1) בארמון בילווידיר

במסבי העיר הגדולה, קרית מלך רב עיר ממלכת טירקייא, על הר נשפה הנשקף על פני הים מעבר מזה, ועל פני רוכסי הרים ובקעות, שדי חמד גנות ופרדסים מעבר מזה, עמד ארמון גדול מלא הוד והדר וכלול ביופי. כל יום תמיד שערי הארמון פתוחים לרוחה ומובאיו ומהלכיו מלאים תשואות, מרכבות מרקדות סוסים דוהרים צוהלים תחת רוכביהם אדירי עם ורוזני ארץ, עבדים לבושי מכלול רצים ושבים לפני השרים הבאים לשחר שלום פני אדוני הארמון, אך ביום הזה – אשר אנחנו עומדים להחל את דברי ספורנו, שלות השקט בכל פנות הארמון, אין תשואות מרכבות אין המית אדם רב. – כי שבת היום ואדוני הארמון איש יהודי שומר אמונה ונוצר תורה – שם הארמון בילווידיר ושם בעליו דון יוסף נשיא דוכוס (הערצאג) מנאקסאס.

מחזה תולדות יוסף ויקר תפארת גדולתו, בודד במועדי קורות עמו מיום גלות יהודה מעל אדמתו, ונדחי ישראל נפזרו לפי ארצות תבל, רבות ראתה עינינו יחידי סגולה מקרב הנדחים והאומללים עולים במעלות הכבוד והגדולה, ומסתר המדרגה שמה חבאו משנאת עם וקנאתם, תרימם חכמתם תומתם, וחריצותם אל תור אנשי המעלה: רואי פני מלכים ושרים, עומדים בהיכליהם משרתים בחצרותיהם, באים בסודם ומכלכלים דבריהם, לכל דברי המלוכה. שם ר' חסדאי שפרוט ור' שמואל הנגיד לפנים, ודון יצחק אברבנאל בימים האחרונים נודע לתהלה בשערי הארץ, אך עוד לא עלה איש מבני ישראל אל מעלת שר מושל, נושא הוד ומשרה כדון יוסף נשיא, לפניו לא היה ואחריו לא שמענו שמע גדול ונשא מקרב ישראל, אשר נשאו וגדלו מלך אדיר במושלי ארץ, להנחילו נחלת ערים ומדינות ולתתו אלוף מושל לראש עמי הנכר יושבי המדינות האלה, כאשר הרים המלך סעלים את דון יוסף נשיא לתור דוכוס (הערצאג) על האי נאקסאס והאיים הסמוכים, נגיד ומצווה לבני היונים. וכל היקר והכבוד הזה לא הסבו את לב יוסף מאחרי אמונתו, ולא מלאו את רוחו גאון וגבה על אחיו בני עמו, לשם אמונת אבותיו יצא דון יוסף מארץ פורטוגאל, הוא ודודתו דוננא גראסיא, לשבת בעיר אנטווערפען אשר בפלאנדערן, ומאנטווערפען לקאנסטאנטינאפאל. נפתולי אלהים נפתל דון יוסף עם כל המכשולים אשר עמדו לו לשטן בדרכו זה, וחכמתו וגבורת חפצו הקדוש עמדו לו, להתגבר עליהם ולבוא שלום הוא ודודתו ובני ביתה אל בירת טירקייא – לחיות שמה על מוצא פי אמונת אבותיו. כי מאז עלתה חמת קנאת הדת בלב מלכי שפאניא ופורטוגאל להשחית, לגרש את היהודים היושבים בארצם ולבער אחרי הנשארים הנסתרים בסתר כנפי דת הנוצרית באש אוכלה, פתחה ממשלת טורקייא את שעריה לפני הנדחים והנמלטים האלה. ודון יוסף לא בא כבאי גולה, כי עשרו הרב, וחכמתו הגדולה הלכו לפניו, לפנות לו הדרך אל ארמונות היושבים ראשונה במלכות וגם אל היכל המלך הגדול סאליימאן ובנו המולך אחריו סעלים, וימצא חן ושכל טוב בעיניהם לאהבה וכבוד עד להפליא, ובכן בא והגיע עד הראש. וכאשר שוה יוסף את אלהיו לנגדו בהיותו בארץ אויב כן הוסיף עז ואמץ באחזו דרכו נכח פני ה', וכאשר הרבה אלהי אבותיו להפליא לו חסדו כן התחזק יוסף באמונתו ובאהבתו את אחיו בני עמו, ובהיותו טרוד כל ימי המעשה בדברי המלוכה ובעניני אחוזת נחלתו, היה לו יום השבת למנוחת נפש מנוחת אמת ואמונה. שרי המלוכה הטורקיים והנוצרים אשר היו להם דברים אל יוסף, ידעו כי יום השבת קדוש הוא קדש לאלוהיו ואמונתו, וחשכו רגליהם מבקר בארמונו ביום הזה, ודון יוסף מצא מחמל נפשו לקחת דברים ביום השבת את גדולי חכמי ישראל, מאוכלי שולחנו ומקבלי ארוחתו, בדברי תורה וחכמת ישראל. ביום השבת הזה היה קרוא אל הלחם החכם רבי משה אלמושנינו חכם ודורש בקהל עדתו בשאלוניקי, אשר בא לקאנסטאנטינאפאל, לבקש מאת המלך ולהפק מאתו רצון לתת אחרית ותקוה טובה אל קהלות ישראל בשאלוניקי להגן עליהם מחמת היונים יושבי העיר ולקיים ולאשר את התקנות החדשות אשר תקנו ויסדו אלופי הקהלות, לעשות אותן אגודה אחת למען אשר יוכלו לכלכל את דבריהם ביושר משפט, ושכנו לבטח באין מרגיז ומחריד מבית ומחוץ. רבי משה אלמושנינו מלבד חכמתו הגדולה בתורה, היה חכם מופלא במדעים סופר מהיר ומליץ נפלא בלשון שפאנית לשון ארץ מולדתו.

בחדר- הספרים הגדול אשר בארמון, החדר אשר אוה למושב לו הדוכוס תמיד בעתות המרגוע וביותר בימי מועד ושבת, בהיותו לבדו ובהתרועעו את חכמי ישראל ישב גם היום הדוכוס והחכם אלמושנינו, לפני עת האוכל בצהרים ונדברו יחד.

“ראה אלמושנינו!” אמר דון יוסף, “חברתך נעימה לי תמיד כי פיך יהגה חכמה והגות לבך תבונות בתורת ה' ובהליכות החיים, אך היום קראתיך למען אשר תלמד לדעת את איש אחד מאחינו פליטי שפאניא ופורטוגאל, אשר בא הנה לשאול ממני שאלה, רבים הם הבאים אלינו מן הארצות ההן ורובם מביני מדע והשכל גבורי כח אהבת תורתם ועמם, אך כמוהו לא ראיתי עד היום. עודנו צעיר לימים וטעם זקנים בו, רוח גבורה תתמכהו עשוי לבלי חת, אך דרכי מחשבותיו נסתרו ממני, למרחוק ישא דעו, תפוש מזימות גדולות ורמות ממנו, עד כי לא אדע אל נכון מה משפט האיש הזה, אם לא קלקלה שנאתו את צוררי עמנו את שורת רוח מבינתו, ואם לא הליכתהו תשוקת נקמתו שולל. הן בא אלי שלשום ובעמדו לפני ושמעתי ראשית דבריו, נוראות נפלאתי. ובהיותי עמוס עבודה ביום ההוא יעדתיו ליום השבת אף בקשתיו לסור אלי לשכון עמדי, כי אמר אל יודע לאיש כי בא הנה, הנה הוא בבית הקיץ אשר בגן ובחצות היום יבוא לראות את פני, נסהו גם אתה בחכמתך ויחד נבינה משפט”.

עודם מדברים ואחד ממשרתי הארמון פתח את דלתות חדר הספרים ואיש אחד נראה בפתח הבית, ובבואו עמד בסף כמשתאה וכאומר לשוב אחור.

“בוא ברוך ה'” אמר הדוכוס “גשה הנה אל תירא שבה אתנו ויחד נשתעשע בשיחך, האיש אשר אתה רואה לפניך, בכל ביתי נאמן הוא, חכם ונבון דעת, כמוני כמוהו נשמע דבריך באהבה ונתבונן עדיהם”.

ובענות-חן בא האיש החדרה קרב אל הדוכוס ויברכהו ויפנה אל היושב ממולו ויברך גם אותו, הדוכוס הושיט לו את ידו, ואלמושנינו קם ויגש אליו ויושט גם הוא את ידו לו ויאמר: יצו ה' אתך את הברכה בני.

האיש הזה היה גבה-קומה יפה-תאר, ובעודו בעצם עלומי ימיו, נראו אותות עמל ויגון על פניו, עיניו מפיקות בינה והשכל וכולו אומר אומץ רוח וכבירות כח לב. הדוכוס ואלמושנינו הביטו איש איש בפני רעהו, ויחד שתו עיניהם על האורח הבא, הציצו התבוננו עליו, ובאין אומר ודברים נתנו עדיהם בקרץ-עין, כי איש נכבד הוא דגול מרבבה, הדוכוס שב ובקשו שנית כי יואיל לקחת לו כסא ולשבת עמהם. – ואחרי שבתו פנה אליו אלמושנינו ויאמר: מה שלום אחינו האומללים בארץ מולדתך אדוני? – חוטר מגזע תושבי הארץ ההיא הנני גם אני, אבותי יצאו בתוך הגולה אשר יצאו משפאניען בימי פערדינאנד ואיזאבעללא ועוד לי קרובים ומודעים שמה.

“שלום אחינו בשפאניען ופורטוגאל” ענה האורח “רע ומר מאד, מאז ישב פהיליפ השני על כסא המלוכה והרחיבו העמיקו צרותיהם להשחית, המלך אשר כגדל מוסר אולתו כן גדלה אכזריותו, ובעברת קנאתו לדתו שחת באף רחמיו, שוקד בכל עז על מחשבותיו הרעות להוציאן לפעולת אדם, ומלאכי מות עושי דבר האינקוויזיציא אשר לא לאמונה לבד גברו בארץ מתחפשים באדר יראתם את אלוהיהם וקנאתם לכבודו למען בצוע בצע, להיות עשר וכבוד עשירי ארץ שללם, ולרשת את אונם והונם. על כן ישיתו מוקשים יחפשו עולות לתפוש בכף את כל אשר ידעו כי הון ועושר לו, ישימו לו עלילות דברים כי לא נאמנה רוחו את דתו כי בחדרי משכיתו ישא שם אמונת ישראל על שפתיו. ובנפול איש בידיהם והיה הוא בניו קרוביו ושאריו, אף משלומי אמוני הנוצרים, לבז למשסה, לענוי נפש ולמאכלת אש, וכל רכושו וקנינו, ירושת מציקיו מעניו והורגי נפשו, ובכן גדלה השערוריה בקרב הארץ, על פניה יהלוכו אימים, ואימה חשכה רובצת עליה, רבים מאחינו אשר חכו עת מצוא לצאת מאת הארץ ההיא נתפשו, מהם כבר עלו כליל על מוקדי אש, ומהם עודם אסירי עני וברזל מתבוססים בעפר ארץ במאסרי חשך וצלמות, וצפוים אלי מות. זה גורל אחינו האומללים בימים האלה, וזה מנת חלקם – בארץ מולדתנו”.

"אל אלהי ישראל! קרא אלמושנינו “עד מתי אל הרשעה הזאת לפלס חמס ידיה בארץ, ומה שלום אמונת הצפוים אלי מות האלה האם עוד שאר רוח להם?”.

“השרידים מתי סודי” ענה האורח “עוד רוח אל חי מתנוסס בקרבם, עוד לא נואשה תוחלתם להמלט על נפשם מפח יקוש, אף מתחזקים בתקוה כי קרוב יום איד פהיליפ, והרשעה בהגיעה עד מרום גאון עוזה, תגיע מרום קצה, וימיה לא ימשכו עוד”.

“מה יפה אף נעמה התקוה” אמר הדוכוס “ומה נמרצו תנחומותיה, מי יתן והיה, ועינינו תחזינה, בשבר גאון פהיליפ והאינקוויזיציא כלי משחתו, אך עוד גדול חיל המלך הרע הזה, רב ועצום עד מאד, הלא הוא האדיר במלכי הנוצרים באיירופה, שליט לבדו בארצות אמעריקא וכסף תועפת לו מפערו, רודה בעז אפו בכל עמי מדינותיו הרבות והעצומות, וכמטיל ברזל ישורג עולו עליהם, ומאין תפתח לו הרעה? ומי אדיר יפצה פה כנגדו”?.

“מארץ נידערלאנדען” ענה האורח “תבואהו שואה ועם מלומדי מסחר ומלאכה יבצרו באחרית הימים את רוח שריו וצבאיו מלומדי מלחמה, שא לעון איש כמוני כי יקחנו לבו, לדבר בהליכות עולם לפני כבוד תפארתך הבא בסוד המלך האדיר סעלים, החולש על מלכי איירופה ועתותיהם בידו”.

“ימים ידברו ענה הדוכוס” “ולשדי נצפנו עתים! אך הגד נא לי בטובך מה להם לאחינו האומללים ולתקוה זו? האם לתבוסת פהיליפ ישאו נפשם, ולתשועת נידערלאנדען ישברו? אם יש את נפשם לעזוב את ארצות אויביהם, ישיתו עצותיהם עצה להמלט על נפשם – הלא ארץ טורקייא לפניהם ומלכיה מלכי חסד – ורחמים, יושיבום בטוב בעיניהם, ובהגיע תור מפלת עוכרי נפשנו ואמונתנו נחד נשמחה, נברך ונודה לאלהי הגמולות”.

“הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני” ענה האורח “תרבני נא ענותך לאמר לפניך את אשר בלבי: אנשי הסגולה השרידים אשר ראו בצרת נפש אבותיהם אחיהם ושאריהם, מכים מעונים נהרגים נשרפים, על היותם אמונים לה' אלהיהם ולתורתו, נקל בעיניהם להמלט מתוך המהפכה, אך ישיאו את נפשם להנקם באויביהם ולעזות להות הרשעה הזאת”

הדוכוס פנה אל אלמושנינו וקרץ לו בעיניו לשום לב אל דברי האורח, ויאמר: “אך במה כחכם גדול להתחרות עמה? פליאה דעת ממני”

"גם בעיני כבוד אדוני הדוכוס יפלא! גם עוד אנכי אשר מצאתי את לבבי לעמוד בראש יחידי הסגולה האלה, לא ידעתי עוד נתיב ודרך לגשת אל מלאכת הקדש, אך לבי אומר לי, כי לא יבצר ממך אדוני מחשבה בעצה, לפטור ראשית מדון, ובזאת באתי אליך. הלא גם המויארים (בני ברית תורת האיסלאם) הנשארים בשפניא, גם עליהם תנחת יד האינקוויזיציא, וכמונו כמוהם מעונים ומרודים על דבר אמונתם, ולמלך סעלים הגדול במלכי המחמדים יאתה איפוא לחוס ולחמול על אחיו בני בריתו, ולהתגר מלחמה את פהיליפ עוכר נפשם, אז תקצר ידו להלחם מלחמות תנופה את הנידערלאנדים וגברה ידם עליו.

“ומה יהי מעשיכם במלחמה הזאת ומה העזר אשר יש אתכם לעזור את הנידערלאנדים”? שאל הדוכוס.

"בנפשנו ומאודנו! ידעתי גם ידעתי אדוני, כי יפלאו דברי בעיניך אדון נכבד! ואולי גם תצחק בלבבך, ותאמר כי כדבר אחד המשוגעים ידבר, אך הואיל אדון נכבד ברוב טובך לדעת, כי כבר נסיתי במסות, כבר נצרפתי בכור עני, ואימות מות כתרוני סבבוני, ומצאתי את לבבי נאמן בעצתי, כביר כח יצוק כמו ברזל, אף רוח מבין נתן לי אלהים מקור נובע מחשבות ומזימות שונות להוציא לאור חפצי – גם לכסף לא מעט מוצא לי, ולאחי המחזיקים בבריתי, את הכל נתן, את הכל נקריב קרבן על מזבח תקותנו ויחול לבבנו, ואלהי ישראל יעזר לנו יאר עינינו, למצוא נתיבה, במבוכות המלחמות, להועיל ולעזור להגיע למחוז החפץ.

“איש נפלא אתה, ונפלאים דבריך” ענה הדוכוס “אך הגד נא לי האם תדמה כי יושעו אחיך האומללים בתשועת הנידערלאנדים, הלא גם המה שונאי ישראל וגם המה לא יתנו מנוחה לכף רגל איש יהודי בארצם, כהקאתוליקים הפראטעסטאנטים”.

"ידעתי גם ידעתי, אך לבי אומר לי כי אם נעמוד לעזרם בעת צרתם, וכמוהם נחרף נפשנו ומאודנו להביא להם עזר אחד מני אלף במלחמתם אשר המה נלחמים בעד חייהם וחירותם, יראונו בטוב אשר ישיגו, ומפרי הנצחון אשר ינצחו את עושק-משפטם-וכחם נשבע גם אנחנו, ומצאנו מנוחה בארצם. הפרינץ מאראניען העומד בראש המתפרצים הוא, כאשר שמעתי, איש נבון וחכם, קנאת הדת רחוקה ממנו, ושנאת עם לא ידע, כל ישעו וחפצו להרים כבוד המסחר בארץ, והיה עושר בני בריתי אשר יביאו אתם אל הארץ וחריצות ידיהם והשכלתם בהליכות המסחור הגדול, לו למנוחה, וגם העם בני נידערלאנד בכל היותם אמונים לאמונתם, אם אך יפרקו עול פהיליפ הקשה מעל צואריהם, ואת שופטי האמונה יגרשו מאת הארץ, יפקחו עיניהם לראות טוב, ויקרבו באהבה אנשים בעלי עושר דעת והשכל בארצם מאין פנות אל אמונתם, כי עם יודעי מסחר ואוהבי משא ומתן הם.

“טוב טעם בדבריך” אמר הדוכוס "ומשרים תחזה, אך לימים רחוקים אתה נבא, וגדולות ונצורות אתה מרהיב עוז בנפשך להחל ולעשות, ואתה לו שמעני הרף תשוקת נקמתך מאויבי עמנו, והנח את חפצך להושיע את הנידערלאנדים, ותקותך להאחז את בני בריתך בארצם, שבה אתי בקוסטאנדינה וימלטו גם אחיך מתי סודך הנה, כי הארץ רחבת ידים להכיל אותם ואת כל אחיהם הנאנחים והנאנקים אתם.

"סלח נא כגודל חסדך, לצעיר לימים כמוני הבא לחסות תחת צל כנפיך, כי רוח אחרת עמו, צפוי אל מאכלת אש הייתי בארץ מולדתי כי נתפשתי בכף שומרי פקודת האינקוויזיציא, ויחרצו משפטי להשרף אך ה' אלהי ישראל עשה עמי אות לחסד ושלח לי עזרתי על ידי אשה אחת, ונמלטתי בשלום מן המקום אשר היינו עצורים להובל משם למחרת היום אל מדורת המוקד, אז נשבעתי בנפשי ונדרתי נדר גדול להקדיש כל חיי הנתונים לי, מתנת חסד, קדש לנקמה באוכלי אדם ושופכי דמי נקיים. – ואשר נשבעתי אקיימה כל עוד נפשי בי, וזה כל ישע בחיים חייתי, בי אדוני אל תאמר להניאני מעצתי – כי שבועתי תשמור נפשי, ואם נואלו דברי בעיניך וראיתנו בתור רועה רוח ורודף קדים, ותכלא חסדך ממני, את עצתי לא ארף, ותחבולות אתהפך למצוא יד לעשות ולעולל עלילות באשר אמצא, ידעתי גם ידעתי כי לימים רחוקים אני נבא, אך בחיי עם ובדברי עתותיו דורות לימים יחשבו, ומה מני יהלוך כי אזקן ושבתי במלחמה את אויבי ה', וכי אראה אור תקוה טובה כי יחל בטרם יסגרו עפעפי לנצח. זאת תעודת חיי, ומתי סודי הנאמנים בבריתי תומכים בידי, אי לזאת לא תכון עצתי עמהם להאחז בארץ טורקיא, פן ירף רוחם במצאם מנוחה ונחלה ושכחו חמת קנאתם.

“ומדוע לא תשים לב” שאל אלמושנינו, “כי כל הימים אשר הם יושבים בארצות אויביהם, מחפשים ומסתתרים, לא ישמרו לעשות כל חוקות התורה”?

“תם אנכי” ענה האורח “ולא אדע משפטי תורתנו כהלכה, ואני בתומת נפש אמרתי כי עבודה גדולה הם עובדים לאלהי אבותינו, בשאת עינם ונפשם לו, בשכבם בתור לבאים, ובאמרם להקדיש נפשם ומאודם, לנקום נקמת ה'”.

הדוכוס קם מכסאו, ויאמר: ראה בני הקשבנו ושמענו את כל דבריך בשום לב, ועדיהם נשובה נתבונן עודף לעת הלחם עוד נחדה בשמחות את פניך. – הלא קרוא אתה.

האורח השתחוה ויצא, והדוכוס פנה אל אלמושנינו ויאמר: ומה משפט האיש הזה בעיניך?.

“איש לא כאחד האדם הנהו”, ענה אלמושנינו, רוח כביר בו ובינה יתרה, האמנם דבריו רחוקים וזרים, אך בהשכל ידבר ובלב סמוך ובטוח, באנשים כאלה יבחר אלהי המסבות להוציא לאור תעלומות חפצו, מי יודע אם לא הוא אחד מהם.

“כדעתך דעתי גם אנכי” ענה הדוכוס "אם גדולות הוא מבקש, לגדולות הוא נוצר – לא אשלחנו ריקם, אתנה את לבי לדעת את אשר יש לאל ידי לעשות – ודבר מה יורני אלהי – לא אמנע ממנו.

= = = =

ביום הראשון – בבקר – ישב האורח אשר בשם יעקב נקרא, לפני הדוכוס בחדר משכיתו, כי לשם יעדו, ואחרי אשר כלה הדוכוס לכתוב פנה אליו ויאמר. הידעת כי צוה פהיליפ מלך שפאניא את הדוכוס מאלבו לנגיד על ארץ נידערלאנדען, חכם חרשים להרוג לאבד, איש מזימות להרשיע ולהכרית את כל אשר רוח מבין בו להתקומם נגדו, ואף להתלונן עליו במסתרים, מהיר רשע ושוקד על מזימותיו לעשותם, אשר חמלה משחק לו, ולא ידע רחם.

“יודע עבדך” ענה יעקב "את משפט איש הדמים הזה וגם אנכי שמעתי כי שלחו אדוניו הרע ממנו לנידערלאנדען, וימלא את ידו לעשות את הטוב בעיניו ולפלס חמס ידו בארץ האומללה הזאת כנפשו, על כן קדמתי לבוא אליך אדוני, כי אמרתי אולי מאת ה' יצא הדבר לסבב תבוסת שפאניא על ידי ראש מגינה, הן לפניו יהלך רשף הרג ואבדן לרגליו, והיה בראות הנידערלאנדים כי אין תקות חסד לפניהם וכלתה אליהם הרעה וקמו כלם כאיש אחד חברים לעמוד על נפשם, ואם לעת כזאת יעמוד רוח והצלה להם ממקום אחר, כי יפיל סעלים האדיר במלכים אימת מלחמה על שפאניא, ובלע את מועצותיה, או אז תחזקנה ידי הנידערלאנדים, והשיגו ועשו חיל.

,היש את נפשך יעקב ללכת אל נידערלאנדען ולראות את פני הפרינץ מאראניען, והארץ מלאה פרץ ומארבי שפאניא בכל עבר ופינה".

“יש ויש את נפש עבדך, ומי יתן ותשלחני – ואלהי ישראל יאר עיני ויתן מסלות בלבבי להגיע עד הדוכוס מאראניען בלי פגע”.

“ראה בני”! אמר הדוכוס “הנני בוטח באמץ רוחך, ישרת נפשך וטוב שכלך, הא לך מכתב אל הפרינץ מאראניען, שמרהו מכל משמר לבלי יפול בידי זרים. לך ואלהי ישראל ישלח מלאכו לפניך להנחותך הדרך למחוז ישעך”.

2) במידדעלבורג

בחדר גדול אחד יפה ונהדר באחד הבתים הגדולים והיפים בעיר מידדעלבורג עיר בגליל זעעלאנד אשר לארץ נידערלאנדען תחשב, ישב איש אחד נשען על השולחן – הנרות בקני מנורת-הכסף הפיצו אור יקרות בכל פינות החדר, אך לא גרשו את העננה מעל פני האיש הזה, הוא כבן שלשים, לבוש כאחד המשרתים הגבוהים נאמני בית אדוניהם, אך הכרת פניו ענתה בו, כי לא בלחם נשכר, ולא שמע קול נוגש, הנהו יושב לבדו מעמיק מחשבות, וחזות מראהו ומושבו תעיד בו כי מעיו המו לו, וסער גדול יסוער בקרבו – ישיח עם רוחו לאמר: מה זה היה לי כי באתי לשלוח יד במשכיות חמדתי לסגור בידי את השער למבוא תקותי ולפנות דרך לפני איש אחר להגיע עדיה. מרים נונעס! את חמלת נפשי! את גאון אהבתי! איככה אוכל לחסר את נפשי ממך לנצח, ולעזור בכל כחי כי חבלים תפול בנעימים לאיש אשר יעדוך. – ובכל זאת אחת גמרתי ולא אמיר, לא אעשה בנפשי שקר למעול מעל במשאת כל ישעי וחפצי בחיים, ולא אשיא עלי אשמה לבגוד בתכלית כל מחשבותי לעבודת אלהי אמן ועמו. –

רעיונות כאלה סערו סער בקרב לב האיש הזה, אך רוחו הכביר כשן סלע בלבב ימים לא נע ונד ממקומו, לא התגנבה מחשבה בלבבו עד ארגיעה להניא את עצתו אך את מרי גורלו שוה לפניו, לדעת כי נכון בידו איד אהבתו, ולחזק את לבבו לשאת ולסבול את האבדה הגדולה הזו. טרם כלה לבוא עד קצה מחשבותיו, והנה עבדי הבית פתחו את דלתות הפתח לפני האדון השוכן בו, איש נכבד ונשוא פנים לבוש מלבושי רוזני ארץ בני קדם, וגדולי שפאניא. האיש אשר ישב עד כה נבוך בעשתונותיו מהר לקום ממקומו ויחרד לקראת הבא וישתחוה לו, אך הבא עמד כמשתאה, כמו לא פלל לראות את האיש הזה בביתו, ובעוד רגליו בסף קרא:

“יעקב הנך פה?”

יעקב השתחוה עוד הפעם, ויאמר: כן אדוני דון שמואל! זה לי איזה שעות אשר שבתי מן הדרך אשר הלכתי שמה בפקודתך אדוני! ודון שמואל נענע לו בראשו, ובא החדרה, ואת העבדים אשר פתחו לו צוה להביא סעודת הערב.

דור שמואל פאללאחי היה איש מראה, גבה הקומה יפה עינים, וקוצותיו תלתלים, וכשמח ביפיו הסכים לסלסל את מלבושיו ומדיו, למצוא חן בעיני רואיו, ברק אור עיניו וניד שפתיו העידו בו, כי נבון הוא וערום עושה בדעת הוא, אך אותות לא ינכרו שמו אות, כי לא הגדיל לעשות, כי אוהב מנוחה הוא, מושך בתענוגים את בשרו ורוח כביר אין בו. המשרתים הביאו לו את סעודת הערב, והוא ישב ויאכל וישת וייטב את לבו, ויעקב עמד עליו לשרתו, ככלותו לאכול הסב בכסאו הרחב, המשרתים פנו לצאת ואך יעקב נשאר עמו לבדו כי רזם לו.

“שבה נא יעקב עמדי” אמר דון שמואל " קח לך גם אתה כוס יין, ונשיחה בדברינו, למן העת אשר נפרדנו באמסטרדאם עברו ימים רבים, ולא ידעתי מה היה לך, וכבר דאגתי לשלומך פן קרך אסון בימי המבוכה והמבוסה הזאת.

"לא יכולתי אדוני להודיעך דבר משלומי, לבלי הדיח רעה עלי ועליך, אך בכל זאת עלה בידי לקבל ממך כפעם בפעם פקודותיך חרש, וידעתי מקום תחנותך עתה, ומה גם כי בכל המקום אשר יבוא דון שמואל פאללאחי שמה, נשמע דברו בין החיים ומוצאיו ומובאיו נודעו לכל.

הדברים האלה הנאמרים כהערת מוסר היו למנוחת נפש דון שמואל ויצחק, ויאמר: אך סוף דבר הגד נא לי האם התהלכת בשלום, והבאת לי בשורה טובה.

"התהלכתי בארץ כה וכה, הייתי בבריססעל, באנטווערפען, בליטטיך, ובמעכלען, בציפטען וארנהיים, וחקרתי ודרשתי וראיתי כי אין תקוה מוצאת לנו בארץ הזאת, האמנם הרגיזה ממשלת אלבא איש הדמים כל יושביה הכעיסתם תמרורים, אף הריחה אותם רוח נקמה, אך גם הפילה אימה ופחד עליהם – לבלי אשר ימצאו עז בנפשם להרים בו יד, ובעוד אלבא בארץ הזאת והאינקוויזיציא עומדת על ימינו לשרתו, אין מקוה לאחינו המארראנים (האנוסים) להאחז בה. ולבי אומר לי כי פה בצפון הארץ, בהאלאנד וזעעלאנד מקום אשר יד אלבא איננה מגעת אליה בעים רוחה, יוכלו אחינו האומללים האלה למצוא מנוח לכף רגלם זעיר שם וזעיר שם. – אבל מה ידעתי ולא תדע אדוני. ואנכי הצליח ה' את דרכי לפני, ועלה בידי להביא אתי מכתב-מליצה מאת הפרינץ מאראניען אל ראש האזרחים (בירגערמייסטער) ויועצי העדה במידדעלבורג – ואדוני מחכמתו יבין עד כמה שמתי נפשי בכפי לבוא עד הפרינץ ולהביא את מכתבו לידך הנה. ובדברו את הדברים האלה פתח את בגדיו והוציא מתחת למדו מכתב-חתום. דון שמואל קם ומהר לקחת את המכתב מידי יעקב בשמחה רבה, ושם עינו על החותם קרא את הכתבת הרשומה על גבו כמה וכמה פעמים ויקרא:

"הפלאת לעשות יעקב, איש גבור חיל הנך! עתה לא יאחרו עוד שרי מידדעלבורג לעשות הדבר ולא ינוד עוד רוחם בקרבם כנוד הקנה במים, הידעת את הכתוב במכתב הזה.

“את תכן המכתב יודע אנכי, מזכיר הפרינץ נתנו לי לקרוא, הפרינץ מציע את דברך אדוני לפני שרי העיר, ותומך אותו בעצתו ובבקשתו, והנהו אומר: כי בשבתך בקרבם יפרה וישגא המסחור המשא והמתן, ולנפשו יערב לשמוע כי ימלאו חפצו ורצונו”.

“מה יפה ומה נעים גורלנו! קרא דון שמואל, עינו הפיקו שמחה, ולחייו האדימו כתולע”.

"אכן יעצתיך אדוני! אמר יעקב, “כי לאט תתנהל, כי תמסור את המכתב הזה בסתר ליד ראש האזרחים והוא יודיע דברו אל שרי המועצה, למען לא יודע לאיש כי דבר אל שרי העיר עם הפרינץ מאראניען ראש המתפרצים”.

ודון שמואל נבהל משמוע ויאמר: כן דברת יעקב, וכירא בפני קירות הבית קם וינח את המכתב במקום מוצנע, וישב אל מקום מושבו. אז פנה אל יעקב ובקול דממה דקה ויאמר: מה משפט הפרינץ הזה?.

ויהי בזכור יעקב את הפרינץ מאראניען שכח כי לפני אדוניו הוא מדבר, וישא קולו ויאמר: האיש הזה הוא איש גדול ונכבד מאד, טהור לב ונדיב רוח, את משמרי הבלי שוא לא יתרועע, וקנאת עם ושנאת דת רחוקות ממנו – רם ונשא הוא מעל כל בני דורו. ויודע בינה לעתים רחוקים, עיניו לא לאמונת איש ואיש יביטו כי אם אל מעשיו ופקודתו. על דעתו ישב נא כל איש ואיש בטוב לו, אך יעשה טוב וישחר תושיה. לחוק ולמשפט ישור בארץ, אך חוק אחד ומשפט אחד יהיה לכל בני עמיו. זאת תורת מחשבות הפרינץ וזאת היא הדעת אשר למד והבין מפי המלחמות הנוראות המרגיזות את הארץ זה מאה וחמשים שנה, וזה לו פרי הנצחון אשר בעדו נשפכו נהרי נחלי דם. – ואם יהיה ה' בעזרו והציל את הארץ הזאת מכף עוכריה השפאנאים, תהי לו ארץ חפץ – ארץ ממנה תצא תורת חסד לכל עמי הארץ, ותהי לנס לאות אהבת האדם לכל יושבי תבל. – איש גדול ונכבד הוא, אף כי לא לכח אמיץ הנהו אשר יעמוד וימדד ארץ, יביט ויישר הדורים, ישים רכסים לבקעה ועמקים יתחוללו, אכן גדל כח הוא לכלכל דבריו במשפט, וקרנו תרום בכבוד. יודע עת לנסוג אחור ועת להגיח בכח, עת לעמוד יחיל דומם, ועת להשתער במלחמת תנופה, לאט לאט יציצו ויגמלו מועצותיו, אך לעת מצוא ירוץ כגבור להוציאם לפעולת אדם, ויותר שהוא חרוץ ומשכיל, יודע הוא להקשיב ולשמוע, יחריש עד יוציא לאור תעלומה. אשר על כן יעשה ווילהעלם המחריש גדולות ונפלאות, ותורת חסד חדשה לאור עמים ירגיע.

ודון שמואל אשר לו נסה לשמוע דברי מליצות חידות כאלה ישב כמשתאה מחריש לדעת מי למד את לשון משרתו לדבר כמו רמים. וכמעט כלה יעקב את דבריו, פנה אליו ויאמר: ואיה המקום שמה מצאת את הפרינץ חונה, ואיזה דרך השכלת לבוא עדיו ולהטות לבבו לטוב לנו.

ויעקב התאפק כמו רגע ויאמר: שתי פעמים זכיתי לדבר עם הפרינץ בראשונה בדיללענבורג במדינת נאססוי, מרום אשר נמלט שם הוא ובני ביתו מפחד אויב, ושנית על גבול געלבערין בראש הצבא, ויתר הדברים אספר לך לעת אחרת.

“אבל הגד נא לי איך באת עדיו?” –

“יזכור נא דון שמואל פאללאחי את הדברים אשר נדברנו מראש, האמנם הנך אדוני ואני עבדך, אבל גבול בינך וביני עד פה תאתה ממשלתך ולא תוסיף, ישמח נא אדוני במכתב הפרינץ אשר עלה בידי להביאו לך, אשר אמרתי עשיתי – ולא תעמיק לשאול, ועתה ספרה נא לי אתה אדוני מאשר תוכל להודיעני. אולי אמצא ידים להיות בעוזריך”.

דון שמואל הביט במשרתו ביעקב כמתפלא ומתקצף. אך עד מהרה שב ונחם ויאמר: את חפצך אשלים: הלא ידעת כי פקד עלי אדוני הסולטאן ממרוקה אשר במלאכותי הנני יושב בליסאבון ללכת אל ארצות המערב, ולהביא לו משם כסף פדיון נפשות הנוצרים אשר נפלו שבי בידו, כי די עבדים ושפחות לו מבני עמו זולתם, ומדי התעתדי לצאת מליסאבון בפקודת אדוני – אשר בגללו אנכי יושב ומתהלך לבטח בפורטוגאל ושפאניען, לעיני האינקוויזיציאן, חלתה פני הכבודה בנשים הגברת מאיאר ראדריגס, לבקש בארצות אשר אני הולך שם מנוח לה ולאשר לה, שמה ישבו ויחיו לבטח".

“והיה אם אתור ואמצא להם מנוחה, יתנו לי את בתם מרים נונעס היפה בבנות לי לאשה. וכה אמרה דונה מאיאר ובעלה דון גאספאר לופיץ המון: היום ההוא אשר יהיה לאל ידם לשוב אל אלהי אבותיהם בגלוי לכל העמים, יהיה יום חתונתי ושמחת לבי”.

יעקב אף כי כבר ידע את כל זאת, הקשיב והאזין את הדברים האלה בשמע לחדשות ונצורות, חשרת-אפל כסתה פניו, עפעפיו סגרו בעד עיניו המלאות להבות, שפתיו קומטו נצמתו, וכל עצמותיו רעדו חרדו, אך דון שמואל לא שת לבו אליו ולא ראה והבין, כי רוחו התענג על מחזה תקותו, ובנפשו כל מעיניו, ויוסף ויאמר:

“אז העמידה דונה מאיאר אותך לפני ללכת עמי אל הארצות הרחוקות אשר לא שמעתי לשונותיהן, ולעמוד לימיני, וכאיש חיל מלאת דבריך, ותהי לי למעוז, צר לי יעקב כי לא תעתר לי לקבל שכרך. – והנה בפקודת השולטאן שמתי פני אל ענגלאנד וחפצי הצליח בידי כי בני ענגלאנד נדיבי לב המה וירבו להתנדב בשמחה ולשקול על ידי כסף למכביר לפדות את אחיהם השבוים. מענגלאנד קדמתי ללכת אל אמסטרדאם, ושמה חכית על בואי, אך ימים אחדים עמדת אצלי ותלך אל אשר שלחתיך, ואני נשארתי לבדי ולא עשיתי מאומה לטובת אדוני ומלכי, כי הנידערלאנדים קצרי יד ורוח, והימים ימי מבוכה ומהומה, נפשם ברעה תתמוגג מבלי יוכלו להצר בצרת אחרים – ובראותי כי אין בידי לעשות דבר אדוני ומלכי, סבותי את לבי לשמוע לעצתך ופניתי למידדעלבורג לתור לו מנוחה בעיר הזאת”.

“ומה מצאת פה אדוני? הגידה נא ואשמעה” אמר יעקב.

“את אשר קיויתי – ראש האזרחים הטה אזנו לי, אך בראותי כי לו אותו לי שרי המועצה לפתוח שערי העיר לפני אחינו בני בריתנו בכלל, אמרתי לבקש רק בעד שתי משפחות המון ופאללאחי, שמתי לפניהם פרשת עשר המשפחות האלה, והליכות מסחרם הגדול, המשתרע לאפסי ארץ, והוספתי והבטחתי להם לתת לטובת העיר שלשים אלף זהובים בתחלה, ואלף זהובים מדי שנה בשנה, ראש האזרחים ראה ויבן כי רב טוב צפון לעירו, ויאות לי בשמחת נפש, וגם גלה את אזן חבריו שרי המועצה, ולפי דבריו רבים מהם תמכו עצתו. – ועיניהם צופיות אך למצוא נתיבה אל לבב העם כלו, ולהטותם לחפצם, עתה יהיה מכתב הפרינץ אשר הבאת, יעקב! לפתחון פה וליסוד מוצק עליו ישענו ונשגבו. – האח יעקב תקוה גדולה לנגדנו, בעוד שני ימים, ישבו השרים כסאות למשפט בדבר הזה. ולמחר בבקר השכם אביא את המכתב אל ראש האזרחים, והנה אם יגמרו עלינו ומשפטינו אור יצא, נכתוב אמנה בספר ונמהר ונשובה אל ליסאבון”.

שבע תקוה טובה עמד דון שמואל מכסאו ויגש אל יעקב ויושט לו את ידו באהבה, ויעקב לא אץ לקבלה, ולתפשה באהבה כאשר נתנה לו, אך דון שמואל לא שת אל לבו לזאת ויאמר: אכן צנוע ועניו העבד המשכיל הזה. – ויפן אל חדר משכבו, ויעקב כבה את הנרות ויצא גם הוא מן החדר.

ביום המחרת וביום השני התהלך יעקב חרש ומתחפש, בכל פינות העיר מקצה ברחובות בשוקים בבתי המרזח, ומקומות המועדה לבני העיר לתור להקשיב ולשמוע מה בפי העם. וירא ויתבונן כי תקות אדוניו פאללאחי לא נאמנה. האמנם חרדו שרי המועצה לקראת דברי הפרינץ שמעו אמריו כי נמרצו, ויגמרו אומר לתת לו שאלתו, אך המון העם, כפרוץ השמועה בעיר כי נכונים שרי המועצה לתת זכות ומשפט ליהודים להאחז בקרבם רגזו תחתיהם. את פני יהודי לא ראו מעודם ורק לשמע אזן שמעו כי גרשו היהודים מארצם ביד פשעיהם, גם נהרגו הרג רב ואבדן בחטאותיהם, ויבהלו משמוע. והקנאים ושונאי שרי המועצה החרו להפיח כזבים ולהרעים את העם, ותהי מהומה גדולה בעיר.

ויהי ביום השלישי בבוא עת הועד, וראש האזרחים ושרי המועצה נאספו ובאו אל בית המועצה, והבית ומעלותיו ויציעותיו מלאו אנשים מהמון העם מפה לפה, כתרו את השולחן ואת כסאות השרים מקצה, עשנים בחרי אף, אך שרי המועצה לא יראו רע ואמרו בלבבם, חדשות יוצעו היום בבית הועד על כן נכסוף נכספו כל בני העיר לשמוע ולראות איך יפול דבר. ובכן מצא ראש האזרחים את לבבו להשכיל פיו בחכמה, ולהרחיב הדברים בלשון מדברת ראמות – פתח דבריו שם לפני השומעים את התלאות והצרות אשר מצאו את העיר, כי לרגלי המבוכות אשר נבוכה כל הארץ דלה ורוששה העיר מאד, קרן המסחר עוללה בעפר, המלאכות אבלות ושוממות, יושביה מעטו ושחו, עשירי העם עזבוה ונמלטו על נפשם והנשארים בה הולכים ונמוקים מעצר רע ומחסר כל, את פרשת כל הדברים אלה הציע ושוה לפניהם בהשכל ידעת, ולאשר נאמנו דבריו עשו את אשר חפץ. אנחות יוצאות מלב עמוק נשמעו בכל פינות הבית, ומעיני רבים נזלו גם אגלי דמעות, וראש האזרחים ראה וישמח בלבבו החליף כח ויוסף לדבר: כי רבות שתו עצות בנפשם הוא וחבריו שרי המועצה, חשבו מחשבות לרפא את הריסות עירם האומללה ולא מצאו, עד כי הקרה ה' לפניהם את כבוד השר ציר השולטאן ממארוקה דון שמואל פאללאחי, אשר נשאו לבבו לסור אל העיר הזאת ולשאול בשלומה ותבחר נפשו בה ויאמר לשכון כבוד בתוכה הוא וביתו, ועמו עוד משפחה אחת גדולה בעושר וכבוד המה אנשיהם ועבדיהם לבדם ומבלעדם אין איש אחר מן היהודים.

“לרגלי המשפחות האדירות האלה בשבתם בעיר ובהאחזם בה תבא ברכה והצלחה, קרנות המסחור והמלאכה תרוממנה, וכל איש מעשה ימצא שכר לפעלו, כי הון עתק למו, ובכל הארץ יצאו קוי מסחריהם. אף הלא ירימו תרומת נדבה גדולה בתחלה ומדי שנה בשנה לאוצר העיר, והיה פריה לסמוך נופלים ולהחיות לב נדכאים. ובסוף דבריו השמיע לשומעיו ברמז, כי גם הפרינץ מאראניען הדואג לשלום העיר, העיר את לבב שרי המועצה ובקשם לעשות את הדבר הזה”.

דברי ראש האזרחים הנאמרים בדעת ירדו עמוק עמוק בלב כל השומעים מקצה, שנו טעמם ורוחם, והפכו לבבם, להבין ולדעת כי אך טובת העיר לנגד עיניו. שרי המועצה קמו והודו לו, כי הפליא לדבר, ויאמרו לעמוד למנין, והנה קול דממה דקה נשמע: פנו דרך לפני האדון הפפארער, הדאקטאר קאנצעגן!! הפפארער כהן הראש להרעפארמיסטים בעיר לבוש בגדי כהונתו האיץ ובא עד השולחן ויפתח פיהו ברעש ובקצף גדול על ראש האזרחים ושרי המועצה, כי נפתו בשקר, כי אהבת בצעם תסיתם למעול מעל באמונתם, ולחטוא חטאה גדולה לאלהים, לקרוא את היהודים הארורים אויבי משיחם ורוח אפם לשבת בעיר הזאת. בחמת עברות המטיר עליהם ועל כל המחזיקים בעצתם אש וגפרית, אף קללם קללה נמרצת והעיד בם את השמים ואת הארץ, וכל המשפטים הרעים. וכנוח עליו הרוח קרא בקול גדול אל כל הנאספים בבית המועצה: קומו ולכו אחרי! נבואה אל היכל קדשנו, נשתחוה לפני אדונינו אשר שלחו היהודים יד בנפשו, ונחלה פניו כי ישא לפשע המחשבה הרעה אשר חשבו לתת כבודו לקלון, לשוב ולמכרו בעשרים שקל.

ובקול חוצב להבות, קרא שנה ושלש, לכו ונלכה! וידיו עופפו בעים רוח, כנגיד ומצוה. כל האנשים אשר מלאו את הבית חתו ויבושו, וכאשר מצאו דברי ראש האזרחים חן ושכל טוב בעיניהם בתחלה, כן בערה חמתם עליו עתה, כי אמר להדיחם מאחרי אלהיהם, וקולות לאלפים הרעישו אמות הספים: לכו ונלכה! מות ואבדן ליהודים! כנחל שוטף נהרו המונים המונים אחרי הפפארער, ומשכו בכחם גם את ראש האזרחים ושרי המועצה – ואחריהם המון אדם מכל פינות העיר, כלם אצו העיזו אל בתי התפלה, אשר כבר היו פתוחים לרוחה, מראש הפעמונים השמיעו צלצלי תרועתם האָרגעלים הוד קולם. על הבימות עמדו הכהנים הדורשים וישאו מדברותיהם, להוכיח דרכי ראשי המועצה אל פניהם ולהגדיל הפשע ולהאדיר את החטאה אשר אמרו לעשות. – ובכן התבלעה עצת שרי המועצה נואלה מחשבתם כרגע. –

עוד המון העיר מתרגזים ומתקצפים על שרי המועצה, והנבונים בקרבם עודם משיאים את נפשם, כי סוף דבר תשוב הסערה לדממה, ההמון יפקח את עיניו ויראה כי אולת הקנאה תעקש את הישרה, והניה דבר שלח ההערצאג מאלבא בכל עיר האלאנד וזעעלאנד, לאמר: אכן נודע הדבר כי באו יהודים לגור בכמה וכמה ערים ואף נאחזו שמה, אי לזאת הוא פוקד ומצוה אשר כל היהודים הנמצאים יושמו במאסר וימסרו בידו. הפקודה שמה לאל כל תקוה ליהודים, נגוזה עברה.

בערב אחד הימים האלה ישב דון שמואל ומשרתו יעקב, בחדר היפה והנאוה אשר ידענוהו, אך הפעם לא הפיצו נרות המנורה הגדולה יפעת אורם, לא הגישו לפני אדוני הבית קערות וכוסות. דון שמואל ישב סר וזעף, נכאה ונדהם. לא כן עם יעקב על פניו לא נראה עצב ויגון, דון שמואל ראה אל נכון כי חלפה עברה תקותו ואין אומר השב, אך יעקב לא סר טעמו ורוחו לא פג מהאמין כי עוד יצלח חפצו בידו, למצוא באחרית הימים מנוח לאחיו הנאנחים והנאנקים בפארטוגאל, אם יוסיף עז ותעצומות לעשות מעשהו. כי לא אל מידדעלבורג לבד נשא עינו, וכמו ידע מראש כי לא בקרוב בנות בתים למו בארץ הזאת, ותשועה עוד רחוקה לבוא. והמעשה כי חלפה עברה תקות האיש אשר ידמה בנפשו כי אדוניו הוא, להתחתן אל בית המון לא הוסיף עצב על יגונו. רגעים אחדים ישבו שניהם מחרישים ואין דובר דבר אחרי כן פנה דון שמואל אל יעקב נאנח ויאמר:

“חלפה נגוזה תקותנו יעקב ומדוע אנחנו יושבים פה? נקומה ונלכה אל אמסטרדאם ומשם נרד אניה לשוב אל המקום אשר יצאנו ממנו, גם דבר הסולטאן לא עשה פרי בארץ תלאובות זו – כן הארץ הזאת וכן העם היושב בה, עם סכל ונבער מדעת, וכבר בחלה נפשי בהם ולא יכולתי לעצור כח לשמוע דבריהם הנעתרים זה להגם-הרבה, ולולא עגמה נפשי לדונא מאיאר ולבתה העדינה והיפה מרים נונעס אשר שמו בי מבטחם, ולולא יראתי פן תידבקתם הרעה במקום סתרם, כי עתה הייתי שש ושמח כי קו תקיא אותנו הארץ הנשמה הזאת”.

וכמו נעור מתרדמת מחשבות עמוקות התאפק יעקב ויאמר: “א…. ¹ עוד לא אפסה כל תקוה דון שמואל! הלא אין מעצור לה' אלהי ישראל להושיע, בו יבטח לבבנו, ועליו נשליך יהבנו – וכבד נרנו לנו ניר בארץ הזאת וזרענו זרע לצדקה – מכתב הפרינץ מאראניען – אשר לא איש הוא וינחם, ודבר לא ישוב מפיו ריקם – הלא דבר גדול הוא. ועצת ראש האזרחים ושרי המועצה – אשר נבלעה בחמת משמרי הבלי שוא, למרות עיני כבודם, גם היא לא תעלה בתהו ותאבד. אמנם כן לא בדבר שפתים נעשה חיל, ובלא עבודה רבה ובלא יגיעת בשר ונפש לא תורנו נפלאות ימיננו. אך בא הקץ הגיע התור – נצב לריב ה' ואל נקמות יופיע, מלחמה נוראה תפרוץ בארץ, ודמים בדמים יגעו, או אז תכלה ממשלת זדון ועד הצדק ישוב משפט”.

"ראה הלא ממשל משלים אתה יעקב. ומליצות חידות לך, ואני אין נפשי לשביע עיני בדם, ואיני רואה במלחמה אשר תהיה בארץ, כדבריך, כי אם שמה ושערוריה, וכבר צויתי לקפל את כל החפצים ולשימם חבילות, מחר בבוקר אשחר שלום ראש האזרחים לברכהו ברכת הפרידה, ונצא מאת פני העיר הזאת לבלי נשוב לראותה עוד.

“ואותי אדוני” אמר יעקב "תאבה תשלחני עוד בלילה הזה, כי עוד דברים נחוצים לי בערי המדינה הזאת, מהיום ולאחר שלשה שבועות אשוב אליך באמסטרדאם, למען אעשה עמך בים דרכך, אך אם לא אבוא ליום המועד אל תוחיל אל בואי עוד. ולא תשים אלי לב. וכדברו את הדברים האלה עמד ממקומו ויושט אח ידו אל דון שמואל להפטר ממנו, ודון שמואל נבהל משמוע ויאמר:

“האם ככה אתה עושה לי יעקב להפרד ממני לעת כזאת ולא תעמוד לפני להנחני בעצתך באמסטרדאם בעיר תשואות מלאה, עזוב נא יעקב והשלך אחרי גון את סתרי-פליאותיך, ועמוד עמדי, הלא נפשי אמונה לך ומדוע זה איפוא רחוק לבבך ממני”. – אך יעקב לא שעה לדבריו ויאמר:

"לא אוכל לעשות רצונך הפעם דון שמואל! הלא תדע ותזכור את הדברים אשר התנינו מראש, ולא תניאני, ה' ישפות שלום לך. – וברצות ה' דרכי אשוב אראך באמסטרדאם – וישתחוה ויצא ואיננו.

3) החברים.

בקצה הרחוב הגדול אשר לפני בית מועצות העיר (מאגיסטראט) בבריסעל מבוי צר וארוך, בתי המבוי והחצרות קטנים ישנים ונוטים לנפול. אך הבית הקיצון החוסם את המבוי הוא בית גדול רחב ידים, מלא חדרים רבים ושונים לכל מקצעותיו. גם מראה הבית הזה איננו כלול בהדרו לעין רואה, אך קרבו תשואות מלא כל היום, וביותר מתחלת הלילה, כי שם בית מרזח לאנשי חיל השפאנאים החונים בעיר הבירה הזאת, שם בחרו לשבת במסבותיהם להנפש, לשמח לבבם ביין משתיהם ולשבוע מטעמים אשר יכין להם בעל המרזח כאשר אהבו. החצר לפני הבתים והחדרים, גדולה ורחבה, ופתוחה לרחובות מסביב. כי מלבד הפתח הגדול אשר היה פתוח לרוחה כל היום לפני השפאנים נמצאו בה פתחים בכל פנותיה. אל אחד הפתחים האלה בירכתים נגשו עתה באישון לילה שני אנשים עטופי אדרות כסוי פנים בכובעיהם, הולכים צפוף איש על יד רעהו. האחד מהם פתח את המנעול במפתח אשר הוציא מחיקו, הדלת נפתחה והוא בא בחצר וירזום אל ההולך עמו ללכת אחריו. כבואם סגר את הדלת אחריהם ויאחז ביד רעהו ויתהלכו באין אומר ודברים דרך מבוא צר ואפל עד בואם לפני דלת סגורה, גם את הדלת הזאת פתח האיש ההולך ראשונה במפתח, והנה הם בחדר רחב ידים. החלונות היו אטומות וחשך אפלה בכל פנותיו. אך עד מהרה הדליק הבא ראשון את הנר, ושני האנשים הבאים עמדו נצבים איש נכחו.

הלא תגיד לי מי אתה אדוני? שאל האורח "הקשית לשאול כי אלך אחריך לעת המבוכה, במאפל הלילה ובמקום הזה, אך לבבתני בדבריך האחדים אשר לחשת באזני בצאתי מאת בית המועצה, בהם לקחת את לבבי ואתן שאלתך, אפס פה אשאלך אנכי בשם האיש ההוא פרא געראנימא אשר בו משכתני אחריך: הגד נא לי מי אתה, ומה חפצך? ולא אץ הראשון לענות אך הרים כובעו מעל ראשו השליך אדרתו, ויקרב אל הנר וישאל: הלא תכירני אלפונסו די הערירא?.

האורח עמד כמשתאה, הקריב אל המדבר אליו ויבט בפניו, חגר שארית כח זכרונו להכיר במראהו תמונת איש לא נודע לו מאז ויקרא: טיראדא! האתה זה טיראדא ידי נעורי? –

“כן דברת אנכי טיראדא”

והאיש האורח נפל על צואריו, חבקו בזרועותיו וישק לו: האח! ידידי וכמו לבי אמר לי, כי הנך, באמרך אלי את הדברים האלה: בשם פרא געראנימא בוא עמי, חרדו כל מורשי לבבי וכליותי השתוננו לדעת מי הוא המדבר אם לא טיראדא מחמל נפשי.

“ברוך אתה לה' אלפונסו יקירי! מה שפר חבלי ומה נעים גורלי, כי מצאתיך אוהבי, כי מצאתי את לבבך נאמן בברית אהבתינו הישנה”

"הנני שמח אלי חדות גילי ענה אלפונסו לראותך כהיום לפני, אחרי אשר לא ראיתיך זה עשר שנים. תנה נא לי אוהבי ואחבקך ואנשקך עוד. השנים האלה חלפו למו ונסתרו מנגד עיני ולמאור פניך קמו עתה נצבו ימי עלומי לפני, הננו יושבים צמדים בחדרנו לרגלי פרא געראנימא הנעלה, ואזנינו קשובות לאמרי פיו כי נעמו וכי נשגבו מאירי עינים במשלי חכמי קדם, ומגלי תעלומות כתבי הקדש. צרה ויגון מצאונו גם יחד. ובשמחותינו לא התערב זר, על כנפי התקוה עלינו לרום שמים, ובתומת נפשנו הגיגו חזינו לנו חזיונות קדש. – האם גם אתה טיראדא זוכר את כל אלה?.

“לולא היו כל הדברים האלה חיים וקיימים לפני לא מצאתי את לבבי להוליכך הנה, ולא הרהבתי עז בנפשי גם לנסות דבר אליך”

"עצור במליך אהובי! וסלח לי בטובך, כי בסערת רגשותי לא שויתי כי אם את נפשי לפני – ולא שאלתיך איזה דרך באת הנה, ומה חפצך, ובגדיך אלה מה המה, האם נמלטת מן הקלאסטער? האם פשטת את בגדי כונתך ואינך עוד פרא דיגא?.

"לא תקראני בשם הזה כבר אינני פרא דיגא, אוי לי כי הייתי, גם היום הנני מתחפש בבגדי האיש ההוא למען רמות את אויבי נפשי ולהמלט משחיתותם, אך שמי כעת יעקב טיראדא. ועתה אשאלך ואמור לי אהובי, ואתה האם שמך עוד רק אלפונסו האם שכחת את השם אשר כנית לך בעת אחזתך חרדת קדש, האם שכחת את השם אברהם די הערירא?.

וחרדת מות כסתה את פני אלפונסו, ויאמר: הס ידיד הס! השבעתיך בשם ה', ובעיני יפלא איך תמצא עז בנפשך לדבר כדברים האלה פה, ואיך מלאך לשים משכנך בבית הזה מקום מועד לשכירי שפאניא, אשר כל הגה פיך יענה בך ומגור אויבים מסביב לך.

“ואנכי לא כן עמדי” ענה טיראדא "וגם אתה הלא תדע כי מישרים חזיתי, מי יאמר כי במקום הזה, ראש מלום השפאנאים, יסתופף אויבם! ומי יראה יביט אחרי פה? פה אך פה אשב בהשקט ובטחה וכל און לא יאונה לי, והחדר הזה אשר אנכי חונה בו עומד לבטח בדד גם הוא וכל אורב ועוקב לא יגש אליו, אל תירא אחי אלפונסו. ואלפונסו שב רוחו אליו ויקרב אל ידיד נעוריו ויחבקהו עוד הפעם ויאמר: הוי אחי האומלל! לבי אומר לי כי כבר ראית רעות רבות וצרות – ובדרך הרב מבית מקלטך בקאלסטער הפראנציסקאנים עד חדר מלונך בבית המרזח הזה, מצאוך תלאות ומצוקות הרבה. הואילה אחי ספרה נא לי דברי ימיך, שפוך שיחך בלבי הפתוח לפניך, הודיעני אל נכון, מה חפצך בעיר הזאת, ומה תוחיל ותקוה לי.

ויעקב ישב רגעים אחדים מחריש ומתבונן ויען: דברי ימי עניי רבים, ועצומות כל תלאותי לא תכילם השעה הקטנה הזאת אשר אשיחה ואשתעשע בך, והדברים נחוצים. אמנם כן ימי עמל עברו עלי, אך מלאי כח וגבורה, נפתולי אלהים נפתלתי וגם יכולתי, והנני ערוך למלחמות חדשות למען אשר לא יעלה בתהו ויאבד פרי נצחונותי במלחמותי הראשונות. הנני מפקיד רוחי בידך אלפונסו, וזה לך האות כי ידעתיך ובחנתיך – אך טרם אגלה לך מה חפצי ומה תקותי, עלי לדעת, מה אתך ומה חפצך. את מעמדך ומשמרתך ידעתי כי על כן יצאתי לשחר פניך. אך הגד נא לי מה דעת נפשך ומה מחשבותיך פנימה, האם כמראה פניך כן לבבך, או סתר פנים תשים לך. בימי המהומה והמבוסה האלה, ימי השנאה והמרמה, ימי הפחד והחנופה, לא לאיש הלוך והכון צעדו בארח מישור, כי מוקשים ומכשולים לרגליו, ובאשורו יאחזו פחים – והאיש אשר עלה בידו לעשות דרכו העד יעיד בנפשו, כי לא הלך נכוחה; אולם הגפן הנעמנה אף אם יתעו שלוחותיה, נטשו עברו עפאיה, יעלו אף ירדו, גזע נאמן מצבתה – הערירא! עומדות היו רגלינו על הר המשחת לעת התחולל הסער ומעיו רותחו בקרבו. – אתה ירדת אל תוכו ואני נשארתי עליו, וכהיום איפוא אחרי אשר שבנו לראות איש את פני רעהו, הגידה נא אל תכחד ממני מי ומה אתה – בטרם נשובה נלכה יחד. –

"צדקו דבריך אחי טיראדא – הנני רואה כי ככחי אז כחי עתה – גם היום גדלת ממני לא אוכל לעמוד לפניך, גשה ושבה עמי יחד ואספר לך קורותי כי רעות ומעטות הנה. הלא תזכור אחי כי בהיותנו שוקדים על למודינו לפני מורנו פרא גערונימו, נקראתי לבוא אל דודי מענדעץ כי יברכני לפני מותו וכי אשים ידי על עיניו. במות עלי דודי זה שלחוני קרובי אל בית מדרש החכמות (אוניווערסיטאט) בוואלאדאליד, שם למדתי את חכמת הדינים והמדינה בין חברים נעימים, אך רוחי ונפשי היו אצלך ומעיני בך, משתעשע בתקוה כי אחרי כלותי חק למודי אשובה אליך להוציא לאור אשר יזמנו לעשות.

המורה הראש אשר ראה ובחן את סגנון מכתבי להתלמד, הכיר את כשרונותי לטוב, ומצא בי רוח מבין לדעת הליכות מכתבי מדינה. בימים ההם עוד טרם גמרתי חק למודי, בא השר ווערגא אל וואלאדאליד ויסר אל בית המורה הזה, והאיש ווערגא עוד טרם התגלה לבבו האביר ורוחו העז והמר היה נכבד בעיני המלך וההערצאג מאלבא. מורי העמידני לפניו, ובשמעו כי תלמיד מבין ומשכיל אנכי בקש כי אעמוד לשרת לפניו בתור מזכיר. לדברים האלה חרדה נפשי חרדה גדולה, ולבי נבא לי, כי אהיה עטן הסופר בידו. טבול בדם ולא בדיו. לא נפתה לבבי אל הכבוד והיקר אשר אנחל בעמדי לפני השר הגדול הזה, הודיתי לו על חסדו כי מצאתי חן בעיניו והרהבתי עז בנפשי לאמר לו כי אין נפשי לעמוס עלי את העבודה הזאת, כי נשגבה היא ממני לא אוכל לה. אך מורי גלה את אזני כי רעה גדולה נגדי אם מאן אמאן לשמוע בקול השר הגדול הזה ואבעט בחסדו, כי לא ישא לפשעי זה וידיו רב לו לבקש ולמצוא תואנה, הלא נכד מארראנים (אנוסים) אנכי. ובראותי כי כלה ונחרצה התנחמתי ואמרתי מאת ה' יצא הדבר, ולמחיה ישלחני להציל לקוחים למות ולהמציא ישע לנדכאים, אך חלום שוא חזיתי לי, האיש ווערגא לבו יצוק כמו אבן ועינו עין נשר, אוטם אזנו משמוע עצה רואה ומבין כל מחשב ורעיון. ומות ואבדון לפני אם ימצא אבק דרך עצב ומרי בי, ובכן הנני כלי שרת ביד איש הדמים הזה, זה חמש שנים וגם פה באתי לרגליו. שא נא עיניך מחמל נפשי והביטה בפני ותראה, כי יופי עלומי חלף עבר, כי עיני עששו מכעס, ושחוק-רצון אין על ניד שפתי – אהה! ידידי מה רע ומר גורלנו בחיים חייתנו!

וטיראדא נפל על צוארי רעו ויאמר: אם כן אפוא אהובי אלפונסו נקשיח נא גם אנחנו את לבבנו לחרף את מערכות גורלנו הקשה והמר הזה, הגדת לי את כל לבבך ועתה הואילה ושמע מה את לבבי, ומה חפצי ממך, וטרם כלה לדבר קם ממושבו נשא רגליו ויתהלך הנה והנה בחדרו, ואחרי כן התיצב לפני אוהבו, הביט בפניו וברוח כביר פתח פיו ויאמר:

“אלפונסו – כל ישעי וחפצי להלחם באויבי אלהינו ועמנו מאזרי אש האינקוויזיציון. אנכי – בן יחיד לאבותי נדיבי עמי אשר עלו כליל על מוקדה בעודני בערש ילדותי, אח לאחותי האחת העדינה והרכה אשר צמתו בבור חייה, אנכי אשר בטרם ידעתי הבין שמו אותי לכהן מורה שקר וכאשר אורו עיני לאור תורת מורי ואזני לקחה שמץ מכל אשר עברו עלי, ויתמלטו מפי דברים אחדים מקצר רוח, רגז וכעס, נאספו עלי שואפי דמים ויאמרו לבלעני, ואך בחסד עליון נמלטתי מן המות המר ההוא, אשר כל בני בית אבותי ומיודעי היו לברות לו – אנכי – מצאתי עז בנפשי לקרוא מלחמה גדולה על הרשעה הזאת, להצית אש אוכלה בכל פינות הארץ, ולהטה מוסדי ערים ואכלה מבצרי משגבה” –

הדברים האלה הקימו את אלפונסו מכסאו, ויעמוד משתאה ומרעיד נכח פני רעהו, המדבר בקול חוצב להבות, ובאין אומר ודברים כל יצוריו ועצמותיו ברור מללו לאמר: האמנם גדלו רעיונותיך עמקו מחשבותיך אך מי אתה לפני ממשלת הזדון הגדולה והאדירה הזאת? ויעקב אשר הבין להגיוני רעו הוסיף לדבר: ידעתי גם ידעתי כי גדולה המלחמה ועצמה ממני, אך כבר תמכו שאול רגלי, ובעותי מות ראו עיני, על כן לא אירא את מוראו עוד, ופחדו לא יבהלני. ידעתי כי דבר לי את הגדולה בממלכות הארץ, כי מתחרה אנכי בשפאניאה רודה מים עד ים, וממשלתה תעצומות ועז. אך אם עלית על מרום הררי פירעניא, הלא ראית כי מנשמת רוח קל, מדריסת רגל עיט יעתק לפעמים רסיס שלג ממקומו, ובגעתו בהררי שלג התלולים ועומדים שם מדורות עולמים, יפולו אף המה אחריו, וכזרם שוטף ברגש גדול יסחפו עמם מדי נפלם בכל אשר יגעו, ובכן ישגאו יגאו בלכתם לרגעים, וכקול רעם בגלגל יהפכו משרש הרים, יפילום למשואות יכסו הרים ויושביהם ועקבותיהם לא נודעו. אלפונסו! הנני אקומה נא ואנסה דבר אהיה נא רוח הקל הזה, רגל העיט הזה, אולי יהי אלהים עמדי ואפגע ברסיס השלג הנעתק לעת מצוא, או אז תגעש ותרעש הארץ, ומבצרי משגבי האינקוויזיציון יפולו תחתיהם".

"זה כל ישעי וחפצי אלפונסו מימים רבים, גמרתי אמר ולא אנחם, ולא היום ראשית דרכי, כבר החלותי לעבוד עבודתי, נסיתי וחפצי הצליח בידי, שמע נא אלפונסו ואספרה: אחרי הפרדך ממני נשארתי אנכי במקומי ושמעתי תורה מפי מורנו הגדול כשנה תמימה, אז נפקחו עיני לדעת אל מה ירזמון דבריו ומה חפצו בלמודיו. הלא ידעת אחי דרך למודו, כי חשך מהגיד לנו דעתו במפורש לאמר: שמעו דברי והאמינו בהם, כי אם נסה את שכלנו והעיר בשאלות משאלות שונות רוח מבינתנו, למען נבוא ונגיע אל המטרה, ונציל דבר אמת מפי הספקות – הלא תזכור ידידי מה חרדה נפשנו לשמוע מפיו, כי ממעי עם יהודה יצאנו, העם אשר בחר ה' להיות לאור עמים. כי בנים אנחנו לאבותינו רכי הלבב וקצרי הרוח, אשר לא עצרו כח לעזוב את ארץ מולדתם לעת המהפכה, אשר חמלו על מיטב רכושם וקנינהם ובחרו להתחפש במעיל דת אויבי נפשם, מצאת כמוצאי גולה ולבקש להם מנוח בארצות אחרות, שם יעבדו את אלהי אבותיהם באין מפריע. הלא תזכור כי פלצות אחזונו לשמוע מפיו, כי אבותינו אלה חנפי לב, נשאו חטא מעלם זה בארץ מכורותיהם, והשקר אשר נסתרו בו קם למטה זעם, לרעצם ולרוצצם, כי אנשי האינקוויזיציון אנשי הדמים אשר התאוו תאוה אל הון האנשים האלה ואל סגולות עשרם, שמו מארבים עליהם לפלס מעגלותיהם בנתיבות דתם החדשה, ובמצוא תואנה קטנה הביאו עליהם כל יד עמל ותלאה, ענו במאסר נפשם ושלחום באש. הלא ידעת אלפונסו את הרגשות אשר התעוררו בנו אז ואת המחשבות אשר חשבנו ונדרנו להוציא לפעולת אדם. אבל בטרם עברה השנה ועת מורנו פרא געראנימא קרבה לבוא, הזקן הנכבד הזה בן שמונים לגבורות, חלה את חליו, אנכי לבדי הפכתי משכבו בחליו ולרגלי מטתו ישבתי יומם ולילה, ובטרם יכבה נר נשמתו נעור משנתו בחצות הלילה אחז בידי ויאמר לי: קרב אלי דיגא הנני הולך לאור באור החיים ודבר לי אליך – למען לא ימות סודי עמי, ויתחזק געראנימא ויאמר: אנכי אחי אבי אמך, ורק אני ואתה נשארנו לפליטה לבדנו מכל בני בית אבותינו ממלתעות האינקוויזיציון הרשעה.

ובדברים קצרים ונמרצים כאיש אץ לדרכו ספר לי כל קורות ימי חייו, והתלאות אשר מצאו את בית אבותי, ויעירני ויאמר לי: אבל אשם אנכי, כי שמתי בשקר מחסי ובכחש סתרי כל הימים, ואתה בני דע כי ממקור ישראל יצאת, וזכור כי אביך אמך ואחותך עלו על מוקדי אש אוכלה לשם אלהי ישראל – עוד דבריו בפיו הניח ידיו על ראשי, משכני אליו נשקני – וימות. ברגעים הקדושים האלה, אשר לא ימושו מלבבי כל עוד רוחי בי, נשבעתי בכל לבבי ובכל נפשי ומאדי, להקדיש עתותי ורגעי, מחשבותי ועלילותי רוחי וגויתי, למלחמה את האינקוויזיציון, לבער מקרב הארץ את הרשעה הזאת אשר כדבר באפל תהלך וכקטב תשוד צהרים – או אז תזרח בחשך אור לישרים, וחסד ואמת למשפט ישורו. ועתה הגד נא לי אלפונסו היש את לבבך באשר אתה שם לעמוד על ימיני, ולהיות בעזרתי?

הדברים האלה הרעידו את כל מורשי לבב אלפונסו, ומעיו רתחו בקרבו, עיניו אשר כמו נמקו בחוריהן האירו אור חדש, פניו כי חורו האדימו כתולע וירם את ימינו.

“אל נא אחי! אמר יעקב, אל תביא באלה נפשך, עיניך וכל יצוריך יעידו בך, כי די לי באחד מדבריך הנה מפיך יצא ולא תנחם, ואתה דע לך אחי כי רבים מתי סודי תומכי עצתי בכל עז במקומות שונים, וגם פה מכון כסא אלבא ובקרב שומרי ראשו מצאתי לי אוהבים ועוזרים”.

ובמה אוכל אחי, ואעזרך? ומה תגזור עלי ואעשה לישע חפצך הגדול והקדוש?

נחפשה נחקורה נא אחי, נתבונן בשום לב את אשר עלינו לעשות פה, אלבא ואנשי עצתו אומרים בלבבם כי בהוציאם להורג רבים משועי הארץ הפילו אימה ופחד על כל יושבי נידערלאנדען, ולא תקום עוד רוח באיש להרים ראש. והנה אם עד פה יבואו ולא יוסיפו, נכונה מחשבתם. אך הרשעה תרחיב כשאול פיה, ולא תשבע רצח, והיה כי תעוז תאמר כי תמצא ידה להשיב זעומי עברתה עד דכא תשימם כעפר לדוש ואין אומר השב. ובזה תבער ותכסל, כי לעימוד על נפשו יאמר גם החלש גבור אני, ולהציל את שארית כחם ואונם יקומו כל בני נידערלאנד כאיש אחד, ולפני כל העם הזה, אשר בארצם בעד ארצם ונפשם ילחמו, יפולו שכירי שפאניא, אשר ממרחק יבואו, וממשלת פהיליפ תכשל ותחת. והנה אלי דבר יגונב כי אלבא מוצא את העת הזאת, עת אימה ופחד, נכונה וטובה לו לתת משמר במבצרי הארץ ובעריה הגדולות, כי מי יתיצב לפניו ויסגור דלתים, ובהיות אנשי צבאותיו נחתים בכל אפסי הארץ לא ירום איש את ידו ואת רגלו, אי לזאת שאלתי כי תגלה אזני לדעת מה מחשבות אנשי הדמים האלה לעשות אחרי ישימו משמר על כל הארץ, כי הרשעים כים נגרש השקט לא יכולו, ואין תכלה לקנאת נקמתם ולאמת בצעם, וממך אלפונסו איש סוד ווערנא לא יעלם דבר"

“ומה יסכון לך אם תדע מחשבותיהם”?

“אם תהיה הידיעה ברורה בידי” ענה טיראדא " ושלחתי והודעתי בכל ערי המדינה, וידעו את הרעה העתידה להתחולל עליהם לרגלי אנשי חיל שפאניא אשר יבואו לחנות בקרבם ולשים עליהם משמר, ועמדו על נפשם ולא יתנו את חיל אלבא לבוא בשעריהם – ופרצה המלחמה.

"מה מאד עמקו מחשבותיך יעקב, ומה נבונת לדעת יצרי מחשבותיהם. אמנם כן כבר רשום וכתוב מפקד מספר אנשי הצבא לכל הערים מקצה, ובעוד שלשת ימים יקומו כל אנשי הצבא בפעם אחת ויסעו ויעבורו בכל הארץ לתת משמר בכל עיר ועיר. ושלשה מכתבים חתומים נתונים בידי כל שרי המשמרים בערים. את האגרות האלה יפתחו השרים ביום אחד בכל ערי המדינה, ויעבירו וישמיעו את הכמוס במו, מכתבי הפקודות האלה כבר הוכנו וכבר חתם עליהם ווערנא והנם בחדר משכית ההערצאג לחתום גם שמו עליהם.

"הידעת אלפונסו את תכן המכתבים האלה? שאל יעקב בחרדת שמחה.

“ידעתי אל נכון, הפקודה הראשונה יצאה לחדש פקודת קארל החמישי כי בכל מלוא רוחב ארץ שפאניא לא יראה ולא ימצא איש אשר לבבו פונה לדת אחרת מבלעדי הדת הקאטאליקית, ושעל כן, אל היום אשר יעד אלבא יגורשו כל אשר נסוגו מאחריה ויבגדו בה, הם מוריהם וכהניהם, בתי מועדיהם יהרסו ובתי תפלותיהם יוקחו ויתנו אל יד הכנסיה הקאטאליקית. וכל העובר על הפקודה דמו בראשו. הפקודה השניה תתן צו לכונן את האינקוויזציון בכל ערי נידערלאנד, למשמעתה יסורו כל השופטים וכל שרי הצבא ולה עז ותעצומות ליסר ולענוש את כל הפוצה פה כנגדה, כראות עינה, להוציאו להורג, ולקחת כל רכושו. ובפקודה השלישית נאמר לשום מסים כבדים על כל הארץ מכל תבואות נכסיהם ומכל מקנה וקנין. על פי הדברים האלה יאמר ההערצאג ומתי סודו למלא אוצרותיהם הון עתק ולהכריע את כל בני נידערלאנדען עד דכא”.

כמעט כלה אלפונסו לדבר ועיני יעקב האירו אור שמחה רבה, ובמועל כפים קרא ויאמר: אלהים! אתה תוליך חכמים שולל, ודעתם תסכל להפילם למשואות, וכנוח סערת רוחו כמעט, פנה אל רעו ויאמר: ראה הערירא כי אלהים עמנו, אגרות הפקודות בחותם ידי ההערצאג דרושות לחפצי מאד, יודע ענינם וכל הנגזר על בני נידערלאנדען בכל ערי הארץ כרצון ההערצאג אך לפני יום המועד אשר יעד. אנכי, אנכי אקחם מבית משכית ההערצאג ידי ואין זר אתי, ואתה אך תתוה לי מקום החדר הזה בארמונו ואיזה דרך יבואו אליו – עלי לבדי כל המעשה, ואתה תעמוד לנצח על עבודת משמרתך יומם ולילה לעיני אנשי הדמים אדוניך, למען לא יתנו דופי באמונתך. בה' אשים מבטחי וחריצותי תעזר לי לעשות את חפצי זה והיה זה הנצחון הגדול הראשון על אויבי נפשנו.

אלפונסו החריש ולא ענה דבר ולבו הגה אימה, כי היה יעקב בעיניו כמתעתע ועצתו עצת נמהרים – רחוקה משמוע. אך יעקב התעודד בעים רצונו הכביר ובאמץ רוחו העשוי לבלי חת ובדברים נמרצים הוכיח לרעהו, כי אין ערוך אל יקרת השעה הזאת ובכל סגולת מלכים לא תסולה, ואין ספורות אל העתידות הטובות הצרורות בעצתו אם תצלח בידו – ואם לא תצלח לא יאונה כל רע כי אם אל נפשו לבר וכבר חרפה למות, אלפונסו השתומם על גבורת רצון אוהבו וכביר כח עצתו, וישב ויתחזק גם הוא כמעט, ויאות לו לעמוד לעזרתו בכל אשר יהיה לאל ידו.

ובכן ישבו החברים האלה להועץ והמתק סוד לסעד את העצה היעוצה להכינה ולהכשירה – כל הלילה ההוא, ובטרם עלה השחר כבה יעקב את הנר, שניהם התעטפו באדרותיהם ויצאו מן החדר ההוא בדרך אשר באו, וימהרו להפרד איש מעל רעהו באין אמר ודברים. –

4) בארמון ההערצאג מאלבא.

בארמון המלך בבריססעל נתן משכנו ההערצאג מאלבא ויעשהו ויתקנהו ככל הנדרש לחפצו, את חדרי היציע התחתונה עשה מעון לאנשי חילו שומרי ראשו, ולגדודי הצבא החונים בעיר, אשר באו משמרות לשמור על הארמון מסח – בחדרי היציע השניה ואולמיה שכן ההערצאג ושם בתים מיוחדים ללשכת סופרו ומזכיריו; ומשרתיו והעומדים על פקודותיו בעליות הארמון, ובתוך כל היציעות האלה מבואות קטורים ארוכים ורחבים עוברים לפני כל החדרים. אל היציע התחתונה והשניה יעלו במעלות גדולות נאדרות בהדר תפארה. אך אל העליות יעלו בלולים דרך מגדל העומד בחצר הארמון. לפנים היו מהלכים מן העליות אל היציע השניה, ועתה כל הדלתות סגורות על מסגר, ובמבוא הגדול ביציע השניה מקום משכן ההערצאג אנשי חיל שומרי משמרת חליפות.

מאת אחד משומרי הארמון אשר בא בבריתו קיבל טיראדא מגלת תכנית הארמון, פרשת מוצאיו ומהלכיו בכל יציעיו, וטיראדא נתן את לבו להתבונן אל כל הרשום לדעת לשוותו לפניו, כאלו היה יוצא ובא בתוכו ימים רבים. ואחד משומרי הארמון ממתי סודו התחל בעצם הלילה ההוא, אשר המתיק סוד את אלפונסו, וכל הלילה כמו אחזו השבץ צעק וייליל ממכאוביו כי חזקו עליו, וכמו ראה כי קרבה עת פקודתו חלה את פני הנצבים עליו לקרוא את הכהן הפראנציסקאני דיעגא השוכן בבית המרזח לשפאנאים כי יסעדהו על ערשו, פקידי הצבא מלאו את בקשת החולה, ויעקב טיראדא בא. וטיראדא אשר ידע כל הליכות שלומי אמוני הפראנציסקאנים השכיל למצוא חן ושכל טוב בעיני אנשי הצבא ופקידיהם החונים בארמון, כי ראו איש קדוש מתהלך בקרבם.

ובכן התהלך טיראדא במדי כהונתו בארמון ההערצאג יוצא ובא כל היום באין עוין אותו, ומדי בואו לבקר את החולה, ראה גם את אלפונסו ונדבר עמו, ובערב היום ההוא הגיד לו אלפונסו כי כבר חתם ההערצאג על אגרות הפקודות ואך בלילה הבא יוכל לנסות דברו. וטיראדא ידע מאד כי המעשה אשר הוא אומר לעשות צפוי אלי מות ואבדן, אך ידע והבין גם רב הטוב הצפון בו, לתקומת נידערלאנד ולישועת אחיו האומללים, אי לזאת לא אחזתו אימה, ולא חרג מעצתו אף רגע אחד, הניח ידו על השלח אשר נשא מתחת למדיו – להיות נכון בידו לשלוח יד בנפשו לעת תמוט רגליו, שמו על לבו וילך לדרכו.

ויהי בחצות הלילה וטיראדא ירד מן הלול היורד מן העליות אל מבואות היציע השניה, כי בעצם היום ההוא עמד אחד הנאמנים בבריתו על המשמר שם, ועלה בידו להעתיק ממקומו את בריח הדלת הנעולה. בדממה דקה פתח יעקב את הדלת אשר בקצה המבוא הקיצון ויהלך אט ויפן אל המסבה האפלה ההולכת מאחורי חדרי ההערצאג. דרך המסבה בא לו אל המבוא הגדול העובר על פני כל ארך חדרי ההערצאג, ובמבוא – נרות דולקים מפיצים אור, ואיש הצבא העומד על המשמר מתהלך הנה והנה. בירכתי המסבה עמד יעקב רגעים אחדים עד אשר הפנה איש הצבא את שכמו ללכת אל קצה המבוא הפונה קדימה, וכקל כצבי עבר יעקב על פני רחב המבוא ובא אל דלת אחד מחדרי ההערצאג. בחריצות גדולה וזהירות רבה פתח את המנעול במפתח אשר הכינו לו מתי סודו, ובא החדרה. והחדר אפל, אך זאת ידע יעקב כי החדר הזה הוא חדר הספרים. שם עמד לשאוף רוח כמעט ולהכין צעדו אל הבית השני דרך בו יבואו אל חדר משכית (קאבינעט) ההערצאג, הבית הזה גם בו אין אור נר, לאט לאט צעד יעקב, גשש כעור את הקירות ומשש את כל הבית לבלי יפולו בפגשו בם, עד גשתו אל פתח חדר-המשכית. הטה אזנו אל חור המנעול הסכית והקשיב, והנה אין קול אין קשב, הביט הנה והנה דרך פצימי הדלתות ואין גם נגה נהרה, אז נשא לבבו אל כפיו בתודה אל אביו שבשמים, כי הביאו עד הלום, ובתפלה כי ינחהו למחוז חפצו. ומה נבהל יעקב בפתחו הדלת כמעט ובלאט והבית מלא אורה. אך אמץ רוחו לא עזבהו, נסוג אחור כמעט ויעמוד מחריש ומתבונן לדעת מה ומי בבית, וירא כי אין שם כי אם ארונות לספרים ולמכתבים על יד הקירות ובתוכו שולחן גדול ועליו מגלות ספרים ומכתבים הרבה, ושתי נרות דולקים, ובראשו כסא-הסבה גדול, וירא עוד ויבן כי בכסא יושב מסב איש אחד וידיו על ידות הכסא, ומראה צל האיש השוכן בו הורהו לדעת כי ראשו מוטה על יד ימינו, וידע כי ישן הוא. ורוח-עז לבשה את יעקב וימהר ויוציא את שלחו ויקרב אל גב הכסא, נעץ אצבעות רגליו וירם ויביט והנה ההערצאג לפניו, אשר כנראה, בכלותו מלאכתו לחתום את אגרות הפקודות נשען להנפש ותקפתו שנה. מצנפתו צנחה ותכס את מצחו הרחב והנקמט לקמטים ואת עיניו הסגורות עתה, ונוצצות כעין הקרח הנורא תמיד. – מבעד למצנפתו לא נראו כי אם לחייו הצנומות ושפתיו העצומות החוסמות את פיהו, אשר לא עבר בו שחוק ושמחה, ולא עדה עליו אות יגון וצער מעודו, וחוטמו הארוך והעקום כחרטום נשר. האיש הנורא הזה אביר מהררי טרף שוכב נרדם בכסאו, כאיש אין רוח חיים בו, וטיראדא עומד מעליו ושלחו בידו. מה התחמץ לב טיראדא ומה השתוננו כליותיו למראה איש הדמים הזה אשר בידו עתותי עמים, להשמידם ולאבדם בדבר פיו, מלאך המשחית המנצח על מלאכת ממשלת הזדון, ראש צוררי כל משכיל על דבר אמת וכל חושב מחשבת חכמה ודעת, האיש הנורא הזה נתון בידו – מדקרה אחת – ואיננו –

“שלח ידו בו ופגעהו” אמר לו לבו “ונקמת נקמת אביך אמך ואחותך ונקמת כל דם הנקי אשר שפך הוא ואחוזת מרעהו. “אל תשלח ידך בו! לא תרצח” אמר ה'; ולא תרהיב עז בנפשך להקדים את המועד אשר יעד לו אלהי הנפשות, במרמה באת בחדר משכיתו וכגנב, לקחת את פרי מחשבותיו ויגיע כפו, ואיך תעשה גם את הרעה הגדולה לקחת גם את נפשו והוא נרדם ועיף ואסיר שנה”. “המיתהו! וכלה שוד ותם רומס מן הארץ, הלא יצאת להצית אש מלחמה בשערי הארץ ואכלה כקש ערים ויושביהם, למען התר אגודת מוטה, ולקרוא לרצוצים דרור, והמרע והמציק, הצר והאויב הזה בידיך! פגע בו, והרשעה כעשן תכלה, ונפשות לאלפים תחשוך ממות” “אל תגע בו! כי לא יסכון לך מותו, משרתים רשעים רבים לפהיליפ אבי עושי כל רשעה, אלבא ימות, ושלח אחרים כמוהו תחתיו, ובין כה וכה תשוך חמת המלחמה אשר אתה אומר להעיר, לא למען מחוץ ראש מבית רשע, כי אם למען התם את הרשעה” רעיונות אלה וכאלה עלו וירדו במעלות נפש טיראדא סערו בו סער והנידו את רוחו כנוד הקנה במים. אך מעט מעט קמה הסערה לדממה, ורוחו שב אליו ויאמר: אל אפגע בו – יומו יבוא ונספה. וקל כצבי נשא רגליו מגב הכסא אל השולחן ועיניו נטויות אל ההערצאג הישן ואל השלח אשר בחיקו. נגש אל מקום המכתבים וכמעוף עין חטפם וישימם בחיקו, נסוג אחור כמעט, שב והביט בפני ההערצאג, וינח את שלחו על השולחן לפניו, ויפן ויצא בדרך אשר בא בו. ובעמדו בפתח החדר האחרון הפתוח את המבוא עמד וחכה עד אשר יפנה האיש הנצב על המשמר שכמו, וכצל בנטותו עבר אל העבר השני וילך דרך המסבה ההולכת אל הלול, וינעול את הדלת אחריו. מן העליות ירד דרך המגדל אל חצר הארמון, שם חכה עליו אחד מאנשי חיל הנאמנים בבריתו וינחהו וינהלהו דרך מהלכים חשוכים ואפלים – בריחים נשמטו, ודלתות נפתחו – וטיראדא יצא בשלום מן הארמון, ושללו בחיקו.

שעות אחדות חלפו על אשר נעור ההערצאג מתרדמתו, ויפקח את עיניו ויביט כה וכה לדעת אנה איפוא הוא, ראה את הנרות כי הולכים לכבות ויבן כי שנתו ארכה לו הרבה, ויזכור כי מרוב העבודה לקרוא ולחתום את אגרות-הפקודות, עיף ונרדם, ובשום עינו על השולחן אל מקום אשר היו האגרות תלולות שמה – והנה הוא ריק אין כל מכתב עליו, ויוסף להביט עוד והנה – שלח במקום המכתבים נוצץ ביפי להטו לקראתו. ויקם על רגליו ויקרא: “מה זאת! מי היה פה, מי לקח את המכתבים ומי הניח את השלח” עצמותיו סמרו מפחד ולבבו נתר בקרבו וברב כח התחזק ויוסף ויקרא: גנבים ושודדי לילה בחדר משכיתי! כי עד מהרה ראה והבין, כי לא יד סופרו אשר קפל את המכתבים וחתמם בחותמו, במעל, כי אם יד איש אשר הניח את השלח – היא לקחם.

אולם כבר למד ההערצאג לראות את המות בשדי קטל, וכבר נשמט ונצל גם פעמים מידי מרצחים-בשלי, על כן לא ארכו רגעי פחדו, ואמץ לבבו הכביר ורוח מבינתו האדירה, גברו על האימה והפלצות אשר אחזהו בשצף, רוחו שב אליו, ועצתו אשר התבלעה כרגע התעודדה ויתבונן וירא כי לא להועיל ולא לעזר להרגיז ולהרעיד את כל הבירה, כי אם יגער ויגזור לחפש בנרות לא ימצא את הגנב, אשר אם השכיל להתהפך תחבולות לבוא אל חדש משכיתו ידע גם להסתר או להמלט. ולא יפה ונאה לו לגלות ולהודיע את הדבר, פן ישמחו אויביו לאידו, ויתן יד לפושעים אחרים לנסות גם המה דבר אליו. ואך להרגיע שאון מבוכתו לקח נר וילך לראות ולבקר בחדריו, בא בחדר הספרים וימצא את מנעול הפתח הפתוח לחדר הראשון סגור, פתחו ויצא אל המבוא הגדול וימצא את שומר המשמר מתהלך הנה והנה כמשפט וישאלהו: הבא הנה איש? וכאשר ענהו כי לא עבר אדם פה, הביט ההערצאג בפני איש החיל ויכירהו כי הוא אחד מעבדיו הנאמנים לו אשר לא ישקרו בבריתו.

האמנם יכול ההערצאג להתאפק כמעט ולא אבדה עצתו מפחד פתאום, לא נחה נפשו מהמון מחשבות שונות אשר עלו והתרוצצו בקרבו לרגל המקרה הזר הזה. עד מהרה הבין כי האיש אשר בא אליו החדרה לא לכספו וזהבו נשא עיניו, וכל חפצו בגנבתו אשר מסר נפשו עליה – לגלות סודו ולסכל עצתו אשר נודעה, לו, אל האיש ההוא, אל נכון, כאלו היה ממתי סודו ואנשי עצתו – עצתו סֻכָּלה ונאמניו ושומרי ראשו במעל. ופליאה נשגבה ממנו לא יכול לה, מה זה היה אל האיש ההוא, כי לא שלח יד בנפשו בשלח אשר עזב אצלו. כי לא ידע ההערצאג מחיר הרצח הזה לחשוב מחשבות בצדק ועצות בנפש נדיבה, כי אם מחשבות רשע להכרית ולאבד אנשי חרמו לאין תקומה, ואצל עצתו גזרתו, רבות חשב חקר והתחקה ההערצאג. הבקר אור ויקרא אל סופרו נאמן ביתו ויצוהו, לשוב ולכתוב את אגרת-הפקודות, ביתר עז משפט ולהחיש לשלחן. והדת נתן לשים עין פקוחה על כל אנשי הצבא שרי פקודות הערים להעירם ולהזהירם להיות עתידים לבצור כל רוח מתפרץ ועומד על נפשו, בזרוע נטויה, ובכן אמר ההערצאג בלבו כי יצלח חפצו בידו לעצור בעד הרעה אשר אמר הגנב לעשות לו.

אך מי יעצור כח להשיב את השעה העוברת, ויעקב טיראדא גם הוא רב העלילה לא התרפה במלאכתו אשר הקדיש לה חייו וכל מזימותיו. כמעט יצא מאת הארמון והמלאכה החלה. כי רבים וכן עשירים ונבונים באו בבריתו. ולא ידע מחסור לא באנשים עושי דברו, ולא בכסף די הנדרש. במקום אלמוני חכו עליו שני אנשים אשר הובילוהו דרך רחובות וחוצות אל מקום פרוץ בחומות העיר ויצאו בפרצה – בעוד אישון לילה, משם החישו ובאו אל הכפר הקרוב לבריססעל, ובטרם האיר השחר יצאו שלשים רצים על סוסים קלים ובידיהם אגרות-הפקודות כתובות ומאושרות בחתימת ההערצאג ומשנהו השר ווערגא, לתתן אל יד ראשי האזרחים בעיר ועיר, למען יודיעו גלוי לכל העם את המחשבות אשר חושב ההערצאג לעשות להם. והיו עתידים לעמוד על נפשם לבלי נתון את אנשי הצבא שלוחי ההערצאג לבוא העירה. –

דבר שלח טיראדא בכל ערי נידערלאנדען, וכרעם בגלגל הרעים והחריד את כל יושביהן מקצה, פלצות בעתתם לשמוע כי כלה ונחרצה מאת ההערצאג לשום את ארצם לשמה, ויושביהן לבז ולמשסה, השמועה הרעה הזאת עשתה לה כנפים ועד מהרה הקיפה את כל הארץ, עפה ובאה מעיר לעיר מכפר לכפר ומאניה לאניה, ראשי הועדים נאספו נוסדו יחד, להודיע גלוי לכל העם כי חלף ההערצאג חוק הפר ברית אשר כרתה משלת שפאניא את בני הנידערלאנדים מימי קדם, כל יושבי הערים נקהלו לבצר את חומותיהם להביא כלי משחית על המגדלים ולתת עליהם משמר, וגם יושבי הכפרים לא התרפו גם המה והשכילו לעשות ככל אשר היה לאל ידם להניא את חיל אלבא לבוא בגבולם. ובצאת גדודי החיל האלה למסעיהם נוכחו לדעת כי מלחמות תנופה להם על כל צעד ושעל וחתחתים בדרך. וביותר הפליאו להעזר ערי האלאנד וזעעלאנד, אשר עמדו כחומה בצורה לפני צבאות ההערצאג ולא נתנום לבוא בשעריהם. ובעצם הימים ההם באו עשרים וארבע אניות מלאות איש מלחמה מצבאות הפרינץ מאראניען אל העיר בריססעל, וילכדוה ויחזיקו מעמד בקרבה, והארץ נפתחה לפני אויבי שפאניא. סר וזעף התהלך ההערצאג בחדר משכיתו ושמועה אל שמועה באה להודיעו כי נעורו הנידערלאנדים, התאזרו בגבורה לחרף מערכותיו – לבו לב האבן נשבר בקרבו, ועצתו-אמונה התבלעה, עתה ראה והבין את הרעה הגדולה והעצומה אשר עשה לו הגנב בלילה ההוא אשר גברה עליו שנתו, וידע כי תחת אשר אמר בלבו, כי תמצא כקן ידו את כל יושבי נידערלאנדען לדכא לארץ חיתם באין נודד כנף, נקהלו ועמוד על נפשם לאלפים ולרבבות – ותרועת מלחמה בכל שערי הארץ, חרפה שברה לבבו, ומוסר כלימתו בא כרקב בעצמיו – ובהתהלכו הנה והנה, הבריק לעיניו השלח אשר הניח האיש ההוא על שולחנו, ויקרב אליו ויתבונן עדיו, והנה בלהט על יד הנצב חרות לאמר “המארראנים והנועזים” ²אז נפקחו עיניו לדעת כי אנשי שתי המפלגות האלה שנואי נפשו בזויי לבבו, אנשי חרמו, צאן טבחו, באו נועצו נוסדו יחד לשום לאל את כל עמקי מחשבותיו, להשליך חרבו השלופה מידו ולהרים נזר תהלתו מעל שיבת ראשו, לתת כבודו לקלון וגאונו לקלפה; להרוס מבצרי משגבי ממשלת שפאניא, ולערות עד היסוד את האינקוויזיציון – וירגז תחתיו שניו חרק, וירקע ברגליו – ויאמר: אם כן איפוא מלחמה גדולה לי עמכם כל עוד נשמתי בי".

מחשבות כאלה עלו גם בלב טיראדא, בשובו בעצם הימים האלה אל אמסטרדאם, אל דון שמואל פאללאחי, האדון אשר הרכיב לראשו למען התחפש, ובעמדו על מכסה האניה אשר ירד בה הוא ופאללאחי ללכת לליסאבון בירת פורטוגאל. “מלחמה גדולה לנו בשפאניא והאינקוויזיציון, מלחמת מות ואבדן” אמר יעקב, האש אשר הצתי בשערי הארץ הזאת תבער ותתלקח לאורך ימים – ימי מהומה ומבוסה החלו בערי נידערלאנדען ונפלו חללים רבים כעמיר מאחורי הקוצר, ודמים בדמים יגעו, ומי ודע עד מתי – מתי ישוב השלום אל הארץ הזאת, והגיעו הימים אשר חפצי בם, ואנכי הסיבותי בכל אלה – האצדק במעשי? האזכה במשפטי? אך הלא לא למעני, לא למען כבודי ותהלתי, כי אם למען האמת והצדק, לשבר גאון ממשלת הזדון לקצץ מוטות כנפיה, ולהוציא את הארץ הזאת מלועה, למען יהיה בית מעון ומקלט אחד בארץ לכל שוחרי טוב ותושיה ומבצר עוז לתורת האדם, מקום – לא לפי אמונתו כי אם לפי מעשיו יסולא איש, ולבי אומר לי, כי יהיה אלהים עמדי והשיבני אל הארץ הזאת לקצור ברנה פרי עמלי ויגיעי, כי שוב אשוב אליה ועמי כל מתי סודי מחמלי נפשי, ובניתי להם בה בית נאמן שאנן מפחד רעה, “חץ תשועה למארראנים ולנועזים ואל נקמות יופיע” – יאר ה' פניו אליה אַת ארץ ברוכה אַת ארץ גבורי כח ללחום מלחמת האמת והצדק. שוב אשוב אליך לראות בטובת בחיריך. –

ודון שמואל פאללאחי הקאנסול המאררוקאני עמד גם הוא על מכסה האניה, ובפנים נזעמים ובעינים מפיקות תוגה הביט על העיר והמדינה אשר יצא ממנה ויאמר: יצו ה' אתך הברכה אַת ארץ אפלה אַת ארץ כבדי-לב הרחוקים מצדקה, אשר שמתם לאַל כל תקותי, הנני יוצא ממך לבלי אשוב לראותך עוד.

5) בית המון

חוף הנהר טאיא צפונה, עטור רוכסי הרים וגבעות רמים ונשאים ולרגליהם מבית עמקים ובקעות יפים ונחמדים – נעלמים ונסתרים מעין העוברים באניות, על פני הנהר הגדול הזה שם אניות יהלכון הלוך ושוב כל היום, בין שנים מהרי הנשפה האלה כסויי יער, משעול צר הולך ועובר עקלקלות בין הרים ויערים עד מקום בקעה גדולה ורחבה שוכנת לבדד בין הררים תלולים וחורשי מצל. הבקעה יפה ונחמדה למראה, בה שדי תבואות וגני ירק למחית בעליה, אבל לא פרדסי חמד לענג ולתפארה, ובירכתי הבקעה הזאת, נשען על ידי שן סלע, בית נחמד גדול ויפה בענות-חן, בסתרי יער קטן צומח עצים, אך באין עמודים ומגדלים לכלול יפיו, באין אולמות ועליות מעשה ידי אמן, ובכן היה הבית הזה בבקעה הזאת נוה שאנן ומשכן מבטח על יד ליסאבון הקריה העליזה העיר ההומיה תשואות מלאה.

מהמית סועה וסער, מתרועת מלחמה, מרגשות קרבות בארץ נידערלאנדען נסעה ונלכה אל הבקעה השאננה הזאת, ואל הבית העומד לבטח לבדד בתוכה, ונראה באכסדרה הגדולה אשר לפני הבית, הנשקפת על הדר הציצים והפרחים המבריקים בשלל צבעיהם, שני אנשים. בכסא גדול יושב נשען איש כבן ששים, איש מכאובות וידוע חולי, פניו אשר צמקו מחולי יעידו בו כי לפנים היה איש איתן ראה טובה רבה, אך כאב אנוש אכל כחו והחריב מקור חייו, וכעת הנהו כאיש אין איל עיניו סגורות ופניו קבצו פארור.

על השולחן הקטן אשר עמד לפניו, מטעמים להשיב נפש ושקויי מרפא, ומעבר מזה ישבה אשה אחת עושה במלאכת-נשים אך עיניה לא למלאכתה כי אם שוטטת הנה והנה נטויות אל אישה השוכב ממולה ונשואות למרום, האשה הזאת כבר עברו רוב שנותיה אך יפי עלומיה עוד לא חלף הלך לו, וכבודה פנימה שוה לה הוד והדר. הכרת פניה ענתה בה וזהב שיבת מחלפותיה יעיד גם הוא כי מלחמות רבות כתרוה מסביב לה, וקרבות עצומות התרוצצו בקרבה, רבות נלחמה בחיים חיתה ויכולה, ונפשה יודעת מאד כי עוד נכונו לה ימי צרה ועוני, ימי נסיון ומלחמה – ונכונה גם היא לשאת לסבול ולהמלט עד אשר יקרא לה אלהי הנפשות ועמדה צרופה וטהורה למשפטו.

שם האיש החולה הוא גאספאר לופיץ המון לפנים היה אחד מגדולי הסוחרים העשירים בימיו בשפאניא ומושבו בברצלונה, מסחרו הגדול פרץ בארץ, וישלח פארותיו לערי הקדם והמערב. ברוח מבין ובטוב טעם כלכל את דברי מסחריו הגדולים וחריצותו היתה למעוז אל ההצלחה אשר האירה פניה אליו, אבי אביו היה רע הגדול בישראל ובעמים דון יצחק אברבנאל שר האוצרות למלך פערדינאנד הקאתוליק. הוא דון יצחק אשר הקריב את כבודו, משמרתו, ומיטב רכושו, קרבן לאהבתו את אלהיו ועמו, ויצא בגולה אשר הגלתה משפאניא, לא כן עם רעו המון הזקן, בסוד ההצלחה עלי אהל אברבנאל ארח לחברתו התרועע עמו בלמודיו ובעסקיו, אך בבוא ימי הפקודה, לא מצא המון עז בנפשו לעזוב את רכושו וקנינו ולהרחיק נדוד על יד רעהו הגדול, ויבחר לבוא במסורת הדת הקאטליקית ולשבת שאנן בארץ אבותיו למראה עינים, ויהי משלומי אמוני הדת הקאטוליקית ונוצר פקודיה בכל דקדוקיה ומרבה להתנדב לבתי כנסיותיה ומדרשיה כיד עשרו הגדול, ובסתר אהלו קרא ולמד בספרי תורת ישראל וחכמיה. בדרכו זה אחז גם בנו. ובלב נכדו גאספאר לופיץ, גם הוא, התלכדו שתי המערכות השונות האלה ולא התפרדו. בחדר משכיתו ישב לופיץ המון בעתות המנוחה והגה ודרש בכתבי הקדש והתלמוד, ומסף החדר וחוצה התהלך תמים את שומרי תורת הקאתוליקים בכל לב, ולא נראה על פניו אות רגז וחרי על רוע מצבו, וכן לא התרגז ולא התקצף בלבבו, אך כי שלות השקט בקרבו.

לא כן היה עם משפחת ראדריגועס, המשפחה הזאת ראתה כל יד עמל בשפאניא לעת הגירוש, וכל נתיבותיה עותו וילבטו מבלי יכולת לצאת מאת המהפכה, ומשבר רוח קבלו עליהם את הדת הקאתוליקית, אשר על דבקם נפשם לאהבה בתורת ישראל, שבעי רגז וכעס כל הימים, חשבו מחשבות שתו עצות להמלט על נפשם מארץ אויביהם ולמצוא להם מנוח בארץ אחרת. אך כאשר כלתה ונכספה נפשם לשוב לאמונת אבותיהם, כן פקחו עושי דבר האינקוויזיציון עיניהם עליהם. ולהיותם נכבדים וידועים בארץ, פרשו עליהם רשת ליד כל מעגל, עקבותיהם נצרו, וצעדיהם ספרו, ובכן נשארו בני המשפחה הזאת למגנת לבם בארץ שפאניא ימים רבים אסירי עוני ותקוה. על ברכיהם נולדה מאיאר ראדריגועס היפה בנשים, ותהי אשה אל לופיץ המון. מאבותיה היקרים והנעימים היתה לה אמונת ישראל למורשה. וכמוהם המו לה מעיה וכבוד בית בעלה ועושרו הגדול לא עצרו כח להרגיע שאון לבבה עדי ארגיעה.

פעמים רבות הפצירה מאייאר ראדריגועס באישה לעזוב את ארץ שפאניא, ותהי בעיניו כמתעתעה, כי לא הבין מדוע זה לא תשמח בחלקה ולא ישכון שלום בקרבה? איך תאמר לשנות את אשר נעשה זה כמאה שנה, וכבר המתיקו ההרגל?, אך כל דברי בעלה לא העלו ארוכה למכתה, כי אם למדוה להסתיר המית רוחה ולהעלים מעין רואה את האש היוקדת בקרבה ולשבת כמו שאנן בצל המנוחה.

אולם גם המנוחה הזאת אשר התענגו בה בני בית גאספאר, באה קצה, כבוד ביתו ורב עשרו העירו קנאת שרי הממשלה והאינקוויזיציון, כאשר הרבה להם נדבותיו, והיטיב מתנותיו, כן גדלה חמדתם וכן עצמה תשוקתם לקחת את הכל. ואם לא נמצא בו ובאבותיו עון ופשע הלא על נקלה יכלו למצוא תואנה באשתו, אשר כבר הכרעו רבים מבני משפחתה לטבח והיו למאכל לאש האינקוויזיציון, ובכן החלו לשמור עליו ועל בני ביתו, ולטמון פח יקוש על כל דרכיהם. אך כבר קנה לו גאספאר גם אוהבים נאמנים בקרב אחוזת הרשעים האלה והם גלו את אזניו כי רעה תחת פניו. ולא אחר גאספאר לעשות את כל ההכנות הדרושות לחפצו לצאת מאת הארץ, על יד על יד שלח את כספו, זהבו, ומיטב סחורותיו אל בתי המסחר אשר היו לו בערי מדינות אחרות, בגענוא, וויניציא, ליווארנא אנקונה וכיוצא בהן, ותחתם מלא את מסכנות בית מסחרו בברצלונה מפה לפה בסחורות קלי הערך; גם העביר קול בעיר, כי אומר הוא לקנות נכסים גדולים בארץ שפאניא, למען דעת כל העם כי שוקט הוא על שמריו, ואין מגור מסביב, ובזה תפש את לב שרי האינקוויזיציון לבלי האץ יאיצו מעשיהם, ולבלי יפלו עליו בפתע פתאום. ואחרי אשר הכין הכל בחכמתו ובשקידתו יצא הוא אשתו ובני ביתו חרש מאת העיר וירדו באניה אשר עמדה הכן בחוף ויבואו ליסאבונה. הדבר נודע אל שרי האינקוויזיציון כי ברח גאספאר מן הארץ, ויביאו משפטו לפני שופטיה ויגישו עצומותיהם, ועד מהרה נחתך דינו לשרוף את תמונתו ותמונת אשתו באש קבל עם, ולקחת את כל רכושו וקנינו. אך בושו כי בטחו, באו לשאוב בששון ממעיני העושר ושבו כליהם ריקם. כי כבר קדמם גאספאר, ולא השאיר לפניהם כי אם בארות נשברים.

האמנם לא טובה היתה פורטוגאל משפאניא, גם מפורטוגאל יצאו היהודים וידיהם על ראשם, ומלכיה גם המה עשו בשאט נפש להכרית מארץ זכרם, גם שמה קמה האינקוויזיציון למטה זעם, וגם נצבה כצר לבער אחרי כל אנשי הרמה זעומי קנאתה. אך גאספאר לופעץ אשר לא נשאו לבבו לעבוד עבודת ישראל בגלוי, לא אמר לעזוב בגללה את נעימות החיים אשר הסכין אליהם בארץ מולדתו, ולתור לו מנוחה בארץ טירקייא, אשר לא ידע משפטיה ומנהגיה. ויבחר לבקש לו מקלט בפורטוגאל הקרובה לשפאניא, כי שם קוה למצוא לו צור מעוז, בו יסתר ובצלו ישב לבטח. הנסיך אנטוניא הכהן הראש, הפריאר בקארטא, נכד המלך עמנואל הגדול, היה קרוב לרעיתו ומגואליה, כי ההערצאג לודוויג מבעיא, הבן השני לעמנואל, נתן עינו באיזאבעללע ראדריגואס היפה, אחות אם מאייאר ראדריגועס, ותהי לו לאשה, והיא ילדה לו את אנטוניא. אליו פנה גאספאר וימצא את לבבו נאמן לעמוד לימינו, ואנטוניא הפיק רצון מאת המלך סעבאסטיאן שארו, לקבל את הנדבה הגדולה אשר אמר גאספאר להתנדב לו, כלי נשק לפני אלף איש יוצא צבא למלחמה אשר התעתד המלך לערוך באפריקא. סעבאסטיאן הואיל ויקבל את הנדבה הזאת ויבטח את גאספאר נאמנה, כי יהיה עליו סתרה.

ובזאת בא גאספאר וביתו ליסאבונה וישב שם בהשקט ובטחה שנים אחדות. אך פתאום חלפה עברה מנוחתו וערובת שלומו נתקה, כי המלך סעבאסטיאן נגף במלחמה אשר ערך על מולייא מאלוך המולך באפריקא, ובערבות אלקאססאר כרע נפל חלל המלך צעיר לימים הזה. חרדה אחזה את כל ארץ פורטוגאל ובהלות מלחמות-פנימה נפלו עליה, כי לא ידעו מי ימלוך. אחרי סעבאסטיאן אשר קמט ללא עת. הקארדינאל הענריך הבן השלישי לעמנואל, אשר ישב על כסא המלוכה במות סעבאסטיאן, היה איש בא בימים והולך ערירי. וארבעה אנשים מגזע עמנואל קמו עמדו לריב על דבר משפט המלוכה, ומהם פהיליפ השני מלך שפאניא בן הבת הבכירה לעמנואל, ואנטוניא הפריער בן ההערצאג לודוויג מבעיא. אמנם העם שנאו את פהיליפ הנודע לאכזר ויאמרו כי איננו כי אם נכד עמנואל מבתו ולו אין חלק ונחלה במלוכה ויטו אחרי אנטוניא, אך השועים החורים והכהנים אשר ידע פהיליפ לקנות לבבם בכסף מלא, נתנו דופי באנטוניא לאמר: כי בן פלגש הוא, ולא לו יאתה המלוכה, ויהי ריב ומדון בשערי פורטוגאל, והיינריך הזקן התחמץ לבבו למצוא פשר דבר, להכין כסא פורטוגאל בשלום ובמישור ולא עלה בידו.

בהגיע שמע תבוסת סעבאסטיאן ליסאבונה, ראה גאספאר כי סר צלו מעליו ואין טוב לו להשאר בליסאבון, וילך לשבת בביתו אשר בעמק בסתרי ההרים, כי אמר שם לא תשורנו עין ונסתר מרגשת עם ודבתם, לא ישימו אליו לב, ולא יתחקו אחר הליכותיו וישב לבטח. אך לא עברו חדשים אחדים, ושלום עצמיו נפרע ומיום אל יום כבדה עליו מחלתו ויהלך תמס. שבע מכאובים וחדל אונים התהפך על משכבו. וכן אנחנו מוצאים אותו היום בגן הפרחים לפני חלון ביתו, משתרע בכסאו הגדול שוכב דומם נדהם וכמתעלף.

ואשתו הכבודה מאייאר היושבת ממולו אשר מאהבתה אותו הסכינה תמיד לשים סתר פנים, ולהבליג על יגונה למען לא יראה ויצר לו, בראותה אותו כעת כנרדם, הסירה את המסוה מעל פניה, ותוגיון נפשה פנימה העיב את אור עיניה ברב כחו. על כנפי הדאגה עפו שוטטו מחשבותיה למרחקים, ובהלות הימים הבאים לקראתה הרגיזו כל יצורי גוה. אך בעוד רוחה מרחפת על פני תהום הדאגה נעור גאספאר, ורוחו שבה אליו, וכמעט פקח את עיניו וירא את אשתו חלומת דאגה ופחד. ויתחזק וישב על הכסא ויקרא: מאייאר אהובת נפשי! לקול הקריאה הזאת חרדה העדינה הזאת, כי אמרה עתה נתפשה כגונבת דעת. אך בראותה את בעלה מתחזק על שבתו כשב לאיתנו, נהפך יגונה לשמחה כרגע ותקרא: האח גאספאר! האם הונח לך מעט? ובדברה נפלה על צוואריו ותשקהו ותבך. “הרגעי נפש עדינה” ענה גאספאר, הודות לאלהי ישענו כי הפלא עמי חסדו להחלימני כמעט. מי יתן וגבר חסדו עלינו להשיבני לאיתני, הואילי תנה לי מה מעט להשיב נפשי, ושבי עמדי על ידי. בשמחה מלאה מאייאר את רצון בעלה והוא התחזק אחז בידה ויפן אליה ויאמר:

“הגידי נא לי נפש עדינה אל תכחד ממני דבר! זה ימים אחדים מדי תשוב רוחי אלי הנני רואה פניך זועפים וענני יגון ודאגה יקדירו את יפעת יקהתך, הגידי נא לי מה זה תשוח עליך נפשך, מה עמך הודיעני”

"ומה זה תשאל גאספאר חמלת נפשי? הלא ידעת כי חולה אתה ואיך לא אדאג אפחד ממחלתך?

“מחלתי לא חדשה עמי” ענה גאספאר "גם ידעתי את המון מעיך אלי, אך לבי אומר לי כי עוד דבר יגון חדש יצוק בך כעת, אל תעלמי ממני אל תאמרי חולה אנכי ולמה לך להוסיף יגון על מכאובי. לא צדקת, אענך טוב דעת נפש מהלך נפש, נכון סמוך לבי לשאת ולסבול כל צרה הנשקפה עלי, אך השפק ירגיזני וכל עצמותי יחריד.

“האמת אגיד לך ולא אכחד” ענתה מאייאר “כי נפוגתי על דבר דון שמואל פאללאחי, כי למן היום אשר באנו מכתבו מעיר מידדעלבורג בבשורת תקוה טובה לא שמענו ממנו דבר עד היום, וזה כמה חדשים”

"ומדוע זה את ככה עגמה נפשך לו מאייאר? הלא ידעתי כי לא בחפץ נפשך אמרת להתחתן עמו, ומה זה תאיץ כעת להחיש עת בא דברו?

“אמנם כן, קשה בעיני לתת את מאריא נונעס הרכה והעדינה, נערה בת שש עשרה, לאיש בא בימים אשר לא ידעתהו ולא הכירתהו לאהבה, אך אמרתי טוב תתי אותה לאיש נאמן רוח ותהי משמרת עמדו אם ימצא לו מנוחה בארץ רוחה. וכבר היינו קרובים אל מחוז חפצנו, אי לזאת תחרידני שתיקתו”

“ומה נשמע בליסאבון?” שאל החולה.

“אל תשית גאספאר יקירי לבך אל כל הנעשה בקרית המלוכה” אמרה מאייאר, הננו יושבים לבטח במקום הזה, נשכחנו מלב כמת ואין נושא שמנו על שפתו. אך בדברה את הדברים האלה לא יכלה להתאפק כי גבר עליה פחדה, ותאנח בשבר רוח.

“אל תבליגי על יגונך אהובת נפשי ואל תשלני ללא הועיל, הגידי את אשר ידעת ואדעה”.

"לא טובה השמועה אשר שמעתי מליסאבון: המלך היינריך חלה את חליו ועתו קרובה לבוא, ולא נודע עוד אל נכון מי ימלוך אחריו וגדודים יגודו לקרוא מלחמה בארץ על דבר המלוכה. וכבר אסף האכזר משפאניא את מבחר חיל צבאו והמה נחתים על הגבול להיות עתידים לבוא ביד חזקה בשערי הארץ בהאסף היינריך אל אבותיו – ומי לפניו יעמוד ומי ימלט מעז אפו? אי לזאת ערגה נפשי לשמוע דבר טוב משלום דון שמואל, ומה הקרה ה' לפניו. גאספאר הקשיב והחריש רגעים אחדים, ויען "ראי מאייאר! תשוקתך לעזוב את הארצות האלה, ולמצוא לך מנוח במקום אשר תוכל לעבוד את ה' אלהי ישראל באין מכלים, היא תסיתך לעשות נגדך חזיוני-בלהות, סביבותיך פחים ומגור מסביב. ומה כל החרדה הזאת? הלא גם אנטוניא שארנו ידיו לו רב ורעים רבים לו ועצומים בקרב העם, ועוד לא נוחלה אבדה תקותו גם הוא, וגם פהיליפ השני אם גם תעז ידו על אנטוניא ולכד את המלוכה, האם ילך לבו לתור ולחפש אחרינו. היאמין לבך כי המלך הגדול והעצום הזה הרודה בארצות רבות וגדולות יעזוב את דברי המלוכה ויצא לרדוף אחרי הקורא בהרים, וכבר שכחנו פהיליפ ויצאנו מדעתו.

“מי יתן והיה כדבריך גאספאר! ואלהי ישראל יגן בעדנו” – עודם מדברים והנה נוניס בתם באה ובידה מכתב.

“את המכתב הזה הביא עמו קאראלו בשובו מן העיר – אף הגיד כי היום יבוא גם עמנואל הנה” אמרה נוניס, ותתן את המכתב על יד אמה.

“המכתב הזה” אמרה מאייאר “הוא מדון שמואל פאללאחי שלוח אלינו מעיר אפארטא זה לפני חמשה ימים, איזה דרך בא דון שמואל לאפארטא ומה חפצו שמה? – ומדוע לא בא הנה?”.

“קראי נא את המכתב ונשמעה” – וזה דבר המכתב:

“אוהבי ואהובי! אל יפלא בעיניכם, כי לא באתי לשחרכם שלום ובמו מכתבי אדבר אליכם. האלהים אשר בידו עתותינו צוה כן ויהי, יהי שמו מבורך. במידדעלבורג היתה ישועת חפצי קרובה לבוא, ומנשמת רוח כהן אוילי חלפה אבדה בתהו. ראיתי כי אין תקוה נשקפת לי בארץ הנידערלאנדים, וארד אניה לשוב אל ליסאבון, אך כמעט באה האניה בלב הים האטלאנטי, וסערות גדולות נבקעו להכות בים גלים, ומטר סוחף נתך ימים רבים, האניה השלכה ככדור, חגגה ונעה על פני הים מאי אל אי מארץ אל ארץ יותר משלשה חדשים – ולמקץ הימים באנו אל אפארטא, ואשב שמה ימים אחדים להנפש מעמל הדרך. וכעת אני הולך את מארוקקה לעמוד לפני אדוני ומלכי, ולהציע לפניו חשבון מעשי המלאכות אשר שם עלי, ותקותי כי אפיק רצון מאתו, כי רבות יגעתי ומצאה ידי לעשות רצונו. מחר ארד אניה, וה' יצליח את דרכי לפני. ואחרי אשר אגמור מעשי לפני המלך ואפקוד את נוי, אשובה אל ליסאבון לברככם בשלום, ואשובה אבקשה את מאריא נונעס היפה והעדינה, אשר כל מעיני בה, לתת לי את ידה ולבבה, וללכת אחרי אל עירי בארץ הנגב, ארץ ברוכה ופוריה, ארץ חפץ, כאשר אמרה ללכת אחרי אל ארץ הצפון, ארץ קור וקרח סער וסופה, הנני מוצא את נפשי ראוי למצוא חן בעיניה, ולבבי אומר לי כי נאוה לי אהבתה, וה' יכונן חפצי ומשאלותי ימלא”.

“עוד אחת הנני להודיעכם בזה, כי המשרת אשר נתתם לי לארוח עמי על מסעי לא ידעתי אחקרהו ולא באתי עד תכונתו. לא אכחד כי איש משכיל ונבון דבר הוא וכי הפליא להיות בעזרתי, כי השכיל להביא לי גם מכתב-מליצה מאת הפרינץ מאראניען ולפי דברו עלה בידו לדבר את הפרינץ פנים בפנים ולמצוא חן בעיניו, אך גאוה ענקתהו, ולא נעתר לי להודיעני, איזה דרך זכה לעמוד בפני הפרינץ; וכמו כן הלך ושב כפעם בפעם מבלי שאול את פי ומבלי הגד לי מה מעשהו, זאת כל נשאתי ואסבול. ובאמסטרדאם ירד עמי אניה לשוב אל ליסאבון, אך ביום השלישי לצאתנו מאמסטרדאם כמעט באנו אל הים האטלאנטי, והנה – איננו – ועקבותיו לא נודעו – ולא ראיתיו עד היום, אנה פנה אנה נשאו הרוח – אם נפל בים בפרוץ הסערה, או ירד באחת הצינות הקטנות, ההולכות על יד הצי והלך למקום אחר, נעלם ממני. חקרתי ודרשתי היטיב, שאלתי את פי המלחים החובלים ואין מענה. צר לי על יעקב מאד. ולבבי נשבר בקרבי אם קרהו אסון. אך בוחן לבבות יודע כי נקי אני ממנו וידי לא היתה בו, וגם אַתּ מאייאר הכבודה בנשים, לא תשים אשם בי, כי הלא זה היה דברו מראש כי חפשי יהיה לרצונו, ללכת ולשוב בטוב בעיניו, ואת פי לא ישאל. והנני נושק את ידיך וידי מאריא נוניס, מתפלל בשלום דון גאספאר כי ישוב לאיתנו בקרוב, ועמנואל אחי זכור לטוב”

רגשות תוגה וצער התרוצצו בלב מאייאר בקראה את המכתב הזה, ובהתימה לקרוא נשאה עיניה אל אישה, ופה אחד קראו שניהם גם יחד "יעקב איננו! ומאייאר נאנחה ותיבב "אהה! ומשענת עוזנו האחרונה נשברה, וגם מאריא נוניס נבהלה נעוה לשמוע כי נוחלה אבדה תקות אבותיה לבנות להם בית בארץ נידערלאנדען, אך בשמעה את אנחות אמה ודבריה, שאלה לאמר: מי זה האיש יעקב? האם זה הוא האיש אשר סר כפעם בפעם לשחרינו שלום בטרם נסע דון שמואל מפה? האיש יפה העינים, וקוצותיו תלתלים שחורות כעורב? גם נפשי תאבל עליו אם קרהו אסון, אך למה זה כה נפלו פניכם? ומה כל החרדה הגדולה הזאת.

“הדבר הזה סוד כמוס הוא אצלנו בתי, סוד הוא ולא נוכל לגלות לך, ואַת בתי הגידי נא לי” האם תאבה ללכת אחרי דון שמואל כאשר אמר עם הספר?

ופני מאריא חורו אטר עליה פיה, אך עד מהרה האדימו כתולע לחייה, התעודדה, ותפתח פיה ותאמר: שאוני אבותי אם אומר: לא! ידעתי גם ידעתי כי יקר ונכבד האיש דון שמואל, אך אין נפשי להיות חברתו ואשת בריתו כל ימי חיי, הבטח הבטיח לנו כי תמצא ידו לתור לנו ולרבים מאחינו בני עמנו הנאנחים והנאנקים בארץ אויבי דתם, מנוחה בארת אחרת, שמה נראה טוב ולא נירא רע לעבוד את אלהי אבותינו באין מכלים, ובקש את ידי בגלל הדבר הזה, אז אצתי ולא אחרתי להביא לו את נפשי בשכר עבודתו הטובה. אך כיום אשר היתה לאַל כל הבטחתו, אין נפשי ללכת אחריו אל ארצו מאררוקה ולראות שם ברעה אשר תמצא את היהודים והמשולמאנים גם יחד, מעצר רעב ויגון. הלא גם אתם אבותי היקרים לא לבכם הולך להאחז במאררוקה, ולמה זה אלכה אנכי לבדי שמה? אי לזאת נפשי בשאלתי: כתבו אל דון שמואל ולא ישלה נפשו בתקות שוא ולא יוסף לבוא אלינו.

“חלילה לנו בתנו לאכוף עליך” ענתה מאייאר “לתת את ידך לאיש אשר לא ילך לבך אחריו, ובאלהים נשים מבטחנו כי לא יעזבנו ולא יטשנו” ורסיסי דמעה נראו בעיני מאריא נוניס, ובקול מר וחרד קראה: אהה אבותי היקרים! ובמה נזכה ארחנו למצוא חן בעיני ה', ולא נחדל מהמרות את פיו כל היום, ולשקר בבריתו. ידענו עון רשענו ובו אנחנו נמקים, החזקנו בתרמית ומאננו לשוב, שמנו כזב מחסנו, ובו אנחנו נשגבים. ומדוע זה אנחנו יושבים פה בתוך המהפכה, אסירי חשך וצלמות, ולא נצא לרוחה לאור באור האמת והצדק? כי שפרה עלינו נחלתנו, נעימות חיי בשרים בצל השקר – ואל חיי הרוח באמונת אמון לא נשים לב. – ובמה איפוא נקדם פני השופט הצדיק, ומה צדקה לנו לבטוח בעזרתו!" –

הדברים האלה אשר יצאו מפי הבת הרכה והענוגה, חדרו כמדקרות בחדרי לבב אביה, וכל יצוריו חרדו, כחו עזבו, אור פניו כהה, ידיו מטו, ויפול תחתיו. ומאייאר אשר חרדה חרדת שמחה לשמוע את בתה מדברת גדולות ונצורות ברוח חכמה ויראת ה' ושפתיה תבענה את הדברים אשר היו עצורים וכמוסים בלבבה ימים רבים, בראותה את אישה נופל תחתיו, קפצה ממקומה ותחרד אליו, אך שפתיו נעו וקולו כמעט נשמע לאמר: אל תיראי אהובת נפשי – עוד מעט וירוח לי –

6) עמנואל.

מה מאד ישמח לבי, למצוא את כלכם יחד! נשמע קול מדבר יוצא מפי בחור כבן שמונה עשרה, הוא עמנואל הבן היחיד לגאספאר ומאייאר אשר שב מקרית המלוכה ליסאבון, כלו אומר חרדה וחפזון, ובחפזו לא שם לבו להתבונן ולראות בהכרת פני אביו אמו ואחותו, כי גם רוחם תתפעם בקרבם ושבעי רגז גם המה “הנה הבאתי לכם חדשות רבי העלילה ויקירי הערך”

לשמע דברים האלה פנו אליו הנועדים פה, באזנים קשובות, ועמנואל הוסף לדבר: אתמול בערב מת המלך היינריך פתאום, מבלי הגד והודיע מי ימלוך אחריו, ודון אנטוניא מהר ויתפוש את המלוכה, ובעצם הלילה נשבעו לו רבים להיות רוחם נאמנה עמו?

ומי המה האנשים אשר נשבעו לדון אנטוניא? שאל גאספאר.

"אנשי פקודות הארמון והעיר וראשי הגדודים החונים בליסאבון. אך החורים והשועים ועמהם הכהנים ברחו מן העיר וכמו אבדו מתוך הקהל. וכמעט האיר היום והדבר נשמע בעיר, נקהלו המונים המונים מכל יושבי העיר מקצה, נאספו ובאו אל הארמון, וכצאת אנטוניא אליהם על היציע, הריעו העם תרועה גדולה ובשמחה נשבעו לו גם המה, שבועת אמונים – ובעצם היום הזה שלח המלך דברו להודיע אל כל יושבי פורטוגאל: כי עלה על כסא אבותיו וכי לו משפט המלוכה. וקול קורא אל כל העם יוצאי צבא ונושאי נשק להקהל ולערוך מערכה לקראת מערכות פהיליפ השני העומד הכן על הגבול לבא לרשת ארץ לא לו. כעל כנפי הברק הקיפו הדברים האלה את כל הקריה והיא צהלה ושמחה, רוח גבורה לבשה את כל הגברים ובני הנעורים, וחדות מלכם החדש מעזם, להתחזק ולהלחם בעדו ובעד ארץ אבותיהם מלחמת תנופה, בתי הנשק נפתחו כל הבא יכתב בספר ויקבל נשק מאת הפקידים, המה יודיעהו ויועידהו אל המקום המיועד, ויש תקוה כי בימים אחדים יתאספו גדודים הרבה. –

“ואתה עמנואל” שאלה אמו "הראית את דון אנטוניא?

“ראיתיו” ענה עמנואל "קדמתי בנשף לבוא את הארמון ועד מהרה נקראתי לעמוד לפניו, קבלני באהבה ורבות דבר עמי ויאמר: כי לבו סמוך ובטוח, כי אנכי ורעי, בני מענדעס, מעדייראס, בילמונטי, די פינטו ולאבאטוס, נעמוד על ימינו ונצא בצבאותיו להלחם בעד הארץ אשר פתחה שעריה לקראתנו, ואנכי, אבותי היקרים! הבטחתי לו – אף נשבעתי –

פלצות אחזה את גאספאר ואת מאייאר לשמוע את הדברים האחרונים האלה, סמרו מפחד. ואך בעיני אחותו מאריא האיר אור שמחת גאון ויקר, כי מצא אחיה את לבבו להתנדב למלחמה את הצר והאויב, ועמנואל לא שת לבו לראות מה פעלו ועשו הדברים אשר דבר בלב אבותיו. ויוסף ויאמר: נשבעתי את המלך אנטוניא ובאתי אליכם אבותי היקרים לחלות פניכם, כי תמלאו את ידי ותתנו לי ברכתכם לשלום.

וגאספאר חגר שארית כחו ויתחזק וירם את ידו ויקרא: הסכלת עשה! להשבע לחרף נפשך למות לא לעזר ולא להועיל, כי אם להדיח על כלנו רעה גדולה לא נוכל כפרה. וחורת מות כסתה את פני העלם ויאמר אבל אבי ראה גם ראה ומה יכלתי עשות? האם יכולתי למנוע שאלתו ממני? האם יכולתי לשכוח את כל הטוב והחסד אשר גמל עלינו לתת לנו מפלט ומחיה בארץ הזאת? והארץ אשר בצלה ישבנו לבטח זה כמה שנים, הלא כארץ מולדתנו נחשבת לנו ואיככה נוכל לראות ברעה אשר תמצאה, כי יבוא ארי מסבכו וישיתה לשמה, כי ישלח העריץ האכזר את ידו הקשה לדכאה ולרוצצה, להביא בעול ברזל את צוארה. כל עם פורטוגאל ומבחר בחוריה התעודדו התאזרו לעמוד על נפשם, ואנחנו נעמוד מנגד? – ולא עוד האם ידוע לא נדע, כי אם תגבר יד פהיליפ השני אין מקוה לנו בארץ הזאת, ומי יודע אם גם המלט נמלט מידו? – ואבי ראה גם ראה כי לשמע הקדושים אשר בארץ אשר מצאו עז בנפשם להסיר את מסוה השקר מעל פניהם, והתנדבו בשמחה לעלות כליל על מוקדי האינקוויזיציון בגלל אמונת אבותינו, נחה גם עלינו הרוח לפתח חרצובות רשע, ולהתר אגודת תרמית ושקר. אשר על כן דברתי בדבר הזה את אנטוניא, אשר ידעתיו, כי בכל היותו נאמן את אמונתו, הנהו טהר לבב ויקר רוח, והוא נחמני ויאמר לי: אל דעות ה' ותוכן עלילות, ומחביון עזו יראה יביט את מחשבות כל בני האדם ומעשיהם בעבודתם אותו, ואור חסדו זרוע לכלם גם יחד ורחמיו על כל מעשיו, ואיך יעוז אנוש להביא במשפט את רעהו על דבר דתו? אי לזאת, אם יהיה אלהים עמדי והושיבני על כסא אבותי, והיתה ארץ פורטוגאל, ארץ חפץ לכל העמים בני האמונות השונות, אליה יבואו לסחור בה ולהאחז בקרבה, כל איש מיטיב לכת ישר מעללים – למען יגדל שלום פורטוגאל, ויאדיר כבוד מסחרה ועשרה. כזאת דבר אנטוניא, ולא איש הוא להנחם, ומי מאתנו הנאנחים והנאנקים מעצר ממשלת הזדון, לא יתעורר, לצאת לעזרתו – לעזרת האמת והצדק, לא ישלך נפשו מנגד, למחוץ ראש מבית רשע, ולהרים קרן צדיק מושל ביראת ה'?

גאספאר לופיץ הקשיב את דברי בנו רב קשב ויאנח ויאמר: האמנם צדקת בני בדבריך, וגם אנכי אודך כי נעימים אף ישרים המה, ומי יתן והיה כל עם פורטוגאל לב אחד להמליך את אנטוניא, מי יתן ויבינו והשכילו להוקיר את יקר ערכו, ולהבין את מחשבותיו כי טובו וישרו. אך הלא ידעת כי אך בגלל מחשבותיו הטובות האלה, תכלית שנאה ישנאוהו החורים הסגנים והכהנים – וישישו משוש את פהיליפ הקנא והנוקם אשר ידע גם לקנות לבב רבים מהם בכספו ובזהבו. ומי יעמוד לקראתם? התחזקנה ידי הישרים והתמימים המעטים הנוטים אחרי אנטוניא לערוך כנגד מערכות פהיליפ העצומות? והעם בערי המדינה עם לא בינות הוא רועי רוח ורודפי תענוגים, יתגועשו יתהוללו, אך לא ימצאו ידיהם בהריחם מלחמה ועורף יפנו לפני אויב. אשר על כן אין תקוה לעם פורטוגאל כנגד פהיליפ וחילו הגדול והעצום ומדוע זה בני תחרף נפשך למות ללא הועיל? –

על הדברים האלה לא מצא העלם הנחמד מענה, כתומר מקשה עמד נאלם דומיה. ואמו מאייאר פתחה את פיה ותען: הואילה גאספאר יקירי ושמעני – הן צדקת אענך, ישר תחזינה עיניך, אבדה פורטוגאל – וכמוץ יסוער מגורן תקות אנטוניא. אך בירוט הדרך לפנינו באין פנות ימין ושמאל, עין בעין נראה כי יד אלהים עשתה זאת, הוא אמר ומי ישיבנו. הגידה נא לי גאספאר, האם טוב יעשה אנטוניא, למסור את הארץ בידי השודד העריץ, מבלי נסות דבר כנגדו? אם לא זאת חובתו ואם לא יפה לו להגן על נחלת אבותיו, בכל אשר יש לאל ידו? ואנטוניא קורא לעמנואל בשמו ובשם כל ארץ פורטוגאל לצאת בצבאותיו, האם יוכל עמנואל לאטום אזנו? הלא תודה, גאספאר כי גם מעי יהמיון אל עמנואל בננו היחיד, ולבי נשבר בקרבי מפחד ודאגה – אך בכל זאת לא אוכל לעצור בעדו. נשליכה נא יהבנו על ה' והטוב בעיניו יעשה, ידענו כי כלתה אלינו הרעה, כי נקובים נקובים אנחנו לפני פהיליפ, צפוים לאש אוכלה. אי לזאת טוב לנו למות מות גבורים, מכרוע למות כצאן טבחה.

וגאספאר החריש ולא ענה דבר רגעים אחדים, אחרי כן רזם לעמנואל ויקרב אליו, ולא יכול עמנואל להתאפק ויתן קולו בבכי ויפול בזרועות אביו החולה הפתוחות לפניו, וכמעט פקו ברכיו ויכרע על הדום רגלי אביו, וגאספאר התחזק וישם את ידיו על ראש בנו ויאמר: הנך יורד במלחמה, אך זאת הבטח לי בני עמנואל נאמנה, כי גם במלחמה זכור תזכור את אמך הישרה בנשים ואת אחותך הרכה והענוגה. ראה בני גם ראה, קנה רצוץ אנכי ופשתה דועכה, עוד מעט ואינני – ואתה בני! רק אתה מבטח אמך ואחותך, ורק אתה משגבם ומשענתם, צא בני והלחם כגבור חיל אך אל תחרף נפשך למות ללא הועיל, זכור אמך ואחותך וחיתה נפשך בגללן. השבע לי בני.

ועמנואל לא קם מכרוע על ברכיו ומתרפק על אביו, באין אמר ודברים, דברי רגשותיו גברו עליו, ואטרו עליו פיו, ואמו קרבה עליהם ותנח גם היא ידיה על ראש עמנואל ותברכהו ותתפלל לחש, אחרי כן קמה ותוציא את עמנואל מעם ברכי אישה ותאמר: קומה בני הנח לאביך וינפש. ובדבר מאייאר אחזה מאריא נוניס ביד עמנואל ותצא עמו החוצה. ומאייאר חרדה אל גאספאר אשר נפל כמתעלף, להעירו ולהשיב את נפשו.

7) הבורחים

החזיון אשר חזה גאספאר בא ונהיה. מכל עם הארץ אשר ששו לקראת אנטוניא לא נחלצו למלחמה כי אם כשלשה או כארבעה אלפים איש מבני הנעורים אשר שמו נפשם בכפם להלחם בעד אנטוניא, בבתי הנשק לא נמצאו כלי קרב די לכל אנשי המלחמה, וגם אלופים לראש לא היו להם. כי החורים והסגנים באו בברית את האויב. והמלך אנטוניא צוה שר צבא זקן ובא בימים בראש עם המלחמה, מלא רוח אמונה ואהבה למלכו אך חסר אונים וקצר טעם לערוך כנגד צבאות שפאניא. בכל זאת הגיחו בני הנעורים האלה ברוח כביר כנגד השפאנאים אשר הקריבו לבוא ממחוז עסטראמאדרורא, ויחלו לקצות בהם. ושר הצבא הפורטוגיזי השכיל להביא את מקצת אנשיו במבצר קאסטעללא בראנקא העומד על הגבול, ולהציב את שאר חילו למשמר על המבצר מסביב. אך הנצורים לא עצרו כח כנגד השפאנאים, ולא יכלו להשגב, במבצרם, אשר פרצים יצאו בו, ותטוש המלחמה בין שתי המערכות. האמנם הפליאו אנשי חיל פורטוגאל להראות אמץ רוחם ביום קרב. אך עד מהרה גברו עליהם השפאנאים במספרם הרב, ובידיעתם את דרכי המלחמה, והפורטוגיזים נגפו לפניהם מגפה גדולה, רבים מהם נפלו חללים במערכה והנשארים נמלטו על נפשם – והדרך אל קרית פורטוגאל נפתח לפני השפאנאים. אך השפאנאים לא אצו לבוא בשערי ליסאבון טרם ידעו את רוח העם אשר בקרבה ויתנהלו לאטם. וגדודים שלחו אל ערי המדינה הקטנות להחזיק שם מעמד. השמועה הרעה הזאת באה אל ליסאבון והגיעה גם לאזני בני בית גאספאר המון בסתר העמקים.

השמש פנתה לערוב ובזהב קוויה האחרונים האירה את ראשי הבכאים. עד מהרה פרש הנשף את כנפיו ויכס את עין הארץ. מנשמת הרוח נעו ונדו הציצים והפרחים בדממה דקה. שלות השקט השתרעה על פני כל הככר, אך מאייאר ראדריגועס עמדה בחלון ביתה, וסערות סופה סערו בקרבה, עיניה נשואות השמימה ומחשבותיה שוטטו מפחד אל פחד מדאגה אל דאגה. מה מצא את בנה עמנואל, האם ישוב שלם אליה או מת במלחמה, או נפל שבי ביד האויב? כי גם משרתה הנאמן קאראלא אשר שלחה את עמנואל לשמור עליו לא שב עוד. ומה ימצא את ביתה בבוא השפאנאים בשערי ליסאבון, היארכו ימי שלומם במקום המסתר הזה? ומה תהי אחריתם בהודע לשפאנאים כי הם נחבאים פה? מה יעשו העריצים האלה את בעלה החולה? ומה יהיה גורל בתה מאריא הלוקחת לבבות ביפיה? –

וגאספאר מאז יסרה אותו בתו למשפט, ומאז יצא בנו עמנואל למלחמה, גברה מחלתו עליו מאד, שארית כחו עזבתהו, חדל אונים שכב על מטתו כאבן דומם, ואור שכלו הלך הלוך וכבה. גם בהגיה שביב אשו לפעמים, יבהלהו פחד כי מלאכי האינקוויזיציון שולחו בו, לעשות בו שפוטים, הדאגה הזאת השחתהו בקרבו ותוליך שולל את שארית רוח מבינתו. הפחדים והדאגות האלה התנגשו ובאו גם יחד להחריד את לבב מאייאר ולהדפו כעלה נדף. יצאה נפשה בהגינה, עמדה נדהמה ולא ידעה מה. –

והנה תמונה לנגד עיניה כצלם איש לא נודע לה עובר לפני החלון, ותחרד מאייאר ותלפת. אך עוד שאר רוח לה ותמהר ותדלק נר בחדרה, והנה קול דופק על הדלת ועד מהרה נפתחה ואיש אחד לבוש כמלחי האניות בא החדרה.

מי אתה? ומה המריצך לבוא הלום? קראה מאייאר בפחד ובהלה. ובטרם יענה הסיר האיש את מצנפתו מעל ראשו ויפנה אל מאייאר. והיא הכירתהו ותקרא: טיראדא! האתה זה יעקב טיראדא, מאין באת? ולמה? ואיך הרהבת עז בנפשך לשוב אל הארץ הזאת ורבים יודעים אותך לנפשך יארובו?

שאי לי גברת עדינה כי אצתי לבוא בחדרך, ואת פיך לא שאלתי, הרגעים ספורים לי ולא מצאתי איש בחצר כי ילך ויודיעך את בואי – מאין באתי? מליסאבון – מקום אמרתי לאסוף ולהקהיל את שארית פליטת רעי. מתי סודי מעטים המה, אך בחורי חמד נאמני רוח. ואיך הרהבתי עז בנפשי לבוא? אמרתי בלבבי, אם אבוא ויכירוני אמותה אנכי לבדי, ואם לא אבוא ויסופו רבים – מאוהבי הנאמנים והנעימים לי –

ככחך אז כן כחך עתה יעקב! להשליך נפשך מנגד למען הצל את אהוביך!

“לא הפלאתי עשה כיום גברתי! בעת מהומה ומבוסה בכל הארץ לא ישימו לב לצור נפש אחת”

"ואיזה דרך נשאך לבבך להתחפש בבגדי המלחים?

"לא להתחפש לבשתי את הבגדים האלה, כי אם מלח אנכי היום את אשר חפצתי להיות זה מימים רבים. בצאתי מאמסטרדאם אמרתי עתה באה העת ללמוד מלאכת החובלים והמלחים למוד למעשה, אחרי אשר למדתי את המלאכה ובינותי בה מעל ספר, למען אוכל ואוציא לאור את חפץ חשקי. מצאתי חן בעיני שר האניה אשר ירדתי בה את דון שמואל פאללאחי, וישימני בין המלחים תופשי משוט – מבלי הגד לדון שמואל מאומה, מאשר היה עם לבבי, וגם עלה בידי להסתר ממנו בירכתי האניה, ועקבותי לא נודעו לו. והאלהים הרועה אותי מעודי הקרה לפני מלאכה הרבה למען אלמד לדעתה אל נכון. הטיל סערות גדולות על הים, ואניתנו עלתה שמים ירדה תהומות, השלכה מקצות הארץ עד קצותיה שלשה חדשים רצופים, את כל ראתי עיני ובכל צרה ומצוקה באתי, נסיתי כחי יגעתי ומצאתי את מעשה המלאכה במים רבים. –

"ומה ממך יבצר יעקב בכח חפצך הכביר וחכמתך הרבה? – אך שאני יעקב, אם לא אתן לך לגמור דבריך ואשאלך: האם ידעת שמץ דבר מעמנואל בני?

"בנך עמנואל חי גבירתי וגם למען לבשרך זאת באתי הלום. עמנואל נלחם כגבור חיל ביום קרב, מאין פנות אל הפצע אשר נפצע בידו כי אין כל רע בו, ובימים אחדים ירפא. אך בפרוץ המלחמה הכהו אחד השפאנאים, בנצב חניתו על ראשו, ויפול עמנואל תחתיו ויתעלף, השפאנאים אצו לרדוף אחרי הפורטוגיזים ולא שתו לב אל עמנואל למותתהו. אז מהר קאראלא עבדכם הנאמן וישם את עמנואל על שכמו וישאהו מן המערכה אל בינות ההרים והיערים בסיעררא עסטרעללא. ועמנואל שבה רוחו אליו אחרי שעות אחדות ויתחזק, ועתה הנה המה הולכים שניהם חרש דרך משעולים צרים, ונתיבות לא סלולות, אשר ידעם קאראלא לבדו הולכים וקרבים לשוב אליכם. ותקותי כי לא יאחרו לבוא.

ופני מאייאר האירו אור שמחה, נשאה עיניה, כפיה, ולבבה למרום ותשפוך לחש תודתה אל האל הפודה ומציל. אך עד מהרה שבה העיבה הדאגה את אור עיניה בזכור את הרעה הנשקפת על כל בני ביתה ותפן אל טיראדא ותאמר: איש טוב אתה וטוב תבשר יעקב. מה מאד נשבר לבנו בקרבנו בשמענו מפי מכתב דון שמואל, כי אינך, ולא ידע מה מצאך. אז אמרנו אבדנו נגזרנו – ותקות ישענו חלפה עברה. הגד נא לי יעקב, על דעתך מה תהי אחריתנו פה? – ומה נוחיל ונקוה עוד?

"שאלה גדולה שאלתני גבירה ונקל אענך: כי יצא תצאו מאת הארץ הזאת מבלי התמהמה – כי חרב השפאנאים נטושה, על שמאל ועל ימין תאכל, ותשים את הארץ לשמה. הלא זה מימים רבים נכסף נכספת מאייאר לעזוב את הארץ הזאת, ועתה לא תוכלו לעמוד פה אף רגע כי מות ואבדון נגד פניכם, גדולה חטאתכם לפני פהיליפ ועצומים עונןתיכם, עד היותכם בשפאניא ממרים היתם לפני האינקוויזיציון, ועתה הנכם גם קרובי המלך אנטוניא אנשי עצתו, ובנכם עמנואל שלף גם את חרבו להלחם לו כנגד מלך שפאניא, היכופרו לכם כל העונות האלה? – היש לכם מקוה כי ירבה פהיליפ הצר והאויב לסלוח? –

פחד ורעדה אחזה את מאייאר בשמעה את הדברים האלה יוצאים ברורים מפי יעקב, ותקרא: אהה! יעקב, אבדנן נגזרנו ואיזה דרך נצא מזה – ומי יפלטנו?

"הואילי נא גבירתי ושמעי תשובתי על אחת השאלות אשר שאלתני: מדוע באתי? – להצילכם, להציל את כל בני ביתך – למען הצילכם יצאתי מנידערלאנדען, למענכם למדתי מלאכת החובלים והמלחים. בטחי בה' נפש עדינה, והאמיני גם בי וברעי העומדים על ימיני.

"ובמה מצאנו חן בעיניך טיראדא כי כן תגדיל חסדך עמנו?

"בי גבירתי! אל תוסיפי לדבר אלי כדברים האלה, השכחת כי מלטתני ממוקדי האינקוויזיציאן? כי דבריך הטובים תמכו את לבבי, ובעצתך הטובה כוננת אשורי במעגלותי – אך לא נוסיף לדבר בדבר הזה עוד, והטי אזנך לאשר אומר לך: מאפארטא מקום שמה יצאתי מאת האניה בצאת דון שמואל ממנה שמתי פעמי לקאדיקס ואל שאר חופי ארץ שפאניא למען דעת את אשר פהיליפ עושה שמה, ושבתי לפורטוגאל והאלהים הקרה לפני לקנות אניה קטנה טובה ויפה מאד. הנה היא בחוף שעטוואל לרגלי ההר קאפא עסציכעל עומדת מצפה עלינו. הנה היא כנשר תעוף וחזקה כצור סלע – ותחשוב תהום לשיבה ומשברים כחץ תפלח, וברצות ה' דרכנו תתענג בשמחה נפשנו, לעוף במעופה על פני תהום רבה. עוד מעט ועמנואל ישוב הנה, ובליל היום שיבואו השפאנאים בליסאבון בעצם הלילה ההוא נצא מזה, לא לפניו ולא לאחריו, למען לא נפול בידי אנשי חיל האניות אשר לשפאניא השומרים על העיר מעבר הים. – ואת אזנך גבירתי אגלה, כי עוד איש אחד יארח לחברתנו, איש נכבד וגדול – הוא דון אנטוניא מלך פורטוגאל הבורח מלפני פהיליפ. – האיש הנכבד הזה עשה עמכם רק טוב וחסד וחומה היה עליכם, נגמול נא גם עתה עמו חסד ואמת ונהיה עליו סתרה בעת צר לו. כי חוק לזרע ישראל משפט לבני יעקב להיטיב עם מיטיבם ולעשות חסד עם איש חסדם, זאת ועוד אחרת עמדי, על דעתי להביא את דון אנטוניא אל ענגלאנד או אל פראנקרייך. אדירי הממלכות האלה תצר עינם בפהיליפ השני כי עמד לרשת גם את פורטוגאל ונוספה גם היא וארצותיה הטובות מעבר לים, על שפאניא, להגדיל עזה ועצמה; ולא ינוחו עד אשר יקראו על פהיליפ מלחמה, ומה מאד ישישו לקראת דון אנטוניא מלך פורטוגאל הבורח מלפני פהיליפ, ובא לבקש עזרתם מצר, כי היה יהיה להם לפתחון פה להלחם בפהיליפ למענו, ולהשיב את שבותו, או אז ימצאו בני הנידערלאנדען ידים להתחזק במלחמתם את פהיליפ, אשר לא יעצור כח להשיב מלחמה מבית ומחוץ. אשר על כן אמרתי המלט ימלט נא אנטוניא על ידינו, ונושע על ידו. כבר לקחתי דברים עם דון יוסף נשיא דוכוס מנאקסאס אשר זכיתי לעמוד לפניו, להעיר חמת טורקייא על שפאניא ולהביא מלחמה בשעריה. אך כפי הנראה סכל הוויזיר הגדול אשקוללי שונאו בנפש את עצתי הטובה, והנה הקרה ה' לפנינו היום את המקרה הגדול הזה, נחליטהו ולא נאחרהו, אף רגע אחד, כי עוד מעט והדביקו הרודפים את אנטוניא ועברה כעב תקותנו.

“ומה תקותך יעקב? התאמר כי אם יצלח חפץ הנידערלאנדים בידם לפרוק עול פהיליפ מעליהם, יפתחו שערי ארצם לפנינו, פליטי האינקוויזיציון? הלא המה גרשו את היהודים מארצם וזה מקרוב השיבו ריקם את פני דון שמואל מתת אחוזה לנו בקרבם” –.

"לא יארכו הימים גבירתי! ושערי נידערלאנדען יפתחו לפני היהודים, עוד מלאה הארץ אשם הבלי שוא ומוסר אכזרי. אך רוח אראניען תעבור וטהרה הפרינץ מאראניען הוא גבר חכם בעז כביר כח דעת, מישרים יחזה ולמשפט צדק ישר בארץ, האדם הגדול הזה, אשר בדבר הדוכוס דון יוסף באתי אליו האיר פניו אלי להטות אזנו לדברי ולתת מקום לבקשתי, בעמדי לפניו בתחלה ספרתי לו דברי ימי בקצרה והגדתי לו את חפץ ישעי ויענני ויאמר לי כי נפשו יודעת מאד, כי אם תהיה ארץ הנידערלאנדים פתוחה לפני כל העמים בני אמונות שונות לעשות בה מסחר וקנין, ירבה שלומה ותגדל הצלחתה למעלת ענגלאנד ופראנקרייך; ובעמדי לפניו שנית, וה' הקרה לפני לעשות לו טובה גדולה בצר לו, הבטיחני נאמנה כי לא ישקוט ולא ינוח עד יוציא לאור חפצנו, ונתן לנו מנוחה ונחלה בארץ נידערלאנדען בטוב לנו – ודברו לא ישוב ריקם. אי לזאת מהרי גבירתי והכוני לצאת מאת המהפכה הזאת. וזרוע פהיליפ מקנה תשבר בטרם יפול משערות ראשם ארצה.

ומאייאר שומעת מחרשת – ומתבוננת בדברי יעקב רגעים אחדים ותאנח ותאמר: ימלא ה' חפצך יעקב! ומעשיך יכונן ואנחנו אויה לנו כי לא נוכל ללכת עמך. – נפשנו בתוך לבאים השכבנו במאורת צפעונים נדכאנו צלמות ישופנו, ומלאך מושיע ורב הופיע יושיט לנו ימינו לחלצנו, לאור באור החיים – והנה להט חרב מתהפכת לשמור את דרך החיים – אסירי כבלי צרה אנחנו, רותקים בזיקי עוני לבלי המש, ראה נא יעקב גם ראה, גאספאר לופיץ אישי חולה, וכבר עזבו כחו ובשרו סמר ולא יוכל לנוע ממקומו. ואמרנו נשאהו מזה, מי יתן ועל כתפי נשאתיו – אך מאז גברה מחלתו קול פחדים באזניו ולבו יהגה אימה. כי מלאכי האינקוויזיציות, מלאכי מות עוטרים עליו לצודו נפש, והיה אם נגע במטתו להוציאהו מזה ימות בידנו. – על כן לא אדע מה נעשה – עוץ עצה יעקב! הגד אם ידעת בינה.

חרדה אחזה את יעקב, וירגז תחתיו ויאמר: אם נואל גאספאר, נבערה עצתו, אל נא נאבדה כלנו, בנפשו, הלא ידעת גבירתי כי טפחות נתנו ימי גאספאר מספר רגעיו חוצצו, עזבי אותו ביד קאראלא נאמן ביתך, ומלטי נפשך ונפש בנך ובתך, ומי אכזר כי ישלח יד לנגוע באיש זקן ההולך למות?

“לא מפיך יצאו הדברים יעקב” ענתה מאייאר “לא איש כמוך יאמר לי עזבי את אלוף נעוריך אשר היה באמנה אתך שלשים שנה. עד אגוע לא אסור ממנו, יפתח הקבר לועו לי, יעופף הצר את חרבו על ראשי, לא אמיש מגאספאר מחמל נפשי”. –

"שאני גבירתי אם יעצתי עצה נבערה, מקצר רוח ומתמהון לבב. פליאה דעת ממני לא אוכל איעצך, ומי יורה לך דעה בלעדך? נפש עדינה!

וכנוח עליה הרוח קראה מאייאר ותאמר: זאת עצתי יעקב! וכן יקום דבר. עמנואל ומאריא ילכו עמך, חלצם פלטם ממות והיה להם לצור מעוז, ואני וגאספאר נשאר פה, וה' הטוב בעיניו יעשה. –

ואיך תאמרי גבירתי לעזוב את מחמדי עיניך ביד המקרים ואין פניך הולכים עמם? מי ישמור על בתך העדינה, ומי יגן בעדה?

"לבי יתר ממקומי כל היום וכל הלילה, אף רוחי בקרבי תשחרם, לרגעים תעוף תשוטט אחריהם לדרוש שלומם ומה הגיע אליהם, אך זאת תהי נחמתי כי הפקדתים בידך יעקב! נתתים ביד איש גבור חיל, נאמן רוח, נוצר תורה ושומר מוסר.

"ברוכה תהיה אשת חיל לה' כי מצאתי חן בעיניך להכירני. ואנכי לא אוכל למרות את פיך, אך דעי וראי גבירתי, כי אם אין פניך הולכים עמנו יגדל נטל טרחי ועמלי כפלים לתושיה, ומי יודע אם אמצא און לי לנצור מכל משמר את לבבי –… ולמה זה אכחד ממך גבירתי. וסתר פנים אשים לעת אשר תפקידי את שלום בתך וכבודה בידי – סוד כמוס עמדי עמוק עמוק במורשי לבבי, ועד נצח לא ראה אור אם הלך בעלך או הלכת את גבירתי עמדי, אך בתתך אותי שומר לראש בנך ובתך, ועיניך לא תשורני, הנני לאמר לך, להעירך או להזהירך – בטרם תעשה את הדבר הזה, כי הנני אוהב את מאריא. גם מאז עמדתי לשרת לפני דון שמואל פאללאחי אהבתיה, אך למען תקות שלומכם וטובתכם כבשתי את המית נפשי – ואעבוד עבודתו בכל לב ונפש. – אך כיום לא אוכל אשביחה, וגליתי לך את סודי. –

“ומה יקחך לבך יעקב”! קראה מאייאר בקצף אף וחרי "איך תרהיב עז בנפשך להרים עין אל מאריא נונעס מבית המון, ותשכח כי כמר פראנציסקאני הקנוך אבותיך מנעוריך. הזאת ישרת נפש יעקב ותום דרכיך כי תהיה מצוקתנו לך לישועת תשוקתך –

הדברים האלה הרגיזו את יעקב עד מאד, ובכל זאת מצא און להתאפק לעמוד נצב לפני מאייאר ויאמר: הרגעי גברתי מאייאר ראדריגועס ולמה זה יחר אפך בעבדך? הלא לא אמרתי ך כי חפץ אני בבתך, לא העזתי פני לחלותך כי תתני אותה לי לאשה, אך אמרתי ידוע תדע מאריא נונעס את מצפוני לבי בטרם תפקיד את בתה בידה. אך אם תשאל נפשך לדעת מי אנכי – שאני גבירתי ואגיד לך כי בשכבר הימים לא היה בית טיראדא נופל מבית המון. אך אלהים מצא עון בית אבותי לתתם מרמס בידי האינקוויזיציון, בעוד כבוד בית המון וראדריגועס על מכונו ותלו. בחמת אלהים הובאתי ביתה הפראנציסקאנים ובחסדו יצאתי משם. ולמען תדעי הכבודה בנשים את כבוד בית אבותי לפנים מצאתי את לבבי לאמר: כי דודי הוא הנעלה פרא געראנימו הנחילני בטרם ימות ירושת בית אבותי, השארית אשר היתה לפליטה מחמס האינקוויזיציון – ושמורה בבית אחד מגואלינו בלאנדאן, ובהיותי שמה את דון שמואל פאללאחי, נתנה על ידי, סך לא מעט, מירושתי זאת הבאתי מנחה גדולה אל הפרינץ מאראניען בעמדי לפניו במקום תחנותו על גבול ארץ אשכנז, ותהי לו לעזר גדול בצר לו כי אזלת ידו לשלם שכר אף לאחד מאנשי חילו. – זאת ראיתי להגיד לך גבירתי –.

וטרם כלה יעקב לדבר ומאייאר ראדריגועס החישה אליו ותאחז את ידיו ותקרא: צדיק אתה יעקב, ואני הרשעה! גבר חכם בעז אתה ואני אולת חסרת טעם! הפץ עברות אפך והכניעני שלח זעמך בי ופני חבוש בטמון. אך ברגז רחם תזכור ושא לפשעי, עתה ידעתי כי עוד עפלה לא ישרה נפשי בי ועוד רע ומר יצר לבי – שונא צדק ואמת. עוד נעויתי בגאון שוא נתעיתי במוסר הבלי היחס – ומה אני נגדך איש טהר הלבב יקר הרוח רב העלילה, הרף נא אדוני אל תאיץ להרגיעני, תיסרני אולתי, ותדכאני מוסר כלימתי למען יהי פשעי נגדי תמיד – אך הואילה וסלחה כי לך יאתה, כי לא ראיתי כמוך חכם, צדיק, ונדיב לב. ובדברה נפלה לרגלי יעקב. אך יעקב מהר לסעדה ולתמכה ותקם ותפול על צוארו ותבך בכי גדול, וכמעט שבה התאפקה פצתה את פיה ותאמר; הנני מפקיד את בתי בידיך יעקב ואת ערובתה תקח לך, בצל סתרך תחסה והיית לה לאב ואם. –

יעקב טיראדא לא ענה דבר, אך תקיעת כפו ברור מללה תשובתו, ואחרי אשר הרגיעה מאיאר כמעט, התאפק יעקב לכפול ולשנות לה בדברים אחדים את אשר עליה לעשות להכנת הדרך ויתפטר ממנה, ויפן ויצא. –

וברכי מאיאר פקו ותצנח על הכסא. כל המוצאות אשר מצאו אותה, ברגעים האחדים האלה, כל אשר שמעה אזנה, כל אשר רחש לבבה, שבו עברו לפניה, והחרידו את כל חדרי נפשה חרדת קדש, ובם התחזק רוחה ונשגב, עתה נפקחו עיניה לדעת כי כמוה כיעקב רוח אלהים חיים מתנוסס בקרבם, ומבעד חשכת מאויי-בשרים קרנים מידו למו.

ויעקב נתן את לבבו לתור לחקור ולדעת את כל מוצאי העמק הזה ומובאיו, כל שביליו ומשעוליו, למצוא דרך לצאת ממנו לבטח. אניתו עמדה צפונה ונסתרת באחד החפים אשר לרגלי ההר עספיסכעל, ולשם באו והתלקטו חרש לאחד אחד מאוהביו האנוסים כשנים עשר איש אשר אמרו לצאת עמו יחד לתור להם מנוחה בנידערלאנדען. בין כה וכה הקריבו אניות שפאניא לבוא, וצנותיהם שלחו לפניהן בנהר טאיא לשמור על ליסאבון קרית פורטוגאל; גם מעבר היבשה שלחו שרי צבאות שפאניא אשר הגיחו על העיר גדודי אורבים לתפוש בכף את כל הממלטים נפשם ממנה, ובכן לא נשאר לפני טיראדא דרך בטוחה אחרת לצאת מאת העמק כי אם לעלות במשעולי רוכסי ההרים עד בואם אל רגלי הפסגה קאפא ראקא. שם צוה טיראדא צנה אחת מאשר לאניתו, ושמונה מלחים גבורי כח עושי מלאכה במים רבים, נצבים הכן להעביר את פליטיו מאחורי אניות שפאניא אל הנהא טאיא לרהבו, ולהביאם אל אניתו העומדת מצפה בחופי שעטוואל. אשר על כן אמר יעקב לחכות עד אשר תבואנה כל אניות שפאניא מן הים אל הנהר טאיא, אז יחרץ ויצא באניתו הימה ונסתרה. ובלכתו כה וכה לבקש לו משעולים נאמנים בעמק נפקחו עיניו וירא בית מינקת מאיאר ובנה, בית קטן ויפה עומד בחגוי הסלעים בסתר מדרגות ההרים, הרחק מבית בני המון, האנשים האלה, המינקת ובנה בכל היותם קאטאליקים גמורים, רוחם היתה נאמנה את בני בית המון, ונפשם קשורה בם. יעקב ראה והתבונן על מקום הבית הזה, ועל האנשים התמימים הגרים בו, ואור חדש האיר לו כי היה יהיה לו המקום הזה לישועה גדולה.

בבוא השמועה לליסאבון כי נגפו אנשי דון אנטוניא לפני צבאות שפאניא במלחמה, החלו החורים והשרים אשר נטו אחרי אנטוניא לעזוב את מלכם ומעט מעט רחקו ממנו גם מתי סודו הנאמנים בבריתו, ואנטוניא נשאר בארמון מלכותו לבדו אין איש מחזיק בידו וידע כי אבדה נוחלה תקותו. בכל זאת לא מהר אנטוניא להנח את מקומו, וירא כי טוב לפניו לצאת ידי חובתו לעת כזאת, ולמען עשות לו פתח תקוה לאחרית הימים, לקרוא קול קורא באזני יושבי הקריה, כי יתעוררו יתאזרו ויחלצו למלחמה להציל את ידידות נפשם את ארץ מולדתם מכף אויביה.

אבל קול הקריאה הזאת לא עשה דברו, ובו ביום אשר הוציאו אנטוניא באו ראשי כל אזרחי העיר למפלגותיהם לפניו, לבקשו ולחלות פניו כי לא ינסה דבר מלחמה את האויב הגדול והעצום ממנו, לא ידיח על העיר רעות הרג ואבדן ללא הועיל. ואנטוניא ראה את אשר הבין מראש, ויתפטר מאת הנצבים עליו, ויפן וילך לו אל חדרי משכיתו, וכנטות צללי ערב בא אליו יעקב טיראדא למועד אשר יעד לו. – ואחרי אשר ערך אנטוניא מכתב גלוי לכל העמים והממלכות להודיע: “כי לא נתן את כבודו לאחר ומלכותו לפהיליפ כי אם מפני שודד וגוזל ירושת אבותיו הוא בורח” התחפש ויצא את יעקב טיראדא מאת ארמונו ועיר מלכותו חרש. ואת אחד מעבדיו הנאמנים צוה להסתיר הדבר עד יום המחרת לעתותי ערב, ויעקב הוליך את המלך דרך נתיבות צרות ומשעולים עקלקלים עד בואם אל עמק בית המון ויסורו אל בית מינקת הגברת מאיאר. כי שם בחר טיראדא מפלט לדון אנטוניא עד עת מצוא:

בעצם היום ההוא אשר בו נדבר יעקב את הגברת מאיאר, שב בנה עמנואל מאת המערכה הוא ומשרתו קארלאס. המכה אשר הוכה במלחמה החלה להרפא. אך עמל המלחמה ויגיע הדרך כמה ימים יומם ולילה אכלו את כחו ואונו. כצל בנטותו נהלך ובבואו הביתה עיפה נפשה לקדחת. שמחת מאיאר לראות בנה שב מן המלחמה ערבה מפני יגונה כי הולכת להפרד ממנו ומבתה לארך ימים. ולהיות המסע נחוץ גמרה אומר להודיע דברה אותם עוד בעצם הלילה ההוא, ובדברים אחדים ונמרצים הוכיחה לדעת כי טובה עצת יעקב וישרה לפניהם להוציאם לרויה. עמנואל ומאריא נונעס נבהלו לשמוע את הדבר הזה, ופה אחד ענו ואמרו: כי לא יצאו מזה, כי לא יעזבו את אביהם ואת אמם, יעבור עליהם מה. אך הגברת מאריא השכילה להבין את בניה היקרים במראה הימים הבאים לקראתיהם, כי מה תקותם בחגוי העמק הזה אם גם יוכלו להסתר בו ולהנצל מכף אויביהם, וקול אלהים חיים קורא להם בכח מתוך הענן והערפל לצאת מאת המהפכה לאור החיים, “בתוכחות עלי עון” אמרה מאיאר “הפגיע ה' באביכם היקר מחלה עזה, ובגללה לא אוכל למוש מן המקום הזה גם אנכי – פה נשב ונסתר עד בוא עת פקודתנו, אך אתם פרחי חמד ילדי שעשועים, מדוע זה תאסרו גם אתם אסירי מגור ופחד, ונחבאתם בחשך ובצלמות עמנו לארך ימים? הזה חלקכם בחיים? האם תאמרו לבלות ימיכם בלא חמדה, ללא ענין ומעשה, ללא תורה וחכמה וללא דעת אלהים בארץ? ומי הוא לידנו יתקע כי תוכלו להסתר פה לארך ימים, בן ברית דון אנטוניא היית עמנואל! וממתי סודו, ומלחמות תנופה נלחמת בצבאות שפאניא. הישאו הרשעים האלה לפשעיך? אם לא יחפשו בנרות אחריך שואפי רצח אלה, ואם לא יניעו ככברה את הארץ עד אשר ימצאוך? ואת מאריא היפה בבנות ציון, הלא יפיך יהיה לך למוקש, זיו יפעתך יגלה סודך, ירהיב לב החטאים בנפשותם ולא תמלטי מידם, והדחתם רעה גם על אביכם ועלי, ובכן לא נמצא מרגוע ולא נראה מנוחה יומם ולילה, קול עלה נדף יחרידנו, ומשק עוף כנף יבעתנו, אך אם תצאו מזה בני, מחמל נפשי! והיינו גם אנחנו בהשקט ובטחה, יעקב טיראדא יעצנו ועצתו טובה, כי בצאתכם מזה נבוא לשבת בבית מינקתי אוהבתי, בסתר הסלעים, שם אל יראנו איש ולא תשזפנו עין. כי מי יחקור וירדוף אחרינו ומי אכזר כי יגע לרעה באיש ההולך למות, אם גם כה יקרה כי ימצאנו?. צאו צאו בני מתוך המהפכה לאור החיים, לחזות בנעם חיי האמונה ולחדות את פני האמת, הלא זה חפצך וישעך מאריא, כל הימים” ותספר להם מאיאר את כל מחשבות יעקב טיראדא הטובות, את יקרת נפשו הנדיבה את חכמתו הגדולה, ואת אמץ רוחו הכביר ותאמר: ביד האיש הנפלא הזה מצאתי את לבבי להפקיד את חייכם ואשרכם, כי אלהי ישראל עמו, הוא ישלח מלאכו לפניכם להוציאכם לחלצכם מכור הברזל הזה, והוא ינהלכם יביאכם למחוז חפצכם. עת צרה לנו אל תתרפו ולא יצר כחכם הפעם, התעוררו והתחזקו והיו לבני חיל גבורי כח לכבוש המון מעיכם ולהשביח סערת רגשותיכם אשר נאוו אך לילדי שעשועים – הים הולך וסוער וימי המסה באו, התחזקו והיו לבני חיל" – ולא קמה עוד רוח בעמנואל ומאריא, לעמוד על דעתם. ראו ונוכחו כי נכוחים ונמרצים דברי אמם, ומבלי אומר ודברים נפלו על צוארה, וארובות עיניהם נפתחו וימסוה בדמעות.

וגם מאת גאספאר לופיץ הפיקה רעיתו רצון, ועל נקלה, לתת את בניו ללכת את טיראדא. כי למחרת היום בבקר התחזק כמעט ורוח מבינתו שבה אליו, ומאיאר ראתה כי טוב לנסות אליו דבר הפעם, ותציע לפניו את עצת טיראדא לקחת עמו את עמנואל ומאריא, וללכת עמהם אל אשר ימצא שם מנוחה ונחלה, וכמו כן כי בצאת הבנים מאתם, יבואו לשבת בבית המינקת הנסתר ונעלם מעין כל ולא ישמע קול צודה נפשו לקחתה. וגאספאר אשר בעתוהו אימים כל הימים הואיל לתמוך את העצה הזאת, למען הרחק ממנו כל תשואת רגש, והיתה מנוחתו בטוחה ונכונה עמו. ובחפץ נפש צוה לבנו לכתוב אגרות-אמנה על סכומים גדולים אל בתי המסחור העומדים בבריתו ובידו חתם עליהם.

המועד אשר יעד טיראדא לצאת מארץ פורטוגאל בא, צבאות שפאניא באו ליסאבונה, ושרי פקודות העיר פתחו שעריה לפניהם ויברכום לשלום ומן העם לא היה פוצה פה ומצפצף. וגם אניות שפאניא באו מן הים את הנהר טאיא העובר קדמת העיר ויחזקו כן תרנם מסביב לאניות פארטוגאל. כל שרי הפקודות וכל יושבי העיר נשבעו שבועת אמונים לפהיליפ מלך שפאניא, ושרי חיל הציבו מצב בכל פינות העיר והאניות מקצה. היום פנה, והחשך פרש כנפיו על הארץ וגאספאר לופיץ נם שנתו, עמנואל ומאריא הכונו לצאת לדרכם, וכאשר לא יכלו להקיצו ולקחת מפיו ברכה עמדו רגעים אחדים עליו בלב נשבר ונדכא לברכו ולהתפלל בעדו. זרמי דמעות שטפו מעיניהם, שפתיהם נעו וקולם לא נשמע. אך בחדר אמם נתנו קולם בבכי ובזעקת שבר הילילו כיד הצרה הגדולה עליהם. ומאיאר חגרה שארית כחה להרגיעם להשביח שאון רוחם ולנחמם, חבקה ונשקה אותם ותפול על צואריהם. – ובכרוע עמנואל ומאריא לרגלי אמם לקחת מאתה את ברכתה האחרונה, השחה מאיאר את ראשה ותבט בעיניהם, הציצה והעמיקה לראות עד מורשי לבביהם ותאמר: בני היקרים! אם יואיל אלהי חסדנו יחייני ויזכני לשוב לראותכם עוד, אשובה אביטה בראי עיניכם אז, ומה נעים יהיה גורלי ומה מאושר חלקי בחיים אם אשובה אמצא שם – את אשר אני מוצאה בו היום, זה כל ישעי וחפצי. אחרי כן ברכה אותם ותקם ותלך עמהם דרך חגוי הסלע אל בית המינקת.

שמה חכו אל בואם יעקב טיראדא ודון אנטוניא. ובראות מאיאר את אנטוניא אמרה לכרוע לפניו כאשר לו יאתה. אך הוא מהר להקימה ויאמר אליה: אל נא שארי ובשרי אם ירצנו אלהי וישיבני אל נחלתי, או אז יאת לי כבוד מלך – אך כיום אינני כי אם פליט מוצא מסתר ומחסה בצל קורתך מאיאר! ומשען עז בבנך עמנואל, אשר נתת לי ללכת עמדו. כל עוד נפשי בי לא אשכח חסדך"

וטיראדא האיץ בם, לקום וללכת, ויצא הוא ראשונה ואחריו יצא אנטוניא ומאיאר, והיא שבה ונפלה על צוארי בניה ותשקם – אף המה השיבו לה נשיקותיה ברכו זה את זה – ויפנו ללכת. ויהי אך יצא עמנואל ומאריא מן הבית עוד לא הרחיקו, ומאיאר אשר עמדה בסף לא יכלה להתאפק עוד ומנהמת לבה זעקה זעקה גדולה ומרה – אך הזעקה עברה חלפה לה בתהו יליל העמק, ולא הגיעה לאזני בניה. והיא גם שבה ותזכור את אלוף נעוריה ואת אשר נוטל עליה, ותתעודד. –

בחשכת הלילה עברו ארבעה האנשים את העמק הצר עד בואם לרגלי רוכסי הסלעים, יעקב אחז ביד מאריא ועמנואל תמך את דון אנטוניא ויחדיו העפילו לעלות על צוקי הסלעים – ובהגיעם עד הראש, משם יפנו לרדת אל החוף, עמדו להנפש כמעט, והנה נפתחו השמים ואור ברק האיר את פני כל הככר, לנגה נגדו נראה הים הגדול בשוא גליו, ההרים העוטרים אותו והעמקים אשר לרגליהם – וגם הבית הקטן בעמק בית המון הופיע בטהרתו. – ובכן נשקפו לפני ההולכים, נשקו יחד זכרונות הימים ההולכים ועוברים ותקות העתיד הנשקפה לקראתם. – אך עד ארגיעה – והחשך שב ויכסה במשאון את כל היקום. ובאישון לילה שבו נחפזו הבורחים האלה לעשות דרכם וירדו מן ההר וילכו כשעה אחת בדרכים לא עבר אדם שם, ויבואו עד החוף אל הצנה אשר עמדה מצפה, ובבואם אל הצנה הוליך יעקב את מאריא אל החדר הקטן אשר יעד לה ויבקשה להסיר שם את בגדיה וללבוש את הבגדים אשר הכין לה. גם אנטוניא ועמנואל לבשו בגדים אחרים ויהיו כלם מלובשים כיעקב טיראדא ואנשיו, בגדי דיגים פורטוגיזים היורדים בים לעשות מלאכתם. ובצנה נמצאו כל כלי הדיגים רשתות מכמורות, חבלים, חכות וכדומה. טיראדא שלח ידו אל המשוט הגדול והמלחים ישבו גם המה לעשות מלאכתם וחיש קל יצאה הצנה מן החוף אל הים. –

8) תולדות יעקב.

בשלום בלי פגע שטה הצנה על פני הנהר טאיא, והנהר היה שקט ושאנן בהיר ונאור כראי מוצק וברוח צח רחפה הצנה על פניו, אך מדי הקריבה לבוא אל אשדות הנהר, צוה טיראדא לאנשיו לאחוז איש איש את כליו ולעשות במלאכת הדיגים, למען לא ישימו אליהם לב אם יפגעו בהם השפאנאים. אך מתחת לבגדי הצידים נשאו איש איש נשקו להיות נכונים לעמוד על נפשם. כמעט הגיעה הצנה אל תוך האשד וטיראדא ראה קצף על פני הנהר ויבן כי אניה אחת גדולה שטה בו, ויחתור לנטות ממנה. והנה קול קורא בחצוצרת-התרועה מעל מצפה האניה: קרבו הנה בני בליעל! השטים בצנה, פן נפגעכם בכדורי מות, ותרדו כאבן במצולה, מי אתם ומה מעשיכם? – וטיראדא נוכח לדעת כי האניה הזאת היא אנית צבאות שפאניא אשר נצבה כצר לתפוש את הים, ויסב את הצנה אל מול האניה ויעמוד הרחק ממטחוי קני רבה, ובשפה פורטוגיזית כבני דלת העם יושבי החוף בהברתם ונגונם השיב אל שואליו דבר, כי דיגים המה מפענעך השטים אל קאפא עספיסכעל לעשות מלאכתם, והמכמורות והחכות לעד, ולהיות סירת-דוגתם קטנה ודלה ירא הוא לגשת אל האניה פן תטבע בהמון הגלים אשר יכה בים משוטה הגדול. הצופה האמין לדברי טיראדא ויקרא: לכו לדרככם. וטיראדא לא אחר לעשות דרכו וכעב קל דאתה הצנה אל פאת נגבה מזרחה.

לפנות הבקר באה הצנה אל מחוז חפצה, לאור קרני אילת השחר נראתה האניה אשר הכין טיראדא בסתר סבכי היער הצומח על סלע הפסגה, ומתון ענן הבקר האיר באותות-זהב מעל פני האניה השם אשר קרא לה לכבוד אהובת נפשו “מאריא נונעס”. העלמה העדינה הזאת יצאה לשאוף רוח על מכסה הצנה, מראה הים הגדול לאור הבקר הנפלא בהודו החיה את לב מאריא הנכאה, ומנשמת הרוח הצח המחיה את כל היקום חלפו עברו מצוקות הלילה, ותחליף כח. אודם ארגמן כסה את חורת פניה, ובתודת שמחה הביטה אחרי טיראדא בראותה את שמה מפורש על האניה ובשמעה תרועת השמחה אשר הריעו בני ברית טיראדא באניה לקראת בואם, ועד מהרה יצאו טיראדא ואנשיו מאת הצנה ובאו אל האניה היפה והנאוה, על מכסה האניה עמדו מתי סוד טיראדא ובהם גם רעי עמנואל ויודעיו מאז – בשמחת גילה קדמו את פני האורחים, בחרדת כבוד ברכו את דון אנטוניא, ובענות חן את פני מאריא נונעס – ופנו לפניהם את הדרך אל החדרים אשר יעד להם טיראדא, מאריא באה החדרה ותתפלא לראותו כלול בכל הדר ויפי. וטיראדא לא אחר להכין הכל באניה אל המסע – חזקו כן תרנה פרשו נסיה ועל כנפי רוח יצאה האניה לפאת נגבה מערבה לבל יפגשו בה אניות שפאניא. – אולם גם כל יד כלי נשק למיניהם היו נכונים אתם לעת מצוא וגם אנשים מלומדי מלחמה היו אתו די להגן על האניה. ובלב סמוך ובטוח באלהי ישראל אשר הפליא חסדו לו עד היום הרהיב יעקב עז בנפשו לעשות דרכו בלב הים הגדול. –

לבקשת דון אנטוניא נעתר יעקב לשום פני אניתו את ארץ בראזיליא אשר באמעריקא אל המדינות אשר סרו את משמעת פארטוגאל, כי שם קוה אנטוניא למצוא רחמים ואהבה בלב הפורטוגיזים שונאי פהיליפ, ועזר לתפוש לו שם מלוכה קטנה, ונשגב לערוך אחרי כן מערכה על שודד נחלתו. חיש קל הלכה אנית טיראדא עד בואה אך ריא זאניירא. משם שלח יעקב ציר אל המשנה להודיעו דברו. אך כבר קדמה אנית שפאניא לבוא אל בראזיליא להודיע כי מלך פהיליפ על פורטוגאל, והדת נתנה כי ישבעו לו יושבי הארץ שבועת אמונים. והמשנה אף כי היה מאוהבי דון אנטוניא, ובעזרו עלה לגדולתו ירא את מורא פהיליפ ולא אבה לנטות אחרי אנטוניא. ויהי אך זה חסדו אשר אמר לעשות עם דון אנטוניא איש חסדו, כי לא יגלה סודו לשרי שפאניא ויתמוך ידו בכסף וצידה לדרך אשר ישלח לו למקום פלוני אלמוני, וישמע יעקב ויצר לו כי לא האמין בדברי המשנה, וישנה את מקום תחנות אניתו. אך המשנה הקים את דברו, הצנות אשר שלח יעקב לקחת את אשר הבטיח המשנה להעניק לדון אנטוניא שבו טעונות בכסף וכל מיני מזון למכביר, ויעקב מהר לצאת מבראזיליא ולשוב אל איירופה. –

לעת ערב יצאה אנית טיראדא, והלילה היה יפה ונחמד להפליא, על פני לבנת ספיר השמים יקר הלך הירח, והכוכבים במסלותיהם יצאו חוצץ כלם להריק את יפעת קרני אורם על פני ראי הים הגדול. ומבין אלפי אלפים תלמיו המתנועעים לאט לאט מנשמת רוחות צחות ונעימות, השיב הים משנה נגה צבאות השמים ברבוא רבבות תמונות מתמונות שונות מפליאות ביפי זהרם. – למחזה הנפלא הזה יתעוררו רגשות עדינות בלב האדם, יתפלא ויתענג על הדר הבריאה ועל חכמת יוצרה וחסדו השפוך על כל קצותיה, ונפשו תמלא אהבה ורצון לכל היצור, מעשה ידי קונה שמים וארץ. רעי יעקב ואנשי בריתו ישבו על מכסה האניה להתענג על הדר הטבע, שמח ורחב לבבם וישכחו עמלם ומרי שיחם ממתים מחלד, ובאות נפשם נדברו וישיחו שיחות רעים. דון אנטוניא הלך לישון בחדרו כי זקנתו תקפתו ויעקב ישב את מאריא לבדו. יפעת הלילה הזה היטיבה יפיה וטובה, והפליאה להראות ידידות נפשה, נדיבות רוחה, כביר כח תבונתה, והתוגה הנסוכה עליה כללה חמודותיה לקחת לב המתבונן עדיה. ובשבת שנימו לבדם יחדיו גברו עליהם זכרונות העבר ותקות העתיד, ולא התמלטו מפיהם כי אם דברים אחדים. אך לפעמים נשא יעקב עין ממעמקי עשתונותיו אל אהובת נפשו, ולא יכול להסבה ממנו עד ראותו כי הרגישה מאריא ולחייה האדימו.

ועל מכסה האניה כמו כן שררה דומיה רגעים אחדים. והנה קול שיר נשמע מפי בילמונטו אחד מאנשי ברית טיראדא אשר פתח בכנור שירתו לתהלת הלילה היפה הזה וגאון הים הגודל המתפאר בכבודו. וכמעט כלה המשורר את דברי שירתו הריעו כל אנשי האניה לקראתו תרועת תודה. ואחד מהם עמד ויאמר: הנה שרנו בכבוד הלילה וגאון הים כי להם נאוה תהלה עתה נשובה נתבונן עדינו. הלא ישרון בקרבנו אשר הקדישתהו בת השירה מרחם, ידעתי גם ידעתי ישרון, כי שרת שיר נפלא לזכר האיש הנעלה אשר מאחינו היה ולאות ולמופת יהיה לנו כל ימינו, שירה לנו ישרון מפרא דיגה ונשים זר תהלה גם על ראשך. לשמע פרא דיגה חרדו כל האנשים חרדת קדש, ובעיניהם חלו גם המה את פני ישרון להשמיע הוד שירתו. והעלם ההוא קם ממקומו לקח את כנורו וידבר את השירה הזאת.

פְרַא דִיגָה! פְרַא דִיגָה / אֶת הַנֶּשֶר הַקַּל בָּמֳתַי-עָב יַבְקִיַע

לְךַ נָשִירָה וּנְזַמֵּרָה / בְּבוֹר תַּחְתִּיוֹת, עַבְדֵי דָמִים! הֵבֵאתֶם

מוֹפֵת הָיִיתָ לָנוּ בְּחַיּיֶךָ וּבְמוֹתָךְ / שַמְתֶם בַּסַּד רַגְלָיו לִשְאוֹל הִגִיַע

וּבִכְבוֹדְךָ נֶצַח נִתְיַמֵּרָה. / כִּי תְּעוּפַת חֶפְצוֹ, רוֹם דֵּעוֹ, יְרֵאתֶם.

אֶת הַזָּהָב הַטּוֹב גָּזְלוּ בְנִכְלֵיהֶם וּמֵעַל הַמַּעֲרָכָה עָלְתָה שַלְהֶבֶת בַּסַּעַר

חָרֳשֵי מַשְחִית וַיָּשִימוּ לוֹ קָבֶר / מִגֵּאוּת עָשָן הִתְאַבְּכוּ, הָאָרֶץ נֶעְתָּמָה

בְּסִתְרֵי חֹשֶךְ בְּעִמְקֵי בוֹר אֲסִירֵיהֵם,/ בָּם יַעֲלֶה הַנֶּשֶר, בָּם רוּחוֹ יַעַר

וַתִּגְעַש הָאָרֶץ וַתִּזְעַק זַעֲקַת שָבֶר. / וְתִּקְוַת אֻמְּלָלִים כֵּן נִגְזָרָה תַּמָה. –

וּמַלְאֲכֵי מָוֶת מִהֵרוּ הִצִיתוּ אֵש אוֹכֶלֶת / אַךְ מֵעֲרֵמַת הָאֵפֶר בְּרָב כֹּח

וַיַּשְלִיכוּ בָהּ אֶת הַזָּהָב בְּלַעֲגָם רֶצַח,/ שָּב הִתְנַעֵר הַנֶּשֶר וְלַשְחָקִים יַרְקִיַע

שָם יֻתָּךְ יִשָּרֵף וְהָיָה לְאֵפֶר גַּחֶלֶת / מִכְּנַף הָאָרֶץ נִשְמְעוּ זְמִירוֹת פְּקַח-קוֹחַ

לִבְלִי תִּרְאֵהוּ עוֹד עַיִן לָנֶצַח. / וְאוֹר תִּקְוַת גְּאוּלָה לַיְשָּרִים הוֹפִיַע,

אַךְ אֶת הַסִּיגִים אָכְלָה הָאֵש לָטֹהַר / פְרַא דִיגָא! פְרַא דִיגַא! רוּחַ אַפֵּינוּ

וְהַזָהַב הוּצָק חִן מְזֻקָּק שִבְעָתַיִם / לְךָ נֵיטִיב שִיר לְךָ יְזַמֵּר כִּנּוֹרֵנוּ,

כִּי מִי יוּכַל לְהַחְשִיךְ יִפְעַת הַזֹהַר / הִשְלַכְתָּ מֵעָלֵיךָ אֶת אַדֶּרֶת הַכְּמָרִים

הַהוֹלֵך וָאוֹר כְּעֶצֶם הַשָּמַיִם? – / וַתַּעַש לְךָ תַּחְתֶּיהָ כַּנְפֵי נְשָרִים!!

ויהי כשר המשורר על הגיון בכנורו וחרדת קדש אחזתו ואת כל שומעיו עמו יחד ויענו גם המה אחריו בקול שיר ותרועה גדולה, שנו את שירו וישנו. ומקצתם פנו גם הביטו אל המקום אשר עמד שם טיראדא. כי אך מתי מספר מן ההולכים עמו ידעו את סודו. – וגם יעקב טיראדא התפעם רוחו בקרבו בשמעו את דברי השירה הזאת, חרד ורחב לבבו אך מהרה התאפק, העמיד פניו, וישב על מקומו דומם, ידיו שכל על לבו ועיניו שוטטו ברוח, וקול מאריא נונעס העירהו מתרדמתו, כי פנתה אליו ותאמר: ראה טיראדא השיר הזה העיר ברוחי רעיונות וזכרונות הרבה אף הזכירני הבטחה אחת אשר הבטחתני. – העת והעונה הזאת נעימה ונחמדה שקטה ושאננה, עשה כאשר הבטחתני, הלא הבטחתני יעקב לספר לי תולדות ימי נעוריך. לא מאהבת חדשות ונצורות בלבד נכספה נפשי לדעת זאת. רבות עשית טיראדא עם בית אבי, ורבות הנך עתיד לעשות עמנו עוד, ומאז באתי לחסות תחת צל כנפיך למדתי לדעת את תור מעלת נפשך ואתפלא על המראה – ראיתיך טוב ומיטיב, גבר חכם בעז, כביר כח לחרף כל עמל, חזיתיך בהליכותיך בקדש. אך למה תהי תהלתי למשא עליך! חזיתיך – ומדי אתבונן בך כלתה נפשי בחיקי לדעת מי אתה האיש הגדול הזה? ואיזה דרך הגדלת? ראה גם ראה טיראדא הן רוח חן ותחנונים יצוק על כל הטבע כלו, הירח והכוכבים שפכו אור יקרות על הים הגדול, ורוחות צחות ועדינות משחקות בגליו וכמשוחחות אישה את רעותה, ורוח האדם אף הוא יתעורר לשוח בזכרונות הימים שעברו, הואילה נא ותנני להזכירך את הבטחתך.

בנפש חפצה שמע טיראדא את דברי מחמל נפשו, החריש רגעים אחדים ויאמר: הנני מאריא, לתת לך את שאלתך אך טוב לאנשים אשר הקרה ה' להתהלך יחד ימים רבים לדעת איש את רעהו ידיעה ברורה. ואנכי מעודי שנאתי להתחפש ולהעלים מעשי ואך לדאבון נפשי פגעי הזמן העבירוני על דעתי. אבותיך היקרים יודעים את כל המוצאות אותי, ואמך היקרה בנשים הדגולה מרבבות הצילה משאול נפשי. – ואיך לא אגלה סודי לבתה.

לזכר אמה נשאה מאריא עיניה השמימה רסיסי דמעה הרטיבו את חורת פניה ומנהמת לבה נאנחה ותאמר: מי יתנני לדעת שלומך אמי חמדת נפשי, ושלומך אבי עטרת ראשי! כן דברת יעקב אמי יקרה בנשי חיל, נפש עדינה זכה וטהורה, ומה מאד תרבני יעקב כי תערכני אליה ותאשרני בגללה.

“מאריא”, אמר יעקב "ראשית דברי אומר לך כי שם משפחתי טיראדא, אבל השם הזה נשכח מלב וימים רבים היה זר גם לי ובשם פרא דיגא די לא אסצענזיון נקראתי.

כשמוע מאריא את הדברים האלה לבשה חרדות קפצה ממקומה ותקרא, הכי פרא דיגא אתה? אשר העלה כליל על המוקד? "החשי מאריא הס! ענה יעקב, אל תשא את השם הזה על שפתיך, השם הזה לא נשאר זכרו כי אם בפי המשוררים כאשר שמעת ושמור אך בלבי ובלב אנשי בריתי הנאמנים. הטי אזנך מאריא ושמעי ותעלומה יצא אור, למאור זכרוני מימי עלומי לא נצב דבר כי אם תאי הקטן והצר בקלאסטער. ערש ילדותי לא ראיתי, פני אבי לא חזיתי, ואמי לא נשאתני בחיקה, עם ילדים לא שעשעתי, עם נערים לא שחקתי, ולא התהלכתי ברחובות עיר גם בהיותי עלם. יד רשעים הוצאתני מבית אבותי ותכלאני בתא הקלאסטר לארך ימים שמה כלכלו אותי אלפוני וילמדוני. בחומות הקלאסטר שם בליתי ימי לא ראיתי כי אם את הכמרים אשר בצלם יתהלכו ועל פניהם הזועפים אימה חשכה תמיד. בשעות הפנויות מן הלמודים הקבועים שרתי שירי תפלה התהלכתי לשוח בגן הקלאסטער להתבונן על הציצים והפרחים ועל מצבות קברי הכמרים שכבר מתו, ותהי לי זאת לשעשוע ומשיבת נפש. – חמודות תבל לא ראיתי על כן לא חסרתי דבר. אך לבי היה חלל בקרבי וקול ממעמקי הנפש העירני כפעם בפעם לדעת כי נעזב וגלמוד אנכי כי במחשכים אנכי יושב, וצרה ויגון מנת חלקי. – אז חם לבי בקרבי ואש בערה בעצמותי, רוח לא ידעתי אכנהו, התפעם בי להתעורר ולהתעודד לפעולת אדם, ויפלא בעיני מאין בא הרוח הזה בקרבי, ומי הצית את האש הבוערה במסתרי נפשי? –

“אך מקץ הימים חמותי ראיתי אור, ופקודת גאולתי באה בתמונת איש כהן זקן נכבד אחד. ימי עלומי כבר עברו, וכבר באתי בסוד הכהנים וכמוהם לבשתי אדרת שער. ויהי היום, ואיש כהן אחד אורח בא אל הקלאסטער לגור שמה, ושם האיש ההוא פרא געראנימו. וכבואו פנה אלי באהבה ורצון, ובחבלי חן וחסד משך את לבבי לדבקה בו. הזקן הנכבד הזה החל להעיר לחכמה אזני. ובטוב טעם ודעת האיר את עיני במאור חכמתו. אף הגדיל חסדו עמדי להמציא לי חבר טוב את אשר לא היה לי מעודי, ובדברו בא אל הקלאסטער עלם נחמד להשכיל יקר רוח ונפש נדיבה אלפונס די הערירה, ועד מהרה הופיע לי אור חדש במחשכי אהלי, כי נקשרה נפשי בנפש אלפונסו ומצאתי לי אוהב ורע כמוהו אשר יחדיו נשב לשמוע תורה ותושיה מפי אלוף ומורה כפרא געראנימו”.

“מורנו הגדול הזה הסכין להעיר את רוח מבינתנו, להתבונן ולמצוא חפץ דעת לבבנו, הפיץ אור על נתיבות למודינו, למען לא יצרו צעדינו לא נלא בדרכנו ולא נכשל. ובכן החלפנו כח יגענו והונח לנו, ותהי לנו המלאכה לענג ונחת. וכאשר ידענו הבין את לשונות בני קדם, קראנו לפניו ספרי חכמי יון, כתבי הקדש לבני ישראל, וספרי ברית החדשה, ובחכמתו השכיל להעירנו להתבונן בהם בינה, לערוך את למודיהם זה לעומת זה ולבחנם. שרי פקודות הקלאסטער, לא שמו אלינו לב לראות במה אנחנו עסוקים. פרא געראנימא נודע לחכם שומר אמונה ואותנו ידעו נערים נוצרי תורה משכילים שכל טוב, ויאמרו בלבבם כי מורנו יאצל מרוחו עלינו, והיינו לפאר ולכבוד הכנסיה. – אך לא כאשר דמו כן היה. בשימנו לב אל למודי חכמי יון ראינו ונוכחנו כי אם רמו וגבהו דבריהם, אין בהם נכוחה, ימששו כעורים קיר, ולא ידעו איזה דרך ישכון אור, זה בונה וזה סותר, זה נוטע וזה עוקר, קורי עכביש יארוגו להרהיב עין ומנשמת רוח מבין לאשורו יעלו בתהו, וכעשן יכלו לפני למודי תורת משה, הברורים והנאמנים, המאירים והמזהירים, החזקים והמצוקים, משמחי לב ומשיבי נפש. כי בעוד היונים מחפשים לדעת היש בורא לעולם ואלהים בארץ, תלמדנו תורת משה כי אלהים אמת אלהים חיים קונה שמים וארץ ומלך עולם; תאלפנו לדעת כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ואת האדם יצר בצלמו ויפח בו נשמת חיים, ויחננו דעת וילמדהו בינה להבין ולהשכיל באמתו, כי הוא מלכנו אדונינו, אבינו רוענו, ובישראל בחר מכל עמי הקדם ויאמירו להודיעו דרכיו להראות לו טובו וכבודו, והיה ישראל לאור גוים, מורה ומלמד דעת אלהים בארץ. הלמודים הנפלאים והנשגבים האלה באו כשטן בעצמותינו, ונפשנו השוקקה מלאו כל טוב”.

“וכאשר הרבינו להתפלא על חין ערך תורת ישראל, ומעלת למודיה הקדושים על למודי חכמי יון, העירנו מורנו ואלופנו לבקש דעת דברי ימי העם הזה, אשר נתנו אלהי עולם לאור עמים, ומה הגמול אשר גמלו עליו עמי הארץ אשר הלכו לאורו. ונראה ונתבונן ויחרד לבבנו. – כי הפכו על בני ישראל בהלות חשך וירדפום באף, הרוג ואבד, ויחר לנו מאד. ומעט מעט נהפך לבבנו לשנוא את שונאי ישראל ומנדיהם אבירי הלב הרחוקים מצדקה, ותשפל גם מעלת תורתם ואמונתם בעינינו, אז גלה מורנו ואלופנו את אזנינו כי צאצאי העם הנרדף והמדוכא אנחנו, ובנים לאבות ישרים אשר עלו כליל על מוקדי האינקוויזיציון. – ולמן היום ההוא הוסיף פרא געראנימא אמץ ללמדנו דעת תורת ישראל לנטוע בלבנו את למודיה הצרופים ולאמץ רוחנו לשמור פקודיה. אך הזהירנו לשמור מכל משמר דל שפתנו, עד עת פקודת-ישועה ורצון. בימים ההם נקרא אלפונסו לשום ידיו על עיני דודו, וכמשלוש חדשים אחרי כן שבה נפש מורנו אל צרור החיים. ובטרם ימות הודיעני שמי ושמו בישראל כי דודי הוא אחי אבי אמי. – ויספר לי את כל המוצאות אשר מצאו את בית אבותי ואותו ויעיר לזכרון את לבבי, לזכור כי אבי, אמי, ואחותי היו למאכלת אש”.

"מלא רגז וחרי, נשארתי לבדי ואין מחזיק בידי, ובאפי נשבעתי לנקום נקמת אבותי. ובתתי את לבבי לדעת מה אעשה, ואיזה דרך יובילני למחוז חפצי, אמרתי לשים את סאראגזה קרית אראגון פעמי, לשמוע שם בלמודים בבית מדרש החכמה. כי שמעתי אשר באראגון עוד שאר רוח לעם הארץ, וממשלת שפאניא לא מצאה און לה להכריעו ולשימו כעפר לדוש תחת כפות רגלי הקנאים החשוכים מורדי אור וצוררי דעת. ובלבבי היה ללמוד ולהשכיל להיות דורש ברבים ומטיף לעם, כי אמרתי בשאתי את מדברותי באזני העם ובהביעי להם רוחי, תצא גם האש העצורה בעצמותי ובערה ואין מכבה. ותקותי באה לי כי כמעט החלותי לדבר דברי מעל הבימה להעיר את העם למוסר, וימצאו חן ושכל טוב בעיני השומעים, ובכל המקום אשר נשמע קולי נהרו אלי המונים המונים, אדרת הכהנים אשר לבשתי היתה צנה וסוחרה בעדי, ואיש לא הרהיב עז בנפשו לתת תהלה באמון אמונתי, אף כי סבותי את דברי לבאר את פרשת תורת האדם לאדם ולעורר רחמים וחמלה אל כל לב נשבר ונדכא. השומעים שמעו ויאשרוני, ובכן סלותי לי מסלה אל לבבות רבים מבני הערים אשר עברתי בהנה ונפשם דבקה בי, ואמרתי הפעם אסיר המסוה מעל פני אפתח פי ואצוק רוחי עליהם, ושפתי ברור ימללו את כל הגיוני לבבי, ונפקחו עיניהם לראות כי התעום לעזוב דרכי צדקה ישרים וללכת בנתיבות רשע כסל, אדברה וירוח לי יעבור עלי מה, כי כבר סר ממני מר המות, ואימתו לא בעתתני, אף יחלתי לו כי ישלח ידו יוציאני מן העמק העכור הזה, ויאספני את אבותי לאור באור החיים.

“בימים ההם האירה לי תקוה טובה כי חפצי יצליח בידי. אנטוניא פרץ אחד מסופרי המלך אשר נתן בפלילים על אשר שכר מרצחים להמית את עסקאבאדא בשלי בדבר המלך פהיליפ, נמלט מבית כלאו אל עיר מולדתו סאראגזה ויעמוד לפני השופט הראש (יוסטיציא) אשר על כל מדינת אראגון ויתודה על פשעו, והמלך ראה כי רעה גם נגד פניו מאת אנטוניא פרץ כי יענה בו עונו, הסית בו את שרי האינקוויזיציון, והם מהרו ויתנהו בבית הבור, אז חרה אף השופט הגדול ועמו כל שרי אראגון, על שרי האינקוויזיציון כי שלחו ידם לנגוע במשפטי הארץ וזכיותיה מקדם אשר על פיהם אין שופט ודין גדול בכל אראגון מן השופט הראש. ואך לא לבדו הצדקה להוציא לאור משפט איש ואיש, אז מצאתי עז בנפשי לשאת מדברותי בתוך כל קהל ועדה, לחצוב בשרי פקודות האינקוויזיציון ומשפטיהם, לגלות עון רשעת המלך האכזר הרודה בעם, להוכיח בצדק כי לא לאמונה תשור האינקוויזיציון בארץ, ולא לצדק ימלוך מלכם כי אם להכריע ולבצור רוח העם, לעשוק משפט ולרעוץ כל יצרי מחשבותיו, והאינקוויזיציון אך כלי משחת בידו להפיק זממו. דברי הכו שרש בלב אנשי סאראגזה ויקומו כלם כאיש אחד וישימו את נשקם עליהם, ויגיחו על ארמון האינקוויזיציון וילכדוהו וישלחו את פרץ לנפשו והוא נס ונמלט”

בראותי כי דברי עשו פרי יצאתי מסאראגזה ועברתי בכל ערי אראגון וכפריה לקרוא בשם הפדות מעצר רעה וממוסר הבלים, והמונים המונים נהרו אל בירת המדינה חלוצים לעמוד על נפשם. אך פהיליפ אשר חכה מאז למצוא תואנה באנשי אראגון, למען תמצא ידו לו לעשוק משפטיהם וזכיותיהם מקדם אשר כסרבים וסלונים היו בעיניו, שלח צבא גדול אל אראגון. האמנם שלח השופט הראש דבר בעם להודיעו כי הפר פהיליפ ברית ראשונים עבר חק להביא בשערי הארץ צבא וחיל. אך לא בדבר שפתים תעשה מלחמה, ויהי אך הגיחו אנשי צבאות שפאניא גבורי החיל על גדודי אראגון ויכו בהם מכה רבה ויבריחום וגם שערי סאראגזה נפתחו לפי חיל פהיליפ באפס ידים. ובבואם הוציאו להורג את השופט הראש ועמו ארבע מאות איש מנכבדי העיר, ורבים הובאו בבתי הכלא, ובזאת נגדעה ותשבר קרן אראגון חולל לארץ כבודה ומשפטיה הטובים מימי קדם חלפו עברו כחלום מהקיץ. וימין פהיליפ רוממה לבלע ולהשחית כאות נפשו. אך לא לעולם חסן עריץ וימים ידברו כי השולח יד ברוח עמו ועבדיו טורף נפש ניניו ונכדיו"

ומנהמת לבו נאנח יעקב אנחה גדולה וידום, ומאריא הבינה את דומיתו כי גברו עליו דברי זכרונותיו ותקותיו, והמון מעיו סגר דלתי שפתיו, נפוגה ונדכאה גם היא ותשב דומם ומשמים רגעים אחדים. אחרי כן פנתה אליו ובקול עצב וחרד שאלתהו: ומה מצא אותך יעקב במבוסה הזאת? –

וכאיש נעור מתרדמתו התאפק יעקב ואמר: שמעתי כי צבאות פהיליפ באים על סאראגזה ואחישה לשוב אליה. אך כבר באה העיר במצור אין יוצא ואין בא, נעויתי מראות כי חלפו כעב תקוותי הטובות כחי עזבני ועצתי התבלעה עד כי לא נתתי את לבבי להמלט ולהסתר מכף גדודי פהיליפ אשר שוטטו בארץ לתפוש את כל אשר היה בקושרים, ואנשי שלומי אשר ששו לקראתי, ושמעו מדברותי בשמחה הגירוני והסגירוני ביד אויב, ולהיותי כהן מורה נתתי בידי האינקוויזיציון, ועד מהרה בא ברזל בנפשי וישימוני בבור אסיריהם. ובעמדי לפני השופטים לא שמתי סתר פנים וברוח כביר הגדתי להם את כל אשר בלבבי, ובתוכחות עלי עון עניתי בם תרמיתם ונכליהם שקר. כמדקרות חרב ירדו דברי בלב השופטים, חלו ורגזו תחתיהם. אך בראותם אותי איש טוב טעם וכהן מורה, נסו דבר להשיבני מדרכי הרעה ויבטיחוני לתת לי נפשי לשלל, אם הנחם ואודה עלי פשעי, וכאשר מאנתי לעשות בנפשי שקר החלו להראני קשה ולענות נפשי ענוים אכזרים. דכאוני בבור צר אפל ואין נגה לו, שמה השלכתי והתבוססתי בעפר עם כל שרץ הארץ, ימים שבועות, וחדשים. האכילוני לחם צר ומנעו מים מפי כי צמאתי, השקוני מי רפש ולא נתנו אכל להשביר רעבוני, אף שנתי גזלו ממני, וכמעט נמתי הקיצוני. אך כל זה לא הועיל להותם וכשן סלע בלב ימים הייתי מוצק ולא נעניתי. וכאשר הרבו לענותי כן הוספתי אומץ ובשבתי בחשך היה ה' לאור לי, ויחדני בחזיונות משמחות לב ומרהיבות נפש, אבותי היקרים, אף כי לא חזיתים בחיים חיתם, פרא געראנימא מורי ואלופי נראו אלי, שעשעוני, נחמוני, ודעת אלהים למדוני, עמהם התרוממה נפשי לאור החיים את פני אלהי הרוחות, ותשחק לחיי בשרים, להם לחמודותיהם ולמצוקותיהם. החזיונות הקדושות האלה, שעשעוני גם בעמדי לפני השופטים וברוח כביר עשוי לבלי חת, עניתי ואמרתי: לא אעשה בנפשי שקר".

“ובראות אנשי הדמים כי הנני מחזיק בתומתי, חרצו משפטי לעלות על מוקדי המערכה בתוך עשרים וארבעה איש ואשה, בני חרמם אשר הקדישו להעלות אשה לריח ניחוח לפני אלהי האמת והצדק. – ולמן היום ההוא הניחו לי כמעט, חדלו להציקני ויביאוני בבית מרווח. אך גם שמה באו אלי מדי יום ביומו שני כהנים חליפות לדבר על לבי ולהעירני לתשובה באמור אלי, כי אם אודה ואעזוב ארוחם, ויבחרו מחנק לנפשי ממאכלת אש. והם כאשר באו כן שבו. במנוחת נפש פניתי אל אחריתי, ואומר אל לבי, אם בלא יומי אמלא, כבר העליתי נצה ואציץ ציץ כמעט קט, וכבר הפיצותי גרגרי זרע אחדים בחיק האדמה, ומנוגה וממטר יעלו יפריחו באחרית הימים”.

“יום הפקודה קרב לבוא ושרי האינקוויזיציון הודיעו גלוי לכל יושבי שפאניא את מספר האנשים אשר עתדו למאכלת אש, את שמותיהם ופשעיהם, למען יחישו ויבואו לראות במחזה הנורא הזה, ותתענג נפשם באבוד רשעים. וגם את שמי נשאו בתוך החטאים בנפשותם. למען דעת כל העם, כי לא ישאו פנים גם לכהן מורה, ובקרוביהם יקדשו. אולם גם בטרם יודיעו שרי האינקוויזיציון את שמי, נודע בארץ דברי ואשר נגזר עלי, ויהי לנס. אור ליום המועד הזה הובאתי אנכי ושאר הצפוים אלי מות, אל אחד מבתי התפלה המיועד לדבר הזה, שעריו נסגרו על מסגר ומסביב לו עמדו משרתי האינקוויזיציון לשמור על הבית. על היציע העליונה עמדו להקת משוררים וישירו את המזמור “ממעמקים קראתיך” על הבימה לבדה עמדו נרות דולקים הרבה. ובכל מלוא הבית היה חשך אפלה, כל הנועדים למות כרעו איש איש, נפלו על אפיהם לשפוך שיחם בהתעטף נפשם לפני אל עולם השופט הצדיק, וגם אנכי כרעתי על יד הקיר, ונפשי נמוגה בתפלתי, והנה תמונת אדם עטויה במעטה קרבה אלי נופלת על פניה אצלי, ויד שלוחה אלי מתחת למעטפה ותשים בידי דבר מה, ועד מהרה קמה התמונה מן הארץ חמקה עברה ואיננה. מששתי את המושם בכפי ואדע כי בו צרור כסף, מגרה ופסת-נייר, את הצרור ואת המגרה החבאתי בחיקי ובשומי עיני על הנייר ראיתי את הרשום בו בדברים אחדים אל מי אפנה ואנה יהיו פני מועדות. אחרי קראי בלעתי את פסת הנייר והיה כלא היה. ויהי בחצות הלילה ואנכי לבדי בתא המיוחד לי קמתי ואשלח אל המגרה ידי, ואשוף בה את שבכת הברזל בחלון תאי – ואצא החוצה, נשאתי את רגלי ואלך בדרך אשר התוה לפני – ואלהי חסדי היה בעזרי לחלצני מכל יד עמל ופגע רע אשר עמדו לשטן לי בדרך עד אשר באתי אל מצילי – היא אמך. עד חגוי העמק, שם נסתרתם, הגיעו דברי, ואמך הנדיבה בנשים שמעה את שמי ואת אשר קרני, ותתן את לבבה להצילני, לא חמלה על כספה, ועל ידי איש אחד מאנשי ברית אביך הצליח חפצה בידה, לבוא עדי אל בור כלאי ולהוציאני לחפשי. – כל אשר היו נועדים עמי עלו על המערכה בעצם היום ההוא. ובהפקדי לא נחסר מספרם, כי עד מהרה נתנו שרי האינקוויזיציון איש אחר כפר נפשי, אשר קראהו בשמי למען לא יודע כי נמלטתי מידם, אשר על כן יאמר כי פרא דיגה נשרף על המערכה”

“ואמך אשר שמה נפשי בחיים, הורתני גם תורת חיים, ברוב שרעפי בקרבי לקחה הרגיע נפשי, ועל סעפי נגה אורה, לראות באור האמת בנתיבות השלום. כי בינה יתרה לה וחכמה רבה למצוא בעקלקלות המבוכות את הדרך הנכונה; חשבתי דרכי ולא ידעתי איזה דרך יכשר לפני ואל איזה ארץ אפנה, והיא השכילה ותבחר לי את ארץ הנידערלאנדים, בראותה כי אכזריות פהיליפ תקרע את סגור לבם, וכאשר יוסיף לענותם כן יתחזקו ויתעודדו לפרוק עולו מעליהם. אורו עיני למצוא את המטרה לחפצי ובהגיגי בערה בי אש שלהבת יה, להגיע עדיה, להמציא מנוחה ונחלה לא לבד לאחי בני עמי האמללים, כי אם גם לכל נקשה מורדף בלי חשך על דבר אמונתו ותם דרכו”

אלה תולדותי מאריא! אשר לא ידעת, ואשר עברו עלי מן היום אשר באתי לחסות תחת צל קורות בית אבותיך הלא לא נעלמו ממך, ידעת כי ירדתי את דון שמואל פאללאחי אל נידערלאנדען, ולבל ידע סודי עמדתי לפניו לשרתו, וכעת הננו שבים ללכת אל הארץ ההיא שנית, העבים המאחזים את פני הרקיע החלו להטהר, ודבר הפרינץ מאראניאן יבקע כשחר אורו ילך ואור עד נכון היום – יום ישועתנו. ואם לא קרוב היום ההוא לנו ואם לא בהשקט ובטחה יבוא אלינו, יום הוא, ובוא יבוא".

יעקב כלה לדבר דבריו וידום, ומאריא נונעס גם היא ישבה משתאה ומחרשת כרגעים אחדים, אחרי כן נשאה עיניה הגדולות והיפות אל טיראדא, אחזה את ידו ותאמר: מה רבו צרותיך יעקב! ומה השכלת לשאת ולסבול אותן! הדברים האחדים הרעידו את מורשי לבב יעקב, ומבלי יכלת לענות אותה דבר, השח את ראשו וישק את ידה פעמים. ומאריא נונעס נבהלה כמעט רגע, ותשב את ידה אליה לאטה, ותקם ותאמר: “כבר עבר רוב הלילה, אלכה לישון מעט”. היא באה החדרה ויעקב נשאר על מקומו, ובהלך נפש התהלך באניה ועיניו נטויות אל הים הגדול ואל נגה הירח והכוכבים המופיע מתוך משברי גליו. כי בים האהבה צלה נפשו ובמשברי התקוה וגליה. ואנית יעקב הלכה לדרכה באין מפריע לאור הירח והכוכבים מועפת ביעף מנשמת הרוח הנעים. שלות השקט על פני הים הגדול ושלום חיים באנית יעקב.

9) נצחון וָשֶבִי

לפני קרני אור עמוד השחר אספו צבאות השמים את נגהם, תופשי המשוט והמלחים שקדו על מלאכתם, וכל שאר שוכני האניה שכבו אסירים בחבלי השנה כי ערבה עליהם לפנות בקר, והנה קול הצופה נשמע קורא בכח: הנה אניה אחת לקראתנו! המלחים נשאו עיניהם ויראו כי אמת נכון הדבר וירץ אחד מהם להקיץ את שר האניה משנתו, ועד מהרה יצא טיראדא, ויביט ויתבונן וידע כי צי אדיר שפאנאי ערוך למלחמה הולך לקראתם, ולבו נתר ממקומו. לא לנפשו ירא, כי הוא כבר התקדש למלחמה. אך פחד וחרד לנפש אהובתו חמלת תקותו אשר כמעט אורו עיניו, לפני שעות אחדות, לראות ברק יפעתה כקרני הזהב מרחם משחר. אולם גם הפחד הזה הוסיף לחזק את רוחו, ולאמץ את לבבו אומץ גבורה מאד נעלה. ויפן אל ראש החובלים להועץ עמו, ואחרי אשר שתו עצות בנפשם כדת מה לעשות תמך ראש החובלים עצת טיראדא כי אין טוב לפניהם לנסות דבר להמלט מיד השפאנאים. כי אם להתחזק ולהשיב מלחמה אם יפגעו בהם.

טיראדא שפך שיחו לפני אדון כל, וימהר להכין הכל למלחמה, הצביא את אנשיו, הפקיד איש איש על עבודתו ומעשהו, העיר את לבבם לדעת את הרעה הגדולה אשר נגד פניהם, ואמץ רוחם לעמוד על נפשם. ואת דון אנטוניא ואת מאריא נונעס הביא בחדר לפנים מחדרי האניה להסתר ממקרי פגעי המלחמה, בין כה וכה האיר השחר, הניצה החמה ועין בעין ראו את הצי השפאנאי – והנה ברק אש, עתר עשן, וקול רעש – כדור עופרת יצא מאת הצי לפגוע בם. אך החטיא את המטרה ויפול במי הים לעיניהם, וטיראדא כלא שמע ולא ראה את האות הנתן לו לעמוד על מקומו ולהשיב שואלו דבר, אחז דרכו עד הגיעו אל המקום אשר ראה טוב לו לערוך משם מלחמה, אז צוה יעקב ושלשה כל תותח פתחו פיהם ויענו באש את השפאנאים דבר, ותשובתם לא נשארה מעל, כי אם עשתה תבוסה באויביהם. זעקת שבר נשמעה מעל הצי, והשפאנאים נחלצו למלחמה, וימטירו אש וגפרית על אנית יעקב. אך לא הרבו להשחית בה, כי קטנה היתה לעומת הצי וקלה במעופה לרוץ הנה והנה, אולם גם הנזק הקטן אשר עשו לה כדורי האויב גדול היה בעיני יעקב, כי כבר המיתו שנים מאנשיו וכששה איש נפצעו, גם את התורן הראשון שברו ופרצים עשו בקירותיה, וימהר ויצו לפקח על הנפצעים, להתיר את החבלים מעל התרן ולסתום את הפרצים כאשר יוכלו. אז האיץ להעלות את כלי התותח על מכסה האניה, ויחל הוא ואנשיו לירות ברב כח בצי השפאנאים למשחית בלי חשך – וכדור אחד פגע במשוט הצי וישברהו לשבבים, רגעים אחדים נחו השפאנאים ולא חדשו את המלחמה – אך עד מהרה ראו אנשי טיראדא כי לא רפו ידי השפאנאים, וכי שתי אניות קלות מלאות אנשי מלחמה מועפות ביעף אליהם לתפוש בכף את אניתם, וטיראדא לא התבלעה עצתו, ויצו את המנצח על כלי התותח לשמור דרך אחת האניות ולהמטיר עליה אש גפרית ואש פחים כאשר תמצא ידו, למען השחיתה. ואת אנשיו הצביא לעמוד הכן, ולהשיב מלחמה את פני האניה השנית– כלי התותח עשו דברם לא החטיאו את המטרה, חצבו להבות באניה האחת, ויפרצו בה פרצים והאניה נהפכה על פניה ותרד במצולות ים, היא וכל אשר בה. קול תרועת שמחה נשמע מפי אנשי טיראדא, ובגבורה חדשה התאוששו להלחם עם אנשי האניה השניה ההולכת וקרבה אליהם. המה שלחו כדורי עופרת לפניהם ויך בקירות אנית יעקב ותרגז תחתיה וקרסי ברזל עפו במועף עליה מסביב, נתקעו בה וירתקוה, והשפאנאים החלו לטפס ולקפץ מאניתם אל תוך אנית טיראדא להלחם בחרבותיהם איש את אישו, ומלחמת תבוסה החלה, ועד שהאויבים מעפילים לעלות על פני האניה ונופלים חללים תחתיהם מפני תגרת יד אנשי טיראדא, וגדוד שפאנאים התחזקו ויעלו על המכסה מאחוריה. – "האויבים באים עלינו מאחורינו! קרא עלם אחד מאהובי טיראדא, מהרו אחרי אחי! – אך טרם כלה לדבר וכדור עופרת בא בלבו ויפול מת תחתיו, “אהה! ישרון אחינו מת! ישרון נעים זמירותינו! קראו כלם קול גדול, “הבה ננקמה נקמתו”, ובקול קורא” פרא דיגא! פרא דיגא! הגיחו על האויב, קול הקריאה הזה נשמע בכל האניה ובאש פלדות הבעיר את כל מורשי לבב אנשיה, ואיש איש בחרבו, בקרדומו בפטישו ומקבתו התנפלו כחיתו טרף על השפאנאים ויכום, וימיתו את כל הבא בידם ולא יכלו השפאנאים לעמוד בפני גבורי חמת כח אלה, וישובו אחור, רבים קפצו לתוך הים ויטבעו כאבן, ואשר נמלטו אל אניתם מאנית טיראדא ולא יכולו, כי הקרסים נאחזו בחזקה, ולא משו ממקומם, וטיראדא ואנשיו עמדו על מכסה אניתם, ויורו בהם כאשר מצאו. אז ראו השפאנאים כי כלתה אליהם הרעה, ויתנו את נפשם לשבי ביד יעקב טיראדא, מסרו את כלי נשקם ויבואו איש איש בגפו אל האניה, שם אוסרו בחבלים ובמקום שבויי חרב נתנו משכנם. –

שר הצי השפאנאי בראותו המכות הגדולות אשר הכוהו בני האניה אשר פגע בהם לא אמר לחדש עליהם המלחמה, וטיראדא גם הוא לא הרהיבהו נצחונו להתגרות מלחמה באנשי הצי הגדול, ויאץ באנשיו לפרוש את כל מפרשי אניתו, להחיש מעוף האניה להמלט מיד אויבו הגדול והעצום ממנו, ועד מהרה נסתר הצי מעיניו ומוראו סר ממנו, אז פקד טיראדא את המתים לעשות להם כמשפט והנפצעים לחבש פצעיהם. מה מאד לבו נשבר בקרבו ועיניו היו למקור דמעה לבכות את רעיו ואוהביו אשר קמטו בלא עת, כי כמוהו גם המה יצאו מלאי תקוה למצוא להם מנוחה ונחלה, וימצאו קברם במצולות ים. אך בשומו אל לבו את אשר לפניו, התאפק ויפן לבקר את כל האניה, ולחזק מקום שם בדק, וככלותו לעשות את כל הנחוץ, הלך אל התא משכן מאריא נונעס, לראות את שלומה. ומאריא נונעס בראותה את השפאנאים באים על האניה ואת מלחמת התבוסה אשר החלה נמלטה אל ירכתי האניה ולרגלי דון אנטוניא נפלה על פניה ארצה ותשפוך שיחה בתפלה לפני אלהי הרחמים והחמלה. וכה שכבה בעטף נפשה עד אשר בא עמנואל ויבשר לה כי אלהי ישראל היה בעוזריהם והשפאנים תמו נכרתו. אז קמה מן הארץ ואחיה הוביל אותה ואת דון אנטוניא אל התא. שמה צנחה מאריא על הכסא חדלת און וכח, כי עיפה למות נפשה מפחד ובכי. וכבוא יעקב אל התא קם דון אנטוניא וילך לקראתו, ויודה לו על גבורתו כי הפליא לעשות ויברכהו. ויעקב מהר להשיב לו תודתו ויפן אל מאריא והיא עודנה שוכבת בכסאה כי עזבה כחה. אך כמעט הקריב יעקב ותשב רוחה אליה ותקם ותחרד לקראתו, לחייה האדימו כתולע, שחוק-שמחה שכן על דל שפתיה ושלהבת נעימה הציתה את טהר עיניה, הושיטה לו את ידה ופיה פתחה בחן ותחנונים ותאמר: מה שפר גורלי ומה נעים חבלי לראותך יעקב שלם שמח ושבע נצחון, אלהי הגמולות יגמול עליך את כל החסד אשר עשית עמנו. – ויעקב מהר ויקח את ידה ויגע אל פיו ויאמר: הלא את מאריא היית בעוזרנו, מדעתנו כי רעה נשקפת עליך – היפה בבנות ציון, החלפנו כח לעשות חיל. האלהים המלמד ידי לקרב יאזרני חיל למלחמות אחרות אשר אנכי אומר להלחם לך עוד, ועליך יגן באברתו והצילך מאימתן ופחדן.

עודם מדברים ואות נתן מן המצפה, י תלאות חדשות נכונו למו, וימהר יעקב ויעל על המכסה, וישא עיניו וירא והנה צי אדיר הולך לקראתו ועליו דגל ממלכת אנגליא, הצי הזה פגש את הצי השפאנאי ויהי לו לשלל ואל אנית טיראדא נתן אות כי תעמוד תחתיה וכי יבוא רב חובלה להתיצב לפני שר הצי האנגליא. יעקב חשב דרכו ויתבונן כרגע וירא כי אין טוב לו כי אם להנתן בידי שר הצי האנגלי הזה, למען לא יפגעו בו עוד אנשי אניות שפאניא, ולמען יבוא בטח ארצה אנגליא, אשר כבר היה את לבבו לסור אליה בטרם יבוא אל נידערלאנדען. וימהר יעקב וילבוש מדי שר פורטוגיזי כמשפט אשר נתן לו דון אנטוניא, וירד בסירה לבוא אל הצי האנגלי, ובבואו הובילוהו לפני שר האניה נעוויל דוכוס מדעוואנסיהרע, והשר כבן שלשים, איש מדה יפה תאר ונשוא פנים, שר הצי קבלו באהבה וישחק ויאמר לו: הנני להודות לך כי חשכת אותי מבוא במלחמה את אנית שפאניא, הכית אותה מכה רבה מבלי יכולת לעמוד לפני, וגם לנוס מפני – ותהי לי לשלל. הפלאת עשו, כי ראה הלא אניתך קטנה ואנשיך מעטים. – ועתה הגידה נא לי מי אתה ומה מקרה קרה לך. יעקב שמח בלבבו, לשמוע כדברים האלה וימהר לענות את שואלו דבר.

“לבי שמח להאמין כי כנים ונאמנים דבריך” ענה שר הצי אבל יפלא בעיני מדוע זה השלכת נפשך מנגד לנסות דבר מלחמה את אנית שפאניא הגדולה והעצומה ממך, הלא באה פורטוגאל אל תחת משמעת שפאניא – ומדוע זה מאנת לשמוע בקול שר האניה? וטיראדא עמד כמשתאה ויחשוב כה וכה, ויבן כי לא טוב לו להסתיר סודו מאת השר האנגלי, ויאמר: לוא ידעת אדוני מי אתי באניתי כי עתה לא שאלתני כזאת, פני היו מועדות לבוא ארץ אנגליא, כי דון אנטוניא מלך פורטוגאל באניתי כי בורח הוא מחמס צבאות פהיליפ מלך שפאניא אשר הבקיעו בארץ נחלתו הכו את צבאות אנשי מלחמתו, ויקרבו לבוא עד עיר המלוכה. נדהם ונבהל יצא דון אנטוניא מאת פני ארמונו ויתחפש מאויב ואורב בדרך, עד הגיעו אל אניתי הקטנה וירד בה הימה ללכת ארץ אנגליא למצוא מקלט ומחסה בסתר כנפי המלכה עליזאבעט העדינה והנשאה, ומי יתן והיה כי תצא גם לריב ריבו, ולהיות מגן בעדו. ועתה הלא תבין אדוני מדוע זה חגרתי שארית כחי ואוני להנצל מכף עבדי מלך שפאניא. דעת לנבון כמוך נקל לראות מה היתה אחרית מלכי אנטוניא בנפלו בידי פהיליפ אויבו.

שר הצי נבהל לשמוע את הדברים האלה מפי שר אנית פורטוגאל, כי לבו ראה, מה רב ערך המקרה הזה אשר הקרה הזמן לפני ממלכת אנגליא, וידום כרגע – ויאמר: לוא ידעתי את אשר אתך – כי עתה לא קראתי לך והעלמתי עיני ממך, כי אינני יודע הייטב הדבר הזה בעיני גבירתי – אם ילך לבה להתערב בריב פארטוגאל את שפאניא, ואם גם ינעם לה לתת מקלט למלכך הנמלט אליה לבקש על נפשו – אולם אחרי אשר בא הדבר הזה לידי באין משים, לא אוכל אעזבו הפעם – ועתה הלא תבין אדוני כי לא אוכל לתת את דון אנטוניא לשבת באניתך כי לא לכבוד הוא לו, ועלי המצוה ללכת אליו לעמוד לפניו, ולבקשו כי יואיל לשכון כבוד בצי האדיר אשר לי – וכבוד גדול אעשה לו בבואו. ואתה מהרה שובה והודיעהו את אשר אני אומר לעשות, ובטובך תאמר לו כי ישא לי, אם לא בכבוד מלכים אכנהו – הלא לא ידעתי עוד אם תכיר אותו גבירתי הנשאה לטוב ובשם מלך תקרא לו – “טוב דברת אדוני” ענה טיראדא, ומלכי גם הוא חכם ויודע עתו, ויצו על כל האנשים העוטרים אותו כי עד היותו גולה, לא יתנו לו כבוד מלכים.

“מי ומי מן השרים אשר ארחו לחברתו” שאל שר הצי. –

“בצאתו כבורח מארמון מלכותו” ענה טיראדא "לא יצא איש עמו לשלחו, זולתי קרובתו דוננא מאריא נונעס ראדריגעס המון. ואתי הולכים אנשים צעירים לימים, אוהבי ורעי, אשר לא יכלו לשאת את עול מלכות שפאניא הקשה ויצאו לבקש להם מנוחה באשר ימצאו.

“בחצות היום הנני בא” אמר שר הצי "לקחת את דון אנטוניא – ועל אשר ך ולאניתך הנני לאמר לך למורת רוחי, כי כשבויי מלחמה אתם בעיני, ואתי תבא אתה ואניתך ארצה אנגליא, אבל חלילה לי לנגוע בכבודך, רואה אנכי כי איש גבור חיל אתה ואיש אמונים, אם כן זאת אפוא אעשה לך, הבטח תבטיחני כי תשים פניך לאנגליא – ודי לי, ואתה כטוב בעיניך עשה ללכת עמדי, או לבוא אחרי – ידעתי כי מוצא שפתיך תשמור.

“קטונתי מכל החסד הזה” ענה טיראדא "אך שא נא לי אדון נכבד! אחת אשאלך והודיעני בטובך, הלא ידעתי כי שלום בין כבוד הוד מלכת אנגליא ובין שפאניא ומה גם בינה ובין פורטוגאל, ואיה המשפט לקחת את אנית שפאניא כמלקוח, ולהניח יד גם על אנית פורטוגאל?

וכמו חרה אף שר הצי על השאלה הזאת, ענה בגדל לבבו ויאמר: ומדוע זה תשאל כזאת? הידוע לא תדע כי לא יעשה הדוכוס מדעוואנסהירע דבר, אם אין לו צדקה ומשפט לעשותו. – אך מדי דברו נחם על חרון אפו ויוסף לאמר: אפס מאשר יקרת בעיני גם נכבדת איש החיל, ומאשר מידך היתה זאת לי, כי נפלה אנית שפאניא בידי – אמרתי אבינך במחזה, זה מקרוב יצאו אניות מדינת גענוא בים להביא הון עתק אל הדוכוס מאלבא אל נידערלאנדען, מטעם מלך שפאניא. והנה נודע הדבר אל הגועזים שונאי שפאניא, ויצאו לתפוש את האניות האלה. ולא יכלו אנשי האניות האלה לעמוד בפניהם וינוסו וימלטו אל ערי החוף למלכות אנגליא, פה מצא בעל חוב לגבות את חובו. כי אנשי גענוא הרהיבו עז בנפשם לשלוח יד בעבדי אנגליא הבאים לגור בעריהם, והכבידו את לבבם משמוע בקול ממלכת אנגליא אשר הזהירה בם לא אחת ושתים להשיב את העושק אשר עשקו. אשר על כן בבוא אניותיהם לבקש להן מפלט בערי אנגליא, פקדה כבוד גבירתי עליהם את עונם ותצו להחזיק בם עד אשר ישיבו את העשק, וכבוא הדבר אל אזני הדוכוס מאלבא, לא שם לב אל יושר משפט המלכה ויצו לתפוש אל כל אניות אנגליא הנמצאות בערי החוף לנידערלאנדען להיות לערבון בידו. אז יצא הדבר מפי המלכה על כל שרי אניותיה במים רבים, לתפוש את כל אניות שפאניא באשר ימצאו. ולהיות גם מדינת פארטוגאל לארץ שפאניא תחשב כיום, כי מלך פהיליפ עליה, גורל אחד לאניות פארטוגאל, ולאניות שפאניא – ועתה הלא תדע השר ותבין כי כמצוה עלי הנני עושה. אך דע כי היה אהיה לך לפה ומליץ טוב לפני גבירתי – לבלי יגעו בך לרעה, עשה זאת איפוא עתה ומהרה אל דון אנטוניא והגד לו את אשר שמעת ואנכי אחריך. –

הדוכוס נעוויל היה מבני שועי הממשלה מרואי פני המלכה. וגם הוא בהיותו עלם היה מפרחי הרוזנים השומרים משמרת כבוד בחצר המלכה, ואך בגלל קלות דעתו ושכית חמדתו שולח משם, לעבוד בעבודת האניה, והשכלתו עמדה לו לעלות בימים לא כבירים אל תור מעלת שר צי אדיר ולקנות לו לבב המלכה ליקר וכבוד. על כן ידע היטיב את הליכות המלכה בדברי המדינה, והשכיל לקדם את פני דון אנטוניא בכל הכבוד הנאוה לו, מבלי להביא את גבירתו במבוכה, ומבלי לסגור בעדה. כי אם גם התגרו שתי הממלכות האלה אנגליא ושפאניא אשה ברעותה לא קראו עוד למלחמה. הדוכוס לבש בגדי כבודו ויקח אתו מראשי השרים הנצבים על ימינו לבושים גם המה כמשפט, וירד אניה כלולה ביפיה, רבודה מרבדים יקרים וחופת-כבוד בתוכה למושב דון אנטוניא, וגם להקת מנגנים לקח עמו ושנים עשר מלחים לבושים בגדי כבוד לתפארה, כלי התותח השמיעו גאון קולם, החצוצרות הריעו והאניה עשתה דרכה. –

גם טיראדא עשה את כל אשר היה לאל ידו להיטיב ולפאר את אניתו, ובקרוב אנית הדוכוס אליה צוה וכלי תותחיו השמיעו גם המה קולם והעם הריעו תרועה גדולה – טיראדא נצב על מעלות האניה, ויקבל את פני האורחים הבאים ויוליכם אל התא אל דון אנטוניא, והוא גם הוא יצא לקראת הדוכוס ואנשיו, ומאריא נונעס ואחיה אחריו. בהשכל ודעת דבר דון אנטוניא את הדוכוס, לא בגאון וגדל לבב מתנשא למלוך, ולא בשפל רוח מבקש חסד דבר, כי אם כאיש יודע ערכו ועתו בדברים אחדים הביע שמחתו, לראות את שר כבוד הוד המלכה בן שועי ארץ בן נדיבי עם האנגלי, וחפץ נפשו להסתר בסתר כנפי חסדי הגבירה הרמה, ולהפקיד כבודו בידי עושה דברה הנכבד. הדוכוס ראה כי גבר חכם בעז מדבר אליו ויען ויאמר: אשרי וטוב לי כי הנני קרוא לקבל את רום מעלתך באהבה ורצון בצל קורות אנית כבוד הוד מלכות גבירתי להנחותך ולהובילך ארצה אנגליא, יודע אנכי להוקיר את ההצלחה הגדולה הזאת אשר הקרה ה' לפני לא לפי מעשי. אז פנה דון אנטוניא לימינו אל מאריא נונעס להעמיד את הדוכוס לפניה, והיא נגשה ותקרב אליו מול צוהר התא וקרני השמש בגבורתו האירו את פניה ואת יפי תארה, הדוכוס נבהל ממראה עיניו – עצתו התבלעה ודבריו בפיו לעו, ולא ידע להשיב נכונה. ומאריא הבינה לרעו וספיר גזרת פניה האדים מפנינים. אך עד ארגיעה התאפק הדוכוס ויאמר, כי עוד יגדל כבודו, ותרבה הצלחתו אם תארח גם מאריא לחברת כבוד מעלת דודה, ותמצא ידו להמציא גם לה מנוחה שאננה ובטוחה באניתו.

ומאריא לא ענתה דבר ותסב את עיניה אל יעקב טיראדא אשר עמד עד כה מנגד ולא דבר דבר, לבו אמר לו כי אם אך יראה הדוכוס הצעיר לימים את מאריא ודבקה נפשו בה, פחד פחד ויאת. אך כבר הסכין יעקב להלחם בכל יד עמל ותלאה, וכבר נסה במסות החיים וידע להחזיק במעוזי רצונו בעת צרה, ויגש את הדוכוס ויאמר: טרם אדע אם אוכל לעשות את הדבר הזה אדוני! אבות מאריא הנכבדים הפקידו אותה ואת אחיה הנצב פה עמדה בידי, ועבדך ערב את שתי הנפשות העדינות האלה מעם אבותיהם. ולזאת בכל אשר אנכי יודע להוקיר את חסדך אדוני כי תואיל לקחת גם את דוננא מאריא אל אניתך ולשים עינך עליה, לא אוכל לחלל מוצא שפתי, אם לא תאמר הכבודה הזאת ולא יאמר אחיה בפה מלא, כי יש את נפשם לתת לך שאלתך.

בצדק דבר יעקב ובטוב טעם, אך הדוכוס לא שעה אל דבריו, ועיניו זרו חרון אף ויאמר – הלא לך לדעת רב החובל כי לעושי דבר גבירתי מלכת אנגליא במים רבים, המשפט לעשות את כל ישר יחזו בלכתם למסעיהם, ולא ירהיב איש עז בנפשו למרות את פקודת כבוד הודה אשר שמה בפי. –

ויעקב לא חת ולא נפל פחד הדוכוס עליו ויאמר: שאני אדוני, לא למעני דברתי ולא הרהבתי עז בנפשי למרות את פיך, אך מצאתי נפשי לאמר לך, כי מאת דוננא מאריא ואחיה יצא משפטה. לא לבי ילך להאמין כי כשבוית מלחמה נחשבת מאריא בעיניך, לא נלחמנו עמך – ולא גברה ידך עלינו – ואם לכח אמיץ הנך, ורבים אנשי צבאיך, אני כל עוד נפשי בי לא תגע בה יד. –

מאריא שמחה בלבה לראות את אמונת לבב יעקב ואת אמץ רוחו העשוי לבלי חת, אך בשרה סמר מפחד, בראותה את הדוכוס כי להבים פניו מכעס, ויגוע לבבה כעלה נדף ברוח, ודון אנטוניא אשר דאג גם הוא לאחרית דבר נגש ויעמוד בתוך ויאמר: אדוני! שמעוני נא הפעם ידעתי את קרובתי, כי האמנם יקשה עליה לעזוב את האניה הזאת אשר הסכינה בה, ואת רב החובל אשר חרף נפשו למות למעננו, כאשר יקשה הדבר גם עלי – אפס הלא תדע גם להוקיר את הכבוד ואת היקר אשר כבוד הדוכוס אומר לעשות לנו, ולא עוד כי נפשה תדאב עליה להפרד גם מדודה האומלל והנעזב, ונפשו קשורה בה. ולך טיראדא יקירי אינני רואה עון אשר מעל בערובתך, בתתך אל דוננא מאריא להפרד ממך, באשר אנכי ואחיה הולכים עמה, ושר נכבד ונדיב בעמו קורא לנו באהבה ורצון.

טיראדא ראה ונוכח, כי אין בפיו תוכחות, וכפנות מאריא אליו ותאמר בקול דממה דקה “כן יקום טיראדא” ועיניה הפיקו תוגיון לבבה, לא מצא מענה, והכרת פניו ענתה במרירות נפשו להענות לפני מי שתקיף ממנו. הדוכוס יצא מאת חדר אנטוניא לצוות על עושי רצונו, ללכת את הצי ולהכין את כל הנדרש לקבלת האורחים הנכבדים, ומאריא פנתה אל יעקב ותאמר: הכי יעלה על מעלות רוחך כי אשכח את חסדך עמנו, כי ימוש זכרונך מלבי, ולא אשקוד למצוא עת מצוא לשוב אליך ולהיות אתך, כמוך כמוני קשה לי הפרידה מאד, אך מה יושיענו חפצנו הפעם!

הדברים האחדים האלה החיו את רוח יעקב הנכאה, ועיניו אשר עששו מיגון וכעס האירו אור שמחת-נפש, ועמנואל נפל על צואריו ויאמר: ראה יעקב, הנך חי בלבבנו לנצח, אמץ רוחך, אמונת נפשך, ותום דרכיך יהיו לנו לאות ולמופת כל ימינו וכעמוד אור בחשכת חיינו, נפשנו תערוג אליך, ועינינו תכלינה מיחלות לשוב לראותך. הלא כמעט תדרוך כף רגלנו על היבשה, נשובה אליך, ודון אנטוניא נגש גם הוא אליהם לנחמם ולדבר על לבם. והדוכוס שב מעשות דברו וירא את ארבעת האנשים האלה והנה כלם אהובים כלם נפשותיהם קשורות איש ברעהו, נחם כמעט על הרעימו אתם ויואל לדבר גם הוא אתם טובות, ולהחיות רוחם בטוב טעמו ומתק לקחו – ויעקב חלה את פני הדוכוס, כי ישא פניו לשבת אתו ולסעד את לבבו הוא ואנשיו מאשר יכין לפניהם, הדוכוס נתן לו את שאלתו, וישבו כלם את השולחן ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם. אך ששון רוחם לא שב אליהם.

ובקומם מן השולחן, יצא דון אנטוניא, מאריא נונעס ואחיה עמנואל מאנית יעקב אל אנית הדוכוס, נעוויל ויעקב ברכו איש אל אחיו לשלום, אך מן השפה ולחוץ. להקת הנוגנים קדמו את פני האורחים בשיר וזמר, כלי התותח ענו גם המה בקול רעש גדול, והאניה הלכה כמרקדה על פני ראי הים ותשא את כל חמלת נפש יעקב אל הצי האדיר. ויעקב נשען על התרן ויבט אחריה, עיניו זלגו דמעות, תקוה ופחד פעמו את רוחו, כבר ראה ויבן כי יקר הוא בעיני מאריא, אך מי יודע אם תעצור כח בעלומי ימיה לעמוד בפני ההוד וההדר העוטרים את הדוכוס, ולא יסיתוה המסיתים הגדולים בשפק, להסב לבבה הרך והענוג ממנו. – כי זאת תורת העזוב הנשאר גלמוד, לאמר בלבבו נעזב ונשכח אנכי כמת מלב, ובאין חפץ בו להולכים ממנו, אין לו גם צדקה ומשפט לבקש מהם כי לא ימוש זכרו מלבבם, ולא יתנו את לבבם ונפשם לאיש אשר באור פניו ישבעו נחת. אך בעמדו תפוש ברעיונותיו אלה, והנה יד שלוחה נטויה על שכמו, וכהפנותו ראה יעקב את פני ידידו בילמונטו היפים והנעימים – “ומה נעשה איפוא עתה טיראדא?” שאל בילמונטי, האם נלכה גם אנחנו אחרי התנין הגדול אשר בלע את כל מחמודינו? –

“ברוך תהיה אחי, כי הזכרתני” ענה טיראדא "הנני לתת צו לפרוש מפרשינו ולהחיש מסענו למען ידעו אדירי הצפון כי נדע גם אנחנו נתיבה בלב ים בלתם – לא ניחל לעזרתם, ולא נקוה לתשועתם.

10) אהבה ואמונה

המחזה הנפלא אשר נגלה לעיני מאריא נונעס בבואה אל הצי האדיר לקח את לבבה להתבונן עדיו ולהתענג עליו, מהלכיו ומוצאיו פנימה רחבי הידים, אלמיו חדריו ותאיו הכלולים ביפים, מפרשיו ותורניו ומשוטיו הרבים והעצומים, סולמי-חבליו הגדולים ראשם לעב יגיע, מעמד שריו אנשי מלחמתו, חובליו מלחיו, משרתיו ועבדיו איש איש על עבודתו ופקודתו, קשרי מלחמות חילו ללמד ידיהם לקרב, להט החרבות רעם כלי התותח, כל אלה חברו יחדיו לענות ולשעשע את נפש העלמה צעירה לימים, אשר ישבה ימים רבים בסתרי חגוי העמק – הרחק מהמון קריה ותשואות אדם רב, והדוכוס אשר הפליא להכן ולכלכל כל מחסוריה כיד שועים ורוזני ארץ לא חדל להיות על ימינה תמיד בהתהלכה אנה ואנה, לפתור לה כל שאלותיה ולהבינה במחזה עיניה. אף לא הסתיר ממנה ומכל הסרים למשמעתו, כי יקרים לו חפציה, ונעים לו להדרש לשאלותיה גם בטרם תעבורנה פיה; בכל עת מצוא מנוחה מעבודת פקודתו בא לראות פניה לשוח ולדבר עמה. כי יותר שהיתה מאריא נאדרה ביופי להרחיב כל עין רואיה, נפלאה עוד בטוב טעמה, במתק לשונה, בכביר כח שכלה לקחת לב שומעי דבריה, מדי דברה בארץ מולדתה דברה נכבדות בטהר הרקיע עליה, בחם צח הרוח המרחפת שמה, בגאון רוכסי ההרים הרמים והנשאים, ובנעם העמקים המשתרעים לרגליהם – את הכל שותה לנגד עיניו כצייר אמן מושח בששר. והדוכוס אף הוא השיב אמריו לה להלל ולרומם את ארץ מולדתו, אשר אם לא ברכה הטבע במנותיה היקרות, הפליא עמל בני האדם וכשרון דעתם לעבדה ולשמרה, לבנות לה ערים גדולות ובצורות בקרבה לעשות לה גנות ופרדסים ולנטוע בהם כל עץ פרי, לכונן בתי חרשת המעשה בקרבה לכל מלאכת מחשבת ולעשותה ארץ סחר כל גויי הארץ. ובדברו הפליג לספר בכבוד נכסיו, עריו וכפריו טירותיו וחצרותיו, במחשבה גלויה ונכרת מתוך דבריו להטות את לבב מאריא לאהבה גם את ארץ אנגליא. ומאריא בתום לבבה ובנקיון מחשבותיה לא ראתה כל מזמת און בדברי הדוכוס, ובכל חפץ נפש השתעשעה בם, כי נעמו. אך לבה ונפשה היו עם יעקב תמיד, ובו כל מעינה. בעמדה לבדה על מכסה הצי האדיר, ועיניה משוטטות על פני שיא גלי הים, ומחולת משבריו ודכיו, מרחוק כמו נראתה לה אניה קטנה ויפה, ויעקב עומד עליה לנצח על המלאכה, ונושא עיניו אליה לדרוש בשלומה ולשאול את פיה: האם עוד תזכור בי מאריא? – ונחומיה נכמרו, משבר לב נאנחה, והנה יצא מפיה “לך לשלום יעקב, עוד מעט והנני עמך” – רעיונות כאלה עלו בלבבה כל הימים.

ימים חלפו ושבועות עברו, הצי הלך דרכו בלי מפגע ומעצור, עד אשר הגיע אל התעלה הגדולה הנופלת בנהר טעמזא. ופסגות הרי אנגליא נראו מרחוק, הדוכוס פנה אל מאריא, ובגאון לבב ובשמחת נפש הראה אותה את שיא חסן הררי ארץ מולדתו, ונפשו דאבה עליו לראות כי קרובה גם העת לבוא להפרד ממנה, ומי יודע מתי ישוב יראנה עוד – ועצב לא ידעו לפנים אחז את כל מורשי לבבו, אז נודעה לו האהבה בעים רוחה, אז ראה והבין כי העלמה אשר היתה יקרה ונכבדה בעיניו, לקחה את לבבו ותשבהו שבי, וכפתע פתאום כמו התקדרו עליו השמים, פני השמש חפו וצלמות ישופהו. – ויפן ממנה ויבוא אל חדריו, ויסגור בעדו. דומם ומשתאה ישב לבדו, מחשב דרכי לבבו ומשקל רוחו, והנה נודע לו אל נכון כי רוחו ונפשו נתונים נתונים אל העלמה השפאנית, כי עד הימים האלה לא ידע אהבת-אמת, כי אם יצא שולל בכח החמדה לתפוש ברק מתעה.

ובהעמיקו לבקר ולחפש את כל חדרי נפשו, ולשוות לפניו את עתותיו ועתידותיו גמר אמר לדבר את מאריא ולגלות לה את כל לבבו בטרם יצג כף רגליו על היבשה, ומדעתו את תומת נפשה, נחמתהו תקותו כי רק אותו תכיר לתת לו את לבבה. וישלח אל מאריא לבקשה כי תואיל לתת לו לדבר עמה. ובבואו – הביטה בו ותבן כי גדולות ונצורות עמו ותחרד – הדוכוס ישב אצלה מחריש רגעים אחדים ויאמר:

"ראי מאריא! בעוד ימים אחדים הננו באים אל הנהר טעמזא, ושערי עיר המלוכה לאנדאן משוש כל הארץ, יפתחו לפניך – שם יכלה המסע אשר התענגנו עליו זה כמה ימים – ושם – אולי גם יפרדו דרכינו – אולם הרעיון הזה דוננה! הוא כמסוס גוסס בקרבי לא אוכל כלכלו, שאני מאריא ואל תקצופי – כי אץ אנכי בך לפתוח לפניך את סגור לבבי. ידידות נפשך מאריא, לקחה את כל לבבי, ובעבור חושי בי כל ישעי וכל חפץ חיי לראות פניך ולהיות אצלך בעודני חי – הלא תביני מאריא לרעי – ואם מאז דרכה רגלך בצי הזה ועד היום למדת גם את לדעת אותי, את הליכות נפשי, רגשותי ומחשבותי ומצאתי חן בעיניך להכירני, הואילי ואל תחשוכי להחייני באמרי פיך, ואל תשיבי ריקם את פני האיש אשר כל מעיניו להקדיש לך את נפשו ומאודו.

הדברים האלה אשר נאמרו ברוח חן ותחנונים, וממקור אהבה טהורה יצאו ובאו, הרעידו והחרידו את לבב מאריא, כי לא ידעה שחרם. ובראותה גם את פני המדבר אליה, כי בערו באש שלהבת, את עיניו כי הבריקו בחזיזי רעם, נבוכה נדהמה ולא ידעה עד מה. פניה חורו, וכל עצמותיה רחפו, התחזקה לחגור בעז מתניה ולמצוא מעמד למחשבותיה ולא יכולה, והדוכוס אף כי כלו נמלא חמדת אהבה, ידע להבין את הסער אשר התחולל בקרב לב מאריא בדבריו, ויאמר: שאי נא לי מאריא בטובך ובחסדך, כי חזקו עליך דברי הפעם – לא אמרתי להבהילך! חלילה לי לקחת את מנת הצלחתי מידך בחזקה, אלכה לי הפעם, ואשובה לעת אחרת לשמוע את משפטי מפיך כאשר תחרוצי.

ובין כה וכה התחזקה מאריא כמעט, ותם נפשה ואמונת מחשבותיה מלאו אותה כח וגבורה, לדבר כאשר עם לבבה, ותאמר: בי אדוני הדוכוס אל תלך ממני בטרם אשיבך. – דבר שקר ירחק ממני מרמה שנאתי, ואתה אדוני קטונתי מכל הטוב אשר עשית עמדי, ואיך אגמלך הרעה – לענותך בתוחלת ממושכה. – ומדי דברה שב רוחה אליה, החרישה כרגע לאסוף ולסדר את מחשבותיה אשר התבלעו, אף התחזקה להרגיע את עורקי לבבה ותאמר:

“אדוני הדוכוס”! הלא תדע תבין כי נפשי יודעת מאד להוקיר את כל החסד והאמת אשר עשית עמדי – ואנכי עלמה עזובה וגלמודה בורחת מפני חמת אויב. לא ידעתי במה מצאתי חן בעיניך, ומה כחי כי אשיב לך תהלה ותודה, אבל המתנה הגדולה בזאת אשר אתה אומר לתת לי הפעם, ההולכת ומפכה מקירות לבך הטהור – לא אוכל לקחתה מידך, רחוק אתה ממני כרחוק שמים מן הארץ – ומלוא רחבי תבל בינך וביני.

הדברים האלה באו כמרורת פתנים בקרב הדוכוס וכמו הכלימתו מאריא, קרא “האמנם תדמי מאריא כי בית דוכסי דעוואנסהירע נופל מבית זרע המלוכה בפורטוגאל! – משפחתי אחת המשפחות הגדולות והרמות בממשלת אנגליא מבני רוזני קדם ושועי ארץ, ואבותי לא אחת ושתים התחתנו בבית המלוכה”.

“שגית במשפטך אדוני הדוכוס” עמתה מאריא “בנדיבות נפשך כי גדולה הפלאת לי חסדיך מבלי שאול את פי על משפחתי ומולדתי, על כן לא ידעת מי אנכי. ולמען תדע ונוכחת הנני לאמר לך, כי אין דמי מלכים בעורקי – אף כי דמי בית אבותי ראדגיגעס יזולון בדון אנטוניא, יען אמו בת אחות אמי אך אנכי אינני דומה לך אדוני הדוכוס, אף כי גם משפחתו מוצאה מימי קדם”.

ופני הדוכוס צהלו ועיניו אורו בשמעו את הדברים האלה ויקרא: האם תאמרי מאריא כי אשים לב אל הדבר הזה! בת נדיבים את מאריא בטעמך וברוחך, יוצרך מבטן נתן לך כבוד ויקר-אמת מנה אחת אפים, אורו זרוע עליך ובקרבך, ומה לי ולכבוד בית אביך – ואם גם בחגוי סלע נסתרת בתחתיות ארץ, גם שמה ירדתי להוציא לאור תעלומה, וזאת תורת שועי אנגליא מאז, לקחת להם נשי חיל באשר ימצאו מאין פנות אל כבוד יחש בית אבותיהן. –

“הרבית עצבותי אדוני הדוכוס” אמרה מאריא “והוספת יגון על יגוני, נפלאת לי נדיבות נפשך – אך נשגבה גם שאלתך ממני לא אוכל לה – אבותי הם מבני המאררנים, אשר אכף עליהם פערדינאנד הקאתוליק לעזוב את אמונת אבותיהם, אם לא יעזבו את ארץ מולדתם – המה באו במסגרת ברית הקאתוליקים וישארו בארצם, כמאה שנים עברו למן היום ההוא, והכל היה נשכח, הזמן הרב הזה היה בכחו לשכח מלב בני האנוסים האלה מנכדיהם ומניניהם את זכרונות ימי קדם, והיו שלומי אמוני הנוצרים, לולא עמדה קנאת האינקוויזיציון ואהבת בצעם לשטן. הצרות הרבות והרעות אשר הדיחו הרועים האוילים והאכזרים האלה על הנוצרים החדשים האלה בלי חשך העירו ועוררו בקרבם זכרון אבותיהם, וכאשר הרבו הרשעים האלה לענותם בלי און, כן הרבו המה להתחזק באמונת אבותיהם, וכן הורישוה לבניהם מורשה מדור לדור. בני בתי המאררנים רובם ככולם מסובלים בעשר וכבוד, מצוינים בחכמה והשכל, שלוחותיהם נטשו ובאו בין בתי שועי שפאניא ופורטוגאל, והתערבו גם בזרע המלוכה – אל לזאת קנאו בם הדאמניקאנים, חפשו חפש מחפש למצוא תואנה להומם ולאבדם, למען יירשו את הונם ורכושם, ישיתו עלינו עלילות דברים כי אין רוחנו נאמנה את הדת הנוצרית, כי בסתרי אהלינו הננו שומרים תורת היהודים. ועל כן דכאו אותנו בבור תחתיות יענו נפשו בענוים קשים ומרים, ויעלו אותנו כליל על מוקדי אש – אכן את אשר העלילו עלינו, העירו חמה בקרבנו באכזריות חמתם, עד כי גם צדקו לפעמים בעלילותיהם”.

"הדם הנקי אשר שופך לא עלה בתוהו כי אם הרוה את הארץ, והוציא את הזרועים אשר שכנו עבשו תחת מגרפותיהם, הנדחים והפזורים נקהלו נאספו, והנצוצות האחדות חוברו יחד ללהבת שלהבת מתלקחת בלב הצאצאים ביתר שאת וביתר עז מאשר בערה בלב אבותיהם לפנים – משפאניא נמלטנו ובאנו לפארטוגאל אך גם שם מצאתנו יד האינקוויזיציון, ובכן ברחנו יצאנו כיום גם מפארטוגאל, לבקש לנו מנוחה באשר נמצא, שמה נעבוד את אלהינו באין מפריע – בי אדוני הדוכוס! עברית אנכי ועברית אהיה כל ימי חיי – ואיככה אוכל להיות אשה לאיש מגדולי שועי אנגליא.

הדוכוס הקשיב את דברי מאריא רב קשב, וכל מלה בלשונה כאש אוכלת בקרבו – וידום כרגע, אחרי כן נגש אליה ויאמר: גם אל הדבר הזה מאריא אהובת נפשי לא אשים לב, הלא נוצרית נולדת ונוצרית הנך למראה עינים – ומה מני יהלוך אם לבבך לא כן יחשוב, ידעתי תומת נפשך מאריא, כי את אלהים את יראה ויקרת ונכבדת בעיני מכל נוצרי תורת הקאטוליקים שומרי אמונתם, מלאי משאלות לבבי, היי לי לאשה וחפשית תהי כל הימים להאמין ככל אשר יורך לבבך. לא אשאל ולא אנסה לדעת הישך מאמינה ביסודות אמונתי ושומרת פקודיה, שימי נא מסוה על פניך לעיני אחי ובני עמי, המה יראו יאמרו בלבבם כי נוצרית את מבטן ומלדה, ואך לפני נגלו תעלומותיך. אנכי לבדי אדע מי את ומה את לבבך – ומי יענה בך ומי יקריבך למשפט?

ומאריא נפעמה מיגון וחמלה ורסיסי דמעה נזולו מעיניה ולא יכלה להתאפק, ותאחז ביד הדוכוס ותאמר: גדול אתה אדוני בנדיבות נפשך דגול מרבבה! וגדול יגוני ועצבוני לחשוך ממך את שאלתך – אך לא אוכל לשים סתר פנים, נלאתי נשוא מסוה שקר כלכל לא אוכל. הלא למען השלך המסוה מעל פני עזבתי את אבי ואת אמי – את אבי המתהפך בחליו, ואת אמי הנכאה מעמל ויגון, עזבתי את ארץ מולדתי ואצא מאת פניה כבורחת להתהלך באשר אתהלך לנוע ולנוד ברחבי תבל עד אמצא מנוח לכף רגלי – ולא אנכי לבדי יצאתי, אחי עמנואל, אוהבי טיראדא, קרובי וגואלי מבית אבי בני בריתנו ומתי סודנו עמדי – ולרגלינו יצאו עוד למאות ולאלפים, איככה אעשה בנפשי שקר להפרד מהם? היעמוד לבי לאמר להם: שנאתי מאסתי אתכם. ומה אשיב להם על תוכחתם ואזני תשמענה דבר מאחרי לאמר: הלא בגלל כבוד בית דוכוס בגדה בנו מאריא ובמחיר חיי-ענג מכרה את חיי רוחה קדוש חפצי נפשה, בגד בוגדים הוא! מעל לא ימצא כפר! לא עוד האם תאמר אדוני הדוכוס, כי נראה נשבע חיי מנוחה יחד כל הימים – צעירה לימים אנכי וכבר למדתי לדעת כי אין שלום אמת ומנוחת אהבה בין איש לאשתו השונים בדיעותיהם – הימים הראשונים ימי האהבה החמדה יעבורו ויגיעו גם ימים אשר אין בהם חפץ, יקרה ויאתה כי אהיה עזובה וגלמודה בבתי משוש ארמוניך, כי יהי ריב ומדון ישא בינך ובין בני משפחתך ואנשי גאולתך בגללי, וכעסוך תמרורים. ואני, יקרת ונכבדת מאד בעיני אדוני ולא אוכל להביא עליך מכאובי נפש כאלה, גם לא נקלותי בעיני, לעזוב בחפזי את המסלה אשר התותה ההשגחה העליונה לפני. ידעתי גם ידעתי כי במנעי את שאלתך ממך, הרבה ארבה תוגתך, וריב לבבך איתן, אך ימים יעבורו וחלף ועבר גם יגונך, ושבה גם המנוחה בלבבך, והיה אם לא תשכחם ועלה זכרוני לפניך – תזכרני לטוב, תאמר: צדקה מאריא ממני, וברכתני גם ברוך.

נדכא ושחוח ישב הדוכוס על מושבו, כי דכאתהו מאריא בדבריה, וכהתימה לדבר התאפק ויעמוד, העמיד פניו ויאמר: בכל דבריך מאריא רואה אנכי כי לא אהבתני כאשר אהבתיך, וכאשר אמרתי לתת במחיר אהבתך כל יקר וכל נכבד לי בחיים. אך לא עליך תלונתי כי אם על מרי יומי אשר הראני את מחוז האשר ולא נתנני לקרוב אליו, – שלום לך מאריא.

11) טיראדא בבית הסהר

מחשבות רבות מדאיבות וכואבות עלו בלב יעקב כל ימי מסעו, בתחלה אמר ללכת על ידי הצי האנגליא, אולם עד מהרה ראה כי טוב לו למהר לכתו ולבוא אל לאנדאן ימים אחדים בטרם יבוא הצי האנגלי למען אשר יוכל להכין את כל הנדרש לחפצו, ואניתו עפה כעל כנפי נשרים. אך מחשבות לבו מהרו ממנה עברו את אניתו. ובשבתו לבדד במקום אשר היה יושב את מאריא, השתוננו כליותיו לבוא עד תכונת לב מאריא, השלהבת הטהורה אשר בערה בעיני מאריא בעת הפרדה ממנו האירה את מאפל רעיונותיו תמיד בנעם יפיה. אך מי יתן וידע אם רגשות תודה על כל הטוב אשר עשה עמה, רגשות ידידות וריעות הציתו את האש ההיא או רגשות פנימיות וקדושות מהנה, רגשות אהבת אמת התלקחו בה? – ומי יודע אם לא כבתה גם האש הקדושה והטהורה הזאת מנשמת רוח סערת לב הדוכוס, הגדול בכבוד בית אבותיו וביקר תפארת משמרתו? אם לא עלה ביד האיש האדיר הזה לתפוש את לבב העלמה הרכה בקסם כבודו וגדולתו ולהדיחה בחלק שפתיו? אך הדאגות והפחדים האלה פנו כפעם בפעם מקומם לפני הדאגות על דבר תכלית חפצו – החפץ היקר והקדוש ההוא אשר בגללו ובעבורו חרף נפשו למות, זה רבות פעמים – הנהו קרוב לבא ארצא אנגליא ואנשי הארץ הזאת כבדי לב וקשיי-ערף, מחזיקים בכל עז בחפציהם ובמנהגיהם מני קדם ולא ירפו מהם. ומי יודע אם יתנו מקום לבקשתו? האמנם עד הימים ההם לא למד לדעת כי אם את המון תושבי הארץ, ולא בא בסוד השרים השועים העומדים בראש הממשלה. והנה תקותו נחמתהו כי על ידי דון אנטוניא יפתחו לפניו גם שערי מרום היושבים ראשונה במלכות. ואולי תאות גם המלכה עליזאבעט, למשוך חסדה אל הפליט הבא לדפוק אל שעריה – ונצבה גם לריב ריבו, ולדבר משפטים את פהיליפ מלך שפאניא אשר גרשו מנחלתו, ובקרוא אנגליא מלחמה על שפאניא, יעזרו הנידערלאנדים עזר לא מעט. ועלה בידם לפרוק עול פהיליפ מעליהם. –

וזאת תורת כל אדירי חפצי יעקב ופרי כל מחשבותיו ועמלו זה ימים רבים. האמנם ידע יעקב כי כמוהו כאין לפני אדירי המושלים, וכל מאמצי כחו מאפע להטותם לחפצו. אך כבר נתן לו ד' פתחון פה בתוכם והשכלתו ועמלו עמדו לו להפוך מסבות לפעלו. וגם היום יש ויש אתו דברי חפץ הרבה, מאשר ראה והבין בלכתו לבקר בחפי מדינות שפאניא בטרם בא אל פארטוגאל – אותם ישים למאור עיני המלכה, ובהם יש להועיל ולעזור לחפצו יתר הרבה גם ממקרה בוא דון אנטוניא לארץ אנגליא. – דאגות, תקות, ומחשבות כאלה הבהילוהו למהר מסעו ויהיו לו השעות לימים והימים לשנים בהחפזו, ומה רחב איפוא וחרד לבבו, בהגיע אניתו אל תעלת קאלעע ובבואה מן התעלה אל הנהר טעמזא. בחוף עיר המלוכה לאנדאן.

כמעט באה אניתו בנהר טעמזא ויעקב העמיד עליה את דגל פארטוגאל וממעל לו דגל אנגליא, והשמועה כח באה אנית שפאניא ופארטוגאל, ראשית המלקוח אשר לקח לו שר צבא אניות אנגליא, עשתה לה כנפים ותעבור כברק מפה לאזן בכל האניות הרבות והשונות החונות בחוף, והמונים המונים יצאו אל החוף לראות באניה כי באה. וגם שר החוף החיש לבוא באניתו לקראתה. השר בא באנית טיראדא, ויפלא בעיניו, כי לא מצא איש מאנשי צבאות אנגליא להשמר בתוכה, וכי על דברת השר הפארטוגיזי כי בטח בו שר הצי האנגלי נתנו ללכת לבדו. – ובשמעו את דברי טיראדא ושאלתו כי יובילהו אל ראש שרי הממשלה, כי דברי סתר לו אליו בענינים העומדים ברום הממלכה, וכי לפניו יגיש גם עצומותיו ויוכיח בצדק כי לא שבוי מלחמה הוא ולאנגליא אין צדקה ומשפט להחזיק באניתו, ענהו שר החוף לאמר. כן דברת השר, ריב ומשפט לך אל שר הצי – אכן דבר גדול הוא ולפני השר לארד בורלייגה אביאך – ולא ירע בעיניו לשים לב על דבריך – אף כי גדול ונכבד השר הזה, כי שוקד הוא לעשות משפט ודברו דבר שלטון. אלהים יגן על מלכתנו!

שר החוף פקד את משנהו על אנית יעקב ויצו עליו לבלי נתון אל האנשים הנמצאים בה לצאת מקיר האניה וחוצה, עד אשר ידע משפטם, ואת יעקב קרא אל אניתו ללכת עמו את השר בורלייגה. ובבואם אל ארמון השר הגדול הזה, נשאר יעקב בבית החיצון ושר החוף בא אל חדרי הארמון פנימה, ועד מהרה נקרא טיראדא לבוא לפני השר בורלייגה. הלארד הנכבד הזה, שומר חותם המלוכה, היה איש זקן בא בימים, ולבן-שערו כצמר נקי, קמטי מצחו הרחב מבט עיניו החודרות מבין עפעפיהם, שפתותיו הסגורות העידו כי רוח מבין ומשכיל בקרבו, ולכח כביר הנהו לתת לחפצו ידים. השר הגדול הזה ישב נשען על שולחנו, ולפניו חבילות מכתבים הרבה. וכלאחר יד פנה אל טיראדא וישאלהו להגיד לו דבריו בקצרה.

“דברי יהיו מעטים” ענה טיראדא, ובזאת באתי להגיד לאדוני כי שר אנית פארטוגאל אנכי ושם אניתי “מאריא נונעס” ויהי ברדתי הימה לעשות דרכי פגעה בי אנית שפאניא ותקרא עלי מלחמה, ואשיב את צרי דבר ואמחצם עד כלות כחם ולא יכלו לחדש את המלחמה עמי, ובהפנותי ממנה ללכת לי אל מחוז חפצי, והנה צי אנגליא וועלאסיטאס ושר צבאה הדוכוס מדעוואנסהירע בא וימצא את האניה השפאנית הסוערה ויקחה לו לשלל, וגם אותי צוה להסר את דגלי וללכת לפניו לאנדאנה, אל המקום אשר היו פני מועדות ללכת שמה, והנה הוא אחרי, את האניה השפאנית".

לשמע הדברים האלה האירו פני הלארד, ויאמר: האמת נכון הדבר כי הדוכוס מדעוואנסהירע בא ומביא לנו אניה שפאנית?

“כנים דברי אדוני”! היא האניה אשר נלחמתי בה וחלשתי אותה לפי חרב. אך מאשר אין האניה הזאת קלת-המרוץ, יתמהמה הדוכוס בדרך בגללה כימים שמונה, ואנכי אל כבוד אדוני אפנה ואל יושר משפטך כי לא תתן אותי ואת אניתי לפני שבויי מלחמה, כי בת ברית אנגליא פארטוגאל מאז, ומה גם אניתי אשר ידה היתה בערף אויבי אנגליא.

דבריך קרובים לשמוע ענה הלארד, אך נשמע נא מה גם בפי הדוכוס ונדרוש ונחקור הדבר, אבל שאלה אחרת לי אליך, איך מצאת לבבך להלחם באנשי אניות שפאניא, וכבר הכירה פרטוגאל את כח מלכות שפאניא? ואיך חרפת באניתך הקטנה את מערכות שפאניא הגדולות והעצומות ממך? – לך נאוה תהלה וכבוד, כי גברה ידך עליהן, אך מה המריצך להתחרות עם השפאנאים?

“הלא בגלל הדבר הזה” אמר יעקב "בקשתי לעמוד לפניך אדון נכבד! – בדבר אניתי הייתי בא בספר בקשה לפני הממשלה, ונכון לבי וסמוך כי משפטי אור יצא. ואך למען תשאלני השאלה הזאת באתי לפניך ולמען אשיבך: כי אנכי משלומי אמוני הפארטוגיזים המשכילים אל הרעה הגדולה הנשקפת עליה מאת ממשלת שפאניא הרשעה ואשר גמרו אמר לבלי נתון עולה על צואריהם. אך עוד אחת עמי ואשמיעך וגדולה היא אלי. כאשר הבקיעו אנשי מלחמת שפאניא בפארטוגאל ביד חזקה, השמיעו והודיעו בעם, כי נכונה ממשלת שפאניא לתת במחיר ראש דון אנטוניא המוסר ממלוכה, תשעים אלף שקל זהב. ודון אנטוניא בראותו כי כלתה אליו הרעה וצודי נפשו לקחתה יסובו עקביו, שם נפשו בכפו לברוח וברב עמל ויגיעת בשר ונפש נמלט אל שטוואל וירד באניתי הקטנה לבוא ארצה אנגליא, כי ידענו כי כל הנמלט אל האי הזה ונשגב, ונשמר מכל מעול וחומץ, מכל אורב ואויב; ידענו כי הוד כבוד המלכה עליזאבעטא מישרים תחזינה עיניה, ולא תמנע חסדה מבן בריתה, כי מצאתהו רעה.

הדברים האלה הקימו את השר בורלייגה מכסאו, ויקרא: מה הגדת לאמר. את דון אנטוניא הבאת עמך? והנה הוא באניתך?

“כבוד הודו איננו באניתי” אמר טיראדא, “כי אמר הדוכוס מדעוואנסהירע לא נאוה לפני כבוד רום מעלתו, לשכון באניתי הקטנה ובלתי בטוחה מפגעי הים, ויקחהו לשכון כבוד עמו בציו ובוא יבוא הנה עמו”.

והלארד החריש ולא ענה דבר ויתהלך אנה ואנה בחדרו משתאה ומתבונן ויעמוד לפני יעקב ויאמר: דבר גדול השמעתני ועד כבוד הוד גבירתי אביאהו כרגע, ועתה לך לאהלך ולעת מועד אשלח וקראתי לך אך הגד נא לי איפוא מקום תחנותך?.

בבית מכירי הסוחר צעאגא ברחוב באססינהעלל בסיטי, אולי זכה האיש הזה להיות נודע בשם לכבוד רום מעלתך".

הלארד הרכין בראשו וטיראדא הוסיף לאמר: " והאנשים אשר הלכו אתי, וחובלי ומלחי, איה איפוא יסורו המה?" – “המה יהיו באשר הם שם עתה” ענה הלארד – “הלא תשכיל ותבין כי לא אוכל לעשות דבר עד אשמע מה בפי כבוד הוד המלכה”.

טיראדא השתחוה ויצא, ומכירו צאעגא אשר סר אליו קבלו באהבה, האיש עשפינאזא דע צאעגא הוא נין ונכד לאיש שפאנאי אשר בא זה ימים אל לאנדאן, ויפתח לו שם בית מסחר גדול לתהלה ויהי למורשה לבניו אחריו אשר תמכו כבודו. בבית הזה הפקידו אבות יעקב טיראדא את שארית פליטת הונם בטרם נפלו בידי האינקוויזיציון ושם נשמר באמונה עד בוא יעקב ולקחו.

בני צאעגא היו קאתוליקים תמימים, ובכל זאת ידעו ללכת לרוח החי בקרב העם האנגלי – ובהיות כל מעינם במסחרם בהשכל ובאמונה, לא התערבו בכל המריבות והמדנים אשר קרו ויאתיו באנגליא בדברי הליכות המדינה והדת, על כן ישבו שאננים ושלוים בקרב העם האנגלי, וכל רע לא קרב אליהם בימי המבוכות הרבות והעצומות אשר הרגיזו את הארץ – בבית הזה מצא יעקב מדי בואו אל לאנדאן מנוחת אהבה ורצון, כי אהב צאעגא את טיראדא בגלל אדיבות נפשו ורוח מבינתו, אף כי ידע את לבו ומחשבותיו פנימה. בשבתם על השולחן לאכול לחם הערב, נדברו איש את רעהו ויאמר צאעגא: על דעתי טיראדא! אין אנגליא ארץ חפץ לפני המארראנים למצוא פה מנוחה בימים האלה, ומי יודע עד מתי, האמנם יוכל איש איש מכם לשבת ולגור פה אף ימים לא מעטים. אך רחוק לשמוע כי תנחלו כלכם כאחד נחלה פה, מכון לארך ימים.

“כבר אמרת לי כזאת לפנים עשפינאזא” ענה טיראדא “אבל אשאלך והודיעני ידידי האם חקרת ודרשת ומצאת כי נאמנים דבריך? ידעתי את ישרת נפשך על כן אוכל לדבר עמך ככל לבבי – ידעתי כי יקרה אמונתך בעיניך ורבות סבלת ונשאת בעבורה, על כן נכון ובטוח לבי, כי כן תיקר בעיניך אמונת איש ואיש, ושאלה נפשך גם לו, את אשר תשאל לך – מנוחה ובטחה. ואת אשר אני אחזה לי, כי יש לנו מקוה בארץ הזאת, הן היא שברה גאון הדת הקאתוליקית ופרקה עול האפיפיור ועוזריו מעל צוארה, ומדוע איפוא לא תתן מנוס ומפלט לנמלטים אליה מפני תגרת יד קנאי האמונה הזאת?”.

“תשובתך בצדך” ענה צאעגא “לא באפס ידים שברו בארץ הזאת את גבורת האמונה הזאת כי אם במלחמות תנופה, ועד היום נמצאו רבים מחזיקים בה ומתחרים לרפא הריסותיה ולהשיבה אל איתנה באשר יוכלו. אשר על כן, עוד יעמדו המנצחים על המשמר בעין פקוחה ובאזן קשבת להכריע בעז משפט את כל המתחרשים עליהם, והנרדף נהפך אל הרודף, על כן מלאה הארץ אשם קנאת איש ברעהו ואיבת-עולם למשחית. ואיה איפוא תקותך כי ימצאו המארראנים המחזיקים בברית היהודים מנוחה ונחלה בארץ הזאת? הלא יקומו אנשי המפלגות השונות הצוררים איש את רעהו בנכליהם כאיש אחד חברים על היהודים שנואי נפש כלם, והארץ תהיה לחרדת אלהים”.

“אמנם כן צדקו דבריך ידידי” ענה טיראדא “אם נשים אל העם עינינו כי כן רוח דלת העם וכן המית שאון ההמון, אבל המלכה הרוממה לא כן תחשוב, גבהו ורמו מחשבותיה – ועז משפט לה לשים מתג ורסן בפי ההמון הסוער הזה, וגם שריה הגדולים היושבים ראשונה במלכות גם המה רוח נכון למו, ובחכמתם כי נבונו ישכילו להיטיב את מעמד המדינה ולהגדיל כבודה מיום ליום”.

“גם אנכי ידעתי כי המלכה עליזאבעטא רוח נדיבה תסמכה, וכי תקח מועד מישרים תחזה, אף ידה רב לה לעצור בעם, ואך באשר תשכיל ותדע לנצור שלום לכל המפלגות גם יחד, ותבצור רוחם לבלי נתון לבלע אשה לרעותה, אשר על כן יודוה כל יושבי הארץ הצוררים איש את רעהו בנכליהם, גם יחד, ברך יכרעו לה כלם כאחד ויברכוה כל היום, בדעתם כי אך בשלומה יהיה להם שלום. אך לכל תכלה יש קץ וחלילה לה לעליזאבעטא להשיג גבולות חוקות המדינה, ולנגוע במשפטי כל העם גם יחד”.

עודם מדברים וטיראדא יושב שומע ומקשיב לדברי רעהו צאעגא באזנים קשובות, והנה קול דופק על הפתח בחזקה, צאעגא קם לפתוח את הדלת ושר פקודות המלכה בא הביתה. – ובבואו פנה אל אדוני הבית ובירכהו וישאל איה איפוא שר האניה, טיראדא, וטיראדא נגש לפניו, שר הפקודות השתחוה לו ויאמר, כי השר הגדול בורלייגה צוהו לקרוא לו לבוא לפניו מיד. – ויברך טיראדא את רעהו ויצא את שר הפקודות החוצה, וירא והנה איש נושא אבוקה הולך לפניהם, ובהביטו אחריו ראה כי גם שני אנשי חיל מזוינים הולכים אחריו. אך טיראדא לא שת לבו לדבר הזה כי אמר, להאיר לפניהם ולשמור עליהם מכל פגע רע בדרך, אשר לא רחוק היה מקרהו בימים ההם בתוך לאנדאן הבירה – באו. ומדי לכתם נסה טיראדא לדבר דבר את שר הפקודות והוא גם הוא ענהו באהבה.

כשתי שעות הלכו דרך רחובות רחבות ומשעולים צרים ועקלקלים עד בואם אל תעלה אחת רחבה מלאה מים על כל גדותיה, אחד מאנשי החיל אשר הלכו את יעקב תקע בקרן ועד מהרה נשמע קול רעש גדול, גשר ירד ויפול לרחב התעלה, וממולו נמשכה ותעל דלת, ושער גדול נפתח לפניהם, על פני הגשר עברו וילכו דרך כפת השער הגדול ויבואו אל תוך חצר גדולה רחבת ידים, ובה בנינים מבנינים גדולים חזקים וישנים – איש הפקודות נגש אל פתח קטן וידפוק על הדלת הסגורה והיא נפתחה אל מבוא גדול ונרות דולקים בו, ובמקצוע המבוא מעלות צרות ויעלו בהם ויבואו אל בית גדול ויפה – למראה עיניו עמד טיראדא משתאה לראות ולהתבונן איה איפוא הנהו. ומה לו פה, ושר הפקודות פנה אליו ויאמר: אדוני! מטעם המלכה הובאת הנה, להיות אסור פה – והמקום הזה הוא טאווער בית מאסר לאסירי המלוכה, ועתה הואילה ותנה לי את חרבך. –

בשר טיראדא סמר מפחד ובלא דעת נפש פתח את חרבו מעליה ויתנה את שר הפקודות וכמעט שבה רוחו אליו ויאמר לשאול את פי שר הפקודות מה פשעו, אך שר הפקודות חמק עבר והדלת סוגרה אחריו.

כהלם רעם נשאר טיראדא במקומו, עצתו התבלעה ולא מצא און לו לכלכל מחשבותיו ורעיונותיו, פחד לא פחד באהו והוה לא ידעה שחרה נפלה עליו פתאום, חשך ערפל כסהו ואין נגה לו. ואחרי השתוננו כליותיו, התאפק לחשב מחשבות לשקול בפלס כל מעשיו, ולא מצא לו עון אשר חטא, ראה והבין כי לא רוח רעה נחה על המלכה בשצף קצף, כי אם במחשבה עמוקה ומושכלת פקדה עליו כזאת. וכאשר פליאה דעת ממנו לבוא עד תכונת מחשבת המלכה וחפצה, נבצרה מזימה ממנו לדעת מה תהי אחריתו – והפחד הנטוע בנפש האדם מלדה ומבטן חש עתידות נוראות לפניו. ומדי בזכרו כי הנהו גלמוד בקרית מלך רב אין לו גואל ומכיר מבלעדי צאעגא ואין מי יעמוד בעדו יליץ טוב עליו, בזכרו כי הנהו נפרד גם ממאריא נונעס חמלת לבבו – אשר לא תדע גם עקבותיו, ומדי העלותו על לבבו כי לפתע פתאום נגזרו אבדו כל מחשבותיו, עצותיו מרחוק ותקוותיו הטובות – וגם החדשות והנצורות אשר הביא אתו משפאניא לשום אותם למאור עיני המלכה, עמו יעלו בתהו ויאבדו – רגזו כל עצמותיו, שם המצודה הוא טאווער מלא אותו אימות מות, כי ידע מי ומי מובאים בו, ואסיריו לא ראו אור.

אך כבר נסה טיראדא לשבת במחשכי בתי כלאים נוראים ממנו, כבר התבוסס בתחתיות ארץ, וחרב האינקוויזיציא עופפה עליו, ואלהי חסדו הוציאו לרוחה, כי ממרום שלח ידו, בריחי ברזל גדע, ואור פניו האיר אליו. הרעיון הזה החיה רוחו הנכאה, ומה גם בהביטו מסביב לו וירא כי לא במחשכים השליכוהו באשמנים כמתים, כי אם בבית רחב ידים יפה ונאוה, שולחן ערוך ומטה מוצעת וכל כלי בית עומדים הכן לכל מחסוריו, ויזכור כי לא כפהיליפ הקנא האכזר, עליזאבעטא, שב רוחו אליו ויתעודד, סערת נפשו העדינה קמה לדממה, ומנוחת תקוה טובה באה בקרבו, ויתחזק לשבת יחיל ודומם לתשועת ה'.

לארד בורלייגה אץ לבוא אל הארמון להביא בשורה אל המלכה ראשונה, בטרם תשמע שמץ דבר מפי הגראף לייצעסטער אשר ידע למשוך לב עליזאבעטא בטוב טעמו ובחלקת לשונו. אך בטרם יפתח הלארד פיהו, והמלכה נגשת אליו ותאמר: אחרת לבוא בורלייגה ועתה כי באת ברכני נא ברוך, כי אנית שפאניא מובאת אלינו שבוית מלחמה בחוף לונדון, כי גברה עליה שר אנית מלחמתנו ויקחה וישלחה אלינו, הבשורה הזאת כבר הגיעה לאזני.

“צר לי מאד גבירתי” ענה בורלייגה “כי אין נצחונך עלי שלם עמך כי נכבדות ויקרות מזו הבאתי לך עתה, כי בעוד ימים אחדים בוא יבוא הדוכוס מדעוואנסהירע, ועמו יביא את המלקוח. – זאת ועוד אחרת נכבדה מזו, כי רב החובל הפורטוגיזי אשר בא זה לפני שעה את אניתו בחוף, הוליך את דון אנטוניא מלך פורטוגאל אשר ברח מלפני פהיליפ, מפארטוגאל, להביאו הנה, לפני כבוד הוד מלכותך. אך הדוכוס מדעוואנסהירע אשר פגעו בדרך אמר כי נאוה לדון אנטוניא ללכת עמו ויקחהו אל אניתו”.

כשמוע עליזאבעטא את הדברים האלה, לבשה הוד מלכות והשחוק אשר שכן על שפתותיה חלף עבר, הסכיתה ושמעה את כל דבר המקרה הזה באזנים פתוחות ותתהלך אנה ואנה תפושה במחשבותיה – ובחמה שפוכה פתחה פיה ותאמר: ואיך הרהיב עז בנפשו הפורטוגיזי האומלל הזה להביא את המלך המוסר ממלכתו אלינו, מי מלא את ידו לעשות את הדבר הזה? ואיה הצדקה והמשפט? הדבר הזה נוגע עד לב הליכות מדינתנו, יאכף עלינו לשנות מעמדנו, ויטל עלינו משא כבד למרות רוחנו. לא ינקה האיש הזה, ענש יענש, אל טאווער יובא האיש הזה, ראה צויתיך ופקודתי תשמור רוחך".

והלארד נבהל למשמע אזניו, ידע מאד כי כדבר המלכה רתת, לא יוכל לפתוח פה להשיבה מעצתה אך נשגבה דעתה ממנו, לא ידע טעמה, והמלכה הביטה בפניו ותבן כי נכלם ונבהל בורלייגה ותקרב אליו ותשנה את טעמה לטוב ותאמר: רואה אני כי היטיב חרה לך על הדבר הזה – אבל אחת דברתי ולא אשנה. ואתה שמע נא את אשר אומר לך, אך יהיה לך לבדך, ולא ישמע הדבר על פיך – הציר השפאנאי לא יאחר לבוא לפני, יבקש יתעבר, יתחנן וינער, כי הננו עושים מעשים למורת רוח ממלכת שפאניא – ולמען הרגיע שאונו כמעט, עלינו לעשות דבר להצטדק. הבשורה אשר הבאת היום רבת הערך היא לנו מאד, ולא באין עצה ומחשבה נוכל לכלכל דברה לחפצינו, אי לזאת קרא לכל יועצי המלוכה ויבואו ביום המחרת להמתיק סוד ולהתיעץ איזה דרך נבחר לקדם את פני דון אנטוניא, ראה ואל תשכח מחר בשלש שעות אחרי חצות היום. ואתה הבא עמך הצעת מחשבותיך בדרך הזה ושימה בה לפני סוד המועצה, ואיה איפוא השר הפורטוגיזי האם שמור הוא אצלך, או הלך לו אל מקום תחנותו?.

הוא אמר לי כי אל בית צאעגא יסור ואשלח איש מאנשי אחריו לראות כי כנים דבריו. והנה הוא בבית צאעגא.

“בבית צאעגא” האנשים האלה שלמים הם אתנו" אמרה עליזאבעטא “והיו גם בעזרתנו, ובכל זאת הלא קאתוליקים המה ואין לסמוך עליהם, יחכו אל עת מצוא וחמס ידם בארץ יפלסון ראה בורלייגה נסרחה אבדה חכמתך הפעם, כי שלחת את הצפור הזאת אל קנה ומי יודע אם לא תמצא את הקן נעור וריק. אך הלא תדע ותשכיל לשוב לצודה ומידך לא תמלט, אפס צוה לתת לו חדר מרווח ויפה בבתי העליה, ויכלכלו אותו שם בכבוד, כי עוד היה יהיה לנו לעזר ולהועיל ולמה זה יתלונן עלינו” –

המלכה הושיטה את ידה אל הלארד, והוא הניעה למו פיו וישתחוה ויצא.

12) האורחים.

לשוא חכה צאעגא כל הלילה כי ישוב טיראדא, ולא שב; ובאור הבקר הלך צאעגא אל הלארד בורלייגה לדעת שלום רעהו, ושר המלוכה הזה השכיל פיהו, להשיב לו דברים אחדים נשמעים לכמה פנים, מהם יכול צאעגא לדמות ולשער אך לא לדעת אל נכון את אשר עם רעהו. נפעמה רוח צאעגא בקרבו, וירא כי אין טוב לפניו להוסיף לחקור ולדרוש עוד, וישב לביתו סר וזעף. אבדו עקבות טיראדא ואיש לא ידע כי בא העירה. אולם אנשי אניתו אף כי שמו עליהם משמר, עד מהרה יצא דברם בעיר. – כי מוכרי כל מאכל ומשקה בבואם אל האניה את סחורות ידיהם נדברו כדרכם את המלחים ועושי המלאכה במים, ובאהבתם לחקור חדשות שאלו להם ולמולדתם, מאין באו ואנה פניהם מועדות, ובין כה וכה נבעו מצפוניהם. כי גם בימים ההם באשר לא היה עוד נפרץ חזון מכתבי העתים מודיעים חדשות לבקרים את הנעשה בכל אפסי תבל, היתה אהבת החדשות נפרצה בארץ, ולה אנשים מזומנים שומרי משמרתה עובדי עבודתה, לראות להביט לשמוע ולהקשיב את כל הנראה והנשמע, ולספר ולבשר להודיע לכל אוזן שומעת. האנשים האלה זה היה דרכם לקדם פני כל אניה באה בחוף לונדון ולדרוש ולחקור אחריה, ולהציל מפי האורחים דבר חדש מכל אשר ראו ושמעו בדרך, וצירי הממלכות השונות היושבים בשערי הבירה אשר זו מלאכתם לשמור כל איש ואיש צעדי הממלכות האחרות ולחשב הליכותיהן, לא קפצו ידיהם לשחד מכספם את צבא המבשרים האלה, למען דעת את כל הנראה והנשמע. ומפיהם שמע הציר השפאנאי היושב בלונדון הדוכוס מאססונא, בעצם היום ההוא את דבר אנית טיראדא, ואת אשר הביאה, וכאשר ראתה עליזאבעטא מראש כן היה, כי כאור הבקר השני בא הדוכוס מאססונא אל השר הגדול בורלייגה לצעוק חמס על מעשי ממלכת אנגליא, כי בשבתה לבטח את שפאניא, לקחה בשביה אניתה, ואף שפתיו כמו ברור מללו, כי אם תפתח המלכה את שערו לונדון לפני דון אנטוניא הבורח ותקבל אותו בכבוד מלכים, תתן אות כי מלחמה לה עם שפאניא. – אז ראה הלארד וישמח בלבבו, כי היטיבה עליזאבעטא לראות, ותתן לו ידים להרגיע שאון רוח הציר השפאנאי, ויאמר: כי היטיב חרה אל המלכה, על רב החובל הפורטוגיזי כי הרהיב עז בנפשו להוליך את דון אנטוניא אל אנגליא, ותצו לתתו בבית הסהר אשר אסירי המלוכה אסורים שמה, ועל דברת דון אנטוניא המובא לונדונה למורת רוחה, אמר, כי גם בזה תמצא המלכה נתיבה לעשות מעשיה בהשכל לבלי לנגוע בכבוד שפאניא.

בעצם היום ההוא נועדו שרי המלוכה בארמון המלכה להמתיק סוד על דבר דון אנטוניא, הלארד בורלייגה הציע לפניהם פרשת הדבר הזה, איזה דרך בא דון אנטוניא אל צי אנגליא, וחוה גם את דעתו כי נאה לממלכת אנגליא לקדם את פני דון אנטוניא בכבוד מלכים, ולהכיר גם את כח מלכותו כי לו יאתה, כי כבר עברה שפאניא ברית הפרה חוק-אהבתה את אנגליא, וטובה תוכחת מגולה משנאה טמונה, ודבר אמת מרוכסי שוא. אולם הגראף לייצעסטער אשר היה עוין את בורלייגה כל הימים, נצב גם היום כצר נגדו, ויוכח בדברים נמרצים כי לא נאוה לאנגליא לנגוע בכבוד פהיליפ על דבר אנטוניא אשר אין לו חלק ונחלה במלוכה – ולא טוב לפניה להעיר את הארי הנורא הזה בטרם התעתדה למלחמה עמו. אחריהם דברו שאר השרים איש איש כפי רוח מבינתו ואמונת עצתו, והמלכה עליזאבעטא שומעת ומקשבת את כל הדברים המענות והתוכחות האלה, וכהתימם לדבר פתחה פיה ותאמר: מכל הדברים הנאמרים בתבונה ודעת זאת חקרתי כן הוא, את פני דון אנטוניא האומלל המבקש מפלט בצל חסדנו נקדמה באהבה ורצון, למרות עיני פהיליפ חומס נחלתו. אך לא נבטיח לו להשיבו אל איתן מלכותו בחזקת היד, ועל משמרתנו נעמוד לראות איך יפול דבר, ולמען תפוש גם הגראף לייצעסטער בלבו פנתה אליו ותאמר: מדעתנו כי יודע הגראף לייצעסטער, להשכיל דרכיו לעשות יקר וגדולה לאיש אשר אנחנו חפצים ביקרו, הנני נוטל עליך לייצעסטער, לקדם את פני דון אנטוניא בשמי, בכבוד מלכים כאשר לו נאה.

ימים אחדים עברו והשמועה באה אל לונדון כי צי אנגליא וועלאציטאס, בא אל חוף הקריה, והגראף לייצעסטער עשה ככל אשר מצאה ידו ורוח מבינתו בכל שכיות ההוד וההדר לקדם את פני דון אנטוניא כדבר המלכה. באניות המלכה כלולה ביפיה יצא לייצעסטער ועמו מרבי המלוכה, אחריה הלכה אניתו בהדר תפארה גם היא, ובה שריו העומדים על ידו ומשרתיו, ואניות הרבה מלאות שרי המלוכה, לבושי מכלול אחריהם המונים המונים מכל פינות העיר נאספו לראות בכבוד היום ההוא. ובראותם את הגראף לייצעסטער עומד על מכסה אנית המלכה, בעצם הודו הריעו כל העם לקראתו, תרועת שמחה וכבוד. בין כה וכה קרבה האניה אשר עמד בה הגראף לייצעסטער אל הצי, אשר גם הוא כלול ביפיו הלך הלוך וקרוב אליה. הדוכוס מדעוואנסהירע עמד בראש מעלות הצי הכן הוא וכל שריו על ידו, לקדם פני ציר המלכה, ובעלות הגראף על מעלות הצי יצא דון אנטוניא מחדרו, הוא, מאריא נונעס ואחיה על מכסה הצי. הדוכס מדעוואנסהירע העמיד את הגראף לפני דון אנטוניא, והגראף השכיל פיהו לברכו בטוב טעם ובאמרי נעם להחיות רוח דון אנטוניא, ובפנותו אל מאריא נונעס נבהל ממראה הוד יפעתה, ובלא דעת נפש נסוג אחור כמעט. אך עד מהרה מצא השר המשכיל הזה עז להתאפק ויגש אליה ויברך גם אותה, וידבר אליה דברים אחדים, מלאי חן מפיקי תהלת יפיה, ויפן גם אל עמנואל ויברכהו. וכאשר הגידו לו מי אלה המה, וכי קרובי דון אנטוניא המה, חלה הגראף את פניהם לבוא עם הוד מלכותו אל אנית המלכה, הגראף תמך ביד דון אנטוניא ברדתו ממעלות הצי, והדוכוס תמך ביד מאריא נונעס, ובבואם אל אנית המלכה השמיעו כלי התותח רעש קולם, ומתשואת תרועת כל העם רעם הים ומלואו. –

מאז שמע הדוכוס מדעוואנסהירע מפי מאריא נונעס, כי לא תוכל ללכת אחריו לא מצא עז בנפשו לראותה עד היום הזה, לבו הגה נכאים כל הימים האלה, ונפשו אבלה עליו, גם אור פניו חלף עבר, וענני תוגה כסו מאור עיניו, אי לזאת לא רחב ופחד לבבו בשובו היום לראות את מאריא בגאון יפעתה ולתמוך בידיה, אף לא חרה לו בראותו את הגראף נבהל גם הוא ממראה מאריא, ואת עיניו כי בערו בשלהבת להבת. נדהם ומשתאה עמד הדוכוס על מכסה הצי ועיניו נטויות אל האניה, אליה ירדה חמלת נפשו, עד אשר נסתרה מנגד עיניו, אז התחזק הדוכוס לצאת גם הוא מאת הצי, ולבוא לעמוד לפני הוד המלכה.

בבוא הצי וועלאציטאס במי הנהר טהעמזא השקיפה מאריא נונעס בעד חלון חדרה ועיניה שוטטו אנה ואנה, לראות בין המון האניות השטות בנהר את אנית טיראדא, גם בשבתה באנית המלכה, שלחה עיניה וגם רוחה אחריהן להביט כה וכה, לתור ולחקור אחריה, אך לשוא השקיפה הביטה, אנית טיראדא שכנה מעבר הנהר והלאה, ולא יכלה לראותה. ויגון בא בלבבה, מלא כל חדריו עד כי גם הדר תפארת המחזה החדש אשר נגלה לעיניה לא השיבו את נפשה. הארמון הגדול אשר הכין הגראף לייצעסטער לפני דון אנטוניא וקרוביו פתח את שעריו וחדריו הנפלאים לפניהם, והגראף רזם ויפנו לפני מאריא את היפים בחדרי הארמון, ועבודה רבה משרתים ומשרתות צוו למשמעתה. אך כמעט הנפשה מאריא ותשלח את אחיה עמנואל אל בית צאעגא לראות את שלום טיראדא, כי מעיה המו לה על אשר אחרו פעמי טיראדא ולא אץ לבוא לראותה. הלא קול תשועות ההמון החוגג אשר בא מכל ירכתי העיר לראות בבוא דון אנטוניא הרגיז את כל העיר מקצה ואיך לא ידע זאת יעקב?

ויספר צאעגא לעמנואל את אשר ידע על דבר טיראדא, כי בעצם היום אשר בא טיראדא העירה, קראהו שר פקודות המלכה ללכת אחריו ולא שב אליו עוד, גם הגיד לו כי לפי הנראה לו, קרוב לשמוע כי שמו אותו בבית הסהר, אך את שם הלארד בורלייגה העלים ממנו, ולא הגיד לו כי השר הגדול הזה קראהו אליו, ובידו עתותיו, כי ירא לנפשו לגלות סודו. ובזה בא עמנואל אל מאריא. כחזיז רעם ביום לא עבות, הרעידה השמועה הזאת את מאריא נונעס אשר אמרה לראות טוב ולהתענג מזיז כבודה הפעם, מחגוי סלע העמק העזוב על יד הנהר טאיא – עשוקה ורצוצה כל היום מפחד אויב, נחלצה ובאה בארמון המלוכה, בעיר משוש כל הארץ, וכל תשואות החמדה ערוכות במשכנה, וישמח לבה הרך והענג ותגלנה עצמותיה דוכאו, והנה פתע שודד ראש שמחת לבבה פתע לוקח יעקב ואיננו, ואחריתו מי יודע. אם אין בטוחות לחיי איש ומנוחתו בארצות שפאניא ופארטוגאל, אשר שריהם יוצרים עמל עלי חק ומשפטי צדק משחק למאויי נפשם, הלא צדק ומשפט מכון כסא אנגליא – מישרים תשפוט המלכה עליזאבעטא הנדיבה ושריה לאמונה ישורו בארץ, כזאת אמרה בלבה מאריא בבואה בשערי לונדון, והנה כמעט הציגה כף רגליה על הארץ הזאת – ועשק משפט לפניה, כי בטח לב מאריא ביעקב אהובה כי זך וישר פעלו וכל עולה לו נמצא בו – ובלא עון כוננו להשחיתו. בלב מלא יגון וכעס החישה לבוא אל דון אנטוניא ותספר לו את אשר קרה לטיראדא.

ודון אנטוניא גם הוא רעדו עצמותיו לשמע הדבר הזה, כי מלבד אשר אהב את טיראדא אהבת נפש, ומלבד רגשות התודה אשר המו לבו לטיראדא על כל הטוב אשר עשה עמו, עינו עוללה לנפשו, כי בתת ממשלת אנגליא את שר אנית פורטוגאל, אשר מלט את נפשו מידי צורריו, בכלא, בא האות, כי גם אתו לא נאמנה רוחה, ומחשבות תחמוס עליו בסתר, מאד עגמה נפשו לטיראדא בראותו כי קצרה ידו הפעם להושיע לו, כי לא נאוה לו לדבר טוב עליו בטרם ידע את אשר לפניו. ובכל זאת התעודד לנחם את מאריא ולדבר על לבה, כי נכון הוא לעשות לעת מצוא את כל אשר יהיה לאל ידו לקרוא דרור לטיראדא, וכי לא כמשפטי האינקוויזיציון משפטי המלוכה באנגליא, ואם גם נמצא לו לטיראדא עון אשר חטא לא תמהר לחרוץ משפטו, כי אם תחקור תדרוש היטיב – וטיראדא איש תמים פעלו צדקתו לפניו תלך ומשפטו אור יצא.

אך לב מאריא כים נגרש לא ידע נחם ומנוחה, ולא יכלה להתאפק לשבת דוממה ויחלה עד עת מצוא, ולהתהלך לאט לרגלי חשבונות הליכות המלוכה אשר חשב דון אנטוניא בצדק, כי לא כמוה כדון אנטוניא, ותאמר לצאת לקראת כל מקרה ולהתהפך מסבות להחיש פדות לאהובה.

לא עברו שעות אחדות למן חנותם בארמון מלונם והגראף לייצעסטער בא בשם המלכה לשאול בשלומם, ולדעת אם מצאו הכל ערוך ונכון לפניהם בבית מלונם, ומה בקשתם ותעש. – ואשר לו עינים לראות ראה והבין, כי לא למלא פקודת המלכה לבד הוא בא, כי אם למקום שלבו חפץ הוליכוהו רגליו, כי בעוד אשר לא הרבה דברים את דון אנטוניא, כי אם די שאלה ותשובה, האריך לשבת בחדרי מאריא נונעס, ומצא לו שיג ושיח לדבר עמה, וגם היא לא עצרה במלים ובחפץ נפש נדרשה להשיב לו על כל שאלותיו, וחכמתה עמדה לה לענות לו בטוב טעם ודעת כמשפטי אדירי השועים מארץ אנגליא לעת ההיא אשר הסכינו לפתוח במשלים פיהם ולדבר במליצות חידות למו, ובשומה מעינה לבוא למחוז חפצה, שאלה את הגראף ותאמר:

"אם כנים דבריך אדוני, וחלילה לי להסיתם בשפק, כי כגן בעדן אלהים ארץ אנגליא, ועל גפי מרומיה תשב הנדיבות, תפתח שעריה לפני החן והיופי אף תקרא להם: לכו הריחו בשמי פרחי התעדנו על חמדת גאון פריי, איכה בפתע פתאום תהפך לארץ תלאובות גפרית ומלח? איכה בפתע יועם זהב שמיה ואור חשך בעריפיה?

הגראף השתאה לשמוע כדברים האלה מפי העלמה העדינה הזאת ומבלי דעת אל מה ירמזון מליה, הבין כי מצאה רע, התבונן ויאמר: בי גברת היופי! אם ראית רע ומצאת עון בקרבנו, צוי צו ופקודתך לא תשוב ריקם.

ולא אחרה לספר אל הגראף את אשר קרה לטיראדא, כי שמו אותו בבית הסהר ביום בואו הנה ואין איש יודע מקומו, ומבלי הגד לו מה טיראדא לה, ספרה לו את כל הטוב אשר עשה עמה, למען יבין כי צר לה בצרתו, ולייצעסטער ראה כי כנים דבריה, וישמח בלבבו למצוא ידים לקדם פני רצונה. אולם בחשבו דרכו, נפלא בעיניו כי נעלם הדבר הזה ממנו, כי דבר יצא מאת עליזאבעטא ואת אזנו לא גלתה, ולמורת עיני כבודו הודה למאריא ולא בוש, לאמר: אמנם כן לא לוקחה אזני שמץ מכל הנעשה עם טיראדא, אך אין דבר כי אם יד הלארד בורלייגה במעל, יד העקש והפתלתול הזה אשר פיו מלא משפטי צדק כל היום ובשם האמת ידגול, ובמסתרים תחבולות יתהפך לפלס חמס ידו. עתה אקומה נא ואראה מה המה חלומותיו, אחקור אדרוש איה מקום מאסר טיראדא איזה עלילות דברים שמו לו, ולא אשוב עד יצא כנגה צדקו עד אחלצו ממסגרים ואעמידו לפניך. מנעי לבך מדאגה העדינה בבנות, ועיניך מתוגה, דבר יצא מפי לייצעסטער לא ישוב ריקם, כי אם עשה את אשר חפץ. ששון תקוה טובה האיר את עיני מאריא ובפנותה את הגראף להודות לו על חסדו זה, רחב וחרד לבו למחזה הוד יפעתה, וברב כח התעודד לעשות את אשר אמר לה.

אפס לא נקל היה הדבר לעשות כאשר אמר הגראף בלבו, ורעה נשקפה אל טיראדא, להכביד מאסרו ולהגדיל מרוריו, כי כמעט בא הצי וועלאציטאס לונדונה וכמעט הריעו בחצוצרות לכבוד דון אנטוניא וציר שפאניא מהר ובא אל ארמון המלכה, לדבר אתה משפטים, להודיע ולהוכיח כי בקדמה את פני אויב מלכו בכבוד מלכים, ובתתה לו מקלט בצל חסדה, הגידה לעיני השמש כי יש את נפשה גם לעמוד לימין עזרתו, ולצאת למלחמה על מלך שפאניא בגללו.

ועליזאבעט העמידה פנים כמו היטב חרה לה על דברי הציר ותאמר: כי לה המשפט בארץ מלכותה לעשות צדק ומישרים, אם אין משפט המלוכה לדון אנטוניא, הלא מזרע המלוכה הוא, זקן נכבד ונשוא פנים, ובהמלטו אליה לחסות בצל כנפיה, נאוה להוד מלכותה לקדמו באהבה ורצון, להחיות לבבו הנשבר והנדכא. אך בעת אשר דון אנטוניא שוכן כבוד בארמונה, נתן רב החובל הפורטוגיזי אשר הוליכו הנה, בבית הסהר בטאווער, גם צותה לחקור ולדרוש דברו, ומה לו איפה לציר שפאניא לצעוק אליה. –

:צדקה ממני הוד מלכותך" אמר הציר "אך יפלא בעיני מדוע איפוא זה לא ישיבו לנו את האניה הפורטוגיזית, והצי השפאנאי אשר נפלו בידי שר אנית מלכותך? נכון וסמוך לבבי כי אין את נפשך גבירתי! לבוא במלחמה את ממלכת שפאניא, אך דברים כאלה הם ראשית מדון ולרגליהם הלא תבוא מלחמה?.

והמלכה רקעה ברגליה, ובחמת אפה קראה: העוד צדקה ומשפט לממלכת שפאניא להשיא עלינו אשם בדבר הזה? ושפאניא הלה הרהיבה עז בנפשה ראשונה, להחזיק בכל אניות אנגליא בהן ובמרכלתן, אשר קרו ותבאנה בחופי שפאניא, אי לזאת אחת אמרתי לגמול עליה גמולה, וצויתי להחזיק בכל אניות שפאניא פורטוגאל ונידערלאנדען, אשר תפולנה בידי שרי אניותי, עד ינחם אחינו פהיליפ ממעשיו, ועד צדק ישיב משפט. אך הדברים כאלה הם דברי ריבות בשערי משפט ופשר דברם קרוב לבוא – ולא יריחו מלחמה.

ההערצאג מאססונא ראה ונוכח כי תזכה המלכה בהשפטה את שפאניא ולא יסף לדבר עוד, ואך אחת שאל אותה בקש, כי תפקוד המלכה על לארד בורלייגה להודיע אותו את תוצאות החקירה על דבר טיראדא. עליזאבעטא נתנה לו שאלתו, וההערצאג יצא מאת פני המלכה. לא ארכו הרגעים, והדוכוס מדעוואנסהירע שר הצי וועלאציטאס בא אל הארמון לעמוד לפני המלכה ועליזאבעטא אף כי ידעה כי לא הגדיל הדוכוס לעשות לא בחכמה ולא במלחמה לקחת את אנית שפאניא, אמרה בלבבה להנחילו כבוד גבורים עושי נפלאות ביום קרב בגלל הדבר הזה, כי זכרה לו חסדי אביו, על כן קדמה את הדוכוס באהבה, הושיטה לו יד ימינה לנשקה, ותאמר: השכלת עשה כיום נעוויל! ולא בושתי כי בטחתי בך. –

שמחה מהולה בתוגה נראתה על פני הדוכוס, כי כאשר שמח לבו לשמוע כדברים האלה יוצאים מפי המלכה, כן גבר עליו יגונו, והמלכה לא שמה לב אל הכרת פניו ותוסף לדבר: לעת מצוא, בשבתי אנכי ושרותי שרות הארמון היפות והעדינות לשיח והאח מבוערת לפנינו, תספר באזנינו את כל דברי הגדולות אשר עשית, למען תשמענה גם שרותי אלה, ותודינה גם הנה גבורותיך, וכיום ישמח לבבי לבשרך כי אמרתי למשוך לך חסדי ולתת לך אות הכבוד באאטה".

וישתחוה הדוכוס לפני המלכה ולא ענה אותה מאומה, אז הביטה המלכה בו ותבהל לראות כי אור פניו חלף עבר וכלו אומר יגון, ותקרא: מה היה לך נעוויל ומה אסון קרה בדרך, אמרתי כי ישמח לבך שמחת גילה אל הבשורה אשר בשרתיך, והנך נדהם זעף ונעצב כאבל-אם, הגד נא לי מה מצאך?.

ויתאפק הדוכוס חגר שארית כחו ויאמר: גבירתי! גברו עלי חסדי הוד מלכותך עד כי נאלמתי דומיה, להגיד לך כי נגע-לבבי המכלה שארי ואוני.

ופני המלכה רעמו ותאמר: הכי שבת נעוויל אל חטאות נעוריך, ונלכדת בתעלוליך מלפנים ואיש לא גלה את אזני? – פתח פיך נעוויל ודבר דבריך אל תכחד ממני.

חלילה לעבדך גבירתי לעשות מעשים למורך רוחך, אך סמר מפחדך בשרי, פן תתנני לפני בן בליעל, לאיש בועט בחסדי הוד מלכותך, אם אומר לפניך: כי אין את נפשי לקחת מידך את אות הכבוד, אשר לא נאוה לי, ואף לחלות פניך כי תפטרני ממשמרתי לשנים אחדות".

והמלכה קמה בחרי אף מכסאה ותתיצב לפני הדוכוס, ועיניה זרו רגז וקצף, ותקרא: מה הקול הזה אשר אנכי שומעת? מה היה לך הדוכוס מדעוואנסהירע כי כמו חפצת? העת לעזוב פקודת משמרתך? לעת יחפש איש ויקר לנו אנוש מפז? הכי לא ידעת כי גדולות ונצורות לפנינו, וכל עוזב

משמרתו בימים כאלה מועל מעל בארץ מולדתו ובוגד בגד במלכו? דבר דבריך ואדעה".

“כגדל חסדך שאי לפשעי גבירתי ומלכתי, נפשי בבקשתי כי תרצני לתת לי להנפש ולנוח כמעט. – ולקול תרועת מלחמה כי ישמע בארצנו, אצא בראשונים לעבוד לפניך בכל לבבי ובכל נפשי”.

וחמת עליזאבעט שככה חננה קולה ותאמר: אך הגד נא לי בני מה מצאך ואל תוסף להדאיבני, ראה הזהרתיך בני. ובדברה נגשה אליו ותבט בו ותאמר: פניך אלה היו לך נעוויל לפנים בימי ילדותך לעת נמצאת במחתרת תעלולי אהבה, הן עיני לא כהתה עוד מרוב עבודה, לא נס ליחה מיגון ותלאה, וככחה אז כחה גם עתה לחדור ולראות בעמקי הנפש', יקושת ונמצאת נעוויל ובשת פניך תענה בך – כי לא שגיתי במשפטי, אי לזאת גלה לי סודך פתח מסגרות לבבך לפני, הנני ואשבה לי ואתה דבר כי שומעת אנכי".

ולא יכול הדוכוס להתאפק עוד, כרע על ברכיו לפני הדום כסא המלכה אחז בידה וישקה, והיא גם היא נכמרו נחומיה שמה ידה על ראשו ותסלסל בקוצות תלתליו ותאמר: דבר.

ויקם הדוכוס מכרוע על ברכיו, ויתעודד ויאמר:

דברי יהיו מעטים לפני הוד מלכותך, ולכל בהם חיי רוחי – עם הנסיך הפורטוגיזי דון אנטוניא באה עלמה אחת שארת בשרו, אל צי הוד מלכותך, היא בת שבע עשרה, ברה ונעימה, חכמה ונבונה, טובה ונדיבה, יפה וטובה, ראיתיה ונפשי דבקה בה לאהבה. אך לא אהבת תעלולים בבקר כחציר תחלוף ולערב תמולל ותיבש, כי אם אהבה טהורה ונאמנה, כאש עצורה בעצמות ובערה ולא תכבה עד כלות שארי ובשרי".

“ומה לך איפוא כי נעצבת” אמרה המלכה "הלא לא תכלא העלמה היפה הזאת גם אהבתה ממך?

והדוכוס הוריד לארץ ראשו ויאנח בשבר רוח ויאמר: נפתולים נפתלתי ימים רבים עד אשר גיליתי לה את לבבי, והיא השיבה פני ריקם.

"פלאות מחשבות העלמה הזאת, קראה המלכה בחרות אפה “הכי לא נאוה אל הפורטוגיזית האומללה הזאת המבקשת מפלט בארץ לא לה, לתת את ידה ולבבה לך, הכי בגלל רסיס דמי מלכים הנוזל בעורקיה, תבז להתחתן בבית דעוואנסהירע? – יהי לבך בטוח נעוויל, כי אדע לבצור רוח גאונה זה”.

“לא פרי גדל לבב הוא” ענה הדוכוס “דוננא מאריא נונעס איננה מזרע המלוכה. ורק דון אנטוניא הוא בן אחות אמה, ולא נעלם מעיני הוד מלכותך כי אך בגלל הדבר הזה יצאו מערערים על דון אנטוניא ועל משפטו במלוכה, ובגלל עצם הדבר הזה, תמאן מאריא נונעס לתת לי את ידה. העלמה היקרה הזאת היא בת משפחה גדולה ורמה, אך ממשפחת המארראנים אשר ממעי היהודים יצאו – ומפני חמס פקודות שפאניא עזבו את אמונת אבותיהם, מאריא נונעס נוצרית מבטן ומלדה, אך לבה ונפשה אל אמונת ישראל, וכל ישעה וחפצה לשוב אליה ולעבוד את אלהי אבותיה בגלוי, ובדבר הזה ברחה מפארטוגאל ובעבור זה השיבה פני ריקם”.

“אולת היא וחסרת לב” אמרה עליזאבעטא, בינה לבין עצמה – “האם באמת נפלאת היא ביופיה?. אך למה זה אוסיף לשאול את פיך, לבך אסור באזיקיה, ועיניך לא תחזינה נכוחות, אני לא אאמין כי תספר כי בה חוברו יחדיו כל המעלות הרמות, כי היא מכלול יופי וחותם תכנית! – אך לו יהי כדבריך הנני על ימינך, ותקותי עמי כי דבר יצא מפי מלכת אנגליא ירד עמוק עמוק בלב עלמה צעירה לימים, רכה וענוגה, אנסה נא דבר ואראה אם יעמוד לב עלמה יהודית להשיב ריקם פני דוכוס מדעוואנסהירע. ועתה לך בני אל ביתך הנפש מעמל הדרך כי עיפה נפשך תן שנה לעיניך והחלף כח, ובהקיצותך יהיה לבך אך שמח ורוחך נכון, כי אנכי גבירתך אשקוד עליך”.

הדברים האלה החרידו את הדוכוס, ונפשו בצער ויגון התמוגגה, כי מדעתו את מאריא ואמונת מחשבותיה, ראה מראש כי לשוא תיגע המלכה להטותה בחלק שפתיה, ומאהבתו אותה אהבה טהורה כאשם נראה לו, לקחת רצון מאתה לא מעצם ידה ולא ממקור לבה, וכבר אמר בלבו לחלות פני המלכה, לחדול ממאריא ולבלי ענותה ונסותה. אך מדעתו גם כן את רצון עליזאבעטא כי עז וחפצה כי לא תסוג ממנו אחור, דבקה לשונו לחכו השתחוה לפני המלכה ויצא שבע יגון ורוה רגז וחרי.

13) טיראדא לפני עליזאבעטא.

והגראף לייצעסטער נקשרה נפשו במאריא גם הוא, ויחיש למלא את חפצה ולעשות כאשר אמר, אף לא כבד הדבר עליו לדעת מקום מאסר טיראדא, לבו אמר לו כי נתן במבצר טאווער, ושעריו הלא פתוחות לפניו תמיד. ובבואו אל המבצר צוה ויתנו לו את ספר האסירים ועד מהרה מצא שם יעקב טיראדא בתוכם, ויפלא בעיניו לראות, כי מלבד אשר לא נכתב עונו בספר, הנה עוד לא חקרו ולא דרשו אחריו ולא נקרא עוד לפני השופטים לשמוע מה בפיו, וירא הגראף ויתבונן כי זך טיראדא נקי מכל פשע, ואך הלארד בורלייגה מתאנה לו לשום לו עלילות דברים, ואשר על כן העלם העלימו את הדבר ממנו, הגראף היושב גם הוא ראשונה בסוד המלוכה כמוהו. ומדעתו כי המבצר טאווער לא יבואו בו כי אם אסירי המלכה ואך בדברה, ראה והבין כי בא דבר טיראדא לפניה ובפקודתה נתן בבית הסהר הזה. – הדבר הזה הוסיף אמץ לחפצו, לעשות ככל אשר יהיה לאל ידו לשום לאַל את מחשבות הלארד בורלייגה שנוא נפשו ולהוציא את יעקב לחפשי.

הגראף לייצעסטער צוה ויעקב טיראדא הובא לפני השר הגדול הזה ראש וראשון לכל שרי המלוכה באנגליא בימיו, ואחרי אשר הביט לייצעסטער על טיראדא, ויתבונן בו שאלו לאמר:

“מה שמך?”

“שמי יעקב טיראדא שר אניה למלכי דון אנטוניא מלך פורטוגאל”

“שר האניה ההיא, אשר בה יצא הנסיך הזה מפארטוגאל?”

“כן דברת”

“ומה עון פעלת?”

“תם אנכי ולא אדע לי כל עון ופשע” ענה יעקב, ובדברים אחדים ספר לו, כי בבואו לונדונה הובילו שר החוף אל הלארד בורלייגה ואחרי אשר שלחו הלארד לנפשו וסר אל בית מלונו אל מיודעו צאעגא, נקרא בפקודת הלארד הזה והובא הנה". –

“האם חשבת דרכך איזה תואנה יוכלו למצוא לך”?

“כבר השתוננו כליותי ופליאה דעת ממני, ומה גם בהיותי כלוא ועצור פה ואינני יודע דבר מכל הנשמע בין החיים”.

“האם יש לך דברים את מכיריך בשאר ערי אנגליא? האם היית בלונדון לפנים”?

מלבד את בית צאעגא דבר אין לי עם איש בכל מלא רחב ארץ אנגליא, גם פה אינני מכיר ויודע כי אם אנשים אחדים – האמנם הייתי כבר לפנים פעמים בלונדון, אבל אך לקחת את ירושת אבותי אשר היתה בידי בית צאעגא"–

“אנשים אחדים פנו אלי ובקשוני לעמוד לימין עזרתך, והבטח הבטחתי להם לעשות רצונם, אך לא אוכל לעשות דבר לטובתך אם לא תתן לי תודה נאמנה, ואם לא תגלה לי את סודך”.

“חלילה לעבדך” קרא יעקב “לעשות בנפשו שקר, בי נשבעתי אדוני, כי לא עשיתי מאומה ואודה עליו, וכי אין מלה בפי להוסיף על דברי” –

“אם כן איפוא אדבר עליך טוב לפני המלכה”.

והגראף לייצעסטער קם ממקומו ללכת לדרכו, אז נגש אליו טיראדא ויאמר: בי אדוני! שא לעבדך אם אמצא את לבבי לבקשך בקשה אחת, ואם היא גדולת הערך, הלא תדע אדוני כמה יכלה שארי ולבבי לצאת מן המסגר לאור החפש, אך כל ישעי וחפצי, לא למעני, למצוא חן בעיני המלכה להעמידני לפניה, אל תאמר בלבך כי נואלתי ורוח עועים תפעמני לבקש לי גדולות ונצורות, חי נפשך אדוני לא איש אובד עצות אנכי. אך דברי חפץ הרבה יש עמדי לשום למאור עיני המלכה, רבי הערך לטובת ממלכת אנגליא – ולמען תדע את תכן הדברים האלה וחין ערכם הנני להגיד לך אדני, כי בטרם צאתי משעטוואל, עברתי דרך חופי אנית ממלכת שפאניא, ואראה דברים הרבה אשר לקחו את לבבי להתבונן עליהם לדרוש ולחקור ולבוא עד תכונתם – ואדע – כי רעה גדלה מתחוללת על ממשלת אנגליא, אשר לא באה עליה מאז היותה לממלכה. והנני נכון להציע את כל פרשת הדברים האלה לפני כבוד הוד מלכותה, ולהראות ולהוכיח בכל אשר יש לאל ידי כי נאמנים דברי". באזנים קשובות שמע והקשיב הגראף את כל דברי טיראדא וישר נוכח השר הגדול הזה היודע בינה לעתים כי לא איש רודף קדים מבקש משרות שוא ומדוחים למצוא חן בעיני רוזני הארץ, האיש המדבר אליו, כי אם איש אמונים הוא ודבר אמת בפיו.. ועד ארגיעה ראה והבין כי אך טוב לו להיות איש הבינים, בינו ובין המלכה, על כן חש מהרה וישאל, האם גלית אזן בורלייגה בדבר הזה?.

“לא אדוני!” ענה טיראדא "השר הגדול הזה לא נתנני לדבר עמו אף דברים אחדים, ואתה אדוני הלא תבין ותדע כי משנה שברון ישבר לבי בקרבי, לבלות ימים פה בכלא, בעוד נפשי יודעת מאד כי בכל יום ויום שבתי פה הרעה הולכת הלוך וגדול הלוך וקרוב, ואני כלוא ולא אוכל לעצור בעדה.

“הלא תוכל לגלות לי את החדשות האלה”, קרא לייצעסטער “ספרה נא לי, ואנכי אשימם כה לפני המלכה, ושכרך לפניך”.

“בי אדוני!” ענה טיראדא “בכל חפץ נפשי ספרתי את כל החדשות האלה לכבודך, ומה גם כי כל שכר וגמול לא אחפוץ. אך יודע אנכי כי אך טוב לדברים אשר עמדי כי תשמעם הוד מלכותה מפי עבדך, למען אשר תדע כבוד הודה, כי רבי הערך הם, ומפרשת פרטיהם תבין ונוכחת כי גם כנים ונאמנים הם”.

ופני הגראף לייצעסטער רעמו ויאמר: בזאת לא צדקת אענך, כי לא אוכל להביא לפני כבוד מלכותה איש אשר לא ידעתי מי הוא, הוציאה דבריך אלי, ואם לא, לא אעשה דבר להוציאך מן המסגר הזה.

“אז אשב פה יחיל ודומם עד אשר יעלה זכרוני לפני הלארד בורלייגה וקראני לבוא לפניו”.

ולייצעסטער ראה והבין כי לא איש הוא המדבר אליו וינחם, וכביר כח לב, וישנה את טעמו ויאמר: יהי כדבריך, אדבר על אודתך עם כבוד הודה.

בעצם היום ההוא לעת ערב עמדה המלכה עליזאבעטא באחד מאולמיה הגדולים והרחבים, וכאשר הסכינה לעשות באמרה לקדם פני איש נכבד, עמדה גם עתה ידה האחת נטויה על השולחן העומד על יד כסאה, וידה השנית תמוכה בחלציה, וכתמר מקשה נצבה, ועיניה מפיקות הוד נורא. הגראף לייצעסטער הודיע אותה את כל הדברים אשר הגיד לו טיראדא, ואף כי חשב לו לצדקה ואמר כי ראה לקצר בדברים למען תשמע כבוד הודה את פרשת כל הדברים מפי המודיע, הנה ידעה המלכה את לייצעסטער כי אלו ידע יותר היה מרבה לספר, אולם גם מן הדברים המעטים אשר שמעה מפי לייצעסטער הבינה לדעת מה איומה ונוראה השמועה אשר היא הולכת לשמוע, ומצאה לה עת ועידן להתחזק ולהתבונן ולמצוא את הנתיבה הדרושה לחפצי השעה ההיא. אי לזאת גמרה אמר לדבר את שר החובל הפורטוגיזי לבדה ואין איש עמדה, ולמען העלם הדבר גם מלייצעסטער פקדה עליו להביא לפניה את האסיר ההוא ביום המחרת, ובנטות צללי הערב שלחה אנשיה אל המבצר טאווער, להביא לפניה את טיראדא בעצם הערב ההוא, וכאשר הודיעו לה כי הובא אל הארמון, באה אל מקום המועד ותתצב כה לשמוע מה בפיו.

טיראדא בא ויכרע על ברכיו לפני המלכה ויקם כמשפט, ועליזאבעטא נתנה עיניה בו ותבחנהו, ולמראה עינה מצא חן וחסד לפניה, כי קרצה לו לקרוב אליה ובגשתו שאלתהו לאמר:

"האתה זה שר האניה אשר מלטת את נפש דון אנטוניא מפארטוגאל? לאן אמרת להביאו בטרם פגעך שר הצי וועלאציטאס ויקחהו מידיך?.

“אל תחת צל קורת חסדי הוד מלכותך, כי כן צוני אדוני וכן יעצתי”.

"בגלל הדבר הזה הובאת אל הטאווער, לרצות עונך. ובכל זאת יש את נפשך להודיענו חדשות גדולות?

“אם תטה אזנך הוד מלכות לשמוע אלי. צער שבתי במבצר טאווער הלא כאין בעיני, למול אושר החן והחסד לראות אור פניך והחדשות אשר עמי להגיד לכבוד הודך יקרות ונכבדות בעיני יותר מגופי ונפשי”.

“ספר כי שומעת אנכי” ענתה עליזאבעטא, ותשב על הכסא.

“לא נעלם מכבוד הודך כי מלך שפאניא עושה זה ימים רבים הכנות גדולות למלחמה. – ושמועות שונות נשמעו בדבר הזה, קול אומר פניו מועדות אל נידערלאנדען להכריע עז גאונה, וקול יוצא אחריו כי למען החזיק ממשלתו באמעריקא הוא עושה את כל החיל הזה, גם נשמע אומרים כי יש את נפשו להגיח מלחמה על על הקארזאים והטורקים. אך כל השמועות האלה לא הרגיעו שאון רוח השואל, וההכנות הגדולות והעצומות ענו כחשן בפניהן. ואני בטרם צאתי משעטוואל אמרתי אבואה נא אל קאדיקס ברצלונה ושאר חופי אניות שפאניא. האמנם ידעתי כי על עברי פי פחת דרכי, ומלכדתי על נתיב, אך מדעתי את בני עמי ומשפטי ארץ מולדתי לפנים ידעתי גם להזהר ולא נמוטו פעמי – רבות ראיתי ורבות נודע לי אל נכון, ואדע כי לא נשמע בארץ אף שמץ מכל ההכנות הגדולות והעצומות אשר שפאניא עושה. התבוננתי וראיתי כי מחשבות גדולות יחשוב פהיליפ, גדולות ועצומות גם ממחשבות אביו קארל החמישי. ואת כל אוצרות אינדיא וכל סגולות אמעריקא יריק ויבזר לעשות צבא וחיל בים אדיר ונורא, אשר לא היה כמוהו עד היום, עיני ראו ולא זר יותר ממאה אניות מלחמה, נעשות ונגמרות, גדולות ועצומות מכל האניות אשר ראיתי מעודי, מלבד האניות הקטנות ההולכות לרגליהן – באניות האלה יותר מאלפים כלי תותח ורחבות ידים להכיל שלשים אלף איש מלחמה, אף אין מספר ואין חקר לאבק-השרפה, התבואה וכל דבר מאכל אשר המה מצטידים ומכינים לדרך. – ובידי לשים לפני הוד מלכותך גם מגלת ספר כתוב ורשום את אשר ראיתי בעיני, ודמי בראשי אם אכזב, מלבד מאשר שמעתי מפי אנשי אמת אשר ידעתים, ומפי השמועה אשר לא אוכל לערוב בעדה”.

“שמעתו ונודע לי אל נכון כי באיטאליא ובשפאניא ירימו אנשים לצבא, הרבה מאד. ומהם יתנו בערי שפאניא וישלחו לארצות הנידערלאנדים – מלבד הצבא הגדול החונה שם מכבר ומלבד המחנה הגדולה אשר הבקיעה בארץ פורטוגאל, גם שם האיש נודע לי אשר צוה פהיליפ ראש לכל אניות המלחמות האלה, הוא המארקיז מסאנטא-קראקע. וקרוב לודאי כי כל אשר ספרתי לך הוא מעט מהרבה מן הנעשה שמה, כי רק את אשר חזו עיני הגדתי. ועתה תדעי כבוד מלכות! כי כל החיל העצום הזה נכון לך, האניות הגדולות עשויות להשמיד ולהאביד את כל אניותיך בים, וצבא גדול עומד הכן תחת יד הדוכוס מפארטא להבקיע בארצך, ולהביא צוארה בעול מלך שפאניא – ה' יאר פניו אל כבוד הוד מלכותך וישמרך”. –

והמלכה עליזאבעטא בכל אשר ראתה מראש כי לא טובה השמועה אשר בא טיראדא להשמיע, ובכל אשר התחזקה לנשוא כבד משאה, התחלחלה מאד לשמע פרשת כל הדברים האלה, ופלצות אחזתה רגעים אחדים. זה לה כעשר שנים אשר ראתה והבינה כי מלחמה לשפאניא עמה, ובחכמתה כי נבונה מאד השכילה להעביר את הרעה ולהרחיק חק. האמנם נפשה ידעה מאד כי לא ישא פהיליפ לעונה אשר מאנה להיות לו לאשה; כי הצלחת אנגליא בים וביבשה הולכת הלוך וגדולה מיום ליום כקוץ מונד בעיניו, וכצנינים בצדו, ידעה כי ברשעת קנאתו לדתו הקאתוליקית תכלית-שנאה ישנא אותה, ראש הפראטעסטאנטים וצור מעוזם, ולא נעלם ממנה כי אלה הדברים הנקלים אשר עשתה למורת רוחו, בעזרה את הנידערלאנדים, בחצותה את ערי מושבותיו באמעריקא ובקחתה את אניותיו בשבי, סוף כל סוף יקרא עליה מלחמה. אך בראותה גם כן מעבר מזה, עד כמה הוא נאחז בסבך ענינים רבים בלב ממשלתו ועד כמה ידיו מלאות עבודה, לבצור רוח המתפרצים בו, ולכונן כסאו במדינות הרחוקות, לא עלה על לבבה כי ימצא און לו לעשות את כל החיל הגדול הזה, להכותה מכה רבה. על כן חרדה חרדה גדולה בשמעה דברי טיראדא.

אולם המלכה החכמה הנפלאה, כבירת כח לב, מצאה עז לה להבליג על מגורה, ואחרי התבוננה כמעט פנתה אל המשמיע לה את השמועה האיומה הזאת, העמידה פניה ותאמר: הדברים אשר ספרת אינם חדשים לי, כבר הודיעוני שרי המלאכים העומדים בחצרות הממלכות השונות, לעתים מזומנים מן הנעשה בחופי שפאניא, ואתה תשים לפני את אשר ראית וידעת ונבחנה ונראה. אך הגד נא לי מי אתה כי מצאת את לבבך להביא לי את החדשות הנצורות והגדולות האלה? מה ראית לעשות את הדבר הזה, ומי יערוב בעדך כי דבר אמת בפיך?–

“את השאלות האלה כבוד הוד מלכות”! ענה טיראדא “חזיתי מראש והנני לענות עליהן לפני כבוד הודך בלב טהור ורוח נכון, כאשר שמתי פרשת דברי לפניך, יודע אנכי להוקיר את הרגעים הקדושים האלה אשר הוכיח לי אלהים לעמוד לפני הוד מלכותך, ולמאור פניך ינוסו הצללים צללי משאות שוא ומדוחים. בתוך עמי אני יושב ודבר אין לי עם הממשלה, ואך למען הצל נפש דון אנטוניא התפקדתי לעמוד ולשרת לפניו. – ואם תחפוצי לדעת מי אנכי – ידוע תדעי כי לוחם מלחמת תורת האדם אנכי, ומלחמה לי עם מלכות שפאניא האומרת: אני ואפסי עוד, ואת האינקוויזיציון אשר יסדה. אל המלחמה הזאת הקדשתי את חיי אם כי קטן ודל אנכי. פלס ומאזני משפט לה' אלהי השמים והארץ ובכף מאזני משפט ישא גרגיר חול אחד יחד את ההר הגדול, אם בגרגיר הזה יבחר ה' לעשות חפצו. בי גבירתי ומלכתי אל תשחקי עלי, ואל תתנני לפני חולם חלומות, הוזה הזיות – כי אין בי מכל אלה. איש שפאנאי אנכי, וכהן הייתי – אך האינקוויזיציון המלאה לה כח את עז משפט פהיליפ העלתה את אבותי כליל על מוקדה, ענתה את אחותי בבור תחתית למותת, ואותי – בעודי ילד קטן ורך לא ידעתי מאוס ברע ובחור בטוב, לקחה ותשימני לכהן, – אך דודי לפני מותו גלה את אזני ויודיעני את כל המוצאות אותי, הסער אשר קם בלבבי אז בלע את המסכה הנסוכה על עיני, אור חדש ראיתי ואדע את אשר לפני. מה אנכי ומה חיי – עזוב וגלמוד כערער בערבה, מה לי פה בארץ ומה חפצי בחיים, אם לא, לעשות נקמה בממשלת הזדון הזאת, אשר כבר הוציאה להורג אלפי אלפים נפשות נקיים, ועתידה לכסות באפר שרפת קרבנותיה את כל חלקה טובה במלא כל הארץ. אי לזאת כבוד הוד מלכות! אמרתי להביא את דון אנטוניא ארצה אנגליא וצרפת, למען העיר בגללו חמת אדירי הממלכות האלה על פהיליפ הצר והאויב, ונוספו גם המה על שונאיו. ואי לזאת הנני עומד לפני כסא הוד מלכותך היום, להגיד לך את כל אשר יאמר האכזר הזה, ועוזריו הרשעים לעשות לממלכתך היפה והנאוה, ולהודיעך את כל כלי המות אשר הוא מכין לה”.

עליזאבעטא שמעה דבריו כי נמרצו ותבין כי כנים המה אך למען הבין את כל קשרי המסבות אשר עברו על טיראדא איש לא נעדר, העמידה פנים ותאמר: הנני להאמין לדבריך! ומי יתן ואדע כי כלם נאמנים וברורים, אך הגידה לנו אם איש אמת אתה, האם אוכל להאמין בך? ראה אתה אומר אלי כי שפאנאי אתה, קאתוליק, ועוד לך הנך גם כהן, ובגדת איפוא בגד בארץ אבותיך, באמונתך, ובמשמרת כהונתך בגלל אשר הרעו לאבותיך. אבל שלשת הקשרים האלה אשר נפשך קשורה בשפאניא חזקים ואמיצים מאד לא יוכלו להקרע – עמוק עמוק במורשי לבב ישלחו שרשיהם – ומי גבור כי יַתִּיקֵם – מפני סערות החיים יתחבאו יסתרו לפעמים ימים רבים – אף עקבותיהם כמו לא נודע, אך בכל זאת שמורים וערוכים המה במעמקי הנפש ולשוא יתפאר איש לאמר כי מן גו גרשם, ואבד זכרם לנצח".

“צדקו דבריך גברתי” ענה טיראדא "ישר משפטך, אשר על כן שאי נא פני, כבוד הוד מלכות! ואדברה עוד, אחד מבני המארראנים אנכי, חטר מגזע היהודים האומללים, אשר אכפו עליהם לבוא בברית הקתוליקית. ומאז ועד היום נרדפים המה על צואריהם מחמסה, נגועים ונענים בלא חמלה, רבות נשאנו סבלנו דומיה ללא הועיל, עתה נעורנו התעודדנו. ומי ישיא עלינו אשם-בגד כי יצאנו להנקם מצרינו ולהלחם באויבי נפשנו. האלהים אשר נתן להם את כל החיל הזה, מי יודע, אם לא קראנו מבטן להכריע עז גאונם, כי כבר העמיקו שחתו. כן אמנה שפאנאי אנכי, אך עיני הרואות הרעות הרבות והצרות המוצאות את ארץ אבותי, כי הפרו הרעים והחטאים חק, חללו קדש, ברגלים ירמוסו משפטי עבדיהם, ושאפו ארץ בראש תורת האדם, ואיך לא יתחמץ לבי ולא אעיר קנאה להנקם מן העריצים האלה אשר הפכו את גן העדן למעי מפלה, וארץ חפץ, לגלים גצים קברי עולם. כן אמנה קאתוליק הייתי אך הלא הקאתוליקים באכזריות רשעתם גרשוני מהסתפח בנחלתם, הלא המה קרעו סגור לבי, ויפקחו את עיני לדעת כי ממעי יהודה יצאתי, ודמי אבותי לא ישכבון בעורקי. – סוף דבר הנני לאמר לפניך הוד מלכות! כי ראש למארראנים אנכי – ויצאתי לבקש להם מנוח בארץ אשר מלכה לצדק ישור, ושריה יחזו נכוחות, לבלי לעות משפט אדם בגלל אמונתו. מחנה קטנה עמדי אך נאמנה ברוחה, כלם ברורים כלם גבורים וכלם עתידים כמוהם כמוני להלחם בשפאניא ובהאינקוויזיציון, עד מפח נפשם. – והאמת אגיד לך הגבירה הרוממה! כי הננו נכונים לעשות את הדבר הזה גם בטרם נדע איפוא נמצא מנוח לכף רגלנו. – גמרנו אמר לעשות את הדבר הזה גם לטובת המקום ההוא אשר נדע מראש כי לא יואיל לתת לנו את שאלתנו התמוכה בצדק, ואשר נוכח הצלחת אדם רב פניה… ועתה הנה הגדתי לפני הוד מלכותך את כל לבבי – והטוב בעיניך עשי.

ועליזאבעטא במעוף שכלה מהרה לעבור על כל הדברים אשר דבר יעקב, לערכם ולהשוותם את אשר שמעה מפי הדוכוס מדעוונסהירע, ולמצוא כי מקבילים המה חוברו יחד, התבוננה כרגע, קמה מכסאה, ותתצב על יד השולחן ותאמר: ראה רוח כביר אמרי פיך ירהיבני להאמין בך בכל לב ונפש, עתה תראה כי גם אנכי יודעת להנשא וּלהֵרוֹם למרום מחשבותיך, יש ויש את נפשי, לפתוח שערי אנגליא לפניך ולפני אחוזת מרעיך – בגלל הטוב אשר אתה עושה עמנו, ומדעתי כי אנשי מחנך שלמים וחרוצים, גם הון עתק להם להחיות רוח המסחר. – יש את לבבי לצור צדק עלי חק בארץ ממשלתי לתת תורה אחת ומשפט אחד לכל בני אמונה ודת באין הבדל, מדעתי כי בשבת כל בני אמונה ואמונה שבת אחים גם יחד בארץ, הקאתוליקי לא יקנא את האנגליקאני, ושניהם גם יחד לא יצורו את היהודי, ירבה שלום הארץ ותפרח הצלחתה. הן זה חפצי כל הימים, אך קצור קצרה ידי לעשותו. וכאשר לא שאלת ממני שכרך בטרם הודעתני את החדשות והנצורות ההן, כן לא אבטיחך אנכי לתת לך את השכר ההוא אשר ידעתי כי אין לאל ידי לתתו לך – כמעט שקטו נחו בני מפלגות האמונות השונות בארץ אנגליא, מדעתם בי הנני מגן בעד כל מפלגה ומפלגה, ובצל כנפי יחסיון גם יחד, ולאשר נוכחו לדעת כי אם גם נפלגו בדעותיהם ואמונותיהם, הלא כלם כאחד בני אנגליא המה, ממעי עם אחד יצאו וצדקה אחת ומשפט אחד לכלם כאחד בארץ הזאת, לא כן עמכם – בני עם אחר אתם, עם נכרי ומוזר לבני אנגליא, באמונתו ומנהגיו, והיה כי אומר לאכוף על בני עמי לתת לכם אחוזה בתוכם וקמו כלם כאיש אחד לקראתי – ואזלת ידי ונבלעה עצתי". –

טיראדא שמע ולא ענה דבר, והמלכה הוסיפה לדבר ותאמר: עתה יש את נפשנו למלא את ידך לעבוד לפני בדבר הגדול הזה אשר היית ראשון להביא לנו על אודותיו ידיעות נאמנות – אך הדבר הזה יהיה סוד כמוס אצלך – לא ישמע על פיך, גם יועצי לא ידעו לעת עתה מזה מאומה, – ובעבור זה אשאלך הודיעני אם יש אתך ערובה נאמנה לערוב אותך לטוב לפנינו?.

וישתחוה טיראדא ויאמר – יש ויש גבירתי, וימהר ויוציא מצלחתו בצד בגדו ולפנים, גליון ויפתחהו ויושיטהו אל המלכה, ועיניו הפיקו אורה ושמחה – הגליון הזה היה כתוב ביד הפרינץ מאראניען להעיד על אמונת לבב טיראדא, ונדיבות רוחו לעבוד בכל נפשו ומאודו עבודת הטוב והתושיה, ולהליץ בעדו לפני כל אוהבי הפרינץ ורעיו.

המלכה קראה את דברי המכתב בשום לב, ותשיבהו לטיראדא אחרי קראה אותו, באהבה ורצון ותאמר: בזאת הונח לנו. – ועתה מהר ועשה דרכך, בעוד הלילה הזה תראה להכין את אניתך לצאת לדרך, בבקר נשלח לך אגרות חתומות אל שר צבא אניותנו האדמיראל סיר פראנסיס דראקע – את האגרות תביא אל שפיטהאער ושם תמצאהו חונה באניתו, וכבואך אליו יצוך לעמוד לשרת בתוך שרי פקודות האניות. ואתו תלך אל המקום ההוא אשר נצוה עליו כאגרותינו החתומות. ואת אזנך נגלה כי ישים פניו אל איי שפאניא, לשוב ולהתבונן על כל אשר חזית ותספר לנו, ועל אשא נעשה שם למן היום ההוא עת עתה – ולמען הרוס ואבד ככל אשר תמצא ידו – עתה תוכל הראות אמץ כחך וחכמתך ולהוכיח אמונת נפשך ותם דרכך ככל ישעך וחפצך, ראה הננו מאמינים בך אמונה שלמה; ובהסתירך את כל הדברים האלה במסתרי נפשך לא יודע מהם כל מאומה, אדע כי לך נאוה אמונה, ולא שגיתי במשפטי. מחר בצאת השמש על הארץ לא תראה את אניתך בחוף לאנדאן. –

חרדת שמחה אחזה את טיראדא בשמעו את הדברים האלה מפי מלכת אנגליא, ועצתו התבלעה כרגע, וכמעט התאפק ומפיו התמלטו הדברים האלה: בי גברתי הנשאה! יגדל נא חסדך עלי, הואילי ותני לי לאמר שלום לאוהבי ורעי, אשר כמו נגרזתי מנגד עיניהם ועקבותי לא נודעו להם. –

“חלילה לך!” ענתה עליזאבעטא לראות אף פני אחד מהם, ולדבר עמו דבר, עוף השמים יוליך את הקול, דבר אחד יצא מפיך, והיה לשיחה בפי רבים, ראה מתלמידי הפרינץ מאראניען אתה והיית גם אתה מחריש כמוהו שומר פיו ולשונו. – ולמעת הרגיע המית נפש אוהביך, הנני לדבר דברים אחדים על אודותיך באזן דון אנטוניא ומצא להם. – לך לשלום ובשובך לראות את פני הלא תביא אתך בשורות טובות ונחמות. – עוד אחת אפקוד עליך כי בידי האיש אשר יביא אליך את האגרות החתומות אשר אמרתי לך, תשלח לי אתה דברים מעטים וברורים מכל אשר ידעת והגדת, באגרת חתומה. –

המלכה נתנה אות בידה כי כלתה לדבר, וטיראדא יצא מאת פני הארמון.

14) מאריא נונעס בארמון עליזאבעטא.

כמעט הגיעה עדיה השמועה כי יצא האדמיראל פראנסיס דראקע לדרכו: ועליזאבעטא נתנה צו – מבלי הגד טעמה אף למתי סודה – להכין הכל למלחמה, כי האמינה לדבר טיראדא ובלבבה אמרה לקרוא ולאסוף בשוב דראקע ממסעו, את כל חיל עמה ולהעירו לחגור שארית כחו ואונו ולעמוד הכן ליום קרב. נפשה ידעה מאד כי כל אנית-מלחמתה כמוהן כאין לפני אניות שפאניא הרבות והעצומות, ומדי שקלה במאזני שכלה את חיל צבאה הדל לעומת חיל צבאות פהיליפ הגדול, בעתוה פלצות פן יבוא והכה את כל הארץ חרם, וימגר כסאה לארץ, לבה נתר ממקומו בזכרה את אשר עשתה לה זה עשר שנים להרים קרן הצלחת עמה וארצה, כי הזרע אשר זרעה לתושיה בלי חשך, הכה שרש ועשה פרי לתפארת. – ועתה יהפך עליה המון עריצים, פתאום יפול עיר ובהלות על ארצה הברוכה והפוריה ירמוס את שדי תרומותיה, ויהרוס את ערי מבצריה. אך גם התקוה הטובה אולי יצלח חפצה בידה לסכל את מזימות פהיליפ הרעות בטרם תראינה אור, ועל ידי טיראדא תמצא און לבלע את עצת אויבה בעודה באבה, מלאה אותה עז ותעצומות, ותעלוזנה כליותיה מראש לשום את נצחונה זה עטרת תפארת לראש עבודת ההצלחה אשר עבדה זה ימים רבים. ככה נפעמה רוחה בקרבה מפחד ותקוה, והפחד גבר ולא מצאה מרגוע. אך חכמתה עמדה לה להסתיר את רגשותיה בחבה, ולהיטיב אור פניה, אף אמרה לנסך בשמחה לחוג חגי חדוה ולעשות ימי ענג ושעשוע לבני ארמונה, לאחוז את עיני בני עמה, ולהוליך שולל את אויביה. ותהי ראשית דברה לבוא לשאול בשלום דון אנטוניא ביום המחרת בכל הדר תפארת מלכותה במרכבה גדולה כלולה ביפיה, כטעם הימים ההם, רתומה לשים עשר סוסים צוהלים כאבירים יצאה עליזאבעטא מארמונה ותעש דרכה ברחובות העיר מלאה תשואה, לפניה הלך גדוד פרשים משומרי ראשה, לבושים בגדי כבוד לתפארת, על יד מרכבתה מימינה ומשמאלה רכבו שני גדולי שרי ארמונה, ואחריה המון מרכבות נושאות שרים ושרות מרואי פניה ועבדיהם אחריהם, כולם לבושים בגדי חמודות רוכבי סוסים.

כל שרי פקודות העיר יצאו לקדם פניה, ולברכה בשלום וכל בעלי המלאכה איש איש על דגלו נצבו כנד לארך כל הרחובות משני עבריהם, והמון אדם רב אחריהם נקהלו נאספו לראות בכבוד גבירתם, גם להקות משוררים נצבו על כל פנה, ובעבור המלכה לפניהם השמיעו קול זמרה, אך קול תרועת העם הגדיל, כי כן נפלאה אהבת כל העם מקצה אל גבירתם מרימת-קרנם. והנסיך הפורטוגיזי שמח בלבו לקראת הכבוד הגדול אשר עשתה לו עליזאבעטא בבואה לברכו שלום, כי אמר לראות בו אות כי תכיר מלכת אנגליא משפט מלכותו, וידה תכון עמו להשיב שבותו. אולם עליזאבעטא בכל הכבוד אשר הנחילה את דון אנטוניא, ובכל האהבה והרצון אשר קדמה פניו, לא התמלט מפיה כל דבר הבטחה, אך נחמה אותו בתקוה טובה, כי עד צדק ישוב משפט, ואמת מארץ תצמח, ובקשה אותו לשבת אתה בארצה בכל אשר ייטב בעיניו, כי אורח יקר ונכבד הוא לה, וככלותה לדבר עמו, בקשה אותו ויעמיד לפניה את מאריא נונעס שארת בשר המלך.

ועליזאבעטא הביטה בה בעיניה הבוחנות, ותרא כי לא הגיד לה הדוכוס מדעוואנסהירע החצי וכי לא ראתה כלילת יופי כמוה מעודה, ותזכור את אשר הבטיחה את הדוכוס הזה, וכרגע גמרה אומר לקחת את מאריא נונעס אל ארמונה לשבת אתה. ותפק לה נפשה באהבה וחמלת-אם, ותדבר את מאריא נונעס דברי חן וחסד, שאלה אותה על ארצה על מולדתה ועל מסעה. ותפן את דון אנטוניא כמו להוכיחו בתוכחת צחוק על עון על אשר הואיל לתת לשבת אתו נערה צעירה כמוה והוא יהיה לה לאב, באין אם אתה, ואין אחוזת נשים לשעשע נפשה. ובקשה איפוא כי יואיל לתת את הפקדון היקר אשר הפקד אתו בידה והיא תשים עינה עליו, ותוסף לאמר:

“האמנם אודה ולא אכחד ממך דון אנטוניא כי בשאלנו ממך את הדבר הזה למעננו אנחנו שואלים כי כן אהבנו, בהכבד עלינו עבודת הממשלה משא לעיפה להשליך מעלינו את המשא הזה לפעמים להנפש רגעים אחדים, במסבת עלמות יפיפיות לשאוב חיים חדשים ממעין היופי והנער למען החלף כח, ולכן אמרתי כי לא תכלא שאלתנו ממנו. – ואת בתי מאריא! תקותי כי ינעם לך שבתנו עמנו. ואל הדוכוס מדעוואנסהירע אשר ארח גם הוא לחברת המלכה פנתה ותאמר: ואתה הדוכוס מדעוואנסהירע עליך המצוה לעמוד הכן לפקודת מאריא נונעס להביאה אלינו בעוד ימים אחדים כאשר תאמר לך. אתה הבאת את העלמה הזאת אל לונדון, על כן עליך שומה להביאה אל ארמוננו למען תדע כי השכלת עשו”.

הדברים האחרונים האלה היטיבו טעם דברי המלכה בעיני מאריא, אשר נפלאו בתחלה ממנה, ולא ידעה הבן מדוע זה בחרה המלכה בדוכוס דעוואנסהירע, להעמידו לפניה, ובתומת נפשה לא השכילה לראות כל און במשאלות עליזאבעטא וחפצה, על כן נפתה לבבה בחלק לשון המלכה ובקסם על שפתיה, ותעלוזנה כליותיה מראש לשכון כבוד בארמון המלכה האדירה, לשבוע מזיו הוד תפארתה, ולחזות גדולות ונצורות אשר לא שזפתה עינה מעודה. – ועליזאבעטא בטרם צאתה מאת פני דון אנטוניא נגשה אליו, ותגד לו לבדו דברים אחדים על אודות טיראדא – ודון אנטוניא לא אחר לשמח בם את נפש מאריא נונעס. מן הדברים המעטים האלה שמעה לדעת כי יצא טיראדא חפשי מבית כלאו וכי במלאכות סתר שלחתהו עליזאבעטא, האמנם גדול כאב לבבה כי לא ראתה את אהובה בטרם לכתו למסעו בדבר המלכה וגבר עליה יגונה מבלי דעת כמה יארכו ימי מסעו ומתי תראה אור פניו, אך הידיעה הברורה כי יצא לחפשי וכי מצא חן ושכל טוב בעיני המלכה להותירו לאמונה וכבוד הרגיעה את המון מעיה אל טיראדא, וגמרה אומר לחכות קץ ישועתה בלב שוקט ובוטח, ומה גם כי כבר החלו עבי החשך אשר כסו שמי תקות טיראדא להתפזר ואור חדש להבקע כשחר.

ומאריא נונעס באה אל ארמון המלכה ותשב בחדרים היפים והנעימים אשר יעדה לה עליזאבעטא לבדה, ומיום בואה אל הארמון החלו חגי החדוה אשר אמרה המלכה לעשות כרב עשר כבוד מלכותה ובחכמתה, כי השכילה לעשות את ימי משושה בטעם הימים ההם נפלאים ונשגבים בטובם וביפים נעימים למראה ונחמדים להשכיל, ולא חשבה המלכה לגלות את מחשבתה ורצונה, כי יעמוד הדוכוס מדעוואנסהירע תמיד לימין מאריא בתשואות ההמון החוגג, אף לא חדלה כפעם בפעם בהיותה את מאריא לבדה לסבב את פני הדבר ולהלל את הדוכוס הזה בפני מאריא, ולספר בשבח מעלותיו ומדותיו הטובות – אך הדוכוס השכיל להצנע לכתו את מאריא, לנצור את דל שפתיו ולאחוז את שמורות עיניו לבלי יתמלט ממנו אף רמז קל מאשר עבר עליו לפנים, עד כי גם מאריא אשר לא חדלה לבחון את הגיוניו כל הימים, לא ראתה בראי עיניו כי אם לפעמים רחוקות כי עוד אש אהבתה עצורה בלבבו. – אך עוד מעבר מזה התחוללה על מאריא סערה גדולה. הגרף לייצעסטער גם הוא דבקה נפשו אחריה בכל עז אהבה, ובכל אשר הבליג להסתיר דברו מעיני המלכה ומעיני רואי פניה בארמונה, שקד לארוח לחברת מאריא למצוא חן בעיניה, ואף לשפוך שיחו לפניה, וללחוש לה באזניה כי אהבה. חיל ורעדה אחזו את מאריא לשמוע כדברים האלה, כי ידעה את כי הגראף כי כביר כח הוא בחצר המלוכה, ואת רוח מבינתו להתהפך בתחבולותיו לבוא עד מחוז חפצו. ובכל זאת מצאה מאריא עז לה באמונת נפשה וחכמתה לשום סתר פנים עליה לתתו כמצחק, כמטיף אמרי נעם לתפארת אדם כמשפט רבי המלוכה, ותשב לו אף היא בטוב טעמה אמרי חן ותהלה, ובכן נסתרה מאריא בסתר מחסה הצחוק, והגראף לא מצא ידים להרוס אליה.

האמנם ידעה עליזאבעטא מאשר שמעה מפי הדוכוס מדעוואנסהירע מה הוא הרוח החי באופני מחשבות העלמה הזאת ובתקותיה, ובכל זאת אמרה בלבה, כי כקדוח אש המסים, כן ימס לבב מאריא לפני אש שמש מלכותה, ומשלהבת חמודות ימי חגיה ומשושה, כי יגברו חמודות חיי בשרים עליה והכריעו עז נצחה. וכאשר לא הראתה מאריא לדעת כי לא נעמה לה חברת הדוכוס, חשבה עליזאבעטא, כי כבר החל סלע לבבה להתפוצץ וקרובה ישועת נצחונה לבוא. על כן אמרה לקרוא עליה סערה גדולה, ולהפיל עליה שואה פתאום, למען יהפך גאונה משרשיו ולא תוסיף להתעודד עוד.

אחד התענוגים נכבדי הערך אשר גבר ועלה לראש בימי עליזאבעטא היה שחוק המחזה (שאוישפיל). חרשת החכמה הזאת העשויה לשעשע ולהשכיל כאחד, פרצה לה מסלות בכל מפלגות העם למורת רוח שלומי האמונה אשר רבו כמו רבו באנגליא בימים ההם.

והמלכה עליזאבעטא אשר השכילה לפאר את התענוגים בהדר היופי והנעם החרתה להחזיק בחרשת-החכמה הזאת לנטלה ולנשאה כמסת ידה הרחבה, נהלה וכלכלה להקת משחקים משכילים יודעים לפתוח במשל פיהם לדבר כלשון איש ואיש, ולחקות גם שבתם וקימתם דבריהם ותנועותיהם. על ידי שחוק המחזה הזה אמרה עליזאבעטא להחריד את לב העלמה הרכה, ולהרגיז מורשי חפצה, אשר על כן מיום בא מאריא נונעס בארמונה לא יצאה המלכה לראות במחזה השחוק ולא נתנה גם אל מאריא להתענג עליו, ואנשי הארמון לא חדלו להלל לפני מאריא את חין ערך הענג הזה, למען העיר את תשוקתה ולהמריץ חפצה לראות בו. ומקץ הימים הודיעה עליזאבעטא כי יש את נפשה לבקר את בית המחזה היא וכל בני ארמונה עמה, ותצו על פקיד-הבית לערוך על במת המחזה ביום ההוא את מערכת-החזיון אשר חבר שעקספיר, אשר אם היותו אז עוד צעיר לימים החל לעשות לו שם גדול בארץ אנגליא, ואת מאריא נונעס יעדה לבוא אתה היום לראות במחזה.

במרכבת כבודה יצאה המלכה ללכת אל בית המחזה, ולימינה ישבה מאריא נונעס, באמור לה עליזאבעטא כי יש את נפשה להראות את כל יושבי הבירה את הוד היופי ממול להוד המלוכה. ובבוא המלכה אל לשכתה, פצחו המנגנים בקול רנה וכל העם הריעו תרועה גדולה: אלהים יברך את המלכה! השאון קם לדממה עד מהרה, עליזאבעטא ישבה על כסאה, ומאחריה ישבה מאריא גם היא במקום רואים ועיני כל העם נשואות ונטויות אל לשכת המלכה. –

המסכה נגולה ומחזה יקר ונשגב נראה, להרהיב את כל לב ועין להפליא. על קיר הבימה פנימה כמחזה עיר גדולה, תבנית שוק רחב ידים תבנית ארמונות והיכלות מצוירים משוחי ששר מעשי ידי אמן – הוא מחזה עיר וויניציא. עוד העם מתפלאים על הדר המחזה, והנה אנשים יוצאים נצבים על המערכה, איש נכבד ונשוא פנים סוחר גדול לו אניות נושאות כל מרכלת יקרה יהלכון בימים רחוקים להביא לו שפעת סחר כל הארץ, אף נודע הוא לתהלה בעמו בנדיבות רוחו ויקר נפשו, אך האיש הזה סר ועצב, בלבבו יגון וחשך יכסה אור עיניו, מבלי לדעת על מה ולמה. ואחוזת מרעים עוטרים אותו להדיץ דאבתו ולגרש יגונו. – והנה איש אחד מאוהביו רצתה נפשו בו נגש אליו לבקש עזרתו, כי בעיר הקטנה הקרובה ראה עלמה אחת יפה ברה ונעימה אף עשירה והון עתק לה, ואביה צוה בטרם מותו כי לא תתן את ידה כי אם אל האיש אשר יצלח לפתור חידה סתומה אשר חד להם, עתה יחלו רבים פני העלמה היפה הזאת וישחרו אהבתה וייגעו למצוא חידתה, והוא גם הוא דבקה נפשו אחריה, אף נודע לו כי גם לבבה פונה אליו. על כן יאמר לבוא גם הוא בתוך הבאים לשחר פניה אולי יעלה בידו לבוא עד תכונת החידה, והיתה לו העלמה היפה והעשירה הזאת למנה. אך ידיו ריקות ואין לו במה לבוא לפניה כנאוה לו ולה, על כן נפשו בבקשתו כי ימשוך לו הסוחר הנכבד הזה חסד לא יזכיר לו עונות החובות אשר הוא חייב לו עד היום, יפתח ידון הנדיבה וילוה לו עוד שלשת אלפים שקלי זהב די מחסורו לדבר הזה, הסוחר נעתר לבקשת אוהבו לתת לו את מסת שאלתו, אך לאשר לא נמצא אל תחת ידו הסך הנדרש הזה ביום ההוא כי הריק אמתחותיו למלא את אניותיו אשר שלח על פני הים, מלא את יד אוהבו, למצוא לו איש מלוה אשר ילוה לו את הסך הזה על ערובתו. בזה תם החזיון הראשון, והמסכה ירדה ונמתחה על פני במת המערכה.

מאריא התפלאה על יפי המחזה על טוב טעם המליצה ונעם לקח המדברים, ולבבה כמה לראות ולשמוע אחרית הדבר, והנה החזיון השני – העלמה היפה והעשירה שידובר בה רעותיה ואמהותיה מסביב לה, משוחות אשה אל רעותה צוהלות ושמחות, והעלמה הגבירה בשיחה ושיגה את רעותיה שחקה ותלעג לעג-התולים לכל הבאים לשחר את ידה, אך לא חשכה לגלות סודה כי הותירה לחן ולאהבה את העלם הוויניציאני וכי יפלא בעיניה כי לא בא עד היום גם הוא בתוך הבאים. ומאריא שומעת את כל הדברים האלה באזנים קשובות ובלב חרד ושמח מהתענג והתפלא על שכל המלים הנמרצים האלה אשר שומו בפי המדברים המוציאים לאור תעלומות לב וכליות, כי נגעו הדברים עד לבה והעירו את הגיוניה. והמלכה אשר כפעם בפעם פנתה להביט בפני מאריא שמחה לראות אור פני מאריא ותאמר בלבבה כי קרוב נצחונה בידה.

והחזיון השלישי החל – מקום המעשה בוויניציא. באססינא ידיד הסוחר מצא איש מלוה אשר ידו משגת להלוות לו את הסך הנדרש, ושניהם עומדים על המערכה מדברים בדבר הזה. המלוה איש שפל אנשים כלי וכליו רעים, אויב ושונא את הסוחר אנטוניא תכלית שנאה, כי בזהו אנטוניא הכלימו וירק בפניו לעיני כל העם בתתו אותו לבן בליעל, נושף ואוכל שאר הלוים מהם ועצמותיהם יגרם, ועוד הרע לו אנטוניא כל הימים כי הסכן הסכין להחזיק ביד כל דורשי עזרתו ונותן להם מכספו בלא נשך ותרבית ככל אשר ישאלו, ובכן ימעטו אנשי מסחרו מיום ליום ומעיני פרנסתו דללו, מלבד שנאתו אותו בתוך כל הנוצרים שנואי נפש שיילאק המלוה, כי איש יהודי הוא, והיהודים באמרם כי בחירי ה' המה תכלית שנאה ישנאו את כל הנוצרים. דברים כאלה נשמע מפי המדברים נושאים ונותנים בדבר ההלואה, והנה אנטוניא נגש אליהם גם הוא ובפגשו את שיילאק התקוטטו נצו ורבו ריבם, ואיש איש הגיד ולא כחד על מה ולמה שונא הוא את אחיו, וסוף דבר דרכה נפש שיילאק עז ונדיבות יעץ להלות לאנטוניא את שלשת אלפי שקלי הזהב לא בנשך ולא בתרבית כי אם בהביאו בתנאי נפשו, ויכתוב לו אמנה מפרש לאמר כי אם לא ישלם אנטוניא את מסת המשא ליום המועד, יש ביד שיילאק המלוה לכרות לו מגוף אנטוניא ליטרא בשר. כמצחק היה שיילאק בעיני אנטוניא, מלא פיו שחוק ויקם ויכתוב ויחתום את האמנה לשיילאק כאשר אמר, כי ידע אנטוניא את דברי מסחרו הגדול ויאמר בלבבו שלם ישלם את החוב הזה עוד לפני יום המועד. אך אויבו שיילאק השכיל לדעת יותר ממנו וידע כי העושה מסחרים במים רבים צפון הוא אלי סבות מסבות שונות ולא יתהלל איש איש בעשרו אשר אין אל תחת ידו.

כנשמת רוח קרה עלי חם צח היה החזיון האחרון הזה על לב מאריא, כמעט בא נעם המחזה כשמן בקרבה, וכל רחשי נפשה נפתחו לינק משוד בשמי עדניו והנה באש מעין נרפש ונדלח ממקור הות רשע ותאוה נמבזה לגעל נפש, והאיש הרע הצר והאויב, הבזוי והשפל הזה הוא איש יהודי, העמד מופת לעמו ותופת לדתו. אל העם ההוא ואל הדת ההיא אשר כל מעינה בם, אשר להם הקדישה אל כל רוחה ובגללם עזבה את נוה אבותיה, ללכת לבקש לה מפלט, באשר יאיר לה אורם. פלצות אחזתה, דמי עורקיה עמדו קפאו בקרבה – וגרונה נחר. אך טרם נגולה המסכה בעוד הריעו כל העם תרועת-תודה וברכה לכבוד המשחקים וירעשו ספי הבית, שב רוח מאריא אליה כמעט, ותתנחם לאמר אולי אך משל היה להרנין לב הרואים עד ארגיעה ומי יודע אם לא יבוא על מערכת המחזה עוד איש מבני עמה, טוב וישר אות לשוחרי צדק ותושיה. ותשב דומיה ומצפה לראות אחרית דבר, והנה – בית שיילאק על המערכה ובתו יצאה לדבר בלאט אל אחד ממשרתי הבית להביא את מכתבה אל דודה אהוב נפשה נער משולח ועלז מבני הנוצרים אשר לקח את לבבה לאהבה, להודיעו כי נכונה היא לעזוב את אביה לעת מועד, אחריו תלך עמו עמה ואלהיו אלהיה. עודה מדברת את המשרת ואביה בא אל הבית ותגש אליו לברכו, העמידה פניה ותדבר עמו כתמול שלשום, לא הכה אותה לבבה לא לעו דבריה בפיה, כבת אשר רוחה נאמנה אל אביה ולא תחרוש עליו רעה. אך כהפנותה ללכת פתחה פיה ותאמר “חיה בטוב ובנעימים” ועד מהרה בא אהובה לקחתה והיא לא יצאה ריקם כי אם לקחה עמה צידה לדרך ארגז מלא אבנים יקרות חלי ועדים ושקלי כסף וזהב למרבה, ובתוך החפצים היקרים האלה נמצא גם טבעת הקדושין לאביה ואבה, גם אותה לקחה ותתנה במחיר כלב. את כל אלה עשתה הבת השובבה הזאת, ובכל זאת לא חשכו החוזים להלל טובה וצדקתה, ולתארה בתור מעלת עלמה ברה וזכה ישרה ותמימה, אז מלא לבב מאריא רגז וחרי קצפה קצף גדול להעכיר טהרת נפשה. עתה ראתה ונוכחה כי לא צחוק-התולים עמהם לא לתת דופי באיש אחד מבני עמה נשא חוזה המחזה את משלו כי אם לחרף את כל מערכות ישראל, לתת לשמצה את כח הליכות חיי רוח העם הזה, לשפוך עליו בוז בשאט נפש ולהעיר חמה למשחית, הגם לחלל את קדושת חיי המשפחה בישראל באו, סגולה לקהלת יעקב מדור דור? הזאת חרשת החכמה אשר הללו אותה אליה כי היא עשויה לטהר המחשבות לצרף המדות ולזכך רגשות המוסר בלב ונפש העם כלו? הלא אך שקר בימינה תרמית בנכליה להדיח את העם מדוחי שוא וכזב, לתת את האמת למרמס ולמגר לארץ צדק ומישרים! כזאת וכזאת אמרה מאריא בלבה חורת מות כסתה פניה, כל יצוריה נתרו רגזו בקרבה, עיניה סוגרו, ותצנח על הכסא – ועליזאבעטא פנתה להביט בה וכראותה אותה סוערה ונדהמה אמרה בלבבה עתה נשבר גאון מאריא תכלית שברון. אך עמקו מחשבות אדם לא תשזופן עין, נסתרו נצפנו מי ידעם?

החזיונות אשר ערכו אחרי כן לא משכו את לבב מאריא לראות בם. אך הצחוק אשר מלא את פי כל הנועדים בבית המחזה, בראותם את האב האומלל בוכה מתיפח ומתגודד על אבדן בתו והונו הוסיף להעלות חמת רוחה. והנה החזיון האחרון – תכלית שיר המחזה הזה. ההצלחה פנתה עורף אל אנטוניא הסוחר העשיר וכל הונו ועשרו אבד בענין רע. יום השלום בא וידו אזלה לשלם משאת חובו לשיילאק ויתנהו שיילאק בכלא, וישם את כתב האמנה לפני השופטים, ויבקש כי יעשו לאנטוניא כמשפט אשר חרץ עליו בפיו ובכתבו, לשוא חלו אוהבי אנטוניא את פני שיילאק, לשוא הבטיחוהו לשלם לו בעוד ימים במיטב כספם, הקשיח שיילאק את לבבו מאן לסלוח לאנטוניא, ולא זע מחפצו לכרות אל ליטרת הבשר מאנטוניא וממקום החזה. גם השופטים אשר ישבו כסאות למשפט הדבר הזה, דברו על לב שיילאק לעזוב את חמת אפו, וגם את פניהם לא נשא, ודברו בפיו: הלא כה הבטיח לי אנטוניא בכתב מפורש. אך גם השופטים השכילו לתפשו בכף ערמתם, ויצא משפטם כי עשה יעשה שיילאק לאנטוניא כמשפט האמנה, את ליטרא הבשר יקח לו מגופו כרצונו, אך בעד כל נטף דם אשר יזל מבשר אנטוניא בעת ההיא, ובעד כל בשר מאום, אשר יוסיף על המשקל או יגרע ממשקלו ישלם בדמי נפשו. ובצאת המשפט החרוץ הזה, פקדו על שיילאק את מחשבתו הרעה וזדון לבבו ויצוו השופטים לקחת את כל הונו ועשרו ולתת לבתו אשר מעלה בו, וסוף דבר אלצוהו לבוא בברית הדת הנוצרית, ושיילאק לא אחר לעשות את הדבר הזה ³ אחרית המחזה הזאת הרגיעה שאון לב מאריא כמעט באמרה: אנשים כאלה לא בשם ישראל יקראו, ואין חלק ונחלה להם בקרבנו, ובהלך נפשה העביר לפניה כל זכרונות ימי עלומיה, תמונות האנשים מבני עמה אשר למדה לדעתם, אותם ואת מעשיהם מיום היותה, כאשר ראתה בעיניה או שמעה וקראה בספרים, שקלה חקרה ודרשה למצוא בהם שמץ מכל התועבות האלה אשר חפאו עליהם בבית המחזה ולא מצאה. – האמנם ראתה בקורות דברי ימי עמה מעשים נוראים דברי אכזריות אף וחמה, ענוי נפש קשים ומרים תועבות רצח ומרמה, קנאה נקמה והות בוגדים. אך כל אלה עשו לבני עמה, כזאת וכזאת התעללו בהם אויביהם, ולא מקנאת הדת לבד כי אם מאהבת הבצע מאויי רשע, והיהודים האומללים נשאו וסבלו יחיל ודומם מבלי השב גמול למציקיהם מנדיהם. וכל קרוביה אנשי גאולתה יתנו עדיהם ויצדקו. ומדי העבירה זכרונותיה לפניה, והנה תמונת אמה אשת החיל לפניה במחזה תחנן קולה לאמר: “חדלי לך בתי מהאמן בדברים כאלה מעבירים על בני עמך; תמונת אביה ההולך למות קרבה אליה ובקול תם לגוע יקרא: שקר ענו בעמך אל תאמיני להם” גם תמונת אהוב נפשה נאמן רוח המשליך נפשו מנגד להציל אומללים יהודים ונוצרים כאחד, אשר הקדיש חייו לעבודת הצדקה, צעק גם הוא ברב כחו לפני עיני דמיונה ובקול חוצב להבות קרא מעמקי הנפש:מרמה בנכליהם מאריא! אל תאמיני להם, כי אך להפך היה, אפס הם לא חמלו על נטפי הדם בכרתם נתחי בשר מבית חיינו.

הזכרונות והרעיונות האלה מלאו את כל מורשי לבב מאריא, ובאין פנות אל דברי המחזה האחרונים יצאה מאת בני הבית ותעל במרכבת המלכה כנדהמה, מבלי אשר יכלה להשיב על שאלות המלכה כי אם דברים מעטים וברב כח. ועליזאבעטא ראתה כי אין טוב להכביר עמה מלים כעת עד אשר תקום סערת לבבה לדממה, ולבה היה סמוך ובטוח, כי בהתבונן מאריא בינה במחזה הזה יהפוך לבבה לשנוא את בני עמה ותגעל נפשה אותם עד אשר תבוש ותכלם לדבק בהם ולא תעצור כח לקפוץ את ידה מאת הדוכוס מדעוואנסהירע.

אבל לא כאשר אמרה עליזאבעטא כן היה, האמנם האדימו פני מאריא מבושת, אך לא ממעשי בני עמה בושה ונכלמה כי העמיקו שחתו, כי אם מעלילות הדברים אשר יחפאו עליהם במקום הזה, כי הלא כל שרי המלכה ושרותיה, עבדיה ושפחותיה מגדולם ועד קטנם יאמינו לדברי המחזה בלבב שלם, ושם ישראל יהיה לחרפה ולקלסה בעיניהם, והיתה גם היא מטרה לחצי בזיונם ולעגם. נחלי דמעות פרצו מעיניה מרגז וחרי, ולחייה אדמו עצם מפנינים הלבינו חורו, בין תשואות ההמון החוגג מצאה מאריא את נפשה עזובה ושוממה גלמודה וסורה ברכיה פקו וכחה עזבה, בסתרי חדריה בחרה לשבת לבדה ולא יצאה החוצה אף לא נתנה כל איש לבוא אליה לבקרה ולראות פניה באמרה כי חולה היא. ובהתעטף עליה נפשה בודדת בחדריה היו כל מעיניה בזכרון אבותיה ואהוב לבה טיראדא. אך המה היו לנכח עיניה כל היום, אף נקוטה בפניה ולבה הכה אותה כי הרבתה להתמכר לחמודות חיי בשרים בחצר המלכה, ובהשתונן כליותיה אמרה כי בתוכחת עלי עון מעלה, בא עליה הבוז לגאיונים הזה, ותברך את אלהי חסדה כי לא אחר ליסרה למשפט למען תדע ונשמרה ונזהרה לימים יבואו. אפס כל הדברים והמחשבות האלה היו כמוסים בלבה, ולא גלתה סודה אף לאחיה עמנואל אשר משוט ברחובות הקריה לדעת אותה ואת מעשיה בא מדי יום ביומו לראות את שלום אחותו, ותגד גם לו כי חולה היא.

בימי היגון והרגז האלה והנה מכתב שלוח מטיראדא וגם מכתב מאמה היה רצוף בו. – חרדת שמחה אחזתה ונפשה יצאה מעז וחדוה, בקחתה את המכתבים בידה. אנשי האניות אשר שלח שר הצי האנגלי סיר פראנציס דראקע טעונות שלל ומלקוח לאנגליא הביאו אתם את המכתבים האלה.

15) מלאכות טיראדא.

אם כי גדול היה צער יעקב לצאת מלונדון מבוהל ודחוף בפקודת המלכה, מבלי ראות גם את פני מאריא בטרם יפרד ממנה, לא רפתה רוחו ולא עזבו אמץ לבבו, הודה לאשר לו נתכנו עלילות חסדו, כי ישובב נתיבות לפניו, להגיע למחוז חפצו, ורוח גבורה נחה עליו לעבוד עבודתו ככל ישעו וחפצו. אנשי אניתו הריעו לקראתו ובפקדו את נוה צדקו שמח לבבו כי שב שלם למעונו, וכמעט הגיעו אליו אגרות המלכה, פרש נסו ואניתו עפה כעל כנפי נשרים לרוח הבקר על פני הנהר טעמזא לבוא אל צי השר דראקע. הרוח הצח הזה היה למשיבת נפש יעקר אשר עיפה במאסר הטאווער זה כמה ימים ותחי רוחו.

השר דראקע האמיץ בגבורים פתח את האגרות החתומות ויקרא כי פקדה המלכה עליו ללכת עם שש האניות העומדות תחת פקודתו בלוית אנית טיראדא אל חופי פורטוגאל ושפאניא לחקור ולדרוש ולדעת את כל כלי המשחית אשר הכין פהיליפ, ולהשמיד ולאבד את כל אשר תמצא ידו בדרך מסעו. שמח לב דראקע כי כזאת נטל עליו, כי מצא ידים לעשות גדולות ונצורות אשר נכסוף נכספה להם נפשו זה ימים רבים. כי חכם וערום בדעת היה השר הזה כביר כח לב, שואף עבודת מלחמה; וקלות מרוץ אניותיו, יתרון הכשר מלחיו חובליו ואנשי מלחמתו היו לו למבטח עז כי עשה יעשה שמות באניות שפאניא ושלל לא יחסר. ומדי דברו עם יעקב הבין לדעת יקר ערכו, כי היה יהיה לו לעינים ולעזר גדול ותהי עצתו אמונה לו, ובעצת יעקב שם פעמיו את קאדיקס. קאדיקס היא עיר גדולה על שפת האי לעאן וחוף גדול ובטוח למשכן האניות, וממולה העיר אל פוערטא, וגם לה חוף לאניות, אך חוף קאדיקס גדול רחב ידים ונשגב ממנו, על כן יעד המלך פהיליפ את חוף פוערטא למבנה האניות ולהכנתם ואת חוף קאדיקס למשכן האניות העשויות, ובראות השר דראקע כי לא יעצור כח להתנפל על האניות הגדולות והעצומות הכלולות בכליל עוזם, החונות בחוף קאדיקס אמר לנסות דבר אל האניות העומדות להבנות ואל בתי המסכנות לחפצי המלחמה הגדולים אשר בחוף פוערטא. החשך פרש כנפיו על כל הארץ ובצלו נסתרו אניות האנגליים ולנוגה הכוכבים יכלו ללכת הלוך וקרוב עד עצם חוף פוערטא, להתנפל כאור הבקר על השפאנאים השוכבים לבטח להומם ולאבד מעשיהם בטרם יבינו מאין נפתחה עליהם הרעה. ויעקב טיראדא התנדב לצאת ראשונה באניתו הקלה לבוא עד מקום אשר אניות שפאניא עומדים שם להביא אודי-שרפה (בראנדער) בירכתי האניות למען שלחם אחרי כן באש. ידע יעקב כי בנפשו הוא וכפתע בינו ובין המות, אך קנאתו סמכתהו להתחרות עם המות במעון רבצו, בדעתו כי אוד-השרפה הראשון אשר יחזק בפטיש אל אנית שפאניא, יעלה משאת מלחמה גדולה וכבדה בין שפאניא ואנגליא. ענן הבקר היה לו סתרה וכצפור דרור עפה אניתו הקטנה בין אניות שפאניא הגדולות והעצומות, להביא בכליותיהם בני אשפתו. האמנם הקיצו שומרי האניות מקול הפטיש ויקראו: מי לו פה. אך בטרם פתחו שמורות עיניהם ואנית טיראדא עברה, ועקבותיה לא נודעו, וכמעט כלה טיראדא את מלאכתו הנוראה הזאת מהר כחץ מקשת לצאת מבינות לאניות שפאניא ויעמוד מרחוק כמטחוי כלי התותח, וכרגע פתחו כי התותח את לועם הרעימו רעם גדול ויקיאו אש וגפרית על אניות שפאניא, אז קרבו אניות השר דראקע וימטירו גם המה פחים ואש, כמה וכמה מאודי-השרפה אשר הביא יעקב בירכתי אניות שפאניא נצתו באש כדורי המשחית, ועד מהרה לחכה אחזה האש בכל ירכתי האניות, ותהיינה לשרפה. אז נעורו הבינו השפאנאים כי האויב להם מבית אך לא ידעו מי הוא הצר האויב הזה, ואיזה דרך בא ונפל עליהם. אימת מות אחזתם, עצתם התבלעה נבהלו נחפזו, רבים אמרו לברוח באניותיהם להמלט מכף אויב, אך נלבטו במרוצתם, אניה באניה נכשלה, אשה ברעותה נשברה ויחדיו ירדו במצולות כעופרת. והאש אשר התלקחה באניות עברה ובאה גם אל החוף ותבער במסכנות הפשתן הזפת והעצים אשר אספו חמרים חמרים. יושבי האי הקיצו וגדודי הצבא אשר היו נחתים שמה חרדו יצאו חוצץ כלם אל החוף לראות את התלאה הנעשה ולקדם את פני האויב, ואניות המלחמה אשר חנו בקאדיקס, חרדו גם הנה לצאת ממשכנות מבטחם להרעים על האויב וכלי התותח על המגדלים פתחו גם המה פיהם ברעש גדול. אך המה טרם החלו מלאכתם ודראקע נתן אות אל אניותיו לשוב בדרך אשר באו בו וקלות אניותיו עמדו לו לצאת בשלום ממקום המהפכה לא נפקדה מהן כי אם אניה אחת קטנה אשר פגעו בה כדורי שפאניא ותהי להם לשלל. אולם הרבה דראקע וטיראדא לשום שמות הרג ואבדן באניות שפאניא למשחית, האש אשר הציתו בערה כמה ימים ואכלה על ימין ועל שמאל ואין מכבה, יותר משלשים אניות גדולות וקטנות היו למאכלת אש עד תומן, והרבה מהן נשחתו נשברו. אך מסת הנזק אשר עשו בבתי המסכנות וההכנות למלחמה עלה למעלה ראש. ברגעים אחדים החריבו האנגליים יגיע עבודת ימים ושנים, וחסן רב והון עתק עלה בעשן כלה, הוה גדולה נפלה על פהיליפ אשר לא ידע שחרה ומזימתו הרעה אשר זמם ימים הרבה נואלה סכלה, ולא מצא עוד ידים לצאת בשנה ההיא על אנגליא כאשר דמה. כי הכוהו מכה רבה, לא יכו להרפא ממנו בשנה ההיא.

שבע נצחון יצא השר דראקע עם אניותיו מקאדיקס ויפנה אל אי פורטוגאל ויאמר להחזיק מעמד על יד אשדות הנהר טאיא, לארוב משם על אניות שפאניא הבאות מהודו נושאות שפעת אוצרות והון רב, ובדרך מסעו סר אל כל חופי ארץ שפאניא לאבד ולשרוף באש את כל אשר תמצא ידו, כי בעשות פהיליפ את הכנותיו הגדולות והרבות למלחמה על אנגליא לא הניח חוף גדול וקטן בכל מלא ארץ ממשלתו אשר לא צוה לבנות לבצר לאסוף ולאגור שם, על כן מצא דראקע בכל מקום אשר פנה שם די עבודה, ובבואו אל עם יושב לבטח מצאה כקן ידו לחיל פהיליפ ויגיעו, לבלע ולהשחית לבוז ולשלול שלל, וחתת אלהים היתה על כל ערי החוף עד אשר לא מצאו גם אנשי חיל ידיהם לעמוד כנגדו, הפנו נסו יחד ויעזבו את כל טובם בידו, וכאסוף ביצים עזובות אסף דראקע כל יקר וסגולה מרבה להכיל. ובכן קרב אל יד אשדות הנהר טאיא, אך מיראתו להגיח על אניות שפאניא הגדולות החונות בחוף פורטוגאל לא הקריב אל החוף ויעמוד מרחוק ויתפוש את המעברות והשפאנאים לא הרהיבו עז בנפשם לצאת לקראתו.

אחרי אשר החזיק הצי האנגלי מעמדו נשאל נשאל יעקב מעם השר דראקע כי ישלחהו ללכת לראות שלום אחיו לימים אחדים, והשר לא השיב פניו ריקם וישלחהו. ועד מהרה ירד יעקב באניתו ויסב את הפסגה קאפא ראקקא עד בואו אל החוף הצר משם יצא את פליטיו מליסאבאן. וכנטות צללי ערב יצא מאניתו לבדו ואין איש עמו לעלות במעלה שן הסלע המצוק ולרדת ממנו בסתר המדרגה אל העמק מקום בית מנוס להגברת מאיאר ואישה. ברב עמל עלה וירד יעקב במשעולים הצרים במעלות ומורדות ההר הנשפה הזה. הליל פרש כנפיו על הארץ ולנגה אור הכוכבים ממסלותם הגיע יעקב אל מחוז חפצו. דומית מות שכנה על פני כל הככר, אין קול עלה נדף אך אור נר האיר לעבר פניו מציץ מאחד חלונות הבית. לב יעקב נתר בקרבו אל הבית מאימה ופחד פן לא ימצא בו את אשר הוא מבקש, מי יודע מה רעה מצאם בארץ אויב מאז נפרד מהם, ומדאגה מדבר פן תבהל הגברת מאיאר, אם עוד הנה פה, מראות את פניו פתאום. והיא לא חכתה אל בואו ולא ידעה איזה מקום תחנותו. על כן לא מצא עז בנפשו לדפוק על הדלת ויתהלך כה וכה מסביב לבית ואזניו פתוחות להקשיב קשב, והנה קול צעדה נשמע, הדלת נפתחה ואיש יצא מן הבית, ויכירו יעקב כי קאראלו הוא עבד בית המון הנאמן, ותחי רוחו עליו באמור לבבו לו, אם האיש הזה פה, אות כי נמצאו פה גם האנשים אשר למענם עשה דרכו לבדו בין צורי הסלעים האלה, ויקרב אל קאראלו וישם ימינו על שכמו ובשמאלו נתן לו אות כי לא ישמיע קולו, והוא לחש לו באזניו לאמר: אנכי יעקב טיראדא. וקאראלו הכירו גם הוא וימהר ויפול על צואריו וישקהו, אך יעקב אחרי השיבו לו ברכתו אחזו בידו ויוליכהו אל סוכת השיחים העומדת מנגד לדבר עמו בלאט, ולשמוע מפיו דבר משלום אדוניו.

בטרם יצא טיראדא מאת פני העיר ליסאבאן בקש את מתי סודו, כי אם יצלח חפצו בידו להמלט הוא והאנשים אשר עמו בשלום, יעבירו קול בחוצות ליסאבאן ובערי המדינה כי עם דון אנטוניא וטיראדא נמלטו על נפשם כל המארראנים וכל בני בית המון. וכדבר הזה הודיע גם ציר שפאניא היושב בלונדון. שרי פקודות שפאניא האמינו לקול הדברים האלה ולא שלחו לבקש את המון ובני ביתו ולחפש אחריו וברוב הימים נשכח גם שמו וזכרו. האמנם בא גם פעם אחת גדוד צבא השפאנאים משוט בארץ שטף ועבר גם בעמק הצורים הזה אך מאשר לא ידעו סוד בני המון ולא מצאו שם כי אם אשה זקנה (מינקת מאיאר) ובנה יושבים בבתי החצרים כנוטרי הגנות והשדות לקחו ובזזו את כל אשר יכלו לשאת אתם ואת היותר החרימו ויפנו וילכו למו ולא יספו לבוא. ובכל זאת ישבה מאיאר את בעלה החולה בבית הקטן בסתר חגוי הסלעים, כי ירא המון לצאת משם ויאמר: פה בסתר הסלעים אתלונן ואישן המות לבטח. – והגברת מאיאר באהבתה אותו ובחמלתה עליו, בחרה לגור גם היא במעון הצר האפל והשפל הזה. ובכן ישבו שניהם לבדם בסתר אהלם ואין איש אתם כי אם עבדם הנאמן קאראלו ושני האנשים אשר בבתי-חצריהם. סגר עליהם צר העמק נגרזו מארץ החיים, וכחות גאספאר לופיץ הלכו הלוך וחסור, הרופא נאמן לבית המון אשר השכיל קאראלו להביאו חרש כפעם בפעם לראות את שלום גאספאר לא העלים מן הגברת מאיאר אשת החיל, כי אין תרופה למחלת אישה ומספר ימיו חוצצו. הימים האלה היו ימי צרה ומצוקה למאיאר אשר ישבה כל היום וכל הלילה על יד ערש בעלה אהוב נפשה להפוך משכבו בחליו, ולראות את ליחו כי נס ונר חייו כי הולך וכבה. בניה יצאוה ואינם, בגלי ים זועף פלסו נתיבה אל ארץ לא ידעו אף אין מגיד ואין משמיע מה מצאתם בדרך ואיה מצאו מנוח לכף רגלם? – מעיה המו לה לבבה מלא צער ויגון ודאגה על כל גדותיה. ובהגיגה רגשותיה לא עברו פיה כי אין איש עמה לפניו תשפוך שיחה, ומדי שוטטו עיניה הנה והנה לא ראתה כי אם צורי הסלעים הרמים והנשאים החוסים עליה, ומבדילים בינה ובין כל החיים על פני האדמה. ומה תהי אחריתה לעת בא קץ ימי אישה בשוב רוחו אל על, אל מי מנאמני רוח תפנה? ולאן יהיו פניה מועדות? ובכל זאת לא הלכה תמס נפשה כי עז לה בישועת אלהי כל הנפשות, אליו נשאה עין מן המצר לפניו שפכה שיחה בו בטח לבה כי לא יכלא חסדו ממנה, כי אם הוגה לפקוד עליה ועל בניה עון אבותיהם כי כחדו אמרי קדוש ישראל הלא ישוב ורחם ברחמיו כי רבים, ובאמונתה זאת חיתה ותתעודד לכלכל מחלת אישה ולהמתיק לו מרי ימיו האחרונים.

את כל הדברים האלה שמע יעקב מפי העבד הזקן ועמו נועץ איך יבוא לפני מאיאר, בלאט באו שניהם אל החדר החצוני ולאור קיסם כתב יעקב על פסת נייר קטנה אשר הוציא מחיקו את הדברים “בשורות טובות משלום בניך יבשר לך עבדך יעקב טיראדא” את הגליון הזה הביא קאראלו אל חדר משכב החולה ויתנו אל יד גבירתו, "משלום בני! קראה מאיאר קול גדול בחרדת שמחה, "יעקב טיראדא! הישנו פה? עוד שאלתה בפיה וטיראדא בא ויען "כדברך גבירתי הנני לפניך.

ושלום בני מה הוא? איה איפוא המה? ומדוע עזבתם?

“בניך חיים ושלמים רואים טובה רבה בלונדון” – ענה יעקב "ואנכי נפרדתי מהם כי היתה עלי יד ההכרח, ועתה הרגעי נא גבירתי הלא עתה באתי להודיעך כל דבר שרש קשט דברי אמת, ובדברים אחדים הציע לפני מאיאר את כל המוצאות אותו מאז יצא מלפניה לעשות דרכו לא העלים ממנה כי אם דבר האסרו במבצר טאווער. לשמח נפש האם האומללה הגיד לה כי בצל דון אנטוניא תחסה מאריא בתה, ובנה עמנואל יחד ישכונו כבוד בקרית המלוכה בלונדון, ולהשביר רעבון נקמתה בשפאניא הודיעה את כל תהלוכות המסע אשר נסע עם שר צבא אניות אנגליא, ויגד לה כי ברשיון השר הזה בא לראות את פניה.

אורו עיני מאיאר אור שמחה ותודה לאל גומל עליה, ואל יעקב פנתה ותאמר “ברוך אתה לאלהי ישענו יעקב! איש צדקות ועז אתה ונפשך תדרוך עז לחרף כל מערכות התלאות למען השיב נפש אם סוערה, ברוך בואך מלאך שלום, במלאכות ה' באת להחיות רוח נכאים בעת צרתם כי רבה וגדולה”.

היא טרם כלתה לדבר וקול צלול וברור נשמע מעבר ערש הדוה לאמר: טיראדא הישך פה? קרב נא אלי, מלאך ה' שלוח ממרום אתה לי, זה לי כמה שבועות ונפשי ערגה אליך, כמה שארי ולבבי לראותך ולא מצאתיך, עתה הלא באת! לבי אמר לי כי לא אוכל לצאת מבית חמרי לאור החיים בטרם אראה פניך, גשה נא אלי יעקב כי רגעים מנו לו ועתי קרובה.

מאיאר נבהלה לשמוע קול אישה ברור ימלל, אשר לא שמעה כמוהו זה ימים רבים, ימי בלהה ותבוסת הרוח, ותחרד אל המטה, אור הנר אשר עמד על יד החולה האיר את חִוְרַת המות אשר כסתה את פני גאספאר לופיץ ואותותיו לא נִכֵּרוּ, אך שמורות עיניו אשר היו סגורות נפתחו ואורו אור השכל וידוע, ואל אשתו רזם כי תחזיק בו תסמכהו להרום כמעט ולרפדו בכרים ויתחזק גאספאר ויאמר:

"הנני אצוה לביתי בטרם אמות ולא נתמהמה פן נאחר המועד, מנעי עיניך מדמעה מאיאר את מחמל נפשי מעין ישועתי וכוס תנחומותי! רבות עשית עמדי באהבתך בצדקתך ובתומת נפשך, והיו לך זכרונות חסדיך עמדי למשיבת נפשך, בם תשגב ומצאת עז להתעודד כל הימים אשר הוכיח לך ה', במותי יפתחו האזיקים אשר רתקו את רגליך אל ארץ המהפכה הזאת, וכיונה תמה תגביה אבר תרחיק נדוד אל אשר יהיה רוחך ללכת, צאי מפה צאי לך ואל תאחרי. את עצמותי קברי נא במקום הזה הנסתר מעין כל רואה, ומעל גדישו תשקוד ברכת איש תמים ותעלה לראש אשתו ובניו הנחמדים לו, לבנות להם בית נכון בארץ מרחקים. ואתה טיראדא קח לך גליון וכתוב עליו אשר אומר לך. חושה מהרה מלאכתך למען אוכל ואחתום עליו, גם קאראלו יעמוד פה ויעיד על חתימת ידי, מהרה כי נר נשמתי הולך לכבות.

ובכן צוה גאספאר כי את כל הונו ורכושו, לפי השטרות המקוימים אשר נמצאו אתו בארון ברזל, אחרי אשר ירימו ממנו תרומת מתנה מנה יפה לעבדו קאראלו, ואל המינקת ובנה, יחלק לארבעה חלקים לאלמנתו ולשני בניו ולטיראדא חלק כחלק, ועד אשר יגדלו היה תהיה אמם מאיאר, ועמה טיראדא לבתו ולבנו למנהלים ומכלכלי דבריהם, ולא יעשו דבר קטן או גדול מבלי שאול את פי טיראדא. ועוד צוה את מאיאר כי כצאת רוחו ישוב עפרו לאדמתו, ובו ביום תצא מזה, ולא תעמוד רגלה בארץ הדמים הזאת אף יום אחד, כי אם תחיש תמהר לבוא אל בניה ולשבת אתם, למען לא ישאר מבית המון בארץ אויב כי אם מקום קברו במקום לא עבר ולא יעבור שם איש לעולם.

למלא דבר גאספאר מהר יעקב לכתוב את כל אשר צוהו בספר, אז נקרא גם קאראלו. יעקב קרא לפניהם את כל הכתוב וגאספאר התחזק ויחתום שמו ביד רועדה כתב מפרש כי תמכה מאיאר את ידו. וככלותו לכתוב עזבו כחו ויפול תחתיו על המטה, אור פניו דעך כפשתה כבה עיניו קמו ושפתיו הלבינו, אך עוד אחת התעודד, שפתיו נעו ובקול דממה דקה נשמע מפיו לאמר: עזריני מאיאר! תמכיני! טיראדא הבא את ברכתי אל בני! ומאיאר הבינה לרעו ותשח עליו תמכה אותו בידיה ותנח את ראשו על צוארה “הטבת חסדך האחרון” אמר גאספאר בקול נחר “פה אנוח כי אויתי ופה אישן המות”. גם טיראדא נגש אליו ויאחז בו וגאספאר נאלם, עיניו סוגרו, פניו סמרו, ושפתיו קמטו, ובראות יעקב כי קרב קץ גאספאר ויקרא: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד! קול גדול ממעמקי הלב ונשמת גאספאר יצאה באחד – מאיאר נתנה קולה בבכי. המת נפל כאבן תחתיו ואשתו כרעה נפלה על ברכיה לעומתו. – וטיראדא קרב אל החלון ויתיצב שם ובים דמעה שוטטו עיניו להביט במראה חשכת הליל.

לאט לאט חלף הלך לו הליל הנורא הזה, השחר הציץ מחרכיו, ומזהב קרני השמש האדימו ראשי הצורים – מה מתוק האור מה טוב לעיני נכאים, בבואו יבוא גם נחומים וישע ומרפא בכנפיו, כמעט נגעו קרני האור על עיני יעקב ויעור מתרדמתו, עזב את מקומו על יד החלון שם נצב דומם כל הלילה, ןיפן אל מאיאר וירימה מעל פני מתה ויוליכה הוא וקאראלו אל החדר השני ויושיבה על הכסא, אז יצא הוא וקאראלו החוצה לכרות לו קבר לגאספאר וישובו ויוציאו את המת במטתו, טהרוהו הלבישוהו והורידוהו למקום מנוחתו כסו קברו בקרשים וישפכו עליו תל עפר ומסוכות היער נטעו עליו ומסביב לו מטע לצל ולמסתור. ובכלות מלאכת הקדש הזאת הוביל יעקב את האלמנה אל קבר בעלה ושניהם כרעו נפלו עליו, יעקב שפך לבבו בתפלה ותחנונים למנוחת המנוח וכטל נזלה אמרתו לנחם את האלמנה תנחומות אל לתמוך ולחזק את לבבה הנשבר באמונת אמן. לדברי יעקב התעודדה מאיאר נעורה מתרדמתה, ברוח נכון הקשיבה אמריו כי נעמו ונמרצו ויבואו כשמן בקרבה וכשקוי בעצמותיה. השמש יצאה על הארץ ותשלח את קרניה גם אל ארץ התלאובות הזה להאיר על הקבר ולכורעים ומשתחוים עליו, רוח צח שפיים הניד הניע את עצי היער, ויפח בשמי נשמתו להשיב נפשם, תשוקות החיים התעוררה בלב עטופי יגון, ועיניהם מלאות דמעה נשאו להביט איש ברעהו אף נתנו ידיהם לקום מן הארץ, מאיאר פרשה זרועותיה לקראת יעקב והוא נגש אליה ותחבקהו ותאמר: בני אתה יעקב בני האהוב והנאמן!

“ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מברך” אמר טיראדא ותען גם מאיאר אחריו. –

בעצם היום הזה, כפנות השמש לערוב בא יעקב, הגברת מאיאר וקאראלו את אניתו, מאיאר לקחה אתה מביתה רק את כלי חמודותיה למזכרת ואת הנחוץ לה, ואת כל הנשאר מכל סגולותיה הניחה למינקתה ובנה. את החפצים האלה נתנה בידי קאראלו ויעקב נשא את ארון הברזל אוצר כל השטרות מעזבון גאספאר, ויתמוך ביד מאיאר בלכתה במשעול הצר על פני צורי הסלעים. – ובבואם אל האניה פנה יעקב לפני מאיאר את התא אשר ישבה בו בתה מאריא נונעס, וכפרוש הלילה את כנפיו יצאה אנית יעקב מאת החוף ללכת את אניות השר האנגלי דראקע.

השר הגדול הזה אשר חנה לנוכח ליסאבאן ויתפוש את מבואות הנהר טאיא ראה ונוכח אחרי ימים אחדים כי מקומו אין נכון עמדו, ורעה גדולה נגד פניו, כי עוד מעט ואניות שפאניא תצאנה ותבואנה בצבא רב וכבד מלחמה ולא יעצור כח לנסות דבר עמהם, עוד ראה ויבן כי ימי הסתיו הולכים וקרובים ימי סועה וסער בים, ומה יעשה כי יצרור רוח מערב בכנפי אניותיו וישאן ויתקען בשטף הנהר טאיא. מבינות לאניות שפאניא? אי לזאת גמר אמר לעזוב את מקום תחנותו ולפנות אל איי האצארים (אצארען) שם יעמוד לבטח ויארוב על אניות שפאניא הבאות מהודו – ובטרם עזב את מקומו מלא אחת אניותיו מכל שכיות המלקוח והבז אשר רכש לו במסעו וישלחה לפניו ארצה אנגליא, ובכן מצא לו יעקב טיראדא והגברת מאיאר לשלוח ביד רב החובל אגרות אל מאריא נונעס ואל עמנואל.

בנשמת רוח צח ונעים הלכו אניות שר דראקע למסען בהשקט ובטחה. והגברת מאיאר אשר היתה כלואה ימים רבים במעון צר ותשב עזובה ושוממה על יד מטת אשה החולה, שאפה רוח חיים חדשים במסעה על פני הים הגדול במסבת רעים אהובים ותחי רוחה, כל מתי סוד יעקב מבחר בחורי עמם, אנשי חיל יודעי דעת והשכל קדמו את פני הגברת בכבוד גדול, בה התהללו ועדיה התבוננו וינשאוה לכל לראש, ותהי להם לאם ולגברת לכל החברה הקדושה אשר יצאו לחרף כח מערכות התלאות לשם קדוש ישראל, ולאות וערובה נאמנה כי יצליח ה' את דרכם אשר המה הולכים עליה, וחש עתידות טובות למו, ועל כלם השכיל טיראדא למצוא חן וחסד בעיניה בעמדו לפניה לשרתה לדבר על לבה לנחמה מיגונה ולחזק את ידיה הרפות, ומיום ליום ראתה, כי השכילה טוב טעם לקחתו לה לבן, ובכן ערבו עליה ימי המסע הזה.

לא ארכו הימים אשר חכו וארבו האנגליים לאנית שפאניא, ויהי בקרבן והנה שתי אניות מלחמות גדולות הולכות עם אנית-הודו נושאת האוצרות, מלפניה ומאחריה לשמור עליה מכל אויב ואורב בדרך. שר הצי דראקע ראה ויתבונן כי מלחמה גדולה לפניו ויחץ את אניות-מלחמתו לשתי מחנות, את המחנה האחת הצביא השר להתנפל על אנית המלחמה ההולכת ראשונה, ואת המחנה השניה נתן בידי טיראדא לסגור הדרך בעד אנית הודו לבלי תת לה פליטה, ועד מהרה עטרו אניות השר האנגלי את האניה השפאנאית ההולכת חלוץ, כתרוה משלשה עבריה, וטרם ידעו השפאנאים ההולכים לבטח כי מגור מסביב, והמורים ירו בה אבני בלע להשחית. האניה השפאנית השניה אשר הלכה אחרי האניה ההודית, ראתה את מפלת רעותה מרחוק מבלי יכלת להחיש להצלתה כי רב ממנה הדרך, ותרא ותירא מפני אנית האויב אשר גם אליה שמו פניהן, ותפנה לנוס ואות בשופר נתנה גם אל אנית הודו כי תסוב גם היא ותלך אחריה. אך כהפנות אנית הודו לאחוז דרכה תימנה מערבית והנה יעקב ואניותיו לפניה, וכעל כנפי נשרים אצו ובאו בתור. אז ראתה אנית הודו כי אין לאל ידה לעמוד על נפשה ותוריד את נסה, והאניה השפאנית הראשונה ראתה גם היא כי אין לה תקומה ותקרא גם היא לשלום, ובכן נתנו שתיהם כאחד ביד האנגליים ובאפס ידים.

אחרי הנצחון הגדול הזה, שב השר דראקע גבור החיל הוא ויעקב טיראדא עמו לארצו, כי עשה יתר הרבה מאשר היה חפץ, והצליח יתר הרבה מאשר שלחתו גבירתו המלכה עליזאבעטא. ראה ונוכח אל נכון את כל ההכנות הגדולות אשר פהיליפ מלך שפאניא עושה, ויבא עד תכונתן, השחית בלע ואבד יותר ממאה אניות מלחמה אשר לשפאניא, שלח אש במסכנותיה, העלה על מוקד יגיעה וחיל ידה הון עתק, אף שלל שלל גדול ובזז ביזה רבה למלא אוצרות מלכות אנגליא – שבעי שמחה, ומלא עז וכבוד שבו האנגליים אל ארצם.

16) התקות נכזבות.

המכתבים אשר קבלה מאריא נונעס העירו בקרבה רגשות מרגשות שונות חזקות ומרעידות את כל מורשי לבבה. לשמועה כי באה כי מת אביה, אחזה צער ויגון מרבה להכיל, כי בכל אשר רחקו מחשבותיה ותקותיה ממחשבות אביה ותקותיו, בכל אשר אך למענו ובגללו אוסרה היא ואמה בנחושתים רתקו באזיקים אל אדמת ארץ מולדתם ארץ הדמים כחש מלאה, חנופה ותרמית, עשק ומרוצה, לבלי יכלת להניד רגליהן ממנה לצאת ולתור להם מנוחה דרושה לאדירי חפצם, הנה הלא לב טהור היה לו מלא אהבה ורצון ונפש נדיבה לעשות טוב וחסד כל הימים – אביה אהוב לבבה זה מת עזוב כערער בערבה והיא לא לקחה ברכתו האחרונה לא שתה ידה על עיניו לא רחצה פניו בדמעותיה; נקבר בסתר חגוי הסלע לבלי אשר תוכל להשתטח על קברו ולחונן עפרו. אך מדי עלה זכרון אמה לפניה, והתקוה לראות פניה לפול על צוארה ןלשפוך מרי שיחה בחיקה, שש לבה בקרבה ותגלנה עצמותיה המדוכאים. והרעיון כי נמלטה גם אמה מארץ אויב בשלום ועל יד יעקב טיראדא, הניס יגונה ואנחתה כרגע. רגשות כאלה סערו סער בקרבה הלמוה ולא ידעה לפלס מעגלי הגיונותיה, עד אשר התעודדה כמעט להשיב נפשה בתנחומות אל אלהי כל בשר ונפש, כי הוא הממית והמחיה ולו נתכנו הליכות חיינו. אז שלחה לקרוא אל עמנואל אחיה, ובבואו נתנו לו את המכתבים בלי אומר ודברים, כי עוד גברו עליה דברי צערה ויגונה ואטרו פניה, ועמנואל גם הוא נתן בבכי קולו, ויחד עם אחותו התיפח והתאבל על אביו כי לוקח ואיננו; בכו הילילו נחמו זה את זה ונועצו יחד לדעת מה עליהם לעשות, ומאריא אמרה כי לא תוכל עוד לשבת בארמון המלכה, ותבחר להתבודד בבית שאנן ושקט להתאבל ולתנות על אביה, שם תתן גם אמה משכנה בבואה לונדונה. ועמנואל אמר כי בית צאעגא הנהו פתוח לפניה שמה תשכון שקט היא ואמה. ובצאתו מאת פני אחותו ללכת אל בית צאעגא, להכין ולערוך משכן לה קמה מאריא ותצא מחדריה לבקש משר הארמון לבוא ולראות את פני המלכה, ועד מהרה נקראה מאריא אל עליזאבעטא.

ועליזאבעטא היתה שבעה שמחת נקמה ונצחון, הדברים אשר שלח אליה שר צבאה דראקע ביד רב החובל פקיד אניתה המלאה לה שלל על פי מדותיה שלל שפאניא, הודיעוה אל נכון את פרשת המכות הגדולות והנאמנות אשר הכו שריה ועבדיה בחיל שפאניא ועוזה, וערבוה לאחרית תקוה טובה בימים יבואו, כי אם מצאו אנשי חילה המעטים את לבבם ואת ידם לבלע ולהשחית כמאה אניות גדולות וציים אדירים, להבקיע בערי האויב ובחפיו ולשום שמות בארצו באין מכלים דבר, הימצא פהיליפ את לבבו להתגרות מלחמה את כל עם אנגליה, התחזקנה ידיו להביא מלחמה בשעריהם?ההכנות הגדולות והעצומות אשר הפילו חתתן עליה בראשונה שבו עתה להעיר את חפצה להתחרות בו בפהיליפ, למען אשר תמצא ידה לאבד את כל עזוז חילו בפעם אחת ולא יוסיף עוד להרעיד ולהרגיז ממלכות, ויגדל כבוד אנגליא לתהלה ולתפארת בכל הארץ, על כן מלא לב עליזאבעטא שמחה, עז וחדוה בקרבה. וכבוא מאריא אליה קדמה המלכה את פניה באהבה וברצון ומטוב לה קראה לאמר:

האם שבת לאיתנך יונתי תמתי? ברוך בואך לפנינו בעצם הרגעים האלה, כי על יום טוב באת – אך כאשר הביטה בה נבהלה ותקרא: מה היה לך מאריא! ראי עיניך מלאות דמעה, ופניך כלו אומר יגון, האם הרהיב איש בנפשו לפגוע בך?

"בי גבירתי הרמה! ענתה מאריא "מנגה הוד מלכותך לי קרנים ומי זה יעיז להעיב אורי – אך ראי נא ראי גבירתי את הואלת למשוך שפע חסדך הגדול לעלמה עזובה ועניה – ובכל זאת הנני באה לבקש ממך רחמים… ובדברה כרעה על ברכיה לפני המלכה, ותפרוש כפיה לתפלה ותחנונים. עליזאבעטא חרדה וקראתה הושיטה לה ידה ותקרא: קומי מאריא קומי בתי תמתי, מה איפוא גדולות ונצורות עמך לבקש, אמרי אמורי אל תחרידיני.

"שדי המר לי כבוד הוד מלכות! אבי לוקח מעל ראשי והנני יתומה עזובה ועצובת רוח:.

“צר לי מאד” ענתה עליזאבעטא ותנח את ידה על ראש מאריא – נפשי עגמה לך בתי.

“אי לזאת” הוסיפה מאריא לדבר, “נפשי בבקשתי כי תתני לי הוד מלכות לעזוב את ארמונך, למען אוכל להתאבל על אבי ולבכות לו”.

"צר לי מאד בתי! הנני נכונה לחג חג גדול בכל עז תפארה, כי שמחה גדולה לנו, ואמרתי יהל נא גם הוד יפעתך על ראש שמחתי. – אך צדקה שאלתך מאריא והנה נתונה לך. צר לי מאד כי כזאת קרה לך בעצם הימים האלה. ואל בית מי תאמר מאריא לסור הפעם?

"אל בית ידיד נפש אבותי מימים רבים אל בית צאעגא, בצלו אתלונן ויחד עם אחי עמנואל נתאבל על אבינו, ימי אבלנו.

“בבית צאעגא הקאתוליק ההוא” ענתה עליזאבעטא וכמו בחרות אף, "מה לך ולביתו הלא יש ויש אתנו מאריא בתים גדולים וטובים גם הרחק מתשואות אדם והמון קריה, שמה תוכל לשכון כבוד כל ימי אבלך, ולא יפריע איש מנוחתך, לא ידעתי משפטי ארצך מאריא כמה ימי אבלכם, ומתי תאמרי מאריא לשוב אלינו?

“בי גבירתי הרמה והנשאה!” ענתה מאריא, בקול מר ועצב “לא מטעם משפטי האבל וחוקותיו הנני מבקשת לצאת מאת פני ארמונך, לבבי מלא אבל על כל גדותיו, רוחי נעכר ונפשי נדהמה, ולא אדע מתי ישוב ששון רוחי אלי ומתי יאיר נרי. שאי לי כבוד הוד מלכות לא לי לדור בהיכלך, בת דלת הארץ אנכי, בת עם נתון ללעג ולקלסה בפני כל, בת ברית אמונה שנואה ונדחה, אשר לא יתנו לה מנוחה ונחלה בתוך שאר אמונות עמי הארצות ומן גו יגרשוה, ואיכה ארהיב עוז בנשפי לעמוד במקום גדולי השועים ולהתהדר בין אדירי השרים העוטרים את כסא כבוד מלכותך”?.

ופני עליזאבעטא קמטו מרגז וחרי, עתקו מכעס עיניה, ותבט על העלמה העומדת חרדה וסוערה נכחה, והכל זאת שפתיה ברור ימללו חפצה ורוחה נכון עמה – כי הבינה עליזאבעטא, אל מה ירמזון מליה ואת התוכחות המסותרת הצפונה במו, ותתאפק ותאמר.

"העל כן אפוא לא תואילי לשבת עמנו, בושי והכלמי מאריא, אל תוסיפי לדבר אלי כדברים האלה – ילידי לב הותל המה חלומות עוללים אין בהם תבונה, לא ידעתי איזה דרך עבר הרוח על הדוכוס מדעוואנסהירע כי הואיל לתת ידו לך, אך הלא הוד מעלתו יפיץ אורו עליך ובכבודו כי גדול יכסה ויחפה את כל קלון עם אבותיך, ואם מעט ומצער הוא לך הלא יד מלכותי רבה עמי להגדיל ולהאדיר כבודך.

ומאריא שאפה רוח בדבר אליה המלכה, ואמונת אמץ נפשה שבה אליה – בעינים מפיקות חן ושכל טוב הביטה בפני המלכה ותאמר: מי חכמה ונבונה בכבוד הוד מלכותך לראות עמק עמק בסתרי מורשי לבב בני תמותה, ונפשך הלא יודעת מאד כי כל טובת אדם ורעתו, הצלחתו ועניו, בפלס מאזני שכלו ישקלו ובאמת מדת הרגשותיו ימודו, חכם יהיה או סכל, אולת קשורה בלבבו או חכמה תאיר פניו, ממקור לבבם ונפשם תקר הצלחתם וממעיני מדעם ורגשותיהם ישאבו ישועתם. – אי לזאת אליך כבוד הוד מלכות אשים דברתי ואת פי אשה צנועת לב כמוך אשאל; היכול תוכל עלמה ישרה להכריע חפצה, ולתת אגודת מוטה על רצונה? האם לא נמצא חפץ נשגב ונעלה אשר עלינו לבטל כל חפצי חיינו מפניו? האם אין חובה קדושה רוממה אשר בגללה ולמענה נקריב כל שכיות חמודותינו? בי כבוד הוד מלכות! אין לבבי פונה אל הדוכוס מדעוואנסהירע, ונפשי נתונה אל חפץ אחר ורצון אחר אשר הכה שרש בלבבי מימי ילדותי ונחלת אמרתו מאל אלהי הרוחות. היכול אוכל למכרו במחיר כבוד חיי בשרים, ולהמירו ביקר ותפארת יציץ וחלף? ובעשותי בנפשי שקר הימצא בי הדוכוס את אשר הוא מבקש, הישבע אתי שמחות החיים? היתענג על מנוחת אהבה טהורה? בי גבירתי הנשאה! עשי עמדי חסד ושלחני מאת ארמונך".

כעלות חמת המלכה על מאריא בראותה תקותה כי נכזבה וכאשר בזה לה בלבבה, כי דבקה נפשה בעם היהודים ובאמונתם, כן נפלא אמץ רוחה ושכל מליה בעיניה ותעמוד כמשתאה ומחרשת רגעים אחדים. אך עז אפה גבר ולא יכלה למשול ברוחה, לא אמרה לקחת עמה דברים עוד, אך הפנתה שכמה ללכת ותאמר: “לכי לך”.

ומאריא השתחותה ותצא.

בשוב מאריא אל חדריה, נאנחה ותשאף רוח מעמקי הנפש, וחרד ורחב לבבה, כמו נגולו נפלו מעליו הררי עד העיקוהו עד דכא; גברו עליה סערות רגשותיה ברכיה פקו ותפול על מטתה ותכס פניה בידיה, כל זכרונות חמדות הימים האחרונים עברו לפניה ביפעת תפארתם, והנה אך מאורי מתעים המה, הבל נדף אין חפץ בו שקדמת יציץ וחלף, עד כי גם נפלא בעיניה לא ידעה נפשה, איך נואלה להתענג עליהם, ולחדות בשמחה את פניהם, – ואיך עצרו כח להשכיח ולהמיש מלבבה אף עד ארגיעה, את זכרון אביה הגוע, זכרון אמה עצובת הרוח, וזכרון טיראדא גבור החיל? ממקור לבה ברכה את ה' הפוקח עורים, כי האיר עיניה לראות נכוחות, וכחלום מהקיץ חלפו עברו כל משאות השוא והמדוחים, רגליה עמדו במישור ולא נעו מעגלותיה, עתותיה בידיה, חפשי שולחה ואל מחמלי נפשה תשוב. תפושה במחשבות כאלה ישבה מאריא לבדד כמה שעות ואיש לא בא להפריע מנוחתה.

כי כל בני הארמון מגדולי השרים והשרות עד המשרתים והמשרתות כולם שתומי עין פקוחי אזן לראות להקשיב ולהבין את תנועות הרוח היורד מלמעלה וללכת גם המה אחריו. דבר יצא מפי המלכה בדברה את מאריא ועד מהרה רחקו ממנה כל בני הארמון מקצה. אין איש בא לשאול בשלומה ולשחר פניה, גם המשרתות אשר עמדו לפניה לשרתה כמו נגזרו מארץ החיים, ומאריא בהלך נפשה לא שתה לבה לדבר הזה, קמה מעל מטתה ותפנה לאסוף את כל חפציה הנפוצים בחדריה, ולתתם בכליה. היום רד, ואין איש מכל באי החצר בא לראותה, אז הבינה מאריא כי יצא עליה הקצף, ותדע כי בהסב המלכה עינה ממנה, כנצר נתעב נחשבה בארמונה, אך כבר מאסה גם היא את המון תשואות הארמון וכל שכיות חמודותיו מאפס ותהו נחשבו לה, ולא התעצבה אל לבה לדבר הזה וכשוב עמנואל אליה, לא אחרה לעשות דברה, ותצא נשענת על ידו, דרך האולמים הגדולים המעלות הרחבות, מאת פני הארמון ואין איש עמהם לשלחם. כמעט יצאה החוצה, וששון רוחה שב אליה ותאורנה עיניה, עלזה צוהלת כאסיר יוצא מבית כלאו, הלכה על יד עמנואל לבוא אל בית צעאגא.

עברו שבועות אחדות, ושר הצי דראקע שב בשלום ארצה אנגליא, והמלכה פקדה כי יסור השר עם אניותיו אל הבירה, אף נתנה צו לקדם פניו בכל הדר תפארה למען ידע כל העם את כל הגדולות אשר עשה בהצותו על אנית שפאניא. כל שרי המלוכה וכל עם יושבי לונדון יצאו לקראת השר דראקע, לקדמהו בברכות טוב ולשית עליו הוד והדר. הרחק ממקום המועד שמה נועדו ובאו כל העם לקדם פני השר, קרבה אנית טיראדא אל החוף באין משים, ואך עמנואל לבדו חכה עליה, להוביל את אמו הבאה אל בית צאעגא, ומאריא התהלכה אנה ואנה בחדרה בלב חרד מתקוה ופחד על אשר נפתחה הדלת, ואמה נשענת על יד בנה באו החדרה. מאריא נפלה על צוארי אמה אשר פשטה ידיה לקראתה ותשאנה קולן ותבכינה, קול בוכים וקול שמחה. אך עד מהרה קמה מאריא התעודדה ותבט מסביב לה ותקרא: ואיה טיראדא? איה ראש מסבי הצלחתנו? “הנה הוא עומד בחדר הראשון” ענתה מאיאר “כי אמר למה זה אנכי בא להפריע שמחת ראות אם את פרי בטנה”.

ולא אחרה מאריא לצאת את פני החדר ולא מהרה לשוב, ומאיאר חכתה בלב חרד לדעת מדוע כה אחרה לשוב. והנה מאריא ויעקב באו שלובי יד – ופניהם צהלו משמחת נפש. וכן קרבו אל מאריא דומם וישחו ראשיהם, והגברת הבינה לרעם, ותשא כפיה ותברכם ותשק להם ותחבקם בזרועותיה ותאמר: רוח אביכם היקר דובר בי ומלתו על לשוני, הלא הוא סמך ידו עליך יעקב ויקחך לבן.

והמלכה עליזאבעטא נשאה משאות כבוד ויקר כמסת ידה הגדולה אל השר דראקע, אל כל שרי הפקודים העומדים על ידו ואל כל אנשי מלחמתו, וליעקב לא מצאה כל מאומה לתת לו. האמנם לא חדל השר דראקע להגיד לפני המלכה ולהציע לפניה גם בכתובים כי הפליא יעקב טיראדא לעשות בלכתו עמו, וכי אך בעצת יעקב, בחכמתו ובגבורתו, השכיל לעשות את כל הגדולות האלה. עליזאבעטא שמעה ולא ענתה דבר, אף לא נשאה שם יעקב על פיה. וכבוא יעקב ביום המחרת אל השר דראקע, לראות פניו ולשאול את פיו היש אתו דבר לפקוד עליו בפקודת המלכה, נעצב דראקע ובמגנת לבו ענהו: כי אין אתו דבר. וגם לפני השר הלארד בורלייגה בא יעקב לשמוע מה בפיו, ויענהו גם הוא דברים אחדים ויאמר: המלכה הואילה להשיב לו את אניתו, וחדש ימים נתנה אל המארראנים לשבת בטח בארצה באין מכלים דבר אחרי כן יצוא יצאו מאת העיר אל אשר ייטב בעיניהם ולא יחכו על בא עת פקודתם.

הדברים האלה הרגיזו את לב יעקב כרגע, אך לא החרידוהו אף לא חרה לו על הדבר הזה כי לא היה את נפשו להתערב במלחמה הגדולה העתידה להתחולל בין אנגליא ובין שפאניא. הנה הוא עשה את אשר חפץ להצית את אש המלחמה העצומה הזאת, ולבו היה נכון ובטוח כי היא תכריע לטבח את גאון העריצים ושברה עז ממשלת הזדון, ובכן ימצא און לו הוא ורעיו המארראנים אשר אתו לעמוד לימין עזרת הנידערלאנדים ולקנות להם שם, בגבורתם, באמון לבבם וחית ידם, אחוזת מנוח לשבת לבטח כל הימים.

ימי ענג ונחת היו לו הימים אשר ישב בבית רעו צאעגא הוא ומאריא אמה ואחיה, אשר כמוהם לא היו לו עוד כל הימים אשר הוא חי, אבל המה חיש חלפו נגוזו, והמועד אשר יעדה להם המלכה קרב לבוא, והעיר את טיראדא לכלכל את דבר צאתו ומסעו, לשוא חלתה פניו הגברת מאיאר ובתה מאריא נונעס ללכת עמו, כי לא אבה יעקב לתתם להלוך עמדו, כי אמר תשבנה לבטח בסתר בבית צאעגא ואיש לא ידע דברן, ולמה זה תשליכנה נפשם מנגד לחרף מערכות המקרים הקשים והרעים, סער וסופה וקשת מלחמה, וכל זה לא לעזר ולא להועיל כי אם גם למוג לבו ולרפיון ידיו, וגם את עמנואל מאן לקחת אתו, אף כי הרבה להפצר ולהתקצף בו, באמרו כי לא נאוה לאמו ולאחותו לשבת לבדן ואין איש מגואלם סתרה עליהן, ואם לא יהיה עמנואל אחיה עמהן, יפחד ויחרד כל הימים פן קרן אסון, ולא תמצאנה ידיו לעשות תושיה בדרך אשר הוא הולך עליו, אחת דבר יעקב, והמה לא מרו את עצתו ויום הפרידה קרוב לבוא.

הבקר אור ביום לא עבות ואנית יעקב יצאה מאת פני החוף מלונדון, טיראדא עמד על מכסה האניה, וינף בסודרו לאות ברכת הפרידה אל שלשת האנשים אשר הלכו עמו לשלחו. אך עמנואל לבדו מצא עוז לו להניף גם הוא בסודרו לברך את צאת יעקב ורעיו לשלום, ומאריא נפלה על צוארי אמה ותבך בכי גדול, וגם הגברת מאיאר אשר חבקה את בתה בזרועותיה גם היא אטר עליה פיה, ורק בעיניה שלחה את האניה אשר סללה לה נתיבה בלב ים. הרוח צרר בכנפי הנסים, וחיש קל עפה האניה כיונה מארובה, אך קול להקת המארראנים אשר פצחו שיר בהרחק האניה מן החוף, נשמע מעבר האניה והגיע עד החוף, עד אשר עלה גם הוא ביליל הרוח והמית הגלים.

17) רַבִּי אורי.

אניות השר פראנסיס דראקע הביאו אתן מארראנים הרבה ארצה אנגליא, כי כאשר קרבו אניות השר הזה אל ערי שפאניא להביא מלחמה בשעריהן מצאו המארראנים עת מצוא להמלט על נפשם מארץ אויביהם ולמלט עמם יחד את הונם ורכושם, הפליטים האלה נקהלו ובאו אל תחת דגל טיראדא ואניתו יצאה עמוסה אדם רב והון עתק יתר הרבה מאשר יכלה שאת. ויהי בצאת אנית טיראדא מן הנהר טעמזא אל הים, וסער גדול נעור לבוא. וטיראדא אשר ידע היטיב את המסע בים ראה מראש, כי הסער המתחולל איום ונורא יהיה וידע כי נכונו לאניתו ימי צרה ומצוקה, ויאסוף אליו את כל מתי סודו וידבר אל לבם ויזהירם, לשום בה' מבטחם ולהחלץ חושים לעמוד על נפשם, למלא אחריו בכל אשר יצום. וכלם פה אחד ענו ואמרו: כי ה' עוזם ומנוסם בשמו יתעודדו לחרף כל מפגע רע, ככל אשר יורם יעקב אלופם וצור משגבם. טרם כלו לענות והשמים התקדרו בעבים ורוחות סערה בקעו ברעש גדול מארבע כנפות הארץ וישימו את הים למרקחה, האניה השלכה וסוערה כמוץ מגרן ירדה תהומות עלתה שמים, אך עצת יעקב לא התבלעה, כצור בלע עמד נצב על יד התרן כל היום וכל הלילה וכל האנשים אשר אתו מלאו אחריו, לכלכל את משוטיהם ומפרשיהם לעומת הרוחות הסוערות להנצל מעז אפם כצפור מיד יקוש, שני ימים ושני לילות נלחום נלחם יעקב ואנשיו את הסופות והסערות בעצה וגבורה למלחמה, עד אשר שככה חמת הרוח כמעט והים נח מזעפו, השמים הטהרו, והשמש יצאה על פני רקיע השמים ובזהב קרניה האירה את רסיסי המשברים אשר נשארו על פני הים להנחות את האניות אל מחוז חפצן. בקול רנה ותודה הודו אנשי האניה וברכו את אלהי ישראל, אף קדמו בברכה ותודה את יעקב אלופם ומגנם, ובנשאם עינם לראות איה איפה המה ולאן נשאם הרוח, והנה מבעד לאידי הבקר העולים מן הים נגלה נראה להם אי בים, ובשמחה רבה חתרו להגיע עדיו, אף כי לא ידעו למי האי ההוא ומה העם אשר עליו. המה קרבו אל האי ואניה קטנה באה לקראתם להוליכם ולהביאם אל החוף וידעו כי המה באים אל העיר עמדין העומדת על שפת הנהר עמס, וישמח לבם לדעת כי כבר עברו את הים המערבי הזועף, והסערות אשר כמו עמדו עליהם לבלעם חיים, הובילום הוליכום למקום קרוב אל מחוז חפצם, ועמדין עיר מרכלת וסחר גוים לפנים.

כמעט הגיעה אנית יעקב על החוף והנה שתי אניות מעבר מזה ומזה מלאות אנשים מזוינים הולכות הלוך וקרוב אליה. ואך התראו פנים קללו אנשי האניה האחת את אנשי האניה השנית, מלאו פיהם אלות וגערות ואף הושיטו לנשקם את ידיהם, ויעקב עומד משתאה מחריש לדעת על מה זה יריבון כה בחזקה ומה זה ישאלו ממנו. ויביט כה וכה וירא על האניה האחת דגל נזר אלוף הארץ ועל דגל השניה אות אזרחי העיר. ויצביא יעקב את אנשיו גם הוא איש נשקו בידו, ויצו כי לא יתנו לאנשי האניות הנצות יחד לבוא אל אניתו כי אם לשרי הפקודות לבד. ובבואם נודע לו אל נכון כי על דבר החוף ותבואותיו המה נדונים, אלוף הארץ אומר כי לו הארץ והחוף גם יחד ולו יעלו האניות הבאות והיוצאות את המס, ואזרחי העיר אשר בנו אבותיהם את החוף ויכוננוהו החרו גם המה להחזיק בו ובתבואותיו, ובדבר הזה מריבה ומלחמה בין האלוף והאזרחים זה שנים רבות, וכבר נשפכו גם דם הרבה, ובתים גדולים וטובים עלו באש וסחר החוף גם הוא ירד עשר מעלות אחורנית כי יראו הסוחרים לבוא עמדינה, לבלי ישלמו מס כפלים ולבלי יפלו ברשת המלחמה המזורה עליה והיה חיל ידם לבז ולמשסה. יעקב ראה כי אין טוב לו כי אם לשלם מס כפלים למען יוכל לבוא אל החוף, לחזק בדקי אניתו אשר התקלקלה בימי הסערות. ואחרי אשר שקל להם את הכסף לאיש איש כחפצו הוביל את אניתו אל חוף האי הקטן נעססערלאנד. והוא לקח עמו שני אנשים ויבוא העירה.

והעיר גדולה וישנה ובנויה בטעם ימי קדם קדמתה, ובהתהלך יעקב ברחובותיה חוצותיה ומבואותיה ובהתבונן על מגדליה בניניה ופתוחיה הישנים לא ידע מה הוא מבקש. אך ברק תקוה אשר לא ידע שחרה גם הוא הופיע לנגדו – והנה מדי עברו לפני מבוא צר אחד הביט וירא כי המבוא הזה מוליך ומביא אל מפלגות חוצות ומבואות הרבה אחוזים ודבוקים זה בזה, ומראה פני האנשים המתהלכים שמה, שונה ממראה בני העיר כלה בהכרת פניהם, בצבע שערותיהם, ובאופן לבושיהם. ויסר אל המבוא הזה להתבונן עדיו, עוד לא הרחיק ללכת ועינו הפקוחה הביטה ותרא כי על מזוזות הבתים האלה, מצומדים ארונות ארונות קטנים וארוכים ועליהם אותיות לשון ספר תורת ה‘. חרדת קדש אחזתו ורגליו כמו חזקו במסמרים אל מקום עמדן מבלי יכלת לזוז משם, כרגעים אחדים עמד והתבונן במכתב האלהים על פני הארונות ועל המגלות הקטנות המושמות במו. וירם את ידו להראותם גם למתי סודו ולהודיעם, כי נשאם הרוח אל מקום משכן אנשים אשר קבל עם ולאור השמש יכתבו על מזוזות בתיהם ושעריהם אותות הברית אשר צוה ה’ על ידי משה עבדו לתת על משכנות ישראל, לא ירהו ולא יפחדו להראות ולהודיע גלוי לכל באי עולם, כי פה ישכונו זרע ישראל עבדי אל עליון ה' אחד, נוצרי תורתו ושומרי עדותיו מאלף דור. האמנם מקום אדמת הקדש הזה, מקום לא נחמד למראה, המבואות צרות, הבתים צפופים ותלולים בשמים ובעד אור היום וקרני השמש יחתומו. והאנשים אשר נראו בחוצות רובם ככלם דלי בשר נוגי פנים ומלבושיהם גם המה בלים ומטולאים. אכן מי האיש אשר ימצא אבן טובה אשר אחרי חפש מחפש וישים לבו אל רגבי האדמה הדבוקים בה והטיט אשר בו התבוססה, אבן טובה מצא אין על עפר משלה, וברק הודה יקח לבו ותעלוזנה כליותיו.

ויהי בעמוד יעקב ואנשיו בחוץ משתאים ומתבוננים נגשו אליהם העוברים והשבים להתבונן על האורחים גם המה, ויעקב מצא בתוך האנשים הנאספים האלה איש אשר ידע לדבר הוללאנדית וישאלהו איה בית חכם העדה, ועד מהרה הובילוהו אל הבית, ויעקב עמד לפני רבי אורי הזקן. עד כמה נפרדו ונפלגו האנשים האלה בעמדם איש לקראת רעהו במראיהם ובטעמם, בני שני ענפים שני ענפים אשר יצאו חוטר מגזע אחד, מה רב ועצום השנוי בין בני הענף אשר פנה נגבה (ספרד), ובין בני הענף אשר פנה צפונה (אשכנז), בן הנגב מלא חיים גאון עז נדיבות ותושיה, עיניו מפיקות נגה וכלו אומר כבוד. ובן הצפון דל התאר ורזה המראה הולך שחוח דכא ושפל רוח, ובגדיו השחורים אזורו השחור על מתניו וכבע האדרת אשר בראשו יעידו ויגידו בו כי חשך ישופהו. אולם אור עיני רבי אורי המפיקות תבונה והשכל היורדות וחודרות קרב איש ולב עמק, רוח הענוה ויראת אלהים אשר חופפה עליו, התקוה והבטחון אשר החיו את נפשו הפליאו להיטיב מראהו ולהעריצו. ויעקב הביט בו, וידע כי איש אלקים קדוש הוא, ויאמר בלבבו זה האיש אשר בקשה נפשי לפניו אגלה סגור לבבי, ובידו אמצא תשועת עולמים.

ולא אחר יעקב להציע לפניו את כל פרשת עתותיו ועתות רעיו ההולכים לרגליו, את תולדות ימי נעוריהם ואדירי חפציהם, בגללם השליכו נפשם מנגד ויצאו כמוצאי גולה למצוא להם מנוחה, ורבי אורי הניד ראשו ויאמר: ומה חפצכם במקום הזה אשר לא אליו אתם נושאים את נפשכם?

“הנך רואה אדוני” מנת גורלנו ענה יעקב, בעון אבותינו אשר ראו מנוחה כי טוב, הננו נעים ונדים, ובמעלם מעל באמונתם ויפנו לה עורף, עלינו לבקשה ולחפשה מטמונים באפסי ארץ ואיים רחוקים – ואחרי אשר הקרה ה' לפנינו למצוא את אחינו בני ישראל לראשונה, הנה נפשנו בבקשתנו לבוא פה בבריתם ובקהלם יחד כבודנו – עד מתי נשים סתר פנים ומסוה שקר יכסה את מאור עינינו, נלכה נא באור ה', אשר כבר זרח לנו בחדרי לבבנו"

והזקן הוסיף להניע ראשו ויאמר: ואנחנו בנים לאבותינו אשר יצאו בראשי גולים מה איפוא גורלנו אנחנו? גם אנחנו הננו נודדים וגולים כל הימים. אך לא נסים ונמלטים כי אם מגורשים ונדחים מבית לבית מעיר לעיר. אם אמרתי אספרה לך כמו ואקרא לפניך את שמות המקומות והערים אשר כמעט נטיתי אהלי שם כלה גרש גרשוני מהסתפח בו וכל יגיעי ורכושי היו לבז ולמשסה, ותהי אך זאת נחמתי כי היתה לי נפשי ונפשות בני ביתי לשלל. אהה! דרך גדודי רב וגדול, מעיר ניקאלסבורג במעהרען עיר מולדתי יצאתי לפראג ומשם לנירענבערג ורעננשבורג, וכמעט הונח לי שם קאה הארץ אותי, ובמקלי עברתי כמה וכמה ערים ומקומות עד בואי אל המקום הזה בירכתי ארץ אשכנז. ושאל נא אדוני את דל בני עדתי הנה גם המה יענו ויגידו לך כי לא אחד מהם נולד בעיר הזאת, כי אם מארבע כנפות הארץ, ואחרי נועם ונודם ימים הרבה, באו לשבת פה.– ועד מתי מי יודע? מי לידנו יתקע אם לא בין לילה יהפך עלינו בלהות? הלא ראית את אדוני הארץ איך המה נצים ומריבים בחזקה איש את רעהו, מי יתן והיה זה לארך ימים! כי אך במצותם ומריבתם שלום לנו. כי לא יוכלו לשית אלינו לב, כי אם באשר יאכף עליהם פיהם לאכול את כספנו. אך בעצם היום אשר ישלימו יחד, הנה לאות ברית שלומם כלה גרש יגרשונו. אהה אדוני רע ומר גורל אחינו בכל מלוא רחב ארץ אשכנז, כי בכל המון עריה לא נשארו כי אם שלש קהלות לבני ישראל אשר נמלטו מחרב רעה ויושבות לבטח כמעט. ואנשי העיר הזאת קצרי עין ודלי שכל אין עינם כי אם אל בצעם יום יום, ולא יחושו אם העיר היפה הזאת תשאה שממה והחוף הטוב לאניות סוחרי הים למשטח חרמים. על כן לא יבינו אל הבטחותיכם להגדיל את מסחר הארץ, ואל חית ידכם להרים קרנם בכבוד לא ישכילו. הלא בשרירות לבם יתהלכו כל הימים ולהשתרר איש על רעהו ישאו נפשם, חלק לבם ובעברת קנאת-דת תאשמנה הכתות השונות לצרור אשה את רעותה, ולעשוק משפטה, ומי יבקש לו מנוס במאורת צפעונים כזאת? עוד זאת אומר לך אדוני כי בבוא שפעת אנשים נכבדים נשואי פנים כמוכם בפעם אחת בעיר קטנה כזו, הלא יתעוררו כל יושביה מקצה להתבונן עליכם לחקור מה מעשיכם, וכל צעדיכם יספורו ומי יודע אם לא יאספו עליכם נכים מדלת העם, ושלחו בכם גם יד? – ואם נרהיב עז בנפשנו להביאכם בבריתו של אברהם אבינו, והדבר יודע עד מהרה וישמע בעיר, או אז הננו צפוים אנחנו וטפנו אל מות ואבדן. וגם עליכם יעבור הכוס ותספו גם אתם בעוננו".

חשך כסה פני טיראדא בשמעו את הדברים האלה מפי הרב ובראותו כי כנים ונאמנים המה, ויאנח במרירות נפש ויקרא: מה פשענו ומה חטאתנו כי כקין הורג אחיו נהיה נעים ונדים בארץ! ומדי נאמר כי הגענו למחוז החפץ, יטלטלונו מטלטלת זעם לבין משברי ים זועף. עד כמעט יתחמץ לבבי לאמר מי יודע אם לא תעינו אנחנו מדרך השכל ואם לא אצנו תלין משוגה, לולא ידעתי אל נכון כי קנאת הדת מסכה רוח עועים על כל העמים וברשע-כסלה יצודו למדחפות גם איש את אחיו בני ברית אמונה אחת, ולא נפלינו אנחנו מהם לרעה. אמנם כן ידעתי נאמנה כי לנוכח האמת דרכנו, ואור תורת אלהי ישראל האיר עינינו ובו יבטח לבנו כי כן יאר פנינו אלינו וינחנו בישועתו. אך לבי לב בשר, ורע ומר לי מאד לשבוע נדודים כל היום, בעד מנוח לכף רגל, מבלי למצוא אותו; רע ומר לי מאד כי גם אחינו אנשי גאולתנו אשר אמרנו באורם נראה אור, גם המה שלח ישלחונו מעל פניהם.

לדברים האלה נאנח הזקן בשבר לב ויתפוש ביד טיראדא ויאמר: צר לי בצרתך אדוני צדקת במשפטך אך קצרה ידי להושיעך. ואם אתה לי אדוני הלא תדע ותבין גם יגוני ומכאובי, כי הקרה ה' לפני לעשות מצוה גדולה וקדושה אשר לא זכיתי לכמוה מעודי, ולמורת רוחי הנני מושך ידי ממנה, למען לא אדיח רעה גדולה על כל בני עדתי! אולם קחה אדוני ממני רצון את הבטחתי הפעם, סמוך לבי בטוח כי אלהי ישראל ישלח אורו ואמתו לפניכם יובילכם ינהלכם אל מחוז חפצכם, ויתן לכם מנוחה ונחלה לאחוזת עולם באשר ייטב לכם, או אז הודיענו וקרא לי ואני לקולך אלך, לא יעצרני המרחק לא תניעני זקנתי, ואף ברגלי אעבורה אני ובני אהרן עד לאפסי ארץ עד נבוא אליכם להכניסכם בברית אברהם אבינו, ולכונן לכם בית לקרוא בשם ה'. – קחה את הבטחתי זאת בני ממקור לבבי, ואלהי ישראל יחיש לתת לכם רחמים ויחיינו ויזכני לראות בישועתכם, ואחר כבוד יקחני לצרור נפשי בצרור החיים. –

בשוב יעקב אל אניתו ראה כי היא דורשת תקון רב וגדול מאשר דמה ויארכו הימים לחזק בדקיה. ולא חרה לו על הדבר הזה, ויפנה אל הגראף ואל ראש האזרחים בעיר להפיק מאתם רצון לשמור שלום לאנשיו כל ימי תקון בדקי אניתו, המה הרחיבו פיהם לשאול מאתו והוא לא חשך למלא כמשאלותם, למען אשר יהיה בטוח כי יתנו לו בריתם שלום, ויהיו סתרה על אנשיו ועל רכושם כי רב. ואחרי אשר צוה את אנשיו והכין הכל למלאכת האניה, לקח אתו מבחירי רעיו ללכת ארצה נידערלאנדען.

18) החברים.

מאז יצא יעקב מארץ נידערלאנדען ועד עתה נשתנו פניה שנוי גדול. הארץ השקטה הזאת והפוריה נהפכה לשדי קטל, ערי הפרזות והכפרים היו למבצרים, וכל אנשיהם – אנשי מלחמה, לעמוד על נפשם כנגד צבאות שפאניא אשר פשטו על הארץ להכות אותה חרם, וכל מעבר מטה זעמם שלחו את הערים באש ויושביהם הרגו לפי חרב הרוג ואבד גם טף ונשים מבלי חמלה. אך הנידערלאנדים לא מטה ידם ולא רפתה רוחם, וכאשר ענו אותם השפאנאים כן הקשו את ערפם, ורוח גבורה סמכתם לבוא מפני אויביהם במצור ולהשחית בהם בכל אשר מצאו. הדוכוס מאלבא נקרא לשוב לארצו, ותחתיו שלח פהיליפ את אלכסנדר פארנעזע הפרינץ מפארמא והוא איש גבור חיל וערום בדעת, ובראותו כי לא יעצור כח להכניע את כל יושבי הארץ כאחת השכיל להפריד בין הדבקים ולהפר את האחוה בין גלילות הנגב ובין גלילות הצפון. אך כאשר שבו בני גלילות הנגב הקאתוליקים להכיר כח מלכות שפאניא, כן התעודדו בני גלילות הצפון הצפון הפראטעסטאנטים לפרוק עולה מעליהם עד לכלה, ולהודיע גלוי לכל העמים כי הורמה מצנפת פהיליפ מעליהם הוסרה העטרה. – והשר ווילהעלם הפרינץ מאראניען בראשם נושא דגלם, בו האמינו ובטחו כל יושבי הגלילות האלה, והוא צור ישעם ומשגבם. ובכל אשר אהבו הגלילות ועריהם לכלכל את דבריהם גליל וגליל, עיר ועיר לבדה, הנה חוברו נוסדו יחד בעצה אחת ודברים אחדים להלחם באויביהם שכם אחד. ורוח ווילהעלם מתהלך בקרבם הוא ראשם הוא יועצם והוא יוסדם אגודה אחת, לא קראו לו עוד בשם אלוף ונגיד, אך דברו כדבר איש אלהים ובו חיי רוחם

בעיר הקטנה ליער היושבת על אשדות הנהרות נייטהע בקיר החומה, ישב איש אחד מהחרדים על דבר חירות נידערלאנדען בכל לב ונפש ומלאכתו חרש מטוה. והעיר אף כי עמדה על גבול ארצות האויבים קרובה אל מעכלען עיר מושב הקנאים העריצים תומכי שבט שפאניא, עצרה כח להחזיק מעמד כנגד אויביה אשר לא חדלו מהתגר בה. ולהיות העיר הזאת קטנה הרחק מנתיבות המלחמה לא שמו אליה השפאנאים לב, להניח גם עליה מלחמת תנופה ולהוריד חומותיה, על כן ישבה תחתיה לבטח כמעט, ותהי מקום מועד למרגלים ותרים הבאים לרגל ולהתבונן אל הליכות השפאנאים, ולחקור צפונותיהם, ומפני המון תשואות יושבי העיר והבאים בשעריה למקח וממכר, כי עיר מלאתי חרשי-מטוה היא, לא נכרו המרגלים בחוצות ולא נודעו עקבותיהם. ויעקב כמעט דרכה כף רגלו על ארץ נידערלאנדען נתן את לבבו לבקר את אוהביו ורעיו מאז, למען דעת את אשר יעשה על ידיהם ובעזרתם, ויהי האיש היושב בקיר החומה בעיר ליער מן הראשונים אשר אליו פנה יעקב ראשונה והודיעו במכתב כי בא ארצה נידערלאנדה. ועד מהרה ענהו האיש הזה במכתב כי ימהר לסור אליו, לראות פני איש אחד המבקש לראותו ולגלות לו דברים נחוצים גדולי הערך. ולא אחר יעקב ללכת לקול הקורא, ולעת ערב באחד מימי חדש כסלו בא אל בית החרש ויתודע אליו. ואחרי אשר חבקו איש את רעהו ואחרי נדברו על דבר מעמד הארץ, אמר החרש: ראה אדוני היטבת לבוא היום כי האיש אשר בקש לראותך כבר בא הנה אתמול בלילה והנהו מחכה בכליון עינים לראות את פניך.

“ומי הוא האיש הזה?” שאל טיראדא.

"לא ידעתי אדוני, כי לא רצה להגיד לי מי הוא ומה שמו. אך מכתבים הביא בידו אלי מאוהבי מבריססעל ומעכלען, כי מאחינו מאנשי בריתנו הוא, על כן אספתיו הביתה ומפיו תשמע ותדע.

והחרש הולך את יעקב אל הבתים הקצונים בחצר, ויפתח לפניו דלתות חדר אחד רחב ידים, ויפן וילך. ויעקב בא החדרה וירא והנה בפאת מטה שוכב איש אחד על ידיו ורגליו כלו כסוי אדרת שער גדולה, וראשו, צנוף מצנפת, נטוי על לבו. וכמעט הציג יעקב כף רגלו בחדרו והאיש מהר לקום ממשכבו השליך אדרתו ומצנפתו מעליו ויחרד לקראתו ויקרא: ברוך אתה יעקב לה' כי מהרת לבוא ונפשי ערגה אליך כיונק אל שדי אמו, ויעקב התבונן באיש המדבר אליו ובקולו הרועד ויכירהו ויחרד ויבהל ויקרא: האתה זה אלפונזו? – מה היה לך, מה מצאך? ולא יסף לשאול עוד כי העתיקו ממנו מלים.

רע נעוריו עמד לפניו, אך משחת מאיש מראהו, בבשרו שולח רזון עורו צפד על עצמו, לחייו לבנים לבנת מות מלאים חברברות אדמדמות, עיניו נמקו בחוריהן בוערות אש פנימה, ראשו נטוי וגבו עקום, ושעריו הלבינו. – “שאל נא שאלותיך יעקב” אמר האומלל הזה "אנכי אלפונזו די הערירא רעך, שאל מה היה לי? אמנם כן רק צל אלפונזו לפנים אנכי, כחי עזבני וגם עצתי התבלעה, חשך מאור עיני, ואור שכלי גם הוא כבה ונדעך, חזיונות יבהילונו וחלומות בהקיץ יחתוני – ומה אם גם אתה יעקב לא תקרבני לעמוד לפניך ותדחני למדחפות – ואנכי אך לך צפיתי והוחלתי כי תגאל משחת חיי! אך האמנם תוכל תקרבני איש רם המעלה, ואנכי בזה נפש ועקוב לב?

“אל תוסף לדבר כדברים האלה” גער בו יעקב "אל תתן תהלה בנפשך, גשה נא אלי ואחבקך אלפונזו כי יקרת נכבדת בעיני גם עתה, וכדברו אחז בידי אלפונזו וימשכהו אליו, חבקו ונשקו כאב אשר נכמרו נחומיו על בנו הנדכה והנענה. אז פתחו חרצובות הצער והיגון מעל לבב אלפונזו נבקעו מעינות רגשותיו אשר קפאו, ונחלי דמעה זורמו מעיניו, נאנח מנהמת לבבו, וכל עצמותיו חלו רגזו, ויעקב נחמו דבר על לבו להרגיעו תפשו בידיו ויוליכהו ויושיבהו על הכסא על יד ימינו.

“חדל ממני יעקב! קרא אלפונזו הרף ממני כי עיפה למות נפשי, לשוא איגע להתעודד ולהתחזק כי כבר נגעה בי יד המות ובא בחדרי לבבי, ואני אמרתי מי יתן ואראך יעקב בטרם אמות, כי מי לי בחיים זולתך אלוף נעורי! הנני הולך לגוע ואתה תשים ידך על עיני ותספוד לי ותבכני, ותהי זאת תנחומותי כי לא אקום אחרי נפלי”.

ולב ועקב נשבר בקרבו כראותו את רעו נפוג ונדכה עד מאד ויחנן קולו ויאמר: אבל ידיד נפשי ספר נא לי מה מצאך אסון ובמה איפוא כה ירדת פלאים אל תכחד ממני דבר.

ויתחזק אלפונזו כמעט ויאמר: הנני ידידי לספר לך המוצאות אותי הנני לקרוע לפניך סגור לבבי, אבל אין מלה בלשוני לשוות לפניך את מצוקות נפשי ולא אדע אכנה את מכאוביה. מאז ראיתי פניך בבריססעל והקשבתי לאמרי פיך חלפה עברה מנוחתי, יגעתי באנחתי ומרגוע לא מצאתי, מאז התבוננתי עדיך וראיתי את הגדולות והנצורות אשר החלות והתעתדת לעשות על דבר אמת וענוה צדק, נפקחו עיני ואראה מה חדל אנכי, כי התהלכתי באשמי ושאול צעדי יתמוכו. אמרתי אתחזקה ובהשתונן כליותי שתי עצות בנפשי לעשות גם אנכי גדולות ונפלאות, באשר אני שם לעבוד עבודת האמת והצדק בנוה רשע כסל; חשבתי מחשבות לעולל עלילות במשמרת פקודתי לא לבד לעצור בעד הרעה אשר אדוני המרצח אומר לעשות כל היום, כי אם גם לסכל עצתו הרעה ולהפכה כקשת רמיה בידו, לפלח כליותיו בחציו לדולקים יפעל, ולחזק ידי מריביו לוחמי מלחמת הטוב והתושיה. וכבר אמרתי בלבבי, מה ישפר חבלי למות מות גבורים, ומה ינעם גורלי לעלות כליל על מוקד מזבחם על דבר אמת וצדק! אך נבער אנכי מדעת ותושיה נדחה ממני, כל מחשבותי עלי בתהו וכל מפעלי מאפע, חפצי לא הצליחו בידי אף הועילו להותי, מחצתי באשר אמרתי לרפוא, והוצאתי להורג את אשר נתתי נפשי להצילם ממות, אמרתי להדיח רעה על שנואי נפשי, והנה הבאתי עליהם ברכה לא ידעתי שחרה. – נעויתי ממעשי נבהלתי ממועצותי, ואמרתי נואש, גבר לא יצלח אנכי, חסר דעה וקצר יד. ראיתי ונוכחתי כי אך לעבוד עבודה לפני שואפי דם נוצרתי ולא לעבוד עבודת הצדק והאמת אשר אני נושא נפשי אליהם וכל מעיני בם. – ואהיה נקל בעיני נבזה, שנאתי מאסתי נפשי, ויד אדוני ווערגא איש הדמים נחתה עלי קשה, הכבירה אכפה מיום ליום, כי הוסיף למשכני ברשתו ולהפקיד כל מחשבותיו וסודותיו בידי אשר אך למשמע אזן חרד ורגז לבי בקרבי.

והאמונה הזאת כבדה עלי מחול ימים ותקמטני ותפרפרני, כלוא הייתי ולא אצא פתח דמיתי כי שמוני בבור תחתיות, וארי איום ונורא נצב עלי למשמר עד אשר יבלעני חיים. גמרתי אמר וחשבתי מחשבות לברוח ולהמלט על נפשי אך לריק היו כל מועצותי, אמרתי נגרזתי אבדתי, שארית כחי עזבני ואדירי חפצי גם המה ספו תמו מבלהות, ובלא דעת נפש עשיתי אשר צויתי, כמהר צפור אל פח, ולבי אמר לי כי קרבה עת פקודתי כי יכני למותת האיש אשר הלמני הממני זה ימים רבים, או תאכלני האש העצורה בעצמותי. והנה הגיעה עדי השמועה כי הנך נכון לבוא ארצה נידערלאנדה, כי כה לחש לי באזני בעל המלון אשר חסית בצלו, כקול רעם בגלגל החרידתני השמועה הזאת ואקיץ מתרדמתי הקיצותי, ויכמה לבבי אליך, ואמרתי יעבור עלי מה אנוסה ואראה פניך, אוציא חרבי מתערה לפגוע בכל אשר יעמוד לי לשטן, וגם בלב ווערגא אתקענה ואמלטה אליך. אך ה' האיר פני אלי הפעם ובריחי ברזל גדעו, ווערגא אשר לא מש עד היום ההוא מבריססעל נסע למעכלען, ובכל אשר שם עלי משמר גם בצאתו מבריססעל מצאתי און לי להמלט כצפור מיד יקוש ואבוא עד הלום.

“ברוך ה' אלהי ישראל אשר לא כלא רחמיו ממך” קרא טיראדא, ובהשתער עליו נפשו קם מכסאו ויתהלך אנה ואנה רגעים אחדים, אחרי כן נגש אל אלפונזו ויאמר: לא הסכנתי אלפונזו לעשות בנפשי שקר ולהצדיק פעל איש לא ישר בעיני למען הרגיע שאון רוחו, הוכח אוכיח גם את אהוב נפשי לא אחמול ולא אכסה, על כן ידוע תדע כי לא אשה לך מעונותיך ידידי אם אומר לך, כי לא רבו פשעיך בעיני. נפש עדינה ונדיבה לך, ולב רגש אף שכל מבין מהיר להנשא ולעלות על כנפי הדמיון, אך חסר עז רצון הנך חדל כח לפעולת אדם. חמר חותם יצרך ה' להתהפך ביד היוצר העושה מלאכה בך כרצונו, ומה פשעך כי באת בכף איש הדמים כווערגא ובעים רוחו עוה פניך, שחת התעיב מעשיך. לא מלבך יצאו עלילותיך ואין אחריותם עליך. ועתה כי נמלטת מידו, ושבת והיית לאיש אחר למצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים והחרדים לדברו. חזר ואמץ אלפונזו אל תרפד בשאול יצועך שובה ובחר בחיים אהב ימים לראות טוב, ידעתי מכאוביך, אך רפואתך קרובה, אינך חסר כי אם אחוזת מרעים נבוני דעת וישרי לב, בסודם תבוא נפשך ונחה עליך רוחם ותחי גם רוחך, מהרה וצאה מן הארץ הזאת לכה ואשלחך מחר בבקר על ידי איש אחד ממתי סודי אל ארץ הפריזים אל עיר עמדין על חוף הים הצפוני שמה תמצא את חברי וחבריך אשר יקדמו פניך באהבה וישישו לקראתך, וגם את המשורר בילמונטו תמצא שם ונשאך בחיקו; שם תמצא את הרב רבי אורי חכם עדות ישראל איש זקן ונשוא פנים מהיר בדת אל צדיק וישר, מפיו תשמע תורה ודבריו יתמכו לבך אף יגיד לך תעלומות חכמה ונפקחו עיניך ושב אליך ששון ישעך ועצמותיך כדשא תפרחנה, ונפלו ונגוזו הימים הראשונים וכחלום מהקיץ יעבור ויחלוף זכרון ימי עניך ומרודיך. שמה תהיה אלפונזו עד יום אקרא לך לבוא אלי ותקותי לאלהי חסדי כי בקרוב נראה איש את פני רעהו, ששים ושמחים בישועתנו, ודברי כיום נחוץ אל פליעסינגען לראות את פני הפרינץ מאראניען.

19) הצלת הפרינץ מאראניען.

באזנים קשובות ונפש חרדה שמע אלפונזו את דברי ידידו, ויבואו כשמן בקרבו וכרסיסי טל על ארץ עיפה, החשך אשר כסה פניו חלף עבר עיניו עששו מכעס האירו באור שמחה, ושפתיו הלבינו כשלג האדימו, וכמו נפתחו בשחוק רצון להודות ליעקב חסדו. אך גם דברי יעקב האחרונים הקשיב וישמע וכמו שער בנפשו הקימו מכסאו ויקרא "אל פליעסינגען! אל הפרינץ מאראניען! הה מה נואלתי! לשים אך בצרת נפשי כל מעיני, עד כי שכחתי להודיעך את הנחוץ לדעת אשר גם בגללו חשתי מהרתי לבא לראותך ולחכות עד בואך. – הפרינץ הוא בסכנה גדולה!

"הפרינץ בסכנה גדולה! קרא יעקב “ואתה לא הגדת לי עד כה? מהרה ספר לי את כל אשר ידעת, הלא תדע אלפונזו כי כל ישועתנו תלויה באיש הזה, ועתידותינו קשורות ואחוזות בתקות חוט חייו” –

ואלפונזו לא אחר למלא מצות ידידו, ויאמר: הלא ידעת כי החרם החרים פהיליפ את הפרינץ מאראניען, ויעביר קול בכל אפסי ארץ ממשלתו: כי יען אשר מרד בו ווילהעלם דמו בראשו וכל נכסיו לאוצר המלך, כי האיש אשר יקח דברים עמו מות ימות, וכל אשר יתפשנו חיים וימסרו בידי השופטים או אשר ישלח בו יד ויכהו נפש יעשרנו המלך עשר גדול חמשה ועשרים אלף שקלי זהב ישקול על ידו וביתו יעשה חפשי בארץ לו ולזרעו כל הימים. מי יודע כמה וכמה יארבו עתה לדמי הפרינץ הנדיב הזה ויזומו לקחת נפשו! זה לי כשמונה ימים אשר ישבתי לעשות מלאכתי בחדרי הנשען לחדר משכית השר ווערגא, הדלת לא היתה סגורה על מסגר, ואף פתוחה מעט עד כי יכלתי לשמוע ולראות את הנדבר והנעשה בחדר ווערגא. והנה איש אחד מזעעלאנד ושמו האנס האנסצאן איש סוחר מיושבי העיר פליעסינגען בא לפני השר לדבר עמו בסתר. לא ידעתי אם קנאת הדת או אהבת הבצע הוליכתהו שולל, לעשות את הנבלה הגדולה הזאת. אך הקשבתי ואשמע כי אמור אמר האיש ההוא לשים אבק-שרפה תחת הכסא אשר ישב עליו הפרינץ בבואו להתפלל בבית התפלה הגדול, ולהכין חשבונות מעשה חושב אשר אך ישב הפרינץ על כסאו תצא אש לו נופח ונגעה באבק השרפה, ובער ופרץ והרס את הבית והפילו על הפרינץ ועל כל הקרובים אליו. הלא ידעת טיראדא את החשבונות הנוראות אשר למדו האיטאליאנים מאת הגריכים הריקים והפוחזים, ולא אפונה, כי חרש-המשחית הזה בא בסודם. עוד אזני קשובות לשמוע את אשר נדברו הנוכלים הרעים האלה, נטויות אל מפתח הדלת והנה קול צעדים שמעתי ואחרד ואשוב אל מושבי, והנה ווערגא בא אל חדרי ויצוני לשקול על יד האיש ההוא, ושמו לא הגיד, אלף שקלי זהב. ואדע כי דמי קדימה הם לו במחיר הנבלה הגדולה אשר אמר לעשות.

ופני טיראדא חורו מפחד ודאגה ויקרא: איום ונורא הדבר! אין אלהים כל מזמותם! ואל אלפונזו פנה ויאמר ומה דעתך היודע הדוכוס בפארמא את הדבר הזה?

“לבבי כן ידמה, אך אל נכון לא ידעתי” ויוסף אלפונזו ויאמר: למן הרגע ההוא גמרתי אומר לברוח ולהמלט על נפשי, ואמרתי מי יתן וידעתי איה איפוא תחנותך, ובכן באתי אל המלון אשר התארחת שם אולי יעלה בידי לשמוע שם על אודותך דבר מה, ואתה הגד נא לי יעקב ומה לך ולאלכסנדר פארגעזע כי תשאל עליו, אם יודע הוא את הדבר הזה?

“הדבר הזה נוגע אלי מאד, ענה יעקב אם כבר בא הדבר לפניו, ועצתו תכון עמם, ימהר את הדבר לעשותו, ואשר אני אחזה כי יקר בעיני פארגעזע לעשות הנבלה הזאת בעצם הימים האלה – מחר הוא יום הראשון, ובלי ספק מחר יהיה הדבר הזה, ועתה אקומה אפרד ממך ועוד בעצם הרגעים האלה, אחישה ארוצה אל פליעסינגען, ואם יהיה ה' עמדי אבואה שמה עוד לעת מצוא ואסכל את העצה היעוצה, הנני וארוצה אלפונזו! בכל שארית כחי עד אחרית נשמתי, מי יודע אם לא הפליא ה‘, העושה מלאכיו רוחות חסדו עמנו, לבחור בנו להציל את נפש האיש הגדול הזה ממות. אך הרגעים יקרים הנני הולך לקחת דברים בזה את החרש הארטאג, ואתה אלפונזו הלא אמרתי לך את אשר תעשה, יהי ה’ עמך ועמי בדרך אשר אנחנו הולכים, וישיבני לראות פניך בשמחה”

עוד דבריו בפיו וטיראדא פנה וירץ אל אדוני הבית, ומדעתו את אמונת לבבו הגיד לו את כל הדברים אשר שמע מפי אלפונזו, וישאלהו היוכל לבוא עד פליעסינגען למחר לפני חצות היום? – “הרגע נא כרגע” ענה הארטאג “ואחשבה לדעת” ועד מהרה ענה ואמר "יש תקוה! מחר הוא יום הראשון, העבודה בבית התפלה הגדול בפליעסינגען תחל בשעה העשתי עשרה לפני חצות היום – הבה נא נחלץ חושים נרוצה נא בחמת כחנו. כי גם אנכי ארוץ עמך ולא אעזבך, כי אני ידעתי את כל הדרכים והמשעולים אל העיר ההיא גם באישון לילה ואפלה. על סוסים קלים נרכב, ולא במסלה נעלה כי אם דרך שדות וגנים, כפרים ויערים עד בואנו אל טער נייזע, ושם גיסי איש שיט ולו שני בנים בחורים גבורי כח המה יעבירונו בסירת דוגה כחץ מקשת במורד הנהר שעלדע עד בואנו פליעסינגען, כי כמוהם כמונו אוהבי הפרינץ בכל לבבם ונפשם, וגם המה יקריבו מיטב כחם ואונם להציל את נפשו. זאת הנתיבה אשר מצאתי ואין אחרת זולתה, ועתה אמהרה לבקש לנו סוסים קלים וחזקים בין שכני, ואם גם יפלו תחתינו בדרך יודע אני המקומות שם אמצא לנו סוסים אחרים – אך היש כסף בידך? “יש ויש” ענה יעקב.

“מה טוב הדבר! כי עתה יש לך את אשר חסר לי, הלא אמרתי לך כי שנינו נלך והיה אם יקרה אסון את אחד מאתנו יעזבהו רעהו על מקומו, וילך לדרכו. ומי יתן ולא יפגע בך רע, כי לא יתנו לאיש מדלת העם כמוני לבוא אל הפרינץ, או יעצרוני עד עבור מועד. – ועתה הואילה נא ועמוד פה, בעוד רבע שעה אשובה אליך”

לא עבר רבע שעה ודלתות חומת העיר ליער נפתחו ושני אנשים רכבים יצאו מאת העיר באישון לילה וכמעט יצאו השער האיצו דפקו בסוסיהם, וברוח סערה שטפו הסוסים במרוצתם עלו הרים ירדו בקעות, עלי צורי סלע ועברי פי פחת, ברעש ורגז יגמאו ארץ הוד נחרם אימה, רצו עפו בלי חשך, חלפו ועברו נויות וכפרים, ואין קול ואין קשב. כי השנה פרשה כנפיה על הארץ ובחיקה מצא כל היקום מרגוע, וכי גם חרצו הכלבים השומרים הנאמנים את לשונם לקול דהרת האבירים האלה, והקיצו את בעליהם הנה טרם שמו המה לבם להקשיב קשב, כבר חלפו עברו הרכבים, ושעטת פרסות סוסיהם עלתה בתהו כקול עלה נדף. ככה עפו דאו הסוסים ורוכביהם, אך חרדת יעקב עברה מרוצתם, ומדאגה פן יאחר המועד כמתנהלים לאטם נחשבו בעיניו; ובעמדם כמעט קט להתבונן ביתדות הדרכים או לשאוף רוח, רגז וקצף. ארבע שעות רכבו הרכבים בלי חשך עד חצות הלילה ויבואו לכפר קטן. והסוסים עמדו מכח וגם הארטאג עיף ויגע. ויאמר הארטאג כי יעמדו להנפש פה כשעה קטנה, אך יעקב מאן לשמוע לעצתו ויאמר כי לא ישקוט ולא ינוח עד בואו אל מקום חפצו. ולהארטאג מכירים ומיודעים בכפר הזה וימהר אליהם ויעירם משנתם וישכור מהם סוסים חזקים קלי המרוץ ואיש אחד גבור חיל לקח לרכוב עם יעקב להנחותו הדרך, כי עיף ונחשל הארטאג ולא יכול להמיש ממקומו. – ועד מהרה יצא יעקב ומשנהו לדרכו, בשטף-המרוץ כל הלילה עד אור הבקר. השמש יצאה על הארץ ויעקב בא לטער ניוזע. ויסר אל בית גיסו של הארטאג, ויהי כראות האיש הזה את המכתב הקטן אשר שלח לו הארטאג ביד יעקב וכשמעו מפיו את דבר נסיעתו, וימהר ויקם הוא ושני בניו ויביאו את יעקב בסירת הדוגה אשר להם. ויעקב הביא גם את סוסו אל הסירה למען יהיה סוס מוכן בידו בהגיעו אל החוף. האיש ושני בניו לקחו את המשוטים בידיהם והאניה הקטנה עפה כעל כנפי רוח. ויעקב החליף כח כמעט בשבתו באניה והרוח הצחה המרחפת על פני המים הועילה לשובב נפשו, וגם הוא שלח את ידו אל המשוט להתחרות את מלחיו, ולהאיץ באניה, כי לא ידע מנוח.

ובעיר הישנה פליעסינגען השמיעו כל הפעמונים מראשי המגדלים צלצל קולם. והיא תשואות מלאה צהלה ושמחה כי הפרינץ מאראניען שוכן כבוד בקרבה לראות ולבקר את אניות המלחמה החונות בחופיה, והיום יום הראשון יום השבת ליושביה – על הבתים התנופפו דגלים מדגלים שונים, מבעד החלונות השתרעו יריעות אדר היקר, ופתוחי חותם הפרינץ וחותם ארץ זעעלאנד התנוססו בשלל צבעים – דלתות בית התפלה הגדול נפתחו לרוחה לקראת ההמון הרב מלובשים בגדי חמודותיהם אשר נהרו מכל עבר ופינה אל הבית. בשורה הראשונה לכסאות בית התפלה, עמד כסא אחד מקושט ומפואר כליל יופי לתפארה. הוא כסא ראש האזרחים אשר פנה לפני הפרינץ מאראניען כי יבוא גם הוא לשמוע אל הרנה והתפלה היום, והכסא גדול ורחב עשוי מעץ-אלה נבוב לוחות יורדים עד הקרקע.

הבית מלא מפה לפה, וקול זמרה בעוגב נתן אות כי התפלה החלה, שומרי ראש הפרינץ באו וחניתותיהם בידיהם ויעמדו פתח הבית מזה ומזה שורותים. והפרינץ נשען על יד ראש האזרחים נגלה בכבודו ויבוא אל הבית ועמו שועי הארץ שריו ופקידיו אחריו. בבואו עמדו כל העם על רגליהם. והפרינץ הלך לאטו בהשקט ובטחה כמשפטו. מבינות לעם עד הגיעו אל המקום אשר יעדו לו, ובבואו לא ישב על הכסא כי אם עמד על רגליו נשען על העמוד אשר לפניו, לבלי יפריע את התפלה אשר כבר החלה.

ככלות התפלה והמטיף-לעם קם ממקומו לעלות על מעלת הבימה לשאת מדברו, ודממת קדש שררה בכל פינות הבית – והנה קול שעטת סוס דוהר נשמע פתח הבית ואיש רכב קפץ מעל הסוס ויעמוד בפתח, כלו כסוי אבק ועפר, ועד מהרה השליך אדרתו וכובעו מעליו ויפן כה וכה לבקש ולמצוא מקום הפרינץ. וכראותו אותו מרחוק מהר כחץ לעבור בין שורות שומרי ראש הפרינץ ולהגיע עדיו, וטרם התבוננו בו השומרים חלף עבר על פניהם, ורק אחד מהם עצר כח לחסום דרכו בחניתו. אך יעקב הכה בחמת כחו בחנית ותפול לארץ מידי איש הצבא והוא קפץ והגיע עד הפרינץ אשר הקשיב את השאון, ויפן לראות מה מעשהו. ויעקב מהר ויגש לפרינץ ויתפוש בו ויקרא בקול גדול: מהרה המלטה על נפשך, כי קשר בוגדים בבית התפלה עליך, ואבק שרפה שמו תחתיך, מהרה וצא עמדי, כי עוד מעט ואינך – אנכי טיראדא שים עינך בי ותכירני! ועוד לא זע הפרינץ ממקומו וימהר יעקב ויאחז בו בחזקה וישערהו ממקום מושבו וימשכהו אל פתח הבית, והפרינץ הביט בו ויכירו ויאמר: טיראדא! בידך אפקיד חיי! והקול אשר קרא יעקב נשמע ונשנה ברעש גדול מפי אלפי איש בחרדת מות: קשר בוגדים ואבק שרפה בבית התפלה! כלם כאיש אחד עמדו ממקומם האיצו החישו אל הפתחים, התנגשו ובאו קפצו על הכסאות, הפכו את המושבות, איש באחיו דחקו, ואיש ברעהו נכשלו. וזעקה גדולה ומרה הקיפה את הבית. וכמעט הגיע הפרינץ אל הפתח, ושומרי ראשו החרו החזיקו לעצור בעד המון העם ולפלס נתיב לפניו, וקול רעש גדול כקול רעם בגלגל נשמע בבית, אש מתלקחת יצאה ממקום כסא הפרינץ, אך דועכה כפשתה בתוך עתר ענן העשן אשר מלא את כל הבית, הספים רעשו החומות רגזו תחתיהן, העומדים התגעשו והכפה התפוצצה ופתוחיה יחד נפלו לארץ. קול רעם המפלת שב לדממה, וקול זעקת שבר, יללת מוכים ופצועים הרוגים ומפרפרים, מלאו את הבית.

הפרינץ יצא החוצה ונחלץ ממות, ויעקב כשל כחו מרוב עבודה ומהמון הרגשות כרע נפל תחתיו, וההמון הרב אשר שטף יצא מבית התפלה בשלום הקיפו את הפרינץ ואת מצילו ויריעו תרועה גדולה: אראניען חי ויחי לנצח! אך לעומת קול תרועת השמחה הזה, נשמע קול זעקה ויללה בבית התפלה, העשן אשר מלאהו חלף עבר והאסון אשר קרהו נגלה נראה לעין. הבית הגדול נשאר בעצם תמו לא נפל נבעה בחומותיו, אך על קרקע הבית התבוססו הרוגים רבים בדמיהם, מתים נפצעים מחוצי ראש שבורי יד ורגל. ולא אחר הפרינץ כמעט שב רוחו אליו, ויצו להחיש עזר ומרפא לנפצעים ולהוציא את המתים מאת פני הבית.

ויספר יעקב אל הפרינץ בדברים אחדים, איזה דרך נודע לו הקשר וגם שם המרצח ותומכי עצתו הגיד לו והפרינץ צוה לתפוש את הבוגד עד מהרה ולחקור הדבר, ובהמון חוגג ותשואת תרועת שמחה שב אל ביתו, ובטרם ישוב הודה ליעקב חסדו ואמונתו בדברים מעטים ונמרצים, יוצאים ממקור הנפש, ויבקשו כי יבוא אליו ליום המחרת. ויעקב ערגה נפשו למנוחה כי בכל אשר שמח לבו ותעלוזנה כליותיו כי הקרה אלהי הרוחות לפניו לעשות את הדבר הגדול, היה עיף ויגע.

והאננס האננסצאהן בראותו כי סכלה עצתו מהר על נפשו להמלט, אך הרודפים מהרו ממנו הדביקוהו, ובו ביום הובא אל פליעססינגען, ויודה על פשעו, אף קרא בשם את האנשים אשר הסיתוהו ויהיו בעזרתו ואת הכהנים הקאתוליקים אשר חזקו את ידיו ויעבירו את חטאתו בהתודותו לפניהם. הלא שמותיהם כתובים בספרי דברי הימים לדראון עולם.

20) מנוחה ונחלה.

הפריץ מאראניען שכן כבוד בעיר פליעססינגען בבית אחד מאוהביו מנכבדי האזרחים, ולשמה בא טיראדא ביום המחרת, ועד מהרה הובל בחדר-משכית הפרינץ. בחדר גדול רחב ידים יפה ומקושט לתפארה ישב ווילהעלם על שולחנו עמוס מכתבים וספרים למרבה. הפרינץ היה נכון לצאת למלאכתו בעיר ומדיו עליו, לבוש כאחד האדם נגד כל שריו ופקידיו, העומדים על ידו, כולם לבושי מכלול בהוד והדר בטעם הימים ההם. גם חזות פניו לא נחמדה למראה, אך שאת פניו, הדר עז מצבו ברק אור עיניו הגדולות העידו בו כי לכח חכמה אמיץ הנהו ורוח כביר שוכן בקרבו עשוי לבלי חת, כי גדול דעה ורב עלילה הוא, לעשות גדולות ונצורות בארץ, והוד והדר שוו עליו. –

ויהי אך פתח טיראדא את הדלת, קם הפרינץ מכסאו וילך לקראתו ויושיט לו את ידו, אור שמחת אהבה האיר את עיניו, ויצוק חן ויופי על פניו, ויאמר: לשוני קצרה מהביע לך תודתי על הגדולות והנפלאות אשר עשית עמדי להצילני וביותר אזלת ידי לגמול עליך, הלא ידעת כי אינני עשיר נכסים והמעט אשר לי הקדשתיו קדש למלחמה, אשר אנחנו נלחמים – אך הלא גם נפשי יודעת מאד, כי לא תודה ולא גמול אתה מבקש לנפשך. וכמוני כמוך אך אל החפץ הקדוש תשא נפשך להכריע עז עריצים ולהשיב עד צדק משפט. כמוני כמוך מטרה אחת לשנינו, וכל הטוב אשר אנחנו עושים איש אל אחיו בדבר הזה, אם גם עלינו להודות בעדו למיטיבינו ידוע נדע כי לא לנו ולא למעננו נעשה הדבר הטוב ההוא כי אם למען החפץ הקדוש אשר אנחנו עובדים עבודתו".

את הדברים האלה דבר ווילהעלם ברגשת נפש טהורה בקול צלול וברור, עולה מלב עמוק, ולב יעקב נתר בקרבו ויאמר: רב לי אדוני הפרינץ! הדברים אשר דבר כבוד הודך לא יערכום כל תגמולי כבוד מושלים ולא ישוו להם כל סגולות מלכים.

“אכן אשובה אתפלא בך טיראדא” אמר הפרינץ “כי קל כנשר ועז כנמר אצת להושיעני, יצוריך יצוקים נחושה, ולבבך מלא נדיבות ועוז לחרף כל עמל ותלאה, גדול אתה יעקב בגבורה, ואדיר באהבת הטוב והתושיה, לא ידעתי בארץ משלך. ובגלל הדבר הגדול הזה ובגלל מעשיך הטובים אשר עשית עמנו לפנים, לך הצדקה יעקב להפיל גורלך בתוכנו, ואם יהיה ה' עמנו הנני לתת לך משאלותך וכל חפציך אמלא. – וכעת איפוא שבה נא עמדי וספרה נא לי מכל המוצאות אותך מיום יצאת מלפני, ידעתי כי חדשות יקירי הערך בהליכות המדינות אתך”.

ויספר יעקב אל הפרינץ את כל אשר קרהו ולא ראה להעלים ממנו דבר: כי הציל את דון אנטוניא מכף פהיליפ ובא שלם עמו לונדונה, הוא ואחוזת מרעיו הנאמנים בבריתו, אשר מלטו גם המה נפשם מחמת המציק, ספר לו את אשר מצאהו בלונדון, כי שלחתו המלכה עם שר הצי דראקע, לבקר בערי החוף לממלכת שפאניא ויציע לפניו גם את המעשים אשר עשו בקאדיקס ובאיי האצרים, לא הכחיד ממנו גם את הגמול אשר גמלה עליו עליזאבעטא, גם דבר צאתו מלונדון ובואו אל העיר עמדין. את כל אלה ספר יעקב בדברים קצרים וברורים, והפרינץ שמע והקשיב את כל הדברים האלה בשום לב, וככלות יעקב דבריו האיר הפרינץ פניו אליו ויאמר: רבות עשית יעקב הפלאת לעזור לחפצנו הקדוש, אשר נקשרה נפשך בו באמת ובתמים ולא נפרדת ממנו אף רגע אחד לבקש לך מנוח אשר ייטב לך לבדך – ובאמת כל עוד לא תגבר ידינו במלחמתנו את שפאניא, כל עוד לא תעוז יד האמת והצדק על ממשלת רשע כסל, אין לך ולרעיך תוחלת ותקוה טובה, למצוא מנוחה ונחלה. כי אתבונן על מעשה עליזאבעטא עמך, לבי יאמר לי למצוא סוד עצתה, כי הדברים באנגליא עודם יגעים, עמי הארץ עוד לא יחכמו לדעת יקר ערך משפטי צדק, עוד לא הבשילו אשכלות השכלתם להשכיל אל רב טוב הצפון בחקים ישרים וצדיקים לכל גוי ולכל אדם יחד. ומי יודע עד מתי לא תופיע עליהם נהרה. לא כן אחינו בני נידערלאנד, כבר עלה עלינו עמוד השחר וכבר החזקנו בדרך לבוא למחוז החפץ הנעלה הזה, ובהגיענו עד המטרה או אז יבקע כשחר אור ההשכלה גם על אנגליא. – ועתה אם כי היטבת לראות יעקב, והפלאת לעשות עמנו עד כה, אמור לי העוד רוחך נכון לשוב ולעבוד עבודתנו, ונפשך אמונה לנסות דברים נכבדי הערך? – כי אקשה לשאול".

פני יעקב האירו אור שמחה ויאמר: רוחי ונפשי נתונים נתונים לך אדוני.

“את זאת ידעתי יעקב” ענה ווילהעלם "ידעתי כי איש אשר כמוך לא ייעף במלאכתו ולא יחשל אחריה, אך מוסר כליותי אשמע ונקוטתי בפני, לבקש ממך עבודה רבה ומסות גדולות ונאמנות בטרם תמצא ידי לתת גם לך משאלותיך הפעם ובטרם אוכל להשביעך רצון כיום בטוב אשר תעשה עמנו.

“נכון וסמוך לבי אדוני כי לא ישובו דבריך ריקם, תפיח לקץ ולא יתמהמה”

“אם כן איפוא הואילה ושמע, מיום צאתך מאת הארץ הזאת עד היום, נשתנו הדברים שנוי גדול כי התבררו והתלבנו ונודעו אל נכון; ראינו ונוכחנו לדעת כי אין תקוה לחבר מדינות נגב הארץ את מדינות הצפון ליחד לבבם לאהבה ורצון, שונים הם באמונותיהם, ורחוקים בכליותיהם. בני הנגב דבקו בתורת הקאתוליקים ובני הצפון באו בברית הרעפארמאציון, והפרץ הזה נפל נבעה גם בחומת המדינה הולך הלוך וגדול מיום ליום לאין מרפא, ראינו ונוכחנו כי יבחרו הקאתוליקים ללכת שחוח תחת עול שפאניא הקשה, מהתחבר את בני ברית הרעפארמאציון שוחרי משפט החירות. אשר על כן נפרדו ארצות הצפון מארצות הנגב, תכלית פרידה, וחוברו יחד באוטרעך לעשות אגודה אחת בלב שלם ונפש חפצה להלחם בשפאניא בעוד רוחם בם. האמנם יודעים הם בני הצפון כי עתה תקשה עליהם המלחמה וימה ימשכו, אך לעומת זה לבם סמוך ובטוח כי כן נכון נצחונם בידם, כי לא יראו פחד אורב מבית; עתה נוסדו בני ארצות הצפון נועצו יחד, ויחרצו אומר לפרוק עול שפאניא מעליהם ביד רמה, ולצות אותי נגיד עליהם עד עת מצוא, ולהיות כי גם בארצות הצפון נמצאו משלומי אמוני הקאתוליקים הרבה, ובכמה ערים עתקו גם גברו חיל על הפראטעסטאנטים מצאתי און לחפצי להעמיד את דברי הברית אשר כרתו באוטרעך גלוי לכל על עמוד השלום בין בני שתי האמונות האלה, תורה אחת ומשפט אחד בכל ארצות הצפון לקאתוליקים ולפראטעסטאנטים, אף עלה בידי להוסיף דבר אחד ואם בסתום: כי המשפט לראשי המועצה בכל עיר ועיר, לתת משפט אחוזה ונחלה בקרבם לבני כתות כל אמונה אחרת, והנני אומר לך טיראדא, כי בדבר הזה היתה שאלתך לנגד עיני, ולבי אמר לי כי לא יארכו הימים ונפקחו עיני בני ארץ נידערלאנדען לראות כי אך טוב להם לתת לכל בני האדם משפטי האמת והצדק אשר המה מבקשים, ולהעביר מקרבם את רוח קנאת הדת אשר המה נלחמים בו מלחמת תנופה”.

ולא יכול יעקב להתאפק ויתפוש את ימין הפרינץ ויחזיק בה ויאמר: ברוך אתה אדוני לאלהי האמת והחסד כי דרכה נפשך עז לערוב לטוב את עבדיך ועצות מרחוק הבאת לתת לנו אחרית ותקוה טובה. – אור חדש יאיר את מאפל נתיבותי, אשרינו וטוב לנו.

“לאט לי אוהבי” ענה הפרינץ, עודנו רחוקים מן המטרה, ועתה תנה לבך לשמוע את אשר לפנינו, העיר אמשטערדאם הגדולה והבצורה עוד לא באה בבריתנו והיא לבדה בכל ארץ הולאנדיא נצבת כצר לנגדנו, כי אנשי המועצה השליטים בעיר ועמהם רבים מן האזרחים דבקים באמונת הקאתוליקים, אשר על כן נוסדו שרי כל ערי הולאנדיא וגמרו אומר להלחם בה ולהכריעה ביד חזקה, ואותי צוו להגיח עליה. אך אנכי רואה כי לא במלחמת תנופה נוכל לה, כי אם כצרים ואויבים נבוא אליה נכעיס תמרורים גם את יושביה השלמים עמנו ונוספו גם המה על שונאינו. ובחשבי מחשבות למצוא נתיבתי, אורו עיני לשים מעיני בך, איש כמוך ידע לתת לעצתי הכמוסה ידים, תבונתך רבה להתהפך תחבולות ורוחך אמונה לחרף כל עמל ותלאה.

“פליאה דעת ממני” ענה יעקב, במה אוכל להיות לך לעזר ולהועיל בדבר הגדול הזה. אך יורני נא אדוני ויבינני ובכל מאדי ונפשי הנני לעבוד לפניך".

“בזאת חפצתי – באמסטרדטאם יש לי אוהב ומודע, איש חיל ורב העלילה נשוא פנים ונכבד בעמו, ושמו בארדעס, האיש הזה שונא את ממשלת הקאתוליקים בעיר, ונושא את נפשו לפרוק עולם, אליו אפנה על ידך ואותו תעיר לעשות הדבר הזה, אך לא ברעש מלחמה ולא בשפך דם כי אם ברוח עצה ותחבולה, ועתה שמע את אשר יעצתי: תתחפש ותבוא חרש אל העיר אמסטרדאם אל בארדעס ואנכי אצוה עליך לשמרך בדרך, וכבואך אליו תגלה את אזנו בשמי לאמר, כי צבאות ההולאנדים עתידים להגיח אל העיר ולהלחם בה, ועצתי כי לעת מועד יאסןף אליו את כל מתי סודו החלוצים לצבא, אך לא יצא עמהם לקראת צבאות ההולאנדים, כי אם בעיר יעמוד כמו לשמור עליה, והיה בהנתק צבאות העיר מאת העיר והחלו להשיב מלחמה את ההולאנדים, יקום הוא ומתי סודו על בית המועצה יבריח את היועצים, ויעיר את העם הנוטים אחריו לצוות אותו ואת מבחר אוהביו הנאמנים בבריתו ליועצי העיר, ועד מהרה יקחו את בתי הנשק בידיהם ויעצרו בשכירי (זאֶלדגער) אנשי המועצה המוסרים ממשמרתם מהרים יד ורגל עד אשר ישבעו אמונה לעבוד את היועצים החדשים. ידעתי מאד כי לא באפס ידים יעשה דבר גדול כזה, על כן נכון גם אנכי להיות לבארדעס לישועה בעצה ובמעשה מרחוק ומקרוב. אך בטרם כל יכתוב בארדעס ויחתום אמנה כי יביא את העיר אמסטרדאם בברית בני ארצות הצפון אשר כרתו באוטרעכט וכי תשים העיר הזאת שלום אמת לכל בני אמונות ודתות שונות, משפט אחד וצדקה אחת בעיר לכל איש ואיש, גם בעוד אשר יד הפראטעסטאנטים תגבר בעיר וזרועם תמשול בה. ואתה טיראדא עיניך בראשך לסבב פני הדבר להפיק רצון מאת בארדעס לכתוב ולחתום את האמנה הזה בטרם תודיעהו ברור ומפורש את דבר הגיחנו למלחמה על העיר, ואת העזר אשר הנני נכון לעזור עמו. – והנני לתת בידך אגרות-פקודות שונות זו מזו אל שרי הצבא העומדים הכן לבוא על העיר, איזה דרך יבחרו ולמתי יבואו, ולפי אשר יפול דברך את בארדעס כן תכלכל מעשיך אתם, אם לקרוא את כל חילם או מקצתם. ובהנתן אמסטרדאם בידנו או אז יכון חפצך בידך ותוחלתך תצא אור, על דברתי יעקב כי לא תאחר אמסטרדאם לתת לך ולאחוזת רעיך, אחוזת נחלה בקרבה, לא יארכו הימים ובשם אזרח הארץ אקראך אנכי”

וטיראדא עמד כמקשיב ומתבונן רגעים אחדים ויאמר: ברוך אתה אלופי ואדוני לאלהי החסד והאמת! – כי חסד חפצת ומישרים תחזה ותודתי אל חיקך תשוב כי יקרתי בעיניך נכבדתי לשים עלי המלאכות הנכבדה הזאת הנני לעשות כדבריך בלב שמח ובנפש חפצה, ורואה ומבין אנכי לרעך אדוני כי בחרת בי לשלחני בדבר הנכבד הזה, למען אבוא בסוד האנשים ההם, אשר בידם תהיינה עתותי, ולמען אמצא חם ושכל טוב בעיניהם ויכירו אותי ואת רעי עמדי לטוב, יואל ה' והצליח חפצך בידי ועשיתי את אשר שלחתני"

ורוח שחוק קל עבר על שפתי ווילהעלם ויאמר: שא לי אוהבי אם אומר לך כי נחפזת בשפטך, לו יהי כדבריך כי כזאת חפצתי, אך המלאכות אשר אנכי נוטל עליך גדולה וקשה הרבה מאד מאשר תדמה בלבבך, האמנם חשבתי דרכי, וכלכלתי מועצותי ותקותנו קרובה לבוא, אך מי יודע אחרית דבר מראש, אולי לא יצלח חפצי בידי ועצתי תבולע או אז הועלתי להותנו, והבאתי עלי רעה גדולה אשר לא אוכל כפרה, כבוד צבאות הולאנדיא יחולל לארץ, ואש נשקה באמסטרדם תאכל על ימין ועל שמאל ובערה ואין מכבה, אי לזאת בחרתי בך טיראדא, כי בך בטח לבי, ובחכמתך כי נבונת, בפלס שכלך תפלס הדבר לבלי ינוע מעגלותינו תחקור ותדע את כל המכשולים והחתחתים בדרך, ותשכיל ותמצא תחבולות להסירם ולהגותם מן המסלה, ודע וראה כי בידך אפקיד סודי וכבודי, ואבקשך כי עוד תבוא אלי היום לעת ערב, ונשובה ונתבונן בדבר הגדול הזה, ואתן על ידך את הפקודות אשר אמרתי!

טיראדא השתחוה ויצא מלפני הפרינץ.

לא עברו ימים אחדים וטיראדא בא אמסטרדאמה ויעמוד לפני בארדעס, והאיש חכם ונבון כביר כח לב, נפשו אמונה אל הטוב והתושיה, אך גם כבודו וטובו יקר בעיניו, רוחו איש בוערה, אך תבונתו תעמוד לו לבצור שאון רוחו לכלכל דבריו בערמה. לשונו חרב חדה אף נפת תטופנה שפתיו, לקחת נפשות ולנטות כפלגי מים לבבות לחפצו, יעקב התבונן את האיש הזה, וירא כי היטיב הפרינץ לראות ולבחור לו איש כלבבו. ויהי אך החל יעקב להציע לפניו את עצת הפרינץ, ודברי הברית אשר שם בפיו, ובארדעס לא אחר לענות לו שלום, ולאמר כי טובה העצה היעוצה מאד וכי נכון הוא וכל בני בריתו עמו לכתוב ולחתום את האמנה אשר יבקש הפרינץ ומטוב לב קרא: האח! הואיל אדונינו ואלופנו הפרינץ החכם המתון במעשיו לראות כי קרב קץ והוכן מועד, סוף דבר נוכח לדעת כי יוכל לשים באזרחיו הנאמנים מבטחו, כי רוח נכון בקרבם לפרוק את העול הקשה מעל צואריהם ולמחוץ קדקד שונאי אמסטרדאם המתהלכים באשמם לשום את העיר לשמה ברשעתם כסל, עתה יראה כי לא יבוש משברו ותקותו לא רמתהו.

אז מצא טיראדא את לבבו לגלות לבארדעס, כי דברי האמנה אשר יבקש הפרינץ לא אל הקאתוליקים והפראטעסטאנטים לבד יכונו כי אם אל כל בני האמונות והדתות יחד, כי מחשבת הפרינץ וחפצו לעשות את אמסטרדאם משגב ומנוס לכל עמי הארץ, וגם היהודים וביחוד המארראנים ימצאו מנוחה ונחלה בתוכה.

“מישרים יחזה הפרינץ, ובצדק יכון שלום העיר” ענה בארדעס, “יבואו נא הנה מארבע כנפות הארץ איש איש ודתו כל הנותרים למפלגותיהם היהודים והטורקים – אם אנכי אהיה לראש באמסטרדם, ישבו כלם במנוחות שאננות ואיש לא ירים את ידו להרעימם ולהדאיבם, יבואו נא ויביאו עמהם הונם ואונם או אז תקום ותתעודד סוכתנו הנופלת”.

אחרי הדברים האלה החל טיראדא להציע לפני בארדעס את כל פרשת עצתו, ומחשבותיו, בכל פרטיהם, ובארדעס נאנח ויאמר: אבל מה נעשה וידנו קצרה, הקאתוליקים אשר שלטו בעיר השכילו לתפשה בכף כצפור ביד יקוש, לקחו את כלי הנשק מידי כל אזרחי העיר, ואך מקרב מתי סודם הנאמנים בבריתם בחרו גדודי נדבות לשמור על העיר, אף שכרו שכירים מערים אחרות לעמוד על ימינם, ובזאת גברה ידם על כל בני העיר לשום עליהם מסים ממסים שונים, ולתת את הכסף המורם מהם בחזקה בנשק ובכל כלי משחית לרדות בהם בפרך – האמנם רב וגדול מספר אנשי בריתי, אך כל נשק בידם אין ובמה יחרפו מערכות אויביהם? אי לזאת איפוא עוצה עצה עשה פלילה אם יש לאל ידיך. אז נפקחו עיני טיראדא וירא ויבין מדוע זה בחר בו הפרינץ הערום לשלחו אמשטרדמה, ולבבו חרד ורחב משמחה, כי עתה ימצא ידים לעבוד את עבודת הקדש בכל נפשו ומאדו, וישועת תקותו קרובה לבוא, התבונן וחשב דרכיו רגעים אחדים ויאמר: ראש דבר עלינו להכין ולהביא כלי נשק הנה, ולהצביא חבר נאמני רוח כבירי כח להחלץ בתחלה, מהם יראו והתעודדו ונוספו עליהם כל המון העם השלמים עמך. לדבר הראשון נדרש כסף, ואנכי הנני לתתו לך די צרכך, כי דבר איש כמוך בארדעס העתיד להיות ראש האזרחים בקרוב, ערובה בטוחה ונאמנה הוא לי, לכל מלוה ומשה, ולפי דעתי לא יקשה הדבר לקנות כלי נשק בערים מסביב ולהביאם אמסטרדאמה בסירות דוגה, בחשכת הלילה. כסף הנשק עלי, ועליך אדוני האנשים למלחמה, ולפי הנראה לא יכלא אדוני חסדו מאנשי בריתי לשיתם בתוך גדודיו, כי אם מעטים הם במספרם, עצומים וכבירים הם ברוחם להלחם באויבינו, ולא ימושו עד ינצחו או יפלו חללים על יד ימינך".

לדברים האלה צהלו פני בארדעס ששו ותעלוזנה כליותיו, מהרה חשב וראה כי ישועתו קרובה לבוא, ואדירי חפצו זה ימים רבים נכונים בידו, ובהחם לבבו אמר לנפול על צוארי טיראדא, אך התאפק כמעט ויתפוש ידי טיראדא ויניעם בחזקה ויאמר: האמנם תפליא לעשות טיראדא נדבות יעצת, צדקה ועז, על פי הדברים האלה תכרות אתה ורעך עמך, ברית עולם עמנו כרות וחתום בכל מאד ונפש, קדושה תהיה הברית לנו וכל יושבי אמסטרדאם למגדול ועד קטון יעריצוה ויקדישוה"

רוח גבורה ועצה לבשה את שני האנשים האלה, ורבות נדברו והתיעצו לכלכל את הדבר ולנהלו בדעת ומזמה. בנקל השיג יעקב די כסף באמסטרדאם על שם המון לופיץ, ולמחרת באור הבקר יצא ציר נאמן לעמדין לקרוא לאוהבי יעקב לבוא אמסטרדאמה חרש איש איש לבדו. אך את אלפונזו ומקצת אנשים אתו צוה יעקב לשמור על האניה.

ביום 24 נאוועמבער הקריב השר העללינג בראש ארבעה גדודים מצבאות הולאנדיא אל העיר אמסטרדאם נכח שער האארלעס, מפני הגשמים נתקלקלו הדרכים והגדודים האלה אחרו את המועד כי כבר האיר היום, בבוא השר הזה אמר למצוא שם כבר את השר רויאיקהאווער ועמו ששה גדודים כאשר צֻוָה ולא מצאו, ובראותו השעה אצה מצא את לבבו להגיח אל העיר גם בטרם יבוא רעהו וחיליו, כי אמר הלא בא יבאו ולא יתמהמהו הרבה, ובין כה וכה אולי יעלה בידו לעשות חיל ונקרא הנצחון הראשון על שמו. אך כמעט הקריב אל השער והבקיע במגרש העיר, ושרי העיר הקאתוליקים הזעיקו השמיעו את כל אנשי חילם לקדם פני האויב, החצוצרות הריעו הפעמונים צלצלו ברעש גדול, וגדודי הקאתוליקים יצאו חוצץ כלם מלאי עברת קנאה, ומלחמת תנופה החלה. ויהי אך החלה המלחמה ושר צבא ההולאנדים איש גבור החיל נפל חלל תחתיו ואנשיו ראו כי מת גבורם וימס לבבם, וכאשר גם גדודי רויאיקהאווער בוששו לבוא לעזרתם לא קם עוד רוח בהם לעדור את המערכה, ואם בתחלה לא הפנו לנוס מנוסת מפלה, ויסוגו אחור לאט לאט על עקב גבורתם, עד מהרה פנו גם ערף בראותם כי תוחלת עזרתם אבדה, וכאשר התעודדו הקאתוליקים בראותם תבוסתם, לקצות בהם, נשמע קול תרועת נצחון במחנה הקאתוליקים ורוח גבורה לבשתם, להבריח את ההולאנדים מאת מגרש העיר, ולרדוף אחריהם בדרך העולה אל לא גאארדען. המה יצאו מאת העיר לא הרחיקו וקול שופרות חדש נשמע בה מכל עברים גם הפעמונים שבו להשמיע צלצל שאונם, שערים סגורים על מסגר נפתחו, ואחוזי נשק רבים יצאו ממחבואיהם נקהלו חברו יחד אל מקום אחד, ושכם אחד מהרו אל בית המועצה, סבוהו כתרוהו ויאחזו מוצאיו ומובאיו. ובארדעס ורעיו התחזקו ויבואו אל הבית גרשו את שומרי הסף תפשו את ראש המועצה וחבריו, אסרום בכבלים ויתנום בבית הכלא. אז יצא בארדעס אל העם אשר נאספו המונים המונים לפני בית המועצה קרואים ובאים לקול החדשות אשר לא ידעו שחרם, ויספר להם את כל אשר עשה, ומה ראה הוא ואנשיו לעשות כמו, ויציע לפניהם את כל דברי העשק והמרוצה אשר עשו אנשי המועצה בעיר ואת כל הרעה אשר הדיחו עליה, ויעירם ויעוררם לבחור בו ובגדולי מרעיו, במקום אנשי המועצה המוסרים הנתונים בכלא ביד פשעיהם לכל עונותיהם. ומדי דברו התהלכו הכהנים הפראטעסטאנטים לבודי בגדי מדם בקרב העם לדבר על לבם, ולהבינם מעשי בארדעס ועצתו הטובה. והעם אשר נלאו לשאת עול הקאתוליקים הקשה, אך שמעו דברי בארדעס הריעו תרועה גדולה ויברכו את בארדעס ומרעיו קול גדול כי מצאו את לבבם לצאת לישע זעומי אברת הקאתוליקים – ועד מהרה הרימו דגל הפרינץ מאראניען ויציגוהו בראש בית המועצה על יד דגל העיר אמסטרדאם.

אז הצביא בארדעס את אנשי חילו, מהם הציב משמר על בית המועצה ומהם יצאו אחרי גדודי הקאתוליקים אשר הבריחו את ההולאנדים וטיראדא ומתי סודו בראשם. ואחד משערי העיר נפתח לרוחה והמון נעויזים אשר חכו באניותיהם ובסירות-דוגותיהם באו העיר, כולם מזוינים מכף רגל ועד ראש, ובקול תרועה גדולה “יחי אראניען” אצו חשו אל מקום המערכה, ורוח גבורה הריחה את כל יושבי העיר מקצה, גם הנדהמים והנחשלים הקיצו התעודדו התנפלו על בית הנשק הניסו שומריהם שברו דלתותיו וישללו ויבוזו כל אשר מצאו. ואנשי חיל היועצים החדשים יצאו מאת פני העיר לקדם פני גדודי שכירי הקאתוליקים, ויהי בשוב הקאתוליקים מרדוף אחרי ההולאנדים נבהלו לראות גדודי חיל עומדים הכן למלחמה לפני שערי העיר והשערים סגורים אחריהם, ולא ידעו מאין באו ולמי המה. וינסו להגיח אל העיר בחזקה ואנשי בארדעס עופפו חרבותיהם הושיטו חניתותיהם החזיקו רמחיהם לעצור בעדם, ודגלי אראניאן אשר התנוססו מכל עבר ופינה, הוכיחום לדעת למי כל המחנה הזה ומה חפצם, ויעמדו תחתיהם נדהמים ולא מצאו ידיהם. ובשמעם את כל הנעשה בעיר כי אנשי המועצה הקאתוליקים הוסרו ממשמרותיהם והחדשים אשר נבחרו תחתיהם כרתו אמנה להחזיק במעוזי שלום הדת ובאו באלה לתת לכל בני אמונה ואמונה משפט אחד ונחלה אחת בתוך אזרחי העיר, נאותו להם ויתנצלו את נשקם מעליהם.

ושערי העיר נפתחו לרוחה ובקול תרועת שמחה קדמו איש פני אחיו. השנאה והקנאה נגוזו עברו כעשן מארובה, אהבת אחים ורעים הרנינו כל לב ונפש, חבקו זה את זה התנפלו איש על צוארי רעהו בכו ויתרוננו וישבעו שבועת-אמונים שבועת אחוה וריעות כל הימים. גם משתה גדול עשו לכל יושבי העיר, ברחובותיה ושוקיה ערכו שולחנות גדולים עמוסים כל מאכל ומשקה וכל אנשי העיר לכל מפלגותיהם ישבו לאכול ולשתות ויטיבו את לבבם ברננה וקול זמרה.

בבית המועצה עמד יעקב טיראדא לפני אספת יועצי העיר החדשים ובארדעס הושיט לו כתב אמנה כתובה וחתומה, מפרש באר היטיב לאמר: אחוזת נחלה נתנה ליעקב ולבני אמונתו באמסטרדם לשבת בה ולחיות על מוצא פי דתם. ומדי הושיט בארדעס את כתב האמנה ליעקב מלא פיו תהלתו ושפתיו הביעו לו תודה בשמו ובשם כל יושבי העיר. וככלותו לדבר הוציא יעקב מכיסו את שטרי-החוב אשר נתן לו בארדעס בשמו ובשם כל העיר על המלוה הגדולה אשר הלוה לו יעקב לקנות כלי נשק, ויקרעם לעיני היועצים ויאמר: שלמה העיר אמסטרדאם את חובותיה ומעתה אין לנו איש על אחיו כי אם חובות אהבה וריעות, חובות אמונת אזרחים ומעשה השלום.

21) בית יעקב.

כל פעל ויפעל אדון כל התולדות למענהו, לחדש לרגעים בטובו ובחכמתו את מעשי הבריאה הגדולה והאדירה, גם הפרצים העצומים אשר יפרצו לפעמים במשטרי הבריאה וההריסות הנוראות אשר יהרסון שתותיה לא לפרוץ ולא להרוס נקראו ובאו. כי אם לבנות בהיכלה לחזק בדקיה, ולהחליף כחה; רוח סערה תבקע תשים ים כמרקחה ובכנפיה תצרור שפעת מים תשטוף ערים ויושביהן, אש תחתית תפרוץ תהפך משרש הרים ותשם ארץ פרי למלחה – אך גם בסערה רוח חיים, גם באש נשמת חסד, ובשצף קצף – תעלה ומרפה לרפא את ההרוס לחדש פני האדמה. והאיתנים מוסדי תבל, יוציאו יביאו במספר כל נטף מים, כל אבק חול, כל עלה נדף בנתיבות אשר התוה להם החכמה העליונה, לשומם בבנין היכל הטבע כל ימי עולם. כהליכות הטבע כן מעשי בני האדם בארץ, עלילות לאומים עצומים ומעשי איש איש ומעבדו; וגם המלחמות הגדולות, השמות הנוראות אשר ישימו בארץ, ישע וברכה יביאו בכנפיהם לדור יבוא. אין מפעל לריק ואין מעשה לבטלה. לא לנפשו לבד יצא אדם לפעלו, ולאומים לא למענם לבד ירגשו יגועשו כי אם לטוב כל בני האדם ולתושית דור יבוא, אשרי איש יודע מבין פקודת עבודתו בחיים חייתו, אשרי אדם עוז לו למצוא טובו והצלחתו בעבודת הצדקה ושם מסלות בלבבו להקריב כחו ועמלו קרבן לטוב אחיו והצלחתם גם לדור אחרון, והיה זה שכרו.

בהפתח שערי אמסטרדאם לפני בני ארץ הצפון ובבואה בסוד בני הברית אשר כרתה באוטרעכט, חבל עול מלך שפאניא בנידערלאנדען, וסר סבלו לבל ישוב עוד, אף כי עוד ארכו ימי המלחמות, אף כי עוד הרבתה חרב העריצים לאכול על ימין ועל שמאל, ודמים בדמים נגעו ימים רבים, חץ תשועה היה לענות צדק ובטוחות נאמנות לחירות בני ארצות הברית מממשלת הזדון. האמנם עוד עמד להם הנצחון השלם בדמים יקרים והרבו במחירו, הפריץ מאראניען לא נמלט מרשת אשר שתו לו יועצי פהיליפ וביד חרשי משחית נפל שדוד עודו באבו, אך לא לעזר ולא להועיל למזמת רשעתם. כי מגזע גבורים יצא מטה עז חוטר גבורה ותחתיו קם בנו הפריץ מאריץ מנאססוי גבר חכם בעז כאביו, ומצליח יותר ממנו, המלחמות הרבות אשר נלחמו החרו חזקו את אמץ לב העם החזק הזה ולמדו ידיו לקרב; ולפני אור החירות התמוכה בצדק ומישרים פרח המסחור, והמלאכה נשאה פריה נטשו זמורותיה עברו ים. בהשקט ובטחה ירדו אניותיה במים רבים וציה האדיר פרש נסו עד אפסי ארץ. עד כי היתה ארץ נידערלאנדען סחר גוים רוכלת עמים ומשגב עז לכל נענה ונקשה.

המלחמה העצומה אשר קראה שפאניא על אנגליא, שברה גאון שפאניא לאין מרפא, ציה האדיר כמו עשוי לבלי חת נשבר בלב ימים ואניות אנגליא הקטנות החזיקו מעמד נשאו נס להתנוסס, והמלכה עליזאבעטא לבשה עז ותעדי זר הנצחון לתפארה. אף פקדה לטוב את דון אנטוניא ובפקודתה יצאה אנית מלחמה את פארטוגאל להלחם במנדיו ולהשיב את שבותו. אך לא עלתה בידה, כי עוד לא נפקחו בני עם פארטוגאל לראות ברעה אשר ידיח עליהם פהיליפ ולא השכילו לחוש את תגרת ידו החזקה אשר נחתה עליהם, מרחוק ראה דון אנטוניא את קרית משושו ובשעריה לא בא. בלב נשבר שב ממסעו וילך פאריזה, ושם כלו ימיו בלי חמדה, כי מלכי צרפת לא שמו אליו לב ואך בית המון כלכל אותו די מחסורו כיד הנדיבות הטובה עליה. רוח החיים החדשים חיי החירות הנדיבה אשר התנוסס בנידערלאנדען נגע גם באנגליא להעיר מעט מעט מחשבות ועצות חדשות בקרב רבים מעם הארץ, אשר פרצו כמו נחל שוטף באחרית הימים, וכסערה קמו לאחוז בכנפות הארץ ההיא לנער מוסרי הבלי שוא ממנה ולטהרה מרוח עועי ימי הקדם ולעשותה ארץ חפץ עושה פרי לצדק ומשפט.

ויעקב טיראדא לא אחר להוציא לאור אדירי חפצו. עד מהרה בא הרב רבי אורי וכל בני ביתו ועמו אלפונזו די היררערא מעמדען אמסטרדאמה ויכניס את המארראנים בבריתו של אברהם אבינו. ומקום מועד לתפלה עשה יעקב בבית אחד שמה נקבצו ובאו כלם להתפלל לפני ה' אלהי ישראל כמשפט. אך עוד אימת האינקוויזיציאן לא סרה מעליהם ובבואם אל בית התפלה באו כמתגנבים, איש איש לבדו מתחפש חרש אשר על כן משכו עליהם עין רואים להתבונן בם. ויהי בהתקדש ליל צום העשור והם נאספו כלם אל בית התפלה, נסבו עליהם מאנשי העיר קהל גדול ויפרצו אל תוך הבית בחזקה כי אמרו אך פאפיסטים שנואי נפש הנידערלאנדים המה אשר ישימו סתר פנים נוסדו אגודה להתפלל ולהתיעץ על צפוניהם, ויחפשו בבית למצוא את צלמי קדשיהם ותמונות קדושיהם ולא מצאו. אך המארראנים פלצות אחזתם וינוסו מפני ההמון הרב הזה. לא נשאר מהם כי אם טיראדא לבדו אשר מצא עז בנפשו לעמוד בהשקט ובטחה על מקומו ולדבר משפטים את המתהוללים, להודיעם כי לא פאפיסטים כי אם יהודים המה אשר נאספו לשפוך שיחם לפני ה', ברשיון ראש המועצה בעיר ועל פי כתב האמנה אשר נתן להם. סערת ההמון קמה לדממה, ומקצתם הכירוהו וידעו כי טיראדא הוא וילך עמם אל ראש המועצה. וכאשר גער בהם בארדעס ויודיעם נאמנה כי כנים דברי טיראדא וכי צדקה ומשפט נתן לו ולאחיו להאחז אחוזת נחלה בעיר ולעבוד אלהיהם כמשפט נשמטו נמוגו וילכו למו, והמארראנים שבו נקהלו ויבואו קוממיות אל בית תפלתם ויגמרו תפלתם בהשקט ומנוחה. השאון הזה היה קול הרעם האחרון באזני פליטי שפאניא ופורטוגאל קול הרעם הראשון והאחרון באמסטרדאם. ומאז לא שמעו עוד קול צורר ומתנקם ולא הרהיב איש עז בנפשו להפריע מנוחתם – וטיראדא ראה כי טוב הוא בעיני כל יושבי העיר, וימצא את לבבו לקנות לו באמסטרדאם מקום רחב ידים ולבנות בית תפלה כמו רמים, ויאץ בבונים לכלות מלאכת הבנין לפני ראש השנה שנת שמ"ח. אל הבית הזה אשר קרא בית יעקב ויחנכו באורים בהודות והלל ובתרועת שמחה גדולה, על שם הבית הזה נקרא כל קהל היהודים הנאחזים באמסטרדאם את יעקב ואשר נמנו אתו להתפלל בבית אשר בנה בשם בית יעקב.

אז אמר יעקב להביא את מאיאר המון את בתה מאריא ובנה מלונדון אליו אמסטרדאמה. חפצו הצליח בידו תשועה גדולה תשועת עולמים נעשה בארץ, גאון עריצים נשבר, ממשלת מוסר אכזרי הכרת נכרתה, נוגשי האמונה שבתו וקנאת הדת קפצה פיה, ולא יספה לפערה עוד. – עץ שלום האמונות הכה שרש בנידערלאנדען התערה באזרח רענן לעשות בדים לשלח פארות עד אפסי ארץ; אור חדש האיר באמסטרדאם ולכל הארץ יצוא יצאו קויו, הולכים הלוך ואור עד נכון היום, ועין יעקב רואה פרי עמלו כפורח לפניו, וצופיה לאחרית הימים, כי כן ירבה כן יפרה וכן יפרוץ לכל קצוי תבל.

אנית טיראדא הנקרא בשם מאריא נונעס הקריבה ובאה בחוף הקריה לונדון בצאת השמש על הארץ, ומנגה נגדה נגוזו עברו עבי הבקר אשר כסו את פני הנהר טעמזא. בין המון האניות רבות ושונות למיניהן, בין תשואות המון רב יצא טיראדא מאניתו לבדו באין מכיר ויודע, גם מבני בית צאעגא והמון לא יצא איש לקראתו לקדם פניו, כי אם חכו אל בואו לא ידעו עצם יום בואו. וטיראדא שמח בלבו אל הדבר הזה, כי לא רצה לחבק את אהובי נפשו במקום רואים, כי אם בסתר בצל קורת בית מלונו, שם יחדה בשמחות את פניהם באין מפריע, ושם יצוק בחיקם רחשי לבבו והרגשות הקדושות אשר מלאו את כל חדרי נפשו. בימי לכתו למסעו מאמסטרדאם ללונדון על פני ים שוקט ושאון, מצא לו עת מנוחה להעביר לפניו זכרונות נעוריו, כל התלאות אשר מצאוהו, המלחמות אשר נלחם. זכר את חדרו האפל והשמם בקלאסטער בהיותו נער יחיד וגלמוד חסר כל שמחות הילדות שומע תורה מפי געראנימו, זכר את הלילה ההוא הנורא בהתודע אליו אלופו ומורו זה כי דודו הוא ובהודיעו אותו את כל הצרה אשר מצאה את משפחתו. שוה לפניו ימי נדודו, ככהן מורה להעיר את העם בארגון למוסר חכמה, בהתקצפם בפהיליפ עוכר שארם עושק משפטם, ובהתאזרם לעמוד על נפשם, ואת התלאות אשר מצאוהו בברחו מפני חמת האינקוויזיציון בגבור יד פהיליפ על בני ארגון, עד אשר נפל ביד הרשעה האכזרית הזאת, ימי הצרה והמצוקה בהתבוססו בעפר כלאו בבור תחתית, הרגעים האיומים ההם בלילה ההוא אשר היה עצור בקאפעללא צפוי לעלות על מוקד אש למחרתו, האימים אשר כתרוהו בהתגנבו אל חדר דוכוס מאלבו לקחת את אגרות הפקודות מעל שולחנו. כמה השליך נפשו מנגד בצאתו לפני השר דראקע להשחית באניות שפאניא, היגון אשר שבר את לבבו בעמדו על יד מטת המון לופיץ בצאת נפשו, ובחצבו לו קבר, הגמול אשר גמלה עליו מלכת אנגליא, כי עקב כל הגדולות אשר הפליא לעשות למענה, שלחה אותו ואת אחוזת מרעיו מארצה לבלי לשוב שם עוד. הנדודים אשר שבעה נפשו, האימות והפחדים אשר בעתוהו כל היום, הבוז והכלימה אשר השיגוהו, כמה היה נרדף ונדח, עשוק ורצוץ, כמה התחפש והסתתר, המחשבות הטובות אשר חשב והעצות הנפלאות אשר הרה והגה, כמה חרד עליהן אז להסתירם עמק עמק בלבבו, כמה וכמה פעמים נוחלו אבדו תקוותיו, כמעט הבקע עליהן השחר. כמה תאונים הלאה כמה מערכות תלאות חרף עדי נר ניר לתוחלתו זרע זרעו לצדקה, עדי יצא הפרח ויצץ ציץ ובוסל גומל היה נצה. – ועתה מה נעים גורלו ומה שפר חבלו, כל תקוותיו ראו אור ואדירי חפצו נכונים בידו! ונפשו יודעת מאד כי בעמלו עשה לו כל הטוב הזה, כי בחסד אלהים שכרו אתו ופעולתו לפניו.

אך אנוש לב האדם ומפחד תמיד, ואשר ראה עני בשבט עברתו, אשר נפתולי אלהים נפתל עם מערכות הסבות, אשר נסה במסה תמורות העתות וחליפות הזמנים, לא יאמין גם בהצלחת נצחונו ולבו יסיתהו בשפק, אם לא ערום תערים לו הצלחתו, תרוממהו על במותיה להגדיל ולהעמיק מפלתו, ובתתה כוסה על כפו כוס זהב מלא מסך, יחרד ויפחד להגיעו אל פיו ילטוש עיניו בו ואל נחשתו יביט, לראות אם לא מסכה בו גם לענה וראש. חרדה ___ ⁴ באה גם בלב יעקב האמיץ בגבורים ומדי לכתו ברחובות לונדון הלוך וקרוב אל הבית אשר אהובי נפשו תכלית אדירי חפציו חונים שם כמו פקו ברכיו תחתיו וכמו מעדו קרסוליו, אך עד מהרה שב והתעודד הבליג על פחדו וכלה ____ ⁵ את עבי השפק אשר העיבו עליו, ולאור הצלחתו הנאמנה הרחיבו צעדיו עם בואו אל בית צאעגא. מפי המשרת שמע כי בני משפחת המון בבית וכולם ברים ושלמים, ולא יכול להתאפק עד יעבור המשרת לפניו להודיע על בואו, כי אם אץ ונכנס גם הוא אחריו.

קול ששון נשמע מפי מאריא נונעס וכחץ מהרה ותפול על צואריו. ותחבקהו, ואמה הכבודה בנשים קרבה גם היא ותפתח זרועותיה לקראתו ותאמר: בוא ברוך ה', שלום בואך מחמל נפשי – הכי מצאת לנו מנוחת נחלה מנוחת הגוף והנפש, מצא אתי איפוא גם אתה מנוחת אהבה בקרבנו, ואחוזת נחלה בלבבנו. ועמנואל אשר עמד מרחוק כירא לגשת אל המאושרים האלה, אור עיניו, ופניו העידו כי ישיש עליהם בשמחה יחריש באהבתו. גדולה ועצומה היתה שמחת ארבעת האנשים האלה, אין ערוך אליה, הלא היא שמחת גבורי צדקה הבאים על שכרם, שכר מלחמות תנופה שכר חיים תלואים מנגד על דבר אמת וענות צדק.

בבית צאעגא ישבו רק ימים אחדים, ובתודה וברכה לבני הבית הזה על כל הטוב והחסד אשר עשו עמהם כל ימי שבתם אצלם, יצא יעקב ובני בית המון מלונדון ויבואו שלם אמסטרדאם עיר אחוזת נחלתם החדשה, וכדרוך כף רגלי בני המון בעיר הזאת אורו עינם לאור החירות ויטעמו טוב טעמה, כי אז ראו נאמנה כי נמסו נתקו אזיקי הברזל אשר אוסרו בהם בארץ מולדתם לענות נפש, ותחתיהם נקשרו נמשכו בחבלים חדשים חבלי אדם עבותות אהבה.

הישועה הגדולה אשר עשה ה' על ידי טיראדא באמסטרדאם עשתה לה כנפים ותבוא בשערי פארטוגאל ושפאניא ועד מהרה יצאו משם פליטים בני ישראל עשוקי כח רצוצי משפט ויבואו אמסטרדמה, ויביאו לה ברכה. כי בעשרם הגדול, בחכמתם הרבה וחריצותם העצומה הפליאו לירות אבן פנה למוסדות הצלחתם להאדיר מסחרה ולהשגיא פעלה. על ידם ובעזרתם נוסדה חברת הסוחרים הגדולה ראשית לכל חברות הסוחרים באיירופה אשר הביאה את כל אפסי הארץ במסרת ברית המסחור את איירופה ותפרש נס דגלה גם על ארצות הודו אשר היו ימים רבים מקור נפתח לעשר רב לפורטוגאל ושפאניא. – ממסלות המסחור אשר סללו להם בני ישראל יושבי אמסטרדאם בכל הארץ הוסיפו לבוא אליהם ולהתאחד עמהם אחיהם הנענים והנדחים מקצוי ארץ ובתוכם בא גם דון שמואל פאללאח. הסולטאן מלך מארוקקה אשר עמד דון שמואל לשרת לפניו, הורד מכסאו ונהרג בידי המתפרצים בו, והמלך החדש אשר עמד על כנו פקד עז אפו על כל אוהבי המלך הנהרג ויט ידו גם על דון שמואל ומת סודו ויתמלט דון שמואל בעור שניו ויבוא אמסטרדאמה הוא ואנשיו, ויעקב הכירו ויקבלו באהבה וברצון, וגם הוא הכיר את יעקב טיראדא וירא כי הוא משרתו אשר בין לילה נעלם ונסתר ממנו.

קהל בני ישראל מן האנוסים הנודעים בשם הספרדים אשר יסד יעקב באמסטרדאם הכה שרש ויצץ ציץ בנידערלאנדען ופרי שוה לגאון ותפארת מאמסטרדם נפוצו הספרדים לשאר ערי נידערלאנדען ובאו גם להאמבורג, לערי דענעמארק ואנגליא, ויבנו להם גם שם בתים לכבוד בית ישראל. בראש הקהל הזה עמדו על יד יעקב טיראדא, דון שמואל פאללאח, ואלפונזו די היררערא, אשר נקרא שמו בישראל אברהם די היררערא, ושלשתם אלה נחלו כבוד ויקר מאת נכבדי אזרחי נידערלאנדען ונסיכיהם כל ימי חייהם, וגם אחרי מותם ⁶כי הם ואחיהם אשר נלוו עליהם, לא התרפו במלאכתם מלאכת בנין הצלחת נידערלאנדען גם אחרי אשר באו אל המנוחה ואל הנחלה, אחרי אשר חזו נקם בפהיליפ האכזר אשר מת בתחלואים גדולם וירם תולעים ויבאש, ובממלכת שפאניא האדירה אשר הלכה תמס גם היא אחרי מות מלכה פהיליפ וכל חילה ואוצרותיה היו לבז ולמשסה, לפני הנידערלאנדים, גם אלו התאזרו עז וחילים גברו לעבוד עבודת הטוב והתושיה לארץ אחוזתם, להרים קרנה בכבוד ולבצר מרום עזה, ויחד עזרו לבנות בארץ הקטנה הזאת מגדל עז לתורת חסד ואהבת-צדק, משם יצאו קוי האור להאיר לארץ ולדרים עליה, משם יצא עז תושיה לעשוקי כח, ועצמה למרי נפש להלחם במורדי אור אויבי אמת וצדק, לשבר מוטות עול, ולהצמיח צמח צדק עד תכון ועד תושם תורת האדם תהלה בארץ.

קשר בן נתניה / לודוויג פיליפסון, תרגם צבי אלעזר טלר

לחץ כאן כדי לדלג על ההקדמות וההסכמות, אל תחילת המחזה עצמו

קשר בן נתניה

חזות קשה

בדברי הימים לבני ישׂראל

בבוא צר ואויב בשערי ירושלים והחריבו מקום מקדשנו הראשון.

מעשה ידי הרב החכם המליץ המפואר, מגיד מישרים ודורש טוב לעמו, זקן בית ספרותנו,

מו"ה

יהודה פיליפזאן

הי"ו

בן הרבני המנוח מו"ה

משׁה ז"ל.

מתרגם לשפת עבר

מאת

צבי אלעזר טעללערבן הרבני המנוח מו"ה

יהודה הלויז"ל

אחד מגולי רמניה, מתגורר בעיר לבוב.

קראקא בדפוס של ר' יוסף פֿישער. – בהוצאת המתרגם.

שנת תרמ“ח לפ”ק.

KESCHER BEN NETHANIAH DIE ENTTHRONTEN

TRAUTER-SPIEL

von

Dr. Ludwig Philipson

ins Hebräische übersetzt

von

H. L. Teller

in

LEMBERG

KRAKAU.

Druck von Josef Fischer in Krakau. – Selbstverlag des Übersetzers.

1888.

מַזְכֶּרֶת כָּבוֹד.

אספרה שמך לאחי

בתוך קהל אהללך (תהלים כ“ב כ”ג).

לשם איש חמודות דגול מרבבה מופת לדורו הרב החכם השלם, ידיד אלהים ואנשים, זקן בית ספרותנו מו"ה

אליעזר הלויהי"ו המכנה

דר. לעווי עוד ינוב בשיבה טובה לאורך ימים א"ס.

מֻגש באותות כבוד ואהבה

מאת

מכבדו ומוקירו בלב תמים

צבי אלעזר טעללער הלוי.

לְשִׁמְךָ אֶתֵּן כָּבוֹד!

> לְמשֶׁה נְשִׂיאֵנוּ סִפְרִי זֶה הִקְדַּשְׁתִּי

וְנִקְדַּש בִּכְבוֹדוֹ עֵת בְּחַיִּים עוֹדֶנּוּ

כָּתַבְתִּי שַׁרְתִּי וּלְשִׁכְנוֹ דָרַשְׁתִּי

וְהִנֵּה אֲהָהּ הָאִישׁ משֶׁה אֵינֶנּוּ

מִי יַעֲמוֹד תַּחְתָּיו וְיִקַּח אֵת בִּרְכָתוֹ

מִי יִנְחַל אֵת כְּבוֹדוֹ עַל מִי גַאֲוָתוֹ?

אַתָּה רַב עַמְּךּ רֵעֵהוּ רוֹעֵהוּ

בִּכְבוֹדְךָ הִתְיַמֵּר בְּךָ הִשְׁתַּעֲשֵׁעַ

אַתָּה נֶאֱמַן בֵּיתוֹ אִישׁ סְגֻלָּה מִשְׁנֵהוּ

בְּכֹל הִתְהַלֶּכְךָ אִתּוֹ כְּאָח כָּרֵעַ ¹

יְדיד אֱלֹהִים כָּמֹהוּ נְזִיר אַחֶיךָ

עַל נְדִיבוּת תָּקוּם עֲטֶרֶת חָכְמָתֶךָ.

חָכְמָה וּנְדִיבוֹת בָּכֶם הִתְאַחָדוּ

אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ כִּשְׁנֵי מַלְאֲכֵי שָׁמָיִם

הֵם לְהָרִים קַרְנֵינוּ בְּכָבוֹד נוֹעָדוּ

שְׁנֵי מְאוֹרֵי אוֹר מִיָּדָם לָנוּ קַרְנָיִם

לְמַלְאֲכוּת קֹדֶשׁ הִצְטַיַּרְתֶּם בָּאָרֶץ

כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן אָז עָמְדוּ בַפָּרֶץ!

וְאִם גְּוִיַּת קָדְשׁוֹ בְּחֵיק אִמָּהּ שׁוֹכֶבֶת

רוּחַ קָדְשׁוֹ הִיא עָלֶיךָ תָנוּחַ

שְׂפַת קָדְשׁוֹ שָׁם הִיא בַקֶּבֶר דּוֹבֶבֶת ²

בַּעֲשׂוֹתְךָ פֹה מַלְאֲכוּתְךָ בְּאֹמֶץ רוּחַ

הוּא מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ עָלֵינוּ מַשְׁגִּיחַ

וְאַתָּה בָאָרֶץ יִשְׁעֵנוּ תַצְמִיחַ.

בְּחָכְמָה וְתוּשִׁיָּה זָקַנְתָּ וָשַׂבְתָּ

וְעַל נְדִיבוֹת תָּקוּם נָדִיב רַב לְהוֹשִׁיעַ

וּבְאֹהֶל תּוֹרָה חָמַדְתָּ וְיָשַׁבְתָּ ³

בּוֹ חָכְמָה וְתוּשִׁיָּה לָרֹב תּוֹדִיעַ

מִמַּעְיְנֵי הַחָכְמוֹת שׁאַבְתָּ דַיֶּךָ

וּבֶאֱמוּנָתְךָ תִחְיֶה כִּי הִיא חַיֶיךָ!

משֶׁה עָלָה אֶל אֱלֹהִים מֵעָלֶיךָ

וַיְהִי בְּרוּחוֹ עָלֶיךָ פִּי שְׁנָיִם

כְּהִתְאַבְּלֵנוּ בְמוֹתוֹ נִשְׂמַח בְּחַיֶּיךָ

לְךָ חָכְמָה וּנְדִיבוֹת מָנָה אַפָּיִם

לֹא פָנָה עוֹד הוֹדוֹ זִיווֹ וַהֲדָרוֹ

כִּי עוֹדְךָ חַי עוֹדֶנּוּ חַי בִּיקָרוֹ.

עַתָּה סִפְרִי זֶה אַקְדִּישׁ לִכְבוֹדֶךָ

גַּם כְּבוֹד הַשַּׂר משֶׁה עָלָיו זוֹרֵחַ

וְאָצַלְתָּ גַם אַתָּה עָלָיו מֵהוֹדֶךָ

וּבַהֲדַר כְּבוֹדְכֶם הוּא נְפָשׁוֹת לוֹקֵחַ

קַח נָא מִנְחָתִי הַשִּׁיר וְהַמַּחְבֶּרֶת

רְצֶהָ וּתְהִי לִי לְכָבוֹד וּמַזְכֶּרֶת!

לעמבערג, ב' אדר ה תרח“ם למב”י.

לוית חן⁴

Bonn, den 14-ten Febr. 1875

Geehrter Herr!

Mit aufrichtigem Vergnügen habe ich Ihre Übersetzung meines Drama entgegengenommen. Überhäufte Geschäfte und der Umstand, dass ich meiner Augenschwäche wegen alles vorlesen lassen muss verhinderte mich das Manuskript schneller wieder zurück zu senden. Meiner Ansicht nach ist Ihre Übersetzung vorzüglich gelungan. Die Sprache ist korrekt und flüssig und Sie haben es verstanden sich in den Geist des Stückes zu versenken und überall das richtige Verständniss zu gewinnen. Wie es nicht anders sein konnte, ist hier und da der Ausdruck des Gedankens etwas weitschweifig gerathen. Wenn Sie der Veröffentlichung Ihrer Übersetzung diesen Brief voransetzen wollen, so habe ich nicht dagegen. Im Nr. 9 der A. Z. d. J. habe ich einen Notiz über Ihre Arbeit gegegen Indem ich Ihnen besten Erfolg wünsche zeichne ich

achtungsvoll

Dr. L. Philipson.

Bonn, 5 April 1888

Geehrter Herr!

Empfangen Sie meinen herzlichen Dank für Einsendung eines Exemplars Ihrer trefflichen Übersetzung meines Drama “die Entthronten”; e. z.. Es ist mein lebhafter Wunsch dass Ihnen bald eine befriedigende Stellung für Verwendung Ihrer schönen Kräfte werde, und dass Ihre schöne Arbeit recht viel Abnehmer finde! Es versteht sich dass ich über diese in der Allg. Zeit. d. Judenthums berichte, was im Nr. 15 der Fall sein wird.

Nehmen Sie mit diesen wenigen Zeilen bei meiner Augenschwäche vor lieb, und seien Sie inniger Theilnahme gewiss von Ihrem

Hochachtungsvollen

Dr. Ludwig Philipsan [sic]

---

Herrn H. L. Teller, Schriftsteller

Lemberg.

Dresden-Altstadt, 10. April 1888.

Sehr geehrter Herr!

Empfangen Sie meinen herzlichsten Dank für Ihr freundliches Geschenk. Es ist wahrhaft erstaunlich, wie einzelne jüdische Gelehrte die hebr. Sprache zu handhaben verstehen und wie in dem Geiste derselben leben und schaffen.

Ich habe Ihren "קשר בן נתניה " gelesen und auch das Original dagegen gehalten, ich gestehe, dass das Werk im hebräischen Idiom mir noch besser gefallen hat. Ihr hebräisch ist rein und schön, der Stil fließend. Namentlich haben Sie es verstanden modern Gedachtes dem Geiste der hebr. Sprache anzupassen und Abstractes entsprechend zu concretisiren. Wie Sie Sich in den “תנ”ך " eingelesen und wie Ihnen der Inhalt desselben lebendig gegenwärtig ist, beweisen die vielen biblischen Anspielungen, die sich in Ihrer Übertragung finden. Es wird nicht viele geben, die Ihnen das nachzumachen vermögen. Möge Ihrer Arbeit ein recht schöner Erfolg zutheil werden! Nochmals besten Dank. שכר פעולתך הרבה ישֻלם לך!

Ihr sehr Ergebener

Prof. Dr. Aug. Wünsche.

אמרות טהורות מאת הרב הגאון החכם השלם הנודע לשם ולתהלה מו“ה מרדכי דר. דושאק הי”ו רב ומטיף אמרי שפר בק' קראקוי'

---

האיש המשכיל השלם הנודע בשער בת רבים ע“י ספרותו בשפה העבריה כבדני בערכו לפני את ספרו “קשר בן-נתניה” למען אחרץ עליו משפטו. ויען שם האיש עלה בכבוד על זכרוני, נדרשתי לאשר שאלנו, נמצאתי לאשר בקשני ואקרא את הספר מתון וחסון. ובטרם אחרץ משפטי אדבר על הענין בכלל ואחר הדברים האלה בפרט מה שנוגע בספר. והנה מלאכת השיר מצאה קן גדול ורם בספרי קדשנו. שירי מעשה הגבורה (עפאס) מזהירים במליצת אז ישיר ובשיר דבורה, שירי רגשת הנפש (לירישע געדיכטע) יעוררו את רוח הקוראים בשירי דוד מנעים זמירות ישראל. שירי מוסר השכל (דידאקטישע געדיכטע) היה לנו מקור נובע ממשלי שלמה וקהלת ובן סירה. אולם שירים המצירים מעשה אדם ופעלותיו נגד עינינו, אשר יקומו האנשים ויפעלו פעולתם לפנינו, לאחד בצע ולאחד פצע, לאחד רוחה ולאחר אנחה עד אשר תצמח האמת לפנינו ויצא כאור משפט, או סוף האמת לא לחסד כי אם לשבט (דראמא) לא מצאו מקום בספרות העברית, ואדם אין לעבוד את העבודה הזאת, ומדוע נפקד מקום הדראמא בספרותנו הרוחה והישנה? יען במות יצחק היו לאבותינו לזרא ותועבה ונפשם בחלה בהן… יען הבמות האלה הציעו לפני הקורא עבודה זרה ועגבים, כמו שאמר ר' מאיר (ע“ז י”ח) אין הולכין לתרתראות ולקרקסאות מפני שמזבלין שם זבולי עכו”ם כפירש“י לשון יזבלני אישי, ענין חגיה של חבה ואסיפה, ויפה פירש רש”י כדי לחזק ע“ש שלהם הי' מביאין תועבותיהם על קרשי במות ישחק והיו להם אלה להיכל ע”ז. ואפשר שזה כונת הגמרא: (מגלה ו') והוה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי, אלו תרתריות וקרקסאות שבאדום שעתידים צוררי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. – אפשר שזה הפירש לעתיד לבוא האלילים כרות יכרתון והעצבים כליל יחליף ותתקן העולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמו, ואז יבואו דברי מוסר צדק ומשפט ומישרים לעיני כל על הקרשים, והדראמא לא יוסיף עוד להיות לזמה, ולא יהי' התרתראות לאתר תהו ובהו. וכבר נמצא בישראל איש אחד בימי בית שני שחבר דראמא והוא עצעחיאל באלכסנדריא בימי הקיסר פֿילאָמעטא, וכתב ספרו נגד היונים אַשר רק גלילי ע"ז שמו לפני הרואים. (עיין פיליפזאן עצעחיאל עט פילא 1830); אולם לפניו ולאחריו אין לנו מחבר חבור דראמא.

בשנת 1619 למספרם כתב שלמה אוסקווע אשר הלך לפאָרטוגאַל לווענעדיג ואַנקאָנאַ את הדראַמאַ תחת שם “אסתר” בלשון ספרד, יחד עם המשורר לאַקאַראָגראַציאַן. וספור יוסף כתב בערמאַן משימבורג בתבנית דראַמא, ובתחלת מאה הח“י נראה בפראַנקפורט דמיין על במת-ישחק על ידי תלמידים עברים ביום הפורים, אבל הממשלה אסרה זאת יען שגם נוצרים יבואו שם. ובעת החדשה חברו דראַמען: המליץ המפואר משה חיים לוצאַטי אשר לו גאוה תהלה ביתר שאת ועוז בספריו “לישרים תהלה” ו”מגדל עוז“; והרב הגאון ר' שלמה ליב ראַפפאַפאָרט את שיר החזיון “אסתר” (בבכורי העתים) ו”שארית יהודה“; אדם הכהן לעבענזאָהן “אמת ואמונה”; ר' יצחק הכהן “בעז ורות”; ר' יוסף איש אפרתי טראָפלאָוויץ “מלוכת שאול”; ה' משה קוניטצער “בית רבי”; רמ”ל מלבים “משל ומליצה”; ר' זיסקינד ראָשקאָח “יוסף ואסנת”; ר“נ פישמאַן “ססרא”; ר' שלום הכהן “עמל ותרצה”; ורי”ל לאַנדא “אחרית ירושלים” ו“בר ככבא; וישכר בער שלעזינגער החשמנאים ור”ל זילבערשטיין “צדק ורשע”; רא“ב גאָטלאָבער “תפארת לבני בינה” ר' מה”ל לעטטעריס “שלום אסתר” וכן כתבו דראַמען: דוד פראַנקאָ מענדעץ, סאמועל ראָמאַנעשי, קלמן קאָהן לעאָפאָלד שטיין ולודוויג פיליפזאָהן. ומאת האיש המצוין הגדול הזה יצא לאור הדראמא “דיא ענטראנטען” אשר החכם טעללער העתיק משפת אשכנזי בחן ויופי לשפתנו הקדושה. וכל קורא ימצא טעם כי ההעתקה היא נכונה מאוד, וכבר נודע האיש הזה עם לשונו ועטו עט סופר מהיר. עם הדברים מעטים האלה אפטר, ואעורר לב הקורא לקנותו ולקרות בו ויתענג על טובו כמוני המדבר לכבוד שפת קדשנו

דר. מרדכי דושאַק.

בשם ה'!

יום ה' בעשירי לראשון שנת “ויש אוהבים דבקים מאחים” לפ“ק באטושאן יע”א.

ד' מציון יסעדך ידידי החולני המשכיל המליץ העושה מטעמים בשפת קשש כבוד מו"ה

צבי אלעזר טעללערהיו' לאיו"ש:

---

יקירי! בנך בכורך זה אשר יצא ראשונה מרחם עטך עט סופר מהיר, אשר שלחתהו אלי מעיר פֿאָקשאן לשום עיני עליו ולבקרהו בטרם יאחז דרכו לבוא באהל ישרון, עומד לפני היום יפה עינים וטוב רואי, הוצק חן בשפתיו ומדברו נאוה ומלא השכל ודעת. בראותי אותו, בא לפני זכר כל התלאות אשר מצאוך בעת אשר ישבת על המשבר להמליטו, לא צירים וחבלים אשר יאחזו את היולדה אחזוך אז גם עתה, כי חי אתה להוליד גם בלי עצב, רק הרעות הרבות אשר צררוך כל ימי הקיץ משנת תרל“ב – בעת אשר כהנת פה בקדש בבה”ס אשר מיום יסדי אותו, עמלתי אנכי והמורים להגדיל בו התורה והדעת ולהאדיר התושיה, זה תשע שנים, ועומד ויעמוד לברכה לנערי ב"י מעירנו, וגם לתהלה ולשם בכל המדינה – כי אנשי מדון הפיחו הקריה וריב פרץ בעדה ונסכר המעיין ממוצא הכסף אשר היה לכל צרכי העדה ותקנותיה הטובות, וגם שכר המורים לא נהיה, ולא מצאת אז מחיה לכלכל את ביתך, אבל עם כל החסר והכפן אשר כתרוך, בכל זאת אף חכמתך – תורה שלמדת באף – עמדה לך וראית על האבנים את הבן החי כי יהיה לילד שעשועים, והמו מעיך עליו להלביש אותו מחלצות ובגדי חמודות ולמשחו בשמן תמריקי המליצה מכתבי הקדש ותשם צניף טהור על ראשו, כאשר הוא נצב עתה לפני בתפארת ויקר, וכל שומעי קולו יאמרו: הקול קול יעקב, מילדי העברים זה!

עתה ידיד יקר! לא בחידות אדברה עמך, בספרך זה נתת משנה שמחה בלבי: האחת ששתי לראות בטנא קדש את פרי התבונה אשר הרו והגו מלב מבין הרב החכם המפואר, הדורש טוב לעמו הדר. מו“ה יהודה פיליפזאָן הי”ו ואשר באהבתו אתימר זה עשרים וארבע שנה! הוא האיש הרם אשר בשמונה עשר לימי חייו, החל להפיץ רעיוני שכלו חוצה, והיה יהודה לקדשו, כי אזר חיל אח“כ לצאת חמוש בעטו חץ שנון לפני מערכות ישראל, ללחום ברוחו הכביר מלחמת מצוה נגד כל מחרף וכותב שטנה עלינו, כחומה הוא לנו במכתב-עתו A. Z. d. J. היוצא לאור זה שלשים ותשע שנה, ומלבד ספריו הרבים בדת ובדעת המשיבים נפש, הן גם המליצה בשפת אשכנז שוכנת חיקו היא, ויפרוט בכנורה דברי שיר, אשר נושא ענינם בקדש יסודתו, מהם כבר השכיל להעתיק החכם המליץ המפואר מוֹ”ה שמעון בכרך היו' את הספר “יהויכין” ועתה היטבת גם אתה להעתיק את הס' הנדחים (דיא ענטראנטען) מוסב שם: “קשר בן-נתניה” לשפת קדש באמרות טהורות ומזקקות, לרדות את הדבש הזה אל פינו. ושנית יעלז לבי לראות אשר ההשכלה לא היתה לך לרועץ, להניף על מזבחה עט שקר סופרים, לחללה בלשון תרמית, לבטא בשפתים להרע למען עור במלאכת אחיזת עינים את עיני קלי-הדעת; רק לסם חיים, לרקח מרקחת ממלח טהור קדש, להעשיר את ספרות ישראל בטוב ובמועיל, כאשר רואות עינינו היום, לכן למותר הוא בעיני, להלל את ספרך בקהל עם, כי כל רואיו יאמרו עליו כי טוב הוא, והקורא ירוץ בו מבלי לדעת אם נעתק הוא משפה אל שפה, כי רוח מליצת שפת קדש מרחפת על כל פניו ולא אחת ולא שתים התעוררת ותדרוך נפשך עז להגביה עוף על גפי מרומי המליצה ותנח עליך רוחה ביתר שאת ועז. ומה נעמה העתקתך דברי בעשא במערכה ב' מחזה ג' " תִשְׂחַק אֲדוֹנִי מִשְׂחָק כִפְלָיִם, לוֹ מְחִתָּה קְרוֹבָה בְכָל-מִצְעַד רַגְלָיִם עַל נְקַלָּה בְלֹא רְאוֹת יָרַט הַדֶרֶךְ, וְהַמְשַׂחֵק מִשְׂחָק לְמִשְׂחָקוֹ הִנֵהוּ! " ומה נמלצות מליצותיך ורעיונותיך הנשגבים אשר שמת בפי זבידה בישבה בדודה כלואה בחדר אשר השליכוה שם ישמעאל וחמוטל! את המחזה הזה הוספת והיטבת אשר הטפת! וכן נעימים נאומיך אשר הנעמת כל שיחת-לב (מאנאלאג) ותשת עליהן הוד והדר החרוזים!

עתה הא לך גם אשר מצאתי לפי דעתי לנכון להעיר א) אף כי במס' ר“ה י”ח בתלמוד בבלי ובמס' תענית פ“ד הלכה ה' בירושלמי נאמר כי ביום ג' תשרי נהרג גדליהו בן אחיקם, בכל זאת כתב הרד”ק בפירושו לס' ירמיהו מ“א, מ', “ויהי בחדש השביעי” כמו מחר חדש, ובר”ה נהרג גב“א, וקבעו התענית במוצאי ר”ה, מפני שהוא יו“ט, וכן הביא גם הב”י בטור א“ח סי' קמ”ט בשם רבנו ירוחם: אמרו כי בר“ה נהרג גב”א, ונדחה תעניתו ליום חול. ב) אשרי מי ששגיאותיו ספורות, שגגה אחת יצאה מעטך, אשר לא שמת לבך עליה, והיא במערכה ב' מחזה א‘: זאת תכלכל בני עמון ויחליפו כח "העתקת את שם העיר " Emauis " לעברות בשם “עמון”; מלבד כי לא נמצאה בכל המקרא עיר ששמה עמון, רק ארץ בני עמון, הלא בני עמון הי’ מצוררי ישראל, אשר חפץ מלכם להרחיב את ממלכתו בעבר הירדן ויכהו גדליהו אחור ויכריעהו וישב צולח נעטר בעז וחיל, ואיך יבוא תנחומת העמוני לשלם לגדליהו תודה על מעשהו וישבע לו להיות לו עבד נאמן? אולם באמת שם העיר הזאת לדעתי במקרא הוא “אמם” ⁵ומקומה היה בחלקו של יהודה כמו יתר הערים: “יגור עדעדה, סכה, ומדון” מהגבורים: ירמות, שריה, עיפי ואלישמע, הנזכרות במחזה זה למעלה, כלן הנה ערים בחלק יהודה, והן נזכרות בס' יהושע (ט“ו, כ”א, כ“ב, כ”ו; מ“ח ס”א) ⁶.

ג) חז“ל אמרו: הנביאים סיימו בתנחומין (ברכות ל"א); ולכן גם בספרי הנביאים: ישעי' ומלאכי, ובכתובים: מגלת איכה וקהלת הכפילו אחר הפסוק האחרון את הכתוב הקדם לו למען גמור בטוב ועי”ז גם הראשונים דקדקו לסיים בדבר טוב; לזאת איפוא איעצך אם ייטב בעיניך, ואם לעצתי תשמע תכלה גם אתה את ספרך זה באיזה מליצה מבשרת טוב; הוסיפה בסופה איזה מחזה אשר האל הטוב “בקול ממרום” ישמיע דברים טובים דברים נחומים, לנחם לאבלי ציון, לחזק ידים רפות, להחיות רוח נדכאים ולבשרם כי עוד יעלו מושיעים לציון ברנה ושבו בנים אל נחלת יעקב אביהם לרומם בית אלהינו בבי"א ⁷. ועתה אאצילה את ברכתי הנאמנה, הנובעת ממקור לבי לבנך זה: כי יצא ויבוא באהלי יעקב וינצל בדרכו מעין רעה מלב רע ומלשון רעה, וכל רואיו ישמחו בו ובך ויצלח להביא גם ברכה אל ביתך למען תוכל להוציא את יתר ילדי רוחך לאור – כי ידעתי כי רב זרעיך – ולהפיצם בישראל, ויוסיפו לך הון ועשר ויהי לאל ידיך לעבוד בספרות ישראל בגדלה בעשר ובכבוד, דרכי נעם בדרכיה “(לפ"ק)” “וירום וגבה ונשא” (לפ"ק) כחפץ ידידך דורש שלומך ואשרך מוקירך בלב נאמן

הלל כהנא.

ב“ה בערלאד בירח שבט התרל”ה.

ישאו הרים שלום לידיד לבי משכיל איש חמודות השלם במעלות ומאשר במדות, ימינו ימין עז מהמושכים בשבט סופר מהיר מו"ה

צבי אלעזר טעללעריהי כזית הודו וברכת שמים בכל מעשי ידיו.

ראה! מלאתי שאלתך ידיד נפשי אשר שאלת מאתי, ואשים עיני על ספרך “קשר בן-נתניה” הוא העתקת הדראמא; (דיא ענטהראנטען) הכתובה בשפת אשכנז מאת חכם זמננו הרב הגדול דר. פיליפזאָן היו' לשפת קדשנו, אשמח לראות כי כביר מצאה ידך במליצת השפה הקדשה וגם במלאכת ההעתקה אליה מלשון אשכנז ידיך תעשינה תושיה, אם דבריך יישרו לכת מסלות מחשבות פילפזאן ושני הכחות – המקורי והעתקי – יתלכדו יחד בהשתות נאמנה, זאת לא אוכל דעת, יען האשכנזית איננה כעת בידי: אך משבחת היא עיסתך שהנחתום – פיליפזאן – מעיד עליה שלא שנית מדעתו ובאת עד תכונתו כאשר היה עם לבבו.

בקשת ממני לאמור: האצל נא מהודך על ספרי וכבדני במכתב תעודתך אשר ילונו בצאתו ולא יירא ללכת יחידי, והוא בני בכורי (בהעתקה)! מה לך ידידי לבקש את תעודתי? בלי שפת חנף אומר לך כי לשונך צחה ומזקקה, ואת ספרך זה אף אני בכור אתנהו! בן יקר ונחמד מלא חן ונעם! ותקותי חזקה כי תנחל כבוד ותודה, תהלה וברכה מכל אלה אשר יבינו את הכתוב בו וישכילו על תועלתו ותכליתו המוסרית; וגם לבבי ירחש תודות לך על רב טובך אשר עשית לאחיך בעמלך, לתת להם ספר יקר כזה בשפתם כלשונם, למען יתבוננו לדעת מימי הנעורים כי כאשר נבזה הוא האיש החושב רק רע מזלתו, כה רעה היא הנטיה מן הדרך הממוצע להאמין בכל אדם, ואחריתה מרה; ורעה עוד יותר אחרית נבל ומרע וכרעתו יצמיתנו ד'!

אני שולח לך בחזרה את ספרך היקר עם תודתי מקרב לבבי וקבל בזה גם את מחברתי “זכרון דברים ליום הזכרון” והוא אמרתי אשר הטפתי לפני התקיעות בבהכ"נ הגדול דפה והוצאתיה לאור זה לא כביר, והיתה לך למנחה מזכרת אהבה ועדות נאמנה אשר יקרת בעיני נכבדת, אני אוהבך מכבדך ומוקיר חכמתך

יצחק אייזיק טויבעס

רב דק"ק בערלאד והגליל.

בשם ד'!

יום א' כ“א לשני שנת " ברן אז יחד כוכבי הבקר " לפ”ק באטושאן.

---

יברכך ד' מציון ידידי היקר והנכבד המשכיל המליץ המפואר תופש עט סופר מהיר ונותן אמרי שפר לעשות מעטמים בשפת קדם תכ“ש מו”ה

צבי אלעזר טעללערהיו' לאיו"ש.

הכל תלוי במזל! גם ספרי המחברים חרוצה עתם וחק יושת להם מתי יצאו לאור יום. זה שתים עשרה שנה חלפו מעת אשר שלחת לי מעיר פֿאָקשאן את ספרך “קשר בן-נתניה”, כדי לקרוא בו ולחות משפטי עליו, כי היה בדעתך אז להוציאו לאור; אנכי שמתי אז עיני עליו וקראתיו מהחל ועד כלה, ואח“כ שלחתי לך בחזרה עם מכתבי אשר בו הגדתי לאחי, אחרי כי מצא חן בעיני, את דעתי ומשפטי עליו, וגם הערות אחדות אשר מצאתי לנכון להעיר עליו, כי אמרתי הלא בנך בכורך – בהעתקה – הוא, ויצא ראשונה; אבל הנה פרצו עליו פרץ אחיו הצעירים ממנו – המה ספריך היקרים: “תעודת ישראל, היהודים, לשון למודים” וכמה מאמרים יקרים המפזרים במ”ע שונים – ויקחו את בכורתו, אולם בכל זאת עוד פי שנים לו בפרי עשתונותיך הנעלים ובמליצותיך הנעימות, ואף כי עתה, אחר שענדת לו עטרה בראשו “מבוא המחזה” (פראלאג) אשר לוית חן הוא לספרך היקר הזה. מה יקרו רעיך ומה נעמו דבריך אשר שמת בפי גדליהו בסופו! אנכי קראתי, שניתי ושלשתי, ובכל פעם ערבו דבריך לחכי יותר ויותר, כי בם נחה עליך הרוח ועלית למרום והקשבת תרועת ורנן בני אלהים ושבית מהם שבי, רעיוני קדש והגיונים נשבים לתתם מתנה לבני אדם.

כן ששתי לראות אשר מלאת אחר עצתי שיעצתיך במכתבי הראשון להשלים את ספרך “בקול אלהים ממרום שכנית בשם “אחרית המחזה” (עפילאג) בדברים נחומים; כי עוד יכנס ד' נדחי ישראל ויביאם לציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. קול ד' מתהלך עתה בכח במחנה העברים, הרעיון יא”י הולך ודופק בחזקה בלבות אלפי עם ישרון בעת אשר כתבתי “סוף דבר” לספרי “גלילות הארץ” וגמרתי אותו באמרי תקוה אלה לאמור: “וגם את הבת ירושלים”: אשר שוממה "ואבלה הנך מבלי בניך זה שנות מאות, עוד ישיב ד' את שבותך "ותקראי עיר דרושה, ובשעריך יבוא צדיק אסיר-תקוה, ועריך ציון "תפוצינה מטוב מלאות בכל רחובותיהן צאן אדם, אש קנאה ומריבה "אשר נשקה ביעקב, הרסה בית מקדשו, ואש אהבה אחוה ושלום “תחיינה לאבני פנות יקרות אשר מהן יבנה בית ישראל (כמאמר חז"ל) “הוצתה אש בציון, שנאמר ויצת אש בציון ותאכל יסודתם ואני עתיד “לבנותה באש, שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה “בתוכה (בבא קמא), וירושלים תעמוד כלילה בהדרה וכל מלכי ארץ “יראו את כבודה, כי יכוננה ד' עולם, וזאת העיר מיום ד' שמה, “ועינינו תחזינה בנחמתה בב”א!” בעת כתבי אז דברי אלה לא פללתי כי עוד בתקופה קטנה מעשרים וחמש שנה, יגבר הרעיון מיא”י, עד אשר יקרים עור ויעלה בשר ויתגשם ע”י יסוד מושבות לאחינו ב”י “בנחלת יעקב” אבינו העולם כפורחת, שם אחינו ינירו להם ניר, יחרשו וישדדו אדמתם וקוצרים ונושאים ברנה אלמותיהם, ופרי שדותיהם וכרמיהם המה להם לגאון ולתפארת, אזכור כאשר ראה אז אחד מן המתחכמים ולא בחכמה, את דברי אלה אשר כתבתי מלבי בסוף ספרי והיה בעיניו כמצחק, כאשר הרעיון הקדוש הזה עוד עתה לדאבון נפשנו למשחק בלבות אלה הנקפאים והנקררים מני קרח המינות, או גם באלה הנלהבים והנחרים מני אש זרה, אבל למרות אנשים כאלה, כבר תפש הרעיון מיא”י הזה מקום בלב רבבות ישראל, ומתרבה יום יום ושלומי אמוני ישראל הנאמנים לעמם – יהי נעם ד' עליהם לכונן מעשיהם! – יעלו במאמריהם בעצתם ובמעשיהם, להגדילו ולהרחיבו בכל קהלת ישראל, ולכן ידיד יקר גם אתה היה ברוך על אשר הוספת לדבר בסוף ספרך זה מהענין הנכבד הזה.

משני הגליונות הנדפסים אשר שלחת לי ראיתי כי בנך היקר הזה החל להוציא ראשו לאויר העולם, יהי רצון שיצא כלו שלם בכל אבריו בלי אסון פגע רע, וכל רואיו ישמחו בו ויפתחו צרור כספם לאורח הנכבד הזה, למען יביא ברכה לביתך, ותוכל לעבוד בכרם ספרות ישראל במנוחת הנפש ובשמחת הלב כאות נפש אוהבך החפץ באשרך מוקירך ומכבדך בלב נאמן

הלל כהנא.

ראש דבר.

---

אחד מהדברים הקדושים בעיני העם, יען עברו עליהם שנות מאות או אלפים, והזקן הקדישם ויכו שרש בלבם כיתר חקי אלהים ומצותיו אשר צונו בידי משה, היה גם היום בו נהרג גדליהו בן אחיקם. דור הולך ודור בא, דברים רבים יחלופו ואין עוד זכר למו, כמה מנהגים בטלו והוסרו ונשכחו, וזה עומד באיתנו, וכל ישראל יצומו בו שנה שנה, ושם גדליהו הוא למזכרת נצח, לא ימחה מישראל וזכרו לא ימוש מקרבנו.

יום הצום הזה נקדש מאז ועד היום הזה, יותר מאלפים שנה. הוא הנקרא בפי הנביא זכריהו: צום השביעי. הספור והסבה מדוע נעשה ליום צום תספר בדברי ירמיהו ובספר מלכים בדברים קצרים. על דברי הספור הזה נוסד המחזה הזה אשר אנכי נותן לפניכם היום קוראים נכבדים, אשר נכבדות מדבר בו מכל קורות העת ההיא. יקרת ערך הספר הזה, מעלתו ותועלתו ידע כל קורא משכיל. מחוללו הוא הרב החכם זקן בית הדעת הנודע לשם ולתהלה בחבוריו היקרים והמועילים מו“ה יהודה פיליפזאָן הי”ו עוד ינוב בשיבה טובה לארך ימים בתוכנו.

הענין הוא יקר מאד. את האיש גדליהו בחיר אלהים אשר הומת מיד הבליעל ישמעאל בן נתניה מות רצח, על אשר גדלו המלך נבוכדנצר וישימהו לנגיד על דלת העם אשר השאיר בארץ; את גבור החיל הזה בחר לו המליץ ויציבהו למטרת מליצתו ויתאר לפנינו תמונה נשגבה ושלמה מן המקרה הזר הזה וימלא כמה חסרונות להבנת כל הענין. זה האיש גדליהו אשר שמו וזכרו קדוש עוד היום בקרב כל ישראל, ולו הוחק יום הצום השביעי לדורות עולם, וכל איש ישראל ידע מה הוא לו, וכבכותנו על שרפת בית אלהינו וחרבת עיר הקדש ירושלים וגלות עם קדש מארצם נבכה גם על מותו; מעשיו, משרתו הקצרה, מזמת הבליעל בן נתניה והתנכלו אותו להמיתו נזכר בכתבי הקדש בדרך קצרה מאד, והקורא יעבור על הדברים המעטים האלה בלי השאר כל רשם בלבו, ולא כל איש יחוש וידע מדוע נבחר רק יום מותו ליום צום משאר כל ימי מות גדולים וידועים בישראל? המליץ הזה הפליא לעשות במליצתו להציב לעינינו את גבור החיל הזה בהודו והדרו, בתמתו וישרו ואמץ רוחו יחד, ואת פעלתו הגדולה לעמו, אשר לו הקדיש חייו להרימו מעפר, להקימו ולתת בו רוח, לשים לו שארית בארץ הריסותו וליסד לאמותו אחרי נפלו פלאים. ומה גדלה האבדה אשר אבדנו במותו בחצי ימיו! איכה עלה בתהו רעיון נשגב ונעלה ברדת האיש המצוין הזה קבר בעצם תמו, בראשית החלו לעשות, בתחלת התפתח כחו וגבורתו! במליצתו זאת השלים כל החסרונות בספור הזה בדברים נכונים והציב לפנינו ציור אמת ושלם, כמו רוח ד' דבר בו לגלות נסתרות ולהאיר תעלומות, ויעורר בלב הקוראים ענג ותוגה גם יחד, ובקראנו את דבריו נדע ונכיר את ערך היום הזה ומה יקר הוא להבחר ולהצטין מכל הימים.

הרב המליץ הזה כתב את ספרו כדרכו בשפת אשכנז; ואנכי בקראי אותו ואתענג ואשמח לראות כי ברכה בו ואתאו ואומר: הנה הוא ספור אמת מספורי מקראי קדשנו, ויסודתו בקדש ומה נעים היה להכתב גם בשפת קדשנו כי שם מקומו ומקורו? מדוע יסתר מרבים מאחינו אשר לא יבינו שפה אחרת בלתי שפתנו? ובכל הספרים הנכתבים או הנעתקים לשפתנו ממליצים יקרים, אשר מקורם במקראי קדשנו הידועים לנו, המביאים תועלת רבה להשלמת שפתנו, ראוי גם הוא להמנות בתוכם ללבוש סות קדש כי קדש הוא. ומאהבתי העזה לשפתנו חשתי וגשתי אל המלאכה היקרה הזאת ואגישנה היום לפניכם קוראים יקרים, והיה אם תמצא חן בעיניכם ותכירוה ישמח לבי גם אני.

במחזה זה יתיצבו לפנינו שני אנשים זה לעמת זה. זה בתם לבו וישר רוחו וענות צדקו, וזה בערמתו ובנכליו הרעים וזדון לבו וגאות רוחו. גדליהו בתמתו לא ידע ולא יכיר תרמית לב בליעל אשר בפיו ידבר שלום ומפתח שפתו אהבה ומשרים ובקרבו ישים ארבו. בנפשו לא תמצא ערמת נוכל בתחבולותיו מסלות. הוא אשר היה גבור חיל באמץ רוח, והראה עזו ותקפו וגבורתו על שדה קטל, ואיש אמונים דובר אמת בלבבו מאין כמוהו, אשר על כן אהבהו מלך בבל ויכבדהו וינשאהו ויברח בו לשימו לשר ולקצין על דלת העם אשר השאיר בארץ הנחרבת מידו. הוא האמין כי חובה קדושה היא לכפר עון האיש אשר המיט עליו און ובאף ישטמהו, ואף כי לרחמהו בעניו, אחרי לקחו כפלים בכל חטאותיו, כי בלי תפוגה לקח מושר להשכיל ולהיטב ולשוב מרעתו. הוא בלכתו משרים וכל מעשהו באמונה, איך ידמה בנפשו כי הפליט האורח אשר קדם פניו בשמחה ויחבקהו בזרועות אהבה ויביאהו חדריו וימשכהו בעבותות אחוה, כי רעה נגד פני האורח המעול הזה ועליו יחריש רעה ובסתר עליו ינקש ואת נפשו יבקש? וגם דברי הרואה ורעיו ועבדיו הנאמנים, אשר הזהירוהו להשמר ולהזהר מבני בליעל אשר יקראו אל ביתו ויטמנו לו שחת רשתם, לא יכלו להעבירו מדעתו ולעורר בלבו רעיון חשד נגד רעהו זה, אשר בחלקת לשונו פתהו ויסובבהו בכחש עדי נפל בעצומיו וירצחהו נפש!

ישמעאל בן נתניה, שר מזרע המלוכה נבל ובליעל, אשר גאותו וזדון לבו השיאהו לעשות את התועבה הנוראה הזאת, להמית את איש שלומו אשר בא בצל קורתו וחומה היה לו מכל צריו ויקשיח את לבו לכבות את הזיק האחרון מתקות עם יהודה! הוא היה כלי חפץ ביד בעלים מלך בני עמון ללכת אל גדליהו להתנכל אותו להמיתו, להרים את המכשול הזה מדרכו, למען הרחב את גבולו, לקחת לו מארץ יהודה ככל אות נפשו למשול ממשל רב אשר כקוץ מכאיב היה גדליהו בעיניו, אשר הוקם על להרים את עם יהודה שנואי נפשו מעפר ולהשיב שבותם. הוא בצע מזמתו באיש עברתו ויתנפל על טרפו כחיה רעה, ובאחרונה נפל גם הוא במכמרתו ועל קדקדו ירד חמתו; אך את רשעתו כלה אבל את זממו לא הפיק כי ברשעתו ידחה רשע וברשתו ילכד.

על חיי גבור החיל הזה, מצבתו ומחצבתו ומולדתו הטיב הרב המליץ כותב הספר מלתו בהוספה אשר נלוה אל ספרו באחרונה; ואנכי ראיתי נכון לפני להעתיק גם מדבריו אלה את הדרוש לענינו להכיר את יקר ערך האיש המצוין הזה, גבור המחזה, לרגל המלאכה אשר לפני, אשר שאב ממקור נאמן וברוח בקרתו קלע אל מטרת האמת וגלה תעלומות, וכה דבריו:

לפני סערת גבורי חיל נבוכדנצר ואנשי מלחמתו נפלה ירושלים. נוגה להבת חרבותיה כבה בקדרות השמים. והנה זרח שנית אור בהיר בשחקים בנעם יפעתו וברק זהרו; אולם עד מהרה נדעך שנית, וישאיר אחריו רק אור כהה אשר ימשך זה שנות מאות. זה האיש גדליהו אשר הפקידו נבוכדנצר לשר ולקצין על דלת העם אשר השאיר בארץ יהודה והומת מיד מעול ומרצח, אחרי עבור שני ירחים למשרתו. לו הציב העם ציון ומצבה אשר תעמוד מאז ועד היום הזה, זה כאלפים וחמש מאות שנה, יען איננה מצבת אבן או נחשת, כי בקרב לב העם מצאה קן לה, לבבם הוא עושה ויוצרה; היום אשר בו נרצח גדליהו נעשה ליום אבל ונהי מימים ימימה לדור דור, והוא אחד מחמשת ימי צום השנה. חכז"ל בעשותם את יום הצום הזה בשלישי לחדש השביעי יבארו דבריהם יען בו נרצח גדליהו מיד ישמעאל, וצום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי נעשו על מצור ירושלים וחרבן בית אלהינו; הלא כה מליצתם: להודיעך ששקולה מיתתן של צדיקים לשרפת בית אלהינו (ר“ת, י”ח, ב'). ומדברי הנביא זכריהו נראה כי הצום הזה נעשה עוד לפנים מימים רבים כי יזכירהו יחד בין יתר ימי הצום (זכריהו, ח', י"ט). מות גדליהו נודע ככה לאסון לאום כלו למרחקים, עד כי יום אבלו הושם לחק לדורות עולם. ישנם ימי צום הרבה לעשות לבני ישראל, יום בו מתו שני בני אהרן, מרים, יהושע בן נון, עלי, שמואל ועוד כאלה (או“ח סי' תק”פ), אבל אין החובה לעשותם; יום אבל גדליהו הוא חובה, ויהי לחק בישראל, ובכל זאת לא זכרוהו הכתובים רק בדרך קצרה ובמלים מעטות מאד. יוסף הכהן (בספר תשיעי, פרק ט'), יספר באריכות דברים רק הנזכר בקצר מלים במקרא (מ“ב כ”ת. ירמיהו מ‘, ה’). גם בעלי ההגדה לא שמו אל לבם למלאות את החסרון הזה בדברי חידותם, או לקשר ולתלות כמה משלי מוסר בשם גדליהו כדרכם. ואשר יותר נפלא הוא כי המליצה לא עשתהו עוד לכלי חפצה, להציג ולתאר לפנינו בתארים נעימים את המקרה הנורא הזה, עד היום הזה כתבנית ספרנו. לזאת ננסה נא אנחנו איפוא ללכת בעקבי הספור ולהציב לפנינו תמונת חיי גדליהו בדורו כאשר יש לאל ידינו לעשות.

מאז חברו מלכי אשור ואחריהם מלכי בבל ממזרח ומלכי מצרים ממערב ויחלו להלחם על דבר ארצות החף באַזיאַ על יד הים התיכון, אז נחלקה ממלכת יהודה הקטנה והיתה לשתי מפלגות. מחלקת המפלגות הזאת היתה מכבר, כי זה ימים רבים מלחמה עצומה בין מאמיני אל אחד ותורתו ובין חבורי עצבים והולכי בחקות הגוים בקרב ישראל פנימה, ועתה היתה למלחמה מדינית. המפלגה הנאמנת את אלהים, ההולכת אחרי נביאי ד' חפצה לענות תחת ממשלת בבל הנדיבה, ותתן את העמים אשר לכדה להחזיק בדתם ואמונתם וכל חקותיהם, כי ילכו כלם איש בשם אלהיו. כל חפץ והשתדלות המפלגה הזאת היתה רק תקומת הלאום, ללכת בדרכי אמונתה באור ד' באין מפריע. אבל המפלגה השנית האפרתית (דיא אריסטאקרטישע פארטייא), לה נלוה גם חבר הכהנים הנבלים אשר השחיתו דרכם והעשירים השאננים אוהבי תענגות בני אדם וכל תועבות הגוים, המה בקשו להתחבר עם ממשלת מצרים, אשר הבטיחה לתת להם כל חרותם להיות ממלכה לבדה, בלתי נתונה תחת ממשלה זרה. ככה היתה מלחמה עזה ועצומה בקרב העם הקטן הזה ותכשיל את כחו הדל, מאז סור אפרים מעל יהודה. לב המלך יאשיהו הישר והתם נטה אחרי עצת המפלגה הראשונה; אולם הוא קדם ומהר לשלוף החרב ויצא למלחמה לקראת מצרים טרם בא מועד ויאבד נצחו וחייו במלחמה במגידו. המלכים אשר מלכו אחריו, כלם היו אחר עצת מצרים; ואם כרעו ברך לפני חרב נבוכדנצר וישבעו לו אמונה, הפירו את אלתם ויערימו סוד בסתר את מצרים נגד בבל ולא אבו שמוע את דברי הנביא ירמיהו ואת תוכחתו במועצות ודעת, ועוד יסרוהו והכוהו וירעו אותו על נבואותיו ועל דבריו הנאמנים. המרד הזה הסב את שבר ממלכת דוד ומפלתה ומהפכת העיר ירושלים ובית אלהים וגלות העם מארצו. משפחת גדליהו היתה עם המפלגה הראשונה, היא מפלגת הנביאים והחרדים על דבר ד', נאמנים עם אל לעמוד בברית מלך בבל.

גדליהו היה בן אחיקם בן שפן. המלך יאשיהו, בשנת שמונה עשר למלכו, שלח את שפן הסופר אל חלקיהו הכהן הגדול בבית ד' לצותו לחזק את בדקי הבית. חלקיהו נתן לשפן, אשר בלי תפוגה המתיקו סוד יחדו בלט, את ספר התורה אשר נשכחה בימי המלכים עובדי הבעל, אשר מלכו לפניו, לתתה למלך. ויקרא שפן את ספר התורה לפניו, ויהי כשמוע המלך ויתעצב אל לבו ויקרא את בגדיו. וישלח את שפן ואת אחיקם בנו ועוד אנשים ידועים אל חלדה הנביאה לדרוש את אלהים ולשאול ממנה עצה מה לעשות בדברי הספר הזה הנמצא. מזה הוכחה נאמנה כי שפן היה נאמן בית המלך הישר הזה, ולבבו היה ישר כלבבו וכלב בנו אחיקם, ומשמות שניהם נראה כי זה האיש שפן היה אבי אבי גדליהו, כי כן נקרא אביו בשם אחיקם. ולשפן היה עוד בן ושמו גמריהו סופר המלך יהויקים, ולו בן ושמו מיכיהו. בשלוח ירמיהו את סופרו ברוך בן נריהו אל בית ד' בשנה החמישית למלך יהויקים לקרוא את המגלה אשר כתב באזני העם בבית ד' ביום הצום, ויקראה ברוך בלשכת גמריהו, ובנו מיכיהו הגיד זאת לפני השרים בבית המלך והמה הגידו למלך את הדברים האלה, וישלח המלך ויקרא להביא לפניו את ברוך ואת המגלה ויקרעה יהויקים בתער הסופר וישליכה אל האש אשר על על האח, וגם גמריהו ועוד שרים אחרים הפגיעו בו לבלתי שרף אותה. הוא העיד בירמיהו להסתר עוד בטרם הגיד זאת למלך ולשרים, וכאשר צוה המלך להביאם לפניו לא נמצאו. הקריאה אשר היתה בלשכת גמריהו, הסתירו את ירמיהו וחפצו לעצור את המלך ולמנעו משרף את המגלה, עדות נאמנה וחזקה כי גם החטר הזה ממשפחת שפן היה עם עצת הנביא (ירמיהו, ל"ו). ולפי דברי ירמיהו (שם, כ“ו, י”ד) הוא אחיקם בן שפן אבי גדליהו אשר הציל את הנביא ירמיהו מיד יהויקים בבקשו את נפשו לספותה.

זאת היתה משפחת גדליהו גבור החיל. ואם אמנם לא נודעו לנו דרכי חייו משך העת טרם נפלה ירושלים, והוא יופיע אלינו פתאום ויתיצב לפנינו מחשכת עלטה ויעל כיונק מארץ ציה בתאר והדר, אחרי האסון והשבר הנורא הזה, והוא לא נודע לנו מתמול שלשלום, נעלמים מעשיו ותהלוכותיו וערפל חתולתם; הנה זאת ידועה לנו כי גדליהו היה ממשפחה גדולה ורמה אשר עשתה גדולות עוד בימי יאשיהו, וכי תמיד נטתה אחרי עצת נביאי ד' אנשי הסגלה להחזיק במעוז בבל. גדליהו הלך מנגד למפלגות המלך, ועצת כל הזונים אחריה אחקה ממנו, ובכל פעולותיו ומעשיו השתדל לטובת מלך בבל כאחד מאנשי מעשהו, הלא נבוכדנצר האמין בו ויפקד בידו את ירמיהו.

אלה המה קצות דברי הרב המליץ להפיץ אור על דרכי חיי האיש הנפלא גדליהו גבור המחזה הזה. וכל משכיל על דבר יראה כי כנים ואמתים כל דבריו, ונכונות השערותיו. הלא גם מדברי הכתובים המעטים נראה כי היה איש מצין וירא אלהים ותמים דרך וגבור חיל. ומי כמוהו בכל אנשי השם הידועים זכה לשם טוב ולמזכרת נצח בישראל? קורות הימים הם משפט עולמים (דיא וועלמנעשיכטע איזט דאס וועלטגעריכט) אמר המשורר שילער, וכל אשר בהם לזכר עולם נרשמים הם אמת ותמים. וכן הוחק זכר הצדיק הזה לברכה בקרב הארץ, ושם תפארתו לדורות עולם. על יום מותו יתאבלו אחרונים וראשונים בכו ויילילו!

עתה נראה נא עוד מה בפי הרב אודות הבליעל ישמעאל אשר לא שם ולא זכר לו בכל המקרא, ולא נודע מאין בא ולאן הלך, ורק על מעשה התועבה והשערורה הזאת נקרא לחרפות ולדראון עולם. וכה דבריו:

בין היהודים אשר שבו מכל הארצות הקרובות אל ארץ יהודה המצפתה אל גדליהו בן אחיקם פחת הארץ, אחרי עבור סערת המלחמה הנוראה, היה גם ישמעאל בן נתניה, בן אלישמע, חטר מגזע בית המלכות. מי הוא ואיך היתה מחצבתו מזרע המלוכה לא נודע, כי אין זכר בכל המקרא לא ממנו ולא מאבותיו. הוא בא בחדש השביעי ביום השלישי לחדש מארץ בני עמון (סדר עולם רבה פ' כ“ו. מגלת תענית פ' י”ב), הוא ועשרה אנשים אשר אתו. הוא עשה חוזה עם בעלים מלך בני עמון, ושנימו יחדו המתיקו סוד לרצוח את גדליהו נפש. מה זה הניע את לב בעלים לקום כאויב ומתנקם על בני יהודה ועל גדליהו קצינם עתה? אם נשים עין ולב על קורות הימים לאחור נראה כי העמונים היו צוררים לישראל ואויביהם בנפש כל עת. עוד בימי שפט השופטים שלחו הם יד בגבולות ישראל הקרובים אליהם לרשת להם לאחזה, לא רק מעבר לירדן, כי אם גם מאחזות יהודה ובנימין, עד אשר הכום יפתח בחרבו הקשה ויכניעם (שופטים י“א, ל”ב. י"ב, ב'). וכן הכו אותם גם שאול ודוד מכה רבה, והאחרון דוד הכביד להכותם ולגרשם כלה מארצו וינוסו (ש“א, י”א, י“א. י”ד, מ“ז; ש”ב ח‘, י"ב. י’, י“ד. י”א, א'). ובימי המלך יהושפט חברו עם המואבים והם יחדו התגרו מלחמה ביהודה, אבל הכו ויכנעו ויהיו למלך עזיהו ויותם למס (דהי“ב כ‘, א’. כ”ו, ח‘. כ"ז, ה’). ואחר אשר נשבתה ממלכת ישראל מיד שלמנאסר מלך אשור ועשרת השבטים גלו מעל אדמתם וילכו שבי לפני צר, לקחו להם העמונים את הארצות אשר מעבר לירדן, ארץ גד לרשת אחזה; ובנפול הבבלים על ארץ יהודה ללכדה, נספחו גם הם אליהם (ירמיהו כ“ט, א'. כ”ז, ג'). כה היה מצב הדברים בין עמון ובין יהודה משך העת הזאת אשר נדבר ממנה עתה פה, ובזה נראה גם תהפוכות לב בני עמון, אשר אם אמנם הם עזרו לבבלים להכות את יהודה ולא ערבו את לבם להלחם את נבוכדנצר, ובכל זאת בשבת המלך צדקיהו על כסא מלכותו, השיאו הם אותו ואת האדומים והכנענים לקשר קשר על בבל, עד אשר הוכיח ירמיהו את צדקיהו על זאת בדברים נמרצים (ירמיהו כ"ז, ג'). מזה נראה כי מלך בני עמון שח ונכנע לפני נבוכדנצר מיראתו אותו בהיותו קרוב לארצו, ובהרחיקו ללכת התנכל ויחריש עליו רעה למען יהיה לאל ידו להכין ממשלתו בידו ולהרחיבה בכל עת מצוא. גם נודע כי בשוב שבות יהודה מבבל ירושלימה, אז הוסיפו העמונים להראות שנאתם ומשטמתם העזה לבני יהודה, והם בברית עם הערבים והאשדודים קשרו קשר להלחם בם ולהשביתם מלבנות חומת ירושלים, ורק באמץ רוח נחמיה שבו אחור ויבושו (נחמיה ד‘, א’). גם בימי מלחמת החשמונאים התחברו אל אויבי יהודה והכו מיד יהודה בן מתתיהו פעמים רבות מכה רבה (מכבי א‘, ה’). מן העת ההיא אבדו ויתערבו בתוך שבטי הערבים. ועתה נקל הוא לראות איך היה רע בעיני בעלים כי ממשלת יהודה תחדש אונים, ובבל תהיה סתר לה לעשות חיל ועז. גדליהו היה בעיניו כקוץ מכאיב ואבן נגף בדרכו, כי בו ראה אבן בוחן פנת יקרת ממלכת יהודה, ואליו ינהרו ויתאספו שרידי כל עם יהודה מכל המקומות אשר נדחו שם ומעט מעט יתאחדו ויתאזרו חיל להיות עם עצום ורב להפיר כל מחשבותיו ומועצותיו לזאת התחכם לדכא את רוח אנשי חיל יהודה ולהכניעם בראשית החלם לעשות, טרם יתאזרו חיל, לבל תהיה תקומה לעם השפל והנדכא הזה. אולם מיראתו לצאת למלחמה ביד רמה לקראת גדליהו מפני חמת מלך בבל וחילו הרבים והעצומים, לזאת עשה קשר בלי תפונה בסתר את ישמעאל ונועצו לב יחדו להרוג את גדליהו בערמה. אלה הן הסבות אשר הניעו את לב בעלים לעשות את הדבר הזה. גם נכלי לב ישמעאל הנתעב והנאלח ואכזריותו יתגלו לנו על ידי פעולותיו, ובידענו כי היה גם מזרע המלוכה, נוכל להחליט כי תאות הכבוד וחפץ השתרר ולמשול היו סבות מעשה תועבתו אחרי אשר כל משפחת המלך נכחדה מן הארץ, נפתה לבו להאמין כי הוא יורש העצר עתה ולו משפט המלוכה וירשת פלטת הממשלה בצדק והוא ימלוך. זדון לבו השיאו לבלתי חכות עד אשר תחזק משרת גדליהו בידו, וכל ישראל ידעו כי נאמן הוא לשר ולקצין בישראל, בידעו כי בהמשך לב העם אחר דבר חדש היקר בעיניו לא נקל הוא להניא לבו ממנו עד מהרה. וכה טחו עיניו בתשוקתו ועברתו, עד אשר שכח כי הבבלים עוד קרובים המה אף כי נסעו רבים מזה. איש מלמד תחבולות המלוכה ויודע דעת רוחב לב מלכים לא היה ישמעאל, כי לו חכם וישכיל זאת לא האמין באיש בריתו בעלים, והיטב לראות ולדעת את אשר בלבבו, כי הוא רק לכלי חפצו בחר בו עתה לכלות בידו חצי זעמו באיש עברתו ולא יסכיל עשה לתת אותו להיות לשר ולקצין ביהודה.

ישמעאל בא איפוא במרמה אל גדליהו המצפתה וגדליהו בידעו אותו לשר מזרע המלוכה, חרד לקראתו ויחבקהו ויאספהו אל ביתו באהבה וידידות. אמנם שרי החילים אשר אתו לא האמינו בישמעאל ויחליטו כי הוא בא בקשר עם הנמלך בעלים על גדליהו ומבקשים את נפשו, ויבואו אל גדליהו ויאמרו אליו: הידוע תדע כי בעלים מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להכותך נפש? ולא האמין להם גדליהו. וכן הצליח חפץ לב ישמעאל בידו ויבצע את מזמתו הרעה.

רגע קטן פרחה תקות יהודה לשוב לחיות תחת משרת גדליהו בן אחיקם בחיר אלהים נזיר אחיו, כמעט התעודדו בני יהודה הנפזרים ויתאספו אליו בלב אחד וברוח אמץ לבנות חרבות ציון לשבת על אדמת הקדש לעבדה ולשמרה, לזרוע שדותיה לנטוע את כרמיה ולהיות לעם. והנה תרמית אנשי רשע בני בליעל טמנה שחת רשתה לגדליהו גבור מושיענו ותעש ברגע אחד לאל כל תקותנו ותשם האדמה ורבה העזובה בקרב הארץ! אך שם גדליהו ינון לברכה ולזכר עולם בקרבנו וזכרו לא ימוש מפינו עדי עד!

פֿאָקשאַן בירח מרחשון התרל"ה.

צבי אלעזר טעללער

בן הרבני מוהר“ר יהודה הלוי הי”ו.

ואלה שׁמות האנשׁים.

ירמיהו…………………………………………………………………… הרואה

גדליהו בן אחיקם………………………………………………………. פחת ארץ יהודה

ישמעאל בן-נתניה……………………………………………………… שר מזרע המלוכה

חמוטל…………………………………………………………………… אם המלך צדקיהו

זבידה……………………………………………………………………. נכדה בת צדקיהו

יוחנן…………………………………………………………………….. עבד ואיש אמונים לגדליהו

אתם……………………………………………………………………… שר צבא כשדים

עגלון…………………………………………………………………….. שר צבא בני עמון

בעשא……………………………………………………………………. עבד ישמעאל.

שריה………. |

רמות……….. |

עיפי………… | שרי צבא

אלישמע……. |

תנחומת……. |

קול ממרום……………………………………………………………………………………………

אנשים, נשים ונערות, כשדים ועמונים.

עת המעשה: קרוב אחר חרבת ירושלים בפעם הראשונה.

מקום המחזה: מצדת מצפה ובאחרונה המדבר.

דגל-יה.

מִי אַתָּה גְּדַלְיָהוּ גִּבּוֹר הַחַיִל בְּרָב-עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ? מִי אַתָּה שַׂר צְבָא אֱלֹהִים נְזִיר אַחֶיךָ בְּאֹמֶץ רוּחֲךָ וַהֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ? מִיַ ָּאתה בֶּן-אֲחִיקָם בְּחִיר אֱלֹהִים אֲשֶׁר כְּמַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ הוֹפַעְתָּ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ אָז בַּהֲרָס-צָרִים אֶת מִקְדָּשֵׁנוּ הֵיכַל תִּפְאַרְתֵּנוּ, לְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים, לְהָשִׁיב שְׁבוּת עַם אֱלֹהִים אֲשֶׁר הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר? מִי אַתָה צִיר צוּרֶךָ רַב לְהוֹשִׁיעַ אֲשֶׁר לְמַלְאֲכוּת קָדְשְׁךָ הִצְטַיַּרְתָּ, וְרוּחַ אֱלֹהִים לְבָשָׁתְךָ לָצֵאת לְיֶשַׁע עַמֶּךָ וּבִגְבוּרוֹת יֶשַׁע יְמִין עֶלְיוֹן הִתְאַזַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת חַיל לְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, לָפַחַת רוּחַ חַיִּים בְּלֵב אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם תַּחַת יַד הוֹרֵג עַל בָּמַת מַטְבֵּחַ וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶה?

נִפְלָא אַתָּה וְנִפְלָאִים דְּרָכֶיךָ, וַד' הִפְלָה אוֹתְךָ חָסִיד לוֹ וַיִּתֵּן חִנְּךָ בְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הִפְלִיא מַכּוֹת זֶרַע יְהוּדָה וַיְרוֹמִמְךָ לִמְשׁוֹל מֶמְשַׁל רַב בְּאֶרֶץ הֲרִיסוּתֵנוּ. דָּגוּל מֵרְבָבָה מְצָאֲךָ וַיְנַשְּׂאֶךָ לִהְיוֹת דֶּגֶל-יָהּ בְּמַחֲנֵה יְהוּדָה, נֵס לְהִתְנוֹסֵס עַל אַדְמַת צִיּוֹן. אוּלָם אֲהָהּ! רֶגַע קָטָן זָרַח אוֹרְךָ אֲפֵלַת אַרְצֵנוּ, כְּשֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִכְנָפֶיהָ, וַתָּפֶץ אוֹר נָעִים וָצַח סָבִיב בֵּאָסֵף נֹגַהּ מַלְכוּתֵנוּ, עֲדֵי שָׁבוּ הֶעָבִים פִּתְאוֹם וַיַּקְדִּירוּ אֶת שְׁמֵי אַרְצֵנוּ וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה וַחֲשֵׁכָה נוֹרָאָה! כְּנֹגַהּ הַבָּרָק הַמֵּאִיר רֶגַע אֶחָד חֶשְׁכַּת הַלַּיְלָה לָחוּשׁ הָאֲפֵלָה אַחֲרָיו שִׁבְעָתַיִם, נֶאֱסַף אוֹרְךָ עַד מְהֵרָה וְאֵינֶנּוּ!

אֶחָד הָיִיתָ מִשְּׂרִידֵי אַנְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בָּם וּמִבֶּטֶן וּמִלֵּדָה הִקְדִּישֵׁם לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת בָּאָרֶץ, הֵם מַלְאָכָיו עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת מַלְאֲכוּתוֹ לְהַצְלִיחַ אָדָם רָב, וּבְךָ בָחַר אֱלֹהִים לְקוֹמֵם חָרְבוֹתֵינוּ בְּאָבְדַן כָּל-מַחֲמַדֵּינוּ, לְיַסֵּד לְאֻמּוּתֵנוּ לְחַדֵּשׁ רוּחַ עַמֵנוּ, אַךְ הָהּ! כִּמְעַט הַחִלּוֹתָ לַעֲשׂוֹת, טֶרֶם כִּלִּיתָ מְלַאכְתֶּךָ וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מֵאַחֲרֶיךָ וַיִּרְצְחֶךָ נָפֶשׁ, וְכִנְפֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ! כְּרוֹעֶה נֶאֱמָן הוֹאַלְתָּ לְנַהֵל צֹאן מַרְעִיתֶךָ שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, וַיַעַל מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה מַלְאָךְ מַשְׁחִית כְּשֵׁד מִשַּׁחַת וַיַעֲרוֹב אֶת-לִבּוֹ לִשְׁלוֹחַ אֵת יָדוֹ בְךָ מְשִׁיחַ אֱלֹהִים וַיִּתְקַע חֶרֶב נוֹקֶמֶת בְּלִבֶּךָ וּבְעֶצֶם תֻּמְּךָ נִתַּק פְּתִיל חַיֶּיךָ!

אוּלָם שֵׁם עוֹלָם עָשִׂיתָ לְךָ בִּימֵי מִשְׂרָתְךָ הַקְּצָרִים וְדוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרוֹתֶיךָ! יוֹם מוֹתְךָ הוּחַק לְיוֹם צוֹם וְאֵבֶל נֶצַח בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל, וְכִבְכּוֹתֵנוּ עַל שְׂרֵפַת בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ וְשִׁמְמַת אַרְצֵנוּ וְגָלוּת חֵילֵנוּ, נִבְכֶּה אֶַת-הַיּוֹם בּוֹ הוּמַתָּ מִיַּד מְרַצֵּחַ בְּלִיַּעַל אֲשֶׁר הִצְמִית חַיֶּיךָ וְחַיֵּי עֲדָתֶךָ וַיַּהֲפוֹךְ לְאֵבֶל תִּקְוַת מְשׂוֹשֵׂנוּ כַּצָּר אֲשֶׁר הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ כָּל-מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה! לְאָלָה וְלִקְלָלָה וּלְדֵרָאוֹן עוֹלָם יִהְיֶה שֵׁם מְרַצֵּחֲךָ זֶה וְשֵׁם קָדְשְׁךָ לִבְרָכָה וְלִתְהִלָּה וּלְמַזְכֶּרֶת נֶצַח עֲדֵי עַד וְזִכְרְך לְדוֹר דוֹר סֶלָּה!

מבוא המחזה

(פראָלאָג).

ירמיהו גדליהו יוחנן ועוד מתי מספר אנשי חיל מן הפלטה הנשארת אשר השאיר נבוזראדן יושבים על הארץ, מקוננים על שרפת המקדש.

---

ירמיהו.

אֵיכָה הָיְתָה לְחָרְבָּה קִרְיָה נֶאְדֶּרֶת

הָעִיר רַבָּתִי עָם בַּמְּדִינוֹת גְּבֶרֶת!

אֵיכָה הִיא שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה יוֹשֶׁבֶת

בְרֹאשׁ כָּל-הוֹמִיּוֹת אַךְ שְׁמָמוֹן וְעַצֶּבֶת!

הָהּ גָּלָה כָל-כָּבוֹד מִירוּשָׁלָיִם!

בָּנֶיהָ בָאוּ בָּאֵשׁ וּבַמָּיִם!

כלם.

הָהּ גָּלָה כָל-כָּבוֹד מִירוּשָׁלָיִם

בָּנֶיהָ בָאוּ בָּאֵשׁ וּבַמָּיִם!

ירמיהו.

בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים חֶרֶב אֻכָּלוּ

גִּבּוֹרֵי הַחַיִל בְּיַד צָר נָפָלוּ!

שָׂרֵינוּ תַמּוּ אֵין עוֹד מֶלֶךְ לָנוּ

כְּבוֹדֵנוּ גָלָה נִגְזַרְנוּ כֻּלָּנוּ

הֵיכַל קָדְשֵׁנוּ אַכְזָרִים טִמֵּאוּ

אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ חֲלָלִים מִלֵּאוּ!

כלם.

הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ אַכְזָרִים טִמֵּאוּ

אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ חֲלָלִים מִלֵּאוּ!

ירמיהו.

הָהּ מִבַּת צִיּוֹן יָצְאָה כָּל-תִּפְאֶרֶת

כָּל-כְּלֵי תִפְאַרְתָּה אָכְלָה אֵשׁ בּוֹעֶרֶת!

כֹּהֲנֵינוּ נְשִׂיאֵינוּ בַּגּוֹלָה נִגְזָרוּ

שָׁם לְעַבְדֵי עוֹלָם לִצְמִיתֻת נִמְכָּרוּ

חֲכָמֵינוּ נְבִיאֵינוּ וְכָל-אַנְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ

רֻטְּשׁוּ בַחֲמִישִׁי בַּתִּשְׁעָה לַחֹדֶשׁ!

כלם.

כֹּהֲנֵינוּ נְבִיאֵינוּ כָּל-אַנְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ

רֻטְּשׁוּ בַּחֲמִישִׁי בַּתִּשְׁעָה לַחֹדֶשׁ!

ירמיהו.

בַּחוּרֵי הַחֶמֶד כְּמַלְאֲכֵי שָׁמָיִם

הַבְּתוּלוֹת הָעֲדִינוֹת חֶמְדוֹת עֵינָיִם

בְּאַכְזְרִיּוּת חֵמָה בַּגּוֹלָה נִסְחָפוּ

הָלְכוּ בְלֹא-כֹחַ עַל צַוָּאר נִרְדָּפוּ

כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל

נִדְמוּ הִתְעַלְּפוּ בְּחֶשְכַּת הַלָּיִל

כלם.

כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל

נִדְמוּ הִתְעַלְּפוּ בְּחֶשְׁכַּת הַלָּיִל!

ירמיהו.

צִיּוֹן מִכְלַל יוֹפִי מוּסַד אָשְׁרֵנוּ

גֵּי-חִזָּיוֹן הַר-מוֹעֵד נְבוּאָתֵנוּ

מִשָּׁם יָצְאָה תוֹרָה מְאִירַת עֵינָיִם

חָכְמָה תּוּשִׁיָּה זֹהַר שִׁבְעָתָיִם

צֶדֶק יָלִין בָּהּ וּמִשְפָּט בַּשָּׁעַר

חֻקִּים צַדִּיקִים לַזָּקֵן וָנָעַר

שָׁם מוֹשַׁב הַזְּקֵנִים אַנְשֵׁי הָרוּחַ

רוּחַ אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם תָּנוּחַ

שֶׁשָּׁמָּה כִּסְאוֹת לַמִּשְׁפָּט יָשָׁבוּ

לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדָהּ וְאָשְׁרָהּ יוֹם יוֹם חָשָׁבוּ.

אֵיכָה כְמוֹ רָגַע הָיְתָה לְגֵי צַלְמָוֵת

לִמְעִי מְעוֹן תַּנים מְשַׁכֶּלֶת וָמָוֶת!

כלם

אֵיכָה כְמוֹ רָגַע הָיְתָה לְגֵי צַלְמָוֵת

לִמְעִי מְעוֹן תַּנים מְשַׁכֶּלֶת וָמָוֶת!

ירמיהו.

הַחוֹזִים אַתֶּם! כֹּל אַנְשֵׁי הֶחָיִל!

אֲשֶר הֻגַּד לָכֶם אָז בְּחֶזְיון לָיִל

הַשְּׁפָטִים הָרָעִים טֶרֶם נִבְרָאוּ

אֲשֶׁר הֵם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִקְרָאוּ

עַתָּה נַעֲשׂוּ הָהּ כֻּלָּמוֹ בָאוּנוּ

הַשְּׁאֵת וְהַשֶּׁבֶר הֲלָמוּנוּ בְּלָעוּנוּ!

אֲשֶר רְאִיתֶם אַתֶּם בַּמַּחֲזֶה בָרוּחַ

רָאִיתִי אֲנִי בְעֵינַי וְנַפְשִׁי תָשׁוּחַ!

אֲנִי רוֹאֶה עַתָּה אֲנִי הַגֶּבֶר

עֳנִי בְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ שוֹד וָשֶׁבֶר!

לְבָמַת יַעַר הָהּ הָיָה הַר הַבָּיִת

כָּל-אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ לַשָּׁמִיר וְלַשָּׁיִת!

כלם.

לְבָמַת יַעַר הָהּ הָיָה הַר הַבָּיִת

כָּל-אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ לַשָּׁמִיר וְלַשָּׁיִת!

ירמיהו.

שִׁמְעוּ אֵלַי אַחַי פְּלֵיטָה נִשְאֶרֶת

הַשָּׂרִיד הַמְּעַט הַאֲזִינוּ וַאֲדַבֵּרָה!

בְּשֵׁם אֱלֹהֵינוּ אַטִּיף אִמְרֵי יֹשֶׁר

וְאוֹרֶה לָכֶם אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ וְתַשְׂכִּילוּ.

אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ בְּרוֹעַ מַעֲלָלֵינוּ

שִׁחַתְנוּ דַרְכֵּנוּ בְּמֶרֶד וּבְמַעַל

וּבְקוֹל נְבִיאֵינוּ לֹא אָבִינוּ שְׁמוֹעַ

אֲשֶׁר מוּסַר הַשְׂכֵּל לָנוּ הִטִּיפוּ

הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר רְתֵת לְהֵיטִיב דַּרְכֵּנוּ!

עַתָּה בָאָה כָּל-הָרָעָה עָלֵינוּ

לָקַחְנוּ כִפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֵינוּ

אַרְצֵנוּ שְׁמָמָה מַמְלַכְתֵּנוּ נִשְׁבָּתָה

מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ נִטְמָא בִּידֵי רֶשַׁע

בְּפַחֲזוּת מְלָכֵינוּ שׁוֹכְחֵי אֱלוֹהַּ

בְּרִשְׁעַת כֹּהֲנֵי אָוֶן נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר

בְּגַאֲוַת לֵב נְשִׂיאֵינוּ נְבָלִים תּוֹעֵי רוּחַ

בִּזְדוֹן שָׂרֵי סוֹרְרִים לִמּוּדֵי הָרֵעַ!

אֵת הָעָם מֵאַחֲרֵי אֱלֹהִים הִדִּיחוּ

וְתוֹרָתוֹ וְחֻקּוֹתָיו מִלִּבָּם הִשְׁכִּיחוּ!

אֶת-נְבִיאֵי אֵל אֱמֶת הִכּוּ בַשַּׁעַר

מַטִּיפֵי מוּסַר הַשְׂכֵּל הָרְגוּ בֶחָרֶב

גַּם אוֹתִי הֵרֵעוּ הִכּוּנִי פְצָעוּנִי

הִשְׁלִיכוּנִי הַבּוֹרָה וְאֶל הַמַּהְפֶּכֶת

עַל נְבוּאוֹתַי וְעַל דְּבָרַי בֶּאֱמֶת וָצֶדֶק,

נָאֲצוּ כָל-תּוֹכַחְתִּי בְּלַעַג שְׂפָתָיִם.

עַל מֶה הוֹכַחְתִּים עוֹד סָרָה הוֹסִיפוּ

וַתְּיַסְּרֵם רָעָתָם בְּרֹב פִּשְׁעָם נִדָּחוּ!

וַיָּבוֹא צַר וְאוֹיֵב בְּחוּצוֹתֵינוּ

וְזָרִים אַכְזָרִים אַרְצֵנוּ הֶחֱרִיבוּ!

אֱלֹהִים בְּקִצְפּוֹ מִכַּעַס בְּנֵי בְלִיַּעַל

נִאֵר מִקְדָּשּׁוֹ מִשְׁכַּן כְּבוֹדוֹ בָּאָרֶץ

סֵמֶל הַקִּנְאָה וְכָל-תּוֹעֵבָה וָפָסֶל

לְהַשְׁמִיד מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ!

הַמַּמְלָכָה הַחֲטָאָה תָּכְנִית הָרֶשַׁע

לֹא יָכְלָה לַעֲמוֹד עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ

לֹא נָשְׂאָה אוֹתָהּ הָאָרֶץ לָשָׁבֶת!

אֵל שׁוֹכֵן אֶת-דַּכָּא שׂוֹנֵא רוּם עֵינָיִם

רְחַב לֵבָב רוֹדֵף תִּפְאֶרֶת תֹּהוּ!

מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר עַל אַהֲבָה נוֹסָדָה

עַל נְדִיבוֹת תָּקוּם וְעַל יֹשֶׁר עוֹמֶדֶת

שִׁחֲתָה וַתְּהִי לְמַדְהֵבָה נוֹגֶשֶׂת

לְדַכֵּא תַחַת כִּסְאָהּ כָּל דַּכְּאֵי רוּחַ!

עַל כֵּן הִשְׁלִיכָהּ מַעַל פָּנָיו בְּזָעַם

וַתֵּקַע נַפְשׁוֹ בַּחֲרוֹנוֹ מִמֶּנָּה

וַיִּתֵּן לְבוֹזְזִים יְהוּדָה וְיַעֲקֹב לְחֵרֶם!

אֲבָל גַּם בְּאַפּוֹ בִּרְצוֹנוֹ חָסֶד!

הוּא גָרֵשׁ מֵאַרְצוֹ אֵת מַלְכֵי הָרֶשַׁע

וַיִּתֵּן לָנוּ בְּחַסְדוֹ פָּקִיד אִישׁ חָיִל

שַׂר אִישׁ תָּם זֶה אוֹהֵב צֶדֶק וָישֶׁר.

אֵת גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם זֶה הַבִּיטוּ

בּוֹ בָחַר אֱלֹהִים כִּי אֵין כָּמוֹהוּ

אוֹתוֹ הִפְלָה פָקִיד לוֹ בְּאַרְצוֹ עָתָּה

לְרוֹעֶה נֶאֱמָן לִפְלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת.

הוּא יְנַהֵל אֶתְכֶם מִישׁוֹר בְּעַנְוָה צֶדֶק

וְתַאֲרִיכוּ יָמִים עַל אַדְמַת הַקֹּדֶּשׁ

וְלֹא תִהְיֶה הָעֲזוּבָה רַבָּה בָאָרֶץ!

תְּכוֹנְנוּ עָרֵי מוֹשָׁב וּבָתִּים לָשָׁבֶת

תִּטְּעוּ כְרָמֶיהָ תִזְרְעוּ שְׂדוֹתֶיהָ

תַּעֲשׂוּ פְרִי תְבוּאָה וְתֹאכְלוּ לָשׂבַע

וְלֹא תָקִיא עוֹד הָלְאָה אֶתְכֶם הָאָרֶץ

בִּהְיוֹתְכֶם לָהּ נֶאֱמָנִים עַם שְׁפַל רוּחַ

שׁוֹמְעִים בְּקוֹל אֱלֹהִים וְעַבְדּוֹ גְדַלְיָהוּ!

יוחנן.

מַה-טּוֹבִים דְּבָרֶיךָ רוֹאֶה גְּלוּי עֵינָיִם

נֶאֱמָרִים בֶּאֱמֶת וּמֶתֶק שְׂפָתָיִם!

בְּתָם-לְבָבֵנוּ וּבְחֵפֶץ כַּפֵּינוּ

נַעֲבוֹד אַדְמָתֵנוּ נְשַׂדֵּד שְׂדוֹתֵינוּ!

בֵּאלֹהֵינוּ נִדְבָּק בִּשְׁמוֹ נִשָּׁבֵעַ

וּבְמַלְאָכוֹ גְדַלְיָהוּ נַאֲמִין וְנִוָּשֵׁעַ.

יְחִי גְדַלְיָהוּ נְשִׂיאֵנוּ לָנֶצַח!

תִּנָּשֵׂא מִשְׂרָתוֹ וְנָרִימָה מֵצַח!

כלם.

שְׂפָתַיִם יִשַּׁק נוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר

לָעֵד בֵּינֵינוּ יוּחָקוּ בַסֵּפֶר!

הֵמָּה יְאַמְּצוּנוּ יִתְּנוּ בָנוּ רוּחַ

וּבָאֵל לִבֵּנוּ נָכוֹן בָּטוּחַ!

כֵּן יָקִים דְּבָרֶיךָ אֵלֶּה אֵלֵינוּ

וְיִתֵּן עז לִגְדַלְיָהוּ פְקִידוֹ שָׂרֵנוּ

וּתְהִי מִשְׂרָתוֹ כָבוֹד בְּעַנְוָה צֶדֶק

וְעַל מִשְׁמַרְתּוֹ יָקוּם לְחַזֵּק כָּל-בֶּדֶק!

יַנְחֵנוּ בְשֵבֶט מִישׁוֹר כְּגִבּוֹר צוֹלֵחַ

וּכְבוֹד אֱלֹהֵינוּ עָלָיו זוֹרֵחַ.

בּוֹ נַעֲשֶׂה חַיִל לֹא נִדְכֶּה נָשֹׁחַ

נַעַבְדֶנּוּ אֱמוּנָה וְנַחֲלִיפָה כֹּחַ!

ירמיהו.

הֵיטַבְתֶּם אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּטוּב טַעַם,

הִגַּדְתֶּם הַיּוֹם כִּי תְאֵהֲבוּ אִמְרֵי ישֶׁר

בְּכָל-מַכּוֹתֵיכֶם לְמַדְתֶּם מוּסָר וְתוֹכַחַת

וּבַשֶּׁבֶר נִשְׁבַּר לִבְּכֶם לֶאֱלֹף דָּעַת.

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבַבְכֶם זֶה לָכֶם עָתָּה

תָּמִים כָּל-הַיָּמִים עִם אֱלֹהֵינוּ!

עַתָּה הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לְאַנְשֵׁי חָיִל

אַל תֹּאמְרוּ נוֹאָשׁ אַל תִּשְׁתְּעוּ אַל תִּיָראוּ

עַל כִּי מְתֵי מִסְפָּר אַתֶּם הַפָּעַם!

הֱיוּ לְעַם אֶחָד בִּבְרִית אֱלֹהֵינוּ

הִתְקַשְּׁרוּ לְעֵדָה אַחַת אַל תִּתְפָּרֵדוּ.

הַאֲמִינוּ בְאֵל אֶחָד וּבוֹ תִדְבָּקוּ

אֱמוּנָתֵנוּ בוֹ תְאַזְּרֵנוּ חָיִל.

אֱהָבוּהוּ בְתָמִים נֶאֶמְנֵי רוּחַ

אָז תַּצְלִיחוּ דַרְכֵיכֶם אָז תַּשְׂכִּילוּ.

הִתְאַחֲדוּ בָאָרֶץ לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ

אָז תְּהִי לָכֶם תְּקוּמָה וְתִמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ!

גדליהו.

מַה-נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר בְּפִי דוֹבֵר צֶדֶק

וּבְרוּחַ אֱלֹהִים אֹמֶר יַבִּיעַ!

הָבָה נַשְׂכִּילָה נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ

וּבְחָכְמָה וֶאֱמוּנָה יִכּוֹן פָּעֳלֵנוּ.

בָּאַהֲבָה נַעֲזוֹר אִישׁ אֵת רֵעֵהוּ

כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים בִּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם

נִהְיֶה תָמִים עִם אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ

וְהוּא יַעַזְרֵנוּ וִיאַזְּרֵנוּ יֶשַׁע

יְקוֹמֵם הֲרִיסוּתֵנוּ וְיָשִׁיב שְׁבוּתֵנוּ

יִרְפָּא שְׁבָרֵינוּ וְקַרְנֵנוּ יַצְמִיחַ!

אַל תֹּאמְרוּ הֵן אֲנַחְנוּ עַם פָּרוּעַ

גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמֹרָט לָעַמִּים מַלְקֹוחַ

אֵיכָה נֶחֶזַק נַעֲשֶׂה חַיִל בְּלֹא-כֹחַ?

בְּרִית יְהוּדָה לֹא עַל חַיִל רָב עוֹמֶדֶת

לֹא בְכֹחַ יָד יָקוּם יַעֲקֹב בָּאָרֶץ

לֹא בְנֵשֶׁק וְיָד חֲזָקָה יִפְרָץ-פָּרֶץ

לֹא בְקַשְׁתֵּנוּ נִבְטָח לְאַמֵּץ רוּחֵנוּ

כִי אִם רוּחַ אֱלֹהִים הִיא תְחַיֵּנוּ.

בְּעז שַדַּי נִתְעוֹדֵד נָשׁוּב וְנֶחִי

וְנָקוּם וְלֹא נִדַּח מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי.

בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרַד יַעֲקֹב מִצְרָיִם

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל כְּכוֹכְבֵי שָׁמָיִם!

בִּשְלָשׁ-מֵאוֹת אִישׁ שֶׁלֹּא כָרְעוּ לַבַּעַל

הִכָּה גִדְעוֹן בַּאֲלָפָיו כָּל-בְּנֵי בְלִיַּעַל!

נָפְלָה נָפְלָה זֹאת מֶמְשֶׁלֶת הָרֶשַׁע

אֲשֶׁר רוּחָהּ זָרָה לְרוּחַ עַמֵּנוּ.

חָדְלָה מַמְלָכָה גֵּאיוֹנָה חָדֵלָה

וְעַל חָרְבוֹתֶיהָ תָקוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת

מֶמְשֶׁלֶת אֵל אֶחָד בְּאַהֲבָה וָחֶסֶד

כַּאֲשֶׁר הָיְתָה מֵרֹאשׁ מֵאָז לְגוֹי הָיִינוּ

מְלוּכַת בֵּית יַעֲקֹב לֹא בְיַד אִישׁ נִתֶּנֶת

לֹא יַד בֶּן תְּמוּתָה בִּיהוּדָה מוֹשֶׁלֶת!

לֹא כִבְכֹל הַגּוֹיִם בִּישֻׁרוּן מֶלֶךְ

דְּ' מַלְּכֵּנוּ! הוּא אֲדוֹנֵינוּ!

לוֹ הַמְּלוּכָה בְיִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ!

אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ

בְּנֵי אֵל אֶחָד מְשָׁרְתָיו בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ

אֲצִילִים וּשְׁפָלִים בְּקִרְבֵנוּ אָיִן

יִשְׂרָאֵל לֹא יֵדַע אָדוֹן וָעֶבֶד

כִּי כֹל הָעֵדָה כֻּלָם קְדוֹשִׁים יַחַד

וּמִי זֶה יִתְנַשָּׂא עַל קְהַל אֵל אֵלֶּה?

תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָט אֶחָד לְכֻלָּנוּ

חֻקָּה אַחַת לִמְלָכֵינוּ נְשִׂיאֵינוּ!

תּוֹרָתֵנוּ לֹא נִתְּנָה בְּיַד מְנַהֲלֵינוּ

לַעֲשׂוֹת בָּהּ כִּרְצוֹנָם לָחֹק חִקְקֵי אָוֶן

לֹא לְמוֹשְׁלִים אַדִּירִים נָסַךְ נְסִיכֵינוּ

לִמְשׁוֹל בְּיָד חֲזָקָה לִשְׁלוֹט בִּזְרוֹעַ!

מִי הָיָה רֹאשׁ מְנַהֲלֵינוּ? רוֹעֶה עֵדֶר!

אֵיפֹה נִרְאָה אֵלָיו דְ' בַּקֹּדֶשׁ?

עַל הַסְּנֶה בּוֹעֵר בְּאֵשׁ מִתְלַקַּחַת!

עַל אֵיזֶה הָר אָז אֵלֵינוּ הוֹפִיעַ

לָתֵת לָנוּ תוֹרָה מְאִירַת עֵינָיִם?

זֶה סִינָי! אֲדוֹנָי בּוֹ בַקּדֶּשׁ!

אֶת-מִי פָקַד משֶׁה לְאִישׁ עַל הָעֵדָה?

יְהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ עָלָיו יָדוֹ הִנִּיחַ!

כֹּהֲנִים מוֹרִים שִׂפְתוֹתֵיהֶם יִשְׁמְרוּ דָעַת

הֵקִים לָנוּ אֱלֹהֵינוּ בְאַרְצנוּ,

מִקִּרְבֵּנוּ נָשִׂים עָלֵינוּ מֶלֶךְ,

וְכָתַב לוֹ סֵפֶר הַתּוֹרָה עַל לוּחַ

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בָהּ יוֹמָם וָלָיִל

לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים וְסוּסִים וָכֶסֶף

וְלֹא יִגְבַּה לְבָבוֹ בְשִׁלְטַן שָׁוְא וָתֹהוּ,

בְּעַנְוָה צֶדֶק יִמְשׁוֹל בְּשׁוּבָה וָנַחַת

אָז תָּקוּם מַלְכוּתוֹ מַלְכוּת נִצַּחַת.

כֻּלָּנוּ אֶזְרָחִים כָּעָם כַּמֶּלֶךְ

לֹא לוֹ יֶתֶר שְׂאֵת בְּכָל-עִיר וָפֶלֶךְ.

לְכֻלָּנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לָשָׁבֶת

וּבְאַהֲבָה נַטֶּה לוֹ אֹזֶן קַשָּׁבֶת.

וְאִם יְעַוֵּת מִשְׁפָּט בְּעֻזּוֹ יִפְרָץ-פָּרֶץ

עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כְּכָל-בֶּן עַם הָאָרֶץ

עַתָּה בוֹאוּ אַחַי נְחַדֵּשׁ בְּרִית צֶדֶק

וּבִבְרִית שְׁלוֹמֵנוּ נְחַזֵּק כָּל-בֶּדֶק!

כלם.

בְּיָדְךָ נַפְקִיד רוּחֵנוּ כִּלְבָבֶךָ.

כְּבָנִים נְכַבְּדֶךָ כְּאַחִים נֶאֱהָבֶךָ!

מלאך (בא בחפזון הביתה).

גְּדוּדֵי עַמּוֹנִים הֲמוֹנִים נֶאֱסָפוּ

וַיִּפְשְׁטוּ בְעָרֵי יְהוּדָה וַיָּבוֹזוּ!

גדליהו.

הוֹי גּוֹי-נָבָל לֹא-עָם לֹא יֵדְעוּ בשֶׁת!

זֶרַע מְרֵעִים אֲסַפְסוּף בְּנֵי בְלִיַּעַל!

עוֹד לֹא כָלוּ אָז מִתִּגְרַת יָדֵנוּ

עַתָּה יִרְהֲבוּ בָנוּ יִתְחֲרוּ לְהָרֵעַ

יִשְׂמְחוּ בְנָפְלֵנוּ וְלָשֵׂאת רׁאשׁ יֹאמֵרוּ

נָחִישָׁה נְקַדְּמָה פְנֵיהֶם נַכְרִיעֵמוֹ!

כִּי עוֹד יְהוּדָה חַי יִרְאוּ וְיִבָּהֵלוּ!

קוּמוּ נֵלְכָה! בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל

הוּא יָבוּס צָרֵינוּ יָשׁוּבוּ יֵבוֹשׁוּ.

גַּם יַד הַכַּשְׂדִּים תִּכּוֹן עִמָּנוּ

גַּם הֵמָּה לֹא יִתְּנוּ לְהָרַע אוֹתָנוּ

וְאַחַר נָשׁוּבָה נְחַדֵּשׁ בְּרִית שְׁלוֹמֵנוּ

וֵאלֹהֵינוּ יְחַדֵּשׁ כְּקֶדֶם יָמֵינוּ!

כלם.

לְכוּ וְנֵלְכָה בְשֵׁם דְּ' אֱלֹהֵינוּ!

נַכֵּם וְנַכְּתֵם וְיֵבוֹשׁוּ וְיִבָּהֵלוּ

יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ וְכָשֹׁל יִכָּשֵׁלוּ!

(הולכים).

המסכה נופלת.

מערכה ראשׁונה.

---

מקום בבירת מצפה, לשמאלה שער מקורה; קרוב לו בית גדול נחמד למראּה, בירכתים ימה מקום גבוה, משם עין רואה למרחוק ונשקף על פני הישמון וההרים וקצה העיר ירושלים השוממה.

מחזה א.

להקת נשים ונערות מלקטות פרחים וצצים ומקשרות כותרות וצרורי פרחים.

יוחנן בא מפתח הבית, אחריו שליח.

יוחנן ( אל הנשים ).

מַהֵרְנָה נָשִׁים לַעֲשׂוֹת הֲחִישֶׁנָה

וּבְחֵפֶץ כַּפַּיִם אֵת מְלַאכְתְּכֶן כַּלֶּינָה

אַל תִּשְׁתַּעֲנָה לִבְחוֹר כָּל-פֶּרַח פַּעֲמָיִם

לְקַשֵּׁר צְרוֹרֵי הַפְּרָחִים בַּעֲצַלְתָּיִם

מַה-תְּנַסֶּינָה הַצְּבָעִים בְּעֵינַיִם שֶׁבַע

אִם לֶעָלִים נָעִים מַרְאֵה הַצֶּבַע?

פֶּן יָבוֹא הַשַּׂר מֵאֵת הַמַּעֲרֶכֶת

עוֹד טֶרֶם כִּלִּיתֶן אַתֶּן הַמְּלֶאכֶת

בָּרֶגַע הַזֶּה רָץ הֵנָּה שָׁלוּחַ

כִּמְעַט שָׁב מֵהַקְּרָב טֶרֶם שָׁאַף רוּחַ

וַיְבַשֵּׂר בּוֹא הַגִּבּוֹר וְיָדוֹ רָמָה

וּכְבָר נָסְעָה מֵרָמָה הָאוֹרְחָה שָׁמָּה.

(הנשים קמו ותחלנה לקשר את צרורי הפרחים על הפתח).

שריה.

מַה-זֹּאת תַּעֲשֶׂינָה הַנָּשִׁים הָאֵלֶּה?

מַה-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת פֹּה הַפָּעַם?

יוחנן.

הֲלֹא תָבִין שְׁרָיָה מַרְאֵה עֵינֶיךָ?

הַנָּשִׁים תְּפָאֵרְנָה בָזֶה הַבַּיִת

לְקַדֵּם פְּנֵי שָׂרֵנוּ בְּכָבוֹד וְתִפְאָרֶת

וּלְבָרְכֵהוּ בְשׁוּבוֹ כְּגִּבּוֹר מְנַצֵּחַ

נֶאְזָר בִּגְבוּרָה וְתַעֲצוּמוֹת יָדָיִם

גְּדַלְיָהוּ אֲדוֹנֵנוּ שָׁב הַבָּיְתָה.

שריה.

הַנֶּאְזָר בִּגְבוּרָה כְּגִבּוֹר מְנַצֵּחַ?

אֶת-מִי אֵיפוֹא נִלְחַם וַתָּעָז יָדֵהוּ?

עַתָּה בָאתִי הֶאָח וְעַל יוֹם טוֹב בָּאתִי

זֹאת אוֹת לְטוֹבָה וְנַפְשִׁי שְׂמָחוֹת שׂוֹבָעַת

סַפְּרָה-נָּא לִי כִּי זֹאת אֶכְסוֹף לָדָעַת.

יוחנן.

הָעַמוֹנִים נָפְלוּ עַל פְּנֵי אַרְצֵנוּ

בַּעֲלִיס מַלְכָּם יִתְהַלֵּל בְּרָע עַתָּה

לְהַרְחִיב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵן גְּבוּל אַרְצֵהוּ

בְּאֵין יוֹשֵׁב מִמּוּלוֹ לִתְגוֹר מִלְחֶמֶת. –

אֲהָהּ עֵת שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ

יִתְקַע הוּא חֶרֶב לְטוּשָׁה בִּלְבָבֵנוּ

וַאֲנַחְנוּ כִי נִדּוֹם נַעֲוֵינוּ מִשְּׁמוֹעַ

יֹאמֵר נָפַלְנוּ אַךְ תַּמְּנוּ לִגְוֹעַ

וְיַחְפּוֹץ לְנַפֵּץ וּלְחַלֵּל חֲלָלֵינוּ

וּלְנַבֵּל כִּנְבָלִים אֵת נִבְלָתֵנוּ.

שריה.

הַאֻמְנָם כְּרֵעַ כְּאָח לָנוּ יִגְמְלֵנוּ?

הָהּ לַנּוֹפֵל לוֹ אֵין מֵקִים וּמוֹשִׁיעַ!

יוחנן.

לָכֵן בְּרוּחוֹ יִתְאַמֵּץ אִם מֵקִים אָיִן

בְּאוֹנוֹ יִשְׂרֶה אֵת אוֹיֵב וְיַעֲשֶׂה חָיִל

הָעֹז הַזֶּה נָתַן אֵל לִגְדַלְיָהוּ.

הַקּוֹשְׁרִים רָאוּ כִּי אִישׁ לוֹחֵם אָיִן

וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַחֲצֵרִים בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת

וּבַכְּפָרִים וְאֹהָלִים שָׁלְחוּ יָדָיִם

וּבְכָל-מְקוֹם בּוֹאָם גֵּזֶל תַּבְעֵרָה רֶצַח.

שריה.

הַלְהַשְׁמִיד הַשָּׂרִיד הָאַחֲרוֹן יֹאמֵרוּ?

וּלְהַכּוֹת אֵת יֶתֶר הַפְּלֵטָה לָנוּ?

יוחנן.

בְּמוֹת הָאֲרִי לְבָרוֹת לְשׁוּעָלִים הִנֵּהוּ

אַךְ עוֹדֶנּוּ חַי בְּרָב-כֹּחַ מִי יְקִימֶנּוּ?

רַק פָּצוּעַ כָּרַע שָׁכַב כִּמְעַט רָגַע

נֶאֱסַף אֶל סֵתֶר סִכָּתוֹ לָנוּחַ

הַשּׁוּעָלִים נִגְשׁוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ

עַד מְהֵרָה קָם לִטְרָף-טֶרֶף בְּרָב-כֹּחַ

וַיֵּצֵא בְתָקְפוֹ לִתְגָר-בָּם מִלְחֶמֶת

לֹא יָחוּשׁ מַכָּה חַבּוּרָה וָפָצַע

לֹא יֵחָת מִכֹּל לֹא יִמַּס לִבֵּהוּ

וְעַתָּה שָׁב אֵיתָם כְּגִבּוֹר עַז מְנַצֵּחַ!

גְּדַלְיָהוּ שָׁמַע אֶנְקַת חַלְּלֵי עַמֵּהוּ

וַיֹּאמֶר עַתָּה אָקוּם אֶחְגּוֹר חֶרֶב

אִנָּקְמָה מֵאוֹיְבַי יָדִי תוֹרִישֵׁמוֹ

וַיִּתְנַפֵּל עִם חֵילוֹ בְּאֹמֶץ רוּחַ

עַל גְּדוּדֵי הָעַמּוֹנִים אֲשֶׁר פָּשָׁטוּ

וַיַּכֵּם מַכָּה רַבָּה וַיָּנוּסוּ

וַיִּרְדְּפֵם אֶל הַנָּהָר וְאֶל הַשַּׁלְהֶבֶת

אֲשֶׁר הֵמָּה בְאֶגְרוֹף רֶשַׁע הִבְעִירוּ

וְהַנִּשְׁאָרִים נָסוּ הַמִּדְבָּרָה

שָׁם בְּזַלְעֲפוֹת רָעָב יָמוּתוּ וְיִתַּמּוּ

וְעַתָּה יַשׁוּב שָׁלֵם כְּגִבּוֹר צוֹלֵחַ

בּגְבוּרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ כִּמְנַצֵּחַ

הֲלֹא נָחֹג בְּשׁוּב גִּבּוֹר מוֹשִׁיעֵנוּ?

הֲלֹא נְקַדְּמָה-פָּנָיו בְּשִׁיר תְּהִלָּתֵנוּ?

שריה.

צָדַקְתָּ יוֹחָנָן יוֹם יְשׁוּעָה הוּא לָנוּ

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' לַעֲשׂוֹת חָיִל

לִבְחִירוֹ גְדַלְיָהוּ רָב וּמוֹשִׁיעַ.

לוֹ שִׁירֵי תְהִלָּה בְּקוֹל רִנָּה יוּשָׁרוּ

לְמַעַן יִשְׁמַע הָעָם עַל פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ

עֹז וּגְבוּרָה קִרְאוּ רָנֵי פַלֵּט שִׁירוּ!

אַשְׁרֶיךָ יְהוּדָה כִּי נָפַלְתָּ קַמְתָּ

עוֹד תָּעֹז כִּימֵי קֶדֶם חַיִל עָצַמְתָּ!

מחזה ב.

גדליהו עם אנשי הצבא אשר אתו באים על יד השער הביתה. אנשים ונשים קראו:

יְחִי גְדַלְיָהוּ! יְחִי גִבּוֹר מוֹשִׁיעֵנוּ!

גדליהו ( יפנה כה וכה ).

הַסּוּ אַחַי הַסּוּ נָשִׁים הַחֲרֵשְׁנָה!

אַרְצָה אֵת צְרוֹרוֹת הַפְּרָחִים הַשְׁלִיכוּ

הַעֵת הִיא לְהִתְפָּאֵר בִּגְבוּרוֹת יֶשַׁע

לְהָרִיעַ וְלַעֲדוֹת כָּל-עֱדִי תִפְאָרֶת

וַעֲשַׁן לַהֲבַת הָאֵשׁ הַמִּתְלַקַּחַת

אֲשֶׁר אֵת מִקְדַּשׁ בַּת צִיּוֹן אָכְלָה

עוֹד עוֹלֶה שָׁם מֵחָרְבוֹת הֵיכָלֵנוּ?

חוֹמוֹת צִיּוֹן הַהֲרוּסוֹת תִּתְפַּלֵּצְנָה

מִקּוֹל מַפָּלַת קוֹרוֹת הַסִפֻּן בְּרַעַשׁ

וּפְאֵר וְאֵפֶר יַחַד עַל עָפָר נָחַת. –

וְאַתֶּם תָּרֹנּוּ בִּזְמִירוֹת תָּרִיעוּ?

הֲלֹא רִוְּתָה בְרִבְלָה חֶרֶב מְרַצֵּחַ

מִדְּמֵי זֶרַע הַמְּלוּכָה עַל הַמַּטְבֵּחַ?

זַעֲקוּ מָרָה עַל שֶׁבֶר בַּת עַמֵּנוּ

עֵינֵיכֶם עֵינֵיכֶם תֵּרַדְנָה מָיִם

עַד אֲשֶׁר כָּהוּ וְעָשְׁשׁוּ מִבֶּכִי

כְּעֵינֵי מַלְכְּכֶם בְּאֵשׁ פְּלָדוֹת עֻוָּרוּ!

הֲלֹא תִרְאוּ אֹרְחַת הַגּוֹלִים שָׁמָּה

גֹּרְשָׁה מֵאַרְצָהּ בְּלִי חָשָׂךְ מֻרְדֶפֶת!

כָּל-זְרוֹעַ פְּצוּעָה רֻתְּקָה בִּנְחֻשְׁתָּיִם

כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי תַּחַת מוּעָקָה שְׁחוֹחַ

מֻגְלִים לְמֵרָחוֹק עַד לְחֹף פְּרָת וְחִדֶּקֶל

נִמְכָּרִים לִצְמִתֻת מֶמְכֶּרֶת עָבֶד?

לִבְשׁוּ שַׂקִּים מַעֲטֵה אֵבֶל וָנֶהִי!

הָהּ שָׁם עַל גַּפֵּי מְרוֹמֵי קִרְיַת מְשׂוֹשֵׂנוּ

עַל מְרוֹמֵי צִיּוֹן וְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם

בְּכָל-עָרֵי יְהוּדָה בִּגְבוּלוֹת בִּשְׂדֵי יָעַר

שׁוֹכְבִים חֲלָלִים פְּזוּרִים בְּלִי מְצֹא קֶבֶר

מַאֲכָל לְשׁוּעָלִים טֶרֶף לִבְנֵי עָיִט!

פֹּה עַל שְׁדֵי אִמּוֹ שׁוֹכֵב הַיֶּלֶד

וְאִישׁ שֵׂיבָה בִּזְרוֹעוֹת בְּנוֹ חָגוּר נֶשֶׁק

שָׁם אִשָּׁה עַל גְּוִיַּת אִישָׁהּ נוֹפֶלֶת

מִמַּדְקְרוֹת חֶרֶב מְנֻתַּחַת לִנְתָחֶיהָ!

חִגְּרוּ שַׂקִּים הִתְפַּלְּשׁוּ בָאֵפֶר

זִרְקוּ עָפָר עַל רֹאשְׁכֶם וְהִתְאַבָּלוּ

אַרְצָה הַכּוֹתָרוֹת נִזְרֵי תִפְאֶרֶת

רֵיחָם רוּחַ רַעַל לְזָרָא בְאַפָּיִם

יְפִי צְבָעָם דוֹפִי חֶרְפָּה לְעֵינָיִם!

(הנשים לקחו את כל עדיי הפרחים והכותרות ותשלכנה אותם ארצה, וכל העם החרישו).

יוחנן.

שָׂא נָא אֲדוֹנִי וְאַל יִחַר אַפֶּךָ

הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אַךְ הַפָּעַם

אִם אַחַר חֶשְׁכַּת לֵיל אוֹפֶל וְצַלְמָוֶת

קַרְנֵי שַׁחַר יַבְרִיקוּ וְאוֹר יוֹפִיעַ

אֵיךְ תָּשׁוּב רוּחַ אִישׁ בְּחָלְיוֹ נָגוּעַ

אֵיךְ שְׂפָתָיו הַלְּבֵנוֹת רִנָּה תַּבַּעֲנָה!

אִם הַתָּמָר שׁוֹכֵב מֻשְׁלַךְ לָאָרֶץ

אֲשֶׁר גָּבַהּ בְּקוֹמָתוֹ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם

וַיִּיף בְּגָדְלוֹ וַיִּתֵּן לְמַכְבִּיר פֶּרִי

וּבְצִלּוֹ יֶחֱסוּ כָל-עָיֵף וְיָגֵעַ

וַיִּתַּשׁ בְּחֵמָה הֻשְׁלַךְ לָאָרֶץ

וְשָׁרָשָׁיו הֻכּוּ מֵחֹרֶב וָסָעַר

וְיוֹנֵק אֶחָד רַךְ וְקָטָן לֹא לוֹ תֹאַר

יִצְמַח וִישַׂגְשֵׂג לְתָמָר אַדִּיר לַיוֹפִי

הֶאָח אֵיךְ בּוֹ יֶלֶד הַיוֹגֵב שָׂמֵחַ

וּלְפִרְיוֹ וּלְצִלּוֹ נַפְשׁוֹ מְיַחֶלֶת!

לָכֵן שָׂא נָא אֲדוֹנִי הַפָּעַם

אִם אַחֲרֵי הָאָסוֹן הַשְּׁאֵת וְהַשֶּׁבֶר

הִתְאַמֵּץ מְעַט יְהוּדָה וַיַּעַשׂ חָיִל

אֶת-מַר גּוֹרָלֵנוּ עַל רֶגַע שָׁכַחְנוּ

וּבְיוֹם הַתְּשׁוּעָה בִּזְמִירוֹת שָׂמַחְנוּ

וְיַעַן תּוּגָה וּכְאֵב מָלֵא כָל-רוּחַ

נָגִיל עֵת יָדֵנוּ עַל אוֹיֵב תָּנוּחַ.

גדליהו.

הַיְהוּדָה גָבַר? אִם זְרוֹעוֹ נִצָּחָה?

הַכַּשְׂדִּים הַכַּשְׁדִּים הֵמָּה עָזְרוּנוּ!

כַּדּוֹב מִתְנַפֵּל עַל גִּדְרוֹת צֹאן לַטֶּרֶף

יְגָרֵשׁ הַזְּאֵב בְּבוֹאוֹ גַם הוּא אַחֲרֵיהוּ

אֵיךְ אָרִיק אֵת יְהוּדָה לַקְּרָב הַפָּעַם

וְאוֹצִיא אֵת בְּנֵי עַמִּי לִלְחוֹם מִלְחֶמֶת

וְהַכַּשְׂדִּים עוֹדָם הֵם חוֹנִים בְּאַרְצֵנוּ?

בַּמְּצוּדָה הַזֹּאת עוֹד עוֹמְדִים נְצִיבֵמוֹ?

כֵּן מֶלֶךְ בָּבֶל לַפֶּחָה שָׂמַנִי

עַל יֶתֶר הַפְּלֵטָה שְׁאֵרִית עַמֵּנוּ

הַנִּפְזָרִים זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם בָּאָרֶץ

כְּצֹאן אוֹבְדוֹת נִפְרָשׁוֹת מֵהָעֵדֶר

לִהְיוֹת עֲלֵיהֶם סִתְרָה וּלְכַלְכְּלֵמוֹ

אַךְ עוֹד יוֹתֵר לְצוֹפֶה עַל כָּל-מַר נֶפֶשׁ. –

אֲמָנָה ⁸ כְּאֵד קַל בּוֹרֵחַ הִנֶּהָ

בִּנְגוֹעַ בּוֹ רוּחַ כְּרֶגַע יִדְפֶנּוּ

כְּמַסְוֵה קַל עַל פָּנִים מַעֲשֵׂה הָרֶשֶׁת

מִבַּעַד לוֹ חוּצָה תִצְפֶּינָה עֵינָיִם

אֲמָנָה הִיא חֶשֶׂד ⁹ תְּפוּנָה וָשֶׂפֶק

אִישׁ הָפְקַד בְּיָדֵיהוּ גַּם חָשׂוּד הִנֵּהוּ. –

אֲמָנָה הִיא הַזָּג הַגַּרְגַרִים חֶשֶׂד

בְּהִבָּקַע הַזָּג אָז אָפֵס כָּל-חֶסֶד!

מחזה ג.

גדליהו יוחנן.

יוחנן.

פָּנֶיךָ זוֹעֲפִים שַׂר בְּלִבְּךָ עֲצָבֶת!

אַתָּה אֲשֶׁר בְּאֹמֶץ רוּחֲךָ תַנְחֵנוּ

וּבְעָזְךָ וּבְעֹצֶם יָדְךָ תְנַהֲלֵנוּ

אַתָּה זוֹרְעֵנוּ וּבְךָ תוֹחַלְתֵּנוּ!

גדליהו.

וְאִם עַל שְׂדֵה סְלָעִים יִזְרַע הַזּוֹרֵעַ

שָׂדֶה חֲרוּלִים כִּסּוּ אֵת פָּנֵיהוּ

הֲלֹא תֶחֱרַד יָדוֹ נוֹשֵׂאת הַזָרַע

לִזְרוֹעַ זַרְעוֹ אֲשֶׁר יִדְפֶנוּ רוּחַ

וְלֹא לְשִׁבָּלִים מְלֵאִים וְטוֹבִים יַצְמִיחַ?

יוחנן.

הֲתָפוּן אֵיפוֹא – בְתוֹחֶלֶת עַמֵּנוּ?

הֲתֵדַע כִּי כֵן מַפַּלְתּוֹ נִצַּחַת?

הֲלֹא אֵת דִּבְרֵי הַחוֹזֶה יָדַעְתָּ

נְאוּם נָעִים לְאַמֵּץ כָּל-דַּבְּאֵי רוּחַ:

אַחֲרֵי כִשְׁלוֹן שְׂאֵת רוּם אַחֲרֵי שֶׁבֶר?

אִם תְּכֻפַּר חַטָּאתוֹ בְלָקְחוֹ כִפְלַיִם

וְסָר עֲוֹנוֹ בְּהִוָּסְרוֹ שִׁבְעָתָיִם

וּמְזֻקָּק אֶל אַרְצוֹ יָשׁוּב לָשֶׁבֶת

וְתִנָּשֵׂא מַלְכוּתוֹ לִיקָר וְתִפְאָרֶת!

אֲשֶׁר אֶת-דְּבַר אֵל יִשָּׂא בְלֵב וָרוּחַ

הוּא כִדְבַר אֵל יָקוּם נֶצַח בָּטוּחַ

וּלְזֹאת נִבְחַרְתָּ גְדַלְיָהוּ אַתָּה

לַחֲרוֹשׁ וּלְשַׁדֵּד אַדְמַת הַסְּלָעִים עַתָּה

עֲדֵי יַד אֵל זֶרַע חָדָשׁ תַּזְרִיעַ!

וּבַהֲדַר כְּבוֹדוֹ עָלֵינוּ יוֹפִיעַ!

גדליהו.

וְאִם פִּי נָבִיא אַחֵר יְדַבֵּר אֲחֶרֶת

דְּבַר מִי יֵאָמֵן לְמִי נַאֲמִין לָדָעַת?

גְּשָׁה-נָּא יוֹחָנָן אֲמָרַי הַקְשִׁיבָה

לְךָ אֵת הַדָּבָר שָׁמַעְתִּי אַגִּידָה

אַתָּה תִקַּח חֶבֶל בְּחֶבְלִי רֵעַ

וְכָל-דְּאָגָה תַשְׁחֵנִי אַתָּה יוֹדֵעַ.

יוחנן ( נגש אליו ).

נְאֻם חוֹזֶה? דְּבַר נָבִיא אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ?

מִי אֵיפוֹא הוּא? מָתַי דִּבֶּר אֵלֶיךָ?

גדליהו.

דֶּרֶךְ חָרְבוֹת רָמָה הָאֵלֶּה שָׁמָּה

נִפְרָד מִגְּדוּדֵי צִבְאוֹתַי עָבַרְתִּי

הֵם שְׂמֵחִים בִּשְּׁלָלָם לְפָנַי עָבָרוּ

וַאֲנִי דַרְכִּי בָדָד לָשׂוּחַ הָלָכְתִּי

וְרוּחַ חָדָשׁ אֵת נַפְשִׁי שִׂמֵּחַ

בָּרְגָעִים בָּם רִאשׁוֹנוֹת לֹא זָכָרְתִּי

גַּם הָאוֹתִיוֹת לְאָחוֹר לֹא הִתְבּוֹנָנְתִּי

רַק הַחֲדָשׁוֹת נֶגֶד עֵינַי רָחָפוּ

וּבְחַנְפֵי לַעַג לְפָנַי צָחָקוּ.

וּבְיוֹם הַתְּשׁוּעָה אֱלֵי-גִיל שָׂמַחְתִּי

וּמֵרֹב שָׂשׂוֹן כָּל-אָסוֹן שָׁכָחְתִּי. –

וּפִתְאוֹם וָאֵרֶא אֵת יִרְמְיָהוּ

עוֹלֶה מִמְּעָרָה עַל שֵׁן סֶלַע גָּבֹהַּ

וַיַּעֲמוֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ בְהַדְרַת קֹדֶשׁ

אַךְ רֹאשׁוֹ שָׁח מָטָה הִשְׁפִּיל לָאָרֶץ

וְעֵינָיו קְדוֹרַנִּית מֵחוֹרֵיהֶן הִבְרִיקוּ

קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים לְבֵנוֹת כַּשֶּׁלֶג

יוֹרְדוֹת עַל צַוָּארָיו נָעוֹת בָּרוּחַ

גַּם מִצְחוֹ קֻמָּט וּפָנָיו חָוָרוֹּ

וּכְמַזְּהִיר הֵנִיף אֵלַי יָדוֹ כְרָגַע

וַיִּקְרָא אֵלַי בְהוֹד קוֹלוֹ בַכֹּחַ:

"שְׁמוֹר צוּר יְהוּדָה הָאַחֲרוֹן אֶת-נַפְשֶׁךָ

הִזָּהֵר גְּדַלְיָהוּ פְּקַח נָא עֵינֶיךָ

עָלֶיךָ כוֹנַן חֵץ רַעַל עַל יֶתֶר

מִמְּאוֹרָתוֹ יִזְחַל נָחָשׁ בָּרִחַ

יַחֲרֹק עָלֶיךָ שֵׁן עָקֵב יְשׁוּפֶךָ!

נָמֵר שׁוֹקֵד רוֹבֵץ לְזַנֵּק עָלֶיךָ

אֵת צִפָּרְנָיו יִדְקוֹר בְּחַדְרֵי לִבֶּךָ!

עַב עָנָן כָּבֵד עַל בֵּיתְךָ יִשְׂתָּרֵעַ

בּוֹ חִצֵּי בָרָק וְלַהֲבוֹת אֵשׁ יְקַלֵּעַ!

הִזָּהֵר גְּדַלְיָהוּ הִשָּׁמֵר לְנַפְשֶׁךָ

הִנֵּה רַגְלֵי קוֹשְׁרִים יִקְרְבוּ אֵלֶיךָ

עַד מְהֵרָה עַל מִפְתַּן בֵּיתְךָ יִדְרוֹכוּ

הִזָּהֵר, הִנֵּה הֵם יִגְּשׁוּ יָבוֹאוּ

וְנָס אָז כְּיוֹנִים מוּדָחוֹת עַמֶּךָ

אַרְצָה מִצְרַיִם לַאֲבַדּוֹן וְלַמָּוֶת!"

כֹּה קָרָא בְקוֹל גָדוֹל בְּמֹעַל יָדָיִם

וַיָּשָׁב אֶל מְעָרַת סִתרוֹ וְאֵינֶנּוּ

“הִזָּהֵר” אֶת-קוֹלוֹ שֵׁנִית שָׁמַעְתִּי

וּתְמוּנָתוֹ זוּלָתִי קוֹל לֹא רָאִיתִי

וְאַחֲרָיו הַשְּׁקָטָה וְדוּמִיַּת מָוֶת.

אָנֹכִי לִדְבָרָיו נִדְּהָם נִצַּבְתִּי

וּבְשֶׁבֶר רוּחַ אֶל דַּרְכִּי שַׁבְתִּי!

יוחנן ( משתומם רגעי מספר ).

דְּבַר אֱלֹהִים זֶה אַזְּהָרָה¹⁰ הִנֶּהָ

אֱלֹהִים דִבֶּר בְּיַד הָרוֹאֶה אֵלֶיךָ!

גדליהו.

מַה-זֶּה יוֹעִילֵנִי? מַה הוֹדִיעֵנִי?

אִם לְהַזְהִירֵנִי אֱלֹהִים לוֹ הוֹפִיעַ

מַדּוּעַ עוֹד יוֹתֵר לֹא הִגִּידַנִי?

לָמָּה שֵׁם הַבּוֹגֵד יַכְחִיד מִמֶּנִּי?

יוחנן.

לְהַזְהִירְךָ דִבֶּר לָךְ לְאַלֶּפְךָ דָּעַת

לְבִלְתִּי בְתָם-לְבָבְךָ בְּכָל-אִישׁ תְּהִי בוֹטֵחַ

לְבַל תַּאֲמִין לְכָל-דָבָר בְּתֻמַּת נַפְשֶׁךָ!

גדליהו.

עוֹד יוֹתֵר רַב מִזֶּה אָבָה לְהוֹדִיעַ

לֹא דְבַר שְׂפָתָיִם כִּי פֹּעַל כַּפָּיִם

מִיַּד אִישׁ מְתַעְתֵּעַ מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ

רָאָה בַמַּחֲזֶה הָרוֹאֶה יִרְמְיָהוּ

וּמַדּוּעַ אֵיפוֹא לֹא הוֹדִיעֵנִי?

הֲלֹא אֶשָּׂא כְאֵב רַב בִּלְבָבִי אָנִי;

הַמְעַט כִּי תוּגָה רַבָּה תְדַכְּאֵנִי

הֲגַם עוֹד אִירָא אִבָּהֵל מִפַּחַד?

אֲנִי לֹא אֶפְחָד אֵימָה לֹא תְבַעֲתֵנִי!

הָהּ אֵימָה אֵם מְחִתָּה מַסֶּכֶת רַעַל!

בִּשְּׂאֵתָהּ הִיא תְמָרֵר כָּל-רוּחַ שְׂפָתָיִם

וּבְכָל-אֹכֶל לַעֲנָה וָרוֹשׁ נוֹתֶנֶת!

הַהִיא גַם אֶת-גִדֵּי זְרוֹעַי תְגַדֵּעַ?

וּתְאַסֵּר רַגְלַי בָאזִיקִים מִלֶּכֶת?

אָז פַּחַד פָּחַדְתִּי לִפְנֵי בוֹאוֹ הִנֵּהוּ

וְהָעָם נֶעְזָב אָז בְּאֵין מְנַהֵל עִם מְנַהֲלֵהוּ!

יוחנן.

זֹאת יָדַעְתִּי כִּי לְחַשֵּׁד לֹא יָדַעְתָּ

כִּי רָב אָדָם כּוֹזֵב לֹא תֹאמֵר בְּתֻמֶּךָ

לְזֹאת קָחֵנִי נָא לְשׁוֹמֵר עַל רֹאשֶׁךָ.

הֵן זֶה רַבּוֹת לְוִיתִיךָ עַל שְׂדֵה-קָטֶל

בְּלֵילוֹת אֹפֶל בַּמַּחֲנֶה שָׁם לְךָ נִצַּבְתִּי

עֵת בְּרִגְּעֵי מַרְגּוֹעַ לָנוּחַ שָׁכָבְתָּ

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תַּחַת הַשָּׁמָיִם. –

קְחָה-נָּא אוֹתִי לְצוֹפֶה גְלוּי-עֵינָיִם

וַאֲנִי שׁוֹמְרֶךָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ

אֶשְׁמוֹר כָּל-צְעָדֶיךָ מִמְּחִתָּה וָשֶׁבֶר

אַרְחִיק כָּל-נֶגַע מִנְּגוֹעַ אֵלֶיךָ

בְּכָל-רָעָה אוֹרֶבֶת אֲגַל אֶת-עֵינֶיךָ

עֲדֵי נָגַשְׁתָּ וַתְּקַדֵּם פָּנֶיהָ

וַתַּפֵּל כֹּל כְּלִי זַעֲמָהּ מִכַּפֶּיהָ!

פֹּה לִבִּי זֶה בֵּינָהּ וּבֵינֶךָ

וְשָׁדוּד אֶפֹּל אָנִי טֶרֶם תַּשִּׂיגֶךָ!

גדליהו.

יָדַעְתִּי רֵעִי אֱמוּנַת רוּחֶךָ

וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמוֹתָר הַפָּעַם

הָבָה! עַל אֱלֹהִים נָגֹל דַּרְכֵּנוּ

וַעֲצָתוֹ יְבַצֵּעַ וּמִי יְשִׁיבֶנָּה?

אַךְ נִשְׁמוֹר נַפְשֵׁנוּ וְנָחִישָׁה מַעֲשֵׂנוּ

וְאַחַר עֵצָה אֱמוּנָה נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ

כַּצֵּל יִרְדֹּף אוֹר יַחְדָּו יִתְלַכָּדוּ

אָז נַעֲשֶׂה חַיִּל וַעֲצַת צַר נַפְרִיעַ

וֵאלֹהִים עַל עֲצָתֵנוּ יוֹפִיעַ!

אֲבָל רְאֵה נָא מִי זֶה הוּא בָא שָׁמָּה?

מחזה ד.

כשדי והקודמים.

כשדי.

אֵת הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת לְךָ הֵבֵאתִי

אֲשֶׁר שָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן אֵלֶיךָ

הַחוֹנֶה עוֹד עַתָּה בִירוּשָׁלָיִם

קוּם קְרָא.

גדליהו (פותח את האגרת וקורא ).

"נָכוֹן לְמַסָּע מִירוּשָׁלָיִם

אֶל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל אַרְצָה בָּבֶלָה

אֶשְׁלַח לְךָ נָשִׁים מִבֵּית צִדְקִיָּהוּ

אֲשֶׁר מָצָאתִי אוֹתָן בְּחֶבְרוֹן עַתָּה

עֲלֵיהֶן חָמַל בְּחַסְדּוֹ אֲדוֹנֵינוּ

אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָאֲחֵרוֹת הוּבְאוּ בָּבֶלָה

קָחֵן נָא אַתָּה תַּחַת מִשְׁמַרְתֶּךָ

אַתָּה תֶעֶרְבֵן וְחִיַּבְתָּ רֹאשֶׁךָ

לְבַל תָּזֵדְנָה לְעוֹרֵר מְהוּמָה שָׁמָּה

לִהְיוֹת כְּלִי חֵפֶץ בִּידֵי קוֹשְׁרֵי קָשֶׁר

עֵזֶר לְתַרְמִית בְּנֵי בְלִיַעַל לְהָרֵעַ".

(הכשדי הולך).

יוחנן.

מַה-זֹּאת אֵיפוֹא הַהֵטַבְתִּי לִשְּׁמוֹעַ?

נָשִׁים מִבֵּית צִדְקִיָּהוּ מַלְכֵּנוּ?

מִי אֵיפוֹא הֵנָּה הַנָּשִׁים הָאֵלֶּה?

מַה-שְּׁמוֹתֵיהֶן כִּי אֵדַע הַפָּעַם?

גדליהו.

זֹאת לֹא יָדַעְתִּי אֵיפוֹא גַם אָנֹכִי ( אל לבו

אוּלַי הֵנָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ?

עִם נָשִׁים לֹא אִלָּחֵמָה – תָּבֹאנָה.

מחזה ה.

נשים מובלות מכשדים מכסות בצעיפים ומסות על פניהן באות על יד השער בתוכן גם חמוטל וזבידה.

חמוטל ( עוברת לפניהן ותסיר המסוה מפניה ).

גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם – בָּרוּךְ אַתָּה!

גדליהו.

חֲמוּטַל אֵם הַמֶּלֶךְ פֹּה?

חמוטל.

אָנֹכִי!

הֲתִשְׁתָּאֶה אֵיפוֹא לְמַרְאֵה עֵינֶיךָ?

אוּלָם הֲלֹא תִכְרַע עַל בִּרְכָּיִם

כַּאֲשֶׁר לִפְנֵי רֹאשׁ מָשׁוּחַ יָאָתָה?

אַפַּיִם אֶרֶץ הִשְׁתַּחֲווּ הִכָּנֵעוּ

לִפְנֵי אַלְמְנַת מַלְכְּכֶם וְאֵם מְלָכִים שְׁנָיִם!

אִם שְׁבִיָּה אָנֹכִי וְגוֹלָה עַתָּה

לֹא סָר הֲדַר כְּבוֹד מַלְכוּתִי מִמֶּנִּי.

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁמַּמְּלַכְתִּי אָבָדְתִּי

אַל תִּשְׁאֲלוּ וְתֹאמְרוּ בְלַעַג שְׂפָתָיִם:

“הֲשָׁכְחָה וְלֹא תִזְכֹּר כָּל-אֲשֶׁר נִהְיָתָה?”

הַאַתֶּם חֹזֶק יַד מֶלֶךְ הוֹד תִּקְרָאוּ!

אִם לְחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה כָּבוֹד תֹּאמֵרוּ?

אִם בֵּית הַסֹּהַר אוֹ בָמַת הַמַּטְבֵּחַ

אֲשֶׁר יָכִין לַאֲסִירָיו כַּטּוֹב בְּעֵינֵיהוּ?

אִם כֶּסֶף אוֹ פְקוּדוֹת וְכָל-כְּהֻנַּת תִּפְאֶרֶת

אֲשֶׁר יָדוֹ הַמְּלֵאָה לָכֶם נוֹתֶנֶת?

לֹא אֵלֶּה הֵם יְקָר וְגֹדֶל מַלְכֵי אָרֶץ!

הַנֵּזֶר מֵעָל מֵאֵל מִשְׁחַת קֹדֶשׁ

זֶה מִשְׁפַּט הַנְּסִיכִים מֵאֵל עָל הוּקָמוּ

נְזִירֵי אֲחֵיהֶם הֵמָּה שָׂרֵי קֹדֶשׁ

כָּל-נֶגַע לֹא יִקְרַב בְּמַלְכוּתָם לִנְגוֹעַ!

כֵּס מֵעֵץ וְזָהָב יִשָּׁבֵר לָעֵינָיִם

אַךְ כִּסְאָם יִכּוֹן עַד כְּכוֹכְבֵי שָׁמָיִם!

לָכֵן אַל נָא תְדַמּוּ כִּי אִכָּנֵעַ

כִּי אֶמְחוֹל כְּבוֹדִי וְהוֹדִי יִגָּרֵעַ!

גדליהו.

עַד נֶצַח כְּבוֹד מַלְכוּתֵךְ לֹא אֲחַלֵּלָה

וַאֲכַבְּדֵךְ וַאֲנַשְּׂאֵךְ בְּכָל-יְקָר וְתִפְאָרֶת

כַּאֲשֶׁר לָךְ מַלְכָּה עֲדִינָה יָאַָתָה

אֲסוֹנֵךְ הִקְדִישֵׁךְ בְּעֵינַי שִׁבְעָתָיִם

מִכָּל-יְקָר הַנְּסִיכִים וְהוֹד מַלְכֵי אָרֶץ –

כָּל-אֲשֶׁר אִתִּי לָךְ הוּא מֵעַתָּה

כָּל-אַנְשֵׁי בֵיתִי לְשָׁרְתֵךְ יַעֲמוֹדוּ

אוּלָם שָׂאִינִי מַלְכָּה טוֹבַת טָעַם

כִּי לֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה לְפָנַיִךְ הַפָּעַם

אֲנִי לֹא אֶקּוֹד לֹא אֶכְרַע עַל בִּרְכָּיִם

רַק לִפְנֵי אֵל הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם

כֵּן לֹא כָּרַעְתִּי גַם לִפְנֵי בָּנָיִךְ

אִישֵׁךְ הַצַּדִּיק הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ

הוּא תִעֵב אֶת-דַּרְכֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה

אֲשֶׁר הֵם עוֹשִׂים לֶאֱלִילֵי הַבְלֵמוֹ.

חמוטל.

נוֹאַלְתִּי כִּי שָׁכַחְתִּי וְלֹא זָכַרְתִּי

כִּי מִן הַחֲשֻׁכִּים הַמְּקַנְּאִים אַתָּה

אֲשֶׁר אָבְדַן הַמַּלְכוּת הַזֹּאת הֵסַבּוּ!

הֵמָּה בְקַנְּאָם אֵת קִנְאַת אֱלֹהֵימוֹ

אֵת מְעוֹן קָדְשׁוֹ לֶעָפָר הוֹרִידוּ

וּבְמַלְכָּם מְשִׁיחַ ד' נָתְנוּ דוֹפִי.

כֹּה עָרוּ עָרוּ אֵת מוֹסְדֵי הַבַּיִת

עֲדֵי בַסַּעַר הָרִאשׁוֹן נֶהֱרַס כְּרָגַע.

אַתֶּם לֹא הַכַּשְׂדִּים הִרְבֵּיתֶם הָרֵעַ

וְשִׁחַתֶּם לְכָל-הָעָם לְהַגְלוֹתָם בָּבֶלָה

וְגָלְתָה יְהוּדָה לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ

אֵת עֲטֶרֶת דָּוִד נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ

הִגְאַלְתֶּם בַּדָּם דַּם חַלְּלֵי חֶרֶב

עֲשִׂיתֶם מְהוּמָה וּמְבוּכָה בָאָרֶץ

וְנֶחֱלַק הָעָם לִפְלַגּוֹת לוֹחֲמוֹת שְׁתָּיִם

עֲדֵי הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ

וְכֹה בָאתָ עַד הֲלוֹם וְלַמִּשְׂרָה הִגַּעְתָּ

נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה צוֹעֶה בְרָב-כֹּחַ

עֶבֶד כְּלָאִי שׁוֹמֵר בֵּית הַסֹּהַר

וְלַמּוֹעֵד גַּם טַבָּחִי עַל הַמַּטְבֵּחַ –

זֹאת מָנָתְךָ חֵלֶף עֲבוֹדָתֶךָ

אֲשֶׁר לְאֶרֶץ בָּבֶל בְּצִיּוֹן עָבָדְתָּ

וּכְבוֹגֵד נִכְנַע בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ

בְּעַמְּךָ נִבְאַשְׁתָּ וְאַהֲבַת בָּבֶל בִּקַּשְׁתָּ

וַתָּבֵא עַל יְהוּדָה חֶרֶב נוֹקֶמֶת

וּמַמְלַכְתּוֹ נִשְׁבָּתָה וְאַרְצוֹ שׁוֹמֶמֶת!

כְּרַע אוֹ חֲדָל אַחַת הִיא לִי עַתָּה.

גדליהו.

תִּשְׁגִּי אַתְּ מַלְכָּה עֲדִינָה הַפָּעַם

מֵעוֹדִי אֵת חַרְבִּי לֹא הֲרִיקוֹתִי

עַל אַרְצִי וּמוֹלַדְתִּי כְּצַר מְתַעְתֵּעַ

וְעוֹד אֵת אוֹיבֶיהָ לָהּ רַבּוֹת לָחַמְתִּי

כְּעֶבֶד נֶאֱמָן לְאַרְצִי בְקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב.

שָׁגִית אֵיפוֹא מַלְכָּה וַתִּשְׁכָּחִי

כִּי בְנֵךְ צִדְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ שְׁלָחָנִי

בֵּין הָאֲסִירִים לָעֵרָבוֹן בָּבֶלָה –

אֵין אֶת-נַפְשִׁי לְהַזְכִּיר עֲוֹנוֹ עַתָּה

לְהַאֲשִׁימוֹ וְהִנֵּהוּ אֻמְלָל וְגֹוֵעַ

וּבְיוֹם אֶחָד אָבַד כָּל-יְקָר וְתִפְאֶרֶת

עֲטֶרֶת מְלוּכָה חֹפֶשׁ וְאוֹר עֵינָיִם

כְּמוֹ בְאַחַת הַסְּגֻלּוֹת הַחֲמוּדוֹת הָאֵלֶּה

אֵין דֵּי עֲוֹן כָּל-חַטָּאתוֹ כֹפֶר –

הֲשָׁכַחַתְּ כִּי עֶבֶד נִקְלֶה קְרָאָנִי

וְאֵיךְ לִבִּי לָשֵׂאת עַיִן בְּבִתּוֹ מְלָאָנִי?

וַיָּמֶר אֵת כְּבוֹדִי בְּקָלוֹן וּבשֶׁת

וַיִּקַּח כָּל-הוֹנִי וּרְכוּשִׁי מִמֶּנִי

וּמִזְרוֹעוֹת אִמִּי בְמוֹתָהּ מְשָׁכָנִי

לְשַׁלְּחֵנִי בְּחָזְקָה לְעֵרָבוֹן בָּבֶלָה?

אִמִּי מֵתָה עֲזוּבָה וּמָרַת נָפֶשׁ

וְאנֹכִי עַל קִבְרָהּ בְּכוֹת לֹא יָכֹלְתִּי –

וְאָז הָלַךְ הוּא עִם מֶלֶךְ בָּבֶל בְּקֶרִי

וַיְחַלֵּל אָלָתוֹ בְּמֶרֶד וּבְמַעַל

וַיַּעֲזוֹב אֲסִירָיו בְּיַד צָר מְרַצֵּחַ

לְכַלּוֹת בָּם חֲמָתוֹ עַל הַמַּטְבֵּחַ.

חמוטל.

הַבְלֹא מִשְׁפָּט וָצֶדֶק עָשָׂה מַעֲשֵׂהוּ?

הֲשׁוֹפֵט כָּל-עַמּוֹ הֲלֹא יוֹכִיחַ

לְיַסֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיהוּ?

הֲלֹא אַתָּה עֶבֶד פָּנֶיךָ הֵעַזְתָּ

לִמְשׁוֹךְ לֵב בַּת מֶלֶךְ בְּעָרְמָה אַחֲרֶיךָ?

פִּתִּיתָהּ וַתִּפָּת לְעֶרְוָה וָבשֶׁת

וַתִּשְׁכַּח אֵת כְּבוֹדָהּ וּבֵית אָבִיהָ

וַתַּעֲשֶׂה נְבָלָה לְחֶרְפַּת בֵּית הוֹרֶיהָ?

גדליהו.

לֹא אֹבֶה אֵיפוֹא אִתֵּךְ לְהִוָּכֵחַ

כִּי הִתְעוֹרְרוּת לֵב עוּל יָמִים אֵין פֶּשַׁע;

הֲכִי יִתְנַשָּׂא בְיִשְׂרָאֵל כֵּס הַמֶּלֶךְ

עַל כָּל-הָעָם אֲשֶׁר לְדִגְלוֹ נִשְׁבָּעוּ

שֶׁבְּשִׁפְלֵמוֹ לֹא עָלָיו סָבִיב יָגֹדּוּ?

הֲתֵחָשֵׁב לְמֶלֶךְ יְהוּדָה לְבשֶׁת

הִתְחַתֵּן בְּעַמּוֹ מִקֶּרֶב אַחֵיהוּ

וּבְנוֹתָיו אַחֲרֵי זָרִים תִּזְנֶינָה?

וּמִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֵינֶנִּי

וְעַל שְׂדֵה קָטֶל עָשְׂתָה יָדִי חָיִל

וָאַצִּיל אֵת מַלְכִּי מִמְּחִתַּת מָוֶת.

אַךְ מַכְאוֹבִי עִמָּדִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ.

לִבִּי לְבַדּוֹ מָרַת נַפְשׁוֹ יוֹדֵעַ –

אָז עֵת כָּל-אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ הֹרָגוּ

בְּחֶרֶב רַב הַטַּבָּחִים עַל הַמַּטְבֵּחַ

בַּעֲוֹן צִדְקִיָּהוּ בְחַלְּלוֹ דְבַר פִּיהוּ

בֵּין הַהֲרוּגִים הַמּוּבָלִים לָטֶבַח

רָאַנִי נְבוּכַדְנֶצַר וַיַּכִּירֵנִי

וָאֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַיַּצִילֵנִי

וַיֵּט אֵלַי חֶסֶד וַיַּקְרִיבֵנִי

וַיְרִימֵנִי לְשַׂר צְבָאוֹת בְּאוֹר פָּנֵיהוּ.

שָׁלשׁ שָׁנִים אֵת לוֹחֲמָיו לוֹ לָחַמְתִּי

בְּצָפוֹן בְּמִזְרַח בְּהוֹדוּ וּבְצוֹר וָאַצְלִיחַ

עַד עֵת לָחֲמוֹ בְצִיּוֹן וַיַּכְרִיעֶהָ

וַיִּבְחָרֵנִי וַיְשַׁלֵּח אוֹתִי הֵנָּה

וַיְשִׂימַנִי פֹה לְפָקִיד עַל הָאָרֶץ

לִרְעוֹת מְתֵי הַמִּסְפָּר פְּלִיטֵי הַחֶרֶב.

אֵת פְּקֻדָּתִי זֹאת אֲמַלֵּא בְּאֹמֶץ רוּחַ

הַיּוֹנֵק הָרַךְ הַזֶּה אֶשְׁמוֹר אָנִי

כְּיוֹגֵב נֶאֱמָן לַיְלָה וָיוֹם אֶצְּרֶנּוּ

עֲדֵי יָקוּם יִגְדַּל יְשַׂגְשֵׂג וְיַעֲשֶׂה פֶרִי

וְיֵרוֹמֵם וְיִנָּשֵׂא לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת

כָּל-חַיַי אַקְדִּישׁ כָּל-יָמַי אַקְרִיבָה

לֵאלֹהַי וּלְעַמִּי כָּל-חֶפְצִי בָמוֹ!

שִׁפְטִי נָא אַתְּ אֵיפוֹא כַּטּוֹב בְּעֵינָיִךְ

אֲנִי אֵת חוֹבָתִי אֵדַע אֵלָיִךְ

וְלֹא אמְנַע מִמֵּךְ יִרְאָה כָּבוֹד וְתִפְארֶת

כִּי לֹא בִשְׂפָתַי בְּלִבִּי הִיא לִי מִשְׁמֶרֶת!

חמוטל.

הַאֶשְׁכּוֹן עִם כָּל-נְשֵׁי בֵיתִי עַתָּה

בְּבַיִת קָטָן זֶה לוֹ לֹא הָדָר לֹא תֹאַר?

אֵיזֶה בַיִת אֲשֶׁר לִי הֲכִינוֹתָ?

אַיֵּם הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת לְשָׁרְתֵנִי?

אַיֵה שּׁוֹמֵר הַסָּף עַל מִפְתַּן הַחֶדֶר

לְבַל יִתֵּן כָּל-הַבָּא לָגֶשֶׁת פְּנִימָה

וּבְבוֹאִי וּבְצֵּאתִי בְּכָל-צְעָדַי יִלְוֵנִי?

גדליהו ( מראה על יוחנן ).

כָּל-אֲשֶׁר יֵשׁ לִי בְּשִׂמְחָה לָךְ אֶתֵּנָה

הֵא לָךְ פֹּה אֶת הָאִישׁ הַזֶּה קָחִיהוּ

הוּא עַבְדִּי נֶאֱמַן בֵּיתִי גִּבּוֹר חַיִל

הוּא יְשָׁרְתֵךְ בֶּאֱמוּנָה בְּכָל-אֲשֶׁר תְּצַוִּיהוּ

לְכִי אֵיפוֹא מַלְכָּה נִכְבָּדָה הַבָּיְתָה

וְעִרְכִי לָךְ הַחֲדָרִים כְּטּוֹב בְּעֵינָיִךְ

וְכָל אֲשֶׁר תִּמְצְאִי שָׁם שִׂימִי לְפָנָיִךְ.

חמוטל והנשים עם יוחנן הולכים והוא נשאר עודנו שם לבדו.

מחזה ו.

זבידה וגדליהו.

זבידה.

גְּדַלְיָהוּ רְאֵה! הִנֵּה פֹה גַם אָנִי!

גדליהו.

זְבִידָה עוֹדֵךְ חַיָּה? לִי קְרוֹבָה עַתָּה!

רַבִ לי הֶאָח! בָּרוּךְ אֵל שָׁמָיִם:

הָהּ! אֵיךְ הָמָה לָךְ לִבִּי כַּמָּה בָכִיתִי

לֹא עַל יְמֵי נְעוּרַי כִּי גַלְמוּד בִּלֵּיתִי

נֶעֱזָב וּמְשֻׁלָּח אֻמְלָל וְגֹוֵעַ

לִי חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ קָדְרוּ הַשָּׁמָיִם

וְכָל-פֶּרַח בְּעֵינַי בְּלִי כָל-צֶבַע וָרֵיחַ,

לֹא כָל-אֵלֶה הֵם אֵת רוּחִי עָצָבוּ

אַךְ יַעַן בֵּין נוֹפְלֵי עַל הַמַּטְבֵּחַ

דִּמִּיתִיּךְ רַעֲיָתִי וְעֵינִי דוֹמָעַת!

אָמַרְתִּי נָפַלְתְּ מִתִּגְרַת הַחֶרֶב

וְלִצְמִיתֻת נִצְמַתְּ לֹא תִרְאִי אוֹר שָׁמֶשׁ

אָנָּה? לִשְׂאוֹל אֶת לִבִּי לֹא עָרָבְתִּי

וְלוּ גַם שָׁאַלְתִּי מִי זֶה הוּא יַעֲנֵנִי?

עַתָּה אֵיפוֹא לְפָנַי פֹּה אַתְּ נִצֶּבֶת

בְּהוֹדֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֶרְאֵךְ בְּעֵינָיִם

בְּעֵינַיִךְ יוֹנִים מְפִיקוֹת חֵן לִבַּבְתִּנִּי!

וְאִם זוֹעֲפִים פָּנַיִךְ מִתּוּגָה וָכָעַס

וְעַל שְׂפָתַיִךְ שׁוֹשַׁנִּים תּוּגָה מְרַחֶפֶת

אַךְ גַּם לִשְׂחוֹק לִרְגָעִים נִפְתָּחוּ

וּשְׂחוֹק נָעִים מְעַנֵּג מְרַחֵף עָלֵימוֹ!

זבידה.

הָבָה לִי יָדְךָ דוֹדִי גְּדַלְיָהוּ

אֵת יָדְךָ הַחֲזָקָה תְּנָה-לִּי אֹחֲזֶנָּה

כֹּה אָז בְּעָזְבִי אוֹתָךְ יָדִי לְךָ נָתַתִּי

עֵת אָבִי בְּאַפּוֹ מִמְּךָ הִפְרִידַנִי

וְכֹה אֶתְּנֶנָּה לְךָ לִשְׁלוֹם בּוֹאִי עַתָּה

אַחֲרֵי אֲשֶׁר יַד אֵל לְךָ הֱבִיאַתְנִי –

נִשְׁכְּחָה אֵיפוֹא הָעֵת הָרָעָה עַתָּה

תַּמּוּ יְמֵי הָאָסוֹן חָלְפוּ עָבָרוּ

וּמִנִּי אָז יָמִים אֵין חֵפֶץ בָּמוֹ

בִּכְבֵדוּת כְּעֹפֶרֶת הִתְגַּלְגְּלוּ עָלֵינוּ

עַתָּה כְלֹא הָיוּ גָזוּ וְאֵינֵמוֹ

וּשְׁנֵי קְצוֹת עִתּוֹתֵי הָאָז וְהָעָתָּה

יַחְדָּו מְשֻׁלָּבִים הֵם לְאֶחָד נִקְשָׁרוּ

וְשָׁמֵינוּ מִכָּל-הֶעָבִים נִטְהָרוּ.

(תתן את ידה לו והוא יאחזנה בידיו באהבה עזה

גדליהו.

קְחִי נָא תוֹדָתִי מִלִּבִּי נוֹבָעַת

עַל נֹעַם דְּבָרַיִךְ כִּי נִחַמְתִּנִי!

מֵעוֹדִי בְאַהֲבָתֵךְ לִבִּי בָטוּחַ

אֱמוּנָתֵךְ וּטְהָר-לִבֵּךְ יָדָעְתִּי

אוּלָם הֲיָכֹלְתִּי מֵרׁאשׁ לָדָעַת

כָּל-אֲשֶׁר בְּיַד הַתַּרְמִית לְהָרֵעַ

מַה-לַּעֲשׂוֹת קְשֵׁה לֵב אָבִיךְ יַשִּׁיאֶנּוּ

מַה-בְּתַרְמִית לֵב נְשֵׁי רֶשַׁע לְהַרְשִׁיעַ?

עַתָּה בְיָדְעִי כִי הָיִית לִי נֶאֱמֶנֶת

הֶאָח מַה-שָּׁפְרָה נַחֲלָתִי הַפָּעַם

מַה-נָּעִים גּוֹרָלִי מַה-מְּאֻשָּׁר אָנִי!

הָהּ זְבִידָה אֻמְלָלָה וַעֲצוּבַת רוּחַ

כַּמָה נָשָׂאת אֵיכָה נַפְשֵׁךְ תָּשׁוּחַ!

זבידה.

אַל נָא דוֹדִי רִאשׁוֹנוֹת תַּזְכִּירֵנִי

רַבַּת סָבַלְנוּ שְׁנֵינוּ – גַּם יָכׁלְנוּ

כְּמו חֹרֶב חֹם שֶׁמֶשׁ בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ

יַחֲרִיב מַעֲיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם

אַךְ גַּל אֶחָד טָהוֹר יִשָּׁאֵר עוֹדֶנוּ

וּפִתְאוֹם הָהּ יִפְרְצוּ נַחֲלֵי בְלִיַעַל

הָלְאַה עַל פְּנֵי כָרִים שָׂדֶה וָיַעַר

וּלְמִדְבָּר שָׁמֵם פְּנֵי עֵדֶן יֵהָפֵכוּ!

אֲהָהּ גְּדַלְיָהוּ מַה-זֹּאת רָאִיתִי!

מַה רָאֲתָה עֵינִי וְלֹא עָשְׁשָׁה מִכָּעַס!

(תניח ראשה על כתפיו).

גדליהו.

גַּם אָנֹכי כָּמוֹךְ רַבּוֹת סָבָלְתִּי

כָּל-נִגְעֵי לִבֵּךְ גַּם לִבִּי נִגֵּעוּ!

וּכְמוֹ עֵת בְּמַכְאוֹבִים יוּכַח לִבֵּנוּ

וַחֲבָלִים רָעִים וְנֶאֱמָנִים יְדַכְּאוּנוּ

חֵבֶל אֶחָד נִמְרָץ יַעֲצִים עַל כֻּלָּמוֹ

וּבְהַכְאִיבוֹ יַרְבֶּה עוֹד כָּל-מַכְאוֹבֵינוּ

כֹּה אַלְפֵי פְצָעִים אֶת-לִבִּי מָחָצוּ

עַל עָזְבִי אוֹתֵךְ גַּלְמוּדָה נֶעֱזֶבֶת

וּלְהָרִיק חַרְבִּי בַעֲדֵךְ לֹא יָכֹלְתִּי

לְהָשִׁיב יַד אַחַד אוֹיְבַיִּךְ מִבַּלֵּעַ

שֶׁכֶם אֶחָד מִמַּשָּׂא שִׁכְמֵךְ לָקַחַת!

כֹּה עָמַדְתִּי אֲנִי הַגֶּבֶר גְּדָל-כֹּחַ

רַב עֲלִילִיָּה גְבוּרָתוֹ יוֹדֵעַ

כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ!

נִדְהָם מִשְׁתּוֹמֵם רוֹאֶה בְעֵינָיִם

אֵיכָה בַת נָדִיב חֶרְפָּה שׂוֹבָעַת

גֵּוָהּ לַמַכִּים נוֹתֶנֶת גֹּוָעַת

לְהַכּוֹתָהּ מַכָּה רַבָּה בְּיַד מְרַצַּחַת

מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה לָרֶדֶת שַׁחַת!

זבידה.

הֵרָגַע נָא דוֹדִי הַשְׁקֵט רוּחֶךָ

עַתָּה לִימִינִי עוֹמֵד הִנֶּךָ

מֹאְזֵני הַחַיִּים אֲשֶׁר מַטָּה יָרָדוּ

יִנָּשְׂאוּ אֵיפוֹא עָל יַעֲלוּ מַעְלָה מָעֲלָה

וּבְעַד עָבֵי שְׁחָקִים עַנְנֵי הָאֹפֶל

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ אֶל לִבִּי יְגֻנָּבוּ.

שָׂדֶה נֶעֱזָב לֹא נִזְרָע הִנֵּה רָאִיתִי

וְעַתָּה נִטְעֵי נַעֲמָנִים בּוֹ צָמָחוּ

אֶרְאֲךָ דוֹדִי וְלִבִּי עָלֵז וְשָׂמֵחַ

עוֹד עוֹד אֶרְאֶךָ וְאוֹרֵנוּ זוֹרֵחַ!

גדליהו.

הַאֻמְנָם זְבִידָה תַמָּתִי תֶּאֱהָבִינִי?

הֲתֶאֱהָבִינִי כְקֶדֶם הֶאָח אֱמוֹרִי!

נָעַמְתְּ לִי מְאֹד בְּדַבֵּר אַהֲבָה שְׂפָתַיִּךְ!

זבידה.

אֶרְחָמְךָ דּוֹדִי מִדּוֹד אֱהָבֶךָ!

עוֹד לְךָ אַהֲבָתִי כְּקֶדֶם נֶאֱמָנֶת

הַגִּידָה-נָּא לִי דוֹדִי גַּם אַתָּה

אִם לֹא סָר אֵיפוֹא גַם לִבְּךָ מִמֶּנִּי

בְּכָל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר בַּעֲדִי סָבָלְתָּ?

גדליהו.

לֹא רַעֲיָתִי בִּבְרִיתֵךְ לֹא שִׁקַּרְתִּי

בְּכָל-מְקוֹם לֶכְתִּי רַק אוֹתֵךְ זָכַרְתִּי

עַל עַרְשִׂי בַחֲלוֹמִי בְחֶזְיוֹנֵי לַיִל

תְּמוּנָתֵךְ בַּהֲדָרָהּ לְפָנַי רִחָפָה

הֱקִיצוֹתִי בְהָקִיץ תְּמוּנָתֵךְ שָׂבַעְתִּי

וְעֵינַיִךְ מְפִיקוֹת חֵן הֵן הִרְהִיבוּנִי.

לבת אש בוערת נראתה בירכתי הבית ותעלה מעלה מעלה.

זבידה.

מַה-זֹאת שָׁמָּה? אֲהָהּ אֵל שָׁמָיִם!

גדליהו.

זֹאת הִיא עִיר הָאֱלֹהִים יְרוּשָׁלָיִם

צִבְאוֹת בָּבֶל נוֹסְעִים מִמֶּנָּה עַתָּה

וּבְטֶרֶם יַעַזְבוּ אֵת גְּבוּלוֹתֶיהָ

יַצִּיתוּ בָהּ אֵשׁ עַד תֹּם עִיר הַהֶרֶס –

וּמַה חֵפֶץ עוֹד בָּהּ? מַה-תּוֹעֶלֶת?

בָּתֶּיהָ בָתִים שְׁעָרֶיהָ שָׁמֵמוּ

בָּנֶיהָ יִתְעַלְּפוּ בַגּוֹלָה כֻלָּמוֹ

וְכָל-רְכוּשָׁהּ הָיָה לְאוֹיְבֶיהָ מַלְקוֹחַ!

זְבִידָה רְאִי בַּלַּהַב הַזֶּה שָׁמָּה

גַּם כִּסֵּא דָוִד הוּא עַתָּה לְמַאֲכֹלֶת

וַעֲטֶרֶת קָדְשׁוֹ לְזָהָב חֹל נִתֶּכֶת –

זבידה.

יָדַעְתִּי זֹאת יָדַעְתִּי וְאֶדֹּם סֶלָה –

אֲהָהּ לוּלֵא עֵינֵי אָבִי נֻקָּרוּ

לוּ זְרוֹעוֹתָיו לֹא בָאזִיקִים אֻסָּרוּ

וְאַחַי לוּ לֹא נָפְלוּ עַל הַמַּטְבֵּחַ…

אַךְ מַה חֵפֶץ בִּיקָר רֵיק פְּאֵר אֵפֶר?

וְכָל-הוֹד מַרְהִיב עַיִן אַךְ אֶפֶס וָאָיִן!

לֹא עֲלֵיכֶם עַתָּה עֵינִי דוֹמָעַת

כִּי בֶּעָשָׁן תִּכְלוּ נַפְשִׁי יוֹדָעַת.

גדליהו.

וּכְהִנָּתֵךְ הַנֵּזֶר שָׁם בַּלַּהֶבֶת

כֹּה זְבִידָה תְּזֻקָּק גַּם אַהֲבָתֵנוּ

וְתִטָּהֵר כְּקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ לָטֹהַר

וִידִידוּת נַפְשֵׁנוּ תְחֻזַּק לָנֶצַח

מוּצָקָה כְּסַלְעֵי חֶרְמוֹן בְּאֹמֶץ וָחָיִל –

הֲתׁאבִי אֵיפוֹא רַעֲיָתִי טוֹבַת טָעַם

הֲתִשָּׁבְעִי לִי בַלֶּהָבָה הֵנָּה

בָּאֵשׁ אֲשֶׁר פְּאֵר עַמֵּנוּ אוֹכֶלֶת?

זבידה.

הַנְחוּצָה בֵינֵינוּ שְׁבוּעַת שְׂפָתָיִם?

הֲלֹא אֵת בְּגָדַי הַחֲמוּדוֹת פָּשַׁטְתִּי

וְאֵת מִצְוַת אָבִי הַמֶּלֶךְ נָאַצְתִּי

וָאֶתֵּן אֵת דּוֹדַי לְךָ דוֹדִי גְדַלְיָהוּ?

הִתְנַשְּׂאִי לֶהָבָה עַד לֵב הַשָּׁמָיִם?

בִּשְׁמֵי לְבָבִי לֹא תַהַרְסִי לִנְגוֹעַ!

(מתחבקים)

עַתָּה עָזְבֵנִי וְאָשׁוּבָה הַבָּיְתָה

כִּי כְבָר הִתְמַהְמַהְתִּי אִתֵּךְ לָשָׁבֶת

וְאֵם אָבִי תַבִּיט בִּי בְּעַיִן עוֹיֶנֶת

כִּי עֵינָהּ רָעָה בְאַהֲבַת נַפְשֵׁנוּ

וְתָשׁוּב תָּכִין לָנוּ שָׂטָן וּמַפְרִיעַ.

חֲיֵה בְשָׁלוֹם דּוֹדִי גִבּוֹר צוֹלֵחַ

עוֹד נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּלֵב עָלֵז וְשָׂמֵחַ.

(הולכת הביתה)

מחזה ז.

גדליהו לבדו.

זֹאת הִיא עֲרֻבַּת אָשְׁרִי אֵל שָׁמָיִם

אוֹת הַצְלָחָתִי זֹאת חֶמְדַת עֵינָיִם

אַתָּה נְתַתָּה לִי עֵת תּוּגָה מָלֵאתִי

הֵבֵאתָהּ חֲדָרִי עֵת בְּחָפְזִי נִדְכֵּיתִי!

סוּר עַתָּה שֶׂפֶק סוּרוּ שְׂעִפֵּי עֲצָבֶת

הָלְאָה הָלְאָה שָׁמָּה לִמְקוֹם הַלֶּהָבֶת!

פֹּה יִשְּׂאוּ גַלֵּי הַחַיִּים דָּכְיֵמוֹ

פֹּה יַרְאוּ אֵת מַחֲמַדֵּי שַׁעֲשׁוּעֵימוֹ!

בַּעֲרֵי צִיּוֹן שָׁלֵם בְּעָפָר הִשָּׁקֵעִי

אֵינֵךְ יְהוּדָה לֹא יִשְׂרָאֵל תִּקָּרֵאִי

רַק עִיר דָּוִד אַתְּ קִרְיָה מָחֳרָבֶת

עֵינִי לֹא תֶחֱזֵךְ עוֹד עַל תִּלֵּךְ יוֹשָׁבֶת

כָּל-יָמַי אֱדַדֶּה עַל חָרְבוֹתַיִּךְ

הַשּׁוֹכְבוֹת נֶעֱזָבוֹת עַל הֲרָרַיִךְ!

אַךְ יְהוּדָה חַי אִם רוּחוֹ כֵהָה עוֹדֶנּוּ

בְּלִבּוֹ הַנִּדְכֶּה עוֹד אָשׁוּב אֲחַיֶּנּוּ

עַד יִתְנָעַר מֵעָפָר יִפְקַח עֵינָיִם

יִתְפָּאֵר בְּכֹחוֹ וּבְאֹמֶץ יָדָיִם

וְרַגְלָיו תַּעֲמוֹדְנָה אֵיתָן עַל הָאָרֶץ

יִתְעוֹדֵד יִתְגַּבָּר גַּם יִפְרָץ-פָּרֶץ

הֶאָח אֵיךְ יִגְבַּהּ לִבִּי בַתּוֹחֶלֶת

אֶתְגַּבֵּר כַּאֲרִי אַרְאֶה יַד מוֹשֶׁלֶת!

עוֹד מַטָּרָה אַחַת לְפָנַי עוֹמֶדֶת

בָהּ אַרְאֶה כֹּחִי רוּחַ מִתְעוֹדֶדֶת

הָאָב הַנּוֹדֵד שָׁמָּה קֹדֵר שְׁחוֹחַ

לֹא יַעֲמוֹד בֵינֵינוּ לְשָׂטָן בְּרָב-כֹּחַ

גַּם לֹא עוֹד גַּאֲוַת הַזְּקֵנָה הַגְּבֶרֶת

אֲשֶׁר עוֹד כְּבוֹדָהּ מִקֶּדֶם זוֹכֶרָת

גַּם הִיא בְגֹבַהּ אַפָּהּ עוֹד לֹא תַפְרִיעֵנִי

לָשׂוּם תִּקְוָתִי לְאַל וּלְדַכְּאֵנִי.

וְאִם מֶלֶךְ בָּבֶל יִתְעוֹרֵר הַפָּעַם

לְהָפֵר עֲצָתִי בְעֶבְרָה וָזָעַם

וִיבַהֲלֵנִי בְתָקְפוֹ בְּחֵמָה וְתוֹכַחַת

לְבִלְתִּי אִשָּׁה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה קַחַת

לְהָסֵב אֵלַי מִשְׁפַּט מְלוּכָה גוֹבֶרֶת

לְהַשִּׁיא לֵב הָעָם שֵׁנִית בְּכֵס שֵׁבֶט וַעֲטֶרֶת

הָבָה גְּדַלְיָהוּ לְחַם כְּגִבּוֹר צוֹלֵחַ

הַיּוֹם הִנֵּה זֶה בָא אוֹרוֹ זוֹרֵחַ!

תמה המערכה.

מערכה שׁניה.

המקום כבמערכה הקודמת.

מחזה א.

יוחנן שריה ירמות עיפי אלישמע תנחומה ועוד אנשים מתאספים בחצר אחרי כן גדליהו.

גדליהו.

בְּרוּכִים הַבָּאִים בְּשֵׁם אֵל שָׁמָיִם

בְאַהֲבָה וְשָׁלוֹם אֵיפוֹא נִתְקַע כַּפָּיִם!

שִׂמַּחְתּוּנוּ אַחַי וַתִּתְּנוּ בִי רוּחַ

וַתְּחַיּוּנוּ עַתָּה עֵת נַפְשִׁי תָשׁוּחַ

כַּהוֹלֵךְ בַצִּיָּה עָיֵף וְיָגֵעַ

מִבְּאֵר מַיִם חַיִּים יִשְׁתֶּה שָׂבֵעַ!

ירמות.

מִקֶּרֶב לְבָבֵנוּ נוֹדְךָ כֻלָּנוּ

וּנְבָרֶכְךָ אֵיפוֹא רוֹעֵנוּ גוֹאֲלֵנוּ

בְּעַד דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים בָּם שִּׁמַחְתָּנוּ

וּבְתַנְחוּמֶיךָ אֵת נַפְשֵׁנוּ שִׁעֲשַׁעֲתָּ

כְּיָד חֲזָקָה תִקְרַע חוּטֵי מַכְמֹרֶת

עֵת אֵת רַגְלֵי צִפּוֹר בְחָזְקָה אוֹחֶזֶת.

דַּכְּאֵי רוּחַ וּשְׁחוֹחַ בָּאנו אֵלֶיךָ

בִּרְאוֹת פָּנֶיךָ שַׂר רָב וּמוֹשִׁיעַ

כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים נָגִיל נָרִיעַ

עַל כֵּן נָרִים רֹאשׁ וְיָדֵינוּ תַעֲשֶׂה חָיִל

וּבְאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר בְּחֶשְׁכַּת הַלָּיִל

עַתָּה יָדַעְנוּ כִּי שַׁבְתָּ שָׂמֵחַ

כִּבְיוֹם צֵאתְךָ בָעֹז גִּבּוֹר מְנַצֵּחַ:

גדליהו.

וּמַה-זֶּה אֵיפוֹא מִמֶּנִּי תִשְׁאָלוּ

מַה-שְּׁאֵלַתְכֶם? בְּכָל-לִבִּי אֲמַלְּאנָה.

ירמות.

הֻגַּד לָנוּ וְשָׁמַעְנוּ לְשִׂמְחַת לִבֵּנוּ

כִּי מֶלֶךְ בָּבֶל שָׂמְךָ קְצִין עַמֵּנוּ

וְכִּי הַחִתּוֹתָ בִזְרוֹעַ עֻזֶּךָ

אֵת גְּדוּדֵי הָעַמּוֹנִים אוֹיְבֵינוּ בְנֶפֶשׁ

וַנֹּאמַר אֵין עֵת בְּבָתֵּינוּ לָשֶבֶת

וַנָּבוֹא הַיּוֹם לְהֵרָאוֹת פָּנֶיךָ

וּלְהָבִיא לְךָ גֹדֶל וִיקָר וְתִפְאֶרֶת

וּלְהִשָּׁבַע אֱמוּנָה לְדֶגֶל הוֹדֶךָ!

גדליהו.

קְחוּ נָא תוֹדָתִי מִלִּבִּי נוֹבַעַת

יְקַרְתֶּם לִי בְהִתְנַדֵּבְכֶם לַעֲשׂוֹת חָיִל

כִּפְנִינִים נִדְבַת פִּיכֶם לִי הִנֶּהָ

אֲשֶׁר לִדְלוֹתָם מִזֶּרֶם הַמָּיִם

יְחָרֵף הַשּׁוֹחֶה נַפְשׁוֹ לָרֶדֶת

וּבְעֹז רוּחוֹ לֹא יִירָא מְחִתָּה וָשַׁחַת.

ירמות.

הָבָה נוֹאִילָה פֹּה אִתְּךָ לָשֶׁבֶת

תְּהִי נָא אָלָה בֵינֵנוּ וְנַעַבְדֶךָ

וּבְכָל-אֲשֶׁר תֵּלֵךְ נִלָּוֶה אֵלֶיךָ

בְּכָל-מִלְחֲמוֹתֶיךָ נִלָּחַם לְךָ בְרָב-כֹּח

בְּכָל-מְחִתַּת מָוֶת בַּקְּרָב עַל שְׂדֵה קָטֶל

נֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ לֹא יֵחָת לִבֵּנוּ.

עִם כָּל-אַחֵינוּ נִתְקַבֵּץ אֵלֶיךָ

אִתְּךָ לְנַצֵּחַ אוֹ אִתְּךָ לְהֵרָצֵחַ!

מִ“יָּגוּר” אָנִי בִּנְטוֹת יָדִי שָׁמָּה

יִתְאַסְּפוּ מֵאָה אִישׁ נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת.

שריה.

עַדְעָדָה מוֹלַדְתִּי בְּנַחֲלַת יְהוּדָה נֶגְבָּה

הִיא תִתֵּן חֲמִשִּׁים אִישׁ חֲמֻשִּׁים נֵשֶׁק

הֵם יְקַלְּעוּ אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִיאוּ.

עיפי.

שׂכֹה שָׁמָּה בְּמֹרַד הָהָר שׁוֹכֶנֶת

בָּנֶיהָ הֵם תּוֹפְשֵׂי חֲנִית וָרוֹמַח

בָּם גַּם אֵת הָאֲרִי וְאֵת הַדּוֹב יְשַׁסֵּעוּ

מָאתַיִם יַעַמְדוּ נְכוֹנִים לְשָׁרְתֶךָ.

אלישמע.

שָׁמֵם הַמִּדְבָּר וְדַלִּים הָרוֹעִים שָׁמָּה

אַךְ הֵם לֹא יִירְאוּ סוּפָה וְחֹרֶב הַשָּׁמֶשׁ

גַּם לֹא חֲמַת הָאֲרִי וְחֶרֶב עַרְבִי נוֹסֵעַ

אַנְשֵׁי מְדִין הֵמָּה לֹא יָגוּרוּ מָוֶת.

תנחומת.

דְּשֵׁנָה הַבִּקְעָה אַדְמָתָהּ מְבֹרֶכֶת

שְׂדוֹתֶיהָ לְמַכְבִּיר אֹכֶל יִתֵּנוּ

פְּרִי תְבוּאוֹת וְרֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ וָשָׁמֶן

אֵלֶּה בְנֵי חֲמָת יֹאכְלוּ וְיִשְׂבָּעוּ

יִתְעַנְּגוּ עַל רַב טוּב וְיַחֲלִיפוּ כֹחַ

אֶל כָּל-אֲשֶׁר אֵת חַרְבוֹתָם יְשַׁלֵּחוּ

יִמְחֲצוּ רֹאשׁ אוֹיֵב וּכְבֵדוֹ יְפַלֵּחוּ.

כלם.

כֻּלָּנוּ מוּעָדִים וְעוֹמְדִים לְצַוֶּךָ!

ירמות.

אַל תִּרְאֵנוּ כִּי מְתֵי מִסְפָּר אֲנַחְנוּ

מֶה הֹוֶה בַצְּבָאִים אִם עַם עָצוּם הֵמָּה

מִשַּׁאֲגַת הָאֲרִי יָנוּסוּ כֻלָּמוֹ?

וּכְפִירִים אֲנַחְנוּ עֵת דְּבָרְךָ יְנַהֲלֵנוּ.

אִם נְפוּצִים אֲנַחְנוּ לִילָדִים דָּמִינוּ

אוּלָם אִם בְּצַוְּךָ יַחַד תְּקַבְּצֵנוּ

אָז נֶגֶד כָּל-אוֹיֵב נָקוּם בְּאֹמֶץ רוּחַ.

הֲלֹא כֹה דְבַר משֶׁה לְעַם מַרְעִיתֵהוּ:

"אֶחָד מִכֶּם יִרְדוֹף אוֹיְבִים אֶלֶף

"וּמִתְקוֹמְמִים רְבָבָה יָנִיסוּ שְׁנָיִם

“אִם נָכוֹן לִבְּכֶם בֵּאלֹהֵיכֶם בָּטוּחַ”.

וְעַתָּה דַבֵּר אֵלֵינוּ צַוֵּה צַוֶּךָ

וְלַעֲשׂוֹת מִצְוָתְךָ נְמַהֵר נָחִישָׁה

כְּמַהֵר הַחֵץ מִיֶּתֶר הַקֶּשֶׁת.

גדליהו.

שְׁמָעוּנִי אַחַי לִרְצוֹנְכֶם הִנֵּנִי

אוֹקִיר נִדְבַת פִּיכֶם מִלֵּב תָּם נוֹבַעַת

וְגַם אָנֹכִי אֵיפוֹא לָכֶם אִשָּׁבֵעַ:

תִּשְׁכַּח יְמִינִי וּלְשׁוֹנִי תֵאָלֵמָה

עֵינַי תִּכְהֶינָה בְחוֹרֵיהֶן תּוּמַקְנָה

טֶרֶם אֵת בְּרִיתִי אֵת עַמִּי אָפִירָה

טֶרֶם אֵת לִבִּי מֵהֶם אָסִירָה!

וְכֵן אֶקְשׁוֹר אֶתְכֶם וַאֲחֵיכֶם לִי עַתָּה

בַּעֲבוֹתוֹת אֱמוּנָה לֹא יִנָּתֵקוּ

וּבְרִית שְׁלוֹמֵנוּ לֹא תוּפַר לָנֶצַח!

וְאַתֶּם שׁוּבוּ לָכֶם לְבֵיתְכֶם הַפָּעַם

וּשְׁלֵוִים בְּחַצְרֵיכֶם וְאָהֳלֵיכֶם שֵׁבוּ

עֲדֵי אֵת דְּבָרַי אֶתְכֶם אַשְׁמִיעַ.

כְּסוּפָה וּבָרָד וְעָנָן חַשְׁרַת מַיִם

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה יִשְׁטְפוּ וְיַעֲבוֹרוּ

חֶלְקָה אַחַת לְשַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יַהֲפוֹכוּ

וּבְחֶלְקָה אַחַת לֹא יִגְעוּ לְהָרֵעַ

כֵּן הַקְּרָב הַזֶּה בְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ

וְכֵן לֹא הָיְתָה בְרָכָה בִפְרִי הָאָרֶץ

זֶה שְׁנוֹת הַרְבֵּה כְבַשָּׁנָה הַזֹּאת עַתָּה

שְׁנַת חֶרְפָּה וָבוּז עֵת שֶׁבֶר וָאֵבֶל!

סְעוּ נָא אַחַי עַתָּה שׁוּבוּ הַבָּיְתָה

לִקְטוּ פִּרְיֵיכֶם וּתְבוּאַתְכֶם אֱסוֹפוּ

וּבִצְרוּ כַרְמֵיכֶם בְּלֵב עָלֵז וְשָׂמֵחַ

כְּעַם שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ בָּאָרֶץ

בָּה תְּרוּעַת מִלְחָמָה לֹא הֱבִיאָה קָרֶץ:

ירמות.

מַה-זֶּה דִבַּרְתָּ? הֲכָזֹאת יָעַצְתָּ?

הֲנָשׁוּב נִפָּרֵד אַחֲרֵי הֵאָסְפֵנוּ?

הַיְהוּדָה לֹא יוֹסִיף עוֹד לָקוּם עַד נֶצַח?

הֲיִמּוֹט כְּקִיר נָטוּי חוֹמָה נוֹפֶלֶת?

כְּבִנְיָה מֵרוֹב יָמִים נוֹעַ תָּנוּעַ?

בָּהּ זֶה שְׁנוֹת מֵאוֹת מִתְחוֹלֵל הַסַּעַר

וְהָרוּחַ יֶהֱדוֹף הָרְסִיסִים לְכָל-רוּחַ?

הֲנִהְיֶה לִמְשִׁיָּסה לְכָל-מְבַקֵּשׁ נַפְשֵׁנוּ?

הֲלֹא טוֹב לָנוּ נְסוֹעַ אַרְצָה מִצְרָיִם

לְהִמָּלֵט כַּאֲבוֹתֵינוּ לְפָנִים שָׁמָּה?

זֹאת אֲדוֹנִי לֹא תִהְיֶה עֲצָתֶךָ.

גדליהו.

חָלִילָה לִי מֵעֲצַת אָוֶן כָּמוֹהָ!

הַיְשַׁלַּח רַב חוֹבֵל שַׂר אַנְשֵׁי חַיִל

מֵאֳנִיָּתוֹ בְלֶב-יָם רְחַב יָדָיִם

אֵת מַלָּחָיו עוֹשֵׂי מְלַאכְתּוֹ בַמָּיִם?

אוּלָם הָעֵת הַנְּכוֹנָה עוֹד לֹא בָאָה

בְּמִסְתָּרִים תִּסָּתֵר עוֹד אֳנִיָּתֵנוּ

בַּל נִפְרשׁ נֵס בַּל מָשׁוֹט נִתְפֹּשָׂה

בַּל נְחַזֵּק כֵּן תָּרְנָהּ לְעֵינֵי מְשַׂנְאֵינוּ

עַד בּוֹא עֵת יֶשַׁע אָז נַחֲלִיף כֹּחַ

כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר אַחֲרֵי חֶשְׁכַּת לָיִל.

וְאִם יִפְתֶּה לִבִּי וּתְשׁוּקָה תַטֵּנִי

לֶאֱסוֹף אֵלַי אֵת יֶתֶר פְּלֵטַת עַמֵּנוּ

חֲלוּצֵי נֵשֶׁק וּכְלֵי מִלְחָמָה עַתָּה

מַהֵר יִתְעוֹרֵר מֶלֶךְ בָּבֶל עָלֵינוּ

וְעַד מְהֵרָה בַחֲמָתוֹ יְכַלֵּנוּ כֻלָּנוּ

וְחִצֵּי זַעֲמוֹ יְכַלֶּה בַּחֲרוֹת אַפּוֹ בָנוּ.

חֲבוּ אֵיפוֹא רֵעַי עַד יַעֲבָר-זָעַם

שְׁבוּ בֶטַח בְּעָרֵיכֶם רָע אַל תִּירָאוּ

הִנֵּה בָבֶל עֲלֵיכֶם מָגֵן וָסֵתֶר

אִם שְׁלֵמִים וּשְׁלֵוִים בְּבָתֵּיכֶם תִּשְׁקוֹטוּ

אִם תֹּאבוּ וְשִׁלַּמְתֶּם בְּלֵב שָׂמֵחַ

אֵת הַמַּס הַמִּצְעָר וְשִׁלּוּמֵי הַמֶּכֶס

אֲשֶׁר יָשִׁית עֲלֵיכֶם בְּמִשְׁפָּט וָצֶדֶק.

הֶחָכָם הוּא יוֹחִיל עַד יַחֲלִיף כֹּחַ

עֲדֵי חָלְפָה הַמְּחִתָּה הָאוֹרֶבֶת.

עֵקֶב הַמֶּרִי כִּלָּיוֹן וָשַׁחַת

עַל גְּבוּרָתוֹ נִשְׁעָן יִפֹּל לַפַּחַת

לֹא רַק בְּהִתְאַסֵּף עַם רָב גִּבּוֹרֵי כֹחַ

יָקוּם עַם עָצוּם לַעֲשׂוֹת עֹז וָחָיִל

אַךְ אִם הָרוּחַ אֲשֶׁר עָשָׂהוּ

יְחַיֶּה וִיאַמֵּץ לֵב כָּל-אַנְשֵׁי הֶחָיִל

וּבְעֹז וְתַעֲצוּמוֹת אָז יַעֲשֶׂה וְיַצְלִיחַ

לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בָּרוּחַ!

הִיא הָאֶבֶן הַיְקָרָה בִּיקָר וְתִפְאֶרֶת

לֹא יְפוֹצְצֶנָּה כָל-פַּטִּישׁ וְהוֹלֶם פָּעַם

בַּאֲפֵלָה וַעֲלָטָה הִיא אוֹר תּוֹפִיעַ

וּבְנֹגַהּ צָהֳרָיִם תַּבְרִיק לָזֹהַר

אֵת הָרוּחַ הַזֶּה נָעִיר בְּקִרְבֵּנוּ

וּבְקֶרֶב בָּנֵינוּ וְנֶכְדֵינוּ אַחֲרֵינוּ

זֹאת תִּהְיֶה מְלַאכְתֵּנו מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ

וְזֹאת כָּל-יִשְׁעֵנוּ וְכָל-חֵפֶץ לִבֵּנוּ!

לְזֹאת אַחַי פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַבָּיְתָה

וְלִתְקוּפַת הַיָּמִים בְּבוֹא יְמֵי חַגֵּנוּ

אָז הֵאָסְפוּ שֵׁנִית יַחַד וָבוֹאוּ

וְנָקִימָה לֵאלֹהֵינוּ פֹה מִזְבֵּח

וּנְחַדֵּשׁ אִתּוֹ אֵת הַבְּרִית מִקֶּדֶם.

עַתָּה הִנָּפְשׁוּ פֹה יוֹם אוֹ יוֹמָיִם

לַחֲמוּ בְלַחֲמִי תְּבוּאַת גֹּרֶן וָיָקֶב

וְקַמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם הַבָּיְתָה

וִהְיוּ נְכוֹנִים לָבוֹא בְּקָרְאִי כָרָגַע

בִּקְרוֹב לִגְבוּלֵנוּ מְחִתָּה וָנָגַע

אָז נֶחֱרָץ וְנֵחָלֵץ חֻשִּׁים לַמִּלְחֶמֶת

וְנִתְנַפֵּל עַל אוֹיְבֵינוּ בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת!

גדליהו הולך הביתה וגם האנשים הלכו להם איש איש לדרכו לאהליהם.

מחזה ב.

ישמעאל עגלון בעשא

עגלון.

הֲתִבְטַח שָׂר בַּמַּאֲרָב בּוֹ הֵבֵאתָנוּ?

הֲתֵדַע כִּי נִמְצָא שָׁם מַחֲסֶה וָסֵתֶר

וְלֹא נִירָא כָל-רָע בֶּגֶד אוֹ קֶשֶׁר?

אֲנִי מֵעִם מַלְכִּי צִבְאוֹתֶיו עָרַבְתִּי

וְחִיַּבְתִּי אֵת רֹאשִׁי-אַתָּה יָדָעְתָּ.

ישמעאל.

אֵת כָּל-הָאָרֶץ הַזֹאת יָדַעְתִּי

כַּשּׁוּעָל אֵת כָּל-מְעוֹנָתוֹ יוֹדֵעַ

וְאִישׁ לֹא יִמְצָא בְנִקְרוֹת הַצּוּרִים הָאֵלֶּה

אֵת עִקְבֵי הָאָרְחוֹת הָעֲקַלְקַלּוֹת שָׁמָּה.

הֲלֹא יְדַעְתֶּם לַמְּצוּדָה הַזֹּאת הַדֶּרֶךְ?

וְאַתֶּם רַק עַל דִּבְרֵי פִי תִּבְטָחוּ

בְּיַד עַבְדִּי בַעֲשָׁא כָּל-עֵת לָכֶם אוֹדִיעַ

הוּא יַגִּיד לָכֶם כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ

אֵלָיו חַכּוּ שָׁם בְּמַאֲרָבְכֶם כָּל-רֶגַע

אִם יִתְמַהְמֵהַּ חַכּוּ לוֹ בְמוֹ אָרֶב.

הֲלֹא יֵשׁ לָכֶם בִּכְלֵיכֶם דֵּי לָחֶם?

עגלון.

אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אֵיפוֹא כִדְבָרֶיךָ

עַתָּה אֶל אַנְשֵׁי צְבָאִי אָשׁוּבָה

וְעַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמוֹדָה עַד בּוֹא דְבָרֶיךָ

עַד בּוֹא עֵת לַעֲשׂוֹת אָז לַעֲשׂוֹת אָחִישָׁה.

(הולך)

מחזה ג.

ישמעאל בעשא.

ישמעאל.

הַפְּתִילִים נִטָּווּ לְמַעֲשֵׂה הָרֶשֶׁת

הֲיִצְלְחוּ לְמִכְמֹרֶת חֲזָקָה וְנֶאֱמֶנֶת

לִלְכוֹד דֵּי טֶרֶף וְלֹא תִקָּרֵעַ?

בעשא.

הֲלֹא יֵרָכְסוּ גַם לְמוֹקֵשׁ לְרַגְלֵינוּ

אֲשֶׁר מִבְּלִי מֵשִׂים יִלְכְּדֵנוּ גַם אָנוּ?

ישמעאל.

אָנֹכִי לֹא אִירָא וְלִבִּי בָטוּחַ.

הִנֵּה סַלּוֹתִי לִי דְרָכִים שְׁנָיִם

אִם יֵאוֹת לִי גְדַלְיָהוּ וְאִם יִרְצֵנִי

אָז בְּעֶזְרָתוֹ הָעַמּוֹנִים יִגָּרֵשׁוּ

הֲלֹא אֶרְאֶה פֹה רַבִּים אַנְשֵׁי חַיִל.

וְאִם יְמָאֵן וְיַמְרֶה וְיַקְשֶׁה אֵת עָרְפֵּהוּ

תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע בְּיָד מְרַצַּחַת

בְּעֶזְרַת הָעַמּוֹנִים אֶטְמוֹן לוֹ שַׁחַת.

בעשא.

תִּשְׂחַק אֲדוֹנִי מִשְׂחָק כִּפְלָיִם

לוֹ מְחִתָּה קְרוֹבָה בְּכָל-מִצְעַד רַגְלָיִם

עַל נְקַלָּה בְּלֹא רְאוֹת יָרַט הַדֶּרֶךְ

וְהַמְשַׂחֵק מִשְׂחָק לְמִשְׂחָקוֹ הִנֵּהוּ

ישמעאל.

אֵיכָה יְשַׂחֵק בִּי מַה-זֶּה לִי יָרֵעַ?

אִם בֶּאֱמוּנָה גְדַלְיָהוּ יַעַזְרֵנִי

וְיִתְמְכֵנִי לִתְמוֹךְ שֵׁבֶט הַמֶּמְשֶׁלֶת

כַּאֲשֶׁר עָלָיו לַעֲשׂוֹת בְּמִשְׁפָּט וָצֶדֶק

אָז בַּעֲלִיס אֵת גַּאֲוָתוֹ יִוָּדֵעַ

וַאֲשַׁלֵּם לוֹ כְפָעֳלוֹ אֲשֶׁר כִּעֲסָנִי;

וְאִם גְּדַלְיָהוּ יְמָאֵן וְלֹא יֹאבֶה שְׁמוֹעַ

אָז בְּזַעַם אַפִּי אִנָּקְמָה מִמֶּנּוּ

וַאֲנִי וּבַעֲלִיס נְחַלֵּק אֵת הָאָרֶץ

עַד אֲשֶׁר יָבוֹאוּ יְמֵי חֵפֶץ וָיֶשַׁע

אז בְּיָד חֲזָקָה אֶל אַרְצוֹ אֲגָרְשֶׁנּוּ.

בעשא.

וְאִם בְּכָל-עָרְמָתְךָ בְּרוֹב עֵצוֹתֶיךָ

גַּם זֹאת גַּם זֹאת לֹא תִצְלַח בְּיָדֶיךָ?

ישמעאל.

אָז נְמַהֵר נָנוּסָה אַרְצָה מִצְרָיִם

וַאֲנַחְנוּ כְבֵדִים בִּרְכוּשׁ רָב דַּיֵּינוּ

שָׁם נֵשֵׁב שְׁלֵוִים בְּלֵב נָכוֹן בָּטוּחַ

לֹא נִירָא רָע שָׁם שַׁאֲנָן נָנוּחַ.

עַתָּה לֵךְ הַבָּיְתָה וְהַגֵּד לִגְדַלְיָהוּ

“אֲנִי רֵעֶךָ יִשְׁמָעֵאל בָּא אֵלֶיךָ”.

(בעשא הולך)

מחזה ד.

ישמעאל לבדו.

שְׁעוּ מִנִּי שְׂעִפֵּי שֶׂפֶק רַעֲיוֹנֵי רוּחַ

כָּל-רַעֲיוֹן נֹחַם לֹא בְלִבִּי יָנוּחַ

אֲשֶׁר יָזַם הָרוּחַ בְּאוֹנוֹ לְבַדֵּהוּ

וְיִתְאַמֵּץ לְהָחֵל וּלְכַלּוֹת מַעֲשֵׂהוּ

זֹאת פְּעֻלָּה יְקָרָה גְּדָל-הַתּוֹעֶלֶת

זֹאת עֵצָה אֱמוּנָה מְזִמָּה מְהֻלֶּלֶת.

הַמִּקְרֶה גַם הוּא הָיָה לִי לָעֵזֶר

כִּי נוֹלַדְתִּי לִנְחוֹל כִּסֵּא וָנֵזֶר

וְאִם שִׁבַּר הַכִּסֵא בְּיָד זוֹעֶמֶת

וַיַּשְׁבֵּת הַמְּלוּכָה בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת

יְעוֹרְרֵנִי יְחַזְּקֵנִי וְיִתֵּן בִּי רוּחַ

"קוּמָה עֲשֵׂה חַיִל שַׂר מָשׁוּחַ!

"בְּאוֹנְךָ חַדֵּשׁ כֵּס מַלְכוּת וַעֲטֶרֶת

"וַעֲשֵׂה נָא מְלוּכָה לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת!

"אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וִיאַמֵּץ לִבֵּהוּ

“יָדִי תוֹשִׁיעַ לוֹ זְרוֹעִי תְאַמְּצֵהוּ!”

הֶאָנֹכִי אָנוּד לֹא אָלִין שָׂבֵעַ

כְּרָש הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ בְּצִדְקָתוֹ גֹוֵעַ

לָבוּשׁ בִּבְלוֹיֵ סְחָבִים תִּלְבֹּשֶׁת

אֲבַקֵּשׁ נְדָבוֹת שְׂבַע קָלוֹן וּבֹשֶׁת

אֶקַּח שְׂכַר תֹּם נַפְשִׁי בְּיָשְׁרָהּ הוֹלֶכֶת

מִיַּד כָּל-כֶּלֶב עֶצֶם יְבֵשָׁה מְלֻחֶכֶת?

הַאֲדַבֵּר תַּחֲנוּנִים כְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיִם

"תְּנוּ פַת לֶחֶם לְשַׂר אוֹבֵד נְקִי כַפָּיִם

אֲשֶׁר בְּחֶפְצוֹ מִאֵן בִּגְדוֹלוֹת לָלֶכֶת

לְבִלְתִּי שְׁפֹךְ דָּם נָקִי לַעֲשׂוֹת מַמְלֶכֶת?"

יִסָּחֵף הָלְאָה מִזֶּרֶם וְשִׁבֹּלֶת

אֲשֶׁר לַעֲמוֹד יֶחֱסַר לוֹ אוֹן וִיכֹלֶת

יִדָּחֶה וְיִצְלַל מִגֵּאוּת הַמָּיִם

בַּעֲבוֹר אֳנִיָּתִי בְּיָם רְחַב יָדָיִם!

מחזה ה.

גדליהו ישמעאל.

ישמעאל.

אֲחַבְּקְךָ יְדִיד יָקָר רֵעִי מִנֹּעַר

הֶאָח אֵיךְ אֶשְׂמַח בִּרְאוֹת פָּנֶיךָ עַתָּה

אַחֲרֵי הִפָּרְדְּךָ זֶה עֵת רַבָּה מִמֶּנִּי!

עָלִיתָ רֵעַ בַּהֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ

כַּיּוֹנֵק בַּצִּיָּה לוֹ הוֹד לוֹ תֹאַר

זֶה לִי יָמִים רַבִּים תּוֹעֶה הָיִיתִי

נֶעֱזָב וְגַלְמוּד כְּגֵר עֲצוּב רוּחַ

וְהִנֵּה זֶה פִלְּסָה רַגְלִי מַעְגְּלוֹתֶיהָ

אֶל אַלּוּף נְעוּרַי בּוֹ נַפְשִׁי נִקְשֶׁרֶת

בְּאַהֲבָתוֹ אֶשְׁגֶּה בְּחֵיקוֹ אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ

וְאֶשְׁכַּח כָּל-עֶצֶב בְּבֵית אוֹהֵב וָרֵעַ.

גדליהו.

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבוֹאֶךָ בָּרוּךְ טַעֲמֶךָ!

רֵעַ יַקִּיר לִי יְדִיד שַׁעֲשׁוּעִים מִנֹּעַר

עַתָּה בָאתָ הֶאָח מָה רַב טוּבֶךָ

בְּאָשְׁרִי כִּי יְבָרְכֵנִי דְ' לְרַגְלֶךָ!

גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי וְאֶשָּׁקְךָ גַם אָנִי!

ישמעאל.

הָהּ לוּ לֹא נִפְרַדְנוּ וְיַחַד הִשְׁתַּעֲשַׁעֲנוּ!

הֲלֹא אָנֹכִי אָז רָחֹק הָיִיתִי

בִּשְׁלוֹחַ אוֹתְךָ צִדְקִיָּהוּ בָבֶלָה.

לוּ הָיִיתִי אָנֹכִי אָז אֶצְלֶךָ

כִּי אָז לֹא נְתַתִּיהוּ לְהָרַע אִתֶּךָ

והראֵיתִי צִדְקְךָ כִּי חַף אַתָּה מִפֶּשַׁע

וְהִצַּלְתִּיךָ מִכַּף זֵדִים אַנְשֵׁי רֶשַׁע!

גדליהו.

נִשְׁכַּח נָא אֵיפוֹא יְמֵי רָעָה עָבָרוּ

אָנֹכִי אֶשְׂמַח עַתָּה בְּבוֹאֶךָ

בְּאַהֲבָה נֶאֱמָנָה וּבִפְרֹשׂ כַּפָּיִם

אֶקְרָא לְךָ שָׁלוֹם וּבִרְכַּת שְׂפָתָיִם!

ישמעאל.

אֲבָל אַתָּה גַם אַתָּה מְעַט אָשַׁמְתָּ

כִּי עֵת רַבָּה מִנֶּגֶד לִי הָלַכְתָּ

וְלֹא בָטַחְתָּ בִי בְּאַלּוּף נְעוּרֶיךָ

וּבַעֲלוּמֵינוּ זֶה רַבּוֹת שִׁעֲשַׁעְנוּ.

לוּ חֵפֶץ לִבְּךָ לִי אָז גִּלֵּיתָ

כִּי אָז הַדֶּרֶךְ לְפָנֶיךָ סַלּוֹתִי

בּוֹ הָלַכְתָּ בֶטַח אֶל מַטְּרַת חֶפְצֶךָ

אַתָּה יָדַעְתָּ

גדליהו.

אֲנִי לֹא אָפוּנָה

וְאֵדַע כִּי אַתָּה שַׂר כָּזֹאת עָשִׂיתָ.

ישמעאל.

אַל נָא גְדַלְיָהוּ שַׂר תִּקְרָאֵנִי

קְרָא-לִּי מֶלֶךְ-הַמֶּלֶךְ אָנֹכִי

וּמֶלֶךְ אֶהֱיֶה כָּל-עוֹד בְּאַפִּי רוּחַ

יָד חֲזָקָה גָזְלָה עֹז מִשְׁפָּטִי פָעַם

אַךְ עַתָּה לְהָרַע אֵין עוֹד בָּהּ הַיְּכֹלֶת

כָּל-אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵין כִּסְאִי עָמָדוּ

אֵין אוֹנִים הֵם עַתָּה אוֹ שׁוֹכְנֵי קֶבֶר.

מֵאָז הוּסַר יוֹיָכִין מִכִּסְּאֵהוּ

וְרִגְעֵי מִשְׂרָתוֹ בְּכִלְּאוֹ יִוָּדֵעַ

לִי מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה לִי הוּא הַכֶּתֶר

לִי לְנֶכֶד יֹאשִׁיָּהוּ עֹז וּמֶמְשֶׁלֶת!

מֵאִשְׁתּוֹ הַשְּׁלִישִׁית לִמְלוֹךְ נוֹלַדְתִּי

אַךְ לְמֹרַת רוּחִי לֹא אֵדַע מַדּוּעַ

בְּעֵינֵי נְבוּכַדְנֶצַר חֵן לֹא מָצָאתִי

וַיִּבְחַר בְּצִדְקִיָּהוּ וַיֵּט לוֹ חֶסֶד

זֶה דוֹדִי עֵינָיו עַתָּה נִקָּרוּ

נָסַע בָּבֶלָה אַסּוּר בִּנְחֻשְׁתָּיִם

אַחֲרֵי רְאוֹתוֹ בָאַחֲרוֹנָה בְעֵינֵיהוּ

אֵת בָּנָיו נִשְׁחָטִים עַל הַמַּטְבֵּחַ –

כֹּה סָפוּ תַמּוּ כֻּלָּמוֹ וְאֵינֵמוֹ

הַנֵּצֶר הָאֶחָד מִבֵּית דָּוִד אָנִי

לִי כֵס הַמְּלוּכָה לִמְלוֹךְ אֵל הֶחֱיָנִי!

גדליהו.

הֲלֹא הָיָה גַם כֵּס דָּוִד וְהַנֵּזֶר

לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ בָּאֵשׁ הַמִּתְלַקַּחַת

אֲשֶׁר אָכְלָה צִיּוֹן וִירּוָׁשָלִים?

ישמעאל.

הַכֵּס אָנִי אִתִּי מַלְכּותִי הוֹלֶכֶת

בַּאֲשֶׁר שָׁם אֲנִי גַּם הַכֵּס שָׁמָּה!

קַל מְהֵרָה יֵעָשֶׂה הָעֵץ לְכֵס מַמְלֶכֶת

יְפֻתַּח פֻּתּוּחִים יְצֻפֶּה זָהָב וּמֶשִׁי

אַךְ רַק בִּהְיוֹת מֶלֶךְ עָלָיו לָשֶׁבֶת

אָז כִּסֵא כָבוֹד כֵּס מְלוּכָה הִנֵּהוּ –

הַכֵּס מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם פֹּעַל כַּפָּיִם

הַמֶּלֶךְ מֵאלֹהִים הוּא יָדוֹ תִמְשְׁחֶנּוּ

מִשְׂרָתוֹ נַאְדָּרָה מִשְׁחָתוֹ קֹדֶשׁ

כָּל-עֵת רֹאשׁ נִזְרוֹ עָלָיו זוֹרֵחַ

וְיָדוֹ לֹא תָסִיר עֲטֶרֶת רֹאשֵׁהוּ.

בַּאֲשֶׁר יִתְהַלֵּךְ מַמְלַכְתּוֹ הוֹלֶכֶת

וְתִפְאֶרֶת גְּדוּלָתוֹ לֹא תַעַזְבֶנּוּ

אִתּוֹ קְשוּרָה הִיא כַּגֵּו בָּרוּחַ.

גדליהו.

אָמְנָם צָדַקְתָּ זֹאת אֹמַר גַּם אָנִי

אוּלָם בְּלֹא-עָם מָה הִיא הַדְרַת מֶלֶךְ?

בְּאֶפֶס לְאֹם מַה-כְּבוֹד הֲדַר מַמְלֶכֶת

צַמֶּרֶת עֵץ בְּאֵין שֵׁבֶט וָגֶזַע

בַּבֹּקֶר רַעֲנָנָה בָּעֶרֶב אֻמְלֶלֶת

חֵץ אֲשֶׁר לֹא כוֹנַן עַל הַיֶּתֶר

אֲפִיק נָהָר מֵי נַחַל לֹא יַעַבְרוּהוּ

רַעַם בְּלֹא בָרָק בְּלֹא אֵשׁ לַהֶבֶת.

הֲלֹא יַשְׂכִּיל לַעֲשׂוֹת מֶלֶךְ כָּמוֹהוּ

לְהַצְפִּין הוֹדוֹ לְיָמִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה

כִּי יַסְגִּיר גְּדֻלָּתוֹ בְּתֵבָה מְסֻגֶּרֶת

עַד בּוֹא הָעֵת הַמַּסְגֵּר לְהִפָּתֵחַ

וּלְהוֹצִיא הַסְּגֻלָּה שָׁם מִסְתַּתֶּרֶת

נְקִיָּה וּשְׁלֵמָה מִכָּל-פֶּגַע נִשְׁמֶרֶת –

תִּשָּׂא זָהָב וְאַבְנֵי חֵפֶץ לְמִדְבַּר תֹּהוּ

כְּחַרְסֵי אֲדָמָה הֵם עָפָר כָּמוֹהוּ;

תִּזְרַע זֶרַע עַל גַּלֵּי יָם רְחַב יָדָיִם

יִשְׁטְפוּהוּ הַגַּלִּים זִרְמֵי הַמָּיִם!

ישמעאל.

אֲבָל לֹא כֵן יְדַמֶּה לִבְּךָ אַתָּה

אֲשֶׁר אַתָּה יָדְךָ אָשְׁרְךָ כוֹנַנְתָּ!

כָּל-אֲשֶׁר לְמַטָּרָה יַחְפֹּץ לְהַגִּיעַ

הוּא יָחֵל לַעֲשׂוֹת וְלֹא יִירָא כָל מַפְרִיעַ

אִם גַּם מוֹקֵשׁ לְפָנָיו בְּדַרְכּוֹ יָנוּחַ

הוּא יֵלֵךְ בֶּטַח דַּרְכּוֹ בְּאֹמֶץ רוּחַ

אָנָה רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ אַחַת בְּעֵינֵיהוּ

לֹא יַחֲקֹר אַךְ יְמַהֵר וְיָחִישׁ מַעֲשֵׂהוּ.

גדליהו.

אוּלָם לְהָחֵל בַּאֲשֶׁר אֵין רֵאשִׁית שָׁמָּה

אֵין דֶּרֶךְ וְאֵין מַטָּרָה לָעֵינָיִם

מִי זֶה רֵעַ יִיעַץ יְדַבֵּר אִוֶּלֶת?

פֹּה רַק קָלוֹן תַּחַת כָּבוֹד וְתִפְאֶרֶת

אָסוֹן וּמְחִתָּה תַּחַת תִּקְוַת יֶשַׁע

שֶׁפֶל תַּחַת שְׂאֵת תַּחַת יְקָר בּשֶׁת

וּמִרְמָה תִזְרֶה רַק לַעֲנָה וָרַעַל –.

הָהּ הִוָּסֵר נָא יִשְׁמָעֵאל עוֹד עַתָּה

מִפִּי אוֹהֵב נֶאֱמָן קְחָה מוּסָר וְתוֹכַחַת!

יַעַן הַזֶּרַע הָאַחֲרוֹן עוֹד אַתָּה

נֵצֶר מִבֵּית דָּוִד הָאֶחָד נִשְׁאַרְתָּ

אַל תְּעוֹרֵר הַסַּעַר אֲשֶׁר יְסַעֲרֶנּוּ.

עַם יְהוּדָה חָדַל מַמְלַכְתּוֹ אָפָסָה

אַל תַּחֲמוֹד וְתִפָּת לִהְיוֹת לְלֹא-עָם מֶלֶךְ

כִּי לֹא לְמַעַן מֶלֶךְ עָם יִלָּקֵח

כִּי רַק עַל הָעָם מֶלֶךְ יִמָּשֵׁחַ!

ישמעאל.

הֶרֶף נָא וְאַגֵּדְךָ מַה-נַּפְשִׁי שׁוֹאֶלֶת:

הִנֵּה עוֹד נִשְׁאַר עַם רַב בָּאָרֶץ

אִם נְפוֹצִים הֵמָּה מְפֻזָּרִים לְכָל-רוּחַ

חֲלוּצִים יָגֹדּוּ וְיִקָּבְצוּ אֵלֶיךָ

אַתָּה קְצִינָם וּבְקוֹלְךָ יִשְׁמָעוּ

עֲבָדַי הֵם עַתָּה אַתָּה יָדַעְתָּ

תְּנָה-נָּא אוֹתָם לִי לְמַלְכְּךָ וַאֲדוֹנֶיךָ

לַעֲשׂוֹת פְּקֻדָּתִי וּבְקוֹלִי לִשְׁמוֹעַ –.

הַקְהִילֵם וְיֶהֱבוּ נָא גֹדֶל לְמַלְכֵּמוֹ

יִשָּׁבְעוּ לְדִגְלִי וּבְרִית לִי יִכְרוֹתוּ

וּבְסוּר אָז הַכַּשְׂדִּים מֵעַל גְּבוּלֵנוּ

נֶאֱסֹף חֵיל כָּבוֹד כָּל-גִּבּוֹרֵי חָיִל

וּבְעַם עָצוּם וָרָב וּבְאֹמֶץ רוּחַ

חִישׁ נַכֶּה אֵת הָעַמּוֹנִים אוֹיְבֵינוּ

אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֵת חִתִּיתָם עָלֵינוּ

וְנָשׁוּבָה וְנִבְנֶה צִיּוֹן הַנֶּחֱרֶבֶת

וְנוֹשִׁיב שָׁם אֵת יֶתֶר פְּלֵטַת עַמֵּנוּ

וְעַד מְהֵרָה תִּבָּנֶנָּה חוֹמוֹתֶיהָ

לְמַחֲסֶה וּמָעֹז מִפְּנֵי כָל-אוֹיְבֶיהָ!

גדליהו.

הֲיִשָּׁנֶה אֵיפוֹא הַמִשְׂחָק פַּעֲמָיִם?

הֲיַקְרִיב הָעָם הַזֶּה שְׁאֵרִית כֹּחֵהוּ

אַחֲרִית נֵטֶף דָּמוֹ לְחֵפֶץ רַעֲיוֹן רוּחַ?

הֲלֹא עַד מְהֵרָה הַבַּבְלִים יָשׁוּבוּ

וּבְקִנְאָתָם כָּל-חַמָתָם יָעִירוּ

וְיַשְׁמִידוּ אֵת כֹּל הַהוֹלְכִים עִמָּם קֶרִי

אֲשֶׁר בְּכָל-מַכּוֹתָם מוּסָר לֹא לָקָחוּ

וְיִנָּקְמוּ בְלִי חֶמְלָה בַּחֲרוֹת אַפֵּמוֹ

מִכָּל-הַאֻמְלָלִים הָאֲסוּרִים בְּאַרְצֵמוֹ

פַּלָצוּת!

ישמעאל.

צָדַקְתָּ לֹא עֵת עוֹד לְמִלְחֶמֶת

נְחַכֶּה אֵיפוֹא – הַיָּמִים לֹא יִמָּשֵׁכוּ –

עַד אֲשֶׁר הַבַּבְלִים לָלֶכֶת יַרְחִיקוּ

וּבְמָקוֹם אַחֵר לַעֲשׂוֹת דַּיָם יִמְצָאוּ

בָּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת חֵילָם יִלָּחֵמוּ

מָדַי וּפָרָס הֲלֹא נְכוֹנִים הֵמָּה

לִשְׁבּוֹר מֵעָלֵימוֹ מוֹטוֹת עֻלֵּמוֹ –

אַךְ נֵחָלֵץ חוּשִׁים עַתָּה לַעֲשׂוֹת חַיִל

וּלְזֹאת תְּנָה-לִּי אֵת שֵׁבֶט הַמֶּמְשֶׁלֶת.

גדליהו.

לִי נְתָנוֹ נְבוּכַדְנֶצַר וּלְשַׂר שָׂמַנִּי

בִּי הֶאֱמִין כִּי לוֹ רוּחִי נֶאֱמֶנֶת

הַאָתֵל בּוֹ אָנִי הַאֶגְנוֹב לְבָבֵהוּ?

הַאֲחַלֵּל בְּרִיתִי כְּבוֹגֵד וּפוֹשֵׁעַ?

הֲלֹא מִלֵּט הוּא אֵת נַפְשִׁי מִמָּוֶת

אֲשֶׁר לוֹ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִכְרִיעָנִי?

ישמעאל.

זֹאת לֹא פִשְׁעִי הִיא זֹאת לֹא עָשִׂיתִי אָנִי

אַךְ הֲלֹא קֶדֶם לְמֶלֶךְ יְהוּדָה נִשְׁבַּעְתָּ

אָלָה רִאשׁוֹנָה וּקְדוֹשָׁה לְמַלְכֶּךָ

טֶרֶם לְמֶלֶךְ בָּבֶל אַחֲרֶיהָ נִשְׁבַּעְתָּ?

שְׁבוּעַת אֱלֹהִים זֹאת אֱמוּנָה נִצַּחַת

אֲשֶׁר בְּלֵב כָּל-בֶּן יְהוּדָה שֹׁרֶשׁ הִכָּתָה

וּמִי זֶה יְפִירֶנָּה לִמְעוֹל בּוֹ מַעַל?

גדליהו.

הַטֵּה נָא שַׂר לִי אֹזֶן קַשֶּׁבֶת

הָבָה וְאַרְאֶךָ אֵת שַׁחַת הָרֶשֶׁת

בָּהּ עַל נְקַלָּה נִלָּכֵד כֻּלָּנוּ:

יָמִים רַבִּים הָיוּ לִיהוּדָה בְּאֵין מֶלֶךְ

שׁוֹפְטֵיהֶם הֵם שְׁפָטוּם אֲשֶׁר בָּחָרוּ

בְּעֵת קְרָב וְשָׁלוֹם הֵם אוֹתָם נִהֵלוּ

אַךְ חֻלַּק לֵב הָעָם וַיְפֹרָדוּ

וַיָּמֹכּוּ מֵעֹצֶר רָעַת צָרֵימוֹ

כִּמְעַט עוֹד לַאֲגֻדּוֹת מְפֻזָּרוֹת נֹאחָזוּ

אָז צָעַק הָעָם וַיִּשְׁאֲלוּ לָהֶם מֶלֶךְ

לְנַהֲלֵם בְּשִׁבְטוֹ וּלְחַזֵּק לִבָּם יַחַד

וּבְיָד חֲזָקָה יִמְשָׁל-בָּם לַעֲשׂוֹת חָיִל.

הֵם הִמְלִיכוּ וַיִּהְיוּ לְעַם עָז גְּדָל-כֹּחַ

וְכָל-הָעַמִּים סָבִיב נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ

מִפְּנֵי עֹז הַמֶּלֶךְ וְתֹקֶף הַמֶּמְשֶׁלֶת

אַךְ מְהֵרַה הָיְתָה הַמְּלוּכָה לְנוֹגֶשֶׂת

וּפְנִימָה לָקְחָה אֲשֶׁר בַּחוּץ נָתָנָה

אֵת חֹפֶשׁ הָעָם עָשְׁקָה בְּעֹז יָדָיִם

וְכָל-מִשְׁפָּט וָצֶדֶק הִשְׁבִּיתָה מִשָּׁעַר

וַתַּעַשׂ נְבָלָה עַל פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ

וַתָּקֶם לָהּ צָבָא רָב כָּל אַנְשֵׁי חַיִל

וְרָאשִׁים עַל הָעָם עוֹשְׁקִים בְּרָב-כֹּחַ

וְכֹהֲנִים נְבָלִים שָׂרִים אַנְשֵׁי רֶשַׁע.

אָז פָּרַע הָעָם וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת

סָרוּ מַהֵר מִדֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ

וַיֹּאמְרוּ לְאֵל צוּרָם סוּר מִמֶּנּוּ

וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ!

הָהּ בְּבֵית יִשְׂרָאֵל שַׁעֲרוּרָה נֶעֱשָׂתָה

תַּהְפּוּכוֹת וּנְבָלָה לְלַעַג וּלְקֶלֶס:

הַשּׁוֹפְטִים שֹׁחַד וְשַׁלְמוֹנִים לָקָחוּ

אֵת הָעָם דִּכְּאוּ פְּנֵי עֲנִיִּים טָחָנוּ

הֶחָמָס קָם לְמַטֶּה רֶשַׁע וָזָעַם

לַחַלָּשׁ לַחַץ לַדָּל נֵטֶל מֶכֶס

לְדוֹבֵר אֱמֶת רְדִיפָה כֶּלֶא וָמָוֶת.

וְעַתָּה מַמְלָכוֹת עֲצוּמוֹת נֶאֱסָפוּ

וּלְאֻמִּים עָרִיצִים בְּעֹז הִתְיַצָּבוּ

וַיִּפְשְׁטוּ כְאַרְבֶּה עַל פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ –

וְאֵיךְ יָקוּם וְיִתְעוֹדֵד עַם הוֹלֵךְ שְׁחֹחַ?

מַלְכֵיהֶם אֵת שֵׁם אֵל אוֹתָם הִשְׁכִּיחוּ

וַיְרַפּוּ אֵת רוּחָם וְיֵלְכוּ בְלֹא כֹחַ

כָּכָה בְמַלְכּוֹ הָעָם הַזֶּה פָּרוּעַ

וְאֵיךְ עַתָּה יִתְגַּבֵּר וְיִתְאַזֵּר חָיִל?

לוֹ יֶחֱסַר אֹמֶץ וְהִתְנַשְּׂאוּת הָרוּחַ

הוּא נִכְנַע עוֹד טֶרֶם אוֹיְבוֹ הִכְנִיעֵהוּ

וּמַלְכּוֹ בִשְׂאֵתוֹ וְתַאֲוַת נַפְשֵׁהוּ

יוֹצִיאֵהוּ לַקְּרָב בּוֹ לֹא יַצְלִיחַ

נִשְׁאֶה בָהֶבֶל הַאֲמֵן בַּתֹּהוּ

כִּי מֵהֲדַר נִזְרוֹ הַנּוֹשָׁן מִזֹּקֶן

אוֹיְבוֹ עַד מְהֵרָה יֶחֱרַד וְיִכָּנֵעַ!

רַק אֶת-הַנֵּס הָיָּשָׁן מִימֵי קֶדֶם

יִפְרֹשׂ עַל שְׂדֵה הַקְּרָב וְיַעֲשֶׂה חָיִל!

בִּכְרוֹת אִתּוֹ מִתְקוֹמְמוֹ בְּרִית נֶאֱמֶנֶת

יְפִירֶנָּה בִרְמִיָּה וְיִמְעוֹל בּוֹ מַעַל

וְיֹאמַר לְהִתְחַכֵּם לוֹ וּלְסָבְבוֹ בְכַחַשׁ –

הִנֵּה הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ

הִצְמִית אֵת עַמּוֹ וְאֵת אוֹנוֹ הִכְנִיעַ

בְּיָדָיו עֲכָרָהוּ וַיָּכֶן לוֹ שַׁחַת

וַיַּהֲרוֹס מִבְצָרָיו מַעֲשֵׂה יָדֵיהוּ

וְעַתָּה כִי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁהוּ

רֶצַח בְּעַצְמוֹתָיו מֻכֶּה וּפָצוּעַ

כִּמְעַט הֹרָג מִתִּגְרַת יַד מְרַצֵּחַ

אֵין בּוֹ מְתֹם וּבְעָנְיוֹ מִתְיַפֵּחַ

הֲיָשׁוּב יִקְרָא לְמַלְכּוֹ מְרַצְּחֵהוּ

יַפְקִיד בְּיָדוֹ רוּחוֹ כְּעֶבֶד דַּכֵּא רוּחַ

וּכְנַעֲנֶה תַּחַת שִׁבְטוֹ יֵאָנֵחַ

לְמַעַן יֵרֵד שַׁחַת יִתֹּם לִגְוֹעַ?

הֵן מִמְאַת אֶלֶף אַךְ מֵאָה נוֹתָרוּ

הַאִם הַמֵּאָה הָאֵלֶּה יִתְגַּלֵּעוּ

וְיִפְּלוּ בְעַד צֶלֶם מַמְלָכָה נוֹפֶלֶת?

חָדְלָה הַמְּלוּכָה בְיִשְׂרָאֵל חָדֵלָה!

הַמֶּמְשָׁלָה לְבַדָּה מִשְׁפָּטָהּ הֶאֱבִידָה

רַק לְמוֹשֵׁל אַדִּיר אַחֵר נִשְׁמַע מֵעַתָּה

נִהְיֶה מַמְלָכָה שְׁפָלָה נִכְנַעַת

לְמֶמְשָׁלָה גְבֶרֶת גְּדוֹלָה מִשְׁמַעַת

אֵבֶר מַמְלָכָה גְדוֹלָה בְּעֹז וָכֹח

בְּצִלָּה נַעֲשֶׂה חַיִל וְנִמְצָא מָנוֹחַ!

ישמעאל.

זֹאת הִיא מֶרִי וּמֶרֶד גְּדַלְיָהוּ!

קֶשֶׁר הֵרִים יָד בִּמְשִׁיחַ אֱלֹהַּ!

הֲלֹא בָחַר לוֹ יָהּ אֵת דָּוִד לְמֶלֶךְ

וּבְזַרְעוֹ אַחֲרָיו מְלָכִים קְצִינֵי אֶרֶץ

וַיִּשָּׁבַע לוֹ שְׁבוּעָה נִצַּחַת:

"לֹא יָסוּר מִבֵּית דָּוִד תּוֹמֵךְ שֵׁבֶט

“יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ נָשִׂיא מָשׁוּחַ!”

אֲנִי הוּא הַחֹטֶר תּוֹמֵךְ הַשֵּׁבֶט

לִי מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה לְרֹאשִׁי הַנֵּזֶר

הַנּוֹגֵעַ בִּי נוֹגֵעַ בֵּאלֹהַּ!

גדליהו.

תָּאִיץ בִּי לְהָעִירְךָ וּלְהַזְכִּירֶךָ

כִּי תִקְרָא שֵׁנִית מְפֹרָשׁ בַּסֵּפֶר:

כֹּה אָמַר דְ' לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד:

לֹא יֶחֱסַר לְךָ מִזַּרְעֲךָ מֶלֶךְ מָשׁוּחַ

עוֹשֵׂה מְלוּכָה בְיִשְׂרָאֵל עַד נֶצַח

כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד בָּאָרֶץ

אִם אַתָּה וְזַרְעֶיךָ דַּת אֵל תִּשְׁמוֹרוּ

נֶאֱמָנִים בִּבְרִיתוֹ וּבוֹ תִדְבָּקוּ

וַאֲהַבְתֶּם מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וָצֶדֶק".

וַתְּהִי לְהֶפֶךְ הֵם אֵת בְּרִיתוֹ חִלֵּלוּ

לָכֵן אָבְדָה מַלְכוּת יְהוּדָה מֵאַרְצֵהוּ

וְהַמֶּלֶךְ מַה-יַעֲשֶׂה כִּי נִשְׁאַר לְבַדֵּהוּ?

ישמעאל ( אל לבו ).

הָהּ בּוּז וְחֶרְפָּה! הַנָּבָל יִוָּדֵעַ!

רַגְלִי תִרְמְסֶנּוּ כְּרִמָּה וְתוֹלַעַת!

אַךְ עוֹד תַּחַת הַמַּסְוֶה אֶתְנַכֵּרָה

אֶמְשׁוֹל בְּרוּחִי אֶתְאַפֵּק הַפָּעַם

לֹא אָעִיר חֲמָתִי לֹא אֶזְעֹם זָעַם –

גדליהו.

הַאֲסַפֵּר לְךָ אֵיפוֹא אֵת כֹּל וְאוֹכִיחֶךָ?

הָהּ אֵיךְ תִּכְבַּד עָלַי זֹאת וּתְדַכְּאֵנִי!

אַתָּה לֹא תִסְלַח לִי לֹא תֹאבֶה לִסְלוֹחַ!

בְּכָל-לִבִּי שַׂר אַלּוּפִי אֲקָרְבֶךָ

כָּל-אֲשֶׁר לִי לְךָ הוּא בֵּיתִי בֵיתֶךָ

כָּל-הוֹנִי עֲשֵׂה בוֹ כָּל-עֵת כְּחֶפְצֶךָ

לֹא אִירָא חֲמַת בָּבֶל כִי יִזְעֹם זָעַם.

הִנֵּה כָל-בֵּיתִי לְפָנֶיךָ פָתוּחַ.

בּוֹ גַם חֲמוּטַל וזְבִידָה תִשְׁכֹּנָּה.

ישמעאל.

הַחֲמוּטַל הַמַּלְכָּה הַזְּקֵנָה בְּבֵיתֶךָ?

וְגַם זְבִידָה אִתָּה פֹּה הִיא יוֹשֶׁבֶת?

אָנָּא הוֹבִילֵנִי נָא מַהֵר שָׁמָּה

גדליהו.

אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֲלֵיהֶן בּוֹאָה!

מחזה ו.

חדר בתוך הבית פנימה.

חמוטל וזבידה.

חמוטל.

בּוֹאִי נָא זְבִידָה הֵנָּה הַבַּיְתָה

דְּבַר סֵתֶר יֵשׁ לִי לְדַבֵּר אִתֵּךְ עַתָּה

(הולכות החדרה).

שְׁמָעִינִי בִתִּי כָּאֵם לָךְ אֲדַבֵּרָה

אַל נָא תֶהְגִי אֵיפוֹא כָּל-רַעֲיוֹן רוּחַ

עִזְבִי אֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר נַפְשִׁי תְתַעֲבֶנּוּ.

זבידה.

מַדּוּעַ תְּתַעֲבִיהוּ מֶה עָשָׂה עָוֶל?

הֲלֹא יַרְאֶה לָךְ רַב אֱמֶת וָחֶסֶד

אֱמוּנָה וְאַהֲבָה וְכָבוֹד שִׁבְעָתָיִם?

מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד וְלֹא יַעֲשֶׂה בְּכָל-לֵב וָנֶפֶשׁ?

הֲלֹא יֶחֱרַד לְמַלְּאוֹת חִישׁ כָּל-מַאֲוַיֵּינוּ

וְכָל-חֵפֶץ לִבֵּנוּ עוֹד הוּא עַל שְׂפָתֵינוּ?

גַּם הַטֶּבַע זֹאת הָאֵם הַמְּפַנֶּקֶת

בְּיָדָהּ הַנְּדִיבָה לֹא כֹה נוֹתֶנֶת

כָּל-חֵפֶץ בָּנֶיהָ טֶרֶם יִשְׁאָלוּ

כָּמוֹהוּ כָל-רֶגַע כְּבֵן נֶאֱמַן רוּחַ!

וְאַתְּ תִּגְמְלִיהוּ שִׂנְאָה וְאֵיבָה נוֹקֶמֶת

תְּשַׁלְמִיהוּ תַחַת טוֹבָה קִנְאָה זוֹעֶמֶת?

מַה-נַּעֲשֶׂה אָז אֵיפֹה נִמְצָא מָנוֹחַ

אִם גַּם הוּא יַעַזְבֵנוּ דַּלוֹת רְפוֹת כֹּחַ?

חמוטל.

הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ בְּהִכָּבְדוֹ בָנוּ

כִּי הַמַּלְכָּה בְּבֵיתוֹ הִיא שׁוֹכֶנֶת

כִּי סָרָה אֶל בֵּיתוֹ לוֹ רַב מַשְׂכֹּרֶת!

וְעַל זֹאת יִקָּרֵא גַם שְׁמוֹ לְמַזְכֶּרֶת

בְּסֵפֶר דִבְרֵי הַיָּמִים בָּאָרֶץ.

מִמְּלָכִים לֹא תְשֻׁלַּם תּוֹדַת שְׂפָתָיִם;

לְשָׁרֵת אוֹתָם דֵּי תוֹדָה שִׁבְעָתָיִם.

וְיַעַן הוּא עֶבֶד הַכַּשְׂדִּים אוֹיְבֵינוּ

לְזֹאת אֲתַעֲבֶנּוּ וְהוּא נִבְזֶה בְעֵינֵינוּ.

זבידה.

שִׁמְעִי נָא אֵיפוֹא אַחֲוָתִי גַם אָנִי:

אָנֹכִי אֱהָבֶנּוּ לֹא אֶעֶזְבֶנּוּ

אַחַת לוֹ נִשְׁבַּעְתִּי אֱמוּנָה נִצַּחַת

וּבְרִיתִי זֹאת לוֹ נֶצַח נֶאֱמֶנֶת.

חמוטל.

הֲזֹאת אֶשְׁמַע מִפִּיךְ אֵם אָבִיךְ אָנִי

וַאֲנִי מְצַוָּה עָלָיִךְ לְבַל תִּזְכְּרִיהוּ?

אָנֹכִי פֹה תַחַת אָבִיךְ נִצֶּבֶת

בִּשְׁמוֹ אֲצַוֵּךְ וּלְקוֹלוֹ תִשְׁמָעִי!

הַכְהָתֵל בִּי גַּם בִּדְבָרוֹ תְהָתֵלִי?

זבידה.

הָהּ אַל תִּשְּׂאִי בִנְאָצוֹתַיִךְ אֵלֶּה

אֵת שֵׁם אָבִי הָאֻמְלָל עַל שְׂפָתָיִךְ!

רַב נָשָׂא וַיִּוָּסֵר בְּבֵית הַסֹהַר

שָׁם לָקַח בְּכָל-מְשׁוּגוֹתָיו כִּפְלָיִם

הֲתִשָּׂא זֹאת גַּם בִּתּוֹ הַנֶּעֱצֶבֶת?

אָנָא הֱנִיחִיהוּ אַל נָא תִקְרְאִיהוּ!

מַה-תָּעִירִי מַה-תְּעוֹרְרִי קְלוֹנוֹ פַעֲמָיִם?

זִכְרוֹנוֹ כְבָר נִקְדָּשׁ בְּהִוָּסְרוֹ שֶׁבַע

וְחֶבְלֵי מָוֶת חֶבְלוֹ בְחַבְלֵי בֵית הַכֶּלֶא.

הֲתֹאבִי לְחַדֵּשׁ קְלוֹן מוּמוֹ לַבּשֶׁת

מַזְכֶּרֶת גַּבְהוּתוֹ סוּת גְּאוֹנוֹ תִלְבּשֶׁת

מִמֶּנָּה עַתָּה כְבָר נַפְשׁוֹ מְטֹהָרֶת

וּמִכְּאֵב נֶעְכָּר הֵן רוּחוֹ נֶעְכָּרֶת?

חמוטל.

מַה-תֶּהְגִי רִיק תְּדַבְּרִי הֶבֶל וָרוּחַ

הַמְּלוּכָה תְצַוֶּה עָלַיִךְ בְּמַפְגִּיעַ

מִתֵּת יַד-בַּת-מֶלֶךְ לְהֵחַלֵּךְ לְעֶבֶד!

כָּל-מִקְרֶה רָע כָּל-אָסוֹן וָפֶגַע

לֹא יָסִיר הַהוֹד וַהֲדַר הַתִּפְאֶרֶת

אֲשֶׁר אֱלֹהִים יְשַׁוֶּה עַל רֹאשׁ מָשׁוּחַ –

הֵן כָּל-אֵלֶּה הֵם פֹּעַל אֵל בַּקֹּדֶשׁ!

הַיְכַחֵשׁ אִישׁ בְּאָבִיו לֵאמוֹר לֹא רְאִיתִיךָ

וְאֵת אִמּוֹ לֹא יֵדַע לֹא יַכִּירֶנָּה?

הֲיִקְרָא לְזָר אָבִי לְזָרָה אַתְּ יְלִדְתִּנִי?

הֲלֹא תֵדְעִי אֵיפוֹא הֲלֹא תָבִינִי

כִּי הַמִּקְרִים הָרָעִים אֲשֶׁר יְדַכְּאוּנוּ

הֵם עָלֵינוּ חוֹבוֹת כִּפְלַיִם יָשִׂימוּ

לִתְמוֹךְ כְּבוֹדֵנוּ וְהוֹד מַלְכוּתֵנוּ

לְבִלְתִּי חַלֵּל יִפְעַת נֵזֶר קָדְשֵׁנוּ?

וּבְשׁוּב אֵלֵינוּ מַמְלַכְתֵּנוּ כְּקֶדֶם

אָז הֶאָח יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֵנוּ

וְשֶׁמֶשׁ תִּפְאַרְתֵּנוּ בְּהוֹדָהּ תּוֹפִיעַ

מִתַּחַת הָעֲרָפֶל תְּשַׁלַּח קַרְנַיִם

אָז נַעֲמוֹד הָכֵן בִּיקָר וְתִפְאֶרֶת

בְּלָבְשֵׁנוּ גֵאוּת וְעֹז וְהָדָר תִּלְבּשֶׁת

וּמָגִנֵּנוּ לֹא תְחַלֵּל עוֹד בּשֶׁת.

זבידה.

הֲלֹא תַעַזְבוּ מַחְשְׁבוֹת אוֹנְכֶם נֶצַח

וּכְלַמֹּלֶךְ תַּקְרִיבוּ בְּנֵיכֶם לַתֹּהוּ?

מַמְלַכְתְּכֶם נִשְׁבְּתָה בָּאֵשׁ הִיא נֶאֱכֶלֶת

הַסְּעָרָה פִזְּרָה עֲפָרָה לְכָל-רוּחַ

וְעוֹד תִּרְדְפוּ אַחֲרֵי צֵל זֶה תְּבַקְּשׁוּ הֶבֶל?

וְתִזְבְּחוּ לוֹ בְנֵיכֶם לִנְחוֹל כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת?

עֲצַת הַגֵּאיוֹנִים רָחֲקָה מִמֶּנִּי!

אָנֹכִי אֲתָעֵב כָּל-רוּם עֵינָיִם.

תְּבַקְּשׁוּ כָזָב הֶבֶל-רַעֲיוֹן רוּחַ

אֲנִי אֶבְזֶנּוּ מִלִּבִּי אֲסִירֶנּוּ

גַּם כָּל הַשּׁוֹגִים בּוֹ מִלִּבִּי אָסִירָה!

תַּקְשִׁיחוּ לִי לִבְּכֶם וַעֲצָתִי תִפְרָעוּ

לֹא תָנִידוּ לִי כְּאֵבִי לֹא תֵדָעוּ

אַקְשִׁיחַ לָכֶם אֵת לִבִּי גַם אָנִי

וַאֲחַלְצֶנּוּ מִמַּשַּׂאֲכֶם כִּי הֶלְאָנִי!

חמוטל.

הַתְדַמִּי כִי אִירָא חֲמַת עֲלוּמַיִךְ?

אָנֹכִי הַגְּבִירָה וְאַתְּ לִי תִשְׁמָעִי!

זבידה.

עוֹרְרִי גְבוּרָתֵךְ גְּבֶרֶת מַמְלֶכֶת!

צַוִּי לִמְשָׁרְתַיִךְ הֵם לָךְ יִשְׁמָעוּ!

שַׁקְּצִי אֵת לֶחֶם גִּבּוֹר הַחַיִל

אֲשֶׁר תִּבְזִיהוּ וּתְכַסִּיהוּ בשֶׁת.

פַּקְּדִי וְאַחֵר תַּחְתָּיו יְנַהֲלֵךְ בַּלֶּחֶם

וְיָכִין לָךְ מַטְעַמִּים וְכָל-עֹנֶג נָפֶשׁ!

הָהּ מְזִמָּה תוֹעֵבָה עָרְמָה מַמְאֶרֶת

בְּחֻבָּה רַק מִרְמָה חֲדָשָׁה מְסֻתֶּרֶת

חמוטל.

סְפִי חֶרְפָּה עַל-חֶרְפָּה אַתְּ-בַּת-בְּלִיַּעַל

בּוֹזִי שֵׂיבַת אֵם אָבִיךְ יֵקְהַת פָּנֶיהָ!

וַאֲנִי בְתֻמִּי וֶאֱמוּנָתִי אָמַרְתִּי:

בִּגְדוֹל הָאָסוֹן וּמְחִתָּה אוֹרֶבֶת

בִּרְבוֹת סָבִיב סָבִיב מֶרִי וָמֶרֶד:

בְּחֵק קְרוֹבַי לִבִּי יִהְיֶה בָטוּחַ

בְּקֶרֶב מִשְׁפַּחְתִּי אֵשֵׁב שְׁלֵוָה מִפַּחַד!

דַּלְתוֹת הַבַּיִת תִּסְגּוֹרְנָה תִפְאֶרֶת

בְּחֶדְרִי פְנִימָה יְקָר כָּבוֹד לִי מִשְׁמֶרֶת

אִם מִחוּץ תִּקְרְעֶנָּה יַד פּוֹשֵׁעַ

וּזְרוֹעַ נָבָל אֵת קַרְנָהּ תְּגַדֵּעַ!

הָהּ הֶאֱמַנְתִּי בַשָּׁוְא בָּטַחְתִּי בַתֹּהוּ

בָּנַי יְבַקְּשׁוּ אֲסוֹנִי יְמַהֲרוּ עֲשׂהוּ.

הַמָּה הָהּ תַּחְתִּי מָזוֹר יָשִׂימוּ

וּלְהָמִיר כְּבוֹדִי יָד בִּי יָרִימוּ!

לָמָּה אַאֲרִיךְ יָמִים לְעָמָל וָכָעַס

מַדּוּעַ לֹא נִסְגְּרוּ עֵינַי וָמַתִּי

בְּטֶרֶם בָּא הָרֹגֶז וַאֲסוֹנִי קְרָאָנִי?

מַה-תְּדַבְּרִי עוֹד זְקֵנָה סָרַת טָעַם?

כְּבָר נִסְכְּלָה עֲצָתֵךְ נִבְעֲרָה מִזֹּקֶן

נִסְרְחָה חָכְמָתֵךְ נִבְעַרְתְּ מִדָּעַת!

תַּהְפּוּכוֹת וְאִוֶּלֶת עַתָּה תְדַבֵּרִי

וַאֲשֶׁר פִּיךְ: יְקָר הוֹד גְּדֻלָּה יִקָּבֶנּוּ

הֶבֶל הִנֵּהוּ עַתָּה רַעֲיוֹן רוּחַ!

פִּתְחִי לָךְ פִּתְחֵי שְׁאוֹל כְּרִי לָךְ שַׁחַת

שִׁכְבִי שְׁנַת עוֹלָם תַּרְדֵּמָה נִצַּחַת!

זבידה.

שָׂאִינִי אֵם יְקָרָה כִּי לַחֲטוֹא נוֹאַלְתִּי

וּבַחֲרוֹן אַפִּי בְּרוּחִי לֹא מָשַׁלְתִּי

וָאַבִּיעַ בְּחָפְזִי קָשׁוֹת וְאִוֶּלֶת

וָאֶהִי לָךְ מֹרַת רוּחַ בַּת מְקַלֶּלֶת!

הַדָּבָר בּוֹעֵר בְּלֵב הַמְּדַבֵּר פִּי שְׁנַיִם

מִבְּלִי שׁוֹמֵעַ וּמַקְשִׁיב בְּאָזְנָיִם!

לִבּוֹ סְחַרְחַר חָלַל בְּקִרְבּוֹ פְנִימָה

טֶרֶם יְדַבֵּר רְתֵת יְבַטֵּא כְמַדְקְרוֹת חֶרֶב

לָרֶדֶת חַדְרֵי בֶטֶן בְּלֵב הַשּׁוֹמֵעַ –

הָהּ מַה-טּוֹב לְאָדָם אֲשֶׁר לוֹ הַיְכֹלֶת

לַעֲצוֹר בְּרוּחוֹ לִשְׁמוֹר פִּיו וּלְשׁוֹנֵהוּ

וְרוּחוֹ הַכַּבִּיר בִּמְעַט אֹמֶר יַבִּיעַ

וְאַחַר יַחֲרִישׁ אִם גַּם בְּקִרְבּוֹ סֹעָרֶת!

לְזֹאת שָׂאִינִי נָא אִמִּי אֲשֶׁר קָצַפְתִּי

וְחָטָאתִי בִלְשׁוֹנִי בְּלֵב רַגָּז עַתָּה.

הֲמָרִיתִי עוֹד רוּחֵךְ כְּבַת בְּלִיַּעַל?

הֲנָתֶתִּי לוֹ יָדִי כְּנַעֲרָה סוֹרָרֶת?

אַךְ רוּחִי וּלְבָבִי אֵלָיו הִקְדַּשְׁתִּי

וּבְקִרְבִּי פְנִימָה לוֹ מִזְבֵּחַ עָרַכְתִּי

בּוֹ לֹא אֶתְּנָה יַד אִישׁ זָר לִנְגוֹעַ

לְכַבּוֹת הַלֶּהָבָה עָליָו בּוֹעֶרֶת

לְהַבְעִיר אֵשׁ זָרָה לֶהָבָה עוֹכֶרֶת!

לֹא אֲחַלֵּל דְּבָרִי אֲשֶׁר דִבַּרְתִּי

לִבִּי לַנָּדִיב לָנֶצַח נָדַרְתִּי!

מחזה ז.

חמוטל אחריה ישמעאל.

חמוטל.

כָּכָה רַבִּים הִבִּיעוּ וַיִּתְאַמֵּרוּ

אוּלָם הַיָּמִים לֹא-כֵן דִּבֵּרוּ

בַּחֲלוֹף יוֹם-עַל-יוֹם חַגִּים יִנְקוֹפוּ

שָׁנָה עַל-שָׁנָה תַעֲבוֹר דְּבָרִים יַחֲלוֹפוּ

תַּחַת מִקְרֶה כָל-אָדָם גַּם-אַתְּ תִּפּוֹלִי

מִנֵּטֶל הָעִתּוֹת נָבֹל תִּבּוֹלִי!

עַד מְהֵרָה תִרְאִי תִּוָּכְחִי לָדַעַת

כִּי נִתְעֵית בַּשָּׁוְא הֶאֱמַנְתְּ בְּמִרְמָה מְתַעְתַּעַת

בְּדַרְכֵּךְ זֶה לֹא תִצְלְחִי לֹא תַעֲשִׂי חָיִל

וְחֶזְיוֹנֵךְ יִדֹּד כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיִל!

ישמעאל ( בא החדרה ).

כִּקְבֻצַּת-אֳנִיּוֹת¹¹ מִסֹּעָה סֹעָרֶת

וְסוּפָה תִסְחֲפֶנָּה תְפַזְּרֶנָּה לְכָל-רוּחַ

אֳנִיּוֹת אֵין מִסְפָּר בָּאָסוֹן אָבָדוּ

הַמְּעַטּוֹת אֲשֶׁר מֵאֲבַדּוֹן נִמְלָטוּ

בִּצְלָעוֹת נִשְׁבָּרוֹת בְּלִי מָשׁוֹט וָתֹרֶן

בִּשְׁקוֹט הַסַּעַר עַל הַחֹף נִפְגָּשׁוּ

רָנֵּי פַלֵּט הַנִּמְלָטִים יָרֹנּוּ

וְאִישׁ אֵת רֵעֵהוּ בְּדִמְעוֹת גִּיל יְבָרֵכוּ

כֵּן יַעֲלוֹז לִבִּי מֵרֹב גִּיל וָנַחַת

בִּרְאוֹת פָּנַיִךְ עַתָּה דּוֹדָה צוֹלַחַת!

חמוטל.

הָרוּחַ נְשָׂאֲךָ וְקִדַּמְתָּ לִבְרוֹחַ

טֶרֶם בָּא הַשֶּׁבֶר בְּחֵמָה סוֹעֶרֶת

וְסַעֲרַת הַסַּעַר לֹא רָאוּ עֵינֶיךָ.

הֻגַּד כִּי לְךָ עִקְבוֹתָיו נוֹדָעוּ

וַתָּחָשׁ מִפְלָט לָךְ אֶל הַחֹף שָׁמָּה

וּבְעֵמֶק סֶלַע בְּנֵי עַמּוֹן נִסְתַּרְתָּ.

נִפְלָא הוּא בְּבֵית-צַר וְנוֹקֵם אוֹיֵב מַלְכֶּךָ

מָצָאתָ מָנוֹס וְחָסוּת מֵרוֹדְפֶיךָ!

ישמעאל.

טוֹבַת שֵׂכֶל כָּמוֹךְ תָּבִין לָדָעַת

כִּי בְדֵעָה וְהַשְׂכֵּל עָרְמָתִי זַמּוֹתִי.

בֵּית-מֶלֶךְ יִמְצָא גַם בְּבֵית-אוֹיְבוֹ עֵזֶר

אִם יִפּוֹל אָז זְרוֹעַ אַחַת תְּאַמְּצֶנּוּ –.

אַךְ הִנֵּה אֶל בֵּית גְּדַלְיָהוּ סַרְתְּ עַתָּה!

הֲזֶה הוּא לָךְ מָגֵן רַב וּמוֹשִׁיעַ?

הַבְיָדוֹ אֵיפוֹא אֵת רוּחֵךְ תַּפְקִידִי?

הַעָלָיו עַתָּה אֶת-יְהָבֵךְ תַּשְׁלִיכִי?

חמוטל.

אַל תְּדַבֵּר מִמֶּנּוּ כְּלַעֲנָה לַחֲמֵהוּ

וּמְאֻשָּׁרָה אֶהֱיֶה וְלִבִּי שָׂמֵחַ

לוּ אוּכַל וַאֲסִירֶנּוּ וְלֹא אֲשׁוּרֶנּוּ

וְאָנֹכִי לֹא אֵדַע מָה אֵיפוֹא אָנִי?

אִם אֲסִירָה וּשְׁבִיָּה בְּבֵית הַסֹּהַר

אוֹ גְבִירָה חוֹסָה בְצֵל הֵיכַל תִּפְאֶרֶת?

אִם הַבַּיִת הַזֶּה לִי בֵית-הַכֶּלֶא

אוֹ מָנוֹס לִי וּבְחֶפְצִי אֶעֱזְבֶנּוּ?

ישמעאל.

נָקֵל הוּא לְהַתְוֹת עַל-דֶּלֶת בֵּית-הַסֹּהַר:

“זֶה בֵּית מָנוֹס לְנָס נִכְבָּד פָּלִיט צוֹלֵחַ”

וּלְפָאֵר וּלְיַפּוֹת גַּם פֶּתַח הַשַּׁעַר

כִּי בוֹ יָבוֹא בְרִנָּה גִּבּוֹר מְנַצֵּח!

לַפֶּתַח יִשְׁקוֹד שׁוֹמֵר נֶאֱמַן רוּחַ

וְיַזְהִיר לְבַל יָהִין אִישׁ לָצֵאת הַחוּצָה

כִּי לַפֶּתַח שׁוֹד וּמְחִתָּה רוֹבֶצֶת.

וּלְעִתּוֹת יַחֲרִיד גַּם בִּזְרוֹעַ כֹּחַ

וְיָבִין לַכִּסִיל אִם אָשְׁרוֹ לֹא יוֹדֵעַ – –

הֲתִתְּנִי אֵיפוֹא יָדֵךְ לִהְיוֹת לְעֵזֶר

לִמְפַלְטֵךְ מוֹצִיאֵךְ מִזֶה בַּסֵּתֶר?

חמוטל.

בְּשִׂמְחַת לֵב אֶתֵּן יָדִי לִמְפַלְטֵנִי

לְהוֹצִיאֵנִי מִבֵּית נָבָל וּמְתַעְתֵּעַ

אֲשֶׁר כְּתוֹעֵבָה בִלְבָבִי אֶבְזֶנּוּ.

וְאֵיכָכָה עוֹד אוּכַל וְרָאִיתִי עַתָּה

כִּי זְבִידָה נֶכְדָּתִי אַהֲבָה לוֹ רוֹחֶשֶת?

הִיא בַּת-מֶלֶךְ בִּיהוּדָה הַגְּבֶרֶת

תֶּאֱהַב עֶבֶד הַכַּשְׂדִּים הַבְּלִיַּעַל

וְאַהֲבָתָהּ תְּחַדֵּשׁ עוֹד אוֹנִים עַתָּה

מֵאָז זֶה שֵׁנִית בְּבֵיתוֹ מְצָאָתְהוּ!

ישמעאל.

מָה-זֶה תְּדַבֵּרִי? הָהּ כְּלִמָּה וָבשֶׁת!

וְאַתְּ תֶּחֱשִׁי לַנְּבָלָה הַזֹּאת וְתַחֲרִישִׁי?

חמוטל.

מָה אֶעֱשֶׂה וּדְבָרַי כִּשְׂחֹק בְּעֵינֶיהָ?

הִיא בַעֲלוּמֶיהָ הוֹמִיָּה וְסוֹרָרֶת

תָּבוֹז לִיקְהַת אֵם כִּי פְתַיּוּת דּוֹבֶרֶת.

ישמעאל.

זְרוֹעִי תְאַמְּצֵךְ יָדִי לָךְ תּוֹשִׁיעַ!

אַךְ נְמַהֵר אֵיפוֹא נָחִישָׁה מַעֲשֵׂינוּ

וְאַתְּ עֲשִׂי אִתִּי חוֹזֶה וְתַעַזְרִינִי.

זֹאת לֹא תִהְיֶה לֹא תָקוּם בְּתוֹכֵנוּ!

לֹא אוּכַל שְׂאֵת עֶבֶד כִּי יִתְמוֹךְ שֵׁבֶט!

הֲיִקַּח לוֹ הָאִישׁ הַזֶה קַרְנַיִם

מִשְׁפַּט כֵּס וּמֶמְשֶׁלֶת בְּחֶזְקַת יָדָיִם

בְּיַד בַּת מֶלֶךְ לָהּ יִשָּׂא עֵינֵיהוּ

וִידַבֵּר לָהּ עֲגָבִים בְּחֵלֶק שְׂפָתֵיהוּ

לִנְחוֹל יְקָר וּגְדֻלָּה וְעֹז וּמֶמְשֶׁלֶת

בְּעֵינֵי דַלַּת הָעָם אוֹהֲבֵי אִוֶּלֶת?

וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת?

דְּעִי נָא מַלְכָּה עֲדִינָה אֲשֶׁר יָעַצְתִּי

אָנֹכִי לְבַעֲלִיס הַמֶּלֶךְ הִבְטַחְתִּי

זֶה יַמִים מִסְפָּר אֵת זְבִידָה לָאֵשֶּת

זֹאת הִיא עֲצָתֵנוּ הָאֱמוּנָה מִקֶּדֶם –

לְמַעַן יַעֲמוֹד לִימִינִי וְיָדוֹ תִתְמְכֵנִי

בְּקוּמִי לְהָקִים שֵׁנִית אֵת מַמְלַכְתֵּנוּ –

הָרֵי בָשָׁן וְהַכָּרִים אֶתֵּן לוֹ לְמֹהַר

הֲטוֹבָה עֲצָתִי זֹאת גַּם בְּעֵינַיִךְ?

חמוטל.

טוֹב יָעַצְתָּ כֵּן חָפֵץ גַּם צִדְקִיָּהוּ

אַךְ זְבִידָה תַקְשֶׁה עָרְפָּהּ וְתַרְבֶּה מֶרִי.

ישמעאל.

הַהִיא תַמְרֶה? הַאֵינֶנִּי הַמֶּלֶךְ?

הַאֵינֶנִּי רֹאשׁ הַבַּיִת עַתָּה?

מָתַי מָרוּ זַרְעֵי דָוִד בַּמֶּלֶךְ?

וְאִם הִיא תִקְשֶׁה אֵלֵינוּ וְלֹא תֹאבֶה שְׁמוֹעַ

אָז לָנוּ עֵצָה וּגְבוּרָה וְרָב-כֹּחַ

לְהַטּוֹתָהּ בְּחָזְקָה לְחֵפֶץ לִבֵּנוּ.

אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנָּה אַל תִּירָאִי!

אֶת-זְמָמִי אָפִיק וּבְדַרְכִּי אַצְלִיחַ

אִם גַּם יָדֵךְ תִּכּוֹן עִמִּי לְסַעֲדֵנִי

אִם בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה לְעָזְרֵנִי תוֹאִילִי.

חמוטל.

חָלִילָה-לִּי לְרַמּוֹתְךָ כִּמְתַעְתָּעַת!

לִבִּי אֶל-כָּל-אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ תַּטֶּנּוּ.

בֶּאֱמוּנָה וְלֵב תָּמִים פֹּה אִשָּׁבֵעַ

כִּי טוֹב רְאוֹתִי אוֹתָהּ מֵתָה בַעֲלוּמֶיהָ

מֵרְאוֹת בְּנַבְלוּתָהּ בְּהִנָּזְרָהּ לַבּשֶׁת

וּתְכַסֵּנִי חֶרְפָּה כְּלִמָּה תִלְבּשֶׁת!

ישמעאל.

טוֹב אֵיפוֹא-לַמִּלְחָמָה-בְּשׁוֹאָה וָזָעַם

אֶתֹּץ אֵת הַבַּיִת הַזֶּה הַפָּעַם!

תמה המערכה.

מערכה שׁלישית.

מחזה א.

ישמעאל. בעשא.

ישמעאל.

לְךָ-נָּא בַעֲשָׁא הַנֶּאֱמָן לִי וְאֶשְׁלְחֶךָ

הַדָּבָר נָחוּץ מְאֹד וְכֵן מַהֲרָה חוּשָׁה

כָּמוֹנִי שְׂכַר פְּעֻוּלָּתֵנוּ יָדַעְתָּ

וְאֵת כֹּל הַמַּשְׂכֹּרֶת אַךְ לְךָ אֶתְּנֶנָּה.

כִּתְאוּמֵי בֶטֶן לְכָל-מִקְרֶה אֲנַחְנוּ

וּפְקֻדָּה אַחַת תִּפָּקֵד עַל שְׁנֵינוּ

יַחְדָיו נַעֲלֶה מָעֳלָה אוֹ נֵרֵד מָטָּה.

בעשא.

עַבְדְּךָ אָנֹכִי מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן

וְעַבְדְּךָ אֶהֱיֶה נֶצַח עַד רִדְתִּי קָבֶר.

כְּצִלְּךָ אִלָּוֶה כָל-עֵת אֵלֶיךָ

וְאִתְּךָ אֶתֹּם וְאֹבֵד בִּקְרוֹב לָיִל.

לָכֵן בְּטַח עָלַי כִּי אֶעֱשֶׂה כָל-חֶפְצֶךָ

וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלְחֵנִי כְּרֶגַע אָחוּשָׁה.

ישמעאל.

יָדַעְתִּי אֱמוּנָתְךָ לִי וְתֹם לִבֶּךָ.

עַתָּה אֶל מַחֲנֵה הָעַמּוֹנִים חוּשָׁה

בְּסֵתֶר נִקְרַת הַצּוּר שָׁם חוֹנִים הֵמָּה

וְאָמַרְתָּ לְעֶגְלוֹן אִישׁ בְּרִיתִי הַמֶּלֶךְ:

כֹּה אָמַר הַשַּׂר יִשְׁמָעֵאל אָחִיךָ

אַל-נָא תִקְצַר נַפְשְׁךָ שָׁם בְּמַאֲרָבֶךָ

כִּי בְעוֹד יָמִים מִסְפָּר עֵת-לַעֲשׂוֹת לָנוּ

אַךְ אַל-יוֹסֵף שְׁלוֹחַ מַלְאָכִים הֵנָּה

פֶּן יִוָּדַע סוֹדֵנוּ וּבְרָע נִפּוֹלָה

יִשָּׁמֵר וְיַשְׁקִיט וִיחַכֶּה עִם חֵילֵהוּ

עַד אֲשֶׁר יִסְּעוּ הַכַּשְׂדִּים מִגְּבוּלֵנוּ

בְּטֶרֶם… הֲתָבִין?

בעשא.

אָבִינָה מִלֶּיךָ.

וַאֲנִי אֲמַהֵר וְאַגִּיד כִּדְבָרֶיךָ.

ישמעאל.

לֹא רַבִּים הֵם אֲבָל גִּבּוֹרֵי חָיִל

וְיָצוּרוּ בָעֹז עַל הַחוֹמוֹת הָאֵלֶּה.

וְאָנֹכִי כָזֹאת מֵרֹאשׁ לֹא יַָדעְתִּי

כִּי חֵיל הַכַּשְׂדִּים עוֹד חוֹנִים פֹּה הֵמָּה.

בְּנָסְעָם הֶאָח! אָז אֶעֱשֶׂה וְאַצְלִיחַ

אָז עַל כָּל-אוֹיְבַי אָרִיעַ אַף אַצְרִיחַ!

בעשא.

כָּכָה אֲדַמֶּה בִלְבָבִי גַּם אָנִי

כִּי הֵמָּה מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אֵינֵמוֹ

רַק אֲסַפְסוּף אִכָּרִים פֹה נוֹעָדוּ.

ישמעאל.

לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם כִּי דוּמָם יֵשֵׁבוּ

וִיחַכּוּ עַד שָׁלְחִי וְאֶקְרָא לָהֶם: בּוֹאוּ!

אָז יָבוֹאוּ לַמּוֹעֵד אַל יְאַחֵרוּ

אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֵימוֹ.

אַךְ אִישׁ אַל יַקְדִּים לַעֲזוֹב אֵת הָאָרֶב

עַד בּוֹא דְּבָרִי וְאֶשְׁרְקָה לָהֶם לָלֶכֶת

פֶּן יִרְאֶה אִישׁ וְנוֹדַע דְּבַר סוֹדֵנוּ

וּבְפַחֲזוּתָם אָז תִּקָּרַע הָרֶשֶׁת

עוֹד בְּטֶרֶם לָכְדָה אֵת טַרְפָּהּ לָרֶשֶׁת.

בעשא.

אָבִינָה אֲדוֹנִי אֵת-כָּל-דְּבָרֶיךָ…

הֱיֵה נָא-אֵיפוֹא נָכוֹן וּבָטוּחַ

כִּי צַוְּךָ אֲמַלֵּא כְּצִיר נֶאֱמַן רוּחַ

וְצִיר אֱמוּנִים אֶהֱיֶה לְכָל-אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנִי

לֹא אַפִּיל דָּבָר מִכָּל-אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

ישמעאל.

וְשׁוּבָה אֵיפוֹא בִּנְכוֹן הַיּוֹם הֵנָּה

אַךְ הִתְהַלֵּךְ לְאִטְּךְ וּשְׁמוֹר רַגְלֶיךָ

אַל יִוָּדַע כִּי הָלַכְתָּ וּבָאתָ.

לוּ יָכֹלְתָּ עֲשׂה בִּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם:

הָבִיא לִי צַיִד כְּמוֹ לָצוּד יָצָאתָ

הֱיֵה מָהִיר בְּמַעֲשֶׂיךָ וְהִתְחַכֵּמָה.

(שנימו הולכים)

מחזה ב.

גדליהו אחרי כן זבידה.

גדליהו ( לבדו ).

גֶּבֶר יָמוּת וְאָבַד יִגְוַע וְאֵינֶנּוּ!

וּבְמוֹתוֹ יִשָּׁכַח אֵין אִישׁ יִזְכְּרֶנּוּ –.

צוֹלֵל בְּיַם הַחַיִּים חֲסַר אוֹן וִיכֹלֶת

חִישׁ יִזְרְמוּהוּ גַלִּים תִּשְׁטְפֵהוּ שִׁבֹּלֶת

עָלָיו הַבְּאֵר אֵת פִּיהָ אוֹטֶרֶת

עַד מְהֵרָה יִשָּׁכַח בְּאֵין כָּל-מַזְכֶּרֶת!

שָׁם בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים בַּעֲלָטַת הַלָּיִל

נִבְלַת בְּנֵי צִיוֹן גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל

עַם-רָב מֻשְׁלָכִים מְלֹא רֹחַב הָאָרֶץ

מִתִּגְרַת יַד אוֹיֵב בָּם פָּרְצָה פָרֶץ

תְּמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר שׁוֹכְבִים לָעֵינָיִם

עוֹד לֹא מָצְאוּ קֶבֶר שָׁם זֶה יוֹמָיִם

וּפֹה יָחֵלוּ הַחַיִּים שַׁעֲשׁוּעֵימוֹ

מִרְמָה תַּאֲוָה כָּל-הַבְלֵי תַעֲתוּעֵימוֹ

הִתְעַשֵּׁר הִשְׂתָּרֵר רְחַב לֵב רוּם עֵינָיִם

לֹא לָקְחוּ מוּסָר לֹא פִתְּחוּ אָזְנָיִם!

בְּהִבָּקַע הָאֲדָמָה וְתִפְתַּח פִּי שַׁחַת

וְתָקִיא שַׁלְהֶבֶת וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת

וַתִּגְעַשׁ וַתָּבִיא שַׁמָּה וָקָרֶץ

וַתְּהִי מַהְפֵּכָה וּמְהוּמָה בָאָרֶץ

יוֹם אֶחָד כִּי יַעֲבוֹר יוֹם שֵׁנִי יַגִּיעַ

וְהִנֵּה הָאָדָם אֵת יָדָיו יָנִיעַ

וְיִבְנֶה בִנְיָנִים וְכָל-הֵיכְלֵי תִפְאֶרֶת

וְיַרְבֶּה קִנְיָנִים וְאוֹצָרוֹת לְמִשְׁמֶרֶת

וְיַעֲשֶׂה שַׁעֲשׁוּעִים וְעֹנֶג שִׁבְעָתָיִם

וּמִשְׁתֵּה שְׁמָנִים וְכָל-תַּאֲוַת עֵינָיִם

בַּמָּקוֹם שָׁם מָצְאוּ אֲבוֹתָיו קֶבֶר

וְנִשְׁכַּחַת הַשְּׁמָמָה הַשֵּׁאת וְהַשֶּׁבֶר!

זבידה.

הַאַתָּה זֶה גְדַלְיָהוּ פֹּה לְבַדֶּךָ?

הֶאָח מָה-גָּדְלָה שִׂמְחָתִי הַפָּעַם!

מָה רַב אַָשְׁרִי כִּי פֹה אֵיפוֹא מְצָאתִיךָ

וְנַפְשִׁי זֶה רַב גָּרְסָה לְתַאֲבָה אֵלֶיךָ.

הֵם יִשְׁמְרוּ עֲקֵבַי כָּל-צְעָדַי צָדוּ

יְאַסְּרוּנִי כָל-רֶגַע בְּכָל-מְלֶאכֶת יָדָיִם

לְכַלְּאֵנִי כָּל-הַיּוֹם כְּלוּאָה בַבָּיִת

לְבִלְתִּי מְצוֹא עֵת אֵלֶיךָ לָלֶכֶת

לִשְׁמוֹעַ אִמְרֵי פִיךְ נִיב שְׂפָתֶיךָ

נְאֻמִּים נְעִימִים דִּבְרֵי נִחוּמֶיךָ!

גדליהו.

מִי זֶה יְמַלְּאֶנּוֹ לִבּוֹ לִמְעוֹל מַעַל

לְעַנּוֹת נַפְשֵׁךְ כֹּה בְּבֵיתִי וְלֹא יָדָעְתִּי?

אִמְרִי נָא זְבִידָה תַמָּתִי אֱמֹרִי!

זבידה.

אֵיךְ יִכְבַּד לְדַבֵּר סָרָה בְּרִיב שְׂפָתָיִם

וּלְחַלֵּל אֵת אֲשֶׁר לְהַלֵּל תַּאֲוַת נָפֶשׁ

וּלְהַאֲשִׁים תַּחַת לֶאֱהוֹב אַהֲבַת קֹדֶשׁ!

הִיא הַזְּקֵנָה תְּלַמֵּד אֵת שִׁפְחוֹת הַבַּיִת

לִשְׁמוֹר אֵת כָּל-צְעָדַי בְּאֶלֶף עֵינָיִם

וְלָתוּר כָּל-דְּרָכַי בְּכָל-מִצְעַד רַגְלָיִם

וְכֵן תִּרְהַבְנָה לְרַגֵּל אוֹתִי כָל-פָּעַם

וְסָבִיב שָׁתוּ עָלַי לְמַשָּׂא וּלְטֹרַח

וָאֶהִי בְעֵינַי כִּכְלוּאָה בַסֹּהַר.

כֹּה תְמָרֵר חַיַּי כָּל-רֶגַע וָרֶגַע

וְתִסְפֶּה חֶרְפָּה עַל חֶרְפָּה בּשֶׁת עַל בּשֶׁת

וּבְקוֹל רַעַם בְּלֹא חֶמְלָה תַבְהִילֵנִי

וּתְדַבֵּר אִתִּי קָשׁוֹת בְּחֵמָה וָזָעַם

כְּמַדְקְרוֹת חֶרֶב לִי כָּל-חִצֵּי דְבָרֶיהָ

כְּקוֹץ מַכְאוֹב לְפִצְעֵי חַבּוּרָתִי הֵמָּה!

גדליהו.

הֲתַקְשֶׁה עוֹד רוּחָהּ בִּקְשִׁי יָמֶיהָ

וּתְאַמֵּץ אֵת לִבָּה בְּכָל-מַכּוֹתֶיהָ?

הָהּ אֵיךְ בִּנְדִיבוֹת רוּחָם יִתְהַלָּלוּ

וְתַהְפּוּכוֹת בְּלִבָּם בִּנְדִיבוֹת יִתְעוֹלָלוּ!

זבידה.

וְיִשְׁמָעֵאל גַּם הוּא בְּעַיִן עוֹיֶנֶת

יְהָתֵל בִּי כָל-פַּעַם בְּלַעַג שְׂפָתָיִם

וְיָבוֹז לְרִגְשֵׁי לִבִּי בַּחֲרֹק שִׁנָּיִם:

"הִנֵּה הַיּוֹנָה עִם צִפּוֹר מְצַפְצֶפֶת

"בֶּן-הַנֶּשֶׁר לַחֲסִידָה יִתְרוֹעֵעַ

“יְחַלֵק אִתָּהּ טֶרֶף שֶׁרֶץ וּצְפַרְדֵּעַ!”

גדליהו.

הָהּ עַלְמָה עֲנִיָּה נַעֲרָה אֻמְלֶלֶת!

אוּלָם הֲתָשִׂימִי לֵב לְדִבְרֵי בָלַע?

הֲיַעַכְרוּ רוּחֵךְ הֲתוּלֵי שְׂפָתָיִם?

הֲלֹא תִבְזִים בְּלִבֵּךְ וְהַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי?

הֲלֹא תֵדְעִי כִּי נַפְשֵׁךְ נַעֲלָה הִנֶּהָ

עַל דְּבַר שְׂפָתַיִם וּפְתַיּוּת כָּאֵלֶּה?

בִּדְרֹךְ רַגְלֵךְ עֹז וַתִּנָּשֵׂאִי

עַל גַּפֵּי מְרוֹמֵי הָאַהֲבָה מִמַּעַל

סוּגִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים וְכָל-פִּרְחֵי נֹעַם

וְרוּחֵךְ בֵּין כּוֹכְבֵי אוֹר תָּעוּף שָׁמַיְמָה

שָׁם הָאַהֲבָה קַרְנֵי זָהֳרָה תְּשַׁלֵּחַ

הֲתִשְׁמְעִי אָז נַאֲקַת עוֹרֵב מִתָּחַת?

הֲתַטִּי גַם לְהֶמְיַת צִרְעָה אָזְנָיִךְ?

הִתְאוֹשְׁשִׁי עַלְמָה נְעִימָה הִתְחַזָּקִי

וּלְסִכְלוּת הַסְּכָלִים אָז אַתְּ תִּשְׂחָקִי!

זבידה.

זֹאת אוּכַל וְנָשָׂאתִי – כִּי אֶזְכְּרֶךָ

כִּי אֶזְכְּרָה אֵת הָאַהֲבָה הַנֶּאֱמֶנֶת

אֲשֶׁר בֶּאֱמוּנָתְךָ לִי אָז נִשְׁבַּעְתָּ

וְאֶפֶס הֶבֶל נִדָּף כָּל-רַעֲיוֹן רוּחַ –

אַךְ אֵימָה חֲשֵׁכָה תִלָּוֶה לִי עַתָּה

וְצוּקָה מְצִיקָה תִּלְחֲצֵנִי וּתְדַכּאֵנִי

כִּי אִירָא מְחִתָּה עַל בֵּיתְךָ אוֹרֶבֶת

כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיהֶם – רֶשֶׁת וָשַׁחַת –

הִזָּהֵר גְּדַלְיָהוּ שְׁמוֹר אֵת נַפְשֶׁךָ

הֵמָּה יְחַבְּלוּ אָוֶן מְזִמָּה יַחֲרוֹשׁוּ

שַׁחַת לְךָ יִכְרוּ מוֹקְשִׁים יָשׁוּתוּ

לְהַפִּילְךָ לְמַשּׁוּאוֹת פִּתְאוֹם כְּמוֹ רָגַע –

הָהּ הִמָּלֵט! הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ!

אֲנִי רוֹאָה קֶשֶׁר וּדְבַר בְּלִיַּעַל

בְּקָרְצָם בְּעֵינַיִם מְזָרוֹת אַף וָרַעַל

אֶשְׁמַע דִבְרֵי בֶלַע בְּלַחַשׁ שְׂפָתֵימוֹ

וּבֶגֶד יַעֲנוּ כָל-אוֹתוֹת פָּנֵימוֹ!

יִתְלַחֲשׁוּ וּמַחְשְׁבוֹת אוֹנָם יַעֲלִימוּ

לֹא אֵדַע מַה-זֶּה בְסֵתֶר סוֹד יַעֲרִימוּ

אַךְ לְהָרֵעַ בְּעָרְמָתָם יִתְנַכֵּלוּ

וּבְשׁוֹאָה פִתְאוֹם עָלֶיךָ יִתְנַפֵּלוּ!

גדליהו.

הֵרָגְעִי עַלְמַת חֵן אַל נָא תִירָאִי!

תֶּאֱרוֹג הַשְׁמָמִית מַעֲשֵׂה אוֹרֵג קוּרֶיהָ

רֶגֶל צִרְעָה רִשְׁתָּה הַדַּקָּה תְקָרֵעַ.

יַרְאוּ הַנְּחָשִׁים אֵת רַעַל שִׁנֵּימוֹ

יִנָּשְׂאוּ מֵעָפָר בְּעֶבְרָה וָזָעַם

לְהַפִּיל בֶּהָלָה אֵימָתָה וָפַחַד

מַלְתְּעוֹתָם נִתְצוּ שִׁנֵּימוֹ נִתָּעוּ –

אַאֲמִין כִּי יַחְשְׁבוּ מְזִמּוֹת בְּמוֹ אֹפֶל

אוּלָם בַּל יוּכְלוּ זְמָמָם לֹא יָפִיקוּ

וְיִבָּצֵר מֵהֶם לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יָזָמוּ!

בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ יִתָּפֵשׂוּ

וְעַל קָדְקֳדָם יֵרֵד חֲמָסָם פִּלֵּסוּ.

זבידה.

הֲתֵדַע נָכוֹן כִּי לֹא שָׁוְא מַבָּטֶךָ?

הַאִם לֹא תִשָּׁעֵן וְתִבְטַח עַל תֹּהוּ?

מִי יוֹדֵעַ אִם יְמִינְךָ לְךָ תוֹשִׁיעַ

אִם תַּעֲשֶׂה וְתוּכַל וְאוֹיְבֶיךָ תַכְרִיעַ?

גדליהו.

אַל נָא תִירָאִי אַל נָא תִוָּאֵשִׁי

אָנֹכִי זֶה רַבּוֹת בְּיָמַי שָׂרִיתִי

רַב יָגַעְתִּי עֲדֵי דָבָר מָצָאתִי

רַב עָמָל שָׂבַעְתִּי טֶרֶם הִשַּׂגְתִּי!

אִם אָמַרְתִּי פַעַם רְאֵה זֶה מָצָאתִי

וּבְחָפְזִי הֶאֱמַנְתִּי לִמְחוֹז חֶפְצִי בָאתִי

וְהִנֵּה חֲדָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא פִלַּלְתִּי

פִּתְאוֹם לְשָׂטָן עַל דַּרְכִּי הִתְיַצָּבוּ

אָנֹכִי בְכָל-כֹּחִי וְאוֹנִי עָמַלְתִּי

מוּל כָּל-פֶּגַע לָחַמְתִּי וְחַיִל עָצַמְתִּי

עֲדֵי חֵפֶץ לִבִּי בְיָדִי הִצְלִיחַ

וּבָאַחֲרוֹנָה רֹאשׁ מַטְּרָתִי עָלִיתִי.

חַכִּי נָא אֵיפוֹא חֲבִי כִמְעַט רֶגַע.

עַתָּה מַטָּרָה נִשְׂגָּבָה לִי שַׂמְתִּי

אֹשֶׁר בַּת-עַמִּי וְאַהֲבָתֵךְ בַּת-שׁוֹעַ

וּלְהֲשִּׂיג מַטְּרָתִי זֹאת אֶתְאַמֵּצָה

נֶגֶד כָּל-מַעֲצוֹר בְּכָל-עֹז אִלָּחֵמָה.

בְּשׁוּב הַסְּדָרִים לְאַרְצֵנוּ הַנֶּהְפָּכָה

הַמְּהוּמָה תַמָּה הַמְּבוּכָה שָׁכָכָה

אָז אֶנָּשֵׂא אֵרוֹמֵם נָכוֹן בָּטוּחַ

מוּל גֹּבַהּ אַפָּם אָקוּם בְּאֹמֶץ רוּחַ

אֶדְרֹשׁ לִי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי

אוֹתֵךְ רַעֲיָתִי כִּי אוֹתֵךְ קִוִּיתִי

אוֹיָה לָמוֹ אִם בִּזְדוֹן לֵב וָמֶרִי

יִרְהֲבוּ לְהִתְיַצֵּב נֶגְדִּי בַּחֲמַת קֶרִי

בְּרוּחִי הַקָּשָׁה אֶשְׁבּוֹר גְאוֹן עֻזָּמוֹ

מִתֵּגְרַת יָדִי הֵם יִכְלוּ כֻלָּמוֹ!

הֲתֹאבִי רַעֲיָתִי זְבִידָה נֶאֱהֶבֶת

הַתְחַכִּי לִי בֶאֱמֶת בְּנֶפֶשׁ תּוֹאֶבֶת?

זבידה.

אִם בְּאַהֲבָתִי לְךָ אוֹחִיל תִּשְׁאָלֵנִי?

שְׁאֵלָתְךָ זֹאת שִׁקּוּי לְעַצְמוֹתַי הִנֶּהָ

עָסִיס לְכוֹס חַיָּתִי הַמָּלֵא רַעַל

אוֹתוֹ אֶמְצֶה אֶשְׁתֶּה בְנֶפֶשׁ שׁוֹקֶקֶת!

כִּי אַתָּה מֵעֲסִיס עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵנִי

כִּי אַתָּה נַפְשִׁי הַצְּמֵאָה תַשְׂבִּיעַ!

לָכֵן יָרוּם לִבִּי עָלֵז וְשָׂמֵחַ

בְּאָשְׁרִי רַב לִי עַתָּה אוֹרִי זוֹרֵחַ!

הֵן זֶה בְּלִבִּי אָז אֱמוּנָה נִשְׁבַּעְתִּי

בִּהְיוֹתִי עוֹד לְרֶגֶל כֵּס מְלוּכָה גְבֶרֶת

זֹאת אֶקְרָא בְקוֹל נֶגְדָה נָא כָל-עָם עָתָּה!

אִם לִי לִבְחַר בַּחַיִּים אוֹ בַמָּוֶת

לִהְיוֹת לְךָ אֱמוּנָה אוֹ לְעָזְבֶךָ –

אָז יָקָר לִי הַמָּוְתָה אַךְ בּוֹ בָחַרְתִּי

אִם גַּם לָמוּת מוֹת אַכְזָרִי מֻגַּרְתִּי!

(מתחבקים)

גדליהו.

בְּרָכוֹת אֶלֶף לְרֹאשֵׁךְ עַלְמָה נֶאֱהֶבֶת!

בִּקְרוֹב יְמֵי תוֹחַלְתִּי וְעֵת תִּקְוָתִי בָאָה

אָז אֶרְמוֹס כְּפִיר וְתַנִּין שַׁחַל וָפֶתֶן!

רַק עוֹד מְעַט וְנַצְלִיחַ וְנַעֲשֶׂה חָיִל

וּלְאוֹר יוֹם תֵּהַפֵךְ חֶשְׁכַּת הַלָּיִל!

גדליהו ינהל את זבידה אל פתח הבית והיא הולכת החדרה.

מחזה ג.

גדליהו יוחנן שריה ירמות.

גדליהו.

הִנְּנִי כִּי בָאתֶם אֵלַי רֵעַי עַתָּה

מַה-שְּׁאֵלַתְכֶם אֵיפוֹא וְתֵעָשׂ הַגִּידוּ.

ירמות.

נִלְאֵינוּ נְשׂוֹא לְהַבִּיט אָוֶן וָרֶשַׁע

וְסוֹד מְרֵעִים יַמְתִּיקוּ עֲצַת בְּלִיַּעַל.

לֹא בַסֵּתֶר עָלֶיךָ סוֹד יַעֲרִימוּ!

בַּגָּלוּי אֵת חֲמַס יְדֵיהֶם יְפַלֵּסוּ.

לֹא עֲלִילוֹת דְּבָרִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנֵינוּ

עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע פֹּה תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ!

לֹא לְךָ לְבַדֶךָ נָכוֹן אָסוֹן וָפֶגַע

לְכֻלָּנוּ תְאֻנֶּה רָעָה יִקְרַב נֶגַע

לְכֻלָּנוּ קְרוֹבָה מְחִתָּה נְכוֹנָה רֶשֶׁת

לְכֻלָּנוּ יָכִינוּ פַח יִטְמְנוּ קֶשֶׁת! ¹²

גדליהו.

מַה-יְּעוֹרֶרְךָ יַרְמוּת כִּי תִפְחֹד פַּחַד?

מַה-יָּעִיר חֲמָתְךָ כִּי רְתֵת דִּבַּרְתָּ?

שריה.

כֻּלָּנוּ עֶבְרָה וָזַעַם מָלֵאנוּ

מִכַּעַס נְבָלִים חוֹרְשֵׁי בְלִיַּעַל

מְנַכְּרֵי כָל-טוֹבָה וְכָל-אַהֲבַת הָרֵעַ

וְיוֹעֲצִים עֲצַת אָוֶן אַךְ לְהָרֵעַ!

גדליהו.

מַה-זֶּה יְכַעֲסֵכֶם אֵיפוֹא? סַפֵּרוּ!

ירמות.

אָרוּר הַנּוֹכֵל הַזֶּה הַמְּתַעְתֵּעַ

אִישׁ צַר וְאוֹיֵב מִבֶּטֶן פּוֹשֵׁעַ

יִשְׁמָעֵאל הָרָע הַזֶּה הַבְּלִיַּעַל

שַׂר מִזֶּרַע מְלוּכָה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

וּבִזְרוֹעוֹת אַהֲבָה לְבֵיתְךָ הִקְרַבְתָּ

הוּא הֵרִים בָּךְ יָדוֹ לִמְעוֹל בְּךָ מַעַל!

גדליהו.

מַה-פִּשְׁעוֹ מַה-חַטָּאתוֹ כִּי תַרְשִׁיעֵהוּ?

מָה עָוֶל מָצָאתָ בוֹ כִּי תַאֲשִׁימֵהוּ?

ירמות.

הוּא יִתְהַלֵּךְ לְאִטּוֹ בְקֶרֶב מַחֲנֵנוּ

וִיפַתֶּה אֵת הָעָם בְּחֵלֶק שְׂפָתָיִם

כָּל-נִיב שְׂפָתָיו רַק אַהֲבָה חֵן וָנֹעַם

אֵת כָּל-אִישׁ יִתְהַלֵּךְ כְּאָח כָּרֵעַ

יָאִיר אֵלָיו פָּנִים יִתְקַע לוֹ כַפָּיִם

וְיִנָּשֵׂא בַהֲדַר כְּבוֹדוֹ בְּגֹבַהּ רוּחַ

יַרְחִיב עָלֶיךָ פִּיו בִּלְזוּת שְׂפָתָיִם

יְהַלֵּל אֹמֶץ רוּחֲךָ גְּבוּרוֹת יְמִינֶךָ

וִיחַלֵּל חֵפֶץ לִבְּךָ לִמְשׁוֹל בְּעַמֶּךָ.

יֹאמַר כִּי לֹא לְךָ יָאֲתָה הַמֶּמְשֶׁלֶת

כִּי נִפְתֶּה לִבְּךָ וְנַפְשְׁךָ שׁוֹאֶלֶת

עֹז וּמֶמְשָׁלָה אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ

וּבְחָזְקָה לָקַחְתָּ לְךָ מִשְׂרָה וְקַרְנָיִם –

יִשְׁאַל: הֲיִפּוֹל כֹּה יְהוּדָה לָנֶצַח

הֲיֵרֵד פְּלָאִים לֹא תָקוּם בּוֹ רוּחַ

כִּי זַרְעָיו עוֹד לִמְלוּכָה לֹא יִצְלָחוּ?

הוּא הַמֶּלֶךְ יֹאמַר וְלוֹ עֹז וּמֶמְשֶׁלֶת

לוֹ מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה וַהֲדַר הָעֲטֶרֶת

וְלָנוּ לָסוּר לְמִשְׁמַעְתּוֹ וּלְהִכָּנֵעַ

אוֹתוֹ נַעֲבוֹד וּלְדִגְלוֹ נִשָּׁבֵעַ

לוֹ נֶהֱבֶה גֹדֶל כִּי הוּא אֲדוֹנֵנוּ

וְהוּא כְיַד הַמֶּלֶךָ יְשַׁלֵּם מַשְׂכֻּרְתֵּנוּ!

כֹּה יְסֻבְּךָ בְּכַחַשׁ וּבְמִרְמָה וְלֹא יָדָעְתָּ

וְיִטְמוֹן לְךָ שַׁחַת עֲדֵי תִפּוֹל וְכָרָעְתָּ!

זֹאת לְהַגֵּדְךָ אֲדוֹנִי עַתָּה בָאנוּ

לְמַעַן תִּזָּהֵר וּתְקַדֵּם פָּנֵיהוּ

לְהָשִׁיב לוֹ גְמוּלוֹ וְכָל-תַּרְמִית לִבֵּהוּ

וְיִפּוֹל מִמֹּעֲצוֹתָיו וּזְדוֹנוֹ יִוָּדֵעַ

וְיִלָּכֵד בְּרִשְׁתּוֹ וְחָכְמָתוֹ תִתְבַּלֵּעַ!

גדליהו.

וַאֲנָשֵׁיכֶם אֵיפוֹא מַה-יֹּאמְרוּ הֵמָּה?

אַתֶּם וְכָל-עֲדַתְכֶם מַה-לּוֹ תָשִׁיבוּ?

שריה.

אֵין אֶחָד מִמֶּנּוּ יַטֶּה לוֹ אֹזֶן

אֵינֶנּוּ סְכָלִים אֵין לֵב לְהִכָּנֵעַ

לִזְנוֹת אַחֲרֵי עֲצַת מְעַוָּל מְתַעְתֵּעַ.

ירמות.

חָלִילָה-לָּנוּ מֵהַקְשֵׁב דִּבְרֵי בָלַע!

בְּדַבְּרוֹ יִשְׁמַע לוֹ כָּל-אִישׁ בִּפְנֵי זַעַם

יֵשְׂטְ מֵעָלָיו וְיִפֶן לוֹ כָּתֵף סוֹרֶרֶת.

גדליהו.

טוֹב כִּי לֹא עַל חֲלוֹמוֹתָיו תָּשִׁיבוּ

וְכֹה לַעֲנוֹת לַנּוֹכֵל כִּנְכָלָיו תֵּטִיבוּ.

עִזְבוּהוּ לְנַפְשׁוֹ וְכִלְיוֹתָיו יְיַסְּרוּהוּ

עוֹד מְעַט וְיַעֲזוֹב מַחְשְׁבוֹת אוֹנוֹ לְבַדֵּהוּ.

יוחנן.

אַל נָא אֲדוֹנִי אַל תַּאֲמִין בַּתֹּהוּ!

זֹאת הִיא רַק מוֹרֶךְ לֵבָב רִפְיוֹן רוּחַ

לֹא בָזֶה יִוָּסֵר נָבָל כָּמוֹהוּ

כִּי יֹאמַר אִם חֶפְצִי הַיּוֹם לֹא יַצְלִיחַ

מָחָר אֶעֱשֶׂנּוּ וּדְרָכַי יָחִילוּ –

הֵן רַבִּים עַתָּה נְמוֹגֵי לֵב אֵין דָּעַת

וִיפֻתּוּ בְרוֹב דְּבָרִים בְּחֵלֶק שְׂפָתָיִם.

גַּם אֶגְלֵי מַיִם חוּר בַצּוּר יֶחֱצָבוּ

אִם נֵטֶף נֵטֶף בְּמָקוֹם אֶחָד יִפּוֹלוּ.

הֲלֹא הֵבִיא בֵית דָּוִד זֶה עָלֵינוּ

דֵּי תְלָאוֹת וְרָעוֹת וּמְחִתָּה וָשֶׁבֶר?

מֶלֶךְ אֲשֶׁר יָבִיא אוֹיֵב לְאַרְצֵהוּ

וּלְהַרְחִיקוֹ מִגְּבוּלוּ אֵין בּוֹ יְכֹלֶת

בְּמַמְלַכְתּוֹ פְנִימָה יַרְבֶּה שׁוֹד וָלַחַץ

וּבְמָעֳלוֹ אֲשֶׁר יִמְעוֹל כִּמְתַעְתֵּעַ

יִשְׁרוֹק לְאוֹיֵב עַז אַכְזָר וּמְרַצֵּחַ

מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה לְהַשְׁחִית וּלְהָרֵעַ

הֲיַעֲשֶׂה הוּא שֵׁנִית מְלוּכָה מְתַעְתַּעַת

לְהָבִיא חֶרֶב בָּבֶל הַקָּשָׁה עָלֵינוּ

וּלְנַפֵּץ אֵת יֶתֶר שְׁאֵרִית עַמֵּנוּ?

זֹאת הִיא בֶגֶד זֹאת הִיא מַעַל וָרֶצַח

מַעַל בָּעָם לְהָמִיט רוּחוֹ נֶצַח!

הַתְדַמֶּה כִּי יַשְׂפִּיק בִּדְבַר שְׂפָתָיִם

יְנַסֶּה לְהַסִּיתֵנוּ בְלָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת

וְיָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ אִם לֹא יַצְלִיחַ

כַּשּׁוּעָל אֵת יוֹנֵי הָאֲרֻבָּה יַנִּיחַ

וְהָעֲנָבִים הַגְּבוֹהִים לֹא יוּכַל קַחַת

יֵלֵךְ לוֹ כִּי יִרְאֶה עֲצָתוֹ נִבְעָרָה

נִכְזְבָה תוֹחַלְתּוֹ וְתִקְוָתוֹ מַפַּח נָפֶשׁ?

כָּל-דֶּרֶךְ נוֹכֵל יָשָׁר בְּעֵינֵיהוּ

כָּל-תּוֹעֵבָה יַעֲשֶׂה לְהָפִיק זְמָמֵהוּ –

הוּא יִלְטוֹשׁ חַרְבּוֹ לָךְ מְרוּטָה לָטֶבַח

מִתַּחַת לְמַדָּיו יִתְקְעֶנָּה בְּלִבֶּךָ

וְיִתְהַלֵּל בְּצִדְקָתוֹ וְיֹשֶׁר לִבֵּהוּ

כִּי הוּא הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה הַפּוֹשֵׁעַ –

אוּלָם אֲקַדְּמָה פָּנָיו אַכְרִיעֵהוּ.

חַרְבִּי זֹאת תָּבוֹא בְלִבּוֹ וּתְמִיתֵהוּ!

(שולף חרבו מתערו).

כְּמוֹת נָבָל יוּמָת כִּלְיוֹתָיו אֲפַלֵּחַ

בְּטֶרֶם תִּגַּע בְךָ יַד הַמְּרַצֵּחַ!

גדליהו.

הָשִׁיבָה יוֹחָנָן אֶל נְדָנָהּ הַחֶרֶב!

רְאֵה אֲצַוְּךָ וּלְקוֹלִי הַקְשִׁיבָה!

הֲתַעֲשֶׂה אֵיפוֹא רֶצַח בְּאֶגְרוֹף רֶשַׁע?

הֲיִשָּׁפְכוּ פֹה דָמִים עוֹד הַפַּעַם?

הַמְעַט לָנוּ דְמֵי רִבְבוֹת הֲרוּגֵינוּ

הֲלֹא נִגְרוּ נַהֲרֵי דְמֵי חֲלָלֵינוּ

עַל אַדְמָתֵנוּ הָאֲרוּרָה וְהַנֶחֱרֶבֶת?

אַךְ יְדֵי אוֹיֵב מִחוּץ דַּם זֶה שָׁפָכוּ

הֲתִהְיֶה גַם בָּנו חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ?

הֲתָחוּל גַּם קִלְלַת דַּם אָח עַל רֹאשֵׁנוּ

וּכְקַיִן יִדְבַּק אוֹת רֶצַח עַל מִצְחֵנוּ

וְהָעָם הַזֶּה יִהְיֶה נָע וָנָד בָּאָרֶץ?

אַל נָא אַחַי וְרֵעַי לֹא בְזֹאת נִוָּשֵׁעַ

רַק בְּשׁוּבָה¹³ וָנַחַת תְּהִי עֶזְרָתֵנוּ

בְּמוֹעֵצוֹת וָדַעַת תְּקוּמָה תִהְיֶה לָנוּ.

נִשְׂנָא רֶשַׁע נֶאֱהוֹב צֶדֶק וָיֹשֶׁר

כָּל-עָוֹן נִשָּׂא וְנַרְבֶּה לִסְלוֹחַ

וְלֹא נִתֵּן אֲנַחְנוּ בְּפֹעַל כַּפֵּינוּ

כְּלֵי זַעַם בְּיַד לוֹחֲמֵינוּ סְבִיבֵנוּ!

הַאֵינֶנּוּ מִגֶּזַע דָּוִד חֹטֶר

נֵצֶר אַחֲרוֹן מִשָּׁרְשֵׁי מְלָכֵינוּ

בֵּן מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב שָׁדוּד כָּל-תִּפְאֶרֶת?

הֲתָרַע אֵיפוֹא עֵינְכֶם בּוֹ וְתִשְׂטְמוּהוּ

כִּי אֵת הֲדַר כְּבוֹדוֹ נַפְשׁוֹ חוֹמֶדֶת?

כִּי יְבַקֵּשׁ יְקָרוֹ הַשָּׁדוּד מִמֶּנּוּ?

הֲנוֹדַע פִשְׁעוֹ גָּלוּי לָעֵינָיִם?

מָתַי עַם יְהוּדָה אֲנָשָׁיו הִרְשִׁיעַ

בְּלֹא עֵד נֶאֱמָן רַק בַּעֲלִילוֹת שְׂפָתָיִם?

כֹּה יַעֲשׂוּ מְלָכִים עָרִיצֵי הָאָרֶץ

כִּי הֵם מָגִנֵּי כָל-אַרְצָם יִתְאַמֵּרוּ

וּבְיָד חֲזָקָה עַל אַרְצָם יִמְשׁוֹלוּ

לֹא אֲנַחְנוּ הָעָם בְּשָׁפְטֵנוּ צֶדֶק!

יוחנן ( משיב חרבו אל תערה ).

הֲנִדּוֹם כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שׁוֹמֵעַ

וּנְיַחֵל עֲדֵי הוּא זְמָמוֹ יְבַצֵּעַ?

גדליהו.

שִׁמְרוּ מַסָּח אֵת מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת

וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכוֹנִים עַל כָּל-צַעַד

וּבְכָל-אֲשֶׁר יִפְנֶה שִׂימוּ לֵב וָעַיִן.

וְאִם דְּבָרָיו יִמְצְאוּ גַם אֹזֶן קַשֶּׁבֶת

וַאֲשֶׁר יְשַׁלְּחֵם יַצְלִיחוּ וְיַעֲשׂוּ פֶרִי

אָז בוֹאוּ אֵלַי וְנִוָּעֵץ כֻּלָּנוּ

וּלְהָפֵר עֲצָתוֹ אָז עֵת לַעֲשׂוֹת לָנוּ.

ירמות.

לוּ יְהִי כִדְבָרֶיךָ וְלֹא בַשָּׁוְא נִתְעֵיתָ!

אָמְנָם אֲנַחְנוּ נַקְשִׁיבָה לְקוֹלֶךָ

אֲבָל אַתָּה רַק אֵת יָדֵינוּ אִסַּרְתָּ

אַךְ לֹא אֵת הָרוּחַ הַנְּכֵאָה בְּתוֹכֵנוּ

הָרוֹאָה עֲתִידוֹת נוֹרָאוֹת בְּקִרְבֵּנוּ!

(הולכים)

מחזה ד.

גדליהו אתם.

אתם.

עַתָּה בָאתִי לְבָרֶכְךָ לִפְנֵי צֵאתִי

וּלְהוֹדוֹת לְךָ עַל חַסְדְּךָ וְאַהֲבָתֶךָ

כִּי הֵבֵאתָנִי בְשִׂמְחָה חֲדָרֶיךָ

אֲנַחְנוּ זֶה רַבּוֹת יַחְדָּו סָבַלְנוּ

תְּלָאוֹת מִלְחָמוֹת רַבּוֹת עַל שְׂדֵה קָטֶל

וּמַסּוֹת מַסָּעוֹת בְּמֶרְחַקֵּי אָרֶץ.

עַתָּה הִנְּנִי הוֹלֵךְ לְדַרְכִּי וְאֶעֶזְבֶךָ

מִי יוֹדֵעַ אִם אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ?

גדליהו.

וּמַה-זֶּה תְמַהֵר עַתָּה לָלֶכֶת?

אתם.

מֵאֵת נְבוּזַרְאֲדָן פְּקֻדָּה בָאַתְנִי

כִּי עִם צִבְאוֹתַי אֲמַהֵר לִנְסוֹעַ

לִלְכּוֹד הַמְסִלָּה הַהוֹלֶכֶת דַּמֶּשְׂקָה

שָׁם יָבוֹא לִקְרָאתִי גַם הוּא וְאֶמְצָאֶנּוּ

אַרְצָה מִדְיָן נֵלְכָה שָׁם הֵחֵל מֶרֶד

וְכַאֲשֶׁר תַּמּוּ הַמּוֹרְדִים מִן הָאָרֶץ

וְסַעֲרַת הַמֶּרֶד לִדְמָמָה נָקִימָה

אָז יִסַּע גַּם נְבוּכַדְנֶצַר אִתָּנוּ

לִקְרָב וּמִלְחָמָה לִקְרַאת מִצְרָיִם

לָשׂוּם קֵץ לִגְאוֹן לֵב פַּרְעֹה לָנֶצַח.

כֹּה יְמֵי מְהוּמָה רַבִּים עוֹד נְכוֹנִים לָנוּ

וּמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה לַיָּמִים יוּצָרוּ.

גדליהו.

גַּם לִבִּי יֵלֵךְ אִתְּךָ רֵעַ יְקַר רוּחַ

גַּם רוּחִי בְכָל-אֲשֶׁר תֵּלֵךְ תִּלְוֶךָ

צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה קֵדְמָה וָיָמָּה.

אִם זְכַרְתַּנִי שָׁם בְּמֶרְחַקֵּי הָאָרֶץ

בְּחֹרֶב בְּצָיוֹן בְּמִדְבַּר שְׁמָמָה וָתֹהוּ

אוֹ בְשָׁאוֹן וּמִלְחָמָה עַל שְׂדֵה קָטֶל

אוֹ בְרִגְעֵי מַרְגֵּעָה עֵת שָׁם תָּנוּחַ

אָז בִּרְכָתִי תְקַדְּמֶךָ וּתְשַׁעְשְׁעֶךָ

תְּשׁוֹבֵב נַפְשֶׁךָ וְתַזְכִּירְךָ לָדָעַת

כִּי הִיא מִלֵּב אוֹהֵב נֶאֱמָן נוֹבָעַת!

אתם.

יְקָרָה לִי בִרְכָתְךָ וְלִבִּי שָׂמֵחַ

וּבְכָל-דַּרְכִּי אֶהֱיֶה מְאֻשָּׁר וְצוֹלֵחַ

בְּיָדְעִי נֶאֱמָנָה וְלִבִּי בָטוּחַ

כִּי נוֹבַעַת מִלֵּב אוֹהֵב יְקַר רוּחַ.

גדליהו.

אֱלֹהִים יְהִי עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל

וַעֲצָתוֹ תַנְחֶךָ יוֹמָם וָלָיִל!

רְכַב וּצְלַח וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ

וְתַעֲשֶׂה לְךָ שֵׁם עוֹלָם בְּכָל-מִלְחֲמוֹתֶיךָ

תָּשׁוּב מִשְּׂדֵה קְרָב כְּגִבּוֹר מְנַצֵּחַ

בַּהֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ מְאֻשָּׁר וְצוֹלֵחַ

וְהָיְתָה גַם מְנוּחָתְךָ בְּאַחֲרִית יָמֶיךָ

כָּבוֹד וְתִפְאֶרֶת בְּקֶרֶב צֶאֱצָאֶיךָ.

רַק חֲמַת קִנְאָה לֹא נִיד שְׂפָתָיִם

תְּעוֹרֵר סְבִיבֶיךָ בְּכָל-מִשְׁלַח יָדָיִם

וְכָל-מַעֲשֵׂי תָקְפְּךָ וֶעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיךָ

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים בִּגְבוּרוֹת יְמִינֶךָ

יִרְאוּ שׂוֹנְאֶיךָ וְיֵבוֹשׁוּ וְיַחְפִּירוּ

וְכָל-אוֹהֲבֶיךָ יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ.

כֹּה תִלְחַם וְשָׂרִיתָ בְּאֹמֶץ הָרוּחַ

עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה וּלְכָבוֹד תָּנוּחַ.

אתם.

הִרְבִּיתָ בִרְכָתְךָ וַאֲנִי קָטֹנְתִּי

אַךְ בְּיַד אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת כֹּל הַיְכֹלֶת.

עוֹד דָּבָר אֶחָד לִי עַתָּה אֵלֶיךָ

הֻגַּד לִי כִּי עַתָּה יָגוּר בְּבֵיתֶךָ

יִשְׁמָעֵאל הַשַּׂר מִזֶּרַע בְּנֵי הַמֶּלֶךְ

גַּם אֲנִי רְאִיתִיו מֵאָז זֶה פַעֲמָיִם

הָבָה נָא אֶקָּחֶנּוּ אִתִּי דַמֶּשְׂקָה

גדליהו.

וּמַדוּעַ?

אתם.

אֵיכָה כָזֹאת תִשְׁאָלֵנִי?

הַאוּכַל עַתָּה לַעֲזוֹב אוֹיֵב מַלְכֵּנוּ

בְּקִרְבֵּנוּ בָאָרֶץ זֶה תְּמוֹל לָכָדְנוּ

לַעֲשׂוֹת פֹּה כַטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְעֵינֵהוּ

לַצְמִיד מִרְמָה וְתַעְתּוּעִים בְּאֵין מַפְרִיעַ?

אֵת הָאִישׁ הַזֶּה וְאֵת שִׁיחוֹ יָדַעְתִּי

עָרוּם הוּא בִנְכָלָיו לְהִתְנַכֵּל בַּסֵּתֶר

וְיָרֵא וְחָרֵד לַמִּלְחָמָה לְעֵינָיִם¹⁴

הוּא נָס וַיִּמָּלֵט מִירוּשָׁלַיִם

עוֹד טֶרֶם לָצוּד עָלֶיהָ קָרַבְנוּ

הוּא הֵעִיר מַשְׂטֵמָה וְחֵמָה בוֹעֶרֶת

וְאֵת צִדְקִיָּהוּ הֵסִית לִמְעוֹל מַעַל

הֲיוֹסִיף עַתָּה שֵׁנִית לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ

לִפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בָּאָרֶץ כִּמְתַעְתֵּעַ

כְּכָל-מַחְשְׁבוֹת אוֹנוֹ וּזְדוֹן לִבֵּהוּ?

לָכֵן הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכֵּנוּ

אֵת כָּל-צֶאֱצָאֵי בֵית דָּוִד בָּבֶלָה

גַּם זֶה יָבוֹא שָׁמָּה שָׁם מְכוֹן שִׁבְתֵּהוּ

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וַאֲנִי אֶקָּחֵהוּ.

גדליהו.

מָתַי מָחֳצָה חֲלָלִים חֲנִיתֶךָ?

מָתַי בְּלֵב נִפְצָעִים חַרְבְּךָ תָקַעְתָּ?

הַיְמַלֵּא קוֹצֵר בַּחֲצִיר גַּגּוֹת כַּפֵּיהוּ?

הֲיָשִׁית כּוֹרֵם לְפֶרֶט נוֹפֵל לִבֵּהוּ?

עָזְבֵהוּ לְנַפְשׁוֹ אַל תְּהִי בוֹ יָדֶךָ

הַנִּיחֵהוּ וְיִשָּׂא מָרַת נַפְשֵׁהוּ

כְּפִשְׁתָּה כֵהָה הִנֵּהוּ עוֹד עַתָּה

כְּקָנֶה רָצוּץ לֹא יִתָּפֵשׂ בְּיָדָיִם.

הֲלֹא הַשַּׂר נְבוּזַרְאֲדָן גַּם הוּא עַתָּה

שָׁלַח לִי מִבֵּית-דָּוִד נָשִׁים שְׁתָּיִם

לָתֵת לָהֶן בְבֵיתִי מָקוֹם לָשֶׁבֶת.

אֲחַלֶּה פָּנֶיךָ אַל נָא עוֹד תִּזְכְּרֶנּוּ.

אתם.

לֹא כְמַחְשְׁבוֹתֶיךָ מַחְשְׁבוֹתַי אָנִי

וְאִירָא פֶן אָעִיר חֲמַת מַלְכֵּנוּ

כִּי יֹאמַר עֲבָדָיו אַךְ נִרְפִּים הֵמָּה

וְעוֹשִׂים מְלַאכְתּוֹ רְמִיָּה בַעֲצַלְתָּיִם.

עַל חֶפְצִי אָקוּם לֹא אֶרֶף מִמֶּנּוּ.

גדליהו.

הִנֵּה הוּא סָר אֶל בֵּיתִי כְּאוֹרֵחַ

וּכְרֵעַ כְּאָח לִי אֲסַפְתִּיהוּ אָנִי

וּבְעָנְיוֹ וַאֲסוֹנוֹ עָלָיו חָמַלְתִּי

רַחֲמֵהוּ נָא גַם אַתָּה וְהֶרֶף מִמֶּנּוּ

כִּי עַל כֵּן בָּא בְצֵל קוֹרָתִי הַפָּעַם.

אֻמְלָל הִנֵּהוּ נָע וָנָד בָּאָרֶץ

שַׂר אוֹבֵד וְשָׁדוּד עָנִי וְגֹוֵעַ

קָצִין מִלֵּדָה בֶּן רוֹזְנֵי הָאָרֶץ

הִתְעַתֵּד לִמְלוּכָה לִמְשׁוֹל מֶמְשֶׁלֶת

וְעַתָּה בְאַרְצוֹ וּמוֹלַדְתּוֹ יָנוּעַ

מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב לִכְלִמָּה וּבֹשֶׁת.

רְאִיתִיו וְזָכַרְתִּי לוֹ אַהֲבַת נְעוּרֵינוּ

וַאֲסַפְתִּיו אֶל בֵּיתִי לְחַדֵּשׁ בְּרִיתֵנוּ.

אתם.

רֵאשִׁית כָּל-חוֹבָה עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ

וְעָלֶיךָ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּרֹאשׁ כָּל-מַעֲשֶׂיךָ.

גדליהו.

לְמַלְכִּי וַאֲדוֹנִי אֱמוּנָה נִשְׁבַּעְתִּי

וְעַד יוֹם מוֹתִי בֶּאֱמוּנָה אֶעֶבְדֶנּוּ

אַךְ טֶרֶם יִתָּפֵשׂ יִשְׁמָעֵאל כְּפוֹשֵעַ

וְלֹא אֶמְצָא בוֹ עֶרְוַת דָּבָר לְהָרֵעַ

לֹא אֶעֶזְבֶנּוּ בְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֵׁהוּ

לֹא אֶתְּנֶנּוּ בְנֶפֶשׁ צָרָיו לְאָסְרֵהוּ.

אתם.

עֲשֵׂה אַתָּה חוֹבָתְךָ כַאֲשֶׁר יָדַעְתָּ

אָנֹכִי בְיָד חֲזָקָה אֶקָּחֶנּוּ.

גדליהו.

אָז בְּחַרְבִּי אֶלָּחֵם לוֹ וְאַצִּילֶנּוּ.

אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי הַמֶּלֶךְ בְּחָרָנִי

וּלְאָדוֹן לְכָל-הַמְּדִינָה הַזֹּאת שָׂמָנִי

וַאֲנִי פְקִידוֹ עוֹשֵׂה רְצוֹנוֹ בָאָרֶץ.

עַתָּה לֵךְ שָׁמָּה וּלְפָנָיו הַלְשֵׁנִי

הַבְאִישָׁה אֶת-רֵיחִי וְהַאֲשִׁימֵנִי

אַךְ אִם בְּיָד חֲזָקָה לִי פֹה תָרֵעַ

וְאָשַׁמְתָּ אַתָּה כְּמוֹרֵד וּפוֹשֵׁעַ.

אתם.

הָבָה אֶחְדַּל אֵיפוֹא לְדַבֵּר אֵלֶיךָ

אַךְ דְּבַר אֲשָׁמוֹ יָחוּל רַק עָלֶיךָ

אַתָּה תַעַרְבֶנּוּ אִם יִמְעוֹל מַעַל

כִּי יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבוֹ בְלִיַּעַל.

(יפן שכמו ללכת)

גדליהו.

הָהּ אִישׁ חֲמוּדוֹת אָתָם יְקַר רוּחַ

אַל נָא כֹה נִפָּרֵד אִישׁ מֵרֵעֵהוּ!

תְּנָה-נָּא אֶת יָדְךָ לִי נִתְקַע כַּפָּיִם

נִשְׁכַּח נָא אֵת כָּל-רִיבוֹת שְׂפָתָיִם.

אִם אָמְנָם מַחֲשָׁבוֹת שׁוֹנוֹת לִשְׁנֵינוּ

אוּלָם לִבֵּנוּ נִצְמָדִים בְּאַהֲבָתֵנוּ.

אתם.

יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ גְדַלְיָהוּ –

רוּחֲךָ טוֹבָה אֶרְחָמְךָ וַאֲכַבְּדֶךָ

אוּלָם אָנֹכִי אֵיפוֹא אַגִּידֶךָ

כִּי בְדַרְכְּךָ זֶה לֹא תִהְיֶה תִפְאַרְתֶּךָ.

גֶּבֶר אֲשֶׁר מָעְלָה לִצְעוֹד יַגְבִּיהַּ

אַל יַשְׁפִּיל לִרְאוֹת אַָז אַחֲרָיו מָטָּה

וְלֹא יְפֻתֶּה לִנְטוֹת אַחֲרֵי חֵפֶץ לִבֵּהוּ

פֶּן יָשׁוּב לָרֶדֶת וְיֹאבֵד דֶּרֶךְ

טֶרֶם עוֹד עָל מְחוֹז חֶפְצוֹ הִגִּיעַ.

אֱלֹהִים יָחְנְךָ רֵעִי וְיַנְחֶךָ

קַח נָא בִרְכָתִי יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֶךָ!

גדליהו.

וְאִם יִדְעַךְ נֵרִי בֶּאֱשׁוּן חֶשְׁכַּת לָיִל

וְאוֹרִי יֵאָסֵף כִּמְעַט הוֹפִיעַ

אַךְ זָהֳרוֹ כְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר

אַף אִם גָּז חִישׁ יָעוּף רֶגַע וְאֵינֶנּוּ –

אַךְ חַכֵּה נָא רֵעִי אֶלְוְךָ כִבְרַת אָרֶץ

וְאַגֵּדְךָ אֵיפוֹא שְׁאֵלוֹתַי הַשְּׁתָּיִם

אֲשֶׁר לְשַׂר הַצָּבָא אֶתְמוֹל אָמַרְתִּי.

(שניהם הולכים)

מחזה ה.

חדר בבית.

חמוטל ישמעאל.

ישמעאל.

דְּעִי נָא דוֹדָתִי כִּי דְרָכַי יָחִילוּ

וְכָל-אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כְּחֶפְצֵנוּ יַצְלִיחַ.

אָמְנָם עַד הַיּוֹם עוֹד לֹא יָכֹלְתִּי

לִקְנוֹת לִי חֶבֶר נֶאֶמְנֵי רוּחַ

בֵּין אֲסַפְסוּף הָאִכָּרִים הָאֵלֶּה

הַדְּבֵקִים בִּגְדַלְיָהוּ וּבוֹ יַאֲמִינוּ.

אוּלָם הַכַּשְׂדִּים נָסְעוּ מִזֶּה עַתָּה

וְעַתָּה עֵת לַעֲשׂוֹת וּלְהָחִישׁ מַעֲשֵׂינוּ

טֶרֶם נֵעָצֵר וְיִבָּצֵר מִמֶּנּוּ

לַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר יָזַמְנוּ וְיָעַצְנוּ.

חמוטל.

רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים תְּדַבֵּר כְּאִישׁ חַיִל

וְתִתְהַלֵּל כְּגִבּוֹר בְּמֶתֶק שְׂפָתָיִם

אַךְ מַה-לַּעֲשׂוֹת עַתָּה אֲשֶׁר אָמַרְתָּ?

חִידוֹת לִי דְבָרֶיךָ וְלֹא יָדַעְתִּי

סְתָרִים הָיוּ תָמִיד שַׁעֲשׁוּעֶיךָ

וְעִם נַעֲלָמִים אָהַבְתָּ לָלֶכֶת

אַךְ מַה הוֹעִילוּךָ מַה-זֶּה קָנִיתָ

אָנָה הוֹבִילוּךָ מַה חַיִל עָשִׂיתָ?

ישמעאל.

יְהִי נָא לִבֵּךְ אַךְ נָכוֹן וּבָטוּחַ

וּבֶאֱמֶת וְתָמִים לְעָזְרֵנִי הוֹאִילִי

כִּי רַק בְּעֶזְרָתֵךְ תַּעֲשֶׂה יָדִי חָיִל

כִּי אִם לֹא תַאֲמִינִי וְנוֹאָש תֹּאמֵרִי

אָז נֹאבַד דֶּרֶךְ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ.

חמוטל.

לְשׁוֹן עֲרוּמִים תִּבְחַר בְּחֵלֶק שְׂפָתָיִם

אוּלָם אִם בֶּאֱמֶת תְּבַקֵּשׁ עֶזְרָתִי עַתָּה

וְתֹאבֶה כִּי גַם יָדִי תִכּוֹן עִמֶּךָ

הוֹדִיעֵנִי נָא דְרָכֶיךָ וְהוֹרֵתָנִי

וּבַמָּה לְהוֹשִׁיעֲךָ אֵדַע גַּם אָנִי.

ישמעאל.

רֵאשִׁית תִּגְנְבִי בְמִרְמָה אֵת לֵב גְּדַלְיָהוּ

וְיַאֲמִין לְתֻמּוֹ כִּי רַק שְׁלוֹמוֹ תְבַקֵּשִׁי

וְכָל-אֲשֶׁר סְבִיבֵהוּ אוֹתוֹ יַעֲרִיצוּ

כְּאִשָּׁה רַכָּה לֹא כְמַלְכָּה קָשָׁה תְדַבֵּרִי

וּבְרַכּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו הִכָּנֵעִי

כְּאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ

עָלָיו כָּל-יְהָבֵךְ בַּאֲסוֹנֵךְ תַּשְׁלִיכִי

הוּא סִתְרֵךְ וּמָגִנֵּךְ וְלוֹ תִשְׁמָעִי

בּוֹ בָטַח לִבֵּךְ וְאוֹתוֹ תוֹקִירִי

וְעַל כָּל-תַּגְמוּלֹהִי תּוֹדָה לוֹ תָשִׁיבִי

וְכָל-אֲשֶׁר יִשְׁאַל לֹא תַאַצְלִי מִמֶּנּוּ

כֹּה רַק בְּכַחַשׁ וּבְמִרְמָה תְסוֹבְבִיהוּ –.

הֲתָבִינִי לַעֲצָתִי?

חמוטל.

אָבִינָה

וּזְבִידָה גַם הִיא…

ישמעאל.

אֶרְאֶה כִי תַשְׂכִּילִי

וְעַד מְהֵרָה נֶהְפַּכְתְּ וַעֲצָתִי תוֹאִילִי.

אִשָּׁה תְמַהֵר לְהַשְׂכִּיל עַל דָּבָר כְּרָגַע

וְחִישׁ קַל תִּתְהַפֵּךְ וּתְשַׁנֶּה טַעֲמֶהָ

אוּלָם כְּסָר וְזָעֵף אֵרָאֶה אָנֹכִי

לְבַל תַּעֲנֶה בָנוּ הַכָּרַת פָּנֵינוּ.

חמוטל.

נָקֵל לִי לְהָתֵל בּוֹ וּלְסָבְבוֹ בְכַחַשׁ

אַךְ עוֹד לֹא הִגַּדְתָּ-לִּי מַה-מַּעֲשֶׂיךָ

מַה-יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ מַה-מַּטְּרָתֶךָ?

ישמעאל.

הֲלֹא הִגַּדְתִּי לָךְ וָאַבִּיעַ אֹמֶר:

חַיִל כָּבֵד וְיָד חֲזָקָה לְעָזְרֵנִי

נָכוֹן לָבוֹא בִּנְטוֹת יָדִי כָל-רֶגַע.

הַחֶרֶב הוּחַדָּה מְעוּטָה לָטֶבַח

אוֹתָהּ אֶתְקַע כְּרֶגַע בְּלֵב הַבְּלִיַּעַל

מַפֵּץ וּכְלֵי זַעַם אֶזְרֹק עַל נָוֵהוּ

רַגְלִי תִרְמְסֵהוּ כְּרִמָּה וְתוֹלָעַת

וְאַצְמִית בַּחֲמָתִי נַפְשׁוֹ הַפּוֹשָׁעַת!

חמוטל.

טוֹבָה עֲצָתְךָ לַעֲשׂוֹת רַב חָפַצְתָּ

אוּלָם אִם כָּל-זֹאת בְּעֵינַי רַק רַעֲיוֹן רוּחַ

הֶגֶה רִיק וָהֶבֶל וּדְבַר שְׂפָתָיִם?

לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת לָמַדְתָּ

וּלְהַמְתִּיק בְּפִיךָ רָעָה יָדַעְתָּ

וּלְהִתְהַלֵּל כִּי לִגְדֹלוֹת נוֹצָרְתָּ!

ישמעאל.

לֹא תַאֲמִינִי לִי כִּי לֹא תֵאָמֵנִי

תִּשְׂחֲקִי בִי כְּנַעַר בְּמַעֲלָלָיו מְשַׁעֲשֵׁעַ.

רְאִי נָא כִּי תְרַפִּי יָדַי בִּדְבָרַיִךְ

וּבְלַעַג שְׂפָתַיִךְ לֹא תָקוּם בִּי רוּחַ.

הֲשָׁכַחַתְּ כִּי מִקְרֶה אֶחָד לִשְׁנֵינוּ

וּשְׁנֵינוּ עוֹמְדִים עַל עֶבְרֵי פִי-פַחַת

וְחַיֵּי שְׁנֵינוּ תְלוּיִם לָנוּ מִנֶּגֶד?

אִם לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה עֲצָתֵנוּ

אָז נִפּוֹל גַּם שְׁנֵינוּ מִמּוֹעֲצוֹתֵינוּ

אָז שְׁנֵינוּ בְּשַׁחַת רִשְׁתֵּנוּ אָבָדְנוּ

גַּם אַתְּ תֹּאבֵדִי אִם מִנֶּגֶד תַּעֲמוֹדִי

גַּם אַתְּ תִּפּוֹלִי אִם עַתָּה תֶחְדָּלִי!

כְּבָר מְשַׁכְתִּיךְ אִתִּי אֶל שַׁחַת רִשְׁתֵּנוּ

נִתְחַזֵּק יַחַד יִפּוֹל בָּהּ אוֹיְבֵנוּ

אִם תַּעַזְבִינִי נִלָּכֵד בָּהּ אֲנַחְנוּ.

רְאִי הִנֵּךְ מַשְׂכֶּלֶת רַבּוֹת יוֹדַעַת

בָּאת בַּיָּמִים אָלַפְתְּ חָכְמָה וָדָעַת

אוּלָם אִשָּׁה אַתְּ רַכַּת לֵב קִצְרַת רוּחַ

בַּחֲרוֹת אַפֵּךְ תַּחַרְקִי שִׁנַּיִם

אָז אֵין מַעֲצוֹר לְרּוֵחְך בִּקְצַר אַפַּיִךְ

אָז גַּם אֵין מַחֲסוֹם עַל דַּל שְׂפָתַיִךְ

בְּקִנְאַָתֵךְ רַק נָקָם וְשִׁלֵּם תְבַקֵּשִׁי

וּבְמִבְטָא שְׂפָתַיִךְ כָּל-רוּחֵךְ תּוֹצִיאִי.

לְזֹאת אַל תְּבַקְשִׁי עוֹד דַּעַת סוֹדִי עַתָּה

עוֹד שָׁעוֹת מִסְפָּר יִהְיֶה אִתִּי מִשְׁמֶרֶת

חַכִּי עוֹד מְעַט וְאָז תְּדַבְּרִי אַחֶרֶת.

חמוטל.

אַל נָא דוֹדִי בִּדְבָרִים תַּשְׁלֵנִי

סְתָרֶיךָ הֵמָּה אֵת לִבִּי יָנִיאוּ

וְאִירָא פֶּן תִּתְחַכֵּם לִי וּתְרַמֵּנִי

הֲלֹא אִם חֶפְצְךָ בְיָדְךָ לֹא יַצְלִיחַ

אַתָּה תִנָּצֵל וְתֵחָבֵא לִבְרוֹחַ

וְאָנֹכִי אִשָּׁה רַכָּה וּרְפַת כֹּחַ

בְּחַבְלֵי רִשְׁתֵּנוּ אֶתָּמֵךְ אָנִי.

אָנָה אֲנִי בָאַָה אָנָה אָנוּסָה?

אָנָה מִפְלָט וּמָנוֹס לִי אָחִישָׁה

אִם גְּדַלְיָהוּ מִבֵּיתוֹ יְגָרְשֵׁנִי?

לֹא אֹבֶה אַחֲרֵי רוּחַ מַתְעֶה לָלֶכֶת

גַּם שִׂנְאָתִי הָעַזָּה אֵת הַבְּלִיַּעַל

גַּם תְּשׁוּקָתִי לַהֲדַר כְּבוֹדִי מִקֶּדֶם

לֹא תְעַוֵּר עֵינַי לִרְאוֹת שָׁוְא וָתֹהוּ

לֹא תְפַתֶּה לִבִּי לֶהְגּוֹת רַעֲיוֹן רוּחַ!

אִם לֹא יִהְיֶה לִבִּי נָכוֹן בָּטוּחַ.

ישמעאל.

דְּעִי אֵיפוֹא כִּי כַאֲשֶׁר הֵנָּה הָלַכְתִּי

לָוַנִּי גְדוּד עַמּוֹנִים גִּבּוֹרֵי חָיִל

שָׁם בַּמַּעֲרָב עַל דְּבָרִי מְחַכִּים הֵמָּה

כִּי אֶתֵּן לָמוֹ אוֹת וְיָבוֹאוּ כְרָגַע

וּפִתְאוֹם עַל גְּדַלְיָהוּ יִתְנַפָּלוּ

מוֹת יוּמַת הַנָּבָל כְּמוֹת בְּלִיַּעַל

וְאָז לָנוּ הָעֹז וְהַמְּלוּכָה בָאָרֶץ.

כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִתְיַצֵּב לְפָנֵינוּ

הַכֵּה נַכֶּה עֲדֵי רֶגַע לְפִי חָרֶב!

עַתָּה אָרִיק חַרְבִּי חֶרֶב נוֹקֶמֶת

אַצְמִית אוֹיְבַי וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע!

עַתָּה אַרְאֶה אֵת יָדִי בְּאֹמֶץ רוּחַ

עַתָּה אֵרוֹמֵם בִּגְבוּרָה וָחָיִל!

עַתָּה תִרְאִי אֵיךְ רוּחַ עֹז יְעָטָנִי

וּבְיוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם מַה-נּוֹרָא אָנִי!

חמוטל.

הֶרֶף עֲצוֹר בְּמִלִּים! עַתָּה יָדַעְתִּי

כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וֶאֱמֶת דִּבַּרְתָּ

כִּי לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה לַעֲשׂוֹת חָיִל

מֵאָז יְדַעְתִּיךָ לֹא כֹה לְדַבֵּר הֵטַבְתָּ.

ישמעאל.

הַטִּי נָא אַתְּ לִבּוֹ בְּחֵלֶק שְׂפָתַיִךְ

וּתְלַכְּדִיהוּ בְעָרְמָתֵךְ וְיַאֲמִין בָּנוּ

חִישִׁי אַל תְּאַחֲרִי כִּי אֵין לְהִתְמַהְמֵהַּ

וְהָאוֹרֵב לֹא יוּכַל לְאַחֵר שָׁם שֶׁבֶת.

הֲלֹא תָבִינִי זֹאת זְקֵנָה מַשְׂכֶּלֶת?

הֲלֹא תֵדְעִי אֵיפוֹא מַה-נַּפְשִׁי שׁוֹאֶלֶת?

חמוטל.

אַךְ עוֹד אַחַת אֹבֶה אֵיפוֹא לָדַעַת

שָׂאֵנִי נָא וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי

לָמָּה זֶה נָתַן לְךָ בַעֲלִיס הַפַּעַם

מִמִּבְחַר גִּבּוֹרֵי חֵילוֹ לְעָזְרֶךָ?

מַה-זֶּה יַמְרִיצֵהוּ לִתְגוֹר מִלְחֶמֶת?

ישמעאל.

הוּא יִתְנַכֵּל לְהִתְנַקֵּם בִּגְדַלְיָהוּ

עַל הַמַּכָּה אֲשֶׁר עַתָּה הִכָּהוּ

וּבְזֹאת יִמְצָא גַּם בְּעֵינַי חֵן הַפָּעַם –

כֵּן יַחְפֹּץ לְהַרְחִיב אֵת גְּבוּל אַרְצֵהוּ

וְיֹאמַר לְחַלֵּק גַּם אֶרֶץ יְהוּדָה אִתָּנוּ

וּלְזֹאת יְבַקֵּשׁ לוֹ אֵת זְבִידָה לִגְבֶרֶת

כַּאֲשֶׁר נִדְבַּר זֶה מֵאָז עִם צִדְקִיָּהוּ

וְזֹאת רַק בְּעֶזְרָתֵךְ אֵיפוֹא אֲבַצֵּעַ.

חמוטל.

אֲבָל לֹא עַל נְקַלָּה בְּיָדֵינוּ יַצְלִיחַ

לְפַתּוֹתָהּ וְתוֹאִיל אַחֲרֵי בַעֲלִיס לָלֶכֶת.

הִיא תִתְאַמֵּץ וְתַפְצִיר וְתַקְשֶׁה עֹרֶף

תְּמָאֵן וְתַמְרֶה לְהַטּוֹת אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

אַתָּה יָדַעְתָּ לְמִי נַפְשָׁהּ תּוֹאֶבֶת

וְעַתָּה גָדְלָה אַהֲבָתָהּ שִׁבְעָתָיִם

מֵאָז הִיא קְרוֹבָה לוֹ וְתִרְאֶנּוּ בְעֵינָיִם.

ישמעאל.

אִם לֹא אֶתְּנֶנָּה לְבַעֲלִיס זֹאת הַפַּעַם

אָז יָפֵר הַחוֹזֶה אִתּוֹ עָשִׂיתִי

וְיֹאכֵל רַק הוּא אָז כָּל-פְּרִי מַעֲלָלֵינוּ.

בְּיָד חֲזָקָה לְחֶפְצִי אַטֶּנָּה אָנִי

בְּכָל-כֹּחִי אֲנַסֶּה עֲדֵי תִשְׁמָעֵנִי.

חמוטל.

מַה-נּוֹאַלְתָּ כִּי עַד כֹּה בְּמִלִּים עָצַרְתָּ

וּמֵרֹאשׁ כָּל-זֹאת לִי לֹא הִגַּדְתָּ!

נְמַהֵר נָחִישָׁה אֵיפוֹא מַעֲשֵׂינוּ

חִישׁ נַבְהִילֶנָּה נַגִּיד לָהּ חֶפְצֵנוּ!

נִתֵּן לָהּ צַו לְבַל-תַּמְרֶה אֵת פִּינוּ

לֹא הִיא תִבְחַר לֹא נִשְׁאֲלָה אֵת פִּיהָ

נְצַוֶּה לָהּ וְתִשְׁמַע אַךְ לֹא נִתְמַהְמֵהַּ!

ישמעאל.

וְאִם בְּכָל-זֹאת תַּמְרֶה וּתְמָאֵן לִשְׁמוֹעַ?

חמוטל.

לָנוּ כֹחַ וּמֶמְשָׁלָה עָלֶיהָ

וְעֵצָה וּגְבוּרָה לְהַטּוֹתָהּ לְחֶפְצֵנוּ.

מֵעֵבֶר הַחֲדָרִים שָׁם בְּיַרְכָּתָיִם

עוֹמֵד חֵדֶר קָטָן בְּסֵתֶר הַבַּיִת

עִם פֶּתַח אֶחָד בְּאֵין חַלּוֹן פָּתוּחַ

רָחֹק מֵהָרְחֹב לֹא תְשׁוּרֶנוּ עַיִן

וּלְנֶכֶד מַמְרֶה מַה-טּוֹב הִנֵּהוּ

עַל יָמִים אֲחָדִים לְמִשְׁמַר וָסֹהַר

שָׁמָּה נְבִיאֶנָּה אִם לֹא תֹאבֶה שְׁמוֹעַ

שָׁם תִּסָּגֵר עַד עֵת בּוֹא דְבָרֵינוּ

עֲדֵי יִפּוֹל שָׁדוּד מִתִּגְרַת יָדֶךָ.

נִדְהָמָה וְשׁוֹמֵמָה וּנְבוּכַת רוּחַ

תַּעֲשֶׂה דוּמָם כָּל-אֲשֶׁר נְצַוֶּנָּה

וְאָז אֶל כָּל-אֲשֶׁר נַחְפֹּץ נַטֶּנָּה.

ישמעאל ( מחריש רגעים אחדים ).

טוֹבָה עֲצָתֵךְ דּוֹדָה מַשְׂכֶּלֶת!

כֵּן אֵיפוֹא נַעֲשֶׂה וְחֶפְצֵנוּ יַצְלִיחַ

הִיא תַאֲמִין כִּי בְּבַטְלָהּ רְצוֹנָהּ וְתִכָּנֵעַ

תַּצִּיל אֵת נֶפֶשׁ גְּדַלְיָהוּ מִמָּוֶת –.

הִשְׂכַּלְתְּ לְדַבֵּר בְּמוֹעֵצוֹת וָדָעַת

עֲצָתֵךְ זֹאת מֵעִמְקֵי שְׁאוֹל נוֹבָעַת.

עַתָּה נְמַהֵר נַשְׁכִּימָה לְפָעֳלֵנוּ

אַךְ רְאִי הִנֵּה הִיא בָאָה לִקְרָאתֵנוּ.

מחזה ו.

זבידה הקודמים.

ישמעאל.

בְּרוּכָה אַתְּ בְּבוֹאֵךְ עַלְמָה טוֹבַת שֶׂכֶל!

הֲשָׁלוֹם לָךְ בִּתִּי? הֲלִבֵּךְ שָׂמֵחַ?

מַה-שְּׁלוֹם הַשּׁוֹשַׁנָּה בַּהֲדַר צְבָעֶיהָ

שְׁתוּלָה בֵין הַחוֹחִים וְשִׂיחֵי הַיַּעַר

וְלֹא תִרְאֶה הֲדַר הַשָּׁרוֹן בְּתִפְאֶרֶת?

זבידה.

חֹרֶשׁ מֵצַל רֵיחַ עֲצֵי הַיַּעַר

קוֹל עָלִים נִדָּפִים רַעַשׁ הַצַּמֶּרֶת

זִמְרַת הַצִּפֳּרִים בַּעֲפָאִים יְקַנֵּנוּ

הֵם לָהּ שִׁלּוּמִים וְעֹנֶג שִׁבְעָתַיִם

מִכָּל-הֲדַר הַשָּׁרוֹן תַּאֲוָה לְעֵינָיִם…

ישמעאל.

אַךְ יִפְעַת שָׁוְא הִיא זֹהַר מְתַעְתֵּעַ

כְּכָל-דָּבָר חָדָשׁ בְּרֵאשִׁיתוֹ מְשַׁעֲשֵׁעַ

כִּמְעַט תָּעִיף בּוֹ עַיִן וְהוֹדוֹ כְאַיִן!

כְּמַרְאֵה הַתְּכֵלֶת עֲלֵי הַר וָגֶבַע

אֲשֶׁר בַּעֲלוֹת רֶגֶל אִישׁ עַל רָאשֵׁמוֹ

רַק מַרְאֵה אֲדָמָה מַרְאֵה פָנֵימוֹ.

אַךְ הַיָּמִים הָאֵלֶּה לֹא יִמָּשֵׁכוּ

וְעוֹד מְעַט וַחֲדָשׁוֹת תִּצְמַחְנָה בָאָרֶץ

הֲלֹא אִתֵּךְ אוֹהֲבִים נֶאֶמְנֵי רוּחַ

גֹּאֲלַיִךְ מְרַחֲמַיִךְ טוֹבָתֵךְ יְבַקֵּשׁוּ

לְהָשִׁיב לָךְ הֲדָרֵךְ הֵם יִתְאַמֵּצוּ

לְהוֹשִׁיבֵךְ בֵּין נְסִיכִים חוּשִׁים יֵחָלֵצוּ.

זבידה.

מָה הֵמָּה חֲלוֹמוֹת הַשָּׁוְא הָאֵלֶּה?

חֶזְיוֹנוֹת הֶבֶל רַעֲיוֹנֵי רוּחַ?

מִי יֶהְגֶּה בָמוֹ יָשִׁית לֵב אֵלֵימוֹ?

אַךְ לְאָסוֹן וּמְחִתָּה בְּלִבְּכֶם יִסְעָרוּ

אַךְ רוּחַ עִוְעִים בְּקִרְבְּכֶם יִמְסָכוּ

וּכְאֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵת דִּמְכֶם יַרְתִּיחוּ.

כְּבוֹדֵנוּ גָלָה תִּפְאַרְתֵּנוּ סָרָה

יְקָר רֵיק הוּא לוֹ נוֹאָשׁ אָמַרְתִּי אָנִי

לֹא אַחְפֹּץ רוּם מִרְמָה לְמַעַן הֲמִירָנִי.

ישמעאל.

תַּהְפּוּכוֹת תְּדַבְּרִי זְבִידָה טוֹבַת טָעַם!

רַק שָׁפָל מִלֵּדָה הוּא יַשְׁפִּיל לָשָׁבֶת

לַשָּׁוְא יָרוּם רֹאשׁ עֲלוֹת רוּם תִפְאֶרֶת

יִתְנַשָּׂא בְהַוָּתוֹ שִׂיאוֹ יַגְבִּיהַּ

וּמָטָּה מוֹשָׁבוֹ שֶׁפֶל יַצִּיעַ.

אַךְ נִכְבָּד מִבֶּטֶן הוּא נִשָּׂא וְגָבוֹהַּ

בְּהוֹד מַלְכוּת נוֹלָד לוֹ עֹז וְתִפְאֶרֶת

מֵרֶחֶם אִמּוֹ בְּחִיר עַמּוֹ הִנֵּהוּ

הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכּוֹן לִמְשׁוֹל מֶמְשֶׁלֶת

נְזִיר אֱלֹהִים הוּא גִּבּוֹר צוֹלֵחַ

וּכְבוֹד אֱלֹהִים עָלָיו זוֹרֵחַ.

כָּל-פֶּגַע מִשְּׂאֵתוֹ לֹא יוֹרִידֵהוּ

גַּם לְבַדּוֹ לֹא יִמְחֶה תָוֵי הוֹד פָּנֵיהוּ.

עֹז אְלֹהִים הוּא נוֹשֵׂא עַל מֵצַח

הוּא הוֹד וְהָדָר עָלָיו יְשַׁוֶּה לָנֶצַח.

כַּאֲשֶׁר נֶפֶשׁ חַיָּה לֹא תִתֹּם לִגְוֹעַ

וְכָל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה יִחְיֶה לְמִינֵהוּ

וְכָל-צֶמַח הָאָרֶץ זוֹרֵעַ זֶרַע

אַף אִם אֶחָד אֶחָד יָמוּתוּ וְיַחֲלוֹפוּ.

כֵּן לֹא יֹאבֵד כְּבוֹד מַלְכוּת וְתִפְאֶרֶת

מַצֶּבֶת בּוֹ גִּזְעוֹ זֶרַע קֹדֶשׁ

אִם גַּם שָׁאוּ עָרִים וַהֲמוֹנִים תַּמּוּ

וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ

וּרְבָבוֹת יִפְּלוּ מֵהֹוָה וָקָרֶץ.

זבידה.

נֶפֶשׁ חַיָּה תְּחַיֶּה זֶרַע וָשָׁרֶץ.

תֵּפְרֶה וְתִשְׁרֹץ וּתְמַלֵּא אֶת הָאָרֶץ

וְכָל-צֶמַח לְמִינֵהוּ זֶרַע מַזְרִיעַ

וְהָאֶָרֶץ כָּל-מוֹצָא דֶשֶׁא תַּצְמִיחַ

לֹא כֵן הָאָדָם רֹאשׁ כָּל-יְצִירֵי חָלֶד

כִּי לֹא כְּכֹל הַיְצִיר הָאָדָם יִוָּלֶד

אִישׁ וְאִישׁ יִנָּשֵׂא בְנַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת

בּוֹ רוּחַ אֱלֹהִים עַל-כֹּל משֶׁלֶת.

יִתְרוֹן כָּל-אָדָם בִּיקָר עֶרְכֵּהוּ

זֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אִישׁ אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ:

לֹא יַחַשׂ מִשְׁפָּחָה וְעֶרֶךְ מוֹלֶדֶת

רַק סְגֻלַּת נַפְשׁוֹ אֵת עֶרְכּוֹ מְיַחֶדֶת.

ישמעאל.

רַב לָךְ אֹמֶר וּדְבָרִים וְנִיב שְׂפָתָיִם

מַעֲשִׂים תִּרְאִי עַתָּה פֹּעַל כַּפָּיִם!

כָּל-רוֹאַיִךְ אֵלַיִךְ יִתְבּוֹנָנוּ

יֶחֱזוּ בָךְ הוֹד וְנֹעַם שִׁבְעָתָיִם

תָּאֳרֵךְ כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר

עֵינַיִךְ יוֹנִים מְפִיקוֹת חֵן וָנֹעַם

שְׂפָתַיִךְ שׁוֹשַׁנִּים תִּטּוֹפְנָה נֹפֶת

קוֹמָתֵךְ כַּתָּמָר בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ.

הֶאָח מַה-יָּפִית מַה-נָּעַמְתְּ! יִקְרָאוּ!

לַמַּלְכוּת נוֹלַדְתְּ לִמְלוּכָה תִצְלָחִי

לִרְקָמוֹת לְחַדְרֵי הַמֶּלֶךְ תּוּבָלִי

הוּא יָשִׂים בְּרֹאשֵׁךְ כֶּתֶר מַלְכוּת וַעֲטֶרֶת

שָׂרָיו וּסְגָנָיו לָךְ בֶּרֶךְ יִכְרָעוּ

כָּל עַמּוֹ בַמִּנְחָה יְחַלּוּ פָנַיִךְ

וּתְרוּעַת מֶלֶךְ לִקְרָאתֵךְ יָרִיעוּ

וַעֲפַר רַגְלַיִךְ לְפָנַיִךְ יְלַחֵכוּ

בְּאוֹר פָּנַיִךְ חַיִּים וָאשֶׁר יְיַחֵלוּ

בְּכָל-עָרֵי מֶמְשַׁלְתּוֹ יָדֵךְ מוֹשֶׁלֶת

וּבְמַלְכוּתוֹ תִהְיִי מַלְכָּה מַשְׂכֶּלֶת

גְּבֶרֶת כָּבוֹד לִימִין מֶלֶךְ מְנַצֵּחַ

וְעָלַיִךְ כְּבוֹד אֱלֹהַיִךְ זוֹרֵחַ!

זבידה.

מָה הֵמָּה הַחֶזְיוֹנוֹת הָאֵלֶּה?

הָהּ נִבְהַלְתִּי נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמוֹעַ!

ישמעאל.

בְּעֵינֵי בַעֲלִיס מָצָאת חֵן וָחֶסֶד

וַיִּתְאַו יָפְיֵךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לִגְבֶרֶת

לִהְיוֹת בְּכָל-מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ שָׂרָתִי

וַיְדַבֵּר אִתִּי לְהִתְחַתֵּן בּוֹ אָנִי

וּבְיָדִי אֶתְּנֵךְ לוֹ וּתְהִי לוֹ לָאֵשֶׁת

בִּהְיוֹתִי אֲנִי רֹאשׁ מִשְׁפַּחְתִּי עַתָּה

וַאֲנִי הִבְטַחְתִּיו כִּי בְקוֹלִי תִשְׁמָעִי

וְאוֹתוֹ תְאֵהָבִי וּבוֹ תִדְבָּקִי.

אַשְׁרֵךְ זְבִידָה בַבָּנוֹת בַּת חָיִל

חֲבָלִים בַּנְעִימִים לָךְ עַתָּה נָפָלוּ

בְּשִׁפְלֵנוּ אֲנַחְנוּ אַתְּ תִּנָּשֵׂאִי

בְּמַפַּלְתֵּנוּ אַתְּ לָשֶׁבֶת תַּגְבִּיהִי

וַאֲפֵלָתֵנוּ כְצָהֳרָיִם תַּגִּיהִי!

חמוטל.

כֹּה רָצָה אָבִיךְ כֹּה צִוָּה פִיהוּ

זֹאת חֶפְצוֹ גַם חֶפְצִי לְאָשְׁרֵךְ בִּתֵּנוּ

זֹאת יָעַצְנוּ מֵאָז עֵצָה נֶאֱמֶנֶת

גַּם נַפְשִׁי תְבָרֵךְ אוֹתֵךְ לְכִי וְהַצְלִיחִי!

זבידה.

הֲתָשׁוּבוּ לְעַנֵּנִי עַתָּה פַעֲמַיִם

בַּתּוֹעֵבָה הַהִיא אֲשֶׁר מָאַסְתִּי?

לְמָסְרֵנִי לְיַד הָאַכְזָר הַבְּלִיַּעַל

כִּי אֶתֵּן יָדִי לְנָבָל וּמְרַצֵּחַ

אֲשֶׁר יָדָיו דָּמִים וָרֶצַח מָלֵאוּ?

אֶת-דַּם בְּנֵי יְהוּדָה הוּא שָׁפַךְ כַּמַּיִם

בָּם הִכָּה בְרִבְבוֹתָיו בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת

וַיֶּגֶל הֲמוֹנִים לְעַבְדוּת וְלַשֶּׁבִי

רַבִּים מֵאֲשֶׁר פֹּה בָאָרֶץ נִשְׁאָרוּ?

בְּעֶבְרָתוֹ הָרַס בָּתֵּינוּ וְאָהֳלֵינוּ

וַיַּבְעֶר בַּחֲמָתוֹ בְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת

מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת

שְׁלַל הָעֲנִיִּים רְכוּשׁ דַּלַּת עַם הָאָרֶץ

וַיֶּרֶב תַּאֲנִיָּה וְדִמְעוֹת עֵינַיִם

יִלְלַת אָב אֶנְקַת אֵם אַנְחַת לֵב בָּעַל!

הִנֵּה הַכַּרְמֶל וְהַשָּׂדוֹת הָאֵלֶּה

הֲפַכְתֶּם לִשְׁמָמָה וּלְגֵי צַלְמָוֶת

וּבְאֶרֶץ הֲרִיסֻתְכֶם לֹא תַרְגִּיעוּ

וּבְחָרְבוֹתֶיהָ הַשְׁקֵט לֹא תוּכָלוּ:

אָנכִי אֲמָאֵן לֹא אֹבֶה שְׁמוֹעַ

הָבָה נָא נִוָּכְחָה נִשָּׁפְטָה יָחַד

נִרְאֶה דְבַר מִי יָקוּם בֵּינוֹתֵינוּ!

ישמעאל.

הֵרָגְעִי נָא בִתִּי אַל נָא תִתְעַבֵּרִי

זִכְרִי נָא וְהִתְעַשְּׁתִי מַה-זֶּה תִפְעָלִי?

מֵעוֹדֵךְ הָיִית עַלְמָה טוֹבַת טָעַם

רַכָּה וּנְעִימָה וְנֶאֱמֶנֶת רוּחַ

וְעַתָּה הָיְתָה אִתֵּךְ רוּחַ אֲחֶרֶת!

רְאִי נָא אֲנַחְנוּ נִתְחַנֵּן לָךְ עַתָּה

הָשִׁיבִי נָא לְעַמּוֹן אַהֲבָה לְמַעֲנֵנוּ

לְמַעַן כְּבוֹדֵנוּ אֵת יָדֵךְ לוֹ תֵנִי!

הֵן חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם הָיִינוּ

פְּלֵיטִים מְבַקְשֵׁי לֶחֶם בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ

מִיַּד אוֹיְבֵנוּ נִקַּח אֵת לַחֲמֵנוּ

וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ מִיַּד מְהוֹלָלֵינוּ.

אָָנָא עֲשִׂי אִתָּנוּ בְרָכָה וָחֶסֶד

רַחֲמִינוּ וְעִזְרִינוּ לְהָרִים רֹאשֵׁנוּ

וְנָקוּמָה מֵעָפָר וְלַחַץ עָנְיֵנוּ!

זבידה.

תֵּיטִיב לְחַלֵּל עַל פִּי חָלִיל וָנֵבֶל.

בְּרֵאשִׁית תַּנְעִים זְמִירוֹת כְּשִׁירַת מְנַצֵּחַ

וְאַחַר קוֹל נֶהִי מִכְּאֵב מִתְיַפֵּחַ – –

לְמָכְרֵנִי תֹאבוּ? מְחִירִי תֹאמְרוּ קַחַת?

וּכְבוֹדִי בְחֶרְפָּה וְקָלוֹן תָּמִירוּ

בְּעַד מְלוּכָה נִקְלָה מֶמְשָׁלָה מוּעֶדֶת –?

הַכְּסִילִים אַתֶּם! תַּהְפּוּכוֹת תְּבַקֵּשׁוּ!

בְּבֵית גְּדַלְיָהוּ תַּגְבִּיהוּ לָשָׁבֶת

וּבְצִלּוֹ שְׁלֵוִים וְחָפְשִׁים תִּתְלוֹנָנוּ

בְּבֵית עַמּוֹן כְּעַבְדֵי עוֹלָם תִּכָּנֵעוּ

וּמִשְׂחָק תִּהְיוּ לְכָל-חֵפֶץ לִבֵּהוּ.

פֹּה אַתֶּן חֳרָבוֹת וְרֹאשָׁן בַּשָׁמָיִם

שָׁם חַרְשֵׂי אֲדָמָה בּוּז לָעֵינָיִם!

ישמעאל.

הֲלֹא תַטִּי אֵיפוֹא אֹזֶן קַשֶּׁבֶת

לְקוֹל שַׁוְעַת עַמֵּךְ לְהַצָּלָה וָיֶשַׁע?

הֲכֹה טָחוּ בְהַוַּת נַפְשֵׁךְ עֵינַיִךְ

וְזָרוֹת תִּרְאִי וְתַהְפּוּכוֹת תְּדַבֵּרִי?

רַק בְּעֶזְרַת עַמּוֹן וְיָדוֹ הַמְּנַצַּחַת

יָשׁוּב שָׁלוֹם וּמְנוּחָה לְאַדְמָתֵנוּ

וְשַׁלְוָה וּבִטְחָה לְאֶרֶץ שׁוֹמְמוֹתֵנוּ

אָז תְּחַדֵּשׁ נְעוּרֶיהָ וְתִפְרַח פָּרֹחַ

וּכְבִימֵי מַחֲמַדֶּיהָ תַּחֲלִיף כֹּחַ.

זבידה.

הָהּ שְׂפַת חֲלָקוֹת הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ!

אֵת הַזְּאֵב לְרוֹעֶה הָעֵדֶר תָּשִׂימוּ

עַל יֶתֶר הַפְּלֵטָה חַיָּה טוֹרֶפֶת

אֵת צִמְרָם הוּא יִפְשׁוֹט מֵעַל עוֹרֵמוֹ

וְאַחַר יֹאכַל אֵת בְּשַׂר עַצְמוֹתֵימוֹ!

חמוטל.

הַתְמָאֵנִי אֵיפוֹא לַעֲשׂוֹת חֶפְצֵנוּ?

הֲלֹא תִירְאִי קִלְלָתֵנוּ וְאָלָתֵנוּ

וּבְקַשְׁיוּת עָרְפֵּךְ לֹא תֹאבִי שְׁמוֹעַ?

ישמעאל.

הֶחֱשִׁי נָא חֲמוּטַל וַאֲדַבְּרָה אָנִי

הַחֲרִישִׁי וְאַטִּיף מִלָּתִי אֵלֶיהָ:

טוֹבָתֵךְ וְאשֶׁר גּוֹאֲלַיִךְ וּקְרוֹבַיִךְ

כְּאַיִן וּכְאֶפֶס הֵמָּה בְעֵינַיִךְ.

שְׁמָעִינִי אֵיפוֹא עַתָּה וְהַאֲזִינִי

אוֹ אָז אוּלַי תִּתְעַשְּׁתִי וּתְדַבְּרִי אַחֶרֶת.

הִנֵּה הַכַּשְׂדִּים נָסְעוּ הָלְכוּ לָמוֹ

וְרַבִּים מֵאַנְשֵׁי גְדַלְיָהוּ עוֹד אֵינֵמוֹ

וְהָעַמּוֹנִים אֵת הַמְּצוּדָה נָסַבּוּ

שָׁם עוֹמְדִים הֵם הָכֵן לְהִתְנַפֵּל עָלֶיהָ

בִּנְטוֹת יָדִי יָחִישׁוּ הֵנָּה כְרָגַע

וְלָנוּ הַמִּבְצָר וּמִי אָדוֹן לָנוּ?

הַתְמָאֵנִי גַם עַתָּה וְתַרְבִּי מֶרִי?

הַעוֹד תַּקְשִׁי עֹרֶף וְלֹא תֹאבִי שְׁמוֹעַ?

רְאִי נָא חַרְבִּי זֹאת חֶרֶב נוֹקֶמֶת

אֵיכָה הוּחַדָּה וְגַם מְרוּטָה לַטָּבַח

הֶאָח הִיא בִלְבַב גְּדַלְיָהוּ חוֹדֶרֶת

בְּבִטְנוֹ אֶתְקְעֶנָּה כִּלְיוֹתָיו תְּפַלֵּחַ

הִיא תְמִיתֶנּוּ כְּמוֹת נָבָל וּמְרַצֵּחַ!

זבידה.

הָהּ פַּלָּצוּת!

ישמעאל.

כֵּן הִשֹּׁמִּי הִבָּהֵלִי!

וְאִם עוֹד תָּפוּנִי אִם אֱמֶת דִּבַּרְתִּי

אִם לֹא תַאֲמִינִי לִי וְעוֹד תְּמָאֵנִי:

בְּחַיֵּי אָבִיךְ אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ

בַּעֲטֶרֶת דָּוִד נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ

כִּי אֱמֶת כָּל-אִמְרֵי פִי הַפָּעַם:

חַרְבִּי זֹאת אַשְׁכִּיר מִדָּמוֹ בְזָעַם!

זבידה.

זֹאת לֹא תֹאבֶה לֹא תוּכַל עֲשׂה אָתָּה

רַק הֲתוּלִים לְבַהֲלֵנִי דִבַּרְתָּ עָתָּה.

ישמעאל.

רְאִי נָא הַכָּרַת פָּנַי וְהִתְבּוֹנָנִי

הַבְפָנַי לֹא יָלִין עֹז וְאֹמֶץ רוּחַ

וּכְגֶבֶר אֵין אֱיָל אֲנִי בְעֵינַיִךְ?

הַאֲנִי יָדַי תּוּשִׁיָּה לֹא תַעֲשֵׂינָה

וְלֹא אֵלֵךְ בִּגְדֹלוֹת מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת?

הַאֲנִי אֲחַבֵּל מְזִמָּה וְלֹא אֶעֱשֶׂינָה

וְאֶפֹּל מִמּוֹעֲצוֹתַי מִיִּרְאָה וָרַעַד?

יָרֵא וְחָרֵד יְכַנֵּנִי כָל-רוֹאֵנִי

כִּי לֹא אֶתְגַּר מִלְחָמָה בְּלִי כָּל-תּוֹעֶלֶת

לֹא אֵצֵא לַקְּרָב לַאֲחֵרִים עַל שְׂדֵה-קָטֶל

וְלֹא אִוָּאֵל לִלְחוֹם עֵת כָּל-תִּקְוָה אָיִן.

אוּלָם עֵת לְהַרְאוֹת גָּדְלִי לְעֵינָיִם

וְעֵת לַעֲשׂוֹת חַיִל בִּגְבוּרוֹת יָדָיִם

כַּאֲרִי אֶתְנַשָּׂא כְּלָבִיא אֲנַצֵּחַ

כְּדוֹב שַׁכּוּל אֲנִי אָז גִּבּוֹר צוֹלֵחַ!

זבידה.

לֹא אָפוּנָה אֵיפוֹא הֲלֹא יְדַעְתִּיךָ.

לֹא כְפִיר עַז אַתָּה רַק חָתוּל מְתַעְתֵּעַ

אֵינְךָ נָמֵר אַךְ חוֹפֶרֶת אוֹרֶבֶת![^ftn15]

יָרֵא וְחָרֵד אַתָּה עֵת מְחִתָּה מְרַחֶפֶת

וְאִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה עֵת לִבְּךָ בָטוּחַ

וּמְרַצֵּחַ כְּעַיִט אוֹכֵל כָּל-פֶּגֶר!

הֲלֹא יִדְבַּק בְּכַפְּךָ רֶצַח שִׁבְעָתָיִם?

הַאֵין יָדֶיךָ מְלֵאוֹת דַּם רִבּוֹתָיִם?

אָמְנָם לֹא אַתָּה לְמַשּׁוּאוֹת דְּחִיתָמוֹ

אֲבָל מוֹקְשִׁים שַׁתָּה לָמוֹ אַתָּה!

הֲלֹא טָמַנְתָּ לִיהוֹיָכִין אָחִיךָ

שַׁחַת רִשְׁתֶּךָ כְּחוֹרֵשׁ בְּלִיַּעַל?

הֲלֹא הָיָה גַם אָבִי טֶרֶף לְנִכְלֶיךָ?

וְהוּא בְּצֵל בָּבֶל יָכֹל לִמְשׁוֹל מֶמְשֶׁלֶת

בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה אָז יָדַע מָנוֹחַ

וְהָיְתָה מְנוּחָתוֹ כָּבוֹד בְּלֵב שָׂמֵחַ!

הִנֵּה עֵינֶיךָ כִּבְרָקִים יְרוֹצֵצוּ

יְרַקְרַקֹּת וּמְזָרוֹת זְוָעָה וָפַחַד

וּמִי עוֹד לְהַאֲמִין יְמָאֵן הַפַּעַם

כִּי אַתָּה תִנָּשֵׂא בְּעֶבְרָה וָזַעַם?

כִּי תַחֲרִישׁ הָרָעָה וְיָדְךָ תְבַצֵּעַ?

מַה-יִשְׁאַל אִישׁ כָּמוֹךָ חוֹרֵשׁ בְּלִיַּעַל

אִם רָעָה נֶגֶד פָּנָיו אוֹ זַךְ פָּעֳלֵהוּ?

הוּא יִגְמוֹל שׁוֹלְמוֹ רָע נְקָמָה תַחַת חֶסֶד

לְמֵיטִיבוֹ וְאִישׁ חַסְדּוֹ הֶרֶג וָרֶצַח

יִיעַץ עֲצַת אָוֶן לְהַשְׁחִית לְהָרֵעַ

לְאוֹהֲבוֹ אִישׁ בְּרִיתוֹ רֵעֵהוּ כְנַפְשֵׁהוּ

אֲשֶׁר בְּתָם-לְבָבוֹ חֲדָרָיו הֱבִיאֵהוּ

וְהוּא אֻמְלָל וְגֹוֵעַ עָיִף וְיָגֵעַ!

מַה-לְּךָ אִם עַמּוֹן לְעֶבֶד יַכְנִיעֶךָ

לְעֶבֶד נִקְלֶה לְבַצַּע נִכְלֵי זְמָמֵיהוּ

וְאָז כְּעֶצֶב נִבְזֶה מִפָּנָיו יְגָרְשֶׁךָ?

מַה-תִּירָא אִם תִּמְעוֹל מַעַל בְּעַמֶּךָ

וְתִתֵּן לָמוֹ מִכְשׁוֹל כְּבוֹגֵד פּוֹשֵׁעַ

וְתִשְׁרֹק לָעוֹרֵב לְנַקֵּר הָעֵינַיִם

תַּחַת הַנֶּשֶׁר גְּדוֹל הַכְּנָפָיִם?

אֵלֶּה הַדְּבָרִים רַעַלְךָ חֲמָתֶךָ!

חמוטל.

הֲלֹא יִסָּכֵר פִּיךְ פּוֹשֶׂקֶת שְׂפָתָיִם?

זבידה.

הָהּ הֲגַם אַתְּ אֵיפוֹא בְמִלִּים תְּדַכְּאִינִי?

הֲגַם אַתְּ אֵלַי תַּהְפּוּכוֹת תְּדַבֵּרִי?

אַל נָא אִמִּי לְהַוָּתִי גַם אַתְּ תּוֹעִילִי!

אַל נָא תַּשְׁמִיעִינִי קוֹל יַנְשׁוּף הַלָּיִל

פֶּן אֶשְׁכַּח מָה אַתְּ לִי וְחָטָאתִי וְאָשָׁמְתִּי!

הֲגַם אִשָּׁה תַּהַר עָמָל תְּחַבֵּל אָוֶן?

הֲגַם לֵב אִשָּׁה יַחֲרוֹשׁ רָע וּבְלִיַּעַל?

אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְעֶבְרָה וָזַעַם?

הָהּ בֵּהָפֵךְ לֵב אִשָּׁה לְלֵב אָבֶן

וְלֵב אֵם כְּנָמֵר אוֹרֵב לִטְרוֹף טֶרֶף

אָז טוֹב כִּי פוֹר תִּתְפּוֹרֵר הָאָרֶץ

וְעַל כֻּלָּנוּ תָבוֹא כָּלָה וָקָרֶץ!

ישמעאל.

הַנִּיחִי לָהּ וּתְקַלֵּל בְּזַעַם שְׂפָתֶיהָ

תַּרְבֶּה מִלֶּיהָ וְהֵמָּה לֹא יוֹעִילוּ.

עַד מְהֵרָה יַחְלְפוּ כַּמֹּץ לִפְנֵי רוּחַ –

אַךְ עוֹד לֹא עָנִית לִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי

וּמַעֲנֵה פִיךְ עוֹד לֹא הִשְׁמַעְתִּנִי!

רְאִי בְּיָדֵךְ עַתָּה עִתּוֹתֵי גְדַלְיָהוּ

אִם תֹּאבִי וְשָׁמַעַתְּ וְלַאֲמָרַי תַאֲזִינִי

וְלַמֶּלֶךְ בַּעֲלִיס אֵת יָדֵךְ תִּתֵּנִי

אָז יִחְיֶה גְדַלְיָהוּ לֹא אֲמִיתֵהוּ

יָנוּס לְנַפְשׁוֹ לַאֲשֶׁר רוּחוֹ לָלֶכֶת

יִבְרַח לַאֲשֶׁר מוֹרְדִים דַּרְכָּם יִבְחָרוּ.

וְאִם תְּמָאֵנִי וּמָרִית וְעוֹד תַּקְשִׁי עֹרֶף

וּבְעוֹד שָׁעָה אַחַת אִם לֹא תִתְעַשֵּׁתִי

אָז פֹּה לְרַגְלַיִךְ כְּרֶגַע אֲמִיתֶנּוּ

וּפֹה יִפֹּל שָׁדוּד כְּמוֹת כָּל-בְּלִיַּעַל.

עַתָּה בַחֲרִי לָךְ וַאֲמָרַי הַכִּירִי

הַרְאִי אִם נַפְשׁוֹ אוֹ נַפְשֵׁךְ תּוֹקִירִי?

זבידה.

אֲהָהּ אֱלֹהִים! הַאֶבְחֲרָה אָנֹכִי?

מָה רַב עָנְיִי! אֵיךְ נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחֵחַ!

אֵיכָה נִדְכֶּה לִבִּי וְרוּחִי נֶעְכָּרֶת!

הָהּ אֵל רֳאִי מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ תַשְׁגִּיחַ

לָתֵת בְּיָדֶיךָ לְאִישׁ אִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ

שָׂשׂוֹן וָעֹנֶג אָסוֹן וָנָגַע

לָמָּה בְלֵב הָאָדָם אַהֲבָה נָתַתָּ

אִם הִיא רַק הֹוָה וְאֵיבָה תַנְחִילֶנּוּ?

אִם אָסוֹן תַּחַת שָׂשׂוֹן תְּבִיאֵהוּ

וּמֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף רַק חֵבֶל חֶבְלֵהוּ?

קַח לְךָ מַתְּנָתְךָ זֹאת בְּאוֹצָרְךָ צָפְנֶהָ

בַּת שָׁמַיִם הִיא רַק שָׁם תַּשְׂכִּיל וְתַצְלִיחַ

וְעַל הָאֲדָמָה רַק קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ!

כְּתֻמָּהּ תְּהִי אִתְּךָ כְּמוּסָה בַאֲסָמֶיךָ

נִצְּרֶהָ לָנוּ עַד נָבוֹאָה אֵלֶיךָ!

(אל ישמעאל וחמוטל.)

יִכָּמְרוּ נִחוּמֵיכֶם עָלַי רַחֲמוּנִי

נוּדוּ נָא לְעַלְמָה רַכָּה רְפַת כֹּחַ!

מֶה עָשִׂיתִי לָכֶם מָה הֲרִיעוֹתִי?

מֵעוֹדִי לִקְרַאתְכֶם בְּדַרְכְּכֶם לֹא נִצַּבְתִּי

לֹא חָפַצְתִּי אִתְּכֶם בִּגְדֹלוֹת לָלֶכֶת

בַּסֵּתֶר בְּתוֹךְ עַמִּי שֶׁבֶת הִשְׁפַּלְתִּי

לֹא אֶשְׁאַל מִכֶּם דָּבָר לֹא אֶדְרוֹשׁ מְאוּמָה

אַךְ הַנִּיחוּ לִי עִזְּבוּנִי וְאֵלֵכָה

אַרְחִיק נְדוֹד עַד נֶצַח לֹא אָשׁוּבָה!

הָהּ אִמִּי הֲלֹא תְרַחֲמִי יְתוֹמָה נֶעֱזֶבֶת?

הֲתִרְאִינִי כֹה שֶׁאֲנִי מִתְעַצֶּבֶת

יוֹרֶדֶת בַּבֶּכִי לְפָנַיִךְ נִצֶּבֶת

וְעֵינַיִךְ לֹא תֵרַדְנָה דִמְעָה מִבֶּכִי?

הַבְשָׂרֵךְ נָחוּשׁ אִם לִבֵּךְ לֵב אֶבֶן

כִּי דְבָרַי וְדִמְעוֹתַי לֹא יְעוֹרְרוּ רַחֲמַיִךְ?

פֹּה לִפְנֵיכֶם אֶכְרַע עַל בִּרְכָּיִם

שְׁמָעוּנִי הַטּוּ לִי אֹזֶן קַשֶּׁבֶת

אֵלְכָה לִי מִזֶּה אֶפָּרֵד מִמֶּנּוּ

אַךְ אֵת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹרוּ בּוֹ אַל תִּגָּעוּ

וְאַל נָא תְאַלְּצוּנִי אַל תְּבַקְּשׁוּ מִמֶּנִּי

לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר לֹא אוּכַל עֲשׂהוּ

לֹא נָכוֹן לִי לַעֲשׂוֹת וְאִם בְּנַפְשִׁי הִנֵּהוּ!

ישמעאל.

מַה-בֶּצַע בִּדְבָרַיִךְ מַה-תּוֹעֶלֶת?

חמוטל.

גַּם אֲנַחְנוּ אֵלַיִךְ הִתְחַנַּנּוּ

וּשְׁנִינָה כְּמַדְקְרוֹת חֶרֶב הָיוּ דְבָרָיִךְ.

ישמעאל.

חֶפְצֵנוּ יֵעָשֶׂה לֹא נֶרֶף מִמֶּנּוּ

מַהֲרִי דַבֵּרִי אֵין עֵת לְהִתְמַהְמֵהַּ!

זבידה.

בְּשֵׂאת הָאַהֲבָה מָוֶת בִּכְנָפֶיהָ

וְחַיִּים בְּאֵין אַהֲבָה רַק מָוֶת הֵן הֵמָּה

מַה-יֵּשׁ אֵיפוֹא לִבְחֹר? מִי זֶה יוֹכִיחַ?

אִם לִבִּי לֹא יֹאבֶה וְנַפְשִׁי מֵאֵנָה

אֵיכָה בִשְׂפָתַי “הֵן אֶחְפֹּץ!” אַבִּיעַ?

אִם אֵאוֹת וּבְלֵב וָלֵב אֲדַבֵּרָה

וְאֶבְחַר לְשׁוֹן שֶׁקֶר לְהַצִּיל נַפְשֵׁהוּ

הֲיִרְצֵנִי? הֲיִיטַב פָּעֳלִי בְעֵינֵיהוּ?

הֲיֹאבֶה לְהִמָּלֵט וְלֹא יִבְזֵנִי?

הֲלֹא הִשְׁלִיךְ הוּא אֵת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד

זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים לָצֵאת לִקְרַאת מָוֶת

בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתִי אַהֲבָה עַזָּה מִמָּוֶת?

זֹאת הַחֶרֶב בָּהּ לְדָקְרֵהוּ אָמָרְתָּ

אִם יֵדַע בַּמָּה אֶעֶצְרֶנָּה אָנִי

לַחֲרָבוֹת רְבָבוֹת אָז תִּהְיֶה בְעֵינֵיהוּ

וּכְחִצִּים שְׁנוּנִים תְּפַלַּחְנָה כְבֵדֵהוּ –

תָּמוּת נַפְשִׁי עִמּוֹ! יַחְדָּו נָמוּתָה!

אֲזַי רוּחַ אַחַת עַל כְּנָפֶיהָ

תִּשָּׂא נֶפֶשׁ שְׁנֵינוּ עָל הַשָּׁמָיְמָה

שָׁם תִּתְאַחֵדְנָה בְצֵל אַהֲבָה נִצַּחַת

פֹּה נִפְרָדוֹת לִחְיוֹת לֹא תוּכַלְנָה

אֻמְלָלוֹת וְכָלוֹת עַל מָוֶת תּוֹחַלְנָה!

ישמעאל.

הֲתָשִׂימִי אֵיפוֹא קֵץ לִדְבָרַיִךְ

נַעֲרָה יְרֵאָה וַחֲרֵדָה וְסָרַת טָעַם!

טֶרֶם בּוֹא הַמְּחִתָּה גְּדֹלוֹת תְּדַבֵּרִי

הַרְאִי אֵיפוֹא כִּי לֹא רַק בִּדְבַר שְׂפָתָיִם

אֵת נֶפֶשׁ עוֹגְבֵךְ לְהוֹשִׁיעַ תָּהִינִי!

כִּי לְמַעַן הַצִּילוֹ בְּנַפְשֵׁךְ תִּבְגוֹדִי

וְנוֹאָשׁ תֹּאמְרִי לְכָל-אֲשֶׁר תַּחֲמוֹדִי?

זבידה.

הוּא הִשְׁבִּיעַנִּי וַאֲנִי לוֹ נִשְׁבַּעתִּי

אֱמֶת וֶאֱמוּנָה וְאַהֲבָה נִצַּחַת

הַאֲחַלְּלֶנָּה טֶרֶם פִּיהוּ צִוַּנִּי

הַאֲפִירֶנָּה אִם הוּא יִקְרָא: “נִצְּרִיהָ!”?

לְכָה אֵלָיו וּשְׁאָלֵהוּ אִם טוֹב בְּעֵינֵהוּ

אִם יִתֵּן לְמָכְרֵנִי לְיַד הַמְּרַצֵּחַ?

אִם אֶתֶּן-לוֹ אֵת דּוֹדַי בְּעַד דּוֹדִי כֹפֶר

מְחִיר זֶה גָדוֹל מֵהַחַיִּים הִנֵּהוּ

הַחַיִּים בַּעֲדוֹ מִנֶּגֶד יֻשְׁלָכוּ

כִּפְרִי רָקֹב נֶאֱכַל מִתּוֹלָעַת!

תְּבַקְּשׁוּ כִי אוֹכִיַח כִּי אֶגְזָר-אֹמֶר:

אֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אִתּוֹ אַחַת כָּרַתִּי

וֵאלֹהִים יָגֵן עַל צַדִּיק תְּמִים דָּרֶךְ!

ישמעאל.

הָהּ פּוֹשַׁעַת בְּאַהֲבָתֵךְ בּוֹגֶדֶת

כַּאֲשֶׁר בְּאָבִיךְ וּבְמַלְכֵּךְ פָּשַׁעַתְּ

בִּאִמֵּךְ בְּדוֹדֵךְ בְּכֻלָּנוּ תִּתְּנִי דֹפִי!

אַךְ אַל תַּשְׁלִי נַפְשֵׁךְ בְּתִקְוַת שָׁוְא וָהָבֶל.

בְּיָד חֲזָקָה תַעֲשִׂי אֲשֶׁר תְּמָאֵנִי

אֲשֶׁר לֹא עָשִׂית בְּכָבוֹד וְלֵב שָׂמֵחַ!

לְכִי נָא הִתְעַשְּׁתִי הַרְפִּי מְשׁוּבוֹתַיִךְ

אוֹ אִתּוֹ יַחַד שְׁנֵיכֶם תֵּרְדוּ בְאֵר שַׁחַת!

(זבידה פונה ללכת אל פתח הבית לימינו)

ישמעאל ( יתיצב לקראתה לשטן )

לֹא פֹה תֵצְאִי מִזֶּה הַחוּצָה עַתָּה!

הֲכִילָדִים אֵין לֵב אֲנַחְנוּ בְעֵינַיִךְ?

הֲתֹאמְרִי לְהַגִּיד לְעוֹגְבֵךְ אֵת דְּבָרֵינוּ?

שָׁמָּה אֶל הַחֵדֶר הָאָפֵל סוּרִי

שָׁם אֵימָה וַחֲשֵׁכָה וּבַלָהוֹת צַלְמֳוֶת

שָׁם בָּדָד תֵּשֵׁבִי וּבְפַחְדֵּךְ תִּשֹּׁמִּי

שָׁם תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וְאֶל לִבֵּךְ תָּשִׁיבִי

אוּלַי תְּשַׁנִּי טַעֲמֵךְ וְדַרְכֵּךְ תֵּיטִיבִי!

(ירדפנה אל פתח הבית אשר מעבר מזה לשמאלו ).

מחזה ז.

זבידה ( לבדה בחדר כלאה ).

זֶה פְּרִי מַעֲשֵׂךְ, כָּבוֹד, רַעֲיוֹן רוּחַ!

לַעֲשׂוֹת מְזִמָּתָה בְּלֵב כְּסִילִים תָּנוּחַ!

תַּהֲפוֹךְ אַהֲבָה לְאֵיבָה וְקִנְאָה אוֹכֶלֶת

וְאוֹהֵב לְאוֹיֵב רָע רוֹעֶה אִוֶּלֶת.

תַּהֲפוֹךְ לְאַכְזָר לֵב אָבוֹת עַל בָּנֵימוֹ

תַּפְרִיד בֵּין עֲצוּמִים וְתָשַׁע עֵינֵימוֹ.

חֵפֶץ הִתְנַשֵּׂא רֶגֶשׁ-אַהֲבָה יַשְׁכִּיחַ

וּלְחַלֵּל אֵת בִּתָּהּ לֵב אֵם יַקְשִׁיחַ;

הָהּ מַה-נּוֹרָאָה אַתְּ תַּאֲוָה לְתִפְאֶרֶת

וּבְבוֹאֵךְ מָה אַתְּ אַךְ מַחֲלָה נֶעְכֶּרֶת!

לְהִתְהַלֵּל תְּפַתִּי לְכָל-זִמָּה וְאִוֶּלֶת

וּבְאַחֲרִיתֵךְ יִנְחַל אַךְ נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת!

תַּכִּי בְסַנְוֵרִים מֵרְאוֹת עֵין פִּקֵּחַ

כִּי מָרָה תְמוּרָתֵךְ אַךְ צֵל בּוֹרֵחַ.

לְיַד מַעֲגַל יָשָׁר תִּפְרְשִׂי הָרֶשֶׁת

וְכָל-רִשְׁעָה בָּךְ מְעִיל צְדָקָה לוֹבֶשֶת

(מתאפקת רגעים אחדים).

אַךְ הֲתְתַחֲרֶה אֵת הָאַהֲבָה הַנֶּאֱמֶנֶת

לְגָרְשָׁהּ בְּתַהְפּוּכוֹתֶיהָ בְּעַיִן עוֹיֶנֶת?

הַאֲפֻתֶּה כִּפְתַיּוּת וַאֲשַׁנֶּה טָעַם

בַּחֲזֹק יַד הָאַכְזְרִיּוּת עָלַי הַפָּעַם?

הֵם נִשְּׁאוּ בַּשָּׁוְא בְּשׂוֹא גְאוֹן רוּחָמוֹ

וּבְשִׁפְלָם יֹאמְרוּ עוֹד מוֹשְׁלִים הִנָּמוֹ

עוֹד יָדָם גּוֹבֶרֶת לְכוֹנֵן מֶמְשֶׁלֶת

לְהָקִים כֵּס רָצוּץ הוֹד מַלְכוּת נוֹפֶלֶת!

וְיַאֲמִינוּ לָתֶת-גַּם בִּי רוּחַ אַחֶרֶת

לִהְיוֹת כְּלִי מְלַאכְתָּם לִנְחוֹל תִּפְאֶרֶת.

לֹא יָכְלוּ לְפַתּוֹתֵנִי בְּחֵלֶק שְׂפָתָיִם

יֹאמְרוּ בְחָזְקָה יִקְחוּ לָהֶם קַרְנָיִם!

בְּעָרְמָתָם כִּתְּרוּנִי לִמְעוֹל בּוֹ מַעַל

לְמָכְרֵנִי בְחָזְקָה לְבַעֲלִיס הַבְּלִיַּעַל

בְּמַשְׂאַת שָׁוְא תִּשְׁעוּ תִּקְוַתְכֶם אַךְ הֶבֶל

הוֹדִי לַנָּבָל לֹא יִפֹּל לַחֶבֶל!

פֹּה כלוּאָה בְּדוּדָה אֶכְרַע עַל בִּרְכָּיִם

וְאִשָּׁבַע אֲמָנָה לִפְנֵי אֵל שָׁמָיִם:

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ בּוֹ נַפְשִׁי נִקְשֶׁרֶת

וְנַפְשִׁי לוֹ אַהֲבַת עוֹלָם אוֹמֶרֶת

בּוֹ יִנְעַם חֶבְלִי בּוֹ חַיִּים אֵדָעָה

בְּאַהֲבָתוֹ אֶחְיֶה בְּאַהֲבָתוֹ אֶגְוָעָה!

תמה המערכה.

מערכה רביעית.

מקום לפני הבית.

מחזה א.

גדליהו יוחנן.

יוחנן.

מביט אל גדליהו ובימינו הנטויה מראה אל הככר מנגד.

רְאֵה מִן הַבִּקְעָה שָׁם יַעֲלֶה עֲרָפֶל

הִנֵּה הוּא בִקְצֵה הַשֶּׁמֶשׁ הִגִּיעַ

פָּנֶיהָ הַצְּהוּבִים מִבַּעַד לַעֲרָפֶל

רַק עוֹד נֹגַה כֵהָה כִּמְעַט יַזְהִירוּ –

פָּנֶיךָ נִזְעָמִים אֲדוֹנִי גְדַלְיָהוּ

עָלֵימוֹ תִשְׁכּוֹן עֲנָנָה וַעֲצָבֶת

עֵינֶיךָ עָשְׁשׁוּ בְכַעַס וְהֶמְיַת נָפֶשׁ

גַּם אֶל לִבֵּנוּ חֲרָדָה חוֹדֶרֶת

מַה-לְּךָ כִּי נִפְעַמְתָּ וְרוּחֲךָ סֹעֶרֶת?

מַה-זֹּאת תַּשְׁחֶךָ כִּי נַפְשְׁךָ תִשְׁתּוֹחֵחַ?

וְלִבְּךָ אֵינֶנּוּ עוֹד עָלֵז וְשָׂמֵחַ?

גדליהו.

אֵין דָּבָר אֵין מְאוּמָה אֲשֶׁר יְפַעֲמֵנִי.

הֲלֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ

כִּי גַם עֵינַיִם בְּהִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ

זַכּוֹת כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר

מֵעָב קַל דַּק לִרְגָעִים תִּכְהֶינָה

תָּעִיף בּוֹ הָעַיִן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ.

יוחנן.

הָהּ לוּ עַד נֶצַח לֹא בָאוּ הַבָּיְתָה

קְהַל הַנִּדָּחִים וְהָאוֹבְדִים הָאֵלֶּה!

הֵן עֲתִידוֹתֵינוּ נִגְלוּ לְעֵינֵינוּ

וַנֵּדַע מַה-לַּעֲשׂוֹת לַיָּמִים יוּצָרוּ

וְדַרְכֵּנוּ הָיְתָה נְכוֹנָה לְפָנֵינוּ

עַתָּה יִינְקוּ הֵם מוֹחַ עַצְמוֹתֵינוּ

וּלְשַׁד בְּשָׂרֵנוּ יֹאכְלוּ הֵם וְיִשְׂבָּעוּ

וְעוֹד בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ אֵלֵינוּ יַבִּיטוּ

כְּעַל בְּזוּיֵי אָדָם בְּעֵינֵי בוּז יִרְאוּנִי:

אֲנַחְנוּ עָפָר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵימוֹ

אֲדָמָה אֲשֶׁר תְּכַלְכְּלֵמוֹ וְתִשָּׂאֵמוֹ

וּבְכָל-זֹאת בְּרֶגֶל גַּאֲוָה בָּהּ יִבְעָטוּ

כֹּה הֻכּוּ בְסַנְוֵרִים בְּגַאֲוָתָם הֵמָּה

כִּי גַם הָאֳנִיָּה בָּהּ מִפְלָט מָצָאוּ

אֲשֶׁר תִּשָּׂאֵם מֵעֶבְרֵי פִי-פַחַת

יֹאמְרוּ לְהַצִּיתָהּ בְּאֵשׁ מִתְלַקַּחַת!

גדליהו.

הֲתִשְׁכַּח כִּי גַם אָשְׁרִי לִי הֵבִיאוּ

אֲהוּבַת נַפְשִׁי בָּהּ נַפְשִׁי נִקְשֶׁרֶת

אִם גַּם בְּאֵין רָצוֹן בְּאֵין חֵפֶץ וָדָעַת?

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר עַתָּה יְבַהֲלֵנִי:

אֵת זְבִידָה זֶה עֵת רַבָּה לֹא רָאִיתִי

רוּחִי תִפָּעֵם וְנַפְשִׁי תָשׁוּחַ

מַה-זֶּה הָיָה לָהּ? מַדּוּעַ לֹא אֶרְאֶנָּה?

הֲחוֹלָה הִיא עַל מִטָּתָה שׁוֹכֶבֶת?

אוֹ מַה-זֶּה דָּבָר לֹא יִתְּנֶנָּה לָלֶכֶת?

אֵיךְ צָמְאָה לָהּ נַפְשִׁי וְלִבִּי אַחֲרֶיהָ

וְעֵינַי כָּלוֹת מְיַחֲלוֹת לִרְאוֹת פָּנֶיהָ –

מִי זֶה אַכְזָר יַעֲמוֹד לְשָׂטָן בֵּינֵנוּ?

אֵיכָה אֶהֱיֶה אֵיפוֹא עָלֵז וְשָׂמֵחַ

אִם תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה כֹּה תַחֲלֵנִי

וְחֶלְדִּי כְאַיִן וּכְתֹהוּ הִנֵּהוּ

וְחַיַּי בִּלְעָדָה אַךְ אֶפֶס וָתֹהוּ?

יוחנן.

גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא וְאֶתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ.

אַךְ מַה-זֶּה נָפוּנָה וְנִשְׁאַל לָרוּחַ

הֲלֹא הַדָּבָר הוּא נָכוֹן לְפָנֵינוּ

וְעוֹד טֶרֶם נִשְׁאַל נֵדַע לְהָשִׁיב אֹמֶר!

הַבְּלִיַּעַל הַהוּא יָדוֹ תַעַצְרֶנָּה –

תֹּאמַר כִּי חֲמוּטַל לְךָ הִיא נֶאֱמֶנֶת

אָז יַד הַנּוֹכֵל יִשְׁמָעֵאל בַּמָּעַל –

אַךְ רְאֵה נָא שְׁמָּה מִי-זֶה-הוּא בָא הֵנָּה?

הִנֵּה אָתָם שָׁם יוֹרֵד לִקְרָאתֵנוּ

גַּם שְׁנֵי רוֹכְבִים עִמּוֹ נֶחְפָּזִים לָלֶכֶת

הִנֵּה הֵם בָּאִים עַל יַד הַשָּׁעַר.

מחזה ב.

(הקודמים, אתם ושני רוכבים העומדים בירכתי הבית ).

גדליהו ( רץ לקראת אתם ).

אתם.

תִּשְׁתּוֹמֵם גְּדַלְיָהוּ כִּי לָבוֹא שַׁבְתִּי

אַחֲרֵי הִפָּרְדִי זֶה מִקָּרוֹב מִמֶּךָּ?

אִישׁ צָבָא הוּא עוֹמֵד נָכוֹן כָּל-רֶגַע

לַעֲשׂוֹת פְּקֻדּוֹת שׁוֹנוֹת בְּלִי הִתְמַהְמֵהַּ

וְלֹא יַעֲרוֹב אֵת לִבּוֹ לִשְׁאוֹל מַדּוּעַ.

אוּלָם רַק עַל רִגְעֵי מִסְפָּר עַתָּה בָאתִי

הֲלֹא רַק מְתֵי מִסְפָּר אִתִּי הָלָכוּ.

גדליהו.

הֲלֹא נִתְעַלֵּס בַּקַּיִץ בְּלֵב שָׂמֵחַ

בְּבוֹאוֹ בְתוֹךְ הַסְּתָו עַל יוֹם אוֹ יוֹמָיִם

וְיוֹפִיעַ בַּהֲדָרוֹ תַּאֲוָה לְעֵינָיִם

עֵת אַחֲרֵי עָבְרוֹ לֹא קִוִּינוּהוּ?

אתם.

מְשָׁלְךָ לֹא בְהַשְׂכֵּל דִּבַּרְתָּ הַפָּעַם

גַּם הַסְּתָו אֵת יָדוֹ הַחֲזָקָה שׁוֹלֵחַ

בְּפִרְחֵי הֶאָבִיב מַחֲמַדֵּי עֵינָיִם.

אַךְ לֹא עֵת דְּבָרִים הִיא לְהִוָּכֵחַ

בְּשׂוֹרָה טוֹבָה בְּפִי בָּהּ לִבִּי שָׂמֵחַ!

גדליהו.

נְעִימָה וִיקָרָה הִיא עוֹד שִׁבְעָתָיִם

יַעַן אַתָּה הֵבֵאתָהּ לִי בְּמֶתֶק שְׂפָתָיִם.

אתם.

הִנֵּה נָא נְבוּזַרְאֲדָן אֲדוֹנֵנוּ

צִוָּה לָךְ אֵת בִּרְכָתוֹ שָׁלוֹם וָיֶשַׁע.

אֵצֶל גִּבְעוֹן מְצָאתִיו בְּלֶכְתּוֹ בַדֶּרֶךְ

וַיְשַׁלְּחֵנִי לָשׁוּב אֵלֶיךָ כְרָגַע –

יַעַן בְּתָם-לְבָבְךָ לִבּוֹ בָטוּחַ

יֹאמַר לְמַלְּאוֹת לְךָ אֵת כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ

וְיִתֶּנְךָ לִבְנוֹת לְךָ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ

עֶשְׂרִים עִיר חֳרָבוֹת – אַךְ לֹא יְרוּשָׁלָיִם –

לִהְיוֹת לְיוֹשְׁבֵי בְנֵי יְהוּדָה לָשָׁבֶת.

יוחנן.

הֶאָח מָה רַב גִּיל וָיֶשַׁע שִׁבְעָתָיִם!

גדליהו.

אוֹדְךָ בְכָל-לְבָבִי רֵעַ נֶאֱמַן רוּחַ!

בְּזֹאת אֵדַע כִּי אַתָּה טוֹבָתִי דָרַשְׁתָּ

כִּי אַתָּה עָלַי טוֹבוֹת דִּבַּרְתָּ.

עַתָּה בְּלֵב שָׂמֵחַ נָחֵל מַעֲשֵׂינוּ

וְכָל-אֶבֶן פִּנָּה מִכָּל-בַּיִת וּבָיִת

תִּנָּשֵׂא וְתֵרוֹמֵם לְאֶבֶן מַזְכֶּרֶת

לְמַזְכֶּרֶת רוּחַ נְדִיבַת מוֹשִׁיעֵנוּ!

סוּרִי שְׁמָמָה לְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ עַתָּה

לְתֹהוּ יְלֵיל יְשִׁימוֹן מְכֹרוֹתַיִךְ שׁוּבִי!

נְאוֹת שָׂדֶה וְכַרְמֶל פֹּה תַחְתֵּךְ יִדְשָׁאוּ

וְעָרִים וּכְפָרִים וְכָרִים יָצִיצוּ!

עוֹד אָבוֹת וְאִמּוֹת פֹּה שְׂמֵחִים יֵלֵכוּ

וְקוֹל שִׁיָרה וְזִמְרָה מִטּוּב לֵב יָרֹנּוּ.

שִׁירֵי תוֹדָה וְהַלֵּל לִכְבוֹד מַלְכֵּנוּ

כְּרַחֲמָיו וּכְרוֹב חֲסָדָיו אֵלֵינוּ!

אתם.

זֹאת לָעָם – אַךְ עוֹד דָּבָר גַּם אֵלֶיךָ:

נְבוּזַרְאֲדָן לֹא יַחֲשׂךְ גַּם הוּא אוֹתֶךָ

מִתֵּת יָדְךָ לִזְבִידָה בַת צִדְקִיָּהוּ.

בְּכָל-לִבּוֹ יִגְמְלֶךָ כְּצִדְקְךָ וּכְתֻמֶּךָ

בְּיָדְעוֹ כִּי כָל-תַּאֲוָה לֹא תַתְעֶה נַפְשֶׁךָ

וְכָל-תְּשׁוּקָה לֹא תְסַכֵּל גַּם אֵשֶׁת חֵיקֶךָ

לְבַקֵּשׁ לָהּ כְּבוֹד הֲדַר אֲבוֹתֶיהָ –.

אָמְנָם יֵצֶר לֵב אִשָּׁה רַע מִנְּעוּרֶיהָ

וּכְפַלְגֵי מַיִם לֵב אִישָׁהּ בְּיָדֶיהָ

אֶל כָּל-אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ תַּטֶּנּוּ וּתְפַתֵּהוּ

וְיִתְמַכֵּר עַל נְקַלָּה לַעֲשׂוֹת זָר מַעֲשֵׂהוּ –

אַךְ בָּכֶם יַאֲמִין כִּי בוֹ לֹא תְהָתֵלוּ

וּלְהַשְׁחִית טוֹבָתוֹ לֹא תִוָּאֵלוּ!

אָנֹכִי בְּעַד ישֶׁר לְבַבְכֶם עָרַבְתִּי.

גדליהו.

הַאֻמְנָם אֱמֶת הִיא אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ?

הֶאָח אָתָם! בְּאָשְׁרְךָ כָּל-אִישׁ יְאַשְּׁרֶךָ

כִּי מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יֶשַׁע הָיִיתָ!

תְּנָה-לִּי סוּסְךָ עָלָיו הֲלוֹם רָכַבְתָּ

עַד יוֹם מוֹתוֹ בְּיָדַי אֲכַלְכְּלֶנּוּ

אָשִׁית עֶדְיוֹ עָלָיו יוֹם יוֹם אֶצְּרֶנּוּ

הוּא נָשָׂא הַמְּבַשֵּׂר אָשְׁרִי בִשְּׂרַנִי

הוּא הֵבִיא לִי דוֹדִי מִדּוֹד הַבָּיְתָה!

אַךְ קָטֹנְתִּי מִכָּל-הַטּוֹב וְהָאשֶׁר

אֲשֶׁר כְּתֻמּוֹ בָא לִי פִתְאוֹם וְלֹא פִלָּלְתִּי!

לִבִּי צַר מֵהָכִיל אשֶׁר רָב כָּמוֹהוּ

כַּשֶּׁמֶשׁ בַּהֲדָרָהּ כְּחֹם הַיּוֹם תּוֹפִיעַ

תַּכְהֶה עֵין רֹאֶיהָ בְּזֹהַר קַרְנֶיהָ –

עַתָּה הִרְחִיב אֱלֹהִים לִי לַעֲשׂוֹת חָיִל

וְיַד בְּנֵי בְלִיַּעַל לֹא עוֹד תְּנִידֵנִי

וְכָל-חֵפֶץ לִבִּי בְּיָדִי יַצְלִיחַ!

הַדָּבָר בַּעֲדוֹ רֹב שָׁנִים שָׂרִיתִי

בְּיוֹם אֶחָד כְּתֻמּוֹ בָא לִי וַיְשַׂמְּחֵנִי!

מָה אָשִׁיב לְךָ עַל כָּל-תַּגְמוּלֶיךָ?

בַּמָּה אוֹדְךָ אֵיפוֹא כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ?

כָּל-יְמֵי צְבָאִי לֹא תִמְצָא יָדִי לְגָמְלֶךָ

עַד אֶגְוָע שַׁלֵּם לְךָ אֵת נִשְׁיִי לֹא אוּכַל!

אֵיכָה חֶסֶד וֶאֱמֶת לֹא יִפָּגֵשׁוּ

וְאַהֲבָה לֶאֱמוּנָה לֹא תִתְרוֹעֵעַ?

אתם.

כַּתֵּר נָא זְעֵיר עוֹד דְּבָרַי לֹא כִלִּיתִי

עוֹד דָּבָר בְּפִי אֵלֶיךָ צֻוֵּיתִי

לֹא כְאַוַּת נַפְשְׁךָ אַךְ הוּא לְטוֹבָתֶךָ –

צַו וְלֹא יַעֲבוֹר נָתַן לִי שַׂר צְבָאֵנוּ

לָקַחַת מִזֶּה אֵת יִשְׁמָעֵאל אִתָּנוּ

וְאַתָּה לֹא תַמְרֶה אֶת-פִּיו וְלֹא תַעַצְרֵנִי

זֹאת הָיֹה תִהְיֶה וְעוֹד עַתָּה כְּרָגַע

לְמַעַן עוֹד הַיּוֹם אֵת חֵילִי אַשִּׂיגָה.

יוחנן.

שְׂפָתַיִם יֻשַּׁק מְבַשֵּׂר טוֹב וָיֶשַׁע

אֶבֶן מַעֲמָסָה מֵעַל לִבִּי גַלּוֹתָ!

גדליהו.

אֵיכָה מְאֻשָּׁר בְּאָשְׁרִי אֶהֱיֶה הַפָּעַם

וְאֶרְאֶה רֵעִי כְנַפְשִׁי אֹבֵד בְּעָנְיֵהוּ

וַאֲנִי אֵת כְּאֵבוֹ כִּכְאֵבִי יָדָעְתִּי?

הֲלֹא תֵהָפֵךְ שִׂמְחָתִי לְאֵבֶל

לִרְאוֹת בְּרָעָה אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ?

אתם.

אֲבָל חָלִילָה-לְּךָ לַמְרוֹת אֵת פִּיהוּ

וּלְקוֹל דְּבָרוֹ כָּל-שָׂפָה נֶאֱלָמֶת –

אַךְ גַּם כַּף תִּתְקַע לִי וְתִשָּׁבֵעַ

כִּי לֹא תַגִּיד לְיִשְׁמָעֵאל אֵת דְּבָרֵינוּ

וְיִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ שֵׁנִית מִיָּדֵינוּ.

גדליהו.

אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אֵיפוֹא כִדְבָרֶיךָ

אַף אִם צַר לִי עָלָיו וְנִחוּמַי נִכְמָרוּ.

אוּלָם אַחֲלַי רֵעִי אֲחַלֶּה פָנֶיךָ

הִנָּפֵשׁ פֹּה מְעַט וְיִיטַב נָא לִבֶּךָ

וְשָׂמַחְתָּ אִתִּי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן

אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם בְּבֵיתִי לִכְבוֹדֶךָ

בְּאָשְׁרִי אֲשֶׁר מִיָּדְךָ עַתָּה בָאַנִּי

וְכוֹס יְשׁוּעוֹת נִשָּׂא בִּתְקוֹעַ כַּפָּיִם

וּנְחַזֵּק בְּרִיתֵנוּ בְּבִרְכַּת שְׂפָתָיִם.

אתם.

חֶפְצְךָ אֲמַלֵּא אַךְ בַּל נִתְמַהְמֵהַּ

רְאֵה דֶּרֶךְ רַב רָכַבְתִּי וַאֲנִי יָגֵעַ

אָנוּחַ אֵיפוֹא מְעַט וְיַחְדָּו נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.

(הוא והרוכבים הולכים ).

מחזה ג.

גדליהו יוחנן.

גדליהו.

מַהֲרָה-נָּא יוֹחָנָן אֶל נַעֲרֵי הַבַּיִת

וְיִהְיוּ נְכוֹנִים וַעֲמֵלִים כֻּלָּמוֹ

לְהָכִין אֵת הַמִּשְׁתֶּה לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.

גַּם אֵת יִשְׁמָעֵאל קְרָא כִּי אֲכַבְּדֵהוּ

כִּי סָר אֶל בֵּיתִי וְעָלַי לְהוֹקִירֵהוּ

וְאַחַר יַעֲשֶׂה-לוֹ אָתָם כַּטּוֹב בְּעֵינֵיהוּ

אִם לֹא תֹאבֶה אַתָּה לָתֶת-לוֹ יָדֶךָ

אֲשֶׁר לַעֲשׂוֹת לֹא אוּכַל אָנֹכִי –

יוחנן.

הֲתֹאמַר…?

גדליהו.

מַה-גָּדְלָה מְבוּכָתִי עַתָּה!

הָהּ כִּי לֹא יְבוֹאֵנוּ עֹנֶג בְּלֹא נֶגַע

וּבְכָל שָׂשׂוֹן שָׁם גַּם אָסוֹן הִנֵּהוּ

וּבַעֲקֵב הַטּוֹב יַד הָרַע אוֹחֶזֶת!

אֶרְאֶנּוּ כְדוֹדָיו בְּרִבְלָה מְטֹעַן חֶרֶב

אוֹ בְּבָבֶל עִוֵּר אֻמְלָל בְּבֵית הַסֹּהַר

אִם אַתָּה לֹא תָחִישׁ לוֹ מִפְלָט עַתָּה –

כָּמוֹנִי מִשְׁפָּטוֹ עָלָיו שָׁמַעְתָּ

וְלֹא כָמוֹנִי בְּאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ –.

יוחנן.

הַתְצַוֵּנִי אֵיפוֹא לַעֲזָר-לוֹ תַּחְתֶּךָ?

גדליהו.

חָלִילָה-לִּי כִּי אָז דְּבָרַי אֲחַלֵּלָה.

יוחנן.

בְּיָדִי אֵיפוֹא לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר חָפַצְתִּי

וַאֲנִי לֹא אֶחְפֹּץ לֹא אֹבֶה לְעָזְרֵהוּ.

אַל נָא יְעַוְּרוּ רַחֲשֵׁי לִבְּךָ אֵת עֵינֶיךָ

אָוֶן בְּעֵינַי דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ

אַף אִם לֹא צִוִּיתָ רַק כִּי כֵן אִוִּיתָ

וְלוּ צִוִּיתָנִי צַוְּךָ זֶה לֹא מִלֵּאתִּי –

אַשְׁרֶיךָ גְדַלְיָהוּ אַלּוּף רֹאשֵׁנוּ

אַשְׁרֵי עַם יְהוּדָה אַשְׁרֵינוּ כֻלָּנוּ

אִם יִלָּכֵד הַנּוֹכֵל בַּמִּכְמֹרֶת

בְּשַׁחַת רִשְׁתּוֹ זוּ טָמַן לְרַגְלֵינוּ!

הֲשָׁכַחְתָּ אֵת דִּבְרֵי יִרְמִיָּהוּ

אֲשֶׁר דִּבֶּר אָז בָּרָמָה אֵלֶיךָ

וַיְצַוְּךָ לְהִזָּהֵר לִשְׁמוֹר נַפְשֶׁךָ

מִנּוֹכֵל בְּלִיַּעַל הַקָּרֵב לְבַלְּעֶךָ?

וּמִי נוֹכֵל אַחֵר מִי מַשְׁחִית לְהָרֵעַ

אִם לֹא יִשְׁמָעֵאל הַזֶּה הַמְתַעְתֵּעַ?

אַחֲלַי אֲדוֹנִי רוּחַ אַפֵּינוּ

אַל נוֹסִיף דַּבֵּר עוֹד דָּבָר מִמֶּנּוּ

אֵלְכָה-נָּא וַאֲמַהֵר לְהָכִין אֵת מִשְׁתֵּנוּ.

גדליהו.

אוּלָם מִקַּוֹּת לֹא אֶחְדַּל עוֹד אָנִי.

רַק בְּהִנָּצְלוֹ לִבִּי בְאָשְׁרִי שָׂמֵחַ

וּבִכָּשְׁלוֹ הָהּ כָּל-יָמַי אֵאָנֵחַ!

(הולך)

מחזה ד.

ישמעאל בעשא.

ישמעאל.

מַהֲרָה-נָּא בַעֲשָׁא כִּי בָשַׁל הַפֶּרִי

וְגֶזַע הָעֵץ כִּמְעַט אִם יִנּוֹעַ

וְנָפַל הַפְּרִי הַמָּתוֹק אֶל פִּינוּ!

עָרְמָתִי תַעֲמוֹד לִי אוֹתָהּ אֲבַצֵּעַ

בְּחָכְמָה חִבַּלְתִּי עֲצָתִי לֹא תִתְבַּלֵּעַ.

בעשא.

אֲנִי אַאֲמִין לְךָ וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶיךָ.

הֲלֹא אֵדַע כִּי יָד חֲזָקָה מַחֲסֶךָ

וְעַל זְרוֹעַ עֹז נָכוֹן לִבְּךָ בָּטוּחַ –

אַךְ זֶה כַמָּה מְשַׁל קַדְמוֹנִי שָׁמָעְתִּי:

כִּי גַם עַכְבָּר קָטָן אִם קָטָן הִנֵּהוּ

יְפַתַּח מַאַסְרֵי רֶשֶׁת הָאֲרִי בְּשִׁנֵּיהוּ.

ישמעאל.

מָשָׁל חֲסַר טַעַם וְנוֹשָׁן הִנֵּהו.ּ

הֲלֹא עֹז לָעַכְבָּר גַּם לְמָשְׁכוֹ לָרֶשֶׁת

מִמֶּנָּה לֹא יִמָּלֵט בְּרָב-חֵילֵהוּ –

לָכֵן נְמַהֵר נָחִישָׁה מַעֲשֵׂינוּ

טֶרֶם מַעֲצוֹר מִבְּלִי מֵשִׂים יַפְרִיעֵנוּ

הִנֵּה שַׂר צְבָא הַכַּשְׂדִּים שָׁב הֵנָּה

מַה-לּוֹ פֹה שֵׁנִית לֹא אוּכַל לָדַעַת –

אוּלַי שָׁכַח דָּבָר וַיָּשָׁב לָקַחַת –

אוּלַי נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אַחַת הִיא לִי עַתָּה

הֵן מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים יַעֲשֶׂה גְדַלְיָהוּ

גַּם אָנֹכִי קָרוּא לוֹ אֶל מִשְׁתֵּהוּ

וְהָיָה לָהֶם זֶבַח מֵתִים זִבְחֵמוֹ

מִמֶּנוּ עַד נֶצַח עוֹד לֹא יָקוּמוּ

מַלְאַךְ מָוֶת אֶהֱיֶה בִמְסֻבָּם לָמוֹ

לַחֲמָם אֶתֵּן לָמוֹ הַשְּׁאֵת וְהַשֶּׁבֶר

יֵין מִשְׁתֵּמוֹ אֶנְקַת חַלְּלֵי חֶרֶב

חַרְבִּי מַאֲכַלְתָּם יָדִי לָמוֹ כוֹס רַעַל.

הָהּ הַבּוֹגְדִים! הֵמָּה בְלִבָּם יֹאמֵרוּ

כִּי עֹז מֶלֶךְ יִתֹּם ואָבַד נִצְחֵהוּ

וְדַלַּת הָעָם עָלָיו יָרִימוּ יָדֵימוֹ.

עַתָּה יִרְאוּ מַלְכָּם זֶה לְפָנֵימוֹ

מֶלֶךְ בְּיָפיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֵימוֹ

אֵיךְ יְכוֹנֵן לְמִשְׁפָּט וְשִׁלּוּמִים כִּסְאֵהוּ

אֵיךְ מַפֵּץ וּכְלֵי זַעַם תַּעֲשֶׂה יָדֵהוּ

וּבְמִשְׁפָּטוֹ הוּא יְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ

וִייַסֵּר בְּיָד קָשָׁה כָּל-אַנְשֵׁי מֶרִי

לְכַלּוֹת כְּרָגַע כָּל-הוֹלְכֵי עִמּוֹ קֶרִי!

בעשא.

וְאֵיכָה תִהְיֶה זֹאת? מַה-עֲצָתֶךָ?

אָנֹכי נָכוֹן כָּל-רֶגַע לְשָׁרְתֶךָ.

ישמעאל.

אַתָּה תָרוּץ חִישׁ אֶל בִּקְעַת הַסֶּלַע

וְהֵבֵאתָ הָעַמּוֹנִים הֵנָּה כְרָגַע

וּבְסֵתֶר הַשַּׁעַר בְּסִבְכֵי הַיַּעַר

תְּחַכּוּ לִי עַד בּוֹאִי אֲלֵיכֶם שָׁמָּה

שְׁלֵוִים בְּלִי כָל-פַּחַד אוֹיֵב בַּשָּׁעַר

יִתְרַפּוּ לִשְׁמוֹר הַמְּצוּדָה בַעֲצַלְתָּיִם

וּבְשִׁכְּרוֹן מִשְׁתֵּיהֶם לִבָּם יֵיטִיבוּ

אָז חִישׁ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה צִבְאוֹתַי אוֹבִילָה

וְאֶתְנַפֵּל עַל הַסּוֹבְאִים פִּתְאוֹם בְּרָב-חָיִל

וּכְסָבְאָם, סְבוּאִים שָׁם יִפְּלוּ לְפִי חָרֶב

אַךְ אַתָּה תַפְקִיד אֲחֵרִים בְּכָל-שַׁעַר

וְתַפִּיל אַרְצָה כָּל הַבָּא לִקְרָאתֶךָ

וְהֵם אִם יִתְאַמְּצוּ לְהִלָּחֵם אוֹ יֶחְדָּלוּ

כִּי תִפּוֹל עֲלֵיהֶם אֵימָה וָפַחַד

וְתִרְפֶּינָה יְדֵיהֶם וְלֹא תָקוּם בָּם רוּחַ

אִישׁ אַל יִמָּלֵט לָהֶם עַל נַפְשֵׁהוּ

וְלֹא יָנוּס לָהֶם נָס חַי מִידֵי חֶרֶב

לְהַגִּיד לָאוֹיְבִים כָּל-אֲשֶׁר נֶעֱשָׂתָה

בְּנָסְעָם שָׁם שְׁלֵוִים אֵת דַּרְכָּם דַּמֶּשְׂקָה.

כְּבוֹאָם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד הֵנָּה

כִּי מִלְחָמָה כְבֵדָה בְּפָרָס לִקְרָאתֵמוֹ.

בעשא.

אָנֹכִי אָרוּצָה חִישׁ כְּמוֹ רָגַע.

אוּלָם הֲיַאֲמִין לִי עֶגְלוֹן וְחֵילֵהוּ?

ישמעאל.

הֲלֹא הוּא יֵדַע אוֹתְךָ? אוּלָם בּוֹאָה

וְאֶתְּנָה-לְּךָ אוֹת אָשִׂימָה בְאָזְנֶיךָ

אֲבָל חוּשָׁה אֵיפוֹא אַל תִּתְמַהְמֵהַּ

בְּעוֹד שָׁעָה אַחַת אִם חֶפְצִי יַצְלִיחַ

תַּעַמְדוּ כֻלְּכֶם נְכוֹנִים וּקְרָב נַצְרִיחַ!

מחזה ה.

חמוטל אחר כן גדליהו.

חמוטל.

נָקֵל לְרַמּוֹת אֲנָשִׁים כִּמְתַעְתֵּעַ

לְתָפְשָׂם בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשְׁבוּ לְהָרֵעַ.

חֲמוּטַל הֲזָקַנְתְּ בִּגְבוּרָה נֶאְזֶרֶת

וּבְבוֹא עֵת לַעֲשׂוֹת אָז רוּחֵךְ סֹעֶרֶת?

וְאַתְּ הָלַכְתְּ תָּמִיד דַּרְכֵּךְ בּוֹטַחַת

בְּכָל-תַּהְלוּכוֹת הַמְּלוּכָה כִּמְנַצַּחַת?

כֵּס אוֹ שַׁחַת? הֲתִבְחֲרִי רֶדֶת מָטָּה

אִם לַעֲלוֹת עַל הַכִּסֵא יָדֵךְ מָטָּה?

זֹאת לֹא זֹאת! הִנָּצֵל אַתְּ בּוֹחֶרֶת

אִם לַהֲקִימוֹ לָךְ כָּל עֵצָה נִבְעֶרֶת.

לֹא אָסִיר תִּקְוָתִי כְּאִשָּׁה אוֹבֶדֶת

עוֹדֶנִּי בַחַיִּים וְנַפְשִׁי חוֹמֶדֶת!

לְזֹאת גַּם עִם גְּדַלְיָהוּ שָׁלוֹם אֲדַבֵּרָה

אִם גַּם אֲתַעֲבֶנּוּ – אַךְ אֶתְנַכֵּרָה

לְמַעַן אֶמְצָא מָנוֹס וּמִפְלָט בְּבֵיתֵהוּ

אִם תַּרְמִית יִשְׁמָעֵאל לֹא תִצְלַח בְּיָדֵהוּ.

סוּרִי עַתָּה גֵּאוּת חֲבִי כִמְעַט רֶגַע

הִסָּתְרִי בְמִסְתָּרִים עַד יַעֲבוֹר פֶּגַע

לְבַל תֶּחֱזֵךְ עֵינוֹ הַכֵּהָה הַפָּעַם

וְתִהְיִי לִי לְמִכְשׁוֹל וּמְחִתָּה וָזָעַם!

לוּ אוּכַל וּדְקַרְתִּיהוּ בְעַיִן חוֹדֶרֶת

לְהַצִּית בּוֹ אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת בּוֹעֶרֶת.

אוֹ לוּ כַשַּׁחַל וָפֶתֶן גַּם שְׁנֵימוֹ

אִישׁ אֵת בְּשַׂר רֵעֵהוּ יֹאכְלוּ בְשִׁנֵּימוֹ!

אָז עַל פִּגְרֵמוֹ אֶרְמוֹס בְּרַגְלָיִם

הֶאָח מָה אָגִילָה בְּלַעַג שְׂפָתָיִם!

אַךְ זֹאת לֹא זֹאת! הָהּ הָגוּת לֵב אִוֶּלֶת

הַאֶחֱסַר גַּם שְׁנֵיהֶם אִשָּׁה כוֹשֶלֶת?

הָהּ כִּי זֶה חֶבְלִי חֲבָלִים שִׁבְעָתָיִם

עֲזוּבָה וּשְׁדוּדָה וַאֲסוּרַת יָדָיִם!

גדליהו.

הֶאָח מָה רַב אָשְׁרִי וְלִבִּי שָׂמֵחַ

כִּי מְצָאתִיךְ פֹּה מַלְכָּה עֲדִינָה עַתָּה

הֲשָׁלוֹם לִזְבִידָה נֶכְדֵּךְ הַנֶּאֱהֶבֶת?

מַדּוּעַ זֶה כַבִּיר עוֹד לֹא רְאִיתִיהָ?

מַה-זֶּה יַעַצְרֶנָּה בְחֶדְרָהּ מִלָּכֶת?

עַל זֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וּדְאָגָה תַשְׁחֵנִי –

חמוטל.

הַשְׁקֵט גְּדַלְיָהוּ וְלִבְּךָ אַל יָנוּעַ

הִיא רַק בָּךְ תֶּהְגֶּה יוֹמָם וָלָיִל

וֱכָל-תַּאֲוַת נַפְשָׁהּ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרֶךָ –

זֶה מִסְפַּר יָמִים חוֹלָה הָיָתָה

כְּדֶרֶךְ הַנְּעָרוֹת הָרַכּוֹת כָּמוֹהָ –

מִשִּׁנּוּי מִקְרֶהָ נִבְהֲלָה הִנֶּהָ

וְנַפְשָׁהּ נִבְהֲלָה מְאֹד וְרוּחָהּ נִפְעֶמֶת

אַךְ בְּכָל-רִפְיוֹנָהּ תָּעֹז בְּאֹמֶץ רוּחַ

וְלִבָּהּ יִרְחַשׁ וְיִתְנַשָּׂא בְאַהֲבָה אֵלֶיךָ

הֲלֹא תַאֲמִין לִי אֵיפוֹא גְדַלְיָהוּ?

גדליהו.

אֵיכָה לֹא אֶתֵּן אֵמוּן בִּדְבָרַיִךְ

וְאֶתְּנֵךְ לְבַת בְּלִיַּעַל כָּזָב מְדַבֶּרֶת?

חָלִילָה-לִּי מֵחֲשׁוֹב מַחְשְׁבוֹת אוֹן כָּאֵלֶּה

כִּי אִשָּׁה כָמוֹךְ הִיא שֶׁקֶר טוֹפֶלֶת

אִשָּׁה זְקֵנָה וָאֵם וּמַלְכָּה נִכְבֶּדֶת!

אַךְ מָתַי תְּחַדֵּנִי בְשִׂמְחָה אֶת-פָּנֶיהָ?

מָתַי תְּלַבְּבֵנִי שֵׁנִית בְּעֵינֶיהָ

הַמְּפִיקוֹת חֵן וְאַהֲבָה שִׁבְעָתָיִם?

חמוטל.

בִּכְלוֹת הֶמְיַת הַמִּשְׁתֶּה בְּבֵיתֶךָ

וְהַדּוּמִיָּה שָׁבָה לְכָל-חֲדָרֶיךָ

אָז אֲבִיאֶנָּה אֵלֶיךָ אָנֹכִי.

גדליהו.

הָבָה אָהִין לַעֲשׂוֹת אֶתְאַזָּר חָיִל!

אִם הַהַצְלָחָה לְךָ יָד אַחַת שׁוֹלַחַת

הִתְחַזֵּק גַּם אֵת הַשְּׁנִיָּה לָקַחַת!

אִם נָא מָצָאתִי אֵיפוֹא חֵן בְּעֵינַיִךְ

אִם תִּשְׂאִי פָנַי כִּדְבָרֵךְ וְתִרְצִינִי

מֵאָז בָּאת אֶל בֵּיתִי וַתַּכִּירִינִי

וְשָׁב אַפֵּךְ מִמֶּנִּי וְתָשׁוּבִי תְרַחֲמִינִי –

אַךְ חֶפְצִי הָעַז הֲלֹא תֵדָעִי

וְתַאֲבַת נַפְשִׁי מִמֵּךְ לֹא נִסְתֶּרֶת

בָּהּ כָּל-אָשְׁרִי וְטוֹבָתִי מְיֻסֶּדֶת –

הֵן בְּעֵינֵי מֶלֶךְ בָּבֶל חֵן מָצָאתִי

וּבְחַסְדּוֹ יִתְּנֵנִי אֵת זְבִידָה לָקַחַת

עַתָּה עַל רַב אָשְׁרִי נַפְשִׁי שׂוֹמָחַת.

כִּי עַתָּה…

חמוטל ( אל לבה ).

הָהּ דַּי בִזָּיוֹן וָקָצֶף!

נִלְאֵתִי נְשׂוֹא זֹאת! עָרְמָתִי תִתְבַּלֵּעַ!

כַּעַס מָלֵאתִי בִּטְנִי תִבָּקֵעַ!

גַּם תּוֹחַלְתִּי זֹאת מַחֲלַת לֵב הִנֶּהָ

גַּם-יַד-מֶלֶךְ בָּבֶל תִּכּוֹן עִמּוֹ עָתָּה!

גדליהו.

אָנָּא אֵם זְקֵנָה טוֹבַת לֵב וּמַשְׂכֶּלֶת

הַטִּי נָא אָזְנֵךְ וְשִׁמְעִי תְחִנָּתֵנוּ

יַחְדִי נָא אַתְּ עַתָּה אֵת לִבּוֹתֵינוּ

אֲשֶׁר בְּחַבְלֵי אַהֲבָה מֵאָז נִקְשָׁרוּ

וְעַד נֶצַח יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרֵדוּ –

אַל נָא תַפְרִידִי אַתְּ בֵּין לִבּוֹת שְׁנָיִּם

אֲשֶׁר כְּלֵב אֶחָד זֶה בְזֶה יְדֻבָּקוּ

פֶּן בְּחַבְלֵי מָוֶת גַּם שְׁנֵימוֹ יִמָּקּוּ.

חמוטל ( אל לבה ).

זֹאת תִּהְיֶה-לִּי עֹנֶג וּמְשִׁיבַת נָפֶשׁ!

גדליהו.

הֵן אִשָּׁה הָיִית טֶרֶם לְמַלְכָּה נִמְשַׁחַתְּ

וְאֵם אַתְּ גַּם בִּנְפֹל הָעֲטֶרֶת עָתָּה.

עַל כַּפַּיִם נִשָּׂאֵךְ כְּאֵם מְפַנֶּקֶת

וּכְמַלְכָּה בַהֲדָרָהּ עָלֵינוּ תוֹפִיעִי

כַּעֲבָדִים נְלַחֵךְ אֵת עֲפַר רַגְלַיִךְ

וּכְבָנִים נֶאֱמָנִים נַנְעִים חַיַּיִךְ

וְהָיְתָה מְנוּחָתֵךְ כָּבוֹד וְתִפְאָרֶת

כְּאֵם מְאֻשֶּׁרֶת תְּבָרְכִינוּ וּתְנַהֲלִינוּ

וּמְבֹרֶכֶת אָז תָּשׁוּבִי לִמְנוּחָיְכִי

עֵת יִקְרָאֵךְ אֵל אֶל-עַל בְּקֵץ-חַיָּיכִי.

אָנָּא נַאֲמִי נְאֻמֵּךְ בְּנֹעַם שְׂפָתָיִם

וּבְעַנְוַת חֵן חָנִינוּ בְּאוֹר עֵינָיִם!

חמוטל ( מתאמצת ).

תָּאִיץ בִּי מְאֹד גְּדַלְיָהוּ בִּדְבָרֶיךָ

וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְבַדִּי עֲשׂהוּ

אֲדַבֵּר אֵת זְבִידָה וְאֶשְׁאֲלָה אֵת פִּיהָ.

הַאֲנִי אֶתֵּן אֲשֶׁר לָתֵת רַק בְּיָדֶיהָ?

חַכֵּה נָא אֵיפוֹא עוֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם

כִּי אַחַר הַמִּשְׁתֶּה הֲלוֹם אֲבִיאֶנָּה

אָז שְׁאַל אַתָּה אֵת פִּיהָ וְהִיא תוֹכִיחַ

וַאֲנִי רַע אוֹ טוֹב דַּבֵּר לֹא אוּכָלָה.

גדליהו.

רַב לִי מַלְכָּה עֲדִינָה! הֶחֱיַתִנִי!

קְחִי נָא תוֹדָתִי מִלִּבִּי נוֹבָעַת

(קול התוף נשמע מתחת המחזה)

אֵיךְ יִנָּשֵׂא רוּחַ אִישׁ בְּעָנְיוֹ גֹוֵעַ

בְּהֵאִיר הַהַצְלָחָה אֵלָיו פָּנֶיהָ

וּתְנַשְּׂאֵהוּ פִתְאוֹם עָל בִּכְנָפֶיהָ!

מָה אֶשְׁאַל עוֹד וַאֲנִי גֶבֶר צוֹלֵחַ

מַה-תִּתֵּן לִי מַה-תּוֹסִיף וְאוֹרִי זוֹרֵחַ?

(קול התוף נשמע שנית מתחת המחזה)

רַב תּוֹדוֹת לָךְ שֵׁנִית מַלְכָּה מְבֹרֶכֶת

עַתָּה אֶל מְלַאכְתִּי אֲמַהֵר לָלֶכֶת!

חמוטל ( תרקע ברגליה ).

לֵך לַעֲזָאזֵל וְאַל תָּשׁוּב עוֹד נֶצַח

יִקָּחֲךָ אֹפֶל וְשַׁחַת וְגֵי צַלְמָוֶת

עַל כָּל-חֲלוֹמוֹתֶיךָ וְעַל דְּבָרֶיךָ.

גֵּיהִנָם וְחֶבְלֵי מָוֶת יִהְיוּ חֶבְלֶךָ!

מחזה ו.

המשתה.

גדליהו, אתם, ישמעאל, שריה, יוחנן ועוד קרואים אחרים יושבים על השלחן סביב סביב, ישמעאל יושב אחרון, מימין ומשמאל ובירכתים פתחים פתוחים, עבדים מבהלים משרתים את פני הקרואים.

אתם ( קם וכוס יין בידו )

לֹא לִשְׂחֹק טַלְטֵלָה¹⁵ נִדְמוּ חַיֵּינוּ

לְשַׁעֲשׁוּעֵי תַעְתּוּעִים יַדּוּ יָדֵינוּ.

עַתָּה הַגְבֵּהַּ מָעְלָה נְטַלְטְלֶהָ

וְהִיא בְמִסְפַּר קָטָן תִּתְהַפֵּךְ עַל פָּנֶיהָ.

וּמָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ וּלְרַמּוֹת יוֹדֵעַ

הוּא יְטַלְטְלֶנָּה מָעְלָה – וִיבַצֵּעַ!

לֹא כֵן! רַק לוֹחֵם בֶּאֱמֶת וְאוֹן יָדָיִם

יָחִיל וְדוּמָם¹⁶ לַעֲלוֹת גָּבְהֵי שָׁמָיִם

נֶאֱמָן אֵת אֱלֹהָיו חוֹבָתוֹ יוֹדֵעַ

לֹא נִתְעֶה בְהַוַּת בֶּצַע מְתַעְתֵּעַ!

לֹא נְקָמָה לֹא קִנְאָה לֹא שִׂנְאָה תְעַוְּרֵהוּ

יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים לֹא יִגְבַּהּ לִבֵּהוּ

אֶל מְחוֹז חֶפְצוֹ יַגִּיעַ כְּגִבּוֹר צוֹלֵחַ

וְעַל מִתְקוֹמְמוֹ יִתְגַּבָּר כְּלוֹחֵם מְנַצֵּחַ!

וֵאלֹהִים יְמַלֵּא כָּל-מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּהוּ

וְכָל-חֶפְצוֹ יַשְׁלִים וּבַעֲצָתוֹ יַנְחֵהוּ!

רַק אֲשֶׁר תִּתֵּן הַחַיִּים לְךָ יָשִׁיבוּ

מִסַּת מַתְּנַת יָדְךָ אֵלֶיךָ יַקְרִיבוּ!

גִּבּוֹר חַיִל כָּזֶה גְּדַלְיָהוּ הִנֶּךָ

בְּמִלְחֶמֶת הַחַיִּים לוֹחֵם בְּאֹמֶץ רוּחֶךָ

בְּמַסּוֹת גְּדֹלוֹת נִבְחַנְתָּ נִסֵּיתָ

קוֹדֵר שַׁחוֹתָ מִתְּלָאוֹת עֻנֵּיתָ

אַךְ קַמְתָּ וַתִּתְעוֹדֵד וַתַּעַשׂ חָיִל

וְאוֹרְךָ הוֹפִיעַ מֵאֲפֵלַת הַלָּיִל.

בְּאָרְבוֹת יָדֶיךָ שָׁחִיתָ בְרָב-כֹּחַ

מוּל גַּלִּים וּסְעָרוֹת בְּלִי רִפְיוֹן וָנוֹחַ

וְעַתָּה עַל בָּמְתֵי אָשְׁרְךָ הִנֶּךָ

אַשְׁרֵי גְדַלְיָהוּ כֵּן הַיּוֹם אֲבָרְכֶךָ!

( קול התפים)

גדליהו.

בְּמוּסָר אָב אַהֲבָה וְתוֹכַחַת דֻבָּקוּ

בְּשֵׁבֶט מוֹשֵׁל צֶדֶק וּגְבוּרָה נָשָׁקוּ

אָז מַלְכוּתוֹ לַמִּשְׁפָּט שׂוֹרֶרֶת

מֵאֵל נִבְחָרָה לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת.

בַּיִת נֶאֱמָן לְזַרְעָיו מָכוֹן לָשֶׁבֶת

כְּלִילַת יוֹפִי כָּל-זָוִית מְחֻטֶּבֶת

צֶדֶק יָלִין בָּהּ וּמִשְׁפָּט בְּכָל-עֵבֶר

שְׁמוּרָה מִפֶּרֶץ וּמְחִתָּה וָשֶׁבֶר.

מַלְכוּת כָּזֹאת יַד מֶלֶךְ בָּבֶל יָסָדָה

צְבִי מַמְלָכוֹת לְעֹז מֶלֶךְ נוֹעָדָה

לַגִּבּוֹר מָקוֹם לַעֲשׂוֹת בְּחֵפֶץ כַּפָּיִם

וּמַחֲסֶה לַחַלָּשׁ וּרְפֵה יָדָיִם.

אַשְׁרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל מֶלֶךְ מְנַצֵּחַ

תִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ עַד בִּלְתִּי יָרֵחַ!

(קול התפים שנית ).

ישמעאל.

לֹא אֵהַב אֵת הַשּׁוּעָל הַבְּלִיַּעַל

בַּלָּט עַל אֲרֻבּוֹת הַיּוֹנִים יַעַל.

גַּם לֹא אֵת הַזְּאֵב חִישׁ טַרְפּוֹ בוֹלֵעַ

לֹא יֵדַע שָׂבְעָה לֹא יָלִין שָׂבֵעַ –

מִשְׁפָּט אֵהַב מִימֵי קֶדֶם מוֹצָאֵהוּ

נִכְבָּד מִזֹּקֶן בּוֹ עוֹמֵד טַעֲמֵהוּ

אֲבוֹתֵינוּ לְפָנָיו בֶּרֶךְ כָּרָעוּ

מִשְּׂאֵתוֹ פָחֲדוּ לְקוֹלוֹ שָׁמָעוּ

וּבְלֵב בָּנֵימוֹ נָטְעוּהוּ יָדֵימוֹ

לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה לְזַרְעָם אַחֲרֵימוֹ.

נָהָר יַעֲלֶה שִׁפְעַת מֵימָיו תִּשְׁטְפֶנּוּ

אוּלָם עוֹד מְעַט וְהַזֶּרֶם אֵינֶנּוּ

סְעָרָה תְשׁוּפֶנּוּ אַךְ מִגִּזְעוֹ מִמַּעַל

חוֹטֶר חָדָשׁ בִּימֵי הֶאָבִיב יַעַל.

מַה-יִּשְׁוֶה צֵל עָנָן כְּאָבָק פּוֹרֵחַ

מֵרוּחַ יִנָּשֵׂא מֵרוּחַ בּוֹרֵחַ?

אַךְ בְּצֵל אֶרֶז עֹנֶג שִׁבְעָתָיִם

אֶרֶז נִטַּע זֶה שְׁנוֹת רִבּוֹתָיִם!

תִּכְרְתוּ לְמִשְׁפָּט זֶה עָנָף וְצַמֶּרֶת

וּמְלֵאַת פְּרִי מְגָדָיו מִפִּיכֶם נִגְזֶרֶת.

תְּגַדְּעוּ בְקַרְדֻּמּוֹת אֵת גִּזְעוֹ בָאָרֶץ

לֹא יִצְמַח אַחֵר תַּחְתָּיו עָלָיו בָּא קָרֶץ.

אַשְׁרֵי מִשְׁפָּט נוֹשָׁן לֹא סָר טַעֲמֵהוּ

נִכְבָּד מִזֹּקֶן לֹא נָמֵר רֵיחֵהוּ!

(קול התפים ופתאום יאלם ).

גדליהו.

חֲצוֹצְרָה דּמִּי שׁוֹפָר הֵאָלֵמָה

אַל תְּכַבְּדוּ עַוְלָתָה כִּי יָדָהּ רוֹמֵמָה

כִּי נְאֻמִּים נְעִימִים בִּשְׂפָתָה מַטֶּפֶת

וְתַעֲטֶה מְעִיל צְדָקָה וַעֲנָוָה מְעֻלֶּפֶת.

אִם הָעֵת רֶשַׁע מִמִּשְׁפָּט תַּצְמִיחַ

הִיא בְשֵׁם מִשְׁפָּט בְּלֹא מִשְׁפָּט תוֹכִיחַ.

אִם צֶדֶק בָּרֶשַׁע הָפַךְ עֵינֵהוּ

הוּא אֵינֶנּוּ עוֹד אֲשֶׁר עוֹד אֵינֵהוּ.

מַה-מִּשְׁפַּט אֱמֶת מִשְׁפָּט יִכּוֹן נֶצַח?

מַחֲסֶה לְאֵין אוֹנִים מִיַּד עָוֶל וָרֶצַח.

יְדַכֵּא הוּא אֶת-אֵין-אוֹנִים רְפֵה-כֹחַ

אָז הֵמִיר מוֹשָׁבוֹ בְּחָמָס וְרָצֹחַ.

אִם חֻבַּלְתָּ גֶזַע יָקָר נִשְׁחַתָּ

לֹא יָקָר גְּבַהּ קוֹמָה תִּקָּרֵא עוֹד עַתָּה.

אִם עִוֵּר עֵינְךָ אוֹר מַתְעֶה זוֹרֵחַ

אַל תֹּאמַר כָּל-אִישׁ עִוֵּר וַאֲנִי פִקֵּחַ.

לְךָ קִדְּשָׁה הָעֵת מַזְכֶּרֶת תִּפְאֶרֶת

אַךְ לָקְחָה מִיָּדְךָ שֵׁבֶט וַעֲטֶרֶת!

(ישמעאל יצא מחדר בית המשתה)

לָכֵן עוּרָה עַמִּי הַחֲלִיפָה-כֹּחַ

הִתְנַעֲרָה מֵעָפָר אַל-תֵּלֵךְ שְׁחֹחַ

וְאִם לֹא יִתְּנוּךָ עַל אַרְצְךָ לָשָׁבֶת

בִּקְעָה צָרָה בֵּין יַמִּים וְהָרִים יוֹשָׁבֶת

קוּמָה הִתְאַזֵּר הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ

בְּצֵל מְלָכִים אַדִּירִים שָׁם תִּפְרָץ-פָּרֶץ!

לֹא בְחֶרֶב וָקֶשֶׁת כִּי אִם בָּרוּחַ

עַל אוֹיְבֶיךָ תִתְגַּבָּר יָדְךָ תָנוּחַ

בְּרוּחֲךָ קָמֶיךָ תַחְתֶּיךָ תַכְרִיעַ

וְכָל-מְעַנֶּיךָ בְּרֹב עֻזְּךָ תַכְנִיעַ!

הַקְהֵה הַחֶרֶב הִרְבְּתָה פְצָעֶיךָ

שַׁבֵּר הַמַּקֶּבֶת דִּמָּה לְהָלְמֶךָ!

קוּמָה הָרִימָה רֹאשְׁךָ כִּי שָׁח מָטָּה

הִתְעוֹדֵד הָעִירָה רוּחֲךָ כִּי מָטָּה

וְרָאָה כָל-עָם הוֹדְךָ גִבּוֹר צוֹלֵחַ

כִּי עָלֶיךָ כְבוֹד אֱלֹהֶיךָ זוֹרֵחַ!

אַשְׁרֶיךָ יְהוּדָה אַשְׁרֶיךָ נֶצַח

אַשְׁרֵי עַם אֱלֹהִים הָרִימָה מֶצַח!

עוּרָה עַמִּי קוּמָה הִתְאַזֵּר חָיִל

וְאֵל יַהֲפוֹךְ לְךָ לְאוֹר יוֹמָם חֶשְׁכַּת לָיִל!

הקרואים ( כלם בקול ).

יְחִי יְהוּדָה יְחִי עַם אֱלֹהִים נֶצַח

אַשְׁרֵי גְדַלְיָהוּ הָרִימָה מֶצַח!

(קול התפים ).

(בפתחי החדרים לימין ולשמאל התאספו ובאו בחפזה עגלון ואנשי חיל רב ובתוכם ישמעאל ).

ישמעאל.

יְחִי יְהוּדָה לָכֵן לִגְדַלְיָהוּ מוֹת רֶצַח

שַׁחַת וַאֲבַדּוֹן לְכָל-הַמּוֹרְדִים נֶצַח!

אתם, יוחנן והקרואים.

קֶשֶׁר קָשֶׁר!

גדליהו.

אֵלַי אַחַי אִזְּרוּ חָיִל!

הִלָּחֲמוּ בַקּוֹשְׁרִים נֶפֶשׁ בַּנָּפֶשׁ!

מלחמה. גדליהו אתם יוחנן וכל הקרואים שלפו חרבם, העמונים התנפלו עליהם ברב כח ויפזרום. מיוחנן גזלו כלי מלחמתו וינס וימלט על נפשו דרך הפתח אשר בַתָוֶך ובנוסו יקרא:

לֹא יָכֹלְתִּי גְּדַלְיָהוּ לָמוּת תַּחְתֶּךָ

אוּלָם לֹא אֶשְׁקוֹט! אִנָּקְמָה נִקְמָתֶךָ! ( הולך

אתם וכל האנשים אשר אתו כרעו ונפלו, גדליהו נשען על עמוד אחד עודנו נלחם כמתיאש, בו פצעים רבים, עגלון הכה את חרבו לרסיסים, ישמעאל בא בחפזה ויקרא:

ישמעאל.

עֲמוֹד! אֵת הַבּוֹגֵד אֲיַסֵּר אָנֹכִי

אֲנִי אֶפְגַּע בּוֹ רַק יָדִי תְמִיתֶנּוּ!

עַתָּה הִבָּהֵל כְּרַע עֶבֶד פּוֹשֵׁעַ

לִפְנֵי מַלְכְּךָ זֶה בְּפִיךָ חֵרַפְתָּ

וַתְּמָאֵן זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים לוֹ לִשְׁמוֹעַ!

קְרָא-נָא לַאֲדוֹנְךָ מִבָּבֶל וְיוֹשִׁיעֶךָ.

הוּא לֹא יַקְשִׁיב! לֹא יָבוֹא! צְבָאָיו מֵתוּ!

עוֹד בְּעֶזְרַת זֶרַע דָּוִד רוֹכֵב שָׁמָיִם

וְכָל-אוֹיְבָיו יַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְיִבָּהֵלוּ!

מֵעָפָר תִּשַּׁח אֵיפוֹא אִמְרָתֶךָ

וְהִתְחַנֵּן וּבַקֵּשׁ כֹּה עַל נַפְשֶׁךָ

אוֹ בְחַבְלֵי מָוֶת אֶלֶף אֲמִיתֶךָ!

הֲתִשָּׂא עוֹד עֵינְךָ אֶל בַּת הַמֶּלֶךְ?

הַגֵּד לָהּ עַתָּה כִּי מִדְּבָרְךָ שַׁבְתָּ

אוֹ מִפִּיךָ אַכְרִית אֵת לְשׁוֹנֶךָ!

הֲקָצִין תִּהְיֶה בְאַרְצִי כְּגִבּוֹר מְנַצֵּחַ?

אִם מָשׁוֹל תִּמְשׁוֹל בָּנוּ בְּעֶזְרַת מְרַצֵּחַ?

פֹּה לְרַגְלַי חִישׁ תִּכּוֹף כְּאַגְמוֹן רֹאשֶׁךָ

לְמַעַן בְּכַף רַגְלִי אֶרְמוֹס עַל צַוָּארֶךָ!

גדליהו.

כַּאֲשֶׁר חָיִיתִי כֵּן אָמוּתָה הַפָּעַם

לֶאֱמוּנַת לְבָבִי וּלְעַמִּי וְלֵאלֹהַּ!

הִשָּׁפֵךְ דָּמִי הִנָּגֵר כַּמַּיִם

וּתְכַפֵּר הָרָעָה הַשֵּׁאת וְהַשֶּׁבֶר

אֲשֶׁר מָצְאוּ אֵת עַמִּי עַד רִדְתּוֹ קָבֶר!

ישמעאל.

תְּמָאֵן וּתְדַבֵּר עוֹד לַעַג שְׂפָתָים

מוּת אֵיפוֹא בוֹגֵד מוֹרֵד בְּלִיָּעַל!

תוקע את חרבו בלב גדליהו וירצחהו נפש.

גדליהו ( במותו ).

גְּדַלְיָהוּ מֵת אַךְ יְהוּדָה חַי יְחִי לָנֶצַח!

(מת)

ישמעאל.

כֵּן יֹאבְדוּ וְיִכְלוּ כָל-אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ

מֵחֶרֶב נוֹקֶמֶת יִפְּלוּ וְכֵן יִתַּמּוּ!

וְגַם כָּל-הַמּוֹרְדִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ!

בעשא.

בא וכורע על ברכיו לפני ישמעאל.

אַשְׁרֶיךָ הַמֶּלֶךְ! הַמְּצוּדָה לָנוּ

הַשְּׁעָרִים נְצוּרִים ¹⁷ מְסֻגָּרִים שִׁבְעָתָיִם

כָּל-יוֹשְׁבֵיהֶם לְמֵאוֹת הוּמְתוּ לְפִי חֶרֶב

בְּאֵין פְּדוּת אִישׁ וְאִשָּׁה זָקֵן וָנַעַר

לֹא נִמְלַט אִישׁ לְהַגִּיד בַּחוּץ מַעֲשֵׂינוּ.

ישמעאל.

הֶאָח גְּבוּרוֹת יֶשַׁע! אֶעֱשֶׂה וְאַצְלִיחַ!

עַתָּה הוּקַם כִּסְאִי עַתָּה אֶמְלוֹכָה!

שֶׁמֶשׁ הַצְלָחָתִי בְּהוֹדָהּ תוֹפִיעַ

שֶׁמֶשׁ גְּבוּרָה וָיֶשַׁע בִּכְנָפֶיהָ!

שִׂישָׂה יִשְׁמָעֵאל לַעֲשׂוֹת הֱטִיבוֹתָ

אַךְ חוּשָׁה לְכַלּוֹת אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ!

מורה על החללים

שְׂאוּ אוֹתָם מִזֶּה אַךְ אֶת-זֶה הַנִּיחוּ.

אנשיו ישאו את כל החללים החוצה רק את גדליהו השאירו על מקומו.

(אל בעשא)

לְכָה הַגֵּד לַחֲמוּטַל כָּל-הַנַּעֲשָׂה עַתָּה

וֶהֱבִיאֶנָּה הֲלוֹם אַל תִּתְמַהְמֵהַּ

הַדָּבָר הַקָּשֶׁה עוֹד לַעֲשׂוֹת לָנוּ

ישמעאל נתן אות ואנשי צבא נשאו לוח עץ ויניחו את גדליהו עליו ויכסוהו בשמלה שחורה וישאוהו לירכתי הבית.

מחזה ז.

חמוטל זבידה הקודמים.

חמוטל.

אַךְ לָנוּ הָעֹז הוֹדֵנוּ פוֹרֵחַ

אַשְׁרֶךָ יִשְׁמָעֵאל גִּבּוֹר צוֹלֵחַ!

עַתָּה הִשְׂכַּלְתָּ עֲשׂה בְּעָרְמָתֶךָ

וְתַרְמִיתְךָ עָמְדָה לָךְ לְהַצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ

הָבָה אֶהֱבֶה לְךָ גֹדֶל וְתִפְאֶרֶת

לְךָ נָאוֶה הֲדַר כְּבוֹד מַלְכוּת וַעֲטֶרֶת!

תַּמּוּ אֲסַפְסוּף הַקּוֹשְׁרִים וְאֵינֵמוֹ

אֵין עוֹד מְאַסֵּף אֵת נִדְחֵי פְלִיטֵימוֹ.

ישמעאל.

מֵעֲפַר אֶרֶץ הֲרִימוֹתִי הָעֲטֶרֶת

הַגִּידִי לְמִי עַל רֹאשׁוֹ אֲשִׂימֶנָּה?

זְבִידָה! לָךְ הִיא אוֹתֵךְ תַּעֲדֶה עֶדִי!

עָלַיִךְ תְּשַׁוֶּה הוֹד וְהָדָר וְתִפְאֶרֶת!

זֹאת הוֹדֵךְ וַהֲדָרֵךְ לִמְלוּכָה תִצְלָחִי!

תְּחִי מַלְכַּת עַמּוֹן כַּתָּמָר תִּפְרָחִי!

העמונים ( קראו ).

אַשְׁרֵךְ בְּרוּכָה לִמְלוּכָה תִצְלָחִי!

ישמעאל ( אל זבידה ).

לָךְ יְרֻנַּן וִירֹעָע בַּת טוֹבַת טָעַם

לָךְ תְּרוּעַת שְׂפָתֵינוּ רִנַּת לְשׁוֹנֵנוּ

עוֹד מְעַט וְכָל-הָעָם לִקְרָאתֵךְ יָרִיעוּ

וּתְרוּעַת כָּל-עָם תְּסוֹבְבֵךְ בַּמִּרְכֶּבֶת

בָּהּ בֶּהָמוֹן חוֹגֵג לִרְקָמוֹת תּוּבָלִי

בָּרְחוֹבוֹת קִרְיָה מְלֵאָה תְשׁוּאוֹת יֶשַׁע

תְּבִיאֵךְ הֵיכַל מֶלֶךְ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ

לְהוֹשִׁיבֵךְ עַל כִּסֵא כָבוֹד וְתִפְאֶרֶת

וְתַחְתֵּךְ כֵּס דָּוִד הַנֶהְדָּר בַּקֹּדֶשׁ

יִנָּשֵׂא מֵחָרְבוֹתָיו לְמַלְכוּת נִצַּחַת!

הָבָה אַתְּנֵךְ אֶל יַד גִּבּוֹר צוֹלֵחַ

זֶה יְבִיאֵךְ בֵּית מוֹשֵׁל אַדִּיר מְנַצֵּחַ

הֵיכַל מַלְכוּתֵךְ שָׁם בְּהוֹדֵךְ תִּפְרָחִי

שָׁם לִימִין מַלְכֵּךְ לִמְלוּכָה תִצְלָחִי!

זבידה.

(אשר עד כה עמדה כנדהמת).

אַל תִּגַּע בִּי! יָדְךָ בְדָמִים מְגֹאָלֶת!

אֵיפֹה אָנִי? הַאֵין זֶה הֵיכַל גְּדַלְיָהוּ?

אַיֵּה גְדַלְיָהוּ? הַרְצַחְתָּהוּ נָפֶשׁ?

אוֹת קַיִן בּוֹעֵר עַל מִצְחֲךָ רוֹצֵחַ!

ישמעאל.

זֹאת תֵּדְעִי אֵיפוֹא אִם תֹּאבִי וְשָׁמַעַתְּ

בְּיָדְךָ עִתּוֹתָיו לְהֵיטִיב אוֹ לְהָרֵעַ

בְּאִמְרֵי פִיךְ חַיָּיו לְחַיִּים אוֹ לַמָּוֶת.

עַתָּה בְנֹעַם חֶבְלֵךְ גִּילִי וֹשְׂמָחִי

נַחֲלָת שָׁפְרָה לָךְ הֳכִינוֹתִי אָנִי

בּוֹאִי עַלְמָה יְקָרָה עֲשִׂי וְהַצְלִיחִי

וְיִשְׁעֵךְ וְיֶשַׁע כָּל-עַמֵּךְ תַּצְמִיחִי.

זבידה.

יֶשַׁע בְּבֵית עַמּוֹן אֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ?

אֵי-זֶה אֹשֶׁר בְּבֵית עַמּוֹן יְצַרְתּוֹ אָתָּה?

הַאֵינֶנּוּ רֶצַח חֶבְלֵי שְׁאוֹל וּבְלִיַּעַל

חָרוּת עַל פְּנֵי מְעַוֵּל נָבָל וּמְרַצֵּחַ?

הַאֵינֶנּוּ רוּחַ זַלְעָפוֹת יְלֵיל תֹּהוּ

הֲרַת מָוֶת וָשַׁחַת קֶטֶב וָרַעַל?

הֲמִבֵּית הַסֹּהַר שָׁמָּה שַׂמְתָּנִי

תְּבִיאֵנִי אֵיפוֹא לְמַהְפֶּכֶת אַחֶרֶת

שָׁם בַּעֲלִיס בְּעַקְרַבִּים וְשׁוֹטִים יְחִתֵּנִי?

אַיֵּה גְדַלְיָהוּ? מַלֵּא לִבְּךָ וְהַגִּידָה!

אַתֶּם נְצַחְתֶּם? יֶדְכֶם עַזָּה תֹאמֵרוּ?

מֻכִּים אַתֶּם מְנֻפָּצִים כִּכְלִי חָרֶס!

יוֹתֵר מִבָּבֶל וְאַשּׁוּר וּמִצְרָיִם

הִכְרַעְתֶּם אַתֶּם אֵת יְהוּדָה לָטֶבַח

וְהֶעֱטִיתֶם עַל עֲדַתְכֶם כְּלִמָּה וּבשֶׁת –

עַתָּה הָהּ כָּבָה נֵר דָּוִד לָנֶצַח

עַתָּה אָסַף כּוֹכְבוֹ נָגְהוֹ בַשָּׁמָיִם

אַתֶּם הוֹרַדְתֶּם אוֹתוֹ לְגֵי צַלְמָוֶת

נִדְעַךְ נֵרוֹ עַד נֶצַח לֹא יַגִּיהַּ!

ישמעאל.

הֵרָגְעִי נָא בִתִּי וְדֹמִּי וְהַשְׂכִּילִי

לֹא נִשְׁאַר אֵיפוֹא עַתָּה לְפָנַיִךְ

בִּלְתִּי אִם הֵיכַל מֶלֶךְ עַמּוֹן לְתִפְאָרֶת.

הֲתָנוּעִי כַעֲנִיָּה מְרוּדָה בָאָרֶץ

לִפְשׁוֹט יָד רָזָה עַל כָּל-פֶּתַח בָּיִת

לְבַקֵּשׁ נְדָבוֹת מָקוֹם לָלוּן וָחָסֶד?

עִזְבִי מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ חֶזְיוֹנוֹת הֶבֶל

שִׂמְחִי בְחֶלְקֵךְ זֶה נָפַל לָךְ לַחֶבֶל!

זבידה.

אַיֵּה גְדַלְיָהוּ הֲתַגִּיד לִי זֹאת עַתָּה?

שַׁלְּחֶנּוּ לִי חָפְשִׁי אַל תַּעַצְרֶנּוּ

וְאִתּוֹ אֲסוֹבְבָה עִיר וַאֲבַקֵּשׁ לָחֶם

נָעָה וְנָדָה אֶהֱיֶה-לּוֹ בְכָל-הָאָרֶץ!

עַל עַקְרַבִּים אֵלֵךְ יְחֵפָה בְרַגְלָיִם

וְעִם חַיְתוֹ טֶרֶף אֶלָּחֵם בְּאֹמֶץ רוּחַ.

אִם פְּצַעְתָּהוּ בְרָמְחֲךָ אֲנִי אֶרְפְּאֶנּוּ

בִּשְׂפָתַי אָמֹץ אֵת דְּמֵי פְצָעֵיהוּ

וְיָדִי תִהְיֶה-לּוֹ חֲתוּלָה וְתַחְבּשֶׁת ­–

אִם עִוַּרְתָּ עֵינָיו בְּבַרְזֶל מְכֵרָתֶךָ

אֲנִי אֲנַהֲלֶנּוּ אֶהֱיֶה-לּוֹ לְעֵינָיִם

עַד-אַבְנֵי-בוֹר אֲשֶׁר יְכַסֵּנוּ שְׁנֵינוּ.

הַגֵּד אֵיפֹה אֵת גְּדַלְיָהוּ הִסְתַּרְתָּ?

שָׁוְא תְּחַכֶּה לְמָשְׁכֵנִי בִדְבָרֶיךָ

כָּל-עוֹד נְשָׁמָה בְאַפּוֹ נַפְשִׁי בוֹ נִקְשֶׁרֶת!

ישמעאל.

הָבָה רְאִי אֵיפוֹא וְחָדַלְתְּ מִתּוֹחֶלֶת.

הוא נותן אות ואנשים יקחו את השמלה מעל גוית גדליהו.

זבידה.

בראותה ותצעק צעקה גדולה ומרה ותפול על גוית גדליהו מלא קומתה.

מָה אֶרְאֶה! אֲהָהּ! הַאַתָּה גְדַלְיָהוּ?

מֵת הוּא מֵת! לֹא! חַי הוּא! חַי הִנֵּהוּ

גְּדַלְיָהוּ עוּרָה! הָקִיצָה! קוּמָה!

הַעֲבֵר שֵׁנָה וּתְנוּמָה מֵעֵינֶיךָ!

הִנֵּה הָאוֹיֵב! מַהֵר הִתְעוֹרֵרָה!

עַמְּךָ יִקְרָא: זְבִידָה תִקְרָא: קוּמָה!

הֲלִשְׁנֵינוּ לֹא תַקְשִׁיב לֹא תַטֶּה אֹזֶן?

הֲתִתְּנֵנוּ גַם שְׁנֵינוּ בְּיַד אוֹיְבֵינוּ?

מֵת הוּא מֵת! הָהּ בַּחַיִּים אֵינֶנּוּ!

זֹאת עָשִׂיתָ אַתָּה יִשְׁמָעֵאל עַתָּה!

זֹאת פֹּעַל כַּפֶּיךָ נָבָל מְרַצֵּחַ!

אָרוּר יִשְׁמָעֵאל אִישׁ דָּמִים וּבְלִיָּעַל!

אֲרוּרָה גַם הָאֲדָמָה בַעֲבוּרֶךָ!

עָלֶיהָ לֹא נַעֲשָׂה עוֹד רֶצַח כָּמוֹהוּ

גַּם יַד בֶּן עַמּוֹן לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ

גַּם בֶּן עַמּוֹן יִבָּהֵל וְלִבּוֹ יַכֶּנּוּ

לִשְׁפּוֹךְ דְּמֵי גִבּוֹר חַיִל כִּמְרַצֵּחַ

לִרְצֹחַ נֶפֶשׁ יְקָרָה כְּבֶן-בְּלִיַּעַל

לִפְגּוֹעַ בִּבְחִיר אֱלֹהִים כָּמוֹהוּ

לַהֲרוֹג שַׂר קֹדֶשׁ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ!

רַק יַד יִשְׁמָעֵאל הִיא תַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה!

(תקום בחפזה)

צֵא אִישׁ הַדָּמִים נָבָל וּמְרַצֵּחַ!

בְּרַח לְךָ וְהָיִיתָ נָע וָנָד בָּאָרֶץ!

בַּקֵּשׁ לְךָ שְׁבָבִים מֵעֲטֶרֶת מְנֻפֶּצֶת

לָשִׂים עַל רֹאשְׁךָ הַמְּגֹאָל בִּדְמֵי רֶצַח

קָדְקֹד טָמֵא תּוֹעֲבַת כָּל בְּנֵי מְלָכֶיךָ!

תְּבַקְּשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם וְכָלוֹת עֵינֶיךָ

וַאֲשֶׁר תִּמְצָא הוּא יִפּוֹל מִיָּדֶיךָ

וַאֲשֶׁר תֹּאחֵז יִמְחוֹץ וְיַחֲלוֹף רֹאשֶׁךָ

וְיָהֹם גֻּלְגַּלְתֶּךָ בְּרַעַם וָרַעַשׁ

וִיעוֹרֵר לְךָ רְפָאִים חַלְּלֵי חַרְבֶּךָ

הֵמָּה יְסֻבּוּךָ יַתְעוּךָ בַתֹּהוּ

יְנִיסוּךָ וְיִרְדְּפוּךָ מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי

עֲדֵי תִבָּהֵל וְתִפֹּל עַל פָּנֶיךָ

וּבְרַעַד וּמְחִתָּה תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשֶׁךָ!

ישמעאל.

רַב לָךְ בַּטֵּא דְבַר שְׂפָתַיִם לָרוּחַ

עֲשִׂי אֵת אֲשֶׁר צֻוֵּית אַל תַּמְרִי מֶרִי

אוֹ בְיָד חֲזָקָה חוֹבָתֵךְ תְּמַלֵּאִי

חוֹבָתֵךְ הַקְּדשָׁה כְּבוֹד כָּל-בֵּיתֵנוּ.

(הולך וקרב אל זבידה).

זבידה.

לֹא צַעַד אֶחָד הֵנָּה בְּלִיַּעַל

כִּי אַפִּילְךָ אַרְצָה וְתָמוּת כְּרָגַע

אִם כִּי נִבְלָתְךָ נִבְזָה הִנֶּהָ

בִּגְוִיַּת הַקָּדשׁ הַזֶּה לִנְגּוֹעַ!

קְרָא-נָא לְנֵכֶיךָ הֵם אַנְשֵׁי סוֹדֶךָ –

הַתְדַמֶּה כִי אֶדְמֶה לִנְבָלִים כְּעֶרְכֶּךָ

מְתִים מֵחֶלֶד רַק חַיִּים יֶחְפָּצוּ

וְיֶחֶרְדוּ וְיִבָּהֲלוּ מִמּוֹקְשֵׁי מָוֶת

כִּי רַק חַיֵּי אוֹנָם נַפְשָׁם יוֹדַעַת?

הֲתֹאמַר כִּי בְמוֹתוֹ אֶחְפֹּץ חַיִּים אָנִי?

כִּי אֶרְאֶה הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יֶחֱזוּ פָנֵיהוּ?

כִּי אֶשְׁאַף הָרוּחַ לֹא יִשְׁאֲפוּ אַפֵּיהוּ?

קַדְרוּת וָאֵבֶל לָבְשׁוּ הַשָּׁמָיִם

חשֶׁךְ כִּסָּה אֶרֶץ אֲפֵלָה פָנֶיהָ

וְרַק אֵימָה חֲשֵׁכָה סָבִיב תְּכַסֵּנִי

וְיָגוֹן בִּלְבָבִי וְרוּחִי נֶעְכֶּרֶת –

אַל נָא גְדַלְיָהוּ אַל נָא תִקְרָאֵנִי

אַל תַּט בְּיָדֶיךָ אַל יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ

אַחֲרֶיךָ אָרוּצָה הִנֵּה אָבוֹאָה!

תוקעת חרבה בלבבה ותפול שדודה על גוית גדליהו.

השקטה, כל העומדים נצבים משתוממים.

חמוטל.

הָהּ זְוָעָה! הַרְפִּי! אֲהָהּ בַּת בְּלִיַּעַל!

ישמעאל ( רוקע ברגליו ).

רְדִי שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה בּוֹגֵדָה סוֹרָרֶת!

שָׁם חַבְּקִי אֵת עוֹגְבֵךְ לְדֵרָאוֹן נֶצַח!

עגלון.

אָסוֹן נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר לֹא פִלָּלְנוּ!

אָנָה פָנֵינוּ מוּעָדוֹת עַתָּה? –

מחזה ח.

בעשא הקודמים.

בעשא ( בא בחפזה ).

נָחִישָׁה מִפְלָט לָנוּ אוֹיְבִים בָּאוּ

בִּמְחִלוֹת לַמְּצוּדָה אֵת דַּרְכָּם פִּלֵּסוּ

הַנּוֹסְעִים שָׁבוּ גַם הֵמָּה כֻלָּמוֹ

בְּרֹאשָׁם יוֹחָנָן עַל הַשּׁוֹמְרִים גָּבָרוּ

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר עֲלֵיהֶם נוֹסָפוּ –

נִכּוֹן לַקְּרָב! בְּנַפְשֵׁנוּ הִיא קוּמוּ!

עגלון ( שולף חרבו ).

עַמּוֹנִים אֵלַי! לִימִינִי הִתְיַצָּבוּ!

הָסִירוּ מַהֵר אֵת הַחֲלָלִים הָאֵלֶּה

וְסֹלּוּ פַּנּוּ מָקוֹם לַקְּרָב לָנוּ!

עַל הַבַּיִת הַזֶּה נָגֵן בְּכָל-כֹּחַ

עַד אֲשֶׁר נָסֹל לָנוּ דֶרֶךְ הַשַּׁעֲרָה

עַד אֲשֶׁר יַעַמְדוּ בַמֶּרְחָב רַגְלֵינוּ

שָׁם בְּחַרְבֵּנוּ אֶבְטָח כִּי נַעֲשֶׂה חָיִל

הֵחָלְצוּ חוּשִׁים וְאוֹיְבֵינוּ נַכְרִיעַ!

מחזה ט.

ככר במדבר; בפתח קדים זער שם עקבות נאות דשא; משם והלאה השקפה על פני מדבר חול ושממה.

במחזה נצבים:

עגלון, ישמעאל, עמונים אחרים אשר חיל מחניהם אחריהם יעבורו.

עגלון.

פֹּה הַמָּקוֹם הִפָּרֵד מֵעָלַי עַתָּה

הִנֵּה פֹה לְפָנֵינוּ דְרָכִים שְׁנַיִם

הָאֶחָד עַמּוֹנָה וְהַשֵּׁנִי מִצְרָיְמָה

אָנֹכִי וּצְבָאִי אֶל אַרְצִי נָשׁוּבָה

וְאַתָּה שַׂר לֶךְ-לְךָ אַרְצָה מִצְרָיִם.

ישמעאל.

הֲלֹא יֵרַךְ לְבָבְךָ לְהַטּוֹת לִי חֶסֶד

מֵאָז אֶתְחַנֵּן אֵלֶיךָ לְרַחֲמֵנִי?

קָחֵנִי נָא אִתְּךָ אֶל בַּעֲלִיס מַלְכֶּךָ

אוּלַי יִשָּׂא פָנַי וּדְבָרִי יַטֶּנּוּ

לְהַטּוֹת לְבָבוֹ אֵלַי וְיָשׁוּב יְרַחֲמֵנִי

הוּא לֹא יָשִׁיב פָּנַי וְלָמָּה תְמָאֵן אַתָּה?

עגלון.

אֲנִי מִפִּי מַלְכִּי אַחַת צֻוֵּיתִי:

אִם מֵת גְּדַלְיָהוּ וּזְבִידָה עוֹד תְּמָאֵנָה

וְלֹא תֹאבֶה גַם אָז לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ

לִהְיוֹת לִי לְאִשָּׁה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי

אָז אַל תָּשִׁית אֶל יִשְׁמָעֵאל לִבֶּךָ

תְּגָרְשֶׁנּוּ אוֹ לְנַפְשׁוֹ תַעַזְבֶנּוּ

וְיֵלֵךְ לוֹ בַּאֲשֶׁר רוּחוֹ לָלֶכֶת

אַךְ אֵלַי אַל תּוֹסֶף עוֹד לַהֲשִׁיבֶנּוּ

וּבְחֹזֶק יָד מִפָּנַי תַּהַדְפֶנּוּ.

כֹּה צִוַּנִי מַלְכִּי בַעֲלִיס בְּמַפְגִּיעַ

וַאֲנִי דְבָרָיו חִלַּלְתִּי וְלֹא גֵרַשְׁתִּיךָ

אָז בִּנְפֹל פִּתְאוֹם בַּמִּצְפָּה עָלֵינוּ

גִּבּוֹרֵי צִבְאוֹת יוֹחָנָן בְּרָב-חָיִל

וָאָגֵן עָלֶיךָ וְאִתִּי לְקַחְתִּיךָ

וָאֲבִיאֲךָ עַד הֲלוֹם אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ

וּמַה-זֶּה תְּבַקֵּשׁ עוֹד אֵיפוֹא מִמֶּנִּי?

עַתָּה לֵךְ לְךָ וְהָאֵל בַּעַל יַנְחֶךָ.

ישמעאל.

אָנָה אֵלֵךְ לְבַדִּי וְאֵין אִישׁ יִלְוֵנִי?

הֲלֹא הֲמוֹן הָעָם סָבִיב יֶאֱרוֹבוּ

אוֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ מְקַנְּאִים וּמָרֵי נָפֶשׁ

וְהָיִיתִי לְבַדִּי נָע וָנָד בָּאָרֶץ

וְכָל-מוֹצְאִי יַהַרְגֵנִי בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת!

הֲיָכֹלְתִּי אֲנִי מֵרֹאשׁ לָדַעַת

אֵת עֶבְרַת הָעָם הַזֶּה וְזַעֲמֵהוּ?

עגלון.

שֵׁמַע כָּל-חֲרָדָה יַעֲשֶׂה-לּוֹ כְנָפָיִם

קוֹל פֶּחָדִים הַמַּחֲרִיד לֵב וָרוּחַ

יָרוּץ עַד מְהֵרָה כַּבָּרָק בַּשָּׁמָיִם –

גְּדַלְיָהוּ מֵת! הַקּוֹל יִשָּׁמֵעַ

קוֹל הֵד בֶּהָרִים קוֹל עֶבְרָה וָזָעַם

עַד הַיָּם וְעַד פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן שָׁמָּה!

בַּמִּצְפָּה לֹא נוּכַל לַעֲמוֹד אֲנַחְנוּ

גַּם בְּטֶרֶם שָׁב יוֹחָנָן עִם מַחֲנֵהוּ

בַּחֲרוֹן אַף הָעָם הַזֶּה לֹא נְאַמֵּץ כֹּחַ.

רָחוֹק מֵעַמּוֹן לֹא נִתְאַזֵּר חָיִל

זְבִידָה מֵתָה וּמַה עוֹד אֲחַכֶּה עַתָּה!

ישמעאל.

הֲזֹאת הִיא אֱמוּנָתוֹ וְתֹם לְבָבֵהוּ

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי בַעֲלִיס וַאֲנִי הֶאֱמַנְתִּי?

בּוֹ בָטַח לִבִּי וְהוּא אַךְ רִמָּנִי!

אַךְ שָׁוְא כָּרַת בְּרִית בְּחֵלֶק שְׂפָתָיִם

וְאָוֶן בִּלְבָבוֹ בְּתָקְעוֹ לִי כַפָּיִם

כַּצִּפְעוֹנִי יַפְרִישׁ יִשַּׁךְ בְּשִׁנָּיִם

בְּהִתְהַדְּרוֹ בְהוֹד צְבָעָיו תַּאֲוָה לְעֵינָיִם!

עגלון.

הַס יִשְׁמָעֵאל! הַאַתָּה תוֹכִיחַ?

הַאַתָּה לֹא כֵן כָּמֹהוּ דִמִּיתָ?

לוּ שָׁמַע לְךָ גְדַלְיָהוּ וְנִכְנַע לְפָנֶיךָ

הֲלֹא הָיִינוּ אֲנִי וְכָל-חֵילִי עַתָּה

טֶרֶף לְנִכְלֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹת אוֹנֶךָ?

זֹאת יָדַעְתִּי מֵרֹאשׁ וְנָכוֹן הָיִיתִי

וָאַפְקִיד מִשְׁמֶרֶת בְּבִקְעַת הַסֶּלַע

מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לַעֲמוֹד נְכוֹנִים כָּל-רֶגַע

לֹא רַק נֶגְדּוֹ לְבַדּוֹ כִּי גַם נֶגְדֶּךָ…

הֲנָתַתָּ לוֹ אַתָּה בְנִדְבַת לִבֶּךָ

מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת אַף כִּבְרַת אֶרֶץ

לוּ חַיִל עָשִׂיתָ וְחֶפְצְךָ מָצָאתָ?

הֲלֹא בְיָד חֲזָקָה אִתּוֹ אָז לָחָמְתָּ?

וּמַה-יַּעֲשֶׂה אִתְּךָ מַלְכִּי עָתָּה?

מַה-תְּבַקֵּשׁ כִּי יְשַׁלֶּם לָךְ תַּחַת רָע חֶסֶד?

אָמְנָם לוּ נָפְלָה לוֹ זְבִידָה לַחֶבֶל

כִּי אָז הָיְתָה-לּוֹ גַם תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת

כִּי מֶלֶךְ בָּבֶל יַטֶּה אֵלָיו חֶסֶד

וְיִתֶּן-לוֹ אֵת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָרֶשֶׁת.

אַךְ אִם עַתָּה אֶל בֵּיתוֹ יִקָּחֶךָ

עַד מְהֵרָה יָעִיר חֲמַת בָּבֶל וְאַפֵּהוּ

וִיעוֹרֵר קִנְאָתוֹ עֶבְרָה וָזַעַם.

מִי אָשַׁם כִּי בְשַׁחַת רִשְׁתְּךָ נָפַלְתָּ?

מִדָּה בַמִּדָּה אָוֶן תַּחַת אָוֶן!

לֹא אוֹכִיחֲךָ לֹא אֶעֶרְכָה זֹאת לְעֵינֶיךָ

גַּם מַעֲשֵׂינוּ לֹא אַצְדִּיק מִכָּל-פֶּשַׁע

אַתָּה יָדַעְתָּ וּבַנְתָּ לְרֵעֵנוּ

זֹאת הִתְחַכְּמוּת ¹⁸נְכַנֶּה עֲלֵי אָרֶץ

אֲנַחְנוּ רַק אֵת הַחֵצִי אָבָדְנוּ

הֲלֹא אוֹיְבֵינוּ גְדַלְיָהוּ מֵת הִנֵּהוּ

אַךְ אַתָּה אֵת הַכֹּל אָבַדְתָּ אָבָדְתָּ ¹⁹

צַר לִי עָלֶיךָ אָנוּד לְךָ שַׂר גֹּוֵעַ

אַךְ לֶךְ-לְךָ אִיעַצְךָ כְּאָח כָּרֵעַ!

ישמעאל.

וְאִם בְּכָל-זֹאת אֲנִי אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ?

עגלון.

אָז אֲאַסֶּרְךָ וְאַשְׁלִיכְךָ הַמִּדְבָּרָה.

(הולך)

העמונים חלפו הלכו למו אחד אחד הלאה.

מחזה י.

ישמעאל ( לבדו ).

אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי! אָבְדָה כָל-תּוֹחֶלֶת!

אָבַדְתִּי הָהּ נֶצַח מְחִתָּה מַבְהֶלֶת!

חֲמוּטַל בַּעֲשָׁא עֲזָבוּנִי וְאֵינֵמוֹ

נֶעֶזָב אֻמְלָל אָנִי עֲבָדַי אַיֵּמוֹ?

רוּחַ רְמִיָּה עִמְדִי לִי וְהוֹשִׁיעִינִי

פִּתְחִי אוֹצָרֵךְ עָרְמָתֵךְ הַרְאִינִי

הָחִישִׁי לִי עֶזְרָה וְיֶשַׁע עוֹד עָתָּה

בְּעֵת צָרָה לַאֲדוֹנַיִךְ וְיָדוֹ מָטָּה

הִגְדַּלְתְּ זֶה רַב עֲשׂה בְעָצְמַת מְזִמּוֹתַיִךְ

חֹסֶן רַב אֲשֶׁר צָפַנְתְּ בְּמִסְכְּנוֹתָיִךְ

לְפָנַיִךְ לֹא צַר כָּל-חוּר כָּל-בָּקִיעַ

בּוֹ לֹא חָתַרְתְּ וַתָּתוּרִי לְהַגִּיעַ

כָּל-חשֶׁךְ לֹא יֶחֱשַׁךְ מִמֵּךְ כָּל-פָּעַם

בּוֹ לֹא תִרְאִי אוֹר וְאוֹרַח בְּטוּב טָעַם –

עַתָּה עוֹד תַּחְבּוּלָה אַחַת הוֹרִינִי

וּמִמְּצוּקַת מָוֶת אֵיפוֹא הוֹצִיאִינִי!

אֲשׁוּרִי עַתָּה יְסֻבֵּנִי מָוֶת רֶצַח

פַּלָּצוּת בַּלָּהוֹת אֲבַדּוֹן נֶצַח!

(מתאפק רגעים אחדים).

הָהּ גַּם מְזִמָּה אַחַת אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ

מְזִמּוֹתַי נִתְּקוּ חָכְמָתִי תִתְבַּלֵּעַ!

הִתְחַכַּמְתִּי אַךְ חֶפְצִי לֹא הִצְלִיחַ

אָמַרְתִּי אֶגְבַּר עַל אוֹיְבִי אַצְרִיחַ

עַתָּה אֻמְלָל אָנִי בְּעָרְמָתִי נָפָלְתִּי

אוֹבֵד עֵצוֹת הָהּ נִבְהַלְתִּי נִבְהָלְתִּי!

אָנָה אֶפְנֶה אֵיפֹה אֶמְצָא מָנוֹחַ?

אוֹיָה אוֹבֵד אָנִי דַּל וּרְפֵה כֹחַ!

כֻּלָּם בָּגְדוּ בִי עֵת צָרָה תִמְצָאֵנִי

עַתָּה אֶרְאֶה בְרָעָתִי הָהּ מִי יְחָנֵנִי?

סָר טַעֲמִי וְכֹחִי עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ

נָע וָנָד אָנֹכִי עָיֵף וְיָגֵעַ!

מחזה יא.

ככר אחד במדבר רחב ידים, יוחנן, ירמות, אלישמע ועוד אנשים רבים.

ירמות.

הַהִכִּיתֶם אוֹתָם אֵיפוֹא כֻלָּמוֹ?

הֲלֹא נִשְׁאַר בַּמִּצְפָּה עוֹד שָׂרִיד לָמוֹ?

יוחנן.

כָּלָה גֵרַשְׁתִּים מִמִּצְפָּה אָנֹכִי

רְדַפְתִּים הִכִּיתִים בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת

מַדּוֹתִי אֶל חֵיקָם כָּל-פֹּעַל כַּפֵּימוֹ

וּבְשַׁחַת רִשְׁתָּם שָׁם נִדְּחוּ נָפָלוּ

גַּם בַּעֲשָׁא הַזֶּה עֶבֶד הַמְּרַצֵּחַ

כְּפֶגֶר מוּבָס יָרַד גֵּי צַלְמָוֶת.

ירמות.

כְּפָעֳלוֹ שֻׁלַּם לוֹ דָּמוֹ בְרֹאשֵׁהוּ

וְיִשְׁמָעֵאל אַיֵּהוּ? הֲלֹא מְצָאתָהוּ?

הַעוֹד עִקְבוֹתָיו עַד כֹּה לֹא נוֹדָעוּ?

יוחנן.

בַּכִּכָּר הַזֶּה נָע וָנָד הִנֵּהוּ

וּמְרַגְּלַי יַשִּׂיגוּ אוֹתוֹ וְיֹאחֲזוּהוּ.

ירמות.

וְאַיֵּה חֲמוּטַל זֹאת בַּת הַבְּלִיָּעַל?

יוחנן.

מִשַּׁעַר הַמְּצוּדָה נָסָה מִפַּחַד

שָׁם בִּשְׁטֹף נַחַל הַצּוּר בְּשָׁאוֹן וָזַעַם

וּפִלֵּג לוֹ תְעָלָה בְּשֵׁן הַסֶּלַע

עָמֹק אֹפֶל בְּרַעַם גַּלֵי הַמַּיִם

שָׁם נָפְלָה וְנָפְחָה נַפְשָׁהּ לַשַּׁחַת.

אוּלָם גַּם שָׁם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ

וּמֵימָיו חוּצָה נִבְלָתָהּ הִשְׁלִיכוּ

וּבַבֹּקֶר שָׁם מְנֻפֶּצֶת מְצָאתִיהָ

עֶצֶב נִבְזֶה וְנִתְעָב עַל שֶׁן-הַסָּלַע –

ירמות.

כֹּה רָבְצָה-בָּם הָאָלָה שׁוֹד וָשֶׁבֶר

וַתְּיַסְּרֵם רָעָתָם פֶּרֶץ עַל פָּרֶץ

וַיִּהְיוּ לִקְלָלָה בְקֶרֶב הָאָרֶץ!

יוחנן.

מֶה-הֹוֶה בַקְּלָלָה הֹוָה וָקָרֶץ

מֶה-הוֹעִיל בֶּאָלָה כְּתֻמָּהּ בָּאָה עַתָּה

כִּי נִלְכְּדוּ הֵמָּה בְשַׁחַת זוּ טָמָנוּ?

הָהּ גְּוִיַּת רֵעִי וַאֲדוֹנִי גְדַלְיָהוּ

אַתְּ חוֹתֵם תָּכְנִית רַבַּת חֵן כְּלִילַת יֹפִי

הֲלֹא גַם אַתְּ שָׁם בַּקֶּבֶר תִּרְקָבִי?

הֲתָשׁוּב אֵלַיִךְ רוּחֵךְ עוֹד וְתֶחִי?

הֲתַחֲלִיף זְרֹעֲךָ הַנִּשְׁבֶּרֶת כֹּחַ?

אִם נָקָם אֶזְעַק אֲשַׁוֵּעַ לְכָל-רוּחַ

וְכָל-רוּחַ נָקָם! נָקָם! בְּקוֹל תַּעֲנֵנִי

הוּא הָהּ אֵינֶנּוּ! עַמִּי אָבַד נֶצַח!

הַנְּקָמָה בְלֵב אִישׁ בְּעַצְמוֹתָיו כְּרֶצַח!

(קול צוחה תחת המסוה).

“שָׁמָּה! שָׁמָּה! לְיוֹחָנָן הוֹבִילוּהוּ!”

מחזה יב.

אנשים מזֻינים הוליכו את ישמעאל פרוע ומשתגע בידיהם.

עיפי.

הִנֵּה הָעַיִט בָּזֶה הֲבִיאוֹנוּהוּ

רְאוּ אֵת הַנָּחָשׁ הֶעָרוּם בְּמַרְאֵהוּ.

הֶאָח שְׂמַח גֶּבֶר לְיוֹם חֲתוּנָתֶךָ!

חֲתַן דָּמִים הִכּוֹן לְיוֹם שִׂמְחַת לִבֶּךָ!

עַתָּה תָשִׂישׂ כַּגִּבּוֹר לָרוּץ אוֹרַח!

אִם בְּלוֹיֵי סְחָבֶיָך לֹא יְכַלְּלוּ יָפְיֶךָ

צֶבַע אֲדַמְדָּם לֹא יֶחְסַר לְךָ עָלֵימוֹ!

יוחנן ( יגש אליו בחרבו השלופה ).

הַאַתָּה הוּא אֵיפוֹא מַשְׁחִית מְתַעְתֵּעַ?

מוּתָה בְּלִיַּעַל! חַרְבִּי תְשַׁכְּלֶךָ!

אַשְׁכִּיר חַרְבִּי מִדָּמְךָ! אַפְאֶךָ!

אַךְ לֹא! לֹא אֶגְאַל חַרְבִּי בְדָמֶךָ!

חַרְבִּי זֹאת בַּעֲבוֹדַת גְּדַלְיָהוּ נָשָׂאתִי

תַּחַת פְּקֻדָּתוֹ מֵאָז הֲרִיקוֹתִיהָ!

גְּדַלְיָהוּ נְזִיר אֶחָיו גִבּוֹר הֶחָיִל!

הֲתִשְׁמַע אִישׁ דָמִים נָבָל מְרַצֵּחַ?

כָּל-עַצְמוֹתֶיךָ תִרְעַדְנָה מִפַּחַד

שִׁנֶּיךָ תִצַּלְנָה וְתִקְרֹץ בְּעֵינֶיךָ!

הָשְׁבַּרְתָּ נִפַּצְתָּ וְרוּחֲךָ נִפְעֶמֶת!

אֶרְאֶה אַבִּיטָה הַשְּׁפָטִים הֵחֵלוּ

יָדִי לֹא תְהִי בָךְ לֹא אֶשְׁפָּטְךָ אָנִי!

מִי בָכֶם אַחַי יִפְגַּע בּוֹ וְיִשְׁפְּטֶנּוּ?

יַכֶּנּוּ בַחֶרֶב חֲנִית חֵץ וָרֹמַח

יִדְקְרֶנּוּ יִקְרַע אֵת סְגוֹר לְבָבֵהוּ?

אַתֶּם תַּחֲרִישׁוּ? אֵין שׁוֹלֵף חֶרֶב?

הִנֵּה הוּא נִשְׁפָּט הָאֵל יִגָּפֶנּוּ

בַּיְשִׁימוֹן הַזֶּה תֵּלֵךְ וְתֵתַע לְבַדֶּךָ

עָיֵף וְיָגֵעַ תְּחַכֶּה שָׁם לַמָּוֶת –

אֶל בֵּית מוֹשַׁב אִישׁ לֹא תִקְרַב רַגְלֶךָ

בְּצֵל קוֹרַת אָדָם לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת!

שָׁם בַּמִדְבָּר צִיָּה תִּרְאֶה בָרְאִי קֶסֶם²⁰

הַכִּסֵּא שַׁרְבִיט הַזָּהָב הָעֲטֶרֶת

מְצוּדַת צִיּוֹן בְּגֹבַהּ אַרְמְנוֹתֶיהָ

גַּנֵּי הַפְּרָחִים יַעַר עֲצֵי פֶרִי

וּדְמוּת צִלָּם תִּרְדוֹף בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם

עַד בּוֹא קִצְּךָ שָׁם בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת

וְתִפּוֹל וְתִשְׁכַּב שָׁדוּד מִמּוֹקְשֵׁי מָוֶת!

(אל האנשים הנצבים אתו).

עַתָּה אַחַי קוּמוּ נִסְּעָה מִצְרַיְמָה!

ירמות.

מַה-תֹּאמַר יוֹחָנָן? אַרְצָה מִצְרָיִם?

הֲלֹא הָעֵד הֵעִיד הָרוֹאֶה בָנוּ:

"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם אַל תֵּרְדוּ מִצְרָיְמָה

כִּי שֶׁבֶר וְאָסוֹן יִקְרָאֵנוּ שָׁמָּה?"

יוחנן.

שָׁם אָסוֹן וָשֶׁבֶר פֹּה אָסוֹן וָשֶׁבֶר!

הָאָרֶץ הַזֹּאת תָּקִיא אֵת יוֹשְׁבֶיהָ!

זֹאת הָאָרֶץ לֹא נָשְׂאָה אֵת יְקַר בָּנֶיהָ

נַעַזְבֶנָּה גַם אֲנַחְנוּ וְנֵלֵךְ לָנוּ.

אָנָה נֵלֵךְ? אָנָה נִבְרַח מִפָּנֶיהָ?

גֵּרִים וּפְלֵיטִים בְּכָל-מָקוֹם אֲנַחְנוּ

וְכָל-אֶרֶץ זָרָה פְלֵיטִים אוֹכֶלֶת –.

זֹאת הָאָרֶץ תֵּהָפֵךְ לְשִׁמְמַת תֹּהוּ

וְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה תִּרְבֶּה עָלֶיהָ –.

אַךְ אִם תִּרְצֶה הָאָרֶץ שַׁבְּתוֹתֶיהָ

אָז יָשִׁיב ד' שְׁבוּת עַמֵּהוּ

וְשָׁבֶיהָ בִצְדָקָה אֵלֶיהָ יָשׁוּבוּ

יִרְצוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ יְחוֹנֵנוּ

וּמִטּוּב לֵב בִּגְאוֹן ד' יְרַנֵּנוּ!

וְיָשִׂישׂוּ אִתָּה מָשׂוֹשׂ בְּעֹז אֱלֹהֶיהָ

כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עַתָּה עָלֶיהָ!

(הולכים ).

מחזה יג.

ישמעאל ( לבדו במדבר ).

פֹּה בְאֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה בָדָד הִנֵּנִי

בִּישִׁימוֹן הַזֶּה אֶתְעֶה אֵין אִישׁ רוֹאֵנִי!

נוֹדֵד אוֹבֵד הָהּ נֶעֱזָב מִכָּל-רֵעַ

כָּל-אָדָם כּוֹזֵב כָּל-חֹק פּוֹרֵעַ!–פֹּה רֵעַ! ²¹

מִי זֶה הוּא רֵעַ פֹּה וְלֹא יִירָא מָוֶת

יַחְפֹּץ קִרְבָתִי בְּמִדְבָּר צִיָּה וְצַלְמָוֶת?–מָוֶת!

מָוֶת! אַתָּה לִי רֵעַ תִּקְרָאֵנִי!

פַּלָּצוּת זְוָעָה! הָהּ רְעָדָה תֹאחֲזֵנִי!

בְּאָשְׁרִי מִי יַעֲרִים כָּמוֹנִי אָמַרְתִּי

הִתְחַכַּמְתִּי הָהּ בְּעָרְמָתִי נִגְזַרְתִּי!

הָלַכְתִּי בִגְדֹלוֹת אָמַרְתִּי מָשָׁלְתִּי

אָמוּתָה הַפָּעַם! כְּבֶן-עַוְלָה נָפָלְתִּי!

אָמוּתָה? הָהּ! וַאֲנִי חַיִים אָהָבְתִּי

אֶחְיֶה! וְעַתָּה אֶרֶץ חַיִים עָזָבְתִּי!

מַה-נְּעִימִים הַחַיִּים תַּחַת הַשָּׁמָיִם

מַה-נָּעֲמָה תִקְוָתִי לִפְנֵי יוֹמָיִם!–מָיִם!

מָיִם! הָהּ! וַאֲנִי בַצָּמָא נֶחֱלֵיתִי

מִי זֶה פֹה יְחַיֵּנִי וַאֲנִי צָמֵאתִי?–מֵתִי!

מֵתְךָ! מִי אַתָּה שָׁם בַּשָּׁוְא תַּתְעֵנִי?

מִי זֶה בְמוֹתוֹ מַיִם חַיִּים יַשְׁקֵנִי?

מִי זֶה יַנְחֵנִי וְאָבוֹא אֶל הָעָיִן?

לְמִי אֶשָּׂא עַיִן וְיָבוֹא עֶזְרִי? מֵאָיִן?–אָיִן!

הַאִם אֵין עֶזְרָתָה בִּי! לֹא עוֹד אָחִי?

הַאֶפּוֹל נֻדָּח מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי?

אוֹיָה לִי נִסְגַּרְתִּי בְיַד מַלְאֲכֵי שַׁחַת

מַלְאֲכֵי עֶבְרָה וָזַעַם כָּל שֵׁדֵי תַחַת!

בְּעֶבְרָתָם לַעֲגָם וַחֲרֹק שִׁנַּיִם

אֲשׁוּרַי סְבָבוּנִי וּמְשַׁקְרִים עֵינָיִם!

לְבַלְּעֵנִי חַיִים יִדֹּדוּ יִדֹּדוּ

חַיִל כָּבֵד שָׁם עַל נַפְשִׁי יָגֹדּוּ!–גֹּדּוּ!

הָהּ מִי זֶה יְפַקֵּד שָׁם כָּל-הֶחָיִל?

וְיַהְפֹּךְ לִי הַבֹּקֶר לְחֶשְׁכַּת הַלָּיִל?

הַאֻמְנָם אֵיפוֹא כֻּלָּם עָלַי יִקְרָבוּ

לְתָפְשֵׂנִי בִמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ?–שָׁבוּ!

יָשׁוּבוּ? חַלְּלֵי חַרְבִּי יְדֵיהֶם מָצָאוּ?

יָשׁוּבוּ לִשְׁאוֹלָה שָׁם הִתְחַבָּאוּ!–בָּאוּ!

יָבוֹאוּ? יִגְּשׁוּ? אֵין בָּם מִי יְרַחֲמֵנִי?

לֹא יִשְּׂאוּ לְפִשְׁעִי? אֵין אִישׁ יְחַיֵּנִי?–חַיֵּנִי!

חַיֵּנִי! מִי זֶה אֵלַי יַבִּיעַ אֹמֶר

לָפַחַת רוּחַ חַיִים בִּגְוִיַּת חֹמֶר?

הַאֲחַיֶּה מֵתַי וְיַקוּמוּ מִקֶּבֶר?

וְיָמִיטוּ עָלַי אָוֶן מְחִתָּה וָשֶׁבֶר?

הֲקוֹלְךָ זֶה גְדַלְיָהוּ תְּיַסְּרֵנִי

מֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתְךָ לְדַכְּאֵנִי?

הֶרֶף מִמֶּנִּי אַל תִּגַּע בִּי יָדֶךָ!

בְּרַח לְךָ הָלְאָה עִם כָּל-צִבְאוֹת גְּדוּדֶיךָ!

יִשְׂחָקוּ יִלְעֲגוּ לִי יְמָרְרוּנִי וָרֹבּוּ!

בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעֹג עָלַי יָסֹבּוּ!–סּבּוּ!

(מרחוק ישמע קול דממה דקה הולך וקרב וחזק).

אַכִּירְכֶם – לֹא אֲכַנְּכֶם – הָהּ הָהּ שַׂעַר!

יִתְלַחֲשׁוּ אֶשְׁמַע – הֲמוּלַת הַסַּעַר!

(סער מתחולל נורא בא בחזקה, הרי חול אדמדם יתנשאו ברעם ורעש. השמש באה תחת ערפל חום כאש לוהט ואיננה ואחריה אימה חשכה נוראה).

השקטה, ישמעאל מתעלף כי אחזהו השבץ. אחר כן מתעורר טרם יקדמוהו מוקשי מות וכל עצמותיו תחרדנה.

הַאַתְּ הִיא רוּחַ זַלְעָפָה סֹעָרֶת?²²

חֶבְלֵי שְׁאוֹל פַּלָּצוּת! לֶהָבָה בֹעָרֶת!

הָהּ כָּל-הַחַיִל מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם

כִּגְדוּדִים יָבוֹאוּ יְרַקְּעוּ בְרַגְלָיִם!

מְיֻזָּנִים כְּלֵי קְרָב וּמָוֶת בְּיָדֵימוֹ

גְּדַלְיָהוּ בְּרֹאשָׁם – זְבִידָה אַחֲרֵימוֹ!

מְדֻקָּרִים יָרוּצוּ יָעוּפוּ בָרוּחַ

יְעוֹפְפוּ חַרְבָּם כָּל-תַּעַר פָּתוּחַ

פִּצְעֵיהֶם כְּפִיּוֹת רְבָבוֹת יִפְתָּחוּ

דְּמֵי פֶצַע וְחַבּוּרָה בְּקוֹל נוֹרָא יִצְוָחוּ!

נַחֲלֵי דַם חֲלָלִים כַּסִּיר יַרְתִּיחוּ

בְּקוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה יָרִיעוּ יַצְרִיחוּ!

קוֹל דְּמֵי חֲלָלִים מֵאֲדָמָה יִצְעָקוּ

יָגֹדּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ יִדְחָקוּ!

יֹאחֲזוּנִי יְפַצְפְּצוּנִי – בַּלָּהוֹת רֶצַח

בֵּית-דָּוִד יֵהָרֵס – יְנֻפַּץ לָנֶצַח! –

(נופל ארצה מת)

אַחֲרִית הַמַּחֲזֶה.

(עפילאָג)

קוֹל מִמָּרוֹם

הִנָּחֲמִי עוּרִי עִירִי יְרוּשָׁלָיִם

הַשְׁקִיטִי אַל תִּשְׁתְּעִי אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ

אָמְנָם לָקַחַתְּ בְּחַטֹּאתַיִךְ כִּפְלָיִם

שָׁבַת בָּךְ קְרֹא מִקְרָא שַׁבָּת וָחֹדֶשׁ

עוֹד אָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ תָּשׁוּבִי תוּשָׁבִי

אֶרְחָמֵךְ וַאֲרַחֲמֵךְ וְזַרְעֵךְ תְּשׁוֹבָבִי!

יִסַּרְתִּי אֶת-בָּנַי לֹא בְיָד אַכְזְרִיָּה

בְּאַהֲבָתִי שִׁחַרְתִּים מוּסָר וְתוֹכָחַת

לְזַקֵּק אוֹתָם לִי שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

לֹא לְהָמִיט עֲלֵיהֶם כִּלָּיוֹן וָשָׁחַת

וָאָבִיא גַם עָלַיִךְ חֶרֶב מְשַׁכֶּלֶת

וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אָכְלָה אֵשׁ אוֹכֶלֶת.

עַל עֵצִים וַאֲבָנִים זַעֲמִי שָׁפַכְתִּי

הַבָּתִּים הֵם בָּתִים אַךְ לֹא הָאָרֶץ

חוֹמוֹת עֶבְרָתִי בַּחֲרוֹנִי הָפַכְתִּי

וְעַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ לֹא בָא הַקָּרֶץ

מַלְכוּת עַמִּי חָדְלָה מִמְּלוֹךְ הַפָּעַם

מַלְכוּתוֹ עוֹד תָּשׁוּב כִּי יַעֲבוֹר זָעַם.

עָלַיִךְ רוּחַ מַלְכוּתִי נָתַתִּי

מַלְכוּת עוֹלָמִים בָּאָרָץ מִתַּחַת

בְּרִית מֶלַח עוֹלָם אִתֵּך כָּרַתִּי

וְנִקְדַּשְׁתְּ בִּכְבוֹדִי קְדֻשָּׁה נִצַּחַת

קְדֻשַּׁת עוֹלָם תִּהְיֶה-לָּךְ בִּגְבוּלָיִךְ

וְשֵׁם עַמִּי יִשְׂרָאֵל יִקָּרֵא עָלָיִךְ!

סְגֻלַּת הָאֲרָצוֹת אַתְּ אֶרֶץ מְקֹרָאִי

לִסְגֻלַּת הָעַמִּים מָכוֹן לָשֶׁבֶת

אִם בָּנַיִךְ עֲזָבוּךְ אַל נָא תִירָאִי

לֹא לְאֹרֶךְ יָמִים תִּהְיִי נַעֱזֶבֶת

כִּכְלוֹת גָּלוּתָם וְהִרְצָת שַׁבְּתוֹתָיִךְ

וַעֲוֹנָם יִשְּׂאוּ מְהָרְסַיִךְ מוֹנָיִךְ.

אָסִיר גְּבוּלוֹת עַמִּים בְּמִלְחֶמֶת רֶצַח

רַבָּה הָעֲזוּבָה שִׁמְמַת עוֹלָם נִצַּחַת

הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח²³

וְאַרְצִי תִכּוֹן לָעַד בְּשׁוּבָה וָנַחַת

בְּהָמִיר אֶרֶץ כִּמְלוּנָה מִתְנוֹדֶדֶת

וְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת!

וְעַמִּי עַתָּה בָּעַמִּים יִתְבּוֹלָלוּ

גָּלוּ בְרֹאשׁ גּוֹלִים גָּלָה כְבוֹד הַבָּיִת

לֹא יִתַּמּוּ לִגְוֹעַ לֹא יִתְמוֹלָלוּ

עוֹד יִשְׂגּוּ כְאֶרֶז הוֹדָם כַּזָּיִת

בְּכָל-עֵת וּבְכָל-מָקוֹם אוֹתֵךְ יִקְרָאוּ

אֶת-שְׁמֵךְ וְאֶת-זִכְרֵךְ עַל שְׂפָתָם יִשָּׂאוּ!

עַמִּים אֵין מִסְפָּר שְׁנַת עוֹלָם יָנוּמוּ

וְעַמִּי מְתֵי מִסְפָּר יָקוּמוּ לִתְחִיָּה

גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים יִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ

וְעַם קָטָן בַּגּוֹיִם יַעֲשֶׂה תוּשִׁיָּה

עַם עוֹלָם בָּעַמִּים הוּא יִפְרָץ-פָּרֶץ

כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ!

אִם יֶחְטְאוּ וְהוֹכַחְתִּים יָשׁוּבוּ יִשָּׁבוּ

וּלְאֶרֶץ רְחוֹקָה בַּגּוֹיִם יְפֻזָּרוּ

רַק בָּךְ יִדְבָּקוּ רַק אוֹתֵךְ יֶאֱהָבוּ

מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֵלַיִךְ יִנְהָרוּ

רַק בָּךְ אָז מִפְלָט וּמָנוֹס יְבַקֵּשׁוּ

רַק לְשִׁכְנֵךְ יִדְרְשׁוּ וּבְרִיתָם יְחַדֵּשׁוּ!

יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם בַּגּוֹלָה יֵלֵכוּ

גַּם יִגְדְּלוּ וְיַצְלִיחוּ וְיַעֲשׂוּ תוּשִׁיָּה

אַךְ יְמֵי שַׁלְוָתָם אָז לֹא יִמָּשֵׁכוּ

כְּגֵרִים וְתוֹשָׁבִים לֹא יִמְצְאוּ מָנוֹחַ

וְאַךְ בָּךְ יָנוּחוּ אֵלֶּה יְגִיעֵי כֹחַ!

אֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם תְּקִיאֵם כָּל-פָּעַם

לַשָּׁוְא יְבַקְשׁוּ אַדְמַת נֵכָר לְמוֹלֶדֶת

מֻרְדָּפִים בְּלִי חָשָׂךְ בְּחֵמָה וָזָעַם

בַּצָּר יִזְכְּרוּ אֶרֶץ בָּנֶיהָ חוֹמֶדֶת

אָז אַנְחֵם אֵלַיִךְ וְאִתֵּךְ יְנֻחָמוּ

יָשׁוּבוּ לִגְבוּלֵךְ וּבָךְ יְרֻחָמוּ!

בְּנֵי אֱלֹהִים יָרִיעוּ:

הִנָּחֲמִי צִיּוֹן הִנָּחֲמִי יְרוּשָׁלָיִם

הֵרָגְעִי הַשְׁקִיטִי אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ

אָמְנָם לָקַחַתְּ בְּחַטֹּאתַיִךְ כִּפְלָיִם

שָׁבַת בָּךְ קְרֹא מִקְרָא שַׁבָּת וָחֹדֶשׁ

עוֹד יָשׁוּבוּ לָךְ בָּנַיִךְ בּוֹנָיִךְ

וּלְצִיּוֹן יֵאָמֵר מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ!