(ועדת וודהד)

בקונגרס הציוני בציריך, שהתקיים באוגוסט 1937, הובאה לדיון הצעת הממשלה האנגלית על חלוקת ארץ-ישראל לשלשה חלקים: מדינה עברית, מדינה ערבית, ומנדט נצחי של ממשלת אנגליה עם ביטול הצהרת בלפור בחלק השלישי. בקונגרס נתקבלו 3 החלטות: א) לדרוש את המשכת המנדט האנגלי על כל הארץ, כפי שאושר על-ידי חבר הלאומים, בהתחייבות לסייע לעם ישראל בבנין ביתו הלאומי – החלטה זו נתקבלה פה אחד. ב) ההצעה ליסד מדינה עברית בחלק מן הארץ, כפי שנוסחה על-ידי ועדת פיל, נדחתה פה אחד. ג) מצד האכסקוטיבה הציונית באה ההצעה לנהל משא ומתן עם הממשלה האנגלית על בסיס של יסוד מדינה יהודית בחלק של הארץ, אולם בצורה אחרת מכפי שהציעה ועדת פיל. אחרי ויכוחים במשך ימים אחדים נתקבלה הצעה זו של האכסקוטיבה ברוב דעות, ואילו מעוט ניכר התנגד לה.

אני, שהייתי הנואם הראשי מטעם המעוט הזה, מוצא חובה לעצמי להביא לפניכם את הטעמים להתנגדותנו למשא ומתן זה וליצירת מדינה עברית באיזו צורה שהיא, אם היא כוללת רק חלק מן הארץ. הטעמים הם אידיאולוגיים ומעשיים.

 

א. הטעמים האידיאולוגיים    🔗

התנועה הציונית, שההסתדרות הציונית היא באת-כוחה, שואפת להגשים בארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, ריכוז של חלק גדול מהאומה הישראלית המפוזרת והמפורדת לשם יסוד חיים לאומיים חפשיים ואבטונומיים, כמו שחיים עמים אחרים בארצותיהם שלהם. הציונות, שנולדה ביום בו נחרבה המדינה העברית העתיקה בארץ הזאת, שואפת לשוב אל המולדת, לארץ אבות, שעם ישראל ישב בה כעם חפשי במשך 1400 שנה ויצר בה תרבות וציביליזציה וקנינים רוחניים שנעשו אחרי-כן קניני כל העולם התרבותי. ומשעה שנותק מן הארץ הזאת, זה 1900 שנה, לא שכח עם ישראל אף לרגע את מולדתו העתיקה, אלא קיווה, התפלל והתגעגע לשוב לארצו. בכל מקומות מושבם, בכל הזמנים ובכל הדורות, בין אם מצבם היה איתן ובין אם היה רעוע – לא שכחו היהודים את מולדתם, ארץ-אבות: “לשנה הבאה בירושלים” – זו היתה ההכרזה המקודשת ביותר בחיי האומה, בכל הדורות ובכל ארצות תפוצותיה. וזהו הטעם, שכל ההצעות שהופיעו בזמן מן הזמנים על הגשמת ריכוזו של עם ישראל בצורת מדינה אבטונומית באיזו ארץ אחרת מחוץ לארץ-ישראל – כל ההצעות האלה נכשלו למפרע ולא תפסו שום מקום בחיי עם ישראל.

והנה, מנקודת השקפה זו, כל הצעה שבאה לחלק את הארץ ההיסטורית ולהסתפק רק בחלק ממנה, ויהא החלק אשר יהיה – משמעה בגידה באידיאל הנצחי של האומה, בשאיפתה לשוב לארצה ההיסטורית. ולא רק אלה שהצביעו נגד הצעת האכסקוטיבה בקונגרס חושבים שלא ייתכן לוותר על חלק מארצנו, כי אם גם אלה שהצביעו בעד ההצעה חושבים בלי-ספק, שההסכם המפורש שלהם אינו מתיחס לחלוקה אלא בשלב ראשון להתפשטות בכל הארץ.

והרי הצעת הממשלה הבריטית, כפי שנוסחה על-ידי ועדת-פיל, מציעה את חלוקת הארץ בצורה כזאת, שדווקא המקומות ההיסטוריים, היקרים והקדושים ביותר לאומה, דווקא הם מוצאים מתוך אותו החלק שמציעים ליסד בו את המדינה היהודית. ירושלים הקדושה, שהיא מסמלת את הארץ כולה; ירושלים נושאת דגל תקוותנו, שבה קשורים כל הנכסים הדתיים, הלאומיים והתרבותיים של האומה – דוקא היא הוצאה מהמדינה העברית המוצעת והוכנסה לחלק שישאר תחת המנדט התמידי של ממשלת אנגליה. ואם אני מדבר על ירושלים, אין כוונתי רק לחלק ממנה, לירושלים החדשה – אני מדבר על ירושלים כולה, ובעיקר על ירושלים העתיקה. ירושלים החדשה יש לה חשיבות כלשהי רק אם היא משמשת המשך לירושלים ההיסטורית.

ולא רק ירושלים לבדה. לפי תכנית החלוקה לא תהיה בתחום המדינה היהודית חברון, העיר של קברי האבות, שבה הונח היסוד למלכות בית-דוד; באר-שבע, מקום מושבם של אבותינו הראשונים; המקומות ההיסטוריים בהרי שומרון שבהם היתה עיר הבירה של מלכות ישראל; הר גריזים, הר הברכה, הוצא מתחומי המדינה היהודית; ועבר-הירדן, שנכבש עוד בימי משה ושימש נחלתה הראשונה של האומה, מקום מולדתם של אליהו הנביא ושמעון בר-גיורא, גבור מלחמות יהודה. טבריה, מקום מושבו של רבי יהודה הנשיא, שחבר שם את ששה סדרי משנה, נמסרה לשלטון המנדט האנגלי, אם גם לזמן מוגבל. הר הכרמל, מקום הופעתו ההיסטורית של אליהו הנביא, אף הוא נמסר באופן זמני לשלטון המנדט האנגלי. צפת, מקום יצירת הקבלה בימי הבינים, עוברת למנדט זמני של אנגליה. יפו, הנמל הראשון מתקופת התנ"ך, הקשור בשמו של יונה הנביא, הוצא לגמרי מתחומי המדינה היהודית.

קיצורו של דבר: אין אף עיר היסטורית אחת הקשורה בעברנו הגדול שנכללת בגבולות המדינה היהודית. העיר היחידה היא תל-אביב, אולם זוהי עיר צעירה בת 25 שנים, ועם כל חשיבותה היום אין לה שום ערך היסטורי.

הוה אומר: לפי הצעת ועדת פיל בטלה השאיפה העיקרית של הציונות בדבר השיבה לארץ אבות. שהרי כל המקומות היקרים לאומה מתקופת הזוהר שלה בעבר, כולם נשארים בידי הערבים או בידי ממשלת אנגליה – ולא בידינו. טעם זה בלבד מספיק, שכל יהודי החושב ומרגיש לא יוכל בשום פנים להסכים לחלוקה, ושומה עליו להוסיף ולהתנגד לה גם אם הדבר יצא לפועל בדרך גזרה. הוא ימשיך להתפלל “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, וימשיך לחנך את בניו ובנותיו בשאיפה לשוב ולרכוש את הארץ כולה. כל קיצוץ בזכויותינו על ארצנו משמעו גזל חדש שגוזלים מאת האומה הישראלית. עד היום הזה לא השלמנו ולא נשלים עם סגירת עבר-הירדן, המהווה יותר ממחצית ארצנו ההיסטורית, בפני ההתישבות היהודית. על אחת כמה וכמה שלא נשלים עם קיצוץ ארץ-ישראל המערבית עד לחלק החמשי של הארץ, כי המדינה היהודית המוצעת לא תתפוס אלא 10% משטח ארצנו בגבולותיה ההיסטוריים. הטעם הזה, האידיאולוגי וההיסטורי, הוא לבדו טעם מספיק לכך, שאנחנו לא הסכמנו בקונגרס, לא נסכים גם עכשיו וגם לא להבא לאיזו החלטה שהיא להשלים לעולם ועד עם הקיצוץ הזה.

*

אך השאיפה הציונית כוללת לא רק את השיבה לארץ-ישראל, כי אם גם את השיבה אל הקרקע. בישבו על אדמתו, בארצו ההיסטורית, היה עם ישראל בעיקרו עם של עובדי אדמה. את כוחו החיוני שאב מהקרקע, לא רק את כוחו החמרי, כי אם גם את כוחו הרוחני. גדולי עמנו רובם באו מהכפר ומהשדה. אבותינו הראשונים היו רועי צאן ובקר ואפילו מנהיגנו הגדול, יוצר האומה ומחוקק תורתנו, משה רבנו – התורה מתארת אותו כרועה צאן. על דוד המלך נאמר: “אני לקחתיך מנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל”, והוא שיסד את שושלת בית דוד אשר, לפי אמונת האומה, ממנה יצא גם המשיח. כמה מנביאינו הגדולים באו מהכפר והשדה. כל החיים הרוחניים והנצחיים של האומה קשורים היו קשר אמיץ אל הקרקע. וגם השירה העברית של הדורות הקדומים והספרות העברית המאוחרת ינקו מזכר החיים העצמאיים שלנו, חיי הקרקע והאדמה. כל תקוותיה וחלומותיה של האומה הישראלית היו לשוב לארץ-ישראל, ובראש וראשונה לקרקע של ארץ-ישראל. ההתישבות החדשה התחילה לא בבנין ערים, כי אם בגאולת הקרקע ובהתישבות על האדמה. קרקע – זו היתה הסיסמה השניה בציונות, לאחר הסיסמה על ארץ-ישראל.

וקרקע משמעו שטח. לא רק טיב האדמה מכריע, עם כל היותו גורם חשוב ביותר, כי אם גם הכמות, השטח, האופק הרחב של ההתפתחות. שום עיר תעשיה גדולה, ירבו תושביה כאשר ירבו, לא תגשים את הרינסנס היהודי. הכפר היהודי והקרקע היהודי הם שיעשו את הפלא הזה. שטחי קרקע גדולים עם ישוב צפוף של עובדי אדמה – זהו האידיאל היסודי, הראשוני, לתחית עמנו וארצנו. ואם רוצים לטול מאתנו 90% משטחה של ארצנו ההיסטורית (עם עבר-הירדן), הרי מתכונים להניף גרזן ממש על שאיפתנו הקרקעית ולעשות פלסתר את כל תקוות האומה. קיצוץ זה לגבי ארץ-ישראל, שגם בגבולותיה ההיסטוריים אינה אלא ארץ קטנה למדי, הוא גזרה שאין אנו והיהדות העולמית יכולים להסכים לה בשום פנים.

הטעם הזה הוא גם אידיאולוגי וגם מעשי. אידיאולוגי, מחמת הקשר הנפשי בין התנועה הציונית והשאיפה לקרקע; מעשי – מפני שבלי בסיס חקלאי גדול בארץ אין תקוה לישוב גדול ובריא בה.

*

חוץ מהגורם של שיבה לארץ-אבות והגורם של השיבה לקרקע, שואפת הציונות לרכז במולדת, בארץ אבות, את המכסימום האפשרי של בני עמנו המפוזר והמפורד בכל ארצות תבל. סיסמה זו, שהיא נקראת בספרותנו “קבוץ גלויות” – היא שמקבלת מכה נצחת עם קיצוץ המדינה היהודית. אחת הטענות של מתנגדי הציונות בראשית ימי צמיחתה היתה: הארץ קטנה מאד. ועל זה השיבו ראשי הציונות: ארץ קטנה זו – בעבודה אינטנסיבית אנחנו נהפוך אותה לארץ גדולה. והנה באים עכשיו ורוצים לקחת מהארץ הקטנה הזאת תשע עשיריות ולהשאיר לנו, בשביל ריכוז עמנו, את החלק הפעוט ביותר. בעזרת כל השיטות האינטנסיביות ביותר לא יתכן לרכז בחלק קטן זה של הארץ חלק חשוב מעמנו.

אומרים: בעבודה אינטנסיבית אפשר יהיה לרכז באותו חלק, שמציעה לנו ועדת פיל, עד מיליון וחצי יהודים. אין אני יודע, עד כמה פרוגנוזה זו נכונה או בלתי-נכונה. אני כשלעצמי אינני מאמין בשום מומחים, לא יהודים ולא בלתי-יהודים. אין המומחה יכול לדעת אלא את המצב כמו שהוא היום, אבל אין הוא יכול לנחש עתידות, ביחוד בענין כמו התישבות והתפתחות הארץ. דבר זה תלוי בגורמים שונים שאינם ידועים לנו כיום, כגון שאלת המים, התפתחות הטכניקה של עבודת-האדמה, כשרונו ומסירותו של העובד והמתישב, התנאים המדיניים, היחסים הכלכליים עם הארצות השכנות, תנאי השיווק בארצות שונות וכו'. אולם כל מה שמנבא מומחה זה או אחר אין אני יכול ליחס לו ערך ממשי. העובדות הבאות אחרי-כן או שהן הרבה יותר טובות או הרבה יותר גרועות מכפי שמציינים המומחים, אולם אף פעם אין הדברים מתאימים לחוות דעתם של המומחים. ביחוד כשהאכספרטיזה איננה אוביקטיבית כל צרכה, והיא קשורה ברובה באיזה מומנט פוליטי, כגון הסטטיסטיקה שכל אחד רואה בה מהרהורי לבו ויכול להשתמש בה לצרכי המסקנות שהוא רוצה להגיע אליהן.

אך נניח, כי בחלק הקטן הזה של הארץ אפשר, על-ידי עבודה אינטנסיבית ובתנאים מתאימים, ליצור ישוב צפוף של מיליון וחצי נפשות. מכאן נובעת המסקנה, כי בכל הארץ כולה אפשר לרכז מספר הרבה יותר גדול, פי שנים ושלשה ויותר. ואי-אפשר לגזול את התקוות הגדולות של עם ישראל לריכוז המונים גדולים בארצו – על-ידי כך שהארץ בחלקה הגדול תמסר לערבים, ובחלקה למנדט בריטי תמידי עם ביטול הצהרת בלפור.

כל זה היה נכון גם אילו היו היהודים יושבים במנוחה ובשלווה בכל ארצות תבל והדרישה לריכוז האומה בארץ-ישראל לא היתה הכרח חיוני ממש, ולא הכרח נפשי-לאומי בלבד. באה פרשת הועידה באוויאן¹ וגילתה לכל מי שעינים לו לראות ואזנים לשמוע, טרגדיה נוראה של מיליוני יהודים שעומדים על פרשת דרכים: למות מיתה של יסורים או לעזוב את ארצות מגוריהם על-מנת להתישב במקום אחר. ישבו בועידה שליחי אומות העולם, ועם כל רצונו הטוב של הנשיא רוזוולט שכינס את הועידה, נשארו כל הארצות סגורות ומסוגרות בפני עם ישראל. התקווה היחידה, הרצינית והממשית, תקוה שמבוססת על זכויות היסטוריות מלאות – נשארה אך ורק בארץ-ישראל. ואם יבואו לגזול מאתנו גם את התקווה היחידה הזאת, יביאו את עם ישראל לידי אותו מצב, שהגיע אליו שמשון הגבור, שלפת את עמודי התווך של ארמון הפלשתים וקרא: “תמות נפשי עם פלשתים”. אם עם ישראל יאבד כל תקוה ולא יראה דרך אחרת לפניו אלא למות – לא הוא יחיד ימות.

*

גולת הכותרת של הציונות היא כתר מלכות ישראל, המדינה היהודית. זהו השיא של השאיפה הציונית. קודמת לה השיבה לארץ-ישראל, רכישת קרקע, ריכוז המונים יהודים – ואז ממילא תיוצר המדינה היהודית בארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים. אולם עד שיגמר הפרוצס של ריכוז ההמונים וריכוז הקרקע, עד אז, על פי החלטת חמשים ושתים מדינות בחבר הלאומים, הממשלה הבריטית היא שצריכה למלא את המנדט, להחזיק בידיה את השלטון בכל הארץ ולסייע לעם ישראל לבנות את ביתו הלאומי. לא ייתכן ליצור מדינה בלי קרקע ובלי תושבים. דבר זה אפשרי היה בזמנים שהמלחמה הכריעה והנשק היה הכוח היחידי, וגם אז נמשך הדבר הרבה והרבה שנים. אולם בימינו אלה היסוד העיקרי של יצירת מדינה הוא ריכוז האנשים והקרקעות. יודגש במפורש: כל אלה שהצביעו נגד המשא והמתן עם הממשלה האנגלית על הבסיס של חלוקת הארץ – אינם נגד המדינה היהודית בתורת עיקרון. מגוחך הדבר לחשוב כך. טובי עמנו חלמו על כך מהימים הראשונים של צמיחת הציונות. אנחנו המתנגדים ליצירת מדינה יהודית בחלק מן הארץ אומרים: מדינה עברית – כן, אבל בכל הארץ כולה. ועד שיוצרו תנאים מוצקים להקמת המדינה יימשך שלטון המנדט. אם לא – תהא זו יצירה בלי בסיס ממשי שאין לה עתיד.

*

וכאן מתעוררות שתי שאלות: הרוצה הממשלה הבריטית להמשיך במנדט? האם אפשר להמשיך במנדט? על השאלה הראשונה לא אוכל אני להשיב תשובה. אין אני יודע, אם הממשלה הבריטית רוצה להמשיך במנדט. אבל שהיא מחויבת להמשיך את המנדט עד שתקום המדינה היהודית – בזה אין שמץ של ספק, מפני שעל יסוד התחייבות זו קבלה את המנדט מידי חבר הלאומים. ואנחנו היינו רגילים לראות תמיד בממשלה האנגלית מעצמה, שאיננה חושבת כי חוזים שחתמה עליהם אינם אלא פסת נייר בלבד, כמו שחשב קיסר גרמניה בשעתו – ונענש קשה על כך.

והאם אפשר להוציא לפועל את המנדט? אנכי, וגם כל אלה שהסכימו להתחיל במשא ומתן עם הממשלה האנגלית, כולנו עונים: אפשר ואפשר. אין שום ספק, שהדבר נעשה קשה יותר ויותר מדי שנה בשנה. אבל תסלחו לי אם אגיד בגילוי לב, שאשמים בכך אותם האנשים ואותה האדמיניסטרציה שנמסר בידיהם התפקיד להוציא את המנדט לפועל. אפשר לכתוב פרק שלם על אותו הפירוש, שבעלי האדמיניסטרציה הארצי-ישראלית השתדלו ליתן להתחייבות על הסיוע לבנין הבית הלאומי. במשך עשרים שנה, שנה אחרי שנה ויום אחרי יום, השתדלה האדמיניסטרציה לרוקן את הצהרת בלפור מתכנה ולהשאירה רק כשלד מת בלי רוח חיים.

בעדות שנגבתה לפני ועדת פיל הובאו הרבה והרבה הוכחות לכך, שאתם בודאי קראתם אותן ואין לי מה להוסיף עליהן. אעמוד כאן רק על מומנטים אחדים: אין איש בעולם שיוכל להבין, כיצד קרה הדבר שבארץ תחת דגל השלטון הבריטי, שנצח חלק גדול של העולם – נתחוללו במשך עשרים שנה, זה ארבע פעמים פרעות גדולות ביהודים בנוסח של רוסיה הצאריסטית. הממשלה האנגלית, ששלטת על חלק גדול של העולם, שיודעת להטיל את מוראה בעזרת צבא של מאה אלף חיילים על שלש מאות מיליון תושבים בהודו – היא לא יכלה בארץ קטנה זו לשלוט על קומץ של ערבים פורעים. דבר זה נשאר חידה עד היום הזה.

זה שנתים וחצי נמשכים מאורעות בארץ. כפי שבטא זאת אחד ממנהיגי הציונים בקונגרס האחרון: קקון וג’נין הכריזו מלחמה נגד אנגליה ועד היום הזה לא יכולה האדמיניסטרציה להשכין שקט בארץ. דבר זה מספיק למדי לעורר אצל חלק גדול מן התושבים הערבים את ההרגשה שאין לאדמיניסטרציה ענין ורצון למלא את המנדט לפי ההתחייבות. וגם זה סימפטומטי, שהחל מהפרעות הראשונות, בכל פעם כשיצאו הפורעים לרחוב, היו צועקים תמיד, בין שאר הסיסמות: הממשלה אתנו!

אפשר לקרוא בשמות של פקידים אחראים וחשובים באדמיניסטרציה, שהיו שונאי ישראל גמורים ושימשו יועצים בלתי רשמיים לתנועה הערבית. ולא לחנם אומרים על התנועה הערבית שהיא “made in Government House”. אין אני מסכים לכך ואין לי גם ראיות לכך, אבל עצם המימרא מוכיחה על האוירה ועל יחס האדמיניסטרציה.

ויש עוד כמה דוגמאות קטנות, שהן כשלעצמן אין בהן משום חשיבות ממדרגה גדולה, אבל הן מסמלות את היחס הזה.

נקח את העיר ירושלים. תושביה הם כ-60%, ואולי יותר, יהודים. ההכנסות הגדולות ביותר של העיריה באות מאת היהודים. ועד היום הזה, על אף כל ההשתדלויות, לא מצאה הממשלה לנחוץ למנות יהודי כראש העיריה. אין כאן אלא טעם פוליטי בלבד, ולא מעשי, שהרי עכשיו ממלא סגן ראש העיריה היהודי את כל התפקידים של המשרה החשובה הזאת, סימן שכשרונותיו של היהודי בהנהלה המוניציפלית אינם פחותים בשום פנים מכשרונותיהם של יסודות אחרים. אולם הכל רואים בזה סימן, שהיהודים נחשבים בארץ הזאת לאזרחים ממדרגה שניה.

והנה עוד דוגמא טפוסית: הארץ הזאת כל קדושתה וכל חשיבותה ההיסטורית באו לה מאת היהודים והנצרות שיצאה מקרבם. אילולא היהודים שעשו ארץ קטנה ועניה זו לארץ קדושה – לא היה איש מתענין בה. והנה עד היום הזה נקראת הארץ לא ארץ-ישראל, כי אם פלשתינה. וכל ההשתדלויות שיקראו לה, לפחות בעברית, בשם ארץ-ישראל לא הצליחו עד היום הזה. ועוד יותר מעליב הדבר, שהממשלה משתמשת במסמכיה בראשי-תיבות “א”י" ואילו להשתמש באופן רשמי בשם המלא “ארץ-ישראל” אסור. ואני שואל: למי דרוש העלבון הזה ברגש הלאומי של היהודים? אדרבא, תשאלו נא את כל עמי התרבות, מה הם יודעים על השמות והפעולות שהיהודים השאירו בארצם העתיקה מצד אחד, ומצד שני על השמות שהשאירו הפלשתים בארץ-ישראל. נדמה שהשם היחידי שנשאר מתקופת הפלשתים הוא שמה של האשה דלילה, וגם זה מפני שהיו לה קשרים עם שמשון. אפילו הערבים, שהם עומדים כל-כך על זכויותיהם בארץ, אין להם שם ערבי בשביל ארץ-ישראל. הם משתמשים בשם של הפלשתים. אחדים ניסו לקרוא לארץ-ישראל גם בשם סוריה הדרומית – אבל שם מיוחד בשפה הערבית אין להם. ובו בזמן הרי הם מתעללים בנו ואינם רוצים להודות בשמה העברי של הארץ – ארץ-ישראל.

ועוד: רוב ההכנסות של הדואר והטלגרף בארץ באות מאת היהודים ואף-על-פי-כן למרות ההשתדלויות כאן, בלונדון ובגנף, שיתירו את השימוש באותיות עבריות בשביל טלגרמות – נדחתה הדרישה ולא נתקבלה עד היום אלא בשביל שתים שלש נקודות בארץ. ויש תמיד תירוץ: שאלת הכסף מעכבת. בכל פעם שדרושות פרוטות כדי לספק את הרגש הלאומי של היהודים – הפרוטות אינן בנמצא. הרגש הלאומי של היהודים איננו בא בחשבון בשביל האוצר האנגלי.

שאלת הכותל תוכיח גם היא: המקום הקדוש ביותר בארץ הזאת בשביל כל העם היהודי הוא הכותל המערבי. ואין אני מדבר עכשיו על מלחמת המושלמים נגד זכויות היהודים על הכותל המערבי. זוהי פרשה בפני עצמה. אני מדבר כאן על היחס של האדמיניסטרציה למקום קדוש זה. כמה פעמים קרו מקרים של התעללות בכותל, טנפוהו בדברים טמאים וחללו את קדושתו – ומעולם לא קרה שהמשטרה תמצא את המתעלל ותשמור שמירה מעולה ומתמדת על המקום. שערו בנפשכם: אילו, חלילה, קרה כדבר הזה על-יד קבר ישו או על-יד מסגד עומר – הרי היו מרעישים עולמות, והמשטרה היתה מחפשת בכל הסדקים, ובצדק, עד שהיתה מוצאת את הפושע, ובעיקר היתה קובעת משמר חזק כדי למנוע פשעים כאלה להבא.

ויש עוד כמה וכמה טענות כאלה, אבל לא ארבה בהן. על-ידי התנהגות כזאת עוררה הממשלה אצל הערבים, או ביתר דיוק אצל מנהיגיהם, את הרגש שמותר להתנהג עם היהודים כמו שהתנהגה. על-ידי כך יצרה הממשלה בעצמה אותו השד, שעכשיו אין היא יכולה להפטר ממנו זה שנתים וחצי. אין לי שום ספק, שאם הממשלה תצהיר פעם אחת באופן קטיגורי שהיא רוצה להוציא לפועל את המנדט בשלמותו, ברוחו ובתכנו, ושתאפשר לו לעם ישראל לבנות את ביתו הלאומי בארץ-ישראל ותראה זאת באותות ובמופתים ולא רק בדבּוּרים – אפשר ואפשר יהיה להוציא לפועל את המנדט, וסוף הנצחון לבוא.

יש לזכור, שבימים הראשונים אחרי המלחמה היה יחסם של הערבים ומנהיגיהם אל הצהרת בלפור והשאיפה הציונית יחס חיובי בכל המובנים. זכורני, שבשנת 1919 ישבתי בסעודה עם המנוח פייסל, מלך עיראק בשעתו, יחד עם הד"ר ויצמן, סוקולוב המנוח ואחרים. ובנאומים שהחלפנו באה לידי בטוי ההרמוניה השלמה בין השאיפות של העם הערבי לבנות את ארצותיו המרובות עם השאיפה של עם ישראל לבנות את ארצו היחידה והאחת. היחסים התחילו להתקלקל אחרי-כן על-ידי ההתנהגות של האדמיניסטרציה.

*

ולבסוף אני רוצה לנגוע בשאלה העיקרית: מה לעשות בערבים היושבים בארץ; היש לנו, לעם ישראל הרשות המוסרית לרכוש את הארץ, בזמן שיושב בה עם אחר; היש לנו היכולת לעשות זאת למעשה? ואני אומר באופן קטיגורי, שמצפוננו האנושי-המוסרי שלנו נקי בהחלט. המושגים המוסריים המתפתחים והולכים מדור לדור, ואין הם נשארים מגובשים ומאובנים. היה זמן, שזכות הבעלות של הפרט היתה נחשבת לזכות מוסרית קדושה ביותר. והנה באו ימים והתחילו האנשים מבינים, שאין הדבר מוסרי כל-כך, שלאחד יהיה הרבה ולשני לא כלום. ואז התחילה תנועה סוציאלית שהולכת וכובשת את העולם התרבותי, והיא תובעת רביזיה במושגים אלה. היא טוענת, שהממשלה צריכה להתערב ולהתקין חיים סוציאליים כאלה, שלא יהיה לאחר הרבה ולשני לא כלום. זוהי עכשיו השאיפה המוסרית הגבוהה ביותר. ודברים אלה נוגעים לא רק לפרט, כי אם לכלל. לא יתכן, שלאומה אחת יהיה הכל והאומה השניה תהא חסרת כל. לא יתכן, שלאומה אחת יהיו ארצות וקרקעות עד בלי גבול, בלתי-מיושבים, ולאומה השניה לא תהיה אף ארץ קטנה ותהא מחוסרת כל קרקע תחת רגליה. העם הערבי – ואני מדבר על העם הגדול היושב בכל ארצות ערב בתורת חטיבה לאומית אחת, והערבים הרי שואפים לכך – יש לו רב: סוריה, הלבנון, עיראק, סעודיה, תימן, מצרים, אלג’יר, טוניס, טריפולי, מרוקו. בכל הארצות האלו יש קרקעות למיליונים ומיליונים הקטרים שאינם מעובדים כלל או רק במדה אכסטנסיבית ביותר. יש שם מקום להתישבותם של עשרות מיליונים. ויש אומה אחת בעולם, עם בן 17–18 מיליון, מפוזר ומפורד בכל העולם, ואין לו אף שעל של קרקע לאומי תחת רגליו, והוא סובל ברוב ארצות תבל. היש עוול מוסרי גדול מזה שאין מחזירים לאומה זו לו גם חלקה אחת בעולם? ובפרט כשהמדובר על ארץ קטנה, מדבר למחצה, שעם ישראל היה הראשון שיצר בה ציביליזציה אנושית. אם יש אידיאל מוסרי גדול יותר – הרי זה תקון העוול הזה.

המשורר האנגלי הגדול, לורד ביירון, באחד משיריו התנ"כיים הנפלאים “זמירות ישראל” פונה לעם ישראל וקורא: “גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר, סלע השפן, ויהודה – רק קבר”. אולם עם ישראל איננו רוצה בקבר. עם ישראל חי ורוצה לחיות. ואין לו עוד מקום בעולם לחיות כעם אלא בארצו, שיש לו עליה זכויות מרובות. מיום שגורשנו ממנה לא יצר בה שום עם דבר נצחי ותמידי. הארץ הזאת שימשה פרוזדור לעמים שונים: עברו בה יוונים ורומאים, ביזנטים ופרסים, כורדים וממלוכים, צלבנים ומונגולים, ערבים ותורכים. זה נכנס וזה יוצא. אך התרבות הגדולה שנוצרה בארץ הזאת קשורה בעם ישראל. הערבים יצרו ערכים תרבותיים גדולים בדמשק, בבגדד, בספרד, בעיראק – שום דבר גדול ונצחי לא יצרו בארץ-ישראל. יש להם בארץ רק דבר קדוש אחד: מסגד עומר. אולם קדושה זו היא רק שניה במעלה, אחרי מכה ומדינה, וקדושתו באה לו מפני שהוא עומד במקום המקדש של שלמה המלך. אין להשוות, איפוא, את הזכויות התרבותיות, ההיסטוריות והאנושיות של עם ישראל כלפי ארץ-ישראל אל זכויותיהם של הערבים.

אין זאת אומרת, שמיליון הערבים היושבים בארץ צריכים לעזוב אותה. אין יהודי ואין ציוני שיחשוב כך. אני מדבר על הזכות שלנו על הארץ הזאת בתורת מדינה. הערבים היושבים כאן מדורות יש להם זכות מלאה להשאר על הקרקע שלהם ולחיות כאן כאזרחים נאמנים למדינה שתיוצר, עם זכויות מלאות, מדיניות, כלכליות ותרבותיות. אין ספק בדבר, שמצבם יהיה הרבה יותר טוב מאשר מצב אחיהם בארצות ערב. ושני טעמים לכך:

ההתפתחות הכלכלית והתרבותית בארץ-ישראל תצעד בודאי קדימה בקצב הרבה יותר גדול מאשר במדינות ערב. במובן זה יש ללמוד הרבה מהעובדה, כיצד השפיעה עבודתנו במשך עשרים שנה על מצב הערבים בארץ. בארץ-ישראל יש עליה של ערבים מהארצות הסמוכות, על הרוב בלתי ליגלים. ואין דבר כזה קיים בארצות ערב אחרות. היציאה של הערבים מארץ-ישראל, שהיתה די גדולה לפני המלחמה, פסקה לגמרי. המצב התרבותי נשתפר מאד, והאמצעים לכך ניתנים על-ידי הממשלה שקופתה ניזונה בעיקר מההכנסות הגדולות שמקורן בעליה העברית. כדאי להשוות את מצב הכפרים הערבים אשר בשכנות לישובי היהודים עם מצבם של הכפרים הערבים בשאר חלקי הארץ הרחוקים מישוב יהודי, ואז יתבלט ההבדל הכלכלי העצום שביניהם. ומה שנוגע למצב המדיני אין להשוות את מצבם של הערבים תחת השלטון התורכי למצבם כיום תחת שלטון האנגלים. אכן במשך עשרים שנה הרויחו הערבים הרבה והרבה. דרגת חייהם עלתה מעלה מעלה, וגם מספר הפקידים מסוגים שונים המשתתפים בממשלת הארץ עלה לאין ערוך בהשוואה למצב בימי תורכיה, שאז רוב רובם של פקידי האדמיניסטרציה בארץ-ישראל לא היו אלא תורכים.

הטעם השני לכך, שמצב הערבים במדינה היהודית יהיה הרבה יותר טוב מאשר בארצות ערב, הוא שהיהודים מבינים יפה יפה את מצב המיעוט. עוד בתורתנו כתוב: “ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”. ואנחנו אומרים כיום: ואתם ידעתם את נפש המיעוט. כי מיעוט הייתם בכל ארצות תבל. זאת ועוד אחרת: בשבע עינים ישגיחו שונאינו בכל העולם, ועוד יותר אחינו היהודים, על שלטון היהודים בארץ-ישראל, כיצד הוא מתנהג עם המיעוט הערבי.

אלא מה? המנהיגים הערבים רוצים לקבל את השלטון בידם, לא רק בסוריה ובעיראק ובמצרים ובשאר ארצות, כי אם גם בארץ-ישראל. מפני שהיום יש להם רוב בארץ והם רוצים שהדברים ישארו כך לעולם ועד. ואני שואל: איזו אומה יש בעולם, שכל מאה האחוזים של בניה מרוכזים במדינתה הלאומית? כמה מיליונים גרמנים, צרפתים, איטלקים וגם אנגלים יש בעולם שהם מפוזרים בכל הארצות, ומדוע אסור שחלק קטן של הערבים ישבו בתורת מיעוט במדינה השכנה להם? אין תשובה אחרת על כך אלא הכלל הישן: לאומה אחת – הכל, ולשניה – לא כלום.

הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית אפשר ואפשר, ברצון טוב מצד ממשלת אנגליה ועושי דבריה בארץ, להגשים את המנדט בשלמותו, ברוחו ובתכנו. אילו היה יחס האדמיניסטרציה להתישבות היהודית במשך עשרים שנה אחר משהיה, כי אז היינו היום בארץ לא רק 450.000 נפש, כי אם מיליון ויותר, וכל הפרובלימה היתה נפתרת מכבר. אבל אין צועקין לשעבר, נדאג נא לעתיד. אנחנו לא נוכל להסכים לשום קיצוץ של זכויותינו על הארץ כולה, ולא נוכל להסכים לקבל חלק ממנה ולוותר על חלק גדול של ארצנו ההיסטורית, אם גם נזכה על-ידי כך בחירות מדינית.

 

ב. הטעמים המעשיים    🔗

אחרי כל מה שאמרתי אפשר שיענו לי: יתכן, שכל זה נכון מבחינה אידיאולוגית, מבחינת הזכויות ההיסטוריות. אולם אין אנחנו יכולים ואין אנו רוצים למלא את כל הדרישות האלה. והנה אנחנו מציעים לכם לא כל מה שאתם דורשים, כי אם חלק מזה: מדינה יהודית בפנה אחת של ארץ-ישראל וחיים חפשיים, שקטים ובטוחים, ועליכם להסתפק בהצעתנו זו. על כך באה תשובתי: אילו גם היה הדבר כן, לא היינו מסכימים לקבל פנה זו ולשלם בעדה חלק הארי של ארץ-ישראל. אבל מה לעשות, אם גם הדבר הקטן שאתם מציעים לנו אין לו שום בסיס ממשי בחיים, לא בסיס מדיני ואף לא בסיס כלכלי.

הצעה זו נובעת בעיקר מתוך השאיפה של הממשלה להשקיט את הארץ, לחלקה בין שני העמים היריבים כדי להביאם על-ידי כך לידי שלום תמידי. טעות היא. אדרבא, עם חלוקת הארץ יתחדדו היחסים בין שני העמים עוד יותר. כי אין שני העמים באים איש לאחיו ואומרים: נעשה שלום ונחלק את הארץ בינינו. הערבים שוללים את החלוקה פה אחד ומחזקים את נמוקיהם בפצצות שבידיהם ובטרור שהולך ומתחזק. הערבים במדינות הסמוכות לארץ-ישראל או שהם אינם מתערבים כלל בעניני ארץ-ישראל, או שהם עושים זאת רק מתוך התנגדות גמורה לחלוקה.

ובמה שנוגע ליהודים, הרי חלק גדול למאד של היהדות העולמית ושל הישוב בארץ-ישראל, מכל החוגים והזרמים, ציונים ולא ציונים, וגם אנטי-ציונים, חרדים וסוציאליסטים, בורגנים ופועלים, באירופה ובאמריקה – אולי מטעמים שונים ולפעמים סותרים – כולם מתנגדים להצעת החלוקה שאין היא הולמת את מצבו של העם היהודי. וחלק חשוב מהם לא ישלים עם הצעה זו, גם לאחר שהממשלה תחליט להגשימה למעשה. אך גם בין מחייבי החלוקה רבים רואים בה רק פרוביזוריום, אפשרות לריכוז הכחות במדינה היהודית המקוצצת, כדי שיוכלו אחרי-כן, בתנאים אחרים ובזמנים אחרים, להתפשט בכל חלקי הארץ שנגזרו ממנה.

בתנאים כאלה האם אפשר לחשוב ברצינות על שלום שיקום בין שני העמים? הנה, במדינה היהודית המקוצצת נמשיך לשיר את ההימנון של “התקוה” ונגיד: “עוד לא אבדה תקוותנו לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה”. בכל בתי-הספר שלנו נחנך את ילדינו על ספרי התנ"ך ועל ספורי האגדה הישראלית, שכולם רוויי געגועים לכל הארץ וחדורי בטחון בהבטחת אלהינו שכל הארץ שייכת לעם העברי והוא עתיד לשוב אליה. הנוער שלנו ימשיך להתחנך על הספרות הציונית, וברצון או שלא ברצון תתפתח בו השאיפה הבריאה הקיימת אצל כל אומה ולשון, להשיב את הגזלה שנגזלה ממנו. והוא הדין אצל הערבים. בבתי-הספר של הערבים לא יפסיק המורה מלבאר לילדים, שאותו חלק מהארץ שנמצאת בו המדינה היהודית נגזל מהמדינה הערבית הגדולה, ושהעם הערבי צריך להתכונן לרגע הגדול בו ישיב את הגזלה למדינה הערבית שמעבר לגבול. היכול מי שהוא להעלות על דעתו אף לרגע, שבתנאים כאלה יתכן שלום של אמת בין שני העמים?

ההתנגשויות והחכוכים בודאי שיגדלו ויהיו חריפים יותר, מפני ששטח ההתנגשויות יהיה קטן יותר אחרי חלוקת הארץ. ועל הממשלה המנדטורית, אם היא רוצה באמת בקיום המדינות האלה, יוטל התפקיד לשמור עליהן בכוחותיה שלה. והרי הממשלה האנגלית רוצה להשתחרר מתפקיד זה! שאם לא כן – למה בכלל ליסד את המדינה המקוצצת? הרי היא יכולה לשמור בכוחותיה היא על השלום בכל הארץ ולהגשים את המנדט בשלמותו. ואם אין היא עושה זאת בארץ-ישראל כולה – מדוע תתרצה לכך במדינה המקוצצת?

אל נשכח, שבמדינה הקטנה והמקוצצת יימצאו 40–50 אחוז ערבים, שלא יחפצו בשום אופן להשלים עם יצירת המדינה היהודית. ועל חריפות הפרובלימה של מיעוט לאומי במדינה אפשר ללמוד מתוך מה שעובר עכשיו על צ’כוסלובקיה. הגרמנים בארץ ההיא אינם מהווים 40–80 אחוז, כי אם רק 23%, והם נהנים מכל הזכויות הכלכליות והתרבותיות לא פחות מאשר הצ’כים בעצמם. מצבם המדיני והחופש האינדיבידואלי בודאי הרבה יותר טוב מאשר אצל אחיהם בגרמניה. ואף-על-פי-כן אין הם רוצים להשלים עם מדינת צ’כוסלובקיה, ומצבה של זו נזדעזע מאד. המדובר בצ’כוסלובקיה המונה הרבה ידידים ואוהדים בין האומות הגדולות ביותר שבעולם. ואילו אנחנו נתחיל ליסד את המדינה מתוך שנאה גמורה של המיעוט שהוא מהווה כמעט מחצית האוכלוסין, והאהדה אל מדינת היהודים מצד אומות העולם רחוקה מאד מלהשתוות אל הידידות של מדינות העולם אל צ’כוסלובקיה.

נקח ארצות אחרות לדוגמא. הנה פולין. כמה קשיים יש לה למדינה זו מן המיעוטים בארצה, וקודם כל מהמיעוט האוקראיני שאיננו גדול כל-כך. והנה בלגיה, אחת הארצות התרבותיות והמסודרות ביותר, ואף-על-פי-כן היחסים בין שני העמים, הוולונים והפלמים, רחוקים מלהיות נורמליים. ואנחנו, בלי שום עבר מדיני, מוקפים שונאים ואויבים מסביב, נרדפים בכל העולם, אנחנו נתחיל את חיינו המדיניים עם מיעוט של קרוב ל-50% הצורר לנו – ורוצים להשלות אותנו, שנחיה בשלום ובשלוה?

בודאי ישאלו אותי: ומה יהיה המצב אם תקום המדינה היהודית בכל הארץ? – ההבדל הוא גדול ועצום בשביל כל מי שרוצה לראות נכונה. במדינה המקוצצת אנחנו מתחילים את חיינו המדיניים בקומץ של 300.000 יהודים, שהרי לפי התכנית של ועדת פיל מוצאת ירושלים מהמדינה היהודית, ואם גם יצרפו לה חלק מירושלים יהיה הוא מנותק מגוף המדינה ע"י השטח שיימסר למנדט האנגלי. טרם ידוע אם מתכוונים לצרף אלינו את הישוב היהודי בחיפה. יוצא, איפוא, שקומץ קטן של 300.000 נפש יטיל על שכמו עול של התחייבויות כלפי העולם הערבי, מבפנים ומבחוץ. ואילו בארץ כולה אנחנו שואפים ומקוים לקבל כוח גדול של מיליוני יהודים, ועד שיוצר הכוח הזה אנחנו רוצים שהשלטון יהיה מוטל לא על שכמו של העם היהודי, אלא על ממשלת המנדט. ובמשך הזמן, עד שיתקבץ בארץ הכח היהודי המרוכז, אנחנו מקוים לבוא לאט-לאט לידי הבנה והסכמה עם מיליון הערבים היושבים בתוכנו, אם יראו ויכירו לדעת שאין מוצא אחר מאשר יצירת המדינה היהודית בכל הארץ. הדבר ידרוש זמן ומאמצים – אבל בסופנו ודאי שנגיע לידי כך.

ואילו במדינה היהודית המקוצצת אנחנו מתחילים מן הסוף. איפה ראיתם מדינה שלטת שאין בידי תושביה יותר מ-20% מקרקעותיה? מהשטח של 5.000.000 דונם שנכנס לתוך תחומי המדינה היהודית המקוצצת, לפי ועדת פיל, 75–80 אחוז שייכים לא ליהודים אלא לערבים. ובאין בסיס קרקעי אין קיום ממשי למדינה.

מדינה זו תהיה גם חלשה מבחינה אסטרטגית! ארץ קטנה, צרה וארוכה, עם פרוזדורים ומבלעות לירושלים, לנצרת, לעכו, ולמדינה הערבית. כמה כוחות של משטרה וצבא יצטרכו לרכז בגבולות המסובכים האלה! המדינה תמצא כולה בשפלה, והעם הסובב אותה מכל הצדדים – חוץ מבמערב – יושב בהרים. אין אתה צריך להית איסטרטג ואיש-צבא כדי להבין, שבטכניקה הצבאית של היום אפשר להרוס את כל המדינה היהודית במשך 24 שעות, אם באמת תמצא מדינה ערבית חזקה מסביב למדינה היהודית הפעוטה. ולא רק בזמן מלחמה, אלא גם בימי שלום, כביכול, יוכל הטרוריסט הערבי, היושב בתול-כרם או ליד גבולות אחרים, להמשיך את עבודת ההרס השטח המדינה היהודית ולחזור ולהסתתר במדינתו הוא שתגן עליו.

לכך יידרשו כוחות של משטרה, צבא, בלשים, – וכמובן, הוצאות מרובות, שלמדינה הקטנה לא תהא כל יכולת לשאת בהן. תתעורר גם השאלה בדבר השתתפות הערבים בצבא של המדינה ובמשטרה: הנמסור את השמירה רק לידי יהודים, או שנקבל ערבים ונכניס את “הסוס של טרויה” לפנים המדינה? והרי אף האדמיניסטרציה הארצישראלית מתחילה להבין, כמדומני, את אי-האפשרות להשכין שקט בארץ בכוחות של משטרה המורכבים ברובם מערבים, לשם מלחמה בתוקפים הערבים. לא, רבותי! המטרה העיקרית, שאליה שואפת הצעת החלוקה, יצירת שלום ושקט בארץ-ישראל – מטרה זו לא תושג.

ואני יכול לראות מראש את התפתחות הדברים: שנים אחדות תעבורנה, המהומות במדינה היהודית המקוצצת לא תפסקנה, הממשלה האנגלית תתקל בקשיים חדשים, ואז ישלחו מלונדון עוד ועדה על-מנת לחקור את המצב ולמצוא פתרון חדש. תולדות עשרים השנים האחרונות מלמדות אותנו על תוצאות הועדות הללו. תולדה אחת להן: פיוס הערבים התוקפים על-חשבון היהודים הנתקפים. בדרך זו תלך בודאי גם הועדה העתידה לבוא, ובבוקר לא עבות תופיע הצעה חדשה, האומרת, שהואיל ואי-אפשר להשכין שלום בין הערבים והיהודים החיים במדינה היהודית המקוצצת, יש לחזור ולחלקה לשני חלקים, לכל עם ועם לחוד. לזאת מובילה דרכה של האדמיניסטרציה הארץ-ישראלית – עד לחסול כל ההבטחות של לונדון וג’ניבה, ויבוא הקץ לתקוותיו של עם ישראל.

בדרך זו לא נוכל ללכת. דרכנו היא לכבוש את הארץ בגבולותיה ההיסטוריים בעבודה וביצירה, בסיוע הממשלה האנגלית, על-ידי המשכת המנדט שיוגשם ברוח המנדט, ואז נגיע לזמן שרוב הקרקע יהיה בידי יהודים עובדים, והישוב היהודי בכל הארץ יהיה גדול וחזק למדי כדי ליצור מדינה בארץ כולה.

*

מה יהא מצבה הכלכלי של המדינה המקוצצת שמציעים לנו? אין אני יודע כמה יחידות חקלאיות אפשר יהיה לישב בתחומי המדינה הזאת. בודאי נמצאים בידיכם תזכירים של מומחים שונים בענין זה. אם גם אין אדם צריך להיות מומחה כדי להבין זאת: הבסיס הכלכלי מיוסד על הקרקע, ולא על הגגות של מגרדי-השחקים שיבנו בתל-אביב. וקרקע זה מנין יימצא? מאין נקח את הקרקע, אם ארבעה מיליון דונם בתחומי המדינה המוצעת שייכים ללא יהודים? רעיון מדיני אחד נכון היה בהצעת ועדת פיל: להפקיע את הקרקע ולהעביר את הערבים לעבר-הירדן ולמדינות הערביות האחרות. מבחינה מוסרית אולי קשה להגשים זאת, ואני כיהודי מרגיש יפה יפה את חומרת הדבר, אבל מבחינה מעשית יש כאן תכנית בריאה ונכונה. והנה שאלה זו ירדה עכשיו מעל הפרק – כך הודיע מר אורמסבי-גור בג’ניבה וכך כתוב בספר הלבן שנתפרסם על-ידו לפני חצי שנה. אם כן, נשארה רק אפשרות אחת – לקנות את הקרקע מידי הערבים. אבל השאלה היא, אם ירצו למכור. ואני מנבא שלא ימכרו, משני טעמים: א) מצבם הכלכלי, כפי שאמרתי לעיל, יהיה הרבה יותר טוב מאשר אצל אחיהם במדינות הערביות; ב) הרגש הפטריוטי והפחד מפני הטרוריסטים לא יתנו להם למכור את אדמתם ולהחליש על-ידי כך את התקוה, שבזמן מן הזמנים תחרב המדינה היהודית ותספח למדינה הערבית שמעבר לגבול. ואם גם ימצא מי שיסכים למכור את אדמתו, ידרוש מחירים כאלה שלא יהיה כל טעם כלכלי לרכוש את האדמה ולבנות עליה משק חקלאי, שלא יוכל לשאת בעול ההוצאות המרובות האלה. כי הדרישה תהיה גדולה עד למאד, וההצעה מוגבלת. כך קרה אחרי סגירת עבר-הירדן בפני ההתישבות היהודית, וכך יקרה גם הפעם – ואין תרופה לכך. בלי קרקע אין שום בסיס לקיום המדינה היהודית, ואילו האדמה שתעמוד לקניה תהא מוגבלת מאד.

יודע אני, שיש גם בין היהודים שחושבים אחרת. הם אומרים, שהערבים ימכרו את הקרקע בחפץ לב ובתנאים נוחים. אבל אם אחרי החלוקה יתברר שהצדק היה עמי – מה תהיה אז תשובתה של הממשלה האנגלית? הרי אין להעלות על הדעת, שאפשר לקיים מדינה בלי קרקע, ואין כל הבטחה שהקרקע יהיה בידינו. הממשלה האנגלית איננה מבטיחה כלום, מפני שאין היא יכולה להבטיח, ובלי אפשרות של קנית קרקעות בודאי לא יהיה בידינו ולא כלום. הייתי מבין עוד, אילו הממשלה היתה נותנת במשך שנים את האפשרות לגאול את הקרקע ואחרי-כן ליצור את המדינה. אבל בטרם נגאל הקרקע ועבר לרשותנו אין יצירת המדינה היהודית יצירה של ממש, כי אם דבר התלוי על בלימה, משחק מסוכן בתקוותיו של עם עני ונדכא.

הבסיס הכלכלי השני של כל מדינה היא התעשיה שלה. אין אני מדבר על התעשיה המספקת את צרכי המדינה עצמה; זו לא תרכז במדינה היהודית הקטנה מאות אלפי עובדים. המדובר על תעשיה שנועדה לשוקי חוץ, ובראש וראשונה למדינות השכנות, – ואלה הן ארצות ערביות. אולם אם ישתרר מצב של מלחמה מתמדת יהיו השווקים האלה סגורים בפנינו. איפה הבטחון שהמושל של המדינה היהודית יוכל לסדר את הדבר על נקלה? בודאי יעבור הרבה זמן עד שיתקדם המשא ומתן עם ארצות אחרות בדבר התנאים והדרישות שיהיו להן בענין זה. ועד שהדבר יסודר – על איזה בסיס תוכל להתפתח עליה גדולה למדינה היהודית, אם לא יהיה בידה לא קרקע ולא יכולה לפתח את התעשיה בתוכה?

ואין לשכוח גם את עול ההוצאות העצומות, שאוצר המדינה היהודית יצטרך לכלכלן דוקא בשנים הראשונות לקיומה. המנגנון הממשלתי יעלה בודאי לרמה הרבה יותר גבוהה מזו של הפקידים הנמוכים בממשלה של היום. הממשלה של המדינה היהודית תצטרך להרים גם את רמת החיים של פקידיה הערביים ולשלם לשוטרים הערבים יותר ממה שהם מקבלים כיום מממשלת ארץ-ישראל. בתי-הספר הערביים, שיתפסו 40–50 אחוז מכל המוסדות החנוכיים במדינה היהודית, כיום יש להם בכל הארץ פחות שנות למודים מאשר אצל היהודים, ואילו במדינת היהודים נצטרך להרימם לדרגת התפתחות של יהודים – ואף זה ידרוש הוצאות מרובות על-חשבון קופת האוצר. נצטרך להחזיק כחות צבאיים במספר שאיננו מתאים כלל לגודל המדינה, – ודוקא בשנים הראשונות, מפני הטעמים שהזכרתי לעיל. את כל האמצעים הדרושים לכסוי ההוצאות האלה נצטרך לקחת הן ממסי הארץ והן מתרומות היהודים בחוץ-לארץ. והעליה תהיה בשנים הראשונות מוגבלת מאד, מפני שיחסר לנו קרקע ולא תהיה לנו עדיין תעשיה מפותחת. עד שנפתור את השאלות האלה תעבורנה הרבה שנים. כיצד תוכל המדינה הקטנה לשאת את כל העול הכבד הזה ולעמוד על שתי רגליה – אין אני יכול לראות את פתרונה של השאלה הזאת.

הזכרתי את הפרוזדורים במדינה היהודית המוצעת: פרוזדור בין ירושלים ותל-אביב, שיחתוך את המדינה היהודית לשני חלקים, והחלק הדרומי ישאר כאבר מדולדל; יפו ותל-אביב תפרדנה כערים הנמצאות בתוך שתי מדינות נבדלות. כל זה הוא בלתי-נורמלי ומלאכותי. הרבה יותר קל בשביל הממשלה האנגלית להמשיך את המנדט, להכניס לצבא ולמשטרה כחות יהודים במספר גדול, שתוכל לסמוך עליהם בשעת חירום. הרבה יותר קל – מבחינה אסטרטגית, ויותר זול – מבחינה כספית, לשמור על הסדר והשקט בכל הארץ מלהשתלט על החכוכים שיווצרו אחרי חלוקתה.

מדברים עכשיו על חלוקת העיר ירושלים. ושוב יווצרו אנקלוות ופרוזדורים וחלקים שונים. והתוצאה תהיה אנדרלמוסיה גדולה יותר בהנהלה המוניציפלית של העיר, שתפגע בצורת החיים השלמים של תושביה. המציעים חלוקה זו מביאים דוגמאות מארצות אחרות. אולם אין המשל דומה לנמשל. דבר זה נעשה בערים כבירות של מיליוני תושבים, כמו שנחיי בסין, או בנקודות קטנות ששוררת בהן הרמוניה שלמה בין התושבים. אבל אין להגשים חלוקה כזאת בעיר כירושלים. זוהי עיר קטנה שיושבות בתוכה עדות רבות ושונות, שתהום של שנאה גדולה מפרידה ביניהם. לא רק סתם עדות של יהודים ונוצרים ומושלמים, אלא בכל אחת מן העדות הללו קיימות כתות שונות, שאחת עוינת את חברתה.

ועוד דבר, ענין שברגש, אבל חשוב למדי: על הארץ ובפרט על ירושלים עברו תקופות שונות וממשלות שונות, אך הארץ נשארה שלמה והעיר שלמה, מבחינה היסטורית, אתנוגרפית וכלכלית. והנה דוקא תחת דגלה של בריטניה הגדולה, ייעשה קרע, או יותר נכון קרעים, הן בארץ והן בעיר הבירה. אין זה לכבודו של השלטון האנגלי. יש דברים קדושים יותר מדי, שאסור לנגוע בהם באיזמל של מנתח.

ואיזה שלטון יהיה למדינה היהודית? זה יהיה צל של שלטון, ולא שלטון ממשי. אני יודע, שהועדה מעונינת מאד במצבם של הערבים במדינה היהודית. ואני, הדאגה מנקרת במוחי: לא מה יהיה מצבם של הערבים, כי אם כיצד יהיה מצב היהודים בארץ. למצבם של הערבים בארץ אין לדאוג. מספרים, שבשעה שנתמנה הרברט סמואל היהודי כנציב העליון של ארץ-ישראל, שלח לו מכתב ברכה אחד מגדולי הציונים שקמו לנו, הסופר והפסיכולוג הידוע מכס נורדאו. הוא ברך את הרברט סמואל בדברים אלה: הלואי ותתנהג בארץ עם היהודים באותה מדת הצדק והיושר כשם שתתנהג עם הערבים. ואני שולח את ברכתי לראש המיניסטרים היהודים במדינה היהודית: הלואי שיתנהג עם היהודים נתיני הארץ באותה מדת הצדק והיושר כשם שיתנהג עם הערבים.

אמרתי, שלמדינה יהודית יהיה צל של שלטון. השלטון ישאר למעשה בידי הממשלה האנגלית, כי בלי עזרה מתמדת מצד הממשלה האנגלית לא תהיה תקומה ולא יהיה כל בסיס למדינה הזאת. והאם יהיה זה לכבוד לנו לשאת שם שאין בו תוכן? עם ישראל יסמל אז את דון קישוט, שחושב שהוא אביר גדול וחזק ולמעשה אין לו שום כח. אין זו עמדה טראגית, כי אם עמדה מגוחכת. ואין זה לכבודה של האומה הישראלית. תחת שלטון העם הבריטי נמצאים עשרות ומאות מושלים בשמות שונים: מלכים, מהרדז’ים, אמירים, שולטנים, ועוד ועוד. כולם אינם למעשה אלא דמויות שממלאות את התפקיד המוטל עליהן מטעם השלטון העליון הבריטי. לא כדאי שלמאות מושלים אלה יצטרף עוד אחד, בא-כח המדינה היהודית. עם ישראל תובע: קבוץ גלויות בכל הארץ; קרקע בשטחים גדולים; בנין ויצירה, וסוף הכבוד לבוא – מדינה יהודית אמתית בצורתה וגם בתוכנה.

יודע אני, שהפוסק האחרון בדבר עתידה של ארץ-ישראל תהיה הממשלה הבריטית, בהסכמת דעת הקהל הבריטית. יודע אני, שלגבי הפתרון של שאלת ארץ-ישראל יכריעו בשורה הראשונה האינטרסים של הקיסרות הבריטית. מה טוב יותר לאומה הבריטית – לא לי להגיד זאת. היא בעצמה יודעת אשר לפניה. אבל יורשה לי להגיד דברים אחדים: אין שום ספק שהאינטרסים של העם הבריטי בארץ-ישראל צריכים להתבסס על האמון מצד התושבים באינטרסים שלה. ואני חושב, שהאלמנט היחידי בארץ שהעם הבריטי יוכל להשען עליו לעולם ועד – הם היהודים. דורות רבים היה העם היהודי קשור בכל נימי נפשו אל אנגליה. והרבה טעמים לכך: שוויי זכויות שקבלנו שם בפעם הראשונה, המסורת של העם האנגלי, חנוכו על התנ“ך ומסירותו לקדושת התנ”ך. מכל הטעמים האלה קיימים היו קשרים נפשיים בין העם היהודי והעם האנגלי, וע"כ דרשנו אחרי המלחמה שהמנדט על הארץ ימסר לאנגליה. וגם בימים הבאים, בכל דור ודור, יבין העם היהודי, בהיותו נתון בתוך ים של ערבים מסביב, שעליו להיות קשור תמיד אל אומה אחת גדולה וחזקה שתסייע לקיומו. והאומה הזאת תוכל להיות אך ורק אנגליה. באיזה צורה יתגשמו הקשרים האלה? אם בצורת הסכם לבבי, או בצורת דומיניון – ימים יגידו. על כל פנים ברור, שהאינטרסים של אנגליה והאינטרסים של היהודים כרוכים וסבוכים אלה באלה. מה שאין להגיד על שאר תושבי הארץ. ואם אנגליה תראה את הבעיה הזאת מתוך מבט לעתיד ולא מנקודת הראות של היום, חושבני שתגיע גם היא למסקנא זו.

יצירת מדינה עברית בכל ארץ-ישראל ההיסטורית, סיוע לשיבת עם ישראל אל ארצו כדי למלא את יעוד הנביאים – זה יהיה מעשה יצירה רוחני, שכדאי לו לעם הבריטי הגדול שיירשם בתולדות האנושות על חשבונו שלו.

הרשו לי לספר לכם עובדה אחת מחיי. כאשר הופענו, אני וחברי ויצמן וסוקולוב, לפני ועידת השלום בפאריס ודברנו את דברינו, דבר ויצמן אנגלית, סוקולוב צרפתית, ואני אמרתי את דברי בעברית. כאשר גמרנו ויצאנו את האולם, נגש אלינו המנוח הלורד בלפור, לחץ את ידינו ואמר: היה זה הרגע המרומם ביותר בועידת השלום, כאשר דברתם על תקון העולם ועל שיבת בנים לגבולם. ובפנותו אלי הוסיף ואמר: היה זה נפלא ונעלה לשמוע את נכד הנביאים מדבר בשפת הנביאים. מומנטים כאלה אינם נשכחים בחיי הפרט – על אחת כמה וכמה בחיי אומה. אם תזכה האומה האנגלית וממשלתה ושליחיה בארץ, בזמן מן הזמנים, אחרי סיוע אמתי במשך שנים להגשמת המנדט, להביא לידי יצירת המדינה היהודית – תוסיף האומה האנגלית על כל זכויותיה נכס רוחני חדש ונעלה: העם האנגלי יהיה השליח להגשמתה של הבטחת אלהים על-ידי נביאיו. אולי בעולמנו כיום, החומרי והמעשי, לא כולם מבינים ומרגישים דברים כאלה. אבל העולם חי ומתקיים לא רק על החומר, כי אם גם על אותם הנכסים שאינם ניתנים למדידה, שהם נצחיים והם יוצרים עולמות ומשנים עולמות.

ירושלים, כ“ג תמוז תרצ”ח