמן השמיע אז את הסיסמה שתשאר לעולם-ועד, כי ארץ-ישראל צריכה להיות עברית כאשר אנגליה היא אנגלית. ואני זוכר עד היום את הרושם העצום שעשו דברים אלה. אני הוספתי אז ואמרתי לשליטי העולם: אתם יורשי רומא העתיקה במובן המדיני-התרבותי ויורשי כוחה העצום, ואני בן האומה העתיקה והדלה, שארצה נגזלה מאתנו ע"י רומי, דורש מכם את החזרת הגזילה. עתה, אחרי עשרים שנה, נתאספנו שוב מסביב לשולחן בארמון גדול, אך עתה דנים כיצד לקצץ ולחסל את ההבטחה, שקבלנו אז, כי רשאים אנו לשוב לארצנו בזכות ולא בחסד. הדרמה הנרקמת כיום בארמון זה ראויה שיטפלו בה אמנים גדולים כירמיהו ושקספיר ולא הליליפוטים של הדור הזה.

בשתי ישיבות שמענו מאת בא-כוח הממשלה על הכיוון שבו היא חושבת להשיב על דרישותינו. בישיבה אחת דרש מאתנו נציג הממשלה “צדק”. ובישיבה שניה כבר פרש לפנינו תכנית בשלוש השאלות העיקריות, הקובעות את גורלנו: עליה, מוסדות מחוקקים וקרקע.

אשר ל“צדק” סבור אני, כי זוהי מלה מסוכנת. היו שעשו בשם הצדק דברים נוראים בעולם, בימי הבינים ואף בימינו. בשם הצדק שרף טורקוומדה בשעתו יהודים למען הצלת נשמותיהם, ובשם הצדק הזה רצחו הערבים נשים וילדים חפים מפשע בטבריה ואחיות רחמניות מביה"ח ביפו.

אנסה להסביר את מושג הצדק לפי ראות עיני. המושג צדק משתנה מדור לדור. היה זמן ופירושו של “צדק” היה שמירת הקיים: הכל ישאר בידי אלה שיש להם הכל, ולאחרים לא ינתן דבר. במרוצת הזמנים נשתנה המושג, וכיום “צדק” פירושו: חלוקת הכל בין הכל, שלא יהיה לאחד הכל ולשני לא כלום. איני מרכסיסט, – אני מאמין בכוחות רוחניים ושואף לצדק של הספר הנצחי שעליו גודלתי. והנה, אותה הרביזיה של המושג צדק חלה גם על האומות, ולא רק על הפרט. אי-צדק הוא, כי לאומה אחת יהיה הכל ולאומה שניה לא יהיה מקום תחת השמש.

אינני אויב לעם הערבי. אני מכבד אותו ואת זכויותיו – והרי גם הוא בן הגזע השמי – אבל אם לעם הזה יש הכל, מן הגיברלטאר ועד הטאורוס, מדינות רחבות-ידים כעיראק וסעודיה, ולעם העברי נשאר רק קבר – כדברי בירון שלכם – הרי זה אי-צדק המשווע עד לב השמים.

הגיע הזמן להגשים את הצדק גם ביחס ליהודים. על כן תשובתנו לשלוש ההצעות של הממשלה היא: לא נוותר אף רגע על תקוותנו ההיסטורית שאנו שומרים עליה זה אלפיים שנה, לשוב לארצנו ולבנותה כקדמותה. שאיפה זו היא ה“אלף” וה“תיו” של הציונות ולא תשתנה אף פעם.

ארץ-ישראל איננה רק מקום ל“קולוניזאציה” של חלק מהעם היהודי – אין אנו קולוניזאטורים טריטוריאליסטים. בנאומו של וייצמן נפלה שגיאה היסטורית אחת. הוא אמר, כי משה בחר בארץ-ישראל – זה לא נכון. בארץ-ישראל בחר אברהם אבינו. ומשה היה הציוני הראשון, מפני שרצה להחזיר את העם העברי לארץ-ישראל. עמנו לא הלך לאוגאנדה, שהוצעה ע"י צ’מברלין האב, ולא לטאנגאנייקה ולקניה, כפי שמציע לנו צ’מברלין הבן – הוא שאף לשוב רק לארץ אבותינו.

ועכשיו רוצה אני לדבר במפורט על שלוש השאלות. אתחיל בקרקע, שהיא השאלה היסודית, כי לפני שישובו היהודים לארצם, לארץ-ישראל, יהיה צורך בקרקע שיוכלו להתישב עליה.

הצעת היו"ר1 היתה לחלק את הארץ לשלושה אזורים: בחלק אחד יוכלו היהודים לקנות קרקע בלי הפרעה, בחלק השני רק בהגבלות, ובחלק השלישי אסור יהיה ליהודים לקנות קרקע בכלל. חוץ מזה רמז על אפשרות לעתיד רחוק בעבר-הירדן.

אני חושב, כי הצעה זו גרועה יותר מהצעת החלוקה והקמת מדינה יהודית בחלק של הארץ. מה שמציע היו"ר זוהי חלוקה – בלי הפיצוי של מדינה. ואני אחד מאלה שהתנגדו לתכנית החלוקה. על אחת כמה וכמה שנתנגד בכל תוקף להצעה זו. אנו עומדים על השקפתנו, שיש לנו זכות מלאה לגאול את כל ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים. לא וויתרנו על עבר-הירדן; אנו זוכרים שזוהי הנחלה הראשונה שהוריש משה לבני ישראל, שנתן אותה לנחלה לשבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה. כל השנים הללו עמדנו במשא ומתן על רכישת אדמה בעבר-הירדן, ולולא ההפרעות מצד גורם מסויים כבר היו מוקמים שם ישובים יהודים ראשונים.

עבר-הירדן גדול כפליים מארץ-ישראל המערבית. זוהי ארץ יותר עשירה במים וצפיפות הישוב בה קטנה. בארץ-ישראל המערבית הצפיפות היא 40 נפש לקילומטר ובעבר-הירדן 6 לק"מ. לולא שמו על דרכנו מכשולים פוליטיים, היינו מעשירים את עבר-הירדן כמו שהעשרנו את ארץ-ישראל המערבית. אשר לארץ-ישראל המערבית, לא נסכים לשום הגבלה בצורת הקניה. לא נוכל להסכים בשום אופן, שבארץ שהובטחה לנו כבית לאומי יווצר המושג הצאריסטי של “תחום המושב”.

עד כאן הטעם הפסיכולוגי-מוסרי. אולם יש גם טעמים מעשיים להתנגדותנו זו. ראשית, מחירי הקרקע בארץ גבוהים מאוד, ללא כל התאמה להכנסותיה של החקלאות. אנו קונים ומשלמים מחירים גבוהים, לא מטעמים כלכליים, אלא משום שזוהי ארצנו. אני זוכר שיחה שהיתה לי עם סיר ג’והן צ’נסלור, ששאלנו מדוע הסכמנו לשלם מחירים גבוהים כאלה בעד אדמת הסלעים של קרית-ענבים. אמרתי לו, כי בשבילנו קרקע היא כרפואה לבן-יחיד חולה מסוכן. האב לא יתחשב ביוקר הרפואה למען הצל את בנו החולה. הקרקע בשבילנו היא הרפואה. על הממשלה לדאוג שלא תיעשה ספסרות ברפואות, אולם אנו נשלם כל מחיר שיידרש מאתנו.

אם תחלקו את הארץ לאזורים ותקבעו רק איזור קטן שמותר לקנות בו, תוכלו לשער מה גבוהים יהיו המחירים באיזור זה, חוץ מזה תיווצר למעשה אפליה נגד ערבים באזורים האסורים במכירה. באיזור אחד יוכלו הערבים להתעשר ובאזורים האחרים לא יוכל הערבי ליהנות מעושר היהודים.

מה הפחד המחייב איסור מכירת קרקעות ליהודים? 61 שנים עברו מאז נוסדה המושבה הראשונה פתח-תקוה, ומאז רכשו היהודים רק 1,400,000 דונם מתוך 26 מיליון דונם שבארץ-ישראל המערבית. אומרים, כי אדמה זו שרכשנו היא האדמה הטובה ביותר. אולם מה היתה אדמה זו כשקנינו אותה? – מה היה מראה עמק יזרעאל והשרון וסביבות פתח-תקוה? – אדמות בצה וקני קדחת.

תנועתנו איננה רק תנועת שיבה לארץ אבות – זוהי תנועה של שיבה לאדמתנו בארצנו. ארצנו קטנה כל כך, לאחר שחתכו ממנה את עבר-הירדן, ואי-אפשר שינתחוה שוב לחתיכות. אף ערבי אחד לא יעזוב את הארץ בשל התישבותנו. הנסיון הוכיח את ההפך: בעקב התישבותנו באו ערבים נוספים אל הארץ. הפחד אינו פחד אמתי, – אלה הן רק צעקות של המנהיגים הערבים, שכבר הספיקו למכור את אדמתם ליהודים.

אני עובר לשאלה השניה – שאלת העליה. עצם השם למושג זה בעברית – עליה, ולא אמיגרציה, מלמד על אופי תנועתנו. תנועתנו מכוונת לשוב לארץ, לקרקע, ולהיות רוב גדול בארצנו. תנועתנו לא תוכל להשלים עם היותנו מיעוט בארץ.

אין כל פחד למיעוט ערבי בארץ כשנהיה בה רוב, – הלואי ויהי גורל הערבים בארצותיהם טוב כגורלם בארץ-ישראל יהודית.

היהודים לא ישכחו את גורל המיעוטים, כי מנוסים הם ויודעים מה פירוש להיות מיעוט. נוסף לזה מוקפת הארץ מדינות ערביות גדולות, וגם היהודים בעולם ישמרו על כך שלא ייעשה עוול למיעוט הערבי.

אפשר לדבר על מדות העליה בשנים הקרובות לפי כוח הקליטה הכלכלית ולבוא לידי הסכם על מספר עולים זה או אחר, אבל בשום אופן לא נגיע להסכם אם כוונתו תהיה להשאיר אותנו מיעוט.

ומלים אחדות על הפרובלימה הקונסטיטוציונית. על זה ידברו בהרחבה אחרים, יותר מוסמכים ממני. אני רוצה לומר רק זאת, כי “פאריטי” על גבי הנייר אין לו כל ערך אם אין כוח ממשי מאחוריו. הרי לכם דוגמה מעירית ירושלים, ששם יש לנו כביכול “פאריטי”: 6 יהודים ו-6 ערבים. למעשה אין לנו כל ערך ומשקל בעיריה זו. יהודי היה ממלא-מקום ראש עיריה, והוא מילא את תפקידו בהצלחה; סופו היה שנאלץ לוותר, באשר אינו מושלמי, ודעת השלטונות היתה, כי בירושלים צריך להיות דוקא ראש-עיריה מושלמי.

איני יודע מה תהיינה התוצאות הסופיות של השיחות. איני יודע אנגלית, לצערי, אבל רכשתי לי די נסיון בקריאת מכתבים רשמיים מהממשלה האנגלית המתחילים תמיד ב-Dear Sir עוברים ל-consideration ומסתיימים ב-I regret. חוששני שזה יהיה גם גורל השיחות הללו.

אך לפני שאסיים אני רוצה לומר מלים אחדות ליו"ר. הוא אמר באחת השיחות, שיש לדון בדברים לאור התנאים הריאליים. לא תמיד הדבר הוא כך. לא תמיד אפשר לדעת מה ריאלי ומהי פנטזיה. כשביקר סיר ארתור ווקופ בחדר-הרצל בקרן הקימת ראה את כובעו של הרצל בין המוצגים ושאלני עליו. הסברתי לו, כי כובע זה חבש הרצל ב-2 לנובמבר 1898 כשבא לארץ-ישראל לפגוש את הקיסר וילהלם. וילהלם היה אז דיקטטור של גרמניה ששאף להיות דיקטטור של העולם. הרצל היה אז שליחה של תנועה דלה ורצוצה. ב-2 לנובמבר 1898 נפגשו שניהם בירושלים. הרצל ביקש ממנו: “סייע לנו לשוב לארץ ולבנותה”. וילהלם ענה: “לא. זוהי פנטזיה”. עברו 19 שנה, ובאותו תאריך עצמו, ב-2 לנובמבר 1917 הכריזה הקיסרות הגדולה בעולם כי הפנטזיה הזאת תיהפך למציאות. ווילהלם, השליט של אז, עזוב ונשכח והשם הרצל הפך נס לעמו, מניע כביר בתחיתו הלאומית. לא תמיד נשארים דברים ריאליים מציאות, ולא לעולם נשארת פנטזיה בגדר דמיון. אני בן לעם עתיק בן 4000 שנה, ואתה מייצג עם צעיר ביחס. אני גם זקן ממך בשנים פי שנים. ואני מאחל לך לבל תצטמצם במחשבה על דברים ריאליים. הלואי ותשים לבך גם לפנטזיה ועל-ידי-כך תהיה אנגליה לא רק האומה החזקה בעולם, כי אם גם הנערצה בעולם.

לונדון, 17 בפברואר 1939


  1. מלקולם מקדונלד, מיניסטר המושבות בממשלת בריטניה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות