ימים קשים עוברים על הישוב. 160.000 היהודים בארץ-ישראל, חלוצי היהדות העולמית לבנין ארץ-המולדת, סובלים יסורים. יסורי הגוף: שפיכת דמים, פחד ואי-בטחון; ויסורי הנפש: התעללות זדים בתקוותינו ובקדשי עמנו. אך כל הישוב עומד עמידה זקופה, איתנה, בראש מורם, עומד ואומר: חביבים עלי יסורים אלה!

כי ישנם בעולמנו שני מיני יסורים: יש יסורים של גסיסה, שאחריהם בא המוות והכליון; ויש יסורים של חבלי לידה, שאחריהם באה לעולם יצירה חדשה של חיי העתיד. היסורים של עמנו בארצות הגולה בכל התקופות היו יסורים של גסיסה לאומית. היסורים של העם בימי החשמונאים ובימינו אנו בארץ-אבות – יסורים של חבלי לידה הם, שאחריהם תבוא היצירה הנעלה של תחית עמנו כעם בריא וחזק, עם של בני-חורין בארץ-המולדת. ולפיכך אנחנו ממשיכים כאן במפעל הבנין בלי צל של יאוש, ותקוה חזקה מפעמת בלבנו, כי סוף הכבוד לבוא ואנו נצא גם ממשבר זה בנצחון גדול, כשם שהתגברנו על כל המכשולים והפגעים שעמדו על דרכנו במשך חמשים שנות עבודתנו.

וכיום, כשבאו עלינו מחדש היסורים של ימי החשמונאים, זוכרים אנחנו את הדברים הרשומים באותיות זהב על דפי ההיסטוריה שלנו, שההשגחה העליונה מסרה “גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים”. ואמונתנו חזקה, כי גם נכדי החשמונאים אשר בזמן הזה ידעו לרשום את הדברים הללו בהיסטוריה של תקופתנו אנו. וגם אתם, אחי היקרים אשר בארץ פולין, בחגכם את חג החשמונאים – יהא לכם החג הזה לא רק חג של זכרון, כי אם בעיקר חג של מעשים. והתפקיד הראשון הוא: להבטיח לעצמנו קרקע מוצק תחת רגלינו, לגאול את אדמת הארץ בכל ההתאמצות הרבה הראויה לאותו התפקיד הגדול. כל יום ויום שאנו מזניחים בגאולה זו – חטא גדול אנו חוטאים, לנו ולדורות שיבואו אחרינו. אם את כל הערכים החשובים, עליה, בנין ותרבות, יהיה סיפק בידנו ליצור אותם גם בימים הבאים, הרי גאולת הקרקע היא מצוה שהזמן גרמה – ופתרונה צריך לבוא בעתיד הקרוב ביותר.

ועוד דבר: ישוב של 160.000 יהודים בארץ-ישראל קומץ קטן הוא לעומת מאות אלפי האוכלוסין האחרים החיים בארץ ובמדינות הסמוכות לה. אך אותו ישוב של 160.000 נפש מהווה כח כביר ועצום – אם מאחוריו עומדים מיליונים של אחינו בכל העולם כולו, הנכונים לבוא ולסייע, לעלות ולגאול, לגאול ולבנות. ההתעוררות הגדולה, שתקפה את האומה בכל ארצות הגולה לרגל המאורעות האחרונים בארץ, הוכיחה לנו כי רוב מנינו ורוב בנינו של העם אתנו הוא ברוחו ובנשמתו. ודרוש, שיהיה אתנו גם במעשים. ועליכם, על היהדות הפולנית המהווה את המרכז הגדול ביותר בכל יבשת אירופה, היהדות הפולנית העומדת ברובה הגדול על הבסיס של מסורת-אבות, זו שהצילה את עם ישראל מכליון עד כה – עליכם מוטל התפקיד להיות מורי-דרך לכל היהדות העולמית, ולהראות במעשים ובקרבנות, כיצד יש לעבוד וכיצד צריך להתמסר לבנין העם והארץ.

והנה דוגמא לפניהם – האומה הפולנית, שבתוכה אתם יושבים, כמעט במשך 200 שנה רחפה האומה הפולנית בין החיים והמוות; מדינת פולין הגדולה נגזרה לגזרים בידי המעצמות השכנות, ונחשול של אויבים קם עליהם לנשל אותם מעל אדמתם ולכבות את זיקי התרבות שלהם. אך בני האומה על כל מעמדיה ושכבותיה עמדו תמיד על משמרת קיומם הלאומי והביאו במשך הדורות קרבנות עצומים – עד שהצדק נצח. והנה כיום הנוגש איננו, עבר ובטל מן העולם, והאומה הפולנית קמה לתחיה. ואנחנו היהודים, עם שמאחוריו עומדת היסטוריה בת ארבעת אלפים שנה, עם אשר תמיד שמר על התקוה והאמונה בנצחון הצדק העולמי – על אחת כמה וכמה שמחויבים אנחנו, דוקא בימי זעם אלה, להראות בפני כל העולם – ולהראות במעשים ובמאמצים! – כי אמנם נכונים לכל הקרבנות שבעולם, כדי להגשים את שאיפותינו ההיסטוריות במהרה בימינו.

אחי היקרים בכל רחבי ארץ פולין! אני קורא לכם: לאמונה, למסירות, לגבורה ולעבודה. הנצחון בעתיד לנו יהיה – ורק לנו, כי אתנו הצדק!

ירושלים, כסלו תר"ץ

עונג מיוחד לי להיות בין המברכים הרבים למלאות ט“ו שנה ליסודה של קרן היסוד. עונג מיוחד הוא לי כי הייתי מהמיסדים והמגינים על יצירתה של הקרן לפני חמש עשרה שנה, בזמן שהרבה ציונים חשובים פקפקו הן בנחיצותה של קרן כזו והן באפשרות יצירתה. והנה עברו ט”ו שנה והוברר לכל העולם שהצדק היה עם המחייבים. אי-אפשר לתאר כיום איך יכלה הארץ להתפתח במשך חמש עשרה השנים האחרונות אלמלא היתה קרן זו קיימת; איך אפשר היה לבנות את כל עשרות הנקודות הישוביות של החלוצים הראשונים שבאו לארץ ושנתנו לה את כוח עבודתם, את מיטב מסירותם ואת כל האידיאליזם שלהם, אלמלא כספיה של קרן היסוד? ואיך יכלה לקום היצירה הגדולה על אדמת הקרן הקימת לישראל, שנקראת עמק יזרעאל, ועמה כל יתר שטחי ההתישבות היהודית באיזורים אחרים של הארץ? אי אפשר לתאר את העליה הגדולה של רבבות עולים מחוסרי אמצעים, מבלי קרן היסוד שעזרה להם לבוא לארץ ולהסתדר בה, הן בחקלאות והן בעבודות אחרות. אי אפשר לתאר את היצירה התרבותית, מדרגתה הראשונה עד קומותיה העליונות, שחנכה מאות, אלפים ורבבות, דור שלם, עברים בשפתם ובתרבותם, שקבלו את חנוכם בבתי הספר שלנו ושקרן היסוד הוציאה עליהם במשך חמש עשרה שנות קיומה עד היום הזה כמיליון לירות?

כן! כיום, כאשר הדרך כבר סלולה, באשר הארץ הוכשרה לאפשרויות קליטה גדולות, באשר אנשים בעלי אמצעים הנמצאים בארצות הגלות רואים כבר לעצמם את היכולת ליצור בארץ חיים חדשים, כעת נעשית עבודתה של קרן היסוד מובנת ובולטת גם בשביל אלה שהיו עוורים לפני חמש-עשרה שנה. כן! המחייבים ניבאו נכונה על נחיצות הקרן, אולם נבואתם לא נתקיימה בשלימותה בדבר האפשרויות הגדולות של הקרן שנוצרה. חלמו על 25 מיליון לירות במשך 5 שנים ונאספו רק 5 מיליון במשך 15 שנה, ז.א. החלום הגדול נתקיים רק בעשרה אחוזים, רק מעשר ממנו חזו עינינו. היוצרים של קרן היסוד חשבו, שהיהודים יתרמו מעשר לקרן, אבל היהודים “הפכחים” נתנו רק מעשר מן המעשר. אולי היום נעשו ה“פכחים” כביכול לפכחים ממש ואולי יבינו עכשיו שאין מקום למימרא, שעבודת בנין ארץ-ישראל היא עבודה לדורות. שאלת הקצב בעבודת בנין הארץ בוערת ואל לנו לדחותה לדורות, כי זהו ענין של הזמן הקרוב ביותר. הארץ דורשת זאת מאתנו. אם אנחנו לא נעשה זאת, היא תוגשם מהר ע"י כוחות אחרים, גם של לא יהודים. זהו גם צו השעה במצב הנוכחי שבארצות הגלות, ששם נשמטת הקרקע מתחת רגלי אחינו. ישנם עוד כיום מאות אלפים יהודים שמלאו את חובתם לקרן היסוד אבל לא במלואה. וברכתי לכם, שהכנסותיכם תעלינו מעלה מעלה הן באיכות והן בכמות ושלאחר עשר שנים, ליום מלאות עשרים וחמש שנים לקיומה של הקרן, יקויימו באמצעותה החלומות של המיסדים, שעם ישראל יתן לבנין ארץ-ישראל על-ידי קרן היסוד, לא מעשר מן המעשר כי אם מעשר ממש.

תרצ"ה

(על הנרייטה סאלד)

על פי הצעת הקהק"ל קבל הקונגרס הציוני העשרים בלוצרן פה אחד את ההחלטה החגיגית ליצור בארץ-ישראל נקודה ישובית חדשה, שתיקרא על שמה של הגב' הנרייטה סאלד, ליובל השבעים וחמש לשנות חייה.

החלטה זו היתה יחידה במינה. עד היום הזה אין אנו מוצאים בארץ אף נקודה ישובית אחת, ואף לא שכונה או רחוב, שישא עליו שם של אשה. אין אני מדבר על הגיבורות ההיסטוריות שלנו מימי קדם – הללו בודאי זכו שייקרא על שמן רחוב זה או אחר בעיר העברית בארצנו, תל-אביב. אבל בין הנשים של תקופתנו, החיות ופועלות אתנו כיום הזה, הרי זו הפעם הראשונה שהתנועה הציונית חילקה כבוד כזה לאשה. זכתה הגב' סאלד, שהיא מתחילה תקופה חדשה בתולדות הנשים העבריות בדורנו אנו. הרבה נשים גדולות וחשובות קמו לנו במשך המאה האחרונה. אבל כולן תפשו מקום נכבד לא בעולמנו אנו אלא בקרב האומות. את כוחותיהן וכשרונותיהן נתנו לעמים זרים, ואילו את מקור מחצבתן שכחו והזניחו. “היו נוטרות כרמים זרים – וכרמן שלהן לא נטרו”. הנרייטה סאלד היתה הראשונה בין הנשים העבריות שהתקשרה אל עמה ותרבותו ומסרה לו את כל כוחה וכשרונה הבלתי מצוי. ומתוך כך נעשתה סמל האשה העבריה בתקופת התחיה של עמנו.

במה הגיעה הגב' סאלד למדרגה הזאת? – קודם כל באינטליגנציה העמוקה שלה. המושג “אינטליגנציה” אינו משמש הגדרה בלבד בשביל הכוחות הנפשיים של אלה שרכשו לעצמם ידיעות רבות ומקיפות במדע, בספרות ובאמנות. אינטליגנציה פירושה: רגש אינטואיטיבי עמוק היודע להבחין בין טוב לרע, בין יפה ובין שאינו יפה, בין מוסרי ובלתי מוסרי, בין אמת וזיוף. כשרון זה, הגב' סאלד חוננה בו במידה מרובה ביותר. מידה זו של אינטליגנציה אמתית מביאה לידי סגולות אחרות, שהגב' סאלד מצטיינת בהן: פשטות בחיים הפרטיים וצניעות בעבודה הצבורית. פשטות החיים משמע: – כשרון לחיות חיים מעורים בתוך העם, להכיר בערך עצמו ויחד עם זה לא ליתן להכרה זו להשתלט על כל האישיות ולהתבלט במגע ומשא עם אחרים. צניעות בעבודה ציבורית משמע: התרחקות מכל פרסום, שאינו דרוש לעצם העבודה, התרחקות מן ההדגשה כלפי חוץ, בחינת “אני ואפסי עוד”, השפעה על אחרים לא על-ידי הטפת מוסר, כי אם על-ידי הדוגמא של העבודה העצמית. וגם סגולות אלו ניתנו לה לגב' סאלד ביד רחבה.

הקשר שלה אל האומה מתבטא אצלה בשני אופנים: על-ידי הרגש ועל-ידי האינטלקט. על-ידי הרגש של אחדות היסטורית, אחדות התקוות לאחדות החיים עם כל חלקי האומה, הרגש שכל האומה קשורה ומאוחדה במהותה על-ידי קניניה הדתיים-המסורתיים; על-ידי האינטלקט, לאמור על-ידי רכישת ידיעות רבות ורחבות בהיסטוריה של האומה, בלשונה ובקניניה התרבותיים. קשר כפול זה מצוי אצל הנרייטה סאלד במידה מרובה. מאת אביה הרב ירשה את הרגש הדתי שהיא יודעת לשמור עליו כל ימיה, וברגש זה היתה מאוחדה בחייה יום-יום עם המוני בית ישראל. קשר זה אל עברנו הגדול הוא שהביא אותה לציונות ולמפעליה למען הארץ ובנינה. ואת ידיעותיה העמוקות בתרבות העברית ובהיסטוריה העברית לא קבלה מכלי שני של תרגומים, כי אם שאבה אותם מעצם המקור עד שסיגלה לעצמה ידיעת הלשון העברית על כל גווניה ואוצרותיה.

נוסיף על כל הסגולות האלה עוד קווים מיוחדים באפייה של הגב' סאלד: רגש האחריות הגדולה בכל תפקיד ובכל עבודה שהיא מטילה על עצמה, הדייקנות הזריזה וכוח העבודה שאין לו גבול, שנשאר אצלה במרצו ובתקפו גם לעת זקנתה – ונבין מה ערכה הגדול של אשה זו וכיצד זכתה לתפוש אחד מן המקומות המרכזיים בין מנהיגי התנועה הציונית.

כיום, בגשתנו ליסד נקודה ישובית חדשה בארץ-ישראל על שמה, הרינו מלוים את מפעלנו זה בברכה כפולה ומכופלת: לגב' סאלד עצמה ולציבור הנשים העבריות בכל העולם. אותה נברך באריכות ימים, בבריאות הגוף ובבריאות הרוח. ולנשים העבריות בכללן נשלח את ברכתנו שהנרייטה סאלד תשמש להן סמל בדרכן ובעבודתן למען עמנו וארצנו.

תרצ"ה

לצערי לא אוכל להשתתף הפעם בכנוסכם החשוב; הרבה ענינים מעכבים אותי בירושלים. הריני שולח לכם, איפוא, את ברכתי בכתב. בכנוס עצמו ישתתפו באי-כוחנו, הד"ר א. גרנובסקי והאגרונום י. ויץ, ויתנו לכם הסברה מקיפה של הפרובלימה הנצחית שלנו – שאלת הקרקע.

נתאספתם בשעה חמורה מאד ליהדות העולמית כולה: תקוות העם לגאולתו בארץ אבות עומדת עכשיו לדיון בצורה חריפה ביותר. שונאינו רוצים להקטין את תקוותנו ולהנמיכה, אם בדרך של חניקת מפעלנו ועיכוב העליה, או על-ידי נתוח הארץ וחיסול התקווה של הגאולה השלימה וקבוץ גלויות. אני מאמין באמונה שלימה – וחושבני כי האומה ברובה הגדול מצטרפת לאמונה זו – כי שתי המזימות האלה יעלו בתוהו, והגאולה השלימה בוא תבוא על אף כל מחשבות הזדון של אויבינו. אבל בשעה זו עלינו ליתן דין-וחשבון לעצמנו ולהודות בפה מלא, כי במצב הנורא שאנו נתונים בו עכשיו אשמים לא רק אויבינו מבחוץ, כי אם קודם כל אנחנו בעצמנו. כולנו חטאנו. במשך ששים שנה עמדו גדולי האומה, מפינסקר עד הרצל ועד המנהיגים העומדים בראש עבודתנו היום, עמדו וקראו: מהרו וגאלו את הארץ משממותה, מהרו ועלו ארצה, מהרו בגאולת הקרקע ובמפעל הבנין. והתשובה על כל הקריאות הללו היתה קטנה ודלה. ואם גם הצלחנו ליצור בארץ יצירות גדולות ונהדרות, הרי הן כאין וכאפס לעומת מה שאפשר היה להשיג, אילו זע העם כולו והקיץ מתרדמתו.

בואו ועשו חשבון: השרון ועמק-חפר אינם בסכנה, מפני שהצלחנו להעבירם לרשותנו; עמק-יזרעאל ועמק-זבולון אף הם אינם בסכנה, מפני שדאגנו לגאולתם בעוד מועד; חלק של בית-שאן מובטח לנו, מפני שברגע האחרון הצלחנו לגאלו מידי זרים; חלק של עמק-הירדן אינו מוטל בסכנה, מפני שדאגנו לגאולתו. סכנה נשקפת לנו בגליל, מפני שלא הספקנו לתפוס בו אלא נקודות מועטות; את עבר-הירדן הפסדנו כולו, מפני שלא יצרנו שם אף ישוב עברי אחד; כל הנגב הוא בסכנה, מפני שלא עשינו כמעט ולא כלום באיזור זה; בנוגע לעכו והסביבה כמעט שאין לנו כל תקוה; והמקום הקדוש ביותר בשבילנו, קודש הקדשים של האומה, ירושלים – היא בסכנה, כולה או ברובה, מפני שלא הקימונו סביבותיה רשת של ישובים עברים; עיר האבות חברון, הקדושה לאומה כולה, אין לנו כל תקוה עליה – וכל זה בא לנו באשמתנו אנו. במשך ששים שנות עבודתנו בארץ, וביחוד בזמן האחרון – היינו יכולים לגאול את כל המקומות האלה, אילו היה עם ישראל לא רק מרגיש, כי אם גם מבין, מהי ארץ-ישראל בשביל תחייתו. אולם במשך כל הזמן היה קולנו קול קורא במדבר – במדבר ממש, ובתשעים אחוזים במדבר האומה.

עכשיו יש שמתלהבים למדינה העברית, שתבוא ותצילנו ממצוקתנו. אולם גם מדינה זו אינה מבוססת כל צרכה מבחינת הקרקע. מחמשת מיליון דונם, שעומדים להקצות למדינה העברית, נמצאים עוד ארבעה מיליון דונם בידי זרים. ומי יגאל את הקרקע, באיזה אמצעים ומתי, ואם בכלל תהא אפשרות לגאלו, לאלהים פתרונים.

אבל גם אם חרב חדה מונחת על צווארנו – לא נתיאש. נעשה את כל מה שאפשר לעשות בידי אדם, ולה' התשועה. עתונאי ישראל, קראו לעם בכל התפוצות, הרימו את קולכם מארץ-ישראל הדוויה: הצילו מה שאפשר להציל, גאלו היום מה שניתן לגאול. עד שיבוא הפתרון המוחלט מצד הממשלה, ובהסכמת האומה העברית, יעבור עוד זמן רב, ומי יודע אם בכלל יבוא. עשו את חובתכם, עתונאי ישראל, הגבירו את האמונה בגאולה השלימה, עוררו את העם לפעולות ממשיות, גלו את הכוחות היוצרים באומה – והאמת והצדק בוא יבואו ויביאו אתם גאולה שלימה לעם ישראל בכל ארץ-ישראל.

י“ב כסלו תרצ”ה

(אגרת ברכה במלאות 40 שנה לקיום העתון)

ברכותי הלבביות שלוחות לכם במלאות ארבעים שנה ל“יידישה רונדשאו”. בפרק זמן זה עקבתי בקביעות אחר פרסומיכם – פרט ליוצאים מן הכלל מעטים – ולפי תפיסתי עברו על ה“רונדשאו” שלש תקופות. הראשונה חלה בשנים בהן הכירה בציונות בגרמניה רק קבוצה קטנה בלבד, ואילו יהדות גרמניה בכלל התיחסה לציונות באיבה או עמדה מנגד. גאה הייתי על מיעוט אמיץ זה שה“יידישה רונדשאו” היתה לפה לו, כנגד העולם היהודי שהוכה בסנוורים. אכן דרוש היה אומץ רב כדי להטיף לאידיאלים שעמדו בניגוד גמור להשקפת עולמה של יהדות גרמניה בימים ההם. שנים ראשונות אלו, בהן הגן העתון על רעיונות הגאווה הלאומית, ההכרה העצמית היהודית, תקוות ישראל למולדתו, בתוך עולם רווי איבה לרעיונות הללו – שנים אלו לא תשכחנה מלבנו.

אחר-כך באה תקופת הנצחון ה“רונדשאו” נעשה שקט, נעשה תוקפני פחות, יותר מעשי, מעמיק. אפשר היה להסכים להשקפותיו או לא – מכל מקום לא היתה כל סיבה להלחם בהן. הציונות שמחוץ לגרמניה לא גילתה ענין מיוחד בעתון בתקופתו זו. כי זו היתה גם ההתפתחות שחיו בה הם בעצמם.

תקופת הזוהר בתולדות העתון היו השנים שלפני מלחמת העולם, בשעה שה“רונדשאו” נאזר למלחמת מצווה להגנת הלשון העברית בארץ-ישראל. לזכותו ולתהילתו תיזקף העובדה, שהעתון הרהיב עוז בנפשו להרים את דגל הקרב נגד חברת “עזרה” של יהודי גרמניה על זכות הבכורה של הלשון העברית בבתי הספר בארץ.

פרצה המלחמה, ושוב ניתנה ההזדמנות ל“רונדשאו” לגלות את אומץ לבו. יהדות העולם היתה קרועה לגזרים. אח נלחם באח בשדות הקרב. אך ה“רונדשאו” ידע לגשר בימים ההם בין חובתו כלפי ארץ מגוריו וחובתו כלפי בני עמו, כלפי תקוות העתיד והגעגועים למולדת עברית. ה“רונדשאו” לא נרתע מלחוג את המאורע של מתן הצהרת בלפור יחד עם יהודי העולם כולו.

באה התקופה שלאחר המלחמה ופתאום – תרשוני נא לומר זאת בגלוי – באה ירידה בכוחו ובמרצו של עתון זה. תקופה זו ניתנה וניתנת לבקורת. אני יכול להסביר את סיבותיה של הירידה הזאת. ה“רונדשאו” נהל מלחמה נגד התקוות הגדולות והשאיפות הכבירות בתוך הציונות. היא עמדה במלחמה זו ביושר – אבל עצם ההיאבקות היה בה נזק. לימים ירדה על יהדות גרמניה השואה הגדולה, וזכות בלתי-נשכחת היא ל“רונדשאו” שנשא בגאון את הכתם הצהוב שהוטל על היהודים. עמדה זו כפרה על צללי התקופה הקודמת.

וברכתי לכם ליובל הארבעים לבל תפסידו את גאונכם ואת האומץ שלכם, שלא תאבד לכם גם בשנות ירידה ודכאון נאמנותכם לשאיפות הנצחיות של העם היהודי. קולה של ארץ-ישראל החיה מגיע כבר כיום לפינות נדחות של העולם. לכל מקום שהיהודים נרדפים בו, יהיה אשר יהיה טעם הרדיפות הללו, מביא הקול הזה אומץ מחודש, תקווה חדשה. ויהי רצון, כי בהגיעכם ליובל החמישים תעלה שוב שמשה של יהדות גרמניה – ועתונכם יוכל לדבר אל קוראיו בלשוננו הלאומית.

ידעתי, כי נוהגים לומר בשעת יובל רק טובות. אני איני נוהג כך. בכך ניכר ידיד, שהוא אומר תמיד ובכל שעה את האמת. וכידיד כזה אני שולח לכם את ברכתי.

תשרי תרצ"ו

ימי הקונגרס העשרים ממשמשים ובאים. ביום ב' דר“ח אלול לפני ארבעים שנה עמד ד”ר הרצל, מחולל ההסתדרות הציונית, בבאזל והכריז על היצירה הלאומית הזאת. מיום היסטורי זה עברו ארבעים שנה, כמנין השנים של יוצאי מצרים במדבר, שנים של נדודים וצרות לעמנו בכל תפוצות הגולה – ומצבם של היהודים כיום איום ונורא יותר מאשר היה אז, בזמן הקונגרס הציוני הראשון. התקווה היחידה שמפעמת בלב העם, הכוכב היחיד שמאיר להם בחשכת הגולה – זוהי הפינה ההיסטורית הקדושה, שקשורה לנשמת האומה מדורי דורות: ארץ-ישראל. ובשעה שקבוצי עמנו הגדולים ביותר בכל הארצות, בראש ובראשונה ברוסיה, הולכים ונחרבים ואין תקומה אחרי הריסתם, הנה כאן, בפינה ההיסטורית הזאת, הולך ונבנה הבית הנאמן של האומה הישראלית – בפעם השלישית בתולדות עמנו. מקומץ קטן של תושבים יהודים, זקנים ותשושי כח, עניים ומדולדלים אבל חדורי אמונה בגאולה הבאה – נהיינו לישוב המונה יותר מארבעים רבוא, שני שלישים ויותר ממספר יוצאי מצרים. והישוב מורכב ברובו הגדול מצעירים מלאי מרץ וכוח של יצירה ועבודה, שהספיקו כבר להפוך חלקים גדולים של הארץ השוממה לשדות ולגנים פורחים ולערי תעשיה ומסחר. והתרבות העברית המקורית שלטת בארצנו – וממנה שופעות קרנים לכל תפוצות הגולה ומביאות תקווה ואמונה, התעודדות וגאוה לאומית, רצון ושאיפה לגאולה שלמה.

אבל ככל שאנחנו הולכים וצועדים קדימה לקראת הגאולה והחרות, הולכת ומתגברת “שנאת העולם לעם העולם” – לפי פתגמו של המנוח נחום סוקולוב ז"ל. בני אדום ובני ישמעאל נתלכדו בשנאה זאת, ואין הם יכולים לראות בגאולת ישראל ובתחיתו. פרשת השנה האחרונה בארצנו מוכיחה, עד היכן שנאה עיוורת זו מגעת. פרשה עגומה למאד – אבל “מעז יצא מתוק”. עמדתו של הישוב על כל שדרותיו בימים הקשים האלה עמדת כבוד היא לעם היהודי כולו. הישוב העברי בארץ לא נרתע, לא נבהל ולא נכנע. הוא צועד ביתר אמונה ומרץ לקראת עתידה של האומה.

ובימי הקונגרס העשרים צריך הישוב בארץ להרגיש ולראות, לראות ממש, שאמנם עומד מאחוריו העם היהודי כולו, על המיליונים הפזורים בארצות הגולה, עומד מוכן להשתתף במעשי היצירה של הישוב בארץ. והצורה הבולטת ביותר לליכוד זה, כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ, כלפי שונאינו בכל העולם, הוא השקל הציוני, שעל ידו מכריזים כל יהודי ויהודיה על התלכדותם מסביב לתנועה הדואגת לשלומו של הישוב כיום ולהגדלתו ולהרחבתו בימים יבואו. תעודת השקל תעודת כבוד היא לכל יהודי המשתתף בגאולת עמו ובבנין ארצו. מספר רוכשי השקל הציוני בחדשים הקרובים יוכיח לעולם כולו, שאמנם הישוב העברי בארץ-ישראל כיום אינו אלא בבחינת החלוץ העובר לפני היהדות העולמית ההיסטורית לגאולה ולתחיה בארץ האבות שהיא ארץ הבנים.

ואני קורא לכל אחינו היהודים באשר הם שם, שיבינו את רצינותו המלאה של הרגע ההיסטורי הנוכחי ויתאחדו עם המפעל של פעמי המשיח.

1937

במשך השנים האחרונות היתה זו משאת נפשי לבוא לאפריקה-הדרומית ולהכיר מקרוב את אחינו היושבים שם – אולם לצערי הרב לא תוכל שאיפתי זו לצאת אל הפועל.

כמה הייתי רוצה להגשים את רצוני זה! כולנו כאן, בארץ-ישראל, יודעים להעריך ולהוקיר את היהדות שבדרום-אפריקה. הנה יושב קומץ קטן – פחות מ-100 אלף נפש – במרחק רב מהמרכזים הגדולים של היהודים בתפוצות וגם מארץ-ישראל, מפוזר על פני ישובים שונים ברחבי המדינה שהם רחוקים אחד מהשני כמה מאות קילומטרים – וקומץ זה שומר ברטט של קדושה ומסירות על כל הערכים העיקריים של עם ישראל, ובראש וראשונה על הגעגועים הלאומיים לארץ אבות. מתוך כך באה השתתפותה של היהדות הזאת בבנין ארצנו במדה בולטת כל כך, ורישומה ניכר בכל מקצועות חיינו במולדת. ובה במדה שהכרתי את באי-כוחכם בארץ, הן יוצאי דרום-אפריקה שהתישבו בארץ והן אלה שבאו בזמנים שונים לסייר בה, הלך וגבר רצוני לראות את כולכם ולהכיר את חייכם במקום שבתכם. לא רציתי להתחשב בקשיים השונים, הכרוכים בנסיעה זו. בגילי שלי ובמצב בריאותי דורשת נסיעה רחוקה כזו בים (נסיעה באוירון אסרו עלי הרופאים לחלוטין) מאמצים יתרים, בפרט בשבילי שאני סובל ממחלת הים במדה מרובה. אף על פי כן החלטתי לפני איזה זמן להגשים את שאיפתי ולבוא אליכם, אבל מן השמים עכבוני.

מצבנו המדיני בארץ אחרי השיחות עם הממשלה בלונדון, שגם אני השתתפתי בהן, לוטה בערפל; בכל יום ויום אפשר לחכות להפתעות חדשות. לי, העומד בחזית הראשונה של הנהלת ענינינו, אין המצב הזה מרשה בשום פנים לעזוב את הארץ, את מרכז הפעולה המדינית והמעשית, למשך חדשים אחדים. אחרי עיון רב, באתי לידי הכרה שעלי לדחות, לפחות כיום, את נסיעתי אליכם. אולם תקוותי חזקה, שאם יזכני ה' באריכות ימים יעלה בידי סוף-סוף להגשים את רצוני מאז לבוא אליכם ולבלות זמן קצר יחד אתכם. ועוד יותר אני מקווה, מתוך שאני מאמין ובטוח במסירותכם לבנין הארץ ולרעיון גאולת הקרקע, שהעדרי אצלכם לא יחליש, חלילה, את מרצכם למען המגבית הגדולה של הקרן הקימת לישראל.

כבא-כוחה של הקהק“ל למגבית הזאת יבוא אליכם הקולונל קיש, שכולכם מכירים ומוקירים אותו עוד מזמן בקורו הראשון אצלכם לפני שנים אחדות. והרי אין צורך להרבות דברים על האיש הזה ועל פעולתו בתנועה הציונית. במשך תשע שנים הוטל עליו לנהל את המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, ובמשך כמה שנים שימש חבר בדירקטוריון של הקהק”ל. עם התפטרותו מעבודתו בהנהלה הציונית לא חזר לארץ מולדתו הראשונה, לאנגליה, כי אם נשאר עם משפחתו כאן וקשר את גורלו לעולם אל הארץ ועתידה. הוא יודע ומכיר את הארץ וחייה, כאחד המעולים שבתוכנו. עכשיו קבל את כל הידיעות המפורטות והסודיות על מהלך הענינים שלנו, ובעיקר על ענין גאולת הארץ על-ידי הקהק"ל. יש בכוחו אפוא למסור לכם פנים אל פנים את כל האינפורמציה הנדרשת לכם, ואני בטוח שאתם תקבלו אותו באותה האהדה והחביבות שאתם מגלים תמיד כלפי שליחי הציונות ושליחי ארץ-ישראל.

ביני ובין הקול' קיש היו לפעמים, במשך פעולתו בהנהלה הציונית, חילוקי דעות על ענינים שונים שנגעו לעבודה המדינית; אבל תמיד, מאז ועד היום הזה, שררה בינינו הרמוניה שלמה בכל הענינים והשאיפות הנוגעים לרעיון גאולת הארץ ולעבודת הקהק"ל. גם הוא כמוני הציג תמיד במרכזה של כל תנועתנו את העבודה המעשית של בנין הארץ, ובמרכזה וביסודה של עבודה זו עמדה גאולת הקרקע. וגם כיום, בשיחותינו המרובות שנהלנו לפני נסיעתו, נשאר נאמן להשקפה זו המאחדת אותנו בשאלות עיקריות אלו. ואנחנו מחכים להגבתכם על כל מה שימסור לכם קולונל קיש. ואנו בטוחים שהגבה זו תהיה לכבוד ליהדות בדרום אפריקה, כדרכה תמיד.

עומדים אנו כיום לפני פרק חדש, אולי המכריע ביותר, בתולדות תנועתנו, בתולדות שחרורו של עם ישראל, בתולדות הבנין של ארצנו וגאולתה. הפתגם ההיסטורי של הלל הזקן: “אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי” – כיום הזה נתבלטה אמיתותו לפני כל העולם היהודי והציוני. עתידנו תלוי בעצמנו, עכשיו עוד יותר מאשר בזמן אחר. ההשקפה של רבים ממנהיגי הציונות כי עזרתנו תבוא מאת ידידים מן החוץ ומהבטחות חגיגיות של ממשלה זו או אחרת – השקפה זו פשטה את הרגל. “אַל תבטחו בנדיבים” – פסוק זה ניתן להגיד על הממשלות הנדיבות ביותר ביחס ליהודים. אם אין אנחנו לנו – אין חלילה כל תקוה. הסיסמה של פינסקר, אחד מראשוני התנועה של “חובבי ציון” לפני 57 שנים – אוטואמנציפציה – צריכה לשמש כיום נר לרגלינו בכל חזית עבודתנו. בכל הדרכים, האפשריות והבלתי אפשריות, ובכל המאמצים, לפי כוחותינו ושלא לפי כוחותינו, צריכים אנחנו להחיש את הצלת האומה מכליון גמור על-ידי יצירת מרכזנו הלאומי הגדול בארץ אבות.

גם החלק השני מפתגמו של הלל “אם לא עכשיו אימתי” – אמיתותו בולטת בימים אלה יותר מאשר בכל הזמנים. היתה תקופה שהרבה מגדולי הציונות אמרו, כי עבודתנו היא עבודה לדורות. גם השקפה זו פשטה את הרגל. עבודתנו היא לא לדורות כי אם לדור הזה. החמצנו הזדמנויות בימי “חבת ציון”; עוד יותר החמצנו את האפשרויות בימי ההסתדרות הציונית שלפני המלחמה; ועוד יותר לא נצלנו את האפשרויות שבאו אחרי המלחמה עם הצהרת בלפור. והתוצאה מכל ההזנחות האלו – המאורעות של שלש השנים האחרונות והמזימה של ממשלת אנגליה לחסל לגמרי את הבטחותיה והתחייבויותיה החגיגיות. אולם שאלת עתידנו בארצנו תיפתר בדורנו שלנו. לכן הגיעה כיום המלחמה בעד עתידנו לנקודת ההכרעה.

שלש השנים האחרונות בארץ גילו, יותר מאשר בכל שנות עבודתנו כאן, את כוחנו במלחמה המכרעת הזאת. על אף הטירור הנורא, על אף היחס השלילי הגמור של ממשלת ארץ-ישראל אלינו במשך כל ימי המאורעות, על אף ההסתה והשיטנה מצד שונאי ישראל, בני כל הארצות וכל הדתות – על אף כל אלה מצבנו בארץ הוא כיום הרבה יותר איתן ומוצק מאשר לפני שלש שנים. גדל כוחנו הן במספר הנפשות, הן במספר הדונמים של הקרקע אשר ברשותנו, הן במספר הישובים החקלאיים שיסדנו והן במספר העובדים העברים במשקים, הן בכוחות ההגנה, ובעיקר באותה ההכרה הנפשית השלמה, שזו היא ארצנו ושבה נבנה. ואין קרבן שלא נהיה מוכנים להביא בעד שאיפתנו זו.

בארצנו, בארץ-ישראל, אין זזים מן המערכה כמלוא נימה, אלא מגבירים את המאמצים, מרחיבים את מפעל היצירה ומחזקים את העמדות.

ובמרכז כל העבודות הללו עומדת, כמו תמיד – אני אינני פוסק מלדבר על זה לפני העולם היהודי השכם והערב במשך כמה שנים – קרקע המולדת. אם הקרקע תהיה בידינו – נצחוננו בטוח. יש ברשותנו כיום 1.400.000 דונם, ושליש מזה שייך לקהק“ל, ושליש זה נגאל כולו – חוץ מ-20 אלף הדונם הראשונים – אחרי המלחמה, שאז התחילה למעשה עבודתה של הקהק”ל. אבל מה הוא רכוש זה לעומת הצורך הגדול והדחיפות הגדולה של השעה להגדיל את רכושנו הקרקעי במשך זמן קצר!

בודאי ידוע לכולכם, שהממשלה האנגלית זוממת להניח אבני נגף חדשים על הדרך של גאולת הקרקע על-ידי יהודים. אינני יודע אם המזימה תצא לפועל ומתי תצא לפועל, אבל אשרי העם המפחד תמיד. החדשים הקרובים צריכים להיות מוקדשים לגאולה מהירה של אדמת המולדת, בקנה-מדה הגדול ביותר, ביחוד באותם חלקי הארץ, אשר לפי תכנית פיל ותכנית וודהוד אנו עלולים לאבד אותם. עד שתבוא הגזירה שומה עלינו להגביר את המאמצים ולחזק את עמדותינו על ידי קניות מהירות של כל הקרקע שניתן להגאל. הרבה תלוי ביחס הממשלה, ביחס המוכרים הערבים, אבל הגורם העיקרי משמשים האמצעים הכספיים שיעמדו לרשותנו. אני ושאר חברי בדירקטוריון של הקהק"ל עשינו ועושים התאמצויות מרובות בארצות שונות להשיג את האמצעים הדרושים, אם על-ידי תרומות גדולות וקטנות ואם על-ידי עזבונות בחיים או הלואות בצורות שונות ולזמנים שונים. במדה ידועה הצליחו מאמצינו והספקנו לעשות הרבה. אבל כל זה אינו אלא טיפה מן הים לעומת הצורך החיוני הגדול. והיהדות בדרום אפריקה, שהראתה תמיד הבנה עמוקה בשביל כל צרכי הבנין והיצירה במולדת, תקוותי חזקה שתבין גם כיום את חשיבות התפקידים החשובים המוטלים עלינו בשעה זו ותעמיד את עצמה בראש המאמצים האלה כדי לשמש דוגמה ומופת לכל חלקי העם.

והיהדות בארץ-ישראל תוכיח. הישוב העברי בארץ, שנמצא זה שלש שנים במצב כלכלי חמור מאד, הישוב הנושא בעול עצום: קרן היסוד, הגנה ושמירה, מלחמה בחוסר העבודה על-ידי פדיון העובדה והמפדה האזרחי, הצלת ילדי גרמניה ועוד ועוד – הישוב העברי הכניס במשך שלש השנים של המאורעות יותר מ-100 אלף לא“י לקהק”ל במזומנים. והטעם הוא, שהישוב בארץ רואה בעיניו מה היא בשבילו גאולת כל דונם חדש. אני מאחל לכם שתבינו את החשיבות המכרעת של שעה זו בחיי האומה, שתבינו כי ארץ-ישראל איננה בשבילנו מקום קליטה לאוכלוסיה של 450 אלף נפש, כי אם החזית הראשונה של עם בן 17 מליון אשר שלח את בניו למולדת לבנות לעצמו מרכז לאומי חזק בשביל רוב רובה של האומה. ובטוח אני, שכולכם תגיעו לידי הבנה זו. מכיר אני את הכוחות המעולים במחנכם הנמצאים כיום בארצנו, בפרט את מר ינובר ששימש שנים רבות נשיא הקהק“ל במדינתכם, את מר בראודה שהיה במשך הרבה שנים נשיא ההסתדרות הציונית שלכם. ואחרון אחרון מכיר אני את מר קירשנר המשמש עכשיו יו”ר הפדרציה שלכם, שרק לפני מחצית שנה, לרגל ישיבת הועד הפועל של ההסתדרות הציונית בלונדון, היתה לי ההזדמנות לשוחח אתו ארוכות על כל הענינים שלנו, וגם את היושבת ראש החרוצה של הקהק"ל, הגב' גלאקמן שהכרתיה בארץ. בטוח אני שהחנוך הלאומי שקבלתם מאת מנהיגיכם אלה יתן לכם את הכוח להתחיל עכשיו בפעולה כבירה וליתן תשובה על דרישותינו, שתהא ראויה לגודל השעה ולנאמנותכם המסורתית לציון ולתחיה. חזקו ואמצו בעבודת הקודש למען עמנו וארצנו!

רק לפני חודש ימים שבתי מלונדון, ושבתי ברגש של בטחון גמור בעתידנו ובנצחוננו. גם בישיבות עם באי-כוח הממשלה בלונדון אמרתי: אין אנו רוצים בשום פנים במלחמה עם הממשלה האנגלית, אבל אם יכריחו אותנו לכך נגד רצוננו – לא נכנע, ונקבל את הכרזת המלחמה נגדנו מתוך בטחון גמור שסוף הנצחון יהיה אתנו. כי אומה שעומדת לפני הברירה “להיות או לחדול” איננה יכולה לרדת מהבמה ההיסטורית, והיא תמצא בתוכה כוחות גלויים ונסתרים כדי להגשים את רצונה ולבצע מפעל, שכל העולם עתיד להתפאר בו ויהא מוכרח לענות אמן אחריו. עם זה שהראה גבורה רוחנית מאין דוגמתה ואמונה בערכיו ההיסטוריים, שלמענם עלה על המוקד בספרד, עם זה ידע להגן בגבורה נפלאה על תביעתו הגדולה, שבאה עכשיו שעתו לגאולתו השלמה במולדת השלמה.

יהודי דרום-אפריקה, אני מחכה לתשובתכם המהירה ולהגבתכם המלאה על דברי אלה.

ירושלים, ניסן תרצ"ט

(אגרת להסתדרות “הדסה” באמריקה)

כששמעתי על תכניתכן החדשה לבנין בית-החולים האוניברסיטאי על הר-הצופים בירושלים נזכרתי בספור הנפלא המובא בתלמוד:

במאה הראשונה אחרי חורבן הבית השני היו חכמים, וביניהם רבי עקיבא בן-יוסף, מהלכים בדרך העולה לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים וראו את חורבן העיר ומקדשה, קרעו בגדיהם ופרצו בבכי. ורק רבי עקיבא היה צוחק. תמהו החברים ושאלו אותו: עקיבא, מפני מה אתה צוחק? ענה להם: ומפני מה אתם בוכים? איך לא נבכה – ענו – בראותנו את החורבן של בירתנו ומקום מקדשנו? ואני צוחק – ענה רבי עקיבא – כי נביאינו הקדושים נבאו לנו גם על החורבן וגם על הבנין והתחיה שיבואו אחריו. והנה הנבואה הראשונה על החורבן נתקיימה במלואה, ואני רואה בחזון רוחי את התגשמות החלק השני של הנבואה: בנין הארץ ותחית האומה.

חזונו של רבי עקיבא לפני 1900 שנה הולך ומתגשם לעינינו. התחיה המלאה של האומה הישראלית, הדוויה והנדכאה, דורשת שלשה תנאים: קרקע לאומי במולדת תחת רגלי האומה; הבראת רוח עמנו הדווי ותחית התרבות העברית; רפוי מלא של הגוף הלאומי הנדכא – נשמה בריאה בגוף בריא.

והנה על הר הצופים, שממנו צופים על פני הבירה כולה וסביבתה הנפלאה; על אותו הר, שעליו עמדו שונאינו ומחריבי ארצנו ושכאן יעמדו גם, לפי המסורת, רגלי המשיח – במקום הזה, היחיד בעולם, הולכים ומוגשמים עכשיו שלשה מפעלים, שיש בהם משום סמל לתחית האומה: האדמה כאן נגאלה על-ידי הקרן הקימת לישראל, המסמלת את העיקרון של קרקע לאומי במולדת תחת רגלי האומה; כאן הולכת ומתפתחת האוניברסיטה העברית, הראשונה בעולם, המסמלת את הבראת הרוח הישראלי ותחית התרבות של היהדות; ועכשיו התחלתן אתן במפעל חדש: בנין בית-החולים הגדול שיסמל את הבראת הגוף הרצוץ של האומה. שלשת המוסדות המשתתפים במפעלים אלה, הנהלת הקהק"ל והנהלת האוניברסיטה והנהלת “הדסה” – חוט משולש זה שלא ינתק – הגורל הטיל עליהם להשתתף במפעל שחרור האומה ובנין הארץ. והחזון של רבי עקיבא בן-יוסף, שגם אחרי נצחון הרומאים וחורבן הארץ לא אמר נואש אף לרגע, כי אם האמין באמונה שלמה בתחית האומה ובבנין הארץ – גם אם ירחק יום בואם – החזון הגדול הזה מרחף גם היום על הר-הצופים ומחזק את ידי הבונים.

תחזקנה, איפוא, ידיכן, בנו “הדסה”, בפעולתכן.

ר“ח אדר ב', תרצ”ה

קבלתי את הזמנתכם לבוא ולהשתתף בחגיגתכם, חגיגת הנחת אבן הפינה לבית-הכנסת בטירת-צבי. לצערי לא אוכל הפעם למלא את בקשתכם, כי לאותו יום כבר הבטחתי להשתתף בחג היובל של חדרה. ומובן, שחדרה בת החמישים קודמת לטירת-צבי בת השלוש. אסתפק איפוא בזה, שאשלח לכם את ברכתי בכתב.

חגיגתכם הצנועה משמשת בעצם חגיגה גדולה וחשובה. בפינה בודדה ורחוקה, בקצה הצפוני-מזרחי של ארץ-ישראל המערבית, במקום שכמה דורות לא דרכה שם רגל יהודי, אתם מניחים עכשיו אבן-פינה לבית כינוס דתי-לאומי של חלוצי ישראל. ישובכם בודד ומרוחק מכל ישובינו בארץ. ורק נקודה קטנה אחת, שדה-אליהו, נמצאת קרובה אליכם. בשני הישובים הללו על שמם של ר' צבי קלישר ור' אליהו גוטמאכר ז"ל, גדולי האומה וגדולי התנועה מלפני שבעים שנה, החלוצים הראשונים לרעיון שיבת בנים לגבולם – רוחם של אלה חופף ושומר עליכם.

אתם נגשים כעת לבנות בית-כנסת, בית תפילה ובית מדרש. אתם בונים בית מסורתי לכינוס האומה בימי חג ומועד, אבל גם בימי אבל. גם חג החירות והשמחה, חג הפסח, וגם יום החורבן והאבל, תשעה באב – בימים האלה, השונים זה מזה מן הקצה אל הקצה, היו בני ישראל מתאספים ומתלכדים לגוש אחד בבית-הכנסת. לדאבוננו, לא בכל נקודות הישוב מבינים את הערך ההיסטורי של בית זה, אשר שום בתי-עם ושום מועדונים לא יחליפוהו לעולם. עם ישראל חי ונשאר חי דורות על דורות גם מחוץ לארץ-ישראל. הוא חי בתנאי סבל ומצוקה נוראים, היה מתגעגע ומתפלל כל הזמן לשוב לארצו – אבל לא נטמע ולא נתבולל בין הגויים ונשאר קיים כחטיבה לאומית מיוחדת עד היום הזה. עם ישראל עזב גם את השפה העברית בתורת שפה חיה ומדוברת, והשאיר אותה רק כשפת התפילה ותורת ישראל. זה היה לקוי גדול ונורא מבחינה לאומית, אבל האומה נשארה בחייה העצמיים גם בדברה לשונות זרות. ובמשך כל הדורות, מיום צאת האומה לגולה ועד היום הזה, לא נשארה אף יום אחד בלי דת ישראל. ואם חלקים ממנה היו עוזבים את הדת, מיד נטמעו ואבדו לעולם. עובדות היסטוריות אלה מוכיחות, עד כמה מסוכן האכספרימנט של חלק קטן בתוכנו בארץ ובגולה (ואני מדבר על אכספרימנט אידיאולוגי, לא על הפקרות סתם) לשחרר את האומה מן הדת ולבסס את קיומה אך ורק על הארץ והשפה. אכספרימנט זה לא יצליח לעולם, אבל הוא כשלעצמו יש בו משום סכנה. ותבוא עליכם ברכה מיוחדת, שאתם, חלוצי הבנין, שקשרתם את גורלכם ואת חייכם עם הארץ והשפה, מרגישים ומבינים את ערכה המלא של הדת גם בשביל ההווה וגם בשביל עתידו של עמנו. והבנין הראשון, שאתם יורים עכשיו את אבן-פינתו, מסמל לכל הישוב מהו הכיוון הרוחני בדרכם.

במה אברך אתכם? – ברכתי הראשונה היא, שתזכו לראות את כל הסביבה, בצפון ובדרום, וגם מזרחה בעבר הירדן, בנויה ישובים יהודיים צפופים. וברכתי השניה, שתזכו לגדל ולחנך בנים שילכו בדרכי האבות.

ח' שבט תש"א